חדשות בן עזר

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט בתשרי תשע"ה, 13 באוקטובר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֻשְפִּיזִין בַּסֻּכָּה. // ברוך בן עזר: השמירה בפתח-תקווה, נרשם ע"י חיה עירוני, 1958, מקור: ארכיון ההגנה, המלביה"ד: דורון גיסין. // יואל רפל: אנו נושאים דגלים, על מקורותיו של המנהג העממי לתת ביד הילדים דגל לשמחת תורה. // עמוס גלבוע: שתי טרגדיות מודיעיניות לא ידועות בהקשר למלחמת יום הכיפורים. // יאיר קליין: עוד לא אבדה תקוותנו. [ציטוט]. // א. ב. יהושע: לדבר עם החמאס, [ציטוט מ"הארץ", 2.12.2012]. // אורי הייטנר: צרור הערות 12.10.14. // 60 שנה לגיוס גרעין "שדמות". ד"ש מדבוישה ל-60! // רון וייס: אבו מאזן: מודה ועוזב ירוחם. // משה גרנות: מה בין סופר לסוכן חשאי? על "חלומותיהם החדשים" מאת חיים באר. [ציטוט]. // מתי דוד: אובמה: אנטומיה של כישלון מנהיגותי בתחום המדיני הבינלאומי. 2. הצביעות והשקר של האמריקאים והאירופים. // מתי פרידמן: האם ישראל היא הסיפור החדשותי החשוב ביותר כרגע בעולם? // רון גרא: כְּמַהְפֵּכַת זָרִים. // אוריה באר: אפס ביחסי אנוש. // מנחם רהט: מי כאן גזען? הפלשתינים מאשימים את ישראל בגזענות, בעודם מיישמי תורת הגזע הנאצית כאן ועכשיו, עמירה הס כמשל. // אהוד בן עזר: מתוך היומן: קשרי משפחת ראב עם משפחות שיינברגר ובלוי בירושלים. // אלוני זמורה: מגילת הקלף של פרופסור דוד סמואל, ויקונט של הר הכרמל, השלישי. // חליפת מכתבים בעקבות מחקרה של ד"ר ארנה גולן על המורה והמשורר משה שִלגי. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק רביעי: אפרת: "קחני עימך לסימטאות דמשק!" // ממקורות הש"י.

כֵּיצַד, עַל פִּי נֹהַג, שִבְעָה אֻשְפִּיזִין

וְכָךְ כָּל אֶחָד מֵהֶם, כְּמוֹ עַל פִּי תוֹר,

אֶל תּוֹךְ סֻכּוֹתֵינוּ מֵצִיץ מִמִּסְתּוֹר

וְהוֹפֵךְ אֶת גְּנָזָיו שֶל פוֹלְקְלוֹר יְהוּדִי

בְּחַסְדֵּי חוּש הִיסְטוֹרִי שָרְשִי, יִחוּדִי

כִּי בְּלֵיל הַסֻּכּוֹת הָרִאשוֹן, כָּךְ כָּתוּב,

בְּתִקְוָה שֶבִּמְקוֹם עֲקֵדוֹת שֶל בָּנִים

וּבְלֵיל הַסֻּכּוֹת הַשֵּנִי בָּא יִצְחָק

מְדִינַת הַיְּהוּדִים אוֹ תַצְפִּית אוֹ פַּטְרוֹל

וּבְלֵיל הַסֻּכּוֹת הַשְּלִישִי – יעֲקֹב

יִתְאָרַח פֹּה וְחִיש בְּאָזְנֵינוּ יִנְקֹב

עַל חָמָאס, חִיזְבַּאלְלַהּ וְצִמְאוֹן-הַדָּמִים

וְעַל חַארְטוֹת אִירָאן שֶבִּצְחוֹק-עַרְמוּמִים

אַךְ לַמְרוֹת סַרְכָּזוֹת וְלַמְרוֹת אִיּוּמִים

וּבְלֵיל רְבִיעִי שֶל סֻכּוֹת כְּבָר מֹשֶה

שֶגַּם הֵם, בִּזְמַנָּם, לֹא הִפְגִּינוּ אַחְדוּת

בְּלִי לִתְפֹּס כָּאן שֶרַק גִּלּוּיֵי לְכִידוּת

כִּי כְּשֵם שֶקּוֹדְמֵינוּ הֻכּוּ בְּעִוְרוֹן

כָּךְ גַּם אָנוּ כַּיּוֹם מַשְלִיכִים אֶת יְהַב

אִם רוֹקְדִים אָנוּ לֹא רַק סְבִיב עֵגֶל-זָהָב

כַּלְכְּלַן-הַצַּמֶּרֶת, אָחִינוּ יוֹסֵף

וְיַזְכִּיר לְכֻלָּנוּ סוֹפְסוֹף כִּי לֹא דַי

שֶיֶּשְנָהּ פֹּה צְמִיחָה – כָּל עוֹד סֶדֶק

שֶל קִפּוּחַ מַרְאֶה שֶצְּמִיחָה זוֹ וַדַּאי

וְשֶמּוּל שְלַל פָּרוֹת שֶבְּשָׂרָן דַּל-מַרְאֶה

יֵש מִעוּט שֶל פָּרוֹת שֶצְּמִיחַת הַמִּרְעֶה

וְלִבְסוֹף, כְּחֻלְיָה אַחְרוֹנָה בְּרָבִיד

נִתְכַּבֵּד בְּבִקּוּר שֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד

הַמּוֹרָאל הַקָּרוּי לְאֻמִּי מוּל דִּבַּת

בִּלְשוֹנָם עַל כָּל צַעַד כְּאִלּוּ כִּמְעַט

וְיַפְטִיר אַבָּהִית: "אַל נָא, קִינְדֶּערְלַעךְ, אַל

שֶכֵּן עַם זֶה שֶלָּנוּ, בִּפְרָט וּבִכְלָל,

רַק מוּל בְּרוֹךְ, קָטַסְטְרוֹפָה אוֹ שֶבֶר

וְהָיִיתִי הַרְבֵּה יוֹתֵר שָׂשׂ וּמַבְּסוּט

כְּמוֹ סֻכָּה זוֹ שֶסְּכַךְ זֶה מַקְנֶה לָהּ מִין כְּסוּת

כֹּה יֹאמַר בֶּן יִשַי וּדְבָרָיו יֵאָלְמוּ

כָּךְ פִּתְאֹם כָּל אוֹתָם אֻשְפִּיזִין יֵעָלְמוּ

כבר בראשית ההתיישבות בפ"ת היוותה השמירה בעייה ראשונה במעלה. היה כאן אגרונום בשם דוד רגנר ששימש בין היתר מעין מדריך חקלאי ובין היתר הביא מחרשות גדולות שהשוורים לא יכלו לסחוב אותן וכו'. אלא שבשמירה היה "חלש". ומספרים כשאירע משהו עם ערבים, היה צועק לזקני [לסבי]: "לזר לזר, לויף, האב קיין מורא ניט, איך שטיי דא." [לזר, לזר לך, אל תפחד אני נשאר כאן. – ד.ג.]. רגנר היה פחדן, והזקן שלי היה לוקח את האת ורץ בלי לחכות לרגנר.

אבא שלי [יהודה בן עזר ראב] מספר שבגיל 15 היה חניך של גראף. שנחשב בימים ההם לדמוקרט, היה במקסיקו, חזר להונגריה ועשה מעשה נועז בשאתו לו לאישה בת מפשוטי העם ולא ממשפחת אצילים. הוא שלימד את אבי סיוף, קליעה, זיאו זיצ'ו, לאסו וכו', ועשה אותו ל"בן-חיל". אבא היה כבר בן 19-20 בבואו לארץ ונשוי [הוא נישא בירושלים להדסה 888 שנתכנתה "סית הודס מן אל טחונה" כי היתה לה בשכירות טחנת קמח, התגרש ממנה ונישא בשנית ללאה שיינברגר. –ד.ג.].

כשבא למושבה לא היתה לו משרת שומר. היו כאן "מוגרבים" ששמרו, והוא היה רק המסדר, המארגן. ומשעזבו את פ"ת – נשאר לשמור.

אליבא דאמת אבא היה חקלאי טוב ומדריך חקלאי לקומונה הבייליסטוקאית. בדברי ההספד לאבי אמר אברהם שפירא: "זהו היהודי הראשון שראיתי בידיו אקדח ורובה" [עם היוודע מותו של יהודה הגיע אברהם שפירא לביתו, התייצב בעמידת דום מתוחה למרגלות המת ואמר: זהו ראש וראשון לשומרי פ"ת זהו אבי ומורי וכל האומר אחרת הינו שקרן. – ד.ג.].

אותם ימים טרם היתה מקצועיות בשמירה, כשם שלא היתה אף במקצועות אחרים. אין להגיד שהורגשה אז מצד הערבים שנאה מיוחדת ליהודים. זו התגלתה רק עם תחילת היישוב העברי בסקנדל אצל חיים ברוך בפורים 1908 ובדקירת האישה בחיפה. אל חיים ברוך נכנסו ערבים והיכו את העולים החדשים. הוותיקים כמו רוקח, מוריץ, שינזון ואחרים, שהיו "בונים חופשיים" והיו להם קשרים עם ערבים, ניסו במיטב יכולתם לטשטש את החיכוכים וליישר את ההדורים.

אין זה אומר שהערבים לא חששו לצאת החוצה. היו כפרים ערבים שתושביהם היו אמיצים וגיבורים, והיו מוגי-לב. היו שבטי ערב חזקים והיו חלשים. אותו זמן שרר מנהג ה"חיווה" [החסות. – ד.ג.], שכל כפר היה כפוף לאיזה כנופייה, הנה, למשל, יהודיה וכפר ענה. אנשי כפר ענה – עזים ואנשי חיל, וביניהם הרבה רוצחים, ויהודיה – "סמרטוטים".

תקיפי אזור זה שמחדרה עד גדרה, היו ערב ג'רמלה – שודדים וגנבים שהיו יוצאים אל השדות בשעה שערבים רעו את הבקר, ותופסים את העדר. ואחר כך היה הולך שיח' הכפר ומתווך ומשלם כופר, שכר "חלבה" – כלומר מתיקות – להמתיק את הדין.

בחריש, כשהיו נפגשים בשדות בני כפר ענה עם בני יהודיה, היו הראשונים מתלוצצים על חשבונם של שכניהם ואומרים להם: "אתם בני יהודיה, כשאבו-אמין, הוא ראש השבט, בא לקחת את הבקר, אתם רצים אחריו וצועקים 'לאט לך עם הבקר,' כלומר אינכם גברים אינכם לוחמים."

ב-1906-7, כשהגרמנים התיישבו בווילהלמה, רעו בני הכפר רנטיה את הבקר בשדות הגרמנים, נערי וילהלמה יצאו לשדות ואספו את הבקר. והנה בצהרים נכנסו אנשי הכפר עם השיח' לוילהלמה, הרביצו מכות לכל מי שפגשו בדרכם. שברו שמשות ולקחו את הבקר.

הגרמנים נדהמו, התחילו מתרוצצים לקונסול והדבר הגיע עד לקושטא לשגריר. התשובה לקונסול ביפו היתה: "טשטש את העניין. חפש ערבי בעל השפעה שיעשה שלום ביניהם כי טובת העניין דורשת לבל יהיו חיכוכים."

שמעתי זאת במו אזני מוובר ופראנק, ראשי כפר וילהלמה, שסיפרו זאת לאבי [יהודה]. עבדתי אותו זמן בוילהלמה בהרכבת גפנים, כשבאנו למחרת ההתנגשות, 6-7 יהודים לעבודה, התפלאנו לראות את וילהלמה שובתת, הגרמנים יושבים בבתיהם וחוששים לצאת החוצה ואנחנו עבדנו ללא חשש כתמול-שלשום.

כנראה ששלחו להם מעט רובים שוויצרים, נערי וילהלמה התחילו להתאמן וראשי הכפר באו לאבא והציעו לסדר הגנה משותפת של פתח-תקווה ווילהלמה. משמע – אנחנו היינו הגבורים והם הסמרטוטים. קיימנו יחסי שכנות טובים מאד עם וילהלמה.

אבו עלי ראש הג'ראמלה היה אחד השודדים הגדולים, שפלוגת צבא שלימה לא הצליחה לתפסו. והנה בימיה הראשונים של פתתח-תקווה, כשטרם היו בה בתים, ראו אבא [יהודה] ודאוד אבו-יוסוף, שהיו על גבעת ההדסים [תל אל הדס], מקום שכעת שוכן בו בית הקברות, ומשקיף על כל האזור – שערבים תופסים בקר.

דאוד אבו-יוסוף קפץ מהאוהל, רכב על הסוסה וירד אליהם. אבא נשאר באוהל מפני שראה בכך מעשה של יום ביומו, ואבו-יוסוף אמר שרק ירביץ לרועים. אלא שלא כך היה הדבר.

אבו-עלי, ראש השבט, הכין לדאוד אבו-יוסוף מלכודת בדמות 20-30 בחורים עם נבוטים שהתחבאו בוואדי אבו-ליג'ה בתוך אדמת החמרה. כשאבו-יוסוף ניגש, זינקו עליו הללו עם הנבוטים ואמרו להכותו מכות-רועים.

בטרם הספיקו לעשות משהו, שלף אבו-יוסוף את חרבו, שבר ל-2-3 את הידיים, דירבן את סוסתו ודהר ביניהם לאוהלי השבט.

כשאבו-עלי שמע את הצרחות רכב על סוסתו לחזות ב"פנטזיה" ולראות איך מחלקים מכות לאבו-יוסוף. אבל אבו-יוסוף הדביקו בין האוהלים ואמר לו: "אותך אני מחפש!"

התחילו להתנגש עם הסוסות, אבו-עלי שלף את ה"טבאנג'ה", [מין קרבינה עם ידית שנחשבה בשעתו לנשק חם, כי אקדח לא ראו מימיהם] ורצה לירות בו.

אבו-יוסוף נתן לו מכה על היד השמיט מידו את הטבאנג'ה, התקרב לסוסתו הפילו ממנה, הרימו ושם אותו לפניו על הסוסה וכך רכב לאיטו בין האוהלים בהחזיקו את החרב מעל עורפו של אבו-עלי ומכריז: "אם תיזרק אבן יתגלגל ראשו של אבו-עלי לארץ."

וכך הביאו לאבא [ליהודה] לאוהל בתל אל-הדס, היא גבעת ההדסים. הורידו, ואמר לאבא – "הכין לו קפה."

אותו דבר עשה דאוד אבו-יוסוף לשייך של הכפר קולה כאשר חמסו את הבקר של פתח-תקווה מה"שייגץ" מחמוד מוחמד [בנו של שיח' מלאבס] שרעה את הבקר. כשבא ה"שייגץ" והודיע שבני קולה לקחו את הבקר, רכבו אבו-יוסוף, אבא [יהודה], ועוד שני שומרים לקולה, ונכנסו לתוך הכפר. אבו-יוסוף שאל לבית השיח', וכאשר השיח' יצא להזמינם פנימה ולפי כל הנימוסים החזיק את רסן הסוס, התכופף אבו-יוסוף, הרים את השיח' ושׂמו לפניו על הסוסה ככבש, ז"א – כמי שמוביל כבש לחתונה או לסעודה, הסתובב ורכב לאט לאט באומרו לשייך:

וכך עברו ארבעת הרוכבים את הכפר כשהשיח' מתחנן בפני אנשיו לבל יזרקו אבנים.

לפני צאתו מהכפר אמר אבו-יוסוף: "כשיחזור הבקר – נחזיר את השיח'."

וכך היה, הביאו אותו לאוהל השומרים ועשו לו קפה, והבקר לא איחר לבוא.

בין השומרים היה גם יעקב מיימון [זרמתי]. זאת שמעתי מאבא [יהודה]. היה זה עוד לפני שהיו בתים בפתח-תקווה.

בשני המקרים התקשרה ידידות בין קבוצת השומרים לבין ראשי הגנבים. ומאז שמרו שניהם גם אבו-עלי וגם שיח' קולה, על ידידות טובה.

אדמת מלאבס עברה מיד ליד עד שנמכרה ליהודים. היות והכפר לא יכול היה לעבד עשרות אלפי דונמים, היו [הבעלים] מוסרים חלק מאדמתם לזריעה לבני הכפר יהודיה, אולם כאשר היהודים קנו את האדמה ומעתה חרשו הם וזרעו – היה הדבר למורת רוחם של בני יהודיה, הם, ואיתם גם בני כפר ענה – מתלוצצים עליהם שאינם גיבורים, נגד "וולד אל מיתה" היו "גיבורים".... ויום שבת אחד באו עם השוורים, עלו על שטח שזרעו בו אבטיחים, חרשו ורצו לזרוע את [שטח המריבה] ה"קרב".

רב המושבה עלה אז על הבמה והודיע שכל אחד ייצא לשדה. ואכן, האנשים עזבו את התפילה ויצאו לגרש את ערביי יהודיה. גם נשים היו אתם וביניהן אימי [לאה לבית שיינברגר], והן שכבו על התלם לפני השוורים ואמרו: "על גבינו תחרשו..." – גברי המושבה הרביצו מכות לערבים ויגרשו אותם. שמעתי זאת מפי הוריי [יהודה ולאה].

[הוא מאפיין, לשאלת המראיינת, את סוגי השומרים. הפירוט אינו בנמצא. – ד.ג.] על סוג זה של שומרים נמנה מילחים – שומר ומלווה של פקידי הברון בגליל, יליד טבריה, יהודי בעל גרם, גיבור חיל, רוכב מצוין שצלח את הכנרת; וכן אבו-דיב וגרבובסקי הזקן בני ראש פינה.

עם הופעת פקידי הברון, הופיעו אנשים מקצועיים בשמירה. אז מונו כאן לשומרים סנדר חדד, מנדל קופלמן, ואברהם שפירא שהיה עדיין צעיר לימים. מילחים [מנחם] בגליל ועוד. כמובן שאלו היו ראשי שומרים, ותחת ידם היו שומרים מוגרבים ואח"כ בידואים.

בפתח-תקווה היו באותו זמן שני מוגרבים ממשפחת ג'רושי והמוסרטי. אבא ז"ל והג'רושי התקוטטו פעם עם ערביי בני ברק, שעלו עם עדרם על שדותינו, משראה אבא שהם רק שניים והערבים מונים עשרות, שלף את אקדוחו ואיים עליהם. ואז קפץ ערבי אחד והיכה על ידו והאקדח נשמט, כשהג'רושי התכופף להרים את האקדח, נתן לו אחד הערבים מכה על קדקודו בנבוט, והבחור נפל מת במקום. אבא הספיק לירות שתי יריות בין רגלי הבדואים ופיזרם.

כשבאו פקידי הברון כבר לא היה אבא שומר כי אם חקלאי, והוא היה חקלאי נפלא, הוא היה אומר: "אם רוצים להרוס צעיר – יעשוהו לשומר ויהיה עצל כל ימיו..."

בתרס"א-תרס"ג [1901-1903], בתחילת העלייה השנייה, התחילו לקבל יהודים בתור שומרי מישנה, ומכאן צמח "השומר", שסיסמתו היתה: "שמירה עברית טהורה." לעומת קודמיהם שהיו בעד שמירה עברית אבל מעורבת.

היתה גם התנגדות מצד רבים ל"השומר", היו טענות נגד סיסמתם – "בדם ואש [יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום"], נגד תגובותיהם והתנהגותם הקיצונית כלפי הערבים. לפני "השומר" גם כן נעשו דברים, אך בצנעה ובלי פרסומת, ואילו אנשי "השומר" היו יורים מיד ומגיבים [לכל תגרה קלה כחמורה].

הנה, למשל, קרה מקרה שבעלי גמלים מזרנוגה הובילו צינורות, דומני לרחובות, ובדרך נכנסו לכרם וגנבו קצת ענבים. פרצה קטטה עם השומר, וחברי "השומר" באו מנס-ציונה ראשון לציון והסביבה, והרגו ערבי או שניים. גם הערבים היו מומתים יותר מאשר קודם. אנשי השמירה הראשונים לא היו גורסים שיטה זו.

מצד שני ייתכן שהערבים לא היו עוצרים בפגיעות ברכוש גם לולא נתקלו ביד קשה. אינני בטוח שלו נהגו אחרת – היה יותר טוב.

במשך הזמן עברה השמירה לידי שומרים יהודים, לא רק בנקודות החדשות, כי אם גם בוותיקות : ראשון, חדרה, כפר-סבא, אבל בפתח-תקווה נמשכה עדיין השמירה לפי השיטה הישנה. ראש השמירה יהודי, ו-6-10 בדואים קבועים משבט סורקי. אף על פי כן משנקראנו לצאת לעזרת אחת המושבות, יצא לא רק ראש השמירה והשומרים היהודיים, כי אם גם הערביים, ועוד סתם בחורים ובני נוער.

מחוץ לשמירה הרשמית, היו בכל מושבה "שאטארה" מצעירי המושבה, שהתאגדו לתחרויות רכיבה ומעשי בני חיל, ושלמעשה היוו את גרעין ההגנה של המושבה בעת הצורך. הם התאמנו בנשק וברכיבה, ובלילות חושך וגשם, יכולת למצוא אותם בחורים מבוססים בבוץ סביב הגבולות כשהם שומרים נוסף על השמירה הרגילה. כך היה בכל המושבות. מכאן נוצרו הגדעונים בזכרון.

זכורני ב-1908, אחרי עניין חיים-ברוך ביפו, הייתי אז כבן 19-20, יצאנו בחורים אחדים מפתח-תקווה ליפו, ללבונטין הזקן, קבלנו הלוואה בסך של 50 לירות זהב והתחייבנו לשלם כל אחד 1/2 לירה, וקנינו 10 מאוזרים בנרתיקי עץ. אקדח אחד כזה נתתי מתנה לבני.

אותו זמן נסע אבא שלי [יהודה] עם [פרץ] פסקל לגליל לכפר קנה של הצ'רקסים, וחיפשו מקורות לקניית רובים, אבל לא השיגו. אחר כך הצליחו על ידי ידידי עבדול-רעול ביטר להשיג 26 רובים "יונניים" [יוונים] בעלי כדור אחד, ואני מוניתי לנשק. במשך שנים שמרתי את הרובים תחת מיטתי והייתי מטפל בהם – מנקה מפרק, ומשמן.

ביום ההתנפלות של ערביי קלקיליה על כפר-סבא חילקנו את הרובים בשבת. זה היה בליל שבת אחד, בימי קטיף השקדים, כש[שומר] מוגרבי הרג גנב שבא לגנוב שקדים. השומרים היהודיים שהיו שם אז: נתן רפפורט ואליהו איתן [לימים, אביו של רפול. – אב"ע]. בבוקר שבת בא הרץ לפתח-תקווה לקרוא לעזרה, והרב הכריז בבית הכנסת שצריך לצאת ולהגן. חילקתי את הרובים, ושומרי המושבה יחד עם השומרים העברים, יצאו ברכיבה לקלקיליה. אחרינו זרמו ברגל אנשי המושבה מצוידים בקלשונים.

"הגדעונים" היו צעירים בני חיל, בחורים כארז, בעלי סוסות, בעלי אקדח טוב – "מרטינקה" [ניסיתי לחפש מידע עליו ולא מצאתי. – ד.ג.]. רכבו על סוסה ולבושם – "בְּרִיצֶ'ס" [מכנסי רכיבה], "פָּטֶס" [חותלות] ומגפיים. כך היה בכל מושבה. אלא שבנוסף לצד הספורטיבי, היוו בחורים אלה את [עתודת] השמירה וההגנה הבלתי רשמית והבלתי מקצועית.

בספרו של אברהם שפירא [שכתב י. אדלשטיין. – אב"ע] ישנו תצלום של ארבעת שומריו של הברון, בני פ"ת – אברהם שפירא, גרינשטיין [שנרצח ב-1921], דינוביץ, ויטקובסקי. כשהברון נסע מכאן ליפו, מיפו לראשון, ואחר כך לחדרה, יצאו רוכבי פתח-תקווה, כעשרים בחורים, ללוותו – ומסרוהו לידי רוכבי חדרה.

לפני מלחמת העולם הנהיגו גם בפרדסים שומרים עונתיים יהודים.

המלביה"ד דורון גיסין [נכדו של ברוך בן עזר ראב ונינו של יהודה ראב]: עד כאן העתקו של המסמך שקיבלתי, ומקורו בארכיון ההגנה. נאלצתי לעיתים להשמיט מילה או משפט שהיו לא ברורים או נראו לא קשורים. בסוגריים נטלתי לעצמי חירות מסויימת והוספתי הבהרות או הארות כשחשתי בנחיצותן. אין ספק שהאמור במסמך זה הינו מבט אישי, ומשקף את דעותיו ועמדתו של סבי ברוך בן עזר ראב.

מחזה מעורר את הלב ומלא חן הוא המחזה בבית-הכנסת בליל שמחת-תורה עת על הספסלים ועל הבימה ועל עמודי המתפללים תלויים ועומדים זאטוטי בני-ישראל ובידיהם הקטנות מתנוססים דגלים מצוירים של נייר.

לא רק בארצות מזרח אירופה ולא רק בארץ-ישראל בלבד,אלא בכל מקום שהיהודים חיים שם תזכו לראות את המחזה הנהדר והסמלי הזה.המנהג הזה עומד בעינו עד היום ויש אשר יתחזק יותר ויותר. כי איזה תינוק לא ישתוקק לבוא בין הגדולים ולמלא תפקיד חשוב כל-כך: לשאת נס ליהודים ביד רמה וברוח נטויה?" (דניאל פרסקי, דגל שמחת תורה, 1928).

מנין, איפה ומתי צמח המנהג שבו בשמחת תורה הילדים באים לבית הכנסת ודגל בידם.ולא רק דגל אלא שמוסיפים לו תפוח (עץ או אדמה) ונר. הדגל עצמו מקושט ומאויר בכל צבעי הקשת ובציורים הנותנים ביטוי למהותו של החג ויש בהם שהם אקטואליים לזמן ולמקום.

ראוי להתחיל בחג עצמו שאינו נזכר בתורה ואף לא במקורות ראשונים – משנה, תלמוד, ומקורו בבבל של תקופת הגאונים, שם נהגו לסיים את קריאת כל חמשת חומשי התורה בכל שנה, וזאת בשונה מארץ ישראל שבה קראו את החומש כולו במשך שלוש שנים.

בספרו המונומנטלי 'תולדות חג שמחת תורה' כותב אברהם יערי "חג שמחת תורה שאנו חוגגים בימינו. ביום השמיני של סוכות. הוא חג שנולד בבבל ואילו בארץ ישראל לא חגגוהו כלל עד סוף תקופת הגאונים (שנת 1000 בערך). עיקר החג היה על שום שבאותו יום סיימו לקרוא את חמשת חומשי התורה."

כדי לתת תשובה לשאלה זו עלינו לרדת לייסוד שורשי מנהגי החג. בקהילות ישראל במזרח אירופה ואף במרכזה,אך במידה פחותה, התפתחו מנהגים שנועדו לטפח את הקשר בין חג שמחת תורה לבין ילדי ישראל. החג עצמו נצבע בצבע של קירוב הילדים אל התורה. כך התקבלו המנהגים שגם ילדים קטנים מאוד נקראים לתורה, נזרקים עליהם מיני מתיקה שונים ויש אף ילדים הזוכים לשאת ספרי תורה אף שהם כבדי משקל.

בין שאר המרכיבים שטופחו עבור הילדים היו הדגלים – דגלי שמחת תורה שהמשיכו את המסורת המקראית על מקומו של הדגל כפי שמתואר בספר 'במדבר'. "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל." (ב ב).

השימוש המקראי במושג 'דגל' אינו זה המקובל בענייני מדינה בימינו, והוא נועד לשמש כינוי אסטרטגי. פרשני המקרא שחיו בימי הביניים העידו כי בארצות שבהם חיו, היו הצבאות צועדים ודגל מתנוסס בראשם. "אין דגלים אלא צבאות" (שמות רבה טו,ו). על הפסוק "איש על דגלו" אומר מדרש תנחומא "חיבה גדולה חיבב הקדוש ברוך הוא את ישראל שעשאן דגלים כמלאכי השרת כדי שיהיו ניכרים בני ראובן לעצמם ובני שמעון לעצמם."

הדגל בתפיסה המקראית איננו חפץ אלא כהגדרת פרופ' גד בן-עמי צרפתי "קבוצת אנשים, יחידה צבאית, מחנה."

איזכור ראשוני לקיומם של דגלים בשמחת תורה נמצא בתקנות שקבעו יהודים יוצאי פולין שחיו באמסטרדם במאה ה-17. בתקנות קהילת אמסטרדם משנת 1671-2 נאמר "בשמחת תורה לא ילכו הילדים עם דגליהם אחר ספר התורה, וגם לא ידליקו שום נרות בלילה על דגליהם. אך ביום מותר לילך אחר ספר התורה וגם להדליק נרות."

מאליו ברור שתקנות אלו נקבעו כאשר עדיין לא היתה ידועה מנורת החשמל, והתאורה בבתי הכנסת היתה באמצעות נרות שנשמר להם מקום קבוע ובטוח.

יערי בספרו מביא מקורות שונים המעידים על התפשטות מנהג הדגלים במקביל להתפשטות מנהג ההקפות. ואכן נשיאת הדגלים בתהלוכה נאה בבית הכנסת ומחוצה לו היא הביטוי המעשי להשתתפותם של הילדים בהקפות שעושים הבוגרים עם ספרי תורה. מעדויות שונות עולה כי מנהג הדגלים מוכר כבר כ-400 שנים, מראשית המאה ה-17. מדוע דווקא תפוח-אדמה או תפוח-עץ ננעץ בקצה מוט הדגל? התפוח 'מיובא' ככל הנראה משיר השירים "כתפוח בעצי היער, כן דודי בין הבנים." (ב,ג). המדרש גם הוא נותן סיבה לתפוח "מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע." (שבת פח ע"א). הנר אף הוא סמלי ובא לתאר את הנאמר בספר משלי "כי נר מצווה ותורה אור" (ו כג).

התקבלותו של הדגל בשמחת תורה היתה חלק מהתפשטותו של מנהג ההקפות. על ההקפות בשמחת תורה ידוע כבר מימי הביניים אך למעשה רק במאה ה-18 הן היו לאירוע המרכזי של החג. הדגל היה עבור הילדים האמצעי והחפץ באמצעותו השתלבו בריקודי ההקפות.

יצירת הדגלים היתה ברוב השנים יצירה אומנותית עממית וזולה, ומרבית הדגלים נעשו באמצעים פשוטים ועל ניירות באיכות נמוכה, והם הושלכו כלאחר יד בסיום החג. זוהי הסיבה שאין בידי החוקרים והאספנים דגלים הקודמים למחצית השנייה של המאה ה-19 (1850 ואילך).

בראשיתם היו מרבית הדגלים מודפסים בצבעי שחור-לבן, אך לקראת סוף המאה ה-19 ניתן למצוא יותר ויותר דגלים גדושי צבעים מאירי עיניים. תכני הציורים על הדגלים השתנו במרוצת השנים – מנושאים תנכיים מובהקים, בעיקרם מקראיים, בהם בלטה מאוד נוכחות הילדים – לנושאים בעלי משמעות אקטואלית. פרופ' שלום צבר מהאוניברסיטה העברית, שכתב מחקר רחב יריעה על דגלי-תורה, ומחזיק אוסף בפני עצמו, כותב כי "הרוחות החדשות שהחלו מנשבות ביהדות מזרח-אירופה, ובעיקר הציונות השפיעו... על התפתחות הדגל לשמחת תורה... ככל שהתנועה הציונית הגבירה את כוחה, חדרו משמעויות אלה יותר ויותר לדגלי החג."

מציאות זו השפיעה מאוד על תכני הדגלים שיוצרו ועדיין מיוצרים, תחילה בארץ ישראל ומאוחר יותר במדינת ישראל. אם בתחילה ייצגו הדגלים את פניו של 'היישוב הישן' הרי שמאוחר יותר נשתלבו תמונות מחיי החלוצים ובהמשך לאירועים ואישים בני הזמן. על הדגלים הוטבעו תמונות של מפקדי וחיילי צה"ל, הכותל המערבי, לאחר שיחרורו במלחמת ששת הימים, שילוב של אנשי אדמה ולוחמים וכן גיבורי סדרות סרטי טלוויזיה, ברוב המקרים מתוצרת זרה, שהילדים הזדהו עם גיבוריהן. בארון הקודש שנמצא במרבית הדגלים הסתתרו, וודאי עדיין מסתתרים, אותן דמויות שהודפסו על הדגל לכבודה של התורה.

ד"ר יואל רפל הוא מחבר האנציקלופדיה "מועדי ישראל".

שתי טרגדיות מודיעיניות לא ידועות בהקשר למלחמת יום הכיפורים

ב-12 אוקטובר 1973 דיווח מקור מהימן כי תוך יום- יומיים הצבא המצרי יפתח בהתקפת שריון גדולה. צה"ל נערך, והשריון המצרי הוכה. החלה התפנית בגזרה המצרית. אותו מקור התריע פעמיים, ערב המלחמה, על צליחה מצרית קרובה מאוד, והתרעתו נדחתה אז בבוז ע"י צמרת אמ"ן המסונוורת. וממש באותו זמן, כשבוע לפני המלחמה, התריע מקור איכותי אחר, מהמעלה הראשונה, על תוכנית ההתקפה הסורית ומצב ההכנות האחרונות לכך. גם התרעה זאת נופנפה ברגל גסה ע"י צמרת אמ"ן.

ב-12 אוקטובר, לפני 41 שנים פחות יום, נערכה ישיבת קבינט דרמטית סביב השאלה האם לצאת עכשיו לצליחת התעלה או לא. הרמטכ"ל דדו עמד בראש אלו שצידדו בכך, ואילו סגנו, האלוף טל, עמד בראש המתנגדים. הנימוק המרכזי של טל היה כי אין לבצע צליחה כל עוד עיקר כוח השריון המצרי נמצא עדין ממערב לתעלת סואץ ולא הוטל למערכה. התערבבו כאן גם שיקולים מדיניים שונים. והנה, תוך כדי הדיון, מכניסים לראש המוסד, צבי זמיר, ידיעה ולפיה בכוונת המצרים לפתוח ב-13 או 14 אוקטובר בהתקפה משוריינת גדולה על כוחותינו, שתכלול כוחות שיחצו מזרחה את תעלת סואץ. סימנים ראשונים להכנות (עדין לא ברורות) בשריון המצרי נקלטו אותו זמן ביחידה 8200. בו במקום הודיע דדו כי הוא "יורד" מהצעתו לצליחת התעלה עכשיו; צה"ל ייערך ויתארגן לבלימת המתקפה המשוריינת המצרית, ישמיד מירב הטנקים המצרים ורק לאחר מכן תבוצע הצליחה. הקבינט אישר. ב-14 אוקטובר הוכה השריון המצרי, וזמן קצר לאחר מכן החלה הצליחה.

אני מעוניין להגיד כאן כמה מילים בהקשר המודיעיני. הידיעה היתה מסוג אותן ידיעות "זהב" שיש בהן כדי לשנות מצב אסטרטגי ולהשפיע במישרין על קבלת ההחלטות בדרג העליון תוך כדי מלחמה. היכן כאן העוקץ, היכן טמונה כאן הטרגדיה?

ובכן, המקור לידיעה היה מקור של המוסד. מקור איכותי, נגיש לרמה המצרית הצבאית העליונה, מהימן. והנה, אותו מקור התריע כעשרה ימים לפני מלחמת יום הכיפורים כי המצרים מתכוונים לצלוח את התעלה בעיתוי קרוב, וחזר על התרעתו 4 ימים לאחר מכן, תוך ציון פרטים צבאיים שונים על ההכנות המצריות.

צמרת אמ"ן בטלה את הידיעה הזאת, כמו הרבה ידיעות אחרות של מקורות טובים שדיברו על מלחמה, בנימוק שהכול נובע מחששות של המצרים מאיתנו, וכן מההכנות המצריות לתרגיל הגדול שלהם. ככה זה! ב-12 באוקטובר כבר לא היתה בנמצא צמרת אמ"נית מוכת סנוורים שתוכל לבטל בזלזול ידיעות מתריעות שונות, בכללן ידיעות מוסד.

ובהזדמנות זאת אני רוצה להעלות כאן אירוע שלא זכה לתשומת הלב הראויה, וגם עניינו ביטול ידיעה התרעתית מהמעלה הראשונה ע"י צמרת אמ"ן ערב מלחמת יום הכיפורים. הפעם הגזרה היא סוריה. ב-25 ספטמבר, כידוע, נפגש המלך חוסיין עם גולדה מאיר והתריע בפניה כי "הצבא הסורי נמצא בעמדות זינוק להתקפה." משנשאל לגבי הצבא המצרי השיב חוסין כי אינו יודע.

התרעת חוסיין נידונה בדרגים העליונים ונדחתה בגלל התפיסה כי סוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים, ובמצרים יהיה תרגיל, והסורים חוששים מאיתנו ולכן הם נערכים להגנה.

אבל, זמן קצר ביותר לאחר מכן מגיעה ידיעת "זהב" ממקור איכותי ביותר. והידיעה: מתארת את כל תוכנית ההתקפה הסורית ומוסיפה, לפרטי פרטים, מה מצב ההכנות הסוריות להתקפה! – לא הגנה, לא חששות. התקפה לכיבוש כל רמת הגולן!

סא"ל אבי יערי, מי שהיה ראש הענף האחראי על סוריה, הכין נייר מיוחד שזעק בקולי קולות: הכנות סוריות למתקפה כזאת וכזאת. הנייר הזה עלה לאישור ו"נשחט" ע"י צמרת אמ"ן המסונוורת. הנייר הרשמי שיצא מטעם מחלקת המחקר של אגף המודיעין החריש לחלוטין את הזעקה; הוא השאיר בכתובים את הקונספציה כי הסורים חוששים מאיתנו, אינם מתכוונים לתקוף, והציב סימן שאלה על מהימנות הידיעה של המקור. כל מחאותיו של אבי יערי לא עזרו לו. האיוולת המדהימה ניצחה!

עוד טרגדיה, ומי יודע מה עוד יתגלה בשנה ה-42 למלחמה?

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

את מלחמת לבנון האחרונה פתח חיל האוויר. בסוף ה"ניסוי", שנערך בגלל רצונו של הרמטכ"ל הטייס לנצח באמצעות מטוסים – הבינו המדינאים שרק צבא היבשה יכול לעשות את המלאכה. בינתיים בוזבז זמן רב, ואזרחים רבים בלבנון נפגעו. כאשר פרצו כוחות השדה בסערה למגע עם האוייב, נפלו ביומיים הראשונים טובי לוחמינו הסדירים.

אנו, לוחמי העבר, חשנו תחושה של תסכול, כישלון, מחדל. כל זה קרה משום שהצבא לא הוכן, לא התאמן ולא נערך לשיטות ההגנה של החזבאללה. אף לא קצין אחד במפקדת זרוע היבשה צעק "עצרו! דפוס המלחמה השתנה, צריך לבנות תורה חדשה."

פיקוד ההדרכה של הצבא, בסיוע המודיעין, בנה מתקן המדמה אחד לאחד את מערך ההגנה של החזבאללה. המתקן, שנבנה בבסיס הדרכה בפיקוד צפון, הוכיח כיצד מובלים הכוחות התוקפים, תוך כדי מגע ואש, לעבר שטחי הריגה, והלוחמים נופלים למלכודת. אלא שאף לוחם, בסדיר או במילואים, לא עבר דרך המתקן הזה. אילו היו עושים זאת – ולא מדובר חס וחלילה על אימון, שהוא בגדר עשייה, אלא פשוט להיכנס, לראות ולהבין, ולצאת – היו כל הקרבות נראים אחרת, והצבא, בתחכום ובהגעה מאחור, היה מביס את החזבאללה. לאחר המחדל ידעו הצבא, ואחריו ההנהגה המדינית, לספר לנו, אומנם בשקט, שלצבא סדיר יש בעייה להילחם מול אנשי גרילה.

במלחמה הנוכחית חזר צה"ל במדויק על אותה המתכונת. חיל האוויר תקף, הרג מאות אזרחים, וירי הרקטות המשיך להטריד. איבדנו זמן יקר שבמהלכו יכולים היו כוחות הקרקע לבצע את משימתם במלואה. הלוחמים אומנם התאמנו לפני הקרב במתקן מודרני של שטח בנוי, אולם גם כיום אין מתחם תת-קרקעי המדמה את דפוס המלחמה של החמאס. לוחמי הצבא, טובים ככל שהם, לא הוכנו כראוי. רבים מהם נהרגו כבר בתחילת הקרבות, ושוב חזר הסיפור: הצבא "לא בנוי להביס גרילה."

ניתן להבין מדוע כך קרה, כשמתברר כי מי שהיה במלחמת לבנון מפקד זרוע היבשה, שתפקידו לבנות את הכוח למלחמה בהתאם לשינוי דוקטרינת הקרב; ושאמור ליזום וליצור דפוסי לחימה חדשים – היה האלוף גנץ, שהפעם הוא הרמטכ"ל. לפחות אחת לחודש נראה הרמטכ"ל בתרגילים שונים ומשונים של כוחות השדה, כשהם מסתערים וכובשים יעדים. דבר בתורת הלחימה לא השתנה.

האוייב רואה זאת ומגחך, משום שזה שנים הוא מודע לחולשתו ומעדיף להילחם בשיטות המתאימות ליכולתו – מתחת לקרקע, היות ששם לא יכול הצבא הישראלי להביא לידי ביטוי את עוצמתו.

שיטות האוייב השתנו, אולם בצה"ל לא השתנה דבר. הדרג המדיני והצבאי הבכיר ממשיכים לספר שצבא סדיר אינו יכול להתמודד נגד גרילה. זה אווילי ושקרי. פשוט יש להכין את הצבא באופן נכון – והוא ינצח.

לצערנו, כמעט 50% מהנופלים נהרגו לא בקרב, אלא כתוצאה ממחדלי הדרג הצבאי הבכיר, שזילזל בהחלטות ועדות החקירה של שתי המלחמות הקודמות.

לוחמים נכנסו לשטח, במקום ב"אכזרית" – בנגמ"ש לא-ממוגן שבתוכו מטעני חומר נפץ ופגזים, לצד הלוחמים. היה זה בניגוד לקביעת הוועדה והפקודות שניתנו בעקבותיה, וכפי שקרה במלחמה הקודמת בעזה – פגיעת טיל נ"ט בנגמ"ש פוצצה את הפגזים שהיו בו, וטובי לוחמינו נהרגו לפני שבכלל נכנסו לקרב. התוצאה: שבעה הרוגים, ועוד הרוג מירי כוחותינו, בשל טעות בזיהוי.

ג'יפ מנהלתי לא-ממוגן יצא לתקוף כוח מחבלים עם כלי נ"ט שחדר דרך מנהרה – ג'יפ מנהלתי ולא "אכזרית", כאשר בימ"חים שבפיקוד דרום נמצאים הכלים מוכנים לתנועה, אולם אף אחד לא בא לקחתם. התוצאה: ארבעה הרוגים.

בעבר היה את חפירה מחובר לכל חגור, לחפירת שוחות אישיות כהגנה מפני הפגזות. כיום נעים עם כוחותינו מחפרונים ובולדוזרים, היכולים תוך דקות לחפור מחסות לכוחות מפני פצצות מכל סוג וגודל – אך כלום לא נעשה. גם לאחר הפגיעה השנייה נזקק הצבא לזמן יקר כדי להבין שכל מה שנדרש הוא להרחיק את שטחי ההיערכות שני קילומטרים מזרחה. אילו היו עושים זאת בעוד מועד, שום חייל לא היה נפגע. גם זה נכלל בהערות ועדת החקירה הקודמת, שגם בהן זלזל הצבא. התוצאה: שמונה הרוגים ועשרות פצועים, כמו גם הרוגי קורס המ"כים שנרדמו בשמירה, והמחדל שבפינוי החיילים המאבטחים מקיבוצים ומושבים. הצבא פשוט לא הקשיב לשב"כ, שלא הפסיק להתריע – אבל הצבא הרי יודע טוב יותר על ביטחון.

אם מופז, שהיה רמטכ"ל מצוין ושר ביטחון מעולה, לא היה מתראיין בכל רשת אפשרית וטוען לסכנת המנהרות, והיינו נכנסים, חלילה, להפסקת האש הראשונה שיזמו המצרים ושהדרג המדיני ייחל לה – לא היינו יודעים עד היום על חומרת הסכנה שבמנהרות. רק הלחץ שיצר מופז חייב את שר הביטחון, עם ראש הממשלה ומעטים מחברי הקבינט, לתת לצבא פקודה מוגבלת: לא לנצח, חלילה, אלא לטהר את המנהרות.

כאשר נתגלתה הבושה, אמרו שרי הקבינט הביטחוני כי לא ידעו על חומרת המצב וכי לוּ ידעו, היו מאפשרים לצבא להיכנס כבר ביום הראשון. האם הסתירו הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה את המידע הקריטי הזה מהקבינט, רק כדי למנוע את כניסת הצבא לקרב?

תוך כדי הלחימה, שבועיים לפני סופה, אמר שר הביטחון שנחוצים יומיים בלבד לסיים את פיצוץ המנהרות, כדי שהצבא יעצור ויצא – אולם קצין אמיץ אמר למצלמות הטלוויזיה שדרושים לפחות שבועיים, ורק משום כך נשאר הצבא עוד שבועיים כדי להמשיך את הטיפול במנהרות. עד היום לא הסתיים העניין סופית, וגם לא ייגמר בקרוב. החמאס, אחרי נאום השלישייה על יציאת כוחות צה"ל ועל הניצחון במלחמה, כשכמעט כל המנהרות הושמדו – אמר: "הם מצחיקים אותנו, ועוד נוכיח להם את ההיפך." האם שוב מסתירה השלישייה מידע מהקבינט הביטחוני ומהכנסת?

אולי אני נאיבי, ובעיקר מבולבל – היות שלא ידוע לי מי בכלל האויב של ראש הממשלה ושר הביטחון: האם החמאס, או רוב חברי הכנסת הרוצים למגר את שלטון החמאס או לפחות להכות בו מכה כואבת, שטובת הארץ ואזרחיה לנגד עיניהם, ושלשם כך נבחרו.

השלישייה עושה את ההיפך הגמור מזה: שומרת נגד מיגור החמאס, ומתחילת המלחמה מספרת לנו שבמקומו יבוא אויב גרוע יותר – דברי שטות, הבל ורעות רוח. אין גרועים מהחמאס.

זה הזמן לחדול מתירוצים. יש לעשות שלום עם הפלסטינים שאבו-מאזן בראשם, ולגרום לכך שהם ינהיגו את כל העם הפלסטיני, גם בעזה. הם כבר הוכיחו לנו את יכולתם לעשות זאת, וזהו גם רצונן של רוב מדינות ערב הגובלות בשטחנו. אולם, כל זה יוכל להיעשות רק לאחר מיגור שלטון הטרור של החמאס. כל הסובבים אותנו – מצרים, סעודיה וירדן – יודעים זאת ומייחלים שיקרה הדבר, מלבד השלישייה הגוררת אחריה את הקבינט הביטחוני.

גם תושבי עזה כבר מבינים את הדבר, וכן מדינות בכל רחבי העולם, ששלטון הטרור במזרח התיכון מתחיל לחדור גם אליהן, והן יודעות שחייבים לעצור את התופעה.

הבה נתחיל זאת אנחנו, כי אחרת יגרום הטרור, שמתחיל לסגור על אזורנו, למלחמה עקובה מדם של מאות אלפי הרוגים, או לגירושנו שוב מארצנו. חובה עלינו, מיד, לעצור את תחילת הזחילה של מלחמת גוג ומגוג לאזורנו.

אני זועק כבר שלושה שבועות, לאחר התייעצות עם מומחים: מדוע לא הוזרם גז בישול למנהרות שנמצאו בשטחנו? לכל פתח ראשי היה עלינו להזרים גז משלוש מכליות, ולדחוס אותו באמצעות מדחס אל פנים המנהרה. לאחר המכלית השלישית, אחרי המתנה של דקות מספר, היה עלינו להפעיל מרחוק מטען שיצית את הגז. הפיצוץ והאש היו נמשכים לאורך המנהרות ואל כל ההסתעפויות שבדרך, גם זו שממנה יצאו רוצחי הלוחמים מקורס המ"כים.

כל המנהרות האלה, שנבנו כדי להסב אבידות לכוחותינו, היו הופכות למלכודת מוות לחמאס. היה אפשר לעשות זאת ללא הרוג אחד לכוחותינו, תוך גרימת הרס מסיבי למנהרות. גם אם לא היה נוצר פיצוץ, והמנהרות לא היו נהרסות – היתה האש מכלה את אמצעי המלכוד, ולוחמינו היו צועדים בבטחה אל מרכזי החמאס, ללא קרב.

גם את "כיפת ברזל" לא היה הצבא מוכן לקבל, ואלמלא עקשנותו של שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, עד היום לא היתה לנו הגנה על שמי המדינה. הם הרי יודעים יותר מאִתנו מה טוב לנו.

כך קרה הגרוע מכול: אנו, האזרחים, הפכנו לאנשים סוג ב', ותושבי הספר והפריפריה, שעל הגבול – לאזרחים סוג ג'. כל זאת משום שההנהגה התבלבלה והפכה את צה"ל ל"פרה קדושה". על הפרה-הקדושה הזו – לא פיקח אף אחד.

צה"ל הוקם כדי לשמור על אזרחי המדינה. כאשר הצבא לוחם – יש חללים, ואז נוצרת בעייה לאנשי ההנהגה. הכיסא בוער תחתיהם. הם הרי כבר רואים את מערכת הבחירות הקרובה, ולפיכך, מבחינתם, שיסבלו האזרחים מסוג ג', שהם המיעוט, ואין זה נורא אם מפעם לפעם ייהרג אחד מהם. ראש הממשלה ימשיך לאיים ולא לקיים, והצבא לא ייזום, כדי להישאר בשלמותו. כך שניהם, "לאט אבל בטוח," בונים חמאס חזק, כי אין מי שיפריע לו; ואכן, החמאס מתחזק ומתעצם ממלחמה למלחמה.

מפקדי הצבא הבכירים שלנו, כמו מנהיגי החמאס, יודעים היטב שחייל שבוי שווה אלף מחבלים, ושלכן עדיף שהצבא לא יעשה דבר. לעומתם, כל ייעודו של החמאס הוא לחטוף חייל. החמאס יודע שההנהגה "לא סופרת ממטר" את האזרחים, מלבד בתקופת בחירות, ושלעומתם נחשב הצבא בעיניה לפרה-קדושה. לכן מתאבדים לוחמי החמאס, פורצים באומץ רב ונקטלים, רק על מנת להביא חייל חטוף, או גופה של חייל – ובסופו של דבר מצליחים, וגם מנצחים. כי הם, בניגוד לדרג המדיני ולצבא שלנו, הציבו לעצמם מטרה, והם יוזמים, מתאמנים ופועלים ללא הרף כדי להשיגה.

לעומת החמאס, מעדיפים בכירי מפקדינו לא לעשות דבר, לא להסתבך אלא לחתור באופן נחרץ לשמירת הקיים, גם אם ימותו כמה אזרחים. במחשבה זו ובמעשים אלה, הם מחזקים יותר ויותר את ארגוני הטרור ומחלישים את ביטחון המדינה, ובעיקר את אמון האזרחים בהנהגה ובצבא – שלא הצליח לנצח באף אחת משלוש המלחמות האחרונות.

כאשר כבר מתבקשים מפקדי הצבא להציג לקבינט תוכנית תקיפה – אזיי כמו מפקדם מהעבר אהוד ברק, הם מציגים את התוכנית הקשה והמסובכת ביותר, שרק דמיון פרוע יכול להעלותה על הדעת, ושכרוכה במאות או באלפי הרוגים ובשהייה של חודשים או של כמה שנים בשטח. הקבינט הביטחוני אינו מאשר את התקיפה המוצעת, בצדק.

אם היו לצבא מפקדים יוזמים וחושבים, הם היו מציגים לקבינט דרך פעולה פשוטה וחכמה, שבה כמעט אפס נפגעים לכוחותינו, ואיום ממשי על מנהיגי החמאס; דרך שהצבא יודע לבצע, ושהיתה צריכה להיות באמתחתו.

את המלחמה הזו – כן, מלחמה ולא "מבצע" – היינו צריכים לפתוח בפריצה של כוחות השדה בממד הצר, עם גדוד טנקי "מרכבה" הנושאים בתוכם גדוד חי"ר – טנקים שאין כלי בעולם שיכול לפגוע בהם. בהתקדמותם, היו הלוחמים יורים אש תופת של 50 אלף כדורים ופגזים בדקה, פגז אל כל מקום חשוד לאורך ציר הפריצה. מדי 200 מטרים היו יורים צפע שריון שהיה מנקה 200 מטרים קדימה ומפוצץ מטענים בדרך.

בעקבותיהם היה נכנס גדוד חי"ר נוסף, על אכזריוֹת. הכוח היה נע בחסות מסוקי תקיפה אל מתחם בית החולים, שם קיים חשד שיושבת הנהגת החמאס. הכוח היה שוהה בשטח שעה לכל היותר, במהלכה היה מפוצץ כל פתח מנהרה או דלת תת-קרקעית עם חומר נפץ נוזלי ובלוני גז בישול שהיו נפתחים ונזרקים פנימה – מפוצץ ומסתלק כדי לנוע אל היעד הבא בתנועה לאורך חוף הים, אגף מאובטח לחלוטין, כשכל כלי הנשק מופנים מזרחה לעבר העיר ומסוקי תקיפה מופעלים במידת הצורך לבלימת לוחמים שינועו לתגבור. תוך ארבע שעות לכל היותר, לאחר טיפול מהיר בשלושה או בארבעה יעדים שנבחרו מראש – היה הכוח חוזר לשטחנו, ערוך ומוכן לצאת שוב אם ייווכח לדעת שהאויב עדיין אינו מוכן להפסקת אש.

בכל פעם עקיצה במקום חשוד אחר, ויציאה. כך היה החמאס מרגיש את נחת זרועו של הצבא, ומנהיגיו היו חשים את הפחד שבסופו של דבר הם ייהרגו. הדבר היה קורה רק בכניסה מהעורף, בממד הצר, ולא כפי שפרס הצבא את כל כוחותיו לאורך החזית. את המנהרות, כאמור, אפשר ורצוי היה לטהר מהעורף אל החזית.

עם פיקוד בכיר והנהגה שהשמירה על חייהם של הלוחמים חשובה להם יותר מביטחון האזרחים, ושכמות ההרוגים מכתיבה להם את המדיניות – אין לעמנו שקט, חירות ועתיד.

ראש הממשלה, שנבחר בעיקר בזכות הבטחתו למגר את החמאס – הסכים להפסקת אש כעבור שבוע. זהו אותו ראש ממשלה שבעזרת ציורים איים על כל העולם, שאם לא יעזרו לנו, נתקוף אנחנו את הכור האיראני לבדנו. ומה קרה? לא כלום. לפני שלושה שבועות אמרה עליו אישיות בכירה בארצות הברית: אל דאגה, ביבי לא ייכנס למלחמה. הוא אינו מסוגל להחליט, אלא רק לאיים. זה מה שחושבים עליו בכירי ההנהגה בארה"ב, והפנטגון.

כה קשה היה לשלישייה להחליט, עד כי נכשלה אפילו בהתנהגותה היומיומית, הריצה אחר סקרי דעת הקהל. למרות רצונו של רוב העם, וגם רצון הכנסת, לפגוע בהנהגת החמאס – בהססנותה, הצליחה השלישייה להביס אפילו את הסקרים, בהתעלמותה מהם. חוות הדעת של האלופים הכניעה אותה.

אלה אותם תתי-אלופים ואלופים שאינם מעוניינים לחדש וליזום, כדי לא לטעות. אצה להם הדרך אל ראשות הצבא, ומשם אל ראשות הממשלה. חלקם, למן השנייה הראשונה שהתיישבו על כיסא הפיקוד, הופכים באופן מפוכח ממפקד טקטיקן ויוזם, לאסטרטג פוליטי. רק מעטים מביניהם נשארים קצינים מעולים, השואפים ליזום, לפעול ולנצח, אולם לא מהם יצא הרמטכ"ל הבא. הם אינם מיישרים קו עם הבינוניות של הבכירים שמעליהם.

אם, בעזרת יהוה, לא יפסיק החמאס את האש וימשיך להציק – ראוי לאפשר לקצין חי"ר בכיר, אולי אפילו לפורש אמיץ וחכם, לנצח את החמאס על-ידי פגיעה מוראלית במפקדיו ובלוחמיו. בידיו מצויים כל הכלים לעשות זאת, עם מפקדי החטיבות המעולים והנחושים ועם חייליהם שאינם נופלים, ואולי אף עולים, על חיילי העבר.

טוב תעשו, מנהיגי המדינה ובעיקר הקבינט הביטחוני והפיקוד הצבאי, אם לא תפריעו להם להכות את החמאס ואף לנצחו.

הם יחזירו לנו את הביטחון בצבא, כי עדיין יש תקווה.

הכותב, יאיר קליין, היה מפקד סיירת "חרוב"; מפקד היחידה ללוחמה בטרור של פיקוד מרכז; בוגר המכללה לפיקוד ומטה ולימודים אקדמיים; מפקד ענף חי"ר בצאלים; סגן מפקד חטיבה ובוגר קורס מפקדי חטיבות.

אהוד: בייחוד מצאה חן בעיניי ההערה האסטרטגית שלך שהיה אפשר לפוצץ בבת-אחת את כל המנהרות בעזה למרחק קילומטרים בעזרת כמה בלוני גז בישול פשוטים, מבלי חשש דליפה מהפתחים שבדרך. ממש גאוני!

[הגירסה העברית של מאמרו של א.ב. יהושע שעליו כתב ד"ר בר-ניר בגיליון הקודם. שלח אורי הייטנר].

במלחמת השחרור ב-1948 הפגיזו הירדנים את ירושלים המערבית במשך חודשים, הטילו עליה מצור ומנעו מתושביה מים ודלק. בהפגזות נהרגו ונפצעו מאות אזרחים, אבל בישראל לא כינו את הירדנים טרוריסטים אלא אוייב. לאחר שהושגה הפסקת אש פתחה ישראל במשא ומתן גלוי עם הירדנים שבסופו נחתם הסכם שביתת הנשק.

לפני מלחמת ששת הימים הסורים הפגיזו במשך שנים את יישובי הגליל, הרגו ופצעו רבים; בחוקת הבעת הסורית אף יש סעיף המדבר על השמדת ישראל. ובכל זאת, מעולם לא קראו הישראלים לסורים טרוריסטים אלא אויבים, ואף הגיעו איתם להסכמים, כולל הסכם הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים.

המצרים בהנהגת עבד אל-נאצר קראו פעמים רבות להשמדת ישראל וערב מלחמת ששת הימים אף התכוונו לכך, אולם מעולם לא היה הרודן המצרי טרוריסט אלא רק אוייב. אפילו הנאצים לא כונו טרוריסטים. את מעשי הזוועה שלהם הם ביצעו כשהם במדים, גלויים וחשופים, קשורים לשלטון ברור ומזוהה. הם היו האוייב האכזר ביותר בתולדות האנושות, אבל לא טרוריסטים.

הגיעה השעה להפסיק לכנות את חמאס ארגון טרור ולהגדירו אוייב. השימוש האינפלציוני במושג טרור, שחביב במיוחד על ראש הממשלה, משבש את היכולת להגיע להסכם ארוך טווח עם האויב המר הזה. החמאס שולט היום בטריטוריה, יש לו צבא, מוסדות שלטון ותחנת שידור. הוא אף מוכר על ידי מדינות רבות בעולם. ארגון שיש לו מדינה, הוא אוייב, לא ארגון טרור.

האם זו רק סמנטיקה? לא, כי עם אוייב אפשר להידבר וגם להגיע להסכמים, בעוד שעם "ארגון טרור" אין משמעות להידברות ואין תקווה להסכם. לכן יש צורך דחוף לתת לגיטימציה עקרונית לניסיון להגיע להסכם ישיר כלשהו עם החמאס. כי הפלסטינים הם שכנינו לנצח. הם שכנינו הקרובים ואם לא נגיע אתם להסכם הפרדה סביר, נוביל את עצמנו בלית ברירה לחיים משותפים במדינה דו-לאומית, שתהיה גרועה ומסוכנת לשני הצדדים. לכן הסדר עם החמאס חשוב לא רק למען רגיעה בגבול עזה, אלא גם כדי ליצור בסיס להקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל.

מאז פינוי הרצועה על ידי ישראל, מתגלים סימנים מדאיגים ששלטון החמאס בעזה מאבד את היכולת להבין מה אפשרי ומה לא אפשרי, והמכות הצבאיות של ישראל לא רק שלא מפכחות אותו, אלא מעצימות את התוקפנות הקורבנית שלו. איך קרה שדווקא אחרי הנסיגה החד-צדדית מעזה פרצה האלימות בעוצמה? קנאים דתיים יש בכל מקום, ועדיין לא כל שלטון קנאי חושף את עצמו כך, ללא צורך, לתגובה הרסנית של הצבא הישראלי, מהצבאות החזקים בעולם.

כדי להבין, ואולי גם לנסות לשנות את ההתנהגות החמאסית, שיש בה יותר מקורטוב של יצר התאבדותי, צריכה להתקיים הידברות אמיתית ישירה איתם. וכשם ש"ארגון הטרור" של אש"ף נהפך לרשות הפלסטינית, כך גם ראוי להתייחס ל"ארגון הטרור" החמאסי כאל ממשלת החמאס.

ביסוד ההתנהגות החמאסית עומדת סתירה: מצד אחד, מפעמת הרגשה מוצדקת של גבורה ועוז רוח על שהם סילקו בלי תנאי את המתנחלים ואת הצבא הישראלי מרצועת עזה. מצד אחר, תחושת תסכול עמוקה שדווקא פעולה זו הטילה אותם לסגר עמוק, בתוך טריטוריה צרה, מנותקת לא רק מישראל אלא בעיקר מבני עמם בגדה המערבית.

ולכן, מעודדים מהצלחתם בסילוק הישראלים מהרצועה, הם מאמינים שיש בכוחם לסלק אותם משאר "האדמות הכבושות", או לפחות להכריחם להסיר את הסגר. אבל מכיוון שאין להם אמון בישראל, והם מאמינים שביתור העם הפלסטיני לשני חלקים הוא אינטרס שלה, ומכיוון שהם יודעים שהיא לעולם לא תנסה שוב למשול ברצועה – במקום לנסות לשקם את עזה כלכלית, להפסיק את האלימות ולבנות חיים נורמליים (וכך אולי לשכנע את הישראלים לאפשר להם להתחבר עם אחיהם בגדה), הם בוחרים בדרך שהוכיחה את עצמה ברצועה בעבר – תוקפנות מתמדת.

למרות הפסקת האש אין לשני הצדדים הרגשה שבזאת נסגר סופית מעגל האלימות. האלמנט ההתאבדותי שמתגלה עתה ברצועה יכול להביא, בעידודה המרושע של איראן, עוד הרס ומוות. לכן יש לחתור להגיע בדרך של משא ומתן ישיר, תוך הפסקת הדמוניזציה בשני הצדדים, למתווה של הסדר בין ישראל לחמאס, שיהיה מבוסס על ארבעה עקרונות:

הסכמת החמאס לפיקוח בינלאומי קפדני על פירוז הרצועה מכל נשק התקפי תלול מסלול.

פתיחת הגבול עם ישראל למעבר מבוקר של פועלים פלסטינים.

פתיחה הדרגתית של המעבר הבטוח בין עזה לגדה, על פי הכללים שנקבעו באוסלו, כדי להתחיל לשקם את האחדות הפלסטינית לקראת משא ומתן עם ישראל, שכן הרשות הפלסטינית לא תוכל להגיע להסכם שלום עם ישראל בלי השתתפות של החמאס.

החלטות בשאלות לאומיות בעלות חשיבות עליונה מחייבות תמיכה לאומית רחבה. כך היה גם בישראל, הן לגבי יציאה למלחמה והן לגבי הסדרי שלום, וכך בקרב עמים רבים בהיסטוריה. לכן, ההידברות עם החמאס והשבת חיבורו ההדרגתי לעם הפלסטיני בגדה חיוניות כדי להספיק ולהגיע בעוד מועד להסכם על שתי מדינות לשני עמים, כפי שמקווה רוב העם בישראל, ולמנוע בכך את ההידרדרות האטית אבל המתמדת אל עבר מדינה דו-לאומית.

אהוד: א"ב יהושע לא נואש כל שנותיו מלהטיל את האשמה על הסכסוך והיעדר השלום גם ואולי בעיקר – עלינו, הישראלים. ימשיך לו אפוא בהזיותיו כאילו בכוחנו וברצוננו להפסיק את העימות. זה עושה רושם טוב מאוד בחו"ל. עובדה.

* האיום הגדול ביותר על שלום העולם, הוא האסלאם הקנאי. התרומה הגדולה ביותר לשלום העולם, היא המאבק באסלאם הקנאי. הנערה הפקיסטנית מללה יוספזאי היא סמל של המאבק בקנאות האסלאמית, המדכאת את הנשים והנערות, ועל כן היא ראויה ביותר להיות כלת פרס נובל.

* כיבוש קובאני בידי דאעש מעיד על רמת הרצינות של המלחמה בדאעש.

* החדשות הטובות – הירידה מן הארץ היום היא הנמוכה ביותר מאז קום המדינה. החדשות הרעות – בעבר אדם שירד מן הארץ התבייש בשקט בפינה. היום יורדים מתגאים בירידתם ואף עוטים עליה כסות אידיאולוגית, כביכול.

* זכותו של כל אדם לבחור היכן לחיות. זכותו של ישראלי לרדת מן הארץ, לכל מקום בעולם, אינה ניתנת לערעור. זכותו לרדת לגרמניה, גם היא מוחלטת. על כך אין ויכוח. אולם שיח הזכויות הוא דיוטא נמוכה מאוד, שכדאי שהשיח שלנו לא יתקע בה. מן הראוי שנקיים שיח של ערכים, שיח של זהות, שיח של שייכות, שיח של מחויבות. בשיח הזה יש לבנות אתוס משותף, חזון משותף, מטרות משותפות; בשיח הזה נעצב את דמות החברה.

בשיח כזה יש מקום לא רק ל"זכויות" אלא גם לאמירות נורמטיביות. האמירה הנורמטיבית הבסיסית שלי, היא שאינני ישראלי על תנאי, שאני מחנך את ילדיי להיות ישראלים ללא תנאי, שמקומו של יהודי הוא בארץ ישראל, שהגירה של ישראלי מהגולה לארץ ישראל היא עליה והגירה של יהודי מישראל לגולה היא ירידה ואלה מושגים שיפוטיים של טוב ורע. האמירה הערכית שלי היא שיש לנו אחריות אישית על מדינת ישראל, על החברה הישראלית, שאותה אנו נושאים על כתפינו. האמירה הערכית שלי, היא שעלינו לבנות כאן חברת מופת המבוססת על ערכי הערבות ההדדית, הצדק החברתי, החתירה לשוויון, על סולידריות. על דמותה של החברה הישראלית אני מוכן להתווכח תוך כבוד הדדי עם כל מי שבוחר לחיות בה ולקחת עליה אחריות. אני מכבד אותו גם אם דעותיו הפוכות לשלי. מי שבחר לנטוש ועקר את עצמו מן הסולידריות הישראלית – זאת זכותו, אבל ממש לא מעניין אותי מה דעתו, גם אם היא זהה לשלי.

* במסגרת הדיון על קמפיין הירידה מן הארץ, שמעתי את האמירה שפראייר מי שנשאר בארץ.

כל חיי הייתי פראייר גאה ואני מחנך את ילדיי להיות פראיירים גאים.

* המשמעות של להיות ישראלי ללא תנאי, היא שאיני מציב את מדינת ישראל למכרז מול מדינות אחרות ובודק אם היא טובה יותר או פחות וגם לא היכן המילקי זול יותר. כיהודי וכישראלי, ארצי היא ישראל ואין לי ארץ אחרת. ואם אדמתי בוערת? גם אם אדמתי בוערת.

כשהיא בוערת, לא אקבל זאת כגזירת גורל. לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה. לא אוותר לה, עד שתפקח את עיניה. אבל מתוך נקודת מוצא, שאין לי ארץ אחרת. כאן הוא ביתי.

* מי שיורד מן הארץ – האם ילדיו יהיו יהודים? האם נכדיו יהיו יהודים? זה אכפת לו בכלל?

* סיאוב: הכותרת הראשית ב-ynet בחג הסוכות – פתחון פה ליורדים לברלין.

* "קטיף ישראלי" הוא מיזם שבו סטודנטים מגיעים לחודשיים לעבוד בקטיף התפוחים בקיבוצים בגולן ובגליל העליון, ושלוש פעמים בשבוע מקדישים את אחר הצהרים ללימודי ציונות. פעמים אחדות הוזמנתי להרצות בפניהם. אחרי שעות עבודה פיסית קשה, החבר'ה פותחים את ארון הספרים הציוני, לומדים טקסטים ציונים, "מחזירים את הציונות למרכז" כהגדרת ראש המיזם עופר רביב, "כדי שאנשים יחושו הזדהות עם הרעיון וירצו לתרום לחברה ולמדינה... אנחנו עובדים מאוד חזק כדי שגם אחרי התוכנית ימשיכו הסטודנטים להיות פעילים ומעורבים ושיעסקו בשיח הציוני. העניין הזה חשוב כדי שנבנה פה את החברה שאנחנו רוצים ושהאנשים הצעירים יתחברו לשורשים העמוקים שלהם בארץ הזאת."

הדבר המעניין ביותר הוא שעל 150 המקומות שהיו הקיץ למיזם, התחרו אלפי סטודנטים. ומה שעוד מעניין הוא שזו רק תוכנית אחת מרבות. למשל, תוכנית "נטעים" של חבר'ה צעירים יותר, מיד אחרי הצבא, העולים לקיבוצי הגולן לשבעה חודשים, עובדים בחקלאות ומקבלים מענק עבודה נדרשת, לומדים יהדות וציונות, תורמים לקהילה ומשתלבים בחייה ומקיימים חיי קבוצה בתוכם. בתוכנית הזאת משתתפים כמאתיים צעירים, אחרי מיון קפדני.

וכל אלה רק דוגמאות, המבטאות מהפכה של ממש ההולכת ותופסת תאוצה בקרב הדור הצעיר בישראל, שהוא דור הרבה יותר ערכי מכפי שמשתקף בתקשורת.

התקשורת מבליטה את אלה שיורדים לגרמניה כי ה- MÜLKIשם זול יותר. אבל זאת בסך הכל מלחמת מאסף של הפוסט ציונות, מול הניצחון של הפוסט פוסט, של ההתחדשות הציונית.

* מדי שנה, בעת דיוני התקציב, מתנהל קמפיין נגד תקציב החטיבה להתיישבות, בטענה שזה תקציב להתנחלות המבטא את העדפת ההתנחלויות ביו"ש על פני ההתיישבות בנגב ובגליל.

במקור, החטיבה להתיישבות אכן היתה מיועדת ליהודה ושומרון, לרצועת עזה, לסיני ולגולן. הללו תוקצבו בתקציב המדינה, ולא היה תקציב דומה לאזורי הארץ האחרים. הסיבה לכך היתה אי היכולת להשתמש בכספי הסוכנות היהודית מעבר לקו הירוק, שכן הסוכנות ממומנת מתרומות בחו"ל, בעיקר בארה"ב, והממשלות אינן מעניקות פטור ממס על כספים המושקעים מעבר לקו הירוק. וכך, בעוד המחלקה להתיישבות בסוכנות טיפלה ביישובי הגליל והנגב, החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית, שמומנה מתקציב המדינה, טיפלה ביישובי יש"ע והגולן.

בעשור האחרון המציאות השתנתה, בעקבות החלטה של ראש הממשלה אריק שרון, להחיל גם על הגליל והנגב את אחריות החטיבה להתיישבות. להלן ציטוטים של ראשי מועצות אזוריות בנגב. שמוליק ריפמן, ראש המועצה האזורית שער הנגב:

"ברמת הנגב יש לחטיבה להתיישבות טביעת רגל משמעותית בכל הקשור לפיתוח התיישבות ביישובי פתחת ניצנה, יישובים הקהילתיים ובקיבוצים. יש לה תרומה משמעותית בסיוע במאמצי המועצה לגידול דמוגרפי. ... החטיבה השקיעה בשנים האחרונות מיליוני שקלים בפיתוח ההתיישבות ברמת הנגב,"

אייל בלום, ראש המועצה האזורית הערבה התיכונה: "החטיבה להתיישבות והעומדים בראשה נותנים גיבוי אמיתי ומעשי ליישוב הערבה. המחויבות הזו ניכרת במעורבות בשלבי תכנון ובתקציבי ביצוע. ... תחומי הסיוע של החטיבה בערבה הינם: פיתוח תשתיות לחקלאות ולמגורים עבור נקלטים חדשים. מענקים למתיישבים חדשים לצורך הקמת עסקים חקלאיים ואחרים. ... תשתיות וסיוע להקמת יישובים חדשים והרחבות ליישובים ותיקים..."

חיים ילין, ראש המועצה האזורית אשכול: "החטיבה להתיישבות היא אחד העוגנים העיקריים למועצת אשכול בנושא ההתיישבות. היא מלווה את המועצה בתהליך הקמת יישובים, הצמחתם ופיתוחם."

אלון שוסטר, ראש המועצה האזורית שער הנגב: "החטיבה להתיישבות היא דוגמת מופת לשותף שאתה רוצה למצוא לצדך... בשער הנגב, כשמדובר על קידום ההתיישבות, חיזוק יישובים, פיתוח היזמות – החטיבה תמיד איתנו. ... זהו גוף ואלה אנשים אִיתָם אנחנו בשער הנגב שמחים לגבש את המשימות ולהביא אותן לכלל ביצוע."

אם כך, מה עומד מאחורי הקמפיין נגד החטיבה להתיישבות? התנגדות עקרונית להתיישבות יהודית וציונית, בכל מקום, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במלחמה נגד ועדות הקבלה ביישובי הגליל והנגב, שנועדה לפגוע בהתיישבות?

ומדוע הקמפיין מוליך שולל את הציבור וטוען שהכסף הולך רק ליו"ש? כי זה לא כל כך פוליטיקלי קורקט לצאת בפומבי נגד יישובי הגליל והנגב. הרבה יותר קל להסית נגד "ההתנחלויות".

* במדינת ישראל, כמו בכל מדינה נאורה ומתוקנת, חל איסור על ביגמיה, לא כל שכן – פוליגמיה, ריבוי נשים. החוק בישראל, בנושא זה, אינו חל על המוסלמים, מתוך הכרה בשונות התרבותית. יש הרואים בכך אפלייה לטובה של המוסלמים. אני רואה בכך בעיקר אפלייה לרעה של המוסלמיות. יש היגיון בהתחשבות של החוק בשוני תרבותי. הדבר ראוי בחברה פלורליסטית וסובלנית. איני בטוח שיש לקבל זאת בנוגע למנהג הזה. אך גם אם אין משנים את החוק, ראוי לפעול בדרכי חינוך והסברה למאבק בנגע הזה.

בחברה הבדואית בנגב, הפוליגמיה הפכה לתעשייה, וככזאת היא בעייה חברתית, קהילתית, תרבותית ודמוגרפית לחברה הישראלית כולה. השר יאיר שמיר קרא לפעול לשינוי המצב העגום הזה. כל אדם נאור צריך היה לתמוך בדבריו.

ב. מיכאל הנאור כינה ב"הארץ" את המגמה הזאת "ג'נוסייד". לא פחות. ועוד נאור אנטי ציוני – אמירם גולדין שמו, השווה את שמיר בדף הפייסבוק שלו ליוזף מנגלה, כדרכם של מכחישי שואה.

* כשישראל נסוגה מלבנון בשנת 2000, היא הקפידה שהנסיגה תהיה עד המילימטר האחרון, כדי שלא יישאר כל תירוץ להמשך התוקפנות נגדה מלבנון. מי שקבעו את הגבול היו פקחי האו"ם, לא בדיוק הארגון הפרו ישראלי ביותר בעולם. הם עברו מטר אחר מטר וסימנו את הגבול; לא אחת הפסיקה שלהם בנוגע למיקום הגבול היתה מנוגדת לעמדת ישראל, לעיתים הם הצביעו על מיקום הגבול באופן שחתך שטחים חקלאיים של יישובים ישראליים (כמו קיבוץ משגב עם), אך בכל המקרים, ממשלת ישראל החליטה לא לעמוד על שלה, אלא לקבל את פסיקת האו"ם כמות שהיא.

אחרי הנסיגה, המציא חיזבאללה את פירכת "חוות שבעא", כלומר את הטענה שהר דב הוא שטח לבנוני. הם המציאו זאת כתירוץ להמשך תוקפנותם נגד ישראל גם אחרי הנסיגה, שנמשכה לאורך שש שנים עד שהביאה למלחמת לבנון השניה.

המכה שחטף חיזבאללה במלחמה, יצרה הרתעה שהביאה לשמונה שנות שקט.

והנה, לאחרונה חיזבאללה שב ופועל, ושוב באותה גזרה – הר דב, ושוב עם אותה טענה – שהוא לבנוני. דה-ז'ה-וו. סביר להניח שהם אינם מעוניינים במלחמה, בוודאי שעה שהם שקועים במלחמת האזרחים בסוריה ובקרבות עם דאעש – תמונת הראי הסונית שלהם, בלבנון. אבל כנראה שהם מנסים, ב"שיטת מצליח", להסלים את המצב, ליצור כללי משחק חדשים, על פיהם מותר להם לפגוע ברמה מסוימת בריבונות ישראל.

הבעייה היא ש"שיטת מצליח" הזאת היא מתכון להסלמה מתמדת, שבסופו של דבר תביא למלחמה של ממש. אנו מכירים זאת היטב מלבנון ומרצועת עזה. כדי שלא נידרדר למלחמה בחודשים הקרובים או בשנים הבאות, יש לגדוע את התופעה בעודה באיבה. כדי למנוע את המלחמה הבא, עלינו להגיב בחומרה על הפיגוע הבא של חיזבאללה.

* עסקה של שחרור מחבלים תמורת גופות היא עסקה מושחתת ומסוכנת. תמורת גופות יש לתת גופות. אין לקצר ולו ביום אחד את תקופת מאסרו של מחבל אחד תמורות גופות.

* סרטו של יואב לימור "מגן אנושי", ששודר במוצאי החג בערוץ 2, הוא סרט מצוין, שמציג את הדילמה הקשה של מדינה דמוקרטית, עם הצבא המוסרי ביותר בהיסטוריה האנושית, הפועל על פי החוק הבינלאומי וכללי המוסר שלו, ונאלץ להילחם נגד מדינת טרור חסרת כל עכבות מוסריות או חוקיות, הפועלת במכוון נגד אזרחים ומסתתרת במכוון, באכזריות אין קץ, מאחורי אזרחיה וילדיה, אותם היא הופכת מגן אנושי.

טוב שהסרט הוקרן בערוץ 2, אבל חשוב יותר שמסריו יגיעו לכל אזרח באירופה ובארה"ב, השטופות בתעמולת תעשיית השקרים האנטי ישראלית.

* לקראת המו"מ על ההסדרה ברצועת עזה: תוכן ההסדרה, אם תהיה, לא כל כך חשוב. השאלה היא האם הגבול יהיה שקט לשנים ותפסק התעצמות חמאס. ומה שיקבע אם כך יהיה, הוא מידת ההרתעה שנוצרה או לא נוצרה במלחמה (וזאת נוכל לדעת רק בעתיד).

אם המכה הקשה שחמאס ספגו יצרה את ההרתעה, ההסדרה תכובד. אם המכה לא יצרה את ההרתעה, ההסדרה תופר. ההסדרה עצמה תקל על חייהם של תושבי עזה וטוב שכך. אולם צריך להיות ברור, שחידוש התוקפנות יפסיק באחת את כל ההקלות. התפריט החדש צריך להיות בתחום הזה. כל הפרה, כל פצמ"ר או קסאם, ייענו בסגירה מוחלטת של המעברים ובהפסקת זרם החשמל. בפעם הראשונה, כאזהרה, רק לשעה אחת. בפעם השניה – ליממה. עלינו להיות נדיבים בהסדרה, אך חדים ביצירת הזיקה המוחלטת בין שמירה על השקט לבין תנאי החיים. יש לקבוע כללי משחק חדשים, כדי לא להגיע בתוך חודשים ספורים לסבב נוסף.

* בירושלים הלך השבוע לעולמו המסאי, מבקר הספרות והמורה הנערץ לספרות ולתנ"ך, איש הלח"י מרדכי שלו, בגיל 88. בימים שבהם "הארץ" היה עיתון ציוני, מרדכי שלו היה אחד המסאים הבכירים והחשובים במוסף הספרותי, אפילו כאשר ניגח בחריפות רבה את ישעיהו ליבוביץ'.

אהבתי לקרוא את ניתוחיו המקוריים והמרתקים, שהיו יצירה ספרותית גדולה בפני עצמה. כל מסה, שלרוב התפרסמה בכמה חלקים בהמשכים, היתה מלאכת מחשבת של קריאת הסמוי מן העין.

יש לי חוב גדול למרדכי שלו. הוא הכניס אותי לעולמו של פרנץ קפקא, אחד הסופרים הנערצים עליי. בעקבות מסה שלו, בכמה חלקים, על הסיפור "לפני החוק" מתוך "המשפט", נחשפתי לעולמו של קפקא והתאהבתי בו.

פעמים רבות חשבתי על כך שאני חייב ליצור איתו קשר, להכיר אותו אישית, לשוחח עימו, אך לצערי, לא עשיתי כן. החמצתי.

אם אני צריך סיבה אחת המצדיקה למעלה מעשרים שנות קריאת "הארץ", שלעיתים קרובות מסבה לי סבל עמוק – ההיכרות עם מרדכי שלו וכתיבתו היא בהחלט רווח נאה.

מצד שני, אולי אין דבר המסמל את מה שקרה ל"הארץ" יותר מכך שבעיתון שהיה הבמה הראשית של מרדכי שלו, אווה אילוז היא אינטלקטואלית הבית.

* מאיר שלו כתב הספד יפה על דודו מרדכי שלו. הוא עמד על קווי הדמיון בין אביו, המשורר והסופר יצחק שלו ואחיו מרדכי, ובין השאר כתב את המשפט הבא: "שניהם היו אנשי ימין – אבי היה איש אצ"ל ודודי איש לח"י – אבל מהסוג שהולך וכלה מהעולם: בעלי הומור ורחבי אופק."

האמת היא שהסוג ההולך ונעלם הוא אנשי ימין שמאיר שלו מכיר אישית. היום הוא מכיר רק את הסטריאוטיפ.

* בשבוע שעבר פירסם אלון עידן במוסף "הארץ" רשימה גזענית, שבה בנה מאוסף של סטריאוטיפים את דחליל האחר האולטימטיבי שלו, ובין השאר את נטייתו להשתמש בביטוי "נשמה" וביקש: אל תקרא לי "נשמה". קרא לי אשכנזי מניאק, זה בסדר, רק לא "נשמה".

התגובות היו קשות ואלון עידן הופתע. הוא? גזען?! הרי גזענים זה "הם" – לא "אנחנו". הגזענים הם אלה שאומרים "נשמה", כידוע.

השבוע הוא התחכם. נתן לרשימה שלו כותרת ב"הפוך על הפוך" – "ראיון עם גזען", ואירח את עצמו לראיון, כשהשאלות בנויות מן הביקורת על דבריו. ובתשובות, המסר שלו היה: מה פתאום? אני... אני?! בכלל לא התכוונתי למזרחי, להיפך, מאיפה המצאתם את זה? בסך הכל סיפרתי על מקרה ספציפי שקרה לי. ובכלל, אין לי שום דבר נגד הכינוי "נשמה", פשוט הוא קרא לי "נשמה" בשעה שהוא איים עליי, וכשמאיימים עליי ומקללים אותי אני לא אוהב שאומרים לי "נשמה", וכן הלאה וכן הלאה.

ובכן, אני לא מאמין לו. ניכרים דברי אמת, אמרו חז"ל, ואילו כאן ניכרים דברי שקר. זו היתממות לשמה.

אימי המנוחה נהגה לומר על היתממות כזאת: "צוקער פושקע", שזה ביידיש קופסת סוכר. מתוק כמו קופסת סוכר.

* מילון עברי "הארץ"י: מתקן שְׁהִיָה = מחנה ריכוז (ראו מאמרו האחרון של מכחיש השואה אורי משגב).

* פירסמתי מאמר העוסק בעצרות הזיכרון לרצח רבין, ומיד הגיעה תגובה ברוח הכחשת הרצח, כלומר תאוריות הקונספירציה על הרצח. כל התאוריות הללו, אינן אלה ערימת שקרים בזויים ונתעבים, שכל מטרתם לסייע לרוצח. המצטטים את השקרים מתחלקים לשנים: המנוולים השוקדים על המצאתם והמטומטמים המאמינים לשקרים. ואולי יש גם סוג שלישי – מנוולים הממציאים אותם ומרוב שחזרו עליהם החלו גם להאמין בהם, כאחרוני המטומטמים.

* אגב, תקנון דף הפייסבוק שלי, הוא שכל הכחשת שואה ותאוריית הקונספירציה על רצח רבין, נמחקים אוטומטית. אני יכול לסבול גם את הדעות הנתעבות ביותר, אך דף הפייסבוק שלי לא יהיה במה לתעשיית השקרים.

* אני בעד תוכנית ספורט בגל"צ. אבל למה על חשבון "ארבע אחרי הצהרים"?

* ישראל בר-ניר, במאמרו, הזכיר את הבדיחה הישנה והטובה מימי המשטר הסובייטי, אודות השוטרים ההולכים בזוגות – אחד יודע לכתוב ושני יודע לקרוא. על פי גרסה אחרת של אותה בדיחה, השוטרים הולכים בשלשות – אחד יודע לכתוב, שני יודע לקרוא ושלישי משגיח על שני האינטלקטואלים.

ואילו היום בישראל, השוטרים הולכים בזוגות – זה שחוקר וזה שנחקר.

* בר-ניר הציע פתרון גאוני לבעיית ההאזנה לפלשתינאים חפים מפשע, שהעלו עריקי 8200 – שנאזין רק למחבלים ולא נאזין לחפים מפשע. אולם הוא העלה תמיהה – איך נדע מי הוא מי? את הפתרון הוא הציע להשאיר לבג"ץ.

אבל האמת היא שיש פתרון גאוני גם לבעייה שהוא העלה. "שלום, אני מדבר מ-8200. הוטל עליי להאזין למחבלים. ברצוני לברר, ברשותך, האם אתה חף מפשע? ושוב, סליחה על ההטרדה." וכך תיפתר הבעייה.

* אגב, מדוע טרם הודחו העריקים מיחידתם ודרגותיהם טרם נשללו?

* תיקון טעות במאמרו של בר-ניר – עמרם מצנע אינו חבר מטעם מפלגת העבודה, אלא מטעם "התנועה".

* ביד הלשון: ראש האופוזיציה הרצוג: "ניתן לצמצם את הפערים הסוציואקונומיים בישראל בעבודה סיזיפית."

המשפט הזה לוקה בסתירה פנימית. אם זו עבודה סיזיפית, אי אפשר לצמצם את הפערים. אם ניתן לצמצם את הפערים – העבודה הזו אינה סיזיפית.

סיזיפוס הוא דמות מן המיתולוגיה היוונית, בנו של אל הרוחות איאולוס, שהיה רוצח רשע וערמומי. סיזיפוס נענש בעונש כבד במיוחד – לגלגל אבן כבדה במעלה ההר, וכאשר כמעט יגיע לראש ההר, תתגלגל האבן חזרה, ויהיה עליו לשוב ולגלגלה מעלה, וכך שוב ושוב לעולמי עד.

עבודה סיזיפית היא עבודה קשה, החוזרת על עצמה ואינה מניבה תוצאות.

אהוד: ביום שישי האחרון, 10.10.14, מלאו 60 שנה בדיוק לגיוסנו, חברי גרעין "שדמות" של "הנוער העובד" מקריית חיים, נשר, כפר סבא ופתח תקווה – לצה"ל, דרך בסיס הקליטה בתל השומר, במסלול שבו הגענו לבסיס הטירונים של הנח"ל בבית דראס, ובהמשכו היינו הגרעין המייסד של קיבוץ עין גדי, לאחר תקופת ההיאחזות.

ה-10.10 הידוע למי שזיכרונו לא בגד בו... והשנה 1954.

חברי הגרעין שלנו, "שדמות", ה"כף-קופים", שבריאותם נמצאה ללא רבב, התייצבו ב"קלט", נרשמו, הצטלמו וקיבלו פנקס, דיסקית וציוד צה"לי, שבחלקו אינו מוכר היום בלכסיקון של צה"ל. לדוגמא, שינל צמר ארוך, שמיכות צמר דוקרות ומגרדות, ועוד...

עם ה"פֵּעקלָאות" הללו נסעו למחרת החג לטירונות בבית דראס.

שנמשיך, בחיוכים של נועם, לזכור ולהזכיר את הימים היפים של פעם...

טירונות ארוכה בתנאים לא קלים, בחורף סוער אבל כוח היחד גבר על הכול.

אורי הייטנר כותב במאמרו "מהות הסכסוך" (גיליון 982) כי: "ארגון 'המדינה האסלאמית' שולל את מדינות הלאום הערביות והוא רוצה לבטל אותן ולהכפיף אותן לחליפות האסלאמית, המבוססת על דת ולא על לאום."

הגדרה זו של ארגון "המדינה האסלאמית" סותרת את תעמולתו של בנימין נתניהו לפיה דאע"ש = חמאס. החמאס הוא ארגון דתי-לאומי הרוצה להקים מדינה איסלאמית בכל ארץ ישראל, בדומה למפלגת "הבית היהודי" שפועלת להקים מדינה יהודית בכל ארץ ישראל.

עוד כותב הייטנר במאמרו ש"אין להתפלא על כך שרשות שהעמידה בראשה מכחיש שואה מדופלם (פשוטו כמשמעו – הדוקטורט של אבו-מאזן הוא על 'מחקר' מכחיש שואה), מאשימה את ישראל בפשעי מלחמה ומציגה אותה כנאצית."

אפשר להאשים את אבו מאזן שציטט בעבודת הדוקטוראט שלו "מומחים" שונים שנותנים אומדנים נמוכים למיספר היהודים שנרצחו בשואה. אך כבר בהמשך התזה, מוסיף אבו מאזן: "העלאת הדיון בנוגע למספר היהודים (שנרצחו) אינה מפחיתה בשום אופן מחומרת הפשע שבוצע כלפיהם, שהרי רצח – ולו של אדם אחד – הוא פשע שהעולם התרבותי אינו יכול לקבל והאנושות אינה יכולה להכיר בו."

בריאיון בעיתון "הארץ" עם העיתונאי עקיבא אלדר, ב-2003, התייחס אבו מאזן מחדש לסוגיה: "כתבתי באופן מפורט על השואה וציינתי כי איני רוצה להיכנס למספרים. ציטטתי ויכוח בין היסטוריונים שנקבו במספרים שונים של הקורבנות. אחד כתב שהיו 12 מיליון קורבנות וציטטתי אחר שכתב שהיו רק 800,000. אין לי שום רצון להתווכח עם המיספרים. זהו פשע נורא ובלתי נסלח נגד העם היהודי, פשע נגד האנושות שלא יכול להתקבל על-ידי המין האנושי. השואה היא דבר נורא ואיש לא יכול לטעון שאני הכחשתי אותה."

לפני מיספר חודשים חזר אבו מאזן ואמר שהשואה היא "הפשע הנורא ביותר נגד האנושות בעידן המודרני."

אהוד: ירוחמו גם הפתאים המאמינים לדבריו הפתלתלים של אבו מאזן, שהם ממיטב העוונטה, הכזבים של המזרח-התיכון.

הרומן הגדול הזה מתאר לכל אורכו את לבטיו וחניכתו של גדעון שורק, סוכן מוסד בדימוס, המבקש לכתוב בעצמו רומן. הגם שחייו היו מלאי הרפתקאות הקשורות בפעולות עלומות – הוא יודע שרק לדמות ספרותית, כמו דון קישוט או אנה קרנינה, יש חיי נצח, ואילו דמות מעולם הצללים של הגופים החשאיים – דינה נחרץ שתישכח.

הדוגמה שהוא מביא לאישוש דבריו היא פעולתם המדהימה של אנשי המוסד בשנות השישים של המאה הקודמת, ובראשם יעקב מידד (במסווה של וֶטֶרָאן הוורמאכט – אנטון קינצלר), שפיתו את הרברטס צוקורס "הקצב מריגה" להגיע למונטווידאו, ושם חיסלו אותו. ובכן לדידו – דינו של איש צללים גיבור כזה הוא להישכח כי הוא דמות ריאלית, ולא דמות ספרותית.

המנטורית של גדעון שורק בחניכתו זו היא אלמה ובר, אישה גרושה, אם לבן מתנכר בשם שאולי, הגרה ברחוב נחמני בתל-אביב. היא פירסמה רומן אחד בשם "רק חיכתה שהילדים יגדלו", שגיבורתו פרידה פוקס נעלמת לאיזידור בעלה (הדומה באופיו השוביניסטי לאביה ולבעלה לשעבר של אלמה עצמה) ולילדיה, ומתגלה באקראי בדרכון מזויף (של אחותה הנכה) בקטמנדו.

הספר הפך לרב-מכר, ומאז ההוצאה ממש מתחננת בפניה שתמשיך לכתוב, אבל היא נמצאת בתקופה של שיתוק בתחום הזה. עד שתצליח להתיישב שוב ולכתוב היא מתפרנסת כלקטורית וכמגיהה אצל מו"לים, כמנחת סדנאות כתיבה, וכן פתחה עסק קטן בשם "מחזיר הקלטות קודמות" (פרפרזה לשם ספרו של יהושע קנז "מחזיר אהבות קודמות"). אלמה מתוודעת אל גדעון שורק, כאשר זה שוכר את שירותיה שתעביר את סלילי הרשמקול, שהשאירה אימו לפני מותה – אל קובץ דיגיטלי. החשאיות המופרזת שגדעון שורק דורש גורמת לגיחוך אצל אלמה, אך היא מסכימה לצאת מהדירה כשהסלילים יסתובבו, ולהיות עימו בזמן זה בבית קפה, שחלילה לא יגונב לאוזניה שמץ מדברי אימו. לאורך כל הרומן גדעון שורק איננו מאזין לדברי אימו, שהשאירה בסלילים לפני מותה, ורק בסוף, כאשר הוא חוזר בטיסת אל-על מהרפתקה מביכה בגרמניה, נאמר שאלמה שתלה בתיקו דיסק-און-קי של דברים אלה, והוא אמנם מתכוון להאזין.

בין השניים, למרות השוני הרב בעיסוקיהם, יש המון מן המשותף, כפי שיתברר להלן, ונוצרת ביניהם ידידות עזה, ואפילו רומן אהבה, למרות שהוא בן שבעים, והיא בשנות הארבעים המאוחרות. רעייתו עפרה נפטרה שנה לפני "ההווה" בסיפור (2008-2007), ויש לו בת יחידה בשם מעיין (שמות בני המשפחה קשורים בעלילה של גדעון בספר שופטים), שמאלנית קיצונית הרואה בציונות תנועה נאצית, ובצה"ל פושעי מלחמה. היא שונאת את הוריה, וכשאימה נפטרת, היא שולחת פרחים לציין את "הבשורה הטובה". בין המעשים המבהילים שהיא עושה – היא עורכת מארבים לחיילי צה"ל המתכוונים לטוס לבריטניה, כדי להאשים אותם בפשעי מלחמה. בין השאר היא ממתינה עם צו מעצר נגד אבנר, חבר שלה מילדות, שעומד לאבד את מאור עיניו (לאחר פציעה בקרב) אם לא יטופל בבית חולים באנגליה.

הקטע בו מתאר גדעון את מעללי בתו מעורר צמרמורת, והוא אחד הקטעים המרתקים ביותר בספר (ראו עמ' 218 ואילך).

ובכן, גדעון שורק זה, שחייו היו מלאי עניין כסוכן חשאי, מבקש לכתוב ספר, ולשם כך הוא אוסף מסמכים, מפות, ספרים, שולחן חול, ומה לא. מסתבר שהוא גם איננו נעול על נושא מסוים: בתחילה התכוון לכתוב רומן על קרב אל-עלמיין, הקרב שהציל את היישוב בארץ מהשמדה (במסגרת תפקידו הוא ביקר במקום, במרסה מטרוח ובבתי הקברות של שלושת הצבאות שנלחמו שם); אחר כך חשב לכתוב על אימו שרלוטה (לוטה) שטרוך שהיתה פעילה בש"י של ההגנה, ואף שירתה בשירות החשאי של הבריטים. כלפי אימו יש בליבו כעס גדול שהיא הפקידה אותו בהיותו פעוט במשפחה ארמנית מוואדי ניסנס – כדי שתוכל להתגייס לצבא הבריטי. אלמה מציעה לו ללכת בדרכם של פטר הנדקה, אלבר כהן ורומאן גארי שכתבו על יחסי אם-בן. גדעון משנה את דעתו ומחליט לכתוב רומן של "היסטוריה חלופית", לפיו האיטלקים בראשותו של מוסוליני, ביחד עם פיוס ה-12, מקימים בארץ שמורות של יהודים הנמצאים בדיכוי נורא (בין השאר – אסור להם לצחוק...)

אלמה, הבקיאה כמעט בכל, מוכיחה לגדעון שהוא מחקה בעצם את "איגוד השוטרים היידיים" של מייקל שייבין, את "שם הוורד" של אומברטו אוקו ואת "דברי ימי מנזר" של סאראמאגו.

כל הניסיונות הללו של גדעון נידונים לכישלון, כפי שמנבאה אלמה, ורק כאשר הוא מחליט להתנתק ולנסוע להתבודד ב"בֶּד אנד ברקפסט" בדרום אנגליה ולכתוב על האהבה שבינו ובין אלמה – רק אז הוא מצליח, והרומן שלו יוצא לדרך המלך.

גם אלמה וגם גדעון נחשפים כבעלי השכלה חובקת עולם כמעט בכל תחום (מוסיקה, ציור, אופנה, אוכל גורמה, היסטוריה – ומה לא?). בעיקר בולטת אלמה בכך, והיא מוכיחה שיש קווים מקבילים בין סוכן חשאי ובין סופר. היא יודעת בחוש, ובעקבות אלימינציה הגיונית, מה היה תפקידו של גדעון במוסד, למרות המתרסים שגדעון העמיד בפניה. אלמה, המקבלת שכר על הסדנה הפרטית שהיא מעבירה לגדעון, מעודדת אותו לראיין את נילי פורת, שהיתה חברתה של אימו (ממנה נודע לו שאביו היה קצין בריטי – גדעון חשד שאביו היה צ'רלס אורד וינגייט – וכי אימו היתה בעצם לסבית). היא מעודדת אותו להיפגש בוואדי ניסנס בחיפה ובקנדה עם צאצאי המשפחה הארמנית שגידלה אותו. הם טסים יחד ללייפציג לזוג דפנה ועקיבא (עקי) חשמל. דפנה פסיכולוגית, וד"ר עקיבא חשמל הוא מרצה באוניברסיטה הנמצא בסכנת פיטורין משום שמחקרו על הגיאוגרפיה הספרותית של לייפציג תקוע.

גדעון מביא עימו דפים בכתב ידו של עגנון, שאביה של אימו שלח לבתו לוטה בארץ באמצעותו של נזיר. אביה של לוטה התחבא באותם ימים מפני הנאצים במרתף של מעבידו, בעל החברה "הוגו קרלוביץ ובנו". סופו של האב שנמחץ למוות בהפצצות בעלות הברית על מוקדי הדפוס שהיו חשודים על הפצת בתעמולה הנאצית. הדפים, שגדעון הביא, משמרים את כתב ידו של עגנון ליצירות "הכנסת כלה" ו"בחנותו של מר לובלין". כן מביא גדעון מספר תמונות, בהן מצולם עגנון עם מי שיהיו גיבורי יצירותיו. דפים אלה מצילים את הקריירה האקדמית של עקיבא הוא עקי, והוא הבקיא בטופוגרפיה של לייפציג לפרטיה (אינני בטוח שכל פרטי הסיור שהוא עורך להם נחוצים ללוז הרומן), ואף מוצא עבורם את הקבר המשותף של אדלה שטרוק, סבתא של גדעון שהתאבדה, ושל אימה גרטה לומר.

כאמור, גדעון נוסע בסופו של דבר לדרום אנגליה לכתוב את הספר, והוא מתנתק מן העולם. בליל סופה ללא חשמל וללא חימום, כאשר בעלת הבית נסעה לחג המולד לבתה ולנכדה, מחליט גדעון לנסוע ברכבת ללונדון, ומשם הוא מחליט ספונטנית לטוס לדרזדן, העיר בה אימו למדה אדריכלות וקיבלה תעודת אומן. אלא שאת שני הדרכונים שלו, הגרמני והישראלי, הוא שוכח ב"בד אנד ברקפסט", ובלית ברירה הוא משתמש בדרכון אוסטרלי שנשאר אצלו בטעות מאחת המשימות החשאיות. הדרכון מסבך אותו במעצר, ולולא עזרתה של עמיתה בשירות החשאי הגרמני בשם אולריקה (הדומה להפליא לאישתו המנוחה), היה גורם למבוכה גדולה למדינת ישראל.

חלק גדול מהספר עניינו התחקות של גדעון אחרי מעשיה של לוטה אימו בשנתיים שהיתה מגויסת לצבא הבריטי והשאירה אותו אצל משפחת אנטראסיאן הארמנית בוואדי ניסנס בחיפה. הוא מנסה לדובב את נילי פורת הישישה, שהיתה חברתה של אימו. ממנה נודע לו, כאמור, שאביו היה קצין בריטי, וכי אימו הייתה לסבית, ובת זוגה היתה יוליאנה רייס, ייקית חד הורית כמו לוטה עצמה. גדעון לא מוצא טעם לפנות אל עמיתו בסוכנות החשאית הבריטית ויליאם מק'קול (החברות ביניהם נוצרה עקב התמסרות שניהם לסיפורו של קפקא "הגלגול", ואגב, גם הסוכן החשאי מק' קול כתב רומן ומייחל לפרסומו), כי הוא פרש מהשירות, לכן הוא פונה לפרופסור אנדרו ריילי קמינג, שיש לו גישה, כהיסטוריון, לתיקים חשאיים, אבל מסתבר שתיקה של לוטה – חסום.

הספר חושף עלילה מרתקת, משום המפגש המפרה שבין אישה צעירה דעתנית וסוכן חשאי שהתנסה בפעולות עלומות ברחבי העולם, ושניהם משכילים מאוד, אבל נראה לי שהמסר העיקרי של הספר הוא חשיפת המעבדה הפנימית של הסופר. היא מציעה שמות של סופרים שעשויים לשמש דוגמה לגדעון (עמ' 191-189, 201), היא מרצה בפניו כיצד יש לעצב כתיבה ריאליסטית (259-258). לדעתה, סופר חייב להיות בעל דחף שאינו בר כיבוש לכתוב, שיחוש שאם זה לא יסתייע – ימות (עמ' 382). טקסט ספרותי, לדעתה, צריך להיות מעין צילום פנימי וחיצוני (עמ' 432) ועוד.

הספר מושתת על תחקיר חובק עולם (ראו עשרות האישים שהמחבר בהגינותו מודה להם בסוף הספר על סיועם), והוא בהחלט מעניין. הקשר הרומנטי בין אלמה (היוזמת – גדעון חשב עצמו זקן מדיי ולא ראוי לה) ובין גדעון בנוי לתלפיות, ותיאור ההתעלסות ביניהם בנוי לתפארת (עמ' 233, 262-261). יחד עם זאת, התחושה היא שהמחבר חס על כל פיסת מידע שהשיג בעמל עבור הספר. אינני טוען שזה לא מעניין, אלא שלא ברור לי אם אלו היו נחוצים ללוז העלילה.

והרי דוגמאות מיספר: איזכור ספריו של מישקה בן-דוד (עמ' 105-104), סיפורם של אודי אדיב ודן ורד (עמ' 151-150), סיפורן של מהדורות "הגלגול" של קפקא בשפות שונות (עמ' 160, 403-402 ), סיפורם של איב אולמן ואינגמר ברגמן (עמ' 308-309), סיפורו של סבא של סבא של עקיבא חשמל (עמ' 319, 359-357), סיפור החסידים שהגיעו מגליציה לליפציג (עמ' 341), סיפור גלגולן של האש והתפילה מהבעש"ט עד ר' ישראל מרוז'ין (עמ' 367), סדר יומו של גדעון ב"בד אנד ברקפסט" של גב' אליסבט וינדזור בדרום אנגליה (עמ' 442), פירוט ביקוריו של גדעון במוזיאונים של דרזדן (עמ' 454). גלישות אלו פוגעות במה שמכונה "אחדות העלילה", אבל צריך להודות, כפי שכבר כתבתי, שהן מעניינות כשלעצמן.

קראתי בהנאה את הרומן הזה שהושקעו בו ידע רב וכישרון גדול.

לקראת סיום כהונתו השנייה כנשיאה של ארה"ב, המעצמה החזקה בעולם, ניתן לאבחן ולסכם את תקופתו של אובמה ככישלון של מנהיג המצוי בשקיעה של מעצמה בנסיגה.

הוא החל את נשיאותו במסע הרצאות של נאומי חזון נאיבי בפראג, בברלין ובקהיר. נאומים שבהם ניסה לברוא עולם חדש ואידיאלי של שלום וביטחון, סובלנות ופייסנות ופירוק נשק גרעיני. ההמונים שקיבלו אותו בכיכרות בהתלהבות ראו בו משיח של חלום השלום, שיביא קץ למלחמות ולשנאות אחרי שתי מלחמות העולם האיומות. אובמה הפך לנואם המרתק והמשפיע ביותר בעולם, בראשית המאה ה-21, כפי שכתבה בנימוקיה הוועדה שהעניקה לו את פרס נובל לשלום. הוא אמנם ניצח כנואם מזהיר, אך נכשל כמנהיג בכול מהלכיו והחלטותיו בתחום המדיני, בהמשך דרכו. הוא נכשל באפגניסטן, בפקיסטן, במצרים, בעירק, בסוריה, בלוב, באיראן, בצפון קוריאה ובאוקראינה.

בנאומו ההיסטורי באוניברסיטה המוסלמית החשובה בקהיר אל-אזהר – הפליג בזיכרונות שורשי ילדותו ונעוריו באינדונזיה, כבן למשפחה מוסלמית. נתן ביטוי הערצה והערכה לקוראן ולאיסלם. הוא אמר שהאיסלם הוא הפתרון ולא הבעיה (זו הסיסמה של האחים המוסלמים). לדעתו האיסלם הוא חלק מאמריקה והבטיח לעבוד בשיתוף עם הקהילה הזו. בנאומו בקהיר הבטיח לפתוח פרק היסטורי של הידברות ודיאלוג חדש בין אמריקה לעולם המוסלמי. הוא אמר "אני אחד מכם" – "I am one of them". רשת הטלוויזיה האמריקאית FOX תיעדה והפיצה את כל נאומיו ודעותיו על האיסלם.

בימים אלה אמר אובמה דברי שטות מקוממים, בריאיון לעיתונאי תומס פרידמן ב"ניו יורק טיימס", ערב יציאתו לחופשה.

"ההיגיון" ו"הפתרון" של אובמה לסכסוך הישראלי פלשתיני יבוא לדעתו רק לאחר שיופעל בישראל לחץ פנימי על נתניהו כדי שיתגמש ויתקפל, מאחר והוא "חזק מדי" ואבו מאזן חלש מדי!

ראוי להזכיר שאובמה ביקר בזמנו בישראל ונאם בפני סטודנטים בבנייני האומה בירושלים (סירב לנאום בכנסת) וכבר אז ביקש להפעיל לחץ פנימי על נתניהו.

"אם ראש ממשלת ישראל לא ירגיש לחץ פנימי, לא יושג הסכם שלום עם הפלסטינים." – "נתניהו חזק מדי. אבו מאזן חלש מדי."

על פי "ההיגיון" של אובמה, יש צורך לפעול כדי לארגן שנתניהו יהיה "חלש מדי" ואבו מאזן "חזק מדי". מסתבר שאובמה לא מבין שום דבר בפוליטיקה הישראלית.

אובמה נכשל ואיבד תבונה והבנה מדינית ואסטרטגית בכול מהלכיו, כולל גם בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ככל שהלחץ המשותף של אובמה והשמאל הישראלי הקיצוני, יגבר על ישראל מבפנים ומבחוץ, נתניהו רק יתחזק יותר, ואילו "הארץ", מרצ, ו"שלום עכשיו" – "יחזקו" את אובמה החלש.

לאחר שהוא קיבל פרס נובל לשלום, הוא כנראה התבלבל בשאלה, האם הוא מנהיג של מעצמה שיש לה אינטרסים, אויבים וידידים – או שהוא מטיף סוציאלי שחולם על עולם אידיאלי, שלצערנו אינו מצוי בעולם הריאלי שהוא ניבחר להנהיגו. גם האקדמיה השוודית שמעניקה את הפרס התבלבלה. היא העניקה לאובמה הפרס בזכות נאומי החזון שלו אך לא עבור אפס הישגיו המעשיים להשגת שלום בסכסוכים האלימים בעולם. אובמה היה שחקן במה כמטיף סוציאלי שנכשל על במת העולם כמנהיג שאמור היה להיות ריאלי.

הוא האמין במדיניות שלפיה ניתן להחדיר ולהטמיע דמוקרטיה מערבית בעולם המוסלמי. הוא ניהל מדיניות נאיבית שלפיה כל סכסוך פרובלמטי ניתן לפתור באמצעות מהלך דיפלומטי. הוא האמין שבאמצעות מילים ונאומים ניתן לפתור סכסוכים אלימים.

ארה"ב, בהנהגתו, שילמה בדם ובממון בסכומי עתק עבור מדיניות זו שכשלה בכל מקום שהוא ניסה לממשה, בכל מדינות ערב. אובמה הפך לעב"מ (עצם בלתי מזוהה) בעיני מנהיגי מדינות רבות. ההיסטוריה של הריאליה מלמדת אותנו שהדיפלומטיה לא מנעה מלחמות וסכסוכים אלימים, במאה העשרים ובתחילת המאה ה-21.

כל העקרונות והאמונות שעל פיהן ניהל אובמה את מדיניות החוץ, במהלך שנות כהונתו כנשיא של ארה"ב – כשלו והתרסקו. אמריקה שילמה בדם ובממון רב, בניסיונות לממש מדיניות זו, שכשלה פעם אחר פעם. מדיניות שהתאפיינה בהססנות, בעיוורון, בפייסנות, בחוסר תגובה החלטית בזמן אמיתי על אירועים שחייבו זאת, בהעדר הבנה של מאפייני המנטאליות, התרבות והכבוד הערבי מוסלמי. מדיניות כושלת שנקבעה גם על ידי צוות היועצים והמומחים שהשפיעו על הנשיא.

אובמה איבד במידה רבה את השפעתו כמנהיג העולם החופשי. הססנותו מלפעול באופן החלטי – הובילה לניצחונות תעמולתיים ומוראליים של איראן, סוריה ורוסיה, בעימותים שהיו לו איתם. העוצמה הצבאית והטכנולוגית שיש לארה"ב בוזבזה בגלל הססנותו. העולם הנאור של המערב כשל מוסרית ומעשית בגלל היעדר תגובה להרג ההמוני בסוריה, בעיראק, גם בגלל חוסר תגובה של אובמה. היעדר מנהיגות, המצופה מאובמה, כמנהיג המעצמה החזקה בעולם, גרמה שהמערב הדמוקרטי מצוי במסלול של בלבול, והעולם האיסלאמי במסלול של תוקפנות. המערב הפך למשותק מול האיום הסורי (הכימי) האיום האיראני (האטומי) והאיום הרוסי (בסוריה, בחצי האי קרים).

מצד אחד הוא מטיף לדמוקרטיה, זכויות אדם וחופש הביטוי, אבל בפועל משתף פעולה עם מנהיגים של המדינות הכי קיצוניות של דיכוי ושל היעדר כל סממן דמוקרטי כמו סעודיה, קטאר, איראן, כווית.

ארה"ב השקיעה דם וממון עבור דמוקרטיה איסלאמית

התנפצה האשלייה ש"דמוקרטיה" אפשרית שתתקיים בעולם המוסלמי וכי היא תוביל למתינות ולסובלנות, על פי אמונתו של אובמה.

התנפצה האשלייה שמהפכת תחריר ו"האביב הערבי" היו מהלך היסטורי שיסחף את כל העולם הערבי אל עבר הדמוקרטיה והמתינות, כפי שהכריז בזמנו אובמה.

התנפצה האשלייה שניתן לפתור כל סכסוך אלים ופרובלמאטי באמצעות מהלך דיפלומטי, כפי שהאמין ופעל אובמה.

התנפצה האשלייה שלפיה תמיכתו של אובמה ב"אחים המוסלמים" במצרים, תוביל למתינות ולמהלכים דמוקרטים. קרה בדיוק להיפך.

נסדק האמון באובמה, מצד ישראל, סעודיה, המפרציות ומצרים – עקב הפייסנות והוויתורים כלפי איראן, שהיא סכנה לכולן.

דם וממון "בתמורה" לכישלון / תקציר גיאוגרפי של הכישלונות

לוב. במשבר שהתחולל במרד נגד קדאפי, ארה"ב לא השתתפה עם בריטניה וצרפת להפלתו של קדאפי. היא הובילה "מנהיגות מאחורה". מושג דיפלומטי של בריחה.

אפגניסטן. לאחר שארה"ב השקיעה דם וממון רב כדי לבנות "דמוקרטיה", היא בורחת ומשאירה תוהו ובוהו והטליבן משתלט.

סוריה. כשפרץ המרד נגד אסד, שגרם להרג המוני נגד בני עמו, תוך שימוש גם בנשק כימי, אובמה שלח נושאת מטוסים ואיים על אסד בטילי טומהוק. הוא התקפל לאחר איום של פוטין ונכנע ל"הסכם" שלא פוגעים באסד. בן בריתו של פוטין.

עיראק. לאחר שארה"ב השקיעה דם וממון רב כדי לבנות בעיראק "דמוקרטיה", היא בורחת משם ומשאירה מדינה בתוהו ובוהו, מדינה שמצויה במלחמת אזרחים. מדינה מפורקת ללא "דמוקרטיה". דעאש משתלט.

מצרים. אובמה הפקיר את הנשיא מובראק, בן הברית, הנשיא של המדינה הערבית הגדולה ביותר. מהפכת תחריר וניצחונו של מורסי ו"האחים המוסלמים", בבחירות שהתקיימו, היו בעיני אובמה ניצחון של הדמוקרטיה. ואולם כאשר התחוללו מהפכת הנגד והשתלטותו של הגנרל אסיסי על מצרים, אחרי שחיסל את האחים המוסלמים וכלא את פעיליהם בכלא, כולל את הנשיא מורסי – אובמה הגיב בזעם. קיצץ בסיוע הצבאי. נוצר קרע ומשבר אמון. סיסי נבחר בסוף בבחירות. קיבל סיוע כספי מסעודיה ונשק מרוסיה. אובמה הפסיד.

סעודיה. לאור מדיניות החנפנות וההתקפלות של אובמה בפני איראן, שסעודיה רואה בה סכנה, נוצר משבר אמון עם ארה"ב. גם הנסיכויות במפרץ, פרט לקטאר, חוששות מהמשטר השיעי של איראן ומההתקרבות בין אובמה לאיראן, לאחר שהפקיר אותן.

קטאר. "המדינה" העשירה הזו היא המממנת הראשית של כל הקבוצות האסלאמיות הקיצוניות (האחים המוסלמים) שמסכנות את המשטרים בסעודיה, בירדן, במצרים, וכן מסייעות לקבוצות הטרור השונות. ארה"ב, שמצהירה שהיא נלחמת נגד הטרור האיסלאמי, מעלימה עין מקטאר. כישלון.

אוקראינה. רוסיה כבשה את חצי האי קרים האוקראיני ותומכת בהתקוממות של תומכיה במזרח אוקראינה נגד השלטון האוקראיני. כיצד הגיב אובמה על הכיבוש הלא חוקי? במחאה דיפלומטית חריפה ובסנקציות מגוחכות. פוטין ניצח, אובמה התקפל פעם נוספת.

ישראל. נוצר משבר אמון מסוים גם בין ישראל לאובמה, לאור כל המהלכים הידועים שהתרחשו בתקופה האחרונה (איראן, חמאס, ג'ון קרי, המלחמה בעזה, טורקיה).

האמריקאים מפגיזים אתרים אזרחיים ללא הבחנה בסוריה ובעירק.

האמריקאים פוגעים במוסלמים קיצוניים לא במידתיות הנידרשת.

האמריקאים מפעילים כוח בסוריה ובעירק בניגוד לחוק הבינלאומי.

הדוברים של אובמה ושל קרי לא הוציאו הודעות גינוי ודאגה על המצב.

שרי החוץ של האיחוד האירופי לא התכנסו בבריסל כדי לדון במצב.

העיתון "ניו יורק טיימס" לא גינה את התוקפנות הלא מידתית.

הליגה הערבית לא מתכנסת כדי לגנות את התוקפנות נגד אחיהם המוסלמים.

רק כאשר ישראל מגינה על עצמה מפני הטרור המוסלמי החמאסי,

רק אז מתעוררים כל אותם חסידי "המוסר והחוק הבילאומי"של צביעות ושקר.

בעולם חיים מליוני פליטים, כתוצאה ממלחמות ומאלימות בארצות המוסלמיות,

במדינות ערב, באפריקה, באסיה ובאוקראינה, והאו"ם לא מגייס תרומות לעזרתם.

רק במקרה אחד ויחיד,האו"ם ומדינות המערב מגייסים תרומות של מיליארדים

לטובת "הפליטים הפלסטיניים" ובפרט לטובת "אזרחי מדינת חמאסטן" בעזה.

השבוע מתכנסים בקהיר 33 שרי חוץ של "המדינות התורמות" כסף לשיקומה של עזה.

הם לא מתכנסים כדי לעזור לפליטים הסורים, הכורדים, העיראקים, הנוצרים, היזידים.

מסתבר שהערכים והעקרונות של המוסר והחוק הבינלאומי לא מחיבים את אלה שמטיפים לכך.

זו הזדמנות להמליץ לקרוא את סיפרו החדש של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים" – מחקר חשוב ומקיף על הצביעות והשקר של הפוליטיקה, הדיפלומטיה והתקשורת.

האם ישראל היא הסיפור החדשותי החשוב ביותר כרגע בעולם?

מתי פרידמן, לשעבר הכתב במזרח התיכון של סוכנות הידיעות איי.פי, שימש כתב בלבנון, במרוקו, במצרים, במוסקבה ובוושינגטון וסיקר את הסכסוך בישראל ובחבל הקווקז.

האם נותר עוד מה לומר על ישראל ועל עזה? העיתונות הבינלאומית היתה מלאה הקיץ כמעט אך ורק בנושא הזה. צופי טלוויזיה ראו ערימות של הרס ועננים של עשן מתוך שינה. מאמר מייצג מגיליון "ניו יורקר" שפורסם בתחילת אוגוסט תיאר את אירועי הקיץ הנוכחי באמצעות שני משפטים שהוקדשו לזוועות בניגריה ובאוקראינה, ארבעה משפטים שהוקדשו לרוצחי העם המטורפים של דאע"ש, ושאר המאמר – 30 משפטים – הוקדש לישראל ולעזה.

כאשר ההיסטריה תפחת, אני מאמין שהעולם לא יזכור את האירועים בעזה כחשובים במיוחד. אנשים נהרגו, רובם פלסטינים, כולל הרבה בלתי חמושים חפים מפשע. הלוואי שיכולתי לומר שהטרגדיה של מותם ושל מות החיילים הישראלים תשנה משהו, שהיא תסמן נקודת שינוי כלשהי. אבל היא לא. הסבב הזה לא היה הראשון במלחמות הערבים עם ישראל וגם לא יהיה האחרון. המערכה הישראלית לא היתה שונה בהרבה באופן שבו בוצעה מכל מערכה אחרת שנוהלה בידי צבא מערבי נגד אוייב דומה בשנים האחרונות, זולת אופיו המיידי יותר של האיום שהופנה בידי [על?] המדינה כלפי אוכלוסייתה, והמאמץ הגדול, גם אם הכושל, להימנע ממות אזרחים.

החשיבות המצטברת של המלחמה הקיץ, אני מאמין, לא טמונה במלחמה עצמה. תחת זאת, היא טמונה באופן שבו המלחמה תוארה ודווחה לעולם ובאופן שבו הדיווח חשף את תחייתה של תבנית חשיבה ישנה ומעוותת, וכן את נדידתה מהשוליים למיינסטרים של השיח המערבי – רוצה לומר – אובססיה עוינת כלפי יהודים.

המפתח להבנת אותה תחייה לא יימצא בקרב אשפי רשת ג'יהדיסטים, מחברי תיאוריות קונספירציה או אקטיביסטים רדיקליים. במקום אלה, ניתן למצוא אותו קודם כול בקרב אנשים משכילים ומכובדים שמאכלסים את תעשיית העיתונות הבינלאומית. רבים מהם הגונים, וחלקם עמיתים שלי לשעבר.

המאניה הגלובלית ביחס לפעולות ישראל כבר נתפסת כמובנת מאליה, ובעצם היא תוצאה של החלטות שנעשו בידי אנשים שניצבו בעמדות הנושאות בחובן אחריות – במקרה הזה, עיתונאים ועורכים. העולם אינו מגיב לאירועים במדינה זו, אלא לתיאור של אירועים אלו על ידי ארגוני חדשות. המפתח להבנת האופי המוזר של התגובה נמצא אפוא במקצוע העיתונות, ובאופן ספציפי, בתקלה החמורה שמתרחשת במקצוע – המקצוע שלי – כאן בישראל.

במאמר זה אנסה לספק כמה כלים להבנת החדשות המתקבלות מישראל. רכשתי כלים אלו מהתנסות אישית: בין 2006 לסוף 2011 הייתי כתב ועורך בלשכה הירושלמית של סוכנות הידיעות איי-פי (associated press), אחת משתי ספקיות החדשות הגדולות בעולם. אני חי בישראל משנת 1995 ומדווח עליה כעיתונאי מאז 1997.

מאמר זה אינו סקירה של החטאים של העיתונות הבינלאומית או הגנה על מדיניות ישראל (אני ליברל בדעותיי שמאמין בחשיבות המדיה ה"מיינסטרימית" ומבקר רבות את מדיניות החוץ של ארצי). באופן בלתי נמנע, המאמר מכיל הכללות מסויימות.

אתחיל בשרטוט הדימויים המרכזיים בסיפור שמספרת התקשורת הבינלאומית על ישראל – סיפור אחיד המסופר בשינויים קלים בלבד על ידי גופי דיווח מהמיינסטרים, ואשר, כפי שהמילה "סיפור" מרמזת, משמשת מבנה נרטיבי שהוא ברובו בדייה. לאחר זאת אציין את ההקשר ההיסטורי הרחב יותר של האופן שבו התחילו לדון בנושא הישראלי ואסביר למה אני מאמין שמדובר בעניין שצריך להטריד לא רק אנשים שעסוקים בעניינים יהודיים. אנסה להיות קצר.

כמות העובדים שמקצה ארגון חדשות לטובת סיפור מסוים הוא המדד הטוב ביותר לחשיבות שהוא מייחס לו. כאשר הייתי כתב של איי.פי, היו לסוכנות יותר מ-40 חברי צוות שסיקרו את ישראל ואת השטחים הפלסטיניים. מדובר במיספר גבוה משמעותית ממיספר העובדים שהיו לאיי.פי בסין, רוסיה או הודו, או בכל 50 מדינות אפריקה שמדרום לסהרה גם יחד. הוא גם היה גבוה יותר מסך כל העובדים שעסקו באיסוף חדשות בכל המדינות שבהן התפרצו לימים התקוממויות "האביב הערבי".

"רק כדי להציע תחושה של קנה מידה: לפני התפרצות מלחמת האזרחים בסוריה, הנוכחות הקבועה של איי.פי במדינה הורכבה מכתב אחד בודד, שאף זכה לאישור השלטונות. מכאן שהעורכים של איי.פי סברו כי החשיבות של סוריה היא רק אחד חלקי 40 מהחשיבות של ישראל. אני לא מתכוון להיטפל לאיי.פי; היא סוכנות טיפוסית בהקשר הזה, ולכן היא דוגמה שימושית. השחקנים הגדולים בעסקי החדשות מתאפיינים כולם בחשיבה עדרית, וניתן למצוא דפוסים זהים בענף כולו. הקצאת הכתבים לישראל קָטנה במידת מה מאז החלו ההתקוממויות הערביות, אולם היא עדיין גבוהה. וכאשר ישראל מתלקחת, כפי שקרה הקיץ, כתבים משונעים אליה, לעתים קרובות אף ממדינות שבהן מתרחשים סכסוכים קטלניים יותר. ישראל עדיין מנצחת כמעט כל דבר אחר.

התוצאה היא שנפח הסיקור התקשורתי, אפילו כאשר לא קורה הרבה, מעניק לסכסוך הזה מידת חשיבות תקשורתית כה גדולה, שבהשוואה אליה, המחיר האנושי הממשי קטן באופן אבסורדי. בכל 2013, לדוגמה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני גבה 42 חיים – כלומר, פחות או יותר שיעור הרצח החודשי בעיר שיקאגו. בירושלים, שידועה לשמצה כלב ליבו של הסכסוך, היו קצת פחות מקרי מוות אלים לנפש בשנה שעברה מאשר בפורטלנד, אורגון, אחת מהערים הבטוחות בארצות הברית.

על אף זאת, החליטו ארגוני החדשות שהסכסוך הזה חשוב יותר למשל מ-1,600 הנשים שנרצחו בפקיסטן בשנה שעברה (271 מהן לאחר שנאנסו ו-193 מהן נשרפו בעודן בחיים), מהמחיקה המתמשכת של טיבט בידי המפלגה הקומוניסטית הסינית, מהקטל בקונגו (יותר מחמישה מיליון מתים עד 2012) או מהרפובליקה המרכז אפריקאית וממלחמות הסמים במקסיקו (מיספר מקרי מוות בין 2006 ל-2012: 60 אלף), ושלא לדבר על קונפליקטים שאיש לא שמע עליהם בפינות חשוכות של הודו או תאילנד.

הם מאמינים שישראל היא הסיפור החשוב ביותר על פני כדור הארץ, או משהו קרוב לזה.

כתב שעובד כאן בסגל העיתונות הבינלאומיות מבין במהירות שמה שחשוב בסיפור הישראלי-פלסטיני הוא ישראל. אם עוקבים אחר הסיקור החדשותי של הזרם המרכזי, אי אפשר למצוא כמעט אף ניתוח אמיתי של החברה הפלסטינית או של האידיאולוגיות הרווחות בה, פרופילים של הקבוצות הפלסטיניות החמושות או חקירה של הממשלה הפלסטינית. הפלסטינים אינם נתפסים כסוכנים האחראים לגורלם. המערב החליט כי הפלסטינים צריכים לרצות מדינה לצד ישראל, ודעה זו מוצגת רוב הזמן כעובדה, למרות שכל מי שבילה זמן עם פלסטינים בשר ודם מבין שהדברים הם (באופן טבעי, לדעתי) מסובכים יותר. מאחת[?] היא מי הם ומה הם רוצים: הסיפור מחייב שהם יתקיימו כקורבנות פסיביים של הצד החשוב.

שחיתות, למשל, היא דאגה דחופה של פלסטינים רבים תחת השלטון של הרשות הפלסטינית, אבל כשאני וכתב אחר הצענו פעם כתבה בנושא, נמסר לנו על ידי ראש הלשכה כי השחיתות הפלסטינית היא "לא הסיפור" (שחיתות ישראלית, לעומת זאת, היתה סיפור, וכיסינו אותה בהרחבה).

פעולותיה של ישראל מנותחות וזוכות לביקורת, וכל פגם בחברה הישראלית מסוקר באגרסיביות. פעם החלטתי למנות את הסיפורים שיוצאים מהלשכה שלנו על הכישלונות המוסריים השונים של החברה הישראלית – הצעות חקיקה שנועדה להצר את צעדי התקשורת, השפעתם הגוברת של החרדים, מאחזים בלתי חוקיים, הפרדה מגדרית וכן הלאה – בתקופה מוגדרת בת שבעה שבועות, משמונה בנובמבר עד 16 בדצמבר, שנת 2011. ספרתי 27 כתבות שונות, ממוצע של סיפור אחד ביומיים. בהערכה שמרנית מאוד, מניין זה של שבעה שבועות היה גבוה יותר ממיספרם הכולל של הסיפורים הביקורתיים שהלשכה שלנו פרסמה בשלוש השנים הקודמות על הממשלה והחברה הפלסטינית, ובכלל זה, אלו על חמאס, האיסלאמיסטים הטוטליטריים.

אמנת החמאס, למשל, קוראת לא רק להשמדתה של ישראל, אלא לרצח יהודים, ומאשימה אותם בהנדסת המהפכות הצרפתיות והרוסיות ושתי מלחמות העולם; האמנה לא הוזכרה בדפוס כאשר הייתי באיי.פי, אף שבאותה עת חמאס ניצח בבחירות כלליות פלסטיניות ונהפך לאחד מהשחקנים החשובים ביותר באזור.

הבה נקשר זאת לאירועי הקיץ הזה: המתבונן עשוי לחשוב שהחלטת חמאס בשנים האחרונות לבנות תשתית צבאית מתחת לתשתיות האזרחיות בעזה תיחשב כראויה לפרסום, ולו רק בשל ההשלכות שלה על האופן שבו העימות הבא יתרחש ועל המחיר שישלמו אנשים חפים מפשע. אבל זה לא המקרה. העָמדות של חמאס לא היו חשובות בפני עצמן, ולכן זכו להתעלמות. מה שהיה חשוב היה ההחלטה הישראלית לתקוף אותן.

היו דיונים רבים באחרונה על כך שחמאס מנסה להפחיד עיתונאים. כל כתב ותיק הנמנה עם סגל העיתונות כאן יודע שההפחדה היא ממשית, ואני בעצמי ראיתי אותה בפעולה. כעורך בדסק חדשות באיי.פי. במהלך הלחימה בעזה בין 2008-2009, במבצע עופרת יצוקה, מחקתי בעצמי פרט מרכזי מדיווח – שלוחמי חמאס היו לבושים כאזרחים ושנספרו כאזרחים במניין ההרוגים – בעקבות איום על כתבנו בעזה (המדיניות שהיתה אז ושנותרה שרירה עד היום היא לא להודיע לקוראים שהסיפור מצונזר, אלא אם כן הצנזורה היא ישראלית. בתחילת החודש עורך החדשות של סוכנות הידיעות איי.פי בירושלים דיווח והגיש סיפור על ההפחדה של חמאס; הסיפור נדחק להקפאה עמוקה בידי הממונים עליו, ולא פורסם).

אבל אם הקוראים מדמיינים שעיתונאים תובעים לכסות את חמאס ומסוכלים בידי בריונים ואיומים, זה בדרך כלל לא המקרה. ישנן הרבה דרכים מעוטות סיכון לדווח על פעולות חמאס, אם זה אכן מה שרוצים לעשות: למשל, צירוף המילה "ישראל" לצד שם הכותב לציון המקום שממנו דיווח, ויתור כליל על קרדיט או ציטוט מקורות ישראליים. עיתונאים הם יצורים בעלי תושייה כאשר הם חושקים בכך.

מה שלא תהיה התוצאה באזור הזה בעשור הקרוב, ההשפעה של ישראל עליה תהיה כמו ההשפעה של ספרד על מלחמת העולם השנייה. ישראל היא נקודה על המפה – מופע צדדי שמעורר מטען רגשי יוצא דופן. העובדה היא שההפחדה מצד אנשי חמאס היא לא ממש העניין, משום שמעשיהם של הפלסטינים הם לא העניין: רוב העיתונאים בעזה מאמינים שתפקידם הוא לתעד את האלימות שישראל מפנה כלפי אזרחים פלסטינים. זוהי מהות הסיפור של המקום הזה. נוסף על כך, לעיתונאים יש דד-ליין, רבים מהם לא מדברים את השפה, ויש להם אחיזה רופפת בלבד במה שקורה. הם תלויים בעמיתים פלסטינים ובפיקסרים [אנשי קשר מקומיים] שחוששים מחמאס או תומכים בו או שניהם בו-זמנית. הכתבים אינם זקוקים לכפייה החמאסניקית שתרחיק אותם מעובדות שמעכירות את הסיפור הבסיסי שנשלחו לספר.

אין זה צירוף מקרים שהעיתונאים הבודדים שתיעדו לוחמי חמאס ושיגורי רקטות באזורים אזרחיים בקיץ הזה לא היו, כפי שאפשר היה לצפות, מארגוני החדשות הגדולים המקיימים פעילות משמעותית וקבועה בעזה. רובם היו כתבים פריפריאליים, ששים אלי קרב, ושחקנים חדשים בזירה – פיני אחד, צוות הודי וכמה אחרים. נשמות מסכנות אלו לא קיבלו לידם את הפרוטוקול.

העובדה שהישראלים בחרו באחרונה ממשלות מתונות שביקשו פיוס עם הפלסטינים ונדחו, נתפסת כחסרת חשיבות ומוזכרת רק לעתים נדירות. ככלל, לקונות אלה לא נובעות ממחדלים; הן עניין של מדיניות. בתחילת 2009, למשל, שני עמיתים שלי קיבלו מידע שראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, הגיש כמה חודשים קודם לכן הצעה מדינית משמעותית לרשות הפלסטינית ושהפלסטינים החליטו שהיא לא מספקת. נושא זה לא דווח, והוא היה, או צריך היה להיות, אחד מהסיפורים הגדולים ביותר של השנה. הכתבים השיגו אישור משני הצדדים, ואחד מהם אף ראה מפה, אבל העורכים הבכירים בלשכה החליטו לא לפרסם.

חלק מאנשי הצוות זעמו, אבל זה לא עזר. הנרטיב שלנו היה שהפלסטינים מתונים, והישראלים סרבנים וקיצוניים. דיווח על הצעת אולמרט – כמו צלילה עמוקה מדי לנבכי חמאס – יגרום לנרטיב הזה להיראות מקושקש. לכן הנחו אותנו להתעלם ממנה במשך יותר משנה וחצי, וכך עשינו.

החלטה זו לימדה אותי לקח שצריך להיות ברור לצרכנים של הסיפור של ישראל: רבים מהאנשים שמחליטים מה תקרא ומה תראה רואים את תפקידם לא כאינפורמטיבי, אלא כפוליטי. סיקור הוא נשק שהועמד לרשותו של הצד שהם אוהבים.

הסיפור של ישראל ממוסגר באמצעות מונחים שנמצאים בשימוש מאז תחילת שנות ה-90 – החיפוש אחר "פתרון שתי המדינות". מקובל לחשוב כי הסכסוך הוא "ישראלי-פלסטיני", כלומר, שזה סכסוך שמתרחש על אדמה שישראל שולטת בה – 0.2 אחוז מהעולם הערבי, שבה יהודים הם הרוב, והערבים – מיעוט.

יותר מדויק לתאר את הסכסוך כ"ישראלי-ערבי", או "יהודי-ערבי", כלומר, כסכסוך בין שישה מיליון היהודים בישראל ל-300 מיליון הערבים במדינות השכנות (אולי "ישראלי-מוסלמי" יהיה מדויק יותר, אם לוקחים בחשבון את איבתן של מדינות שאינן ערביות כמו איראן וטורקיה, ובאופן כללי יותר, את מיליארד המוסלמים ברחבי העולם). זהו סכסוך שמתרחש בצורות שונות כבר 100 שנה, לפני שישראל הוקמה, לפני שישראל כבשה את השטחים הפלסטיניים של עזה והגדה המערבית ולפני שהמונח "פלסטיני" היה בשימוש.

המיסגור של הסכסוך כ"ישראלי-פלסטיני" מאפשר ליהודים, מיעוט זעיר במזרח התיכון, להצטייר כצד החזק. הוא כולל גם את ההנחה הסמויה שאם הבעייה הפלסטינית תיפתר איכשהו, הסכסוך ייגמר, אף שאין כיום שום אדם משכיל שמאמין שזה נכון. הגדרה זו גם מאפשרת למפעל ההתנחלויות הישראלי, שאני מאמין שהוא שגיאה מוסרית ואסטרטגית חמורה של ישראל, להיות מתואר לא כמות שהוא – עוד סימפטום הרסני של הסכסוך – אלא כגורם שלו.

משקיף המצויד בידע על המזרח התיכון לא יכול להימנע מהרושם שהאזור הוא הר געש ושהלבה היא האסלאם הרדיקלי, אידיאולוגיה שבתצורותיה השונות מעצבת כעת חלק זה של העולם. ישראל היא כפר זעיר השוכן במורדות הר הגעש. החמאס הוא הנציג המקומי של האסלאם הרדיקלי, והוא מחויב בגלוי לחיסולה של מובלעת המיעוט היהודי בישראל, בדיוק כפי שחיזבאללה הוא הנציג הדומיננטי של האסלאם הרדיקלי בלבנון, המדינה האסלאמית (דאע"ש) בסוריה ועיראק, הטליבאן באפגניסטן ובפקיסטן, וכן הלאה.

חמאס אינו, כפי שהוא טוען, חלק מהמאמץ להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. יש לו מטרות שונות שדומות לאלו של הקבוצות שפורטו לעיל. מאז אמצע שנות ה-90, הרס חמאס את השמאל הישראלי יותר מכל שחקן אחר, היטה ישראלים מתונים נגד נסיגות טריטוריאליות וקבר את הסיכויים לפשרה של שתי מדינות. זו דרך מדויקת אחת למסגר את הסיפור.

משקיף בעל ידע עשוי גם, באופן לגיטימי, למסגר את הסיפור מבעד עדשה של מיעוטים במזרח התיכון, כולם נתונים ללחץ כבד של האסלאם: כאשר המיעוטים הם חסרי אונים, גורלם הוא, כפי שזה עתה ראינו, זהה לזה של היזידים או הנוצרים בצפון עיראק, וכאשר הם חמושים ומאורגנים, הם יכולים להילחם בחזרה ולשרוד, כמו במקרה של היהודים או (יש לקוות) של הכורדים.

ישנן, במילים אחרות, דרכים רבות ושונות לראות את מה שקורה כאן. ירושלים היא במרחק של פחות מיום של נסיעה מחאלב או מבגדד, וצריך להיות ברור לכולם שהיכולת להשיג שלום חמקמקה במזרח התיכון, גם במקומות שמהם היהודים נעדרים. אבל עיתונאים בדרך כלל לא יכולים לראות את הקשר בין הסיפור של ישראל ובין אלמנטים אחרים. במקום לתאר את ישראל כאחד הכפרים הסמוכים להר הגעש, הם מתארים את ישראל כהר הגעש.

הסיפור של ישראל ממוסגר כך שייראה כאילו אין לו כל קשר לאירועים סמוכים, כי "ישראל" של העיתונות הבינלאומית אינה קיימת באותו יקום גיאופוליטי של עיראק, סוריה או מצרים. הסיפור של ישראל הוא לא סיפור על האירועים הנוכחיים. הוא על משהו אחר.

במשך מאות שנים יהודים חסרי מדינה גילמו את תפקיד כליא הברקים של כוונות הזדון של אוכלוסיית הרוב. הם היו סמל לדברים פגומים. אם רצית להבהיר שתאוות בצע היא דבר רע – היהודים היו חמדנים. רצית להילחם בפחדנות? היהודים היו פחדנים. היית קומוניסטי? יהודים היו קפיטליסטים. היית קפיטליסטי? במקרה הזה, יהודים היו קומוניסטים. כשל מוסרי היה התכונה המהותית של היהודי. זה היה תפקידם במסורת הנוצרית – הסיבה היחידה שבגינה החברה האירופית הכירה אותם או התעניינה בהם מלכתחילה.

כמו יהודים רבים שגדלו בשלהי המאה ה-20 בערים מערביות ידידותיות, פטרתי רעיונות כאלו כזיכרונותיהם הקודחים של סבי וסבתי. הדבר החשוב שלמדתי – ואני לא לבד הקיץ – הוא שהייתי טיפש כשעשיתי זאת. היום, אנשים במערב נוטים להאמין שתחלואי העידן הם גזענות, קולוניאליזם ומיליטריזם. המדינה היהודית היחידה בעולם עשתה פחות נזק מאשר רוב המדינות בעולם, ויותר דברים טובים – ובכל זאת, כשאנשים הלכו לחפש מדינה שתסמל את החטאים של העולם החדש שלנו, הפוסט-קולוניאלי, פוסט-מיליטריסטי ופוסט חלומות אתניים, המדינה שהם בחרו בה היתה זו.

כאשר האנשים שאחראים על הסברת העולם לעולם, העיתונאים, מסקרים את מלחמתם של היהודים כראויה יותר לתשומת לב מכל מלחמה אחרת ומציגים את היהודים בישראל כצד הרע. כאשר הם משמיטים את כל ההצדקות האפשריות לפעולות של היהודים ומטשטשים את הפנים האמיתיות של האויבים שלהם, מה שהם אומרים לקוראים שלהם – בין שבאופן מכוון ובין שלא – הוא שהיהודים הם העם הגרוע ביותר עלי אדמות. היהודים הם סמל לרעות החולות שאנשים מתורבתים לומדים לתעב מגיל צעיר. הסיקור העיתונאי הבינלאומי נהפך למחזה מוסרי בכיכובו של נבל מוכר.

חלק מהקוראים אולי יזכרו שבריטניה השתתפה בפלישה לעירק ב-2003, פלישה שהמפולת שלה גרמה הובילה להרג של יותר מפי שלושה ממספר האנשים שנהרגו אי פעם בסכסוך הישראלי-ערבי; אולם בבריטניה מפגינים מגנים בזעם את המיליטריזם היהודי. אנשים לבנים בלונדון ובפריז, שעד לא מזמן הוריהם היו יושבים בטרקלינים ביאנגון או באלג'יר, תוך כדי שמשרתים כהי עור מנפנפים עליהם במניפות, מגנים את ה"קולוניאליזם" היהודי.

אמריקאים שחיים במקומות שנקראים "מנהטן" או "סיאטל" מגנים את היהודים על עקירתם את הילידים של פלסטין. כתבים רוסים מגנים את הטקטיקה הצבאית הברוטלית של ישראל. כתבים בלגים מגנים את יחסה של ישראל לאפריקאים. כאשר ישראל פתחה שירות הסעות לעובדים פלסטינים בגדה המערבית הכבושה לפני כמה שנים, צרכני חדשות אמריקאים יכלו לקרוא על "סגרגציה באוטובוסים" בישראל. ויש הרבה אנשים באירופה, ולא רק בגרמניה, שנהנים לשמוע שמאשימים את היהודים ברצח עם.

לא צריך להיות פרופסור להיסטוריה, או פסיכיאטר, כדי להבין מה קורה כאן. לאחר ששיקמו את עצמם כנגד כל הסיכויים בפינה פצפונת של כדור הארץ, צאצאיהם של אנשים חסרי כוח שנדחקו מאירופה ומהמזרח התיכון האסלאמי, נהפכו למה שהיו הסבא והסבתא שלהם – הבריכה שלתוכה העולם יורק. היהודים של ישראל הם הלוח הריק שעליו מקובל להקרין את הדברים שאתה שונא בעצמך ובמדינה שלך. הכלי שדרכו ההשלכה הפסיכולוגית הזאת מבוצעת הוא העיתונות הבינלאומית.

ג'ורג' אורוול ראה מעבר לפנטזיה האידיאולוגית של עמיתיו העיתונאים משום שנוצר כאן פער בין הדברים כפי שהם ובין הדרך שבה הם מתוארים, הדעות הן שגויות והמדיניות שגויה, והמשקיפים מופתעים באופן קבוע מהאירועים.

דברים כאלה קרו בעבר. בשנים שהובילו להתמוטטות של הקומוניזם הסובייטי בשנת 1991, כפי שהמומחה לרוסיה ליאון אהרון כתב במאמר משנת 2011 ל-foreign policy, "כמעט אף מומחה, מלומד, נושא משרה ציבורית, או פוליטיקאי מערבי לא חזה את הקריסה הממשמשת ובאה של ברית המועצות." אימפריה נרקבה במשך שנים, והכתובת היתה על הקיר, אבל האנשים שהיו אמורים לראות ולדווח על כך נכשלו, וכאשר המעצמה קרסה, כולם היו מופתעים.

והיתה מלחמת האזרחים בספרד: "בשלב מוקדם בחיי הבחנתי שאירועים לעולם אינם מדווחים בצורה נכונה בעיתונות, אבל בספרד, בפעם הראשונה, ראיתי דיווחים בעיתונות שאינם נושאים שום קשר לעובדות, אפילו לא את הקשר המשתמע בשקר רגיל... ראיתי, למעשה, את ההיסטוריה נכתבת לא במונחים של מה שקרה, אלא במונחים של מה שצריך לקרות על פי 'קווים מפלגתיים' שונים'." כך כתב ג'ורג' אורוול ב-1942.

אורוול לא ירד ממטוס בקטלוניה, עמד ליד תותח רפובליקני ודאג שיצולם בזמן שהוא חוזר בביטחון אחרי מה שכולם אמרו, או מתאר את מה שכל טיפש יכול לראות: נשק, הריסות, גופות. הוא הביט מעבר לפנטזיות האידיאולוגיות של עמיתיו וידע כי מה שהיה חשוב לא בהכרח היה נראה לעין. מלחמת האזרחים בספרד, הוא הבין, לא היתה באמת על ספרד – זה היה על התנגשות של מערכות טוטליטריות, גרמניות ורוסיות. הוא ידע שהוא חוזה באיום על הציביליזציה האירופית, והוא כתב את זה, והוא צדק.

להבין מה שקרה בעזה בקיץ האחרון זה להבין את חיזבאללה בלבנון, את העלייה של לוחמי הג'יהאד הסונים בסוריה ובעירק ואת הזרועות הארוכות של איראן. זה דורש להבין מדוע מדינות כמו מצרים וערב הסעודית רואות את עצמן כיום כקרובות יותר לישראל מאשר לחמאס. מעל לכול, זה מחייב אותנו להבין את מה שברור כמעט לכולם במזרח התיכון: הכוח העולה בחלק העולם שלנו הוא לא הדמוקרטיה או המודרניות. זהו סוג מועצם של אסלאם שלובש צורות שונות ולפעמים אף סותרות ואשר מוכן להפעיל אלימות קיצונית במסע לאחד את האזור תחת שליטתו ולהתעמת עם המערב. אלו שמפנימים עובדה זו יהיו מסוגלים להסתכל סביב ולחבר את הנקודות.

ישראל היא לא רעיון, סמל של טוב או רוע, או נייר לקמוס להשקפה ליברלית בארוחות ערב. זו מדינה קטנה בחלק מפחיד של העולם, שהולך ונהיה מפחיד יותר. יש לסקר אותה בצורה ביקורתית כמו כל מקום אחר ולהבין אותה בקונטקסט ובפרופורציה. ישראל היא לא אחד מהסיפורים החשובים ביותר בעולם, או אפילו במזרח התיכון; מה שלא תהיה התוצאה באזור הזה בעשור הקרוב, ההשפעה של ישראל עליה תהיה כמו ההשפעה של ספרד על מלחמת העולם השנייה. ישראל היא נקודה על המפה – מופע צדדי שמעורר מטען רגשי יוצא דופן. רבים במערב מעדיפים במובהק את הנוחות העתיקה של ניתוח הכישלונות המוסריים של היהודים, ואת התחושה המוכרת של עליונות שזה מביא להם, על פני התמודדות עם מציאות אומללה ומבלבלת. הם עשויים לשכנע את עצמם שכל זה הוא בעייה של היהודים, והאשמה של היהודים. אבל העיתונאים עוסקים בפנטזיות הללו במחיר של האמינות שלהם ושל המקצוע שלהם. וכפי שאורוול היה אומר לנו, העולם משתעשע בפנטזיות על אחריותו שלו.

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

הסרט "אפס ביחסי אנוש" זכה לביקורות נלהבות בעיתונים וגם מהמבקרים המקצועיים. מרביתם ראו בסרט זה קומדיה מוצלחת על חיילות משועממות בבסיס מרוחק בדרום, שעושות שטויות ומתענות תחת ידה של קצינה חסרת כל רגישות לגביהן.

בסיום הסרט, ובניגוד לכל הצופים, נשארתי על המושב עצוב וקודר.

"למה אתה עצוב כל כך?" שאלה אשתי, שמבינה דבר או שניים בקולנוע ובתיאטרון.

" אני עצוב," עניתי, "כי הסרט אומר דבר אמיתי. כי פוגעים בחיילות אלה, כי לא מכינים אותן כיאות לחיי צבא. כי זה גורלן הקשה של מאות חיילות מסכנות, שהמפקדים והמפקדות לא מבינים אותן. שלא דואגים לבדר אותן, ובחיי השעמום והשגרה שבהן הן עוסקות יומם ולילה."

לימים, שוחחתי עם צעירות לא מעטות, לקוחות וסתם ידידות של קרובים וידידים. מרביתן הסכימו אותי לחלוטין ואף שיבחו את רגישותי.

היה זה לפני חצי יובל שנים. עשיתי תקופת מילואים, כקצין נפגעים וכמודיע נפגעים באזור דן. באחד הערבים נדרשנו, אני וחברי, לנסוע לישוב מבוסס בסביבה, ולמסור הודעה על התאבדות להורי חיילת צעירה בדרום. כן, למיטב זיכרוני אותו בסיס בו מתרחשת עלילת הסרט.

מסתבר שהחיילת הצעירה, בחורה רגישה ומסכנה, שלא היתה רגילה לחיי צבא, ובוודאי למשטר של פקודות והוראות בלתי פוסקות, ושהיתה ילדה מפונקת, ובת להורים עשירים, לא הוכנה לצורת החיים הנוקשה והקשה.

היא התעמתה קשות עם הרס"רית שלה, ובאחד הימים נטלה את הרובה האישי שלה, פרשה לשירותים והתאבדה.

ביצעתי יחד עם חברי את המוטל עלינו, אגב זעקות שבר ובכי שנמשך שעות של הורי החיילת ובני משפחתה.

אך למחרת היום, ואחרי הלוויה, כאשר פסענו מבית הקברות הצבאי למכוניות שציפו לנו, לא יכולתי להתאפק ופרצתי בביקורת קשה כלפי הקצינה והרס"רית שהתלוו.

הן התנצלו בשפה רפה, אך אני נשארתי בדעתי, שמדובר במוות חינם, ושאם הוכנה חיילת רגישה זו היטב לתפקידה המשעמם של עיסוק בלתי נגמר בניירות אין סופיים, היתה עדיין עימנו.

ואולי כדאי שמפקדי צה"ל ומפקדותיו ילמדו זאת: לא כל חיילת היא "סמלת קשה כמו אגוז" כמאמר השיר. לכן, "אפס ביחסי אנוש" הוא סרט ראוי ובמקומו, ולא רק קומדיה צבאית לשמה. כדאי להסיק ממנה מסקנות ולא רק בדיחות...

אהוד: אני גאה על כך שמיד לאחר שראיתי את "אפס ביחסי אנוש" לא חדלתי מלשבח אותו וגם כתבתי ודיברתי עליו, וחבל שלא הוא נבחר לייצג אותנו באוסקר.

ובאשר לביקורת העצובה שלך, נראה לי שהסרט ממצה את ההגדרה "טראגי-קומי" ואינו עושה הנחה לשום צד. הוא לא רק מצחיק אלא גם עצוב ולעיתים אכזרי ובעל משמעויות רבות. אבל הוא נושם חיים ישראליים, ואחרי "גבעת חלפון" ו"סלאח שבתי" הוא אולי עוד סרט שיישמר ברעננותו גם לדורות הבאים.

מי כאן גזען? הפלשתינים מאשימים את ישראל בגזענות, בעודם מיישמי תורת הגזע הנאצית כאן ועכשיו, עמירה הס כמשל

התועמלן הנאצי הגזען יוזף גבלס זיכרו לקללה, האיש שעמד מאחורי מכונת התעמולה הנאצית, המציא בשעתו את הכלל התעמולתי מס' 1: שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים הופך בדעת הבריות לאמת. הנבל הארור גבלס שטף את מוחם של הגרמנים וחלק מעמי אירופה בשקרים חוזרים ונשנים, עד שהפך עַם, שהוציא מתוכו את גדולי תרבות אירופה, לעַם של רוצחים, קצבים וטבחים צמאי דם אדם.

לגבלס ימ"ש יש יורשים, הלוא הם ערביי האזור, וליתר דיוק אלה המכנים עצמם פלשתינים. עצם השימוש במונח פלשתינים הוא שקר מס' 1 במיתקפת הכזבים הפלשתינית. ולמרות זאת, נקלט השקר, שהפלשתינים לא חדלים מלפמפם באזני העולם; אף שמעולם, בוודאי לא עד 1967, לא היתה כאן ישות פלשתינית כלשהי: לא מדינה, לא לאום (כולם נקראו אז ערבים), לא שפה מקורית, לא תרבות עצמאית, ולא שום מאפיין שיבדיל אותם מאחיהם הערביים במדינות השונות במרחב. העם המומצא הזה, מודל 1967, צמח על בלוף ענק, אולי גדול השקרים של המאה הקודמת.

השקר השני מבית היוצר הפלשתיני, מקורו גם הוא בתורת הגזע הנאצית. ישראל היא מדינה גזענית, טוען השקר (הנארטיב) הפלשתיני שוב ושוב, כדי להטמיע גם שקר זה בתודעת העולם, ועל מנת להפוך את ישראל למדינה מצורעת. אבל כיצד אפשר לכנות גזענית מדינה המעניקה לערבייהָ זכות לבחור ולהיבחר, ומפטמת אותם בקיצבאות למיניהן, ששאר ערביי המרחב יכולים רק לקנא בהם: דמי אבטלה ודמי נכות, ביטוח רפואי וביטוח לאומי, קיצבאות זיקנה וקיצבאות לידה, מזונות וסיעוד – ומה לא?

גם יחסה לערביי השטחים אינו שייך לגזענות. יש כאן תביעות מוצקות ומוצדקות לזכות אבות, לביטחון, להבטחת ההישרדות בג'ונגל הים תיכוני הגועש. אם יש גזענות כאן ועכשיו, היא נמצאת כל-כולה בעזה וברמאללה. בלשכת אבו מאזן, שהצהיר מעל בימת עצרת האו"ם' רק לפני שבועיים, כי ישראל היא מדינה גזענית שביצעה בצוק איתן רצח עם בפלשתינים.

אותו אבו מאזן, הלוחם הנודע בגזענות, הצהיר באוגוסט 2011, מבלי להניד עפעף, שאם יוכתר המו"מ הישראלי-פלשתיני בהצלחה (זה קרה כמובן לפני 'צוק איתן', כשאיש לא חלם על מנהרות תופת ומתקפת טילים עזתית), וימומש מיתווה שתי המדינות, כי אז יונהג במדינה הפלשתינית משטר גזעני פאר-אקסלנס. תואם חוקי נירנברג. אף יהודי לא יורשה להתגורר ו/או להימצא בתחומיה!

ועל אף הנימה הגזענית הבוטה מאין כמוה שבדבריו, זה לא הפריע לו להאשים את ישראל בגזענות – כפי שזה כלל לא הזיז לעולם הנאור. האירופים והאמריקנים, המצהירים על סלידתם מן הגזענות האנטישמית, עדיין מנופפים בפתרון הנירנברגי. מילא האירופים, הפועלים מתוך מניעים אנטישמים ברורים (שהפכו כאן ועכשיו את האנטישמיות הטבועה בדמם, שכיום איננה פוליטיקלי קורקט – לאנטי ישראליות), אבל מה לאמריקנים ולגזענות הזו, בעיקר עכשיו, לאחר שנשיאם, שהתעקש בעבר שהסיכסוך הפלשתיני-ישראלי הוא אם כל הצרות במזרח התיכון, חזר בו וטען שיש גורמים אחרים לממלכת הרשע במזרח התיכון?

כל זה לא מונע מן הנשיא האמריקני לדרוש מישראל לקדם את מיתווה שתי המדינות. כאילו לא היו מינהרות תופת בעזה ורקטות ששוגרו למרכזי אוכלוסיה אזרחית, וכאילו אין בסביבה לא דאע"ש ולא ג'בהת א-נוסרה ולא שאר פונדמנטליסטים שרצחנותם אומנותם.

איך כל זה מסתדר עם הגזענות הפלשתינית במדינה הפלשתינית, אם תקום?

מסתבר שהשקר הפלשתיני נקלט. 'פעילי השלום' (איזה ביטוי שקרי) בשמאל ההזוי ממשיכים להתעלם מהניאו-נאציות הפלשתינית. הם, שאולי באמת סולדים עקרונית מגילויי גזענות, יסבירו לעצמם, כי הפלשתינים נוקטים בעמדה זו מטעמים טקטיים בלבד, במסגרת מאבקם בחמאס ובשאר הדאע"ש'יסטים למיניהם.

אבל דווקא הפלשתינים עצמם, טורחים להבהיר שוב ושוב, כי מדובר בתורה גזענית נטו. ללא שום פירוטכניקה. הגזענות הפלשתינאצית ממחזרת את עצמה שוב ושוב, אולי כדי לאשר את עצם קיומה, כנגד כל המלעיזים: רצח ישראלים ללא הבחנה, רק בשל היותם ישראלים; סלקציות שנערכות מידי פעם להפריד בין פלשתינים ליהודים, על מנת להתנכל רק ליהודים; טרור דמים כנגד אוכלוסיה אזרחית יהודית; הסתה גזענית מפלצתית במוסדות החינוך הפלשתינים שמייצרת דור גזענים פלשתיניים חדש; פעילות טראנס-אטלנטית שנועדה לפגוע בשמה ובכלכלתה של ישראל – מה כל אלה אם לא גזענות לשמה?

צחוק הגורל הוא, שלעיתים דווקא פעילי השמאל הכי קיצוני, המטורפים-עם-קבלות, ניכווים מן הגזענות הזו.

למשל עיתונאית "הארץ" עמירה הס, העיתונאית הכי פרו-פלשתינית בתקשורת הישראלית (לצידו של גדעון לוי), המדבררת את הפלשתינים טוב יותר מאשר הם עצמם. היא למשל צידדה בזכות הפלשתינים ליידות אבנים – אותן אבנים שרצחו ב-2011 את אשר פלמר ובנו יהונתן בן השנה סמוך לחברון, ופצעו אנושות את אדל ביטון סמוך לאריאל.

הס, המתגוררת ברמאללה מתוך אידיאל של אהדה לפלשתינים, הגיעה ב-30 בספטמבר השנה לכנס אינטלקטואלים ערבים במכללת ביר זית, שאירגנה קרן גרמנית הנושאת את שמה – כמה אירוני – של היהודיה רוזה לוקסמבורג.

הס, שזה שנים לוקה בעיוורון מוסרי חמור, בחסות עיתון "הארץ", סברה לתומה (?) כי בזכות היותה הדוברת הרהוטה ביותר בעברית של הפלשתינים, שכתיבתה תומכת בחמאס יותר מאשר באבו מאזן, תוכל לשבת באירוע בשקט.

אבל, אופסס! אפילו אותה הקיאה הגזענות הפלשתינאצית.

"באמצע ההרצאה," דיווחה בעיתונה, "ניגשו אליי במירווח של 10 דקות שתי מרצות וביקשו שאצא, כי עליהן לדבר איתי. ביקשתי לחכות עד ההפסקה, אבל יצאתי כשהתבקשתי בפעם השלישית לצאת ובדחיפות.

"'אז מה?' שאלתי בחצי התלוצצות, 'אסור לי להיות פה?'

"והמרצה ענתה שיש בעייה... יש כבר 20 שנה חוק באוניברסיטה שאסור לישראלים (כלומר, יהודים) לשהות בתחומה. שתי המרצות דרשו שאעזוב, ועזבתי."

הגזענות של נירנברג והגזענות של ביר-זית/רמאללה, היא אותה גזענות. יהודים ראוס. וזה במקרה הטוב. כך החל החזון הנאצי. כך נמשך חזונם של הפלשתינאצים. נירנברג נמצאת ברמאללה.

מתוך היומן: קשרי משפחת ראב עם משפחות שיינברגר ובלוי בירושלים

31.12.88. מוצאי שבת אצל נעמי בן-גור ועודד אקסלרוד, בחברת אמנון ז'קונט וורדה ויזלטיר, אריאנה הרן ושמואל אבידור-הכהן, ויהודה אטלס. היה מרתק לשמוע את סיפורי אבידור-הכהן, ונודעו לי ממנו פרטים חדשים שלא ידעתי מעודי על משפחת שיינברגר מירושלים.

לדבריו, אביו של ר' ישעיה, אחיה של סבתי לאה (בתו של מנחם-מוניש שיינברגר) נישא לבתו של אורנשטיין, שהיה קנאי ידוע בירושלים. בת אחרת של אותו אורנשטיין נישאה לר' יצחק בלוי, אביו של עמרם בלוי, כך שר' ישעיה ור' עמרם היו בני-דודים. אך הם היו גם גיסים, כי נישאו לשתי אחיות. לימים התחתן נכדו של ר' ישעיה עם נכדתו של עמרם בלוי, ובחתונה הזו, באולמי ויז'ניץ' בבני-ברק, גם אני הייתי בשעתו ואף יש לי צילומים ממנה.

לדברי אבידור-הכהן, באה החרדיות מצד משפחת אורנשטיין, וכן נישאה אחות של ר' שעיה ליהודי מגרמניה, חרד שזקנו הגיע עד לרצפה; ועוד אחות, בעלת-מום, נישאה ליהודי פשוט שהיה קורא אנשים ללוויות. יש להם קשר למשפחת ברנדווין, שהיה רב ההסתדרות.

משולים חיי אדם למגילת קלף כמו זו של ספר התורה בבית הכנסת שלי, אותו היו מוציאים בשבת בבוקר עטוי במחלצות. יש מי שכותב את המגילה בנוצה ובקסת דיו על דפי נייר, יש מי שכותב אותה על עור קלף ויש מי שכותב אותה בקורות משפחתו.

המגילה שלנו מגוללת סיפור רב פעלים. על משפחה שקשרה גורלה בהיסטוריה של מדינת היהודים. הימים ימי המנדט הבריטי בארץ ישראל, הנציב העליון קיבל מינויו ממלך אנגליה בפקודת האל. הנציב הראשון הוא הרברט סמואל "הוד מעלתו". בירושלים, ב"אוגוסטה ויקטוריה", שם קבע את מושבו בשנת אלף תשע מאות ועשרים. "הראשון ליהודה", כך קרא לו הישוב היהודי, וגם אבי תלה את תמונתו של היהודי הגאה בחדר המגורים שב"ימין משה". הוא נחשב ל"מושל היהודי הראשון של ארץ ישראל לאחר אלפיים שנים."

בימיו הראשונים בארץ, ב"שבת נחמו" הגיע ברגל מבית משכנו שבאוגוסטה ויקטוריה, לבית הכנסת "החורבה", שם עלה ל"מפטיר" של "נחמו נחמו עמי", הפרק מספר ישעיהו שנקרא לאחר אבל יום תשעה באב. הקהל הזיל דמעה, סמל לשובו של העם היהודי לציון.

שורשי משפחתו היהודית מפולין ומבוהמיה והוא היום שר ונגיד בפרלמנט הבריטי ונציב ליהודים. ב-1917 סייע הרברט סמואל לידידו לורד בלפור, שר החוץ, להצהיר שבריטניה תתמוך "בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל." הצהרה שנודעה לימים כ"הצהרת בלפור". בנו של הנציב, אדווין, אבי דוד, התחתן עם אהובת ליבו הדסה בבית הכנסת "החורבה", שבעיר העתיקה, בתקופת כהונתו כנציב העליון בארץ ישראל. בימיו הונחה אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בירושלים. במקום נסיעה מייגעת במרכבות, פותחה מערכת כבישים ורכבות. הוא סייע להקמת חברת החשמל, למפעלי ים המלח וגם למפעל נשר בחיפה.

העברית הפכה, לשפה רשמית ומדוברת וירושלים נקבעה מחדש לעיר הבירה. תארים רבים בחייו הוא קיבל, אותם גם הוריש לבנו אדווין סמואל וגם לנכדו, דוד, שהגיע לגבורות. "ויקונט מהר הכרמל", חבר ב"בית הלורדים", "אביר מסדר האמבט", "אביר מסדר ההצטיינות" "אביר מסדר האימפריה הבריטית" וגם חבר "המועצה המלכותית" המכובדת ביותר של הוד מלכותו.

זכה הרברט סמואל לראות בחייו את הקמתה של מדינת ישראל. הוא נפטר בשיבה טובה בשנת 1963.

וכך סובבת המגילה כל הזמן על צירה, לאיטה כמו שעון החול, וכמו היקום, אינה פוסקת לפעום. מספרת את מעשיו של האדם, פועליו ומעלליו. מתגלגלת אל עבר העתיד: אדווין, בנו של הרברט, נולד בלונדון, בן שמונה עשרה התגייס לצבא הבריטי ושירת בצבאו של גנרל אלנבי במצרים. לימים הפך להיות שותף במפעל הציוני עם דוד בן גוריון וחיים ויצמן. רכבת אורחים מיוחדת הגיעה מהשפלה לירושלים ליום נישואיו עם אהובת ליבו הדסה. שני בנים נולדו לזוג המאושר, דוד ודן. שתי שפות שלטו בביתם שבירושלים: אנגלית לכבוד סבא הרברט ועברית לכבודה של אימא הדסה.

אדווין סיים את לימודי ההיסטוריה באוקספורד ולימים היה מנהל הרדיו ב"קול ירושלים". בנו דוד, ירש את תואר האצולה "לורד" מסבו ואת הכינוי: "ויקונט של הר הכרמל השלישי". בביקוריו בלונדון, נשמרת לו הזכות לשבת בבית הלורדים. כמה מכם יודעים ששכונת "אחוזה" שעל הר הכרמל, נקראת על שם המשפחה "אחוזת סמואל".

דוד הצעיר הצטיין בלימודיו בבית הספר הריאלי בחיפה, וגם עסק בניקוי שבילים ובחקלאות בעיר היפה. סיפור חייו של דוד סמואל, חובק ימים, ארצות, תארים ומחקרים. ערב מלחמת העולם השנייה הגיע לאנגליה והחל בלימוד הכימיה באוקספורד. המלחמה שהתחוללה גרמה לו להתגייס לצבא הבריטי. הוא צורף לחיל התותחנים ליחידת קומנדו קטנה שהיתה צריכה לפעול בבורמה, בדרכו שמע מהטייס על רעידת אדמה ביפן. הסתבר שזו היתה הפצצה האטומית הראשונה על העיר הירושימה. בגלגוליו הגיע ככוח כיבוש לאי סומטרה ולאחר זמן מה התמנה למושל הצבאי של האי.

גם אחיו דן שירת ביחידת שיריון בריטית, והם נפגשו במצרים. עם שחרורו מהצבא, בדרכו להמשך לימודיו, עבר באירופה שם ראה את מחנות ההשמדה, שגרמו לו להלם נורא. באוקספורד השלים את לימודיו ופגש חברה ללימודים, סטודנטית צעירה בשם מרגרט תאצ'ר, לימים היא תהיה ראש ממשלת בריטניה.

השנה 1948, כך מספרת המגילה, דוד חוזר היישר לזרועותיה של מלחמת השחרור. במקום לחיל התותחנים, הוא נשלח ל"מכון ויצמן" ועבד בפיתוח אמצעי לחימה. הוא החל בלימודי הדוקטורט במחקר שעיקרו: "חקר התגובה הכימית בשינויי מולקולות."

דוד הוזמן לאוניברסיטת הארוורד בארה"ב, שם חווה תקופה סוערת ודרמטית. הרוסים שלחו את ה"ספוטניק", הלוויין הראשון, לחלל.

הימים חלפו ודוד נוסע לאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. במחלקה לפסיכולוגיה הוא התמחה בנושאי הזיכרון והדיכאון. בגיל שלושים, כך מספרת המגילה, דוד חוזר למכון ויצמן כראש המחלקה לכימיה, ולימים כדיקן שלה, ומקים את המכון לחקר המוח.

בשנת 1965 דוד מקבל תואר פרופסור. הוא מתמחה בנושאי הלמידה והזיכרון. ספרו "הזיכרון" זוכה להצלחה ולתפוצה עולמית. במלאת 300 שנים להיווסדה של אוניברסיטת ייל היוקרתית – הוענקה לו מדליה על מחקריו במחלקה הפרמקולוגית והפסיכיאטרית.

וכך אנו מגוללים את המגילה, אפוס היסטורי של דוד סמואל משולב בחיי העם היהודי.

טרם הגענו לסיומה של המגילה, אנו רק מבקשים לחגוג עם דוד תשעים שנים של עשייה.

לברך את רותי רעייתו, את ילדיו, נכדיו וניניו בעוד שנים רבות של חזון והגשמה.

בתאריך 9.10.14 הלך לעולמו הלורד פרופסור דוד הרברט סמואל השלישי, וייקונט כרמל גלזגו. ניחומים לאשתו רותי ולמשפחה.

שמחתי מאד שהזדמן לי לקרוא , היום, את הגיליון האחרון של "חדשות בן עזר" ולמצוא בו את מאמרך המאלף על משה שלגי, ז"ל.

אני רואה במאמר זה ובעבודת ההכנה הרבה שוודאי השקעת בו, מעין צדק פיוטי שנעשה עם איש שבוודאי לא רווה נחת באותה סביבת ספר צדקנית, שאליה נקלע כמו רבים אחרים מבלי שיידע אל נכון לקראת מה הוא הולך, "ומי בעדו ומי נגדו."

המכתב הזה הגיע בדואר (לא ייאמן שעוד שולחים מכתבים בדואר...) ואין בו כתובת לשלוח תשובה, רק "ירושלים". ניסיתי באינטרנט ולא מצאתי את הכתובת. האם אתה מכיר אותה? יש להניח שהיא לא תתנגד להדפיס את מכתבה, אלא להיפך. לכן הדפסתי אותו עבור עיתונך. מה דעתך?

בקרוב אשלח את תגובותיה של בתו מאהבתו "האסורה" של שלגי. היא הפכה ל"סלב" וחייה השתנו...

מאד שמחתי לקבל מאהוד את תשובתך, גם בגלל נעימותה וגם בגלל שעכשיו יש בידי האי-מייל שלך.

לא תאמיני, אבל ריגשה אותי העובדה שטרחת וכתבת אליי מכתב של ממש ואפילו שלחת בדואר, בשעה שכולנו די "עצלים" ומעבר לאי- מיילים כבר קשה לנו לכתוב. ואשר לחששותייך שמא ישנם פרטים שאינם לחשיפה, קיבלתי מן הבת, שעליה אני כותבת, לא רק אישור לכל המאמר אלא גם מכתבי תודה נרגשים לאחר פרסומו, כשהיא כותבת בהתפעמות, שהמאמר הביא שינוי של ממש לחייה. ואשר לעמדתך בנושא – הריהי כעמדתי עם כל המורכבות שבעניין.

אז קבלי את תודתי לך על מכתבך, על יופיו ועל תוכנו, ואשמח מאד להכירך.

גם אני התלבטתי במשך אי אלה רגעים בקשר לאפשרות לברר את דואלה של ארנה גולן מבלי להטריח למשל, אותך. ואשר על כן ביררתי את כתובת הדואר שלה, באמצעים מקוונים והנה מתברר, שככל הנראה – הדוורים , עדיין פועלים!

ולגופו של עניין, אין לי כל התנגדות לפרסומם של הדברים שכתבתי לארנה ואכן אפילו ונהפוך הוא: אני חושבת שהסיפור של משה שלגי ז"ל היה בהחלט ראוי לדיבוב ואני מכירה תודה לארנה על הצגת הדברים ולדעתי כל תגובה שעשויה להוציא את הפרשה מאלמוניותה היחסית – רצויה, גם אם ברור כמעט מאליו שיש בפרשה כמה דברים שעלולים להישקל כבלתי מתאימים, לעניין זה או אחר. אבל כבר ארנה עצמה התייחסה לכך ולא כאן המקום והזמן לדוש במיני-מינים של "חילופי האופנות".

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

אפרת השתנתה בשלוש השנים שחלפו מאז הפרעות. היא בגרה ויפתה עוד יותר, וחרף השמועות הנוראות החלו לדבר בה נכבדות. שליחים מטעם המשפחות המיוחסות בצפת: פרוש, סופר, אורנשטיין ופינסקר – השכימו לפתחו של בית אביה, הרב שבתאי לוין, והפצירו בו להשתדך אליהן באפרת.

אך היא מיאנה לשמוע. כל ליבה היה נתון רק לאביה העיוור. היו ימים בהם לא היה אדם בעולם שאותו אהבה יותר ממנו. ידה לא זזה מידו. הינחתה אותו בכל אשר הלך, ליוותה אותו עד פתח בית-המדרש החדש של החסידים, והיתה מחכה בסבלנות שעה ארוכה לצאתו.

קולו של ר' שבתאי נחלש ובריאותו לקתה מאוד מאז התעוור. בשעת הדרשה היה אפשר לשמוע בקושי רב את דבריו. בגמר תפילת שמונה-עשרה היה שמש בית-הכנסת משקיף לעברו: אחרי נענועיו הגדולים בזמן העמידה, ניצב ר' שבתאי לפתע דום, ולאחר דקות אחדות התכופף וחזר במהירות אחורה בצעדים מהירים, ולא נכשל אפילו פעם אחת – ואז השמש היה דופק על הבימה, להתחלת החזרה של הש"ץ, שליח הציבור.

אפרת היתה מתבוננת באב ממקומה מעזרת הנשים. היא נעשתה שקטה, מתנהגת באדיקות, מתפללת וקוראת מהספרים הקדושים בפני אביה במשך שעות ארוכות. לובשת שחורים, הגם שאיש מבני-משפחתה לא נהרג בפרעות. ורק שפעת שערה המסולסל, שהוברש היטב במברשת ונאסף במקלעת הדוקה המתנוססת מעליה, היתה מתריסה כבוערת באש אצורה.

לשידוך היתה אפרת רצוייה בגלל ייחוס משפחתה ועם זאת היה עדיין צל מוטל על שמה ומלווה אותה בכל אשר תיפנה. ככל שרבתה אדיקותה כן רבו הרינונים על כך שיש דבר-מה פגום ופסול בהליכותיה וכי חרף בתוליה כבר יְדָעָה גבר.

גם חברותיה מילדות, שאחדות מהן כבר נישאו והחלו יולדות, הכתימו את שמה. הן זכרו שהתנכרה להן, ולא שכחו חלומותיה על שרי-צבא ואבירים, ועל כך שתהיה מלכת היהודים – ואמרו שכבר אז ניראתה בעיניהן זרה ומוזרה.

עדיין התהלכו שמועות רעות על מה שהתחולל בינה לבין חסן בן הקאדי: אמרו שעל הגג הפתוח לג'רמק עינה אותה והיא, כדי להציל חיי אביה הנערץ עליה, הקריבה עצמה והפקירה גופה לַישמעאלי כפי שאסתר המלכה ויתרה על אהבתה לדודה מרדכי אשר על ברכיו גדלה, ותסכן חייה בבואה לא-קרואה אל המלך אחשוורוש כדי להציל את בני-עמה ולהפר עצת המן האגגי, אלא שאחשוורוש לא הסתפק בעכוזה בלבד.

אפרת אינה מאשרת ואינה מכחישה. היא שותקת. אולי מסתירה סוד פרוע? אולי התאסלמה? אולי באמת נישאה לו וגורשה? אולי הכל שקר וכזב? ואולי נשמר שמה הטוב רק בזכות דודתה העשירה ולכן שערה משערות ראשה לא נפלה ארצה גם לאחר שחוללה וטומאה?

שערה לא נפלה אבל הלשונות הרעות בצפת ליגלגו עליה שבכוונה היא מערפלת ומטילה ספק אפילו בבתוליה, כדי שיהיה לה תירוץ לדחות חתנים.

השדכנים התחרו ביניהם על חיתונה. הכחישו שמועות. אך אם רק נידמה לאחד מהם שמשפחת לוין נוטה חסד למועמד-לחיתון מטעם זולתו, מיד היה מנסה גם הוא להשחיר את שמה, וגם בחריצות רבה.

בלילות עדיין הופיע נפוליאון בונאפרטה בחלומותיה של אפרת, והיא סיפרה עליו רק לאחותה הקטנה:

"ראיתי אותו בסימטה, בעיר פריז, על יד בית-היין 'השפן הלבן'. גבוה כארז וחסון כאלון. הוא הבטיח לי ארמונות של זהב ואוצרות של משי, ואת כתר ישראל...

"הרכיב אותי על האוכף, בדרך לדמשק, נשק לי חזק, באכזריות, על השפתיים, הצליף את הסוסה, וצליפותיו ירדו על גופי כאילו אני סוסתו...

"הלך בראש, ועימו במסע ארבעה-עשר אלף חיילים. פסענו דרך חולות מידבר סיני הנוראים. המים אזלו והשרב הדביק את הלשון לחיך. אנשי הצבא העייפים עד מוות התלוננו על נפוליאון שלי, אמרו שהוא נתון להזיות בהקיץ. אבל בונאפרטה המפקד עודד את רוחם והבטיח: 'בעוד ימים אחדים נכבוש את ירושלים הקדושה וניזכה להקים מחדש את מקדש שלמה המלך ואפרת המלכה!'"

אפרת יודעת ששפתיה נגועות במחלה והתוחעס שלה טמא. כתם אדמדם הולך וצבה על ירכה, בצד ימין, גמול-חטאה, והוא ככווייה בבשרה. לא מועילים לה מי-מלח וחומץ, דבש וסוכר, ואפילו מטלית ספוגה חלב רותח. בעת ההיא פרצה בצפת גם דלקת קרום-המוח, זו המגיפה הקרוייה בשם מנגיטיס. הרופא המקומי הציל נפשות רבות בתרופה זו: היה מצווה לגלח את ראש החולה ולעטוף אותו בתחבושות טבולות בחלב רותח, קומפּרֵסין, עד אשר יירָאו על עור-הראש כתמים שחורים. כך ניצלו חולים רבים.

אפרת ניסתה בחשאי גם את החלב הרותח על ירכה, ולא הועיל. ולגלח את שער ראשה? לא. זה אסור. רק כאשר תהיי לאיש יגולח שערך.

המשוגעת הרזה, נפוחת הבטן, נעלמה מסימטאות הרובע של היהודים. אמרו שנשחטה בפרעות ובותרה והתנים כירסמוה, סיפרו שנלקחה לאוהל של שיח' בידואי בחורן וילדה לו תאומים בהירי-שיער, שנחטפה לזנות בדמשק ובַלתה שם עד שנזרקה לסימטאות שליד כיכר התליות, המארג', ונעשתה מיכבש לחיילים תורכים, סיפרו...

שתי פעמים כבר עבר חסן בן הקאדי על פני אפרת, ראשו מעוטר בכאפייה עשוייה משי טהור, לבוש מחמדים, עיניו השחורות יורות ברקים לעברה, ופרסות סוסתו האצילה נוקשות בעדינות על אבני-הסימטה. היא חשה פיק-ברכיים, כעומדת להתעלף. אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. אלמלא אביה המחזיק בידה ואינו רואה דבר, אולי היתה רצה ומתחננת בפני חסן:

"קחני עימך לסימטאות דמשק! – רעה וחטאה אני! – דם המשוגעת הרזה זורם בעורקיי וחום זרעך מפעפע באחוריי וממיס אותי – "

ופירכוס משונה, כרעד-אדמה מתוק, מפרפר בחלחולת שלה ועולה משיפולי-גבה לכף-ידה ומכפה לכף-ידו של האב, והרב שבתאי העיוור מזדעזע ואומר: "בתי, את תינשאי רק לאחד מבני-משפחתנו, מי שזורם בו דמנו. אנחנו לא מתערבבים בזרים, היזהרי לך במי שאינו מגיע למעלתנו..."

נפוליאון כובש את עזה ומחריבה. לוכד את אשדוד ורמלה, שם מצור על יפו ומכניעה ולוקח בשבי שלושת אלפים חיילים תורכיים. מה לעשות עם שבויי-הקרב? חייליו-שלו סובלים רעב. האם להחליפם בשבויים הצרפתיים שנפלו בידי התורכים? – בידי האוייב אין שבויים מצבאו! – לשלחם לחופשי? – ילכו ויבצרו את חומות עכו הקרובה!

שלושה ימים הוא שוקל את הדבר בדעתו. לבסוף דוחפים חייליו את השבויים לתוך ים יפו וממיתים אותם. במשך ימים רבים עדיין נפלטות גופותיהם לחוף ומעלות צחנה נוראה, ואט-אט מתבשלת ברקבונם נקמה נוראה, מגיפת הדבר.

שמועה אומרת כי משלחת יהודים באה אל נפוליאון ליפו, מיד לאחר כיבושה, והביעה בפניו תקווה שהינה בעקבותיו יבוא מלך משיח ויגאל את עמו ישראל. נפוליאון הבטיח להם לשוב ולכונן את ממלכת ירושלים, ואמר שבדעתו להקים גדוד צבא יהודי. הוא פירסם כרוז ליהודים, ואמרו כי בכך הוא התכוון בראש-ובראשונה למשוך על צידו את חיים פרחי, הממונה על ענייני הכספים ויועצו הקרוב של אחמד ג'זאר מושל עכו. ואולם מועלם חיים פרחי לא סמך על כנותו של המצביא הצרפתי ולא האמין כי תשועת ישראל תבוא על ידיו ובחר להמשיך לפעול בחסותה של עות'מאניה.

יהודי ירושלים, ובראשם הרב אהרון בן לוי, התלהבו תחילה מהכרוז של נפוליאון. סבלם תחת שלטון המוסלמים היה קשה, ועתה נוסף עליו גם חשדם של הללו כי תקוות היהודים היא להיות בני-ברית לנפוליאון. לכן כאשר נודע בירושלים על טבח השבויים התורכיים ביפו ועל מגיפת הדבר שפרצה בעקבותיו, נמס לב יהודיה בהבינם שאין ברירה בידיהם, לא תהא להם תשועה מהצרפתים. היהודים צעקו אל ה' וגם התחילו לחזק את העיר ולחפור חפירות סביבותיה, יחד עם המוסלמים.

בחודש ניסן תקנ"ט, מרץ 1799, בא נפוליאון עם מחנהו הגדול עד רמלה. ופתאום, יש אומרים: בחמלת השם על יהודי ירושלים – באה עליו רוח אחרת והוא החליט לפנות עם צבאו צפונה – ושב מכוונתו לעלות ירושלימה. העיר שמחה. לאחר ימים מעטים נחל שר-צבאו קלבר ניצחון על המוסלמים בהר תבור, ומשם המשיכו הגדודים לעכו. בכוונת נפוליאון היה לכבוש את כל הנקודות החשובות בדרך צפונה כדי לעלות על קושטא.

אפריל 1799. נפוליאון מתעכב וחונה עם צבאו לפני מיבצר עכו מבלי שיהא ביכולתו לפרוץ את חומותיו. זו שעה קשה בחייו של המצביא הגדול. הוא, שעתיד לכבוש עולם, לא יוכל לגבור על מיבצר קטן השוכן בקצה הים התיכון? על תותחיו המעטים? על אותו יהודי עקשן, ר' חיים פרחי מדמשק, שמנהיג את הגנת העיר?

נפוליאון מיואש. לשם מה אנו סרוחים כאן, על החול הלוהט, נוכח ערימת אבנים זו! "מיבצרים ונשים כובשים בסערה, או שאין כובשים אותם לעולם!"

אבל הצבא מתחיל להיות נרגן. אפילו בין הקצינים מתחולל איזה דבר הדומה לראשיתה של מרידה: "ניתן את גנרל קלבר לראש, הוא נוח ואנושי יותר!" – הם מתלחשים באוהלים.

השמש השוקעת בים התיכון, בין דקלים בודדים, מבליטה את צלליות אוניותיו של הצי האנגלי, המגן על העיר מן הים, בפיקודו של הקברניט סידני סמית.

בונאפרטה יושב באוהלו ומחשב חשבונות. שעה איומה! – עכו זו עוצרת בעד מסעו לקושטא, ולהודו – אם כך, נשובה מצרימה!

שלא כדרכו אין בונאפרטה רוכב עתה בראש המחנה אלא נישאר במשך שעות רבות, עד רדת הלילה, על מקומו. הוא מסתכל מתוך עיצבון של תרעומת במיבצר שלא ניתן לכובשו.

עליו לשוב למצרים כדי להציל את נפש חייליו ממגיפת הדבר ומן הצמא. נסיגה מבעיתה. ללא דרכים, ללא מים, והדבר הוא המאסף של המחנה. האם אפשר שהגורל יכה את בונאפרטה בדבר כאן, בין חולות-המידבר? בלי פחד הוא מבקר את הנגועים, השוכנים בבית-החולים ביפו. הוא מעודד את החיילים בכל מקום שידו מגעת. אך לגבי אלה שאותם הוא רואה נאבקים מתוך ייסורים עם המוות, הוא אומר: "יש לסייע להם שימותו מהר." – ומתוך אחריות, השמורה לדבריו, למלך – הוא פוקד להמית באופיום חמישים איש מחייליו הנגועים בדבר ואשר הרופא העיד שאין כל תקווה להציל את חייהם.

אלפיים חולים וששת-אלפים בריאים משרכים את דרכם בין חולות מידבר סיני. מותירים אחריהם בגדים ושכיות-חמדה שנלקחו שלל. רבים מהם הולכים יחפים בחול. רגליהם טובעות בחול. כל ארבעה אנשים נושאים שכיב-מרע אחד. האין סוסים להעביר את החולים? כל אנשי המפקדה הולכים ברגל. שמש סיני האכזרית קופחת באכזריות על ראשיהם, ללא צל ענן, ומייבשת אותם. כאשר שואל הסייס את בונאפרטה, למוחרת היום, על איזה סוס הוא רוצה לרכב – מצליף המצביא על האיש בשוטו.

לבסוף רואים את קהיר מרחוק, על חומותיה, צריחי מסגדיה, הגבעות הקירחות הסובבות אותה, ורחוק יותר – תבנית הפיראמידות של גיזה מבעד להילה של חול המתרומם באוויר. שם, רק לפני פחות משנה, בטרם נערך הקרב המכריע עם צבא הממלוכים על גדות הנילוס, הצביע בונאפרטה על הפיראמידות בעומדו בפני שמונת אלפי אנשיו:

עתה, על ידי כניסה חגיגית עם דגלי האוייב, שנלקחו שלל, בהצהרות ובתהלוכות, הוא אומר להטעות את העם המצרי.

לא עוברים ימים רבים והוא נמלט מהם בגפו, בפריגאטה קלה, צרפתה.

וכך, ככל שהשנים חולפות יודעת אפרת כי נפוליאון לעולם לא יבוא לצפת, כי היא לבד בחטאה תימק ולשווא תחפש עקבותיו בסימטאותיה. בלילות היא יראה לעצום עיניה פן יחזרו ויפקדוה ביעותים, פן תיאנס, פן תהיה מירמס לפרסות-סוסיו, חייליו יטילו גורל על בתוליה, יסרקו את בשרה במסרקות-ברזל וידושו גופה במורג-עץ משובץ חרבות-צורים חדות שכולן ננעצות בתוחעס שלה והחלחולת מלאה דם.

היא רוצה לדבר על כך עם אביה ולגלות ליבה בפניו ואינה יכולה שהרי בחטאה הנמשך והולך הוא התעוור. שעות ארוכות הוא לומד עימה בחדרו הצופה אל הג'רמק, ובימי החורף מתכסה ההר שלג. היא קוראת בפניו מתוך הספרים הקדושים. חשה באהבתו הרבה אליה ואינה מבינה מדוע הוא כמתנצל-תמיד על הטריחו אותה, שהרי אינה ראוייה לחיות אלא כל עוד תשמש לו עיניים, כל עוד הוא חי. אחר-כך תמות גם היא. אילו ידע על חלומותיה הנוראים היה מגרשה מהבית.

ציפורה היא שמגלה את אוזן אימה, הרבנית רחל, על דבר יסוריה הנוראים של אחותה בלילות, וכי קוראת היא בשם נפוליאון.

ובצפת חי איש יהודי בשם ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י, חסיד ותמים במעשיו, ביום עוסק במלאכת הסנדלרות, ובלילה הוגה בתורה ומתעמק בקבלה. רחל מביאה אליו בחשאי את אפרת, והוא כותב לה קמיע כדי לגרש מקירבה את הרוחות והכוחות הרעים:

סינוי וסנסנוי

ארגיאל כרגיאל סרגיאל

וסמנגלוף

בשמא רבא ותקיפא בשם אלו

המלאכים הקדושים משבענא אני

עליכון כל מיני רוחות וכוחות הטומאה

הבאים בחלום לאפרת בת רחל ומדמין

לה כדמות נפוליאון בונאפרטה או

כדמות איש אחרת ומחמת את גופא

משבענא אני עליכון בשבועתא

דיהושע בר נון שאל תביאו לה שד

לדמות לה בחלום כדמות בני אדם

ותשמרו ותצילו את הנערה הבתולה

אפרת בת רחל מכל פחד ואימה ומכל

כאב ומכאוב וכאב ראש וכאב גוף

ברמ"ח אבריה ובשס"ה גידיה בכח

אלו שמות הקדושים הכתובים בקמיע

זו

אמן אמן אמן נצח

רשלקזע

אל

נא

רפא נא

לאפרת בת רחל

א ס נ

ר"ש לאב"ר

אחר-כך שם ר' יוסף ידו על ראשה ומתפלל עליה: "בכוח השמות הקדושים והטהורים הנכתבים בקמיע זה יהיו כל כוחות הטומאה השוכנים מתהום אַרעא ועד רום רקיעא בחרם ארור בשְׁמתא באלה בקללה בשבועה בנידוי עד שיסורו מהנערה הבתולה אפרת הנולָדה מן הרבנית רחל בת הרב הגאון ר' יהושע טראכטנברג מק"ק פינסק ולא ישלטו בה מעתה ועד עולם אמן סלה נצח ועד. ובזכות צדיקי-ארץ אני גוזר על כל כוחות-הטומאה הן שבאו לה מחמת כישוף הן מחמת פחד הן מחמת קיטור או מצד החיצונים הן חיצונים של כת-האש הן של כת-המים הן כת של רוח הן כת של עפר הן מכת אשמדאי הזקן הן מכת אשמדאי הקטן הן מכת קָפקָפוֹני או מכת שָׁמהוֹרישׁ הן מכת בּילִיד בן הנאד או מכת מִימוֹן ב' נח הן מכת נפוליאון בונאפרטה הן מכת לילית או איגרת בת מַחלַת הן מכת פוֹרְצִיאל הן מכת פְלוֹצִיאל הן משאר כוחות מכל אותן השוכנים מעומקא דִתהוֹמא רבה ועד רום-רקיע הן שִׁידֵי יום הן שִידֵי לילה צהריים או שידי ערב הן אותם שלא זכרתי הם וכוחותיהם אני משביע בִּשְׁמַתיָה ובעָזָקתָא דִשלמה מלכה שיסורו מאפרת בת רחל ויתרחקו ממנה הן בהקיץ הן בחלום לא באכילתה ולא בשתייתה לא בישיבתה ולא בעמידתה לא מלפניה ולא באחוריה לא בערוותה ולא בחלחולתה לא במי-רגליים ולא בצואתה לא בהליכתה ולא בעצירתה לא בדיבורה ולא בשתיקתה הן שנפגש לה מקרה רע בשדה או מעשבי-השדה או מעשבי-היער או מעצי-היער או מארבע רוחות העולם מכולם תהא ניצולה מנוֹחֵש וקוסם בכל אבריה וגידיה ושלא יהא לכל כוחות-הטומאה כוח ורשות לפגוע באפרת בת רחל. כל הנ"ל אני מנדה בשמות הקדושים ובמלאכים הקדושים ובשם מטטרון שר העולם אני מנדה בכל הקללות והנידויים והשתות והארורים שתסירו מאפרת בת רחל הפגע שפגע בה ולא יהא ולא יהי' עבר עתיד היה מעתה ועד עולם אמן סלה נצח וַעָד."

טובה ומרגיעה היתה השפעת ר' יוסף רופא קונדרג'י על נפש אפרת, והיא הצטערה על הריב שרבה עם אימה הרבנית ועל הבכי שבא בעקבותיו, בטרם הלכו אליו בראשונה.

בחדר קטן וחשוך, נמוך מהסימטה, נתגבבו אצל ר' יוסף רופא קונדרג'י עורות בני-בקר, גמלים וגָ'מוּסים, בגדלים שונים. בחדר השני הוא התגורר בדוחק עם אשתו וילדיו. על האיצטבה נמצאו ספר הזוהר הקדוש, ספר שערי-אורה אשר חיברו החכם בחוכמת הקבלה, המקובל האלוהי כהר"ר יוסף 'ן גיקטליי"א נ"ע, ספר שבחי-האר"י לר' שלימל דרעזניץ, שער-הגלגולים, עץ-חיים ופרי עץ-חיים להרח"ו, הוא ר' חיים ויטאל, תלמידו של האר"י. וכן אוסף הסגולות, שעבר בירושה מאב לבן במשפחתו של ר' יוסף רופא, ובו נכתב מה ייעשה לאישה שבניה מתים, כיצד להמית שונא, סגולה להשתגע לשונא, להשביע השד, להכניס שד באדם שונא, לבטל כישוף, למצוא גנב, לרפא חולה נכפה ונופל ולהביא בעל ממדינות-הים.

איש תם היה ר' יוסף. עיניו הכחולות כמו נתעדנו בניצוצות תכלת שמיה של צפת בימי חורף צחים, לאחר רדת השלג. גם עור פניו צח ובהיר, כשל יקירי צפת החיים כל ימיהם באוויר ההרים ומסתופפים בצל הסימטאות. אפרת לא ממש האמינה ששיח-ושיג יש לו לר' יוסף עם השדים, אך היא הרגישה היא כי תומתו פועלת עליהם ומגרשת אותם. כל המחזיק בקמיעותיו אין לשדים שליטה עליו, רשלקז"ע, רפואה שלימה לנושא קמיע זה עליו.

אפרת אהבה את ר' יוסף רופא קונדרג'י. לאחר שהיתה מובילה את אביה לבית-המדרש החדש של החסידים היתה יושבת על שרפרף אצל ר' יוסף ומתבוננת במלאכתו כשהוא מניח לה לשפות עבורו תה ממִשְׁרַת תאני הגליל המיובשות. כיצד הוא עובד במרצע ובמספריים, אצבעותיו הזריזות מטליאות בזריזות סוליות וקולעות רצועות עור. חותך ומתקין סנדלים לבידואים ולאנשי הכפרים. והסנדל – סוליית עור-גמל גסה עם רצועות-חיבור בלבד, כמין שרוכי-עור המהדקים אותה לקרסול, הן מאחור והן בין האצבעות מלפנים. וכן נעליים חצאיות, שהערבים קוראים אותן סוּרְמָיָה, עשויות עור גס, כשאחוריהן מעוכים ומקופלים כלפי הסולייה. וגם נעלי-בית או פָּאפּוּשִׁים תורכיים, שאנשי העיר אוהבים להלך בהן בחצר ובסימטה, אך אינן מתאימות לעבודות-השדה. ונעליים גבוהות של ממש, הקרויות מדאס, והן מגיעות עד מעל לקרסוליים, עשויות עור-בקר, קצותיהן המחודדים צבועים אדום, והסולייה בדרך-כלל מעור-גמל קשה.

ר' יוסף רופא קונדרג'י ידוע גם במומחיותו לתפור כיסי-עור, שאותם נושאים הגברים על גופם להחזקת טבק, כלי-הצתה וחפצים אישיים קטנים. כיסי-עור זעירים מאלה הוא מתקין לטמון בהם את קמיעותיו, ומצרף להם שרוך-עור לעונדם על צוואר.

שעות ארוכות יושבת אפרת אצל ר' יוסף. היא חשה היטב באיבתם הסמוייה של יהודי צפת אליה, ובהתנכרותם לה. לכן טוב לה שמצאה ידיד מבוגר המבין לליבה, אך בלילות –

בלילות היא לוחשת סָנוֹי וסָנְסָנוֹי וסְמָנְגָלוֹף. הקמיע בין שדיה ילין. רשלקז"ע. רפואה שלימה לנושאת קמיע זו על צווארה. בחלון הקרוע בקיר-האבן הרחב, מבעד לסורגים, נשקפת פיסגת הג'רמק, ואור לבנה חיוור נוגה על פניה הצחות, המעוטרות שפעת שיער אדמדם ומסולסל שאותו היא מפזרת על כרה מדי לילה. אפרת היפה מלטפת בחשאי את גופה ונאנחת. ונאנחת. ונאנחת. נוגעת בכתם הצבה בירכה, מחליקה שיפולי-ביטנה, משחקת בפי-טבעתה, נושכת עד זוב-דם בשפתיה החטאות, דמעות בעיניה, והיא ממלמלת שמות המלאכים הקדושים והטהורים שלמדה מפי ר' יוסף רופא: "ארמניאל ברוכיאל גבריאל דרשיאל הרקיאל והואל זכריאל חסדיאל טוביאל יופיאל כוכביאל להטיאל מלכיאל נוריאל סנדלפון עריאל פוהריאל צדקיאל קדציאל רפאל שמשיאל תוציאל ארמניאל ברוכיאל..." – כדי לדחות מעליה את כוחות השדים ואת רוחות הטומאה הנידחקים ונידבקים בה מדי לילה, גדולים ואדומים, בדמות גברים כבירי-כוח, אדם הראשון בעלה של לילית, נפוליאון, סוּסוֹ בדמות אדם, סולטאן מחמוד השני, סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק, חסן בן הקאדי, שמזדווגים אליה ערומים בחלום, פנים ואחור, פורעים בחלחולתה ומטילים זרעם ברחמה כמעשה הנחש בחווה אימנו, וכופים אותה להזדהם עימם עד שמתעוררת בצעקה – – –

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום רב, המושג הזה ״חלישות הדעת״, ניתן לתארו כמפגש עם אישיות, או מפעל שגורם לך לחוש התפעלות או הערכה עמוקה.

הקטע על המפגש עם סיומה קרול, סיכומו המדוקדק והכה-מפורט ממרחק שנים, גרם לי ל״חלישות הדעת״.

* אודי, לדעתם – [של הרבנים בראשות הרב מוהליבר, באשר לשנת השמיטה] הצטרף באיגרת נפרדת אחד מגדולי הרבנים בדור ההוא, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. כל זאת חרף התנגדותם העזה של רבני ירושלים האשכנזים.

* לאחל לך חג שמח או – לפחות – סתיו נעים, ולהודות לך על כל העשייה שאתה פורש לפניי בהתמדה, בכוונה, בהכרה ובכישרון שאינו מבוזבז.

והזמן, הנועץ בנו את שיניו, יעיד על טעמם של הדברים וייתן טעם לחיים שיהיו בזמן ההוא.

* סופר נידח: איך זה שבפרס נובל לספרות השנה לא זכה דוד גרוסמן ולא זכה עמוס עוז? אולי מפני שהשופטים לא מצאו סופר בן העם ה"פלסטיני" העתיק, סופר מכובד ברמתם של השניים – שיחלוק עימם את הפרס?

* מחאת המילקי: יש בארץ בעיות אמיתיות קשות. ממשלה שעושה ככל יכולתה לשמר מצב של שליטה בפלסטינים ומלחמות נצח ודואגת להפחיד אותנו כל הזמן מפני ההיטלר התורן. ציבור חרדי שמתרבה בקצב גדול וישנה כליל את אופייה של המדינה. כלכלה של קפיטליזם חזירי שבו חלק מתעשרים והרוב שוקעים, ואם אינך בן עשירים או בן 'מחוברים', אין לך תקוה לחיים סבירים. (מישהו אמר דירה?)

מדינה שהופכת ליותר ויותר דתית ולאומנית ופחות דמוקרטית וליברלית. צעיר בתחילת דרכו, לאלו חיים הוא יכול לצפות כאן?

אז תפסיקו לנפנף בשואה ותתייחסו לבעיות האמיתיות.

* אהוד: בקשה ליורדים לברלין, ובייחוד ל"משוררים", ובייחוד לאותם שהם מצאצאי עדות המזרח המופלים, כידוע, עד היום בישראל לרעה ועל כן הם זקוקים למקלט פוליטי בניכר –

ישראל כאן הרבה יותר נעימה בלעדיכם, חוץ מהחרא המנוקד והלא-מנוקד שאתם משפיכים עלינו מברלין בתקשורת הישראלית-האנטי-ישראלית – שעושה מכם גיבורים.

הנה דוגמא לשיר גזעני, גרפומני, אולי דווקא לא מברלין – אבל ממנו נוכחים לדעת כי הרגשות הקיפוח של "המזרחיים" עוברות בירושה מדור לדור – ממש כמו הפליטוּת הבכיינית והמשתלמת של בני דודינו הפליטים ה"פלסטיניים". אלה ואלה יודעים רק לבוא בטענות אל אחרים!

עוֹד הַצְלָחָה פֶמִינִיסְטִית בְּצַמֶּרֶת הָאַקַדֶמְיָה.

* באבל עם משפחתו של – "ערבי־ישראלי שהצטרף לארגון המדינה האיסלאמית (דאעש) [ש]נהרג באחרונה בקרבות בעיראק. בני משפחתו של האיש, חמד מוחמד חבשי בן 23 מהכפר איכסאל שליד נצרת, סיפרו כי בתחילת 2014 עזב את ישראל לטורקיה עם ארבעה מחבריו. על פי ההערכות, הם חצו משם את הגבול לסוריה והצטרפו למיליציות דאעש. בני המשפחה התבשרו כי חבשי נהרג ככל הנראה באזור העיר רמאדי שבמחוז אנבאר במערב עיראק. הוריו לא פתחו אוהל אבלים, אולם כמה מקרוביו הפיצו את הידיעה על מותו בחשבונות הפייסבוק שלהם." ["הארץ" באינטרנט, 11.10.14].

* מסתבר שיצר הרצחנות ההדדית המוסלמית אינו פוסח גם על חלק לא-גדול מערביי ישראל. וכי זו גם כיום האידיאולוגיה של האיסלם ה"קיצוני": לרצוח, לכבוש, לשדוד, לשעבֵּד – וליהנות מפרי יצירתם של המשועבדים, אלה בעלי התרבות המפותחת, הנאורה, הלא-מוסלמית – וזאת מבלי ליצור דבר משל עצמם חוץ מתרבות הכיבוש וההשמדה בה נוקטים שודדים פרימיטיביים מן המידבר עוד מימי מוחמד, שדינו היה בחרב.

* תגובות לסרט "המחצבה" [1990]. מתוך היומן: 6.7.1990 – נחמן אינגבר ב"תל-אביב" של "ידיעות אחרונות" מקווה שהסרט ימצא את מקומו בפח האשפה הגדול של הקולנוע הישראלי, ורחל נאמן ב"העיר" יודעת שגם לַסֶפר ["המחצבה", 1963] לא היה, בשעתו, מאומה לומר.

מתוך היומן, 19.9.1990 – בסיכום השנה של הסרטים הישראליים, מאת יהודה סתיו, ב"ידיעות אחרונות", זכה "המחצבה" לתור הסרט הישראלי הגרוע ביותר של השנה.

* בקשות אחדות לקבלת המכתב העיתי לא נענו מאחר ונשלחו בצורה לא מתאימה. נא לציין שם פרטי, שם משפחה ואי-מייל פעיל ומדוייק בפנייה אלינו, אחרת לא נוכל לענות.

* יוסי גמזו: אהוד יקירי, בגיליון 976 (8.9.14) של המכתב העיתי פירסמת את הטור השבועי האקטואלי שלי "סיפור ישראלי מימים אלה" בו נכתב, בין השאר:

"מוּל אֵתוֹס-הַחַיִּים שֶמְּיַצְּגוֹת אוֹתוֹ כָּאן חֶרֶש אֵם סוּרִית צְעִירָה וְיַלְדָּתָהּ שֶמִּסְבִיבָן עוֹמְדוֹת מְיַלְּדוֹתָיו שֶל 'זִיו' וּבֵינֵיהֶן, נוֹהֶרֶת אֶתִּי עַמְבָּר, אָחוֹת יִשְרְאֵלִית מֵעֵין-זִיוָן שֶבְּיָדֶיהָ חֲבוּקָה בְּרֹךְ אוֹתָהּ תִינֹקֶת שֶנִּצְחוֹנָם שֶל הַחַיִּים עַל מָוֶת וּכְלָיָה קוֹרֵן מִוְּרַדְרַדּוּת חִנָּהּ הַמִּשְתּוֹקֵק לִינֹק אֶת חֲלֵב אִמָּהּ בְּיַחַד עִם פִּלְאֵי הַהֲוָיָה.

וְכָךְ נוֹלְדָה קְטַנָּה זוֹ בִּזְכוּת מִי שֶאִפְשְרוּהָ אֶת הַלֵּדָה הַזֹּאת כְּמוֹ אֶת אִשְפּוּז אוֹתָן מֵאוֹת שֶל נִפְגָּעִים עַרְבִים שֶגַּם אִם כְּלָל לֹא יִזְכְּרוּהָ אֶת הַמְּדִינָה שֶסָּעֲדָה אוֹתָם יָפֶה מְאֹד –

אוּלַי, אוּלַי בְּיוֹם נְפִילָתוֹ הַמְּאֻחֶרֶת שֶל אֲסִימוֹן-תְּבוּנָה שֶבְּמוֹחָם יַתְחִיל לִרְקֹד יַשְׂכִּילוּ לְהָבִין כִּי בְּהֶחְלֵט אֶפְשָר אַחֶרֶת אֶלָּא שֶבִּשְבִיל זֶה צָרִיךְ קְצָת שֵׂכֶל בַּקָּדְקוֹד..."

ברגעים אלה קיבלתי את מכתבה של האחות הזאת מקיבוץ עין-זיוון שבגולן ואני מוצא לנכון לצטט למענך מתוכו את השורות הבאות מתוך אמונה שהן תסבנה לך נחת:

התרגשתי מאד לקרוא את השיר שכתבת, על הדרך שבה העלית על הכתב את דעותיך ומחשבותיך, בצורה כל-כך אמיתית המשקפת את המצב העגום בו אנו נמצאים.

אני כואבת את מצבם של הכפריים הסוריים שבלא עוול בכפם נקלעו למצב הזה. על ה"שכנים" סביבנו ובתוכנו שלא השׂכילו להבין את מצבם הטוב בארץ שלנו לעומת מה שמתרחש בארצות-ערב.

אני שׂמחה שאני יכולה לתרום ולוא במעט, להעניק ליולדת הזו ולאחרות שכבר ילדו, את החום, הידידות, האהדה ומאור הפנים בימים המועטים שהן נמצאות אצלנו. להחזיר להן את כבוד האדם, הרגיעה והשלווה לה הן זקוקות כל-כך.

תודה על שיריך המופלאים והמרגשים שהפכו לנכנס לאומי לנו ולדורות שיבואו.

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,632 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל