גיליון מס' 985

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב בתשרי תשע"ה, 16 באוקטובר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: נֵס שִׂמְחַת תּוֹרָה שֶל סַבָּא שְׂרוּלִיק. // מתי דוד: 1. מי אתה פרופ' שלמה זנד ? 2. התנפצה האשלייה של "פירוז בתמורה לשיקום עזה". // אהוד בן עזר: הסימפוניה השנייה, "התחייה" של מאהלר בפילהרמונית בניצוחו של זובין מהטה. // יהודה דרורי: תנו להם "לרדת" קצת מהארץ. // אבי עילם אמזלג: דבריך על יהודי המזרח הבכייניים. // אורי הייטנר: צרור הערות 15.10.14. // אלון רוזנקוביץ: חופשה בבורגאס? [מקור לא ידוע] // יונתן לוין: לקסיקון הוא מילון – עיון ב"לקסיקון היסטורי של הסופרים העברית מאז תש"ח" וב"לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים". [ציטוט]. // אהוד בן עזר:  7.11.90. מתוך היומן: מכתב לחבריי באגודת הסופרים. // פוצ'ו: לאור היום ובמחשך –  בעיקר במחשך, בעקבות ספרה של אירית ר. קופר: "לאור היום", הוצאת כרמל ירושלים. [ציטוט] // תגובות מרגשות למחקרה של ד"ר ארנה גולן על המשורר הנשכח משה שִלגי. // אהוד בן עזר: הסופר יצחק ראב בן 90, מתוך היומן בשנת 1992. וכן דברי הפרידה מיצחק ראב ביום קבורתו ברחובות, ב-23.1.1993. // דוד מלמד: אִיתִי מלבנון תבואי. // תקוה וינשטוק: סרט: תשעים שנה לעלייה הרביעית, 90 שנה לתל אביב כעיר. // מ. גנן: חמוטל בר יוסף: שירה המבקשת לגעת. // אהוד בן עזר: מתוך היומן, 1993: על אסתר ראב מפי רגינה סיגד. // אלי מייזליש: 1. גל המילקי יעבור. 2. גבעת המטוס. //אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק חמישי: צפת שוקטת על שמריה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

נֵס שִׂמְחַת תּוֹרָה שֶל סַבָּא שְׂרוּלִיק

סַבָּא שְׂרוּלִיק שִמֵּש כְּגַבַּאי בֵּית-הַכְּנֶסֶת

בַּגֵּטוֹ, בִּימֵי הַשּוֹאָה

וּבִתְהוֹם הַיֵּאוּש עוֹד קִוָּה לִשְעַת-חֶסֶד

שֶפֶּתַע תָבִיא יְשוּעָה.

וּכְשֶבָּא הַצּוֹרֵר וְהִצִּית אֶת הַגֵּטוֹ

הוּא אָץ וְהִצִּיל מִן הָאֵש

כֶּרֶךְ סֵפֶר תּוֹרָה שֶסִּמֵּל לוֹ מִין וֶטוֹ

מוּל כָּל רַצְחָנוּת הַכּוֹבֵש.

לָכֵן, מִדֵּי שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת

אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סַבָּא שֶחוֹבֵק

בְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר

שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סַבָּא, בּוֹ דָבֵק.

זֶה הָיָה כְּשֶהָאֵש נֶהֱפְכָה כְּבָר לְאֵפֶר

כְּמוֹ קְצֵה הַסִּכּוּי שָם לִחְיוֹת,

אֲבָל סַבָּא אִמֵּץ אֶל לִבּוֹ אֶת הַסֵּפֶר

וְרָץ בֵּין מַטְּחֵי יְרִיּוֹת.

וּכְשֶקְּלִיעַ רוֹבֶה בּוֹ נוֹרָה בְּטִווּחַ

נִנְעַץ הוּא בִּגְוִיל הַתּוֹרָה

שֶהֵגֵנָה עַל סַבָּא מִמָּוֶת בָּטוּחַ

וְאֶת הַקָּלִיעַ עָצְרָה.

לָכֵן, מִדֵּי שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת

אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סַבָּא שֶחוֹבֵק

בְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר

שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סַבָּא, בּוֹ דָבֵק.

זֶה קָרָה בְּדִיּוּק בְּשִׂמְחַת תּוֹרָתֵנוּ

כְּשֶשּוּב לֹא נוֹתְרָה שָם שִׂמְחָה,

אַךְ הַנֵּס בּוֹ נִצַּל סַבָּא שְׂרוּלִיק – בֵּינֵינוּ,

מֵאָז מִלִּבִּי לֹא נִמְחָה.

וְלַמְרוֹת שֶאֲנִי בְּעֵינָיו אֶפִּיקוֹרֶס

אֲנִי כָּאן מוֹדֶה כְּמוֹ כֻּלָּם

שֶלַּמְרוֹת כָּל הִרְהוּר שֶל כְּפִירָה וּבִקֹּרֶת

יֶשְנָם עוֹד נִסִּים בָּעוֹלָם...

לָכֵן, מִדֵּי שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת

אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סַבָּא שֶחוֹבֵק

בְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר

שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סַבָּא, בּוֹ דָבֵק.

(הולחן בידי ברק עודד)

* * *

מתי דוד

1. מי אתה פרופ' שלמה זנד?

פרופ' זנד אימץ לחלוטין את הנרטיב הפלשתיני של טיהור אתני שביצעו היהודים הציונים בפלשתינים. לפי זנד, היסטוריון ומרצה באוניברסיטת ת"א, פלשתינים הם צאצאי העברים. הפתרון האופטימלי לסכסוך המקובל על זנד הוא "מדינת כל אזרחיה". התנהלותו מעלה תהיות מדוע היא אינה זוכה לתגובה.

פרופ' שלמה זנד הוא היסטוריון, מרצה מהמניין באוניברסיטת ת"א. לאחרונה הקדיש עיתון הארץ שישה עמודים לראיון עם פרופ' זנד. ראיון שחשף בפני הציבור דמות קיצונית ותמוהה של יהודי אנטי ציוני ואנטי יהודי, מהדגם הקומוניסטי הישן, הרואה בישראל קהילה קולוניאליסטית, אימפריאליסטית ופאשיסטית.

הוא פירסם שני ספרים של "מחקרים" שלו הפוסלים את קיומו של העם היהודי ושל המושג ההיסטורי גיאוגרפי "ארץ ישראל". ב"מחקרו" הראשון, בספר "מתי ואיך הומצא העם היהודי", הוא קובע שהיהדות זו המצאה של התנועה הציונית. ב"מחקרו" השני, בספר, "מתי ואיך הומצא המושג ארץ ישראל", הוא קובע שגם זו המצאה של התעמולה הציונית.

הספרים שלו תורגמו ל-16 שפות ומשמשים חומר דלק לטובת מסעי התעמולה הערבית, המוסלמית והאנטישמית נגד ישראל. ספריו זוכים להערכה ולתפוצה רבה בתקשורת הערבית. שבח והלל נקשרים לשמו בקרב האינטלקטואלים המוסלמים והאנטישמים. הוא מוזמן בתור "כוכב הסברה" של הפלשתינים לכל הבמות האקדמיות והתקשורתיות באירופה. ספריו משמשים את קידום מסע הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. ארגונים אנטי ישראלים סייעו לקידום המכירות של ספריו בצרפת.

מקצועות ההיסטוריה והסוציולוגיה אינם בתחומי המדעים המדויקים. אין בהם אובייקטיביות מדעית ועובדתית אבסולוטית. כל מחקר היסטורי הוא בפועל פרשנות אישית של דעת המחבר, המעוגנת בדעותיו הפוליטיות ובהשקפת עולמו. חופש הביטוי האקדמי, משמש עבור פרופ' זנד הסוואה לחופש שיסוי וביזוי של היהדות, הציונות ומדינת ישראל. חופש מופקר שהוא זכה לו בזכות אוניברסיטת ת"א ומדינת ישראל.

ספריו הם מצג שווא של מחקר אקדמי, שמותאם לדעותיו הפוליטיות של השמאל האנרכיסטי הקיצוני האנטי ציוני והפרו-פלשתיני. בהקשר זה יש להזכיר את ביתו ועברו. הוא היה חבר פעיל במפלגה הקומוניסטית, במק"י ברק"ח ובקבוצת "מצפן". המשורר הפלשתיני מחמוד דרוויש היה חברו הטוב ושותפו האידיאולוגי. שורה גדולה של סופרים, עיתונאים אנשי רוח ערבים מסתמכים על ספריו להוכחת צדקת הטיעונים הפלשתינים, שיהדות זו רק דת ולא עם ולכן אין להם שום זכות היסטורית על האדמה הפלשתינית, מהים עד הנהר.

פרופ' זנד אימץ לחלוטין את הנרטיב הפלשתיני של טיהור אתני שביצעו היהודים הציונים בפלשתינים. לפי זנד הפלשתינים הם צאצאי העברים. הפתרון האופטימלי לסכסוך מאה השנים המקובל על זנד ועל התנועה הקומוניסטית על כל גלגוליה היא מדינה דו לאומית. כלומר "מדינת כל אזרחיה". לפי זנד הציונות היא קולוניאליזם אירופאי, שעדיין שורד בפלשתין, אבל אין לו שום זכות קיום. דעתו של פרופ' שלמה זנד, השולל את קיומו של העם היהודי, אינה מקורית. הוא יכול בהחלט להסתמך על כמה "אינטלקוטואלים" אנטישמים מוכרים וידועים שהקדימו אותו עם "רעיון" זה. סטלין, טען כי היהודים אינם עם, ואינם זכאים לייצוג ולמדינה. היטלר טען בספרו "מיין קמפ" כי היהודים הם גזע שיש להשמידו. ערפאת טען שהיהודים אינם עם אלא דת ואינם זכאים למדינה.

בסיום נשאלות כמה שאלות: מי ומתי הומצא ההיסטוריון שלמה זנד? לאיזה עם משתייך פרופ' זנד? אולי לעם הפלשתיני? אולי לעם האוסטרי ששם נולד? או לעם הפולני ששם נולדו הוריו? מתי וכיצד הומצא העם הפלשתיני? ועל-ידי מי? כיצד משלימה אוניברסיטת ת"א עם פעילותו של זנד ללא תגובה? מדוע תועמלן מתגנב של אויבינו היושב בתוכנו, אינו זוכה לתגובה?

*

זמן רב עבר מאז שכתבתי מאמר זה בו חשפתי את פרצופו של הפרופסור החריג והקיצוני הזה. עיתון "הארץ" הקדיש לו בזמנו שישה עמודים, כדי שיפרוס ויסביר את דעותיו שלפיהן לא קיים עם יהודי, ושזו המצאה של הציונות. האיש המוזר הזה, שאוניברסיטת ת"א מממנת את משכורתו, משוטט בעולם כדי לקדם מכירת שני ספריו, שהפכו להיט בכל במה אנטישמית ובכל עיתון אנטי ישראלי כמו ה"גרדיאן" הבריטי, שפירסם בימים אלה את מאמרו בכותרת: "איך הפסקתי להיות יהודי?" במאמר הוא מאשים את ישראל בגזענות עמוקה ומושרשת, הנלמדת בבתי הספר ובמכללות. ב-14 באוקטובר הוא אמור היה לדבר על דעותיו ועל סיפרו באוניברסיטת לונדון.

לא מדובר פה על חופש הביטוי האקדמי, אלא על חופש הביזוי וההסתה, שמהווה שמן תבערה לאנטישמיות ולשנאת ישראל.

2. התנפצה האשלייה של

"פירוז בתמורה לשיקום עזה"

רבים מהפוליטיקאים שלנו, ומדינאים בעולם, העלו סיסמה זו לשיח הציבורי והתקשורתי, כפיתרון בתום המלחמה בעזה.

פירוז החמאס מנשקו "בתמורה לשיקום אזרחי" של עזה, היתה סיסמה של אשלייה והונאה, להצדקת השיקום הפיסי והכלכלי של הרצועה, שמשמעותה שיקום החמאס ללא פירוקו מנשקו.

חלף זמן קצר ביותר מאז ש"תוכנית מדינית" זו הושמעה כדי להיווכח שהיא התרסקה. עזה בשליטת החמאס תזכה לסיוע כספי של חמישה מיליארד דולר, בתמורה לטרור של אלפי רקטות על ישראל. בין התורמים לשיקום כפרס לטרור נגד ישראל, היו מדינות מערב אירופה וארה"ב.

זו דוגמה נוספת לצביעות ולשקר של מנהיגי הדמוקרטיות המערביות. כולם ידעו שלא ניתן להפריד בין החמאס המחומש לבין העזתים החפים מפשע. החמאס ימשיך לשלוט בעזה. קבלן ביצוע השיקום יהיה אבו מאזן. שום פיקוח בינלאומי לא ימנע זליגת כספי השיקום לשיקומו של החמאס. לכל העוסקים בנושא היה ברור מראש שלא ניתן יהיה לפרק את החמאס מנשקו. שום כוח בינלאומי ושום כוח של אבו מאזן לא יעזו לחשוב ולנסות לפרק בכוח את החמאס מנשקו. הם שיווקו אשלייה והונאה. למרות המכה שספג מישראל בגלל תוקפנותו – הטרור של החמאס זוכה לפרס ממדינות המערב ומארה"ב!

* * *

אהוד בן עזר

הסימפוניה השנייה, "התחייה" של מאהלר בפילהרמונית בניצוחו של זובין מהטה

80 הדקות הנדרשות לביצוע היצירה האלמותית הזו עוברות כה מהר – עד שנדמה לך כי המקהלה שבפרק האחרון הקדימה להופיע. איזה מופע מרהיב! – מאות חברי מקהלות ונגני התזמורת, בהרכב מלא שבמלא, שתי זמרות ומנצח גאוני אחד שמנצח בעל-פה, ללא תווים, על הופעת הענק הזו, שנוגנה לראשונה בשנת 1894, כלומר לפני 120 שנה ועדיין היא "מודרנית", מסעירה ויוצאת דופן כמעט בכל אחד ואחד מתוויה! – ובי היא מעוררת גם הרגשה קצת מוזרה, אמנם מאהלר התנצר רק שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1897, אבל יש בקצב הצבאי-למחצה בחלקים מיצירתו זו, וגם בסימפוניה הראשונה, "הטיטן" – איזה רצון של בחור יהודי לפעום כמו צבאות של גויים, בעוצמה ובכוח, שאותם אין ליהודי ההיסטורי באותה תקופה. זוהי מעין התרסה יהודית של עוצמה וכוח – כלפי העולם. הנה כאן אנחנו, בלב אירופה – חזקים.

 התזמורת היתה במיטבה. גם האקוסטיקה של ההיכל המחודש עושה עימה חסד. כל צליל נשמע בניקיון מדהים, ונשמעות גם ההפוגות האילמות החוזרות מפעם לפעם והן חלק בלתי נפרד מהנגינה. נוסיף על כך את ניצוחו הנהדר של מהטה, ששולט בתזמורת כאילו מדובר באברי גופו, הוא ללא ספק אחד מגדולי המנצחים של דורנו.

השמעת "התקווה" על ידי התזמורת והמקהלות, בניצוחו, כאשר כל הקהל קם על רגליו ועומד דום, בפתיחת העונה – גם היא חווייה בלתי-רגילה, מוסיקלית ולאומית, ממש מרגשת, שאולי גם בזכותה כדאי להיות ישראלי.

ובאשר לשתי המקהלות ושתי הזמרות. אנחנו רגילים לצלילים מופתיים של מקהלות, קולות כמו של מקהלת פראג, ואילו שתי המקהלות המקומיות, המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני, ומקהלת האיחוד – לא עמדו בצליל המדוייק, המרומם, שבהופעתן בפרק האחרון של היצירה. אולי האקוסטיקה החדשה של ההיכל אינה מיטיבה איתם.

גם לא עם שתי הזמרות, ליליה גרצובה, סופרן, ויוליה רוטיליאנו, מצו-סופראן – שקולן אינו מתמודד עם הנפח הגדול של היכל התרבות. זו הג'ינג'ית מבין השתיים, לא יכולתי לזהות בדיוק את שמה בגלל השינוי בתוכניה – היטיבה קצת יותר לשיר והיו רגעים שמילאה בקולה העשיר את ההיכל כמו הזמרות הגדולות של פעם ביצירה הזו – אבל לרוב היא לא ממש המריאה.

ראוי לציין את סבלנות הקהל, שמילא את ההיכל עד אפס מקום, ולמרות ראשית עונת השיעולים וההצטננויות – שמר על שקט מופתי לאורך כל 80 הדקות. אגב, רובו היה קהל מבוגר, אך לא מצאנו בו זכר ל"חטופי תימן".

* * *

יהודה דרורי

תנו להם "לרדת" קצת מהארץ

אני "ירדתי" מהארץ ב-1960 וחזרתי אליה אחרי 13 שנה עם 3 תארים אקדמאים, רכוש מסוים, אישה עולה חדשה ושלושת בנינו הקטנים.

אני נאלצתי "לרדת" מהארץ כי נדרשתי, להמשך לימודיי , להמציא תעודת בגרות שהמדינה "דאגה" שלא תהיה לי (כבוגר "כדורי" שנדון מראש לצאת להדרכה חקלאית), גם לא היה מי שיממן את לימודי, בסיכום, לא יכולתי גם לעבוד וגם ללמוד וגם לשכור דירה.

בלוס-אנג'לס למדתי ב-3 קולג'ים שונים בשכר לימוד פעוט, (ואף אחד לא דרש ממני תעודת בגרות), יכולתי לעבוד בו-זמנית  ולהתקיים בכבוד ולגור בדירה שכורה קטנה. נישאתי לנערה נחמדה, נולדו לנו כאמור  3 ילדים וכל הזמן עבדתי ולמדתי באופן מלא. לא ביקשתי אזרחות אמריקאית ולא שכחתי שאני ישראלי, ועסקתי בפעילות למען ישראל ועם תום לימודיי חזרתי הביתה – לארץ.

בתקופת שהותי בארה"ב היכרתי מקרוב כמה עשרות ישראלים כמוני שבאו ללמוד לימודים אקדמאיים. רוב רובם של אלו שהיכרתי חזרו בתום לימודיהם למדינת ישראל. תנאי המחייה בארץ היו תמיד, לפי דבריהם, קשים יותר מאשר חייהם בלוס אנג'לס, אבל לא יוקר המחייה היה מחזיר אותם לחו"ל ואף לא מחירי הדיור, כי כמוני, כולם הבינו שארץ זו היא הארץ שלנו ושהורינו בנו אותה עבורנו (כאן המקום להאשים אותי בעודף ציונות – ואכן אני מודה באשמה) לכן גם אינני מקבל את פסוקו של יצחק רבין  שכאילו כולם שיצאו לחו"ל הם "נפולת של נמושות"...

מעניין שלא מצאתי סטטיסטיקה אמינה לגבי אלו שחזרו לארץ, אבל לפי נתונים סטטיסטיים, כמיליון יורדים ישראלים חיים בחו"ל! מיספר זה נתון לוויכוח ערכי מפני שלמעלה מ-50% מה"יורדים" הינם למעשה עולים חדשים שהיו בארץ שנה או פחות וראו בה מלכתחילה תחנת מעבר במסגרת התוכנית הרב שנתית של "היהודי הנודד"....

היו לא מעט שנכשלו כלכלית ואף פלילית ופשוט ברחו מהארץ מפני הבושה המלווה את הלוזרים בחברה קטנה כמו החברה הישראלית... הם יחיו שם לנצח והתקווה היא שילדיהם יחזרו (כפי שזה אכן קורה לעיתים קרובות). היכרתי לא מעט ש"ירדו" מכיוון שלא מצאו עבודה במקצועם או במיומנותם, ואפשר להבין אותם, אבל בכל המחקרים שקראתי, לא מצאתי ירידה בגלל יוקר המחייה, ובייחוד למולדת הנאציזם המקוללת.

אני חושב שטוב שצעירים ישראלים יתגוררו  שנה או שנתיים בחו"ל מפני שאני מאמין שארצנו היא ארץ נהדרת, היא ארץ מעניינת ולא משעממת – זה הבית – ולכן הם ברובם יחזרו – ואולי טוב שהם ילמדו בדרך זו חשיבותה של מולדת,  וגם ירחיבו את אופקיהם לגבי העולם שמסביבם.

אז קומו! צאו! עשו זאת! זו מדינה חופשית ומותר לכםאבל למען השם תסתמו את הפה, אל תשמיצו ואל תירקו לבאר שאליה ואל מימיה עוד תחזרו לשתות.

* * *

אבי עילם אמזלג

דבריך על יהודי המזרח הבכייניים

אהוד היקר,

אני מבקש להתייחס לדבריך על יהודי המזרח הבכייניים ולשיר אותו הבאת בעיתונך היקר והמכובד מאוד בעינוי. אני מבקש לדבר איתך כידיד, לדבר אליך כאל איש רוח, כאל סופר ומשורר שאני מעריך מאוד. אני מתכוון לדבריך עלינו בני עדות המזרח הבכייניים ועל ההשוואה ״לבני דודינו הפליטים ה'פלסטיניים'. אלה ואלה יודעים רק לבוא בטענות אל אחרים!״

אנחנו יודעים ״רק״ לבוא בטענות״? אנחנו לא נהרגים על המדינה הזאת? אנחנו ״כמו בני דודינו״, כלומר לא תורמים כלום ורק באים בטענות? אני לא מאמין שאתה באמת חושב כך.

לפני חודש חגגתי 75 שנים מהן חייתי  63 בארצנו. השתתפתי בכל מלחמות ישראל החל במלחמת ששת הימים וכלה במלחמת לבנון. מאות מחברי ה״בכייניים״ בעיניך נהרגו למען מדינת ישראל, חלקם נהרגו במרחק מטרים ספורים ממני. אנחנו ממש לא כמו בני דודנו שיודעים רק לבוא בטענות, אנחנו חלק נכבד מחוט השדרה של עם ישראל בארצו המתחדשת וכל אחד מאיתנו תורם לפי יכולתו.

אתה טוען שאין הפלייה ואין קיפוח... איך אתה יודע את זה? כמה ימים בחייך היית ״פרענק״ במדינת ישראל? אפילו לא דקה אחת. אתה לא מכיר את ישראל מנקודת הראות שלי וקביעתך זאת היא יותר עניין של ״דיעה״ מאשר ידיעה אמיתית או התנסות.

אני יכול לספר לך רק מניסיון חיי בישראל. התגייסתי לנח"ל המוצנח כחיל לוחם וכשסיימתי הייתי גאה בכנפי הצנחן ובהישגי בצבא. בחופשת השיחרור – ואני עוד במדי צהל ובכובע האדום – קיבלתי עבודה זמנית לחופשת הקיץ: מנהל קייטנה באור יהודה, איש  משרד החינוך של מדינת ישראל שבא לשלוח אותנו למקומות שלנו, כשהוא ראה את השם ״אמזלג״ הוא פלט: ״לא יכלו למצוא אחד משלנו כדי לנהל קייטנה באור יהודה?״

זו היתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי את הביטוי הגזעני הזה, ״אחד משלנו״, אותו הבנתי באמת רק הרבה יותר מאוחר. 

רק מה? במשך חיי ועבודתי אני עתיד לפגוש אותו על כל צעד ושעל ורק אז הבנתי אותו לאשורו. לא אכביר במלים בעניין שהרי אתה לא מאמין לא בחטיפת ילדי תימן ולא באפלייה גזענית. ישראל בעיניך היא מדינת הנביאים ממש. בכל זאת, תן לי לספר לך על מקרה נוסף, כסטודנט עולה הגשתי בקשה לקבלת מילגה יחד עם עולים חדשים מרוסיה שהיו אז בבת עינו של הממסד. עמדנו בפרוזדור משרד הקליטה סטודנטים עולים מרוסיה ואחד, אחד בלבד מרוקאי. יהודי, מרוקאי שעלה עם עליית הנוער. כל סטודנט רוסי שיצא מחדרו של הפקיד ״תוחקר״ על ידי אלה המחכים כדי לדעת למה לצפות. מאד שמחתי על הסכומים הנכבדים שלתומי הבנתי שגם אני אקבל (לכל שנות הלימוד...) שהרי כולנו בדיוק באותו מעמד: עולים חדשים. הפקיד השאיר אותי אחרון, וכשבאתי להיכנס לחדרו דחה אותי מלהיכנס לחדרו וליד הדלת מסר לידי מעטפה לפיה ישלח לי לחצי שנה בלבד סכום השווה לשמונה אחוזים ממה שהאחרים קבלו... למרות הכול אני לא בכיין. שתקתי, וידעתי שזה עתיד להיות גורלי בישראל. בהמשך הסיפורים הלכו ונערמו עד שהבנתי את השיטה.

לא הבנתי מה הקשר בינינו בני עדות המזרח הבכייניים לבין... ברלין... אהוד היקר, האם טחו עיניך מראות את המציאות? מי ייתן לי דרכון גרמני? על סמך מה? הדרכון הגרמני ניתן לבניהם ולבני בניהם של היקים ושל המקורבים לגרמניה. ודווקא הם, שיש להם את הסיבות הטובות ביותר בעולם לדחות אותו בשתי הידיים – דווקא הם נעשים גרמנים חדשים... אנחנו הבכינים יכולים לבכות מהיום עד מחר, איש לא ייתן לנו דרכון גרמני.  רבים מקבלים דרכון רומני או פולני וכך הם מגיעים לברלין... שומו שמיים: איך אנחנו הפרענקים הבכייניים שיודעים רק לבוא בטענות נקבל דרכון פולני?? 

איך בשם אלוהים אתה מגיע למסקנה הנלוזה והעיוורת הזו. איך אדם נאור כמוך חושב שאנחנו יודעים רק לבוא בטענות? לך לבתי הקברות הצבאיים ותגלה להפתעתך שקנינו את זכותנו לחיות במדינה הזאת לא בדמעות ״בכיינים״ אלא בדם של חיילים נאמנים!

בהזדמנות אחרת אספר לך איך עבדתי עשרות שנים באוניברסיטת בן גוריון כמורה מן החוץ אותו מפטרים לקראת הקיץ ומזמינים לעבוד בראשית שנת הלימודים, אבל הקליקה האקדמאית בישראל עשתה את התרגיל המכוער הזה ללא קשר לארץ מוצאו של המרצה. בחוג לספרות עבד מורה מרוקאי חרדי ומוכשר ביותר ולא אזכיר את שמו. כשהתפנתה משרה הוזמנה בחורה אמריקאית מניו יורק וישר קבלה מישרה מלאה ותקן מלא... היא, הבחורה מניו יורק שבקושי יודעת עברית לימדה.... שירת ספרד. את עומק הבעייה הבנתי כשהיא שאלה אותי על מובנה של שורה אחת מ״ידידי השכלתך חנותך בבין שדי״ פיוטו של ר׳ יהודה הלוי: לאיזו חנות התכוון המשורר... זו היתה שאלתה של המרצה האמריקאית לשירת ימי הביניים...

אתה בעיני איש רוח אמיתי, אני אינני איש ספרות, למרות שאני קורא את הסונטות של שיקספיר במקור, וקורא ספרות צרפתית ומנצח מוסלמים בידיעת הקוראן (רק מתוך אהבתי לשפה הערבית). אני קורא שירה כולל את שיריך הנפלאים שלפעמים ריגשו אותי מאוד.

השיר הזה בו זילזלת כל כך והשווית אותו למה שהשווית, הוא בעיני שיר כן ואמיתי. צר לי מאוד שמדבריך בוקע ומשתקף זילזול בצבור גדול וחשוב בישראל. צר לי שאתה חושב שאני בין רבים, אינני אלא בכיין המזכיר לך את הפלסטינאים.

בהרבה ידידות אני רוצה לומר לך: חכמים היזהרו בדבריכם!

אני ומשפחתי חיים זמנית בארצות הברית מפני שילדיי ונכדיי נמצאים כאן בענייני עבודתם. אם תרצה אתקשר אליך בחודש הבא לשיחה. כמובן בתנאי שאתה מוכן לדבר עם בכיין המזכיר לך את בני דודיך.

בכבוד רב

אבי עילם אמזלג

לאבי היקר,

אשמח שניפגש לשיחה בעת ביקורך בארץ.

העובדה שאתה מאמין בעלילת הדם השפלה, הנבזית והכוזבת – על "חטיפת ילדי תימן" בידי אנשי היישוב הוותיק, שקלטו במסירות-נפש את העליות ההמוניות – מעציבה אותי מאוד. הרי לא ייתכן שאדם משכיל כמוך יהיה בדיעה אחת עם ה"רב" עוזי משולם.

 אגב, אולי פגשת במקרה בארה"ב יהודי תימני מבוגר, כבן שישים ויותר – ששם משפחתו אשכנזי והוא מה"חטופים" שנמכרו ליהודי ארה"ב?

אנחנו כאן לא פגשנו.

שלך,

אהוד בן  עזר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 15.10.14

* כבכל שנה, את יום א' בשבוע של חול המועד סוכות, ביליתי בפסטיבל "הקהֵל" בסמינר אפעל – האירוע השנתי של ארגוני ההתחדשות היהודית, בהובלת עמותת "פנים", עמותת הגג של הארגונים.

לראשונה, לאחר שנים רבות, לא הרציתי, לא לימדתי, לא הופעתי, לא הייתי בצוות הארגון – עמדתי בסבלנות בתור, קניתי כרטיס, ונהניתי מן הפעילויות.

הדבר המרשים ביותר ב"הקהל" הוא ציבור המשתתפים הרב, הגודש את המקום. זהו פסיפס מרתק של החברה הישראלית היהודית – מכיפות בכל הגדלים עד חצאיות מיני בכל הקטנים. מציציות בחוץ עד... ציציות בחוץ. דתיים, מסורתיים, חילונים. אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים. וכולם יחד, כשהמשותף לכולם הוא הצמא לדעת וללמוד, ולמצוא משמעות לחייהם ביהדות.

המאפיין העיקרי של הציבור הוא גילו הצעיר. מאות רבות של צעירים משתתפים באירוע מדי שנה. מה מביא אותם לאפעל? בדקתי, המילקי שם אינו זול יותר. אבל אלה צעירים ישראלים אותנטיים, אמתיים, המחפשים משמעות לחייהם; משמעות עמוקה יותר מהמחירים בסופרמרקט. זו תופעה משמעותית לאין ערוך מהתופעות המתוקשרות של יורדי המילקי לגרמניה ועריקי 8200. אבל כנראה שבעיני קברניטי התקשורת זו תופעה מצ'עממת.

הקושי ב"הקהל" הוא הבחירה בכל סשן באחד מתוך כ-15 אירועים המתרחשים במקביל, כולם מעניינים. אחת הפעילויות שלא השתתפתי בה, הייתה הרצאה של ד"ר מיכה גודמן על ספרו רב המכר "הנאום האחרון של משה" (הרצאה שכבר שמעתי בכנס אחר). האולם בו התקיימה ההרצאה לא יכול להכיל את הקהל, והמארגנים הוציאו רמקול החוצה, לאפשר להמונים לשמוע את ההרצאה.

ברדיו נשמעת פעמים רבות ביום פרסומת לספר. לפני עשר שנים, לבטח 15 שנים, לא היה סיכוי שספר בתחום היהדות, פרשנות לספר "דברים", יהיה להיט כזה, שהוצאת ספרים תשקיע בו בפרסומות. זה חלק מהשינוי המשמעותי שעוברת החברה הישראלית בשנים האחרונות. זו תופעה הרבה יותר מהותית ומשמעותית מהריקנות של יורדי המילקי.

מיכה גודמן הוא ראש המכינה הקדם צבאית עין פרת. המכינות הקדם צבאיות הן תופעה חברתית חינוכית משמעותית ביותר, היוצרת אליטה משרתת בחברה הישראלית, המחוברת בטבורה ליהדות ולציונות, ומחויבת להתמודדות עם מצוקות החברה הישראלית ולחזון של תיקונה. יש היום 48 מכינות קדם צבאיות, מתוכן 26 כלליות (חילוניות או מעורבות, בגישות שונות) ו-22 תורניות. יש גם מכינה דרוזית אחת ואני מעורב במהלך להקמת מכינה בדואית בטובא-זנגריה. יש השנה 2,700 חניכים בשנה א' (שנבררו מתוך אלפי פניות) ועוד 600 בשנה ב' (כלומר כאלה שדוחים את השירות בשנתיים כדי להמשיך ולהעמיק עוד שנה – לאחרונה העברתי סדרת הרצאות לקבוצה נפלאה כזאת ממכינת "בני ציון" בת"א והתרשמתי ממנה עמוקות).

יש היום בחברה הישראלית 23,000 בוגרי מכינות קדם צבאיות, שבשנים הבאות יתפסו את מוקדי ההנהגה בכל תחומי החיים, ויובילו מהפכה יהודית, ציונית חברתית אמתית במדינת ישראל. ועוד לא דיברתי על אלפי הצעירים העושים שנת שירות לפני צבא, ועל התוכניות הרבות לבוגרי צבא, תוכניות שההשתתפות בהן הולכת וגדלה משנה לשנה, ועל תנועות הבוגרים של תנועות הנוער והקבוצות השיתופיות בערים. משהו גדול מתרחש בחברה הישראלית. איפה הם, ואיפה הנמושות שערוץ 2 שלח כתב כדי לדוג בברלין, ולשמוע כמה חרא בישראל וכמה זול בסופרמרקט הגרמני.

* במכינת עין פרת, פועלת להקת רוק, שהקפיצה את הקהל בהופעה ב"הקהל". לפתע, בין שיר לשיר, צעקה אחת הזמרות באקסטזה: "איזה כיף לנו שזכינו לחיות בתקופה הזאת!"

מה, היא שכחה לעשות הבוקר השוואה של מחירי המילקי בישראל ובגרמניה?

* בחזית המאבק נגד קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל במערב, ניצבים יהודים וישראלים החיים באותן ארצות. חלק מן הישראלים הם סטודנטים או אחרים הנמצאים בניכר באופן זמני, אך יש בהם גם יורדים מן הארץ. לנוכח עמדתי הנחרצת השוללת את הירידה מן הארץ, והדברים שכתבתי בעקבות קמפיין הירידה לברלין – מה דעתי על היורדים הפועלים למען ישראל?

אני סבור שמקומו של יהודי, בוודאי של יהודי ישראלי, הוא בישראל. צר לי על כל ישראלי שיורד מן הארץ. אני שמח על כל יורד שיחזור לארץ. אולם מי שבחר לרדת – אני מעוניין שישמור ככל הניתן על זיקתו לישראל וליהדות, שיהיה לו חשוב שילדיו יהיו יהודים, שירבה לבקר בארץ, שיהיה שותף לקהילה היהודית או אפילו לקהילת יורדים. יש יורדים שהזיקה שלהם לישראל עמוקה מאוד, ובאה לידי ביטוי בכך שהם מחנכים את ילדיהם לשרת בצה"ל, כחיילים בודדים. בקיבוצי, אורטל, חינכנו גרעין צב"ר של חיילים בודדים, חלקם בני יורדים, וכמה מן ההורים חזרו לארץ בעקבות הילדים. יש לעודד כל מגמה כזו. ודאי שמעורבות של יורדים למען ישראל, ובין השאר במאבק נגד תעשיית השקרים האנטי ישראלית והדה-לגיטימציה לישראל, היא עשיה ברוכה וחשובה ויש לעודד אותה.

אך אשמח אם כל יורד הפועל בניכר למען המדינה, יחזור לישראל. כאן מקומו.

* יש לציין, למרבה הכלימה, שגם בחוד החנית של קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל פועלים יהודים וישראלים יורדים. באשר ליורדים הללו, דומני שיצחק רבין כבר היטיב להגדירם.

* כל מי שירד מן הארץ, עשה זאת מסיבות אישיות. הוא ירד מתוך אמונה שבניכר ישפר את מצבו הכלכלי, או את הקריירה שלו. יש כאלה שנסיבות חייהם גרמו להם להפוך שהות  זמנית בחו"ל לירידה מן הארץ. צר לי על כל יורד.

מה שמרתיח אותי בקמפיין הירידה הנוכחי, הוא שהיורדים הופכים את הירידה לאידיאולוגיה. מה שמכעיס אותי כל כך, הוא הציניות של הגורמים הפוליטיים והתקשורתיים שמובילים את הקמפיין.

* החלאה שמארגן את קמפיין הירידה לברלין, וקורא לירידת מאות אלפי ישראלים לברלין (וכמובן שynet- מפרסם את "הגותו" העמוקה), מדבר על "עלייה" לגרמניה. אין גבול להזניית השפה. אולי באמת מתאים לו, שהילדים שלו יתחנכו בשפה שבה נשלחו הסבים שלו לתאי הגזים.

* כתבה מעניינת, יפה ומעודדת בערוץ 2 הציגה את הביקוש הרב להתיישבות בירוחם. ציונות 2014. למה מה קרה? כמה עולה שם מילקי?

* למה עדין לא הדיחו את עריקי 8200 מיחידתם ולא שללו את דרגותיהם? מאז פרסום הפרשה החמורה הזאת, אני שב ושואל את השאלה הזאת. בתגובה, נאמר לי שבלאו הכי רובם כבר זמן רב אינם עושים מילואים וגם את השאר לא יזמנו עוד.

טוב, ברור שאף אחד לא ייתן לאנשים כאלה להתקרב ליחידה, להיחשף לסודותיה, אבל לא בזה העניין. קיימת חשיבות חינוכית, ערכית, ציבורית רבה באקט הפומבי של הדחה ושלילת דרגות. זהו מסר חינוכי ממדרגה ראשונה. הגיעה השעה לעשות זאת.

המשמעות של ההדחה הפומבית אינה רק למען יראו וייראו, אלא כאמירה מוסרית של החברה הישראלית; אמירה של "סור מרע".

יש מקום גם להעמדתם לדין על המרדה. אבל בעיניי, חשיבות האקט החינוכי רבה יותר מחשיבות האקט הפלילי.

* הפרק הראשון בספרו המעולה של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים", החושף ומנתח את תעשיית השקרים שבבסיס מלחמת הדה-לגיטימציה נגד ישראל, הוא "מדריך לפענוח שקרים". בפרק זה בן דרור מחלק את שקרי הקמפיין לסוגים שונים ונותן בהם סימנים. לצד השקרים הבוטים, שקרים של הטעייה, שקרים של פרופורציות, שקרים של ניתוח אקדמי והשקרים הגדולים, קיימת קבוצת השקרים על בסיס של סיפורי אמת. לוקחים סיפור אמיתי, מוציאים אותו מהקשרו, מעוותים את הקונטקסט מחברים שורה של סיפורים כאלה ודרכם מעוותים לחלוטין את התמונה ומציירים את ישראל כמפלצת.

במאמר שפרסם בראשית השבוע גדעון לוי ב"הארץ", הוא מפנה את הקוראים לבית כנסת ברשפון, שבשלט הקבוע בו מסופר שבתקופת המנדט הוטמן בו סליק של נשק. סיפור אמיתי, אין ספק. וכמו הסליק הזה, היו עוד רבים בבתי כנסת ובבתי ספר. גם זו אמת. ומכאן בונה לוי מאמר שלם, המסביר איך זה בדיוק מה שעושה חמאס, ואיך אנו באים אליו בטענות כשהוא עושה מה שאנו עשינו? ולפי המוסר הכפול שלנו, הבריטים היו צריכים להפציץ את בית הכנסת.

אלא שיש כמה הבדלים קטנים בין שני המקרים, שלא ממש באים לידי ביטוי במאמרו של לוי. בסיס ההשוואה שקרי, כיוון שישראל עזבה לחלוטין את רצועת עזה ואיך ניתן להשוות זאת למנדט הבריטי? ההשוואה הנכונה היא למציאות אחרי 15 במאי 1948. המחתרות העבריות הסליקו נשק קל. נשק כזה והרבה יותר כבד ממנו יכול השלטון ברצועת עזה לשאת בגלוי, ללא כל בעייה. והעיקר – היישוב היהודי בא"י לא ירה טילים לעבר ערי בריטניה, לא שיגר לשם מחבלים מתאבדים לפיגועי תופת ולא חפר מנהרות תופת על מנת לבצע בה מעשי טבח המוני. והמחתרות וכל שכן צה"ל, לא הסתתרו מאחורי נשים וילדים – לא רק לצורך פיגועים קטלניים שלא עשו, אלא גם כאשר התגוננו. היכן שנכון וניתן היה, פונו נשים וילדים מאזורי הקרבות. והיכן שלא ניתן היה, הם הראשונים שהוסתרו במקלטים, בבונקרים ובשוחות, והלוחמים הגנו עליהם. אצל הפלשתינאים זה הפוך. בקיצור – תוך שימוש בעובדה אמתית, השקרן המדופלם הזה בדה שקר גדול, שנועד להסית נגד ישראל ולהאדיר את שמו של חמאס.

ואם לעשות השוואה אמתית בין ישראל לבריטניה, הבה נבדוק מה עשתה בריטניה לאויב שהפציץ את אוכלוסייתה האזרחית. ע"ע דרזדן. ומה עשתה בריטניה לגדעון לוי שלה. ע"ע הלורד האו האו.

וכדי להסיר ספק – כמובן שאיני רואה, חלילה, במעשיה של בריטניה מודל לחיקוי. להיפך, אני גאה להיות אזרח בדמוקרטיה הליברלית ביותר בעולם שצבאה אמון על ערכי טוהר הנשק והוא המוסרי ביותר בתולדות האנושות.

* תפקידו של פרקליט הוא לנבור מתחת לקרקע כדי למצוא כל בדל של טיעון שיוכל לסייע למרשו. כך נוהג גם רון וייס, באובססיה חסרת הפשר שלו ללמד סנגוריה על האויב הפלשתינאי ולקטרג על מדינתו. כך, הוא מנסה לטהר את חמאס מההשוואה עם דאעש כיוון שדאעש רוצה ליצור חליפות על לאומית, ואילו חמאס היא תנועה אסלמיסטית לאומית. כלומר, לזכותו של חמאס הוא מציין, שאת מה שדאעש מנסה ליצור באופן גלובלי, חמאס מנסה ליצור רק בא"י, במקום מדינת ישראל. אכן, הבדל משמעותי. יופי, רון. אגב, חמאס רואה עצמו בפירוש חלק ממהפכה אסלאמית גלובלית והאמנה שלו אומרת זאת בפירוש. אבל אלה עובדות, וממתי עובדות תשפענה על הסניגור רון וייס?

בהמשך, רון וייס מסנגר על מכחיש השואה המדופלם אבו מאזן. מכחיש השואה הנ"ל כתב עבודת דוקטורט שעיקרה הוא כתב אישום נגד הציונות ששיתפה פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודים. זה לוז הכחשת השואה – דה לגיטימציה אנטישמית למדינת היהודים. מדינת ישראל קמה כביכול (וכמובן מדובר בשקר היסטורי) בגלל השואה. מטרת הטיעון הזה היא לטעון שהמיני-שואה שכביכול היתה, נעשתה בידי הציונים, כדי להקים את מדינת העוול והגזל בפלשתין. על זה מגן רון וייס.

בעבודתו, מתייחס אבו מאזן למיספרים: הוא טוען שאין הוכחה למיספר 6 מיליון וייתכן מאוד שזה פחות ממיליון, ובעצם המיספר הזה קטן ביחס לקורבנות של כלל המדינות במלחמת העולם.

זאת הכחשת שואה פר אקסלנס. ועל כך הוא אמר, כמצוות הפוליטיקלי קורקט, שכמובן המיספר לא משמעותי ויש להצטער על כל קורבן. בעיני פרקליטו של השטן רון וייס, המשפט הזה מטהר את שרץ הכחשת השואה.

יופי, רון. טיעונים מאוד רציניים.

* לפני שנים אחדות פרסם שלמה זנד ספר "מחקרי" השולל את קיומו של העם היהודי. השבוע הוא הכריז על פרישתו מן העם היהודי הגזעני. יפה שהוא פורש מעם שאינו קיים, או שמא הוא הקים את העם היהודי כדי לפרוש ממנו.

* לפני כעשרים שנה, פרופ' אילן פפה, פוסט היסטוריון אנטי ישראלי קיצוני, עמד מאחורי "מחקר" של תדי כץ על פיו לוחמי "אלכסנדרוני" ביצעו טבח בטנטורה. היה זה שקר וכזב. עמותת לוחמי "אלכסנדרוני" עתרה לבית המשפט. במשפט הוכח שהעבודה היתה מעשה רמייה ובדייה, כולל זיוף עדויות מוקלטות ועוד. פשוט, האיש רקם עלילת דם על צה"ל.

המקרים שבהם בית המשפט מתערב במחקר אקדמי נדירים ביותר ובצדק. הרי החופש האקדמי הוא ערך מרכזי במדינה דמוקרטית. אולם היה זה מקרה כל כך קיצוני, והתערבות בית המשפט היתה רק אחרי שהאוניברסיטה התעלמה מפניות העמותה, כך שבית המשפט לא יכול היה שלא להתערב. בית המשפט קבע שעל כ"ץ להתנצל. הנ"ל עתר לבית המשפט עליון ועתירתו נדחתה.

אוניברסיטת חיפה הקימה ועדת בדיקה אקדמית, שכמובן העלתה אף היא שה"מחקר" אינו אלא זיוף ופסלה את העבודה ואת התואר של כ"ץ. פפה המשיך להגן על השקרן וטען שהעבודה נפסלה מטעמים פוליטיים.

בעקבות זאת, יזם רקטור אוניברסיטת חיפה צעד קיצוני חריג של סילוקו של פפה מן האוניברסיטה. פפה, שהבין שהוא עומד בפני הדחה, עזב את האוניברסיטה ואת "הארץ", ובכך הגשים את דברי הנביא "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו."

רקטור האוניברסיטה שיזם את הדחתו של פפה, היה פרופ' יוסי בן ארצי. בן ארצי הוא ממייסדי "שלום עכשיו" וחבר בהנהגתה שנים רבות. ללמדך, שלא איש ימין, חלילה, יזם את ההדחה.

חופש אקדמי? זהו ערך חשוב ביותר, ערך נעלה. אולם אף ערך אינו בלתי מוגבל. בן ארצי צדק.

איני רוצה לקבוע האם נכון להדיח את שלמה זנד מאוניברסיטת ת"א. האם הוא חצה את הקווים האדומים של החופש האקדמי? אין לי דעה מוחלטת. אבל ברור לי, שהוא אִתְגֵר את החופש האקדמי, ויש מקום לדיון ציבורי ולדיון באקדמיה, על שאלת המשך העסקתו של זנד. היא אינה מובנת מאליה.

* לפני 5 שנים, לאחר שחרורה מצה"ל, מונתה אל"מ פנינה שרביט-ברוך, ראש מחלקת דין בינלאומי בפרקליטות הצבאית, למרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א. היה זה זמן קצר לאחר מבצע "עופרת יצוקה".

קבוצה של מרצים וסטודנטים חתמו על עצומה והפגינו נגד העסקתה, כיוון שהיא נתנה גיבוי משפטי ל"פשעי מלחמה". מאמר המערכת של עיתון "הארץ" ("מינוי בלתי ראוי" 21.1.09) יצא אף הוא נגד המינוי. עיתון "הארץ" ואותה קבוצת מרצים, שכחו את חופש הביטוי, שכחו את החופש האקדמי, והם ניסו למנוע פרנסה ממשפטנית בכירה בשל שירותה בצה"ל להגנת מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה במאבק בטרור.

אבל אם תעלה שאלת המשך העסקתו של המסית נגד המדינה ונגד העם היהודי שלמה זנד, אין ספק שכל אותם סותמי פיות צבועים, ובראשם עיתון "הארץ", יקפצו בזעקות שבר על "סתימת פיות", "חופש הביטוי" ו"חופש אקדמי".

אגב, עצם הגדרתו של זנד כ"היסטוריון" היא בדיחה גרועה.

* על תהום הפעורה בין ה"שמאל" נוסח יוסי בן ארצי ל"שמאל" נוסח פפה וזנד. יוכי ברנדס, מתוך ספרה "היהדות שלא היכרנו":

"הנביא ישעיהו זועק במשל הכרם המפורסם שלו: ויקו למשפט והנה משפח. המילה מִשְׁפָּח לא לגמרי מובנת, אך ברור שזה משהו רע. ההיפך ממשפט צדק. וזה מה שקרה לרבנים שומרי משפט. הם הפכו לרבנים שומרי משפח.

איך זה קרה להם? למה רבנים מוסריים ושוחרי טוב מפרסמים תעמולה מרושעת נגד המדינה שלנו?

השמאל הישראלי לקה במחלה ממארת. דווקא משום שבמשך שנים רבות הייתי חברה גאה בשורותיו, אני יודעת לאבחן את תסמיני מחלתו. התנגדותו הלגיטימית למדיניות הממשלה בנושא הפלשתינאי גרמה לרבים וטובים מתוכו לפתח רגשות עוינות ואיבה כלפי מדינת ישראל.

רק אם השמאל ישוב לעמדותיו הציוניות משכבר הימים, הוא יוכל להיות גורם בעל השפעה בחברה הישראלית.

ספר משלי אומר: נאמנים פצעי אוהב. אנחנו מוכנים לקבל תוכחה, ואפילו מכאיבה ומייסרת, אבל בתנאי שהיא באה מידי אוהב."

* הקהילה הבינלאומית שופכת מיליארדים על שיקומה של עזה. האם העולם לוקח בחשבון את האפשרות הסבירה שבעוד שנה, שנתיים, חמש או עשר, כל הכסף ירד לטמיון ושוב יידרש העולם לשקם את עזה? זה תלוי רק בפלשתינאים – האם לשם שינוי ינתבו את משאביהם לבניית החברה שלהם או כהרגלם – לתוקפנות וטרור נגד ישראל. עד כה העולם לא נקף אצבע לריסון התוקפנות הפלשתינאית ולא חס על אזרחי ישראל ועל הפלשתינאים בעזה. האם, לשם שינוי, העולם יחוס על כספו ויפעל לריסון הטרור?

* במלחמת "צוק איתן" שידרה החברה הישראלית מסר ברור, שאינה מוכנה להשלים עם מצב שקבוצה קטנה בתוכה, האזרחים הסמוכים לגבול עזה, יחיו תחת איום של שגרת רקטות ופצמ"רים, שזכתה לשם החיבה המכובס "טפטוף". החברה הישראלית (למעט קומץ עשבים שוטים) התאחדה באמירה שאין דבר כזה "ירי על עוטף עזה", אלא ירי על אזרחי ישראל, ועל ישראל להגן על עצמה ולהכות בתוקפן.

מזה ארבעה חודשים, חיים אזרחי ישראל הירושלמים תחת מתקפת אלימות קשה מצד ערביי העיר. מדי יום מיידים אבנים על הרכבת הקלה, יורים זיקוקים לבתי יהודים, תוקפים באבנים מתפללים יהודים בכותל. שגרת "טפטוף". אסור להשלים עם המצב הזה. העובדה שהמצב הזה נמשך כבר ארבעה חודשים ומשטרת ישראל טרם הצליחה לשים לכך קץ, היא מחדל חמור שאין להשלים איתו. נדרשת פעולה נמרצת נגד הפורעים. נמרצת אפילו יותר מאיסור על יהודים להיכנס בסוכות להר הבית.

כישלונה המחפיר של המדינה בהגנה על אזרחי ירושלים, אינו מצדיק, חלילה, ירידה מן הארץ.

* הו, כמה לעגנו לירוחם משל, מזכ"ל ההסתדרות, האיש האפור, נטול הכריזמה, העילג, עם המבטא הפולני-יידישיסטי. אולם היה זה איש צנוע וישר דרך, שכל מעשיו כוונו להגנה על העובדים ולתיקון החברה הישראלית. מישהו יכול לדמיין אותו חוצה את הקווים ותמורת שכר עתק מייעץ להנהלה בפעולתה נגד העובדים? מישהו יכול לתאר אותו מקיים מפגן ראווה של חתונת פאר בהשתתפות כל הטייקונים וראשי המדינה במדמנת הון ושלטון ראוותנית, רהבתנית וסרת טעם, כחתונתו של עופר עיני. לא, איננו יכולים לדמיין כך את ירוחם משל, לא את בן אהרון ולא את יבל"א ישראל קיסר.

אני מודה ומתוודה שטעיתי בעופר עיני. הגנתי עליו לא פעם מפני התקפות, שכעת אני נוכח שהיו נכונות. אין ספק שפועלו הניב הישגים לציבור העובדים, דווקא כיוון שהעדיף את דרך ההידברות והפשרה על דרך השביתות והסכסוכים, וידו לא היתה קלה על הדק השביתה. אולם היום ברור שהוא לא עשה זאת לשם שמיים, לא למען העובדים, אלא למען אינטרס אישי, זר.

* בדיון על תקציב המדינה לשנת 1993, עמד ח"כ מיקי איתן מהליכוד במשך עשר שעות ושבע דקות (!) על הדוכן, ונאם ברצף, נאום שבו הציג את אינספור הסתייגויותיו לתקציב. הוא לא עצר להשתין ולא לגם מים כדי שלא יצטרך להשתין. מסירות נפש של פרלמנטר מצטיין, ששבר את שיא הפיליבסטרים בתולדות הכנסת. לא בכדי, אנו זוכרים עד היום אותו ואת נאומו.

נו, וזה עזר במשהו? זה השפיע על התקציב? הנאום השפיע על דעת הקהל? ככל הזכור לי, השיח הציבורי התמקד באיתן עצמו, ביכולת הנאום המדהימה שלו, במסירות שלו. ממש לא בתוכן נאומו. וכמובן שלא הייתה לנאומו כל השפעה מעשית.

ח"כ איציק שמולי הגיש לא פחות מ-10,000 הסתייגויות לדיון על תקציב המדינה. ואכן, הוא זכה מיד לכותרות ולראיונות בכלי התקשורת. אך האם הוא ישפיע על התקציב? להערכתי, הוא לא ישפיע כלל. 10,000 הסתייגויות מעידות אולי על חריצות רבה ועל ירידה לפרטים, אך זה לא רציני, זה לא אפקטיבי. כך לא משפיעים על התקציב.

אם האופוזיציה רוצה להשפיע, עליה להתמקד ב-10-15 הסתייגויות בנושאים משמעותיים, לנהל עליהן מאבק פרלמנטרי וציבורי, לנסות לגבש סביבן אצבעות מן הקואליציה. בדרך זו היא תוכל להשפיע על התקציב במקרה הטוב, או לפחות על דעת הקהל.

תפסת מרובה – לא תפסת.

* עם כניסתי לתפקיד מנהל מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, במכללת תל-חי, לפני 4.5 שנים, האתגר הגדול ביותר שהצבתי לפניי, היה כניסה לקריית שמונה, פעילות עם הקהילה בקרייה ופעילות משותפת לקרייה ולקיבוצים ולמושבים סביב. מכל הכיוונים ריפו את ידיי, באמירה שאנו "חילונים" מדי, "אשכנזים" מדי וקיבוצניקים מדי. אולם לשמחתי הצלחנו בגדול, בזכות קואליציה של ארגונים שהקמנו, בהובלה של "יובלים", ובין השותפים היו הגורמים הדתיים בקהילה, ובהם המועצה הדתית בראשותו של הרב יצחק קקון. הרב קקון היה שותף מלא ואמיתי, בתוכן, בארגון ובגיוס משאבים, ותמך בכל ליבו בקונספט פלורליסטי, שכנראה ניתן לקיים אתו עם הדתיות המזרחית ביתר קלות מאשר עם הדתיות האשכנזית המחמירה (ואני אומר זאת מניסיוני הרב בגולן). הפתיחות לא היתה רק בשיתוף עם חילונים, אלא בתוכן המשתף, הפתוח, ללא הטלת וטו ובנכונות מלאה לקבל גישות שונות, כולל רבה רקונסטרוקציוניסטית כמלמדת באירועים משותפים, כולל נשים שקראו בציבור במגילת איכה (והרב קקון עצמו הכין אחת הקוראות), כולל מופע של מקהלת הגליל העליון לקראת חג הפסח בשחזור סדר פסח הקיבוצי של יגור ועוד.

יושרו וטוהר כפיו והניהול התקין של המועצה בראשותו, היו לשם דבר וזיכו אותו בפרסים.  לצערי, אין זה מובן מאליו בעולם המועצות הדתיות, אם לנקוט לשון המעטה.

וכעת, קנוניה פוליטית עלולה להביא להחלפתו. אני רואה חשיבות רבה, לקריית שמונה ולאזור, שהשכל הישר ינצח את האינטרסים הפוליטיים והרב יצחק קקון ימשיך בתפקידו.

* ביד הלשון: "מועדים לשמחה" איחלתי בערב סוכות, וקיבלתי שתי תגובות מעניינות, לפיהן הקדמתי במקצת בברכה הזאת, שהיא הברכה של חול המועד. וכך למדתי שקיים מנהג מסוים, לאחל "חג שמח" בחג, ובחול המועד – "מועדים לשמחה".

אולם ברכת "חג שמח" הינה ברכה חדשה, בת פחות ממאה שנה. ואילו הברכה המסורתית "מועדים לשמחה" אינה מיוחדת לחול המועד, אלא לחג עצמו.

בקידוש לליל החג (בסוכות, שמחת תורה, פסח, שביעי של פסח ושבועות) וארבע פעמים ביום בתפילות עמידה (תפילת שמונה עשרה) באותם ימי חג, אנו מברכים "מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון". מקובל להשיב על ברכת "מועדים לשמחה" ב"חגים וזמנים לששון".

ובאשר ל"חג שמח" – האם הברכה היא שהחג יהיה שמח או שאנו נהיה שמחים בחג? אפילו במובן הלוגי הזה, עדיפה ברכת "מועדים לשמחה". עליי היא חביבה יותר.

* * *

אלון רוזנקוביץ

חופשה בבורגאס?

הפלסטינים שבכל מקום, הסחיטות של המקומיים, הפחד ללכת ברחובות והחוסר בשוטרים – אלון רוזנקוביץ חזר לפני שבועיים מבורגאס ומספר על חוסר הביטחון ששורר בעיר הנופש הבולגרית.

לפני שבועיים חזרנו חבר ואני מבורגאס שבבולגריה  עיר מלאת פשע ומכוערת מאוד. לנו היה מזל, הרבה מזל. שמענו כל כך הרבה סיפורים נוראים מישראלים וחלקם גם ראינו בעיניים.

אנחנו שני ילדים אחרי צבא, בני 23, שאוהבים לעשות שמח וכיף, אבל פשוט קיבלנו תחושה של גועל נפש בטיול שלנו במקום. בבורגאס יש מלא פלסטינים מהשטחים שפגשנו, שאמרו "אנחנו מפלסטינה ואנחנו מוסלמים." הרגשתי הכי לא בטוח בעולם, וחברי ואני אמרנו שאנחנו מספרד כי אבי נולד בארגנטינה. אפילו קנינו חולצות כדורגל של ארגנטינה וספרד כדי שלא יזהו שאנחנו ישראלים.

הערבים שם נמצאים בחמולות ואין שוטרים ברחובות. במסיבות אתה פוגש את הערבים. אני יודע להגן על עצמי, אני בחור חסון שעושה ספורט, אבל לילה אחד כשחזרתי עם אחד הישראלים ממסיבה ב-5 בבוקר למלון, בא אלינו בחור גדול בן 25 בערך ושאל באנגלית "אם יש לנו אש."

ענינו "לא" והמשכנו ללכת, אבל הוא הוריד לי סטירה.

פשוט המשכתי ללכת מפחד, כי פחדתי על החיים שלי. זה היה הקטע הכי משפיל שהיה לי מעולם.

במלון אמרתי לעצמי: אולי הייתי מקבל דקירה, אולי הוא היה שודד אותי?!

הרגשנו בבורגאס באווירה עויינת. גם פגשנו חבורות של ישראלים שקיבלו מכות מחוץ למסיבות. גם לקזינו לא היה לנו אומץ להיכנס, כי פחדנו מעבריינים מקומיים ומישהו שירצה מאיתנו כסף, והרגשנו שכל הזמן אנחנו צריכים להיות דרוכים.

הערבים בבורגאס הם תיירים שבאים לבלות, לא גרים שם. פגשנו אותם במסיבות, ואז בא מישהו מהשטחים ושאל: "מאיפה אתם?"

אבל כשאמרנו שאנחנו מאירופה, הם "עלו" עלינו. אפילו בעלי החנויות הבולגרים מזהים את הישראלים ברחובות, וזורקים כמה מילים בעברית שהם למדו: "היי יזראל, שרמוטה, קאם קאם."

הבולגרים שם מנסים להוציא ממך כסף ברמאות ובאיומים כל הזמן. כך, למשל, יצאנו מאחת המסיבות להשתין בחוץ, התרחקנו ונכנסו לתוך גינה עם מדשאה. פתאום הופיע בריון עם פנס: "סקיוריטי," אמר והראה כרטיס עם המילה "סקיוריטי," אבל על הכרטיס לא היה כתוב כלום מעבר לכך.

הוא אמר: "השתנתם על הרצפה," והאיר עם הפנס, "שלמו לי 15 לבה כל אחד."

נתתי לו 20 לבה והוא ביקש עוד, ושלף אלה מתקפלת, הוצאנו לו עוד 20 והוא הוציא אלה מתקפלת מהכיס והניף אותה, אז ברחנו.

בנוסף, צוענים מסתובבים ברחובות עם סלסלת פירות, ומציעים לך פירות ב...חינם. ברגע שאתה בא לקחת, הם מפילים את הסלסלה, ואליהם מצטרפים עוד 5 בריונים שמבקשים 150 אירו על הנזק שכביכול עשית...

עוקץ אחר הוא כשמשכירים לך מכונית גולף ב-160 לבה לשעה, ואחרי שאתה חותם ונכנס לרכב, אתה מגלה שיש בעייה בהגה. אתה חוזר ומבקש שיחליפו לך את המכונית, והם מחייבים אותך על נזק שלא עשית (מסתכם בכמה מאות אירו). שוב, לא תשלם – תצטרך הרבה מזל! מקיפים אותך. ראיתי מקרים דומים גם עם טרקטורונים.

כשאתם נכנסים למלון לוקחים לכם את הדרכון. וכשתעזבו, בשביל לקבל אותו חזרה, תצטרכו לשלם קנס על משהו שלא עשיתם. איבוד מגבת – 27 אירו, כתם בשטיח – 160 אירו. נזק מסיגריה – 180 אירו.

ראיתי ישראלים עם דמעות בעיניים!

הבולגרים מציבים לך עובדה ואין לך איך להתווכח. ושוב באותה שיטה: בריון עומד ליד הדלפק ומי שמרים את הקול מותקף. גם אותנו רצו לחייב ב-27 אירו על מגבת שבכלל לא אבדה.

כפי שכבר כתבתי, המסיבות הן לא חוויה מזהירה. יש ישראלים שקנו כרטיסים מיחצנים שמסתובבים ברחובות, ומציעים כרטיס כניסה לכל המסיבות בכרטיס אחד ובמחיר משתלם, לטענתם, במחיר "משוגע" של 220 לבה. אבל עוד באותו הערב הבינו הישראלים ש"הכרטיס" שלהם זה חתיכת נייר ללא ערך.

אתה ניגש לדוכן לקנות משהו והמוכר מבקש את הכסף מראש, עם קבלת המוצר המוכר מבקש שוב את הכסף וטוען שלא שילמת.

זאת אומרת שילמת פעמיים!

האווירה היתה כל כך לא נעימה כאן, שהשיחות בין הישראלים בבורגס דנות באיך להעביר את ה"חוויות" האלו בין כולם, ולהזהיר אחד את השני. שוב, אין שם טיפה של אווירת ביטחון, וברחובות הסאני ביץ׳ ("בירת התיירים") אין אפילו שוטר אחד, אף-על-פי שברור לכולם מה באמת קורה שם.

זה לא משהו נגד הישראלים בלבד, אלא כלפי התיירים בכלל. גם ערבים, גרמנים, אוקראינים ואחרים נפלו קורבן לאותם נוכלים.

אני נגעל מהמדינה הזאת. כשאתה מגיע לתחנת משטרה להתלונן, הם עונים לך: "נו אינגליש טודיי, אונלי בולגרי טודיי, קאם טומרו!"

היו ישראלים ששמעו את זה שלושה ימים ברצף, עד שהתייאשו וויתרו.

בקיצור ולעניין, הגעתי למצב שאני נגעל מהמדינה הזאת ורק מחכה שהחופשה תסתיים. כל מה ששמעתם כאן עכשיו זה רק על קצה המזלג. אלה הן רק כמה שיטות בודדות מתוך אין-ספור המקרים שקורים מדי יום. אפילו כתבתי על כך בפייסבוק שלי כדי שאחרים ייזהרו. אז לכל אותם אלה שמתכננים חופשה בבורגאס – קחו את הדברים לתשומת ליבכם

מערכת המכתב העיתי: אנחנו מפרסמים את הדברים האלה מתוך הנחה שאולי הם דברי אמת כי אין לנו שום אפשרות לוודא זאת וגם את המקור שמפיץ אותם.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יונתן לוין

לקסיקון הוא מילון – עיון ב"לקסיקון היסטורי של הסופרים העברית מאז תש"ח" וב"לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים"

שלושה לקסיקונים יצאו לדרך בתחילת שנות האלפיים: "לקסיקון הספרות העברית החדשה", שנכתב ונערך על ידי יוסף גלרון-גולדשלגר; "לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח", שנכתב ונערך על ידי ד"ר משה גרנות; "לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים", שנערך על ידי זיסי סתוי ופרופ' יגאל שוורץ ונכתב על-ידי 168 כותבים, מרביתם חוקרי ספרות אקדמאים.

הרשימה הזאת תתרכז בשני הלקסיקונים המודפסים על ספר, לא משום שחס וחלילה הלקסיקון של יוסף גלרון אינו ראוי. אדרבה, הוא היותר מלא ויותר נגיש מבין השלושה בשל היותו אינטרנטי, אבל הוא היחיד שאיננו חלוט, ועל כן זה לא ממש הוגן להשוות את השניים האחרים אליו.

בכל מילון מבוארת המילה "לקסיקון" כ...מילון – רשימת מילים מבוארות, המשויכות למקצוע מסוים, כגון לקסיקון רפואי, לקסיקון צבאי, לקסיקון פילוסופי, וכן – לקסיקון לספרות. בשום מילון לא נמצא הערכה למילה פלונית על פני מילה אלמונית – כולן שוות ערך, וכולן זוכות לערכים בהיקף המגיע להן על פי המשמעויות שלהן ועל פי המטען הבלשני וההיסטורי שהן נושאות עמן. המילים מסודרות לפי אלף-בית, ולא לפי חשיבותן. עורך המילון יציין לאיזו תקופה המילה מיוחסת, אם היא מקראית, או מלשון חכמים (כשמדובר במילון עברי כמובן), אבל אין בכך כדי לפסול מילה מלהיכנס למילון. לכן, המילה "חֵטְא" תעמוד ליד המילה "חִטֵּא", למרות שמשמעויותיהן מהופכות, ולמרות שלמילה "חִטֵּא" יש משמעות "חיובית", ול"חֵטְא" יש משמעות "שלילית". הנה, דווקא למילה "חֵטְא" יש בכל מילון ערך בעל היקף הרבה יותר גדול מאשר למילה "חִטֵּא".

ומהי מטרת ההקדמה הקצרה הזאת? ובכן, היא באה לשכנע, אם אפשר, שאין זה תפקידו של הלקסיקון, ובתוך זה – גם לקסיקון ספרותי – להעריך את המילים שעליהן נכתבו הערכים – בעניין שלנו – אין זה תפקידו של הלקסיקון להעריך את טיב כתיבתם של הסופרים.

אבל לא כך סברו העורכים של "לקסיקון ההקשרים" – ב"פתח דבר" (המוקדש לזכרו של גרשון שקד) מצוין במפורש שהסופרים הגדולים (שרובם באמת גדולים, וחלקם – העורכים החליטו שהם גדולים) זכו למונוגרפיות, יוצרים חשובים זכו לערכים גדולים משל אחרים (ראו עמ' 5). מלבד האמור לעיל, ואם נתעלם מהטענה שזה לא תפקידו של הלקסיקון, הרי זו ממש ברכה לבטלה – כמה פעמים נכשלו אנשי ספרות שקבעו משפט על יצירות מתוך ביטחון וזחיחות הדעת. זכורה לנו "גמיזתו" של ד"ר חיים גמזו את "פונדק הרוחות" הנפלא של אלתרמן, ואת הביקורת הקטלנית של יוסף אורן על "מיכאל שלי" של עמוס עוז הצעיר. מן המפורסמות הוא כמה סופרים גאוניים התדפקו על דלתות הוצאות הספרים, ולקטורים מלומדים דחו את כתביהם, כתבים שהפכו לימים לקלאסיקה. ובכן, קצת צניעות לא תזיק למי ששם עצמו שופט של יצירות ספרותיות.

ועוד דבר, הרי על סופרים "מוערכים" אין כל קושי למתעניין למצוא חומר קריאה – על ש"י עגנון, למשל, נכתבו אינספור ספרים ודוקטוראטים, ובאמת איש לא ייחל דווקא למונוגרפיה שבלקסיקון זה כדי לרוות צימאון לידע שלא היה קיים. דווקא את הסופרים הלא מוכרים, וכאלה שטרם נגלו על ידי המבקרים – ייתכן שדווקא את אלה יחפש המחפש בלקסיקון, וב"לקסיקון ההקשרים" הם נעדרים.

ולא רק זאת, מתוך היהירות של העורכים והוועדה המייעצת שלהם – הם איבדו בדרך גם אושיות תרבות וספרות. הוזכרו בביקורות בעיתונים נעמי שמר ושבתאי טבת שנעדרים ב"לקסיקון ההקשרים", אבל מלבדם חסרים עשרות רבות של יוצרים, שממש לא ברור מדוע (נציין כבר כאן כי כל הסופרים ששמותיהם יוזכרו להלן – מופיעים ב"לקסיקון ההיסטורי" של משה גרנות): אפרים אבא, איטו אבירם, אברהם אבן שושן, לובה אליאב, עמליה ארגמן ברנע, שלמה ארצי, אוריה באר, בוסק מאיר, יאיר בורלא, שמואל בן-ארצי, עוזי בן-כנען, פסח בר-אדון, אביבה ברושי, בלה ברעם, ריקה ברקוביץ', רבקה גובר, יהודה גור-אריה, יצחק גנוז, ורדה גנוסר, אביבה דורון, דודו דותן, מיכאל דשא, יוסף וייץ, מנפרד וינקלר, משולם טוכנר, דליה יאירי, גאולה כהן, יאיר לפיד, צבי מלאכי, דידי מנוסי, אהוד מנור, נגה מרון, ברוך נאדל, מרדכי נאור, חני נחמיאס, גדעון סאמט, משה סרטל, מרים עקביא, אורי קיסרי, רפאל קלצ'קין, ברוך קרוא, חיים שירמן, מתתיהו שלם (באמת – רשימה חלקית).

ועוד דבר: העורכים קבעו שסופרי הילדים לא ייכללו ב"לקסיקון ההקשרים", כולל סופרים שזכו בפרסים בינלאומיים ובעיטורי אנדרסן (אבל משום מה הם כן כללו את אורי אורלב ואת יהודה אטלס): זוהר אביב, עדינה בר-אל, עודד בורלא, גרשון ברגסון, פניה ברגשטיין, עמי גדליה, נחום גוטמן, מוטה גור, ירדנה הדס, נירה הראל, זאב אהרן (זאב), לאה חובב, יונה טפר, ימימה אבידר טשרנוביץ, מרים ילן שטקליס, שלומית כהן-אסיף, לאה נאור, דבורה עומר, חסידה פעיל, ברי פריגת, רות צרפתי, לוין קיפניס, מטעמה קשתי, אלי רווה, הרצליה רז, אסתר שטרייט וורצל, ברוך תור-רז (כנ"ל – רשימה חלקית)

שוב, נחזור ונציין שכל אלה, ואף רבים רבים אחרים, מופיעים ב"לקסיקון ההיסטורי" שלא חבש לעצמו מצנפת של שופט לקבוע מי ראוי, ומי לא. גם ב"לקסיקון ההיסטורי" חסרים ערכים רבים, אבל החיסרון אינו נובע מהעדפה, אלא מהיעדר חומר מספיק, או פשוט משום טעות אנוש.

קצת פרטים על שני הלקסיקונים: את הלקסיקון ההיסטורי כתב וערך ד"ר משה גרנות לבדו. מחוץ לדבר יו"ר אגודת הסופרים, בלפור חקק (שלזכותו ייאמר שהוא יזם את הפרויקט הענק הזה) – כל מה שכתוב בו יצא מהמקלדת של משה גרנות. המפיקים היו נועה סגמן-יעקובי מ"דני ספרים" והמשורר מנחם פאלק, שטרח במיוחד על השגת תמונות של היוצרים. בוועדה מייעצת ישבו פרופ' הלל ברזל, ד"ר דורית אורגד, יעקב ברזילי ומנחם פאלק. העורך הלשוני היה יעקב קמחי.

לעומת הצוות המזערי הזה – מאחורי "לקסיקון ההקשרים" עמדה "ארמיה" שלימה: מלבד שני העורכים שהוזכרו לעיל, היו גם שני עורכי משנה – יעל דקל וערן דלגור. במערכת ישבו – לא 5 אישים, אלא 16. 168 אנשי אקדמיה וחוקרי ספרות חיברו את הערכים, 15 תלמידי מחקר הגיהו את הערכים ועידכנו אותם. תמכו כספית במפעל: מרכז הספר והספריות בישראל, משרד התרבות, קרן קיסריה – אדמונד בנימין דה רוטשילד, מפעל הפיס.

היו כמובן גם מפיקים, מזכירים, עורכות לשון, וליווי צמוד של אוניברסיטת בן-גוריון. עם הצוות הענק הזה יצא "לקסיקון ההקשרים" בהצהרה שזהו "הלקסיקון האקדמי היחיד, השלם והמעודכן ביותר של סופרי ישראל."

הלקסיקון של יוסף גלרון הרבה יותר מעודכן, והלקסיקון של משה גרנות הרבה יותר שלם.

ב"לקסיקון ההקשרים" מופיעים גם סופרים שכתבו בלשונות רבות אחרות – ובאמת, קשה לי להניח שזהו מידע שהקורא העברי מחפש, אבל ייתכן שאני טועה.

יתרון חשוב יש ללקסיקון ההיסטורי שברישא שלו (עמ' 22-11) יש רשימה מלאה של שמות עט, שמות נעורים של סופרות, שמות קודמים לפני שעוברתו – כך, למשל, אם קורא מכיר את השם "ברוך קרופניק", והערך כתוב על שם "ברוך קרוא" – יש לו מפתח שעוזר לו להתמצא. ועוד יתרון ללקסיקון זה: ליד שמות הספרים ושנת הוצאתם לאור מצוינת גם ההוצאה – מי שמצוי אצל ביקורות הספרות יודע עד כמה מידע זה חשוב, מידע שחסר ב"לקסיקון ההקשרים".

וכן, נושא התמונות – מתוך 1135 ערכים שב"לקסיקון ההקשרים" רק לעשרות בודדות של סופרים נלוותה תמונה (לפי הרשום – התמונות נבחרו "בקפידה"), ובאמת לא ברור מה היה הקריטריון – כפי שלא ברור מדוע על העטיפה הקדמית מופיע רק דיוקנה של יונה וולך – האם היא, ורק היא, אמורה לסמל את הספרות הישראלית החדשה?! לא ברור מדוע אושיות תרבות כמו זלמן שניאור, אהרן מגד ונתן שחם נותרו ללא תמונות, ואילו לערך של דן צלקה כן נלווה צילום. מדוע מירה קידר כן מצולמת, ואילו בערך של דליה רביקוביץ' אין תמונה.

ב"לקסיקון ההיסטורי" נלווה כמעט לכל ערך צילום (בעיקר בזכותו של מנחם פאלק שטרח על הנושא), וכשצילום חסר – יש דיוקן מצויר בידי בלפור חקק או משה גרנות. ב"לקסיקון ההיסטורי" יש יותר ערכים – 1240 לעומת 1135, והוא מוקלד בגופן סביר ונוח לקריאה, לעומת גופן הפטיט שב"לקסיקון ההקשרים" המודפס בשורות צפופות – פרטים כביכול שוליים, אבל גם לכך צריך לתת את הדעת, כי הרי הקריאה צריכה להיות מועילה ומהנה, ולא משימה מייגעת.

כאמור, אין העדפה של "חשיבות" ב"לקסיקון ההיסטורי". נכללים בו משוררים, סופרים, מחזאים, עורכים, מתרגמים, חוקרי ספרות, מבקרי ספרות – אשר פירסמו כתביהם מ-1948 ואילך. (זאת היומרה גם של "לקסיקון ההקשרים", אך מופיע בו גם הערך של פ"י לחובר שנפטר ב-1947). לא נכללים בו, כמשתמע – מי שלא פירסם יצירות ספרותיות אחרי 1948, מי ששנת לידתו נשמרת בסוד (כך נהג בצדק גם גצל קרסל המנוח – לקסיקון אמור לחשוף מידע, ושנת הלידה היא בבחינת הכרח). "הלקסיקון ההיסטורי" נמנע במכוון מלכלול המלצות, ביקורת והערכה על היוצר, וכן תכנים של יצירות (חריגה בעניין זה ננקטה רק כשדובר בשואה או בשכול).

משום שאין העדפה של "חשיבות" – אין גם שום הלימה בין אורך הערכים ובין החשיבות ש"הלקסיקון ההיסטורי" מעניק ליוצרים השונים, כי כאמור, הערכת היוצרים איננה מעניינו של הלקסיקון. אורך הערך ב"לקסיקון ההיסטורי" הוא פועל יוצא של כמות מעשיו וכמות הכותרים שהיוצר הביא לעולם.

אני מקווה שהבאתי ברשימה זאת ביושר את ההבדלים העיקריים בין שני הלקסיקונים.

המאמר ראה אור לראשונה ב"מאזנים", אוקטובר 2014

אהוד: בלכסיקון ההקשרים החדש של אוניברסיטת ב"ש מצויין כי מפני שאני נחשב לסופר פורנוגראפי – חלוקות עליי דיעות המבקרים באקדמיה. זו הערכה שאני מאוד גאה בה, בייחוד בתואר "פורנוגרפי" – שדומני כי אני היחיד שזכה בו בלכסיקון המכובד והאליטיסטי הזה, כי כידוע בספרות העברית "החשובה" וגם בזו המגדרית – אין כלל פורנוגרפיה. בְּקוֹסִי ישׂ בה שֶׁקְס.

* * *

אהוד בן עזר

7.11.90. מתוך היומן: מכתב לחבריי

באגודת הסופרים

כידוע לכם זכיתי השנה, בתוך עשרה סופרים, בפרס קרן ראש-הממשלה לוי אשכול ז"ל לשנת תשנ"א. שבועות אחדים לפני מועד חלוקת הפרס נתבקשתי לשאת דברים בשם זוכיו, והסכמתי. ("סופר ועסקן", ידיעות, 2.11.90). אך הנה החלו מתרחשים דברים מוזרים. תחילה נתבשרתי כי ראש-הממשלה יצחק שמיר לא יוכל לבוא לטקס. ייחסתי זאת ללוח הזמנים העמוס שלו: סאדם חוסיין, אינתיפאדה.

אחר-כך החלו מופעלים עליי לחצים למסור מראש את נוסח הנאום שאשא, ותחנונים למתן את דבריי. סירבתי למסור או להתחייב, וייחסתי לחצים אלה לחששם של הממונים על מינהל התרבות במשרד החינוך, אשר אגודת הסופרים תלוייה בהם כספית – מפני נטייתי להעלות נושאים מקצועיים שכואבים לכלל ציבור הסופרים בארץ. ביררתי אצל הדוברים בשם הזוכים בפרסים הקודמים, איש מהם לא נתבקש למסור דבריו לאישור מוקדם.

לאחר הטקס, שהיה נאה ומכובד, בנוכחותם של שר החינוך זבולון המר ויו"ר הקרן אהרון ידלין, פתחתי בבית את המעטפה שקיבלתי, ולאחר שעברתי על שני השיקים הדחויים, אחד לעוד חודש ואחד לראשית השנה הבאה – צדה עיני כי חתימתו של ראש-הממשלה יצחק שמיר אינה מצויה מעל שמו המודפס, המופיע בתעודה לצד שמותיהם וחתימותיהם של המר וידלין.

מאחר שלא שיערתי לעצמי כי ייתכן שראש-הממשלה בכוונה לא חתם, שלחתי למחרת את התעודה, יחד עם נוסח נאומי, לשר-החינוך, הערתי לו על השיכחה שקרתה, וביקשתי כי בהזדמנות שהוא פוגש את ראש-הממשלה יחתים אותו על התעודה ויחזירה לי.

עברו מאז יותר מעשרה ימים ולא שמעתי מילה ממשרד החינוך, ואולם באחד העיתונים נתפרסמה, דווקא במדור הפוליטי, הדלפה, כנראה מחוגי יועציו של ראש-הממשלה, ובה נאמר כי בכוונה לא בא לטקס חלוקת הפרס, זאת משום ששניים מזוכיו, המשורר יצחק לאור, ואני, הננו יריבים של "המחנה הלאומי". עוד נכתב שם כי בכוונה גם נמנע מלחתום על תעודותינו.

יש לי יסוד סביר מאוד לחשוש שהידיעה הזו נכונה, אף כי איש ממעניקי הפרס לא העז לגלות אוזניי על כך לפני נאומי. לכן ברצוני לומר עתה לראש-הממשלה – בכבודי אי-אפשר לפגוע בכך שאין חותמים לי. אני בן למשפחת בן-עזר (ראב) העניפה, נכדו של יהודה ראב אשר חרש את התלם הראשון באדמת אם-המושבות פתח-תקווה ב-1878 ופתח בכך יחד עם חבריו את המהלך שבבוא היום הביא גם לכך שיצחק שמיר יכול לכהן כראש-ממשלה במדינת ישראל. אנחנו יושבים בארץ-ישראל זה יותר ממאה שנה, וכך ימשיכו גם צאצאינו עוד מאות שנים, ואיש לא יפלה בקירבנו בין לאומי לבין "מחנה לאומי". לכן הכבוד שהיה נופל בחלקו של יצחק שמיר אילו בא לטקס הענקת הפרס לי, ולחבריי הסופרים, ואילו חתם עליו לכולנו – היה רב מן הכבוד שהיה נגרם לנו אילו כיבד אותנו בנוכחותו. צר לי על שבהתנהגותו זו לא נהג כבוד בתפקידו הממלכתי, אלא היה כאילו עומד עדיין בראש ארגון של "פורשים" ואינו ראש-ממשלה של כלל אזרחי המדינה.

צר לי גם שאגודת הסופרים נוהגת מורך-לב בתגובתה להתנהגותו זו של ראש-הממשלה כלפי ציבור הסופרים בארץ, ואינה חשה את התקדים המסוכן שנקבע כלפי סופרים לא רק כסופרים אלא כאזרחי מדינה דימוקראטית. זה אינו מקרה פרטי שלי או של יצחק לאור. לדעתי על אגודת הסופרים להחליט מיד כי היא משחררת את ראש-הממשלה הנוכחי ממתן חסותו לפרס, לא יהא עוד צורך בנוכחותו ולא בחתימתו על תעודה לאיש מסופרי ישראל, והזוכים יתכבדו רק בשמו המקורי – פרס היצירה מקרן ראש-הממשלה לוי אשכול ז"ל. ודומני גם כי שמונת הסופרים שזכו בחתימתו של שמיר – ראוי להם לשים את התעודות במעטפה ולהחזירן לו. ישב ויזין עיניו בחתימותיו.

* * *

פוצ'ו

לאור היום ובמחשך –  בעיקר במחשך

בעקבות ספרה של אירית ר. קופר "לאור היום" הוצאת כרמל ירושלים

(ציטוט ממאזניים, אוקטובר 2014)

כשאני הולך לספרייה, כן זה עוד קורה,  אני לוקח בדרך כלל ארבעה ספרים. ספר שהמליצו לי, ספר של סופר אהוב עליי (למשל חתולי), ספר מקרי שמישהו החזיר באותו יום והוא נמצא על המדף, וספר אחד על השואה.  מכל הארבעה אני בטוח שהספר שאני אקרא במתח מהתחלה על הסוף, הוא הספר על הנושא האחרון. אני גם לא חושש משיברון לב, כי סוג זה של ספרות נכתב לרוב על ידי גיבור הספר ואם הוא הצליח לכתוב את קורות חייו בשואה, סימן שהוא יצא חי מכל התלאות ובדרך כלל זכה לשיקום ולהקמת משפחה.  כלומר לפנינו ספר עם הפי-אנד כמו שאנחנו אוהבים, ומה אנחנו צריכים יותר.

כשראיתי את ספרה החדש של קופר, לא היססתי לרגע, ידעתי שלקחתי ספר שסיפורו יהיה קולח, מלא עלילות המבוססות על אירועים אמיתיים והסוף יהיה טוב, כמו סיפוריה הקודמים שקראתי (להוציא אולי את הספר על חברתה הגוייה  היפה – בדיוק עכשיו שכחתי את שמו – שעזרה לה בימות המלחמה, וכשעירית נוסעת עם בעלה לחפש אותה אחרי שלושים שנה, היא מוצאת זונה בלה ושיכורה, המבקשת ממנה שלא תפסיק לשלוח לה חבילות מזון).

הספר  "לאור היום" הבטיח לי בשמו סיפור אופטימי מלא אורה, שם המרמז גם על רוח הפלמ"ח הקרובה לליבי. גיבור הספר הוא  צעיר יהודי יליד פולניה, המצליח לברוח  מציפורני הנאצים וליפול לידיהם החונקות של  הרוסים, השולחים אותו לסיביר לשבע שנות מאסר עם עבודת פרך. יש בספר גם רגעי תקווה ואהבה לנטשה היפה, היולדת לו בן שלא זוכה להכיר את אביו בגלל קנאת המעסיקה של הירש, המלשינה עליו והוא נשלח שוב למאסר. אחרי עלילות של גבורה, תושייה, ובריחה מהרכבת – מגיע גיבורנו לארץ עם תחילת מלחמת השחרור וכאן אני מוצא  קטע האומר:

"...הירש צורף לפלמ"ח ולחם שם שכם אחד עם לוחמים שנולדו בארץ ועם מעפילים כמוהו."

כאן אני עושה אתנחתא קלה ונזכר איך לקראת סוף מלחמת השחרור, כשעמדנו לצאת  לקרבות מבצע יואב, ומתוך מחלקה של 30 לוחמים,  נשארו לנו רק מחציתם, קיבלנו כיתה שלמה של אנשי גח"ל (גיוס חוצלארץ), שאנחנו קראנו להם בזלזול "גח"ליֵצים", ולא שיערנו שכל אחד מהם,  שהצליח לשרוד בשואה, הוא גיבור אמיתי. יתר על כן,  אם אחרי כל מה שעבר, עוד התגייס לצה"ל ויצא למלחמה, אז הוא ראוי לתהילה הרבה יותר מהפלמ"חניקים המהוללים, אשר ששו לקרב, בעיקר מתוך להט נעורים.

אני עכשיו חושב שאם כל אחד מאותם תריסר גחלייצים, שהצטרפו אלינו למחלקה, עבר רק חלק ממה שעבר גיבור סיפורה של קופר, הרי המדינה ואנו, היינו צריכים לשאת אותו על כפיים, בעוד המציאות היתה אחרת. הם הסתכלו עלינו כעל גיבורים שנתנו להם מדינה, ואנחנו הסתכלנו עליהם מלמעלה, תוך שימוש בפראזה הנדושה: "כצאן לטבח."

אחד מאלה שנקראו גח"ליֵצים שהצטרפו אלינו לפלמ"ח, היה איתי גם כמה שנים בקיבוץ נתיב הל"ה, צבי כץ שמו, בחור נחמד שעבד בדיר ואף פעם לא שאלתי אותו על התקופה שעבר בטרם בואו אלינו. לפני כשנתיים הגיש לי בהססנות ספר שכתב: "סובבוני, להט אש בוערת", ספר שבלעתי בנשימה אחת ושאלתי את עצמי איך  כל הקבוצה הזאת שעברה אלינו, הצליחה לשרוד אחרי כל התלאות הנוראות שעברה. הרי כל אחד מהם נושא איתו סיפור נורא ובכל זאת הצליח להשתקם, להקים משפחה ולא לאבד את צלם האנוש.

יש לזקוף לזכותה של אירית קופר את זה שהחזירה לנו מתהום השכחה את דמותם של אותם גיבורים עלומים, שהמדינה שלנו-שלהם, לא ידעה להחזיר להם כגמולם.

לסוף אני לא יכול בלי נימה אישית. כשגמרתי את הספר אמרתי לעצמי, מה היא האכזריות הזאת של הסופרת. אחרי כל הייסורים שגיבורה עבר, ואחרי שסוף סוף זכה להגשים את חלומו ולעלות לארץ, למה לא יכלה להשאיר אותו בחיים, הרי זה רק סיפור.

ואז נזכרתי בכל אותן נזיפות שקיבלתי, בעיקר מבנות ישראל הטובות , שאמרו לי – למה אתה רשע כזה, למה הרגת את "יוסיניו"?

ואני  במקום להתנצל עוד הוספתי מלח על הפצע כשמשכתי בכתפי ואמרתי, "מה אני אשם שהוא באמת מת..."

* * *

ברכות מערכת המכתב העיתי

ליהודית ואהוד

במלאת 40 שנה לנישואיהם החפוזים

ב-24.9.1974

שאותם חגגו ב-24.9.2014

בחברת חברים טובים

 במסעדה האהובה עליהם

Aux Anysetiers du Roy

61 rue Saint Louis en L'Isle,75004 Paris.

רחוב סאן לואי 61, באי סן לואי, פריס

טל. 01-56248458.

* * *

תגובות מרגשות למחקרה של ד"ר ארנה גולן

 על המשורר הנשכח משה שִלגי

בעקבות פרסום מאמרה של ד"ר ארנה גולן על מנהל בית הספר היסודי שלה, המחנך המשורר משה שִלגי (גיליון 980), כתבה יעל הרן-שלגי, הלא היא בתו מאהבתו "האסורה", תגובות  מרגשות לד"ר גולן. להלן שלוש מהן, אחת – עם קבלת המאמר לשם אישורו לפרסום, והשתיים האחרות – לאחר פירסומו. כן צורפה אחת מן התגובות הרבות שקיבלה יעל עצמה.

ארנה יקרה מאוד שלום לך,

לא תאמיני למה שאני כותבת לך, אתמול התיישבתי על יד המחשב כדי לכתוב לך והנה אני מוצאת את יצירת המופת שלך. ולא תאמיני לדבר נוסף, קיבלתי את דברייך בדיוק ביום השנה של אבי, ביום  י"ז באלול, איזה צרוף מקרים מרגש.

מלבד ההתרגשות הרבה שהיתה לי אני מלאת התפעלות והערצה ליכולת הניתוח שלך ולכתיבתך היפה והמדויקת והמעמיקה ובוודאי שאני מאשרת את הדברים לפרסום. קראתי פעמיים את שכתבת ובפעם הבאה כבר אשב עם ספר השירים. אמנם את רוב השירים אני מכירה כמעט בעל פה אבל בוודאי בלי להבין. התגלה בפניי אבא שלא הכרתי, נפתח לי חלון שהיה סגור שנים כה רבות. בהתעמקותך בספר של אבא ובניתוחייך המופלאים, הרי את עוגב ליבי שלי.

 כל טוב לך ולשמאי,

 יעל

אוי ארנה יקרה שלי,

מה שהספר שלך "ילדה של קיבוץ" עשה... הפך עולמות.

עברתי דברים כה רבים מאז שיצרתי קשר איתך. הפכתי להיות סלבס, אנשים מתקשרים ואני עונה. אני אפופה באבא. אני מרגישה שסוף סוף הוא יתפרסם וזוהי רק ההתחלה. ארנה יקירתי, אינך יכולה להבין באיזה סערת רגשות אני חיה בתקופה האחרונה, בלילות אני חושבת מחשבות, הכתבה שלך חודרת לעמקי נפשי. עברו עליי בתקופה האחרונה ימים מיוחדים, אנשים רבים פגשו אותי בשבילים, או טילפנו, או כתבו לי – כמה   התרגשו מהמאמרים שלך ושל עלי. שלחתי גם לבנים של אחיותיי-למחצה, הרי שהם למעשה לא יודעים הרבה על סבם.                                             אוי. ארנה יקרה, כמה תוכן שהוספת לחיי, זה לא יסולא בפז.

 יעל

אני מאחלת לך ולשמאי שנה כל כך נהדרת!

אני מודה לך על כל מה שנטעת בנפשי. כמה חבל שאבי לא זכה.

שלך,

יעל
‏‎

יעל יקרה!

קראתי את כל הכתבה והתרגשתי מאוד מהכול. מהאיש שהיה ידיד של אבי ואבא של אביטל בכורתו, שהיתה חברתי בגן בת-שבע בקרית חיים, שאינה בקו הבריאות לצער רבים. התרגשתי מהרומן שנירקם בין אימך לאביך המשורר הדגול ולא פלא שליבה הלך שבי אחריו ומסירותה לו בחייו ובמחלתו הקשה והממושכת. התרגשתי ממה שכתבת שהכרת את אביך דרך שיריו שלא נופלים באיכותם ממשוררים דגולים שהתפרסמו ושמם הלך לפניהם. יכול להיות באמת שאם היה מתגורר במרכז בתל אביב היה הכול אחרת. שנה טובה לך ולמשפחתך המלוכדת. זו נחמתך.

יעל אתיאל-חרל"ף

* * *

אהוד בן עזר

הסופר יצחק ראב בן 90

מתוך היומן בשנת 1992

2.9.92. יום רביעי. נתנו ב"דבר" את רשימתי על יצחק ראב בן ה-90, "זקן הסופרים המתחילים", ורק קיצרו את הקטע שבו אני מספר על החטיפה, אולי בגלל קוצר מקום, וחבל.

אחר-הצהריים נסענו אליו לבית האבות נווה אביב בכפר-שמריהו. האולם היה מסודר יפה מאוד, גם הכיבוד, אלא שהייתי כה עסוק שלא הספקתי. היו שם שני אחיו, חזקיה מארה"ב ויונה מחניתה. בסוף הפגישה הצטלמנו כל נכדיו של יהודה ראב שעודם בחיים, לפי הסדר הבא: יצחק ראב, חזקיה בן עזר. יונה בן עזר. מרים גיסין. אהרון בן עזר. חנה מרגלית. עמנואל בן עזר. אהוד בן עזר ולאה שורצמן, וכן אימי דורה דגן (בן עזר).

אני פתחתי את הפגישה בהקראת ברכה של ארז ביטון מטעם אגודת הסופרים. אחר כך הגיש לו אהרון את תעודת הרישום בספר הזהב בשם כל בני-דודיו, נכדיו של יהודה ראב. זהבה קרמר, בתו של יצחק, קראה דברים שכתבה לכבודו. אחיו יונה קרא דברים. וכן שלמה מבלפוריה, בן אחיו המנוח שמעון.

יצחק דיבר מילים מועטות. הדיבור היה קשה עליו, וכן ההליכה והראייה, אף כי בשכלו הוא צלול לגמרי. אחיו חזקיה בירך אותו גם הוא.

לבסוף לקחתי לעצמי שוב את רשות הדיבור וסיפרתי קצת, בעיקר לדור הצעיר, על תולדות המשפחה ועל ספריו של יצחק, גם סיפור "החטיפה" המפורסם. התנצלתי גם בשם חיים באר, שביקש לבוא וחלה. (אשתו בתיה טילפנה הבוקר ואמרה שאסרה עליו לבוא איתנו כי הוא נחלש בחום ואינו יודע גבול לפעילותו. הצדקתי אותה. בדיעבד אני חושב שהיה מרגיש קצת זר בתוך המשפחתיות הזו).

לאחר דבריי ניגשה אליי בחורה נחמדה בשם יעל, דומני ששם משפחתה צופי, נכדתה של חיה המנוחה, אחות יצחק. יעל חיה עם אימה תמרה ואחיה דן וגד בארה"ב, אך דוברת עברית טובה, ואמרה שהיא מתעניינת בתולדות המשפחה. הזמנתי אותה לבוא אלי כדי שאוכל לתת לה חומר, את "התלם הראשון" ו"פרשים על הירקון".

גם מירב, בתו של יונה בן עזר, מחניתה, הלומדת ספרות אצל פרופ' רות קרטון-בלום בירושלים, ביקשה את עזרתי בכתיבת עבודה על אסתר ראב. הזמנתי אותה לבוא אליי. דומה שהצלחתי לעורר קצת עניין בדור הצעיר.

הדסה ביננפלד, בתו של אברהם בן עזר המנוח, אחיו של יצחק, הביאה צרור דפים מצולמים ובהם חומר מעניין לתולדות משפחתם. קונה שפאר, אימם של יצחק ואחיו ואחותו, היתה קרובת משפחה של הסופר קדיש יהודה סילמן. סבה היה דודו.

לאחר כשעתיים כיבתה ההנהלה את מיזוג האוויר, כי החלה ארוחת-הערב באולם הסמוך, והיה צורך להפעיל את המיזוג שם. כניראה חסכנות ייקית. נעשה כל-כך חם, שקשה היה להישאר, והאנשים התפזרו. כולם נהנו.

זה נוסח המאמר ששלחתי והתפרסם ב"דבר" מהיום. הקטעים בסוגריים המרובעים הושמטו בדפוס:

90 שנה יצחק ראב

זקן הסופרים המתחילים

אהוד בן עזר

הסופר יצחק ראב בן התשעים, שנולד בירושלים ביום כ' באב תרס"ב, ה-2 בספטמבר 1902, הוא כיום, דומני, זקן הסופרים העבריים בישראל.

ואלה תולדות יצחק. סבו יהודה ראב (1948-1858) ואבי-סבו אליעזר ראב (1896-1828), עלו מהונגריה לארץ-ישראל בשנת 1875. הם ישבו כשלוש שנים בירושלים. יהודה הצעיר עבד בבית הבנק הפרטי של ברגמן, ואולם קרוביו ובני-משפחתו לא ראו בעין יפה את הבחור הגדל ללא תורה ועוסק בהבלי העולם הזה, והביאו אותו בברית הנישואים עם אלמנת אחד מקרוביו, הדסה הרשלר לבית ויינשטיין, ילידת ירושלים, שאביה עלה ארצה מן העיירה שרשב שבפולין. הדסה היתה אשת-חיל, חכרה טחנת-קמח, וכינוייה בפי הערבים היה "סית הודעס מן אל-טחונה". היא חלמה שבעלה הצעיר יהיה למדן וגדול בתורה, ואילו יהודה, מצאו חן בעיניו סוסי הטחנה שלה, שהזכירו לו את ילדותו בכפר בהונגריה.

יהודה ראב התחבר לחבורת משכילים מחוגו של פרומקין, בעל העיתון "החבצלת". הם היו קוראים בביתו עיתונים עבריים, משחקים בשחמט ולומדים תנ"ך כספר לאומי. לא ארכו הימים ושמועות שונות ומבהילות התחילו להתפשט על דבר עוכרי-ישראל אלה. באחד הלילות התפרצו למסיבתם חבר אנשים מ"קוזאקי הקב"ה" בכוונה ברורה להכותם, אך המשכילים עמדו כאיש אחד נגדם.

ובינתיים, בביתו של יהודה נעשו היחסים קשים מנשוא. שמועה צצה שהוא חבר ב"הבונים החופשים", משביע רוחות טומאה. לא עברו ימים רבים והוא נדרש לתת גט פיטורין לאשתו, והחבילה נתפרדה בעודה בהריונה [שעליו לא ידע, והיא נושאת ברחמה את בנו-בכורו מנחם שלמה]. באותה שנה, 1878, והוא כבן עשרים, נשא יהודה ראב את אשתו השנייה, בת החמש-עשרה, לאה לבית שיינברגר, ובשלהי אותה שנה עזב את ירושלים והיה הצעיר במייסדי פתח-תקוה, חופר בארה, חורש אדמתה ושומרה הראשון; זכה לחיות בה את שבעים שנותיה הראשונות, ומת ונקבר בה שבועיים לאחר הקמת המדינה.

מאשתו הראשונה נולד ליהודה ב-1878 בנו-בכורו מנחם-שלמה ראב (1916-1878), שגדל אצל אימו בירושלים, ויועד על ידה לרבנות. לימים נשא מנחם-שלמה אישה, קונה שמה, ונולדו לו בנים ובת. יצחק ראב הוא אחד מהם. מנחם-שלמה ואשתו מתו זו אחר זה במגיפה בגיל צעיר, בימי מלחמת העולם הראשונה, וילדיהם נותרו יתומים בסימטאות העיר הרעבה, בחסות סבתם.

מנישואיו השניים נולדו ליהודה ראב שלושה בנים ושתי בנות. הראשונה, ציפורה, נפטרה בילדותה. בת שנייה נולדה בשנת 1894, היא המשוררת אסתר ראב, דודתו של יצחק, שנפטרה ב-1981. צעיר בניו של יהודה היה אבי, בנימין. יצחק הוא בן דודי – דודי מנחם-שלמה ראב, דוד שמת עשרים שנה לפני שנולדתי.

תקופת ילדותו הקשה של יצחק ראב השפיעה על כתיבתו-לעתיד. מרד במלמד אכזר, ימי התבגרות ואהבה ראשונה בבית יתומים. התנדבות לגדוד העברי, היסחפות אל חבורת חסידי ברסלאב, התוודעות לעולמם של גורדון וברנר, שאת כתביהם קרא בסתר. והמיפנה המכריע בחייו, כאשר יחד עם אחיו הבכור שמעון מצטרף יצחק אל קבוצת צעירים שהתיישבה בעמק יזרעאל, מייסדי בלפוריה. לימים השתקע יצחק ראב בחיפה, אחר-כך ברחובות, משם עבר לתל אביב, וכיום הוא מתגורר בבית האבות נווה-אביב בכפר-שמריהו.

*

סיפוריו הראשונים של יצחק ראב נדפסו בשנות ה-30 וה-40 בעיתונים "הארץ", "דבר", ובכתב-העת "גיליונות". לימים פירסם שני קובצי סיפורים ורומאן. ספרו הראשון היה קובץ סיפורים בשם "בהימוט חומות" (הוצאת טברסקי, 1950). הספר אזל, ויצא לאור במהדורה חדשה בימיה הטובים של ספריית "תרמיל" בעריכת ישראל הר, בשנת 1987. קובץ סיפוריו השני היה "גבעת המורה", (הוצאת בארות, 1959). בשנת 1977 הופיע ב"ספריית פועלים", בסידרה שבעריכת נתן יונתן, ספרו השלישי של יצחק ראב, הרומאן "עלה ברוח", שזכה לביקורות טובות.

סיפורי "בהימוט חומות" מתרחשים בראשית המאה, ומספרים על חטאו של ר' פייבוש הנתון להרהורי עבירה; על עלייתו ונפילתו של ר' חיים-משה הנאמן, שהודח ממעמדו לאחר שסיבכוהו חלפנים יהודים; על חנה היתומה, שנטשה את בעלה העלוב וירדה מירושלים לתל-אביב, ונעשתה אשת-תענוגות שפטרונה הוא ערבי מיפו; על שרה, האישה הענוגה, המסתירה את חטאי בעלה שזנח אותה ושוהה בניכר; על ברכה היפה, ששני בעליה מתו עליה במחלה, ורק מחלת השחפת שחלתה בה משחררת אותה סופית מהצעות-שידוכים מאוסות. אלה הם סיפורי חיים תוססים במסגרות מתמוטטות, בתקופה מיוחדת במינה, המסופרים בידי אחד מראשוני המספרים העבריים ילידי-הארץ, בסגנון אישי, אותנטי וארצישראלי מאוד.

יצירתו של יצחק ראב עומדת גם בסימן אוטוביוגראפי. "בהימוט חומות", הסיפור החותם את הקובץ, הוא כפרק ראשון במחזור סיפורים המופיע גם ב"גבעת המורה". גיבורם הוא דניאל, נער ירושלמי, שהוריו נפטרים בימי מלחמת העולם הראשונה. ימי ילדותו, ואהבתו הראשונה, עוברים עליו בבית יתומים, ברעב ובהזיות. עם בוא האנגלים לירושלים מתנדב דניאל ונעשה למשך שבועות אחדים "איש צבא", אך משמתגלה הדבר הוא פורש, "חוזר בתשובה", ונספח אל חבורת חסידי בראסלב. בתוך החבורה הזו הוא פוגש צעיר הקורא בסתר "ספרים חיצוניים", מדע וספרות עברית. נפתח לפניו עולמים של גורדון, ברנר ואחרים, והוא קורא כשיכור והוזה בהקיץ. אז הוא עוזב את ירושלים ומתחבר לקבוצת צעירים שאך זה התיישבה בעמק יזרעאל, אך דרכו ביניהם אינה קלה. המשקע של החינוך הדתי מפריע לו ואין הוא מסתגל בנקל לחופשיות הליכותיהם, בייחוד ביחסי האהבה.

[הרומאן "עלה ברוח" שב וכולל את פרקי דניאל בירושלים ובעמק; אך מרחיב בחלקו הראשון בתיאור חיי אביו מנחם, הוא מנחם-שלמה ראב, שאימו מגדלת אותו להיות תלמיד חכם, ההיפך מאביו יהודה ראב המשכיל, התוסס והפראי במקצת, שמרד בכוללים ובקנאי העיר ויצא למרחב, להיות במייסדי פתח-תקוה.

משהו מדמו התוסס של אביו יהודה דבק גם בבן מנחם, אף הוא נמשך אל המרחבים, ואין גבול לשובבותו. אנשי ירושלים מפצירים בהודעס לשלוח את בנה אל אביו למושבה, שיתחנך על ידו. היא חוששת, ומשתכנעת רק בצרפה אליו מלמד, על חשבונה. עד מהרה מגיעות אליה שמועות נוראות. יהודה פיטר את המלמד ושלח את בנם להיות רועה צאן! מיד היא עוזבת את הטחנה, ולבושה בבגדי ערביה היא מתארחת בכפר הערבי הסמוך למושבה, פג'ה, אורבת ליד הבאר לבוא בנה עם העדר. יום אחד היא מגלה אותו עם העדר, שזוף פנים ושחור, קצוץ פיאות ולבוש כאחד הרועים. היא חוטפת אותו ויוצאת עימו ברגל לירושלים.

כאשר חוזר העדר בלי הנער קמה בהלה במושבה. מוצאים את סנדליו ליד הבאר. יהודה יורד בחבל אל הבאר לחפשו, ואיננו. הוא חוקר ודורש אצל אנשי הכפר, ונודע לו על הערבייה הזרה שישבה בכפר ושאלה על רועיו של חוואג'ה יודא. למחרת הוא עולה לירושלים, להיווכח כי לאם ולבן שלום].

יצחק ראב מתאר ב"עלה ברוח" גם תקופות מאוחרות בחיי בן-דמותו דניאל – החזרה לירושלים מהעמק, שנות בגרות ונישואים, והסתגלות שקטה וקשה, המתרחשת בחיפה המנדטורית בשנות השלושים. זוהי רקמת יחסים מיוחדת, שנוצרת בין אנגלים, ערבים ויהודים, שחיים בשכנות ועובדים יחד בפירמה בריטית גדולה. אגב, יצחק ראב עבד באותן שנים בחיפה בחברת .I.C.I, שבראשה עמה יחיאל וייצמן, אביו של עייזר.

אנחנו, הסופרים שבבני משפחת בן-עזר ראב, שונים מסופרים אחרים. יש לנו גם תמיד קהל נוסף של עשרות ומאות מבני-משפחותינו לדורותיהם החיים בארץ, וכתיבתנו היא גם עבורם, לשמר את תולדות המשפחה ולהעבירם לדורות הבאים, כדי שגם מקירבם יצמחו סופרים ומשוררים, שימשיכו אותנו. כך ספר זיכרונותיו של יהודה ראב, "התלם הראשון", כך מרבית הפרוזה של המשוררת אסתר ראב בספרה "גן שחרב", כך עיקר יצירתו של יצחק ראב, וגם חלק מספריי-שלי, למבוגרים ולנוער.

יצחק ראב הוא אחד האנשים הצנועים ביותר שהיכרתי מימיי. על עצמו הוא אומר בחיוך כי הוא "זקן הסופרים המתחילים". הוא זכה בחייו לבנים ולבת, לנכדים ולנכדות, לנינים ולנינות, משפחה עניפה מאוד. ראייתו נחלשה מאוד בשנים האחרונות, בקושי הוא קורא וכבר אינו כותב, אך שכלו ער ורענן, ונפשו צעירה. הוא כיום זקן משפחות ראב ובן עזר לדורותיהן. רשימה זו באה לציין את יום הולדתו ה-90 ולברכו בבריאות הגוף, בצלילות הנפש ובאריכות ימים.

* * *

20.1.93. יום רביעי. הבוקר, יום רביעי, כ"ז בטבת תשנ"ג, בשעה 9.00, נפטר יצחק ראב בן התשעים, זקן משפחתנו.

21.1.93. יום חמישי.

פרידה מיצחק ראב

בבית העלמין ברחובות, כ"ח בטבת תשנ"ג, 21.1.1993

יצחק, נולדת בירושלים ביום כ' באב תרס"ב, ה-2 בספטמבר 1902. סבך יהודה ראב (1948-1858) ואבי-סבך אליעזר ראב (1896-1828), עלו מהונגריה לארץ-ישראל בשנת 1875. הם ישבו כשלוש שנים בירושלים. יהודה הצעיר עבד בבית הבנק הפרטי של ברגמן, ואולם קרוביו ובני-משפחתו לא ראו בעין יפה את הבחור הגדל ללא תורה ועוסק בהבלי העולם הזה, והביאו אותו בברית הנישואים עם אלמנת אחד מקרוביו, הדסה הרשלר לבית ויינשטיין, ילידת ירושלים, שאביה עלה ארצה מן העיירה שרשב שבפולין. הדסה היתה אשת-חיל, חכרה טחנת-קמח, וכינוייה בפי הערבים היה "סית הודעס מן אל-טחונה". היא חלמה שבעלה הצעיר יהיה למדן וגדול בתורה, ואילו יהודה, מצאו חן בעיניו סוסי הטחנה שלה, שהזכירו לו את ילדותו בכפר בהונגריה.

סבא שלנו, יהודה ראב, התחבר לחבורת משכילים מחוגו של פרומקין, בעל העיתון "החבצלת". הם היו קוראים בביתו עיתונים עבריים, משחקים בשחמט ולומדים תנ"ך כספר לאומי. לא ארכו הימים ושמועות שונות ומבהילות התחילו להתפשט על דבר עוכרי-ישראל אלה. באחד הלילות התפרצו למסיבתם חבר אנשים מ"קוזאקי הקב"ה" בכוונה ברורה להכותם, אך המשכילים עמדו כאיש אחד נגדם.

ובינתיים, בביתו של יהודה נעשו היחסים קשים מנשוא. שמועה צצה שהוא חבר ב"הבונים החופשים", משביע רוחות טומאה. לא עברו ימים רבים והוא נדרש לתת גט פיטורין לאשתו, והחבילה נתפרדה בעודה בהריונה. באותה שנה, 1878, והוא כבן עשרים, נשא יהודה ראב את אשתו השנייה, בת החמש-עשרה, לאה לבית שיינברגר, ובשלהי אותה שנה עזב את ירושלים והיה הצעיר במייסדי פתח-תקוה, חופר בארה, חורש אדמתה ושומרה הראשון; זכה לחיות בה את שבעים שנותיה הראשונות, ומת ונקבר בה שבועיים לאחר הקמת המדינה.

מאשתו הראשונה נולד ליהודה ב-1878 בנו-בכורו מנחם-שלמה ראב (1916-1878), שגדל אצל אימו בירושלים, ויועד על ידה לרבנות. לימים נשא מנחם-שלמה אישה, קונה שמה, ונולדו לו בנים ובת, ואתה, יצחק, אחד מהם. הוריך מנחם-שלמה וקונה מתו זו אחר זה במגיפה בגיל צעיר, בימי מלחמת העולם הראשונה, ואתם הילדים נותרתם יתומים בסימטאות העיר הרעבה, בחסות סבתכם.

תקופת ילדותך הקשה השפיעה על כתיבתך-לעתיד. מרד במלמד אכזר, ימי התבגרות ואהבה ראשונה בבית יתומים. התנדבות לגדוד העברי, היסחפות אל חבורת חסידי ברסלב, התוודעות לעולמם של גורדון וברנר, שאת כתביהם קראת בסתר. והמיפנה המכריע בחייך, כאשר יחד עם אחיך הבכור שמעון הצטרפת אל קבוצת צעירים שהתיישבה בעמק יזרעאל, מייסדי בלפוריה.

סיפוריך הראשונים נדפסו בשנות ה-30 וה-40 בעיתונים "הארץ", "דבר", ובכתב-העת "גליונות". ספרך הראשון היה קובץ סיפורים בשם "בהימוט חומות" (הוצאת טברסקי, 1950). הספר אזל, ויצא במהדורה חדשה בספריית "תרמיל" שבעריכת ישראל הר, בשנת 1987. קובץ סיפוריך השני היה "גבעת המורה", (הוצאת בארות, 1959). בשנת 1977 הופיע ב"ספריית פועלים", בסידרה שבעריכת נתן יונתן, ספרך השלישי, הרומאן "עלה ברוח", שזכה לביקורות טובות.

סיפורי "בהימוט חומות" התרחשו בראשית המאה, והם מספרים על חטאו של ר' פייבוש הנתון להרהורי עבירה; על עלייתו ונפילתו של ר' חיים-משה הנאמן, שהודח ממעמדו לאחר שסיבכוהו חלפנים יהודים; על חנה היתומה, שנטשה את בעלה העלוב וירדה מירושלים לתל-אביב, ונעשתה אשת-תענוגות שפטרונה הוא ערבי מיפו; על שרה, האישה הענוגה, המסתירה את חטאי בעלה שזנח אותה ושוהה בניכר; על ברכה היפה, ששני בעליה מתו עליה במחלה, ורק מחלת השחפת שחלתה בה משחררת אותה סופית מהצעות-שידוכים מאוסות. היו אלה סיפורי חיים שתססו במסגרות מתמוטטות, בתקופה מיוחדת במינה, ואשר סופרו בידיך, שהיית אחד מראשוני המספרים העבריים ילידי-הארץ, סופרו בסגנון אישי, אותנטי וארצישראלי מאוד.

יצחק, יצירתך עמדה בסימן מאוד אוטוביוגראפי. "בהימוט חומות", הסיפור החותם את הקובץ, הוא כפרק ראשון במחזור סיפורים המופיע גם ב"גבעת המורה". גיבורם הוא דניאל, נער ירושלמי, שהוריו נפטרים בימי מלחמת העולם הראשונה. ימי ילדותו, ואהבתו הראשונה, עוברים עליו בבית יתומים, ברעב ובהזיות. עם בוא האנגלים לירושלים מתנדב דניאל ונעשה למשך שבועות אחדים "איש צבא", אך משמתגלה הדבר הוא פורש, "חוזר בתשובה", ונספח אל חבורת חסידי ברסלב. בתוך החבורה הזו הוא פוגש צעיר הקורא בסתר "ספרים חיצוניים", מדע וספרות עברית. נפתח לפניו עולמים של גורדון, ברנר ואחרים, והוא קורא כשיכור והוזה בהקיץ. אז הוא עוזב את ירושלים ומתחבר לקבוצת צעירים שאך זה התיישבה בעמק יזרעאל, אך דרכו ביניהם אינה קלה. המישקע של החינוך הדתי מפריע לו ואין הוא מסתגל בנקל לחופשיות הליכותיהם, בייחוד ביחסי האהבה.

הרומאן "עלה ברוח" שב וכלל את פרקי דניאל בירושלים ובעמק; אך הרחיב בחלקו הראשון בתיאור חיי אביו-אביך מנחם, הוא מנחם-שלמה ראב, שאימו גידלה אותו להיות תלמיד חכם, ההיפך מאביו יהודה ראב המשכיל, התוסס והפראי במקצת, שמרד בכוללים ובקנאי העיר ויצא למרחב, להיות במייסדי פתח-תקוה.

משהו מדמו התוסס של אביו יהודה דבק גם בבן מנחם, אף הוא נמשך אל המרחבים, ולא היה גבול לשובבותו. אנשי ירושלים הפצירו בהודעס לשלוח את בנה אל אביו למושבה, שיתחנך על ידו. היא חששה, והשתכנעה רק בצרפה אליו מלמד, על חשבונה. עד מהרה החלו מגיעות אליה שמועות נוראות. יהודה פיטר את המלמד ושלח את בנם להיות רועה צאן! מיד עזבה את הטחנה, ולבושה בבגדי ערביה היא התארחה בכפר הערבי הסמוך למושבה, פג'ה, ארבה ליד הבאר לבוא בנה עם העדר. יום אחד גילתה אותו עם העדר, שזוף פנים ושחור, קצוץ פיאות ולבוש כאחד הרועים. היא חטפה אותו ויצאה עימו ברגל לירושלים.

כאשר חזר העדר בלי הנער קמה בהלה במושבה. מצאו את סנדליו ליד הבאר. יהודה ירד בחבל אל הבאר לחפשו, והנער איננו. הוא חקר ודרש אצל אנשי הכפר, ונודע לו על הערביה הזרה שישבה בכפר ושאלה על רועיו של חוואג'ה יודה. למחרת עלה לירושלים, להיווכח כי לאם ולבן שלום.

ועוד תיארת, יצחק, ב"עלה ברוח" גם תקופות מאוחרות בחיי בן-דמותך דניאל – החזרה לירושלים מהעמק, שנות בגרות ונישואים, והסתגלות שקטה וקשה, המתרחשת בחיפה המאנדאטורית בשנות השלושים. זוהי היתה רקמת יחסים מיוחדת, שנוצרה בין אנגלים, ערבים ויהודים, שחיו בשכנות ועבדו יחד בפירמה בריטית גדולה, חברת .I.C.I, שבראשה עמד יחיאל (חיליק) וייצמן, אביו של עזר.

יצחק בן-דודי, אתה היית אחד האנשים הצנועים ביותר שהיכרתי מימיי. על עצמך היית אומר בחיוך כי אתה "זקן הסופרים המתחילים", אבל זה לא כך. הלא יש לך פינה ייחודית משלך בספרות העברית, והיא מצטרפת לתולדות הספרות מצד אחד, ולתולדות משפחתנו מצד שני.

אנחנו, הסופרים שבבני משפחת בן-עזר ראב, שונים מסופרים אחרים. יש לנו תמיד קהל נוסף של עשרות ומאות מבני-משפחותינו לדורותיהם החיים בארץ, וכתיבתנו היא גם עבורם, לשמר את תולדות המשפחה ולהעבירם לדורות הבאים, כדי שגם מקירבם יצמחו סופרים ומשוררים, שימשיכו אותך, שימשיכו אותנו. כך ספר זכרונותיו של סבנו יהודה ראב, "התלם הראשון", כך הפרוזה של דודתנו המשוררת אסתר ראב בספרה "גן שחרב", כך עיקר יצירתך, בסיפורי "בהימוט חומות" וברומאן האוטוביוגראפי שלך "עלה ברוח", כך גם חלק ניכר מספריי שלי.

יצחק בן-דודי, זכית בחייך לבנים ולבת, לנכדים ולנכדות, לנינים ולנינות, למשפחה עניפה מאוד. ראייתך נחלשה בשנותיך האחרונות, אך שכלך היה תמיד ער ורענן, ונפשך צעירה. לא מזמן חגגנו את יום הולדתך התשעים והכתרנו אותך בתואר זקן משפחות ראב ובן עזר לדורותיהן. אכן, ארוכים ובחלקם גם מרים היו ימי חייך. ידעת בדידות וצער, ולילדיך היית לא רק אב אלא גם כאם. אתה גידלת אותם. אלמלא ניחנת באופי שקט, ברוח צעירה תמיד, בנועם הליכות ובשלווה, שהשרית על סביבותיך – ספק אם היה עולה בידך לגדל משפחה מפוארת ובריאה, ולהאריך ימים ללא מרירות, ולכתוב על חייך כך – ללא צער אלא במידת ההשלמה. ככל שהארכת ימים – זכית לשנים שקטות וטובות. תענוג היה לבקר אצלך, יצחק. ועזבת אותנו צעיר בנפשך, וללא ריח זקנה, וללא איבוד עצמאותך וללא היחלשות שכלך, ובלי מרירות.

אנחנו נפרדים ממך יצחק וזוכרים אותך באהבה, ומקווים שניזכה כולנו לחיים שלמים כאלה שהיו מנת חלקך.

* * *

דוד מלמד

אִיתִי מלבנון תבואי

ה-29 בינואר 2021 היה היום הגדול בחייו של מחמוד תייאסיר א-זאהר ושל רבים אחרים, ששמחו בניצחונו ההיסטורי. בלילה, קרוב לחצות, הוא עלה על הבמה בארמון האופרה הממלכתית, איש כבן שישים, שפם דק, שיער שחור לגמרי ללא שערה אחת שאינה צבועה, לבוש חליפה כחולה מחוייטת וענוב עניבה אדומה. הוא פתח בדברים נרגשים אל אלפי פעיליו שכורי-הניצחון, מיעוטם לבושים אירופאית, רובם לבושים בבגדים מזרחיים מסורתיים, והֵישיר מבט אל מצלמות-הטלוויזיה והעיתונאים.

יום אחד בלבד לאחר שהסקרים עדיין ניבאו לו הפסד בטוח, אם-כי בהפרש קטן, עשה א-זאהר היסטוריה: המוסלמים' שמספרם הגיע ל-58% מהאוכלוסייה, הקפידו ללכת אל הקלפיות ביום הבחירות והביאו אותו אל ההישג המזהיר.

א-זאהר נולד במחנה פליטים בלבנון ועזב אותה עם הוריו לאחר שהצבא הישראלי כבש חלקים ניכרים ממדינתו. הוא היה ילד קטן כאשר הוריו נענו להפצרות בן-דודו ובאו לגור עימו בארצו החדשה. מחמוד תייאסיר הקטן נשלח לבית-ספר מקומי, התקשה תחילה בלימודים, אך גילה עיקשות והתמדה והחל להתבלט בכל המקצועות. הוא סיים את לימודיו התיכוניים והתקבל לאוניברסיטה יוקרתית, שם קיבל תואר שני בכלכלה וביחסים בינלאומיים. בד-בבד עם לימודיו היה פעיל באירגונים מוסלמיים ובתא הסטודנטים הלבנוניים. לאחר שנדבק בחיידק הפוליטי הצטרף למפלגה הסוציאליסטית והחל להתקדם מן המישור המוניציפלי אל המישור הארצי.

הוריו עסקו תחילה בעבודות אופייניות למהגרים: אימו עבדה כחדרנית במלון ואביו היה עובד-ניקיון במסעדת מקדונלד'ס. מצוקת המשפחה היתה קשה.

עם השנים למדו כולם את שפת המקום. הוריו עדיין דיברו במבטא ערבי בולט אך מחמוד תייאסיר כבר שלט בשפה ברהיטות וללא מבטא זר. בסיועם של אירגוני מהגרים קיבלו לבסוף את האזרחות הנכספת והפכו לאזרחים מן המניין. בעיר, שמשכה מהגרים רבים, נפתחו מסעדות מזרחיות, מועדוני-תרבות מוסלמיים ומסגדים, שהקטן ביניהם אף היה גבוה במקצת מן הכנסייה המקומית העתיקה.       

הוריו של מחמוד תייאסיר לא קפאו על שמריהם ושיכנעו גם קרובי-משפחה נוספים לבוא אליהם. בהדרגה עזבה כל המשפחה את לבנון והתאחדה עם משפחת א-זאהר, שבינתיים הקימה מפעל-פיצוחים קטן והפיקה רווחים נאים.

בני-המשפחה, כמו שאר אחיהם שהיו פעם מיעוט צנוע בעיר, הפכו לאוכלוסייה בולטת שיש להתחשב בה. מול ריבוי טבעי ממוצע של ילד אחד לזוג הורים בני המקום, הביאו משפחות המוסלמים לעולם שבעה ילדים בממוצע לזוג הורים.

הכניסה לחיים הפוליטיים היתה שאלה של זמן. המוסלמים למדו את כוחה של הפוליטיקה המקומית והחלו לפעול בתוכה. הם היו גורם משפיע שלא ניתן להתעלם מכוחו העולה ומדרישותיו הסקטוריאליות התקיפות. רובם הצטרפו כמו א-זאהר למפלגה הרב-תרבותית שקיבלה אותם בזרועות פתוחות מסיבות אידיאולוגיות ואלקטוראליות כאחת. בין הנימוקים להתייצבותה של המפלגה לצד המהגרים היה הנימוק העיקרי: אחרי העוולות שעשינו ליהודים צריך למנוע כל שמץ של גזענות מתחדשת וצריך לתמוך ולקדם את אוכלוסיית המהגרים החדשים קשי-היום. 

א-זאהר התקדם בהיררכיה של המפלגה הרב-תרבותית בזכות כישוריו האישיים ובעיקר בזכות כושר-הנאום שלו, וגם בזכות תמיכתם של המוני מהגרים שהצטרפו למפלגה. עברו עוד מיספר שנים עד שא-זאהר הגיע לעמדה שממנה יכול היה להתמודד על תפקיד מועמד המפלגה לראשות המדינה. רבבות פעילים מסורים גייסו את מיליוני המהגרים במדינה לתמיכה במפלגה הרב-תרבותית. המיעוט הגדול שכבר התבסס בכל שדרות המימשל רצה גם את התפקיד הרם במדינה.

א-זאהר זכה במירוץ למועמדות מפלגתו לראשות המדינה, ובבחירות הכלליות הוביל את המפלגה הרב-תרבותית לניצחון ההיסטורי: ראש מדינה מוסלמי שני בארץ אירופית.

בעולם התקבלו התוצאות בתדהמה ובחשש, בעיקר בארצות שבהן התגוררו מיליוני מוסלמים. כל הלילה חגגו המוני מוסלמים את הניצחון בכיכרות המרכזיות וברחובות כל הערים במדינה, כשהרמקולים במסגדים קוראים לבוא לתפילת-הודייה, הנשים מגלגלות בלשונותיהן קולות-שמחה כמסורת המזרחית והגברים שואגים "אללה הוא אכבר". נדרשו עוד מיספר ימים עד שגם בני המיעוט הנוצרי למדו לבטא את שמו המדוייק של א-זאהר.

למחרת בבוקר התעוררו עשרות מיליוני גרמנים אל בוקר חדש עם הקנצלר הנבחר מחמוד תייאסיר א-זאהר שירש את כיסאם של ביסמרק, אדנאואר ו-וילי בראנדט.

את נאום הניצחון בפני פעיליו פתח א-זאהר בפתיחה המסורתית: "ביסמיללה אל רחמן אל רחים." אחר-כך תאר את דרך החתחתים שעבר מאז ילדותו במחנה הפליטים בלבנון דרך קשיי הקליטה בגרמניה ועד הגיעו לצמרת המפלגה הרב-תרבותית. א-זאהר לא הסתיר את כוונותיו. "אזרחיה המוסלמים של גרמניה מהווים 58% מאוכלוסייתה, ועל-פי נתוני הסטטיסטיקה הממשלתית יגיעו בעוד שלוש שנים ל72% מן האוכלוסייה. אני מבטיח לא לפגוע בזכויותיו של המיעוט הנוצרי ולאפשר לו לקיים את אורח-חייו כפי שקיים עד עתה, כולל חופש-פולחן ולימודי-דת בבתי-הספר.

"יחד עם זאת לא נוותר על מה שמגיע לנו עקב היותנו רוב בארץ הזאת: הדת הבכירה תהיה דת האיסלאם והחגים הרשמיים יהיו החגים המוסלמיים. שתיית-יין ואכילת בשר-חזיר יורשו רק בכפרים שבהם יש רוב לא-מוסלמי. כנסיות שגובהן יותר ממסגדינו יועברו לידינו. בשלטים הציבוריים ובמסמכים הממשלתיים תבוא השפה הערבית לפני השפה הגרמנית. יחד עם זאת נדכא בתקיפות כל גילוי של אלימות כלפי המיעוט הנוצרי ולא נרשה פגיעה במקומות מקודשים לנצרות."  

הפעילים קיבלו את דבריו בתשואות סוערות והתפזרו לבתיהם. הצופים הלא-מוסלמים שראו את השידור בבתיהם התקשו להירדם. "גנבו לנו את גרמניה מתחת לאף" – אמרו בלחש בינם לבין עצמם.

א-זאהר נשבע אמונים ברייכסטאג כקנצלר של "איסלאמישע רפובליק דויטשלאנד" וכמפקד העליון של הצבא הגרמני, כשהוא מניח את ידו על ספר הקוראן. הוא נשא את נאומו בשפה הערבית, והצירים שאינם מבינים ערבית הקשיבו לתרגום דבריו באוזניות. בסיום נאומו הודיע א-זאהר על סגירת השגרירות הישראלית וגירוש עובדיה. הוא שלח ברכה למדינות המוסלמיות ובמיוחד ל"אחינו היקרים בפלשתין", ו"למוסלמים הבונים את חייהם ועומדים על זכויותיהם בכל ארצות אירופה."

ואכן, באירופה עקבו בדאגה אחרי תוצאות הבחירות בגרמניה. ברוב ארצות אירופה חייתה אוכלוסייה מוסלמית גדולה והתרחיש בגרמניה הפך להיות מציאותי גם בארצות אלו.

צרפת, שעברה ראשונה לשלטון מוסלמי, היתה הראשונה שבירכה את הקנצלר החדש של גרמניה. נשיא צרפת, ג'יהאד מוחסיין, הביע את תקוותו לשיתוף-פעולה הדוק בין ארצו ובין גרמניה. ארמון האליזה בפריז קושט בדגלי צרפת וגרמניה החדשים, וממגדל אייפל נורו זיקוקי-דינור מרהיבים. ביום שישי נערכו תפילות חגיגיות במיספר מסגדים, שאחדים מהם שימשו בעבר ככנסיות והוסבו לדת החדשה ללא התנגדות מצד הצרפתים האדישים. התפילה המרכזית נערכה במסגד אל-נוטרדאם והשתתפו בה הנשיא מוחסיין וכל ראשי המדינה.

מכל מנהיגי המדינות הגיעו מברקי-ברכה לקנצלר הנבחר, ורק הוותיקן הבליע בתוך ברכתו בקשה זהירה לשמור על הזכויות הדתיות של המיעוט הנוצרי.

זמן לא-רב לאחר-מכן נצרב יום אחר בהיסטוריה של גרמניה במאה ה-21. הדבר אירע בשלהי אוקטובר 2022.

באותם ימים הגיעו לשיא מחריד המהומות הגזעניות של נוצרים קיצונים ששטפו את גרמניה במשך שנתיים מאז נבחר א-זאהר לקנצלר.

הזעם על בחירתו של אזרח מוסלמי לתפקיד הרם במדינה פרץ החוצה למחרת השבעתו של א-זאהר ברייכסטאג. גרמנים רבים הביעו בשיחות פרטיות את הזדעזעותם, אחרים אמרו ש"צריך לעשות משהו," וצעירים גלוחי-ראש ניסו לפגוע במוסדות מוסלמיים ברחבי המדינה. שירותי בטחון הפנים דיווחו על טיפולם הנמרץ בהתארגנויות ניאו-נאציות ובחברי תנועות נוצריות שהפגינו ברחבי גרמניה. הסיסמה הנפוצה בהפגנות היתה: "גרמניה לגרמנים, מוסלמים ראוס!"

תחילה נקטו השלטונות בקו פייסני כלפי גילויי הגזענות, אך כשאלה התרבו והחריפו נתן הקנצלר א-זאהר הוראה להפעיל יד קשה נגד הניאו-נאצים.

חילופי מהלומות בין שוטרים ובין מפגינים נוצריים הפכו למחזה שכיח. "גרמניה לא תחזור לשנות השלושים האפלות של המאה הקודמת" – הצהיר א-זאהר. אך ההתקוממות העממית צברה תאוצה והתפשטה בכל רחבי גרמניה. שוטרים ירו על מפגינים, מפגינים היכו מוסלמים, שלושה מסגדים הועלו באש והאבטחה סביב הקנצלר א-זאהר תוגברה. אך כל אלה לא הועילו ביום פקודה.

ערב אחד, ב-28 באוקטובר 2022, התמקם צלף על גג בית בן ארבע קומות בברלין. הוא ירה שלוש יריות מרובה-צלפים מתביית לעבר אדם שיצא עם פמלייתו מתפילה באחד המסגדים בעיר. היריות פגעו בדייקנות באיש שהתעכב לרגע ללחיצת-יד על מדרגות המסגד. בואו של האיש למסגד אומנם נשמר בסוד אך מישהו הדליף את המידע לארגון ניאו-נאצי קטן שאיים מזמן להתנקש באיש. הוא נפל על המדרגות, כשהוא מצמיד את ידיו בחוזקה אל חזהו. אנשי פמלייתו הזעיקו את האמבולנס שהיה בכוננות ליד המסגד, הרופאים מיהרו אל הנפגע, אך הפגיעה הישירה הייתה קטלנית. לרופאים לא נותר אלא לקבוע את מותו של קנצלר גרמניה מחמוד תייאסיר א-זאהר.

הידיעה על מותו היכתה בתדהמה את אזרחי גרמניה ובמיוחד את המוסלמים. הפגנות-זעם פרצו בכל רחבי גרמניה והתפשטו אל הארצות הסמוכות. חבורות של צעירים מוסלמים תאבי-נקם פגעו בכנסיות, בחנויות של נוצרים ובעוברי-אורח נוצרים שלווים. קטטות אלימות התפתחו בין נוצרים ומוסלמים ובין מתפרעים מוסלמים לכוחות המשטרה. 

הממשלה התכנסה לישיבת-חירום דחופה ובחרה קנצלר זמני במקומו של הקנצלר שנרצח:  אריבאת אצ'לבי, אזרח מוסלמי ממוצא תורכי שהיה האיש מס' 2 במפלגתו של הקנצלר המנוח. הוא נשבע אמונים בישיבה מיוחדת של הרייכסטאג והודיע בו-במקום על הפעלת חוקי-חירום נגד האירגונים הנוצריים הקיצוניים. נאסרו תפילות בכנסיות, ונוצרים שלא נולדו בגרמניה גורשו ללוכסמבורג, המדינה הנוצרית היחידה באירופה. הוא הוסיף שניתנה הוראה לכל גופי הביטחון הפנימי לעשות הכול ללכידתו של הרוצח הנתעב.

בכל ערי גרמניה סיירו כוחות-משטרה מתוגברים ובכיכרות המרכזיות הוצבו טנקים למניעת הפרות-סדר. השקט חזר בהדרגה למסלולו, והיחסים בין הרוב המוסלמי והמיעוט הנוצרי שבו לרגיעה זמנית כפי שהיו בעבר.

הרוצח עצמו לא נתפס.

כעבור זמן קצר עברו זרקורי התקשורת העולמית מגרמניה למוקד-חדשות אחר. בריטניה נערכה לבחירות כלליות כאשר כל הסקרים מנבאים תבוסה ללייבור ולשמרנים, וניצחון מוחץ למפלגה החדשה "אל ואטאן" המוסלמית.

האימאם הראשי של האי הבריטי והמלכה-האם החדשה פאטמה הראשונה הופיעו בשידור-טלוויזיה מהמסגד המלכותי בארמון באקינגהאם וקראו לציבור לקיים מערכת-בחירות שקטה ומסודרת.

בתום הנאום הושמע בערבית הימנון האי הבריטי "אללה, נצור את המלכה פאטמה!"

* * *

תקוה וינשטוק

סרט: תשעים שנה לעלייה הרביעית,

 90 שנה לתל אביב כעיר

"אביב בארץ ישראל, 1924-1928". צילם יעקב בן דב, חידש יעקב גרוס. ארכיון קרן קיימת וארכיון שפילברג. 50 דקות. מדבר עברית.

הייתי בטוחה שהסרט הזה – "אביב בארץ ישראל": 90 שנה לעלייה הרביעית, 90 שנה לתל אביב כעיר – יעניין רבים, אבל כשהגעתי להקרנה בסינמטק תל אביב מצאתי אולם ריק לחלוטין. מוזר להיות צופה יחידה באולם קולנוע גדול, כאלו כל העולם כבר נגמר ורק את נותרת. לאיטם הגיעו עוד עשרים-שלושים צופים בסך הכול. וזה ב"יום השלייקס", יום ג', שגימלאים משלמים בו רק עשרה שקל לכרטיס. אולי התכונה לחג – הקמת הסוכה והבישולים – מנעה הליכה לסרט, אולי כבר צפו בו בט"ו בשבט, יום הולדתה של הקרן הקיימת, ואולי ההיסטוריה שוב אינה נושא מושך... ויתכן שזה רק עניין של עיתוי ו"הכול תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל."

אני נהניתי מהסרט, מגיבוריו ובייחוד מאתריו – גם מאלה שכבר פסו מהעולם אבל עוד זכיתי לראותם – נמל תל אביב למשל –וגם מאלה שצמחו והתעצמו מאוד מאז, כגון נמל חיפה.

"אביב בארץ ישראל" מורכב משני סרטים דוקומנטריים: "בנים בונים" משנת 1924 ובעיקר "אביב בארץ ישראל" מ-1928 .שניהם נוצרו בידי חלוץ הסרט העברי, יעקב בן דב (1882-1968) לפי הזמנת קרן קיימת וקרן היסוד. איש הקולנוע יעקב גרוס נתן להקרנה עיבוד חדש וכן פסקול מוסיקלי של אלי אהרוני וקריינות של משה טימור.

הסרט מוקדש לעלייה הרביעית, העלייה של שנות העשרים שראשיתה באביב 1924 וסיומה ב-1928. זו העלייה ההמונית הראשונה בתולדות היישוב העברי המתחדש. יותר מ-60 אלף נפש. באו עולים מעיראק ומתימן – אך רוב העולים הגיעו ממזרח אירופה, ומחציתם מפולין, שהערימה גזירות כלכליות על היהודים. עלייה זו מכונה – עליית גרבסקי, על שם שר החוץ הפולני.

העלייה הרביעית נחשבת לעלייה נפרדת בגלל הרכבה האנושי. בעיקר עלייה של המעמד הבינוני, שברובה לא השתייכה לתנועות החלוציות. לעלייה זו אין את ההילה של העלייה הראשונה ושל בוני המושבות, לא את הילת החלוצים של העלייה השנייה ואף לא את האידיאולוגיה של העלייה השלישית והחלת המנדט הבריטי.

אבל היא העלייה הגדולה ביותר שהעניקה לארץ תנופה פרטית עירונית וגם חקלאית, יישבה את תל אביב, את נתניה ובני ברק וערים נוספות, והקימה תעשייה ומפעלים. הסרט משתרע על מרחבי ארץ ישראל – על יישובים עירוניים וכפריים, על הכותל המערבי וקבצניו, מסגד אל אקצה, התימנים בשכונת סילואן בירושלים, חגיגות ט"ו בשבט במושבה רחובות, "צברים" קטנים בנהלל, גאון הירדן ועמק הירדן ומפעל החשמל בנהריים: פועלי המפעל עוברים מגדה לגדה וממלכת ירדן פוטרת אותם מלשלם לה מס דרכים ומס הכנסה. ההחלטה ליבש את ביצות החולה, מפעל נחשב מאוד בשעתו. נבנה עמק יזרעאל במיוחד בכיוון חיפה, נראים הכנרת והתנור ומראות אחרים האהובים עד היום. וצועדת גם תהלוכה שעברה מן העולם – עלייה לקבר שמעון הצדיק בטבריה בהשתתפות יהודים, מוסלמים ונוצרים.

"אביב בארץ ישראל" מתעכב על תעשיית הטקסטיל המתפתחת באותן שנים, על פועלי הבניין העבריים העומסים בידיים אבן אחר אבן, על מפעלי המלח בעתלית, טחנות הקמח הגדולות בחיפה ובית החרושת למצות ש"טעמם כצפיחית בדבש". חלק נכבד מוקדש כמובן לזהב של אותם ימים – תפוח הזהב, הג'אפה אורנג', ששמו יוצא למרחקים, מתעלות המים הפתוחות בפרדסים עד לארגזי הפרי המוסעים על גמלים לנמל יפו. אורחות הגמלים משוות לסרט נופך אוריינטלי. הגמלים, אגב, כולם זכרים. את הנאקות הבדואים אינם מוכרים, ושומרים לרבייה.

ב-1925 נפתחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים. נחנך הטכניון בחיפה עם שלשה מרצים ו-25 סטודנטים "שימלאו את המחסור בבעלי מלאכה מומחים". "אגודת המשוטטים" בהדרכת זאב וילנאי מקיימת טיולים לידיעת הארץ: 100 מיל לאדם ויש להביא מימייה, אוכל וחבלים. לפתע פתאום מופיעה בסרט של הקרן הקיימת העיר הרומית העתיקה גרש (גרסה), שמעולם לא נחשבה ל"ארץ הקודש" והיא במדינת ירדן. כנראה שמשוטטיו של וילנאי הגיעו עד לשם.    

עדיין נראים חלוצים ברובשקות ויש הלובשים מכנסי בריצ'ס (אברקיים). החלוצות במשקי הפועלות עובדות בגן הירק בשמלות ארוכות רפויות, רקומות בדרך כלל, ומופיעים בריטים בכובעי קולפאק קולוניאליים ומוסלמים בחלוקים ארוכים.

הסרט מהווה גם מחווה לתל אביב למלאות תשעים שנה להיותה עיר במובן המוניציפאלי. היא נוסדה אמנם ב-1909 אך בתואר הרשמי "עיר" זכתה בשנת 1924. מקימיה חשבו מראש על עיר לא על שכונה, כשכונת בורוכוב למשל. ב"אביב בארץ ישראל" תיעוד נדיר של תל אביב המתחילה בחייה כעיר. מוקרנים בית העירייה הראשון ובית ביאליק, עדיין מבנים פעילים מאוד, וגם בניין הקזינו שריכז באותם ימים קהל של אנשי ציבור, סופרים ואמנים, בהם ביאליק.   עמודי הקזינו טבלו ממש בגלי הים – והגלים הרסו אותו ב-1939. ומופיע בית העם שבכלל לא היה בית, אלא כברת אדמה מתוחמת בגדר, וגימנסיה "הרצליה", סמלה המובהק של העיר, וכמובן העדלאידע ו"מלכת אסתר".

סרט שיש בו התלהבות עצומה מהמפעל הציוני. מעניין גם מה שאין בו: אין חיכוכים פנימיים ולא מלחמת דעות ושפות, ואין כמעט ערבים, רק  בדואים אקזוטיים ודייגים ומשייטי סירות ערבים המגיעים לספינות על מנת לקבל עולים יהודים חדשים. ב-1928, כשנוצר "אביב בארץ ישראל" המקורי, כבר נראו מאורעות 1921 רחוקים למדי, ומאורעות 1936 היו עדיין בבחינת עתיד בלתי ידוע, וב-1931  מתחילה עלייה חדשה – העלייה החמישית, עליית "הייקים".

איסי מיאקה במדיטק

 המדיטק, מוזיאון העיצוב בחולון, הוא מבנה יפהפה, מדהים בעיצובו. אולם לעיתים נדמה  שהבניין על אולמותיו הרבים מרשים יותר מהתצוגות הנערכות בו.

עתה מקיים המדיטק תערוכה מעניינת של איסי מיאקה, האופנאי היפני הבינלאומי הידוע בעיקר כאמן הקפלים והקיפולים. קולקציות הביגוד שלו מעוררות תמיד עניין רב (אך לא תמיד גם רצון ללבוש אותן. היצירות, היקרות מאוד כמובן, אקסטרווגנטיות ביותר). התערוכה נפתחה בראשית יולי ותנעל ב-25 לחודש זה.

במדיטק מופיע מיאקה באור חדש. בעיקרה אין זו תצוגת ביגוד ואין היא מיועדת – בינתיים – למסלולי דוגמנות. זו תערוכה למוזיאונים המוקדשת לחיפוש של הבד האולטימטיבי.

"אני חושב על האתגרים שנצטרך להתמודד אתם במהלך המאה ה-21," אומר מיאקה. "רובנו מרגישים חוסר ידיעה לגבי העתיד. אוכלסיית העולם גדלה – ומקורות התעשייה מתמעטים. כעת חשוב לעשות בגדים לטווח ארוך, לא לעונה אחת בלבד. איננו יכולים להמשיך לזרוק דברים. אנו חייבים להתמודד עם הבעיות הללו. יש אנשים שחוזרים על מה שנעשה בעבר. אני אינני מעוניין בכך. אני מעדיף התפתחות."

הדברים נוגדים כמובן לרוח המקובלת כיום של "קנה וזרוק" – הבגדים אינם נעשים מבד משובח ומיועדים למעשה לעונה אחת בלבד – ואחריה תבוא רכישה חדשה.

מיאקה נתון כיום כולו ורובו ביצירת אותו חומר ביגוד שיהיה יפה, נוח, עמיד וגם מאריך ימים. תוך כדי עבודה משותפת עם גאון המחשבים מיטני נמצא החומר: סוג חדיש של פוליאסטר המורכב בחלקו גם מבקבוקים ממחוזרים. לפני שבע שנים הקים האופנאי מפעל ביפן המתמחה בתעשיית הבד הזה, המתאים במיוחד למלאכת הקיפולים שלו. סרטון הנלווה לתערוכה מציג את המפעל המעסיק 50 איש ומתנהל כמעבדה מדעית-מתמטית, תוך בדיקה מדוקדקת של כל סנטימטר בד. הבגד אוסף את נפח הבד ומרסן אותו לצורה פיסולית והלובש מפיח בבגד רוח חיים.

בתערוכה מופיעות פיסות צבעוניות של הבד החדש ומוצגות כמה שמלות, חצאיות וחולצות שנוצרו ממנו, כולן בסגנון המיוחד למיאקה. לא ייאמן שניתן ליצור מפיסות שטוחות שיסודן פוליאסטר בגדים כה מורכבים, שכבות, קפלים וקפלולים הניראים כמפוסלים. 

בין המוצגים בתערוכה פופים מעור ובד, כסאות מרופדים בבד זהב וגם בצמר כבשים מתולתל (מתאים במיוחד לקיץ הישראלי...) וכן אהילי ניר עשירים בקיפולים שהתאזרחו בבתים רבים  בארץ.

* * *

מ. גנן

חמוטל בר יוסף: שירה המבקשת לגעת

 "חמוטל בר יוסף כותבת שירה יפה, זכה, מלאה ביופי וכאב, שירה  המבקשת לגעת.." (גל קרניאל, "הארץ", "ספרים", 29.9.2004.

לחמוטל בר יוסף פנים רבות: מחקר וביקורת ספרות, כתיבת מסות, הרצאה והוראה, תרגום שירה ופרוזה וכתיבת שירה. בשיריה היא שואבת מאוצרות הדמיון, ההומור והאסוציאציה החופשית. עולמה הוא עולם המדע, הכבד והדייקן מחד גיסא, המפולש לרוח מאידך גיסא. בשיריה היא יודעת "לתפוס מרחק" ולהתייחס למושאיה בקלות.

בשיריה משתקף דיוקנה  ודמויות סביבתה, עולמה, בעבר הארץ-ישראלי ובהווה הישראלי. שירתה לעיתים קלילה ולעיתים מלאת יגון, קורסת  וכורעת תחת עול המאורעות, מעמסתם הכבדה של הימים.

אמרו עליה שכדי להבין את שירתה יש צורך בתואר שני. "זה נכון רק במקצת," היא ענתה על כך. "לפעמים אומרים לי שהשיר קשה או לא מובן. אני ממש מתפלאת: נדמה לי שאני כותבת הכי פשוט שרק אפשר." (ריאיון עם שושנה ויג, "פסיפס" 62, עמ' 7).

ובשיר כתבה: "מה יש פה להסביר. / או שאתה מכיר את המקום הכואב / או שאתה לא מכיר" ("הַלֹּא", עמ' 97).

ובשיר אחר – להיפך: "הַבַּלָּשׁ הַפְּרָטִי שֶׁשָּׂכַרְתִּי / כְּדֵי שֶׁיַּעֲקֹב אַחֲרַי / סִיֵּם אֶת עֲבוֹדָתוֹ / וְהִגִּישׁ דִּוּוּחַ / בִּכְתָב סְתָרִים." ("שריקה", עמ' 6).

אוטוביוגרפיה שירית

אלי הירש  העיר: "בולט [בשיריה] הרצון לטשטש את הקשר האוטוביוגרפי של שירתה, אבל כשקוראים את השירים עצמם מתגלה שירה שמניעים האינטימיים נחשפים בה, בעדינותם ומורכבותם." ("ידיעות אחרונות", "ספרות", 4.2.2011).

שירי חמוטל בר יוסף הם במידה מסוימת רְאִי הַדּוֹר: היא צברית, ובשיריה משתקפים השואה, העלייה, מלחמת העצמאות, הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. היא כותבת על  ילדותה בקיבוץ, במושב, על חייה בעיר. אין כמעט פרק בחייה שאיננו משתקף בשירים.

בשירתה בר יוסף מקימה  יד  למשפחתה, להוריה, ל"ילדותה השיתופית",  הלא היא החברה הקיבוצית שבה גדלה, ומעל לכול – לאחיה שנפל במלחמת השחרור. שיריה הם עדות לחוזק אופייה, ליכולתה להתגבר על תלאות החיים. רבים מהשירים מספרים על קשיי חייה, אך המשוררת עוברת על הקשה והמר ומחליקה אותו כאילו היה הדבר הקשה אחד מן הדברים הקלים, המובנים מאליהם, הטבעיים. היא שואפת ליצור רושם של טבעיות וקלות בכתיבתה.

חמוטל סיימה את לימודיה בתיכון בגיל 17. תואר ראשון באוניברסיטה העברית קיבלה בגיל 20. בד בד החלה ללמד בבתי ספר תיכוניים, נישאה ליוסף בר יוסף, הסופר והמחזאי, ובתוך שמונה שנים היתה אם לארבעה ילדים. שיריה מלווים את דרכה כאשת איש וכאם, כמורה, וגם כמשוררת.

בעולמה הפנימי  קיים מין זרקור הסובב את ההווה, את העבר,  את תכולת הנוף הפנימי, שבו יש מקום לכול: עליהם היא כותבת ביושר, בלא העמדת פנים, בלי התמרמרויות על החיים. בשירים אנו  שומעים את קולה של מי שמקבלת את גורלה, קשה ככל שיהיה, ויודעת להביט אל המציאות בעיניים פקוחות, בהבנה   וביכולת התמודדות אינטלקטואלית, בטעם טוב, בחן ובהומור.

בקול הבא ממרחקי זמנים משרטטת חמוטל בר יוסף במחזור "קצת היסטוריה משפחתית" ("השתוות", עמ' 214-211)   קוים לדמות משפחתה באוקראינה (כיום, אז רוסיה-פולין). בכל שיר מתגלה פרק נוסף בהיסטוריה המשפחתית,  כגון "הַסָּבְתָא דְּבוֹרָה [שֶׁ]פִּרְנְסָה אֶת הַמִּשְׁפָּחָה בְּבִשּׁוּל סַבּוֹן וּמְרִיטַת נוֹצוֹת."  בשיר "העיר של הוריי" (עמ' 218) היא תמהה איך יהודים אלה לא חשו בריח העשן בהתקרב השואה. בשיר "חבקיני נא נינינה אוקראינה" (עמ' 220) היא  שבה לבית הוריה באוקראינה, ופוגשת שם את אוקראינה בדמות מינקת זקנה (אכן לאימה היתה מינקת אוקראינית, ויש כאן גם רמז למינקת של אודיסאוס), ומתברר שהיא ירשה את הבית לאחר הכיבוש הנאצי.

בשירים עולה הרצון לרפא את הכאב שהימים ההם הותירו אחריהם, על ידי התחדשות החיים, אותם מסמל בשיריה שולחן המטבח, החוזר ומופיע בשירים אחדים, לידו המשפחה החדשה שהמשוררת הקימה, מתיישבת. "וַהֲרֵי לַשֻּׁלְחָן הַזֶּה הִתְפַּלַּלְתִּי, / אָמַרְתִּי לְאִמִּי, בָּרִיא וְשָׁלֵם וְחַי..." ("מזון", עמ' 19). השיר הזה מעלה את תמונת ילדיה היושבים סביב השולחן, משפחה קיימת ומאושרת ולא רצוחה.

המשוררת מעלה בשיריה את דיוקן אביה ואימה, את זכר בית הילדים בקיבוץ, היא מאזכרת את טיוליה בחברת הילדים בעמק הירדן שהתאהבה בנופיו. היא כותבת על חייה בבית הילדים, על דמות "שומרת הלילה" השליטה בחייהם, שֶׁ"בַּאֲפֵלָה מְרַחֶפֶת דְּמוּתָהּ הָאַלְמוֹנִית (עִם רוֹבֶה)  ...וְהִיא בָּאָה כְּשֶׁבּוֹכִים."

בצבעים עזים מתארת המשוררת את אימת הימים בהם אחיה נפל, שהמשוררת מבקשת להחזירו לחיים בהתרפקה על זיכרו. היא מספרת על חוויותיה כמורה, וגם על כישלון נישואיה הכואבים. שירים רבים מוקדשים לאימהוּת ולמשק הבית (נושא שהיא הביאה לשירה הישראלית), לאובדן, כמו גם להתאוששות האיטית, לה מוקדש ספר השירים "הבראה".  בשיר המסכם את הספר היא כותבת:

"עַכְשָׁו אֲנִי אֲגַם / רָגוּעַ, שָׁקוּף. / צְלוּלִים יוֹרְדִים דָּגַי לְאַט / בְּצֵל הַסּוּף."

 לדברי המשוררת  "מתעסקים יותר מדי עם הסגנון, ופחות מדי עם מה שהשיר אומר, ואם הוא אומר את זה בעדינות ובחכמה או בפשטות ובגסות. [אני] לא רוצה שום תחכום-יתר סגנוני." מאידך, היא אומרת: "אני רוצה לעשות עבודה עדינה. אני מעריכה עדינות ורוצה לייצר אותה, אבל רוצה שהשיר יהיה גם עדין וגם חזק... לא יודעת אם יוצא לי  לפעמים," (בריאיון עם שושנה ויג, "פסיפס" 62).

ברשימה על הספר "לקחת אוויר" (1978) כתבה זיוה שמיר כי "לחמוטל בר יוסף כישרון רב לסימולציה של לשון הדיבור," כמו גם של לשונות אחרות – של המורה, של אישה עממית וכיו"ב, ובמיוחד לשפת ילדים ("אוויר+מים+כאב+שירה", "מעריב", "ספרות", 16.3.1979, עמ' 47). דוגמה לכך "מאחוריי מלפניי ומצדדיי / את נגלית" – לשון הלקוחה ממשחק המחבואים של ילדים. היא משתמשת בביטויים מלשונות שונות, כגון מלשון דיני אישות, מההמנון הלאומי, לשון המקרא ועוד. יש והמחברת לוקחת חופש מהאמירות הרציניות ומשתעשעת מעט במשחקי מלים תוך השיר: "שיר השרירים" ועוד.

ראויים  במיוחד לציון  האירוניה העצמית וההומור שבהם ספוגים השירים. ההומור מתבטא, בין השאר, בשימוש בלשון נמוכה ובשפת דיבור הילדים הצברית. כך, למשל, בשיר "כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד": " [...] כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד אֵין לִי אֲנִי / בַּכְלָל, יֵשׁ לִי רַק אֵין זֶה / וְאֵין הַהוּא וַאֲהָה / וְכָל אֶחָד אֶבֶן עָלַי," זאת בצד ביטויים ספרותיים גבוהים ונדירים, כגון "כֹּחוֹתַי [...] אוֹזְלִים אוֹתִי [ר"ל – עוזבים אותי, הולכים ממני]  חֲלוּלָה." ("הִשְׁתַּוּוּת", עמ' 34). 

 מקום חשוב בשיריה תופס המצלול, שאינו משחק לשם משחק, אלא אמצעי לביטוי המצב הרגשי והנימה שבה יש לקורא את השיר. למשל, צלילי העיצור צ' מבטאים מצוקה: "כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד אֲנִי מְצוּצָה וְרוֹצָה לָמוּת / לְהִתְעַטֵּף בְּנוֹצוֹת הַפּוּךְ שֶׁל הַחֲשֵׁכָה / לִשְׁקֹעַ בָּהּ כְּמוֹ צוֹלֶלֶת רְצוּצָה / וְלַעֲצֹם אֵת עַצְמִי בְּשֵׁנָה". ("השתוות" עמ' 34). וכך בשיר "מִנַּיִן צָצָה צָעֲקָה מוֹצֶצֶת"  ("השתוות", עמ' 149). כף המוסיקה אומרת את מה שהמלים מתאפקות מלומר.

* * *

ירושלים כולה 360 מעלות ללא הפסקה

http://www.jerusalem360.co.il/eng/

* * *

אהוד בן עזר: מתוך היומן, 1993:

על אסתר ראב מפי רגינה סיגד

5.6.93. שבת. בערב, עם יהודית, לתערוכה של אליהו סיגד ז"ל, אביו של רן סיגד, בגלריה נלי אמן ברחוב גורדון. אני משוחח עם רינה (רגינה) סיגד, אימו של רן, והיא מספרת לי פרטים אחדים על אסתר ראב. לדבריה הכירה את אסתר ב-1934, כאשר אסתר היתה נשואה לאלוואיל, ואילו היא נישאה אז לאליהו סיגרד. אסתר נהגה לומר לה, באירוניה, כי קנתה לאלוויל אוטו, אחרת הוא לא יכול לצייר את האקווארלים שלו.

לדברי רינה היה אלוואיל איש מקסים, אבל עם אסתר לא הסתדר. אלוואיל דיבר עם רינה פולנית, כי טרם ידעה אז עברית, ואסתר לא אהבה לשמוע את הפולנית, ולא אהבה פולנים. היא מספרת שאסתר היתה אז אישה נאה מאוד.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אלי מייזליש

1. גל המילקי יעבור

מדי כמה חודשים או שנה, באים מעוררי מדנים משלנו לעצבן את ישראל. מי זוכר את  הנבלות הללו שרק לפני מיספר שנים כתבו בכל יום ויום שהנה או-טו-טו "כל העולם" מחרים את ישראל. לא פחות; מחרים, כל העולם מאלסקה ועד אוסטרליה כולם: סין, יפן, הודו, רוסיה, ובטח-בטח גרמניה ושבדיה. ככה, "כל העולם" זה כל העולם, ומה קרה? גורנישט.

ולא רק "כל העולם יחרים" אלא אותה מפלצת ששמה "כל העולם" תכריז על ישראל כמדינה מצורעת [תקדים פילוסופי של אנשי 'פילגש בגבעה' תוצרת ישראל] ורגע לפני החרם והמצורעת גם הוסיפו "מדינת אפרטהייד".

והנה ברוך השם עברו חמש או שלוש שנים ואין חרם ואין כלום, יש סוריה ויש דאע"ש והם שוחטים בסכינים גרונות בני אדם. הכי מגוחכת באיומים אלה היא שבדיה שהכריזה כי היא תכיר במדינת פלסטין; 'תכיר'. הרי 128 'מדינות' כבר מכירות במדינת פלסטין כמו תימן או סעודיה או איראן או אפגניסטאן או הכי מרשים זו סודן. גאווה בינלאומית. אבל מר ראש ממשלת שבדיה: הכרת? או-קיי. תשלח שגריר שיגור איפה? ברמאללה? מה תעשה דבר ראשון בבוקר כשתגיע מחיפה שיירת הוואנים מסוג 'וולוו'. מה יעשו? לאן יסעו? תארגנו משחק כדורגל בין נבחרת פלסטין לנבחרת שבדיה מה תעשו? הרי תנצחו 18:0 מה התועלת לדפוק גול כל שתי דקות, זה ספורט זה? או שתקנו מהפלסטינים 300 טון זיתים דפוקים עם מי מלח? מי אוכל בשבדיה זיתים מלוחים פלסטינים?

אלה הגלים שעוברים וכנראה עוד נעבור. אבל תוצרת בית? מילקי?

השערורייה הנאיבית שעוררה כאן מחירו הזול של המילקי בברלין או בלונדון מעורר תהייה; על מי זה 'עובד'? הרי חוץ ממילקי ישנם עוד מאות מוצרים – ולאו דווקא מוצרי אכילה שהאדם מוציא עבורם כסף מכיסו, וההשוואה עם מחיר המילקי או פחית בירה היא מגוחכת כי לא רק על האוכל יחיה האדם, ולא רק השווה כסף כמו ביגוד, נסיעות ובעיקר מזג האוויר. איזו הנאה יש לבן-אדם בברלין לשבת מרותק בבית, כשבחוץ או גשם או קור מתחת לאפס, והיום ראינו בטלוויזיה את השיטפונות שגרמו לאסונות כבדים כמו כל שנה, באירופה ובארה"ב; ומה הממוצע לאורך כל השנה להוצאה כספית עבור חימום, ואין שום השוואה בין מדינתנו הממוזגת בכל השנה לעומת החורף הכבד באירופה [ואל תגיד לי שלא יורד אצלכם עכשיו גשם], וזה רק סעיף אחד וקטן. ויש באמת הרבה יותר וכולם שם יודעים אבל מתעלמים ומתחבאים כמו עכבר בחור.

הטיעון שהצעיר או הצעירה שלא מצאו עבודה או מקום לימוד, ומסתפק בחדר אחד או זקוק לסיוע ממדינה זרה להשתתפות בשכר דירה – היא נצלנית, חנפנית ושנוררית. ובכמעט כל הפרמטרים כאן בארץ, הרבה יותר נחמד בחיי היום-יום, בעיקר אם הזוג נשוי עם 3 ילדים וענייני חינוך והסעות מטרידים. לאן מסיעים את הילדים שלי ומתי ומה ילמדו שם בקרוב על חנוכה ופורים. או לאיזה פארק לוקחים את הילדים השבת? ליער בן שמן? ראיתי השבוע למשל בפארק קנדה איך אבא ו-2 ילדיו בגיל 6-7 צועדים עם תרמילי גב ואבא מסביר על כל אבן שעוברים, מה היה כאן לפני ששת הימים ומה זה בכלל לטרון.

מה מספר אבא לילד בברלין ליד תחנת הרכבת שנסעה הלוך חזור לאושוויץ? ומי היו אלה? אולי הסבא שעומד מולו.

מחר מחרתיים, שאיזה ניאו-נאצי יחטיף לו בוקס בפרצוף עם הקללה המסורתית:  du farfluchte Jude – raus!  – [חתיכת יהודי מטונף – החוצה!] – אולי רק אז יפנים איש המילקי את האמת על ברלין.    

ולא שלא הייתי 'שם' בהרבה מקומות, אבל קל מאוד לגלות את תנאי החיים הדו-פרצופיים שם, כל החיים שכל כך שונים מה'דוגרי' שלנו, ואפילו שיש כאן כל חצי שעה 'מבזק'. אבל מה יש שם 'באמת'? מה? וככל שאתה נצמד לקבוצת ישראלים בטיול מאורגן מהצד ושומע יאכנעס ללא הרף; "מדהים! מדהים!" – על כל ואדי קטן כמו נחל פולג. מדהים. הרי צריך 'להצדיק' בזבוז של 1500 $ לשבוע ב"יער השחור".

המילקי בברלין כמו שהיה כאן הקוטג', הרי זו שטות. ומה אכלנו לפני היות הקוטג' בארצנו? מה? איש אחד מת כאן מרעב? ככל שאנשי המילקי יעשו שמיניות באוויר 10 פעם ביום, ויתעקשו כי בישראל 'לא גומרים את החודש' או שאין סיכוי לרכוש דירה או כסף לשכר דירה או ש"היא לא מצאה כאן עבודה בכוריאוגרפיה," ויעשו כמו מיליון ישראלים לפניהם וירדו, ויגרמו לכך שאנו כיום רק 6 מיליון ולא 7 מיליון יהודים – נסתדר בכל מקרה.

והיות שאני אישית מכיר לפחות כמה עשרות כאלה, האמינו לי כי טוב עשו לנו [מרביתם] שעזבו אותנו. ככה גם אותם יהודים מ'שם' שסירבו או מסרבים לעלות עד היום, אז 'בלי טובות' ומי שעולה ובא אמנם 'ברוך-הבא', ואכן אשתקד [תשע"ד] עלו ארצה 25 אלף יהודים! [רובם אקדמאים] שיא מאז עליית יהודי בריה"מ, וגם נולדו כ-150 אלף ילדים יהודים ואם נוריד את אנשי המילקי שירדו [9,000] מתברר כי נוספו לנו יותר מ-160 אלף יהודים השנה. אז כאמור בלי טובות.

היתה בעבר תקופה [לפני כ-40 שנה] שזיעזעה אפילו את רבין שקרא להם "נפולת של נמושות" והיינו בקושי כמחצית יהודים בארץ מהיום, וכל יורד באמת קילקל את המאזן. אבל מאז, שמרבית הישראלים התגוררו ב'שיכון' או 'עמידר' עם בלטות שחורות וטיח מתקלף, והפתח' חַדַר כל לילה מירדן והרג יהודים ובעיקר חיילים בבקעה ביו"ש – כיום מחצית האוכלוסייה לפחות מתגוררת בתנאי ארמון לעומת אז, והתמ"א-38 וה"פינוי-בינוי", משנה את המראה האורבני של הארץ לבונבוניירה לעומת רמת הדיור באירופה שרובה מתגוררת בדירות ישנות אפילו בני 100-200 שנה, ולך לדרום איטליה או סיציליה או אפילו לדטרויט שמחציתה עזובה ונטושה ואפילו הכלבים שם מתו מרעב.

יש ביטויים ברחוב שהנייר אינו סובל ובעיקר לא נייר עיתון, אלה הן קללות בערבית בעיקר שאין להן תרגום לעברית, למשל; אינעל אבו-אבוק יא שרמוטה. אבל אין לי בלב על אנשי המילקי לא קללות בטן בערבית ולא ברוסית, רק גועל. כפי שנגעלתי באותו ערב מוצאי יום-כיפור [ההוא] כשאחד מחיילי הפלוגה הגיע למסדר [לפני ירידה לסיני ואח"כ לחציית התעלה] עם נעלי אצבע ['אילת']. והמ"פ ללא שהיות פשוט זרק אותו מהפלוגה. וככה הם נראים בעיניי, עם נעלי אצבע.

הגל הזה – מילקי, אמנם יעבור, אבל ברבות  הימים ילמדו את זה בספרי היסטוריה כאחד האירועים הנתעבים בחיי עם הזה, שללא בושה מבקש מילדי הנאצים נדבות; פקידי עיריית ברלין [יעני 'הנחה' לשכר דירה לסטודנטים. ונגיד

2. גבעת המטוס

הרבה דיו שפכו עיתונאים על הנייר בעקבות המהומה שנוצרה בעניין 'גבעת המטוס' – אתר בנייה בדרום ירושלים שמלשיני 'שלום עכשיו' פירסמו בארה"ב רגע לפני שנתניהו נכנס לשיחה עם אובמה.

אני כמעט בטוח שרוב תושבי ירושלים מעולם לא דרכה כף רגליהם על אדמות "גבעת המטוס" ואינם יודעים בכלל מה זה האתר הזה, וכמובן שאר אזרחי ישראל. אפילו השלט הקטן מדרום לארנונה וה'פילבוקס', שהיווה עד ששת הימים הגבול עם ירדן, הוא שלט דהוי ושחוק, חלוד שאינו מעיד על כלום.

השם 'גבעת המטוס', הוא לזכר הטייס דן גבעון ז"ל, שביום השני למלחמת ששת הימים הטיס מטוס  'פוגה' – מטוס אימונים של חיל האוויר שהוסב במלחמה למטוס קרב קטן, ובשעה ש'ירד' על השיריון הירדני שהיה שם, ירו בו הירדנים והוא נפל. הסיפור על דן ראוי שיסופר עם מנת כבוד ראוייה ולא כאן המקום. חבל.

אבל אותו יריב אופנהיימר, שאצה לו הדרך לבית הלבן להלשין וש'מת' להחזיר את האתר לערבים, צריך לדעת כי אדמת הגבעה רווייה בדמו של לוחם יהודי, ורק יהודים בעיקר מירושלים, יוכלו בבוא העת להקים שם יד לזיכרו, כשהגבעה כולה תכוסה בבנייני מגורים לאלפי יהודים, ולא לרגע לחשוב כי ערבים יכתתו על אדמה זו את רגליהם. 

והנה, מגיעים משת"פים ומעלים טיעון שחוק ועלוב כאילו אם אכן תהיה שם שכונה יהודית, הרי תיחסם דרכם של ערביי בית צפפא [החלק הירדני] להתחבר ל'פלסטין' שתקום על כל אדמות קווי 67 כולל אדמת גבעת המטוס, כי לא יוכלו לנסוע על הכביש [מס' 60] שמחבר את דרום ירושלים לבית לחם [ולגוש עציון] וריבונו של עולם  אוי ואבוי; שכונת בית צפפא תנותק מפלסטין אללה ירחמו.

תאמינו, זה הטיעון. לערביי בית צפפא יהיה 'קשה' להגיע בבוקר לשוק של בית לחם לקנות עגבניות. ודובר הבית הלבן 'קונה' שטות זו ומעלה את עצמו לשידור וגוער בנתניהו כי הוא בא בכוונה לירוק בפרצופו של הנשיא.

אם אישור בנייה [סופי] של הוועדה המחוזית של ירושלים היא יריקה בפרצופו של הנשיא – מה קרה עם 'הר חומה' שהנשיא בוש [ה-2] הזהיר את נתניהו שלא לבנות שם ושהיא כבר מלאה עם 50 אלף יהודים ושהיא 2 ק"מ דרומית-מזרחית לגבעת המטוס? ומה עם שכונת גילה שהיא גם קילומטר מערבית לגבעת המטוס ונושקת לבית ג'לה? אלה ה-80 אלף יהודים שם, לא יורקים בפרצופו של אובמה, רק אישור הוועדה של  2,260 דירות מול רמת רחל? [ממש מעבר לכביש]. כולו, יבנו שם בין 40 ל-50 בניינים. זהו. רבע רחוב בברוקלין.

איני יודע מי יותר טיפש – אופנהיימר או הדובר של הבית הלבן? הרי אפילו אם יעלו קוצים בפניו של הנשיא ואפילו אם יצמחו שוב השערות על ראשו של אופנהיימר הקירח, יבנו שם בתים ובעוד מקומות שילבינו לגמרי את שיער הנשיא, כפי שבנו יותר מ-20 שכונות לאחר ששת הימים במזרח העיר בצפון העיר ובדרומה – כולו שטח ירדני לשעבר. הכותל וחידוש העיר העתיקה ו'החורבה', הגבעה הצרפתית, רמות אלון, רמות אשכול, רמת שלמה, פסגת זאב, נווה יעקב, תלפיות מזרח ועוד – שמתגוררים שם מאות אלפי יהודים. ולכל אלה קורא הבית הלבן ללא בושה "התנחלויות לא חוקיות."

העניין הוא שלאובמה יש עוד שנתיים + חודש, קרי – 25 חודשים לכהן כנשיא. זה המון זמן מבחינת המזרח-התיכון ויכולים להתרחש כאן בשנתיים אלה הפתעות נוסח דאע"ש אם לא יחוסל תוך כדי כהונתו. ואפילו אם יצליח אובמה לחסל את הדא"ש הזה בעזרת קואליציה, ויתר דברי כהונתו הלא מוצלחת יסובבו באותו עניין ששמו המזרח התיכון, בסופו של יום הכהונה יתברר לו כיצד הוא ניסה לעוות כאן מציאות עם הגינויים לנתניהו וה"התנחלויות" במזרח העיר.

אין לי מושג מי יחליף אותו. רואי השחורות מכאן ומשם כבר מתנבאים לא משנה מי יהיה הנשיא, המדיניות של בית הלבן לא תשתנה. ככה? ואולי כן? ואולי יתברר שם בסוף כי רק ישראל יכולה לחולל שינויים לטובה באזור? כי  מי מסוגל ויכול? מי? סוריה? לבנון? עיראק? או אולי הננסית קטאר? זו בת ה-200 אלף האזרחים הערבים [בנוסף יש 2 מיליון עובדים זרים ממזרח אסיה המשמשים כמו עבדים].

ישראל – בשל כוחה הצבאי והמדעי-כלכלי, היא היחידה באזור שבבוא הרגע, תוכל ארה"ב לסמוך עליה ולא על אף אחד אחר. ועל זה דוֹבר הבית הלבן אינו מדבר. וכשהרגע הזה יגיע אני רוצה לראות  את פרצופו.   

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק חמישי

צפת שוקטת על שמריה

צפת שוקטת על שמריה כסוכת-אבנים דלה המתנוססת בלוע הר-געש. השנים חולפות. כאב הפרעות מתעמעם. איברהים פחה המצרי עודנו מושל על הארץ הנרגשת. רק ימי אפרת חומקים כצל עובר, חולפים בסימטאות-האבן הצרות של הרובע היהודי. היא נמלטת מזכרונות מרים וחוששת מהעתיד-לבוא. מתיקות-סתרים מפכה בה ומוצצת את נפשה, וככל שתתבגר ותיף, כן ייפער החלל בליבה, והדמיונות מושלים בה ומרגיזים את נפשה.

הרובע היהודי בנוי על מדרגות המדרון המערבי, והרבעים המוסלמים – על המדרונים המזרחי והדרומי. על ראש ההר נמצאים שרידי המיבצר הגדול, בעל החפיר העמוק והחומה המשולשת, זו המצודה הדָ'אהירית, מעוז צלבני מימי-הביניים, אשר עַלי אִבְּן דָאהִיר אִלעוֹמָר הקים על יסודותיו מיבצר, ובינו לבין העיר מפרידה רצועה צרה של גינות ובוסתנים.

לבושה בכתונת סרוגה, שחורה, כבגדי הפלחיות, ובגרביה הכחולות, עולה אפרת אל שרידי המצודה. משם ניגלה לעיניה מראה נהדר, בעיקר לפאת צפון-מזרח: רמת-הבשן מתנוססת מעל הגיא הבולט-לעין של הירדן, לועות הריה הכבויים, שחרטומיהם קטומים, משחירים על רקע האופק, כהדומים לזריחת השמש, והדרך לדמשק עוברת ביניהם. לרגליה משתרע ים כינרת – הניראה כה קרוב עד שדומה כי היא יכולה לפרוש כנפיים ולקפוץ אל חלקת פניו הכחולים, ובכל זאת הוא מרוחק שעות הליכה רבות. מעבר לבקעת גינוסר אפשר להבחין בחומתה המבוצרת של טבריה, שבנה דאהיר-אלעומר לפני כמאה שנה, בשנת 1737, וממנה בולטים כמאיימים מגדלים עגולים. העיר כולה בנוייה אבן בזלת שחורה על רקע הגבעות הצחיחות והים הרוגע. כלפי דרום – חיטין, ונידמה לאפרת שהיא מקיפה במבטה גם את הגלבוע והכרמל. סביבה כרמי זית וגפן ותות ותאנה, גדרות אבן, הרדוף פורח במלוא יפעתו, שיחי ורד בר, יערה, עצי דולב מזרחי, מקלעות גפנים, ובאוויר מצפצפים בולבולים ואנקורים.

חולפים הימים בצער ובציפייה, והחלומות מעוררים. הבשר נמק בגעגוע סתום, והנפש מפרכסת וכלָה לעלות מקליפותיה ולהיצרף מסיגיה ומטומאותיה באש המטהרת. ותשועה אין. והשטן מציק. והשֵד מתעתע. ותנים מייללים בלילות. וכשהיא יוצאת לצרכיה בבית-הכיסא שבחצר, פוֹרציאל ופְלוֹציאל, קָפקָפוֹני ובּילִיד בן הנאד – שֵדי הקוּס ושֵדי התחת עולים מהבור ומתעלזים בחלחולתה ומדגדגים אותה כשהיא מחרבנת כאילו הזובי של חסן בן הקאדי מטייל בקרביה בדמות הצואה (שהיא בגימטריה צב"י) שלה ומענג אותה בחיספוס מזוהם. פרשים כבירי-כוח באים לבקרה על משכבה בלילות, אבק מדבריות רחוקים מזהיב פרסות סוסיהם, חניתותיהם פולחות בה תלמים של ערגה, מתוקה כדבש פרחי הגליל, תוקעים בה ותוקעים, מחממים את ביטנה, פוערים את פי טבעתה וממוטטים את עמודי רגליה כרעד אדמה. רק ימי חג ומועד מתגברים במעט על שבועות התוהו וחודשי השיממון ומביאים שעות נדירות של מרפא לאפרת בת הרב שבתאי לוין, שגאוותה סלעית ונפשה רצוצה.

כבר למוחרת שמחת פורים עוקרת המשפחה לדירה שכורה למשך חודש ימים. ומיד מתחילים בהכנות לחג הפסח בדירה שפונתה. ערבים נושאי שקים על גבם, משמיעים צליל כפעמונים, עוברים בסימטאות ומכריזים בקולי-קולות:

"וַייסֵען כֵּיסָאלָאך, אימבּאייד, אינחַאס! – הלבנת כלים, הלבנה, נחושת!"

"יאללה, יאללה, תעָלוּ הוֹן! – מהרו, בואו הנה!" – קוראת האם.

"נְהַארַכּ סָעיד יַא סִית רחל!"

"נהראכ סעיד ומְבַּארכּ, יא רשיד."

"וֵין אִ-טַנַגֶ'ר, יא בִּנת-חלַאל? – היכן סירי הנחושת, הוי אשת-חיל?"

ורחל, בעזרת שתי בנותיה ופָטְמָה, הפלחית מעין-זיתים העובדת בביתם, מוציאה את סירי הנחושת, טַנְגֶ'רֵע או טַנגֶ'רוֹת, מגדול עד קטן, ומוסרת אותם לרשיד. זה טומנם בשקו, ובינתיים יושב עליו ומספר כדרכו מעשיות על ג'וחא ועל אִ-נַסיבּ, הגורל, השולט בחיי האדם והבהמה. שומעות הנשים ומניעות בראשיהן, רחל מגישה כוס מֵי-שקדים צוננים, הערבי מודה לה והולך לדרכו.

שבוע לפני הפסח הוא מחזיר את הכלים, מבריקים וחלקים כביום קנייתם, לאחר שלִיבֵּן אותם בהתיכו את מוטות הבדיל טיפות-טיפות על הנחושת לכסותה. אפרת מתבוננת בדמותה המתעקמת בנחושת, שמוּרקה ולוּבְּנָה, כאילו מסתמנת בכך עבורה בשורה של שינוי.

[רשיד, מלבין כלי הנחושת בצפת, ביקש לקחת לאישה שנייה את פטמה, הפלחית מעין-זיתים שעבדה בבית הרב שבתאי לוין בצפת, לאחר שסיפרו ברבים שהרתה לו (לרשיד, ואמר בתימהון שלא ידע שאפשר לעשות ילדים מהתחת!) – אלא שלא היה בידו די כסף או צאן וכבשים למוהר. ולימים נשחט ויש אומרים, בידי בני-משפחתה של פטמה שאת כבודה חילל, וראשו נמצא בגיגית הנחושת שבהלבנתה עסק, ואבר-המין שלו זרקו לכלבים. וכשבגר בנו-בכורו, שחט את אביה הזקן של פטמה, והמשיך ללכת עוד שנים רבות עם השק של אביו על גבו בסימטאות צפת ולקרוא: "וַייסֵען כֵּיסָאלָאך, אימבּאייד, אינחַאס! – הלבנת כלים, הלבנה, נחושת!" – ממני, המלביה"ד].

בחדרים טוייח כל פגם שנמצא בקירות. הדירה סויידה פעמיים בצבע תכלת-שמיים מרנין. לאחר שיבש הסיד, מתחילות האם ובנותיה, יחד עם פטמה, בניקוי קפדני של החלונות והדלתות. הרהיטים מחדשים מראיהם. רצפות האבנים הגדולות, שאריחהן שונים במידתן, מנוקות ומקורצפות עד שנוצצות כשיש משובח. אז כורעת פטמה על ארבעתיה לשם ה"כּוּחֲלָה", מריחת צבע-שמן תכול בחריצי המרצפות. הקווים יוצאים מתחת ידיה ישרים ושווים בעוביים, ללא יוצא-דופן. מרצפות החצר, לפני הכניסה לבית, ממורקות אף הן, חריציהן צובעו בתכלת שמיים, והדירה נראית שופעת אור וצבעים רוגעים.

יום רודף יום וקרב החג. הכלים הוכשרו וסודרו על האיצטבאות. כד החרס הענק, הטַנְגֵ'ע, המשמש כלי-קיבול למים, הורד יחד עם שאר כלי-הפסח מן העלייה והוכן לקליטת מי עין-אלעפייה. בנות צפת הולכות כמנהגן אל המעיין, לשאוב מים לכדיהן ולשאתם על ה"בייגֵעל", מטפחת גדולה ומגוללת המונחת בעיגול על ראשיהן, כמנהג הפלחיות. הלוך וחזור, הלוך וחזור הן צועדות, זקופות קומה ונטויות גרון – שלא יפול הכד, עד אשר מתמלאת הטַנגֶ'ע מים שיספיקו לשמונת ימי החג.

אפרת הולכת אף היא, מובדלת-מרצונה וחתומת-פנים. קומתה מיתמרת, הכד לראשה, מונח על מקלעת שערה הכבד שאותו היתה מברישה היטב במברשת, והיא מחזיקה ביד אחותה הקטנה ציפורה.

לפתע, חלוקי-נחל חדים מתעופפים לעברן, וצחוק מרושע, יהודי, "קוּרבֵע! שָׁרמוּטָה! פִּיצָ'ה! [פּיצָ'ה במלרע, קוּס בהונגרית, כיצד התגלגלה לִקללות של בנות צפת? ­אתמהה על המחבר. – ממני, המלביה"ד]. פְּרִיצֵעס פִיל-תִיזהָא בַּאבּוּ-אבּוּהָא!" – מתלווה לאורך דרכן, מסתתר מאחורי משוכות-האבן וגדרות-הבוסתנים, במשעולי היסמין וורד-הבר. בשפתה התחתונה של אפרת מקפץ הפירכוס העצבני, שגרם לאנשי צפת לטפול עליה ולומר כי השד נשק לפיה וצבט בעפעפיה. אפרת מושכת בחוזקה ביד אחותה, מבלי להסתכל לצדדים. אבן נחבטת במצח ציפורה, דמה זב. אפרת מניחה כדה על הארץ, מוחה דמה ודמעותיה של הקטנה, מגפפת ונושקת אותה, מאמצת אל חזה ומשביעה:

"פֵייגָלֶה, לאימא תספרי שנפלת."

"אבל מדוע, פִירָלֶה? מה עשינו להן?"

מגיע בוקר יומו של ה"סדר".

מן המיטבח הקטן, הזמני, נותן ריחו צלי נפלא שהכינה הרבנית רחל, צלי בשר-כבש בתפוחי-אדמה, שאותו תאכל המשפחה מוקדם לפני-הצהריים, כי מכאן ועד ל"סדר" אין אוכלים.

פטמה התקינה מבעוד מועד את הגיגית הגדולה, לרחיצת ציפורה. עיני הילדה נשואות אל הבגדים החדשים והנעליים העשויות עור טרי. והנה מגיעה השעה שבה מתחילים בני-המשפחה, רחוצים ולבושים בגדי-חג, לעבור אל הדירה, המחודשת אף היא לכבוד הפסח. לב אפרת עולה על גדותיו. היא חשה עצמה מאושרת, כמדי שנה ביום הזה, מילדותה, אלא שבשנים האחרונות היא הפוסעת ראשונה ומוליכה את אביה. פטמה נועלת אחריהם את דירת-החמץ ולוקחת עימה את המפתחות לעין-זיתים.

פטמה מסתלקת למשך ימי-החג, אבל מותירה אחריה את הניגון של שירה האחד: "הראיתם, הראיתם, / אנשי הרחוב, / הראיתם את שאהבה נפשי, / על פִּרְדָתוֹ? – "

פטמה אוהבת לספר לשתי הבנות מעשיות על רוחות מזיקות השוכנות בבור המים ובענפי עץ-הרימון, להפחידן בשדים הטורפים תינוקות, ובעוֹפְרִית השדה-המכשפה, שמתחפשת לסוסה אצילה ומנצחת בכל התחרויות – אך הרוכב עליה – עכוזו נחרך באש הגִ'הָנֵם, הוא הגיהינום.

לפני הפסח גילתה לבנות סוד: "ארבעים גנבים התחבאו בַּטַנְגֵ'ע, כד-המים, והשמיעו נחרות מדי לילה. הסתתרו בו שם, מתחת לקמרון של עליית-הגג. עד שלילה אחד התעוררו – וכולם נהפכו לנסיכים. מיד ירדו למרתף הבית, פגשו חבורה של נסיכות מכושפות. מה הכישוף? – היו לבנות, כמעט שקופות, רק השיער אדום כמו שלך, אפרת חביבתי יַא רוּחִי יא עַלְבִּי. מיד נכנסו יחד למחילה עמוקה, הלכו-הלכו עד יִילְדִיז קיוֹסק, זה ארמון של סולטאן מחמוּד השני על הגבעה בקושטא. שם בקיוסק, לא, לא שם אלא בטופקאפי סאריי, שם הרמון-הנשים של סולטאן מחמוד השני, התפשטו זכרים נקבות ערומים וקראו לפניו:

"'פָּדִישָׁהָמִיז צ'וֹק יָשַׁסוּן! – מלכנו יאריך ימים!'

[סיומה קרול, בדרכו לארץ-ישראל אל אחיו יעקב, פרדסן בפתח-תקווה, נקלע באיסנטבול לתהלוכה שבה עבר סולטאן עַבְּדֶל מֶגִ'יד במרכבתו והחיילים רצו משני צידיה כשהם קוראים "פדישהמיז צוק ישסון!" – והעם חזר על קולות היחי וההידד, וכל אלה תיאר לימים סיומה קרול בזיכרונותיו, ומשם לקח המחבר, שאינו יודע תורכית, את ההידד. – ממני, המלביה"ד].

"סולטאן מחמוד השני חיבק את הנסיכות, הנסיכים שיחקו עם נשות סולטאן מחמוד השני ועם הפילגשים, הנסיכות שיחקו עם הנשים והפילגשים, תקעו להן אצבעות בקוּס – " ניסתה פטמה ללטף באקראי את הילדות במבושיהן אך הן נרתעו ממנה – ורק אפרת נגעה לרגע במבושיה החמים של פטמה ומיד משכה כף-ידה כניכווית, "שם, בהרמון טופקאפי סאריי מצצו להן הנסיכים הבִּיז-בִּיז, הפטמות, עלו עליהן כמו כלבים על הטיז, וכל נקבה בתורה ישבה על זוּבִּי סולטאן מחמוד השני כמו על חָזוּק המלכותי שהוא הזין של העינויים התורכי שאינו מתכופף לעולם.

"מהשעשועים האלה נולדו נסיכים חדשים, שקופים, רק השיער אדום כמו שלך, אפרת. אבל היַאנִיצָ'ארים, השומרי-הראש של סולטאן מחמוד השני, שהם הגִ'ינִים, השדים יַחְרָבּ-בֵּיתהוֹם, יֲלְעַן דִינְהוֹם – שנולדים אצל הכופרים בבּוֹסניה והתורכים חוטפים אותם ועושים מהם חיילים מוסלמים – היאניצ'רים רצו להרוג את היורש-העצר ולמנות אחד משלהם, וסולטאן מחמוד השני ציווה על הנסיכים לשחוט את המתמרדים ולפזר עליהם מלח, ומאז חיל היאניצ'רים מָאפִישׁ, יוֹק, אין – רק תיזהרו שלא יצליחו הרוחות המלוחות של החיילים המושחטים לחזור בלילה במחילה אל הבטן החלולה של הטַנגֵ'ע של הפסח שלכן," ניסתה שוב ללטף כמו באקראי במבושיהן ונדחתה בעדינות, "שממתינה כל השנה בעליית-הגג שייוולדו בה יאניצ'ארים חדשים ואז כל המים שבעֵין-אִלעַפיָה לא יוכלו לכבות את הצמא שלהם, ויתחילו למצוץ לפני החג דם מצוואר ילדים שלנו... וַי לי... וי לי..."

כן, אפרת כבר אינה מתפלאת על פטמה המששנית, ומתוך סקרנות גם נגעה במבושיה, כי שבוע לפני הפסח, כאשר רשיד המלבין החזיר את סירי הנחושת וכבר קיבל את שכרו מאימה הרבנית רחל, ראתה אותו מנסה שעה ארוכה לשכנע את פטמה שיסחוב אותה עימו למחסן בתואנה ששכחה השנה לתת ל"וַייסֵען כֵּיסָאלָאך" את הכלי הגדול למרק של המשפחה. והיה בדיבור של רשיד משהו מהשידול המאנפף, הבהמי, שבו משך אותה חסן בן הקאדי אל חרפתה, והמלמול המפתה עורר בה סקרנות עזה שהתגברה על הבושה והאשמה שדבקו בה מאז הפרעות כצרעת, והיא בלשה אחריהם וצותתה להם והציצה למחסן פנימה וראתה שם את רשיד כופף את פטמה על השולחן ועומד מאחוריה ומרים את שמלותיה הצבעונית בזו אחר זו עד שהגיע לאחוריה השחומים וסטר להם פעם ופעמיים בידיו הגסות מהלבנת הכלים ואז שלח אצבע עבה וחפר בין ירכיה מאחור חפור וחזור כשהוא מוציא מדי פעם את האצבע ומריח אותה ושם אותה גם לה מול אפה להריח ולהיאנח מהייחום שלה, וכשהוציא ממנה אנקות כאב, שהפחידו וגירו את אפרת, משך ידו ממנה והוציא את הזין שלו, שהיה שחור וגדול כשל חמור אבל זקוף כשל זכר עומד על שתיים ולא על ארבע, והחל דוחף לה בין ירכיה במקום שחפר קודם, אבל מיד הזדעזעה כולה בבהלה ומנעה ממנו את אחוריה והפנתה כלפיו את פניה והתחננה על בתוליה שאחרת לא רק שלא תימכר לבעל לעולם אלא אביה ואחיה ירצחו אותה אם ייוודע להם שנפתחה לגבר זר בנעוריה.

רשיד לא התחשב בה והפך אותה ושוב ניסה לחדור אליה אבל אז קפצה כלפיו שוב וצרחה: "ואם הייתי בתך? היית מרשה שככה יחולל כבוד בתך ויגידו שזנתה וייפגמו לנצח סיכוייה להינשא לבעל להביא לך מוהר? יא-עלבי, יא-רוחי, אל תכעס עליי, הנה, אני אמצוץ לך," אמרה וירדה על ברכיה ושמה בפיה את האבר הענק שלו, שהלך וגדל עוד יותר וגם האדים מתוך השחוֹר שלו וגם מצחו ורקותיו של רשיד האדימו כהולך עוד מעט להתפקע, אבל היא לא יכלה להכיל בפיה יותר מהעטרה של האבר הנימול, ועל כן משך והעלה אותה בשני שדיה, מושך בפטמות השחורות, שבכורעה כלפיו כבר הכניס ידיו למפתח שמלתה ושלף אותם משם, ושוב סובב אותה, בטנה על השולחן, ושוב פרע את שמלותיה, ושוב נתגלו לעיני אפרת אחוריה השחומים ממש כשדיה, שהמשיך לתפוס בהם מקדימה ולעסות אותם עד שגדלו תחת אצבעותיו המחוספסות והיו כשני כדים זקופים הפוכים – והיא צעקה: "אני בתך! בידיך אני! וֵיין חִילְמַכּ, יַא אַבּוּיִי? היכן רחמיך, אבי! בַּעֲתִינִי א-זוּבִּי פִיל טִיזִי וַחַלָסְנָא! – שים לי את הזין בתחת ונגמור!" ­– ואז הניח רשיד את כף-ידו השמאלית מתחת לסנטרה, מה שניראה כאילו לא פעם ראשונה להם לעשות את הדבר, ופטמה ירקה בה מלוא החופן, והוא סך ברוקה את התחת שלה והכניס את האבר הענק שלו, שכבר היה כניראה כל כך מגורה, שבהיותו באמצע הדרך, חציו בחוץ, כבר החל בעליו נאנק כהולך להיחנק והוא נכנס ויצא בחלחולתה, נכנס ויצא בה כאילו לא ייגמר לעולם – – וגם כששלף לבסוף את צינורו החמורי, שהיו עליו פה ושם כתמי צואה (שהיא בגימטריה צב"י) נישאר שְׁחוֹרוֹ זקוף ומתיז לבן על אחוריה השחומים של פטמה, כפתיתי השלג הרכים ביום חורף על כיפות הבתים בצפת.

כאן אפרת היפה לא יכלה להתאפק למחשבה שהפלחית הערבייה מעין-זיתים העובדת בביתם, ושהיא-עצמה, בת הרב שבתאי לוין, שתיהן בתולות רק מלפנים ­– וכל קרביה נרגשו למראה ההזדווגות, ידה ירדה מעצמה אל מבושיה ובעוד הזרע הלבן של רשיד ניתז מעל אחוריה השחומים של פטמה וריחו ממלא את מחסן הכלים, היתה האצבע של אפרת תקועה עמוק בקוס הבתולי שלה ובעמידה היא בועלת עצמה בהרגשת תענוג ותיעוב נוראה ולוחשת כמין טליסמא בין עווית לעווית: "שמע ישרוּאֵל, שמע ישרואל, אדוניי אלוהינו אדוניי אחד!"

וכשסיים שטף רשיד את אברו ופיו במים וסבון, כדרך הערבים.

פעם אחרת שמעה רעש מהמחסן וראתה את רשיד מכניס לשם נער ערבי מבוגר ויפה עיניים ועושה לו בדיוק כמעשה בפטמה, דבר לא החסיר ממנו. והנער תחילה נאנח ובכה בפה חסום בכף ידו הגדולה של רשיד, פירפר כעומדים לנעוץ בו פגיון המוות, אבל אחר רגעים אחדים אורו פניו והיו דומים לאלה של פטמה בהתמוגגה מעונג בידי רשיד, וגם הקולות היו דומים. [אני חושב שהוא התכוון לנקודת הגִ'י של הגברים בתחת. ­– ממני, המלביה"ד] ורק לאחר שנגמר הכול חזר הנער היפה לבכות בחשאי וקיבל פארות אחדות מרשיד והלך לדרכו בהליכת אווז באחוריים קרועים, ואילו רשיד שטף את אברו ואת פיו במים ובסבון, כדרך הערבים, וכל פעם שהיתה נכנסת לבדה למחסן היתה מרתתת כולה.  

בערב החג מֵסב בראש השולחן אביה של אפרת, ר' שבתאי לוין. עיניו הריקות מתבוננות נכחו באור המראה האחרון שראה בבית-הקברות, סמוך לכרם הזיתים, בטרם חשכו הן לנצח. הוא ממשש את הקערה ואינו מניח לאיש לעזור לו. הוא מספר את ההגדה מזיכרונו ועושה סדר פסח כהלכתו. כאשר הוא מגיע ל"שפוך חמתך על הגויים" רועדות ידיו וקולו מתגבר, וכשנפתחת הדלת לאליהו הנביא מדמה אפרת לרגע שהיא רואה פרש לבוש לבנים חולף בסערה, רכוב על סוס שחור כלילה, נבלע בהרי הגליל. מיד היא מוחקת בבהלה את המחזה מהרהוריה. וב"אחד מי יודע" וב"חד גדיא" חונקות הדמעות בגרונה אבל היא ממשיכה לשיר בקולה הערב יחד עם אימה הרבנית רחל ואחותה והדוד והדודה טראכטנברג וילדיהם, ובעיקר כדי לשמח את לב אביה.

בימי חג הפסח לובשת העיר צפת מעטה של אגדה. רחובותיה הפתלתלים מבהיקים כשבילי הרקיע. הטבע כולו אומר חג. ירק שדות עולה סביב, ובושם פרחים ססגוניים ממלא את האוויר. הדבורים מזמזמות בעסק רב בין עצי הדולב-המזרחי. שמש האביב חמימה ביום, והירח מחודש ומלא בלילה. כוכבים אין ספור תלויים מעל לראשה של אפרת, קורצים זה לזה, ומהם שנופלים ומושכים אור בעקבותיהם ונעלמים בארצות רחוקות.

ורוחות קלילות של פסח מנשבות בין ההרים, מלטפות את פניה ומשמיעות באוזניה שירה חרישית, שלא מן העולם הזה.

בימי חול המועד באים אורחים לבקר אצל ר' ישעיה טראכטנברג, דודה העשיר של אפרת, אחי אימה. באים ידידים מוסלמים, ובהם הקאדי, אבי חסן. ובאים הרב שבתאי לוין העיוור עם משפחתו. בבית הגביר מדברים על מחיר אריגי-הצמר, שמן-הזית, הסוכר והדבש, על הדיג בכנרת ועל הציד ביערות-הגליל. אין מדברים על ימי הרעה אך זיכרם מבצבץ ועולה בכל שתיקה מכבידה שנופלת לפתע בחדר, וכדי לפזרה פותח דווקא הקאדי, הממלמל תמיד תפילות, בדברים ברורים:

"בַּעִיד עִנְכּוֹם, – רחוק מכם ולא עליכם, חס ושלום, – שמעתם את המעשה בפלח אשר יצא עם בנו וגמלו לקצור עשב?"

"לא. לא."

"ראה בדרך צבי יפה-תואר וקל-רגליים. הבריך את גמלו, אמר לבנו לחכות עד שובו, והחל רודף אחר הצבי אך לא הצליח לצוד אותו. בהיעדרו באה ע'וּלֶה, מפלצת, ובלעה את בנו. כאשר חזר הפלח אל גמלו, והנה הילד נעדר, ועקבות-הדם ניראים בחול – קרא:

"'בני נהרג!'

"לקח את גמלו ויצא לדרך. כאשר עבר על פני מערה, בצלע הר, ראה את המפלצת רוקדת בין השיחים על בטן שבעה ופניה צוחקות ונוטפות-דם. קם עליה והרג אותה ובקע בטנה והוציא את בנו. עטף את הילד בעבאייה והלך.

"כאשר בא לביתו אמר לאשתו:

"'הוי אישה, הבאתי לך צבי. אבל, חי האל, אותו אין לבשל אלא בטַנְגֶ'רָה של משפחה אשר לא ידעה אסון מימיה.'

"יצאה האישה והסתובבה על פני הכפר כולו למצוא קדרת-נחושת אשר לא בושל בה תבשיל של אבל. אישה אחת אמרה לה:

"'גבירתי, בִּקדרתי בישלנו לאחר מות בעלי.'

"שנייה אמרה: 'בטַנג'רה שלנו נתבשלה הסעודה לאחר מות בני.'

"וכך סובבה על פני כל בית שנמצאה בו קדרת-נחושת ולא מצאה אחת שלא בישלו בה תבשיל של אבל, וחזרה ריקם לביתה.

"אמר לה בעלה: 'מדוע לא הבאת עימך קדרה?'

"אמרה: 'אין משפחה שלא נפגעה מתלאות הזמן, ואין בית שנישאר נקי מאסון, ואין קדרה שלא בישלו בה תבשיל של אבל.'

"קם האיש, פרש את העבאייה שלו ואמר לאשתו: 'הוי אישה כשרה, כל אחד ותורו באסון, והיום תורך, והנה הצבי – '"

נפלה שתיקה. חלפו שנתיים, אך הזכרת אסונם של יהודי העיר כמוה כזריית מלח על הפצעים. השתיקה גם רומזת לחסות שהעניק הקאדי לנשות המשפחה בימי הפורענות, ולחוב המתמשך שחייבים לו מאז. הגביר ר' ישעיה רומז לאשתו, והמבקרים נפרדים בברכות המקובלות:

"כּוּל סַאנֶה ואִנְתֶ סַאלָם! – כל שנה ואתה בשלום!"

"אללה יִבַּארֶכּ פִּיכּ! – אלוהים יברכך!" "אללה יִטַאוֶל עוּמְרֶאכּ! – אלוהים יאריך ימיך!"

בלכתו מתכבד הקאדי בחבילת מצות עגולות ופריכות, בשקדים ובתמרים עטופים במטפחת גדולה, שארבעה נפוליאון זהב בקפליה, כנגד ארבע הנשים שהציל. אין אפרת מעיזה לדבר בנוכחות הקאדי. בחלוף מבטו על פניה אין הוא רואה אותה, כאילו היתה האוויר השקוף שמלפני עיניו העוממות ועד לקצה האופק.

שאלתי את ידידי הסופר הפלסטיני בגליל, לא רחוק מצפת, אם שמע מימיו את המעשייה, וענה: "לא, אך האם קיים ספק בליבך שהילד, כמוהו כילד מוחמד דוּרָא שנהרג בצומת נצרים בידי חיילים ישראליים, ולא כפי שהתעמולה הציונית אומרת שזהו סרט-טלוויזיה שביימו העזתים – הילד מסמל את קורבן העצמאות של העם הפלסטיני, שראשיתו בכנענים תושבי הארץ עוד מימי אבּונא איברהים אל-חליל ובניו איסחאק ואיסמעיל? הם אבותינו הראשונים, מהתרבות שלנו, שנתנו את התנ"ך ליהודים, וכל הכופר בהיסטוריה – משרת את האימפריאליזם האַמֵרִיקִי והאיסראילי שמאמין בכוח בלבד ויודע רק מלחמות וכיבוש! רק כאשר תפרקו את הצבא שלכם ותחדלו לאיים עלינו בַּנֶשק האַמֵרִיקִי, תוכלו לחיות איתנו בשלום, אחרת אין לכם עתיד לחיות כאן!"

ביום האחרון של פסח מחזירים להם הידידים המוסלמים שפע של מעדנים. ציפורה הקטנה עומדת ליד החלון. בכיליון עיניים היא מחכה לרגע שבו ייראו הכוכבים הראשונים בשמיים. והנה כבר באים השליחים של ידידיהם המוסלמים, על ראש כל אחד מהם סֵנִיָה של חמץ, זה מגש גדול ועגול מנחושת ועליו מעדני-מלכים. במרכזו קערה עמוקה מלאה לָבָּנֶה נפלאה מחלב-כבשים, סביבה צלחות וצנצנות מכל טוב שבעולם, דבש-דבורים ריחני, חמאה מלוחה וגבינה לבנה קשה שהן תאווה לעיניים, צלחת מלאה קרומי-חלב ערוכים זה על גבי זה, זיתים ירוקים ושחורים, בצלים ירוקים ורחוצים שזה עתה נקטפו, חסוֹת מרהיבות-עין שלא מכבר נתלשו ונוקו, ועל הכל – פיתות חמות וריחניות שיצאו לפני שעה קלה מן התנור. סנייה רודפת סנייה, אפרת ואחותה אינן יודעות על מה לעוט קודם. הן אוכלות ואוכלות עם שאר הקרובים ובני-המשפחה, ומותירים גם למוחרת, ליום ה"חַלִילֶה בּוֹנְדֶר", הוא חגה המיוחד של צפת, החל מדי שנה באסרו חג של פסח.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* עקב תקלה בתוכנת המשלוח היו נמענים שקיבלו את הגיליון האחרון, 984, יותר מפעם אחת, ועימם הסליחה. פעמיים בשבוע, אחרי חצות, נשלח הגיליון ישירות חינם לדוא"ל של אלפי נמענים באמצעות תוכנה קצת מסובכת, שעדיין היא בעינינו בגדר פלא אינטרנטי, והיא עושה את עבודתה הרובוטית במשך כמחצית השעה ושולחת כל דקה 75 קובצי גיליון חדש.

וכך, בגילנו המופלג, 78, אחרי חצות לילה – יש שאנחנו מתבלבלים קצת ועושים טעויות בהתקנת המשלוח, וצריכים לחזור עליו פעם ופעמיים.

* מכובדי, הנדון: אזרחים שווי זכויות? – חלק מהמגזר הערבי עוסק בהתפרעויות אלימות בהר הבית ובתקיפות הרכבת הקלה בירושלים. זו קריאת תיגר, ודה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

השאלה מה זכותם של מפרי חוק מוצהרים והפגנתיים לדרוש שוויון זכויות והטבות הניתנות על ידי המדינה. אולי הגיעה השעה להטיל סנקציות כלכליות על המגזר הערבי עד שירסן את השבאב המתפרע.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* משה גרנות: בעניין "אפס ביחסי אנוש" ו"גט" – ראיתי את שני הסרטים – אין ספק בליבי שהראשון ראוי היה להתחרות על האוסקר. וכמו לך – לא ברורה גם לי הבחירה של השופטים.

אהוד: כבר כתבה אצלנו על "גט" הדסה מור, שהיא גם בעלת השכלה משפטית – שהסיפור שלו ממש מופרך, אין לו על מה לסמוך ולא קורה במציאות של בתי הדין הרבניים כפי שהוא מוצג בסרט.

* איזו שמחה בעיתון "הארץ" על החלטת הפרלמנט הבריטי להכיר במדינה "פלסטינית"! –ועל כך שעוד פרלמנטים אירופאיים ילכו בעקבותיו! דומה כי רק החלטה על אחריותו של "הענק החולה ששמו ממשלת ישראל" [כך בלשונם] גם למגיפת האבולה – היתה גורמת בעיתון ההזוי הזה ליותר שמחה, וכמו-כן החלטות של ארה"ב ואו"ם הרואות בבנייה במזרח ירושלים את הסיבה העיקרית לכיבוש בגדד על-ידי דאע"ש.

כביכול שום דבר לא השתנה במזרח התיכון מאז ערכו התורכים ג'נוסייד באזרחיהם הארמניים – לבד מהקמתה של מדינת ישראל, שהיא המקום היחיד באיזור הרצחני והמפגר הזה – מקום שבו ערבים, מוסלמים כנוצרים – חיים בשלווה ובתנאי חיים טובים יותר מכל אחיהם במזרח התיכון, הגם שהם מעמידים פנים כאילו הם מקופחים, ומניפים את דגלי אש"פ על עיירותיהם המתפוצצות מרוב ילודה, עושר-יחסי, ביטחון כלכלי ותשלומי הביטוח הלאומי.

* הכתובת על מצבת קאזאנצאקיס בהרקליון, כרתים: "איני מאמין בשום דבר, איני מקווה לשום דבר, אני חופשי. קאזאנצאקיס."

* עדינה אשל: תגובות לרשימות בגיליון 984: 1. למאמרו של ד"ר משה גרנות "מה בין סופר לסוכן חשאי" על "חלומותיהם החדשים" מאת חיים באר (ציטוט מ"מאזנים"): משפט חשוב בביקורתו של ד"ר גרנות הוא לעניות דעתי "התחושה היא שהמחבר חס על כל פיסת מידע שהשיג בעמל עבור הספר..."

אכן, המאמץ להפגין ידע או התמצאות חובקת עולם בענייני "שו-שו" בולט מאוד ולטעמי פוגם יותר משהוא מוסיף. המשפט האחרון "קראתי בהנאה את הרומן הזה שהושקעו בו ידע רב וכישרון גדול" – נראה כתוספת שבאה לפצות על האמור לפני כן. הנאה מקריאת/שמיעת דבריו של חיים באר מובנת מאליה, הידע והכישרון הגדול שלו הוכחו זה מכבר למעלה מכל ספק, דא עקא –  ספר זה אינו ההוכחה המובהקת ביותר.

2. לרשימתו של מתי דוד "אובמה – אנטומיה של כישלון מנהיגותי בתחום המדיני הבינלאומי" – כישלון? וכי מי לנו ערב שלא לתוצאות הללו בדיוק התכוון אובמה מלכתחילה? מה אנו (והאמריקאים!) יודעים – באמת – על מידת הזדהותו עם ה"אחים המוסלמים"? "עבור מה קיבל אובמה פרס נובל?" אולי כדי לסנדל אותו? כדי שיעמוד בהבטחתו ערב הבחירות הקודמות להסיג את צבאו מעיארק, כפי שאכן עשה? – דאעש עוד לא היה אז – ראשים טרם נערפו בסרטי ריאליטי מצמררים. 

3. להמלצתו של מתי דוד על ספרו של בן דרור ימיני: "'תעשיית השקרים' – מחקר חשוב ומקיף על הצביעות והשקר של הפוליטיקה, הדיפלומטיה והתקשורת": דווקא משום היותו של המחקר כה מקיף ויסודי, וראוי לכל שבח, אני תוהה מדוע לא זיכה ימיני בספרו גם את "ידיעות אחרונות" בפרק הולם, או אף בפחות מזה, והשאיר את "הארץ" בודד במערכה. אני בטוחה שאין לזה שום קשר למקום עבודתו החדש של ימיני.

בברכת מועדים לשמחה,

     עדינה אשל

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,632 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל