גיליון מס' 987

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט בתשרי תשע"ה, 23 באוקטובר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַנַּחַל וְהָעֹז. // עמוס גלבוע: בעבר, הסתערות פילים באזורנו רק הִצמיחה ארגוני טרור. // מאיר שרגאי: הערות למאמריו של תא"ל עמוס גלבוע על מלחמת יום הכיפורים. // ד"ר ישראל בר-ניר: מהנעשה בעולם החדש – סתיו 2014. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" 1994, ראיון עצמי. תגובת עירא דביר. // אורי הייטנר: 1. חוק הגיור – אינטרס לאומי. 2. צרור הערות 22.10.14. // אפרת בן צבי: לבדי שלי. // אריה רוזנברג: יפו, הריף – חוף כנעני... // אלי מייזליש: 1. למה נסגרים עיתונים בישראל? 2. תגובה לנעמן כהן. // רוֹן גֵּרָא: שלושה שירים. // תקוה וינשטוק: הסרגנית. // אהוד בן עזר: יגאל מוסינזון: הסיגריה האחרונה. // מתי דוד: פוליטיקה. תקשורת. עמותות השמאל. // אהוד בן עזר: 1994, מעמק עכור לפתח תקוה ולאל-מג'אלי ולטראבנה בירדן. והערת אליקים רובינשטיין. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק שביעי: 1837, והעיר היתה לחרדת אלוהים.  // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַנַּחַל וְהָעֹז

אוּלַי לֹא שָׂמוּ לֵב רַבִּים מִבֵּין צִבּוּר קוֹרְאֵינוּ                                      

לְאַיְטֶם חַדְשוֹתִי שֶלֶּקַח קְרִיטִי בּוֹ טָמוּן:

לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים בִּלְבַד הִגִּיעַ לְבַקְּרֵנוּ

מַזְכַּ"ל הָאוּ"ם הַסּוּפֶּר-דִּיפְּלוֹמָטִי בָּאן-קִי-מוּן

וּכְשֶסִּיֵּר מַר מוּן בְּיִשּוּבָיו שֶל עוֹטֵף-עַזָּה

וְאַף צָפָה בְּמִנְהָרָה אַחַת מִן הָרַבּוֹת

חָזַר כְּאוֹטוֹמָט מֻפְעָל הֵיטֵב עַל אוֹתָהּ פְרָאזָה

שֶאֵין גּוֹרֵם בַּר-דַּעַת שֶיַּצְלִיחַ לְגַבּוֹת

אֶת שִגּוּרֵי טִילֵי חָמָאס אֶל מַעֲרַב-הַנֶּגֶב

וְתוֹךְ שֶלְּעַצְמוֹ הִדְבִּיק אָלִיבִּי מוּסָרִי

סָח בְּתִחְמוּן כִּי בָּאן-קִי-מוּן תָּמִיד הִתְרִיעַ נֶגֶד

רִשְעוּת כָּזֹאת שֶצִּדּוּקָהּ אֵינֶנּוּ אֶפְשָרִי.

וּכְשֶהִזְכִּיר אַחַד הַתּוֹשָבִים לְמִיסְטֶר בָּאן-קִי

שֶדָּנִי טְרֵיגֶּרְמַן בֶּן הָאַרְבַּע מִנַּחַל עֹז

נִרְצַח מִטִּיל יָרוּי מִבִּנְיַן אוּנְרָ"א, שֶמּוּבָן כִּי

נֻצַּל בִּידֵי חָמָאס לִיְּרִי בַּרְבָּרִי כֹּה נָלוֹז

בְּעוֹד שֶאוּ"ם אָמוּר הָיָה לִבְדֹק וּלְפַקֵּחַ

אֵיזֶה שִמּוּש עוֹשִׂים אוֹתָם רוֹצְחִים בְּמִתְקָנָיו

הֵחֵל מַר בָּאן-קִי בִּגְרוֹנוֹ לְפֶתַע לְכַחְכֵּחַ

בְּרֹב מְבוּכָתוֹ וְחִיש נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו

וְשוּב הֻבְרַר לְכָל רוֹאָיו, בְּלִי לָמָּה וּמַדּוּעַ

שֶאֵין לָתֵת אֵמוּן בַּבַּאנְק שֶל בָּאן-קִי-מוּן, כִּי מוּם

הָאוֹבֶר-דְּרַאפְט הַמּוּסָרִי שֶלּוֹ הוּא פַאקְט יָדוּעַ

אוֹ כְּמוֹ שֶבֶּן-גֻּרְיוֹן מִזְּמַן אָמַר עַל כָּךְ: "אוּ"ם-שְמוּם"...

אַךְ אִם "חָמָאס" בְּקֹצֶר-דַּעֲתוֹ הָיָה בָּטוּחַ

כִּי יִשּוּבֵינוּ יִתְרוֹקְנוּ מִפַּחַד הַפְגָּזוֹת

שוּב מִתְבָּרֵר כִּי שוּם רָקֵטָה לֹא תִשְבֹּר אֶת רוּחַ

הָעָם הַזֶּה שֶעַל רִגְבֵי הָאֲדָמָה הַזֹּאת

חָתַם פֹּה קֶבַע לֹא בִּדְיוֹ עַל דַּף קוּשָאן שֶל טַאבּוּ

כִּי אִם בְּדַם בָּנָיו שֶלֹּא וִתְּרוּ עַל שוּם חֲלוֹם

וְשֶפַע מִשְפָּחוֹת (שֶזֶּה עַתָּה נוֹסְפוּ וְרַבּוּ

עַד לְמִסְפַּר מֵאָה) כְּבָר מְבַקְּשוֹת לָבוֹא הֲלוֹם

וּלְהִתְיַשֵּב בְּנַחַל עֹז הַזֹּאת הַלֹּא נִכְנַעַת

לְשוּם אָזְלַת-יָדַיִם וְיֵאוּש – וּלְגַדֵּל

כָּאן, דַּוְקָא כָּאן אֶת יַלְדֵיהֶן מַמָּש בְּאוֹתוֹ לַהַט

שֶבּוֹ הַצִּיּוֹנוּת, בְּמֶרֶץ שֶאֵינוֹ חָדֵל

עַל אַף כָּל מַשְמִיצֶיהָ הֶחָגִים סְבִיבָהּ כְּעַיִט

וּמִתְפַּקְּעִים מִזַּעַם כְּשֶלִּפְרֹחַ הִיא זוֹכָה

וְכָל הַתְּבוּסְתָּנִים הַמַּסְפִּידִים אוֹתָהּ מִבַּיִת

טוֹפַחַת עַל פְּנֵיהֶם בִּמְלוֹא חִיּוּנִיּוּת כּוֹחָהּ.

כָּך שֶהַנַּחַל הַשּוֹקֵק שֶל הַפְרָחַת הַנֶּגֶב

עַל אַף כָּל מִתְנַכְּלֵינוּ הַחוֹרְקִים בְּזַעַף שֵן

לֹא רַק שֶלֹּא פָּסַק מִלְּהַרְווֹת בְּעֹז כָּל רֶגֶב

כִּי אִם גַּם מִתְחַדֵּש כַּיּוֹם וּכְלָל לֹא מִתְיַשֵּן

וְיֵש בָּהּ בָּעֻבְדָּה הַזֹּאת גַּם לֶקַח לְעַצְמֵנוּ

מוּל צְבִיעוּתָן שֶל מְדִינוֹת רַבּוֹת שֶמֵּעוֹלָם

לֹא חָשוּ יוֹשְבֵיהֶן מָה שֶשָּנִים חָשִים אֶצְלֵנוּ

יוֹשְבָיו שֶל עוֹטֵף-עַזָּה בְּיוֹמָם וּבְלֵילָם:

אֲנַחְנוּ חַיָּבִים כָּאן אֶת עֻזֵּנוּ לְפַרְזֵל

כִּי שוּם גּוֹרֵם אַחֵר בְּיָד דְּרוּכָה לֹא יֹאחֲזֵהוּ

מִלְּבַד כִּפַּת בַּרְזֶל וְכוֹחַ חֹסֶן הַבַּרְזֶל

שֶל עַם מֻפְלָא שֶלֵּב-זָהָב פּוֹעֵם בְּתוֹךְ חָזֵהוּ,

שֶל עַם כָּזֶה שֶכְּשֶאִיּוּם עַל קִיּוּמוֹ מֻרְגָּש

הוֹפֵךְ הוּא מִפְּסֵיפַס עֵדוֹת וּמִגְזָרִים לְפֶתַע

לְמִשְפָּחָה אַחַת הַמִּתְלַכֶּדֶת בְּמֻדְגָּש

סְבִיב הָ"אֲנַחְנוּ" הַהוֹדֵף כָּל רֶשַע לְלֹא רֶתַע.

וְכָל הַצִּינִיקָנִים וּקְטַנֵּי-הָאֲמָנָה,

כָּל הַמּוֹכְרִים בִּמְחִיר הַ"מִּילְקִי" אַהֲבַת מוֹלֶדֶת,

כָּל הָאוֹמְרִים לַצִּיּוֹנוּת כִּי כְּבָר עָבַר זְמַנָּהּ

כְּשֶהִיא עַצְמָהּ עוֹבֶרֶת אֶת הַזְּמַן וְעוֹד צוֹעֶדֶת

מִשִּׂיא לְשִׂיא בִּזְכוּת אוֹתוֹ קְשִי-עֹרֶף יְהוּדִי

שֶל עוֹף-הַחוֹל הַקָּם לוֹ לִתְחִיָּה מִתּוֹךְ הָאֵפֶר

וּמַפְגִּינָה כָּאן סְטָמִינָה שֶל גֶּנְיוּס יִחוּדִי

שֶשּוּם אֻמָּה עוֹד לֹא זָכְתָה לְהַעֲלוֹת עַל סֵפֶר-

דִּבְרֵי-יְמֵי-תּוֹלְדוֹת-אָָדָם כָּמוֹהָ, הָאַחַת,

שֶחֵרֶף דְּמֵי פּוֹגְרוֹמִים, מַסְּעֵי-צְלָב וּקְרֵמָטוֹרְיוֹת

וְחֵרֶף תָּאֵי-גָּאזִים וְגִ'יהָאד גָּבְרָה בְּלִי חַת

עַל כָּל הַמִּתְנַכְּלִים לָהּ הַיּוֹדְעִים כִּי אֵין הִיסְטוֹרְיוֹת

הַמַּפְלִיאוֹת לִשְׂרֹד כְּנֶגֶד כָּל חֻקֵּי הַזְּמַן

בּוֹ נוֹלָדִים וְנִכְחָדִים עַמִּים בְּמִין רוֹטַצְיָה

שֶלֹּא כְּמוֹ זוֹ שֶלָּהּ, שֶבָּהּ הַנֵּצַח מְתֻזְמָן

עִם מַשֶּהוּ שֶהוּא עַל גְּבוּל הַנֵּס וְהַסֶּנְסַצְיָה.

וּכְשֶחוֹלֵי שִׂנְאָה עַצְמִית נֶגְדֵּנוּ מְטִיחִים

כִּי אֵין לָנוּ לַזָּר יַחַס הוֹגֵן אֵלֵמֶנְטָארִי

בְּעוֹד מְאוֹת פְּצוּעִים מִסּוּרְיָה וְחָמָאס זוֹכִים

אֶצְלֵנוּ לְאִשְפּוּז וּלְרִפּוּי הוּמָנִיטָארִי

וּכְשֶאוֹתָם פּוֹשְׂקֵי-שְׂפָתָם אוֹמְרִים כִּי הַתְּפוּצוֹת

כְּבָר קָצוּ בָּנוּ אֲבָל נֹעַר יְהוּדִי בֵּינְתַיִם

עוֹלֶה כָּאן מֵאַרְצוֹת הַבְּרִית עַזּוֹת וְנִמְרָצוֹת

וּמִתְנַדֵּב לְצַהַ"ל וּמוֹצֵא אֶצְלֵנוּ בַּיִת

וְכָךְ מַמָּש עוֹלוֹת לְכָאן בְּלִי הֶרֶף מִשְפָּחוֹת

לֹא מִצָרְפַת בִּלְבַד שֶבָּהּ מִיּוֹם לְיוֹם צוֹבֶרֶת

שִׂנְאַת עַמָּן כִּשְאַר אַרְצוֹת אֵרוֹפָּה הוֹכָחוֹת

שֶיֵּש בָּהּ "מִּילְקִי" זוֹל וְאַנְטִישֵמִיּוּת גּוֹבֶרֶת

וּכְשֶאוֹתָם רוֹאֵי-שְחוֹרוֹת רוֹטְנִים בְּקוֹל נִרְגָּז

כִּי יִשּוּבִים מוּל עַזָּה מִתְרוֹקְנִים מֵאֵין יוֹשֵב בָּם

כְּשֶמִּדֵּי יוֹם פּוֹנוֹת עוֹד מִשְפָּחוֹת מִן הַמֶּרְכָּז

לְנַחַל עֹז וּשְאַר הַיִּשּוּבִים לְהִתְיַשֵּב בָּם

אַתָּה נוֹכָח כִּי לֹא רַק צִפּוֹרֵי הַסְּתָיו בָּאוֹת

אֵלֶינוּ מֵאַרְצוֹת הַחֹם וְצִפְצוּפָן רַב רֹךְ כֹּה

כִּי אִם גַּם אִמָּא צִיּוֹנוּת מוּל כָּל רוּחוֹת רָעוֹת

שֶל מַכְפִּישֶיהָ מְצַפְצֶפֶת כָּאן צִפְצוּף אָרֹךְ כֹּה

עַל כָּל הַמִּתְאַמְּצִים בָּהּ לְהַנְמִיךְ אֶת הַמּוֹרָאל

שֶכְּמוֹ כָּל קְפִיץ לָחוּץ הַמִּשְתַּחְרֵר מִתּוֹךְ מַלְכֹּדֶת

סוֹפוֹ שֶהוּא קוֹפֵץ תָּמִיד וּמְזַנֵּק אֶל עָל

לְגֹבַהּ רָב הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשֶּהָיָה בּוֹ קֹדֶם...

* * *

עמוס גלבוע

בעבר, הסתערות פילים באזורנו

רק הִצמיחה ארגוני טרור

הפיל הרוסי הסתער על אפגניסטן והוליד את "אלקעידה"; הפילון הישראלי הסתער על לבנון והוליד את "חיזבאללה"; הפיל האמריקאי הסתער על עיראק, השתולל ובסוף הביא להולדת דאע"ש. כיום, כלקח מהעבר, הפיל האמריקאי מסתער מהאוויר, לא מהיבשה. האם התוצאה תהיה כמו הסתערויות הפילים בעבר? בינתיים אפשר כבר להבחין בטעויות הקשות שאפינו את כישלונות הסתערויות העבר.

בימים אלו העולם נתון במלחמה נגד ה"מדינה האסלאמית" המגלמת את כל הרוע של הטרור האסלאמי הקיצוני. האם ניתן לראות  זאת  כתהליך היסטורי במסגרת רחבה יותר?

ניסיתי לברר את השאלה עם ידידי ד"ר ראובן ארליך, יו"ר "מרכז המידע למודיעין וטרור".  והנה התובנה שהגענו אליה, והיא קשורה להסתערות של פילים! איך?

ובכן, בסוף 1979 פלשה  ברה"מ לשכנתה אפגניסטן. פעלה כפיל משתולל, והתוצאה היתה  שנולדה וקמה, בין השאר, "אלקאעידה", ארגון טרור סוני קיצוני; ב-1982 הפילון הישראלי פלש ללבנון. התוצאה היתה, בין השאר, שקם ארגון טרור שיעי קיצוני בשם "חיזבאללה"; ב-2003 הפיל האימתני האמריקאי פלש לעיראק. התוצאה היתה, בין השאר, שקם שם פלג פורש מ"אלקאעידה", קיצוני שבקיצונים, דאע"ש שמו (המדינה האסלאמית בעיראק וסוריה).

זמן קצר לאחר מכן הפילון הישראלי דווקא נסוג לאחור ברצועת עזה, הסכים (בניגוד להסכם אוסלו) שהחמאס ישתתף בבחירות, וארגון הטרור הסוני הזה רכש לעצמו מדינה.

מה משותף לכל הסתערויות הפילים הללו באזורנו, הקרוב והרחוק?

ראשית, בכולן המטרה היתה להחליף שלטון/משטר. ברה"מ רצתה לכונן ממשל אפגאני פרו רוסי; ישראל רצתה לכונן בלבנון ממשל נוצרי, פרו ישראלי ואנטי סורי; ארה"ב בהנהגת בוש רצתה להפיל את משטר סדאם חוסיין הסוני ולכונן בעיראק משטר דמוקראטי. זה מה שארה"ב גם דרשה מהפילון הישראלי: תנו ידכם להשתתפות החמאס בבחירות על מנת להביא לפלסטינים את הדמוקרטיה שלנו.

המטרות הללו לא הושגו באף מקום. האמריקאים אומנם הצליחו להפיל את משטר צדאם חוסיין, אך נכשלו כליל בהבאת הדמוקרטיה לעיראק ובבניית צבא עיראקי חדש.

שנית, בכל שלושת המקרים הפילים נסוגו, בסופו של דבר: הרוסים מאפגניסטן, האמריקאים מעיראק וישראל מלבנון (כמו גם מרצועת עזה). בכל המקרים הכוח הצבאי שהתמודד מול הפילים היה כוח גרילה וטרור שידע לנצל עד למקסימום את נקודות התורפה של הפילים.

שלישית, בכל אחד מהמקומות שאליו פלשו הפילים, המערכת הפנימית היתה שברירית, מפוצלת, או נתונה לרודנות אכזרית ביותר (כמו בעיראק) שברגע שנופצה, נחשפו כל התחלואים המבניים של המדינה שנקראה עיראק.

רביעית, בכל המקרים, הפילים לא הבינו לעומק את הבעיות הפנימיות המורכבות של כל ארץ, השנאות ההיסטוריות בין שבטים ועדות ועומק  השנאה האסלאמית למערב.

חמישית, הארגונים האסלאמיים הקיצוניים שקמו, התרבו, קיבלו שמות חדשים – חיים וקיימים ובועטים בעוז, קודם כל ב"כופרים" בני דתם, בנוצרים הנופלים בידיהם, ובכל מי שמייצג את התרבות המערבית. כל המימשלים המערביים שביצעו את הסתערות הפילים, כבר אינם יותר בשלטון.

ועכשיו, כלקח מהעבר, אנו עדים לסוג חדש של הסתערות פילים, הפעם מהאוויר ולא מהקרקע, בהנהגת ארה"ב. היעד: השמדת ה"מדינה האסלאמית". איך זה יסתיים? העתיד בחיק האלים, אך כבר לאור מה שאנחנו רואים, ברור שכמה ממאפייני טעויות העבר כבר רובצים בפתח: "המדינה האסלאמית" היא סימפטום למערכת המדינית שהתמוטטה בסהר הפורה, ובהשמדתה (אם בכלל הדבר יתאפשר) לא יהיה משום פתרון כלשהו להתפוררות הזאת;  "המדינה האסלאמית" היא רק אחד ממרכיבי הטרור האסלאמי המצוי בכל פינה באזור שלנו, באפריקה ובאסיה; היריבות השיעית-סונית לא תיעלם, כפי שמקווים האמריקאים, מול אוייב משותף זמנית בדמות "המדינה האסלאמית".

האם את האסטרטגיה שגיבש הממשל האמריקאי ניתן להוסיף כבר עכשיו לרשימת "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן?

אולי עדיין מוקדם, אך הטרגדיה האמיתית היא, לדעתי, שאין אסטרטגיה חלופית יעילה יותר בתנאים העולמיים הנוכחיים להתמודדות מול תהליכי ההקצנה האסלאמית. בסוף עוד יאשימו את ישראל שבגלל שלא הגיעה להסדר עם הפלסטינים, נכשל המערב  במלחמה נגד "המדינה האסלאמית". זה לא מצחיק! כאשר מדינות הטרור והרודנות שולטות כיום באו"מ – הכול אפשרי!

* * *

הערות למאמריו של תא"ל עמוס גלבוע

על מלחמת יום הכיפורים

אני מכיר את תא"ל גלבוע ומשוכנע שדבריו ודיווחיו הם אמת מוחלטת. דבריו הם אמת, אבל הם לא נכונים. הכיצד? אמנם היה כישלון מודיעיני בתחילת המלחמה. אולם אין כאן הסבר לכישלונות שנתגלו בהמשך, כגון אי פינוי המעוזים בתעלה לאחר שנתבררה עוצמת הצליחה המצרית, או כישלונו של ח"א לפעול כראוי באותה שבת ולמחרת יום א' בגולן. יציאתו משיווי משקל של מפקד ח"א היא דרמטית יותר מכל מחדלי המודיעין. צה"ל לא התכונן כראוי למלחמה הבאה. דרישת ח"א ל-48 שעות טיפול בנ"מ וניטרולו מסיוע קרקעי באותה העת לא הייתה מעשית כלל וכלל.

השמדתה בפועל של אוגדת סיני ב-24 השעות הראשונות לא קשורה ישירות למחדל המודיעיני אלא לחוסר ההפנמה המוקדם של עוצמת כוח הנ"ט המצרי, והצורך לפנות את המעוזים במקום לחבור אליהם.

ברור שבדבריט כאן יש חוכמה שלאחר מעשה. כי כל אחד יודע שגורודיש לא היה יכול מבחינת אישיותו להורות על נסיגה חפוזה מקו התעלה. לכן לא היתה לצה"ל אפשרות לפעול אחרת. אישיות המפקדים קבעה את הכול. ניסיונות הבוסר לצליחה ועיוות המציאות ע"י אדן הם ברורים וגלויים היום. לצערנו גם הרמטכ"ל נתפס לכך והאמין בשקרים שהעבירו אליו מהדרום.

אלו היו התקלות העיקריות ולא שגיאת המודיעין. אבל העצמת המחדל המודיעיני שוב ושוב, מקטינה את סיפור השגיאות האחרות, שרק עתה, כ-41 שנים אחרי, מתבררת עוצמת התקלות הללו. 

מאיר שרגאי

מודיעין

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

מהנעשה בעולם החדש – סתיו 2014

א. ימי אובמה האחרונים

"רצח של אדם אחד הוא טרגדיה, טבח של מאות אלפים זו סטטיסטיקה." רצח של עיתונאי אמריקאי גרם לסערת רוחות חסרת תקדים באמריקה. אפילו אובמה, שבדרך כלל איננו נותן לאירועי היום יום לשבש את סדר היום שלו, הרגיש חובה להפסיק את משחק הגולף שלו למיספר שעות, ולהתייצב בפני המיקרופון על מנת לגנות את האירוע.

טבח של כ-200,000 אזרחים, המתרחש מזה שלוש שנים בסוריה, לא "הזיז" לאובמה. אפילו ההסלמה לשימוש באמצעי לוחמה כימיים בידי הרודן הסורי לא השפיעה עליו, למרות הצהרתו שהשימוש בגז יהיה "קו אדום" עבורו.

זו הוכחה נוספת לכך שסטאלין, לו מיוחסת האמרה שבראש הפרק, צדק.

הבעייה היא הרבה יותר רחבה. אופן טיפולו של אובמה בסכנת הדאע"ש (ISIS) איננו חריג, הוא המשך קונסיסטנטי להתנהגותו מהיום הראשון בו הוא נכנס לבית הלבן. את "דוקטרינת אובמה" אפשר למצות במשפט אחד – צמצום מרבי של מעורבותה של ארה"ב בזירה הבינלאומית.

פועל יוצא מהדוקטרינה הזאת הוא התעלמות מהתפתחויות שהן במהותן קריאת תגר על מעמדה של ארה"ב כמעצמה מס' 1. אובמה מסתפק בגינויים מילוליים לגילויי התוקפנות של פוטין ו/או של סין. את הופעת ארגון דאע"ש, הגרסא היותר רצחנית של אל-קאעידה, על הבמה, אובמה הגדיר בזלזול כארגון של "חובבנים מתחילים" (הביטוי המקורי בו אובמה נקט Jay  – Vees   – לקוח מעולם הספורט האמריקאי וקשה לתרגם אותו לעברית). כאשר התברר שהתואר חובבן מתאר את אובמה יותר מאשר את ארגון דאע"ש, תעשיית הספין של הבית הלבן נכנסה להילוך גבוה על מנת לשכנע את הציבור שאובמה התכוון בעצם לארגון אחר ולא לדאע"ש.

אובמה הצהיר שכל אלה אינם מהווים איום ישיר או מיידי על ארה"ב. מה כן יהיה איום שיוציא את אובמה משלוותו? מגה-פיגוע במרכז מנהטן. זה מזכיר את דבריו של אחד ממנהיגי הציונות, מקס נורדאו, עם הופעת הסממנים הראשונים לעליית הפאשיזם/נאציזם באירופה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, יהודי לא לוקח מטריה כשהשמיים מעוננים, הוא ממתין לשבר ענן שירטיב אותו עד לשד עצמותיו. במילים פשוטות, גישתו של אובמה לניהול משברים היא שאם זאת לא קטסטרופה אפשר לשבת בשקט ולהמתין עד שהמשבר יהפוך לקטסטרופה.

במאמר מוסגר, המשפט הזה מתאים גם לתגובותיה של ממשלת ישראל במבצע צוק איתן ובמבצעים קודמים ברצועת עזה.

יחסו של אובמה לאיומים מזכיר את אמרתו של מלך צרפת, לואי ה-14, "אחריי המבול". העתיד לא מעניין אותו. כשהעתיד יגיע, מישהו אחר יישב בבית הלבן וזו תהיה בעייה שלו. במאמר מוסגר, אימרה אחרת של לואי ה-14 – "המדינה זה אני" גם היא מתארת היטב את התנהלותו של אובמה.

ע"פ חוקת ארה"ב הנשיא הוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים. התפקיד הזה תופס את המקום הראשון ברשימת התפקידים המפורטת בחוקה. דווקא את התפקיד הזה אובמה רואה כמטרד. כאשר הוא נדרש לנקוט ביוזמה כלשהי בתחום מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב, הוא עושה זאת כמי שכפאו שד. בדרך כלל הוא מסתפק בנאום לאומה (רטוריקה תמיד היתה הצד החזק שלו). לעתים, על מנת לצאת ידי חובה, הוא נוקט בצעד סמלי כמו מינוי של "צר"(Czar)  או ועדה כדי שיהיה על מי לגלגל את האחריות בבוא העת. עיקר זמנו ומאמציו בימים אלה מוקדשים לגיוס כספים עבור המפלגה. למרות הירידה העצומה שחלה במעמדו, גיוס כספים נשאר תחום בו אובמה מצטיין כבעבר.

ארה"ב ניצבת בימים אלה בפני שני משברים רציניים – עליית כוחו של ארגון דאע"ש ומגיפת האבולה. אופן הטיפול של אובמה במשברים האלה איננו שונה מטיפולו במשברים קודמים. הוא איננו לוקח אחריות, הוא נוקט בצעדים חסרי משמעות ומחפש אשמים עליהם אפשר לגלגל את האחריות. לא חלה כל ירידה בקצב נסיעותיו לגיוס כספים.

ניהול המלחמה לעצירת דאע"ש ע"י אובמה הוא דוגמא אופיינית. מהמשרד הסגלגל בבית הלבן הוא מנסה להפעיל בשלט רחוק קואליציה ווירטואלית של מדינות שאמורה לשחרר את ארה"ב מהצורך לשלוח צבא להילחם על הקרקע. עבור מרבית המדינות בקואליציה השתתפותן בקואליציה היא צעד סמלי בלבד, מה גם שלרובן אין כוח צבאי שיכול להוות יריב של ממש ללוחמי דאע"ש (אינני סופר את בריטניה ו/או את צרפת שהודיעו מראש שאין להן כל כוונה לשלוח צבא לאזור). המדינה היחידה בקואליציה שיש לה צבא שביכולתו להתמודד עם דאע"ש היא טורקיה, אבל לה יש אג'נדה משלה, אג'נדה שלא בהכרח תואמת את האינטרסים של ארה"ב.

הטיפול של אובמה בסכנת מגיפת האבולה הוא ממש שערורייה. אפשר למזער את הסכנה באמצעות צעד אדמיניסטרטיבי פשוט – להגביל זמנית את כניסתם של אנשים ומטוסים מארצות אפריקה בהן המגיפה משתוללת – לנמלי התעופה של ארה"ב. אבל לאסור על כושים מאפריקה להיכנס לארה"ב? איך, במאה ה-21, אדם ליבראלי יכול להסכים לצעד "גזעני" כזה?

יש צדק בטענתם של המתנגדים לדרישה לסגירת נמלי התעופה של ארה"ב  – שלא בטוח שצעד כזה ימנע לחלוטין את הסכנה. אבל מאחר שלהזיק זה לא יכול, מדוע להסתכן?

כך, למען הפוליטיקה התקינה, אוכלוסיית ארה"ב נחשפת לסכנה קיומית ממשית של מגיפה שלמערכת הבריאות של ארה"ב עדיין אין כלים מתאימים להתמודד אתה. מחבל מתאבד לא חייב לשאת חומרי נפץ על גופו. אפשר להשיג תוצאות לא פחות קטלניות באמצעות נשיאת נגיפים של מחלות מדבקות. מה גרם להיעלמותה של מרבית האוכלוסייה האינדיאנית באמריקה? 

אבל פטור בלא כלום אי אפשר. על מנת להפגין שהוא ער לסכנה, אובמה מינה ביורוקרט, עו"ד בהכשרתו, מהמערכת הפוליטית, שינהל את המאבק בסכנת מגיפת האבולה. לא ברור מה הן סמכויותיו ומה בדיוק יהיה עליו לעשות. אבל העיקר שבשעת הצורך יהיה על מי לגלגל את האחריות. מנקודת מבטו של אובמה, המשימה כרגע היא לעבור את השבועות שנותרו עד לבחירות הביניים בשלום.

מנגנון ההדחקה המאפשר לאובמה להתנתק ממעורבות ומנשיאה באחריות לביצוע תפקידיו השונים, נעצר כאשר מדובר בארץ הקודש. כאן אין לאובמה כל מעצורים. את יחסו של אובמה למגוון הבעיות אתן עליו להתמודד אפשר למצות במשפט אחד – אדישות ושוויון נפש – לפוטין, לסין ו/או לדאע"ש, זעם בלתי נשלט כלפי ישראל.

טיפולו של אובמה בסכסוך הישראלי ערבי מזכיר אדם הסובל מהפרעה טורדנית כפייתית -  Obsessive Compulsive Disorder – מספיק שיהודי יסגור מרפסת בירושלים כדי שאובמה יקבל קריזה ויתחיל לדבר על "סכנה קיומית לשלום העולם." בנאום בעצרת האו"ם אובמה מודה שזאת היתה טעות לראות את הסכסוך הישראלי ערבי כמקור כל הרע בעולם (זה לא בא לו בקלות, כי להודות בטעות זה לא ב-DNA שלו). אבל זה לא מונע ממזכיר המדינה, ג'ון קרי, להצהיר שנהירתם של המוני צעירים מוסלמיים להצטרף לשורות דאע"ש היא בגלל שישראל מסרבת לקבל את תכתיביו של אבו מאזן להסדר מדיני.

לאור הנזק שהוא גורם צריך להרחיב את הדיבור על מעלליו של קרי, אם כי חשוב לזכור שזה לא קרי. קרי הוא בסך הכל שליח – קול אדונו –(His Master's Voice)– הצהרותיו האחרונות של קרי לא היו פליטות פה או דיבורים לשם אמירה בלבד. הן גם לא היו כאלה בעבר. התנצלויות שבאו בעקבות דבריו של קרי, אם בכלל, לא אמרו הרבה, ובמרבית המקרים חיזקו את הדברים המקוריים. כל מילה בהצהרותיו של קרי נשקלת היטב תוך ידיעה ברורה לנזק שהיא תגרום.

על מנת למקסם את האפקט, יש מי שדואג להדליף את דבריו של קרי לתקשורת, גם כאשר הם נאמרים בדיונים סגורים "לא לפרסום".  כשקרי אמר שסירובו של נתניהו לקבל את תכתיביו של אבו מאזן יביא לחידוש האינתיפאדה ע"י הערבים, הערבים שמעו והבינו מה מצפים מהם. את התוצאות ראינו בקיץ האחרון. כשקרי אמר שסירובו של נתניהו לקבל את תכתיביו של אבו מאזן יביא לכך שישראל תנודה ע"י העולם, העולם שמע והבין מה מצפים ממנו. את התוצאות רואים ביוזמות האיחוד האירופי להחרים מוצרים ישראליים ולהטיל עליה סנקציות, בהתגברות מסע החרם של ארגונים לא ממשלתיים – ה-BDS – ובגל ההכרזות בנוגע להכרה של מדינות האיחוד האירופי במדינה פלשתינאית.

ישראל לא תלקק דבש בשנתיים שנותרו לאובמה בבית הלבן. אחרי בחירות הביניים אובמה ירגיש את עצמו חופשי לעשות ככל העולה על רוחו.

ב. בחירות הביניים לקונגרס

 בעוד פחות משלושה שבועות, ב-4 בנובמבר 2014, תתקיימנה בארה"ב בחירות לקונגרס. כל חברי בית הנבחרים (435) ושליש מחברי הסנאט (33) עומדים לבחירה. בנוסף יש עוד שניים או שלושה סנאטורים שהחליטו לפרוש. לפי כל התחזיות הרפובליקנים יישמרו על הרוב שלהם בבית הנבחרים ואולי אף יגדילו אותו. כל העיניים נשואות לסנאט. כרגע יש לדמוקרטים רוב קטן בסנאט. הרפובליקנים זקוקים לשישה קולות כדי שהשליטה תעבור אליהם. מנקודת מבט סטטיסטית לרפובליקנים יש יתרון, כי מתוך 33 הסנאטורים שצריכים להיבחר מחדש 22 הם דמוקרטים שכמחציתם מייצגים מדינות שהן רפובליקניות באופיין. ניצחונם ב-2006 היה תוצאה של גל ההתלהבות שליווה את בחירתו של אובמה. הגל הזה דעך מזמן. כל התחזיות מצביעות על ניצחון של הרפובליקנים בבחירות לסנאט, והשאלה היא רק באיזה פער. בדרך כלל אינני נותן אמון רב בתחזיות של מומחים, אבל לא זכור לי מצב בו היתה תמימות דעים כזאת לגבי התוצאות בכל המשאלים והתחזיות. אני מקווה שלא תהיה הפתעה של הרגע האחרון.

בדרך כלל, בבחירות ביניים בהן לא בוחרים נשיא, ההצבעה נקבעת ע"פ שיקולים מקומיים ולמתרחש בזירה הבינלאומית אין השפעה רבה על שיקוליו של הבוחר. אחוזי ההשתתפות בבחירות ביניים נמוכים לעומת אלה של בחירות בהן נבחר נשיא. לכן, גם כאשר הנשיא איננו סיפור הצלחה, הרבה מועמדים לקונגרס ממפלגתו נבחרים למרות אי שביעות רצון מהנשיא כי הציבור המקומי לא רואה בבחירות מבחן לנשיא או למדיניותו. זאת מסורת שבבחירות ביניים המפלגה השולטת בבית הלבן מאבדת מכוחה.

הפעם המצב קצת שונה. המראה של אמריקאי שראשו נערף מול מצלמות הטלוויזיה זיעזע את הציבור האמריקאי וגרם לכך שגם לנעשה בזירה הבינלאומית יש מידה מסוימת של השפעה על ההצבעה. המנהיגות הכושלת של אובמה בחזית הזאת עולה לכותרות, והטיפול הכושל שלו בסכנת האבולה עוד מגביר את הרושם של נשיא אובד עצות. בנוסף על כך, אובמה טרף את הקלפים בכך שהוא מצהיר כמעט בכל אחת מהופעותיו "אומנם אני לא עומד לבחירה הפעם, אבל המדיניות שלי עומדת למבחן." זה הדבר האחרון שחברי הקונגרס העומדים להיבחר רוצים שציבור הבוחרים ישמע.

מה שמקשה על חיזוי של תוצאות הבחירות היא התופעה של קלקלנים (Spoilers) - – מועמדים קיקיוניים שנכנסים למערכת הבחירות בידיעה ברורה שאין להם סיכוי. במדינות או באזורי בחירה בהם המאבק הוא צמוד, קלקלן כזה, שמושך כמה מאות קולות, יכול להפוך את הקערה על פיה ולשנות את תוצאות הבחירות. המקרה הידוע ביותר הוא המאבק בין אל גור ובוש הבן בפלורידה, בבחירות של שנת 2000, בו בוש ניצח בפער זעום. רלף נאדר, שייצג מפלגה של בלתי תלויים, "משך" כ-30,000 קולות שרובם היו של מצביעים דמוקרטים פוטנציאליים. אלמלא נאדר, אל גור היה זוכה בבחירות.

ג. מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב?

להתנבא על תוצאות של בחירות, במיוחד כשנותרו עוד למעלה משנתיים עד למועד הבחירות, נשמע קצת מגוחך. אבל התקשורת האמריקאית עוסקת בנושא כאילו הבחירות לנשיאות עומדות להתקיים מחר. למרות שהיא עדיין לא הצהירה באופן רשמי על מועמדותה, מערכת הבחירות של הילארי קלינטון כבר מתנהלת במלוא התנופה.

אם להאמין לתקשורת הממוסדת, הבחירות מיותרות. הנשיאה הבאה של ארה"ב תהיה הילארי קלינטון. הבעייה היא שזה בדיוק מה שאותה תקשורת אמרה בתחילת 2006, כשהחל המרוץ לבחירות של 2008. התקשורת, כולל עיתונים כמו הניו יורק טיימס, הכתירה את הילארי כנשיאה הבאה של ארה"ב. המונח בו הם השתמשו אז לתאר את הילארי קלינטון, היה shoo  in – זוכה על בטוח). אף אחד לא התייחס ברצינות לאיזה סנאטור שחור אלמוני ממדינת אילינוי, שהיה בתחילת דרכו בזירה הפוליטית. היתר הוא היסטוריה.

להתחלה מוקדמת של מערכת בחירות יש יתרון אבל יש גם סיכון. מצד אחד המועמד יכול לפתוח פער שמועמדים אחרים יתקשו לסגור אותו, אבל בה בעת קיימת האפשרות שלמועמד המוביל "ייגמר האוויר", וכאשר תגיע התקופה הקובעת, ערב הבחירות, לא יישאר לו מה "למכור" לציבור המצביעים. אפשר לעשות הקבלה בין מערכת בחירות ומרוץ מרתון שנמשך 42 ק"מ. מתחרה שמשקיע את מירב מאמציו ב-2-3 הק"מ הראשונים יכול לפתוח פער גדול מול המתחרים האחרים, אבל סיכוייו להגיע לקו הגמר כשהוא מוביל, קלושים, גם אם הוא לא יישור בדרך.

היתרון העיקרי של הילארי קלינטון הוא שהיא דמות מוכרת ברמה ארצית. ארה"ב היא ארץ גדולה, ורוב האוכלוסייה איננו מתעניין בפוליטיקה. אמריקאי ממוצע יודע בקושי את שמות הסנאטורים של מדינתו. רבים לא יודעים מי הנציג של המחוז שלהם בבית הנבחרים. בתור מזכירת המדינה לשעבר ובתור אשת נשיא לשעבר, הילארי לא צריכה לבנות את התדמית שלה. כל מועמד שיקרא עליה תגר, דמוקרט או רפובליקני, יצטרך להשקיע הרבה מאמץ (וכסף) כדי לבנות תדמית ציבורית ברמה דומה. כרגע לא נראה באופק מועמד רפובליקני שיוכל להביס אותה. זה היה גם המצב לפני שמונה שנים. מאחר וגם בין הדמוקרטים לא נראה שמי שהוא ינסה להציג את מועמדותו מולה, הילארי לפחות לא תצטרך לנהל מאבק מייגע בתקופת הפריימריס.

לעומת זאת ישנם מספר חסרונות שיכולים להביא לכישלונה של הילארי. אני יוצא מההנחה שיימצא מועמד רפובליקני בעל שיעור קומה. למראית עין, עובדת היותה אישה מבטיחה לה תמיכה של הנשים, אבל להנחה שקולות הנשים הם "בכיס" של הילארי קלינטון רק בגלל שהיא אישה – אין כל בסיס של ממש. לשם השוואה, למעלה מ-95% מציבור המצביעים הכושים הצביעו עבור אובמה. בקושי 50% מהנשים הצביעו עבור הילארי קלינטון בפריימריס של הדמוקרטים ב-2008. זה לא סוד שהיא לא בנתה את הקריירה הפוליטית שלה בכוחות עצמה, ושאם שם המשפחה שלה לא היה קלינטון היא אפילו לא היתה מגיעה לסנאט. זו לא בדיוק התדמית של אישה שהפמיניסטיות היו רוצות לראות כמייצגת אותן.

ב-2016 תסתיימנה שמונה שנים בהן הבית הלבן היה בידי המפלגה הדמוקרטית. מאז שהתקבל התיקון לחוקה המגביל את מספר הפעמים שנשיא יכול להיבחר, בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת, אף מפלגה לא זכתה לשלוט בבית הלבן יותר משתי פעמים ברציפות. החריג היחיד היה בוש האב שנבחר אחרי שתי תקופות כהונה של רייגן (בוש האב גם היה המקרה הראשון אחרי 150 שנה שסגן נשיא נבחר אחרי שהנשיא שקדם לו סיים את כהונתו).

תמיד יש פעם ראשונה, ובהחלט ייתכן שהילארי "תשבור" את המסורת, בייחוד אם הרפובליקנים לא יעמידו נגדה מועמד בעל שיעור קומה. הילארי תתקשה למחוק את עברה כחלק מממשל אובמה. העובדה שרבים יראו בבחירתה "קדנציה שלישית של אובמה" עשויה להיות לה לרועץ. כמו כן אין להילארי שום הישג בזכות עצמה עליו היא יכולה להצביע. ה"הישג" היחיד שלה כמזכירת המדינה הוא שזה שהחליף אותה הוא יותר גרוע ממנה.

ככל שמתקרב מועד סיום כהונתו של אובמה הארוגנטיות שלו גוברת, ומידת הזלזול שלו במבנה החוקתי של מערכת השלטון בארה"ב עולה לשיאים חדשים. מורת הרוח מהתנהגותו בקרב הציבור נמצאת בעליה מתמדת וזה כולל גם רבים מהמחנה שלו. זה וודאי לא יקל על המועמד הדמוקרטי ב-2016, מי שזה לא יהיה. לאובמה היה ויש יתרון אחד – הוא תועמלן בחירות מעולה. הילארי קלינטון היא לא בליגה שלו. היא מסתבכת, נכשלת בלשונה ומאבדת שליטה. זה קורה לה כבר עכשיו, כשברוב הראיונות אותם היא נותנת, המראיינים הם מהצד "שלה". מעניין יהיה לראות אותה מתמודדת עם מראיינים עוינים.

כחלק ממסע הבחירות של הילארי, רשת הטלוויזיה CBS מקרינה כעת סדרת טלוויזיה חדשה בשם מזכירת המדינה (Madame Secretary) שאמורה לתאר את הישגיה של הילארי כמזכירת המדינה – כמובן שבאופן רשמי אין שום קשר בין הסדרה והילארי, וגם העיתוי הוא מקרי בלבד. בתור מותחן פוליטי זאת סדרה לא רעה, אם כי ראיתי כבר מותחנים יותר מוצלחים. כתעמולת בחירות, הבעיה היא שהדמות המתוארת בטלוויזיה היא כל מה שהילארי לא היתה בעת שכיהנה בתפקיד מזכירת המדינה.

הילארי קלינטון הודיעה שהיא תפרסם את ההחלטה אם להציג את מועמדותה לנשיאות, בינואר 2015. כנראה שהיא ממתינה לראות מה יקרה בבחירות הביניים בנובמבר הקרוב. כל התחזיות מצביעות על ניצחון רפובליקני והשאלה היא אם זה יהיה על חודו של קול או שהדמוקרטים יובסו בגדול. דעתי האישית היא שאם תוצאות הבחירות תהיינה תבוסה מוחצת לדמוקרטים, הילארי לא תיכנס לזירה.

ד"ר ישראל בר-ניר, "מהנעשה בעולם החדש – סתיו 2014", מגזין המזרח התיכון, 19 באוקטובר 2014.

* * *

לרן קידר היקר

ברכות חמות במלאת לך 80

ותודת ציבור היוצרים בארץ

על עבודתך המסורה רבת השנים

בהגנה על זכויותינו כמנכ"ל אקו"ם

הידד לך!

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

ראיון עצמי

"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", רומאן.

"משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994.

שאלה: על עטיפת ספרך נאמר שהוא מתאר קורות לילה אחד בשלהי תקופת המנדט הבריטי, באחוזה כפרית בארץ-ישראל. האם השתמשת בחומרים ובמחקר היסטורי על התקופה, לצורך כתיבת הרומאן?

תשובה: לא היה צורך. זוהי תקופה שאני מכיר אותה מ"ידע אישי". הייתי כבן אחת-עשרה, בקיץ 1947, תקופת התרחשות הרומאן. הרומאן אינו מחקר היסטורי, אבל במידה רבה הוא חורץ דין על התקופה, דין שכמובן תקף רק בתחום העיצוב האמנותי שלי. אם יישכח – לא עשיתי דבר. אם ייזכר – אולי יבינו את התקופה דרכי. זוהי ספרות, ודבר לא יעזור לאנשים, שתוכנו של ספרי אולי ירגיז אותם.

שאלה: מי, למשל?

תשובה: אולי יוצאי אותן המחתרות, שמכונים בספר גם בשם "טרוריסטים", כפי שאכן נקראו אז. אבל הכוונה שלי בספר אינה לפגוע במישהו מהם אישית, או לתקן סילוף היסטורי של מיקרה ספציפי. הדמויות שלי ברומאן בדויות כולן, אבל הן משתתפות במציאות היסטורית שאכן התרחשה, ושכך ראיתי אותה והבנתי אותה ולא שיניתי דעתי עליה מאז ועד היום. אני בן למשפחת איכרים מפתח-תקוה, שראה איך תנועת העבודה משכתבת לטובתה את תקופת העלייה הראשונה, ואיך הליכוד בתורו משכתב לטובתו את "תקופת המחתרות" – כך שיש לי בהחלט מקום טוב באמצע.

שאלה: מה מיוחד באותה תקופה שבה מתרחש ספרך, קיץ, שלהי 1947?

תשובה: זו היתה מעין צומת של יהודים, בריטים וערבים, של פליטי שואה ומעפילים, של מאבק פנימי מר בתוך היישוב היהודי בין מתונים לקיצונים, של מאבק מתעורר בכל חריפותו בין יהודים לערבים, ועדיין כולם חיים יחד, בלי גבולות, תחת שלטון אחד, בריטי, שהולך ומתפורר, ולאחריו שום דבר לא יהיה כמו שהיה.

שאלה: אתה אומר שהרומאן כתוב בצורה חדשנית, שונה מספריך הקודמים.

תשובה: האמת שהתחלתי בכך עוד ברומאן הקודם שלי, רומאן דוקומנטארי לנוער בשם "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה, שגם זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער.

הרומאן החדש כתוב בצורה מאוד חסכנית, קורקטית. כולו מתרחש בזמן הווה, ומתואר בו רק מה שהעין רואה והאוזן שומעת. לא תמצא בו הכללות, פירושים, זרם-תודעה, סמלים, מיטאפורות, פסיכולוגיה, או הרצאות היסטוריות. האסתטיקה של כתיבתו מניחה שהקורא מספיק אינטליגנטי כדי להבין כל דמות רק על פי התנהגותה, ואין צורך להסביר ולפרש לו. וכך, למרות שהרומאן מכיל רק כמאתיים עמודים, ומתרחש כולו בלילה אחד – יש בו עשרות דמויות שכל אחת מהן היא עולם בפני עצמו, והיא שונה לחלוטין מהאחרות.

שאלה: גם ברומאן החדש שלך יש פורנוגראפיה?

תשובה: הסיבה שאני ידוע, במידה מסויימת, כסופר אירוטי, היא כניראה הרומאנים "השקט הנפשי" ו"הנאהבים והנעימים". גם ברומאן החדש שלי יש אירוטיקה, לעיתים חריפה ומוזרה, אבל היא אינה המרכז; וזאת אולי משום שאינני סבור שבתקופתנו הקורא מחפש בספר גירוי מיני. לשם כך יש תמונות מצולמות, סרטים, וידאו וכבלים. סף הגירוי היום הוא כה גבוה – שתיאור של מישגל בספר – שפעם הרטיט לבבות ומטה, מעורר היום גיחוך. אנשים כבר בקושי מתגרים או מסתקרנים אפילו למראה מישגל כהלכתו בסרטים הכחולים. ההתפתחות הזו אולי אפילו טובה לספרות, שהעיסוק שלה במין יכול להיות היום רק הומוריסטי, או מסוגנן מאוד בצורה אחרת, וזאת מאחר שכל תיאור מפורט ניראה נלעג בהשוואה להמחשות של סרטי הפורנו.

שאלה: על עטיפת הרומאן נכתב כי כאשר זכית בשנת 1991 בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול, קבלת הפרס לוותה בשערוריה, לאחר שראש-הממשלה דאז סירב לחתום לך על תעודת הפרס והחרים את הטקס, בגלל ביקורת פוליטית שלך על אופיו של הטרור היהודי בתקופת המנדט. האם יש לכך קשר לרומאן שעוסק באותה תקופה?

תשובה: נכון, ראש הממשלה דאז לא חתם, וגם החרים את הטקס, בגלל מאמר שפירסמתי באוגוסט 1990 ב"הארץ" ושמו היה: "כש'הפורשים' בשלטון". כתבתי בו כי רק בזכות מדיניות ההבלגה של "היישוב המאורגן" קמה מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה, וכי אילו התגברו בשעתם "הפורשים" – היינו עלולים כבר ב-1948 להיות כלבנון, ארץ של מלחמת הכל בכל; וכי יש יותר נציגים בממשלה [של הליכוד] לאנשים שהלך-רוחם הוא עדיין בסגנון "הפורשים" של אז, שאהדתם הגלוייה והנסתרת נתונה למשתוללים [היהודים] ברחובות, למבצעי מעשי נקם ללא הבחנה, למביאים את ישראל אל סף מלחמת אחים.

 "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" אינו רומאן פוליטי אלא רומאן של תקופה, אבל הוא מתאר, בין השאר, ובצורה ספרותית, את מה שאמרתי במאמר הפובליציסטי. כדאי אולי עוד לציין שהרומאן שלי נכתב כאשר הליכוד היה עדיין בשלטון, ודבּריו שיכתבו אז את ההיסטוריה כרצונם. מבחינה מסויימת אני מצטער שהרומאן לא יצא לאור כאשר הם עדיין היו בשלטון, כי אז אולי הייתי יכול לומר שבגללו הם הפסידו את השלטון.

שאלה: מדוע קראת לרומאן בשם "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"?

תשובה: כדי שאוכל לדעת אם מי שמתווכח איתי על תוכנו של הספר, גם קרא אותו.

שאלה: איך?

תשובה: זאת יכול לדעת רק מי שקרא.

*

מתוך היומן: 15.4.94. יום שישי. בצהריים מטלפן עירא דביר [התסריטאי של "המחצבה"], שסיים לקרוא את הרומאן. הוא האדם הראשון שמספר לי שסיים לקרוא את הספר, ושאני גם מאמין לו שקרא. הוא אומר שההתחלה אמנם קצת קשה, אבל ההמשך זורם ומהנה, והוא חושב שזה ספר מאוד הומוריסטי, ואפשר לעשות ממנו סדרת טלוויזיה בסגנון "מסע עסקים עם אבא", כאשר זווית הראייה היא של הילד. לדבריו, בעוד זמן-מה, לאחר שיסיים עבודה שלו, ישתדל להכין סינאופסיס של הספר, ולעבד לתסריט חלק ראשון, נשקיע בתרגום, ונשלח לסוכנת שלו לאנגליה. לדבריו זה חומר שיכול לעניין מאוד רשת טלוויזיה אנגלית, ואפשר לעשות מיני-סידרה בשני נוסחים. האחד, מקומי, שבו חלק ידובר באנגלית עם תרגום בגוף הסרט, וחלק בעברית. והשני – כולו באנגלית, כאשר בעלי התפקידים של דוברי העברית ידברו אנגלית במיבטא ישראלי.

ניראה. הלוואי שהוא צודק. הוא הבין את הספר בצורה יוצאת מן הכלל, ואומר שהוא מזכיר לו כמה מיצירותיו הטובות של תמוז, וזאת באמת מחמאה גדולה. נידמה לי שב"לשוט בלקיפת אבטיח", שממנו לקחתי קצת סצינות לרומאן האחרון, אני באמת מזכיר באהבה את תמוז, באחד התיאורים שלי.

* * *

אורי הייטנר

1. חוק הגיור – אינטרס לאומי

לא היה בדור האחרון הוכחה מובהקת יותר לאמונה שנצח ישראל לא ישקר, מעליית יהדות בריה"מ לשעבר. במשך 70 שנה, חיו יהודי בריה"מ תחת שלטון טוטאליטרי אכזרי ביותר, ששלל אידיאולוגית את הקיום היהודי ולחם בו בכל דרך, סמויה וגלויה. כל גילוי של זהות יהודית, של תרבות יהודית, היה מחוץ לחוק, וסוכני הקג"ב שעיניהם פקוחות תמיד ודבר אינו נעלם מהם, פעלו בתקיפות נגד כל גילוי כזה. ולאחר התקופה הזאת, עם ישראל בחבר העמים חי, וגל התעוררות לאומית יהודית הביא לעלייה הגדולה, שהיא ההישג הציוני הגדול ביותר זה עשרות שנים, ותרומה אדירה למדינת ישראל בכל התחומים.

בסיטואציה בה חיו יהודי בריה"מ תחת השלטון הסובייטי, אך טבעי שהיו גם נישואי תערובת, שהיתה התבוללות. ולכן, אך טבעי שכמו ביציאת מצרים, כך גם ביציאת בריה"מ רבים מן היוצאים לא היו יהודים במקורם. לו היתה היום לעם היהודי ולמדינת ישראל מנהיגות רוחנית ראויה לשמה, מנהיגות בעלת יכולת להבין את גודל השעה ולקבל את ההחלטה ההיסטורית המתבקשת, היתה מתקבלת החלטה גורפת, המקבלת לחיק העם היהודי ללא תנאי את כל העולים מחבר העמים על פי חוק השבות. כל העולים, גם אלה שאינם יהודים על פי ההלכה, רואים עצמם בני העם היהודי, העולים למדינה היהודית, הם אזרחים טובים, הם מתגייסים לשירות מלא ומשמעותי בצה"ל, הם תורמים לחברה והם רואים עצמם בני הרוב היהודי לכל דבר ועניין.

בעוונותינו, אנו נעדרים מנהיגות ראויה, והעולים נתקלו במוחין דקטנות כתחליף למנהיגות; בבירוקרטיה פסבדו הלכתית של ממסד מקטין ראש וחף ממעוף ומאחריות לאומית, שלא העלה על דעתו להכיר ביהדותם ועשה הכל כדי להמאיס עליהם את היהדות.

משלא הוכרה יהדותם של העולים, ניתן היה לצפות שמדינת ישראל תצא מגדרה כדי לעודד אותם להתגייר ולהקל על הגיור. אולם מדינת ישראל מעניקה מונופול אורתודוכסי על הגיור, כך שהזרמים הדתיים האחרים, שהם רוב בניינו ומניינו של העם היהודי, והם מתונים ומאירי פנים יותר, נפסלים בידי מדינת העם היהודי, ואינם רשאים להוות שער הכניסה ליהדות.

וגם אם מקבלים את המונופול האורתודוכסי, ניתן היה לצפות להתנהגות אחרת לגמרי, ליחס שונה בתכלית כלפי העולים החפצים להתגייר. למרבה הצער, ממסד רבני חרדי, לא ציוני, חלקו אנטי ציוני, קיצוני ומחמיר לשווא, מתעלל בפונים לגיור בנוקדנות פוגענית ובטריקת דלתות הכניסה ליהדות בפניהם, בגסות. לשיא החוצפה הגיע הממסד הזה בצעד המנוגד להלכה של פסילת גיוריו של הרב דרוקמן, שנרתם לקידום גיור אורתודוכסי לחלוטין, אך ברצון טוב, במאור פנים ובפתיחות לקבלת הגרים באהבה.

מצב שבו מאה אלף ילדים ובני נוער יהודים אינם מוכרים בידי מדינתם כיהודים, הוא הרה אסון. על מדינת ישראל, כמדינה יהודית ציונית לקבוע כמטרה וכאתגר את שינוי המצב הזה.

חוק הגיור שהציע ח"כ אלעזר שטרן, אינו נותן את המענה ההולם לבעייה. הוא אינו מציע הכרה קולקטיבית ביהדותם של העולים. הוא אינו מציע הכרה בגיור של כל הזרמים ביהדות. הוא מנציח את המונופול האורתודוכסי על הגיור. במקום מענה מהפכני או לפחות סיטוני לבעייה, הוא מציע מענה קמעונאי – הקלה על החפצים בגיור, באמצעות מתן אפשרות לכל המבקש להתגייר להגיע לבית דין רבני אורתודוכסי של רבנים ציונים, המחפשים את הדרך לאפשר את הגיור ולא לחסום אותו. הצעת החוק תפתח את שערי הגיור, בהקמת 30 הרכבי גיור נוספים ברחבי הארץ, כאשר כל רב של מועצה מקומית או עיר יוכל להקים בית דין לגיור.

כל מתגייר יוכל לבחור היכן להתגייר, כך שאם אחד הדיינים יחמיר או יסרב לגיירו, תהיה בפניו האפשרות לגשת לדיין אחר. החוק הזה רחוק מלתת מענה הולם לבעייה, אך כנראה שזה המקסימום שניתן להגיע אליו במבנה הפוליטי של ישראל. ואפילו החוק הפשרני, המינימליסטי הזה, אפילו כבשת הרש הזאת, נתקל בקשיים עצומים.

קבלת החוק היא אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה. בחסימתו, פועל ראש הממשלה בשם אינטרס צר וזר נגד האינטרס הלאומי. על הנושא הזה, ראוי להפר כל משמעת קואליציונית וסיעתית, כיוון שמדובר בנשמת אפה של הציונות.

2. צרור הערות 22.10.14

* בערך שליש מבנות הציונות הדתית מתנדבות לצה"ל. למה מתנדבות? כי הן פטורות על פי חוק. לא זו בלבד שהן פטורות, העמדה המסורתית של קהילתן (זולת הקיבוץ הדתי) שוללת מכל וכול את גיוס הבנות, עד כדי הצגתו כמנוגד למצוות הדת, כביכול. ועדין תקפה ההחלטה השערורייתית של הרבנות הראשית נגד גיוס בנות.

רוב בנות הציונות הדתית שאינן משרתות בצה"ל מתנדבות לפחות לשנה ולעיתים קרובות לשנתיים של שירות לאומי, לרוב שירות איכותי, שהתרומה בו לחברה הישראלית אינה נופלת מהתרומה בשירות הצבאי.

אם יש אופציה כזו, מה גורם לכל כך הרבה בנות דתיות ללכת נגד הזרם, ובקהילה שמרנית לא פשוט ללכת נגד הזרם, ולהתנדב לצה"ל? לא רק הרצון לתרום – הרי יכלו לתרום גם בשירות לאומי, אלא הרצון להשתלב, להיות חלק אמיתי של החברה הישראלית.

יצא לי לפגוש בנות דתיות רבות לקראת גיוס לצה"ל. הרציתי בפניהן במכינה הקדם צבאית לבנות דתיות "צהלי", במדרשה לבנות דתיות לפני גיוס בעין הנצי"ב, ובמדרשת השילוב בגולן. ממש לא מדובר ב"דתיות לייט", ב"חפיפיניקיות". להיפך, לפחות חלקן אדוקות ורציניות מאוד באמונתן ובאורח חייהן הדתי.

זהו ביטוי אחד מרבים, לשינוי המהפכני המתחולל בציונות הדתית – יותר היפתחות לחברה, פחות הסתגרות מגזרית ומהפיכה פמיניסטית חסרת תקדים.

סרן תמר אריאל, נווטת הקרב הדתייה הראשונה, שנהרגה באסון בנפאל, אמרה בראיון שאינה רוצה להיות סמל של הציונות הדתית, אבל מן הראוי שהיא תאומץ כסמל, כמודל לחיקוי. צעירה דתייה שהתגייסה לתפקיד מחייב ביותר, חתמה 9 שנות קבע, הצטיינה כנווטת וכמפקדת, הצטיינה באינספור גיחות מבצעיות במלחמת "צוק איתן" ורק בשל נסיעתה לטיול לא ייצגה את יחידתה כמצטיינת בסוכת הרמטכ"ל. תמר אריאל היא סמל לשינוי בציונות הדתית וראויה לשמש מופת לבנות דתיות לאומיות שתלכנה בעקבותיה.  

יהי זכרה ברוך!

* באסון ההימלאיה נספו ונפצעו תיירים ממדינות רבות, אך רק ישראל יצאה מגדרה במשלחות חיפוש ומשלחות רפואית כדי לסייע לאנשיה. הסיבה לכך, היא שישראל היא חברה סולידרית יותר, המבוססת על הערך היהודי העליון – ערבות הדדית; כל ישראל ערבין זה בזה. את זה אי אפשר לקנות בזול בסופרמרקט בברלין.

* כל מי שיורד מן הארץ, עושה זאת למען ובשם ה"אני", תוך שהוא מוותר על ה"אנחנו" ועל היותו חלק מן ה"אנחנו". ולכן, מן הראוי שלא יעטוף את החלטתו באכפתיות, כביכול, ל"אנחנו". אם חשוב לו להשפיע על ה"אנחנו", שיישאר חלק מן ה"אנחנו". אם הוא בחר אחרת, זו זכותו, אבל שיפסיק להטיף. ובטח שלא יעשה פרובוקציות מכוערות, כמו הטפה לירידה המונית ודווקא לגרמניה, יכנה ירידה כ"עליה" וכו'. אגב, ה"אני" הוא חשוב ביותר. ה"אנחנו" בנוי מהרבה "אני"ים. אולם הוא בנוי ממי שבחרו ליצור זהות בין ה"אני" וה"אנחנו"; שקשרו את גורלם ל"אנחנו", ללא תנאי ובלי להתייחס ל"אנחנו" כאל כספומט.

* נרקיסיזם הוא אהבה עצמית חולנית, המתבטאת באנוכיות קיצונית ושחצנות יהירה. כל כך אופייני, שמצית קמפיין הירידה לברלין נקרא נרקיס.

* הטייקונים המאיימים שלא ישקיעו בארץ אם יעלו המסים, או שיוציאו את החברות שלהם לחו"ל אם ידרשו להעביר תמלוגים גדולים יותר למדינה, אינם טובים יותר מאלה המטיפים לירידה מן הארץ בגלל יוקר המחיה. זה אותו סוג של ישראליות אגואיסטית, ישראליות על תנאי.

* ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

כל מי שמאמין בכך, בהכרח מאמין שארץ ישראל אינה שייכת ליצחק תשובה או למשפחת עופר.

ולכן, ברור שאוצרות הטבע של א"י, השייכים לכולנו, אינם עסקם הפרטי של אותם טייקונים.

ועדת ששינסקי א' שעסקה ברווחי הגז, יצרה איזון סביר בין הרווחים מאוצרות הטבע של א"י שישתלשלו לכיסו של תשובה – לתמלוגים שעם ישראל יוכל ליהנות מהם לצרכי חינוך, רווחה וביטחון. יש לציין את שר האוצר לשעבר שטייניץ שעמד בלחצים כבירים של תשובה ומקורביו ולא ויתר על האינטרס הלאומי. בכך הוא נהג כפי שר צריך לנהוג – כנאמן האינטרס הלאומי. 

גם ועדת ששינסקי ב', במסקנותיה הראשונות, הציעה מסלול סביר של תשלום תמלוגים בסך 57% לציבור. אלא שששינסקי לא עמד בלחץ הברוטאלי של משפחת עופר והתקפל. כנראה הוא לא סמך על יכולת העמידה של יאיר לפיד להגן על האינטרס הלאומי.

שר האוצר אמר בעת הגשת מסקנות ועדת ששינסקי, לבחינת חלקה של המדינה ברווחים מאוצרות טבע: "מודע היטב לניסיונות להלך אימים עלינו ועל הציבור, ולאיים בסגירת המפעלים או פיטורי עובדים. הניסיונות אלו לא יצליחו."

הם כבר הצליחו.

* בעקבות משבר הקפיטליזם ב-2008, המחאה החברתית ב-2011 ומסקנות ועדת טרכטנברג, דומה היה שהממשלה נוקטת בצעדים לריסון כלכלת הג'ונגל הדרוויניסטי ולשיקום חלקי של כמה ממרכיבי מדינת הרווחה. לא שהיא מאמצת את דרכו החברתית כלכלית של ז'בוטינסקי, שלא לדבר על דרך סוציאל דמוקרטית, אלא שהיא ממתנת את דרכה, מתקנת כמה מקלקוליה.

תקציב המדינה החדש מסמן חזרה של הממשלה לסורה, לדרכו המסורתית של נתניהו במיטוט מדינת הרווחה הישראלית. דווקא לאחר גילויי הסולידריות החברתית הנפלאים של הציבור הישראלי במלחמת "צוק איתן", הממשלה נוקטת במדיניות נוגדת סולידריות.

נתניהו לא למד דבר.

* אני שותף לקבוצה הפועלת לקידום אזורי בתחומי החברה האזרחית בגליל המזרחי, ברוח הקואופרציה. אחד הנושאים בהם אנו עוסקים הוא שילוב אזורי עם היישוב הבדואי טובא זנגריה (היישוב הערבי היחיד באזור). מספר חברים בקבוצה הם מטובא. הדיונים בנושא הניבו רעיון של הקמת מכינה קדם צבאית לבדואים המתגייסים לצה"ל, מתוך רצון להגביר את אחוזי הגיוס לשירות משמעותי. נפגשנו עם ראש המועצה המקומית והוא התלהב מן הרעיון ורתם אליו את ההנהגה המקומית.

צוות ההיגוי נפגש בראשית השבוע עם אנשי משרד הביטחון. המפגש הזה קידם מאוד את הרעיון. עד שתקום מכינה תחלופנה שנים אחדות, אך בדרך לכך תהיינה יוזמות קצרות טווח יותר, תכניות ברוח המכינה לבני הנוער בטובא.

הבדואים אינם מחויבי גיוס, אך בטובא ובשבט אל-היב מתגייסים רבים מאז הפלמ"ח. הגברת אחוז המתגייסים, עשויה לקדם מאוד את השתלבותם של ערביי ישראל במדינה. אנו מקווים ליצור שילוב אזורי שיהווה דוגמה לשילוב ברמה הארצית.

* כאשר החלה נסיקתה של קבוצת הכדורגל בני סכנין, היא עוררה אהדה בקרב יהודים רבים, ואני בתוכם, בתקווה שהיא מסמלת שילוב נאות של ערביי ישראל במדינה. כה מצער, שבעוד הקבוצה נושאת את דגל הדו-קיום, היא פונה לקווים לאומניים. ההוקרה לעזמי בשארה, שהינו סמל של לאומנות קיצונית הנלחמת נגד קיומה של מדינת ישראל תוך שיתוף פעולה עם הקיצונים במחבלים, והיותו עבריין ביטחוני נמלט, חצתה את הקווים האדומים.

התגובה למעשה צריכה להיות מחיקת כל הנקודות שהקבוצה צברה העונה בליגה. צעד כזה יבהיר, שמי שנוקט בצעדים בלתי ספורטיביים קיצוניים, נענש באובדן הישגיו הספורטיביים.

זו הדרך גם למאבק נגד הגזענות בכדורגל.

* הבעיה עם חנין זועבי – היא קוראת יותר מדי את גדעון לוי וב. מיכאל, ובצורה פחות מדי ביקורתית.

[שכחת את עמירה הס!]

* מתמחה ערבי בביה"ח "ברזילי" התנדב לדאעש ונהרג בקרבות בסוריה. נראה לי שהמודל שלו לחיקוי היה הרופא ברוך גולדשטיין.

* הרשתות החברתיות הומות מהשתלחות מתלהמת של גורמי ימין בנשיא המדינה ראובן ריבלין. כנראה שהם לא אוהבים ז'בוטינסקאים מובהקים. לא בכדי בני בגין נפלט מרשימת הליכוד. סביר להניח שמנחם בגין היה מוקע בידי אותם אנשים, שלא לדבר על ז'בוטינסקי.

* אילו יצחק רבין נרצח בידי מחבלים פלשתינאים, לא היה מקום, לדעתי, ליום זיכרון ממלכתי לזיכרו. הוא היה חלל נוסף במערכות ישראל, וראוי היה לציין את זיכרו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, לצד כל חללי צה"ל, מטוראים ועד אלופים (חמישה אלופים נפלו במערכות ישראל) ולצד כל נפגעי פעולות האיבה.

לכן אני מתנגד גם ליום הזיכרון הממלכתי לזכרו של רחבעם זאבי, שנרצח בידי מחבלים. לדעתי, נכון היה לציין את זיכרו ביום הזיכרון לחללי צה"ל. לעומת זאת, אילו נרצח בידי יריבים פוליטיים, ראוי היה לקיים יום ממלכתי לזכרו, כיום של מסר לאומי נגד אלימות פוליטית ובעד הדמוקרטיה.

הסיבה לקביעת יום זיכרון ממלכתי לזכר גנדי, היא מעין "פרס ניחומים" ל"ימין" על יום הזיכרון הממלכתי לזכר רבין, שהוא "החג" של "השמאל". לא בכדי דפוסי היום כמעט זהים. אין בכך כל טעם, כי אין כל דמיון בין האירועים.

יום הזיכרון לרצח רבין אינו יום של "השמאל". הכדורים שנורו לעבר רבין כוונו לעבר הדמוקרטיה הישראלית, לעבר החברה הישראלית וחבל שהן ב"שמאל" והן בקרב חלק מן ה"ימין" גימדו וכירסמו את משמעותו של היום הזה, והפכו אותו ליום שבטי. את המעוות הזה ראוי לתקן.

גנדי הביע משאלה להיקבר לצד רעו לנשק, הקצין הבדואי סא"ל עבד אל-מג'יד ח'דר אל-מזאריב, הידוע בכינויו עמוס ירקוני. בסופו של דבר נקבר בחלקה הצבאית בהר הרצל. אני מאמין שהוא היה מרגיש נוח יותר, אילו היינו מכבדים את זיכרו יחד עם חבריו הלוחמים, ביום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל. הרי כמותם הוא נהרג במערכה על עצמאות ישראל.

* אין עלבון גדול יותר לאמריקאים מהסיסמה: Yankees, go home!. סיסמה זו היא הביטוי הבוטה של שנאת הדמוקרטיה, שנאת המערב, שנאת העולם החופשי, שנאת כל מה שארה"ב מסמלת. זו קריאת הקרב שהלהיטה תנועת ה"שלום" שסטלין הפיץ בעולם, זו הסיסמה של האיראנים הרואים בארה"ב את השטן הגדול. ולכן, אין תִמה שזו סיסמתו של גדעון לוי.

Yankees, go home! כתב גדעון לוי במאמרו האחרון ב"הארץ". הסיבה לכך היא תמיכתה של ארה"ב בישראל. מאמר רצוף בביטויי שנאה לישראל ולארה"ב ותיאור גרוטסקי של מערכת יחסים פרברסית, שבה הענק האמריקאי משועבד לגמד השולט בו, מתעמר בו ומהלך עליו אימים.

שנאתו היוקדת של לוי למדינת ישראל אינה חדשה וגם לא תוקפנותו כלפי כל מי שתומך בישראל. לאחר עלייתו של אובמה לשלטון כתב לוי מאמר תחת הכותרת "אנא בכוח" שבו התחנן בפני אובמה שיפעל בכוח נגד ישראל.

אבל למה דווקא עכשיו יצא לוי במאמר התוקפני ביותר שכתב אי פעם נגד ארה"ב? למה דווקא עכשיו, כאשר נשיא ארה"ב מנהל בעקביות מדיניות פייסנות כלפי האסלאם, כולל האסלאם הקיצוני? למה דווקא עכשיו, כאשר הממשל האמריקאי ביקורתי כלפי ישראל יותר מקודמיו?

נדמה לי שאני מבין את הסיבה. בשתי מילים – "כיפת ברזל". כמו גדר הביטחון, כך "כיפת ברזל" – היא סמל למענה ישראלי שבלם אסטרטגיה תוקפנית אנטי ישראלית אותה טיפחו הפלשתינאים לאורך שנים (גדר הביטחון, היא אמצעי זניח יחסית בעצירת טרור המאבדים, אבל היא הפכה לסמל). "כיפת ברזל" היא תסכול נורא בעבורם. מאחר וארה"ב מימנה את "כיפת ברזל", הם יורקים עליה קיתונות של זעם. הם והשופר שלהם.

* מה הפלא שמכחיש השואה אבו מאזן מגדיר יהודים כ"עדר"?

* עסקת הטיעון עם "הרב" פינטו היא אחד מרגעי השפל של פרקליטות המדינה, שפעלה כמריונטה של עבריין צמרת. אם בית המשפט העליון אינו חותמת גומי של הפרקליטות, עליו לבטל את העסקה.

קציני המשטרה הבכירים שהסתופפו בצילו של פינטו, מעלו בתפקידם ובאמון הציבור. אולם במקרה הזה, גם הניצבים הם דגי הרקק בפרשה. מדובר במי שפעל במודע להשחתת צמרת המשטרה, כדי שיוכל להמשיך בפעולתו העבריינית באין מפריע.

* פסק הדין בפרשת "הולילנד" וגזר הדין החמור של המעורבים בה, התוו דרך למלחמת חורמה בשוחד, שהוא אבי אבות השחיתות. ההתמודדות עם פרשת פינטו תבהיר, האם היה זה סימן דרך לבאות, או בסך הכל פסק דין חריג של שופט יוצא דופן ביושרו ואומץ לבו.

* בתקופת המאבק על הגולן, קיימתי מספר עימותים פומביים עם רן כהן, אז ח"כ מטעם מרצ. המחלוקת בינינו הייתה עמוקה והוויכוח נוקב, אך הוא התנהל בכבוד והערכה הדדית. הרגשתי שניצב מולי יריב ראוי, שעמדותיו ראויות ומנוסחות היטב והדיון עמו היה מאתגר.

היום עימת בינינו רדיו "גלי ישראל", במלאת 20 שנה לשביתת הרעב של ועד יישובי הגולן בה נטלתי חלק, לדיון בפרספקטיבה של שני עשורים, על המו"מ לנסיגה מהגולן והמאבק על הגולן. הפעם, למרבה הצער, חשתי שניצב מולי יריב נלעג.

מה הסיבה לכך? העובדה שהוא ממשיך לדקלם אותם דקלומים, כאילו אסד האב לא דחה את הצעתו של ברק לנסיגה מהגולן ובעיקר – כאילו לא קרה מאז דבר בסוריה ובמזה"ת. הוא דיקלם את המנטרה של סרבן ההתפכחות אורי שגיא, לפיה אילו נחתם הסכם עם סוריה, היא היתה הופכת לדמוקרטיה מערבית יציבה ושוחרת שלום. הוא באמת מאמין בזה?

האם יש קשר בין ישראל לבין מה שקורה בעיראק, בלוב, בתימן, במצרים, בתוניס, בבחריין? האם נסיגה מהגולן היתה מביאה דיקטטורה של המיעוט העלאווי, הרודה ב-90% מהסורים, להיפתח, להפוך לדמוקרטיה ואף ליהנות מאמון העם הסורי?

אין שחר לאשלייה הזו.

* הנימוקים המרכזיים למאבקנו על הגולן היו ציוניים – זיקתנו לחבל ארץ ישראל שאין בו סכנה דמוגרפית, השורשים ההתיישבותיים שהיכינו בגולן, הקהילה הנפלאה שיצרנו באחד המפעלים המוצלחים בתולדות הציונות וכיבוד הריבונות הישראלית. רק לאחר מכן היו הטיעונים הביטחוניים ודמותו של המשטר הסורי.

אולם בנושא המשטר הסורי, לעגו לנו על שאנחנו מתעקשים להבין יותר מן המומחים, כאשר ברור שהניתוח שלנו מוטה אידיאולוגית. מסתבר שהניתוח שלנו את מהות המשטר הסורי המעיט בחומרתו לעומת המציאות, אך לבטח היה קרוב יותר למציאות משל ה"מומחים". דווקא הניתוח שלהם היה מוטה אידיאולוגיה. "אורות בערפל" קרא אורי שגיא לספרו, אלא שכמו נהג המדליק אורות גבוהים בערפל, הוא סונוור מהאורות של עצמו. אני מאמין בכנות הכמיהה לשלום שלו ושל עמיתיו, אלא שבלשונו של דיין, האור שבליבם סינוור את עיניהם, והם לא הבחינו בברק המאכלת. 

אילו נסוגונו מהגולן, סוריה לא היתה הופכת לדמוקרטיה. אין בכך כל ספק. אך אילו היתה הופכת לדמוקרטיה, מה היה קורה? בבחירות ברש"פ ניצח חמאס. בבחירות במצרים ניצחו "האחים המוסלמים" וא-סיסי שולט כיוון שהפיל אותם בהפיכה צבאית. בבחירות בעיראק ניצחו השיעים, נאמני איראן.

השכונה שבה אנו חיים אינה מלבבת, ואין סיבה שנעצום את עינינו ונתעלם מן המציאות.

* ביד הלשון: בשבת הקרובה תמלא שנה לפטירתו של הרב עובדיה יוסף. ביום מותו, כוסתה ירושלים במודעות אבל ענקיות, שנפתחו במשפט: "נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים." מיהם האראלים ואלו מצוקים הם ניצחו?

המשפט הזה לקוח מסיפור מותו של רבי יהודה הנשיא (רבי). בר קפרא העביר לחכמים את המסר על מותו של רבי, שהתייסר בעינויי תופת טרם מותו. הוא לא היה מסוגל להוציא מפיו את המילים – רבי נפטר. הוא אמר: "ניצחו אראלים את המצוקים וארון הקודש נשבה."

האראלים הם העליונים, המלאכים. הם רצו את רבי אצלם. המצוקים הם החכמים, שרצו את רבי בקרבם. לאורך זמן ניטש ביניהם המאבק. המאבק הזה הוא ייסורי גסיסתו של רבי. ארון הקודש שנשבה, הוא רבי יהודה הנשיא, שעבר מידי המצוקים לידי האראלים.

בתגובה לדבריו, הגיבו חכמים בשאלה: "נחה נפשו?" השיב בר קפרא: "אתם אמרתם ואני לא אמרתי."

* * *

אפרת בן צבי

לבדי שלי

[מה שכתבתי הבוקר אחרי שבמקרה נתקלתי ב"חדשות בן עזר"]

מרוב הרהור אני יושבת וחושבת

דברים לא נגמרים או נאספים אל עצמם

לתקוע יתד ולהקים אוהל עומד מסתיים במחשבה על האוהל, על הצבעוניות שלו וסוג הבד

בבקשי לאסוף את "כוחות האנרגיה הזוהרת"  שהם לא בגופי הרפה

כדי שידחפו מאחור את מה שנרפה ולוחץ בשרירים

את השלד שפה ושם בחיבורים גרום, מתחכך מדי

בבקשי זאת

הן נאספות

תמיד כהות

תמיד פונות אלי "אפרתי"

תמיד שותקות

לרגע כל פינת החוף היתה מליאה בהן

ונאספתי

מיד ליד

ממחשבה למחשבה

מגרמי האבנים והפקקים השבורים ונקודות הזפת והכוסות המעוקמות הצפות

והים, הו הים, עיניי טבעו בגלים החוזרים ובאים, בנצנוץ הנקי הכחול לאחר סופת לילה זעירה

תושבי החוף היו הפעם מחוייכים

כמו אותה אישה שהפנתה גב ענק עירום, כיסתה את דדיה מקדימה במגבת קשויה

והגבר סבב סביבה, משתוקק אך לא נוגע, בכוונה, אפילו שמותר, יודע שיטבע בגופה כשינוחו את מנוחת הצהריים

אם הייתי נחה לכתוב לפני עשר דקות, לפני שעה או שעתיים, מתעקשת לשחזר את הרעיונות הגדולים שהילכו בראשי בתשע ועשר דקות בבוקר, הרי שמשהו אחר היה נכתב כאן

ואין עליי אלא להסכים לשבת ולכתוב, באותו הרגע

ולרגע, עוד רגע להרהר

בגבר הקטן שהופיע אתמול, לרדת לי כשבעלי צופה – בצד השני של הלילה, רק בחלום ורק ההתכווצות הנעימה בין רגליי היא בתוך האור של הבוקר והטרוניה הקשה שהופנתה נגדי ואני כולי מיתממת, כאילו לא גרמתי דבר, כאילו לא צבטתי באוזנו, נשפתי לעיניו העצומות אור שורף והארתי לחזהו את אשפתות נפשי המבולבלת

וכן היו שני סיומים

האחד בחלום: שורת גברים, נערכים לעמידה עצורת נשימה, דוממת ועם זאת מליאת עוצמה, השמש העולה טיפה מאחורה נוגסת בעצם לחי ימין, המצוק שלרגע עצר את התפוררותו משמש כרקע של מעברי אור-צל והים סואן לפניהם

וחשבתי – לערוך כך את כל באי החוף ודריו: נשים לחוד וגברים לחוד ואחר כך לערבב –  לפני המצלמה עם עדשה רחבה

השני: במטבח, בלילה, אני מבקשת מחילה, אני מבקשת את חיבוקו וחזהו, וריחו הבוהק על רקע ריח הגשם, ואיני יודעת נפשי ומלבד לקבץ את גלי נדבת רכותו ואהבתו שתצוף מעל המרירות והאכזבות שהצטברו מדי, כמו האשפה בחוף לאחר הסערה

אפרת, יום שני, תקופת החגים ירדה, 20.10.2014, 11:28

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אריה רוזנברג

יפו, הריף – חוף כנעני...

את ההיכרות שלי עם חוף הריף הנמצא בשכונת ג'בליה ערכתי לפני עשרות שנים ומעשה שהיה כך היה...

 יום שבת, מגיע לרופא השיניים לטיפול דחוף במרפאה הנמצאת בשדרות ירושלים בבניין ישן ומעניין, כולי כואב ודואב, אומר לי הרופא כי הטיפול בלקוחה שלו הסתבך מעט ומוסיף, "למה שלא תלך לשפת הים בג'בליה או כפי שאתם קוראים למקום בעברית, גבעת עליה. תשוב עוד כשעתיים אז לבטח אסיים הטיפול."

 בלי ברירה, כשלחיי הימנית נפוחה נסעתי לג'בליה...

שלוש דקות והרכב חולף מתחת לגשר הנקרא 'חלון ליפו' מעין מבנה מעוטר ערבסקות ובתוכו פעורים חלונות ופתחים רבים. הגשר נטוי מעל הכביש ברחוב רב אלוף צבי צור, הרמטכ"ל ה-6 של צה"ל. משמאלי מתרומם לו מסגד ג'בליה אשר בצריחו (מינארט בלע"ז) קבועים להם רמקולים רבי עוצמה שהעבירו את קול קריאת המואזין למאמינים להגיע לתפילה. הרכב מתגלגל מטה והנה נפרש לו במלוא הדרו הים התיכון, כחול מנוקד בטורקיז, מאופק לאופק, נדמה שאין גלים אפילו לא אדוות שבראשן כרבולות של קצף. אך המראה מטעה מאחר ואין רואים עדיין את הגדה ושפת הים אליה, נשברים נחשולי הים, בנוסף טרם רואים את סוכת המציל והדגל שצבעו מחווה על מצב הים. גלישה איטית במורד והנה מולי הכניסה המסוגננת לחוף הריף, קשתות מעוגלות מעשה אומן עם מדרגות מעניינות, ואת הכול עוטפים דקלים ירוקי עד שראו סופות חורף אימתניות כמו ימי קיץ מהבילים וצפו בערב רב של אנשים, ערבים בני המקום, רוסים שעלו בעלייה האחרונה ואפילו סתם אוהבי ים כמוני שבאים למצוא את השקט בפינה "הכנענית". משמאל, על רכס כורכר, משתפל לו כלפי הים בית הקברות המוסלמי כשמצבותיו הלבנות כאילו מאיימות ליפול מטה. בתחתית הצוק המראה מזכיר מפרץ באיזה אי יווני פרוע. סלעים העושים דרכם פנימה לים, אותו ים המראה פניו בעשרות גוונים של, כחול טורקיז, ירוק בקבוק, כחלחל, ירקרק...

הפניתי ימינה מבטי ומה רואות עיניי, מפרץ תאום שגם אותו חורצים סלעים במרוצתם הימה, בקצהו המרוחק של המפרץ התנדנדה לה קלות דוגית דייגים ומעליה היתמר לו הר פסולת אדיר ממדים כשעל פסגתו עז הנוברת בין ערמות האשפה. מראה סוריאליסטי לחלוטין! לא יכולתי שלא להיזכר בשירו של  אהוד בנאי השר על 'בלוז כנעני'. בעיניי חוף הריף היה הדבר הקרוב ביותר למושג כנעני ולכן החלטתי שאקרא לחוף היפה 'הריף הכנעני'.                                              

מלפנים רוחש הים. הרחק אל האופק מלבין מפרש, ועוד אחד, ועוד אחד. הכול נראה שלו ורגוע כל כך, אך מה מסתירים הסלעים? סיפורים בני אלפי שנים, שרידים של מבצר וסביבו תעלה חפורה להגנה. כיבוש של הרומאים, הצלבנים, הממלוכים, העות'מנים, והים ממשיך בשלו, חותר אל החוף, יוצר סלעים וצוקים משוננים בצורות בלתי אפשריות. דמויות קטנות מהלכות, כאילו על פני המים. ממקום עומדי ניתן להבחין בסימני סתיו ראשונים, בריזה קלה מגיעה מהים, מעלה ענני אבק קטנים, מלטפת, מעסה הנשמה. אדוות קטנות, גלים גדולים, קצף ניגר ממשברים, אני מריח את מליחות המים הקרים. אני שואף מלוא חופניים של אוויר ספוג באדי מלח ומים ונזכר בימים רחוקים...                                                                                                            

מתחיל בירידה זהירה לכיוון הים, מכל עבר שלטים המזהירים מפני סכנת מפולת, שאכן  אירעה כאן לפני זמן לא רב. נוגע ונושק למים, צמרמורת נעימה חולפת בגווי, הרגליים שוקעות בחול הרך, שלוליות מי ים ארוכות רוחשות חיים. אני מביט לאחור, לכיוון רכס הכורכר, מכאן ממשיך ללכת, כשפניי לכיוון בת ים. הליכה נעימה בתוך חולות רטובים ממי ים, ערמות של צדפים שנפלטו מהמים, פה ושם שרידים של פסולת אוניות שהגיעה כך או אחרת אל החוף. מסיים את הקטע עד לחוף הסלע בבת ים ועושה דרכי חזרה לכיוון השני, נמל יפו. בדרכי מצליח לראות שוב ערמות ענקיות של צדפים שהים פלט, שברי זכוכית בגוונים שונים שמקרינים את אורם הצבעוני עת קורנת בם השמש. מעניין, שברי הזכוכית לא היו חדים מאחר שגלי הים, ששנים היכו בהם, גרמו להחלקתם ... יותר מפעם מצאתי עצמי חולם על אוצר שנזרק מאונייה טובעת ואני היחידי בחוף אוסף אותו אל חיקי, פעמים רבות אספתי צדפים מיוחדים וצבעוניים שהחזיקו מעמד עד אשר הגעתי לרכב לשים פניי הביתה, או אז הנחתי אותם אחר כבוד ל"אספן" אחר שילקטם לביתו.                                                                                                     

חזרה לימינו אלה...

שבועות חודשים ושנים חלפו מאז ואני מוצא עצמי פעמיים בשבוע עושה הדרך לחוף הריף הכנעני כמו איזה מאמין אדוק השם פעמיו לבית הכנסת בו התפללו הוא אביו וסבו לפנים. בחוף הזה מצאתי לי מרגוע משהו, מאז נפילתו של שחר בני באסון המסוקים, זהו המקום שמביא לי מזור או במילותיי, "הים הזה כל כך נרחב וגדול שיכול להכיל את כל דמעותיי וצערי על האובדן."

שבת בבוקר, ואני שומע קולה של זוגתי שתחיה "ממי, היום אני מצטרפת אליך לים."

איזה יופי חשבתי לעצמי, אנצל את ההזדמנות לבקר בבתי הקברות הנוצריים הנמצאים במעלה רחוב קדם. מסע בבתי קברות מביא למהלך בהם פרספקטיבה היסטורית על כך שיש עוד עדות פרט לנו היהודים, שהאדמה שייכת גם להם, לפחות אחרי מותם! לאחר מכן אקח את זוגתי לבית יצחק שדה הנמצא בתחילת רחוב זיכרון קדושים, ממש על קצה מצוק הכורכר, תחילת הרחוב מאופיינת במעין מעגל תנועה וגדר מעוגלת לה הצמדתי את השם ה"וורנדה של יצחק שדה", נקודת תצפית זו מספקת למתבונן אופק כחול/ירוק/טורקיז ואין סוף רוח בריזה המבדרת שיער וגורמת גם לאדיש ביותר הרגשה של התרוממות רוח. בסוד אוכל לשתף את הקוראים כי יותר משמץ קנאה יש לי לדיירי רחוב זיכרון קדושים, במיוחד אלה המתגוררים בשכנות לוורנדה הנהדרת.

עתה לאחר שסיפקתי לכם תיאור של הבתים והאתרים העוטפים את חוף הריף, הגיע הזמן שאספר לכם מעט על הטיילת הנהדרת שהושלמה לפני כמה שנים.

שעת בוקר מאוחרת ואנו יורדים מבעד לשערי האבן המסוגננים אל השביל המהווה תחילתו של פארק המדרון, השמש קופחת על ראשינו למרות שאנו נמצאים בשלהי אוקטובר. משמאל הגלים חותרים כמימים ימימה ולא מתעייפים בדרכם אל החוף מדי פעם אחד הגלים אוזר אומץ ומגיע פנימה אל החוף וגורם למתרחצים לרוץ בבהלה כדי לפנות שמיכות, או סלי אוכל מחשש הגלים הרטובים.

עמוק יותר אל פנים הים עומד לו דייג ומשליך חכה בתקווה שיעלה בידו דג או שרצי ים אחרים, מרחוק נראה הדייג כאילו הינו מהלך על פני המים, עוד אחת מהאשליות אותן מספק לנו חוף הריף. סביב פרושים להם דקלים ומרבדי דשא ענקיים, הנותנים מרגוע לעיניים המתאמצות בשעת שמש קופחת זו. הר האשפה הגדול פינה מקומו בסוף המאה הקודמת למדשאות ולשבילים שמאות אנשים מהלכים, רוכבים על אופניים מלווים בילדים ולא מעט כלבים. השפות הרווחות הן רוסית וערבית, יש עיתים והמהלך בשבילי פארק המדרון תוהה שמא הגיע למדינה זרה, אך לא, זו המדינה, וזו יפו של כל מי שמתגורר בה ולמד לאהוב אותה.

לאחר הליכה ממושכת אומרת לי זוגתי שתחיה "אני חושבת שלפעם ראשונה זה יספיק," –  ותוך שאנו מבצעים צילום "סלפי", היא מוסיפה: "אני מרגישה שהלב שלי פועם במהירות."

האמת, די נבהלתי, חבל, חשבתי לעצמי, תכננתי להגיע עד לשערי נמל יפו כדי ליהנות גם משכיית חמדה זו אך נשאיר הסיור בנמל יפו לפעם אחרת.

אחרית דבר...

אם מישהו מהקוראים יבוא וישאל: "נו, איך אתה אוהב את חוף הריף הכנעני , כמו בעבר לפני הפיתוח, או במצבו  היום? – אתקשה להשיב! כל שאני יודע הוא שפינוי הר הזבל שאיפיין את חוף הריף ושכונת ג'בליה – טוב שנעשה!

בחצות היום מצאנו עצמנו אוכלים ארוחת בוהריים במסעדה מזרחית שנקראת החומוס האסלי ובסיום הארוחה הקפדנו  לפנק עצמנו במתוקים של גלידת אנדריי.

הערה: בכוונה איני מזכיר את מרכז פרס לשלום, מבנה אדיר ממדים שנבנה בכניסה לחוף הריף הכנעני שלי, מאחר ואינו מתאים למקום ונראה כנטע זר.

* * *

אלי מייזליש

1. למה נסגרים עיתונים בישראל?

[סגירתו של מקור ראשון והפיכתו מחדש לשבועון]

זו לא פעם ראשונה ש"מקור ראשון" עושה זיג-זג משבועון לעיתון יומי ובחזרה לשבועון וממנו לסגירה ממש. אז מה קורה לעיתונות בארץ?

זה ידוע כי מי ששולט כיום בתפוצה כמעט בלעדית [של עיתון בתשלום] הוא "ידיעות אחרונות". לפי כמות דברי הבלע של כמה מעיתונאיו, או השמצתו בכל דרך של נתניהו ואשתו לאורך שנים, בכל מדינה כבר היו מפסיקים לקרוא אותו.

גם "הארץ" הוא עיתון שנוא על מרבית הציבור, ובכל זאת הוא לא מפסיק לעצבן ועדיין הוא נחשב לעיתון "טוב" – במיוחד בתרגום לאנגלית שלו, בזכות כמה מיליוני אנטישמים בעולם שנהנים איך יהודים עושים את המוות ליהודים על הנייר.

אז נשאלת השאלה: או שהציבור הוא מזוכיסטי באופן כרוני, או  שהוא קורא רק את מדור הספורט ואת ורדה רזיאל.

כמי שעסק עשרות שנים בנושא: כתב, ערך והפיק, אני יודע, כי אם העיתון [כל עיתון] לא 'יגייס' מספיק מודעות לא רק לכיסוי כל ההוצאות אלא גם להפיק מהן רווחים עוד לפני שהעיתון מודפס ונמכר בקיוסקים ולמנויים – אין לו סיכוי, אלא אם כן המו"ל הוא פילנטרופ אידיאולוגי כמו אדלסון שמממן את "ישראל היום".

כל מי שניהל מדור מסחרי בעיתון יודע, שהמחלקה שלו מפרנסת את כל הפרסונל. אז עכשיו אין סיכוי שמנהל חברת פרסום ידפיס מודעה של עיתון עם תפוצה של  50 אלף אכסמפלרים אם באלף דולר פחות הוא יפרסם בעיתון עם 150 אלף אכסמפלרים. למקור ראשון, עם 800 האכסמפלרים שלו ביום, לא היה סיכוי.

הצד השני והכושל של 'מקור ראשון' היה בפרסום במדור "דעות", מאמרים בעלי תוכן תורני ופרשנות של 'פרשת-השבוע' לכל אורך השבוע, בה בעת התפרסמו 'מאמרים' ברמת עיתון בית-ספר או כעלונים המחלקים חינם בערב שבת בכל בית כנסת. אלה אינן 'דעות', כביכול להעשיר את הציבור באקטואליה, ועל כך הוא שילם את המחיר.

עוד 'סוד' אחד ניתן כאן לגלות – כי יש עוד שבועון המחולק חינם בעיקר בהתנחלויות ששמו "בשבע" והוא מאופיין כעיתון 'חרדלי' ואין לו קוראים מהציבור הרחב. שבועון זה קם על יוצרו. 'מקור ראשון' ואנשיו לא ראו עין בעין עם עורכי 'בשבע' את ציבור הקוראים. לו היו עושים 'יד אחת' – יעני 'שולם', ולא מתקוטטים כמו גאולה כהן עם הליכוד כשהרסה ליצחק שמיר את ראשות הממשלה ב-1992, היו מקיימים אזור מחייה יותר נרחב מההתנחלויות, ועל זאת התעקשו והפסידו.

[המזל של נתניהו הוא שיש לו חבר שמממן את ישראל היום].

אז למה מתקוטטים? – הנה כחלון הוא התשובה: אמש הודיע כי הוא מקים מפלגה חדשה. מברוכּ. הוא ישבור את הראש כמו מקור ראשון, כמו התחיה או צומת או הגימלאים. בפוליטיקה תתנהג כפוליטיקאי ולא כבכיין. הוא חושב שאם הוא הצליח להוריד את מחירי הטלפון [שהוא מרכיב שולי בהוצאות משפחה], הוא יצליח להוריד מאות אלפי שקלים במחירי דירות. חלום באספמיה. מחירי הדירות בין כה וכה נמצאים בתהליך מאופק של יציבות, והממשלה, עד כמה שהיא נוהגת באיטיות [נפשעת] – גם היא תביא להורדת מחירים. ואולי – כן, אולי, בשל ההתפלחות של כחלון לשדה המערכה לראשות הממשלה הבאה, והאיום שלו על יעלון ואולי ליברמן וגם לפיד או גדעון סער – ידרבן את נתניהו לפעול אחרת. איני מסתכן איך, אבל זאת הרמת מטפחת במכירה פומבית סימן להעלות את המחיר, ולנתניהו לא תהיה כנראה ברירה אלא לעשות מחוות לציבור כמנהג פוליטיקאים מימים ימימה.

2. תגובה לנעמן כהן

אלי מייזליש – שימוש נלוז במושג 'אידיאולוגיה'

יאיר שטרן והחמאס

במאמר בשם זה טוען אלי מייזליש כי ל"חמאס אין אידיאולוגיה" ("חדשות בן עזר" גיליון 974). על פי הקביעה התמוהה של מייזליש, העורך השוואה בין הלח"י לחמאס, ללח"י היתה אידיאולוגיה כי אברהם שטרן יאיר כתב שירים, ולחמאס אין אידיאולוגיה מפני שמוחמד דף "לא כתב ולו שורת שירה אחת ואין לו מושג מי היה ניטשה או מרטין בובר."

זה קטע מנעמן כהן ב"חדשות בן עזר 986".

אתמול [20.10.2014] התקיים ויכוח ב"ידיעות אחרונות" [מדור קבוע ב"24 שעות" ובו שני בעלי דעה המביעים עמדות נוגדות ולמחרת מתפרסמת ה"מכה" של המפסיד שידע מראש שיפסיד]. הוויכוח התנהל בעניין הרחקת קבוצת סכנין מהליגה בשל הפרובוקציה בהצגת תמונתו של עזמי בשארה והאדרתו בפני הציבור הערבי. סמדר שיר אמרה להרחיק ויגאל סרנה ליגלג עליה בסגנון ציני, ואכן התוצאה שהתפרסמה היום 86:14 לרעתו היא מחמאה. כי לדעתי היה ראוי לתוצאה 99:1 וגרוש לא יותר. אבל גם זה מעיד על תבוסה מוחצת והייתי 'מת' לראות הבוקר את פרצופו של סרנה. כי מה הוא חשב לעצמו שהציבור טמבל?

ואתה נעמן כהן מצידי אתה יכול לכתוב כטוב בעיניך והציבור ישפוט. 

* * *

רוֹן גֵּרָא / שלושה שירים

1. חָבֵר 

אֶמֶשׁ

הוּא אָמַר לִי

בְּמֵעֵין קִטְרוּג:

"שָׁלוֹשׁ נָשִׁים דּוֹחֲקוֹת

וְאוֹחֲזוֹת בִּי"

אֲנִי מִיָּד עָרַכְתִּי הַשְׁוָאָה –

אָנָּה אֲנִי

אֲנִי בָּא?

2. קֹדֶם כָּל

קֹדֶם כָּל

טִפַּלְתִּי בַּחֹשֶׁךְ שֶׁפָּחַד

לִהְיוֹת לְבַד.

בַּוִּילוֹנוֹת שֶׁהִשְׁחִירוּ,

בְּפִרְפּוּרֵי הָעֶרֶב.

בָּעָגְמָה שֶׁשָּׁלְחָה יָד

בְּיַקִּירַי

כְּשֶׁאָחַז בָּהֶם הַמּוֹרָא

וְהַמָּוֶת פָּסַע בְּחָפְזָה.

נֶאֱחַזְתִּי בַּמַּעֲקֶה

שֶׁלֹּא נָשַׁם

וְהָיָה חָסֵר אָשָׁם.

כְּעִוֵּר פִּלַּסְתִּי יָמַי.

עַכְשָׁו

מִי יֹאחַז בְּיָדַי הַמְּרֻפָּטוֹת

כְּשֶׁהַמַּחֲלוֹת חוֹבְטוֹת?

3. מִפְגָּשׁ

שְׁעַת  עֶרֶב,

שֵׂעָר אָסוּף מוּל מֵצַח גָּבוֹהַּ,

יָדַיִם נִפְגָּשׁוֹת בַּדֶּרֶךְ אֶל הַסֻּכָּר

וְנִפְרָדוֹת עִם הַקָּפֶה.

כְּבָר הָיוּ  הַרְבֵּה  הַתְחָלוֹת בַּדֶּרֶךְ,

כְּתָמִים עֲכוּרִים  שֶׁל אַכְזָבוֹת.

מַבָּטִים,

יָדִית מְאֻבֶּקֶת

סֵפֶל בְּלִי תַּחְתִּית

הוֹוֶה קָשֶׁה.

גֶּשֶׁם דַּקִּיק מַתְחִיל לָרֶדֶת.

מוּסִיקַת הַלְּבָבוֹת פּוֹעֶמֶת.

דִּמְמַת שָׂפָה.

רֵיחַ בֹּשֶׂם מָתוֹק מְתֻרְגָּל

לְמֶרְחַקִּים

וְרֵיחַ אֲוִיר טָהוֹר מִתְעַרְבְּבִים.

שְׁאֵלַת הַשְּׁאֵלוֹת נוֹקֶבֶת

מִבִּפְנִים.

* * *

תקוה וינשטוק

הסרגנית

ראיתי אותה בקופת חולים, ממתינה לתורה. אישה קשישה,לא מוכרת. ברחוב כלל לא הייתי מבחינה בה, אבל כאן, בתור, עשתה עליי רושם רב: היא ישבה ו... סרגה.

מתי ראיתי לאחרונה יד אוחזת במסרגה? לא בעשר השנים האחרונות, אולי אפילו לא בעשרים השנים האחרונות, אם לא יותר... בעצם כבר איני זוכרת מתי.

כמעט לא מאמינה למראה עיניי, פניתי לאישה ושאלתי: "מה את סורגת?"

"זה לנכדה שלי," השיבה. "היא בצבא וביקשה שאסרוג לה שכמייה...."

שכמייה לחיילת זו סריגה  של ממש, לא צעיף קטן וצנוע, התובעת הרבה מחשבה וזמן. אז עוד לא אבדה סריגתנו! יש  עוד נשים הנאמנות למסורת  הזו!

והרי לפחות בשתי עשרות השנים הראשונות למדינה תפסה מלאכת הסריגה חלק נכבד בחיי הבית ונשים סורגות היו חלק טבעי מהנוף . סריגים מלאכת יד היו מקור גאוה וגם תחרות – מי מיטיבה לסרוג ומי יצרה את הדגם המורכב ביותר. הסריגה היתה כה מקובלת – פה ושם סחפה אפילו גברים – עד שמי שלא סרגה נחשבה יוצאת דופן ונאלצה להסביר מה יש לה בעצם נגד הסריגה. הסרגניות ניצלו כל רגע  פנוי. סרגו בתורים לרופאים, בתורים לבתי המרקחת של קופות החולים, בתור לדואר, גם בנסיעות באוטובוס. דור הזהב של הסריגה היו ימי הצנע, כשבדים ניתנו רק תמורת נקודות, ותורים צצו למכביר, הרבה יותר מאשר היום.

הסריגה כיכבה בכל אתר. במפגשי חברות בבתי הקפה. אחרי סיום הקפה בעוגה (לעיתים עוגה משותפת, למען הגזרה) הוצאו עבודות הסריגה מתיקיהן והחלו ספירת העיניים וחילופי ההוראות. לסרוג תוך שאת מדברת או זולתך מדברת לא נחשב לזלזול או להיעדר נימוס. אדרבא, הסריגה היתה בון טון. הסורגות ידעו לעסוק במלאכה בלי להחמיץ אף פיסת רכילות. ורק לעיתים, לשמע מידע סנסציוני במיוחד, פסקו לרגע מן המלאכה.

הסריגה זכורה לי כשגרת חיים,לא, לא כתחביב. חוברות סריגה – "בורדה" אם איני טועה – זכו להצלחה המונית. פרחו חנויות מיוחדות לחוטי צמר שגם נתנו דגמים והוראות: איך סורגים קרושט (עיטורים לשמלות וחולצות) במסרגה אחת בעלת לשון עקומה במקצת, גרביים עבות בשתי מסרגות, סוודרים אפילו בחמש: ארבע מסרגות החזיקו בחלק שכבר נסרג ובחמישית עבדו והוסיפו עליו. איפה מוצאים חנויות כאלה היום? ניתנו אז במשורה, תמורת נקודות, גם משום שתורים היו אז למכביר, לאין ערוך יותר משאשר היום ובכל תור כיכבה הסריגה.

סרגו בעיר, במושבה – ובקיבוץ. הקיבוץ היה מעוז הסריגה. חברות לא נכנסו להרצאה באולם התרבות ללא מסרגות ופקעות צמר ולא יצאו בלי לסרוג חצי שרוול לפחות. בחורות סרגו סוודרים, צעיפים וכובעים אופנתיים לעצמן וגם כשי לחברות, אות ליחס מיוחד. אימהות ואימהות-בדרך סרגו חליפות תכולות – או עטורות פתילי תכלת – לתינוקות ממין זכר, וורודות לתינוקות הבנות, והמשיכו לסרוג חליפות גם לבנים כשכבר גדלו, ושמלות קלוש עם פומפונים לילדות.

   אלופות הסריגה היו כמובן מאז ומעולם הסבתות. מעשי הסריגה היו אותות האהבה שהרעיפו על הילדים, הנכדים והנינים. כוח הדמיון הסריגתי של הסבתות הרקיע לשחקים: הן סרגו לצאצאים גרדרובות שלמות – בראש וראשונה אפודות (סוודרים) מכל המינים והצורות, כובעים, גרביים, צעיפים, כפפות, מפיות עגולות וארוכות ("לאופרים") לסלון, שמיכות לעגלות הטיול ולמיטות הילדים, ומה לא? סבתות חרוצות במיוחד סרגו כיסויים גם למיטות של המבוגרים. נעלי גרביים ראשונות שסרגה סבתא לתינוקות במשפחה ולילדי ידידים נחשבו למתנה נאה לברית ולבריתה (סליחה, טעות. המונח "בריתה" טרם הומצא אז, והולדת בת נקראה פשוט "שמחה").

  בעידן הסריגה היו רוב תושבות העיר, בעיקר מהמעמד הבורגני, עקרות בית שעסקו בעבודות "נשיות": ניקו וכיבסו, בישלו וגיהצו, טיפלו כמובן בילדים, וגם עסקו במלאכת יד, תפרו, רקמו וסרגו ביגוד למשפחה. ביישובים הכפריים עבדו הנשים עד חשיכה  בשדה, בגן, ובגידול בעלי החיים, ובלילות הארוכים, ללא טלוויזיה ובידור, המשיכו בעבודות המסורתיות.

שלא כתפירה, אין לסריגה – וכן לרקמה – מיכשור נייח, ואפשר לבצעה בכל אתר. לפני שנים ראיתי ברומניה ובבולגריה נשים הולכות בזוגות או בחבורות ואף בגפן בצדי הדרכים כשלצוארן תלויה פקעת צמר ארוכה. הן טיילו ושוחחו להנאתן ותוך כדי הליכה גם סרגו ללא הפוגה. בביקור בארמניה ובגרוזיה אשתקד מצאתי בדוכנים שפע סריגים מלאכת יד, מכפפות עד כובעים לילדים, גברים ונשים, פרי עבודתן של כפריות, תוספת לפרנסת משפחתן.

אבל הארץ שלנו כבר ממוכנת ומתועשת. מיספר הנשים העובדות מחץ לבית הולך ומדביק  את מספר הגברים. עם עבודה בחוץ, הזמן שהאישה יכולה להקדיש לעיסוקי הבית מצטמצם והדברים הקנויים מתרבים. נשים לא מעטות חדלו לאפות. למה להתעצבן ולחשוש שהעוגה לא תתפח כהלכה, כשהקונדיטוריות מלאות עוגות יפהפיות, ובמרכולים עוגות ועוגיות בטעם ומחיר סבירים היכולים להקל עלינו את החיים?

עקרת הבית אמנם אינה יכולה להתפאר בפני אורחיה "אני אפיתי את העוגה" אבל היא יכולה לאמור "אני בחרתי אותה..." הרבה נשים כבר אינן מבשלות ממש. המרכולים מציעים עוף צלוי טרי, דג בצנצנת, פשטידה מוקפאת, שניצל מוכן – הנאה לילדים. אפשר להכין חיש קל סלט (יש גם ירקות קצוצים). כדי לשוות ארשת ביתית אפשר להוסיף לדג פרוסות גזר מבושל. הכל מצוי מן המוכן בתעשייה המונית. ואת האנרגיה והזמן שנחסכו ניתן לכוון לערוץ אחר.

השווקים מציעים גם ביגוד מתאים לכל הגילאים במחירים זולים. אמנם הבגדים עשויים מחומרים סינתטים, לא  מצמר, אבל גם הם מחממים, יפים ואופנתיים. אז למה לעמול ולסרוג?

כך ירדה הסריגה, פעם עיסוק פופולארי ביותר, מכל גדולתה ונשכחה. ספק אם הדור הצעיר כיום יודע איך בכלל נראית מסרגה, וודאי לא מסרגה בפעולה. לגבי הנוער היא אביזר כמעט פרה-היסטורי, מין "אנטיקה" כמו הפרימוס,הפתילייה, סיר הפלא ולהבדיל... האבטיח בעל הגרעינים.

 גם הנשים המבוגרות הממתינות כיום בתורים מעדיפות לפתור תשבצים. זו האופנה. 

ובכל זאת עוד מצאתי בתור סבתא סורגת...

ילדים עם זנב

הזדמנתי לאחרונה לכפר סבא. רק ירדתי מהאוטובוס ברחוב ביאליק, הזדקר לעומתי שלט:

"חנות לבעלי  חיים – ילדים עם זנב"

ילדים עם זנב? מיד נכנסתי לחנות ושאלתי מה פרוש השם.

"כשמגדלים בבית בעלי חיים הם נחשבים ממש כמו ילדים," השיבה לי הזבנית הנחמדה. "הם ילדי המשפחה – רק עם זנב..."

    חשבתי: איזה שם פיוטי יש לחנות וכמה הוא נכון! אנו מעניקים לחיות המחמד שלנו אין קץ יחס ואהבה והן מחזירות לנו אהבה אבסולוטית, נקייה מבעיות וממשקעים. (לא פעם הן אפילו הידידים היחידים שלנו.)

איזו שמחה הם גורמים למשפחה כולה – לקטנים, המתחננים לגדל איזה חיה בבית ולא פעם מביאים אותה בעצמם, כעובדה, ולגדולים –שבסופו של דבר הם שמטפלים בחיית המחמד. ומה רבה הדאגה כשהחתול, הכלב או החמוס נפגעים בתאונה, חולים קשה או נגנבים ונאבדים. ואיזה אבל יורד כשהם מסתלקים מאיתנו. והם מסתלקים מהר יחסית – חייהם של בעלי החיים הללו  קצרים מחיי אדם. האבל נראה פאתטי, אפילו מצחיק, למי שאינם מחבבים בעלי חיים –אולם זה אבל אמיתי.

זיכרון אטביסטי

בני שכי מתגורר בבית צמוד קרקע במצפה בגליל. המשפחה מחזיקה כלב ושני חתולים.        החתולים חופשיים לנפשם. ברצותם הם בפנים וברצותם בחוץ. כשהבית סגור הם מזיזים  בכפותיהם את מסגרת החלון ונכנסים ויוצאים  בקלות. לעולם אינם בודדים.  תמיד  יש להם זה את זה וכנראה גם חיי חברה סוערים ביום בלילה. וכמובן שהם פטורים מכל דאגות כלכלה. צלחותיהם עמוסות "קטלי" ועל השיש במטבח אפשר למצוא איזה תבשיל טעים ולקחת ממנו במשיכה.

לא כן הכלב. קוראים לו משום מה  "דנינו", כשם מפכ"ל המשטרה, אך הכלבון המעורב הזה  רחוק מלהיות כלב משטרה ואפילו אינו שומר חוק. בחייו הקצרים כבר הספיק לנשוך ילד. מאז הוא קשור בשלשלת למלונה. שלא כחתולים דנינו אינו חופשי לעולם. כלבים ידידים אין לו. מניין יהיו כשכלבי הסביבה קשורים אף הם? בני הבית מהווים את תמצית עולמו.

בבקרים יוצא דנינו לטיול עם גבירתו ואז הוא נהנה מהחיים. לאחר מכן יוצאים בני הבית לעיסוקיהם, מי לעבודה ומי ללימודים, ודנינו נותר יחידי. מה משעמם ועצוב! הוא מאזין לקולות של כלבים בודדים כמוהו, מתבונן בחתולים הרובצים בגינה. הוא רגיל לנוכחותם, בין  שני הצדדים שוררת שביתת נשק אבל זו לא חברה בשבילו. לעיתים משתרך איזה צב ליד המלונה אך גם הוא אינו חבר. כמעט תמיד, מלבד בשבתות וחגים, דנינו יושב בדד. וגם  בצהריים, כשהבית מתמלא חלקית, לא תמד פוקדים אותו ומשתעשעים עימו. המלונה סמוכה לדלת הבית, דלת עץ עם פס זכוכית. דנינו רואה דרכו את בני המשפחה ומגרד ברגלו את הזכוכית. מגרד ומגרד עד שנדמה שצפרניו תשברנה או שפס הזכוכית יישבר – שרק  ישימו אליו לב.

אני אוהבת ללטף את דנינו ולשחק עימו והוא משתף פעולה בהתלהבות. מיד כשאני מופיעה  הוא מתחיל לכרכר סביבי, רגליו מסתבכות בשלשלת וגם רגליי מסתבכות ולא פעם כבר נפלתי. כשאני מתיישבת לידו עט דנינו עליי, קופץ ורוקד סביבי ומקרב את פיו לפי בנשיקה. אולם בלי משים הוא גם נועץ בי את ציפורניו – וכמה שהוא קטן, ציפורניו גדולות וחדות ומקיזות דם מידיי ומרגליי החשופות ועוברות גם דרך השמלה.

אז מה לעשות? איך להשתעשע עם דנינו ולהימלט מהדקירות? מצאתי עצה: חטיפים! אני קונה לו חטיפי עצם. הם עשויים מעור של באפלו וקשים כאבן ודנינו מתעסק איתם שעתיים שלוש. הוא נשכב לצידי ומתחיל לכרסם, לכוסס ולגרוס עד שלא נשאר זכר לעצם. וכל אותו זמן אפשר לחפון את אוזניו ורגליו ואף את זנבו בלי להסתכן בפציעה. כולו שקוע בזלילה. מפעם לפעם הוא מרפה מהעצם ותולה בי עיניים שחורות מלאות אהבה ותודה – או שכך לפחות נראה לי. אף עתה, לסוכות, הלעטתי אותו בחטיף. דנינו עט על העצם ברעבתנות,רואה את עולמו בחייו.

למחרת, ביום השני לחג, כיבדתי אותו שוב בעצם גדולה. דנינו תפש אותה מיד אך הפעם נמנע מלהשתרע לידי. כשהחטיף בין שיניו החל להסתובב בחצר ככל ששלשלת הברזל מאפשרת. מסתובב, מתרוצץ, מרחרח פה וחופר שם, מניח את העצם על האדמה וממהר להחזירה לפה, אץ מפינה לפינה עד שלבסוף, ליד שיח גרניום, חפר בור, הטמין  בו את העצם, כיסה אותה בחול – ומיד דהר לקראתי ודבק בי כשציפורניו עוקצות עד זוב דם, ואני מיהרתי להימלט ולחבוש את הפצעים.

קראתי פעם שזה מנהגם של כלבים – להטמין שלל באדמה, צידה לעת מחסור. עד כה לא גיליתי בדנינו תכונה כזאת. תמיד  כילה מיד כל מאכל. אך עתה, כשכרסו הקטנה מלאה עצמות (אמיתיות...) ושיירים מערב החג, עלה בו הזיכרון האטביסטי הכלבי.

אז להבא אביא חטיפים טעימים כל כך עד שגם כשיהיה שבע לא יעמוד דנינו בפיתוי להטמינם. ליד ביתי נפתחה חנות דליקטסים לכלבים. מדפיה עמוסים כל טוב, מעצם מעושנת של בשר בקר וצלי בטעם ביקון – עד לחטיפי אנרגיה, חטיפי הרגעה ושימורי פירות. גם כלב ראוי לוויטמינים שבפירות. ולא חסרים תבלי טעם ופשטידות. מבחר המעדנים להולכי על ארבע מתקרב לזה של הולכי על שתים.

"יש לכלבים את כל המעדנים של בני האדם – רק משקאות חריפים טרם המציאו עבורם," אומר בעל המעדניה.

   עוד ימציאו!

* * *

אהוד בן עזר

יגאל מוסינזון: הסיגריה האחרונה

מתוך היומן

2.5.1994. יום שני. אחר-הצהריים עם יהודית, אנחנו לוקחים את שלמה ותרצה טנאי עם בתם מיכל, ללווייה של יגאל מוסינזון, בבית הקברות הירקון, בקרקע הביצה של פתח-תקוה, שהורמה בכמויות עצומות של אדמה, כדי למנוע שיטפונות. מקום מכוער להפליא, וממש מטורף בתור בית-קברות. אף כי, לגבי יגאל, שנולד בעין-גנים, יש בכך משום סמליות.

שלמה טנאי מדבר עליו יפה, וכן משה שמיר. באים סופרים רבים, בעיקר מבני-דורו, איני רואה איש מבני דורי או מהצעירים יותר, לבד מפוצ'ו, דבורה עומר, בת-אחיו – אך לא מ"הסופרים", וגם לא מעולם האקדמיה והביקורת.

כאשר שלמה מדבר, וגופתו של יגאל מונחת עטופה בטלית לבנה על עגלת-מתים באמצע הפביליון – אני מדמה לעצמי אותו קם ומתחנן בפנינו שנרשה לו לעשן עוד סיגריה אחת בטרם מורידים אותו אלי קברו – כמו בקשתו האחרונה של נדון למוות.

בלילה אני כותב את הרשימה הזו, לזכרו של יגאל מוסינזון, ואשלח אותה מחר לעיתון "דבר":

יגאל מוסינזון: הסיגריה האחרונה

סופר ראשון שראיתי בחיי (לבד ממשה סטבסקי, ידיד של דודתי אסתר ראב, שביקר אצלנו בחברתה) – היה יגאל מוסינזון. זה היה ב-1953 לערך, לאחר הופעת הרומאן שלו "דרך גבר", שאותו קראנו כנערים, והתרשמנו בייחוד מההעזה האירוטית שמצאנו בו.

יגאל הוזמן להרצות בערב בבית מועצת הפועלים בפתח-תקוה. מורה מהמושבה, דומני בן-משה היה שמו, פתח את הדיון. אחריו דיבר יגאל בקולו העבה, הצרוד, ודמותו הגבוהה מילאה את החדר יחד עם עשן הסיגריות שלו. לאחר שסיים עלו בזה אחר זה אנשים מן הקהל, היו שם חברי קיבוץ גבעת-השלושה, והם תקפו אותו בחריפות, ביוהרה, לימדו אותו כיצד עליו לכתוב, כיצד לתאר קיבוץ, ולזכותם אומר רק זאת – באותה תקופה מעטים העזו לתקוף ספר מבלי לקרוא אותו קודם, אלא בהסתמך רק על שמועות או על ראיונות עם הסופר בתקשורת.

יגאל ענה להם ללא פחד, אחד מול כולם, נתן להם באבי-אביהם. ואני, שהייתי כבן שבע-עשרה, וכתבתי עד אז רק שירי אהבה ענוגים, התרשמתי שלהיות סופר פירושו לעשן, לכתוב על סקס, להימצא בריב עם כולם, לא לפחד מאף אחד, והחשוב מכל – לכתוב בצורה ריאליסטית.

חולפות שנים, אני מוצא את עצמי נוסע בחברת יגאל וסופרים אחרים ברחבי הארץ, לפגישות עם קוראים צעירים. רק יוצאים מתל-אביב, ויגאל, היושב ליד הנהג, כבר מתחנן, "קפה, מתי עוצרים לשתות קפה?" – ומצית סיגריה ראשונה.

 "יגאל, תפסיק! אנחנו נחנקים!"

דבר אל הקיר. כמו ילד קטן שלקחו ממנו את המוצץ. ואם הפסיק – אזי אחרי חמש דקות הוא מתחנן, "אולי בכל זאת? אולי נעצור?" – ומבלי שנרגיש, כבר נחבאת סיגריה בוערת חדשה בכף ידו.

וכך כל הדרך. או שאנחנו נחנקים ממנו, או שהוא נוטע בנו רגש אשמה נורא כלפיו.

מגיעים לבית-ספר, יגאל בראש כמו תיש בחבורה, ואנחנו אחריו, והילדים עומדים ומריעים בחצר ומכל הפתחים:

 "יג-אל מוסינ-זון! יג-אל מוסינ-זון!"

אחרי הפגישות עם התלמידים אנחנו יושבים סביב שולחן, על תקרובת קלה, עם מורים, מנהלים ואנשי מועצת הפועלים או הרשות המקומית. ויגאל, הסיגריה כבר מעלה עשן בפיו.

מעיר לו מנהל של אחד מבתי-ספר, במקרה גם חובש כיפה: "אדוני הסופר, כתוב על הקיר 'אסור לעשן' – אז מדוע אתה מעשן?"

עונה לו יגאל: "אדוני המנהל, כתוב בעשרת הדברות 'לא תנאף' – אז מה, לא נואפים?"

הלווייה של יגאל מוסינזון היא בבית קברות הירקון, בקרקע הביצה של פתח-תקוה, שהורמה בכמויות עצומות של אדמה, כדי למנוע שיטפונות. אני עדיין לא בטוח שהמקום לא ישוב להיות ביצה חורף אחד, גשום במיוחד, ממש כשם שהמוסררה תשוב ותעלה על גדותיה. המקום מכוער להפליא, וממש מטורף בתור בית-קברות. אף כי, לגבי יגאל, שנולד בעין-גנים, יש בכך משום סמליות, שחזר לאדמת פתח-תקוה, שעליה נולד. כאן רכב על סוסו השומר האגדי דאוד אבו-יוסף, אשר נתן יונתן, הנמצא בקהל-המלווים, כתב עליו בלדה. כאן התגודדו הבידואים של שייח' שאקר אבו-קישק, שביתו עומד עד היום צפונה, על הגבעה של מפעל התע"ש – בדרכם לתקוף את פתח-תקוה ב-5 במאי 1921. כאן רעו ג'מוסים במי-ביצה עומדים, ונרקיסים פרחו מדי חורף.

שלמה טנאי מדבר על יגאל, וגופתו של יגאל מונחת עטופה בטלית לבנה על עגלת-מתים באמצע הפאביליון – ופתאום, מת או לא מת, אני רואה אותו קם ומתחנן בפנינו שנרשה לו לעשן עוד סיגריה אחת בטרם יורידו אותו אל קברו – הלא אם ממלאים בקשה אחרונה של נדון למוות, איך אנחנו יכולים לקפח אותו ולמנוע ממנו את הסיגריה האחרונה?

* * *

לתמימה היקרה ולכל משפחת לבנון

אתכם באבלכם הכבד

במות עליכם ראש המשפחה

 אל"מ מיל' צבי (צביקה) לבנון

מפקד הנח"ל לשעבר ויו"ר ארגון חברי ההגנה

ההלוויה תתקיים ביום שישי, 24.10.14

בשעת 11.00

בבית העלמין האזורי תל מונד

* * *

ערוץ צה"ל ביוטיוב

לאחרונה צה"ל פתח ערוץ ביוטיוב בשפות שונות לפי בחירה. דבר זה נועד לתת לעולם מבט קרוב יותר וישר (שלא דרך התקשורת שמראה מה שמתאים לה) למה שקורה ומה אנחנו עושים בעזה.

מלחצים כאלה ואחרים הנהלת יוטיוב רצתה להסיר את הערוץ.

מה שיכול למנוע מהדבר הזה לקרות זה כניסה של אנשים בכמויות רציניות לסרטונים והמלצה עליהם!

זה לוקח כמה שניות. תעשו זאת על מנת לעזור לצה"ל במעקב התקשורתי בעולם.

http://www.youtube.com/user/idfnadesk

* * *

מתי דוד

פוליטיקה. תקשורת. עמותות השמאל.

בלוחמה הפסיכולוגית על דעת הקהל, המתנהלת בינינו לבין הפלסטינים בתקשורת העולמית והישראלית, ידנו על התחתונה. הניצחון במלחמה ובסכסוך צבאי נופל בצידו של הצד בעל החוסן הפנימי והמוראל הלאומי. שני מרכיבים חברתיים חשובים אלה, נבנים או נהרסים במידה רבה ע"י התקשורת.

ראייה מפוכחת של כישלון ישראלי זה, בנוסף לניתוח המדעי והמחקרי בנדון, מצביע לדעתי, על שני גורמים ישראלים פנימיים עיקריים שהביאו אותנו למצב זה.

הגורם האחד הוא אופי הסיקור התקשורתי הישראלי של הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים.

הגורם השני הוא פעילותם החתרנית של ארגונים ועמותות, נגד כל ממשלות ישראל, במימון ובהכוונה של כספים פוליטיים מחו"ל לטובת הפלסטינים.

ברצונה של חלק מהתקשורת הישראלית להיות כביכול תמיד מאוזנת ונייטרלית מקצועית, ולהציג עמדות של "הצד השני". רבים מהעיתונאים שלנו נוהגים כאילו מהאו"ם, ולא כאזרחים במדינה הנתונה במלחמה. נאמנותם הכמעט בלעדית נתונה לסקופ, לרייטינג ולתחרות.

דוברים ובכירים של אוייבינו, מבית ומחוץ, מקבלים במה בתקשורת שלנו, להשמעת תעמולה והסתה נגדנו, בשם האליבי המופקר של זכות הציבור לדעת כביכול, דבר המוביל לדמורליזציה ולאיבוד לדעת.

יש לומר ולקבוע כי בין תקשורת מגויסת בסגנון הבולשביקי, לבין תקשורת מופקרת בסגנון האנרכיסטי, קיים מרחב גדול, המאפשר לקיים גם תקשורת מקצועית, מאוזנת והוגנת, אבל גם תקשורת פטריוטית.

"הכוח משחית", אמר בזמנו הלורד אקטון. הכוונה היתה כלפי הפוליטיקאים. ואולם אמירה זו נכונה גם כלפי חלק מהעיתונאים שהפכו לפוליטיקאים מגוייסים, לטובת "הצד השני".

מונטסקייה קבע בזמנו את הנוסחה של הדמוקרטיה: הפרדת רשויות בין המחוקקת, המבצעת והשופטת.

בפועל, התקשורת היום היא הרשות הרביעית, שעוצמתה והשפעתה גדולה לעיתים קרובות, יותר מהמחוקקת והמבצעת. התקשורת הפכה לרשות שופטת ללא האחריות, הסמכות והעמידה לביקורת ציבורית דמוקרטית.

בישראל פועלת רשת מסועפת של עמותות, ארגונים ואישים, הפועלים בזירה הפוליטית בישראל, הממומנים בכספים פוליטיים, העוינים את ישראל, הבאים מחו"ל. פעילויות אלה מנוהלות ומבוצעות באמצעות עמותות רבות, בעלות שמות רבים ומגוונים, במסווה של ארגונים הומאניים וחינוכיים כביכול. פעילויות אלה כרוכות בהוצאות כספיות גדולות הכוללות עצרות המוניות, מודעות בעיתונות, פרסומים, סמינרים, הסעות, משרדים, משכורות, טיסות ושליחויות לחו"ל. להלן רשימה חלקית של שמות העמותות:

גוש שלום, די לכיבוש, יש גבול, נשים בשחור, כביסה שחורה, שלום עכשיו, הוועד נגד גבולות, פורום שמאל, קול אזרחיה, רבנים לזכויות אדם, דו שיח, האם החמישית, המרכז למידע אלטרנטיבי, שלום עכשיו.

המשותף לכל העמותות והארגונים האלה, הוא התגייסותם בפועל לפעולה למען האינטרסים הפלסטיניים ונגד האינטרסים הישראליים. ארגונים אלה משרתים מסעות מעקב, הסברה והלשנה למדינות ולארגונים זרים, בעיקר באירופה, על הנעשה בישראל ובשטחים, במגמה לפגוע ולמוטט את כל ממשלות ישראל מימין ומשמאל.

הקרחון השלם של פרשה זו של כספים מחו"ל, הקונים השפעה פוליטית בישראל על-מנת לנסות לקבוע את אופי השלטון ולהטות את דעת הקהל נגד ממשלתו הנבחרת, עדיין לא נחשף.

כידוע, המשטרה ורשויות החוק מצאו לנכון לנהל חקירות על אישים ועמותות שהיו קשורים במימון פעילות פוליטית של פוליטיקאים ישראלים. ואילו בעניין העמותות העוסקות כביכול אך ורק בנושא השלום, ההתעלמות וההשתקה של השלטונות נמשכת.

אם בתחום התקשורת יש למנוע השפעה זרה, על-פי פסק הבג"צ בעניין "חדשות 24". על אחת כמה וכמה יש למנוע השפעה פוליטית וכספית זרה, מארגונים חוץ פרלמנטרים, החותרים נגד כל ממשלות ישראל הנבחרות, בשם השלום ולמען הפלסטינים.

דמוקרטיה חייבת להגן על עצמה מפני אויביה, מבית ומחוץ, המנצלים את הדמוקרטיה כדי להרוס אותה מבפנים. חתרנות של קבוצות פוליטיות מבית, המשרתות אינטרסים זרים, בסיוע כספים זרים ועוינים, בזכות חופש הביטוי בדמוקרטיה, חייבת להיחקר, להיחשף ולהיפסק למען קיומו של שלטון החוק בדמוקרטיה הנתונה במלחמה.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

8.8.1994. יום שני. יורש-העצר הירדני מסיים היום את נאומו במסוף הגבול החדש ליד אילת בציטוט בעברית: "ונתתי את עמק עכור לפתח תקוה". אני מעדכן רשימה שלי, שטרם פורסמה, ושולח בפקס לעיתון "דבר":

אהוד בן עזר

1994, מעמק עכור לפתח תקוה

ולאל-מג'אלי ולטראבנה בירדן

ספק אם הנסיך חסן, יורש-העצר הירדני, שסיים את נאומו בחנוכת מסוף הגבול החדש באילות, בציטוט בעברית מן הפסוק מהושע ב/17: "ונתתי את עמק עכור לפתח תקוה" – ידע עד כמה קשור הפסוק לראשית ההתיישבות החקלאית החדשה בארץ-ישראל.

ב-1872 ביקשה קבוצת יהודים ירושלמיים, בהם שלושה ממייסדי פתח-תקוה לעתיד: דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר ויואל-משה סלומון, ועימם יהושע ילין, ואחרים – לקנות מהממשלה העות'מנית, לשם עיבוד חקלאי, ארבעת אלפים דונם אדמה בערבות יריחו, על הירדן, שטח שלימים נקרא ג'פטליק.

בכתב-ההתקשרות ביניהם לקניית אדמת יריחו, התכוונו לקרוא למקום פתח-תקוה, בזהותם את עמק עכור עם ערבת יריחו. הקנייה לא יצאה לפועל משום שלקונים היהודים לא היתה אזרחות עות'מנית, אלא חסו איש-איש בצל הקונסול האירופי שלו. ואולם כאשר לאחר כשש שנים קנו את אדמות הכפר הערבי אימלבס, ליד יפו, נגאל השם – פתח-תקוה.

פתח-תקוה זו, המושבה העברית הראשונה בארץ, רשמה לימים פרק מעניין בתולדות היחסים עם עבר-הירדן. בכרך השני של זיכרונות ראש השומרים שלה, אברהם שפירא, שאותם כתב מפיו יהודה אדלשטיין (אביו של העיתונאי חגי אשד ז"ל) – מסופרת ומתועדת פרשה מעניינת של יחסים בין איכרי מושבת הפרדסים הגדולה בארץ, לבין שיח'ים מיוחסים בקיר מואב שבדרום עבר-הירדן. הדבר אירע בשנים 1933-1932, לפני יותר משישים שנה.

בדצמבר 1931 התקיים בירושלים קונגרס מוסלמי, אליו הוזמנו גם צירים מעבר-הירדן. שיח' איברהים-מיכו, הוא אברהם שפירא, היה ידוע בעבר-הירדן ממסעות שעשה לשם, בין היתר אחר סוסתו הגנובה, ומהמוניטין ה"ביטחוני" שרכש לעצמו ביחסי-שכנים בארץ-ישראל.

שלושה מצירי הקונגרס, ממנהיגי העיר קראק (כרך, קיר-מואב, שברמת מואב) ביקשו לבקר במושבה: אחד מהם היה רפיפן פחה אל-מג'אלי – שאולי ראש ממשלת ירדן ד"ר עבד א-סלאם אל-מג'אלי, יליד העיר קראק, הוא קרובו. משפחת אל-מג'אלי היא אחת המשפחות החשובות בדרום ירדן. דודנו של ד"ר עבד א-סלאם, הזאע אל-מג'אלי – היה ראש ממשלת ירדן, ונרצח ב-1960, בגלל מתינותו.

מבקר שני היה אחסין פחה טראבנה, ששימש כציר עבר-הירדן בקושטא. בן-משפחתו או שבטו הוא אולי ד"ר פאיז טראבנה, ראש משלחת ירדן לשיחות עין-עברונה.

האורחים התרשמו מן הפרדס הגדול והמשוכלל בחריה, על גדת הירקון, ומכך שבשיטות הנטיעה והעיבוד בפתח-תקוה ההכנסה מדונם עולה פי שלושים על זו שבפרדסיהם בעבר-הירדן.

לאחר כשבועיים הזמין רפיפן אל-מג'אלי משלחת מפתח-תקוה, בראשות שפירא, לקראק, שאחיו עדליוואן פחה אל-מג'אלי היה ראש העיר שלה. אל-מג'אלי וטראבנה התעניינו בנטיעת פרדסים על אדמותיהם, לראשון היו אדמות ליד מעיינות מים מתוקים למטה, בקרבת ים המלח, ליד "הלשון", ולשני – ברמת מואב, ליד קראק. כאשר נפרדו משפירא העניקו לו ולמלווהו ליברכט שתי סוסות אצילות.

שלוש פעמים באותה תקופה נסע שפירא, דרך רבת-עמון, לבקר אצל ידידיו ברמת מואב, עיקר קשריו היו עם אל-מג'אלי. בהגיע עונת הנטיעה של שנת 1932 יצאה משלחת מבני האיכרים בפתח-תקוה: יהושע בנו של שפירא, אבשלום כרמלי ואליהו אושרוב, יחד עם שתילים לנטיעה. הם שהו ברמת מואב כשבועיים, וחזרו ומכתבי-תודה בידיהם.

ואולם במרוצת השנה החל להסתבך נושא הקשרים עם "שרי עמון ומואב", כפי ששפירא מכנה אותם. אותה תקופה אסר השלטון הבריטי על יהודים לקנות אדמות לא רק בעבר-הירדן אלא גם בארץ-ישראל, ולפיכך החל להצר את צעדי היהודים. מנגד יצא העיתון הערבי "אלג'מעה אלאסלמיה" בקריאת אזעקה נגד "סכנת הציונות האומרת להציף את עבר-הירדן!" – והיו הדים שליליים נוספים בעתונות הערבית.

בקיץ 1932, בתקופת התערוכה של יריד המזרח, ביקרו שוב הנכבדים מעבר-הירדן בירושלים ובתל-אביב, ולדברי שפירא נפגשו בד"ר חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, וכן עם מאיר דיזנגוף, ראש העיר תל-אביב.

ארלוזורוב התייחס כניראה בספקנות ובחשש ליוזמתו של אברהם שפירא, ואסר עליו לנסוע לעבר-הירדן ולהמשיך במשא-ומתן עם אל-מג'אלי. לגרסת שפירא התנגדו ליוזמתו לא רק השלטון הבריטי, והקיצונים הערבים – אלא גם מוסדות היישוב היהודי – כל אחד וסיבותיו עימו.

וכדרכו של עולם החלו אינטרסנטים ומתווכים לבחוש בקדירה עקב שמועות שמדובר במכירת קרקעות ליהודים בעבר-הירדן. היחסים נעכרו במידת-מה, חרף הכחשותיו של שפירא שאין מדובר בקניית קרקעות אלא בחיזוק הידידות בין שני העמים ובהרחבת הקשרים הכלכליים, שתשמיט את הקרקע מתחת רגלי המסיתים נגד הציונות.

 "בינתיים היתה שוועת עבר-הירדן להון מפרה ולשיפור המצב הכלכלי מפעילה גם כוחות אחרים, ואם כי התוצאות היו אפסיות, סערו הפעולות בכל תוקפן, כאילו הולך ונעשה משהו," מסכם שפירא את הפרשה. מכתבו האחרון לרפיפן פחה אל-מג'אלי נכתב ב-20.7.1933, לאחר רצח ארלוזורוב, ועולה ממנו כי לא היה המשך ליוזמתם המשותפת.

ייתכן שאילו נשתמר ארכיונו של שפירא היינו יכולים לדעת יותר בנושא, ואולם עיריית פתח-תקוה, אשר לה ציווה את ביתו, השליכה לזבל את כל תכולת הבית, וכך לא נשתמר דבר זולת הסיפורים והצילומים שנכללו בספרו המרתק של יהודה אדלשטיין, שיצא לאור בשני כרכים פעם אחת ויחידה בשנת תרצ"ט, 1939, ואשר בני-דורי במושבה – אנחנו צמחנו על קריאת ההרפתקאות המסופרות בו.

*

12.8.94. יום שישי. בצהריים מטלפן אליקים רובינשטיין ומספר לי שדיבר עם עבד א-סאלם אל-מג'אלי וד"ר פאיז טראבנה. מתברר שרפיפן אל-מג'אלי היה אביו של הזעא אל-מג'אלי, ראש-ממשלת ירדן שנרצח. עדליוואן אל-מג'אלי היה ראש עיריית קראק במשך 54 שנים. אחסין טראבנה היה אחד ממנהיגי ירדן במשך שנים רבות. עבד א-סלאם אל-מג'אלי וד"ר פאיז טראבנה, ידעו על הדמויות ממשפחותיהם ששפירא מזכיר בזיכרונותיו, אך לא על הפרשה המוזכרת שם.

* * *

קבלת שבת בצוותא

יום שישי, 14.11.2014 – כ"א חשוון, תשע"ה שעה 11:00

על פרשת השבוע  "חיי שרה" – המשורר מירון איזקסון

קבלת השבת מוקדשת לרות בונדי

עיתונאית, מתרגמת, סופרת וביוגראפית,

לרגל זכייתה השנה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת

רות בונדי – ילידת פראג 1923, ניצולת מחנות הריכוז. עיתונאית בעיתון "דבר", ובעלת טור סאטירי אישי ב"דבר השבוע", זוכת פרס סוקולוב לעיתונות ומכוכבי התוכנית "שלושה בסירה אחת". פירסמה ביוגרפיות על חיים שיבא, פנחס רוזן ואנצו סירני, אוטוביוגרפיה של חייה, וכן תירגמה לעברית את ספרי מילן קונדרה וירוסלאב האשק

משתתפים:

דני קרמן – סופר ומאייר

דברה הכהן – היסטוריונית, פרופ' אמריטוס, אונברסיטת בר אילן        ד"ר נעמי שיק – חוקרת השואה, יד ושם

ד"ר טלי בשן – עיתונאית, בתה של רות בונדי

הנכדה כרמל

נחום ברנע – עיתונאי בכיר "ידיעות אחרונות" וחתן פרס ישראל

מנחה – ליאת רגב

עריכה – נילי שחור

מוזיקה: רמי הראל

שירה: רעות יהודאי

רכישת כרטיסים בקופה ובאתר צוותא : 7 / 03-6950156

www.tzavta.co.il

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק שביעי

1837, והעיר היתה לחרדת אלוהים

מיוחדת במינה היא צפת בהשוואה ליתר ערי-הארץ בנופה שאין דומה לו להוד ובאווירת המיסתורין המקיפה אותה. מטפסת על הר נישא כשלרגליה עמקי-תהום, הג'רמק הירוק ביפעת הדרו וההרים המסולעים הנמשכים ממנו ועוטרים לו מימינו ומשמאלו, כאילו ברית חשאית כרותה בינם לבין יושבי ההר. על כן תמירים וחסונים כהרים הם בני-צפת, ניצוץ מן האור האלוהי בנשמתם ופרצופיהם מסולעים ומאירים באור שברי כלים קדושים המבקשים לעצמם תיקון. והם חוסים בבתים הבנויים בהר זה על גבי זה כמדרגות לעלייה, פתוחים מלפנים למרחבי אין-סוף עוצרי נשימה, וחתומים מאחור על ידי חדרים אפלים, כוכים הנמשכים זה מול זה אל בטן ההר. ומניגודים חדים אלה מושפע גם אופיים של בני צפת: שמחת חיים, ונטייה למיסתורין ולקירוב הגאולה – משמשים אצלם בערבוביה.

צפת שוכנת על הר גדול ובתיה בנויים במדרון ההר, עד שהם נראים מרחוק כמדרגות בנויות זו על גבי זו, ובשעת הרעש, הסכנה שם גדולה יותר מאשר בעיר אחרת. הבתים מתחילים להתגלגל למטה, עליונים נופלים על תחתונים, חפצים נשברים, קירות מתמוטטים ואנשים נבלעים באדמה. גם הנישארים בחיים, באין להם יכולת לצאת מתוך החורבות, עלולים לגווע ברעב או להיחנק מחוסר אוויר לנשימה.

שלושה ימים לפני הרעש היו פני ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י חיוורים והוא עצמו נרעש עד מאוד בספרו לאפרת:

"מן השמיים גילו לי שנשקפת לנו רעה גדולה, וכך גם כתוב במאמר הזוהר הקדוש, פרשת בא דף ע"ב: 'ועל דא חד לשבעין שנין מזדעזע עלמא.' וכבר מורגש היום באוויר הכובד של רעד אדמה..."

"מדוע צריך לקרות הדבר הנורא?" היא שואלת.

"בגלל הגאולה הקרובה לבוא. בעקבות משיח חוּצְפָּא תִשְׂגֶא. יתרבו מעשי החוצפה ותבאנה פורענויות קשות מידי אדם ומידי שמיים..." הוא אומר דברים דומים לאלה שכבר שמעה מפי משולח סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק בוויכוחו עם אביה הרב שבתאי לוין.

אפרת יושבת על השרפרף מולו ומתבוננת במלאכתו של ר' יוסף רופא קונדרג'י, כיצד הוא מסיים לתפור במחט עבה זוג פַּאפּוּשִים תורכי שאנשי צפת אוהבים לדשדש בהם בחצרות ובסימטאות. אבל הפעם, היא מבחינה, רועדות מעט ידיו בעבודתו.

"אבל מדוע דווקא לנו?" היא משימה עצמה כאינה יודעת – והלא מפחד נבואתו הקשה התוחֵעס שלה רועד בנקודת העונג החשאית, זו שלא פעם תקעה אצבע להגיע אליה ולהרגיש כמו כאשר חדר אליה חסן ופגם אותה לנצח, זו שהיא – היא, המרעידה בחטאה ארץ.

"כאשר נחרב בית-המקדש גלתה השכינה בין הקליפות, וגם הנשמות הישראליות שגלו ביניהן – לא היה בהן כוח ויכולת לצאת מתוך הקליפות כיוון שנפגמו בחטאן. ועל כן צריכה השכינה להיכנס בין הקליפות וללקט את ניצוצות הנשמות אשר בתוכן, לברר אותם, להעלותם למקום הקדושה, לחדש אותם ולהורידם בעולם הזה בגופות האנשים ובפרצופיהם. מיום שחרב בית המקדש זו מלאכתו של השם-יתברך, ועד שִׁיכָלֶה את מלאכתו – ללקוט כל הנשמות שנפלו, עד הרגליים, עד תהוֹם דְנוּקְבָא רָבָּא – אין משיח ניגלה ואין ישראל נגאלים ולא יתוקנו הכלים השבורים, אך מה לעשות? – קודם לגאולה צריך שתבוא שבירה גדולה, ככתוב: 'המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויֶעשנו' – "

והוא בוחן את הפאפושים הכתומים שבידיו כרואה מבעדם את העתיד, ונאנח: "והיה אם לא תרעד בַּארץ גאולה ולא תבוא עד ת"ר, רוצה לומר – עד תום שלוש שנים מהיום – תבואנה שבירה ואחריה גאולה רק בעוד שבעים ושבע שנים, בתרע"ד... ואם גם אז לא תבוא שבירה שיש אחריה גאולה, אולי תבוא מאה שנים אחרי ת"ר שהם ת"ש... הו בתי, רק עד שם מגיע כוחי לראות, ומשם והלאה ת"ש כוחי, חושך ואימה... תמרות עשן ואש בנחיריו של שטן מתהולל..."

"ומה עלינו לעשות רבי יוסף?" היא מתרפקת עליו בחום נעוריה התמים ובפירפור התוחעס הלח, בתחושת הפחד שנובעת מתהום דנוקבא רבא, מישכן שדי הרעש-אדמה שכל אחד מהם גדול כַּשווארצֵע זובּי בעל העין האחת המתיזה נוזל לבן, ומטריפה עליה את הדעת המחשבה שאפילו שני הפאפושים שבידיו אולי ישרדו זמן רב אחרי שהיא תמות, "מפני שאני, לחיות אני רוצה, לחיות!"

"אמרי לאביך ולאימך, ולכל משפחתך, שנקוּם יחד כאיש אחד ונברח אל ההרים, עד יעבור זעם האדמה, ותחדל העווית לפרכס במעיה, כי נוראים ואיומים יהיו עקבות משיח בארץ בעת אשר תרעד..."

[המחבר רומז לתקוות המשיחיות שהתעוררו בארץ-ישראל לקראת שנת ת"ר, 1840 למניינם, ונכזבו. בשנת תרע"ד – שנת "המביט לארץ ותרעד" – 1914, פרצה המלחמה העולמית הראשונה שהסבה רעב, מחלות ומוות ליישוב היהודי, ובסופה ניתנה הצהרת בלפור. שנת ת"ש, 1940, תקופת מלחמת העולם השנייה והשמדת יהודי אירופה, חלה מאה שנה אחרי ת"ר, ושלוש שנים לאחר הניצחון על היטלר קמה ישראל. מתברר שמשהו מכל אלה חזה ר' יוסף רופא קונדרג'י בצפת בשנת תקצ"ז, 1837, למעט הקמתה של ישראל, אבל אולי לא ראה בה גאולה שלמה. – ממני, המלביה"ד].

ר' יוסף רופא קונדרג'י ידע שאי אפשר לבטל את הגזירה ורצה להציל את הצפויים לאסון. הוא יצא והסתובב בסימטאות להזהיר את היהודים שיימלטו בעוד מועד ויעזבו את העיר. אבל בעיניהם היה אדם פשוט, ולא שמו לב לדבריו ואפילו לעגו לו. ביום הרעש עוד ניסה ר' יוסף לעורר את אחיו שיצילו את עצמם. הוא עבר מבית לבית, וגם אצל הרב שבתאי לוין הופיע. "כבר מורגש באוויר כובד של רעד אדמה!" – הוא צרח והתחנן לפניהם שימלטו נפשותיהם ונפש בני משפחותיהם וייצאו מיד מן העיר אל ההרים. אבל הצפתים חשבו שיצא מדעתו, ולא העלו בדעתם לשמוע בקולו.

אפרת חשה את הכובד באוויר, את יום החמסין החורפי, העכור. היא ידעה שדברי ר' יוסף רופא יתקיימו ושהארץ תרעד. היא ידעה שיסכים לקחתה עם משפחתו מחוץ לעיר, עוד היום, ואפילו אותה לבדה, והיא רצתה לחיות. אבל היא לא ראתה עצמה רשאית להיפרד מעל אביה, הזקוק למשענתה. והאב העיוור עמד על דעתו בתוקף:

"לצאת בערב אל ההרים? להיסתר? – לא. ואם אפילו שמץ אמת יש בדברי האזהרה, אנחנו נשים את נפשותינו ביד הקדוש-ברוך-הוא ונסמוך על ישועתו, כי מי מאיתנו יכול לומר שהוא יודע היכן הסכנה האמיתית? כאן? בכרם-הזיתים? ואולי בבית-הקברות? אם הקדוש-ברוך-הוא רוצה לגאול את נפשותינו ולהצילנו, הוא יקבור אותנו חיים?"

ולא היה אפשר להשפיע עליו. אפרת גם לא ניסתה.

ילדים המשיכו לשבת, כרגיל, על ספריהם ב"חדרים", וחזרו במקהלה אחר המלמד. חסידים ואנשי-מעשה נאספו בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות להתפלל תפילת-מנחה, כמנהגם יום-יום. סוחרים עמדו בדוכניהם, נשים בבתיהם הכינו סעודה לערב. עיזים חזרו במשעולים צרים. בנות שאבו מים מהבורות. ר' יוסף אסף אותה שעה את אשתו וילדיו ועלה אל מרומי ההר, שם הקים להם אוהל למחסה.

יום כ"ד בטבת תקצ"ז, האחד בינואר 1837, היום בו התרחשה המהפכה, היה יום מחניק מאוד. השמש בערה כמו בתמוז. האוויר היה חם ויבש וכמו אדים עכורים רחפו על פני רקיע השמיים. הגשמים נעצרו, בעוד אשר כל שנה בחודש טבת ירדו גשמים מרובים, ולפעמים גם שלג. אנשי-העיר לא חששו ולא חשו כי אסון נכון להם. הם יצאו כרגיל לעבודתם ולמסחרם.

לפתע פתאום בא הרעש והחריב את צפת. עירער בה את שרידי המצודה הד'הירית, זו המעוז הצלבני מימי הביניים אשר עלי בן דאהיר-אלעומר הקים על יסודותיו מיבצר. פתאום התמוטטה הארץ, עמודיה התפלצו ובתוך רגעים אחדים התהפכה העיר בלי שהיה לאנשים שהות להימלט. אלה שנמצאו בבתים מצאו את קבריהם מתחת לגלי-החורבות. והמתפללים בבתי-המדרשות נפחו נפשם באמצע תפילת שמונה-עשרה.

בנושאו את עיניו ראה מן ההר ר' יוסף רופא קונדרג'י את צפת רועדת כולה, תמרות-עשן עולות השמימה וציפורים שחורות מפרפרות באוויר.

אחרי הזעזוע הראשון חשכו פני השמיים וגשם עז ניתך ארצה והניצולים גם לא מצאו דרך באפילה לצאת מההפיכה ולהימלט מהזעם הנשפך עליהם, וכך ניספו גם הם. מתחת לאבנים ולעיי המפולת פלחו קולות צועקים לעזרה, ואין מושיע. לבת-האש הוסיפה ללחך את האדמה-החרבה והארץ הוסיפה לרעוד ולגעוש להתפורר ולבלוע את האנשים ולהרוס את הבתים.

ומספרים כי הרעש הנורא, שהפיל אלפי חללים והרס כליל את צפת, זיעזע את הכנרת עד שהעלה גל ענק וסחף עימו למים שבע מאות בני-אדם – כרבע מאוכלוסיית העיר.

[מדובר כנראה במה שלימים יהיה קרוי בשם צונאמי. ויש גם עדות כי "בנמל יפו, שבו יורדים העולים לרגל, נסוג הים יותר ממהלך של יום, והלכו תושבים רבים ואספו עושר רב ממה שחשף הים. וביום הרביעי, בהיות הים במצב זה, עלה הים בזעף גדול, גרף יותר מעשרת אלפים איש והטביע את כולם." – ממני, המלביה"ד].

הרעש פקד את שתי הערים, צפת וטבריה. אבל בשאר המקומות שם פשט והלך לא היו תוקפו ואיתנו שווים. בכפר אחד נפלו כל חומות הבתים והתערערו יסודותיהם, ובכפר אחר, הסמוך לו מנגד רק כמטחווי-הקשת בלבד, לא נעשה כל נזק. בעיר טבריה, אשר חומותיה נהרסו ברעש, נבקעו לפתע מעיינות המים החמים ונעשו לשטפי מים כבירים שנהרו אל ים כינרת, עד אשר עלה על גדותיו. ומעבר-לירדן המזרחי, בארץ הבשן, יצאו שטפי-אש מן הארץ והעלו להבות וקיטור השמיימה, וכל מי שראה אותם אחר-כך יורדים למטה לארץ, דימה בנפשו כי מרקיע השמיים יורדים להבי-אש ארצה.

העיר צפת נהייתה לחרדת אלוהים. כאלפיים נפשות מבני ישראל נהרגו ביום הזה. רבים נפצעו ונעשו בעלי-מום לכל ימי חייהם. רבים גוועו מחוסר אוויר לנשימה או עתידים היו ליפוח נפשם ברעב.

אפרת נישארה בחיים כי בעת הרעש נמצאה בחדר שחרב רק למחצה, אבל היא לא היתה יכולה לצאת מתחת לערימת-האבנים שנתכסה בה חלל החדר, וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. היא הירהרה שאולי עתה יכופר חטאה, נפשה תירפא מטלטלותיה ותדבק בבן-דודתה, והדודה והדוד, הורי הבחור שפירא, ירצו בה ככלה לבנם, וילדיה ימלאו את הארץ עד לדור אחרון שהרי לא לנצח תישאר הארץ בחורבנה, היכלי-תיאטראות, ולהם יציעים ונברשות שמאה נרות דולקים בכל אחת מהן, ייבנו בה, עלמות בבגדי חמודות תצאנה במרכבות בין שדרות עצי תפוחים נותני ריח, ובמסילות רחבות כשדרות פריז, מרכבות הפלאים תתחרינה בפרשי דמשק המעלים אבק בעקבותיהם, ושלוות בוסתנים נותני ריח יסמין תקביל פני אוניות קיטור מהירות העושות דרכן בשישה-עשר יום מקושטא לעכו ומביאות עימן מכל טוב אירופה הרחוקה. זו אירופה שהבתים מתנשאים בה עד לשמיים והנרות נדלקים מאליהם, כאוות-נפשך, בכל פינות הקיר. ועוד היא אומרת לעצמה שאם בעזרת האל תינצל נפשה – תקום ותברח אל טירתה של ליידי הֵסְטֶר סְטֵנְהוֹפּ אשר בכפר עִלָג'וּן המבודד, בהרי לבנון התלולים, המכוסים שלג. שם ליידי הסטר התמירה, בעלת העיניים הכחולות, יושבת לילה-לילה בלבוש מזרחי, הצניף לראשה, מעשנת נרגילה, קוראת בספר ומחכה לנסיכי המרתף שייקחוה לארמונו של סולטאן מחמוד השני ביילדיז קיוסק, להשפיע קסם חמודותיה על הסולטאן למען יכתירנה בתואר מלכת ירושלים. ליידי הסטר תושיבנה לימינה ותאכילנה עוגות שקדים ותשקנה מי ורדים מצוננים בשלג הלבנון ותעטרנה בעטרה שהכתירוה בה שייחֵ'י המידבר הבידואים בתדמור הרחוקה בתואר מלכת הערבים, ותספר לה על נפלאות ערי אירופה אשר עזבה מאחוריה, לונדון וארמונותיה, יוון ועתיקותיה.

בחדרה אשר בטירה שרועה ליידי הסטר על ספתה, שותה עשן נרגילה ומחכה לבוא אפרת. מפני מה נודדת שנתה של ליידי אנגליה זו, בודדת ומוזרה, אשר חמוקיה עגלגלים ודשנים? אפרת מתמהמהת לבוא והשלג כבד וליידי הסטר מוקפת משרתים ושומרי-ראש ערביים הנידחקים ונידבקים בה מדי לילה, גדולים ואדומים, גברים כבירי כוח המחממים אותה ומזדווגים עימה ערומים ומטילים זרעם ברחמה כנחש בחווה אימנו, וכופים אותה להזדהם עימם וצורחים ומחבקים ונוטלים מכספה ומנשיקותיה ואורבים לירושתה לחלק ביניהם ואפרת מתעוררת בצעקה מהזיית-עילפונה ונפשה נשברת בקירבה ושברי הכלים נמשכים מטה ושוקעים בעולם הקליפות והתוהו, עולם שכולו שֵׁדוֹנים ועטלפים שמסתבכים בדבלולי שיער, עקרבים ואבק ושברי טיח, ציפורניים ושערות גזוזות וכל שטמא ונושר מן הגוף במרוצת השנים ובא עתה לפקוד עליו את עוונו. כבר עייפו ידיה לחבוט בכתלים שקרסו ולהתחנן על ישועתה. היש מכאן פתח מחילה עד הבאר פֶּזִיקה? אילו בא משיח בעקבות הרעש, כמו שאמר משולח בעל זוּבִּי (עכשיו היא יודעת, התיז מולה כאן על רצפת הבית, לא שונה הוא בתאוותו מחסן ומרשיד), הלא יכלה להיות לה קפיצת-דרך ממערה למערה בגלגול מחילות מִפֶּזיקה עד הר-הבית בירושלים! יבוא זרעו של בעל שם ויבקע סלעֵי כִּלְאָה כַּשמיר שחצב אבני הגזית לבית המקדש! יקומו כאיש אחד כל יהודי חוץ-לארץ, דייטשלאנד, פרנציה ואויסטערייך­ וימהרו לירושלים בעקבות משיח ובדרכם יפנו הריסות צפת ויצילו גוועיה! ואפרת תהיה בין הראשונים לגאולה! – לרגע הרימה פניה מִכַּר האבן ואבק האבן אשר למראשותיה וקראה: "הוי, קול שופרו של משיח אני שומעת!"

גרונה חרב בצמא, טעם עפר בפיה, אין שומע לה, אפסו זעקותיה. מדוע אין חודרות חניתותיהם הכבדות של פרשי דמשק את קברם הקר של חייה, פולשות אל חדרה החרב והאטום, מדוע אין נשמע קולם כבשעה בה נכנסו בחצר מירון שרים: "ג'וֹוֶת אלמָרגֶ'ה, תִלְעַבּ חְ'לֵנָא. יא עֵינִי לַוֵין, יַא רוּחִי לַוֵין! – תוך הכיכר, ישחקו סוסינו, הוֹ עֵיני לאן תפני, הו נשמתי לאן?" – נזכרת אפרת בלהוט האש במירון ובנדרה אשר כמעט שזכתה להשלימו על קברו של רשב"י. רגליה נחלשות, כלולות מוות. הנותר מי מבני-משפחתה בחיים? והאם בחטאה רעדה ארץ? גם אם רבו חטאיה אין בני-משפחתה ראויים להיקבר חיים בגינם ואין העולם ראוי שייחרב בעטייה.

והלא היו גם ימים אחרים, היא אומרת לנפשה האוזלת והולכת, ובאסרו-חג של פסח, עם שחר, יצאו יהודים וערבים לרחובה הראשי של צפת, הַחַיְקוּרֶה, והעמידו לכל אורכו שולחנות זה ליד זה עד שנבלעו הרחק מחוץ לעיר, בכרם-הזיתים שהילת אור רקיע תכלכל עוטה לקצות צמרותיו הכהות, והרוח הנושבת הפכה בעליהן והכסיפה אותם בנצנוצי כפור אפור-ירוק. ועטרת הרים, כעדת-זקנים מסולעי-פרצוף, מתבוננת ביהודי צפת המתרוצצים מן העיר לכרם וחזרה ביום חג ה"חַלִילֶה בּוֹנְדֶר", חגה המיוחד, במשך דורי דורות, של צפת בלבד.

[מוזר שאותו יום, אך בשם "חג הַחֶמְלָנִיצְקָיָה", תוּאר כבר בְּרומאן נידח ארוטי-אֵזוֹטֵרִי "המושבה שלי" שמספר כנראה על פתח-תקווה, וראוי לחוקרי תולדות היישוב בארץ לבדוק אם אכן מתעדי תולדות צפת הושפעו מפולקלור המושבה הראשונה של העלייה הראשונה. –  ממני, המלביה"ד].

על השולחנות היו פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל השמיים ומשמני הארץ. וכשאפרת עוצמת את עיניה דלוקות האבק, היא רואה פרוסות מלבניות של חלווה עשוייה מיץ ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה סוכר עבה בגונים שונים, רַחַתְלָקוּם בשפע סוגים. באפה הניחר עולה ריח בורקאס ממולאות גבינה. ולשונה החרבה נוגעת בשפתיה המבוקעות וטועמת בַּקְלווה: עוגות בצק-דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום. לקיקתה המכאיבה מעלה טעם גנוז של תפוחי-עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, והם תקועים על מקלות קטנים. אין סוף ואין קץ לשאר מיני תרגימה וקינוח שנפרשים על פני השולחנות: קדאמות, גרגירי-חימצה קלוייה, צהובים ולבנים, ומסוכרים בצבעי אדום, לבן או תכלת. תורמוס קלוי, לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על ידי שרייה במים. קָמָרְדִין, ריבת-מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוּסטוק-שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. ובגבור עליה צמאה מציצה אפרת מתחת לשולחנות, שם נמצאות חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי-שלג, וכדי נחושת המכילים משקה קר, שֶׁרְבֶּט – שיקוי מי-ורדים מתוק-חמצמץ שציננוהו בגושי שלג שהובאו מראש החרמון, והיא לוגמת ככל אשר תאבה נפשה היגעה. משעות-הבוקר המוקדמות יוצאות משפחות-משפחות לשדות שמחוץ לעיר, אוּנְטֵער דִי בַּיימֵער, מתחת לעצים, וברשות כל אחת מהן סל גדול מלא דברי-מאכל לכל היום. כל משפחה תופסת מקום מתחת לאחד העצים, עד שנמלאים השדות מסביב קהל חוגג. שמיכות נפרשות על הארץ, חבלים נמשכים מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל העיר, ספרדים כאשכנזים, חסידים כפרושים, מרב ועד סנדלר ומזקן ועד נער, כולם יוצאים אל חיק הטבע ליהנות מזיוו ומיפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת החמה. מוכרי התמר-הינדי מקישים במצילתיים עשויות שתי צלחות נחושת דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדירו בהכריזם על סחורתם. מוכרי השקדים מסלסלים בגרונם. ועל כולם גובר קולו של מוכר שַׂער-אל-בַּנַאת, הוא "שיער-הבנות" העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד, שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת.

אפרת זוכרת כיצד התרוצצה, יחד עם עשרות ילדות וילדים, מן השדה אל השולחנות הערוכים ברחוב הראשי של צפת, החַיְקוּרֶה – ועד לַבאר פֶּזִיקֶה וחזרה. קונה ממתקים ושבה אל אביה ואימה היושבים מתחת לעץ ומשתעשעים באחותה התינוקת ציפורה. המולת החוגגים נענית בהד ההרים סביב, ועל ראשי ההרים מחמרים ערבים אחר חמוריהם וקוראים קריאות זירוז חדגוניות ששורטות את הרקיע ומנסרות בתוגה של הלך בודד. וכשמתקרבת שעת הצהריים, שולפת הרבנית רחל את מעדניה הטובים מתוך הסל, פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה, וכך נוהגות כל המשפחות שיצאו לשדה. נסתיימה הארוחה, מברכים ברכת המזון, המבוגרים נשענים אל העצים ונחים, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו, כתשוהו ובישלוהו, בקומקומי נחושת בעלי זרבובית דקה, על גבי גחלים לוחשות, או שופתים תה של תאנים מיובשות, ובני-הנעורים חוזרים לתעלוליהם. רק עם ערוב היום נשמע הקול: "מנחה!" – ואז משתתק ההמון, ומניינים-מניינים מתקבצים ה"צְפוֹסִים" [יהודי צפתי מכונה אַ צְפוֹס אַ אִיד. – ממני, המלביה"ד] מסביב לעצים, והאוויר מלא תפילתם. תמה התפילה, מקפלים מיטלטליהם, אוספים את ילדיהם וחוזרים הביתה, רק אפרת הקטנה נשארת בחוץ, כי היא עם נפוליאון, הרחק מהם, עודה רוכבת על פני רצועת החוף השוממה, וגלי הים אשר אותו לא תיראה לעולם מלחכים את פרסות סוסיהם המטביעות עקבות רכים בחול הנקי, והגנרל מסיר את כובעו משולש-הקצוות ויורד מעל סוסו וקד לעומתה ועונד קמיע לצווארה וקורא את המינשר שחיבר לכבודה – "בונאפרטה, מפקד ראשי בצבאות הריפובליקה הפראנציוז באסיה ובאפריקה, אל אפרת בת הרב ר' שבתאי, קרוב-משפחתו של הגאון החסיד המקובל המפורסם ר' נתן נטע לוין משקלוב, כלת-דמים את, מגיפה וסקילה יבואו לך, ודפים קרועים של ספרים קדושים תניחי רטייה על מכתך – " ובמערה אשר בבית-הקברות, סמוך לכרם-הזיתים, דוקרים שודדים ומנקרים את עיני אביה, וחסן מתגלה לפניה על סוסתו בדרך לדמשק ומבטיח לה ארמונות-של-דם ואוצרות-של-רפש ונוֹשקה באכזריות על שפתיה היבשות והיא קירחת וממלמלת בזרועותיו יא-הי ואה-הי ואוי לי ואבוי לי, והתוחעֵס שלה בוער בחטאה... החלחולת... והצואה... והארץ רועדת מהזין של הגוי והשכינה עולה מבין הקליפות והאבק ושברי-הטיח ופרצוף יתומה משוגעת לה וזירמת פַּחֲווֹת-דמשק ודם-בתוליה כתמים על ירכיה הלבנות ומתיקות טמאה כדבש זורם בעורקיה והיא שרה "ירושלים בנוייה ירושלים בנוייה עיר הקודש טבריה יפהפייה יפהפייה – ומדוע רק בצפת... אני... לִסקילה..."

לימים נזכר בספר קורות העיתים "שערי ירושלים" לר' משה ריישר, שנדפס בווארשה בשנת 1868, שמה של נערה צעירה אחת שאביה ואחדים מבני-משפחתה נהרגו, והיא נישארה בחיים כי בעת הרעש נמצאה באחד החדרים בקומה השנייה, אבל לא יכלה לצאת מתחת לערימת-האבנים וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. טרם צאת נפשה תפרה לה תכריכים והתעטפה בהם, הדליקה נרות והשתטחה על הארץ והניחה ספרים למראשותיה, ומסרה את נשמתה. גווייתה נמצאה ימים אחדים אחרי הרעש, כשהסירו את גלי האבנים מהבית, ולצווארה קמיע אחד אשר כתבו אחד סנדלר בשם ר' יוסף רופא כנגד בונאפרטה. ויש מספרים כי אותה נערה צעירה נמלטה לבית בשטח התחתון של הרובע, אשר נשאר עומד על תילו, ורק אחרי אשר הסירו את ערימות-העפר משם, במשך זמן של כ"ד שעות, יכלו לבוא אליה בעת צאת נפשה, כי מתה. וממעשיה אשר עשתה במקום ההוא נודע לכל, כי חשבה שאין גם אחד מבני משפחתה אשר נמלט מהמוות, על כן אמרה נואש לחייה, חצבה לה קבר במעבה אדמת החדר ההוא אשר היתה שם וריפדה את יצועה מכל עבריו בעלי ספר התלמוד. ושם מצאוה שוכבת עטופה בתכריכים אשר עשתה לה, והקמיע לצווארה. והיא, כמו רבים אחרים זולתה, היו נחלצים אז מהמוות המר אילו היה ביכולת הנישארים בחיים למהר יותר להוציאם מערימות העפר אשר כיסו אותם כל עוד היתה רוח חיים בקרבם.

ציפורה, שהיתה אז כבת תשע שנים, ואימה הרבנית רחל, שתיהן נמצאו במקרה יחד בעת הרעש ברחוב ולא ניזוקו. אבל הבתים ההרוסים שנפלו עליהן משני צדי הרחוב הקיפו אותן ולא יכלו לצאת. וכך שכבו שני ימים תחת האבנים, עד שפינו את ההריסות ונמצאו השתיים במצב של התעלפות.

ר' שבתאי לוין התפלל בשעת הרעש בבית המדרש החדש של החסידים והוא לבדו נישאר בחיים מכל המתפללים. וכך עמד כל הלילה בין המתים ובין גלי-העפר, שותת-דם ונאנח, והוא משווע לעזרת-השם וממלמל שם אשתו ובנותיו האהובות, עד שהחופרים שמעו את אנקתו והוציאו אותו כשהוא מוכה ופצוע, וידו שבורה. אך כאשר שמע כי אשתו ובנותיו נשארו קבורות תחת ערימת אבנים, התגברו ענותו ומצוקות ליבו על כאב אבריו הנפרקים, והוא התעלף ומת.

אחיה של רחל, הרב, בנם של קדושים, ר' ישעיה טראכטנברג, בנו של ר' יהושע טראכטנברג מפינסק, מחבר הספר "עץ הטוהר" שנדפס לפני הרעש בבית-דפוסו של ר' ישראל ב"ק בצפת, אותו מצאו עוד בחיים, מעוטר בטלית ובתפילין, רגליו וחצי גופו מעוכים. וכשהוציאו אותו יצאה נפשו באומרו שהוא "הגלגול האחרון לנשמת אסא מלך יהודה נכה-הרגליים".

הבחור אליקום שפירא, אשר לימים נשא בירושלים את בת-דודו ציפורה לוין לאשה, התפלל אותה שעה בק"ק אשכנזים. וכששמע את קול הרעש הניח את ידיו על ראשו וכפף קומתו וסגר עיניו ואמר שמע ישראל. וכשראה כי שקט הרעש ולא היה עליו משא כבד כי אם עפר דק, התנער מן העפר ופתח עיניו ומצא עצמו תחת כיפת-השמיים, כי נפל כל בית-הכנסת, הגג והכתלים. הוא הפך פניו לכל צד ולא ראה שום אדם, אף כי היו שם חמישים בני אדם שנמצאו אחר-כך מתים תחת המפולת, והוא היה עמהם באמצע. וכל אותה שעה, שנמשכה כנצח, לא ידע רעב ולא צמא ולא חש כאב בגופו אלא היה רואה בעיני רוחו את חייו הקצרים ומונה את רגעי האושר המעטים שידע, כשהיה טובל בשרו במי-קרח צוננים ומכוון כוונות בסוד ייחוד שכינה עם צדיק יסוד-עולם, ולעומתם את חטאי הבשר הנמק בבדידותו ואת תעתועי הרוח השואפת – ומכל המראות שראה – היו חוזרים ותוקעים עצמם לפניו שדי אפרת הערומים והם קרובים למגע יד ושריטות של דם מוליכות נחלים של דם אל פטמות אדומות כדם בחלקת בשרה החיוורה, ופניה כְּלִילוֹת חסד ובוערות באש ההדלקה ובאודם שערותיה ועיני הדבש יוקדות וריסים זהבהבים מרטטים בין אור לצל והנפש משתפכת במצוקה נוראה על קברו של רשב"י במירון וצועקת "יא – הי!" – והוא חש אליה לחבקה ולהצילה מפני עצמה ומבקש ליפול לרגליה ולומר לה ברעד: "את הכוכב המאיר את דרך חיי בחשיכתה, ואין הסיפורים והשמועות על אודותייך נחשבים בעיניי כלל אלא נפשי ונפשך משורש נשמה אחד ינקו ויחד ירדו ונתפזרו בעולם, ומי שמלקט את הקדושה מבין המכיתות והקליפות הוא ילקטנו וישיבנו אל מקור מחצבתנו הקדוש והיינו לבשר אחד, וזה תיקון גדול מאוד... תיקון מכחול בשפופרת... ותיקון גסיסה..."

כך היה מדמדם והוזה בין החיים והמתים ומזריע את אפרת שֶׁשְׂער ערוותה אדום וכשבאו הנשארים בחיים לפנות את ההריסות ראוהו מאחוריו והנה לבושו העליון מלא דם וזרע ונידמה להם שהדם יוצא ממנו. וכאשר הוציאוהו ופשט את בגדיו לא נמצאה בו אפילו שריטה אחת, והדם היה מאותם שמתו, והיו דבוקים עימו יחד והזרע היה ממנו.

יש אומרים כי מחמשת אלפים היהודים אשר ישבו בצפת, מתו כארבעת אלפים נפש, ושלוש מאות נפצעו קשה עד שכמעט רק שליש מהם ניצל ונשאר בחיים. ומחמישים תושבים נוצרים מתו רק מחציתם. ומששת אלפים ישמעאלים מתו רק אלף. והסיבה הטבעית לכך שהיתה יד ה' יותר לרעה על היהודים: כשהיו היהודים בונים להם בית, עמדו והוסיפו עלייה על גבו, ועל כן לא יכלו למלט נפשם על נקלה, כשאר התושבים. וגם הרבה מהם נאספו אותה שעה בבית-הכנסת להתפלל תפילת-ערבית, ולא נמלט אף אחד כי כולם מצאו שם את מותם.

משפחות אחדות היו טמונות תשעה ימים תחת ערימות-עפר, ואיש אחד היה טמון שם אחד-עשר יום. וכל אלה רק פקחו עיניהם כאשר הוציאום לאור, לראות את המהפכה הנוראה, ולא ראו מאומה בלתי אם אבני-גיר שרופות בכל מקום, מחמת הרעש אשר העתיק צורים ממקומם ופוצצם בכוחו, ואחר-כך עצמו את עיניהם לשנת המוות. ואיש אחד, ר' חיים רופא שמו, אחיו של ר' יוסף הנזכר, נפצע בשתי רגליו, והוא סיפר את אשר סבל ואשר ראו עיניו בשני הימים הראשונים אחר הרעש, וכל השומע אותו תְצִילנה שתי אוזניו. אשתו ובניו נפלו חללים לרגליו, והוא שקע בערימות עפר עד מתחת לאצילי-ידיו. ובמעמד הרע הזה חיכה יומיים תמימים עד שיכלו לבוא לעזרתו ולהוציאו מן המיצר לחופשי. כשפינו את גלי-האבנים מסביבו נמצאו עשרות קורבנות בחיים, אבל כמה מהם היו בעלי-מומים, פצועים ושבורי יד ורגל, ורבים מהם מתו בסמוך להצלתם. באחד הבתים מצאו איש אחד מת שוכב על מיטתו, לבוש בגדים לבנים ומנורת-שמן למראשותיו, ומזה הבינו כי האיש הזה התעתד למות, ומת רעב וצמא. וכבוא המצילים לצפת ממקומות אחרים מצאו את העיר נהפכת לשממה וכולה ערימות אבנים גדולות אשר סכנה להינגף בהן על כל צעד וצעד, או ליפול ולהתגולל מראשי הצורים המבוקעים ארצה. בתחילה ביקשו למצוא את הנפצעים בחושבם כי אולי יוכלו עוד להעלות ארוכה למכתם. ובחפשם בכל האוהלים מצאו מהם רבים, אשר קצתם כבר מתו וקצתם קרבה עיתם למות, אבל הנשארים באוהלים לא היו בסכנת מוות כלכודים, יושבי בתי-החומה אשר נפלו. על כן חשו מהר לעזרתם והוכרחו לכוף ראשם ולהשפילו לארץ ולהיות כזוחלי-עפר למען יוכלו לבוא בדרך החורים הקטנים אל חדרי הבתים פנימה, ושם מצאו הרבה נפצעים. ויש אשר במקום צר, אשר באורכו ורוחבו יעלה רק לשמונה רגל, ראו שוכבים יחד עשרות מתים או נפצעים, ולא יכלו עוד להתמהמה בקבר פתוח זה, כי כבר החלו עמודי בריאות גופם להתרופף מפני עיפוש האוויר אשר בתוכו.

ובקצה אחר של העיר החרֵבה ראו עיניהם שוד ושבר גדול אשר כמותו לא ראו מעולם. כי מלבד אנקת האנשים הקרובים למות, אשר ממנה צללו אוזניהם, אחזה אותם פלצות מקול יללת מלווי-המתים אשר הוציאו מתיהם מערימות העפר לקוברם בקרב אבותם, חצר-מוות להמון מאות מתי-הרעש אשר ירדו חיים שאולה. ומעט רחוק משם ראו אנשים ונשים אחרים מטהרים ומכבסים את המתים אשר מתו ביום ההוא.

גם הרבה פגרי המתים סחבו הכלבים מן העיר החוצה על פני השדה. וכאשר ביקשו אנשים להציל את טרפם זה מידם, היו הכלבים האלה עזי-נפש מאוד עד כי החלו מתנפלים על רודפיהם לנשכם. וכאשר ראו זאת המצילים, ביקשו עזר מהשר המושל על העיר, והוא נעתר לשאלתם וציווה להמית את הכלבים האלה בקני-השריפה הקרויים רִיבוֹלְבֵערְס. וכל שאר תולדות הימים הנוראים ההם הלא הם כתובים בספר "קורות העיתים" למנחם מנדל מקמיניץ, שיצא לאור בראשונה בשלהי שנת ת"ר, 1839.

*

בספרו "החת"ם סופר", בהוצאת מוסד הרב קוק, מספר אליעזר כ"ץ כי בשנת 1806 עבר ר' משה סופר, החת"ם סופר, לפרשבורג [היא ברטיסלבה, בירת סלובקיה כיום. – ממני, המלביה"ד] ויסד בה את הישיבה הגדולה, החשובה והמפורסמת ביותר באירופה המערבית. חייו עמדו בסימן מלחמה בתנועת הרפורמה ובהשכלה, כי לדעתו הן מביאות בסופו של דבר להמרת הדת משום שכאשר מעקרים מהיהדות את ארץ-ישראל ואת היסוד הלאומי, והופכים אותה לדת בלבד, כמו ה"גרמנים בני דת משה", לא נשאר בה הרבה, ועדיין היא לא מעניקה ליהודים שיוויון זכויות והזדמנויות מלא, ולכן הצעד הבא הוא ההמרה.

היו לחת"ם סופר שתי תבניות אנטומיות מדוייקות עשויות שעווה, של גבר ושל אישה, שהוכנו כדי להסביר באמצעותם לתלמידיו דיני טהרה לנשים, הלכות טומאה וכיוצא באלה, משום שהוא האמין כי דרך הניסיון היא האמצעי הטוב ביותר להגיע אל המסקנה הנכונה, זה עדיף על הפלפול והסברה.

הוא היה אומר שכל מה שהקימונו בגולה אינו אלא בבחינת אמצעי זמני, או הכרח מיידי, כי אנו נמצאים שם נגד רצוננו. אבל עינינו וליבנו מכוונים כל הימים אל הארץ הקדושה אשר אין לה תמורה. קרקע ארץ-ישראל קדושה יותר משמיים של חו"ל.

חידוש יישובה של ארץ ישראל  היה ראש מאווייו של החת"ם סופר שכן שקולה היא כנגד כל המצוות – והוא הסכים לתוכניתו של הרב צבי הירש קלישר בדבר חידוש היישוב על ידי התיישבות רחבה.

[אבי-סבי ר' אליעזר-לאזאר ראאב, בכפרו סנט אישטוואן שבהונגריה, היה גבאי מטעמו של הרב קלישר, מטאהרן שבהונגריה, וקיבל ממנו בשנת תרכ"ז, 1867, "כתב גבאות לחברת ישוב ארץ ישראל". –ממני,  המלביה"ד].

החת"ם סופר התרעם מאוד על רבנים ותלמידי חכמים הרבה שהעדיפו את צפת על ירושלים, וברעידת האדמה הנוראה שהיתה בצפת בשנת 1837 – הוא ראה עונש משמיים על כי העדיפו את צפת והזניחו את ירושלים.

הוא מת בשנת 1839, שנתיים אחרי דבריו הנוראים על אודות הרעש בצפת.

המשך יבוא

* * *

מופע עם הסופרת אורה מורג

הוא חזר בתשובה היא לא!

קברט מוזיקלי

בעקבות רב המכר:

"מאה תפוחים חדשים כולל מ.ע.מ."

חוויותיה של הסופרת מתקופת היותה נשואה לבוהמיין

שחזר לפתע בתשובה

מספרת: אורה מורג

שרה: שרון שחל

לחנים ועיבודים: רמי בר דוד

מוצ"ש 24.10, 9.30 בערב, בגלריה עמליה ארבל

בן יהודה 100, מול מלון דבורה

כרטיסים לגמלאים [ומי מאיתנו לא] 50 ש"ח

טל: 055-5480042, 03-5444399

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אודה ולא אבוש אני רחוק משירה כרחוק מזרח ממערב פרט לביאליק וטשרניחובסקי שלמדנו ב"אחד העם" לא קראתי דבר. לפתע אני קורא את שיריו של רון גרא ואני חש צמרמורת. איזה כישרון לתמצת את מכאוביו במיספר מילים מצומצם ונפלא.

אני מוצא עצמי לראשונה בחיי מחכה בשקיקה לשיריו.

הידוע לך אם הוציא ספר?

תודה

יוסף אתר – גימלאי מאושר

* מוטי בן חורין: לחובבי אמנות הציור. אן מארי אוקונור, אשר כתבה את הספר המצוין: "אישה בזהב", על קלימט ועל יהדות וינה בשיא פריחתה [והתבוללותה...] – ראיינה אותי בהקשר לנושא ספר שהיא כותבת על ירושלים.

התיידדנו ואח"כ התארחה אצלנו עם בעלה שהוא עיתונאי "ואשינגטון פוסט" [היה ב"צוק איתן" בעזה... הייתי בקשר עימו והשתדלתי שיכתוב את האמת. מצחיק, כאילו זה חשוב וישנה משהו אצל האנטישמים ושונאי ישראל בעולם ואצלנו...לדבר אל הקיר].

אהוד: ניסיתי לקרוא את הספר הזה על קלימט והוא נראה לי שטחי ומשעמם.

* פרופ' דן סואן: שלום לך אהוד, מפעם לפעם חוזרת על עצמה התקלסותו של  מי שחותם בראש רשימותיו "נעמן כהן" – בפלוני או אלמוני, שלשמות משפחתם העבריים הוא מדביק בבוז את שם המשפחה הלועזי שקדם לו (עמוס עוז-קלאוזנר).

מה האווילות הזאת? – יותר משהדבר מקרין עליהם הוא מקרין עליו עצמו. ייטול קורה מבין עינו, יעמוד מול המראה ויתמודד עם הקלסתר הניבט אליו ממול.

אני חייב לומר שבתופעה הזאת נתקלתי לא רק בחב"ע ולא רק אצל הכותב הזה. היא אינה ראוייה לא לכאן ולא בשום מקום אחר. וכשם שהדבר מקרין עליו כאן, הדבר מקרין גם על הכותבים האחרים במקומות האחרים.

* מנפלאות הכנסת האורחים הנפאלית בימי האסון בהימלייה: בנדר סיפר שירדו בחזרה לכפר מנאנג, דרך שנעשתה בתנאים קשים. "לא אמור להיות שם שלג, חטפתי כוויות בעיניים מהשלג וכוויות קור ברגליים מההליכה בשלג העמוק." בנדר הוסיף לדעתו המקומיים ניסו להרוויח כסף מהמצב. "הנפאלים, מהרגע שהתחילה הסופה, פשוט רוששו את המטיילים," אמר, "בקבוק מים שלפני הסופה עלה 150 רופי נפאלי עלה פתאום 300, מחיר חדרים בגסטהאוס עלו מ-200 ל-600 רופי, וכשניסו להזעיק עזרה הנפאלים ניתקו את הטלפון כדי שלא ייחלצו אותם והם ייתקעו שם ויוציאו עוד כסף. כל המחירים הוכפלו ושולשו. גם כדי לצאת מהשמורה– הג'יפים שעלו 5,000 רופי לפני הסופה עלו ל-16 אלף רופי. כולם ניסו לעשות כסף על אנשים פצועים ובורחים." לבסוף חולץ בנדר ומטיילים נוספים במסוק של חברת הביטוח הראל.["הארץ" באינטרנט, 20.10.14].

אהוד: ושכחו לציין את שירותיה של מערכת החיזוי הנפאלית המפגרת, את העובדה שמטיילים הלכו בקבוצות אקראיות ללא הדרכה לפני, בזמן ואחרי הסערה, את הבלגן וחוסר-האחריות של מדינת תיירות שאינה ראוייה שיבקרו בה!

וכמובן את אחריותה של שרה נתניהו למחדל!

* שערוריה: מחירי הירקות והפירות בישראל זולים ב-15% ממחירם הממוצע באירופה! ["הארץ" באינטרנט, 20.10.14]. ממש כדאי לרדת לישראל!

* אהוד בן עזר, מתוך היומן, 24.6.1994, יום שישי. לפני שבוע התפרסם במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות" ראיון עם אפלפלד, שם הוא אומר לעדנה עברון, על תוכנית פופוליטיקה שבה הופעתי, שהסופרים שם ניראו כעדת כלבים שרבים על חתיכת בשר. תחילה חשבתי לכתוב לו, בהומור, אם כך הוא רואה גם אותי. אחר-כך ויתרתי. הוא ניראה הרי כל כך עדין, ותרבותי. למה לי להביך אותו.

היום מתפרסמת הכחשה נזעמת שלו למה שצוטט ממנו, מה עוד ששניים מן המשתתפים (לא אני) הם חברים שלו, כך הוא אומר, וגם המנחה יעקב אחימאיר זוכה למחמאות מפיו. המראיינת, מצידה, שבה ואומרת שאכן כך בדיוק התבטא, ואפילו אמר – כל הסופרים.

חוץ מעירית לינור, שהיתה באולפן בתל-אביב, ומ-א.ב. יהושע, שדיבר בטלפון מחיפה, אני הייתי שם הסופר היחיד. השאר היו מו"לים ועורכים ופרופיסורים לספרות.

* אנחנו דורשים כי יוזל מחיר האננס הטרי מתאילנד כדי שכּל מובטל – בגלל הייבוא התעשייתי המוזל שהורס את התעשייה הישראלית – יוכל לקחת בתרמילו בצאתו לעבודת הדחק – ראש אננס טרי, ולדחוף אותו בתחת של אשתו המפוטרת!

* לאהוד, השלום? אחרי שראיתי את ביקורת המסעדות של "הסופר הנידח" וה"מיסתורית", החלטתי שבביקור שלנו בפריז בתחילת נובמבר (50 שנה!) אני פוקד בין השאר גם את המסעדה שלך באי הקטן הנחמד, מה עוד שהוא במרחק הליכה נעימה ברגל מהמלון. כבודך מונח על כף המאזניים, מה עוד שהחלטתי להזמין בדיוק את מה שהזמנת, אולי עם מנות אחרונות שונות.

בברכה חמה

עמוס

* שלום אהוד, אפשר לראות את ביצוע השיר "זמורות יבשות" ביו-טיוב בערוץ של דן אלמגור. הקישור –

https://www.youtube.com/watch?v=OSdlNAYte4I

בברכה

אלי ארגון

* * *

גיליון 987 מופיע כרגיל אור ליום חמישי 23.10.14.

גיליון 988 יופיע מוקדם מהרגיל אור ליום ראשון, 26.10.14.

גיליון 989 יופיע במהלך יום חמישי, 30.10.14.

לידיעת שולחי המאמרים, הסיפורים והשירים

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נמסר אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,532 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל