גיליון מס' 988

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום ראשון, ב' בחשון תשע"ה, 26 באוקטובר 2014

עם הקובץ המרתק "פרובאנס סתיו 2014" מאת נעמן כהן

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מָה מֵנִיעַ אֶת הָאנִיָּה? // מרדכי קידר: האביב הכורדי. [ציטוט]. // יהודה דרורי: 1. מלך קטן ועלוב הנושך את היד המגינה עליו. 2. מענה מיידי לטרור המוסלמי. 3. סינדרום השנאה העצמית.  // אלוני זמורה: על החינוך הטכנולוגי במדינת ישראל, בעקבות התבטאותו של השר סילבן שלום. // דליס: "שש מאות החלונות" מאת אוריה באר, סיפורים קצרים. // מנשה שאול: נחוצה מלחמה כוללת. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. לא על המילקי לבדו. 2. צרור הערות 25.10.14. // עוז אלמוג: קומבינת הפסיכומטרי. // צביקה שטרוסברג: אינתיפאדה בירושלים. // משה כהן: הנדון: "שהבן שלך ילמד פחחות". // דניה עמיחי מיכלין: מעבר לדמויות, דיוקנאות באוסף נועה ועוזי אגסי. // מיכל סנונית: איך אפשר להיות גם חכם וגם טיפש באותה מידה? // מנחם רהט: שמיטה תשע"ה: סיכום ביניים, היתר מכירה? אוצר בי"ד? יבוא מחו"ל? תוצרת פלשתינית? // הדסה  מור: השואה משני עברי המתרס, הסרטים "אדם הגון" ו"שם וכאן". // ברוך פלטנר: על הירידה מהארץ. // שמאי גולן: השיבה הביתה. // אהוד בן עזר על אוסקאר באום. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק שמיני: החייט בן-ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ-ישראל. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מָה מֵנִיעַ אֶת הָאנִיָּה?

רַק הָאוֹטִיזְם הֶחָמָאסִי הַקָּסָאמִי

שֶלִּתְמוּנַת-מַצָּב קְפוּאָה אַחַת כָּבוּל

אֵינוֹ תוֹפֵס שֶאֵין דָּבָר יוֹתֵר דִּינָמִי

מִן הַהִיסְטוֹרְיָה הַחוֹוָה תְמוּרוֹת בְּלִי גְבוּל.

וּמִשּוּם כָּךְ, כְּשֶאִיסְמָעִיל הָאנִיָּה שָב לוֹ

וּמְטַרְטֵר אֶת הַתַּקְלִיט הַמְּיֻשָּן

שֶעַד שֶשֶּטַח פָלַסְטִין כֻּלּוֹ יוּשַב לוֹ

וְאִישְׂרָאִיל תִּכְלֶה בְּאֵש וּבְעָשָן

הוּא לֹא יֶחְדַּל לִתְקֹף אוֹתָהּ בְּעֹז וָאֹמֶץ

(כְּפִי שֶהִדְגִּים כְּשֶהִתְחַפֵּר שָם וְנִמְלַט

בְּכָל מִלְחֶמֶת "צוּק אֵיתָן" עִם יֶתֶר קֹמֶץ

סַאחְבָּיו עָמֹק בָּאֲדָמָה, בְּתוֹךְ מִקְלָט) –

כְּדַאי לִשְלֹחַ לוֹ תִזְכֹּרֶת דֵּי נִמְרֶצֶת

שֶהַתְּנָאִים סְבִיבוֹ בְּלִי הֶרֶף מִשְתַּנִּים

וּמַצָּבוֹ כַּיּוֹם שוֹנֶה מְאֹד בְּעֶצֶם

מִמַּצָּבוֹ שֶל הֶחָמָאס לִפְנֵי שָנִים.

כִּי אִם הוּא קֹדֶם הִסְתַּמֵּךְ עַל עֶזְרַת אַסַד

וְעַל נַסְרַאלְלָהּ – הֵן כַּיּוֹם אוֹתָם טוֹרְדִים

עוֹרְפֵי רָאשִים, וּתְמִיכַת סוּרְיָה בּוֹ כְּבָר פָּסָה

כִּי הִיא תְקוּעָה כָּעֵת בַּבֹּץ עִם הַמּוֹרְדִים.

וְאִם הִשְלִיךְ הוּא יְהָבוֹ אָז עַל מִצְרַיִם

כְּשֶמֻּרְסַת מוּרְסִי בָּהּ עוֹד לֹא הִתְפּוֹצְצָה

הֲרֵי כְּשֶסִּיסִי לֶחָמָאס עוֹקֵר שִנַּיִם,

לְהַבְרָחוֹת אַמְלָ"ח מִשָּם שוּב אֵין מוֹצָא.

וְאִם עַל סַעַד אֶרְדּוּאָן הָאַנְטִישֵמִי

הִשְתִּית הָאנִיָּה תִקְווֹתָיו, הִנֵּה כָּעֵת

כְּשֶצְּמִיחַת דָּאעֶש הִיא כְּבָר נֶגַע אֶפִּידֵמִי

גַם אֶרְדּוּאָן לִתְמֹךְ בְּעַזָּה מְמַעֵט.

וּמָה שֶפַּעַם לֹא עָלָה כְּלָל עַל הַדַּעַת

כְּשֶקְּצָת לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַרְצוֹת עֲרָב

שִלְּמוּ לְעַזָּה מַס-שְׂפָתַיִם בְּרֹב לַהַט

תּוֹךְ שִׂנְאַת-מָוֶת לִמְדִינוֹת הַמַּעֲרָב –

קוֹרֶה עַכְשָיו: כְּשֶאֶל "חָמָאס" לִבָּן אַפָּתִי

וְהֵן עוֹתְרוֹת כַּיּוֹם, מַמָּש בְּתַחְנוּנִים

לִשְׂנוּא נַפְשָן, הַמַּעֲרָב הָאַנְטִיפָּתִי

שֶהֵן אַף פַּעַם לֹא נָתְנוּ בּוֹ אֱמוּנִים.

אַך לְהָאנִיָּה הַלָּכוּד בְּתוֹךְ פִיקְסַצְיָה

שֶבְּעִבְרִית צָחָה קוֹרְאִים לָהּ "קִבָּעוֹן"

(כְּפִי שֶהָיָה לָכוּד בִּימֵי הָאֶסְקָלַצְיָה

שֶל "צוּק אֵיתָן", מֵרֹב גְּבוּרָה וְעֹז וָאוֹן

בְּתוֹךְ מַחְבּוֹא תַּת-קַרְקָעִי אֵי שָם בְּעַזָּה)

כָּל הַתְּמוּרוֹת הַלָּלוּ כְּלָל לֹא מוּבָנוֹת

וְהוּא עֲדַיִן מְקֻבָּע בְּאוֹתָהּ פָאזָה

וְאוֹתָהּ פְרָאזָה, בְּלִי סִכּוּי לְהִשְתַּנּוֹת.

וְהוּא חוֹזֵר עַל הַתַּקְלִיט הָאָנַכְרוֹנִי

שֶהַמְּתוּנוֹת יוֹתֵר שֶבֵּין אַרְצוֹת עֲרָב

כְּבָר מְבִינוֹת שֶבִּזְבְּזוּ עָלָיו מִילְיוֹנִים

וְשֶאַף פַּעַם לֹא נִצְּחוּ בִּשְׂדוֹת הַקְּרָב

אֶת הַיָּאהוּד שֶעַקְשָנוּת אֶצְלָם הִיא טֶבַע

וְשֶמֵּאָז שֶהֵם חָזְרוּ לְאִישְׂרָאִיל

הֵם עַל אַדְמַת אֲבוֹתֵיהֶם חָתְמוּ פֹּה קֶבַע

וְשוּם קָסָאם אוֹ אַר-פִּי-גִ'י כְּלָל לֹא יוֹעִיל

לְהָזִיזָם מִמֶּנָּה, כָּךְ שֶמַּר הָאנִיָּה

שֶאֶת הַבְּרוֹךְ שֶלּוֹ מַכְתִּיר כְּ"נִצָּחוֹן"

יָכוֹל כָּאן חַארְטוֹת יוֹם וָלַיְלָה לְהַשְמִיעַ

אַךְ כָּל בְּנֵי עַזָּה שָם יוֹדְעִים מָה שֶנָּכוֹן.

וּמֵאַחַר שֶכְּבָר נוֹכַחְנוּ מָה אַמִּיץ הוּא

כְּשֶבְּעֻמְקוֹ שֶל בּוּנְקֵרוֹ הָיָה חָנוּט

וּבְלִי רַחֵם בְּפֶה מָלֵא אוֹתוֹ הִשְמִיצוּ

קָהִיר, רִיאָד וּמַר עַבָּאס בְּסִיטוֹנוּת

וּבִקְרִיאוֹת שֶל גְּנַאי בְּלִי סוֹף אוֹתוֹ הִפְצִיצוּ

כְּשֶ"צּוּק אֵיתָן" אוֹתוֹ הוֹתִיר בְּמִסְכֵּנוּת

כְּמִי שֶעַד הַיּוֹם אַף פַּעַם לֹא הֶחְמִיץ הוּא

שוּם הִזְדַּמְּנוּת לְהַחְמָצַת כָּל הִזְדַּמְּנוּת

וְשֶבִּמְקוֹם לִדְאֹג לִשְלוֹם כָּל אֶזְרָחָיו שָם

זָרַק לָהֶם סִסְמוֹת עֲלֵיהוּם נְבוּבוֹת

מוּל הַיָּאהוּדִים – וְאֶת עַזָּה, מִשְׂדֵה-קְרָב שָם

הוּא רַק הָפַךְ מֵרֹב צִחְצוּחַ-חֲרָבוֹת

לְעִיר שֶל עֹנִי וְיֵאוּש וְסֵבֶל רָב שָם

הַמִּתְבּוֹסֶסֶת בֵּין עִיִּים שֶל חֳרָבוֹת.

כִּי הַהִיסְטוֹרְיָה מְשַנָּה עֻבְדּוֹת לָבֶטַח

כְּפִי שֶרוֹאֶה כָּל מִי שֶשְּתֵּי עֵינָיו פְּקוּחוֹת

וְרַק הַכְּסִיל, גַּם בְּעָמְדָן מוּלוֹ בַּפֶּתַח

עוֹד מִתְעַלֵּם מִן הָעֻבְדּוֹת הַמּוּכָחוֹת

וְאַף חוֹזֵר בַּהַזָּיוֹת טִמְטוּם גִּ'יהָאדִי

יוֹם-יוֹם אֶת שְׂדֵה-רְאִיָּתוֹ לְהַעֲכִיר

בְּלִי לְהָבִין שֶכָּל מַפְרִיחַ קָאלָאם פָאדִי

תָמִיד בַּסּוֹף כָּאן מְשַלֵּם אֶת הַמְּחִיר.

נ.ב.

מַמָּש בְּרֶגַע זֶה (וּבְיָזְמַת אָבִיהָ)

זוֹכָה לְטִיב טִפּוּל שֶבָּעוֹלָם סָבִיב

אֵין עוֹרְרִין עָלָיו – בִּתּוֹ שֶל מַר הָאנִיָּה

בְּבֵית-חוֹלִים עַתִּיר-יֻקְרָה בְּתֵל-אָבִיב.

אֵין לִי מֻשָּׂג יָרֹק מִמָּה בִּתּוֹ סוֹבֶלֶת

אֲבָל כְּכָל אֶזְרָח שָפוּי בְּיִשְׂרָאֵל

גַּם תִּקְוָתִי בְּלִי שוּם סְיָג אֶתְנִי מְאַחֶלֶת

לָהּ בִּזְכוּתָם שֶל הָרוֹפְאִים וּרְצוֹן הָאֵל

בְּרִיאוּת שְלֵמָה וְהַחְלָמָה כָּל עוֹד לֹא גָזָה

הַהִסְתַּבְּרוּת הַהִיפּוֹתֵטִית כִּי תָאִיר

אֶת עֵינֵיהֶם הָאֲטוּמוֹת שֶל יוֹשְבֵי עַזָּה

(וְאִם צָרִיךְ –  בְּסִיוּעָהּ הֲכִי מָהִיר

שֶל סוֹלְלַת רוֹפְאֵי-עֵינַיִם מִשָּלָּנוּ)

הַתּוֹבָנָה כִּי חוּץ מִדֶּרֶךְ הָעִמּוּת

יֵש אֶפְשָרוּת אַחֶרֶת גַּם לָהֶם גַּם לָנוּ

בָּהּ לֹא צָרִיךְ לֹא לְהָמִית וְלֹא לָמוּת.

וּמֵאַחַר שֶאַבָּא אִיסְמָעִיל הָאנִיָּה

מַכִּיר בְּעֵרֶךְ רוֹפְאֵיהֶם שֶל הַיָּאהוּד

אֲנִי מַצִּיעַ לוֹ כִּי בִּמְהֵרָה יַגִּיעַ

גַם הוּא עַצְמוֹ לְבֵית-חוֹלִים כָּל-כָּךְ אָהוּד

וְיִתְאַשְפֵּז אֶצְלנוּ בְּאוֹתָהּ פּוֹזִיצְיָה

שֶבָּהּ אִשְפֵּז הוּא אֶת בִּתּוֹ, בְּמַחְלַקְתָּם

שֶל הַמֻּמְחִים לְנוֹיְרוֹלוֹגְיָה וְקוֹגְנִיצְיָה

הַמִּתְקָרְאִים רוֹפְאֵי הַמּוֹחַ, כִּי נִסְתַּם

אֶצְלוֹ מִזְּמַן –  וְזֶה שִשִּים שָנָה וָמַעְלָה

גַם בֵּין אֶחָיו הַפָלַסְטִינִים בִּכְלָלָם

הַמְּקַדְּשִים כָּל שְפִיכוּת-דָּם בִּשְמוֹ שֶל אַלְלַהּ –

כָּל קַו יָשִיר שֶהוּא לִרְצוֹן רִבּוֹן-עוֹלָם.

כִּי בֵּין כָּל

אֻנּוֹת הַמּוֹחַ

כְּמוֹ אוֹתָהּ אֻנָּה פְרוֹנְטָלִית

וְהַהִיא הַפְּרִיאָטָלִית וְגַם יֶתֶר הָאֻנּוֹת

כְּגוֹן זוֹ הַטֶּמְפּוּרָלִית וְאוֹתָהּ אוֹקְסִיפִּיטָלִית

שֶאֶת כָּל מַרְאוֹת עֵינֵינוּ מְעַבֶּדֶת לִתְמוּנוֹת

יֵש לוֹ פְּגָם חָמוּר בְּכָל אַרְבַּעְתָּן, אַךְ אַלְלַי לָהּ

לְאֻנָּה זוֹ שֶמִּזְּמַן חָדְלָה בְּעֶצֶם לְעַבֵּד

מִתְּמוּנַת הַבְּרוֹךְ שֶל עַזָּה דְהַיּוֹם, שֶהוּא אַחְרַאי לָהּ

מַסְקָנָה שֶבִּזְכוּתָהּ יֶחְדַּל אִידְיוֹטִית לְאַבֵּד

כָּל סִכּוּי לְהַצָּלַת עַמּוֹ מִבַּעֲרוּת וָעֹנִי

כְּשֶבִּמְקוֹם שִקּוּם בְּנֵי עַזָּה וְאֶמְפַּתְיָה לְסִבְלָם

הוּא חוֹפֵר שוּב מִנְהָרוֹת וּמִתְחַמֵּש בְּאַטְרָף כְּרוֹנִי,

אַךְ לְכָךְ דָּרוּש טִפּוּל שֶל רוֹפֵא-מוֹחַ מְדֻפְּלָם...

* * *

מרדכי קידר

האביב הכורדי

גבולותיהן של מרבית מדינות ערב השוכנות ממזרח לים התיכון סומנו בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, על חורבותיה של האימפריה העותומנית. הגבולות סומנו על פי האינטרסים של בריטניה וצרפת ועל בסיס קשריהן עם קבוצות מקומיות. שתי קבוצות שאינן מוסלמיות קיבלו מדינות עצמאיות: היהודים קיבלו מבריטניה הבטחה – הצהרת בלפור – שהיא תסייע להם להקמת בית לאומי, והנוצרים שמצפון לישראל קיבלו מצרפת את לבנון כמדינה נפרדת מסוריה. לתנועה הציונית היהודית היתה נוכחות פעילה במסדרונות הפוליטיים בבריטניה, והצרפתים הזדהו עם פחדיהם של הנוצרים בלבנון להיות מיעוט במדינה בעלת רוב מוסלמי.

קבוצה אתנית אחת – הכורדים – נשארה בלי מדינה. הם חולקו בין ארבע מדינות: עיראק, סוריה, טורקיה ואיראן, בעיקר כיוון שלכורדים לא היה ארגון מייצג בזירה האירופית, ושום מדינה לא פרשה עליהם חסות. לכן הכורדים הם הקורבנות האמיתיים והגדולים של הסכמי סייקס-פיקו. בכל מדינה שחלקם צורף אליה הם שנואים, משוללי זכויות, דחוקים לשוליים ונרדפים. מאז שנוסדו המדינות באזור, נהרגו מאות אלפי כורדים במאבקים שהם ניהלו נגד ממשלות המדינות שאליהן הם צורפו. מדינת ישראל סייעה לכורדים בצפון עיראק במחצית הראשונה של שנות ה-70'.

מצבם האזרחי הבעייתי גרם להם להיות עזי נפש ובעלי תודעה לאומית עזה, שבמקרים רבים גוברת על המסורות השבטיות והפלגנות שעדיין קיימת בקרבם. תחושת המצור וההכרח להילחם באופן מתמיד על קיומם וזכויותיהם חייבו אותם לגייס את כל מי שיכול לאחוז בנשק. כך, בניגוד למסורת השבטית המזרח תיכונית המעניקה לאישה בדרך כלל את תפקידי המשפחה והבית, הצטרפו נשים כורדיות רבות לשורות הלוחמים.

במהלך החודשים האחרונים הורע מאוד מצב הכורדים, כש"מדינת האיסלאם" הופיעה בזירת האירועים בסוריה ובעיראק. ארגון טרור אכזרי זה תוקף ומחסל כל מי שאינו מוסלמי סוני, ודוגמה לכך היא הגורל הנורא שנפל בחלקם של בני הדת היזידית: רצח, הרעבת המונים למוות, מכירת נשים בשוק העבדים ואיסלום כפוי. גם מקומות יישוב של מוסלמים סוניים אינם זוכים ליחס שונה, אם אינם מצטרפים ל"מדינת האיסלאם" ואם הגברים אינם מסתפחים אל קבוצות הרצח של הארגון.

הכורדים – שמרביתם מוסלמים סוניים – אינם מצטרפים ל"מדינת האיסלאם", ולכן הברירה שבידם היא להילחם כדי לא להישמד. העיר קובאני נמצאת מזה כחודש במוקד ההתרחשות, וכל הצדדים המעורבים משחקים בכורדים בני העיר משחק מלוכלך. אסד נהנה לראותם נמלטים לטורקיה, הטורקים שונאים אותם ולכן לא סייעו להם עד הימים האחרונים, המערב עסוק באבולה ואיך להציל את בגדד ועיראק, ורק הכורדים מעיראק וטורקיה רוצים לבוא עם נשקם לקובאני כדי לסייע לאחיהם הנצורים בה.

למחוק את המורשת הקולוניאליסטית

מדינות העולם בכלל והמדינות הסובבות את הכורדים בפרט שוב מוכיחות בימים אלה לכורדים שרק הם יכולים לסייע לעצמם. רק צבא כורדי ומדינה כורדית הם הערובה לכך שהעם הכורדי יוכל לחיות חיים נורמליים כמו כל עם בעולם שזכה למדינה משלו. לכן מוסרית, על כל עם שזכה בעצמאות לעמוד לצד הכורדים, כדי שגם הם יוכלו לחיות כעם חופשי בארצם שבה הם מתגוררים כבר אלפי שנים. הם אינם מהגרים, אינם פולשים, והם לא ילכו לשום מקום אחר.

בימים האחרונים מתקיימים מפגשים של גולים כורדים והם מטכסים עצה כיצד לקדם את העניין הכורדי לקראת מימשל עצמי ברמה מסוימת, כשברקע קיים איום טורקי לחסל כל גילוי של עצמאות כורדית בשטחים הנמצאים במה שהיה מדינת סוריה. לעיני הכורדים של סוריה עומדת הדוגמה של אחיהם בעיראק החיים בחבל אוטונומי כבר למעלה מ-20 שנה, עם ממשלה, פרלמנט, צבא, אמצעי תקשורת ומערכת כלכלית משלהם, תוך שמירה על קשר מצומצם למדי עם עיראק. פליטים כורדים מסתובבים בעולם ומנסים לגייס תמיכה ציבורית וכספית בבעייתם הצודקת.

על העולם – מדינות, ארגונים ואנשים – לתמוך בהם.

הגיע הזמן שהעולם יכריז על מותן של סוריה ועיראק המלאכותיות שנוצרו בהסכמי סייקס-פיקו, ויעצב את המזרח התיכון על פי האינטרסים של העמים החיים בו. הקולוניאליזם נעלם לפני 70 שנה, והגיע הזמן למחוק את המורשת הקולוניאליסטית, כלומר את גבולותיהן של סוריה ועיראק. על מה שקרה ליוגוסלביה, לצ'כוסלובקיה ולברית-המועצות להיות המודל של העיצוב מחדש של המזרח התיכון. כולן התפרקו למרכיביהן האתניים, וכיום הן ברובן מדינות לגיטימיות ושלוות, מתפתחות ומתקדמות. גם אוקראינה מתפרקת. זהו תהליך טבעי בעולם שבו ההשתייכות האתנית, הלשונית, התרבותית וההיסטורית היא בעלת משמעות גדולה בעיני רוב הציבור, עד כדי כך שקבוצות מוכנות להילחם זו בזו למענה.

במזרח התיכון, כמו באירופה, הנאמנות למסגרת המסורתית – השבט, העם, הדת והעדה – חזקה יותר בעיני הציבור מהנאמנות למדינה המודרנית. לכן המדינות, סוריה ועיראק במיוחד, נכשלו במשימתה העיקרית של מדינה: להתנחל בלבבות הציבור, ליצור תודעה של עם עיראקי ועם סורי, ולהחליף את הנאמנות וההזדהות המסורתית בזו המדינתית המודרנית. לכן הכורדים עדיין מוגדרים על ידי אחרים ועל ידי עצמם ככורדים – ולא "סורים", "עיראקים", "טורקים" או "איראנים".

על מדינות המערב בכלל, וישראל בפרט, לנקוט עמדה מוסרית, שהיא גם נכונה פוליטית, ולתמוך במילים ובמעשים בזכותם המלאה של הכורדים לעצמאות שלמה ולמדינה ככל מדינות הלאום בעולם. רק מדינה כזו תשחרר אותם מהסיוט בן עשרות השנים שהם חווים. הדבר נכון במיוחד כשמדובר במדינות המשתוקקות להכיר ב"עם פלסטיני" – עם מומצא שלא היה ידוע עד שנות ה-70' של המאה הקודמת, "עם" ללא ייחוד לשוני, תרבותי, אתני או טריטוריאלי. העם הכורדי הוא אמיתי, ולכן הוא ראוי להכרה ולזכויות, ודאי הרבה יותר מהעם הפלסטיני הווירטואלי.

ההכרה הבינלאומית בזכויות הכורדים תהיה למורת רוחם של הטורקים שבמהלך 30 השנה האחרונות טובח צבאם בכורדים ללא רחם, והרג מהם עשרות אלפים בטורקיה ובעיראק. על העולם לדרוש מן הטורקים להכיר בזכויות הלגיטימיות של קבוצה נרדפת ומדוכאת, שלסבלו של חלק גדול ממנה הם אחראים.

גם ממשלת עיראק הערבית תתנגד למדינה כורדית בשטחה ועל חשבון הנפט שלה. עם זאת, ברגע שתקום מדינה כורדית, לא מעט ערבים עיראקיים ינשמו לרווחה ויברכו "ברוך שפטרנו". אסד גם הוא ישמח בליבו אם העולם יגאל אותו מייסורי הכורדים.

גם האיראנים יתחילו לחשוש שהמיעוט הכורדי שחי אצלם יבקש להיפרד ממדינתם שהשתלטה עליהם בזכות הבריטים. אם אכן ימשיכו הכורדים באיראן לשאוף לחיות במדינה נפרדת ויצאו למאבק על עצמאותם, ייתכן שפעילותם תעורר מיעוטים אחרים – בלוצ'ים, ערבים, אזרים – החיים באיראן, לדרוש הגדרה עצמית ואולי אף היפרדות מאיראן. תסריט כזה, שהוא מציאותי כמו שהוא מציאותי בעיראק, סוריה וטורקיה, עשוי להביא את איראן למלחמת אזרחים ולקריסה, כמו שמתרחש בעיראק ובסוריה, וקריסת איראן היא עוד ייתרון שיצמח ממדינה כורדית.

התמיכה בכורדים חשובה גם להתמודדות עם "מדינת האיסלאם". הכורדים מוכיחים שהם הכוח היחיד כמעט באזור הנחוש בדעתו להילחם נגד "מדינת האיסלאם". מדינות אחרות כטורקיה ואיראן עד עתה – אינן ששות להטיל את חייליהן לשדה המערכה, וכלל לא ברור אם יעשו זאת בעתיד. מדינות המערב וכמה מדינות ערביות מסתפקות בתקיפות מהאוויר, שאין בכוחן לחסל את "מדינת האיסלאם". אם לא יוטלו למלחמה כוחות קרקע שיסרקו כל בית ושוחה, כל מרתף וכל דירה, לא ניתן יהיה להיפטר מ"מדינת האיסלאם", ויש סיכוי גבוה שזו תישאר בשטח עוד שנים לא מעטות, והעולם יקבל את מציאותה כעובדה מוגמרת.

האם זכותם של הכורדים לעצמאות קטנה מזו של "מדינת האיסלאם"? במצב של מזרח תיכון קורס, חייבים להתחיל מחדש בתהליך של בניית מדינות חלופיות למדינות שהכזיבו. מדינה כורדית יכולה להיות התחלה מחודשת ונכונה של ההיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון, בעלת סיכוי גדול הרבה יותר להצליח מהתחלתן הקודמת של אחרי מלחמת העולם הראשונה, שכשלה במרבית המקרים. מדינה כורדית תהיה "הדבר הבא" של האזור, ותפיח תקווה אצל רבים שהתאכזבו מ"האביב הערבי". "אביב כורדי" יפתח את תקופת "אביב העמים" המזרח תיכוני, 166 שנים אחרי ש"אביב" כזה החל באירופה.

המאמר פורסם לראשונה ב"ערוץ 7" ובמגזין "מראה" 310

* * *

יהודה דרורי

1. מלך קטן ועלוב הנושך

את היד המגינה עליו

במיבטא בריטי מעושה עם שמץ ערביות, המלך הבדואי – עבדאללה – השולט הבלתי דמוקרטי על אוכלוסייה שברובה המכריע מתעבת אותו – הבן-יונה הזה פתח עלינו פה גדול בתקשורת והאשים אותנו בטבח ילדים בעזה ובירושלים... החצוף משווה אותנו בכך, לדבריו, למעשי דאע"ש...

קשה להבין את הטיפש הזה מכיוון שאנחנו הם אלה שמהווים את הערובה הבטוחה להמשך שילטונו... לפיכך, אנחנו חייבים מעכשיו לשים לב לכך שהוא מתחיל להשתולל ולהוות איום עבורנו – ובמוקדם נאלץ להגיב.

בדבריו, עבדאללה השלים את דבריו של אבו-מאזן, שממש באותו יום הטיח בנו האשמות שיקריות (כדרכו מאז ומתמיד), דברים שבבסיסם הסתה לכל פלשתיני לפגוע בנו, כולל דברים המאפיינים את תפיסתו כמכחיש שואה, כאשר הוא מדבר שוב על שטחים נקיים מיהודים. ("יודנריין" בלשון הנאצים).

ההסתה המשתוללת כיום במזרח התיכון ובעולם היהודי בכלל ונגד מדינת ישראל בפרט, מעודדת למעשה פעילויות אלימות נגדנו. המסקנה הפשוטה היא שההסתה הינה חלק בלתי נפרד מהאלימות הבאה בעיקבותיה, ומכיוון שמעגל האנטישמיות הבינלאומי ממומן ומופעל כיום ע"י האיסלם (ותומכיו) באשר הם, הדבר מחייב את מערכת הביטחון של ממשלת ישראל לפעול נגד מוקדי האנטישמיות האלו בכוח אלים – לגרום להם לפחד – לגרום להם להבין שאנו רואים בהסתה נגדנו פעולה אלימה שתתקל בתגובה אלימה מצידנו – ליצור הרתעה!

יש לנו מספיק זרועות ביטחון שיכולות לפעול לפגיעה במסיתים, ומוזר שאנו מרשים הסתה גם בשטח מדינת ישראל על-ידי האימאמים וזה כמעט בכל המסגדים. הגיע הזמן להפסיק את זה כי ההקצנה המסוכנת בקרב ערביי ישראל ניזונה מההסתה במסגדים! ואם עדיין זה לא מובן לקברניטי המדינה אנחנו צפויים לצרות לא מעטות בעתיד הקרוב.

2. מענה מיידי לטרור המוסלמי

ממשלת ישראל חייבת להגיב גם לתרועות השמחה של המוסלמים על פעילות טרור והרג יהודים בירושלים בצורה שתפגע בכל מוסלמי. דהיינו, חסימת הכניסה למסגד אל-אקצה באותו שבוע!

בשעתו הבריטים החזירו גופת מחבל ערבי למשפחתו כשהיא בשק מעור חזיר (להבטיח" שלא ייכנס לגן-עדן). הפגיעה היתה כמובן רק במשפחה, אבל כיום, כאשר כל הציבור הערבי חוגג עם רציחתו של כל יהודי, חייבים לפגוע בהם – בכולם,  ונעילת אל-אקצה זהו המענה הנכון. תגובה דומה עלינו לבצע כאשר הבריונים שלהם משתוללים על הר-הבית – פשוט לנעול את הר-הבית למיספר ימים כדי "לצנן את הרוחות..."

3. סינדרום השנאה העצמית

בקרב היהודים בכלל, וכיום, אצל הישראלים בפרט, מוצאים לא מעט אנשים החולים בשנאה עצמית. השנאה העצמית מתבטאת בעיקר ע"י השמצת החברה בה אדם חי, ומהיותו נגוע בזה, בחלק ממעשהו הוא בהכרח מבזה גם את עצמו, זוהי – שנאה עצמית.

נכון שהשנאה העצמית נובעת בראש ובראשונה מבעיות נפשיות שונות של המשמיצן, (שהוא כמובן לא יודה בקיומן), אבל זו גם תולדה של כישלון אישי, התבטלות עצמית, בורות לשמה ומאופי הנוטה לשקר, להונות ולרמות.

מצד שני, אסור לטעות ולומר שכל משמיצן נגוע בשנאה עצמית, ישנם כאלו העושים זאת למען טובות הנאה, כמו מיספר פרופסורים ישראליים המוציאים דיבת הארץ במוסדות אקדמאים בחו"ל מתוך השאיפה למכור את ספריהם... בנוסף, ישנם בכל חברה אנשים עם בעייה של זהות עצמית ו/או רצון להתבלט והם פונים לכיוון זה (של השמצת עמם) ביודעין, ובהנאה למען השגת מטרה אגואיסטית זו.

בהיסטוריה היהודית והישראלית היו לא מעט "שונאי עצמם" שהפכו להיות שונאי עמם, ולפעמים הדבר הדרדר לקיצוניות עד כדי המרת דתם , או אפילו שיתוף פעולה עם האוייב, כמו היודנראטים בזמן הנאצים, או אצלנו הקיבוצניק אהוד אדיב שאף ישב פה בכלא על ריגול למען האוייב (מסיבות אידאולוגיות כמובן...) ולאחרונה חזינו בפרופ' זנד שהחליט להפסיק להיות יהודי...

בכל מהלך ההתעוררות הציונית והקמת מדינת ישראל היו לא מעט אנשים שהתדרדרו לבגידה (וחלקם אף חוסלו בשל כך), החיסול בא בנקודה בה החליטה המנהיגות שהאיש עבר את הגבול וגורם לנזק לציבור (כבמקרה דה-האן). השאלה היא מתי בעל השנאה העצמית חוצה קו-אדום, בו הוא גורם נזק לקהיליה ויש לעצור אותו הגבול הזה לדעתי הוא כאשר הוא הופך למסית, הנזק שלו יכול לפעמים להיות שווה למחבל עם חגורת נפץ.

כל הסתה הינה פרולוג לאלימות. למשל, אנחנו רואים מדי שבוע שההסתה המתנהלת כיום במסגדים בארצנו (ובשטחים) מובילה בהכרח לאלימות ולרצח, ותמהני על ממשלות ישראל שאינן מזהות את הסכנות שבהסתה הזו נגדנו ואינן פועלות לעצור זאת.

יותר מדאיגה תפישת בתי-המשפט בארץ, זו המתירה הסתות בטיעון המופרך והצדקני של "חופש ההתבטאות..." ואולי חסר לנו חוק ברור בנושא ועונשי מינימום... אגב אין כל הבדל אם המסית הוא יהודי, מוסלמי או... נוצרייה.

ישנו כן הבדל מהותי בין התבטאות משמיצנית הנובעת מהרצון להתבלט, או להכעיס ובין הסתה – שזו התבטאות העלולה לגרום לנזק ממשי. אנחנו מוצאים כיום לא מעט יהודים, פרופסורים מנוולים המסתובבים בעולם האקדמי ומאשימים את המדינה ב"אפרטהייד" (שזה שקר מוחלט שהם מודעים לו), רק בכדי לפגוע בתדמית המדינה ולגרום לה נזק במישור הבינלאומי. זו לא זכותם הדמוקרטית! זוהי הסתה הנובעת משקר ולכן על מדינת ישראל להעמידם לדין ברגע שכף רגלם דורכת על הארץ הזו (השנואה עליהם...) – זה שאין אנו עושים זאת עד עתה נובע מהגישה הגלותית של קובעי ההחלטות של "מה יאמרו הגויים" או, כאמור, מאי-חקיקה ברורה בנושא או מאי-הבנת הערך הכרוך במשפט:  "דמוקרטיה חייבת לדעת להגן על עצמה."

עד היום הציבור בישראל לא מבין שהמאבק העממי הגדול (והיקר כספית...) לשחרור גלעד שליט מומן ע"י גורמים פרו-ערביים באירופה לא מתוך הכוונה לפעול למען החייל השבוי אלא במגמה לשחרר אלף מחבלים שיפעלו נגדנו! הממשלה ידעה אבל היתה חסרת אונים מלפעול, והרפיסות הזו רק מעודדת את שונאינו. מדינת ישראל נמצאת כיום במתקפה קשה ביותר ע"י האוייב הערבי עם משאביו הכספיים הרבים, שמממנים מערכות פרופוגנדיסטיות בעשרות ארצות בעולם (ובתוך ארצנו!) – הסתה המובילה לפגיעה ביהודים באשר הם. גם האנטישמיות האירופאית מרימה ראש, מבטלת את השואה, שהיא היתה אחראית לה, ומאשימה אותנו בפשעים דימיוניים עד כדי הסתה ברורה. הם אפילו מממנים את המסיתים היהודים (והערבים) בארץ...

הגיע לכן הזמן שהדמוקרטיה שלנו חייבת לפעול ולעצור זאת!

* * *

אלוני זמורה

על החינוך הטכנולוגי במדינת ישראל

בעקבות התבטאותו של השר סילבן שלום

צר לי מאוד על ההתבטאות האומללה של השר סילבן שלום ואחרים בגנות החינוך הטכנולוגי. אני בטוח שהתבטאותו באה מהבטן ולא מתוך ידיעה והיכרות של החינוך הטכנולוגי.

אני יכול להעיד על עצמי בגאווה רבה: למדתי בשנות החמישים בבית ספר אורט בירושלים. עובדה זו לא מנעה ממני לרכוש תעודת בגרות, לסיים לימודים אקדמיים בפסיכולוגיה ובמינהל חינוכי ולימודים בטכניון בניהול משאבי אנוש.

בגיל צעיר מאוד הקמתי את בית הספר הטכנולוגי בנהריה ועבדתי שם שש שנים, הייתי מנהל פדגוגי ברשת אורט בחיפה בו למדו בו בתקופת השיא כאלפיים נערים ונערות במקצועות רבים ומגוונים. ניהלתי בית ספר לנערות בשכונת חליסה בחיפה ומנעתי את נשירתן לרחוב, פשוטו כמשמעו.

בבה אידלסון, חנה חושי, מרים אשכול ולאה רבין ליוו אותי באהדה רבה בחינוך הנערות, לא הייתה כלל נשירה בבית הספר. רובן התגייסו לצה"ל חלקן סיימו קורס קצינות ואף השלימו לימודים אקדמיים.

צר לי מאוד שמדינת ישראל זנחה במשך שנים רבות את החינוך הטכנולוגי, שכיום הוא נושק להיי טק, לאוטומציה, ודורש כישורי למידה גבוהים. נזק גדול מאוד נגרם לאזרחים רבים, לתעשייה וליצוא של מדינת ישראל כתוצאה מהזנחה זו.

לדעתי ההזנחה באה בעיקר בשל שיקולים כלכליים, כי עלות ההשקעה בכיתות טכנולוגיות גבוהה לאין ערוך מכיתות הלימוד התיכוניות הממוצעות.

אני מציע לשר סילבן שלום, שאותו אני מעריך, לשר החינוך ולממשלה לבדוק בהגינות, מהו אחוז הנשירה מהכיתות הגבוהות של בתי הספר התיכוניים, ומה עולה בגורלם של הנושרים. אין זה סוד שחלק מבני הנוער שנשרו ממערכות הלימודים נכנס למעגל הפשע. קל לבדוק זאת מתוך פרסומים של משרד החינוך ושל משטרת ישראל.

במסגרת סדרי העדיפויות בחינוך ובתעשייה צריך לחדש במהירות ובתבונה את מערכות החינוך הטכנולוגי.

אלוני זמורה

יו"ר ארגון המפקחים הארצי

בהסתדרות המורים

* * *

דליס

"שש מאות החלונות" מאת אוריה באר

סיפורים קצרים

הוצאת קונטנטו דה סמריק, 247 עמ'

אוריה באר הוא סופר שמאופיין בכתיבה בז'אנר הסיפור הקצר, כך בספריו הקודמים וכך בספר זה. הסיפורים ממוקדים ומתומצתים מבחינת המעט המכיל את המרובה. אירועים מדווחים בריכוז רעיוני, את הפערים משלים הקורא כפתח להמשך חשיבה תמאטית. ישנו מכנה משותף לאורך הטקסטים והוא הזיקה היהודית. אוריה באר משתמש בטרמינולוגיה זהה בהרבה מן הסיפורים. הפתיחה לקוחה מהתנהלות טריוויאלית, יומיומית, בזמן הווה, ממנה נפתח צוהר, כמו באקראי לאיזו אפיזודה מן העבר, מכאן נוצר רצף של השתלשלות אירועים, צעד אחר צעד, בתוך העבר, והתקדמות עד להשלמת הנושא. הסוף תמיד סוגר מעגל, מגיע למסקנה, ללקח, לתובנה, להשלמה.

התהלכות בין זמנים, הווה ועבר, יוצרת דינאמיקה פרספקטיבית מפויסת. ההתרחשות הפרוזאית כפופה למהלכים היסטוריים, לתנודות תקופתיות-פוליטיות, לאומיות, גיאוגרפיות, צבאיות, אנושיות, ובעיקר נגיעה חזקה בעם היהודי בתקופה שלפני ואחרי השואה.

הסיטואציות תחומות במקום ובזמן אותנטיים, הדמויות מותאמות לאזור ולתקופה, בעיקר ניתן דגש על סבל, רדיפה, מצוקה, דילמות שנגזרות מהרקע הדתי-יהודי, של עם שנרדף, שמחפש מקלט, שחווה מאבק להישרדות.

אוריה מטיב לתאר דמויות. אלו הן פיגורות לא שגרתיות. לגיבורים שלו יש סיפור חיים סבוך ומפותל בתוך מערבולת של זהות יהודית והשתייכות לקהילה. גם דילמות מוסריות ואנושיות עולות מן הטקסטים, גם קבלת האחר, זה שאיננו מאותו מוצא אתני-אמוני. תולדות חיי הגיבורים אינן מתוארות כעובדות יבשות ומסירת מידע בלבד, המחבר מוסיף תיאורי אווירה, נופים, טבע, זה מהצד החיצוני-וויזואלי, ומן הצד הרגשי הוא פורש יריעה נוסטלגית, רגשית, מחשבתית, עמוסת קונפליקטים ודילמות פנימיות. הדמויות הראשיות לקוחות מכל מגוון הסקאלה, ביניהן – דמות עממית, דמות ריאלית, רומנטית, דמות המנהיג, האנושי, הגיבור והאנטי גיבור. זה שמנהל מאבק אקטיבי וזה שהוא נטול זוהר חיצוני.

אין חשיבות אם המאורעות המתוארים בסיפורים הם פרי רוחו ודימיונו של המחבר, ברורה ההשפעה מן העובדות והאמיתות שהיו ערך מקובל בתקופה הנדונה. ההתרחשויות ההיסטוריות הצביעו על תופעות זהות שמתקבלות כמציאות אפשרית. ובזאת יש חשיבות לספר, עניין ההנצחה של מצוקות התקופה.

מן הסיפורים

"שביס עם כוכב אדום" מתואר הווי של אחיות בבית חולים. האחות הבוגרת, אנה, משמשת דמות מופת והשראה לאחות הצעירה, המתלמדת, ז'ולייט. בסיפור זה מועלית דילמה של שמירה על מוסר עבודה, ועל קודים אתיים. ומצד שני, יש צד אנושי שיכול להבליג על טעויות, לסלוח, לתת הזדמנות שנייה, על מנת להציל את הטועה בדרך. כך אנה, התעלמה מהתנהגות לא מוסרית של ז'ולייט, ובכך הצילה נפש, והעצימה את התקדמותה בחיים. כללים של שחור-לבן אינם אנושיים, יש אפשרות לסטות מן הקו הנוקשה.

הסיפור "שש מאות החלונות" פורש דילמה אחרת. כאן נפתח צוהר לעבר, תוך כדי טיול בחבל אלזס, בגבול גרמניה-צרפת. בטיול מתגלה מנזר אשר בתוכו התרחש נושא הסיפור. העבר הוא תקופת השואה. אל המנזר הובאה ילדה יהודייה, הוריה השאירו אותה שם בכדי להצילה. הימים הראשונים היו ימי אור, שקט וסיפוק ארוחות לשמירה על בריאות. אם המנזר הפכה את כוונותיה ההומניות כשדרשה מן הנערה להמיר את דתה ולהצטרף לבני ישו הנוצרי. כאן עולות דילמות וקונפליקטים בתוך נפש הנערה. האם לקבל עליה דת זרה כדי ליהנות משקט וממותרות, או לשמור על צביונה הדתי ולסבול מעבדות, ניכור, התנכלות תמידית. הנערה גילתה נחישות והתמדה בדרך אמונתה ולכן נצטוותה לעבדות – לעבודות מתישות של שטיפת שש מאות חלונות המנזר. את רוחה השבורה סימנה בין דפי ספר עתיק אותו פתחה כאשר חזרה למקום, כאן נסגר המעגל.

הסיפור "מרושקה" מביא את דמותה של אישה פרטיזנית, לוחמת ללא חת, גיבורה בעל כורחה שסוחפת אחריה עם שלם בהערצה למעלליה נגד האוייב הגרמני. מעל ראשה של מרושקה הוקמה הילת כבוד, וכל מי שפגש בה והיטיב עימה לפני העלתה לגרדום זכה בנתח מן התהילה. גם סיפור זה מובא כסיפור בתוך סיפור. סיפורו של הספר הגרמני, היינריך, מתאחד עם סיפור חייה של מרושקה. נקודת המפגש היתה במחנה הנאצי. היינריך טיפח את שערה של הנדונה למוות, הוא נתן לה רגעי אור וחסד.

בסיפור "העשירי למניין" מתוארים חיי קהילה יהודית בעיירת כורים נידחת בצרפת. בראש הקהילה עומד שליח ציבור, חזן. הוא נאבק כדי לשמר את הקהילה הקטנה. גם כאן ישנו סיפור הווה שנפגש עם סיפור עבר. נקודת המפגש היא בית הכנסת בתפילת 'קדיש'. גם בסיפור זה עולה דילמה, נושא להתלבטות. האם בכל מחיר יש לקיים ערכים וטקסים דתיים, האם קדושת יום הכיפורים קודמת לבריאות ולחיי אדם. האם הרצון לשמר תפילה יביא גאולה. האם זו מניפולציה דתית. האם נכון שחזן יסכן חיי אדם לשם הריטואל הדתי.

אלה הם כמה מן הסיפורים בספר זה.

אוריה באר הוא סופר מיומן, מיטיב לפתח דמויות, מטיב לנווט את הקורא להמשך חשיבה.

הספר נקרא בנשימה אחת.  

* * *

רבין נרצח לשווא!

שום תהליך שלום לא נרצח עם רציחתו

כי הפלסטינים כלל לא התכוונו אז

וגם אינם מתכוונים היום

להגיע לשלום!

* * *

מנשה שאול

נחוצה מלחמה כוללת

מלחמתו של צבא מצרים נגד אירגוני הטרור בסיני היא מלחמה על ביטחונה, כלכלתה וקיומה של מצרים. גם אם על המפה חצי-האי סיני נראה כחלק צדדי של מצרים, הרי שמבחינתה הוא חבל ארץ בעל חשיבות אסטרטגית עליונה.

סיני מספק לאירגוני הטרור מקלט בטוח יותר מעריה של מצרים בשל אוכלוסייתו הדלילה ומרחביו; סיני שולט ממזרח על תעלת סואץ – אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של מצרים שעליו מאיימים ארגוני הטרור; סיני מחובר מצפון לרצועת עזה הנשלטת על ידי חמאס – ענף של "האחים המוסלמים" החותרים נגד המשטר במצרים; סיני מחובר לישראל ממערב והוא חולש מדרום וממערב על ים סוף המשמש נתיב להברחת נשק.

 במרוצת החודשים האחרונים הסלים צבא מצרים את מלחמתו נגד ארגון "אנצאר בית אלמקדס" שכמו דאע"ש נוקט את השיטה של עריפת ראשים, גם אם אינו מחובר לוגיסטית לדאע"ש.

"אנצאר בית אלמקדס" ספג 16 הרוגים ומיספר פצועים בפעולה האחרונה של צבא מצרים בלילה שבין ה-6 ל-7 באוקטובר (2014). במהלכה גם נתפסו 6 מחבלים, המשמשים מקור חשוב לקבלת מידע על פעולות הארגון. זירת הקרב היתה בצפון מרכז סיני, בין אלעריש לרפיח. המחבלים הותקפו בעת נסיעתם בשני כלי רכב עם הנעה קדמית. אחרי שבוע היתה פעולה נוספת נגד הטרוריסטים שבה נהרגו 8 מאנשיהם.

נשיא מצרים עבד אלפתאח א-סיסי עושה מאמץ לשכנע את הקואליציה הבינלאומית נגד דאע"ש כי את המלחמה בטרור יש לנהל נגד כל ארגוני הטרור ולא רק נגד דאע"ש. בכך שואפת מצרים לשנות את מדיניותה של ארצות-הברית הרואה ב"אחים המוסלמים" איסלאם מתון שאפשר להתפשר עימו.

מתי החל החורבן

באחת האוניברסיטאות במצרים היפנה מרצה למדעי המדינה לתלמידיו שאלה ונתן להם שבוע ימים לתת עליה תשובה קצרה. השאלה היתה, מתי החל החורבן בעולם הערבי.

הרוב השיב: 1967. אחריהם השיבו: 1948, ואחריהם לפי סדר יורד של מיספר המשיבים היו התשובות: 1949, ההפיכה של חוסני אלזעים בסוריה שהובילה גל של הפיכות במדינות ערב, כיבוש כוויית על ידי סדאם חוסיין, הסכם קמפ דיוויד בין מצרים לישראל, כניסת צה"ל לביירות   ב-1982, מלחמת אלג'יריה ב-1991 שהובילה את העימותים נגד הזרם האיסלאמיסטי, התדרדרות החינוך בעולם הערבי.

המרצה הוסיף כי תלמידיו המצטיינים השיבו כי אינם יודעים מתי החל החורבן, אך הם יודעים כי הערבים מקדשים על מועדי חורבנם, כשכוונתם בתשובה זו היא כי הערבים מעלים מדי שנה את זכר חורבנם, אך אינם עושים דבר כדי לשנות את מצבם.

למי מצלצלים פעמוני האבטלה?

ארגון העבודה הערבי משמיע קול אזעקה נוכח המצב החברתי-כלכלי שממנו סובלים עמי ערב. חלומותיהם של הצעירים לשפר את רמת חייהם בעקבות "האביב הערבי" התבדו כעבור שלוש שנים וחצי מפרוץ המהומות בחמש מדינות ערב. הללו אומנם הביאו להתמוטטות המשטרים, אך הבעיות נותרו בעינן וחלקן אף החמירו.

הבעייה הקשה ביותר היא האבטלה שממנה סובלים עשרות אלפי בוגרים אקדמאיים שאין להם עבודה והם מתקשים להינשא ולהקים משפחה.

לפי דו"ח ארגון העבודה הערבי המתפרסם בימים אלה, יש במדינות ערב 20 מיליון מובטלים. לפני "האביב הערבי" שיעור האבטלה עמד על 14.5 אחוזים, ואילו כיום הוא עלה ל-17 אחוזים. בקרב האקדמאים, יש בלבנון 35 אחוזי אבטלה ובמצרים – 60 אחוז.

כדי למגר אבטלה בסדר גודל כזה, יש להבטיח 50 מיליון מקומות עבודה עד שנת 2020, ולדעת מומחים, ליצירת מקומות עבודה בהיקף כזה דרוש אקלים פוליטי המבטיח יציבות וביטחון.

כולם מוּשׁלמים

המשורר הסורי אדוניס, הגולה מארצו זה שלושה עשורים, פירסם לאחרונה קובץ שירים שבו הוא מתאר את מצבם של הערבים, ובו נכלל גם הקטע הבא:

כל דברי הערבים נכונים ומעשיהם טובים.

כולם חכמים, גברים ונשים, ילדים ועוּבָּרים בבטן אימהותיהם.

כולם מנהיגים, לא רק בקנה מידה מקומי, אלא גם בזה העולמי.

כולם מצטיינים במדע, באמנות, בפילוסופיה, בתעשיה,

בכיבוש החלל ובפריצת דרכי העתיד.

כולם גיבורים, לוחמים או שוחרי שלום

כולם דוברי אמת ושומריה

כולם מושלמים.

אוי, נמאסה עלי השלמות הזאת. אני מתגעגע לגלות חיסרון כלשהו בעשייה, בחשיבה.

שואף לשמוע מישהו שיאמר איני יודע, מי שיודה כי טעה, כי התרשל.

אבקשכם, אתם המושלמים, להיחלש קצת ולטעות.    

המאמר פורסם לראשונה במגזין "מראה" 310.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אורי הייטנר

1. לא על המילקי לבדו

"לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ." האם הציווי הזה של אלוהים לאברם נתן את האות להשתקעות בארץ כנען כדי להקים בה עם לעולם, או שמא היה זה אות הפתיחה להקמתו של עם נודד, שאין מנוח לכף רגלו?

לא חלפו תשעה פסוקים, ולאחר השתקעותו בארץ וקבלת ההבטחה האלוהית לתת את הארץ הזאת לזרעו, אברם יורד מצרימה. הוא לא ירד כיוון שהמילקי בסופרמרקט ברעמסס זול במקצת מזה שבבית אל, אלא "כי כבד הרעב בארץ," כלומר בשל שיקול של הישרדות פיסית, במובן הבסיסי ביותר של המושג. ואף על פי כן, שמא ירידתו מצרימה, ולאחר מכן ירידת נכדו ישראל ששמנו נקרא עליו, תחילה לחרן ואח"כ למצרים, אינם אב טיפוס ליהודי הנודד? שמא טבועה ב-ד.נ.א. שלנו קללתו של קין "נע ונד תהיה בארץ"? האם אלפי שנות נדודים יצקו בנו הפרעה של "טרמינל איי לאב יו", כבשירו של מאיר אריאל?

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", הציג סבר פלוצקר השוואה של איכות החיים בת"א לעומת ברלין, על פי מחקר המשווה את "החיים הטובים" במיספר ערים, ובהן שתי הערים הללו. בחלק מן הנושאים שנבדקו יש יתרון לת"א ובאחרים לברלין, הן בתחומים הכלכליים והן בתחומים אחרים. בנושאים החשובים יותר בחיים, למיטב שיפוטי, היתרונות של ת"א חד משמעיים: תוחלת החיים בברלין היא 80.8 ובת"א – 82.3. שביעות הרצון מהמצב הבריאותי האישי (מ-1 ל-10) בברלין הוא 6.4 ובת"א 8.2. שביעות רצון מהחיים באופן כללי: ברלין – 6.7 ות"א 7.1. יופי, אפשר להיות שבעי רצון.

אבל אני מודה שאיני שבע רצון, כי אני שולל את עצם ההשוואה הזאת. בתחומי החברה והכלכלה, החינוך והבריאות, ההשוואה שלי אינה בין ישראל למדינה אחרת, אלא בין ישראל למה שראוי שישראל תהיה, ותמיד יש עוד לאן לחתור ולמה לשאוף.

ההשוואה בין ישראל לגולה (כן, אני משתמש במילה הבלתי אופנתית הזאת) היא אחרת לגמרי. רק בישראל יהודי חי במדינה יהודית. רק בישראל אנחנו עם חופשי בארצנו. רק בישראל יהודי חי במולדתו. רק בישראל אנו חיים בשפתנו הלאומית, בתרבותנו הלאומית. רק בישראל ילדינו גדלים בשפתנו, חיים בארצנו ובין בני עמנו. רק בישראל אנחנו האחראים לחיינו, למצבנו, כי זו המדינה שלנו. רק בישראל אכפת לנו באמת מהמדינה שלנו ואנו חשים שאנו נושאים אותה על כתפינו, וזה לא כבד, כי זה שלנו. לכל אלה אין תחליף. אפילו לא מילקי בשקל. לא על המילקי לבדו יחיה אדם. אדם מחפש משמעות לחייו, והיא קצת יותר עמוקה מטבלת המחירים בסופרמרקט.

הזֶמֶר העברי הוא סוכן התרבות והחינוך מיספר אחד בתולדות הציונות, יותר מכל סוגה תרבותית אחרת. איך מתמודד הזמר העברי עם סוגיית ה"צומוד" שלנו במולדתנו? לא אציג כאן דוגמאות מן הימים ההרואיים של ראשית הציונות, ההתיישבות והקמת המדינה, ימי "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו," אלא מימי מדינת ישראל בהתבססותה.

אפתח בכלת פרס ישראל, המשוררת והפזמונאית הדגולה נעמי שמר, שהשנה ציינו עשור למותה.

בשירה "אין ויש", מתארת נעמי שמר בקנאה בלתי מוסתרת את קסמי העולם שמחוץ לא"י, ומדגישה דווקא את הדברים שאין בארץ: "לנו אין נהרות אדירים וגשם בקיץ / לנו אין בירות אפורות וכל עשנן... לנו אין טירות אצילים, חומות חתומות / לנו אין יערות אפלים שלכת ענבר ... לנו אין מגדל נישא, ראשו בעבים / לנו אין אוצר נעלם בצל הגיא..." 

איזו מין אהבת מולדת היא זאת, עם געגוע למחוזות אחרים? 

במאה ה-19 היה נפוץ ביטוי אנטישמי, לפיו "היהודי – איפה שטוב לו, שם מולדתו." ראשוני הציונות ניסו להציג את היפוכו של אותו ביטוי: "היהודי – איפה שמולדתו, שם טוב לו." מי שטוב לו במולדתו, בשל היותה מולדתו, אינו נדרש להוכיח לעצמו ולאחרים, שהיא היא הארץ הטובה ביותר, ואין לו צורך להציג את עדיפותה על מקומות אחרים. מה שטוב באותה ארץ, היא היותה ארצו, גם אם אין בה נהרות אדירים וגשם בקיץ, יערות אפלים ואוצר נעלם בצל הגיא. 

ובכל זאת, מה יש בה? נעמי שמר מציגה בשיר, לצד האין – את היש, והיש הארצישראלי בעיניה מעניין מאוד. בשני הבתים הראשונים, מציגה נעמי שמר את הדברים היפים והכייפיים שהארץ מעניקה ליושביה, ואין לזלזל בהם כלל: "יש לנו תכלת כל השמיים / יש לנו שמש כל השנה ... יש לנו עיינות ותהומות / בבקעה וגם בהר." 

יפה. נכון, אין לנו גשם כל השנה, אך יש לנו שמש כל השנה. אבל האם יש בכל אלה פיצוי הולם על העדר טירות האצילים, החומות החתומות, שלכת הענבר, המגדל הנישא שראשו בעבים? ספק.

וכאן באה שורת המחץ, הפואנטה של השיר: "אבל יש לנו חלק בדוד / נחלה בבן ישי."

בשורה הזאת מהדהדת קריאתו של "איש הבליעל" שבע בן בכרי, שמרד בדוד: "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי" (שמואל ב', כ', א'). ניתן לראות כאן מסר של אחדות ישראל – תשובה למסר הפילוג של שבע בן בכרי. אך יותר מכך, יש בדבריה מסר אודות מהות הציונות. נעמי שמר היתה "חילונית", על פי ההגדרות הסוציולוגיות המקובלות (שאת סלידתי מהן ביטאתי לא אחת בטור זה), אך ישראליותה יונקת מחזון משיחי, ותכלית ישיבתה בארץ ישראל ואהבתה את הארץ, היא אותו החיבור לדוד המלך ולמה שהוא מסמל. בלי אותה זיקה, בלי אותו חיבור, בלי אותו קשר, באמת קשה להתחרות עם ההוד וההדר והנופים הקסומים באותם מחוזות בחו"ל.

שירה של נעמי שמר "העיר באפור", הוא שיר אהבה לפאריס. נעמי שמר שהיתה פרנקופילית של ממש, ואף תירגמה לעברית משיריהם של כמה מטובי השאנסון הצרפתי אהבה מאוד את פאריס, שהתה בה רבות וכתבה עליה את השיר. 

נעמי שמר אהבה את א"י, אך לא היתה זאת אהבה עיוורת, המציגה את הארץ ככליל השלמות, כארץ היפה ביותר, הטובה ביותר, שאין טובות ויפות ממנה בעולם. להיפך, כמי ששום דבר אנושי לא היה זר לה, נעמי שמר כתבה גם על מקומות אחרים, וראתה בהם ואהבה בהם דווקא את מה שאין בא"י.

היא אוהבת את פאריס, העיר באפור, אך לא כתחליף לתל אביב, העיר הלבנה. "מקצף גל ועננה / בניתי עיר לי לבנה / כמותם קוצפה, כמותם שוטפה / כמותם יפה. / עם ערב רך חלון נפקח / ואת ילדה צופה בו כך / כמו מלכה המחכה לאלופה. // כי בא הלילה השחור / עירי מוארת סחור סחור / ואורותיה רביד לך / על צוואר. / הנה עירי גדולה בליל / והיא ארמון ענק אפל / וילדתי בו מולכת / עד מחר," 

איזו אהבה גוברת? האהבה לעיר באפור או לעיר הלבנה? את התשובה נותנת נעמי שמר בשירה "העיר באפור". היא מבטיחה לבתה: "על ספסל אז נשבה ועם רדת האור / אם תגידי עייפתי מן העיר באפור / אשיבך על כנף נשר ועל גב עננים / אל עירך שחיכתה לך בבתים לבנים." 

הנה כי כן, גם שיר האהבה לפאריס "העיר באפור" הוא בראש ובראשונה שיר אהבה לת"א, "העיר הלבנה", שיר אהבה לארץ ישראל. העיר הלבנה שהיא בנתה לבתה, ממתינה לילדתה, על בתיה הלבנים, כאשר היא מבלה עם אימה בפאריס.

 ואם עלול מישהו לחשוב שהגעגוע הוא רק לתל אביב, לישראליות החילונית הים תיכונית, מסירה נעמי שמר ספק באשר למהות הגעגוע, בפריטה על האסוציאציה מדברי האלוהים אל משה בעלותו אל הר סיני לקבל את התורה: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי." (שמות י"ט ד').

בעוד 5 חדשים נציין עשור לפטירתו של חתן פרס ישראל אהוד מנור. גם אהוד מנור התייחס לסוגית הדבקות בארץ. המסר שלו היה חד משמעי – איננו ישראלים על תנאי. את השירים הללו הוא כתב דווקא בעתות משבר.

"אין לי ארץ אחרת / גם אם אדמתי בוערת / רק מילה בעברית חודרת / אל עורקיי אל נשמתי / בגוף כואב / בלב רעב / כאן הוא ביתי. // לא אשתוק כי ארצי / שינתה את פניה / לא אוותר לה אזכיר לה / ואשיר כאן באוזניה / עד שתפקח את עיניה."

אהוד מנור כתב את השיר בימי מלחמת לבנון הראשונה. הוא התנגד למלחמה בכל מאודו ומחה נגדה. הוא חש שאדמתו בוערת, שארצו שינתה את פניה. הוא לא היה מוכן לשתוק לה, לא לוותר לה, עד שתפקח את עיניה. אך עיקר המסר שלו היה לחלק מן המיליה החברתי והתרבותי שלו, שאמרו "נגמרה לנו המדינה," "אם אריק שרון יעלה לשלטון נרד מן הארץ" (מנטרה שכיחה באותם ימים), אלה שקראו לסרבנות, שעודדו את תסמונת הראש הקטן בצה"ל. מולם הציב אהוד מנור אמירה חד משמעית: כאן הוא ביתי. אין לנו ארץ אחרת.

עשור לפני כן, פקד את מדינת ישראל אחד ממשבריה הקשים ביותר, מלחמת יום הכיפורים. דורו של אהוד מנור הוא הדור שנלחם במלחמה הקשה הזו, בה נפלו למעלה מ-2,500 חיילים. החברה הישראלית חוותה טראומה קשה, שלוותה במשבר כלכלי קשה ובירידה המונית מהארץ (נגדה יצא ראש הממשלה יצחק רבין שכינה את היורדים בעת משבר "נפולת של נמושות"). האווירה בארץ הייתה אווירה של דכדוך.

באווירה הזאת הוא כתב את "ללכת שבי אחרייך". הוא לא טייח את המצב, את הקושי, את המשבר. הוא לא כינה את ארץ ישראל "ארץ זבת חלב", אלא "ארץ של חלב, מרור ודבש." לצד החלב והדבש אנו נאלצים ללקק לא מעט מרור. את אדמת הארץ הוא מכנה "הנוראה והיפה הזאת." זו לא רק ארץ יפה. לעתים היא נוראה. אך מתוך התודעה המפוכחת הזאת, המסר של אהוד מנור הוא של ישראליות בלתי מותנית. נכון, יש תקופות של שכול ויתמות, "עם כל מילת פרידה למות לאט," אך אנו נאזור כוח "להיוולד כל בוקר מחדש... ולהביא אל העולם עוד בן ובת." באהבת הארץ יש לא מעט כאבים, אך המסר הוא "לכאוב אותך ושוב להתאהב."

מה הגורם למחויבות המוחלטת הזאת? אהוד מנור אינו מספק הסבר רציונלי. הוא אינו משווה את מחיר המילקי בסופרמרקט בבנימינה לעומת זה שבברלין. תודעת המולדת שלו נובעת מחלום הדורות שאנו נושאים. "ללכת שבי אחרייך, לנשום את השמש הצורב, לחלום אותך מול שמייך, לכאוב אותך ושוב להתאהב. לשאת חלום מבטן, מדורות, לשאול באביבייך נחמה, לחיות על פני ובתוכי האדמה, הנוראה והיפה הזאת."

כשכינס אהוד מנור את שיריו לספר, הוא פתח אותו בשיר "יליד הארץ" ועל שמו קרא את הספר. זה לא השיר היפה ביותר של אהוד מנור, אך זהו השיר המשמעותי ביותר בעבורו. לא בכדי, הוא ציווה לכתוב את השיר על גב המצבה שעל קברו.

 "יליד הארץ" הוא שיר תודה של אהוד מנור להוריו, על שעזבו את הגולה ועלו לארץ; ובזכותם הוא נולד, גדל וחי בארץ ישראל.

במלחמת ההתשה נפל יהודה, אחיו הצעיר של אהוד מנור. השיר הזה קשור למותו. בראיון לעופר גביש, לספרו "שיר לדרך", סיפר מנור: "זה שיר תודה לאמי ולאבי. נכתב כמה שנים אחרי שאחי נהרג. אני חושב ב-71' או 72'. אימא שלי התקשרה אליי כאשר שמעה את השיר, בכתה והודתה לי. אחרי שאחי נהרג, היא חזרה על המשפט 'למה הייתי צריכה לבוא לארץ וכל הביוגרפיה אולי היתה אחרת והילד היה חי ו..." – תשובתו לאמו היא השיר הזה.

"אבא שר אני לך / על שיום אחד / קמת ותלך. / אימא זה השיר הוא לך / על ימי לכתך / אחרי אבי לכאן. // שמש בא אל החלון / ענף ירוק מלילה נעור / וילד שפקח עיניו לתכלת / שם בארץ אל / בצל כרמל / ליד הנחל."

השיר המבטא בצורה היפה ביותר את הדבקות בארץ בכל מקרה, בכל מחיר, ללא תנאי, הוא שירו של דן אלמגור "לפתח הר געש".

בשיר, משתומם אלמגור על האנשים החיים באזורים המועדים להתפרצות הרי געש ורעידות אדמה והם דבקים באדמתם. אולם מפעם לפעם הוא פוגש תייר השואל אותו מדוע אנו, הישראלים, מתעקשים לחיות כאן, בארץ רוויית המלחמה הזאת, בפתח הר הגעש. לנוכח השאלה הזאת, מבין אלמגור את אותם כפריים באזורים המועדים לפורענות, שכמונו – הם דבקים ללא תנאי באדמת אבותיהם, ומצפים ליום שבו ההר ישקוט מזעפו, ואז על הבזלת השחורה יוריק הדשא ויפרח אחת ולתמיד.

מאז יציאת מצרים, הנהיה אחרי עגל הזהב והערגה לסיר הבשר או לסיר המילקי במצרים נטועות באופי הלאומי שלנו, כמחלת נפש קולקטיבית שאנו מתקשים להיפטר ממנה.

בשנים הראשונות של המדינה הייתה ירידה גדולה לחו"ל. בשנות ה-60, שנות המיתון, כאשר התחושה הייתה שמדינת ישראל הקטנה היא מדינה במצור בגבולות עשנים ומדממים, הייתה ירידה גדולה מן הארץ והבדיחה השחורה היתה ש"האחרון שירד יכבה את האור." אחרי מלחמת יום הכיפורים היה גל גדול של ירידה.

ועם כל המשברים וכל המהמורות, חיים היום 6 מיליון יהודים במדינת ישראל, כמחצית העם. מדינת ישראל, עם כל בעיותיה וכל המחלות הטעונות ריפוי ותיקון, היא סיפור חסר תקדים של הצלחה. הירידה היום מן הארץ היא הנמוכה ביותר מאז קום המדינה, והעלייה לארץ מארצות הרווחה גדולה ממנה פי כמה וכמה. יוקר המחייה הגבוה הוא בעייה קשה שיש להיאבק בה, אך לא כישראלים על תנאי, ולא באיומי ירידה מן הארץ, דווקא לארץ המרצחים, ותוך שימוש פרובוקטיבי בביטוי הנואל "עלייה לברלין".

כי כאן הוא ביתנו, זו ארצנו, זו המדינה שלנו.

ובסופו של דבר, זכינו לחיות בתקופה הטובה ביותר בתולדות העם היהודי; התקופה בה התגשמו דברי הנביא זכריה: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ."

2. צרור הערות 25.10.14

* כאשר במשך ארבעה חודשים וחצי ערביי ירושלים מתפרעים והמשטרה מגלה חוסר אונים ואינה מצליחה להשליט את הריבונות, פיגוע קטלני היה רק שאלה של זמן.

חרפה! בבירתה של מדינת ישראל הריבונית, ילדים יהודים מפוחדים מצטופפים בחדר אחד בגן, כאשר על הגן צר אספסוף המיידה בהם אבנים וזיקוקים. מדינת ישראל קיימת במידה רבה כדי שתופעה כזאת לא תוכל להתקיים. זו תוצאה ישירה של אוזלת היד שמדינת ישראל מגלה כבר למעלה מארבעה חודשי פרעות בבירה. תוחזר ריבונות ישראל לבירת ישראל!

* מאמרו התורן של גדעון לוי הוא הצדקת רצח התינוקת בפיגוע הדריסה והאשמת ישראל, כמובן. הוא נדהם מן הסובלנות של ערביי ירושלים, שמפגעים כל כך מעט.

* יהודה בן מאיר פירסם ב"הארץ" מאמר תגובה מצוין לפשקוויל ההסתה האנטישמי הנורא של ב. מיכאל, באותו עיתון, שבו השווה את הפוגרום בקישינב לפעולות צה"ל ב"צוק איתן", וההשוואה היא כמובן לרעת צה"ל. "דרושה מידה רבה של מחשבה מעוותת, או סתם רשעות — ובמקרה זה כנראה שניהם גם יחד — כדי לערוך השוואה אווילית, מגוחכת ומופרכת כזאת," כתב בן מאיר.

הבעייה במאמרו של יהודה בן מאיר היא שהוא מדקלם את הנראטיב הציוני כאילו יהודי קישינב לא ירו טילים על האוכלוסייה המולדובית ולא חפרו מנהרות תופת ליישובי הסביבה.

* הנחיתי מפגש מרתק עם בן דרור ימיני ב"בית איל" שבאשדות יעקב, עם צאת ספרו החשוב והמצוין "תעשיית השקרים". בין מי שתקף אותו על כך שהוא מאמין בשלום, מטיף לשלום ותומך בפתרון שתי המדינות לשני עמים, במתווה קלינטון, בהצעות אולמרט, ביוזמת ז'נבה ואפילו בתכנית הערבית ושולל את ההתנחלויות, לבין מי שתקף אותו על כך שבמקום להתעסק במה שגורם לשנאה נגדנו – אקיבוש הקולוניאליסטי וההתנחלות הבלתי חוקית, הוא משחית את זמנו על התמודדות עם התוצאה הישירה של אקיבוש – רובו המכריע של הקהל התרשם מאוד מאדם אמיץ וישר, שערך מחקר יסודי ביותר, טעון בעובדות מוצקות וממוסמכות, המפריך את טיעוני קמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל ולא משאיר מהם אבן על אבן.

אלא שעם כל ההערכה לבן דרור ולפועלו (כבר עשר שנים הוא מקדיש את עיקר זמנו ופועלו להתמודדות עם קמפיין הדה-לגיטימציה והשקרים ואף עזב למענו את מטה לחמו העיקרי – מקצוע עריכת הדין), אי אפשר לכבות שריפה באמצעות כפית מים. יש צורך במאה בן דרור ימינים ובכך שמדינת ישראל תתייחס לקמפיין הדה-לגיטימציה כאיום אסטרטגי על המדינה, ותיערך בהתאם.

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך ומעט מן האמת דוחה הרבה מן השקר. אבל זה מעט מדי.

* גורמים שונים בפוליטיקה הישראלית פועלים במרץ להכחשת ההכחשה; לטיהור שמו של מכחיש השואה אבו מאזן. רק לאחרונה קראנו זאת גם כאן, ברשימה של רון וייס, פרקליטו של השטן. ב-"7 ימים" מופיעה כתבה חשובה מאין כמותה של רונן ברגמן, המבוססת על מחקר יסודי שערך המזרחן ד"ר אדי כהן, שקרא את הדוקטורט של אבו מאזן וספרים נוספים שכתב. הוא מוכיח שמדובר במכחיש שואה קלאסי.

המסר המרכזי של אבו מאזן הוא שמי שעמדה מאחורי השואה היא התנועה הציונית, בשיתוף פעולה עם הנאצים, כדי להביא להקמת המדינה היהודית. הוא גם טוען שהמיספר "המנופח" של הנספים הוא מזימה ציונית לאותה מטרה. חטיפת אייכמן והוצאתו להורג, למשל, נבעה מכך שהוא עמד לחשוף את האמת על הציונים שעמדו מאחורי השואה וכו' וכו'.

הדוקטורט שלו הוא התיאוריה הזאת, אך הוא חזר עליה גם בספריו האחרים. על עטיפת הספר שבו פירסם את התאוריה, מופיע תצלום של חייל ישראלי חבוש קסדה ועליה מגן דוד ולצדו חייל נאצי ועל כובעו צלב קרס. הספר יצא מאז שנות ה-80 במספר מהדורות, האחרונה שבהן ב-2011.

* הכחשת השואה אינה "טעות" מחקרית. זוהי מזימה פוליטית, הרוקחת מאז השואה שקר פנטסטי, מתוך מניע אנטישמי. המניע הוא מניעת הקמתה של מדינה יהודית ולאחר מכן – השמדתה של המדינה היהודית. התאוריה יוצאת מנקודת מוצא (חסרת שחר) שמדינת ישראל קמה בגלל השואה. אם לא היתה שואה – מאליה מתבטלת ההצדקה של הקמת המדינה. אחד הענפים המרכזיים בהכחשת השואה היא החיבור של הציונות עם הנאציזם, בשיתוף פעולה ביניהם להשמדת יהודים, כדי לזרז את הקמת המדינה, ולאחר מכן בטיהור אתני וג'נוסייד נגד הפלשתינאים, כפי שאבו מאזן טען בנאומו בעצרת האו"ם החודש.

בהכנת ה"מחקר", הפעיל אבו מאזן את אש"ף וגורמים מזרח גרמניים ואחרים. כלומר, מדובר כאן בתעשיית שקרים אנטישמית ממדרגה ראשונה.

בספר אחר שלו, "הציונות ראשית וסוף", הוא כתב משפט המסביר את הקשר בין הכחשת השואה למלחמתו לדה-לגיטימציה של ישראל: "הציונות החלה את דרכה כזרה והיא תסיים את דרכה כזרה. היא נראתה לנו כגזירת גורל. היהודים הם קורבנותיה וגם אנו קורבנותיה. אנו והיהודים נדאג להביא את קיצה של הציונות."

זה הפרטנר שלנו. זאת מטרתו. זאת מטרת ההסתה שלו נגד ישראל. וזו מטרתו גם במו"מ שהוא מקיים עם ישראל.

* בכתבה ב"ידיעות אחרונות" הופיעה תמונה של ספינת המעפילים "מדינת היהודים". זו הספינה שבא העפיל אבא שלי לא"י. הספינה נתפסה בידי הבריטים והמעפילים גורשו לקפריסין. לאחר חודשים אחדים, אחרי כ"ט בנובמבר, הילדים מתחת לגיל 18 שוחררו, וכיוון שהוא היה בן 18 פחות 15 יום, הוא עלה, היישר לקרבות מלחמת השחרור.

מדינת היהודים קמה והיתה לעובדה והיא הצלחה אדירה. ניצחון גדול של הציונות, התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, ששמה קץ לעוול ולסבל הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית. 6 מיליון יהודים חיים היום במדינת ישראל. למרות ספין מתבכייני המילקי המטיפים לירידה לארץ המרצחים, הירידה מן הארץ קטנה יותר מכפי שהיתה אי פעם, והיא קטנה בהרבה ממימדי העלייה מארצות הרווחה. 

מי שבאמת שיתף פעולה עם הנאצים בהשמדת היהודים, היה מנהיג הפלשתינאים – המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני. המופתי, ממשיכו ערפאת וממשיכו אבו מאזן מסרבים להשלים עם קיומה של המדינה היהודית, וממשיכים להמית על עמם אסון אחרי אסון.

* "מת על עצמי, וואלק אחי, אני מת על עצמי" – אותו "שיר הסלפי" שעורר מחאת הורים מוצדקת ביותר נגד הפסטיגל, ראוי להיות ההמנון של קמפיין הירידה לברלין. נרקיסיזם אגואיסטי, ניהיליסטי, ציני. התרוקנות מערכים ואובדן דרך.

* המשורר משה טבנקין, כתב לפני כ-45 שנה שיר נפלא, תגובה נבואית לקמפיין הירידה לברלין. "בבגוד באדם דרכו – מארבע רוחות העולם רגליו יוליכוהו שולל אל מחוז אין בו חפץ; מערה יער אטום, שחללו בלוי, שעיגולו חתום, שעפרו קלוי. שאין בו אבן על אבן. שאין בו ענף לקושש. שאין בו פחמי כיריים. אין בו לחם, אין אש, אין מים. שבו יש מלוא חופניים רק אפר."

* מחאת הצומי – הנרקיס שחולל את הקמפיין הדוחה לירידה לארץ המרצחים שהמילקי בה עולה כמה אגורות פחות מבמולדת, מיצה את הצומי וחוזר לארץ לקצור את הפירות. היכונו לראיונות, עמודי שער, כותרות בנוסח: "שובר שתיקה" וכו'. הכינו את השקיות.

* מבצע הפיגוע בקנדה הוא מוסלמי. מי שמופתע – שיקום.

* אני תומך בביקורו של נשיא המדינה בכפר קאסם ביום השנה לטבח, ואף בכך שהוא יתנצל בשם מדינת ישראל.

בכפר קאסם נעשה אחד הפשעים החמורים בתולדות המדינה, ובניגוד לפיגועים דוגמת הטבח במערת המכפלה, הוא לא נעשה בידי מחבל בודד, אלא בידי לובשי מדים שפעלו על פי פקודה. פקודה שעליה מתנוסס דגל שחור של בלתי חוקית בעליל (על האירוע הזה נקבעה הלכת פקודה בלתי חוקית בעליל), אבל פקודה.

אין זה לכבודנו, שבמשך 57 שנה נציג רשמי של המדינה טרם התנצל, ומן הראוי שריבלין יעשה זאת.

* על ריבלין לנצל את הבמה כדי לקרוא גם לערביי ישראל לבחור בדרך של שלום אזרחי, על אף הסכסוך הלאומי; להשתלב במדינה, לשרת שירות אזרחי ולבחור מנהיגות פרגמטית ומתונה, להבדיל מהלאומנים הקיצונים המייצגים אותם בכנסת.

* מתוך דיון בפייסבוק: "נתניהו חייב לעוף הביתה או לאלף אלפי עזאזל, מה שיבחר. נתניהו מתנהל כאנטישמי ממושמע ומובהק. היחיד הראוי היום להנהיג את המדינה הוא פייגלין... אין כאן מה לחשוב, יש עובדות המדברות בשטח. מי שנותן טיפול רפואי לטרוריסטים (כולל מסוריה), מי ששותק על רקטות מעזה, מי שמפקיר גופות חיילים בשטח, מי שלא מחסל לחלוטין את החמאס והרשות ה"פלסטינית" שהומצאה בכדי להשמיד את העם היהודי, מי שמפקיר את ביטחון העם היהודי בתוך מדינת ישראל (אלפי פיגועים בחודשים האחרונים), מי שמפקיר את הר הבית ונותן למוסלמים לשהות שם, מי שאינו מבטל את הסכמי אוסלו הארורים הוא אנטישמי. אני מדבר עובדות אם זה נעים לאוזן או לא... אני לעולם לא אתמוך באנטישמי כמו נתניהו שמפקיר את ביטחונם ודמם של העם היהודי בישראל" וכן הלאה וכן הלאה.

ולמה אני מצטט את דברי ההסתה המתלהמים הללו? כיוון שזה לא סתם פרופיל בפייסבוק. זה הפרופיל האופייני של מתפקדי פייגלין, המנסים לבצע השתלטות עוינת על הליכוד. הרי ברור שהכותב, כמו רובם המוחלט של תומכי פייגלין, מעולם לא חלם להצביע לליכוד. אך הם התפקדו לליכוד, כדי להשתלט עליו.

בבחירות האחרונות, מפלגה שרצה עם מצע פייגליני ("עוצמה לישראל") לא עברה את אחוז החסימה. הרעיון של פייגלין הוא להשתלט על הליכוד, בהנחה שמטילי פתק מחל ימשיכו להצביע כהרגלם למותג ויעניקו לו את השלטון. אבל הוא טועה טעות חמורה. אם פייגלין יעמוד בראש הליכוד, יקום ליכוד אחר, והליכוד של פייגלין יעבור את אחוז החסימה כמו "עוצמה לישראל".

* מה רוצים יאיר לפיד וציפי לבני? שיחודש המו"מ עם הפלשתינאים? יחודש. אין על כך מחלוקת. שגם ייצא ממנו משהו? נו, באמת... מה יצא מהמשאים והמתנים שציפי לבני ניהלה, הן בממשלת אולמרט והן בממשלת נתניהו?

* בראיון לנחום ברנע, ציפי לבני היתנתה את היכולת לנצח את דאעש בהסדר עם הפלשתינאים. מוטב ששרת המשפטים תהיה קצת יותר אחראית על המשפטים היוצאים מפיה. משפטים הזויים ומזיקים.

* ההתלהבות שגורם דאעש בעולם האסלאמי, מלבד האופי הרצחני שלו, הוא מהמסר של חליפות אסלאמית עולמית, ומחיקת מדינות הלאום הערביות – עיראק, סוריה ולבנון תחילה, וכל השאר בהמשך. לכן, צריך להיות אידיוט באופן קיצוני, כדי לחשוב שהקמת מדינת לאום פלשתינאית היא שתרגיע את הסופה הזאת.

* ההתנהגות הילדותית של הממשל האמריקאי בביקורו של יעלון אינה סימפטית, אולם כדאי לזכור שעוד שנתיים זה ייגמר.

* בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, ב-5 באוקטובר 1995, הציג יצחק רבין את תוכניתו המדינית והקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון." זוהי מורשת רבין.

ב-1.11.14, ארגון "ישראל יוזמת", בהובלת יובל רבין, יקיים עצרת בכיכר רבין, שהמסר שלה הוא דבקות במורשת רבין. אלא שמורשת רבין שתוצג בו היא אולי מורשת יובל רבין, אך לבטח לא מורשת יצחק רבין. האמת היא, שההבדלים בין המסרים לא כל כך גדולים – מילה פה, מילה שם. זו מורשת יובל רבין: גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו הקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. נחזור לקווי 4 ביוני 1967. בראש ובראשונה ירושלים תחולק. ישראל תיסוג מבקעת הירדן. תמורת השארת גושי ההתיישבות, ישראל תיסוג משטחים ריבוניים שלה בתוך הקו הירוק. נקפיא את הבנייה בגושי היישובים, והלוואי שייעשה בהם מה שנעשה בגוש קטיף, גם ביהודה ושומרון.

* מי שראה את החיבוק החם שבו קיבלו הוריה של תמר אריאל את איתן עידן, המטייל שקיבל את ההחלטה הקשה והאכזרית, אך מחויבת המציאות להשאירה מאחור, יידע אצילות מהי.

* אילו הרב חיים אמסלם היה נבחר לרב הראשי לירושלים, היתה בכך בשורה גדולה של הרבנות לחברה הישראלית. אמסלם מגלם יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. הוא מייצג את דרכה של יהדות המזרח, בטרם הלכה שבי אחרי הליטאיות. כצפוי, הוא לא נבחר. מה שהיה הוא שיהיה.

* מהי היהדות? ספר התועבה "תורת המלך" מציג יהדות גזענית, קסנופובית, מסתגרת ופנאטית. ספי רכלבסקי, ב"חמורו של משיח" ובמאמריו מציג בדיוק אותה יהדות. ויש להם על מה להתבסס. אם זו היהדות שרוצים להציג, ניתן בתוך אוקיאנוס המקורות למצוא לכך תימוכין.

"היהדות שלא היכרנו," ספרה החדש של יוכי ברנדס, שבעיקרו הנו קובץ מאמריה ב"ישראל היום", מציג יהדות אחרת לגמרי. יהדות חופשית, פתוחה, נאורה, צודקת; תורת חיים. וכל דבריה מעוגנים היטב במקורות ישראל. יוכי היא פרשנית מקורית ונועזת, אך פרשנותה נעוצה במקורות עצמן. על כריכת הספר מופיע איור של יוכי, בדמותו של שרלוק הולמס, המתבוננת בזכוכית מגדלת בספר קודש יהודי. ואכן, פה ושם היא באמת ביצעה עבודה בלשית (או ארכיאולוגית) כדי להגיע למסקנותיה. אולם יש משהו מטעה באיור, כאילו כל פרשנותה חתרנית, שרק בזכוכית מגדלת של בלש ניתן להגיע אליה. במידה רבה, דווקא פרשנויות הפוכות, חלקן שהפכו מקובלות כאילו הן הן "היהדות", הרבה יותר חתרניות.

יוכי ברנדס אינה מציגה את היהדות באופן אפולוגטי, כנופת צופים. היא מבקרת, היא שוללת, התמונה שהיא מציגה אינה ורודה. אך היא מציעה אלטרנטיבה מתוך היהדות, ומתוך אהבת היהדות, והכרתה לעומקה.

כבת למשפחה חרדית שהפכה חילונית, היא אינה מפנה עורף למורשתה המשפחתית. היא מבקרת אותה, אך היא קשורה אליה בעבותות אהבה. היהדות החרדית בבית אביה, פתוחה הרבה יותר מהיהדות החרדית שאנו מכירים היום.

ספרה של יוכי ברנדס ציוני מאוד, כתוב בלהט ציוני שאינו מקובל במילייה הספרותי הישראלי. היא תוקפת בשצף קצף את הפוסט ציונות ואת השקר המציג סתירה, כביכול, בין מדינת לאום יהודית לבין דמוקרטיה.

הספר מחולק לחמישה שערים, ובכל שער שורה של מאמרים העוסקים בנושא מסוים: תיקון עולם, דת ומדינה, מעמד האישה, ישראל והעמים, חגים וזמנים. הספר רהוט, קריא ומזמין ואני ממליץ עליו בחום.

* איתן הבר במאמר ב"7 ימים": "41 שנה הוא סוחב על גבו את הצלב של 'מלחמה שאף פעם לא די לה' כדברי המשוררת."

המשוררת היא יהודה עמיחי.

* ביד הלשון: בן גוריון לא הבין מה כל כך הצחיק את הקהל בנאומו בעצרת בחירות. בסופו של דבר מנהל לשכתו יצחק נבון אזר עוז, בלע את רוקו והסביר לו בדחילו ורחימו מה שמע הקהל, כשהוא דיבר על מרוץ הזיון ותקף את בריה"מ על שהיא מזיינת את נאצר.

מסתבר שכבר בשנות ה-50, הזיון כיחסי מין גבר בנוק אאוט על הזיון כחימוש, בוודאי בקרב קהל צעיר.

היום אף מנהיג לא ינאם על מרוץ הזיון, לא ידבר על כלי זין ואפשר לומר שהשימוש במילה זיון לענייני תחמושת כמעט חלף מן השפה העברית. כמעט, אמרתי, כי אנו עוד נוהגים להשתמש בו בבניין פועל, לביטויים כמו שוד מזוין, בטון מזוין ועין בלתי מזוינת.

ואם הזכרנו את ב"ג, לא נעסוק בנושא בלי הקטע הבלתי נשכח אודות יריבו הגדול בגין, מתוך ספר המופת של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך", ע' 480:

"מר בגין לגם שתיים שלוש לגימות מכוסו, סקר את הקהל, הניע ראשו שלוש ארבע פעמים מעלה-מטה, כמסכים עם דברי עצמו, או כמקונן, והחל למנות בקול מר ומאשים, כקטגור זועף המטיח שורה בלתי מעורערת של טענות מחץ עוקצניות: 'הנשיא אייזנהאור מזיין את משטרו של נאצר! בולגנין מזיין את נאצר! גי מולה ואנטוני אידן מזיינים את נאצר!! כל העולם כולו מזיין יומם ולילה את אויבינו הערבים!!!' פאוזה. קולו של הנואם נמלא בוז וגועל: 'ומי מזיין את ממשלת בן גוריון?' דומיית תדהמה ירדה על האולם. אבל מר בגין לא חש בה. הוא הרים את קולו והריע בנצחנות: 'לו אני הייתי ראש הממשלה כעת – כולם, כולם היו מזיינים אותנו!! כולם!!!' כמה מחיאות כפים רפות ומהוססות נשמעו פה ושם בין קשישי השורות האשכנזיות של האולם. ואילו על כל עומק ההמון שמאחור ריחפו כנראה היסוס, אי אמון למשמע אוזניהם, או אולי הלם קל. בתוך השקט הנבוך שהשתרר לרגע בכל רחבי אולם אדיסון היה רק ילד אחד, ילד לאומי אחד, כבן שתים עשרה, ילד פוליטי עד שורשי שערותיו, ילד בגיניסטי שרוף בחולצה לבנה ובנעליים מצוחצחות כמו ראי, שלא יכול היה להכיל והתפוצץ פתאום מצחוק. והילד הזה ניסה בכל כוחו להחניק את צחוקו, רצה למות בו במקום מבושה, אצל הצחוק המבועת, ההיסטרי, כאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ: צחוק משתנק, שטוף דמעות כבר, צחוק ניחר עם פרצי צוויחה צורמים, צחוק דומה להתייפחות ודומה לחנק."

* * *

רק צעקה תגיע

הזמנה לערב חגיגי על

כרזות וכרוזים, תעמולה והסברה

לרגל צאתו לאור של אלבום הכרזות ההיסטוריות

מאוצרות הארכיון של מכון ז'בוטינסקי בישראל

ישאו דברים:

השר סילבן שלום – שר התשתיות, האנרגיה, הנגב והגליל

מר יורם א. שמיר – עורך הספר

מר ראובן אדלר – פירסומאי

ד"ר חזי עמיאור – אוצר ישראל בספריה הלאומית

הנחייה: יוסי אחימאיר – מנכ"ל המכון

יום חמישי, ו' חשון תשע"ה, 30.10.2014, בשעה 19.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

הכניסה חופשית – מספר המקומות מוגבל

האלבום המרהיב יימכר בערב ההשקה במחיר מוזל במיוחד

* * *

עוז אלמוג

קומבינת הפסיכומטרי

יש לי הצעה למשרד הבריאות. כדי לשפר באופן ניכר את מצבם הרפואי של אזרחי ישראל נורה לרופאים להרחיב את טווח הערכים התקינים בבדיקות הדם והשתן. כך גם אנשים שמדדי הכולסטרול, הסוכר והטריגליצרידים שלהם גבוהים מהתקן יחשבו מעתה בריאים.

הרעיון "הגאוני" הזה צץ במוחי כאשר קראתי ששר החינוך הצליח להביא לצמצום חובת המבחן הפסיכומטרי. מה טובו אוהליך ישראל, עכשיו כולם יקבלו תואר אקדמי וסטטיסטיקת ההשכלה תינסק לשמיים.

צר לי, אבל רפורמות מהסוג הזה לא יהפכו את אזרחי ישראל למשכילים יותר ורק יאיצו את התדרדרות ההשכלה במורד המדרון.

המבחן הפסיכומטרי הוא כלי שנועד לחפות על כישלונה של מערכת החינוך הממלכתית. הוא משרת שתי מטרות:

א. סינון אובייקטיבי יותר של בוגרי התיכון. ההליך נולד על רקע חוסר האחידות ברף הציונים בין מורים ובין בתי ספר, ועל רקע מגיפת הרמאויות והקומבינות.

ב. השלמת פערים. צעירים יוצאים מהתיכון עם חסרים מזעזעים במתמטיקה, אנגלית, עברית ועוד. הפסיכומטרי סוגר חלק מהפערים הללו ומאפשר לנו המרצים להתחיל מאיזשהו בסיס.

היה אפשר לוותר על הפסיכומטרי אם מערכת החינוך הממלכתית היתה יעילה והגונה. בינתיים היא לא כזאת ומצבה רק הולך ומחמיר.

לא זו בלבד שלא נחוץ לחזק את משקלן של בחינות הבגרות, אלא שיש לבטלן כליל. במקומן צריך לעצב מבחן ידע כללי, שדומה באופיו למבחן התיאוריה בנהיגה, עם ציון מעבר בלבד.

ישבו חכמי ישראל על המדוכה ויחליטו בצוותא מה תשתית הידע שאיתה ראוי לצייד בחור ובחורה שיוצאים לעצמאות. מדהים שעד היום איש לא יזם דיון כזה. ידע בסיסי נחוץ לא רק בעברית, תנ"ך, היסטוריה, מתמטיקה ואנגלית, אלא גם במכאניקה, אלקטרוניקה, אמנות, ואפילו בישול וניהול פיננסי. מבחן כזה יאפשר לבתי הספר ליצוק תוכן נוסף משלהם ולהימדד באופן אמיתי ולא באמצעות השיטה השטחית של שיעור הזכאים לבגרות.

במקביל, כל אחד ממקצועות הלימוד האקדמיים יקבל מנדט לקבוע בעצמו מדדים הרלוונטיים לדיסציפלינה ולעצב מבחני קבלה בהתאם. כיום משתמשים בציונים כללים, כגון אנגלית ומתמטיקה, כדי למיין מועמדים ללימודי הרפואה, ההנדסה, המשפטים, החברה והרוח. האם הידע והכישורים הנדרשים מרופא זהים לאלה הנדרשים מעורך דין? שיטת המיון הדיפרנציאלי תעלה את יוקרתם של המקצועות הלא מבוקשים ותאפשר שימוש במדדי כישורים מגוונים ורחבים.

סינון המבוסס על ציוני הבגרות מתעל צעירים רבים למקצועות הלא נכונים וחוסם רבים אחרים. כך למשל, תלמיד ישיבה חסר תעודת בגרות, אך בעל ניסיון וכישרון בתחום הקריאה והכתיבה, יכול להתאים ללימודים במדעי הרוח והחברה. אבל היום, בשיטה הקיימת, אנחנו מפספסים אותו ומעדיפים מועמדים עילגים, שמציגים ציוני בגרות גבוהים שמאחוריהם מסתתרת ריקנות.

כך או אחרת, צמצום הפסיכומטרי והגדלת המשקל של בחינות הבגרות לא מבשרים שום מהפכה השכלתית. אדרבא, הם מאיצים את קץ שיטת התארים האקדמיים שמוענקים היום במחירי סוף עונה. קרוב היום שבו רבים מבוגרי התיכון יעדיפו ללמוד מקצוע מפרנס על פני תעודת ב"א. השוק יציע להם אינספור אלטרנטיבות גמישות,יעילות ומהנות יותר מהקורסים באוניברסיטאות ובמכללות. כשזה יקרה נהיה גם פחות תלויים בשרי חינוך שמקמבנים לנו רפורמות פופוליסטיות.

* * *

צביקה שטרוסברג

אינתיפאדה בירושלים

למר אהוד בן עזר, חשוב! שתגובתי תתפרסם בבקשה!

שבת שלום!

לגבי רצח התינוקת בת השלושה חודשים – חיה זיסל ברון הי"ד בפיגוע הדריסה  בירושלים מול גבעת התחמושת, השלכת האבנים על גן ילדים, הרכבת הקלה וכן על כוח משטרת ישראל בשכונת עיסאוויה. זוהי אינתיפאדה בירושלים ובמיוחד במערב העיר. העיר ירושלים בוערת וזוהי חבית נפץ שיצאה משליטה! ערבים אחרים יצטרפו ברחבי  מדינת ישראל לכך.

לפי דעתי מערכת הביטחון וקהילת המודיעין צריכות לשקול בנוסף לכוחות משטרת ישראל – להכניס לירושלים כוחות צה"ל, מג"ב ושב"כ כדי לשמור על ביטחון התושבים בעיר ירושלים.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* * *

משה כהן

הנדון: "שהבן שלך ילמד פחחות"

מכובדי,

אלה הדברים שהטיח השר סילבן שלום בראש הממשלה שרוצה להרחיב את החינוך המקצועי. מדהים לראות גישה מתנשאת ומזלזלת כזאת בעבודת כפיים בימינו. כאילו לא עברנו את א.ד. גורדון ואת התנועה הקיבוצית. מה גם שלבעלי חינוך מקצועי יש אפשרויות טובות יותר להשיג עבודה ולהשתכר בכבוד. אם יזדקק השר שלום לעבודות פחחות במוסך במכוניתו ייווכח שאין לזלזל במעמדו ובהכנסתו של בעל המקצוע.

התעשייה זקוקה לבעלי מקצוע ומתגמלת אותם בעין יפה.

חינוך מקצועי יתרום תרומה רבתי לשיפור מצב התעסוקה ולחיזוק הכלכלה.

נזקקתי לאחרונה לשירותיו של טכנאי שירות למכונת כביסה, בסך הכול להחליף את הרצועה. הטכנאי היה עסוק ולא קל להשגה, ושכרו ההתחלתי הוא 250 שקל לביקור. אפשר לשער כמה ביקורים ביום הוא עושה ומה הכנסתו, ומגיעים לערכים שאקדמאי מתחיל יכול רק לחלום עליהם.

ההטבות להן זוכה האצולה החדשה בישראל, כגון השר שלום, מעבירות אותה על דעתה. חשבתי לתומי שהשר שלום דווקא גאה במוצאו הצנוע.

ובכלל, הזלזול באדם העובד נראה לי מזעזע ואנטי חינוכי. האין זה סוג של גזענות?

מה, בושה להיות פחח?! בושה לדבר כך.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: דבריו של סילבן שלום מוכיחים עד כמה הוא לא מתאים להיות מתחרה על ראשות הממשלה. הוא ממשיך לרכב על הסוס הקיפוחי-העדתי – רק שבטן הסוס שלו מלאה זהב וכסף. ואולי הוא טיפש? הלא אחרי סכלים כמו ג'ון קרי זו – כבר לא בושה להיות טיפש.

* * *

דניה עמיחי מיכלין

מעבר לדמויות

דיוקנאות באוסף נועה ועוזי אגסי

בגלריה של האוניברסיטה הפתוחה נערכה ביום ג' האחרון פתיחה לתערוכת דיוקנאות מאוסף פרטי של נועה ועוזי אגסי.

ראשון למדברים היה מנכ"ל האוניברסיטה הפתוחה עמית שטרייט, ולאחר דברי פתיחה הזמין לבמה את עוזי אגסי, בעל הוצאת הספרים "אבן-חושן", הוצאת ספרים של אוהבי ספרים לאוהבי ספרים. עוזי הוא ביבליופיל שאהבת הספרים טבועה בדמו, והוא סיפר מנין באה האהבה הזו ולאן היא לקחה אותו. תחילה היה אספן של יצירות אמנות ומבקר קבוע בגלריות. האספן, כך אמר, משמר את ההיסטוריה ובזכות אספנים משוגעים לדבר יש לנו כיום את המוזיאונים הגדולים בעולם. בשלב מסוים עבר אגסי לרכישת ספרי קודש עתיקים והוא הוליך אותנו בעקבותיו ברחובות לונדון לחנויות לספרים עתיקים, בהן היה מבלה את זמנו. מכאן הובילה אותו דרכו להקמת הוצאת ספרים משלו, בשנת 1994. רק אז נגמל מהאספנות.

הוצאת הספרים "אבן-חושן" נולדה מאהבה וכך היא מייצרת את ספריה, חלקם בהוצאות מוגבלות, עם חתימות אמנים. אלה הם בעיקר ספרי שירה, שעוזי מעניק להם את הטיפול הטוב והיקר ביותר שביכולתו. הם מכילים גם טקסטים וגם יצירות אמנות, שנבחרות בקפידה תוך התאמה למשורר וליצירתו. לצד הוצאות אלה נדפסות הוצאות רגילות וגם מחיריהן רגילים, להבדיל מההוצאות המוגבלות שנועדו הן לאניני טעם והן לבעלי יכולת. הסדרות בהוצאת "אבן-חושן" נקראות בשמות  שתים-עשרה אבני החושן ששובצו על מעילו של הכהן הגדול: אודם, ספיר אחלמה, פטדה ועוד.

עוזי אינו עובד לבד, על ידו עוזר בנו עידו שהוא מומחה מקצועי שיוצר את הספרים. הוא "עושה" את הספר במו ידיו; חותך את הדפים המיוחדים תופר אותם, מחבר את הכריכה ורוקם את השוליים. כאילו כל ספר הוא יחיד לפני בוראו, יצירה מבראשית. עידו הוא בעל סטודיו משלו.

ביתם של האגסים רחב ידיים דיו כדי להכיל את אוסף יצירות האמנות הממלא את חללי הבית, הקירות, הנישות וכל מקום שאפשר לתקוע בו מסמר או להניח עליו פסל. ואמנם תענוג צרוף הוא לבקר הן בבית והן בהוצאת הספרים.

אחד הספרים שיצאו בהוצאת אבן חושן הוא "ארבע שעות גג, יאן ראוכוורגר, דיוקנאות בשירה ובציור", המכיל הן שירים של משוררים ישראלים והן דיוקנאותיהם מעשי ידי יאן ראוכוורגר. אגסי שוחח ארוכות עם הצייר, שחשף בפניו את תהליך עבודתו, החל מפגישות עם המשוררים, דרך התחקות על טיבו של כל אחד ואחד מהם ומה מסתתר מאחורי דמותם, וכלה בהחלטות יצירתיות הקשורות לחומרים גדלים וכיוצא באלה. התערוכה הנוכחית כמוה כספרו של ראוכוורגר, דיוקנאות ומקורותיהם.

לאחר שסיים עוזי את דבריו, הצטרפה אליו נועה אשתו והדגישה את השותפות ביניהם החל מהיותם חיילים, כשרק החלו לרכוש את היצירות הראשונות. מאז הלכה אתו יד ביד, שותפת לו בכל עד היום.

אל הבמה הוזמן אוצר התערוכה ד"ר אליק מישורי ובהרצאת דברים מלווה בידע רב מהול בהומור דיבר על דיוקנאות; מה אפשר לראות בדיוקן, למה אנחנו שמים או לא שמים לב, מהם הפריטים ולו אף הקטנים והבלתי מובלטים שמתלווים לדיוקן ואיזה חשיבות ומשקל יש להם. ועוד כיוצא באלה דברים מאירי עיניים. כשהציירים מציירים דיוקנאות של עצמם הם מספרים על עצמם ובעצם אומרים לנו כיצד היו רוצים שאנחנו נראה אותם. וכשהם מציירים את זולתם הם נותנים פרשנות משלהם.

תערוכת הדיוקנאות, שממלאה את קירות הגלריה מביאה מגוון של דיוקנאות מאנשי התרבות של ישראל, ביניהם ציירים, משוררים, סופרים ואדריכלים מעשי ידיהם של אמנים יהודים וישראלים.  בין היוצרים אפשר למצוא את אביגדור סטימצקי, יאן ראוכוורגר צילה בינדר, אריה אלואיל, רפי לביא, בתיה לישנסקי ועוד. מהם דיוקנאות שצוירו בישיבת טן-דו עם הדמות המצוירת, מהם שצויירו מתוך תמונות.

שלושה דיוקנאות, מעשה ידיו של יאן ראוכוורגר, תלויים בתערוכה; שלושתם של  משוררים, ומהידועים שבהם, יונה וולך, מאיר ויזלטיר ואהרן שבתאי. ליד דמות דיוקנו של אהרון שבתאי מצוי המקור, תמונה של שבתאי, ממנה שאב האמן את הדמות והעלה אותה על הדף. לציור דיוקנו של המשורר מאיר ויזלטיר נתן האמן פרשנות מיוחדת. הוא הדגיש אך את ראשו של המשורר ואת כף ידו האוחזת בסיגריה. על פניו נסוכה הבעה של עונג. רוחני? גשמי? למתבונן הפתרון.

אוזיאש הופשטטר שהה בשנת 1940 במחנה מעצר בצרפת, שם צייר עשרות דיוקנאות של חבריו האסירים, כדי לתעד אותם. בתערוכה תלוי דיוקן של אישה ללא שמה, עם שמו של הצייר ותאריך הציור. יתכן שרישום זה הוא השריד האחרון שנותר מאעשה ללא שם זו, שגורלה אינו ידוע.

הצייר הגרמני לודוויג שוורין צייר את דמות דיוקנו של אורי צבי גרינברג, שישב מולו רציני, בלבוש מוקפד של חליפה ועניבת פרפר.

משה ברנשטיין, דמות ססגונית הזכורה למבוגרים שבינינו, שהיה מסתובב בין חוגי הבוהמה התל אביבית בבגדים שחורים, עטוי תכשיטים, ניבט מעל אחד הקירות במבט חודר.

אלה רק דוגמאות אחדות מארבעים ושישה דיוקנאות הממלאים את קירות הגלריה, מהם מגלים את דמיונם לדמויות עצמן, מהם מתחבאים תחת מעטה מסכה, מהם מראים את הדומות ומהם מפליגים אל מעבר לדומות, כשמה של התערוכה המרשימה הזו.

אנו נפרדים מן התערוכה ליד  ציור סדנה בעליית גג, כשעל השולחן ניצבת אישה עירומה וליד השולחן יושב הצייר. זה ציור מעשה ידיו של אפרים מוזה ליליין יליד דרוהוביץ, עירו של ברונו שולץ שבגליציה.

אלה אך מעט מזעיר דוגמאות מן התערוכה המרשימה, המלווה את מי שראה אותה, גם בצאתו את בניין האוניברסיטה הפתוחה.

על הקיר, ליד ציורו של ליליין, סמוך ליציאה  כתוב לאמר: "כישרון ההתבוננות וההבחנה הדקה שאגסי ניחן בו, בשילוב הידע המעמיק שרכש, מוליך אותו תדיר אל הנדיר בערכו האמנותי. את בניית האוסף שלו מנחה בראש ובראשונה ידע רחב וטעם אישי משובח." כל מילה נכונה.

לתערוכה נלווה קטלוג המכיל את כל הדיוקנאות, ופרטים עליהם ועל האמנים.

התערוכה פתוחה עד סוף חודש דצמבר. פרטים בטלפון: 03-5114412

* * *

מיכל סנונית

איך אפשר להיות גם חכם וגם טיפש

באותה מידה?

קראתי את רשימתו של נעמן כהן, והיא מתייחסת לנושאים שונים, בהם הירידה לגרמניה, אוניברסיטת ביר זית והעיתונאית אמירה הס, דודו אמיתי וגבעת חביבה ועוד ועוד.

חלקם של הדברים היו ממש מרשימים ואף מחכימים. אבל בעת ובעונה אחת, אחרים, להיפך. הדוגמא אליה אתייחס: גבעת חביבה וקליטת העובדים הזרים. מדוע לא מוסדות כמו שפייה, הכפר הירוק, מתנ"סי הפריפריה והמרכז ועוד ועוד? בדיוק גבעת חביבה... מקום בו השקיעו דורות את מלוא תורשתם האידאית, החברתית, האינטלקטואלית ומה לא? מסגרת השומר הצעיר העמידה עשרות, מאות, אלפים של   בוגרים חושבים, אוהבי הארץ, אנשים ישרי דרך ומוסר ערכי גבוה. היא משמשת כבית לציבור מסויים ובאותה עת, ארכיון מפואר המשמר את תולדות הקיבוץ הארצי והיישוב כולו.

מה נטפל אליו הנ"ל? אני תוצר של מקום זה ואני גאה בו ואהיה גאה כל חיי. אנא, יניח לנו וייטפל לגורמים שעליהם לטפל באמת בבעייה כאובה זו של מהגרים אומללים. יותר מכך אין ברצוני להרחיב. כל המוסיף גורע.

מיכל סנונית

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

מנחם רהט

שמיטה תשע"ה: סיכום ביניים

היתר מכירה? אוצר בי"ד? יבוא מחו"ל? תוצרת פלשתינית?

ראש חודש מרחשוון, אשר יחול בסוף שבוע זה, מהווה על ציר זמן שמיטה תשע"ה תחנת חשיבה ראשונה, לבירור השאלה, אם אמנם הושגו יעדיה: שנה של אחווה פנימית, שיוויון חברתי, צימצום פערים, ויתור על רכוש הפרט ויבולי שדהו לטובת הכלל, ועוד, כפי שהיטיב לנסח חזון זה מרן הראי"ה קוק: "שנת שקט ושלווה, בלי נוגש ורודה. לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'. שנת שוויון ומרגוע, התפשטות הנשמה, אין רכוש פרטי מסויים ולא זכות [בעלות] קפדנית... וחמדת העושר, המתגרה ע"י המסחר, משתכחת... רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל."

בפועל, מסתבר, אנו רחוקים מן היעד. ולו­­ רק מחמת המציאות הריאלית סביבנו, המאלצת אותנו למצוא פתרונות עוקפים לשביעית-דרבנן (כלומר, מצוות שמיטה על פי פסיקת חז"ל, "לזכר השמיטה המקורית", אך לא מכוח מצוות התורה, שהרי התורה מחייבת שלושה תנאים לקיום שביעית בהלכתה, הקרויה שמיטה מדאורייתא: 1. רוב העם חי בארץ ישראל. 2. מצוות היובל נוהגת [וחשבונה, כידוע, אבד מאיתנו]. 3. שכל בית אב לא רק ישכון בארץ אלא בתוך נחלת אבותיו על פי מפת כיבושי יהושע בן-נון). 

כך ששמיטה שתענה על תנאים אלה היא בגדר הבלתי אפשרי. יתירה מזו: בזמננו החקלאות מתועשת – השדות כבר אינם מצויים בחצר הבית, אלא משתרעים על פני עשרות ומאות דונמים במרחקים, בגבולות לבנון ומצרים; וקיימות מערכות מינהליות ענקיות לשינוע התוצרת. כשזו המציאות, אין מצב שאב המפרנס משפחתו, ייצא מידי יום או מידי שבוע לקושש טרף לביתו מן ההפקר שבשדות המרוחקים עשרות ומאות ק"מ מביתו. עליו להזדקק לפתרונות אחרים, עוקפי שמיטה.

גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ

במצב הקיים, כשחקלאי ישראל חייבים לספק מזון טרי לששת מיליוני היהודים שבארץ הקודש, והשדות מרוחקים, מוכרחים למצוא פתרונות עוקפי שמיטה-מדרבנן. אלא שדרכים אלה מתפצלות בין הקהילות השונות: יש המצדדים בהיתר מכירה, ויש באוצר בית דין; יש הצורכים יבולי פלשתינים, ויש הנזקקים לשיטות ייצור שלא שיערון אבותינו: מצע מנותק וגידולי מים; וישנם גם פתרונות מסוג יבוא תוצרת ממרחקים, וגידולי חו"ל-למחצה: הנגב הדרומי שלפתע הפך להיות חו"ל נטול קדושת א"י, הנגב המערבי, הערבה הדרומית וגידולי עבר הירדן.

מתוך כל האופציות הללו, יש אחת שהיא מעשה נבלה של ממש: רכישת יבולי החקלאות הפלשתינית. יש יהודים סכלים, שמוכנים לממן בכספם, באמצעות רכישת תוצרת חקלאית מידי האוייב המגואלות בדם, את תעשיית הרצח הפלשתינית: ייצור קסאמים, רצח יהודים, תעמולה ארסית אנטי יהודית, ועוד. נעשתה נבלה בישראל.   

אופציה רווחת היא היתר המכירה, שייסודה אמנם בהררי קודש, אך מוגדרת היום, למרבה הצער, בפי חוגים מסויימים, כמעשה ליצנות, חוכא ואיטלולה. מדהים להיווכח שיהודים הרואים עצמם שומרי תורה ומצוות, עוסקים ביד אחת בפסילת היתר המכירה, אך בידם השנייה ממש, מתירים לעצמם לדלג בקלילות וירטואוזית על איסורים מדאורייתא ממש, באמצעות פטנטים הלכתיים:

הם 'מוכרים' את החמץ הלן בביתם בפסח לנוכרי, במקום להיפטר ממנו ולאבד ממון רב; הם נוטלים ונותנים ריבית והצמדה האסורים מדאורייתא, באמצעות היתר עיסקא שאיש אינו יורד לסוף דעתו ההלכתית, על מנת שיוכלו להשתלב איכשהו בכלכלה המודרנית; הם אוכלים בשר בכור בהמה, האסורים מהתורה, אבל מצאו לכך פתרון באמצעות מכירה פיקטיבית של הבהמה הבכורה לגוי; הם מטלטלים חפצים ברשות הרבים בשבת, בניגוד גמור להלכה האוסרת טילטול בשבת ברשות הרבים, ועושים זאת בחסות תקנת עירוב חצרות; ואפילו פוגעים במצוות השמיטה עצמה, באמצעות פטנט מתוחכם ושמו פרוזבול.

מאי שְנא איסור חמץ בפסח, ריבית כל ימות השנה, טילטול בשבת, אי שמיטת חובות בשביעית, שכולם מדאורייתא ממש, מהיתר המכירה שנועד לענות על בעיית השביעית שמדרבנן? איך זה שכל התקנות הנ"ל אינן חוכא ואיטלולא, ורק היתר המכירה הוא כזה?

מי שישער שאין כל שינוי והכל פוליטיקה של עסקנים ורבנים, לא באמת יטעה.

"אוכלים את האביונים"

שוללי היתר המכירה מצאו להם דרך מילוט משלהם, ושמה אוצר בית דין (באחרונה הצטרפו אליהם גם מצדדי היתר המכירה, הרואים בהיתר המכירה 'רק' מוצא אחרון ומעדיפים על פני את אוצר בי"ד). שיטה זו מתחכמת לשמיטה, בכך שהחקלאי מעביר כביכול את שדותיו לבית הדין, והוא ממשיך לעבוד בשדותיו כרגיל, אך לא כבעלים שלהם אלא כשליח בי"ד, ומידי ביה"ד הוא מקבל שכר עבודתו בלבד, לכאורה ללא רווחים.

אלא ששיטה זו נשענת על יסודות הלכתיים מחודשים, ויש בה לפחות שתי נקודות תורפה מדאיגות, מבחינת משתמשיה:

א' – על פירות אוצר בי"ד חלה קדושת שביעית חמורה, הדורשת הקפדה יתירה אפילו על קדושת הקליפות והשאריות, ולא כל אחד מסוגל לעמוד בטירחה זו.

ב' – השיטה מעצם טבעה מייצרת מסחר בפירות שביעית, בניגוד לפסיקה הברורה האוסרת באיסור חמור מסחר בפירות שמיטה, כמאמר הרמב"ם: "שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית שהרי נאמר בה: לְאָכְלָה – לאכלה ולא לסחורה" (רמב"ם, בכורות פ"ה).

לכל שיטה, הבה נודה, קשיים משלה, ולא נכניס ראשנו במחלוקת ההלכתית. מה שחמור הוא שדווקא שנת השמיטה, שנועדה להשכין שלום ואחווה בישראל, מהווה מצע ל'פוליטיקות' עסקניות ורבניות, ולהבלטת השונה והמפריד. התיקשורת החרדית, למשל, פוסלת טוטלית את היתר המכירה, ומשתמשת בביטויים קשים לשלילתה: חוכא ואיטלולא, ולעיתים: מעשה ליצנות. אפילו העלון החודשי של האירגון החרדי 'יד לאחים', שלכאורה נועד לכלל ישראל, שולל בבוז את היתר המכירה (בגיליון חשוון), מבלי להביא לידיעת קוראיו שיש דעות שהן ממש, אבל ממש, הפוכות.

כמו למשל דעתו החשובה של החכם הספרדי, הרב מאיר מזוז, הוא עצמו חרדי, המשמש ראש ישיבת כסא רחמים בבני ברק ומן הבולטים שבפוסקי דורנו, שתקף בחריפות חסרת תקדים את עסקני וסוחרי השמיטה למיניהם, המשלשלים הון רב לכיסיהם מריווחי עסקי השמיטה, תוך כדי עושק הצרכנים החיים ממילא במצוקה כלכלית, והכל תחת איצטלת הפוסק הגדול מימי שנות ראשית המדינה החזון איש.

זעק הרב מזוז מנהמת ליבו, בכתב העת התורני 'אור תורה', כנגד עסקני השמיטה מפקיעי המחירים לעין השמש ועושקי משפחות המצוקה:

"כמה הקפידו חז"ל שלא להפקיע מחירים בשמיטה, והנה הסוחרים בשמיטה עושים היפך כוונת התורה. אותן ירקות עצמן שנמכרו בחנויות ערב ראש השנה ב-3 שקל, נמכרו בצום גדליה ב-12 שקל, והם לא סוג א', אלא סוג ג' שכבר יבשו וקמלו... התורה אומרת: וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, והם אוכלים את האביונים. התורה אומרת: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ... וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, והם עושים להיפך: כל השנים יושבים בטלים, ועיקר הספסרות והמסחר בשנת השמיטה. שכר המשגיחים והספסרים והמוכרים עולה כפלי כפליים מן הפרי עצמו..."

הרב מזוז מגייס גם את שיטת החזון איש, שהתנגדה כידוע להיתר המכירה אבל סיפקה לחקלאים 'קוּלוֹת' מרחיקות לכת, שלא עלו כלל על דעת הראי"ה קוק (המוצג ברבים [אולי בכוונת זדון] כ'מיקל' בענייני השמיטה, כשבעניינים מסויימים ההיפך הוא הנכון: החזון איש הקל והראי"ה הקוק החמיר, ואכמ"ל), ומוסיף: "החזון איש חיפש להקל על שומרי השמיטה כמה שאפשר, ולכן התיר ספיחין (ירקות שלא נזרעו אלא צמחו מעצמם) שהחלו לגדול בסוף השנה השישית. עד השמיטה האחרונה שהשמיטו [גם] את זה. ועל חשבון מי? על חשבון האברכים העלובים שאינם גומרים את החודש גם בשנים רגילות... ואין זה [דעת] הרב [החזון איש] בעינַי, אלא גזלן ואנס.

"מעולם לא שמענו שכתב החזון איש לרבנים שיבטלו לגמרי את היתר המכירה, [מפני] שאם יבטלוהו, ייכשל רוב העם באיסור חמור של שמיטה... ועוד, שלא דומה לזמן בית שני שכל הגבולות היו פתוחים, מה שאין כן בימינו בעוונותינו הרבים, שאנו מוקפים כמאה מיליון אוייבים, ולכן מוכרחים לסמוך על היתר המכירה."

אז מי אמר שהיתר המכירה הוא חוכא ואיטלולא? אולי דווקא שאר השיטות הן כאלה?

* * *

הדסה  מור

השואה משני עברי המתרס

הסרטים "אדם הגון" ו"שם וכאן"

אם ישנו נושא שמעיין היצירה העוסק בו לעולם לא יתייבש, וכמויות הדיו (הווירטואלי) ימשיכו לזרום  על דפי הניר  לדורי דורות, הריהו  נושא השואה: בספרות, בקולנוע, בהמחזה, בשירה, בציור ובפיסול ובכל  יתר האמנויות האפשריות.

הפעם מדובר אמנם בקולנוע, אולם בסוג קולנועי שלא מושך בדרך כלל את הקהל  הרחב:  סרטים דוקומנטריים. אודה שגם אני מעדיפה את הסרט השלם, הגדול, על המסך הרחב, עם עלילה מתמשכת המצפה לסוף מפתיע, שלרוב מרובה בו  הדמיון,  שלא אחת  משבש  במידה זו או אחרת את המציאות או מבליע אותה בתוכו.

אולי משום שמדובר בנושא שמורכב מכל כך הרבה רבדים, דווקא הצגת הנושא בסרט דוקומנטרי נותנת מימד אמין  ומדוייק ובהחלט מרתק על ההיבטים שהוא מבקש להציג.

המדובר הוא בשני סרטים על רקע השואה, שיד המקרה כמו הפגישה ביניהם ושניהם מוצגים בעת ובעונה אחת על מסכי הסינמטק בתל אביב. שני סרטים על רקע השואה – שתהום עמוקה פעורה ביניהם.

האחד  הוא הסרט "אדם  הגון",  שמציג את דיוקנו  של היינריך הימלר, שהיה אחת הדמויות הבולטות  והאכזריות  ברייך השלישי, מפקד האס.אס. ואדריכל הפתרון הסופי לרצח מיליוני יהודים בתקופת המלחמה. רוצח שבהחלט היה משוכנע שהוא אדם הגון. לבתו היחידה גודרון הוא כתב: "בחיים יש להיות תמיד הגון, אמיץ וטוב לב." ואת זה הוא כתב בשנת 1941, כשמכונת ההרג פעלה במלוא עוזה במשרפות של מחנות ההשמדה שהוקמו ותוכננו במוחו המעוות. זהו סרט רב עוצמה, שהופק בקו-פרודוקציה ישראל-אוסטריה, בויים בידי ונסה לאפא, ומבוסס על מאות  מכתבים שהימלר כתב במהלך המלחמה לאשתו ולבתו, וכן ממכתבים שאשתו כתבה  אליו  (כגון: "מתי סוף סוף ניפטר מהאספסוף המכוער  הזה." (היהודים כמובן),  וכן  מקטעי סרטים אותנטיים שבהם מופיע הימלר  באירועים שונים כשהוא במדי ה-S.S.

גילגוליהם של המסמכים  הללו החלו ביום ה-6 במאי בו השתלטו חיילי צבא ארצות הברית  על בית משפחת הימלר  והחרימו  משם  אסופה של יומנים, מכתבים וצילומים. אך במקום למסור אותם לשלטונות, כפי שהצטוו, הגיע החומר לידיו של חיים רוזנטל, שהסתיר אותו מתחת למיטתו במשך ארבעים שנה, וממנו התגלגל החומר לידיו של היהלומן הבלגי דיויד לאפא, שבתו, ונסה לאפא, ערכה והרכיבה מכל האוצר הזה,  כמו בפאזל,  את דמותו של הימלר,   שמצטייר כאדם  בלתי הגון  בעליל.

מתוך הסרטונים הקצרים האותנטיים, שהוקרנו  בד בבד עם הקריינות של המכתבים, נשקף אדם מכוער, זחוח, ציניקן, יהיר, מגלומן, שבשום שלב לא היה מוכן או מסוגל להביע חרטה או רגשי אשם על פעולותיו הנפשעות.

הסרט עשוי  היטב, בצורה מקורית, המתבססת על קריינות מתוך המכתבים מהאוסף, שאין בהם בעצם אף מילה על מכונת ההרג שהימלר ניהל ברחבי אירופה, אולם חשיבותו היא כעוד סרט על השואה. אמנם הסרט אינו יורד לעומק אישיותו ואינו מסביר את מניעיו  הסביבתיים והנפשיים של אדם  בינוני, שגדל מתוך המעמד הבינוני והפך למגה רוצח המונים. אולם  זהו סרט  חשוב בעצם הצגת המציאות ההיסטורית הנוראה המשתקפת מבעד לדמותו של  אחד ממנהיגי הנאציזם.

הצד השני של המטבע בנושא השואה,  המועלה על המסך, הוא  הסרט "שם  וכאן"  בבימויו של אבידע לבני, שבאופן פרדוכסלי מדגיש את בריחתם של ניצולי שואה מלהיזכר בעברם  במשך שנים רבות. כדי לחמוק מן הכאב. כדי להתרחק מהתדמית של החנון או העולה החדש שבו נתקלו רבים מאלה  שבאו "משם".

זהו סיפור חייהם של שלושה טייסים ונווט, שכיום הם בני שמונים, שמאז הגיעו לארץ בשנות החמישים של המאה  שעברה, הסתירו את זהותם  ולא דיברו עם איש על  מוראות השואה שעברו בהיותם ילדים. עכשו, לאחר שירות נועז בחיל האוויר, כשמאחריהם מאות שעות טיסה והשתתפות  בעשרות מלחמות ומבצעים צבאיים מעבר לקווי האוייב,  הם יוצאים למסע בעקבות ילדותם האבודה ונערותם העשוקה והמושתקת. הם יושבים בפני המצלמה  ומספרים לנו על מה שעברו "שם",  כדי  להגשים את החלום הצברי "כאן".

הבמאי אבידע לבני ביים סרט מרתק ונוגע ללב, כשהוא  מעביר בצורה מקצועית את סבלם של הארבעה, שהשואה התחוללה בתקופת ילדותם, תוך כדי שילוב קטעי יומנים וצילומים  אותנטיים מאותה תקופה נוראה.

הילד הארי קלוזנר, שהתחבא מפני הנאצים בכפר הולנדי עד תום המלחמה, וכשהפציצו מטוסי בנות הברית את הכפר, כשהוא צופה בהם  ממקום מסתורו מבעד לשלבי החלון,  הוא מחליט בו במקום שהוא יהיה טייס.   

   וסיפורו של יצחק (איז'ו) בירן, שניצל  כשהתחבא בשדה תירס בלילה בו רצחו הנאצים את  כל יהודי כפרו,  וניצל שוב כשקפץ מעגלה שהובילה לגירוש למחנה השמדה.

וסיפורו של הנווט שעיה חרסית, יליד ורשה, שילדותו נקטעה בפרוץ המלחמה והפכה למסכת של בריחות עם בני משפחתו, מחלות, אובדן, מלחמת הישרדות בערבות ברית המועצות ואוזבקיסטן,  ושהתגלגל למחנות העקורים בגרמניה עד שעלה לארץ.

  וסיפורו של אריה בר-ניר על כל תלאותיו  עד הגיעו ארצה. 

 המשותף לכולם הינו לא רק  סיפור הצלתם, כי אם סיפור החווייה  הקשה שחוו בהגיעם לארץ כעולים חדשים. ואני, שהייתי כבר ילדה מספיק גדולה באותה תקופה,  זוכרת  את קבלות הפנים המלעיגות, המעליבות, המזלזלות, שבהן התקבלו הנערים הצעירים  שהיו עולים חדשים.

 כל הארבעה לא חדלו מלאזכר בפני המצלמה את העלבון הצורב שנחרת בליבם, ולציין את כל מה שהם עשו כדי למחות מעצמם את התדמית הזאת.

עומדים לפניך ארבעה גברים עשויים ללא חת, אפילו בגילם המתקדם, ומדגישים בעיקר את המאמצים שהשקיעו בשינוי תדמיתם. הארי קלוזנר שינה את שמו מיד לאריה עוז. כולם   התגייסו לחיל האוויר והפכו לטייסים נועזים ולא גילו לאף אחד שהם בעצם ניצולי שואה.  חלילה להם. די חטפו לגלוגים בטרם גיוסם. הם לא יכלו לשמוע עוד את הכינוי "סבון שואה" שהוטח  בפניהם. שנים של הסתרת עברם. עד  שחל המפנה בהתייחסות והם החלו לפתוח את ליבם. לספר על עברם, והתוצאה היא סרט אמיץ ומרתק על תקופה  שאירעה "שם", ועל  מה שהתחולל   בחייהם "כאן". 

  וגם היום, שבעים שנה אחרי, עדיין הנושא  טרם מיצה את עצמו וממשיך לרגש ולעניין ולרתק.

* * *

ברוך פלטנר: על הירידה מהארץ

בתור יורד אני מהסס בדרך כלל להביע דעה בנושא הירידה מן הארץ. למען האמת יש לי רגשות מעורבים לגבי ההחלטה האישית שלי לעזוב. בכל זאת ארשה לעצמי מספר הערות.

הצד החיובי במצבנו היום הוא שלמרות שיש הרבה דיבורים, ההגירה מהארץ נמצאת בשפל יחסי. בכלל יש שני סוגים של הגירה שלילית: הגירה של חלשים והגירה של חזקים. באופן היסטורי, הגירה של חלשים היא הנורמה. האיטלקים שעזבו את איטליה לארה"ב במאה התשע עשרה לא היו בעלי אדמות או בעלי מקצוע, וכך גם לגבי האירים וכולל. הגירה מעין זו אינה מזיקה בדרך כלל לארץ המוצא, למרות שיש ביכולתה להעשיר מאוד את ארץ היעד.

מאידך יש תופעה מודרנית יותר של הגירת החזקים,  כגון הגירת בעלי מקצועות חופשיים ובעלי אמצעים מארצות דוברות אנגלית כמו אנגליה וקנדה לארה"ב. זו תופעה שמזיקה מאוד לארץ המוצא, והדבר מובן.

אז מה אצלנו? מניסיוני מי שעוזבים הם החלשים יחסית, במילים אחרות אנשים שהם משכילים ובעלי מקצוע, אבל לרוב אינם משתייכים לשמנא וסלתא בתחומם. לכן כל עוד אין מדובר בתופעה רחבת מימדים,  אין כאן לדעתי סכנה למדינה.

ועוד אבקש להגיב למיספר כותבים במכתבך שפונים רבות אל הצד האידיאולוגי של עזיבת הארץ או ההישארות בה, כאשר הם יוצאים כמובן מנקודת מבט שמעדיפה את ההישארות. אני מכבד ומבין עמדה זו, אלא שיש לזכור שאנו כולנו צאצאיהם של עוזבים מקצועיים. אבותינו בחרו לעזוב את הארץ אחרי מרד בר כוכבא. אלה שנשארו פשוט התנצרו [?] ואחר כך התאסלמו. הם בחרו לעזוב את אנגליה, גרמניה,  ספרד, וכל מקום אחר שבו הפכו הגויים את חייהם כיהודים לבלתי נסבלים. היו רבים שבחרו לא לעזוב. אלה התנצרו ואינם נמנים, לפי הגדרה, עם אבותינו. כך שניתן לומר בוודאות שאנו חייבים את קיומנו כיהודים דווקא לקלות רגליהם של אבותינו ולכך שפעם אחר פעם בחרו לא להיאחז בקרקע אלא לעזוב, הכל על מנת לשמור על החיים עצמם ועל אורח החיים היהודי. 

לפיכך ניתן לומר שאין ה-DNA שלנו תומך בהישארות בארץ בכל מחיר ומתוך מניעים אידיאולוגיים גרידא. רוב הישראלים שיש באפשרותם לבחור את מקום מגוריהם בוחרים וימשיכו לבחור בישראל,  אבל רק כל עוד מתאפשרים בה חיים נורמליים מבחינה ביטחונית וכלכלית.

שבוע טוב,

ברוך פלטנר

* * *

שמאי גולן

השיבה הביתה

א.

הזרים באו בהמולה רועשת. ורדים היו שם ואיריסים וגלדיולות וציפורנים וחרציות-הבר, ואיתן מתמרן ביניהם בכיסא הגלגלים וכפות ידיו חיוורות כנגד האופנים. אורחים רבים באו להקביל את פניו כאת פני החתן ומבטיהם בזרים שבידיהם. אף הוא הביט לאה בפרחים. טוב שלא הביאו אותם קלועים ועטופים צלופן מבריק. שהרי את אלו מניחים על הקבר הרענן, אבל הוא הרי בריא לחלוטין.

מתוך פניו התפוחות ראה אותם נכנסים בשניים ובשלושה, כנושאי תוויות של משלחות. הנה אלכס וסימון קלמנוביץ' מטעם הבנק לסחר פנים, ענובים ומסוגרים בחולצות מעומלנות הצווארון. גם ועד דיירי הבית הופיע בהרכב מלא כמו לאספת דיירים, ועוגת-הקרם מהלכת לפניהם בידיה של הגברת תירוש. קצין הקישור של גדודו ומזכירתו הצטדקו שהמג"ד לא יכול היה לבוא, שהרי הגדוד השתחרר כבר, ורק הפצועים, כגון איתן, עדיין נשארו בשירות פעיל. נציגים באו אף מטעם מחלקת השיקום ומטעם חברי מועדון הטניס של יום שישי ומטעם בית הספר התיכון בו למד, וכן מטעם הדור הצעיר של סניף המפלגה. כשהביעו צערם על פציעתו הקשה היו פניהם רציניות כאילו אשמתם היתה זו, אף ניסו לעודדו בטפיחות כתף, שהנה הבריא ושב הביתה. הוא לא עודדם בחיוכי שפתיים ולא במילות נימוס. מבעד לריסי עיניו המוגפים שמע את פטפוטיהם ומצמוצי השתייה.

"מרגיש לא טוב?" שאלה נילי, ובטרם ישיב כבר הכריזה, "איתן שלי מרגיש בסדר גמור!" – שילבה  ידיו על חזהו, "הנח לגלגלים האלה, איתן," חזרה על שמו בחומרה, בהברה מלרעית. כך ודאי נוזפת בתלמידיה.

הם יצאו בחשאי. השיקו כף אל כף באיחולי הצלחה ונעלמו מאחרי הדלת. גם אבא ואימא  איחלו הבראה שלמה ואינם רוצים  להפריע לזוג ביום הראשון, והם גם ממהרים אל רוני וטלי  שנשארו אצלם עד שאיתן ינוח.

הדממה קשתה מן ההמולה. אחר-כך נשמע שקשוק הכלים בכיור. הפתח, הצר ממידות האופנים, חסם בעדו את הדרך אל נילי. הוא אחז בקביו ודידה פנימה. רגליו הזרות גררו עצמן ביבבה דקה. עתה ביקש ללפות אותה כמו בליל חופשתו, אך ידע שאם ירפה מקביו יתמוטט  תחתיו. שב והחייה בו מחדש אותו ערב גנוב.

הוא הופיע  עם נשקו ומדיו המאובקים. שפתיו הצרובות כאבו כשחייך אל עיניה הצוחקות. לשעה קלה נכנס, הסביר, והוא בדרכו ממטה הפיקוד בירושלים לבקעה. היא באה אליו רכה, וידיו חסרות סבלנות. אתה מכאיב לי, ציחקקה. בלילות של מארבי קיץ ארוכים חלם על רגע זה.  כל-כך פתאומי, לחשה, אוחזת את כפות ידיו כמתגוננת מפני אצבעותיו הטורפות. אולי תאכל משהו, הציעה, אולי נעיר את טלי ורוני ותגיד להם שלום. באצבעותיה תיקנה  את שערה הסתור וחמקה למטבח. דבק בה שם. אולי תתקלח, ביקשה. לא התכוננתי... חפן שדיה בכפותיו. הסדינים נקיים, איתן, אולי נלך לשם... אך נשימתו כבדה, וגופו כבר חתר בגופה והוא זר לעצמו, לנילי.

אחר-כך התנצל. בבקעה הלוהטת הזאת אדם מאבד צלם אדם, לחש, הופך לחיה בתוך העדר. הלילות ארוכים, נילי, אפילו בקיץ, וחמים. ואנחנו שותקים.  במארב מדברים רק בסימני רגליים.  מזהירים מפני צעדים הנשמעים מרחוק. האינסטינקטים, נילי, החושים מתפתחים כמו אצל חיה. אדם-חיה. והרעב  לגוף האישה. כשאתה  שוכב על בטנך במארב, דבק באדמה החמה. שוכב ללא תנועה. מפני שאם  הם  יגלו אותך ראשונים ...  לא כדאי...

הוא דיבר בלהיטות, כמבקש  לבדר אותה, להפסיק את שתיקתה. פעם הצליח להיכנס בינינו  מסתנן ורימון בידו. היה רץ בתוך המעגל כחיה לכודה. אבל אנחנו נזהרנו שלא לפגוע בו מטווח כל-כך קרוב. הרימון, את מבינה, מסוכן. שידפוק את עצמו ולא אותנו. חיות, מה? מתרגלים.  ואפילו נרדמים במארב. לנוכח המוות להירדם. ובבוקר, כשעולים בחזרה לזחל"ם, ממשיכים בשתיקה. מנומנמים. ורק לעת הצהריים בא הדיבור. פורץ בבת-אחת. עם צלחת המרק והזבובים והברחש והזיעה. מה את יודעת , נילי. אחז כתפיה וניסה להסב את פניה אל פניו. עד שפותחים במשחק ה"אילו", דיבר שוב. אילו הייתי בבית. אילו המקרר פה. אילו האישה. האישה. אפשר לחוש בתאווה הזורמת מבעד למילים. מלים מאוננות, נילי, שמעת על מילים שמאוננות? איתן, אמרה נילי. איתן, במלרע אמרה. דימה לשמוע את קולה שגוער בו, כמו בילדי הכתה, ודאי. עוד מעט תצווה, ידיים שלב. רגע ארוך עמד בפתח המטבח, ראשו מושפל וידיו צובטות את משענותיו עד כאב.

ובלילה היתה המיטה, רחבה, זרה. נילי  שכבה לצידו דוממת. אפילו לא מביטה בי, לחש בייאוש.

"חשבתי שלא תרצה... כלומר... שאביט ... אתה יודע, הפצעים האלה..."

"אני יודע," נשך לשפתיו.

"שום דבר אתה לא יודע!" הטיחה בו.

הוא משך את השמיכה מעל ראשו וכיסה את עיניו. כמו בימים הרחוקים. אחרי שאימא היתה יוצאת וסוגרת מאחוריה את הדלת. והוא מתכווץ לא לשמוע את הרחשים הסמויים מפינות החדר.

הוא התהפך והניח בזהירות את בטנו על המזרן. העייפות גברה עליו. והוא חלם שאימו ציוותה עליו לרוץ ולהביא את החבילה. מוכרח לרוץ לרחוב כורש. אבל הקביים. התעורר בבהלה. הוא הציץ ברעייתו. פניה היו צהובים לאור נורת הלילה. שערה עיטר את פניה בהילה שחורה.

"שאלו מן המשרד מתי תשוב," שמע פתאום את קולה. אור צהוב עמד בחדר. והיא כמשוחחת עם עצמה דיברה. "נישארו לך אז שישה ימים עד השחרור, אבל לא אמרתי להם, אולי נגד עין רעה," המשיכה בלי להביט בו. "אמרתי, בקרוב ודאי  ישוב. – 'שלא תשמרי אותו רק לעצמך,' ניסו להתבדח."

השגיח   בשפתיה המלאות המתפרדות לחיוך. אך עיניה נשארו סגורות. הרופא שציווה עליו לשתוק, חכם היה. נדמה לו שהבחין בקולה זיק של רחמים. הגיף את עפעפיו. אם תניח את אצבעות ידיה על שמורות עיניו, ינשקן בעפעפיו. 

"לא סיפרת איך זה קרה," היתה פותחת לפעמים, "כאב? עוד כואב?" נטיות הפועל כאב. מורה נשארת תמיד מורה. "הילדים שובבים כל כך. מאז שהלכת נעשו פראים. וכשלא שבת, המציאו שיר," שכחה שכבר סיפרה לו בבית-החולים. "א-בא-בא-ב-הא-לי," זימרה חרש, שפתיה נעו לאט. התרוממה על מרפקיה. "אני פוחדת ממבטיהם, איתן. עיניו של רוני כמו  זוממות משהו," דיברה במהירות. הבחין בשדיה מבעד לפתח חולצתה ושוב חש אין-אונים. "רוני במכנסי הג'ינס החדשים שקנית לו לפני המילואים, הוא נראה כמו גבר קטן. והוא חוזר ומבטיח, אני לא אשאיר אותך אף פעם לבד, אימא. אפילו לא  במיטה  החדשה הזאת."

שתפסיק, התחנן בליבו, שתשוב הדממה. ושלא תתקרב אל גדמי רגליו. כל תנועה שלה מפחידה אותו. עוד מעט תעביר את כף ידה על קרסוליו שאינם, והוא שוב יבטיח "יהיה בסדר, נילי".

ב.

בבוקר ראה אותה עם ספל קפה קרבה אל המיטה. אבל נסוגה מיד תחת מבטו. "אמרתי שאני יכול בעצמי," זעם. היא נסוגה בפסיעות מהירות. "אני מפחיד אותך?" רדף אחריה בקולו. "מה פתאום," שבה אליו מהססת.

"ברחת," לא הרפה.

"העיניים שלך," גמגמה, והניחה את הספל על השידה.

"לא ביקשתי להביא למיטה," והגביה את קולו שוב, "הרופא הבטיח שאני בריא!" הוא אחז פתאום  בכף-ידה, "שתשבי פה רגע," ביקש-ציווה. "את יודעת," דיבר אל כף ידה מבלי לשאת את עיניו, "אחרי שהמוקש התפוצץ, הייתי בהכרה מלאה. וחשבתי, זה בכל זאת קרה לי. אחר-כך, אחרי שהשכיבו אותי על האלונקה, חשבתי איך אחיה בלי רגליים. ואחר-כך רציתי למות. ואת?" שאל  במפתיע.

"א-ני?" היססה, "אני אלמד," הבטיחה, עדיין לא בטוחה. אני אלמד." משכה את כף ידה והרחיקה אותה מירכו.

"איך?" שאל בקול נעלב והצביע בסנטרו על אצבעותיה שהתרחקו.

"כמו שתאמר לי," ענתה ברכות.

"בואי," משך  פתאום את מתניה.

"מוכרחה לרוץ לבית-הספר," התנצלה, "מורה, אתה יודע... הילדים..."

"בואי," לא הִרפה.

"הרופא אמר שאסור לך..." התחילה.

"אני בעצמי יודע  מה מותר ומה אסור!"

"כמובן, איתן. ממתי מציית איתני שלי להוראות הרופאים?" שאלה בצחוק. היא ישבה על קצה המיטה ודיקלמה את דבריו כתלמידה חרוצה: "החוקים נוצרו על ידי החלשים למען החלשים, זוכר?"

"אבל אנחנו מצפצפים עליהם ועל חוקותיהם," השלים את המשפט בלגלוג.

"בדיוק כך אמרת," כמו אישרה, והוסיפה, "ואת כל המשפט הארוך הזה  אמרת רק כדי לנשק  אותי בבית הקפה, נגד כל העיניים המתבוננות בנו. ככה, שיראו, סגן מנהל המחלקה בבנק לסחר-פנים והמורה בבית הספר הממלכתי," צחקה, והוסיפה, "אבא ואימא לשני ילדים, אכן, דוגמה למופת!" היא קמה והזדרזה להתלבש, ובפתח איחלה לו יום נעים. ובערב, הציעה, ניסע לקולנוע. שניהם יישבו להם בחשכה כמו בימים שלפני. מיד דחה: "כדי שהצופים ירחמו עליי..."

"מפחד?" התגרתה בו.

"אולי להתחיל לחזר אחרייך בקולנוע?" הציע בלגלוג.

"אולי," אישרה בקול רציני.

"כמו בימים ההם?" המשיך ללגלג.

"כמו בימים ההם," אישרה בניע ראש.

"לחזר אחרייך?"

"לחזר," ענתה כמו הד רחוק.

"בלי רגליים?" אמר במרירות והצביע על גדמיו.

"בשביל לחזר לא צריך רגליים," פניה היו רציניים.

"אין לך רחמים," פלט במפתיע.

"לרחם אפשר שבוע-שבועיים, איתני, ואחר-כך... מי יודע..."

"תתחילי ברחמים," הציע בחיוך. הוא אחז את ראשה  בין שתי כפות ידיו, רכן אליה ונשק את שערה ועפעפיה, ונשק לה על שפתיה.

"איתן," לחשה בקול נוקשה.

"את אשתי..." השיב לה בהתגרות.

"אז מה, בעלי," עוקצי רוע הבליחו רגע בעיניה וכבו.

"ני-לי," האריך בהיגוי שמה כמפרש – "נצח ישראל לא ישקר," לחש, "יודעת כמה רציתי לשוב הביתה? אפילו הרופאים בבית לוינשטין אמרו לי שהרצון הכביר הזה, כך אמרו, הכביר הזה הוא שהבריא אותי. את הלא מכירה את הרצון הזה," ניסה לגחך, "לרווקים, אמר ד"ר לנדאו, קשה יותר להבריא, מפני שאין להם בית משלהם ולא אישה מטפלת ולא ילדים שובבים. ואימא היא רק אימא ... "

"והם צדקו," נכנסה לדבריו, "הנה הבית מוכן," העבירה את זרועה סביב. "אפילו את ילדינו שלחתי להורים..."

"אני יודע, נילי, יודע," דחק את גופו עמוק מתחת לשמיכה, עד צווארו משך את השמיכה, ועדיין לא הגיע אל סופה. "לאימא," המשיך, "לא צריך להוכיח שום דבר. היא תמיד תספר  איזה תלמיד טוב הייתי, ועוד כשהייתי תינוק זוחל-על-ארבע  כבר לא הרטבתי במיטה, ואיך הייתי חזק במתמטיקה פותר בעיות עם נעלמים..."

בבית-החולים תיכנן את שובו. והמשיך ותיכנן במחלקת השיקום. רק ישוב הביתה יוכיח לה. חשוב היה לו להוכיח. וכשנילי הגיעה  לקחת אותו הביתה הבטיחו הרופאים  שהוא בריא. לולא היה בריא כמובן שלא היו משחררים אותו. הם הושיבו אותו בכיסא הגלגלים והניחו את הקביים לצידו.

"תעודת  השחרור שלך מבית החולים אומרת  שאתה בריא מאה אחוז," הזכירה לו נילי.

"כמובן," הזדרז לאשר דבריה, "אני בריא מאה אחוז."

לפי חיוכה המריר על שפתיה, ידע מחשבותיה. עיניה התלחלחו. רוצה היה לחוש את  לחיה  על חזהו. ושתלחש חרישית, תמלמל לא חשוב מה.

כמו צעדיה החרישיים  בכניסתה לחדרו  הלבן בבית החולים. אולי אפילו באה פעמים רבות, והוא לא ידע. מבעד לתחבושות שהותירו סדקים צרים לעיניו ראה אותה בכניסתה. חובקת  אגד פרחים כמו בלווייה. תחילה סידרה את הפרחים באגרטל. הוורדים בתווך, הנותרים  פיזרה  למראשותיו, כדי  שינסה להריח בהם  בכל עת שירצה. ידידיהם לא רצו להטרידו, על כן שלחו אותם בידיה של נילי, סיפרה. הבטיחו שיבואו כשישוב הביתה. אחר-כך ישבה נילי למרגלותיו. והוא חש את עצמו קטן ללא כפות רגליו. תינוק מחותל ומעונב. מרגע בואה לא חדל לשנן לעצמו אותן שתי מילים: היא שלי היא שלי. כתפילה נקבעו המלים בליבו. הרופא ציוה עליו אותו יום לשתוק, והוא שמח בשתיקתו. הרופא ואיסוריו. יכול היה לצוות לא ללכת. אבל כשחתם על תעודת השחרור ציוה עליו להתהלך ולדבר ואפילו לספר בדיחות. הרופא השמנמן  בעל השפתיים העבות והמבטא האנגלו-סקסי: או-קיי-בחור-אתה-בסדר גמור-מאה-אחוז. 

ונילי סיפרה על ההליקופטר. ההליקופטר הטס ישר ל"הדסה". קשה לחיות את זה, איתני. כבר ידענו את המסלול. האורות האדומים המזהירים מבטנו. שלושה חיילים נפצעו, הודיע דובר צה"ל. ידעתי שאתה ביניהם. הרגשתי, כאן, הצביעה על חזה. לא אמרו אם נפצע  קל או בינוני או קשה.

היא היתה נילי שלו. נילי בה רצה אף בהתפתלו במכאוביו: זה קולה  הלוחש, הצרוד מעט. כל פעם, סיפרה נילי, שהמסוק היה עובר מעל ביתנו, היתה רצה אל המרפסת. אפילו בשנתה היתה רואה את סכיני הלהבים. ידעתי, המשיכה, שמסוק המגיע בלילה מן הבקעה מביא פצועים ל"הדסה". היא הפסיקה לדבר והביטה ברגליו, אל אותו מקום שהיו רגליו. והוא חש שם כאב חריף. הזיות, הרגיע את עצמו. עיניה של נילי שוטטו על המחיצה המתקפלת הלבנה שהאחות העמידה להם למסתור, כדורשת שיתייחדו, מיד, כדין בעל ואישה. ונילי אמרה, כשהמסוק עובר מעל ביתנו שרים הילדים הלי-הלי-קופטר. במנגינה של עוגה-עוגה-עוווגה, חיקתה את קולם שוב. אומרים מסוק, אני גוערת בהם, אבל הם ממשיכים: הבטן כמו צפר-ד-ע. טיפשי להתייחס כך אל דומם. לא מבחינים בין דומם לחי, התנצלה נילי.  ואני תמיד מחכה לצלצול הטלפון. אפילו הילדים  מרגישים. והם קוראים לי אימא, הליקופטר בשמיים. שקט ילדים, אני גוערת בהם, אומרים מסוק . אבל הליקופטר יפה יותר, הם מבקשים, האלי-האלי-האלי. הלי-הלי-האאלי...

"האחות," אמר איתן יום אחד, "רקדה לפני מיטתו של נחשון. היו לה שערות  בהירות, והיא רקדה עד שנחשון התחיל למחוא כפיים בקצב רקיעות  רגליה," הפסיק לרגע והמשיך בקול נמוך, "אבל נחשון היה עיוור, עיוור."  עיניו חיפשו  לשווא מבטי עיניה של רעייתו.

"על הפצועים," אמרה נילי יום אחד, "לא מודיעים לא שם, לא גיל, לא ..." הפסיקה לרגע כבוחנת אם איתן מאזין לה, "מודיעים רק שרכבם עלה על מוקש דרומית ל... או מזרחית ל... או מערבית ל...  רוחות השמיים הן  החשובות. אבל עכשיו נגמר הסיוט, נכון?" היא העמידה קול עליז, "רואה?" הניעה את עגילי אוזניה, "התקשטתי לכבודך," וחיקתה את קולה הדק והנוזף של טלי, "מה פתאום אימא, עגילים!" היא קירבה את גופה אל פניו, "אפילו בושם זילפתי," לחשה, "וטלי אמרה, גם אני רוצה... אתה יודע, הקטנים, הכול הם רוצים."

"הילדים!" קרא בשמחה. היא נשתתקה, והוא חזר בעקשנות, "הילדים. אני רוצה אותם."

"הם אצל ההורים," כמו התנצלה, "כבר אמרתי לך."

ג.

למחרת הם הגיעו. טלי ורוני, ונילי אוחזת בהם לשני צידיה כמגוננים עליה. הם נכנסו בשקט, על קצות אצבעותיהם. אבל איתן הפתיע אותם. הוא כבר ישב לבוש, דומה שלא ניכר בו שינוי מבעד לנעליו המצוחצחות. אף-על-פי-כן יראו להתקרב אליו. רוני העז ונשק לו על לחיו המגולחת וניגב שפתיו בשרוול חולצתו ושאל אם אבא הביא סוכריות מן השק"ם. כמדקלם משפט שלמד בעל-פה, שאל.

אחר-כך עשה את הקביים סולמות לרגליו והיה עולה ויורד וקורא: אני יותר גבוה.

טלי אף לא נשקה לו. היא התבוננה ברגליו מקרוב , מבעד לשערה הבהיר שגלש על מצחה. הוא  רמז לה  באצבעו שתבוא אליו. אבל  היא  התכנסה בין אופני העגלה והניעה את ראשה בעקשנות משמאל לימין. הוא ניסה להתקרב אליה. הסביר לה כיצד לשחרר את מעצור היד, ואיך להניע את  הגלגלים קדימה. אף נילי עודדה אותה: "לכי, טלי, תיסעי אל אבא, בואי, בת, זוכרת  איך שרת אבא בא בהאאלי..." ודחפה קלילות את האופנים. אך טלי נפלה ואפה שתת דם, ואיתן חש שאינו יכול לעזור לה.

בימים שבאו אחר-כך היה איתן מתעטף איתן בשעות הבוקר בשתיקה, ועוקב בדממה אחרי נילי הממהרת להכין את הילדים ליציאה. כבורחים, ורוני וטלי לשני צידיה, מתוחים כשני שומרי ראש. ועוד לפני שעוברים את הסף משלב רוני  את  זרועו בזרוע אימו כמבטיח לה.

אחר-כך שבה הדממה, ולקום כבר לא היה  כדאי. אף הפעם מתח איתן את ידיו לצדדים במיטה הרחבה, כביכול מאמן את ידיו במשחק הכדורסל.  אבל ניחוחה של נילי עדיין נשמר.  הוא נשם עמוקות, השליך מעליו את השמיכה, אחז בקביו ויצא למסע  בדירתו. חבל שנילי לא  יכולה  להסביר לו את הפסלונים החדשים.  בחדר הילדים הוא יושב ומנסה להרים את רגליו. לו מרבד הפסים היה הופך למרבד קסמים. היה  שוב בונה גשר גבוה מרגליו. "יו-הו!" נזכר בסיסמת האינדיאנים  של רוני הגולש מגשר-ברכיו.

אף בארוחת הצהריים הוא שותק. בימים הראשונים ניסה לבדר אותם. היה  צר מן הלחם כנפי ציפורים ורגלי אדם. אחר-כך חדל. נילי אמרה, אסור לחנך כך את הילדים, והוסיפה, אסור לקלקל לחם. אחר-כך שוכבים הם לנוח. מנהג חדש הביאה נילי, לאחר שלמדה  מפי סגן המנהל את המילה "סייסטה", והוסיפה: איתן צריך  להבין שהמנוחה היא חובה. מפני שמחכה לה עוד עבודה: תיקוני מחברות  התלמידים, הכנת שיעורים. וגם רוני וטלי נעשו פרועים. סגן המנהל  מזמין מדי פעם את רוני לחדרו, ואף את אימו הוא מזמין, דרושה יד תקיפה  של גבר.

ושוב נותר איתן לבדו בכורסה, מעיין בשקט בעיתון הצהריים. הוא קורא בקפידה את מודעות האבל. מנסה לפענח, מי מת מות גיבורים ומי רק נפל בעת מילוי תפקידו. הבחנה ברורה. והפצועים לא באים במניין השמות. אולי לכבוד  נילי ואיתן היו כותבים,  משפחת עובדי הבנק לסחר-פנים משתתפת בצערם של נילי וילדיה בהילקח בטרם עת  רגליו של יקירכם איתן קרן (קרסנילסקי), או, מבכים מרה על פציעת חברנו סמל איתן קרן על שרגליו נקטפו בדמי ימיהם, ומשתתפים בצער המשפחה חבריו במועדון הטניס.

הזבוב המכה על זגוגית החלון קוטע את מחשבותיו, מערפל את חושיו , והוא שוקע בנמנום. כמו בזחל"ם, כשהוא שב מן המארב, ואורות המחנה  כבר קורצים מרחוק. עתה  נשמע צליל השעון המעורר של נילי. ואיתן מקפל את העיתון ברשרוש רם.  שנילי תיגש גם אליו. אך היא ממהרת אל הילדים  שיספיקו לשחק עם החברים בחצר לפני שרובין הוד יופיע בדיוק בשעה שש בטלוויזיה. להיות חזקים כמו רובין הוד, קוראת נילי. אבא  שלי גם אמר, כאלה צריכים אנחנו להיות.

עדיין שומעת נילי בקול אביה. אולי עדיין כועסת על איתן שסירב ללכת עם אביה לכותל בשבת ההיא, אחרי המלחמה הגדולה. ימינו חודשו כקדם, הכריז אביה, ואתם הצעירים לא תופסים את  השעה העמוקה  הזאת.

שעה מוקדמת של בוקר שבת היתה זו, ולמחרת עמד לצאת לשירות המילואים. הוא ידע את  מחשבותיה  ואמר מצטחק, שלוש מלחמות, נילי, בלי שריטה אחת.  שיילכו להם  הזקן שלך ושעתו העמוקה, קרץ אליה והסיר מעליו את הפיז'מה. אף התמתח  כמבקש  להוכיח לפניה את גבריותו. הילדים, לחשה נילי בקול מבוהל, עלולים להיכנס פתאום. משך אותה אליו וציחקק אל אוזנה: אסור להתבייש באמת העירומה. ניסתה לחמוק מחיבוקו, הילדים, לחשה. ברגליו העירומות הצמית תחתיו את גופה. אז הבחין על שפתיה חיוך קל של  לגלוג, לא הכול אפשר להוכיח ברגליים, חמקה. הוא חייך אליה, ושב וסקר את גופו, מרקיד שרירי בטנו וחזהו, מניע את כפות רגליו. ידעת שהפכתי לאלוף מועדון הטניס שלנו? ואני יכול להבטיח לך, הוסיף בקול חגיגי ומלגלג, מעביר אצבעות ידיו על גבה העירום, כשאהיה בגיל של אביך, אלך גם אני לכותל  בשבת. אתה בלתי נסבל, נענתה למסע אצבעותיו, מחבקת אף אותו. שניהם צחקו.

עתה חותכת ודאי מלפפון לארבע רצועות ומקצצת אותו על הדף. הוא שונא את קול הסכין על העץ. איתן חייב לשמור על דיאטה. ושיפסיק לשבת ולקרוא בעיתונים. אתה מתמסר לעיתונים כמו לסמים, מזהירה אותו. מה יש שם חדש שלא קראת אתמול. רק מפחלצים את המוח. מוטב שיקרא משהו רציני. איזה ירחון, רבעון. אם ירצה היא תביא לו מחדר המורים.

יום אחד סיפר לנילי , שמצא על המדף "ספר רציני", כפי שהיא מבקשת. בדף ההקדשה היה רשום , לחניך המצטיין איתן קרן  ממפקד קורס הצלפים.

"ספר אמיתי!" קרא. הוא חש  את הווריד המאומץ  בצווארו. גם בטנו כואבת כשהוא צועק. אף-על-פי-כן לא הירפה, "רוצה לשמוע מה כתוב?" וכבר לא המתין לתשובה. פתח והתחיל לקרוא:

"עד לפני זמן קצר יחסית (ראשית שנות ה-60) נהוג היה להגדיר רסיס קטלני (המסוגל להרוג אדם) כרסיס אשר בפגיעתו הוא מפיק אנרגיה של  כ-8 ק"ג/מטר, התברר  עתה שקריטריון זה אינו מתאים למציאות, שכן קיימים גורמים נוספים אשר להם חשיבות מכרעת באשר ליכולתו של רסיס (או קליע) להרוג או לפצוע. שני קליעים או שני רסיסים, בעלי תכולת אנרגיה שווה אך בעלי צורה שונה – האחד שטוח והאחר בצורת חץ דק – יחדור החץ הדק לתוך הגוף, ויגרום לנזק פנימי חמור או אף למוות, בקלות רבה  יותר מן הרסיס השטוח. למה הדבר דומה? כאילו לקחנו שתי משקולות של 1 ק"ג, אחת משוננת וחדה בצורת יתד ושנייה צורתה כמשטח רחב, העלינו אותן לגובה של 8 מטר  והיפלנו אותן על 2  אנשים העומדים למטה. ברור שרבים  סיכוייו של אותו מסכן עליו נפלה המשקולת הצרה והחדה ל"היבקע" לשני חצאים, בו בזמן שרבים הם סיכוייו של השני לצאת בשלום או בשברים וחבלות שטחיות בלבד."

כשהרים את עיניו  מספרו, ראה את נילי נשענת אל  משקוף החדר, בידיה  צלחת הסלט,  "גמרת?" שאלה בבוז.

"רצית  שאקרא בספר רציני," הביט בה בלגלוג.

"שאלתי רק אם גמרת," שיניה נשארו הדוקות, ולחייה מתוחות וחיוורות. יפה היתה בחיוורונה.

"עוד לא גמרתי," שוב השקיע את ראשו בספר, ליחלח  את אצבעו ודפדף אל העמוד הבא. אך לרגע  שוב הרים את עיניו, וגילה כי שלושתם מתבוננים בו בדממה. דומה שיכול היה לשמוע את מבטיהם.  ילדיו כבר ישבו סביב השולחן, הצלחות לפניהם ועיניהם בו. טלי כינסה את  אגודלה לתוך פיה ואצבעה מרטה את  הגבה, רוני טלטל את רגליו בחוסר סבלנות, ונילי המשיכה להתבונן בו מסף המטבח.

"הטלוויזיה," טפח בכף ידו על מצחו, "רובין הוד!" קרא וסגר את ספרו. הוא גילגל את כסאו אל השולחן.  היתה דממה. אך רוני התפרץ: "רובין הוד  כל חץ שלו – בול!"

"פוגע, מה?" לחש איתן.

"פוגע ועוד איך, אבא!"

הוא הניח את הספר בלאט. ידע שנותר לבדו ליד השולחן. נילי כבר עוסקת בסידור הבית לקראת מחר. על איתן לשבת מול החלון, הציעה, בגלל האבק. ומדוע אינו יוצא קצת החוצה לשאוף אוויר צח. איש לא ישגיח בו ובקביו. עיני הילדים בעלילות הגבורה על המסך. "החץ  אף  פעם לא מחטיא," חוזר רוני בקול נלהב.

ונילי אמרה שחייבים למהר מפני שהערב חייבת היא לצאת. ולא תאחר לשוב, הבטיחה. ישיבות המורים בבית-הספר נקבעו כבר בראשית השנה. שעת ההתחלה ושעת הסיום. והילדים, מבטיחה נילי, לא יטרידו אותו. הם יודעים שאסור להפריע לאבא. אפילו אם טלי תרטיב במיטה, הוסיפה נילי בהתנצלות, פתאום שוב התחילה להרטיב, אבל היא תירדם שוב. ואיתן  פטור מכל דאגה.

והוא לא הזכיר לה  שהשינה לא באה אליו בלילות  הארוכים, הנמשכים.

ד

עתה הוא צלע לחדר האמבטיה. עוד עליו להתרחץ לפני שנילי תיסע לישיבה שלה. הוא לא יוותר על קצות אצבעותיה הרכות, המלטפות את פצעיו.הוא פשט את בגדיו וציפה. קירות החרסינה הלבנים  בחדר האמבטיה דמו פתאום לכותלי בית-החולים. הוא השפיל את עיניו למים . שערות ערוותו נדמו לו כזרועות של מדוזה. מדוזה, שב וכינה את עצמו בשבתו כך  בתוך מי הסבון השמנוניים הפושרים. מדוזה, לחש בשיניים הדוקות, ושב והציץ בקיפולי בטנו המצולקים. אתה בריא, איתן, דימה לשמוע את קולו של הרופא, בריא, הוסיף בליבו בהתמרמרות, בריא  כמו מדוזה ירוקה שמנונית!

 "נילי!" קרא פתאום, והייאוש נשמע בקולו. 

היא נכנסה וכרעה ליד האמבטיה.  "בואי," לחש אליה.

"הישיבה," אמרה אף היא בקול רך, כלוחשת סוד שביניהם. 

 הוא הניח בדממה את הספוג הרך בכף ידה, הרכין את פלג גופו לפנים, ידיו על ירכיו , וציפה בעיניים סגורות. 

אחר-כך פתח את ברז המים ובפנים מחייכות כיוון אליה, אך היא לא נרתעה, רק שאלה  באותו קול של לחש-סוד, איך היא תיסע ככה לישיבה.  והוסיפה , "יכולת להכין אותי, להזהיר."

"מדוזה לא מדברת," לחש וסגר את הברז.

"אל תהיה ילד רע, איתני," עדיין עמדה  מעט מרוחקת. 

מבלי לשאת את עיניו ראה את רגליה  העירומות, השזופות, המפליגות למעלה. גל של תשוקה הציף את חלציו. הוא זינק מן האמבטיה ולפת את  קרסוליה. מבעד לאצבעותיו המגששות במעלה ירכיה חש את חמימות גופה. "אני מאחרת," עדיין היססה, אך ככל שהתפתלה  בין זרועותיו גברה תאוותו.

"הילדים ישמעו," הרכינה את שפתיה אל שפתיו והוא השקיע בהן את לשונו. היא סגרה את הדלת ועזרה לו להתירה מבגדיה. "מדוזה שלי," לחשה על אוזנו והעבירה את אצבעותיה לאורך גופו עד קצות גדמיו. והוא חדר לתוכה לאט, בהיסוס,  עד הסוף.

אחר-כך שכב לצידה לאה, הרצפה בגבו, וחיוך מנצח על שפתיו.

"כסה אותי," ביקשה.

"מדוע?" התגרה בה.

"אני בוודאי מכוערת."

"אסור להתבייש  באמת העירומה," חייך , "זוכרת איך היינו מדברים?"

"שתי לידות  לא מוסיפות חן," התעקשה בחיוך.

הוא התרומם וישב והתבונן בה  אף הוא בחיוך, והציץ ברגליו.

"הצלקות על הבטן, הניתוח  הקיסרי, זה מטלי, זוכר?"  דיברה בלחש, " גדולה היתה,"  היא משכה בעדינות את כף ידו  וכיסתה בה את בטנה .

"לכל אדם  צלקות משלו," לחש בקול מבודח.

הם פרצו בצחוק, חרישי, שלא ישמעו אותם הילדים.

הסיפור פורסם לראשונה בקובץ סיפוריו של שמאי גולן "בריחות למרחקים קצרים" בהוצאת מסדה ואגודת הסופרים, 1975, שזכה בפרס ירושלים ע"ש ש"י עגנון. עתה עוּבד מחדש על ידי המחבר.

* * *

אהוד בן עזר על אוסקאר באום

מתוך היומן

2.5.1997. יום שישי. מכתב למערכת "ספרים" של "הארץ":

עוד על אוסקר באום

לדבריהם של ידידי דן ירדני (13.2) ושל נורית שחר (30.4) על אוסקר באום ברצוני להוסיף ששם ספרו בעברית אינו "ספר העיוור" ולא "נס נסוך תרדמה" אלא "עם נסוך-תרדמה", סיפור היסטורי מימי הכוזרים. הספר תורגם מגרמנית בידי מאיר מוהר, ויצא לאור, בצירוף דברים על המחבר וספרו מאת מאכס ברוד, בספריית "שחרות" של "עם עובד", תל-אביב, 1949.

העניין שלי בבאום התעורר לאחר שבחוברת "שדמות", גליון מ"ט, חורף תשל"ג, 1973, מצאתי מכתב של אוסקר באום אל ש.ה. ברגמן בשם "תוכניות לתיקון העולם" שנכתב ב-1919. בהערותיו למכתב כותב ברגמן כי אוסקר באום ידוע בעולם כאחד מרביעיית הסופרים שמאכס ברוד הציב לה מצבה בספרו הגרמני "החוג הפראגאי" (1966) – פרנץ קאפקא, מאכס ברוד, פליכס ולטש ואוסקר באום.

את "עם נסוך תרדמה" מצאתי בספרייה העירונית בתל-אביב וכתבתי עליו רשימה במדורי "ספרי דורות קודמים" ("הארץ", 23.7.1973). הבאתי בה הרבה מדברי ברוד על באום ועל "יצירת המופת של באום, ספרו האחרון" – "עם נסוך תרדמה". לדברי ברוד מתאר באום, על יסוד תעודות היסטוריות, את מדינת הכוזרים, אשר שליטה קיבל עליו את דת ישראל בשנת 733, ומתארה כמדינה של סובלנות שלא היתה כדוגמתה בכל העולם בימי-הביניים. באום רצה להראות בה דוגמה יחידה-במינה למה שמסגול לחולל כוח יצירה יהודי-מדיני אשר נישאר נאמן למוסר היהדות, מוסר ה"חלשים" ויראי-השם.

באום מת בראשית מארס 1941, לאחר ניתוח, בפראג המשועבדת לשלטון הנאצים. את ספרו האחרון "עם נסוך תרדמה" הקדיש לבנו יחידו ורעו, ליאו. ואולם ליאו לא האריך ימים הרבה אחרי מות אביו. מהיותו ציוני נלהב עלה לארץ-ישראל זמן רב לפני פלישת היטלר לפראג, וניספה בפיצוץ מלון המלך דוד בירושלים, באותה פעולה של כוח טרוריסטי יהודי, אשר אביו כה חרד מפניו בכותבו על ממלכת הכוזרים. מאכס ברוד, המספר על קיצו הטראגי של ליאו באום, מסיים באומרו כי נורה באום, אלמנתו (כניראה של הבן), שומרת את עזבונו הספרותי של אוסקר באום, הכתוב בכתב-עיוורים ומצפה לפיענוחו. סיימתי אז את הרשימה בשאלה: "מעניין לדעת מה עלה בגורלו של העיזבון?" – תשובה לא קיבלתי.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק שמיני

החייט בן-ציון לוין עולה

 עם שתי נשותיו לארץ-ישראל

בשנת 1837, לאחר שלמד תורה, מחליט בחור צעיר כבן עשרים מווילנה, בן-ציון בן יצחק-יחזקאל לוין, לעלות לארץ-ישראל כדי להינשא לאפרת, בת בן-דודו המבוגר ממנו, הרב ר' שבתאי לוין, שהתעוור בפרעות בצפת.

רבות תיארו במכתבים ר' שבתאי ואשתו הרבנית רחל בפני הוריו של בן-ציון את יפי תוארה וחריצותה של בתם-בכורתם, ולבסוף כתבו להם מפורשות כי שידוך שלה עם הבחור אליקום, בנם של חיה (אחות ר' שבתאי לוין) ושמואל שפירא – כניראה לא יֵצא לפועל מצד הנערה, והבן-דוד יחכה לאחותה הצעירה ממנה, ציפורה, שעל כן, אם מוכן בן-ציון, ברשות הוריו כמובן, לעלות לארץ-ישראל ולהשתקע בה – לו תהיה אפרת. "אשת חיל מי ימצא," היללוהָ, "רחוק מפנינים מיכרָה," ו"את עלית על כּוּלָנָה," וכתבו שאם תרצה הנערה לנסוע עימו לווילנה ולהשתקע בה, אין מניעה מצד ההורים, "ואולי מוטב דווקא כך," סתמו ולא פירשו, ובלבד שלא יהיה הדבר נגד רצונה. ואין היא-עצמה יודעת עדיין דבר מן השידוך. יעלה הקרוב-משפחה ויבוא צְפתה, והיה אם תמצא חן בעיניו והוא בעיניה, ייאמר לַדבק "כי טוב" גם על דעת ההורים משני הצדדים, שהרי לא זרים הם זה לזה.

הנסיעה ביבשה מווילנה לאודיסה, עיר הנמל על הים השחור, היתה מאמץ גדול עבור בן-ציון, ולכן התמהמה בעיר שבועות אחדים, ודמות כלתו הנערה אפרת מרחפת לנגד עיניו כשהיא מוקפת כפות תמרים ואשכולות ענבים ואלומות חיטה ושעורה ושדיה צחים כִּשְׁדֵי ונדה הליטאית החצופה ירוקת-העיניים העובדת בבית הוריו בווילנה, שהירשתה לו לגעת בחלקם העליון בלבד, והיו לו כמכוות אש בקצות אצבעותיו, ועתה פלשו אליו בחלומות שבהם נתערבבו ונדה ואפרת והיו לנקבה אחת, טומאה וקדושה, שבאה עליו  בקרי לילה ויושבת ערומה על דגלו, שמתנוססות בו אותיות ארץ הקודש, ומחליק פנימה ומוליד מזרעו גדודי שֵדים שצועדים בסך עם דגלים של קוזאקים, והתעורר בגועל-נפש על ספסל עלוב באכסניה ליד הנמל...

וגם היה עליו לחכות לספינה, ושם, בנמל – הגיעתהו הבשורה הנוראה על מות הרב שבתאי לוין, אשתו הרבנית רחל, ומי שהיתה אמורה להיות כלתו, אפרת, ברעש בצפת, ונפל מתעלף כי היה סבור שבגלל חלומותיו החטאים נקברו חיים, ודחה הפלגתו לארץ-ישראל.

אבל בן-ציון לא ויתר על חלומו להגיע לארץ-ישראל. בינתיים השתקע באודיסה ונשא לאישה את בתו הצולעת של חייט יהודי מקומי, שאצלו עבד למחייתו כשולייה. שמה היה סָלוֹבָה. הוא לא גילה לסלובה את אהבתו לאפרת, שהיה כבר כמעט משודך לה, ורק אמר שאסון קרה את קרובי-משפחתו אשר בצפת, ונותרה מהם רק יתומה אחת, ציפורה, שאין יודע היכן היא, וכי נשבע לעלות לארץ-ישראל.

בשנת 1841 החל הזוג הצעיר את מסעו מאודיסה לארץ-ישראל. תחילה הפליגו בספינה לעבר איסטנבול היא קושטא. גליו הסוערים של הים השחור טילטלו את ספינתם שבוע ימים – וכששקט הים ביום השמיני עגנה אונייתם שוב בחוף מוצאם!

סלובה ראתה בכך אות משמיים וכבר רצתה לבטל את ההפלגה ולחזור לבית-הוריה, שאותם דימתה לראות עומדים על החוף ובוכים למראה הספינה – אבל בן-ציון התעקש. אחר טילטולים רבים ומחלת-ים שעברה עליהם, אכן נכנסה הספינה למצרי הבוספורוס, עגנה בבירת הממלכה העות'מנית, ובה השתקעו שש שנים.

בן-ציון עבד באיסטנבול בתור חייט וחסך כסף להמשך הדרך כדי להשתקע בארץ-ישראל. בגדים שתפר זכו לשם טוב גם בקרב התורכים. השר יָזִיד בֵּיי החל תופר את בגדיו רק אצל בן-ציון היהודי. והיתה לו כוונה נסתרת בכך, ביודעו שבן-ציון זר בעיר ואינו שייך לקהילת יהודי איסטנבול.

יום אחד הביא את בן-ציון לביתו והכניס אותו בסודי-סודות לאגף הנשים, להרמון, כי עשיר היה יזיד ביי. הוא ביקש מבן-ציון לאמוד בעיניו את הנשים, חלקן נערות עדיין, שהיו עטופות בחלוקים, ולחקוק בזיכרונו את מידותיהן כדי לתפור להן שמלות. ומאחר שבואו להרמון הטיל שם תמיד מהומה בקרב הנשים והנערות, כי כל אחת קיוותה שיבקר אותה הלילה, עזב את בן-ציון היהודי בחברתן, יחד עם הסריס עלי איברהים מגודל השפם ורחב-הלחיים. דבר שהיה מאוד יוצא-דופן וכמעט בל-ייאמן. אולי דווקא זרותו-רוסיותו ויהדותו של בן-ציון הן שעמדו לו, כי שום מוסלמי לא היה עובר את הסף ונותר בחיים.

ההרמון הכיל אולם גדול ובמרכזו מזרקת מים חיים עשוייה שיש ירקרק בתוך בריכת שיש עגולה, בדיוק מתחת לכיפת הגג, וסביב היו ספות שעליהן השתרעו בנות-הבית ובילו את זמנן. המבוגרות עישנו נרגילה. הצעירות לעסו אגוזים, פיסטוקים, פרוסות מלפפונים, חלווה, רחתלוקום וציחקקו. קומקומי תה עמדו על גחלים לוחשות וספלונים עברו מיד ליד. המנגל שימש גם לחימום. בנשים היו כמה צ'רקסיות יפהפיות וגם כושית, ארמנית, נובית, גורג'ית, איטלקייה ובולגרייה. כולן ניקנו מהוריהן או נחטפו, חלקן ממרחקים. ביבר של נקבות אנושיות שכולן עברו בהצלחה את מבחן הפות, אף לא אחת תורכייה.

מן החדר העגול המרכזי, שקירותיו שובצו מראות, הובילו פתחים למסדרון עגול ובו דלתות לתאי הנשים, הכול כמעט כמו במנזר, רק שהריהוט עשיר ובהיר יותר, המיטות רכה, הכרים מצופים משי, והעבודה אינה לשם שמיים אלא לכבוד האדון בשר-ודם, יזיד ביי.

אחת-אחת העביר עלי איברהים את הנשים לפני בן-ציון, ולא הקפיד ביותר על פרטיותן אלא חשף את צפונותיהן בנדיבות וגם הירשה לבן-ציון לקחת מהן מידות בפועל ולא רק באומדן העין מרחוק, ולרשום אותן על דף נייר, שהיה יקר-המציאות.

ראשו של בן-ציון הסתחרר עליו בעת המדידות הממושכות בגלל ריחות הבשמים, שדיהן המבצבצים בחופשיות של הצעירות, והערוות מרוטות-השיער של המבוגרות, כותנות המשי, הסנדלים הרקומים, ויתירה מכך – היתה לו הרגשה שבואו להרמון הטיל בו מעין התעוררות, וחרף טבעת הקידושין הפשוטה שענד, קרצו לו הנקבות, ניסו להתחכך בו שעה שמדד אותן, זקפו פטמותיהן לקראת מעילו הכהה, והוא חש כעומד להתעלף, כמו כאשר נודע לו באודיסה על מותה של אפרת ברעש בצפת.

והמעניין הוא שעלי איברהים כלל לא גער בנשים וכניראה היה רגיל לשתף פעולה עימן נגד בעליו בהעלימו עין ממעשיהן. אחת מהן לחשה לבן-ציון כי עלי איברהים לא איבד את הכוח-גברא שלו, למרות סריסותו, ובחשאי הוא מרשה לפילגשים לשחק באברו וגם לספק את רעבונן הגדול לגבר, כי אברו של עלי איברהים גדול וחזק משל אדונו. אמנם קוצץ הוא מלפפונים לפרוסות, כמצוּוֶה על סריסי ההרמונות ברחבי עות'מניה – כדי למנוע תשמיש מלפפון בערווֹת פילגשים מורעבות שאינן נקראות לאדון, ואולם מלפפונו שלו...

בשוב בן-ציון לביתו בער עליו יצרו כתנור, כאילו בבית-זונות ביקר, והתנפל על סלובה הצולעת ובעל בה את כל נשות ההרמון כאחת. תשעה חודשים לאחר אותה מדידה ראשונה של נשותיו ופילגשיו של יזיד ביי בהרמון, נולד לבן-ציון בנו-בכורו יחזקאל, והוא חשש כל הזמן כי מבולמוס ההרמון שתקף עליו, תיוולד בת, או שיהיו בבן סימנים של אישה.

יום אחד הביא שמלות למדידה, ומשכה את תשומת ליבו נערה שחורת שיער ושחומת פנים במקצת, רזה מאוד, כאילו רעבה ללחם שבועות רבים. על פניה הנאות הבעת ציפור נפחדת כלואה בכלוב. הנערה השתדלה להישאר אחרונה בקירבתו כאשר לקח את מידותיה, ואז לחשה לו בתורכית בלולה באידיש שהיא יהודייה, שמה מירל'ה ובבית יזיד ביי קוראים לה בשם נג'ימה. אביה נסע לארץ-ישראל ועקבותיו נעלמו. אחרי שנים אחדות החליטה אימה לקחתה איתה ולצאת מאודיסה לארץ-ישראל בעקבות האב. תחילה הפליגו לאיסטנבול. כאן נשדד כספן המועט והן שקעו בעוני ובייאוש. האם מתה מצער ואילו מירל'ה, שנותרה יתומה ללא קרוב וגואל, מצאה עצמה בהרמונו של יזיד ביי. הנשים אמרו לה כי הביי מחכה שתשמין קצת כדי שיקרא לה אל מיטתו ותיתווסף גם היא על נשותיו-פילגשיו הרבות וגם יכפו עליה להתאסלם, והיא, חרף רזונה שבא ממחסור במזון, משתדלת להערים עליהן ולמעט באכילה כדי שהביי ימאס בה. ואולם מזלה הוא שנמכרה ליזיד ולא לבית-זונות.

דבריה היו מהלומה לבן-ציון. מה עוד שמירל'ה-נג'ימה הפצירה בו בדמעות ובאידיש שיעזור לה להימלט, והוא ידע היטב שבכך הוא מסכן את חייו וחייה של סלובה אשתו ומי יודע אם בכלל יצליח.

 חודשים חלפו. בנו נולד. נג'ימה-מירל'ה נותרה רזה ובתולה בהרמון של יזיד בי, ומדי ביקור היתה שבה ומפצירה בבן-ציון שיעמוד בהבטחתו להציל אותה. באחת ההזדמנויות, כאשר הסתיר אותם פרגוד עשוי פיתוחי-עץ, נצמדה אליו בגופה הצעיר שהיה כעלה נידף אך חרף רזונו התברך ביופי רב ובתואמות האברים, וגם שדיה נכונו לה כראוי, וביקשה ממנו, והפעם בתורכית שבה שלטה היטב – שיישאנה לאישה, כדרך היהודים החיים במדינות המוסלמים. בן-ציון הזדעזע מקירבתה, בקושי ניתק עצמו ממנה, מה עוד שהפילגש פָרְהוּז הציצה מעבר לפרגוד בקריצה מגונה, כמבקשת להשתתף בשמחתם, וכאשר חזר אל סלובה אשתו הצולעת דש בה ודש בה את ייצורי-גווה של נג'ימה-מירל'ה, ולולא היתה מניקה עדיין את יחזקאל, היתה מתעברת פעם נוספת.

יום אחד נקרתה לבן-ציון הזדמנות אשר מעודו לא האמין כי תיקרה לו. בעת המדידה נכנס יזיד ביי, ניגש בנוכחותו לנג'ימה, סטר בכוח פעם ופעמיים על לחייה הרזות עד שנפלה לרצפה ואמר:

"בן-ציון ידידי, מה היית עושה לאישה סרבנית שאינה מעלה בשר על עצמותיה ואינה רוצה לגרום קורת-רוח לאדוניה."

גם ביודעו את הסכנה לא היסס בן-ציון לומר: "הייתי מגרש אותה. היא אינה ראוייה לך, יזיד ביי."

"ואם אתן לך אותה, תיקח?" בחן אותו יזיד ביי בבמבט ערמומי.

בן-ציון חשש ממלכודת, ולא ידע אם יודע יזיד ביי שנג'ימה יהודייה בשם מירל'ה. לכן שתק, חרף מבט עיניה המפציר של מירל'ה, שטרם קמה.

"אתן לך אותה בחינם," אמר יזיד ביי, "ואפילו לא אפחית משכרך על הבגדים שאתה תופר לנשותיי, בתנאי אחד."

"ומהו?"

"שתישא את נג'ימה לאישה ושתהיה תלוייה על צווארך כל ימי חייך!"

בן-ציון סירב בתקיפות שגם נבעה מפחד אם כי חשק מאוד בנג'ימה. "אם אתה עומד על כך, אני מוכן," אמר לבסוף כמי שכפאו שד, למרות שידע כי המצווה של הצלת נפש אחת מישראל היא כאילו הציל עולם ומלואו, וכי פיקוח הנפש שבהצלתה של נג'ימה דוחה איסורים שברגיל לא יעלה על הדעת לעבור עליהם.

וכך היה. עוד באותה שעה קמה נג'ימה-מירל'ה, ארזה את מעט מטלטליה במטלית-בד גדולה, עטפה עצמה ברעלה גדולה שרק העיניים מציצות ממנה והיא מכסה גם את מרבית גופה הצנום, ויצאה עם בן-ציון לביתו. הם לא החליפו מילה במשך כל הדרך, וגם השתדלו שלא למשוך תשומת-לב רבה מדי, אולי שלח אחריהם יזיד ביי מרגלים. אולי פרהוז ברוב קינאתה הסיתה את הסריס עלי איברהים?

רק פעם אחת שאלה אותו מירל'ה-נג'ימה:

"הוא אינו עומד למכור אותי לזנות?"

"לא! חס ושלום! מה זה עלה על דעתה? הלא יהודים אנחנו!"

"והוא יביא אותי לביתו?"

"כן."

"אשתו ודאי תזרוק אותי לרחוב. תאמר שתורכייה אני. ואם לא היום, אז מחר או מחרתיים!"

"בשום אופן לא! הבטחתי ליזיד ביי, ואסכן את ראשי ואת פרנסתי אם לא אעמוד בהבטחתי ואם לא תהיי אישתי."

"ואולי נברח מכאן? כל המשפחה?"

"אין צורך. ממילא אנחנו בדרך לארץ-ישראל, ובעוד זמן לא רב ארבעתנו נפליג אליה בספינה."

"יש לך עוד אישה?"

"לא. הרביעי בחבורתנו יהיה בני-בכורי יחזקאל."

בדמיינו את יופייה של נג'ימה-מירל'ה מתחת לרעלה, הרהר בן-ציון שאולי הבן בא לו בזכות ההרמון של יזיד ביי. סלובה היתה אישה גדולה, מסורבלת, צולעת ולא נאה, והוא היה יכול לבוא עליה בכוח גברא שלו רק אם דימיין לעצמו מישהי אחרת תחתיה, כלומר תחתיו, וההרמון של יזיד ביי הצית את דימיונו רבות.

סָלוֹבָה קיבלה את האורחת בפליאה אבל בן-ציון הסביר שמדובר בפידיון שבוייה ובפיקוח נפש, שאחרת היתה בת ישראל כשרה נאנסת לגוי ונשארת בהרמונו על ימי חייה, דבר לא הסתיר מפניה, לבד מאהבתו הגואה למירל'ה.

סלובה הקצתה לנג'ימה-מירל'ה מקום במיטבח והירשתה לה לטפל בתינוק יחזקאל. תחילה לא האירה אליה פנים במיוחד, אך גם לא הזעיפה, כי טובת-לב ותמימה היתה. היא פיטמה את ה"כלה" בתבשיליה, כי גופה של נג'ימה-מירל'ה כמעט נעלם, כאילו שכחה כיצד אוכלים. סלובה היתה אישה פשוטה וחרוצה, אך הכול באיסנטנבול היה עדיין זר לה, בעיקר התורכית. ליד נג'ימה-מירל'ה היתה כבת-כפר פשוטת-הליכות לעומת עירונית מלידה. עד מהרה למדה להעריך את כישרונותיה וזריזותה של ה"כלה" דלת הגוף וחדת הלשון, בעיקר בתורכית. כשהיו הולכות עטופות ברעלות כמנהג המוסלמיות לקניות בבאזאר המקורה, קפאליצ'ארסי, שברובע אמינונו ובשוק תבלינים המצרי, מיסיר צ'רסיסי, שמתחתיו, היתה סלובה הצולעת נדהמת כל פעם מחדש כיצד יודעת הצעירה לעמוד בתקיפות על המקח, לגעור היכן שצריך, וגם לחייך ולומר דברים שריככו את שומעיהם עד שהיו מוכנים, כביכול, לתת להן את מרכולתם במתנה.

הימים חלפו. ה"כלה" יצאה מרזונה ויפתה עוד יותר, והיתה מתרפקת על התינוק ועל סלובה ועל בן-ציון ויושבת על ברכיו כאילו היתה בתו וגם למדה מהר את עבודת התפירה והיתה עוזרת להם בעבודתם. נותר רק למצוא רב ספרדי שיסכים לחתן אותה עם בן-ציון בטרם ידרוש יזיד ביי להחזירה אל הרמונו. ולא היה הדבר קל כלל ועיקר כי רבני איסטנבול ובראשם החכם-באשי לא נטו להתיר ריבוי נשים כדרך המוסלמים, וגם חששו ממה יגידו הרבנים האשכנזיים בערי אירופה.

כל פעם שבא בן-ציון לתפור בגדים חדשים ליזיד ביי ולנשות הרמונו, חקר אותו יזיד ביי אם נשא כבר את נג'ימה המוסלמית לאישה או שמבקש הוא להחזירה להרמון. ובעינו קרץ, כיודע שבן-ציון לא היה מסכים לקחתה אליו לולא ידע שיהודייה היא. פעם אף שאל מתי החג שיהודים אוכלים מצות, ואם יוכל החייט להביא לו אחדות כי חפץ הוא לדעת את הטעם.

הזמן דחק, ואז גילה יהודי אחד לבן-ציון שנמצא באיסטנבול רב ספרדי מארץ-ישראל, משולח סניור עוזיאל בעל שם, בשעת הצורך הוא מעמיד חופה ומסדר קידושין ואומרים שאינו בודק בציציות. אפשר למצוא אותו בסביבות הנמל, שם הוא מקווה לפגוש נוסעים אמידים, גם שלא מבני-דתנו, ולהציע להם את הדרכתו ברחובות העיר, בשווקיה ובאכסניותיה.

הדוכנים ליד הנמל הסריחו מצליית דגים על האש, ישר מסירות הדייגים. ספינה באה מביירות. גמלים עלו וירדו בגרון נטוי מסימטאות הבזאר הגדול ועד לנמל. ספינות גדולות וקטנות, ועשרות סירות, שטו על הבוספורוס וקיימו את הקשר בין אירופה לאסיה בממלכה העות'מנית. בן-ציון מצא את משולח סניור עוזיאל שחור הזקן, שאותו הוא ודאי צובע כי ניראה כבר כבן יותר משבעים, קבע עימו את  מועד החתונה ולא כיסה ממנו כי הוא לוקח אישה נוספת על אשתו. משולח סניור עוזיאל היה עסוק מאוד במשפחה של יהודים שזה עתה ירדו מהאונייה, ודיברו עימו אידיש, והוא רק ביקש לדעת אם לא מוסלמית היא הכלה. בן-ציון הבטיח לו שהאידיש שוטפת בפיה יותר מן התורכית.

"והיא אשכנזייה או ספרדית?"

"והרי האידיש?"

"אין זה סימן. יש גם פְרֵנְקִנְיוֹת מדברות אידיש, כמוני, גם ספניולית, גם איטלקית, גם צרפתית, גם ערבית ותורכית, וכמובן עברית." התפאר והמשיך, "וצריך לדעת אם אינה בתי או נכדתי."

"אינך יודע מי הן בנותיך ונכדותיך?" התפלא בן-ציון.

"רבות זרעתי בִּשְׂדות בּוּר, וגם בְּשָׂדות חרוּשוֹת ביקרתי ועוד כוחי במותניי!" התפאר המשולח כמי שהציל נפשות מישראל ומגיע לו ישר-כוח על תנובת זרעו. 

החתונה נערכה בהקדש של קבצנים, כי לא נמצא קהל אחר. הכלה באה עטופה ברעלה שחורה. בן-ציון לבש את חליפתו הטובה. סלובה נותרה לשמור על יחזקאל הקטן בבית, וקרובי-משפחה אחרים לא היו. לקבצנים הוגשו שקדים, רחת-לקום, פרוסות לחם, ותה חריף. במהלך הטקס, כאשר שמע משולח סניור עוזיאל כי שם משפחתו של בן-ציון איננו החייט, אלא לוין, הזכיר כדרך יהודים את הלוִינים שהכיר בנדודיו עד שהגיע לר' שבתאי לוין המנוח מצפת, ומה רבה היתה פליאתו לשמוע שבן-ציון הוא בן-דודו של ר' שבתאי, ומה רבה היתה פליאתו של בן-ציון כאשר התברר לו שלא רק את האב והאם אלא גם את אפרת הכיר משולח סניור עוזיאל, ויותר משהקדיש זמן לטקס הנישואין הירבה בדברים על משפחת לוין האומללה.

יותר משנרגש בן-ציון מכלתו הטרייה, שעכשיו, לאחר שהתחייב לתת לה שארה, כסותה ועונתה, היא מוּתרת לו במגע – היה כנדהם מסיפור חייה של אפרת. משולח סניור עוזיאל בעל שם, שלא ידע על השידוך הראשון, לא היסס לפרט את מוזרויותיה של הנערה, סבור שבן-ציון אמור לדעת מקצתן, גם מה שאולי אירע לאפרת אצל חסן בן הקאדי בפרעות, ובליל ההדלקה במירון. רק על הצגת צבי"ק לעיניה במיטבח, לא סיפר, כי לא רצה להצטייר כבעל-עבירה זקן, תואר שבהחלט היה ראוי לו, הוא ואברו גם-יחד.

בן-ציון החל חושד שמא עניין השידוך שהוצע לו לא היה ביושר לב. אולי רצו הקרובי-משפחה לגול את חרפת בתם והעדיפו שיבוא הבן-דוד מרחוק ויקח אותה למקום שאין יודעים עליה דבר? אבל כבר לא היה עם מי לבוא חשבון כי כולם ישני עפר בחוֹרָבוֹת צפת. וכנגד זאת, מדברי משולח סניור עוזיאל התרשם שאפרת היתה נערה בלתי רגילה ביופייה ובחוכמתה, וגם נפש גדולה ועמוקה היתה לה.

כזאת ועוד הרהר בפוסעו, ובמרחק שתיים-שלוש פסיעות ממנו נג'ימה-מירל'ה עטופה ברעלה שחורה וטבעת נישואין פשוטה על אצבעה. הוא-עצמו הסתפק בטבעת אחת לשתי הנשים. גברות מכובדות לא ניראו בסימטאות העיר, וכדי שלא לעורר חשד הביאו עימם סל גדול, שאותו נשאה אחריו הנערה על ראשה, כאילו עם משרתת הבית הוא חוזר מהשוק.

בבית הוחלט שדבר הנישואים יישמר בסוד, וכי מכל בחינה שהיא, גם חיי האישות, נג'ימה-מירל'ה לוין אינה אשתו אלא אחותו הצעירה של בן-ציון, שנילוותה אליהם בדרכם לארץ-ישראל. אם מחמת הסכנה הסתיר אברהם אבינו מפני פרעה ששרה היא אשתו וקרא לה אחותי, מדוע לא יעשה כן בן-ציון החייט מאודיסה שהציל יהודייה משמד ומחשקנותו של יזיד ביי גם יחד?

לאיסור שחל עליו להתקרב לאשתו הצעירה הסכים בן-ציון בלית-ברירה ובנפש חצוייה. נתערבבו בדימיונותיו דמות אפרת היפה המתה ברעש האבנים בצפת עם נג'ימה-מירל'ה שבאה לתקן את העוול שנעשה לו בשידוך המקולקל ותפסה מקומה של הנערה הגלילית. וגם אופייה של נג'ימה-מירל'ה לא הקל עליו. בתולה אולי היתה אך לא תמימה. החיים בהרמון, בחברת נשים ופילגשים ספוגות חושניות ועסוקות כל היום במשחות, בתמרוקים ובשיקויי-אהבה, ובטיפוח אברי גופן, לימדו אותה רבות. ובייחוד היתה מגרה את בן-ציון בדברה איתו תורכית, שפה שהוא כבר רכש בה שליטה, אבל סלובה לא הצליחה לרוכשה, לבד משמות ירקות ולחם ודגים ומטבעות תורכיים ובעלי-מלאכה בשוק, ולכן יכלו נג'ימה-מירל'ה והוא לדבר בה כשפת-סתרים מפני סלובה גם בגלוי, כזוג נאהבים.

בלילה הראשון שכב בן-ציון שקוע במחשבותיו ליד אשתו הגדולה סלובה. לא כך תיאר לעצמו את ליל נישואיו השני. סלובה היתה שקועה בשינה עמוקה כי עול הטיפול בילד וגם בבית היה כבד עליה, והיום לא היתה לה עזרה מצד הכלה הצעירה, נג'ימה-מירל'ה, שמדבריה הבין כי הנשים בהרמון של יזיד ביי היו מסוֹלְלוֹת זו בזו, כלשון התלמוד במסכת יבמות, ובפירוש רש"י נאמר שאלה הן נשים ששוכבות זו עם זו כדרך תשמיש זכר ונקבה – משפשפות נִקבתן זו לזו. וקובע רש"י כי סילול תשמיש ותאוות אביונה [אורגזם. – ממני, המלביה"ד] זו לזו פוסלת אותן מלהינשא לכוהן גדול, שכן אישה שסוֹלְלָה כבר אינה נחשבת "בתולה שלמה" – אבל הוא, בן-ציון לוין, לוי הוא, לא כוהן, ומה דינו? ומה דינה של נג'ימה-מירל'ה כלפיו, בתולה היא או לא? 

לפתע חש דיגדוג באוזנו השעירה. תחילה חשב שזהו זבוב, אך התברר שזו נוצה. ניסה לדחות אותה מעליו בעודו חצי ישן, וחש יד מרימה את שולי שמיכתו, ואצבעות נוגעות קלות במבושיו. הוא נלפת. הייתכן?

כן. נג'ימה-מירל'ה באה לתבוע ממנו את עונתה, שהרי בסיפוק שארה ובייחוד כסותה, לא היתה שום בעייה במשפחת החייט. הוא ניסה לנער עצמו ממגע אצבעותיה אבל היא תפסה באברו ולא הירפתה ממנו עד שתפח וגדל. וכל זה כמטחווי שמיעה מסלובה הישֵנה לבטח ואינה חושדת במאום.

"הוא התחייב בפני אלוהים ואדם לספק את כל צרכיי," הדגישה את המילה שלפני האחרונה, "ועתה יבוא בבקשה עימי למיטבח, אחרת אצעק ואעיר את אשתו הראשונה."

לא היתה לו ברירה אלא להימשך אחר ידה התופסת באברו אל המטבח הקטן, שבדוחק נפרש בו מזרן סמרטוטים ושיירי בדים מעבודת החייטות – עבורה לשינה. היא נשכבה על צידה, הרימה את שמלתה, חשפה בפניו את אחוריה הרזים, וביקשה ממנו להצטופף עימה מאחור, כשתי כפות הדוקות זו לזו.

"והלא אמרנו שתהיי כאחותי, ובבואנו לארץ אתן לך גט כריתות ואדאג לך כמו אחות, להשיאך לבעל," רעד קולו בפחד, בתחושת חטא ובציפייה לתענוג נעלם.

  "מה יהיה בעתיד אינני יודעת," עברה ללחוש לו בתורכית, "ובתוליי אשמור למי שאחליט, ואם יבטיח שאהיה בגלוי אשתו, אתן אותם לו. אבל בלילות זקוקה אישה לגבר שידוש בשרה כמורג ויתקע בה. גם עלי איברהים השחור היה עושה בנו ככה בלילות. בתולות בועל מאחור. פילגשים שיזיד ביי כבר בא עליהן, תוקע מלפנים. שהרי סריס הוא. ואף שכוח-גברא שלו לא נפגע, אין הוא יכול להזריע אישה."

"אבל להפוך שולחן זה אסור ליהודי, מהתורה!"

"ולבייש כלה אינו חטא גדול יותר!"

"ועלי איברהים, מה פתאום שחור?"

"שָׁחור התותח שלו, אילו ראה בן-ציון, היה מתעלף! ועכשיו ייכנס אליי בבקשה מאחור כמו הוד-מלכותו סולטאן איברהים, שהיה אוסף בגני ההרמון את עדר הבתולות שלו, מצווה עליהן להתפשט, לקפץ על ארבעתן כחיות והוא דוהר ביניהן צוהל כסוס אונס בתולה זו או אחרת מצליף בה או מצווה שתתנגד לו כסוסה פראית... ואם מותר לכבודו הסולטאן..."

"מניין את יודעת?"

"סיפרו בהרמון של יזיד ביי. יום אחד רצה סולטאן איברהים לחדש את הרמונו, ובמקום לשלוח את הפילגשים הוותיקות לארמון הישן ציווה לקחת מאה ושמונים מהן, להלביש על ראשיהן שקים ולזרוק אותן לבוספורורס!" – ובדברה סכה טיפות אחדות של שמן זית על הכפתור שלה ופערה אותו באצבעותיה –

"והלא 'בתולה שלמה' את כבר לא, והדין, אומר רש"י..."

"ישתוק..."

"שאז מותר..."

"אני לא רֶבֶּה שלו..."

 – ועד מהרה היה בן-ציון תקוע בה עד הביצים שלו שהתנדנדו בשיפולי אחוריה, והיא ביקשה ממנו שלא למהר בסיום, שגם זאת למדה מחברותיה המסוללות זו בזו בהרמון, וחנקה את אנחות התענוג שלה, שכמותן לא שמע מימיו אצל סלובה, עד שלא היה יכול להתאפק עוד ועבר על איסור חמור והזריע בחלחולת שלה זרמת תאווה רבה.

ועדיין לא הירפתה ממנו אלא הביאה אצבעותיו שישחקו באותו פתח בגוף האישה דמתקרֵי' ערווה, שמעודו לא העז לגעת בו אצל סלובה הצנועה – עד שהשמיעה קולות כְּיוֹנים הומות וחשב שכישוף בעלי-כנף נכנס בה, ואמרה לו שהמצווה 'נטילת ידיים' לימדו אותה הנשים בהרמונו של יזיד ביי, שהיו מלטפות זו את זו ומבקשות גם מעלי איברהים השחור לטבול אצבע עבה בפִּיזדה שלהן, והסריס מחייך ממלא כל דרישותיהן ברצון, אפילו לשתיים יחד, או בשתי ידיים לאחת, ובלבד שלא תסבולנה מחסור באהבה.

"אתה מורט תרנגולות בשנתך?" שאלה אותו למחרת סלובה.

"לא. מדוע?"

"מצאתי נוצה במיטה שלך!"

בן-ציון לא נזקק פעם נוספת לנוצה באוזנו או לדגדוג במבושיו אלא מעצמו היה נישאר ער עד שהחלו נשמעות ברמה נחרותיה של סלובה, שבעלת חזה גדול היתה, ומיד מתגנב למזרן הסמרטוטים של נג'ימה-מירל'ה ומענג אותה שעה ארוכה ומשחת זרעו לריק בחלחולת ההדוקה שלה, שנפערת לעומתו כפות של אישה מנוסה. לא פעם ניסה להפוך אותה ולבוא עליה כדרך גבר באישה, יהא אשר יהא, אפילו תלד לו בן או בת, שהרי על פי דין "בתולה שלמה" היא כבר לא. אבל נג'ימה-מירל'ה היתה לא רק חושנית ומנוסה בתענוגות כזונה, אלא גם מחושבת מאוד, ובשום אופן לא הניחה לו לבוא עליה כדרכה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ההתקדמות התקשורתית המרשימה [בייחוד בעיתון "הארץ"] של שונאי ישראל מזן "המזרחיים החדשים", והדמגוגיה ההזויה שלהם, שכוללת כנראה גם חידוש עלילת הדם של חטיפת יהודי תימן מבית מדרשו של "הרב" עוזי משולם – עלולה להביא גם להצדקת רציחתו של רבין ה"אשכנזי" בידי החרא הקטן ממוצא "תימני", שכמובן היה נאלץ לרצוח את רבין  בגלל העוול שנגרם ל"מזרחיים" – ולכן ה"אשכנזים", הם, אנחנו – ולא הוא – הם-הם האחראים לרצח!

* מתוך היומן: 29.8.1996. יום חמישי. לפנות-ערב אני הולך לים. בדרך עובר ליד חצר, בשדרות בן-גוריון, שבה עומדת בחורה ומקשטת בבלונים ובסרטים מכונית להסעת זוג לחתונה. אני תוקע נאד שקט ובו-ברגע נשמע קול ירייה – תחילה אני סבור שאני השמעתי אותו – אבל מתברר שהתפוצץ בלון!

* חשוב מאוד! להסיר את כל הגבלות הייבוא על מוצרי מזון ועל שלל מוצרים אחרים שמיוצרים בישראל – ולכן מחירם יקר מאוד. אמנם עשרות מפעלים ייסגרו. רפתות יבוטלו. עשרות אלפי מובטלים חדשים ייפלטו ממעגל הייצור – אבל בדמי האבטלה שיקבלו הם יקנו את מוצרי הייבוא הזולים, מזון וגם מגבות – גם ממדינות שיש בהן עבודת ילדים ועבדות-למעשה, וככה כלכלת ישראל תינצל!!! – הידד למנוולים, לשקרנים ולמוליכי השולל! ישראל לא צריכה לייצר כלום כי הכול יקר כאן! יש לנו גז טבעי והי-טק ותעשיות ביטחוניות – ומזה כולנו יכולים לחיות ואפילו בזיל-הזול!

* בואו לברלין, העיר שמייצרת יהודים ייקים משכילים מחומר גלם אנושי של ישראלים, גם  "מזרחיים", שמהגרים אליה בגלל קיפוח עדתי ששיאו היה פרשת הילדים "חטופי תימן" – – ואשר כחלק מתהליך הטמעתם התרבותי של אלה, היורדים הישראליים, בתרבות הייקית התרבותית החדשה הזו – הם מזיינים גרמניות וחוגגים על ספלי בירה את ה"אוקטובר פסט" במינכן – יחד עם טורקים ואפריקאים שחורים לבושים בגדי-חג באוואריים עם נוצות בכובעים! – הו היטלר, מי יגול עפר מעיניך ותחזה בקוסמופוליטיות הגזעית של הרייך בן אלף השנים שלך, וגם בהתחדשות היהדות המתבוללת על אדמת גרמניה שלך!

* בראיון החשוב של הסופר החשוב אשכול נבו עם הסופר החשוב עמוס עוז במסגרת יחסי הציבור החשובים להם זוכה רק סופר חשוב ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" (24.10) לרגל צאת ספרו החשוב, שלישי אולי רק לתנ"ך ולברית החדשה, שמו "הבשורה על פי יהודה" – שואל הסופר החשוב אשכול נבו את הסופר החשוב עמוס עוז:

"קולך הציבורי נשמע פחות בקיץ האחרון."

והסופר החשוב עמוס עוז עונה לו:

"לא כתבתי מאמרים בקיץ הזה כי הייתי בבתי חולים."

ואנחנו שואלים – האם ח"ו היה מצב בריאותו של הסופר החשוב עמוס עוז מעורער כל כך בקיץ האחרון שהצטרך להיות בבתי חולים ולא היה יכול לכתוב מאמרים – או שהוא רומז שהיה עסוק בבתי חולים בביקורים אצל פצועי מבצע "צוק איתן"?

סתם ולא פירש.

ובהמשך הוא אומר: "אילו היתה מדינה פלסטינית חופשית בגדה, בלי מחסומים, בלי השפלות, בלי תג מחיר, בלי מתנחלים שמשמידים יבולים, ואילו היו עצמאות ופרוספרטיטי ברמאללה ובשכם, עזה היתה עושה לחמאס מה שהרומנים עשו לצ'אושסקו, כי היא גם היתה רוצה, זאת היתה הדרך למנוע את המלחמה הזאת. זה מה שלא עשינו. זה החטא שלנו."

תגידו, איך אפשר להיות גם סופר חשוב כל כך – וגם אוויל שכזה? הלא את פרס נובל, לצערנו, הוא כנראה כבר לא יקבל. אז למה לו להגיד שטויות חנפניות כאלה!? הלא אפילו דברי הטיפש ג'ון קרי כבר נראים חכמים לעומתו.

* מתוך היומן, 24.12.1996. יום שלישי. שיחה טלפונית עם סמי מיכאל. הוא אומר שהוא נוהג לומר לערבים, בשפתם:

"אתם לא מבינים שאם ישראל לא תתקיים, גם אתם לא תחזיקו מעמד כאן? האיסלאם הפונדמנטאליסטי יחסל אתכם?! אנחנו ההגנה שלכם מפניו. אנחנו מאפשרים לכם לחיות חיים מודרניים, בעצם נוכחותנו באיזור. רוב הערבים הנוצרים כבר ברחו מכאן לארצות אחרות בעולם."

ועוד אמר שידידיו הערבים הנוצרים בחיפה אמרו לו שאם יחליט לעלות על המטוס ולעזוב משום שאנחנו הפכנו למיעוט בארץ, שיגיד להם קודם – ויעזבו יחד איתו, כי גם להם אין סיכוי כאן בלעדינו.

* * *

גיליון 988 מופיע מוקדם מהרגיל אור ליום ראשון, 26.10.14.

גיליון 989 יופיע במהלך יום חמישי, 30.10.14.

לידיעת שולחי המאמרים, הסיפורים והשירים

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נמסר אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,532 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל