הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 989

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' בחשון תשע"ה, 30 באוקטובר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אַגָּדָה תַּאיְלַנְדִּית. // עמוס גלבוע: 1. ההתפרעויות בירושלים מהוות חלק מאסטרטגיית "ההתנגדות העממית" הפלסטינית. 2. ממשל אובמה, כגננת בגנון, מתנקם בשר הביטחון שלנו. // עמוס אריכא: 1. מאחורי הקלעים של פרשת פינטו. 2. ראובן – צייר נשמת הארץ. // רות ירדני כץ: הכומר ביל. // אלי מייזליש: 1. אבנים על הרכבת הקלה? התפרעות שיש לעקור מהשורש. 2. למה לא יהיה שלום עם הפלסטינים ולמה לא תהיה להם מדינה. // אורי הייטנר: צרור הערות 29.10.14. // במלאת 120 שנה להולדתה – ערב ביד לבנים בפתח תקווה שנערך במלאת 100 שנה להולדתה של אסתר ראב, מתוך היומן של אהוד בן עזר, אפריל 1994. [פרסום חוזר]. // מהרן פרהדיאן: נא לא לגעת בפירות. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק תשיעי: לקראת הנסיעה לארץ-ישראל הוכיח יזיד ביי את גודל נפשו. // ממקורות הש"י.


 

 

* * *

יוסי גמזו

אַגָּדָה תַּאיְלַנְדִּית

 

בְּתַּאיְלַנְדּ הָאֶקְסוֹטִית, בַּצָּפוֹן הַמְּיֹעָר

נוֹסְקִים הָרִים רָמֵי-קוֹמָה אֶל גֹּבַה הַשָּמַיִם

וּפֹה וָשָם חוֹצִים אוֹתָם אוֹ עֵמֶק אוֹ נָהָר

הַמִּתְנַקֵּז לַ"צָ'אן פָּרָאיָה" (שְמוֹ שֶל מַפַּל-מַיִם).

 

שָנִים רַבּוֹת, בִּצְלֹף גִּשְמֵי-הָעֹז שֶל הַמּוֹנְסוּן

בִּקְּשוּ יוֹשְבֵי הָהָר מִן הַמּוֹשֵל שֶגָּר בָּעֵמֶק

עֶזְרָה מִפְּנֵי מִטְרוֹת-הַזַּעַף שֶעוֹד שוּם אִכְסוּן

שֶל בִּקְתּוֹת-עֵץ בָּהֶן שָכְנוּ, בִּשְטֹף שִפְעָה זוֹעֶמֶת

שֶל מַיִם, לֹא מָנַע אֶת אָבְדָנָם שֶל אֲלָפִים

מִשֶּטֶף קַטְלָנִי וְרִשְעוּתוֹ כִּבְדַת-הַלַּחַץ

שֶמּוֹטְטָה אֶת בָּתֵּיהֶם כְּבִנְיְנֵי-קְלָפִים

וְדָנָה אֶת לְכוּדֵיהֶם לְמוֹת טְבִיעָה וּמַחַץ

בְּהַנְחִיתָה בְּלִי חוּס עַל יוֹשְבֵיהֶן שֶל הַבְּקָתוֹת

יַתְמוּת וְאַלְמָנוּת וּשְכוֹל – אַךְ הַמּוֹשֵל, אַפָּתִי

שָלַח צְרוֹר תַּנְחוּמִים עַל הַגְּוִיּוֹת הַמּוּמָתוֹת

בְּהַרְהֲרוֹ "זֶה לֹא עִסְקִי", אָדִיש וְלֹא אִכְפָּתִּי.

 

רָאוּ יוֹשְבֵי הָהָר כִּי לֹא יָחוּש לְהַצִּילָם

אוֹתוֹ מוֹשֵל כּוֹשֵל וּמְפַשֵּל וּנְטוּל כָּל חֵפֶץ

לִפְעֹל לְמַעֲנָם – וּכְשֶפָּסַק לְאַמְלְלָם

מַבּוּל-הַזִּלְעָפוֹת, עָקְרוּ בְּכוֹחַ חָמְרֵי-נֶפֶץ

גּוּשֵי סְלָעִים בָּהָר וְחִיש, בִּמְקוֹם בִּקְתּוֹתֵיהֶם

שֶהַמּוֹנְסוּן נִפֵּץ שָם לִרְסִיסִים כְּשִבְרֵי חֶרֶס

בָּנוּ מֵאוֹתָהּ אֶבֶן-הָר נֻקְשָה אֶת בָּתֵּיהֶם

שֶשּוּם מַבּוּל כְּבָר לֹא גָרַם לָהֶם חֻרְבָּן וָהֶרֶס.

 

אַךְ מָה עוֹשֶׂה הַטֶּבַע הַסַּרְקַסְטִי בְּחָפְצוֹ

לִגְרֹם לְלִבּוֹת-אֶבֶן לְהָפִיק שִעוּר וָלֶקַח?

כְּשֶעָט לוֹ הַמּוֹנְסוּן הַבָּא בְּכָל מַטְּחֵי פִּרְצוֹ

עַל תַּאיְלַנְדּ כְּמִדֵּי שָנָה, בְּלִי לַעֲמֹד עַל מֶקַח

שֶבֵּין שָוִים וּבֵין שָוִים יוֹתֵר (כְּשֶהַמּוֹשֵל

רוֹאֶה עַצְמוֹ נִמְנֶה עִם הַשָּוִים יוֹתֵר, זֶה בֶּטַח)

נִתַּךְ שֶפֶךְ-הַזַּעַם הַגּוֹעֵש וּמִתְנַחְשֵל

מִן הֶהָרִים לָעֵמֶק הַקָּעוּר וּנְמוּךְ-הַשֶּטַח

וּבְעוֹד בָּתֵּי-הָאֶבֶן שֶבָּנוּ יוֹשְבֵי הָהָר

מְסוֹכְכִים עַל יוֹשְבֵיהֶם מִפְּנֵי מַבּוּל דִּשְמַיָּא

שֶל מַיִם זֵידוֹנִים, גָּאָה בָּעֵמֶק כָּל נָהָר

וְכָךְ גַּם כַּמּוּבָן מַפַּל-הַשֶּצֶף "צָ'אן פָּרָאיָה".

 

וְלֹא עָמְדוּ לוֹ לַמּוֹשֵל כְּתָלָיו שֶל אַרְמוֹנוֹ

הָעֲשׂוּיִים מִשַּיִש אַךְ נֻפְּצוּ בְּאֶגְרוֹפֶיהָ

שֶל הַנְחָתַת אוֹתָם מִטְרוֹת-אֵימִים עַל מְעוֹנוֹ

בִּגְאוֹת סוּפַת-הַהֶרֶס עַל גְּדוֹתֶיהָ וְחוֹפֶיהָ

שֶל כָּל חֶלְקַת-נָהָר וְכָל שְׂפַת אֶשֶד אוֹ מַפָּל

וְכָךְ, כְּשֶמַּיִם עַד כְּתֵפָיו, כְּבָר לֹא נוֹתַר אַפָּתִי

בִּשְטֹף זְוָעָה זוֹ מֵהָרִים בְּכוֹחַ מְכֻפָּל

וְלֹא הִרְהֵר "זֶה לֹא עִסְקִי," אָדִיש וְלֹא אִכְפָּתִּי

מִשֶּהֵבִין כִּי אֵין פָּחוֹת מִקְרִי מִן הַמִּקְרֶה

וְכִי זְחִיחוּת סְכָלֵי הַהַצָּתָה הַמְּאֻחֶרֶת

שֶל אֵלֶּה הַבְּטוּחִים תָּמִיד כִּי "לִי זֶה לֹא יִקְרֶה"

גַם לָהּ סוֹפְסוֹף יֵש גְּמוּל –  בָּאֵש, בַּמַּיִם אוֹ בַּחֶרֶב.

כָּךְ מְסַפְּרִים בְּתַּאיְלַנְדּ עַל אוֹתוֹ מוֹנְסוּן אָיֹּם

וְאַף כִּי זֶה מָשָל תַּאיְלַנְדִּי רַב שָנִים וָזֹקֶן

יֵש לוֹ נִמְשָל תָּקֵף וְרֵלֵוַנְטִי גַם כַּיּוֹם

שָעָה שֶבְּטִיחוּתוֹ שֶל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹקֶת

מִמּוּם הַצָּתָתָהּ הַמְּאֻחֶרֶת שֶל פֶּרְצֶפְּצִיַּת

צַמֶּרֶת הַבְּדִיחָה הַמִּתְקָרֵאת "עוֹלָם חָפְשִי"

(חָפְשִי מִקּוֹמוֹן סֶנְס וּמִמּוּסָר וּשְבוּי קוֹנְצֶפְּצִיַּת

הַ"לִּי זֶה לֹא יִקְרֶה") כְּשֶבָּעוֹלָם הַמַּמָּשִי

שוּב תּוֹקְפָנוּת רוּסִית אֶל לֵב אוּקְרַאיְנָה מְיַדָּה אֵש

וְכָל מַשְקִיף בַּאֲזוֹרֵנוּ יוֹם בְּיוֹם חוֹזֶה

בִּמְקוֹם מִזְרָח תִּיכוֹן חָדָש – מִזְרָח תִּיכוֹן חָדַאעֶש

וְאַסַד וּמוֹרְדָיו טוֹבְחִים בְּמֶרֶץ זֶה אֶת זֶה

וְהַ"מְּדִינָה הַמֻּסְלְמִית" בְּשֵם טֵרוּף גִ'יהָאדִי

עוֹרֶפֶת גַּם רָאשֵי אָדָם וְגַם כְּלָלֵי אֱנוֹש

וְאֵיךְ מַבּוּל-הַדָּם הַזֶּה מֵצִיף אַט-אַט כָּל וָאדִי

כְּשֶמַּנְהִיגֵי אֵירוֹפָּה נִרְתָּעִים מִלַּעֲנֹש

בַּרְבָּרִיוּת עַרְבִית וּבִרְיוֹנוּת אַנְטִיסֵמִיטִים

כָּל עוֹד הֵן בְּאִבָּן וְלֹא מָחָר בְּהִתְעַצְּמָן

מִבְּלִי לָחוּש אֵיךְ הֵן חוֹדְרוֹת כְּמוֹ נְחִילֵי טֶרְמִיטִים

וּמִתְגַּנְּבוֹת אֶל תּוֹכְכֵי אַרְצוֹתֵיהֶם עַצְמָן

שָעָה שֶתַּחְמָנוּת אִירָאן וַדַּאי שֶלֹּא תָפוּג עוֹד

כָּל עוֹד אוֹתוֹ "עוֹלָם חָפְשִי" יַתִּיר לָהּ לְשַטּוֹת

בּוֹ כְּשֶבַּסֵּתֶר הִיא מַרְבָּה בְּלִי הֶרֶף צֶנְטְרִיפוּגוֹת

וְסוּרְיָה – נֶשֶק כִּימִי בְּחִפּוּי מַסְוֵה-בְּדוּתוֹת

עַל הִתְפָּרְקוּת מִמֶּנּוּ, בְּחָסוּת הַצֶּ'מְבֶּרְלִינִים

הַזּוֹעֲמִים עָלֵינוּ כִּי עֵינֵינוּ לֹא טָחוֹת

(כְּאוֹתוֹ כְּסִיל שֶהִתְפַּתָּה לַפִיהְרֵר הַבֶּרְלִינִי)

מֵרְאוֹת אֶת הָעֻבְדּוֹת כְּמוֹת שֶהֵן, וּמְטִיחוֹת

בָּנוּ אֶת צְבִיעוּתָן הַצִּדְקָנִית וּמִתַחֶסֶּדֶת

בַּהֲגִנֵּנוּ עַל הַבַּיִת, מָה שֶהֵם גּוּפָם

אֵינָם עוֹשִׂים כְּשֶהַמּוֹנְסוּן הַנָּ"ל חוֹדֵר כָּל סֶדֶק

בִּזְחִיחוּתָם וְעוֹד מְעַט יִירַק בְּפַרְצוּפָם.

 

כָּךְ שֶרָאוּי כִּי יִתְוַדְּעוּ בְּעֵרָנוּת נִמְרֶצֶת

אֶל נִמְשָלָהּ שֶל אַגָּדָה תַאיְלַנְדִּית זוֹ, שֶכֵּן

מִי שֶאֵינוֹ לוֹמֵד מִן הֶעָבָר נִדּוֹן בְּעֶצֶם

לִחְיוֹת אוֹתוֹ שֵנִית – וְלֹא כְּדַאי לְהִסְתַּכֵּן...

 

 

 

 

* * *

עמוס גלבוע

1. ההתפרעויות בירושלים מהוות חלק מאסטרטגיית "ההתנגדות העממית" הפלסטינית

יש להתפרעויות סיבות ירושלמיות מקומיות,  אך הן מהוות חלק מהאסטרטגיה הפלסטינית הרב ממדית של אבו מאזן נגד ישראל מזה מיספר שנים: מלחמה מדינית ומשפטית בזירה הבינלאומית , ו"התנגדות עממית" בשטח. זאת מוצגת בעולם כלגיטימית ובלתי אלימה. בפועל היא מאוד אלימה, למעט ירי באש חיה. מאות פעולות כאלו היו בשנתיים האחרונות ביהודה ובשומרון מדי יום ביומו (בעצם המשא ומתן), אך התקשורת התעלמה מהן! אם תרצו, זאת למעשה "האינתיפאדה השלישית". הכול עניין של הגדרה.

רצח תינוקת בת 3 חודשים (חיה זיסל בראון ז"ל) הביא לשיא את ההתפרעויות הנמשכות מזה כמה חודשים במזרח ירושלים ובשכונותיה הערביות, אך יותר מכך: הוא הציב לראשונה  את התופעה במרכז הבמה התקשורתית והנחיל אותה לתודעה הציבורית. יש כמובן להתפרעויות סיבות ירושלמיות מקומיות: הרגישות סביב כל שינוי בסטאטוס בהר הבית, הגוררת הסתות מכל הסוגים והמינים, רצח הנער הערבי, איכלוס שכונת סילוואן ביהודים  וכמובן – הסיבה הבסיסית הקשורה לפיגור הכלכלי של השכונות הערביות. לא חסרות סיבות ל"כעס" הפלסטיני בירושלים. נתניהו מאשים את אבו מאזן בהסתה, ואבו מאזן מאשים את נתניהו. ושוב עולה השאלה: האם לפנינו מיני-אינתיפאדה חדשה? האם תתגלגל לאינתיפאדה בכל שטחי יהודה ושומרון?

לפני כשנה ורבע (1 יולי 2013) התפרסם  ב"מעריב" מאמר שלי שנשא את הכותרת "עניין של הגדרה" ומתחת לה כותרת המשנה: "הטענות שלפיהן אנו לפני אינתיפאדה שלישית מתעלמות ממה שקורה ביהודה ושומרון. כבר כעת ישנם שם אירועים אלימים מדי יום ביומו שלא מדווחים בתקשורת."

ובדיוק לפני שנה, בעיצומו של המו"מ  עם הפלסטינים, כותרת מאמר אחר היתה: "אנו באינתיפאדה שלישית", כשהכוונה היא למה שהפלסטינים קוראים "ההתנגדות העממית".

במה  מדובר? ערפאת דגל במאבק מזוין וכך היתה גם האינתיפאדה השנייה: אש חיה וטרור משתולל של מתאבדים. יורשו אבו מאזן ויתר מעשית (לא עקרונית) על מאבק מזוין נגד ישראל, בעוד שהחמאס נשאר דבק עקרונית ומעשית במאבק המזוין נגד ישראל. במקום זאת הציב אבו מאזן את תפיסת המאבק המדיני, המשפטי וההסברתי נגד ישראל בזירה הבינלאומית, ואת תפיסת "ההתנגדות העממית" בשטח. ההחלטה הפורמאלית על כך נפלה בועידת הפת"ח (יו"ר שלה הוא אבו מאזן) באוגוסט 2009. כלפי העולם הוצגה "ההתנגדות העממית" כהתנגדות לגיטימית, בלתי אלימה, שוחרת שלום, נגד ה"כיבוש הישראלי". משהו נוסח ההתנגדות הבלתי אלימה של גנדי במאבקו בהודו נגד הבריטים. לא היה נאום באו"ם שאבו מאזן לא הזכיר בו את "ההתנגדות העממית".

ומה היא בפועל? היא אכן היתה (עד עכשיו) ללא הפעלת אמצעי לחימה חמים; מופעלים בה זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, דקירות סכין, דריסה, השחתת רכוש וכמובן טונות של הסתה תמידית. לא מדובר במשהו ספונטני (למעט מקרים בודדים) אלא מאורגן בעשרות "ועדות עממיות", ועדה מארגנת עליונה ברמאללה, כאשר הרשות הפלסטינית מעניקה סיוע כספי ולוגיסטי. הפעולות האלימות "הקרות" של ההתנגדות העממית צברו תאוצה ב-2012; פרחו ב-2013 (תוך כדי המו"מ) ושיגשגו ב-2014. מדובר במאות פעולות יום יומיות, שלא דווחו כלל וכלל בתקשורת הממוסדת שלנו ושווקו בהצלחה ע"י הרשות בזירה הבינלאומית במקביל למאמץ המדיני לבודד ולהחרים את ישראל.

מה שאנחנו רואים עכשיו בירושלים הוא צורה "ירושלמית" של ההתנגדות העממית, שהשוני בינה לבין מה שהתרחש בשטחים בשנתיים האחרונות הוא בשלושה היבטים: יותר התפרעויות המוניות, יותר רגישות בשל הר הבית, ולראשונה בכותרות.

מה עושים? כמובן שכל האמצעים הפרטניים המוצעים להרגעה (של ערבים ויהודים כאחד) ולכפיית סדר – טובים לירושלים. השאלה הרחבה היא: כיצד מתמודדים עם האסטרטגיה הרב-ממדית של אבו-מאזן? רק לא, למען השם, בעוד בנייה בשטחים, בעוד התנחלות, בעוד איכלוס בשכונות ערביות, בעוד "תשובות ציוניות"!

מבין שלל ההצעות הפרטניות לטיפול בהתפרעויות צדה את עיני ההצעה שעיריית ירושלים תדאג לניקיון השכונות הערביות בירושלים. אין ספק שזו הצעה נכונה לכל הדעות. אבל, לי עצמי יש שאלת תם: למה אנחנו בכלל צריכים את השכונות הללו (לפחות רובן הגדול)? למה שהרשות הפלסטינית לא תדאג לניקיון ולסדר ולביוב של השכונות הללו? למה ש"עניי עירנו" לא ייהנו מתשלומי ה"ביטוח הלאומי" הנשפכים עכשיו על תושבי השכונות הערביות שכל כך עוינים אותנו?

 

2. ממשל אובמה, כגננת בגנון,

מתנקם בשר הביטחון שלנו

הוא סירב לבקשותיו להיפגש עם שר החוץ האמריקאי, ועם היועצת לביטחון לאומי וסגן הנשיא. "נקמה מתוקה" על שבוגי כינה בעבר את קרי "אובססיבי ומשיחי". אכן נכון שבוגי לא נהג בכבוד הראוי במי שהיא בעלת בריתנו היחידה ומשענת המגן המדינית והביטחונית שלנו. אבל, ככה להעליב דווקא, ופומבית, את בעלת הברית היחידה שיש להם באזור, ומהבודדות בעולם? לאף מדינה אחרת, ידידה ועוינת, הם לא עשו כך. למה דווקא לנו?  למה חלקים בתקשורת שלנו  ממש ששים ועולזים שהאמריקאים מעליבים את בוגי, ובכך את מדינת ישראל? שאלה יותר מציקה!

הממשל האמריקאי דאג להדליף כי נדחו בקשותיו של שר הביטחון שלנו, בוגי יעלון, להיפגש עם שר החוץ קרי ועם היועצת לביטחון לאומי וסגן הנשיא, בעת ביקורו הנוכחי בארה"ב. הסיבה הרשמית: "לוחות זמנים מלאים" של השלושה; הסיבה האמיתית: התבטאויותיו האישיות של בוגי נגד קרי (אובססיבי ומשיחי). דוברת משרד החוץ האמריקאי שנשאלה על כך השיבה כי אין לה מידע על לוח הפגישות של השלושה, אך שר הביטחון הישראלי נפגש עם עמיתו האמריקאי כנהוג וכמקובל.

אצלנו דווח העניין בקול שופר רם, בעיקר בעיתון "הארץ" ובעיתון "ידיעות אחרונות". שניהם הכתירו את האירוע "כזובור" אמריקאי לבוגי, ותארו בחדווה את מסע הנקמה האמריקאי וסגירת החשבון עם שר הביטחון שלנו. הכתב המדיני של "הארץ" ידע לדווח כי הממשל האמריקאי דורש מבוגי התנצלות ברורה ופומבית, הכאה על חטא, על מנת שבביקוריו הבאים בארה"ב לא יזכה ליחס מביש דומה לזה שזכה לו עכשיו.

כשם שאחת ועוד אחת הם שתיים, ככה ברור שבין ממשלת ישראל לממשל האמריקאי חייבים להתנהל יחסי כבוד הדדי, ויש להימנע ככל האפשר ממתחים מיותרים, אלא אם כן מדובר באינטרסים ישראלים חיוניים ביותר (שבגינם נכנסה ישראל בעבר להתנגשות מצח חריפה עם הממשלים האמריקאים). וכשם ששתיים ועוד שתיים הם ארבע, כך ברור שארה"ב היא בעלת הברית היחידה שלנו, ואנו זקוקים לה בצורה הכי חריפה בתחום המדיני ובתחום הבטחוני, ואוי למי שבמכוון ינסה לחבל בכך.  לכן, ברור שדבריו של בוגי בעבר לא היו תקינים, כי לא מייחסים לשר חוץ אמריקאי תכונות אופי אישיות מעליבות.

וכאן אני רוצה לרגע להתעכב על היחס האמריקאי. מה שהם עשו עכשיו לא עולה בקנה אחד עם יחס של כבוד הדדי. יש הרבה דרכים לרמוז לבוגי על אכזבתם מהתנהגותו. לפי עניות דעתי זאת התנהגות של גננת (ותסלחנה לי כל הגננות) – לא של מעצמה המנהיגה את העולם. אם נקמות אישיות קטנות עדיפות בממשל האמריקאי הנוכחי על פני אינטרסים, אזיי משהו באמת "רקוב" שם בממלכה.

ולמי עושים זאת? למדינה היחידה במזרח התיכון, ואולי אחת מהבודדות בעולם, שהיא בעלת ברית אמיתית של ארה"ב! לא ראיתי (ואולי אני טועה, ויתקנו אותי) שארה"ב תעליב  ככה בפומבי אף מנהיג/שר בכיר של אף מדינה, ידידה או לא! יתר על כן, לפי הידוע לי שר החוץ הקטארי, למשל, שארצו היא הגדולה במממנות הטרור בעולם (בראש ובראשונה של ארגוני אל קאעידה, אויבת פעילה של ארה"ב), לא צריך הזמנות הוא יוצא ובא במשרד החוץ בוושינגטון כאילו היה אחד העובדים.

והשאלה הכי מציקה היא למה ממשל אובמה עושה זאת דווקא לישראל? – כי היא "בכיס" שלו בכל מקרה? כי היא נאבקת עימו על הבנת המציאות במזרח התיכון ומראה לו כי הבנתה טובה משלו? כי הוא באמת מרוגז על כפיות הטובה שלנו? כי הוא שונא את ביבי שתמך ביריבו של אובמה בבחירות האחרונות לנשיאות? כי זה ממשל שבאופן מובנה חש אהדה לאסלאם ותומך בגישה הליברלית הקיצונית האמריקאית הרואה בנו מקור מרכזי לצרות העולם? הכול ביחד? איני יודע. לפנינו אוקיאנוס של פרשנויות. העובדה היא שמאז עלה אובמה לנשיאות, ממשלו החמיץ לנו פנים, ואנו הוספנו מצידנו עוד חומץ.

ומילה על "כוחותינו". אני אישית חש נפגע מהיחס האמריקאי המעליב כלפי שר הביטחון שלי, גם אם דעתי לא היתה נוחה מיחסו של בוגי לקרי. איני מבין, איני יכול לתפוס, מהיכן נובעת השמחה לאיד אצל חלק מהתקשורת שלנו. ממש ששים, עולזים, איך האמריקאים "הכניסו" לבוגי. כבוד לאומי כנראה רחוק מהם. כמה מהם כבר מייחלים שאובמה יתנקם במדינת ישראל אחרי בחירות נובמבר לבתי הנבחרים בארה"ב!

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

עמוס אריכא

1. מאחורי הקלעים של פרשת פינטו

ישראל שייכת לסוג מדינות בעלות משטר שטיבו אינו ברור והיא היחידה המשתייכת אליו. עליי להודות שמכבר אני תוהה עד אימתי פלא מוזר זה, אנדרוגינוס של ממש, יחזיק מעמד לפני קריסה. הדמוקרטיה הפגומה שלה אינה דומה לאף דמוקרטיה אחרת. כל כולה סמרטוט מטולא טלאי על טלאי. כשפורשים אותו – נחשפת בעצם מדינה תיאוקרטית מנוונת ומנוולת מתחילתה, ובימינו הגיע ניוונה לשיאים מביישים את שארית מהות היהדות שעדיין מפרפרת בתוכה.

המדינה הוקמה למעשה באמצעות חלוצים מתנדבים, רובם חילונים ששורשיהם מעוגנים בספר הספרים, וניתוקם מהיהדות הפולחנית היה חד וברור. אולם לקראת סיומה של שנת 2014 נחשפת ארצנו כשהיא גולשת במהירות למצב של תוהו, ויהדותנו נעשתה מרוחקת ת"ק פרסה מהמסרים של התנ"ך, ונוצרו שתי גישות מנוכרות זו לזו בפרשנות המשמעות של היהדות. אחת משתי אלה דומיננטית בחיינו עד דיכאון מטעם המדינה – והיא תופעת היהדות הרבנית של מאתיים וחמישים השנים האחרונות אשר זיקתה לרוח העברית היא אפס קצה של מה שרבים חשים כאי-כבוד לזכותם לחיות איש על-פי פרשנותו.

כמעט מדי יום נולדת אצלנו עד יגיעה פרשה שערורייתית חדשה החושפת עוד ועד פצעים מוגלתיים שדומה ונתאחרה שעה לרפאותם; דוויים אלה מכבר מרקיבים אותנו בעקשנות עד יסודותינו. בכל מדינה דמוקרטית אמיתית ממשלה היתה נופלה ואחרת קמה. אבל לא בקירבנו, עם סגולה. אנחנו מיטיבים לעשות דבר עד תומו, גם בהפקרתנו בידי סוחרי-דת ואמונה. קחו למשל את פרשה הנוכל האשדודי פינטו ורעייתו רבק'לה החסודה, סלקו קלעים לימין ולשמאל ותגלו את תיבת פנדורה שלהם והיא מלאה ודחוסה בשדים ובמלאכים רעים, שהם עצמם פירסמו דבר קיומם מימים ימימה. 

רק לפני ימים אחדים תהתה בקול-רם וצלול שופטת בית המשפט העליון מרים נאור באחד הדיונים המייגעים בערעורים על הסכם המדינה עם הנוכל, כיצד עלה בידיו של זה לתעתע במדינה עד שנראה כי שלח ידו והוא לופת את גרונה. היא טעתה רק בגובה; המתחזה לאיש קדוש זה הצליח לאתרג בכפות ידיו את אשכי המדינה וכל לחיצה שלו מחלצת אנקת כאב לאומית מצפון לדרום ממערב למזרח.

הפרשה המבישה הזאת, שהיא רק תחילת בצבוץ קדקודו של קרחון מפלצתי המתנפץ ומתרסק מעלינו, נולדה בחסדו הבלתי-מובן של היועץ המשפטי מר ויינשטיין, שהסתייע בפרקליטי המדינה שטיבם מעורר תהיות קשות, במשטרה שצמרתה נגועה בשחיתות כפי שלא היתה מעודה, בחבריו עורכי-דין הצמודים לליבו ודלתו המסתובבת לפניהם כרצונם והתגלו כסנגוריו של הנוכל, ובממשלה חרדה מגילויים נוספים על קשרי דת ושלטון המעידים על טירופה ומידת התעצמותה של היהדות הרבנית במדינת ישראל; התעצמות פולחנם של אלה מתבססת בין היתר בהטלת פחדים, בתמימות וטמטום של המוני בית ישראל, שרבים מבין אישי הצמרת שלנו נסחפו יחד איתם כחסידים שוטים בתוך מערבולת המטיחה אותם בקרקעית טובענית שאיש לא נחלץ ממנה.

אבל לא רק. דומה ואילו ניתן היה להרים שולי קלעים בסיפור הקשה הזה, היה מסתבר לכל בר-דעת כי מן הסתם על הנוגעים בדבר, מהיועץ המשפטי ופרקליטיו ועד לנציגי ציבור הנושאים כלפינו באחריות, הופעל לחץ ממוסס אדיר להקטין ממדי העבירה המיוחסת לרב הנכבד ולרעייתו הצדיקה – שיצאה חוצץ נגד ההסכם שהקדיח בקדרתה היועץ המשפטי. מסתבר כי רבים מבין מחזרי זוג הנוכלים האלה הם כמובן בעלי מעמד מהממשלה ועד לניצבי צמרת המשטרה, בכירים משירותי הביטחון, חברי כנסת ישראל, ראשי עיריות ומועצות והרשימה הולכת וזולגת לטמא רבים מאתנו בהם גם טייקונים עקומים, מומחים נודעים לתספורות מעולם הכלכלה, ועד להמון אותם אלה שמידת השכלתם אינה שונה בהרבה מזו של נוודים פרימיטיבים בימי הביניים החשוכים.

ברור לכל מי שקצת מצוי בספיחי הפרשה שהתנוצצו לעינינו מעת לעת ומכים אותנו בסנוורים עד הלם-עין, והתחילה עם ניצבי המשטרה חסרי האחריות והרב פינטו ואשת חיקו –  שהיא דורשת ומחייבת חקירה יסודית ומעמיקה שקרוב לוודאי תאלץ לחבוק בזרועותיה נחקרים רבים ולא רק מישראל. על-פי אין ספור ידיעות במרחבי התקשורת – בחשבונות בני הזוג הזה עברו במרוצת השנים עשרות מיליונים ואולי הרבה יותר – מאות מיליונים.

בחצרם כמו ביתר חצרות הקדושים בני הקדושים המשתוללים בקרבנו כמכשפים, קוסמים ועושי ניסים בארץ הקודש – חבר נוכלים להקיא – הצטופפו יום ולילה, כתף אל כתף מי שאמורים לשמש דוגמא במוסדות הממשל והם מתחככים בהנאה עם פושעים ועבריינים מסוכנים, מהליגה הלאומית.

תחת כנפיהם הפרושות להצל של הצדיק והצדיקה חסו כולם באחווה כבני משפחה גדולה אחת. תוך כדי כך באווירת הקדושה הצטברו עוד ועוד תרומות כספים וטובות הנאה לקדוש ולקדושה ובדרך משהו מההון הגדול הזה דבק בחסידים מסוימים מאד להשחיתם בשוחד מעוור – ואלוהי היהודים רווה נחת במרומיו.

תעשיית האל בארצנו, שהתפתחה בין הצדיקים החיים לבין הקבורים ומומצאים במרחביה – מפרנסת אין ספור משפחות; לא רק שהיא מנוגדת לרוח אמונת העברים, היא נחשבת לעבודה זרה, עכו"ם מבלי להצטנע. מכבר צריכים היו האחראים לחוק וסדר, חינוך ובריאות הנפש בארץ החולה הזאת – לפרוש יחידה מיוחדת לחקר תופעת "הקדושים" אשר מחיתוליה כרוכים בה מפשעים ועבירות מסוגים שונים – ועד למעשי נוכלות ומרמה בזויים הממאיסים את עידן היהדות הרבנית על שומרי שפיותם.

מצופה היה כי משנחשפה פרשת השוחד של הפינטואים יטפלו זרועות החוק בבני הזוג הזה כראוי לבני מחמד מחוזרים אלה, ויראו בפרשת השוחד הגדול הזדמנות לחקור את כל אותן חצרות מתעתעות. להניס משם לתמיד את כל נכבדי האומה שחינוכם כנראה לא הוסיף להם חוכמת איבחון בין עיקר לתפל ודעתם קצרה עד אפס. חקירה עניפה כזאת מחויבת להקיף מלוא חטאיהם ועברותיהם של הקדושים למיניהם בכדי למצות דין. דבר מכל זה לא קרה. על כך בלבד צריכה ראש וראשונה הממשלה, שאחדים משריה תרמו גם הם לביסוסו של ההווי האמוני ההזוי – לבלום התפשטות המגיפה המשתוללת הזאת שאינה מוסיפה לא כבוד לא תהילה.

 ואילו כעת ממשיכים שני הפינטואים להשתלח בלעג ארסי, ובצדק, בכל זרועות החוק, בעוד הם ממשיכים במסעותיהם בעולם כאילו לא נפל אסימון.

דומה שצריך להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקור סופסוף מהיכן צומחים לנו פרקליטים המחפים איש על חברו בלחיצות יד מהודקות של אחים לחטא, קציני משטרה ברמות הבכירות ביותר שחטאו במגזרים שונים, ואחרים למיניהם. מישהו צריך להסביר לנו כיצד בכלל צמחו כל אלה שאינם מודעים כלל לעקרונות מעמדם הציבורי הנכבד והם חסרי הבנה בכללי מוסר בסיסי שבין אדם לחברו. החקירה צריכה להקיף גם את ממשלת ישראל מבלי להקל על איש.

אין ספק שמר ויינשטיין החמיץ רגע נדיר בפועלו הציבורי בו היה יכול להוכיח איכויותיו. אם נותר בו שמץ הגינות ואומץ – שיחזור בו ויבטל את ההסכם הזר או שיניח מכתב התפטרות וישמש אצבע מורה לעבר הדרך הנכונה והראויה להתנהל בה. מחובתו ומחובתם של דומיו לזכור כי אין לאיש ציבור חצר אחורית שהיא חפה מעין הציבור. כל אזרח במדינה שואל עצמו בימים אלה, להיכן אנחנו מובלים גם בתחום נכלולי זה של המתעתעים הקדושים ומתחזים למתווכחים בין אדם ואלוהיו. למאמין אמיתי אין צורך בתיווך המזויף הזה, כל עוד בלבו יש ניצוץ אנושי.

בינתיים נכון יהיה להפסיק את קומדיית מסעות "הניצחון" של הפינטואים ולהחזיר אותם לכאן עד ביטול ההסכם המביש שהוכיח עד כמה בני הזוג הצליחו באמת, כהתרשמותה של השופטת נאור, להוביל בחוטמיהם את המופקדים על שלומנו, שחתמו איתם על הסכם מדהים ומפליג בוויתוריו שאין לעבור עליו לסדר היום.

רק אז כשתיפתח חקירה רצינית ולא למראית-עין בכדי לחפות על מעלליהם הנבזיים, ויוגש כתב אישום חדש נגד הקדוש והקדושה השותפה לכל חטא, יהיה על הפינטואים ודומיהם להסתגל לעובדה שאינם ולא היו מעולם בני אלים אלא נוכלים פשוטים, הן על-פי עדותם והן בהתאם לדבריהם המתכחשים לנאמר בהסכם, ונשנים פעם אחר פעם מעמדת התנשאות ויהירות המאפיינת כאלה הסבורים שאי-אפשר לגעת בהם.

בכסילותם הם נחשפים כמשוכנעים שעדיין שמורה להם זכות מיוחדת להמשיך ולהתל כרצונם באלוהים ובאדם.

 

2. ראובן – צייר נשמת הארץ

התכונה המוכרת מכבר, קנאת סופרים, מסכמת למעשה בין היתר מאבקים יצריים במרחב בו מתקיים לוז יצירה וחקר תבל ומלואה. המושג "סופרים" במקרה המיוחד הזה כוונתו לאנשי רוח העוסקים ביצירה, במחקר ובהמצאה. כלומר, כל מי שמוסיף מרוחו נגיעה במכלול השינויים בתבל, נמנה עם אלה שגם מכירים את התופעה הברוכה של קנאת סופרים. רווח גדול בצידה, גם כשהיא באה לפגוע, להקטין ואף להקהות במכוון מחסדי כישרונותיהם של אחרים. מי שנפגע מקנאת חבריו במשך שנים לא מעטות שלא בצדק, היה הצייר הנחשב ראובן רובין התל-אביבי שהחודש מציינים ארבעים שנה למותו.

יצא ומזלי יילד אותי לתוך אותה נחלה רבת-חתחתים ומהמורות, שבה מתמקדים רבים מבין אלה שהזכרתי לעיל על דרך ההכללה. משחר גדלתי במחיצת יוצרים שביניהם גם כאלה שקנאתם היא איבה מכלה. כבר בילדותי הייתי עד לתופעה של מלחמת דעות דוקרנית, במלוא קשת של דקויות, בין יוצרים על יוצרים. יצא ובין השמות הראשונים של ציירי ארץ-ישראל זיהיתי כבר אז את שמו של האמן ראובן רובין, שכמעט ולא נעדר משיח אמנותי שעניינו יוצר ויצירה בארץ. לעתים שמעתי דברי הערכה וקילוסין לעתים דברים בגנותו, שאחד הקשים בהם התכוון לקצץ בשיעור פאר קומתו באמצעות הגדרתו כ"דקוראטור", משמע תפאורן.

מצאתי עצמי שלא בכוונתי מעורב לאורך משעולי הצר בלקיטת הערכות ודעות על אמנים, ציירים, פסלים, שחקנים ומלחינים. תחילה קלטתי פרטי רכילויות שכאלה במשורה ואחר-כך בטפטוף גובר כשבשנת 1945, בהיותי כבן אחת עשרה ומשהו התקבלתי כתלמיד בסטודיה לציור ופיסול של אהרון אבני הצייר והפסל משה שטרנשוס.

מהר מאד קלטתי כי קלחת היצירה התוססת מקיפה הרבה יותר מסתם ציור ופיסול. היא מרחיבת דעת על זרמים וגישות מתנגחות בזירת היצירה. באותה שנה, 1945, כשהחל להתבסס ניצחון בני-ברית במלחמת העולם השניה, התחדשה מלחמת גוג ומגוג במחוזות היצירה שהתחילה לפני כמה עשרות שנים עם התעצמות הביטוי האמנותי המודרני. ככל שהגבולות הקיימים נפרצו בפני חדש, גברה העוינות ליצירה פיגורטיבית אפילו היא עזה במקוריות וברוח יצירה מופלאה, כמו אצל ראובן, וראה בו ובה יעד לגימוד.

הוויכוחים שהחלו לבעור בחוגי אמני ארץ ישראל בין לבין התעצמו במהלך שנות השלושים, אך צליליו החריפים לעיתים עד בוטות הונמכו במהלך המלחמה הנוראה. אולם כבר בסוף ארבעים וחמש, זמן קצר לאחר כניעת גרמניה הנאצית בחודש מאי, עם שובם הביתה של אמנינו משדות הקטל, חזרו להישמע הדי נרגנות המבדילים בהתרסה בין ישן לחדש. בהמשך קמה אחת מקבוצות האמנים המרגשים ביותר, "אופקים חדשים".

אולם ראובן כבר עד אז יצר עולם משלו באמנותו וכבר לא היה אפשר להתעלם מהישגיו המובהקים תוך משיכת-כתף. לא היה אפשר לגרוע מחשיבותו מפני שגם אמנים מודרניים חשובים, ציירי נופים ואדם בעלי מכחולים עזים ומקוריים – כנחום גוטמן, משה מוקדי, מרדכי לבנון, הולצמן, ואפילו כאלה שהפכו לשופרי המודרנה כיוסף זריצקי, משה קסטל, אברהם נתון, רוברט בזה, יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטמצקי – לא התנתקו לחלוטין מהחיבוק המפרה של הציור הפיגורטיבי. גם לא כשאחדים מהם חיפשו את עולמם במופשט. אני יכול להעיד על-כך כעד מאותן שנים, כאשר נמניתי כצעיר התלמידים בסטודיה של שטריימכן וסטמצקי במעלה גבעת הטרשים שמעל הירקון.

רשימת האמנים החשובים שנהנו משני העולמות ארוכה בהרבה מאלה שהזכרתי  ויקצר מצע מלהזכירם בשמותיהם. לא מעטים מביניהם היכרתי ולמדתי להוקירם, תוך הבנה שלמה כי גם מפלסי דרכים חדשות הציבו תחנות מרתקות מבלי שיהיה צורך לנגח אחרים שציירו בשונה מהם בנתיביהם.

את ראובן לא הכרתי אישית, אף כי פה ושם, באירועי תרבות מסויימים כמו בהצגות בכורה, ראיתיו לעיתים. איש תמיר וגבה קומה היה, כמעט צנום כדוגמן, בעל ראש לוכד-עין ברוחניותו; מצחו גבוה ורחב ואילו פניו ככל שהם מתארכים לעבר סנטרו הם נעשים צרים יותר ויותר, כמעט כמו מרודדים להתאים עצמם לאורכו. דומה וניתן להבין את סגולותיו החיצוניות האלה בציור הגדול שלו, הנקרא "משפחתי", ובדיוקנאות האחרים משל עצמו.

ראובן נהג לצייר את דיוקנו כמו מתוך ענווה, בעדינות, כחושש שיאבד את הקו הענוג המשתפך מלוא צדודיתו, לעיתים, בעיקר בצעירותו הוא הרשים כמטאדור נועז לוחם-זירה, ובהתבגרו שיקפו הדיוקנאות שלו דמות של הוגה דעות שמי שמתבונן בו לא ישכח את דיוקנו המרשים. גם אמנים אחרים תיארו אותו היטב ביצירתם. דוגמא בולטת להיותו נושא ביצירת אחרים נמצאת בדיוקנו שפיסלה גדולת הפסלות הישראליות, חנה אורלוף.

כאילו משכה חוט דק מן הדק מדיוקנותיה של ז'אן אבוטרן, נסיכת מונמרטר היפהפיה, שצוירה פעמים רבות בידי מאהבה אמדיאו מודיליאני, חבר וידיד של חנה אורלוף. זהו דיוקן המעיד על קסמו של הדוגמן והן על כוחה של היוצרת.

מי שראה את ראובן לא יכול היה לשכוח אותו. מי שראה את ציוריו, זכה אם הם מילאו את ליבו ביופיה המסתורי של ארץ-ישראל.

גם אני לא שכחתיו מאז שציור גלילי יפהפה שלו נוסף בשנות השלושים לאוספם הפרטי של דודי יעקב ודודתי חיה. אני זוכר אותו יום כשהייתי ילד באחת הכיתות הנמוכות של העממי וכבר נעשיתי מודע יותר ויותר ליצירותיהם של אמנים. כמנהגי מדי שבוע ביקרתי בדירתם של הדוד והדודה, שביתם גבל בחצרם של חבריהם נחום ודורה גוטמן. בדירתם נמצאו אז כמה וכמה ציורים נפלאים גם של נחום, שמנעוריו היה חבר קרוב של הדוד יעקב. שניהם נמנו עם קבוצת הצעירים שנשארה במלחמת העולם הראשונה בתל-אביב הזעירה לשמור על רכוש התושבים היהודים שגורשו בצו השלטון העותמני בגלל החשד שהם נוטים חסד לבריטניה.

מדי פעם הופתעתי לגלות יצירה חדשה בדירה רחבת הידים בשדרות רוטשילד, במרחק כמה עשרות מטרים מבית "הבימה", שעקב המלחמה נדחתה השלמתו בשנים. הפעם נכבשתי על ידי ציורו של ראובן. היה זה ציור שמן בגודל של כשישים על חמישים סנטימטר ובו נוף גלילי שאיפיין את ציורי נופי הגליל של ראובן. ובמרכזו צוייר עץ זית עתיק-יומין ומכסיף בבלוריתו, וממנו הסתעפו משעולים מתפתלים בין ההרים הנבלעים בערפילי בוקר, שהיו מסימני ההיכר ברבים מהנופים שהונצחו בידי הקוסם ראובן.

מעולם לא שכחתי את הרגע הזה ורגעים אחרים בהם חזרתי והתבוננתי ארוכות בציור ששבה את עיניי וליבי. היה משהו מיוחד באותו ציור כאילו הוא חי עד שניתן היה להשתכר מהבושם הדק שכמו הפיץ מתוכו. הצייר המנוח אברהם גולדברג אמר לי פעם, כעבור שנים רבות, כי צייר שגילה את נוסחתו, כאילו הוא משמיע צליל משלו. אותה אמירה של גולדברג העירה בתוכי שוב את זיכרון הנוף המכשף של אותו ציור.

כנראה שכך הרגשתי כבר אז כילד מול הציור הגלילי הנושם של ראובן. אבל נזקקתי לעוד שנים של מעקב והרחבת היכרותי עם יצירותיו בכדי לגבש דעה מוצקה כי ראובן רובין לא רק היה צייר גדול, אלא בעל מכחולים של משורר חכם שיצירתו תלווה אותנו כנכס נדיר גם בדורות הבאים.

כשהגיע ראובן בפעם הראשונה לארץ-ישראל היה זה בשנת 1912. הוא היה בן תשע-עשרה בהגיעו מרומניה בה נולד. בחזונו ראה עצמו מוצא בציוריו את ארץ התנ"ך, מגלה אותה מחדש. הוא השאיר מאחור משפחה גדולה בה היו לו שניים-עשר אחים ואחיות – כדי למצוא לעצמו ביטוי משלו. באחד המסות הראשונות שנכתבו עליו בידי מבקר האמנות אלפרד ורנר טעה המבקר בקביעתו כי "ראובן התכוון ליצור אמנות בעלת שורשים עמוקים בפולקלור היהודי העתיק וברוח התנ"ך."

חלפו שנים ומצאתי עצמי מתרחק מהגדרה רופפת זאת, כמעט סתמית, של מר ורנר. במרוצת הזמן התבהר לי כי המושג הזה, פולקלור, אכן חטא כנגד ראובן חטא שהתקשה להיפטר מעולו שנים לא מעטות. כיום חשוב לחזור ולהדגיש כי ראובן היה צייר מדהים מתחילתו, שבא לארץ שרק ניכרו בה סימני לבלוב ראשונים הדוחקים מידבר לאחור. בצניעות ומתוך הדרת-כבוד אני מרשה לעצמו לומר כי ראובן מצעדיו הראשונים כצייר ארץ-ישראלי היה צייד נשמת הנופים העתיקים, שלא מעטים מהם עתידים היו להיחשף במרוצת המאה ועשרים.

עד אז נוספו עוד ועוד בדי צבעים מופלאים ורבים של ראובן, יוצאי כפיו שהתחברו כעדים לתמוך דווקא בהגדרה הפואטית והקולעת של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, כבר בשלהי שנות העשרים של המאה הקודמת, שעמד על גדולתו של ראובן. וכך פסק המשורר, שמתחילתו היתה בו חיבה עמוקה לאמנים יוצרים: "מי שרוצה לראות את ארץ-ישראל, אותה ואת המחובר לה, בטהרתה העליונה – ילך אצל ציורי ראובן."

ראוי היה מכבר לקיים במסגרת משרד החינוך, ביום השנה ללכתו של ראובן, יום עיון מיוחד שיקרב את הדורות הצעירים שלנו לעבודותיהם של גדולי אמני ארץ-ישראל.

 

* * *

רות ירדני כץ

הכומר ביל

מה שקרה כך קרה. ערב אחד פעמון דירתנו צילצל ואני פתחתי אותה ולפני עמד איש לבוש בגלימה חומה, שמאחוריה מונח כובע משולש ארוך ואת מתניו סוגר חבל עבה.

הופתעתי.

הנזיר: "האם את גברת הדס?"

"כן, אני עפרה הדס."

הוא חייך ואמר: "הבאתי לכם דרישת שלום מידידי הקרוב והטוב אלן יאנג שהוא גם חברכם הטוב. קוראים לי האח מרטין וכמו שאת רואה אני פרנציסיסקני."

חייכתי חיוך ענקי והזמנתי אותו פנימה.

הנזיר אמר בקול רך: "אולי אני מפריע? אולי לא באתי בשעה הנכונה? האם בעלך בבית?"

אני: "בעלי עדיין בעבודה. כמה זמן תהיה כאן?"

הנזיר: "קיבלתי חצי שנת שבתון, וידידי הכומר ביל, שממלא תפקיד בכיר בכנסייה, יש לו דירה מרווחת וברוב טובו הציע לי להתארח בביתו לאורך כל תקופת שהותי."

הבטתי בו, פניו הקרינו אור וטוב. 

"איך אפשר ליצור איתך קשר?"

הנזיר: "הנה מיספר הטלפון של ביל."

רשמתי והוא הלך לדרכו.

 

סיפרתי לבעלי יגאל על הביקור המפתיע והוא אמר: "תזמיני אותו. מאוד אשמח להכיר נזיר פרנציסיסקני."

 

הוא בא. העברנו שתי שעות מעניינות איתו. הוא סיפר על קורותיו, על החברוּת שלו עם אלן יאנג, אנחנו סיפרנו על עצמנו ועל החברות שלנו עם אלן וגילינו איש מעניין, בקי במוסיקה קלאסית, קראן גדול, מומחה לדתות וגם מנגן בפסנתר. אדם שכיף להיות במחיצתו.

הפגישות איתו היו די תכופות והוא כבר היה בן-בית. הבנים שלנו התחברו אליו, הוא הכיר גם חברים שלנו והוא בנועם הליכותיו פגש הרבה אנשים בצמרת הכמורה האנגליקנית בזכות ביל, אבל זה לא הכול. האח מרטין בחופשה חוקית ומלבד שמדי פעם הוביל את התפילה ביום ראשון בכנסייה, היה לו זמן פנוי והוא ניצל אותו לחרוש את העיר, בעיקר את העיר העתיקה שמלאה בכנסיות.

יום אחד מרטין בא בערב ואכלנו ארוחה קלה. הוא סיפר: "הכומר ביל  שאצלו אני אורח אוהב מטבח. מקדיש הרבה זמן לבישולים ואוהב לארח ולהתפאר. אתם ודאי יודעים שאנחנו הפרנציסיסקנים מחויבים לחיות בעוני, לפרוש מחיי מין ולציית. אצל ביל אני אוכל מעדנים."

אני: "ואתה יודע לבשל?"

האח מרטין חייך חיוך ביישני והשיב: "אנחנו גרים בקומונה כמה נזירים ויש תורניות. כל אחד מבשל לפי תור, זה כולל קניות וניקיון אחרי הארוחה. המוצרים שאנחנו קונים הם הזולים ביותר והבסיסיים ביותר. אז כל אחד מאיתנו למד לבשל עם מה שיש."

בעלי: "מרטין, אז אתה יודע לבשל… מה המנה המנצחת שלך?"

הנזיר: "שפרד-פאי, עוף ברוטב מיץ-תפוזים, קטשופ ורוטב סויה."

אני בשמחה גדולה: "מתי אתה מבשל לנו?"

מרטין: "מתי שתרצו."

אני: "תעשה לי רשימה מה לקנות ונשמח לאכול את השפרד-פאי שלך."

מרטין: "בשמחה, תרשו לי להביא את ביל? הוא ישמח להכיר אתכם."

בעלי: "בודאי."

 

בערב שקבענו שמרטין יכין את השפרד-פאיי הוא בא מוקדם. נכנס למטבח והכין את השפרד-פאיי ואני צפיתי מהצד. 

התיישבנו סביב השולחן, מרטין, שני הבנים ואנחנו. 

איתמר הבן: "מרטין, לא אמרת שתזמין גם את המארח שלך, איך קוראים לו?"

מרטין: "ביל. כן, אבל הוא עסוק והתנצל. האיש הזה כל-כך עסוק שזה לא יאומן, וכמה שהוא עסוק כך יש לו זמן לכל דבר."

איתמר: "מה התפקיד שלו בכנסייה?"

מרטין: "הוא עוזר ראשי של ראש הכנסייה בירושלים שבראשה עומד בישוף שממונה גם על הכנסיות בירדן, סוריה ולבנון. ביל אחראי על הנסיעות של הבישוף לאותם מקומות שהוא אחראי עליהם. לעיתים הוא מצטרף אליו אבל לא תמיד. חוץ מזה הוא מכיר כל-כך הרבה אנשים ואין ערב שהוא לבד בבית. או שהוא יוצא או שהוא מארח. אני מאוד מחבב אותו כי הוא איש שמח, אוהב את החיים, שתיין לא קטן ואכלן גדול. דברים הכי-טובים עולים על שולחנו. הוא מכיר את כל החנויות הטובות שבטובות לא רק בירושלים.״

איתמר: "מאיפה לכומר יש כסף לקנות את הדברים הכי-טובים?"

״ביל מקבל משכורת עבור עבודתו וכנראה שהמשכורת שלו מספיק טובה כדי שיוכל לאכול, לשתות ולארח. הוא לבד וכנראה שיכול להרשות לעצמו.״

אני: "השפרד פאיי שלך מצוין. פשוט טוב. עכשיו אני יודעת מה צריך כדי להכין אותו, ראיתי איך הכנת אותו, רשמתי, ואני מבטיחה לך שאכין אותו."

 

מהנזיר לא שמענו כמה ימים. טילפנתי וביל ענה לי. הצגתי עצמי והוא הגיב כך: "הו, כן כן, כל-כך הרבה שמעתי עליכם, האח מרטין לא מפסיק להלל ולשבח אתכם. אני מצטער שלא יכולתי להשתתף בארוחה שהוא הכין. אבל אני מבטיח שנקבע פגישה. אשמח להכיר אתכם. הנה מרטין."

מרטין: "עפרה, בדיוק חשבתי להתקשר. היו לי כמה ימים מאוד מעניינים בזכות ביל. אספר לכם. מתי אפשר לבוא?"

קבענו ומרטין בא. כמובן שהתעניינו היכן היה ואיפה בילה.

מרטין: ״ביל ברוב טובו הציע לי להצטרף אליו לכנסיית המולד בבית-לחם כיוון שהוא קבע פגישה עם ראש הכנסייה. כמובן שהתרגשתי. התרגשתי מאוד. לבקר בכנסיית המולד? בבית-לחם? בבוקר הגיעה מונית והסיעה אותנו לבית-לחם. לבשתי את גלימתי והוא ככומר. השעה היתה מוקדמת וביל לקח אותי לסיור בעיר, ולמנזר שלנו, של פרנציסיסקנים שחיים בבית לחם מאז 1347 שנמצא בסמוך לבסיליקה ומשרת בעיקר את הקהילה הקתולית באזור.

"בכנסיית המולד ביל וראש הכנסייה פרשו ולי הצמידו את אחד מעוזריו שערך לי סיור מקיף במקום. ביל סיים את פגישתו כמה דקות לפני התפילה. התפללנו וביל הזמין אותי לארוחת צהריים באחת המסעדות בעיר.״

מרטין לגם מהיין הלבן. הוא שותה רק חצי כוס ביום אם יש מי שמציע לו יין. אבל רק חצי כוס וזהו. הוא גם לא אוכל הרבה אבל תמיד משאיר צלחת נקייה. אוכל לא זורקים. הוא המשיך: ״אחרי הארוחה ביל הזמין מונית וחזרנו לביתו.״

אני: ״בודאי הביקור בבית-לחם, במנזר שלכם ובכנסיית המולד השאירה עליך רושם עצום.״

מרטין: ״מאוד. זכיתי לראות במו-עיניי מקומות קדושים. יומיים לאחר-מכן ביל הציע לי להצטרף אליו לכנסיית האושר בכפר-נחום בצפון. עוד יום שלא אשכח.״

בעלי: ״איך הגעתם לשם? יש לו מכונית?״

מרטין חייך והשיב: ״במונית.״

אני: ״ומי שילם עבור המונית, הכנסייה?״

מרטין: ״קודם כל, הסיבה שנסענו לשם היתה שביל קבע פגישה עם ראש הכנסייה. המונית היתה איתנו כל היום וכשחזרנו ביל שילם 800 שקלים במזומן ולא לקח קבלה.״

החושים הבלשיים שלי התחילו לעבוד. הרי יש לי כבר ״נסיון״. היינו שותפים לחיסולו של מייקל דורמן, שימשתי מארחת בבית שמתכננים להוריד את פוטין מהשלטון. הכומר ביל שעדיין לא ראינו הטריד אותי. הסיפורים של מרטין עליו לא מריחים טוב. המחשבות רצו בראש שלי. מי האיש שמבזבז כסף בלי חשבון? ואם הוא מבזבז כסף בלי חשבון כולם יודעים. בלתי אפשרי לשמור דבר כזה בסוד. מאין בא הכסף? ואז אמרתי לעצמי: ׳תירגעי עפרה, אולי הוא בא ממשפחה עשירה? לכומר מותר לקבל עזרה מהמשפחה, לנזיר פרנציסיסקני אסור׳. 

מרטין: ״לפני שאני עוזב, ביל שואל אם אתם יכולים לבוא אלינו בשבת בערב לארוחה?״

בעלי הביט בי ואמר: ״נראה לי שזה בסדר. מה את אומרת עפרה?״

 

הגענו בזמן. השולחן היה ערוך וביל ומרטין קיבלו אותנו בחום. הכל היה נהדר. האפריטיף, המנות הראשונות, העיקריות והסיומת. ביל הראה כמה הוא טוב בלארח ובלבשל. הוא דובר עברית וערבית וכמובן אנגלית. סביב השולחן היה דיבור, כמובן על המצב הפוליטי וביל גילה בקיאות רבה במה שקורה באזור, במצב בינינו לבין השכנים, אמר שעם כובש לא יכול לשלוט  על עם כבוש לנצח ושאנחנו יושבים על חבית נפץ והיא תתפוצץ לנו בפנים, היום, מחר, מחרתיים. שלא קראנו את המפה נכון. אחרי מלחמת שש הימים הייתם צריכים לחזור לגבולות שלכם ולא להסתבך. הסתבכתם עד צוואר.

ביל אמר מה שאמר בנימוס, בנחמדות, עם חיוך ואת הפרק הפוליטי הוא סיים כך: ״אני לא מסכים עם המדיניות של הממשלה שלכם. אני חורש את הארץ ורואה במו עיני איך הערבים בשטחים הכבושים חיים וזה מביש. שתדעו, אני בעדם ולא בעדכם. כמובן שזה לא אישי נגדכם.״ 

בדרך חזרה הביתה אמרתי: ״שונא ישראל. שמעת איך הוא דיבר?״

בעלי: ״מה הבעייה שלך? הוא הביע את דעתו, מותר לו. הוא נגד המדיניות של הממשלה שלנו וזה בסדר.״

יגאל: ״ביל אדם שיש לו כוח, מקושר, פעיל מאוד ובטח הוא מביא נזק למדינה שלנו.״

 

הרמתי טלפון לעמרי איש המוסד.

״שלום עפרה, מה נשמע? התגעגעת אליי?״

אני: ״אפשר לשאול איפה אתה?״

״בבריסל.״

״מטייל?״

עמרי צחק והשיב: ״איזו שאלה!  רק מטייל. מה אני כבר יכול לעשות חוץ מלטייל?״

אני: ״מתי אתה חוזר?״

״בעוד שלושה ימים. מה יש לך בראש? את מזמינה אותי לאכול איתכם?״

אני: ״איך ידעת?״

״אהיה אצלכם ביום חמישי בערב.״

 

עמרי בא וסיפרתי לו על האח מרטין, איך היכרנו, על הכומר ביל, כיצד הוא פועל, חי, מבזבז ולא מסתיר את דעותיו עלינו. עמרי הקשיב לכל מילה ואמר בהומור:

״עפרה, איך לא היכרנו אותך לפני שלושים שנה? תני לי לבדוק ואחזור אלייך. זה יקח כמה ימים. בכל מקרה תודה שהסבת את תשומת ליבי.״

ואכן אחרי כמה ימים עמרי בא אלינו מלווה באיש צעיר ששמו אלדד. 

עמרי: ״אלדד הוא מהשב״כ והוא יספר לכם על הכומר ביל.״

אלדד: ״לכומר ביל יש תפקיד נכבד בכנסייה שלו. הוא מעורב שם בכל דבר ומשמש כמזכיר אישי של הבישוף. הוא יודע הרבה, מוכר ומוערך. אדם מאוד אינטליגנטי, משכיל שיודע ליצור קשרים עם מי שרק אפשר. מבקר בירדן, סוריה, לבנון וגר בארץ. הוא מכיר שגרירים, קונסולים, פוליטיקאים אצלנו ואצל הפלסטינים, הוא מוזמן אליהם והוא מזמין אליו.״

אלדד עשה הפסקה ובעלי ניצל אותה ואמר: ״עד כאן נשמע חיובי ביותר.״

אלדד: ״זה הצד החיובי שלו. הצד האפל שלו שהוא חמדן בלתי יתואר. אדם ששום דבר לא מספיק טוב בשבילו. התיאבון שלו אינו יודע גבול. החליפות שלו יקרות, האוכל שלו יקר. הדירה כמובן בשכירות והוא צריך לשלם. הוא נוסע רק במוניות ואוכל במסעדות משובחות והוא לא מסתיר את העובדה שהוא בעל טעם טוב ובזבזן.״

אני: ״מנין לך כל המידע הזה עליו? ומאיפה כל הכסף?״

אלדד בשלווה: ״הכיסוי הוא שקיבל ירושה אדירה. במציאות – מאיתנו. הוא אחד המרגלים היותר טובים שיש לנו.״

צעקה פרצה מגרוני: ״מה? הוא עובד בשבילכם והכול עבור בצע כסף?״

עמרי הגיב: "את מכירה אדם אחד בעולם שלא יגיב בשמחה רבה מאוד אם מתחנפים אליו? שופכים עליו טונות של מחמאות? שמציעים לו ריגושים והתרגשויות והרבה כסף שיסרב? אם את מכירה אחד כזה תגלי לי. אנחנו לא מכירים."

 

 

* * *

אלי מייזליש

1. אבנים על הרכבת הקלה?

התפרעות שיש לעקור מהשורש

איני ידוע אם תושבי השפלה מכירים את מסלול הרכבת הקלה בירושלים, ויש גם ירושלמים שקו זה אינו מעניין אותם כי היא אינה עוברת במקום מגוריהם או עבודתם.

אבל באופן גס אנסה לתאר לכולם את המסלול; היא יוצאת מאזור הר הרצל לכיוון רחוב יפו, ובאזור שער יפו או שכם היא פונה צפונה לגבעת המבתר וכאן עשו המתכננים טעות איומה, ובמקום 'למשוך' ישר לפסגת זאב דרך כביש 90, נכנסו לשני כפרים ערבים שועפת ובית חנינה ומשם בתפנית חדה של 90 מעלות מזרחה לכיוון התחנה הסופית בפסגת זאב.

כל התקריות התרחשו בכניסה לשועפת. ובלית ברירה התחנה הסופית כיום היא גבעת המבתר ומי שרוצה להמשיך לפסגת זאב עולה על אוטובוס.

חברי העירייה שרצו לרקוד על שתי חתונות ולהפגין מול ערביי שועפת שהם אזרחים שווים, טעו. הם לא אזרחים שווים אלא מחבלים שהורסים את התחנות שבשטחם. הנזקים הם הישירים הם אמנם מיליונים, אבל הנזקים האמיתיים באים מחשיבה מוטעית להתחנף לערבים ולו הם תושבי כפרים ערבים שסופחו לירושלים.

לו היו נציגי הציבור שחתמו ביד קלה על התוכניות מאמתים בשיחות ישירות עם אנשי הכפר, בערך ככה: תגידו, אתם מבטיחים כי לעולם לא תחבלו ברכבת? הייתי רוצה להסתכל להם אז בעיניים ובלי שיוציאו מילה מהפה הייתי יודע שמה שרואים היום אפשר היה לראות גם אתמול – כשחתמו על התוכנית.

זה ממש הראש הדפוק של מתכנני המסלול, שהתעלמו מניסיון רב-שנים שלא להתחכך בשולי השכונות הערביות שמהסימטאות שלהן מגיחים פורעים ערבים מכוסים בכפיות וזורקים אבנים בהתאם לרצונם.

אולי בכל זאת 'הם' לקחו בחשבון שינסו לשרוף תחנה או שתיים, אבל 'הם' סמכו על המשטרה או מג"ב שימנעו מהפורעים הערבים לשרוף, להרוס, לזרוק אבנים וזיקוקים על שוטרים שמתברר כעומדים מולם כעדר של שוטים.

איני מבין איך המשטרה ככה פועלת. פשוט איני מבין. זה 'שטנץ' קבוע; מהרחוב הראשי של שועפת מגיחים כמה עשרות ערבים, נניח להמחשת הסיפור, מאתיים ולא יותר, זה הסיפור? 200 מתפרעים? ועומדים מולם 20-30 שוטרים עם מגיני פלסטיק וחוטפים אבנים ומדי פעם איזה שוטר יורה רימן גז. אז מה? הרי זה 40 שנה כבר יורים רימוני גז. מה כל-כך קשה ל'סגור' אותם במלכודת ולהכניס מאחורה 2 או 3 פלוגות מג"ב מכל שלושת הצדדים ואף אחד מהם לא יוכל לברוח לשום מקום. גם קשה לי להבין איך לא בנתה עדיין המשטרה כלי-רכב [ממוגן] כבד עם צריח מסתובב שמתיז מים עכורים ומעופשים שלא ישאיר אף מפגין יבש. צעיר ערבי שיחוש רק פעם אחת על גופו את הנוזל הזה, לא יסתכן פעם נוספת. הייתי מוכן לשלוח למפכ"ל ושר לביטחון פנים עוד הצעות, אבל אין סיכוי שאחד מהם יקרא מילה אחת.

אבל אם אחד מחברי מועצת העיר יקרא מאמר זה – אשמח מאוד לדעת מה יש לו לומר כאן  – בעיתון זה.

והמשל דומה לחברת אוניות המזמינה אונייה ששתפליג רק לסומלי. והנה הם מופתעים שפיראטים שדדו את האניה.

 

2. למה לא יהיה שלום עם הפלסטינים

ולמה לא תהיה להם מדינה

אין לך יום אחד מבלי שתקרא מאמר או הצהרה של פוליטיקאי אצלנו ובארה"ב על המאצץ ליצור "מו"מ מדיני" [נסיגה לקווי 67'] לקראת שלום עם ערביי הגדה והקמתה של 'פלסטין' בשטחים. הנה למשל דווקא היום [יום א' 26.10.2014], כשהנושא הפלסטיני בכלל לא על סדר היום ובפרט אחרי נאום השטנה של אבו-מאזן  באו"ם וליקוק הפצעים מצוק איתן – אז על מה יש לדבר איתם. כן. על מה? אז: על ההשפלה כביכול שיעלון ספג מהממשל בארה"ב כשסרבו לו להיפגש עם בכירי השלטון. אז אם יעני ה'ידידים' לא רוצים לדבר איתנו, איך הם מצפים שנדבר עם האוייב? מה השכל כאן? השכל הוא, שאם האמריקאים הללו, הבכירים בממשל, מנסים לאלץ אותנו לסגת מהשטחים כדי שהפלסטינים יחגגו על חשבוננו, אז פשוט לא ניתן להם לחגוג ויתקלו בקיר עקשני ישראלי האומר להם: "לא בא בחשבון תנאים אלה של נסיגה," ותראו איזה טמבלים אתם, במקום לחסל את הטרור הערבי-מוסלמי המשתולל באזור ושוחט בני אדם מערביים, וללא עזרתו של המודיעין שלנו אין לכם מודיעין יעיל, אתם משפילים את האחראי שלנו על הצבא והמודיעין – אז מה אתם חושבים שאנחנו כבשים? שנושיט לכם את הצוואר? וכי מי  יעזור לכם באזור? מי? סוריה? לבנון והחיזבאללה שלה? אולי עיראק שבכל יום נהרגים שם מאות? אז מי? קטאר? או מצרים שעסוקה עכשיו במרדף בכל סיני אחרי מחבלים שהורגים להם כל יום עשרות חיילים?

מתברר שאתם 'גיבורים' עלינו בגלל ה-3 מיליארד דולר לשנה? וכמה אתם בזבזתם כמו שוטים באפגניסטן? הרי אלה לא 3 מיליארד אלא עשרות מיליארדים בשנה בזבזתם באפגניסטן ולא קיבלתם בתמורה כלום אלא ארונות מתים של אלפי חיילים אמריקאים.

לא היה לכם שכל בעבר [פרל הארבור] וככה גם בעתיד. תתאוששו מהאשליות שלכם לגבי הסכסוך עם הפלסטינים ופשוט תאמרו להם מה שאנו אומרים; אוטונמיה או כלום. אבל אין לכם ביצים לומר להם כי אתם פוחדים מהערבים. ורק עלינו אתם גיבורים. 

אז דעו לכם, כי כל עוד לא יקבלו ערביי הגדה את התנאים שלנו – מכסימום אוטונומיה, לא יקבלו כלום. והיות, והערבים לעולם לא יסכימו לאוטונומיה אלא השמדת ישראל, גם זה לא יהיה להם. לא ברור לכם? אז מדינה?

 

 

3. מה בעצם רוצה מאיתנו שלטון אובמה?

פשוט: נקמנות אווילית

דוברי הבית הלבן התעלו על עצמם בשבועות האחרונים לנקום באישים ישראלים ולא משנה אם זה ראש-הממשלה או שר-הביטחון או מדיניות ישראל בהר חומה – העיקר לבעוט לנו בקרסול כמו נקמה של ילד קטן. הוא בועט בקרסול של אביו ליד הקופאית בסופר כשהאב לא רוצה לקנות לו במבה.

הבית הלבן אינו בודק את עצמו איך כל זה קרה? אבל תמיד-תמיד הוא יהיה צודק מפני שהוא חזק. הוא עשיר והוא גם תורם לנו 3 מיליארד דולר כל שנה – אז הם אומרים תנשקו לנו בתחת ובליקוק אם אפשר.  

אני טוען, ויש לי מסמכים, כי השלטון בבית הלבן היה תמיד-תמיד אנטי ישראלי מובהק, רק כשהזדקקו לנו בסיוע נגד ההשתטלות של בריה"מ באזור, רק אז החלו לסייע. רק אז ורק למען מטרה זו בלבד.

כיום, כשבריה"מ התפרקה ואין כבר "הגוש המזרחי" והשפעתו של פוטין היא רק במזרח אוקראינה, הפכנו לנטל על הבית הלבן, שבהנהגת אובמה החל לחזר במרץ בלתי נלאה להתחנף למוסלמים – ובנאום שלו בקהיר אמר את המשפט ההזוי ביותר שעולה על דעתו של סתם אמריקני שכל מה שעולה בראשו זה פיצוץ התאומים, אז מה אומר שם בקהיר נשיא חצי-שחור ורבע מוסלמי ככה [ביוני 2009] – "...אני יודע גם שהאיסלאם תמיד היה חלק מהנרטיב האמריקני..."

כך ופשוט "חלק מהנרטיב..." איך? מתי? אם לא לבכות אז אולי לצחוק.

כיום, כששלטונו עומד עם עיניים כלות למראה עיתונאים שחוטים כמו כבשים בידי הדאע"שים – רוצחים בני עוולה שאפילו פסק דין מוות בתלייה הוא פסיק, וכל מה שעושה חיל האוויר האדיר על 3 נושאות מטוסים [מאות מטוסים], זה לשלוח פעם ביום מטוס במקום להק אחר להק נון-סטופ עד חיסול אחרון הדאע"שים, הם כולם שם עד אחרון הדוברים והעיתונאים משרתיהם ומלקקי פינכא מתפנים שם להחטיף לנו סטירה שלא לבנות כמה בתים בהר חומה. זה העניין: בנייה בהר חומה [התנחלות לא חוקית, הם אומרים כאילו שלא מתגוררים שם עשר שנים 50 אלף יהודים אבל בפיהם זו "התנחלות"] וכלום על הרס הרכבת הקלה.

התסכול והאימפוטנטיות של מדיניות אובמה ונושאי כליו בבית הלבן כלפי ישראל, אינה מדיניות, אינה משרתת את האינטרסים של מדינת-ענק זו, אלא להתעסק בנקמנות ילדותית בשל נטייתו של נתניהו לראות מימשל רפובליקני. זה הכול וזה כל הסוד – נקמה ילדותית.

אפרופו הסיוע של 3 מיליארד דולר שארה"ב מעניקה לישראל. יש אנשים שחושבים כי בכל ראש השנה מגיע שליח מיוחד מהבית הלבן עם צ'ק על סך 3 מיליארד דולר. אז זהו שאין לא שליח ולא צ'ק. רובו של הסיוע כ-80% הוא נשק, בעיקר מטוסי קרב שאלפי פועלים אמריקאים במפעלי המטוסים שם מקבלים את השכר שלהם מ'סיוע' זה ואף פועל תעשייה ישראלי או בנק ישראל. שאר הכסף, מיועד לתעשיית הנשק שלנו עבור צה"ל, ואלה הם בקושי 250 מיליון דולר לשנה שהוא סכום זעום ביותר מהתמ"ג שלנו העומד על 290 מיליארד דולר לשנה. לו נוותר על הסיוע הזה ונקנה מטוסים כפי שנרצה, אולי ביפן או בקוריאה, תגבר האבטלה בארה"ב ואלפי פועלי תעשייה יפוטרו. חוץ מזה: הגיע הזמן לאמר להם: thank you ולחדש את פרוייקט הלביא, שנפסל כרגיל בגלל יהודי אחד [ד"ר דב זקהיים, שהיה סגן-סגן שר האוצר ורק בשל החשש הנ"ל שיפוטרו שם אלפי פועלים] – ועד אז נקנה מטוסים ביפן או בסין, ומיד היינו רואים התנהגות אחרת. ונאמר כך לארה"ב: בלי טובות. ואז לא היינו שומעים מהם לא מג'ון קרי ולא מדובר הבית הלבן 'אנחנו תורמים לישראל.'

הגיע הזמן להפסיק להתחנף לארה"ב. יש לנו אינטרס משותף באזור: לבלום את האיסלאם הפונדמליסטי, ואם חיסלו את בין לאדן, גם לנו מותר לחסל את הבין-לאדים שלנו.

וכפי שהמצב באזור מתפתח יותר ויותר – של שליטת קיצוני האיסלאם שמשספים גרונות, לא ירחק היום וארה"ב תזחל על ארבע ותתחנן שנתן להם יד בחיסול הרוע הזה.

ומילה אחת לאלה שמרימים גבה כאן "הרי ארה"ב היא ידידתנו היחידה באו"ם ותמיד מצביעה 'וטו' לטובתנו, ומה נעשה בלעדיה באו"ם?"

אז כן. צריך באמת להעמיד אותה במבחן; "הלנו אַתּ או לצרינו?" ונשאל את ה-5 מיליון יהודים שם; נו? מה תגידו עכשיו? הרי יורקים לכם בפרצוף. או שלבסוף יגבר השכל שם על מעשי הילדות של הנקמנות האווילית.  

 

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 29.10.14

 

* אני תומך בכל לבי בביקורו של נשיא המדינה רובי ריבלין בכפר קאסם ובדבריו הנחרצים בגנות הטבח שהיה שם. אני גאה בו על נחישותו לעמוד מול ההסתה נגדו.

אילו הוא היה מתייעץ איתי, הייתי מציע לו לערוך ביקור רשמי קרוב ככל האפשר בקריית ארבע, לגנות את ההסתה נגד ההתנחלויות והמתנחלים, להוקיע את הקריאות לחרם, ולהפגין את ראייתו אותם כחלק אינטגרלי ומשמעותי בחברה הישראלית.

מה הקשר בין שני ביקורים כאלה, ולמה הביקור השני צריך להיעשות בקרוב ובסמיכות לביקור בכפר קאסם? האמת היא שאין קשר ענייני, וכל אחד מן הביקורים ראוי בפני עצמו. אבל כיוון שיש המפרשים באופן שגוי את ביקורו בכפר קאסם, ויש מי שטורחים לעוות את המסר שלו, חשוב שיעשה בהקדם את הצעד הזה, כחלק מן המסר של היותו נשיא ממלכתי, של כל אזרחי ישראל.

בגל החרמות של אמנים על אריאל, כתבתי שאילו היה לישראל נשיא ראוי לשמו, היה עליו לבטל את סדר יומו ולהגיע למחרת לאריאל והכריז "אני אריאלי". אבל לא היה למדינת ישראל נשיא ראוי לשמו. היום יש לישראל נשיא אמיתי, נשיא ממלכתי, וחשוב שהדבר יֵרָאֶה.

 

* צפיתי בשידור החי מפתיחת מושב החורף של הכנסת. נאומו של נתניהו היה נדוש, לא היה בו כל מסר, כל בשורה וגם יכולותיו הרטוריות הידועות לא באו בו לידי ביטוי. התעלמותו מההסוגיות הכלכליות חברתיות היתה מבישה, ביטוי לאטימות. נאומו של הרצוג היה נאום אופוזיציוני אופייני, תוקפני, וגם הוא ריק מהצגת אלטרנטיבה להצגה העורבית של "רק רע רק רע."

נאומו של נשיא המדינה היה נאום מעורר השראה, שבו העביר לעם ישראל את המסר הממלכתי, הנשיאותי, המנהיגותי הראוי, של אחדות לאומית וניהול המחלוקת בצורה דמוקרטית ומכבדת. הוא זיעזע את הח"כים ואת הציבור שצפה והאזין לו בכלי התקשורת, בציטוט דברי הבלע וההסתה נגדו, וזו אכן חרפה לאומית. הוא העלה על נס את החיבוק הספונטני והכן בין הח"כים לשעבר חיים אורון-ג'ומס וצבי הנדל, לאחר ההחלטה על עקירת יישובי גוש קטיף; חיבוק בין יריבים אידיאולוגיים, החולקים ערכים משותפים, ערכי הציונות לגווניה. הוא הציג את החיבוק הזה כסמל ומופת לאחדות וכבוד על אף המחלוקות.

 

* הדבר החשוב ביותר בפתיחת מושב החורף, לא היה הדיון במליאה, אלא הדיון בוועדת חוק, חוקה ומשפט, בו אושרה לקראת קריאה שניה ושלישית הצעת חוק הגיור; אחת היוזמות הציוניות החשובות ביותר בשנים האחרונות, על אפו וחמתו של נתניהו.

 

* בניגוד לכל הפרשנים, אני מעריך שהבחירות תתקיימנה במועדן, או סמוך למועדן. אם הבחירות תוקדמנה, יהיה זה בחודשים אחדים בלבד, כמו בבחירות הקודמות. אגב, זאת היתה הערכתי גם בכנסת הקודמת, בניגוד להערכות כל הפרשנים, וצדקתי.

מאז הנהגת אי אמון קונסטרוקטיבי (בתקופת שרון וביוזמתו), הממשל הישראלי יציב מאוד. רק אירועים חריגים בקיצוניותם, כמו פרשיות השחיתות של אולמרט, יביאו להפלת השלטון.

 

* האם כאשר יעל גרמן אומרת שיאיר לפיד בשל להיות ראש הממשלה, היא מתכוונת לזקן השיבה?

 

* הצעת חוק עוקף בג"ץ, במתכונתה הנוכחית, אינה טובה ומוטב שכלל לא היתה מוגשת. אבל בית המשפט העליון, בהתנהגותו הכוחנית, בפוליטיזציה שבה הוא נוהג, כמעט אנס את הכנסת לעגן את מעמדה כבית המחוקקים של ישראל. בדמוקרטיה פרלמנטרית, המבוססת על הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ביניהן, מן הראוי שבית המשפט העליון, שהנו גוף בלתי נבחר, ינהג ריסון עצמי ואיפוק ויכבד את החלטות נבחרי הציבור, המבטאים את רצון העם.

האקטיביזם השיפוטי פגע בדמוקרטיה הישראלית. הוא החליש את הכנסת ואת הממשלה, אך בראש ובראשונה הוא כירסם במעמדו של בית המשפט העליון ובאמון הציבור בו ובכך שחק את שלטון החוק.

השיח הרואה בכל הצעה לרפורמה "פגיעה בבית המשפט", דומה מאוד לשיח החרדי של "חדש אסור מן התורה". נקודת המוצא שלי, היא כבוד רב לבית המשפט ולשופטים. התנגדותי לאקטיביזם השיפוטי נובעת מרצון לחזק את בית המשפט ולהחזיר אותו למעמדו בתקופה שקדמה לאהרון ברק, כאשר עיני כל העם היו נשואות אליו והכל התייחסו אליו ביראת כבוד.

אני שומע אנשים המתייחסים לבית המשפט בעזות מצח, חוצפה ובוז והדברים מעוררים בי חלחלה. קראתי אמירה בפייסבוק על פיה צריך לאלף את בית המשפט כמו שמכניסים את הפרצוף של הכלב לפיפי. זו אמירה נוראית, הראויה לכל לשון של גינוי והוקעה. אני שולל אמירות כאלו גם כלפי הפוליטיקאים, אך המגרש הפוליטי, מטבעו, רווי במאבקי כוח ועסקנות, ההתלהמות היא חלק ממנו, וסגנון כזה הוא כנראה חלק מן המשחק. מן הראוי שהשופטים יקפידו לא להיות שחקנים במגרש הזה. הכניסה שלהם למגרש הפוליטי, שחקה את מעמדם. התבצרות בית המשפט באקטיביזם והקולות הקוראים לכך, יחלישו יותר ויותר את מעמדו של בית המשפט.

 

* יחס לבית המשפט של מדינת ישראל כמו האמירה שציטטתי, זהה ליחס של גדעון לוי למדינת ישראל.

 

* הזכות לבקר את בית המשפט היא מרכיב משמעותי בדמוקרטיה. השלילה העקרונית של ביקורת על בית המשפט היא אנטי דמוקרטית.

 

* הביטוי "חוק עוקף בג"ץ" הוא ביטוי טעון ושיפוטי, המנסה ליצור באמצעות הטרמינולוגיה דה-לגיטימציה לזכותו של בית המחוקקים לממש את ריבונותו באמצעות חקיקה מתקנת. תפקידה של הכנסת הוא לחוקק חוקים. תפקידו של בית המשפט הוא לשפוט על פי החוקים של הכנסת. כאשר חוקים סותרים באמת ובתמים את החוקה, ובישראל את חוקי היסוד, ראוי שתהיה לבית המשפט העליון סמכות לבטל אותם, ברוב מיוחד ותוך זהירות וריסון עצמי.

כל חוק הוא שינוי המציאות הקיימת, שינוי החוק הקיים. גישה שמרנית השוללת שינוי בחוק הקיים, עלולה לנוון את החברה. האם ברגע ששופטים, שלא נבחרו בידי הציבור, פסקו פסיקה מסוימת, הדבר נותן לפסיקתם תוקף-על, כאילו היו עשרת הדברות, ולעולם אסור יהיה לגעת בהם? גישה שמרנית כזו אינה מתקבלת על הדעת.

כאשר הכנסת סבורה שחוק טעון תיקון היא משנה אותו. וכשהיא סבורה כך בעקבות פסיקת בג"ץ, אין לה סמכות כזאת? אם הכנסת סבורה שהחלטה זו או אחרת של בג"ץ פוגעת באינטרס הציבורי, ידיה חסומות? זוהי גישה בלתי דמוקרטית. הפרדת הרשויות מחייבת איזונים ובלמים. היא מחייבת מתן סמכות לרשות השופטת לאזן ולבלום את הרשות המחוקקת, אך במקביל ובאותה מידה היא מחייבת מתן סמכות לרשות המחוקקת לאזן ולבלום את הרשות השופטת. ומן הראוי, ששתי הרשויות תנהגנה כבוד זו כלפי זולתה, וריסון כלפי עצמה, ותשתמשנה בכוח הזה במשורה. 

אלה השוללים את זכותה של הכנסת לשנות בחקיקה פסיקות בג"ץ, יוצאים מנקודת הנחה שלעולם בג"ץ יפסוק על פי השקפתם. אבל לא לעולם חוסן. אין זה מן הנמנע, שסמכות לכנסת לתקן, ברוב מיוחד, את פסיקות בג"ץ, תשרת מחר דווקא אותם. גישה שמרנית שאינה מאפשרת שינוי, תפגע מחר במי שנוקט בה היום.

אלה הרוצים לשלול לחלוטין את סמכותו של בית המשפט לבטל חוקים, יוצאים מנקודת הנחה שלעולם הרוב בכנסת יהיה בידיהם. אבל לא לעולם חוסן. אין זה מן הנמנע, שהסמכות של בית המשפט לבטל חוקים, תשרת מחר דווקא אותם. גישה שמרנית שאינה מאפשרת ביטול חוקים, תפגע מחר במי שנוקט בה היום.

יש להגיע בהידברות להסכמה דמוקרטית על מערכת איזונים ובלמים בין הרשויות. הצעת החוק החדשה אינה מאוזנת, כיוון שהיא מאפשרת התגברות על פסיקת בג"ץ ברוב של 61 ח"כים בלבד. יש לקבוע רף הרבה יותר גבוה. אולם גם סמכות בית המשפט לפסול חוקים אינה מאוזנת, כיוון שהיא תקפה בכל הרכב ובכל רוב. יש לקבוע רף הרבה יותר גבוה.

 

* הצעתי – בית המשפט העליון יהיה מוסמך לבטל חוק שחוקקה הכנסת, רק בהרכב של 11 שופטים לפחות וברוב של 66% לפחות. הכנסת תהיה מוסמכת לחוקק חוק שנפסל בידי בית המשפט, ברוב של 80 ח"כים לפחות.

 

* במקום מלחמה מיותרת בין הגישות הקיצוניות, יש לבחור בשביל הזהב.

 

* איני תומך בהתיישבות בלתי מוגבלת בכל רחבי יהודה ושומרון. אבל אני תומך בהסכמה בין נתניהו ובנט על הרחבת הבנייה בגושי ההתיישבות ובירושלים. הטענה שהבנייה מנוגדת למו"מ, מתעלמת מן העובדה שבכל המשאים והמתנים, כולל בממשלות רבין, פרס, ברק ואולמרט, נעשתה בנייה בהתיישבות. לעומת זאת, דווקא ממשלת נתניהו הקודמת הקפיאה את הבנייה, כתנאי מוקדם למו"מ, והפלשתינאים, שפירשו זאת כחולשה, לא ישבו למו"מ. שלילת הבנייה בתירוצי עיתוי, מחייבת את הנוקטים בה להבהיר באיזה עיתוי הם מציעים לבנות. לטעמי, הימים האלה של התנקשות אלימה בריבונות ישראל על ירושלים, הם עיתוי המחייב לפחות את הבניה בירושלים.

 

* אין ספק, שהחלטתו של יעלון על תחבורה ציבורית נפרדת ליהודים ולפלשתינאים ביו"ש נובעת אך ורק מטעמים ביטחוניים, ואין בה שמץ של גזענות. מי שטוען אחרת, אינו מכיר את יעלון, או סתם משמיץ. אבל שעה שישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה בינלאומית ומוצגת כמדינת אפרטהייד, והפרדה באוטובוסים היא סמל האפרטהייד, צריך להיות אטום לגמרי כדי לא להבין שהצעד הזה מספק תחמושת לאוייב.

 

* אני שומע את ההצדקות להתנהגות האינפנטילית של הממשל האמריקאי בעת ביקורו של יעלון: "צריך לזכור שיעלון פגע בכבוד... כבוד... כבוד... קבוד... קווד." ואני זוכר, שאלה המלהגים זאת, הם הראשונים ללעוג לכל מה שקשור לכבוד הלאומי שלנו, ואף המציאו לו שם חיבה דוחה – "זיקפה לאומית". הם גם הראשונים לתמוך בהתנצלות ישראלית בפני תורכיה, על תוקפנותה של תורכיה כלפי ישראל. זה הרי אקווד של ארדואן, ומה אנחנו משחקים משחקי קווד / זיקפה לאומית?

 

* אפרופו כבוד. דיפלומטיית הביבים של הממשל האמריקאי, המדליף צרור גידופים וקללות על ראש ממשלתה של בעלת הברית הקרובה ביותר של ארה"ב – יותר משהיא מעידה על מושא הגידופים, היא מעידה על המגדפים. ואני מאמין, שיותר משהיא תפגע במגודף, היא תפגע במגדף.

בין ישראל לארה"ב היו משברים הרבה יותר חריפים, בתקופת אייזנהאור שאיים בסנקציות על ישראל וגיבה את איומי בריה"מ לפעול נגדה אחרי מלחמת סיני (1956), בתקופת פורד שהודיע על בחינה מחדש של היחסים עם ישראל בעקבות משבר במו"מ על הסדר הביניים עם מצרים (1975) ובתקופת רייגן שעצר את משלוחי F15 לישראל בעקבות הפצצת הכור העיראקי והשעה את הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי בין המדינות בעקבות חוק הגולן (1981). אולם אף נשיא אמריקאי לא ירד לרמה ירודה כל כך של פגיעה אישית במנהיג ישראלי וניסיון להשפילו. השפלת ראש ממשלת ישראל היא השפלת מדינת ישראל, ולכן מן הראוי שכל החברה הישראלית ובראש הראשונה האופוזיציה הפרלמנטרית וראש האופוזיציה, יתייצבו מאחורי ראש הממשלה, יגנו את דיפלומטיית הגידופים ויבהירו שגם אם הם חלוקים על רוה"מ, מסע כזה הוא בלתי נסבל בעיניהם.

אחרי שרייגן השעה את הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי, בתגובה על סיפוח הגולן, זימן ראש הממשלה בגין את השגריר האמריקאי סמיואל לואיס ללשכתו, נשא באוזניו נאום חוצב להבות בו הבהיר שישראל אינה רפובליקת בננות ולא מדינת וסאלים של ארה"ב. איננו ילד שארה"ב מענישה אותו, ואם ארה"ב משעה את ההסכם האסטרטגי, ישראל מבטלת אותו. העם היהודי הסתדר 3,000 שנה ללא המסמך האסטרטגי והוא יסתדר בלעדיו גם בעתיד, הבהיר בגין. ומה קרה בעקבות זאת? זמן קצר מאוחר יותר נחתם בין המדינות מסמך אסטרטגי חדש, משודרג, טוב מקודמו.

היום אין מדובר בסנקציות, אלא בהוצאת קיטור. יש לקוות שראש הממשלה והנשיא האמריקאי ימצאו את הדרך לשפר את היחסים האישיים ביניהם. אבל כאשר מדובר באינטרסים החיוניים של ישראל, כמו בנייה בשכונות היהודיות של בירת ישראל, גידופים וקללות לא ישפיעו. איננו רפובליקת בננות ולא מדינת וסאלים של ארה"ב.

 

* אפרופו כבוד. מה היה קורה אילו בכיר ישראלי, נניח יו"ר הכנסת, היה אומר על הירדנים אחוז אחד ממה שאמר על ישראל יו"ר הפרלמנט הירדני? אמות הסיפים היו מזדעזעות. איזה משבר היה ביחסים עם ארה"ב ואלו התקפות מבית. אבל אנחנו סופגים הכל. אני משוכנע שהשגריר הירדני אפילו לא יזומן לשיחת הבהרה במשרד החוץ.

 

* בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, ב-5 באוקטובר 1995, הציג יצחק רבין את תוכניתו המדינית והקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון." זוהי מורשת רבין.

ב-1.11.14, ארגון "ישראל יוזמת", בהובלת יובל רבין, יקיים עצרת בכיכר רבין, שהמסר שלה הוא דבקות במורשת רבין. אלא שמורשת רבין שתוצג בו היא אולי מורשת יובל רבין, אך לבטח לא מורשת יצחק רבין. האמת היא, שההבדלים בין המסרים לא כל כך גדולים – מילה פה, מילה שם. זו מורשת יובל רבין: גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו הקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. נחזור לקווי 4 ביוני 1967. בראש ובראשונה ירושלים תחולק. ישראל תיסוג מבקעת הירדן. תמורת השארת גושי ההתיישבות, ישראל תיסוג משטחים ריבוניים שלה בתוך הקו הירוק. נקפיא את הבנייה בגושי היישובים, והלוואי שיעשה בהם מה שנעשה בגוש קטיף, גם ביהודה ושומרון.

 

* בהרצאה שנשא בן דרור ימיני בבית אייל שבאשדות יעקב, עם צאת ספרו "תעשיית השקרים" לאור, הוא סיפר שיש לו מספר "מנטורים", ומנה אחדים מהם: פרופ' אמנון רובינשטיין, פרופ' שלמה אבינרי, פרופ' רות גביזון ופרופ' אלכס יעקובזון. ואכן, כל האנשים הללו הם מופת של השמאל הציוני הישן והטוב, שהעמיד חיץ בינו לבין האבולה הפוסט ציונית.

 

* במאמר לגיליון מיוחד של "הארץ" לרגל "ועידת ישראל לשלום", הציג הנסיך הסעודי טורקי אל-פייסל את תוכנית השלום הערבית והוסיף: "פתרון כזה היה לב החזון שהציגה העצרת הכללית של האו"ם בתכנית החלוקה ב-1947, שהקהילה הבינלאומית כשלה ביישומה אז."

דרך מעניינת לשכתב את ההיסטוריה. אף שעל פי הצעת החלוקה מדינת ישראל לא כללה לא רק את יהודה ושומרון, אלא גם לא את ירושלים (כולל מערב העיר), לוד ורמלה, יפו וחלקים נרחבים של הגליל והנגב, העם היהודי והיישוב בארץ קיבלו את ההצעה בהתלהבות ותושבי הארץ היהודים רקדו ברחובות עד אור הבוקר. לעומת זאת, הערבים נלחמו נגדה בכל כוחם. למחרת החלו פרעות דמים של הפלשתינאים כדי לסכל את ההחלטה, וביום הקמת המדינה, פלשו אליה כל צבאות ערב, במטרה לחסל את המדינה בת יומה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ, שלוש שנים אחרי השואה. ובלשונו של אל-פייסל: "הקהילה הבינלאומית כשלה ביישומה."

 

* למה עריקי 8200 טרם הודחו מיחידתם וטרם נשללו דרגותיהם? צה"ל אינו מבין את המשמעות המוסרית והחינוכית של צעד כזה, של הצבת קו אדום מוסרי, לפיו עריקה ממלחמה היא מעשה שפל, בוגדני, סוציומטי ונלוז?

 

* איני יודע מי זאת המנוולת שלומית לי בן ארי, אבל אני משוכנע שהיא קראה את מאמרו של גדעון לוי "הרעים לטיס". איך אני יודע? כיוון שזו הייתה תגובתה על מותה של תמר אריאל, בפוסט שהעלתה בפייסבוק: "אתם יכולים לומר מה שאתם רוצים – עבורי היא קיבלה את עונשה על נטילת החיים שנטלה!!! כן ירבו... עבור הילדים הפלסטינים שנגדעו חייהם כך סתם במטוסי קרב!! חייכי אכלת אותה!!!"

נבלה.

 

* נפילתם במלחמת "צוק איתן" של החיילים הבודדים סמ"ר שון כרמלי, סמל מקס שטיינברג וסמ"ר ג'ורדן בן סימון, העלתה לתודעה הציבורית את התופעה של החיילים הבודדים, העולים לישראל כדי לשרת שירות קרבי בצה"ל, רובם נשארים בארץ, רבים מהם משמשים מופת לאחיהם הצעירים העולים בעקבותיהם ולעתים אף ההורים עולים בעקבות הילדים.

לכל איש יש שם, וראוי היה להתמקד בסיפורם האישי של שלושת הנופלים, אך נכון גם להצביע על התמונה המספרית, שהיא מאוד משמעותית. רק בשנה האחרונה התגייסו לצה"ל 1,008 (!!!) חיילים בודדים. אנחנו מתמקדים בקומץ יורדי המילקי (ואני מאשים בכך גם את עצמי, שנגררתי בעוצמה רבה מדי לפרובוקציה הזולה), במקום להאיר על התופעה המופלאה הזאת. 1,008 צעירים מארצות הרווחה, רק בשנה האחרונה, ומיספר דומה מדי שנה, עוזבים הכול כדי להתגייס לצה"ל ולשרת שירות משמעותי. זו הציונות במיטבה!

זכיתי לפקד בבית הספר למ"כים על חיילים בודדים לפני כשלושים שנה, כאשר התופעה היתה מצומצמת בהרבה. לא היה לי קל לתת פקודות לדיוויד רוזנטל, בחור בן 28, שנראה לי מבוגר כל כך. חשתי קצת מבוכה, בראשית הקורס. מי שהקלו עליי היו דיוויד וחבריו, שלא רצו שום פריבילגיה מחמת גיל. להיפך, הם היו המורעלים ביותר בין החיילים, לא התחמקו מעולם מלסחוב פק"ל כבד או מתורנות מטבח או ניקיון שירותים. לימים, הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל, שימש בית לארבעה גרעיני עולים ולגרעין "צבר" וחלק מחברי הגרעינים הללו הם היום חברי הקיבוץ ובעלי תפקידים מרכזיים בו.

ראוי לציין לשבח את התנועה הקיבוצית, שלקחה על עצמה את המשימה הציונית של מתן בית לחיילים הבודדים, ומתמידה בה כבר עשרות שנים. עשרות קיבוצים שותפים במשימה, ועוד לא היה חייל בודד אחד, שלא נמצאה לו משפחה מאמצת בקיבוץ.

 

* עמוס עוז זוכר את מצוותה של סבתו, לא להתקוטט עם ילדים שאין להם מה להפסיד, ומכאן הוא גוזר תובנה אקטואלית – לא להילחם בעזה, כי לעזתים אין מה להפסיד. מעניין, אני לתומי חשבתי שישראל נסוגה מעזה כי לא היה לעזתים מה להפסיד, ומרגע שישלטו בעזה, יהיה להם מה להפסיד ולכן המצב ישתנה; הם יהיו עסוקים בבניית מדינה, חברה אזרחית, פיתוח כלכלי וחברתי, חינוך ואנו נהנה משקט. אגב, מה פירוש לא להילחם בעזה? שתושבי העוטף יספגו "טפטופים" וישראל תכיל זאת?

 

* כאשר צ'יץ', ראש העיר ת"א, גינה את תושבי ת"א שעזבו אותה תחת מתקפת הסקאדים במלחמת המפרץ וכינה אותם "עריקים", הוא הגזים באמירה בלתי ראויה. אולם כאשר ראש העיר ת"א הנוכחי, חולדאי, נכנע לטרור ומבטל טיולי תלמידים בירושלים, בירת ישראל, אני מתגעגע ל"עריקים" של צ'יץ'.

 

* גל הסכמי ויזת טיול-עבודה, שישראל חותמת עם מדינות המערב, חשוב בראש ובראשונה כדי לסייע לצעירים, בוגרי צה"ל ושירות לאומי, לטייל בעולם.

אך יש להסכמים הללו גם חשיבות מדינית – ניצחון קטן אך יותר מסמלי, על תועבת ה-BDS, תועבת החרם על ישראל, שהוא הביטוי האקטיביסטי של מצע דרבן לדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל וזכות קיומה.

וחשיבות נוספת – הוא מייתר את התופעה של כפל דרכונים. הילדים שלי יודעים כבר מזמן, שלעולם לא תעלה אצלי לדיון אפשרות שאוציא דרכון פולני או רומני, כי בעיניי דרכון הוא ביטוי לזהות ואין לי זהות כפולה. בד"כ הוצאת הדרכון הזר נועדה לסייע לילדים להשיג עבודה או לימודים בחו"ל. בתחום העבודה, שורת ההסכמים הזאת מייתרת את הצעד הזה.

 

* כששני קצינים מצטיינים ומוערכים כיאיר נווה וגדי אייזנקוט מועמדים לתפקיד הרמטכ"ל, ראוי לבחור את זה שאינו נגוע בפרשת אשכנזי.

 

* הסרט "מיתה טובה" הוא סרט מעולה. התסריט גאוני. קטעי הומור משובח בסצנות הדרמטיות הקשות ביותר. משחק יוצא מן הכלל. והחשוב מכל – הסרט נוגע בבעייה אמיתית הנוגעת לחיים של כל אחד מאיתנו. הסרט מתמודד עם המחיר הכבד של התארכות תוחלת החיים – הארכה מלאכותית של חיים חסרי טעם, במחלות חשוכות מרפא, כאשר הדבר היחיד שנשאר הוא הסבל והכאב.

הסרט מתמודד עם הבעיה דרך הדילמה המוסרית הקשה של המתת חסד.

מומלץ מאוד!

אבי חולה בדימנסיה, ולא יכולתי לצפות בסרט כצופה מן הצד ביצירת אמנות. חשתי שבטני מתהפכת ויצאתי ממנו מדוכא לגמרי. לא שהוא הוסיף לי תובנות חדשות שלא ידעתי, אך הוא גרם לי לסערת נפש.

אני שולל הארכת חיים בצורה מלאכותית. אבל בהמתת חסד אני רואה חציית קו אדום מוסרי וגלישה על מדרון חלקלק, המאפשר לנו לקבוע מי ראוי לחיים ומי לא. עם זאת, אני חושב שזה נושא ראוי למחשבה ולדיון ציבורי, והסרט מציף את הסוגיה בצורה חדה ובהירה.

המשחק של השחקנים בסרט משובח ביותר, וזאב רווח מתעלה מעל כולם. תפקיד חייו. משחק ברמה של אוסקר. גם ב"גט", בו הוא משחק בתפקיד משנה, המשחק שלו מעולה. איזה בזבוז, שרוב הקריירה שלו הושחתה לריק על "צ'רלי וחצי" ו"חתולה" למיניהם.

 

* חומוסיה חדשה נפתחה באזור התעשיה של קצרין, בבעלותו של תום קבלו מקדמת צבי, "רק חומוס". החומוס משובח ביותר. יש רק בעייה של אמת בפרסום. הם מבטיחים רק חומוס, ומגישים מרק פטריות יוצא מן הכלל.

מי שפינטזו על ניגוב חומוס בדמשק, ומבינים שלנגב חומוס בחומְס זה תענוג מפוקפק, מוזמנים לנגב חומוס בקצרין.

 

* ביד הלשון: באחת הסצנות המרגשות בסרט המעולה "מיתה טובה", שרים הגיבורים את שירה של נעמי שמר "בארץ להד"ם".

להד"ם = ראשי תיבות של לא היו דברים מעולם.

שורה בשיר: "אל ארץ זוּ חמדתי".

מה פירוש זוּ, בשורוק?

אין זה כינוי רומז לנקבה – לא זאת, ולא זוֹ, בחולם.

המילה מופיעה גם בשירו של טשרניחובסקי "אני מאמין" ("שחקי שחקי"). "זוּ אני החולם שר." למה זו, ולא למשל "זה אני החולם שר"?

וכך גם בשירת הים: "עם זוּ גאלת," "עם זוּ קנית."

זוּ, פירושו "אשר"... ש...

קח אותי עכשיו לשם, ארץ לא אדע, אל ארץ שחמדתי, ארץ להד"ם.

שחקי שחקי על החלומות אשר אני החולם שר.

נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם אשר גָּאָלְתָּ!

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

במלאת 120 שנה להולדתה –

ערב ביד לבנים בפתח תקווה שנערך

במלאת 100 שנה להולדתה של אסתר ראב

מתוך היומן של אהוד בן עזר

אפריל 1994

[הופיע גם כחוברת לעצמה במהדורת מחשב מצומצמת]

 

21.4.94. יום חמישי. ב-7.00 בערב אני יוצא עם יהודית, ראובן שהם ונורית גוברין לפתח-תקוה, כשאנו אוספים בדרך את חיים באר. נסיעה עליזה. מגיעים לפתיחת התערוכה, שלל אנשים שאני מכיר, משפחה וידידים: ארון ותמר, מרים, רועי וצבי, אמא ולאה, יהודית ועמנואל, ארון ותמר, צמח וחנה. דוד בן עזר. דורון, ועימם השופט יצחק ברא"ז, ברוך אורן, אליהו הכהן, יפה ואמנון, דן ארנון ואשתו, אמנון ועליזה פנחסוביץ, חולדה ספיר, לני מרגלית, שעבדה בשעתו אצל יהודה ראב, שרה פרבותינר, אחותה של רבקה כצנלסון, ציפי פליישר, שלום לינדבאום, חוה וולפברג (לבית סלור), עליזה ופטר וורם, ואפילו אמא של פיצי מופיעה פתאום, לא תיארתי לעצמי שזו היא כאשר ניגשה אליי – היא אמרה שזוג חברים הביא אותה.

מרדכי מרמר פותח את התערוכה. נציג העיריה פרופ' יוחאי – לא הגיע, וכמובן גם לא שום נציג אחר. חסרונם כלל לא הורגש.

עוברים לאולם הממוזג, להרצאה. הזהרתי כמה וכמה פעמים את רותי מנור שתדבר רק רבע שעה, אך זה כמו לדבר אל הקיר. היא מלמדת, בעזרת שקופיות, את אנשי פתח-תקווה אמנות. השיא הוא כאשר היא מסבירה על אצבעותיה הארוכות, המעוותות, של אסתר, בתמונה של גליקסברג. כאן איני יכול להתאפק ואני מעיר הערה. וקמה מהומה בקהל שחלקו הכיר את אסתר.

לאחר שתי הפצרות של מוטי מרמר, בעידודי, היא מסיימת את הרצאתה, שנמשכת כחצי שעה, ואשר חששתי שלא תסיימה, ותקלקל את החלק הבא.

כאשר מגיע תורנו, אני חמישה שירים קצרים מתוך "קמשונים", שהקלטתי בשעתו את אסתר קוראת. וכן את "חלמתי תבל" של שרון בן עזר ואת "שני עיטים ותאנה אחת" של ציפי פליישר. כל מה שקשור בארגון, מצד "יד לבנים", הוא כמובן לקוי. לקהל מגישים רק מים. כוסות הפלסטיק הלבנות, על שולחן המרצים, דביקות ולא נקיות, כאילו כבר השתמשו בהן פעם. ולידן פחיות משקה שיש לפתוח אותן לעיני הקהל. הטייפ מחורבן. הרמקול שורק. בקושי שומעים את שיריה של אסתר.

מתחיל החלק הרציני של הערב ואני מפעיל את הטייפ. להלן פיענוח דברי המשתתפים, לאחר עריכה שלי, ולאחר ששפרה וראובן עברו על הדברים, ושפרה הכניסה שינויי נוסח אחדים:

 

אהוד: ברשותכם, מילים אחדות של תודה, לפני שאנחנו ניגשים לרב-השיח עצמו. תודה למוזיאון "יד לבנים", למנהלו מרדכי מרמר, ולאוצרת רות מנור, שביוזמתה התערוכה נערכה.

 

אתם יודעים שממש לפני יומיים יצאה המהדורה החדשה של "אסתר ראב / כל השירים", ובה כלול קונטרס של "שירים נוספים", שהתגלו בעזבונה מאז יצאה המהדורה הראשונה של הספר, בשנת 1988; ואיני יכול שלא להודות כאן לאנשים שבזכותם הספר יצא, כי היום, גם את אסתר ראב קשה להוציא, אפילו מהדורה חדשה של ספר שירים שכבר קיים.

קודם כל התודה למאיר כהן ולקרן על-שם הוריו יוכבד ואברהם זוסמן כהן זכרונם-לברכה, קרן שהיא מייסודה של חברת כצ"ט, ובתרומתה הראשונה יצאה לאור המהדורה הראשונה של הספר, ומאיר המשיך את דרכם של הוריו בתמיכתו במהדורה הנוכחית. אברהם כהן היה נכד של חנה, אחות יהודה ראב, ואילו חברת כצ"ט היא המשך לחברת "האחים גרין", שאותה יסד יצחק (איזאק) גרין, בעלה הראשון של אסתר, שהיה גם בן דודתה טובה, אף היא אחות של יהודה ראב.

 "מרכז ההדרכה לספריות הציבוריות" קנה – – אני הרגשתי כמו "בעל מחבר" בגולה, כך מספרים – שהיה צריך לרוץ אל גבירים שיקנו מראש עותקים מספרו, וכך היה אפשר לגשת להדפסה – אז הגביר "מרכז הדרכה לספריות הציבוריות" תרם בקנייה מראש של עותקים, שחולקו לספריות הציבוריות ברחבי הארץ.

ושמחתי שיכולתי לכלול ברשימת המסייעים להוצאת הספר גם את חברת א. בן-עזר ובניו – תודה לצמח, שנמצא כאן, וליעקב בן-עזר, שניהם נכדיו של משה-שמואל, שהיה אחיו של יהודה ראב, ודוד של אסתר. גם הם קנו מראש עותקים, וכך הספינה הפליגה, והמהדורה יצאה לדרך.

וכאן אני רוצה להודות גם לאהד זמורה, ולמאיה ולאיילה, מהוצאת זמורה ביתן, על כך שהוציאו בצורה כה יפה את המהדורה החדשה, ובזמן; ואני מקווה – – אתם יודעים, הלא את אסתר ראב מגלים כל שלוש, ארבע, חמש שנים מחדש, אז עכשיו יגלו אותה עוד פעם מחדש, ויש חשש שגם עוד פעם תישכח, אבל בעוד שנים אחדות נוציא את כרך "כל הפרוזה" שלה, ושוב יגלו אותה מחדש, לא נורא – יש איתי עוד די חומר כדי שיגלו אותה, במשך עשרים שנה, כל פעם פן אחר שלה, מחדש –

הדוברת הראשונה, ש. שפרה, היא משוררת וסופרת בזכות עצמה. היא נפגשה עם אסתר לפני שנים – ב-1973 נסעה שפרה לפגישה עימה בטבעון, ובעקבותיה פירסמה ב"משא" ראיון יפהפה עם אסתר, ושמו: "כאשר אני מריחה אהבה אני רוצה שושנים". בספרה האחרון של ש. שפרה, "רחוב החול" יש סיפור, "ליל הגדי", שממש מזכיר את נופי הירקון שאסתר חיתה בהם. שפרה היא ילידת בני-ברק, כך שהמרחק לא כל-כך גדול, וכמו שחנוך ברטוב אומר: "הספרות העברית מתחלקת לשני חלקים: זו שכתבו הסופרים שנולדו מזרחה למוסררה, וזו שנכתבה בידי אלה שנולדו מערבה לה." גם אתה נולדת מזרחה למוסררה, חיים, אמנם ירושלים היא מרכז לעצמו, אבל גם הוא מזרחה למוסררה.

גם בשיריה של שפרה מרגישים את אותם יסודות – – היא עצמה מספרת כי עוד לפני שהכירה את שירת אסתר ראב, היא ביטאה והרגישה בשיריה דברים שרק אחר-כך גילתה אותם גם בשירתה של אסתר. אני חושב ששפרה היא אחת הממשיכות הנאמנות לרוחה המיוחדת של אסתר ראב, ואולי אפילו לאותו משעול, שאני חושב שהוא משעול נצחי, אבל קטן – בשירה העברית, קטן – כי הוא לא בא בתופים גדולים.

שפרה, בבקשה –

 

שפרה: ערב טוב לכם. שם הראיון שהזכרת, אהוד, גרם לי צרות צרורות; עורך הגיליון של אותו שבוע נתן את השם וקרא לראיון: "כאשר אני מריחה אהבה אני רוצה שושנים". ואסתר ראב טילפנה אליי והכחישה שאמרה את הדברים מכל וכל. ואחר-כך טענה כלפיי: "איך את יכולה לקרוא לראיון איתי בשם כל-כך באנאלי." השם ניראה לה מאוד בלתי מתאים לה. ואני ניסיתי להסביר שהשם אינו יוזמה שלי, והעורך עשה מה שעשה – אך שום דבר לא עזר, היא היתה מאוד כעוסה, ואני יכולתי להבין. נכון שהיא אמרה את המשפט, אבל להוציא אותו מתוך ההקשר, ולשים אותו בראש הראיון – – זה מאוד לא הלם את אישיותה של אסתר ראב לא כמשוררת ולא כאישה, וודאי שלא יכול לשמש כותרת שתקיף את ריבוי פניה.

הייתי רוצה לאמר עוד מילה אחת בקשר לידיה של אסתר ראב, אותן ראינו בדיוקן שצייר חיים גליקסברג ועליהן התנהל כאן ויכוח. אני התרשמתי מאוד, לפני הפגישה איתה, משני דברים. האחד, כשדיברתי איתה בטלפון שמעתי קול צעיר מאוד; וידעתי, ראיתי, היכרתי – את תאריכי השירים, והקול לא התחבר לי בשום פנים עם התאריכים, כי היה לה קול של אישה צעירה.

והדבר השני שהתרשמתי ממנו אחר-כך, כשפגשתי בה בטבעון, מה שהרשים אותי ביותר היו הידיים שלה; היו לה ידיים עזות מבע ובעלות כוח, חזקות מאוד, אצילות מאוד; ציפורניה היו עשויות, מטופחות; מצד אחד שימרו את הכוח שיש בה, ויחד עם זה היתה בה איזו עדינות, איזו רכות נשית, והעיקר הצורך לטפח אותן ולשמור עליהן חרף כתמי הגיל והשמש. לא במקרה אני מזכירה את הפרטים האלה; הם מתקשרים עם האבחנות הקודמות שנאמרו על הדיוקנאות שלה, אבל כפי שאנסה להראות הם סימלו יותר מכל את המורכבות של הדמות.

כשאני באה לצייר דיוקן של אסתר ראב, אני יכולה לומר שבעצם מה שאיפיין אותה בכל המישורים – היתה איזושהי היבדלות, איזשהו ייחוד, והייתי אומרת, למרבה הפאראדוקס – אפילו זרות. דווקא האישה הזו, המחוברת אל מקומה, חיה בעצם בגלות מפני שהיא היתה מחוברת אל מקומה, אבל הסביבה שבה חיה ובה כתבה – היתה סביבה תלושה ממקומה.

גם לה עצמה, כך הרגשתי בפגישה איתה, היתה תחושה של בדידות גדולה, של זרות כלפי הסביבה שבה היא כותבת, ובה היא בעצם מתקיימת כמשתתף. יחד עם זה היתה לה תחושה של נבחרות.

אחר-כך ניסיתי לבחון את הרושם הזה. נידמה לי כי הפאראדוכס, הסתירה, מאפיינים אותה בשלושה תחומים מרכזיים בחייה, ומהם אולי צומחת ההיבדלות של דמותה והייחוד של שירתה. בואו נתחיל מהמישור הבסיסי ביותר – כאישה. מצד אחד היא אמרה לי באותו ראיון: "השירה היא הצד הגברי שבי. היסודות שלי אינם נשיים. אני כותבת שירים גבריים... אילו נולדתי שנית הייתי רוצה להיוולד גבר. אינני אוהבת להיות ותרנית. בחור יכול להשיב מלחמה. הוא פשוט נותן בוקס בשיניים."

ובאמת ברוח זו היא כותבת את השיר הנפלא: "אני תחת האטד, קלה זידונה, קוציו צוחקת לקראתך זקפתי" – – אגב, השמעת ההקלטה שבה היא קוראת את השיר – פתרה לי בעייה. אני תמיד קוראת בשיר זה – "צוהלה", כי כך נדפס במהדורה שלי. ועכשיו שמעתי שאסתר ראב קוראת צוהלת ולא צוהלה, זאת אומרת שהיא הכריעה לטובת "צוהלת", ואני חייבת לקבל את הדין. אם כי באוזניי הנוסח הראשון יפה יותר. ההברה הפתוחה בסוף המילה היא פרועה יותר והולמת יותר את רוחו של השיר. מי יודע אם לא איזה עורך קפדן תיקן כאן את המהדורה הראשונה של השיר.

 "אני תחת האטד" מסתיים ב"את דינך גזרתי באחת" – דין האהוב נגזר בחדות, בהתאכזרות שבבחירה ובידיעה. מצד שני אותה משוררת בשיר אחר אומרת, "ברוך שעשאני אישה" – בשורה הפותחת את "שירת אישה".

באותו ראיון סיפרה לי כי כתבה את השיר כשהיתה בכפר יחזקאל, בשדה, עננים שטו מעליה, והיא הרגישה כמו פסל של ונוס ממילו, אישה נצחית, חסרת תכונות, מגולפת, והאישה הזו הצטיירה לה על רקע הגלבוע והשדות הירוקים.

לצד ההתאכזרות העצמית והכוח, מוצאים אצלה שיר כמו – "ראשית חוכמה היות איתך". באמת איזו רכות נשית.

אהוד: שפרה, את ה"צוהלת" באמת אני תיקנתי והחזרתי למקור. "צוהלה" זו היתה טעות שנפלה בנוסחים מאוחרים שבהם נדפס השיר.

שפרה: לי קשה להשתחרר מזה מפני שאני אוהבת את ה"צוהלה", יש משהו פרוע, פתוח ב"צוהלה". צורת ה"צוהלת" בהברה סגורה סוגרת את השורה.

במישור האחר, המרכזי, כמשוררת – ציטטה באוזניי פתגם ערבי האומר: "אלוהים יצר אותה ושבר את תבניתה כדי שלא תהיה עוד אחת כמוה," והיא התכוונה כמובן לעצמה. ובמידה רבה של צדק היא סברה כך. אם קוראים את השירים שלה ברתמוס המיוחד לה – וראובן שהם עמד עליו, וניסה להראות עד כמה הפראות הזו היא מאורגנת – על הרקע של צמיחתה, אם רק נזכור מה ואיך נכתב בימים ההם, אז באמת היתה שירתה תבנית אחת ויחידה על רקע תקופתה.

ובמישור השלישי, החברתי, שוב היתה בעצם זרה. מצד אחד באה מבית אמנם לא בועזי ממש – מכל מקום, כך טענה אסתר ראב. אבל היא היתה שייכת למשפחת איכרים, ורצתה בכל נפשה להשתייך למחנה שכנגד, והלכה לדגניה. כפי שהיא מעידה על עצמה: "הקהל של העלייה השנייה היה לי כאוויר לנשימה. אהבתי אפילו את השפה הרוסית. והם אהבוני וקיבלו אותי. קיימנו את דת העבודה של א.ד. גורדון בגופנו, חיינו בגובה." כמובן, שאין לקבל עדות זו על עצמה כפשוטה; יותר משהיא מתארת עובדות, היא נותנת ביטוי למשאת נפש.

אולי כדי להסביר את הסתירה והפאראדוכס בכל שלושת המישורים, אספר סיפור ששמעתי מפיה, ואשר הרשים אותי במיוחד. אשתדל לספר את הסיפור במילים שלה, כי גם למילים יש צבע מיוחד במינו.

היא סיפרה שאלכסנדר אהרונסון בא עם הצבא כאופיצר. יום אחד סידר נשף גדול בתל-אביב; הוא אסף את כל הפנינים הן מצד הבורגנים והן מצד הפועלות. פנינים – מילה של אסתר ראב. בימים ההם עבדה בפרדס גולדברג והתגוררה עם שלוש בנות בחדר אחד. תל-אביב היתה חצי ריקה בימים ההם; לא כל הארץ שוחררה מידי התורכים.

אהוד: החזית היתה על הירקון, פתח-תקוה נמצאה בקו החזית, ותושביה הועברו לתל-אביב, שתושביה הוגלו עוד קודם לכן בידי התורכים, ונישארו תקועים צפונה לירקון.

שפרה: "הוא שכר לכבוד הנשף דירה, והיית צריכה לראות איזו דירה," אמרה לי אסתר ראב, "איזו רחבות – " שוב מילה שאנחנו שכחנו אותה. "פה קרועים ובלואים," היא אומרת, "ופה נשף עם שקדים קלויים." השקדים הקלויים היו בעיניה סמל מובהק לבורגנות.

וכאן היא מתחילה לתאר מה לבשה. היא אומרת: "לבשתי שמלה שחורה צנועה," – מצד אחד היא טורחת להדגיש – "צנועה", אבל זוכרת את עניין השמלה לכל פרטיו. "שמלת קלוש קצרה משני חלקים, עם שרוולים ארוכים צרים, וניראיתי בה כמו גימנזיסטית רוסיה." כמה חשוב היה לה להידמות לגימנזיסטית רוסיה דווקא, להידמות לבנות המחנה שאליו כה רצתה להשתייך; האידאל היה להידמות לגימנזיסטית רוסיה.

ואחרי כל-כך הרבה שנים זכרה כי "תפרה לי אותה אשתו של אליעזר יפה." כמה תשומת-לב ניתנה מצידה לצד הנשי שבהופעתה. זו אותה אישה שטענה באוזניי, כי לו נולדה בשנית היתה רוצה להיוולד גבר. ואז היא מגיעה אל שיא הסיפור: "וכך כאשר אני יושבת בכסאי, בשמלתי השחורה, שופך אלכסנדר אהרונסון לפתע את השקדים הקלויים אל חיקי ושולח יד לקחת שקדים מתוך שמלתי."

חיים: הוא לא ידע עם מי יש לו עסק.

שפרה: "קמתי באחת ופיזרתי את השקדים הקלויים על הרצפה." – "באחת" – כדאי לזכור את הסיום של השיר "אני תחת האטד".

ולסיפור הזה יש גם אפילוג. "סמוך לערב הזה אני יושבת לתומי בשדרות רוטשילד וקוראת ספר. באה רחל ינאית, התיישבה על ידי ואמרה: 'את, שבאת מדגניה, הולכת לנשף של אלכסנדר אהרונסון? – את, זה לא מתאים לך! את שלנו!'"

ואסתר היתה מאוד גאה לצטט את דבריה של ינאית – "את שלנו!"

אם יש לי דקה, הייתי רוצה לקרוא שיר שלה, ונידמה לי שאילו יכולתי הייתי רק קוראת שירים שלה, ולא מדברת עליהם או עליה; כי השירים מיטיבים לדבר בשם עצמם. אהוד אמר שאני משורש נפשה; אני בכלל לא מבינה איך אפשר שלא להתחבר אליה. היא דיברה בלשון המקום שבו אנו חיים. אני לא הייתי צריכה להתחבר אליה, אני פשוט הייתי בתוך השירים שלה עוד לפני שידעתי מי היא ולפני שקראתי בהם. לדאבוני הרב, לא לימדו בבית-הספר את אסתר ראב, לימדו ביאליק ולימדו טשרניחובסקי, אבל מי ידע, מי הכיר בכלל את אסתר ראב? לכל היותר לימדו אולי רחל, אבל אסתר ראב, מה פתאום?

לאה (אחותו של אהוד, מהקהל): היום כבר מלמדים.

שפרה: אחרי הרבה-הרבה שנים.

חיים: זה רק לקלקל את השירים, ללמד אותם.

שפרה: אתה יודע מה, חיים, זה נכון ולא נכון. ללמד את השירים בבית-הספר זה בכל זאת לתת לך גושפנקא, שאתה שייך לאיזושהי הסכמה, שהתקבלת.

חיים: מי נותן את ההסכמה?

שפרה: רגע, אתה לא רוצה שילמדו אותך בבית-הספר? את האמת –

חיים: לא. לא.

שפרה: לא? טוב –

אהוד: שיקראו אותנו מתחת לשולחן – הוא רוצה.

שפרה: נידמה לי שאסתר ראב לא רצתה שיקראו בה מתחת לשולחן.

אהוד: מתחת לשולחן – זו המחמאה הכי גדולה.

שפרה: אני אקרא שיר בשם "כפרג נישא ברוח". אני חושבת שמה שתפס אותי וחיבר אל שירתה של אסתר ראב היתה המחזוריות הארץ-ישראלית, שלדעתי קבעה את הרתמוס של השירים האלה. המילה אביב לא נזכרת בשיר "כפרג נישא ברוח", אבל ברור לגמרי שההתרחשות היא באביב, וזה אביב ארץ-ישראלי, אבל אין זה שיר על אביב ארץ-ישראלי, על שדות הפרג והבבונג, הלא הוא החרצית בפינו היום. הפרג הוא דימוי ואחר-כך מיטונומיה לאישה, הנקטפת, ההולכת בדרכה האחרונה.

לפני שבוע הייתי בגליל, הכל היה עדיין ירוק, בא חמסין אחד, וכל הירוק השמן העסיסי הפך בין יום צהוב. ואת השיר הזה הייתי פשוט רוצה לקרוא.

 

 כפרג נישא ברוח

 

אלי בבואך לתולשני

זרה את עליי בכנפי הרוח

ונישארתי כפרג נטול-ראש

ושחותי אלי עפר-ארצי

ואספוני צחיחי-רגבים – – –

יהא אז שחק אפור-כחול

ניבט מעל

ובדל-ענן שכוח מושלך בקצהו,

תהא שרשרת הרים מאזינה

ועיבל וגריזים כבדי שרעפים

ישחירו מל,

ברושים כהים ינועו ברוח

ושדות כבדי-ירק שטוחים עדיהם,

יהיו פשושים מרשרשים

בגדרות השיטה

ובולבולים מנסרים בחביון-פרדסים,

חרדל ובבונג יפרשו שטיחים

על רחבי חולות –

ורוחי מרחפת עליהם

כפרג דל נישא ברוח – – –

 

וסילחו לי שאני לא מסוגלת לקרוא את השיר מהספר החדש. אני מוכרחה לקרוא מהספר הישן –

חיים: ככה את רגילה.

שפרה: החדש עדיין ניראה לי זר.

אהוד: אני רוצה לקשר בין משתתף למשתתף. השיר האחרון ששפרה קראה, "כפרג נישא ברוח", היה אחד משניים או שלושה שירי ההתחדשות של אסתר ראב, אחרי תקופת שתיקה של כעשר שנים, מ-1936 עד 1947 לערך. השתיקה נבעה גם מאותה טראומה שהיתה לה בגירושין מאלוואיל, ולזה שייך הסיפור על כך שברגע של כעס לקח אלוואיל סכין וחתך את הפורטרט שלה, מעשה ידי גליקסברג, ואני לא יודע אם הדבר נבע מכעס עליה או מכעס על הכישרון של גליקסברג. את התיקון האמנותי של החתך ניתן לראות עד היום בדיוקן, התלוי בתערוכה.

 

היו לה עשר שנות שתיקה, והיא שבה עם "כפרג נישא ברוח" בשנת 1947, אבל השנה אינה מצויינת במהדורת "שירי אסתר ראב" שבידך. מדוע?

לקראת צאת ספרה השני "שירי אסתר ראב", בשנת 1964, איתרתי והעתקתי מארכיון העתונות שבבית הספרים הלאומי בירושלים את השירים שכתבה אחרי "קמשונים", שיצא ב-1930, כמו שאספתי את החומר לכל ספריה מאז והלאה, וציינתי תאריך ליד כל שיר; היה חשוב לדעת, למשל, כי "כפרג נישא ברוח" הופיע ב-1947, לאחר תקופת השתיקה.

והנה הספר מופיע – ללא שום תאריך ליד איזשהו שיר, והיא גם נתנה בו תמונה, שלא חזרה עליה אחר-כך, ובה היא נראית די צעירה. ואני באתי אליה ואמרתי: "אסתר, איך את עושה דבר כזה? שירים שכתבת ב-1922 – מופיעים כאן בלי תאריך, וחושבים שאת משוררת שכתבה אותם ב-1964!"

אז היא אומרת: "מה רע בכך? הנה, איזה מושבניק, או קיבוצניק אחד, דווקא שלח לי מכתב מאוד נחמד, והוא רוצה להכיר אותי ולהיפגש. הוא כותב: 'התרשמתי משירייך והייתי רוצה שנכיר אחד את השני.'!"

הבחור ראה תמונה של בחורה די נאה, ושיריה מצאו חן בעיניו; ואסתר כאילו מתריסה נגדי ואומרת: "אתה חושב על ההיסטוריה, אבל אני אישה צעירה..." – היא כבר היתה אז, בשישים וארבע – – –

חיים: אהוד, זה אישה צעירה – שישים וארבע.

אהוד: כן, גם אנחנו עוד מעט צעירים. אבל היא היתה כבר כבת שבעים. בקיצור – הסיפור הוא הרבה יותר מורכב. אני הרי אוסף את המכתבים שלה, להתקינם לדפוס, ופתאום אני מוצא – – היא שמרה את המכתב של אותו קיבוצניק, ומיהו? – שכחתי את שמו הפרטי, אבל שם משפחתו רק אות אחת – כ"ף, מקיבוץ בארץ, ומתברר – זאת לא סיפרתי עדיין אפילו לכם, שפרה, חיים וראובן – הבחור שכתב לה הוא בנו הבכור של משה כרמי ינובסקי, שהיה אהוב-נעוריה של אסתר. ואני לא יודע אם הבחור ידע בכלל על הקשר שהיה בשעתו בין אסתר לאביו. התגלגל אליו הספר, והוא כתב לה את המכתב וחתם, כרגע אני לא זוכר את שמו הפרטי. הוא לא כתב לה את שם משפחתו המלא, אלא – כ.

קול מהקהל: מניר-אליהו, קוראים לו אשכול.

אהוד: נכון, אשכול כ. מניר-אליהו. ומפני שהוא לא חתם את שם-משפחתו, גם אסתר לא ידעה שהוא בנו של משה כרמי, שאותו אהבה כל-כך בנעוריה, ושהיה גם הוא בן פתח-תקוה, בן למשפחת ינובסקי.

לאחר שגיליתי את מכתבו, סיפרתי על כך לאחת מאחיותיו, סמדר, והיא דיברה איתו, ולדבריה אמר: "כן כן, השירים מצאו חן בעיניי, וכתבתי לה."

ועכשיו, שאנחנו באסתר ראב והבחורים הצעירים, אנחנו עוברים לראובן שהם, שגם הוא היה בחור צעיר, הכי צעיר, בחייה.

אני חייב רבות לראובן. אמנם, תמיד, כאשר היתה רוצה להרגיז אותי היתה אומרת לי: "שתדע לך, ראובן, הוא ממשפחת ראב. ואתה, יש בך תמהיל של עוד דם, מצדדים אחרים, אתה לא ראבי אמיתי. בנפשו הוא יותר קרוב ממך – למשפחה שלנו!"

והיא מאוד-מאוד התרשמה ממנו, ומהמחקר שכתב על שירתה. בשנת 1971 הוא נפגש איתה לראשונה, הוא היה אז כבן 33, היא בת 77, ובעשר השנים האחרונות לחייה הם היו בקשר, ובקשר מכתבים. היא כתבה לו לבקשתו את תולדות חייה, לצורך מחקרו עליה, עבודת מ"א לפרופ' גרשון שקד, ונוצרה ביניהם פרשת יחסים מאוד מעניינת.

אסתר שמרה על כל מכתביו אליה. ראובן, בנאמנות, שלח לי את כל מכתביה אליו, ובעצם כבר בחייה היא מינתה את שנינו להיות נאמנים על הוצאת כתביה, וראובן עזר לי בכל צעד שעשיתי בהוצאת כתביה. וכאן אני רוצה להגיד, במאמר מוסגר, ש"כל השירים" הוא הכרך הראשון, שהתחדש, במסגרת ההוצאה לאור של כל כתביה. אחריו מונחת בתערוכה מהדורת טיוטה, בהדפסת מחשב, של "כל הפרוזה". אחריה אני מקווה להוציא את "כל המכתבים", ואלה ימלאו אולי שניים או שלושה כרכים, ובמקביל אני מקווה לסיים את "כל החיים", זו הביוגראפיה על אודותיה, שאני שקוע בכתיבתה. וכך יהיו ארבעה כרכים: "כל השירים", "כל הפרוזה", "כל המכתבים" ו"כל החיים".

בתוך "כל המכתבים" כבר הוצאתי ספר, גם הוא במהדורת-מחשב, עדיין, ושמו "כבר פגשתיך פעם". "כבר פגשתיך פעם" הוא שורה משיר שאסתר כתבה לראובן, בתקופת קשריה עימו, והמוטו הוא שראובן מזכיר לה את כל – – או הרבה, מהחיים הקודמים שלה, את הגברים שהיתה לה זיקה אליהם, בתקופות חייה הצעירות יותר.

מי שמכיר את הסרט, המחזה או הספר "צ'רינג-קרוס 84", יכול לדמיין גם כאן פרשה כזו, שהיא ממש רומאן במכתבים, בין שניהם, נוגע ללב. ודמותו של ראובן, כל-כך ג'נטלמנית היתה התנהגותו, אין מילים בפי להודות לו, בשם כל המשפחה, כמה יפה ובעדינות הוא התייחס אל אסתר כל השנים, וכמה האישיות שלו, והעניין שלו בה, השפיעו עליה, על כתיבתה. אני חושב שחלק גדול מהפרוזה שלה, שכתבה בשנותיה האחרונות, נבע מכך שהוא בא לשאול על חייה ועורר אותה לכתוב על עברה, והיא התחילה לכתוב עוד ועוד סיפורים, יותר מכפי שכתבה לפני-כן.

לבד מעבודת המ"א, וממאמרים רבים שכתב עליה ועל שירתה, כתב ראובן את המבוא ל"ילקוט שירים" של אסתר ראב, שיצא בהוצאת "יחדיו" בשיתוף עם אגודת הסופרים ב1982-, ואשר העבודה עליו החלה עוד בשנת חייה האחרונה של אסתר, כאשר היא מייפה את כוחנו, ראובן ואני, לקבוע את המבחר משירתה. לימים פירסם ראובן פרק מקיף על אסתר, "הקול הדובר בשירת אסתר ראב", בספרו "קול ודיוקן" שהופיע ב1988-.

ועכשיו ראובן, אתה לא חייב לספר רק את הדברים האישיים, אלא גם את הראייה שלך לשירתה של אסתר – דמות האב, המולדת, והיחס לאם.

 

ראובן: האמת היא שיותר נוח היה לי שאהוד ישאל שאלות ואז אני אוכל להתייחס, בדומה למה שעשינו בראיון רדיו שנערך לפני כמה ימים –

אהוד: ראובן, השאלה שלי היא – אסתר ראב ואביה, זה אחד הפרקים שאתה מבהיר בצורה היפה ביותר.

ראובן: טוב. שפרה דיברה על הקול המיוחד של אסתר ראב. הפגישה שלי עם אסתר היתה גם כן דרך הטלפון. לפני שהלכתי אליה – הלכתי לקבל רשות מאהוד. שיתן לי רשות לגשת אל הדודה. לא היכרתי אותה אז אישית, ואת השירים שלה היכרתי לראשונה לא בבית-הספר, כמובן, אלא בשנה ראשונה או שנייה לב"א, ובאקראי, אחד המורים, מתי מגד, הביא כמה שירים שלה, ביניהם "שני עיטים ותאנה אחת", "דברים פשוטים" – – הוא השתדל להראות את ההבדל בינה לבין המשוררים המהגרים שהגיעו לארץ, והיחס שלהם לארץ הזאת, לנופים, וזו היתה ההיכרות הראשונה שלי עם אסתר ראב. אחר-כך, כאשר כבר הגעתי לירושלים, ללמוד למ"א, חיפשתי נושא שעוד לא כתבו עליו, ואפשר לכתוב עליו, והצעתי לפרופ' גרשון שקד לכתוב על אסתר ראב, והוא היתנה – בתנאי שאתה כותב גם פרק ביוגראפי. ולשם כך אתה חייב ללכת אליה.

הפרופיסור אומר, אז עושים, אין ברירה. אבל בכלל לא ידעתי איפה למצוא אותה, כי היא הרי נעלמה בארץ, לא השאירה אחריה עקבות; וכך הגעתי לאהוד, והוא נתן לי את הכתובת שלה, והטלפון, ואני מצפה לאישה בת שבעים עם קול מרוסק, ופתאום שומע קול של עלמה בת עשרים.

כאשר הגעתי אליה, בפעם הראשונה, התייחסה אלי באיזו חשדנות, אני יכול להבין את זה, מה פתאום אדם זר נכנס לתחומה. אבל כניראה שאיזשהו קרח נשבר די מהר, אני לא תיארתי לי כמה מהר, ומן הפגישה השנייה שלי איתה היא כבר התחילה ללחוץ שאני אבוא יותר ויותר.

אהוד שאל אותי על דמות האב אצל אסתר. צריך לציין שהיה לה זיכרון פינומנאלי, ממש פוטוגראפי, בייחוד מתקופות רחוקות. כל מה שקשור לזיכרון קצר-הטווח, היא היתה שוכחת לעיתים ומבלבלת בין ימינה לשמאלה, לא היתה זוכרת, אבל את הביצה של פתח-תקוה, תיאור האקליפטוס, שבו היא שוכבת מתחת לעץ, או בין הענפים, קודחת והוזה ממאלאריה, על כך היתה יכולה לספר לי שעות, וסיפוריה בעל-פה היו ממש כמו שירה, כך היא היתה בונה אותם, המונולוגים שלה היו כאלה שחבל שלא הקליטו אותם, שאני לא הקלטתי אז את הכל, זה היה ממש כמו שירה. ואמנם, חלק מן הסיפורים היא כתבה אחר-כך ופירסמה כזכרונות.

כוכב ראשי במסכת הסיפורים היה אביה. אדיפוס-שמדיפוס, אני לא יודע אם יש בכך אמת, אבל פה זה היה משהו – שלא מן העולם הזה בכלל. האב היה דמות שהיא הפכה למיתוס. בניגוד לאימה. את אימה היא לא אהבה כלל, גם לא לדבר עליה, אפשר לראות זאת בסיפורים שלה, שאהוד הוציא ב"גן שחרב" – אבל האב, זו היתה דמות, שכל הזהות האישית שלה, ואני חושב – גם הנשית שלה, נבעה ממנו. יהודה ראב בשבילה היה אלוהים.

אני, במחקרים שלי – אני לא יודע, אולי זוהי פסיכולוגיזאציה בגרוש – מישהו אמר לי פעם שזה כך, ואני לא כל-כך נעלבתי כי יכול להיות שזה נכון, אני פשוט לא יודע, אני לא פסיכולוג – אבל לפי דעתי מה שהיא עושה לארץ הזאת, ולנוף – הוא שהיא הופכת את הארץ לאם, תמורת האם שהיא דחתה. וכדי שהאב יתאים, זאת אומרת – בשביל ארץ כזאת, בשביל אם כזו, גראנדיוזית – מוכרחים גם אב גדול, כדי שתהיה התאמה בין הדברים. כי אם אין התאמה – אבא גמד לא יכול להתקשר עם ארץ גדולה כזו; כלומר, יש כאן איזושהי מיתולוגיזאציה – הן של האב והן של האם והאדמה והנוף – כדי שיתאימו זה לזה.

אפשר להיווכח בזאת, לדוגמא, בשיר "לאב". פעם היא אמרה לי שזה השיר הראשון שהיא כתבה, היא לא היתה טובה בכרונולוגיה ובפרטים, מזל שאהוד טיפל –

אהוד: זה לא השיר הראשון, אבל הדבר מראה כמה האב היה חשוב לה, שהיא החשיבה את השיר עליו כשיר הראשון שלה.

ראובן: כן, מזל יש לה שיש לה אהוד שטיפל בכל העיזבון שלה, אחרת תשעים אחוז מהשירים שלה לא היו מגיעים לידיעת הציבור. מבחינה זו אהוד עשה מעשה מאוד חשוב של שימור וטיפוח היצירה שלה, שבלעדיו, אני לא יודע כמה, אולי עשרים, שלושים אחוז בלבד – היו מגיעים לידיעת הציבור.

אהוד: כחמישים אחוז מהספר "אסתר ראב / כל השירים" הם מהעיזבון, וכחמישים אחוז שירים שנדפסו בחייה.

ראובן: בכל אופן, חלק ניכר מיצירתה לא היה מגיע לידי הציבור, לולא עבודתך.

וכמובן, השיר "לאב" לא היה השיר הראשון שלה, אבל היה לה מאוד חשוב שהוא ייחשב לשיר הראשון שלה. וכאשר אתם קוראים את השיר – – הוא בנוי לפי שירי המולדת הוותיקים והטובים, ועושה רושם שהוא כאילו באמת משתייך לז'אנר הזה של שירי מולדת, אך עם זאת הוא שיר די חורג מהמתכונת – – אם בודקים אותו לפרטים, ואני לא אעשה זאת כאן, רואים שהוא דומה, ומאוד שונה, מהז'אנר של שירי מולדת שהיה מקובל אז. גם לשלושת השירים הראשונים שלה, שנדפסו ב"הדים" ב-1922, היא קוראת, בכותרת משותפת – "שירי מולדת", והדבר מראה שהיא היתה שייכת לז'אנר, אבל מיד בנתה לעצמה שביל, כי היא אף פעם לא אהבה ללכת בדרך המלך, אלא, דרכה היתה תמיד, כך אמרה לי – בשבילי עיזים.

חשוב לשים לב בשיר לדמות האב, ואיך הוא מטפל באדמה, באמא אדמה –

 

 לאב

 

ברוכות הידיים

אשר זרעו

בבוקרי-חורף,

לאיוושת זרזירים עטים –

שדמות-חמרה אדומות;

אשר הבריכו הגפן בענווה

ושתלו אקליפטים כדגלי ניחוח

על מי ירקון;

אשר ריסנו הסוס

והצמידו רובה ללחי

לגרש אוייב מעל סוכה דלה,

סוכת-שלומים מולכת

עלי חולות וימבוט;

ובעין ירוקה עזה

יפקח על האפרוחים:

דונמים רכים זרועי כרשינה

ושוורים מיספר רובצים במי-ביצה...

חורש התלם על אף המידבר

בוקע ראשון באדמת-בתולה:

ברוכות הידיים!

 

את הצד הסקסואלי אני לא רוצה להדגיש פה, אבל רואים שמערכת היחסים היא מאוד אירוטית, בין האב ובין האם-האדמה, ואין לה שירים על אימה הממשית. יש אצלה סיפור, שמסתייג מאימה. ואיני יודע אם זו פסיכולוגיה בגרוש, או לא, וזה באמת לא כל-כך חשוב –

אהרון בן עזר (מהקהל): יש לזה הסבר פסיכולוגי...

ראובן: מה?

אהרון: יש לזה הסבר פסיכולוגי.

ראובן: נו, נשמע.

אהרון: אבל לא כאן, זה לא המקום...

אהוד: ארון הוא האחיין שלה, בן אחיה ברוך.

מרים גיסין: (אחייניתה, בת אחיה ברוך. מהקהל): יש שיר על סבתות בירושלים –

ראובן: סבתות, כן, אבל לא אמא. ומופיעות אצלה בשיר העיניים הירוקות. תמיד, כל פגישה, היא היתה מתחילה וכמעט גומרת בעיניים הירוקות של אביה, והיא תמיד רצתה שאני אראה שגם לה יש עיניים ירוקות, שאלה הגנים...

והאצבעות – היא כל הזמן היתה מראה את האצבעות היפות והארוכות שלה, והיתה מספרת כמה הבחורים אהבו להסתכל על האצבעות האלה. זה לא סתם שגליקסברג האריך בציור האצבעות האלה, ואני לא יודע אם הן היו סעורות או לא סעורות, כפי שעלה בוויכוח בין רות מנור לבין אהוד, אבל בפירוש היא היתה גאה מאוד על כפות הידיים המיוחדות שלה, ועל היכולת לראות, בכל תפיסת העולם שלה – דרך העיניים של אביה, כאילו היא ממשיכה את האב ואת עולמו הרוחני, שבא לידי ביטוי גם בשיר הזה.

יש עוד שאלות?

אהוד: יש לי עוד שאלה. ספר בכל זאת קצת על היחסים שביניכם, איך היו השנים האלה? אתה לא פעם התלוננת עליה אצלי.

חיים: פה מקליטים. הוא צריך שתישאר מזה קסטה?

ראובן: אאא...

אהוד: איך עמדת בזה? אני אקדים ואומר, אסתר התייחסה לראובן כאל בן, כאל חוקר שמעריך את שירתה, וכאל גבר. והכל היה מעורבב יחד ולעיתים מאוד-מאוד מוזר. ראובן עמד במעמסה גדולה בפרשת היחסים האלה.

ראובן: אאא... קצת לא נוח לי, השאלה הזאת. אבל בפירוש זה עבר את ה... נאמר, בצורה עדינה – היחסים בינינו חרגו מהמישור הרגיל שבו בא חוקר אל משורר או יוצר זה או אחר, ומנסה לתהות על קנקנו ולראות מה אפשר להציל מהקליינט שאותו צריך לחקור – פרטים ביוגראפיים כאלה ואחרים, חוץ-טכסטואליים, שיאירו את הטכסט.

אני חושב שאני הגעתי לאסתר בתקופה – – כמו שגם שפרה ציינה, של בדידות מאוד גדולה, ממש, היה אפשר לראות: דירה קטנה, עלובה, היא חיה לאור הזכרונות של הווילה... הווילה האדומה, שמישהו צבע את תצלומה בכחול, כדי להתאים אותה לאיזשהו ז'אנר ים-תיכוני, אך בפירוש היא תמיד דיברה – – אני לא ראיתי את הווילה הזו, היא היתה כבר הרוסה, אבל אסתר תמיד דיברה על הווילה הוורודה או האדומה, ואני מניח שהצבע היה משהו בין אדום לוורוד. בפירוש לא הכחול שראינו בשקופית.

והיא היתה במצב נפשי מאוד – – ואני חושב שקסם לה העניין שבא מישהו מהאקדמיה והיא זוכה להכרה אקדמית – – היה כאן ויכוח בין היוצרים היושבים לשמאלי – מה שווה יותר, ההכרה האקדמית או ההכרה של מתחת לשולחן? אסתר ראתה את עצמה... היא לא היתה מסכימה בשום פנים עם אהוד, שיקראו אותה מתחת לשולחן...

אהוד: כן, היא הזהירה אותי פעם ואמרה, שתבקש שישגיחו עלי, מאגודת הסופרים, שכאשר אני מוציא את הכתבים שלה – שלא אכניס בהם את הגסויות שלי.

קול מהקהל: שלה?

אהוד: שלי!

ראובן: והיא היתה מלאת הערכה עצמית, אבל לא זכתה להכרה שהיא חשבה שהיא ראויה לה; שלא רק היא חשבה, גם אני חשבתי שהיא ראויה לה, וגם כל אלה שמכירים את שירתה. והיא, אני לא רוצה להיכנס לשאלה למה היא לא הוכרה – – זה סיפור בפני עצמו, ראוי לדיון, בעיית ההתקבלות שלה. אבל אני נפלתי לה בדיוק בתקופה שהיא רצתה כניראה לחזור והיא ראתה בי כאילו את ההכרה של האקדמיה בה. אני לא ראיתי את עצמי שליח האקדמיה. האמינו לי שלא ראיתי את עצמי כשליח האקדמיה, וכך גם לא הבעתי, לא העמדתי את עצמי בצורה כזו, אבל כניראה שהיא ראתה אותי כך, והיא פיתחה רגשות מאוד מעורבים כלפיי, כמו שאהוד ציין, אני לא איכנס ל... רק אני אתן דוגמה, יום אחד היא הופיעה אצלי בטכסי, שהיא שכרה במיוחד...

אהוד: ראובן גר ביפעת, ואסתר גרה אז בטבעון... די קרוב...

ראובן: מופיעה אצלי בטכסי, לראות מה שלומי, כי כבר הרבה זמן לא התראינו, ורואה שאנחנו מחממים את הדירה, זה היה בחורף, בפיירסייד. את הפיירסייד היו ממלאים בנפט, זה הריח לה לא טוב, ומיד למחרת אני מקבל טכסי נוסף – עם תנור חשמלי, שאני חס וחלילה לא אקבל כאבי ראש, ושאני אוכל לכתוב עליה בראש צלול, ולשמור על הבריאות שלי, היא כל הזמן דאגה לבריאות שלי.

וזה מראה – – היא, בכלל, כל הזמן הרגישה כאיזו מין ליידי, שצריכה להמשיך ולחיות את החיים של הווילה האדומה, של הסלון הספרותי, ואני הייתי חלק, נציג של הסלון הספרותי העכשווי, והיתה מערכת יחסים מעניינת...

אהוד: ראובן, תודה רבה. ואני רוצה להוסיף עוד, שהיא התייחסה אליך, ואני יכול להגיד זאת כי גם אלי היא התייחסה כך – שהיא הגברת מהעולם הגדול, ואתה ואני – הפרובינציאלים. היא היתה אומרת לי, וגם לך כתבה: אם רק היה לי כסף, הייתי שולחת אותך לאיזו אוניברסיטה טובה, להוציא אותך מה...

ראובן: היא היתה מוכנה לשלוח אותי לסורבון...

אהוד: כן, אם רק היה לה כסף. כמו שאברהם שפירא אמר, שהוא היה משלם פיצויים, לדב יטקובסקי, פח של זהב – אם רק היה לו. ואת הסיפור הזה זוכר ודאי מי שהיה גם בערב על אברהם שפירא, בראשית השבוע.

האם יושב פה עדיין בקהל יצחק ברא"ז? אני רוצה לומר שיש עוד כמה אנשים, שאנחנו חייבים להם תודות. יצחק, השופט יצחק ברא"ז, היה אז עורך-דין, ואסתר היתה אדם מאוד-מאוד חשדני, ומכל האנשים שטיפלו בה, בשנותיה האחרונות, היא נתנה בו אמון, והוא היה הנאמן על שנותיה האחרונות, והאפוטרופוס על צוואתה, הוא מסר למוזיאון "יד לבנים" את המסכה, וזאת על פי צוואתה של אסתר.

ויושבים פה בני-משפחתה של אסתר, אנחנו, אחיינים, ובני-אחיינים, ואמא שלי שהיא גיסתה, והיא הדודה של כל שאר בני-דודיי. ויש כאן סיפור מעניין. בשנותיה האחרונות של אסתר, אתם יודעים שהיה לה קשה מאוד, והקרן הקיימת, שלה נתנה אסתר בשעתה את כל שארית רכושה, הם המשיכו לקיים אצלם משכורת פיקטיבית של פקיד, שנשחקה במשך השנים, בלי הרה דירוגים – וזאת רק כדי לפגוע בפנסיונרים שלהם, שמסרו להם את רכושם כעיזבון-בחיים. ואז בני-דודי אהרון ומרים, שיושבים כאן, החליטו לתמוך בה. אבל אסתר היתה כל-כך קשה, מבחינות מסויימות, שהם החליטו לתמוך בה בעקיפין, והיא לא ידעה כל ימיה שהם היו התומכים בה...

מרים: גם שמחה...

אהוד: גם שמחה, זכרונה לברכה, שהיתה בתו הבכורה של ברוך, אחי אסתר. ואז השלושה עשו הסדר עם רבקה כצנלסון, שאחותה שרה יושבת כאן – – רבקה סעדה את אסתר בשנותיה האחרונות, ודאגה לה, ופירסמה משיריה ב"דבר הפועלת", שאותו ערכה. ורבקה היתה שולחת לה כל חודש סכום, והיא אמרה לה: "יש לי, השגתי עבורך איזו קרן של תמיכה בך," ואסתר לא ידעה כל ימיה שאלה הם הכספים שאהרון, שמחה ומרים היו מעבירים לרבקה, ורבקה היתה שולחת אותם לאסתר.

ובאשר לפרשת היכרותה עם גוטמן, שיציקת הברונזה של מסכת הפנים שעשה ממנה בגבס היא אחת העילות לתערוכה הערב – – אסתר הכירה את נחום גוטמן עוד כאשר גירשו את תושבי תל-אביב לפתח-תקוה במלחמת העולם הראשונה, היא הכירה אותו בהיותו נער. אחר-כך הם היו בידידות בסוף שנות העשרים ובראשית השלושים, ולפני שחמי גוטמן בנו, שיושב כאן... לפני שחמי ואני נולדנו, ב-1936, נחום ואסתר, ודורה, היו בחבורה אחת, והם לא ידעו שבבוא היום אני אעסוק בשניהם, גם אכתוב מפי נחום את זכרונותיו ואוציא את אלבום ציוריו, וגם אאסוף את השירה והפרוזה של אסתר.

כתבתי מפי נחום גוטמן את זכרונותיו בשנת 1974, ואז התיידדתי עימו. חמי היה אז פצוע, אחרי מלחמת יום כיפור, ונחום היה במצב-רוח רע. ואז נחום ודורה, שכבר כארבעים שנה לא ראו את אסתר, כי מ-1936 לערך היא ניתקה מגע עם החבורה – אמרו שהם היו רוצים לראותה. ויום אחד אסתר באה לתל-אביב, ואני עליתי איתה לדירתם, וישבנו עם נחום ודורה. נחום כבר היה אז לא במיטבו, וזו היתה פגישה מאוד-מאוד פאתטית, ואני לא זוכר ממנה שום דבר מיוחד, כי הם חזרו קצת על דברים שהיו פעם, כשני אנשים שכבר אינם יכולים לומר הרבה זה לזה.

בדירה של נחום ודורה היתה תלוייה על הקיר מסכת גבס של אסתר, זו שאת תאומתה ראיתם כאן היום. עכשיו היא ברשותו של חמי, אבל כל זמן שביתו של נחום היה בית חי, היא היתה תלוייה אצלו על הקיר, חרף השנים הרבות שעברו עליהם מבלי שהתראו. אגב, אצל אסתר המסכה לא היתה תלוייה על הקיר, אלא, כפי שיכולתם לראות ברישום של גוטמן מ-1931, וכן מהצילום של פנים הווילה שבנה לה רכטר – היא ניצבה על כן של עץ, מחוזקת אליו בפס מתכת אלכסוני.

ועכשיו תורו של חיים באר. באר זה היפוך ראב, וזאת הוא עצמו אומר, לא אני. חיים עסק באסתר ב-1971, כשאספנו את השירים לספרה השלישי "תפילה אחרונה", שיצא בהוצאת "עם עובד". חיים עבד אז בהוצאה, עדיין עובד שם, בהפסקות, והוא היה ממונה על הטיפול בספר, ונוצרו קשרים בינו לבין אסתר.

לימים, לאחר מותה, כאשר יצאה המהדורה הראשונה של הספר "אסתר ראב / כל השירים" ב-1988, הקדיש חיים במדורו ב"דבר השבוע" ארבעה המשכים ארוכים לביוגראפיה שלה, והיא הטובה והמקיפה ביותר שמצוייה עד היום על אסתר ראב. אני לא יודע מה אתה מתכוון לומר, וגם איני צריך לשאול אותך על כך, כי כל מה שתגיד – תבורך.

 

חיים: ערב טוב.

אהוד: רגע, עוד לא הצגתי אותך, מי אתה, מה כתבת, אני מקווה שאתה לא נעלב...

חיים: כאשר התעורר כאן הוויכוח לגבי אצבעותיה של אסתר ראב, אני פתחתי את "אחרית הדבר", שבה מופיעים השירים הנוספים, במהדורה החדשה, וכמו שאומרים בירושלים, אתם יודעים שביתר ירושלים אומרים – יש אלוהים או השופט בן-זונה, אז התברר שיש אלוהים.

ושימו לב לשם של השיר – "הווה".

 

יבוא יום ואצבעותיך הגדולות

המהוקצעות תהיינה אך זיכרון – – – זיכרון

לו רק אני אראה אותך בדמיוני –

ומכל זמן שאחיה תחיינה איתי –

ואצבעותיי?

מי יחיה איתן כשלא אהיה?

 

ראו כמה השיר מתאים. התעסקנו פה ערב שלם בדיוקנה, שצייר גליקסברג – אצבעותיה היו ככה, אצבעותיה היו אחרת, והנה בשיר מתוך העיזבון, המאוחר... אתה רוצה להגיד משהו?

אהוד: אני מקווה שלא נעשה כאן פטישיזם של האצבעות של אסתר ראב, אבל באחד השירים הראשונים שלה, "סבתות קדושות בירושלים", היא אומרת: "כפות רגליים רכות כידיים", ובאמת, היו לה גם כפות רגליים בלתי-רגילות, הן היו בעלות אצבעות ארוכות, כמו בידיים...

מרים: הרגליים היו...

אהוד: כן, כפות רגליה ניראו כמו כפות ידיים, משהו בלתי רגיל, והיא היתה מודעת כל הזמן לנושא של האצבעות, ולכן גם אהבה ללכת בסנדלים. כאשר הבן שלנו היה קטן, הוא עוד זכה להכיר אותה – – אז בפעם הראשונה שראתה אותו, היא בדקה לו קודם כל את האצבעות – אם האצבעות לא יפות, אז הוא לא שייך לגזע שלנו, ואם הן יפות – הוא שלנו.

חיים: הערה שנייה קשורה לדברים שאמר ראובן, וגם לדברי שפרה. אחד הדברים, אחד החומרים שהשתמשתי בו הרבה, בארבעה ההמשכים שכתבתי עליה ב"דבר השבוע", היה הראיון שערכה עימה שפרה, השיחה, בעצם שיח, ואם להשתמש במילים של אסתר – שיח הנפשות או הנשמות. היו שם שתי נשמות מאותו מקור. יש לאסתר סיפור על אקליפטוס, שכרתו אותו, ויצאו משני צידיו חוטרים, והיא יושבת בתוך העריסה הזאת – – אז בעצם שפרה ואסתר הן מאותו סדן, הן עולות מאותו גזע, מאותו עולם, ולכן השיחה של שפרה עם אסתר עלתה כל-כך יפה, חוץ מהכותרת.

ושפרה שואלת את אסתר – – היא באה להתחקות אחר סוד הרעננות של השירים שלה – – ושימו לב, שירים שהתפרסמו לפני הרבה שנים – כמה הם רעננים, כאילו נכתבו היום.

ואסתר אומרת לה: "יש לי שורש. שורשיי הם אבי והארץ."

וזה קשור לכך שבעצם האב והארץ הם זוג, וכאשר האב והארץ הם זוג, אז אין מקום לאם. הדבר קשור למיתוסים יהודים עתיקים.

הרומאן שלי עם אסתר – – אם לראובן יש סיפור אהבה, אזי לי היתה אפירה, אפירה קצרה, והאפירה התחילה כאשר היא הביאה ל"עם עובד", או יותר נכון אודי הביא ל"עם עובד" את צרור השירים "תפילה אחרונה" –

ואתם יודעים שאחד הדברים שמו"לים לא אוהבים, בדרך-כלל – הם לא אוהבים סופרים, הדבר שהכי מפריע למו"לים זה סופרים. אם אפשר היה להוציא ספרים בלי סופרים, זה היה הכי טוב.

המו"ל, מילא, מוכרח להשלים עם זה שיש סופרים, אבל הוא רצה שלפחות לא יהיו נודניקים. ואילו אצל סופר, הספר הוא בנפשו, וכל פעם שהוא מוציא ספר, הוא אומר – רגע, אולי זה הספר האחרון שלי, מי יודע מה יקרה לי – – ואסתר, היא קראה לספר שלה "תפילה אחרונה", וזו באמת היתה התפילה האחרונה שלה.

ואסתר, בכל פעם, כמו שאמא שלי היתה אומרת – זי אוצך דרמונט, היא היתה נזכרת – היא היתה כותבת עוד שיר. אם היתה שולחת אותו לאודי, אודי היה מביא את השיר לירוחם לוריא, והוא היה אומר: "אתה יודע מה, תעזוב, כבר סגרנו, אין מקום בספר."

אז היא מצאה מה שנקרא – חתירה חתר לה הקב"ה מתחת כיסא הכבוד – היא מצאה אותי. ולי היה לב חם אל אסתר, כי אני מאוד-מאוד אהבתי את ספר שיריה. אתם יודעים שבדרך-כלל, כשמגיעים למצב כשלי, כבר לא קונים ספרים, מקבלים ספרים. אבל הספר של אסתר, "שירי אסתר ראב", שיצא בהוצאת מסדה ואגודת הסופרים ב-1964– הוא עדיין ספר שאני קניתי אותו, ויש לי יחס לספרים שאני קניתי, ומאוד אהבתי אותה, את הכתיבה שלה. והיא איכשהו גילתה את זה בחושים הנשיים שלה, והתחילה לנהל איתי רומאן, כשהמטרה האמיתית לא היתה – – לא חין ערכי הגברי, כזה או אחר, אלא דרכי היא ניסתה להכניס עוד שירים לספר.

וכך קרה, היה כאן מזל, ואני שמרתי – – למשל, הנה שיר שהיא שלחה לי, ונכנס לספר. שיר בכתב-ידה, אתם רואים, כל פעם הייתי מכניס וממספר, והולך לבית הדפוס, ומפתה. השיר הוא "פארק לילי". ובבית-הדפוס, כל פעם היו עניינים, בגלל התוספת, כך היה הטבע שלי בגיל ההוא, מתי זה היה, בשבעים וארבע?

אהוד: שבעים ואחת. הספר הופיע בשבעים ושתיים.

חיים: וכך התיידדנו. ובשנת שבעים ותשע, או שמונים, ערכתי בירושלים, על פי הזמנתו של ידיד משותף שלנו, יהואש ביבר, שהיה אז מנהל בית הסופר בעיר העתיקה – ערכתי מסע ספרותי בירושלים. הכנתי סיורים ברחבי העיר, בעקבות יצירות של סופרים. בין השאר החלטתי שאני רוצה את אסתר ראב, למרות שהיא מפתח-תקווה – – אבל אתם יודעים שפתח-תקוה היא בעצם מה שנקרא – סניף שלנו, של ירושלים, ולכן אתם סובלים מהכבישים, מבעיות התחבורה – המייסדים הרי לא רצו שיהיו לכם צלבים, כדי שכאשר הקב"ה ישקיף ממרום קודשו על המושבה, שלא יראה בה שתי-וערב – אז התחבורה אצלכם, עד היום אתם אוכלים אותה בגדול.

ואני החלטתי שאת אסתר ראב, אני אחזיר הביתה. בין השירים, או בין המסעות, היה סיור לדויטשר פלאץ, לבתי מחסה בעיר העתיקה, ושם רציתי לקרוא את השיר שלה "סבתות קדושות", שאני רוצה לקרוא אותו כאן:

 

סבתות קדושות בירושלים,

זכותכן תגן עלי:

ריח סמדר ופרדסים פורחים

עם חלב אם הושקיתי;

כפות רגליים

רכות כידיים

בחול לוהט ממששות;

ואקליפטים פרועים

טעוני צרעות ודבורים

שיר ערש לי דובבו;

שבע אטבול בים תיכון

לקראת דוד אלופי המלך

ואעל אליו בהררי-ירושלים

איומה-הדורה.

ועם דבורה תחת התומר

אשת קהווה ואשוחח

על הגנה ומלחמה.

סבתות קדושות בירושלים,

זכותכן תגן עלי.

עלה ריח בגדיכן באפי,

ריח נרות-שבת ונפטלין.

 

זו האירוניה המיוחדת, החיבור של נרות שבת ונפטלין, והסבתא שמדובר בה, כפי שאהוד יוכל לאשר, היתה אם-אימה של אסתר, ממשפחת שיינברגר. בן-דוד של אסתר, ר' ישעיה שיינברגר, היה שר החוץ של נטורי קרתא – מי שזוכר אותו. זאת המשפחה, אהוד יש לו, אם אלה יעלו לשלטון – – אז גם לי וגם לו, לנו יש שם אחוזים, אנחנו מסודרים...

אהוד: גם אצל עראפת...

חיים: כן, אנחנו בכל מקום מסודרים. ובכן סבתא זו גרה בבתי מחסה, בדויטשר פלאץ, במיתחם שאנשי כולל הו"ד בנו בירושלים, ושם קראתי את השיר שלה. אבל יהואש, ניצנצה בו, או אולי אפילו בי מחשבה – – כתבנו לה מכתב משותף וביקשנו ממנה – "אסתר, אנחנו רוצים שתבואי ותשתתפי בסיור שלנו ושם תספרי לנו על ירושלים שהיכרת בילדותך." וזו התשובה שקיבלנו ממנה:

 

"חיים באר יקר!

 "תודה על שכללת אותי בחברת שוחרי-ירושלים. היא תקועה בילדותי כיהלום קשה ומפיץ אור. התקפות-המלריה שהיו נעלמות באוויר ההרים, זרמי-חיים והווי שקלטו חושי הצעירים; תיקון החצות של הזקן השחוח בחצרה של הסבתא, כל מערך החיים העצוב והמיסטי, ביחד עם ההקלה מן המאלאריה – פעלו נפלאות.

 "ההווי הפתח-תקוותי וכן כולו בארץ היה עוד 'אמורף' – חסר צורה כולו, ספוג רעיונות ואידאלים ושירים לאומיים פטטיים. – וכאן היה משהו מגובש עתיק וחזק שתקף אותי."

ארבע ערי קודש – ירושלים, טבריה, צפת וחברון, על אלה היא מדברת כעל משהו "מגובש, עתיק וחזק שתקף אותי."

ואני ממשיך: "הערבים היו שונים מאלה שידענו בפתח-תקוה, הווי שונה, וצורה שונה, ההרריים הענקיים, עם זקניהם, ניראו לי כתנאי ירושלים שלנו,"

שימו לב, זה מתחבר עם המראות שמופיעים אצל אבות ישורון, למשל, החיבור הקלאסי של ערבים עם דמויות התנ"ך –

 "עם ה'עבאיות' הנודפות ריח קורנית-הרים, הבית-לחמיות," כלומר, הנשים מבית-לחם – "בלבושיהן הססגונים, ופרץ הירק והפרחים מצלעות ההרים עם ריח הנענה וה'חנפול' (קרפול שלהם). הנצרות עם מוסיקת-הפעמונים: זו שמפניה היו אנשי העלייה הראשונה והשנייה מחווירים – זו ניתכה עלי כגשם ברכה."

אתם רואים, היא מונה כמעט את כל הגורמים שהשפיעו, שעיצבו את עולמה: הנוף, פתח-תקוה, הערבים, ירושלים. ואני ממשיך במכתב –

 "ה'דויטשר-פלאץ' היה בשבילי כעין 'פנטיאון' של העם, והפעמונים בין הקירות העתיקים מוגני המזוזות עשו בי נפלאות.

 "בדיטשען פלאץ ראיתי מזוזות טליתות וציציות, ושמעתי הד של תורה, ותרבות עתיקה."

היא ניסתה לכתוב עוד משהו, "והתרשמתי מהם" – ופתאום מחקה. ההשראה נסתיימה.

 "מצב-בריאותי הוא כזה – שלא אוכל, לצערי, להשתתף במבצע – ולכן, רב שלום לך בזה וכן גם ליהואש ביבר, שהיכרתי לפני שנים בירושלים, תודה לשניכם ולכל הפמליא הנכבדה של שוחרי-ירושלים. בברכת חברים, אסתר ראב."

 

ואין לי ספק שכאשר אהוד, אם יסתייע בידו הדבר, ויצא למסעות השנור הגדולים כדי לממן את הוצאת האגרות של אסתר, כי להדפיס אגרות יקר אפילו יותר משירים – – אין לי ספק שהפרוזה, וגם המכתבים, גם הם כמעט כרכי שירה שלה. כי אתם רואים, רק תנקדו את המכתב, ותחלקו אותו לשורות קצרות, ויש לכם שיר אסתר-ראבי נפלא.

אני, האמת, רציתי להתעסק קצת קצת באקליפטים, אבל נעשה זאת בפעם אחרת, במלאת מאה וחמישים שנה להולדתה.

אהוד: חיים, תודה רבה. אנחנו קרבים לסיום הערב. אני רוצה לחלוק אתכם עוד קצת רכילויות, כדי להחיות את דמותה של אסתר, ואחר-כך לתת לשפרה לומר את מילות הסיום.

אני רוצה להודות, אני כל פעם נזכר שלא הודיתי לעוד מישהו – – אני רוצה להודות לברוך אורן, שהיה מנהל "יד לבנים", ובכל אותן שנים שאסתר היתה גם בחזרה בפתח-תקוה, ואחר-כך בטבעון, הוא התכתב איתה, דאג לה, ובזכותו חלק מהתמונות שלה מצוי עד היום ב"יד לבנים". בשנותיה האחרונות הוא היה כמעט היחיד שייצג עבורה את פתח-תקוה הרשמית.

ואני חייב עוד סיפור על ראובן. ראובן – – אני קורא את המכתבים שלו לאסתר – – כואב לו הגב, כואב לו הגב, כואב לו הגב – – עכשיו, גם אסתר כבר לא היתה צעירה, ועברה ניתוח, גם לה כואב הגב, כואב הגב, והם מנהלים במכתבים דיונים שלמים על הגב – כן ניתוח, אל תלך לניתוח –

ואני אומר לו: "ראובן, שמע, אתה היית נורא מסכן, כל הזמן או שאתה במילואים או שכואב לך הגב, מה זה היה?"

אז הוא עונה לי: "אהוד, אתה לא מבין, כשהייתי קצת לחוץ מדי, בגללה, הלכתי לפסיכולוגית ב'אורנים', ששם לימדתי, והתייעצתי איתה, איך אני אצא מזה? אז היא אמרה לי – 'תמשיך לנהוג באסתר בצורה מאוד יפה, אבל תמצא לך תירוצים, מאוד הגונים, ככה, כדי שלא לעבור את הגבול...'"

והוא ממשיך ואומר לי – "אז אני קצת הגזמתי, גם במילואים וגם בגב!"

ועכשיו אני מבין – לכן היא כל הזמן דאגה לו, כמעט כל פעם שהוא צריך לבוא אליה – כואב לו הגב!

 

עכשיו לסבתא. ירושלים קיימת לא רק במכתב שחיים קרא, ולא רק בשיר "סבתות קדושות בירושלים", יש לאסתר גם סיפור יפה "אצל סבתא", משנת 1971, שמתרחש בילדותה, בירושלים, והוא נכלל בקובץ "גן שחרב".

שם סבתה היה חנה שיינברגר – – הנה עכשיו קמה חנה מרגלית, אחיינית של אסתר, בת אחיה אלעזר, שנקראת, אני חושב, חנה – על שם אותה חנה שיינברגר, סבתא של אסתר מצד אימה. ואילו אסתר עצמה נקראה בשם אסתר, משום שבשנת 1863 עלו מהונגריה לארץ-ישראל שלמה ראב ואשתו אסתר, עלו למות בירושלים, ורק ב-1875, כתריסר שנים לאחר מכן, עלו בנו של שלמה, לאזאר ראב, עם בניו יהודה ומשה-שמואל, שגם מצאצאיו יושבים פה, ועם עוד שתי בנות, וזו היתה העלייה השנייה של משפחת ראב. וכשהם עלו, עדיין אותה אסתר ראב ראשונה חיתה בירושלים, וכניראה שנים אחדות אחרי מותה נולדה אסתר, וככה היא נקראה על שם סבתא של אביה, שקבורה עד היום בהר הזיתים.

ובאותו סיפור "אצל סבתא" אסתר מזכירה את היהודי הזה, שבמכתב, שאותו היא ראתה בלילה, מבעד לאשנב, זאת חווייה שחוזרת אצלה, את המיסטיקה היהודית היא הבינה דרך דמות אותו יהודי, שראתה אותו עושה תיקון חצות, בלילה.

והיא מספרת ב"אצל סבתא" סיפור עוד יותר נפלא, שגם הוא מוזכר במכתב שקראת, חיים. אסתר מעולם לא שמעה פעמונים. בפתח-תקוה לא היו פעמונים של כנסיות, והיא הרי נולדה בארץ. פתאום, אצל סבתא – האוויר מתמלא צלצול של פעמוני ירושלים – – זה קורה בעיר העתיקה, לא בבתי אונגרן, סבתה גרה בעיר העתיקה, בחדר המשקיף על כפר השילוח – – ואסתר שומעת את צלילי הפעמונים של הגויים, של הגלחים, והיא מתחילה לשיר ולהתרונן בקולי קולות, בקצב שלהם, לראשונה בחייה היא שומעת את המוסיקה הזו – – פתאום סבתה באה, ונותנת לה פראסקים כאלה, מפני שאסור לשיר לצלילי הפעמונים של הגויים, ואסתר כלל לא הבינה שאלה הם צלילים של גויים.

ועוד סיפור, אנחנו קרובים לסיום, ואני לא אחזיק אתכם יותר מעוד חמש-שש דקות – – הגיל של אסתר. אפילו את ראובן היא בילבלה. כי בעצם, אם תלכו לפי הלקסיקון של קרסל, אז רק ב-1999 היינו צריכים לחגוג את 100 השנה להולדתה. ויצחק ברא"ז, אחרי מותה של אסתר, בא ואמר לי: "תשמע, יש דבר מאוד מוזר בקשר לדודה שלך. באתי למשרד הפנים בחיפה, להוציא את תעודת הפטירה שלה, והנה כתוב שם שבשנה מסויימת היא הוסיפה עשר שנים לגילה. ראיתי נשים שמורידות שנים מגילן, אבל לא ראיתי אישה שמוסיפה עשר שנים לגילה! מה קרה כאן? גם הפקידה במשרד אמרה שלא קרה להם, בכל הקאריירה של משרד הפנים, דבר שכזה!"

ואז בדקתי וראיתי. אסתר ראב נולדה ב-1894. היא היתה מבוגרת, לדבריה – בעשר שנים מאבא שלי, שנולד בתרס"ד, בשלהי 1903. ומבוגרת בכך וכך שנים מאלעזר, אביהם של חנה ועמנואל. ב-1932 היא נישאה לצייר אריה אלוואיל, שהיה צעיר ממנה. והפרש הגיל לא היה נעים לה, כניראה, ואז היא העלימה חמש שנים מגילה, בתעודת הנישואים, וכניראה גם במסמכים אחרים. וכך ב-1932, במקום להיות בת שלושים ושמונה היא בת שלושים ושלוש. היא תיקנה את גילה.

עברו שנים רבות, וב-1954 היא מסרה את רכושה כעיזבון-בחיים לקרן הקיימת, ושם אמרו לה, כניראה: "עכשיו עושים לך חשבון אקטוארי. היות שאת צעירה, ויש לך עוד הרבה שנים לחיות, אז הפנסום שלך יהיה קטן יותר בחשבון אקטוארי."

ואז היא ודאי השיבה: "אבל אני מבוגרת יותר. אני לא בגיל הזה שרשום בתעודה!"

אז אמרו לה: "גברת, לכי תביאי אישור ממשרד הפנים, על שינוי הגיל שלך."

עכשיו, הדודה טיפשה היא לא היתה. היא ודאי אמרה לעצמה – אם הפנסום יהיה יותר גדול אם אני יותר מבוגרת, אז כאשר תיקנה את גילה במשרד הפנים, היא לא חזרה לגיל המקורי, הנכון, אלא הוסיפה עשר שנים, וכך בתעודת הזהות האחרונה שלה היה כתוב שהיא נולדה ב-1889!

אבל זה לא עזר לה. קרן קיימת אחר-כך דפקה אותה.

ב-1979, בנסיון לאמת סוף-סוף את גילה האמיתי, הסתכנתי וכתבתי לה במכוון ברכה ליום הולדתה ה-90! – זאת בהסתמך על תעודת הזהות שלה; וקיבלתי מכתב זועף של הכחשה, בצירוף פרטים, שעזרו לי לקבוע את הגיל האמיתי שלה.

טוב, שפרה, אתן לך את מילות הסיום.

 

שפרה: תחילה סיפור קצר אחד שאתה סיפרת לי, אהוד; והייתי רוצה לסיים לאו-דווקא בסיפורים, כי יש לי הרגשה שהדמות שתצטייר מכל הסיפורים שסיפרנו כאן הערב אולי אינה עושה...

אהוד: לא רצינית מספיק?

שפרה: לא, לא שהיא לא רצינית, אבל אולי היא לא כל-כך עושה צדק עם המשוררת, באיזשהו אופן.

סיפור אחד קצר: אסתר ראב סיפרה לי, כאשר רצתה לתאר את קשי החיים בפתח-תקוה בימים ההם, כי יום אחד הלכה לטייל עם חבר לראות את הפריחה לאור הירח, ופתאום התנפלו עליהם ערבים והיכו את החבר מכות רצח, והיא, אסתר, רצה במהירות להזעיק עזרה.

מרים: זה היה אברהם איכר.

אהוד: שפרה, תיכף נספר לך גם על זה משהו.

שפרה: אתה סיפרת לי על זה. כשקראת את הראיון שלי עם אסתר סיפרת לי גירסה אחרת לגמרי. שהאחים והאב...

אהוד: לא האב. האחים...

שפרה: האחים, מאוד לא אהבו את החבר של אסתר, שהיה מאנשי העלייה השנייה, ופשוט התנפלו עליו בלילה והיכו אותו.

אהוד: הם התחפשו לערבים...

שפרה: התחפשו לערבים, כמובן. ולכן היתה אסתר סבורה גם אחרי כל-כך הרבה שנים כי אלה היו ערבים. האישה שרצתה להיוולד גבר, נשלטה בעצם על-ידי גברים. האב הדומיננטי והאחים, שבחרו את ידידיה. ואולי אפילו לא היתה מודעת לכוח השליטה שלהם בחייה.

אהוד: הגירסה שלה מסופרת בסיפורה "כיצד שדדו העזתים את ה'פלרינה' שלי". היא כמובן לא ידעה כל ימיה שאלה היו אחיה, אבל הם בהחלט לא שלטו בחייה ולא בחרו את ידידיה. היא היתה עצמאית.

שפרה: ועכשיו לאסתר עצמה. שלא כראובן, אני סבורה שאסתר ראב לא תפסה את הארץ כאמא אדמה, אלא את עצמה היא תפסה כארץ, כאדמה. היא ראתה את עצמה כמו אישה מיתולוגית, וכך נוצר השילוש, או אולי הזיווג.

ראובן: כאשר יש אבא מיתולוגי, ואמא מיתולוגית, אז היא עצמה גם כן מיתולוגית...

שפרה: בעצם היא לא כתבה שירי מולדת. היא כתבה שירים בתוך מולדת. וזה הבדל עצום. כל אחד משיריה איננו שיר על תאנה, או שיר על אביב, או שיר על קיץ. אין זה הז'אנר שלה. היא לא כתבה שירים מתוך ריחוק, מתוך געגועים, "מעל פסגת הר הצופים שלום לך ירושלים"; כל האובייקטים בנוף היו חומרים אבל לא תכלית לעצמה.

וכאשר כתבה אסתר ראב "אני תחת האטד – – קוציו צוחקת לקראתך זקפתי" – היא היתה האטד. היא השתמשה בחומרים מקומיים באופן טבעי. וכך כשהיא כותבת "שיר קיץ ישן", זה פשוט שיר אהבה; אגב זהו אחד השירים שנכתבו בשנת שישים וחמש, והיא מדברת בו על אהבת קיץ ישנה, ויש לך הרגשה, שהיא חשה אותה רק תמול שלשום.

אבל בסך הכל היא היתה דמות טראגית, בתוך סביבתה הספרותית. היא שילמה מחיר נורא על העובדה שהיא שמרה על ייחודה ולא הלכה במיטב שיריה אלא אחרי קולה שלה. לא תמיד עמדה בכך. לפעמים מעדה. גם היא רצתה "להתקבל".

כאשר אהוד פירסם את "מחברת ה'גיהנום'" שלה, אמרתי לו: "אהוד, אתה שגית לדעתי כאשר פירסמת את ההקדמה שלך למחברת, בה אתה מדבר עליה כעל אישה חולה, פאראנואידית. היא היתה רדופה באמת, מפני שהיתה לבדה, מפני שלא היה גב שתמך בה, לא ספרותית ולא בהכרה הציבורית שלה היתה כה זקוקה."

המחברת הזו היא בעלת ערך ספרותי כשלעצמה. כשם שאין להעלות על הדעת שנתלה את סיפוריו הסוריאליסטים של קאפקא במחלת נפש. אנשים כותבים לעיתים קרובות מתוך המחלה, אבל לא בגללה.

היא לא היתה רוצה שיקראו בה מתחת לשולחן, כמו שאתם אמרתם כאן.

אני חושבת שלפנינו עומדת דמות כמעט מיתולוגית, שנאבקה על ייחודה כמשוררת וכסופרת בתוך סביבה שלא כל-כך רצתה, ואולי אף לא יכלה, לראות בה מה שהיתה. כך, אני רואה אותה. תודה.

 

אהוד: תודה. תרשי לי עוד שתי מילות סיום, כמה קלעת במה שאמרת. לא פעם אסתר אמרה לי: "סבא שלך היה עדיין גלותי," אותו אבא מיתולוגי, יהודה ראב, הוא בעיניה עדיין היה גלותי. "ואתה," כלומר אני – "כבר גלותי. אני היא ארץ-ישראל!" – זאת על עצמה. "סבא שלך עדיין היה גלותי, אתה כבר גלותי, אני היא ארץ-ישראל!"

הרשו לי לסיים באנקדוטה שאינה שייכת לאסתר ראב. יושבת כאן חולדה ספיר, ומי מכם שיקרא את הרומאן החדש שלי, "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", כדאי שידע שסצינה מרכזית שמתוארת בו נבעה מכך שלילה אחד האצ"ל פוצץ את הקבינט, חדר-העבודה, בביתו של ספיר, שהיה אז ראש העיר, ואנחנו התעוררנו לקול הפיצוץ הזה. זו היתה אחת מחוויות היסוד שממנה השתלשל הרומאן שלי. אז אתם, חבריי לשולחן, אולי מרגישים קצת מאין באה ההיסטוריה. בעלה של חולדה היה יוסף ספיר.

מרים: הקול של אסתר, שהיא היתה שרה יפה.

אהוד: טוב, לא נספיק לספר הכל, נעשה עוד ערבים נוספים, כשיצא ספר הפרוזה. אני מקווה שלא הגזמנו הערב ברכילות, ולא באנו לעשות צחוק ממשוררת זקנה שהיתה גם דודה של חלק מאיתנו היושבים פה וזוכרים אותה – אלא להחיותה. תודה לשפרה, לחיים ולראובן, ולכל המשתתפים, שלום, שלום.

 

*

בדרכנו החוצה מספר לי עמנואל בן-דודי סיפור מרתק על הזיידה, סבא יהודה. בשלהי שנת 1947, לאחר כ"ט בנובמבר, כאשר המתיחות והמלחמה כבר הורגשו באוויר, קרא אותו אליו הזיידה וביקש ממנו לחדד וללטש עבורו את אחת משתי החרבות, שלפי דברי עמנואל (אני לא זוכר זאת) היו תלויות במוצלב על קיר חדרו. הוא אמר כי הוא בטוח שהצבא יצליח להתגבר על התקפות הערבים, אבל, אם בכל זאת יקרה הגרוע מכל, והערבים יגיעו עד לביתו – הוא אינו מתכונן למות לבדו! ובדברו, הוא היה אז בן שמונים ותשע – הניף כמה וכמה פעמים החרב עד שאיבחתה חתכה בשריקה שנשמעה באוויר.

עמנואל ליטש עבורו את החרב, הוא עבד אז במגן-צ'טווד, מפעל של עבודות מתכת, וכאשר החזיר לו אותה, הבטיח לו הזיידה את החרב, לאחר מותו.

למעשה אין אלה חרבות אלא פגיונות, באיונטים. האחד מהם אצל עמנואל, והאחר נישאר אצלי, עד היום.

 

[אהוד: למרות שמאז אותו ערב מרתק מלאו כבר 120 שנה להולדתה של אסתר ראב, ויצא גם בול יפה עם דמות דיוקנה על רקע פתח-תקווה – לא שמענו אפילו ציוץ או ציוּן אחד מפתח תקווה בנוגע לתאריך הולדתה ולבול, שאם איננו טועים שום בת מבנותיה, שנולדה בה, לא זכתה לו במישור הלאומי והתרבותי שלנו!]

 

* * *

מהרן פרהדיאן

נא לא לגעת בפירות

אבות אבותיי הגיעו לעיר אספהאן שבאיראן אחרי גלות בבל, והקימו שם את אחת הגלויות הרצופות הארוכות ביותר עד היום. הם התיישבו שם, לפי האגדה, כי אדמתה של אספהאן שקלה בדיוק כאדמתה של ירושלים, ואווירה דמה לאוויר בציון. מאז, ידענו עליות ומורדות בחיי הקהילה היהודית, עם תקופות של שגשוג ורווחה כלכלית וחברתית בצד תקופות של דיכוי. הקהילה היהודית באספהאן שגשגה עד כדי כך, שיצחק אבו-עיסא (עובדיה), חייט יהודי מאספהאן במאה השמינית לספירה, אפילו הרים נס של מרד נגד השלטון הערבי, ובראש צבא של אלפי יהודים לחם ארוכות נגד הח'ליף המוסלמי עד שהובס ונהרג בקרבת טהראן של היום. כך היה גם מצבם של היהודים בשאר חלקי איראן שלפני המהפכה האיסלאמית. מי שביקר באיראן שלפני המהפכה יודע באיזה תנאים חיו רובם של היהודים שם.

ובכל זאת, לא הכול היה דבש. יום אחד, בביקור בבית סבי באספהאן, הלכתי לקנות פירות מהירקן המוסלמי המקומי. בעודי בורר פירות לתוך שקית, פנה אלי הירקן (בנימוס אומנם) וביקש שלא אגע בפירות. לא הבנתי למה מכל הלקוחות שבחנות, דווקא ממני הוא מבקש שלא אגע בפירות. רק כשחזרתי הביתה הבנתי שבעצם היה אסור לי לגעת בפירות, כיוון שמבחינת הירקן אני נחשב לטמא, והמגע שלי עלול לטמא את הפירות שבחנותו. רק אז חדרה לראשי התודעה, שאחרי אלפי שנות ישיבה במקום, עדיין איני נחשב לשווה בין האנשים, וצאצאי הערבים שהגיעו לאיראן אלף שנים אחרי אבותיי נחשבים יותר איראנים ממני. הייתי צריך לקבל את ההלם הזה כדי להבין שמקומי אינו בין האנשים האלה, משגשג ומצליח ככל שאהיה.

לא בדקתי את מחיר המילקי לפני שעליתי לארץ, ואני בטוח שגם היום מחיר הגבינה יותר זול באיראן מאשר בישראל. שבתי לארץ אבותיי למרות שחומרית, מצבי היה יכול להיות טוב יותר במקומות אחרים בעולם, כולל באיראן. די להסתכל בתמונות של הבתים ומכוניות הפרארי שהתפרסמו לאחרונה מאיראן ברשתות החברתיות.

לישיבתנו בארץ יש ערך שלא נמדד בכסף, בגודל הבית או במחיר גבינת הקוטג', ומזה מתעלמים הצעירים הישראליים שלא טעמו את טעם הגלות, ויורדים היום בגאווה מהארץ. כאן המקום היחיד בעולם שאנו, ילדינו ונכדינו נוכל להתפתח, לשגשג ולהגיע לכל דבר ולכל תפקיד. בכל מקום אחר בעולם יהודי יהיה תמיד "שוכר", בעוד שכאן הוא יהיה "בעל הבית". זאת יידעו כל אלה היורדים היום לברלין בגלל האשלייה ששם הכול יותר קל ויותר טוב. הקמפיין הנוכחי לעידוד הירידה מישראל מעלים במפגיע את הצד הערכי של החיים כאן, ומדגיש את הקשיים שתמיד היו ותמיד יהיו, כתוצאה ממגוון גורמים, ביניהם המצב הבטחוני.

החיים בישראל נוחים וקלים היום לאין שיעור ממה שהיו לפני 20-30 שנה. היום הרבה יותר קל להסתדר ואפילו להתעשר כאן מאשר לפני דור או שניים. לא צריך ללכת שבי אחרי הסיסמאות הרדודות של "צדק חברתי". מספיק שכל אחד מאיתנו יביט סביבו. משפחה ממוצעת בישראל חיה היום ברמה גבוהה יותר מאשר במרבית מדינות אירופה. לצעיר ממוצע בישראל היום יש הרבה אפשרויות להתקדם כאן, וכל מה שצריך זה סבלנות ונכונות להשקיע ולעבוד קשה. זה מה שאנו עשינו, וזה מה שכל אחד יכול לעשות כדי לחיות טוב יותר. ההבדל היחיד בין דורי לדור הנוכחי הוא ברמת הפינוק. הצעיר הממוצע היום מפונק יותר, חסר סבלנות ואינו מוכן להשקיע את שעות העבודה הארוכות הדרושות כדי להסתדר ולהתקדם כאן. במקום להתלונן ולהאשים את המדינה בקשייהם, רצוי שהצעירים של היום ילמדו משהו מהצעירים של אתמול ושלשום, ויתחילו לעבוד קשה.

היום שבו ילדיהם או נכדיהם של אלה שמניפים עתה שלטים בנוסח "היגרתי לברלין וכיף לי!" יחזרו לארץ, יגיע במוקדם או במאוחר. בעוד זמן לא רב, בן של מהגר טורקי שבינתיים תפס בעלות על גרמניה, יאמר לבן של הישראלי היורד: "נא לא לגעת בפירות!" – השאלה היא כמה זמן ייקח לישראלי להבין את הרמז.

 

ד"ר מהרן פרהדיאן הוא רופא ילדים תושב חולון ונוסע בטויוטה קורולה יד שנייה.

        

 

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

 

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

 

פרק תשיעי

לקראת הנסיעה לארץ-ישראל

הוכיח יזיד ביי את גודל נפשו

 

סקרנות רבה אחזה בבן-ציון לשמוע עוד ועוד מפי משולח סניור עוזיאל בעל שם על הבני-משפחה לוין מצפת ועל החיים באיסטנבול הבירה. אמנם משולח סניור עוזיאל בעל שם היה נע-ונד בדרכים ותמיד משאת פניו חזרה לארץ-ישראל, אבל ניראה כי בכל מקום שבו נמצא הוא מצוי בכל פרטי הנעשה בו ואילו חיפש לו הסולטאן עבדול-מג'יד או אחד הווזירים שלו מרגל חרוץ ובקיא בכל הנעשה בממלכתו ובעיר בירתו לא היה מוצא ידען גדול ממשולח סניור עוזיאל בעל שם.

לאחר סידור הקידושין הסכים שבן-ציון יתפור לו בגד חדש אך מבלי שהדבר ייחשב לו כתמורה, שהרי אין גובים שכר על קיום מצווה מה עוד שמדובר בגאולתה של יתומה יהודייה והכנסת הכלה תחת כנפי החייט בן-ציון.

כאשר בא למדידה בפעם הראשונה בחן בשבע עיניים את המצב בין שתי הנשים ובינן לבין הבעל, ענד לילד קמיע קטן עשוי עור נחש ועליו כתובים השמות הקדושים וצירף לו חרוז קטן שמצלצל כפעמונון, לשמוע איפה הילד, בדק את המזוזה, דיבר תורכית עם נג'ימה-מירל'ה כדי להיווכח אם אינה אחת מבנותיו או נכדותיו, ולא היסס להניח לרגע קט יד על אחוריה, כבודק את צניעותה הרועדת קלות למגעו אל מול החור שלה.

בסיימו לקח עימו את בן-ציון לטיול בעיר, שניהם לבושים בגדים של מוסלמים. הראה לו את ארמון טופאקאפי ואת הרמון הנשים שבראש חומתו, שמשם הן משקיפות על מפרץ קרן הזהב ועל הבוספורוס ומחכות לתורן להיקרא ללילה אצל ירום הודו שולטן עבדול-מג'יד. בן-ציון כבר ראה פעמים רבות את החומות והצריחים וכיפות המסגדים והארמונות אבל לא ידע בדיוק מהם ולא חקר ולא שאל.

השניים עברו על פני מסגד איה סופיה, ומשולח סניור עוזיאל בעל שם לחש כי הגודל של הכנסיה-לשעבר הוא באמת מרשים, וכי התוספות המוסלמיות ניראות גם לאחר מאות שנים כמשהו זר ומלאכותי אבל הס מלדבר על כך. הגודל נותן מושג על עוצמתה של הקיסרות הביזאנטית. הוא הציע שישילו נעליים וייכנסו פנימה.

"האין בכך עבירה? להיכנס לבית-תפילה שלהם?" לחש בן-ציון.

"כאן לפחות לא הופכים שולחנות," חייך משולח סניור עוזיאל בעל שם בערמומיות, והצביע על שרידי הפסיפסים בקומת היציע, שהיו מרהיבים ומלאי הבעה, למרות שהיו שרידים בלבד. הם יצאו לכיוון סולטאן אחמד ג'אמי, המסגד הכחול, הנמצא מול איה סופיה, שבו וחלצו נעליהם בכניסה. פנים המסגד הרשים ביופיו ובטיפוחו. שטיחים פרושים, תקרות מלאות ציורים, קרמיקה ופיתוחים. למרות שניבנה מראשיתו כמסגד, ניראה גם הוא ככנסייה שהפכה למסגד.

הם עברו במבוך של סימטאות מלאות רוכלים, קונים, בטלנים, קבצנים ולכלוך. נשים עטופות בגלימות רחבות, ורעלות  מכסות על פניהן, עברו כרוחות-רפאים כשהן נזהרות מצביטות בחורים שובבים שפרח תקוע באוזנם. בבאזאר המקורה הזה, קפאליצ'ארסי, הגדול בעולם, שאותו הקים סולטאן מחמד השני זמן קצר לאחר שכבש את קונסטנטינופול בשנת 1453 – עמדו מאות בעלי חנויות שטיחים, עור, בגדים, תכשיטים, עתיקות וכל סוג חפצים שבנמצא ומשכו עוברים ושבים כמעט בכוח לתוך חנויותיהם, אם רק היה לבושם ללא סמרטוטים. אחר-כך ישבו השניים לשתות תה חריף ולשאוף מעשן הנרגילה על מרפסת בבית-קפה שבקצה הבאזאר והשתדלו לדבר תורכית בלבד, שפה שממנה בן-ציון כבר סיגל לעצמו אוצר מילים לא קטן.

משולח סניור עוזיאל בעל שם לחש על פגישתו עם נפוליאון, על הבטחת המצביא הצרפתי למסור ליהודים את ארץ-ישראל ולסייע להם להישאר לנצח אדוני הארץ ושומריה נגד כל אויביה. לתבוע את החזרת זכויותיהם האזרחיות בתוך עמי העולם, זכויות שנגזלו מהם באופן מחפיר במשך אלפי שנים, ולתבוע את קיומם העצמאי של היהודים כעם בין העמים.

דבריו ניראו קצת מוזרים בעיני בן-ציון, שלא הבין הרבה בתולדות העמים, אבל הנה – מפי משולח סניור עוזיאל עצמו יוצא שפגש את נפוליאון לפני קרוב ליובל שנים, והרי לא היה אז ילד, וגם כיום אינו ניראה כבן יותר משבעים. אולי הוא מאמץ לעצמו סיפור שאירע למישהו אחר?

ואולם משולח סניור עוזיאל בעל שם לא שם ליבו לפקפוקי החייט והמשיך לטוות את מחשבותיו באומרו שהנה יושבים הם בלב העיר הגדולה, בירת הממלכה העות'מנית, מעליהם ארמון טופאקאפי, ויותר גבוה מעליו המסגד הענק סולימניה ג'אמי, מעבר למפרץ קרן הזהב מתנוסס מגדל גלאטה, ושם למטה ארמון דוֹלְמָבַּאצֶ'ה החדש, שנבנה לפני שנים אחדות על גדת הבוספורוס ובו לא רק אולמות מפוארים אלא, מספרים – חדר-מרחץ עשוי שיש ובו אמבטיה זהב וחור צואה עשוי זהב והכול מבודד בסורג ברזל עם מנעול הנסגר מבפנים כדי שאיש לא יוכל לשחוט את הסולטאן בעודו רוחץ גופו או נפנה לצרכיו. ומעל הדולמאבאצ'ה מתנוסס על הגבעות הירוקות יִלְדִיז קְיוֹסְק, אף הוא ארמון הסולטאן – ואת כל אלה היה יכול לקחת עבורנו כבר לפני שנים רבות צְבִי"ק הידוע, שביקש אפילו ללבוש דמות סולטאן כדי להיכנס אל בית המלך פנימה ולשנות סדרי הממלכה. וגם הרבה מהשרים שלהם, אלה הווזירים, הם מכת צבי"ק שלנו וניקראים דֶנְמֶה, "אילו ידענו היהודים לסול מסילות ללב של המאמינים הצבי"קים האלה, היתה הארץ ניתנת לנו מהסולטאן שנים רבות לפני שהבטיח לנו אותה נפוליאון!"

בן-ציון נפעם מכל אשר שמע. גם השתעל מעשן הנרגילה, שאליו טרם הסתגל. כאילו אחז משולח סניור עוזיאל בעל שם בידו והוליכו בהיכלות סולטאן עבדול-מג'יד וגילה בפניו סודותיו הכמוסים. כדי להדהימו גם סיפר לו משולח סניור עוזיאל בעל שם כי ראשיהם הכרותים של המוצאים-להורג נשלחים לאיסטנבול הבירה כשהם משומרים בתוך שקי מלח, והמלח הספוג דם קרוש נמכר אחר-כך בזול בשוק הבורסקאים, המעבדים את העורות.

"ואיך נכיר מיהו דנמה?" חזר בן-ציון לנושא הקודם, כאילו גילה את עשרת שבטי ישראל האבודים.

"אל תמהר. יש בצאצאי כת הדנמה גם מתנכרים, ואפילו שונאי יהודים, שמבקשים להיות יותר מוסלמים מסולטאן עבדול-מג'יד וחוששים פן ייחשדו שאינם אדוקים באמונתם. מדוע, לדעתך, נתן לך יזיד ביי את נג'ימה לאישה?"

"גם הוא?"

"ומה חשבת? גבר תורכי ירשה שֶזָיִן שלו יהיה קטן יותר מאשר לסריס המשרת אצלו בהרמון? היה מתאבד אם לא היה דנמה. חוץ מזה אולי יזיד ביי רך הבשר נהנה גם הוא להשתרע לפעמים תחת עלי איברהים השחור. יש אימרה שיותר קל לתורכי לִשְׁפּוֹת צַ'י מאשר לבעול את חברו, לכן הם שותים צַ'י כל היום. אחרת לא היו מפסיקים לבעול זה את זה כחמורים! – לכן רצה להיפטר מן היהודייה הקטנה, ונתן לך אותה במתנה! שיָדע שאתה תדאג לה ולא תמכור אותה לזנות כמו שנמכרה אימה."

"מה??"

"אולי טעות היא בידי. אל תספר מאומה לנג'ימה-מירל'ה עד שלא יעלה בידי לפענח מה עלה בגורל אימה."

"הרי שאתה מכיר אותה לפניי?"

"אני המלצתי עליך  בפני יזיד ביי, כאשר פגשתי אותו בחמאם."

"מה לך ולחמאם תורכי? אולי גם אתה זוֹנֶה בדרכיהם?"

"בגילי? כבר זקנתי מהכיל זרמת סוסים ומהיות מירמס לתאוות חמורים אך לא אכחיש שבדרכֵּי חיי הרבות, ובסכנות שעברתי בארצות המזרח ובים, היה עליי לבחור לא פעם בין התחת לבין החיים, ועיניך הרואות שאני חי!"

"וַי," פלט בן-ציון.

"ועוד דבר עליי לומר לך, ידידי הצעיר, אילו עמדתי בפני הסולטאן וציווה עליי לבחור בין עשרים יאניצ'רים שיכוונו רוביהם ויירו בי כדי להוכיח אם משיח עושה ניסים אני וחסין עופרת, או שאמיר הדת ואהיה למוסלמי – כלום ספק בליבך במה הייתי בוחר? אני חושש שהשם יתברך, שלא מנע מנשים, עוללים וטף להיקבר חיים ברעש בצפת – היה מניח גם לגופי הדל להיחרר ככברה ברובים. וכלום המתים יהללו יה! והרי בהזדמנות ראשונה הייתי חוזר להיות יהודי, עיניך הרואות! – "

"אבל – "

"ואתה בן-ציון, כסבור אתה שאתה שהיית יוצא חי מהרמון יזיד ביי אלמלא חפץ ביקרך? הלא כבר מאות שנים תלוייה לדיראון גופתו המצומקת של התורגמן הוונציאני סניור גְרֵלוֹט מעבר למעקה המרפסת ממנה ניסה לכוון טלסקופ לעבר סולטאן מוחמד הרביעי כשהיה מתנדנד בחברת גבירותיו, ינוחו כולם בשלום על משכבו!"

בן-ציון ראה שככל שהוא ממשיך לשאול, נשמטת הוודאות ומתרבה הספק וכמעט שמגיע עד כדי כפירה והמרה, לכן ביקש ממשולח סניור עוזיאל בעל שם לחזור אל אותו יום מר ונמהר בצפת.

"הלוח הסלוניקאי," משולח החל סניור עוזיאל בעל שם את סיפורו כאילו מכיוון אחר, "נקרא שמו 'לה חלילה רי סאלוניק' והוא כולל מלבד תאריכים של חגים וראשי חודשים וצומות לכל ימות השנה לשלוש הדתות, גם ידיעות על ליקוי חמה ולבנה, מזג-האויר, חליפות ותמורות בגויים ובממלכות, וגם ניחושים ונבואות על מאורעות גדולים בטבע ובאוויר העתידים להתרחש בעולם מראשית שנת הלוח ועד לסופה. הלוח נחשב לאורים ולתומים ליהודים, כי הרבה ניחושים ונבואות שלו נתקיימו כמעט במלואם. בלוח הסלוניקאי משנת תקצ"ז נדפסה ידיעה על דבר רעש גדול העתיד להתרחש בגליל.

"מכיוון שכך, אחזה חרדה שלא תתואר בייחוד בתושבי צפת, שרבים מהם זכרו את רעשי הארץ הקודמים מהשנים תקפ"ו [1826. – ממני, המלביה"ד], תקפ"ג, תק"צ ותקצ"ד. משפחות רבות עברו לעין זיתים ולכפרים אחרים בסביבה. אחרים הרחיקו לירושלים, שהיו בה באותה שנה יהודים אולי פחות מאשר בצפת, ואילו הנותרים הכריזו על צום בימי שני וחמישי, ותפילותיהם ותחינותיהם להעביר את רוע הגזירה הבקיעו שחקים.

"אבל אחרי שחלפו ימים ושבועות ודבר לא קרה, חזרו לאט-לאט החיים למסלולם הרגיל עד לאותו יום ראשון לשבוע, כ"ד טבת תקצ"ד, כאשר השמש להטה שלא כרגיל והחום עלה עד למעלות של חודש תמוז. ופתאום, לעת ערב, בין מנחה למעריב, כאשר כל בתי הכנסת היו מלאים מתפללים, הביט אדוניי לארץ ותרעד, ועמודי האדמה התפלצו, ובעוד רגע נהפכה כל העיר לתל אבנים, ונהרגו כמה אלפים נפשות מישראל, קדושים וטהורים, זקנים ונערות, כלות וחתנים, רבנים ותלמידיהם, עוללים ויונקי שדיים שלא חטאו. ולא כפי שמדמיינים האנשים שהארץ התבקעה – אלא היא התנענעה כמו שמניע הסוס את עורו, ורעשה רעש גדול ונורא. מספרים שהחשכה גברה וארובות השמיים נפתחו, וגשמי-זעף ניתכו – לרוע-מזלם של הפצועים ואלה שנותרו עדיין בחיים. באותו לילה רעדה הארץ כמה רעידות נוספות. מכל צד נשמעו נהי וזעקה, מתחת גלי האבנים, ורק מעטים נישארו בחיים והם התקנאו במתים כי לא יכלו לשאת את האסון ואת הצער."

הדברים האלה העבירו קור בעצמותיו של בן-ציון. "ומדוע באה להם כל הרעה הנוראה הזו? במה חטאו?"

"מדוע ועל מה, זאת לא אדע. ואתה, כאשר תעבור שם, בדרכך לירושלים, תחקור ותדע בעצמך. אולי תמצא גם את עצמות קרוביך להביאם לקבורה."

"ואיך היתה אפרת? ואיך היא ארץ-ישראל?"

"שערה האדמוני נדף ריח שמן זית גלילי שבו סכה אותו, פניה היו יפות כאגדה וידיה צחות כשלג החרמון. כל רואיה אהבו אותה. לא היתה עוד נערה נאה וענוגה כמוה. אבל נפשה היתה מיוסרת. מיוסרת. ואת הארץ עליך לגלות לבדך. שקועה היא כצפת תחת הריסות, שבוייה בידי זרים, יופייה נגלה רק לאוהביה, וגם כלפיהם היא מרבה להתאכזר."

ופתאום נגלתה מתוך הסימטה משפחה יהודית עם סבל תורכי נושא ארגז-נסיעות גדול, והיא מוקפת סוכנים ומתורגמנים, תורכיים ויהודיים, שמנסים למשוך כל אחד לעברו. מיד קם משולח סניור עוזיאל בעל שם, נפרד מבן-ציון, וחצה את הסימטה בקומתו האצילית ובבגדו הבהיר, החדש, שתפר לו בחינם בן-ציון – להציל את המשפחה מפושטי-העור. והוא הניח לבן-ציון אסיר התודה גם לשלם עבור שתיית ספלוני התה והנרגילה.

 

לקראת הנסיעה לארץ-ישראל הוכיח יזיד ביי את גודל נפשו שלא עצר אצלו בכוח את החייט היהודי החרוץ ושומר-הסוד מווילנה אלא גם נתן בידיו תעודה גדולה כתובה תורכית באותיות ערביות מסולסלות ועליה חותמות וחתימות רבות, גם חותמת סולטאן עבדול-מג'יד, הנותנת הגנה גמורה לחייט ולבני משפחתו בכל רחבי הממלכה העות'מנית, ואוי לו למי שיפגע בהם ויפיל שערה משערות ראשיהם ארצה, וכל פקידי השלטון וקציניו נדרשים לעזור להם כמיטב יכולתם. ומה שעוד יותר מדהים שגם העניק לו במתנה פגיון ממורט נתון בנדן-עור משובץ אבני-חן ופיתוחי-כסף, כלי-נשק יקר-ערך, "לשמור על החיים שלך ועל הצניעות של נשותיך..." כך אמר.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* יהודה דרורי: מי הוא ה"ציקן שיט"? לומר למישהו שהוא "ציקן שיט" זהו כינוי לפחדן. ממה פוחד נתניהו ? הוא לא פחד מהחמאס, הוא לא פחד מאירופה ומאובמה, הוא מצפצף עליהם ועל אבו-מאזן בנושא ירושלים וכנראה יראה בקרוב את נחת זרועו באירן, כפי שנעשו מעשים ובסוריה בעבר הלא רחוק.

אבל למלכך הפנכה הזה, למשמיצן בבית הלבן שאמר "פנינה ספרותית" זו, ישנה דוגמא נהדרת בצורת הנשיא שהוא משרת – זה  שברח מעיראק והשאיר שם תוהו ובוהו, זה שמסתלק עם הזנב בן הרגליים מאפגניסטן, זה שלא העז לצאת נגד הרציחות הנוראיות שביצע אסאד בסוריה, זה שמתחנף לאיראן המתגרענת, וכיום – זה אשר פועל באיחור, מעט ולאט נגד דאע"ש...

נו... אז מי באמת פה הוא ה"ציקן-שיט"?

 

* מנפלאות עיתון "הארץ" המלקק את התחת ל"גארדיאן" האנטי-ישראלי: כותרת לידיעה מאת כתבת ה"גארדיאן", הרייט שרווד, ביום ה-29 באוקטובר, וזאת בעמוד הראשון, [ליד מודעת ענק של מחסום ווטש הקוראת לפגוש פלסטינים תחת אקיבוש בגדה. אגב, מי מממן מודעות יקרות אלה?] –

"דו"ח יוניצ"ף: ישראל במקום הרביעי בעולם בשיעור הילדים העניים"

ותחת הכותרת, בגוף הידיעה: "ישראל נמצאת במקום הרביעי בשיעור הילדים העניים במערב, במדינות ה-או.אי.סי.די."

והלאה: "על פי נתוני הדו"ח שיעור העוני בישראל עלה מ-35.1% ב-2008 ל-35.6% ב-2012."

איום ונורא. חצי מהעולם חי בעוני, ברעב, בזיהום, במחלות, בתנאי תברואה נוראיים – ב-4 דולר ליום ואולי גם בפחות. מצד שני – "עני" על פי הגדרתו בישראל הוא מיליונר לעומת מחצית האנושות החיה בזבל – אבל אצל המנוולים ב"גארדיאן" ומלקקי התחת שלהם ב"הארץ" – ישראל היא במקום הרביעי בעולם בשיעור הילדים העניים!

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נמסר אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,545 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל