הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 990

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י' בחשון תשע"ה, 3 בנובמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: גִדְעוֹנְטוֹלוֹגְיָה. // גדעון לוי: ירושלים בירת האפרטהייד. [ציטוט]. // עמוס גלבוע: התקפה אישית  לא תמיד מצליחה...אבל! // אהוד בן עזר: רקוויאם לרבין, 1995. [ציטוט].  // אלי מייזליש: למה יהדות ארה"ב שותקת? // שרה שוב: חג הסוכות הוא חג ההתיישבות בארץ ישראל. [נשלח ל"הארץ" ולא התפרסם]. // מנחם רהט: כזבי "הארץ". [נשלח ל"הארץ" ולא התפרסם]. // פרופ' אשר מעוז: העיתון לאנשים חושבים? [נשלח ל"הארץ" והתפרסם בעיוותים]. //  מלכה נתנזון: אילו אך היתה לי תיבת עצי גופר. // אהוד בן עזר: הסרט "מיתה טובה" – עצוב, תפור גס, משחק מעולה ומרגש אבל גם קצת משעמם. // מתי דוד: הסופר המהולל מהמציאות מתוסכל. // אורי הייטנר: צרור הערות 2.11.14. // לזיין אשכנזי צעיר, מאת המשוררת המזרחייה סמנטה קוסקוס. // תקוה וינשטוק: הזקן והעם. // מרדכי קידר: ירושלים – בירת "מדינת הח'ליפות". [ציטוט]. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק עשירי: העז שהועלתה לספינה ותעלולי נג'ימה-מירל'ה. // ממקורות הש"י.

 

 


 

* * *

יוסי גמזו

גִדְעוֹנְטוֹלוֹגְיָה

 

בַּלַּיְלָה הוֹפִיעַ גִדְעוֹן מִתּוֹךְ סֵפֶר "שוֹפְטִים" בַּחֲלוֹם וְהִפְתִּיעַ

אֶת מַר גִּדְעוֹן לֵוִי, הָאִיש שֶהָפַךְ רְגִישוּת סֵלֶקְטִיבִית לְג'וֹבּ

שֶבּוֹ הוּא טוֹפֵל רַק עָלֵינוּ אֶת פֶּשַע אַשְמַת הַטֵּרוֹר הַמַּרְתִּיחַ

אֶת עִיר בִּירָתֵנוּ וְרַק לֹא, חָלִילָה, עַל שוּם פְּרוֹבוֹקַצְיָה שֶל mob

הָעָט לְהַטִּיל אֲבָנִים, בַּקְבּוּקֵי-תַּבְעֵרָה וְסִסְמוֹת נֻסַּח דַּאעֶש

(אוֹתָם הוּמָנִיסְטִים דְּגוּלִים הַמֻּמְחִים בְּשִטַּת עֲרִיפַת הָרָאשִים)

מַמָּש כְּפִי שֶאַסַד טוֹבֵחַ יוֹם-יוֹם אֶת עַמּוֹ שֶאֵלָיו מְיֻדָּה אֵש

צְבָאוֹ רַב-הַחֶסֶד וּכְמוֹ שֶחָמָאס, בְּמִפְגָּש סוֹלִידָרִי מַרְשִים

עִם בְּנֵי אֻמָּתוֹ, פָלַסְטִינִים כָּמוֹהוּ, הִפְגִּין אַחֲוָה שֶלֹּא גָזָה

לִשְלַל אַנְשֵי פַאתְח תּוֹךְ יֻמְרָה לְשַחְרֵר אוֹתָם מִן הַיָּאהוּד הַפְּרָאִים

שָעָה שֶנִּרְתַּם לְשָמְטָם אֶל מוֹתָם מִמְּרוֹמֵי גַּגּוֹתֶיהָ שֶל עַזָּה

בְּאַקְט שֶשִּחְרֵר אוֹתָם לֹא רַק מֵעֹל הַיָּאהוּד, גַּם מֵעֹל הַחַיִּים.

 

וְאַף שֶמּוּזָר שֶגִּדְעוֹן מִקְרָאִי זֶה מֵבִין בְּעִסְקֵי אוֹנְטוֹלוֹגְיָה

שֶהִיא פִילוֹסוֹפְיָה הַדָּנָה בְּטֶבַע הַיֵּש הַקַּיָּם בַּמְּצִיאוּת

עֻבְדָּה הִיא שֶתּוֹךְ הֲבָנָה זוֹ מוֹנֶה הוּא בְּלֵוִי אוֹתָהּ דֵמָגוֹגְיָה

שֶבָּהּ מַבָּטוֹ הַדִּיסְלֶקְטִי גוֹבֵל בִּצְבִיעוּת וּבְחַד-צְדָדִיּוּת

וְהוּא סָח לוֹ: "נָכוֹן שֶאֲפִלּוּ עַל פִּי תַת-אַלּוּף אוּדִי דֶקֶל כָּל חֵקֶר

שֶל מַצַּב תּוֹשָבֵי מִזְרָחָהּ שֶל הָעִיר מְגַלֶּה מִקָּשִיש עַד קָטִין

הַזְנָחָה יְתֵרָה, אַךְ כֵּיוָן שֶאַתָּה אֵינְךָ בּוֹש, אֲדוֹנִי, לִטְפֹּל שֶקֶר

שֶלַּמְרוֹת דְּרִיסָתָן שֶל אִשָּה וְתִינֹקֶת, עֲדַיִן יוֹשְבֵי פָלַסְטִין

מִתְגַּלִּים כָּאן (אֲנִי מְצַטֵּט) 'כִּבְנֵי עַם סוֹבְלָנִי בְּיוֹתֵר בַּהִיסְטוֹרְיָה'

יֵש לִי צֹרֶךְ דָּחוּף לִשְאָלְךָ אִם אַתָּה מְסֻגָּל לְסַפֵּק לִי אִשּוּר

לְכָךְ שֶבְּעֵת שֶאַתָּה מְלַמֵּד עַל רוֹצְחִים צְמֵאֵי-דָּם סָנֵגוֹרְיָה

עוֹד יֵש בֵּין אַמּוֹת-מוּסָרְךָ וּבֵין מָה שֶסְּבִיבְךָ אֵיזֶה לִינְק אוֹ קִשּוּר.

 

כִּי עוֹד בְּלִינְץ'-רַמְאַלְלַהּ בּוֹ קְרִיאוֹת-חֶדְוָה קָרָא מִי

שֶלְּהַגְדִּיר כְּ'עַם כֹּה סוֹבְלָנִי' אַתָּה רָגִיל

כְּשְמְּרַצְּחֵי נוֹרְזִ'יץ וָאדִים וְיוֹסִי אַבְרָהָמִי

טָבְלוּ אֶת יְדֵיהֶם בְּדַם הַקָּרְבָּנוֹת בְּגִיל

וְּכְשֶשַּלְהֶבֶת פָאס, אוֹתָהּ תִינֹקֶת מִשֶּלָּנוּ,

נוֹרְתָה מִכַּדּוּרוֹ שֶל פָלַסְטִינִי בְּחֶבְרוֹן

רָאִיתָ גַם אַתָּה כְּפִי שֶרָאִינוּ כָּאן כֻּלָּנוּ

מָה סוֹבְלָנִים הַפָלַסְטִינִים שֶפָּצְחוּ בְּרֹן

וְרֶצַח חַיָּה זִיסְל, שוּב תִּינֹקֶת וְשוּב קֶרַע

נוֹרָא שֶל מִי שֶלֹּא הִסְפִּיקָה עוֹד כִּמְעָט לִחְיוֹת

וְהֶרֶג הַגִּיוֹרֶת הַתְּמִימָה קַארֶן מוּסְקֶרָה

וּמוּעֲתָז חִיגָ'אזִי וְאַרְבַּע הַיְּרִיּוֹת

בִּיהוּדָה גְלִיק – לְשִטַּתְךָ הֵם אוֹת גָּלוּי לָעַיִן

שֶל סוֹבְלָנוּת, וְכָך הוּא גַם קִצָּם הַלֹּא נִשְכָּח

שֶל נְעָרֵינוּ שֶשְּמוֹתָם זְכוּרִים לַכֹּל עֲדַיִן

נַפְתָּלִי פְרֶנְקֶל, גִּלְעָד שַעֵר וֶאֱיָל יִפְרַח

וְעוֹד רַבִּים שֶסּוֹבְלָנוּת הָעָם הַפָלַסְטִינִי

רָצְחָה לָנוּ מֵאָז פַּרְעוֹת חֶבְרוֹן בִּשְנַת תַּרְפַּ­ּּ"ט –

כָּל אֵלֶּה לֹא נוֹגְעִים לוֹ לְסַלְפַן-הִיסְטוֹרְיָה צִינִי

שֶפְּתִיל תַּסְבִּיךְ שִׂנְאָה עַצְמִית אֶצְלוֹ תָמִיד מֻצָּת

וְשֶאֵינוֹ זוֹכֵר כִּי שִׂנְאָתָם שֶל בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ

שֶהִיא בִּצָּה מַמְאֶרֶת הַזּוֹעֶקֶת לְיִבּוּש

הֵחֵלָה – וְתוֹלְדוֹת יִשּוּב הָאָרֶץ הֵן עֵדֵינוּ –

שָנִים רַבּוֹת עוֹד טֶרֶם שֶהָיָה כָּאן הַכִּבּוּש

וְכָךְ, בְּהִתְעַלְּמוֹ שֶל זִכְרוֹנְךָ הַסֵּלֶקְטִיבִי

מִפְּרָט הִיסְטוֹרִי הַמֻּכָּר לְךָ כָּאן עַל בֻּרְיוֹ

לֹא רַק אֵינְךָ רוֹאֶה בּוֹ בֶּחָמָאס תּוֹקְפָן אַקְטִיבִי,

זֶה שֶהִרְבָּה לִגְרֹם לִמְצוּקָתוֹ וּלְמִרְיוֹ

בְּנֵי הָאַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָנִים שֶל מַעֲרַב-הַנֶּגֶב

בָּן נִרְצְחוּ וְנִפְצְעוּ עַל לֹא רְבַב-עַוְלָה

שְלַל אֶזְרָחִים שֶעַל סִבְלָם אֵינְךָ מַשְמִיעַ נֶגֶד

הַפָלַסְטִינִים תּוֹקְפֵיהֶם אֲפִלּוּ לֹא מִלָּה,

לְהֵפֶךְ: כָּאן רוֹאִים אֲנַחְנוּ סוֹבְלָנוּת מֻפְלֶגֶת

כְּמוֹ זֹאת שֶל רֶצַח דָּנִי טְרֵיגֶּרְמָן בֶּן הָאַרְבַּע

וַהֲרִיגַת שֶלִי דָדוֹן אַף הִיא אֵינָה חוֹרֶגֶת

מִסּוּג שֶל סוֹבְלָנוּת כָּזֹאת, וְאִם יֶשְנָה סִבָּה

לְמוֹת בָּרוּךְ מִזְרָחִי זֶה אֲנַחְנוּ, רַק אֲנַחְנוּ

בְּעוֹד שֶחִיזְבַּאלְלַהּ, גַ'בְּהַת אָ-נוּסְרָה וְחָמָאס

הֵם אַלּוּפֵי הַסּוֹבְלָנוּת כְּפִי שֶאָכֵן הֻדְרַכְנוּ

עַל פִּי גִדְעוֹנְטוֹלוֹגְיָה זוֹ הַמְּעוֹרֶרֶת קְבָס.

                        

נָכוֹן שֶגַּם אֲנַחְנוּ כָּאן פָּגַעְנוּ טְרָאוּמָטִית                        

בְּמִי שֶעַל הַנַּאכְּבָּה עַד הַיּוֹם עַמּוֹ מֵצֵר

אוּלָם שְנֵיכֶם, מַר לֵוִי, מִתְעַלְּמִים פֹּה סִיסְטֵמָתִית

מִכָּךְ שֶאוֹתָהּ נַאכְּבָּה לֹא יָכְלָה לְהִוָּצֵר

לוּלֵא דָחוּ הַפָלַסְטִינִים בְּסִכְלוּת וָשַחַץ

אֶת הַחְלָטַת הַחֲלֻקָּה תוֹךְ שִקּוּלִים שְגוּיִים

וְאִלּוּ לֹא פָּלְשוּ צִבְאוֹת עֲרָב בִּטְרַנְס שֶל מַחַץ

לִגְבוּלוֹתֵינוּ אָז, כְּשֶנֶּגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים

הֵם לֹא זָכוּ לַמְרוֹת יִתְרוֹן כּוֹחַ-אָדָם-וָנֶשֶק

של אֵַנְשֵיהֶם לִמְחוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הַמַּפָּה

מָה שֶעָלָה לָהֶם בִּכְאֵב תְּבוּסָה בִּלְתִּי מֻכְחֶשֶת

וְלַמְּדִינָה שֶשָּׂמָה אֶת נַפְשֵנוּ בְּכַפָּהּ

בִּמְחִיר-דָּמִים גָּבוֹהַּ לֹא פָּחוֹת שֶאֵין כָּמוֹהוּ

רַב קָרְבָּנוֹת וּשְכוֹל כְּשֶגַּב עַמֵּנוּ אֶל הַקִּיר

אֲבָל מֵאָז, וְכָךְ גַּם בַּשָּנִים שֶעוֹד יָבוֹאוּ,

לֹא קָם עוֹד פָלַסְטִינִי שֶבִּשְגָגָתָם יַכִּיר

בְּעוֹד שֶאֵין יִשְׂרְאֵלִי שֶלֹּא מוּדָע לְסֵבֶל

בְּנֵי פָלַסְטִין לֹא רַק הַיּוֹם, גַּם בַּיָּמִים הַהֵם

שֶל דִּיר יָאסִין וְכַּפַר קָאסֶם שֶשָּנִים מוּסֶבֶת

בִּקֹרֶת יְהוּדִית עַזָּה עַל שֶאֵרַע בָּהֶם

מוּל כָּל הָאַחְרָאִים לְכָךְ, וְהִיא אֵינָהּ פּוֹסֶקֶת

לִנְכוֹחַ כָּאן בֵּין כָּל הַשֻּתָּפִים לְהַשְקָפַת

כָּל יְהוּדִי שֶלֹּא יִתֵּן פֹּה לַעֲבֹר בְּשֶקֶט

עַל רְצִיחַת מוּחַמַד אַבּוּ-חְדֵיר מִשּוֹעָפָת

בִּידֵי יִשְׂרְאֵלִים שֶהֵם חֶרְפָּה בִּלְתִּי נִסְלַחַת

לָאֵתִיקָה הַיְּהוּדִית שֶאִסּוּרָהּ הֻנְצַח

בְּשִׂיא בְּהִירוּתוֹ הַמוּסָרִית הַלֹּא נִדְלַחַת

כְּבָר בְּאוֹתוֹ דִבֵּר שִשִּי נֶחְרָץ שֶל 'לֹא תִרְצַח'.

אוּלָם בְּעוֹד אֶצְלֵנוּ מְגַנֶּה הָרֹב בְּזַעַם

אֶת בִּרְיוֹנֵי 'תַּג הַמְּחִיר', מַר לֵוִי הַצִּדְקָן,

וְגִזְעָנוּת אוֹתָם פָשִיסְטִים הַצּוֹרְחִים בְּנַהַם

קְרִיאוֹת שֶל 'מָוֶת לָעַרְבִים' שֶכֹּה חָמוּר נִזְקָן –

שוּם מוּפְתִּי מוּסְלְמִי עוֹד לֹא גִנָּה, וְלוּא רַק פַּעַם,

אֶת גַּל הָאַלִּימוּת הַמְּתֻזְמָר בְּלִי הֶרֶף כָּאן

בְּעָזָרִיָּה, עִיסָוִּיָּה וּבְבֵית חֲנִינָא

וּבְמִזְרַח הָעִיר בִּידֵי מְחַרְחֲרֵי פְּרָעוֹת

בָּם אִיש אֵינוֹ זוֹכֵר אֵיךְ אִשְפְּזָה וְאֵיךְ הֵלִינָה

בִּשְלַל בָּתֵּי-חוֹלֶיהָ הַמְּדִינָה הַזֹּאת מֵאוֹת

פְּצוּעִים מִסּוּרְיָה וּמֵעַזָּה וּמַרְפֵּא הֵבִיאָה

לִמְצוּקָתָם אַף כִּי עוֹדָם אוֹיְבֶיהָ סַךְ הַכֹּל

(כּוֹלֵל בִּתּוֹ שֶל חוּלִיגָן כְּאִיסְמָעִיל הָאנִיָּה

שֶגַּם אִם כָּאן רִפֵּאנוּ אֶת בִּתּוֹ, בֵּרַךְ בְּקוֹל

אֶת מְרַצְּחָהּ הַמֵּת שֶל חַיָּה זִיסְל הַתִּינֹקֶת

אֲבָל גַּם זֶה, מַר לֵוִי, אֶצְלְךָ נֶחְשָב וַדַּאי

כְּאוֹת לְסוֹבְלָנוּת שֶהִיא מֵעַל לְכָל מַחְלֹקֶת

וְיֵש בָּה אֲצִילוּת וְהַכָּרַת-תּוֹדָה בְּלִי דַּי)."

 

כָּך סָח גִּדְעוֹן זֶה שֶעַל שְמוֹ, לְכָל פְּלוּגוֹת-הַלַּיְלָה

וִינְגֵּיט אֶת תֹּאַר-הַכָּבוֹד, "הַגִּדְעוֹנִים", הִצְמִיד

אַךְ בְּנִגּוּד לְכָךְ, מַר לֵוִי, וַי וְאַלְלַי לָהּ

לִרְגִישוּתוֹ הַסֵּלֶקְטִיבִית הַצְּבוּעָה תָמִיד

שֶל מִי שֶחַד-צְדָדִיּוּתוֹ סִימְפְּטוֹם מֻבְהָק שֶל גְּנַאי לָהּ

כִּי אֵין סָפֵק שֶהִיא מוּנַעַת בְּשִׂנְאָה עַצְמִית

בִּמְקוֹם בְּהִסְתַּכְּלוּת לֹא מְשֻחֶדֶת, צְלוּלַת-עַיִן

בְּטֶבַע הַקּוֹנְפְלִיקְט בֵּין בְּנֵי יִצְחָק לְאִיסְמָעִיל

כְּמוֹ שֶל אוֹתוֹ גוֹי מַצְפּוּנִי, אוֹרְד וִינְגֵּיט, שֶכְּיַיִן

מוּל חֹמֶץ, כָּל מוֹפֵת-חַיָּיו מַגְחִיךְ אוֹתְךָ כָּלִיל                                                

שָעָה שֶבִּפְּסִיכוֹזָה שֶל שִׂטְנָה, כְּיֵש מֵאַיִן,

אַתָּה תִלֵּי דִּבָּה שִקְרִית עָלֵינוּ מַעֲלִיל

(וְכָאן צִטֵּט גִדְעוֹן הַמִּקְרָאִי מִפֶּרֶק ז'

אֵיךְ רַק הַהֵם, מְלַקְקֵי הַמַּיִם, כִּנַּסְתָּן

יַד יְרֻבַּעַל אֶל חֵילוֹ. "אַךְ יֵש הֶבְדֵּל עֲדַיִן,"

רָמַז לְלֵוִי בִּקְרִיצָה קַלָּה שֶל בְּכוֹר-שָׂטָן,

"בֵּין שְלֹש מְאוֹת הַגִּדְעוֹנִים מְלַקְקֵי הַמַּיִם

וּמִי שֶמְּלַקֵּק מֵאָה עַכּוּז לְחָמָאסְטָן...")

 

* * *

גדעון לוי

ירושלים בירת האפרטהייד

פיגוע הדריסה אמש בירושלים לא צריך להפתיע איש. בפרטוריה של מדינת ישראל חיים שני עמים. בניגוד לשטחי הכיבוש האחרים, אמור להתקיים ביניהם שוויון מסוים:

תעודות זהות כחולות לכול, חופש תנועה, ארנונה לעירייה, ביטוח לאומי – ישראלים כולם. אבל ירושלים, שקרים סביב לה: היא נהפכה לבירת האפרטהייד הישראלי.

זולת חברון, אין עוד מקום שבו משטר ההפרדה כה בוטה וחצוף. המגף הישראלי מכביד את דורסנותו בבירה עוד יותר, ובעקבותיו מחריפה ההתנגדות. הגטו בדרך: מוכה ומדוכא, מוזנח ועני, גדוש ברגשות שנאה ובתאוות נקם. גם ההתקוממות בדרך.

כשמסמטאות מזרח העיר ייצא גל הטרור הבא, יעמידו הישראלים פני נדהמים וזועמים.

אבל האמת צריכה להיאמר: למרות המחיר המזעזע אמש, עדיין מתגלים הפלסטינים כבני אחד העמים הסובלניים ביותר בהיסטוריה. מעצרים המוניים, מתנחלים אלימים, קיפוח, גירוש, הזנחה ונישול – וזולת מחאת האבנים, הם שתקו עד כה.

אין שקר עצמי שפוסח על העיר. הבירה שאיננה בירה, זולת בעיני עצמה; העיר המאוחדת שהיא מהשסועות בערי תבל; השוויון שהוא בדיחה והצדק שאיננו; גישה חופשית למקומות הקדושים ליהודים בלבד (וכן, גם למוסלמים ישישים), וזכות השיבה שגם היא שמורה רק ליהודים. הסיכוי של פלסטיני ירושלמי ליפול קורבן ללינץ' גדול בהרבה מזה של יהודי בפריז, אבל כאן אין מי שירעיש עולמות. ובניגוד ליהודי הפריזאי, מירושלים גם אפשר לגרשו. אפשר גם לעצרו בקלות מבהילה: אחרי שריפת הילד מוחמד אבו־חדיר וגל המחאה שעוררה, עצרה ישראל 760 פלסטינים בעיר, 260 מהם ילדים, עשרות מתחת לגיל האחריות הפלילית.

כמו תמיד, המענה לכל מצוקה הוא בהכבדת היד האלימה. בנימין נתניהו כבר הורה "להגביר את הכוחות," השפה היחידה שמכירה ממשלתו. ואז, כשההתנגדות הופכת מטבעה לאלימה יותר, סופקים כפיים בייאוש ואומרים: תראו איך הם הורסים את הרכבת הקלה ש"הקמנו להם".

ירושלים יכולה היתה להיות אחרת. אילו נקטה בה ישראל צדק ושוויון, היא היתה יכולה להפוך לעיר מודל. דווקא מספחיה היו צריכים לפעול לכך. בגרועים שבימי האינתיפאדה יצא ממנה טרור מועט יחסית, למרות שתושביה נהנו מתנועה חופשית לישראל. הפלסטינים אותם פלסטינים, רק הסגר, העוצר והמצור לא היו דומים,

והתוצאה: פחות טרור מאשר בערים הנצורות – תוצאה שמפריכה את התיאוריה הביטחונית שמצור מונע טרור. למה? כי לא מעט מתושבי הבירה דווקא משתוקקים להפוך לישראלים; ישראל מונעת זאת מהם. מאוחדת מאוחדת – אבל בלי ערבים.

גל המעצרים בירושלים, שעבר בישראל בחוסר עניין מוחלט, התגברות פלישת המתנחלים לשכונות הערביות בגיבויה של המדינה על כל מערכותיה, כולל מערכת המשפט, ובצידם ההזנחה הפושעת לה אחראית העירייה – סופם שייגבו מחיר. עד מתי הם יראו את בניהם ובנותיהם חוששים לצאת מבתיהם, שמא יותקפו בידי בריונים ברחוב; את ילדיהם נעצרים על כל אבן מתעופפת ואת ההזנחה של שכונותיהם. עד מתי יסכימו לגירושם השקט מהעיר:

בין השנים 2013-1967, שללה ישראל מ-14,309 פלסטינים את מעמדם כתושבי העיר בתואנות משונות, שאינן תקפות לגבי איש מתושביה היהודים (לא אפרטהייד?)

ואז פורץ הטרור. בתגובה, יתעופפו מל"טים בשמי שועפט, צה"ל ייצא לחיסולים ברחובות עזריה ולסיכולים בבית חנינא, ועוד חומת הפרדה תוקם, בין שני חלקי העיר, ליתר ביטחון. עם ראש עיר לאומני, משטרה אלימה, וממשלה בראשות בנימין נתניהו — אין דבר בטוח יותר.

["הארץ", 23.10.14]

 

 

* * *

עמוס גלבוע

התקפה אישית  לא תמיד מצליחה...אבל!

הגידופים נגד ביבי ע"י האמריקאים רק מוסיפים לו נקודות בציבור הישראלי. אבל, אוי לו אם יתבשם מכך! הוא יכול לחשוב כמה שהוא רוצה על הצדק שעמו שעה שבונים במזרח ירושלים, בעיני המרבית העולם זהו צעד לא לגיטימי. וללגיטימיות יש עכשיו בעולמנו חשיבות יתירה. נושא "ההתנחלויות" אינו בגדר אינטרס ישראלי ביטחוני עליון שבעבורו יש לשלם מחירים מדיניים וכלכליים כבדים מול ארה"ב והמערב. הגיע הזמן לשים רסן לכל השרים חסרי האחריות שמבעירים את ירושלים.

כל מי שקרא את הנוסח המלא של הרשימה על ראש הממשלה נתניהו במגזין האמריקאי "אטלנטיק", לא יכול שלא להשתחרר מהרושם שמדובר במעשה בלעם: בא כתב חצר, שליח של הבית הלבן, מנסה לקלל את ראש ממשלתנו בשפת ביבים, מוסיף לכך איומים כנהוג אצל  כמה מהעיתונאים המקללים אצלנו – ונמצא מברך! לביבי זה רק הוסיף נקודות, ופקידי הממשל  האמריקאים הבכירים אותם ציטט הכתב, הצטיירו כחבר ריקנים חסר  אחריות. מה היו אומרים על אישה העומדת בראש מדינה? שהיא מכוערת? לך דע.

הרשימה הביאה ברכה לאיראן, שלמדה כי הממשל האמריקאי לא התכוון אף פעם לפעול צבאית נגד תוכנית הגרעין שלה וכי בעתיד לא מאיימת עליה שום פעולה צבאית ישראלית; וכמובן הפלסטינים  עלצו בוודאי להסיק כי כל עוד אובמה הוא נשיא ארה"ב הם לא צריכים למהר ולהתפשר, אם בכלל עלתה במוחם מחשבה כזאת. 

שלוש הערות בעקבות מעשה בלעם זה.

הראשונה, אין כל ספק שההכרזה על הכוונה לבנות עוד למעלה מאלף יחידות דיור בשכונות היהודיות שבמזרח ירושלים, הכעיסה את הממשל האמריקאי בצורה בלתי רגילה. אז ביבי יכול אלף פעם לבוא ולהצהיר שזכותנו המלאה היא לבנות בעיר הבירה שלנו, מה לעשות ורוב העולם לא מכיר בכך. עבורו "מזרח ירושלים" היא בבחינת שטח כבוש שנמצא מעבר לקווי  67'. זאת הגישה האמריקאית הקבועה והמסורתית.

לא רק זאת. כל בנייה במזרח העיר, כמו גם ברחבי יהודה ושומרון (שלא בגושים), נתפסת לא רק כלא לגיטימית אלא כמיועדת לסכל את "חלוקת ירושלים", ולהקשות על הקמת מדינה פלסטינית בעלת רצף טריטוריאלי, ולכן, ככזאת המחבלת בהשגת שלום עם הפלסטינים.

הנקודה הארכימדית של החולשה המדינית שלנו היא בנושא הזה, והמצחיק הוא שאנחנו יותר מצהירים על כוונות בנייה מאשר בנייה בפועל. כל הנימוקים האידיאולוגים בזכותנו ההיסטורית על ירושלים וארץ האבות הם אולי נכונים, אך בשלב זה אין להם לגיטימציה בינלאומית שיש לה בזמננו חשיבות עליונה. לכן, לפחות לדעתי, כל  נושא "ההתנחלויות" לא מצדיק בשום אופן להיכנס עבורו למאבק עם ארה"ב והמערב, ולשלם מחיר מדיני וכלכלי כבד ביותר.

שונה הדבר בנושאים שיש לנו בהם אינטרסים ביטחוניים חיוניים וקל להסבירם ולהיאבק למענם. 

השנייה, מעלה סימן שאלה. כאשר אמרתי את שאמרתי  לגבי הכעס האמריקאי, עדיין קשה לי להבין מדוע ממשל אובמה הכי כועס עלינו מכל עמי העולם, מדוע הוא טורח להשפיל את שר הביטחון שלנו, לגדף את ראש ממשלתנו, לשבת מולו עם רגליים על השולחן, ולהביע ללא הרף דאגה מכל צעד ישראלי. והרי ישראל היא אולי בעלת הברית האמינה היחידה שיש להם באזור, ואולי בעולם! דומני שגדולי הרוצחים בעולם לא זכו לביטויי גנאי כמו ביבי. בימים אלו תורכיה פוגעת באופן חריף באינטרס בטחוני אמריקאי חיוני במלחמה נגד "המדינה האסלאמית", האם הבית הלבן ומשרד החוץ האמריקאי מגנים אותה, מוכיחים אותה? 

להיפך, רק העז סגן נשיא ארה"ב להגיד מילה לא יפה על תורכיה, ומיד הוא התנצל. האם הכול "עניין אישי" שבין אובמה לנתניהו? האם זה רק בגלל שאובמה קיווה שמכל משברי העולם הוא יצליח לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולהצדיק  סוף סוף את אמירתו

"yes we can"

והתאכזב עמוקות? האם ישראל היא "תרנגול הכפרות" של ממשל אובמה? אין לי הסבר שיניח את דעתי.

והנקודה השלישית נובעת מהשנייה. כמה מהפרשנים אצלנו, החולים ב"סרטן ביבי", ותולים תקוותם באובמה המתוסכל, מתנבאים כי הוא יתנקם בביבי נקמה אכזרית, בוודאי אם בבחירות לבתי הנבחרים השבוע יזכו הרפובליקאים בשני הבתים, ולאובמה לא יהיה מה להפסיד. מאווי לב? אולי! אבל, דומני שהדבר הכי חכם מצידה של ממשלת ישראל בראשות נתניהו יהיה להרגיע, לא להתגרות, לא להיראות צודק כל הזמן, ומעל לכול: לא לתת לשרים חסרי אחריות "לכבוש את ירושלים" כמו שהם רצו לכבוש את עזה לפני זמן קצר. 

 

 

        * * *

אהוד בן עזר

רקוויאם לרבין

 

מִי לֹא הִשְׁתַּלֵּחַ בְּךָ?

מִי לֹא עָלַב בְּךָ?

מִי לֹא בָּא אֵלֶיךָ בִּדְרִישׁוֹת אַבְּסוּרְדִיּוֹת?

מִי לֹא חָשַׁב עַצְמוֹ חָכָם מִמְּךָ, יָעִיל מִמְּךָ, מֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם מַהֵר מִמְּךָ

מְדַכֵּא סוֹפִית כָּל הִתְנַגְּדוּת עֲרָבִית טוֹב מִמְּךָ

מַדְבִּיר אֶת הַטְּרוֹר טוֹב מִמְּךָ

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם הַסּוּרִים טוֹב מִמְּךָ

כַּמּוּבָן, בְּלִי לְהַחְזִיר שַׁעַל-אֲדָמָה אֶחָד –

הָפַכְתָּ לְאַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָהּ.

יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נִתְגַּעגֵּעַ אֵלֶיךָ

שֶׁהָיִיתָ אֶחָד מֵרָאשֵׁי-הַמֶּמְשָׁלָה הַמֻּצְלָחִים בְּיוֹתֵר,

מַנְהִיג לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל פֻּלְחַן אִישִׁיּוּת,

לְלֹא שְׁקָרִים,

לְלֹא זְרִיַּת חוֹל בְּעֵינֵי הַצִּבּוּר, לְלֹא פְרָזֵאוֹלוֹגְיָה,

לְלֹא מְשִׁיחִיּוּת, לְלֹא טִפְּשׁוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִבִּטָּחוֹן-עַצְמִי מֻפְרָז,

לְלֹא צַדְקָנוּת, לְלֹא הַעֲדָפַת הַטָּפֵל עַל הָעִקָּר, לְלֹא חֲנֻפָּה לַצִּבּוּר,

לְלֹא פַּחַד מֵהִלְכֵי-רוּחַ שֶׁל שִׂנְאָה וּבוּז מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל כְּאֶחָד.

(זָכִיתִי לוֹמַר לְךָ זֹאת עוֹד בְּחַיֶּיךָ – )

אֵין פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאַחֲרֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שְׁנוֹת סִכְסוּךְ דָּמִים עִם הָעֲרָבִים,

עִם הַפַּלֶשְׂתִּינָאִים – אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בְּהֶנֵף-יָד –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁרַק אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ שֶׁתַּהֲלִיךְ אוֹסְלוֹ נִסְחָב לְאִטּוֹ,

וְאִם מָחָר נֵצֵא מִכָּל הַשְּׁטָחִים – נִחְיֶה בְּגַן-עֵדֶן שֶׁל שָׁלוֹם –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, מֵעֵבֶר לְכָל הַמַּעֲקַשִּׁים וְהַמַּעְצוֹרִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ –

אֶת הִתְקַדְמוּתוֹ הָאִטִּית שֶׁל הַתַּהֲלִיךְ, אֶת הַבִּלְתִּי-יֵאָמֵן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכוֹ –

לְעֻמַּת כָּל מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז אֲפִלּוּ לַחֲלֹם –

אַתָּה נִוַּטְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ הָאֶפְשָׁרִית, הָאַמִּיצָה וְהַבְּטוּחָה בְּיוֹתֵר שֶׁבָּאֶפְשָׁר,

וְתָבַעְתָּ מֵאִתָּנוּ סַבְלָנוּת, קֹר-רוּחַ, שֵׂכֶל יָשָׁר,

וְיָכֹלְתָּ לְהַעֲרִיךְ נְכוֹנָה אֶת הַמְּצִיאוּת –

לְמַזָּלֵנוּ הַתְּכוּנוֹת הַלָּלוּ,

שֶׁהָיוּ חֲסֵרוֹת לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ,

הָיוּ מְצוּיוֹת בְּךָ,

וּבִזְכוּתָן הִנְהַגְתָּ אוֹתָנוּ בְּדֶרֶךְ

שֶׁהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים יִרְאוּהָ כְּאַחַת מִשְּׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר,

הֵרָצְחֵךָ בִּיְדֵי יְהוּדִי מִמַּחֲנֵה הַמַּאֲמִינִים –

כָּמוֹהוּ כִּבְגִידַת שַׁבְּתַאי צְבִי בְּמַאֲמִינָיו, כַּאֲשֶׁר הִתְאַסְלֵם.

אָמְנָם הַסַּהֲרוּרִיִּים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה הַדָּתִי יַמְשִׁיכוּ,

כְּשַׁבְּתַאִים שֶׁיָּרְדוּ לַמַּחְתֶּרֶת,

לְהַאֲמִין בְּצִדְקַת הָרֶצַח הַנּוֹרָא, לְעַוֵּת אֶת הַהֲלָכָה,

לְהַכְפִּיפָהּ לִמְשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר

שֶׁל "רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ",

אֲבָל הָרֹב יִתְפַּכֵּחַ,

כְּפִי שֶׁהִתְפַּכְּחוּ הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מִמְּשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר שֶׁל שַׁבְּתַאי צְבִי,

וְזֹאת לֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ וּבְדוֹמָיו,

אָז וְעַכְשָׁיו,

הֶאֱמִינוּ

וְעוֹד אֵיךְ –

אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיִּגְאָל עָמִיר, כְּמוֹ שַׁבְּתַאי צְבִי –

אִכְזֵב אוֹתָם וּבְכָךְ גָּאַל אוֹתָם מִן הַגְּאֻלָּה הַכּוֹזֶבֶת,

הִמְחִישׁ לָהֶם אֶת הַמְּחִיר הַנּוֹרָא שֶׁל הַמְּשִׁיחִיּוּת,

וְהֶחֱזִירָם עַל-כָּרְחָם לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת הַהִיסְטוֹרִית.

פִּתְאוֹם עוֹלָה בִּי פִּתְאוֹם מְלוֹא תְּחוּשַׁת הָאָבְדָּן וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁבְּמוֹתְךָ,

הַהַרְגָּשָׁה שֶׁבֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יָכֹל לִהְיוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה –

גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים

נוֹרָה בְּגַבּוֹ עַל יְדֵי חֲתִיכַת חָרָא קָטָן

שֶׁהִשְׁתַּחֵל בְּעָרְמָה בֵּין אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן לְאַחַר שֶׁיָּצַר רֹשֶׁם שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם.

זֶה מַמָּשׁ מַבְחִיל. מְזֹהָם.

זֶה כֶּתֶם עַל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁיִּשָּׁאֵר לָנֶצַח,

כְּמוֹ חֵטְא תַּנָ"כִי.

זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּעוֹרֵר שִׂנְאָה תְּהוֹמִית לְחֵלֶק מְסֻיָּם בָּעָם אֲשֶׁר מִשּׁוּרוֹתָיו בָּא הָרוֹצֵחַ.

מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַמְּתֹעָבִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁיִּחֲלוּ לוֹ

וְאֵלֶּה שֶׁמְּבַרְכִים עָלָיו גַּם כַּיּוֹם

גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל טָפְלוּ עַל יְהוּדִים בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת

כַּעֲלִילַת-שָׁוְא.

עֲלִילַת-שָׁוְא.

זְדוֹנִית.

אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין יְהוּדִים – זוֹ אֵינֶנָּה עֲלִילַת-שָׁוְא וְזוֹ

אֵינֶנָּה עֲלִילַת-דָּם אֶלָּא זוֹהִי שְׁפִיכוּת דָּמִים בַּעֲלִיל.

הַיַּהֲדוּת הַדָּתִית אוּלַי רַק מַתְחִילָה לְהָבִין אֶת

קְצֵה-קָצֵהוּ שֶׁל הַשֶּׁבֶר הַנּוֹרָא שֶׁהִתְחוֹלֵל בָּהּ,

שְׁנֵי הַקְּלִיעִים הַמְּשֻּׁפָּצִים שֶׁנִּפְּצוּ לִרְסִיסִים אֶת עַמּוּד-שִׁדְרָתָהּ הַמּוּסָרִי.

זֶה צַד הַשָׂטָן שֶׁהִתְגַלָּה בִּמְלוֹא כּוֹחוֹ בָּעָם הַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹצַר בְּיִשְׂרָאֵל.

זוֹהִי יְרִיקָה בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרְאֵלִי הָגוּן.

הָרֶצַח הַזֶּה זִהֵם אֶת כֻּלָּנוּ.

אֶת הָעָם, אֶת הָאָרֶץ, אֶת הַמְּדִינָה, אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִים בָּהּ.

רֶבַע מִילְיוֹן הָאֲנָשִׁים,

שֶׁשָּׁרוּ בָּעֲצֶרֶת הָאֵבֶל עִם דּוּדוּ פִישֶׁר אֶת "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד"

וְעִם מִירִי אַלּוֹנִי אֶת "שִׁיר לַשָּׁלוֹם"

וְעִם אָבִיב גֶּפֶן ("רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שִׁכּוֹר") אֶת "לָנֶצַח אָחִי" –

שָׁרוּ צְרוֹר תְּפִלּוֹת נִשְׂגָּב,

שֶׁטֶּרֶם נִשְׁמַע כְּמוֹתָן בְּיִשְׂרָאֵל.

הַשְּׁכִינָה הָיְתָה אִתָּם,

הָיְתָה אִתָּנוּ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב.

אֱלֹהִים הָיָה בְּפִינוּ, בְּלִבֵּנוּ, בְּדִמְעוֹתֵינוּ,

אֱלֹהִים הָיָה אִתָּנוּ

וְלֹא עִם הַגִּמְגּוּמִים הָרְפוּיִים שֶׁל הָאֲחֵרִים,

מַעֲשֵׂה רְצִיחָתְךָ שִׁחְרֵר אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִלְפִיתָתָם

וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֵלֵינוּ,

כְּשֶׁהוּא נָקִי וְטָהוֹר וּבְלִי כָּל הַסְּחִי וְהַמִּאוּס וְהַטֵּרוּף

וְהַנְּבָלָה שֶׁחֲסִידָיו בַּעֲלֵי "אֹרַח-הַמַּחְשָׁבָה הַפְּרִימִיטִיבִי"

הִדְבִּיקוּ לוֹ בְּשֵׁם הַדַּת.

גַּם אִם יַמְשִׁיכוּ לְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ,

אֱלֹהִים נָטַשׁ אֶת מַרְבִּיתָם.

הַפָּארָאדוֹכְּס שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית לְאַחַר הֵרָצַחְךָ

שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

עָבַר לִשְׁכֹּן בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ

הַחִלּוֹנִי

וַאֲנַחְנוּ נָגֵן מֵעַתָּה עַל כְּבוֹדוֹ

וְעַל כְּבוֹד הָעָם הַיְּהוּדִי.

 

29 בנובמבר 1995

 

רבע מיליון אנשים השתתפו בעצרת האבל הראשונה בכיכר רבין.

 

מתוך ספר השירים הנידח "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", אסטרולוג, 2005.

 

 

* * *

אלי מייזליש

למה יהדות ארה"ב שותקת?

מיספר יהודי ארה"ב אינו מוחלט, אבל לפי האומדן בספרו של פרופ' יונתן ד' סרנה: "היהדות באמריקה" [מרכז זלמן שזר 2009], בשנת 2000 היה 6 מיליון.

אך מיספר זה הוא חסר משמעות. בפרק הסיום כותב סרנה: "...יש ביהדות אמריקה תחושה שדפוסי הסמכות המסורתיים התפרקו... והיא אינה מצליחה לספק מנהיגות שהיתה לה בעבר, במיוחד בעניינים הנוגעים לישראל." [עמ' 352].

משפט זה, מסמל את השתיקה הרועמת של ההנהגות שם. למרות שעבר יותר מעשור מאז סיום כתיבת הספר, דומה שמאז התחזקה עמדה זו, בעיקר לאחר שאובמה הפך לנשיא. אין יותר מנהיגים רועמים דוגמת אבא הילל סילבר, שבמשך שנים התערב בקרב הממשל לגבי הקמת המדינה וסיום המנדט הבריטי.

כיום, 'קול הרעם' יוצא מבית מדרשם של כמה אנשי תקשורת, כפי שקרה עכשיו עם ג'פרי גולדברג ותפוצת ה'צ'יקנשיט' המעופשת. אין ספק, כי מילה זו תיחרט לדורות בתולדות היחסים שבין ארה"ב לישראל, אפילו שאנשי ממשל בכירים התנערו מדבריו כביכול של אחד מאנשיהם. אין מילה יותר פופולרית בסרטים ההוליוודיים כמו ה'שיט', או ה'מרְד' בצרפת מאז 'זאזי במטרו' – 1960.

מה שמדאיג יותר, זה היעדר תגובה הולמת של הנהגת יהדות ארה"ב או לפחות אחד מהם כפי שפרופ' סרנה אכן קבע בספרו. הטרגדיה אליה נקלעה עתה יהדות ארה"ב, למרות תמיכתה הבלתי מעורערת וההזדהות עם ישראל במשך שנים במלחמותיה עם מדינות ערב בעיקר, וכן בנושא ה'מגבית' – הביא אותה לשיתוק עם היבחרו של אובמה, שברובם הצביעו עבורו. או למשל צוות עוזריו הראשון שאחד מהם [שפרש] רם עמנואל, היה לוחש על אוזנו ולך תדע מה לחש לו. הרי מקור מחצבתו של רם עמנואל הוא בארץ-ישראל שבה אביו נולד ולמרות שהיה לוחם אצ"ל, ירד לארה"ב – לא כפליט שואה נרדף ולא מהגר יחפן מרוסיה הצארית – יהודי מא"י. והנה, מאז שבנו נבחר לראשות העיר שיקגו נאלמה ישראליותו.    

רם עמנואל משמש דגם לאישים בולטים בצמרת הציבורית והפוליטית של ארה"ב גם בכהונתו כראש צוות הבית הלבן, וכיום כראש עיר השנייה בגודלה שם. ומשום מה האיש בחר לא להיות מעורב בנושאי היחסים ישראל-ארה"ב. אני מטיל ספק שאי-פעם יעלה רם עמנואל ארצה. לעומת כ-260 יהודים שעלו כל חודש ב-9 החודשים שעברו, ינואר-ספטמבר. וכנראה יסתכם בסוף השנה כשיא בכל הזמנים של יותר מ-3000 עולים מארה"ב – ברובם אקדמאים או צעירים בוגרי תיכון שעומדים להתגייס לצבא. זהו יותר מלחישה ליורדים לארה"ב.

אבל אין ספק שמשטרו של אובמה שיתק לחלוטין את קולם של המנהיגים שברובם חברי מפלגתו ושתמכו בו לנשיאות. אף ממשל מאז 67' ותחילת הבנייה במזרח ירושלים שמקיפה כעת 14 שכונות עם מאות אלפי יהודים, לא התבטא בכזו רציפות ובוטות – כמו למשל ששכונת גילה בת 40 אלף תושבים,  שהוקמה ב-1971 – היא 'התנחלות בלתי חוקית', כאילו היא איתמר או תפוח עם כמה מאות – אמירה שאף ממשל קודם לא סיפק, לפלסטינים בעיקר. הרי מה זה מועיל? הואיל וגם הערבים יודעים היטב כי למרות שבעיניהם גילה היא התנחלות בלתי חוקית, בין כה וכה יישארו בתחום ישראל כל 'התנחלויות' בירושלים והרבה אחרות שהן מעבר לתחומה של ירושלים. אז מה זה מועיל, כפי שדרשו כל הזמן לרדת מהגולן.

כשוויצמן ובלפור דנו בטויוטה של ההצהרה לפני שהוגשה לאישור בקבינט, הם דיברו בעיקר על יהדות מזרח אירופה שסבלה אז מאנטישמיות בוטה – בעיקר ברוסיה לאחר הפוגרומים לאורך השנתיים 1882-3, והטבח בקישינב וגלי ההגירה אל אמריקה היו אז בשיאם. שני מיליון וחצי יהודים היגרו ממזרח אירופה בין השנים 1881-1914 וכשני מיליון לארה"ב. השאר התפלגו בעיקר לקנדה, ארגנטינה, צרפת, אנגליה ודרום אפריקה – העיקר היה לברוח מעוד פוגרומים. וכשהיהודים "הסתדרו" באותם מקומות בגלות ללא רדיפות ופוגרומים, לא עניין אותם לארוז שוב מזוודות ולעלות לארץ-ישראל, שהיתה בעצמה מוכת פרעות שהערבים החלו בהן מאז 1920 ובכל תקופת המנדט וכך גם עם פרוץ מלחמת העצמאות וכל המלחמות שלאחריה. כאן בניו-יורק, אמר היהודי, אין מלחמות, יש לי 'ביזנס' יש לי מכונית או רכבת תחתית, ומה יש לכם בישראל?

אז זהו: מה יש לכם בישראל חוץ ממלחמות עם הערבים?

אמנם במגביות העסק עבד די טוב: מיליונים. ובפרט שהממשלה שלהם תורמת מיליארדים. אבל לפתוח את הפה? הרי איש לא יספר לי כי בתוך תוכם המדינה אינה מזיזה להם ולכן הם שותקים. אז לא: הם שותקים רק בגלל שהנשיא שלהם מוביל כך את המדיניות. וזה נשיא שאין לו כמעט שורשים באמריקה, לעומת מיליוני יהודים שיותר מ-100 שנים מושרשים עמוק בהווייה האמריקנית ויש להם חלק בלתי נפרד בהתפתחותה ממדינת מהגרים למעצמה מס' 1 בעולם. אני תוהה אם לאחר החלפת שלטונו בנשיא חדש תשתנה המדיניות בכלל ולישראל בפרט, וישנה סיבה טובה להאמין, כי כל נשיא חדש, מבין כבר עכשיו את מידת הנזק לתדמיתה של אמריקה שגרם שלטון אובמה. ואז כנראה גם ליהודי ארה"ב יהיה פתחון פה.

אשרי המאמין.

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

שרה שוב

חג הסוכות הוא חג ההתיישבות בארץ ישראל

מכתב תגובה למערכת "הארץ", מכתב שלא פורסם, על מאמרו של רוגל אלפר – "נמאס מהחגים" מיום, 19.10.14

 

מאמרו האנרכיסטי של רוגל אלפר "נמאס מהחגים" הוא פרי כישלונה של מערכת החינוך בהבנת משמעותם של החגים בכלל ושל חג הסוכות בפרט.

"אם היו שואלים אותי לפני כמה ימים מה המשמעות של סוכות," הוא כותב, "הייתי אומר בלי בושה, שאין לי ממש מושג. משהו עם רגלים ומגורים ארעיים במדבר, ואסיף."

חג הסוכות, בהיותו חג האסיף של יבולי הארץ, חוגג את חיי הקבע של עם ישראל על אדמתו. מבין שלושת האירועים החשובים בשחר ההיסטוריה של עמנו, שהונצחו בחגים – יציאת מצרים (פסח), מתן תורה (שבועות) והכניסה לארץ ישראל – חג הסוכות הוא החג של הכניסה לארץ ושל ההתיישבות בה. האיזכור של ישיבת הארעי בסוכות במדבר הוא אנטיתזה דידקטית, שמטרתה לכוון אותנו להודות למי שהוליך אותנו במדבר בשלום והביא אותנו אל הארץ המובטחת. בעקיפין הוא גם בא להתריע שלא לעולם חוסן, שאפשר לאבד את הארץ. זהו איום שמלווה אותנו לאורך כל התנ"ך, בצמוד לאזהרה, שאם לא נקיים את מצוות התורה – והדגש הוא על מצוות המוסר והצדק החברתי – הארץ תקיא אותנו מתוכה.

חכמי ישראל העשירו את הקיטוב הזה שבין הארעי (הסוכה) והקבע (חג האסיף) במשמעויות דידקטיות נוספות: לדברי פילון האלכסנדרוני, הסוכה באה להזכירנו את הנדודים הארוכים שנדדו אבותינו במדבר, מפני "שחייב אדם לזכור בעושר את העוני, בימי תפארתו את שפלותו ... לפי שאין לך דבר שיש בו כדי לשמחנו יותר מאשר זיכרון ימי הרעה בימי טובה מרובה יותר."  (מתוך: על החוקים). ובעקבות השמחה תבוא ההודייה לאל על הארץ אשר העניק לנו.

לדברי הרשב"ם "יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבים בסוכות לזיכרון, שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה קבע הקדוש ברוך הוא את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבבו."  (רשב"ם, פרשת אמר).

הרמב"ם מפרש את מצוות ארבעת המינים כסמל למעבר מן הארעי (המדבר) אל הקבע (ארץ ישראל): "והנראה לי בארבעת מינין שבלולב, שהם  שמחה בצאתם מן המדבר, אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ומים אין לשתות, אל מקום האילנות נותני הפרי והנהרות."  (רמב"ם – מורה נבוכים ג).

גם הסוכה, שהיא הסמל המרכזי של החג, מבטאת את הקיטוב הזה שבין הארעי והקבע: בהיותה מבנה ארעי על כל כלליה ודקדוקיה, הופכת הסוכה במהלך ימי החג למבנה קבע: "כל שבעת ימים עושה אדם ביתו ארעי וסוכתו קבע." (משנה סוכה פרק ב' ט).

שבי ציון, שחזרו לארץ לאחר גלות בבל, גילו את חג הסוכות, שלא נחגג מימי הכניסה הראשונה לארץ, וחגגו אותו כחג השיבה לארץ ישראל:

וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:  - - - וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד. (נחמיה ח', יד-יז).

הציונות, שהחזירה את עם ישראל לארצו להתיישבות קבע בפעם השלישית, החמיצה את משמעותו זו של חג הסוכות. דווקא אנחנו החיים במדינת ישראל, לאחר אלפיים שנות גלות וחיי ארעי במדבר העמים, צריכים היינו להבין את המסר החשוב של אזכור הנדודים וחיי הארעי, ואת האיום של בשורת המילקי הזול בברלין על חיי הקבע שלנו בארצנו.

הקיטוב הזה שבחג הסוכות בין הארעי והקבע הוא המקור להרבה ערכים חשובים ואקטואליים גם עבור האדם בעידן המודרני. גם האדם החילוני, שאינו מאמין ואינו מרגיש צורך להודות לאלוהים, יכול להתחזק בערכים אחרים שמככבים בחג. למשל: ערך האחריות לשמירה על הארץ ועל המדינה היהודית שמאפשרת לנו לחיות חיי קבע בארץ משלנו.

ערך חשוב נוסף בחג הסוכות הוא הערך של שיתוף היסודות החלשים והנזקקים בחברה, אלה שחיים תמיד חיי ארעי: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: (דברים ט"ז, יד).

אך באשר לצורך בביטול החופשה בחג הסוכות – רוגל אלפר צודק. "חול המועד" של סוכות צריך להיות זמן של עבודה ושל לימודים ולא זמן של בטלה. העבודה העברית היא זאת שהקימה את מדינת ישראל עבור עם ישראל והיא שהבטיחה ומבטיחה את חיי הקבע שלנו בה. העבודה היא הערובה לקיומה של המדינה ולקיומנו  בה.

יוסף חיים ברנר במאמרו "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים" כתב, שהכשל המוסרי של החיים היהודיים בגולה הוא הטפילות. ובסיפורו "מכאן ומכאן" כתב: "באי-עבודה חטאנו, ובעבודה, עבודת עצמנו, כל התיקון. בה נוכל להיגאל."

מתוך שבעה הימים של חג הסוכות רק היום הראשון הוא יום שבתון שנאסר לעבוד בו. בשאר הימים מותר וצריך לעבוד.

גם בעניין הלימודים כך. אלא שבבית הספר צריך ללמד את הדברים הנכונים, כדי שעיתונאים אינטליגנטיים כמו רוגל אלפר לא יחשדו בחג הסוכות שהוא נעדר משמעות. וגם בבית, בחוג המשפחה, מן הראוי שנתרכז בערכי החג ובמשמעותם ולא רק בערכים הקולינאריים של מאכלי החג.

ואם לחזור אל איומי התנ"ך – הסכנה שנאבד שוב את ביתנו הלאומי בארץ ישראל ונשוב לנדוד במדבר הגלות נובעת מן הטפילות החרדית מכאן, ומן הנבערות החילונית – מכאן.

 

שרה שוב היא חוקרת ומרצה על חגי ישראל. לשעבר ראש המרכז ללימודי יהדות במכללת סמינר הקיבוצים. ספריה בנושא החגים: "מעל מישור החולין – עיון בחגי ישראל ובמועדיו" – מכון מופ"ת 2011 ו"לטייל עם חגי ישראל" – כנרת 2008.

 

 

* * *

מנחם רהט

כזבי "הארץ"

העיתון הפוסט ציוני אינו מבחין בין קרבן לתוקפן. המאמץ הנואל להשוות בין קרבנות פוגרום קישינב להרוגים העזתים

פרעות קישינב. איה הלב היהודי שלא יחסיר פעימה רק לשמע שמה המצמרר של בירת מולדבה, אז חלק מן האימפריה הרוסית, שבתוכה קמו באכזריות בהמית, פעמיים – באביב 1903 ובסתיו 1905 – פוגרומצ'יקים אנטישמים צמאי דם, על שכניהם היהודים החפים מפשע, ושחטו 68 יהודים תמימים, פצעו מאות אחרים, ובזזו והרסו מעל 700 בתים, ועסקים רבים. פרעות קישינב 1905 התפשטו ל-600 קהילות יהודיות, נמשכו 12 יום וגבו כאלף קרבנות יהודים חפים מפשע.   

פרעות קישינב עוררו זעזוע נורא בעולם היהודי. ביאליק חיבר את 'בעיר ההריגה' ("הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט"), התנועה הציונית חיפשה בבהילות מקלט לילה ליהודי רוסיה, ז'בוטינסקי עודד הקמת כוחות מגן יהודיים.

הזעם הנורא היה כפול: ראשית, משום שהקורבנות לא הזיקו לאיש משכניהם הנוכרים, לא הציקו ולא חתרו תחתם, לא הסתירו בבתיהם טילים ולא שיגרו שילחו טילים לעבר שכניהם ב'עוטף קישינב' ובערי מרכז מולדבה, וכמובן לא כפרו בעצם זכות קיומם ולא איימו להשמידם; ושנית, התחושה שרווחה אז, גם בקרב היהודים, היתה שבמאה ה-20 הנאורה, לא יתכן עוול נפשע שכזה.

כל העובדות הללו לא עניינו את העיתון הפוסט ציוני "הארץ", שהידרדר לתהומות של מעשה נבלה שפל, כשהציב (17.10.14) על פלטפורמה מוסרית אחת את קורבנות קישינב, ואת הרוגי צוק איתן בעזה, אותם הגדיר קורבנות "הרג שבוצע באלגנטיות דיגיטלית." לא מעניין את ב. מיכאל שיהודי קישינב לא חפרו מינהרות תופת מתחת לבתי השכנים הנוכרים, לא חטפו ורצחו שלושה נערים גויים כשביקשו טרמפ, לא נשבעו להטביע את השכנים הנוצרים בנהרות דם.

שורש פורה ראש ולענה

חורה לכותב, שורש פורה ראש ולענה, שצמח למרבה הצער בערוגותינו, שזכרם של קורבנות קישינב נצרב בתודעה היהודית לדורות, ואילו ההרוגים במלחמת עזה "נעשו שקופים, נעלמים, אפיזודה נשכחת." כאילו מחובתם של קורבנות הטרור המתמשך, כלומר יהודי ישראל, לבכּות את מות הטרוריסטים שקמו עליהם לכלותם (שהרי ההיגיון הבריא מחייב להתייחס לכל רקטה שיצאה מעזה כאל פוטנציאל שנושא בחוּבּו קטל המונים).

"הארץ" מקונן על כך ש-1,475 מתוך 2,104 ההרוגים בעזה הם אזרחים. כאילו שאותם אזרחים 'תמימים', לא הם שהביאו על עצמם בבחירות דמוקרטיות בקלפיות, את שלטון החמאס. כאילו שהעזתים 'המסכנים' ניסו אי פעם להתנער משלטון הרשע החמאסי, כפי שנהגו אחיהם בעולם הערבי, כשאחזו בנשק כנגד משטרי אימים עריצים. מישהו כאן בישראל צריך להתנצל על הכאת הטרור העזתי שוֹק על ירך? לא השתבש משהו בהגיון ובערכי המוסר העקומים של "הארץ"?

וכי האמריקאים והבריטים נדרשו בשם איזשהו מוסר מזוייף להתנצל אי פעם על שהיכו ללא רחם בדרזדן הגרמנית בימי מלחמת העולם, וגרמו למותם של רבבות אזרחים גרמנים? באיזה ספר חוקים נאמר שהקורבן יתנצל בפני תוקפו, שלא חדל במשך 14 שנים משיגור רקטות ליישובי ישראל ומחפירת מנהרות תופת בתחומיה?

 זו דרכם של אנשי "הארץ", כסל למו – להעלות מתוך קילקול מוסרי את קישינב ועזה על פלטפורמה אחת, להשוות ברשעות ובעקמימות בין תוקפים לקרבנותיהם. המוסר היהודי מצדד דווקא ב"אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ" (תהילים קל"ז, ח').

 

העורב והזרזיר: "הארץ" וחנין זועבי

המוסר ההזוי של "הארץ" הוביל אותו לטעון, (12.10.14), שאין לבוא בטענות לחמאס על מיקום עמדות ירי ומחסני אמל"ח במסגדים, בתי ספר ומרפאות, מפני שגם לוחמי ההגנה והאצ"ל, הסתירו נשק ותחמושת ב'סליקים' שהוקמו במוסדות דומים.

איזו השוואה מקוממת. וכי המשל דומה לנמשל? וכי היישוב היהודי הפעיל נגד מחפשי הסליקים הבריטים מיטעני צד, ירי מיקלעים, טילי נ"ט, זירות מיטענים ופצמ"רים? גם אם מוקם סליק בגן ילדים, בית כנסת או מרפאה – לא לשם הפיכת הילדים, החולים או המתפללים למגן אנושי נעשה הדבר, אלא כדי להסתיר את האמל"ח החיוני להצלת יהודים מציפורני הפלשתינאצים שמעולם לא נטשו את חלומם להטלת היהודים לים. 

לוחמי ההגנה והאצ"ל גם לא הכריזו על מלחמת השמד כנגד בריטניה ולא חלמו להשמיד את כל אזרחיה. היישוב היהודי, לאחר שהפנים את גודל אסונם של יהודי אירופה, וחשש מגורל דומה שאליו גוררים אותו הבריטים, שנטו תמיד חסד לערבים, הבין את ההכרח שבהתחמשות בסתר, כשהבין שהבריטים מתעלמים מאיומי הערבים להשמיד, להרוג ולאבד. ואילו האמל"ח שהסתירו הג'יהדיסטים במוסדות ציבור, הוטמן דווקא שם, משום שבעיני רוצחי החמאס היו חייהם של האזרחים בעזה שווים כקליפת השום, מה גם שהעריכו שהיאהוד לא יעז להפציץ בתי חולים או בתי ספר.

"הארץ", ממש כמו חנין זועבי, הטרוריסטית שהישוותה בין רוצחי דאע"ש לטייסי חיל האוויר הישראלי, מתאמץ למצוא מכנה משותף בין הטמא לטהור, בין הקורבן לתוקפן. לא העובדות חשובות, אלא הנראטיב. רישעות חסרת גבולות. והכל בשם חופש השיסוי.

לכאורה ניתן לתהות, מדוע להתרגש מההשוואות המקוממות הללו בין הקורבן (הישראלי) לתוקפן (הערבי). שיתבוסס לו הארץ להנאתו בקיאו. אלא שכבר לימדָנו הפובליציסט איש השמאל הציוני בן-דרור ימיני, בספרו המדהים 'תעשיית השקרים', שהעיתון הישראלי הנפוץ ביותר באנגלית, "הארץ", "התנדב להיות עמוד התווך של תעשיית השקרים האנטי ישראלית, באמצעות הטיות, סילופים, שקרים ועידוד הפלשתינים לאלימות."

ימיני מציין כי כתבני "הארץ" מזיקים לישראל בעיקר בזירה הבינ"ל: "כמעט בכל הרצאה בחו"ל צץ מישהו עם ציטוט מ'הארץ'... שהפך יצואן מרכזי של שקרים נגד ישראל..." – קורא זר שמסתמך רק על "הארץ", מזהיר ימיני, מבין שאין בכלל זכות קיום לישראל על פני הגלובוס. 

עם ההשוואות המקוממות והכוזבות מתוצרת "הארץ", מי בכלל צריך אוייבים חיצוניים?

 

 

* * *

פרופ' אשר מעוז

העיתון לאנשים חושבים?

 

מעין הקדמה

"הארץ" מתהדר בהיותו "העיתון לאנשים חושבים". זה כנראה נכון בתנאי שהם חושבים כמו המו"ל.

יש תוקעים סכין בלב, יש מסובבים אותה ויש מי שתוך כדי סיבוב צוחקים בפניו של הקורבן.

כזו הייתה תחושתי למקרא המאמרים שפירסמו אורי משגב וגדעון לוי בעקבות חטיפתם ורציחתם של נפתלי, אייל וגלעד. סברתי שבדברים שפירסמו הם חצו אפילו את הקווים שלהם עצמם. סברתי שהדברים הללו אינם יכולים להיוותר ללא מענה. המקום הטבעי ביותר לפרסם את הדברים היה כמובן בעיתון בו פורסמו דברי הבלע שלהם.

ואכן, לצערי מערכת "הארץ" החליטה לפרסם את מאמרי. לצערי, משום שמסתבר שהיא עשתה כן כדי להעניק לו מיתת נשיקה.

ב-23 ביולי הוזמנו קוראי "הארץ" להפנות שאלות למו"ל העיתון, עמוס שוקן. נעניתי להזמנה והפניתי אליו את השאלה הבאה:

 

הנושא: העיתון לאנשים חושבים

שלום רב,

אני מניח שיוצא לך לקרוא מדי פעם מאמרים שלי ב"הארץ".

תשמח לדעת שבכל המאמרים ששלחתי ל"הארץ" לא שונתה כמעט אות.

כל זה היה נכון עד ששלחתי מאמר שביקר את מאמריהם של אורי משגב ושל גדעון לוי בפרשת שלושת בחורי הישיבה החטופים.

אני מניח כי מי שטיפל במאמר החליט לפרסמו רק משום שהבהרתי שבאם הוא לא יפורסם ב"הארץ" אפרסם אותו בעיתון אחר והוא החליט למזער נזקים.

מזעור הנזקים נעשה ב-3 אופנים:

הוא צינזר את מאמרי, סירס אותו והוציא מתוכו את עיקר דברי הביקורת ואף הגחיך אותם.

מאמרים שמתפרסמים בעיתון מתפרסמים בסבב גם בדף השער של אתר "הארץ". כך נהגתם בכל מאמריי עד למאמר המדובר שנמצא מי שהחליט להעלימו.

מי שהצליח להגיע בכל זאת למאמרי באתר "הארץ" וביקש להצטרף לביקורתי על משגב ולוי נחסם בעוד דברי נאצה נגדי פורסמו ברוחב לב.

אני יודע שהדבר נראה הזוי.

גם אינני חושב שמי שעשה כך פעל על-פי הנחייה מלמעלה אלא שאירע כאן אחת מהשתיים – או שהוא חשב שהוא מכוון ל"רוח המפקד" או שהוא גילה לויאליות לחברים על-חשבון עיתונות טובה.

הדבר אינו פוטר, כמובן, את "הארץ" מחשבון נפש. אולי תיאות להמציא את הסברך לכך לקוראי העיתון במסגרת "היום: שאלות ותשובות עם מו"ל הארץ עמוס שוקן" דווקא לאור דבריך אמש בערוץ הראשון.

 

למותר לציין, כי שוקן התעלם מפנייתי. מכיוון שכך שלחתי לו דוא"ל נוסף, בו כתבתי:

 

מאחר ולא מצאתי תשובה לשאלתי במסגרת "היום שאלות ותשובות" האם עלי לצפות לתשובה אישית?

גם פנייה זו לא זכתה למענה. ומכיוון שאני סבור שיש בדברים שכתבתי ושצונזרו עניין לאנשים חושבים אני מביא להלן את המאמר המקורי לפני שעבר טיפול.

 

על תפילה, על שנאה ועל ציניות

סופו של אירוע החטיפה היה קבוע מראש. גם מי שלא נחשף לקלטת המצוקה ובה הפקודות בערבית, קולות הירי וצהלות החוטפים לא הישלה עצמו שהסיפור ייגמר בטוב. בוודאי שלהוריהם של שלושת הנערים, שהקלטת ואף הממצאים במכונית החטיפה הובאו לידיעתם, לא יכולות היו להיות ציפיות  ריאליות לסוף טוב. כך ניתן להבין – ולו בדיעבד – את אמירתה של רחל פרנקל, אמו של נפתלי ז"ל, לקבוצת נערות שהתפללה עבור החטופים בכותל: "אני מאמינה בלב שלם שהם יחזרו, וגם אם לא – תהיו חזקים. השם לא עובד אצלנו."

עם זאת הוסיפה "אבל אני מאמינה שהם יחזרו."

 בוודאי שהדברים עולים בבירור מן ההספד שנשא אבי פרנקל בלוויית בנו שאותו כתב שלושה ימים לאחר החטיפה.

ובכל זאת, כולנו רצינו לקוות – בוודאי כך ההורים – שלמרות הסיכויים הקלושים חששותינו יתבדו וכי הם יזכו לחבק את בניהם. ההדחקה והתקווה היא תכונה אנושית. הציווי "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" איננו אך מצווה דתית אלא אמיתה המשקפת את נפש האדם.

משפחותיהם של נפתלי, איל וגיל-עד ז"ל הן משפחות מאמינות. הן מאמינות שהכול בידי שמיים וכי ניתן לשנות גזר-דין באמצעות תפילה ותחינה. הן גם מאמינות בכוחה של תפילת הרבים. מכוח אמונה זו הן פנו לעם ישראל וביקשו שיתפללו למען החטופים.

אורי משגב, שמגדיר עצמו כמי שמאמין בשלום ובאהבה ורואה עצמו כ"משגב לעם", איננו מאמין באלוהים. זכותו. הן המשפחות לא אילצו את מי שאינו חפץ להתפלל לעשות כן. אלא שמר משגב איננו מסתפק בכך שהוא לא יתפלל. הוא חש צורך להטיח: "לא רוצה להתפלל" ["הארץ", 20/6/2014]. הוא מודיע באורח נחרץ: "אני לא מתפלל לשובם בשלום." והוא מסביר "אני לא מתפלל כי אני אדם לא דתי ולא מאמין בשום צורה של השגחה עליונה."

משגב אינו מסתפק אף בכך. הוא מתקומם על שהוא מרגיש "שיותר מדי אנשים כבר לא מכבדים את הזכות שלי." ברוב אצילותו מרשה משגב "למשפחות האומללות...  לפנות לרחמי שמיים" אלא שהוא מבקר "עוד ועוד ישראלים לא דתיים [ש]נסחפים בזרם."

צריך אדם להיות חסר רגישות מינימאלית כדי להטיל את כל עוונות הסטטוס-קוו על משפחות אומללות בשעתן הקשה ביותר. לא נתקררה דעתו של משגב. מיד לאחר שנמצאו גופות הנערים הוא מיהר, בציניות מזוויעה, לחגוג את נצחונו שמתבטא בכך ש"התפילות לא עזרו" ["הארץ" 30/6/2014 בשעה 21:39].

קשה לי שלא לתמוה האם היה משגב כותב דברים אלה גם אילו פנו הוריו של מוחמד אבו חדיר ז"ל בבקשה דומה בטרם נמצאה גופתו וגם אילו היו ראשי הציבור המוסלמי מצטרפים לבקשה זו.

ומשגב איננו בודד. שלוש האימהות יצאו לז'נווה כדי לזעוק את כאבן ולשטוח את תחינתן בפני מועצת זכויות האדם של האו"ם. במקום לגלות אמפטיה מטיח בהן גדעון לוי, כי "צריך מידה מסויימת של עזות מצח כדי לתבוע מהעולם התעניינות בגורלם של שלושה חטופים ישראלים, ומידה של חוצפה כדי להתאכזב מכך שהוא שותק." ["והעולם מעז לשתוק", 26/6/2014].

בציניות אכזרית הוא מטיח, כי "לעולם אין שום סיבה להתעניין בגורלם של נפתלי פרנקל, אלעד יפרח וגיל-עד שאער. אין לו סיבה להתרגש יותר מדבריה המצמררים של רחל פרנקל שסיפרה שנפתלי שלה ילד טוב שאוהב לנגן בגיטרה ולשחק כדורסל." נכון, לוי בא לזעוק את כאבו של מוחמד דודין ז"ל שנורה בעת מבצע החיפושים אחר החטופים. האם הוא חייב לעשות כן תוך סיבוב הסכין שתקע בליבן של רחל פרנקל ושל אחיותיה לאסון? הוא אינו מסתפק בכך, אלא אף לועג לשר האוצר שמדבר על "הילדים" שלנו. ושואל בשיא הציניות: "למה לא תינוקות?"  ["'שובו אחים': השלב הגרוטסקי", 22/6/2014].

גדעון, על-פי אתר "הארץ" אתה אב לשניים. עד איזה גיל מותר לכנות אותם "ילדים"? ומדוע כינית את מוחמד "בן גילם" של נפתלי, אלעד וגיל-עד, "ילד"? ["והעולם מעז לשתוק"]. לפי מה אתה קובע למי מותר לקרוא "ילד"? האומנם לפי הלאום?

למען האמת, הפעם הופתעתי לטובה מגדעון לוי. ציפיתי שבדומה לדברים שכתב בעקבות הרצח של תלמידי ישיבת "מרכז הרב", יטרח להדגיש גם הפעם, כי "מרבית התלמידים שנהרגו בפיגוע היו דור שני של מתנחלים." ["לימין שור", 8/3/2008].

הרבה תכונות תרומיות ואצילות נפש יכולנו ללמוד מן ההורים השכולים. בניגוד לציניות ולאכזריות מבית מדרשם של משגב ושל לוי, כאשר התגלתה גופתו של מוחמד ז"ל, שעות אחדות בלבד לאחר שקברה את יקירה, פרסמה משפחתו של נפתלי ז"ל את הדברים הבאים שאינם משתמעים לשני פנים:

"אם אכן נרצח צעיר ערבי על רקע לאומני הרי שמדובר במעשה מחריד ומזעזע. אין הבדל בין דם לדם. רצח הוא רצח, יהיו הלאום והגיל אשר יהיו. אין הצדקה, אין סליחה ואין כפרה לרצח כלשהו."

 

פרופ' אשר מעוז מכהן כדיקן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס. המאמר פורסם בקיצורים זעירים ב"ישראל היום"

 

 

* * *

מלכה נתנזון

אילו אך היתה לי תיבת עצי גופר

 

"אַתְּ מַלְאָךְ," אָמַר הַמּוּזֶלְמַן הָעֵירֹם בַּמִּסְדְּרוֹן, וְנָשַׁק אֶת יָדִי

הַנְּתוּנָה בְּיָדוֹ, כְּתִינוֹק שֶׁסָּרַח

עֵינָיו הַסּוּמוֹת תְּלוּיוֹת בִּי כִּשְׁאֵלָה בִּלְתִּי פְּתוּרָה

וְעַל הַכּוֹנָנִית מֵאָחוֹר, כְּסֶרַח עֹדֶף שֶׁאֵין טַעֲמוֹ אֶלָּא בֻּלְבּוּסִין רְקוּבִים

קָפָא הָאֹכֶל

עַל מַגַּשׁ הַפְּלַסְטִיק

הַסַּרוּט

 

פִּיו הֶחָרֵב פָּתוּחַ

כִּצְעָקָה

 

אִלּוּ הָיוּ כָּל הַיַּמִּים דְּיוֹ

וְכָל הָאֲגַמִּים קֻלְמוֹסִין,

לֹא הָיוּ מַסְפִּיקִים לִכְתֹּב אֶת

קוֹרוֹת

 

                       *

"אַתְּ רוֹצָה?" שָׁאֲלָה יָאנָה הַקְּטַנָּה

וְהִגִּישָׁה לִי אֶת כָּל צִבְעֵי נַפְשָׁהּ, בְּפֶרַח זָעִיר

שֶׁהֵיטַבְתִּי עַל דַּשׁ בִּגְדִּי הַשְּׂמָאלִי  

וְהִרְטַבְתִּי

וְהִרְטַבְתִּי

 

וּכְשֶׁשָּׁמַט רֹאשׁוֹ

יָדַעְתִּי –

 

אִלּוּ אַךְ הָיְתָה לִי תֵּבַת עֲצֵי גֹּפֶר

 

* * *

אהוד בן עזר

הסרט "מיתה טובה" – עצוב, תפור גס,

משחק מעולה ומרגש אבל גם קצת משעמם

השחקנים: יחזקאל (זאב רווח): 78, דייר בדיור מוגן בירושלים. אשתו (לבנה) אומרת שהוא רוצח סדרתי. לבנה (לבנה פינקלשטיין): 72, דיירת בדיור מוגן בירושלים. נשואה ליחזקאל. יאנה (עליזה רוזן): דיירת בדיור מוגן בירושלים. נשואה למקס, אוהבת את בעלה עד מוות. ד"ר דניאל (אילן דר): דייר חדש בדיור המוגן. לאחרונה עזב את הבית של אימא. רפי סגל (רפי תבור): רפ"ק לשעבר במשטרת ישראל, בשביל אהבה הוא מוכן גם להרוג. מקס (שמואל וולף): דייר בדיור המוגן, בעלה של יאנה. גוסס מסרטן. זלדה (רות גלר): 89, דיירת בדיור המוגן. זיוה (עידית טפרסון): מנהלת הדיור המוגן.

מצד המשחק זהו הישג בלתי רגיל של הסרט הישראלי, הצועד בשנים האחרונות בפסיעות גדולות קדימה וקונה לו קהל צופים אוהד, שגדל והולך. כל השחקנים, ובעיקר זאב רווח ולבנה פינקלשטיין, משכנעים וממש נפלאים. מצד שני הסתכלנו מדי פעם בשעון לראות מתי זה כבר ייגמר.

אכן, קומדיה שחורה. אבל לפעמים ממש פרימיטיבית. ככה גם תפורה העלילה. מציבה אמנם אתגר לעתידם של צופים זקנים כמוני, אבל "אפס ביחסי אנוש" מצא חן בעיניי הרבה יותר.

כשיצאנו, שתי נערות מיררו בבכי. לא הצליחו להשתחרר מהסרט.

 

* * *

מתי דוד

הסופר המהולל מהמציאות מתוסכל

עמוס עוז, כמו חבריו לדעה, הסופרים דוד גרוסמן ו-א.ב. יהושע, העלה כבר בעבר "פתרונות" לסיום הסיכסוך עם הפלסטינים, שהתבססו תמיד על הנוסחה השגויה, לפיה ישראל תמיד אשמה בהיעדר השלום, והפלסטינים תמיד צודקים בתביעותיהם.

למרות היותו סופר מוכר ומוערך, הרואה את עצמו כמטיף לשלום ולתיקון העולם, וכבעל תבונה עליונה של הבנה כיצד יש לנהל את המדינה, ראוי לומר לו  שהיותו סופר מפורסם אינו הופך אותו למקור של סמכות והבנה בעניינים מדיניים, ביטחוניים ובינלאומיים שבהם ישראל נאבקת, בסביבה איסלאמית עויינת ומאיימת. האמונה וההטפה לפציפיזם נאיבי ותאורטי שעמוס עוז מתמיד לעסוק בהם, מנותקת מהמציאות הריאלית של חיינו. סופרים ואינטלקטואלים, הרואים את עצמם כאנשי מצפון וחוכמה, אינם מסוגלים לעיתים להבין את המובן מאליו במציאות הגיאופוליטית בה אנו חיים במזרח התיכון, שמצוי בתבערה ובתהפוכות.

 בניגוד לדעותיו הנחרצות והמוכרות מהעבר בעניין השלום, הבחנתי בראיון זה שינוי מסוים באומרו: "אני אדם של פשרות, אבל אפילו אדם של פשרות כמוני לא יכול להציע לחמאס פשרה בעניין השמדת ישראל."

מסתבר שגם עמוס עוז מבין כנראה כבר ששלום וביטחון לא משיגים בהפגנות של שלום עכשיו וחתימות על עצומות ב"הארץ". הוא מצטט קרובת משפחה שלו שניצלה ממחנה טריזנשטט, שסיפרה: "מי ששיחרר אותנו מהמחנה ומהנאצים לא היו מפגיני שלום עם ענפי זית, אלא חיילים עם קסדות ותת מקלעים", ואני [הוא] לא שוכח את זה.

 

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 2.11.14

 

* מילים עלולות להרוג. הסתה מביאה לאלימות. כאשר אבו מאזן קורא למנוע בכל מחיר מיהודים לטמא את הר הבית, אך טבעי שיהיה מי שיקום ויעשה מעשה. חיג'אזי, המתנקש ביהודה גליק הוא האצבע שסחטה את ההדק, אך אבו מאזן הוא היד שאחזה באקדח.

 

* בין הגורמים הנאבקים על הר הבית, יש זרם קיצוני, הטוען לבלעדיות יהודית על ההר, הנאבק להדרת המוסלמים ומפנטז על "גילוח" ההר מן המסגדים, ויש זרם מתון, הנאבק למען חופש הפולחן ליהודים וזכותם להתפלל לצד מוסלמים על הר הבית, בכבוד הדדי ודו קיום. אין מי שמסמל את הזרם המתון כמו יהודה גליק. ולגמרי אין זה מפתיע שדווקא הוא היה המוקד להתנקשות הממוקדת של המחבלים.

ולמה אני כותב "של המחבלים", ולא "של המחבל"? כי איני עד כדי כך תמים.

 

* מן הראוי שבנאומיו בישיבת הכנסת ביום השנה לרצח רבין ובאזכרה הממלכתית לרבין, יצא ראש הממשלה בנימין נתניהו חוצץ נגד תאוריות הקשר-השקר בנוגע לרצח. יש להפסיק להתעלם מן התופעה. יש לצאת נגדה ולהבהיר באופן המוסמך ביותר את מהותה השקרית.

שלושה ימים לאחר רצח רבין, מישהו ביקש להיפגש איתי.

"קרא," אמר לי, והושיט לי דף נייר, ועליו – משני צדדיו, בכתב יד עגול וגדול, שורה של שאלות וספקות הנוגעות לרצח.

הוא הביט בי, בשעת הקריאה, בסקרנות, כשחיוך לא מש מזווית פיו.

"נו, מה אתה אומר?" שאל אותי כשסיימתי לקרוא, וחיוך שביעות הרצון על פניו התרחב קמעה.

"אתה לא באמת מתכוון לזה..." הערתי, כמובן מאליו.

"אני לא מתכוון לכלום. בסך הכול שאלתי שאלות,"

היה ברור לשנינו שהוא לא באמת מתכוון לזה, הוא לא באמת מאמין בזה, הוא בסך הכול מעורר ספקות.

סימני השאלה הללו, שלושה ימים בלבד אחרי הרצח, הם מעט המכיל את כל תאוריית הקונספירציה על רצח רבין על רגל אחת.

בדיוק לנייר הזה כיוונו חכמי הקבלה, כשציינו את הגימטריה: ספק = עמלק.

כבר למחרת הרצח, אולי עוד באותו הלילה, ישבו אנשים ובדם קר טוו את תאוריית הקשר.

הנייר הזה נוסח עם סימני שאלה. מאז, במשך 19 שנה, הם עמלים להפוך את סימני השאלה לסימני קריאה – וים של אידיוטים מאמינים לזה.

 

* השוואה בין המו"מ שניהלו רבין ונתניהו עם הפלשתינאים מעידה על כך שנתניהו הרבה יותר פשרן וותרן מרבין. ההשוואה היא בין נאומו האחרון של רבין בכנסת לפני הרצח, בו הציג לראשונה את מתווה תכניתו להסדר הקבע ואת הקווים האדומים שלו, לבין עמדותיו של נתניהו בדיונים על מסמך המסגרת במו"מ עם הפלשתינאים שנערך ב-2013, על פי התחקיר שערך הכתב המדיני של "הארץ" ברק רביד ופירסם במוסף המיוחד של "הארץ" לרגל ועידת ישראל לשלום. כיוון שהאג'נדה של "הארץ" היא האשמת נתניהו בכישלון המו"מ והצגתו כסרבן, יש להניח שלא היתה לרביד מגמה לייחס לנתניהו ויתורים שלא ויתר באמת, ולכן אני מייחס אמינות רבה להצגת עמדות נתניהו במאמרו.

בנושא הגבולות, ניסח רבין את עמדתו במשפט נחרץ: "לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967". כמובן שהוא לא סבר שיש לפצות על כך את הפלשתינאים בנסיגה משטחים ריבוניים של ישראל ("חילופי שטחים"). נתניהו, לעומתו, הסכים לכך שהמו"מ יתנהל על בסיס נסיגה לקווי 1967 עם חילופי שטחים. עם זאת, הוא סרב בתוקף לפתוח מפות ולהציג את קווי הנסיגה המדויקים שהוא מציע.

בנושא בקעת הירדן רבין לא השאיר מקום לאי הבנות: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה." פירוש האמירה, הוא שאין הוא מתכוון לכביש 90 ושוליו, אלא כפי שהסביר פעמים רבות, לשטח שעד כביש אלון, כלומר כולל מדבר יהודה והמורדות המזרחיים של השומרון. ואילו עמדתו של נתניהו במו"מ הייתה ותרנית לאין ערוך. "לצה"ל תהיה נוכחות לאורך נהר הירדן, כחלק ממשטר ביטחוני מיוחד שֶׁיְיוּסָד באזור." הנוכחות של צה"ל לאורך הנהר הוגדרה כזמנית, כאשר אורך התקופה יקבע במו"מ.

אפילו בנושא ה"פליטים" גילה נתניהו ותרנות, והסכים לנוסח שישראל תשקול חזרה של "פליטים" לפי עקרון "כל מקרה לגופו" ובאמצעות מנגנון מיוחד שאליו יפנו "פליטים" פלשתינאים כדי שישראל תבחן את בקשותיהם על בסיס אינדיבידואלי או הומניטארי. אגב, רביד מצטט בכיר ישראלי הטוען שבנושא הזה עמדתה של ציפי לבני הייתה קשוחה מעמדתו של נתניהו (אני מרשה לעצמי לנחש ש"הבכיר הישראלי" היא לבני).

לא זו בלבד שעמדותיו של רבין היו הרבה פחות פשרניות משל נתניהו, אני מאמין יותר בכושר העמידה שלו מאשר בזה של נתניהו. עם זאת, אין לי ספק שבסופו של דבר אבו מאזן היה דוחה כל הצעה, כפי שדחה את הצעת אולמרט.

 

* כתב רון מיברג ב"מעריב", 24.10.14: "רק מקורביו של רבין יכולים להעיד, אם וכאשר יבחרו לחשוף את האמת, שתעשה סדר הכרחי בהיסטוריה הישראלית, שבחודשי חייו האחרונים הגיע רבין למסקנה שהסתבך עם נוכל ומאחז עיניים ושערפאת מהתל בו. רבין רתח מזעם על ערפאת אחרי הפיגוע הקשה בבית ליד, כאשר שמע שערפאת אמר שהיו אלה המטכ"ל וצמרת צה"ל שארגנו לרבין את הפיגוע, כמו שעשה ה-או-אה-אס בצרפת לדה גול כדי לעצור את פינוי אלג'יר. שרשרת פיגועים אכזרית וחסרת תקדים, דברים שאמר ערפאת בערבית בפורומים סגורים ושהגיעו לאוזני רבין, היו עדות שהוא לא נזח את תורת השלבים".

אמת לַאֲמִתָּהּ!

 

* במאמרו ב"ידיעות אחרונות" ערב שבת, יוצא בן דרור ימיני נגד הצגת עמדותיו המדיניות האמתיות של רבין, כפי שבאו לידי ביטוי, בין השאר, בנאומו האחרון בכנסת, בו התווה את הקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים על הסדר הקבע, בדיון הציבורי האקטואלי. לטענתו, השוואת עמדותיו של רבין לעמדות בדיון האקטואלי מופרכת, "משום שעמדות יש לבחון על רקע מפת הדעות של אותם ימים." ובמילים אחרות – נכון שאלו היו עמדותיו אז, אבל היום חל שינוי דראסטי במפת הדעות, ומכאן ניתן להסיק שרבין של היום היה דוגל בעמדות אחרות.

מי שטוען זאת – עליו חובת ההוכחה. על דבר אחד בן דרור לא יחלוק – שעמדותיו האמתיות של רבין רחוקות ת"ק פרסה מן העמדות של מי שמציגים עצמם כנושאי מורשתו. הן בן דרור עצמו הגדיר אותן, באותו מאמר, כקרובות יותר ל"מתווה בנט" מאשר ל"מתווה קלינטון". הן בן דרור עצמו הגדיר אותן כניציות הרבה יותר מעמדותיו של נתניהו היום. כאשר חוק יום הזיכרון הממלכתי לזכר רצח רבין מחייב לימוד מורשתו, מן הראוי ללמד אותה כפי שהייתה באמת ולא לסלף אותה.

הניחוש שרבין היה משנה את דעתו, טוב בדיוק כמו הניחוש שהוא היה משנה את דעתו לכיוון ההפוך. בשני המקרים מדובר בניחוש, או בהערכה. לעומת זאת, עמדתו, תפיסתו, תכניתו כפי שהוא דגל בה והציג אותה, היא עובדה.

אכן, מפת הדעות השתנתה, אך לא היה כל הכרח לשינוי הזה. הגורם לשינוי היה סיבוב הפרסה החד שביצע אהוד ברק בקמפ-דיוויד, בו במפתיע סטה באופן קיצוני מעמדות מפלגת העבודה, ממדיניותו של רבין ואף מהמדיניות המוצהרת של ממשלתו, ריסק את הקונצנזוס הלאומי והציע לחלק את ירושלים, לסגת מבקעת הירדן ולעצב את הגבול על בסיס קווי 49'. וכשערפאת דחה את ההצעה – תחת להצהיר שההצעה בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא המשיך לטעון ש"זו ההצעה ואין בלתה," הוא דחף את קלינטון להציג את הצעתו כ"מתווה קלינטון" בתקווה שכך ערפאת ישתכנע, ואף זחל תחת אש ודם מתקפת הטרור "האינתיפאדה השנייה" לטאבה, עם ויתורים פוחזים נוספים. אכן, ברק יצר מציאות מדינית חדשה והקשה על כל מדינאי שבא אחריו להציע הצעה פחות ותרנית (אם כי יש לציין ששרון הצליח לגבש עם נשיא ארה"ב את מסמך בוש, שבו לראשונה מאז מלחמת ששת הימים ארה"ב אימצה את עמדות ישראל בסוגיות הטריטוריאליות, אולם ההישג הזה נגוז כאשר אולמרט הציע לאבו מאזן הצעות מרחיקות לכת, תוך התעלמות ממסמך בוש, והפך אותו לאות מתה).

לא היתה כל מציאות אובייקטיבית שחייבה את ברק לחולל את המהפך המדיני, וסביר להניח שיצחק רבין לא היה נוקט בצעד כזה. עמדותיו של רבין בנושא ירושלים, גבולות בני הגנה וגושי ההתיישבות היו עמדות עקרוניות, וסביר להניח שהיה דבק בהן, לפחות בקווים כלליים.

להערכתי, עמדותיו של רבין אכן היו משתנות, אולם בדיוק לכיוון השני. רבין היה מדינאי פרגמטי וידע להתאים את מדיניותו למציאות המשתנה. רבין הבין, בערוב ימיו, שערפאת הונה אותו, ושמטרתו בהסכם אוסלו היתה להתקדם ב"תכנית השלבים" הפלשתינאית, להגשמת האמנה הפלשתינאית החותרת להשמדת ישראל. סביר להניח שהוא היה עוצר את תהליך אוסלו.

 

* "נפולת של נמושות", כינה יצחק רבין את היורדים מן הארץ. אין זה ראוי שראש ממשלה יגדף אזרחים של מדינתו. היחס אל היורדים צריך להיות של שלילת הירידה, אך לא בדרך של הפניית עורף ליורדים, אלא בעידודם לשמור על זיקתם לישראל, בתקווה שיחזרו. אולם בסיטואציה שבה רבין אמר את הדברים, הוא אמר את הדבר הנכון בזמן הנכון. היה זה אחרי מלחמת יום הכיפורים, כאשר מדינת ישראל היתה באחד המשברים הקשים בתולדותיה. ודווקא אז היה גל של ירידה מן הארץ, גל של נטישת המדינה בשעתה הקשה. היה זה גל עכור, שהיה ראוי לגינוי של מנהיג האומה. היתה זו אמירה ערכית נכונה לשעתה.

היום הירידה מן הארץ היא הנמוכה ביותר מאז הקמת המדינה. היום אין סיבה לדאגה מן הירידה, אם כי יש מקום לאמירה עקרונית על פיה מקומו של כל ישראלי בישראל ואין מקום לנורמליזציה לירידה, כמו המרת המילה "ירידה" ב"הגירה".

אולם היורדים לברלין, דווקא לגרמניה, שיוצרים אידיאולוגיה של ירידה, מנהלים קמפיין לעידוד הירידה, זורקים בוץ במדינתם, מגדירים את ירידתם "עלייה" – הם נפולת של נמושות. נשורת של נמושות.

 

* ב-1958 אישרה הממשלה את יוזמתו של שר האוצר לוי אשכול, להטיל מס נוסף על כרטיסי טיסה לחו"ל. סיעת אחדות העבודה – פועלי ציון התנגדה להצעה, ותבעה דרוג פרוגרסיבי בהיטלים, ופטור מן המס לאזרחים הרוצים לבקר את קרוביהם בחו"ל.

אליעזר צמה, אזרח מטבעון, כתב מכתב למנהיג אחדות העבודה יגאל אלון, שהביע אף הוא התנגדות נחרצת למס החדש, ואף איים בעזיבת הארץ בשל אותו מס.

יגאל אלון השיב לו במכתב: "הרשה לי להעיר לך כי אין מקום לאיום בעזיבת הארץ בשל אותו מס. יהודי ישראל אינם אזרחים על תנאי בארצם. מה תעשה אם יוטל מס דומה או אחר במדינה אחרת שתבחר לך? כלום תמשיך בנדודיך ממדינה למדינה?

 

"על כולנו להישאר בארץ בכל תנאי ובכל מחיר ולהיאבק למען כוחה של המדינה ורווחתו של העם. כל איש ומפלגה בדרכם שלהם.

"אני מקווה כי כתבת את אשר כתבת בעידנא דריתחא וכי תשוב ותשקול בדבר."

 

* הרב שלמה אבינר כתב מאמר בו טען שלשון המאזניים המאפשרת את העברתו של חוק הגיור הם הח"כים הערבים, וזה פשע נגד היהדות וחילול השם. מה שהרב אבינר שכח לספר, זה שח"כ גפני ניסה ליצור דיל עם הח"כים הערבים, שיפילו יחד את החוק ואף הסביר להם שזה האינטרס שלהם, כי אם החוק יעבור יהיו יותר יהודים במדינה.

אין ספק שזכותם של הח"כים הערבים להצביע בנדון, כמו בכל עניין. עם זאת, מן הראוי שינהגו ריסון עצמי ולא ישתתפו בהצבעה. וזה בדיוק מה שהם החליטו לעשות, והם ראויים לשבח על כך. ההימנעות שלהם, היא זאת שהפכה אותם, בעיני הרב אבינר, ללשון המאזניים. כלומר, לשיטתו, הבחירה הלגיטימית שלהם, היתה כן להצביע, ודווקא בעד העמדה החרדית. האמת היא שיש בכך היגיון, כי אז היתה זו ברית נגד הציונות. אבל איך הדבר מתיישב עם הטענה העקרונית של אבינר?

 

* "ישראל היום" עימת מאמר של חיים שיין מול מאמר שלי בנושא חוק הגיור. אני כתבתי בעד החוק ושיין נגדו. אלא שלמעשה שיין כתב את כל האמירות העקרוניות בעד החוק, רק הביע חשש מקלות יתר של תהליך הגיור, וכראייה הביא מקרה שבו רב גייר תמורת שוחד. אלא שהמקרה הזה היה בלי החוק, דווקא בעידן השליטה החרדית הקיצונית ברבנות. דווקא החוק הזה, המאפשר למבקשים להתגייר לעשות להם רב, מבין הרבנים האורתודוכסים המוכרים, ימנע פשעים מן הסוג הזה.

 

* כשרבין נרצח, שמעון פרס כינס מיד את הממשלה שבחרה בו רשמית לראש הממשלה בפועל. פרס היה סגן ראש הממשלה וגם מעמדו הבלתי פורמלי היה רם יותר משל שאר השרים. העובדה שהיה מי שקיבל באופן טבעי את ההובלה, היתה משמעותית ביותר במשבר הפתאומי והנורא של רצח ראש הממשלה.

לוי אשכול נפטר בהיותו ראש הממשלה. עם מותו, מילא את מקומו במשך שבועות אחדים סגנו יגאל אלון, עד בחירתה לתפקיד של גולדה מאיר.

כשאריק שרון התמוטט, עברו סמכויות ראש הממשלה מיידית לידי ממלא מקומו אהוד אולמרט.

היום אין סגן ראש הממשלה. החוק אינו מחייב מינוי סגן, כך שאין בכך בעייה חוקית. נתניהו מאס במציאות של הממשלות האחרונות (כולל ממשלתו הקודמת) שבהן 4-5 שרים התהדרו בתארי סגן, משנה, ממלא מקום וכו'. הדבר לא הוסיף כבוד לממשלה ולפוליטיקה הישראלית. בצדק הוא החליט לשים קץ לתופעה.

אלא שהוא הלך צעד אחד רחוק מדי, בכך שלא מינה סגן. אם יקרה משהו לנתניהו, חלילה, ישראל עלולה להיקלע למשבר חוקתי ופוליטי, בשל חוסר הסכמה בין השרים מי ראוי למלא את מקום ראש הממשלה. מן הראוי שנתניהו ימנה סגן, ויש לעגן בחוק מינוי של סגן ראש הממשלה, שהוא ממלא מקומו ומחליפו אם נבצר ממנו לכהן.

 

* הפרסום על הגידופים ודברי הנאצה של בכירים בממשל אובמה כלפי נתניהו, הכניסו ללחץ את הממשל, הביכו אותו מאוד ודובריו אצו רצו לנער חוצנם מן הדברים ולהדגיש את הקשרים האיתנים עם ישראל.

מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי אמר: "האמירות של פקיד ממשל זה הן שערורייתיות ובלתי מתקבלות על הדעת, מבישות ומזיקות."

סוזן רייס, היועצת לביטחון לאומי של נשיא ארה"ב ברק אובמה, אמרה על יחסי ארה"ב-ישראל כי "היחסים אינם במשבר. באופן עקרוני הם חזקים במובנים רבים מאי פעם. הנשיא אובמה נפגש עם נתניהו יותר מעם כל מנהיג זר אחר."

"ברור שזוהי אינה עמדת הממשל, ואנחנו חושבים שהערות כאלה אינן ראויות ומזיקות. ראש הממשלה נתניהו והנשיא עיצבו שותפות יעילה ומתייעצים בצורה קרובה ותכופה, לרבות בתחילת החודש כשהנשיא אירח את ראש הממשלה בחדר הסגלגל," אמר אליסטר בסקי, דובר במועצה לביטחון לאומי. הוא הדגיש ש"יחסי ארה"ב-ישראל נותרו חזקים כתמיד. הקשרים הביטחוניים לא היו מעולם חזקים יותר, והקשרים בין המדינות שלנו הם בלתי ניתנים לערעור. נותרנו מחוייבים בצורה מלאה לביטחון ישראל. ראש הממשלה נתניהו אישרר שוב ושוב שהוא שותף לעמדת ארה"ב שהפתרון הטוב ביותר לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא לכונן שתי מדינות שיחיו זו לצד זו בשלום ובביטחון."

גם דוברת מחלקת המדינה ג'ן סאקי התייחסה לדברים ואמרה כי "דברי הגורמים העלומים, שאני לא יודעת באיזה דרג הם, אינם משקפים את עמדת מזכיר המדינה קרי והנשיא אובמה. אנחנו חושבים שההתבטאויות בלתי ראויות. מזכיר המדינה קרי אומר שמלחמת המילים בין הצדדים אינה יעילה. לא צריך לפעול בדרך של התקפות אישיות."

כמובן שגם יריבי הממשל תקפו את הדיבורים. הסנאטור הרפובליקאי מטקסס טד קרוז קרא לפתוח בחקירה לאיתור המגדפים ולפטר אותם לאלתר מתפקידם.

 

אבל זהבה גלאון. הוווווו, ז-ה-ב-ה  ג-ל-א-ו-ן... כזאת נחת רוח לא נראתה על פניה שנים רבות. איזה טריפ! כינו את ראש ממשלתה צ'יקןמשהו וזה ממש משהו משהו. היא עפה: "הזלזול שהפגין הממשל האמריקאי עם הצ'יקן שיט לא מקרי. אובמה שולח היום לנתניהו מסר של 'חפש אותי'," וכו' וכו'.

כאשר שר ישראלי משמיע ביקורת על שר אמריקאי, או על ממשלה תורכית וכו', היא קופצת על ממשלה שפוגעת בכבודם של אחרים. אבל כאשר פוגעים בצורה כזו בכבודו של ראש ממשלתה, היש צוהלת ושמחה כמוה? הא הא!

"העולם כולו אינו נגדנו," סונטת גלאון בממשלתה. "העולם כולו נגדכם."

רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו.

 

* בניגוד לזהבה גלאון, גדעון לוי כלל אינו מתפעל מגידופו של נתניהו. לטענתו, מי שבאמת צ'יקן-שיט, פחדן עלוב, הוא אובמה. למה? כי הוא רק מדבר ולא עושה כלום נגד ישראל, לא נוקט בצעדים חריפים, כפי שראוי היה שיעשה. פחדן עלוב. אבל גדעון לוי אופטימי. הוא מזכיר לאובמה שיש לו עוד שנתיים לתקן את דרכיו.

מי יודע? אולי אובמה ייזכר בהירושימה ונגסאקי? יש מקום לאופטימיות.

 

* מן הראוי שאובמה יניח לרגע את העיסוק בנגיף האבולה, כדי להתמודד עם תסמונת הטורט שפשתה בלשכתו.

 

* במאמר ל"הארץ" תקף המשפטן ד"ר מחמד וותד את פסקת ההתגברות ("חוק עוקף בג"ץ") והציג אותה כניסיון למנוע מבית המשפט העליון את האפשרות להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי. אולם היוזמה היא תוצאה של התעסקות בג"ץ בנושאים פוליטיים מובהקים, שאינם מעניינו. למשל, כבר למעלה משנה דן בית המשפט העליון בעתירה נגד חוק משאל עם. אפשר לתמוך בחוק או לשלול אותו, אך ברור שאין זה חוק הפוגע בזכויות האזרח וחופש הביטוי, אלא להיפך – מרחיב אותם. אפשר להתנגד לחוק, אך אין ספק שהוא עניין מובהק של הכנסת ואין לבית המשפט כל סיבה לעסוק בו. ברגע שהוגשה העתירה נגד החוק, מן הראוי היה שבית המשפט ידחה אותה על הסף, וישליך את העותר מכל המדרגות.

העותר הוא ד"ר מחמד וותד. בעתירתו הקנטרנית, הפוליטית, המטרידה, הוא הכשיל את בית המשפט בפוליטיזציה בוטה, מן הסוג הפוגע במעמדו של בית המשפט וגורם לזילות שלו. העיסוק של בית המשפט בפוליטיקה היא הגורם להצעת החוק. במקום לצאת נגד הצעת החוק, מוטב שוותד יבדוק את עצמו ואת תרומתו למצב המחייב את הכנסת להגן על מעמדה ולעגן את ריבונותה.

 

* הגילויים החדשים על התכתובות של אולמרט ושולה זקן, בניסיונו לפתות אותה להמשיך ולגונן עליו ולא לשתף פעולה עם החוק, מחייבים הגשת כתב אישום נוסף נגדו, על שיבוש הליכי משפט. שולה זקן היא סחטנית צמרת. טוב, מה אפשר לצפות ממי ששירתה עשרות שנים מאפיונר צמרת? את דעותיו הפוליטיות אולמרט החליף מקצה אל קצה, אבל בהתנהגותו העבריינית המושחתת הוא דבק. מה שמוכיח, שבכל זאת יש לו כמה עקרונות.

 

* הסתדרות העובדים הכללית, מאז הקמתה, לא היתה רק איגוד מקצועי, אלא אלטרנטיבה של חיים על פי ערכי סולידריות חברתית. מן הראוי, שההסתדרות תציב מופת של חברה סולידרית, כאלטרנטיבה לג'ונגל החזירי של חטוף כפי יכולתך במלחמה כוחנית של רדיפת בצע. איך ההסתדרות יכולה להוות אלטרנטיבה כזאת, כאשר היו"ר היוצא, עופר עיני, נוהג כמותג של חזירות? איך היא יכולה להוות אלטרנטיבה כזאת, כאשר היא מאפשרת לעופר עיני לנהוג כך?

באיזו עזות מצח מסדר לעצמו עופר עיני מצנח זהב של מיליוני שקלים מקופתם של העובדים בישראל? והרי כל הכספים וההטבות הללו הן בנוסף לכסף שירוויח מבנק דיסקונט, כיועץ להנהלת הבנק בהתנהלות נגד העובדים, במעשה מכוער של חציית הקווים בעבור חופן דולרים. והרי כל ההכנסות הללו הן בנוסף לרווחים מפעילותו העסקית. פעילותו העסקית כמובן לגיטימית, וכך גם העובדה שנקודת הפתיחה שלו בעולם העסקים היא ניסיונו וקשריו כיו"ר ההסתדרות. אך עליו להסתפק בכך ובתנאי פרישה סבירים מן ההסתדרות, כיאה לארגון עובדים עממי וסולידרי. החזירות הזאת, העיניים הגדולות, הטלפיים הארוכות, החטוף ככל יכולתך, היא התנהגות נלוזה והפניית עורף לעובדים שבחרו בו לייצגם, ועכשיו הוא ממנף זאת להתעשרות ואף למאבק נגדם. בושה!

 

* כשאביגדור קהלני כיהן כיו"ר רשת "עמל" – תפקידו האזרחי הראשון לאחר שחרורו מצה"ל, הוא נהג להעלות את תלמידי י"ב בכל בתי הספר של הרשת לגולן, מיד אחרי החגים, ליום בעקבות לוחמים, ששיאו היה מפגש אתו באנדרטת "עֹז 77" למרגלות הר חרמונית, מול האזור שהוא עצמו הדביק לו לאחר מלחמת יום הכיפורים את הכינוי "עמק הבכא". במפגש, סיפר קהלני לתלמידים על קרב הבלימה שבו עצר צה"ל את הפולש הסורי במלחמת יום הכיפורים.

כשקהלני כיהן כסגן ראש העיר ת"א ואחראי על תיק החינוך, הוא יזם את עליית כל תלמידי י"ב בעיר לגולן, לאותה מטרה.

בתפקידו כראש האגף החברתי במשרד הביטחון, יזם קהלני את "בעקבות לוחמים", העלאת עשרות אלפי תלמידי י"ב מכל הארץ מדי שנה. מפעל "בעקבות לוחמים" נמשך גם היום, זו השנה העשירית, שנים אחדות אחרי שקהלני סיים את תפקידו. במשך עשרה ימים, עולים לגולן כ-4,500 תלמידי י"ב מכל רחבי הארץ, בכ-120 אוטובוסים הנראים בכל פינה בגולן, למסעות בעקבות קרבות מלחמת יום הכיפורים, למפגשים עם נציגי יחידות צה"ל ושיחה לקראת הגיוס ולצפייה בתרגיל משולב של שריון, תותחנים וחי"ר. גולת הכותרת של היום היא מפגש עם בעל עיטור הגבורה ועיטור המופת תא"ל (מיל') אביגדור קהלני ב"עמק הבכא".

במשך עשרה ימים, קהלני מספר 40 פעם את סיפורו, שנמשך כמעט שעה. הוא סיפר את הסיפור אלפי פעמים ב-41 השנים שחלפו מאז המלחמה, אך בכל פעם הוא מספר בהתרגשות את הסיפור, כאילו זו הפעם הראשונה. האמפי באתר "עֹז 77" מלא במאות תלמידים המקשיבים בדריכות לסיפורו, מרותקים. הוא מצליח להחיות לנגד עיניהם את הקרב, כאילו הם חלק ממנו.

קהלני מספר על הלחימה שלו במלחמת ששת הימים ובעיקר במלחמת יום הכיפורים, וכן על נפילת אחיו וגיסו במלחמה.

בתום דבריו עטים עליו התלמידים לסלפי המתבקש... והוא מתמסר ברצון.

לקחתי השבוע את הבנים שלי לצפות בדבריו ולברך אותו לשלום. ואף שכבר שמעתי מיספר פעמים את סיפורו, רבה היתה התרגשותי גם הפעם.

"בעקבות לוחמים" ובעיקר המפגש עם קהלני, מנחיל לבני הנוער ערכים של אהבת מולדת, רעות, אחוות לוחמים ומסירות נפש, ומוטיבציה לשירות משמעותי בצה"ל, של מי שהגיעו לתורם להגן על המדינה.

 

* זו השנה השניה, שמשתתפים ב"בעקבות לוחמים" בני נוער נוצרים, בתוכנית ייחודית להם, הכוללת, בין השאר, מפגש עם נציגי משרד הביטחון לשיחת מוטיבציה על הגיוס לצה"ל. אני מאמין, שהשתתפותם באירוע היא אחת הסיבות לעליה המשמעותית בהתנדבותם לצה"ל לאחרונה.

 

* ביד הלשון: באחת הפינות האחרונות כתבתי על כפל המשמעות של המילה זיון – חימוש ויחסי מין. כתב לי קורא: "בתקופה שלאחר מלה"ע השנייה, בעיצומו של הדיון על האוריינטציה לבריה"מ או לארה"ב, התבטאה חברה ותיקה באספה, בעין חרוד: 'הזין הסובייטי הוא חזק ואדום'."

האמת היא שזו לא היתה סתם חברה, אלא חבֵיירה.

 

* כתבה בתגובה המשוררת חוה פנחס כהן: "ובכל זאת חסר באוצר המילים העברי, ביטוי פחות עממי ומגוחך ויותר טבעי ורומנטי לאיבר חביב של גבר עברי."

דווקא יש מילה כזאת, תלמודית – פַּרְמַשְׁתָּק.

את המצוקה שביטאה חוה פנחס כהן, ביטא אהרון מגד בספרו "הגמל המעופף ודבשת הזהב", בתארו את מצוקת המתרגם הנדרש לתת שם עברי לאיבר זה: "ואיך אמצא שם עברי נוסף לאבר עצמו, הדרוש כאן כל כך – לאחר שכבר כיניתי אותו זוקפן, זוקרן, חדרן, קדחן, פוקקן, נקניקון, חוטר, ציץ, ניצן, ואפילו מגדל-עוז, מקל-שקד ועציון-גבר? והלא ראבּלה יש לו לא פחות מ-38 שמות חיבה לאותו אבר רעבתן שיש לו לאדם!"

והמשפט האחרון מחזיר אותנו לתלמוד, ברמזו לדבריו של ר' יוחנן במסכת סוכה: "אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו – שבע, משביעו – רעב."

 

 

* * *

לזיין אשכנזי צעיר

מאת המשוררת המזרחייה סמנטה קוסקוס

 

יש לי חלום

לזיין אשכנזי צעיר

שבז לי

לתפוס בביצותיו השעיעות

לפשק עליו ערוותי השחורה

ולא לתת לו לצאת ממני

עד שיודה באחריותו

לחטיפת ילדי תימן

ושיֵרד לי עליו

המון דם

מזרחי טהור יֵרד

על השמנדריק

שבז לי

ושם בבית ביאליק אקבל

פרס אבן גבירול השחור

בזכות השירים שלי

על חטיפת יהודי עָדֵן צנעא וצ'נסטחוב

עם המדונה השחורה

ועל הקוסקוס הטבול בדם

ומי שֶּׁבָּז לי ייחנק בַּגפילטע-פיש הפולני

שבישלה לו אימו

 

* * *

תקוה וינשטוק

הזקן והעם

"לכבוד                           

השר הראשון/שר הבטחון וראש הממשלה   

אדון דוד בן גוריון שייחי' ויור'ה (שיחי' – שיחיה. ויור'ה – ירום הודו. – ת.ו.)

לשכת השר ר"ה ראש הממשלה.

ירושלים"

את המען רב התשבחות רשם הרב יצחק גולדנברג שליט"א על מעטפת מכתבו לבן גוריון. הרב לא הסתפק בכך והוסיף על המעטפה גם "תחיה הממשלה, תחיה המדינה, יחיו השרים מקטנים ועד גדולים. ברוכים הם לה'." בגב המעטפה ציין "אזרח נאמן בגיל 75 טירה דרומית ע"י חיפה, צריף מספר 381."

זה אחד מרבבות המכתבים, בעיקר מכתבי הערצה, שקבל דוד בן גוריון בשלהי שנות הארבעים וראשית שנות החמישים, כשנבחר לראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. דמותו זוהתה עם המדינה שעל הולדתה הכריז, והגיעו אליו ברכות מהארץ והעולם, מיהודים ולא יהודים, מכל הזרמים, חופשים וחרדים, צעירים וזקנים, גברים, נשים, בני נוער ואף ילדים, מערים, כפרים, מושבים, קיבוצים ומחנות העולים שמילאו את הארץ.

האופוריה היתה כה גדולה עד שכותבים רבים לא יכלו להתאפק והביעו את רגשותיהם כבר על המעטפה. יואל אלוני, עובד ותיק בנציבות שירות המדינה, כינס את מעטפות המכתבים בשבעה אוגדנים. 32 מעטפות מוצגות  בתערוכת "הזקן והעם" בבית בן גוריון בתל אביב.

בן גוריון, יליד 1886, נעשה ראש ממשלה בגיל 62, לאו דווקא זקן לפי מושגינו היום וודאי לא זקן יחסית לראשי ממשלה בדורו. כינו אתו "הזקן" משום שהמדינה שבראשה עמד היתה צעירה מאוד, וכשר ביטחון היה קשיש מרוב אנשי המטה הצבאי. התואר "הזקן" השתרש עד כדי כך שבבחירות לכנסת הרביעית ב-1952, היתה סיסמת מפא"י, שבן גוריון היה החבר מיספר אחד שלה, "הגידו כן לזקן." האסוציאציה עם "הזקן והים", ספרו האלמותי של ארנסט המינגווי שהופיע שנים מיספר לאחר מכן, משתלבת יפה בשם "הזקן והעם".

מעטפות המכתבים שופעות תארי כבוד שהעניק הציבור לבן גוריון: כותבים ל"ירום הודו בן גוריון," "השר הגדול בן גוריון," "להוד מעלתו השר האהוד ראש הממשלה." מכנים אותו אפילו "מעלת נשיא מדינת ישראל,"

שמעון כהן, שהתגורר ב"צריף האדום" בשכונת גבע בנתניה, מכתיר את בן גוריון "ראש מדינת ישראל." אריה שפוטהיים מרעננה מכנה אותו "שר השרים." ומשה אמדוף כותב בגרמנית ל"פריימרמיניסטר" ומציין על המעטפה: אישי ורושם את מענו בעברית: סקאלב 21 טל אבב (סוקולוב 21 תל אביב). ואלו מרקוס אפולו מחיפה ממציא כינויים משלו לבן גוריון: "שר הראש" (ראש הממשלה) ושר ההתגוננות (הבטחון). חיים אריה קאהן מהיישוב יסודות ד.נ. חולדה – יבנה (המעטפות הן פרק בהתיישבות. מי שמע על הישוב יסודות?) וקורא לבן גוריון "משיח מלחמה" ו"השר הגדול".

   חרדים כותבים בקיצורים וראשי תיבות המקובלים בעולמם. "לכבוד ראש הממשלה מר דוד בן גוריון יצ"ו (ישמרהו צורו ויחייהו. ( צור – מכנויי הקב"ה). מכולם הפליג בתשבחות חכם אליהו רבני משכונת בכארים רחוב שחמה מס. 2 ירושלים שרשם על גבי המעטפה "למעלת אדוני המלך, ממשלת ישראל כסא מלכות, אדון בן גוריון..."

   כותבים לו גם ערבים. מכתב באנגלית מנצרת מופנה "להוד מעלתו נשיא מדינת ישראל אבן גורן" השולח לא רק הפך את בן גוריון לנשיא, הוא גם העניק לשמו גוון מזרחי...

מכתב אחר בערבית נשלח "להוד מעלתו דוד בן גוריון מהכפר אבו גוש, מחוז אל קודס." וישנה מעטפה בערבית "לשר הראשון, שר הבטחון וראש הממשלה" ומכתב שנשלח ב-1948 מג'פה פלסטיין. "פלסטיין" עדיין מופיעה על  לא מעט מעטפות. לא לכל הכותבים ברור שמה של המדינה החדשה והם כותבים "ישראל פלסטיין" ואפילו "פלסטיין" בלבד.

    תושב קפריסין כותב "למדינאי בן גוריון, ישראל" בלי לציין מען. המכתב מגיע כמובן לתעודתו. ואלו מישהו מניו זילנד הסבור שישראל היא מלוכה וכותב ל"בן גוריון, מלכות ישראל, ירושלים המזרח הקרוב, פלסטיין." למרות הסרבול, גם המכתב הזה מגיע.

מאנגליה נשלחת מעטפה מבויילת עדיין בדיוקנו של המלך ג'ורג' השישי, אביה של המלכה אליזבט (שמולכת כבר למעלה משישים שנה), אחרי השם ם ישראל הוסיף בסוגריים פלסטין. מה שבטוח בטוח.

מכתבים מגיעים מקצווי תבל. "לשר האדון הנכבד מאד להוד מעלתו ראש הממשלה, שר המניסטרים" נכתב באגרת מארה"ב. מוריס שניידרמן, אף הוא מארה"ב, כותב "לפרעמיער דוד בן גוריון" ומציין על המעטפה כי הוא סוחר מתכות, נייר ושטיחים. אם לא יועיל לפרנסה, לא יזיק. ואלו יהודי מאמריקה הזוכר את בן  גוריון כמנהיג פועלים כותב "לראש הממשלה, החבר דוד בן גוריון..."

   מגיעות גם מעטפות משונות, אפילו מסתוריות. "יש למסור את המכתב לראש הממשלה. מי שיפתח אותה מסתכן בנפשו..." מאיים הכותב, שכלל אינו גיבור גדול. המעטפה נעדרת חתימה. אברהם ציון אברהם, חייל המאושפז בבית החולים הצבאי בסרפנד (צריפין), רושם על מעטפת המכתב לראש הממשלה בן גוריון "אם המכתב לא יתקבל נא להחזיר..."

ומפילדלפיה שבארה"ב שולח מכתב לבן גוריון – "אליהו התשבי," לא פחות, ובכמה שפות: "פריים מיניסטר" באותיות עבריות, מיסטר בן גוריון, ישראל" – באנגליות ומוסיף על המעטפה, באידיש, את "מקצועו": ליידיג געיער (הולך בטל)...

נוסף למעטפות נשמעים בתצוגה גם קולותיהם של כמה מהכותבים, בעיקר אותם שזכו למענה מראש הממשלה. כיום רובם כבר גמלאים ולבן גוריון כתבו ונענו בעודם בני נוער ואפילו ילדים. כתבו – אולם מי האמין שראש הממשלה יענה? אך חרף כל טרדותיו נהג בן גוריון לענות מפעם לפעם ודווקא לדור הצעיר בו ראה את עתיד המדינה. עו"ד סלמן למשל, מספר אודות המכתב ששיגר לבן גוריון כשהיה בכיתה ה' במעברת זיכרון יעקב. הוא ביקש אמנם תשובה אך היה בטוח שראש הממשלה לא יכתוב לסתם ילד במעברה.

בין הנמענים ד"ר מרדכי נאור, כיום חבר מועצת בית בן גוריון, אז נער בן 17 שהציג במכתבו שאלה שוודאי הציקה לו קשות: "מה עדיף? לצאת להכשרה או ללמוד ולהיות איש מדע?"

"ללא ספק אנו זקוקים גם לעובדי אדמה וגם לאנשי מדע," השיב בן גוריון, "אבל לא כל איש מדע מסוגל להיות לברכה למדינה..."

  בית בן גוריון בו מוצגת תערוכת "הזקן והעם" אינו הבית בו חי ראש הממשלה עם משפחתו אלא בית נוסף שעומד בחצר. בית זה היה של הלל כהן. שני הבתים הוקמו בשכונת פועלים א', שכונת הפועלים (למעשה – הפקידים...) הראשונה בתל אביב, שנבנתה ב1930-1931. הבתים היו דומים ושכנים, אך ניצבו בשני רחובות שונים: בית בן גוריון בשדרות קרן קימת – כיום שדרות בן גוריון, ובית כהן ברחוב לסל. בן גוריון הוריש את ביתו "למדינת ישראל". כיום הוא "בית בן גוריון" המציג את הבית בו התגורר עם משפחתו. בקומה הראשונה חדר האורחים, המטבח וחדרה של הבת הצעירה רננה, שבמבצע סיני ובמלחמת ששת הימים שימש לקשר בין בן גוריון למטה הכללי. בקומה השנייה – חדר השינה של בן גוריון וארבעה חדרי ספרייה שאחד מהם היה חדר העבודה שלו.

    גם הלל כהן, שנפטר ב-1981, הוריש את ביתו לציבור. בית קטן שנשאר כמעט כפי שהיה כשנבנה. הבית חובר למתחם בן גוריון ומהווה חלק אינטגראלי ממנו. הבית, שבכניסה אליו תלוי תצלומו של הלל כהן, משמש כבית תרבות ואתר הרצאות וכנסים. זה גם משכנו הזמני של "בית התנ"ך" העובר שיפוצים. בבית צילומים של בן גוריון ומשפחתו וציטוטים מדבריו, ועתה מתקיימת בו תערוכת "הזקן והעם".  

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

מרדכי קידר

ירושלים – בירת "מדינת הח'ליפות"

 

הכוונה לבצע חיסול ממוקד ביהודה גליק היא רק חלק ממאבק ארוך זמן על ירושלים, בין האיסלאם הרואה את עצמו כ"דין אלחק", "דת האמת", ובין היהדות (וגם הנצרות), שבראיית האיסלאם הן "דין אלבאטל", "דת השקר".

האיסלאם בראיית עצמו בא לעולם לא כדי לחיות לצד היהדות והנצרות, אלא כדי להחליפן ולרוקן אותן מתוכנן, מנכסיהן ומהאנשים שיסדו אותן. כך אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, ישו ויוחנן – כולם הפכו בשיח האיסלאמי למוסלמים. הר הבית הפך למסגד, כמו מאות כנסיות (ברמלה, בדמשק, באיסטנבול, בספרד ועוד) שהכובשים המוסלמים הפכו למסגדים.

   על פי גישת קנאי-האיסלאם, במאה ה-20 קרו כמה תקלות: ב-1948 השתלטו היהודים בכוח הזרוע ובסיוע הנוצרים (הבריטים) על פלסטין הקדושה, בשנת 1967 היהודים כבשו את ירושלים, ומה יהיה השלב הבא? הם יבנו את בית המקדש, וכך תחזור היהדות להיות דת חיה, קיימת ורלוונטית. מכאן רואים קנאי האיסלאם סכנה תיאולוגית לאיסלאם, שכל "סיבת הקיום" שלו היא לבטל את היהדות (והנצרות). לכן בראיית קנאי-האיסלאם, המאבק על ירושלים בכלל ועל הר הבית בפרט הוא תיאולוגי, לפני שהוא מאבק לאומי, פוליטי או טריטוריאלי. מי שאינו מבין או מסרב להבין זאת, טומן את ראשו בחול.

   מכאן נובעת הכוונה לחסל את יהודה גליק, שפעילותו מבטאת את הכמיהה היהודית לשוב לארץ, לירושלים ולהר הבית, ולחדש את הריבונות היהודית במקום המקדש. ברקע נמצא גם הגל האיסלאמי הגואה בעת האחרונה. קנאי האיסלאם רואים ברכה בעמלם המתבטא ב"מדינת האיסלאם" ובהצלחותיה בשדה הג'יהאד בסוריה ובעיראק, כמו גם בתקשורת החברתית. המושג "מדינת ח'ליפות" המנסר באוויר יוצר אווירה טעונה המוציאה לפועל חלומות איסלאמיים על חיסול האיומים, על הבסת האויבים ועל המטרה העליונה – השלטת האיסלאם על כל העולם.

 

    את מאמרי "מיעוטים מוסלמיים במדינות רוב לא־מוסלמי: התנועה האיסלאמית בישראל כמקרה מבחן" (בקובץ מאמרים בעריכת אלי רכס ואריק רודניצקי, אוניברסיטת תל-אביב) סיימתי בפסקה:

"המטרה האמיתית, שהתנועה איננה מסתירה אותה, [היא] להקים בארץ ח'ליפות איסלאמית שבירתה ירושלים. לא פעם שמעתי את הדבר מראשי התנועה, [...] הם אף כותבים זאת בלא היסוס: מטרתם האמיתית היא להקים על חורבותיה של ישראל היהודית, הציונית, מדינה איסלאמית שבירתה אל־ֻקדס אל־שריף. את הקביעה הזו ביססתי על דברים שנאמרו לי במפורש מפי ראשי התנועה, והם עולים בעיקר מנאומיהם, משירים שחיבר שיח' ראא'ד וממערכונים המועלים בעצרות התנועה. מדובר ברוח כללית הנושבת מהשיח בתנועה ומדברי ראשיה בגלוי ובפומבי".

 

  אחרי שפורסם המאמר, טענו בפני כמה עמיתים שקביעה זו אינה מבוססת, ואמירות של ראשי התנועה הן סיסמאות בלבד שאינן מבטאות את כוונותיהם האמיתיות. טענתי אז, ואני טוען גם כיום, שאסור לעם היהודי לנסות ולתת פרשנות לדברי שונאיו ואויביו, ועליו לקבל אותן כפי שהן, ללא כחל וללא שרק. בעבר לא התייחסנו ברצינות לאיומי אויבינו, והתוצאה הייתה שואה נוראה ואיומה.

  באמצע אוקטובר הנוכחי, נערכה בירושלים הפגנה של מנהיגים מהמגזר הערבי בישראל, ובה השתתפו, בין השאר, שיח' כמאל חטיב, סגנו של שיח' ראא'ד צלאח ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, וחברי הכנסת מטעם בל"ד, באסל ע'טאס וחנין זועבי. בהפגנה זו עמד שיח' כמאל ח'טיב ונאם ונאם ברמקול באוזני המפגינים (תוספותי בסוגריים, מ"ק):

 

"המצב הכללי שבו חיה האומה (הערבית) הוא קשה, בשל מה שמתחולל במולדת הערבית ולאור מהפכות הנגד לאביב הערבי שמבצעים אויבי העמים (בעיקר א-סיסי במצרים, בן בריתה של ישראל, שסילק את "האחים המוסלמים" מהשלטון). לכן מצב רוח זה מחייב (שֶיָקוּמוּ) אנשים נחושים, שיאמרו: אנו כאן מול המאורה (הציונית) המשחקת בכל המולדת הערבית. במרכזה של המאורה העושקת הזו אנו מדגישים את זכותנו לעמוד איתן, בסבלנות, ולהיקשר לאדמה כאן בירושלים. אכן, אמרתי ואני מדגיש: ירושלים אינה רק בירת המדינה הפלסטינית אלא בירת הח'ליפות האיסלאמית ישרת הדרך (רמז לארבעת הח'ליפים הראשונים, המכונים "ישרי הדרך"), המגיעה, אינשאללה".

 

   דבריו של חטיב נפלו על קרקע פורייה, שכן שמענו את הדיבורים על ח'ליפות איסלאמית משני מקורות עיקריים. הראשון הוא דוברי "האחים המוסלמים" במצרים, ובעיקר שיח' צפות חיגאזי, שזעק באוזני המונים בקהיר בפתח מערכת הבחירות לנשיאות במאי 2012, שמוחמד מורסי, אם ייבחר, יביא לאיחוד מדינות ערב ויקים כך את מדינת הח'ליפות שבירתה לא מכה, לא קהיר, אלא ירושלים. אומנם הוא תיאר זאת כחלום, אבל מורסי לדבריו אמור להגשים את החלום.

אז מי לא מבין את ההיסטוריה?

בתחילת יולי 2013 העיר הגנרל עבד אלפתאח א-סיסי את המצרים מהחלום, סילק את מורסי וחבריו והשליכם לכלא, לקבר או לחו"ל.

 

   המקור השני המדבר על מדינת הח'ליפות ומבצע את דבריו הוא "מדינת האיסלאם", זו שיש בינינו עדיין מי שקוראים לה בשמה הקודם – דאע"ש. מנהיגה מציג את עצמו כח'ליף, ואת המדינה כ"מדינת ח'ליפות". האם היא הגשמת חלומם של "האחים המוסלמים", צפות אלחיגאזי וכמאל ח'טיב – איני יודע, אבל למרות ההבדלים בהתנהגות של "האחים המוסלמים" ושל "מדינת האיסלאם", יש דמיון רב מדי בין האידיאולוגיה והחלום שלהם ו"מדינת הח'ליפות" הקלאסית, זו שהחלה בימי מוחמד במאה השביעית, ובין זה של אנשי "האחים המוסלמים" ובכללם התנועה האיסלאמית בישראל, זו של כמאל ח'טיב ושייח' ראאד צלאח.

   דברי ח'טיב לא זכו להד בתקשורת העברית בישראל. עודה בשאראת תקף אותו ב"הארץ" (27.10.14): "האם אנו צפויים לכונן משטרת צניעות שתעניש נשים שיילכו בלי רעלה? האם יקום לנו מערך של מרגלים שיעקבו אחר חייהם האינטימיים של התושבים, ובבוא העת ייסקלו הנשים שעברו על הוראות המוסר? האם יוקם שוק לסחר בשפחות, שיהפכו לרכושו של כל המרבה במחיר? האם נהיה עדים לעריפת ראשיהם של כופרים בכיכרות הערים? שאלות אלו אינן בגדר הפרזה — דברים דומים מתרחשים כרגע אצל אלה המקיימים משטר ח'ליפות ממש מעבר לגדר".

   אך בתקשורת הערבית בישראל קמה בעקבות דברי כמאל ח'טיב סערה לא קטנה, בשל העובדה שקורבנות "מדינת הח'ליפות" בסוריה ובעיראק הם, בראש ובראשונה, ערבים בישראל שאינם מוסלמים: נוצרים, דרוזים ואחמדים. ח"כ באסל ע'טאס מבל"ד, נוצרי בדתו, השתתף באירוע בירושלים, עמד סמוך לח'טיב אך לא הגיב לדבריו. מאוחר יותר, כשקמה הסערה, הוציא ע'טאס את ההודעה הבאה: "הדיבורים על ירושלים כבירת הח'ליפות האיסלאמית הם דיבורים המוציאים מחוץ לכלל (את בני הדתות האחרות) והם חורגים מאחדות השורה הנחוצה בימים אלה כדי לצאת נגד התוכנית הישראלית. במקום שירושלים תהיה מקום של קונסנזוס פלסטיני וערבי, הדיבורים הללו הופכים אותה למקום מחלוקת ותסבוכת דתית שאיננו זקוקים להן". אחרים מאשימים את ח'טיב בגניבת המאבק הלאומי הפלסטיני והפיכתו למאבק דתי מוסלמי."

   ח'טיב נבהל מן ההד השלילי שעוררו דבריו בקרב הערבים בישראל, והוא הוציא את ההודעה הבאה: "אני מבין שיש אצל כמה אנשים הבנה שטחית לגבי ההיסטוריה, שכן מושג 'הח'ליפות האיסלאמית' אינו קשור עם ארגון דאע"ש או ארגון אחר. זוהי תקופה קודמת של ההיסטוריה האיסלאמית ואשר תשוב בעתיד. בעבר קמה מדינת הח'ליפות האיסלאמית אחרי מות הנביא מוחמד, יתפלל עליו אללה וישים לו שלום, וח'ליף המוסלמים בה היו עומר בן אלח'טאב, עת'מאן בן עפאן ועלי בן אבי טאלב, עליהם השלום. (ח'טיב שכח את הח'ליף הראשון, אבו בכר). אנו כמוסלמים מאמינים בעתיד האיסלאם למרות כל מה שקורה, והמדינה האיסלאמית תחזור מחדש וירושלים תהיה בירתה. זה מתבטא בביטחוננו ובהיותנו משוכנעים שהכיבוש הישראלי הזה יסתלק, וזה לגבינו אינו רק תקוה או משאלה, אלא זה גם דברו של הנביא, שאמר שביום מן הימים תהיה ירושלים מקום מושב הח'ליפות האיסלאמית. אלה שקשרו את הדברים שלי על הח'ליפות האיסלאמית (עם דאע"ש) – ואני מדבר מלב ירושלים ומסגד אלאקצא – לצערי הם אומרים זאת בגלל הבורות והשטחיות שלהם בהבנת ההיסטוריה, ולכן הם קשרו את דברי על הח'ליפות עם מה שמתרחש בעיראק וסוריה והארגון המתקרא דאע"ש,.

   ח'טיב הוסיף: "אין קשר בין מה שאמרתי ובין מה שקורה שם (סוריה ועיראק) ועמדתנו בתנועה האיסלאמית כלפי ההתנהגות של הארגון הזה ברורה וגלויה... הטרוריסטים האמיתיים בעולם הם אלה שמנהיגים את 'הברית נגד הטרור': אמריקה היא הטרוריסט הראשון שהרגה עשרת אלפים (כך. אולי מתכוון לעשרה מיליונים) של אינדיאנים, והיא הטרוריסט שהרס בפצצות אטום שתי ערים שלמות ביפן. הטרוריסט האמיתי הוא נתניהו וממשלתו שהרסה 40 אלף בתים ברצועת עזה והרגה 2200 מהתושבים. הטרוריסט האמיתי בעולם הוא בשאר אלאסד שהרג 300 אלף אזרחים סוריים כי דרשו חירות, והנה הוא היום הופך לשותף בברית הבינלאומית למלחמה נגד הטרור. הטרוריסט האמיתי הוא עבד אלפתאח א-סיסי (בלי כינוי נשיא) שהרג בחמש שעות יותר מ-4000 מצרים והנה הוא עכשיו שותף בברית הבינלאומית למלחמה בטרור".

   ייתכן שכמאל ח'טיב משוכנע ש"מדינת האיסלאם" ההיסטורית שעליה הוא מדבר אינה דומה ל"מדינת האיסלאם" שקמה בשנה האחרונה בסוריה ועיראק. הבעייה בדבריו היא שספרי ההיסטוריה של האיסלאם שכתבו מוסלמים מתעדים את "מדינת הח'ליפות", שהיתה במאה השביעית, ואת מעשיהם של שליטיה וצבאה לעמים הנכבשים – ואלה דומים להפליא למה שקורה היום בסוריה ובעיראק. אז אולי מי שלא מבין את ההיסטוריה של האיסלאם הוא שיח' כמאל ח'טיב?

 

המאמר פורסם באתר "מידה" ובמגזין "מראה" 311.

 

http://mordechaikedar.com

 

                  

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

 

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

 

פרק עשירי

העז שהועלתה לספינה ותעלולי נג'ימה-מירל'ה

 

בשנת תר"ח, 1848, הפליגה בספינה מאיסטנבול לנמל ביירות משפחת לוין: בן-ציון, אשתו סלובה, אשתו-כאחותו נג'ימה-מירל'ה, והבן הקטן יחזקאל. הם לא לקחו עימם הרבה חפצים כי ידעו שהדרכים תהיינה בחזקת סכנה מפני שודדים וכי יהיה עליהם להיטלטל על גבי חמורים ופרדים בשבילים צרים וגבוהים. בן-ציון העדיף להשקיע את מעט הונו בבדים כי אמר לעצמו שאלה לא ימשכו את לב השודדים, שהרי מה יעשו בהם, ומצד שני ניתן לגלגל ולארוז אותם שיתפסו מקום מועט וגם ירפדו בדרך את הסל שבו יישב יחזקאל ובו תשב נג'ימה-מירל'ה הרזה, כנגד סל החפצים הכבד מהעבר השני של גב הבהמה. גם קנה חוטים, כפתורים, סרטי-בד, מחטים וסיכות בצבעים ובגדלים שונים, וכמובן לקח גם את כלי-עבודתו שאותם הביא מאודיסה, ובהם המספריים, הסרגל והמגהץ, ואת הפגיון שקיבל מיזיד ביי.

 

הספינה היטלטלה בגלים הגבוהים ונוסעיה עמדו על סיפונה והקיאו. מי שלא הקיא ממחלת-הים הקיא מריח ההקאה שהקיאו האחרים. אוויר-הים המלוח והטרי – הוא הסריח קיא שתן וצואה בנושבו על סיפון הספינה. ריח האוכל שלקחו עימם לדרך נעשה אחרי יום לריח פיגולים מעורר בחילה ורבים חלו, ויש שהיו כורעים על הסיפון ושתם חשוף לים כדי להחריא, ונס נעשה להם שלא נפלו. והרוח פיזרה את רסיסי הצואה הנוזלית על פני הסיפון והנוסעים. והמלחים מכרו לנוסעים מים רותחים ומסריחים במחיר מופקע. אפילו השחפים בחלו בספינה ולא ליוו אותה אל מעבר למצרי הדרדנלים.

בן-ציון רחב-הכתפיים דאג כמיטב יכולתו למשפחתו הקטנה ואף חלט להם תה מאבקה שמסר לו משולח סניור עוזיאל לפני צאתם לדרך, סגולה נגד טלטלת המפליגים בגלי ים ורוכבי על בהמות במשעולי ארץ. סלובה והילד סבלו מאוד. רק נג'ימה-מירל'ה הצנומה פסעה כחוגגת במדור התחתי ועל הסיפון, כאילו כוחות נעלמים מדריכים אותה והם אינם חלים על בני תמותה רגילים. בוקר אחד, כאשר מי-הרותחים היו מסריחים וחומים ביותר, הלכה אל הקברניט ואיימה עליו בתורכית עסיסית שאם לא יתנו מלחיו לנוסעים מים טובים יותר, תיעצר הרוח במפרשיו! היה זיק מאיים והחלטי בעיניה הירוקות שהפחיד אותו מאוד, כאילו קשר יש לה לַגִ'ינים, השֵׁדים, ויכולה היא להביא מזל רע לספינה. מיד קיבל דרישתה, ולא למים למשפחת לוין בלבד אלא לכל היהודים המפליגים בספינה.

 

שבועות היטלטלה הספינה מאיסטנבול על מיצרי הבוספורוס דרך ים השיש ומיצרי הדרדנלים עד לסלוניקי, יומיים עגנה באיזמיר היא סמירנה, ודרומה בים התיכון לעבר ביירות. בדרכם עמדה הספינה בים האגאי ליד חצי האי אתוס המכונה ביוונית אגיון אורוס, ההר הקדוש, לא רחוק מסלוניקי, והעלתה בסירה זוג נזירים יווניים שמנים עם עז ושק עשב טרי אחד ושק חציר אחד. שני הנזירים לא חדלו לריב ולהתווכח ביניהם, וממה שסיפר עליהם גוי רוסי אחד, מהנוסעים, ומדברי הריב שלהם עצמם – התברר לבן-ציון שהם באים ממקום הררי שעומד כולו ברשות הנזירים עצמם. על פסגת ההר היה עומד בימי קדם פסלו של האל היווני זיאוס, שליט האולימפוס. ומראש פסגה זו הודיעו היוונים על כיבושה של טרוֹיה. אל ההר השתברו ספינותיהם של הפרסים שהלכו לכבוש את יוון. כיום הוא מלא מנזרים. מאות נזירים, בעיקר רוסים ויוונים, שוכנים בו ואינם מרשים לנשים להיכנס לתחומם, לא רק נקבות מן המין האנושי אלא אפילו מבעלי החיים, כדי שלא לבוא לידי חטא! מראה הדבר על חסידותם וצדיקותם, שהקימו ממלכת גברים שאי אפשר לחטוא בה, אך מצד שני יש שמספרים שחוששים הם פן הנשים תגרומנה לנזירים הצעירים לרצות לנהוג כדרך גבר באישה ויחדלו לשמש פילגשים-ממין-זכר לנזירים המבוגרים הבאים על חוריהם בלילות. ומדוע גזרו אפילו על עיזים וכבשים ואווזות? שנזירים צעירים, שעדיין חולמים על נקבות ומשוגעים ממצוקת יצרם, תופסים בעז או באווזה ומדמים אותה שהיא אישה... ועל כך כבר נאמר שאישה, עז ונזירון – חשופים באגיון אורוס לסכנה דומה.

והעז שהועלתה לספינה? – זו הובאה בחשאי להר הקדוש והוסתרה באחת ממערותיו ולא היה פרח-כמורה או נזיר צעיר שלא בא עליה עד שנתגלתה השערורייה ועלה חשד שהרתה והיה חשש שתמליט תינוק ולא גדי. לפיכך שולחים אותה לנצרת, עירו של יוֹשׁקוֹ [כינוי יהודי לישו. – ממני, המלביה"ד] ואימו, שאחרי הסתלקותו, כשיצאו תלמידיו לכל הארצות להפיץ את תורתו, בחרה אימו בהר הקדוש ובעזרת לאזארוס שקם מן המתים היתה עוסקת בפרסומה של האמונה בבנה. ומפני שהנשים מכשילות את בני האדם, גזרה עליהן לבל תדרוך כף רגלן על קרקע ההר הקדוש. ולכן אין טוב משלוח את העז לעירה של מרי' או לבית-לחם שבה נולד יושקו באבוס, ושם יידעו מה לעשות בעז ובוולדותיה והיה אם יקרה נס.

ומדוע רבים הנזירים השמנים השניים? האחד טוען שקיץ עכשיו, וכל עז וכבשה שנתעברו בסתיו כבר המליטו באביב ואין סיכוי שהעז מעוברת, שאחרת לא היו עטיניה מלאים חלב, ואילו השני מייצג עמדת אבות המנזרים הסבורים שזרע אנושי אינו תלוי בחילופי עונות ויכול לעבר נקבה במשך השנה כולה והחלב אינו חלב ואסור הוא בשתייה כי הוא זרעם של החוטאים בעז! [מוזר בעיניי שגם בספריו האחרים של המחבר הופיעו עיזים בתנוחות אירוטיות משונות. אולי קשור הדבר להיותו הוא-עצמו בילדותו במושבה בעל עז שאותה כניראה אהב מאוד והיה מחבק ומנשק אותה ומתרפק עליה ביגונותיו. ואילו היה לו יק טיבטי בחצר, הוא היה נעשה גם הוא סופר חשוב מיסטי-סימבולי. – ממני, המלביה"ד]

 

בין הנוסעים היו בחור יהודי צעיר ואימו, מוֹיְשֶה ובֵּיילֶה לוֹזוֹבִיק, שהתיידדו עם משפחת לוין, ובייחוד מצאה חן בעיני מוישה אחותו של בן-ציון, נג'ימה-מירל'ה, שהיה מבוגר ממנה אולי בשנה-שנתיים ואפילו דומה לה במקצת, וכאשר ראו אותם יחדיו היו שטעו לחשוב שהוא האח ולא בן-ציון.

כאשר שאל בן-ציון את ביילה לסיבת נסיעתם פרצה בבכי ואמרה שבעלה גירש אותה לפני שנים רבות ועזב אותה באודיסה עם הילד הקטן, והרי היא חשה עצמה יותר כעגונה מאשר כגרושה שגם אינה יודעת אם הגירושין תפסו, ורק לפני כשנה באו אליה שמועות שראו את לוזוביק בביירות והריהי נוסעת לשם כדי שמוישה יכיר את אביו, והאב, אם יימצא, לא עוד יתנכר לו. כי מי יבחר חתן לבתו בחור שאימו גרושה ואביו ברח לקצווי ארץ?

 "אני הייתי לוקחת אותו לחתן!" אמרה נג'ימה-מירל'ה על הסיפון המסריח כאילו נגעה בה רוח נבואה, והכול פרצו בצחוק, גם יחזקאל הקטן הצטרף, וזאת חרף מצבם הנדכא להחריד, כי ראו בכך מעין בדיחה לעודד את עצמם.

במשך כל ההפלגה לא קרב אליה בן-ציון אפילו פעם אחת. ואילו נג'ימה-מירל'ה לא גילתה לאיש שגם אימה-שלה לקחה אותה לארץ-ישראל למצוא את אביה, שהרי בחזקת "אחותו" של בן-ציון היא, ולא ייתכן שיצאו האם והאחות לבדן לדרך, והיכן האם!

 

ים התיכון השתרע בזכוכית-מימיו לרגלי העומדים על הסיפון. בן-ציון נרגע במקצת כאשר הים שקט, שטף במנוחה בספינה החוצה אותו, ורק לפרקים היה קופץ גל קטנטן מתוכו, ותיכף לקפיצתו טובל ונעלם בתוך התהום כמפנה דרך לחבריו. ולעיתים היה שר הים הזקן ולבן הגלים מתקצף וזועף ומכה משברים על משברים, גלים עולים וגלים יורדים, ובתוכם מרקדת לה הספינה ריקוד מתוך שמחה משונה של פירוק אברים, שמחת התהום! וצר היה לי רק על הנוסעים החלשים ובהם הבני-משפחה שלו, שהתחיל ראשם מסתובב עליהם מחמת תנודת-מחול זו ונחלשו עוד יותר מחמת רפיונם, ואילו בן-ציון, לאחר שדאג להם, היה מחפש פינה בספינה שממנה יוכל להסתכל במראה האין-סוף המשתרע לפניו.

 

ועוד היה עימם בספינה אלמן בשם ר' קלמן גוטמן, שזכה ללמוד אצל החת"ם סופר בישיבה הגדולה בפרשבורג [היא ברטיסלבה, בירת סלובקיה כיום. – ממני, המלביה"ד]. ר' קלמן הושפע מרבו ז"ל, שנפטר בשנת 1839, והחליט לעלות לירושלים. הוא הסתובב ובידו קומקום גדול של מים רותחים וקמצוץ תה והיה מוזג לכל נצרך וצמא מבלי לבקש תמורה. בן-ציון ישב עימו על הסיפון בשמש החמה. ספינות מפרש הפליגו רק בקיץ לביירות, ולכן גם הסריחו כל-כך, ואילו ההפלגה בספינות החדישות, ספינות הקיטור, המתגברות על הגלים הגבוהים ושטות גם בחורף, היתה נדירה עדיין אם כי עד מהרה היתה עתידה לתפוס כמעט כליל את תנועת הנוסעים על הים.

בין קומקום לקומקום סיפר ר' קלמן לבן-ציון על הרב משה סופר הוא החת"ם סופר, שבשנת 1806 עבר לפרשבורג ויסד בה את הישיבה הגדולה, שנעשתה לחשובה ולמפורסמת ביותר באירופה. חייו עמדו בסימן המלחמה בתנועת הרפורמה ובהשכלה, שטען שהן מביאות בסופו של דבר להמרת הדת. כאשר עוקרים מהיהדות את הגעגועים לארץ-ישראל ולשיבת ציון, והיהודים מתראים כ"גרמנים בני דת משה", מתרוקנת היהדות מעיקריה, ואפילו כך אינה מביאה ליהודים שיוויון זכויות מלא. ולכן הצעד הבא של כניסה לעולם הגויים הוא המרה.

החת"ם סופר אומר שכל מה שהקמנו בגולה – "אינו אלא בבחינת אמצעי זמני, או הכרח מיידי, כי אנו נמצאים בגולה נגד רצוננו, אבל עינינו וליבנו מכוונים כל הימים אל הארץ הקדושה אשר אין לה תמורה.  קרקע ארץ-ישראל קדושה יותר מהשמיים של חוץ-לארץ. מצוות חידוש יישובה של ארץ ישראל היה ראש מאווייו של החת"ם סופר שכן היא שקולה כנגד כל המצוות, והוא הסכים לתוכניתו של הרב צבי הירש קאלישער מטהורן בדבר חידוש היישוב היהודי בארץ-ישראל על ידי התיישבות רחבה. [הוא הרב קאלישער ששלח בשנת 1867, תרכ"ז, כתב גבאות של "חברת ישוב ארץ-ישראל" לר' אליעזר ראב שהיה חוכר אחוזה בכפר סנט אישטוואן שבהונגריה, ולימים ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה. – ממני, המלביה"ד]

"ביום שהגיע לפרשבורג המכתב על האסון בצפת, הספיד החת"ם סופר מרה את הרוגי הרעש בבית הכנסת שבעיר, ועורר את השומעים לתמוך באלה המוטלים ערומים ברחובות, עטופים רעב ומעונים, ולתרום עבורם בעין יפה. אבל אספר לך סוד גלוי," המשיך ר' קלמן, "והוא ממה שאומרים אלה שרואים בחורבן צפת את קנאת ירושלים השכוחה. החת"ם סופר התרעם מאוד על הרבנים ותלמידי החכמים שהעדיפו את צפת על ירושלים, וברעידת האדמה שהיתה בצפת ראה עונש משמיים על שהעדיפו את צפת והזניחו את ירושלים. במשך שנים רבות שימשה צפת אבן שואבת ליהודים. מלאה היא קברי מקובלים וצדיקים שהם יסוד העולם, ולכן הלהיבה העיר את העולים ארצה. אבל בדרוש ההספד על הרוגי הרעש הסביר החת"ם סופר שרעידת הארץ היתה מקנאת ירושלים, שזה כבר מאה שנים בקירוב שמים היהודים פניהם לצפת כי שם קבר רשב"י במירון והאר"י בצפת, וכל העולים לארץ-ישראל לא שמים פניהם אלא לצפת ולטבריה, ולכן ירושלים שהיא עיר אדוניי נשכחה לגמרי ונשכח גם שמצווה לעלות לרגל אליה. ולכן אמר: צדיק אדוניי המביט לארץ ותרעד. וצדיק מי שיקבץ את פליטי צפת להעלותם ירושלים, והיו שם לאחדים עד שתיבנה ותיכונן ירושלים."

נאנח האלמן, וחתם דבריו: "חרבה צפת על כי נתקנאה באחותה ירושלים..."

בן-ציון היה כנדהם. האסון הנורא שבא על אפרת ארוסתו והבני-משפחה האחרים יסודו בחטא גאוותה של צפת על ירושלים? הייתכן? ובל יחטא במחשבותיו – אולי נענש החת"ם סופר על דבריו ולכן נפטר שנתיים אחרי הרעש?

אבל האלמן ר' קלמן לא הניח לו לחשוב הרבה. משום-מה דבקה נפשו בבן-ציון וכבר הזמין שיתפור עבורו בגד חדש לאחר שיגיעו בעזרת השם לירושלים. "והאם ידעת," אמר, "שהיו לו לחת"ם סופר שתי תבניות גופיות [אנטומיות. – ממני, המלביה"ד] מדוייקות עשויות שעווה, של גבר ושל אישה, שהוכנו כדי להסביר באמצעותן לנו, תלמידיו, דיני טהרה לנשים והלכות טומאה. החת"ם סופר האמין כי דרך הניסיון היא האמצעי הטוב ביותר להגיע אל המסקנה הנכונה, והניסיון המעשי עדיף על דרכי הפלפול והסברה."

"ומדוע אתה מספר לי?"

"כי מיד תראה. תאומי דמויות הזכר והנקבה, השעֲוְ והשעווה, הציתו את דימיון הבחורי ישיבה והיו שהתפארו כי ביכולת הרב, אם ירצה, להפיח בהם חיים כמעשה המהר"ל מפראג בגולם, ויוכל הזוג השעווה לרקוד בלילות ערומים על מעמדי הלומדים בישיבה הגדולה, טרא-טא-טא... טרא-טא-טא... והבחורי ישיבה רכי האופי, אחדים חולמים השעו והשעווה מבקרים אצלם בשנתם ומצפצפים בהם, ודי לחכימא ברמיזא..."

"נו?"

"כשראיתי לראשונה על הסיפון את אחותך מירל'ה הנאה בחברת הבחור מוישה לוזוביק ספקתי כפות אצבעותיי למצח ואמרתי לעצמי: 'שכה תחיה, קלמן, הלא בדמות שעו ושעווה תאומי הדמויות של רבנו זצוק"ל ר' משה נוצרו השניים, זוג מִשָׁעֲוַיִם..."

"נו, די להתלוצץ..."

"לאו מילתא דבדיחותא היא... [לא דברי התבדחות הם אלה. – ממני, המלביה"ד] הלא ייתכן שר' משה, באהבתו הגדולה לארץ-ישראל, וכשראה ששעתו קרובה והוא לארץ כבר לא יגיע, נפח נפש רוח ונשמה בשעוַיִם השניים על מנת שבבוא היום יעלו הם לארץ-ישראל ויקימו בה בית, והמצווה הגדולה הזו מתקיימת בספינתנו הקדושה..."

"איך אפשר לומר דברים חסרי שחר כאלה? והלא מירל'ה אחותי היא!"

"במחילה ממנו בן-ציון, כל מי שעיניים בראשו רואה שאינה אחותו וכי ליבה נתון כולו לבחור מוישה לוזוביק!"

"ואם אינה אחותי, מי היא?"

"הלא אמרתי לך, רַב משה יצר אותה ואת בן-זוגה התאום משעווה..."

"אצלו, רֵבּ קלמן, הראש בשמש נמס, הים המליח את דעתו והוא כהולך ומקשקש בקומקום. את השטויות שלו לא ארצה יותר לשמוע," קם בן-ציון והלך לצד אחר של הסיפון. אבל שמר את הדברים היטב בליבו.

 

מה עוד שנג'ימה-מירל'ה התנהגה יותר כאחות צעירה וקלת דעת מאשר כאישה נשואה בחשאי. היא רפרפה ממקום למקום על הסיפון, הרבתה לצחוק ולדבר, ולא פעם היתה לוקחת בידה קומקום או סיר ומתופפת עליו באצבעותיה ושרה שירי עגבים תורכיים שלמדה בהרמון של יזיד ביי. מפתלת גופה בריקוד לשמחת כל הנוסעים. מביאה קצת אור ושמחה לסיפון מטלטוליהם על פני הגלים. גם המלחים התורכיים התלהבו מהופעתה והיו מסתכלים בהערצה על כפות רגליה העדינות והמטופחות בטופפן על פני הסיפון המזוהם, כאילו מעולם אחר של עושר ועידון היא ירדה אליהם, ומשליכים לעברן פרוטות של כסף הקרויות פארה, ורק בעיני מלח אחד שהיה מתפלל חמש פעמים ביום על הסיפון לא מצאה נג'ימה-מירל'ה חן וכשהייתה עוברת במקרה לידו היה יורק הצידה ולוחש: "אמר מוחמד שכל אישה ששׂמה בושם ועברה ליד אנשים כדי שיריחו אותה היא זונה..."

ומה שלא ידע בן-ציון, שהבחור מוישה לוזוביק הולך כצל אחרי נג'ימה-מירל'ה, ואם הם מזדמנים למקום שאין עין רואה הוא מנסה לתפוס את ידה ולשלב בשלו והיא מצחקקת וממאנת.

ופעם אחת, במקום לשמוט כף-ידו תפסה בה וטמנה אותה בכתונתה. האצבעות שלו נגעו לראשונה בחייו בשדי נערה זקופים, זקורי פטמות. היא הדריכה אותו ללוש בהם, וידה האחרת טמנה בסתר חיקה והחלה להיאנח מעצמה. ומוישה התם לש, לש, עד שפלש [צ"ל שפלט. –  ממני, המלביה"ד] מלוא הבגד זרע נעורים שופע וברח מסמיק ורוטט ככלי מלא בושה. גם הכול הסריח סביב על הסיפון.

 

בטרם הגיעו לביירות חלה הילד יחזקאל ומצחו להט מאוד. הגרושה-העגונה מרת ביילה לוזוביק, אימו של מוישה, אמרה שאין כחלב עיזים טרי לרפא קדחת ילדים. אולם שני הנזירים השמנים מההר הקדוש אגיון אורוס סירבו בכל תוקף למכור למי מהנוסעים מחלבה של העז באומרם שבהמה-דקה קדושה היא שחֲטאה ועושה עתה מסע צליינות וכפרה למקום הולדתו של המושיע.

נג'ימה-מירל'ה לא השלימה עם רוע הגזירה. הלא יחזקאל הקטן יכול לגדול להיות מושיע ישראל. וכשירד לילה זחלה בחשאי קרוב למקום משכב הנזירים, זה על שק העשב שהיה ריק-למחצה וזה על שק החציר. היא חיכתה עד שקולות המריבה שככו, זה שעל החציר התגלגל לזה שעל העשב ודבק בו מאחור, השמיעו ציוצי תפילה חנוקים, התהפכו השניים על צידם וחזרו על עבודת השכיבה והציוצים וכה התעייפו שעד מהרה פלחו נחרותיהם את המפרשים ממעל ואת הגלים למטה.

מיד זחלה קרוב לעטיניה של העז וחלבה את הפטמות הגדושות היישר אל פיה, ולאחר שרוותה צמאה והשביעה רעבונה המשיכה ומשכה בהן וגנבה מלוא הקדרה ליחזקאל הקטן, לסלובה אשת-בעלה ולבן-ציון בעלה. ולאחר שהביאה את החלב החם והמקציף למקום מיבטחים, וראתה את הקטן שותה ממנו, שבה בחשאי לזוג הנזירים וקשרה אותם ברגליהם זה לזה וכרעה בחצי-עמידה והטילה מימיה על כפות רגליהם ומשלא התעוררו משכה קרוב להם את העז וחלבה עליהם את שארית תנובת עטיניה.

נקל לשער איזו מהומה הקימו השניים בהתעוררם בבוקר והנה העז ריקה, רגליהם ספוגות [המחבר כתב תחילה טבולות, ומחק. – ממני המלביה"ד] בחלב ובשתן, והם נופלים בקומם בגלל קשירותם. פה אחד החליטו שהשטן נכנס בעז, לכן עשתה להם כל זאת, התירו עצמם ותפסו – זה ברגליה הקדמיות וזה באחוריות, ודִשדשו על הסיפון בכוונה להניף אותה מהמעקה לים. אלא שהעז ניחנה ברוח נבואה (אמנם קצרת ימים), או התגעגעה לנזירים צעירים, יותר מאשר לגלים גבוהים שטובעים בהם, והיא התקפלה והתמתחה בבת-אחת, זורקת את שני האוחזים בה – אפרקדן לצדדיה, ונעלמה אי-שם בבטן הספינה. שני הנזירים השמנים קמו, בכו, החלו לריב ועברו עד מהרה לשריטות ולמכות ממש.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* בגיליון הזה, 990, אירעה לנו תקלה ללא תקדים, כל הגיליון נמחק ונעלם ממש לפני התקנתנו למשלוח, וכל המאמצים למצוא אותו בקובצי האינטרנט שלנו ושל בננו עלו בתוהו. לפיכך הגיליון יוצא באיחור וזוהי גירסה משוחזרת של מרבית החומר שהיה בגיליון המקורי. להבא נשתדל להימנע מתקלות כאלה ולכן גם לא נשלח הפעם מדור זה, שהיה מלא קטעים מרתקים. אולי נצליח לשחזרם בגיליונות הבאים.

כותבים ששלחו לנו חומר ולא נמצא בגיליון הזה מתבקשים לחזור ולשלוח לנו אותו.

 

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נמסר אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,545 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל