גיליון מס' 991

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ג בחשון תשע"ה, 6 בנובמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל חַנָּה סֶנֶש (ביום השנה ה-70 למותה הטראגי, 7.11.44). // אהוד בן עזר: ביקור בעקבות משפחת ראב בהונגריה, 1994. עם ג'ודי ועמנואל בן עזר ויהודית בן עזר. מתוך היומן. // נעמן כהן: ההיסטוריונים האנטישמים – פרופסור טוינבי וד"ר אבא של מאזן משווים את הישראלים לנאצים. // כותב כוויתי: היהודים שחיו בכווית הם חלק חשוב מההיסטוריה המודרנית שלה. מתוך אתר ממר"י, 28.10.14. // יהודה דרורי : תבוסת אובמה. // אהוד בן עזר: אין מציאות אחרת, פברואר 1975. // אהוד בן עזר: עוד נתגעגע לרבין. מאי 1995. // אהוד בן עזר: הפגישה עם רבין, יולי 1995. // מתוך מכתב של יצחק רבין לעמירם גיל, יולי 1995. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים, אנשים כלבבי, הרהורים בכָּפִיָיה. // משה גרנות: האמנם החמצה? על ספרה של זיוה שמיר "מעל כל במה – ביאליק והתאטרון". // אורי הייטנר: צרור הערות 5.11.14. // אהוד בן עזר: ג'וואד והקאימקאם הישר [פרק מהרומאן הנידח "המושבה שלי", אסטרולוג, 2000]. // דרור אֵידָר: דוחקים את הקץ. [ציטוט]. // עמוס אריכא: זה לא רק אולמרט. // רות ירדני כץ: מושחתים בצמרת. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק אחד-עשר: בדרך מביירות לצפת. גלגולי הקמיע של אפרת. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַבָּלָדָה עַל חַנָּה סֶנֶש

(ביום השנה ה-70 למותה הטראגי, 7.11.44)

הַחוֹל בִּשְׂדוֹת-יָם מְכַסֶּה עַל הַכֹּל כְּשֶהָרוּחַ נוֹשֵׂאת רֵיחַ מֶלַח

מִצְּחוֹר תַּלְתַּלֵּי רַעֲמוֹת הַגַּלִּים הֶעָטִים שוֹצְפֵי קֶצֶף לַחוֹף.

הַחוֹל מְכַסֶּה עַל הַכֹּל אַךְ הַזְּמַן בּוֹ לִבֵּנוּ הוֹלֵם וְהוֹמֶה לָךְ

אֵינוֹ מְכַסֶּה לָךְ אֶת מָה שֶאַף פַּעַם כָּאן שוּם שִכְחָה לֹא תִסְחֹף.

כִּי אֵין בָּעוֹלָם שוּם חֻקֵּי-הִתְיַשְּנוּת עַל זִכְרוֹן הַגְּבוּרָה וְהַיֹּפִי

שֶאַף כִּי נִרְאִים הֵם זָרִים זֶה לָזֶה –  כָּל אֶחָד מֵהֶם שָב וּמֻזְמָן

תָּמִיד אֶל הַלֵּב כְּאוֹתָהּ נַעֲרָה שֶדְּמוּתָהּ בָּנוּ לֹא בַּת-חֲלוֹף הִיא

כִּי אִם מְצִיאוּת שֶהָפְכָה אַגָּדָה שֶמִּזְּמַן כְּבָר נִצְּחָה אֶת הַזְּמַן.

בַּבַּיִת קָרְאוּ לָךְ אָנִיקוֹ,

בָּאָרֶץ קָרְאוּ לָךְ חַנָּה,

אַךְ מִי שֶקָּרָא לָךְ יוֹתֵר מִכֻּלָּם הָיָה צַו הַקָּרְבָּן הָאָיֹם.

לָכֵן הַגַּפְרוּר שֶנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת וְרוּחֵךְ בּוֹ נִבְחָנָה

אֵינֶנּוּ אֻכָּל כְּמוֹ הַסְּנֶה הַבֹּעֵר שֶל זִכְרֵךְ הַפּוֹעֵם עַד הַיּוֹם.

                             *

הַקּוֹל שֶקָּרָא לָךְ מִתְּהוֹם הָאֵימָה וְצִוָּה בְּלִי מִלִּים כִּי תָבוֹאִי

יָדַע כִּי לִבֵּךְ שֶהוּא לֵב מְשוֹרֶרֶת לֹא חַת מִפְּנֵי כָּל סַכָּנָה.

אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים הַיּוֹם עַד הִשְתָּאוּת וּכְאֵב מוּל מוֹפְתֵךְ הַהֵרוֹאִי

שֶיֵּש בְּמַפְגִּיעַ שֶכּוֹחַ מַבְקִיע דַוְקָא מִשִּׂיאֵי הָעֶדְנָה.

שֶלֹּא רַק הַחוֹל וְהַיָּם וְרִשְרוּש שֶל הַמַּיִם וּבְרַק הַשָּמַיִם

כִּי אִם גַּם אוֹתוֹ הַצֵּרוּף בֵּין אוֹתָה נַעֲרָה עֲנֻגָּה כְּגִבְעוֹל

וּבֵין צְנִיחָתָהּ מִמְּרוֹמֵי הַמָּטוֹס בֵּין קַוֵּי הָאוֹיֵב לְעֵת לַיִל

צוֹבֵט אֶת הַלֵּב כְּמוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה הַמּוֹשִיט צַוָּארוֹ אֶל הָעֹל.

בַּבַּיִת קָרְאוּ לָךְ אָנִיקוֹ,

בָּאָרֶץ קָרְאוּ לָךְ חַנָּה,

אַךְ מִי שֶקָּרָא לָךְ יוֹתֵר מִכֻּלָּם הָיָה צַו הַקָּרְבָּן הָאָיֹם.

לָכֵן הַגַּפְרוּר שֶנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת וְרוּחֵךְ בּוֹ נִבְחָנָה

אֵינֶנּוּ אֻכָּל כְּמוֹ הַסְּנֶה הַבֹּעֵר שֶל זִכְרֵךְ הַפּוֹעֵם עַד הַיּוֹם.

* * *

חנה סנש נולדה ב-17 ביולי 1921 בבודפשט שבהונגריה למשפחת משכילים. אביה, בֵּלָה סנש, היה עיתונאי, סופר ילדים ומחזאי, שנפטר בהיות בתו אנה (חנה) בת שש. היא התקבלה לבית ספר פרוטסטנטי לבנות, אך כאשר נבחרה למועצה הספרותית של בית הספר, נמנע ממנה מימוש בחירה זו מסיבות אנטישמיות. היא נעשתה ציונית נלהבת לנוכח האנטישמיות בהונגריה.

בשנת 1939 עלתה לארץ-ישראל, למדה שנתיים בבית הספר החקלאי לבנות של חנה מייזל שוחט בנהלל והצטרפה לקבוצת צעירים שהקימו את קיבוץ שדות ים. בתקופה זו אף הדריכה בקן קריית חיים של הנוער העובד והלומד. ב-1943 התנדבה לצבא הבריטי, והצטרפה לקבוצת צנחנים שנועדו לצנוח על אדמת אירופה, במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית. לצורכי התקשורת, השתמשה סנש בשם הצופן "הגר". ב-15 במרץ 1944 צנחו חנה סנש וחבריה בקרואטיה, ליד הגבול ההונגרי, שם הצטרפו לקבוצת פרטיזנים מקומית. ביוני 1944 חצתה את הגבול להונגריה ונתפסה על ידי חיילים הונגריים. היא נשלחה לכלא בבודפשט, עיר הולדתה, שם נחקרה בעינויים והועמדה לדין באשמת ריגול ובגידה במולדת (שהרי נולדה בהונגריה), אך עוד קודם שהסתיים משפטה היא הוצאה להורג, ב-7 בנובמבר 1944 (כ"א בחשוון תש"ה), בהיותה בת 23.

לאחר מותה נמצאו בבגדיה  שתי פתקאות. באחת מהן היא כתבה מיספר שורות שיר בהן היא חזתה את קיצה, ובשנייה נכתבה בקשת סליחה מאמה.

אלמונים הביאוה לקבר ישראל, ב"חלקת המרטירים" בבית העלמין היהודי בבודפשט‏. במרץ 1950 הובא ארונה מבודפשט לווינה, שם קיבלה אותו משלחת רשמית של מדינת ישראל, שכללה גם את אחיה של חנה, גיורא סנש. מווינה הובא הארון על סיפון האוניה "קדמה" עד סמוך לחופי הארץ, וכאן קיבלו את פניו שלוש ספינות מלחמה של חיל הים הישראלי. הארון הועבר בטקס צבאי לאחת מאוניות המלחמה הישראליות, הוצב על סיפונה כשהוא עטוף בדגל הלאום, מכוסה פרחים ומוקף במשמר כבוד, וב-26 במרץ 1950 הוא הגיע כך לארץ, לנמל חיפה.

המונים חלקו לחנה סנש כבוד במסע ההלוויה שהתחיל ברחובות חיפה והמשיך בקיבוץ שדות ים שסנש היתה מראשוני מייסדיו. שם הוצב ארונה עם משמר כבוד ב"בית חנה סנש" שנחנך באותה שנה‏. מסע ההלוויה המשיך אחר-כך לתל-אביב והסתיים בחלקת "יד לצנחני היישוב בארץ שנפלו באירופה" בהר הרצל בירושלים, שבו הובאו לאחר מכן לקבורה גם עמיתיה הצנחנים חביבה רייק ורפאל רייס. מאחורי הארון צעדו אימה, קטרינה סנש, אחיה, גיורא סנש, ויואל פלגי, נציג הקבוצה של חנה סנש במחנה שדות ים. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרי הממשלה והרמטכ"ל יגאל ידין הניחו זרי פרחים, ופלוגת צנחנים ירתה מטח כבוד לזיכרה עם סתימת הגולל. בראשית חודש נובמבר 2007 הועברה אבן מצבתה של חנה סנש מבית העלמין היהודי בבודפשט והוצבה ליד "בית חנה" בקיבוץ שדות ים. המצבה הובאה בסיוע משרד הביטחון, והונחה בטקס צבאי ובהשתתפות בני משפחה ואנשי ציבור‏.

על שמה נקראה אוניית מעפילים "חנה סנש" שהצליחה להבקיע את המצור על חופי הארץ בליל ה-25 בדצמבר 1945 והביאה לחוף נהריה 252 מעפילים. תמונותיה נמצאות במאגר המידע במחנה המעצר בעתלית. על שמה קרוי הקיבוץ יד חנה, כמו גם רחובות רבים בערי ישראל.

דמותה של חנה סנש משמשת מופת ועליה חונכו דורות. היא הפכה לסמל בהקרבתה למען מדינה עברית ובעמידתה האיתנה בעינויי השבי. תרמו למעמדה הסמלי, ששאר הצנחנים לא זכו לו, שיריה, מכתביה והכתבים הרבים שהשאירה. את שיריה כתבה חנה סנש בחשאי וכולם התגלו רק לאחר מותה. שניים משיריה הנודעים הם "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה" (הידוע יותר כ"אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם").

חנה ניהלה יומן עד יומה האחרון. יומן זה יצא לאור בעברית ב-1946.

שיריה "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה" הולחנו בידי אברהם דאוס‏ ודוד זהבי, וזכו לביצועים של זמרים רבים, ביניהם אילנה רובינא, חנן יובל, נתנאלה, גדעון זינגר, נורית גלרון, גלי עטרי, מזי כהן, עפרה חזה, עמיר בניון  וצילה דגן.

ב-1945 נוצר תבליט מיוחד לזכרה של חנה על ידי הפסל ההונגרי אנדראש בק לפי בקשתה ובמימונה של קטרינה סנש, אמה של חנה, והוא הוצב על קברה של חנה בבודפשט. ב-1950 הובאה חנה, כאמור, לקבורה בישראל התבליט הפיסולי נשאר בבית העלמין בבודפשט. ב-2007 ביוזמת איתן סנש, אחיינה והמשפחה, הועברה אבן התבליט מבודפשט והוצבה בשדות ים, ביתה של חנה בארץ ישראל. הפסל הועבר על ידי אגף ההנצחה במשרד הביטחון ובסיוע מפעל "אבן קיסר" והפסלת יעל ארצי.

ב-1994 נתגלה שיר "חדש" שכתבה חנה סנש בפברואר 1943, ונותר בין כתביה. השיר "הורה לבת גולה" מתאר את הניגוד שבו עומדת צעירה יהודיה המגיעה לארץ מאירופה – ניגוד בין רצון להשתלב בשמחה ובנעורים המגלמים את החזון הציוני החדש, ומתבטאים בריקוד ההורה, לבין תחושת הבדידות והגעגועים למשפחה, לתרבות ולשפה שהשאירה מאחוריה. השיר זכה לפרסום מחודש בתקשורת לאחר שהולחן בשנת 2012 על ידי נורית הירש וזכה לביצוע של ירדנה ארזי, ששוחרר לרדיו במרץ 2013 ונכלל באלבומה "געגועים לנחל"‏.

הוֹרָה רוֹעֶשֶׁת, גּוֹעֶשֶׁת, סוֹעֶרֶת,

פּוֹרֶצֶת, בּוֹעֶרֶת סְבִיבִי

בְּקֶסֶם שֶׁל קֶצֶב מִגִּיל וּמֵעֶצֶב

מוֹשֶׁכֶת גּוּפִי וְלִבִּי.

הָרֶגֶל צוֹעֶדֶת, הַשֶּׁכֶם רוֹעֵד,

הַשִּׁיר מִתְלַקֵּחַ, הַזֶּמֶר לוֹהֵט

רִקּוּד וְשִׁירָה, תְּפִלָּה בְּלִי מִלָּה

אֶל אֵל הֶעָתִיד, אֶל אֵל יְצִירָה.

וּלְפֶתַע דְּמוּת מְרַחֶפֶת לְנֶגֶד עֵינַי,

זְרוֹעִי הִתְחַמְּקָה מֵחִבּוּק חֲבֵרַי,

לִבִּי מִתְּנַכֵּר לַשִּׁירָה הַגּוֹעֶשֶׁת,

קְרוֹבָה וּרְחוֹקָה אֶת כֻּלִּי הִיא כּוֹבֶשֶׁת.

עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת

מַבָּט כֹּה שׁוֹאֵל

שְׁתִיקָה עֲצוּבָה וּפֶה עַקְשָׁנִי,

גּוֹבֵר בִּי הַשֶּׁקֶט

נִשְׁאָרְתִּי עוֹמֶדֶּת

בֵּין מֵאָה, בּוֹדֶדֶת, הִיא וָאֲנִי.

קטעים מיומנה פורסמו לאחר מותה, וביניהם הציטוט הבא שנכתב ביום הולדתה ה-18, ב-17 ביולי 1939:

 "איני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית. אני מרגישה עכשיו שיהודיה אנוכי בכל מאודי... אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בבניינה... היום יום הולדתי, בת שמונה עשרה אני. רעיון אחד מעסיק אותי בלי לחדול – ארץ ישראל. מקום אחד יש בעולם שלשם איננו נפלטים, אף לא מהגרים, אלא באים הביתה – ארץ ישראל."

כמה טהור נראה קטע-היומן הזה ב"דור המילקי"...

לאחר מותה נמצא בבגדיה השיר האחרון שכתבה, מה-20 ביוני 1944, ימים ספורים לאחר מעצרה:

 אחד – שנים – שלושה... שמונה האורך

שני צעדים הוא רוחב הצלע –

החיים מרפרפים בסימן שאלה.

אחד – שנים – שלושה ... אולי עוד שבוע

או סוף הַיֶּרַח ימצאני פה עדיין.

אך ממעל לראשי – האַיִן.

כעת בחודש יולי בת כ"ג אהי,

במשחק נועז עלי מִסְפָּר עמדתי,

הקוביה כירכרה, הפסדתי.

כתביה שראו אור: "הכינור", מחזה מחיי הקיבוץ, הקיבוץ המאוחד, 1946.

‫"ללא שפה: שירים" (תרגום: חלקם בידי איתמר יעוז-קסט וחלקם בידי אביגדור המאירי), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1986.

"אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם: שירים ופרקי יומן" (עורך: עוזי שביט), הקיבוץ המאוחד, 2005.

על חייה ומותה של סנש נכתבו 12 מחזות, ספרים רבים, וכמה סרטי קולנוע. בשנת 1958 הועלה בארץ המחזה "חנה סנש" שכתב הסופר והמחזאי אהרן מגד, אשר הכיר אותה היכרות קרובה בשהותם המשותפת בקיבוץ שדות ים. את חנה גילמה השחקנית מרים זוהר, את אימה, קטרינה סנש, גילמה חנה רובינא  ובתפקיד "אליהו", המפעיל הדמיוני שלה מן "ההגנה", שיחק מישה אשרוב.

בשנת 1994 שודר בערוץ הראשון של הטלוויזיה מחזה מאת מוטי לרנר בשם "קסטנר". המחזה עסק ב"משפט קסטנר", ובמחזה התקיים דיאלוג שבו מאשים קסטנר את סנש בהסגרת חבריה הצנחנים לנאצים, דבר שאין חולק כי אינו נכון ואין לו כל  בסיס עובדתי במציאות.

משפחתה של סנש פנתה לבית המשפט העליון בדרישה לאסור את הקרנתו הטלוויזיונית של המחזה או לצנזר ממנו את החלק הפוגעני. בית המשפט, בהרכב של שלושה שופטים, פסק לטובת המחזה, והמחזה הוקרן. בעמדת מיעוט עמד השופט מישאל חשין שפסק, כי זכות היסוד של כבוד האדם של חנה סנש גוברת על זכות חופש הביטוי של המחזאי, וכי אין להקרין את המחזה. אך מה שבטוח ללא כל ספק הוא, כי עד היום מקרינה דמותה של חנה סנש אור אמיתי ורב ביותר על מיליוני לבבות.

* * *

אהוד בן עזר

ביקור בעקבות משפחת ראב בהונגריה, 1994

עם ג'ודי ועמנואל בן עזר ויהודית בן עזר

מתוך היומן

בדרך לצ'לובו, היא נוגי-מגיאר

יוצאים מקומארנו לכיוון ברטיסלבה, לעבר העיירה צ'לובו ((Celovo או ולקי-מדאר ((Velky Megyer כפי שהיא נקראת כיום, או נוגי-מגיאר או נוגי-מגיאר –

Nagy-megyer

כפי שנקראה פעם. בעיירה הזו נולדה פייגה אהרנטל, אשתו של לאזאר ראב, אימו של יהודה ראב, וממנה יצאה משפחת ראב ב-1875 לארץ-ישראל, דרך קומארון.

את הקטע הבא אנחנו מסריטים בשדה, בפאת יער, על אדמת צ'כיה, ב-21.9, ביציאה מצ'סקה בודיוביצ'ה, אבל הוא שייך לפרק הזה של מסענו:

אנחנו בדרך לנוגי-מגיאר. יהודה, כבן שבע-עשרה, סיים את עבודתו בצ'סנק לאחר מות לודביג, בנו של דויטש, בעל האחוזה. קיבל מאתיים גולדן, סכום גדול באותה תקופה, וחוזר אל בית אביו, שיש לו בית מסחר לעצים ולכלי-עבודה לחקלאות, בנוגי-מגיאר, שנקראת גם כיום צ'לובו או ולקה מדיאר.

יהודה יושב באותו מקום קרוב לשנה עם אביו, הוא לומד להיות מורה להונגרית, ומלמד שם הונגרית בבית-הספר המקומי.

כל הזמן, או באותו זמן, יהושע שטמפפר, שעלה ברגל לירושלים ב-1869, מכביר עליהם מכתבים ואומר ליהודה בן-דודו: "למי יש צורך בך שם? כאן יכירך מקומך. עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות." ("התלם הראשון", עמ' 41).

ויהודה מתאר כיצד הוא יושב בערב עם אביו לאזאר, והם יש להם הרבה היסוסים אם לעזוב את הכפר נוגי-מגיאר או לא, ואז עולה בהם זכרו של שיר שהם היו רגילים לשיר אותו בהונגרית, בנעימת "שם שועלים יש", השיר מתחיל במילים "קרא התרנגול", ובעברית חוזרות בו המילים: "הריסות מקדשנו תיבננה וציון תימלא, הו לו רק תחזינה עיניינו בכך." ("התלם הראשון", עמ' 42).

הם שרים שניהם את השיר הזה באותה מנגינה, שמריאנה שפיגל מהעיר גייר, ראב, שפגשנו אותה בסיורנו, כתבה לנו את התווים שלה.

ו"בעיני אבא," אומר יהודה, "עמדו דמעות... הוא קם ממקומו, ובהסיבו את פניו הצידה פלט: 'בעזרת השם, עוד ניסע לארץ הקודש!'" ("התלם הראשון", עמ' 42).

וכך, בקיץ 1875, בכיוון המנוגד לבואנו, אנחנו באים מקומארנו, לנאג-מדיאר, ובכיוון המנוגד לנו, מנוגי-מגיאר לקומארנו, יוצאים בעגלה לאזאר, יהודה, משה-שמואל והאחיות טויבה וחנה וכל בני הכפר הולכים אחריהם ובוכים ומצטערים על היפרדם מהם.

כדאי לשלב, כרקע לסוף הקטע, את המנגינה שרשמה לנו מריאנה אתמול בערב במסעדה "נמרוד" בגייר, או את המנגינה של "שם שועלים יש", שלדברי סבא יהודה מקבילה לה.

נוגי-מגיאר

שעה ארוכה אנחנו סובבים בעיירה. אין לה מרכז מרשים או רחוב ראשי, ואיננו מוצאים את בית-הקברות, שמשה לוי מקיבוץ הגושרים צילם עבורי כאשר ביקר בו בשנת 1987 או 1988 לערך, עוד בתקופת השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה, כאשר מעטים הגיעו מבחוץ לאיזור הזה.

התמונות שלו, בשחור-לבן, עוזרות לנו להסביר למקומיים את מטרת נסיעתנו. יודעים כאן רק הונגרית, בקושי מילים אחדות בגרמנית. בסופו של דבר אנחנו שבים וחולפים צפונה, על פני תחנת האוטובוסים המרכזית, בית-קברות נוצרי, אחריו מגרש לאילוף כלבים, פונים ימינה, ושוב ימינה, בדרך עפר מצידו השני של בית-הקברות הנוצרי, שתחילה מצלים עליה עצים, ולפתע אנחנו יוצאים לשדה פתוח עד למרחוק, ומולנו חומת בית-הקברות ומגן דוד לבן על רקע כחול מתנוסס על גבי דלת מתכת סגורה, באמצע קיר החומה המערבי. בית-הקברות סגור בריבוע גדול של חומת ביטון, זה הקיר שרואים מבפנים, בצילום של משה לוי. המיבנה דומה לכלא שאטה בלב העמק, מוקף שדות.

אישה בבית-הקברות הנוצרי, שמנחה אותנו, אומרת שזה כשנתיים איש לא ביקר בבית הקברות היהודי, והמקום סגור לגמרי. לדברי ג'ודי אמר לה תושב מקומי אחר, שגם אותו שאלנו קודם – שכבר עשר שנים איש לא מבקר שם.

שער הברזל סגור במנעול ואין שום אפשרות להיכנס. לך דע בידי מי המפתח. נותרו רק כשעתיים עד לשקיעה, ועלינו להספיק להגיע לברטיסלבה ולמצוא מלון ללינת לילה. מכאן ועד פראג אין לנו מקומות-לינה מוזמנים מראש.

אני עולים על תל עפר בפינת ריבוע הבטון, החומה, קרוב לדרך שבה באנו, ורואה כמה עשרות קברים, מצבות ישנות וחדשות, ייתכן שחלק נחרב או נשדד כי דווקא החלקה העתיקה יותר דלילה יותר, והכל טובע בעשב. אני מתייאש מלהיכנס ומציע לעמנואל צילום מבחוץ ומבט מעל הגדר פנימה.

אבל עמנואל בן השישים-וחמש מתעקש. "לא הגעתי עד לכאן כדי שלא להיכנס פנימה," הוא אומר, ובעודי מסתכל פה ושם – והוא כבר הצליח לטפס על שער הברזל ולקפוץ פנימה, וג'ודי ויהודית קוראות לי לבוא ולטפס אחריו.

אני ניגש לשער הסגור ומנסה לטפס. לא הולך לי. אני כבד מדי ואין לי במה להיאחז. אבל גם כשהייתי צעיר ורזה יותר לא הצטיינתי במיבצעים כאלה, ואילו עמנואל, מנעוריו, היה מטפס על עצים בזריזות בל-תיאמן.

אני מציץ פנימה בסדק שבין שתי דלתות השער, רואה את עמנואל מטייל ליד שורת קברים, ופתאום הוא קורא אליי בהתלהבות, כארכיאולוג שגילה אוצר:

 "אודי! מצאתי מצבה של יצחק ראב! בוא תיכנס. אתה רק צריך לעלות על השער. מהצד השני שמתי לך עגלת מתים ואתה לא צריך לקפוץ. וגם לא תהיה לך בעייה לחזור."

על זה אני כבר לא יכול להתאפק, אני נאחז שוב בשער, שגובהו כשניים וחצי מטר, ג'ודי ויהודית תופסות אותי מאחור בעקב ובמכנסיים, ואני מצליח לטפס על השער, להעביר את משקל גופי לצד השני מבלי לרסק את הביצים, ולנחות בזהירות על עגלת המתים הישנה, שהיא כמו מדרגה מהצד הפנימי, מריצה עשוייה ברזל ולוחות עץ עם זוג גלגלי-גומי, כמריצות שהיו נוהגים להוציא בהם את סלי הקטיף מהפרדסים.

עמנואל מצוייד במצלמת הווידאו ובמצלמה הרגילה, אני נושא עימי את "התלם הראשון", שפכטל ומארקר שחור. וכך אנו סורקים במהירות את שורות המצבות. אהרנטל, זו משפחת פייגה, אשת לאזאר ראב, איננו מוצאים, למרות שב"התלם הראשון" נכתב שמוצא משפחתה בנאג מדיאר. אולי בכל זאת הם קבורים בגייר, שם מצאנו מצבה של אהרנטל.

אבל בשתי השורות המרכזיות, לרוחב בית-הקברות, פזורים כמה וכמה שמות של משפחת ראאב. יודא ראאב שמת בגיל צעיר בתרס"ו. ביילא ראאב בת מרים, ששמה בלועזית אנה. יצחק ראאב. ושוב יהודה ראאב ומרים ראאב. ואולי יש עוד שמות שאנחנו לא מצליחים לגלות כי חלק מהמצבות כבר בלתי-קריא.

עמנואל ממלא את האותיות במארקר השחור, אחרת לא יהיה אפשר להבחין בהן בצילום. השעה כבר חמש לערך, אבל ישנן עוד כשעתיים עד לשקיעה, והאור ממערב הוא בדיוק על המצבות, ממערב למזרח.

אני עומד ומספר על תולדות המשפחה בעיירה הזו. עובר לומר קדיש לזכר אותם בני משפחה שקבורים כאן וגם לזכר בני משפחתו של צדוק ראב (איני זוכר אותו רגע שאביו ניספה באושוויץ, כך סיפר לי לפני הנסיעה), ומסיים בכך שמזלנו ששלמה סילש ראב ולאזאר ובניו ושתיים מבנותיו עלו לארץ מבעוד מעוד, וכי אלה השוכבים כאן ממשפחת ראב היו בכל זאת אנשים מאושרים כי כל שאר אלה שנותרו – נשמדו במישרפות ללא מצבה. על קלטת הווידאו, שעמנואל מצלם, נשמעים דבריי כך:

אנחנו נמצאים בעיר צ'לובו או ולקה מדיאר או העיירה לשעבר נאג- מדיאר, שמשפחת אהרנטל, משפחת אימו של יהודה, באה ממנה. וזאת היתה העיירה שבה גר לאזאר ראב עם בני-ביתו לאחר שהתבטל המשק בסנט אישטוואן.

יהודה עצמו, לא אותו יהודה שבמצבה שנמצאת כאן, כמובן, אבל אנחנו, אחרי מסע הרפתקאות גדול מאוד, הצלחנו גם לגלות את המקום, גם לקפוץ מעל הגדר, וגם לגלות שורה שלימה, יש פה קברות של משפחת ראב, שאנחנו בטוחים שהם שייכים למשפחת ראב ההיסטורית. אגב, גם צדוק ראב אמר לנו שבני-משפחתו הקודמים קבורים באיזור הזה.

מכאן, מהעיירה נוגי-מגיאר, בקיץ 1875, לאזאר ראב לקח את בני-ביתו, את יהודה, את הבנות, את משה-שמואל, שתי הבנות, ומכאן הם יצאו בדרך לקומארנו ומשם לארץ-ישראל.

אלה המצבות של משפחת ראב שצילמנו בבית-הקברות נוגי-מגיאר. הזמן שעמד לרשותנו היה קצר. לא הספקנו לבדוק את כל המצבות. יש גם מצבות עתיקות שקשה היה לפענח את הכתוב עליהן. כדי שיהיה אפשר לראות בצילום את הכתוב, מילאנו במארקר שחור חלק מן הכתוב על המצבות.

אני הייתי רוצה, אנחנו נמצאים באחד מבתי הקברות היחידים שאנחנו בטוחים, שבני משפחת ראב, שקשורים אלינו, קבורים כאן – וגם למען צדוק ראב – הייתי רוצה לקרוא קדיש על קבריהן של אותן משפחות ראב שנמצאות, שיקיריהן, נמצאים כאן. כמובן שהמקום נטוש לגמרי, מעטים יודעים עליו. איש לא בא לכאן יותר. וזה ניראה פה איזה מקום שכוח-אל, כאילו אנחנו נמצאים על הירח.

יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמה די-ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, ואימרו אמן.

יהא שמה רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא. יתברך, וישתבח, ויתפאר, ויתרומם, ויתנשא, ויתהדר ויתעלה, ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא. לעלא מן כל ברכתא ושירתא, תושבחתא ונחמתא, דאמירן בעלמא, ואמרו אמן.

יהא שלמא רבה מן שמיא וחיים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.

אנחנו מתקרבים לסוף הסיור ההיסטורי שלנו. טוב ששלמה ראב, טוב שלאזאר ראב, וטוב שרוב ילדיהם עלו לארץ-ישראל בעוד מועד. חבל מאוד שחלק מהמשפחה נישאר כאן. אלה שקברותיהם כאן חיו אולי חיים מאושרים, כי השאר – אם אנחנו לא טועים – נשמדו בשואה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ.

לפני שאנחנו יוצאים מבית-הקברות, אני כותב במארקר השחור על בסיס המצבה של יודא ראאב:

 "אהוד בן עזר ממשפחת ראב, ועמנואל בן עזר ממשפחת ראב, ביקרו כאן ב-18.9.94, ונאמרה תפילת קדיש על קברות משפחת ראב."

ב-21.9, על אדמת צ'כיה, בין שדה ליער, ביציאה מצ'סקה בודיוביצ'ה, אני מוסיף גם את הקטע הזה:

אנחנו עדיין בשנת, במאי, 1901, הביקור של יהודה ראב בהונגריה. לאחר שהוא מבקר את קרוביו בקומארנו, אנחנו קוראים ביומנו מה-28 לחמישי 1901:

 "בנוגי-מדיאר," זאת אומרת מקומארנו הוא נסע לבקר את הכפר שממנו הוא בא, נוגי מגיאר, "ביקרתי בת-דודה שלי. באתי אליה עם שיינברגר, קרובה של אשתי, בשומעה שאני קרוב ואורח מארץ-ישראל – תקעה את ידה לתוך סינורה הרחב והוציאה חופן מלא מטבעות... צחקתי צחוק עצוב." ("התלם הראשון", עמ' 137).

ימים אחדים אחרי כן הוא כותב: "ביקרתי בחברת שיינברגר את בית-הספר שהייתי פעם תלמיד ואחר-כך מורה בו." עדיין בנוגי-מגיאר. "שיינברגר הוא מנהלו עכשיו. משם הלכתי לבקר את חברי מנוער אלברט וייס, עכשיו אדם עשיר ומכובד." ("התלם הראשון", עמ' 137).

נידמה לנו, מיהרנו מאוד כשביקרנו בבית-הקברות בנוגי-מגיאר, נידמה לנו אבל שליד קברות ראב ראינו שם גם קברות של משפחת וייס ושם קבור כניראה אותו ידיד נוער של יהודה, אלברט וייס.

היציאה מבית-הקברות הנעול קלה יותר. יש ידית לשער מבפנים, שעליה אני מניח רגל, כאשר אני כבר עומד על עגלת המתים, שתומכת אותי. לאחר שאני עובר את החלק העליון של השער, אזיי מבחוץ מחזיק את כף-רגלי עמנואל, שכבר יצא לפניי, ושתיי הנשים עוזרות לו להחזיק בי וכך הנחיתה שלי רכה.

רק לאחר שעות אחדות נוכח עמנואל שחטף חבטה קשה באחת מצלעותיו, וכתם כחול של שטף דם תת-עורי על אחת מירכיו, כל אלה תוצאות הקפיצה הראשונה שלו, שהוא עתיד לשאת עימו עד לסיום הטיול, אם כי אין הן מגבילות אותו במאומה.

על רוב שלטי-המקום בעיירה כתוב "ולקה מדיאר", שזה כניראה השם הסלובקי. יש מקומות בודדים שכתוב "צ'לובו", אולי זה השם מתקופת צ'כוסלובקיה, ורק במקום אחד מצאנו גם שלט מפורש: "נוגי-מגיאר".

* * *

בנט למראיין ב"סקי-ניוז": "אתה לא תשב בלונדון ותטיף לנו על אפרטהייד – הטרור האיסלאמי יגיע גם אליכם!"

 http://view.ephone.org.il/link.aspx?i=0XRRMGT5MGTZMSD4A&l=5&h=0XID7IHYJHPZLSXXVOUL76CRVMPBMEVKRGZJN4W4BNP54A

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

נעמן כהן

ההיסטוריונים האנטישמים – פרופסור טוינבי וד"ר אבא של מאזן משווים את הישראלים לנאצים

השוואת הישראלים לנאצים לא התחילה בהגותו של "ההיסטוריון" האנטישמי מכחיש השואה, אבא של מאזן, שקבע גם לאחרונה שהיהודים הם טמאים ומטמאים (היהודים מטמאים את הר הבית), לאבא של מאזן קדם ההיסטוריון הבריטי האנטישמי ארנולד ג'וזף טוֹיְנְבִּי  1889-1975.

טוינבי בספרו בן 12 הכרכים "מחקר של ההיסטוריה", 1961-1934, ניתח את עלייתן ונפילתן של תרבויות. ההיסטוריה העולמית, לפיו, מבוססת על תהליך אוניברסאלי של עלייה, פריחה והידרדרות. בדומה לאוסוואלד שפנגלר בספרו "שקיעת המערב". טוינבי הציג את ההיסטוריה כעלייתן ונפילתן של תרבויות, בניגוד להיסטוריה של מדינות-לאום או של קבוצות אתניות אחרות. הוא זיהה את התרבויות על פי קריטריונים תרבותיים, ולא לאומיים. כך, ה"תרבות המערבית", שכללה את כל האומות שהתקיימו באירופה המערבית מאז נפילתה של האימפריה הרומית, נדונה כישות אחת, והובדלה מהתרבות ה"אורתודוקסית" ברוסיה ובבלקן, ומהתרבות היוונית-רומית שקדמה לה.

בבואו לדון בהיסטוריה של היהודים, נתקל טוינבי בבעייה חמורה. ההיסטוריה שלהם אינה עומדת באף אחד מהקריטריונים שהציב לגבי כל שאר התרבויות. טוינבי ניסה לנסח תיאוריה ייחודית ליהודים בכך שטען שהיהדות אינה אלא בגדר "מאובן" כמו תרבויות אחרות למשל הפרסים של הודו המאמינים בדת זרתוסטרה, שממשיכים להתקיים גם כשלתרבותם אין שום מטרה חיובית שהיא. לדעתו של טוינבי שייכת היהדות לתרבות הסורית שהגיעה לשיא יצירתה 1100 שנה לפנה"ס ותגליותיה העיקריות היו המונותיאיזם, האלפבית והאוקיינוס האטלנטי (שהתגלה בידי הפיניקים) ומאז אבד עליה הכלח.

התפיסה האנטישמית של טוינבי התבססה על התיאולוגיה הנוצרית: "על-ידי דחייתה את ישו הובישה היהדות את עברה ואיבדה את עתידה." היהודים ע"פ התיאוריה שלו מתעקשים להמשיך להתקיים מעבר לזמן שבו היו שותפים פעילים ביצירת תרבות זאת, וכעת הם מתקיימים ללא מטרה שהיא. טוינבי סירב להכיר בהישגים מאוחרים יותר של התרבות היהודית פרט לכך שהיא השפיעה על יצירת הדת והתרבות הנעלה באמת של הנצרות. למעשה חזר בכך טוינבי אל העמדה הנוצרית האנטישמית שרואה זכות קיום ליהדות רק בכך שיצרה את הנצרות ומעבר לכך שוב אין לה שום תפקיד.

הפגישה עם היטלר

במהלך ביקור בגרמניה הנאצית ב - 1936 שכוון ל"חברת החוק הנאצי",

The Nazi Law Society

הוזמן טוינבי ביוזמה אישית של אדולף היטלר, לפגישה פרטית אישית עימו. היטלר ביקש את הבנת בריטניה לרצונו לבנות אומה גרמנית גדולה יותר, וביקש את שיתוף הפעולה של  האנגלים. טוינבי, שרחש להיטלר סימפטיה, התרשם מכנותו של היטלר, והעביר מסר ברוח זו לראש הממשלה ולמשרד החוץ.

הקמת מדינת ישראל

הקמת מדינת ישראל, פגעה ביתר שאת בתיאוריה של טוינבי על העם היהודי ה"מאובן", שקם לתחייה, והוא כבר לא "מאובן". לפי הסברו, בנוסף לכך שהיהודים הם "מאובנים" שאינם ראויים למדינה משלהם בארץ ישראל, במלחמת העצמאות הם התייחסו לערבים בדיוק כפי שהנאצים התנהגו כלפיהם (אם כי סייג זאת בכך שההשוואה לנאצים היתה מוסרית ולא סטטיסטית). היהודים, טען, סיגלו לעצמם את האכזריות הנאצית ולמעשה המלחמה שלהם נגד הערבים היא מלחמת הנאצים בערבים דרך יהודים.

לאורך השנים הקצין טוינבי ללא הרף את טענותיו כנגד הציונות ומדינת ישראל והשווה את גירוש הערבים במלחמת העצמאות לפעולות הג'נוסייד של הנאצים.

הוויכוח טוינבי יעקב הרצוג

יעקב דוד הרצוג 1921-1972, נולד בשנת 1921 בדבלין שבאירלנד לרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (לימים הרב הראשי האשכנזי השני לישראל) היה אחיו הצעיר של חיים הרצוג, הנשיא השישי של מדינת ישראל.

הרצוג עלה לארץ ישראל בשנת 1937, והוסמך לרבנות, לאחר מכן למד באוניברסיטה העברית בירושלים משפטים והוסמך לעורך דין. לאחר הקמת המדינה הצטרף למשרד הדתות שם שימש כאחראי על הדתות הנוצריות בארץ. בשנים 1957 עד 1960 היה ציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, ובשנים 1960 עד 1963 שירת כשגריר בקנדה.

משנת 1966 ועד מותו בשנת 1972 שימש מנכ"ל משרד ראש הממשלה, בתקופת כהונתם של לוי אשכול וגולדה מאיר. היה בעל תואר דוקטור במשפט בינלאומי מאוניברסיטת אוטווה בקנדה.

בינואר 1961, כאשר שירת כשגריר ישראל בקנדה, הוא הזמין את טוינבי לוויכוח פומבי. הוא לא קיבל לכך אישור מאף אחד ואיש גם לא האמין שהדיפלומט יוכל לגבור על ההיסטוריון המקצועי המפורסם. היו רבים בשירות הדיפלומטי שהתנגדו בתוקף לדו-קרב זה גם בגלל חשש שנציג ישראל עלול להפסיד בוויכוח כנגד ההיסטוריון המפורסם. הם גם זכרו היטב את הוויכוחים בין נוצרים ויהודים מימי הביניים שללא קשר לתוצאותיהם תמיד הזיקו ליהודים.

הוויכוח עורר עניין עצום בישראל, הקלטות של הוויכוח נמכרו במיספרים גדולים בקנדה ומעבר לה. תדפיס של הוויכוח אף יצא לאור במצרים באנגלית כמחזק את העמדה הערבית.

את ההשוואה שעשה טוינבי בין היהודים לנאצים בגלל מעשי טבח שנעשו בשעת מלחמה, הזים הרצוג כאשר הטיח בו את השאלה: "מדוע בחרת לייחדם לנו בלבד? מדוע אינך אומר, שבריטניה וכמעט כל מדינה בעולם נופלת – תחת הגדרה זו?"

שירה הרצוג – התגשמות החלום של טוינבי ואבא של מאזן

השבוע נפטרה שירה הרצוג 1953-2014, בתו של יעקב הרצוג. שירה נולדה למשפחה ציונית מפוארת אביה היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה ושגריר בקנדה אימה, פנינה הרצוג, היתה סמנכ"לית במשרד הבריאות, ומנהיגת מועצת ארגוני הנשים בישראל. דודה חיים הרצוג היה הנשיא, בן דודה יצחק הרצוג הוא יו"ר מפלגת העבודה.

למרות החינוך הציוני שקיבלה החליטה שירה הרצוג לממש את החלום של טוינבי ושל אבא של מאזן, לוותר על הציונות, ולרדת מהארץ. היא ירדה לקנדה. שם כתבה מאמרים נגד "אקיבוש". בקנדה היא הצטרפה כמנהלת בקרן כהנוף, ובנקרולוג לזיכרה בעיתון "הארץ" (24.10.14) נכתב שהיא תרמה 110 מיליון דולר לחיזוק החברה הערבית בישראל ולקירוב בין יהודים לפלסטינים. בן דודה יצחק הרצוג (ששמר במשטרה על זכות השתיקה) פתח הפעם את פיו, ושיבח אותה על פעולתה זו בגולה, ואמר כי "שירת חייה התמקדה בהיותה ממנהיגות המאבק לחיזוק החברה האזרחית בישראל למען השוויון בין ערבים ויהודים."

לא נותר אלא להרהר במחשבה שאם כולם היו הולכים בעקבותיה (כפי שחלמו טוינבי ואבא של מאזן) לא היה נותר יותר למען מי להיאבק.

סוֹאֵן בִּדְמִי הַלֵּיל – דן סואן (רועש?)

אחד החותם בשם דן סואן (אני כותב בנוסח הלא מכובד הזה רק כחיקוי לסגנונו של אותו האיש בחינת "על דאטפת אטיפוך") טוען שלציין שם משפחה מקורי של אדם זו אווילות (גיליון "חדשות בן עזר" 987). לטענתו, כשאני כותב את שם המשפחה המקורי של אדם, למשל "עמוס קלויזנר-עוז" זה לא מקרין עליו אלא עליי. ("מה האווילות הזאת? – יותר משהדבר מקרין עליהם הוא מקרין עליו עצמו. ייטול קורה מבין עינו, יעמוד מול המראה ויתמודד עם הקלסתר הניבט אליו ממול.")

ובכן עשיתי כעצתו. ישבתי מול המראה, אימצתי את מוחי ולא הבנתי במה שם משפחתו של עמוס קלויזנר-עוז מקרין על הקלסתר שלי? אני מניח כמובן שדן סואן מבין יותר כי הוא הרי פרופסור גמור.

שם משפחה מלמד רבות על האדם. מלמד על ההיסטוריה שלו, על המוצא, ועל הבחירה התרבותית שלו. אין שום ביזוי בשם משפחה מקורי של אדם. להיפך. (מעניין למה סואן חושב בכלל ששם משפחה כשלעצמו הוא מבזה? אולי לדעתו השם הגלותי "קלויזנר" מבזה את השם הצברי "עוז"?)

והנה מוזר, אותו האיש החותם בשם "דן סואן" רצה להתנאות באישיותו ולפרסם עצמו ברבים, כך שהלך וחיבר על עצמו ערך בוויקיפדיה:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%9F_%D7%A1%D7%95%D7%90%D7%9F

אופס, בהנחה שהשם סואן (רועש) הוא מעוברת, בערך בוויקיפדיה שכתב על עצמו השמיט סואן את שם משפחתו המקורי. האם הוא מתבייש בו?

המשותף בין צ'רנוי-ריאדמן וחיים ויצמן

בטקס ברית המילה שנערך בנוכחות הסנדק איווט-אביגדור ליברמן, החליטו האוליגרך הרוסי מיכאיל צ'רנוי, והקורטיזנה שלו ניקול ראידמן (התפרסמה בתוכנית המעושרות) לתת לבנם את השם ריצ'רד ישראל ראידמן-צ'רנוי. 

http://celebs.walla.co.il/item/2793798

היו שהרימו גבה על השם שנבחר לבן הילוד – ריצ'רד, וטענו כי ניתן בכוונה על שמם של מלכי אנגליה.

האמת, זו לא היתה הפעם הראשונה ששם מלך אנגליה נבחר כשם נוסף לשם עברי.

חיים עזריאל וייצמן הנשיא הראשון, נקרא בדרכונו האנגלי "צ'ארלס". לאנגלים היה קשה לבטא– chaim  חיים. צ'ארלס נשמע טוב יותר.

להחתים את הבת של הנייה על הצהרה

שהיא מתנגדת לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים

לאחרונה התפרסם שהבת של מנהיג החמאס איסמאיל הנייה, אושפזה בישראל. היו הורים שכולים שבנם נפל במלחמת עזה שהתנגדו לכך.

אז ככה, לישראל יש מחוייבות מוסרית לטפל בחולים יהא מוצאם אשר יהיה, אבל אין חובה מוסרית לטפל באדם שמחויב ע"פ הודאתו לחסל את המטפל בו.

ארגון החמאס שבראשו איסמאיל הנייה מחוייב באמנתו לחסל את מדינת היהודים ולהשמיד אותם בעולם כולו, לכן על ישראל להכריז כי תטפל בכל מקרה הומאני של כל אדם מעזה ובלבד שלפני כניסתו לאשפוז בישראל יחתום על הצהרה שהוא רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים– גזענות שהוא מגנה אותה. ללא הצהרה כזו לא יורשה איש להיכנס לישראל, ולקבל טיפול רפואי.

במידה רבה ישראל מתנאה בטיפול הרפואי שהיא מעניקה לאויביה כנכס תעמולתי במלחמה על דעת הקהל. דרישה לחתימה על הצהרה כזו תתרום למאבק על דעת הקהל הבינלאומית.

אדולף היטלר, ג'ון קרי, וציפורה לבני – היהודים אשמים בכל!

בנאומו המפורסם של היטלר ברייכסטאג ב-30 בינואר 1939, האשים היטלר את היהודים בגרירת העולם למלחמת העולם, וניבא כי "אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה."

"אני," הכריז היטלר, "הומניסט גדול, היהודים אשמים בכל."

בדומה להיטלר גם מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון כהן-פורבס-קרי (אני כבר רואה את דן סואן טוען שהשם כהן מבזה את השם קרי...) האשים את היהודים במלחמות העולם המוסלמי.

הגורמים למלחמת הסונים בשיעים, ובעלווים, למלחמת החיזבאללה בדעאש, לבוקו חארם בניגריה, ולכל הטרור של אלקעידה, ושאר ארגוני הטרור – לדידו של קרי, הם היהודים.

בנאומו לרגל חג הקורבן המוסלמי טען קרי שהסכסוך הערבי-ישראלי הוא הסיבה "לגיוס, לזעם ברחוב ולהסתה." "אנשים צריכים להבין את הקשר," הדגיש מזכיר המדינה.

והנה הפתעה, בעוד שברור לכל בר בי רב שדעאש אינו נלחם כלל למען מדינה פלסטינית, להיפך, דעאש נלחם למען פירוק המדינות הערביות, סוריה, עיראק, לבנון, פלסטין וכו', שרת המשפטים של ישראל ציפורה-בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר, מצטרפת אל קרי ומאשימה גם היא את ישראל שהיא הגורמת לקיומו של דעאש.

בראיון עם נחום ברנע, וטובה צימוקי (ידיעות, 24.10.2014) אומרת ציפורה בז'ז'וביץ-לבני-שפיצר כך: "מי שטוען שניתן להגיע לפתרון בעיית דעאש בלי שייעשה מאמץ אמיתי להסדיר את הבעיה הפלסטינית, זורה חול בעיניים. שני הדברים קשורים."

ובכן, גברת נכבדה, את טועה, אין כל קשר בין הדברים. גם אם ישראל לא היתה קיימת, בעיית דעאש לא היתה נפתרת. שני הדברים אינם כלל קשורים.

עזמי בשארה הוא דמות מופת – לכו בעקבותיו

קבוצת הכדורגל של בני סכנין העניקה תעודת הוקרה למרגל הנוצרי למען החיזבאללה שברח מהארץ ח"כ לשעבר עזמי בשארה.

יש לומר לחברי הקבוצה ולאוהדיה כך: אם לגביכם בשארה הוא דמות מופת – לכו בעקבותיו.

עם בוא עונת פסטיבלי רבין – חזרו למורשתו

כמדי שנה בתקופה הזו לקראת יום הזיכרון ליצחק רבין מארגנים חוגים פוליטיים שונים פסטיבלי זיכרון שונים לזכרו.

משום מה בכל הטקסים בנו, משפחתו, וכל מוקירי זכרו, מזכירים את רבין, אך מתכחשים למורשתו.

לכל אלו נאמר: אנא זכרו, מורשת רבין היא תוכנית אלון המורחבת, ולא תוכנית רק"ח!

מיכל סנונית

איך אפשר להיות גם חכם וגם טיפש

באותה מידה?

אורה מורג בוגרת תנועת "השומר הצעיר" ובוגרת מוסד "גבעת חביבה", כתבה מכתב בקשה לדודו אמיתי: להיות יותר ענווים ופחות צודקים או – המסתנפליטים לגבעת חביבה! ("חדשות בן עזר" גיליון 914). "התסכימו אתה ורעייתך טובת הלב," היא שאלה, "לקלוט במקום רק למשל 10,000 מסתננים, מהגרי עבודה, פליטים – הם וילדיהם האומללים?

"בטוחה אני שבגבעת חביבה הם לא ייאלצו להצטופף שישים ילדים בשני חדרים. למיטב זיכרוני שם ימצאו להם חדרים רבים נוחים ומרווחים. בגדים גם אני יודעת לאסוף. 

 אורה מורג

סופרת ילדים ונוער."

דודו אמיתי דחה כמובן את בקשתה, לטענתו לשוה"צ ישנן מטרות אחרות.

כאשר בעקבות דחייתו הסברתי את הסיבות לכך, הכתירה אותי מיכל סנונית בתואר "טיפש". ("חדשות בן עזר" גיליון 988) ולמה זכיתי לתואר טיפש? כהסבר לטיפשותי מעלה סנונית את השאלה מדוע אני נטפל לגבעת חביבה, ולא לשפייה ולכפר הירוק?

ובכן מיכל סנונית, מה לעשות, התייחסתי רק למכתבה של אורה מורג ולהצעתה לגבעת חביבה, לכן לא היה זה מן העניין ולהתייחס סתם כך לשפייה ולכפר הירוק. התייחסות כזו מצידי ללא הקשר כלשהו, היא היא שהיתה נראית באמת טיפשות.

אבל הדיון מעלה שאלה נוקבת. סנונית מתנאה בכך שבגבעת חביבה "מסגרת השומר הצעיר העמידה עשרות, מאות, אלפים של   בוגרים חושבים, אוהבי הארץ, אנשים ישרי דרך ומוסר ערכי גבוה." ושהיא, סנונית, "תוצר של מקום זה (גבעת חביבה) ואני גאה בו ואהיה גאה כל חיי."

בדיוק כמותה גם אורה מורג קיבלה את אותו החינוך של השוה"צ בגבעת חביבה, כיצד קורה אפוא ששתי בוגרות של אותה תנועה של "אנשים ישרי דרך ומוסר ערכי גבוה" (ע"פ הדיברה השלישית של השוה"צ "השומר הוא אחיעזר ואחיסמך"), שתיהן גם סופרות ילדים, תגענה למסקנות מוסריות שונות?

במסגרת לימוד המרקסיזם בגבעת חביבה לימדו תמיד את אמירתו ש"ההווייה קובעת את ההכרה" האם נכון יהיה להסיק שהעובדה שסנונית עזבה את הקיבוץ (למרות החינוך הרעיוני של גבעת חביבה ש"השומר הוא אחיעזר ואחיסמך"), התברגנה, וחיה במקום בו אין מסתננים, היא הסיבה לכך שגס ליבה בסבלם של תושבי דרום תל אביב? והיא מעדיפה את גבעת חביבה עם מרקסיזם, ובלי מסתננים?

דווקא מכתיבתה הרגישה על ציפור הנפש ועל מגירותיה ניתן היה לחשוב על השקפה הפוכה.

ואולי כפראפראזה על שאלתה בכותרת, ניתן לשאול איך אפשר להיות גם מוסרי וגם לא מוסרי באותה מידה?

* * *

יהודה דרורי

תבוסת אובמה

תוצאות בחירות הבינים בארה"ב מצביעות על עליה משמעותית בכוח של המפלגה הרפובליקנית, לרבות שליטה מוחלטת בבית הנבחרים ובסנאט, ויותר מכך, מפלה קשה למפלגה הדמוקרטית ובעיקר לעומד בראשה הנשיא אובמה.

התבוסה הזו היתה צפויה. הדמוקרטים כשלו ביום שהעמידו בראשם אדם החסר כישורי שלטון, ללא כל תבונה כלכלית ובין-לאומית, אדם עם אג'נדה שאינה מתאימה לא לארה"ב, לא לעולם החופשי ובייחוד לא בזמן הנוכחי.

תחת שלטונו של הנשיא אובמה, הארץ הכי חזקה בעולם, שניתנה לממשלו לפני כ-6 שנים, נראית כיום חלשה והססנית, ואין הכוונה רק למזרח-התיכון או לישראל. מלכתחילה התייחסותו לסכסוך הישראלי-פלסטיני היתה נגועה בחוסר הבנה בסיסי לגבי שורשי הקונפליקט ולגבי הדרכים לפתרון. הוא התייחס לנושא הזה כאל בעייה גאוגרפית, דמוגרפית ופוליטית, ולמרות הרקע המוסלמי שלו, הוא לא הבין שאנחנו חלק ממלחמתדת שמנהל האיסלם נגד התרבות היהודית-נוצרית. הוא לא הבין זאת בעיראק שנטש להשתלטות הטרור, וגם לא באפגניסטן אותה הוא זונח בימים אלו.

הנטייה של הציבור האמריקאי לבדלנות בסכסוכים בינלאומיים, הוכחה שוב ושוב כמסוכנת לארה"ב ולבעלות בריתה בעולם. ברור שארה"ב לא חייבת להתערב צבאית בסכסוך בין צפון סודן ודרום סודן וגם לא במלחמה השבטית המתנהלת כיום בלוב, אבל כאשר האיום הוא על כל מדינות המפרץ הפרסי, ועל מאגרי הנפט באזור – התערבות צבאית מאסיבית (גם קרקעית) נדרשת מיידית – ואילו הנשיא אובמה מהסס ומגמגם...                                                                                                  

עד היום רבים בארה"ב חושבים שמעורבות ארה"ב בוייטנאם או במלחמת קוריאה היתה שגיאה, ומיותרת. אבל הם לא מבינים שהשתלטות הקומוניזם האלים על וייטנאם היתה עלולה להביא לנפילת כל דרום אסיה לידיהם (כולל הודו), וניצחון קוריאה הצפונית היה פוגע קשות באינטרסים של ארה"ב במזרח אסיה. ראיתי את הבורות הזו בהיותי סטודנט בארה"ב, כאשר הבחנתי שמרבית המפגינים בקמפוסים היו מהפקולטות לאמנות ולספרות, אבל לא ראיתי ביניהם כאלו שלמדו ממשל או יחסים בינלאומיים...

שלא יהיה ספק לאיש, שצירי בית הנבחרים והסנאט, שנבחרו עכשיו, יהוו חסימה משמעותית  לנשיא בעיקר בענייני פנים (שם חילוקי הדעות הינם מהותיים ביותר), אבל נראה בעליל שביחסי חוץ אובמה קלט שמשהו השתבש אצלו והוא מנסה לתקן. יהיה זה לכן חכם שבשלב זה נעזור לו, עלינו להימנע מהכרזות בומבסטיות על מעשינו בשטחים, ננסה ללכת לקראתו בתוכניותיו, ואפילו נמשיך להסכים לסיסמה הדמיונית והבלתי מעשית שלו – דהיינו, "2 מדינות ל-2 עמים", כי ברור ששום דבר לא יקרה... ונמתין בסבלנות ובשקט לגמר הקדנציה של נשיא זה אשר הגיע למשרתו הרמה בגלל רגשי אשמה של הציבור האמריקאי על הפגיעה באוכלוסייה השחורה במשך דורות, ובגלל כשל רפובליקני בהעמדת מועמד מתאים נגדו.

* * *

כותב כוויתי: היהודים שחיו בכווית הם חלק חשוב מההיסטוריה המודרנית שלה

מתוך אתר ממר"י, 28.10.14

בעל הטור הכוויתי נאצר בדר אל-עידאן, פרסם ביומון הכוויתי אל-ראי מאמר תחת הכותרת "היהודים בכווית", שבו טען כי היהודים שהגיעו לכווית החל מסוף המאה ה-18 תרמו רבות לכלכלה שלה ולתרבותה, ואף נהנו מקשרים הדוקים עם חלק מהשליטים הכוויתים. הוא קרא לתעד את ההיסטוריה היהודית בכווית שהיא, לדבריו, חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של המדינה, ושיבח את הסובלנות לדתות אחרות שאפיינה את הכוויתים בעבר, ואיננה קיימת כיום, אפילו לא בין המוסלמים לבין עצמם.

להלן קטעים מתרגום המאמר:

משטרת הדת הראשונה במפרץ הוקמה בכווית בתקופתו של השיח' סאלם אל-מובארכ המנוח כדי [להיאבק] בתופעת שתיית היין והפריצוּת בפומבי שרווחו בעת ההיא. היהודים הכוויתים הצטיינו בייצור יין באותה תקופה. ההיסטוריה של היהודים בכווית היא חשובה, אך מרבית בני דורנו לא יודעים עליה [דבר] וספרי הלימוד שלנו מתעלמים ממנה. [ההיסטוריה שלהם במדינה] היא חלק מההיסטוריה המודרנית של כווית, אם נרצה בכך אם לאו, בשל תרומתם למסחר ולאומנות, והיושר המדעי  מחייב אותנו  לתעדה.

נוכחותם של היהודים בכווית ראשיתה בסוף המאה ה-18. מרביתם עברו אליה מעיראק בגלל השלטון העות'מאני, אשר הטיל עליהם [מס] גולגולת [ג'זיה] והתנכל לפעילותם המסחרית. כווית לא נהגה כמו השלטון העות'מאני ו[היהודים] ראו בה מדינה בטוחה שבה יכלו להשתקע. מספרם נע בין 50 ל-800 וההיסטוריונים חלוקים לגביו. היו להם קשרים טובים עם השיח' מובארכ הגדול, המנוח, אשר ראה בקירבה ליהודים גורם מניע לשגשוג המסחר. אולם, יחסים אלה התקררו בתקופת [שלטונו] של סאלם אל-מובארכ, שהיה ידוע באדיקותו, ובגלל שהיהודים יצרו יין

במחקר שהסתמכתי עליו, ערך החוקר הכוויתי יוסוף אל-מטירי (מאוניברסיטת כווית), ראיון עם מר אנור כהן, אחרון המהגרים היהודים מכווית. כהן סיפר שיהודים רבים עזבו את כווית לעיראק ולמדינות אחרות מכמה סיבות, המרכזית שבהן היא [האווירה בכווית לנוכח] הקמת מדינת ישראל. הסיבה להגירתו של כהן [עצמו] מכווית ב-1953 נעוצה במאמר שכתב ד"ר אחמד אל-ח'טיב, אשר טען כי נוכחותו של כהן בכווית סותרת את הכבוד והסולידאריות הפאן ערבית עם פלסטין שנכבשה על ידי ישראל.

איננו שוכחים שכמה מהיהודים הכוויתים היו סוחרים שקיימו שותפויות עם סוחרים כוויתים [מוסלמים], דוגמת הסוחר צאלח מחלב אשר היה חברם של השיח' מובארכ [כנראה הכוונה לשליט מובראכ בן צבאח אל-צבאח] ושל משפחת יחזקאל אשר השיגה זיכיון לאספקת החשמל לכווית במשך 35 שנה בתקופתו של השיח' אחמד אל-ג'אבר המנוח. היהודים תרמו [לכווית] גם [בתחום] האומנות. כך המוזיקאי הכוויתי [לשעבר], צאלח אל-כוויתי ואחיו דאוד שעל שמם יש רחוב בתל אביב כהערכה לפועלם.

זו היתה סקירה קצרה על ההיסטוריה של היהודים בכווית ועל הפתיחות שהפגין העם הכוויתי שקיבלם באותה תקופה. הכוויתים הוותיקים היוו מופת חשוב לדו קיום ולסובלנות בין הדתות. כיום אין לנו את אותה סובלנות [גם לא] בין בני אותה הדת, אותה המולדת ואותו הגורל.

* * *

אהוד בן עזר

אין מציאות אחרת

[פברואר 1995]

אני לא שותף למקהלה היללנית שמתגוללת על רבין, בעיקר בעיתונות, מקהלה שיש בה קולות שכבר "קברו" את רבין ואת ממשלתו בשנתה הראשונה, לפני הסכם אוסלו, ואחר-כך היתה להם החוצפה להסביר לנו שההסכם היה פרי רוחם ועצותיהם שלהם.

עכשיו הם שוב מתגוללים על רבין – כאילו ישנה מציאות אחרת, אידילית, שבה ניתן ליישם הסכם כה סבוך; וכאילו רק אנחנו, הישראלים, אשמים בכך שהאיסלאם הקיצוני מסרב להשלים עם קיומנו.

טחו עיני האנשים מלראות איזה מהפך אדיר חל במעמדה של ישראל במזרח התיכון. כיצד, לראשונה בהיסטוריה, אנו עומדים בחזית אחת עם מדינות ערביות התומכות בשלום, ואויבנו כבר אינו כל העולם הערבי והמוסלמי ששלל את קיומנו, אלא רק אותו חלק ממנו שמתנגד לתהליך השלום, וחותר גם נגד המישטרים הערביים שמצויים עימנו יחד בחזית השלום.

מעניין לראות כיצד מישהו מהדברנים הגדולים ואוהבי-עצמם, מימין ומשמאל גם יחד, היה עומד במעמסה שרבין עומד בה, וממשיך קדימה, חרף הספקות, ובהתמדה ובזהירות, ומבלי להיות מושפע מתנודות דעת הציבור.

זה הציבור שחולם אולי על ה"גאולה" שתבוא לנו אם יחזור הליכוד לשלטון. אבל למה להמליך את ביבי? הלא אפשר להחזיר את שמיר. שמיר יותר מוכשר בלא לעשות כלום, יותר זהיר וקר-רוח, ואינו עוטף את האינרציה, את המבוי-הסתום שאליו מוליכה אותנו השקפתו הפוליטית – בדיבורים ריקים נוסח נתניהו, כאילו ישנה דרך אחרת לשלום עם הערבים.

 [חרף הצער והכאב על קורבנות הטרור – יש לי תחושה, שמרבית אזרחי המדינה שותפים לדיעה זו, ותומכים ברבין ובדרכו.]

[נדפס ב"ידיעות אחרונות", 8 בפברואר 1995]

[נדפס במלואו, עם הסיפא, בשם "לתמוך ברבין במאה אחוז" ב"דבר", 8 בפברואר 1995]

*

בתגובה על פירסום דבריי ב"ידיעות אחרונות" קיבלתי מכתב פלסתר ובו איום אנונימי בסגנון של "הערבים יהרגו אותך ואת בני-משפחתך", עם גזיר-מאמר מודפס מאת חגי סגל, בתוך מעטפה של המחלקה לקשרי חוץ של אוניברסיטת ת"א, ודאי מעטפה גנובה או ממוחזרת. היתה לי הרגשה שהאנשים שעומדים מאחורי משלוח מכתב זה מתפרנסים ברובם על חשבון תקציבים ממלכתיים, אך זה לא מפריע להם לזרוע אווירה של הפחדה וטירור. אמרתי לעצמי כי אם קבוצות אנונימיות כאלה תפחדנה ב"טיפול אישי" אזרחים שמביעים תמיכה פומבית בראש ממשלה נבחר במדינה דימוקראטית – נגיע מהר מאוד למציאות מאוד לא סימפאטית. קיצונים כאלה ניסו בשעתו להצית את דירתו של ידידי הסופר חיים באר. את המכתב האנונימי העברתי למוסדות המוסמכים, לטפל בנושא. אני לא שומר אצלי דברים טמאים.

* * *

אהוד בן עזר

עוד נתגעגע לרבין

[מאי 1995]

זה לא כבר נעשה ל"בון טון", לא רק מימין אלא גם משמאל – ללגלג על רבין, להספיד את ממשלתו, ולחכות באיזו מין חדווה משונה לעליית ממשלת הליכוד לשלטון, ובראשה הגאון הכל-יכול נתניהו, שכביכול אפילו הוא עדיף על רבין המסכן, ה"סוס המת".

מי לא משתלח ברבין? – מי לא עולב בו? – מי לא בא אליו בדרישות אבסורדיות? – מי לא חושב עצמו חכם ממנו, יעיל ממנו, מביא את השלום מהר ממנו, מדכא סופית כל התנגדות ערבית טוב ממנו, מדביר את הטרור טוב ממנו, עושה שלום עם הסורים טוב ממנו – כמובן, בלי להחזיר שעל-אדמה אחד.

בקיצור – כל אידיוט מעביר ביקורת ונותן עצות לראש-הממשלה, שהפך כבר, לפחות בתקשורת אך גם בשיחות-סלון, למין אסקופה נדרסת שאיש אינו חייב בכבודו. ולא עוד אלא שמי שקם להגן עליו זוכה למנת לגלוג, זאת במקרה הטוב – או למכתבי-איום סהרוריים, זאת במקרה הפחות טוב, איומים אנונימיים, מן הסתם מצד חוגי המיליציות הסהרוריות-משיחיות של המתנחלים, אנשים שעובדים במרץ על חשבון תקציבים ציבוריים כדי לפרק את מדינת ישראל ולעשותה ללבנון שנייה.

ואני רוצה לומר במלוא האחריות [וישפטוני הדורות הבאים]: אנחנו עוד נתגעגע לרבין. הוא אחד מראשי-הממשלה המוצלחים ביותר שישראל זכתה בהם. הוא מנהיג ללא שמץ של פולחן אישיות, ללא שקרים, ללא זריית חול בעיני הציבור, ללא פראזיולוגיה, ללא משיחיות, ללא טיפשות שנובעת מביטחון-עצמי מופרז, ללא צדקנות, ללא העדפת הטפל על העיקר, ללא חנופה לציבור, ללא פחד מהלכי-רוח של שנאה ובוז מימין ומשמאל גם יחד. הוא פראגמאטיסט בעל חזון פנימי, הוא "משרת הציבור" במובן הנעלה והמדוייק של המושג, הוא באמת רואה כך את תפקידו – לשרת את עמו כראש-ממשלה בצורה הטובה ביותר. והוא אינו מאותם מנהיגים שזקוקים לעם רק כדי לעמוד בראשו, כי אחרת האגו שלהם מתרוקן ונמוג.

את רוב הטענות שהטיפשים והנוכלים טוענים כלפי רבין, ויש בהם גם עיתונאים, וסופרים, וזמרים, ואנשי-צבא בכירים לשעבר, ועומדים-על-הדם מקצועיים, ומטורפים מימין ו"יפי נפש" משמאל – את רוב הטענות הללו יש להפנות למציאות שבה אנו נתונים, לא לרבין.

אין פתרונות קלים. מי שחושב שאחרי יותר ממאה שנות סכסוך דמים עם הערבים, עם הפלשתינאים – אפשר לעשות שלום בהינף-יד – הוא טיפש או נוכל. מי שחושב שרק אנחנו אשמים בכך שתהליך אוסלו נסחב לאיטו, ואם מחר נצא מכל השטחים – נחיה בגן-עדן של שלום – הוא טיפש או נוכל. מי שאינו רואה, מעבר לכל המעקשים והמעצורים שבדרך – את התקדמותו האיטית של התהליך, את הבלתי-יאומן שמתרחש בעטיו – לעומת כל מה שמישהו מאיתנו לא העיז אפילו לחלום לפני כשנתיים, הוא כניראה עיוור.

רבין מנווט כיום את ישראל בדרך האפשרית, האמיצה והבטוחה ביותר שבאפשר. מנווט לקראת שלום ששנים תעבורנה עד שתתממש בו נורמאליזאציה מלאה. הוא דורש מאיתנו סבלנות, קור-רוח, שכל ישר, יכולת להעריך נכונה את המציאות, וגם להשוותה ביושר לתקופות קודמות – ולמזלנו התכונות הללו, שחסרות כניראה לרבים מאיתנו, התכונות הללו מצויות בו, ובזכותן הוא מנהיג את מהלכיה של מדינת ישראל בדרך שאני משוכנע ומקווה שהדורות הבאים יראוה כאחת משעותינו היפות ביותר.

[נדפס ב"הארץ", 21 במאי 1995]

*

בעקבות פירסום הרשימה ב"הארץ" הוזמנתי לשיחה בת חצי שעה בארבע עיניים עם ראש הממשלה בלשכתו בירושלים.

* * *

הפגישה עם רבין

[יולי 1995]

17.7.95. יום שני. בבוקר אני נוסע באוטובוס לירושלים ומגיע לקראת 9.30 מהתחנה המרכזית, במונית, למשרד ראש הממשלה. המקום מאוד צנוע ופונקציונאלי. אין שום גינונים של שלטון ופאר. איתן הבר השמנמן מכניס אותי לחדר-העבודה של ראש-הממשלה, מבלי להציג את עצמו בפניי.

רבין ניראה בדיוק כפי שהוא, בחולצה לבנה ובעניבה. משתדל מאוד להיות חביב. אנחנו יושבים זה מול זה על שתי ספות-הסבה בצורת רי"ש, בפינה. מאחורינו שולחן הכתיבה שלו ועל הכיסא בעל המשענת הגבוהה מונח הז'קט שלו. רבין מתנועע כל הזמן כאילו לא נוח לו לשבת רגע אחד בשקט במקום אחד, מעשן שתי סיגריות במרוצת השיחה, מחטט באפו, מגרד באוזניו ופוכר את ידיו. אבל הוא משדר הגינות, ביטחון וחוכמה. אין הברקות ניסוח, ובעצם כמעט שאין בשיחה גילויים מעבר למה שמתפרסם בשמו בעיתונים, וכמעט גם אין בה הומור. יש גם הרגשה שהוא אינו מסתיר סודות מי-יודע-מה בקשר למצב הפוליטי. היובש הענייני של דבריו עומד בסתירה גמורה לניסוחים המבריקים של פרס, למרות שהם אומרים, לפחות בנושא השלום, כמעט את אותו הדבר.

רבין שואל אותי מה אשתה ומביאים קפה בוץ לשנינו.

בהתחלה אני נותן לו את הכרך "אסתר ראב / כל השירים" עם ההקדשה שכתבתי. אני עושה למרות שאני יודע שהיא היתה בשנותיה האחרונות קרובה יותר להשקפה של "ארץ ישראל השלימה".

ליצחק רבין היקר,

ראש הממשלה הצבר הראשון –

יבול חייה של המשוררת

הצברית הראשונה

אסתר ראב –

וברכה להצלחת דרכך –

                                         אהוד בן עזר

הוא שואל אותי, למקרא ההקדשה, "מה, באמת זה כך?" – ואני מאשר.

עוד קודם הוא מקדים ואומר שנידמה לו שכבר נפגשנו פעם, ושהוא מכיר וקורא את דבריי. אולי הוא מתכוון למאמר שכתבתי עליו ב"הארץ" ב-21.5.95, "עוד נתגעגע לרבין", והוא עילת הפגישה. כי האמת שלא נפגשנו מעולם. פעם אחת טילפן להודות לי כאשר כתבתי ב"דבר" מאמר תמיכה בו בהתמודדותו עם פרס על המועמדות בבחירות לראשות הממשלה, זה היה מזמן, והשתמשתי אז בדברים שכתב בספרו סעדיה עמיאל נגד פרס, וזה דווקא אחד הדברים שאני לא גאה בהם כי במשך השנים למדתי להעריך את פרס, ולכן לא הזכרתי את הנושא לרבין.

בעקבות אסתר אנחנו משוחחים קצת על קורות המשפחה שלי. הוא מספר שהתלווה פעם לבן גוריון לאחד מחגי היובל של פתח-תקווה ושמע אותו מדבר בחיוב רב על ראשוני המושבה. אני מספר על הראיון שהיה לי עם בן-גוריון לסידרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים", שנדפס מאוחר יותר בספר "אין שאננים בציון". כיצד בן-גוריון שאל אותי מה גרם ליהושע שטמפפר, ממייסדי פתח-תקווה, לעלות לארץ-ישראל ב-1869, ועוד ברגל, וכיצד אמר כי הוא, יהושע שטמפפר, היה הראשון, ואיתו מתחיל כל הסיפור של ההתיישבות. ואני מספר לרבין גם על הסיור שעשיתי בהונגריה בסתיו האחרון, בעקבות עליית משפחת ראב משם ב-1875, אבל אני לא מאריך כדי שלא לשעממו בהרצאה היסטורית-משפחתית.

כשאני מזכיר את הפגישה שלי עם בן-גוריון נופל רגע קצר של שתיקה, שבו אני חושב, ונידמה לי שאולי גם רבין חושב, שהנה עכשיו אנחנו נפגשים, ויש בכך איזה שמץ של תיעוד היסטורי.

אחר כך הוא מספר שנשלח ללמוד בגבעת השלושה בשנים 1935-1934, והכיר את רחובותיה של פתח-תקווה, אבל לא הכיר את משפחת שכטמן, בני דודי שגרו על גבול הקיבוץ דאז, היכן שעומד כיום בית האבות. הוא גם אינו מכיר את בן דודי המנוח אהרון בן עזר, שהיה מג"ד במלחמת השחרור. בתקופה שרבין היה בגבעת השלושה, אני טרם נולדתי.

הוא שואל מה אני עושה וממה אני מתפרנס, ואני מספר לו שאני פרי לאנס כל השנים, כותב את הביוגראפיה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב, עורך ספרים וגם כותב ספרים בהזמנה כמו הביוגראפיה לנוער על משה דיין.

את כתיבת הספר על דיין אני מזכיר בקצת התנצלות, שלא להיראות כמי שמחפש דמויות מפורסמות לכתוב עליהן, וגם כדי שלא לעורר קינאה, שהנה אני עוסק דווקא בדיין.

רבין מרגיע אותי ואומר שזה לא נורא לכתוב על דיין: "לא, לא, הוא בהחלט דמות חינוכית. חשובה. אמנם היו לי כמה פעמים התנגשויות איתו. מה שלא הבנתי אף פעם אצלו זה חוסר ההקפדה שלו על דברים כאלה, כמו לקיחת עתיקות ארכיאולוגיות. בן גוריון קרא אותו פעם אליו ודיבר איתו, ואז דיין ענה לו – אם אתה רוצה להעמיד בראש הצבא מומחה למוסר, תפנה לישראל גורפינקל (גורי) שיהיה רמטכ"ל, אבל אם אתה רוצה איש שמומחיותו היא לנהל נכון את הצבא, זה אני. אני מומחה לצבא, לא למוסריות."

כשאנחנו מזכירים את גורי האב, וגם את חיים גורי, רבין מספר על ילדותו בתל-אביב, ואני אומר ששמעתי על ילדותו מפי חברו הטוב משה נצר, כאשר כתבתי את הביוגראפיה של שרגא נצר. רבין מספר על ידידותו רבת השנים עם משה, עימו למד בתל-אביב מכיתה אל"ף.

אני רואה שעברו כבר כעשר דקות ואין לרבין הרבה מה לומר לי באופן אישי, אבל הוא חפץ להראות שהוא מקדיש לי את מלוא הזמן. מצד שני, גם לא נעים לי להרצות לו על עצמי או על ספריי. ולכן אני מתחיל לשאול אותו, ממש לראיין, בעיקר על תהליך השלום. אני מספר לו את דברי יהושפט הרכבי על שיגעון העליונות של הימין הישראלי, שסבור שרק בכוחנו הצבאי לכפות את השלום על כל האיזור, ועל תסביך העליונות של השמאל הישראלי, שסבור שרק בכוח ויתורינו אפשר להביא את השלום לכל האיזור, ולא חשוב מה עוצמת ההתנגדות הערבית לנו. ועוד אני מזכיר לו את אשכול, שטבע את האימרה הידועה – "כל אחד מאוהב בפשרות שלו!" – ולכן אם בעיתונים (בעיקר ב"הארץ") כותבים בימים אלה ביקורת עליו, על רבין, על כך שהוא מנהל את תהליך השלום בזיגזג, הרי שהוא יכול לענות להם שכל אחד מאוהב בזיגזגים שלו. וכי טועה מי שחושב שיש דרך קלה וישרה לשלום, ללא זיגזגים.

אני שואל אם ההתנחלויות יכולות להיות מעין "נייר לקמוס" לתהליך השלום, דווקא בכך שהצד הפלשתיני מוכן להתקדם לשלום כאשר הן עדיין על מקומן.

רבין מתאונן בעיקר על כך שפריסת ההתנחלויות היתה מלכתחילה מכשול לשלום, ושהן אינן יכולות להיות נייר לקמוס לתהליך השלום, כי האנשים היושבים בהן, לפחות בחלק מהן כמו חברון ותפוח – יעשו הכול כדי לטרפד את התהליך ואת היחסים בין יהודים לערבים. הטקטיקה שלהם היא להפחיד מפני שלבים נוספים בתהליך השלום, אך אין להם שום פתרון לטווח ארוך. הוא מאמין שהפתרון פירושו המשך התהליך אבל לא חזרה לגבולות 67'.

לדבריו, כל הקיום של ההתנחלויות הוא מלאכותי. האנשים הגרים בהן עובדים בתוך הקו הירוק ונוסעים כל יום לעבודה מחוץ לאזורם. החינוך בלתי אפשרי כי אלה נקודות קטנות וצריך מערכת של מאות הסעות כל יום. והכול בליווי ביטחוני והכול על חשבון המדינה והציבור.

לגבי אסד, אם אסד מבטיח משהו לאמריקאים, ואינו עומד בו – והכוונה לתחנות אתראה קרקעיות, אין כל סיבה שאנחנו נצעד לקראתו במשהו נוסף בתהליך השלום.

כאשר אני שואל אותו אם עראפת הוא כיום נכס עבורנו, הוא אומר שלא צריך להגזים, עראפת הוא פארטנר למשא-ומתן – אבל לא נכס, כי עראפת רוצה מדינה פלשתינאית ממש כפי שאנחנו רוצים דברים מנוגדים מצידנו.

בחיוך הוא מספר שדו"ח אמנסטי האחרון, שהיה תמיד ביקורתי כלפי ישראל, הוא ביקורתי הפעם כלפי ערפאת, וקובע שאנשי עראפת מענים את אסירי החמאס. כאשר הוא, רבין, שאל על כך את ערפאת, מדוע הוא לא מוסר אנשים אלה למשפט מסודר? – ענה לו עראפת: "כאשר אתם עוצרים מתנחלים, אתם שופטים אותם אחרי ארבע שנים והם יוצאים בלי כלום. כאשר אני מוסר עצור של החמאס לבית משפט מקומי בעזה, הוא יוצא לחופשי לאחר חצי יום. לכן אני קובע את המשפטים, ואני מערב בכך את כל האנשים שלי, כדי שכולם ישאו באחריות לחקירות ולהטלת העונשים, ואין סניגור ואין קטיגור, והאנשים שלי מבצעים בדיוק את מה שצריך. מה אתם רוצים, שאני אנהג אחרת, ואז תטענו נגדי שאני לא נלחם בטירור?"

הזמן מתקרב לקיצו. אני רואה שרבין מעיף מבט לשעון. יש לו איזו שיחת טלפון קצרה, ולאחריה אני ביוזמתי מתחיל לקום ולהיפרד ממנו, וזאת אפילו דקות אחדות לפני שמסתיימת מחצית השעה. אני שואל אותו במה אפשר לעזור לו, לקראת הבחירות, כדי שהוא עם ממשלתו ימשיכו להנהיג את תהליך השלום. ומה ואיך לדעתו צריך להסביר לשם כך לציבור.

 "את האמת," הוא אומר, "צריך רק להגיד את האמת."

ואכן, לבד מהסיפור על ערפאת, שאותו הוא מבקש בחיוך שלא אפרסם, אין בשיחה איתו שום דבר שלא ידוע כבר ולא התפרסם בעיתונים ובוודאי כבר נאמר פעמים רבות בראיונות עימו.

אני אומר לו שבוודאי קשה לו מאוד, אין יום בלי פגע. כל יום קורה משהו בלתי-צפוי, הלא גם הפגישה שלנו נידחתה כבר פעמיים, פעם בגלל השריפה בהרי ירושלים. והוא מנחם אותי על תמימותי ואומר בחצי חיוך חמוץ שלו, כדרכו, ובעקימת שפתיים, שזה לא כל כך נורא ויש גם דברים נעימים.

אני מרגיש שאין שום סיבה או הצדקה להזכיר בפניו איזשהו נושא שקשור לבעיות של הסופרים והיוצרים, כגון המו"מ של אקו"ם עם רשות השידור. למה לי להופיע פתאום כמבקש משהו כאשר בעצם אין לי צורך לבקש שום דבר ואני אפילו מרגיש טוב בכך שהוזמנתי לראיון מבלי שביקשתי אותו, וכי אני הוא המנסה לעזור לראש הממשלה, אבל אינני זקוק לעזרתו בשום דבר. בעצם גם לא עלה בשום חלק של השיחה קשר כלשהו לספרות ולסופרים. ובוודאי לא פוליטיקה של הספרות והסופרים.

אני מתרשם מאוד מבריאותו, מיושרו, מנחישותו להמשיך בתהליך השלום, ומביטחונו שיזכה להוליך את המדינה גם אחרי הבחירות הבאות.

זהו, פחות או יותר, מה שקורה בעשרים וחמש הדקות של הפגישה הלבבית הזו, שבה אני מנסה, בכוחותיי הדלים ובצורה קצת מגושמת, לעזור לראש הממשלה שלי, ומודאג מכך שהעובדה שהוא הזמין אותי במחווה כה יוצאת-דופן מראה אולי שמצבו קשה מכפי שאני מתרשם מהופעתו הבטוחה, הצנועה והסמכותית.

רבין מלווה אותי לדלת ולוחץ את ידי, הוא ממש יוצא מגדרו כדי להיות לבבי, ואני יוצא. אני חושב אם להתעכב בלשכתו של הבר, אבל מאחר והבר לא ביקש זאת ממני אני פשוט יוצא, וזהו. אני מניח שאילו הייתי עמוס עוז היו מכרכרים יותר ומזמינים את התקשורת. ואכן, עיתונאים אינם ממתינים בחצר לשמוע הצהרות מפי. אני מעיף עין לעבר החלונות הנמוכים של הלשכה של רבין, בקומה הראשונה, ממש אל החזית, ואומר לעצמי שזה די מסוכן כי מחבלים ערבים היו יכולים לירות מתוך מכונית בכביש טיל ישר לתוך החלון.

אני חוזר באוטובוס לתל-אביב ועוד מספיק להגיע לבנק ולשלם תשלום יתרת חוב למס הכנסה על חשבון שנת 1994. בסך הכול כחמש מאות ש"ח, וזה בהחלט יום טוב לשלם בו מס הכנסה.

[פרק מתוך היומן, יולי 1995]

*

 "קיבלתי וקראתי מכתבך אלי מיום 15.6.95. בינתיים, אגב, נפגשתי עם הסופר אהוד בן עזר והתרשמתי עזות מתמיכתו. לא אכחד: מכתבך עורר בי התרגשות. דבריך החמים הם לי מקור עידוד להמשך הדרך."

[מתוך מכתב של יצחק רבין לעמירם גיל, 25 ביולי 1995]

* * *

50 שנה למבצע "זאב ז'בוטינסקי שב למולדת"

זה היה אחד המבצעים הגדולים והמושלמים ביותר שביצעה אי פעם התנועה הלאומית – מבצע העלאת ארונותיהם של יוענה וזאב ז'בוטינסקי לאדמת המולדת, מבצע שהתגשם לקראת יום השנה ה-24 לפטירתו של ראש בית"ר.

אחרי שדוד בן-גוריון סירב למלא אחר צוואתו של ז'בוטינסקי, היה זה לוי אשכול שנתן את ההוראה הממשלתית, והארון הוטס ממדינת ניו-יורק, דרך פאריס, ארצה, בברכת ממשלת ישראל.

חלפו 50 שנה מאז האירוע המרגש הזה – ומכון ז'בוטינסקי, שבארכיונו עשרות תיקים על המבצע, יקיים ערב עיון ותיעוד של המאורע,

ביום חמישי, 6.11.2014, בשעה 19.00.

באירוע ישאו דברים:

זאב ז'בוטינסקי (הנכד)

ד"ר עמי גלוסקא

פרופ' אריה נאור

יוסי אחימאיר

כן יוקרן סרט תעודי, שהנציח את מסע הארון מניו-יורק לירושלים.

הכניסה לערב העיון – ללא תשלום.

מומלץ להירשם מראש בטלפון 03-5287320 שלוחה 4, בשעות העבודה.

* * *

הסופרת הבריטית מלאני פיליפס בראיון מרתק לתוכנית "רואים עולם"

 בהנחייתו של יעקב אחימאיר

https://www.youtube.com/watch?v=Tk3xKYbsuY8

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [50]

אנשים כלבבי / הרהורים בכָּפִיָיה

הטקטיקה של אבו-מאזן

נשיאנו המנוח, יאסר ערפאת אללה ירחמו, נקט כידוע בטקטיקה דו-צדדית [הציונים אמרו: דו-פרצופית] במאבקו בישראל ובציונות.

בחו"ל, באנגלית, דיבר דברי חלקות נעימים לאוזן המערבית בעניין השגת שלום בין שני העמים. מאידך, בהתבטאויותיו השונות בין בני-עמו הערבים, בערבית, הוא לא נמנע מלקלל ולהשמיץ את היישות הציונית בפלשתין כהנה וכהנה.

ברור היה לכל כי זו דעתו האמיתית, ובכך הוא ביטא את רגשותיו של העם הערבי-הפלשתיני שלנו.

לעומתו, יורשו בתפקיד, הנשיא אבו-מאזן  [ד"ר מחמוד עבאס] נוקט בטקטיקה שונה: גם באנגלית – נכון יותר בערבית מתורגמת, בנאומיו במליאת עצרת האו"ם ובמוסדות בינלאומיים אחרים הוא מגנה בלשון חריפה את מדינת הציונים [שאת שמה הוא מקפיד לא לציין ובקיומה איננו מכיר]; בשיטה זו הוא משיג הישגים נוספים. ישראל נמצאת כל הזמן במיגננה: על הבנייה בשטחים הכבושים, על התנכלות לתושבים הערבים בירושלים ופלישות היהודים לשכונות הערביות, על הריגת מפגינים צעירים, על אכזריות הצבא שלהם במבצע "צוק איתן", על כוונתם להשתלט על הר הבית ולהרוס את מסגד אל אקצה, על עצם קיומה של ישראל כמדינה בין מדינות העולם.

בכך הוא מבטא את דעותינו ורגשותינו שלנו, ושל כל הערבים והמוסלמים בעולם, ובמיוחד של תושבי הרשות הפלשתינית [בגדה המערבית] ואף של ערביי ישראל, שהם אמנם "אזרחים שווי זכויות" לכאורה במדינה [לא שלהם], אך גם הם חשים עצמם כנכבשים ומגורשים מאדמותיהם, במיוחד הבדואים בשטחי המרעה בנגב, והם פגועים בתחושת עצמאותם הלאומית, התרבותית והפוליטית, למרות נציגיהם בכנסת. 

לכן אבו-מאזן מבצע את שליחותו הלאומית למעננו ולמען ההיסטוריה המפוארת של עמנו, אומתנו ודתנו. אמנם הוא נפגש עם מנהיגי המדינה הציונית, אך זאת לשם ניסיונות [עקרים] להגיע להסכם על מו"מ כלשהו להקמת מדינה פלשתינית [לצד ישראל]. הוא דבק בשלושת העקרונות של תביעתנו מהציונים: 1. חזרה לגבולות 67', תוך סילוק המתנחלים מכל שטח הגדה המערבית; 2. שיבה של פליטי 48', בניהם ונכדיהם; 3. שליטה מוחלטת בירושלים המזרחית, שתהיה בירת המדינה שתקום. וכן עקרון נוסף והוא: שליטה בלעדית של הוואקף בהר הבית וסילוק היהודים, המטמאים את המקום הקדוש הזה.

כמובן שמטרות אלה לא יושגו בזמן הקרוב, אולי אף לא בימינו. אבל לפחות כלפי חוץ יש להמשיך בקשרים ובשיחות [העקרות]  עם הישראלים, אף שברור ששום דבר לא ייצא מזה.

אז אל תגידו שאבו-מאזן הוא חלש, הססן. להיפך: הוא טקטיקן מעולה.

לנו, הערבים יש מסורת ארוכה של סבלנות: 40 שנה [לגאולת דם], מאה שנים ויותר במאבקנו בציונות, מאות שנים להשלטת התרבות הערבית-המוסלמית בעולם.

בסופו של דבר אנו נשיג את שלנו, אם באמצעותו של אבו-מאזן, אם באמצעות יורשיו בעתיד הקרוב או הרחוק.

למעשה, השאיפה האולטימטיבית שלנו היא להקים מדינה אחת של כל אזרחיה [הערבים] מן הירדן [ומעבר לו] ועד לים [כולל עזה]. ומי שזה לא מוצא חן בעיניו, שישתה מן הים של עזה...

אכן, אבו-מאזן איש כלבבי.

בתו של הנייה

אם להאמין לתקשורת הציונית, המספרת על כך שבתו של ראש ממשלת חמאס בעזה אושפזה בבית-חולים בתל-אביב [לטיפול חירום בדימום בבטן בעקבות ניתוח קיסרי שהסתבך], מתעוררים תהייה וזעם על צעדו זה של המנהיג, ששלח את בתו לטיפול אצל האוייב דווקא. וכי חסרים בתי-חולים מעולים בארצות ערב הקרובות והרחוקות: בסוריה, בעיראק, בתימן בעומאן, אפילו בסודאן? מדוע צריך היה לאשפז אותה בבית-חולים ציוני בישראל? אמנם הרופאים שם טיפלו בה יפה וריפאו אותה, אבל מי יודע אם לא הזריקו לה שם זריקה סודית של ציונות... כמו שקורה לפצועים הסורים, שמאושפזים בבתי-החולים הציוניים, וכאשר הם מחלימים ויוצאים לבתיהם [אם הם עומדים עדיין על תילם], הם מלאי תודה והערכה לרופאים שטיפלו בהם ולמדינה שיזמה את אישפוזם.

מעשהו של הנייה הוא על גבול הבגידה, אבל כיוון שזו בת – נקבה, אז זה לא כל-כך חשוב, ונסלח לו.

ובאשר לבת עצמה: אולי בהמשך, לכשתבריא לגמרי, היא תחגור חגורת נפץ ותפוצץ את בית-החולים שבו טופלה...

הנשק של שלוּדי

השהיד עבד אל רחמן שלודי ביצע מעשה גבורה עילאי כאשר דרס למוות תינוקת יהודיה [ציונית] בת שלושה חודשים, וכן עולה חדשה [ציונית] מאקוודור, נוצריה שהתגיירה. זה היה מעשה גבורה והקרבה, ושלודי אכן נורה ונהרג על-ידי השוטרים הציונים והפך לשהיד.

 כל התנועות והאירגונים הפלשתיניים אימצו אותו בחום וכל אירגון טען שהוא פעל מטעמו.

לכן לא מובן לי מדוע אביו של השהיד ובני משפחתו ניסו לטעון שהוא לא עשה זאת בכוונה, שזו היתה תאונת דרכים ולא יותר.

טענה זו נראית לי לא במקום והיא שוללת אז זכותו של בנם להימנות עם השהידים [ולזכות ב-40 הבתולות בגן העדן].

לפי דעתי, לא חשוב מהו כלי הרצח שבו הורגים יהודים [וגם נוצרים]: קלצ'ניקוב, חגורת נפץ – או מכונית דוהרת.

בעיני, השהיד שלודי הוא גיבור ואיש כלבבי.

האבן של אדריאנוס

לא מובנת לי השמחה שתקפה את הארכיאולוגים היהודים כאשר מצאו בירושלים [אל קודס] אבן עם חלקי כתובת המביעה כבוד והוקרה לקיסר הרומי אדריאנוס, שהרס את בירתם של היהודים עד היסוד והפך את העיר לעיר רומאית בשם "איליה קפיטולינה".

אז אנחנו, הערבים צריכים לתת לו כבוד ויקר על מעשיו אלה?

אופס! לא כך למדנו בספרי ההיסטוריה שלנו בבית-הספר. הרי לפי מה שלימדו אותנו, לא היתה כלל מדינה של יהודים בשטח הנקרא ברומית Palestina, לא היתה להם בירה שנקראה ירושלים, לא היה הר הבית ולא בית-מקדש... לא היה ולא נברא!

אז אולי גם אדריאנוס לא היה כלל. כל הסיפור ההיסטורי הזה נראה בעיני מפוקפק ולא אמין.

ואם בכל זאת נכון כל מה שמסופר עליו, בא לי ללחוץ את ידו [אף כי בפרוטומה של דמותו הוא מופיע ללא ידיים].

אדריאנוס – איש כלבבי.

החרא של התרנגולת

כל הכבוד לפקיד האמריקני הבכיר בבית הלבן, ["האלמוני"], שהדליף לעיתונות את דעתו על בנימין נתניהו וכינה אותו chikenshit – חרא של תרנגולות, ועוד כל מיני עלבונות והשמצות כלפיו אישית. בכך הוא חשף את פרצופו האמיתי ואופיו של יריבנו המר הזה, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. ולא רק בו הוא פגע, אלא בעם הישראלי כולו. וזה מצויין.

זוהי מתנה מפתיעה ומעודדת לערבים הפלשתינאים וסיוע חשוב למאבקנו עם הציונים, ובראשם ראש הממשלה העלוב הזה.

מגיע לפקיד הזה פרס או אות של כבוד מן הגבוהים ביותר מידי הערבים, על גילוי זה.

בן רודס, איש כלבבי.

מאת: מחמוד אבו כפייה.

* * *

מאיפה באמת הגיעו הערבים לארץ-ישראל?

https://www.youtube.com/watch?v=8R8jou2B5Fg

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

משה גרנות

האומנם החמצה?

על ספרה של זיוה שמיר

"מעל כל במה – ביאליק והתאטרון"

ספרא – הקיבוץ המאוחד, 2014, 302 עמ'

הספר, המלא הגדוש הזה בידע חובק עולם, מביע אכזבה מכך שכישרון פנומנאלי כמו שניחן בו משוררנו הלאומי ח"נ ביאליק – החמיץ פן חשוב ביכולותיו – הפן הדרמטי. ביאליק הרי ניסה כוחו בהצלחה אדירה בכל תחום ספרותי שאפשר להעלות על הדעת: שירה, סיפורת, מסה, כינוס, עריכה, תרגום, ורק בתחום הדרמה, שבוודאי היה בו ניצוץ ("לא זכיתי באור מן ההפקר"), איכשהו לא הסתייע להפגין את מלוא כוחו.

פרופ' זיוה שמיר מזכירה לקורא שהדרמה, פרי ההילולים של התרבות היוונית-רומית, היתה רחוקה מההווי הדתי-למדני היהודי. בעולם קמו דרמטורגים עתירי מבע ביוון, ברומי, באיטליה, בצרפת, באנגליה, בגרמניה וברוסיה, ואילו בעם היהודי היתה אפילו סלידה מעולם התאטרון. יש אמנם התחלות מהוססות: יחזקאל הטרגיקון מאלכסנדריה של המאה השנייה לפני הספירה, ולאחריו עד יהודה סומו (המאה ה 16!) לא חובר שום מחזה על ידי מחבר יהודי. אחרי סומו כתבו מחזות גם רמח"ל, יוסף האפרתי, שלום הכהן, אברהם גולדפאדן, מ"ל ליליינבלום – אבל להוציא את גולדפאדן (בעיקר ביידיש) כל המחזות נועדו לקריאה דמומה, ולא להופעה על במה, שהיתה עבור היהדות המסורתית בבחינת מוקצה (להוציא הופעות רחוב – "פורימשפיל" וכיוצא בו). כדי שיקום הווי של תאטרון היה הכרח בתהליך של חילון, שבו התחילו סופרי ההשכלה. על כן הציפייה שגאון השירה שלנו ח"נ ביאליק יפליא לעשות גם בדרמה, כאשר התאטרון העברי הראשון בא לעולם (1921), כשלושים שנה לאחר תחילת היצירה שלו, אין להניח שהיו לה סיכויים רבים.

זיוה שמיר, הבקיאה מיספר אחת במכלול יצירתו של ביאליק, סוקרת את כתביו ומוכיחה בעליל שהם רוויים בדרמטיות: כבר כבחור ישיבה בוולוז'ין מחבר ביאליק מערכונים מחורזים, ביניהם "חוה ונחש" ו"יעקב ועשיו". הראשון מושפע ללא ספק משירו של מפיסטו ב"פאוסט" של ו' גיתה, שהושפע בתורו משירה של אופליה ב"המלט" של שקספיר. המחברת מוצאת נימים דרמטיות ב"מעשה ילדות", שעניינו ילד, שאינו נשמע לציפיות המבוגרים ודווקא מתנהג כמו ילד. גם ב"המתמיד" היא מוצאת גלגול של המלומד המצוי בדל"ת אמות של ספרים בלים, בדומה לפאוסט ביצירה של גיתה, והמלט ביצרה של שקספיר. ב"דמעה נאמנה" מופיעה הרפליקה השקספירית "מילים מילים", ב"כוכב נידח" וב"חלפה על פניי" יש מוטיבים הַמְלֵטִיִים וב"לפני ארון הספרים" יש רפליקה הדומה לזו שבמונולוג של ליידי מקבת ("ואקרא לו עד מוות עייף: בואה לילה").

 נימים דרמטיות מוצאת המחברת גם ב"אגדת שלושה וארבעה" (לאה גולדברג באמת עיבדה אגדה זו למחזה שלוש פעמים!) – ב"מתי מדבר", וכן גם ב"אל הציפור". הסיפור "מאחורי הגדר" הוא מעין אנטיתיזה יהודית ל"רומיאו ויוליה", שכן הגיבור הארצי מאוד, כמעט "שייגץ", נוח, נכנע למסורת, הופך ל"בעלבית" מצוי, ולא ממלא אחרי ציפיות המחבר ואולי של הקורא, שיעשה מעשה אמיץ ויברח עם מארינקא "השיקצה".

זיוה שמיר מתארת שביאליק לא רק כתב "דרמטית", אלא אף עמד ליד ערשו של התאטרון העברי הראשון בעולם – "הבימה". הוא תירגם עבורם את המחזה של אנ-סקי "הדיבוק", למרות גישתו האחד-העמית המסתייגת מאגדות, ניסים ופולקלור, גישה שהיתה משורש נשמתו של ביאליק. לאחר הפצרות רבות של אנ-סקי עצמו, הוא נענה, כי הבין שגם מחזה כמו "הדיבוק" ראוי שיהיה חלק מהמפעל הגדול אליו גייס את עצמו – מפעל "הכינוס". הוא נכח לאורך חודשים בימי החזרות בבימויו של יבגני וכטנוב, והעיד על עצמו שמתארע לנגד עיניו נס של ממש, וכי השחקנים הם לא פחות ממשרתים בקודש.

ביאליק מתרגם בתקופה זאת (תחילתה של ברית המועצות, ימי הגזירות נגד כל נטייה לאומית, בוודאי נגד הציונות) את "וילהלם טל" מאת פ' שילר, מחזה ארוך, הרואי, קלסיציסטי, שמעודד התקוממות לאומית כנגד עריצות, וכל זאת כאשר מגיעות ידיעות על קורבנו של טרומפלדור בתל-חי (1920) ומאורעות תרפ"א (1921), בהם נהרג גם הסופר י"ח ברנר. ההתגייסות ל"גדוד העברי" הייתה מעין מענה יהודי לנרמז במחזה של שילר על התקוממות הקנטונים השווייצריים. ביאליק חש שמיתוס כמו זה שבמחזה של שילר רצוי שיהיה גם אצלנו – מיתוס שעשוי לאחד את העם. התרגום העברי  ל"וילהלם טל" פורסם ב"התקופה" של ד' פרישמן בשנים תרפ"ב-תרפ"ג, והוצג ב"הבימה" ב-1936, שנתיים לאחר מותו.

בעשר השנים שביאליק חי בארץ-ישראל ירדו לחייו סופרים "צעירים", שהחליטו כי זמנו עבר. שטיינמן ושלונסקי מ"שמאל" ניכסו לעצמם את "כתובים", ביטאון אגודת הסופרים, וביקרו בו קשות את ביאליק ואת "הפליאדה" שלו. חבורת "יחדיו" התריסה נגד "הכינוס" שמתמקד בעבר, ומזניח את דור העתיד של הסופרים. הם האשימו אותו בהסתופפות עם הבורגנות, ושבעצמו הוא בעל בית מידות מפואר, כשהפרולטרים שוכנים באוהלים ורעבים ללחם. מימין התקיפו אותו זאב ז'בוטינסקי ואורי צבי גרינברג, שקיוו כי ימשיך את הקו של מורד ("בעיר ההריגה"), והוא דווקא השתייך לקו המתפשר והמבליג של חיים וייצמן.

התקפות אלו, שכוונתן היתה לבטל את מעמדו הרם בספרות העברית המתחדשת, העכירו את מצב רוחו. יחד עם י"ד ברקוביץ' ופישל לחובר הוא מייסד ביטאון חדש לאגודת הסופרים – "מאזנים", ובגיליונותיו הראשונים הוא נותן ביטוי לכאבו על ההתקפות נגדו, שהפכו באותם ימים ל"בון טון" של המילייה. הוא מפרסם שם את תרגומו למערכה הראשונה של "יוליוס קיסר" מאת שקספיר. ומדוע הוא בחר דווקא ביצירה שנכתבה באנגלית, בשפה שהוא לא שלט בה? זאת משום שבמחזה זה מתואר רצח של שליט ורצח אב (קיימת סברה שברוטוס, אחד מרוצחיו, הוא בנו הבלתי חוקי של יוליוס קיסר), מעשה נבלה, שהוא בבחינת התגרות בחוקי הטבע, התגרות המובילה לאסון ולחורבן – כאילו מרמז ביאליק בתרגום זה עד כמה נורא מעשיהם של מלעיזיו. ביאליק מפרסם ב"מאזנים" את השירים "גם בהתערותו לעיניכם" ו"יתמות", שבפרק הראשון שלו מתוארת התעללות השיכורים באביו, התעללות שקיצרה את חייו – ושוב רמז להתעללות "הצעירים" באביהם הרוחני.

הפרק האחרון מספר את סיפורם של שני כתבים של ביאליק שנעלמו בצורה מסתורית: מחזה מקראי ראשון מתוך טרילוגיה מתוכננת, ועיבוד לרומן "עירא וזבדיה" מאת מאיר קנלסקי. פרופ' זיוה שמיר עסקה במשך שנים רבות בתעלומה זו, ואף פירסמה את תוצאות מחקריה והשערותיה. היא הספיקה לשמוע על המחזה של ביאליק מפי משה אונגרפלד ודב סדן, ואספה עדויות רחוקות של י"ח רבניצקי, אשר ברש ופוגרבינסקי, אשר הכירו את כתב היד, ואף שמעו את ביאליק קורא בו. לזיוה שמיר יש השערה מדהימה, שאני מבקש רשות לא לחשוף, כי ראוי לקרוא את הדברים במקור, דברים הכתובים ממש כמו בלש ספרותי.

האם צריך להצטער על כך שהכישרון הדרמטי של ביאליק לא הגיע למימוש כראוי לו? ברור שכל מה שיצא מעטו של גאון השירה העברית ראוי גם ראוי, אך חשד מתגנב לליבי שמא התוצאה עלולה היתה אולי לאכזב, כי ביאליק, שהיה תלמידיו האוהד של אחד העם, היה שמרן בכל הנוגע לתאטרון, חשב שהתאטרון העברי, בניגוד לקברטים הדקדנטיים (בהם צפה כנראה בעת שהותו ברלין), צריך להיות מושתת על אתיקה עברית, ולא על אסתטיקה יוונית. הוא התנגד לתאטרון משעשע ובז לעולם האגדות, למסתורין ולפולקלור (עמ' 19, 53, 55, 60, 131-130). עם השקפת עולם כזאת לגבי אופיו הרצוי של תאטרון – אינני בטוח שניתן להפיק יצירות היורדות חדרי בטן. לדעתי, גישתו של אוסקר ויילד (בפתיח של "דוריאן גריי"), ש"נכון" ו"אתי" אינם רלוונטיים לגבי אמנות. אבל אולי לגבי ביאליק – שאני.

אני מודה שכל ספר חדש שאני קורא מפרי עטה של פרופ' זיוה שמיר, בוודאי הספר הזה, ממלא אותי התפעלות והתפעמות לנוכח הידע הבלתי נדלה שמושקע בו, המסירות לנושא המוחשת מכל אות, והאהבה הגדולה המורגשת כלפי מושאי מחקריה.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 5.11.14

* "אני מבקש ממך לא לעלות לדוכן העדים, לא למעני, למענך." איזה צדיק! נשמה טובה!!!

שולה זקן שמשה במשך שנים רבות המגן האנושי של אהוד אולמרט. לא לעולם חוסן.

* משפט המפתח שבו ייצרב זיכרו של ראש הממשלה בן גוריון: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." משפט המפתח שבו ייצרב זיכרו של ראש הממשלה לוי אשכול: "הפנקס פתוח והיד רושמתי" משפט המפתח שבו ייצרב זיכרו של ראש הממשלה בגין: "לא עוד מלחמה. לא עוד שפיכות דמים". משפט המפתח שבו ייצרב זכרו של ראש הממשלה רבין: "אני, מספר אישי 30743, רב־אלוף במילואים, יצחק רבין, חייל בצבא ההגנה לישראל ובצבא השלוםי" משפט המפתח שבו ייצרב זכרו של ראש הממשלה שמעון פרס: "מזרח תיכון חדשי" משפט המפתח שבו ייצרב זכרו של ראש הממשלה נתניהו: "יתנו – יקבלו. לא יתנו – לא יקבלו". משפט המפתח שבו ייצרב זכרו של ראש הממשלה אהוד אולמרט: "ברגע שיידעו, פירושו של דבר שאני שותף לשוחד."

[אהוד: בטרם אתה מצטרף בשמחה גורפת לציד המכשפות הנערך לאהוד אולמרט, ורק לו! – אולי תחכה בכל זאת לחקירה הנגדית?]

* "ברגע שיידעו, פירושו של דבר שאני שותף לשוחד." זאת לא שמועה, זו הקלטה. זה לא משפט שהוצא מהקשרו, זה משפט בתוך הקשרו. זה משפט שכל מי ששמע אותו הבין נכון את מה שהוא שמע. הוא אינו משתמע לשני פנים. הפושע הנ"ל היה, אוי לבושה, ראש ממשלת ישראל.

גם אחרי כל מה שאנחנו יודעים על אולמרט, כאשר שומעים אותו בקולו מדיח עד ומשחד אותו בדמי לא יחרץ ומשבש הליכי משפט כדי להציל את עורו; כאשר שומעים בקולו איך איש העולם התחתון ניהל את מדינת ישראל, העצב והבושה גדולים אפילו יותר מהכעס עליו.

כדאי לזכור שלפני כשנה, כשכבר הכל היה ברור (וגם הזיכוי מחמת הספק לא השאיר ספק במושחתות של האיש), אולמרט עדין נחשב בעיני רבים כתקווה הלבנה להחלפת נתניהו.

* הייתי ילד פוליטי מאוד, ואחד מגיבוריי היה אהוד אולמרט – הח"כ הצעיר והנמרץ המנהל מלחמת חורמה נגד השחיתות בספורט ולאחר מכן נגד הפשע המאורגן. איך נפלו גיבורים.

פסק הדין בפרשת "הולילנד" וגזר דינו של אולמרט והעובדה שהמגן האנושי של אולמרט התהפכה עליו, הם סימני דרך חשובים במאבק של החברה הישראלית נגד השחיתות הפוליטית. אך אל לנו להיות שאננים. יש גם סימנים הפוכים, כמו הדחתה של מנהיגה ישרת דרך ונקיית כפיים כשלי יחימוביץ' והמלכתו תחתיה של מנהיג בזכות השתיקה בדמותו של הרצוג, מה שהביא לתמיכת מפלגת העבודה בפואד המושחת לנשיאות. וכך גם חזרתו להנהגת מפלגה ולחיים הפוליטיים של אריה דרעי, שאינו אלא אהוד אולמרט עם זקָן.

* אפרופו אולמרט. עליזה אולמרט מופיעה ב"לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים". נעמי שמר לא.

* כפי שאני שולל את הגישה הקיצונית הרואה בפסיקת בג"ץ סוף פסוק שאין אפשרות לשנותו ולערער עליו ("לעקוף אותו" בג'יבריש שיפוטי, תרתי משמע), כך אני שולל את הגישה הקיצונית הרואה בכל חוק שחוקקה הכנסת סוף פסוק, שאין אפשרות לשנותו ולערער עליו. במערכת הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים, יש לכל רשות סמכות בתנאים מסוימים לבלום את חברתה, כדי למנוע השתלטות של אחת הרשויות באופן שיפגע בדמוקרטיה.

אם רוב אינטרסנטי יקבל את החוק נגד "ישראל היום" שיזם איתן כבל, יהיה זה ניצול לרעה של כוח הרוב כדי לפגוע בחופש הביטוי, חופש העיסוק וחופש הקניין מטעמים זרים. בית המשפט העליון קיים בדיוק כדי להגן על הזכויות הללו מפני עריצות הרוב. נגד חוק כזה ראוי לעתור לבג"ץ ורבים הסיכויים שבג"ץ יפסול אותו.

הביקורת כלפי "ישראל היום" לגיטימית לחלוטין ובחלקה מוצדקת, אך אין היא מצדיקה צעדים דרקוניים, אנטי דמוקרטיים ובלתי חוקתיים נגדו. יש ביקורת חריפה לא פחות ומוצדקת לא פחות כלפי עיתונים אחרים, ואף היא אינה מצדיקה חוקים כאלה. אפשר לחוקק חוק האוסר שותפות של מי שאינם אזרחי ישראל בבעלות על עיתון, כדי לפגוע ב"הארץ", חוק האוסר על גוף אחד להחזיק עיתון מודפס ואתר חדשות אינטרנטי כדי לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ו-ynet וחוק האוסר בעלות של שני עיתונים כדי לפגוע ב"מעריב" ו"ג'רוזלם פוסט". הרי אין גבול ליצירתיות החקיקתית. אולם מן הראוי שחברה דמוקרטית לא תלך למקומות כאלה, ותראה את הברכה בריבוי עיתונים, גם כאשר היא מאלצת אותנו לסבול עיתונים שאיננו סובלים אותם ואנו אף סובלים מהם. זה מחיר הדמוקרטיה. וזאת יופיה של הדמוקרטיה.

* איתן כבל מתרשל. הוא עדין לא יזם חוק נגד ערוץ 20.

* ממש מדכא לקרוא את הפוסטים והתגובות של רבים מאוהדי הפועל ומכבי בעקבות הביזיון בדרבי. במקום שכולם יוקיעו את האלימות ובעיקר – כל אחד את זו שבקבוצתו, כל אחד מציג תמונה חד צדדית קורבנית, המאשימה את הצד השני. ללא כל ביקורת עצמית. ללא כל ניסיון לבחון את הדברים באובייקטיביות. מדובר באירוע חמור בכדורגל הישראלי, וניתן לצפות מאנשים להתעלות מעל אהדתם את קבוצתם.

* כשבריון ("אוהד") פורץ למגרש ותוקף שחקן, זכותו של המותקף להגן על עצמו. ערן זהבי נהג באופן ספורטיבי לעילא ולעילא כאשר הגן על עצמו. אין כל הצדקה להחלטתו של השופט להרחיק אותו. לא היה כל פגם בהתנהגותו.

הטענה שהשופט נהג על פי החוקה אינה מתקבלת על הדעת. כל דבר שכתוב בחוקה ואינו אומר בפירוש: "התפרץ ביריון למגרש ומכה שחקן – על השחקן לחטוף מכות בשקט," נתון לפרשנות, וראוי לפרשו אחרת.

אין צדיקים בפיצוץ הדרבי ושתי הקבוצות ראויות לעונש (לטעמי, הפחתת נקודות). ערן זהבי – על התנהגות פרובוקטיבית בלתי ספורטיבית ואלימות חזותית אחרי השער שהבקיע (ה"פיו פיו" כלפי יציע אוהדי "הפועל"). הוא קיבל על כך בצדק כרטיס צהוב ואולי ראוי היה לקבל על כך כרטיס אדום. כמובן שהמעשה החמור מכול היה התפרצותו של אותו בריון קשקשים המכונה "פואד" שפרץ למשחק ותקף את זהבי. מן הראוי שהנ"ל יראה את העולם זמן רב דרך סורגים. כאמור, אין כל פסול, לדעתי, בכך שזהבי הגן על עצמו מול הבריון. הוא נהג נכון ולא היה ראוי אפילו להערה קלה, לא כל שכן לכרטיס אדום. זהבי עצמו היה חייב לציית לכרטיס האדום, שגוי ככל שהיה, ולכבד את השופט ואת כללי המשחק. חבריו שגיבו אותו ראויים אף הם לגנאי. אוהדי "מכבי" שצעדו בדרך שפילס להם "פואד" והתפרצו למגרש, אף הם בריונים מסוכנים שיש להענישם בחומרה. אם אכן מאמן השוערים של "מכבי" עודד אותם לפרוץ למגרש, יש להדיח אותו לצמיתות מכל תפקיד ספורטיבי. על מדינת ישראל להתייחס בחומרה רבה יותר לאלימות בספורט.

היה גם מחדל אבטחה במשחק. יתכן שאי אפשר היה לצפות את הפריצה של "פואד" למגרש, אך ברגע שהוא פרץ, בתוך שניה היה עליו להיות אזוק בידי המשטרה. במשך זמן רב מדי הוא השתולל על המגרש. המחדל החמור עוד יותר, היה העובדה שאחרי שזה קרה ובשיא המתח, הצליחו בריונים נוספים לפרוץ למגרש. כאן אי אפשר לדבר על הפתעה.

* ילדיו של דב חנין ערקו מצה"ל והוא גאה בהם. עכשיו בן שלו נעצר בקטטה אלימה של אוהדים ליד בית המשפט. זה סוג מסוים של אלימות של שוחרי שלום ופציפיסטים.

* הקצין בצבא האדום מודיע במיסדר הבוקר לחיילים: יש לי הודעה טובה והודעה רעה. ההודעה הטובה, היא שהיום סוף סוף מחליפים תחתונים. ההודעה הרעה, היא שוואדים מחליף עם סשה, מקסים מחליף עם אלכס וסרגיי מחליף עם אנדריי.

ויאיר לפיד מחליף את האבטלה בערד באבטלה בקריית מלאכי.

* החל ב-1.11 חלה, כבכל שנה, חובת הדלקת אורות ברכב. למה רק בחורף? הרי גם בקיץ מכונית שפנסיה דלוקים נראית יותר, בוודאי במזג אוויר אביך והביל, הפוקד אותנו לעתים מזומנות. אין כל סיבה שהחובה הזאת לא תחול כל השנה. זה כמעט ולא עולה יותר כסף, זה לא מבזבז חשמל. זה גם חוסך את זמן ההתרגלות והשכחה בראשית החורף. חקיקה כזאת תחזק את הבטיחות בדרכים ותחסוך חיי אדם. ובינתיים, גם ללא חקיקה, מן הראוי שהנהגים עצמם ייטלו יוזמה וידליקו אורות ביום גם בקיץ, למען בטיחותם, בטיחות נוסעיהם ובטיחות שאר הנוסעים בכביש. כך אני נוהג כבר שנים רבות, ומשנה לשנה אני רואה יותר ויותר נהגים העושים כן.

* יום השנה לרצח רבין הופך מדי שנה ליום של שכתוב ההיסטוריה והמרת דת רטרואקטיבית לרבין. על רקע האירועים בירושלים, כדאי לזכור מה אמר רבין בנושא. איני מציג כאן ציטוטים של טרום אוסלו, אלא של יצחק רבין שחתם על הסכמי אוסלו. בנאום בכנסת על הסכם אוסלו, ב-21 בספטמבר 1993, אמר רבין: "ירושלים השלמה והמאוחדת הייתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראל, מוקד לגעגועיו וחלומותיו של כל יהודי." בנאום בפני תלמידי תיכון ב-1995, זמן קצר לפני הירצחו, אמר רבין: "אילו אמרו לנו שמחיר השלום הוא ויתור על ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל, הייתי עונה: הבה נוותר על השלום."

* אורי משגב מזיק הרבה יותר מגדעון לוי. למה? כי הוא חכם יותר ובעיקר מתוחכם יותר. בניגוד ללוי הוא כותב טוב, אפילו מצוין. בניגוד לבוטות של גדעון לוי, המקוממת את הקורא, הוא מעביר את ארס השנאה למדינת ישראל בתחכום, בין השורות וכך היא מחלחלת לתודעת הקורא בלי להקפיץ את סנסורי ההגנה החיסונית שלו. הוא הרבה יותר מסוכן.

* כשאני נתקל בטקסט, כל טקסט, משירה נשגבת עד רשימת קניות למכולת, אני קורא אותו באותה דרך. קודם כל עושה פוווו כדי לנער את הפודרה שפודרה בו ומחפש את משפט המפתח, לעיתים המשפט הסמוי, שלעתים אפילו נכתב מבלי משים, אך הוא המפתח לפיענוח היצירה.

אני קורא כעת, באיחור של מיספר חודשים, את הגיליון המיוחד של "הארץ" לרגל ועידת ישראל לשלום. אני קורא אותו, כדרכי, מכריכה לכריכה ולא מחסיר מילה. הסופר והפובליציסט עודה בשאראת פירסם בו מאמר תחת הכותרת "אימפריית הימין מתפוררת". המסר המרכזי שלו, הוא שהעולם משתנה ואין עוד לגיטימציה להתפשטות ול"אקיבוש" (אגב, הוא איית את אקיבוש בשתי שגיאות כתיב) והימין נלחם את מלחמת המאסף של השארת כמה נתחים מן אקיבוש וכו'. המאמר מעניין, רהוט, בנוי היטב ומשכנע למדי. המאמר מתון ומשדר מסר של שלום. חלק ניכר ממנו מוקדש למסר שהעולם הערבי הכיר במדינת ישראל, מכיר במדינת ישראל, כבר אינו רואה בה אוייב, וכך אפילו חמאס.

אך כשעשיתי פוווווו מצאתי משפט אחד, השווה יותר מאלף תמונות. "כל מרצם של המשיחיים, החל מנפתלי בנט הישראלי ועד שלדון אדלסון הנוכרי, מושקע ב..."

אופס... שלדון אדלסון הנוכרי?! למה שלדון אדלסון הוא נוכרי? האם הוא ונפתלי בנט אינם בני אותו עם? הרי שניהם יהודים.

בעיני בשאראת, אין עם יהודי. יש ישראלים, שהם אזרחי ישראל, ומי שאינם אזרחי ישראל הם נוכרים, זרים, אין להם נגיעה למדינה. הם אולי בני דת משה, אך אינם בני לאום יהודי. ומה משמעות הדבר בנוגע למדינת ישראל? שאינה מדינת הלאום היהודית.

כלומר... אולי העולם הערבי מכיר בישראל, כפי שטוען בשאראת, אבל בשאראת אינו מכיר במדינת ישראל. מהי מדינת ישראל? המדינה שמשפט המפתח בהכרזתה הוא: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." אין מדינת ישראל שאינה מדינה יהודית. אי אפשר להכיר במדינת ישראל בלי להכיר בכך שהיא יהודית.

מה החזון של בשאראת? סיום אקיבוש, כלומר נסיגה ישראלית לקווי 49', כאשר ברור שהמדינה הפלשתינאית תהיה נקייה מיהודים, ולצדה תהיה מדינה לא יהודית, שאולי תקרא ישראל.

* כל הרוצה להסניף ציונות מזוקקת ומרוכזת, מוזמן לבקר בקיבוץ בית אל. מהו קיבוץ בית אל? הקיבוץ של הנוצרים הציונים בזיכרון יעקב. אין ישראלים פטריוטים מהם. ואין היום ישראלים שהלהט הציוני שלהם גדול כשלהם. אהבתם לעם ישראל, לארץ ישראל ולמדינת ישראל, וההתייחסות לשילוש הזה כאל מקשה אחת, היא אדירה. הם רואים בה מצווה דתית, וחובה מצפונית כלפי העם היהודי כגרמנים (רובם גרמנים, לא כולם. הם לומדים על השואה ויש להם קרן מיוחדת לסיוע לשורדי שואה). גם העסקים שלהם, שהם הצלחה גדולה מאוד, מוּנעים בראש ובראשונה על פי שיקולים ציוניים, של תרומה למדינת ישראל, לחברה הישראלית ולכלכלה הישראלית. למשל, ההחלטה היכן להקים מפעל חדש, נשקלת על פי צרכים ציוניים, כמו סיוע לאזורים מוכי אבטלה. אחד העקרונות שלהם, הוא שכל עסקיהם בארץ הם ללא כוונת רווח, ורווחיהם הרבים הם רק מייצוא. כל רווחיהם מוקדשים להשקעות בהרחבת העסקים, והם מקפידים על רמת חיים צנועה מאוד, המבטאת ערכים של הסתפקות במועט.

כקיבוץ, רמת השותפות שלהם גבוהה הרבה יותר מהמקובלת היום גם בקיבוצים השיתופיים ביותר. הם מודעים לכך שהקיבוצים היהודיים עברו תהליכים של הפרטה (ברמות שונות). להערכתם, להם זה לא יקרה כיוון שערכי השוויון והשיתוף שבהם הם דוגלים, אינם נובעים מאידיאולוגיה סוציאליסטית אלא מהשקפת עולם דתית.

יום המנוחה של חברי הקיבוץ הוא שבת. יום ראשון הוא יום עבודה רגיל. הם חוגגים את חגי ישראל, הדתיים והאזרחיים, וויתרו על החגים הנוצריים זולת חג המולד. אין להם כנסייה, כי ההיסטוריה הוכיחה שכנסייה תמיד מערבת את הדת עם פוליטיקה וכסף, ולכן הם מתפללים בחדר האוכל. אין להם כמרים, אך יש להם הנהגה רוחנית של זקני העדה.

הקיבוץ הנוצרי בית אל הוא אחד הקיבוצים היחידים בארץ שאינו חוגג את הסילבסטר...

עם הגעת חלוצי הקיבוץ בראשות אמה ברגר ז"ל לארץ לפני 50 שנה ובמשך שנים רבות, הם נרדפו בידי גורמים חרדיים שטפלו עליהם עלילת שווא של מיסיונריות. במשך עשרות שנים הם נרדפו, המדינה לא הכירה בהם ומעמדם היה כשל תיירים. רק לפני 15 שנים הם הוכרו כתושבי קבע ובעקבות זאת בניהם משרתים בצה"ל (הם אינם מעוניינים במעמד של אזרחים). היה זה גילוי מכוער של קסנופוביה, דווקא כלפי הטובים שבאוהבינו וידידינו. למרבה השמחה, היום המצב שונה לחלוטין. והמעניין הוא, שאין בהם שמץ של מרמור או טינה; הם מתייחסים לסבל שעברו כאל קשיי קליטה טבעיים, ואהבתם למדינת ישראל לא נשחקה ולא נסדקה כהוא זה. 

ביקרתי השבוע במפעל לאמצעי מיגון נגד אב"כ של הקיבוץ בזיכרון יעקב, במסגרת סיור בזיכרון יעקב של עובדי וחוקרי המכון לחקר הגולן. בנוסף לשיחה, הופיעה בפנינו מקהלת עובדי המפעל, ששרה שני מזמורי תהילים, בעברית, בלחן מקורי ובעיבוד מרגש. הזמרים הם עובדים במפעל. כאשר קבוצה מתארחת במפעל, חברי המקהלה שיכולים להתפנות מעבודתם, עוזבים את העבודה לדקות אחדות ובאים להופיע בפני הקבוצה.

כפטריוטים וציונים יש להם רגש עמוק להתיישבות בגולן. הקיבוץ הקים מפעל בבני יהודה ומחזיק כוורות בגולן. עצם העובדה שאנו, תושבי הגולן, התארחנו אצלם, ריגשה אותם מאוד.

... רציתי לחבק שם את כולם. 

* ביד הלשון: את נאומו בפתיחת מושב החורף של הכנסת, פתח נתניהו במילים: "בַּפַעַם האחרונה שנאמתי..."

כך, בפ"א רפויה [ללא דגש]. האם הוא צדק באופן הגיית המילה "בַּפַעַם"?

במילה "פַּעַם" הפ"א דגושה, על פי הכלל שאותיות בגד כפת בראש מילה דגושות.

אולם אחרי אותיות בכ"ל אותיות בגד כפת מאבדות את הדגש. למשל – "בְּבֵית הספר". האות בי"ת שבראש המילה בית הספר מאבדת את הדגש, אחרי בי"ת של אותיות בכ"ל. וכך גם המילה בְּפַעַם.

נתניהו הקפיד על הכלל הזה. בצדק?

לא, הוא טעה. במקרה זה, האות בי"ת, המנוקדת בפתח, כוללת בתוכה את ה"א הידיעה. היא מורה על פעם ספציפית. זהו קיצור של "בהפעם", כפי שנהוג היה לכתוב בעברית המשכילית והרבנית כאחד במאה ה-19 ואף בראשית המאה ה-20.

כאשר אותיות בכ"ל בולעות את ה"א הידיעה, הן מקבלות את התנהגותה. ה"א הידיעה היא בפתח, וכך גם אות בכ"ל ובמקרה זה האות בי"ת. גם האות שאחריה, נוהגת כמו האות שאחרי ה"א הידיעה. ולכן, כפי שאנו מנקדים הַפַּעַם, בפ"א דגושה, כך עלינו לנקד "בַּפַּעַם".

* * *

אהוד בן עזר

ג'וואד והקאימקאם הישר

[פרק מהרומאן הנידח "המושבה שלי", אסטרולוג, 2000]

כך המשיכו בדרכם כשג'וואד נותן לסבא שיעור חי בהילכות המזרח ולאחר שנפרדו נשבע ג'וואד לסבא שמעתה תשרור ביניהם ידידות-עולם. אדם מפורסם היה ג'וואד מוסתקים והוא שגרם לקאימקאם, מושל המחוז של יפו שנקרא גם בשם הקאימקאם הישר – לעזוב את מישרתו. הארץ היתה אז חלק מהאימפריה העות'מנית שבראשה עמדו השולטנים עבדול-מג'יד, עבדול חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז. השולטנים התגוררו בבירה איסטאנבול, בארמון המפואר דולמבצ'ה שעל שפת הבוספורוס או בארמון העטור גנים יילדיז קיוסק שבגבעות הירוקות מעליו.

אבל יותר מששלטו הם ומושליהם בארץ, שלט בה הבאקשיש.

כל מי שהיה צריך לקנות אדמה, לבנות בית, לשלם מיסים, לפנות לבית המשפט או להתלונן במשטרה – היה מעניק באקשיש למושל, לפקיד, לשופט או לשוטר. הבאקשיש קבע מי יחכור את גביית המיסים, למי תאושר קניית אדמה ובניית בית, מי ייאסר, מי יעונה, מי יזכה במשפט ומי ישולח לחופשי. ואם קרה שהשופטים שפטו ללא משוא פנים היה זה סימן שהסכימו לקבל סכומי שוחד שווים משני הצדדים.

יום אחד בא קאימקאם חדש לקאימקאמליק, עיר המחוז יפו, הכפופה לפאשאליק, עיר הפלך ירושלים. בבחרותו שלחה אותו משפחתו העשירה מאיסטאנבול לפריז, שם לא ביזבז זמנו על חיי הוללות בלבד אלא למד צרפתית בסורבון וראה הליכות עולם ואף שנדבק בסיפיליס מזונה בשם פאקט ואיבד את קצה אפו (חרף שבועתה כי הוא הראשון מכל לקוחותיה שבא עליה מאחור, ששם נותרה בבתוליה!) – לא איבד את עמוד השידרה המוסרי. נפשו נקעה משחיתות הכפופים לו, השופטים, פקידי העושרה, המעשר, שהיה מעין מס-הכנסה עות'מני, פקידי הגומרוק הוא המכס, פקידי הטאבו, והשוטרים – והוא הוציא תקנה שמעתה והלאה אסור להעניק ולקבל באקשיש אפילו לו עצמו. אמנם לו-עצמו חששו מלכתחילה לתת באקשיש כי אמרו שהמגע עימו מדביק במחלה.

מאחר שלמד צרפתית, ולא רק מאחורי פאקט במיטה אלא גם מהקלאסיקה, היה חוזר בכל הזדמנות על האימרה המסיימת את "קנדיד": "!Il faut cultive notre jardin" – צריך לעבד את גננו! – ורכש ביושר חלקת אדמה במזרח העיר וציווה לחפור בה באר ולטעת פרדס. יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, ליד הדרך העולה לירושלים.

תחילה חגגו תושבי יפו ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם באולם הגדול שבבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.

לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז: השופטים אינם מוציאים פסקי-דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות הבאות מאירופה, אי אפשר לקנות ולמכור קרקע או לבנות בית, הגנבים חוגגים והמשטרה מנמנמת ומעלימה עין. באו אל הקאימקאם בטענות על שביטל את הבאקשיש, אבל הוא התעקש:

 "לא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפאשא בירושלים ובפני השולטן באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – החוקר הפראנסאווי לואי פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ודוקטור פאול ארליך היאהודי גילה תרופה מזרניך (ארסן) נגד רקבון-האברים בשם סן-סלוורסן נומרו סיטה וסיטה מיאת [מיספר 606], ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילת-ברזל, יעני, כמו בפריז!"

 "איך ניפטר מהקאימקאם האהבל שלנו?" התייעצו היפואים ושלחו משלחת אל פאשא ירושלים, שהיה ממונה על הקאימקאם של יפו.

 "טוענים שכל הקאימאקמים שלי לוקחים באקשיש," בחן הפאשא את צרור מג'ידיות-הכסף שהביאו לו היפואים במתנה. "איך אוכל לפטר את האחד והיחיד הנוהג ביושר?!"

 "לא היושר מנהיג אותו אלא הטיפשות, מוחו הולך ונמס!" זעקו.

 "אם תוכיחו לי שכך הדבר – איפטר ממנו מיד!"

המשלחת חזרה ליפו ושברה את הראש באיזו דרך להוכיח לפאשא שהקאימקאם טיפש. שמע אותם ג'וואד מוסתקים ואמר: "תנו לי שלושה שקים של סוכר ואני מוריד את הקאימאקם מגדולתו."

הסכימו. ג'וואד השאיר שק וחצי סוכר בביתו. העמיס שק וחצי על סוסו ורכב ובא אל החלקה המיועדת לפרדס הקאימקאם, שם חפרו הפועלים באר. ניגש לראש קבוצת החופרים והבטיח לו מחצית השק הסוכר בתנאי שאת תכולת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.

וכך אמנם היה, והפועל שחפר בתחתית הבאר צעק כמוסכם: "מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מעיין של סוכר!"

מיד רץ שליח להודיע על כך לקאימקאם. זה נתקף התרגשות עצומה לשמע הבשורה וביקש שימלאו לנגד עיניו כד מים. טעם וגילה שנכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!

מיד דהר עם הכד לירושלים, התפרץ ללשכת הפאשא, בישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים ואמר: "אללה בירך את עירי על יושרי ועל היותי אדם מודרני. מעתה תהפוך יפו לעיר המתוקה בעולם, והסוכר יזרום בה כמים!"

המושל הפיקח הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: "ודאי גם זה תעלול של ג'וואד מוסתקים!"

לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת פאשא ירושלים להחזיר את קאימאקם יפו לאיסטאנבול, שם אחר זמן לא רב נפלו גם שתי אוזניו, העגבת חדרה למוחו והוא התחיל לטייל הלוך ושוב מגשר גאלאטה שעל קרן הזהב דרך שוק התבלינים מיסיר צ'רסיסי ומשם לבאזאר הגדול קפאליצ'ארסי כשהוא מדקלם צרפתית בקול ענוג:

      "!Jaffa la douce, Jaffa la douce, juste a votre sein j'ai trouve du bonheur"

יפו המתוקה! יפו המתוקה! רק בחיקך מצאתי אושר!

וכך טייל בסימטאות עלה וירוד מן השוק אל הגשר וחזרה עד שמשפחתו העשירה כלאה אותו בחדר סגור לכל ימי חייו.

נכתב בירנטון, אוכספורד, 1998

* * *

דרור אֵידָר

דוחקים את הקץ

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (31.10.2014)

נדבר על "מזרחיות". בעקבות הסדרה של רון כחלילי והדיון אודותיה. מה מזרחי בדמויות שהציג? תכשיטים מסוימים, בגדים, מאכלים, ריחות, טעמים, צבע בשיער, צבע עור, מה? הרי ישנם פרמטרים אנושיים נוספים הקשורים לקיומנו, עולמות שלמים שהמונח "מזרחיות" גורם לרדוקציה (הפחתת ערך) של ה"מצב האנושי", כמו לעייל פיל בקוף של מחט. במגוון תחומים, ההגדרות היום אינן מהותיות אלא סוציולוגיות גרידא. מקובל לשייך אדם מסוים לקבוצה חברתית מסוימת. זה לא הרבה.

מה מזרחי ברון כחלילי? הביוגרפיה שלו דומה לרבות אחרות בישראליאנה. קיפוח? נכון, היה קיפוח ועדיין ישנו. אז מה? צריך להילחם בזה. הקיפוח לא נובע בהכרח מה"מזרחיות". אני מוצא יותר קיפוח על בסיס פוליטי בתקשורת, באקדמיה ובמערכת המשפטית. וגם פה, ישנן סיבות נוספות, חלקן מקומיות לגמרי. דווקא הפוליטיזציה של כחלילי מונעת ממנו לראות את קו השבר הפוליטי, שלעיתים הרבה יותר דומיננטי מהאתניות המדומיינת שהוא מבקש להציג.

בראיון לנרי לבנה אמר ש"מאז שנהיה למזרחי," הוא "כבר לא יכול להסתכל על העולם דרך משקפיים אחרים." זה לא מסתדר עם מה ששמעתי ממנו בתוכניות ארוכות ברדיו. הרכיב הדומיננטי בשיח הפרטי שלו פוליטי לחלוטין: שמאלי רדיקלי. זה מגדיר הזהות היותר חזק אצלו. המזרחיות היא פן, מסכה שבאמצעותה הוא מיישם את תפיסת עולמו הערכית, היא אינה תוכן אלא מסגרת, שיוך, העדפה תרבותית, טעם. לתוכה נכנס סל ערכים מגוון.

לשאלה, במה מתבטאת המזרחיות שלו, ענה כחלילי "בעיקר בסדר עדיפויות," בכך שהוא לא מתנכר לשורשיו. זאת תשובה שטוחה, משום שאינה אומרת דבר על המהות. אדם הזוכר את שורשיו אינו כבול בהכרח אליהם. שורשיו של אדם אינם נטועים רק בארץ שממנה הגיעו הוריו, ולבטח לא בצבע עורו, אלא גם במסורת הכללית של עמו, בערכים שקנה ממקומות שונים, בהיסטוריה של חברתו, בדת, בטקסטים המכוננים ועוד.

עוד טענה מקוממת מושמעת, לפיה מי שבחר לא להגדיר עצמו לפי שורשיו המזרחיים, הוא "מדוכא" שהפנים את "הדיכוי". לכן הוא פטריוט, אומר כחלילי, משום שהוא רוצה להוכיח את ישראליותו. האירוניה היא שזאת הוכחה נוספת לכך שכחלילי משתמש במזרחיות כדי ליישם תיאוריות רדיקליות, שצמחו, אבוי, באירופה...

אירופה שאחרי המלחמות בזה ללאומיות ופחדה ממנה. משום כך, כל גילוי לאומי, גם אם מתון, מתויג כ"לאומנות" והמוניות עיוורת. במונחיו של כחלילי, אפשר לומר שהוא הפנים את מנגנון הדיכוי של התקינות הפוליטית, ואינו רואה בבני שבטו אנשים בריאים ביחס לזהותם ולשיוכם הלאומי, אלא עדר לאומני מוסת. 

מדינות ערב שסביבנו מתפרקות. המבנים המלאכותיים שהקולוניאליזם האירופי כפה על השבטים הערביים, קורסים, והאזור חוזר למבנים שבטיים פרה-מורדיאליים. אבל אצלנו קורה ההפך. הרב תרבותיות אינה מפרקת את תחושת הביחד של הקולקטיב היהודי-ישראלי, והקיץ האחרון הוכיח זאת. לא השתכנעתי שה"מזרחיות" שכחלילי מבקש למכור קשורה בזהות ובשורשים בלבד; היא נלחמת בציונות מדומיינת, בהשקפת עולם פוליטית המשותפת לרוב בציבור, כולל הרוב ה"מזרחי".

גם קביעתו של כחלילי, שה"מזרחים" מסתכלים על אינטלקטואלים דוגמת מאיר בוזגלו כמי ש"השתכנז", היא נוראה. עדיין לא פגשתי "מזרחים" החושבים כך. בשכונה שבה גדלתי, לא פגשתי אחד שלא החשיב השכלה. אבל זה מפריע לתזת ה"דיכוי".

ככלל, יש משהו לא בוגר בתפיסה הסוציולוגית החדשה הרואה במערכות החברתיות עניין של מדכאים ומדוכאים, שולט ונשלט, גרסה ניאו מרקסיסטית למלחמת המעמדות. אי אפשר להשתית השקפת עולם מעמיקה על קונספירציה שמספרת על קבוצת כוח המנהלת את ההמון ומותירה אותו  בנוולותו כדי לשמר את מעמדה. ילדותית היא גם תפיסת הסוציולוג החדש, כמין משיח האוחז באבן החכמים, ורק הוא יודע לפרש מה שאנחנו חווים. אין מורכבות בתיאור כזה.

מאחורי הטענה להדרת מזרחיים נמצאת הקביעה בדבר "גזענותה" של החברה הישראלית,  טענה הנשמעת בעיקר מכיוונם של ערבים ישראלים. מהי גזענות? האם גילויי השנאה החמורים כלפי ערבים דומים לגזענות הישנה כלפי יהודים באירופה? האם יהודים באירופה איימו על הקיום האירופי? האם הכריזו עשר מלחמות ב-60 שנה על שכניהם? אני לא מצדיק את גילויי השנאה, אבל אסור להתעלם מהרכיבים הנוספים המזינים אותה: אנחנו מוקפים מדינות ערביות הרוצות בסילוקנו. זה לא נעלם באחת מהתודעה במפגש עם הערביות.

הפילוסוף היהודי אדמונד הוסרל אמר בראשית המאה העשרים שכדי לחקור תופעה באמת, צריך לאפסן להשעות את הדעות והשיפוטים המוקדמים, ולתת לתופעה, כשהיא לעצמה, להתגלות. כחצי מאה אחריו כתב הפילוסוף ה"ג גדאמר שעצם המחשבה שאפשר להשאיר בצד את הדעות המוקדמות שלנו היא עצמה דעה קדומה. אדם לא יכול להתנתק מהאופק התרבותי וההיסטורי שלו. ישראלי לא יכול להתנתק מקולות המלחמה שהוא שומע תדיר משכנינו. בכל זאת, הקיום היהודי-ערבי בישראל הוא קיום סביר, יחסית, סוג של נס שאין בעל הנס מכיר בנסו. 

פעמים רבות מוטחת הטענה "מחקו את הזהות שלי." ראשית, לא רק "מזרחים" סבלו מזה. שנית, מדוע הארץ שממנה הגיעו הורינו היא מרכיב הזהות ה-ב-ל-ע-ד-י שלנו? אני מתכוון עבורנו, רוב הישראלים שכבר נולדו פה וחלקנו כבר דור שני ושלישי. 

כמובן שנעשו שגיאות נוראות בתהליך הקליטה של הורינו ומשפחותינו. גילויי פטרונות מבחילים, התנשאות ריקה והתעלמות מהעובדה שהיהודים שהגיעו מהמזרח התיכון (המורחב) נושאים בצקלונם אלפי שנות תרבות. אבל זה לא מצב קבוע, אלא ניתן לשינוי. זה כבר משתנה בתהליך ארוך טווח.

כמעט אלפיים שנה לא קיימנו מדינה עצמאית. בני כמה אנחנו? מאז נכנסו השבטים הישראלים לכנען בראשית המאה ה-12 לפנה"ס ועוד קודם בתקופת האבות – כ-3200 עד 3600 שנה. כמה חיי אדם? בממוצע כ-80 שנה. נחלק את חיי עמנו בחיי אדם ונקבל כ-40 עד 45 שנות עַם לכל שנת אדם. לפי החשבון הזה, מדינת ישראל המתקיימת כ-66 שנה, היא תינוק בן שנה וחצי! על התינוק המתוק הזה מבקשים להפיל את כל התחלואים והקונספירציות שבעולם.

חכמינו דיברו בגנות דוחקי הקץ, לוחמי צדק המבקשים לשרוף את העולם מול עוול ואי צדק אמיתיים – אבל זמניים, הפיכים. קראו את ספר היסוד שלנו, בראשית. כולו דיבור בשבח האיטיות של התהליכים ההיסטוריים, כמי השילוח ההולכים לאיטם. סבלנות.

* * *

עמוס אריכא

זה לא רק אולמרט

התקשורת ברובה נסחפה לנשיפת תדהמה לוהטת נוכח הגילויים המעידים שבראש ממשלת ישראל עמד איש חולה ומסואב שקילקל גם רבים אחרים בסביבותיו. בסיפור הרע הזה, המקור איננו אלא הגולם שיצר אולמרט עצמו מנערה בת שש-עשרה, והפך אותה לשותפה בחיי הפשע הנסתרים שלו עד שקמה עליו. העובדות הן אלה הזועקות אלינו מכל קיר כאותיות בוערות באש ופסיקתן שלסדום דמינו לעמורה היינו.

חמישה ישובים נמנו כמוקדי חטאת והבולטים בהם סדום ועמורה, והאחרים אדמה, צביים וצוער. השחיתות הנוראה שפרחה שם בכל התחומים צריכה היתה להימחות מעל פני האדמה ועל-פי המסופר בספר בראשית מעניש הבורא את מוקדי החוטאים להכחידם: "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מן השמיים."

הדרמה בעלת הגוון הטראגי העז, שכולנו שותפים בה בשתיקתנו, כמו מתהפכת אל מול עינינו להלום בראשינו הסתומים, לזעזע תאים אפורים שהשחירו מניוון. הדרמה הזאת היא כמעט ניסיון נואש להתריע מפני המשך תהליך בו רבים וטובים בעבר נאבקים זה בזה מי יגנוב מאיתנו יותר, מי יגזול כבשות הרשים מאותם קטנים ושוטים המרעיפים עליהם בכסילותם הערצת עיוורים.

אבל נמצאים בתוכנו אנשים אחדים, דווקא אנשי תקשורת, שהגילויים מאתמול על אולמרט לא הפתיעו אותם, לא חידשו כפסיק, שכן כבר שנים רבות וארוכות הם צעקו בראש חוצות כי מדובר בפוליטיקאי מושחת, מראשו הקרח ועד ציפורני כפות רגליו. בין בודדים ונועזים שמור מקום מיוחד לעיתונאי החוקר והלוחם בשחיתות, אריה אבנרי.

את אשר נחשף כאילו "לפתע הרעים רעם," חשף אבנרי ואולי עוד שניים-שלושה עיתונאים, כבר לפני עשרות שנים (!). לעתים נדמה היה שהוא הלוחם היחיד לבלום את הריקבון המחריד הזה הפושט בגוף האומה כסרטן. אבנרי, שבעיני אנשים לא מעטים נתפש כדון-קיחוטה – ראוי כיום לפרס ישראל על מפעל חיים נדיר, הוא ותנועת אומ"ץ שהקים למאבק ציבורי בשחיתות ועדיין מכהן כיו"ר שלה.

אבל מי שחושב לרגע שאולמרט הוא היחיד בביצת הרפש הזאת, מתעלם מהעובדה שגם כיום נמצא בתפקידו איש אשר מידותיו האישיות מושחתות, תיאבונו לנגוס בעוגה המצטמקת של תקציב המדינה מעביר אותו על דעתו, ואיתו רעייתו הנודעת לתהילה גם היא. רשימת מעשיהם ותעתועיהם הרבים מרוחים על דפי העיתונים לדראון.

מי שיחזור לחזירות המושחתת של בני זוג זה – יצטמרר עורו כאילו צרעת נאחזת בבשרו. מי שסבור שאנחנו חיים כאן אך ורק הודות "להגנתו עלינו" כדברי היוהרה המגוחכים של נתניהו, עדיין איננו מסוגל לקלוט לא בשכלו ולא בחושיו לאיזה תהום גררו אותנו וגוררים עדיין ראשי ממשלה בישראל כשרון, אולמרט וכעת נתניהו, ואתם שרים וגם חברי כנסת ואחרים – רבים מדי מלשאת את משקלם על גבנו הנשבר.

לא חמורי משיח בלבד אנחנו נחשבים, אלא גם חמורים שהפכו למעלי גירה של סתם בלעיסתם ערכי מוסר שבלעדיהם לא נתקיים. אפילו נעירות מחאה אמיתית ונוקבת דין כבר אין בכוחנו להשמיע.

* * *

רות ירדני כץ

מושחתים בצמרת

אסור להפסיק להוקיע אותם. השחיתות בצמרת המדינה מעידה על כך שלא מעט בעלי תפקידים בכירים הם מושחתים, משחיתים, זנאים, גנבים ושקרנים. כל יום אנחנו עדים לעוד אחד שסרח, לעוד אחד שניצל את מעמדו הרם. הרשימה ארוכה.

פוליטיקאים שהגיעו לפסגה.

רבנים, ועובדי אלילים.

שוטרים בצמרת.

עורכי-דינים מפורסמים.

רופאים בכירים.

כל אלה שנתפסו, הכוח העביר אותם על דעתם. הכסף עיוור את עיניהם, היצר המיני שיגע אותם. כל אלה שנתפסו היו בטוחים שבגלל שהגיעו לאן שהגיעו לא יקרה להם כלום. בגלל שהגיעו לאן שהגיעו הכל מותר. להם אין דין וגם לא דיין.

אהוד אולמרט איש מושחת ומשחית חשב שהוא כל-יכול. הוא האמין שבחיים לא ייתפס על מעשיו, שהוא ייצא בקלות בעזרת קשריו, עורכי הדין שלו ויזוכה מכל האשמות נגדו. הוא קיבל שוחד? מה פתאום! הוא נתן שוחד? לא דובים ולא יער! הוא היה בטוח שהוא זך וטהור כמו תינוק שזה עתה נולד.

אהוד אולמרט הוא איש שאין לו אלוהים, הוא סגד וסוגד לכסף ולמנעמי החיים. הצרה הגדולה היתה שאולמרט חשב שאף אחד לא יודע. כולם ידעו. שולה זקן תלמידתו המצטיינת הבינה איך היא יכולה לשפר את חייה מקצה לקצה. אורי מסר ידידו הקרוב שיתף איתו פעולה. חברי מועצת העיר ירושלים שהיו קרובים אליו ידעו גם ידעו על פרוייקט הולילנד, ונתנו ולקחו וקיבלו. אי-אפשר לשמור סוד כשהרבה אנשים מעורבים.

גם משה קצב שהיה פעם נשיא המדינה שלנו חשב שאף אחד לא יודע שהוא זנאי-אנס. הרבה ידעו ושתקו.  קצב שנבחר לתפקיד הרם בעזרת מפלגתו של דרעי בגלל היותו מזרחי, חגג.  כן, אותו דרעי שישב בכלא על עבירות פליליות כמו מרמה. הפרת אמונים וקבלת שוחד, נתפס. המושחת דרעי חזר לפוליטיקה כמו לא קרה כלום. כן קרה ואנחנו לא שוכחים.

פואד בן-אליעזר הסחבק של כולם, שחשוד בקבלת שוחד במיליוני שקלים, ביקש באמצעות פרקליטיו להגיע להסכמות עם היועץ המישפטי לממשלה בתיקו בשל מצבו הרפואי. בן-אליעזר שבתחילה טען שהוא נקי מכל חשד. כל הכסף שנמצא בכספת הוא של בנו. הוא לא היה מעורב. הוא שהיה מועמד בכיר לנשיאות המדינה, חשב כמו כל עברייני הצמרת, שהוא מחוסן, אף אחד לא ייגע בו. עכשיו הוא ביקש הסכמות. מה זה הסכמות? הסכמות אומר שהוא קיבל כספים רבים עבור הטבות שהוא נתן במסגרת תפקידיו הבכירים. כסף מזומן.

ארבעה ניצבים במשטרה חשודים. שלושה בקבלת שוחד ואחד בעבירות מין. ארבעה ניצבים וזה אומר שחובה על מי שמופקד על המשטרה לעשות בדק-בית שם מהר מהר.

אנחנו פשוטי העם ממש ממש לא אהבלים. יש לנו זיכרון ויש לנו דעה וגם השפעה, ותודה לכל אמצעי התקשורת שהם כלבי השמירה שלנו שמגלים לנו מי-סרח- ומי מעד גם אם לפעמים יש לנו טענות כלפיהם. בגדול, הם עושים עבודה חשובה ונכונה.

אז איפה הכסף, יאיר לפיד?

התשובה היא שהוא נמצא בשרים ובסגני השרים, במישרדים שהם ממונים עליהם ולא רק חברי מפלגתו. הוא חייב לכולנו הסבר על נסיעתו הקצרה לארצות-הברית שעלתה 54,000 שקלים. רק שלא יספר לנו שלא ידע, לא שמע, לא התעניין כמו אולמרט. כראש מפלגה הוא חייב לתת לנו הסבר איך השר פירון, סגנו מיקי לוי ויעקב פרי לא התביישו וקנו מקרר למכוניתם. הכסף נמצא בבזבוזים הלא-יתוארים של כל משרדי הממשלה כמו למשל שי לחנוכה, ימי כיף לעובדים, חופשות עם המשפחות, מסיבות ואירועים. 

איתן כבל הוא חבר-כנסת ותיק עסוק ימים ולילות בהחרמת העיתון ״ישראל היום״ בגלל שהוא עיתון חינם ובגלל שבעליו אוהב את נתניהו. זה מה שעושה איתן כבל בימים אלה בכנסת ומקבל משכורת מכובדת. ונניח שמחר בבוקר יחליט איזה טייקון  להוציא עיתון חינם + סנדוויץ׳ שיתמוך בראש מפלגתו יצחק הרצוג, שהוא תמך בו בבחירות האחרונות. האם הוא יוציא אותו מחוץ לחוק? 

אהוד: את צודקת. אנחנו המדינה הכי מושחתת בעולם. אפילו איטליה היא מגדלור של צדק לעומתנו. אנחנו גרועים אפילו מהעברים של תקופת התנ"ך, כפי שהנביאים שלנו תיארו אותם. מה יש לדבר, צריך לזרוק לעזאזל את הדמוקרטיה, שהשחיתות המינורית אצלנו היא כנראה חלק מהמחיר שלה, ולעשות כאן איזה משטר רודני כמו ברוסיה בשעתה, שהנהגתנו לעומתה – ממש פושעת. גם רוסיה היא מגדלור של צדק לעומתנו.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק אחד-עשר

בדרך מביירות לצפת. גלגולי הקמיע של אפרת

על הסיפון עמד בן-ציון וראה פסגותיו הלבנות, המושלגות, של הר הלבנון – גֶ'בֶּל לוּבְּנַן כפי שהיה עתיד ללמוד את שמו מהערבים, והשתדל להתעלם מכל הסחי והמיאוס שבספינה ורק התבונן לעבר הארץ שבהרריה גדלים הארזים שאותם שלח חירם מלך צור לשלמה המלך לבניין בית המקדש. הוא חשב בליבו שאין זו פעם ראשונה שהמראה – 'מהמידבר והלבנון ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם,' עולה לנגד עיניו, שהרי הדברים כתובים בספר יהושע, ובילדותו כבר טייל בדימיונו באותם מקומות במקרא, ועכשיו הוא מפליג אליהם לא במילים אלא במציאות. ואולי הדברים האלה גדולים מכפי מידתו? וכי מה רצה בחייו? הוא היה בחור-ישיבה שעמד להשתדך עם הקרובת-משפחה בצפת ואולי גם לחזור איתה לווילנה, והיא מתה, ודרכו לארץ-ישראל מתארכת שנים רבות, שבמהלכן נעשה חייט בשתי ערים ובעל לשתי נשים וילד חולה אחד ופגיון יקר-ערך שמשמש רוצחים, והמסע טרם נגמר, ואולי ריבונו-של-עולם מעמיד אותו בניסיונות קשים כדי לחזק אותו לקראת הבאות כי מי יודע מה צופן לו העתיד בארץ-ישראל?

מהספינה לחוף בביירות ירדו בן-ציון ונשותיו כל עוד נפשם בם כי הילד יחזקאל עדיין קדח בחום גבוה. לא הועילו המטליות הרטובות שהניחו על מצחו וגופו לצנן אותו, אף לא חלב העז שגנבה עבורו נג'ימה-מירל'ה. העז הבורחת לא נראתה עוד על הסיפון אלא שביומיים האחרונים לנסיעה עלה בספינה ריח עָז של ששליק שחרכו המלחים על אסכלה במדורם המובדל. הם קיבלו כאב-בטן מזלילת הבשר ואילו הנוסעים, שהסתפקו בריחות ­– בטניהם כאבו מרעב, ושני הנזירים השמנים גם לא הפסיקו להיאנח ולבכות כי חמקה מהם העילה לנסיעתם לארץ הקודש.

לאחר ימים אחדים ראה אותם בן-ציון גוררים בחבל עז חדשה בעלת אחוריים רחבים, ונושאים ונותנים עם ערבי בעל שיירה של פרדים וחמורים על המשך הנסיעה לארץ הקדושה גם להם. העז אמנם לא דמתה כלל לקודמתה, אבל אם תחזיק מעמד וישובו עימה לאגיון אורוס יוכלו לטעון שנס ההשתנות אירע לעז, וזוהי שעימה יצאו לדרך.

ביירות היתה עיירה קטנה שאינה משתווה בעיני בן-ציון לאודסה ולקונסטנטינופול. במפרץ שלה כבר עגנה ספינת קיטור אחת בעלת שתי ארובות שחורות, שהעלו עשן, וספנים בסירותיהם חתרו להוביל מהספינה ואליה משאות ונוסעים. רצועת ההרים הקרובה היתה אפורה במקצת ולא מיוערת, ורק במרחק התנשאו הפסגות המושלגות של הרי הלבנון, אשר על מדרונותיהם צומחים כניראה הארזים. צריחים בהירים של שלושה מסגדים בלבד הרימו ראש כמשקיפים על המפרץ הכחול. עצי ברוש בצבע ירוק-כהה ואפור היתמרו פה ושם במעלה הגבעה מעל לבתים. עצים אחדים, נמוכים יתר, אולי עצי אורן, צמחו בין הבתים, אבל העיירה עצמה הותירה רושם שהיא מתפרקדת חשופה לשמש בין המפרץ לגבעות, בתיה בוהקים בלובנם, ורק בודדים צבועים בחום-כתום, וככה גם גגות הרעפים. בתים רבים היו בני יותר מקומה אחת ובנויים בצורה אירופית, לא כגגות השטוחים של המזרח.

במפרץ עגנו ספינות מפרש אחדות, ושלל מפרשיות-דיג התרוצצו ברוח במימיו, שצבעם כחול-עמוק, והביאו אווירת יום של חג ושלל דגה לשוק הדגים המקומי, ומעליהם ריחפו שחפים ששלוּ מדי פעם דגים מהים או אפילו התחצפו ועטו לתפוס אותם מפרפרים בתוך הסירות. בסימטאות פסעו ערבים לבושים כאפייה ועקאל ועטופים בעבאיות בהירות, נעולים סנדלים, כשהם מחמרים אחרי חמורים עמוסי זוגות סלים טעונים ירקות ופירות וכל מה שאפשר לעשות בו מקח ומימכר.

לא נותרה ברירה אלא להביא מיד את הילד יחזקאל לבית החולים של המיסיון כדי שיצילו את חייו. סלובה ונג'ימה-מירל'ה עמדו למראשותיו, ליד כל מיטה היה מונח ספר הברית החדשה, על הקירות היו מודבקות סיסמאות מתוך תורת הנצרות ופסוקים מהברית החדשה, והכומר היה עורך תפילה ביום ראשון ולעיתים מזומנות בחדרי מיטות החולים. אבל איש לא הכריח את החולים להמיר דתם, וגם בירושלים כבר פעל זה כמה שנים בית חולים של המיסיון האנגלי בשביל יהודים בלבד.

 בן-ציון המודאג פגש בחצר את המיסיונר האמריקאי תומסון, ששאל אותו למקצועו, ואם בא להשתקע בביירות.

כאשר שמע כי בדרכו לירושלים יעבור בן-ציון את צפת, לעלות על קברות בני-משפחתו שנהרגו ברעש, סיפר תומסון כי מיד כאשר הגיעה שמועת האסון לביירות יצא עם משלחת הצלה לצפת, וכאשר הגיעו לצלע ההר שהרובע היהודי עמד עליו, ראו באדמתו ובסלעיו בקיעים ונקעים נוראים ורבים עד שגם היום, אחת-עשרה שנה אחרי הרעש, אין המראות סרים מנגד עיניו:

"מעוף עין אחד על העיר ההפוכה הוכיח לי כי אין כל לשון בעולם אשר תוכל להגזים בחורבן ובהרס הנורא. העיר ההומייה איננה עוד במציאות! איש אחד סיפר לי כי מצא בערמת ביתו את אשתו שוכבת מתה ואוחזת בזרועותיה את בנה היונק האוחז בפיו את שד אימו. ולפי השערתו לא מת היונק מהמפולת, כי אם מרעב אחרי שניסה לשווא למצוא מזונו בשדי אימו המתה. אנשים שונים סיפרו כי שמעו את קול עולליהם המונחים בין הערימות וצועקים 'אבא, אימא...' והקול הלך ורפה, ולבסוף נדם. ראיתי זקן יושב בודד על גבי ערמות ביתו שהיה מלא לפני שמונה-עשרה יום חיים ושלווה. ראיתי ילד קטן משחק במשחק ילדים מבלי לדעת ולהבין כי יחידי הנהו בתבל הגדולה, בלי אב ואם, אח ואחות, ואף לא קרוב וגואל אשר ידאג לעתידו.

"והארץ שבה להתפורר ולהתמוטט, ושבעה עשר יום אחרי הרעש, ביום בואנו, הרגשנו רעידות הרבה, בשעה השלישית אחרי חצות היום רעדה הארץ רעידה נוראה וענן של אבק התרומם מעל החורבות הרבות הנופלות, ופצועים ומוכים שמצאו בהם מקלט נמלטו אז בקול פחדים וזוועות.

"אחד המוצלים, אשר נשברו כל עצמותיו כמעט, סיפר לנו כי יותר מאשר סבל מכאב אבריו הנשברים התענה ממצוקות ליבו בראותו את אשתו ובניו נופלים לרגליו, והוא לבדו נשאר קבור בערימת חול ואבנים עד זרועותיו. ומשפחה אחת נפל עליה הבית ומתו כאיש אחד, לא נשאר מכל בני הבית זולת נערה אחת אשר היתה על-פי מקרה בעת הרעש בחדר הבגדים בקומת הבית התחתונה אשר לא גבר עליה הרעש. והיה חיתה שמה חיי צעיר ומצוקה ימים אחדים, אין יודעים כמה, כי אחרי עשרים וארבעה ימי עבודה, כאשר הוסרו גם גלי הריסות הבית הזה, נמצאה גופת הנערה לבושה בגדי מתים אשר תפרה לנפשה אחרי אשר נואשה להימלט מהמוות. ספרים קדושים סביב לה ומנורה דולקת מראשותיה.

"חמישה חודשים רצופים, עד סוף הקיץ, עסקו המצילים בפתיחת הערמות ובקבורת ההרוגים. אך העבודה לא הסתיימה עד היום, כי רבים ההרוגים אשר לא הובאו לקבורה."

בן-ציון שמע וליבו נזדעזע אף כי לא ידע כי אפרת היא הנערה. לבד מהידיעה על מותם של הבני-משפחה ברעש, והישארותה בחיים של ציפורה, שעזבה לירושלים, לא נתחדש לו דבר על האסון כל השנים שחלפו, לבד מסיפוריהם של משולח סניור עוזיאל בעל שם, ועתה המיסיונר האמריקאי תומסון.

המיסיונר האמריקאי טוב הלב הפציר בבן-ציון להישאר בביירות לא רק למשך ימי מחלתו של יחזקאל הקטן, שוודאי יחלים בקרוב, אלא לפתוח חנות של חייט בסימטת השוק ואף הבטיח לו עבודה, שיתפור בגדים לאנשי המיסיון ולבית הנזירות, אלה המטפלות בחולים ושאר הזמן הולכות שקועות בשרעפים וידיהן משוכלות על החזה לבל ייגע בהן זר.

ליבו של בן-ציון הלם בו, לא די בילד החולה, בטילטולי הדרך ובשתי הנשים, עתה נוסף עליהם גם הפיתוי להישאר בביירות. והלא קול דמם של הבני-משפחה בצפת זועק מבין הסלעים, ועצמותיהם אולי טמונות עדיין במפולת ההרס, ומי יודע אם הביאו אותם לקבר ישראל והניחו מצבות לזכרם.

אלא שמחלתו של יחזקאל הקטן התמשכה, ובן-ציון קיבל את הצעת המיסיונר האמריקאי תומסון והחל לתפור גלימות ושמלות לנזירות. הוא שכר לו ולמשפחתו דירה קטנה הצופה אל הים, לא רחוק מבית-החולים. השמועה על הופעת החייט היהודי מאיסטנבול הבירה הביאה אליו לקוחות רבים, יותר מכפי שהיה באפשרותו לתפור. צפת וירושלים התרחקו, והבדים התרבו. דמותו של החייט בן-ציון עוררה כבוד ואמון בלב רואיו. איש לא תיאר לעצמו שכאשר גובר עליו יצרו הוא זוחל בחשכה אל אשתו הנסתרת, המתראה כאחותו, ונדחק בה מאחור, וכי אלמלא שמרה נג'ימה-מירל'ה הנחשקת בקנאות על בתוליה היה בועל אותה מבלי חשוב הרבה על התוצאות החמורות אם תהרה לו "אחותו" והיא ללא "בעל".

לא היה אפשר להשוות את צורת הבגדים ומדידתם אצל הנזירות במיסיון – לפילגשיו המפונקות של יזיד ביי בהרמון, שעסקו ללא בושה וללא הרף בטיפוח גופן ובסיפוק תאוותיהן. ואולם גם מבעד לחומת הצניעות של השמלות השחורות והשביסים בשחור-לבן, והתפילות, פעמו בנזירות לבבות של נשים, לעיתים צעירות, שהתקשו להסתיר את התרגשותן למראה החייט היהודי הנאה.

והיה מקרה שנזירה אחת כה התרגשה בקרבתו של בן-ציון, שנפלה לְכיסא ואחזה במסעדיו כהולכת להתעלף, אך לא עילפון תקף אותה אלא היא קיפצה בישיבה, רעד בלתי-פוסק אחז בה שלא-לרצונה, וכל אותה עת עיניה היו נטועות בבן-ציון כשואבת אותו אל תוכה, עד שנרגעה המהפכה בקרביה.

יום אחד לחשה לו שהיא יהודייה!

הפעם בן-ציון חש עצמו כהולך להתעלף. האם מפני שבחר במקצוע החייטות עליו להידמות ליוסף בשעתו ולהיתקל בכל עיר ועיר בנקבה אחרת שתופסת בו כאשת פוטיפר וקוראת לו לשכב עימה? ועוד מתברר, יהודייה!

לא חלפו ימים רבים והנזירה בעלת הפנים היפות, רָשֵׁל שמה, החלה מפצירה בבן-ציון להבריחה מהמנזר, לשאת אותה לאישה ולברוח יחדיו לירושלים. שודדי-ים תפסו את ספינתה עם משפחתה ליד סלוניקי, הפרידו אותה מהוריה, אנסו אותה ימים ולילות שניים-שניים על הים ולבסוף מכרו אותה לשפחה בביירות, וכך היה נישאר לנצח גורלה אלמלא גאלו אותה הנזירות והכניסוה תחת כנפי אמונתן, אלא שעד היום מופיעים הפיראטים בחלומותיה...

וכדי לתת תוקף לדבריה חשפה בפניו את חזה הבהיר כשלג בפסגת הר הלבנון, בעודה לבושה בשמלת הנזירות השחורה ובשביס שחור-לבן, ככה פיתתה אותו נג'ימה בשעתה, ככה נסחף גם עתה כי מעודו לא ראה חזה מושלם וצח ופטמותיו אדומות וזקורות כשל רשל! –

מה עוד שמדובר בפידיון שבוייה ובפיקוח נפש, ולאו מילתא זוטרתא היא [ולא עניין פחוּת-ערך הוא. – ממני, המלביה"ד] להציל יהודייה, שהרי יהודייה היא רשל אפילו אם חטאה עם כנופייה של פיראטים – ולהוציא אותה מבית נזירותיו של יושקו! –

כך אמר לעצמו בן-ציון ושעה ארוכה עיסה את תאומי אוצרה המהמם, ומאחור ניראה הדבר כאילו ממשיך הוא במדידתה, עד שמשכה אותו לקיטון סמוך שמשקיף אל הים ומשמש חדר התבודדות לנזירות ובו נרות חדשים משומשים, וריח שעווה, דרגש ולידו ספר הברית החדשה, ועל הקירות רקומים פסוקים מדברי יושקו ותלמידיו.

כדי לשכנע אותו ביהדותה, ולבל יחשוש להיכנס, פלטה יריקה קולנית, אך יבשה, לעבר הַבִּיכְל [ספר, לא קדוש, באידיש. ­­– ממני, המלביה"ד] של יושקו ותלמידיו, סגרה אחרי שניהם את הדלת, שכבה בבגדיה הפתוחים פרקדן כשהיא זורקת מעליה רק את מחרוזת הצלב – והניחה לו בבגדיו לבעול אותה פעמיים ושלוש כאילו לא ידע אישה מימיו, וכל אותה שעה היתה נצמדת אל צווארו ולוחשת: "בן-ציון חייט אתה תהיה בעלי! בן-ציון חייט אתה תהיה בעלי!"

וכשנמלט ממנה כל עוד נפשו בו – כי רָשֵל תפסה בכנף בגדו ולא מיד הסכימה לשחררו מהקיטון אלא תבעה שיזריע בה עוד, ועוד, ואפילו שמה את הביכל תחת גבה וקרביה הנרגשים נתפערו כלפיו ככפפה שהופשלה – שהרי ספינה של פיראטים עברה עליה וחרשה בתורפתה – היה בעיניו כנחלץ מצרה גדולה. אבל הסכנה טרם חלפה, שהרי אסון עלול לקרות לו ולמשפחתו אם ייוודע דבר משכבו עם הנזירה רשל, שתאוותנית זו כבר מאיימת עליו שתגלה קלונה עימו ברבים אם לא יישא אותה לאישה ויחדיו יברחו לארץ-ישראל! 

ובינתיים, תודה לאל, הבריא הילד יחזקאל ולא היתה סיבה להשתהות עוד בביירות. שתי נשותיו של בן-ציון היו אמנם מותשות מן הדאגה לילד החולה, ושמחות להישאר עוד קצת בביירות שהיא עיר לחוף ים ולא נחבאת אי-שם בהרי הטרשים של ארץ-ישראל, אבל הן קיבלו ללא עוררין את החלטתו לצאת בהקדם לצפת ולירושלים.

אלא שבטרם עוזבו את ביירות היה עליו לעמוד בניסיון נוסף. נאלץ היה להבטיח לרשל שיישא אותה לאישה וייקחנה עימו ובלבד שתשמור הדבר בסוד, וגם התאריך נקבע, והיכן תחכה לו כדי שיימלטו יחדיו. ואולם, בבואו עם הבגדים המוכנים, שגם ציפה לתשלום עבור תפירתם אלא שלא גילה שלא יראו אותו יותר ­– תפסה בו ריימונדה, הנזירה הממונה על התשלום, פנים מכוערות היו לה וגוף מוצק; סחבה אותו עם צרור הכסף לאותו קיטון המשקיף אל הים, עם הַבִּיכְל, הנרות, ריח השעווה והכתובות על הקירות, גילתה שידוע לה סודה של רשל היהודייה וכי תסגיר את שניהם אם לא...

וכאן השליכה את הצלב מעל חזה, השכיבה עצמה על בטנה על דרגש ההתבוננות והתפילה, הרימה שמלתה מאחור ודרשה מבן-ציון לעשות בה, דבר דָבוּר על אופניו, ככל אשר סיפק לנזירה רשל...

לא עזרו לבן-ציון תחנוניו והשבעותיו. ריימונדה הקשיחה לב ופערה אחוריים, וכשהרגיש שכלו כל הקיצין, והרי גם זה עניין של פיקוח נפש, שאם לא ייצא מכאן וכספו בידו, ובעיקר כשסודו עודנו שמור, לא יוכל למלט את משפחתו מביירות ­– קרב אל הנקבה, והכעס עליה אפילו גרם לאברו להזדקף, כמבקש לאונסה, אך מה רבה היתה זוועתו כאשר חיפש מתחת לפי-טבעתה הפעור את פי הנקבה ­– והנה זוג ביצים כהות ושעירות! ­– ויותר לא רצה לראות אלא פרץ בזעקה חנוקה והיכה על שק הביצים בחבטה שגרמה לריימונדה ההמום להתקפל בכאבים ולקרוא לעזרה את יושקו ואימו הבתולה כשהוא מחבק אל חיקו את הבִּיכְל! – ובן-ציון תפס את צרור הכסף ואת מפְתֵח הקיטון ופתח את הדלת הנעולה וברח כל עוד נפשו בו, ולמזלו לא עמדה הפעם "כלתו" רשל על דרכו.

שעות רבות חלפו למחרת עד שהשיירה יצאה לדרך, כי מפני הדרכים הקשות ואימת השודדים לא יצאו הנוסעים לבד אלא בחבורה גדולה שאסף ראש השיירה, שגם השכיר את הבהמות לרכיבה. את נג'ימה-מירל'ה הושיבו בצד אחד של הפרדה בתוך ארגז, ובצד השני טמנו את יחזקאל הקטן בארגז מלא בדים וכלי-תפירה. בן-ציון וסלובה רכבו כל אחד על פרדה לעצמו, כשסלובה יושבת באוכף-צד הדומה לכיסא, שתי רגליה לצד אחד, ומדי פעם משמיעה קריאת בהלה כי נידמה לה שהיא עומדת ליפול לפי תהום. במחצית המאה התשע-עשרה, התחבורה בארץ-ישראל ובלבנון היתה עדיין כמו בתקופת האבות. [ארץ-ישראל של המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים דמתה לארץ-ישראל של תקופת המקרא יותר מאשר לישראל מימי היווסדה ועד תקופתנו. – ממני, המלביה"ד]. אורחות גמלים ושיירות חמורים ופרדות עברו בשבילים הצרים שהיו פזורים בהרים ובעמקים לאורכה ולרוחבה של הארץ. שבילים אלה, שנוצרו מאליהם במרוצת הזמן, היו צרים והספיקו למעבר רגלי הבהמות בלבד. כאשר נאלצו משפחות מטופלות בילדים לעבור מעיר לעיר, קשרו המחמרים ארגזים משני צידי החמור או הפרדה, לתוך כל ארגז הושיבו ילד אחד, ולשם שיווי משקל היו מכניסים אבנים לארגזו של הילד הקל יותר, ודבר זה הסב לו ייסורים קשים. בהגיע השיירה לאכסניית-דרכים, היא החאן, היו שולפים את הילדים מן הארגזים, משכיבים אותם על מחצלות ומחלצים את עצמותיהם הכואבות ואת אבריהם הנרדמים.

וכך ניטלטלו בשבילים מפותלים וקשים במשך ימים אחדים, עלו הרים וירדו בקעות, חנו באכסניות-דרכים גרועות ופעם אחת גם לנו תחת כיפת השמיים. עברו על פני אגם החולה שבו רבצו תואים במי-ביצה, וערבים רזים ומוכי-רעב מכפר הסוכות חלסה עשו דרכם ברפסודות קטנות בין קנה וסוף. כאשר קרבו לצפת כשלו רגלי הפרדות בעלייה התלולה והיה על המבוגרים לרדת ולעשות את שארית הדרך ברגל, לצד הבהמות. סלובה הצולעת התנהלה בקושי ודמעות עלו בעיניה. נג'ימה-מירל'ה, מוכשרת כשד-משחת  אשר דבר אינו נבצר מיכולתו, ירדה מארגזה ומילאה אותו באבנים כדי שיחזקאל הקטן לא יפול מצידו, והניחה על כתפה את זרועה של סלובה מצד אחד, ובן-ציון תמך בה מצד שני, וכך עלו ברגל לצפת.

מרחוק הלבינה העיר כאילו על תילה היא עומדת, אך ככל שקרבו התבררה מלוא הזוועה שאירעה בה לפני כתריסר שנים. בעלותם אל ההר שצפת עומדת עליו עדיין ראו באדמתה  ובסלעיה בקיעים ונקעים נוראים ורבים. העיר היתה הפוכה, כְּמָה שאיננו עוד במציאות.

יהודי זקן, ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י, שהיה בשעתו סנדלר וכותב קמיעות וכיום מחזיק מלון-אורחים קטן בבית הרוס-למחצה, הנראה שחוח ונדכא כבעליו, קיבל את פניהם, נתן להם אצלו קורת-גג והתנדב לקחתם למפולת ביתה של משפחת הרב ר' שבתאי לוין, אשתו הרבנית רחל ובתם אפרת. הוא סיפר כי היחידים שניצלו מן הרעש אזרו את שארית כוחותיהם והחלו לפנות את הערמות, להציל את החיים ולקבור את המתים. אך בראותם כי ידיהם לבד לא תתגברנה על המפולות, מיהרו לשלוח שליחים להודיע על אסונם לכל הערים הסמוכות, חיפה, עכו, צידון וביירות, אך רק כעבור עשרה ימים מיום האסון נודע הדבר בירושלים, ובשעה שבצפת היו מוטלים אלפי מתים ללא קבורה ופצועים ללא מזור, חנכו בירושלים, בראש חודש שבט, את בית המדרש שבנו, שמכונה בשם "בית המדרש הישן", בשמחה ובתרועה גדולה.

עם היוודע האסון נשלחו אנשי צפת ששהו בירושלים, כעשרים בני אדם, לקבור את המתים ולהציל את החיים ולהביאם ירושלימה, ואולם לא את כל הנספים ברעש הצליחו לחשוף מבין החורבות ויש צפתים שבתיהם היו לקברותיהם עד עצם היום הזה. ואף שאחדים מפליטי צפת, שנמלטו ירושלימה, חזרו בשנים האחרונות, העיר לא חזרה להיות מה שהיתה וכניראה גם לא תחזור עוד לעולם, ובוודאי שלא  תהיה גדולה מירושלים.

בן-ציון רצה לומר קדיש על חורבות הבית של הבני-משפחה אבל ר' יוסף רופא אמר שלא כאן המקום אלא הוא יוביל את החבורה לבית הקברות. ושם אמנם היתה אפרת קבורה בין הוריה, והשם שלה על המצבה היה כאילו טרי יותר, ואמר ר' יוסף רופא שכל שנה ביום הרעש מגיע מירושלים רכוב על פרדה הגיס אליקום שפירא ואומר קדיש על קברות הוריו ועל קברות המשפחה לוין, ובוכה ודואג לחדש את האותיות.

עמד גם בן-ציון ואמר קדיש, משפחתו הקטנה מצטופפת מאחוריו, וסביב-סביב הרי הגליל וחורשותיהם הירוקות. הילד יחזקאל ישב על המצבה והתחיל לבכות כי עקצה אותו דבורה, לכן קיצרו את הביקור ועלו חזרה לאכסניה של ר' יוסף רופא, מרחו את העקיצה בדבש של פרחי הגליל, ומחר הם אמורים להמשיך בדרכם לטבריה וממנה לירושלים.

בערב, לאחר שהנשים והילד הלכו לישון, ישב ר' יוסף רופא על המַסְטָבָּה, האצטבה, שהיא ספסל אבן מרופד בפתח הבית, ובן-ציון לידו, ושאל אותו לפרטי-פרטים על קשריו עם הבני-משפחה לוין בצפת ועם אפרת במיוחד. וכאשר הבין שבן-ציון היה חתן-מיועד לאפרת, סיפר לו קצת על חייה הקצרים, חלומותיה, סיוטיה, יפי תוארה וטוּב שכלה, אחר-כך הוציא את הקמיע, שכתב לה להגן עליה, ואמר שכאשר הגיעו לחדר שבו נכלאה בַּרעש ומתה, היה הקמיע על צווארה שלם ללא פגע אלא שאת חייה הקמיע לא שמר. אימה הרבנית רחל, שעוד היתה בחיים, ביקשה ממנו לקחת את הקמיע ולשמור אצלו, כי לא רצתה לענוד אותו לצוואר בתה הצעירה ציפורה מחשש למזל רע. אחרי ימים אחדים מתה גם הרבנית רחל מרוב צער על קבורת בעלה ובתה. את היתומה ציפורה לקחו עם הפליטים לירושלים ושמה נישאה לאוהבה של אחותה אפרת, לאליקום שפירא.

"סבור אני שאתה צריך לקחת איתך את הקמיע ולשמור אותו במשפחה, ותהי זו להם גם מזכרת ממני בדורות הבאים. אפרת המסכנה היתה לי כבת. אילו שמעו בקולי ועזבו את העיר כשעוד היה אפשר, היו מצילים לפחות את נפשותיהם."

בן-ציון היסס אם לקחת את הקמיע ביש-המזל, אבל המחשבה שהתנוסס על חלקת צווארה הצח של כלתו הראשונה אפרת, שאותה לא ראה מעולם, וגם ליווה אותה ברגעיה האחרונים ­– הכריעה אצלו את הכף.

בלילה האחרון בצפת, בעודם שוכבים על מזרנים וכרים שפרושים על הרצפה, סלובה נוחרת עמוקות כדרכה ויחזקאל הקטן ממלמל בשנתו ומבקש דבש ­– זחלה נג'ימה-מירל'ה אל פינתו של בן-ציון והיא ערומה כי חם היה הקיץ אפילו בלילה בצפת, ולחשה לו:

"מדוע לא סיפרת לי שאפרת היתה כלה ראשונה שלך?"

"מאיפה את יודעת?"

"שמעתי מה שדיברתם בחוץ כאשר ישבתם במסטבה. סלובה לא יודעת שאפרת היתה כלה שלך לפניה, נכון?"

"אכן כן."

"אז אני אישה שלישית?"

"כביכול."

 "תן לי את הקמיע."

"לא."

"יותר טוב שיהיה עליי. אחרת מה סלובה תחשוב עליך?"

"זה לזכר המשפחה."

שלחה את ידה החשופה ותפשה באבר שלו, שהיה עדיין רפוי. "גם זה משפחה! כל מה ששלך, שלי. תן לי את הקמיע של המשפחה..."

"לא אתן."

"אתה חושב שאני לא יודעת איך מדדת גלימה לרשל הנזירה היפה בביירות? לא חשבת על סלובה. לא חשבת עליי. הזרעת נוכרייה! שכבת על אישה עם צֶלֶם בין השדיים שלה!"

"היא יהודייה, כמוך! את הצלב זרקה."

"אשרי המאמין! עוד תוליד לי ממנה בן-חורג, שיגָדלו אותו נוצרים! תן לי את הקמיע של אפרת."

"אסור לך אפילו להזכיר את השם שלה."

"מדוע אסור? גם היא שייכת לנו, לַמשפחה לוין," הרפתה מאברו והידקה את ידה על הביצים שלו עד שאלמלא פחד להעיר את שאר המשפחה היה פורץ בזעקת כאב. ובעוד מבושיו שבויים בידה ולחוצים למטה, עלתה והחליקה בשדיה הזקופים על זקנו הקצר, על פניו הגדולים, על פיו ועיניו, וידה האחרת מפשפשת בצווארו ומתירה את השרוך של הקמיע עד שהשתחרר ונמשך אליה.

"את שֵׂדָה, שדה משחת," מלמל, "את מהרסת את חיי!"

"אני הגורל הטוב שלך, בן-ציון, אתה אינך יודע איזה מזל היה לך שגאלת אותי מההרמון של יזיד ביי ונשאת אותי לאישה שלך. והיום ליל הכלולות שלנו, ואני אפרת!"

"מה?!" הזדעזע כולו, "דברי הבל וחוצפה את מדברת!"

"בוא, בן-ציון, בוא, הלילה של צפת אני גלגול נשמה של אפרת מחכה לך!"

בן-ציון היה נרגז ואולם אברו, המגורה מאוד באצבעות של נג'ימה-מירל'ה, משך אותו בכיוון האחר, וכדרכו תפס בה מאחור, הקיף בכפות-ידיו הגדולות את שדיה הזעירים, המחודדים, מכניס את מכחולו בשפופרת שלה, במקום המותר לו.

"לא!" הפעם נג'ימה-מירל'ה היא שהזדעזעה מנגיעתו וכיווצה את פי-טבעתה עד שפלט אנחה כבושה כי צבטה בשרירי העכוז את קצה העטרה של בן-ציון. "היום אני אפרת כלתך בצפת והקמיע שלה מונח בינינו על החזה שלי, בוא בן-ציון, זו לא אני אלא אפרת קוראת לך להקים בה להקים ממך זרע! ליל כלולות לאפרת אני לך!"

בן-ציון לא האמין למתרחש, יותר נכון, לרגע החל גם הוא להאמין שאפרת היא השוכבת תחתיו ומניחה לו לחדור אליה בראשונה מלפנים ולקרוע את בתוליה. הקמיע שרט את שערות חזהו הרחב ופניה נשרטו בזקנו הקצר והוא חדר בה ובהתחלה היה איזה עיכוב קטן שסגר בפניו את הכניסה, או שרק נדמה לו הדבר והיא כיווצה שריריה בפני הזין שלו מלפנים, ועד מהרה היה תקוע כולו בתוך הפתח שנִפלח כפלא בגופה הקטן, הרזה, ולוחש לה: "אפרת, אפרת היפה, כלה ראשונה, הצפתית, האחת היחידה שלי..." והיא לוחשת: "תזריע אותי בן-ציון, תזריע אותי כי החיים חזקים מן המתים והאבר שלך גדול וממלא את כולי..." ובעודם מלחשים התפרץ פרא הצינור של בן-ציון, הלוך-ושוב, ממלא את קרביה של אפרת המדומה במתת זרע שדומה כי אין די מקום בגופה להכיל את השפע, והנערה לא הפסיקה להיאנח בלחישה ולקרוא לעצמה: "אפרת... אפרת.." ועוד פעם: "אפרת..." – כמעלה באוב ליל כלולות שלא היה ולא נברא אלא חלום של שֵׁדים.

 "האם שטופה את בדם?" שאל בדאגה בן-ציון לאחר שנרגעה, "כאשר באתי בראשונה על סלובה היה הדבר כמו להבקיע מבצר. ולאחר שנפרצה בה סוף-סוף החומה הבצורה, סלובה המסכנה לא חדלה להיאנח ברוב כאב, והכול היה מלא דם, ואצלך..."

"כל אישה ובתוליה," מיהרה נג'ימה-מירל'ה ללחוש לו, "ואולי בזכות הקמיע וצפת נעשה לנו נס – והבקעת אותי כקרום של משי, וגם בחושך איני מבדילה בין דמי לתנובת זרעך העולה בי על גדותיה..."

"לא שמעתי מעודי שום אישה יהודייה מדברת כמוך..."

"ומה עולה בדעתך, בן-ציון? – שאולי אני מצד הנעמה והלילית, מלכּוֹת השֵׁדים..."

הוא הזדעזע והדף אותה מעליו, והיא קמה ומילאה מהחבית קערה של מים ויצאה לרחוץ עצמה בכריעה כשהיא ערומה לאור הירח בחצר, ואיש לא ראה אותה לבד מר' יוסף רופא קונדרג'י, שהבחין בקמיע המלבין בין שדיה שהזדקרו באור החלבי, וראה אותה שוטפת בידה את מבושיה, וחש באוויר ריח זרע שעולה מגופה, ושמע אותה לוחשת כמו שאומרים כישוף: "אפרת... אפרת..." ועוד פעם "אפרת..." – והבין שהיא אינה אחותו של החייט בן-ציון לוין אלא כניראה אשתו היא גם היא, והוא אמר לעצמו שטוב עשה שהעניק לחייט את הקמיע, "כי אולי השֵׁדה התורכייה הערומה הקטנה היא גלגול נשמתה של אפרת ותהי' לה לתיקון וזה דבר גדול מאוד."

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מר בן עזר היקר, צר לי לקרוא  כי הגיליון חב"ע  990 נמחק לגמרי. מקווה ומאחל לך שזו תקלה חד פעמית. שא ברכה! בהצלחה לקראת גיליון האלף. 1000 חב"עים... מה לאחל לך? רק טוב!

בברכה,

יוסי דה-ליאון

פתח תקווה

* כותב מבקר המדינה: "רובו של ההון הרב שצברו כמה עשרות מקובלים לא מוסה. עשרות מקובלים אינם מדווחים על פעילותם, וגם אם לא ניתן לדעת במדוייק את היקף פעילותם, נראה שהכספים המשולמים להם מסתכמים במאות מיליוני שקלים. ... סך היתרות של אחד המקובלים היה יותר ממיליארד שקל." ובהמשך הוא קובע כי הרב יאשיה פינטו מוערך בכ-75 מיליון שקל. ["דה מארקר", "הארץ", 30.10.14].

* "מי צריך לבקש ממך סליחה?" שואל רז שכניק [ב"מוסף ידיעות אחרונות, 7 לילות", מיום 31.10.14] את הגאון מוצרט הצעיר והדברן שלנו, גיל שוחט.

תשובה: "זובין מהטה. מעולם הוא לא ניצח על אף אחת מיצירותיי. לפני מיספר שנים העובדה הזו היתה לחובתי. היום, עם כל הצניעות, העובדה הזו היא לחובתו."

אכן יש לברך את זובין מהטה, שהוא מן המנצחים הטובים בעולם – על כישרונו וטעמו המוסיקלי, שאינו מתפשר. עדיין רועשת באוזנינו המוסיקה האיומה בהלחנתו ובניצוחו של גיל שוחט להפקה הנוראה של "צור וירושלים" בתיאטרון הקאמרי.

* אהוד יקר, סתם מייל, לברך אותך על התקרבות ל-1000 גיליונות! לא שמנו לב עד עכשיו, לאירוע ההיסטורי! כתבי עת מסובסדים וערוכים על ידי חבורות, לא שרדו כך. ואילו אתה... ועוד מצאת זמן לנסוע עם יהודית לפריז. כל הכבוד!

בקיצור – שפע ברכות (מוקדמות),

א. ו-ש.

* לאהוד, שלום. נשגב מבינתי, מאיזה פח אשפה הצלחת לגרד את "שירהּ" של סמנטה קוסקוס.

אריק ברהום

אהוד: מפח האשפה של גל הדמגוגיה העדתית החדש בישראל. והנה הוא שוב, השיר:

לזיין אשכנזי צעיר

מאת המשוררת המזרחייה סמנטה קוסקוס

יש לי חלום

לזיין אשכנזי צעיר

שבז לי

לתפוס בביצותיו השעיעות

לפשק עליו ערוותי השחורה

ולא לתת לו לצאת ממני

עד שיודה באחריותו

לחטיפת ילדי תימן

ושיֵרד לי עליו

המון דם

מזרחי טהור יֵרד

על השמנדריק

שבז לי

ושם בבית ביאליק אקבל

פרס אבן גבירול השחור

בזכות השירים שלי

על חטיפת יהודי עָדֵן צנעא וצ'נסטחוב

עם המדונה השחורה

ועל הקוסקוס הטבול בדם

ומי שֶּׁבָּז לי ייחנק בַּגפילטע-פיש הפולני

שבישלה לו אימו

* קשה, קשה להמשיך להגן על אהוד אולמרט לנוכח כל מה שמתפרסם מעדותה של מזכירתו הנאמנה-לשעבר, העבריינית-האסירה שולה זקן, אבל בדבר אחד אנחנו משוכנעים – אין כמעט פוליטיקאי בארץ, רה"מ, ח"כ או ראש עיר, שאין בעברו פרשות דומות של גיוס כספים, וכגמול טובות הנאה או שתדלנות; וכמעט כל פוליטיקאי, שיהיו מי שיחליטו לגביו (דוגמת הצדיק שלדון אדלסון) – להתלבש עליו ולהדיחו ממעמדו, ובייחוד אם הוא שר או ראש ממשלה – יימצאו עד מהרה כל הכתמים בעברו והם יצבעו את כל גווני התקשורת.

אהוד אולמרט הוכיח את עצמו בצורה ראוייה להערצה בתפקידיו כראש עיריית ירושלים בתקופה הקשה של האינתיפאדה השנייה, וכראש ממשלת ישראל בתקופה הלא פחות קשה של מלחמת לבנון השנייה – אבל מה כל זה חשוב אם אפשר להציגו כפושע [עוד לפני חקירת הנגד של גברת שולה זקן] ולזרוק אותו למעשיהו!

מה למשל עם זכות השתיקה של בוז'י הרצוג? מדוע שלדון אדלסון לא מטפל בעקיפין גם בזה? לא מקים עיתון כדי להדיח את בוז'י ולגרור אותו למעשיהו?

ואביגדור ליברמן, הוא אחד מגדול הצדיקים בדורנו?

והחווה של שרון? האם גם הוא קיבל מעטפות עם דולרים מטלנסקי?

מה, אין כבר קופות של שרצים שדחוף מאוד לטפל בהן – חוץ ממה שרודפים את אולמרט?

שלא לדבר על הטיפול המהוסס בפשע המאורגן ובהעלמות המס של הכלכלה השחורה וכל הבאבות, גם הבאבא של המיליארד ללא מס!?

אז זרקתם את אולמרט לכלבים – אבל בינתיים, אתם, הפוליטיקאים, מתוך זהירות, שותקים, כי אתם יודעים היטב שכמעט כל אחד מכם, בעברו – פגיע כמעט באותה מידה, ולא חסרים מלשינים, ממורמרים, שואפי נקם – וגם תיקים עם חומר עליכם במערכות העיתונים ובאינטרנט.

* כשאני מחכה למעלית, למטה בחדר המדרגות של בית-הקומות ברחוב מלכי ישראל, כדי לעלות לבקר את חברי יצחק אורפז בן ה-94 – המעלית מגיעה וממנה יוצאת אישה מטופחת וקצת שמנמנה, ונראית מופתעת מאוד לפגוש מישהו עומד מולה. היא מחייכת ואני מחייך אליה. אבל איך שאני נכנס למעלית – אני מבין מדוע היא הופתעה. לפני שיצאה תקעה שם נאד מסריח שכזה, שאני כמעט התעלפתי עד שהגעתי לקומה הרביעית שבה גר אורפז עם המטפלת ההודית הצעירה והנחמדה שלו, לקסמי.

* עמירם גיל [כיום עו"ד] הוא נכדם של המשורר שלמה טנאי והציירת תרצה טנאי.

* אהוד בן עזר, מתוך היומן, מתקופת השהות במרכז ללימודים עבריים ויהודיים בירנטון ליד אוקספורד, מתוך מכתב לאמנון רובינשטיין מה-1 באפריל 1998:

"בבניין המפואר והאכסקלוסיבי של ה'אוכספורד יוניון', בין האולמות הענקיים שמכוסים כרכים גדולים עד התקרה, וכורסאות רחבות, במקום המכובד ביותר במסדרון הראשי – יש תמונות קבוצתיות של בכירי הפרופיסורים עם אורחים רמי מעלה שנשאו דבריהם במקום במרוצת השנים. צ'רצ'יל, הדלאיי-לאמה, ועוד. המדהים ביותר הוא ששלוש התמונות הגדולות והמרכזיות הן אלה – באמצע המלכה אליזבט, צעירה למדי, מוקפת בפרופיסורים, משמאל קבוצה אחת עם האחות תרזה, ומצד ימין – עוד קבוצה נכבדה, ומי יושב באמצע – יאסר ערפאת! בכאפייה המצחיקה שלו ובחליפת המדים הנצחית שתפר לו, יושב הטירוריטס הקטן הזה ומחייך, בשנת 1966, מוקף במיטב המוחות האקדמאיים של אוכספורד! אני בודק אם יש איזה אורח כבוד ישראלי או לפחות יהודי. בן-גוריון, אבן, דיין, איינשטיין, בגין, רבין? – חס ושלום. ערפאת הוא הנציג היחיד של המזרח התיכון בפורום האנגלי המכובד הזה!"

* המתנקש, מועתז חיג'אזי עבד במסעדה שפעיל זכויות האדם, יהודה גליק, נהג לאכול בה. מקובל שיש גם עובדי מסעדות, מעטים ולא חו"ח כולם, שמשתינים למרק, יורקים על המנה העיקרית ומורחים את ידיהם המזוהמות בצרכיהם בסלט. אבל לירות על מנת לרצוח את הלקוח?! זה כבר לא מקובל, וצריך להישאר רק במקובל.

אני פתרתי את הבעייה שלי בקלקולי קיבה מזיהומי המסעדות על-ידי אכילה רק במסעדות יהודיות משפחתיות קטנות, או במסעדות ערביות קטנות המשרתות בעיקר ערבים.

מרדכי בן חורין

* האמיצים והפחדן. 1938 – האמיץ, ראש ממשלת בריטניה, צ׳מברלין, והאמיץ ראש ממשלת צרפת, דלדיה, הפעילו לחץ כבד על הפחדן, בנש, נשיא צ׳כוסלובקיה – לוותר לצדיק, היטלר, קנצלר גרמניה, על חבל הסודטים – כדי להבטיח את השלום באירופה, וזאת בניגוד לפחדן צ'רצ'יל, חולה במחלת האספרגר, המנתקת אותו מהתקשורת ומפרשניה החכמים.

2014 – האמיצים בבית הלבן והאמיצים באיחוד האירופי מפעילים לחץ כבד על הפחדן, בנימין נתניהו ראש ממשלת ישראל – לוותר לצדיקים, הפלסטינים בחמאס וברשות, על  ההכרה בזכות עמו למדינת הלאום היהודי, כדי להבטיח את השלום במזרח התיכון ובעולם, וזאת בניגוד לפחדן ביבי, חולה במחלת האספרגר, המנתקת אותו מהתקשורת ומפרשניה החכמים.

הכתוב, מיועד רק ליודעי ההיסטוריה.

מרדכי בן חורין הפחדן מסביון

[ויקיפדיה: אין קנה מידה אחיד המוסכם בין העוסקים בתחום לקביעת איבחונו של אדם כאיש תסמונת אספרגר. בשל כך, ייתכנו מקרים מסוימים אשר חלק מהמאבחנים יגדירו אותם כאוטיזם בתפקוד גבוה ומאבחנים אחרים יגדירו אותם כאספרגר].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,632 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל