גיליון מס' 992

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ז בחשון תשע"ה, 10 בנובמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בַּרְוָז צוֹלֵעַ. // מרדכי קידר: ח'ליפות מהגיהינום. [ציטוט]. // יהודה דרורי: הם גם יכירו במדינת דאע"ש... // עמוס גלבוע: להניע את גלגלי רעיון ההסדר האזורי. // אוריה באר: לעצור אותם. // אהוד בן עזר: ביקור בזאלצבורג בשנת 1997, בעקבות דודתי אחות-אבי אסתר ראב, ושניים מסיפוריה: "עולי הרגל בזאלצבורג" [1935] ו"אהבה  בזאלצבורג" [1936]. מתוך היומן. // עדינה בר-אל: מוסיקה והמיסיסיפי – רשמי סיור במדינות הדרום בארה"ב. // אורי הייטנר: 1. סרבני התפכחות. 2. צרור הערות 9.11.14. // לפעמים אני חולמת, מאת המשוררת המזרחייה סמנטה קוסקוס. // אלי מייזליש: 1. מכתב למערכת או איוולת. 2. מה יעשה אובמה במשך שנתיים. // אהוד בן עזר: יש לי אבא מאוד מפוזר. // תקוה וינשטוק: החתונה הגדולה ב'לורנץ'. // יעקב שרייבמן: רֵיחַ גֶּשֶם רִאשוֹן. // אהוד בן עזר: הסיפור האנגלי, כבר ב-1998. // מוקי אלדד: עד אשר  יקום לנו מנהיג בדמותו. // מנחם רהט: המלך שלמה, עשרים שנה להסתלקות הצדיק המרקד,  ממייסדי תנועת התשובה. // יואב אהרוני: קלטות.  // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק שנים-עשר: מחורבנה של צפת נתמלאה ירושלים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

בַּרְוָז צוֹלֵעַ

בְּסִפּוּר "הַבַּרְוָזוֹן הַמְּכֹעָר" הָאַנְדֶּרְסֶנִי 

הַזָּכוּר מִיַּלְדוּתֵנוּ לְכֻלָּנוּ בְּוַדַּאי

מְסַפֵּר לִקְהַל-קוֹרְאָיו גְּאוֹן-הָאַגָּדוֹת הַדֵּנִי 

עַל בַּרְוָז שֶנִּתְגַּלָּה רַק כְּשֶגָּדַל קְצָת, יְדִידַי,

כְּבַרְבּוּר לְכָל דָּבָר, מָה שֶכִּמְעַט תָּמִיד מוֹכִיחַ

שֶהַזְּמַן רַק הוּא בִּלְבַד הָאִינְדִּיקָטוֹר הָאָמִין

עַל טִיבוֹ שֶל כָּל בַּרְוָז וְהוּא מַפְרִיךְ וְגַם מַבְרִיחַ

כְּמוֹ נוֹצוֹת בַּרְוָז בָּרוּחַ סְפֶּקוּלַצְיוֹת מִכָּל מִין.

וְהִנֵּה, אִם כְּבָר דְּרוּשָה הָיְתָה כָּאן הוֹכָחָה חוֹתֶכֶת

לְטִיבוֹ שֶל הַבַּרְוָז שֶהִתְיַמֵּר לִהְיוֹת בַּרְבּוּר,

בַּאֲגַם הַבִּרְבּוּרִים הַווֹשִינְגְּטוֹנִי מִתְהַפֶּכֶת

קְעָרַת-הָאַשְלָיוֹת עַל פִּיהָ וְאוֹתוֹ צִבּוּר

שֶשָּמַע בִּימֵי בְּחִירוֹת לְג'וֹבּ נְשִׂיאוּתִי סוֹף-סוֹף שָם

אֵיךְ בַּרְוָז עֲטוּר נוֹצוֹת-בַּרְבּוּר הִבְטִיחַ לְתַקֵּן

אֶת הַכֹּל בְּבִצָּתוֹ הַטּוֹבְעָנִית וְאָץ לִגְרֹף שָם

שְלַל קוֹלוֹת שֶל בּוֹחֲרָיו כְּשֶגִּעֲגֵעַ "Yes, we can!"

אָז כַּיּוֹם רוֹאִים כָּאן חְנוּן שֶשֶּפַע צְפַרְדְּעִים בּוֹלֵעַ

מֵאִירָאן הַמִּתְגַּרְעֶנֶת וּמִסּוּרְיָה רַצְחָנִית

עַד שֶבִּבְחִירוֹת-הָאֶמְצַע הוּא מֻגְדָּר "בַּרְוָז צוֹלֵעַ" 

אַף בֵּין אֵלֶּה שֶרָאוּ בּוֹ לֹא פָּחוֹת מֵחֹד-חֲנִית

שֶל קִדְמָה וְשֶל תּוֹחֶלֶת לְמִין סֵדֶר-יוֹם גְּלוֹבָּאלִי

שֶיַּדְבִּיר בְּיָד קָשָה וּבִתְבוּנָה פּוֹלִיטִית גַּם

כָּל גִּלּוּי טֵרוֹר וַנְדָּאלִי שֶל אִיסְלָאם פוּנְדָּמֶנְטָאלִי

וְיִקְרָא מַפָּת-עוֹלָם  בְּעַיִן פְּרַאקְטִית לְלֹא פְּגָם 

וְיוֹסִיף לָהּ לְאַרְצוֹת הַבְּרִית יֻקְרָה בִּמְקוֹם הַפְיַאסְקוֹ

שֶל דִּרְדּוּר מַעֲמָדָהּ, שֶהָעוֹלָם כֻּלּוֹ חוֹזֶה

עַד כַּמָּה הוּא מִתְדַּלְדֵּל וּמִזְדַּלְזֵל עַד שֶנִּמְאָס כֹּה

לְהַבְהִיר מָה רָב חֶלְקוֹ בְּכָךְ שֶל הַבַּרְוָז הַזֶּה.

וְכַיּוֹם, רֶטְרוֹאַקְטִיבִית, מְגַלִּים הָאָנָאלִיסְטִים

כִּי אוֹתוֹ בַּרְוָז צוֹלֵעַ לֹא צוֹלֵעַ רַק עַכְשָיו 

אֶלָּא כְּבָר מִזְּמַן הִפְגִּין אוֹתוֹת סִכְלוּת צֶ'מְבֶּרְלִינִיסְטִית

כְּשֶפָאנָאט חָשוּךְ כְּמוּרְסִי בְּעֵינָיו נָאוֹר נֶחְשַב

וּכְשֶזּ'וּלִיק תַּחְמָנִי כְּרוֹחָאנִי הַטֶּהֶרָאנִי

וְּכְאַסַד צְמֵא-הַדָּם צוֹבְרִים בְּמֻמְחִיּוּת כָּזֹאת 

עוֹד אַרְכָּה לִסְלֹל דַּרְכָּהּ שֶל אַשְלָיַת מַסְוֶה הוּמָאנִי 

שֶתַּחְתָּיו יֵש נֶשֶק כִּימִי וְשִפְעָה שֶל סַרְכָּזוֹת.

וְזָכוּר עוֹד אוֹתוֹ סְפִּיץ' בְּבִקּוּרוֹ בְּעוֹטֵף-עַזָּה

טֶרֶם שֶהָיָה נָשִׂיא וּכְשֶבַּכֹּתֶל הוּא תָחַב

פֶּתֶק פְּרוֹ-יִשְׂרְאֵלִי וְאַף הִשְמִיעַ אֶת הַפְרָאזָה

"לוּא סִכֵּן חָמָאס אֶת שְלוֹם בְּנוֹתַי מִיָּד הָיִיתִי חָב

חוֹב דָּחוּף לְבִטְחוֹנָן בְּמִלְחָמָה לֹא מִתְפַּשֶּרֶת 

בְּטֵרוֹר חָמָאסִי זֶה בְּכָל נַפְשִי וּמְאֹדִי"

כְּשֶהָיָה בָּרוּר שֶרִיצָתוֹ אֶל הַנְּשִׂיאות נִקְשֶרֶת

בְּגִיּוּס קוֹלוֹת-בְּחִירָה בְּקֶרֶב לוֹבִּי יְהוּדִי.

כָּךְ שֶאֵין זֶה רַק בַּרְוָז עִתּוֹנָאִי שֶכָּל הַמֶּדְיָה

מַרְעִיפָה עָלָיו כַּיּוֹם הַזֶּה כָּל אַנְטִי-קוֹמְפְּלִימֶנְט

אֶלָּא שִׂיא פְּשִיטַת-הָרֶגֶל שֶל אוֹתָהּ טְרָאגִי-קוֹמֶדְיָה

שֶבִּמְקוֹם הַ-""Yes, we can! סוֹפָהּ כַּיּוֹם הוּא – "...No, you can't!"

* * *

מרדכי קידר

ח'ליפות מהגיהינום

לא ניתן להתעלם מכך ש"מדינת האיסלאם" (זו שבעבר קראו לה דאע"ש) זוכה לאהדה רבה ברחבי העולם האיסלאמי. מדי יום אנו קוראים על אנשים רבים – מוסלמים ומתאסלמים – מרחבי העולם הנוהרים אל שדות הג'יהאד של סוריה ועיראק כדי לקחת חלק פעיל בפעולותיה של "מדינת האיסלאם" ואפילו להקריב למענה את חייהם. ארגונים לא מעטים נשבעו אמונים למנהיג "המדינה", הח'ליף אבו בכר אלבגדאדי, והאחרון בהם הוא "אנצאר בית אלמקדס", הפועל בסיני ומאיים על מצרים.

בנוסף, אי-אפשר להתעלם מהעובדה שעד היום לא ראינו ולא שמענו בשום מקום ברחבי העולם האיסלאמי על שום הפגנה נגד "מדינת האיסלאם" ומחאה על התנהגותה כלפי מיעוטים, נשים וילדים. השקט הזה בולט על רקע ההפגנות הסוערות שהקיפו את העולם המוסלמי כמחאה על קריקטורות, סרטים ומבצעים צבאיים שמוסלמים לא אהבו. האם העולם האיסלאמי מסכים לעריפת ראשים, הרג סיטוני של מיעוטים ומכירת נשים בשוק העבדים?

ובהקשר זה, שאלה נוספת היא מדוע "אלקאעידה", במהלך שנות פעילותה, לא היתה כל כך אטרקטיבית כמו "מדינת האיסלאם" כיום?

התשובה העיקרית לשאלות אלה היא ש"מדינת האיסלאם" נראית למוסלמים רבים כ"דבר האמיתי", האיסלאם הצרוף, הטהור, המקורי, זה שמוחמד נביא האיסלאם הביא לעולם וזה שהיה נר לרגלי חבריו וממשיכי דרכו. מוסלמים רבים שמעו וקראו במהלך חייהם את ספרי ההיסטוריה של האיסלאם המתעדים, לא רק ללא בושה אלא בגאווה רבה, איך כבשו צבאות האיסלאם את מרבית העולם שהיה ידוע במאה השביעית, איך טבחו בכופרים, איך בזזו כנסיות ומנזרים, איך מכרו את הכופרים בשוק העבדים ואיך כפו את האיסלאם על העמים הנכבשים.

כותבי ההיסטוריה המוסלמית מעולם לא חשו צורך להתנצל על האופן שבו הם השתלטו על העולם, עד כדי כך שדוברי האיסלאם כיום מפיצים ללא הרף את הטענה שהאיסלאם הוא דת של שלום. "מדינת האיסלאם" כיום עושה את אותו דבר בדיוק: כובשת שטחים, עורפת ראשים, צולבת כופרים ומוכרת אנשים ונשים לעבדות, כמו שהתנהגו ראשוני האיסלאם במאה השביעית, והיא כורתת ידי גנבים, סוקלת מנאפים ומלקה פושעים, בדיוק כפי שקובעת השריעה. האם יכול מוסלמי מאמין לצאת להפגנה נגד החלת השריעה? האם הוא יכול למחות על חזרת הפרקטיקה המוסלמית לימים הטובים ההם של הנביא וחבריו? האם יכול מוסלמי למתוח ביקורת על התנהגות הנביא מוחמד שהאמונה האיסלאמית קובעת שהוא היה "מעצום" – "אינו יכול לטעות"?

בניגוד ל"אלקאעידה" שמעולם לא השתלטה על שטח כדי להקים עליו מדינה איסלאמית, "מדינת האיסלאם" היא הגשמה טריטוריאלית בימינו של מה שיצר מוחמד במאה השביעית. הדגל של "מדינת האיסלאם" כתוב בכתב הלקוח מהמאה השביעית, והוא כולל את החותם של מוחמד, כך הם מאמינים. רבים מלוחמי "מדינת האיסלאם" לובשים בגדים בצבע שחור, כמו אלה של לוחמי האיסלאם הקדום.

סוף דרכה של "מדינת האיסלאם" אינו נראה באופק

בראש "מדינת האיסלאם" של היום עומד "ח'ליף", כמו אלה שהחליפו את הנביא מוחמד. לכך יש חשיבות רבה, כיוון שמוסד הח'ליפות האיסלאמית בוטל ב-1924 על ידי מוצטפא כמאל, "אתא טורק". הוא מוצג על ידי הנאמנים לאיסלאם כאויבו המושבע של האיסלאם, שביטל את השריעה, שרף מסגדים, סגר מדרסות, החליף את הכתב מערבי ללטיני וניסה בכל דרך לעקור את האיסלאם מטורקיה. עתה באה "מדינת האיסלאם" ומחדשת את מוסד הח'ליפות, ועניין זה מנגן על מיתר רגיש מאוד בנפש האיסלאמית.

עניין נוסף הוא העובדה ש"מדינת האיסלאם" אינה מהססת להתריס בפני מעצמות המערב, הכופרות, ואפילו לשחוט אמריקנים ובריטים – סמל ההגמוניה המערבית, הנוצרית, הכופרת – מול המצלמה, ללא בושה וללא היסוס, תוך הקראת מסר מתריס באנגלית אל מול מנהיגי המדינות הללו, הנחשבים האנשים החזקים ביותר בעולם, המנהיגים את המדינות החזקות ביותר בעולם. התעוזה של "מדינת האיסלאם" מעוררת אצל מוסלמים רבים בעולם גאווה רבה ותחושה שכך צריך מוסלמי אמיתי להתנהג ולדבר אל הכופרים.

עניין זה חשוב במיוחד לצעירים מוסלמיים החיים באירופה ובאמריקה, שלא נקלטו בחברות המערביות ופיתחו זעם וכעס נגד המדינות שבהן גדלו. נהירתם של הצעירים בני המהגרים אל שדות הג'יהאד בסוריה ובעיראק נובעת מרצון לנקום במדינות המערב על דחיקתם לשוליים ועל האפליות שמהן הם סובלים במדינות המערב שבהן נולדו, גדלו והתחנכו.

לאחרונה התפרסמו מספר קטעי וידאו על הנערות היזידיות שניתנו במתנה כשפחות ללוחמי "מדינת האיסלאם", המראים את השמחה הגדולה המציפה את הלוחמים לקראת חלוקת הנערות. בחברות איסלאמיות מסורתיות שבהן אסור לאיש לקיים כל קשר עם נערה או אישה שאינה אשתו, התרת האיסורים מהווה מקור משיכה חזק מאוד.

"מדינת האיסלאם" מגיעה לעולם בזמן שבו התקשורת החברתית – יוטיוב, פייסבוק וטוויטר – נמצאים בהישג ידו של כל אחד, בעיקר באמצעות טלפונים ניידים. שימוש אינטנסיבי שעושים פעילי "מדינת האיסלאם" באמצעי תקשורת אלה מקל על תיעוד הרעיונות והפצתם ועל גיוס מתנדבים.

"מדינת האיסלאם" היא ארגון עשיר מאוד: יש ברשותו שדות נפט שעליהם השתלט, ומדינות – כנראה טורקיה – רוכשות ממנו את הנפט, בין ישירות ובין בעקיפין. לוחמיו שודדים בנקים וחוטפים אנשים כדי לשחררם תמורת כופר של מיליונים רבים. תרומות גדולות מגיעות אליו ממדינות כמו קטר, ומיסים מוטלים על האוכלוסייה הנאלצת לחיות תחת שליטתו באזורים שכבש. לכן יש ביכולת הארגון לרכוש נשק, תחמושת, אמצעי קשר וכלי תחבורה היוצרים לו תדמית של ארגון מצליח, ואין דבר המושך יותר מהצלחה.

"מדינת האיסלאם" השתלטה על מחסני נשק ותחמושת אמריקניים שהיו שייכים לצבא עיראק, והיום נמצא נשק אמריקני זה בידי לוחמי הג'יהאד. חלק ממשלוח הנשק האמריקני שהוצנח ללוחמי העיר קובאני שבצפון סוריה, נפל לידי "מדינת האיסלאם" כמתנה משמיים. מוסלמים רבים סבורים כי נשק אמריקני המשרת את לוחמי הג'יהאד הנלחמים נגד אמריקה הוא הוכחה שהיושב במרומים מסייע ללוחמי הג'יהאד להילחם באויביהם באמצעות הנשק של אויביהם.

בניגוד לכל אלה, "אלקאעידה" אינה שולטת על שטח, אינה גובה מיסים, אינה מחילה את השריעה על אוכלוסייה, אין בראשה ח'ליף, וגם הג'יהאד שלה נגד הכופרים דועך עם השנים. תדמיתו של "אלקאעידה" היא של ארגון זקן, עייף, מנוון ואובד דרך, בעוד ש"מדינת האיסלאם" – בשלב זה – נראה כארגון צעיר, רענן, העושה את המעשים הנכונים על פי האיסלאם מבלי להתחשב במגבלות שמנסה תרבות המערב הכופרנית, החומרנית והמתירנית להטיל על מוסלמים ברחבי העולם.

במצב עניינים כזה, סביר להניח שבמהלך החודשים הקרובים ואף השנים הבאות יגדל ארגון "מדינת האיסלאם" ויהפוך למסוכן יותר ומשפיע יותר על המתרחש במזרח התיכון בפרט ובעולם בכלל. ארגון זה ייעלם באחד משני תסריטים:

האחד הוא מלחמת חורמה שיכריז נגדו העולם, שיטיל צבאות יבשה לשדה המערכה כדי לחסל את הג'יהאדיסטים או לאסרם, עד האחרון בהם. הבעיה עם תסריט זה היא המחיר שיצטרך העולם לשלם, בחיי אדם ובאמצעים, כדי לממשו.

התסריט השני הוא מה שקרה לאורך כל תולדות האיסלאם: אחרי שקבוצה מגיעה לשלטון, מתפתחים בה סכסוכים פנימיים על רקע אידיאולוגי, דתי, כספי, אישי, שבטי או ארגוני, המביאים להתפוררותה ולנפילתה. אלא שתסריט זה יכול להתמשך זמן רב, אף לעשרות שנים, שבמהלכן ימשיך הארגון לשפוך דמים ולהפוך את חיי נתיניו ושכניו לגיהינום.

בינתיים העולם אינו עושה שום דבר רציני נגד "מדינת האיסלאם". כיום יותר מדי פוליטיקאים באירופה תלויים באזורי בחירה שבהם יש אוכלוסייה מוסלמית גדלה והולכת, ולכן יש סיכוי קטן שהם ינקטו עמדה נגד עניין איסלאמי כלשהו, כולל "מדינת האיסלאם" והאופן שבו יש להתמודד איתה. זו מתקדמת ומשתלטת על שטחים נוספים ומאיימת על מדינות נוספות בסביבתה, ארגונים ואנשים מצטרפים אליה בשקיקה, וסוף דרכה אינו נראה באופק.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 312.

* * *

יהודה דרורי

הם גם יכירו במדינת דאע"ש...

התסחיף האירופי להכרה במדינת טרור שאינה קיימת (כמו פלשתין...) – ושהתחיל בשבדיה האנטישמית ונמשך לכוון נורבגיה ספרד ואירלנד (כולן, אגב, מדינות שלא נלחמו בהיטלר...) – זה מבטיח שבקרוב נשמע מהנבלים האלו שהם מכירים במדינת החליפות של דאע"ש...

הצביעות האירופית מוכרת לנו היטב, זו אירופה שלמעט בודדים לא נקפה אצבע להצלת היהודים מהנאצים, וחלקם אף סייעו להם בדבר... (אפילו בריטניה, זו שהחזירה לזרועות הנאצים ספינות עם פליטים יהודים שניסו להימלט מהשואה).

אז מי פה מתפלא מההכרה שלהן בטריטוריית יו"ש המקדמת רצח של יהודים? לכן ההכרה הבאה תהיה בדאע"ש – בתקווה שאלו יגיעו גם אלינו...

אז יש לי חדשות עבור האירופאים – הם יגיעו אליכם קודם – הם נמצאים כבר בתוככם...

יהודה דרורי

שערי-תקווה

* * *

עמוס גלבוע

להניע את גלגלי רעיון ההסדר האזורי

במכתב שפירסמו לפני זמן קצר 106 "גנרלים" הם  מצביעים על כיוון ליוזמה מדינית: בדיקת הרעיון של הסדר אזורי. זהו רעיון מבורך, רק אם: במקביל (בשום אופן לא אחרי!) למו"מ עם הפלסטינים יתקיים מו"מ עם הסעודים ושאר מדינות הנפט הערביות על הסדרי נורמליזציה בינם לבין מדינת ישראל.

מדינת ישראל זקוקה בעת הנוכחית ליוזמה מדינית כאוויר לנשימה. מאוד ייתכן שזה מעל כוחותיה ל"הרים" יוזמה כזאת, אך היא יכולה להציגה בפני ממשל אובמה, שהוא יהיה זה שיתחיל לגלגל אותה. זה תמיד עדיף על פני יוזמה משלו העלולה להיות רעה לנו, בעיקר בעקבות המכה שספג בבחירות לבתי הנבחרים. למה לא לשתף עמו פעולה?

לפני זמן קצר פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" מודעת ענק של מכתב לראש הממשלה. הנידון במכתב: "תפיסה מדינית-אזורית – שתי מדינות לשני העמים." על המכתב חתומים 106  אלופים ותתי אלופים במילואים ובדימוס, ובכללם גם כאלו ששרתו במשטרת ישראל.  הרעיון המרכזי של המכתב הוא: המשא ומתן הדו-צדדי עם הפלסטינים נכשל שוב ושוב ולכן חותמי המכתב קוראים לראש הממשלה ל"אמץ את התפיסה המדינית-אזורית הסעודית-ערבית וניהול משא ומתן על מרכיביה... רק  לתפיסה המדינית האזורית ולהסדר עם מדינות ערב המתונות יש סיכוי להביא להסדר עם הפלסטינים, ליציבות לביטחון ולשגשוג כלכלי."

 המודעה היא ייחודית, ויש בה משום משב רוח מרענן. היא לא מטעם "המועצה לשלום וביטחון", הכוללת גם הרבה אזרחים מכובדים, ושרכשה לעצמה (בצדק או שלא בצדק) דימוי שמאלני; היא לא פורסמה בעיתון "הארץ" כנהוג במודעות "השלום" למיניהן; היא מתייצבת לימין ראש הממשלה ("תוביל ונעמוד מאחוריך"); אין בה קלישאות שדופות על "צעדים אמיצים", על הוויתורים "הכואבים", על "ידו המושטת לשלום."

כמובן שאפשר לבקר ולתקוף ניסוחים בלתי מוצלחים במכתב שבמודעה, אך בסך הכל אין בהם כדי לבטל או לפגום בשני החידושים המרעננים: האחד, החותמים מצביעים לראש הממשלה על כיוון לפעולה/יוזמה מדינית והוא הסדרים עם מדינות ערב שיקלו על הסדר עם הפלסטינים; השני, החותמים לא באים ומכתיבים לראש הממשלה "איך" לעשות זאת, ואינם נכנסים כלל וכלל למרכיבי ההסדר האפשרי עם הפלסטינים. העיקר הוא הכיוון.

ברצוני להאיר את הנושא בקיצור בשני היבטים. הראשון נוגע למה שנקרא "היוזמה הערבית" (לא הסעודית!), שהיא החלטה של הליגה הערבית ממרץ 2002 (שחודשה לאחר מכן) והמכילה שני חלקים:

החלק הראשון הוא אופרטיבי: על ישראל לקבל ולבצע את העמדות הפלסטיניות (בעניין ירושלים והפליטים) ולסגת (כולל ברמת הגולן) לקו 67' ללא כל התייחסות לעמדות הישראליות או פשרה עימן.

החלק השני אינו אופרטיבי והוא בא ואומר: ואז, ורק לאחר שישראל ביצעה את הנדרש ממנה, מדינות ערב תהיינה מוכנות לנרמל את היחסים שלהן עם ישראל. 

נהדר! אבל  מי קונה חתול בשק? ואם הן תסרבנה? מה יהיה?

מאז זרמו הרבה מים במדינות ערב, וקונקרטית אנחנו מדברים עכשיו על סעודיה, כווית, בחריין ואיחוד הנסיכויות הערביות ואולי גם מרוקו. כבר ב-2009, עוד לפני  הטלטלה הערבית, באו האמריקאים לסעודים, שהם חוט השדרה והכתובת האמיתית לכל הסדר אזורי כלשהו, ואמרו להם בערך כך: בואו ותתחילו בצעדי נירמול עם ישראל תוך כדי המשא ומתן הישראלי-פלסטיני. למשל, תנו למטוסי אל-על לטוס מעל אדמת סעודיה. זה יהיה צעד בונה אמון מאין כמותו.

הסעודים סירבו בתוקף! וכאן "קבור הכלב"! כל  הסדר עם סעודיה חייב, כציווי, להתרקם תוך כדי תהליך הסדרים עם הפלסטינים, בו ישראל תציג כמובן את עמדותיה. במקרה זה, מרחב הגמישות הישראלי יהיה כמובן גדול יותר.

ההיבט השני נוגע למעש הישראלי. אפס המעשה המדיני שלנו זועק לשמיים. אין ממנו שום רווח, רק נזקים מדיניים הולכים ומתרבים . יכול מאוד  להיות שאין בכוחה של ישראל ל"הניע" יוזמה מדינית אזורית, והסיכוי שהסעודים יהיו מוכנים לכך אינו גדול. אבל, רק רווח יכול לצמוח לנו אם נציג יוזמה כזאת בפני הנשיא אובמה על מנת שהוא ייצא עמה, ולא ייצא ביוזמה משלו שתהיה גרועה לנו.

* * *

אוריה באר

לעצור אותם

ותיקי משמר הגבול, איתם שוחחתי השבוע, ביניהם כמה קציני מילואים שעשו שנים ארוכות בשירות, משכו בכתפיהם בחוסר הבנה. הם השתתפו בדיכוי האינתיפאדה השנייה, מעשה ידיו להתפאר של עראפת, ולא פעם סיכנו חייהם ברדיפות אחר  מחבלים, או מסייעים להם.

 לא אאריך בדברים, בייחוד של אחד מהם, המקורב לי מאוד. אבל אצטט מדבריהם:

  "מה שמתרחש כאן, ממש לא ייאמן. הוא גובל במחדל ובהתרפסות. אפשר היה זה מכבר, להתגבר על גל זריקות האבנים וההשתוללויות של  הקטינים. בלי יריות, בלי  זיקוקין, בלי מכות או יריות. פשוט, צריך לרוץ מהר, לעצור, לאלץ את האבא לשלם קנס גבוה כתנאי לשחרורם  ואם לא לחכות בסבלנות. תקופה ארוכה. כן, בסבלנות. התוצאה תיראה בעליל תוך מיספר שבועות.

  ובכן, הנוסחה היא כדלקמן: לרוץ מהר, לעצור, לאזוק ולחכות. אלא ששם למעלה, חסר מישהו שמבין בדברים אלה. מי שאין לו את הניסיון המתאים וההחלטה התקיפה.

התוצאה נראית בשטח.

אהוד: אשרי המאמין.

* * *

אהוד בן עזר

ביקור בזאלצבורג בשנת 1997

בעקבות דודתי אחות-אבי

אסתר ראב

מתוך היומן

שבת. 13.9.1997

בבוקר אנחנו יוצאים ברכבת, מזייפלד לאינסברוק. מגיעים לאינסברוק, עוברים לרכבת לזאלצבורג. נוף מקסים. יורד קצת גשם. עוברים אגם גדול, שיימזי. לאחר שעתיים וחצי נסיעה מגיעים לזאלצבורג.

נהג המונית מביא אותנו למלון מרקור, הניראה לנו עלוב-למדי, בסביבה של שיכונים, ורחוק ממרכז העיר ומהעיר העתיקה. למזלנו מתברר שעקב תקלה אין מקומות עבורנו במלון, והם הזמינו לנו חדר במלון נובוטל, שבו ניסינו תחילה להשיג מקומות דרך הסוכנת ונענינו שאין חדרים פנויים. על חשבון מרקור מסיעים אותנו במונית לנובוטל.

אנחנו מסתדרים בחדר, לא גדול לעומת המלון בזייפלד, אבל בקומה רביעית, וממנו נשקפים גגות רעפים ופסגה של גבעה מיוערת הנמצאת מדרום לעיר החדשה. אנחנו יורדים לנהר הזלצאך ולעיר העתיקה ברגל, פוסעים בכיכרות ובסימטאות הציוריות. יושבים בקפה נחמד ואני טועם פעם נוספת מהעוגה המופלאה, הזאכר-טורט. לאחר שנחים מעט ממשיכים, עוברים את הגשרלהולכי רגל ומגיעים לגן מיראבל שבעיר החדשה, ושם, ליד תיאטרון הבובות, אני מגלה את המוצרטאום.

מדוע אני מחפש אותו?

לקראת הנסיעה אני מדפיס מתוך "כל הפרוזה" [יצא לאור ב-2001 בהוצאת אסטרולוג] של אסתר שני סיפורים. הראשון, "עולי הרגל בזאלצבורג", נכתב ב-1936-1935 לערך. תקופת התרחשותו: שלהי 1935 לערך. בקיץ ובסתיו של שנת 1935 שהתה אסתר באירופה. ואני מצאתי בעזבונה שלושה עמודים אלה של כתב-יד משנת 1936-1935, ללא כותרת:

עולי הרגל בזאלצבורג

דמדומי בוקר, גשם, רכסים אפרורים עטופי אד, והקטר כאילו ניתק מעל האדמה וקופץ מפסגה לפסגה בארבעת רגליו כסוס, ובפעמי פרסותיו הקצובות מעיר את גושי ההרים מסביב. על פסגת שלג כבר תוהה קרן שמש.

אני בעמק, מרגישה את שתי שורות ההרים מימין ומשמאל, אם אזוז משהו ימינה או שמאלה, תתקלנה זרועותיי בהם. לרגליי שוטף נהר גועש עכור מעוצמת הגשם שיורד מן ההרים.

זאלצבורג ישנה עדיין, מוכרה וקרובה היא, כחצר ירושלמית מוכרה מיד היא מקיפה אותי בשעריה הסגורים, טהורה ויחסנית בדממת הבוקר. יונים הומות, עטות על אבני הרחוב השטופים מגשם, ומנקרות בין האבנים. פתאום נפתח צוהר בתכלת וניתכים צלילי פעמון יחיד בסופרנו, ויונים הוגות לעומתו בבאס נקי טהור, גם האוטו-טקסי. ואני, מלאה אני פיח ואבק הדרך, בלי משים אביט על ידי, והנהג מחייך קלות. תחת הציפורניים פיח. לישון.

הבית מלא מפה אל פה. מיספר צעדים ממלוני לפסטשפילהויז, בדרך, אני נתקלת עם ציור עתיק של סוסים נהדרים מתהלכים בכיכר כעל קרקע באר, הראש מתרומם מאליו להביט אל ראש ההר, ומודד את הקיר החלק כמעט.

אני בשורות הראשונות, במקרה. לימיני ז'ורנליסטן רוסי. "Tute Cosi van" בניצוחו של קלמנס קראוז. איש עומד ומפסל מחדש את יצירתו של מוצארט. המוזיקה מרוממת, הפאבולה [העלילה] קלה ותמימה, גם הסוליסטים מבריקים.

הטכס גדול ואדיר.

הקהל מאוחד ומרומם. בהפסקה זורמים הגלים האנושיים לתוך אולם ענקי, היכל ממש, לעשן גם לסעוד-מה, הלוך ושוב מכים גלי הפרצופים, אני לבדי מתלבטת, ואיני חשה בזה, כאילו ניתקו רגליי מעל הרצפה, כולי אוזן ועין. אין זה קהל רגיל, בן מקום אחד, כוהנים אלה, צירי כל הארצות והעמים, כל אשר האמנות תיקר לו במאוד.

למחרת "ידרמן", ובבוקר קונצרט בדום העתיק.

על מגרש הדום לא ישוחק השנה מפאת מזג האוויר הרע. בתי-הקפה מוארים, פרצופים מפורסמים, רינהרד, פלנברג, טהימיג, בבגדי הרריים פשוטים, כמנהג המקום, מעשנים, צוחקים.

במוצרטאום חזרה הבוקר, כן הודיעו לי בחשאי, ואני, עלי רק לשבת בגן העיר, והנני שומעת את המיית קולות הכסף הרכים והאדירים.

עם ערב בשש נסגרות כל החנויות, נדמית זאלצבורג כולה להיכל אשר עזבו הקהל לרגע, כה מופלאה וסודית, חלונות-ראווה מעטים, קטנה העיר, האור לא יודלק עד שמונה, והדימדומים ארוכים מאוד, ומשתרעים להם הרחובות ריקים מאדם ומתאפקים, ופעמי ההלך יצלצלו, ירחקו ויקרבו על אבני המרצפת, כרגלי מתפללים בדמדומי כנסייה עתיקה, הפעמונים יוצקים שלווה, וכל בית הנהו מרכז חם ומלא אור.

עירו של מוצארט זכה ואצילה, כך כתוב בפרוספקטים.

תושבי זאלצבורג בני הרים אך מלאי נימוס כצרפתים, עומדים הם במרחק-מה מן החגיגיות הזאת, עינם אף מלגלגת בדקות, מתאספים הם על כיכר הפסטשפילהויז, וכאשר ינהר קהל הזרים לבית המקדש, יעבור הנהר בין שתי שורות של בני הרים בריאים וסקרנים אלה. כך מדי שנה בשנה הזרים עולים אליהם לרגל.

והמה הרים להם ועיר שקטה וטהורה, הנערות הוורודות נוצות יסזגל[?] מסתלסלות לכובעיהן הטירולים, ובחורים קצרי מכנס שלובים בזרועותיהן וכך יטפסו להם אל ההרים הירוקים שופעי החלב, כי מדי בוקר יתמלאו רחובות זאלצבורג הטהורה ריח החלב הטוב הבא מן ההרים.

עטה הערב והפרוזקטור על המנכסברג כבר זורק אלומת אור חגיגית על העיר. עולי הרגל עטו את בגדי הערב, מוכנים לעבודת אלוהים, כהן ובת-זוגו, נשים הרבה, נשים גדולות וקטנות, והגל נמשך בין שורות הסקרנים, וככוהנים בקודש יסיעו עצמם איטית וברגל אל המקדש, הפסטשפילהויז.

הכיכר לפני הבית זרועה אוטומובילים נהדרים, משרתים בסוככים מורידים בדחילו מטרוניתות ומגינים עליהן מן הגשם. קהל המסתכלים עומד מתוח, והגשם שוטף עליו והוא אינו חש בזה.

האולם המאורך והכהה מתמלא לפה אל פה עמים ולשונות, שיער בהיר, שחור, בלונדי. יהלומים מהבהבים, ועיניים אף הן.

היפות בנשים הצרפתיות הן. כפרפרים הן זרועות פה ושם ומקשטות את האולם, ליבן יקצף חופז פוחז, חציו למוסיקה וחציו לשעשוע, ובין שני אלה הן מרפרפות בגראציה.

האנגליות מהדקות את המשקפת בכובד-ראש.

הרסיות מדברות[?] ונשלפים לורטים[?], ראשים כבודים

*

עד כאן הסיפור הראשון. שורתו האחרונה אינה ברורה וכניראה שסופו חסר. הוא כניראה טיוטה, שבעקבותיה בא הסיפור "אהבה בזאלצבורג", שנכתב אף הוא בשנים 1936-1935 לערך, ותקופת התרחשותו: שלהי 1935 לערך. הסיפור נדפס לראשונה ב"הארץ" מיום 20.3.1936, זאת כשבועיים לפני הולדתי.

נכלל לימים בכרך הנידח שאזל "אסתר ראב / על הפרוזה", "אסטרולוג" 2001.

אהבה בזאלצבורג

לפנות-בוקר הביאתני הרכבת מבין הרים מעורפלים וטבולי-גשם לגיא ה"זאלצאך"; עכורה שטפה לה זו בעמק ארוך; משני צידיה התרוממה העיר ברוך-תפנוק מיוחד על ירכתי ההרים; הבתים השלווים רפודים היו בתוך ירק כהה, והרחובות משני צידי הנהר מוליכים למישרים את העם השקט, ההררי, החי בתוכם.

ריח חלב עלה מכל עבר, חלב-ההרים הירוקים שמסביב, ועל רצפת אבני הרחוב העתיק ניקרו יונים והתעופפו מלפני גלגלי העגלה...

בימים ההם באתי לשמוע את הרינה הגדולה, הבוקעת מעירו של מוצארט אל כל קצווי תבל, הימים האלה ימי "עלייה לרגל" לכל מי שנפשו קשורה בקשר אמת עם עולם התיאטרון והמוסיקה. אמנם גם נמושות נסחפים בזרם העולים ולא אחת תפגוש בהם, אך אם תבוא ל"פסטשפילהויז" עם ערב, ובשעת ההפסקה תתע באולמיו – תבוא על שכרך.

מוסיקאים, שחקנים, ואנשי-מעלה; הנה, חשבתי, מה יכולה עוד ליתן האנושות, זו המחרחרת, זו המצחצחת חרבות בין עם לעם, הנה "ארבעת אלפים העליונים" שלה: רחש לחש, ובין לאום ללאום נגשר גשר, בשפת אראלים ידברו, ומלאכי שלום ירחפו ויעבירו הקול מאיש לרעהו...

מוצארט מולך הערב על קהל בינלאומי זה – לו שייך העם הזה, אשר בא לשומעו מכל קצווי תבל, נתיניו הם והוא מלכם הערב; לב אחד ודברים אחדים לאנשים האלה: החומים, הבהירים, הלבנים והשחומים – במיקדש זה משתחווים הם לו ומתפללים בשפתו.

ואני משוטטת על פני גלי "חבר לאומים" זה, ונפשי תלוייה לי בפניי. אוזניי הומות, ורגליי אינן נוגעות באדמה. והנה לפתע נתהווה חלל בקיבתי (כמו תמיד לאחר שרוחנו הוכיחה איזו גבורה מיוחדת) ורגליי נשאוני מאליהן אל שולחנות המזון הממשי, ועוד ידי מושטת לאבוס בלי הכרה, על מנת לרכוש לה מה מן המספוא, והנה קול ממעל בצרפתית:

 "אל תקחי את לחמניות הבשר, גבירתי, קחי גבינה!"

ואחר כך:

 "האוברטורה היתה אלוהית! האין זאת?"

ממעל לי, נשקף ראש צר עם שערות שיבה ועיניים אפורות שקטות; כל-כך מצומצם היה הכל בהופעה גבוהה זו; כמעט בלתי אנושי היה האיש, איש מופשט – – –

 "אדוני, זו לי הפעם הראשונה שאני שומעת את מוצארט כאן, אין מילים בפי – – – ראה, כל זה הוא יותר משאני יכולה לבטא, וגם אתה העומד לפניי...."

האיש זקף את עיניו וחבק במבטו השקט את האולמות הרוחשים.

 "כן, ערב יפה!" אמר, "הקהל הזה ראוי לו, והוא ראוי לקהל. ואת, גבירתי, בשמלתך זו, ודאי שליחת ארץ רחוקה הינך?"

 "כן, אדוני, מארץ העברים אני."

עיני האיש השקטות נחו על פניי, על כתפיי.

 "אכן, גבירתי, זרה את מאוד... וקרובה – כעולת-רגל למקדשים אלה. יותר מזה, כן, אחות הינך... אמן? אינני טועה."

המצילה קראה לשוב אל האולם. מלודיה של כיוון-הכלים. והמייה כלפני פתיחת ארון הקודש. דממה. והמסך עולה.

חביון גנים, ושני זמירי-אדם יתנו קולם מן הסבך. וכקהל אראלים עונה התזמורת לעומתם. וזמיר בודד גווע. ושוב – התזמורת בנצחון עוז. והמסך יורד. ואני נישאת עם קהל הוגה אל השערים. ומאחריי וממעל לי – הראש הלבן:

 "גבירתי, אל נא תלכי עכשיו אל הדרך, נלך לאורך הנהר, הלא נפלא."

משהו שקט כל-כך שפע מן האיש – והלכתי עימו.

הזאלצאך המה, ריח עשב רענן נישא ברוח. ההרים הרחוקים מעל העמק נידמו קרובים ותלויים מעל הראש. האיש הלך לידי ושתק.

המוסיקה המתה עוד בי, ומרצפת הרחוב התגוללה מתחת לרגליי בלתי מוחשית, כאילו הייתי מהלכת על פני מים. לעיתים זרקתי מבט על בן-לווייתי: מה נפלא האיש ומיוחד. והעיר הזאת מסביב – כחלום. אילמלא בוהן הרגל המרתקת לאדמה ודאי הייתי מתעופפת על פני ההרים האלה; ובן-לווייתי נמשך עימי על-ידי קורים בלתי-נתפסים. כברת-דרך שתק האיש, ופתאום כאילו פקעו כמה ברגים מעל האיש השקט, ופניו נגלו לי לפתע לאור פנס הרחוב, והנה הם הפוכים ובחושים, עיניו השקטות כאילו עברה בו רוח: נפרע לצדדין.

 "גבירתי!" – פתח האיש (וקולו הטוב היה צרוד) – "חושב אני, כי איני מדבר בהשפעת הרגע – " (האיש לא שמע את אשר דיבר), "אבל משהו אירע בחיי הערב. ואיני רוצה לאבד את ההזדמנות. רוצה אני להחזיק ברגע זה. גבירתי: אני אוהב אותך, אין אני מתעתע. איש ישר אני. הנה שמי."

בידיים רועדות פתח את תיקו והוציא כרטיס-ביקור, לא הספקתי לראות את השם: "פרופיסור למוסיקה" קראתי...

 "ובכן, 'אהבה במבט ראשון'?" – ניסיתי ללגלג, בחוזרי קצוצת-כנף אל היומיומיות הקטנה, וכל המוסיקה האלוהית התנדפה מליבי והיתה כלא-היתה. איזו בהירות-מוח קרה עלתה עד לקצה אצבעותיי.

 "גבירתי: 'אני אוהב אותך'!" – חזר בקפדנות...

משהו ממשי כל-כך ומוגבל היה בקפדנות זו, וכל קסמו פג והרי לפני רגע היתי מוכנה לרקום לי חלום מסביב לראשו היפה.

 "אדוני היקר," – מיהרתי לענות והמילים יצאו דחופות מפי, – "הנני עומדת איתך כאן רק מפני שגלי המוסיקה והאווירה המרוממת נשאוני הנה, וגם אתה, אדוני, היית חלק מן הערב הבלתי-שכיח הזה, ואודה לך, כי לפני רגע עוד הסתבכתי בחלום סביב ראשך. זה הלבן. עכשיו, כשהופר הקסם והרי כל זכות קיומה של פגישה הוא הקסם... לכן: ליל מנוחה, אדוני!"

האיש נשאר תקוע במקומו, עיניו הביטו נכחו בלי לראותני.

חמקתי למלוני, כשרגליי נתקלות במרצפת הרחוב הנוקשה, נעל הערב לחצה על זרת רגלי השמאלית והסבה לי כאב חד, מיהרתי לחדרי על מנת לחלצה.

נכלל לימים בכרך הנידח שאזל "אסתר ראב / על הפרוזה", "אסטרולוג" 2001.

*

סימנתי לי בקווים את שמות המקומות שעליי למצוא, אבל הגשם שמתחיל לרדת קוטע את הטיול ואנחנו שבים למלון לפנות-ערב, רטובים כהוגן. אני לא לקחתי מטרייה אלא סומך על מעיל-הרוח. אינני מצטנן, אבל למוחרת זה עתיד להתבטא בכאב-גב שנוסף לי על קרסול רגל שמאל, שאינו עומד בעומס ההליכות המרובות, בייחוד על מרצפות. דווקא טיולים בשבילי עפר קלים יותר ואינם גורמים כאב בכף-הרגל.

בערב אנחנו שואלים על מסעדה עממית, וממליצים לנו על אחת כזו, בקצה הרחוב המוביל מאזור המלון שלנו לנהר. המקום קצת מאכזב. גדול מדי. מזמינים מרק בשר עם אטריות ביצים. אני מזמין שניצל וינאי ומתאכזב. שתי חתיכות די עבות, לא מתקרב לאיכות השניצל שאכלנו בשעתו בווינה ובבודאפשט. יהודית מזמינה פורל, ומה שטעים אלה הן רק הבצקיות שהיא מקבלת כתוספת. שותים בירה מקומית. לאחר הארוחות המפוארות מדי ערב בשונראו, זייפלד, קצת קשה להתרגל.

אנחנו יוצאים ויורדים לשפת הנהר, ומה אני רואה – הפרוז'קטור מעל המנסברג מאיר את העיר העתיקה, בדיוק כתיאורה של אסתר מלפני שישים ואחת שנים!

שבים למלון. מדי פעם יורד גשם דק.

יום ראשון, 14.9.97

זאלצבורג. מלון נובוטל. ארוחת-בוקר מתקבלת על הדעת. כעכים ולחמניות עם גרגירי מלח גס, אפויים עד שצבעם נעשה חום. גבינות. בשרים. בהחלט ארוחה משביעה וגם הקפה טעים.

בריכה אין. אומרים לנו שבכל זאלצבורג יש רק מלון אחד שיש בו בריכה.

אנחנו יוצאים מהמלון והפעם בכיוון אחר, שמאלה, לצד צפון-מערב, בקשת שיוצרת שדרת הקיסר פראנץ יוזף עד הנהר. חוזרים דרך גן מיראבל ואני מצטלם שם על חלקה חלקו האחורי של המוצרטאום, מקום משוער שבו ישבה אסתר ב"גן העיר". מגיעים לכיכר שבין בית מוצארט לבין התיאטרון, ומתברר לנו, גם על פי המדריך של לפיד, והדרכה של קשיש מקומי נחמד, שאפשר לקחת מכאן אוטובוס להיילברון.

האוטובוס מגיע בתוך דקות אחדות. השמיים תכולים ללא ענן. יום יפה וחמים ואנחנו נוסעים להיילברון. זוהי אחוזת שעשועים בעלת גן מרהיב שבנה בישוף חובב נשים, יין והמצאות שניראות כמו דיסנילנד של אותה תקופה. הסיור הוא רק בקבוצה, ומתברר שהפטנט הוא שבכל מקום יש נקבים שבמשיכת מנוף מוציאים סילוני מים מסוגים שונים. חלקם אטראקציות של מזרקות, וחלקם כדי לצנן אורחים שיכורים ולהרטיב מבקרים. יש לי תחושה שגם כאן פועלת כל מערכת המים בכוח הגראוויטאציה, ממקור מים הנמצא בגבעה הנישאת מעל האחוזה, ולא היה צורך בשום כוח מיכאני או חשמלי כדי להפעיל את השעשועים הללו. יתירה מזו, בפינות שונות ישנם מעין תיאטרוני-בובות שמציגים בעלי-מלאכה בעבודתם, וניראה לי שגם הם מונעים על ידי זרימת המים. בין האטראקציות – במה עשוייה עץ ובה כיכר עיר ועשרות דמויות שכולן מתנועעות בעת ההפעלה, וכן כתר מתכת מוזהב שמתרומם באוויר רק מכל זרם המים הפורץ תחתיו.

בסיום הסיור אנחנו קונים תמונה קבוצתית של צלם, ששמתי לב שהעמיד חצובה לצלם אותנו בתחילת הדרך. אנחנו מטפסים כמה עשרות מטרים בגבעה תלולה ומגיעים למוזיאון חיי יום-יום בטירול, הכלול בכרטיס. מחלונותיו נשקף מראה יפה של אחוזת היילברון ושל הקצה הדרומי של העיר העתיקה וכתרה המיבצר שעל המנכסברג. מהכיוון הזה רואים שהמנכסברג הוא מעין צוק תלול שמפריד בין שני עמקים, ורוחבו אינו גדול. בצידו הצפוני ראינו מנהרה לא-ארוכה לכביש המוליך מתחתיו מערבה.

שבים מהטיול למוזיאון, לארמון כבר אין לנו זמן, כי זה היום היחיד שלנו בזאלצבורג. יושבים עשרים דקות לשתות קפה בחצר מוצפת-שמש, ושבים באוטובוס לכיכר שממנה יצאנו, תוך שעושים סיור בחלק של העיר.

נכנסים לבית מוצארט, קונים מזכרות, עורכים סיור עם דיבורית שקולטת מעל כל מוצג את התמליל והמוסיקה שלו. אפשר לבלות זמן רב יותר, וללמוד לעומק. אנחנו מסתפקים בסיור מהיר יותר. בכל זאת אני מספיק לשמוע שתי אמרות של ליאופולד מוצארט. האחת, שחינך את בנו לכך שכסף זה לא העיקר משום שכסף יכולים לקחת ממך, או שאתה יכול להפסידו. העיקר הוא הכישרון, מה שיש בראש, ואם את הראש מתיזים ממך, אז ממילא כבר אין לך דאגות.

האמירה השנייה היא שמפגישותיו עם אנשי זאלצבורג קשה לו לקבוע אם הוא יותר חכם מהם או אם הם יותר טיפשים ממנו.

מבית מוצארט, למוצארטאום. הבניין סגור אבל אני מצטלם בחזיתו.

מכאן אנחנו ממשיכים לנהר הזאלצאך, חוצים את גשר הולכי הרגל ומגיעים לחלק הצפוני של העיר העתיקה, לפסטשפילהאוז. לא להאמין, יש מודעות על "ידרמן". נכנסים לחנות המזכרות. למרבה הצער יש להם רק גלוייה אחת משנות העשרים, כל היתר חדשות. אני מצטלם בחוץ, על רק חזית הפסטשפילהאוז, ולמעלה רואים את המגדל של הפרוז'קטור.

ממשיכים ברגל, המרחקים מאוד קצרים, לכיכר הדום, שבה ביקרנו אתמול. השוק שלידה מאכזב. קצת למעלה תחנה של קרונית-הכבל, המעלה מבקרים למיבצר. אנחנו עולים. המיבצר הזה, של קיסרי בית האבסבורג, הוא מיבנה ענק ומרשים. נשקף ממנו נוף מפליא, בייחוד של העיר העתיקה והנהר, וככרותיו הפנימיות הומות אדם, בעיקר הורים עם ילדים, יום ראשון היום, ויש שפע של משחקים ואטראקציות המכוונות לשעשע את הילדים וכן מאכלים ומשקאות מסוגים רבים.

השעה כי כבר שתיים לערך ואנחנו מתיישבים בקפה-מסעדה נהדר, מין מרפסת תלוייה בקיר המיבצר הצופה דווקא לא לכיוון העיר אלא ליערות שממערב למנסברג. הפעם אני זוכה בשניצל מקצועי יותר, מבשר חזיר, עם צ'יפס טוב, קולה עם הרבה קרח, וקפה כדי להתגבר על העייפות.

יורדים מהמיבצר, גם כן בקרונית. מבקרים בבית הקברות הציורי שמצד שמאל, שמעליו מעין חצי כנסיה דבוקה לקיר הסלע של המנסברג ובה קטאקומבות. מוותרים על הטיפוס אליהן, ויורדים בהמשך בית הקברות לכיכר שבה יש שלוש כניסות צמודות: למסעדה המפורסמת, לבית-הקברות, ולכנסיה. המחיר של ארוחת-ערב עם תוכנית מוסיקאלית ניראה לנו קצת יקר מדי, ואנחנו על המחשבה לאכול כאן הערב.

ממשיכים לכיכר מוצארט ולקפה המפורסם הצופה אליה. אני מצטלם. כל החנויות הרגילות סגורות, אתמול אחר-הצהריים וגם היום, בגלל סוף-שבוע. יהודית טוענת שאינה מצליחה לערוך קניות. אנחנו עוברים בכל זאת כמה חנויות של מזכרות, ואני מוצא ברחוב גלויות ישנות, מודפסות מחדש, של זאלצבורג וגם של מאהלר.

לא מוותרים על הביקור בבית שבו נולד מוצארט, בעיר העתיקה. מעניין לראות עד כמה היו הפסנתרים קטנים ופשוטים בתקופתו. אין כמובן שום פריט אותנטי. בקומות התחתונות יש תצוגה מרהיבה של פרטי לבוש ותפאורה ל"חליל הקסם" וכן לוחות ובהם צילומים של זמרים ומנצחים שביצעו את האופרה בזאלצבורג במשך עשרות שנים. בולט הדבר שגם בראשית שנות הארבעים, בתקופת המלחמה, המשיכו להציג כאן את האופרה. אני מתאר לעצמי שבאותה תקופה לא השתתפו זמרים ונגנים יהודים בהפקה.

ברגל אנחנו שבים למלון. יום גדוש. בדרך אני שם עין על ספל יפהפה שמשולבות בו תמונות משחקי גולף ישנות, בחזית של חנות לתה, מול הנהר, ממש מצפון לכניסה הראשית לכיכר. ברחוב המוביל מהנהר למלון, בעיר החדשה, יש כנסיה. אנחנו נכנסים לגן הכנסיה ומגלים עוד בית קברות שהמיוחד בו הוא שממש בכניסה, מצד שמאל, בדשא, נמצאת מצבת הקבורה של משפחת מוצארט, בולט שמו של האב לאופולד, וכמובן שאין זכר למוצארט עצמו.

לאחר מנוחה לא-ארוכה יורדים שוב לעיר העתיקה, למסעדה הנמצא בצפונה, "שטרן-באואר", שכוכב כחול גדול מתנשא מעליה. זוהי תשלובת של מסעדות מסוגים שונים, רובן פועל בשעות היום בחוץ, ובערב פועלות רק המסעדות הפנימיות. אני לוקח תבשיל בשר דמוי גולש עם קניידל גדול טעים לתוספת בתוך רוטב הבשר, וכוס יין ריזלינג. למנה אחרונה אנחנו מזמינים תפיחה משולשת עשוייה קצף ביצים, וניל וקליפות-לימון מושחמים קלות בתנור. כמו שלושה כובעים. נידמה לי שקוראים למנה הזו "חלב ציפורים" והיא נמצאת גם בתפריט של "אצל יהודית" בגן העיר.

עוד אנו אוכלים, ויהודית כדרכה טוענת שהשעה כבר מאוחרת וכבר לא באים עכשיו לאכול, נכנס זוג מבוגר, הוא בשער-שיבה, חליפה ועניבה, והיא דומה כשתי טיפות-מים למירה מאיר מקיבוץ נחשון ומספריית הפועלים. אני כבר חושש לומר שזו היא כי יהודית שיש לי נטייה לחשוב בטעות על אנשים זרים שהם אלה שאני מכיר. אבל מירה מיד ניגשת אלינו. מתברר שיחד עם בעלה, דן, הגיעו אתמול או שלשום למינכן, לקחו מכונית ויצאו לדרך, והיום כבר הספיקו לסייר קצת בעיר, ללכת לקונצרט בארמון מיראבל, ועכשיו באו לאכול.

מתברר שדן הוא יליד קרית-חיים, מבוגר מאיתנו, והיה תלמיד של דודתה של יהודית, נחמה טייטלבוים, שמתה בשחפת בשנות הארבעים, עוד בטרם הגיעו יהודית ומשפחתה ארצה.

אנחנו מבלים בשיחה שעה ארוכה ולבסוף הם גם מלווים לנו חמישים שילינג, טיפ למלצרית. מתברר שהמסעדה הגדולה הזו אינה מקבלת כרטיסי אשראי, רק מזומן, ובקושי הספיק לנו כל הכסף לארוחה עצמה, ולא נישאר לטיפ.

בדרך חזרה למלון אנחנו עוברים ליד אוטומאט ופורטים עוד חמישים דולר. מחר בצהריים כבר נהיה בגרמניה ולא נצטרך כסף אוסטרי.

יום שני, 15.9.97.

זאלצבורג. לאחר ארוחת-הבוקר, וכאשר כל חפצינו כבר ארוזים, נותרת לנו כשעה לשוטט בחוץ. אנחנו יורדים שוב ברחוב הצר המוביל לנהר. קונים בדרך תיק מתקפל גדול, כי כבר אין מקום במזוודות, ומצליחים להגיע לחנות שבה הספל שראיתי. החנות פתוחה והמוכרות נחמדות. כאשר אני מבקש את הספל של הגולף מציעים לי ספל אחר, מהמדף. אני אומר שברצוני לקנות את הספל שבחלון הראווה, מוציאים לי אותו. מתברר שזהו עותק יחיד. הוא עולה כשישים שקל. לא נורא. מזכרת יפה. יהודית גם הצטיידה בשוקולדים "מוצארט" הידועים, להביא מתנות לחברותיה בעבודה. בשובנו עתיד להתברר לנו שבמכולת שלנו בגן העיר יש גבעה שלימה של "מוצארטים" מסוגים ומאריזות שונים למכירה.

לוקחים מונית לתחנת-הרכבת ועולים על הרכבת למינכן. יש לנו מקומות שמורים במחלקה רגילה. ביציאה מזאלצבורג, מבעד לחלון הקרון הפונה דרומה, רואים לרגע את הזאלצאך ומעליו צריחי העיר העתיקה והמבצר למעלה. אני נזכר שהמראה היפה והפאסטוראלי הזה נחרת בזכרוני כך כאשר עברנו כאן בדרך מווינה מערבה, ב-1987, עם עצירה קצרה מאוד בתחנת-הרכבת, שבה ירדו הקצין-לשעבר האוסטרי ששירת במלחמת העולם השנייה ועימו שוחחנו בשעת הנסיעה.

* * *

עדינה בר-אל

מוסיקה והמיסיסיפי –

רשמי סיור במדינות הדרום בארה"ב

בימי נעוריי, כחברה בקן בורוכוב של "הנוער העובד", לא שמענו את אלביס ודומיו, מקסימום שמענו את ג'ון באז ופיט סיגר. אנחנו שרנו שירים ישראליים, "רוסיים" ברובם,  וריחמנו על הנוער הסלוני, שמאזין למוסיקה זרה ומעריץ אותה ואת מבצעיה.

אבל עשרות שנים עברו, והנה והסתבר לי שלא בוגדים במדינה ובערכי הסוציאליזם גם אם שומעים שירים לועזיים. היום מותר לי ליהנות מכל סוגי המוסיקה והמקצבים: ג'ז, סווינג, בלוז, רג טיים, רוק-אנד-רול, קאונטרי ופולק.

איפה הכול התחיל? איך זה נוצר? מי שר? מי ניגן? איפה ומתי הקליטו? את כל זה למדנו בטיול בהדרכת איתן דביר, מושבניק ממושב לכיש.

מה נאמר ומה נדבר? נהנינו מכל רגע. שמענו מוסיקה בלי סוף, בילינו במועדוני ג'ז, ביקרנו במופעים, וראינו בתערוכות ובמוזיאונים למוסיקה תמונות של זמרים ולהקות, כלי הנגינה שלהם, בגדי ההופעה הצבעוניים והמבריקים שלהם, פוסטרים עם פרסומי סרטיהם והופעותיהם. היינו באולפני הקלטות וראינו קטעי וידאו של זמרים מפורסמים, ביניהם: בי. בי. קינג, לואי ארמסטרונג, ג'וני קש, לורטה ליין, ג'רי לי לואיס, וכמובן המלך והמלכה – מלך הרוק-אנד-רול וגם שירי הנשמה אלביס פרסילי, ומלכת שירי הקאונטרי דולי פרטון.

בין לבין למדנו בסיור על מדינות הדרום, על מלחמת האזרחים האמריקאית והישגיה בשחרור העבדים, ובנזקיה – שש-מאות אלף הרוגים. כמו כן עקבנו אחרי ההתפשטות למערב של מחפשי הזהב, ועל המחיר ששילמו האינדיאנים עם בוא האדם הלבן לשטחיהם.

המסלול שלנו היה מהנקודה הדרומית – ניו-אורלינס, דרך ממפיס, המעוז של אלביס, נאשוויל, מעוז מוסיקת הקאונטרי וסנט-לואיס.

יקצר המצע מלתאר הכול. לכן אספר בעיקר על ניו-אורלינס. התגוררנו במלון ישן ברובע הצרפתי. ברחובות החגיגה שלמה. ראשית כל, התפאורה: בתים ישנים בסגנון צרפתי, מרפסות מדהימות עם מעקות ברזל ועמודים לבנים מעשה תחרה והמון ירק ופרחים "נשפכים" מהן. והשחקנים: זמרים ולהקות, שרים ומנגנים בכל פינה, בכל שעות היום והלילה, הן ברחובות והן במועדונים. אין בית קפה, ולו הקטן ביותר, שאין בו זמר או להקה. שוק צרפתי משתרע לאורך רחוב שלם, מרכבות מקושטות רתומות לפרדות מחכות להובלת תיירים, והעיקר: נהר המיסיסיפי. אחרי אכילת העוגה המסורתית של ניו-אורלינס בקפה די-מונד (מין סופגנייה ללא מילוי ועליה הר של אבקת סוכר), הגענו לטיילת של המיסיסיפי. שם עלינו על ספינת נהר, וזכרנו את "תום סויר" ו"הקלברי פין" של מארק טוויין. שטנו בספינה המפוארת, ואת זמננו הנעימה להקת ג'ז מופלאה.

זאת ועוד, בניו-אורלינס, מקום ההתרחשות של הסרט "חשמלית ושמה תשוקה", נוסעים גם בחשמלית, במסלול הנקרא בשם זה.

באחד הבקרים חצינו את אזור הביצות וביקרנו באחת מחוות הענק המאפיינות את מדינות הדרום, כמו ב"חלף עם הרוח". ביקרנו באחוזה הגדולה והמפוארת. קצת התאכזבתי שלא מצאתי שם אולם רחב ידיים עם וילון קטיפה עשיר, ממנו עשתה לעצמה סקרלט אוהרה שמלת פאר לאחר ההתרוששות עקב המלחמה... בשטח החווה היו מגורי העבדים, צריפים על רהיטים וכליהם. הצריפים נקיים, הגינון סביבם מושלם. וכאן, כמובן, נזכרנו  ב"אוהל הדוד תום". בזמנו זה לא היה כל-כך מטופח, כנראה...

בערב ביקרנו במועדון ג'ז. השתלבנו באווירה הסוערת והשמחה. אפילו לא השתמשנו באטמי האוזניים שהכינונו מראש בבית... זהו, התרגלנו.

לא ארחיב על ממפיס (אלביס ואלביס ואלביס...), על נאשוויל (בירת מוסיקת הקאונטרי) ועל סנט-לואיס, בה עלינו למרומי "קשת השער", שעל גדת המיסיסיפי.

בסוף השבוע האחרון הרחקנו ממדינות הדרום אל שיקאגו שבאילינוי. עיר מדהימה! בהשוואה לביקור שערכנו שם לפני שלושים שנה, השינויים בה גדולים. ראשית כל, יש בה מבני ענק יפהפיים, בדומה לניו-יורק, ולדעתי עוד יותר מיוחדים ומעניינים מבחינת הארכיטקטורה. ויש בה גם מאות פארקים. אחד היפים בהם הוא הפארק לאורך אגם מישיגן.

לסיום ולסיכום הביקור ראינו מחזמר בשם "מיליון דולר קווארטט", המספר על אולפן ההקלטות "סאן", (בו ביקרנו בממפיס), על מייסדו סם פיליפס שהקליט לראשונה את אלביס (ולבסוף התאבד חסר כל), ועל קורותיהם של ארבעת הזמרים המופלאים: ג'והני קש, ג'רי לי לואיס, קארל פרקינס ואלביס פרסלי. למרבה ההפתעה ארבעת הזמרים ששיחקו את דמויותיהם, ביצעו את השירים ברמתם של הזמרים המקוריים, אם לא יותר! מי שמזדמן לאמריקה, מומלץ לו לא לפספס מחזמר זה.

בקיצור, היו אלו שבועיים של חגיגה לעיניים ולאוזניים. להתראות לואיזיאנה, טנסי, מיזורי, והעיקר – נהר המיסיסיפי. להתראות גם שיקאגו, "עיר הרוחות" הקרה והיפה.

* * *

אורי הייטנר

1. סרבני התפכחות

"העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת, ולהיתמך בה

בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים,

בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שיקוע בעבדות קשה."

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "אורות התשובה".

בתקופת המאבק על הגולן, קיימתי מספר עימותים פומביים עם רן כהן, אז ח"כ מטעם מרצ. המחלוקת בינינו הייתה עמוקה והוויכוח נוקב, אך הוא התנהל בכבוד והערכה הדדית. הרגשתי שניצב מולי יריב ראוי, שעמדותיו ראויות ומנוסחות היטב והדיון עמו מאתגר.

לפני שבועות אחדים עימת בינינו רדיו "גלי ישראל", במלאת 20 שנה לשביתת הרעב של ועד יישובי הגולן בה נטלתי חלק, לדיון בפרספקטיבה של שני עשורים, על המו"מ לנסיגה מהגולן והמאבק על הגולן. הפעם, למרבה הצער, חשתי שניצב מולי יריב נלעג.

מה הסיבה לכך? העובדה שהוא ממשיך לדקלם אותם דקלומים, כאילו אסד האב לא דחה את הצעתו של ברק לנסיגה מהגולן ובעיקר – כאילו לא קרה מאז דבר בסוריה ובמזה"ת. הוא דיקלם את המנטרה של סרבן ההתפכחות אורי שגיא, לפיה אילו נחתם הסכם עם סוריה, היא היתה הופכת לדמוקרטיה מערבית יציבה ושוחרת שלום.

הוא באמת מאמין בזה?

האם יש קשר בין ישראל לבין מה שקורה בעיראק, בלוב, בתימן, במצרים, בתוניס, בבחריין? האם נסיגה מהגולן היתה מביאה את הדיקטטורה של המיעוט העלאווי, הרודה ב-90% מהסורים, להיפתח, להפוך לדמוקרטיה ואף ליהנות מאמון העם הסורי?

אין שחר לאשליה הזו.

כל מי שעיניו בראשו מבין, שאילו נסוגונו חלילה מהגולן, השאלה היום הייתה האם דאעש או חיזבאללה יישבו על הכינרת.

הנימוקים המרכזיים למאבקנו על הגולן היו ציוניים – זיקתנו לחבל ארץ ישראל שאין בו סכנה דמוגרפית, השורשים ההתיישבותיים שהיכינו בגולן, הקהילה הנפלאה שיצרנו באחד המפעלים המוצלחים בתולדות הציונות, וכיבוד הריבונות הישראלית. רק לאחר מכן היו הטיעונים הביטחוניים ודמותו של המשטר הסורי.

אולם בנושא המשטר הסורי, לעגו לנו על שאנחנו מתעקשים להבין יותר מן המומחים, כאשר ברור שהניתוח שלנו מוטה אידיאולוגית. מסתבר שהניתוח שלנו את מהות המשטר הסורי המעיט בחומרתו לעומת המציאות, אך לבטח היה קרוב יותר למציאות משל ה"מומחים". דווקא הניתוח שלהם היה מוטה אידיאולוגיה. או, ליתר דיוק, מוטה פנטזיה.

ה"מומחה" הראשי היה ראש אמ"ן לשעבר אלוף (מיל') אורי שגיא.

אורי שגיא הוא אבי אבות הקונספציה; הקונספציה, לה היו שותפים רבים בקרב מעצבי דעת הקהל ומקבלי ההחלטות בישראל – מדינאים, אנשי צבא, פרשנים, אנשי אקדמיה ועיתונאים. כותרת הקונספציה היתה: חל שינוי אסטרטגי בסוריה. הערכת המצב הרשמית של אמ"ן ב-1991 היתה שלנוכח קריסת בריה"מ, בעלת בריתו ופטרוניתו, אסד (האב) הכיר בהכרח להחליף את סיסמת "האיזון האסטרטגי", באסטרטגיה של התקרבות למערב ואימוץ אוריינטציה אמריקאית, תוך הבנה שהדבר כרוך בהסכם שלום עם ישראל, שתמורתו יוכל לקבל את הגולן.

לאורך שנות דור, שגיא הוא אחד הדוחפים המרכזיים לנסיגה מהגולן, ובתקופת ברק הוא עצמו ניהל את המו"מ עם סוריה, מטעם ישראל. גם היום, הוא דבק בגישתו.

"אורות בערפל" קרא אורי שגיא לספרו, אלא שכמו נהג המדליק אורות גבוהים בערפל, הוא סונוור מהאורות של עצמו. אני מאמין בכנות הכמיהה לשלום שלו ושל עמיתיו, אלא שבלשונו של דיין, האור שבלבם סינוור את עיניהם, והם לא הבחינו בברק המאכלת. 

בתקופת המו"מ עם סוריה, נהג עזר ויצמן לפנטז על הרגע שבו ינגב חומוס בדמשק; זה היה הסמל של אשליית השלום בין המדינות. דומני שהיום אין הרבה קונים לרעיון של ניגוב חומוס בחוּמְס או בדמשק המדממות.

אורי אבנרי, כך מסתבר, אף הוא סרבן התפכחות. כך הוא כתב במאמרו "אולי אני קשה הבנה" ("הארץ" 28.9.14):

"נסעתי במונית, ובדרך התגלגלה השיחה – איך לא? – לעניין השלום. שברתי את הראש איך להסביר לנהג, איש בגיל העמידה בעל מבטא ירושלמי, מה זה שלום. 'תאר לך שאני אגיד לך עכשיו: בוא ניסע לאכול חומוס בדמשק. זה ייקח לנו שעתיים, נאכל במסעדה טובה, נקשיב למוסיקה ערבית, ואחרי הצהריים נחזור לתל אביב.'

"הנהג התלהב. 'וואלה', קרא, 'הנסיעה לשם עליי!'

"'והארוחה עליי!' השבתי."

לפני 23 שנים, אבנרי בחר בחאפז אסד לאיש השנה תשנ"א, ב"מעריב". וכך הוא כתב, בין השאר:

"אסד עשה מעשה שהיה בלתי אפשרי בעיני כל מי שאינו מכיר את אסד: בן לילה נטש את הקו האנטי ישראלי הקיצוני ואת רעיון 'המאזן האסטרטגי', והסכים לאייש את הכיסא הסורי ליד שולחן המשא והמתן."

רצונו של אסד בשלום היה בעיניו אקסיומה. הספק שלו היה "האם מוכן שמיר להחזיר את הגולן לריבונות סורית כדי להגיע לשלום נפרד עם סוריה?"

כזכור, ארבעה ראשי ממשלה ישראליים הציעו לאסד את כל הגולן, אך הוא דחה את ההצעות, כי לא היה מוכן לשלם את התמורה בעבורו – הסכם שלום עם ישראל. אבל אלה עובדות. וממתי עובדות משחקות תפקיד אצל סרבני ההתפכחות?

מה גורם לאנשים לעצום את עיניהם לרווחה ולהתחפר בשגיאתם? לדעתי, מדובר באנשים שהמילה "טעיתי" פשוט אינה מצויה בלקסיקון שלהם.

וכפי שכתב הרב קוק: זוהי "מחלה הבאה מתוך שיקוע בעבדות קשה."

2. צרור הערות 9.11.14

* על פי צילומי האבטחה, חיר חמדאן חמוש בסכין תקף שוטרים. הוא ניסה לשבור את שמשות הניידת באמצעות הסכין כדי לתקוף אותם. שוטר פתח דלת וחמאדן תקף אותו והוא נאלץ לסגור את הדלת. השוטרים יצאו מהרכב ובאקט מובהק של הגנה עצמית ירו בחמדאן והרגוהו.

האם באמת היו השוטרים בסכנה? אין ספק שהם הותקפו בידי אדם חמוש בסכין. אין ספק שהיו להם כל הסיבות לחוש איום על חייהם. במקרה הגרוע, היתה טעות בשיקול הדעת, באירוע סוער שבו היה עליהם לקבל החלטה בחלקיק שנייה. על המדינה לתת גיבוי לשוטריה כאשר הם מותקפים, ואני מקווה שכך יהיה.

הטענות על "הוצאה להורג" של חמדאן מופרכות וחסרות שחר. אולם אפילו אילו היו נכונות, לא היה בכך כל הצדקה להתפרעויות האלימות בכפר כנא ובמגזר הערבי, כולל יידויי אבנים וחפצים בשוטרים. מי שפועל נגד כוחות הביטחון של ישראל ומתייחס אליהם כאל אוייב, הופך את עצמו באחת לאוייב, על כל ההשלכות של הדבר.

* האם ערביי ישראל הם אוייב? אני שותף בימים אלה לכמה יוזמות של הידברות עם ערבים, ואני שומע קולות משמעותיים ביותר של ערבים, האומרים שעליהם לבחור האם הם אזרחים או אויבים, והבחירה שלהם היא באזרחות. הקולות הללו הולכים וגוברים וחשוב מאוד לעודד אותם, בעיקר בתכנית לאומית לקידום האוכלוסיה הערבית בישראל. אבל במקביל, יש לנקוט יד קשה נגד התפרעויות מהסוג שחווינו היום.

* המצופה ממנהיגות הוא להיות גורם מרגיע ואחראי. המנהיגות הפוליטית של ערביי ישראל, הח"כים הערבים, הם היפוכה של מנהיגות אחראית – הם גדולי המסיתים והמתסיסים, מציתי התבערות. אחמד טיבי התראיין בטלוויזיה ודיבר על הוצאה להורג של ערבי בשל היותו ערבי. איזו הסתה איומה! הוא אמר שזהו המשך של ההוצאות להורג בירושלים. כוונתו למחבלים הרוצחים שנהרגו בעיצומם של פיגועי תופת – שני פיגועי הדריסה בירושלים והמתנקש בחיי יהודה גליק, שנהרג כאשר ניסה לתקוף את שוטרי ימ"מ שבאו לעצרו.

* השר לביטחון פנים צדק בדבריו שיש להרוג מחבל בשעת פיגוע. הוא לא אמר שום דבר חדש, הוא אמר את המובן מאליו.

* כתב חברי לפייסבוק יצחק לוי, ואני מסכים עם כל מילה: "ח"כ אחמד טיבי יצא לא מזמן, מעל דוכן הכנסת, בקריאה נרגשת למשטרת ישראל לאכוף את החוק ביישובי המגזר הערבי. היה זה לאחר שמנהל בית ספר בטייבה, חברו הטוב של טיבי, נרצח בבית הספר אל מול עיני המורים. השוטרים שהגיעו לכפר כנא באו לטפל במקרה אלימות פלילי, בפעולת אכיפה כפי שמצופה ממשטרה במדינת חוק. הם באו להגן על שלום הציבור, במקרה זה הציבור הערבי. על כן ההתקפות, הן זו הפיזית והן זו המילולית, קרי ההסתה נגד המשטרה, חמורות שבעתיים."

* במגילת העצמאות נאמר שמדינת ישראל תושתת על יסודות הצדק, החירות והשלום ברוח חזונם של נביאי ישראל. אדריכלי המדינה לא התכוונו לתיאור המצב בפי הנביא ישעיהו "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים--כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים" אלא לחזון שהוא הציב: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה." אהוד "ברגע שיידעו, פירושו של דבר שאני שותף לשוחד" אולמרט הוא התגלמות תיאור המצב בנבואתו של ישעיהו. המאבק במה שהוא מייצג נובע מחזון הנביאים. המאבק בשחיתות השלטונית הוא מאבק על דמותה וצביונה של מדינת ישראל, והוא חשוב לא פחות מהמאבק על ביטחונה של ישראל וחוסנה הכלכלי.

החומרים וההקלטות שהעלו פרקליטיו של אולמרט, רק העמיקו את תחושת המיאוס ואי האמון בחבורה המושחתת שהנהיגה את המדינה ובתרבות המאפיה והנכלולים שאפיינו אותה. מדוע, אם כן, הם עשו זאת? כדי לערער את האמון, המפוקפק ממילא, בשולה זקן. אם היא שקרנית, אולי יתקשו השופטים לייחס אמינות לעדותה ומָרשם שוב יינצל מחמת הספק. אולם ההקלטות בקולו אינן קשורות לאמינותה של העדה. הוא הפליל את עצמו. ובאשר לאמינות של שולה זקן – ברור שקשה לייחס אמינות למי שכל חייה עבדה בלשכה שלא ידעה "לְתַּקְשֵׁר" עם האמת.

* אהוד בן עזר צודק כאשר הוא מתקומם על הצגתה של ישראל כמדינה מושחתת. אמנם העובדה שמושא הערצתו אהוד אולמרט, הפושע המושחת, היה ראש הממשלה, היא כתם על מדינת ישראל לדיראון עולם. מצד שני, העובדה שהוא יישב שנים רבות מאחורי סורג ובריח היא אות כבוד לחברה הישראלית, שנאבקת בשחיתות ומנצחת. עם זאת, כאשר להגנתו של אולמרט טוען אהוד בן עזר ש"כולם" נהגו כמוהו – כאילו אמר שישראל היא המדינה המושחתת ביותר בעולם. ולא היא. לא כולם נהגו כמוהו. איש לא נהג כמוהו.

* אהוד בן עזר קובל על ההתמקדות באולמרט שעה שמגלים היסוס בטיפול בפשע המאורגן. אבל דווקא ההתמקדות באולמרט מעידה על טיפול נחרץ בפשע המאורגן, והרי אין סכנה גדולה יותר מפשע מאורגן בהנהגת המדינה.

* בשנת 2003, סער הציבור הישראלי בעקבות ידיעות על הצטרפות זאב רוזנשטיין לפעילות פוליטית בליכוד. הגינויים נשמעו מכל עבר, כולל מתוך הליכוד עצמו. מי שהיה אז ח"כ, רוני בר-און (תמורת חברון), שהתראיין בנושא, דווקא הגן על רוזנשטיין. טיעונו של בר-און היה חזקת חפותו של רוזנשטיין – עוד מעולם לא הוכחה אשמתו בבית משפט.

טיעון זה נכון לפרקליט המגונן על מרשו. מבחינה משפטית, חזקת החפות היא זכות אזרח בסיסית, שיש לשמור עליה מכל משמר. אבל הסוגייה אינה משפטית בלבד. העובדה שאדם הנחשב לעבריין מס' 1 בישראל, שהינו יעד מס' 1 של משטרת ישראל, שידוע לכל שהינו ראש ארגון פשע, מתערב בחיים הפוליטיים, הינה בראש ובראשונה סוגייה ציבורית. ומבחינה ציבורית, חזקת חפותו היא שאלה משנית ושולית. יש למנוע לחלוטין כניסתם אנשים כאלה לפוליטיקה.

רוני בר-און (תמורת חברון) הוא עו"ד במקצועו, אך באותם ימים היה ח"כ, יו"ר ועדת הכנסת וזמן קצר לאחר מכן שר, כלומר נבחר ציבור. ככזה, מצופה ממנו ראיית טובת הציבור, ולא גישה של פרקליט המנסה לסייע ללקוח... מה הפלא שאריה דרעי, בהיותו נאשם, התערב ואף הצליח לקדם את מינויו של בר-און (תמורת חברון) לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה?

במוצ"ש הופיע בר-און (תמורת חברון) ב"פגוש את העיתונות", כשכפ"ץ של אולמרט. תחילה המהם משהו על כך שלא כל כך שמח לשמוע את מה שאמר אולמרט בהקלטות, ומיד עבר להתקפה. ועיקר המסר של מרשו מפיו, הוא ששולה זקן היא שקרנית פתולוגית. כלומר, מי שבמשך עשרות שנים הייתה שפחתו החרופה של אולמרט ושימשה כמגן האנושי שלו, היא עכשיו מטרת דמות שהאיש המושחת הזה ושליחיו לא יבחלו באמצעים כדי לפגוע בה. איש נקלה.

* אפשר להתייחס להאשמותיו של אהוד אולמרט (בהקלטות סתר) שאהוד ברק לקח שוחד בסכומי עתק בעסקאות נשק, כשקרים של שקרן מועד, כאשר גבו אל הקיר, כשהוא מדבר על  אויבו בנפש. וייתכן מאוד שזה באמת הסיפור. ובכל זאת, אי אפשר לתת להאשמה כל כך חריפה, על ראש ממשלה ושר ביטחון בישראל, מפי ראש ממשלת ישראל, להתמסמס בלי בדיקה. אם ברק לא יגיש תביעת דיבה נגד אולמרט, זה מעורר חשד כבד. זאת טענה שחובה לחקור אותה.

אם הדברים הנם עלילת שווא, זו הוכחה נוספות לנכלוליותו של אולמרט, אדם שאין לו כל גבולות מוסריים. אם הדברים נכונים, הרי שמלבד עצם חומרתם, הם מעידים מה המשמעות של ראש ממשלה שהנו קופת שרצים מהלכת, עד כדי כך שהוא מפחד לפעול נגד שר ביטחון הלוקח שוחד מעסקאות נשק. הדבר מעיד עד כמה חשוב להיאבק למען טוהר המידות ונגד השחיתות השלטונית, ועד כמה אסור להקל ראש בתופעות הללו.

* "ידיעות אחרונות" עקבי בתמיכתו באשכנזי בכל הקשור בפרשת אשכנזי, ואחד הביטויים לכך הוא התעקשותו להמשיך לכנות את הפרשה "פרשת הרפז" (כלומר פרשת הש.ג.). אולם ערב שבת, בכתבה גדולה של הכתב לענייני צבא אלכס פישמן על בחירת הרמטכ"ל הבא, הוא כתב שוב ושוב "פרשת אשכנזי". כנראה שיש גבול עד כמה אפשר להתכחש לעובדות.

* כנראה שיש גבול עד כמה אפשר להתכחש לעובדות. במאמר לציון עשור למותו של ערפאת, כותב עמוס הראל, הפרשן הצבאי של "הארץ": "מה שברור הוא, שהיו"ר לא נטש מעולם את הטרור כאמצעי להשגת מטרותיו." בזמן אמת, מי שאמר זאת הוגדר כ"איש האתמול" ו"סרבן שלום".

* ביקורים הפגנתיים מתוקשרים של פוליטיקאים בהר הבית דווקא עכשיו, מיותרים ומזיקים. ליד חבית אבק שריפה אין מקום למשחק בגפרורים. ועם זאת, אל לנו להתבלבל. האשמים בתבערה בירושלים הם הפלשתינאים. כאשר אבו מאזן קורא למנוע בכל מחיר מהיהודים לטמא את הר הבית, זו הסתה אנטישמית נוראה לאלימות. קנאי כמו חמאס, גם אבו מאזן מנסה להצית מלחמת דת, ומיד רץ להתבכיין בעולם. בשעה זו חשוב להרגיע את הלהבה, בשילוב של נחישות ותבונה וללא פרובוקציות. 

* צודקים הטוענים שאי אפשר לנצח אלימות באמצעי מגננה ובבטונדות. אך הם טועים כאשר הם מתנגדים לבטונדות. גם כאשר צה"ל נלחם במתקפת הטרור של העשור הקודם בכל העוצמה, הוצבו בטונדות ליד טרמפיאדות והוצבו מאבטחים בכל פינה. ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, אך אין היא חזות הכל. יש מקום גם למיגון, בוודאי של אוכלוסיה אזרחית. זו חובתה של המדינה לאזרחיה.

* הפיכתה של המלחמה למלחמה דתית היא סכנה גדולה. אולם בעוד לשלום יש צורך בשני צדדים, למלחמה די בצד אחד. גם למלחמה דתית. כלומר, הרתיעה שלנו מפני מלחמת דת, אינה מחייבת את הצד השני. האמת היא, שמאז מאורעות תר"פ (1920), כאשר חג נבי מוסא וחג הפסח חלו באותו יום, ואספסוף ערבי מוסת שיצא מן המסגדים התנפל על היישוב היהודי בתאוות טבח, קיים מרכיב דתי משמעותי במלחמה הערבית נגד קיומנו בא"י. המרכיב הזה הולך ומתחזק לנוכח ההקצנה הקנאית במזה"ת בשנים האחרונות. זה רע. אך זאת המציאות.

* מה נפתלי בנט עושה בממשלה שלדבריו אין לה זכות קיום?

* בימים האחרונים מוביל "הארץ" קמפיין בעד נטלי כהן-וקסברג, "אמנית" שצילמה את עצמה מחרבנת על דגל ישראל, והפיצה את יצירת ה"אמנות" שהפיקה ממעיה בכל הרשתות החברתיות. העיתון לא הביע תמיכה ב"יצירה", אלא יצא נגד מעצרה והגן עליה בשם חופש הביטוי, החופש האמנותי וכו'.

אכן, חופש הביטוי והחופש האמנותי הם ערכים נשגבים בחברה דמוקרטית. אולם האם הם בלתי מוגבלים? למשל, האם עיתון "הארץ" הדוגל בחופש הביטוי והאמנות, רואה בכתובות "מוחמד חזיר" על קיר מסגד, ביטוי לחופש הביטוי והאמנות? למיטב ידיעתי, "יצירה" כזאת מוגדרת דווקא כפשע שנאה. למה פשע שנאה? בשל הפגיעה ברגשות האחר, בסמליו ואמונותיו. ומהו חִרבון על דגל ישראל? האם אינו פשע שנאה? אין הוא פוגע ברגשותיו, סמליו ואמונותיו של ציבור רחב בישראל? האם ניתן לראות בחרבון על הדגל יצירת אמנות?

אפשר לטעון, שהנ"ל חירבנה על הדגל ברשות הפרט ואילו כותבי "מוחמד חזיר" עשו זאת כפרובוקציה דווקא על קיר המסגד. ובכן, מה היה אומר "הארץ" על הפרובוקציה הנ"ל? "שחקנית" המחופשת לזונה, נקראת "השואה" ובמיצג נתעב ליד "יד ושם", היא דורשת להודות לה, על כך שמדינת ישראל קיימת בזכותה, והיא הנותנת לישראל את ההכשר ואת כל הרעיונות, האידיאלים ושיטות הפעולה. לא המצאתי. פשע השנאה הזה נמצא ב"יוטיוב". ומי כתבה, ביימה והציגה אותו? נטלי כהן-וקסברג. ומי הפטרון של התועבה? גדעון ספירו.

האם גם על פשע השנאה הזה, שנעשה דווקא בחצר "יד ושם", יגן "הארץ"? האמת היא, שהמיצג המבחיל הזה הוא בסך הכל הביטוי הוויזואלי של מאמריהם של גדעון לוי ואורי משגב, המשווים את ישראל לנאצים.

ומיהי נטלי כהן-וקסברג? חתיכת חרא.

* גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום, אומרת הקלישאה השחוקה.

אז הנה, מצאתי משפט שכתב גדעון לוי שאני יכול לחתום עליו. "אוסלו היתה הונאה." קראתם היטב? כך כותב גדעון לוי (!): "אוסלו היתה הונאה."

כן, לטענתו של לוי, רבין, פרס וביילין הונו את הפלשתינאים. הם לא רצו שלום אלא את המשך אקיבוש. הציטוט הוא מתוך מאמר בגיליון מיוחד של "הארץ" לרגל ועידת ישראל לשלום, תחת הכותרת "אין דבר העומד בפני היעדר הרצון," שהמסר שלו הוא שהישראלים אינם רוצים שלום ומעולם לא רצו בשלום ולעומתם הפלשתינאים רוצים שלום ותמיד רצו בשלום ובחיים משותפים, והם מוכנים לפשרה עמוקה, שהיא ויתור ענק כיוון ש"הצדק הבסיסי אִיתם."

ונדמה לי שכאן מתאימה יותר הפרפרזה המבריקה מתוך התוכנית "חותרים למגע" בגל"צ: "גם חלב מקולקל צודק פעמיים ביום."

* בשידורי הגל הפתוח של גל"צ בפיגוע "מרמרה", ניב רסקי המשיך כל העת לכנות את המחבלים הג'יהאדיסטים "פעילי שלום". השבוע הוא יקבל את פרס הרדיו, בכנס העיתונות באילת.

* ביום השנה לרצח רבין, פירסמה שלי יחימוביץ' את התמונה המפורסמת של נתניהו עם ארון המתים, אך בצילום מזווית שבה אי אפשר לקרוא מה כתוב על הארון, וניתן להמשיך עם ההסתה והשקר כאילו המדובר הוא בארון קבורה לרבין. אין צורך לציין שהדברים עוררו גל של טוקבקים מתלהמים, שמשמעותם אחת – הרוצח הוא נתניהו ויגאל עמיר הוא בסך הכל שליחו. זאת תמונת הראי של תאוריות הקונספירציה השקריות, כאילו השב"כ רצח את רבין כדי לפגוע בימין ויגאל עמיר היה רק פיון.

בתגובה לדבריה של שלי, צירפתי דברים שכתבתי בעבר: "כשהייתי סטודנט, נערכה הפגנה של אגודת הסטודנטים (שלא השתתפתי בה, אבל היא עברה לנגד עיניי). בראש ההפגנה נישא ארון מתים, ועליו נכתב: 'ההשכלה הגבוהה'. ההפגנה הייתה מעין הלוויה להשכלה הגבוהה. זה היה ממש לא מקורי. לפני כן ואחרי כן היו עוד מאות הפגנות, על נושאים שונים, שבהן נישא ארון מתים כדי להצביע על כך שהממשלה / העירייה / ההנהלה – קוברת את הביטחון, השלום, הדמוקרטיה, זכויות האזרח, הכלכלה, החברה, התרבות וכן הלאה. לפני שנים אחדות, כשסילבן שלום היה שר האוצר, נערכה הפגנה של אמנים, עם ארון קבורה של התרבות בישראל. האמנים הגיעו לביתו של השר, ובהיעדרו, השליכו את הארון מעבר לגדר, לחצר ביתו.

איני אוהב את הסגנון הזה, שאינו בדיוק ביטוי לטעם טוב, ובעיקר בשל חוסר המקוריות שבו. באחת ההפגנות נגד אוסלו, נישא ארון, עליו נכתב 'רבין ממית את הציונות' ומצדו האחר 'רבין קובר את הציונות'. אותו סוג של טעם לא משובח והעדר מקוריות. בהפגנה הזאת צעד בנימין נתניהו. לא היה זה ארון קבורה של רבין. לא היה בכך שום דבר החורג ממאות הפגנות עם ארונות קבורה. אך מאז הודבקה לנתניהו הסטיגמה, שהוא צעד בהפגנה עם ארון הקבורה של רבין.

אני מציע לכל אחד מהקוראים לעשות בוחן עצמי בן שני חלקים. א. האם אני 'יודע' שנתניהו צעד עם ארון הקבורה של רבין? ב. לחפש את התמונה בגוגל, ולהיווכח איך השתרשה שטיפת המוח.

דבריי התקבלו בגל של התלהמות, שהיה לי מאוד לא נעים לקרוא. אבל אני שמח שכתבתי את הדברים והעמדתי דברים על דיוקם. עצם העובדה שדבריי התקבלו גם בכמה עשרות לייקים, הוכיחה לי שחשוב היה להציג את המסר. אני מאמין, שסופה של האמת לגבור על השקרים. 

* שלא תהיינה אי הבנות. היתה גם היתה הסתה נוראית נגד רבין וחשוב מאוד לזכור ולהזכיר אותה, כתמרור אזהרה. היו קריאות "רבין בוגד," "מוות לרבין," "בדם ואש את רבין נגרש" וכו'. היתה פולסא דנורא. היה דיון על "דין רודף". אבל הם היו מצד ה"ימין" הרדיקאלי ולבטח לא מצד האופוזיציה, הליכוד, נתניהו. להיפך, נתניהו אישית יצא נגד הקריאות הללו. אפשר לטעון שהוא לא עשה מספיק. ואני באמת חושב שהוא לא עשה מספיק. סביר להניח שאילו היה מעלה על דעתו רצח, היה עושה הרבה יותר, לאין ערוך. אפשר וראוי לבקר אותו שלא יצא מספיק נגד ההסתה הזאת. אבל קשירתו להסתה היא שקר מסוכן. למה מסוכן? כי מי שאינו מבחין בין התנגדות לגיטימית לבין הסתה, יוצר דה-לגיטימציה להתנגדות לגיטימית, יוצר דה-לגיטימציה לאופוזיציה. ודה-לגיטימציה כזו היא פגיעה בדמוקרטיה. בדיוק כפי שיש הבדל תהומי בין ביקורת, חריפה ככל שתהיה, של האופוזיציה על הממשלה, לבין "הרעים לטיס" ו"שחקנית" שמחרבנת על דגל המדינה, כך יש הבדל תהומי בין ביקורת, חריפה ככל שתהיה, של האופוזיציה על ממשלת רבין, לבין ההסתה נגד רבין.

* בשנת 1990, לאחר כישלון "התרגיל המסריח", הקים יצחק שמיר ממשלה עם החרדים, ובהסכם הקואליציוני ויתר ויתורים מרחיקי לכת בנושאים שונים של חקיקה דתית (אגב, צל חיוור של הוויתורים שפרס הציע להם בתרגיל עצמו, כפי שהתפרסם רק בשבועות האחרונים). הטרחתי את עצמי ממרומי הגולן לת"א, כדי להשתתף בהפגנה נגד ההסכם והכפייה הדתית. הייתה זו הפגנה מכובדת מאוד, שקטה, מסודרת ודמוקרטית. מצעד ההפגנה הסתיים בעצרת ברחבת מוזיאון ת"א. נאמו שם מוקי צור (אז מזכיר התק"ם), יאיר צבן, אברום בורג (הרבה לפני ההקצנה האנטי ציונית שלו בשנים האחרונות) ואחרים. ופתאום, קבוצה קטנה מתוך הקהל קראה קריאות זוועה "דרוס כל דוס". היו אלו קריאות איומות ונוראות. אני בספק אם היושבים על הבמה שמעו אותן ונחשפו אליהן. אני משוכנע, שכפי שאותו קומץ עורר בי סלידה, כך הוא עורר סלידה בקרב הרוב המוחלט של הקהל ושל מארגני ההפגנה והנואמים בה. ניתן לצפות ממארגני הפגנה שייערכו למקרים כאלה וידאגו לסתום לצרחנים את הפה, וראוי לבקר אותם אם לא עשו כן. אך בשום פנים ואופן אין להשליך מקומץ קיצונים כלפי הכלל.

* בקיץ 1992, בראשית המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, אחת ההפגנות הראשונות של ועד יישובי הגולן הייתה בגן הוורדים, מול הכנסת. במהלך ההפגנה, החלו כמה צעקנים, לא מן הגולן, לקרוא קריאות "רבין בוגד" וכמה מבני הנוער מהגולן הצטרפו אליהם.

ישיבת הפקת לקחים של הוועד אחרי ההפגנה, החלטנו שמעתה ואילך לא ניתן לדברים כאלה לקרות. ואכן, בכל הפגנה שלנו הצבנו סדרנים, שהורידו מיד כל שלט מתלהם, השתיקו כל קריאה מתלהמת וכל דגל צהוב. זאת, בנוסף לפעילות הסברה וחינוך שעשינו, בעיקר בקרב הנוער. אני בטוח שלא תמיד ההצלחה הייתה מלאה. אין ספק שטרמפיסטים פנאטיים המתעלקים על הפגנות כאלו, גורמים נזק כבד למסר של המפגינים. חשוב מאוד להשכיל להפריד בין הרוב הגדול, לבין אותם פרובוקטורים.

* ב-1994 נערכה בכיכר הפעמון בירושלים הפגנה נגד מדיניות הממשלה. את ההפגנה ארגנה קואליציה של כמה ארגונים. אני נאמתי בהפגנה מטעם ועד יישובי הגולן (שלא היה בין המארגנים, אך התבקש לצרף נציג שידבר על הגולן). ישבתי על הבמה, ולצדי ישב בני בגין. לפתע החלו להישמע קריאות "מוות לערבים". מיד, בני בגין קם, תפס את המיקרופון ואמר דברים קשים ביותר נגד הקריאות והקוראים. הרוב המכריע של הקהל הריע לו, והקומץ השתתק. אבל אין ספק, שניתן היה לצלם באותה הפגנה את קריאות הפיגולים הללו, ולהציג את בני בגין ואף אותי, על הבמה.

* אני רואה חשיבות אדירה בהשתתפותה של רחלי פרנקל בעצרת לציון 19 שנה לרצח רבין. פרנקל תביא לעצרת את הקול שהושתק במשך 19 שנים. היא הביאה את הקול של מי שהתנגדו בתוקף למדיניותו של רבין וניהלו נגדה מאבק דמוקרטי אופוזיציוני לגיטימי לחלוטין. היא הביאה את הקול של הרוב המוחלט של הנאבקים נגד אוסלו, שלא היו שותפים להתלהמות, להסתה ולאלימות שקדמו לרצח. היא הביאה את הקול של מתנגדי רבין, שכאבו את הרצח והזדעזעו ממנו בדיוק כמו גדולי תומכיו. היא הביאה את קולו של ציבור ענק שמיד אחרי הרצח ובמשך 19 השנים מאז, היה קורבן לעלילת דם נוראה, שקשרה את התנגדותו הלגיטימית לרצח הנתעב. בעצם השתתפותה בעצרת, יצגה רחלי פרנקל את הלקח הלאומי מהרצח ואת המהות שיש לצקת ביום הזיכרון לרצח – התנגדות נחרצת וחד משמעית לאלימות, לקנאות, להתלהמות, להסתה ובחירה בדרך של דמוקרטיה, של ממלכתיות, של אחדות לאומית גם כאשר חילוקי הדעות עמוקים, של כבוד הדדי בין בעלי פלוגתא. הערכים הללו משותפים לרוב העם, ובשמם יש לצאת נגד הגורמים הקנאים והאלימים, הקיימים בכל המחנות, ומסכנים את הדמוקרטיה.

* אורי משגב במאמר ב"הארץ": "שני עשורים אחרי, ראוי למחנה שמכבד את עצמו להפסיק להיתלות במנטרה שלפיה ב-4 בנובמבר גנבו לו את המדינה. גנבו לכם את המדינה? תגנבו אותה חזרה."

בעת מבצע "צוק איתן", פרסם אורי משגב מאמר ב"הארץ" ובו העלה על נס את מי שצריכים להיות ההשראה של השמאל הישראלי. אלה שלא התבכיינו ש"גנבו להם את המדינה" אלא עשו מעשה. הוא דיבר על קבוצת הקצינים שקשרה קשר להתנקש בחייו של היטלר. כל מי שיודע לקרוא ואינו בוחר לרמות את עצמו, הבין בדיוק מי המשל ומי הנמשל. את המאמר הזה חשוב מאוד להזכיר השבוע, כדי שלא נאלץ לומר לאחר מעשה שהכתובת הייתה על הקיר.

* תמיד עצבנה אותי הקלישאה שפרופ' ליבוביץ' אהב לחזור עליה עד לזרא, ש"הכדורגל הוא משחק שבו 22 חוליגנים רודפים אחרי כדור." איזו התנשאות. אינך אוהב כדורגל? לא מעניין אותך? בסדר. אבל ... חוליגנים?! למה הם חוליגנים? השבוע חשבתי ביני לביני שאולי הוא בעצם צדק...

* יש לי חבר שנוהג לומר: "בני האדם מתחלקים לשני חלקים – אלה שחושבים שבני האדם מתחלקים לשני חלקים, ואלה שאינם חושבים שבני האדם מתחלקים לשני חלקים."

 לאיזו משתי הקבוצות משתייך דאעש?

* "ביד הלשון": בנאום שנשא מפכ"ל המשטרה רב ניצב יוחנן דנינו בכנס אלי הורביץ לחברה וכלכלה, הוא הציע להבחין בין חושפי שחיתויות אמיתיים, מתוך מניע טהור, לבין מי שחושפים שחיתות בלית ברירה כדי להציל את עורם, והגדיר אותם "טובל ושרץ בידו."

זהו ביטוי חז"לי המופיע בכמה מקורות. למשל, בילקוט שמעוני: "שנו רבותינו: אדם שיש בו עבירות ומתוודה ואינו חוזר למה הוא דומה? לאדם שטובל ושרץ בידו. שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה בידו טבילה."

הכוונה היא לאדם שכביכול חזר בתשובה, והדבר מתבטא בטבילה, אך למעשה בעודו טובל, הוא מחזיק בידו שרץ, כלומר ממשיך לעבור עבירות. בשפת ימינו נוהגים להשתמש בביטוי זה כלפי אנשים המטיפים לערכים מסוימים או לנורמות מסוימות, בעוד הם עצמם אינם נוהגים על פי ההטפה שלהם.

ומהו שרץ? בעל חיים שהמגע עמו מטמא. למשל – חולד, עכבר וצב. חז"ל השתמשו במילה בהשאלה, לתיאור עבירות (למשל, הביטוי "קופה של שרצים", מדבר על מי שנושא תיק שמן של עבר עברייני).

* * *

לפעמים אני חולמת

מאת המשוררת המזרחייה סמנטה קוסקוס

לפעמים אני חולמת שאני אשכנזייה

הדגדגן שלי מתנפח

בזכות מנת המישכל שלי

לא צריך עיסוי עצמי

יש לי פרוטקציה

אצל אשת ראש הממשלה

כי האשכנזיוֹת

גם בעלות דגדגנים קטנים

לא מקופחות

אלוהים אוהב אשכנזיות

דגדגנים שלהן מתנפחים

מכוח הדמיון ומנת המישכל

ואני מסתובבת לי בטיילת

עם חיילים בריטיים

מדברת אליהם אנגלית במציצה

כן פעם היו פולניות יפות

פרוסטיטוצקות וּפְּשֶׁפּוּפְּקוֹת

על חוף הים בתל אביב

פעם היו עולות חדשות

פורטות על זין של ערל

ועל פסנתר בבתי קפה בטיילת

כי מותר לפולניות

לבגוד בבעל

לשכב עם חיילים בריטיים

שמגהקים בירה בטיילת

רק לא לתת להם להיכנס

בתחת שלהן

אחר כך המדינה קמה

גרנו באוהל בחורף

בגשם אשכנזי לבן הרים

לי את התחתונים ודפק

אותי אחר כך

הביא את כל המשפחה

לסיים את המלאכה

ואני סמנטה קוסקוס

צוחקת עליכם עכשיו

כי מי רגליים של אשכנזים

הם הלימונדה שלי

* * *

 אלי מייזליש

1. מכתב למערכת או איוולת

מי הם הכותבים למערכת? אלה הם אזרחים המגיבים בדרך כלל על עוולות [למשל ששוטר-ביריון היכה חף מפשע] או כעס על מוסד רפואי, ובכלל הבעת דעות מכל הבא ליד: פוליטיקה, כלכלה, חברה וחינוך.

בדרך כלל, סביר שאדם שיש לו תכונות ונגישות בנושא המדובר, למשל כלכלן שמגיב על תקציב המדינה או אלוף [מיל'] שמגיב בנושא בטחוני – יודע על מה הוא מדבר. אבל אם הכותב משתולל עם התרברבות שהוא יודע 'הכול' בכל נושא, העורך זורק לסל את המכתב. אבל אם העיתון הוא 'ידיעות אחרונות' והכותב חותם לא רק את שמו המלא אלא מוסיף את התואר ד"ר [דוקטור למה?] והמכתב משרת את האג'נדה שלו כל זבל יפורסם. הרי התוספת תואר דוקטור באה להרשים רק את הקורא ההדיוט שלא סיים בי"ס יסודי. למשל  אם ה'מומחה' הוא עשה דוקטורט בלשון הארמית, מה הוא מבין בכלכלה או בביטחון או בפוליטיקה יותר ממוכר דגים בשוק שלפעמים הם מבינים טוב יותר את העולם מדוקטורים כאלה.

אז הנה בפניכם קטע ממכתב שפורסם ביום א' 2.11.2014 תחת הכותרת: "בחירות עכשיו" של דוקטור אחד [ואני מנוע מלפרסם את שמו].

"הקואליציה הנוכחית מדרדרת את ישראל כמעט בכל תחום – הביטחוני, המדיני, החברתי והכלכלי – למצבים מסוכנים להמשך קיומה ולליגיטימציה שלה בעולם... אני מאמין שהעם בישראל, שרוצה לקיים חיים נורמליים, רוצה בהנהגה אחרת. המצב הנוכחי אינו גזירת גורל. לכן יש מקום לבחירות חדשות לאלתר."

הנה בפנינו אדם משכיל, הנוטל על עצמו מומחיות בכל נושא אפשרי, בעוד המומחיות שלו מעולם לא עסקה באף נושא שהוא מרשיע את הממשלה ש"מדרדרת" את המדינה למצבים  מסוכנים. ונשאל את ה'מומחה': מה זה מצב מסוכן, למשל בביטחון? שחמש מדינות ערב יתקיפו שוב את ישראל? זה מה שהממשלה עושה כרגע או ב-6 השנים האחרונות? או שאולי החמאס יתחיל לירות טילים?

מסוכן, אדוני הדוקטור הוא מצבם של הערבים בכל אתר במזה"ת, שם הורגים ורוצחים ללא הרף אחד את השני. שני שליש של הבניינים בסוריה הרוסים עד היסוד ו-300 אלף כבר קבורים שם תחת האדמה. ככה גם עדיין יש בניינים בלבנון שלא שוקמו מ'לבנון 2' וככה שליש מהרצועה. ירדן פוחדת פחד מוות שהדאע"ש יתקוף אותה, וכל עיראק היא כיום שממה. או שאולי 200 פרחחים שזורקים אבנים בירושלים [כנראה לזמן מוגבל מאוד] מסכנים את המדינה.

ואם בענייני מדינה עסקינן, כלומר 'המצב המדיני', האם תסכים להכנע לגחמות הגויים ש'אסור לנו לבנות בירושלים'? הרי זו הצעקה הנשמעת עתה מרחבי אירופה וארה"ב: "שכונת גילה היא התנחלות בלתי חוקית." אתה מסכים ומוכן להיות ילד מוכה בידי ביריון? או שאתה שייך לעם ישראל שבונה את בירתו בהתאם לצרכיו הלאומיים. אז 'הלנו אתה או לצרינו?'

ומה יש לך עניין עם 'המצב הכלכלי'? אתה שוב מתכוון למילקי? או לתמ"ג של ישראל שמרקיע שחקים משנה לשנה וכיום הוא עומד על 290 מיליארד דולר, השווה בדיוק לתמ"ג של צ'כיה, המדינה התעשייתית [כמעט כל המוניות הן תוצרת סקודה הצ'כית וכך של המשטרה] ופי 3 למשל מבולגריה שהיא לכאורה ב"אירופה". ואילו התמ"ג, פר נפש הוא מהגבוהים באירופה.

זאת כלכלה. וישראל, דווקא כיום, היא אחת המדינות היציבות בעולם בנושא זה, לעומת משברים כלליים העוברים על רבות ממדינות אירופה שהיו על סף פשיטת רגל עם חובות מדינה של מיליארדים ללא יכולת לשלם.

ומה יש לך בתחום החברתי? מה זה "חברתי"? שאין לזוגות צעירים בתים? ממתי כל זוג צעיר בעולם קונה דירה? ואפילו שמחירה שם החצי מכאן או אפילו שליש. בן דודי בניו-יורק, שהוא פרופסור בכיר באוניברסיטת 'קולומביה', ואשתו מנהלת בי"ס תיכון, ושלושת בניו שהם אקדמאים ושניים נשואים – גרים כולם בדירות שכורות עד שיזכו לירושה מההורים שקנו וילה מחסכונות לאחר 30 שנות נשואין. ככה זה בעולם. או שאתה מתכוון כי יש הורים שאין להם כסף לשלוח את הילדים לחוגים? זה ידרדר את המדינה למצב מסוכן?

ישראל היא אומה שיש לה דת שמעצבנת הרבה נוצרים חוליגנים וערבים שחוששים כי  בשמה של הדת והתנ"ך שלנו 'נגזול' את אדמותיהם ואת בית מקדשם "אל אקצה" בהר הבית. זה לא חדש בכלל. בתזכיר שהגיש המזכיר הכללי של "חבר הלאומיים" בשנת 1922 לפרלמנט הבריטי ולקבינט, הוא הזהיר שלא לממש את הצהרת בלפור להקים לנו בית לאומי כי "הערבים הם רוב וחוששים שאם תותר עליית יהודים הם ישדדו [ככה] את אדמות הערבים וישתלטו על המקומות הקדושים שלהם והמסגדים ייהפכו לבתי כנסת." הנה משפט אחד:

So far from the mosques being closed and turned into synagogues,

ככה, ללא חשש שדבריו הם עלילות ושקרים, הפחיד לורד זה [שהבריטים דאגו כי המזכיר יהיה בכיר בריטי] את חבר מרעיו בפרלמנט מה שהערבים קשקשו כמו בימים אלה "אל אקצה בסכנה". מי שהחריב ושרף בתי כנסת בכוונה ['החורבה']  היו אלה ערבים.

ועוד, ב-1922, אותה שנה שבריטי זה מילא פיו עם שקרים, הקק"ל קנתה במחיר מופקע דונם אחר דונם; אדמות ביצות מלאות מלריה.

מאז, מ-1922 וקצת קודם, בפרעות יפו 1921, ברצח הסופר ברנר וחבריו, עסקו הערבים ללא הפסק ברצח יהודים. מאות יהודים. מיישוב עלוב של 300-400 אלף יהודים, נרצחו באופן ברוטלי נשים ילדים וקשישים בלי שהבריטים ימנעו זאת. ועכשיו, לאחר שסילקנו את הבריטים והדפנו את כל צבאות ערב והבסנו אותם לתמיד, וצה"ל הוא החזק בצבאות האזור, אתה מדבר על "דרדור במצב הבטחוני?"

האם יורים עליך בשער הגיא מהסלעים או תחת לעצים שם כמו שהיה אז? הרי תודות להקמת המדינה, צעד אחר צעד – הבאנו אותה אל שגשוג בלתי נתפס מהבחינה הבינלאומית, ואתה מדבר על 'דרדור"? אל מה?

ואם אתה מאמין שבחירות עכשיו יצילו את ישראל מדרדור בגלל שבוזי' הרצוג יהיה ראש-ממשלה, אני מרחם עליך ועל הדרדור במצבך. הוא, ההרצוג, יושיע את ישראל בכל ענייני הביטחון והכלכלה והחברה? הוא? או שאולי אתה מתכוון שדרעי הגנב וחבר מרעיו, שותפיו היום של בוז'י באופוזיציה, הם יצילו את ישראל מ"המצב המסוכן"?

ועוד מילה על הקשוש הבלתי נתפס: "... [ל]לגיטימציה של ישראל בעולם." לגיטימציה ממי? מסודן או מסומלי? או אולי משבדיה שהכירה עכשיו במדינה פלסטינית? מה תעשה 'פלסטין' עם ההכרה הזו? תקבל משבדיה וולוו חינם לכל פלסטיני? ממילא כבר מזמן שהבעלות על וולוו אינה שבדית. או אולי ייפתח סניף 'איקאה' ברמאללה? מה שבטוח כי אף שבדית לא תגיע ל'התנדב' בקיבוץ פלסטיני כי אין לה חוף ים. חוץ מזה, אין לי סימפטיה לאף עם אירופאי. חצי אירופה שיתפה פעולה עם הנאצים והיו שותפים מלאים לרצח ששת המיליונים בשואה; מהאוקראינים והליטאים במזרח ועד הפשיסטים האיטלקים ומשטר וישי בצרפת. גם היעדר מאמץ מינימלי של בעלות הברית לשלוח ולו מפציץ אחד לאושוויץ – היה זלזול גמור בעם היהודי. לו היו הנאצים מחליטים לשלוח את העם הצרפתי למחנות המוות, כל יום היתה יוצאת טייסת בריטית להפציץ את המחנות. וגם אחרי השואה אף מדינאי בריטי לא הוזיל דמעה לראות את 'אכסודוס' מובלת כאניית אסירים פליליים בחזרה לגרמניה ולא כפליטים, כפי שכיום כל יום נכנסים אליה ללא דרכון מסתננים מאפריקה או מאסיה.

'העולם' מיסטר דוקטור, מעולם לא שם זין עלינו. ונא עיין האמברגו במלחמת השחרור, שאפילו כדור אקדח בודד אסור היה לייבא מארה"ב. ואז באמת היינו בסכנה. כי היינו כל כך מעטים, ואם לא היה מאבק נוקב בין המזרח למערב, גם צ'כיה היתה מתעלמת מאיתנו. כפי שדנה למאסר ב'משפטי פראג, הידועים לשמצה, את שני הישראלים שמעון אורנשטיין ומרדכי אורן, שליחי מפ"ם השמאלנים דווקא.

אז 'העולם' מר דוקטור הוא מושג וירטואלי, המשמש באופן בלעדי רק את העיתונות בארץ ואת המדינאים מהשמאל. העולם לפי השמאל יחרים את ישראל, יעשה ממנה מדינה מצורעת, יכריז עליה כמדינת אפרטהייד ובכלל יפרסם כי אנחנו כולנו חולירות רוצחי האל שלהם ומשיחם.  

היום, מר דוקטור, ישראל היא מעצמה ולא ניתן להתעלם ממנה כלל. ומצבה הכלכלי והחברתי טוב יותר ממרבית מדינות אירופה, ושם אף אחד אינו מתבכיין כמוך ויודעים להתמודד עם בעיות. ההידרדרות מר דוקטור היא במנת המשכל שלך. ואם אתה חולם כי בחירות ישנו את המפה הפוליטית, ולכן  ישראל,  ככה  ב'פוקס' תצא מההידרדרות המסוכנת שממשלה זו גורמת, והקואליציה טיבי-דרעי-גפני-הרצוג-זהבה-זועבי – תוציא את ישראל מהברוך, האם לזאת התכוונת 'בחירות לאלתר'? או שבאמת מקומך לנצח במחלקה ללימוד ארמית.

2. מה יעשה אובמה במשך שנתיים

היום בבוקר [יום רביעי, 12.11] נודעו התוצאות של הבחירות לסנאט שבו הפסידו הדמוקרטים – הפסד שהיה צפוי מראש. מיד עטו כל הפרשנים כי הנשיא יהיה "ברווז צולע" כששני בתי הקונגרס ישימו לו מוקשים בדרך. ואז, כך הם אומרים, יהיה לו פנאי להתעסק עם ענייני המזה"ת ובראש ובראשונה העניין הפלסטיני. לא פחות ולא יותר.

איני ידוע כמה מכמות הטיפשות והרוע יש מהעולם אצלנו, אבל כל הנביאים הללו, שמיד עטים עלינו לומר כי עכשיו יתפנה אובמה ללמד אותנו לקח או ידרדר יותר את היחסים עם ארה"ב לטובת הפלסטינים – – נטלו את כל מאת האחוזים של הטיפשות ואת הרוע בארץ ובעולם. זהו סוג של מזוכיזם יהודי היסטורי ואין צורך להביא דוגמאות.

אני מציע לכל רואי השחורות הנ"ל, ללכת לחודש ימים ולהסתתר באיזה חור ורק אז לצאת ולראות כי אובמה אינו מזכיר אפילו את השם 'ישראל', אלא יעמול קשה ללקק את הפצעים כדי לשרת את אומתו ואת השבר במפלגתו. הרי הוא צריך לסיים את הקדנציה ה-2 שלו בשלום בארה"ב ולא ברמאללה. תחילה הוא יצטרך לתת רק לאזרחי ארה"ב דין וחשבון על מעשיו העתידיים מתוככי הבית הלבן. וזה ייקח לו הרבה זמן. ואם הוא יתפנה מעט לענייני חוץ, משספי הגרונות האיסלמיסטיים יהיו תחילה בתחום פעילותו במזה"ת. ויש לו את רוסיה על הראש כשמאות מטוסים של פוטין טסים עכשיו ללא הרף בתחומי נאט"ו. ויש לו את הגרעין האיראני ללא סוף פסוק.

האמת היא שמעולם לא הצלחתי להבין את ראשו של אובמה במדיניות שלו לגבי ישראל, ובמיוחד יחסו המחפיר לנתניהו. אמנם נתניהו מעולם לא הסתיר את אהדתו למפלגה הרפובליקנית היריבה, אבל לפחות [או יותר] מחצית אזרחי ארה"ב חברים בה. אז גם את 160 מיליון אזרחים שלא ממפלגתו הוא מתעב? או שהוא הנשיא של כולם. הרי מאז סיום מלחמת העולם השנייה, במשך 70 שנים, כיהנו נשיאים רפובליקנים משך זמן יותר ארוך מהדמוקרטים, 40 שנה, אז מה הפלא ששוב רפובליקנים מצליחים?

רק מי שעיוור אינו רואה את המצב אליה נקלעה ישראל בהיותה נתונה במצור ערבי ואיסלמי מטורף, ורק לצד מערב – אל עבר חוף הים, הדרך פנויה. כל מילימטר שישראל תפנה עכשיו יצמצמם עוד יותר את שטח המיגון שלנו. עוד לא ראיתי בחיי מ"פ שיושב על משלט וסביבו קונצרטינה מלאה מוקשים ומגיע האוייב ודורש ממנו להסיר את המוקשים ואת הגדר. למה? ככה. "כי המשלט הוא שלנו... של הערבים."

לכן, הנני צופה כי במהלך השנתיים הבאות, עד סיום שלטונו של אובמה [וגם אחריו], לא יחול שום שינוי אסטרטגי לרעתנו ושגדעון לוי יקפוץ לי.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

יש לי אבא מאוד מפוזר

יש לי אבא מאוד מפוזר.

לפעמים הוא הולך: רגל אחת בסנדל

ואחת בכפכף –

לפעמים הוא תוקע באף את הסיר,

אוף! סליחה – בסיר את האף! –

ונכווה.

לפעמים הוא מדבר אל עצמו במקלחת

לפעמים הוא שוכח לנגב את ה – – –

ולפעמים הוא קורא עיתון ושופך מלח

על כל הצלחת –

או לוקח בטטה במקום טלפון

או עולה במדרגות במקום לרדת למטה –

ולפעמים הוא לובש הפוך את החולצה

או קורא לסטייק בשם המצחיק: אומצה!

ולהמבורגר – קציצה!

וכשצריך לצאת הוא לא מוצא את הארנק,

את המשקפיים, המפתחות או את האומצה,

אוף, סליחה – את השעון!

ואמא מתעצבנת. "אתה מדאיג אותי,"

היא אומרת לאבא, "בזמן האחרון

יש לך ירידה חריפה בזיכרון,

עוד מעט תצא לרחוב בפיג'מה,

ותשיר את השירים שאתה שר במקלחת!

אולי אתה צריך לקחת תרופה?"

ואבא מתרגז: "פעם פרופסור מפוזר נחשב לגאון,

ששקוע בדברים החשובים, ויודע אותם –

ועכשיו אם גאון שוכח איפה שם את הביצה...

את הקציצה... אוף, סליחה, את השעון –

מיד חושבים אותו למטומטם!"

אהוד: מתוך היומן, יום שלישי, 1.10.1997 – "בא לי אתמול והיום בבוקר לכתוב שיר חדש לילדים, כי מדי פעם נדפסים שירי ילדים ישנים שלי ב'חדר קריאה' שעורך משה יהלום."

לצערי שכחתי את השיר כאשר כינסתי את שירי הילדים שלי במדור האחרון בספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", אסטרולוג, 2005, אבל הוא בהחלט שייך לשם.

* * *

תקוה וינשטוק

החתונה הגדולה ב'לורנץ'

"החתונה הגדולה" – כך כונה האירוע שהתקיים לאחרונה בקפה האגדי 'לורנץ', ברחוב שלוש 42 בתל אביב. בגינה היפהפייה של הבית שוטטו זוגות שנישאו כאן בשכבר הימים, בשנות בחמישים, השישים והשבעים למאה שעברה. הם היו חיילים וחיילות ו'לורנץ' היה בית  "הועד למען החייל". כולם הוזמנו ברדיו ובפייסבוק לחזור ביום מסוים לאתר הנשואין, לאירוע של "החתונה הגדולה", ולהביא צילומים ומזכרות מאותו יום היסטורי.

ואכן כאלפיים איש הגיעו ל'לורנץ' לחגיגה של אורות ומוסיקה – תזמורת רומנטית ברוח הימים ההם שלא קרעה אוזניים – ולגזוז, המשקה המיתולוגי של הקיוסקים בעיר הלבנה. לצד הכלות של פעם, כיום בנות שישים ושבעים פלוס טופפו צעירות יפהפיות בשמלות לבן, בראשים עטויי פרחים, לא כלות ממש אלא דוגמניות בשמלות כלה. ובאולם הגדול לבשו בובות-תצוגה שמלות כלה, בהן שמלות "משכית" אגדיות.

האולם הגדול בקומה השנייה קושט בתצלומי החתונות, בכמה מהן מופיע הנשיא דאז, חיים הרצוג, שכיבד בנוכחותו את בני ובנות החיל. החתנים והכלות של פעם, כיום זוגות קשישים,  עברו בין הצילומים – כולם עדיין בשחור לבן – והתרגשו מאוד כשגילו את עצמם: "הנה אנחנו!" – חלקו את החווייה עם הזוגות שמסביבם, ובטלפון הסוללרי הנציחו את דמויותיהם כיום ליד ההופעה הרעננה שלהם פעם. בטלוויזיה במעגל סגור סיפרו זוגות את סיפור חתונתם במקום, סיפרו בעיקר החיילות הכלות. החתנים דמו יותר לחיילים במילואים מאשר בשירות חובה. רוב בני ה 18-20 לא חשו כנראה שכבר הגיע תורם לעמוד מתחת לחופה.

"היתה חתונה יפה, אבל צנועה. לא כמו החתונות היום..." זוכרת מ. ג. מכלות לורנץ. "הכול היה אחרת. צנוע – האולם היה צנוע לא כמו שהוא נראה כיום, הכיבוד בא מהמסעדה במקום ולא היה משהו מיוחד, עמדנו מתחת לחופה בלבוש צנוע וגם האורחים היו לבושים בצניעות. היו חמישים איש סך הכל."

"הייתי חיילת צעירה והיה נוח לי מאד להתחתן בקפה לורנץ," מספרת  א.ג. "אפילו את שמלת החופה קבלתי בלורנץ. התחתנה פה חיילת שלפני שהתחתנה נסעה להורים באמריקה וקיבלה מהם שמלת חתונה. היא השאירה את השמלה בלורנץ, שתהייה לכלות אחרות. הייתי הראשונה שלבשה את השמלה היפה הזאת והיא בדיוק היתה עלי בול..." סיפרה חיילת לשעבר. ואילו אחרת, שזכרה כי שילמה 690 ש"ח עבור החתונה, התלוננה על מיעוט הפרסומת לערב. פרסום נרחב יותר היו מושך עוד מאות זוגות. 

וקיימו כאן גם מנהג יהודי עתיק הנקרא "חידוש חופה": לזוג שזוכה לחמישים שנות נישואין עורכים מעין חתונה שנייה. בעולם קוראים לזה "חתונת הזהב". אידה ואליאס בלומנפלד שהתחתנו,  ב'לורנץ' ב-1965, בהיות שניהם בצבא, ניצבו שוב תחת לחופה, שנישאה הפעם בידי ארבעת בניהם. כמעט  חתונה של ממש, בלי שבירת הכוס...

אבל כבר אמר הפילוסוף היוני הרקליטוס: "פנטה ריי" כלומר, הכל זורם. אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים – זה לא אותו נהר וזה לא אותו אתה.

לא תמיד היה ניתן לזהות בגימלאים של ימינו את הבחורים והבחורות העליזים שבתצלומים.    גם קפה 'לורנץ' רחוק ממה, שהיה אבל אחרי שעבר שיקום יסודי, מראהו  דווקא השתפר מאוד.

את לורנץ הקים בשנת 1886, לפני 138 שנים, פרנץ לורנץ, גרמני תושב השכונה הטמפלרית שרונה. בין הפרדסים הקים בית בן שתי קומות – בראשונה בית קפה אירופי ובשנייה אולם כנסים וישיבות לטמפלרים ודירה לו ולמשפחתו. הבית ניצב על דרך חברון-יפו, מקום שעברו שיירות גמלים מנמל יפו ואליו. כיום זה רחוב שלוש 42, על קו התפר בין השכונות נוה צדק ופלורנטין.

בתחילת המאה העשרים הורחב הבניין ועוטר בציורי קיר, בהם נחש ענק שהתפתל על ארבע קירות האולם הגדול. למקום נוספו אולם תיאטרון ואולם ראינוע (הקולנוע טרם נודע...) –  הראינוע הראשון ביפו-תל אביב. בקיץ הוקרנו סרטים בחצר ובחורף באולם. כך נהג גם "עדן", הראינוע השני בעיר. ישבו בגינה המטופחת על כוס קפה, צפו בסרט או שמעו מוסיקה. במקום  התקיימו אירועים פרטיים, חתונות וכן אירועים ציבוריים, כנסים מסחריים ונשפי חגים. 'לורנץ' הפך מרכז חברתי לבני כל העדות.

גם האינטליגנציה היהודית התמקמה כאן. "חובבי הבמה העברית ביפו" העלו ב'לורנץ' בשנים 1908-1910 הצגות תיאטרון ראשונות בעברית. בספרו "תמול שלשום" כותב ש"י עגנון:  "בית הקהוה חרמון עומד בקצה נוה שלום סמוך לרחוב בוסטרוס ונכנסים בו לחדר מפולש שביום יושב על פתחו אדם שחור כזפת ובלילה עומד שם בעל הקהוה פניו אדומים כעוגה של דבש. מי שהוא צמא ורעב נכנס ואוכל ושותה עומד. יש לו פנאי – נכנס לחצר שרצפתה מסוככת בצדפים הבאים מן הים ושולחנות קטנטנים וכסאות צבועים ירוק עומדים בין דקלים שפנסים מאירים אותם. בית קפה זה אינו כשל הערבים שיש שם נרגילות וגרמפונים ותוכים ואיננו כבית הקפה בלמברג שיש שם כלי כסף וכלי חרסינה והמלצרים לבושים כאדונים. כאן לאן שאתה פונה אתה מוצא סופרים ומורים ופקידים ועסקנים..."

ב-1940הוסב המתחם למועדון של קצינים בריטיים. ב"פלסטיין פוסט", עיתון באנגלית שהופיע בארץ, מתפרסמת באוגוסט 1939 מודעה על הפתיחה המחודשת של "רסטורנט, קפה ובאר לורנץ בג'פה-תל אביב" (גן תמרים. מסעדה גרמנית): כל ערב ריקודים, בשבתות "פייף אוקלוק טי" ("תה מנחה"). הופעות של רובין ותזמורתו, "מיספרים סנסציונים של קברט עם האמנים הידועים צפורה צבריי (רקודים אקרובטיים), מיה פיק (ריקודי בלט), אידה ברטיני  (רקודי אופי). תזמורת יובל. הכניסה חופשית. יש להזמין שולחנות מראש.

באותו עיתון מאחד באפריל 1943מופיעה כתבה מתאימה לאחד באפריל: שני שוטרים בריטיים תובעים לדין את קפה 'לורנץ' על מחיר מופקע של "קוקטיל צואר סוס". במקום 60 מיל נדרשו לשלם  85 מיל(...) השופט היפואי אפנדי מחמו אבו קאדר מפרט בפסק הדין את רכיבי "צוואר סוס" (45 ס"מ ברנדי, מעט אנגוס ורוד, לימון. ועוד) וקובע כי מחיר הקוקטיל 60 מיל. אבל השוטרים שתו גם  משקה זנגויל ולא שילמו דמי כניסה – ובעל  בית הקפה, רפופורט, יצא זכאי. כל מנהלי 'לורנץ' היו יהודים. רק פעם מונה מנהל ערבי – כנראה כדי להזים טענות שהמקום יהודי מדי.

אורח קבוע היה שרל לוץ, סגן הקונסול של שוויץ, שמשרדו נמצא בסמוך. במלחמת העולם השנייה התמנה לוץ לקונסול בבודפשט והנפיק רשיונות עבודה לעשרות יהודים וחייהם ניצלו. שרל לוץ נחשב לחסיד אומות העולם.

במלחמת העולם הראשונה הוגלו אנשי שרונה מישובם, כמו תושבי תל אביב, מחשש ריגול. [אלו היו שתי הגליות נפרדות. – אב"ע]. אחרי המלחמה חזרו, ולורנץ הבן – האב כבר נפטר – פתח את בית הקפה מחדש. הוא פעל עד מלחמת העולם השנייה. אז גורשו הטמפלרים לאוסטרליה ורכושם עבר תמורת פצויים  לממשלת ישראל.

קפה לורנץ עבר גלגול שני: בשנת 1948 קיבל "הוועד למען החייל" את הבית, שיפץ אותו ביסודיות והוסיף לו עיטורים. זה היה "בית החייל" היפה ביותר בארץ. חיילים וחיילות מצאו בו אירוח, מסעדה במחירים מוזלים ואולם אירועים וחתונות.

למעלה מארבעים שנה שכן "הוועד למען החייל" ב'לורנץ'. ב-1989 עבר לבית משלו. בית  לורנץ התיישן והתרחק ממרכזי העיר, ושנים עמד נטוש ושומם, מקלט להומלסים. בשנת 2012 קם לתחייה. רכש את הבית "מכון שכטר" והוא מרכז הקונסרבטיבים, "הקהילה המסורתית", בתל אביב, אף שהמלה"קונסרבטיבי" אינה מופיעה משום מה בפרסומיו.

כיום זה מבנה נאה, שילוב של חדש בישן – גרם המעלות החיצון, למשל, נותר כפי שהיה אך הוכנסה גם מעלית – והנופך ההיסטורי מוסיף לבית  לווית חן. המשחזר והמשקם שי פרקש, שעבד שנים על שיקום שרונה, חשף בלורנץ שכבות של ציורי קיר זו על גבי זו, שראשיתן עוד מימי הבראשית של לורנץ. ציורי קיר היו מקובלים בבתי אמידים בארץ. גם נחש העקלתון שוקם ומתפתל שוב על הקירות, ונחשפו הציורים שהוועד למען החייל הזמין אצל אמנים נודעים כאביגדור סטמצקי ומירון סימה.

האולם הגדול משמש כיום לתפילה בשבתות ובחגים, ובימות החול להרצאות ולשעורים. פרסומי  "נווה שכטר" מציינים כי הבית "נועד לאנשי רוח ואמנים המתכתבים עם המחשבה היהודית" – לאו דוקא ביטוי מוצלח – ומציע את "התוכנית הגדולה ביותר בישראל במדעי היהדות." הפעילות מיועדת לכל המשפחה: הרצאות ("בין כסה לעשור", "שמיטה", סדר ט"ו בשבט"), אירועי ראשי חודש מיוחדים לנשים, כולל ארוחה משותפת ואירועים לילדים ברוח פרשת השבוע. מעניינות במיוחד ההרצאות על הבעל שם טוב לעומת הגאון מווילנה ועל  הנוטים לתורת הסוד, מקבלת רמח"ל עד לראי"ה הרב קוק והרב יהודה אשלג במאה העשרים. וכן סדרה על הסופיזם היהודי: לפי מסמכים מהגניזה בקהיר התקיימה תנועה דתית זו בסתר לאורך השנים. על הנושא המסקרן מרצה הרב רוברטו ארביב, המנהל החינוכי של הבית ורבה של  הקהילה המסורתית  בנוה צדק.

הבית מקיים גם סדנאות פיוט, שיעורים בערבית, ובבוקרי יום שישי הצגה: "קפה לורנץ, טמפלרים וש"י עגנון" – "מסע הומוריסטי בזמן, משנת 1906 עד היום."

תל אביביים המחפשים בית קפה חדש ושונה יכולים להסב בגינת 'לורנץ' הפורחת מחדש, מתחת לדקל גבה צמרת שנטעו הטמפלרים, לצפות על הבתים הקטנים של נוה צדק ועל רב הקומות של "נחושתן" הסמוך, להתרפק על העבר וליהנות מההווה.

* * *

יעקב שרייבמן

רֵיחַ גֶּשֶם רִאשוֹן

גֶּשֶם רוֹעֵף בַּגַגוֹת וּבַתְרִיס מַצְלִיפוֹת טִיפּוֹתָיו,

וּפוֹעֵם בְּעוֹרְקֵי מַרְזֵבִים מְזַמְרִים בַּקִירוֹת;

בְּלִי חֶשְבּוֹן וּבְלִי טַקְט הוּא מַרְטִיב כָּל סָדִין מִשְתּוֹלֵל

עֵל חֶבֶל כְּבִיסָה שֶבַּרוּחַ;

וּמְאַוְרֵר מְעִילִים שֶחָנוּ עַל קוֹלָב

כָּל הַקַיִץ הַחַם שֶנָדַד לוֹ לִרְעוֹת בִּדְרוֹמֵי אֲרָצוֹת אַחֵרוֹת.

הוֹדִיעוּ אָמְנַם כְּבַר שִלְשוֹם שֶהַעֶרֶב לַבֶטַח יַגִּיעַ.

אַךְ הוּא שוּב בָּא פִּתְאוֹם, וְהוֹלֵל.

בִּפְרָאוּת.

כְּמוֹ אָז. כֵּן, כָּמוֹךְ. בְּמַפְתִּיעַ.

עָנָפִים סוֹעֲרִים בַּחַלוֹן כְּמוֹ בְּדִיסְקוֹ אָפֵל וּפָרוּעַ

וּרְחוֹבוֹת כְּנָהָר עַד גְּדוֹתָם בְּלִי גֶּשֶר יָבֵש לַחֲצוֹת.

סוּפַת הַבְּרָכָה תִּתְפָּשֵט בִּמְחוֹזוֹת אָחֵרִים, 

כָּך אָמְרוּ, וְתִּסְעַר וְתִּגְבַּר לָה; כָּמוֹךְ –

שָם אָבַדְתְּ לַעַד; וּפָקְעוּ הַדְבָרִים

שֶחָלַמְנוּ עִימָם מְלוֹא הַדֶּרֶך בְּיַחַד לִמְשוֹךְ

בַּשְבִילִים הַפְּשוּטִים מְעָפָר – כִּבְדֵּי צַעַד וּבוֹץ –

שֶכָּנְעוּ לִכְבִישִים נְעוּלֵי חַלוֹנוֹת כִּבְדֵּי לֵב וְרִיסִים.

אַךְ רֵיחוֹ הַעִקֵש שֶל  הַגֶּשֶם

הַשָב לוֹ לְפֶתָע הַבַּיְתָּה לִרְחוֹץ

שוּב הוֹמֶה בַּאַפִּי

כְּשֶהוּא בָּא בְּדַרְכּוֹ לַהֲלוֹם בַּתְרִיסִים.

הַרֵיחַ הַזֶה לֹא אָבֶד; 

הַרֵיחַ הַזֶה לֹֹא כָּנוּעַ;

לֹא גָּוַע לוֹ שָכוּחַ

בְּכַּחַש טֵירוּף מֵרוֹצֵי הַזְמָנִים.  

הַרֵיחַ הַזֶה רוֹעֵף בַּטִיפּוֹת

וּמַצְלֵיף בְּשוֹטֵי גַּעְגוּעַ

וּכְפֶנִיקְס הוּא שָב

מִיְמֵי יוֹבֶש שְחוּנִים.

הוּא עוֹלֶה וְחוֹזֵר

בִּתְסִיסַת אָדָמָה

גְּדוּשַת מְחָאוֹת כִּבְדוֹת קַיִּץ –

שֶבְּרַחַש אֵדֵיה עוֹלָה מִחוּמָה

בְּחֶלְקָה אֲפוֹרָה

הַסְדוּקַה כִּשְׂפָתַּיִךְ.

...שוּב הַרֵיחַ הַזֶה...

....הַמַסְעִיר בִּכְשָפִים... 

...הַנִשְאַר... הַהוֹוֶה... הַנוֹשֵֹא בִּכְמִיהָה

אָבָק קַיִץ נִמְחַק וְעָלִים נִשְטָפִים –

שוּב ּמֵקִיש וּמֵעִיר מִגַּגוֹת וּרְעָפִים

אֶת פִּרְיוֹן כָּל תְּשוּקוֹת הַעוֹנָה הַבָּאָה.

כפר סבא,  אוקטובר 2014

* * *

אהוד בן עזר

הסיפור האנגלי, כבר ב-1998

מתוך היומן, 5.4.98. באחת-עשרה בלילה אני מפקסס:

מערכת עיתון "הארץ"

המדור הפובליציסטי

תל-אביב

א..נ,

אני שוהה תקופת זמן בירנטון, אוכספורד, במסגרת מילגת כתיבה של סופר עברי. אודה לכם אם הרשימה המצורפת תיראה אור על דפי העיתון בימים הקרובים, ובבקשה ללא קיצורים ושינויים. אם לא, אודה לכם אם תוכלו להודיעני, כדי שאוכל לפקססה למקום אחר.

הסיפור האנגלי

מזה כמה שבועות נותנים פה בערוץ 2 היוקרתי (ללא פרסומות) של הבי.בי.סי סדרת טלוויזיה בשם "ישראל והערבים, 50 שנות מלחמה". בעיני צופה ישראלי, השוהה זמנית בגלות אוכספורד, צופה שהיה בן שתים-עשרה במלחמת השיחרור, ושסבר כל ימיו שהוא יודע את ההיסטוריה של ארצו – נפרשת בסידרה תמונה מעניינת, כולה דוקומנטארית, הכול מעשה שיבוץ של צילומים היסטוריים וראיונות עם פוליטיקאים שלקחו חלק במאורעות.

תוכנית ראשונה: ישראל והערבים מלפני מלחמת השחרור ועד לפני ששת הימים. מתברר שהערבים כל הזמן רצו שלום אבל היהודים רצחו אותם בדיר יאסין וגרמו בכך לרובם לברוח מהארץ על לא עוול בכפם. אמנם היתה סכנה שכאשר כל צבאות ערב פלשו לישראל, לאחר הכרזת המדינה, (פלשו כמובן כדי לעזור לערבים המסכנים שנאלצו לברוח) – הערבים יחסלו את "מדינת בן-גוריון", אך הצבא המצרי של המלך פארוק בכלל לא היה רציני, זה היה צבא של מצעדים ותזמורות, של בצחוק, והמצרים חשבו שהיהודים רק יראו אותו ומיד ייכנעו.

אבל בן גוריון וגולדה השיגו הרבה כסף מאמריקה, קרוב למיליארד דולר, וקנו הרבה נשק בכסף הזה, וככה, רק בזכות הכסף והנשק, ישראל ניצחה את הערבים, שהצבא שלהם היה בכלל רק צבא של אופרטה.

אבל הפליטים הערבים המסכנים לא ויתרו ורצו לחזור לבתיהם. שרת כמעט עשה שלום עם רודף השלום הידוע נאצר, אבל אז החלו פעולות התגמול, וההתגרות הנוראה במצריים ב"עסק ביש", ובייחוד פעולת קיביה, ובאמצעות כל אלה טירפדו בן-גוריון ואנשי הקו הקשוח בישראל את השלום שכבר היה בהישג ידו של שרת, ששימש תחילה כשר החוץ ואחר-כך כראש הממשלה. נאצר הבין שאנשי הקו הקשוח, השואף למלחמה, הם השולטים בישראל, לכן פנה לרוסים לקבל נשק להגנתו. ובאמת, עוד בטרם הספיק לקבל ולעכל את כל הנשק, שיעזור לו להחזיק מעמד נגד דיין ובן-גוריון צמאי המלחמה, הצטרפו אלה לבריטים ולצרפתים והתנפלו עליו במבצע סואץ של 1956.

תוכנית שנייה: ששת הימים. הפעם קשה יותר לעוות את המציאות, אבל עדיין מנסים לקשור מעין סיפור-רקע מעוות שכזה: הרוסים הם האשמים במלחמת ששת הימים. הם שהסיתו את הערבים התמימים, שבכלל לא רצו במלחמה, בעומדם על כך שיש ריכוזי צבא ישראלי מול הסורים.

נאצר בכלל לא רצה במלחמה, אבל הכבוד חייב אותו לאיים על ישראל. הסיבה שלא פתח ראשון במלחמה הוא שידע שבכך הוא פותח חזית גם נגד ארה"ב. לכן נתן לישראלים לפתוח ראשונים, למרות שהוזהר על ידי הגנרלים שלו שזהו צעד מסוכן שיביא למפלתו.

לישראל לא נשקפה סכנה אמיתית. הבעייה היחידה היתה רק שאי אפשר להחזיק את כל הגברים מגוייסים. לא ניתן בשום מקום בסרט ביטוי להרגשת הפחד והבדידות של הישראלים ערב המלחמה, כאשר ישראל נזנחת לנפשה. גם סגירת מיצרי טיראן מוצגת כעניין מצרי פנימי.

בתיאור הקרבות אין כל איזכור לקורבנות של ישראל, לבד ממיספרם שהוא פחות פי כמה מזה של הערבים המסכנים, וזה כמובן לחובתה ולא לזכותה. מוצג בסידרה רק כוח הנשק, המטוסים והטנקים של ישראל. העיר העתיקה נופלת כפרי בשל. אין קרב אכזרי על גבעת התחמושת. אין קורבנות על כיבוש הרמה, שמוצג כהצדקה-בדיעבד לחשש הרוסי. הנה ישראל אכן פולשת לסוריה, כפי שהזהירו הרוסים בתחילה, בגוררם את הערבים התמימים להרפתקת המלחמה. זאת ועוד, ישראל הדורסנית והחזקה מביסה בנשק מודרני את הפליטים הערבים המסכנים. שוב חוזרים המראות. גם חוסיין האומלל מסביר בצורה ממש האמלטית כיצד לא היתה לא ברירה אלא להיכנס למלחמה מפני שמחצית עמו הם פלשתינאים.

התוכנית שלישית, ששודרה במוצאי יום ראשון, ה-5 באפריל, מתארת את התקופה שמלפני מלחמת יום כיפור ועד לרצח סאדאת. ומה מתברר? לאחר מות נאצר קם הצדיק סאדאת וביקש לעשות שלום עם ישראל והסכים לפתוח את התעלה. אין מילה אחת על אמירתו שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים כדי לשחרר את ירושלים. אין מילה אחת על חששו, המוצדק מבחינתו, שאם יסכים לפתיחת התעלה לעולם לא יקבל חזרה את סיני. לא. סיסקו מביא את בשורת השלום של סאדאת לישראל. רוב השרים מסכימים לה אבל אז גברת הברזל גולדה, השליטה בישראל כמו אסאד או סאדאת בארצותיהם, ואשר על פיה ישק כל דבר, גולדה אוסרת על שריה לפתוח את הפה בפגישה של הממשלה עם סיסקו. השרים רק מחליפים ביניהם פתקים, כמו ילדים בכיתה מול המורה הקשוחה, והיא אכן נחרצת בדעתה: לא להחזיר אף שעל!

טוב, אין ברירה לסאדאת המסכן, מלאך השלום, והוא נאלץ לצאת למלחמה, עונש הולם לישראל על סרבנותה של גולדה. הוא בכלל לא התכוון לפרוץ ללב סיני אלא רק עד להיכן שמטריית הטילים שלו תגן על צבאו. מספיק היה לו רק סנטימטר אחד, רק רצועה קטנה, והשאר כבר יושג על-ידי פעולה מדינית. לא נשקפה בעצם שום סכנה לישראל ובכלל לא היה צריך לעצור את הצבא המצרי בסיני, כי הוא הרי לא התקדם. אכן, ההתקפות של הערבים הם תמיד מין אופרטה לא מסוכנת, שמשום-מה מופרעת בסופו של דבר על ידי התוקפן הישראלי, שמתעקש להגן על עצמו.

סאדאת הבטיח לאסאד שצבא מצרים יחדור ללב סיני, זאת כדי להקל על אסד לכבוש את רמת הגולן. אבל מה, סאדאת הצדיק רימה את אסאד ועצר את צבא מצרים לא רחוק מהתעלה. הם בכלל לא ניסו להתקדם, מרצונם נעצרו, וכך איפשר סאדאת לישראלים להזרים כוחות מסיני לגולן כדי לעצור את הסורים.

אבל מה, הרוסים הרעים, בהשפעת אסאד, הכריחו את סאדאת להמשיך בפלישה, ואז הצבא המצרי המסכן שיחק לידי הישראלים, שכתשו במטוסיהם את שיריוניו ובדרך ערמומית חצו את התעלה וכיתרו את הארמיה השלישית המצרית. ואכן, רואים את החיילים הישראלים התוקפנים עוברים ברכבם המשוריין בתוך שיירות של פליטים מצריים, רובם נשים וילדים כמו התמונות הקודמות של הפליטים הפלשתינאים.

מה יכול היה לעשות סאדאת מול התוקפנות הישראלית? הוא רץ אל פטרוניו הרוסים כדי שילחצו לסיים את המלחמה.

המלחמה מסתיימת אבל דבר לא זז. ואז מחליט סאדאת, ללא שום הכנה מוקדמת, לבוא לירושלים ולדרוש את זכויות הפלשתינאים. הישראלים חוששים מטריק. מה יהיה אם במקום סאדאת ירדו מהמטוס חיילי קומנדו ממצריים ויחסלו את כל הצמרת הישראלית המחכה לו?

למרבה המזל זה לא קורה, אבל תהליך השלום נתקל בקשיים, ומגיע תור קמפ דיוויד. בז'ז'ינסקי משחק שח עם בגין ואומר שבגין לבוש תמיד בבגדים כמו ללווייה. בז'יז'ינסקי ניראה נחמד, במכנסי טניס קצרים לבנים. כאשר הם משחקים לראשונה שח אומר לו בגין שהפעם האחרונה ששיחק שח היתה כאשר פרצו בפולניה למחבואו ואסרו אותו, ב-1940. בז'זי'נסקי צופה צרות של התעקשות ישראלית מסיבות היסטוריות, אבל אז באה עליזה ואומרת, "איזה יופי, מנחם מאוד אוהב לשחק שח!" – ומה הצופה מבין? שבגין שקרן.

טוב. סאדאת מנסה לשמור על הכבוד הערבי, ולא להגיע להסכם נפרד עם ישראל תוך ויתור על המאבק למען זכויות הפלשתינאים. אבל קארטר והאמריקאים מכופפים אותו, וכך סאדאת בוגד בפלשתינאים וחותם על שלום עם ישראל. הוא אמנם זוכה בפרס נובל (בגין לא מוזכר בהקשר הזה), אך עונשו אינו מאחר לבוא, רוצחים אותו, והטבח שעושים בו חייליו מוצג כסוף הולם למי שבוגד בעניין הפלשתיני. מגיע לו. סוף. המשך יבוא.

[כמובן שלא פירסמו]

* * *

8.4.98. בינתיים שלחו לי ידידים כתבה מטומטמת של תום שגב על הסידרה. הוא כותב גם על שלושת החלקים שטרם שודרו, כניראה שישב ב"טלעד", השותפה הישראלית לסידרה, וראה במשך שש שעות רצופות את כל הסידרה. אני לא מאמין שעמד בכך. ניראה לי שהראו כל מיני קטעים פיקאנטיים, וחומר כתוב מראש על הסידרה, ואצלו כל ההיסטוריה היא איזה מין בידור עיתונאי והוא אפילו לא מרגיש כשמשתינים עליו.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

מוקי אלדד

עד אשר  יקום לנו מנהיג בדמותו

י"ג  חשוון תשע"ה

אהוד בן עזר היקר,

קראתי בעיון רב, את הרקוויאם לזכרו של יצחק רבין, וכן את מאמרך האוהד בעיתון "הארץ", וכן את תעאור מפגשך עמו. (ב-1995).

בכך, עשית מעשה חסד עם הנרצח, שאני הערכתיו ושקראתי את תולדות חייו, מות אימו כשהיה תלמיד בכדורי. וכן את "פנקס שירות" על שני כרכיו.

כואב שחלק נכבד מהעם מגלה שנאה עזה,עד כדי קללות, גם אחרי לכתו. אנשים שלא ידעו להעריך את צניעותו, יושרו, אהבתו לאדם באשר הוא אדם, דימיונו, ואומץ ליבו. דבר אשר כה חסר למנהיגנו הנוכחיים.

להדגיש: כשחייל, לא עלינו, נפל בקרב, רבין התקשר אישית למשפחתו וכתב מכתב אישי בכתב ידו.

אחריו נהגו לשלוח מברק או מכתב בדואר, ולא אחת התבלבלו הכתובות – והמבין יבין.

עד אשר לא יקום לנו מנהיג בדמותו ובצלמו של רבין – אינני רואה אותנו מחייכים ושמחים...

בכבוד רב,

מוקי אלדד

* * *

מנחם רהט

המלך שלמה

עשרים שנה להסתלקות הצדיק המרקד,

 ממייסדי תנועת התשובה

מעשה שהיה: באחת הישיבות הליטאיות, מאלה המנסות לשמר את רוח וולוז'ין בטהרתה, תוך הצבת חומות שיסכלו חדירת רוחות הזמן להיכל הישיבה, כינס ראש הישיבה, יהודי פנאטי שנלחם נגד רוחות הזמן, את תלמידיו לשיחת תיחזוק החומות. חרה לו שתלמידיו נסחפים אחר מוסיקה יהודית חדשה (שבטעות נקראת מוסיקה חסידית), ומאמצים לעצמם שירה חדשה ברוח הזמן, במיקצבים מוסיקליים שלא שיערום אבותינו, ובראשם נעימות הדבקות שחצב רבי שלמה קרליבך מקירות לבו הזך והטהור.

"הזמרים והמשוררים החדשים, לא ייכנסו אל הקודש פנימה," הבהיר ראש הישיבה לתלמידיו, על פי עדויות שקיבלנו מהם. "אנו, אין לנו אלא שירי אבותינו בידינו. אין לנו צורך לא בשירה חדשה, ולא בקרליבך," ולאחר שהפליג בקדושתם של 'שירי אבותינו בידינו', עצם את עיניו והשתפך בדביקות בנעימת דביקות מ'שירי אבותינו': "מִמְּ-קוֹ-מְךָ מַלְ-כֵּנוּ תּוֹ-פִיעַ."

הוא לא העלה על דעתו שגם נעימה מרטיטה זו מקורה בראשו הקודח של אבי המוסיקה הדתית בת זמננו, רבי שלמה קרליבך.

עוד בחייו הספיקו רבות מיצירותיו המופלאות, הממיסות כל לב יהודי ויורדות חדרי בטן, לחדור לעולם האולטרא-אורתודוקסי, שאינו מרבה לקלוט מוצרים מן החוץ, ולהיות נחלתם של חסידים וליטאים. ומאז נקרא, לפני 20 שנה, בט"ז במרחשוון תשנ"ה, להצטרף למשוררי היכל הנגינה שבשמי מרום, הפכו אלף הנעימות שהותיר אחריו לנכסי צאן ברזל ברפרטואר המוסיקלי היהודי-מסורתי, ומן הסתם גם בפמליא של מעלה. כל כך העמיקו יצירותיו המבושמות לחדור לבתי הכנסת, לחצרות חסידים ולהיכלי הישיבות, עד כי רבים מדמים שמדובר ביצירות מוסיקליות קדמוניות.

מי למשל היה מאמין, שהנעימה הנוגה, מרטיטת הלב, הכובשת בשילובה המוצלח עם הפסוק "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי," הינה יצירתו של קרליבך? המנגינה המופלאה, המבטאת אהבת אמת לתורה ולבורא עולם, חוברה ע"י ר' שלמה עוד כשהיה חניך ישיבת הדגל של הליטאיות האמריקנית לייקווד. ראשה, רבי אהרון קוטלר, התפעם כל כך מכישרונותיו התורניים, עד כי האמין שהוא עתיד להיות "הרבי עקיבא איגר של הדור הבא". מתוך הכרת כישוריו העניק לו סמיכה לרבנות.

אבל נפשו הענקית בחרה להיות 'רבי עקיבא איגר של עולם הניגון וההחזרה בתשובה.' כשהגיע הליטאי מלייקווד לחצר חב"ד בברוקלין, ובליבו ניצנים ראשונים של תנועת התשובה, יעצו לו האדמו"רים רבי יוסף יצחק ואחריו הרב מנחם מנדל להסתער על האוניברסיטאות המרכזיות בארה"ב, ולהצית את זיק היהדות שכבה בלבם של סטודנטים יהודיים שהתנתקו ממורשתם. 

עיסוק זה העלה חמתו של הרב קוטלר, תלמיד חכם ליטאי קפדן, שהזהיר כי יגרש אותו מהישיבה, אם ימשיך בנדודיו באוניברסיטאות. "תפקידו של בחור ישיבה הוא לשבת וללמוד," הסביר. "אתה צריך להחליט אם להיות פה, בישיבה, או שם, בעולם האחר."

רבי שלמה לא היסס והודיע כי שליחותו בעולם הזה הוא להיות 'שם'.

כשעבר עם חפציו האישיים בחדר המדרגות בדרכו ל'שם', המתין לו רבי אהרון, על מנת להיפרד ממנו. אך בטרם פרידה ביקש שישמיע שיר אחד משלו. קרליבך נטל את הגיטרה ושר בדביקות את נעימת השתפכות הנפש היהודית, "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי."

עיניו של רבי אהרון נתלחלחו מדמעות והתרגשות. הוא ביקש לשמוע את השיר שוב, והתלמיד המגורש נעתר. כשסיים, הבהיקו ניגב ראש הישיבה את דמעותיו ואמר לו בצער: "עכשיו אתה יכול ללכת."

מאז לא חדל רבי שלמה מלהפיץ בעולם היהודי את תורותיו, שנמסרו ברוח אופנת 'הגל החדש' ששטף את האוניברסיטאות. בנדודיו ברחבי ארה"ב הפיץ בקרב הדור הצעיר היהודי אמונה ותורה, ולבסוף קבע משכנו בסן פרנציסקו על המים, הקים קהילה משלו, וסביבו נתלקטה חצר אוהדים, שהפכה אותו למעין רבי של חסידים.

מאז לא חדל להופיע, לרקד ולפזז בקהילות העולם היהודי, מהלך שהעניק לו את הכינוי הלגלגני משהו – 'הרבי המרקד'. בכל הופעותיו שר בדביקות, רקד והרקיד, השמיע סיפורי מוסר יהודיים, קרא לשיבה לאבינו שבשמיים, והכול נבע מתוך מעיינותיו הפנימיים, שהניבו חום אנושי וחיבה לכל יהודי באשר הוא.

בשנים שחלפו מאז הסתלקותו, בהיותו בן 69, נמוגה הביקורת שהיתה פה ושם. תורותיו, שעיקרן אהבת ישראל והיהדות, ושירתו המרטיטה, הפכו נחלת כל החוגים. אלף השירים שחיבר, מגוונים את אווירת בתיהכ"נ, והפכו חלק מנוסח התפילה. עשרות ספרים שקיבצו תורותיו וסיפוריו ראו אור, בעברית ובאנגלית. מאות 'מנייני קרליבך' הוקמו בארץ ובעולם. אפילו בחוגים האולטרא-אורתודוקסים מפמפמים את נעימותיו, וכך גם יהודים שרק כיפת שמיים לראשם.

היוצר הענק הקדים את זמנו והלך טרם זמנו. אך צדיקים במיתתם קרויים חיים, כידוע. ככל שחולפות השנים מאז נקרא להיכל הנגינה של מעלה, גוברת ההכרה כי מדובר ביוצר שהיה אחד במיספר דורות, יוצר שזכה להכרה רחבה רק לאחר מותו בטרם עת, החודש לפני 20 שנה בדיוק.

* * *

יואב אהרוני

קלטות

אהוד ב. היה אחד הכתבלבים, בשפתו של עו"ד יורם שפטל, שחזרו ושיננו לנו השכם והערב כי אהוד א. היה ראש הממשלה הטוב ביותר שקם לנו מאז בן-גוריון. עתה, כאשר זכינו לשמוע פנינים מתוך הקלטות שהכינה לנו בסתר שולה זקן, אנו שומעים את אהוד א. מעיד על עצמו בקולו שלו. נשאלת השאלה, האם ראש ממשלה, לא כל שכן ראש ממשלה טוב, צריך גם להיות בן אדם? האם יכול ראש ממשלה להיות טוב בתפקידו, ובאותה עת להיות גם עבריין קטן וגועלי?  האם רק במקרה יצא שהוא סיפח אליו כמזכירה את האישה הגועלית הזאת לאורך כל כך הרבה שנים?

על כך אמרו חכמינו: לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק שנים-עשר

מחורבנה של צפת נתמלאה ירושלים

תשעה חודשים לאחר העלייה על קברות הבני-משפחה לוין בצפת ילדה נג'ימה-מירל'ה בירושלים בת ונקרא שמה בישראל אפרת.

בגלל רזונה ובגדיה הרחבים, שניראתה היא-עצמה כנערה-ילדה, לא ניכרו בה סימני הריונה ואיש גם לא ידע על כך כי כל מנהגה היה כרגיל. סלובה הצולעת, גדולה ורחבה, לקחה על עצמה את ההריון וסיפרה לכל שומע שהיא מצפה לפרי-בטן בזכות העלייה על קברות הבני-משפחה הקדושים בצפת. מאז שילדה את יחזקאל באיסטנבול, והגם שבן-ציון פקד אותה לפחות פעמיים-שלוש בחודש ממה שנותר באונו אחרי שהזריע אחור ופנים את נג'ימה-מירל'ה – והגם שהקפידה סלובה על כל דיני הטהרה והלכה למקווה כנדרש, לא הצליחה להתעבר, ולכן שמחה על הריונה של נג'ימה-מירל'ה כאילו היתה זו היא-עצמה, וכך גם התנהגה לעיני כל רואיה. סלובה גם עזרה לצרתה-החביבה-עליה ללדת ועזרה לה לצעוק בלדתה, ואיש לא הורשה להיכנס לחדר הלידה לבד ממיילדת ספרדייה זקנה אחת, אסתריקה עוזיאל, שהושבעה לשמור לעולם ועד את סוד חילופי היולדות.

בן-ציון היה מבכר על פניה מיילדת אילמת ואולם כזו לא נמצאה בכל ירושלים גם לא בקרב המוסלמים. יכול היה לקחת את המיילדת המוסמכת והידועה לשם ולתהילה בעיר, פֵייגֶע די בּאבֶּע, אלמנת ר' ישעיהו פְּרֵס, ואולם חשש כי ברוב הגינותה לא תיאות לשמור סוד חטא שכזה. 

התינוקת הרזה והכהה מצצה ברעבתנות את שדי אימה, שאמנם תפחו במקצת אחרי הלידה והתמלאו חלב, אבל הכמות היתה מעטה מדי. מה עוד שההנקה נעשתה בסתר, וכלפי חוץ היתה סלובה מנענעת את אפרת הפעוטה כדי להרגיעה, ותוחבת לפיה הקטן פטמת שד גדולה אך ריקה. תחילה היתה היונקת מרוצה מעצם המציצה ואולם כאשר התחדש עליה הרעב, ושדי אימה הזעירים כשל נערה מתבגרת לא הספיקו – הביאו מינקת ערבייה אוּם-חַאלֶד, שהיתה באה עם חאלד העולל ומיניקה חליפות את אפרת ואותו עד שאמרו שהשניים הם כאח ואחות כי מאותם שדיים ינקו בראשיתם ואותו חלב זרם בהם.

קשים היו חיי משפחת בן-ציון בירושלים ולא בגלל ריבוי נשותיו. חומותיה של העיר, על מגדליהן הגבוהים, היו סגורות ומסוגרות משקיעת החמה ועד לזריחתה והעיקו על רוח יושביה הדלים, שהצטופפו בחצרות סגורות בצידי סימטאות שהיו קמורות ואפלוליות ברובן. גם בצהרי יום שישי, כאשר המוסלמים היו מתכנסים במסגד אל-אקצה לתפילה, נסגרו שערי העיר כי לפי אגדה עתיקה, ששורשה כניראה בכיבוש העיר על ידי קיסר ביזנטיון הרקליוס, עתיד האוייב לחדור לתוך העיר בשעה שמגיניה מתכנסים לתפילה בציבור.

 השממה אפפה את ירושלים מכל צד. כבישים וכלי-רכב ממונעים טרם נודעו בארץ, אפילו עגלות טרם היו. הדרכים העולות לירושלים היו משובשות בשודדים, והעולים לעיר באו בשיירות מלוות מישמר. כאשר הגיעה משפחת בן-ציון לשער יפו, והוא ירד מבהמתו, ניגש אליו שמש הקהילה היהודית, שעמד הכן בשער לקראת הבאים, וקרע לו קרע בדש בגדו לאות אבל על חורבן בית המקדש.

אמנם הסולטאן עבד אל-מג'יד, שעלה לשלטון בשנת 1839, ציווה על סדרים מתוקנים יותר בכל רחבי ממלכתו, אבל בארץ-ישראל שלטו אלה בצד אלה ראשי שבטים בידואים וברשותם פרשים מזויינים, שלטו שודדים ורוצחים מפורסמים, אפנדים עריצים ומושלים תורכיים. פקידי השלטון, החל בפחה ובשופט וגמור בפקיד בדרגה הנמוכה ובשוטר, ידם היתה פתוחה לכל המרבה לתת בקשיש. הפחה היה כל-יכול, יותר ממלך, והוא שלט כפרא אדם, כעריץ, ובו בזמן הוא עצמו היה עבד לסולטאן, שעלול לדרוש בכל עת ובכל שעה את ראשו, שיישלח אליו כרות ומשומר בתוך שק מלח. הואיל ו"השער העליון" באיסטנבול מוסר את השלטון בפחווה לשנה אחת בלבד, מחשש פן ימרוד הפחה ויעמוד ברשות עצמו, לכן משתדל הפחה למצוץ את דם נתיניו במיסים כבדים במשך חודשים אחדים בלבד, וכל מינוי של פחה חדש מבשר צרות נוספות.

גדולה היתה העזובה בעיר ורבה ההזנחה בחיי תושביה. קרני השמש כמעט שלא חדרו לתוך רחובותיה הצרים והקמורים. מרצפות הסימטאות היו רעועות. קירות הבתים העתיקים העלו טחב. מי השופכין זרמו מחצרות הבתים. ערמות אשפה ונבלות חיות ובהמות הושלכו בצידי הרחובות ובמשעולים שמחוץ לחומה, העלו סירחון, וקיננו בהם מחלות שעשו שמות בקרב התושבים. בכל חלקי העיר היו עיי מפולת רבים שבהם שכנו ינשופים ועטלפים, זחלו נחשים ארסיים ושרצו עקרבים ושרצים אחרים.

שנת 1853 היתה שנת בצורת קשה. גם כאשר אדר ב' הגיע לא היו עדיין גשמים ככול הצורך, והזרעים שנטמנו בקרקע נעשו שדופים, מבקשים לשתות מי גשם, ואין. המחסור החמור במים, בעיר שנערמו בה ערימות אשפה שמעולם לא פונו על ידי השלטונות, וכן מציאותו של בית-המטבחיים העירוני בתוך העיר, בקרבת מקום לרובע היהודי, גרמו לכך שבסוף אותה שנה שחונה פרצה מגיפת אבעבועות, שעשתה שמות בתושבים הרעבים והחלשים.

השנה שלאחריה היתה קשה שבעתיים מפני ריבוי הגשמים, השלגים והקור, שירושלים לא ידעה כמותם, ובגלל העוני והמצוקה שהיו נתונים בהם יהודי העיר, שכן ערב מלחמת קרים בין הרוסים לתורכים, במארס 1854, אסר הצאר ניקולאי הראשון את משלוח הכספים ליהודי ארץ-ישראל, וכך ננעלו דלתות העזרה ונפסקו צינורות השפע ומצב היהודים היה קשה ביותר. מלחמת קרים המיטה אסון על תושבי הארץ בכלל ועל יהודיה בפרט.

הקור והשלג באותו חורף של שנת 1854 גרמו למחסור חמור במזון ובחומרי הסקה. הדרכים המובילות לירושלים התכסו שלג וכפור והיו מסוכנות למעבר חמורים וגמלים. הפלחים מכפרי הסביבה לא יכלו להביא את תוצרתם ואת העצים והפחמים להסקה. אנשים החלו גוועים מרעב ומתים מקור. קופת הקהילה היתה ריקה, ומעט הכספים שהגיעו מאירופה לא הספיקו אפילו לתשלומים שחבו שוכרי החצרות היהודים למוסלמים בעלי החצרות.

כה חזק היה הקור שחמשת בני המשפחה לוין צופפו בפינה אחת של החדר על גבי כרים, בדים ועורות כבשים ששימשו כיצוע משותף וגם ככיסוי, ליד התנור. סלובה שכבה לימינו של בן-ציון והתינוקת אפרת על חזה, ולשמאלו נג'ימה-מירל'ה והילד יחזקאל בחיקה. שעה ארוכה רעדו כי חום התנור לא הספיק והמיחם כבר התקרר. אף שכבר הניקה אום-חאלד את התינוקת די שובעה, תקעה סלובה בחושך את פטמתה הגדולה לפיה של אפרת כדי להרגיעה, והמציצה הסבה כניראה לשתיהן הנאה. כשהחלה התינוקת נרדמת העבירה אותה מעל בן-ציון לנג'ימה-מירל'ה, וקיבלה חזרה את יחזקאל. נג'ימה-מירל'ה חיבקה את בתה ושיחקה בה כצעצוע וניסתה אף היא לעניין אותה בפטמתה הרזה, אך זו שמטה אותה ונרדמה.

לעיתים היה בן-ציון עולה על סלובה ומספק לה עונתה והיא קולטת אותו בדממה ומתפללת שתזכה בפרי-בטן ונודרת נדרים לשם כך, ונרדמת. בן-ציון העייף מבקש לישון אף הוא, מכוסה בנשותיו ובילדיו, אבל נג'ימה-מירל'ה לשמאלו אינה מניחה לו. רועדת בקור יותר מכולם בגלל רזונה, היא מבקשת מבן-ציון לאסוף אותה אליו, פורשת עצמה עם התינוקת שלה על פלג-גופו השמאלי, ששייך עתה בעיניה רק לה, ושעה ארוכה לאחר שנרדם ממשיכה לשחק באצבעותיו בין ירכיה, והאנחות שלה מצטרפות לנחירותיהם של סלובה ובן-ציון.

מתחילת ישיבתו בעיר תפר בן-ציון, תיקן וחידש את בגדיהם של אנשי ירושלים. יוצא-דופן היה בין האשכנזים, כי לא שקע בלימוד תורה ולא קיים את משפחתו מקצבת ה"חלוקה" –הכספים שתורמים יהודי הגולה למחייתם של הירושלמים, ואשר לא היה אפשר להתקיים עליהם בכבוד ולא היה אפשר בלעדיהם, ובייחוד למשפחות האשכנזיות, כי הספרדים סמכו פחות על החלוקה והשתדלו לעבוד לפרנסתם. ובן-ציון, גם הוא הרוויח את מחיית משפחתו בעמל כפיו, תופר מבוקר עד לילה לאור מנורת השמן שבקושי האירה, ומפליא לחדש בגדים ובדים ישנים. כסף לקנות בד חדש בדוכני הסוחרים הערבים לא היה לו, ובד הכותנה המקומי היה פשוט וגס לטעמו.

נשים וגברים כאחד נהגו פשטות וצניעות בבגדיהם. בתולה אשכנזית, כשבאה בברית הנישואים, היו מגלחים את שערות ראשה ומכסים את הראש בשביס, לבל ייראו חס ושלום השערות החוזרות וצומחות. בצאת האישה האשכנזייה לרחוב התעטפה בסוּדָר גדול המקופל במשולש, באופן שהוא מכסה גם את אחורי גופה ואת הזרועות והחזה. נשים ספרדיות לא נהגו לגלח את שערות ראשן ואף לא הקפידו בכיסוי הראש כולו. אישה מבוגרת, בצאתה לרחוב, היתה מתעטפת כדרך הנשים המוסלמיות העירוניות במאלאיה לבנה, מעין סדין המכסה את כל הגוף מהכתפיים ועד הקרסוליים, וקשור אליו בחבל דק באמצעו. כשהלכה נגד הרוח היתה המאלאיה מתנפחת בחלקה העליון, הקשור לגוף, כסירת מפרש על סמטאות אבן. נשים מוסלמיות זקנות היו מתעטפות במאלאיה שחורה. הגברים לבשו קפטאן ארוך חגור בחגורה, גרביים לבנים ונעליים שחורות. בשבת לבשו מעל לקפטאן גלימה של צמר או של משי. האשכנזים חבשו לראשם בימות החול כובע של משי שחור ובשבת שטריימל, ואילו הספרדים –תרבוש אדום כמנהג הערבים שקיבלו מהתורכים. החכמים הספרדיים לבשו בימות החול ובשבת מעיל שחור היורד עד לקרסוליים, ועטפו את התרבוש אשר לראשם בעטיפה שחורה מסביב. אליעזר בן יהודה, בעלותו לירושלים, לבש כדרך הספרדים קפטאן חגור חגורה רחבה ועליו גלימה ותרבוש חבוש לראשו.

ימים לא רבים לאחר שנולדה התינוקת אפרת, הופיע בסימטה ברובע היהודים פרש מוסלמי עטוף עבאיה וחמוש חרב גדולה, ובמשאו שתי חבילות משני צידי סוסתו, אשר בקושי עברה מכאן ומכאן בין הקירות. הפרש שאל על החייט היהודי אבו-איזקיאל. וכאשר התוודע אליו, וראה את הכותרות של תעודת ההמלצה התורכית שהפקיד יזיד ביי בידי בן-ציון – כי לקרוא לא ידע, פרק את המטען בהסבירו לכול שהבד הגיע באונייה לביירות מטעם השר הנעלה יזיד ביי באיסטנבול הבירה – והוא מיועד אל הפחה בביירות, על מנת שיישלח אותו לידידו ובן חסותו החייט היהודי אבו-איזקיאל הגר ברובע היהודים ירושלים.

הופעתו של הפרש המוסלמי, ומתנת הבדים המופלאה ­– אלה היו מגוללים בשקיים, מצידי האוכף, משי דמשק ויריעות צמר אנגלי ובד תורכי, כולם ממיטב חנויות הבדים בבאזאר המקורֶה, קפאליצ'ארסי, ברובע אמינונו באיסטנבול, שסוחריו הזריזים קשרו עסקים עם ארצות רבות – כל אלה הותירו רושם רב בירושלמים, ולא רק באשכנזים מבני עדתו של בן-ציון אלא גם אצל הספרדים ואצל המוסלמים והנוצרים תושבי העיר והסביבה.

ובן-ציון עצמו?

ליבו היה חצוי בקירבו.

הוא שמח על המעמד המכובד שזכה לו בירושלים, והרי הוא אינו רב וגם לא גביר, אלא חייט פשוט, בעל מלאכה.

אך הפליאה אותו מסירותו של ייזיד ביי לנג'ימה-מירל'ה, שהרי רק כך אפשר לפרש את המתנה היקרה. מה סוד יחסו המיוחד אליה? האם בתו היא? והרי לא ייתכן שרק חיכה שאברי גופה יתמלאו כדי לשכב עם בתו? ויזיד ביי עצמו, אם מכת הדנמה הוא, יהודי-למחצה, ממאמיניו הנסתרים של אותו שחיק עצמות שבתאי-צביק, כי אז...

לפחות בדבר אחד בן-ציון בטוח, שאת נג'ימה-מירל'ה מצא בתולה (אמנם בתולים של משי, ללא דם, מהר וקל מדי בתק אברו את בתוליה אותו לילה בצפת), ולכן התינוקת השובבה אפרת, אף שניראית מלוכסנת עיניים קמעה והשער שחור, כתורכייה, תינוקת שלו היא ­­– ואינה בתו-נכדתו של יזיד ביי. פשוט לא ייתכן הדבר, מבחינת תשעה ירחי לידה.

ואולי מזלו – שהביאה לו נג'ימה-מירל'ה, שבין ירכיה הוא טועם לפעמים את פרפורי הנפש הכלואה באבן של הקרובת-משפחתו, כלתו הראשונה אפרת לוין – מזלו הוא מצד הסטרא-אחרא, ומצד לִילית ומחלת, ונעמה אם השדים, שבאות לתעתע בו ולהחטיא אותו? יום אחד יתגלה סוד נשותיו השתיים, ויהודי ירושלים, שבגדיהם מחוּייטים ומתוּפּרים ומתוּקנים על ידיו בחוט ובמחט ­– יחרימו אותו ויסקלוהו באבנים בגיא בן-הינום!

ואולם בן-ציון היה איש לבבי וקל-לשון, כדרכם של חייטים, ספרים, בלנים ובעלי מקצוע אחרים, שמלאכתם יש בה קירבה גופנית ללקוח. כך גם התחבב על יזיד ביי, שלא להזכיר את מה שאירע לו בבית החולים ובמנזר של הנוצרים בביירות. מאחר שמזגו היה נוח לבריות, ויצרו חזק, השתדל שלא לחשוב על מה שעלול להיות אם יתגלו סודותיו, שאותם נצר היטב בליבו, מכוסים בחיוכו ובהכנסת האורחים הנדיבה שנהג בלקוחותיו ובתבשילים הנהדרים שידעה להכין סלובה אשתו הצולעת גם בימים של עוני וחסרון כיס. כי כל הסוחרים הערביים למדו לכבד את האישה הכבדה, שכבר ידעה לדבר בשפתם טוב יותר מאשר בעברית, שכמעט איש לא השתמש בה בחיי היום-יום. דיברו בעיקר אידיש או ספניולית.

והנה מגיע הקיץ. ובוקר אחד היא קמה ובחיקה אפרת התינוקת הרזה, ורואה את האשנב שהשמש זורחת בו. ומטפסת עם התינוקת על השולחן כקופה עם גורהּ ולראשונה היא מעיזה לתקוע את ראשה באשנב, החוצה, ורואה קיר עבה מאוד, הנמשך לאורך ואדי עמוק, והוא מלא אשנבים, ודרך מתפתלת ליד הקיר ויורדת לוואדי, והרחק יותר כפר: עמוק, עמוק, בתוך בקעה, והבקעה ירוקה וממנה יוצאות שיירות של חמורים עמוסי-ירק ופרי, וערבים מחמרים וצועקים בקולי-קולות שמגיעים עמומים לאוזניה, ערביות נושאות לולי-תרנגולות על ראשן, וגיגיות מלאות עגבניות, משמשים ופרחים. והריחות הולכים ומתפשטים באוויר המלא טל – והיא נושמת ונושמת, ובאופק בין ערפילים, הרים כחולים, עגולים, וכיפות ומיגדלים, ואבק כחול ביניהם, ולפתע מן השמיים ניתך ים-צלילים, צלילי-פעמונים, והם יפים להפליא, הם יפים מכול, הם מזמרים, והם משבחים, והם מרוממים וניתכים כגשם רענן על פני שערותיה – בשמחה, בחגיגיות. והיא מתחילה לשיר, בליווי הפעמונים, מילים ומנגינות משירי הפילגשים בהרמונו של יזיד-ביי, ומנענעת את התינוקת בקצב הפעמונים והשירים.

ואז נכנסת סלובה הצולעת ותופסת את נג'ימה-מירל'ה בעודה שרה על השולחן בתורכית והתינוקת בחיקה וגופה עודו נודף ריח המיצים שערוותה הגירה אל אצבעותיו של בן-ציון בלילה – וסלובה גוערת בה: "פוי, טומאה! מה את עומדת שם לשמוע הגלוקען של יושקו! התינוקת שלנו תתקרר!" והיא תופסת בנג'ימה-מירל'ה בעדינות אך בחוזקה ומורידה אותה יחד עם התינוקת בחבטה על הרצפה.

מרכזה של עדת האשכנזים הפרושׁים היתה חצר חורבת ר' יהודה חסיד, בקיצור "החורבה", באמצע רחוב היהודים. בחצר גדולה זו, שהיתה הקדש ליהודים האשכנזים מימי הרמב"ן, והיתה ידועה בפי הערבים בשם "דיר א-שיכנאז", השתקעו ר' יהודה חסיד משדליץ ושלוש מאות מלוויו שהגיעו לירושלים בערב ראש השנה תס"א, 1700. ר' יהודה חסיד לא האריך ימים בירושלים, ועדת  חסידיו שקעה בחובות, שחבה למלווים בריבית ערביים, והם שהביאו שואה על כל העדה. שמונה עשרה שנה לאחר בואם לירושלים התנפלו עליהם הנושים בשעת התפילה בשבת בבית-הכנסת, ומאימת הרדיפות והעינויים התפזרו בני העדה ולא נישאר מהם שריד בירושלים. מאז עשו הנושים הערביים כל יהודי שבשם אשכנזי יכונה – אחראי לחובות עדת החסידים. לכן כשנקלע יהודי אשכנזי לירושלים התחפש כספרדי וחי בין הספרדים.

בימי שלטון מצרים ביטל הח'דיב מחמד עלי, בהשתדלותו של העסקן הנמרץ זלמן צורף, על פי צו משנת 1833, את תביעת הנושים הערביים, והאשכנזים פליטי הרעש והמגפות והביזה בגליל, שמצאו מקלט ומפלט בירושלים, התיישבו בחצר החורבה וקרוב אליה ובנו בה את בית המדרש "מנחם ציון" הוא בית המדרש הישן.

בשנת 1860 החלו להקים את בית הכנסת הגדול חורבת ר' יהודה חסיד ברשיון מאת השער העליון בקושטא. כיפתו העגולה בלטה מתוך קו הרקיע של ירושלים העתיקה והתרוממה מעל לחלל ביתה כנסת הגדול בלי לסמוך על עמודים. מתכנן הבניין הנפלא הזה היה מהנדס תורכי, שנשלח בימים ההם על ידי הממשלה בקושטא לנהל את בדק הבית בחארם א-שריף ובכנסיית המולד של יושקו.

חצר החורבה היתה הומה ושוקקת מעלות השחר עד אחרי האשמורת הראשונה של הלילה. בה היה שוכן כבוד רבה של עדת האשכנזים ר' שמואל סלאנט, ועל יד דירתו הצנועה היה משרד ועד הקהילה. בחדר שבצד המבוא לבית הכנסת הגדול ישבו בדין בימים שני וחמישי בשבוע הבד"צ של עדת הפרושים. בית הכנסת הגדול ובתי המדרש הישן והחדש המו ממתפללים. מחדרי התלמוד תורה והישיבה "עץ חיים" בקעו ועלו קולות הלומדים הקטנים והגדולים.

בשעות השחרית המוקדמות היה מנדל השמש מרתיח מים בפח גדול ומגיש לכל דורש כוס תה חינם, ובלילות היה מגיש ללומדים בבתי המדרש כוס קפה חם, כדי לעודדם ולהחזיקם עירנים.

שלום "המגיד תהילים", הסוחר בבגדים בלים ברחוב חב"ד, היה מכנס בין מנחה למעריב תינוקות דבית רבן בבית הכנסת הגדול וקורא איתם פסוק בפסוק בקול רם את פרק היום בתהילים.

עדה של יהודים אשכנזים לא התקיימה בירושלים מתחילת המאה השמונה-עשרה, כאשר התפזרה עדתו של ר' יהודה חסיד מפחד הנושים הערביים, שכאמור עשו כל יהודי אשכנזי אחראי לחובותיה של עדת החסידים, שלוותה אצלם כסף בריבית גבוהה מאוד. בעלות יהודִי מארצות אירופה לירושלים באותן שנים, הוא הצטרף על-פי-רוב לעדת הספרדים ונהג בכל כספרדי לבל יכירוהו הערבים כאשכנזי.

האשכנזים היו קומץ קטן עד כדי כך שבתפילה בציבור, שהיו עורכים באחד מבתי התפילה של בית הכנסת ר' יוחנן בן-זכאי לפי נוסח אשכנז, היו מצרפים למניין יהודי ספרדי בשכר או ילד מתחת לגיל בר-מצווה וספר תורה בידו. עדת האשכנזים נבנתה בשנות השלושים מחורבנן של קהילות ערי הגליל ובמיוחד צפת שנהרסה ברעש. פליטי הגליל יסדו בירושלים את עדת הפרושים ואת ישיבת "אור החיים". עליהם נוספו במשך הזמן עולים מרוסיה, מפולין ומגליציה. יהודים אשר הכמיהה לארץ הקודש והרצון העז לבלות בה את שנות חייהם האחרונות בקדושה ובטהרה ולמצוא את מנוחתם האחרונה בהר הזיתים מול הר הבית – הניע אותם לעזוב את ארצות מגוריהם ולנוד בערבות ובמדבריות על ימים ונהרות עד הגיעם למחוז חפצם.

מיספר היהודים האשכנזים בירושלים גדל על ידי העלייה המוגברת והגיע בשנת 1862, לפי עדותו של הקונסול הבריטי ג'יימס פין, עד כדי שלושת אלפים נפש. רוב היהודים האשכנזים נתקבלו בחסות בריטניה ואוסטריה, והיהודים שעלו מרוסיה ומפרוסיה שמרו על נתינות ארצות מוצאם.

הרכוש היהודי בנכסי דלא ניידי היה דל, והמעט שהיה ליהודים היה ברובו הקדש ששייך לכוללי החלוקה ולישיבות. רוב חצרות המגורים של היהודים, גם אלה שברובע היהודי עצמו, היו שייכות לערבים ומוחזקות בידי יהודים שחכרו חצרות אלה מבעליהן הערבים והשכירו את דירותיהן.

בעל החזקה על החצר והבתים, בספרדית-ירושלמית החזקיר, היה מאשר את חוזה החכירה עם בעלי החצר בבית הדין של הרבנות, ואיש לא השיג את גבולו, וכך נישארה החזקה ברשות המחזיק בה לכל ימי חייו והוא אף היה מוריש אותה לבניו אחריו או מוסר אותה בתורת נדוניה לבתו.

חצר המגורים שבה התגוררו החייט בן-ציון לוין עם שתי נשותיו ושני ילדיו, היתה סגורה כלפי חוץ ליתר ביטחון מפני גנבים ושודדי לילה. במבוא הקמור והאפלולי נמצאו חדרי השימוש המשותפים לכל דיירי החצר, ובו הצטברה האשפה עד שבא פעם בשבוע הזבּל להוציאה בשקים על גבו של חמור דרך שער האשפות אל גיא הטירופיון, מחוץ לחומות, שנמלא עד לגובה רב מאשפה של דורות רבים. בצידי החצר המרובעת היו בנויות דירות בנות חדר אחד כל אחת. רק מעט שמש, אור ואוויר צח חדרו בשעות הצהריים לתוך הדירות דרך הפתח הפתוח והחלון.

באמצע החצר נמצא פי הבור, שבו נקוו מי הגשמים היורדים מהגגות במרזבים של פח. דיירי החצר שאבו מהבור, בדלי של פח, מים לשתייה, לבישול, לרחיצה ולכביסה. בשנה גשומה התמלא בור המים ועלה על פי מידותיו. ואילו בשנה שחונה שתו התושבים מים במשורה. ומשגדלה מצוקת המים, היו הערבים יושבי כפר השילוח מביאים מים בנאדות-עור מהשילוח ומוכרים נאד המכיל כשלושים ליטר במחיר חמישה גרוש, מחיר מופרז, כשתקציב ההוצאות של משפחה בינונית לא על על מאה גרוש בשבוע.

מעטים היו מעיינות המים בירושלים. בנחל קדרון, לרגלי המילוא (עיר דוד), נובעים במעמקי האדמה מי הגיחון, היוצאים בתעלה תת-קרקעית, היא הניקבה שחוצבה בימי חזקיהו, אל בריכת השילוח וסמוך לה, במקום התלכדות נחל קדרון וגיא בן הינום, נמצאת עין רוגל, היא באר עמוקה, שאליה מתכנסים עורקי מים תת-קרקעיים. בשנה מבורכת בגשמים מתמלאת הבאר ועוברת על פיה ומימיה זורמים בנחל קדרון אל ים המלח. משקרה הנס הזה, בשבט או באדר, היו תושבי העיר יורדים בהמוניהם לעין רוגל לחוג את חג המים וליהנות מהמראה הנדיר של זרימת המים בנחל. תזמורת הצבא היתה מנעימה לקהל החוגגים במנגינותיה, והילדים השיטו, על פני המים הזורמים בנחל, סירות נייר וקליפות של תפוח זהב.

תושבי ירושלים לא זו בלבד ששתו מים-לחץ אלא אכלו גם לחם צר. את ככרות הלחם היתה צריכה סלובה להכין מראשיתם ועד סופם. בעונת הקציר קנה בן-ציון את החיטה לצריכת המשפחה לכל השנה. מחוסרי האמצעים היו משעבדים לתכלית זו את חלקם ב"חלוקה" או לווים כסף בריבית גבוהה.

אחת לשלושה חודשים היו בוררים את החיטה לתצרוכת הבית. רוחצים ומייבשים אותה בשמש ומביאים אותה לטחנת הקמח. פעמיים בשבוע לשה סלובה את הבצק – בתחילת השבוע, לאפות ככרות לחם לכל ימות השבוע, וביום שישי לאפות חלות ועוגות לכבוד שבת. באשמורת הבוקר הראשונה של יום שישי הביאה את מעשה ידיה לבית המאפייה וחיכתה שם עד שהחזירה את החלות ואת העוגות הביתה.

מצרכי מזון ראשונים במעלה היו גם שמן שומשומין, ושמן זית שאותו היו קונים במחיר מוזל בעונת המסיקה, לתצרוכת בכל השנה. במאכלים נהגו צנע. בשר ודגים אכלו על-פי-רוב רק בשבת בשלוש הסעודות. בחמין בישלה סלובה פשטידה שמנה ולפעמים הוסיפה עליה גם מעיים של בקר או צאן ממולאים בקמח ובשומן.

לסעודות השבת, גם אם היו דלות, היה בן-ציון, כבעלי-משפחה אחרים, מזמין יהודי עני ובודד.

החלב היה יקר-המציאות. הספרדים הסתפקו בשתיית קפה שחור. סלובה, כדרך האשכנזיות, קנתה מהחלבן, הקלצקר, רבע עד חצי ליטר חלב ליום. חלבן זה היה יורד בכל יום ויום על גבי חמורו לכפר השילוח ומעלה משם כארבעים ליטר חלב, שהספיקו לתצרוכת של כל בני העדה.

בגלל צפיפות הדיור, והמחסור בשמש ובאור צח, התרכזו חיי המשפחה, בייחוד בימי הקיץ החמים, בחצר, בה בישלה עקרת הבית את תבשיל העוני, כיבסה את הלבנים ותלתה אותם על החבל המתוח מעל לחצר. אליה הוציאה את הכרים והכסתות לאיוורור ולחימום בשמש, ולפנות ערב התיישבו כל בני המשפחה על רצפת החצר או על כסאות נמוכים מסביב לשולחן, שהוא טס, סינייה – גדול של מתכת, המונח על כיסא נמוך, ואכלו בצוותא את הארוחה העיקרית של היום. שעה קלה אחרי ארוחת הערב הציעו בחצר או על הגג השטוח של הבית את כלי המיטה וישנו שנת ישרים.

טובה יותר היא הקומה העליונה של הבית, המבורכת בשפע של שמש, אור ואוויר. גגות הקומה התחתונה משמשים לה חצר, וחלונות הבתים נשקפים מעל לכיפות הבתים הקרובים על פני מרחק רב.

על יד החצר העליונה נמצאה חכורה, שטח בלתי מרוצף על פני עיי המפולת של חורבה עתיקה. באמצע החכורה עמד עץ עתיק יומין, זית, ובחכורות אחרות היו עצי תאנה, תות, תמר או שקמה, שבצילם בילו השכנים בשיחת חולין את שעות המנוחה שלהם בשבתות ובמועדים.

החיים בכפיפה אחת יצאו על-פי-רוב יחסים כמעט משפחתיים בין השכנים. אחרי שבוע של עמל ועבודה קשה בהחזקת הבית, היו השכנות מתיישבות בשבת בחצר על שרפרפים נמוכים ומבלות שעות בשיחת חולין אגב פיצוח גרעיני אבטיח או דלעת או בוטנים קלויים, כשילדיהן הפעוטים משחקים לרגליהן.

בו-בזמן הלכו הגברים ובניהם המבוגרים לבית המדרש, להאזין לדברי המגיד מישרים, לקרוא את פרק היום בתהילים או ללמוד פרק משניות ולהתפלל את תפילת המנחה. שמחה כי היתה בבית אחד השכנים, השתתפו בה כל דיירי החצר, וכן לקחו כולם חלק בצער המשפחה במקרה של אסון ואבל.

יום שישי אחד, כאשר סלובה אימו היתה עסוקה בבישול לשבת, עלה בדעתו של יחזקאל לצאת קצת אל המרחב, והוא אז בן ארבע. הוא ירד מהדירה, שהיתה בקומה העליונה בחצרו של ר' נחום משקלוב, אל החצר התחתונה, ומשם יצא אל רחוב המדרגות הקמור אשר לאורכו נמצאות חנויות עתיקות שאינן בשימוש, ובצד ימין נמצא בית המרחץ חמאם א-שיפאע, מרחץ הבריאות. הוא עבר לאורך הרחוב הזה ונכנס לחצר אל-חרם אל-שריף, שבה מצא עניין לשחק סמוך למסגד. לאחר שיצאו הערבים מתפילת הצהריים במסגד אל-אקצא, שזוהי התפילה בציבור היחידה בשבוע של המוסלמים והיא נערכת ברוב עם במסגד הגדול, ראה את עצמו מוקף המון אנשים, שהתבוננו בילד בעל התלתלים הזהבהבים, ופרץ בבכי. אז לקח אותו אחד הערבים בזרועותיו והביא אותו לבית הוריו, אל אביו החייט בן-ציון, שהיה מוכר גם בקרב הערבים ותופר מלבושים גם לנשותיהם, ברוח האופנה של הרמון הפילגשים של יזיד-ביי והרמונות רעיו בבירה איסטמבול, והיה לשמלות הצבעוניות מראה של בגדי מלכות מחצרו של השולטן.

כשש שנים לאחר מות הנביא מוחמד נכבשה ירושלים, כניראה בשנת 638, בידי הערבים, בימי הח'ליף השני, עוּמַר אִבְּן אל-חַ'טַאבּ. בתקופת הכיבוש היה הר הבית מכוסה אשפה. הח'ליף עוּמר ציווה להסיר את האשפה והקים בו, או מחוץ להר הבית, מיבנה ראשוני לתפילה, ומאז מכנים את בניין כיפת הסלע "מסגד עוּמַר".

מספרים כי יהודי שהמיר את דתו לאיסלאם ושמו היה כַּעְבּ אַל-אַחְבַּאר, כלומר כעב החכם, יעץ לח'ליף עומר להקים את בית-התפילה צפונה מן הסלע, הוא אבן-השתייה, אך הח'ליף עומר סירב, כי ראה בכך כוונה יהודית כמוסה להביא כל מתפלל מוסלמי המכוון עצמו כלפי מֶכָּה להשתחוות גם לפני אבן-השתייה! – והוא אף אמר לכעב במפורש:

"בִּאַלְלַה יַא כַּעְבּ, עדיין יהודי אתה, שכן ראיתי כיצד חלצת נעליך טרם עלותך (להר-הבית). אולם אנו המוסלמים לא צוּוינו על קדושת הסלע (בהר-הבית) כי אם צוּוינו לפנות בתפילתנו אל הכעבה שבמכה!"

לפיכך ציווה עומר שמקום התפילה ייקבע דרומית לסלע, כך שהמתפללים יפנו אליו את גבם בפנותם למכה. תופעה מוזרה זו לא נשתנתה גם לאחר שהסלע נתקדש באיסלאם, ועד היום מפנים המתפללים במסגד אל-אקצא את אחוריהם וגבם לכיפת-הסלע.

סלובה, כשאר היהודיות בירושלים, נהגה להקפיד על הניקיון. בערב פסח סיידה את דירתה מבפנים ומבחוץ, וכשהיתה רוח החריצות נחה עליה היתה מסיידת כמעט כל ערב שבת את הקירות מסביב לחצר עד לגובה של מטר אחד לערך ומגייסת לכך גם את נג'ימה-מירל'ה, וחזקלי הקטן עוזר על ידן אלא שהיתה מגרשת אותו מפחד שהעבודה תמצא חן בעיניו ויהיה בעל מלאכה ולא יקדיש חייו ללימוד תורה.

חדרי רחצה עם אמבטיות טרם נודעו בימים ההם בירושלים. סלובה רחצה את ילדיהם הקטנים בגיגית, ומי הרחצה נשמרו בה לשטיפת הרצפה. בן-ציון היה הולך בערבי שבתות למקווה הכשרה שבחורבת ר' יהודה חסיד, או שבקרבת בתי-הכנסת האחרים, וכך נהגו גם שאר הגברים, שהיו באים עם בניהם הגדולים.

לעיתים מזומנות היו יהודים יורדים לנחל קדרון וטובלים במים הקרים של הגיחון, שקראוהו "המקווה" של ר' ישמעאל הכהן הגדול. וגם נשים הרות מצאו סגולה בטבילה במי המעיין המרעננים.

בערבי החגים היו הגברים הולכים להתרחץ בבתי-המרחץ החמים, שהיו שלושה בעיר העתיקה: חמאם על-עין, מרחץ המעיין, בגיא, ליד הכניסה אל רחוב "החנויות". חמאם א-שיפאע, מרחץ השפע, הבריאות, בתוך "החנויות", וחמאם אל-בטרך (מרחץ האפטריארך) ברחוב המוביל למושב האפטריארך היווני-אורתודוכסי שברובע הנוצרים.

בבוא בן-ציון לבית המרחץ המחומם היה נכנס לאולם גדול, שעליו מתנשאת כיפה עגולה בגובה רב. באמצעו בריכת מים, וליד הקירות מסביב ספות רכות המשמשות למנוחת המתרחצים אחרי הרחיצה. בגובה, מעל לרצפה, תלויות בחלל האולם מגבות גדולות. חדרי הרחצה אטומים, ובכיפותיהם העגולות מסביב חורים עגולים לאיוורור. ליד כל קיר דבוקה לרצפה בריכה קטנה, שלתוכה זורמים מים חמים מתוך חור שבקיר. המתרחץ יושב על רצפת האבן ליד הבריכה, שואב מתוכה מים בכלי של פח, שופך אותם על גופו ומשפשפו בספוג ובסבון. מי שיכול להרשות לו הוצאות-יתר של גרושים אחדים, מזמין את הבלן, המשכיב אותו לאורכו על הרצפה ומשפשף את גופו בסבון ובספוג.

אחרי הרחיצה נכנס המתרחץ לחזר ההזעה, יושב רגעים מיספר על אצטבה של אבן וסופג לתוך עורו את הזיעה המרעננת את גופו, עד שבא הבלן, עוטפו במגבת גדולה ומלווהו לאולם המרווח. שם הוא שוכב על הספה הרכה ונהנה ממנוחה שלמה. ברצותו מזמין כוסית קפה ונרגילה, וכשהוא יוצא מבית המרחץ הוא מרגיש את עצמו מעודן ורענן.

ובלילה שלאחר שובו נקי ורענן היתה מתנהלת מעין תחרות סמוייה בין שתי הנשים מי תזכה בו ראשונה בעוד עורו צח מהרחצה ובשרו אדמוני משפשופי הבלן. ולא היה זה דבר קל כי חזקל'י ואפרת הקטנה היו מתגלגלים שובבים על הרצפה, ורק מאוחר בלילה, אחרי ארוחת השבת או החג, היתה המשפחה שוכבת לישון. וכרגיל היתה סלובה זוכה בו ראשונה ומשרגת רגלה הצולעת על רגלה הבריאה והוא כפות כאסיר בין שתיהן, אלא שבדרך-כלל, עוד בטרם בא עליה או מיד לאחר-מכן, היתה העייפות מכריעה אותה וקול נחרתה נשמע ברמה. או אז היתה נג'ימה-מירל'ה זוחלת אל מיטתם ושמה את אברו הנקי בפיה ובולעת ומוצצת אותו, מה ששום אישה יהודייה כשרה לא העזה לעשות – והוא היה נזכר בהרמון של יזיד-ביי ותוקע אגודליו בחוריה ומגרה אותה עד שהיתה זוחלת ועולה עליו ובועלת אותו ברכיבה כפי שלמדה בהרמונו של יזיד-ביי מהפילגשים שבעלו אותה מבחוץ, ועכשיו הוא בתוכה והקמיע של אפרת שעל צווארה מפרפר על חזהו. ולעיתים סוחטת אותו פעמיים ושלוש באותו לילה כי גברא-רבא היה החייט בן-ציון ושום הרהור של חטא לא היה עולה בו שהרי גם נג'ימה-מירל'ה אשתו היא והכול שרוי לו עימה, ויתירה מזו שמאותו לילה שבא עליה כדרכה בצפת והרביע אותה היה נדמה לו שנשמת אפרת המתה שהיתה אמורה להיות אשתו נכנסה בה והיא – גם היא.

המצב התברואי בעיר היה גרוע ביותר ואליו נוספו המחסור במזון ובמים, ברופאים מומחים ובתרופות מועילות, וכל אלה גרמו למחלות שהתפשטו ועברו מבית לבית ומחצר לחצר והפכו למגיפות שהפילו חללים רבים. רבה במיוחד היתה תמותת הילדים בגיל הרך.

המוני העם פנו ברובם לרופאי-אליל, שהיו אמורים לרפא את תחלואיהם בלחשים ובקמיעות, והיו גם "רופאים" אחרים שהשתמשו בתרופות. יונה "הרופא", יהודי בא בימים בעל עיניים טרוטות, שבחיצוניותו ובלבושו לא היה עשוי לעורר אמון, היה הולך מחצר לחצר ומבית לבית כשבכיסו תרופות מתרופות שונות. לעומתו ידידיה הרופא, שהיה לפי דבריו חובש מוסמך בעודו ברוסיה, ובירושלים מומחה לכל מיני תחלואים – עשה רושם טוב בחיצוניותו ובהליכותיו. קראו לו "ידידקה השיכור" כי היה נוטה לטיפה המרה. כשבא לבקר אצל החולה, היה מדבר עם בני הבית בתקיפות ומצווה למלא את פקודותיו בדיוק נמרץ. בבית מרקחת ברחוב היהודים סידר לו גם מרפאת שיניים בזמן שטרם היה רופא שיניים בעיר.

שנה אחת פגעה מחלת האסכרה, דיפטריה, במחצית ילדי העיר. יחזקאל שב מ"החדר" כשהוא חולה. בצר לה רצה סלובה לרופא היווני ד"ר מזראקי לקוראו לחולה. אולם חוק ולא יעבור עשה לו הרופא הזה, שלא יצא מפתח ביתו אחרי שקיעת החמה. הפצרותיה ובכיותיה של האם המודאגת לא הועילו, והילד היה הולך ונחנק באותו לילה, ואביו בן-ציון זועק לשמיים:

"בני, בני, קראתי בספר 'נצור לשונך' שמי שמדבר לשון הרע נענש במיתת אסכרה. מה אתה דיברת בחייך חזקלי שלי לשון הרע? מה אתה חטאת?"

ואז נכנסה נג'ימה-מירל'ה אל מיטתו של הילד, שהיה במידה מסויימת בנה החורג, וחיבקה אותו מכל צד והתפללה ללילית השדה שתרפה ממנו ותמצא לה קורבנות רכים אחרים, כדרכה לחנוק ילדים באסכרה, והיא ליטפה באצבעותיה הדקות את גרונו הנפוח, החנוק, של חזקלי, והשקתה אותו חלב חם משדיה הקטנים שתפחו אחר לידתה את אפרת, והיא לא פחדה שתידבק ממנו ותדביק גם את אחותה-ילדתה התינוקת, אלא השפיכה כל אותו לילה מילים תורכיות ומוזרות שאיש לא הבין, וחזרה ומלמלה, מבלי שתבין היטב, חוץ מהחלפת שם אפרת ביחזקאל – על כל מה שהיה כתוב בקמיע של אפרת, שהיה תלוי על צווארה לאחר שחטפה אותו מבן-ציון בועלה:

"בשמא רבא ותקיפא בשם אלו המלאכים הקדושים משבענא אני עליכון כל מיני רוחות וכוחות הטומאה הבאים באסכרה ליחזקאל בן בן-ציון ומחלים את גופו, משבענא אני עליכון בשבועתא דיהושע בר נון שתשמרו ותצילו את הילד יחזקאל בן בן-ציון מכל פחד ואימה ומכל כאב ומכאוב ומחנק וכאב ראש וכאב גוף ברמ"ח אבריו ובשס"ה גידיו בכוח אלו שמות הקדושים הכתובים בקמיע..."

וכך הערתה עליו את תחנוניה, ובבוקר הוקל לילד וחייו ניצלו, אבל אחדים מחבריו החולים נפטרו.

אך מאותו ליל שימורים, ואולי עוד קודם לכן נראו אותות לכך, התערערו היחסים בין סלובה לנג'ימה-מירל'ה. סלובה החלה חשה שצרתה הצעירה והיפה ממנה מנשלת אותה מבעלה ושואפת לרשת אותה בעודה בחיים וגם קנתה לה חזקה על חזקלי הקטן, שבזכות כשפיה נותר בחיים.

בשנות השישים של המאה ה-19 בא מיפנה בחיי הכלכלה של ירושלים. העברת הקונסוליות של המדינות הזרות מערי-החוף עכו וצידון לירושלים, התחדשות האפטריארכיה הלטינית בירושלים, הרחבת הבנייה בין החומות ומחוצה להן במימדים גדולים, העלייה היהודית המוגברת, התיישבותם של הטמפלרים מווירטנברג בעמק רפאים, וגידול תנועת התיירות והצליינות – כל אלה פתחו אופקים נרחבים למלאכה, לתעשייה זעירה ולמסחר.

הערבים המוסלמיים המשיכו לעסוק בענפי המלאכה והמסחר, שהיו רגילים בהם בימים עברו. הם עסקו בתעשיית שמן זית, שמן שומשומין וסבון, סחרו בתנובת הארץ ובדגי הים, וסיפקו לשוק המקומי את כל צרכי המזון. הם הביאו שטיחים מדמשק, כותנה ממצרים, בשמים ותבלין מהודו, בדי כותנה פשוטים מהמטוויות שבמג'דל (מגדל אשקלון), כלי חרס מבתי היוצר שברמלה ובעזה, וכלי זכוכית מחברון.

כל מלאכות הבנייה, החל בחיצוב האבנים בהרי ירושלים ובסיתותן, ובמיוחד האבן האדמדמת הקשה מיזי אל-יהוד מהמחצבות שבסביבת בית-לחם ובית-סחור, וכלה בריצוף הבתים במרצפות אבן – נעשו בידי הערבים מהכפרים הקרובים לעיר.

פקידי הממשלה היו רובם ככולם ערבים מוסלמיים, בעוד שהערבים הנוצריים והארמניים מצאו את פרנסתם בשירות הכנסיות והמנזרים ומוסדותיהם, ובפקידות הקונסוליות הזרות. גם ענף התיירות והצליינות וכל הקשור בו היה בידי נוצרים, שידעו לדבר בשפות הזרות.

היהודים עסקו בכל ענפי המלאכה, שלתוצרתם נזקקו כל תושבי העיר. הם היו חייטים, סנדלרים, חרשי עץ וברזל, צורפי כסף וזהב, שענים וכורכי ספרים. הם קשרו מסחר עם ארצות אירופה והביאו משם סחורות טקסטיל, עור לנעליים, עץ וברזל, כלי שולחן ומיטבח, מיני סידקית, רפואות וצרכי כתיבה ומשרד.

הסוחר צבי-זאב מארק הביא אריגים מליפסיא, תה ושעונים מהמבורג. הסוחר מפלוצק, ואחריו גם בן-ציון זילברשטיין, הביאו בעיקר כלי זכוכית וחרסינה משובחים. הנחתומים האחים יהושע ואליהו ברמן, שעלו מאודסה, התחילו בקטנות בפתחם באחת החנויות ברחוב יפו, סמוך לשער יפו, בית מאפה. הם הביאו קמח מרוסיה בכמויות גדלות והולכות, והוציאו לחם למכירה בשוק. הם עשו חיל, ולימים מאפיית ברמן היתה לגדולה במאפיות ירושלים ומפרנסת את צאצאי הראשונים בכבוד.

ליצחק חגיז, חתנו של הסוחר מפלוצק, היה בית מסחר לנייר ולצרכי כתיבה. הוא סיפק את סחורתו לכל המשרדים, לבתי-הספר, לקונסוליות, למנזרים ולבתי הדפוס. סוחרים אחרים הביאו מהולנד דגים מלוחים, ומרוסיה קמח, גריסים, תה וסוכר גביש. יהודים ספרדים, יוצאי ארצות הבלקן, הביאו דגי לאקרדה ופאלמידה מקושטא, חלבה ומיני ממתקים אחרים, תאנים, בוטנים, שקדים ויין מאיזמיר, וזיתים כבושים מיוון.

ענף התעשייה היחידה, שהיה בידי היהודים, הוא תעשיית היין והאלכוהול מענבי הארץ משני עברי הירדן. בעונת בציר הענבים בסוף הקיץ היו באות מקרוב ומרחוק, מהעמק מהשפלה ומההר, שיירות של פרדות וחמורים טעונים ענבים. הענבים הבשלים במאוחר והמכילים משום כך כמות גדולה של סוכר באו מהרי חברון ומא-סלט שבהרי הגלעד.

יהודים וערבים נוצריים עסקו בתעשיית חפצי מזכרת, שדרישה היתה להם מצד התיירים והצליינים. חרשי עץ זית וצורפי כסף יהודיים עשו תיקים למזוזות, פמוטים לנרות שבת, קערות לסדר פסח, סיכות מגן דוד, טבלאות וקופסאות עם תחריטים של הכותל המערבי ושל שני בתי הכנסת המפוארים. צורפי כסף וזהב יהודים מצפון אפריקה ומתימן עשו תכשיטים ותקשיטים למיניהם. נשים חרוצות עשו מעשי רקמה נאים, שעליהם קפצו הקונים. ערביי בית-לחם עשו צלבים וחפצי זיכרון אחרים מצדף, מקונכיות המצויות בשפת ים אילת, תחריטים של קדושי הכנסייה וצורות של כנסיות באבן הביטומינית השחורה שבקרבת ים המלח. התיירות והצליינות הביאו בעקבותיהן התפתחות ענף חדש של פרנסה, והיא החלפנות. חלפנים יהודיים ישבו לאורך רחוב דוד, משער יפו ועד שוק התבואה, ליד שולחנות קטנים והחליפו מטבעות של ארצות שונות במטבעות מקומיים.

וכאשר נכנסה לירושלים בחודש אלול תרנ"ב, קיץ 1892 – הרכבת הראשונה, חיכה לה קהל גדול של סקרנים בתחנת הרכבת ומסביב לה, לראות בפלא הגדול של תנועת שורה ארוכה של מרכבות שאין סוסים רתומים להן. ערבים צעירים שכבו על הקרקע לראות במו עיניהם איך שמתגלגלים הגלגלים על פסי הברזל, ובהיכנס הרכבת לתוך התחנה התפרצו בקריאה: "באללה אל-שיטאן!" באלוהים, זה השטן!

והרכבת עשתה את הדרך בין ירושלים ליפו בארבע שעות! תשעים ושישה קילומטר!

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "ראש המטות המשולבים של צבא ארה"ב, גנרל מרטין דמפסי, אמר אתמול (חמישי 6.11) כי ישראל נקטה במאמצים "יוצאי דופן" כדי למנוע פגיעה באזרחים במהלך מבצע צוק איתן בעזה, והוסיף כי הפנטגון שלח צוות לישראל כדי לנסות וללמוד מהמבצע. לדברי דמפסי, המשלחת, שכללה קצינים בכירים ומטרתה היתה הפקת לקחים מהתנהלות צה"ל, ביקרה בישראל לפני שלושה חודשים. הוא הוסיף כי הצוות נשלח כדי "ללמוד גם על האמצעים שננקטו כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע, ודרך ההתמודדות של צה"ל עם המנהרות."

"הארץ" באינטנרט, 7.11.14.

* אהוד שלום, בימים הקשים האלו אני חושב שמן הראוי שגם הסיפור הזה יישמע, ביטוי למציאות היומיומית בשטח שלצערי לא מוצאת ביטוי מספיק בין דפי "המכתב העיתי"

בבניין ציון ננוחם – דודו אמיתי

גבעת חביבה

הרשות הארצית לכבאות והצלה מחוז חוף ותחנת חדרה מרכינה ראש על מותו בטרם עת של לוחם האש רס"ר סאמר עסלי.

סאמר היה לוחם אש בתחנת חדרה משנת 2003 בחור צעיר עם אנרגיות חיוביות שהפיח רוח חיים בתחנת הכיבוי. סאמר היה לוחם אש בכל מידה אפשרית כבאי טכני מאוד שהביא את יכולותיו לידי ביטוי בפעולות החילוץ והכיבוי אליהם נקרא.

סאמר היה מפקד צוות חבר ביחידת החומרים המסוכנים בתחנה, כבאי מנוסה מאוד.

חבריו בתחנה המומים וכואבים את לכתו בטרם עת.

סאמר היה מקובל מאוד חברתית בתחנה והיווה דוגמא לדו הקיום הערבי ישראלי בתחנה.

בהלווייתו השתתפו אלפי אנשים ערבים ויהודים דתיים וחילוניים אזרחים וכבאים.

סאמר השאיר אחריו אישה 2 ילדים קטנים משפחה קרובה ולוחמי אש עצובים.

סאמר ייזכר בתחנת חדרה כלוחם שרוחו לא תפסיק לפעום בקרב הכבאים בתחנה וברשות הכבאות הארצית.

נפרדים ממך בעצב רב חבר יקר אוהבים אותך ומתגעגעים אליך.

תנוח בשלום על משכבך.

חבריך לתחנה

* נמענינו הוותיקים זוכרים ודאי שהיינו מביאים מאמרים מרתקים של ד"ר גיא בכור על המצב במזרח התיכון. לא עוד. וכך כבר תקופה ארוכה. ד"ר גיא בכור התמסחר בקבעו מחיר למנוי הרוצה לקרוא את מאמריו, ועם זאת אסר לצטט אותם, גם אם המנוי שילם, וגם התקין להם תוכנה שאינה מאפשרת את הורדתם לתוכנת וורד עברי. מדי פעם הוא אמנם משחרר מאמרים גם ללא תשלום, אבל ללא אפשרות להוריד אותם לתוכנת וורד עברי.

לדעתנו התוצאה היא שמשקלו כפרשן חשוב כורסם מאוד וכיום פרשנים מבריקים אחרים – דוגמת מרדכי קידר ועמוס גלבוע, ירשו את מקומו, לפחות אצלנו, ואילו הוא הולך ונשכח.

* אהוד בן עזר, מתוך היומן, ירנטון, אוקספורד, 29.4.1998, יום רביעי. על סף שנת היובל למדינת ישראל התפרסמה במוסף "ספרות תרבות אמנות" של "ידיעות אחרונות", ביום 9.5.1997, רשימת "50 הספרים של המדינה", החל מ"חולות הזהב" של בנימין תמוז וכלה ב"חיי אהבה" של צרויה שלו. את שנת 1963 מייצג ספרי "המחצבה", והוא בין הבודדים שגם ניתנה תמונת שערם כעיטור לרשימה.

בקיץ 1998, בעודי יושב באחוזת ירנטון ליד אוכספורד ומשלים את כתיבת הרומאן "המושבה שלי", נשלח אליי מוסף "ספרות תרבות אמנות" מיום 29.4.1998 ובו שלל תגובות ביקורתיות שהצטברו במשך השנה מסופרים וממבקרים, שראו את ספריהם או את מטופחיהם מקופחים. להפתעתי התברר לי שעוצמת ההתנגדות של הקהילייה הספרותית לספרי הראשון טרם שככה. המבקר ניסים קלדרון נימק את דרישתו להוציא את "המחצבה" מהרשימה בכך "שאם לא כן אתם אומרים ש'המחצבה' השפיע יותר מאשר 'מות הזקן', וזה ניראה לי אבסורד."

הלחצים והשתדלנויות היו כניראה כבדים עד כי ליד הכתבה בת שני העמודים "'50 הספרים של המדינה' – הפרוייקט כעבור שנה: תגובות, הערות, סיכומים" – התפרסמה בהבלטה רבה "הרשימה המעודכנת", החדשה, של 50 ספרים, שחלקם כלל לא הופיע ברשימה לפני שנה, והם מחולקים הפעם לפי עשורים.

בעשור "שלי" הושמטה שנת 1963 ועימה נעלם גם ספרי "המחצבה" – ואולם נותר על כנו לשנת 1964 "המעברה" של ידידי שמעון בלס, שהופיע שנה אחריי ב"הספרייה לעם" ואולי גם הושפע מהצלחת ספרי. קשה להאמין, אך כך בדיוק קרה. הצדק העדתי נעשה. שהרי לא ייתכן שרומאן חסר-ערך שכתב "אשכנזי" על העלייה המזרחית ייכלל ברשימת "50 הספרים של המדינה"!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,632 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל