גיליון מס' 993

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ' בחשון תשע"ה, 13 בנובמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: פְּרֵלוּד שֶל סְתָו. // יוסי אחימאיר: חמישים שנה למבצע "זאב ז'בוטינסקי שב למולדת". // יהודה דרורי: 1. אינטיפדה של פחדנים. 2. אבו מאזן תוקף: ישראל מובילה למלחמת דת, ירושלים תהיה רק פלסטינית. // עשרה שירים ל'חדשות בן עזר' מאת אילן בושם. // אורי הייטנר: 1. אף על פי כן – דו קיום. 2. צרור הערות 12.11.14. // איתמר אמינוף: חבר אתה חסר – מכתב אישי לרבין. // רון וייס: אולמרט בהשוואה לליברמן ולנתניהו. // ד"ר ארנה גולן: כן, יש דבר כזה שנקרא "פריחה מאוחרת", על ספר שיריה של אורה רענן "המראה הזה". // אהוד בן עזר: איך בשעלך מדדת דן. // נעמן כהן: כיצד ניתן לפתור את הבעייה של תפילת יהודים על הר הבית? // אהוד בן עזר: מתי נולד הכינוי "סאברע"? // שי פרקש: בעקבות קפה לורנץ של תקוה וינשטוק. // אהוד בן עזר: קטעים מערב ספרותי שהוקדש בחלקו לספרן של נורית ודבורה גרץ "אל מה שנמוג", מתוך היומן, 1997. // יבין כץ: יום א' של הפרגים Sunday) (poppy ברמלה. //  יוסף אורן: נקמת המובסים והנואשים (חלק א') על הרומאן החדש של יובל שמעוני: "קו המלח", בהוצאת עם עובד, ספריה לעם 2014, 969 עמ' (בשני כרכים). // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק שלושה-עשר: ר' שעיה תהילים-זאגר נושא הנשים ומלחמתו בנג'ימה-מירל'ה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

פְּרֵלוּד שֶל סְתָו

עַל נֵבֶל מֵיתְרֵיהֶם שֶל עַמּוּדֵי הַטֶּלֶגְרָף

פּוֹרֵט הַסְּתָו בְּאֶצְבָּעוֹת שֶל רוּחַ

צְלִילִים שֶל רֶקְוִיאֶם לְמוֹת הַקַּיִץ הַנִּגְרָף

כִּצְהוֹב עָלִים סְחוּפִים בִּנְהַר הַזְּמַן

וְהוּא תוֹלֶה עָלָיו כְּמוֹ עַל מַחְמֹשֶת שֶל תָּוִים

בְּאוֹר שֶבֵּין עָמוּם לְבֵין זָרוּחַ

שְלַל זַרְזִירִים שְחוֹרִים כִּשְחוֹר טוּרָיו הַנִּכְתָּבִים

שֶל שִיר

בְּיַד אוֹרֵחַ לֹא מֻזְמָן.

וּכְמוֹ אוֹהֵב תָּמִים מְאֹד שֶלֹּא לָמַד שוּם לֶקַח

מִיגוֹן קִצָּם שֶל וָאדִיּוֹת-אַכְזָב

קוֹנֶה הַלֵּב הַפֶּתִי שֶאֵינוֹ עוֹמֵד עַל מֶקַח

אֶת כָּל נִדְרֵי הָרוּחַ וּרְמָזָיו

עַל גֶּשֶם שֶיִּשְכַּח מָחָר אֶת שֶהַיּוֹם הִבְטִיחַ

חַסְדּוֹ הַלַּח, הַקַּר וְהַזָּמִין

בְּמִבְחֲנֵי הָרוֹרְשָךְ שֶל עָבִים כֵּהִים עַל שְטִיחַ

גַּחֲמוֹתָיו שֶל שַחַק לֹא אָמִין.

בִּשְׂדוֹת הַבּוּר דּוֹלְקִים נֵרוֹת הַחֲצָבִים בְּלֹבֶן

כְּמִזְדַּקְּפִים אַט-אַט עַל בְּהוֹנוֹת

שֶל אֵיזוֹ הִתַּמְּרוּת הַמַּפְרִיכָה אֶת חֹק הַכֹּבֶד

אַךְ לֹא אֶת חֹק סִדְרָן שֶל הָעוֹנוֹת

וְצִפֳּרֵי הַנּוֹד הַמַּרְחִיקוֹת מִכָּאן דָּרוֹמָה

שוֹלְחוֹת אֶת פְּזוּרֵיהֶן הָאֲסוּפִים

בְּשַיָּרוֹת הַמְּפַלְּחוֹת אֶת הַגְּבָהִים כְּרֹמַח

וְאֶת הַלֵּב כְּחֵץ שֶל כִּסּוּפִים.

הַסְּתָו עוֹשֶׂה

לְאֶרֶץ זוֹ צְרוּבַת הַשֶּמֶש

מָה שֶעוֹשָׂה הָאַהֲבָה לְלֵב שָדוּף

כִּשְׂדֵה קוֹצִים מֻכֵּה צְחִיחוּת וִידוּעַ כֶּמֶש

וְהוּא מַוְרִיד אֶת לְחָיֶיהָ כְּהַרְדּוּף.

וְהוּא סוֹכֵךְ בָּהּ עַל עֶלְפּוֹן חֻרְשוֹת וָדֶשֶא

בְּהִינוּמַת-צְלָלִים מִשְיִית כְּאֵד טָלוּל

וּכְמוֹ לוֹחֵש לָהּ שוּב "הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶת"

כְּשֶאֲוִירוֹ שֶל שְרַב אֱלוּל הוֹפֵךְ צָלוּל.

וְהוּא מַחְזִיר לָהּ בְּרִבִּית שֶל רֹךְ וָמֶתֶק

אֶת עוֹלְלוֹת עִנְבֵי כְּרָמָיו הָאַחְרוֹנִים

והוא מֵסִיר מִמֶּנָּה חֹם כְּעֹל וָמֶתֶג

וְהוּא מַתְפִּיחַ לָהּ אֶת שְדֵי הָרִמּוֹנִים.

וְהוּא מַקְטִיר לָהּ מֹר נִדְפֵּי אֶתְרוֹג וָשֶסֶק

וּמְסַחְרֵר אוֹתָהּ בְּבֹשֶׂם פַּרְדֵּסִים

וְהִיא יוֹדַעַת טוֹב מְאֹד שֶיֵּש לָהּ עֵסֶק

כִּכְלוֹת צָמָא אָרֹךְ עִם מְחַזֵּר מַקְסִים.

וּבַשְּוָקִים זוֹמֵם נִיחוֹחַ הַגּוּיָאבוֹת

לְהַעֲבִיר עַל דַּעֲתָן עָרִים שְלֵמוֹת

בִּמְנַת-הַיֶּתֶר שֶל סַמֵּי הַגַּעֲגוּעַ

אֶל אֵיזֶה אַנְשֶהוּ רָחוֹק מֵרַעֲשָן

שֶבּוֹ מַשַּב הַסְּתָו כְּאִלּוּ מְחֻיָּב עוֹד

לְהַנְשִימָן מִפֶּה אֶל פֶּה בַּחֲלוֹמוֹת

שֶל רֵיחַ גַּן

וּפְרִי בֻּסְתָּן

כִּגְמוּל עַל כָּל מָה שֶנָּגוּעַ

שָם, בְּגּ'וּנְגֶּל הַבֶּטוֹן וְהֶעָשָן.

וּכְבָר הַיָּם, בְּהֶמְיוֹתָיו שֶאִם נַשְוָן

לִפְעִימוֹתָיו שֶל לֵב עֲנָק וְאַדִּיר-דֹּפֶק

כִּשְׂעַר-בַּגְרוּת פִּתְאֹם מַדְהֶה וּמַאֲפִיר

אֶת הַיָּרֹק וְהַטּוּרְקִיז וְהַכָּחֹל

וְעַל אֵינְסְפוֹר קְלִידֵי צְדָפָיו, מוּל שְמֵי חֶשְוָן

הַמִּתְקַדְּרִים אַט-אַט מֵאֹפֶק וְעַד אֹפֶק

הוּא מְאַלְתֵּר בַּחוֹף פְּרֵלוּד שֶאֶת שִצְפּוֹ כְּלוּם לֹא יָפִיר

בְּהִתְנַפְּצוֹ אַפַּיִם אֶל חֵרְשוּת הַחוֹל.

אָז צִפִּיָּה גְדוֹלָה לִמְטַר יוֹרֶה כּוֹרַעַת

לָלֶדֶת מָה שֶעוֹד עֵינֶיהָ לֹא פּוֹגְשוֹת.

רַק בְּשִמְשוֹת הַחַלּוֹנוֹת יַחְלֹף מִין רַעַד

כְּמוֹ שֶל שִנַּיִם לֹא נִרְאוֹת, אֲבָל נוֹקְשוֹת.

וּבַסִּינְקוֹפָּה שֶבֵּין גַּל מוּטָח בְּזַעַם

לְגַל נוֹסָף הָעָט עַל שֻנִּיּוֹת הַחוֹף

יֻצַּת בָּרָק הַמְּבַשֵּׂר אֶת בּוֹא הָרַעַם

וְשַחַף קַל, כִּנְטוּל מִשְקָל, יֶחְדַּל לִרְחֹף

וְרַק יִדְאֶה בָּרוֹם כִּנְסֹק גַּלְשָן עַל רֶכֶס

נַחְשוֹל נִקְמָר כְּגַג שֶל מַיִם מֵעָלָיו

אוֹ שִיר הֶחָש כִּי לִפְעָמִים מֵיטַב הַנֶּכֶס

הִיא הַשְּתִיקָה

הַמִּתְחַפֶּרֶת

בֵּין מִלָּיו.

* * *

אהוד בן עזר:

שלא תהיינה לכם אשליות

זו לא האינתיפאדה השלישית שהתחילה

אלא השנייה שטרם הסתיימה

וגם לא תסתיים כל עוד ערבים בישראל

ומעבר ל"קו הירוק"

ירקדו על הדם

ויכתירו בחגיגות אבל פראי

כל רוצח יהודים בתור שאהיד

* * *

יוסי אחימאיר

חמישים שנה למבצע

"זאב ז'בוטינסקי שב למולדת"

מתוך דברים שנשא יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, בערב שהתקיים

במוזיאון ז'בוטינסקי (6.11.14)

ב-9  ביולי מלאו חמישים שנה למבצע הגדול של תנועת ז'בוטינסקי – העלאת ארונותיהם של יוענה וזאב ז'בוטינסקי מארה"ב לקבורה בהר הרצל בירושלים. באותו מועד תיכננו לקיים את האירוע, לציון היובל הזה, כאן במוזיאון ז'בוטינסקי, אלא שאז פרצה מלחמת "צוק איתן", וכל פעילויות המוזיאון שלנו הושבתו.

עברו מאז כארבעה חודשים, והנה בכל זאת אנו מקיימים את הערב הזה, שבו אנו מכבדים לא רק את זכרם של המנהיג הציוני-רביזיוניסטי ורעייתו, אלא גם את כל הרבים שעסקו באירגון ובניהול של המבצע המרשים והמכובד, שכבר נכנס להיסטוריה.

לא ויתרנו על קיום האירוע – משום שמדובר בציונו של מאורע רב חשיבות בתולדות התנועה ובתולדות המדינה.

אבל גם עיתוי הערב הוא לא מקרי – הן אתמול חל יום י"ב בחשון, שנת תרמ"א, המועד העברי של  הולדת של זאב ולדימיר ז'בוטינסקי בן חוה ויונה בעיר אודסה, לפני 134 שנה! כן, י"ב בחשון שנהפך לפני 19 שנה גם ליום המר והנמהר של רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

24 שנה לאחר פטירתו במחנה בית"ר במדינת ניו-יורק, והוא בן פחות מ-60, הנה נתקיימה צוואתו מ-1935 של אבי הציונות הרביזיוניסטית, מגן ירושלים, ראש בית"ר, המפקד העליון של האצ"ל – להעלות ארונו לארץ ישראל אך ורק על פי הוראה של ממשלת ישראל.

16 שנה לאחר קום המדינה נתנה הממשלה בראשותו של לוי אשכול ז"ל, את האור הירוק לכך.

כאשר כתב ז'בוטינסקי את צוואתו – לא כבוד ביקש לעצמו, כי אם העמקת התודעה של ההכרח בתקומתה של מדינה יהודית, גם אם הוא עצמו לא יזכה לכך. ולדאבון הלב, הוא אכן הלך לעולמו שמונה שנים לפני שנתגשם החזון הגדול, שלמענו עמל כל חייו הציוניים-מדיניים.

תוארו של ז'בוטינסקי – מגן ירושלים – דבק בו מאז 1920. באותה עת הוא יחד עם פנחס רוטנברג אירגנו כ-600 חיילים משוחררים, יוצאי הגדודים העבריים ומתנדבים, והקים את יחידת ההגנה העברית הראשונה בארץ. באפריל החלו הערבים פורעים ביהודי ירושלים ובמשך שלושה ימים הרגו שישה יהודים ופצעו למעלה ממאתיים. 19 חברי ההגנה שנאבקו בפורעים נאסרו, המפקד והמארגן ז'בוטינסקי נדון ל-15 שנות מאסר מלוות בעבודות פרך ונכלא במבצר עכו. הוא נחון וישב רק שנה.

הנה כי כן גם כעבור 94 שנה כאילו דבר השתנה – הערבים מתפרעים בירושלים, אבל משהו בכל זאת השתנה: כיום אין שלטון זר בריטי בארצנו, כי אם ממשלה עברית ולה כוחות מגן ובמרכזם משמר הגבול. נשלח מכאן ברשותכם תנחומים למשפח בבית ג'אן של רב פקד ג'דאן אסעד, זכרו לברכה, קרבן פיגוע הדריסה בלב הבירה.

50 שנה לשובו של זאב ז'בוטינסקי למולדת – שב לירושלים שבה פעל כמגן ירושלים 44 שנה קודם לכן. זה היה מבצע אדיר, מאורגן להפליא, שבו כל פרט וכל קטע הוכנו בדקדקנות מבעוד מועד, כולל כל המשתתפים, נושאי הארונות, מניחי הזרים, העומדים במשמרות הכבוד, וכו'. הכל היה מתוכנן כראוי, רשום, מודפס. כל משתתף ידע את תפקידו ואת מקומו – מבצע שהתנהל בסדר ובאירגון מופתיים. הכל תיקתק.

זה היה מסע שהיו בו הוד והדר, צבאיות ועממיות, טקסיות והפגנת ריבונות, מסע שהחל ברחובות ניו-יורק – אפילו שינו ליום אחד את שם הככר מ"טיימס סקווייר"  ל"ז'בוטינסקי סקווייר" –  עבר דרך נמל "אורלי" בפאריס, שם עברו על פני הארון ראש הממשלה לוי אשכול, ויו"ר אגודת הידידות ישראל-צרפת הגנראל פייר קניג, וצבא צרפת הצדיע, המשכו בשדה התעופה לוד – עדיין לא נתב"ג – ליד אנדרטת דב גרונר ברמת-גן, רחבת הרברט סמואל בתל-אביב, המסע לירושלים עבור בעיר רמלה, והטקס רב הרושם בהר הרצל, בהשתתפות הנשיא זלמן שזר ושרי ממשלת ישראל, עם משמר כבוד של צה"ל, עם דבריו המרשימים של יו"ר הכנסת קדיש לוז במליאה שבבית פרומין.

מאות-אלפים השתתפו בכל תחנות המסע המרשים הזה של ארונות זאב ז'בוטינסקי, יחד עם רעייתו יוענה, מסע שלווה בכיסוי תקשורת רב, בכותרות ענק בעיתונים העבריים, דיווחים, מאמרים, צילומים, סרטים... כאן, אצלנו, בארכיון של מכון ז'בוטינסקי, שמורים כל תיקי המערך האירגוני של המבצע שנשא את הכותרת: "זאב ז'בוטינסקי שב למולדת", שמוקדו היה בבית בני ברית בתל-אביב. הזמנות, פקודות מבצע, הנחיות, הוראות, תעודות, קטעי עיתונות, צילומים למכביר, קטעי סרטים.

וכאן במוזיאון, יחד אתכם קהל נכבד, אנו מציינים יובל למבצע, בימים שבהם גוברת ההכרה בתרומתו של זאב ז'בוטינסקי להקמת המדינה, לביסוס רעיונות הצבאיות היהודית, הזכות על ארץ-ישראל,  הצדק החברתי, הדמוקרטיה, השוויון, ההדר – הגותו רבת התחומים, שמפרה את המחשבה גם כיום.

מפרה – אבל לא די. היום יותר מתמיד ראוי לשוב אל מקורות הציונות של הרצל וז'בוטינסקי, להקנות להמוני בני הנוער והדורות הצעירים את ההכרה בצדקת הדרך הציונית, את תודעת הזכות לארצנו-מולדתנו, לירושלים השלמה, תוך מתן שיוויון זכויות מלא לערבים שירצו לגור במדינה היהודית.

לפני תשע שנים הכנסת חוקקה את חוק ז'בוטינסקי להנצחת פועלו ואישיותו, ובכך נתנה לו המדינה גם הכרה ממלכתית. הכרת תודה והוקרה. החוק נועד להפיץ את מורשתו של ז'בוטינסקי. ואכן, היום, יותר מתמיד אנו זקוקים למורשת ז'בוטינסקי, לכתביו המגוונים, כדי לבסס את טיעונינו הצודקים אל מול התביעות של הערבים כנגדנו, המלוות בטרור מתמשך ובניסיונות חוזרים ונשנים להשמדת ישראל.

כל מו"מ – נקודת המוצא שלו צריכה להיות הזכות ההיסטורית, או כדבריו שלו: "זכויות היסטוריות כסיוע לתביעה על חלקת טריטוריה מסויימת. זוהי, חושב אני, נקודת הראות המוסרית של תביעתנו." ואותה טריטוריה היא ארץ-ישראל, כמובן. "כולה שלי" – כביטויו.

בערב זה אנו יכולים לציין גם סגירת מעגל מסויימת. כ-50 שנה לאחר שזאב ז'בוטינסקי שב למולדת, הגיעו מלוס-אנג'לס לארץ-ישראל כד אפרו של מי שהיה יד ימינו בייסוד הגדודים העבריים ומפקדם – קולונל ג'ון הנרי פטרסון. אמנם, ארץ-ישראל לא היתה מולדתו, אבל פטרסון, האירי הנוצרי, קשר את גורלו עם העם היהודי והיה המפקד הראשון של יחידה צבאית יהודית מזה אלפיים שנה. פטרסטון ביקש להיקבר ליד חייליו-פקודיו היהודיים בארץ-ישראל, ובקרוב ייערך הטקס הממלכתי במושב אביחיל. זה יהיה 67 שנה לאחר מותו בקליפורניה.

הנה כי כן נסגר המעגל: ז'בוטינסקי שב למולדת, פטרסון שב למולדתו השנייה.

* * *

יהודה דרורי

1. אינטיפדה של פחדנים

הערבים מעולם לא הצטיינו באומץ לב... ויגיד מי שיגיד שזו אמירה גזענית, אבל זו אמירה נכונה שכולנו מודעים לעובדות שמאחוריה.

במשך 100 השנים האחרונות , ראו איך הם הפסידו בכל המלחמות והקרבות נגדנו (ותמיד הם היו רבים מאיתנו). ה"כבוד הערבי" הוא מונח ריק מתוכן – סתם חארטה. גם כיום הם יודעים שעם כל החמאסים והחי-זבאלה, והטילים שלהם והשהידים המגוחכים, הם עדיין עלובים ותמיד יפסידו.

עכשיו הם פנו לדרך הפחדנות האולטימטיבית, הם ישלחו את הילדים שיזרקו אבנים ("היהודים הלא חלשים הם לא יעזו לפגוע בהם...") – יוציאו נגדנו נערים עם זיקוקים ובקבוקי תבערה (השופטים הישראלים הרחמנים ישחררו אותם אחרי יומיים...) ובייחוד יוציאו נגדנו בחורים צעירים – אחד, אחד, לבד, עם סכין, עם אקדח או עם מכונית לדריסה (אם יתפסו ילכו לבית-הבראה בכלא הישראלי וילמדו לתואר ראשון...)

בקיצור, הנבלים ינסו לעקוץ אותנו ולהקיז את דמנו בהסתמך על הדימיון המזרחי שלהם שחושב שזה מה שישבור אותנו ובכך הם ינצחו. כי אם חלילה נחסל את המפגע , הם ייללו כמו ילדות קטנות לעולם האנטישמי  שאנחנו רוצחים את צעיריהם ויעשו ל"שהיד" לווייה ענקית עם תמיכה של ראשי הרשות הפלשתינית...

נגד האסטרטגיה הכושלת הזו יש לנו הרבה מה לעשות, ראשית עלינו להחליט שכל פעילות נגדנו שבאה לסכן חיים תיענה באש חיה, לא חייבים להרוג, יותר חשוב לפצוע קשה, לירות לרגליהם ולהעמיד צלפים לשם כך – ולא לקחת את הפצועים לבתי חולים בישראל.                                                                 להזכירך, כי במקרים של מי שעבר גיל 18 מותר להרוג את המפגע במקום כפי שזה נעשה כבר 3 פעמים לאחרונה (כולל הירי המוצדק למחבל בכפר-כנה). כי לפי החוק הבינלאומי מותר להרוג טרוריסט ללא משפט אפילו אם הנבל נכנע, כי אין לו כל זכויות אזרחיות!

לגבי ילדים הנתפסים כזורקי אבנים, יש לשחררם רק תמורת קנס גבוה מאוד על משפחתו (כפי שזה נעשה באינטיפדה הראשונה). במקרה מוות, אין להחזיר למשפחות את גופות המחבלים שחיסלנו, כי שום חוק בעולם לא קובע שעלינו לעשות זאת (ובעיקר בגלל שהלוויות מעוררות מהומות..) יש לנו בצפון הארץ בית קברות למחבלים.

ולבסוף, עלינו להיות מאד קשים בטיפול בפורעים שהם מערביי ישראל. עליהם לחשוש מאיבוד מקום עבודתם בישראל, או משלילת אזרחותם, או מגירושם לעזה, ועד להקמת מחסום בכניסה לכפר למנוע מישראלים כניסה לכפר לקניות או תנועה חופשית עבור התושבים התומכים במהומות  ע"י הכרזת משטר צבאי בשטח נתון, (זאת ללא התערבות בית המשפט העליון).

בסיכום, יש לנו כיום מספיק אופציות לפעולה, מה שחסר לנו זו מנהיגות נחושה לטפל במצב... הוי, כמה שאריק שרון חסר לנו בימים אלו...

2. אבו מאזן תוקף: ישראל מובילה למלחמת דת,

ירושלים תהיה רק פלסטינית

בנאום בפני המונים ברמאללה לציון יום השנה העשירי למות ערפאת, תקף הנשיא הפלסטיני בחריפות את ישראל. מרואן ברגותי שלח איגרת מכלאו בישראל וקרא להתמיד בהתנגדות חמושה, משום שזו "מורשת ערפאת".

מה מספר לנו הטרוריסט הנוכל הזה שאנחנו לא יודעים?

מאז התחדשות הציונות בארץ ישראל, העילה להתקפות הטרור הרצחניות עלינו אינן גיאוגרפיות או דמוגרפיות אלא איסלמיות קיצוניות! מתנהלת נגדנו מלחמה דתית!

פשרה טריטוריאלית זוהי הונאה פלשתינית בתמיכת השמאל הישראלי והאנטישמיות האירופית. אין מצב של הסכמים או פשרות עם כאלה הטוענים בוקר וערב שיש להשמידנו, בשם האיסלם הם רוצים את לב האומה היהודית-הישראלית: את ירושלים.

מי יתן להם? הגיע הזמן שנבין שהדרך היחידה היא התמודדות בכל כוח הנשק שלנו נגדם עד שייכנעו או ימותו. (ו"מורשת עראפת" הינה טרור ורצח, שחיתות ופדופיליות...)

* * *

עשרה שירים ל'חדשות בן עזר'

מאת אילן בושם:

*

חֲבֵרִי בּוֹרֵחַ מֵעַצְמוֹ וּמַזְמִין אוֹתִי

לְהִצְטָרֵף אֵלָיו "לַעֲשׂוֹת חַיִּים",

אַךְ לֹא יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי:

סַם חַיִּים הֵם לִי שִׁירַי.

על כלבים ואנשים

א. יפהפיה עם כלב

הַכְּלַבְלָב שֶׁהִיא מָשְׁכָה אַחֲרֶיהָ

הִסְתַּבֵּךְ בֵּין רַגְלֶיהָ.

"כֶּלֶב בֶּן כֶּלֶב!" זָעַם אִישׁ מֵהַצַּד, "הַלְוַאי עָלַי!"

ב. חיי כלב

כַּלְבּוֹ הָאָהוּב שֶׁל יְדִידִי

כְּבָר בֶּן 13

וּקְרֵבִים יָמָיו לָמוּת

וְקָשָׁה עָלָיו הַפְּרִידָה מִמֶּנּוּ.

תּוֹחֶלֶת הַחַיִּים הַקְּצָרָה שֶׁל כְּלָבִים

מְאַפְשֶׁרֶת לוֹ אָמְנָם

לְהִתְנַחֵם כָּל פַּעַם בְּכֶלֶב אַחֵר,

אַךְ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר

יְדִידִי חַי חַיֵּי כֶּלֶב.

*

שָׁאַל הָאִישׁ אֶת הָאִשָּׁה:

אַתְּ רוֹצָה קָפֶה?

אַתְּ רוֹצָה מַאֲפֶה?

עָנְתָה הָאִשָּׁה:

בָּא לִי גַם וְגַם

וּבָא לִי גָּם.

*

זַכְרוּת כְּסַכִּין מִתְקַפֶּלֶת

טְמוּנָה בַּמִּכְנָס.

עם מָדוֹנָה בסלון

יוֹשֵׁב וַחֲנִיתוֹ זְקוּרָה בְּיָדוֹ

חתימת שדיים

יַלְדָּה קְטַנָּה וּכְבָר מְבַצְבֵּץ אֶצְלָהּ

רֶמֶז קַל שֶׁבַּקַּלִּים לְהַבְטָחָה גְּדוֹלָה

הצעקה

The child gave a scream:

Mother, I want ice cream!

His furious mother hit his head

And he fell screaming rolling ahead.

קִינָה

אֵיךְ אֵיךְ אֵיךְ הַכֹּל הוֹלֵךְ!

אֵיךְ הוֹלְכִים

מֹחַ מַזְהִיר

יְדֵי זָהָב

עֵינֵי חֲלוֹם

שְׁרִירִים מְפֻתָּחִים

שָׁדַיִים זְקוּרִים - - -

אֵיךְ אֵיךְ אֵיךְ

הַכֹּל הוֹלֵךְ...

עֲקֵבוֹת

לְפִי מַה שֶּׁתַּשְׁאִיר מֵאֲחוֹרֶיךָ

יְזַהוּ מִי עָבַר.

* * *

אורי הייטנר

1. אף על פי כן – דו קיום

הימים הקשים העוברים עלינו עלולים לייאש את מי שמאמין בדו-קיום בין יהודים לערבים במדינת ישראל. כאשר מחבל חמוש בסכין, התוקף בחמת רצח שוטרים שבאו להבטיח את שלומם וביטחונם של תושבי כפר כנא, הופך לגיבור לאומי שתמונותיו מתנוססות בהפגנות המוניות; כאשר בהפגנות פרועות בכל רחבי הארץ – ערבים ישראלים קוראים קריאות מלחמה נגד המדינה בנוסח "בדם ורוח נפדה את פלשתין!" – התגובה הטבעית היא ייאוש.

אולם הרופא שטיפל בי למחרת האירוע בכפר כנא, בעלי המוסך שאליו הכנסתי את מכוניתי יומיים אחרי האירוע, שלוש הטרמפיסטיות שהסעתי למכללת תל-חי – כולם ערבים, והכל ברוח טובה וידידותית, הם עדות לכך שלא הכל אבוד. שאפשר גם אחרת.

החלוקה הדיכוטומית בשיח הציבורי בישראל, לפיה כביכול רק מי שמחפש את הדרך לקפל את דגל המדינה היהודית ואת ההמנון הציוני ולהמיר את צביונה של המדינה לשקשוקה הנקראת בשם המכובס "מדינת כל אזרחיה" – נחשב שוחר שלום ודו-קיום, ואילו רבים מן הדבקים ביהדותה של המדינה מלווים זאת בגילויי שנאה לערבים ובניכור כלפי כל דיאלוג איתם – היא מתכון לייאוש. שום דבר טוב לא יכול לצאת מהידברות של יהודים עם ערבים, שבה הערבים שומעים מן היהודים דברים ברוח דבריה של מרב מיכאלי, שהביעה השבוע הזדהות עם המתפרעים וכינתה את ממשלת ישראל "גזענית". ח"כים חסרי אחריות הנוהגים כפירומנים מועדים ליד חבית אבק שריפה, מלבים את האש ומדרדרים את המצב.

אני מאמין בדו קיום עם ערביי ישראל. אני שותף היום לשלוש יוזמות של הידברות ועשייה משותפת עם ערבים. בכל המפגשים הללו אני מציג את התפיסה הציונית ברוח מגילת העצמאות. ישראל היא מדינה לאום יהודית המעניקה שוויון זכויות אזרחי מלא לכל תושביה ללא הבדל דת, גזע ומין. בכל פגישה אני מבהיר לבני שיחי שצביונה היהודי הציוני של המדינה אינו ניתן לוויכוח ואינו עומד לדיון. ועם זאת, לא יהיה להם שותף נאמן ממני בכל מאמץ להשתלבות אמתית כאזרחים שווי זכויות ובכל פעולה לקידום כלכלי, חברתי וחינוכי.

אחד הפורומים בהם אני שותף, הוא עם מנהיגים דתיים מוסלמיים מוכרים (שלצערי אינם מוכנים עדיין להיחשף). אמר שיח' בעל מעמד מרכזי במגזר הערבי: "עלינו להחליט האם אנחנו אויבים של ישראל או אזרחיה. אי אפשר להיות גם וגם. אני בוחר באזרחות."

הוא אמר את הדברים במפגש לפני "צוק איתן" וחזר עליהם במפגש אחרי המלחמה. וגם השבוע, כאשר אנו רואים את הערבים המשולהבים הבוחרים להיות אויבים, אני מתעקש להאמין בדו קיום.

גם אצלנו, היהודים, יש קנאים וקיצונים. גם אצלנו יש קריאות איומות ונוראות כמו "מוות לערבים". העובדה שקריאות כאלו יוצאות מבני עם שסבל לאורך דורות מקריאות דומות כלפיו, ממיטה קלון על כולנו. מדובר במיעוט קטן וקיצוני, אך איננו עושים די כדי לבטא את חוסר הלגיטימיות בקריאות הללו ולהדביר את התופעה.

על ממשלת ישראל להגדיר את שילובם של ערביי ישראל כמשימה לאומית ולהקצות את המשאבים הדרושים לתכנית לאומית לקידום האוכלוסיה הערבית.

כאשר ערביי ישראל בוחרים שוב ושוב הנהגה לאומנית קיצונית, בדמותם של אחמד טיבי, זועבי ושכמותם, לא קל להאמין בדו קיום. אולם אנו חיים יחד בארץ אחת, במדינה אחת, ואין לנו הלוקסוס לוותר על הדו קיום. זה לא פשוט, ואף על פי כן – אני בוחר בדו קיום.

[אהוד: נמאס לי מלקיחת האשמה גם על עצמנו. קומץ מטורפים ולאומנים יהודיים אזרחי ישראל אינם הסיבה לשינאה הערבית הישראלית הפורצת שוב ושוב וגם מלווה ברציחות. נמאס לי! אין, אין הקבלה בינם לבינינו! – ואם יבוטל אקיבוש נחיה כולנו ב"עוטף עזה", כולל נתב"ג!]

2. צרור הערות 12.11.14

* כאשר חמוש בסכין התוקף שוטרים בניסיון לרצוח אותם הופך לגיבור לאומי, שתמונותיו מתנוססות בידי המון מוסת, מה הפלא שכעבור יומיים נדקרים למוות חייל בלב תל אביב וצעירה בגוש עציון?

* אילו שוטר היה נדקר למוות בכפר כנא, היה נחסך כל הבלגן. לא היו הפגנות פרועות, לא היתה שביתה כללית, ח"כים/יות לא/לא היו/היו מתלהמות/ים, ולא היה נגרם נזק בינלאומי. שוטרים, אנא מכם, להבא נהגו ביתר אחריות. תדע כל אם של שוטר.

* אילו התקרית בכפר כנא בה נהרג חיר חמדאן הייתה מתרחשת במגזר היהודי, זאת היתה ידיעה קטנה במדור פלילים: "עבריין שתקף שוטרים בסכין נורה ונהרג."

* שעה שברחוב הערבי משתוללות הפגנות פרועות נגד מדינת ישראל, עם קריאות מלחמה "בדם וברוח נפדה את פלשתין," והכל מתוך הזדהות עם עבריין שתקף שוטרים בסכין – ח"כ מרב מיכאלי ממפלגת העבודה מוציאה פוסט של הזדהות מוחלטת איתם ומאשימה את ממשלת ישראל בגזענות. לא פחות. זו חד"שיזציה של מפלגת העבודה.

* מילים יכולות להרוג. ההסתה הפרועה של הח"כים הערבים וגילויי התמיכה מצד ח"כים פירומנים כזהבה גלאון ומרב מיכאלי, הסתיימו בניסיון לינץ' בטייבה. הסתיימו? הלוואי. הזורע רוח קוצר סופה.

* אני כל כך אוהב את האנשים שיושבים בביתם הבטוח, וחורצים ללא משפט וללא חקירה את דינם של שוטרים שהותקפו בידי חמוש והיה עליהם להחליט כיצד לפעול, תחת איום מוחשי על חייהם, בחלקיק שניה. במקרה הגרוע ביותר, ייתכן והם טעו בשיקול דעת.

* "הארץ" נערך לאפשרות שחקירת מח"ש תסתיים במסקנה שהשוטרים נהגו כיאות. בשני מאמרי מערכת רצופים, מסביר העיתון למח"ש מה צריכה להיות מסקנת החקירה. "המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) אמנם החלה בחקירת התקרית, אבל גם היא לא תוכל להתעלם מרוח הפיקוד, שהכשירה את ההרג הזה — הנראה על פניו כהרג־שווא נפשע." כלומר, הקביעה של העיתון היא שהיה כאן הרג שווא נפשע, ברוח הפיקוד של המשטרה. וכעת מח"ש ניצבים לבחינה – האם ינהגו כראוי ויקפצו דום לתכתיב מערכת "הארץ", או שיכשירו את הפשע כי לא יוכלו להתעלם מרוח הפיקוד. או, במילים אחרות, אין כל צורך בחקירה, כי "הארץ" כבר הגיע למסקנות הסופיות.

אגב, הרמז המכוער, בשני מאמרי המערכת, על כך שמח"ש עלול להתיישר על פי רוח הפיקוד של המשטרה, מתעלם מן העובדה, שמח"ש אינה כפופה למשטרה, אלא שייכת למשרד המשפטים.

את מאמרי המערכת מגבה מאמר נוסף של עודא בשאראת, בו נכתב ש"הבדיחה האחרונה היא שהמחלקה לחקירת שוטרים תחקור את האירוע."

* ובסופו של חשבון, למרות כל רעשי הרקע, הדבר החשוב ביותר באירוע בכפר כנא, הוא שלא ליווינו שוטר לדרכו האחרונה.

* ביום השנה ה-25 לנפילת חומת ברלין, מפגינים שברו את החומה בביר נבאללה. זו הברקה תעמולתית חכמה, אך חסרת שחר במהותה. החומה בברלין הוקמה בידי שלטון עריץ שדיכא את עמו והפלת החומה נועדה להביא חופש לתושבי מזרח ברלין. חומת ההפרדה נועדה להגן על אזרחי ישראל מפני פיגועי ההתאבדות שזרעו מוות ברחובות ערי ישראל. שבירת החומה נועדה לאפשר את חידוש פיגועי התופת.

* אני מתנגד ל"חוק זועבי" במתכונתו הנוכחית. מטרת החוק, למנוע את האבסורד שבו ח"כ קורא למאבק מזוין נגד מדינת ישראל – ראויה. אולם מתן כוח בידי הח"כים עצמם להפסיק כהונתו של ח"כ, הוא בעייתי ביותר ומתכון למסעות חיסול ולכך שח"כים יתחרו ביניהם על הצעות פופוליסטיות לסלק ח"כ זה או אחר, בטענה שאמירה זו או אחרת שלו היא תמיכה במלחמה נגד ישראל. יש מי שינסו לנצל את החוק הזה כדי למנוע ייצוג מערביי ישראל, וזו תהיה פגיעה חמורה ביותר בדמוקרטיה הישראלית.

אני הייתי תומך בהצעה מרוככת ומאוזנת יותר. הצעה המשרטטת קו אדום ברוח הצעת החוק, ומסמיכה את בית המשפט העליון להפסיק את כהונתו של ח"כ שחצה את הקו האדום. בית המשפט ידון בכך בעקבות פניה של הכנסת, אם ההצעה זכתה לרוב של 61 ח"כים.

אופציה שניה, פחות טובה, היא הסמכת הכנסת להפסיק את כהונתו של ח"כ שחצה את הקו האדום, ברוב של 2/3 מחבריה.

הדמוקרטיה מאלצת אותנו לעתים לבלוע צפרדעים, אך כפי שאמר צ'רצ'יל, "הדמוקרטיה היא שיטת הממשל הגרועה ביותר הקיימת, זולת כל שיטות הממשל שכבר שנוסו."

* התרגשתי מאוד לקרוא על עשרות יהודים צעירים מארה"ב, רובם בני יורדים, שעלו לישראל כדי להתנדב לשירות משמעותי בצה"ל ולהתיישב בעוטף עזה. הם רואים עצמם חיל חלוץ לעליית משפחותיהם לארץ בעקבותיהם.

איזה פראיירים! הם לא ביררו קודם את מחיר המילקי בעוטף עזה?

הרי אין ספק שהם זקוקים לאותם הצרכים שדוחפים את יורדי המילקי לברלין. אלא שהם מחפשים משמעות לחייהם ואינם מסתפקים באותם צרכים. הצרכים הפיסיים הללו הם המכנה המשותף הנמוך ביותר של כולנו. חיפוש המשמעות, לעומת זאת, הוא מותר האדם מן הבהמה.

* אלוף גרשון הכהן, עד לאחרונה מפקד הגיס הצפוני, סיים את שירותו בצה"ל. כעת הוא בחופשת שחרור, המוקדשת לעריכת התחקיר הצה"לי על "צוק איתן".

גרשון הכהן הוא ספרא, סייפא וטוריה, קצין אינטלקטואל, פילוסוף לוחם, התגלמות הראש הגדול וציוני מאמין.

ביום שבו הסתיימה מלחמת "צוק איתן" יצא לאור ספרו "מה לאומי בביטחון הלאומי"? המכון לאסטרטגיה ציונית זימן מפגש מצומצם עם גרשון, שהוקדש להרצאה ושיחה על הספר.

המסר המרכזי של גרשון הוא שעוצמתו של צה"ל ועוצמתה של המדינה, תלויים בעיקר בהזדהות עם תכלית קיומה. בכך שהדגש לא יהיה על "איך מגִנים על הקיום" אלא על "לשם מה מתקיימים". לא על "איך נלחמים" אלא על "למען מה נלחמים". והאם אנו מחפשים מקלט בטוח או גאולה ומולדת.

בשיח המקובל היום, גרשון יקוטלג מן הסתם כלאומן משיחי הזוי. אבל הוא מגדיר את ספרו כספר מפא"יניקי ואותו עצמו כניאו-מפא"יניק. הוא מדגיש שמוריו ורבותיו הם בן גוריון וברל כצנלסון ובשום אופן לא ז'בוטינסקי. "ז'בוטינסקי היה ליברל, נאור, חילוני, קפיטליסט מתקדם. אני לא שם. אני מפא"יניק. אני אוהב את המפא"יניקים שאחזו בטוריה והיו אנשי אדמה. אני מתחיל את יהדותי באהבת רגבי האדמה של ארץ ישראל."

* בישיבת הסיכום של מועצת ההסתדרות הכללית בדצמבר 1956, חודש וחצי לאחר מבצע סיני, עלה נציג מק"י מאיר וילנר לבמה לשאת את דברו. עמדותיה של מק"י היו ידועות – התנגדות חריפה ל"תוקפנות הישראלית בשיתוף עם האימפריאליסטים" במלחמה, תמיכה בלתי מסויגת במצרים ותמיכה בפלישת בריה"מ להונגריה. ברגע שוילנר עלה על הבמה, הצירים החלו לקרוא קריאות גנאי וחלקם אף ניסו לעלות לבמה כדי למנוע ממנו לדבר. הצירים קראו לעברו: "בוגד", "סטלין", לא ניתן לו לדבר", "שידבר בקהיר", "להוריד את הבוגד" וכד'. במשך 40 דקות ניסו לשווא ראשי ההסתדרות להגן על זכותו לדבר, ואז שיכנעו אותו לרדת מן הבמה, לפני שתפרוץ התנגשות אלימה.

היום זה לא היה קורה, וטוב שכך. החברה הישראלית היום הרבה יותר סובלנית ומוכנה לספוג יותר, גם עמדות קיצוניות וקשות, וטוב שכך. אבל מה שמצער, הוא מה שקרה לתנועת העבודה. מי היו אלה שלא נתנו לוילנר לדבר? לא, זו לא היתה מירי רגב. גם לא אביגדור ליברמן. לא היתה אז נציגות לימין בהסתדרות. היו אלה הצירים מטעם מפא"י, אחדות העבודה ומפ"ם. מפ"ם, אגב, היא המ"ם של מרצ.

התהום הפעורה בין השמאל הציוני והשמאל הרדיקאלי האנטי ציוני היתה עמוקה. אי אפשר היה להעלות אז על הדעת את הטשטוש בין תנועת העבודה לבין השמאל הרדיקאלי, שבא לידי ביטוי, למשל, בדמותה של מרב מיכאלי התומכת בהתפרעויות הערבים ומכנה את ממשלת ישראל "גזענית".

אין כל מקום לגעגוע לאלימות ולחוסר הסובלנות שאיפיינה את החברה הישראלית בשנות החמישים, אך יש גם יש מקום להתגעגע ללהט הציוני הפטריוטי של תנועת העבודה. 

* כאשר עמיר פרץ פרש במפתיע ממפלגת העבודה ועבר ל"התנועה", אפשר היה לשמוע את נשימת הרווחה של שלי יחימוביץ', אז יו"ר מפלגת העבודה, ממטולה ועד אילת. מאותו רגע, עמיר פרץ חדל להיות הבעייה של שלי והפך להיות הבעייה של ציפי לבני. הראשון שהוכש מפגיעתו הרעה היה עמרם מצנע, שנדחק אל מחוץ לממשלה. אגב, נשימת הרווחה של שלי היתה מוקדמת – פרץ המשיך לחתור תחתיה במפלגת העבודה, באמצעות אנשיו, גם מבחוץ.

יותר משהתפטרותו של פרץ היא אקט נגד נתניהו, זו התרסה נגד מנהיגותה של ציפי לבני. הוא חותר תחתיה, פועל בניגוד לקו שלה ומציג אותה כדבקה בכיסא בכל מחיר.

להערכתי, פרץ חותר לחזור למפלגת העבודה, כדי לחתור שם תחת הרצוג. הוא הבין ש"התנועה" היא מפלגה קטנה, שספק אם תעבור את אחוז החסימה, וכיוון שאין בה תהליך בחירות דמוקרטיות, הוא לא יוכל להדיח את לבני. במפלגת העבודה, הוא מאמין, סיכוייו טובים יותר.

אם מפלגת העבודה תקבל שוב את עמיר פרץ לשורותיה – מגיע לה.

* התנגדתי לעסקת שליט, בשל מחירה המופקע שכבר גבה חיי אדם. סברתי שהיא אינה מידתית. אך היתה כאן דילמה מוסרית כבדה ביותר, כיוון שעל הפרק עמדו חיי אדם, חיי חייל ישראלי וערכים של פדיון שבויים, מחוייבות לחיילים ופיקוח נפש. היתה כאן דילמה מוסרית בין שני ביטויים של ערך הערבות ההדדית שהתנגשו זה בזה.

משפחתו של אורון שאול, החלל שנפל ב"צוק איתן" וגופתו נמצאת בידי המחבלים, הודיעה שהיא עומדת לצאת במאבק למען השבת גופתו של בנה, ברוח המאבק למען גלעד שליט. ליבי ליבי למשפחה השכולה שאיבדה את היקר לה במלחמה למען שלומם וביטחונם של תושבי הדרום. אולם אם הדרישה שלהם תהיה עסקת חילופין של מחבלים חיים תמורת הגופה, זוהי דרישה שיש לדחות על הסף.

הבאתו של החלל לקבר ישראל היא מטרה חשובה, אך אין היא מצדיקה סיכון חייו של ישראלי אחד. היא אינה מצדיקה שתיפול שערה משערות ראשו של ישראלי אחד. על הממשלה להבהיר, שתמורת גופתו של אורון שאול וחלקי גופתו של הדר גולדין היא מוכנה להעביר לידי חמאס את גופות כל המחבלים שבידי ישראל, אך לא תקיים כלל מו"מ על שחרור מחבלים תמורת גופות.

אין כאן דילמה מוסרית. שחרור מחבלים תמורת גופות – נוסחה בלתי מוסרית.

* עם הגשת תקציב המדינה, אני רוצה לחזור בי מדברים שהיטחתי פעמים אחדות בשנה שעברה נגד שרת הבריאות יעל גרמן. האשמתי אותה בכך שהיא חותרת, באמצעות ועדת גרמן, לחיזוק הרפואה הפרטית על חשבון הרפואה הציבורית ולהכנסת השר"פ לבתי החולים הציבוריים. וכאשר הוועדה קיבלה החלטות הפוכות, בירכתי על כישלונה של גרמן במגמתה.

לא המצאתי את הדברים. ניזונתי מההדלפות מדיוני ועדת גרמן בכל כלי התקשורת. גרמן עצמה שתקה במהלך דיוני הוועדה, ולאחר פרסום המסקנות התייצבה מאחוריהן והכחישה את הטענות שהיא דחפה להלבנת השר"פ.

מסקנות ועדת גרמן חייבו העברת תקציבים רבים למערכת הבריאות הציבורית, ונקיטת צעדים להחלשת הרפואה הפרטית וחיזוק הרפואה הציבורית. מסקנות יפות, אך לרוב מסקנות של ועדות, בעיקר כשהן טובות, נשארות במגירה. והנה, הבשורה הגדולה של תקציב המדינה, שאינו רווי בבשורות חברתיות וכלכליות, היא הגדלה משמעותית של תקציבי הבריאות, בהתאם למסקנות הוועדה, לצורך יישומן. גרמן נלחמה על כך והצליחה. על כך, היא ראויה לישר כוח.

* הצעת החוק נגד "ישראל היום" היא חקיקה אנטי דמוקרטית ובלתי חוקתית, כפי שציין היועץ המשפטי לממשלה וכפי שהבהירה נשיאת מועצת העיתונות השופטת דליה דורנר. אני מזדהה עם העצומה של אנשי רוח ואקדמיה נגד החוק. אזכיר את שמותיהם של כמה מן החותמים: פרופ' אמנון רובינשטיין, פרופ' אסא כשר, ראש עמותת "אומץ" הנלחמת בשחיתות אריה אבנרי, פרופ' גבריאל מוקד, פרופ' זיוה שמיר, ד"ר יוסי ביילין, חתן פרס ישראל יעקב אחימאיר, חתן פרס נובל פרופ' ישראל אומן, ד"ר מיכה גודמן, פרופ' מנחם הופנונג (איש מרצ), פרופ' עוז אלמוג, ד"ר צבי צמרת ורבים אחרים.

* ועוד בעניין ה"אמנית" האנאלית נטלי כהן-ורצברג. הבזוי ביותר בפולחני האלילים, היה פולחן בעל פעור. מדוע נקרא בעל פעור? כותב רש"י: "על שום שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו." הבזויה ב"אָמנִיוֹת", היא הפעורה הנ"ל.

במשך כשבוע התייצב "הארץ" במאבק איתנים למען הפעורה, בשם חופש הביטוי, אך בלי לתמוך ביצירת ה"אמנות" האנאלית שלה. אולם כנרקומן החייב להגדיל את מינון הסם, כעבור שבוע העיתון לא הסתפק בכך ופרסם מאמר של ג'וליה פרמנטו, סופרת (שלא קראתי את ספרה, כך שאיני יכול להעיד על רמתה), שכולו הערצה ל"אמנית" ול"יצירת" ה"אמנות" המחורבנת שלה. אחרי שהיא שופכת קיתונות של בוז על הזוכים בפרס היצירה הציונית, היא מסבירה שבמציאות מקבילה דווקא הפעורה הייתה ראויה לפרס.

* וכדי להפיג קצת את הצחנה, נתרענן באיזכור הזוכים בפרס היצירה הציונית 2014 ונעלה על נס אמנות אמיתית של אמנים אמיתיים, לשם שינוי:

קולנוע – יצחק לרנר על הסרט "כן המפקדת" ונפתלי גליקסברג על סדרת התעודה "צו האופנה".

מוזיקה – המלחינה בטי אוליברו על היצירה "בקשות" והמלחין והמנצח אורי לשמן על הלחנת המחזור "יריד המזרח" מאת חיים גורי.

תיאטרון – הבמאי יבגני אריה, המחזאי יהושע סובול והשחקן ישראל דמידוב על ההצגה "כפר".

ספרות – יהודית קציר על ספרה "צילה" ושפרה הורן על ספרה "מחול העקרבים".

מחול – הכוריאוגרף תמיר גינץ על היצירה "שרול".

אמנות פלסטית – ישראל רבינוביץ' על "שיר מולדת".

* הביטוי "כתבלב" שיואב אהרוני ייחס לעו"ד יורם שפטל, הוא הברקה של אורי אבנרי, כבר בשנות ה-50.

* ביד הלשון: בירושלים קמה קבוצת כדורגל חדשה, בית"ר נורדיה ירושלים. הקבוצה הוקמה בידי אוהדי בית"ר, הסולדים מדמותה האלימה והגזענית של קבוצתם, והחליטו להקים קבוצה ברוח ההדר הבית"רי.

כתבה טלוויזיונית על הקבוצה הסתיימה במשפט מפי אחד מיוזמי הקבוצה, בעקבות ניצחונה במשחקה הראשון בליגה ג': "זאת היתה יריית הפתיחה של הקבוצה." ומיד תיקן את עצמו: "אצלנו אין ירייה. זאת היתה בעיטת הפתיחה."

אני אוהב מאוד את רעיון הקבוצה החדשה, וגם את כוונתו של המרואיין כאשר תיקן את עצמו, אך לא היתה הצדקה לתיקון.

נזכרתי בישיבה של פורום מנהלי הארגונים במכללת תל חי, בו השתתפתי כמנהל מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית. בפורום היתה גם מנהלת ארגון אנטי ציוני קיצוני, שעצם קיומו הוא חרפה למכללה, "המרכז לשלום ודמוקרטיה" (שם אורווליאני. כשהם מדברים על דמוקרטיה כוונתם שישראל, בהיותה מדינה יהודית, אינה דמוקרטית, וחתירתם לדמוקרטיה היא חתירתם לכך שישראל לא תהיה מדינה יהודית. כלומר שלא תהיה מדינת ישראל. כשהם מדברים על שלום, כוונתם לשלום בין מדינה פלשתינאית נקייה מיהודים מן הקו הירוק ומזרחה, לבין מדינה לא יהודית, "דמוקרטית", ממערב לה).

בישיבה דובר על האירוע הראשון באותה שנה מטעם הפורום, ומישהו אמר שזאת תהיה "יריית הפתיחה" של הפורום. מנהלת המרכז ל"שלום" ו"דמוקרטיה" קפצה: "אני מוחה על השימוש במושג המיליטריסטי הזה." האם המושג "יריית פתיחה" הוא מיליטריסטי?

יריית פתיחה אינה אקט הפתיחה של מלחמה, אלא של תחרות ספורט. יריה המזניקה אצנים למרוץ. היא ההיפך הגמור של מיליטריזם. האקדח המזניק ספורטאים הוא התגלמות מודרנית של הנבואה "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות."

* * *

איתמר אמינוף

חבר אתה חסר – מכתב אישי לרבין

יצחק יקר,

לא היכרנו מעולם, לא באופן אישי לכל הפחות.

הייתי חייל בן 19 ביום בו נרצחת בכיכר.

19 שנים חלפו מאז,

ובין שתי תקופות חיי הכה סימטריות לכאורה, עובר קו פרשת מים ותהום פעורה ביניהן.

הרצח שלך שינה בי משהו לתמיד...

ורק רציתי שתדע.

גדלתי בבית עם אידיאולוגיה בית"רית מחד וכזו של "השומר הצעיר" מאידך.

אני מניח שהיה לכך משקל בעיצוב תפיסת עולמי, ולימים כשבגרתי הפכתי ימין מדיני ושמאל חברתי.

בבחירות 92', עת הייתי נער בתיכון, עוד גיששתי את דרכי הפוליטית לראשונה ונדדתי בין ימין ושמאל.

זכורה לי ההתרגשות של "ישראל מחכה לרבין", ולמרות אהבתי הכבירה לשמיר, קיוויתי שתיבחר.

לא ידעתי בדיוק מדוע ולמה, אבל ריח השינוי שנישא באוויר, נשא חן בעיניי ונראית לי כמו האיש הנכון, בזמן הנכון.

אהבתיך בשל הדוגריות, הצבריות השורשית, הדיבור העמוק והאיטי, והג'ינג'יות הקאובוית ששידרת.

עם ראשית הקדנציה, פתחת בתהליך מן המשמעותיים שידעה מדינת ישראל, ואשר ייקרא לימים "תהליך אוסלו".

מהרגע הראשון הייתי מתנגד חריף לפעולתך וחשבתי שאתה עושה מעשה, אשר יוביל את כולנו לאבדון ולאובדן המדינה היהודית-ציונית.

קראתי בשקיקה אז פמפלטים של "מולדת" ו"צומת", והיה לי ברור שאתה עושה טעות מרה.

סלדתי מן הדרך בה דיברת על המתנחלים, תיעבתי את המינוח שטבעת, "קורבנות השלום", והצטערתי צער רב על שנבחרת ועל הדרך בה בחרת להוביל את ישראל.

במוצ"ש ה-4 בנובמבר, קרה הרצח הנורא והוא טרף את הקלפים כולם.

ביום ראשון בבוקר נסעתי לבסיס בגוש עציון. עצרתי בתחנה המרכזית בירושלים וקניתי עיתון כמו כולם.

רק בלילה התפניתי לקרוא בו, והחוויה שעברתי נצרבה בי לעד.

דפדפתי בתמונות אשר דילגו בין תחנות חייך הרבות –  ביה"ס "כדורי", הפלמ"ח, רמטכ"ל במלחמת "ששת הימים", שגריר ישראל בארה"ב, ומגוון תפקידיך הפוליטיים.

ישבתי על המיטה הצבאית והדמעות ירדו מעצמן.

כעסתי עליך וכעסתי על "אוסלו", אבל בכיתי כמו תינוק.

בכיתי יצחק, על מה שהיית וסימלת עבורי – צבר, ציוני, פטריוט ולוחם, צנוע וישר דרך, ולפתע נדמה היה, כי עמדותיך הפוליטיות נעשו חסרות חשיבות.

בור עמוק נפער בתוכי באותו לילה,

והבנתי שעם הרצח שלך, נרצחה גם נפשה של הארץ הזו.

אני מיואש מן המדינה יצחק, חרד לגורלה, וליבי אינו מנבא לי טובות.

נשיא לשעבר יושב בכלא,

רוה"מ לשעבר נמצא תחת משפט בעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים, ורמטכ"ל לשעבר חשוד אף הוא בפלילים ובהתנהגות שאינה הולמת קצין.

זוהי רק רשימה חלקית של נבחרי ציבור שסרחו והושחתו בפלילים.

העם היושב בציון עייף ורצוץ, קורס תחת גזירות כלכליות ויוקר מחייה בלתי אפשרי.

ה"נפולת של נמושות" שלך לא תופס כאן יותר, כי קם "דור אשר לא ידע את יוסף" והוא נוהר בהמוניו אל "סיר הבשר", או יותר נכון אל צנצנת המילקי בברלין המקוללת.

ניצולי שואה ושאר נידחי החברה, מחטטים בפחי זבל ופונים לעמותות צדקה, בשביל להעלות מזון על שולחנם, הפריפריה קורסת והאלימות אוכלת כל חלקה טובה.

אמרת יצחק, ש"האלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה"! אין לך מושג כמה צדקת.

השיח האלים נהיה נחלת נבחרינו בכנסת, ונחלת הכלל ברשתות החברתיות, 

הרחובות והכבישים הפכו לזירת קרב, ומגרשי הכדורגל לחממות של שנאה וגזענות.

הפכנו אלימים יותר, נבערים יותר, ונדמה שכולם שונאים את כולם.

העולם שונא אותנו, מצר את צעדינו ומכריז על חרמות נגדנו חדשות לבקרים.

"מדינת אפרטהייד" קוראים לנו, אתה קולט?!

הר הבית בוער, ירושלים עולה בלהבות והתחושה הכללית היא ש"אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה."

המלך היושב בירושלים, מנותק מן העם ומזלזל בו, בראש מעייניו רק הישרדותו הפוליטית ונשיאת נאומים חוצבי להבות על במת האו"ם.

על המלכה שלצידו, אין טעם להכביר מילים... אתה פשוט לא תאמין.

התקווה לא גרה כאן יותר ואין באופק שינוי הנראה לעין.

יצחק יקר,

היינו ונותרנו חלוקים בנוגע לאוסלו,

אך אין ספק בליבי, כי מאז ה-4 בנובמבר 1995, הלכה המדינה מדחי אל דחי.

דרושה לנו מנהיגות מן הזן הנדיר שאיפיין אותך, ואשר לדאבוני נעלם ממחוזותינו לבלי שוב.

אני רוצה להאמין, שיום עוד יבוא ויצמח מקרבנו מנהיג ובן אדם בסדר הגודל שלך,

אך האמת היא יצחק, שקשה להאמין.

חבר – אתה חסר

ורק רציתי שתדע,

"ישראל מחכה לרבין"

מעולם לא היה כל כך רלוונטי.

4.11.2014

* * *

רון וייס

אולמרט בהשוואה לליברמן ולנתניהו

סופר נידח שלום,

יתכן שאהוד אולמרט חטא וקיבל כמה מאות אלפי דולרים לצרכים פוליטיים (היה חוקי בזמנו) או שהשתמש בכסף לצרכים אישיים (לא חוקי).

איווט ליברמן ובתו קיבלו יותר מ-10 מיליון ש"ח מטייקונים כצ'רנוי ושלאף, ואף אחד לא מתרגש מזה, לרבות היועץ המשפטי לממשלה, שהחליט לא להעמיד את ליברמן לדין. השופטים שזיכו את ליברמן במשפט מינוי השגריר בבלארוס אמרו על ליברמן: "מעשיו אינם ראויים, אינם מוסריים ואינם עומדים בסטנדרט המצופה מאיש ציבור, ודאי במעמד כה בכיר של שר בממשלת ישראל."

בנימין נתניהו, בהיותו ח"כ באופוזיציה, קיבל טובות הנאה ממיליונרים ששידרגו את טיסותיו ואת שהותו ושהות אשתו במלונות בחו"ל. אף אחד לא חולם להעמידו לדין, אפילו לא אורי הייטנר. בנימין נתניהו נתמך ע"י החינמון "ישראל היום" הממומן ע"י המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון בסכום של כ-3 מיליון דולר לחודש. הכול חוקי אבל מסריח. העיתונאים הפחדנים דורשים למצות את הדין רק עם אהוד אולמרט.

רון וייס

רמת-גן

* * *

ד"ר ארנה גולן

כן, יש דבר כזה שנקרא "פריחה מאוחרת"

על ספר שיריה של אורה רענן

"המראה הזה"

(הוצאת אבן חושן, 2014 )

אחד משיריה של אורה רענן נפתח בשאלה: "האם יש דבר כזה שנקרא / פריחה מאוחרת?" (עמ' 43). ובכן, ספר השירים המפתיע ושובה הלב הזה מוכיח שאכן, בהחלט יש פריחה מאוחרת והיא יפה ורבת עניין.

אף שמו של הספר מעורר עניין. מהו טעמו? במוצהר, מקורו בכותרת של השיר האחרון, שנכתב ממש בשנה זו, למרות שהשיר, לבד מסיומו, יוצא דופן בספר. עניינו במראה חזיוני בירושלים, כמין מראה קדמוני המעורר את נפשה של הצופה בו לרחף באושר, והריחוף הזה מנתק אותה באחת ממציאות ההווה עד כדי איבוד תחושת הזמן: "מחר אנחנו חייבים להביא הנה את אמא / במכונית / שתראה גם היא את המראה הזה" (עמ'85). הכמיהה להביא את האם, המתה זה מכבר, זו שזיכרה שב ועולה גם בשירים אחרים, מתוך רצון לשתפה בחווייה וכביכול עדיין היא בחיים, הסיום מכמיר הלב הזה, מעיד לא רק על החיבור לאם, אלא גם על כמיהת הנפש לעוף מעל לכל מחיצות הזמן והגיל והמציאות.

ואכן, המראה הירושלמי אינו אופייני לשירי הספר. אבל השיר מסמן מאפיין יסוד בהם. עניינו בתהליך היצירה המשתקף במבנם ובתוכנם. הכיצד? מתברר, שהמראה, חוש הראייה, המבט, ההתבוננות במראות שסובבים את הכותבת, ואשר לרוב הם קטני היקף דווקא ונטולים מהוויית הקיום והזוגיות בבית ועשייתם טעוני משמעות כבדת משקל – ההתבוננות הזאת, היא המניעה את תהליך היצירה. אירוע, כביכול יומיומי, שאירע לכותבת או לאדם קרוב, מראה של פריחה או קמילה או איזה גילוי אחר בטבע או בבית ואפילו ברחוב או במרכז מסחרי, מניעים את התהליך, ואז מתרחש חישוף המשמעות הטמונה בהם לגביה. אלה לאו דברים "גדולים", אף שרובם כאובים, אבל התגובה השירית עליהם עמוקה. המיוחד הוא  שתמיד היא מרוסנת, רגישה אך מאופקת, כמעט ללא ביטויי רגש ישירים, ולכן מרעידה את הלב וחושפת אנושיות עמוקה.

ומדוע הספר מפתיע? משום שאורה רענן מוכרת כעוסקת בלשון, כרכזת הוראה בקורס "מבוא לבלשנות" באוניברסיטה הפתוחה במשך שנים, כעורכת "עדכן", כתב העת של האוניברסיטה הפתוחה, וכחוקרת שירת ימי הביניים (ההדירה את הספר "שירי יצחק בן שלמה אלאחדב" בהוצאת מכון הברמן למחקרי ספרות, 1988). פה ושם קראנו סיפורים שלה וב"יד בן צבי" על תולדות משפחתה, משפחת דרצ'ינסקי, שמן העיר סלונים שברוסיה הלבנה – שם נישאו הוריה ועלו ארצה בשנת 1925, לירושלים, שם נולדה – אך לא ידענו על שיריה.

והנה הפתעה. בהקשר זה מן הראוי אף לציין כי לשון השירים אין בה כל התייפיפות או הפגנת הידע הרב, והיא כמעט לשון של דיבור תקין או של מכתב. גם השירים לכאורה "פרוזאיים", המטאפורות  אינן מרובות ולרוב מצויות ברקע. אף אין בהם חריזה או משקל סדיר. בקיצור, שירה מודרנית בתכלית, ששורותיה מתארכות או מתקצרות לפי צורכי המבע. ובכל זאת, כל מי שיעמיק מעט, יגלה כי מתחת למעטה הזה, המזכיר כמעט תמיד מעין שיחה, פועם לו מקצב רב השפעה, ריתמוס שמוליך למשמעויות סמליות, והשיר מוביל תמיד אל איזו פואנטה מפעימה, המשנה או מעשירה את הדברים.

ועל הכול, ייחודה של השירה הזאת הוא בחוויות שהציתו אותה ואשר שמו של החלק הראשון, "עדיך", מרמז לטיבן. "איך אגיע עדיך / איך אחדור את חומות / האין שלך / איך אקעקע את הנד, ולו לסדק צר / לקלוט מילה ממלמוליך." היא מביעה את תחינתה בשיר "איך" (17), שבו נרמז וממנו עולה –כמו בשירים אחרים – הכאב ותחושת אין האונים כשלא ניתן עוד ליצור קשר עם הגבר האהוב, הבעל היפה והחכם, ששקע אל עולם הדמדומים והוא ישנו ואיננו. לא ניתן עוד להגיע "עדיך". החוויה הקשה הזאת היא שמרעידה את השירים שבחלק הראשון, שאכן נכתבו ברובם במשך כשלוש מתוך למעלה מעשר שנים כאובות עד לפטירתו בשנת 2003.

ומיהו הגבר האהוב שנותק מן העולם שמסביבו? הריהו מרדכי רענן, שהיה אדם מיוחד במינו. אכן, אך מעט ניתן ללמוד מן השירים על פעלו המיוחד, כיוון שהם מתמקדים בפן הזוגי ובמעלותיו האנושיות. אבל כל מי שהכיר אותו יעיד כי אכן היה איש יפה בחיצוניותו ובפנימיותו. נציין כאן רק זאת ששם משפחתו, רענן, שעוברת משם משפחתו המקורי קופמן, נקרא כך בפי מכריו כמו היה זה שמו הפרטי, היה  זה אחד מכינוייו של מרדכי מימי היותו באצ"ל, באותם ימים נתמנה למפקד האצ"ל בירושלים בהיותו אך בן 25. לאחר מלחמת הקוממיות יסד הוצאת ספרים ייחודית שהתמקדה במידה רבה בספרים ובאלבומים מן ההיסטוריה הארץ ישראלית ואישיה, וההוצאה זכתה להצלחה גדולה בארץ ובעולם. אז מה הפלא שהלם מחלתו היכה בה ולמעשה, היכה בכל מכיריו-מוקיריו?

בשיר יחיד וחודר לב משנת 1996, מקוננת הדוברת ותוהה איך לפתע נגזר על השניים להתכווץ ולהתכנס ולצפות למכה נוספת שעלולה לבוא בעוד היא כה תאבת חיים ((18). עדיין אין כל רמז לטיבה של המכה, אך גם מאוחר יותר תירמז המחלה הנוראה ולא תיאמר במפורש. לאחר ההלם מתרחשת כמין היטהרות של צלילות, להתבונן במצב כהוויתו ולתהות על משמעותו. וכך, ארבע שנים מאוחר יותר, מהרהרת הכותבת במין השלמה והתמרדות פנימית כאחת, "אז זהו האדם / סך כל מפעלותיו," ורגשותיו ומחשבותיו, כשהיא מתבוננת במראה צמצום הוויתו  לתיק קטן מכיל בגדים המוצמד לכיסא גלגלים שבו הוא מובל – כשגבו לביתו – למחלקה הסיעודית בשנת 2000 (13).

המראה, המגלם את אפסיות האדם, הולם בתודעתה, אך התיאור הוא קצר, סמלי ומאופק, עד שאפילו זהות האיש המובל בו אינה נאמרת במפורש. מכאן כוחו כשהוא נשמע כמין אנחת כאב ונעשה טעון ועז.

משלים אותו, בשיר אחר, מראהו המתרחק והולך וקטן, ממש "כמו בסוף סרט," אבל כאן ההשוואה האירונית הזאת, המעידה על מידת האיפוק והשליטה העצמית הממוקדת בזולת, נשברת לפתע בתחינה, "אל תיעלם לי!" (23).

"קרעים קרעים" (14) חולפות תמונות הזיכרון מימים אחרים, "כעננים המשוועים / לאחדות, לרפאות חדשה," ואילו הוורוד הפורח בגינה מקבל צביון של כאב. אפילו הזיכרון הוויזואלי של העלייה של השניים ברכס הרי הפירנאים, הוא המעורר את הזיכרון  הקולי, את הדיבור האוהב ואת שמחת החיים   שבעבר ("שריקה", 27).

אכן, ראשוניות המראות כה גדולה, עד שאפילו התקפי הכאב באים במראה גלי ים מתנפצים (31), ואילו מראות מן הטבע הקרוב נעשים דימוי או סמל לסערת הרגש המרוסנת. אפילו בשיר שכותרתו מדגישה את השמיעה – "אני שומעת אותך" (32) – נעשית השמיעה טפל למראה המראתם ונחיתתם של השניים יד ביד, מראה העולה כחי בזיכרון והוא המעורר גם את שמיעת קולו המחזק אותה.

ובכל זאת, ניכרת בשירים פעולתם של שלושת החושים: הראייה, השמיעה והריח. כך, למשל, עוגת הגבינה, שריחה הוא המעלה את זיכרון בריחתם לאי, שעיקרו מראות המערבולות שהיו בו ושוניות וסירות הצלה. הכול מתחיל, לרוב, בפרטים הקטנים, היומיומיים. הם שמביעים את הקשר העמוק בין השניים הקיים בתודעתה גם לאחר פטירתו, כמו הכנת "ארוחת הערב" המדוקדקת והאוהבת, כשרק בפואנטה מתברר כי "ידעתי שלא תבוא" (29).

בשירים ניכרת התמודדות אמיצה וכנה עם אמיתות קשות ומראות לא קלים. כך, למשל, בשיר "חסד" (20), המציב במין שיח פנימי עם הגבר האהוב, את זיכרון חסד הליכתה אחריו בארץ מלאת חתחתים ומהמורות ואת עדנת לילותיהם, שזכר לה כל הימים, "ועכשיו אינך זוכר דבר. / ואיוותר לבדי."

רמיזות שתיים למקרא (ירמיהו ב' ,ב , "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה," ובמלכים א, פרק ט', י', כשאליהו נותר לבדו ללא הגנה, "ואיוותר אני לבדי") – אף מעניקות להתמודדות עם המציאות משמעות שמעבר לפרטי.

השיר המעודן, "להרוג את הזמן" (21), מעלה תהייה כאובה על "הזמן שחולף ללא תיכלה" על הסבל חסר הטעם והתכלית, ותוך כך מקבלת השורה, שהפכה לשמו השיר, משמעות מצמררת, כמו בשיר הבא הקרוי "למות בכבוד". השיר "יומולדת"(28), ששמו מאחד מילים כמו בלשון ילדותית ושמחה, כולו מבט אירוני מר על  יום הולדת שערכו לו במוסד הסיעודי, כשמסביבו הזקנות חצי-נרדמות ומוסיקה חגיגית ברקע "כאילו חג היום". וכשהלכה משם ומוסיקה נשמעה ברדיו, עלה זיכרון הטנגו שלהם בעבר, והיא עורכת בבית טקס של מעין ארוחת יום הולדת בכמיהה לשקוע "באין ידע" של המציאות שבה האיש ישנו אך איננו. הכאב מר מדי.

שיר נהדר הוא "חלמתי" (36), שבו  האיש נגלה לה ממש כמו חי ואז, באין אומר ובעת ריקוד, אהבתם מעניקה לה תחושת אושר מושלמת, עד שלפתע, בסיום, מגיעה ההכרה המרה: "חלמתי".

שיר אחר, שבו מציאות וחזיון שלובים זה בזה, הוא השיר "טקס", שפתיחתו מדהימה: "היום אני מתחתנת  שוב עם / רענן." אך אט אט קולט הקורא, כי אכן – כפי שמתפרש בסוף –  אין זה אלא  חזיון שחזתה ברוחה בעת טקס חגיגי ובו נגינה, פרחים וכיבוד לכבוד קריאת כיכר על שמו על רענן (38).

חלקו השני של הספר המזוקק הזה קרוי "עין בעין" (43-85), כלומר – שירים שעיקרם להישיר מבט אל המציאות ולראותה נכוחה אפילו היא כאובה (ואגב כך גם מודגשת מרכזיותו של המבט). רוב השירים נכתבו לאחר פטירתו של רענן, ולכן מצב ההיות לבד או הבדידות הכואבת מצויים בריקעם, ובמפתיע נוכל אף לפגוש ניצני התאוששות.

גם בחלק זה אין ביטויי רגש ישירים ולא התרסה קולנית וחדה. האיפוק, גם אם מר, ההתבוננות והתגובה המרוסנת והתוהה היא הנמסרת לנו ומעצימה את כוחם. כך למשל השיר, שנכתב ב-2008 ופותח את החלק הזה, וראשיתו – כאמור למעלה –  בשאלה, "האם יש דבר כזה שנקרא / פריחה מאוחרת?"

כתשובה בא תיאור מעודן ורגיש של שני ענפי פריחה אדומה, המופיעים על עץ הצאלון שבגינה זמן רב לאחר שנסתיימה פריחתן, והם מסמלים את ראשיתה של ההתחיות (43). בדומה לכך, מניעה ההתרחשות בטבע – ודווקא לא התרחשות דרמטית כלל ובכל זאת, יש בה איזו תזוזה עדינה מן השגור ורגיל – תהליך חוויתי גם בשיר "אחרי פסח", שעיקרו כמיהה להאמין שהנה, לנוכח הגשם היורד פתאום, הנה החורף הנפלא והמחייה מתחיל, למרות הידיעה שכבר אחרי פסח (44). וניכר: הכמיהה הזאת לחורף "הנפלא", עם "העצב "המתלווה אליו," מבטאת את הפרדוקסליות שבתקווה להתחיות וליכולת לחוות חוויות אהובות, עם הידיעה שזה לא בדיוק אפשרי.

אבל לא רק הטבע מניע תהליכים פנימיים. בשיר "ראיתי היום" (45) אפילו משאית זבל, שעליה תלוי שירו של אברהם חלפי המודפס בגדול, מעוררת פרדוקס פנימי: מחד, תחושה שנפגעה עדינותו של השיר, ומאידך – וכי היתה הכותבת זוכה לקרוא אותו ברגע זה אלמלא היה תלוי שם? זה העומק שבפשטות וזו תפיסת הפרדוקסליות שבקיום האנושי, הנגלית כמעט בכל תופעה ותופעה, ותהא גדולה וחשובה או פעוטה וכביכול לא רבת ערך. תוך כך ניתן גם לשים לב שוב לקיומו של הריתמוס המיוחד.

 לתהליך ההסתגלות למצב ההיות לבד – מתלווה לא פעם אירוניה דקה. כך , למשל, בשיר "אינוונטר", הנפתח ברשימה של "מה לא עשיתי" ומסתיים ברשימה של "מה כן עשיתי", ואלו הן כולן פעולות פסיביות וחסרות ערך לגביה, וסופו בצפייה שהשעון כבר יורה את השעה ללכת לישון (49), כאשר המטאפורה שבכותרת מעניקה את הצביון האירוני המעודן. כך גם בשיר "בלילה בלילה", כשהשיר הקצר מוליך כולו לצפייה לדעת מהו החטא הנורא שעשתה בלילה "כשאיש אינו רואה" ואינו שומע או שופט וכיו"ב, ובפואנטה מתברר ש... אכלה שתי קוביות שוקולד (75), בדומה להתרסה האירונית שבשיר "זה המצב" (46).

ואכן, בשירים פועמת ההכרה ב"מצב" אבל הולך וניכר גם הכוח להתבונן בעצמה מבחוץ , להתחזק ולרסן את המבע. כך, למשל, נקודת התצפית המפתיעה של "הקירות הצוחקים" (64), כביכול הם המתבוננים בה ושואלים: "מה לך עולה ויורדת במדרגות" ללא תכלית וללא תיכלה. אבל אז עולה לפתע מודעות  לעלייה וירידה  אחרות שהיו רוויות משמעות , אלו של המלאכים בסולם יעקב. וכשמצטרפת לכך קליטת הפתע של הפריחה שבגינה, נעשית המודעות לפעולה חסרת המשמעות הזאת גם ביטוי לאובדן המשמעות של הקיום, אבל גם להיאחזות בקיום, ואפילו להתחזקות הנולדת עם היכולת להתרחק ולהתבונן במצב.

כך אף בשיר "אין טלפון" (56), שבו מכה ההכרה, כביכול יש בה חידוש,  בדבר אי האפשרות ליצור קשר עם המתים, דרך מבט בטלפון, או מטאפורת "מרוץ השליחים" (65), הזוכה לפיתוח ייחודי, לשם תיאור הזמן החולף כשכל שליח רץ כיודע שיגיע סופו.

אבל רצון החיים מתגבר וצומח, כמדומה, מן היכולת המרשימה והאירונית להתבונן כמו ממרחק ולהרהר. כך בתיאור חבורות הנשים הבודדות , גרושות או אלמנות, הממלאות את הריק שבחייהן בקולנוע בצהריים או בבתי קפה אך הן כבויות ונושאות בכבדות את משא חייהן (66), ואפילו לתהות על הביקור שלה המפתיע  במקום קבורתה בקריית שאול (73). כך, ביכולת להכיר בעובדה שתהפוך בסופו של דבר "לתמונה קטנה" ואינה יודעת כיצד תיזכר.

אבל הנה מגיע שיר נהדר שעיקרו רצון התחיות, "עז" (74). "מי יתנני עז", היא קוראת. דווקא עז! הרמיזה היא כמובן לשיר "מי יתנני עוף", במילותיו של דוד שמעוני, אך הציפור הוחלפה במפתיע בעז! ומדוע? כי אז תוכל "להמריא" אל ההרים ולהיאחז בצוקים הגבוהים ולטפס, בקיצור – לחיות במלאות ובאומץ. לעומת זאת, "ציפור מעופפת"  מגלמת את תחושת ההתרוננות והיכולת לשוב ולברך את החיים לאחר ש"הישלתי מעליי את כובד שנותיי / הישלתי מעליי את שריוני החיים," כמו נעשתה קלה יותר ("היום",61).

הספר כובש הלב הזה מעביר את  הקורא בנבכי הצער, הכאב  וההתחיות, במבע מאופק אך רב משמעות, וכל הקורא בשירים הללו ייצא נשכר.

* * *

אהוד בן עזר

איך בשעלךָ מדדת דן

איך בשעלך מדדת דן

צלקה את רחובות תל אביב

עם תיק "שכל" צבאי

תלוי על כתפך

עיניים בורקות

ויצר הליכה שאינו שבע

היינו באותה חטיבה של

אורי בן ארי בששת הימים

ואני זוכר את הרומאן

כפפות הנהדר שכתבת

על תקופה שבה טרם היית בארץ

והיו ספרים שלך שלא הבנתי

תמיד הרקעת שחקים

היית ההפך מפרובינציאל

היית אינטלקטואל יהודי-פולני

אבל אני לא הבנתי

ורק אזכור את הליכתך הנמרצת

היומיומית

ברחובות תל אביב שלך

עם החיוך הזוהֵר הבולמוסי

והפנים האדומות

כאילו אתה טורף את העולם

וזה יותר חזק מכל הספרים שכתבת

ובחורות אהבו אותך

מאוד

* * *

נעמן כהן

כיצד ניתן לפתור את הבעייה

של תפילת יהודים על הר הבית?

המתח הנוכחי על הר הבית נובע מכך שהמוסלמים מתנגדים לתפילת יהודים על הר הבית.

ברצוני להציג פתרון שנראה שיוכל להתקבל ע"י מוסלמים, נוצרים, ויהודים.

כידוע כל מוסלמי מתפלל חמש פעמים ביום תפילה קצרה המבוססת על סורת (פרק) הפתיחה של הקוראן. בעת חיבור התפילה רצה מוחמד לשכנע את היהודים באל-מדינה שיקבלו את דתו, ואותו כנביא. לכן הוא קבע את כיוון התפילה לירושלים, וכתב את התפילה בכוונת מכוון תוך השמטת הייחוד המוסלמי שהוא "אין אלוהים אלא אלוהים ומוחמד שליח אלוהים."

את הטקסט של התפילה הלקוחה כאמור מהפרק הראשון של הקוראן "סורת הפתיחה", והכוללת מילים עבריות במקור, יכול אם כן לומר גם כל יהודי, ונוצרי:

"בשם האל הרחמן והרחום

השבח לאל ריבון העולמים

הרחמן והרחום

מלך יום הדין

רק אותך אנחנו עובדים ורק עליך אנחנו נשענים

הנחנו בדרך הישר

דרכם של אלה שהיטבת איתם לא אלה שאתה כועס עליהם ולא התועים."

(נכון הוא שמאוחר יותר הפרשנים זיהו את אלו שאלוהים כועס עליהם עם היהודים, ואת התועים עם הנוצרים, אבל במקור אין זכר לכך).

הפתרון המוצע הוא שיהודים יאמרו את מילות התפילה הללו עם עלייתם להר.

היות ומילות התפילה מקודשות למוסלמים, אמירתם ע"י יהודים לא תעורר התנגדות אפילו בקרב המוסלמים הקיצונים בראשות התיאולוג, אבא של מאזן, שמתנגדים בכלל לנוכחות יהודים על הר הבית מכיוון שהם טמאים ומטמאים את ההר.

והתוצאה: "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים." כולם, יהודים, נוצרים ומוסלמים, יוכלו לומר את התפילה בשלום. ובא לציון גואל.

האם היהודים ירימו את הכפפה?

התיאולוג המוסלמי – אבא של מאזן, לא לבד

השייך קרדאווי, למוסלמים בעולם: "ניתן את צווארינו, ובלבד שבני הקופים והחזירים האלה לא ייכנסו ויטמאו את אל-אקצא כרצונם"

הגזען הערבי-מוסלמי, השייח' המצרי ד"ר יוסוף עבדאללה אל-קרדאווי, הנחשב לאחד מחשובי הפוסקים המוסלמים בדורנו, וכסמכות רוחנית שאין לערער עליה, בקרב עשרות ואפילו מאות מיליוני מוסלמים בעולם בזכות תוכניתו הפופולארית בערוץ "אל-ג'זירה", "א-שריעה ואל-חייאת" (ההלכה האסלאמית והחיים), הנצפית על ידי קהל של כ-40 מיליון מוסלמים, הכריז "ניתן את צווארינו, ובלבד שבני הקופים והחזירים האלה לא ייכנסו ויטמאו את אל-אקצא כרצונם."

כזכור ב-28 בינואר 2009, בזמן מבצע "עופרת יצוקה", בדרשה ששודרה באל-ג'זירה הצדיק אל-קרדאווי את אדולף היטלר ואת השואה כעונש שהטיל אללה על היהודים. הוא אמר: "לכל אורך ההיסטוריה, אללה הקים על היהודים אנשים שיענישו אותם על שחיתותם... העונש האחרון בוצע על ידי היטלר. באמצעות כל הדברים שעשה להם – אפילו שהם מגזימים ביחס לנושא זה – הוא הצליח להעמיד אותם במקומם. זה היה עונש משמיים עבורם... ירצה האל, הפעם הבאה תבוא מידי המאמינים."‏

הגזענות האנטישמית של אבא של מאזן –

יהודה ושומרון יהיו "יודן-ריין"

מיד עם תחילת המו"מ בין ישראל לפת"ח (החמאס לא בעניין) הכריז ראש הרשות הפלשתינאית של הפת"ח, ד"ר אבא של מאזן (ד"ר להיסטוריה מכחיש השואה, ותיאולוג מוסלמי "היהודים טמאים"), בפגישה ב-29.7.13 עם ראש הממשלה הזמני של מצרים עדלי מנסור ש"במסגרת הסדר קבע לא תתאפשר נוכחות אף לא של ישראלי אחד על אדמתנו."

ודוק: לפי אבא של מאזן המדינה הפלשתינאית חייבת להיות "יודן-ריין".

הגזענות האנטישמית ואחמד טיבי

לאחר ביצוע הטרנספר ביהודים תעמוד בפני אבא של מאזן השאלה מה יהיה גורלו של אחמד טיבי, שהרי אדון אחמד טיבי התנחל מעבר לקו הירוק כשעבר מטייבה והתנחל בדחיית אל בריד. האם יגרש אבא של מאזן גם אותו? מן הסתם לא. שהרי אחמד טיבי שמפלגתו מייצגת את התנועה האיסלאמית (האחים המוסלמים) בארץ, ואבא של מאזן המייצג את הפת"ח חולקים את אותה גזענות אנטישמית ביחס ליהודים. יהודה ושומרון חייבים להיות "יודן-ריין" וישראל חייבת להיות מדינת "כל אזרחיה" קרי מדינה ערבית.

המתנחל אחמד טיבי תובע חרם על המתנחלים

השבוע במפגש מיוחד בפרלמנט האירופי בבלגיה ב-6.11.14 קרא ח"כ אחמד טיבי (המייצג את תנועת האחים המוסלמים) לאירופה להטיל סנקציות על ההתנחלויות היהודיות.

טיבי, הגזען המוסלמי לא סיפר למאזיניו שהוא הערבי-מוסלמי התנחל מעבר לקו הירוק.

עבור טיבי ערבי-מוסלמי אינו יכול להיות מתנחל וכובש. לערבי-מוסלמי לדידו, יש זכות מעצם טבעו כערבי-מוסלמי לכבוש ולהתנחל, אך אלו אינם מוגדרים כיבוש והתנחלות. כיבוש והתנחלות אלו פשעים המיוחדים ליהודים בלבד.

מה צריך היה נשיא המדינה לנאום בכפר קאסם

שלום עליכם. אני מגיע הנה לטקס לציון 58 שנה לטבח כפר קאסם בו נרצחו 49 מאזרחי העיר ונפצעו 13. ההרג הנפשע בכפרכם הוא פרק חריג וקודר בתולדות היחסים בינינו הערבים והיהודים החיים כאן, פשע חמור נעשה כאן, פקודה בלתי חוקית שמעליה מתנוסס דגל שחור, ניתנה כאן. עלינו להישיר מבט אל אשר אירע – חובה עלינו ללמד את הפרק הקשה הזה ואת לקחיו.

באתי לכאן כבן לעם היהודי וכנשיא מדינת ישראל, לעמוד בפניכן, משפחות הקורבנות והפצועים, ולכאוב את הזיכרון יחד איתכם

בשם מדינת ישראל והעם היהודי אני מביע התנצלות על הרצח הנורא.

 אני מסכים איתך ראש העיר עאדל בדיר כאשר אמרת: "יום הזיכרון הזה הוא אמנם יום של כאב וצער אך אדוני הנשיא ראוי לא פחות שיהיה גם יום חשבון נפש עבור המדינה כולה." על כולנו לעשות חשבון נפש.

אבי מורי יוסף ריבלין זיכרונו לברכה, תירגם את הקוראן ואת הספר "חיי מוחמד" של איבן הישאם, וכדי לשמור על יחסים טובים בין יהודים ערבים ולמנוע שנאת ערבים השמיט מהתרגום את כל הקטעים הקשים נגד היהודים ואת התיאור חיסול יהודי ערב.

למרבה הצער חיסול יהודי ערב משמש עדיין בחברה הערבית כמופת מוסרי כאשר אמנת החמאס (ארגון שקיבל רוב בחברה הפלשתינאית) תובעת את חיסול ישראל והשמדת היהודים.

למרבה הצער טרם נמצא ערבי מוסלמי הרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי.

לכן אני פונה אליכם תושבי כפר קאסם ולכל ערביי ישראל לאמץ את פסק הדין של השופט בנימין הלוי, שרצח הוא "פקודה בלתי חוקית בעליל" – פקודה שאין לבצעה ומן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה ככתובת אזהרה האומרת – "אסור... אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב."

החוצפה של הגזען הערבי-מוסלמי ח"כ עיסאווי פריג'

ח"כ עיסאוי פריג' ממרצ ברך את נשיא המדינה על ביקורו בכפר, אך טען שזה לא מספיק ושיש לציין את "האירוע הנפשע הזה כאירוע ממלכתי שיש ללמוד ממנו."

כן, זה אותו עיסאויי פריג' שסירב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס (שמקובל גם על הפת"ח) התובעים את חיסול ישראל והשמדת היהודים גזענות ולא מופת מוסרי. מסתבר שאין גבול לצביעותו של פריג'.

זהירות חליפות איסלמית - ממה נבהל עודה בשאראת?

על הגזען הערבי-נוצרי עודה בשאראת, המסרב להכיר בקיום העם היהודי, והמסרב לראות בדברי מוחמד התובעים את השמדת היהודים גזענות, כבר כתבתי:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00639.php

בעקבות דברי ההיסטוריון מכחיש השואה ד"ר אבא של מאזן, שהפך לתיאולוג דתי והכריז שהיהודים מטמאים את מסגד הקצה (הר הבית) נערכה על ההר עצרת מחאה בהשתתפות נציגי ועדת המעקב של הערבים בישראל.

שיח' כמאל חטיב, סגן יו"ר הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, הכריז שירושלים תהפוך לבירת החליפות האיסלמית. דוברים אחרים בכנס אמרו שדבריו הם יסודות ההסכמה הלאומית של הערבים בישראל. חטיב זכה לתמיכה גם מראש הפלג הדרומי של התנועה האיסלמית ח"כ איברהים סרסור, ויו"ר ועדת המעקב מוחמד זידאן לא מצא פסול בדברים.

הפעם עודה בשאראת הנוצרי באמת נבהל. האם תוקם חליפות בנוסח אבו באכר אל בגדדי? הוא שואל, האם ייסקלו נשים? האם יערפו ראשים? האם יוקם שוק לסחר בשפחות? ("הארץ" 27.10.14). ישמור אותנו אלוהים מנציגיו.

באותו מאמר מגנה הגזען בשאראת את ההכרה בעם הארמי שהוא מכנה "פשע ברוטלי". עודה בשאראת הנוצרי אינו מוכן להכיר בעם היהודי ובעם הארמני. הוא מכיר רק בעם ה"פלישתי". מה שהוא דורש לעצמו הוא אינו מתיר לזולתו.

Scat scatophilia

"אהבת חרא" היא נטייה מינית לשאוב סיפוק מיני מחרא.

הרוסטראטוס היה עלם צעיר אשר בשנת 356 לפנה"ס העלה באש את מקדשה של האלה ארטמיס בעיר אפסוס, שהיה אחד משבעת פלאי תבל של העולם העתיק, על מנת שייכנס שמו להיסטוריה. בעשותו כך קיווה הרוסטראטוס ששמו ייזכר לעד לצד שמות האלים והגיבורים של המיתולוגיה היוונית.

כבר כתבתי על האקטיביסטים האנטי אשכנזיים היודעים שליצירותיהם אין כלל ערך ספרותי כשלעצמן, ולכן הדרך היחידה עבורם לזכות בפרסום ולהתייחסות היא  בפרסום דברי תועבה גזעניים אנטי-אשכנזיים.

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf

בדומה אליהם מפרסמת  נטלי כהן וקסברג, המתנאה בכך שהיא "פעילת שמאל", "אמנית" "יוצרת" "חצי מזרחית וחצי אשכנזית" את יצירתה האמנותית – חירבון על דגל ישראל לצלילי ההמנון "התקווה". לטענתה היא מחזאית שמעלה סרטונים פוליטיים סטיריים שהם חלק מיצירתה.

http://news.walla.co.il/item/2798122

ביצירת אמנות קודמת היא ביזתה את זכר השואה. וכתבה מחזה על ניצולת שואה התוחבת נרות גליצרין בתחת. בראיון עימה במקומון "ידיעות תל אביב" 7.11.14 היא מתוודה שמגיל 15 היא מכורה לנרות גליצרין בתחת.

מטעמים לא ברורים הוגשה נגדה תלונה במשטרה והיא נעצרה לחקירה. מובן מאליו שהיא נהפכה מיד ליקירת אלו המתקראים "שמאל" וגיבורת המאבק נגד מדינת היהודים המדכאת.

מעצרה הוא מעשה איוולת. מי בכלל היה שומע עליה לולא חירבנה ונעצרה?

ייאמר ברורות, התלונה והמעצר שטות הם. חרא ייענה בחרא. יש לעזוב את האומנית היוצרת חרא לעצמה, ופשוט לחרבן עליה. (מטאפורית).

דנטה - מוחמד בגיהנום

בקומדיה האלוהית של דנטה מתאר המשורר את מוחמד הנמצא בגיהנום בחלקו השפל – בתופת. מעיו שפוכים החוצה מבטנו המרוטשת, וחזהו נבקע "מהסנטר ועד פי הטבעת (קנטו 24,28)

הסצנה הזו מתוארת בציור קיר בבזיליקת סן פטרוניו בבולוניה ומאז הכנסייה הפכה להיות מאוימת ע"י טרוריסטים מוסלמים.

http://2.bp.blogspot.com/_BZFYe98kpkk/Sdcu3OMAYMI/AAAAAAAABgM/WJpCA4ZzqM/s400/Giovanni+da+Modena+Last+Judgment+2.jpg

מה היה קורה לו היתה כהן וקסברג מחרבנת על דגל אשף או החמאס

שוו בנפשכם מה היה קורה לו האמנית היוצרת, נטלי כהן וקסברג, היתה מחרבנת על דגל אשף או דגל החמאס. צעקות היו נשמעות מקצה הארץ מאלו המתקראים "שמאל" על גזענותה של "האמנית היוצרת".

ריבונות

בעקבות ההתפרעויות בכפר כנא בצה״ל הינחו את החיילים לא לנסוע בכבישים הסמוכים לכפרים ערביים, חל איסור גמור להיכנס לכפרים ערביים, כמו גם נסיעת חייל לבדו.

כמו כן חל איסור חמור על החיילים לנסוע בודאי ערה בשבוע הקרוב.

לא להרס בתים – להלאמתם ומכירתם

אין טעם בהריסת בתי מחבלים ממילא הם מקבלים פיצוי מארגונים התומכים בטרור המאפשר להם לבנותם מחדש. ספק אם יש בהריסה הרתעה.

את בתי המחבלים יש להלאים ולמכור ובכסף יש לפצות את נפגעי הטרור. רק עונש כזה ירתיע אפקטיבית.

* * *

אהוד בן עזר

מתי נולד הכינוי "סאברע"?

מתוך היומן, 28.8.1997. מכתב למערכת "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ".

בכתבתו "צברים – דור הולך ונכחד" ("הארץ" 15.8.97), מצטט ברוך קימרלינג, בביקורותו על הספר "הצבר – דיוקן" מאת עוז אלמוג, את מסתו של דן אלמגור, לפיה את המושג "צבר" המציא העיתונאי אורי קיסרי, במאמרו "קיטורים", שנדפס ב"דואר היום" באפריל 1931.

לסברה זו על ה"סאברע", ותירגומו העברי – ה"צבר" – אין על מה לסמוך. הכינוי "סאברסעס" לילידי הארץ, כפי שאכן מביא קימרלינג בהמשכה של אותה פיסקה, אכן צמח לראשונה ככינוי-גנאי לדור הראשון של בני מושבות העלייה הראשונה. הוא צמח בתקופת העלייה השנייה, והיתה בו תערובת של קינאה בשורשיות בני-המושבות אך גם בוז לחיספוסם, לפשטות הליכותיהם והשכלתם, ולכל סממני המקומיות והמעורות-בארץ שמנו בהם. אגב, תכונות שהופיעו לראשונה בתיאורו של הנער נחמן (הוא אברהם שפירא מפתח-תקוה, שאמנם לא נולד בארץ אלא בא אליה בילדותו), בסיפורו של זאב יעבץ "ראש השנה לאילנות", משנת 1891, סיפור שהוא מעין מינשר לדמותו של היהודי החדש בארץ-ישראל.

חשוב לא פחות לדעת כי הצבר, הסאברע, קיבל רהביליטאציה גמורה רק כאשר גם לאנשי העליות השנייה והשלישית נולד דור בארץ, הוא דור תש"ח, על כל המשתמע מכך – או-אז הפך הצבר מכינוי שחציו גנאי וחציו קינאה – לכינוי של כבוד והערכה, כאשר מלווה אותו במשך שנים ארוכות מדורו של חנניה רייכמן ב"דבר השבוע": "צברינו חמודים ועוקצנים".

סמלית, ואולי מתאימה לא פחות, היא העובדה ששיחי הצבר, שאיפיינו את הארץ דרך גדרות הכפרים הערביים, הם בבחינת "עולים חדשים", שהובאו לכאן מדרום-אמריקה, ולא צמחו בארץ-ישראל בתקופה העתיקה. כך, למשל, כאשר שלום אש מתאר בספרו את ישו מהלך בין משוכות הצבר – אין זה אלא אנכרוניזם גמור.

אני מניח שלא קשה למצוא בספרות מראי מקום ל"סאברעס", אף כי ייתכן שמשום נקיון הסגנון לא הירשו העורכים להכליל מילה לא-תקנית שכזו בדפוס. כדי לתת איור ל"עתיקותו" של המושג "סאברע", אביא קטע מסיפור של דודתי אסתר ראב, המתאר את החיים בבית-זיתא (בן-שמן) בשנת 1919 לערך, או בדגניה בשנת 1913 לערך, אבל ברור מתוכנו שהשימוש במושג "סברה" לא היה חדש כבר באותה תקופה.

*

הבחורים הנמיכו את קולם במקצת. שולמית, יפיפיית הקיבוץ, בלונדית מחוטבת, תקעה בה עיניים גדולות ובולטות, ואולם מבטה של חנה החליק מעליה אל חברתה, נערה ליטאית רזה, זרועה נמשים, עטורה תחבושות לבנות על ידיה. חדשה היא, ואלה פצעי עבודתה הראשונים, פצעי מזמרה ומכוש, עקיצות יתושים וזבובים; הטבילה הראשונה, היו קוראים לזה בימים ההם.

חנה השהתה את מבטה עליה בלי משים, וזו הרימה את עיניה וחייכה לקראתה חיוך חם, פיקח וחריף כאחד –

 "כמה זמן הינך בארץ?" שאלה אותה חנה בגישוש.

 "זמן, זמן – " ענתה הנערה בלגלוג, "בכל אופן איני עשרים שנה בארץ-ישראל, כמוך!"

חנה פרצה בצחוקה הבהיר. "עשרים ושתיים." ענתה.

כל העיניים הוסבו פתאום אליה. "סברה" מלידה, "פרי הארץ", כינויים אלה, שהיה בהם מקצת לגלוג, הסבו לה, לחנה, תמיד תענוג מיוחד. היא שמעה בכינויים אלה נעימת קנאה של תלושים, ובינה לבין עצמה היתה מצדיקה קינאה זו.

מאירסון, הרפתן הגבוה, נתרגש מאוד – "את סברה? מעודי לא הייתי מאמין – "

 "כן, אני סברה."

 "נולדת כאן? בארץ?" סקר אותה, כולו משתאה.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

שי פרקש

בעקבות קפה לורנץ של תקוה וינשטוק

שלום תקוה,

קראתי בעניין את הכתבה על החתונה הגדולה בלורנץ. הפלאת לכתוב בהרחבה ובכישרון על קפה לורנץ וגלגוליו ב-130 שנה כפי שאף עיתונאי לא כתב עד כה.

אעביר את הכתבה המצורפת למנהלי נוה-שכטר למען יעבירו אותו אל ידידי הבית.

בשורות הראשונות בדף מס. 3 נפלה שגיאה קלה "באמת ההיסטורית". הצייר הוא יוחנן סימון (לא מירון סימה) גם הסיפור בקשר אליו לא היה מדויק.

למען הסדר הטוב להלן המשפט המתאים, אותו החלפתי ברשותך בקובץ המצורף.

"לצערם של המשמרים לא נמצאו ציורי קיר שהוועד למען החייל הזמין אצל אמנים נודעים כאביגדור סטימצקי, יוחנן סימון, פרלי פלציג ומרדכי גומפל."

בנוסף עדכנתי את טווח השנים בו שכן בית החייל בקפה לורנץ במשפט הבא:

כ-25 שנים שכן "בית החייל" ב'לורנץ'. לאחר הקמתו של בית החייל ברחוב ויצמן ב-1965 הצטמצמה הפעילות בו, והוא נסגר ב-1975.

בנוסף עדכנתי את הפרט על המנהל הלא יהודי של קפה לורנץ ב-1936, הוא היה שוויצרי בשם פרנץ נוטבאום, לא היה מנהל ערבי בקפה לורנץ.

שאי ברכה ותודה ממני,

שי פרקש

מתעד ומשמר ציורי קיר וצבע אדריכלי

סטודיו תכלת

089165234 / 0505209546

* * *

אלי מייזליש

הכזב הבריטי –

הבסיס להתהוותה של בעיית ערביי פלסטין

כולל שטינקר יהודי – אדווין מונטגיו, שר באותה ממשלה בריטית שיצא חוצץ נגד הצהרת בלפור בתואנה כי היא אנטישמית.

על בלפור עצמו ניתן לומר כי לא היה נאיבי כלל. כנוצרי מאמין בתנ"ך, הוא היה בטוח שנים רבות לפני מתן ההצהרה, כי ארץ-ישראל היא המולדת של העם היהודי, ולכן זכותו המיידית לחזור אליה. כך מעידה ליידי דאגליש בלאנש, מי שהייתה אחייניתו של בלפור, כפי שברברה טוכמן מספרת ב"התנ"ך והחרב": ".. היה זה עניין [התנ"ך] שלא זז ממנו... אצל בלפור היה המניע מקראי... הוא ראה משמעות בגאולתה של ארץ-ישראל על ידי אנגליה משלטון האיסלאם... [ו] ימים רבים קודם שישמע על הציוניות חש בלפור, שמילדותו רווה את התנ"ך... שהנצרות חייבת לשלם לעם זה את אותו 'חוב שאין לו שיעור' להחזיר אותם למולדתם. לא סתם ארץ כלשהי אלא את הארץ הישנה... מצב זה הוא יחיד במינו. יש אצלם קשר-גומילן בין גזע, דת וארץ, שאין כדוגמתו בשום דת אחרת ובשום ארץ אחרת עלי אדמות."

בלפור אמר במפורש כי א"י היא רק 1% ממה שהובטח לערבים, והאמת היא – שבלפור ואנשיו, שהאיצו בקבינט להכיר בעם היהודי כלאום ושיש לו זכות קדומים על ארץ-ישראל ובלשונם 'פלסטינה', 'צפצפו' על היות הערבים רוב מוחץ בארץ – 600 אלף מול 80 אלף יהודים בלבד. ובכתב המנדט, שבו 26 סעיפים מדוקדקים לגבי שלטונם בארץ שניתן בידי 'חבר הלאומיים' ב-1922, לא מוזכרת המילה 'ערבי' או 'ערבים' ולו פעם אחת, ובוודאי שלא המילה 'פלסטיני' שבה מתהדר כיום כל נכד של פליטי 48' להגדיר את עצמו.

הסעיף היחידי בו ישנו הֶקְשֶר עקיף לערבים הוא המשפט הדן בשפה הערבית שתהיה אחת משלוש השפות על בולים ושטרי כסף, לעומת זאת המילה Jews  או Jewish מופיעה עשרות פעמים וכמעט בכל סעיף. כך גם המילה Zionist organization שבאה ללמד דבר פשוט: כתב המנדט נכתב כדי להקים בארץ בסופו של יום מדינה יהודית בארץ כולה ע"י התנועה הציונית כנציגה רשמית של העם היהודי לאחר הקמתו של הבית הלאומי כשלב ביניים.

הכזב הוא, שהמנדטור מעולם לא ניסה לממש את האיזכור הרב שיש  בהצהרה לעזור ליישוב היהודי להקים את  'הבית הלאומי' לעם היהודי. ההיפך נעשה, והמנדטור ניסה ללא הרף להצר על עליית יהודים והגביל קניית קרקעות.

אכן שזה פלא פלאים, כיצד איש נבון כשר-חוץ הבריטי ובתמיכה מלאה של ראש הממשלה דאז לויד ג'ורג', מתעלמים לגמרי מהזכויות לכאורה של הרוב הערבי אז בארץ כאילו היו ענן בשמיים.

אבל! במהרה יתברר כי לא ההתעלמות, אלא מיליון הבטחות שכבר נתנו הבריטים קודם [מכתבי מק-מהון] לעמי ערב במזה"ת לקבל עצמאות מיידית בנחלותיהם שהיו כבושות מאות שנים בידי הטורקים שמעולם לא בחנו כלל זכויות האזרחים במחוזות שלטונם. כך, הוכר מיידית שלטונו בממלכת חיג'אז של השריף חוסיין שהפך למלך ושהיה עד אז ממונה מטעם הטורקים על המקומות  הקדושים ותו לא.

כך הוכתר בנו פייצל למלך סוריה אך כשהצרפתים סילקו אותו מינו אותו הבריטים מיד למלך עיראק. כך אחיו עבדאללה שמונה אמיר ואח"כ מלך על עבר-הירדן. וכך גם הצרפתים שהיה להם מנדט על סוריה נתנו עצמאות לסורים [ובאותו הזמן גזרו חלק מסוריה והקימו את לבנון]. חוץ מפלסטינה, אין לך מ"ר אחד שבו לא ניתנה לערבים עצמאות מלאה בשטחים שהבריטים כבשו מהטורקים.  

אבל בפלסטינה, לא רק שהבריטים שיחקו משחק כפול ומרושע כלפי היהודים כשחוקקו את חוקי ה'ספר הלבן' שמשמעותו הקמת מדינה ערבית עתידית, אלא מילאו את פיהם בשקרים ובבדותות לגבי מה שהיהודים עלולים לעשות לערבים. הנה חצי משפט בו מוסר לורד בריטי שהיה המזכיר של חבר הלאומיים במכתבו מ-1922 כך:

So far from the mosques being closed and turned into synagogues,

לא פחות ולא יותר: היהודים יהפכו את המסגדים לבתי כנסת... ותוך כדי זה גם מתחמק ממתן תמיכה של המנדטור ליהודים ושידאגו לעצמם:

"…the building of the National Home has not been the work of any Government; …it is the outcome of the energy and enterprise of the Jewish people themselves."

כזבים אלה שנמסרו מפה לאוזן בכל כפר ערבי, הביא מיד לגל פרעות ביהודים ב-1920 מיפו ועד פ"ת ועוד. ואותו מזכיר אציל מכנה את ההרוגים היהודים כך:

In the riots in Jerusalem and Jaffa in 1920, 104 persons lost their lives.

סתם. 'אנשים איבדו את חייהם'. ללא שום ציון ורמז שהערבים פתחו בפרעות דמים. כלום. כאילו הסופר י.ח. ברנר היה עב"ם.

הכזב הבריטי שההד שלו הלך וגבר תאוצה, איחד למעשה את הנוצרים והמוסלמים ל"ועד ערבי עליון" כשהמופתי הוא המולך על כולם והנוצרים כמו היום אותה [ד"ר] חנן עשראווי, מהווים למעשה מלחכי פינכא אצל הרוב המוסלמי בבחינת משת"פים למהדרין – ביודעם מה מר גורלם יהיה כשתקום 'פלסטין' מוסלמית.

אבל, ככל שהבריטים ניסו להסית את המוסלמים נגד היהודים – חלקם כנוולים אנטישמים, לא רוו תמיד נחת מהערבים כשאלה פתחו ב-1936 ב'מרד' בעיקר נגד היהודים, אבל הערבים לא בחלו ברצח שוטרים וחיילים בריטים שהגיבו בתקיפות ולפעמים בהפצצות מטוסים על כפרים שלמים ששם הסתתרו אנשי הכנופיות הערביות.

כל זה לא מנע מהבריטים בסופו של המרד להיכנע להם וכתבו במאי 1939 את אותו 'ספר לבן' מרושע לדיראון עולם כמסמל את אותו כזב בריטי בלי לממש את הצהרת בלפור שהתחייבו בקבלת המנדט ב-1922. בכך מנעו כניסה לארץ מאות אלפי פליטים יהודים שביקשו מחסה מהצורר הנאצי – כשסופם הכבשנים באושוויץ.

לא רק כזב, אלא רשעות ואכזריות צינית של אנטישמים מוצהרים.

בלפור, שהיה כבר שוכן עפר כעשר שנים בשעת כתיבת ה'ספר הלבן' לא היה יכול מקברו להושיע.

כך גם סיר מארק סייקס, שהיה יד ימינו של וייצמן בכל התהליך לכתיבת הצהרת בלפור והיה למעשה הכוח המניע בתוך הקבינט כמזכיר הכללי שלו, מת במפתיע שנתיים בלבד [1919] לאחר מתן ההצהרה שכה עמל היה להשיגה.

אבל המנוולים הבריטים בארץ, שראו בהצהרה רק מכשלה ועומס יתר במילוי תפקידם הנייטרלי לכאורה, בגדו בעם היהודי ובהזדמנות ראשונה [ב-1938] העלו לגרדום בחור יהודי שכל עוונו שירה בנוסעי אוטובוס ערבי כמה כדורים באקדח עקר ושלא פגעו באיש.

שיא הכזב והרשע לשמו היה בעת ש'סטרומה' ספינת פליטים רעועה שעל סיפונה כ-700 יהודים, ניסתה להגיע לחופי הארץ, ובאכזריות אופיינית שלחו אותה ללב-ים להתפוצץ ולרדת תהומה על כל אנשיה כשהם 'מסבירים' שהיו עליה 'נתיני אוייב' כביכול. כזב מרושע מזה לא קרה בהיסטוריה. לא היה ניתן אז למצוא אז בריטי אחד שניסה לרחוץ בניקין כפיו כ"שומרי חוק וסדר" הצבוע שלהם.

כעת, ומזה 90 שנה ומעט יותר, אנו רואים התנהגות של הערבים בארץ, ככלי שהבריטים יצרו. אפילו בימים שלפני הקמת המדינה, עדיין האמינו הבריטים שהערבים ינצחו והם יוכלו לחזור ולהיות מנדטור לעוד 30 שנה.

על כן, בל נתפתה להאמין שאיזו יישות אירופית, גדולה כקטנה, שונה בהרבה מאותם בריטים כשמאיימים בוקר וערב כי 'יחרימו' את ישראל אם לא נשתחווה להם. כולם שקרנים – כשהנושא הוא ישראל שעדיין רוצים לראות כאן במקומה פלשתינה [ז"ל] שהבריטים ייעדו אותה לערבים וסופם שהסתלקו מארצנו בבושת פנים לאחר שחטפו מאיתנו 'מנה הגונה' ומכה טרייה.

האיומים כלפינו היום מאירופה או אפילו מארה"ב ומהאו"ם, הם פסיק ונקודה מילימטרית שחורה לעומת מה שכבר עוללו לנו לא רק בריטניה אלא כמעט כל ארצות אירופה; למשל, כיצד ההונגרים ירו ביהודים והשליכו את גופותיהם לדנובה שהפכה לנהר דמים.

הנקודה החלשה כיום, היא חולשת הקהילות היהודיות הגדולות באירופה [בריטניה וצרפת בעיקר] שלמרות הכזבים – שותקות ומתיישרות בהתאם לפוליטיקה של הממשלות שם. ועל זה ניתן רק לומר כי יש להמתין עד שהכזבים יתפוצצו להם בפרצוף.

* * *

אהוד בן עזר

קטעים מערב ספרותי בהנחייתי

שהוקדש בחלקו לספרן של נורית ודבורה גרץ

"אל מה שנמוג"

מתוך היומן, יום חמישי, 29.5.1997

לנגד עיניי, על השולחן באולם הגדול בבית הסופר בתל אביב, הרשימה שפירסמתי על הספר ב"ידיעות אחרונות":

המעט שניתן לומר על ספרן של הבת והאם נורית ודבורה גרץ "אל מה שנמוג" הוא שזהו ספר שממש מחמם את הלב לקרוא אותו, חבל להניח אותו הצידה, וכשהוא מסתיים אתה מצטער שהוא חלף כל כך מהר ושהוא כל כך קצר, חרף עשרות השנים שהוא מתאר.

לפני פחות משנה כתב במוסף הספרותי של הניו-יורק טיימס אחד מחשובי הכותבים, דומני גם אחד מעורכיו, ג'ורג' אטלס, מסה מקיפה שעסקה בתופעה המעניינת שהרבה סופרים, כותבי רומאנים, פירסמו לאחרונה אוטוביוגראפיות עד שנוצר מעין שיטפון בז'אנר הזה. אם אינני טועה טען אטלס כי מאחר שחל משבר אמון מסויים מצד הקורא בהמצאותיה של הספרות המוגדרת כבדיונית, מצאו הסופרים דרך חדשה ומתוחכמת למכור לנו את בדיותיהם על ידי המצאת אוטוביוגראפיות שבהן הטענה "אמת דיברתי" היא אמצעי אמנותי חזק ביותר, ובייחוד כאשר מדובר ביחסי מין עם האב, התעללות, אונס, שכרות, זנות, סמים, וסדרות שלמות של סיפורים מסמרי שיער שכמו רק חיכו לסופר המוכשר שיתאר לנו בדמיונו הפורה כיצד חווה אותם באמת וכיצד השפיעו על חייו, וכל המרבה בביזאריות הרי זה מכיר ומשובח.

מה שנפלא בספר "אל מה שנמוג" הוא שלמרות שהוא בנוי כמעט למופת מבחינה ספרותית, מעין "תיבת נוח" שמלקטת אליה חלקים ממציאות משפחתית והיסטורית ארוכת שנים, שרובה כבר חמקמק ו"נמוג", ומעצבת אותה בצורה אמנותית ומתוך ידיעת סוד הצמצום – עדיין אתה חש שהאמת המצוייה בספר היא אמת פשוטה, עצובה, נוגעת ללב, מרתקת ומציתה את הדמיון, ואין בו שום בלוף, זיוף, המצאה של סנסציה, וזאת חרף העובדה שמתרחשים במהלך הספר דברים שניראים כאילו נרקמו מן הדמיון בידי תסריטאי ובמאי מחוננים.

דבורה ויינברג-גרץ, אימה של נורית גרץ, היתה בתו של הסופר צבי זבולון ויינברג, שעלה מפולניה לארץ-ישראל אחריה, אך לפני מלחמת העולם השנייה. דרך חיים נפתלת ועם זאת אופיינית מטלטלת את דבורה מפולניה ללימודי דוקטוראט בחקלאות באיטליה, משם לקיבוץ עין-החורש בראשיתו, משם להתאהבות באהרונצ'יק גרץ, בבעל שלדבריה לא קרא לה מעודו בשמה הפרטי, ומשם לעבודה פורייה במשך עשרות שנים, עד גיל מופלג, וליחסים מעניינים הנרקמים בינה לבין שתי בנותיה, היוצאות איתה למסע אל עברה ואל עבר המשפחות והידידים והחברים במהלך חייה. נסיעה לאיטליה. נסיעה לפולניה. נסיעות לקיבוץ עין החורש. מכתבים מלוטק, המוסיקאי שאותו נטשה ועקבותיו אבדו. יומנה של האם, הנכתב בגיל תשעים, בתקופה שבה היא מתרגמת מפולנית את המכתבים של לוטק, שאותם לא קראה עשרות בשנים ואשר נועדו להציל אותה מידי מי שעתיד להיות בעלה, אהרונצ'יק. והתמונות בסוף הספר, תמונות מדהימות ומרגשות ביופיין של האם, של חברותיה ויריבותיה ושל מחזריה, כולם בנעוריהם, כולם אנשים שהיו, שלא הומצאו, ועל חלקם שמענו גם בהקשרים אחרים.

נקודת המשבר של דבורה-דורקה היא נטישתה את לוטק, שאמור היה לשאתה לאישה, והתחברותה לאהרונצ'יק. "אז הייתי לא-מוסרית," היא חוזרת ואומרת לבנותיה. קשה לה להסביר את המהפך שעשתה, ואולי, או ודאי, ממרחק השנים היא לעולם לא תגיד לבתה וגם לא תגלה לנו מה באמת היה בו באהרונצ'יק הגבר שגרם לה לשעבד לו את מרבית חייה. אולי הכבוד לא יתן לה לומר שהחושניות ניצחה אותה. והוא אכן היה הדון-ג'ואן של הקיבוץ, ומתמונתו נשקף בחור מושך ויפה כשחקן סרטים, ורחוק כל כך מתיאורי חייו הקשים ומחלותיו בסוף ימיו.

אילו לא הלכה דבורה אחר יצריה ה"לא מוסריים" אלא היתה נישאת ללוטק, היתה שבה עימו לפולניה ונשמדת עימו בשואה. גם כך כמעט שנלכדה בה, כאשר המלחמה תפסה אותה עם בתה הקטנה בביקור שערכה אצל הוריו העשירים של אהרונצ'יק בביאליסטוק. רק בנס שבו השתיים לארץ-ישראל.

והאב-הסב, צבי זבולון ויינברג, שהיה ונותר סופר כמעט אלמוני. דומה שגם נכדתו ובתו אינן מתפעלות מכתיבתו ואינן סבורות, כפי שהוא סבר, שראוי היה לו להימצא בכותל המזרח של הספרות העברית. אך הנה הוא-עצמו, סיפור-חייו, אהובותיו הדמיוניות, אשתו המכוערת-בזקנתה, סיפוריו הווידויים שחלקם נידחה וכולם נשכחו כליל – כל אלה הפכו במטה או בעט הקסם של נכדתו לחומרים בסיפור מרתק שגיבורו הוא הוא-עצמו, וכך חזר בדלת האחורית לספרות העברית שהתעלמה ממנו לחלוטין. חפש היום את עגנון או את ברנר בחנות רגילה של סטימצקי. לא תמצא. חפש את צבי זבולון ויינברג – תמצא אותו בספר "אל מה שנמוג" כל זמן שלא נמוג גם הוא מן המדפים.

יש חומרים שכאשר נוגעים בהם נופל שיממון על הקורא ויש חומרים שהם כמחוזות פלא שהשיבה אליהם מפיחה חיים וכוחות חדשים, כאלה הם החיים שמהם נרקם הספר הענוג והעצוב הזה "אל מה שנמוג".

עד כאן המאמר. דבורה גרץ בת ה-91 מדגישה שהיתה מורה לביולוגיה ולימדה את תלמידיה לספר רק מה שרואים במדוייק, במיקרוסקופ. היא חוזרת על כך פעמים אחדות, תחילה אנחנו סבורים שמחמת זיקנה, אבל בהמשך מתברר שיש לה כוונה בדבר. היא אחראית רק על הדברים המדוייקים בספר, לא על התוספות הפיוטיות של בתה נורית. הדבר מתברר, ממש כמו בדרמה המתרחשת מאליה, מבלי שהכנו זאת מראש. נורית מודה בחצי-פה שהספר הוא לא רק דוקומנטארי אלא שלמדה את התקופות שהיא מתארת, ומצאה למשל תיאורים אצל דבורה בארון, שיתאימו לתקופות בספר.

בתום הערב אני נותן את רשות ההערה לאליהו הכהן, והוא שואל את דבורה על שיר של פרוג שמוזכר אצלה, באידיש, והיא מהססת אך אני מעודד אותה והיא לוקחת את המיקרופון ושרה לנו את השיר כולו באידיש, וזה ממש מרגש.

אחר כך אליהו שואל: "חוץ מ'ארץ חמדת אבות' את מזכירה עוד שיר 'דקלים ותמרים' שהובא אליכם מהארץ והייתם שרים אותו."

דבורה קובעת בפסקנות: "לא מכירה שיר כזה."

ואז נורית מסמיקה ומתפרצת ואומרת שהאשמה היא בה, היא בדתה שיר בשם הזה כי זה ניראה לה יפה ומתאים לתקופה.

הקהל ממש נדהם לבקיאותו של אליהו, שהצליח לאתר "זיוף" של שיר שאינו קיים ורק נוצר לצורך הסיפור.

לדעתי, למרות שהספר יפה, נורית קצת הגזימה, אבל אולי לא. אני מבדיל היטב בין ביוגראפיה לרומאן. היא כתבה מעין רומאן דוקומנטארי שחלקו דמיוני או לפחות גזור בצורה ספרותית.

מתברר גם שבקהל יושבת קרובת-משפחה של לוטק, שדבורה היתה אמורה להינשא לו, ואילו חזרה עימו לפולניה היתה נספית בשואה. הקרובה אומרת שלוטק אכן הגיע לאוסטרליה, פתח חנות בגדים, שאותה אמנם ניהלה אשתו ולא הוא. הוא המשיך לנגן בפסנתר ולשחק קלפים, ונולד להם בן שנעשה פסנתרן.

כאשר אני שואל על המקריות בחייה, דבורה מספרת שכאשר היתה בביאליסטוק עם בתה הבכורה דלית, ערב המלחמה, צדה עיניה ידיעה באותיות זעירות ב"היינט" שצירי ארץ-ישראל עוזבים את הקונגרס הציוני וממהרים לחזור ארצה. מיד החלה בהכנות לחזור וכך ניצלו היא ובתה, בזכות הדקדקנות המדעית שלה, וההתייחסות גם לפרטים הזעירים ביותר.

אני מספר שעל אותו רקע כתב נתן שחם את סיפורו הנפלא "א.ק. קאיירו-סיטי", ואליהו מספר שזרובבל גלעד השאיר בחורה באירופה כאשר חזר ארצה ערב המלחמה, וכתב לה שיר. ואולם היא הגיעה לבסוף ארצה ונישאה למישהו אחר.

הספר השני לו הוקדש הערב המרתק היה "אור ראשון" של דוד מלמד, ועליו בנפרד.

* * *

יבין כץ

יום א' של הפרגים Sunday) (poppy ברמלה

ביום ראשון, ה-9 לחודש נובמבר 2014, התקיים בבית הקברות הבריטי ברמלה טקס יום הזיכרון לחללי המלחמות של חבר העמים הבריטי. טקס זה מתקיים מדי שנה בכל רחבי האימפריה הבריטית לשעבר, ביום הראשון הקרוב ל-11 בנובמבר, הוא יום שביתת הנשק במלחמת העולם הראשונה. בשנות המנדט הבריטי התקיים הטקס בבית העלמין הבריטי שעל הר-הצופים, הטקס האחרון התקיים שם בנובמבר 1947.טוביה נבות מספר בספרו, שבשנים בהן הר-הצופים היה נצור, היתה נציגות קטנה של השגרירות הבריטית עולה להר כל שנה לאחר תיאומים רבים, כדי להניח זר על אבן הזיכרון.

עם קום המדינה הפך בית העלמין הבריטי ברמלה למרכזי שבין ששת בתי העלמין הבריטיים בארץ-ישראל, ובו מתקיימים טקסי הזיכרון מדי שנה. בית-השומר של בית העלמין הפך למשרד הראשי של "נציבות קברות המלחמה של חבר העמים הבריטי" – C.W.G.C  ומקום מושבו של נציג הנציבות בתחומי ארץ-ישראל . בארץ ישנם למעלה מ-15 אלף קברות מלחמה, כשליש מהם בבית העלמין הבריטי שברמלה. ייחודו של בית העלמין ברמלה, מעבר להיותו הגדול בארץ, הוא בכך שהוא מכיל למעשה כמה בתי קברות, זה של חללי מלחמת העולם הראשונה, כולל 13 קברים של חללי הגדודים העבריים. חלקה הנקראת בית הקברות של חיל-האוויר בה קבורים חיילים, שוטרים ואזרחים בריטיים שמתו בארץ בין שתי המלחמות (שם קבור הארי פוטר). בית הקברות של חללי מלחמת העולם השנייה ולידו חלקה של חיילים בריטיים שמתו לאחר מלחמת העולם השנייה, בעיקר נפגעי פעולות המרי, כשהידועים בהם הם שני הסרג'נטים. סיפורן של שלושים שנות המנדט הבריטי בארץ-ישראל רשום כאן על המצבות. 

טקס הזיכרון השנה יוחד לציון מאה שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה .כבכל שנה התקיים הטקס  ליד "אבן הזיכרון" – Stone of Remembrance שבראש חלקת מלחמת העולם השנייה. אבן הזיכרון היא אחד משני האלמנטים הארכיטקטוניים החשובים שתוכננו במיוחד עבור בתי העלמין של קברות המלחמה, ומהנפוצים ביותר. האלמנט תוכנן ועוצב על-ידי האדריכל אדוין לויטנס, מי שתכנן את ניו-דלהי שבהודו. על-פי המלצתו של רודיארד קיפלינג חקוק על "אבני הזיכרון" חציו של פסוק י"ד בפרק ל"ד בספר בר-סירא – שמם ינון לנצח – ("גופם נקבר בשלום, אך שמם ינון לנצח"). קיפלינג שכל את בנו במלחמת העולם הראשונה, ומקום קבורתו לא נודע. ורה וחיים ויצמן, שכלו את בנם במלחמת העולם השנייה, ביקשו שהמצבה על קברו של בנם תהיה העתק של "אבן הזיכרון". כנראה שלא הצליחו לקבל את הסכמת משפחת לויטנס לכך, והמצבה ברחובות היא העתק של חלקה העליון של "אבן הזיכרון" בלבד.

כשהתחלנו להשתתף בטקס הזכרון ברמלה לפני כשלושים שנה, נשא הטקס אופי בריטי לחלוטין והמשתתפים המועטים היו  בעיקר משפחותיהם של הדיפלומטים מהמדינות השותפות לנציבות – קברות המלחמה של בריטניה, אוסטרליה, קנדה, הודו, ניו-זילנד ודרום אפריקה. את ישראל ייצגו וטרנים ישראלים של מלחמת העולם השנייה, משמר כבוד של חיילי צה"ל ורב וחזן צבאיים. המשתתפים הפעילים בטקס ניצבו במעין "ח" ליד אבן הזיכרון כאשר רגלה הימנית של ה"ח" היו עשרות הוטרנים שניצבו במסדר עטורים באותות בסדר מופתי. מולם במרחק חמישים מטר בערך ניצב משמר הכבוד של צה"ל שהיה מורכב בדרך כלל מג'ובניקים של פיקוד המרכז. מנחי הטקס, השגריר הבריטי, הנספח הצבאי הבריטי וכוהני הדת היוו את "תקרת ה"ח".

תשומת לב מיוחדת ורחשי כבוד הופנו אל הווטרנים שהיו כבר גמלאים ברובם והרשימו בעמידתם המכובדת במסדר תחת פיקודו של רס"ר וטרן של הצבא האמריקאי. ממול, בין חיילי משמר הכבוד הישראלי, היו כמעט כל  שנה מתעלף אחד או שניים. בשנים האחרונות ניכרת יותר הקפדה באיוש משמר הכבוד ומניעת "ביזיונות". עם השנים הפך האירוע לפחות בריטי וברוח ה"פוליטיקלי קורקט" מושרה עליו רוח אחוות העמים כאשר נציגי כל הסגל הדיפלומטי משתתפים בו כולל הארצות שהיו אויבות לבעלות הברית במלחמות העולם.שינוי בולט נוסף וטבעי הוא היעלמם ההולך וגובר של הווטרנים, כאשר במקום מסדר בעל אופי צבאי ערוכות לכבודם שתי שורות של כסאות והיו שהגיעו כבר בכסא גלגלים.

הזמן עושה את שלו, גם אלו שהתנדבו לבריגאדה היהודית בגל שמונה-עשרה מסיימים כיום את העשור התשיעי לחייהם. עם השנים הפך בית העלמין הבריטי ברמלה לאתר טיולים מבוקש לשוחרי היסטוריה ישראלים,קבוצות מטיילים רבות מכוונות את מועד הטיול לרמלה ליום הזיכרון בנובמבר, ואוטובוסי מטיילים רבים חונים ליד בית העלמין ביום הראשון של הפרגים, גם תופעה זו "מדללת" לא במעט את הרוח הבריטית ששררה באירוע בשנים קודמות. מנהל בית העלמין מר פאול פרייס העריך את מספר המשתתפים השנה כבאלף משתתפים.

בעבר הנחה את החלק הדתי של טקס הזיכרון שהוא החלק העיקרי, כוהן דת אנגלי מטעם השגרירות. בשנים האחרונות מוביל את התפילות הרברנד סמואל פאנוס רועה הקהילה האנגליקנית הקטנה של רמלה, כשלידו ניצב אב הכנסיה הקתולית בעיר. הרברנד פאנוס הוא בן לאחת המשפחות הוותיקות ומכובדות ברמלה, מטיף בכל הזדמנות לאחווה בין הדתות והשנה הצטרפה בתו הבכורה לשירות הלאומי. אפשר לראות גם בשינוי פרסונלי זה תוספת טיפת צבע ישראלי לאירוע.

כמו בכל שנה נפתח גם השנה הטקס בברכתו של שגריר בריטניה בישראל שבחסותו מתקיים הטקס. השגריר ברך את המשתתפים והתייחס בדבריו לקורבנם של הנופלים.

לאחר דברי השגריר סר מת'יו גולד, הוקרא שיר של פיליפ לרקין השיר MCMXIV המתייחס לסוף העידן אותו סימנה מלחמת העולם הראשונה. הרברנד פאנוס קרא תפילה למען שלום העולם, אחריו קרא הנספח הצבאי הגרמני את הפסוקים א-ד מפרק ב' בישעיהו, (קטע מתאים לאווירת הימים האלה, אבל אינני בטוח לכך התכוון הקורא).

הנספח הצבאי הצרפתי קרא את הפסוקים 1 עד 12 מפרק ה' מהבשורה על פי מתי, מתוך דרשת ההר של ישוע.(פסוק 13 הוא כמדומני המקור לכינוי מלח הארץ).

הרברנד פאנוס נשא תפילה לזכרם של הנופלים למען משפחותיהם ובשירות מולדתם.

מר שמואל לואיס, יו"ר אגוד החיילים המשוחררים, התכבד בקריאת הבית הרביעי "האודה" מתוך שירו לורנס ביניון "הנופלים".

"הם לא יזדקנו כמונו, השנים לא תשננה אותם וחלוף הזמן לא ידונם. עם שקיעת השמש ובעלות השחר נזכרם." (תרגום חופשי לא מוצלח אבל די מדויק), והקהל ענה "אנו נזכרם."

הקהל נקרא לשתי דקות דומייה. משמר הכבוד דיגל את נשקו,המחצצר השמיע את תרועת "העמדה האחרונה" לאחר שתי דקות דומייה השמיע המחצצר את תרועת "ההשכמה" והמשמר הציג את נשקו. נגן חמת חלילים ניגן את "פרחי היער". המחצצר והנופח בחמת החלילים, קורפורל מק-קי וקורפורל ברוס – נשלחו לטקס מבית הספר הצבאי לנגינת חמת חלילים ותיפוף היילנדי באנגליה, מסתבר שיש מוסד כזה.

עשרות זרי זיכרון הונחו על אבן הזיכרון בשלב זה, זרי השגרירויות וארגונים שונים. אבן הזיכרון הייתה מכוסה בזרים. אחרי הנחת הזרים נשא הרברנד  עוד תפילה.

הרב הצבאי קרא פרק תהילים בעברית. אב הכנסיה הקתולית  ברמלה עבדלמסיח פהים נשא תפילות באנגלית ובאיטלקית. הרברנד הנהיג את הציבור (הרלוונטי) בתפילת "אבינו שבשמים". לאחר מכן התכבד הרברנד בברכת הכוהנים "יברכך וישמרך..." – ללא נשיאת כפיים ובאנגלית כמובן. השגריר מת'יו גולד סיים את הטקס הרשמי והזמין את הציבור להשתתף בטקס יזכור יהודי שהתקיים השנה ליד שורת הקברים של חללי הגדודים העבריים, גם זה מסימני הזמן, בשנים קודמות התקיים הטקס היהודי בקצה הרחוק של בית העלמין, ליד קבוצת קברים של חללים יהודים ממלחמת העולם השנייה, השנה הועבר כאמור אל קברי המלחמה הראשונה שסמוכה יותר לאבן הזיכרון. כדי להקל על המשתתפים המזדקנים.

מי שהזדרז להגיע הביתה יכול היה, בגלל הפרשי השעות לצפות בערוץ הבי.בי.סי בטקס המקביל שהתקיים ליד הוויטהול בלונדון בהשתתפות המלכה.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יוסף אורן

נקמת המובסים והנואשים (חלק א')

על הרומאן החדש של יובל שמעוני: "קו המלח"

בהוצאת עם עובד, ספריה לעם 2014, 969 עמ'

(בשני כרכים)

עלילת "קו המלח" משתרעת על תקופה בת כמאה שנים, משלהי המאה התשע-עשרה ועד שלהי המאה העשרים. התאריך המוקדם ביותר המוזכר בעלילת הרומאן הוא רצח הצאר אלכסנדר השני ברוסיה בשנת 1881 (עמ' 134 וגם 509-504), שהיא גם השנה שבה נולד הגיבור הרוסי של הרומאן, איליה פוליאקוב. התאריך המאוחר ביותר הוא משנת 1994, השנה שבה הגיע אמנון, נכדו הישראלי של איליה פוליאקוב, אל לֶה, עיר הבירה של המחוז הנידח לדאק בצפון הודו, וגם קפא מקור באחד מכוכי ההתבודדות של מנזר קַסְפָּאהַנְג, כוך בראש צוק שגם סבו התאבד בו כשבעים שנה קודם לכן בירייה מאקדחו, בהיותו אז צעיר כבן עשרים וחמש, אך כבר אדם מובס ונואש.

בין שני תאריכי הקצה האלה של עלילת הרומאן, בין שנת 1881 לשנת 1994, מובלטים ארבעה אירועים היסטוריים שגיבורי העלילה קשורים בהם: המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה שאליה מתקשרת הביוגרפיה של איליה פוליאקוב. ימי השלטון הקולוניאלי של בריטניה בהודו שאליו מתקשרת הביוגרפיה של הווטרינר מאנגליה, ד"ר אֶד מקנזי, וגם זו של טנזין, מלווה השיירות מלדאק. מלחמת העולם השנייה שאליה מתקשרת הביוגרפיה של נחמן, בנו של איליה, אשר שירת במהלכה בבריגדה. ומלחמת לבנון הראשונה שאליה מתקשרת הביוגרפיה של אמנון, נכדו של איליה. אף על-פי-כן, מאחר שלא כתב את "קו המלח" כרומאן היסטורי, לא התרכז יובל שמעוני באירועים אלה, אלא רק הזכיר אותם כאירועים חשובים בחייהם של גיבוריו.

כמו כן, גם אין להסיק מהעובדה שבעלילת הרומאן משתתפים נציגי שלושה דורות ממשפחת פוליאקוב (איליה, נחמן ואמנון), ששמעוני התכוון לכתוב את "קו המלח" כסאגה משפחתית, שהיא אחת מסוגות המשנה של הסיפור ההיסטורי. סאגה היא עלילה המתרכזת בדורותיה של משפחה אחת, משפחה שערכיו וחזונו של מייסדה קורסים בגלל כישלונם של יורשיו בדורות הבאים להתמודד עם לחצה של ההיסטוריה ואירועיה – הכל על-פי הדגם שנחקק בשתי הסאגות המפורסמות ביותר בספרות העולם: "בית בודנברוק" של תומס מַן משנת 1901 ו"האגדה לבית פורסייד" של ג'ון גלסוורתי משנת 1922. ואילו בין איליה פוליאקוב לבין בנו נחמן ונכדו אמנון, שלושה מגיבורי עלילת "קו המלח", לא מתקיים שום קשר שושלתי, המושתת על ערכים וחזון משפחתי האמורים לעמוד במבחן השנים, אלא רק קשר ביולוגי. ולמעשה, עד יום מותו לא ידע איליה כלל שמליל האהבה היחיד שהיה לו עם מאשה בפינסק נולד לו בן שיאדיר את זכרו הרבה שנים אחרי שהתאבד, ושלימים ייולד גם נכד, שידמה לו מאוד בתכונותיו, יתחקה במשך שנים אחרי עקבותיו וגם יסיים את חייו ממש כמוהו, בכוך של נזיר מתבודד על ראש צוק בלדאק שבהודו.

   ואכן, לא השושלתיות הביולוגית בין איליה ובין צאצאיו מעניינת את יובל שמעוני ב"קו המלח", וגם לא על קשר שושלתי מיסטי בין הדורות יבסס את ההשקפה הלא-מחמיאה שיאמר על ההיסטוריה, אלא על קורות חייהם של השלושה כיחידים, שכוחות-על של ההיסטוריה גוזרים עליהם תבוסה, ייאוש ואובדן.

מניעי שלושת הנוקמים

יובל שמעוני לא היה מצליח להשתלט על עלילה מרחבית כל כך מבחינה כרונולוגית, גיאוגרפית ואנושית, אלמלא בחר להתרכז בעיקר בשלוש שנים מתוך מרחב הזמן של עלילת הרומאן, והן השנים 1904, 1910 ו-1994 (תאריכים אלה מתנוססים בראשי הפרקים המתאימים וכדאי לקורא להסתייע בהם). בשנת 1904 חברו שלושת הגברים שהוזכרו קודם (איליה פוליאקוב היהודי מרוסיה, ד"ר אד מקנזי הרופא מאנגליה וטנזין מלדאק שבהודו) לנקום את נקמתו של מקנזי במניאני, "איטלקי נמוך קומה, מקריח, פטפטן בלתי נלאה, יהיר, מתנשא, גנב נשים" (563), שגנב ממנו את אשתו, קייט, במהלך שהותם בחופשה ברומא בקיץ שנת 1897. בשנת 1910, כחמש שנים אחרי שביצעו את הנקמה, הניבה נקמתם סוף-סוף תוצאה, ולאו-דווקא את זו שמקנזי קיווה לה. ורק בשנת 1994, עשרות שנים אחרי ששניים מהשלושה, תחילה איליה (שהתאבד ב-1905) ואחריו מקנזי (שנפטר בשנת 1922) כבר לא היו בין החיים, הגיע אמנון, הנכד של איליה, אל העיר לֶה, שבה נרקמה הנקמה בשנת 1904, ופגש בה את נוואנג, נכדו של טנזין, ושמע מפיו את תוצאותיה הסופיות של הנקמה ההיא (947-932) – נקמה שסיבה בנאלית, שהתרחשה בקיץ 1897 ברומא, הניבה אותה.

אף שלנקמה הזו הוקדשו רוב פרקיה של היצירה המורכבת ורבת הדמיון הזו, לא ממנה יסיק הקורא את המסקנה על כישלונה של ההיסטוריה לחרוג משגרת מהלכה – המסקנה שאליה חתר יובל שמעוני בכתיבת "קו המלח" – אלא יהיה עליו להסיק מסקנה עגומה ולא מעודדת זו על ההיסטוריה מהמידע הביוגרפי על שלושת הנוקמים, מידע ש"המספר" היודע-כל פיזר ברחבי העלילה של "קו המלח".

כדאי מאוד לקורא להטות אוזן ל"מספר" ביצירה הזו, כי זהו "מספר" רב-יכולת ובלתי-שגרתי, המפליא לשנות אסטרטגיות של סיפֵר, כדי להזרים ברצף בצד תודעתו גם את תודעתם של רבים מגיבוריו, וגם מלהֵט בלשונו לפי הצורך. וברוח עצה זו, הבה נטה אוזן לאתגר המרכזי שהציב לנו בסיפור-המעשה: לפענח את מניעיהם של השלושה אשר חברו בשנת 2004 לביצוע הנקמה ב"גנב הנשים" האיטלקי. וכך הציג בפנינו את האתגר הזה: "היה אז רק רצון לנקום: הוא (מקנזי) במי שגזל ממנו את אשתו הראשונה ברומא. טנזין במי שהשפילו את אביו בדֶהרָדוּן, והרוסי (איליה פוליאקוב), במי הוא רצה להתנקם, על כך לא היתה (למקנזי) תשובה ברורה" (560. כל ההדגשות כאן ובהמשך אינן נמצאות במקור).

המניע של ד"ר מקנזי

  מבין השלושה גלוי לחלוטין הוא המניע של ד"ר אֶד מקנזי לרצות לנקום באיטלקי שגנב ממנו את קייט. מקנזי נולד למשפחת איכרים בכפר לא גדול במחוז אוקספורדשֶר באנגליה בסוף שנות השישים של המאה התשע-עשרה. על-פי טבעו, שלא היה הרפתקני, היה מקנזי אמור להשלים בהצלחה את התוכנית שהועיד לחייו, אחרי שסיים את לימודיו כווטרינר: לחזור לכפר ולחיות בנופו הפסטורלי עם קייט, צעירה עירונית ומצודדת-עין שבה התאהב. אך מאחר שקייט מאסה בחיי הכפר אחרי שנה אחת, השקיע מקנזי בשנת 1897 את כל חסכונותיו הצנועים במימון חופשה ברומא כדי להציל את נישואיו לה. בן כפר כמוהו לא יכול היה לשער מראש את מה שהתרחש אחר-כך לשניהם ברומא. מניאני, איטלקי חלק-לשון וכריזמטי, שהיה אז עדיין מרצה זוטר באוניברסיטה, נתלווה אליהם במהלך ביקוריהם באתרים ההיסטוריים של העיר וכבש את ליבה של קייט בהסבריו המלומדים עליהם.

בוקר אחד חזר מקנזי בן השלושים מהדואר אל חדרם במלון וגילה על השידה מכתב של קייט שבו הסבירה לו את מניעיה לעזוב אותו למען מניאני (128-127). מושפל ונסער החליט מקנזי לא לחזור מהטיול הזה לכפר של אבותיו באנגליה, אלא אימץ המלצה של שני מלחים אנגלים בעלי עבר מפוקפק, שפגש בבר שבו ניסה להטביע את יאושו בשתיית אלכוהול, והפליג בספינה אל הודו, הקולוניה הגדולה של אנגליה במזרח הרחוק.

וגם בהגיעו להודו, לא נשאר מקנזי בבומבי, העיר הגדולה והסואנת, אלא הצפין אל לֶה, הבירה הקטנה והנידחת של מחוז לדאק, מחוז מדברי בשיפולי הרי ההימלאיה ההודיים, כדי לנהל שם בית-חולים קטן שייסד המיסיון עבור המקומיים. ושם, אחרי כעשר שנים, שבהם הפך מווטרינר לרופא המטפל במחלות של בני-אנוש, ואחרי שזכה בכספי ירושה מדודתו, זו שהפצירה בו בעבר לא להינשא לקייט, החל לממן את הנקמה שלו ב"גנב הנשים" האיטלקי, ושיתף בה את השניים שגם בהם בער הרצון לבצע נקמה, טנזין במשפילי אביו, ואשר לאיליה – נברר בהמשך במי רצה לנקום.

   את המתכון, שהיה דרוש לו למימוש הנקמה במניאני, שמע מקנזי מהעיתונאי של "חדשות סימליה: "קצת סיפורי אֵלים, קצת תור זהב, קמצוץ אֶטְיוֹלוֹגי בְּרוּפִּי, מערבבים את הכל יחד ומחממים קצת, ומה מקבלים? מה שהדתות ניזונות ממנו" (184) – בדייה שלא רק הדתות הממוסדות מתפרנסות ממנה, אלא מרוויחים ממנה גם ארכיאולוגים רודפי תהילה ושרלטנים הסוחרים בעתיקות מזוייפות. ואילו טנזין הוסיף למתכון את חומרי הבדייה מהמעשיות שהתהלכו בין הלדאקים בצפון הודו על מרחב החולות השומם של המדבר שלהם, מדבר טקלמקאן. המעשיות סיפרו כי בעידן קדום היה במחוזם ים גדול שספינות הפליגו בו, והאלים הפכוהו למדבר כעונש על חטאיהם של בני-האנוש. משום כך מתייצבים הלדאקים פעם בשנה לאורך קו המלח, שעד אליו הגיעו מי-הים, וממתפללים שהאלים יביעו את מחילתם לאנושות על חטאיה על-ידי השבת הים הקדום (793), כדי שהמדבר שלהם יחזור להיות שוב ים שוקק חיים.

אף שהמסע להטמנת המימצאים המזוייפים בחולות המדבר (מגילה הכתובה באותיות עבריות על נייר עתיק, עוגנים נושנים של ספינות, ומטען של צדפים ומלח לפיזור בקו המלח המשוער של הים האגדי), מסופר בחלק השלישי של הרומאן, פוזרו קטעים רבים על תיכנונו ועל ההכנות בשני החלקים הראשונים של הרומאן. יתר על כן: גם תוצאותיה של הנקמה נדחו כמעט עד סופו של החלק הרביעי שלו. סהדי במרומים, שאינני גוזל אפילו קמצוץ של הנאה מזו המצפה לקורא מהקריאה ברומאן המרתק הזה בחשיפת התוצאות של המסע הזה.

תחילה, אחרי שהמסע למקום ההטמנה של המימצאים הללו הושלם בהצלחה במהלך שנת 1905, נאלץ מקנזי להמתין חמש שנים תמימות עד שמניאני נפל בפח שנטמן במיוחד למענו. וגם אז התברר לו להפתעתו, שגילוי המימצאים המזוייפים בקו המלח דווקא הביאו למניאני תהילת חוקרים וקידום אקדמי במשך כעשור שנים. ורק בתחילת שנות העשרים, אחרי שהמימצאים ממדבר טקלמקאן נבחנו ונחקרו על-ידי מתחריו של מניאני והתברר שהינם מזוייפים, פרצה השערורייה, שבעקבותיה התאבד מניאני בדירתו ברומא (עמ' 946). ספק אם קבלת התוצאה הזו בשנת מותו ב-1922, אחרי שחלפו עשרים וחמש שנים מאז החליט לנקום בקייט (636) ובמניאני (794), העניקה למקנזי את התמורה שקיווה לה מהשקעת הירושה של דודתו במימון הנקמה בשניהם.

המניע של טנזין

   לטנזין, "איש שיירות רזה וקודר" (106),  לא היה, כמובן, שום עניין בנקמה האישית של מקנזי באיטלקי שגנב ממנו את אשתו ברומא, שהרי טנזין לא יצא מעולם מלדאק וגם בה כבר ראה עוולות גדולים יותר שעשו הסאהיבים (האדונים הלבנים מאירופה) לבני עמו. וגם אם ניהל עבורם שיירות במורדות ההודיים של רכס הרי ההימלאיה בנאמנות ובהצלחה, לא מאהבה אליהם ביצע כך את תפקידו, כי סלח להם על העוול שעשו לאביו, אלא רק כדי לפרנס בכבוד את משפחתו.

   אביו של טנזין העריץ את האנגלים והעריך אותם כאֵלים (93). ומאחר שלא היה מוכשר ממנו ומסור ממנו בין הסיירים בשירות המודיעין של האנגלים בהודו, הטילו עליו את המשימה הקשה והמסוכנת ביותר: לחדור לטיבט בתחפושת נזיר כדי למַפּוֹת את הרמה הטיבטית. אך לאחר שהשלים את המשימה "ייחסו שולחיו את המפות ששרטט לדמיונו ולכישרון השרטוט שלו ולא למדידות של ממש" (91). החשד הזה ביושרתו וגם פיטוריו מהשירות שברו את רוחו של הסייר הלדאקי הנאמן, ומאז הסתגר אביו של טנזין בכוך חשוך בשוק של לֶה והתפרנס מתיקון בגדים משומשים.

על-ידי הצטרפותו לנקמה רצה טנזין לנקום ב"אֵלים" המתנשאים מאירופה שכה השפילו את אביו (95). וייתכן שבעיניו לא היה מניאני "גנב הנשים" הגרוע שבהם, כי מיד אחרי שהשלים בהצלחה את ניהול מסע ההטמנה של מימצאי ההונאה, שהיו אמורים לגרום למפלתו האקדמית של מניאני, עוד לא בא טנזין על סיפוקו ודהר אל דֶהרָדוּן, המפקדה של המודיעין האנגלי, "ובצעד נמרץ נכנס אל לשכתו של הקולונל ואמר לו בלי מורא מה הוא חושב על הדרך שבה ניצלו את אביו ואחר כך התנכרו לו," והשלים את הבעת דעתו על הצבא הבריטי ועל האימפריה האנגלית בתלישת המפות ששרטט אביו ובקריעתן. ועל כך הועמד, כמובן, למשפט וגם נאסר (768).

המניע של איליה

דווקא אחרי שחשף את מניעיהם של מקנזי ושל טנזין להצטרף לביצוע הנקמה במניאני, בולטת הימנעותו של "המספר" לפרש את מניעו של איליה פוליאקוב לחבור אליהם. ומאחר שהחליט להעביר אל הקורא את משימת המענה על השאלה: "במי הוא רצה להתנקם?" – כדאי לקורא להניח, שגם במקרה של איליה עליו לחפש את המניע שלו להצטרף לביצוע הנקמה במניאני באירועים שחווה קודם לכן בחייו הקצרים (1905-1881). וזו משימה בהחלט לא פשוטה, כי הללו, כזכור, אינם מסופרים ברצף אחד וגם לא בסדר הכרונולוגי שבו התרחשו, אלא מפוזרים – בשיטתו המיוחדת והמוקפדת של "המספר" ברומאן הזה – על פני רוב עמודי העלילה (עובדה זו משתקפת במאמר הזה במספרי העמודים המפנים לקרוא בשני כרכי הרומאן את המסופר בהם על האירועים הללו).

   איליה נולד בכפר בִּיחוֹב ב-1881, שהיא השנה שבה נרצח הצאר אלכסנדר השני, ובנעוריו היה קורבן להתעללות קשה של נערי הכפר הנוצריים, שגלגלו אותו, את הנער היהודי, שוב ושוב בחבית במורד גבעה כדי להטביעו במים הקרים של נהר בֵּרֵזיִנָה (87-79), אחרי שהטביעו בהם תחילה תיִש חסר-ישע (55-52). בהגיעו לבחרות השביעה אותו אימו, כמו ניבא לה ליבה ששכניה הנוצרים בביחוב עוד יתגלו כגרועים מבין הרוצחים: "תיסע ואל תחזור לפה יותר" (441). ואיליה אכן עזב את ביחוב ונסע אל מינסק, שבה התגורר כשנה במקומות עלובים, רָעַב ללחם והיה קורבן לניצול  של מעסיקים שונים (178-177).

   ב-1903, אחרי שנה במינסק ובטרם שמלאו לו עשרים, החליט איליה לנסות את מזלו בפטרבורג הבירה. בצאתו ממינסק לא ידע שמאשה, הבחורה שהכיר שם בחנות הסדקית של קרוביה, היתה כבר מעוברת ממנו (356-344), כשם שלא שיער לאיזו זוועה ייקלע כאשר יחזור לביקור בכפר ילדותו (428). אותם בריונים שגלגלו אותו בחבית בעודו נער כדי להמיתו, ראה כעת מנהיגים את הפוגרום ביהודי הכפר. מכל המקומות שבהם נטבחו יהודים בפרעות, שזכו מפי ההיסטוריונים לכינוי "הסופות בנגב", זוכרים, בזכות הפואמה "בעיר ההרגה" של ביאליק, בעיקר את הפרעות בקישינוב, בירת מולדביה, אך גם התיאור של שמעוני, המתאר את הטבח שבוצע בביחוב דרך עיניו של איליה, מזעזע באותה מידה. מבין חֲרַכֵּי המסתור שלו ושל אימו בעליית הגג של ביתם ראה איליה במו-עיניו כיצד רוצחים הפורעים מהכפר את אביו (434-433). ואלמלא אימו, שעצרה בעדו, היה איליה ודאי יוצא נגדם מהמחבוא בעליית הגג והיה נרצח עם אביו. זו היתה הפעם הראשונה שאיליה ראה את המוות במו עיניו (655).

קורותיו של אדם מובס

אחרי הפוגרום יצא איליה מביחוב, והפעם כדי לא לחזור אליה לעולם (453). הפעם הגיע אל פטרבורג הבירה בהחלטה מגובשת להצטרף למהפכנים, כי כמו רבים מהיהודים האמין כי גם ליהודים יוטב, אחרי שהסוציאליסטים ימגרו את שלטון הרשע של הצארים. תחילה הטילו עליו במחתרת לחלק כרוזים, אך עד מהרה שיתפו אותו גם בפעולות מסוכנות יותר. בהתנקשות בשר הפנים הוטל עליו לנפנף במטפחת מחדרו בקומה השלישית של המלון, כדי לסמן למקסימוב, האיש שהחזיק בפצצה, שהמרכבה של השר נכנסה לרחוב (115-114). אלא שאיליה לא ברח מיד אחרי שהפצצה הוטלה, כפי שהורו לו לעשות, אלא צפה מבועת מחדרו כיצד שומרי הראש של השר מענים את מקסימוב שנפצע בהתנקשות (133), ואחר-כך "רבץ במלון יממה וחצי עד שתפסו אותו השוטרים והחיילים והבלשים." (224).

חקירתו של איליה בבולשת על-ידי שני בלשים (פרדישצ'נקו וטיילין) היתה ממושכת ואכזרית (358), אך גם כאשר עינו אותו, הוא לא חשף את שמות חבריו במחתרת (338). אף על פי כן היה חשוד בעיני מפקדיו (ורה ודוכין), אחרי שהבולשת שיחררה אותו באופן מפתיע, ולכן עיכבו את המשימה הבאה שרצו להטיל עליו, את רצח מישה לוין שבגד בארגון (290). לפיכך החליט איליה על דעת עצמו לבצע את המתת לוין באקדח שנמסר לו, אך מאחר שהשתהה, נהרג לוין לבסוף מפליטת כדורים מאקדחו.

הפעם לא התעכב איליה עד שיגיעו השוטרים והבלשים לאסור אותו, אלא נמלט מפטרבורג, אך במקום לעלות לרכבת הנוסעת מערבה, כדי להמשיך את הרבולוציה הסוציאליסטית באחת מבירותיה, עלה על רכבת הלילה הטרנס-כספית והגיע בה אל קשגר. בפרק שבו נפתח הרומאן מצטייר איליה לקורא כאדם נואש, ואלמלא עצר בעדו הילד סַשׁה, "איש קטנטן שהתבגר בטרם עת" (616), היה איליה קופץ כבר אז אל מותו מגג האכסניה. בזכות הילד הזה, שהמשיך אחר-כך להצילו פעמים נוספות (626), עוד הספיק איליה לסייע לטנזין להיחלץ משומרי הקונסול הרוסי בקשגר (95), להשלים את המסע אל לֶה הנידחת (אם כי הגיע לטיפולו של ד"ר מקנזי בבית-החולים של המיסיון הגיע עם רגליים קפואות ועל אלונקה, אחרי שהפוני שעליו רכב מעד ושמט אותו למי הנהר הקפואים) וגם להצטרף, אחרי שהבריא, למסע הנקמה של מקנזי במניאני "גנב הנשים".

   האם התעקש איליה להצטרף למסע המפרך אל לב מדבר טקלמקאן מתוך הכרת תודה לטנזין ולד"ר מקנזי על הטיפול המסור שלהם בו, הראשון עד שהשיירה הגיעה אל לֶה, והשני במשך השבועות שבהן היה מאושפז אחר-כך בבית החולים, או שמא מניע אחר ולחלוטין לא אישי, המסתתר באירועים אלה מחייו עד שנת 2004, עונה על השאלה של "המספר": "במי הוא רצה להתנקם?"

(המשך יבוא בחלק ב').

* מאמרים על שני ספריו הקודמים של יובל שמעוני נדפסו בספריי הבאים: המאמר על "מעוף היונה" כלול בספרי "הצדעה לספרות הישראלית" (1991), והמאמר על "חדר" כלול בספרי "הקול הגברי בסיפורת הישראלית" (2002) – שניהם הופיעו בהוצאת "יחד" במסגרת הסדרה בת עשרים ואחת הכרכים, "תולדות הסיפורת הישראלית".

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק שלושה-עשר

ר' שעיה תהילים-זאגר נושא הנשים

ומלחמתו בנג'ימה-מירל'ה

ובירושלים חי בימים ההם יהודי – קצת חייט וחובב מאוד חוּפּוֹת, ושמו ר' שעיה תהילים-זאגער. בהגיעו בשנת תקפ"ט, 1829, איש לא ידע מניין בא.

"מן העולם הגדול," נהג להשיב לשואליו.

"ובמה עוסק ר' יהודי?"

"נושא נשים..."

גבה קומה ורחב גרם היה, ואומרים שמיצה את החיים עד תום. ערב אחד הלך לישון ולא קם. בן מאה ושבע היה במותו וזכה לראות בירושלים את הקיר"ה האוסטרי פראנץ-יוזף ואת הקייזר הגרמני וילהלם ואת ממציא הציונות הדוקטור תיאודור הרצל וגם את הסופרת השוודית סלמה לגרלף שכתבה בעקבות ביקורה את הרומאן "ירושלים" – ומעולם לא חלה אף שנהג בניגוד חמור לכללי הנהגת הבריאות של הרמב"ם: הירבה באכילת בצלים, שומים ופלפלים חריפים כמו היו אלה פיסטוקים, אכל דגים ושתה מים לסירוגין, אהב שעועית, עדשים ופולי חימצה [חומוץ או חומוס. – ממני, המלביה"ד], והיה תוקע נאדות אדירים ויוצא בלילות הקרים להעיר לתפילה יהודים ישֵנים אחרי שמילא כרסו בתה רותח, וגם נשא וגירש נשים רבות עד שבעצמו לא זכר את מיספרן.

את עולמו קנה לראשונה בל"ג בעומר בשנת תרכ"ב, 1862, שאז יצאו יהודי ירושלים בהמוניהם לחגוג בשירות ובתשבחות את חנוכת בניין התלמוד-תורה בחצר רבי יהודה החסיד. אחרי ברכת "ברוך מציב גבול אלמנה", פתחו כולם בשירה: "כי רצו עבדיך את אבניה" – בלהט שכמותו לא נשמע בירושלים מאז חורבן בית שני. ההתלהבות הגיעה לשיאה כאשר נשמעה לפתע שאגת ארי:

"הריעו לאלוהים כל הארץ, זמרו כבוד שמו!"

כל העם קפא על עומדו, וכל העיניים הופנו אל בעל הקול שלא מן העולם הזה, אל ר' ישעיה, שכן קול היה לו, אוזן לא שמעה.

מאז אותו יום לא פסקו אנשי ירושלים מחבב אותו, שראו בשירתו בת-קול לשירת המלאכים בהללם יה, ומעתה לא היתה שמחה בירושלים שר' ישעיה לא נתבקש לכבדה בקולו. ולא נפטר גדול בישראל, שר' שעיה לא הכריז על שעת הלווייתו: "גייט צו דער לווייה פון הרב הגאון..."

את ליבו של הפחה הירושלמי כבש ר' שעיה בקיץ של שנת 1865. בשמיני בחודש תמוז של אותה שנה עלה ארבה בצבע חום-אדום על ירושלים, ומספרים שעל בטנו היו חקוקות אותיות עבריות ח או ב [וכי לימים עתיד סופר עברי לכתוב עליו רומאן מלא רמזי תורה וסיפורי צדיקים,  כאשר שתי האותיות הללו נותנות את ראשי התיבות של שם הכותב. – ממני, המלביה"ד].

הארבה כיסה את פני השמיים, והחורבן בא בעקבותיו. חנויות נסגרו, ב"חדרים" ובישיבות חדלו ללמוד תורה, ואשכנזים וספרדים סובבו בעיר ואמרו תחינות בארבע פינותיה על פי האר"י הקדוש ואת כל ספר תהילים.

והנה, בקבוצת אומרי תהילים, שעימה נימנה ר' שעיה, אירע דבר פלא. בכל פעם שהוא הרעים בקולו – "רדפו ותפסוהו כי אין מציל!" – התעופף הארבה מעל פני האדמה כאחוז פלצות ונעלם כלא היה.

[ובדומה לכך אמר לימים היהודי הקדוש משה דיין, שפיקד על המערכה לגירוש הפלישה הסורית לעמק הירדן בחודש אייר תש"ח: "איך בשלושה או ארבעה פגזים הם קמו וברחו, ולא ידעו מהחיים שלהם, ולא הבחינו בין ימינם לשמאלם. עם הפגז הרביעי שלנו כל ההתקפה הסורית נגמרה. הבריחה שלהם ללא התקפה – כי איש מאיתנו לא עלה על צמח, ובערב הם כבר לא היו. אז חשבתי, אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים!" – ממני, המלביה"ד].

משנודע הדבר לפחה ירושלים ולפמלייתו, באו לראות במתרחש. וכרגיל קראו כולם "עג'יבּה! עג'יבּה!" כלומר פלא, פלא, וראו בר' שעיה אדם קדוש והעניקו לו את כל הכבוד הראוי לעושה ניסים במעמדו.

הוא קנה לו שביתה בחצר ר' יהודה חסיד. בתוך אחת השקערוריות שמשני צידי מסדרון בית הכנסת הגדול, ושם החזיק בגדים ישנים שסחר בהם. פרווה ישנה, קפטני-משי צבעוניים, קפוטה רבנית מאטלס או שטריימל ישן. ר' ישעיה היה מתקנם ומחדשם, ואף כי בין החייטים המצויינים לא נחשב, מכל מקום ידעו אנשי ירושלים החוזרים אחרי "אלטע זאכן" שסחורה מעין זו כדאי לקנות רק אצלו.

מול הכניסה לבית-הכנסת הגדול בחצר "החורבה", ליד הקיר, היה מוטל עמוד שיש עתיק ששימש מושב לבטלני ירושלים. ר' ישעיה נמצא שם עד שעות הערב, כשהוא מחכה לקונים ומפזם מזמורי תהילים. אך עם חצות לילה היה חוזר לחצר "החורבה", יורד במדרגות בית-המדרש הישן ונכנס אל הבקתה שבחצר התחתית, שם היו מבשלים "תה" לשומרים. התה נחשב התה לדבר-מותרות והיה נמכר בבתי-מרחקת בגרמים בשביל חולים. על-כן הכינו "תה" מיוחד מתאנים מיובשות שנקלו ונטחנו והושמו לתוך דוד מים רותחים. נשים צדקניות היו מגישות לר' ישעיה מן התה הרותח כוס אחר כוס, ארבע, חמש, שש, עד שאמר די. ואז היה עוטף את ראשו, מצחו ולחייו בסוּדר ארוך, תחילה בעיגול מסביב למצחו ועורפו, אחרי-כן בעיגול שני מוארך מעל לראשו ומתחת לסנטרו, ומשם בעיגול שלישי מסביב לצווארו באופן שהמצח והעורף, הקודקוד, האוזניים, הלחיים והצוואר היו עטופים היטב-היטב ונשארו פתוחים וגלויים רק העיניים, האף והפה.

ולאחר שהתעטף היטב היה יוצא לסימטאות, להעיר ישנים לעבודת הבורא. וכשבידו האחת פנס, ובשנייה מקל, היה עובר וקורא בקול מרעיד לבבות:

"שטייט אוף, שטייט אוף לעבודת הבורא יתברך שמו. קום, קום, קל כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון הבורא."

ובין קריאה לקריאה היה שופך נפשו במנגינה ערבה, אשר על ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם, ועל ידה יכולים להחיות מתים.

על כך אמרו אנשי ירושלים, כי כינור צפון בליבו פנימה, וכיוון שמגיע חצות-לילה ­– רוח הקודש מנשבת בו והוא מנגן מאליו.

ר' שעיה היה עובר מסימטה לסימטה ומרחוב לרחוב להעיר ישנים, וקולו נשמע אף בסימטאות שרוב יושביהם מוסלמים, שמדמים שהוא קורא גם להם למלא מצווה: "פַיַקוֹם לִסַלָא יַא נַאס, יא נאס! לִיאַנוֹ אללה שׁוּפְתְכּוּם ראס בעד ראס!" – ואין מוחה בידו שהוא מפריע שנתם, כי גם לאוזנם ערבה שירתו, והוא נחשב קדוש בעיניהם.

והיו נדלקים כמו מאליהם בזה אחר זה אורות קלושים בבתי ירושלים, ודמויות צלליות חולפות בסימטאותיה, וכולן פניהן לבתי הכנסת, עד כי מלאה העיר קול תפילה, שכן ר' שעיה "וועקער" מעיר – מי לא יקום?

בלילות-שבת שאין פנס בידו, סובב הולך ר' שעיה בסימטאותיה האפלות של ירושלים, וכמו במטה-קסמים שובה גם את ליבם של הכלבים הרעבים, העטים על שלל העצמות שהושלכו לרחוב מבתי האיטליז, ואינם מניחים לאיש לעבור. אך עם ר' שעיה הם משלימים, ואך נשמע קולו – מיד הם מקיפים אותו כשומרים נאמנים ומלווים אותו עד לסימטה הבאה, שם מוסרים אותו לידי חבריהם הכלבים מן הרחוב השני, וכן הלאה.

ומספרים שעוד עסק היה לו לר' ישעיה בחצר בית הכנסת "החורבה", הוא עסק הנשים שלו. חולשה מיוחדת היתה לו לשאת נשים ולגרשן. בחדרו הדל נמצא מלאי גדול של "כתובות", על כל צרה שלא תבוא. ומכיוון שהיה בן-בית בפלוש, במסדרון, של בית-הדין הירושלמי, לא צריך היה לטרוח הרבה כדי לסדר קידושין.

אבל עניין הגירושין היה מסובך. הרבנים התנגדו נמרצות למנהגו זה של ר' שעיה, ואנשי ירושלים, שראו בכך מנהג מכוער, הדביקו לו את הכינוי "בעל הנשים". אבל כשנוכחו הרבנים לדעת, שאין כוח שיוכל למונעו מכך – התנחמו בזאת, שנשא נשים מבוגרות ולא היתה סכנה של ריבוי ילדים, אשר ברבות הימים עלולים לקרות נישואי אח באחותו.

לילה אחד יצאה נג'ימה-מירל'ה לעשות צרכיה דווקא בחוֹר שמעבר לסימטה ולא בחצר, והיא עוטה חלוק דק לעורה, ונקרתה על דרכו של ר' שעיה.

הוא נאלם דום. גם הכלבים סביבו קפאו בתנוחה של נביחה שחדלה.

אך היא, במקום להתבהל, יללה לעברם כחתולה סומרת בעודה חוצה את הסימטה – "מיאאאו!" – ללא פחד, כמתגרה.

"מה את עושה כאן, שדה משחת?" עצר אותה ר' שעיה בדרכה לַבֵּי השופכין, "את משלנו? לא! חופה העמידו לך? לא! טריפה! קדחת! את מזרע סטמבולי! את בת היאניצ'אר!"

נג'ימה צחקה ולא בחשאי.

"ייתן לי לעבור ולא – "

"ולא? ולא? שונרא רעה בת לילית ואשמדאי! – את בת נעוות המרדות שבאת להביא אסון על יהודים, את ממזרתה..."

אז הרימה נג'ימה את חלוקה הדק, כשהיא נשענת על זיז אבן לקשירת חמורים בקיר הסימטה – והשתינה לעברו בקול קילוח עז, טינפה את שולי בגדו ושלולית נקוותה בין רגליו. בהרמונו של יזיד-ביי למדה, בשעות הממושכות והמשעשעות שבהן שיחקה עם שאר הפילגשים והיו מתבשמות ומתלטפות אהדדי – להטיל מימיה בעמידה, כמו גבר, בריכוז שרירים ובהפניית האגן קדימה, יעני! – והיו שראו בכך עוד מעשה כישוף מצד הפילגשים והטלת מורא על זולתן בהרמון, וגם על גברים המתאנים להן, אפילו סריסים, שהיו בקירבם מזוייפים או בעלי אגודלים עבים, שעדיין ראויים לתשמיש במיטה או בפינה חבוייה.

"יישא גם אותי לאישה, רֵבּ שעיה?"

"בגללך נסתתרה בינתו של הבחור לוזוביק והוא מאמין לאימו שאני אביו ושאני אשדך אותו לשדה מטונפת ומסריחה שכישפה אותו בעיניה ואולי גם בתורף שלה, רחמנא ליצלן, טפו! – שמעתי מאימו המסכנה על המסע שלכם בספינה לביירות עם הגלחים והעז! טפו! ואת, גם בתועבות גויים לקחת חלק!"

ואכן, הגיעו אז לירושלים גם מוֹיְשֶה ואימו בֵּיילֶה לוֹזוֹבִיק, שהתיידדו עם משפחת לוין בהפלגה לביירות, שאז מצאה חן בעיני מוישה "אחותו" של בן-ציון, הלא היא נג'ימה-מירל'ה לוין, שמוישה מבוגר ממנה רק בשנה-שנתיים, וכאשר ראו אותם יחדיו על הסיפון טעו לחשוב שהוא האח שלה ולא בן-ציון, המבוגר הרבה ממנה.

בעלה של ביילה לוזוביק גירש אותה מעל פניו לפני שנים רבות ועזב אותה באודיסה עם הבן הקטן מוישה, אבל באו אליה שמועות שראו אותו בביירות, וכשהגיעו בספינה לביירות, מסרו לה שאולי הוא בירושלים. כך הגיעה ביילה לירושלים כדי שמוישה בנה יכיר את אביו, וכדי שהאב, אם יימצא, לא יתנכר לו, ושאולי גם יתברר שהגירושין לא תופסים והיא בגדר עגונה אך לא מגורשת. כי מי יבחר חתן לבתו בחור שאימו מטרכתא ואביו ברח לקצווי ארץ גם אם קצווי הם ירושלים?

לאחר שהגיעו לירושלים העתיקה, חסרי כל, כי שודדים פשטו עליהם בדרך ולקחו את שארית כספם ואנסו את ביילה פנים ואחור וגם את בתוליו של מוישה לקחו ובנס השאירום בחיים – פרש עליהם בן-ציון את חסותו ופירנס אותם. הוא לקח את ביילה העגונה-האנוסה לעזור לו במלאכת החייטות. וכך היה מוישה נמצא בקירבה גדולה לנג'ימה-מירל'ה וכמובן שלא ידע כלל שהרתה בינתיים לבן-ציון וילדה לו בת, שזו התינוקת אפרת שנודעה בחצר כבתם של בן-ציון וסלובה אשתו המיטיבה לבשל, אחות ליחזקאל הקטן. והיה מרבה לשחק עם התינוקת כי ידע שליבה של נג'ימה-מירל'ה טוב על אחיניתה הקטנה והיא דואגת לה כאילו היתה בתה, ופעם אפילו תפס אותה מנסה להיניק משדה הרזֶה את הקטנה כאילו היתה בתה, וכדי להרגיזו שהפתיע אותה התיזה לעיניו סילון של חלב והוא בתמימותו חשב שנעשה לה נס והיא, שעדיין בתולה היא – מיניקה מכוח הקב"ה את אחייניתה!

ופעם ציוותה עליו לעצום את עיניו והניחה כף-ידו על מצחה הלוהט לצננו ואחר-כך על פיה ונשקה-נשכה את כריות הכף שלו והותירה בהן אותות של דם מתחת לעור והוא שמר עליהן מכל משמר והצטער כאשר חוורו ופגו. ופעם אחרת לקחה את כף-ידו ושיפשפה בין ירכיה ונאנחה, שיפשפה ונאנחה, והוא אף לא הבין על מה ולמה ומדוע.

ואולם המאורעות הקשים שעברו על ביילה אימו ועליו בדרך מביירות לירושלים נתנו בה אותותיהם. היא היתה משוטטת שוב ושוב בסימטאות ירושלים העתיקה ומחפשת את עקבות בעלה הנמלט, והיתה טוענת כי מעולם לא גירש אותה אלא יום אחד נעלם מאודסה והותיר אותה עגונה. והיתה מלחכת עפר עיר הקודש כי טענה שכך הטעימוה המתנפלים עליה בדרכה לירושלים. כי אכן הפכוה פנים ואחור ובאו עליה כמו על בהמה. אך את הטענות האלה לא סיפרה לאיש כי הסתירה את קלונה וקלון בנה, ולכן חשבוה מוזרה מאוד.

עד מהרה פגשה באחת הסימטאות את ר' שעיה תהילים-זאגער, ומהיות דעתה סתורה עליה הכריזה שהוא-הוא בעלה הנמלט מאודיסה ואביו של בנה מוישה. והחזיקה בשולי בגדו וכרעה ארצה והכריחה גם את מוישה לכרוע עימה ולצעוק: "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו! – המאודיסה ברחת להפוך את חיינו לגיהינום!"

בקושי הפרידו אנשים ביניהם, ור' שעיה הנדהם, שמעולם לא היה לוזוביק – ראה מיד שהיא, ביילה, אינה אלא ביליק בת הנאד, נפש של שדה, למיטב זיכרונו ומעולם לא נשא אותה לאישה כי היה מתמוטט מפחד, מה עוד שבאותה שעה תקע נאד אדיר מרוב שעועית והתרגשות.

ואפילו הערבים היו אומרים עליה: "אִל-מַסְכִּינַה, נַפְסְהַא מֻנְהַארַה!" – המסכנה, מעורערת בנפשה. "מַגְ'נוּנָה!"

 אלא שדווקא אז הגיעה לרבה של ירושלים ר' שמואל סאלאנט שאלה מרבה של אודיסה בְּגין רבּ שעיה. ומעשה שהיה כך היה: צעיר וצעירה מן המשכילים שלמדו יחדיו בבית ספר אחד התאהבו בחשאי ונרשמו לנישואין. לקראת יום החופה, במשך כתיבת הכתובה, נתברר שהחתן הוא בנו של ר' שעיה פלוני מעיר פלונית, והכלה אף היא בתו של ר' שעיה פלוני מעיר אלמונית. אחרי חקירה ודרישה נתעורר חשד בליבו של הרב מאודסה, שמא אח ואחות המה, ועל-כן דחה את הקידושין עד לבירור.

בינתיים נודע לו שרב שעיה פלוני דנן מתגורר בירושלים, על-כן פנה לרב שמואל סלאנט לחקור בדבר. התוצאה לא איחרה לבוא, שאכן אח ואחות המה. כי לפני עלותו ארצה הספיק רב שעיה לשאת ולגרש נשים אחדות ואף להקים ולדות בערים שונות.

ירושלים געשה, אך הוא בשלו. כאשר נשא את אשתו החמישית, שהיתה ספרדייה, שאלוהו חומדי-לצון, אם מצא סוף-סוף את זיווגו הנכון. מיד השיב: "פון היינט און – נאר פרענקינעס!" – כלומר, מהיום ולהבא רק ספרדיות.

כשנשא את אשתו השביעית, נקמו בו אנשי ירושלים והדביקו לו את הכינוי: "כל מקדש שביעי", כינוי שנשתייר גם אחרי שנשא כל-כך הרבה נשים, שבעצמו לא זכר מיספרן.

המעניין הוא, שאף פעם לא נתאלמן. הן פשוט לא הספיקו למות אצלו. נשא וגירש. נשא וגירש. וכל אישה שנשא, היתה בטוחה ש"לי זה לא יקרה", וזה קרה.

המפליא הוא שעל אף נשותיו הרבות, הוא האריך ימים מאוד, אף פעם לא חלה, ובהיותו בן מאה ושבע שנים, כשהוא בריא וחסון ועור פניו קורן, הלך לישון ולא קם עוד.

ומספרים שלא היה איש בעיר באותו יום ששפתיו לא דובבו "חבל על דאבדין..." כשם שלא היה כלב אותו לילה אפל, שלא הילך שומם ואבל. אפסו אלומות האור שנשתלחו מפנסו של ר' שעיה והרקידו צללים בסימטאותיה האפלות, הנמות, של ירושלים. נדם הקול שהעיר ישנים לעבודת הבורא במשך דורות. אך מספרים שהד קולו היה עדיין מרעיד ליבות ישישים וישישות שניצודו בקסמו.

*

על החיים בירושלים באותה תקופה ועל שמן הזית שהתייבש ב'טַוְסין', מספר אלי מייזליש מפי סבתו שרל'ה. טַוְסין היה כלי נחושת דקיק בקוטר של כ-50 ס"מ, מעוגל ושקוע מעט בגודל פיילה, והיה משמש את עקרות הבית הירושלמיות לפני כמאה שנים לצרכים מגוונים, מנשיאת פיתות על הראש, ייבוש בַּמְיה בשמש או פרוסות חצילים, בירור אורז או עדשים או בֶּבְּלַאך (שעועית יבשה) – להוצאת אבנים קטנות.

לבישול סתמי הוא לא הגיע, כי עיקרי הבישול בשלהי המאה ה-19 בתנור הירושלמי, שהיה מלְבֵנים אדומות של שטיינברג במוצא, ובוער על פחמים, היה קטן מהכיל את הטווסין הגדול.

השם היה תורכי, כמו רבים מכלי הבית או הירקות; "קרפוז" למשל היה אבטיח; החציל, הבטינג'אן הערבי, בתורכית שמו היה ברונג'ענעס, ואין לך בית או מטבח ירושלמי ללא טווסין הרב שימושי.

סבתא שרהל'ה היתה יהודייה חכמה, תמיד עם חיוך. ישבה תמיד על המרפסת המערבית של הבית, עד כלות השמש, ואז כיסתה את עצמה בשַל עבה וסרוג שהגן עליה מהרוח המערבית הקלה, שנשבה בשריקות מסולסלות ללא שזה יטריד את השלווה ההררית עם ריח האדמה והסלעים שהגיעו מחורשות שנלר הלא רחוקות. 

והנה, ערב אחד, והוא במטבח הגדול, מכין סלט ירקות עשיר בשמן זית עם זיתים דפוקים שאותם סבא היה מכין חודשים מראש, דופק כל זית וזית בחתיכת בלטה ורץ להלחים את הפח אצל הפחח. מעונה לעונה לא היו חסרים זיתים. גם טיגן ביצה עין וקינח בכוס קפה עם חלב ובפרוסת לחם נהדר בריבה. לקח למרפסת מהמטבח את הטַבּוֹרֶטְקָה (שרפרף), התיישב ליד סבתא, והיא שואלת אותו באידיש:

"האסט זאך שיין גימאכט הוועצ'ערע?" – האם הכנת לך כבר ארוחת ערב?

והוא מסביר לה בפרוטרוט את סדר ההכנה ולא מדלג על אף שלב: כיצד חתך דק-דק את העגבנייה והבצל הירוק, והביצייה והקפה והלחם בריבת ענבים.

היא מחייכת והוא שואל אותה: "באבע? וואס לאכסטע?"

"אתה יודע מה אכלתי כשהייתי ילדה קטנה בעיר העתיקה, סתם חתיכת פיתקה [פיתה ערבית] מרוחה על טַוְסין יבש. ומה אתה חושב נתנו לנו לאכול? אתה חושב ארוחת בוקר או ערב. אז לא. רק ארוחה אחת ביום. זהו. ומה אכלו? באבע מלכה הייתה לוקחת כמה שיני שום וכותשת אותם במרכז הטווסין, בוזקת מעט מלח ופלפל שחור ואז יוצקת מהלוּבְּריק (כד שמן מפח עם זרבובית דקה ודומה למשפך) כמה טיפות שמן זית. לוקחת פיתקה ערבית אחת וקורעת פיסות ומחלקת לכל ילד חתיכה. כולם, שלושה עשר במספר, מתיישבים מסביב לטווסין ישיבה מזרחית במרכז החדר על הרצפה, שהיתה מרוצפת אבנים גדולות וחלקלקות, וטובלים טיפ- טיפה בַּשמן או במלח או בפלפל, מה שהיה הכי קרוב. והיות והטווסין היה קעור ולא היה לו תחתית יציבה, כל מכת פיתקה במרכז הטווסין היה משמיע קול בגלל הריצפה. ואני הייתי כמעט הכי קטנה ולא יכולתי אפילו לטבול את הפיתקה בַּשמן או במלח, ואז כשכולם כבר קמו והלכו, ישבתי לבדי והייתי דופקת חזק חזק במרכז הטווסין וטועמת מהפיתקה. הקול המצלצל היה חלק מהחוויה של האוכל ואולי יותר מהנה מחתיכת הפיתה. ואז נכנסת באבע מלכה לחדר ומעירה לי בציניות, 'שרהל'ה! וואס טוסטע דער טווסין איז שיין טְרוּקְן?' (מה את עושה הרי הטווסין כבר יבש?) עניתי לה: 'מאמא, איך וֵוייס, הָאבֶּר איך וויל הערן דעם קְלַאפ." (אימא, אני יודעת כי הטווסין יבש אבל אני רוצה לשמוע את הדפיקה – זה הכֵּף שלי' ("דעס מאכט מיר דעם פארגעניגן. וואס מיינסטו? די שטיקלע פיתקה?")

*

ומקרה מוזר שהבהיל ליבות תושבי ירושלים אירע דווקא לאישה החרוצה סלובה לוין אשת החייט בן-ציון. היא הלכה באחד מימי שני בשבוע אל הר הזיתים להשתטח על הקברות, ועקבותיה לא נודעו. היא היתה אישה חזקה ובריאת בשר, אם כי צולעת, ולכן שיערו כי קרה אסון ונהרגה בידי מרצחים או נפלה אל אחת הפחתות. מטעם העדה האשכנזית שולחו אנשים לבקשה. וגם הממושל התורכי שלחה רבים מצבא הרוכבים לחפש אחריה בכל הדרכים סביבות העיר. ואולם כל העמל למצוא זכר לה נשאר ללא תוצאות. וכמעט אפסה תקווה עוד להיוודע מעקבותיה. איש בירושלים לא זכר מקרה מבהיל כזה בין אחינו היהודים. ובדאבון לה הביטו כל תושבי העיר על בן-ציון ואחותו נג'ימה-מירל'ה, שכמובן הכירוה רק בשם מירל'ה, ועל שניח היתומים יחזקלי ואפרת.

אלא שמדי פעם היו מופיעות נשים ומספרות, שבמו עיניהן ראו את סלובה לוין "יושבת בבית מקלט הנזירות הצרפתיות". אישה אחת אף סיפרה לתומה, כי "בעלות סלובה על הר הזיתים, באו שני מלאכי תופתה ויתפשוה וישאוה למקום לא תדע! אין זאת כי שדים המה."

סיפור נורא זה הדיר שינה מעיני הילדים בירושלים, ומדי פעם נוספו עליו גירסאות שונות. לפי אחת מהן, שדי בלהות תפשו אותה וסחבו אותה למערה אשר לא שבה ממנה לעולם, והילדות חלמו לילות שלמים על אותה סלובה, שלא הכירו את פניה, ושראו אותה תמיד בין השדים המסובבים אותה ואינם נותנים אותה להימלט מידיהם.

חלפו שנים מאז נעלמה סלובה הצולעת, והיא כמעט נשכחה מלב. והנה בסוף אלול של אחת השנים באה אישה אחת וסיפרה שהיא ראתה את הרבנית בבית המקלט של הנזירות, ולמרבה הפלא הופיעה באותו זמן ממש גם אישה אחרת, ללא קשר ביניהן, וסיפרה אף היא אותם הדברים. העיר ירושלים שוב היתה כמרקחה. התרגשות גדולה אחזה מחדש באנשי ירושלים בעניין היעלמה של סלובה לוין הצולעת מלפני תשע שנים ועל כך סיפרו וכתבו: לפני תשע שנים הלכה האישה סלובה להשתטח על קברי צדיקים בהר הזיתים, ומיני אז עקבותיה לא נודעו, לשווא חיפשו בחפש מחופש, בחורים ובסדקים, במערות ובחווקים, לשווא הבטיחו סך כסף רב לכל מוצאיה, אך גם לשווא איימו על כל אלה אשר יחזיקו בה ולא ירפוה, ואף גם על אלה אשר ראו או ידעו דבר-מה מכל אשר את הרבנית, לשווא! אין מגיד, אין משמיע מאומה, עד כי כבר התייאשו בני ירושלים ממנה וכבר נשכחה כמת מלב, אם כי במשך הזמן באו אחדים והעידו כי דימיונם יגיד למו אשר ראוה פעם אחת יושבת בבית מקלט הנזירות הצרפתיות, אבל מי ישים לב לדימיון כזה הרחוק מהשכל הישר, וכבר חדלו לדבר על אודותיה.

אולם בשבוע העבר באה אישה אחת ותספר כי היא בעיניה ראתה את הרבנית בבית המקלט הנזכר, וכן סיפרה גם אישה אחרת, עד כי הדבר עשה לו כנפיים ונישא על שפתיים, וישם את העיר כמרקחה, אבל קשה מאוד להיכנס לבית כזה בלי רשות כידוע אשר לכניסה כזו דרושה הרשאה מגבוה על גבוה, ועל כן רבים הם המטכסים עצות איך להציל את הרבנית מידי מחזיקיה. ואישה אחת סיפרה לתומה כי בעלות הרבנית על הר הזיתים באו שני מלאכי תופתה ויתפשוה וישאוה למקום לא תדע, אין זאת כי שדים המה – ומי יודע?

למעשה היעלמה של סלובה הצולעת נוספה לאחר שנים עדות של אדם שבצעירותו היה מבאי ביתו של החייט בן-ציון לוין. פעם ביקר אצל החייט, והיו שם כמה אנשים, והגיע זמן של סעודת צהריים. והחייט היה כבר עשיר ואשתו סלובה היתה יכולה להכין סעודה כדבעי, אך היא הביאה לשולחן מרק עם בשר ואיטריות בצלחות ישנה, והמרק היה שחור ומלוח.

שאל אותה על כך, והתחילה לצעוק עליו, כי נעשתה קנטרנית, והאשימה אותו כי אחותו אינה גיסתה אלא אשתו היא, ועוד דברים מבהילים שכאלה.

התרגז החייט בן-ציון ואמר לה: "משום שאת מצערת אותי תמיד, לא תיזכי לבוא לקבר ישראל!"

וככה נתקיימה בה קללת בעלה ונעלמה סלובה הצולעת ולא הובאה לקבר ישראל.

אפרת לוין בת בן-ציון ואשתו השנייה נג'ימה-מירל'ה – לא היתה אפרת יחידה שנקראה על שמה של אפרת לוין הצפתית שאליה היה אמור להשתדך בן-ציון. כי הבחור אליקום שפירא, שאהב את אפרת היפה, ולבסוף הגיע מצפת לירושלים, אחרי הרעש שבו מתה, נשא לאישה את אחותה הצעירה ציפורה שאותה הביא עימו מצפת – הוליד ממנה בת וקורא שמה אפרת, אפרת שפירא, על שם אחותה המתה של האם ציפורה, היא אשתו. והבחור-הבעל אליקום היה בן-דוד לשתיהן, כי אימו היתה אחותו של אביהן הרב ר' שבתאי לוין.

ויש אומרים כי השְׁתֵי אפרת היו דומות זו לזו מילדותן כתאומות. ואולי היתה זו הסיבה שהמשפחות החליפו אותן ביניהן, מחשש לעין-הרע. סוד הוא ויהי לסוד כמוס.

ואולי גם חששו המשפחות מנקמתו של מוישה לוזוביק הרווק המוזר, בנה של ביילה המשוגעת, שהיה מהלך ברחובות הרובע וגם בשדות וגועה את אהבתו לנג'ימה-מירל'ה ומאיים לפגוע בממזרתה שלה, אפרת לוין. שהוא כבר יודע שהיא מגילוי עריות –  מזרע אחיה הגדול של נג'ימה-מירל'ה, הוא החייט בן-ציון לוין, שכך היו הלשונות הרעות בירושלים סוברות בחדרי-חדרים, וכך ידע גם מוישה הרווק המוזר ולא שיער אחרת.

ויש אומרים כי היה מזדווג בשדות עם סלובה הצולעת וכי רק הוא ידע היכן היא מסתתרת ובבואו עליה היה חולם שהיא נג'ימה-מירל'ה אהובתו אשר מעולם לא הניחה לו לחדור לתוכה גם כאשר הוכיח לה את חטאיה בגידול הממזרתה שלה אפרת, ואיים עליה לגלות זאת ברבים. אך היא רק צחקה בפניו ולא פעם אף ירקה עליו וקיללה אותו שיאכלו הנשרים את הביצים בנבלה שלו אבל היא לא תניח לו להתקרב אליה אלא אם ייפגשו בגיהינום.

ולא פעם, כשהתעורר, היתה זו עז, כדרך נערי הרועים הערבים.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בעריכת חיים נגיד, בהוצאת "ספרא" של האיגוד הכללי של סופרים בישראל, המוציאה לאור ספרים עבריים איכותיים, הופיע ספר שיריה של מלכה נתנזון "ציפור מכונסת כנף" עם ציור עטיפה של דיוקן עצמי, עצוב, מעשה ידיה.

 שיריה מוכרים היטב לקוראי המכתב העיתי והם כמגילת החיים שלה. פרופ' גד קינר, כותב עליהם בעטיפה האחורית של הספר: "ציפור מכונסת כנף" היא מלכה נתנזון, ציפור-שיר בעלת מעוף ושאר רוח מופלאים, שהחיים לא הניחו לה לפרוש כנפיים והיא מתכנסת אל תוך עולמה הפנימי הכאוב – "גדר הבוגונוויליה התכנסה לתוך עצמה / כמו העצב המכפיף כתפי ילדים" –  וחוצבת מתוך כאבה יהלומים פיוטיים נדירים במקוריותם, בצלילותם וביופיים – "ורק ידיי היו לאסף את פרחיה העייפים. / הצער שפרץ מן הבית נעטף בשביל ניחוחם / שעד / מהרה / התפוגג."

* דומה שהדרך היחידה לתקן את המזרח המוסלמי היא שכל מי שיכול יברח משם למערב האירופאי ויקלקל אותו.

* לאחר 33 שנים גלריה אנגל תל אביב מחדשת פניה, ותעבור למיקום חדש בחודש הבא (עוד פרטים בהמשך). לרגל המעבר אתם מוזמנים לשבועיים של מכירה מיוחדת בגלריה, רח'  י.ל. גורדון 26, בתאריכים 16-28.11.2014.

הגלריה תהיה פתוחה בימים א'-ה' החל מ 00 .10- 20.00 , ו' 10.00-14.00 , בשבת הגלריה סגורה.

נשמח לראותכם,

גלריה אנגל

* יש לנו במיטבח בקבוק סירופ פטל מתוק ובקבוק סירופ לימון מתוק, ובמקרר תמיד בקבוק גדול וקר של סודה. לפעמים אנחנו יוצקים בכוס משני הסירופים, ולפעמים רק פטל, עם הסודה, מערבבים, וטועמים את הטעמים של ילדותנו: גזוז, וגזוז חמוץ-מתוק. בסך הכול עברו רק קצת יותר משבעים שנה, והטעם נשאר אותו טעם.

* מדוע חדלו לתת את פרקי סיינפלד בטלוויזיה? עכשיו אין מה לראות!!! רחמו עלינו!

* מה היו ה"פלסטינים" עושים בלעדינו? רוצחים אלה את אלה עד שהארץ היתה חוזרת להיות שממה.

* בשנה הבאה, 2015, תימלאנה 70 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945. יש להניח שחגיגות גדולות תיערכנה במדינות כמו נורבגיה, פולניה, הונגריה, גרמניה, הולנד, אוקראינה ועוד ועוד, על שבזכות המלחמה הזו הן נפטרו סוף-סוף מהנוכחות היהודית – שלא חדלה להציק להם, וגם נותרו עם חלק גדול מרכוש היהודים שלהן.  

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,632 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל