גיליון מס' 994

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד בחשון תשע"ה, 17 בנובמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֵיךְ בֵּין מַטְכָּ"ל וּבֵן-דְּבָבוֹ, אַחַי, / הַטַּאקְט שַבַּ"כּ חַיִּים פֹּה לְכָל חַי. // יהודה דרורי: למי מיועדת "הפצצה" האיראנית. // לא להחמיץ! הלילה, יום שני, ב-2:04 אחר חצות [אור ליום שלישי], שידור חוזר נדיר של אסתר ראב בטלוויזיה, משנת 1974. // מרדכי קידר: אינתיפאדת האכזבה העצמית. [ציטוט]. // מלכה נתנזון: עלבון הקנאביס. // אהוד בן עזר: מנפלאותיה של ההבנה החגבית. מתוך היומן, יום שישי, 5.11.1993. // עמוס גלבוע: ראש השב"כ הפגין שיקול דעת פגום. // ד"ר יוחאי סלע: לסיפור שלנו עם גרמניה יהיה סוף רע מאוד. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. מתחזה לממשיך דרכו. 2. צרור הערות 16.11.14. // מיכאל דשא: וִיהִי שֶׁרַק אוֹתָךְ, לחנה סנש היחידה והמיוחדת. [ציטוט]. // אבי עילם אמזלג: תגובה לנעמן כהן. // משה כהן: הנדון: צעד גדול לאנושות. // שמתם לב כמה קשה נעשה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מנשה שאול: הכול יחסי, דאע"ש וזיגמונד פרויד. [ציטוט]. // עוז אלמוג: זקן, אולמרט והפרטיות. // רות ירדני כץ: מי הבא בתור? // אהוד בן עזר: מדריך למטייל בירנטון. // יוסף אורן: נקמת המובסים והנואשים (חלק ב') על הרומאן החדש של יובל שמעוני: "קו המלח", הוצאת עם עובד, ספריה לעם 2014, 969 עמ' (בשני כרכים). // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק ארבעה-עשר: מהונגריה לארץ-ישראל. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אֵיךְ בֵּין מַטְכָּ"ל וּבֵן-דְּבָבוֹ, אַחַי,

הַטַּאקְט שַבַּ"כּ חַיִּים פֹּה לְכָל חַי

כְּבָר יוֹתֵר מִשָּבוּע שֶכָּל תִּקְשָרְתֵּנוּ לוֹחֶשֶת, רוֹחֶשֶת, בּוֹחֶשֶת

סְבִיב אוֹתָן הַצְהָרוֹת וְאוֹתָן תְּגוּבוֹת-נֶגֶד רוֹתְחוֹת שֶל אוֹתוֹ מַחֲזֶה

בּוֹ שוֹמְרֵי בִּטְחוֹנֵנוּ מֵרֹב יְדִידוּת, לְכִידוּת וְאַחְדוּת מְפֹרֶשֶת

כָּרָאוּי לִמְדִינָה הַמֻּקֶפֶת אוֹיְבִים מִתְכַּסְּחִים בְּפֻמְבֵּי זֶה עִם זֶה.

זֶה תוֹרֵם כַּמּוּבָן לְחָסְנוֹ הַנַּפְשִי שֶל הָעָם שֶהִשְלָה עַצְמוֹ פַּעַם

שֶקְּטָטוֹת שֶכָּאֵלֶּה צָרִיךְ לְיַשֵּב רַק בְּפוֹרוּם סָגוּר וְחָסוּי

וּמוֹסִיף לְאוֹיְבֵינוּ שִׂמְחָה בְּיָמִים שֶטֵּרוֹר פָלַסְטִינִי שְטוּף זַעַם

עָט עַל עִיר בִּירָתֵנוּ בְּאַטְרָף צְמֵא-דָם שֶכֻּלּוֹ הֲסָתָה וְשִסּוּי.

כָּךְ שֶאִם עוֹד מֻתָּר לַדִּמְיוֹן הַפָּרוּעַ לִרְקֹם כָּאן אוּטוֹפְּיָה פַנְטַסְטִית

בָּהּ אִישִים הַנּוֹשְׂאִים בְּתַפְקִיד בִּטְחוֹנִי-מוֹדִיעִינִי רָגִיש וּבָכִיר

חוֹרְגִים לְשֵם שִנּוּי

מִן הַפַּרְהֶסְיָה הַבּוֹמְבַּסְטִית

שֶל מִלְחֲמוֹת הַיְּהוּדִים וּזְבֶּנְגּ בְּכָל מְחִיר

וּבוֹלְמִים אֶת פִּיהֶם תּוֹךְ אִפּוּק אַחְרָאִי בַּתִּקְשֹרֶת בְּזֶ'סְטָה כֹּה דְרַסְטִית

בָּהּ מֻדְגָּש כִּי סְטְרִיפְּטִיז מִלּוּלִי שֶכָּזֶה כָּאן בְּרֹאש כָּל חוּצוֹת מַעֲכִיר

אֶת אֵמוּן הַצִּבּוּר שֶסּוֹף-סוֹף אֵינוֹ בּוּר בִּרְאוֹתוֹ אֵיךְ חֶסְרוֹן חוּש דִּיסְקְרֶטִי

מִצִּדָּם שֶל שוֹמְרֵי בִּטְחוֹנוֹ הַחוֹבְטִים זֶה בָּזֶה, נֶעבֶּעךְ, בְּלִי לְהַשְאִיר

שוּם נוֹק-אַאוּט לְחוּש הַשְעָרָה אוֹ נִחוּש, פֵּרוּשוֹ תָמִיד פְיַאסְקוֹ פָּתֵטִי

זֶה שֶכָּל צִינִיקָן כְּבָר מַכְתִּיר אוֹתוֹ כָּאן

בַּכִּנּוּי הַחַד

"הַהַצָּגָה הֲכִי חַמָּה בָּעִיר", –

בְּקִצּוּר, אִם מֻתָּר לְפַנְטֵז זֹאת אָז לָמָּה שֶלֹּא לְדַמְיֵן הִיפּוֹתֵטִית

שֶבְּעוֹד אַחְרָאֵי בִּטְחוֹנֵנוּ יוֹדְעִים עַד כַּמָּה הָאוֹיֵב מְצַפֶּה

שֶפָדִיחָה כָּזֹאת תְְּקַבֵּל פֹּה עַזּוֹת מְמַדֵּי רִיב-אַחִִים אֵנֶרְגֵּטִי

בֵּין שַבַּ"כּ וּבֵין צַהַ"ל, כְּשֶשְּנֵי רָאשֵיהֶם לֹא יוֹדְעִים פֹּה לִסְתֹּם אֶת הַפֶּה

תּוֹךְ יִשּוּר הֲדוּרִים בְּחַדְרֵי חֲדָרִים בִּמְקוֹם מִין חֲשִׂיפָה מְבַיֶּשֶת

שֶל חֶרְפַּת פֻּמְבִּיּוּת נְטוּלַת אַחְרָיוּת הַפּוֹגַעַת קָשוֹת בַּמּוֹרָאל

שֶל אֻמָּה שֶדְּרוּשָה לָהּ כַּיּוֹם בְּרֹאשָהּ מַנְהִיגוּת בִּטְחוֹנִית מְגֻבֶּשֶת

שֶתַּגְבִּיר בָּהּ אֶת עֵרֶךְ אוֹתָהּ צִדְקַת-דֶּרֶךְ וְאֶת שֻתָּפוּת הַגּוֹרָל, –

אָז אוּלַי גַּם נִתָּן לְדַמְיֵן שֶאוֹתָן מִנְהֲרוֹת הֶחָמָאס יִפְתְּחוּ כָּאן

אֶת פִּיהֶן מֵטָפוֹרִית בְּזַאפְּטָה רֵטוֹרִית לוֹמַר לְכָל צַד שֶלָּחוּץ

בְּפֻלְמוּס זֶה שֶגַּם כְּשֶהַיַּחַד נִפְגָּם בֵּין שְנֵי אֵלֶּה הֵם לֹא יִשְכְּחוּ כָּאן

שֶאֶפְשָר אֶת הַפֶּה סוֹף-סוֹף לֹא רַק לִפְתֹּחַ כִּי אִם גַּם לִסְגֹּר כְּשֶנָּחוּץ.

זֶה אָמְנָם פֹּה עוֹד לֹא מְקֻבָּל בְּעִדַּן הַבְּלָה-בְּלָה וְאָפְנַת הַפַּטְפֶּטֶת

שֶבָּהּ כָּל אִיש-צַמֶּרֶת צְמֵא סְקוּפּ וְכוֹתֶרֶת בְּ-prime time מַפְגִּין הֶפְקֵרוּת,

אַךְ לֹא פַּעַם הַ-prime-time בְּעֶצֶם הוּא crime time שֶבּוֹ יֻקְרָתֵנוּ נִשְחֶתֶת

וְלֹא פַּעַם רִסּוּן הוּא עֵדוּת לְחִסּוּן הַמַּפְגִּין אַחְרָיוּת וּבַגְרוּת.

* * *

יהודה דרורי

למי מיועדת "הפצצה" האיראנית

חשוב שנביט על התמונה במלואה. ישראל לא מאיימת על איראן, אבל איראן מאויימת באופן חמור על-ידי המדינות הסוניות שמסביבה שיש להן כבר פצצה גרעינית (בפקיסטאן).

איראן נפגעה קשה רק לפני כמה עשורים ממתקפה עיראקית שגבתה מיליון קורבנות. לא היתה פה כל שאלה של סכסוך גיאוגרפי אלא התמשכותו של סכסוך דתי בן 1400 שנה הקיים בין הסונא  והשיעא.

בשורה התחתונה, אין כיום ספק שאיראן רוצה נשק גרעיני כדי להתגונן מהיריב הקשה והשנוא ביותר וזה המאיים עליה – הסונים...

איך מדינת ישראל קשורה לכך?

אם האיראנים היו מודיעים שהם הולכים לבנות נשק גרעיני נגד התוקפנות הסונית, הם היו מותקפים על-ידם למחרת!... לפיכך, בצעד מחוכם, האיראנים החליטו לומר שזה נגד ישראל, כי דבר כזה יהיה מקובל על כל המוסלמים בעולם (גם על הסונים החורקים שיניים בזעם אבל מנועים מלפעול בגלוי נגד איראן).

ניתן להאמין שחלק מהרציחות והחבלות בנושא הגרעין באירן בוצעו לא ע"י המוסד הישראלי אלא  על-ידי מחתרות סוניות באיראן (וישנן כאלה – ראה למשל רצח 5 מדעני הגרעין השיעים בדמשק השבוע).

כדי לחזק את טיעוניהם שהפצצה לא נועדה נגד הסונים אלא נגד ישראל, האיראנים התחילו לפעול בפרופיל גבוה של תעמולה מילולית לתמיכה בטרור נגד ישראל, ואף גיבו זאת במשלוחי נשק לחמאס – משלוחים שלרוב נתפסו בדרך ע"י כוחותינו והושמדו (או הובאו לישראל).

למעשה, לא נתפלא, אם המידע על המשלוחים הועבר אלינו מ...איראן (שם עדיין נותרו לנו הרבה חברים...) – חשוב לזכור שעד המהפכה הדתית הקיצונית באיראן, מדינה זו היתה בקשרים מאד הדוקים איתנו מבחינה כלכלית וצבאית. האיראנים גם לא קיצונים כמו הסונים, ולא חשנו שנאה מהאוכלוסייה שם. גם כיום הטון נגד ישראל בציבור האיראני מאד מינורי (הלא אנחנו נלחמים בסונים...)

לפני שלוש שנים, בביקורו בטהרן, הסביר שר החוץ הצרפתי לאייטולות כי אם יפגעו בישראל, טהרן תימחק... הסברו זה נאמר בתקווה שיבינו את הרמז.

אז למה חיזבאללה? 

יש להניח שהאיראנים קיבלו את המסר על יכולתה הגרעינית של ישראל ואף הפנימו אותו. בכל זאת מעלים רבים את שאלת הזרוע המורמת נגדנו בצפון, זו של החיזבאללה האיראנית. רצוי אם כך להביא את הדברים בפרופורציות המתאימות: חיזבאללה לא הוקם כנגד ישראל אלא הוקם כזרוע צבאית של איראן הן להגנה על השיעים מאויביהם בלבנון, וכיום אף כאופציה להשתלט על כל לבנון.

הקשר לנושא הישראלי היה תעמולתי ביסודו. בידינו מידע שאחרי מלחמת לבנון השנייה, נאסראללה ננזף קשות ע"י האיראנים בגלל מעורבותו במלחמה זו. נאמר לו שמחסני הנשק שלו נועדו לשני מצבים, הראשון – הגנה על המיעוט השיעי בלבנו,ן והשני, לתקוף את ישראל אם זו תעז לתקוף את מתקני הגרעין באיראן.

אפילו נאסראללה, בשידור למאמיניו אחרי המלחמה, אמר שאם היה יודע את תוצאות המלחמה, לא היה מתחיל בה... למדנו שהפרובוקציה שלו (האמבוש לחיילינו שנהרגו), התכוונה להיות דאווין מקומי, שיצא משליטה והוליך למלחמה שאנחנו נסחפנו להרחיבה.

לי נראה שחיזבאללה אינו מהווה  סכנה עבורנו כל זמן שאנחנו לא בעימות צבאי ישיר עם איראן!

אז מה מפחיד את מדינת ישראל? 

השאלה העומדת בפני קובעי ההחלטות במדינה ישראל היא: האם האיומים על קיומנו הבאים מכיוון איראן הינם משמעותיים ואמיתיים או שזו רק פרופגנדה במאבקים הפנים-איסלאמיים?  האם עלינו לסמוך על ההיגיון השיעי (שהינו יותר מערבי מ-ערבי...) זאת אומרת שיבולע להם קשות ממתקפה עלינו או – שאסור לסמוך על כושר ההחלטה של אייטולות הזויים ומשיחיים הרואים עצמם נציגי אללה עלי אדמות – ואשר יכולים בהינף יד, להורות על השלכת פצצה גרעינית על ישראל, מבלי להבין את התוצאה האיומה עבורם.

ומה עושים האמריקאים ומה עושה ישראל?

לאחרונה נראים סימנים של התרופפות העמדה של האמריקאים והאירופאים נגד איראן, הדבר תואם את המדיניות החלשה והפרו-מוסלמית שמוליך בראכ אובמה. נראה שאלה השלימו עם כך שאיראן במוקדם (יותר מאשר במאוחר) תגיע לפצצה גרעינית, ולא ניתן לעצור זאת אלא ע"י תקיפה שאף אחד לא מוכן לבצעה... ומכאן שתכלית השיחות הסודיות בין ארה"ב לאיראן, מכוונת לכך שארה"ב תהיה מוכנה להתפשר על איראן גרעינית אם זו תתחייב לזנוח את דרך הטרור...

לנוכח מצב זה נראה שקובעי ההחלטות בישראל החליטו שלא לתקוף את מתקני הגרעין באיראן מכיוון שברור לנו  שתקיפה רק תביא לדחייה לא משמעותית בהתחמשות הגרעינית של איראן – ומכיוון אחר ומסוכן, נעמיד את עצמנו על-ידי כך כאוייב הנצחי של איראן, והשאיפה לנקם תעלה לנו ביוקר.

 לפיכך, מדינת ישראל (על-פי מקורות זרים) העמידה לאחרונה מול חופי איראן 3 צוללות-על, הנושאות טילי-שיוט בעלי ראשי נפץ (שאין מדברים על עוצמתם), ובזאת היא מקווה לשכנע את קובעי ההחלטות האיראניים שלא כדאי יהיה להם להתעסק איתנו.

* * *

לא להחמיץ!

הלילה, יום שני, ב-2:04 אחר חצות

שידור חוזר נדיר של אסתר ראב בטלוויזיה

הלילה, יום שני, 17.11.14, במסגרת מנהרת הזמן בערוץ 1, תשודר התוכנית "טנדו". בתוכנית ירון לונדון מארח 3 אורחים, משוחח עם כל אחד מהם בנפרד ואח"כ מתקיימת שיחה בה משתתפים כולם. המשוררת אסתר ראב הופיעה בתוכנית בקיץ 1974 יחד עם ראש העיר ירושלים טדי קולק והזמר שמוליק קראוס.

אסתר ראב היא האורחת הראשונה בתוכנית שתשודר הלילה, יום שני, אחר חצות. התוכנית אמורה להיות משודרת בשעות 2:04, 4:25, 6:46 – כלומר כבר אור ליום שלישי, 18.11.14.

השידור הוא בדרך כל בין חצות עד למחרת ב-8:00. 3 או 4 תוכניות המשודרות בלופ. ואולם הלילה, יום שני, אחר חצות, ה"לופ" מתחיל מאוחר כי בחצות יש שידור חוזר של משחק הכדורסל המשודר בערב.

אנחנו מבקשים מכל מי שיש ביכולתו – להקליט את התוכנית.

* * *

ביקור בלפור בפתח תקווה בשנת 1925 + סרטים נוספים של יעקב גרוס

http://youtu.be/GwlVuH4TEkk?list=UU2DsDvhYrWwPeaDE4tGGnsA

* * *

מרדכי קידר

אינתיפאדת האכזבה העצמית

אחד הדברים החשובים המאפיינים עם הוא קיומה של תודעת-יחד חזקה, המאפשרת לו להשיג את מטרותיו החשובות. אצל עם בעל תודעת-יחד חזקה, המאבק למען הגשמת היעדים הגדולים דוחק הצידה את ההבדלים האישיים, המפלגתיים, הרעיוניים והקבוצתיים, וכל בני העם מתגייסים למעש הגדול, החשוב, המשותף לכולם.

מנהיגים אמיתיים של עם חשים את רצון העם להתאחד למען המאבק, והם נאלצים להתגבר על מחלוקות ביניהם. אחרת, העם יחליף אותם בטובים מהם, שיודעים מהו היעד הגדול העומד בראש סולם העדיפות שלו. עם בעל תודעת-יחד חזקה יכול לנהל מדינה דמוקרטית שאינה חוששת מוויכוחים וחילופי שלטון, כי אלה אינם יכולים לדרדר את העם לאלימות ואינם מאיימים על קיומו.

לעומתו, עַם בעל תודעת-יחד חלשה ושברירית מתאפיין במחלוקות כרוניות הגולשות לאלימות רטורית ופיזית בין חלקי העם החשים מאויימים זה מזה, החושדים זה בזה, ושיתוף הפעולה הקיים ביניהם הוא מצומצם מאוד. סמלי העם אינם חזקים דיים לחבר את חלקיו, והיעד של כל חלק שונה ונפרד מזה של האחר. עם כזה ימצא או ימציא אוייב חיצוני כדי שהמלחמה נגדו תחבר את חלקיו למען "האינטרס העליון" – המלחמה. עם כזה מעלה את השאלה אם קיימת בכלל בקרב אנשיו תודעת-היחד שהיא הדבק המחבר אותם ויוצר מהפרטים עם המסוגל לקיים מדינת לאום.

מזה תקופה ארוכה דורש הרחוב הפלסטיני איחוד בין חמאס ואש"ף, שכן הכול מבינים שהפילוג מאפשר לישראל לומר שאין פרטנר לשלום, וכך משותקת היכולת הפלסטינית לפעול באופן אפקטיבי בתוך הרשות ובזירה האזורית והבינלאומית. לכן מדי פעם נחתמים הסכמים בין שתי התנועות, וכיום פועלת ברשות הפלסטינית ממשלה של טכנוקרטים, לא של פוליטיקאים, שזוכה לברכתן של שתי התנועות, בבחינת "לא לי לא לך יהיה." אלא שלמרות קיומה של ממשלה משותפת, בעזה שולט חמאס, הרודף עד צוואר את אנשי אש"ף ברצועה.

 ביום שישי ה-7 בנובמבר התפוצצו מטעני חבלה בפתחי בתיהם ובמכוניותיהם של עשרה מראשי אש"ף ברצועת עזה, ופיצוץ נוסף הרס את הבימה שהכינו אנשי אש"ף לעצרת הזיכרון לערפאת, שב-11 בנובמבר ציינו הפלסטינים עשר שנים למותו.

אנשי אש"ף מאשימים בכך את שלטון חמאס, בעיקר היות שהחבלות נעשו באופן מתוזמן ומאורגן, ואין כיום ברצועה כוח אחר המסוגל להוציא לפועל בו-בזמן 11 פיגועים. כתוצאה מהפיצוצים והאווירה העכורה בין הארגונים, בוטלה העצרת לזכר ערפאת בעזה. הסיבה הרשמית לביטול היא ש"חמאס לא התחייב לערוב לשלום המשתתפים בה," ובלשון אחרת: אנשי חמאס איימו לפגוע במשתתפים, כמו שפגעו בבימה. אם כן, אפילו ערפאת אינו מהווה סמל לאומי שסביב זכרו יכולות שתי התנועות להתאחד.

מדוע אין ארגוני שלום פלסטיניים?

היעד האמיתי של חמאס הוא הקמת מדינה איסלאמית שבה השריעה, ההלכה האיסלאמית המפלה את המוסלמים לטובה, תהיה חוק המדינה. ואילו לאש"ף יש יעד שונה בתכלית, והוא הקמת מדינה לאומית, שבה מוסלמים ונוצרים יהיו שווי מעמד ושווי זכויות. אין אפשרות לגשר ואין דרך לחבר בין שני יעדים מנוגדים אלה. לכן הפירוד בין חמאס ואש"ף והמאבק ביניהם, שהחל מיד עם ייסוד חמאס בדצמבר 1987, נמשך עד היום. הבעיה של אש"ף היא שחמאס החליט להצטרף למשחק הפוליטי וזכה בבחירות ינואר 2006 במרבית מושבי המועצה המחוקקת. אש"ף, הפוחד מניצחון נוסף של חמאס בבחירות, חדל מלערוך בחירות. מאז ינואר 2006, לפני כמעט 9 שנים, לא היו בחירות לרשות המחוקקת, ומאז ינואר 2005 – עת נבחר מחמוד עבאס – לא היו בחירות לנשיאות. כשתודעת-היחד חלשה, עם פוחד מתהליכים דמוקרטיים ומחילופי שלטון.

הנרטיב הפלסטיני מדבר על עם פלסטיני בתוך ישראל, בעזה, ביהודה ושומרון, בירדן, וגם בסוריה ולבנון. אם קיים עם פלסטיני, היינו רואים תופעות של סולידריות בין חלקיו. האם הפלסטינים תושבי יהודה ושומרון יצאו להפגנות ולהתקוממות עממית כשצה"ל תקף את רצועת עזה במבצע "צוק איתן" לפני ארבעה חודשים? לא. האם הערבים אזרחי ישראל, המציגים את עצמם כפלסטינים, התמרדו נגד מדינת ישראל בגלל יחסה לתושביהם הערביים של עזה ויהודה ושומרון – אחיהם לעם? לא. האם ראינו המוני פלסטינים מישראל או מיהודה ושומרון נוהרים באלפיהם לסוריה כדי להציל את בני עמם מפעולות החיסול שנקט נגדם משטר אסד? בודדים. האם קלטו תושבי הערים הערביות ביהודה ושומרון את "אחיהם" הפלסטינים שברחו או גורשו מישראל במלחמת העצמאות בשנת 1948? לא ולא. הם החזיקו אותם במשך עשרות שנים במחנות פליטים, בלי מים זורמים, בלי ביוב, בלי חשמל, בלי תקשורת ובלי זכויות מינימליות. ככה מתייחסים ל"אחים" או "בני העם"?

מדוע רואים "הפלסטינים" המתגוררים ביהודה ושומרון את "הפלסטינים" המתגוררים בעזה כבני תרבות אחרת? מדוע בנות חברון אינן מתחתנות עם בנים משכם? מדוע "פלסטינים" אזרחי ישראל מתייחסים ל"פלסטינים" תושבי יו"ש העובדים אצלם כאל עובדים זרים ומנצלים אותם ניצול מחפיר? מדוע אוסרת עיריית טירה – כפר "פלסטיני" על יד כפר סבא – על "הפלסטינים" של קלקיליה להשתמש בבריכת השחייה המקומית? כי הם "עם אחד"?

 התשובה לכל השאלות האלה היא אחת: "הפלסטינים" הם לא יותר מקבוצה של שבטים, חמולות ומשפחות, שמעולם לא התמזגו ולא יצרו עם אחד בעל תודעת-יחד. חלקם תושבי ארץ-ישראל מדורות רבים, אך חלקם "חדשים מקרוב באו": רק לשם המחשה: בשבועות האחרונים היו שני פיגועי דריסה. אחד בוצע על ידי ערבי ששם משפחתו חיג'אזי, כלומר מסעודיה, והאחר שמו עכארי, מצפון לבנון.

בדומה לכך יש בקרב "הפלסטינים" משפחות רבות ששמותיהן מעידים על כך שמוצאן אינו מ"פלסטין": אלמצרי, אלפיומי – ממצרים. אלחוראני, חלבי – מסוריה. טראבולסי, צידאווי (מהעיר צידון), צוראני (מהעיר צור) – מלבנון, זרקאווי, כרכי – מירדן. תושבי הכפר ג'יסר אלזרקא שמדרום לחיפה הם סודאנים, ומשפחת בושנאק מכפר מנדא באו מבוסניה. שמו של אחד מיועציו של אבו-מאזן הוא דמירי, מהכפר דמיר שבסוריה.

הפלגנות בקרב "הפלסטינים" אינה שונה מהמצב במרבית מדינות ערב, וזו הסיבה האמיתית, העמוקה, למשברים הנוראים העוברים על מדינות אלה בארבע השנים האחרונות. היריבויות בין הקבוצות מתורגמות לאלימות שגבתה עד כה את חייהם של מאות אלפי אנשים, נשים וילדים. סבבי האלימות שידעה רצועת עזה עד שחמאס השתלט עליה ביוני 2007 נבעו מפלגנות זו בדיוק: אש"ף בעזה היה קואליציה של משפחות, שעמדה מול קואליציה אחרת ששמה היה "חמאס". לכן אין מנוס מהמסקנה שהיכולת של "הפלסטינים" לקיים מדינה מסודרת ומאורגנת על בסיס של "עם" בעל תודעת-יחד מוצקה, היא בדיוק כמו זו של הסורים, העיראקים, הלובים, הסודנים והתימנים.

הדבר היחיד המאחד במידה מסוימת את "הפלסטינים" הוא האיבה לישראל והעויינות למפעל הציוני. זוהי הסיבה העמוקה לאי-יכולתם להפסיק ולהסית נגד ישראל והיהודים ולכך שאינם מסוגלים לצייר את ישראל במפות של ספרי הלימוד שלהם. בלי השנאה לישראל וההסתה נגדה, אין להם שום דבק המחבר אותם. זוהי גם הסיבה שאין ארגוני שלום בקרב הפלסטינים, כי אם יהיה שלום עם ישראל מה יחבר אותם להיות עם אחד?

עכשיו הם פורצים לרחובות, דורסים, דוקרים, יורים, ופוגעים בגלל כמה סיבות, חלקן שטחיות וחלקן עמוקות: השטחיות הן רצח הנער אבו ח'דיר, והעמוקות הן סירובם לראות ביהודים עם במדינתו, והקנאה האוכלת אותם על כך שהיהודים הקימו עם מאוחד במידה רבה, מדינה דמוקרטית עם חילופי שלטון מוסכמים, כזו שמנצחת בכל המלחמות. הקנאה מולידה שנאה, והאירועים הם התוצאה של הכישלון המתמשך שלהם להקים "עם פלסטיני" בעל תודעת-יחד, עם סיכויים לנהל מדינה מסודרת ומאורגנת.

ברור לכל כי מדינה פלסטינית שתוקם על ידי אש"ף תהפוך תוך זמן קצר למדינת חמאס, בדרך של בחירות, כמו שקרה בינואר 2006 או בהשתלטות אלימה דוגמת זו שהתרחשה בעזה ביוני 2007. התסכול שלהם יוצא לרחובות בזעם על המציאות שלהם. הרשות הפלסטינית מנסה לתעל את הזעם נגד ישראל כדי לזכות באהדה בתחרות שלה מול חמאס, וחמאס מפנה את הזעם הציבורי נגד המפעל הציוני כדי לזכות בנקודות במאבק שלו נגד אש"ף.

לכן הפתרון היחיד שניתן ליישמו בשטח הוא זה המבוסס על הסוציולוגיה הערבית – פתרון 8 האמירויות הפלסטיניות: בעזה, בשכם, בג'נין, בטול-כרם, בקלקיליה, ברמאללה, ביריחו ובחברון הערבית.

המאמר הופיע באתר "מידה" וכן במגזין "מראה" 313.

* * *

מלכה נתנזון

עלבון הקנאביס

"תַּסְבִּיר לָהּ, תַּסְבִּיר לָהּ, אֵיפֹה צָרִיךְ לְחַכּוֹת... הִיא כַּנִּרְאֶה עוֹד לֹא לָמְדָה אֶת זֶה..."

לוּלֵא הַהִזְדַּקְּקוּת, לְלֹא הַכְּאֵב, לְלֹא גַּל הַבְּחִילָה...

הָיִיתִי מַשְׁלִיכָה אֶת הַשַּׂקִית לְעֶבְרָהּ

וּבוֹחֶרֶת

בַּסַּם

חלוקה

אַחַר כָּךְ בָּאוּ הַנַּעֲלַיִם...

"כִּי אָסוּר לָגוּר בְּנַעֲלַיִם שֶׁל מִי שֶׁמֵּת, אִם מְקַבְּלִים נַעֲלַיִם אַחֲרֵי מֵת," כְּדִבְרֵי אִמִּי.

עַכְשָׁו, מִשֶּׁהִתְאָרְכוּ חַיֵּי מֵעֵבֶר לַמְּצֻפֶּה, וְגַם רַגְלַי נִשְׁמָעוֹת פֶּתַע יוֹתֵר

אֵין נַעֲלַיִם לְרַגְלַי

זוּלַת בֵּית נְתִיבוֹת

כצלופח

אַתָּה חוֹמֵק מִמֶּנִּי

כְּאִמִּי,

שֶׁמָּא אֹבַד לָהּ גַּם אֲנִי.

וְלֹא קַשְׂקַשֵּׂי עֵזֶר

וְלֹא זִימִים

לִבְלֹם

אֶת

הַנְּפִילָה

כְּמוֹ הַקּלוֹנֶקְס וְהַצִּיפֶרְלֶקְס וְכָל אֲבִיזְרֵי הָעֵזֶר

שֶׁבְּהִתְמַעֲטָם

אין חלום בלי דברים בטלים

הַכָּאוֹס הוֹלִיד אֶת הַלַּיְלָה

הַלַּיְלָה הוֹלִיד אֶת הָאֹפֶל

הוֹלֵךְ וּמַפְקִיעַ אוֹתָנוּ מִתּוֹךְ עַצְמֵנוּ

מִתּוֹךְ אַהֲבָתֵנוּ

שֶׁנִּקּוּדִים נִקּוּדִים עֲטָפוּהָ

עֲקֻדִּים וּבְרֻדִּים,

וְהַיּוֹם,

לֹא יוֹם הוּא לָהּ עוֹד

וְלֹא לַיְלָה

וְאַתָּה, שֶׁהָיִית אָחוֹת רַחְמָנִיָּה

וַאֲנִי, שֶׁהָיִיתִי חוֹלָה צַיְתָנִית

תַּסְחִיף מַר עֲבָרָנוּ

וְיוֹתֵר מִשֶּׁאָנוּ מְקַיְּמִים אַהֲבָתֵנוּ

אָנוּ נֶאֱחָזִים בְּכָל בְּדַל תִּקְוָה לְמַלֵּא רֵאוֹתֵינוּ אֲוִיר

כְּבָשִׂים לְבָנוֹת תּוֹעוֹת בְּמֶרְחַב הַדְּמָמָה

תכשיט

בַּחֲמִשָּׁה-עָשָׂר שֶׁקֶל

קָנִיתִי לִי עֲנַק-אֶבֶן בְּצֶבַע אוּלְטְרָה מָרִין

מְעֻבַּד שׁוֹשַׁנֵּי יָם

וּשְׂרוֹךְ שָׁחֹר

מֵאָז אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת לְבוּשׁ שֶׁיַּהֲלֹם אֶת הַתַּכְשִׁיט

בימים אלה יצא לאור בהוצאת "ספרא" בעריכת חיים נגיד ספר שיריה של מלכה נתנזון "ציפור מכונסת כנף".

* * *

אהוד בן עזר

מנפלאותיה של ההבנה החגבית

מתוך היומן, יום שישי, 5.11.1993

במאמרו "מטאפיסיקה של פרשנות" (הארץ, 15.10.93), קובע פרופ' יהודה ליבס כי האידאולוגיה שבתשתית מחקריו של גרשם שלום היתה קשורה לציונות, בעוד אשר חוקרים כמוהו, וכמו משה אידל, שרויים כבר בעידן המחקר הפוסט-ציוני, ומכאן, לדברי ליבס: "נובעת בחינת נתוני הדת וההיסטוריה היהודית בשלימותם, בלא הדגשת כיוון מסויים מטעמי אידיאולוגיה או אפולוגטיקה. (אמנם, יש להודות שהלחצים האידיאולוגיים עדיין חזקים למדי גם היום). דומני שכיוון זה איפשר לאידל (ולאחרים) לראות אפשרויות נוספות שלא ניראו בימי שלום, ואפילו (כפי שניראה) משיחיות שתוכנה איננו פוליטי או לאומי."

דומני כי מאז התקפותיו הפרועות של פרופ' ברוך קורצווייל על האידיאולוגיה הדימונית ("פוליטית ולאומית"), המונחת כביכול ביסוד מחקריו של שלום, לא נכתבו דברים בלתי-סבירים כאלה על גדול חוקריה של הקבלה והמשיחיות היהודית.

גרשם שלום סבר כי רק כאשר יקום בישראל אותו מרכז רוחני, במובן האחד-העמי, שהוא אחת מתכליותיה החשובות ביותר של הציונות – ניתן יהיה לקיים כאן מחקר מדעי היסטורי של היהדות, שיהיה משוחרר מאפולוגטיקה כלפי הגויים וממליצה לאומית כלפי עצמנו, משום שכאן אנחנו חופשיים ואין לנו צורך ליפות את היהדות ותולדותיה כדי למצוא חן בעיני הגויים, כפי שנהגו גדולי חוכמת ישראל בגרמניה, וכפי שנוהגים כיום דבריה הרוחניים של היהדות בארה"ב (וכמובן גם בארץ, וגם על כך הזהיר שלום).

לפיכך ליבס ואידל אינם "פוסט-ציוניים" אלא הם חיים באותו חופש מדעי ורוחני, שהוא תכליתה התרבותית והלאומית של הציונות; ואם מידת הבנתם את מפעלו של גרשם שלום היא חגבית, אין זאת אלא משום שבעיניהם חופש מדעי הוא כניראה אנארכיה שבה משתוללות ספקולציות שאין להן בסיס, וטיבן שתעשינה רושם על דילטנטים.

מי שבא לקעקע את היריעה ההיסטורית הרחבה שפרש בפנינו גרשם שלום במחקריו, חייב להיות קודם כל היסטוריון מובהק, אשר יוכיח, בין היתר, שאין קשר בין גירוש ספרד לקבלת האר"י, ובין קבלת האר"י לשבתאות, ובין השבתאות לחסידות ולהשכלה.

אבל מי שמנסה למצוא בקבלה "היבטים חדשים" (כשם ספרו של משה אידל) לא על פי גישה היסטורית, דיאלקטית, שמסבירה את תפקיד הפרשנות הדתית בתהליך של רציפות תוך השתנות מדור לדור, תוך ניגודים רבים ולעיתים קוטביים – אלא חורז את תולדות הקבלה על דיון במוטיבים, כאילו מדובר בתמונה מונוליטית של היהדות לדורותיה – הוא יכול להוכיח הרבה דברים, אך גם את היפוכם, כיד הפלפול הטובה עליו, ובכך הוא מחזיר את חקר הקבלה שניים-שלושה דורות לאחור, בטרם החל שלום במפעלו המונומנטאלי.

* * *

עם רמי גור ואחותו כרמלה ועם כל המשפחה

אתכם באבלכם על מות האם

יפה גורביץ

ביום רביעי האחרון במיטתה בביתה בפתח-תקווה

בגיל 101

* * *

עמוס גלבוע

ראש השב"כ הפגין שיקול דעת פגום

הוא רצה להעלות את מוראל של אנשי ארגונו בתוכנית "עובדה", אך רק פגע, לדעתי,  בארגון והוריד ערכו.  מה לגוף חשאי ולהופעה בתוכנית תקשורתית שאין לו טיפת שליטה על  עריכתה? מעלים מוראל ע"י חשיפת מידע טרי ע"י אנשים מכהנים? זאת הדוגמא החינוכית  לאנשיו של הארגון העליון במדינה  האחראי לביטחון המידע?  להופיע בתקשורת וליצור את הרושם כאילו השב"כ "נתן התרעה למלחמה" כבר בראשית  2014 (דבר חסר שחר), וכולם התעלמו מכך? יותר ממוזר!

לא מכבר  צפינו בסרט בשם "שומרי הסף". 5 ראשי שב"כ לשעבר התראיינו בו. קצת מוזר, חסר תקדים, אבל אני יכול לשער שכוונת כולם היתה טובה: להראות כי יש בישראל דמוקרטיה והם עצמם "בני אדם" ולא מפקדים אכזריים של ארגון חשאי אפל.

במאי הסרט, מצידו, ערך את הסרט בצורה חד-צדדית לחלוטין על מנת לתת ביטוי להשקפתו השמאלנית-קיצונית.

והנה, ראש שב"כ מכהן, מכניס למעשה את עצמו, וכמה מפקודיו, למלכודת תקשורתית של תוכנית "עובדה". מטרתה הברורה של התוכנית היא לרתק את הצופים, להפוך אותה לדרמה סוחפת, למסמך עיתונאי ייחודי. ומה מטרת ראש השב"כ? להלל ולשבח את הישגי ארגונו ב"צוק איתן", שלדעתו קופחו וזוהרם עומעם מול דברי השבח שהורעפו על צה"ל ואגף המודיעין שלו. "הוא רצה להרים את המורל של אנשי הארגון," באים ואומרים לנו.

לדעתי, ראש השב"כ הפגין כאן שיקול דעת לקוי המעורר תמיהה.  מדוע?

ראשית, מאימתי גוף חשאי מעלה את מוראל אנשיו דרך הופעה בתקשורת, ולא סתם תקשורת, אלא תוכנית שאין לו שום שליטה על עריכתה? זאת ממש התאבדות! אלף חכמים לא יוכלו למשות אבן שהושלכה למים הזורמים 

שנית, צריך היה להבין מראש שלדברים שייאמרו בתוכנית, ועוד ערוכים לצורך הדרמה וההישג העיתונאי, יהיה הד ציבורי, ובאופן הכי טבעי הם יעוררו ריב ומדון ו"התקפת נגד" של צה"ל.

שלישית, השב"כ הוא האחראי העליון במדינת ישראל לביטחון מידע, מה שפעם קראו "ביטחון שדה". והנה באים אנשיו וחושפים מה ידעו על חמאס, איך ידעו, מה היו הידיעות החשובות (בעיניהם), מה לא ידעו, מה חמאס יודע עליהם.

מדובר בחשיפת מידע של העבר הקרוב ביותר, של העבר הכי טרי שעדיין מדמם; מדובר בחשיפת מידע ע"י  גורמי שב"כ מכהנים, לא ל"שעברים"; ומדובר בחשיפת מידע מול אנשי חמאס ש"מחר" עלולים לבצע פיגועים. אכן משהו ייחודי, פשוט לא מובן. ואי ההבנה גדלה שבעתיים נוכח העובדה שראש השב"כ הנוכחי הוא הרבה פחות פתוח לתקשורת מאשר קודמיו בתפקיד, וחרד לשמירת הסודיות.

רביעית, הדוגמא החינוכית. אנשי השב"כ, כמו כל אנשי קהילת המודיעין, מחונכים מהרגע הראשון לנצור את פיהם, להתייחס בחרדת קודש לשיטות עבודתם ולמידע שבידם. החינוך לכך הוא יום-יומי, רצוף, ובפסגתו עומדים המפקדים ברמות השונות, מהזוטרים עד לראש הארגון.  ומה הדוגמה החינוכית שהם קיבלו עכשיו מראש השירות שלהם? העיקר הפרסום, העיקר התהילה, ולעזאזל עם החשאיות, לעזאזל עם "אנשי הדממה".

כבר אין דרכים להעלות מורל?

עולה שאלה, שלי אין עליה תשובה: מי אישר לראש השב"כ שאנשיו יופיעו בתוכנית? אם ראש הממשלה, שהוא הממונה הישיר על ראש השב"כ, אישר לו, אזיי  מדובר  במעשה סכלות מאין כמותו של ראש הממשלה. אבל, אם ראש השב"כ לא ביקש אישור, אזיי יש בכך משום קריאת תגר על ראש הממשלה. מצבו של ראש הממשלה עגום גם כך, כאשר ברקע המצב הביטחוני המתוח. מה יחליט בנוגע לראש השב"כ, אם אכן הוא לא ביקש אישור? ההחלטה בידו וכל עצה מיותרת.

ושתי הערות: האחת, נוגעת לצה"ל. לדעתי, מכתב הרמטכ"ל הפומבי לראש הממשלה היה בבחינת "over killing". אבל לבוא, כמו ראש שב"כ אחד לשעבר, ולהאשים את צה"ל ב"צביעות", זאת ממש בושה וחרפה.

השנייה, נוגעת ל"התרעה למלחמה". הנושא כל כך מורכב במהותו, וטיעוני השב"כ כפי שעלה הרושם בתוכנית הם כל כך אוויליים וחסרי שחר – שאין טעם לעסוק בנושא. לצורך המחשה קלה אומר שהדברים על ה"התרעה" בינואר 2014, דומים לאמירה מפורסמת בעולם המודיעין: "אישה אחת (ותסלחנה לי הנשים) אמרה בשוק שעוד חצי שנה היא חושבת שלא יהיו דגים טריים בשוק."

* * *

ד"ר יוחאי סלע

לסיפור שלנו עם גרמניה יהיה סוף רע מאוד

למעשה, המאמר הנוכחי יעסוק בקצרה גם בספרו החדש והמצוין של העיתונאי אלדד בק, "גרמניה, אחרת", (בהוצאת ידיעות אחרונות, 2014). הספר של בק מצטרף לשני ספרי-חובה נוספים שיצאו-לאור גם הם בשנת 2014 ועוררו הדים רבים מאוד בציבור הישראלי: "תעשיית השקרים" של בן-דרור ימיני, ו"תפוס ת'יהודי" של טוביה טננבוים. שלושת הספרים הללו מהווים פריצת-דרך אינטלקטואלית שנועדה להציג מולנו, ללא כחל וסרק, את פניה המכוערות של התעמולה האנטי-ישראלית והתעמולה האנטישמית המתנהלת נגד מדינת-ישראל, תושביה וערכיה. משהו השתנה ברוח הישראלית – היא פחות תבוסתנית מבחינה אינטלקטואלית, וטוב שכך. ועם זאת, ולמרות זאת, זה עדיין לא סותר את השאיפה הישראלית הכנה למצוא פתרון הולם לסכסוך הערבי-ישראלי ולחפש נתיבות של שלום עם מדינות זרות, אלא שהפעם זה יהיה פתרון המבוסס על המציאות ולא על פנטזיות שמאלניות או ימניות חסרות-בסיס. 

 במשך שנים רבות הועלו טענות רבות נגד התקשורת הישראלית בשל היותה היסטרית ושטחית העסוקה בהאדרה-עצמאית ובהטלת רפש על אורחות חיינו בישראל במגוון נושאים ותחומים. והינה, בתקופה האחרונה עלתה וצצה מחאה חדשה, לכאורה, בשם "מחאת המילקי" הדבילית, שנופחה לממדים היסטריים בעזרת התקשורת הישראלית השרלטנית. מסתבר שהתקשורת הישראלית – כמעט כולה – שותפה לתעשיית-השקרים המתנהלת נגד מדינת-ישראל ותושביה מתוך כוונת-מכוון הנגועה בשיקולים פוליטיים שאין להם ולא-כלום עם האינטרס הציבורי הכולל.

הפלופ התקשורתי בנוגע לירידה מהארץ ולנהירת הישראלים לברלין התגלה כבלוף תקשורתי נוסף שנתמך בעזרת בעלי-עניין הבאים מאגף פוליטי מסוים. מנגד, הגרמנים עדיין לא מצליחים להבין איך מדינת-ישראל (כמדינה יהודית) הצליחה לעבור את גרמניה מבחינה תרבותית, השכלתית וטכנולוגית תוך כדי שמירה על ערכים דמוקרטיים וליברליים למרות הסביבה העוינת ולמרות ניסיונות ההשמדה – פעם מהצד הגרמני ופעם מהצד הערבי. 

כאן נשאלת השאלה, מה אנחנו באמת יודעים על עצמנו, ומה באמת אנחנו יודעים על גרמניה – וזאת, מעבר ליחסי-הציבור שגרמניה טורחת לנהל לטובת לעצמה בקול תרועה רמה ובעזרת ממון רב. הספר של אלדד בק, "גרמניה, אחרת", בהחלט מצייר תמונה אמיתית יותר על גרמניה ועל יחסיה עם ישראל לאורך כל השנים האחרונות – עם סקירה היסטורית על מערכת היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות מאז שנת 1945. 

בחודש יולי 2014, התברר שגרמניה איננה רק אלופת-העולם בכדורגל, אלה גם התברר  שכ-80 מיליון גרמנים הפכו ל"מומחים" גדולים לענייני המזרח-התיכון ובמיוחד לענייני "מוסר ישראלי" בעקבות מבצע "צוק איתן", שהחל בעקבות ירי מסיבי של טילים לעבר ישראל מרצועת-עזה. לפיכך, פרסום ספרו של אלדד בק הגיע בעיתוי מושלם לציבור קוראי העברית המעוניין להבין את "המצב הגרמני" של השנים האחרונות ואף להבין את הזרמים האלימים התת-קרקעיים המאיימים להתפרץ במדינה זו בכל רגע נתון.

עיתוי נוסף הוא לרגל ציון 25 שנה לנפילת חומת ברלין וכן לציון 50 שנים לכינון היחסים בין גרמניה לישראל שיחול במאי 2015.

ב-9 בנובמבר 2014, נערכו בגרמניה חגיגות רבות-משתתפים לציון 25 שנה לנפילת חומת ברלין. גרמניה יכלה לבחור כל יום אחר לציון היום המיוחד הזה, אלא שהרשויות הגרמניות החליטו, כבר לפני שנים, לציין את האירוע דווקא ביום בו חל "ליל הבדולח" שאירע ב-9 בנובמבר 1938 שסימל יותר מהכול את תחילתו של "הפתרון הסופי" של היהודים על-פי המתווה הגרמני של אותן שנים. גרמניה רוצה לשכוח את "ליל הבדולח" בעזרת כינון זיכרון חלופי באמצעות חגיגות לציון יום "נפילת חומת ברלין" – מידי שנה, כל שנה, באותו מועד בו אירע "ליל הבדולח".

לצערנו הרב, גם התקשורת הישראלית עסקה יותר בחגיגות לציון 25 שנה ל"נפילת חומת ברלין" מאשר באירועי "ליל הבדולח" של 1938. בכך, גם התקשורת הישראלית וגם הציבור הישראלי נפלו פעם נוספת למלכודת התעמולתית של גרמניה – וזאת, לא בפעם הראשונה.

כך גם יהיה במסגרת האירועים לציון 50 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה לישראל כאשר גרמניה תכניס בדלת-האחורית את העניין הפלסטיני ואת הסכסוך הערבי-ישראלי למכלול האירועים הקשורים ליחסים הטעונים בין ישראל לגרמניה לאור העבר ההיסטורי האפל. 

גם במקרה הזה, מרבית הישראלים לא ממש מבינים את אורח-החשיבה האמיתי של גרמניה שנועד ליצור משוואה רעיונית בין גרמניה של אז (עד ל-1945) לישראל של היום ביחסיה עם העולם-הערבי ובמיוחד עם הפלסטינים. כך למשל, על-פי התקשורת הגרמנית (לפחות בחלקה), רק הילדים הפלסטינים זקוקים לטיפול פסיכולוגי בעקבות מבצע "צוק איתן". כנראה, שהילדים הישראלים אינם זקוקים לטיפול כזה משום שהם כבר מורגלים בהתעללות היסטורית מתמשכת מצד שכניהם.

 אין תימה איפה, שבציבור הגרמני עולות מידי יום ביומו השוואות בין "ישראל של היום" לבין "גרמניה הנאצית", וזאת כחלק מריכוך הנפש הגרמנית לאור העבר ההיסטורי. התהליך הזה הצליח כמעט במלואו גם בעזרת ישראלים אחדים שיש להם נטייה להתחנף לגרמניה באמצעות הסתה אנטי-ישראלית הגובלת באנטישמיות לשמה. ארגוני השמאל בגרמניה וארגוני הימין בגרמניה שותים בצמא את דבריהם של הישראלים הללו, משום באמצעות מלל אנטי-ישראלי תוקפני, הגרמנים מצליחים לשכנע את עצמם שמה שהתחולל עד לשנת 1945, מוצדק בעקיפין. לתהליך הזה שותפים כל המוסדות הגרמנים הפועלים בישראל וכל המוסדות הישראלים הנתמכים באופן ישיר או באופן עקיף באמצעות מימון גרמני. ושוב, פעם אחר פעם, הישראלים נופלים למלכודת התעמולתית הגרמנית המתנהלת בישראל בעוצמות הולכות וגוברות.

 אחד מכלי התקשורת היחידים הפועלים בהגינות מול ישראל בגרמניה, הוא העיתון היומי רב-התפוצה "בילד" (BILD) שנוסד בשנת 1952 בידי אקסל שפרינגר (1985-1912). באמצעות עיתון זה ובאמצעות רשת של מגזינים שנרכשו בידי ההוצאה-לאור הנושאת את שמו של שפרינגר, עיתונאים גרמנים אחדים מנסים להציג קו שפוי יותר הין ביחס לישראל והן ביחס לאירועים המתחוללים בזירה הבינלאומית. לעיתים, העיתון נוקט במחוות יוצאות-דופן בטיבן כלפי ישראל וכלפי הציבור היהודי המתגורר באירופה. אלא, שלעיתים נדמה שהעיתון מנהל קרב-מאסף לנוכח השינויים המתחוללים בגרמניה והקשורים גם לעליית כוחו של האסלאם הרדיקלי בכל רחבי גרמניה לצד התגברותן של תנועות ניאו-נאציות הפעולות באורח גלוי. חלק מהבעיה נעוצה בנטייה הגרמנית להתעלם מבעיות קרדינאליות, אך ברגע שהן צצות בעוצמות כאלה ואחרות, כולם מפגינים הבעה של "הפתעה" על פניהם.

 גרמניה היא מדינה ש"מופתעת" מעצמה בכל פעם מחדש: היא מופתעת כשהחורף מגיע; היא מופתעת מעליית מפלס המים בנהרות בכל חורף; היא מופתעת תמיד משיטפונות; היא מופתעת מהפסקות חשמל ומקריסת עצים; היא מופתעת כל פעם מחדש שהטמפרטורות בקיץ נוסקות ל-38 מעלות ללא מזגנים בבתים ובמקומות העבודה; היא כמובן מופתעת כל שנה מנתונים על עוני, בערות ומנתונים על ממדי הפשיעה במדינה.

באופן דומה, גרמניה תמיד "מופתעת" מתופעות חברתיות קשות, כשם שהיא מופתעת מבזבוז משווע של כספים על פרויקטים חסרי-תכלית או על כאלה הנמשכים שנים ללא סוף – שאולי יסתיימו אי-שם בעתיד הרחוק (כמו למשל, שדה התעופה החדש של ברלין). הגרמנים תמיד "מופתעים" שהמציאות אינה מתיישרת עם הסיפורים שמספרות להם ממשלת גרמניה והתקשורת הגרמנית. כך למשל, גרמניה "מאוד הופתעה" מתופעת האסלאם הרדיקלי שצבר תאוצה במהלך השנה האחרונה.

 בעקבות במבצע "צוק איתן" ובעקבות המלחמה האכזרית שהתחוללה באוקראינה, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל העניקה הצהרה לתקשורת ש"לאור האירועים בעזה ובאוקראינה אנחנו צריכים להיות אסירי-תודה שאנו חיים במדינה בטוחה."

אכן נשמע הגיוני. אלא שמאחורי "ההיגיון הגרמני", התחולל באותה-עת רצף אלים של הפגנות אנטישמיות בכל רחבי גרמניה במסווה של דאגה לפלסטינים בעזה. יתרה מזאת, לאורך כל התקופה האחרונה נרשמו מאות עימותים אלימים בין ארגונים ניאו-נאצים לבין ארגונים ג'יהאדיסטים שהזדהו עם האידיאולוגיה של ארגון "המדינה האסלאמית" הפועל בסוריה ובעיראק. הביטוי המכובס בו השתמשו בגרמניה כדי להסביר את העימותים הללו התבטא במושג "חוליגאנים נגד סלפיסטים" שהיווה ביטוי נוח גם לארגונים הניאו-נאצים שפעלו נגד הג'יהאדיסטים הגרמנים המאוגדים בעשרות ארגונים אסלאמיים רדיקליים.

 במהלך השנה האחרונה גרמניה הפכה ליצואנית מצטיינת של ג'יהאדיסטים המצטרפים לארגון "המדינה האסלאמית" הפועל בסוריה ובעיראק. על-פי הערכות אחדות, הנכונות לחודש נובמבר 2014, הצטרפו כ-1,000 גרמנים לארגוני הטרור הפועלים בסוריה ובעיראק. רשויות-הביטחון של גרמניה מציינות מספרים נמוכים מעט. אולם לאור ניסיון העבר, לרשויות הממלכתיות בגרמניה יש אינטרס עליון להפחית בעוצמתן של תופעות חברתיות ופוליטיות שליליות העלולות להעיב על הדימוי הגרמני שנבנה בעמל רב לאורך עשרות השנים האחרונות.

לפיכך, הספר של העיתונאי אלדד בק, הוא ספר חובה לכול מי שמתעניין בגרמניה של השנים האחרונות או רוצה להרחיב את ידיעותיו של התופעות הפוליטיות השוררות בגרמניה ביחס למדינת-ישראל, לתושביה ולערכיה כמדינה יהודית. ראוי לציין שמאז שאובמה החל את כהונתו בבית-הלבן בינואר 2009, חלה התרחקות הדרגתית בין גרמניה לישראל בעידודו של הבית הלבן. הינה כי כן, לסיפור שלנו עם גרמניה יהיה סוף רע מאוד.

ד"ר יוחאי סלע, "לסיפור שלנו עם גרמניה יהיה סוף רע מאוד", פורסם ב"מגזין המזרח התיכון", 13 בנובמבר 2014. 

* * *

אורי הייטנר

1. מתחזה לממשיך דרכו

בינואר 1988, חודש אחרי תחילת האינתיפאדה הראשונה, כונס מרכז התק"ם לדיון מדיני ביטחוני, בהשתתפותו של שר הביטחון יצחק רבין. רבין עמד אז בעין הסערה, עקב אמירתו השנויה במחלוקת, שהוצאה מהקשרה ומכל פרופורציה, "לשבור להם את הידיים והרגליים."

הייתי אז בשירות מילואים פעיל וסוער בדיר אל-בלאח, ובדרכי לחופשה בבית עצרתי לשמוע את רבין באפעל. את שר הביטחון קידמה הפגנה של אנשי "שמאל" ודבריו שוסעו בהפרעות של מפגינים, לצד גילויי תמיכה רחבה ואהדה ממרבית משתתפי הכנס (שהיו במידה רבה קהל הבית שלו). לפתע, התקרב לרבין אחד המפגינים ובידו המושטת לעברו של השר – בקבוק ויסקי. בטרם הבנו מה קורה, זינקו עליו שני מאבטחים, כפי שלאסוננו לא עשו כעבור 7 שנים. בתוך חלקיק שניה המפגין שכב שרוע על הרצפה ושניהם רוכנים מעליו.

מה לבקבוק ויסקי ולהפגנה נגד שר הביטחון?

מכירים את "רבין שיכור", אחת הסיסמאות של מתלהמי ה"ימין" שהפגינו נגד רבין לפני הרצח? הם לא המציאו את זה.

מי המציא את זה? יוסי שריד. יוסי שריד, בהיותו איש המחנה היוני ואיש מחנה פרס במפלגת העבודה, ראה ברבין יריב. וכשיוסי שריד רואה במישהו יריב, הוא בעצם רואה בו אוייב. וכשיוסי שריד רואה במישהו אוייב – אין לו עכבות ואין לו מעצורים. הכל כשר כדי לפגוע בו. וכך, יוסי שריד המציא את העלילה לפיה יצחק רבין הוא אלכוהוליסט. וכפוליטיקאי המקושר ביותר לתקשורת, הוא היטיב להפיץ את הבשורה כך שיחזרו על השקר הזה כל כך הרבה עד שיהפוך לאמת.

שנים מאוחר יותר, כבר אחרי הרצח, התראיין שריד לישעיהו בן פורת, לספר "שיחות עם יוסי שריד". הוא נשאל על כך, ובדבריו הביע חרטה על המעשה. "זה לא היה עניין אישי. אבל תהום היתה כרויה בינינו, קודם כל בגלל מלחמת לבנון, כשיצחק יעץ לשרון 'להדק, להדק', ואחר כך בשנות האינתיפאדה כשקרא לשבור להם את העצמות. יחסים מידרדרים בגלל חילוקי דעות בשאלות שעל סדר היום. דבר לא קירב אותנו. כל מה שקרה, רק הרחיק אותנו זה מזה. ...

ש. עד כאן המחלוקת המדינית עם רבין. אבל על כך שהכפשת את רבין בעניין הרגלי השתייה שלו, אתה מוכן לדבר?

– זאת הייתה שגיאה ואני מצטער על זה. לא רק בגלל העוול שגרמתי ליצחק רבין, אלא גם בגלל הפגיעה בעצמי. אני מצטער על כל פעם שהשתמשתי בביטויים בוטים, והנחתי לוויכוח, שהיה באמת לשם שמיים, לגלוש לפסים אישיים. על כל הביטויים האלה אני מצטער. זה לא הוסיף לי, זה לא הועיל לי, זה לא תרם להשקפותיי, זה לא עזר לי להשפיע, ורק קלקל את השורה. לו יכולתי למחוק את הדבר הזה, הייתי מוחק אותו. ... כשאתה צעיר, אתה משלה את עצמך שפרובוקציה תועיל לך בדרך כלשהי. אדם מבוגר יודע שפרובוקציה עושה את ההיפך. יש כאלה שלא למדו את זה עד היום. אני למדתי מזה לקח. ... הסיפור על רבין היה פשוט מיותר. זה היה יצר שהייתי צריך להתגבר עליו. חשבתי שאם יש ויכוח ויש מלחמה על דברים באמת חשובים, זה נותן לגיטימציה להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותי. היום אני יודע שזה לא נכון" (ישעיהו בן פורת, "שיחות עם יוסי שריד", עמ' 95-96).

מאז שאמר שריד את הדברים הללו, חלפו 17 שנים, ועל פי חשבון פשוט שעשיתי, יוסי שריד מבוגר היום ב-17 שנים מכפי שהיה אז. אולם מי שקורא היום את הטור שלו ב"הארץ" יודע, שהוא לא למד כל לקח. ההיפך הוא הנכון, דבריו של שריד היום, הרבה יותר נוטפים שנאה ופרובוקציות מכפי שהיו שעה שהוא היה במערכת הפוליטית. ובכלל, היום הוא קיצוני לאין ערוך מכפי שהיה באותם ימים. 

"חבל לבזבז שלושה כדורים" – זאת כותרת מאמרו האחרון של שריד ב"הארץ" (14.11.14). בחלומו, מספר שריד, נועד עימו רבין המנוח לשיחה. נו, נו, אני מרשה לעצמי להטיל ספק בהנחה, שמכל האנשים שהוא פגש בחייו, רבין היה בוחר לפקוד דווקא את מי שהמציא את אגדת האלכוהוליזם. יתכן שהוא היה מעדיף לבקר אפילו את שמעון פרס (!).

המסר של יוסי שריד במאמר, הוא ההחמצה בזכר רבין, למשל ביום הזיכרון הממלכתי, שלטענתו הוא היוזם שלו. גם אני חושב שהחמצנו את מהות זכר הרצח. החמצנו, בכך שתחת להפכו ליום של חשבון נפשה של הדמוקרטיה הישראלית; יום של אמירה ברורה נגד אלימות פוליטית, נגד פוליטיקה של שנאה והסתה, נגד דה-לגיטימציה לדעות יריבות, הפכנו אותו ליום הזדהות עם דרך פוליטית מסוימת, ומה שחמור יותר – לא באמת עם דרכו הפוליטית של רבין, אלא עם דרכו הפוליטית של שריד, הרחוקה ת"ק על ת"ק פרסה מדרכו של רבין.

אך היכן שריד רואה את ההחמצה? בעיניו היום הזה הפך יותר מדי ליום של אמירה בעד הדמוקרטיה ונגד האלימות, במקום שתהיה אמירה פוליטית ברורה וחדה יותר.

שריד מקשה: "אמנם מדברים הרבה על ההסתה שהיתה, אך אף מילה על המסיתים, בני בלי שם."

בני בלי שם? הבה ניתן בהם סימנים. מי, למשל, המציא את קריאת הזעם "רבין שיכור"? יש לו שם פרטי ושם משפחה.

יוסי שריד מספר, בחלומו, ליצחק רבין, שהוא רוצה שיום הזיכרון יוקדש "לך ולשלום שלך." לא לדמוקרטיה, לא להתנגדות לאלימות ולהסתה. ושלא יפחידו אותנו ברצח נוסף, מרגיע שריד, כי לא שווה לבזבז שלושה כדורים על המנהיגים של היום "שיושבים ולא עושים ואפילו לא מתכוונים. ... את יצחק רבין רצחו, כי ידעו שפיו ולבו שווים; שהוא התכוון ברצינות גמורה."

ואם אכן סבור שריד שפיו וליבו של רבין שווים, הרי שליבו של רבין שווה לדברים שאמר פיו בנאומו האחרון לפני הרצח, בו הציג בפני הכנסת את תכנית השלום שלו ושרטט את הקווים האדומים לוויתוריו במו"מ עם הפלשתינאים על הסדר הקבע: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון." (נאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח).

האם יוסי שריד תומך בדרכו של רבין, במורשתו המדינית? מורשת של התנגדות לנסיגה לקווי 4.6.67 ובלי "חילופי שטחים"? מורשת של ירושלים המאוחדת הכוללת את ההתנחלויות שסביבה, בריבונות ישראל? מורשת של בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר בשליטת ישראל? מורשת של צירוף גושי היישובים לישראל?

אם אין הוא תומך בדרך זו, האם הוא מוכן להסביר למי הוא בדיוק מתכוון כאשר הוא כותב, כביכול בשמו של רבין המנוח: "מתחזה לממשיך דרכי ומשתמש בשמי."

2. צרור הערות 16.11.14

* אין כל הבדל בין השלכת בקבוק תבערה על בית כנסת לבין הצתת מסגד. מי שעשו את המעשים הללו, הם מחבלים גזענים ארורים. יש לנהל מלחמת חורמה בטרור, ללא הבדל אם הוא מצד ערבי או יהודי. מלחמת חורמה באפס סובלנות, באותם אמצעים ובאותן הוראות פתיחה באש.

* מה שאצל הפלשתינאים הוא המיינסטרים, אצלנו הוא מנת חלקם של שולי השוליים של שוליי השוליים. מבחינת המבט הכולל על שתי החברות, אין מקום להשוואה. אבל ההתייחסות לכל פשע כזה חייבת להיות כאל פשע העומד בפני עצמו. גם אם יש אלף ארור גולדשטיינים פלשתינאים, אין בכך כדי להקל כהוא זה בחומרת קיומו של ארור גולדשטיין יהודי אחד. וכך בנוגע לכל פשע שנאה ומעשה טרור בידי יהודי.

* בן דרור ימיני מצביע במאמרו השבועי ב"ידיעות אחרונות" על הפער בין העמדות המתונות של מרבית ערביי ישראל ורצונם להשתלב במדינה, כולל בשירות לאומי, כפי שהדבר מתבטא שוב ושוב בסקרים, לבין הקיצוניות של הנהגתם. הבעייה היא, ששוב ושוב הם בוחרים אותה הנהגה, בסקר האמתי – הבחירות.

איך פותרים את הפרדוכס הזה? אפשרות אחת היא, שההנהגה הקיצונית אכן מבטאת את הציבור. אולי הציבור משקר בסקרים, למשל בשל חוסר אמון בשקיפות שלהם? ובכל זאת, עובדה שהציבור הערבי, ברובו הגדול, אינו נענה להסתה ורק מיעוט קטן ביותר משתתף בהפגנות האלימות ובהתפרעויות?

לי נראה, שהבעייה העיקרית היא שלא קמה הנהגה חלופית, מתונה, לערביי ישראל, שתוביל לישראליזציה ולהשתלבות ותצא נגד ההקצנה והקיצוניות. ייתכן שההנהגה הנוכחית מטילה אימה ומנהיגות חלופית, המציגה מסר חלופי, מפחדת להרים ראש. ראוי לטפח הנהגה חלופית, אלא שהנהגה שתטופח בידי הממשלה, תתויג מיד כמשת"פית ותעבור תהליך דה-לגיטימציה.

בסופו של דבר, הציבור הערבי הוא הבוחר את הנהגתו, וכל עוד זו בחירתו, הוא הנפגע העיקרי. רק בידיו היכולת האמתית לחולל שינוי.

* כל זה אינו סותר את החובה של ממשלת ישראל לגבש וליישם תוכנית לאומית לפיתוח כלכלי, חברתי וחינוכי של המגזר הערבי. כל הממשלה, מנתניהו ועד אחרון השרים, מציפי לבני ועד נפתלי בנט, מדברים על כך ומתחייבים לכך, אך אינם מיישמים זאת בשטח.

חרף כל האכזבות, אסור להתייאש מהדו-קיום ויש לחתור ולחפש בקרב ערביי ישראל שותפים אמתיים. אולם כדי שזה יקרה, חשוב שאת ההידברות אתם לא יקיימו יהודים המסיתים אותם נגד המדינה, לא כאלה המלהגים סיסמאות שווא של "מדינת כל אזרחיה" (שם קוד מכובס להפיכת המדינה ללא יהודית) ולא כאלה שמתביישים ביהדותה ומקפידים לקפל את דגליה כתו תקן להידברות. הידברות אמת, אפקטיבית, ינהלו ציונים גאים, הדוגלים ללא פשרות בצביונה היהודי של מדינת ישראל, ומאמינים בשוויון אמתי של המיעוט הערבי, ברוח מגילת העצמאות.

* הח"כים שהרימו ידם בעד "חוק ישראל היום" הניפו יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית ועל חופש הביטוי.

האם החוק יביא לסגירת העיתון? איני יודע. איני יודע האם העיתון יינזק. מה שאני יודע, הוא שרוב הח"כים תמכו בו כדי להביא לסגירתו ובכך התנקשו בדמוקרטיה.

החוק נתפר נקודתית על "ישראל היום" כדי להתנקש בו. ח"כ איתן כבל טוען שהוא נועד לסייע לענף במשבר. המשבר בעיתונות הכתובה אינו נובע מ"ישראל היום". זהו משבר עולמי הנובע מאתרי החדשות באינטרנט. אתר החדשות החזק והגדול בישראל שייך לאיש העומד מאחורי החוק. והוא חינמון, כמובן.

* שלי יחימוביץ', ולא בפעם הראשונה, לא הלכה בתלם ולא הצביעה עם מפלגתה בעד חוק "ישראל היום", אלא נמנעה. ניתן לכבד את ההצבעה הזאת ולראות בה פשרה בין עמדתה העקרונית שאינה מאפשרת לה לתמוך בחוק, לבין היותה חברה בסיעה שממנה יצא החוק ושהתגייסה למענו.

אלא שלא כך הסבירה שלי את הצבעתה. תחת הכותרת "לא עובדת בשביל אף אחד," תיארה שלי בסלידה את הקרב בין "ידיעות אחרונות" (שכידוע הוא העומד מאחורי הצעת החוק) ל"ישראל היום" כקרב שיש בו הון, שלטון, שליטה על הפוליטיקה וכד' ואין בינו לבין עיתונות דבר וחצי דבר, והיא אינה רוצה להיות חלק מן המשחק.

יש אמת בתיאור הזה, אך על פיו ראוי היה שתצביע נגד. כיוון שגם אם המשחק בין העיתונים מכוער, אמורים להיות לו קווים אדומים של "פייר פייט". ניסיון של עיתון אחד להביא לסגירה של מתחרהו, באמצעות חקיקה פרסונלית, הוא חציית כל הקווים האדומים וראוי להתנגד לו. יש להעריך את שלי שלא הלכה בסך לקול תופי הטם-טם של מפלגתה, אך ראוי היה שתלך צעד נוסף ותצביע נגד החוק הדרקוני והאנטי דמוקרטי הזה.

* שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", אמר משפט אומלל, חמור ביותר, לפיו "לא נורא אם ישראל תהפוך לדיקטטורה. האם כתוב בתנ"ך שישראל צריכה להיות דמוקרטיה"? המשפט הזה הפך להיות הצדקה של תומכי החוק נגד "ישראל היום".

האם מישהו יכול להציג ולו מאמר אחד, בשבע וחצי שנות קיומו של העיתון, ברוח דבריו אלה של אדלסון? בשום אופן לא. איני יודע אם זו דעתו של אדלסון. האם זה משפט שהוצא מהקשרו. אין לי מושג. אבל אני יכול לקבוע בביטחון, שאין שמץ של זיקה בין המשפט הזה לבין דרכו של "ישראל היום".

בעיניי, כל עמדה השוללת את היותה של ישראל מדינה יהודית דמוקרטית, היא כפירה בעיקר. עם זאת, לא הייתי רוצה לחיות במדינה שבה כפירה בעיקר תהיה עילה לסתימת פיות ולסגירת עיתון. ב"הארץ", למשל, אין יום שאין בו מאמרים היוצאים נגד היותה של ישראל מדינה יהודית. בעיניי, זו כפירה בעיקר. אם תהיה יוזמה לסגירת "הארץ", באמתלה זו או אחרת, אתנגד לה באותה מידה שאני מתנגד ליוזמה לסגירת "ישראל היום".

* יוזמי חוק יסוד ישראל כמדינת העם היהודי פנו לראשונה לציפי לבני. ציפי לבני התרשמה מאוד, ולקחה על עצמה להוביל את החקיקה. היא ראתה בנכונותה לחלוקת הארץ, בניגוד לחינוך על ברכי שלמות הארץ עליו גדלה, אמצעי להבטחת צביונה של ישראל כמדינת לאום יהודית. הרי היא הייתה שומרת הסף של התנגדות מוחלטת לכל ניסוח של פשרה בנושא טענת "זכות" השיבה, ולכן היה אך טבעי שהיא תראה בחוק הזה חוק משלים לדרך המדינית שהיא מובילה.

ולפתע, בלי הסבר, היא קיבלה רגליים קרות, והפכה מתומכת החוק לשוללת קיצונית שלו, אף שמי שדחף אותו היה חבר סיעתה אבי דיכטר. וכעת, כשרת המשפטים, היא מתכוונת לנצל את מעמדה וסמכותה כדי לקבור את החוק.

הכרסום בהשקפת העולם של ציפי לבני אינו חדל. מאמונה בא"י השלמה והתנגדות לוויתורים טריטוריאליים (היא הצטרפה לפוליטיקה בעקבות הסכם אוסלו, כדי להיאבק נגדו), לנכונות לפשרה טריטוריאלית כדי להבטיח את זהותה היהודית של המדינה. מנכונות לפשרה טריטוריאלית, לאימוץ והובלת הדרך של נסיגה מלאה, בשם אותו עיקרון. ועכשיו – מסתבר שהיא תומכת בחלוקת הארץ בין מדינה פלשתינאית למדינת... בעצם איזו מדינה? מדינה שהגדרת לאומיותה היהודית בחוק יסוד היא מילה גסה? שחוק שכמעט היה החוק שלה, הוא בעיניה מוקצה מחמת מאוס?

* לאורך שנים ירוחם הייתה עיירה נחשלת, שנשלטה בידי עסקנים מושחתים. רוחם המושחתת חלחלה לכל פינה, ואת כישלונם הם תרגמו לבכיינות ותחושות קיפוח. שתי קדנציות של מוטי אביסרור חוללו בה שינוי משמעותי, אך הסתה דמגוגית של העסקונה המושחתת ודילים מכוערים עם קבוצות חרדים ובדואים הביאו להדחתו, ולחזרתו לתפקיד של אלמקייס, העסקן המושחת, שהרס באחת את כל ההישגים ודרדר מחדש את ירוחם אל עברי פי פחת. זמן רב, רב מדי, לקח לשר הפנים אופיר פינס עד שהדיח את חבר מפלגתו, אולם לזכותו ייאמר שהוא עשה את הצעד המתבקש הזה. הוא הביא את עמרם מצנע לעמוד בראש ועדה קרואה, ומצנע ייצב את מצבה של העיר.

את המהפך הגדול הביא מיכאל ביטון. ביטון הוא היפוכה המוחלט של העסקונה המושחתת. צעיר אכפתי, ערכי, מקצוען, ישר והגון; מנהיג אמיתי שסולד מבכיינות ומאמין בנטילת אחריות של ההנהגה המקומית והעברת מסר של העצמה ונטילת אחריות של כל תושב וכל ילד בירוחם. ירוחם, בהנהגתו, עלתה על פסים של צמיחה אמתית בכל התחומים. ירוחם תהיה עיר ואם בישראל, עיר פורחת ומשגשגת, עיר קולטת וגדלה, בזכות מנהיגותו של מיכאל ביטון ובזכות הרוח שהוא ואנשיו מפיחים בה.

השבוע נבחר מיכאל לקדנציה שנייה בראשות המועצה ברוב גדול של 70%. זהו ניצחונה הגדול של ירוחם.

* אם ראש הממשלה יודע ששר הביטחון נוטל שוחד במיליונים בעיסוקו בנושאים הביטחוניים הרגישים ביותר, ואינו מפטר אותו מיד ומוסר את המידע למשטרה, הוא שותף לפשע. הוא לא רק נושא באחריות מיניסטריאלית, אלא פשוטו כמשמעו – שותף לפשע.

מה יכול לגרום לראש הממשלה לעצום עין לנוכח מידע כזה? אפשרות אחת, היא חברות הדוקה עם השר. כמובן שלא זה היה מצב היחסים בין אולמרט לאויבו בלב ובנפש אהוד ברק. נותרה האפשרות השנייה – אולמרט המושחת כל כך שקוע בפשע, בשחיתות ובשוחד, שכל שר מחזיק אותו בביצים. ראש ממשלה כזה נתון בסחטנות מתמדת, של חשיפת פשעיו. פירוש הדבר, ששחיתות שלטונית – מעבר לחומרתה בפני עצמה מבחינה מוסרית, ומעבר לכשל המוסרי בכך שמנהיג, שאמור להוות דוגמה אישית לציבור, הוא פושע מושחת, היא גם סכנה ביטחונית ומדינית ממדרגה ראשונה. לכן, יש לראות במאבק בשחיתות ובתביעה בלתי מתפשרת לטוהר מידות בשלטון, נושא בעל חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה.

* כל מה שכתבתי בהערתי האחרונה, כתבתי בהנחה שהאשמתו של אולמרט אודות ברק נכונה. אך אני מתקשה להאמין באמיתות הדברים. למה? כי אמר אותם שקרן פתולוגי. הרי כל חייו של אולמרט הם שקר. צריכה להיות סיבה טובה במיוחד כדי להאמין לו במקרה הזה. ואין סיבה כזאת, כיוון שהיתה לו סיבה טובה להמציא בדייה כזאת, כאשר היה בגבו אל הקיר, במלחמה על חייו, כאשר לא בחל בכל מניפולציה, לצד דמי לא יחרץ בלתי נתפסים, כדי לשכנע את המגן האנושי שלו להמשיך לשתוק, וכאשר מדובר בשנוא נפשו.

טוב עשה היועץ המשפטי לממשלה שהחליט לחקור את הנושא (וחבל שלא החליט על כך לפני חצי שנה, כשהקלטות הגיעו לפרקליטות, אלא רק עכשיו אחרי שהן נחשפו לציבור). חשדות חמורים כאלה חייבים להיחקר.

* "בליסטראות מיניסטריאליות" הכתרתי מאמר בו תקפתי את שר החקלאות יאיר שמיר, בעקבות דבריו בגנות קיבוץ נחל עוז, לאחר מלחמת "צוק איתן". אני שמח לציין עובדה, שלא קיבלה הד בתקשורת הארצית, אלא רק בתקשורת הקיבוצית. שמיר נפגש ביום ג' האחרון עם חברי הנהלת הקיבוץ, הציג את גרסתו לאירוע והביע צער על הפגיעה בהם בעקבות דבריו. לטענתו, הוא כלל לא אמר את הדברים שיוחסו לו, ודבריו הוצאו באופן קיצוני מהקשרם וסולפו.

מזכיר נחל עוז אבי קדוש: "אנחנו בהחלט מכבדים את ההסבר שנתן ואת הבעת הצער שלו על שהדברים בכלל נאמרו. מבחינתנו העניין הזה נסגר. השיחה אתו בהמשך הייתה טובה."

ראש המועצה האזורית אלון שוסטר, שתקף את שמיר בחריפות לאחר פרסום דבריו: "אני חושב שכל מי שהיה בשיחה התרגש לנוכח רמת המחויבות של השר לאזור ולקיבוץ. הוא הביע הערכה לאנשי נחל עוז ואנחנו הבנו את ההסבר שלו על הנסיבות שהובילו למה שפורסם והשתכנענו שהדברים הוצאו מהקשרם באופן בולט."

בקרוב ייפגש השר עם כל חברי הקיבוץ.

וחבל שההבהרה והסולחה לא זכו ל-5% מהחשיפה שקיבלה הידיעה המקורית. טוב, זה לא חדשות.

* שמעתי בדיחה. האו"ם (!) מאשים את דאעש שהוא משתמש באזרחים כבמגן אנושי.

* האם שב"כ העביר או לא העביר לצה"ל התרעה על כוונת המלחמה לצאת למלחמה בקיץ? האם דובר על מלחמה או רק על מגה-פיגוע אסטרטגי באמצעות המנהרות שידרדר את האזור למלחמה. כך או כך, גם הגישה המינימליסטית ביותר מפריכה את הנראטיב המתגבש, לפיו ישראל יזמה את המלחמה, כולל תאוריות קונספירציה לפיהן נתניהו, יעלון וגנץ ידעו בוודאות ששלושת החטופים נרצחו ושיקרו למשפחות ולציבור, כדי להצדיק את המבצע נגד חמאס ביו"ש, שנועד לדחוק את חמאס לירות טילים על ישראל כדי לאפשר לישראל לצאת למלחמה להחרבת עזה. כן, תאוריית הקונספירציה ההזויה הזאת קונה עוד ועוד מאמינים.

* שעות אחדות אחרי שכתבתי את ההערה האחרונה והעליתי אותה בפייסבוק, פירסם "הארץ" מאמר של גדעון לוי, שעיקרו הוא מתקפה פרועה על השר בנט וטענה שבנט, באופן שבו צייר אותו לוי, הוא הביטוי האמיתי של ישראל. וכחלק מן המאמר, הוא הציג שוב את תאוריית הקונספירציה על "צוק איתן" כמלחמה יזומה מראש, שניצלה בציניות את חטיפת הנערים כדי להכות בעזה. סתם, להכות בעזה.

איך ניתן להסביר את תופעת גדעון לוי?

יוסי קליין פירסם מאמר ב"הארץ", שהמסר שלו הוא ביקורת על כך שבשיח הישראלי הכול מותר, אך יש רק טאבו אחד שאסור לנגוע בו, והוא התרבות המזרחית. אותה אסור לבקר. המאמר נכתב בצורת סיפור על ח', עורך מדור השחמט, שהחל לכתוב מאמרים, והעורך הטיל עליו תפקיד חיוני בכל עיתון – להיות זה שמותר לו לכתוב הכול. וכך הנ"ל היה הפרובוקטור הרשמי של העיתון, כתב כל מה שאסור, ובכך משך טוקבקים מתלהמים ומאיימים, מה שהגדיל את הרייטינג. הוא אפילו קיבל בונוס על כל טוקבק. הוא כתב בעד הכאת נשים ועל העונג שבהכאת נשים, וזה עבר. הוא כתב בעד שחרור יגאל עמיר וזה עבר. הכול נגמר כשהעז לבקר את התרבות המזרחית.

... ואולי כך צמחה תופעת גדעון לוי – הצורך של העיתון בפרובוקטור שידהים את הקורא בכך שמותר לו לכתוב הכול?

אולי. אלא שב"הארץ" הגולם קם על יוצרו, והקו של הפרובוקטור שמותר לו לכתוב הכול, היה לקו הרשמי של העיתון. גדעון לוי אינו לבד. יש גם עמירה הס, אורי משגב, ב. מיכאל, קובי ניב, ספי רכלבסקי, עודא בשאראת, אווה אילוז. ומפעם לפעם גם מאמר של המו"ל עמוס שוקן. וכן מאמרי המערכת של העיתון.

* ניתן לראות זאת בשורת מאמרי הדעות של "הארץ" בבוקר בו פורסם מאמרו של קליין, מגדעון לוי ועד ב. מיכאל. ב. מיכאל כתב מאמר המצדיק את הטרור הערבי ואת ההתקוממות של ערביי ישראל, וטען שכל אדם הגון צריך להכיר בזכותם של מדוכאים להתקומם נגד המגף הרומס אותם.

כרגיל, כדאי לחפש במאמר את הביטוי המוצנע, שלעתים אפילו נכתב בהיסח הדעת, שהוא לוז השקפתו של הכותב. ב. מיכאל כמובן שולל את ההגדרה "טרור" מההתקוממות נגד הרומס, ותוקף את השימוש בו. בין השאר הוא מזכיר ביטוי שנאמר בתגובה לפועלו של אבו מאזן – "טרור מדיני". וכך כותב על כך ב. מיכאל: "'טרור מדיני' (עוד תרומה הומוריסטית של ישראל למילון האוקסימורונים העולמי, לצד 'יהודית־דמוקרטית', 'כיבוש נאור' ו־'נפקד־נוכח')".

לוז השקפתו של ב. מיכאל, הוא ש"יהודית-דמוקרטית" היא אוקסימורון. כלומר, הבעייה אינה מדיניות זו או אחרת, חקיקה זו או אחרת, צעדים אלה או אחרים של מדינת ישראל, אלא עצם הגדרתה כיהודית-דמוקרטית. כיוון שזהו אוקסימורון, אליבא דב. מיכאל, עלינו לבחור האם להיות מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית. וכמובן שהוא רוצה מדינה דמוקרטית. כלומר, הבעיה שלו היא בקיומה של ישראל כמדינה יהודית.

"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל" – זה משפט המפתח בהכרזה על הקמת מדינת ישראל, המכונה מגילת העצמאות. ב. מיכאל שולל את קיומה. זה שורש שנאתו, זו מהות כתיבתו. והוא לא לבד. הוא לא "זה שמותר לו לכתוב הכל," כיוצא מן הכלל המעיד על הכלל. הוא חלק מגלריה של כותבים, המייצגים את עמדת העיתון.

* אגב, איך יש להגדיר את מי שאינו רואה אוקסימורון במדינה איטלקית ודמוקרטית, צרפתית ודמוקרטית, אנגלית ודמוקרטית, יפנית ודמוקרטית אך הוא שולל מכל וכל את הצירוף של מדינה יהודית ודמוקרטית?

* ב-15 בנובמבר 1977, ארבעה ימים לפני ביקור סאדאת בישראל, התראיין הרמטכ"ל מוטה גור ל"ידיעות אחרונות" והזהיר מפני אפשרות שביקורו של סאדאת הוא תרגיל הונאה נוסף, בדומה לתרגיל ההונאה ערב מלחמת יום הכיפורים, שנועד להרדים את ישראל לקראת מתקפה מצרית נוספת. הוא הסתמך על ידיעות מודיעיניות על פיהן צבא מצרים נתון בעיצומן של הכנות לפתוח במלחמה נגד ישראל לקראת 1978, ועל רקע תמרון נרחב שערך הצבא המצרי באותם ימים, בצד דיווחים על גיוס מילואים וחיזוק מערך האימונים. התרחיש הזה התבסס על ניתוח של חטיבת מחקר באמ"ן. יש לציין, שצה"ל מודר לחלוטין מכל המגעים שקדמו לביקור, שנוהלו בידי הדרג המדיני והמוסד.

גור לא העריך שהביקור הוא תרגיל הונאה, אלא הזהיר מפני אפשרות כזאת. יש לזכור שמדובר בזמן קצר, ארבע שנים בלבד, אחרי טראומת מלחמת יום הכיפורים, כאשר בוועדת אגרנט הדרג הצבאי הואשם שלא התריע בפני המלחמה וצה"ל היה נחוש שמחדל כזה לא יקרה לו שוב.

בדיעבד, כמובן שהתברר שהיה זה חשש שווא, ושכוונותיו של סאדאת היו רציניות. אולם היתה זו חובתו של גור לומר את דברו. עם זאת, היה עליו לעשות זאת בפני הדרג המדיני ולא בראיון פומבי. על כך שאמר את הדברים בפומבי וגרם למבוכה מדינית, הוא ננזף בפומבי בפי שר הביטחון עזר ויצמן.

ואיך מתאר אורי משגב את האירוע? "ערב נחיתתו עוד העריך רב אלוף מרדכי גור שמדובר בפעולת טרור, שתכלול מטוס ממולכד ולוחמי קומנדו שיתפרצו מבטנו". מהיכן הוא הביא זאת? מהיכן שהוא מביא את כל ה"עובדות" עליהן הוא כותב.

* במסגרת אירועי 90 שנה לקיבוץ אשדות יעקב, נערך השבוע ערב לזכרו של בן הקיבוץ, הרמטכ"ל ה-13 של צה"ל, רא"ל דן שומרון ז"ל, בשיתוף עם מכון כנרת למחקר קשרי חברה, ביטחון ושלום ע"ש דן שומרון במכללת כנרת.

לצערי, נבצר ממני להשתתף באירוע, שהיה במתכונת של "חברים מספרים על". היכרתי את דן בתנועת "הדרך השלישית" שהוא היה ממנהיגיה. הצטערתי כשהוא החליט שלא ללכת לפוליטיקה. ואולי היא באמת לא התאימה לו.

הסיפור הבא ממחיש את דמותו של דן כניגוד מוחלט של הנורמות המקובלות היום בפוליטיקה הישראלית. איני מדבר על השחיתות הפלילית הנחשפת לאוזנינו המשתאות בקלטות מבתי המשפט, אלא דווקא לנהנתנות נוסח נתניהו ומגלומניה נוסח פרס.

ב-1996, במלאת עשרים שנה למבצע אנטבה, הזמנתי את דן שומרון להרצות באורטל על המבצע. הוא הסכים והבהיר שההרצאה, ככל הרצאותיו, תהיה בהתנדבות מלאה. הוצאות נסיעה? בשום פנים ואופן. אירוח בצימר? חס וחלילה. כלומר, הוא התארח בצימר, על חשבונו.

בתום ההרצאה, הגשתי לו תשורה קטנה, בקבוק יין מיקבי רמת הגולן. לאחר ההרצאה, נזף בי בשקט, בפינה. הוא אמר, שכדי שלא לבייש אותי הוא לקח את הבקבוק, אך כעס על כך שקיבל מתנה על הרצאה בהתנדבות.

מה הפלא שהוא לא הלך לפוליטיקה?

וכמה אנו זקוקים לאנשים כאלה בפוליטיקה.

* חיפשתי טיעון שיפריך את קובלנתה של מירי רגב נגד ח"כ באסל גטאס על שנאם בכנסת כשכאפיה על צווארו, וקריאתה להענשתו. אבל כדי להפריך טענה, צריכה להיות בטענה הזאת לוגיקה מסוימת. צריכה להיות שם איזו תובנה שניתן לחלוק עליה, להתווכח עימה. אך כשקראתי את דבריה של רגב, התובנה היחידה שמצאתי, הייתה שהכותבת הינה פוסטמה.

* אני אוהב את הקונספט של תוכנית הסאטירה "היהודים באים" בערוץ הראשון. סאטירה עוסקת בחיים ובתרבות של החברה בה היא נכתבת ומוצגת, ועצם העיסוק הסאטירי בתנ"ך ובמקורות ישראל, מעיד על מקומם המרכזי והטבעי בתרבות הישראלית. ואם התרחקנו מהם, תוכנית כזו דווקא עשויה לקרב אותנו חזרה. מותר לצחוק על אבותינו, כי זה שלנו, ואין כאן כל "חילול הקודש", רחמנא לצלן.

עד כאן דעתי העקרונית על הקונספט, ומכאן – המבחן הוא האם זו תוכנית טובה, מבחינה תכניה והביצוע שלה? האם היא מצחיקה? האם מסריה חזקים?

ראיתי בליל שבת לראשונה את התוכנית. נחמד. לא רע. לא היה אפילו מערכון אחד שהייתי מגדיר אותו כגרוע, כתת רמה. אבל לא הרבה מעבר לזה. לא היה אפילו מערכון אחד שניתן לציין אותו כהברקה; שייכנס לפנתיאון של הסאטירה הישראלית. חבל. נקווה שהם ישתפרו בפרקים הבאים.

* ניב הדס כתב מאמר ביקורת ב"גלריה" (המוסף התרבותי של "הארץ") על הפרק הראשון של "היהודים באים", שעיקרו – השוואה עם "החמישייה הקאמרית". בין השאר הוא השווה מערכון ב"היהודים באים" על משפחת עמיר, למערכון "החמישייה הקאמרית", אחרי רצח רבין, שבו רמי הויברגר גילם את יגאל עמיר המספר בביטחון איך "בעוד עשרים שנה", אחרי החנינה, הוא יהיה גיבור לאומי. היה זה מלכתחילה מערכון מרושע, שנועד להציג את יגאל עמיר כמי שמייצג את מחצית העם או רוב העם, כלומר כל מי שלא בדעתם של יוצרי "החמישייה הקאמרית" הם בעצם רוצחי רבין. המערכון מסתיים ב"אתם יודעים שזה נכון." ואני יודע עד כמה רבים באמת "ידעו" שזה נכון. המערכון תמיד הכעיס אותי, כי ידעתי עד כמה זה לא נכון. היה לי ברור, שיגאל עמיר ינמק בכלא עד יומו האחרון.

ה"עוד עשרים שנה" יגיע בעוד שנה, ואין דבר רחוק יותר, שניתן להעלותו על הדעת, מחנינה ליגאל עמיר. ולא בגלל החוק המונע חנינה לרוצח ראש ממשלה. החוק הזה היה חוק קנטרני, פופוליסטי, שכל מטרתו היתה להציג מצג שווא כאילו "הימין" מתכוון לשחרר אותו, ויש צורך בחוק פרסונלי. בלי קשר לחוק, ברור שאין כל כוונה לשחרר את יגאל עמיר. הרי 19 שנה הוא לא רק במאסר, אלא בבידוד, ומעט זכויות האסיר שהוא נהנה מהם, נכפו על המדינה בידי בתי המשפט. 

אך כל העובדות הללו לא הפריעו לניב הדס להפטיר, כבדרך אגב, כאשר הזכיר את החנינה ליגאל עמיר, את המילים "אגב, היא מה זה בדרך."

היא בדרך?! הוא באמת חושב כך? הוא יודע שהוא משקר. אבל זה דבר ש"נכון להגיד". הרי מה מתאים לתיאורים המפלצתיים של ישראל, יותר מאשר המחשבה שיגאל עמיר הוא הישראלי הייצוגי? כנראה שאת ה"מידע" על החברה הישראלית ועל מדינת ישראל, ניב הדס שואב מהעיתון שבו הוא כותב.

* ביד הלשון: את פינתי הקודמת הקדשתי לביטוי "יריית פתיחה". כיוון שמדובר בשימוש באקדח לצרכי תחרויות ספורט, הגדרתי אותו כביטוי מודרני של "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות."

אולם הביטוי הממחיש את הירייה ככלי לצרכי שלום, הוא השימוש המקורי במילה, הרבה לפני שהמציאו לא רק את האקדח, הרובה ומשגר הרקטות, אלא אפילו את החץ וקשת. הביטוי הוא "יריית אבן פינה", שכל כולו בנין ויצירה. בעצם – בריאה.

הביטוי הוא תנ"כי. הוא מופיע בספר איוב (ל"ח, ו'): "עַל-מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ, אוֹ מִי-יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ?" שואל אלוהים את איוב שאלה רטורית. כמובן שאלוהים עצמו ירה את אבן הפינה. ירה = הטיל בחוזקה. אבן הפינה = אבן היסוד לבנייה. הכוונה לכך שאלוהים הטיל בחוזקה את אבן היסוד לבריאת העולם.

ירייה היא הטלה בחוזקה, והיא עברה לירי חץ מקשת ולימים ירי קליע מרובה, פגז מתותח וטיל ממשגר.

הציונות, תנועה של בניין ויצירה (שנאלצת מראשיתה ועד היום להגן על מפעל הבניין והיצירה ביריות במובנן הביטחוני) אימצה לחיקה את המושג אבן פינה, והדבר בא לידי ביטוי בשמה של אחת המושבות הראשונות של העלייה הראשונה, ראש פינה, ברוח הפסוק: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהילים קי"ח כ"ב). כלומר האבן שהבנאים זנחו בייאושם, תהיה אבן הפינה לבניין המחודש. האבן שהעם היהודי זנח, תהיה אבן הפינה לבניין הארץ ולהקמת מדינה.

בעבר היה מקובל מאוד לקיים טקסי יריית אבן פינה למבנים ויישובים. לצערי, היום נהוג יותר להגדיר את הטקס כהנחת אבן פינה. אולי החשש, הנובע מבורות, מהנימה ה"מיליטריסטית" עומד מאחורי ההתרחקות מהביטוי התנ"כי המקורי, היפה.

בשירו "על כפיו יביא" כתב יורם טהרלב "יניח למקדש את אבן הפינה". כיוון שאי אפשר להאשים את טהרלב בבורות, כנראה שהוא אנס את המילים לצרכי המשקל המוסיקלי.

(המשך יבוא)

* * *

מיכאל דשא

וִיהִי שֶׁרַק אוֹתָךְ

לחנה סנש היחידה והמיוחדת

וִיהִי שֶׁרַק אוֹתְָךְ

שִׁכָּלְנוּ זֶה הַיּוֹם,

לֹא כָּל אוֹתָם מִילְיוֹנִים,

כִּי אִם אוֹתָךְ בִּלְבַד –

גַּם אָז כָּבֵד אֶבְלֵנוּ כָּךְ

וְנֹחַם אֵין וְשִׁלּוּמִים לָעַד.

וְיהִי שֶׁרַק אוֹתָךְ,

כְּלִילַת אָבִיב וָתֹם

הִצְמִית אוֹיֵב טָמֵא

וְזֹהַר-עֲלוּמִים

שֶׁלָּךְ, שֶׁלָּךְ בִּלְבַד,

הִשְׁחִית, כִּבָּה פִּתְאֹם –

גַּם אָז אָרוּר הַגּוֹי,

בֵּן-קַיִן זֶרַע סְדוֹם,

מָקוֹם אֵין לוֹ בַּיְקוּם,

אַף אֵין שָׁלֵו וָגִיל

עֲדֵי כָּלִיל יֹאבַד!

וְאִם אוֹתָךְ הַבַּת,

אִם רַק אוֹתָךְ בִּלְבַד,

וְלֹא רִבּוֹא כָּמוֹךְ,

גִּדֵּל עַמֵּנוּ דַּל –

גַּם אָז אָשְׁרָיו לָעַד

וְעוֹד יִשְׂגֶּה מְאֹד

אִם לוֹ רַק אַתְּ רַק אַתְּ...

* כותבת לנו בתו, אורית ברנר: בהיותו חבר הכשרה בשדות-ים הכיר מיכאל דשא את חנה סנש. השיר נכתב בהיוודע דבר הירצחה. התפרסם בספרו: "עולת ימים האדמה", מסדה, תשי"ח, ומאוחר יותר באוסף שיריו בספרו: "כל שעה" – מבחר שירים תרצ"ט-תשמ"ו, עקד, תשמ"ו.

* * *

אבי עילם אמזלג

תגובה לנעמן כהן

לנעמן כהן: בתגובה ל"אהבת חרא" היא נטייה מינית לשאוב סיפוק מיני מחרא שכתבת, ובתגובה להערותיך על המזרחיים ושירת הח׳ארה שלהם ולמה שכתבת אודות הגב׳ נטלי כהן וקסברג, יורשה לי להשיב לך:

מעולם לא שמעתי את שמה של נטלי כהן וקסברג... גם אודות מעלליה ונרות הגליצרין שלה לא שמעתי. עליה, על מעלילה ועל מעצרה שמעתי רק ממך ועליה אתה כותב: ״מעצרה הוא מעשה איוולת. מי בכלל היה שומע עליה לולא חירבנה ונעצרה? ייאמר ברורות, התלונה והמעצר שטות הם. חרא ייענה בחרא. יש לעזוב את האומנית היוצרת חרא לעצמה, ופשוט לחרבן עליה. (מטאפורית).״

אכן לשון מעודנת הראוייה לייצג את מי שמתיימר שלא בצדק לייצג את תרבות המערב בפני הילידים הנחותים....

הכול אמת ויציב, אם כך, למה אתה כותב עליה? למה אתה מעלה את שמה? למה אתה בוחש בח׳ארה שלה? למה אתה גורם לי ״להכיר״ אותה? אם תתייחס ותפרסם את מעלליהם של כל שוטי העולם לא יהיה לך די בכל הדיו והנייר שבעולם. כן, לא שכחתי את היד הגזענית שלך הקלה על המקלדת האלקטרונית. אגב, לדבריה, היא חצי מזרחית וחצי אשכנזית ואתה מזכיר את זה... רק מה, את הדברים המוזרים שלה אתה משום מה מייחס לחצי המזרחי שלה. החצי השני, האשכנזי כולו טהור, שופרא דשופרא... אם היא היתה אומנית דגולה – זה היה בגלל החצי האשכנזי שבה... מה יש להגיד ״אובייקטיביות״ אשכנזית אופיינית ומוכרת מאוד.

קראתי את המאמר שלך אליו אתה שולח את הקורא, מאמר הבנוי ב״כאילו״ צורת מאמר ״מחקרי-מדעי״... כאיש שכתב כמה ספרים מחקריים ועשרות מאמרים מחקריים שפורסמו בארץ ובעולם וכאיש שהדריך עבודות מחקר רבות, אני רוצה לומר לך שמאמרך הנ״ל הוא מאמר נטול כל ערך ממשי וחסר כל בסיס מחקרי ואני ממש לא מתרשם מהפוּטנוטס... כן, במאמרך זה אתה גם מביא שיר משלך, שיר חיקוי ולעג לשירתם של המשוררים המזרחיים האלה... ״מאמרך״ הנ״ל הוא לא יותר אבל גם לא פחות מרשימה גזענית מתנשאת ועלובה.

כל כך למה? מתוך רגשי נחיתות עמוקים שהטביעו בך שונאי ישראל אתה בז לאנשים האלה ומחקה את שירתם. אם חלילה הייתי המנחה שלך במאמר הנלוז הזה הייתי אומר לך שעליך לשאול את שאלת השאלות: למה המשוררים האלה, ״משוררי הח׳רא״ בלשונך כתבו את שיריהם. למה הם כתבו את זה? שאל אודות חייהם וחוויותיהם בקרב החברה הישראלית הנשלטת בידי אנשים כמוך! שאל אותם על נומרוס קלאוזוס בפקולטה לרפואה ובתקנים באוניברסיטאות, תקנים בהם תמיד יהיה ערבי אחד או שניים ופרענק אחד או שניים. שאל למה, עם קום המדינה, עולים ממרוקו סולקו מבתיהם ופינו אותם לטובת עולים מפולניה רק מפני שהעולים שזה עתה הגיעו מהתופת ״אינם רגילים לתנאי חיים ירודים..." לכן ניתן לסלק את העולים החדשים ממרוקו מבתיהם וליישב בבתים אלה ממש עולים מפולניה... את העולים ממרוקו שסולקו מבתיהם שיכנו באוהלים ואת העולים מפולניה שיכנו בבתי המפונים... זו רק דוגמה אחת קטנה למה שהורינו סבלו מכם ומהוריכם! את העובדה הזאת לא המצאתי! היא מתועדת, רשומה וחתומה במסמכים ממשלתיים של משרד השיכון משנות החמישים!

במאי השנה ״חגגתי״ 62 שנות חיים בישראל. אנשים כמוך דאגו לכך שחיי כאן לא יהיו תענוג גדול. כחייל בנחל המוצנח שהיתי בשל״ת בקיבוץ שדה אליהו ועבדתי ברפת עם פליט שואה. אמרו לי שהוא אדם קשה ויש לו סיבות טובות לכך. המשפט הראשון ששמעתי ממנו היה: ״היקרים לי נשרפו במחנות הגזים וכלב כמוך חי ונושם!״. מי יכול לשכוח משפט כזה? רבות צררוני מנעוריי! רבים כמוך חרשו על גבי, האריכו למעניתם! אבל לא עוד! היום אדוני, בוז ייענה בבוז! חרפה בחרפה! ואם תתעקש: שנאה בשנאה! את הגזענות אני משאיר לך.

אתה רוצה לדעת למה הם כתבו וכותבים את השירים האלה? זה מפני שאתה ואבותיך המזויינים ח׳רבנתם עלינו כל השנים! זה למה! וזה גם יצא חרוז אותו תוכל לשפוט לאורו של אותו שרביט דמיוני עליו אספר לך בהמשך!

תגובותיך ותגובות הדומים לך הן תגובות פחדניות של מי שעשו מחטף ואחרי המחטף נאלצים לגונן על ״הישגיהם״ שהושגו במרמה ובגזענות, באפלייה מחפירה ובמרמה שהיתה מקובלת בשטייטל נגד יהודים וגויים.

אני רוצה לומר לך משהו על התרבות ה״אירופאית״ שאתה ודומיך מתהדרים בה התהדרות שווא. תרבות אירופה האמיתית התפתחה במרכז אירופה ובמערבה. במזרח אירופה ובייחוד בקרב יהודי מזרח אירופה ובעיירות דוברות היידיש התקיימה תרבות עיירתית ״פרימיטיבית״. שמתי את המילה פרימיטיבית במרכאות מפני שאני חושב שהיהודים היקרים האלה שרובם, הושמדו על ידי המכונה הנאצית השטנית – שימרו את תרבות ישראל ואת ארון הספרים היהודי, בכך ובשל כך החברה הגויית ה״תרבותית״ ממנה התבדלו הקיאה אותם מתוכה.

אתה – עם כל הגזענות שלך – ואבותיך ואבות אבותיך רחוקים מתרבות אירופה לא פחות מתושבי העיירה ה״פרימיטיבית״ ביותר בהרי האטלס. רק מה, כאן בישראל, כל בנו או בן בנו של ״בעל-עגולה״ מהעיירה חושב שבאך ומוצרט, גטה ושילר, שייקספיר ומולייר הפקידו את שרביט התרבות בידיהם, והם, כאן בישראל, נעשו "האחראים והמייצגים הנאמנים״ של תרבות המערב...

אתה רוצה שאחשוב שהיהודי בעיירה המזרח אירופאית היה מתעורר בבוקר לא לעיון בגמרא ובספר התהילים... לא! יהודי העיירה היה מתעורר לצלילי החצוצרות של הגלוריה מהמיסה בסי מינור של באך, ולקראת ערב, לפני שהיה אומר קריאת שמע לפני השינה, היה מקנח בלקרימוסה מתוך הרקווים של מוצרט... כל זה אחרי שבמהלך היום היה קורא מחזות וסונטות של שייקספיר.... הצחקת אותי. אני יודע בדיוק היכן מקורותיך, אז אל תתנשא עליי ועל שכמותי, ואל תשפוט את שירי המחאה של בניהם של אלה שנדפקו כאן על ידיך ועל ידי הדומים לך בקריטריונים של הסונטות של שייקספיר עליהם אתה חושב שאתה מופקד. אתה מופקד על תרבות החטיפה של העיירה היהודית והשטייטל היהודי המזרח אירופאי, על זה אתה מופקד, ואת השרביט הזה ירשת בצדק מאבותיך שעשו לנו כאן גיהינום!

הנה מעט מדבריך: ״כבר כתבתי על האקטיביסטים האנטי אשכנזיים היודעים שליצירותיהם אין כלל ערך ספרותי כשלעצמן, ולכן הדרך היחידה עבורם לזכות בפרסום ולהתייחסות היא בפרסום דברי תועבה גזעניים אנטי-אשכנזיים.״ דבריך הם כמובן לא ״דברי תועבה גזעניים״ לא ולא! דבריך הם, שמן זית טהור, כתית למאור, זך וצלול ללא רבב וללא גזענות... שוב העלית חיוך על שפתי הקפוצות מזעם עליך ועל שכמותך!

מי אתה שתשפוט ותקבע ״שליצירותיהם אין כלל ערך ספרותי כשלעצמן״? שוב אתה עושה שימוש לרעה באותו שרביט דמיוני שאימצת עליו ״בעלות״... ולפי השרביט הזה ״ליצירותיהם אין כלל ערך ספרותי כשלעצמן״... שוב זכיתי שהתנשאותך המעידה על בורות ורגשי נחיתות עמוקים תצחיק אותי.

במהלך חיי פגשתי רבים כמותך, גזענים מלאי שנאה ובעיקר רדופי פחד שמא חלילה הגיע הזמן שיתחלקו עם אחרים שגם הם ראויים בשלל שחטפו לעצמם במשך דורות. להזכירך, ה״אחרים״ האלה הם שותפים לעשייה, לעול ולאחריות הכבירה של הקמת מדינה יהודית לעם היהודי בארצנו ההיסטורית. כדי שהמוח שלי לא יהפך לפח אשפה בו יאוחסנו דברי שנאה ושטנה, פחדים וגזענות, ח׳ארה וקנאה – אני מוחק אותך ואותם ממוחי. אני מעדיף לאצור בו חוויות נעימות ואנשים טובים מכל העדות והדתות אותם פגשתי.

אתה, כנראה בתור ״סקסולוג״ בגרוש שחוק, אתה כותב: ש"אהבת חרא" היא נטייה מינית לשאוב סיפוק מיני מחרא..." מה יש לדבר? לשונו של משורר המדמה בנפשו שבקרב החברה ה״פרימיטיבית״ כאן הוא ישחק תפקיד של נציג תרבות המערב האיכותית והנאורה. רק הוא יודע מהי שירה איכותית ולמה ״אין כלל ערך ספרותי..." הוא יהיה אבן הבוחן לאיכויות פיוטיות... 

ולסיום, פתגם ערבי המקובל במרוקו אומר: ״לא תחרכ לח׳רא בלעוד״ – אל תבחש את הח׳רא בגזיר עץ. למה? שלא יעלה ריחו של הח׳רא. אתה בחרת לבחוש בח׳רא הזה של הגזענות ממנה סבלו הוריך והורינו וממנה גם אנחנו סבלנו ועודנו סובלים בימים אלה ממש. אני יודע שבתגובתי זו בחשתי בח׳רא בגזיר עץ... אבל אתה עצמך כתבת ש״ח׳רא ייענה בח׳רא, אז אל תתפלא אם הח׳רא הזה יציף אותך ויבשם אותך בריחותיו.

אבי עילם אמזלג

* * *

משה כהן

הנדון: צעד גדול לאנושות

מכובדי,

היאך, החכמנו. פיענחנו את סודות היקום, לאחר גילוי החלקיק האלוהי במאיץ החלקיקים, הנה הנחתנו חללית על כוכב שביט. אכן צעד גדול לאנושות, אבל באיזה מחיר, עשרות מיליארדי דולרים! לאן צועדים מאות מיליוני הרעבים והחולים בעולם חסרי אמצעי הקיום המינימאליים? אולי עדיף היה להשקיע את המיליארדים במטרות מוחשיות יותר ולוותר קצת על סודות היקום. אין מה לדבר, החלקיק האלוהי וכוכב השביט העסיקו אותי מאוד בשנים האחרונות, ועתה נחה דעתי. השאלה איפה הכסף?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים.

* * *

שמתם לב כמה קשה נעשה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

שמתם לב כמה קשה נעשה

לפתוח בבוקר מכסֶה

של גבינת קוטג' חדשה

פעם היינו שולפים אותו בקלות

כמו שפותחים בחורה

עכשיו מהמאמץ

הקילע כואב

גם קצת מטפטף מהשופכה

לפעמים אפילו

אוי לאותה בושה

יוצאים קולות אחדים

מהתחת

כי הגוף מזדקן

הידיים רועדות

ורק גבינת הקוטג'

נשארת בתולה

לנצח

* * *

עוז אלמוג

זקן, אולמרט והפרטיות

אין אדם שלא מהדהד את מחשבותיו, גם הזדוניות והאוויליות, באוזני מקורביו. זו טבעה של חברות קרובה ושל תמיכה הדדית. כולנו זקוקים לנפש קשבת וכולנו מפקידים סיפורים והרהורים אינטימיים בכספתם של אנשים שאנו בוטחים בהם.

לכן חשתי טלטלה מהפרסום בתקשורת של שיחות הטלפון בין אהוד אולמרט לשולה זקן. מבהיל ומתסכל לשמוע ראש ממשלה לשעבר מקמבן קומבינות, מלכלך על קולגות ועסוק בעניינים חומריים קטנוניים. קשה גם לתפוס כיצד אדם שאמור להיות אחראי ושקול מנהל מערכת יחסים כה משולחת רסן עם עוזרת פוליטית שנהפכה לשפחה. אבל לא פחות משאני מזועזע מתוכן השיחות אני מזועזע מהאופן שבו הן נחשפו לציבור.

אני מבין שהתקשורת מחויבת לחשוף עוולות, להתריע ולהוקיע, בפרט בעידן של יחסי הון-שלטון מעוותים. אבל איכשהו אופן החשיפה הזה לא מרגיש לי טוב. אפשר היה להמתין לפסיקת השופטים, ששוקלים את מכלול הראיות ואת ההקשר. כשמביאים עדות גולמית לאוזני הציבור הרחב, עושים לחשוד לינץ'. זה לא משפט צדק. זה משפט שדה תקשורתי וזה מבהיל (אגב, חלק מתוכנן של השיחות, שפורסמו בתקשורת, לא נגע בפלילים והיה בבחינת הפצת רכילות לצורך הכפשה ורייטינג).

פרשת שיחות אולמרט-זקן מעלה שאלות אודות חוקי לשון הרע והפרטיות בעידן התקשורת. אולמרט לא התבטא בבמה ציבורית. זו היתה שיחה פרטית בינו לבין עוזרתו-חברתו. אם מקובל חיסיון וצנזורה (דלתיים סגורות) מטעמים של רגישות ביטחונית, מדוע אי אפשר להכיל זאת על צנעת הפרט? הרי כבר יש חוק המגן מפני הקלטות סתר והוא מעוגן באותה זכות יסוד חשובה.

להערכתי ההשלכה החברתית העיקרית של פרשת ההקלטות ופרסומן לא תהיה השחרה נוספת של דמותו של אולמרט. הוא כבר הופלל בבית משפט ואיבד את עולמו, עוד לפני ששיחותיו עם זקן נחשפו. ספק אם הפרשה גם תוסיף לדרדר את תדמיתם של הפוליטיקאים. גם כך סקרים מראים שהיא נמצאת בשאול התחתיות.

היד הקלה של פרסום ציטוטי שיחות בתקשורת תשפיע בעיקר על מערכת היחסים החברתית. אנשים ימשיכו לאבד אמון בחבריהם ובקרוביהם ובעצם במוסר האנושי. הם יצטרכו לשקול היטב כל מילה שיוצאת להם מהפה והמקלדת, מתוך הנחה שהם חשופים לטקסי ביזוי והוקעה פומביים, ללא יכולת להתגונן.

שמתי לב שלאחרונה שחקנים ומאמני כדורגל מרבים לדבר זה עם זה באצטדיון כאשר כף ידם מכסה על פיהם. הם עושים זאת מפחד קריאת השפתיים על ידי שדרני הפפרצי שאורבים להם. זו כמעט מטאפורה עצובה לעידן החדש שלפנינו. כולנו נחיה עם יד אחת חופשית ויד שנייה שמסתירה שפתיים.

אהוד: שלושה העדים המרכזיים נגד אולמרט – טלנסקי, דכנר וזקן, הם שקרנים מועדים, שני האחרונים הם כאלה גם לפי עדותם על עצמם, והראשון שבהם גם הרביץ לרופא השיניים שלו בארה"ב ונתבע על כך למשפט.

שלושה אלה, שזכו לאהדת ולאמון הציבור בגלל טמטומו של הציבור ומפני מתקפת השיסוי של התקשורת ומערכת המשפט נגד אולמרט במסע שכמוהו ציד מכשפות. לוּ אני שופט בישראל, לא הייתי מקבל שום עדות שלהם כקבילה, ומזכה את אולמרט!

* * *

רות ירדני כץ

מי הבא בתור?

שולה זקן מגלה לנו בכל יום שהיא נחקרת על ידי פרקליטו של אולמרט איך אפשר להגיע לזנות בקלי-קלות. היא לא מלאך האלוהים, לא. היא לא, אבל היא מגלה לנו שהשחיתות בצמרת חוגגת.

מסתבר שאהוד אולמרט לא רק שהוא עצמו לא בחל בשום דרך להתעשר, קודם כל לקחת לעצמו ואחר-כך לתת לה שתשתוק. עוד דבר למדנו ממנה. שאולמרט אוהב להמר בקזינו. הוא לא היחיד. גם פואד בן-אליעזר אהב להמר. אין לי דבר וחצי דבר נגד הימורים בתנאי שהכסף יוצא מכיסם מה שאצלם זה לא קרה. המיליונים שקיבלו מזה ומההוא שימשו גם להימורים.

בהקלטות של גב׳ זקן אנחנו שומעים איך אולמרט מפליל. עכשיו יש לנו את אהוד ברק על הכוונת. אולמרט בשיחה ככה סתם עם זקן מספר לה שסיפרו לו שברק מקבל מיליונים על כל עסקת נשק שנעשית. עכשיו אהוד ברק צריך להוכיח שאין לך אחות.

גברת זקן כעסה מאוד שרוני בראון  אמר עליה שהיא שקרנית פתולגית. זקן טענה בעדותה ש"רוני בר און קרא לי שקרנית בטלוויזיה והיא הגיבה: 'אולי אפשר להזכיר מה הוא ביקש ממני בפרשת בראון-חברון... שצריך לשלם על המינוי שלו לאהוד אולמרט.'"

כן, כן, עכשיו גם רוני בר-און צריך להתגונן. עוד לא הספקתי לשאול מי הבא בתור והוא הגיע. בני תבין ששם קץ לחייו. מסתבר שבני תבין היה מקורב מאוד לאולמרט ולזקן. שניהם ביקרו אותו בבית-הכלא. גם הוא עבריין מועד. בשנות ה-80 ישב בכלא על מעורבות בפרשת החשבוניות הפיקטיביות בליכוד. יותר מאוחר הוא הורשע על כך שתיווך במתן שוחד מדוד אפל לראש עיריית לוד לשעבר בני רגב, ונכלא לשנתיים מאסר בפועל.

בני תבין שליחו של אולמרט, לא פחות ולא יותר הציע לזקן שהוא יעשיר את קופתה הפרטית כדי שתוכל לקנות לחם וחלב לילדיה. הוא הבטיח לה שהוא ישלם. תפקידו של תבין היה לסתום לה את הפה. שלא תעיד נגד פטרונה. אולמרט לא חסך במאמצים בל יתוארים כדי להשתיק אותה, הוא יודע שהיא יודעת יותר מדי. בני תבין שם קץ לחייו אולי בגלל שהוא חשב שלא יוכל לעמוד עוד פעם בפני חקירות שמי יודע לאן יובילו. פרשת אולמרט-זקן וחבריהם המושחתים לא תמה. אולמרט ראש מאפייה? חיוור לעומת המציאות. עוד הרבה הפתעות נכונו לנו.

[אהוד: אולי לא שמת לב אבל בהפלילה בעדותה פוליטיקאי אחר פוליטיקאי משרתת עדיין שולה זקן  את אהוד אולמרט בצורה יוצאת מן הכלל! – כדי להוכיח שהוא לא יוצא מן הכלל אלא כמוהו – כמוהם! רק שנגדם לא מתנהל ציד מכשפות!]

בנט התגרן

בבחירות הקודמות באו הרבה פנים חדשות לכנסת, ביניהם נפתלי בנט. איך שמחתי. איש צעיר, מלח הארץ. אחד שיש לו זכויות. קצין בצבא, איש הייטק מצליח שהתעשר בזכות כישוריו, שבא לכנסת כדי לשנות. אז כשהוא העמיד עצמו לראשות המפלגה וניצח חשבתי הנה הוא ולפיד יביאו לנו קצת נחת, שנראה את האור בקצה המנהרה, למרות נתניהו. לי אין מילה אחת טובה על ראש הממשלה. אין!

בנט נתן לנו תחושה שהוא מחזיר את מפד״ל הישנה למפה שבה היא היתה מפלגה לתפארת מדינת-ישראל וזה שימח לפחות אותי.

אבל זה לא קרה, הוא לקח אותה עוד יותר ימינה. אין לי ספק שחברי מפד״ל האמיתית-הישנה מזילים דמעה כשרואים במו-עיניהם מה שקורה היום ״בבית-היהודי״. בנט התגלה כאיש ימין קיצוני שלא סותם את הפה, והוא בדעותיו הקיצוניות יחד עם חבריו למפלגתו כמו אריאל מביאים עלינו אסון, אסון גדול.

האיש יושב כשר בממשלה ויוצא נגדה ואומר: "ממשלה שלא יודעת להחזיר הרתעה וריבונות ולספק ביטחון לאזרחיה בבירתם – אין לה זכות קיום.״ בנט הוא זה שהביא את המהומות על העיר בזכות חברי וחברות מפלגתו שהחליטו לעלות להר-הבית להתפלל, כאשר הוא יודע לאן זה יוביל. יש הסכם לגבי הר-הבית והסכם הוא הסכם. אם נפתלי בנט חושב שהממשלה לא מתאימה לו – שיקום ויילך כמו עמיר פרץ ונראה מה יקרה לו בבחירות הבאות.

 

* * *

מנשה שאול

הכול יחסי

דאע"ש וזיגמונד פרויד

ארגון "המדינה האיסלאמית" ("דאע"ש") יצא מרחם ארגון "אלקאעידה". אך הוא שונה ממנו בהיבט אחד, ומשום כך הקרע המפריד ביניהם.

יורשו של אוסאמה בן-לאדן מנהיג "אלקאעידה", איימן אלזוואהירי, תיעב את ארגון "המדינה האיסלאמית" בגלל אכזריותו המופרזת ורדיפת המיעוטים האתניים והדתיים. זאת ועוד, "אלקאעידה" נמנע מניצול נשים למטרות מין ומכירתן כבהמות. בניגוד ל"אלקאעידה", ארגון "המדינה האיסלאמית" הפך את המין לפיתיון לגיוס צעירים. הוא מבטיח להם יחסי מין במחנות הלוחמים, ומי שנהרג בקרבות, נחשב לחלל, "שהיד", ו-72 בתולות שחורות עיניים ממתינות לו בגן עדן.

הסופרת הסעודית פדילה אלג'פאל כותבת ("אלשרק אלאווסט" 3.11.14) כי "הדיכוי המיני בחברה המוסלמית הוא הגורם העיקרי לפופולריות של דאע"ש בקרב הצעירים. המין הוא נשקו של הארגון, ומלחמת הקודש, ג'יהאד, מתירה יחסי מין."

נשאלת השאלה, האם דרכו של ארגון "המדינה האיסלאמית" מאששת את תורתו של זיגמונד פרויד בדבר מרכזיותו של הדחף המיני בקביעת החלטותיו והתנהגותו של האדם?

אימא! בקשי אותם לבטל את שיעורי ההיסטוריה

איך אפשר ללמד את הדור החדש בעולם הערבי היסטוריה, כשזו משוכתבת עם עלייתו של כל שליט חדש לכס השלטון?

נוכח מציאות עגומה זאת, מציע הסופר מוחמד עלי אברהים ("אלערב", 2.11.14) לבטל את שיעורי ההיסטוריה הערבית במוסדות החינוך, היות שהללו מבלבלים את התלמידים ומתסכלים אותם, וכך הוא כותב:

"לו תולדות הערבים היו יצור אנושי, היה מתאבד ונח. כי ההיסטוריה הערבית אינה מתעדת את האמת, אלא את דעת השליט. קחו למשל את תולדות מצרים בעידן המודרני. סילוף ההיסטוריה החל בתקופת שלטונו של נאצר... לימדו אותנו כי תולדות מצרים החדשה החלו בג'מאל עבדול נאצר, וזה לא נכון, שכן הגנרל מוחמד נג'יב הקדים את נאצר והיה חלוץ המהפכה. נאצר נישל אותו וכפה עליו מעצר בית עד סוף ימיו.

"לאחר מכן למדנו כי סאדאת היה גיבור המלחמה והשלום, ואילו נאצר היה גיבור התבוסה (אלנכּסה) ב-1967.

"אחרי סאדאת עלה מובארכּ. ושוב ההיסטוריה משתנה, ואותנו מלמדים כי מובארכּ הוא גיבור מלחמת אוקטובר 1973. כמו כן למדנו כי עידן מובארכּ הוא עידן היציבות והשגשוג, וכי שורש הטרור הוא האיסלאם הקיצוני שמניף את סיסמת "האיסלאם הוא הפתרון", וכי מייסד האיסלאם הזה הוא מנהיג "האחים המוסלמים" חסן אלבנא ראש ציר הרשע.

"הלך מובארכּ ועלו 'האחים המוסלמים', ואז לימדנו את בנינו כי מובארכּ היה נשיא מושחת, וכי לא היה גיבור מלחמת-אוקטובר, וכי 'האחים המוסלמים' הם מלאכי השמיים עלי אדמות, והם גיבורי ההפיכה וכי מייסד תנועתם שייח' חסן אלבנא הוא מייסדה של מצרים המודרנית.

"ומגיעה שנת 2014, והנה תלמידינו לומדים היסטוריה חדשה, כי 'האחים המוסלמים' שדדו את המהפכה ולכן הם הופלו. הם גם לומדים שגיבורי מהפכת ה-30 ביוני 2013 הצילו את מצרים.

"נוכח המציאות ההפכפכה הזאת, שואלת האם את בנה התלמיד: 'מדוע נכשלת בשיעורי ההיסטוריה?'

"והבן ישיב: 'האם זאת היסטוריה? איני רוצה לקרוא אותה. אימא! אנא בקשי אותם לבטל את שיעורי ההיסטוריה.'"

ג'וחא, הרבי והעז

כיצד אפשר להטיל גזירות על העם? מה עושה הממשלה כדי שהעם ישלים עם הגזירות? השיטה היא כמובן להכריז על גזירות קשות, ולאחר מכן לבטל את רובן ולהשאיר מהן רק חלק קטן.

הסופר המרוקני סעיד נאשיד מספר סיפור המראה עד כמה העמים דומים באופן חשיבתם, בהווי שלהם ובסיפוריהם של מספרי הסיפורים:

איש אחד בא לרופא ג'וחא (הרשלה של הערבים) והתלונן כי הכלב שיש לו בגינה נובח כל הלילה ואינו נותן לו לישון. ג'וחא הציע לאיש להיפטר מהכלב. האיש השיב כי בשום פנים ואופן אינו יכול לעשות זאת, היות שהכלב שומר על הבית. ג'וחא פסק: אם כן, קנה עוד 9 כלבים דומים ותשים גם אותם בגן.

האיש עשה כן למרות שהיו לו ספקות.

אחרי חודש שוב בא להתלונן וטען כי המצב גרוע יותר ממה שהיה. עכשיו נובחים 10 כלבים.

 ג'וחא פסק כי יש לסלק 8 כלבים.

אחרי שבוע חזר האיש והביע את תודתו והוסיף כי הוא מסתדר עם 2 כלבים.

הסיפור דומה כמובן לסיפור היהודי על הרבי שהציע לאיש שהתלונן כי אינו יכול לחיות בצפיפות כזו עם אשתו ושבעת ילדיו בחדר אחד, להכניס לביתו גם את העז שהיתה בחצרו. כעבור זמן חזר האיש לרב ואמר לו כי חייו וחיי בני משפחתו משולים לגיהינום: העז מצחינה, אוכלת מכל הבא לפיה ומקימה רעש בלתי פוסק. בשלב זה הורה הרבי לאיש לסלק את העז, ולאיש רווח כל כך שלא התלונן יותר על מעונו הדל. כך גם הממשלה. היא מעלה את יוקר המחיה ב-10 אחוזים, נשמעות תלונות ומחאות, הממשלה מורידה את יוקר המחייה ל-5 אחוזים וכולם מרוצים.

  המאמר הופיע במגזין "מראה" 313.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

מדריך למטייל בירנטון

Oxford Centre for Hebrew & Jewish Studies

Yarnton Manor

Yarnton

Oxford OX5 1PY

ENGLAND

[סופרים עבריים ואנשי אקדמיה זכו בשעתם לשהות באחוזת ירנטון ליד אוקספורד ולהתפנות שם תקופת זמן לכתיבתם ולמחקריהם. למרבה הצער המקום הנפלא הזה נסגר לאחרונה מחוסר אמצעים להמשך קיומו. המדריך נכתב בשעתו לאנשים שהיו אמורים לשהות בירנטון, ופנו אלינו וביקשו מידע על המקום. נעים להיזכר]

לפני היציאה לירנטון

מומלץ לקחת כמה מאות לי"ש במזומן כי רק בסוף כל חודש מקבלים את המילגה עבור אותו חודש וכך גם לגבי החודש הראשון. בירנטון אין כספומט, רק באוקספורד. ברוב החנויות הגדולות, כמו מרקס אנד ספנסר או סינסברי, אפשר לקבל מזומנים בנוסף על הקנייה כאשר משלמים בכרטיסי אשראי.

להכין מכתב מהבנק שלכם בארץ המאשר שהקליינט אמין ואפשר לפתוח לו חשבון בנק בחו"ל, ושמות שני בני הזוג יהיו רשומים במכתב.

להביא תמונות פספורט אחדות לצורך תעודת סקולר, חבר מחקר, של המרכז באוקספורד וכן לתעודת כניסה לספריית הבודליאן וכדומה.

כדאי חודש קודם לשלוח לעצמך חבילה ובה בעיקר ספרים, שלך [גם מתורגמים] ומשל אחרים, שתצטרך להם במהלך החודשים שתשהה בירנטון. החבילה מגיעה עד למשרד של האחוזה. העותקים של ספריי וספרי אחרים עזרו לי בעבודה וגם ביחסי ציבור ולבסוף חילקתי או השארתי את כולם כמתנות. לא שלחתי לירנטון שום ספר שהוא פריט חיוני בספרייה שלי בארץ.

מי שנמצא באנגליה תקופה ארוכה חל עליו חוק הבריאות האנגלי, ואתם גם תוזמנו לאחר שבועות אחדים ל"קופת חולים" של ירנטון, מקום נחמד מאוד הדומה יותר לספרייה מאשר למרפאה, לשם בדיקה כללית לא רצינית במיוחד. הרופא יורד מהקומה השנייה ומזמין אליו אישית כל פציינט. ואולם אנחנו, ליתר ביטחון, עשינו לכל התקופה הזו גם ביטוח בריאות דרך קופות החולים שלנו בארץ. שיהיה.

הגעה לירנטון

מומלץ להזמין מראש, טלפונית דרך המשרד של המרכז בירנטון, מונית שתחכה לכם בהיתרו. שני אנשים עם מזוודות ומחשב, להיסחב באוטובוס לאוקספורד ומשם במונית (10 פאונד) לירנטון – זה מיטרד רציני וכבר לא הפרש גדול לעומת מונית ספיישל. אותו דבר כשחוזרים סופית עם כל הפקלאות.

בבואכם לירנטון אתם מקבלים מכתב המלצה מהמשרד בירנטון כדי לפתוח חשבון בנק באוקספורד. אני ממליץ לפתוח את החשבון בסניף ברקליס בנק, ברחוב הראשי, רחוב קורנמארקט, באוקספורד. יש להביא לשם כך את המכתב שתקבלו בירנטון, נוסף על המכתב מהארץ. כדאי להגיד שאתם באים לחמישה חודשים ראשונים ותבואו שוב בהמשך.

נוסף לחשבון עובר ושב אפשר לפתוח גם חשבון חיסכון. אין טעם להוציא כרטיס אשראי של הבנק משום שהם מאוד חשדנים ולא מאשרים זאת בקלות, הכרטיס עולה כסף, וממילא יש לכם כרטיסי אשראי מהארץ. תזמינו אצלם, ואלה יגיעו אליכם ממש למחרת בדואר – כרטיסי קונקט, שהם כרטיס ויזה לכל דבר בכל מקום בעולם אך בתנאי אחד, שיש לו כיסוי בעובר ושב. אין אשראי. אפשר להמשיך ולהשתמש בו שנים, למשוך מזומנים בבנקט ולשלם כמו בכרטיס אשראי כל זמן שיש כספים בעובר ושב בברקליס באוקספורד.

דבר נוסף, השימוש בכרטיסי הקונקט של ויזה-ברקליס כולל הגבלה שרק חמישה ימי בנק לאחר הפקדת כל שיק ניתן להשתמש בסכום. אם באמצע יש ימי סופשבוע או חגים, הם לא נחשבים במניין החמישה. אין גם אפשרות למשוך סכום במזומן לפני כן בבנק עצמו. האנגלים לא מכירים את המילה העברית אוברדראפט, והם חשדנים לגבי כל שיק.

על לוח המודעות בחדר הכניסה לבית האחוזה תמצאו הרבה הודעות על אירועים, בעיקר יהודיים. כדאי לשים לב לעובדה שהמרכז מנותק במקצת מהחיים התרבותיים-האקדמיים באוכספורד עצמה, כך שאפילו כאשר מבקרים בה סופרים ידועים ויש אירועים ספרותיים והרצאות מרתקות, לא בנושאים יהודיים, לרוב אין על כך שום מידע במרכז. לכן כדאי לעקוב, כשנמצאים באוכספורד-עצמה, אחר כל פיסת מידע כזו, בין אם בקניית הפירסום של השבוע או החודש באוקספורד, בלשכת התיירות ליד תחנת האוטובוסים המרכזית, או בלוח המודעות של הפאב "קינגס ארמס", עליו יסופר להלן, או בלוחות המודעות בכניסה לקולג'ים השונים, או בעיתון "אוקספורד טיימס" הנמצא בחדר ההסבה והקריאה של המרכז בירנטון.

הדירות

יש טעם לבוא רק אם באים בשניים ומקבלים קוטג'. חדרים או דירות-חדר אינם נוחים כי המיטבח משותף או חיצוני. לכן צריך לעמוד על כך שבאים בשניים לקוטג'. לכל קוטג' יש מעלות ומגרעות אבל הסך הכולל חיובי מאוד-מאוד ובכולם יש חדר שינה למעלה, חדר אורחים למטה ועוד חדר נוסף קטן למעלה או למטה, שאפשר להלין בו אדם נוסף אחד. לא יותר. בכלל, אל תזמינו אורחים כי יהיה לכם צפוף ותצטרכו להאכיל אותם שלוש פעמים ביום ואפשר להגיד שלום לכתיבה.

אנחנו גרנו בקוטג' שכתובתו צ'רץ' ליין 36. מול הבניין של הסטודנטים ותחנת המיניבוס. הוא בהחלט נוח ונעים, ובערב אפשר לסגור וילונות למען הפרטיות. מחלון המיטבח רואים סנאים וציפורים על העצים בדשא, ופרחים. בימי רביעי וראשון שומעים קונצרט פעמונים נפלא מכנסיית סנט ברתולומיאו העתיקה, הנמצאת ממש מעבר לגדר, ובה אחד ממגדלי הפעמונים הצלולים ביותר באנגליה. כדאי פעם להיכנס, בשעת הצלצולים, ולראות כיצד ארבעה אנשים עם תווים עומדים ומושכים בחבלים כדי לבצע את הניגון.

יש גם שני קוטג'ים מחוץ לאחוזה, מרחק הליכה של כחמש עד עשר דקות. יש בהם יותר פרטיות. חיים באר ואהרון אמיר גרו בקוטג' שבאקסטר פארם. רק ביום בואכם, כאשר יקחו אתכם מהמשרד עם המפתחות, תדעו היכן אתם גרים. הם לא מוכנים לגלות זאת קודם לכן.

המיטבחים בקוטג'ים מצויידים בכל מה שנחוץ, והצוות יוצא מגדרו כדי לספק כל מה שחסר. הם ממש נפלאים. פעם בשבוע באה עוזרת לנקות, מחליפה מצעים. בכל דירה יש מלאי של מגבות ומצעים וכל מה שצריך. ליד בניין האחוזה יש מכונת כביסה שפועלת על מטבעות, וגם מכונת ייבוש, וזה בילוי נחמד ללכת לשם עם הכביסה.

מדי חודש יורדים בין 100 ל-200 פאונד מסכום המילגה שאתם מקבלים על הוצאות – הוצאות חימום הדירה, מיסים, טלפון (די יקר), קניית כרטיסיות למיניבוס, וכדומה. וכדאי לקחת זאת בחשבון.

כדאי לשכור טלוויזיה כבר בהתחלה כי אין מה לעשות בערב ואין חדר טלוויזיה באחוזה. המחיר לא גדול אבל גם אין הרבה מה לראות, רק חמישה ערוצים של הבי.בי.סי. המתקין יגיד לכם גם שעליכם לשלם את האגרה על החודשים הללו אבל חבל על הטירחה, איש לא שואל על כך.

שירותי מחשב, כמעט שאין. נידמה שיש, אבל אין. בזמני לא היתה אפילו מדפסת תקינה שמתאימה ל"חלונות" ול"וורד" שלנו. אני הבאתי לשם מחשב נייד יחד עם מדפסת ניידת קטנה HP ששימשה לא רק אותי. למחשב שלי יש מודם וכך הייתי מחובר לפקס וגם לאי-מייל של נט-ויז'ן, אותה כתובת כמו בישראל, אבל השרת היה מיספר טלפון באוקספורד.

זה יותר נעים שיש לך פקס פרטי מאשר להיות תלוי בשעות המשרד, שסגור בסופי שבוע ובחגים. כאשר לעיתים נדירות הייתי צריך לשלוח פקס חיצוני, שלא נכתב במחשב, הייתי מבקש במשרד לפקסס לי אותו, ושולח מאצלי והלאה. האי-מייל הוא הכי זול ונוח. כמובן שכל הזמן הייתי עושה גיבויים על דיסקטים בנפרד. לדעתי החוש של האנגלים למחשבים דומה לחוש שלהם לבישול. הייתי צריך כל הזמן ייעוץ טלפוני מהבן שלי בישראל.

אם באים עם מחשב ומודם, צריך לדאוג למעבירים של חשמל וטלפון מהשיטה האנגלית לישראלית. אפשר לקנותם בחנות אלקטרוניקה הנמצאת על הקיר החיצוני (הפונה לכיוון חנות מרקס אנד ספנסר) של מרכז הקניות המודרני הגדול במורד אותו רחוב באוקספורד.

אגב, אחוזת ירנטון כה שקטה ופסטוראלית, שהיא ממש חלום, אבל לא חלום רטוב. אין שם כמעט שום דבר מגרה. זה אחד המקומות הכי פחות סקסיים שראיתי אי פעם. אולי יתמזל מזלכם ובין הסטודנטים הצעירים הבאים לתוכנית הלימודים של שנה אחת יהיו גם איזה חתיך או חתיכה לפחות כדי לשטוף את העיניים. בדרך-כלל כולם טיפוסים של למדנים ותוהי-דרך.

מתוך יומניו וסיפוריו המודפסים של ראובן מירן, ששהה במקום לפניי, רוב הזמן לבדו, מורגש מאוד באיזו בדידות אירוטית הוא היה מצוי אז.

קניות

פעמיים בשבוע בממוצע יוצא המיניבוס של המרכז בירנטון למסע קניות בסינסברי, הנמצאת בפאתי העיירה קידלינגטון. זוהי חנות מזון ענקית עם כל המעדנים שבעולם, ובמשך כשעה משוטטים שם וממלאים עגלה למשך כל השבוע. בנסיעה זהו מרחק של כעשר דקות מירנטון, אבל אין תחבורה אחרת, ואין טעם ללכת לשם ברגל. אין גם מוניות לשם ומשם. כדאי להוציא כרטיס חבר של סינסברי. יש להם בשרים נהדרים, בייחוד שינקן זול. שמן זית ירוק איכותי, יווני או איטלקי. מיבחר ירקות כולל עגבניות, פרי הדר ואבוקדו מישראל. מיץ תפוזים טרי טוב. אפילו גבינת קוטג'. בלחמים המצב קשה יותר. האנגלים לא יודעים לאפות לחם. כדאי לקנות רק לחמים פרוסים לטוסט, ולהכין בבית. אין כל סיכוי למצוא זיתים ירוקים דפוקים או גבינת צאן קשה. החנויות לדליקטסים מהמזרח התיכון, כמו בשוק המקורה באוקספורד, יקרות, והסחורה בינונית ומטה.

חוץ מזה יש חנות כפרית מקסימה ואמיתית ממש בפנייה של הכביש מירנטון לצ'רץ' ליין, שהוא הרחוב שעליו נמצאת אחוזת ירנטון והכנסייה. אפשר תמיד לקנות שם לחם, חלב, גבינות, בשרים קרים, בקבוקי שתייה, ירקות ושימורים. הם פתוחים רוב ימות השבוע. יש להם גם עציצים של פרחים וצמחי תבלינים, וחצר כפרית עתיקה עם כלי עבודה. אנשים מאוד נחמדים.

בכל נסיעה לאוקספורד מומלץ להיכנס לאחת החנויות הגדולות כמו מרקס אנד ספנסר או קצת יותר למטה באותו רחוב, במרכז הקניות הגדול והמודרני של אוקספורד, גם שם לסינסבורי.

ברחוב קורנמרקט באוכספורד, מול הבנק, יש שוק פנימי נחמד ובו חנויות מזון ייחודיות לגבינות, בשרים, ירקות וכדומה. שווה ביקור כל פעם שנמצאים בעיר.

אם מטיילים לקידלינגטון, בשישי שבת יש שם שוק נחמד אבל אי אפשר לקנות הרבה כי צריך לחזור ברגל מרחק של יותר מחצי שעה הליכה.

כל סוף שבוע יש שווקים מקסימים מכל מיני סוגים, גם של עתיקות וספרים, מכשירים וכלי-בית, כל פעם בעיירה אחרת בסביבה, כמו קידלינגטון או וודסטוק (שאליה צריך לנסוע באוטובוס היוצא מאוקספורד בכיוון סטראטפורד ועובר בכביש העורקי בירנטון, ליד פאב ה"גריפס"). מומלץ לקחת את הדף המודפס, שאותו תמצאו ביריד הראשון שתגיעו אליו, ובו פירוט כל הירידים במרוצת העונה, ולתכנן לפיו חלק מן הטיולים בסביבה, אם אתם אוהבים שווקים.

כל יום רביעי לפני-הצהריים יש שוק של ירקות ומזון בכיכר גלוטשסטר גרין באוקספורד, מעל תחנת האוטובוסים המרכזית, היכן שעומדות המוניות, ובכל יום חמישי לפני-הצהריים יש במקום יריד עתיקות וחצי-עתיקות. מומלץ.

מסעדות

בירנטון עצמה מגישים רק ביסקוויטים עם קפה ותה חינם כל יום בשעה אחת-עשרה לפני הצהריים באחוזה עצמה, בחדר ההסבה והקריאה הניראה כ"קלאב" אנגלי טיפוסי. המקום יפה, ומומלץ לקפוץ לשם לעבור על העיתונים ולפטפט קצת כי זה המיפגש החברתי הממוסד הכמעט יחיד במרכז הזה.

כל אורח חדש ובת-זוגו מוזמנים פעם אחת לארוחת ערב יום רביעי חגיגית עם נשיא המרכז, שלאחריה מתקיימת הרצאה שבועית. ישנה סברה שעורכים את הארוחה כי אחריה מחוייבים ללכת יחד להרצאה ואחרת לא היה אפשר להבטיח קהל רב יותר. על האוכל עצמו אפשר לומר שהמנה העיקרית ניראית כמו תוספת למנה העיקרית שלא תגיע, והקינוח הוא פודינג של לחם, אבל אולי כף זה ניראה רק בעינינו, הישראלים.

מטעמי כשרות דג הסלמון מושל בכל הארוחות שאליהן תוזמנו בבתים פרטיים של יהודים, זאת מטעמי כשרות. תקבלו מנה עיקרית סלמון פעם אחר פעם. אחרי הסעודה של יום רביעי אפשר לאכול ארוחת-ערב בדירה.

בזמני הזמינו להרצאות רק פיגורות אקדמאיות מבחוץ, כניראה במסגרת של יחסי ציבור, ולא הזמינו אף לא אחד מהסופרים והחוקרים שישבו אותה עת במרכז, וכך איש מאיתנו לא שמע את רעהו מרצה על התחומים שבהם הוא עוסק. בכלל, אין במרכז אנשים רבים שקוראים או בקיאים בעברית ובספרות עברית מודרנית. רובם היסטוריונים, והנושאים הפופולאריים ביותר הם תרבות האידיש ומצב בתי הקברות היהודיים באירופה. כאשר יש אירועים חגיגיים, כולם באנגלית ועל פי המסורת האנגלית, לבד מהמזנון הכשר, לעיתים הדמות האנגלית ביותר המתנשאת בקרב קהל המוזמנים היא של הצלם הבריטי, שאינו מבני ברית.

מקום נחמד ללכת אליו לשתות בירה או מנה של סמוקד ספאר ריבס, צלעיות מעושנות, הוא הפאב "גריפס", ענבים, אבל לא בערבי סוף השבוע שאז הוא מלא. הכי נחמד שם בצהריים או בערבי השבוע הרגילים. אפשר להוציא כרטיס חבר ולהחתים כל ארוחה וכך זכינו פעמיים בארוחות בונוס. אפשר ללכת לפאב הזה לא בכביש, כי השוליים צרים, אלא לפנות מצ'רץ' ליין שמאלה במקום ימינה, ואז ימינה, ועוד פעם ימינה, וככה ללכת ברחוב ובשבילים בין הבתים עד שיוצאים סמוך ל"גריפס".

יש גם פאב קרוב יותר, "רד ליון", רואים אותו אם ממשיכים בתים אחדים ברחוב שבו באים לירנטון מבלי להיכנס שמאלה לצ'רץ' ליין. גם שם הבירה והאוכל סבירים אבל יש פחות אווירה מאשר ב"גריפס". המנות גדולות מאוד. במיבחר הבירה אני נדלקתי על סטלה ארטואה, שהיא הקרובה ביותר לגולדסטאר האהובה עליי. זה בערך כמו שמישהו מחפש גפילטע פיש או חומוס בפריס.

באשר לאוקספורד, אתם תגלו בעצמכם את המסעדות, ויש גם מדריכים אחדים למסעדות בעיר שניתן לקבלם או לקנותם בלשכת התיירות בעיר. אנחנו ממליצים מאוד על הפאב "קינגס ארמס" הנמצא ממש ליד ספריית הבודליאן, שתי פסיעות מחנות הספרים הבלתי-נשכחת "בלקוול", שאחרי שוטטות של שעות אחדות בה ודאי שנעשים רעבים. הפאב הזה צופה על ליבה האקדמי העתיק של העיר. מלא סטודנטים וסטודנטיות נחמדים, כמו מנזה. השירות עצמי. המחירים זולים. המנות גדולות. כולם מעשנים. מרקים מצויינים וגם פיש-אנד-צ'יפס.

יש גם מסעדה צרפתית נחמדה ולא יקרה, פייר ויקטואר, בסימטה המתחברת לוודסטוק רוד באוקספורד, לא רחוק מבניין המשרדים של המרכז "שלנו" באוקספורד.

עוד פאב נחמד לפיש-אנד-צ'יפס ובירה הוא "שלושת ראשי העיזים", בסנט מייקל סטריט, המתחבר לקורנמארקט סטריט, באוקספורד. מדובר בעיקר בשעות הצהריים.

טיולים

כיום, במבט לאחור, אני מצטער על כך שהקדשתי יותר מדי זמן לכתיבה בירנטון ולא לטיולים, כי איפה יש עוד מקום שממנו אני יכול לצאת בבוקר, לקחת את האוטובוס, לקפוץ לאוכספורד או ללונדון או לכל מקום אחר באנגליה ובאירופה הקרובה. במבט לאחור אני חושב שהייתי צריך להקדיש זמן רב יותר לטיולים ולנסיעות.

מומלץ לרכוש בדואר ירנטון, הנמצא בכביש הראשי המוליך מאוכספורד לוודסטוק, את חוברת הטיולים באיזור.

לא להחמיץ את קידלינגטון, בייחוד בימי שישי ושבת שאז יש שם שוק ולעיתים גם יריד. אפשר ללכת לשם בדרך עפר שמתחילה מזרחה לפאב "גרפס", ואפשר לצעוד עוד מעט מזרחה בצד הכביש לאוקספורד, ולרדת מימין לגשר אל תעלת אוכספורד, וללכת שמאלה תחת הגשר צפונה עד קידלינגטון לאורך הגדה.

לא להחמיץ הליכה ימינה בשביל עפר, קצת לפני אותו גשר שהזכרתי בדרך מ"גרפס" לכיוון אוקספורד, לרדת וללכת דרומה לאורך תעלת אוכספורד, לכיוון אוכספורד. זה סיפור של כעשרה קילומטר עד אוכספורד, וחוזרים בזוטובוס או באוטובוס. טיול מקסים.

בדרך הזו ימינה לאורך התעלה יש אפשרות אחרת, זה טיול נפרד, לחתוך ליד ה"לוק" ימינה (שווה לעמוד ולהסתכל כיצד עוברות בו הסירות הארוכות), מרחק לא רב, ולעלות לכיוון העיירה וולוורקוט. ללכת לכל אורכה ולהגיע לפאב "טראוט" היושב על התמזה, לאכול ולשתות שם עם הטווסים, זה מקום מקסים, עם גשר עתיק ומפל מים. הוא נפתח רק באחת-עשרה בבוקר, ועד שתים-עשרה אפשר רק לשתות בירה ועדיין לא מגישים אוכל. אחר כך אפשר להמשיך לאורך התמזה עד אוכספורד או לחזור באותה דרך ברגל לירנטון.

כדאי לבקר גם בירנטון נרסריס, חנות ענקית של חממות וצורכי חקלאות וגינה, הנמצאת בקצה ירנטון, מעבר לכביש הראשי, בדרך לוודסטוק.

אין צורך להזכיר את וודסטוק הציורית ואת טירת בלנהים, וכדאי למהר כי בחורף היא סגורה, אבל גם אז אפשר תמורת פאונד אחד להיכנס רק כדי לטייל סביב האגם וזה מקסים.

לא לשכוח לפקוד בכל ביקור את לשכת התיירות של אוקספורד, הנמצאת ליד תחנת האוטובוסים [בשנים האחרונות היא עברה לברוד סטריט] – לקחת שם כל אינפורמציה על המתרחש בעיר ובסביבה, וכן לקנות את חוברת הטיולים ברגל בשבילים שבכפרים ובעיירות בסביבת אוכספורד, וכדאי להיעזר בה. היא מדוייקת מאוד.

טיול יפה אחר הוא ללכת מערבה מירנטון לעיירה קסינגטון, אבל לא נוח ללכת בשולי הכביש הצרים היוצאים מירנטון ולכן מומלץ לרדת לשביל שמתחיל ממערב לאחוזת ירנטון, דרך שדרת העצים הגבוהים, בסופה לפנות ימינה, לעבור תחת גשר שעליו מסילת הרכבת, ולהמשיך לאורך השדות המקסימים עד קנסינגטון. רואים כל הזמן במערב את קצה המגדל של הכנסייה של קסינגטון. הפאב "רד ליון" שם מומלץ מאוד, יש בו מסעדה מעולה.

בערב, כשעה לפני השקיעה, כדאי לחצות את ירנטון ולצאת צפונה כדי לשבת בפאב של הכפר בדברוק, הכפר הראשון צפונה לירנטון, על הדרך הראשית לוודסטוק ולראות את השקיעה בדרך. אפשר לשבת שם בחצר ולשתות בירה וסיידר. ממול, בתחנת-הדלק, יש גם חנות מכולת קטנה.

מאוקספורד עצמה אפשר לקחת טיולים של יום במיניבוס לבאת' (המרחצאות הרומיים), לסטון הדג' (אלה האבנים הגדולות המפורסמות), ועוד. רשום אצלי, למשל, שבימי רביעי ושבת, אפשר לנסוע מאוכספורד, מ-10.00 עד 6.00 בערב, לבאת' ולקסל קומב. עשינו את הטיול ונהנינו. 25 פאונד לקשיש. אפשר להתקשר לפיליפ [עמנואל הלוי] באום, 308300, אותה מרכזיה כמו בירנטון. עשינו איתו שני טיולים כאלה. נקודת היציאה של הטיולים האלה היא ממש ליד התחנה הסופית של המיניבוס של המרכז באוקספורד.

אפשר להכין בטלפון כרטיסים להצגה שקספירית בסטראטפורד ולנסוע לשם באוטובוס. כאשר נמצאים בתחנה המרכזית באוקספורד כדאי לקחת שם את לוחות הזמנים לירנטון וגם לוודסטוק ולסטראטפורד, ולחכות לאוטובוס ליד צומת ה"גריפס". יש אוטובוסים שנכנסים לתוך ירנטון.

סטראטפורד עיר יפה מאוד לטייל בה. ההצגות השקספיריות יפות מאוד אבל רוב הקהל אינו מבין מילה מהנאמר על הבמה, קולטים רק את "רוח הדברים", ובדרך-כלל יש גם הרבה קבוצות של יפנים ויפניות ישנים באולם. אבל אי אפשר להיות שם בלי לראות מחזה שקספירי.

ישנו גם הבית של שקספיר, משופשף מרוב מבקרים וריק כמעט לגמרי. אבל שווה לטייל בעיר ולאכול ארוחה עממית טובה בפאב הנקרא "דה גאריק" בהיי סטריט 25, על שם השחקן השכספירי הידוע. כל הקירות מלאים תמונותיו ודברים כתובים הקשורים בו. יש קשר בין איכות האוכל לעתיקות הריהוט של הפאבים, ככל שעתיק יותר, כך האוכל עממי וטעים יותר, ופחות יקר.

נהגי האוטובוסים הם מצד אחד מנומסים מאוד ומצד שני קצת מטומטמים. אם לא הרמת יד, לא יעצרו לך בתחנה. חלק מהאוטובוסים ישן ובקושי הם מזדחלים בכביש. אנחנו כמעט הפסדנו הצגה בסטראטפורד בגלל אוטובוס מעשן שנתקע בדרך והיינו צריכים לקחת מונית ספיישל להמשך הנסיעה על חשבוננו.

כל מי שהוא מעל שישים הוא "סניור סיטיזן" וזכאי להנחה באוטובוס ולעיתים גם בהצגות תיאטרון. לא כך ברכבת, שם צריך לקנות תעודת סניור סיטיזן וזה שווה רק אם מתעתדים לנסוע הרבה ברכבות. אנחנו ניסינו פעם אחת את הרכבת ללונדון ולא יספנו. צפוף. עומדים עליך עם כוסות קרטון מלאות קפה חם. ולבסוף מגיעים לתחנה מרוחקת מהמרכז, כך שגם לא מרוויחים זמן לעומת האוטובוס.

הכי נוח וזול לקחת אוטובוס בכרטיס הלוך-וחזור לתחנת האוטובוסים של ויקטוריה בלונדון, אבל אפשר לרדת כבר בבייקר סטריט או במארבל ארץ', ומשם גם לחזור. משך הנסיעה הוא כשעה וחצי עד שעתיים, תלוי בפקקים בכניסה ללונדון. הדרך יפה מאוד ואפשר גם לישון במהלכה. אפשר לצאת בבוקר, להספיק לראות הצגת תיאטרון אחר-הצהריים, ולחזור בערב. בשעות מאוחרות יש לחוזרים מהצגות קו מכיכר טראפלגאר ישירות לאוקספורד. הבעייה היא שמאוקספורד לירנטון, אם מפסידים את המיניבוס האחרון, ולא רוצים לחכות לאוטובוס, מה שמחייב עוד הליכה ברגל בלילה מהכביש הראשי, צריכים לקחת מונית בכיכר שמעל התחנה המרכזית, וזה עולה 10 פאונד.

כדאי לעשות טיולים באנגליה, סקוטלנד, ווילס ואירלנד, אבל הם יקרים מאוד ולשם כך צריך להביא הרבה כסף מהבית. גם לונדון יקרה מאוד. מלון בינוני עולה יותר ממאה פאונד לזוג ללילה. לכן עדיף לנסוע ולחזור מירנטון ללונדון באותו יום.

כדאי לקחת פעם את רכבת היורוסטאר מתחת לתעלה, לביקור בפריס או בבריסל. גם זה יקר מאוד אבל בתחנת הרכבת באוקספורד אפשר לברר מתי יש דילים של תעריפים מוזלים במיוחד ולקנות כרטיסים מראש, הלוך-וחזור. תחנת היציאה מלונדון היא וטרלו אינטרנשיונל.

ספריות

הספריה בירנטון היתה מקום נחמד עד שבנו אותה מחדש והעבירו את חדר העיון לקומה העליונה. מכל מקום, מי שזקוק לספרים על ארץ-ישראל יוכל להיעזר בה בזכות ספרייתו של קרסל שכלולה בה. הדבר הטוב ביותר בה הוא שכל הספרים הם בהישג יד, אפשר לשבת ולקרוא בהם ולצלם מהם במקום כל חומר נחוץ. המיבחר של הספרות העברית המודרנית הוא דל מאוד ודי מקרי, לעיתים בזכות מתנות שהשאירו הסופרים שהיו במרכז. נידמה לי שהם אינם רוכשים ספרים עבריים חדשים.

בחדר נפרד מצוי אוסף קטעי העתונות של קרסל. בשעתו היה החומר נגיש ואולם לפני כשנתיים מילאו את החדר במדפי ספרים ענקיים ניידים, וכיום זוהי עבודה לא קלה להשתחל מול הקיר ולגלות את התיקים של האוסף הניצבים עד לתקרה. יש באוסף הרבה חומר על אישים ומקומות השייכים לתולדותיה של ארץ-ישראל במאה העשרים.

עם מכתב האישור לבנק תקבלו גם מכתב המלצה להנהלת ספריית הבודליאן באוקספורד כדי להוציא תעודת זכאי להשתמש בשירותיה. כדאי לעשות זאת ולו רק לשם החווייה של הדפדוף בספר השבועות בכל השפות שבעולם כדי להישבע בעברית שלא תזיקו לספרים ולא תשרפו אותם, ואולי גם כדי לעשות רושם בירנטון שאתם עסוקים בעבודה מדעית רצינית שמקורותיה אינם מצויים בשום מקום אחר בעולם. השימוש בספרייה עצמה הוא מסורבל ויקר, בייחוד אם רוצים לצלם מתוך ספר, שאז הם חוששים להרשות יותר מדי צילומים, ומחתימים על הצהרות לשמירת זכויות יוצרים. גם הצילום עצמו יקר מאוד. לנו, כסופרים, כמעט שאין צורך בספרייה הזו.

לסיכום

החודשים יעברו עליכם כמו בחלום. יהיה לכם חבל על כל יום שחולף ואתם תרצו, כמו שחיכה השטן לשמוע מפי פאוסט לפי ההסכם ביניהם, כדי לקחת את נשמתו: "להגיד לרגע החולף – התמהמה נא, יפית כל כך!"

שהינו בירנטון בחודשים פברואר-יולי 1998 [ופעם נוספת ואחרונה לשלושה חודשים ב-2003]. אני לא חושב שיש עוד מקום בעולם שבו, כמעט מבלי לדעת מאומה על הספרות העברית, אנשים חולקים כבוד שכזה ומנעימים כך את חייו של הסופר העברי, ועל כך מגיעה להם כל התודה שבעולם. וככל שאתם מציינים ביצירות הנדפסות אחר-כך את התודה להם, באנגלית (הם אינם דורשים זאת, הם לא דורשים דבר חוץ מתמצית קצרה בסוף השהות על הפרוייקט שעבדת עליו) – כן מתחזק גם מעמדו של המרכז בציבור האקדמי באנגליה ובעולם ובקרב ציבור התורמים, וגם ציבור הסופרים העבריים ודאי יוצא נישכר מכך. חישבו על חבריכם שטרם זכו במילגה הזו.

ת"א, יולי 2000

אהוד: במבט לאחור, מפליא כיצד המקום השליו והחלומי הזה היה פרוץ לגמרי, ללא שום שמירה, אפילו בלילות, וכל מי שרצה להתנכל למוסד יהודי היה יכול להיכנס לשם רגלי באין מפריע.

* * *

יוסף אורן

נקמת המובסים והנואשים (חלק ב')

על הרומאן החדש של יובל שמעוני: "קו המלח"

הוצאת עם עובד, ספריה לעם 2014, 969 עמ' (בשני כרכים).

הרומאן החדש של יובל שמעוני "קו המלח" הוא רומאן טוטאלי בתוכנו ואוניברסאלי בבשורתו

לא בקלות נענה מקנזי לבקשת איליה, לצרפו אל המסע המסוכן אל מעמקי המדבר, זמן כה קצר אחרי שהבריא מפציעתו במהלך הרכיבה מקשגר אל לֶה. וכי במה יכול רוסי נימול וחסר-מזל, אשר גם ממעיט בדיבור וגם מסרב לגלות במי הוא רוצה לנקום, לסייע לטנזין, מלווה-השיירות המנוסה, במהלך מסע כזה? מהמעט ששמע מפיו, לא הצליח מקנזי להחליט אם רצוי שאיש חידתי כזה יוסיף בנוכחותו נטל על טנזין, גם אם האחרון תמך בצירופו למסע שינהיג. וכי מה היה צריך מקנזי להבין מהדברים ששמע פעם מאיליה, כי בנעוריו רצה להאמין בבני האדם, אך כעת, אמר, "גם בהם אני כבר לא מאמין" (622), מלבד יאוש וחוסר מוכנות לשתף פעולה עם המשתתפים האחרים במסע הנקמה הזה? ומה היה עליו להסיק על הרוסי מהתשובה "אנשים נהרגו בגללי" (662), שהשיב פעם על שאלתו, אם ברוסיה יסלחו לו על מעשיו שם, כאשר יחליט לחזור לשם?

ואכן, קודם למתן הסכמתו לצירופו של איליה, ניסה מקנזי לברר פעם נוספת, במי מבקש הרוסי לנקום על-ידי הצטרפותו למסע המסוכן הזה, ושאל אותו באופן ישיר: "מה יש לך להרוויח?" – אך גם הפעם קיבל מאיליה תשובה שלא קיצרה את התלבטותו: "ראית פעם את המוות בעיניים, דוקטור? - - - אני ראיתי" (655).

מה נודע לקורא?

   ואילו הקורא, שבזכות "המספר" ידיעותיו על גיבורי הרומאן עולות על אלה שהיו ברשותו של מקנזי, יודע לפרש את תשובותיו הלקוניות והסתומות האלה של איליה. הן "המספר" גילה לו, לקורא, מה העסיק את איליה במהלך בריחתו מהשוטרים והבלשים ברכבת הלילה הטרנס-כספית, אחרי שירה בשוגג במישה לוין. איליה כלל לא נרדם בשעות הרבות של הנסיעה הזו, אלא שיחזר את כל המאורעות הקשים שעברו עליו, ולראשונה הבין שחייו מגשימים איזו תוכנית מרושעת שנגזרה עליו: "כאילו כל ילדותו בכפר, כל נערותו, כל בחרותו לכך הובילו, שימותו סביבו בני אדם". ועוד הבין שכאשר המית את לוין, "לא רק הוא (לוין) נורה שם", אלא גם הוא עצמו (485), כי הפעם לא רק ראה את המוות בעיניו מבין חֲרַכֵּי עליית הגג של בית ילדותו בכפר, אלא גם המית אדם במו-ידיו. ומרגע שנזקף לחובתו של בן-אנוש מותו של אדם כלשהו – אין לו עוד תקנה, כי ייסורי מצפונו יהיו נוראים ויום אחד יוליכוהו אל ההחלטה לשים להם קץ על-ידי המתת עצמו.

והיתה גם פעם נוספת, אחר-כך, כאשר איליה רכב בשיירה של טנזין מקשגר אל לֶה, קצת אחרי שהילד סשה החזיק ברגליו ומנע ממנו להתאבד בקפיצה מגג האכסניה בקשגר וקצת לפני שנפל מהפוני למים הקפואים, שגם בה שיתף "המספר" את הקורא בידיעת מחשבה דומה שחלפה במוחו של הרוסי השתקן. בעודו רוכב הרהר איליה בנושא שהציק למצפונו, נטישת מאשה בפינסק בלי לברר אחר-כך אם הרתה ממנו: "כי מה לו ולילדים, ולשם מה יגדלו בעולם הזה שכאלה מעשים נעשים בו, וכמה מהם בידיו שלו." ועוד הרהר, שאם נקלט ברחמה של מאשה עוּבר מליל האהבה שלהם, יצדק העובר אם יהסס להגיח משם: "ולמה יצא, אם יום אחד אולי יישלח כמוהו להרוג" (177).

מחשבות ייאוש כאלה שמתרוצצות במוחו של אדם, שעל אף גילו הצעיר, כבר ראה את המוות במו עיניו פעמים רבות יותר מאחרים (גם הרבה יותר משני צאצאיו, שכלל לא ידע שנולדו), עונות תשובה בלתי-צפויה על השאלה ששאלו מקנזי ו"המספר": "במי הוא (איליה) רצה להתנקם?". תשובה זו השמיע איליה לטנזין בעיצומה של סופת החול שפקדה אותם במדבר: "למה שלא ניקבר חיים?" שאל את טנזין, ואחר כך הוסיף : "כי הייתי איש רע - - -  הייתי מספיק רע - - - אנשים נהרגו בגללי" (662-661). מתשובה זו מתברר, שבשונה ממקנזי וטנזין, לא ביקש איליה בצאתו למסע המסוכן הזה לנקום באדם כלשהו, אלא קיווה למות במהלכו באופן כלשהו. רק אצל אדם, שייסורי מצפונו על האנשים שנהרגו בגללו הם ללא-נשוא עבורו, מתפתח יאוש כה עמוק מהמעשים שראה ומהמעשים שעשה – מאלה שההיסטוריה מתעדת אותם במחזוריות קבועה דור אחר דור – עד שאינו מוצא עוד תכלית לקיומו בעולם "שכאלה מעשים נעשים בו."

אלא שאיליה לא ניספה במהלך המסע. יתר על כן: בשובו מהמסע בשלום אפילו ניסה למצוא שוב טעם לקיומו בחברתו של הילד סשה, מצילו זה מכבר, אלא שכנפיו של סשה התפרקו כאשר קפץ מגג האכסניה, מאחר שבתמימותו ביקש לעופף בעזרתם בשמיים כמלאך (766) – אפשרות שכומר המיסיון חסר-הרגישות מנע ממנו. אחרי שאיליה נשא בזרועותיו את גופתו המרוסקת של סשה אל מקנזי וזה קבע שהילד נהרג, לא מצא עוד טעם בקיומו. ובלי להיפרד ממקנזי ומטנזין יצא מלֶה אל אותו כוך התבודדות במנזר קַספָּאהַנְג שנועד לכאלה שהתשוקה למות היא נחרצת אצלם – כמו אותו נזיר שבילה שם את כל חייו בנאמנות מוחלטת לאמונתו, שחייו בעולם הגשמי הזה הם רק שלב בגלגוליה הרבים של נשמתו.

איש לא ספד לאיליה אחרי מותו, ולפיכך אנחנו, שכל היכרותנו איתו היתה כדמות ברומאן "קו המלח", רשאים לומר בשבחו דברים שהוא לא העז לייחס לעצמו (וגם בוראו, יובל שמעוני, נמנע מלומר אותם באופן מפורש כל-כך): אף שאיליה הצהיר באוזני טנזין "אנשים נהרגו בגללי," אין ראוי ממנו לתואר "פציפיסט" – תואר השמור לא רק לאינטלקטואלים ולאנשי רוח המשמיעים בחריצות ובהתמדה רעיונות הומניסטיים בחברה, אלא גם לכל אלמוני, מסוגו של איליה, שמצפונו מייסר אותו על מעשים שביצע, משום שהנסיבות של הזמן אילצו אותו לבחור שוב ושוב בין שתי האפשרויות הבלתי-אנושיות מכולן: להרוג או להיהרג.

נחמן – הבן המעריץ

בשעת מותו לא ידע איליה שאי-שם, בארץ שמעולם לא היה בה, זו שבתקופת המנדט היה שמה "פלשתינה-א"י", ומאז תש"ח הוסב שמה ל"ישראל", יהיו לו גם בן וגם נכד, ושגם להם, ממש כמו לו, תהיה ביקורת חריפה כלפי ההיסטוריה, זו המתעדת את חזרתה המייגעת של הבנאליות בתולדות האנושות, בעיקר כסיפור של הורגים ונהרגים. ומאליו מובן שאיליה גם לא יכול היה לדעת ששניהם יגלו עניין כה גדול במעשיו ויקדישו כל-כך הרבה שנים מחייהם כדי להבין אותם. לא כחוליות נוספות בשושלת, במתכונת הסאגה המשפחתית, חשוב היה ליובל שמעוני לשלב את נחמן ואת אמנון בהיקף כזה בעלילת הרומאן, אלא כדי להוסיף בעזרתם עומק רעיוני לעלילת "קו המלח".

  כל מה שידע נחמן על אביו איליה הסיק מתכולת הארגז שסבל הביא יום אחד אל דירתם בתל-אביב. במימון משלוח ארגז זה גמל מיקנזי לרוסי הצעיר על שסייע לו לבצע את הנקמה במניאני, "גנב הנשים" האיטלקי, שגנב ממנו את אשתו. בתנאים של ראשית המאה, עשה הארגז הזה דרך ארוכה עד שהגיע לפלשתינה. למעשה נדד הארגז בדואר בסדר הפוך לסדר נדודיו של איליה: מ"לֶה אל קשגר, ומקשגר אל פטרבורג, ומשם אל מינסק, וממינסק דרך אודסה אל פלשתינה" (316).

בניגוד לאדישות של אימו, מאשה, בחן נחמן היטב כל פריט שמצא בארגז, כי חיפש בעיזבון הוכחות לתמונה שצייר בדמיונו על אביו כאדם שביצע מעשי גבורה (294). באופן זה העניק לעצמו דמות אב, שאימו סירבה לגלות לו פרטים כלשהם על חייו, כי טרם סלחה לאיליה על כך שנטש אותה בפינסק ולא חזר אליה מפטרבורג להינשא לה, או לפחות כדי לברר אם הרתה מליל האהבה היחיד שלהם. 

מה שהסיק מתכולת הארגז ומה שלמד מכעסיה של אימו על אביו, סיכם נחמן בשאלות ששאל את עצמו בהיותו חייל בבריגדה היהודית במצרים בשנת 1943: "מדוע נסע אביו לאן שנסע ומדוע נטש את אמו ואותו" (317). דבקותו בהילת הגיבורים שייחס לאביו נחלשה לראשונה רק אחרי שהוא עצמו זכה לשבח שלא הגיע לו, כך חשב, על המעשה שביצע בקרב הראשון והיחיד שלחם בבריגדה, אחרי שלוחמיה הועברו ממצרים לאיטליה. מפקדיו בחטיבה היהודית שיבחו אותו על כך שבמהלך הקרב סחב על גבו את המחצית העליונה של לוחם מהפלוגה שלו, שפגז חצה את גופו וכרת את רגליו, דרך שדה מוקשים עד המרפאה. השבח לא הגיע לו, כי כלל לא ידע שהשדה ממוקש וגם משום שבהגיעו למרפאה התברר שהביא לשם גופה של הרוג (296). זו היתה הפעם הראשונה שראה את המוות במו-עיניו, אלא שאז לא ידע שגם לאיליה אביו היתה פעם ראשונה כזו, ולאחריה גם הוא כבר לא חזר להיות אדם אופטימי כלפנים.

בהמשך חייו, ככל שהמשיך לחפש תשובות נוספות לחידת סבו בעיתונות העברית של ראשית המאה ("המליץ" ו"הצפירה"), דהתה לגמרי דמות הגיבור שצייר לעצמו כילד מאיליה סבו והוא החל לשאול שאלות נוקבות יותר על מניעיו: "למה הרחיק אביו מרוסיה עד למקום שממנו נשלח מכתבו של הרופא האנגלי? למה עלה על הרכבת הטרנס-כספית ולא נסע בכיוון הנגדי, כמקובל? למה לא נסע למקום שבו היו יכולים אשתו ובנו הקטן להצטרף אליו, למשל לוורשה, לברלין, ללונדון, לארץ ישראל או לאמריקה?" (498).

   תשובות על שאלות אלה לא קיבל נחמן מהקריאה בעיתונים אכולי העש, אך מתגובותיו על המידע שקלט משם על התקופה שבה פעל סבו כמהפכן בפטרבורג, ניתן להבין שגיבש מהמידע בעיתונים (וממה שחווה בעצמו בשדה הקרב) השקפה על המהלך חסר-התכלית של ההיסטוריה. כאשר קרא ב"המליץ" את התיאור על ההתנקשות בצאר ניקולאי השני, לא מצא שום קו זכות לביצועה, גם לא את הנימוק של המהפכנים, וגינה את המתנקש כ"רוצח" (506). וכאשר השלים את הקריאה בתיאור רציחתן של הנסיכות ושל יורש העצר, ילד שאגר עדיין ברגים בכיסי מכנסיו, הזדעזע: "ככה, באכזריות כזאת, הורגים ילד קטן? ולשם מה, הרי דבר לא נשאר מן המהפכה הקומוניסטית וחלומותיה" (512).

ולכן גם אם לא למד הרבה מהקריאה בעיתונים הישנים על סבו איליה, הסיק נחמן את המסקנה הבאה על תנועתה חסרת הערך של ההיסטוריה (זהירות! התוספות בסוגריים אינן מופיעות במקור): שליטים הודחו מכיסאותיהם, ותחתיהם עלו אחרים שגם הם הודחו, או נרצחו במרכבותיהם (כמו הצארים של רוסיה), במכוניות השרד הפתוחות (כמו הנשיא קנדי, למשל), בכיכרות שנאמו בהן (כמו יצחק רבין, למשל), "ולבסוף שב ההמון לצַפּוֹת למי שיהיה בידו הכוח לשלוט". ולכן קבע נחמן בצער: "עיוורת היא ההיסטוריה, פזיזה כנערה ותשושת דעה כקשישה סיעודית" (513-512).

ואחרי מסקנה כזו בגנותה של ההיסטוריה, ניתן להבין, מדוע, בהגיעו לגיל תשעים, כבר ויתר נחמן על מציאת תשובות לשאלות ששאל בעבר על סבו, ומדוע הוא משער שגם חייו יסתיימו באופן הבנאלי הבא, שהוא סוף הולם לאדם שכל תיעוד היסטורי יתעלם ממנו, שהרי לא הרג ולא נהרג במלחמה היחידה שהתנדב ללחום בה: "ואולי כאן בספרייה העירונית ימצאו אותו, באולם הזה ממש, מצחו מוטל על השולחן על כרך עיתונים מחוררים, פיו פעור והתותבות מחוץ למקומן, והעש מגשש את דרכו היישר אל עינו הפקוחה" (514).

אמנון – בדרכי סבו

חייו של אמנון, נכדו של איליה, היו דומים יותר לחייו של סבו מאלה שהיו לאביו, נחמן, כי כמו איליה גם הוא היה חסר-מנוח, הגיח מהארץ אל מקומות רבים בעולם, הרגיז כעיתונאי חוקר את הממסד (ולכן הודח מהעיתון הארצי ונאלץ לכתוב במקומון) ונטש אישה וילדים (את נעמי ואת שני בניה מנישואיה הקודמים). ידיעותיו על סבו היו כנראה רבות יותר מאלו שהשיג אביו, נחמן, מהקריאה בעיתונים העבריים הישנים בספרייה, וגם לקחיו על התקופה שבה פעל סבו היו מבוססים יותר כי היו מכלי ראשון, מאחר שבניגוד לאביו "העדיף לנסוע ולגלות הכל בַמקום עצמו, ולא על נייר מתפורר." (879).

יתר על כן: שלא כמו אביו שראה תמונה מוגבלת ממראותיה של מלחמה, צבר אמנון בקיאות מקיפה יותר על נזקיה, כי הוא לחם בשתי מלחמות, וראה בשתיהן הרבה יותר מראות הרס וגופות מתים, או בניסוח של איליה סבו, שאותו לא הכיר כלל: "אני ראיתי - - - את המוות בעיניים." אך משתי המלחמות שבהן השתתף חזר חבול יותר בנפשו דווקא ממלחמת לבנון הראשונה (מישהו עוד זוכר את השם המבטיח שניתן לה "מלחמת שלום הגליל" – שם שהבטיח שלום ברוח "ותשקוט הארץ ארבעים שנה"?) – כי בה כשל בהצלת חייו של ילד (הנה עוד הוכחה לחשיבותם של הילדים בעלילת הרומאן).

בהיותו בצידון ראה ילד מעמיק אל תוך הים כדי ללכוד פגר של דג. הזעטוט נותר ללא השגחת הוריו, מאחר ששניהם נהרגו זמן קצר קודם לכן בהפגזה שפגעה בטיילת החוף ובלהקת דגים שהיתה בים. אמנון זינק למים להציל את הילד, וקרא אליו בשם שבחר לייחס לו – עַלי, כדי למשוך את תשומת לבו אליו. אך כאשר הגיע אליו ואחז בזרועו חש ברפיון הגוף הזעיר וידע שאיחר להגיע במועד אל הילד (865-853). על כישלון מקביל של איליה (שגם הוא החזיק בידיו גופה של ילד, את גופתו המרוסקת של סשה), ישמע אמנון מפי נכדו של טנזין, ובכך יוסיף עוד קו דמיון בינו ובין סבו.

ואכן אחרי המלחמה הזו כבר היה אמנון מפוכח לחלוטין מכל אשלייה ביחס להיסטוריה וביחס לנושאים שהיא מתעדת, ולכן חיפש בכל אירוע "תככים נסתרים שחיי אדם משקלם שם כקליפת השום" וטען "שכל מי שדוחה את הטענות האלה (על תככים וקונספירציות של המנהיגים בישראל) בלי שום בדיקה פשוט מפחד להתמודד עם כל מה שעלול להשתמע מהן: שהשלטונות שיטו בנו ושעוד ישטו, שאנחנו נוטים להאמין להם כמו פתיים, ושנעדיף להיאחז בהמון בדותות מרגיעות ולא להתמודד עם אמת אחת מערערת." (513).

משום כך החליט אמנון ב-1994 לממן בירושה שקיבל מעדה אימו את נסיעתו, תחילה לאנגליה כדי לפגוש שם את צ'רלס, בנו הקשיש של מקנזי שלא סיפק לו שום מידע בעל ערך על סבו, ואחר-כך אל מחוז לדאק בצפון הודו, ששם קיווה להתחקות אחר עקבות סבו ביותר הצלחה. על מניעיו של אמנון לצאת למסע הזה משיב "המספר" (המשלב בדיבורו את שאלתה הבאה של נעמי וגם את תשובתו של אמנון עליה): "(נעמי:) למה נסע? ("המספר":) כי מאס במשפחתו הקטנה, בשגרת חייו, בארצו, שפעמיים נלחם למענה ובשתי הפעמים נכשל, ושני הכישלונות האלה עדיין נגררים אחריו. (אמנון:) טיפש גדול הוא היה אז, כמו סבו בתקופה שחשב שיהיה לו חלק במעשים גדולים שישנו את פני ההיסטוריה – פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם." (308).

המסקנה הנואשת הזו של אמנון ביחס להיסטוריה (המצטרפת לזו שאיליה שתק אותה וגם לזו שנחמן ניסח אותה) מסבירה, מדוע החליט אמנון, אחרי שהשיג את כל המידע שיכול היה להשיג ב-1994 על חיי סבו שהתאבד ב-2005, לסיים את מסעו בכוך ההתבודדות של הנזיר במנזר קַספָּאהַנְג', שבו מצאו הנזירים לפני כתשעים שנה את גופתו הקפואה של איליה (המקומיים סיפרו שהסאהיב קפא אחרי שנפל מצוק המנזר, בעוד שלמעשה התאבד איליה בירייה מאקדחו באותו כוך). וכנראה – כך נרמז – גם אמנון יסיים את חייו באופן שהנואשים בוחרים לסיים את חייהם: הוא יקפא מקור בתוך שק-השינה שפרש בכוך לעצמו על פרוות היאק. הפרווה אולי תחצוץ בין גופו ובין צינת הרצפה של הכוך, אך לא תוכל לגונן עליו מהצינה המקפיאה של האוויר במורדות ההימלאיה (967).

יצירה פציפיסטית נדירה

התבטאויות אלה של איליה ושל נחמן ואמנון מבטאות את הרגשתם הבאה של אנשים מכל עת ומכל מוצא לאומי: מאחר שההיסטוריה חוזרת ומתעדת בעיקר את המלחמות והקטסטרופות שהתרחשו בתולדות האנושות – כלומר: בעיקר את המצוקה של בני-אנוש שהנסיבות של זמנם מפגישות אותם עם המוות אם כנהרגים ואם כהורגים (ועל-ידי כך היא גם מהללת את מעשי השליטים הבונים את תהילתם על שליחת נתיניהם להרג) – היא מועלת בשליחותה: לעודד עמים להשכין שלום ביניהם, ולטעת בכל אדם את האמונה, שרק בימי שלום ימצא טעם לקיומו.

ביקורת זו, שהשלושה (איליה, נחמן ואמנון) מטיחים בהיסטוריה, היא המכנה המשותף המחבר אותם זה לזה (ולא הקשר הביולוגי). אמנם שלושתם היו אלמונים ולא הגדירו את עצמם כפציפיסטים, אך בפועל הם היו שוחרי שלום אמיתיים, ובזכותם זכאי הרומאן "קו המלח" שיובלט כרומאן פציפיסטי שכמוהו טרם נכתב קודם על-ידי סופר עברי. הישגו הספרותי והרעיוני של שמעוני ברומאן הזה מעלה בזיכרוני רק עוד יצירה פציפיסטית אחת בעלת רמה בסיפורת של שנות המדינה והיא יצירתו של ס. יזהר "ימי צקלג" (1958).

בקריאת הרומאן הזה, שכה מכבד את מחברו, חייב הקורא להיענות לקומפוזיציה המחושבת ויוצאת הדופן שבעזרתה השיג יובל שמעוני את השליטה המלאה על מיספר גדול של דמויות (גברים, נשים וילדים), בני דורות שונים ובני תרבויות שונות, ועל הרבה מאוד פרטים ואירועים שהתרחשו במשך כמאה שנים, שהוא מרחב השנים הממושך שהמחבר הועיד לעלילה. זהו רומאן טוטאלי בתוכנו ואוניברסאלי בבשורתו, רומאן רציני שגם כתוב בכישרון נדיר, ומי שיפסע עקב בצד אגודל אחרי "המספר" במהלך קריאתו, ילמד ליהנות הנאה שמזדמנת לאוהב ספרות רק מקריאה ביצירת מופת.

* מחבר מסת הביקורת הזו הוא חוקר ומבקר ספרות, שזכה פעמיים בפרס היצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול ופעמיים בפרס הביקורת ע"ש מרדכי ברנשטיין.

אהוד: קראתי בעיון רב את המאמר המלומד בן שני החלקים על ספרו החשוב בן 959 העמודים של שמעוני וכולי התפעלות מיכולת המסירה של מחבר המאמר, אבל לא הצלחתי להבין מה יש בו ברומאן ומה מקשר את גיבוריו זה לזה? וכן, אם יש בו למשל רמזים ארוטיים? או קטע "פורנוגראפי" ר"ל? – שאם אכן אין, רב סיכויו של מחברו לזכות בבוא היום בפרס ישראל לספרות עברית יפה.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק ארבעה-עשר

מהונגריה לארץ-ישראל

תהלוכה מוזרה יצאה לדרך בל"ג בעומר של שנת תרל"ה, 1875, מן העיירה נוֹגִי-מַדְיַאר שבהונגריה, דרומה, לכיווּן הדנובה. בראש התקדמה לאיטה, לעבר השדות הירוקים שמתמשכים עד לאופק, עגלת-איכרים מחופה בד, רתומה לשני סוסים; גלגלי-העץ, שציריהם משוחים בעטרן שחור, חרקו בהתנהלם על פני הדרך הראשית, העשוייה עפר כבוש, והיצול התנודד עם פסיעות הסוסים.

במושב הקדמי, לצד העגלון, ישב בחור צעיר כבן שבע-עשרה, בעל כתפיים רחבות וגוף מוצק. עיני הבחור היה ירוקות-אפורות ובמבטן מזיגה של תמימות, יושר ועקשנות. הוא הסתכל קדימה ומצחו מוסתר בכובע מצחייה חדש, שבוודאי נקנה לכבוד המסע. שם הבחור היה יוּדָה, ואולם האיכרים ההונגריים, שבכפרם נולד וגדל, כינוהו לאיוש – אריה, כמו גור אריה יהודה, כי אהבו אותו ולא רצו לקראו בשם יהודה איש-קריות, שלפי המסורת הנוצרית הסגיר את ישו לרומאים.

מאחורי יודה ניראו יושבים בעגלה, ששולי חופת-הבד של היו מופשלים כלפי מעלה – אחיו הצעיר, שתי אחיותיו ואביו, בני משפחת רַאבּ. לאזאר האב, זקוף ורציני, לבש חליפת-חג וחבש מגבעת, בצבעים כהים, כדרך איכרים היוצאים העירה. אימו של יודה מתה לפני שנים אחדות. הנוסעים בעגלה לא לקחו עימם חפצים רבים. לפניהם עמדה דרך ארוכה וקשה. ברשותו של לאזאר נמצא סכום כסף לא-גדול שקיבל ממכירת בית המסחר שלו לעצים ולכלי-עבודה חקלאיים, וממכירת כלי-הבית שלא יכלו לקחתם. זה היה כל רכושם עתה.

אחרי העגלה צעדו כמעט כל תושביה היהודיים של נוגי-מדיאר. מחזה משונה כזה טרם נראה בעיירה ולא בשום קהילה יהודית אחרת במדינה ואולי אף לא ברחבי הקיסרות האוסטרו-הונגרית כולה. אבי-המשפחה, יהודי מכובד שאופיו רחוק מאוד מכל מעשה-שטות –  לוקח את ילדיו לקצה-העולם, לארץ-ישראל!

האם זו נסיעת מצווה, כדרך יהודים זקנים המבקשים להיקבר, בבוא-יומם, בהר הזיתים ולזכות, כשתתחולל תחיית המתים, לראות ראשונים את הופעת המשיח?

לא! – נוסעת משפחה של יהודים, אנשי-כפר, ומבקשת לשבת בארץ האבות לא כדי ללמוד שם תורה ולהתקיים על קצבת ה"חלוקה", אלה התרומות שהגולה מפרנסת באמצעותן את יהודי ירושלים, חברון, צפת וטבריה – לא! – בני משפחת ראב רוצים להקים בארץ-ישראל כפר עברי, להתיישב ולעבוד בו ולחיות מפרי עמלם! – כפר, ממש ככפרים שאדמת הונגריה השחורה, הדשנה, מלאה בהם; ממש כאחוזות החקלאיות אשר יהודים רבים חוכרים אותן ומתפרנסים בהן בכבוד מעבודת אדמה, מרעה וגידול ענבי-יין.

אל העגלה התפרץ עתה רוכל יהודי קשיש. על גבו נשא תיבה ובה כפתורים, סרטים, חוטים, מחטים ושאר דברי סדקית, ובידו חליל שבו נהג להכריז על בואו לכפרים שבאיזור. הוא הרחיב צעד, פסע לצד העגלה הנוסעת לאיטה, ופנה אל אבי-המשפחה:

"הוי לאזאר, לאזאר, הלא זוכר אני אותך בקטנותך, איזה ילד נחמד היית!"

לרגע נתרכך ליבו של האב, לאזאר, שהיה כבן ארבעים ושבע, והוא השיב בקול חנוק ל"סבא וו­לף", כך כונה בפי כול הרוכל בעל זקן השיבה, השזור מעט שערות אדמוניות:

"כן, וזוכר אתה את העיזים שלי, עם הפעמונים בצוואריהן?"

הנשים בקהל, בהן קרובות-משפחה, פרצו בבכייה מרה: "יודה!" – "חנה!" – "טוֹיְבֶּה!" – "מוֹיְשֶׁה-שמואל!" – קראו בשמות הילדים, כאילו ניבא להן ליבן כי לעולם לא יראו אותם עוד. בכו גם הבנות השתיים בעגלה.

ליבו של לאזאר כמעט נהפך בקירבו. עדיין אפשר לחזור, להתחרט. עד לרגע האחרון היו גם לו-עצמו ספקות והיסוסים בקשר לנסיעה. אמנם בירושלים כבר יושבים אביו ואימו הזקנים, שלמה ואסתר, שעלו בזיקנותם כדי למות בה, וכן אחיינו הצעיר יהושע, ואולם על איש מהם אינה מוטלת אחריות לארבעה ילדים, כמוהו.

אותה שעה דומה היה שהעגלה עומדת לעצור, אך אז תפס יודה במושכות מידי העגלון וקרא בשקט לסוסים לרוץ לדרכם. יודה אהב סוסים והבין לנפשם, היה מסוגל ממש לדבר עימם, ידע היטב לרכוב עליהם וגם ללכת אחריהם עם המחרשה. העגלה הגבירה מהירות וניתקה מקהל המלווים שלא הדביקו עוד את מרוצתה. נותר רק צליל חלילו של "סבא וולף", העומד ומתרחק מעיני הנוסעים, משמיע להם שיר-פרידה, בהונגרית, ורק שורותיו האחרונות הושרו בעברית:

"הריסות מקדשנו תיבנינה

וציון תימלא

הוי, לוּ רק תחזינה עיניי בכך!"

את השיר פיזמו עתה בחשאי גם האב ובנו, כולאים את דמעות הצער על הפרידה מהמולדת שבה חיו אבותיהם דורות רבים; מהעיירה שבה נולדה אימו של יהודה, ואשר את קברה הם משאירים אחריהם; וכן מהעיר הסמוכה והנהר – רַאבּ, הנשפך לדנובה, שמשניהם קיבלה המשפחה את שמה.

*

לאחר שעות של נסיעה בעגלה הגיעו לגשר הנטוי על נהר הדנובה, בעיר קוֹמַרוֹן, שרובה משתרעת על אי גדול בשם שִׁיט. הם נכנסו לאכסניה יהודית כשרה, ויהודה יצא לשוטט בגן העיר הנהדר, בקצה האי, מקום שם שתי זרועות הדנובה מתאחדות. הוא נשם את ריחות עצי האָקַצְיָה והסַמְבּוּק, שפרחו באוויר המבושם של ראשית הקיץ. קיווה שבעוד ימים לא רבים יטייל בין פרדסי יפו, שאת תיאורם קרא במכתבי בן-דודתו יהושע, אך טרם ראה בעיניו את פריים, הנקרא שמוטי, ואומרים שדומה לאתרוג אך עסיסי, זהוב וטעים לאכילה.

למחרת בבוקר עלתה משפחת ראב עם צרורותיה המעטים לרכבת ההולכת, דרך הרי האלפים הנישאים, דרומה-מערבה, לעיר הנמל טְרִיֶיסְט שעל חוף הים התיכון. הנסיעה נמשכה זמן רב. למרות עונת הקיץ, עדיין היה קר, אך את תנור הפחמים שבקרון כבר לא הסיקו, והוא ניצב מיותם בפינה.

במשך המסע לא זז יהודה כמעט לרגע מן החלון. הוא היה נרגש מן המראות הנהדרים שהלכו ונתגלו לעיניו. הקטר השחור, הענק, בעל הארובה הגבוהה, החותר ורץ קדימה בעיקולי המסילה כאילו הוא מתכוון להיכנס בדופן ההר. פסגות ההרים הגבוהים, המושלגים, דוגמתם לא ראה מעודו בהונגריה, שכמו ניצבו עתה בזווית ישרה מעל לקרון הנוסע. המידרונות המיוערים. הטירות. הכפרים. הבקר הרועה באפרים המגודרים. ציבורי היתדות לסימון השבילים בשלג, בחורף, שהיו סדורות עתה תחת גגוני-עץ קטנים. מפלי-המים מעל והנחלים הזורמים בקצף חום בגיאיות הירוקים, למטה. קולות זימרה בהרים ודנדון פעמוני הפרות, שהשתברו מדי פעם וההדים שלהם היו הולכים ונעלמים. הגשרים התלויים באוויר מעל תהומות. הנְקָבות בהרים, החשכה הנופלת בהן, מוארת רק באור מנורות הנפט הקטנות שדולקות כל הזמן בקרון. צליל הנקישות של גלגלי הרכבת על חיבורי הפסים, שחוזר בקצב חדגוני. שריקות הקטר ופיח-העשן שלו הנמוג ביערות אך חודר לאף ומקשה את הנשימה בשעת המעבר במנהרה.

יהודה חיבק את אחיו הצעיר משה-שמואל ואת אחיותיו חנה וטויבה. הן הצטערו מאוד על שאין דרכם עוברת את עיר הבירה וינה. בווינה ישב הקיסר הטוב והמיטיב פראנץ-יוסף, שכונה בתפילות החגיגיות בבית-הכנסת בשם הקיר"ה, הקיסר ירום הודו. כל מי שזכה לבקר בעיר היפה הזו היה מספר על ארמונותיה וגניה הנהדרים, על הפְּראטֶר, גן השעשועים, על הטִירגַארטֶן, גן-החיות שליד ארמון הקיסר בשֵׂינְבְּרוּן, ועל הגן הטרופי – שם מסתובבים גמלים וצומחים עצי דקל שכמותם, ניחם יהודה את אחיותיו ואחיו – הם עתידים לראות בארץ-ישראל.

בטרייסט ראה יהודה בפעם הראשונה בחייו ים ונמל. על המשפחה היה לחכות כשבועיים לספינה העתידה להפליג לאלכסנדריה שבמצרים. קו-אוניות ישיר מאירופה לארץ-ישראל טרם פעל אז. יהודה, הבחור הכפרי, לא ביקר מעודו בעיר גדולה, אפילו לבודפשט, בירת הונגריה, לא הגיע. עתה הסתובב ברחובות טרייסט, שהיתה השער של הקיסרות האוסטרו-הונגרית לארצות הים התיכון, כשהוא בוחן בעיניו מרכבות, סוסים, חנויות, בתי-קומות, פסלים, גנים, תורני אוניות וארובותיהן. הוא שאף מלוא ריאותיו ריחות-ים ומרחקים, וציפה בקוצר-רוח להפלגה.

באחד הימים, כאשר עבר לתומו בסימטה, ליד הנמל, הושטה פתאום יד מאחד החלונות וחטפה את כובעו החדש מעל ראשו.

יהודה התרגז. הוא החליט להיכנס לבית ולהשיב בכוח את הגזלה. אך הנה נשקפה אליו אישה מן החלון וקראה לו:

"בוא פנימה, עלם-חמד, ותקבל חזרה את הכובע שלך...!"

"לכבוד ייחשב לי להיות אורח שלך, גברת נכבדה," קד לעברה קלות בראשו המגולה, תמה על סגנון הכנסת-אורחים הנהוג בעיר טרייסט, "ואולם מדוע חטפת את כובעי לשם כך?"

"חה, חה, חה!" התגלגל צחוקה של האישה, והיא טילטלה לעומתו את חזה השופע, המגולה-למחצה, בתנועה מגונה. "שמעתם? גברת הוא קורא לי !"

נפשו של יהודה נתמלאה זוועה. אולי אשת פוטיפר היא זו, המנסה לפתותו?! – אך כיוון שלא היה עשיר, כיוסף בשעתו, לא רצה לוותר על הכובע ורץ מיד לעבר שוטר משופם שסבב, מתנודד-מעט, בסימטה; יהודה עצר אותו, התלונן לפניו, וביקש שייכנס עימו פנימה כדי להחזיר את הגזילה.

"וכסף יש לך?" שאל השוטר.

"בשביל מה צריך לשלם?" התפלא יהודה שוב על מנהגיהם המוזרים של אנשי טרייסט.

"מה?!" – אחז השוטר במותניו מרוב צחוק על תמימותו של הבחור. "אתה עוד מתעקש על הכובע שלך?!" – הוא טפח על שכמו של יהודה, וריח חמוץ של יין עלה ונדף מפיו, "לך, לך בחור, מיד – חזור הביתה! כאן זה לא מקום בשבילך... חה, חה, חה! את הכובע, חזרה?! – אתה, תגיד תודה – אצל צ'יצ'ולה גם את המכנסיים היית מאבד!"

אותו לילה, באכסניה בטריאסט, שריח חריף של דגי-ים עלה ממטבחה ודבק בקירות הבית, התקשה יהודה להירדם ולא רק בגלל ההתרגשות לקראת ההפלגה הקרובה. בחור צעיר היה, בן-כפר, בריא וחם-מזג. האישה בעלת האיברים השופעים, שראה בחלון ואשר גזלה את כובעו, העירה בו יצרים וערגה, וגירתה את דימיונו. הוא נזכר עתה בגעגועים באַגְנֶשׁ היפה, בעלת העיניים השחורות, כצוענייה, אחותו הבכירה של חברו הטוב אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי, שתפסה אותו לרקוד עימה בחג-הבציר האחרון, בקיץ שלפני מות אימו.

*

מנערי-הרועים למד יהודה שירים רבים. קולו היה ערֵב, והאיכרים ביקשו ממנו לבוא אל ההילולות שלהם ולשיר שירי-עם ושירי-רועים שידע בעל-פה. כל זה התרחש בכפר סֶנְט אישְׁטְוַואן, שתושביו היו נוצרים, בקרבת אגם בַּלַטוֹן שבהונגריה. שם חכר אביו לאזאר, מאת אציל הכפר, אחוזה שהכילה שתי חלקות-שדה גדולות, כרם, חלקת-יער וזכות-מרעה בכרים המשותפים לכפר כולו. באחוזת-הכפר גידל לאזאר כבשים ועסק בתעשיית-יין, בה נולד יהודה ובמקום ההוא עברו עליו ימי ילדותו. וכאשר היה חופשי מלימודים, או אם חלה הרועה – היה יהודה יוצא עם כלבתו הוֹרוֹגֶס והעדר, שהכיל כשלוש מאות כבשים, לרעות באפרים המשותפים של הכפר ובשדות השלף, יחד עם נערי-הרועים המקומיים, ובהם חברו-מילדות, אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי.

בתקופת הבציר נהגו הכפריים לצאת לכרמים. מדי ערב היו הבחורים והנערות מתקהלים, ולקול נגינת צוענים – יוצאים במחולות, וכשהיו שותים יתר-על-המידה, לא חסרו בחגיגותיהם גם תגרות ודקירות סכינים. האיכרים נהגו לבקש מלַאיוֹש חביבם, הוא יהודה הנער, לשיר באוזניהם משירי המרד של לַאיוֹשׁ קוֹשׁוֹט, הגיבור הלאומי שלהם, שהנהיג את המאבק לעצמאות הונגריה מעול האוסטרים, נכשל, וגלה ממולדתו. יהודה זכר בבהירות, בהונגרית, את המילים, החגיגיות כהימנון, והן נטעו בו מנעוריו געגועים למולדת משלו, לארץ-ישראל:

"שתי ידיי אושיט ברטט

ואחבקך, הוי, אדמתי,

כבן בחיק אימו יבכה לו

גשם דמעותיי ארעיפה.

לארץ נוכרייה אדוֹד לי

הרחק מיני גבולות מולדת,

קומץ עפרך אטול לי

שִׂים למראשותיי בקבר

תחת גל-עפר גם שמה

מַדְיַארִי אֶשָׁאר לנצח!"

בקדרה גדולה, על גבי מדורה, בישלו האיכרים מרק רותח של בשר וירקות, מתובל בפפריקה אדומה, חריפה. הם הערו בתנופה את היין הטרי, מקנקנים בעלי צוואר ארוך כמשפך – לכוסותיהם, ולעיתים – היישר לגרון. ולאיוש, הנער היהודי היחיד בקהלם, נתבקש לשיר, בקולו הערב, גם את שירי-האהבים שידע – על נערה שאהובה בושש לחזור מן המרד, ועל איכר זקן היושב בלילות ותופר לאשתו הצעירה אנפילאות חמות מפרוות-כבשים, בעוד מאהביה הצעירים מחממים במיטתו את רגליה – בנשיקות!

כאשר החלו הריקודים, ותזמורת הצוענים עם כינורותיהם קרעה במנגינות הצַ'רְדָשׁ והטוֹבְרוֹזוֹ את הלילה ואת שורות הגפנים הדוממות בגבעות סביב – ניגשה אָגְנֶשׁ השחרחורת, אחותו של אישטוואן לאנגי, אל יהודה, הצעיר ממנה, וביקשה ממנו לרקוד עימה! – עוד קודם לכן, שעה ששר, הבחין בעיניה הלחות ובשפתיה, המלוות אותו. עתה משכה אותו אגנש אחריה אל פינת הכרם, אימצה אותו אל חזה, נשקה על פיו בהתלהבות ואמרה לו:

"לאיוש, תישבע לי שאתה תהיה החתן שלי!"

יהודה היה נרגש. מעודו לא נגע בנערה. תחילה חשב שעליו לומר לה שלא יוכל לשאתה לאישה כי הוא יהודי. ואולם כה טוב היה לו בזרועותיה. והוא חשב רק שאולי אין הדבר נאה כלפי אישטוואן, חברו.

תקופה לא ארוכה לאחר ההרפתקה בכרם עם אגנש, חלתה פֵייגֶה, אימו של יהודה. היא הקשתה ללדת. לאזאר שלח את הנער, לבדו, לעיר הסמוכה, להביא במהירות רפואה לאם. יהודה רץ בכל כוחו העירה ומילא את השליחות. בדרכו חזרה ירד גשם שוטף, זרמים ונחלי-מים הציפו את השדות והכרמים אך הוא רץ וקיפץ מעליהם הלאה, הלאה. לפתע ראה, באמצע הדרך, שני עכברי-שדה, רטובים ורועדים, בורחים מפני זרם המים השוטף שכמו רדף אחריהם להטביעם. יהודה חש בשני היצורים העלובים הללו מעין סמל למצבו שלו באותו רגע. ליבו ניבא לו דבר רע, והוא פרץ בבכי מר בעודו רץ לכפרו, בגשם. כאשר הגיע לבסוף הביתה, מצא את אימו מתה.

זמן-מה לאחר מכן החלו ענייני המשפחה להידרדר. בעדרים פרצה מגפה. הכבשים מתו. אציל הונגרי, שלאזאר התנגש עימו פעם, התנקם בו וחכר את האחוזה בסנט אישטוואן. לאזאר האלמן מכר את משק הבית והמיטלטלים ועבר לגור בעיירה נוגי-מדיאר, שבה גרו קרובי אשתו המנוחה, ומשם יצא עם ילדיו, לאחר שנים אחדות, לארץ-ישראל.

המשך יבוא

* * *

הזמנה

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל. בית הסופר

"שש מאות החלונות"

אוריה באר

המשורר, הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים

המשוררת ומבקרת הספרות, יערה בן דוד.

יקראו קטעים השחקנים:

נחמה רייך-שקד

אביטל-זנט קשת.

חני כהן          

הנחייה: ד"ר אביב עקרוני.

יום רביעי , י"א כסלו תשע"ה, 3.12.2014

שעה 19.30

הכניסה חופשית

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* קטע מתוך מכתב של אהוד בן עזר לאמנון ליפקין שחק, ביומן מיום 7.1.1999.

אגב, דודתי רבקה ראב (בן עזר), אשת דודי ברוך, מפתח-תקוה, היתה בתו של אבי-סבתך יהושע משה שלאנק, שעלה לירושלים בשנת 1857, והיה נין של ר' יעקב עמדן המפורסם, שהיה בשעתו ראש הלוחמים במה שנחשב כ"מחתרת" של ספיחי תנועת השבתאות ושבתאי צבי ביהדות האשכנזית ובאמסטרדם.

כאמור, אחותה של דודתי רבקה היתה סבתך חיה טויבל, שנישאה לסבך שמעון ליפקין, אשר אביו (אבי סבך) יצחק ליפקין, המכונה "אבו בסל", עלה ארצה עוד בשנת 1847. ניתן לומר אפוא ששורשיך בארץ הם יותר מ-150 שנה, ושאתה צאצא של ר' יעקב עמדן, אך אינני יודע אם זו המלצה טובה כיום אצל הדתיים, שהרי משיחיות השקר הולכת ושוטפת אותם עד מעל לראש.

* שני קטעים מתוך מכתב לידידה, מיום 8.1.1999, מתוך היומן: אלישע פורת פירסם ב"עיתון 77" האחרון סיפור שגיבורתו היא בדמותה של ש. פ. מפתח-תקוה, שהתאבדה בשעתו בעיר העתיקה בירושלים, והיה לה קשר עם פנחס שדה. כתבתי לו על כך והוספתי על ש. ועל שדה, ושיש לי חומר מוכן רב לספר שיום אחד אכתוב על שדה. אלישע פורת ענה לי בהתלהבות והפציר בי שלא לחכות כי אנחנו לא נעשים צעירים יותר. ובאמת לא חיכיתי, וזה כבר כמה ימים שאני מקליד כל מה שכתבתי על שדה, הראיון ב"אין שאננים בציון", מאמרים רבים, ועוד עליי לעבור על כל היומנים מלפני שלושים שנה ולהעתיק מה שהייתי רושם לאחר כל פגישה עימו. האמת שהצלילה הזו לעבר קצת מפחידה אותי כי בטח אמצא שם חומר לעוד כמה רומאנים או שאתאהב סופית בעצמי ואחליט לכתוב אוטוביוגרפיה "אמיתית".

אני מוסיף לספר דברי זיכרונות יפים שכתב עליו אורפז, וכן אני רוצה לכלול ראיון יפה שנדפס ב"ידיעות אחרונות" אחר מותו של שדה עם יהודית שדה, או לראיין אותה. כרגע שם הספר הוא: "פנחס מן האדמה, ספר שבחי פנחס שדה". בשעתו אמר לי שאילו יכול היה לחזור לרגע של החלפת שמו מפלדמן, היו קורא לעצמו פנחס מן האדמה.

ראינו כאן את ההצגה "אלמה" של יהושע סובול. אולי כאשר הוצגה באוסטריה עם שחקנים גרמניים דוברי גרמנית, היתה בה אווירה ואמינות, ולא הורגשה הפרימיטיביות והפשטנות של המחזאי, ולכן קיבלה ביקורות טובות. כאן בארץ זה היה דבר מביך. על הבמה התרוצצו שתי "אלמה" (אירינה סלזניובה ואסנת פישמן) ו"מאהלר" (גדליה בסר, שניראה כמו צירוף של וודי אלן ואורי שולביץ), גרופיוס (שרון אלכסנדר, שניראה כמו פר-הרבעה צעיר), קוקושקה (אביתר לזר, כנ"ל) וסטיפן צוויג (מכרם ח'ורי, סופר יהודי גרמני שמבקר בארץ בסוף שנות ה-20, ובדרך לנצרת הוא אומר בעברית שהוא החליט לעזוב את הגרמנית וללמוד עברית בארץ-ישראל) – וכולם רצו כל הזמן לזיין את "אלמה" הצעירה שניראתה כמו פרה צעירה עם חזה לבן, מלאה חלב ושאיפות, ודיברו איתה ועליה, ולא הפסיקו להוציא שם רע לאהבה; והיה גם פרויד (אלכס אנסקי), שרמת הדיאלוגים שלו עם מאהלר היתה כמו בבדיחות על פרויד. הרגעים הבודדים היחידים שהיו יפים בהצגה היו כאשר כולם שתקו ונשמעה רק המוסיקה של מאהלר. השתדלתי לשכוח את כל החומר הביוגראפי שנלעס במחזה בצורה דידאקטית – כדי שהפרטים על מאהלר לא יזיינו לי את השכל והלב כאשר אני שומע את המוסיקה הגאונית שלו.

* שמנו לב כי דווקא אחדים מהידידים והחברים הקרובים ביותר שלנו אינם טורחים כלל לקרוא את המכתב העיתי הנשלח להם, והם מתייחסים אליו בזלזול, מה שמאפשר לנו לכתוב בו עליהם דברי לגלוג וביקורת ללא כל חשש שיקראו.

* קטע מתוך היומן מה-22.1.1999 – לפנות-ערב מטלפן פליקס פזאל, של ליאו פרוץ, ומספר שאביו גר כל ימיו בתל-אביב ברחוב גוטליב 16, ולא פרק-זמן בלבד. לדבריו הוחזרה לפרוץ האזרחות האוסטרית שלו בראשית שנות החמישים, והוא היה נוסע לאוסטריה לביקורים כאשר הנסיעות לחו"ל מהארץ עדיין לא היו נפוצות כמו בימינו, ושם גם נפטר ב-1957, בבאד-אישל. הוא קבור שם משום שבבאד-אישל זכה למצבה מכובדת בתור סופר ויש אפילו לוחית על הבית שבו גר.

* קטע ממכתב לאמנון רובינשטיין מה-30.7.1999. "אתמול, במועצת מר"צ, יוסי שריד שב ודיבר עליך מעל הבמה ואמר שאמרת לו שאתה חי, נושם ובועט – וכל פעם רעם האולם ממחיאות כפיים למענך, חבל שהאהדה העצומה הזו לא תורגמה בשעתה למקום השני או השלישי ברשימה לכנסת.

כדי שלא תחשוב שאתה מקורי במה שקרה לך, אספר לך מה שסיפר לי פליקס פזאל, בנו של הסופר היהודי-גרמני הנודע של ליאו פרוץ, שחי בשעתו בתל-אביב והיום הוא אחד הסופרים המבוקשים בעולם הדובר גרמנית.

בשעתו חי בארץ עוד אדם בשם ליאו פרוץ, ודומה שהשניים היו קרובים ובוודאי מכרים. בקיצור, יום אחד נפטר ליאו פרוץ הלא-סופר, ובעיתונים התפרסמו הספדים על ליאו פרוץ הסופר, שקרא את ההספדים על אודותיו וגם השתתף בהלווייה של ליאו פרוץ הלא-סופר, ובעקבותיה אמר שהוא האדם היחיד בעולם שהשתתף בהלווייה שלו-עצמו!

דבר דומה קרה לפני שנים אחדות גם לעיתונאי גבריאל צפרוני, כאשר אדם אחר בשם גבריאל צפרוני מת בתל-אביב, ומודעות על כך נתפרסמו בעיתונים."

* נמען ותיק כותב לנו: כל פעם שאני מסבן במקלחת את הרגליים בקצף שנוצר בשיער הערווה אני נזכר בעצותיך, וכנ"ל כאשר אני מקפל לשלוש שכבות שני דפים של נייר הטואלט. תחזקנה ידיך!

* שלום אהוד היקר, במקרה אין לי כרגע ספר מעניין לקרוא. על כן אמרתי (שוב) אלך לאסופת עיתוניו  של אהוד בן עזר ששמורים בארכיוני ואקרא בהם... מרפרף, והיכן שאעצור – הנאה מירבית.

תודה, ועד מאה ועשרים.

י"ז

אהוד: אתה פשוט לא נורמאלי. יצאו כאלה ספרים חשובים לאחרונה של אחדים מחשובי סופרינו החשובים – ואתה אין לך מה לעשות רק לקרוא במכתב העיתי של הסופר הנידח?

* ראינו סרטון קצר על תצוגה מדהימה של אמנות מודרנית שבמודרנית במוזיאון אבו-דאבי, "נסיכות", אשר לפי הכתבה עומדת להיות בירת האמנות של המזרח התיכון. לא ראינו שום עירום, אבל ראינו נשים מבקרות עטופות שחורים מכף רגל ועד ראש. ממש לקנא. מעניין מה יישאר מכל זה כאשר יהיה בנסיכות פחות נפט ובעולם פחות ביקוש לנפט, ואילו הברברים החדשים של "מדינת האיסלאם" יצליחו לכבוש גם את הבונבוניירה, את הנסיכות המלאכותית הזו – הקונה תרבות ואמנות במערב בכספי עתק, מתוך תקווה שזה ימנע את תהליך התרחבותו של האיסלאם הקיצוני בקרב צעיריה.  

* אהוד: מתוך מכתב ששלח לי שלמה בן עזר, בנו של בן-דודי שמעון בן עזר, מבלפוריה, ביום 12.7.99.

שלום רב אהוד היקר,

ישראל קוריס הוא-הוא "העגלון קורת" [העגלון כרות] שמופיע בספרך "ג'דע", ובלפוריה היום מלאה בצאצאיו. לאחד מבניו קראו אבשלום ע"ש אבשלום גיסין ז"ל. כשביקשתי לעניין את בנו פלטיאל בספר ["ג'דע"] – הוא טען שהמקרה לא היה כפי שמתואר אלא שבסך-הכל הוא הניח בתחתית העגלה את הפצועים ומעליהם את ההרוגים וכך כשהגיע היו כולם במצב של העליונים.

גם פילברג הוא אותו פילברג שמופיע בספרך – בכלל בלפוריה היתה ברובה פתח-תקוה דמטה, גם האינטליגנטים יותר מבין הראשונים – עבדו בראשיתם בפרדסי פתח-תקוה והכירו היטב את משפחת ראב ועם כל זאת לא הצלחתי – למרות מאמציי – להפיץ את "ימים של לענה ודבש", התירוץ הוא שהיום לא קונים ספרים...

שלך בהערכה

שלמה בן-עזר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,632 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל