הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 995

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ז בחשון תשע"ה, 20 בנובמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה חוֹבָה לִזְכֹּר וּלְהַזְכִּיר. // יוסף אריכא: נוף של לילה, סיפור אקטואלי מלפני כ-70 שנה. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. ציד מכשפות נגד שי פירון. 2. צרור הערות 19.11.14. // נעמן כהן: הכיתה שלנו – מסרים אנטישמיים במחזה פולני, מחזאי: טדיאוש סלובודז'אק. במאי: חנן שניר. // רוֹן גֵּרָא: מִפְגָּשׁ מְחֻדָּשׁ. // דוד מלמד: המפקד של טרומפלדור. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: "אל יאהודי ביך ביך". // אלכס סופרון: הסכם ג'נבה וכורש, מכתב לעמוס עוז מיום 19.10.2003 שלא זכה למענה. // אהוד בן עזר: ציפורניו של אשמדאי. על ספרו של עוזי אורנן: "ציפורניו של אשמדאי, שמונה פרקים בחילונות". הוצאת עינם, ת"ד 1337, קריית טבעון. 1999. 133 עמ'. // מנחם רהט: בלי בג"ץ ובלי בצלם. // ג'וזי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. [פרסום חוזר מהקיץ האחרון]. // רות ירדני כץ: ירושלים בוערת. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק חמישה-עשר: לילה ראשון ביפו. // ממקורות הש"י.

 

 

 

 

 

 

 

* * *

יוסי גמזו

אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה חוֹבָה לִזְכֹּר וּלְהַזְכִּיר

 

בְּעֶרֶב נוֹבֶמְבֶּר שֶל שְנַת אַרְבָּעִים וְחָמֵש בַּמֵּאָה שֶחָלְפָה לָהּ

פָּרְצוּ מֻסְלְמִים לִרְחוֹבוֹת יְהוּדֵי טְרִיפּוֹלִי שֶרָבְעָם הַסָּמוּר

הֻתְקַף בְּפּוֹגְרוֹם שֶנּוֹעַד שָם לִגְרוֹם לִשְחִיטַת כָּל יוֹשְבָיו בְּשֵם אַלְלַהּ

שֶשְּמוֹ הַקָּדוֹש מְנֻצָּל, כַּנָּדוֹש, לִזְוָעָה שֶהִיא הֶפֶךְ גָּמוּר

מִדְּבַר אֱלֹהִים שֶבַּרְבָּרִים פְּרוּעִים כְּבָר סִלְּפוּהוּ לֹא פַּעַם בְּרוּטָלִית

וְכָךְ גַּם כַּיּוֹם כְּשֶרִשְעוֹ הָאָיֹם שֶל אִיסְלָאם טְרוּף בִּינָה וְחוּשִים

פּוֹשֶׂה בַּמִּזְרָח הַתִּיכוֹן הֶחָדָאעֶש כְּמִין אֶפִּידֶמְיָה וַנְדָּלִית

שֶל הֶרֶג וְדָם שֶל חַיּוֹת-הָאָדָם הָעוֹרְפִים עֲרָכִים וְרָאשִים.

 

אַךְ אִיש יְהוּדִי, אַלְמוֹנִי וִיחִידִי, שֶרוֹצְחִים שֶצָּוְחוּ שָם "עֲלֵיהוּם!"

סִכְּנוּ אֶת חַיָּיו וְחַיֵּי בְּנֵי בֵּיתוֹ לֹא נִרְתַּע וְיָרָה בְּאֶקְדָּח

בִּקְהַל הַפּוֹרְעִים שֶלַּטֶּבַח קוֹרְאִים אֶת בָּתֵּי הַיָּאהוּד שֶמָּלֵאוּ

אֵימָה חֲשֵכָה וּלְפֶתַע צָנְחָה דְמוּת אָדָם שֶלִּבּוֹ מְפֻלָּח

בֵּין שְלַל הֶעָטִים עַל אוֹתָם הַבָּתִּים וְהָאִיש – מֵאוֹתָם בְּנֵי-בְּלִיַּעַל

שֶבָּאוּ לִקְטֹל וְכָל נֶפֶש לִטֹּל מִשּוֹמְרֵי דַּת מֹשֶה הַלְּכוּדִים

בִּסְגוֹר בָּתֵּיהֶם שֶאָטְמוּ דַלְתֵיהֶם וּכְמוֹ גוּף שֶפָּשָׂה בּוֹ סַם-רַעַל

גָּבַר בּוֹ, חָשׂוּף, בְּאוֹתוֹ אֲסַפְסוּף, הַטֵּרוּף לְהַכּוֹת בַּיְּהוּדִים.

 

וּבְעוֹד הֵם פּוֹרְצִים וְדִין-מָוֶת חוֹרְצִים עַל אוֹתָם הַחַפִּים מִכָּל פֶּשַע

מִיָּד הֶעֱצִים כִּדְלֵקָה שֶל קוֹצִים צִמְאוֹן-דָּם זֶה עוֹד גַּל מְהוּמוֹת

בִּשְאַר הֶעָרִים בָּן נוֹתְרוּ מֻפְקָרִים לְסוּפַת הַזָּדוֹן וְהָרֶשַע

עֶשְׂרוֹת אֻמְלָלִים שֶנָּפְלוּ חֲלָלִים כִּקְצִיר-מָוֶת בִּשְׂדֵה אֲלֻמּוֹת.

 

כָּל זֶה אֵרַע לְעֵינֵי מוֹשְלֵי לוּב, נְצִיגֵי הָאִימְפֶּרְיָה הַבְּרִיטִית

שֶרָאוּ בְּעֵינָם אֵיךְ שִוְּעוּ לְחִנָּם לְמַצִּיל שֶמָּנַע אֶת בּוֹאוֹ

כָּל אוֹתָם רְצוּחִים שֶנּוֹתְרוּ שָם טְבוּחִים כִּי בִּשְעַת הָ"עֲלֵיהוּם" הַקְּרִיטִית

לֹא הוֹאִיל הַשִּלְטוֹן אַף לִמְחוֹת וְלִרְטֹן אוֹ לִנְקֹף גַּם בִּקְצֵה אֶצְבָּעוֹ,

אַךְ בָּהּ-בָּעֵת עַצְמָהּ יָצְאָה בְּעֹז וּבְעָצְמָה, עִם נֶשֶק בְּיָדֶיהָ אֶל הָרֹבַע

סִיעָה שֶל חַיָּלִים אַרְצִישְׂרָאֵלִיִּים שֶאָצוּ מִמַחֲנֵה צְבָא אַנְגְּלִיָּה בָּעִיר

דְּחוּפִים וְתַקִּיפִים לַהֲגָנַת הַמֻּתְקָפִים וּכְשֶפָּרְצוּ בְּנִשְקֵיהֶם הָרְחוֹבָה

הֵבִינוּ הַפּוֹרְעִים כִּי הַדְּבָרִים הַמִּתְאָרְעִים קִבְּלוּ מִפְנֶה מַכְרִיעַ וּמָהִיר.

 

וְאָז, לַאֲסוֹנָם שֶל הַזְּקוּקִים לְמָגִנָּם, רֻתְּקוּ אוֹתָם הַחַיָּלִים לְפֶתַע

בְּצַו מְפַקְּדֵיהֶם הַבְּרִיטִיִּים לִבְסִיסֵיהֶם בְּצַעַד שֶחָשַׂף גְּלוּיוֹת לַכֹּל

אֶת חֵלֶק הָאֲרִי בְּפַרְצוּפָהּ הַמּוּסָרִי שֶל הָאִימְפֶּרְיָה שֶתָּמְכָה בְּלִי רֶתַע

בִּזְדוֹן חַיּוֹת-אָדָם בִּמְקוֹם בְּאֵלֶּה שֶהַדָּם שָתַת מֵהֶם וְזָעֲקוּ בְּקוֹל.

 

אַךְ כָּל זֶה לֹא עָצַר אֶת הַפּוֹרְצִים מִן הַמֵּצַר – וְהָאַרְצִישְׂרָאֵלִיִּים הַלָּלוּ

חָמְקוּ מִן הָרִתּוּק אֲשֶר נוֹעַד לִגְזֹר שִתּוּק עַל כָּל נִסְיוֹן עֶזְרָה וְהַצָּלָה

שֶל בְּנֵי עַמָּם בְּלוּב שֶרוֹדְפֵיהֶם הִוּוּ שִלּוּב שֶל מֻסְלְמִים שֶפִּשְעֵיהֶם הוּקַלוּ

וַעֲצִימַת עֵינָם שֶל הָאַנְגְּלִים שֶשִּלְטוֹנָם לֹא רַק שֶלֹּא מָנַע שוּם נְבָלָה

כִּי אִם יָדוֹ נָתַן בְּצִינִיּוּת שֶל בְּנֵי-שָׂטָן לְמוֹת חַפִּים מֵחֵטְא וְכָךְ בְּיַחַד

רָאוּי כִּי יִזָּכְרוּ מוֹשְלֵי בְּרִיטַנְיָה שֶמָּכְרוּ אֶת נִשְמָתָם (אִם נְשָמָה כָּזֹאת

הָיְתָה לָהֶם בִּכְלָל) עִם טוֹבְחֵיהֶם שֶל כָּל עוֹלָל וְאֵם וָאָב שֶל קְהִלָּה נִרְצַחַת

כְּשֶהַשִּפְלוּת הַבְּרִיטִית שָם בְּפַארְסָה הִיפּוֹקְרִיטִית טוֹרַחַת כָּל דִּין-צֶדֶק לְבַזּוֹת.

 

וְאָז, תּוֹךְ הֲפָרָה גְּלוּיָה

שֶל צַו-רִתּוּק וּמִלּוּיָהּ

שֶל סוֹלִידָרִיּוּת עִם בְּנֵי עַמָּם, בָּרֶגַע

שֶבּוֹ בִּשְעַת מִבְחָן כָּזֶה אוֹמֵר הַלֵּב שֶבֶּחָזֶה כִּי מוּל צִמְאוֹן-הַדָּם שֶל חֶבֶר בְּנֵי-עַוְלָה

כָּל יִשְׂרָאֵל, גַּם בְּלִי חוֹזֶה, כְּבָר עֲרֵבִים כָּאן זֶה בָּזֶה בְּהִנָּטַח עַל אֲחֵיהֶם אָסוֹן אוֹ פֶּגַע,

זִיְּפוּ אוֹתָם הַחַיָּלִים טָפְסֵי-חֻפְשָה בְּאֵין מַכְלִים וּמֵאַחַר שֶמֵּעַתָּה שוּב לֹא כָּבְלָה

יִרְאַת-הַחֹק אֶת יְדֵיהֶם פָּלְשוּ לְמַעַן אֲחֵיהֶם אֶל תַּחֲנַת-הַמִּשְטָרָה וּבָהּ הִתְרִיעוּ

עַל הֵעָדֵר הִתְעָרְבוּתָם שֶל הַשּוֹטְרִים בִּשְחִיטָתָם שֶל אֶזְרָחִים חַפִּים מִפֶּשַע לְאוֹר יוֹם

וּבִתְגוּבָה עַל כָּךְ אָסְרָה הַמִּשְטָרָה שֶלֹּא חָסְרָה רִשְעוּת בּוֹטָה אַף הִיא שְלוֹשָה מֵהֶם, כִּי מִיהוּ

אוֹתוֹ חָצוּף בֶּן דַּת-מֹשֶה שֶמּוּל הַבְּרִיטִים לֹא יַחְשֶה בְּשֶל שִוְיוֹן-נַפְשָם לַטֶּבַח הָאָיֹם?

 

אַךְ אָז פָּרְצוּ עֲמִיתֵיהֶם (אַרְצִישְׂרָאֵלִיִּים אַף הֵם) מַחְסָן שֶל נֶשֶק וּמַחְסַן מָזוֹן וְחָשוּ

אֶל שוּק 'אֶל-גַּ'מְעָה' שֶבָּעִיר וְכָךְ, בְּשֶטֶף-אֵש מָהִיר, נָקְמוּ בְּעֵדֶר-הַפּוֹרְעִים אֶת נִקְמָתָם

שֶל ל"ג הֲרוּגִים בַּשּוּק הַהוּא, וְדוֹאֲגִים, חִלְּקוּ מָזוֹן לַנִּפְגָּעִים אֲשֶר נִטָּשוּ

כָּל אִיש וָאִיש וּמַר סִבְלָם, בְּיַתְמוּתָם אוֹ בִּשְכוֹלָם, עִם מִי שֶתָּמָה עֱנוּתָם רַק בְּמוֹתָם.

 

*  *  *

אֲנִי מַזְכִּיר זֹאת כִּי רָאִינוּ רַק לִפְנֵי שְלוֹשָה יָמִים אֶת גִּלּוּיוֹ הָעַדְכָּנִי שֶל אוֹתוֹ רֶשַע

בְּאוֹתוֹ רֶצַח בְּבֵית-כְּנֶסֶת יְרוּשַלְמִי וּתְגוּבוֹת הַצָּהֳלָה עָלָיו מִפִּיו שֶל אֲסַפְסוּף

בְּשוֹעֲפָט וּבְבֵית-לֶחֶם שֶדָּבָר לֹא נִשְתַּנָּה בּוֹ מִנּוֹבֶמְבֶּר שְנַת תָּשָ"ה בְּעוֹד הַפֶּשַע

שֶל הַפּוֹרְעִים בִּטְרִיפּוֹלִי נִתְפָּס בְּלוּב כְּחַג כְּלָלִי שֶל הָאִינְסְטִינְקְט הַקָּנִיבָּלִי הֶחָשׂוּף.

 

אַךְ מִלִּקְחֵי אוֹתָהּ שָנָה דְבַר-מָה בְּכָל זֹאת נִשְתַּנָּה בֵּין יְהוּדֵי קְהִילוֹת לוּב וְלֹא רַק בָּם

כִּי אִם בְּכָל פְּלִיטֵי אוֹתָהּ שוֹאָה שֶאֵין לְדַמּוֹתָהּ לְשוּם פּוֹגְרוֹם, עַל פְּנֵי אֵירוֹפָּה הַשּוֹתֶתֶת

וְלֹא נִתַּן יוֹתֵר לִטְמֹן שוּם רֹאש בַּחוֹל כִּי אֲסִימוֹן הַהִתְפַּכְּחוּת נָפַל סוֹפְסוֹף גַּם בְּקִרְבָּם

שֶל קִיצוֹנֵי הַסַּפְקָנִים שֶגַּם בְּלוּב מִקֵץ שָנִים לֹא מְרֻבּוֹת הִסִּיקוּ מַסְקָנָה מֻחְלֶטֶת

שֶבְּקִיּוּם זֶה אֵין עָתִיד וְהַתְּמוּרָה הַמַּהוּתִית הַמִּתְבַּקֶּשֶת הִיא שִחְרוּר גָּמוּר מִתְּלוּת

שֶבָּהּ הָ"אֶדְבַּח אֶל יָהוּד" בּוֹ מְאֻיָּם מִעוּט רָעוּד – מֻבְנֶה עָמֹק בִּרְפִיפוּתָהּ שֶל כָּל גָּלוּת.

 

הֵן שוּם תֵּאוּר אֵינוֹ תוֹאֵם אֶת הֵרָצְחָם שֶל אָב וָאֵם אוֹ סָב וָטַף שֶנִּטְבְּחוּ עַל לֹא כָּל אָוֶן

אַךְ הַזְּוָעָה הַזֹּאת חָזְרָה מִקֵּץ זְמַן-מָה וְלֹא עָזְרָה עוֹד שוּם תְּפִלָּה גַם בְּתָשָ"ח וּבְתַשְכָּ"ז

בָּהֶן תָּרְמוּ נִצְחוֹנוֹתָיו שֶל עַם מָגֵן עַל גְּבוּלוֹתָיו בְּיִשְׂרָאֵל לְלִבּוּיָהּ שֶל שִׂנְאַת-מָוֶת

בֵּין כָּל שׂוֹנְאֵי צִיּוֹן בְּלוּב שֶלְּמַרְאֵה אוֹתוֹ לִבְלוּב שֶל מְדִינַת הַיְּהוּדִים אַרְסָם הֻקַּז

כְּרַעֲלָם שֶל צִפְעוֹנִים אֶל תּוֹךְ נִשְמוֹת הַהֲמוֹנִים שֶנִּטְפְּלוּ לְטֶרֶף קַל כְּפִי שֶסָּבְרוּ שָם

וְנָהֲרוּ, נַחְשוֹל מֵרִיעַ, לִשְכוּנַת "בַּאבּ אֶל-חוּרִיָּה" בְּאַלּוֹת וְגַרְזִנִּים וּפִגְיוֹנוֹת

אַךְ הֻפְתְּעוּ מִשֶּעָנָה לָהֶם אִרְגּוּן הַהֲגָנָה בִּטְרִיפּוֹלִי בְּמַטְּחֵי-תֹּפֶת שֶגָּבְרוּ שָם

וְחִיש פָּנוּ לְהִתְקַהֵל בִּשְאַר מוֹשְבֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּלִי לְהוֹתִיר בֵּית-אָב אֶחָד בְּלִי קָרְבָּנוֹת.

 

אוּלָם הַפַּעַם בְּנִגּוּד לִשְנַת תָּשָ"ה שֶבָּהּ אִגּוּד חוֹרְשֵי הָרַע כָּלַל אֶת הַשִּלְטוֹן הַבְּרִיטִי

וְאֶת פְּרָאָיו הַחֲמוּמִים שֶל אֲסַפְסוּף הַמֻּסְלְמִים נָקְטָה בְּרִיטַנְיָה יָד קָשָה מוּל הַפּוֹרְעִים

מָה שֶלְּגַמְרֵי לֹא מָנַע אֶת הִשָּנוּת אוֹתָהּ תְמוּנָה גַם בְּתַשְכָּ"ז בִּפְרֹץ אוֹתוֹ אֵרוּעַ קְרִיטִי

שֶבּוֹ הַכֹּתֶל וְעִמּוֹ גַם הַר-הַבַּיִת וּתְחוּמוֹ נִתְהַדְהֲדוּ מִקּוֹל צְלִילֵי שוֹפָר תּוֹרְעִים

שֶל הָרַב גֹּרֶן מִלְּפָנִים וַחֲטִיבַת הַצַּנְחָנִים מִכָּל צְדָדָיו – שֶכֵּן בְּלוּב מִיָּד הִצִּיתָה

כְּהִתְלַקֵּחַ אֵש מֵאוּד שְמוּעַת נִצְחוֹן צְבָא הַיָּאהוּד אֶת תִּסְכּוּלָם שֶל הַשֵּדִים הַבּוֹחֲשִים

בְּקַלַּחְתָּם שֶל הַחֵמָה וְרַעֲלֵי הַמַּשְׂטֵמָה בְּנִצּוּחוֹ שֶל הַשָּׂטָן עַד שֶהֵסִיתָה

אוֹתָהּ שְמוּעָה נַחְשוֹל נוֹסָף שֶלֹּא הִסֵּס לַחְצוֹת אֶת סַף הַגְּבוּל הַדַּק שֶבֵּין חַיּוֹת לַאֲנָשִים.

 

*  *  *

וְאָז, לִבְסוֹף, בְּדָם וָאֵש שֶל גַּל פּוֹגְרוֹמִים מִתְגָּעֵש, יָצְאוּ בְּיוּנִי שְנַת תַּשְכָּ"ז מֵעָרֵיהֶם

וּכְפָרֵיהֶם בְּלֵב נָחוּש, שְדוּדִים בְּנֶפֶש וּבִרְכוּש, יְהוּדֵי לוּב בְּזִקְנֵיהֶם וּנְעָרֵיהֶם

לִגְבוּל אִיטַלְיָה בָּהּ הִכְּתָה אֶת שֳרָשֶיהָ מַחְצִיתָהּ שֶל יַהֲדוּת תּוֹסֶסֶת זוֹ בְּעוֹד יִתְרָהּ

מָאַס בַּסֵּבֶל וּבַתְּלוּת שֶל עַם רְדוּף פִּגְעֵי גָּלוּת וְנִשְמָתוֹ עַל חוֹף מוֹלֶדֶת לֹא וִתְּרָה

כִּי אֶת רוּחָהּ אִיש לֹא הִצְמִית וּכְבָר בַּהֲגָנָה עַצְמִית חֻשַּל כּוֹחָהּ מוּל בִּרְיוֹנָיו שֶל הַגִּ'יהָאד

שֶלֹּא קָלְטוּ אֶלָּא אֶת שְׂפַת הֲדִיפָתָהּ שֶל הַתְקָפַת צְמֵאֵי הַדָּם בִּמְטַר-הָאֵש שֶלָּהּ נוֹעַד

וּמֵאוֹתוֹ אַף-עַל-פִּי-כֵן גַּם נִסְתַּבֵּר כִּי יִתָּכֵן לִחְיוֹת אַחֶרֶת, בִּזְקִיפוּת-קוֹמָה תְמִידִית

וְלֹא כִּרְעֹד מִעוּט נִרְדָּף עַל תֶּקֶן שֶל עָלֶה נִדָּף –  כִּי אִם לָבֶטַח, וּבְאֶרֶץ יְהוּדִית.

 

וּכְשֶבִּמְעַט צְרוֹרוֹתֵיהֶם הֵם עַל אַדְמַת אֲבוֹתֵיהֶם רַגְלָם הִצִּיגוּ בַּחֲשָש וּבְתִקְוָה

הֵבִינָה שְאֵרִית פְּלֵטָה דְּווּיָה זוֹ כִּי חֶבְלֵי קְלִיטָה שֶל שְלַל תְּפוּצוֹת שֶאֶל אַגָּן אֶחָד נִקְוָה

שִטְפָּן מִקְּצוֹת תֵּבֵל לְכָאן הֵם לֹא רַק עֹל, הֵם גַּם מִבְחָן – וְהִיא עָמְדָה בּוֹ בְּכָבוֹד וּבִגְבוּרָה

אִם בְּסַגְרִיר אוֹ בְּשָרָב, אִם בִּשְׂדוֹת פַאלְחָה אוֹ שְׂדוֹת קְרָב, אִם בְּחֶדְוַת לֵדָה אוֹ בְּתוּגַת קְבוּרָה.

 

וְהִיא עָבְרָה כִּשְאַר תְּפוּצוֹת – עַזּוֹת, זְקוּפוֹת וְאַמִיצוֹת – אֶת כָּל טְבִילוֹת הַדָּם, הַיֶּזַע וְהָאֵש

וְאַף כִּי לֶעָתִיד חָתְרָה לֹא שָכְחָה אֶת עֲבָרָהּ וְהִתְאַמְּצָה לְהַנְחִילוֹ לְדוֹר יוֹרֵש

לַמְרוֹת נִזְקֵי הִתְעָרְבוּתָן שֶל פְּרוֹבוֹקַצְיוֹת הַשָּׂטָן שֶבְּעַצְמוֹ הוֹדָה שָם בְּחִיּוּךְ רָחָב

שֶהוּא רוֹצֵחַ וְשוֹחֵט אַךְ גַּם מַשְכִּיחַ  אֶת הַחֵטְא כְּמַכְחִישֵי שוֹאָה רַבִּים שֶהֵם שְלִיחָיו.

 

אַךְ עַד הַיּוֹם אוֹתוֹ סִפּוּר אֵינוֹ נִלְמָד וְאֵין כִּפּוּר לַהִתְעַלְּמוּת הַזֹּאת מִטֶּבַח כֹּה בֶּסְטְיָלִי

בְּזִכְרוֹנוֹ הַקִּבּוּצִי שֶל עַם שֶבְּלִי צִדּוּק מוֹצִיא טְרָגֶדְיָה זֹאת מִתָּכְנִיּוֹת-הַלִּמּוּדִים

אַף כִּי "בְּעִיר הַהֲרֵגָה" בָּהּ לֹא נִתָּן לְהֵרָגַע מִפּוֹגְרוֹם קִישִינֶב בִּזְכוּת כּוֹחוֹ שֶל בְּיַאלִיק

נִלְמֶדֶת עַד הַיּוֹם הַזֶּה וְאֵין עוֹד לֵב, בְּשוּם חָזֶה, שֶלֹּא מַכֶּה בּוֹ הָאִזְכּוּר הַזֶּה הֵדִים.

 

וְזֶה הַזְּמַן לִצְבֹּט בַּתְּנוּךְ שֶל מַעֲרֶכֶת-הַחִנּוּךְ וּלְהַזְכִּיר לָהּ כִּי רַבּוֹת מֵעֲדוֹתֵינוּ

אֵין אִיש עוֹנֶה לִדְרִישָתָן כִּי נַעֲבִיר אֶת מוֹרַשְתָּן שֶהִיא בְּלִי שֶמֶץ שֶל סָפֵק סִפּוּר מַרְטִיט

לְדוֹר צָעִיר שֶעַד עַכְשָיו אֵינוֹ מַכִּיר אֶת שֳרָשָיו וְשֶמֶּחְדָּל זֶה הוּא בְּעֶצֶם לְבָשְתֵּנוּ

כִּי עַם אֲשֶר לְבְנֵי דּוֹרוֹ לֹא מְסַפֵּר עַל עֲבָרוֹ וְכָךְ קוֹבְרוֹ – סָפֵק אִם יֵש לוֹ גַם עָתִיד.

 

* * *

יוסף אריכא

נוף של לילה

סיפור אקטואלי מלפני כ-70 שנה

 

א

 

אדם המתייגע מחוץ לביתו והמאחר את המסע שצריך להחזירו, נעשה עכור-רוח ושבע-רוגז; אין הוא רשאי לבוא בטרוניה אם סומך הוא על חוסר-דיוק המשבש לעתים את לוח הזמנים של כלי-הרכב, ואהרן גלעדי אמנם לא סמך על שכיחות זו, אלא שמרוב טרדות שהשתרגו עליו לפני צאתו, איחר לבוא למכונית האחרונה במניין. צער מהול ברוגז חלחל בו. דווקא הפעם נכסף היה ביותר לחזור לתל-צוק, שכן אין הוא חש את עצמו בטוב בעיר-נמל הומייה זו, ולינת-לילה נוספת בה נראתה לו כמעמסה בלתי נעימה וצופנת שממון; ציערה אותו התקלה שאירעה לו גם בשל האיחור בהבאת כמה תרופות שרשם לו הרופא בשביל בתו הקטנה שנפלה למשכב.

ניצב לו אהרן גלעדי שומם ונבוב מול האכזבה הבלתי צפויה, ולאחר שקול-דעת גמלה בלבו החלטה, כי לא ילון הלילה בעיר, וכי שומה עליו להגיע לביתו, אף אם יאלץ לעשות רובה של הדרך ברגל. אמנם, הדרכים משובשות עדיין בכנופיות משתוללות, שכן טרם שקטה הארץ מן המאורעות, אבל אין הוא מן הפחדנים. הוא צירף לו צירופי דרכים שונים, ופסק לעצמו כי עליו לצאת במכונית שתסיעו כברת-ארץ מחוץ לעיר, ויעשה את דרכו בשדות, מרחק כמה פרסאות, עד הגיעו לתל-צוק.

צירוף זה עלה יפה בראשיתו. גלעדי יצא במכונית עד לקריות, ומשאיחר את המכונית העוברת משם הלאה, עמד שעה קלה על אם-הדרך, ונדחק לתוך אוטובוס גדוש ערבים כפריים אשר פינו לו מקום, קצתם קשוחים ותמהים על העיזו באותם הימים לבוא בקהלם יחידי, וקצתם מחייכים; ועד שהללו תמהים עליו תמיהה שאינה נטולת זמם, והללו מחייכים ונענים לו בשיחה של נימוסים, והרי הגיע לאותה פרשת-דרכים שמנקודת הסתעפותה קבע לעצמו להמשיך דרכו ברגל.

גלעדי פרש בברכה מן הכפריים, קפץ מן האוטובוס אשר עקר ממקומו תוך ענני אבק ועשן דלק, וכעבור שהות קצרה מצא את עצמו בלב שדות, יחידי מול הרים מזה, חשופים בשלהי קיץ, ועין הצוהב הקמל להם, רכסיהם מופזים ומוארים בנוגה של שקיעה, ושדות שלף מזה, מכוסי שלדי קוצים וכמש עשבים, משתרעים עד לכחולו של ים הבוהק באמצעיתו באדוות נצנוצים, ושולי אופקיו דולקים בארגמן ובכחול ירקרק. שלטה מסביב דומיית בין-ערביים רכה של סוף-קיץ, שעה שרוח הערב הנושבת היא נעימה, פייסנית ביותר ונוטעת באדם רחשי לב של שעת-חסד נוגה, בה הוא זוכה לעמוד על טעמה, ולשאוף אותה לתוכו על אורה העדין ועל הנועם שהיא מעניקה לאדם ולבריאה.

בידו של גלעדי היה רק תיק-עור שחוק ומלבין כעין האבק, ואף כי מהלך היה בשדות-שלף, בין קוצים ורגבים חרבים הצמאים ליורה, היתה ההליכה קלה עליו, והוא נשא את מבטיו לעבר מגמת חפצו, תוך רצון דרוך להחיש את צעדיו ולהגיע בהקדם לתל-צוק. וכך היה חולף בחפזה, פוסע פסיעות גסות ביותר, מדלג מעל אבנים וסלעים ואינו מסתכל לצדדין אלא לצורך כיוון הדרך. תולה עיניו לפעמים בפסגה ידועה, באילן בודד, בגיבובי כפר נידח, ורק תשוקה אחת נטועה ומשעשעת אותו בהמיית-כיסופים, כי עוד הערב, לאחר הליכה של שעתיים, יבוא לביתו, לרעייתו ולילדתו המחכות לו בוודאי בכליון-עינוים.

תוך כדי הליכה לבשו הדמדומים ממשות והעטו את הסביבה באפלולית מתעבה והולכת, אלא שהירח שטרם הגיע למילואו יצא מכלל טשטוש והיה בו כדי להאיר לו את דרכו; לאחר שקיעת השמש פשט חיוורונו, הכסיף בתוך תכול הרקיע, ומתוך הדממה עלה קול הלילה המתאושש בדשאים ובאילנות, והמדובב את שיחו סביב-סביב ברחש זחלים, בצרצור בלתי-פוסק, בצפצוף חלוש ומתחטא של העופות הפורשים ללון, בצריחת-נכאים קטועה של עטלפים המכנפים בכבדות, ובתוך זה – נקש נעליו המאובקות והדורכות במרץ ללא ליאות: הביתה, הביתה... הביתה...

 

ב

 

עוד מהלך של שעה בערך היה לפני אהרן גלעדי כשהללו חרגו מתוך חורשת הזיתים כצללים אפלים ומבשרי-רעה, זונקניים, וחסמו בפניו הדרך. הם הקיפוהו תוך תימהון וקורת-רוח, על נפלו לידיהם בהיסח-הדעת, שכן נקרה לפניהם לא על אם-הדרך, כי אם בלב שדות זנוחים, שאין הבריות מהלכות בהם, סמוך למקום בו נחו לפני פשיטה על יישוב. מיד נתחוור לו כי נפל בידי כנופיה המשוטטת בסביבה ועורכת התנפלויותיה בלילות. יתכן כי אלה הם בני אותה כנופיה גופא, שהתקיפו לפני שלושה ימים את תל-צוק, התקפה שנמשכה בעקשנות ונהדפה רק לאחר שאנשי תל-צוק השיבו באש שאינה משתמעת לשני פנים... (אהרן גלעדי חש היה עדיין בסמוך לכתפו הימנית את לחץ קת הרובה שעה שהיה מפעיל אותו). ברור, הוא נפל לידי כנופיה מסוכנת. לא כך שיער לו סופה של הליכה זו לתל-צוק. ועתה הריהו עומד לפניהם, אזרחי מאוד במכנסיו האפורים ובחולצתו הלבנה. תיק-עור שחוק בידו, מנותק ממאווייו  להגיע לביתו, לפינת שלום ושקט, לרעייתו ולבתו הקטנה והחמודה... והנה, סיום כלל וכלל לא נעים ותמוה במקצת, שכן לא כך תיאר לו אהרן גלעדי את קצו בחייו. כלל וכלל לא כך. בשעת רביצה בעמדה מול כדורי תוקפים, תוך קרב של התגוננות – ודאי! תוך תאונה קשה בעבודה – ייתכן! אך ליפול בידי כנופיה רצחנית באורח בלתי צפוי ולסיים בזה – קצת תמוה, וכנראה, גם מעציב...

והריהו עומד תוהה תוך דומיית הלילה שעטתה הפעם גם מעטה של אימים, מוקף עירוניים  מזויינים וקצת פלחים (לעזאזל! הן תקופת החריש משמשת ובאה!...) גבוהים וחסונים, לובשי כלאיים ושעטנז, מיגוון גלימות-פסים, עיניהם מבריקות כגחלים לוחשים, שיניהם מצחירות, אבנטיהם הדוקים יפה למותניהם, ואצבעותיהם משחקות ברצועות ובבריחי-הרובים בניקוש מתכתי יהיר ועוין. אחד מהם, עול-ימים ומין פרא-אדם מתגעש, החל מפזז ומכרכר סביבו תקוף שמחה מהולה בחמת-רצח קנאית, ודומה, עוד מעט יזנק עליו, לחנקו במו ידיו, לדרסו ולשסעו לגזרים. נראה שקנאי גדול היה אותו עול-ימים רצחני, ושאלמלא יד שאחזה בכתפו ודחפה אותו בכוח, דחוף וטלטל הצדה, אפשר והיה הורס לבצע את זממו.

והחלו הללו שואלים אותו שאלות, וגלעדי משיב בשקט, והכל תולים עיניהם בראש הכנופיה העומד באמצע, מסלסל בשפמו באצבעותיו, סוקר אותו יפה-יפה ושותק. ודאי חורץ הוא את גורלו כרגע, וקשה לו לאהרן גלעדי להאמין, כי עוד מעט וזה יפטיר מה שיפטיר באדישות נטולה כל טינה, והללו ידחפוהו בחבטות הצדה, למרגלות אותו סלע קודר, או בסמוך לאותו גזע זית מפותל המשחיר באפלה כישיש גחון, ויטיחו בו כמה כדורים – וחסל אהרן גלעדי... גרונו של אהרן משתנק קמעה, משצפה לפניו דמות ילדתו ומעצם התיאור של אפשרות סופית זו, העלולה להתממש תוך רגע כמימרה, והריהו תולה את מבטו באותו אדם שגורלו נתון בידיו, ומצפה בחרדת-לב נוקפנית.

וכנראה שאכן היה זה קצת משונה לתפוש באדם זה ששמו אהרן גלעדי, אשר נזדמן להם בחשכת הלילה, בהלכו לתומו, ולסלקו מיד ביריות רובים, שכן לאחר שראש הכנופיה סילסל שוב את שפמו בבוהן ובאצבע. בזקפו קצהו כלפי על, נזף לפתע באותו פרא-אדם רוטן החושף את שיניו כזאב טורף, עקר עצמו לפתע ממקומו, ופקד להובילו איתם. אהרן גלעדי נשם לרווחה. משמע לפי-שעה נדחה הדבר, ומה שיהא אחר-כך – דיה לצרה בשעתה.

ופתחו הללו בהילוך של לילה כשהצועד בראש משחיל את עצמו בסבך שיחים ואלונים גדועים, ומושך אחריו שורה ארוכה של בני-לוויה כצללים נעים במשעול זנוח. לעקוף ישובים וכבישים שגייסות מהלכים בהם, או פלוגות נוטרים מן היהודים. והילך עליהם הלילה את משב דממתו השחורה והרכה כקטיפה, ורק נקישות רגלי ההולכים שניגפו לעתים באבנים הפריעו את הדממה. ופסע ביניהם אהרן, למראית-עין כאחד מהם, לא כבול, אך שבוי בין אויביו השומרים את תנועותיו, ואותו קנאי מעניק לו בחשאי ובמגונב חבטות ודחיפות, ללמדו שאין הוא פטור עדיין מעונש של ממש. ונמשכה הליכה זו עד חצות, הליכה מייגעת ובלתי פוסקת.

 

ג

 

וכך היו מהלכים: תופשי רובים לצדדין ובראש. באמצע רכוב על סוסה חומה ונהוגה בידי פלח צעיר (שכן לא בנתיב דרכו רגליהם), התנועע על אוכפו ראש הכנופיה. והסוסה יחסנית, מקרטעת ברגליה בגמישות וחן, מרתיעה עצמה אחורנית כדי טפח, מרטיטה את שריריה הדרוכים וירכיה, כקוראת תגר על הליכה אנוסה זו במיצר, במקום זינוק למרחב; אוכפה האדום-כחול מעוטר גדילים ופיפים, וחשה היא, הסוסה, בחשיבותו של רוכבה שחציו לבוש מכנסי-רכיבה ומוקיים מצוחצחים, וחציו העליון לבוש מעיל עירוני,

אקדח צמוד לירכו, משקפת-שדה תלויה על צווארו, וראשו חבוש "כאפיה" ש"עגל" משחיר עליה ועוטר את צחור המשי הרך והמבריק, להבדילו במראה ולבוש מפשוטי אנשיו.

מתוך לחישותיהם של ההולכים למד גלעדי לדעת, כי ראש הכנופיה הוא אבו-יוסוף בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר, ששמו הוזכר הן בפי הרשות, והן בפי היישוב, כראש כנופיה ושודד נועז שיצאו לו מוניטין בין בני בריתו כלוחם קנאי לחרות; והוא-הוא אותו אבו-יוסוף אשר כמה מבני הישובים שנחטפו על-ידו לא חזרו לחזות באור החיים, פרט לילדים אחדים, אשר קרא להם דרור, ולא הפיל שערה משערות ראשם ארצה. אדם שאצילות ואכזריות דרו אצלו בכפיפה אחת.

שוביו של גלעדי לא דיברו אתו מטוב ועד רע, כי חזקה עליהם מצוות השתיקה. אגב חיפוז של הליכה, חיפוז שנבע כנראה מתוך כורח לשנות את המקום, לא היה סיפק בידי גלעדי לחשב חישובים של הגיון, ועד כמה שלא היה הדבר תמוה בעיניו, בשערו בבהירות סיומה של הליכה זו, לא השתלט עליו משום-מה הפחד. לפי-שעה לא נגעו בו לרעה, פרט לאותו קנאי זועם שהטרידו מפעם לפעם, שכן לא החליט עדיין אבו-יוסוף מה לעשות בו, או שמא יש בדעתו לחקרו קודם. אלא שההליכה החופזת, שריח של נסיגה נודף הימנה, מייגעת אותו מקצת ומטילה בו חמימות. ולא זו בלבד: לפי השערתו, אלמלא תקלה זו שארעה לו, היה מוצא את עצמו כבר בבית, נהנה מזיו רעייתו וחן ילדתו, אץ למקלחת של צוננים, ומושך על גופו כל אותה הנאה של אדם שחזר לביתו, לנופש ולנועם, "והרי לך סיום אחר לגמרי!"...

משך כל אותה הליכה מעורפלת סודיות, היה גלעדי מבקש לנחש ולדעת לאן מוליכים אותו ולא עלה בידו, אף כי סביבת הגליל נהירה לו יפה, שעוקפים היו מקומות, נסוגים ומתקדמים חליפות, נרתעים מתחומי הכביש וחודרים לפינות נידחות, בין צוקי סלעים, עצי חרובים ותאנות ענפות, חולפים בבטחה בסמוך לכפר ערבי מתנמנם, וממשיכים לחדור לארץ לא נושבת. מבקש היה גלעדי לבחון את המקום לפי הכוכבים, אלא שלצערו נוכח לדעת כי בקיאותו אינה מספקת, בוחן היה לפי סימנים אחרים והעלה חרס בידו. אפשר שבגלל הליכה טורדת וקשה, ואפשר מתוך מבוכה ותהייה בלתי פוסקת על הצפוי לו בסופו של דבר.

בחצות הגיעו לגיא מכונס יפה בין עצי חרובים וסלעי מגור קודרים. מתוך סבך שיחי ההרדוף עלה קול שקשוק המים, שכשוך רונן ומתאשד מעל גבי סלעים, משתלט על רחש הבריאה מסביב ושוזר אותו בקולות האישוד והפיכפוך הבלתי פוסקים, הערבים ביותר לאוזן. כאן נקבע מקום החנייה והלינה; כאן כפתו לו לגלעדי את ידיו מאחוריו והטילוהו של סלע ככבש עקוד, וכאן החל הללו מתירים מטענם הקל, פורקים את זינם ויורדים עם הצפחות לשאוב מן המעין.

 

ד

 

שכיבה זו בידים כפותות מאחורי גבו לא היתה נוחה ביותר לאהרן גלעדי. לאט-לאט, שלא לעורר כל חשד, סמך גלעדי את כפות רגליו בתחתית הסלע והחל מסיט קמעה-קמעה את גופו העקוד, להקנות לעצמו מצב שיאפשר לו לסקור את המתרחש סביבו בתוך מחנה שוביו. הוא עשה זאת בזהירות יתרה, שלא לרתק אליו את מבטיו של אותו קנאי (שאינו גורע עין ממנו), ולאחר דחיפות קצובות ואיטיות עלה בידו לשנות את שכיבתו, ולהפנות את פניו לעבר הכנופיה, כשהוא מוטל על צידו וראשו ולחיו השמאלית דבוקים יפה לקרקע המאובק. חם היה לו, וגופו היה שטוף זיעה משך שעה קלה, עד שירדה עליו המנוחה בפקוד אותו רוחות לילה קרירות. רעב לא היה, אלא שצמא היה ביותר ושפתיו חרוכות. קול פיכפוך המים והתלעלעותם של הגומאים לרוויה מן הכדים הגבירו בו את הצמא עד להציק; אלמלא בוש היה, אפשר והיה מבקש מים לשתייה, אך ידוע ידע כי הללו אינם חייבים לנהוג בו מנהג של הכנסת אורחים, שאסור להם להאכילו ולהשקותו, שאם יעשו כן, הרי הם מקפחים את זכותם לטרדו מן העולם כשונאם...

וישבו הללו מקופלי רגליים במעגל מסביב לאש, טורחים על הסעודה. על גבי עיגולי הברזל הקעורים, ה"סאג'ים", טרחו באפיית הפיתות. ראש הכנופיה שכבר סעד כנראה את ליבו, מוטל היה בצד מכורבל בשמיכה ומתמכר לשינה. לבסוף נשארו ערים על עמדתם רק אלה אשר על המשמר, ועם תום הסעודה קרסו הנותרים למנוחה פה ושם, מכורבלים ב"עבאיות", ונראו כגופים נטולי רוח-חיים, מכונסים כבתוך שקים עלובים. רק הרמץ הלוחש והמבליח, ששרד עדיין מהאש, הטיל אדמומית קלה מסביב, והעלה עשן קל וצחרחר שתימר מעורב באותו ריח של צפיעי-בקר וזרדים המיוחד לקרבתו של כפר ערבי.

דומיית-לילה כבדה כבשה את הגיא. סאון שכשוכו הנעים של המעיין גבר, ובתוך הדממה קלטה האוזן גם את שקשוק המים המתפלגים לצדדין פה ושם, שעה שהם נתקלים בזיזי סלע בולטים, ומתוך שחור שיחי הרדוף המלבלבים קלטו עיניו של גלעדי, את הוורדים, מהם צחורים ומהם אדומים, ואת רצי הכסף המוארים על-ידי הירח השוקע, שהנמיך לצודם בקרניו שחדרו מבעד לסבך האופל של הענפים הסוככים.

מכיוון שצמא היה אהרן ביותר, לא גרע את מבטיו העורגים מן המים, מן החיוניות המפכה בזרמם, סביבם ובזכותם, ותוך-כדי-כך העבירוהו גם לבריכות הדגים שבתל-צוק המנמנמות וירח וכוכבים מרטטים בתוכם במרוסק, ותרנגולות המים הכבדות עוקרות לפתע (שומר כי יקרב) וממריאות מגדה לגדה; כיצד משחירים המים מסביב לדוגיות הקטנות הרתוקות לחופים בבדידות משמימה; כיצד מכסיפים הדגים המנתרים מתוך בריכת המשלוח, כמבקשים לחרוג מבעד לסוגרים המרושתים; כיצד פוסעים החתולים בקני הסוף לצוד שיבוטה או בדומה לה, וכיצד גוהר הלילה השקט על המשק הנם בחיק העלטה מול צוקי הסלעים הכבדים הנשקפים מצלעות ההרים, על שדרות עציו, על המדשאות, על אודם גגותיו, על מגדל המים המתנשא אל-על; על רעייתו השכובה כעת ותמהה בין נמנום לנמנום על הבעל שטרם חזר, ועל ילדתו שתלתליה השחורים צונחים על לובן הכר, והיא גונחת בשנתה, ומטפלת הלילה חשה אליה על בהונות ומגעת יד רועפת חיבה למצחה, לחוש עם החום פוחת או עולה...

והיה אהרן גלעדי הכפות אורג בחיק הלילה את הרהוריו וחוזה בהקיץ יפה-יפה ממראות תל-צוק, מראות בטרם בוקר ומראות כחום היום, מראות של בין-ערביים, ודמויות סועדים בחדר האוכל, והתורן המסונר עובר עם עגלת האלפסים, המהבילים מעל לנזיד הצהבהב, הצלחות וקנקני הקפה, הה, הקנקנים הללו וספלי החרסינה הצחורים והפחוסים, כמה מהם היה מגיח עתה לגרונו הצמא, החרוך, הניחר...

ומראות רודפים מראות, נמוגים ונרקמים, מגוחכים כשופעי עניין, חשובים כטפלים, מעורבים ושלובים זה בזה, החל מחבילות שחת שמישהו עומס עם בוקר על-גבי העגלה השטוחה לצד קנקני החלב המובלים למחלבה האזורית, ועליהם קופצים לשבת כמה נוסעים מקדימים; ילדתו של אורי סלעי הלוחצת ללוח לבה הקט ברוב רחמים את בובתה נטולת הרגל ונקורת העין; קבוצה מן הנוער הגועשת ברוב-חשק במשחק כדור-עף, והנערים שבה, משולהבים, תולים מבטים מתרפקים ביעל היפה המבליטה את חמדת בשרה החומר בתוך גופייה גברית מובהקת, וצחוק ולצון והתנצחות של עלומים; בריל הגחון על פנקס חלוקת העבודה וזוקף את עיניו הבוהות בכפילות מתחת למשקפיו מול חברה רוגנת – מראות המהווים מסכת יומו של תל-צוק הפורח כגן בשממה, שספק אם הוא, גלעדי עוד יזכה לראותו כמות שהוא... שכן... ברי לו כי כאן ייסגר עליו מעגל חייו, ומשתאה הוא שאינו חרד ושקוע בעצבות כאילו סיום טבעי הוא שאין למרוד בו ולשנותו שעה שהוא מוטל בכאן חסר-תושייה וחשוך-תקוה.

עוד גלעדי מהרהר בצרופי דברים ועניינים שצפו לפניו בבהירות מפתיעה ורדופה כבסרט רב-פנים, בטרם יקיץ עליו הקץ, והירח שקע, נבלע קודם שעתו באפלת עבים שנערמו במערב; ואילו בצד מזרח החווירו פאתי אופק, נחשפו שרטוטי הרים רובצים מעולפי תכול וצחור, ולצד צפון בקע והסתמן ראשו של החרמון (וגלעדי מתאחז תוך-כדי-כך משום-מה בטרקטור החורג בסאון מתכתי משער תל-צוק  וגורר אחריו את המחרשה הגדולה עתירת הלהבים, כשראשוני המשכימים לשדות חופזים לפועלם) והאוויר צונן ונעים ויפה לריאה שלאחר שינה, ושולי האופק ניצתים באור מתבהר, והשחר בוקע בכל הדרו.

גלעדי הזיז את עצמו ברוב יגיעה והפך את גופו לצד הימני, חש בידיו הכפותות שהחלו גורמות כאב חותך, בחזה המכווץ המבקש נשימה מלאה, ודווקא בהיסח-דעת בשנותו מקומו, נפלה עליו שינה חטופה.

יד גרומה תפשה בכתפו. ומשפקח את עיניו שתמיהה נשקפה מתוכן מול אור בהיר, ירק ורנן ציפורים, ראה בגחון עליו כפרי מסורבל שטרח להתיר את החבל בו נעקד, ופקד עליו לקום. גלעדי נטש את רבצו, מתח את ידיו המשוחררות כשני אברים מדולדלים, דומה שלא שלו המה, סקר את סימני העיגולים הסמוקים שהטביעו הכפתים בזרועותיו, ושאף רוח בהפטירו חרש לעצמו, כאדם המקבל עליו את הדין: "אהרן, התקן עצמך לקראת שעתך האחרונה..."

 

ה

 

גלעדי הובא לפני אבו-יוסוף שישב על-גבי אבן, ידו הימנית משחקת בניצב אקדחו וכל-כולו מפיק שררה וקורת-רוח. שניים מקציניו עמדו סמוכים לו, ואילו אנשיו התגודדו מפני הכבוד בריחוק פסיעות, דוממים ומצפים תוך סקרנות של טמטום וכובד-ראש; ואותו קנאי מבליט את קוצר-רוחו, לוטש עיניו ומשתאה על הראש  שניגש לעניין זה מתון-מתון, שכן אילו הניחו לו היה מראה להם כיצד טורדים מן העולם כופר מן היהודים שמצווה להשמידם...

בגיא עמדה צינת בוקר נעימה מהולה בסאון אשדות המים, המזנקים לתוך ערוציהם בין ההרדופים, שלאור היום הוריקו בחריפות יפה לעין והוורדים שלהם, בצחור ובאודם, התנוססו בתפרחת של שפע מרנין. "כאן יחתך גורלי," הרהר גלעדי ברוח נמוכה, ובכל זאת גמר בליבו להיות שקט, מעורר כבוד. עוד בלכתו לדין שקד בחופזה לשפר ככל האפשר את מראהו החיצוני, שלא להיראות עלוב, תחב כנפות חולצתו שנשמטו מתוך מכנסיו, העביר את אצבעותיו הפשוקות, מעשה מסרק, בתוך בלוריתו הפרועה, לשוות לה צורה, ובהתייצבו לפני ראש הכנופיה, הישיר מבטיו נגדו כאדם המוכן לקראת פסק דינו. תוך-כדי-כך הובא גם תיקו. אחד מהם פתחו, ניערו והטיל מתוכו מגבת, מברשת לשיניים, מסרק פגום, חפיסת סיגריות, פנקס חשבונות, בקבוקי רפואות ואבקות, ושאר מיני דברים קטנים שאדם מסוגו של גלעדי מצטייד בהם שעה שהוא יוצא לדרך. היה זה תיק כשר בתכלית הכשרות, שלא הכיל שום דבר חשוד. החפצים נערמו בפני אבו-יוסוף שסקר כל אלה באדישות.

גלעדי נשאל כמה שאלות, מאין הוא ולאן פניו מועדות. משהשיב כי איש תל-צוק הוא, החליף אבו-יוסוף מבטים רבי-משמעות עם קציניו: "מכירים אנו את המקום, מכירים..." אבו-יוסוף העלה חיוך מתפתל מתחת לשפמו, הציץ בו בגנבה, כחוכך בדבר, והחל חוקרו היכן היה שעה שתל-צוק הותקף, ובמה עסק הוא, גלעדי, אותה שעה. גלעדי לא הכחיש כי היה בין האנשים שהשיבו אש. מתוך הדממה שנשתלטה מסביב תפש גלעדי כי תשובתו עוררה כבוד, וכי השכיל לעשות באומרו את האמת הפשוטה שאין בה מן החמקנות, ולא ביקש להתהדר בפניהם משל מעמיד הוא פני "ג'דע", כי אם ליצור את הרושם שכנים הם דבריו.

לאחר עוד כמה וכמה שאלות ותשובות פקד אבו-יוסוף לחפש גם בכליו. מיד הושטה אליו יד זריזה ובדקנית שהוציאה מתוך כיסי מכנסיו וחולצתו ממחטה, קופסת גפרורים, עיפרון מקוצץ, מכתבים אחדים, נרתיק עור שהכיל כמה מסמכים אישיים, וצילומי-חטף של רעייתו ובתו, במקובץ ובמפורד. אבו-יוסוף שם עצמו כמעיין בתעודות השונות, דפדף בהם והפך בהם בכובד-ראש של בקיאות מדומה, ותפוש סקרנות ילדותית הסתכל גם בכל אחד ואחד מן הצילומים. לפתע השהה בידו את תמונת הילדה השחרחורת והנאה המצטחקת בפנים מפיקי חן ובראש מתולתל כעטור בנחשים שחורים. פניו לבשו ארשת רכה ותמוהה, ובפרצו בצחוק קולני, תוך חישוף שינים צחורות ותואמות להפליא, הושיט את הצילום לאנשיו, בהוסיפו משתומם ושמח כאחד: "לטיפה!..." נתנו הללו את עיניהם בצילום ונענו לו אף הם בקריאות התפעלות והסכמה: "לטיפה!..."

לבשו פניו של אבו-יוסוף חיוך טוב-לב, עיניו נצמדו שוב לקלסתר פניה של הילדה, ולא פסק לתמוה על הדמיון בינה לבין בתו הקטנה לטיפה, שבת-צחוקה, תלתליה וכל-כולה אינה אלא העתקה מדויקת ביותר מזו, משל אחיות תאומות הן מאב אחד. "לטיפה..." לחש לעצמו וכיסופי אב מתעוררים והומים בו – "משונים הם מעשי אללה..."

משנתן שוב עיניו בגלעדי הניצב עליו לא עוד העניק לו ארשת זעומה שכן כבש אותה החיוך לגמרי, ובפנותו אליו, לגלעדי (אשר חיוך זה הצית בו שביבי תקווה כמוסה), החל שח לו על הדמיון הרב שמצא בין הבנות, ואם עדיין מקווה הוא, גלעדי, שישוב לראות את פני בתו...

גלעדי דלה מתוך נבכי זיכרונו את אוצר המילים הערביות שהקנה לעצמו, קשר ניב בניב, צירף משפט למשפט, ועמד להסביר לאבו-יוסוף כי לא זו בלבד שמבקש היה לראותה, אלא שחולה היא ושמוביל הוא אתו רפואות למענה.

אבו-יוסוף הקשיב רב קשב. בת-צחוקו סרה מעל פניו שלבשו סבר של הגות חמורה. דומה שיצריו התנצחו בו. משהו מן הטוב שנבט בו עוד קודם לכן חולל תמורה בנפשו ושרוי היה במצב מהורהר בלי לראות את כל אלה הניצבים עליו, ובכלל זה אף לא את פרצופו של אותו קנאי המחריש ומשתאה לדעת מה יהא בסופו של דבר, ועל שום-מה מתמהמה הראש. אבו-יוסוף שוקל היה בדעתו. יהודי זה שהובא לפניו לדין חייב מיתה לפי מנהג מקובל במחנהו, ואילו בת קטנה יש לו הדומה בדיוק ללטיפה שלו, ומחכה היא לרפואות שהאב מוביל בשבילה... אותו הרהור של חסד שנתגנב לתוך ליבו, ושרופף היה מלכתחילה, הרהור ששורשיו נעוצים בשיחות מני קדם על כליפים מפוארים ורבי-חסד שגזרו על החיים ועל המוות מתוך אצילות ורוחב-לבב – נתעצם בו עדי הגיעו לפתע להחלטה נחושה ומפתיעה של אדם שליט שהשררה בידו ואף הוא רשאי לעשות כטוב בעיניו. בתנועה רשלנית תחב את הצילום לתוך כיס מעילו, ובהרימו את עיניו השחורות לגלעדי (שהבריקו אותו רגע בברק אנושי רך) פסק בקול תקיף שאין להרהר אחריו: "לך לך לשלום בשם אללה הרחום!..."

      

ו

 

ויצא גלעדי לדרכו בשם אללה הרחום מול זיו של בוקר רענן. מהלך היה מתרונן כשהוא צופן בחובו חסד גורל וחדוות אדם לקראת החיים. בעיניו השתקפו עדיין מראות נוף של לילה בגיא המכונס ליד אשד המים, ולא ידע כלל כי אותו קנאי עול-ימים נרתע ממקומו כאילו נחש הכישו. לראשונה עמד פעור-פה ורק לטש עיניו העיד כי דעתו נסתכסכה עליו. שהות מה דרושה היתה לו לתפוש כי אכן לא לצון חמד לו הראש, וכי האיש חונן... פניו לבשו ארשת של עווית ובוז, וכף ידו נצמדה לניצב ה"שברייה" שלו בחמת-זעם. ליבו צר היה מלהכיל מעשה תמוה זה... לפתע עקר עצמו, חמק מתוך עדת האנשים הרוגשים עדיין וסחים בהתלהבות על חסדו של הראש, חלף בין העצים והחל מקפץ ומדלג בין הסלעים בזנקו ברגליים יחפות חרש-חרש ובאברים שופעי און פראי, ובעיניו יוקדת משטמה עזה.

משהדביק את גלעדי נושף היה מקוצר-רוח ומחמת-רצח שנתעצמה בו שעה שרדף אחרי אויבו. גלעדי שהפנה אליו את ראשו – בחושו לפתע כי המוות כרוך בעקבותיו – הזעיק את רצונו לעמוד על נפשו לברק הסכין שנשלף לעומתו, מונף ואומר להבדיל לנצח בינו לבין היום המוצף נגוהות שמש ותכלת מרומים.

 

***

 

הבהרת המערכת גם מטעם עמוס אריכא, בנו של הסופר: סיפור זה של יוסף אריכא (1907-1972), מהבולטים במספרים הארץ-ישראלים, נכתב לפני כשבעים שנה והתפרסם בראשונה בירחון "מאזניים".  על סיפור זה שעלילתו מתרחשת בימי הסכינאות של ערביי ארץ-ישראל שפתחו בשנת שלושים ושש של המאה הקודמת במאורעות "המרד הגדול", ניתן לומר כי מה שהיה הוא שמתקיים, ובימים אלה טובה תזכורת ספרותית זו. יוסף אריכא היה אז בין המוזעקים מטעם ההגנה להגן על יישובי השרון מהים ועד לגוש תל-מונד.

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. ציד מכשפות נגד שי פירון

לאורך עשרות שנים, תנועת ההתחדשות היהודית הפלורליסטית סובלת מאפלייה קשה מצד מוסדות המדינה, בעיקר בתחום התקציבי. התקנות בהן מתוקצבים מוסדות החינוך והתרבות היהודית, מנוסחות כך שמוסדות שאינם אורתודוכסים לא יקבלו את הנתח הראוי להם בעוגה. כך היה תחת שרי החינוך הדתיים והחילוניים, לאורך שנים. שרי המפד"ל עיצבו כך את התקציב, מתוך דאגה לתקציבי המגזר שלהם ומתוך יחס מבטל ליהדות שאינה אורתודוכסית. השרים מטעם הליכוד, מפלגת העבודה ומרצ נהגו כך, כי ההתחדשות היהודית לא עניינה אותם.

דווקא שי פירון, רב אורתודוכסי וראש ישיבה עד למינויו, מגלה פתיחות רבה ואהדה רבה להתחדשות היהודית. עם כניסתו לתפקידו הוא הכריז על הקמת אגף להתחדשות יהודית. למרבה הצער האדמיניסטרציה הביורוקרטית המשפטנית במשרדו ובממשלה סיכלה זאת, אך גם ללא אגף מיוחד, השר תיקן תקנות שיש בהן שינוי מגמה ותקצוב ליהדות הפלורליסטית.

גם תוכנית הלימודים החדשה בנושא תרבות יהודית-ישראלית היא ברוח של התחדשות ופלורליזם. זוהי דמותו של ראש ועדת המקצוע שמונה בידי פירון, פרופ' רון מרגולין. ארגוני ההתחדשות היהודית היו מעורבים בבניית התוכנית. אומָר, במאמר מוסגר, שאיני אוהב את המגמה של כל שר למחוק את תוכניות קודמיו ולעצב תוכנית חדשה בתחום לימוד היהדות. כך נוהג שי פירון כמו קודמיו, וחבל. אולם התוכנית החדשה, בפני עצמה, היא תוכנית מבורכת, שנועדה לחבר את תלמידי ישראל ליהדות ולציונות, ברוח של התחדשות ופלורליזם. התוכנית תאפשר תהליך חינוכי עמוק ונכון, שבו יודגש ריבוי הגוונים של המסורת היהודית ושל התרבות העברית לדורותיה. תפיסה מקצועית של הוראת התחום תחייב הכשרה של מורות ומורים מתוך מערכת החינוך הממלכתית, שיחנכו מתוך הכרה בפלורליזם ובתהליכי ההתחדשות של היהדות הישראלית.

מדוע, אם כן, יצא "הארץ" למסע צלב נגד התוכנית? ומדוע התוכנית מוצגת ב"הארץ" כתכנית של אינדוקטרינציה אורתודוכסית?

מן הסתם, מחוללי מסע הצלב סולדים מן המטרה לשמה קיימת התוכנית – העמקת התודעה היהודית של תלמידי ישראל ובכך חיזוק צביונה היהודי של המדינה. דווקא האופי הפלורליסטי של התוכנית, הוא הערובה להצלחתה, ולכן היא מעוררת את התנגדותם של הכותבים. אולם איך הם ייצאו נגד הפלורליזם ביהדות? הרי הם אנשים פלורליסטים, כביכול. פשוט, הם מטעים ביודעין את קוראיהם ומציגים את התוכנית כתוכנית של כפיה דתית אורתודוכסית, של "הדתה" ושאר סיסמאות שווא ברוח זו.

הכתבות הללו הן חלק מציד מכשפות נגד שי פירון. כנראה שעצם העובדה שרב אורתודוכסי הוא שר החינוך בישראל, מדירה שינה מעיניהם. עוד בהיותו מועמד לכנסת מטעם "יש עתיד" החלו מאמרי השטנה נגדו, תוך שימוש בציטוטים סלקטיביים מתוך כתביו המרובים לאורך שנות דור, שאינם עומדים ב"תו התקן" של המקארתיזם החילוני.

בעקבות גל המאמרים נגד השר ונגד תוכניתו, פירסמה עמותת "פנים" גילוי דעת המביע תמיכה בשר ובתוכנית. עמותת "פנים" היא עמותת הגג של עשרות ארגוני ההתחדשות היהודית הפלורליסטית בישראל, כולל הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי. בניגוד לגל הכתבות, גילוי הדעת נכתב בידי מי שמצויים בנושא ונסמך על הכרתם את התוכנית.

אל דאגה. העובדות לעולם לא יבלבלו את ציידי המכשפות, והמסע נגד השר פירון ימשך במלוא עוזו. 

 

 

2. צרור הערות 19.11.14

 

* ג'ון קרי הצהיר השבוע שאם לא נביס את דאעש אין עתיד למזרח התיכון. הטבח בבית הכנסת בירושלים מעיד שדאעש זה כאן.

 

* אין הבדל מהותי בין טבח בבית כנסת, בבית קפה או באוטובוס. אולם מבחינה סמלית, התמונות מזירת הטבח מזכירות לנו תמונות מפוגרומים ביהודים בגולה. הציונות והקמת מדינת ישראל נועדו, בין השאר, לשים קץ לתופעה הזאת. מדינת ישראל מאותגרת מיום הקמתה בטרור רצחני, והצליחה לדכא גלי טרור קודמים. דרושה נחישות חסרת פשרות במלחמה בטרור.

 

* מה ישראלי בעיניי? שוטרי תנועה ושוטר מז"פ שבהחלטה של חלקיק שנייה נוקטים יוזמה, חותרים למגע, מסתערים על מחבלים, מסכנים את חייהם ומנצחים.

 

* הטבח בבית הכנסת הוא תוצאה של הסתה. הסתה כללית נגד היהודים ומדינת ישראל והסתה נקודתית, במקרה הזה – הצגת התאבדותו של נהג אוטובוס ערבי כ"רצח" בידי יהודים על רקע לאומני. ובין המסיתים – יהודים ישראלים. כך, למשל, בדף הפייסבוק של פעילת ה"שמאל" אורלי נוי: "כיוון שהוכח שוב ושוב שבכל הנוגע לפלסטינים, ברירת המחדל של משטרת ישראל היא קודם לשקר, לא רואה שום סיבה להעדיף כרגע את גרסת המשטרה הטוענת כי נהג האוטובוס הירושלמי יוסף רמוני שנמצא תלוי באוטובוס התאבד ולא נרצח, כפי שטוענים הפלסטינים, מה גם שלדברי הפלסטינים יש תמונות של הגופה שמראות בבירור סימני חבלה קשים על בטנו ועל צווארו."

וכמובן תגובות חבריה מתלהמות, כמו הצדקת הטרור בכך שאי אפשר להילחם באקיבוש על פי הספרים של חנה בבלי. וכפי שנוכחנו למחרת בבוקר בבית כנסת ירושלמי, יש תוצאות ישירות להסתה.

 

* מה משותף לאורי הייטנר ולאבו מאזן?

סיפרו לי אמש על איזו בהמה שהשתלחה בי בפייסבוק. וכך התגלגלתי לדף של שלומית לי בן ארי. דף המצטט כל היום דיווחים פלשתינאים ובאופן כללי דף תמיכה בפלשתינאים ובטרור. אתמול הדף הזה חגג חגיגה מרובעת.

הדף כינה אתמול את אבו מאזן משת"פ של הציונים (בשל "גינויו" הרפה את הטבח).

 

* ראש השב"כ יורם כהן טוען שאבו מאזן אינו מסית לטרור. אולם לא צריך להיות ראש שב"כ כדי להבין שהקריאה למנוע בכל מחיר מהיהודים לטמא את הר הבית היא הסתה אנטישמית לשמה.

 

* אהוד יערי קרא בשידור טלוויזיה לממשלת ישראל, לפעול להפסקת שידורי ההסתה היוצאים מחברון ואזורים אחרים ביו"ש.

הוא השתגע?! מה, זה "ישראל היום"?!

 

* אילו היתה לישראל חוקה, היא היתה נפתחת בהגדרת מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי. כל עוד אין חוקה, חוקי היסוד יוצרים אותה בהדרגה. באיחור אופנתי קל של 66 שנים, סוף סוף עומדת הכנסת לחוקק את חוק היסוד המגדיר את משמעות היותה מדינת הלאום היהודית. זהו חוק חשוב מאין כמותו, חוק היסטורי מכונן. הוא חשוב במיוחד דווקא לנוכח מתקפת הדה-לגיטימציה, מחוץ ומבית, למדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי; סיטואציה המחייבת אמירה ברורה ומעוגנת בחוקה.

דווקא בשל חשיבותו של החוק ההיסטורי המכונן הזה, התנהלותו החפוזה של נתניהו סביבו תמוהה. מן הראוי שהחוק לא יעלה כמהלך לעומתי במסגרת העימותים הקואליציוניים, אלא מתוך הידברות לאומית, לפחות של כל גורמי הקואליציה, ורצוי שגם עם מפלגת העבודה והמפלגות החרדיות.

חוששני, שיותר משנתניהו להוט לחוקק את החוק, הוא להוט להתקוטט עם האגף ה"שמאלי" בממשלתו, לקראת הפריימריז הקרובים.

הטיעונים בהם נימק ראש הממשלה את תמיכתו בחוק אומללים. כאשר הוא דיבר על הצורך בחוק, כדי לאזן באמצעותו את מהותה הדמוקרטית של המדינה, הוא שיחק על המגרש השקרי שעיצבו הפוסט ציונים, במצג השווא של סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. אין כל סתירה בין השתיים ואין כל צורך לאזן ביניהן.

מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינה דמוקרטית, המעניקה שוויון זכויות מלא לאזרחיה ללא הבדל דת גזע ומין, ככתוב במגילת העצמאות. חבל שנתניהו כשל כטירון במארב הטרמינולוגי של הפוסט ציונים.

 

* השקר הפוסט ציוני, לפיו יש סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, יכול לסמן לעצמו ניצחון. כאשר ציפי לבני אינה מסוגלת לומר את המילה מדינת לאום יהודית בלי לקפוץ ולהדביק לידה מיד את המילה דמוקרטית, כדי לאזן ולרסן אותה, היא עושה זאת בהשראת השקר הזה. גבלס כבר אמר ששקר שיחזרו עליו הרבה פעמים יהפוך לאמת, והשקר הפוסט ציוני הזה מוכיח, שכנראה הוא הבין משהו בתעמולת כזב.

 

* במחלוקת סביב הצעת החוק, קראתי את אחד הטקסטים הגזעניים ביותר בהם נתקלתי בשנים האחרונות. מגיש החוק הוא ח"כ זאב אלקין. עובדה זו הוציאה מצבי כסה את הגזען שבו, והוא תקף את אלקין בבוטות על רקע מוצאו. "מי היוזם הבלתי נלאה? ח"כ אלקין. חניך התרבות הבולשביקית. ברח ממולדתו שהיא תרבות השקר, הכזב, הגולאגים והרצח. חשבנו שמי שבא משם יסתער לאמץ את הניגוד – את הדמוקרטיה הליברלית. אבל, ההיפך קרה לעינינו: קרה הידוע 'עבד כי ימלוך'. מגילת העצמאות הבטיחה כי כך לא יהיה אצלנו. ובא אלקין להוכיח 'יהודי כי ימלוך'."

הסיפא של דבריו, הוא אוטו-אנטישמיות לשמה.

מעניין מאוד איך היה מגיב כסה על טקסט זה, אילו נכתב, נניח בידי איתמר בן גביר (מי עוד היה מסוגל לכתוב פיגולים כאלה) על אחד הח"כים הערביים?

 

* העדר יציבות שלטונית יוצר אנרכיה היוצרת כמיהה ל"איש חזק שיעשה סדר". זה אחד הלקחים החשובים שיש להפיק מן ההיסטוריה של אירופה בין מלחמות העולם. דמוקרטיה יציבה מחייבת יציבות שלטונית. בחירות במועדן, אחת לארבע שנים, הן התגלמות היציבות השלטונית.

בחירות חדשות היום מיותרות לחלוטין, יקרות מאוד, פוגעות באינטרס הלאומי והציבור אינו חפץ בהן. סביר להניח, עד כמה שניתן לחזות תוצאות בחירות, שהן לא תחוללנה שינוי מהותי בהרכב הכנסת.

אין כל הצדקה לבחירות חדשות. סיעות הקואליציה אינן מעוניינות בבחירות מוקדמות. הן מפחדות מהן. חבל מאוד שראש הממשלה ושותפיו הקואליציוניים משחקים בהליכה על הסף כמהמרים, בהנחה שהצד השני ימצמץ ראשון. מוטב שיגלו יותר אחריות ובגרות, ויקדמו יחד את ענייני המדינה.

 

* הקמת ממשלה חלופית במהלך הקדנציה של הכנסת היא צעד לגיטימי בהחלט. החוק החשוב ביותר בנושא שיטת הממשל בישראל שחוקק בשנים האחרונות – חוק אי אמון קונסטרוקטיבי, סיים את הסחטנות השבועית סביב הצעות האי אמון, ששחקו את הממשלות, כשקבע שניתן להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון, רק כאשר 61 ח"כים תומכים במועמד חלופי לראשות הממשלה. ההנחה היא, שהקמת קואליציה כזאת תבטא את רצון העם, בידי שליחיו.

עקרונית, אין כל פסול בניסיון להקים ממשלת 61 חלופית, אולם אין לכך היום שמץ של סיכוי. הסיכוי שזהבה גלאון ואביגדור ליברמן יקימו ממשלה משותפת סביר בערך כמו הסיכוי שהדבק שילכד אותם הוא מנהיגותו של יאיר לפיד. נו, באמת...

 

* כאשר אני מדבר על הלגיטימיות של הקמת ממשלה חלופית, מובן מאליו שאין כוונתי לישיבה בממשלה ומתוכה ניסיון לתפור ממשלה חלופית. לא עוד מעשה פרס – התרגיל המסריח הזכור לרע.

 

* במשך למעלה ממאה ושלושים שנות התיישבות ציונית בא"י, שנת השמיטה היתה בעיקר איום על החקלאות ועל החקלאים; חוקים שנוצרו בעידן אחר ובמציאות שונה, שאינם מתאימים למציאות ימינו, שניסיון ליישם אותם עלול לשבור את מטה לחמם של החקלאים ולהרוס את החקלאות. רבנים ציונים אחראים הבינו זאת ותיקנו תקנות, מעין פרוזבול של שמיטת האדמה, שאפשרו לחקלאות ולחקלאים לעבור בשלום את שנת השמיטה.

אולם רעיון השמיטה הוא רעיון כביר של צדק חברתי, ואם לא נדבוק בו באופן פונדמנטליסטי, אלא נחפש את הדרכים ליישם את רעיונותיו באופן המתאים לצרכי זמננו, תהיה זו תחיה מרשימה של היהדות ותרומה גדולה לחברה הישראלית.

בשנת השמיטה הנוכחית, מלאה הארץ יוזמות ברוח זו. העיקרית שבהן, היא הניסיון להחיות את הרעיון התורני היפה, הצודק והרדיקלי, שלמעשה נעקף מאז ימי הלל הזקן (כיוון שלא ניתן היה לאכפו והוא השיג תוצאות הפוכות ממטרתו) של שמיטת חובות.

הארץ מלאה במאות אלפי משפחות השקועות בחובות, משועבדות להם ומשעבדות להם את צרכי הקיום שלהן ואת עתיד ילדיהן. והנה, בשנת השמיטה הזאת, כבר הצטרפו אלפי משפחות כאלו ליוזמות המוציאות אותן מעבדות לחירות, באמצעות שמיטת חובות תמורת תהליך שיקום כלכלי והכשרה פרטנית בכלכלת המשפחה. זהו מהלך הקובע שאין להעניש את בעלי החוב אלא לשקם אותם. זה טוב ונכון להם, זהו צדק בחברה מתוקנת וזה טוב לכלכלה הישראלית. הרעיון הזה מבוסס על ערכים של אחריות, אמון וערבות הדדית.

את רעיון השמיטה החברתית כלכלית יזמה ומובילה ח"כ רות קלדרון, והיא סחפה עמותות חברתיות, עסקים גדולים, את הבנקים ואת הממשלה לשלב ידיים להגשמת הרעיון.

ביום ראשון נערך אירוע השקה של המיזם בבית הנשיא, בהשתתפות הנשיא ריבלין, ח"כ קלדרון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' יוג'ין קנדל (ממובילי היוזמה), נציגי הבנקים, העסקים, העמותות החברתיות וארגוני ההתחדשות היהודית. בחלק האמנותי הופיעו יחד אריאל הורביץ והפייטן חכם דוד מנחם. מנחה האירוע, ג'קי לוי, סיכם שבאירוע כזה הוא מרשה לעצמו לחזור לפנטז על חברת מופת.

 

* "תודה לי? תודה לכם שזיכיתם אותי להיות שותף ביוזמה כזאת," אמר הנשיא ריבלין בתום אירוע ההשקה של השמיטה החברתית כלכלית במשכן הנשיא. אילו פרס היה אומר בדיוק אותו המשפט, הייתי רואה בכך התהדרות אופיינית של המגלומן באצטלת הצנוע הידוע. אבל ניכרים דברי אמת, ואצל ריבלין לא מצאתי שמץ של ענווה מזויפת.

עם בחירתו של ריבלין לתפקיד, כתבתי שנפלה בחלקו ההזדמנות האחרונה לשקם את מעמד הנשיאות בישראל, אחרי שלושה נשיאים בלתי ראויים. דומני שהוא עושה זאת היטב.

... אגב, אין מצב שפרס היה מפנה זמן לעסוק בנושא כזה. הוא היה עסוק הרבה יותר בנושאים אותם נהג להגדיר כ"אינני עוסק בזה."

 

* למטיפים ליישובים כפריים מעורבים של יהודים וערבים כאמצעי לקידום דו-קיום בין העמים, אני מציע ללמוד את אירועי אבו סנאן ואת אירועי מע'ר לפני שנים אחדות, ולהקיש בקל וחומר על היתכנות הרעיון שלהם.

 

* מי, לדעת מאמר המערכת של "הארץ", אחראי לאירועי הדמים באבו סנאן? נכון. לא טעיתם. מדינת ישראל, המלבה יצרים לצרכים פוליטיים בנוסח "סכסך ומשול".

 

* המחלוקת בין צה"ל ושב"כ הייתה הקולב לעוד מאמר הסתה ארסי ומתלהם של גדעון לוי נגד מדינת ישראל. את צה"ל ושב"כ הוא מגדיר כמקור של רוע, שקר ורקב. לעולם לא יהיה לחמאס דובר אנטי ישראלי קיצוני יותר מלוי.

הכותרת של המאמר היא "בהצלחה לשני הצדדים". זה הביטוי שיוחס לבגין כשפרצה מלחמת איראן עיראק. המשמעות היא שמדובר במלחמה בין אויב א' לאויב ב'. כך רואה את הדברים לוי – צה"ל ושב"כ הם מבחינתו האויב.

 

* עוזי ברעם פרסם ב"הארץ" מאמר התומך בחוק האנטי דמוקרטי נגד "ישראל היום" והשמיץ קשות את העיתון. במשך שנים, מהקמתו של העיתון ועד לאחרונה, הוא היה בעל טור בעיתון. אם הוא ידע שהוא כזה, מדוע הוא כתב בו?

לעומתו, אורי משגב כתב נגד הצעת החוק. במאמר אף הוא תקף את העיתון והשמיץ אותו, אך אמר את הסוד הידוע, שמי שמפעיל את איתן כבל והח"כים שתמכו בחוק הוא נוני מוזס. ועיתונו של מוזס, "ידיעות אחרונות" לוקה בדיוק באותם פגמים של "ישראל היום". במשך שנים כתב משגב ב"ידיעות אחרונות", עד שפוטר לאחרונה.

זוכרים מה אמר ינאי המלך לאשתו שלומציון, סמוך למותו?

 

* במוסף "הארץ" של השבוע שעבר, התפרסם חלק א' של מסה מרתקת, פרי עטו של תומר פרסיקו, בנושא הכמיהה המשיחית להר הבית. פרסיקו מציג את הסכנה בכך שאידיאולוגיה מקדשית משיחית, שהחלה בקרב הזרם המקסימליסטי ברוויזיוניזם (אב"א אחימאיר, אצ"ג, ישראל אלדד) וגלשה דרך הוגה הדעות שבתאי בן דב לגורמים קיצונים בציונות הדתית כמו יהודה עציון, איש המחתרת היהודית, הולכת והופכת למיינסטרים בקרב חלקים רחבים בציבור. הוא מציג זאת כסכנה לציונות ולמדינת ישראל, וככפירה בעיקרי הציונות בכלל, הציונות הדתית בפרט והציונות הקוקניקית במיוחד.

לא עם כל דבריו של פרסיקו אני מסכים. אני שותף לדאגתו מפני סכנת הפונדמנטליזם המקדשי, אך אני חולק באופן משמעותי על חלק מניתוחו ההיסטורי. אחרי שיפורסם חלקו השני של המאמר, יתכן שאכתוב מאמר ביקורת.

אולם אותו תומר פרסיקו, תומך בזכותם של יהודים לעלות להר הבית ובמאבקו של יהודה גליק על חופש הפולחן במקום. וכאשר זאת עמדתו של אדם הכותב מאמרים ב"הארץ", אל לו להתפלא שהוא צפוי לזובור מצד קובעי הטון בעיתון.

וכך הגדיר אותו המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, האמון לאורך שנים על ציד מכשפות מקארתיסטי נגד כל חובש כיפה בישראל: "התומך בתפילת יהודים ברחבת המסגדים, שם היה המקדש, נמנה עם המשיחיים האפוקליפטיים, או שהוא בור, או שהוא צבוע, או שלושתם."

 

* האם הסכסוך הישראלי ערבי הוא סכסוך לאומי? האם הוא סכסוך דתי?

לאלון עידן, חבר מערכת "הארץ" תשובה נחרצת. כלל אין סכסוך.

לטענתו, המילה "סכסוך" היא "עיוות סמנטי". "האם מצב שבו מדינה חזקה מועכת תחת מגפיה מיליוני אנשים לאורך זמן, יכול להיות מתואר כ'סכסוך'? האם מצב שבו צד אחד שולט באופן מוחלט בצד אחר, תוך שהוא שולל ממנו זכויות בסיסיות, יכול להיות מתואר כ'סכסוך'?"

הבנתם? אז מה נלין על הפלשתינאים, שגם כאשר הציעו להם מדינה פלשתינאית בקווי 49' הם דחו זאת על הסף, כי בשום אופן לא היו מוכנים לסוף הסכסוך? סכסוך?!

 

* עירית לינור וקובי אריאלי התחרעו בתוכניתם "המילה האחרונה" בתנועות איכות הסביבה. הם דיברו על אלה ששונאים בני אדם ואוהבים את הטבע והתחרו ביניהם מי יתלהם יותר (קובי ניצח).

כמו בכל אידיאולוגיה ובכל דת, ברור שגם לדת איכות הסביבה יש קנאים, פנאטים, אלימים. כך זה בכל הדתות. כך זה בכל האידיאולוגיות – ימין ושמאל, שלום, זכויות האדם, צמחונות ופמיניזם. אולי הדוגמה המוחשית ביותר של התופעה היא הלוחמים נגד הפלות בארה"ב, בטענה שהפלה היא רצח, שרצחו רופאים וביצעו מעשי טבח במרפאות.

אבל באיזה הקשר דיברו על כך עירית וקובי? בהקשר של חוק השקיות. חוק מתון, מידתי, לא פוגע באף אחד. מה הוא בסך הכל אומר? שלא תינתנה שקיות חינם, כדי שלא לעודד שימוש בניילון בלתי מתכלה הפוגע קשות בסביבה ונזקו רב שנים, כאשר יש חלופה טובה יותר מכל הבחינות, אפילו נוחה יותר – רב-סל. באיזה שולחן ערוך נכתב ששקיות חייבות להיות חינם?

קובי אריאלי, באמירה ליברטיאנית בנוסח מסיבת התה, יצא אפילו נגד מימון הקמפיין נגד השימוש בשקיות. "מה פתאום הממשלה צריכה לממן קמפיין של ארגון אידיאולוגי?"

לממשלה יש אחריות לקדם את טובת המדינה, טובת החברה ובין השאר להגן על הסביבה. הממשלה בהחלט צריכה לאמץ אידיאולוגיות, לקדם אותן ולשווק אותן. בוודאי כאשר מדובר בנושא חשוב כל כך.

בקיבוץ שלי, אורטל, כבר לפני ארבע שנים הפסקנו לחלק בכלבו שקיות ללא תשלום ובמקביל כל החברים קיבלו רב-סל עם סלוגן הקיבוץ. אגב, משפחתי הפסיקה כליל שימוש בשקיות מאז שהחלו לייצר את הרב-סל, או בשמו המקורי "הסל הירוק", לפני למעלה מעשור.

 

* ביד הלשון: מידי שבוע, אני משדר פינה ברדיו "אורנים", בתכניתו של חברי רני קרן "ינשופים", בה אני משמיע שיר שבחרתי ומשוחח עליו. עם גיוסו לצה"ל של בני הבכור עמוס, הקדשתי לו את הפינה והשמעתי את השיר האהוב עליי כשאני התגייסתי – שירו של יהודה עמיחי "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצֵר".

כאן אתייחס לסוגיה שלא נגעתי בה בשידור, והיא המילה "קָצֵר". למה קצֵר, בצירה, ולא קצָר, בקמץ, כפי שאנו אומרים? האם זוהי חירות המשורר, ורצונו להתאים חרוז ל"אחֵר", או שמא זו צורה תקנית?

מקור המילה קצר הוא מקראי. אולם בתנ"ך היא אינה עומדת בפני עצמה אלא בסמיכות – "קְצַר ימים" ("אָדָם יְלוּד אִשָּׁה, קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז," איוב י"ד, א').  מצורת הנסמך הזאת, יש לגזור את הניקוד של המילה, ויש שתי אפשרויות: קָצָר וקָצֵר. כפי שצורת הנסמך זְקַן מתאימה הן לזָקָן (זְקַן שיבה) והן לזָקֵן (זְקַן השבט).  

נחזור לקצר. הניקוד המקובל שקנה שֶׁבֶת בציבור דוברי העברית הוא קצָר. הצורה קצֵר היתה לצורה פיוטית, שהשתמשו בה משוררים כיהודה עמיחי ורחל, אולי בהשראת שירת ימי הביניים, שבה היתה זו הצורה המקובלת. לדוגמה, מתוך שירה של רחל "גננו" שהוקדש למנהלת חוות העלמות חנה מייזל: " כָּאָבִיב הַקָּצֵר בְּאַרְצֵנוּ / כֵּן אֲבִיב-הַיָּמִים הַקָּצֵר."

יש לציין, שקצר כמילה נפרדת קיימת במשנה, כמו למשל בפרקי אבות "היום קָצָר והמלאכה מרובה". אך, כאמור, מקור המילה מקראי, ובמקרא היא מופיעה רק בצירוף מילים בסמיכות.

 

 

* * *

הזמנה

אגודת הסופרים  העברים  במדינת ישראל

בית הסופר

"שש מאות החלונות"

מאת אוריה באר

המשורר, הרצל חקק, יו"ר אגודת  הסופרים

המשוררת ומבקרת הספרות, יערה בן דוד

המשוררת דליס

יקראו קטעים השחקנים

נחמה רייך-שקד.

אביטל-זנט קשת.

חני כהן

הנחייה: ד"ר אביב עקרוני

יום רביעי, י"א כסלו תשע"ה, 3.12.2014

בשעה 19.30

הכניסה חופשית

 

 

* * *

נעמן כהן

הכיתה שלנו – מסרים אנטישמיים במחזה פולני

מחזאי: טדיאוש סלובודז'אק. במאי: חנן שניר

"הבימה", אולם מסקין, 13.11.14

המחזה "הכיתה שלנו" בנוי מ-14 שיעורים המתרחשים בכיתה קטנה בעיירה פולנית קטנה בצפון מזרח פולניה.

שיא המחזה מתאר את הפוגרום שהתרחש בעיירה ידוואבנה Jedwabne במזרח פולין ב-10 ביולי 1941, כשהשכנים הפולנים פרצו לתוך בתיהם של היהודים שגדלו איתם מהילדות, גררו  אותם קשורים בחבלים לאסם תבואה, ושרפו באש 1600 יהודים, גברים, נשים וטף.

האירוע הגיע לתודעת הפולנים (והעולם) בעקבות ספרו של ההיסטוריון יאן תומאש גרוס, "שכנים", בו הוא תיעד באופן מפורט את הטבח שערכו הפולנים ביהודי העיירה.

אכן המחזאי הפולני סלובודז'אנק יוצא נגד ערכי החברה הפולנית בייחוד הצביעות והאכזריות של הכנסיה הקתולית הפולנית, אך מסתבר שכפולני הוא אינו יכול להשתחרר מהאנטישמיות הפולנית הטבועה בו. הוא מתאר את האכזריות החייתית של הפולנים ביחסם ליהודים, אבל כהמשך לאנטישמיות הקלסית גם אצל סלובודז'אק האשמים ביחס הזה הם כמובן היהודים עצמם.

דמויות היהודים מוצגות בצורה שלילית ודוחה כאילו על מנת לאשש את הסטראוטיפ של היהודים הבוגדניים, אויבי העם הפולני.

"הכיתה שלנו" מונה עשרה תלמידים. חמישה יהודים, וחמישה פולנים.

התלמידים היהודים, אברם (אלון דהן), יאקוב כץ (דויד בילנקה), מנחם (ערן מור), רחלקה (יבגניה דודינה) ודורה (נטע גרטי).

התלמידים הפולנים, הנייק (רוי מילר), ולאדק (רותם קינן), זיגמונט (דן שפירא), רישק (אלכס קרול), וזוחה (מיקי פלג־רוטשטיין)

ברקע לוח שחור בו רושמים התלמידים את השנה. המחזה מתחיל בכיתה א'. הילדים משחקים, רבים, ומתיישבים בזוגות מאחורי שולחנות הלימוד. כל תלמיד מציג את עצמו, מה עושה אביו, ומה ירצה להיות כשיהיה גדול. בסוף השיעור כולם שרים שיר ילדים פולני.

אברהם היהודי נוסע ב-1937 לאמריקה. יאקוב כץ המייצג כאילו את "הבונד", אומר לו שעל היהודים להישאר בפולין. (אצל סלובודז'אק אין בכיתה "ציונים" המדברים על עלייה לא"י).

אברם ממשיך לשמור על קשר עם הכיתה באמצעות מכתבים שהוא שולח.

 ב-1939 נכבשת העיירה, עם כל מזרח פולניה, על ידי הסובייטים. למרות שהיו גם יהודים שנפגעו, (הסובייטים הלאימו את טחנת הקמח של אבא של זוחא, והוא מת מצער), סלובודז'אק מציג את היהודים כמשתפי פעולה עם הסובייטים נגד הפולנים. יאקוב התמנה למנהל מרכז התרבות שהוקם במקום הכנסייה, ובמקום תפילות קתוליות הוא מציג את שירת מאיאקובסקי, דבר שמעלה את חמתו של הנייק השואף להיות כומר.    

מנחם הפך למנהל בית הקולנוע. והתחתן עם דורה, שרישק הפולני היה מאוהב בה.

זוחה התחתנה עם איכר זקן האמור למות ולהוריש לה את המשק.

הבנים הפולניים בכיתה הקימו מחתרת במטרה להילחם בסובייטים, אך – זיגמונט – הופך להיות בחשאי מודיע סובייטי, ומלשין על רישק, והוא נתפס, נחקר, ומעונה על ידי הסובייטים. רישק משוכנע שיאקוב היהודי הוא זה שהסגיר אותו.

רישק מוביל את חבריו לכיתה הנייק, וזיגמונט, והם רוצחים את יאקוב במכות. אחר כך הולכים הרוצחים ואונסים את דורה.

סצינת האונס מזעזעת. דורה שוכבת על הבמה, כיסא בין רגליה, ומספרת כיצד נאנסה על ידי חבריה לכיתה. הנייק וזיגמונט מחזיקים את רגליה המפושקות, ורישק, אונס אותה. לאחר גם זיגמונט. הנייק רק אוחז בה. (הוא מתגלה מאוחר יותר כהומו).

אחר כך מספרת דורה על המאורעות האיומים שקרו בתוך האסם. ריכוז כל יהודי העיירה באסם ושריפתם. ביניהם דורה ובנה התינוק.

התלמידים הפולנים החברים לכיתה רישק, ולאדק, זיגמונט, והנייק, משתתפים באופן פעיל ברצח כאשר הם מביאים את פחי הנפט מבחוץ.

מנחם הצליח לברוח כשהוא נוטש את דורה אשתו ואת איגור בנם הקטן. הוא הגיע לכפר של זוחה הפולנייה המאוהבת בו והיא נותנת לו מחסה ומסתור.

ולאדק מחליט להסתיר אצלו את רחלקה היהודייה, רישק הופך לשוטר.

מיד אחרי הטבח באסם באו זיגמונט, הנייק ורישק למשק של ולאדק, והוא גילה להם שהסתיר את רחלקה. החברים מסכימים לעזור לו, בתנאי שרחלקה תתנצר, והיא אכן מתנצרת. הנייק פרח הכמורה, בוחן אותה בחומר. היא טועה בדיברה העשירית, והנייק מתקן אותה: "לא תרצח!" לאחר הטבילה יש לבחור לה שם נוצרי ומציעים את השם מריה. "מריה זה לא שם מתאים ליהודיה," אומרים חברי הכיתה הפולנים. ומה היתה מריה? הם נענים, הרי היא היתה יהודיה. מאוחר יותר רישק תופס אותה בכוח וגורר אותה כדי להסגירה לגרמנים, וולאדק יורה בו ומשחרר אותה.

 

דמותו של מנחם כסטראוטיפ אנטישמי

מנחם היהודי (ערן מור). נוטש את אשתו דורה ובנם התינוק איגור, מפקירם לגורלם, ומתחבא אצל זוחה (מיקי פלג־רוטשטיין) הפולניה שמתאהבת בו.

לאחר המלחמה נהפכים שניהם לשחקנים נודדים. לאחר מכן הוא בוגד גם בה, בזו שהצילה את חייו (יהודה הבוגד) ושולח אותה לאמריקה. בניגוד לתוכניתם הוא לא רוצה לנסוע אליה ולשאתה לאישה. הוא מקבל תפקיד במשטרה החשאית של השלטון הקומוניסטי וחוקר באכזריות דומה לזו של הנאצים את זיגמונט חברו לכיתה שרצח את יאקוב כץ ואת הכומר הנייק שותפו.

המסר ברור הנה שוב יהודי נוגש בפולנים. הם מתלוננים נגדו והוא נאסר על התעללות בפולנים לעשר שנים, אך מקבל אפשרות להגר מפולניה. רק אז הוא עולה לישראל (לא מציונות אלא מהכרח). הוא מגיע לקיבוץ דברת ועובד במוסך. במחבוא הוא קרא ספר על תפעול טרקטורים ואת הידע הזה הוא מנצל בקיבוץ. לאחר מכן הוא עוזב ומקים מוסך בעיר.

ממשלת פולניה מנסה להסגיר אותו לידיה באשמת פשעים נגד העם הפולני אך ממשלת ישראל לא נענית לבקשת ההסגרה. לימים הבן שלו נהרג בפיגוע באביבים ובעקבות זאת הוא מציע את עצמו לעבודה בשב"כ ומספר על ניסיון שיש לו מפולניה, אך אנשי השב"כ מסרבים לקבלו בתואנה שהם לא זקוקים לסדיסט (הוא הרי חקר את הפולנים הרוצחים בסדיסטיות והנה אפילו הישראלים מהשב"כ מודים בכך).

לאחר מלחמת יום הכיפורים הוא מחליט להתאבד לא פחות ולא יותר במצדה... כמה סמלי וכמה מופרך.

 

רלטביזם מוסרי

בחלק האחרון של המחזה יוצר המחזאי סימטריה בין הפולני ליהודי. הפולני שלקח חלק בטבח והיהודי שנקם בו? לשניהם הוא מציע אותו סיום מלודרמטי של שכול. לעומת מנחם ששכל את בנו, גם הרוצח הנתעב זיגמונט שכל את בנו שטבע בנהר. בסוף כולם שווים כולם במסכנותם. האנטישמי הרוצח, והיהודי השורד. מנחם היהודי מסכן בגלל שאיבד את בנו שנרצח בפיגוע, וזיגמונט הרוצח הפולני מסכן בגלל שאיבד את בנו שטבע בנהר.

המתים, הן הנרצחים-נאנסים, והן הרוצחים, כולם מסכנים. הרוצחים קיבלו מסלובודז'אק אינדולגנציה (כתב מחילה) ע"פ הדוגמה הנוצרית-קתולית. 

בסוף המחזה שורדים מהכיתה שניים: אברם, שהפך לרב בארצות הברית והעמיד משפחה מפוארת אחרי שמשפחתו היהודית הגדולה נספתה באותו אסם. הוא מונה את שמות צאצאיו  ויש לו צאצאים רבים מאוד. בין הנינים יש כבר אפילו סינים וערבים מוסלמים, ורחלקה המומרת, שנותרה בפולין והכחישה בפני החוקרים את פשעי הפולנים, מבלה את ימיה בבית אבות מול הטלוויזיה, צופה בתוכניות טבע על חיי החיות, ולומדת מהן על אנושיות. כלומר, יהודים אינם יכולים לחיות יותר בפולניה, גם לא בישראל. רק באמריקה וגם שם הם מתבוללים.

מסקנה: קשה להוציא את האנטישמיות אפילו מפולנים שאינם אנטישמיות.

למרות הטעם הרע הנובע מהטקסט, המחזה הוא חוויה. משחק יוצא מן הכלל. השחקנים כולם נפלאים בכל "שיעור" מועלה שיר פולני בעל משמעות לתמונה. והשחקנים שרים, מנגנים – באקורדיון, קלרינט, מפוחית פה, ואפילו על מסור, וכמובן גם רוקדים נפלא.

 

נ.ב. הערה על ה"ז'ידלאקעס" התל אביבים. ההצגה התחילה באיחור של עשר דקות וגם לאחר ההתחלה הוסיפו עוד אנשים להיכנס לאולם, לדבר, ולעמוד במקום לשבת. אצל ה"פולאקעס" זה לא היה קורה...

 

האנטישמיות בבית הספר הפולני

את תמצית האנטישמית הפולנית שכל יוצא פולניה העיד שהם יונקים בחלב אימם, ניתן לראות ביומן שכתבה אמי בעברית ארכאית אך יפה של התקופה, על האנטישמיות בבית הספר הפולני:

יום 1.3.1927

היום קרה לי מקרה כזה. השיעור הראשון היה אצלנו פנוי. במחלקה הרועשת לימד המורה, ואותנו ציווה לשבת במנוחה. אנחנו ישבנו ודיברנו עם הנערים הנוצרים אודות השיעורים ועוד דברים. והנה פנה אליי נער אחד, שהיה היותר טוב מכל הנערים, ושאל אותי בתמימות? הגידי נא לי ברכה, האמת הדבר שאתם צריכים למצות דם נוצרי? הדברים האלה הכאיבו את ליבי מאוד. נוכחתי לדעת, שהעלילה הארורה, שהעלילו עלינו שונאינו זה מכבר, ובעדה יהודים חפים מפשע נענו בהעינויים היותר גדולים, באכזריות גדולה, נשארה עוד לפליטה. ולא נכחד תקוותה. כן, אני חשבתי, שרק בימי ביניים, כאשר החושך שלט מסביב, והשמש לא יכול לחדור מבעד העננים השחורים, כאשר לב האדם היה לב השטן, רק אז יכלה העלילה הבזויה הזאת, למצוא דרך בלב האדם. רק אז, יכלו להאמין שהיהודים שלהם ניתנה תורת אמת, ולפי דעתה, אפילו אם תימצא טיפת דם בביצה, אז אסור לנו לאכול את הביצה כולה, שהם לחגם היותר נעלה, והמעורר רגשות עדינות, יקחו דם אדם.

נורא הדבר! השמש המאירה לא יכלה לחדור אל הפינות האפלות בלב, החוכמה לא גברה עוד על האיוולת. קשה מאד לשרש מה שנשרש זה מאות שנים. אני עמלתי להוכיח, כמה לא אמיתיים דבריהם, בהביאו להם ראיות מראיות שונות, אבל המה באחת. סיפרו סיפור בדים, ששמעו שאחד סיפר שאת דמו, שנזל מאצבעו לקחו היהודים למצות. מה היה לי כבר לענות על דברים כאלה. אף כי ידעתי שדבריי לא ישרישו את האיוולת הקשורה בליבם, ושדברי אני זורעת על צחיח סלע, בכל זאת הוכחתי את משוגתם על פניהם, כי ליבי התכווץ בקירבי מכאב, בראותי, ששנאת הגויים ליהודים לא פסקה גם עתה, והיא גרמה להשיקוצים הנבזים המושלכים עלינו. אמנם ניצחתי במו פי, והם לא מצאו מענה, אבל בליבם נשאר החשד. זאת ראיתי על פניהם. ולא אתפלא, כי הלא מימי ילדותם לימדו אותם ככה הוריהם, וכוהניהם, ואיך יוכל היות שהם ישקרו?

מאותו רגע נשנא עליי בית הספר הפולני ביתר שאת, עוד יותר הרגשתי את השנאה המעטרת אותנו. ועוד יותר הרגשתי את הבדידות. אך! מי ייתן ואעופה מזה. נפשי תתגעגע להיות בין אחים, להניח את ראשי בחיק שפתי, אבל אלוהים יודע מתי תהיה כדבר הזה...

 

– ז'ידוֹבְסְקָה קוּרְבָה     kurwa żydowska

 

יְהוּדִיָּה פְּשׁוּטָה.

לֹא יָפָה בִּכְלַל.
פָּנִים כֵּהוֹת שְׁחוּמוֹת
לא סְלָבִית בַּעֲלִיל.
כְּמוֹ כָּל הַזִ'ידִיקִים

מְלֻכְלֶכֶת.
הַמַּכּוֹת אוֹתָן סָפְגָה,
נִכָּרוֹת בַּשְּׂרִיטוֹת שֶׁעָל פָּנֶיהָ.

 

מַהוּ קוֹל הַהֲמֻלָּה?
מֵאַיִן כָּל הָרַעַשׁ?

מַדּוּעַ זֶה,
הֲמוֹנֵי פּוֹלָנִים כּוֹרְעִים עַל הַבִּרְכַּיִם?
הולכים עַל הַבִּרְכַּיִם,

מִשְׁתַּחֲוִים,
מַכְתִּירִים אוֹתָהּ מַלְכָּה,
עוֹטְרִים זָהָב כֶּתֶר לְרֹאשָׁה,
הִנֵּה הִיא "מָטְקָה בּוֹסְקָה!"

הִנֵּה מַלְכַּת הַפּוֹלָנִים!*

 

מִדֵּי יוֹם בַּצָּהֳרַיִם וַּבַלַּילָה.  
מְנִיחִים לָה מֵעֲמַל הַיּוֹם,
 בִּשְׂמִיכַת בַּד כֶּסֶף תְּכֻסֶּה.

פָּנֶיהָ נִשְׁאָרִים לְלֹא תְּזוּזָה
מֵעֵינֶיהָ נִשְׁקָף
עֶצֶב רָב.
עֵינֶיהָ הָעֲצוּבוֹת,
מַבִּיעוֹת אֵת סֵבֶל הַדּוֹרוֹת.
מַה לָה וְלִשְׁאוֹן הַשִּׂמְחָה?
עֲצוּב לָה כְּלְכָל הַיְּהוּדִים בְּפּוֹלִין.

 

צ'נסטוכובה, אוגוסט 2007

 

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00286001.jpg

 

* בשנת 1717, בטקס בהשתתפות 200 אלף מאמינים הוכתרה תמונת "המדונה השחורה" כמלכת פולניה. מאז מעניקים לה הפולנים כתרים תכשיטים וגלימות לרוב.

 

הצפוי קרה

אפשר היה להיות גם שוטה ולגם להצליח בנבואה. לאחר הלינץ שעשו הערבים ברוצח עדן נתן זאדה צפיתי כך (גיליון 897):

 

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00897.php

 

המסר של ערביי ישראל – יש לרצוח מחבלים ערביים

המחבל היהודי, הרוצח עדן נתן זאדה, רצח ארבעה עוברי אורח תמימים בשפרעם, ונעצר ע"י המשטרה. כשהוא כפות התנפלו עליו שבעה ערבים ורצחוהו.

במדינת חוק עשיית לינץ' אינה חוקית. במדינת חוק עושים משפט ולא שפטים.

הנאשמים ברצח קיבלו עונשי מאסר בין 11 ל-20 חודשים. אב בית הדין אילן שיף ציין כי "הנסיבות המיוחדות של האירוע (קרי, פחד מהערבים) מנעו עונש חמור יותר."

כשהם נושאים את דגלי האויב אירגנו ערביי ישראל, בגיבויי חברי הכנסת הערביים, הפגנה גדולה בחיפה, מול בית המשפט. "אתם הגיבורים שלנו!" צעקו המפגינים למורשעים. ח"כ זחאלקה אמר כי מבית המשפט יצא מסר עויין כלפי החברה הערבית.

המסר של ערביי ישראל מההפגנה ברור: מעתה יש חובה מוסרית ליהודים לרצוח כל מחבל ערבי ללא משפט, גם לאחר תפיסתו וגם לאחר שחרורו.

מה דעתכם תהיה תגובתו של ח"כ זחאלקה על מקרה בו ייעשה לינץ במחבל ערבי שרצח יהודים? אין ספק, הוא מיד יצא נגד הגזענות היהודית, שהרי לפי זחאלקה רק לערבים יש זכות לרצוח...

אין גבול לצביעות הערבית-מוסלמית. כבר אמרנו?

והנה מתנפל ערבי בכפר כנא על שוטרים עם סכין במטרה להרגם והוא נורה ונהרג. מיד קמות מהומות בכל ישובי הערבים נגד "הגזענות היהודית". צביעות כבר אמרנו.

 

על החרוז בפואזיה של אבי אמזלג:

"אתה ואבותיך המזויינים, ח׳רבנתם עלינו כל השנים!"

("חדשות בן עזר" 994)

אין לי מושג מדוע מֵיצג החרא על דגל ישראל של נטלי כהן וקסברג הדליק ועורר כל כך את אבי אמזלג עד כדי כך שקפץ ושפך עליי את מררתו על מאמר שנכתב לפני זמן רב, בעודו חוזר בהנאה על המילה "חרא" תשע עשרה פעמים, ובעודו מוסיף פתגם ערבי-מרוקאי על חרא, ואפילו ממציא למשוררים האנטי-אשכנזים את הכינוי "משוררי החרא". מן הסתם יש לו הסבר על כך השמור עימו.

איני מתפלא גם כמובן שהוא אינו מקבל את מה שכתבתי על הגזענות האנטי-אשכנזית למשל השיר שהבאתי הקורא לשרוף ספרים של אשכנזים בגלל אשכנזיותם, וזאת מפני שאמזלג רואה מן הסתם בשיר זה יצירה ספרותית בעלת ערך רב, משום שהיא משקפת מן הסתם את עולמו הרוחני וגזענותו. אבל אם הוא משתמש בשפת הרחוב ומחרף את אבותיי "המזויינים" בלשונו המלוכלכת, אשתמש אני בשפת הילדים ואומר לו "אל תערב הורים!"

אבותיי עד הירצחם בשואה לא הכירו כלל מרוקאים, וממילא לא עשו להם כל רע. (ודאי שלא גיהנום כדבריו). אבי הגיע כחלוץ לארץ וכל ימיו היה חקלאי ומעולם לא עשה שום רע לשום מרוקאי. אימי היתה מורה ואכן לימדה באהבה רבים מיוצאי מרוקו, אך מעולם לא עשתה רע לשום מרוקאי אלא רק טוב. אז אמזלג, אם אתה רוצה לחרף בתואר "מזויין" אנא אמור זאת רק נגדי, למרות שגם אני מעולם לא עשיתי רע לשום מרוקאי, ובניגוד לדבריך ההזויים והמומצאים – מעולם לא התיימרתי לייצג את תרבות המערב, ומעולם גם לא דיברתי על תרבות המערב" מול "תרבות מרוקו", דיברתי רק על הגזענות האנטי-אשכנזית.

אני כבר רגיל למנהגם של הגזענים הערבים-מוסלמים, והגזענים האנטי-אשכנזים להאשים בגזענות את מי שמאשים אותם בגזענות.

כשאני מדבר על הגזענות הערבית-מוסלמית מיד מאשימים אותי הערבים בגזענות. וכשאני מדבר על הגזענות האנטי-אשכנזית מיד מאשימים אותי הגזענים האנטי-אשכנזים בגזענות.

כבר היה לי הכבוד להופיע (עם אהוד בן עזר ואורי הייטנר) לא רק כגזען אלא כ"צורר" באתר הגזעני האנטי-אשכנזי "המאבק המזרחי – הציונות האשכנזית, אם לזונות ולתועבות הארץ."

אגב כך, ברכות לאהוד בן עזר ולתפקיד החשוב שממלא עיתונו. מסתבר שיש אדם שאינו קורא כלל עיתונים בארץ והוא שמע על כהן וקסברג רק ממה שכתבתי בעיתונו של בן עזר (אגב אם היה שם לב היטב גם אחרים כתבו עליה).

 

על הגזענות האנטי-אשכנזית

אמזלג מצדיק את גזענותו האנטי-אשכנזית בסיפור על ניצול שואה ממקיבוץ שדה אליהו שהעליב אותו, אבל משום מה אינו מספר על האשכנזים הטובים שפגש בדרכו.

בראיון לעיתון "הארץ" סיפר אמזלג על חייו, כיצד הגיע ממרוקו כילד חסר כל ללא משפחתו לארץ, כיצד אימץ אותו אשכנזי טוב לב שטיפל בו, פירנס אותו, ולימד אותו מוזיקה. והנה כבר באותו ראיון בו הוא משבח אשכנזי, הוא מכריז שהוא לעולם לא יסלח לאשכנזים (לכל האשכנזים) בגלל שעיכבו את עליית אביו הנכה ממרוקו.

לגזענים יש תמיד רק הכללה לגבי אנשים. הגזענים לעולם אינם מדברים על היהודי הבודד, או על האשכנזי הבודד, אלא על "היהודים" (The יהודים) או על "האשכנזים" (The אשכנזים). זו טבעה של גזענות.

ממרום גילך אמזלג, אני מצפה שתדע שיש אשכנזים טובים ויש אשכנזים רעים, יש אשכנזים גזענים ויש שאינם. בדיוק כפי שיש מרוקאים טובים ומרוקאים רעים, יש מרוקאים גזענים, ושאינם גזענים. איש איש ואופיו.

האם לא נתקלת גם באשכנזים טובים? האם לא טופלת ע"י רופאים ואחיות ולמדת ממורים אשכנזים? ואולי מסתבר שאדם שונא מאוד את העובדה שהיה תלוי בטוב ליבו של אדם אחר, במקרה הזה אשכנזי, ועובדה זו גורמת לו לשנאה כלפי כלל האשכנזים.

רק ראש חולה, רדוף שנאה, והזוי של גזען, יכול להבין שאני מייחס את החרא של האמנית כהן וקסברג לצידה המזרחי, ואת התרבות לחצי האשכנזי. למוצא המזרחי (או המוגרבי-מערבי) או לאשכנזי, אין כלל קשר לאמנות.

רק ראש חולה, רדוף שנאה, והזוי של גזען, יכול להאשים אותי בגזענות בשעה שאינו יכול להסתמך אפילו על אמרה גזענית אחת שאי פעם כתבתי. הנה אתגר נסה למצוא אמרה כזו.

ולבסוף הערה בנימה אישית. שפת רחוב של חרפות אינה ראויה לתגובה, אבל בכל זאת אגיב. אתה אמזלג, מוצלח ומוכשר הרבה יותר ממני. הגעת להישגים רבים ממני ולקריירה מפוארת ממני. אני נחות ממך ואתה נעלה עליי. לכן רצוי לטובתך שתתגבר על רגשי הנחיתות והקיפוח הלא מוצדקים שאוכלים אותך, ומובילים אותך לשנאה גזענית. הגזענות מרעילה וממררת את החיים, למענך השתחרר ממנה.

 

 

 

 

 

* * *

רוֹן גֵּרָא

מִפְגָּשׁ מְחֻדָּשׁ

 

וְשׁוּב לְאַחַר זְמַן כֹּה רַב

נִפְגַּשְׁנוּ

הַתְּאוֹמוֹת בְּנוֹת הָאַרְבַּע

וַאֲנִי.

הֵן הִפְעִילוּ אֶת כָּל פַּעֲלוּלֵיהֶן

כּוֹחוֹתֵיהֶן הַמְּתוּחִים

קִסְמָן.

הַקַּו נִקְשַׁר.

הַקֹּשִׁי נָמוֹג.

נִצְמְדָה רַכּוּת

עֵת הוֹשִׁיטוּ לִי חִבּוּק-אֵין סוֹף.

הוֹלִיכוּ בִּי שְׁבִילִים חוֹתְכִים

כּוֹאֲבִים.

מַבָּטִי צָנַח אֶל הַצְּמַרְמֹרֶת

וְהַהִתְרַגְּשׁוּת

כְּמוֹ אֵל תּוֹךְ מִקְדָּשׁ מְעַט...

מַשֶּׁהוּ בִּי גּוֹאֶה

וּבִפְנִים הַמַּעֲיָן

גּוֹעֶה.

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

 

* * *

דוד מלמד

המפקד של טרומפלדור

בתולדות היחסים המורכבים בין העם הבריטי ובין העם היהודי והציונות מופיעים גם אישים שהיו אוהבי-ישראל מושבעים ופעלו כל חייהם למען מושא אהבתם.

אחד מהם הוא הקולונל ג'ון הנרי פטרסון, מפקד הגדודים העבריים במלחמת-העולם הראשונה, האיש שיוני נתניהו נקרא על שמו. זאת, לאחר שבמרץ 1946 החליטו צילה ובן-ציון נתניהו לקרוא לבנם הבכור יונתן, על-פי שמו הפרטי של פטרסון (ג'ון) ועל שם הסב (נתן). פטרסון אף היה הסנדק בבריתו של יוני נתניהו והעניק לו גביע-כסף שעליו נחקק "לבן הסנדקות האהוב שלי, ג'ונתן, מהקולונל ג'ון הנרי פטרסון."

לויטננט-קולונל (סגן-אלוף) פטרסון היה נוצרי אנגלי-אירי, סופר וגם צייד. הוא נודע בעולם בזכות ספרו "אוכלי האדם של טסאבו" שהופק למיספר סרטים. בהיסטוריה של עם-ישראל תפס מקום של כבוד כמפקד שני הגדודים העבריים הראשונים, גדוד נהגי הפרדות בחזית גליפולי ואחר-כך מפקד הגדוד ה-38 של קלעי המלך בארץ-ישראל. 

בשנת 1915 יסדו טרומפלדור וז'בוטינסקי את "גדוד נהגי הפרדות ציון", פטרסון מונה למפקדו וטרומפלדור לסגנו. עם פירוקו של הגדוד סייע פטרסון לז'בוטינסקי בלונדון במאבק להקמת גדוד עברי לוחם שישתתף בשחרור א"י. עם הקמת הגדוד בשנת 1917 מונה פטרסון למפקדו.

פטרסון היה ציוני נלהב, הושפע מן התנ"ך, חי את ההיסטוריה של העם היהודי, ותפס מקום מרכזי ביצירת הצבאיות הציונית בראשית המאה הקודמת.

עם שחרורו מהצבא הבריטי בשנת 1920 המשיך את פעילותו למען העם היהודי והתנועה הציונית ופעל גם למען הקמת מדינה יהודית עצמאית. תוך כדי עיסוקיו הצבאיים כתב מיספר ספרים וביניהם "המאבק על ירושלים" שבו השתתף גם ז'בוטינסקי. הספר יצא לאור בשנת 1941, לאחר מותו של ז'בוטינסקי, שהיה ידידו ואמר על פטרסון: "בכל ההיסטוריה היהודית לא היה לנו ידיד נוצרי בעל הבנה ומסירות כמוהו."

קודם לכן, בשנת 1929, פרסם פטרסון את ספרו "עם הגדודים העברים בארץ ישראל" (הוצאת מצפה, תרפ"ט). במבוא לספר כתב: "העם היהודי היושב בארץ ישראל רואה את עצמו גם כיום נרדף ומושפל בלי הצדקה ע"י הממשלה הממונה על הארץ. רצוני להגיד ליושבי ארץ ישראל את הדברים אשר אמרתי חזור ואמור לאנשי הגדוד העברי, שעבדו תחת פקודתי: 'משלו ברוחכם, דעו לשאת עד הסוף, והצלחתכם בטוחה.' על אף כל ההתנגדות הולכים וגדלים כל יום יופייה של ארץ ישראל ופוריותה, ועימה הולך ומתקדם בדרכו אל ניצחונו."

דאגתו ורגישותו של פטרסון לענייני היהודים בולטות בספר, בפרק "שאלת הכשרות". כותב הקצין האנגלי הנוצרי: "השאלה החמורה היחידה שעלתה לפנינו בפלימות היתה שאלת הכשרות. סבורני שרוב הקוראים יודע, שאת המאכלים היהודיים צריך להכין ולבשל לפי חוקים ידועים, ורק אז הם כשרים ומותרים באכילה. הדבר הזה היה, כמובן, חדש לגמרי לשלטונות הצבאיים, והואיל והצבא הוא מכונה קונסרבטיבית מאוד, ולפעמים עקשנית מאוד, טחו עיניו מראות את הנחיצות לספק מאכלים מיוחדים לצבא היהודי – מצב פסיכי מוזר, אם נביא בחשבון את העובדה כי דבר כזה נעשה תמיד עבור הצבא המושלמי. יש רגליים לדבר כי לא כל האשמה על ההרפתקאות שעברו עלינו בנידון זה מוטלת על ראשי פקידי הצבא, יש לי חששות גדולים כי 'ידידינו' היהודים, שעמלו וטרחו כל כך לטשטש את הקווים היהודיים של הגדוד, ידם היתה גם בעניין הכשרות.

"ולי היתה הרגשה, שאם לא נתיחס לגדוד היהודי כמו לגדוד יהודי, ולא נספק את צרכיו הגופניים והרוחניים ברוח יהודי אמיתי, הוא לא יצליח לגמרי... אולם איך יכולתי לקוות לזה בנותני לפגוע ברגשותיהם הדתיים על ידי האכלתם מאכלי טריפה באונס... נקראתי לבסוף ... למשרד המלחמה, ושם הודיע לי כי עליי להתנהג כאילו היה לפני גדוד אנגלי רגיל, וכי שטויות כמו מאכלים כשרים, מנוחת יום השבת וכדומה לא תקומנה ולא תהיינה.

"עניתי מתוך דרך-ארץ, אך בתוקף רב, כי אם זוהי עמדת וזרת המלחמה, אי אפשר יהיה להכשיר את הגדוד כיאות... אם לא נתיחס אליהם כך, ארשה לעצמי לבקש כי ישחררוני ממשרתי. בשובי לפלימות הגשתי מיד את התפטרותי. אולם הגנרל הממונה על המפקדה הדרומית החזיר לי את כתב התפטרותי בכדי שאימלך בדבר. בינתיים נתקבלה טלגרמה ממשרד המלחמה כי יסופקו מאכלים כשרים וכי ישמר יום השבת כיום מנוחה." (עמ' לא-לב).

בסיום ספרו מסכם פטרסון את ה"אני מאמין" שלו על ארץ ישראל: "עם נקיפת השנים עתיד זוהרה של ארץ ישראל לעלות על אופק העולם. כבר ראינו כי היא משמשת מפתח לפוליטיקה שלנו במזרח הקרוב והרחוק, ובהתיישב בה עם ידידותי, שיעבוד יד ביד עם אנגליה, תיפתר שאלת עניינינו הסבוכים בארצות ההן. שנים רבות עבדו היהודי והערבי יחד בלי שום חיכוכים ואינני חושב כי יש מקום לחיכוכים לעתיד לבוא. כל סכסוכים לא יהיו בין שני העמים האלה אם יתכונן שלטון צדק בארץ והפקידים המקומיים יוציאו לפועל את הפוליטיקה של הממשלה המרכזית. בהנהלה צודקת ומוכשרת, המחזיקה את שיווי המשקל המוחלט בידיה והעובדת בד בבד עם היהודים והערבים, תבוא לארץ ישראל תקופה של אושר והצלחה... יש די מקום בארץ ישראל גם ליהודי וגם לערבי, ולאמיתו של דבר משלים האחד את השני. כיום ישנם כשש מאות אלף ערבים בארץ, אולם בעתיד, כשתושקה ותעובד ופוריותה הראשונה תושב לה, תוכל לכלכל חמשה-ששה מיליונים תושבים. היהודים לא רק שלא יזיקו לערבים, אלא, להיפך – ההתיישבות היהודית והאיניציאטיבה היהודית תהיינה לתועלת אין קץ לכל תושבי ארץ-ישראל... המוח היהודי, העבודה היהודית והקפיטל היהודי יפרו את ארץ-ישראל והיא תפרח כעץ הדפנה הרענן..."

העיתונות העברית ליוותה חלק מפעילותו בדיווחיה לקוראים. כך הביא העיתון "הצפירה" ב-5 ביולי 1921 את מכתבו של פטרסון למשוחררי הגדוד. "המכתב הבא, חתום בידי הקולונל י. ה. פטרסון (מי שהיה מפקד הבטליון הראשון של ה-ר.פ. הכ"ח, בני יהודה) נשלח ב-ל' מאי, 1921, להאופיצירים, לסגני האופיצירים ולהחיילים, שהיו חברי הגדוד 'בני-יהודה'." 

וכך נאמר במכתבו: "חברים! אל לנו לעבור בשתיקה על המהומה המעציבה, שפרצה בימים האחרונים בא"י. אנחנו לחמנו וסבלנו בארץ הקדושה בעד המטרה הבריטית והיהודית, וע"כ צר לנו כפלים לראות בסכנת המטרה הזאת. עלינו לבלי לשכוח, שאחת הסיבות שעבורן נשלחנו לא"י, היתה – לעזור להגשמת הבית הלאומי בעד העם היהודי. מילאנו את חובתנו, וחושב אני, שנחוץ הדבר מאוד שנתאסף, באחד הימים הקרובים, ולקרוא לאחרים, שימלאו את חובתם הם. מציעים לקרא לאסיפת 'בני-יהודה הקדמונים' באולם 'בית ציון' ביום ה', ט"ז יוני, בשמונה בערב. הנני מקווה, שתתאמצו בכל כוחותיכם להשתתף באספה...

"באמון רב, שלכם, י. ה. פטרסון".

האספה אכן התקיימה והאולם היה מלא מפה-לפה. מלבד הקולונל פטרסון השתתפו בה גם הקולונל סקוט שהיה מפקד הגדוד ה-40, ועוד, ובראש האסיפה ישב זאב ז'בוטינסקי. הנואמים זכו להתלהבות רבה, וההחלטות שהתקבלו היו: "לייסד הסתדרות קבועה בשם 'ליגה של בני-יהודה הקדמונים", "לפנות בתזכיר לממשלת ה.מ. שיכיל את ההחלטה הבאה: שהגדוד היהודי, שנשא בקרבו את האידיאל של עבודה בריטית-יהודית מאוחדה בשעה היותר חשכה בדברי ימי העולם, חלילה לנו לעזבו לנפשו, שיעבור ויבטל, מבלי השאיר שם ושארית ושהדרך היותר טובה לשמירת קיומו היא כשנייסדו בתור גדוד קבוע בחיל המצב הבריטי בא"י."

פטרסון המשיך לפעול במרץ למען עם ישראל. כך היה מיוזמי הוועד למען "חזית המלחמה של עם ישראל". ראשיתו של ועד זה הייתה בעת שהותו של פטרסון בארה"ב. באוגוסט 1941 נערכה בניו-יורק אסיפת המונים בהשתתפות אלפים ובה נאם ביו היתר פטרסון. אז החלה פעולה מקיפה וכעבור מיספר חודשים נוסד "הוועד האמריקני למען שיתופו המלא של עם ישראל במלחמה."

העיתון "המשקיף" מספר ב-15 במאי 1942 על נאומו של פטרסון שסיים את דבריו בקריאה: "אין אתם יכולים להגיע לשלום ולדימוקראטיה בעולם, כל עוד צפויה כלייה למיליונים היהודיים חסרי הישע והנרדפים באירופה."

ידידותו של פטרסון עם ז'בוטינסקי נחשפה גם כשיצא-לאור ספרו של ז'בוטינסקי "המלחמה והיהודי" בשנת 1943. הספר שכתב ז'בוטינסקי זמן קצר לפני מותו בשנת 1940 דן בבעיות היהודיות בעת המלחמה ולאחריה. "המשקיף" כותב ב-21 באפריל 1943 כי "קולונל ג'והן הנרי פטרסון שכתב את הסיום לספר, מדגיש כי העם העברי, ומשום כך אנגליה האמיתית, חייבים חוב גדול לזאב ז'בוטינסקי, הלוחם המצויין והבלתי נלאה ליושר וצדק. בשעה חיונית זו בהיסטוריה היהודית, כשהיהדות כולה מטולטלת על גלי ים סוער מורגש מאד העדרו של האומץ הנבואי של ז'בוטינסקי."

מותו של פטרסון ב-18 ביוני 1947, כשנה לפני הקמת מדינת ישראל, זכה כעבור יומיים לדיווח קצר מלוס-אנג'לס בעמודו הראשון של "דבר": "קולונל פטרסון ממפקדי הגדוד העברי במלחמת-העולם הראשונה מת כאן."

ב"הארץ" הייתה התייחסות נרחבת יותר בעמוד פנימי באותו תאריך, 20 ביוני 1947. לאחר ההודעה הרשמית על מותו של פטרסון, נכתב:

 "לאחר המלחמה השתתף בפיתוח עבודת קרן היסוד בארץ ישראל ובארצות הברית, תקף בחריפות את מדיניות הספר הלבן והאדמיניסטרציה."

לא כן "המשקיף", ביטאונה של תנועת ז'בוטינסקי, שהרחיב את הידיעה ב-20 ביוני על מות חברו של ז'בוטינסקי. הידיעה הופיעה בראש העמוד הראשון של העיתון בתוך כותרת שחורה שבה נכתב "קול. הנרי פטרסון ז"ל." בידיעה מלוס אנג'לס נכתב: "קולונל ג'והן האגדי פטרסון ממפקדי הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה מת היום כאן. בן 80 במותו. אולי האחרון מבין חסידי אומות העולם הלך לעולמו. כי לא היה לעם ישראל בדורות האחרונים ידיד כפטרסון. ידיד אמיתי אשר שילם בקאריירה שלו בגלל אהבתו לישראל... רבים מיני ספור הם השירותים של פטרסון לטובת העם העברי. בשלושים השנים האחרונות עמד לצידנו ללא רתיעה וללא היסוס... הוא היה ציוני ממלכתי וידיד נפש לזאב ז'בוטינסקי, וחשבהו – את הקצין ששרת תחת פיקודו – למורו ומדריכו עד יומו האחרון." 

פטרסון המשיך ללוות את המפעל הציוני והופיע בעצרות-תמיכה בארה"ב, בריטניה ובמקומות אחרים, וכן ביקר גם בארץ.

על אחד מביקוריו מספר "דואר היום" תחת הכותרת "הקולונל פטרסון בתל-אביב" – ב-17 בפברואר 1929: "ביום השישי הגיע הקולונל פטרסון ללוד... מלוד נסע לתל-אביב... בו-ביום נסע עם ה' ז'בוטינסקי לבני-ברק ופ"ת. הוא הביע את התפעלותו על העצים המרובים שפגש בדרכו מת"א לפ"ת."

במסיבה לכבודו שנערכה בתל-אביב נאמו ראש-העיריה דיזנגוף, ז'בוטינסקי ואחרים. פטרסון "הודה על קבלת-הפנים היפה והדגיש שאין הוא נואם וברצונו רק לציין שהוא לא עשה כל כך הרבה ומה שעשה – זה היה מחובתו לעם היהודי שהיה נרדף במשך אלפים שנה ע"י הנוצרים, ואלה חייבים כעת לעזור לעם העברי. מרחוק. הוא שמע על המעצורים שהממשלה שמה בדרכו של הבית הלאומי, אבל עתה בבקרו בבני-ברק ופתח-תקוה הוא ראה איך שהפכו את השממה לגן פורח, והוא בטוח שסוף ניצחון היהודים לבוא."

פטרסון נפטר בלוס אנג'לס, גופתו נשרפה לפי בקשתו, אולם אפרו הופקד למשמרת. הוא ביקש להיקבר לצד פקודיו מהגדודים העבריים, ואכן, בשנת 2011, ביקש נכדו לסייע לו בהגשמת משאלתו האחרונה של סבו.

עתה הובא האפר לישראל והוא ייקבר יחד עם אפרה של רעייתו ביום השנה ה-147 להולדתו, ב-10 בנובמבר השנה, בחלקה מיוחדת המשקיפה על החלקה הצבאית וחלקת הגדודים העבריים בבית-העלמין במושב אביחיל, על פי בקשתו.

 

המאמר התפרסם לראשונה ב-7.11.2014 ב"מקור ראשון".

 

 

* * *

אהוד בן עזר

"אל יאהודי בִּיךְ בִּיךְ"

 

מתוך היומן, שבת, 21.11.1998. אנחנו יוצאים לראות את התערוכה של דוד שריר בבית ראובן, "יפו יפת ימים". הציורים באמת מרהיבים, מלאי חיים, הומור וצבעוניות אגדית. אני רושם לו למזכרת בספר האורחים בעקבות הדברים שבהם סיימתי את הרשימה על הספר:

 "ומי שסבור שיפו המציאותית בימינו רחוקה שנות אור מציורי יפו האגדיים של שריר, כדאי לו לחשוב מדוע הוא כן מאמין לתיאורי יפו של עגנון ותל-אביב של גוטמן, וסבור שבהם אכן כן התקיים "שיקוף מדוייק" של המציאות ביחס של אחד לאחד. לכל היותר הדורות הבאים יקנאו בנו על שזכינו לראות את יפו כפי שהיתה בתקופתו של הצייר דוד שריר."

דייוויד בא עם אביו משה, מראשוני מודדי הקרקעות בארץ, שקרוב כבר ודאי לתשעים. האב שר לי שני שירים בערבית שאני מיד כותב אותם:

 

אינתי יאהודי

לאבס בורנטה

עלינא שיטא

עליכום ע'טטא!

 

אתה יהודי

מגבעת לובש

עלינו גשם

אצלכם יבש!

 

 

יא יאהודי ביך ביך

חוט אל ראסכ פי טאביח!

 

אל יאהודי ביך ביך

חוט אל ראסו פי אל-טאביח!

 

בערב אני נוסע עם יהודית לתיאטרון גבעתיים, שם מתקיים מפגש להענקת פרסי הוקרה לעיתונאים ואנשי תקשורת יוצאי עיראק, וכן לצאת "סנוניות השלום" של נוזהת קצב.

אלי עמיר מנחה בצורה מאוד יפה ולבבית את הערב. שאול בר-חיים מספר על ויולט בטאט ז"ל, חברתה של נוזהת שהלכה לעולמה. מדברים נוזהת, ראש העיר גבעתיים אפי שטנצלר, יעקב נמרודי, וד"ר ליליאן דבי-גורי המלמדת ספרות, דומני בבר-אילן, יו"ר ועדת הפרס שקוראת את הנימוקים.

מקבלי הפרס הם ניסים משעל, ברוך מאירי, כרמלה מנשה, רוני דניאל, שפי גבאי, וכן אפרת בטאט הנחמדה המקבלת את הפרס עבור אימה ויולט. הפרס אינו כספי אלא תעודת הוקרה בלבד.

אחר-כך מדברת שוב ד"ר ליליאן דבי-גורי על הספר של נוזהת, אליהו נאווי משעשע את הקהל בסיפוריו היפים, בייחוד על פרשת נישואים אח ואחות לאח ואחות אצל הערבים, הקרויים בדלאנה. מסיימת נוזהת עצמה, שכמו אלי עמיר בתחילת דבריו על ספרה, אינה חדלה להזכיר את עבודתה עימי וכיצד כפיתי עליה להרחיב ולספר את סיפורי ילדותה.

בסוף קוראים לי לבמה לקבל זר פרחים שנמסר תחילה לנוזהת. בשום מקום לא ציינו שאינני יוצא-עיראק ומי שלא הכיר את שמי קודם חשב ודאי שגם אני שייך לעדה.

אחר-כך אני מדבר עם אליהו נאווי, זה כבר סוף הערב. אני שואל את נאווי על הביטוי ששמעתי מאבא של דייוויד לפני הצהריים:

 "אל-יאהודי ביך ביך, חוד אל-ראסו פי אל-טביח!"

נאווי אומר כי מקור האמירה הוא לעג לאשכנזים בירושלים והנוסח הוא גם "א-שיכנזי ביך ביך..." שראשם כל היום בתבשילים ובסירים.

כניראה שהשיחה הזו עשתה רושם על אחת המשתתפות, וכאשר ירדנו מהבמה החלה לדבר איתי ערבית. לקח זמן עד שהבנתי כי תחילה חשבתי שאני לא שומע טוב ולכן לא מבין אותה. מה עוד שבעברית אמרה לי: "והבנות שלי התחתנו עם אשכנזים," או אולי "הבנים שלי התחתנו עם אשכנזיות."

רק אחר-כך, בחוץ, תפסה פתאום ושאלה, "מה, אתה אינך עיראקי? ואני עוד דיברתי איתך ערבית ואמרתי לך שהבנים שלי התחתנו עם אשכנזיות!"

אמרתי לה שלא נורא. זה דווקא מעודד.

בסיכומו של דבר זה היה ערב מאוד מעודד. אילו כל עדות-המזרח היו כיוצאי עיראק – לא היתה בעייה עדתית בארץ. חוץ מניסים משעל לא היה אפילו חובש כיפה אחד. כולם אנשים מאוד מערביים בלבוש ובנימוסים, למרות הסמבוסק שהוגש בכניסה. לא היה שמץ של מרירות. לא נשמעה המילה קיפוח. לא היו שום טענות לזולת (לבד מההנחה המשותפת לכולם שכאילו רק הם היו צריכים לעבוד קשה כדי להגיע לאן שהגיעו). היתה הזדהות שלמה עם המדינה, עם הציונות, עם הקשיים של העלייה, וגאווה על ההישגים שהגיעו אליהם בעבודה קשה ובכישרון. לא היה שום דבר על תרבות מזרחית נפרדת אלא להיפך, גאווה על השתלבות בחיים הישראליים הכלליים בכל התחומים החשובים, ללא שכחת העבר אך גם ללא ראייתו כתרבות נפרדת אלא רק כמשהו שצריך להיזכר ולהישמר בתרבות הישראלית הכללית, החדשה.

 

 

* * *

אלכס סופרון

הסכם ג'נבה וכורש

מכתב לעמוס עוז מיום 19.10.2003

שלא זכה למענה

שמעתי אותך ברדיו, קראתי מאמר שלך בעיתונות וחיפשתי דרך לכתוב לך כמה משפטים עקב התרשמותי מהמאמצים שלכם לשכנע את היהודים כי "יש עם מי לדבר."

אתחיל בכך שאינני חרדי או דתי. עם זאת אני קורא פרקי תנ"ך מדי פעם ולומד מהמקורות הראשונים (שלא באמצעות הרבנות לדורותיה), כי ירושלים, בנוסף לחשיבותה ליהודים, אמורה להיות מרכז רוחני לכל העמים. לא אפרט כאן את הציטוטים הנוגעים לעניין בספרי הקודש שלנו, אבל הנושא בוודאי מוכר לך.

אני מקבל את הרעיון האוניברסלי של העיר כחלק מהפתרון המדיני המוצג בפנינו בהסכם ג'נבה. הבעייה היא שהעם היהודי הפך את הביטוי "לשנה הבאה בירושלים הבנוייה" לנשמת-אפה של הציונות והיהדות גם יחד, כאשר כל אחד ממרכיבי החברה היהודית בארץ ובגולה רואה בירושלים נכס בלעדי של היהודים.

ארץ ישראל אמורה להיות נכבשת בכוח, אבל הגיע הזמן שנבין שהתהליך טרם הסתיים, אם בכלל יסתיים אי פעם. בהיסטוריה הארוכה שלנו שלטון היהודים בארץ מוגבל לתקופות מסויימות למרות ההבטחה האלוקית. זאת ועוד, ירושלים היא בחירתו של הקב"ה ולא שלנו. אם וכאשר יבוא הזמן לכך יקום כאן הבית השלישי עם כל הסממנים הקשורים לעניין. "הר הבית בידינו" עדיין לא אומר כי עברנו הילוך, ומחר הלוויים והכוהנים מתחילים לתפקד.

נביאי ישראל חזרו והדגישו את חשיבותם של צדק, מוסר, רחמים, עזרה הדדית וכו' כאבני היסוד של היהדות והזהירו את העם מאחיזת עיניים בהקרבת קורבנות שווא.

מר עוז הנכבד, לעניות דעתי לא תצליחו למחוק את העמדות הנוקשות של היהודים בהקשר לירושלים ולחלקים אחרים של ארץ זו, אלא אם תקום אישיות רוחנית סוחפת שהשפעתה תחדור לנבכי המסורת שלנו. הואיל ואינני ראוה אישיות כזו באופק, ייתכן שרק "כורש" חדש יכול לכפות עלינו הסדר כבימי עזרא ונחמיה.

ועוד מילה אל הפלשתינאים. רק ישראל חזקה ומגודרת היטב, אם לא מוגדרת היטב, תוכל להתמודד איתם. תמיד יהיו לנו אויבים בשער ונהיה חייבים להתגונן, בין אם בהפגנת שרירים ובין אם במכה מרתיעה. "כורש" יכול לעזור לעשות קצת סדר, אבל לכמה זמן? ההסכמים טובים כל עוד הצדדים ירצו בכך אבל הפלשתינאים באים לשולחן עם תפישת עולם אחרת הניזונה משנאה, כעס, והשתלחות פנטית בין לאומית נגד היהודים.

 

* שלום אהוד, אני שולח לך מכתב שכתבתי לעמוס עוז לפני 11 שנים. לא קיבלתי תשובה או תגובה ממנו אבל ייתכן שהמכתב לא הגיע לידיו, אם כי אמרו לי בזמנו שאפשר להעביר לו מכתב באמצעות כתר הוצאה לאור.

 

אהוד: כשאני מנסה לדמות לעצמי את חידוש הבית השלישי, אני מתחיל להריח את סירחון השישליק של בשר הקורבנות הנצלים על המזבח של המקדש כמו בסמטה של מסעדות מזרחיות בשוק או בחגיגות המנגל.

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

אהוד בן עזר

ציפורניו של אשמדאי

עוזי אורנן: "ציפורניו של אשמדאי, שמונה פרקים בחילונות". הוצאת עינם, ת"ד 1337, קריית טבעון. 1999. 133 עמ'.

 

 "שעה הרת גורל היא לנו," כותב עוזי ארנן, "והבעייה העיקרית שעלינו להחליט בה, היא אם אנחנו סניף למילאט היהודי [מילאט היא מילה ערבית ששימשה להגדרת קבוצת אוכלוסין אתנית-דתית ברחבי הממלכה העות'מנית ובמערכת חוקיה], אם אנחנו איבר מאיברי הפזורה [היהודית] העולמית – או אם אנחנו לאום עצמאי, מודרני, טריטוריאלי. אם נצעד בדרך הציונות הראשונית ואל הלאום נישא פנינו – טובים סיכויינו למצוא בני ברית בארצנו, בסביבתנו – ובמרחקים, ולזכות גם להוקרה, גם לשלום, גם להתפתחות; אבל המילאט היהודי אינו זקוק למדינה, ואין לו חפץ במדינה התובעת קורבנות גדולים. אם נחנך את בנינו להיות חלק מן המילאט המסתגר – שלם נשלם זאת במחיר אובדן ישראל." (עמ' 90).

דברים אלה הם תמצית ספרו החדש של עוזי אורנן, שבדומה ל"שמונה פרקים" של הרמב"ם מבקש להסביר ולבסס את עיקריה של השקפת העולם החילונית הישראלית, העומדת גם ביסוד חזונו של הרצל, ומבוססת על לאומיות יהודית, תרבות עברית, סובלנות, דימוקראטיה ופלוראליזם.

יש בקירבנו אנשים, גם סופרים, שהם קטני-אמונה (בלשון המעטה) או אינטרסאנטים, אשר קיבלו על עצמם את משל העגלה הריקה של הציונות החילונית – כדבריו של "החזון איש", זאת לעומת "העגלה המלאה", כביכול – של הדתיים והחרדים. יהודים חילוניים שהולכים ומתרפסים בפני הדתיים, ואשר מעל כל במה תקשורתית, ובהתוועדויות נלעגות של "דו-שיח", מפרנסים את הדיעה שהחילונות אין לה והיא גם איננה השקפת עולם.

מה, טחו עיניהם מראות ש"העגלה הריקה" שלנו אכן ריקה היא מדיעות קדומות, מגזענות, ממעשי כשפים ומתופעה שיהודים מתפרנסים רק משום שהם יהודים? דבר שלא נשמע כמותו בתולדות עמנו? – ואילו "העגלה המלאה" של הדתיים, ובייחוד החרדים אכן מלאה היא – מלאה בבורות, בפרימיטיביות מחשבתית, בבריחה מעבודה יצרנית אל שינון חסר טעם ואל הקפדה על מצוות-סרק? – הלא "העגלה" הזו מפחידה כבר גם את נוסעיה, המתרבים והולכים, ודומה שאפילו העגלונים כבר רואים שהיא עומדת להתהפך בקרוב מרוב טרמפיסטים בציציות.

על כן חשיבותם הרבה של שמונה הפרקים שמביא לנו עוזי אורנן, שמעלים אחד לאחד את ההבדלים שבין השקפת העולם החילונית הישראלית, המאפיינת במודע ושלא-במודע את מרביתו של העם היהודי בישראל, לבין מי שמנסים להשליט עליו את חוקיה והשקפת עולמה של ההלכה היהודית בגווניה האורתודוכסיים המחמירים; וכמובן הוא יוצא גם נגד כל הבבל"ת של המחזירים בתשובה:

 "לאור רמת הידע המדעי הגבוה הרווח בציבור, הם כבר יאמרו לצאן מרעיתם הנבערים שתפילותיהם יעברו ויצאו ממערכת השמש, ודרך כל הגאלאקסיות יחלפו – עד שיגיעו אל כיסא הכבוד של מלך המלכים, הקדוש ברוך הוא. מסוגלים הם לומר זאת באותה מצח נחושה שבה אילצו בימים קודמים את כל הסרים למרותם לשמור את פיהם ולהיזהר מלהעלות בדל של פקפוק ב'אמיתות' הקדושות שלהם אז [כגון שכדור-הארץ שטוח]." (עמ' 38).

אילו אני שר החינוך, הייתי מפיץ את ספרו של עוזי אורנן בכל בתי הספר התיכוניים בארץ, בכל כיתה שלומדים בה שיעור של תנ"ך, היסטוריה או אזרחות, בכל הסמינרים למורים ולמורות, וגם שולח אותו אישית לכל מורה ומורה בישראל.

 

מתוך היומן, יום שני, 28.6.99. "אני משלים רשימה קצרה שאותה הסכימה תלמה אדמון לפרסם במוסף לספרות של 'מעריב'."

16.7.99. יום שישי. במוסף לספרות של "מעריב" מהיום נדפסת בשלמותה רשימתי "עגלה ריקה, עגלה מלאה" על ספרו של עוזי אורנן "שמונה פרקים בחילונות".

 

* * *

מנחם רהט

בלי בג"ץ ובלי בצלם

מטעמי מוסרניות שפופה, שמגובה במדיניות של מוסר מזוייף מבית מדרשם של בג"ץ ואירגוני השמאל הקיצוני ובראשם בצלם, לא ננקטת מדיניות הרתעה תקיפה וכואבת, לבלימת תאוות הרצח הפלשתינאצית

נובמבר השחור: עוד טרם יבש דמם השפוך לשווא של דליה למקוס (25) בגוש עציון ושל החייל אלמוג שילוני (18), הי"ד, שנרצחו בדם קר בידי חיות אדם פלשתינים ב-10 בנובמבר; ושל קצין מג"ב ג'דעאן אסעד ובחור הישיבה שלום בעדני (17), הי"ד, שנרצחו ב-5 בנובמבר בפיגוע דריסה נפשע בירושלים (וזו רשימה חלקית, חודש אחד בלבד, מתוך סידרת פיגועי רצח ארוכה, של החודשים האחרונים), נדהמנו מול מעשה טבח חמור נוסף בירושלים, שמזכיר הפעם את צילומי פרעות תרפ"ט בארץ ישראל, ואת הפוגרומים שטופי הדם באירופה האנטישמית: יהודים עטורי תפילין ועטויי טליתות, שכל חטאם בהיותם בני דת משה, נטבחו בדם קר, בגרזיני קצבים, באכזריות מטורפת, בתוך בית כנסת, בידי פראי אדם פלשתינאצים, נטולי צלם אנוש.

הציבור בישראל התבונן השבוע מזועזע עד עמקי נשמתו בכתמי הדם הרותח, ותהה מה עוד ניתן לעשות כדי לעצור את מלחמת החוצות הפרועה, שהאיסלמיסטים חובבי דאע"ש, כופים עלינו.

 

לחזור מורשת רבין המקורית

לא מוכרחים לצלול לעומק סוגיות הביטחון הלאומי כדי להבין, שיש לפעול בשיטת 'סור מרע': לחדול מן המוסרניות המזוייפת, להסיר כפפות ולחזור למורשת יצחק רבין ז"ל המקורית, טרם זוייפה בידי השמאל המתיפייף: בלי בג"ץ ובלי בצלם. לשנות את כללי המשחק. לדחות לאחרית הימים את תאוות טבח היהודים הבלתי נשלטת, שמפעמת בקרב המקדשים את מצוות הקוראן: "לא יבוא יום הדין עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים, וכאשר יסתתר היהודי מאחורי אבנים ועצים, יאמרו האבנים והעצים, למעט עץ הע'רקד (שהוא מעצי היהודים): הוי מוסלמי, הוי עבד אללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרגהו."

לא צריך להיות איש ביטחון מדופלם כדי להבין, שבמלחמה כמו במלחמה, אין מקום להכיל את מעללי האוייב הפלשתינאצי, אלא להפעיל כלפיו את ארסנל הכלים ששמו בלי בג"ץ ובלי בצלם, כדי שיבין שעיסוקו האובססיבי ברצח יהודים, הינו בלתי משתלם בעליל.

למשל, הרס בתי מחבלים וגירושם מתחומי ישראל של בני משפחותיהם: הורים, סבים וסבתות, אחים ואחיות, בנים ובנות. מומחים לענייני הראש הערבי טוענים, שגם כאשר מחבלים בפוטנציה מוכנים להסתכן במוות כדי שיוכרו כשהידים ויזכו לחיי העולם הבא ולתענוגות המובטחים בקוראן לשהידים ימ"ש, אין הם מוכנים לסכן את עתידם עלי אדמות של בני משפחותיהם.

יש גם אמצעים חליפיים: להמיר הרס בתים באיטומם המוחלט, באמצעות מילוי בטון יצוק בכל חללי הבית, ולהוציאו מכלל שימוש, על מנת שישמש מזכרת עוון לסביבתו. ככה ייעשה לאיש.

וכשמדובר במרצחים המתגוררים בירושלים, המחזיקים בתעודת זהות כחולה, יש גם לשלול את אזרחותם של כל בני המשפחה הסובבת את הרוצחים, ולחסום מהם את זכויותיהם הסוציאליות, מהלך שישי לו משמעות כלכלית בלתי מבוטלת.

הלאה. לכל מרצח יש חמולה תומכת. אפשר וצריך לשלול מכל אנשיה את רישיונות העבודה בישראל. ואפשר להרחיב ענישה זו, המהווה בגדר הגנה עצמית (ולאו דווקא ענישה קולקטיבית), לגבי כל בני כפרו או שכונתו של המרצח.

למה למשל לא לעצור ו/או לגרש מהמדינה מסיתים למיניהם, דוגמת אנשי הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, המחזיקים בתעודת זהות ישראלית ונהנים מכל זכויות האזרח? וכמובן לשלול מהאסירים טובות הנאה למיניהן ומנעמי קייטנה למיניהן.

ראוי גם לכלול ברשימת המשטינים הראויים לגירוש כל אותם ח"כים ערבים, היורקים בפרצופנו יום יום בבוז עם 'רצח בעיניים'. למה לא להוליכם בדרכו של הארכי מחבל עזמי בשארה (שכנסת ישראל עדיין חולקת לו כבוד תמוה להדהים, והיקצתה מקום נכבד בספרייתה לפירסומי ההסתה שלו, שזו שערוריה בפני עצמה)?

אפשר וצריך לשלול תקציבים מרשויות מקומיות בהן מונפות כרזות המעודדות טרור, או נותנות יד בדרך זו או אחרת להסתה (ע"ע כפר כנא שבו הסתער מחבל אחוז טירוף עם סכין שלופה על ניידת משטרה; או הכפר הדרוזי אבו-סנאן, שהפך ברבות הימים לכפר איסלמיסטי שצעיריו המוסלמים תוקפים דרוזים המשרתים בצה"ל); להציב מחסומים ביציאות מהכפרים – הן הכפרים הבעייתיים בישראל והן כלל הכפרים ביו"ש, על מנת לבדוק כל רכב בקפדנות; לשלול רשיונות נהיגה וזכות בעלות על רכב מידי חשודים ובוודאי מידי מחבלים משוחררים או בעלי פוטנציאל פיגועי גבוה; להטיל קנסות כבדים על בתי עסק המפרנסים שב"חים; להרבות בחיפושים יסודיים על גופם של חשודים, באופן אקראי, בכל חלקי הארץ והשטחים; ועיקר כמעט שכחנו – להורות חד משמעית לכוחות הביטחון לירות ללא היסוס, במחבל המנסה לפגע, על מנת לנטרלו לפני שיחל במסע ההרג. (ואם הדבר יביא את היורה לטיפולה של המערכת המשפטית, כפי שנוכחנו רק השבוע בפרשת חייל מג"ב שירה בביתוניא לעבר פורעים צמאי דם, ונדרש לעמוד לדין באשמת רצח/הריגה, עדיף כך מול האלטרנטיבה).

 

שבאבניק חרדי: "הטבח – בגלל גדולי התורה"

הטבח בירושלים היכה הפעם חזק ביהודים חרדים. ואכן, ההנהגה השפויה הגיבה בזעזוע ובכאב נורא, אבל גם באיפוק. למשל הגר"ח קנייבסקי, שאמר כי "מדובר בימים של עקבתא דמשיחא."

אבל השבאב החרדי הגיב בדרך משלו. הנה תגובה אחת מרבים שפירסם טוקבקיסט חרדי באתר החרדי 'שטיבל':

"תמונות של יהודים חרדים עטופים בטלית ותפילין זרוקים על הרצפה לאחר שנטבחו בגרזן, מזכירות את השואה האיומה. אני בשם כל עם ישראל מבקש, בכל לשון של בקשה ממועצת גדולי התורה, לא לעשות שום פשרות עם הצבא לגבי גיוס בני תורה! הטבח הזה בבית כנסת הוא מידה נגד מידה מהשמיים! המועצת [גדולי התורה] רוצים להרוג הנשמות, בפשרותיהם מול צבא השמד. האנשים האלו נהרגו מהשמיים, לעורר אותנו ולעצור אתכם ממעשה רע זה."

ככה? מידה כנגד מידה משמיים? לא התבלבלת? אולי בדיוק ההיפך. אולי הטבח הזה בבית הכנסת הוא באמת מידה כנגד מידה מן השמיים, אבל בגין ההתחמקות המתמדת של ציבור גדול מחובת הערבות ההדדית והשותפות בנשיאת עול קיומו הפיסי של עם ישראל עלי אדמות, והטלת האחריות לעצם קיומו הפיסי על אחרים? מסתבר שיש בישראל שמסרבים ללמוד דבר מהתנהגות אבותיהם בשנות האופל באירופה, כשאסרו את העלייה לארץ, ומתעקשים שלא להסיק מסקנות מכל מה שהתרחש בחיי העם היהודי הנרדף על נפשו מאז ועד הלום.

 

 

* * *

ג'וֹזי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

ג'וֹזי לקח אותי לחוף הים של

תל אָבִּיבּ ישבנו בצל סככה

על החול ושתינו קפה יהודי

ג'וזי ישב בגופייה לבנה ומכנסיים קצרים

אני בחצאית שחורה על מכנסיים שחורים

ארוכים וחולצה אדומה עם שרוולים ארוכים

שמעליה כיסתה המטפחת שבה הוסתרו

כל שערותיי רק הפנים היפות

שלי למרות שאני שמנמנה היו

גלויות ג'וזי הסתכל על היהודיות

הצעירות עם התחת והשדיים

כאילו אין אללה בשמיים

יַעַנִי יפות כל כך מן השטן

ואני רק את הסנדלים הורדתי

ובאצבעותיי ליטפתי שוב ושוב את

החול של תל אָבִּיבּ והרגשתי

גם אני כבר ערומה כמו כל

השרמוטות היהודיות שגרמו

לזובי של ג'וזי להזדקף כמו אוהל

גם ג'וזי לא נכנס למים אבל בלילה

כאשר לש את השדיים הגדולים שלי

והכניס לי בחור את כל היהודיות שראה

על החוף אני הרגשתי איך אני מלטפת

את החול באצבעות רגליי המזדיינות

והייתי גם אני בשמיים של השרמוטות

המאושרות עם העור המלוח

 

פרסום חוזר עם געגועים לחוף גורדון בקיץ 2014

 

 

* * *

רות ירדני כץ

ירושלים בוערת

ירושלים בוערת. כבר כמה חודשים ירושלים לא ידעה יום אחד של שקט. אני גרה בירושלים, מול הכפר ג׳בל מוכבר. כפר גדול הגובל ונושק למזרח תלפיות שתושביו הם אזרחי ישראל. בעלי תעודות זהות כחולות, זוכים לכל ההטבות שהמדינה מעניקה להם, הם נכנסים לכל בית בגלל שהם בעלי מקצועות חופשיים כמו מנקים, שרברבים, שיפוצניקים, גננים ומה לא. רוב נהגי המוניות באזור שלנו הם ערבים מהכפר צור-באחר הסמוך לג׳בל מוכבר. אני מכירה אישית כמה מהם משני הכפרים ובשיחות איתם הם אומרים בקול-רם ״רק לא מדינה פלשתינית. טוב לנו כאן, כיף לנו כאן, יש לנו הכל.״ מי שאני מכירה מה-זה נחמד. אמיתי.ֿ

שתי אחיותיי גרות בגבעת המבתר, קרוב מאוד לשועאפט, שכונה צמודה אליהן, והם גם כן בעלי תעודת זהות כחולה שמורשים לנוע לאן שרוצים. הם עובדים ומתפרנסים אצלנו, בשכונה שלהם יש מסעדות נחמדות ובתי-עסק. הרבה ירושלמים קונים שם, אוכלים שם וברמה האישית יחסים טובים.

23 שנים גרנו ברובע היהודי. מהדירה שלנו  כמה מדרגות הובילו אותנו לשוק הערבי. השכנים הערבים שלנו היו מה-זה נחמדים. כולם בעלי תעודת זהות כחולה, יוצאים ובאים בלי קושי ונרקמו בינינו יחסים נהדרים. ריאד אז בחור יפה-תואר, משכיל שבא מבית מכובד, ניהל חנות תכשיטים ומזכרות. יום אחד נעלם. התברר שהוא כלוא בגלל שהיה מעורב במהומות בהר-הבית. השוק היה גדול. הלם. זה אמיתי, היחסים בין הערבים והיהודים הם טובים ברמה האישית עד שזה מגיע להר-הבית.

ירושלים המדממת והמשותקת בימים אלה היא תוצאה של קנאים יהודים חסרי אחריות שלא מבינים שלעלות להר-הבית זו מלחמה. רוב הערבים הגרים כאן מבקשים שקט אבל כשזה נוגע להר-הבית הם מוכנים להרוג ולהיהרג. אריק שרון בכבודו ובעצמו הביא עלינו את האינתיפאדה השנייה.

אם רוצים לשנות את ההסכם לגבי הר-הבית, שהממונים עלינו ישבו עם מלך ירדן והווקף וידברו. אולי יגיעו להסכם שיהודים יכולים להתפלל שם בימים מסויימים כמו במערת המכפלה. אולי, אפשר לנסות? אולי אפשר למצוא דרכים כדי למתן? 

הנזק הכלכלי הוא עצום. העיר העתיקה ריקה, הרחובות ריקים, העסקים קורסים, המסעדות ריקות ואין תיירות. 

ככל שהזמן עובר ראש הממשלה הנוכחי רק מאשים ורק תוקף מילולית ולא עושה כלום חוץ מלהפחיד אותנו יום ולילה. זה מה שהוא עושה ושאף אחד לא יתפלא שמה שקורה לנו זה ממש בהזמנה. 

הקיצוניים מכל צד ועבר דואגים לנו כל יום שנקום בבוקר ונגלה עוד פיגוע נורא, נקמת-דם. הרצח המחריד בבית-הכנסת בהר-נוף הוא עוד שיא במצב הבלתי נסבל שמי-יותר-יכול להכאיב. 

התגובות ברגע זה הן גינוי על הרצח. אז מה? נתניהו ימשיך להאשים את אבו-מאזון שמסית ו... ו... אנשי הימין הקיצוני ימשיכו לנסות לעלות להר-הבית כדי להראות לכל העולם שהם לא יוותרו. הנקמה לא תאחר לבוא מצד הקנאים היהודים ואנחנו תושבי ירושלים נמשיך לחטוף מהם ומאיתנו.

 

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

 

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

 

פרק חמישה-עשר

לילה ראשון ביפו

 

סוף-סוף הגיע היום בו עלו בני משפחת ראב על האונייה המפליגה למצרים. היא היתה ריקה כמעט מנוסעים, ואנשי הצוות נהגו בהם בידידות רבה במשך שבעת ימי הנסיעה. גם הים האיר להם פניו והיה שקט. אך הכול השתנה כאשר הגיעו לנמל אלכסנדריה. כאן היה עליהם לעבור מאונייתם הגדולה לספינה קטנה יותר, המפליגה ליפו. עשרות ספנים מצריים, צעקניים, התנפלו בסירותיהם על האונייה כשהם מדברים בבליל לשונות ומניעים בידיהם כדי לנקוב במחיר ההעברה. משפחת ראב ירדה לסירה, וכל מיטלטליה עימה. באמצע הדרך, על ים אלכסנדריה, בין שתי האוניות לערך, חדלו הספנים המצריים לחתור ודרשו בקשיש, מתנת-כסף נוספת על המחיר שעליו הוסכם מראש.

מיד החלה מריבה על הסירה, ומאחר ששני הצדדים לא יכלו להבין איש את שפת רעהו, עברו עד מהרה לשפת מהלומות. יהודה הצעיר הפליא מכותיו במצרים ואף הפך את אחד הספנים והפילו הימה!

אז קמו הספנים המצריים האחרים וניסו לגבור במכותיהם על יהודה ולזרוק גם אותו למים! – מצבה של המשפחה היה רע למדי, אך למזלם עברה באותו רגע לידם סירה ובה קצינים מן האונייה שהביאה אותם מטרייסט, ושעימם התיידדו במשך ההפלגה. הללו התכוונו לרדת לחוף, ועתה הבחינו בבני משפחת ראב הנתונים בצרה, ומיד זרקו אנקול עם חבל לעבר סירתם ומשכו אותה בכוח אליהם; וככה הובילו את הסירה, על ספניה המצריים חורקי-השיניים, אל האונייה הקטנה העומדת להפליג ליפו, ונפרדו לשלום ממכריהם.

באונייה החדשה מצאו יהודים החוזרים לירושלים, וכן נוסעים ארמניים ויווניים. לפנות-ערב הפליגו, ועם אור בוקר ראשון נשקפו לעיניהם, עטופי אור ורוד, בתיה העתיקים של יפו, שניראו מרחוק בנויים כאילו האחד רוכב על גג משנהו, במעלה הגבעה. כאשר זרחה השמש נתגלה הירק של פרדסי יפו, עצי תמר בודדים ביניהם, מסגדים וגבעות חול.

יהודה היה נרגש מאוד למראה החוף של הארץ שאליה התגעגע עוד בטרם זכה לראותה. הוא זכר כיצד בהיותו ילד כבן תשע, והוא עודנו בכפר הולדתו סנט אישטוואן, ובטרם מתה עליו אימו – היה לאזאר אביו יושב עד שעה מאוחרת בלילה, לאור הנר, טובל את ציפורן העט בקסת הדיו השחור ומשרטט בפנקסו הגדול, בעל הכריכה הירוקה, אותיות מעוגלות ויפות. הוא כתב בגרמנית, השפה הרשמית הראשונה-במעלה ברחבי הממלכה האוסטרו-הונגרית, וגם בעברית:

"למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עוררנו את אחינו בני-ישראל להיות לעזרת ישראל להכין לפניהם שדות וכרמים ולבנות הנהרסות בנחלת אבותינו, ובזכות זה ה' ירחם על ישראל עמו ועל ירושלים עיר קודשו ובא לציון גואל, אמן!"

האב היה מקצה עמוד אחר עמוד לשמות בני החבורה הקטנה, מהכפרים והעיירות הסמוכים בחבל וספרים שבהונגריה, שהתחייבו לתרום ל"אגודה להתיישבות בארץ-ישראל", ומגלגל בידיו בהתרגשות את המכתבים שקיבל מן הרב צבי הירש קאלישר, ממייסדי האגודה.

המכתבים והפנקס הירוק, מתקופה של לפני שבע-שמונה שנים, חבויים בצרורו של לאזאר ראב עימו באונייה, אך איש מבני החבורה הכתובים בעמודיו לא עלה עדיין לארץ-ישראל, פרט לבן-דודו של יהודה, יהושע שטמפפר, שהתגורר עימם תקופת-זמן בכפר; יחד חלמו לאזאר ויהושע את חלום העלייה לארץ-ישראל, ולפני שש שנים בערך עשה הבחור הצעיר מעשה ויצא ברגל, במשך חודשים ארוכים, לירושלים; מאז הוא יושב שם, אינו חדל להמטיר מכתבים על יהודה, הצעיר ממנו, והפזמון החוזר בהם: "למי יש צורך בך בהונגריה? כאן יכירך מקומך – בארץ-ישראל. ודע – עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות!"

כזאת ועוד היה יהודה מהרהר ונזכר בהישענו על מעקה הסיפון, תולה עיניו מזרחה ומתאמץ לקלוט את מראה החוף הנכסף – חולות-זהב משתפכים בגבעות מעוגלות ורכות. אך בינתיים, מפני קרני השמש המסנוורות אותו, לא הבחין כיצד קרבו סירות רבות לאונייה. לפתע החלו להופיע על סיפונה המון צעקנים, רובם ספנים ערבים מיפו, דומים לאלה שבאלכסנדריה, אך גם מתווכים יהודים בעלי עצות והצעות, שהתנהגותם לא עוררה אמון רב בבני-המשפחה, למודי תלאות המסע.

עד מהרה נכבש הסיפון והפך למעין שוק מזרחי שוקק צרחות ופעילות: צרורות, חבילות סלי-קש גדולים, ילדים ונשים – נזרקו מיד אל יד ואל הסירות; ספנים במכנסיים רחבים, שניראו כשק משתלשל בין רגליהם, מתווכים יהודים שהעתירו שהעתיקו הבטחות, ךונוסעים נרגשים – כולם עמדו על המיקח בבליל-שפות, אלה מנסים לפאר את שירותיהם, ואלה – להוזילם ככל האפשר.

למזלם של בני משפחת ראב כתב להם קרובם יהושע שטמפפר, עוד לפני צאתם לדרך, והזהיר אותם לבל יתקשרו עם איש מן המתווכים האלה. הוא מצידו ידאג לשלוח נציג מיוחד לקראתם, אל האונייה, לקבל את פניהם בבואם.

וכך היה. הופיע בחור יהודי צעיר, בעל שפם וחיוך של רצינות, תרבוש לראשו ועניבה קשורה כפרפר לצווארו, ובידו מכתב מאת יהושע, בו הוא מודיע להם שכבר הכין להם דירה בבית אביו של הצעיר, בירושלים. בני-המשפחה ירדו עם הצעיר בסירה, הפעם נחסכה מהם ההתמקחות עם הספנים הערביים, וְהַבַּקְשִׁישׁ, כי הצעיר, דובר הערבית, סידר עבורם את כל הדרוש. ואולם, ככל שחתרו והתקרבו אל החוף המקווה, כן הלך ונמוג הקסם האֶקְזוֹטִי שראה בו מרחוק יהודה. בית המכס העלוב והמלוכלך, הרפש על פתחו, הצחנה העולה מן הסימטאות, הצעקות מסביב, הפקידים הבלויים והסבלים הטרדנים. בקושי שירכו בני-המשפחה את דרכם בין הסימטאות האפלות והמסריחות של יפו העתיקה, שסביב לה עוד עמדה חומתה, כמעט שלימה.

 

מקרה מצער אחד, לפחות בראשיתו, אירע להם בהתקרבם עם הסירה לחוף. רציף ומזח טרם היו ביפו, ועל הנוסעים היה להרטיב רגליהם ברידתם או להיעזר בספנים רחבי-הגב, שהיו נושאים אותם על כתפיהם במים, כחבילות. והנה, בעת שעמדו לרדת לחוף, בא גל וסחף את הסירה חזרה לים; אחותו הצעירה של יהודה, טוֹיְבֵּה, צחת-פנים, בעלת עיניים חודרות וצחקניות, נערה יפהפייה – מעדה ונפלה למים!

הבחור המקומי, יעקב גרין שמו, לא היסס רגע, הוא קפץ בבגדיו המימה אחריה והציל אותה, ורק תרבושו חמק לו בגלים שהרחיקוהו ללב ים. תרבושו אבד לו אך את טובה, אשתו-לעתיד – מצא-מָשָׁה מן הים!

 

אולם בינתיים משתרכת לאיטה, בחום הקיץ, בסימטאות מעלות-הצחנה של יפו, משפחת רַאבּ על צרורותיה ועל בתה והמלווה שלה, שבגדיהם לחים עדיין ומלוחים מן הים; הולכים בני-המשפחה אל האכסניה של השחוט האשכנזי היחיד בעיר, ללון בה את הלילה הראשון להיותם בארץ-ישראל. למחרת יטעינו לאזאר וילדיו את חפציהם על גבי פרדים וחמורים ששכר עבורם הבחור יעקב, וברכיבה על חמורים יעלו ירושלימה. דרך אחרת אין. בכל ארץ-ישראל כולה טרם נבנתה מסילת-ברזל אחת. האנשים המקומיים לא ראו רכבת מימיהם. הדרכים גרועות, ישנן כאלה שלא תוקנו מימי הרומאים! – ואפילו העגלות הבודדות, ראשונות בארץ, כאילו זה עתה הומצא הגלגל – אשר בנו אותן ה"טמפלרים", אלה האיכרים הגרמניים מן המושבה שרונה, הסמוכה ליפו – טרם מצאו להן נתיב קבוע לעלות בו לירושלים. התחבורה מתנהלת בעיקר על גבי פרדים, חמורים וגם גמלים וסוסים, ולרוב בשיירות, זאת מטעמי ביטחון בדרכים, שהשודדים בהן מרובים.

 

*

יהושע שטמפפר לא הסתפק בחלומות שרקם יחד עם לאזאר דודו, לאסוף חבורת יהודים כפריים בהונגריה ולעלות לייסד מושבה בארץ-ישראל, אלא החליט להקדים וללכת אליה לבדו, ברגל – לפסוע על הרי יהודה האמיתיים ובסימטאות ירושלים, עיר דוד ושלמה.

הוריו של יהושע התנגדו לתוכניתו כי רצו שילמד תורה ויהיה דיין כאביו. הצעיר לא שמע להם אלא היה בדעה אחת עם דודו לאזאר. על שני אלה, כמו על יהודה הנער, השפיע המקום הרב שתפס, בחיי שכניהם ההונגרים, זכר המרד בהנהגת גיבורם הלאומי, לַאיוֹש קוֹשׁוֹט, שלחם לשחרור ארצם מעול האוסטרים. והנה לאחרונה השיגו סוף-סוף ההונגרים ראשית הכרה בעצמאותם, במסגרת מדינית שנקראה מעתה הקיסרות האוסטרו-הונגרית. בפעם הראשונה נערכו בחירות לפארלאמנט לשהם, שמושבו נקבע בבודפשט הבירה, ולאזאר אף לקח בבחירות האלה חלק פעיל.

 

בראשית שנת 1869 טמן יהושע מטבע כסף אחד בכיסו ומפת מדינות אירופה והמזרח התיכון בצרורו הדל, ויצא לדרך. הוא עבר את סרביה ובולגריה, רגליו נפצעו בקוצים ובאבנים חדות. גם כשהיה עייף, רעב וקרוע-בגדים – המשיך לפסוע בדרכים קשות ומסוכנות, טיפס בהרים, חצה יערות, ולא פעם ראה את המוות פנים-אל-פנים. לבסוף הגיע לעיר-הנמל סלוניקי שביוון, שרוב תושביה היו יהודים, ואשר נמצאה תחת השלטון התורכי. הוא ניגש אל בית החכם-בַּאשַׁא, הרב הראשי של העיר, וסיפר לו על תלאותיו בדרך ועל חפצו העז להגיע מהר ככל האפשר לארץ-ישראל.

נתן לו החכם-באשא מכתב, ולפיו קיבלה אותו ספינה אחת להסיעו חינם עד סְמִירְנָה, היא העיר איזמיר אשר בתורכיה. זה היה הקטע היחיד בכל דרכו של יהושע שנסע בו ולא הלך ברגל; על כל אלה סיפר לימים במכתביו ליהודה. בסמירנה ירד מהספינה, הוסיף ללכת ברגל ימים ושבועות והגיע לביירות. הוא עבר דרכים נטושות ושוממות והתענה בחום ובגשם, ברעב ובצימאון – עד אשר עלה, דרך צידון, וכל עוד רוחו בו – לצפת. אבל שם לא רצה לשהות הרבה, ועד מהרה עזב את העיר הגלילית והוסיף ללכת עד שהגיע לשערי ירושלים, בלילה אחד בחודש סיוון תרכ"ט, קיץ 1869. זה קרה לפני שש שנים בדיוק.

בליבו של יהודה עלה רעיון נועז: הן הימים לפני חג השבועות, חג העלייה לרגל: "עד כה נסעתי ברכבת ובאוניות – הבה אעלה גם אני כמוהו, לפחות את הדרך מיפו ירושלימה – ברגל!"

והוא נרדם.

 

*

השעה היתה לפני עלות השחר. בחוץ שררה עדיין אפלה. יהודה התעורר שוב משנתו הטרופה בתחושת-מיאוס עזה והחליט שאין טעם להמשיך לישון בחברת פשפשי יפו. חרש התגנב על פני בני-משפחתו הישנים בחבר, הלומי עייפות, אביו, אחיו הקטן משה-שמואל והשליח הצעיר יעקב גרין; שתי אחיותיו של יהודה ישנו בחדר הסמוך. לפני צאתו מן האכסניה השאיר על השולחן פתקה לאביו, לבל ידאגו לו, הוא יפגוש אותם בירושלים –

ויצא לדרך.

בחור חזק ובעל-תושייה היה יהודה. הוא לא חשש מפני הארץ החדשה, מהדרך שאינה ידועה לו, משפת התושבים הערביים שהיתה זרה לו לחלוטין ומאימת השודדים, שאולי טרם עמד על חומרתה. בערב הקודם חקר היטב ושאל לדרך המוליכה לירושלים. עתה פנה בכיוון שהראו לו, בין הפרדסים, עבר על פני סְבִּיל אַבּוּ-נַבּוּט, הרבט של אבו-נבוט, שם שטף היטב פניו וזרועותיו במים הקרים, הקולחים מקיר-האבן, והמשיך בדרך הפונה מזרחה, כאשר קו-האופק של הרי יהודה, שהחל להווריד-מעט כשעה לפני הזריחה, מורֶה לו בבירור את הכיוון.

הוא עבר על פני מקווה-ישראל בחשיכה-למחצה, ובשעות הבוקר המאוחרות כבר הביאה אותו הדרך לקרבת העיר רַמְלֶה. חם היה והוא צמא למים, והנה ראה מרחוק כיכר ירקרקה בלב השדות השוממים, ומהכירו את נופי ארץ-הולדתו הונגריה, תיאר לעצמו כי במקום שכזה ימצא נחל שוטף. הוא סטה מדרך-המלך וניגש להרוות את צימאונו כשהוא עובר בעשב גבוה שחתך בבשרו כסכינים, אך מים – לא מצא. לימים נודע לו כי העשב המושחז שהצמיחה כיכר זו הוא החִילְפָה, אשר יחד עם עשב פרא אחר, האִינְגִ'יל, הוא היבּלית, כבשו לעצמם כל חלקת שדה שאינה מעובדת.

בעיר רמלה ריווה יהודה את צמאו ונח מעט, ומשם המשיך בדרכו הלאה עד שהגיע לבַּאבּ-אִל-וַאד, שער הגיא; שתה ספלון קפה שחור, מריר, בשבתו שעה קלה על שרפרף קלוע-קש בסככה שבחזית החאן, אכסניית-הדרכים שהוחזקה בידי יהודי; ועד מהרה החל לעלות במדרונות הרי יהודה. סביבו ראה סלעים ואבנים, הכול חשוף ועירום ונצלה באור הקיץ. רק פה ושם עצי אלון בודדים, נוקשים, וחורשות עצי-זית אפורים ומאובקים. אין צל. אין נחל. אין פיסת ירק. היכן הם היערות הירוקים-כחולים ושפע הנחלים שבארץ-הולדתו? כאן הכול שחון ולבן, או מצהיב. הלא הגבעות שליד בפרו סנט אישטוואן, שאותן ראה בילדותו בדמות הרי יהודה וירושלים – יפות יותר מן ההרים הקירחים הללו!

מועקה ירדה על ליבו של יהודה. שמש הצהריים יקדה והוא נעשה צמא מחדש. פתאום, מאחד השבילים, הופיע לעומתו רוכב בידואי, עוטה כאפייה המסתירה את מרבית פניו, ורק עיניו נראות.

הנה בידואי, שודד-דרכים! – הירהר יהודה בליבו והתחיל מתכונן לפגישה, אולי יצטרך גם להגן על נפשו. אך לפתע שמע מולו, מעל הסוס, קול ביידיש:

"מניין ולאן, ר' יהודי?"

ה"בידואי" גילה פניו, וכפי שנתברר ליהודה לאחר-זמן, היה זה קצב יהודי מירושלים, צוֹצֶל שמו, גבר עז-נפש שנהג לצאת לבדו לכפרי הערבים, רכוב על סוסו, ולקנות בהמות לשחיטה כשרה. אך בינתיים יהודה, שלא ידע עדיין יידיש אלא גרמנית, הונגרית ומעט עברית, ענה: "לירושלים!"

"יהודי יחידי בדרך לירושלים! ומה מעשיך בארץ-ישראל?"

"אני אַקֶער-בּוֹיֶער! – איכר!" ענה לו יהודה בגרמנית.

הוציא צוצל משמשים אחדים מאמתחתו וכיבד בהם את יהודה. לימים, כשהיה פוגש את יהודה, והוא כבר איכר בעל אחוזה בפתח-תקווה, היה מתלוצץ ואומר לו:

"אכן, אקער-בויער אתה באמת ובתמים, ואני חשבתי אז כי פגשתי נער שעושה ממני צחוק! מי שמע על איכר יהודי בארץ-ישראל?!"

רק עם רדת השמש הגיע יהודה לשערי ירושלים. שוב עבר בסימטאות מלאות ליכלוך, עלה וירוד על פני מדרגות וסלעים באור בין-הערביים. על פניו חלף קהל ערבים ויהודים, לבושים כל אחד בבגדים משונים שלו, שכמותם טרם ראה. כמרים נוצריים, בעלי עיניים רכות-מבט, נוצצות, פסעו בשלווה, לצידם נערים מקומיים המשמשים אותם, ועולי-רגל תמימים שהלכו בעקבות משיחם הצלוב.

שאלתו הראשונה של יהודה היתה למקום הכותל המערבי. הוא פילס דרכו אליו בסימטאות הצפופות, המלאות ריח גללי חמורים ועשן תנורי-לחם המוסקים בעוגות-זבל יבשות, ועד מהרה הגיע ועמד בפתח הסימטה הצרה, מול שריד חומת המקדש –

לעיניו נתגלו אבני-הענק וסביבן רק שממה וחורבן – על הסימטה מעבריה סוגרים קירות עפר-ואבן עלובים, מטים ליפול, של שכונה ערבית שכּוּכֶיהָ מעלים ריח עשן חריף לעת-ערב. בחלל הצר שנותר עומדת בתפילה חבורת יהודים, חלקם ארוכי-פיאות, במעילים שחורים ובכובעים רחבי-תיתורה, וחלקם חובשי תרבוש ועימם נשים בשמלות ארוכות, ומטפחות-פסים רקומות עוטפות ומכסות את פניהן כמעט כליל, כרעלות. והמלבושים דלים, ישָׁנים.

עד מהרה עטו על יהודה מכל צד יהודים פושטי-יד, חלקם יחפים, ומשכו בכנף בגדו, בהריחם בו כי חדש הוא, וזר –

כלום זוהי שארית תפארתנו מימי עברנו? – שאל עצמו, – ואלה בני-עמי, יהודי ירושלים? – דמעות של כאב, עלבון ואכזבה פרצו מעיני הבחור בן השמונה-עשרה. איזו עליבות! כמה מכוער כאן הכול, סגור ומחניק, גרוע מן הגלות! – והוא כה התרגש בבכיו עד אשר החלו המתפללים מסביב להתלחש ולקרוא קריאות השתוממות על ה"דַיְיטְשׁ", כלומר בחור יהודי מארצות אירופה הדוברות גרמנית, הלבוש בבגדים מודרניים, ואולי גם חופשי בהליכותיו ומשכיל – שממרר בבכי למראה הכותל.

בראותו כיצד הללו מתבוננים בו וחושדים בכוונותיו – פנה יהודה משם ומיהר בדרכו הלאה, לביתו של משה גרין, אביו של יעקב, שבביתו הכין להם יהושע דירה לגור ואשר אליו כבר הגיעו ברכיבה על חמורים שאר בני-המשפחה שיצאו בבוקר מיפו. עתה שכבו כולם לנוח. עייפים. וכך חש עצמו גם יהודה; בלילה האחרון כמעט שלא ישן, וגם לפניו, עמד רוב הלילה על סיפון האונייה, מחכה לראות קו-אופק ראשון של יבשה במזרח – החוף של ארץ-ישראל.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* 8.11.98. יום ראשון. מתוך היומן. בדואר מגיע חזרה מהוצאת "כתר" עותק ממדפסת מחשב של הרומאן שלי "המושבה שלי", מאוגוסט 1998, בצירוף פתק בכתב יד מאת חיים פסח:

"לאהוד שלום רב, תודה על כתב-היד ששבת ושלחת לי – אחרי תיקונים ושיפורים. ובכל זאת, ואחרי שקראו את כתב-היד לקטורים של ההוצאה – הוחלט שלא לקבל אותו אצלנו. אני מאחל לך הצלחה. חיים."

יש לי הרגשה אפוא שאין סיכוי רב שגם איזו הוצאה אחרת מאלו הממוסדות והמוליכות בשטח, תקבל את הרומאן. זה מאוד מוזר. לכאורה היה עליי להתייאש, סופר בן 62, שרומאן שלו נידחה הוצאה אחר הוצאה, בעוד שהשוק מלא רומאנים חדשים לבקרים של גיבורות וגיבורי תרבות, שרובם קש וגבבא או סתם בלתי-קריאים. יש סופרים שבהוצאות מחכים לכל ספר חדש שלהם והוא נעשה רב-מכר, ויש סופרים שאיש אינו מהמר עליהם.

אמנם, אינני יחיד, מרבית הסופרים, לפחות מבני-דורי וגם מבוגרים יותר, מצויים במצב של מחזרים-על-הפתחים ואפילו מוציאים על חשבון עצמם רומאנים בהוצאות קטנות. אני לא אעשה זאת. אני מאמין ש"המושבה שלי" הוא רומאן גדול שמעטים כמוהו בספרות העברית. הוא גם רומאן חי, עובדה שכל הזמן אני מוסיף ומשפר בו לא מפני שהנוסח הקודם גרוע אלא שהוא כמרכבה שאפשר לטעון בה עוד ועוד מכל טוב ולצחצח אותה עוד יותר. אינני יודע אם אתחיל בקרוב לכתוב רומאן חדש, עם חוסר-ציפייה מוחלט שכזה לספר חדש ממני, אבל לפחות איהנה מכך שאני ממשיך לחיות את הפיקאנטריה של "המושבה שלי". אוציא מדי פעם עותק חדש, שכמובן יתיישן בגלל התוספות שתבאנה אחריו, ודבר אחד אני בטוח – הרומאן הזה, גם בעוד מאה שנה לא יאבד מאומה מהחיוניות שלו, אפילו אם יודפס רק אז לראשונה, אחרי שישכחו כבר את רוב הרומאנים הפופולאריים של השנים האחרונות.

 

[הרומאן "המושבה שלי" יצא לבסוף לאור בשנת 2000 בהוצאת אסטרולוג ועל חשבונה, ועד מהרה נשכח. כיום אני בן 78 ומצבי לא השתנה ואפילו הורע. עדיין אני סופר נידח, ואת שלושת הרומאנים האחרונים שלי כבר הוצאתי, מחוסר ברירה, על חשבון עצמי].

 

* לתושבי עזה המכונים משום מה "פליטים פלסטיניים" – ראינו את תמונותיכם מקבלים בשמחה וזוללים סוכריות ורחת-לקום ברחובות – מממשלת החמאס שבה בחרתם, ומניפים סימני ניצחון באצבעותיכם וגם דגלי חמאס – לכבוד רצח הרבנים היהודיים שהתפללו בירושלים ביום שלישי האחרון.

אנחנו מקווים שהמקום ינחם אתכם לקראת גשמי החורף וסערותיו הקשות שיכו בכם – חורף שאותו תבלו בבתיכם ההרוסים – אשר לפי העיתונות ייקח 20 שנה לשקמם, בקצב הנוכחי. כי אתם לא שונים ברצחנותכם ובחגיגותיכם על הדם – מחבריכם לטרור בדעא"ש העורפים ראשים, ואוי ליהודי שהיה נקלע בטעות לחגיגת הסוכריות שלכם.

אבל אולי זהבה גלאון תשתתף בצערכם, והעיתונאי הפלסטיני גדעון לוי ינחם אתכם בשנאת ישראל שלו כאשר תשבו רועדים בהריסות בתיכם, אלה שקרסו בתגובה לשנים הארוכות שבהן שלחתם רקטות-נפץ באין מפריע ובשתיקת העולם – לעבר יישובינו האזרחיים.

 

* על רצח ארבעה היהודים והשוטר הדרוזי בידי הטרור הפלסטיני חגג ונגח אתמול עיתון "הארץ" – באמצעות עורכיו וכתבלביו – כאילו הוא נמצא בצד של הפלסטינים ולא של הישראלים.

 

* אור ליום שלישי, 18.11, אכן שידרו בערוץ הראשון את תוכנית הטלוויזיה "טן-דו" בהנחיית ירון לונדון, משנת 1974, שבה הופיעו אסתר ראב, טדי קולק ושמוליק קראוס. הבעייה היא שבמקום להתחיל את השידור ב-02.05 אחרי חצות, החלו בשידור כעשר דקות או יותר קודם לכן, ולכן מי שהאמין ללוח השידורים הפסיד את חלקו הראשון של הראיון עם אסתר ראב, וכנ"ל מי שהעמיד להקליטו לפי הזמן שפורסם.

 

* מתוך צירוף מקרים נתנו באותו יום שלישי, 18.11, בעמוד האחרון של מוסף "גלריה" של "הארץ", את השיר של אסתר ראב – "כפיי נשואות אליךָ" בניקוד מלא. חבל רק שאינם יודעים כי קיים כרך "אסתר ראב / כל השירים" בהוצאת זמורה ביתן, ולכן הם מצטטים את השיר מתוך מיבחר קטן משירתה "המיית שורשים" שיצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

* עקב הצטננות וחשש להדבקה לא יוכל העורך לבוא בחודש הקרוב לערבים הספרותיים הנערכים בו ושאליהם הוזמן. הוא גם לא יוכל לפרסם מידע במכתב העיתי על הערבים האלה אם ההודעות לא תישלחנה לו בקובץ וורד עברי רגיל בלי גרפיקה.

 

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,632 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל