גיליון מס' 996

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב' בכסלו תשע"ה, 24 בנובמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שְלוֹשִים שָנָה לַעֲלִיַּת יְהוּדֵי אֶתְיוֹפְּיָה. // מרדכי קידר: לעשות עכשיו. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: דמעת שר-החוץ הברזילאי. // עמוס גלבוע: 1. אנחנו כבר 100 שנים במלחמה דתית-לאומית עם הפלסטינים. 2. להכיר במדינה פלסטינית  ולשחק בגדול ב"נשף המסכות" העולמי. // רוֹן גֵּרָא: רִקְמַת הַגּוּף. // לילה גילברט: פליטים בצפון עיראק – הישרדות. [ציטוט] // נעמן כהן: על העיוורון – המלחמה נגד ישראל והיהודים היא מלחמה דתית. / "אלטלנה" – תשובת הנשיא ראובן ריבלין לנעמן כהן מיום 12 בנובמבר 2014. // אורי הייטנר: צרור הערות 23.11.14 // נפתלי רז: מחנה השלום וערביי ישראל. [ציטוט]. // רון וייס: עיתון חינם מוריד גם מחירי פרסום. // יהודה  דרורי: דווקא כן ל"ישראל היום". // אהוד בן עזר: חווייה מחורבנת מהופעה בפתח-תקווה. // אהוד בן עזר:  מעוללות כתב-היד של "המושבה שלי". // אוריה באר: הפלגיאט. // אלי מייזליש: מה זה סנקציות? // אהוד בן עזר: מתעלולי החרדים בשואה. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק שישה-עשר: יהודה בירושלים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שְלוֹשִים שָנָה לַעֲלִיַּת יְהוּדֵי אֶתְיוֹפְּיָה

הֵם עָבְרוּ חַתְחַתֵּי שְכוֹל וּפֶרֶךְ

וּתְלָאוֹת לְאֵין-סְפוֹר שֶעוֹדָן

חֲקוּקוֹת בְּלִבָּם מִן הַדֶּרֶךְ

מֵאֶתְיוֹפְּיָה לַגְּבוּל עִם סוּדָאן.

הֵם דָּבְקוּ בָּהּ, לְחוּד אוֹ בְּיַחַד,

לֹא סָרִים מִשְּבִילָם, לֹא נִסְטִים

וְעֻמְּתוּ עִם סִכּוּן וְעִם פַּחַד

מֵרָעָב, מִצָּמָא, מִלִּסְטִים.

וְהַכֹּל, בְּסַגְרִיר אוֹ בִּתְכֵלֶת

יְמֵי חֹם, בְּעֵינַיִם כְּמֵהוֹת

מִתְּפִלּוֹת בְּנוֹת דּוֹרוֹת שֶל תּוֹחֶלֶת

בְּכֹחוֹ שֶל חֲלוֹם בֶּן מֵאוֹת

שֶטֻּפַּח עַל חוֹפֵי אֲגַם טָאנָה

וּבִשְאַר מְקוֹמוֹת-מוֹצָאָם

וְשֶבּוֹ הָאוּטוֹפְּיָה נִתָּנָה

כְּפִצּוּי עַל כָּל מַה שֶּפְּצָעָם

אִם מִיַּד הַנַּצְרוּת הָרוֹדֶפֶת

אוֹ מִיַּד הַאִיסְלָם הָאַלִּים

וְהֵזִין אֶת נַפְשָם הַנִּדֶּפֶת

וְלִבּוֹת הוֹרֵיהֶם הַכָּלִים

בְּתִקְוָה שֶתָּבְעָה בְּמַפְגִּיעַ

אֶת שֶכְּלָל לֹא הוּבַן מֵאֵלָיו:

שֶאֵי-פַּעַם יִזְכּוּ לְהַגִּיעַ

לְצִיּוֹן זָבַת דְּבַש וְחָלָב.

וַאֲנַחְנוּ לָהֶם הֲכִינוֹנוּ

מִבְצָעִים כְּמוֹ "מֹשֶה" וּ"שְלֹמֹה"

וְקִוִּינוּ כָּל-כָּךְ כִּי נָכוֹנוּ

לַצִּבּוּר הַזֶּה, שְבוּי חֲלוֹמוֹ,

לְעֵדָה מֻפְלָאָה וּצְנוּעָה זוֹ

שְנוֹת בָּנִים הַשָּבִים לִגְבוּלָם

עַד שֶבָּאוּ יָמִים אֲשֶר בָּזוּ

לְמֵיטַב אִחוּלֵינוּ כֻּלָּם

אֲטִימוּת-הַמּוֹחִין וְהַטֶּפֶש

שֶל חֶבְרָה מִתְנַשֵֹּאת וְקָרָה

שֶהִגִּיעוּ בָּהּ מַיִם עַד נֶפֶש

לְאוֹתָם שֶחָפְצוּ בִּיקָרָהּ,

לְאוֹתָם שֶנָּשְקוּ אֶת הָאָרֶץ

בְּיָרְדָם מִמָּטוֹס בְּנַתְבָּ"ג

וּבֵרְכוּ בָּהּ כָּל שְבִיל וְכָל הַר, עֵץ,

כְּבִרְכַּת "הַמּוֹצִיא" עַל פַּת-בַּג.

וְכָמְהוּ בָּהּ לִמְצוֹא לָהֶם בַּיִת

וְלֹא גֵטוֹ שֶל עֹנִי וּדְחָק

בֵּין אַחִים שֶיּוֹשִיטוּ כַּפַּיִם

תּוֹךְ שְמִירָה עַל קִרְבָה, לֹא מֶרְחָק.

וְאָכֵן, לֹא חָסְרוּ גַם כָּאֵלֶּה,

מוֹסָדוֹת וִיחִידִים וּקְרָנוֹת

שֶבּוֹעֵר בָּהֶם לַהַט בַּל-יֵלֶא

לְקַדֵּם, לְשַפֵּר, לְשַנּוֹת,

לְקַזֵּז אֶת מִטְעַן מַמְרוֹרֶיהָ

שֶל עֵדָה זוֹ מִיַּחַס עוֹלֵב,

אַךְ עֲדַיִן הַפַּעַר קוֹרֵעַ

לֵב כָּל מִי שֶעוֹד יֵש לוֹ כָּאן לֵב.

וְאֻמָּה רְדוּפַת תּוֹרוֹת גֶּזַע

וְחֶבְלֵי מְהַגְּרִים וֶעֱנוּת

עַד הַיּוֹם מִקִּרְבָּהּ לֹא הֵעֵזָה

לַעֲקֹר גִּלּוּיֵי גִּזְעָנוּת.

וְיֵש אֵם בְּלִי מֵידָע וּבְלִי דוּ"חַ

עַל גְּוִיַּת בַּר-בִּטְנָהּ, כִּי בֵּיתָהּ

לֹא מֻקַּם בְּהֶרְצְלִיָּה פִּתּוּחַ

וְיַחְסַנְסְקִי לֹא שֵם מִשְפַּחְתָּהּ.

וְאֵין שַר כָּאן וְאֵין חֲבֵר כְּנֶסֶת

מֵאוֹתָם הָרָצִים פֹּה הָמוֹן

לִשְׂמָחוֹת שֶל סְנוּבָּה מְפֻרְכֶּסֶת

שֶשִּלְטוֹן בָּהּ נוֹשֵק לַמָּמוֹן

וְשֶאֵין מִימוּנָה שֶנִּפְקָד בָּהּ

מְקוֹמָם, אוֹ מִפְגָּש בִּקְהָלָם

שֶל אָחָ"ם שֶכְּבוֹדָם לֹא יֵחַד בָּהּ

(עַל פִּי רֹב בְּלִוְיַת הַצַּלָּם) –

שֶיּוֹאִיל אֶת רַגְלָיו לְהַטְרִיחַ

וִיגַלֶּה כָּאן קֻרְטוֹב רְגִישוּת   

בִּלְוָיָה שֶל עֵדָה שֶהִתְרִיעָה

זֶה שָנִים עַל סִבְלָהּ מוּל חֵרְשוּת

אַף עַל פִּי שֶכָּל עַיִן עֵדָה פֹּה

חֵרֶף סְטִיגְמוֹת שֶל בְּלוֹף תַּדְמִיתִי

אֵיךְ פּוֹרְחִים צְעִירֵי הָעֵדָה פֹּה

כְּשֶנִּתָּן לָהֶם צַ'אנְס אֲמִתִּי

בַּחִנּוּךְ, בַּחֲרֹשֶת, בְּצַהַ"ל

וְהִגִּיעָה הָעֵת, לְמוּלָם,

שֶנִּזְכֹּר עַל כָּל צַעַד וָשַעַל:

הֵם בָּשָׂר מִבְּשָרֵנוּ, כֻּלָּם.

* * *

מרדכי קידר

לעשות עכשיו

בימים קשים אלה, עולה השאלה המיידית: מה ניתן לעשות כדי להתמודד ביעילות עם הטרור המתגבר בארץ, כשברקע קיימים כמה גורמים המשקיעים מאמץ רב להביא את המצב לרתיחה.

בראשם עומד חמאס, השואף להציב את עצמו בעמדת המנהיגות של הפלסטינים, על חשבון הרשות הפלסטינית, וכדי לתקוע קוץ בעינו של נשיא מצרים עבד אלפתאח א-סיסי. מאחורי חמאס עומדת קואליציה של קטר וטורקיה ואפשרויות כספיות גדולות.

מנגד, אש"ף נאבק על מעמד הבכורה שלו ואינו יכול להיראות פחות קיצוני מחמאס, שכן אחרת יואשם בשיתוף פעולה עם ישראל. זהו המקור לדו-פרצופיות המוקרנת מצד הרש"פ: מצד אחד חזות של שיתוף פעולה עם ישראל ומצד שני תקיעת סכין בגבה – בהסתה, בחינוך, ובמוסדות הבינלאומיים.

קטר מבססת את מעמדה בעולם הערבי והמערבי באמצעות יציקת שמן על המדורה כמו שהיא עושה עם "מדינת האיסלאם", ונוהגת בדו-פרצופיות אופיינית לקטר: מצד אחד מימון הטרור של "מדינת האיסלאם", ומצד שני לבישת מסיכה של נלחמת בה יחד עם הקואליציה המערבית.

ברקע להתגברות הטרור אצלנו עומדת "מדינת האיסלאם", המציגה את הדרך להילחם בצורה מוצלחת באויבי האיסלאם: שחיטת האויבים, אלימות מופרזת ושימוש בכלי רכב מהירים המקנים לג'יהאד את תמונת הניצחון המתקדם והסוחף. לא במקרה באו הרוצחים בבית הכנסת בירושלים עם סכינים ארוכות של קצבים

הרשות הפלסטינית היא אוייב

דבר ראשון, תם זמן הדיבור הנכון פוליטית והגיעה העת לומר את האמת כהווייתה. על ישראל לקרוא לילד בשמו ולהגדיר את הדברים כפי שהם. אי-אפשר עוד לומר על אוייב שהוא ידיד, כמו שלא ניתן להעמיד פנים שיש רק בעייה קטנה עם מישהו או משהו.

על ישראל לומר בפה מלא: הרשות הפלסטינית שקמה על בסיס הסכמי אוסלו היא ישות עויינת, אוייב ששם לו למטרה להקים בארץ ישראל מדינה ערבית לא לצידה של ישראל, אלא על חורבותיה. בכך הפר הצד השני עקרונית ובסיסית את הסכמי אוסלו, וכתוצאה מכך הם בטלים ומבוטלים.

בנוסף, על ישראל להפסיק לממן את הרשות הפלסטינית על פי ההסכמים הכלכליים שנבנו על הסכמי אוסלו. אין שום מדינה בעולם המממנת יישות עויינת לה, ואין שום סיבה שישראל תהיה המדינה היחידה בעולם שעושה מעשה הזוי כזה.

ממשלת ישראל חייבת להוקיע את אלה בינינו שהביאו עלינו את "המזרח התיכון החדעש", גם אם נשאו בעבר בתפקידים רמים ומכובדים.

על ישראל להודיע באופן הברור ביותר כי ירושלים אינה עוד נושא לשום משא ומתן עם אף אחד. מעולם היא לא היתה בירה של משהו הקשור לעולם הערבי או האיסלאמי, ומעולם לא שלט בה מלך, סולטאן, אמיר או ח'ליף, ולכן הדרישה שירושלים תהיה בירה למדינה שאינה ישראל, היא דרישה חסרת בסיס היסטורי או חוקי.

על ישראל להזכיר לעולם כולו שירושלים היא הבירה העתיקה ביותר בעולם, והיתה בירתו של עם ישראל אלפי שנים לפני שוושינגטון הפכה לבירת ארצות-הברית, פריז – לבירת צרפת, ולונדון – לבירת בריטניה. אנו היהודים עבדנו בירושלים את האל האחד בשני בתי מקדש, כששכנינו היו שבטים נודדים במדבר, שותים יין, קוברים את בנותיהם בחיים ועובדים אלילים ואלילות.

על ישראל להזכיר לעולם שיהודה, שומרון ומזרח ירושלים היו אזורים כבושים על ידי ירדן במשך 19 שנה, ממאי 1948 עד יוני 1967. אילו חשבו מדינות ערב שהעניין נכון ונחוץ, הן יכלו להקים בשטח זה מדינה פלסטינית ובירתה מזרח ירושלים, מבלי שאף אחד בעולם היה מתנגד לכך. הן לא עשו זאת במשך 7,000 ימים של שלטון בשטח, ולכן אין להן זכות לדרוש מישראל את מה שהן לא דרשו מעצמן.

על ישראל לסגור מייד את כל המוסדות הפועלים בירושלים מטעם הרשות הפלסטינית או כל ארגון אחר שאינו מדינת ישראל. ריבונות אינה ניתנת לחלוקה או לפשרות. מי שמתפשר על ריבונותו מאבד אותה.

על המשטרה להוציא צווי הרחקה מירושלים נגד כל פעילי התנועה האיסלאמית ובראשם שייח' ראא'ד צלאח וסגנו שייח' כמאל ח'טיב. בהמשך יש לשקול לגביהם צווי איסור יציאה מאום אלפחם ומכפר כנא.

על ישראל לסגור מייד את כל אולפני השידור של ערוצי הטלוויזיה של חמאס הפועלים ביהודה ושומרון.

על ישראל לשמור בידיה את גופות כל הטרוריסטים שביצעו פעולות טרור. בכל מקרה, על ישראל לאסור על קבורתם בירושלים ובעיקר בסביבות הר הבית, שכן קבורה במקום זה מביעה הערכה לפועלו של השהיד, ויש בכך עידוד גדול לטרור.

על ישראל להכריז על בנייה של שכונה חדשה, התנחלות חדשה או לפחות בניין חדש בירושלים או ביהודה ושומרון על שמו של כל קורבן טרור, למען יידעו הטרוריסטים שהטרור מביא לאחיזה חזקה יותר של עם ישראל בארצו.

על ישראל לשנות את התייחסותה לאירופה. יבשת זו הולכת והופכת ליבשת איסלאמית, ופוליטיקאים אירופיים הופכים תלויים יותר ויותר בבוחר המוסלמי. הם חייבים לנקוט עמדות שמכתיב להם אזור הבחירה שתושביו הביאו מארצות מוצאם האיסלאמיות את האיבה ליהודים ולישראל. שינוי מגמה זו אינו נראה באופק, ולכן מבחינת ישראל אירופה היא משענת קנה רצוץ במקרה הטוב וסביבה עויינת למדי במקרה הרגיל.

על הישראלים להכיר בכך ששכנינו אינם רוצים אותנו במזרח התיכון, ומבחינתם תל-אביב ורמת השרון הן "התנחלויות" לא פחות מעלי, שילה ונווה דניאל. כל "תעשיית השלום" אינה יותר מקצף על פני המים הסוערים של המזרח התיכון: היא לא השפיעה על שכנינו, אבל הצליחה לסמא את עינינו כדי שלא נראה את המצב מסביבנו, ולשתק את רצונם של חלק מאיתנו להילחם על אדמתנו וחירותנו.

על ישראל להיכנס למצב נפשי של מאבק רב-זירתי, שכן רבים בעולם מתנגדים לקיומה של מדינת ישראל ויעשו הכל כדי לקעקע את ביטחונה, יציבותה הכלכלית והלגיטימציה שלה. ישראל חייבת להוקיע ברבים אנשים כמו מרטין אינדיק, המקבלים מימון ממדינות דוגמת קטר, המשפיעה באמצעות הכסף על עמדותיהם הפוליטיות כלפי ישראל.

על המערכת המשפטית בישראל להפנים את העובדה שאנו נאבקים על קיומנו. יש להפסיק להתייחס לאויבי המדינה כאל מי שזכאים לחסדי המערכת המשפטית של המדינה. המערכת המשפטית לא נועדה לקעקע את המדינה, אלא להשתיתה על חוק וסדר כדי שתוכל לתפקד גם במצבי מאבק.

עם ישראל חייב לבטוח בעצמו ובאלוהיו, ולהיות מוכן לצאת למאבק על קיומו. מאבק זה חשוב לאין ערוך ממע"מ על דירות או כל עניין פוליטי פנימי. על השרים וחברי הכנסת להתעלות מעל לפנקסנות המפלגתית הצרה ולהתחיל להנהיג עם ישראל במאבקו על ארצו, מדינתו וחירותו.

פורסם לראשונה בגיליון 314 של מגזין "מראה".

* * *

אהוד בן עזר

דמעת שר-החוץ הברזילאי

השכן שלנו, מילשטיין, היה עולה חדש מברזיל. אשתו היתה בת-הארץ וגם הילדים כבר נולדו כאן וכמובן דיברו עברית. בכל זאת הוא עדיין אהב לדבר עם חבריו שעלו איתו פורטוגזית, זו השפה של הברזילאים, שהיו פעם תחת השלטון של פורטוגל, והוא אהב להכין פיגו'אדה, שזה הטשולנט, החמין, של הברזילאים.

בשבת של הפיג'ואדה, וזה רק בחורף כי זה תבשיל כבד מאוד – היה עולה מבית המילשטיינים ריח חריף ונהדר שהיה מגרה את כל השכונה. הפיגו'אדה מורכבת משעועית שחורה ובשר וכל מיני ירקות ותוספות ותבלינים חריפים, וכל אחד לוקח ועורך לו אותם בצלחת לפי הטעם שלו.

מאיפה אני יודע?

מילשטיין היה אדם נחמד וההורים שלי התיידדו איתו ולפעמים היינו מוזמנים אליו לפיג'ואדה. כמובן שהוא-עצמו היה מכין הכול, כי אשתו הצברית לא ידעה לעשות את זה טוב כמוהו ואולי הוא לא סמך עליה.

יום אחד ביקר בארץ שר-החוץ הברזילאי. זה היה לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הכותל המערבי כבר היה בידינו. שר-החוץ הברזילאי ביקר גם בכותל, ובעיתונים נכתב שבשעת הביקור זלגה דמעה מעינו, ואולי היה זה הוא עצמו שסיפר על כך.

שכננו מר מילשטיין הושפע מאוד מההתרגשות של שר-החוץ של ברזיל, הארץ שבה נולד ובה עברה עליו ילדותו בטרם עלה ארצה. הוא דיבר על כך בהתרגשות רבה בביתו בפני אשתו וילדיו.

לאחר ימים אחדים באה גברת מילשטיין לקחת את הבן שלה, אמיר, מהגן, והנה הגננת אומרת לה:

 "שפרירה, אני חושבת שמשהו לא בסדר אצלכם בבית ומשפיע לרעה גם על אמיר."

 "מה קרה?" נבהלה שפרירה.

 "תיראי איזה ציור הוא עשה היום! לקח לי זמן עד שהבנתי שזאת עין גדולה, ודמעה יורדת ממנה. מה זה, אתם מרביצים לו בבית? או הבעל שלך אלים ויורד עלייך, ואת בוכה לעיתים קרובות? כאשר שאלתי את אמיר מה הציור הזה, הוא אמר לי משהו שלא מתקבל בכלל על הדעת: 'זאתי הדמעה של שר-החוץ הברזילאי.' אני יודעת שמר מילשטיין עולה חדש מברזיל וכל הכבוד לו שעשה את הצעד הזה ובינתיים גם את מצאת לך בעל – אבל את לא רוצה להגיד לי ששר-החוץ הברזילאי ביקר אצלכם בבית!"

קראה שפרירה לאמיר ושאלה אותו: "אמיריק, תסביר לנו, מה זה הסיפור שציירת היום, עם הדמעה?"

אמר אמיר: "את לא מבינה? זאתי הדמעה של שר-החוץ הברזילאי!"

 "ומאיפה אתה יודע על כך?"

 "מה, את גם חירשת? לא שמעת את הסיפור של אבא?"

חזרה שפרירה הביתה עם אמיר ועם הציור והראתה אותו למר מילשטיין, בעלה.

לקח מר מילשטיין את הציור של הדמעה, הכניס אותו למעטפה וצירף אליו מכתב בפורטוגזית לשר-החוץ של ברזיל, היושב בעיר הבירה ברזיליה. במכתב סיפר לו על הילד אמיר שצייר את הדמעה שזלגה מהעין של שר-החוץ כאשר ביקר בכותל המערבי.

לא עבר זמן רב והגיעה מעטפה גדולה ויפה ממשרד החוץ של ברזיל ובה ברכת תודה לילד הישראלי אמיר מילשטיין בחתימת שר-החוץ הברזילאי. הוא כתב לאמיר שציורו מוסגר ותלוי בלשכתו, וגם הזמין אותו לבקר במשרד-החוץ בברזיליה אם יבוא יום אחד עם הוריו לביקור בברזיל.

אבל בכך עדיין לא הסתיים הסיפור. לאחר זמן לא רב עמדה על סדר היום של העצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק הצעת החלטה המגנה את ישראל. זה לא חדש שמדי פעם האו"ם, שהוא האירגון העולמי, הבינלאומי, של מרבית מדינות העולם, מגנה את ישראל, ולא בצדק. זה לא שתמיד אנחנו הצדיקים והצודקים, אבל בדרך-כלל אנחנו חוטפים גינויים מפני שאנחנו קטנים ומעטים ואילו המדינות שהן אויבות שלנו יש להן תמיד הרבה תומכים.

והנה, כאשר הגיעה שעת ההצבעה, התברר שיש קול אחד, הקול של הנציג של ברזיל, שיכול להכריע אם יהיה רוב להצעת הגינוי לישראל, ואם לא.

האויבים שלנו היו בטוחים שברזיל תצטרף להחלטת הגינוי של ישראל, אבל במקרה ביקר באותו שבוע בבניין האו"ם בניו-יורק שר-החוץ הברזילאי, ובשעת ההצבעה הוא ישב באולם העצרת ליד הנציג הקבוע של ארצו. כאשר הגיעה שעת ההצבעה, וקראו בשמה של ברזיל, לקח לעצמו שר-החוץ את רשות הדיבור ואמר:

 "כאשר ביקרתי בירושלים ועמדתי מול הכותל המערבי וחשבתי על הסבל שעבר על העם יהודי במשך אלפי שנים, זלגה עיני דמעה. ילד ישראלי ששמע על כך צייר את הדמעה שלי ושלח לי את הציור. מאז, כל פעם שברזיל מתבקשת להצטרף להחלטת גינוי לישראל, אני רואה מול עיניי את ציור הדמעה שלי, שצייר הילד ישראלי, ואינני מסוגל להרים יד כדי לתמוך בהחלטת הגינוי, וגם לא להגיד לנציג שלנו באו"ם לעשות כך. לכן ברזיל מתנגדת לגינוי!"

*

12.12.98. שבת. מתוך היומן: בעקבות סיפור שסיפר לנו באותה שנה חברנו נוח מילשטיין על בנו הקטן אמיר. החלק האחרון – על ההצבעה באו"ם, הוא תוספת שלנו מהדמיון.

* * *

כל הברכות שבעולם

ללאה אחותי היקרה

בהגיעך היום לגיל 70

עודני זוכר אותך תינוקת חמודה

זוחלת על הרצפה

בבית שלנו בקלמניה

בשנת 1944

ואני מאחל לך בשם כולנו

הרבה בריאות, בריאות ובריאות –

ושמחה במשפחתך ובנכדייך המקסימים

אחיך האוהב

אודי

את ואני הננו כיום הנכדים האחרונים

של סבנו יהודה ראב בן עזר וסבתנו לאה לבית שיינברגר

הוריה של דודתנו אסתר ראב

בפתח תקווה

* * *

עמוס גלבוע

1. אנחנו כבר 100 שנים במלחמה דתית-לאומית

עם הפלסטינים

כל האזור שלנו, וחלקים באפריקה, מצויים מזה כמה שנים במלחמות דת. המאבק בינינו לבין הפלסטינים הוא דתי-לאומי, כאשר החמאס שם את הדגש על הצד הדתי. כולם זועקים "אללה אכבר" ו"איטבח אל יהוד". בימים אלו המרכיב הדתי מקבל דגש בגלל ש"ההתנגדות העממית הפלסטינית" מתמקדת בירושלים ובהר הבית. התנגדות זאת קיבלה  מימד חדש  (חד-פעמי?) כאשר  ל"סכינים" התווסף ירי חם. המסיתים הראשיים להרג ולהתקוממות מזוינת הם אנשי החמאס.

האם אנחנו באינתיפאדה? האם אבו מאזן מסית לטרור כמו שגורס ראש הממשלה ואחרים, או שהוא אינו עושה כך כפי שגורס ראש השב"כ? האם אנחנו מצויים ב"מלחמת דת", כפי ששואלים , או האם אנחנו על סיפה של "מלחמת דת"?  אלו מקצת מהשאלות הנזרקות לחלל בימים קשים אלו.  אנסה  להביע את דעתי.

ובכן, הפלסטינים עצמם וכל הנהגת הראשות הפלסטינית, מכנים את מה שמתחולל בשם "התנגדות עממית" ומהללים ומשבחים אותה מעל כל במה בינלאומית זה למעלה משנתיים, וכתבתי על כך בעבר. האיפיון שלה הוא אבנים, סכינים, בקבוקי תבערה, כלי רכב דורסים, המופעלים ע"י בודדים, לא ע"י ארגונים. העם מלמטה מתקומם נגד הכיבוש ובעד החרות והמדינה.

זאת התנגדות המוצגת כבלתי אלימה, כמנוגדת למאבק המזוין של החמאס. ההתנגדות "הבלתי אלימה" הזאת השתוללה בשטחי יהודה ושומרון למעלה משנתיים, והביאה למותם של 6 יהודים, והתקשורת שלנו התעלמה מכך, "העלימה" את כל מעשי זריקות האבנים וים התלונות של תושבי יהודה ושומרון שסבלו מכך.

למה? לתקשורת התשובות. "ההתנגדות העממית" היתה מרכיב אחד באסטרטגיה הכוללת של אבו מאזן, שהמרכיב השני שבה היה להילחם נגד מדינת ישראל במישור המדיני-משפטי: להחרימה, לבודדה, לתקוע טריזים בינה לבין האיחוד האירופאי, לסכסך בינה לבין ארה"ב  ולהביא להכרה בינלאומית במדינה פלסטינית בגבולות 67'.

בימים אלו האסטרטגיה הזאת  עומדת להגיע לשיאה המדיני בפנייה למועצת הביטחון, ובשטח היא עלתה מדרגה בשני היבטים:

הראשון שבהם הוא השימוש בנשק חם, לא רק ב"סכינים"

והשני שבהם הוא המימד הטריטוריאלי: ההתמקדות בירושלים.

מרגע זה, התקשורת הישראלית והעולמית ממוקדות בכל זריקת אבן ובכל סכין, כמוהם הפוליטיקאים;  מרגע זה המרכיב הדתי הגלום בעצם השם ירושלים, ובראש ובראשונה הר הבית ועליו מסגד אל-אקצא, הופך למוטיב המרכזי ולבמה לכל ההוזים המשיחיים; מרגע זה  החמאס מוצא לעצמו במה בלתי רגילה להסתה ולהתבלטות; מרגע זה המלך עבדאללה, שב-2013 קיבל לידיו את האחריות הניהולית של הר הבית (באמצעות הווקף הירדני) נהפך לשחקן מרכזי; מרגע זה כל כזב בעניין "המזימה היהודית נגד הר הבית" קונה לו אחיזה בתקשורת הפלסטינית והערבית; ומרגע זה אבו מאזן רוכב למעשה על גב של  נמר, כמעט ללא שליטה  על המתרחש. סוף סוף ירושלים המזרחית וכל הכפרים המסופחים לעיר אינם בשליטתו אלא בשליטת ישראל.

ומאיפיון המצב דומני שדי ברור כי גם ראש הממשלה צדק וגם ראש השב"כ. אבו מאזן, להבדיל מהחמאס, להבדיל מערפאת, איננו דוגל פומבית באלימות;  מתנגד לטרור מזוין; אינו קורא ישירות ובמפורש להרג יהודים; אינו מכין  את שירותי הביטחון שלו להתמודדות מזוינת עם ישראל כפי שהכין אותם ערפאת לפני האינתיפאדה השנייה; אינתיפאדה מזוינת עקובה מדם  אינה באינטרס שלו, ואולי עלולה לסמן את סיום תקופת שליטתו בראשות הפלסטינית.

בו בזמן הוא כל הזמן מעודד את "ההתנגדות" בצורה של אבנים וסכינים וכל דבר שאינו יורה; הוא מתיר הסתה רצופה נגד ישראל בכל האמצעים שבידי הרשות הפלסטינית (בחינוך, בתקשורת, במסגדים); הוא מאפשר לארגון פת"ח (שבראשו הוא עומד) לקרוא להרג יהודים באתרי האינטרנט שלו; הוא מרומם ומפאר אנשי טרור; הוא לא מגנה בשום אופן את אלו שהרגו יהודים כחלק מה"התנגדות העממית" (בדריסה, בסכין ).

ועכשיו כמה מילים על "מלחמת דת". מסביבנו, במזרח התיכון ובאפריקה מתנהלת מזה כמה שנים "מלחמת דת" בצורות שונות, ובמעשי טבח נוראים. התופעה האחרונה, האכזרית והמשפיעה ביותר, היא של "המדינה האסלאמית". היא נלחמת נגד "סונים כופרים", נגד שיעים, נגד נוצרים באשר הם, ובסוף גם נגד יהודים (אנחנו לא הראשונים ברשימה). לא מזמן קראתי מאמר שבו הכותב  המכובד "איים" שבמקרה של אינתיפאדה שלישית, תהיה לנו "מלחמת דת אזורית". כנראה שאינו מצוי בהווי המזרח תיכוני שלנו. קשה לקבוע כבר עכשיו, כפי שקופצים כמה מזרחנים, ש"למדינה האסלאמית" יש כבר כיום השפעה על צעירי הפלסטינים בגדה, ותחת השפעתה והאווירה שהיא יוצרת, הם קמים בבוקר ומחליטים להרוג יהודים.

לפי שעה, כך אני מעריך, הגורם הדתי הדומיננטי המשפיע אצל הפלסטינים הוא החמאס, הרואה במדינה האסלאמית יריב ואוייב. לגופו של עניין: המאבק בינינו לבין הפלסטינים הוא מאבק לאומי-דתי מאז ראשיתו. שניהם כרוכים האחד בשני. 100 שנות טרור לאומי ודתי כאחת. החמאס שם את הדגש על הדת; המתאבדים באינתיפאדה השנייה,  היו חיילים במלחמת דת, שהובטחו להם חיי נצח בגן עדן עם  בתולותיו. הקריאה "אללה אכבר" היא  השגורה בפי כל המון מסתער, ולא אחרת; "איטבח אל יהוד" היא סיסמת הקרב של ההמון, ולא "איטבח אל אישראיליון".

מעניין, אצלנו הקיצונים צועקים "להרוג את הערבים", ולא "להרוג את המוסלמים".  אנחנו נתפסים על ידי הפלסטינים ומדינות ערב, בראש ובראשונה בהקשר היהודי, הדתי, כי לתפיסתם אנחנו דת ולא לאום. ברור שכל התלקחות בירושלים, ובהר הבית, תמקד את המאבק סביב הדת, ולא סביב המרכיב הלאומי. אבל, שלא תהיה טעות: מי שמנהל את המאבק הם לא אנשי דת, לא מופתים ולא אימאמים. אלה רק דואגים להסית.

2. להכיר במדינה פלסטינית  ולשחק בגדול ב"נשף המסכות" העולמי

הבעיה שלנו עם הפלסטינים היא בראש ובראשונה בתחום המדיני בזירה הבינלאומית. שם הם מנצחים אותנו. מעמדנו מידרדר בהתמדה, ואין עוצר. רק מהלך חריג ומפתיע עשוי לעצור  את ההתדרדרות ולחסום את האסטרטגיה המדינית החכמה של הפלסטינים. והמהלך הוא זה: להכריז רשמית שאנו מכירים במדינה פלסטינית, שגבולותיה  והסדרי הביטחון יקבעו במשא ומתן בינינו לבין הפלסטינים, כחלק מהסדרי שלום עם מדינות ערב "המתונות".  כדמי "רצינות"  ישראל מקפיאה הבניה בשטחים לחצי שנה. זהו הימור, אך לא מסוכן מדי. בואו ונראה את התגובות, לפחות עבור עצמנו.

בהתמודדות רבת השנים בינינו לבין הפלסטינים תמיד ידענו להתגבר על האלימות והטרור שלהם. כל גל של אלימות מצידם רק החליש את החברה שלהם, השאירה בפיגור, השאירה לחסדי נדבות של גורמים זרים. אנחנו סבלנו אך שגשגנו. גם כל הנבואות על כך שהזמן ישחק לרעתנו בגלל הבעייה הדמוגרפית, התבדו.

אני מניח שגם לסוג הטרור הנוכחי ("ההתנגדות העממית") נמצא את התשובות הביטחוניות המתאימות. לא צריך להיבהל ולהיתפס להיסטריה. אבל, אני רואה את האיומים האמיתיים עלינו בהקשר הפלסטיני בשני תחומים: פנימי וחיצוני הקשורים האחד בשני: הקצנה דתית משיחית  של מיעוט דתי הרואה בהתנחלויות בכל שטחי ארץ הקודש משום מצווה דתית משוחררת מכל האילוצים המדיניים והביטחוניים ומוראו של העולם, הקצנה המשוחררת מכל פרגמטיזם ושיקול רציונאלי.

ומולה בקצה השני של החברה – מיעוט קיצוני קטן יותר, אך קולני ומסוכן לא פחות: שמאל קיצוני החותר בלהט משיחי חילוני תחת עצם קיומה של מדינה ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

האיום השני, הניזון בחלקו מהאיום הראשון, הוא ירידת מעמדנו בעולם המערבי. זאת ירידה איטית, אך קבועה, השוחקת בלגיטימיות של מדינת ישראל. הפלסטינים אלימים, הפלסטינים הם אלו שסירבו לכל הצעות השלום, הם אלו שלא מוכנים להתפשר, אבל הם אלו שמנצחים אותנו בזירה הבינלאומית. הם המסכנים, הם המדוכאים, הם חסרי חירות, הם אלו שהיו כאן מאז תחילת ההיסטוריה ואנחנו באנו וגירשנו אותם.

מה לעשות, תרבות השקר שולטת! אנחנו כועסים, אנחנו מתחננים לעולם שיטה אוזן להסתה הפלסטינית, אנחנו חוזרים ומאשימים את אבו מאזן, ואין כמו נתניהו לעשות זאת ברהיטות. אבל זה כמו כוסות רוח למת. אנחנו כל הזמן נגררים, מגיבים ונגררים במדרון.  אירופה כל הזמן חושדת בנו, ושני הקצוות הקיצוניים שבתוכנו, ואפס המעשה המדיני שלנו, רק מגבירים את החשדנות  שאנו רוצים להמשיך ולשלוט  בעם הפלסטיני ובכל ארץ ישראל.

תוך זמן קצר יילך האיום החיצוני ויתעצם מול הכוונה האסטרטגית של אבו מאזן להביא למועצת הביטחון הצעת החלטה שתכיר במדינה פלסטינית ותקבע מועד לנסיגה לגבולות 67' תוך זמן קצוב.

איך מתמודדים עם המהלך הזה? מצפים לוטו אמריקאי? ומה יהיה לאחר מכן? מה עושים? אין פתרון קסם. אבל, לדעתי רק מהלך ישראלי מפתיע יכול אולי לשנות את התמונה, ליצור מציאות מדינית חדשה, לשים מחסום רציני בפני האסטרטגיה של אבו מאזן ולעצור את  ההידרדרות שלנו בזירה העולמית, ובעיקר האירופאית. והיוזמה המפתיעה היא זאת:

ישראל מצהירה כי היא מכירה במדינה  פלסטינית שבראשה עומד הנשיא אבו מאזן;  גבולותיה יקבעו במשא ומתן ובהסדרי ביטחון בין ישראל למדינה הפלסטינית כחלק מהסדרי שלום עם מדינות ערב "המתונות". כדמי "רצינות"  ישראל  מכריזה  כי במהלך השנה הקרובה היא מפסיקה את הבניה בשטחי יהודה ושומרון, למעט בשכונות היהודיות של ירושלים. באשר לירושלים , ישראל לא רק שחוזרת על כך שלא יהיה שום שינוי בסטאטוס קוו בהר הבית, אלא גם  קוראת לוועידה בינלאומית מיוחדת, בהשתתפות נציגי כל הדתות, על מנת למצוא פתרונות פשרה לכל הסוגיות הדתיות הקשורות לעיר ירושלים ול"אגן הקדוש" . כמחווה "בונה אמון" ישראל מוסרת את ג'בל מכבר לראשות הפלסטינית לשליטה מלאה, ביטחונית ואזרחית.

 אני יכול לשים "אלף" טיעונים נגד זה, ובכללם כמובן טיעונים של פוליטיקה ישראלית.  אולם, כל מהלך כרוך בהימור, ולדעתי לא מדובר כאן בהימור מסוכן. אהוד ברק הימר בקמפ-דיוויד, חשף את ערוות ערפאת, זכה לשנאה תהומית של השמאל שלנו, לא ויתר בשטח על מילימטר ורק חיזק את מעמדנו הבינלאומי; אהוד אולמרט הימר מול אבו מאזן, לדעתי הימור מסוכן מדי ומעט חסר אחריות, אך חשף את אבו מאזן וחיזק את מעמדנו המדיני. בואו ונראה, לפחות עבורנו, איך יגיב אבו מאזן ואיך יגיבו העולם המערבי ומדינות ערב "המתונות". בואו ונשחק כמו שצריך ב"נשף המסכות" הגדול המאפיין כיום את העולם המערבי והמזרח התיכון.

* * *

רוֹן גֵּרָא

רִקְמַת הַגּוּף

הַשָּׁעָה רָכְנָה,

יוֹם טִפּוּלִים בְּבֵית הַחוֹלִים.

הַמַּבָּט הִבְשִׁיל לִרְאוֹת

אֶת הַמּוּחָשׁ

מֻתָּשׁ

אֲשֶׁר יִמּוֹט  בְּלֹא רַעַשׁ

בְּלֹא הֲמֻלָּה...

אֶצְלִי –

עוֹד בָּנוּי מִן הַתְּמוּנוֹת

שֶׁל אֶמֶשׁ,

וְהֵן מֻצָּבוֹת כְּמַצֵּבוֹת.

רַק יָד זָרָה

אוֹתָן הָפְכָה,

בְּעוֹד רַעַד עֵינִי

אֶת הַתְּמִירוּת מְחַפֶּשֶׂת,

בּוֹדֵק מִדַּת רָחְבּוֹ

וְרַק אֲפֵלָה תַּבִּיט

בּוֹ.

* * *

לילה גילברט

פליטים בצפון עיראק – הישרדות

עמדנו ברחוב המלא בבוץ בדומיז – מחנה הפליטים הרעוע של נציבות האו"ם לפליטים. היינו אורחים מעולם אחר. צעיר העובד בממשלת כורדיסטן האזורית KRG ליווה את עמיתי ואותי. הוא הסיע אותנו מארביל למחנה, ועתה שימש לנו מתרגם.

"אפשר להציע לכם תה?"

ליבי צנח כשנכנסנו למקום המגורים הדל של המשפחה הסורית. התישבנו על הכרים המרופטים שהונחו על האדמה. הם היו רהיטי הישיבה היחידים במקום, אך קבלת האורחים שלהם הייתה נוגעת ללב. כיצד יכולנו לסרב לתה? שתי נשים נאות הופיעו. הן חייכו בחום ומזגו בחן תה מהביל לכוסות תואמות.

אחר כך פגשנו שני תינוקות – שניהם נולדו כפליטים – המוקפים בהורים הגאים, בדודות, דודים, סבתות וסבים. בני משפחה באו והלכו, כולם רוצים לראות את האורחים הבלתי צפויים.

שיחתנו נסבה בעיקר סביב נושאים סותרים. בני המשפחה חזרו והדגישו, לעיתים כשהם נכנסים זה לדברי זה, כי הם אסירי תודה לממשלת כורדיסטן שהעניקה להם מחסה וביטחון. אך היה להם חשוב להבהיר כי הם מחוסרי כול – הם איבדו את בתיהם, תעודותיהם, משרותיהם, חנויותיהם, מכוניותיהם וכספם. כל מה שהיה להם אי-פעם – איננו.

למדנו כי הם לא ברחו מפני ארגון "המדינה האיסלאמית", כפי שהנחנו בתחילה, אלא נסו על נפשם מפני הצבא חסר הרחמים של נשיא סוריה בשאר אסד. הגברים נמלטו מגיוס כפוי והנשים ברחו מפצצות, ירי מרגמות ושאר מעשי אכזריות הבאים בעקבותיהם

"המדינה האיסלאמית" לקחו הכול

לאחר זמן-מה נפרדנו לשלום ונכנסנו לבית נוסף מעבר לסמטה. שם פגשנו אדם שברירי בשנות ה-40 המוקדמות לחייו, שהסביר כי אינו יכול "להפסיק לרעוד" מאז שהוא ומשפחתו נמלטו על נפשם. הוא לא יכול היה להבין מדוע ידיו רועדות כך. אשתו המודאגת הסבירה כי היא מועסקת בחצי משרה במחנה הפליטים של האו"ם ומנסה לארגן את מעבר המשפחה למקום אחר – כל מקום אחר – לקבלת טיפול רפואי. היא הראתה לנו את כרטיס הפליט של המשפחה שקיבלו מנציבות האו"ם לפליטים – תעודת הזהות היחידה של המשפחה.

"אבל ללא דרכונים איננו יכולים לנסוע," נאנחה האישה. "איננו יכולים לחצות גבולות, לטוס במטוסים או להירשם בבתי מלון..."

פניה היפות חרושות קמטי חרדה. היא יודעת היטב כי בעלה זקוק לעזרה – אולי בגלל מחלת פרקינסון – וחוששת לילדיה אם תאבד אותו.

התקפותיו האכזריות של אסד נגד אזרחיו שלו, ובכללן עינויים, אונס, מתקפות כימיות, חביות נפץ ורצח חסר הבחנה מכל סוג שהוא – זיעזעו את העולם. המחיר שגבתה מלחמת האזרחים הסורית, שקיצה אינו נראה לעין, הגיע כבר ללמעלה מ-200 אלף הרוגים. במהלך המתקפות צצו בין הלוחמים הסוניים המבקשים להפיל את אסד קבוצות טרור צמאות דם הקשורות ל"אלקאעידה".

אך עתה אנו מודעים היטב לכוח הרסני נוסף הפושט על המזרח התיכון: שוחרי הטרף של "המדינה האיסלאמית" ששחטו, אנסו, הבעירו ורצחו את דרכם בהשתלטותם על חלקים נרחבים של סוריה ועיראק. מורדים סוניים אחרים גם הם חסרי רחמים, אך "המדינה האיסלאמית" הוא ארגון גדול יותר, עשיר יותר, מאורגן יותר וחסר עכבות יותר מכל היתר.

במתקפה אחת אחרי השנייה, היכו אנשי "המדינה האיסלאמית" ביזידים ובשיעים של עיראק, והתעללו בחפים מפשע באכזריות בל תתואר. ואז, החל מיוני 2014, מתוך קנאות דתית, טיהרו את ליבה של עיראק הנוצרית – מוסול ושפלת נינווה – מהנוצרים בני המקום. באוגוסט העיר קרקוש [קרקוק?] רוקנה לחלוטין מתושביה הנוצרים.

צעירים נוצריים שהתנגדו לצו של "המדינה האיסלאמית" – "להתאסלם, לשלם מס גולגולת או לעזוב" – נורו. הזקנים והתינוקות לא החזיקו מעמד זמן רב במסע הארוך בשמש הקופחת, היות שמרבית הנמלטים אפילו לא הורשו לשאת עימם אוכל או מים. הניצולים הגיעו בשארית כוחותיהם לארביל, בירת אזור כורדיסטן החופשית.

נכון שבהיותם "עם הספר", גורלם של הנוצרים לא היה איום כמו זה של היזידים ושל המוסלמים המתונים. אך גם ללא עריפות ראשים, צליבות, חטיפות ועבדות מין שהיו מנת חלקם של האחרים (במקרים אחדים גם של נוצרים), הסורים בדומיז איבדו הכול. גם היום יש ברשותם רק מעט יותר מהבגדים שהיו על גופם כשברחו, ודבר לא נותר מעמל חייהם.

לא רק שאיבדו רבים מיקיריהם, אך במובן מסויים הם איבדו חלק מעצמם. אין הם יותר מורים, בעלי חנויות, איכרים, בנקאים ואנשי עסקים. הם איבדו כל שליטה על חייהם, ועליהם לסמוך על זרים שהם בקושי סומכים עליהם.

הזקנים נראים במיוחד תלושים, דואבים ומיואשים.

כורדיסטן כבר סיפקה מחסה לאלפי פליטים כורדיים מסוריה, כשהנוצרים מצאו את עצמם באקווה – הרובע הנוצרי של ארביל. מותשים, רעבים וסובלים מהתייבשות, הם התמוטטו על המדרכות, בתוך בניינים נטושים, על ספותיהם של זרים, בכנסיות ובבתי ספר.

ידיעות על גורל הנוצרים החלו לטפטף החוצה. חלקנו כתבנו על מאבקם, בהפיצנו כל פיסת מידע שיכולנו לקושש. אך היה קשה לתפוס את מורכבויות המצב רק על ידי קריאה של החדשות ומסרי הדואר האלקטרוני של מבקרים.

הודות ל"מכון הדסון" שבו אני עמיתה, התאפשר לי לבקר בארביל מה-28 באוקטובר עד ה-4 בנובמבר. עמיתי ואני ביקרנו לא רק פליטים במחנה הפליטים דומיז שליד דוחוק, אלא גם את הנוצרים באנקווה. ביקרנו גם במתחם כנסיית מר יוסף ברובע אנקווה – מובלעת נוצרית בעיר שהיא מוסלמית בעיקרה – העמוס עד למעקות הגגות בפליטים ומעט מיטלטליהם.

באופן משונה, המראה הוא די צבעוני.

על גגות הכנסייה ושיפועיה מתוחים חבלי כביסה. כמה חדרי כיתות הפכו למקומות לינה – כל אחד ל-10 משפחות, 40 עד 50 נשים וילדים בחדר. במשך היום החדרים עמוסים עד התקרה עם מחצלות צבעוניות המשמשות בלילות כמזרנים. סיר עצום של אורז מתבשל בחדרים סמוך לדלת. הפליטים הגברים, כולל האבות והבעלים, ישנים בחלק אחר של המתחם. הם נפגשים עם משפחותיהם רק במשך היום.

ירד גשם והאוויר הלח והכבד עמוס בריחות של בני אדם, אוכל, זיעה ואסלות. הפליטים מתרחצים בחדרון שצבע קירותיו מתקלף, דלתו רעועה ובו ברז מים קרים בגובה של כמטר מהרצפה. שני הברזים האחרים מספקים מים קרים לשתייה, כביסה והדחת כלים. פרט לכך אין מים זורמים, ודאי לא חמים, אין חימום ויש מוצרי מזון בסיסיים בלבד.

"אין לנו כסף לקנות אוכל," אומרת פאתן, שהיתה בעברה מורה. "אנשי 'המדינה האיסלאמית' לקחו הכול. הכול..."

יש פליטים ויש פליטים

קשה היה לשמוע על כל כך הרבה אובדן ולראות כל כך הרבה יגון ומצוקה. ולא במפתיע עלתה יותר מפעם שאלה אחת: "מדוע האו"ם אינו מטפל?"

למרבה הצער התשובות שליקטנו מעובדי סיוע, ארגונים בלתי ממשלתיים, אנשי ביטחון ואנשי מקצוע העובדים עם פליטים – היו מטרידות מאוד. למדנו כי במחנות הפליטים של האו"ם רווחת האלימות, פושה נגע הסמים, והטרדות מיניות וגניבות הם עניין שבשגרה. הנוצרים שזה עתה באו, התרחקו מהם. אבל סכנות אחרות המאיימות לצוץ בעתיד הקרוב אפילו קטלניות יותר: לא רק שהאו"ם נכשל בתכנון, פיקוח וציוד של מחנות הפליטים הקיימים בכורדיסטן, אלא שהם לא הכשירו אותם למגורי חורף.

"זהו אסון בהתהוות," אמר לי מומחה לביטחון. "הכנה לחורף של ערי אוהלים הוא הדבר החיוני והבוער ביותר. מישהו צריך להחליף את האוהלים בקרוואנים לפני בוא הגשמים והשלגים ולפני שהבוץ מתחיל לזרום. אך איך זה יקרה תוך חודש?"

ממשלת מחוז כורדיסטן הגיעה מבחינה כספית לקצה גבול היכולת שלה. מאז ינואר היא לא קיבלה מממשלת בגדד כספים המגיעים לה. היא מציעה את העזרה שהיא מסוגלת לתת, בעוד שמיליציית פשמרגה נמצאת בכוננות גבוהה ושומרת על ביטחונה של כורדיסטן בשעה שארגון "המדינה האיסלאמית" ממשיך לנסות לפלוש אליה.

למעשה, כשעמיתי ואני נסענו למחנה דומיז, הסביר לנו הנהג שעלינו לנסוע בדרך עוקפת, היות ש"המדינה האיסלאמית" נמצא בסמיכות מסוכנת לכביש הראשי שבין ארביל לדוחוק.

כשרואים את מצבם של המחנות, שלא לדבר על הפליטים שעדיין ישנים בבניינים נטושים ובאוהלים לאורך הדרכים הראשיות, תוהים האומנם עושה האו"ם שימוש נכון במשאבים העומדים לרשותו?

ואכן, יום אחרי עזיבתי את כורדיסטן, דיווח ערוץ התקשורת הכורדי רודאוו כי "האו"ם מחפש תורמים כורדיים פרטיים למימון תוכניתו להכנת 1.26 מיליון עיראקים לחורף, ועדיין חסרים לו 173 מיליון דולר להכנת מחסות ולקניית מצרכי יסוד כמו שמיכות ודלק לבישול וחימום.

ייתכן כי במקום לגייס כספים, על האו"ם לשקול לערוך בדק בית אצלו פנימה.

במסגרת האו"ם פועלים שני ארגונים שונים בתכלית לטיפול בפליטים. האחד, נציבות האו"ם לפליטים UNHCR הפועלת בכורדיסטן ובשאר המקומות ברחבי העולם. הנציבות מגדירה פליט כמי שברח מארצו "בגלל פחד מבוסס מפני רדיפה מסיבות של גזע, דת, לאומיות, חברות בקבוצה חברתית מסויימת או בשל דעה פוליטית." אנשים אלה צפויים לאבד את ביתם, פרנסתם וקהילתם וזכאים להישאר פליטים דור אחד בלבד. הצוות של הנציבות מונה 7,739 עובדים. ב-2012 הם סייעו ל-45.2 מיליון פליטים, ותקציב הנציבות מגיע ל-4.3 מיליארד דולר.

הגוף השני הוא "סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב" (אונר"א), המשרת אך ורק את הפליטים הפלסטיניים. אתר האינטרנט של אונר"א מסביר כי בהתחלה היתה הסוכנות אחראית ל"850 אלף איש, בהתבסס על מפקד קפדני והשקעת מאמצים באיתור טענות שווא לפליטות. מספרם של הפליטים שנרשמו ב-1948 וצאצאיהם מגיע עתה ל-5 מיליון..."

לדברי טימון דיאז, "אונר"א היא סוכנות הפליטים היחידה של האו"ם... שמגדירה גם את צאצאיהם של פליטים כפליטים – למרות ש-99 אחוז של אלה המוגדרים על ידי אונר"א כפליטים מעולם לא נעקרו מבתיהם."

על מנת לשרת 5 מיליון פלסטינים, הצוות של אונר"א הגיע ב-2012 למספר המדהים של 31 אלף איש, והתקציב שעמד לרשותם היה קרוב ל-908 מיליון דולר. אם יוחלט כי רק הפליטים מ-1948 והדור הראשון של צאצאיהם יהיו זכאים לקבל סיוע מאונר"א מעתה, והצוות של הסוכנות יקוצץ בהתאם, ניתן יהיה להפנות את הסכומים העודפים לנציבות האו"ם לשאר פליטי העולם – צעד שיכול להיות מציל חיים ממש.

לאחר שנפרדנו מהמשפחות בדומיז ומהנוצרים באנקווה, התקשיתי לדמיין להם חיים טובים בהרבה העתיד. אף על פי שהם אסירי תודה למקלט הזמני שניתן להם, הייאוש מטיל עליהם את צילו. "אנו אומללים," אמרה לי אשה נוצרייה בחיוך לאה. "אומללים."

כשהמריא מטוסי, הצטרפה תמונת פניה לאינספור התמונות של כורדיסטן שהציפו את ראשי. בניסיון למיין את המראות ולהרכיב אותן לתמונה אחת, משום מה עלו במחשבתי כ-850 אלף הפליטים היהודיים דוברי הערבית ממדינות האיסלאם – שהציפו את ישראל בין 1950 ל-1970. גם הם גורשו כשרק בגדיהם לגופם. גם הם חיו באוהלים. גם הם התאבלו על מי ומה שאיבדו, נאבקו ללמוד שפה חדשה ומנהגים חדשים. היה עליהם למצוא במעמקי נפשם די אמונה וכוח להמשיך.

לא היו להם לא נציבות האו"ם לפליטים ולא אונר"א. אך היה להם יתרון אחד גדול: הם שבו הביתה. הם היו יהודים בארץ המובטחת. עם כל הקשייים, התפילה "לשנה הבאה בירושלים" הפכה, למרות הכל, למציאות ניסית.

האם תהפוך כורדיסטן אי-פעם בית אמיתי לפליטים שמצאו בה מקלט בטוח? האם ישובו יום אחד בביטחה לבתיהם וכפריהם ההרוסים ויגייסו את הכוחות והמשאבים לבנותם מחדש? האם הם יעברו להתגורר במדינות אחרות וינסו להתחיל את חייהם מחדש?

קשה לומר.

הם ימצאו את דרכם רק בעזרת טוב ליבם של אחרים, החוזק של משפחותיהם וחסדי שמיים.

המאמר פורסם במקורו באנגלית ושב ונדפס במגזין "מראה" 314. לילה גילברט היא עמיתה במכון הדסון.

* * *

נעמן כהן

על העיוורון – המלחמה נגד ישראל והיהודים

 היא מלחמה דתית

מאז תחילת הציונות הכריזו הערבים בריש גלי שהמלחמה נגד היהודים היא בראש ובראשונה מלחמה דתית. המופתי של ירושלים מוחמד אל חוסייני, (ידידו ושותפו להשמדת היהודים של היטלר) ניסה להלהיט את העולם המוסלמי כולו למלחמת קודש (ג'יהאד) נגד היהודים בסיסמה "מסגד הקצה (אל אקצה) בסכנה."

יורשו של המופתי, יאסר עראפאת, הלהיט גם כן את הרוחות למלחמה דתית בהכריזו: "לאל קודס (ירושלים) צועדים מיליון שהידים":

https://www.youtube.com/watch?v=zqFLNJEiclM&noredirect=1

את הסכם אוסלו עם היהודים השווה ערפאת ל"הודנה", חוזה שביתת נשק לעשר שנים שחתם מוחמד עם הכופרים משבט קורייש, במטרה להפר אותו כאשר יתחזק.

ודוק: ע"פ האיסלם ניתן לחתום "הודנה" עם הכופרים (היהודים) עד שירווח.

לאחר חתימת הסכם ה"הודנה", הכריז ערפאת על מלחמת ג'יהאד נגד היהודים שקיבלה את הכינוי "איתיפדת הקצה" (אל אקצה). עראפאת ייסד ארגון רצח ג'יהאדיסטי, ונתן לו את הכינוי המוסלמי דתי: "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "אירגון מתאבדי הקצה", או "אירגון השהידים של הקצה") ומינה בראשו את פושע המלחמה, רוצח ההמונים, מרואן ברגותי. (כמה עצוב שחיים אורון, שקיבל בתנועת השוה"צ את הכינוי "ג'מוס" התנאה בהיותו חברו הטוב של ברגותי, ובין רצח לרצח של יהודים (ונזיר יווני) היה נפגש עימו לניגוב חומוס ברמאללה, ולאחר מאסרו ממשיך לבקרו בכלא).

יורשו של ערפאת, ההיסטוריון (מכחיש השואה), והתיאולוג המוסלמי (היהודים טמאים) ד"ר אבא של מאזן, הכריז גם הוא על מלחמה דתית נגד היהודים כאשר הוא שלח את המופתי של הפת"ח מוחמד חוסיין להכריז ביום השנה ליסוד הפת"ח שבהתאם לדברי מוחמד יש לרצוח את היהודים בני הקופים והחזירים.

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

כמובן שהחמאס, תנועת הרוב בקרב הפלישתינאים, מכריזה מהיווסדה על כך שהמלחמה נגד היהודים היא מלחמה דתית (שמטרתה כנאמר באמנת החמאס סעיף 7) לחסל ע"פ תורת מוחמד את מדינת היהודים, ולרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה דתית.

לאור זאת לא מובן איך לאחר כל ההכרזות הללו מתעלמים רבים מתומכי הערבים מהנראה בעליל מה-obvious וממשיכים להכחיש בפני עצמם שהמלחמה היא מלחמה דתית.

האם טחו עיניהם מראות?

למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, ושאינו רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס ואצל הפת"ח לפיהם יש לחסל את מדינת היהודים ולהשמיד את היהודים מופת מוסרי, אלא גזענות. אם אתם מכירים כזה אנא הודיעונו.

מלחמת הציביליזציות

המלחמה הדתית נגד היהודים הינה רק חלק ממלחמת הציביליזציות, מלחמת העולם של האיסלם בתרבות המערבית. כפי שניסח פרופסור סמואל הנטינגטון.

לפי הנטינגטון הזהות התרבותית והדתית הינה המקור העיקרי של הסכסוכים בעולם שלאחר המלחמה הקרה.

http://en.wikipedia.org/wiki/Clash_of_Civilizations

איתרע הגורל של ישראל לעמוד בקו שבר ציבילטורי, קו התפר – קו האש בין הציבליזציה המוסלמית, למערבית.

המאבק של ישראל נגד האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית, הינו קריטי לעתיד העולם כולו.

המהפכה נגד האשכנזים של סמי שלום שטרית

יליד מרוקו, הישראלי לשעבר, סמי שלום שטרית, הפעיל בחבורת התנועה האנטי-אשכנזית: נוהג כרבים מעמיתיו לחרף ולקלל את האשכנזים בעברית ובערבית: "אני כותב לכם שירים / בלשון אשדודית / כוס אם אם אמכם / כלה בוכם / שלא תבינו מילה... מי שם עליכם."

בלילה הוזה וחולם שטרית על הקמת מונרכיה אבסולוטית בישראל בנוסח מרוקו:

סמי שלום שטרית – תנו לי מלך מרוקאי

"תנו לי מלך מרוקאי אחד, מרוקאי עם כבוד,

וקחו את כל הבנגוריונים, בגינים, גולדות, רבינים, שמירים, פֶרֶסִים, ושרונים,

ולכו תחגגו לכם קוממיות ועצמאות.

אסתפק במלך מרוקאי שלשונו לשון אימי –

ארכין ראשי ואנשק את ידו ואשבע לו אמונים

"אללה יברכ פי-מולאי סידי."

שטרית אף מספר שהוא ביקר במולדתו מרוקו והרגיש בה ממש בבית, אבל, לא מפליא, סמי שטרית, המעריץ כל כך את המלך הדספוט המרוקאי, (המלך מוחמד השישי מכונה "המלך הגזלן", (LE ROI PREDATEUR) והכל כך מעריץ את התרבות הערבית-מרוקאית הנפלאה לדבריו, (מתוך שנאתו את התרבות המערבית האשכנזית), החליט לא לרדת למרוקו, לנשק את ידי מלך מרוקו, ולתת לו את ה"ביעה" שבועת אמונים, אלא לרדת לאמריקה בירת העולם המערבי.

והנה ממרומי גלות אמריקה קורא סמי שלום שטרית למהפכה אלימה נגד האשכנזים. ("הארץ", 21.11.14) "אני מדבר", אומר שטרית, "על רפורמה בכוח ובכפייה כי ישראל היא מדינה מושחתת מן היסוד שהמיעוט היהודי הלבן (אשכנזים) השתלט בה על כל משאביה לדורות."

שטרית, לנין החדש מגדות ההדסון, קורא לרבולוציה, להעביר אדמות, כהונות שופטים, ומשרות מרצים בתיכונים ובאוניברסיטאות, מהאשכנזים לערבים ול"מזרחיים" (כולל "המערביים" המוגרבים מרוקאים).

כדי שניתן יהיה לבצע זאת, הוא אומר, יש לשחרר את "המזרחיים" (כולל "המערביים" המוגרבים מרוקאים) מהלאומיות הישראלית שכישפה אותם שנים. (לא ברור האם הוא עצמו שייך כבר ללאומיות האמריקאית או ללאומיות המרוקאית?)

האויבים של "המזרחיים" (כולל "המערביים" המוגרבים מרוקאים, אומר שיטרית, אינם איסמאיל הניה, ואבא של מאזן, אלא האשכנזים, נתניהו, ליברמן, נפתלי בנט, וכו'. הם האחראים לציונות המשיחית המשעבדת את רוחם של "המזרחיים" (כולל "המערביים" המוגרבים מרוקאים) ומביאה לקפיטליזם החזירי.

אז ככה, "יורד" מהארץ שוויתר על הלאומיות הישראלית, ונשבע אמונים לחוקת אמריקה אינו יכול להיחשב כ"פעיל חברתי" ישראלי ולהטיף מוסר.

אם יחזור שטרית לארץ, וישוב ללמד בבית הספר את ילדי העולים ממרוקו דור שלישי ורביעי, ויקרא לצדק חברתי לכולם, למשל מאבק בניצול נכסי המדינה ע"י בעלי ההון כתשובה ועופר – יבורך מאבקו.

אם יישאר שטרית (הפעיל החברתי האמריקאי) באמריקה נייעץ לו: לך, היאבק נגד הקפיטליזם החזירי באמריקה, או במרוקו מולדתך, שהרי תושבי מרוקו זקוקים למאבקך הרבה יותר מהישראלים, הן למאבק המעמדי של העם המדוכא, והן למאבק נגד כיבוש סהרה הספרדית, וההתנחלויות בה, והן לשחרור הבֶּרְבֶּרִים מהכיבוש הערבי.

נ.ב. בטוחני שהגזענים האנטי-אשכנזים יכנו אותי "גזען" על דבריי אלו.

ראובן ריבלין אינו כבוד נשיא המדינה – הנשיא של כלל ישראל

כפי שהבאתי בגיליון 996, את המכתב הבא שלחתי לכבוד הנשיא מר ראובן ריבלין עם התמנותו לתפקיד. (גיליון 971)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00971.php

כבוד נשיא המדינה מר ראובן ריבלין,

ראשית ברכות על התמנותך לתפקיד הרם והנישא – נשיא מדינת ישראל.

לאחר בחירתך הכרזת שתהיה נשיא של כל העם, ואני מקווה שאכן תממש את הכרזתך.

כבוד נשיא המדינה מר ראובן ריבלין, המעשה הממלכתי הראשון שביצעת הוא השתתפות בטקס אזכרה לחללי אלטלנה. בטקס שנערך ב-15.6.14 אמרת ש"כנער צעיר, נשבעתי לעצמי, שאלך ללמוד משפטים כדי שאוכל להעמיד את מטביעי אלטלנה לדין. עם השנים בגרתי להבין שהלקח החשוב ביותר מאלטלנה היה דווקא באותה קריאה של בגין, באותן ארבע מילים, 'לעולם לא מלחמת אחים.'"

לא אכנס לפולמוס ההיסטורי מי התחיל באותה מלחמת אחים, ומה גרם לה, אבל לאור דבריך אבקש ממך לתקן עיוות מוסרי למען לא תהיה עוד מלחמת אחים.

באזכרה בה השתתפת, ובאנדרטאות השונות של חללי אלטלנה – מונצחים 16 חללי האצ"ל שנהרגו בעת הקרב על "אלטלנה", אבל בפרשת אלטלנה נהרגו גם 3 חיילי צה"ל שאינם זוכים להנצחה.

חלק ניכר מאנשי האצ"ל המונצחים באנדרטה, היו חיילי צה"ל שערקו מהצבא בעיצומה של מלחמת השחרור, בפקודת מנחם בגין, והשתתפו בלחימה נגד צה"ל.

בכל מדינה אחרת בעולם, כולל הדמוקרטיות ביותר, כל העורק מהצבא בעת מלחמה מועמד למשפט צבאי ומועמד אל הקיר.

העובדה המזעזעת שאותם עריקים מונצחים ואילו עיריית תל אביב איננה מוכנה להנציח את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י חיילי האצ"ל:

פסח וולודינגר, בן 19, נותר יחיד מכל משפחתו שנספתה בשואה, בפרוץ המלחמה התגייס לפלמ"ח, השתתף בקרבות ונפצע קשה בידו. הועבר לשרת במטה הפלמ"ח שם נפצע מאש אנשי האצ"ל ולאחר מספר ימים מת מפצעיו.

משה חיים כ"ץ, בן  19, ניצול השואה חייל חטיבת "אלכסנדרוני", השתתף ב-11 קרבות עם צבאות ערב שפלשו לארץ, נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

יעקב פריד, בן 21, חייל חטיבת "קרייתי", נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

כבוד הנשיא מר ראובן ריבלין, דווקא בימים קשים אלו, בהם דרושה כל טיפת אחדות לאומית, לא יעלה על הדעת שאנשי האצ"ל שערקו מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, שלחמו והסבו קרבנות בנפש לחיילי צה"ל, יזכו להנצחה באנדרטאות ובאזכרות, וחיילי צה"ל שנפלו במערכה לא יזכו לכך.

כבוד הנשיא ראובן ריבלין, כנשיא של כל העם, אנא הורה להוסיף לאנדרטאות של אלטלנה את שלושת חיילי צה"ל שהקריבו את נפשם למען ישראל, והורה על הזכרתם באזכרות הבאות.

בכל אלו תוכיח כי הנך נשיא של כל העם.

בכוח הזיכרון המשותף נמנע בעתיד מלחמת אחים.

בתודה ובכבוד רב.

נעמן כהן

והנה, בתאריך 11.8.14 קיבלתי מכתב מאת דרורה קורפל, מנהלת ענף פניות הציבור של נשיא המדינה, בו היא כותבת שהועברה פנייה מטעם הנשיא אל הגורמים המוסמכים (היא לא מפרטת מיהם) לטפל בעניין.

אנחנו נמשיך לעקוב אם נשיא המדינה מר ראובן ריבלין יהיה אכן נשיא של כל העם – וידאג להנצחת חיילי צה"ל שנפלו מאש אנשי האצ"ל בפרשת אלטלנה.

בתאריך 9.9.14 קיבלתי מכתב מגברת דרורה קורפל ועימו תשובה מעירית תל אביב.

בעקבות זאת שלחתי לכבוד נשיא המדינה את המכתב הבא:

כבוד נשיא המדינה מר ראובן ריבלין                                                       29.9.14

הנדון: הנצחת חללי צה"ל על אנדרטת חללי אלטלנה

מכתבי אליך מיום 31.7.14

כבוד הנשיא, במכתב מיום 16.9.14 שקיבלתי בשמך מאת גברת דרורה קורפל מנהלת ענף פניות ציבור, מוסרת לי הגברת מכתב מעיריית תל אביב מיום 9.9.14 היכול להופיע כאתנחתא קומית בסיפור של קפקא. לפי גברת שטיינר מנהלת פניות הציבור של עירית תל אביב: "הנושא (הנצחת חללי צה"ל על אנדרטת חללי אלטלנה) יועבר להחלטת ועדת השמות וההנצחה, אך "לא ניתן עתה למנות ועדת שמות והנצחה שתדון בנושא זה..."

כבוד הנשיא, להווי ידוע לך שאת בקשתי זו להנצחה העליתי לראשונה ביום 25.12.98 עם התמנותו של מר רון חולדאי לראשות העיר. מאז קיבלתי אין ספור מכתבים מהעירייה ופעם אפילו ההנצחה אושרה אך עקב גורמים שונים שעיריית תל אביב סירבה לגלות מיהם האישור נמוג כלא היה בטיעוני בוקי סרוקי כגון אלו שבמכתב הנוכחי.

כבוד הנשיא, בדיוק מהסיבה הזו פניתי אליך, שתפעל אתה בנושא זה. לא פניתי לשם העברת מכתבי שלי אל עיריית תל אביב, אלא כדי שתיזום אתה, כבוד הנשיא, את הנצחת חללי צה"ל שנפלו בפרשת אלטלנה כפי שמונצחים חללי האצ"ל, ולכן, דבריה של גברת שטיינר כי "אנו רואים בתשובת עירית תל אביב סיום טיפול, הינם מעליבים (ומעליבה עוד יותר הברכה הסתמית והלא קשורה שלה "לבריאות וכל טוב").

כבוד הנשיא, כל אנשי האצ"ל (שחלקם עריקים מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור) מונצחים גם על האנדרטה בחוף תל אביב, וגם במקומות נוספים, לכן לא יעלה על הדעת שרק חיילי צה"ל שהקריבו את חייהם למען המדינה גם אם הם מונצחים במקום אחר, לא יונצחו על האנדרטה.

כבוד הנשיא מר ראובן ריבלין, דווקא בימים קשים אלו בהם דרושה כל טיפת אחדות לאומית, לא יעלה על הדעת שאנשי האצ"ל שערקו מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, שלחמו והסבו קרבנות בנפש לחיילי צה"ל, יזכו להנצחה באנדרטאות ובאזכרות, וחיילי צה"ל שנפלו במערכה לא יזכו לכך.

כבוד הנשיא ראובן ריבלין, אני מקווה מאד שכנשיא של כל העם ולא של פלג אחד בעם, תיזום ותורה להוסיף לאנדרטאות של אלטלנה את שלושת חיילי צה"ל שהקריבו את נפשם למען מדינת ישראל, ותורה גם על הזכרתם באזכרות הבאות.

בכל אלו תוכיח כי הנך נשיא של כל העם.

בכוח הזיכרון המשותף נמנע בעתיד מלחמת אחים.

בתודה ובכבוד רב.

נעמן כהן

כבוד הנשיא, אני מצרף לך מכתב שכתב לי סגן אלוף (בדימוס) אלי דובדבני, שהיה נוכח בשעת האירוע, בתקווה שתיענה לבקשתו להנצחת חייליו.

מר נעמן כהן הנכבד,

ידידי יהודה בן צור מעמותת הפלי"ם העביר אליי את המידע בדבר פעילותך הבלתי נלאית להנצחת שלושת חללי צה"ל שנפלו בפעולת אלטלנה.

אני כקצין ולוחם בגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני הייתי על החוף בוויתקין, ושיכתוב ההיסטוריה מרתיח את דמי עד עצם היום  הזה. בפעולה זו נהרג לוחם שלי כאשר הוא נורה ללא התגרות והם היו הראשונים שפתחו באש.

בעצרת שהתקיימה לאחרונה במרכז רבין על אלטלנה בעבר ובהווה קיבלתי את רשות הדיבור כאחד מן הקהל, וניסיתי להזים שקרים שנתקבעו לאחר עלות הליכוד לשלטון.

ברצוני להוסיף שאריה נאור, שהיה מזכירו של מנחם בגין כראש הממשלה, סיפר לקהל בכנס שאחד הדברים הראשונים שבגין עשה היה לעלות לקברם של 16 אנשי האצ"ל וביקש סליחה ומחילה בשם צה"ל על מותם, וכאשר אני דיברתי ציינתי שבגין לא ביקש מחילה בשם האצ"ל על נפילתו של החייל שלי שקבור בבית העלמין בכפר ויתקין.

אני מצרף את כתובת אתר החטיבה בו תוכל ללמוד על מבצעי החטיבה במלחמת תש"ח.

www.alexandroni.org

פרשת אלטלנה – עדות נוכח , אלי דובדבני מ.א 30233

מדי פעם עולה וצפה מחדש הפרשה האומללה הזאת ומדי עיסוק היא מקבלת שידרוג ושיכתוב היסטורי על ידי מעוניינים לצורך ניגוח פוליטי, ובמיוחד בימים אלה על רקע הפעילות להעלות את שרידי הספינה ממעמקי הים ולהנציחה.

אני כקצין מפקד על אחת המחלקות בגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני שפעל בחוף ויתקין מבקש להנציח עובדות ראייה ולא שמועות ושיכתובים.

תפקידי בגדוד היה קצין מפקד מחלקת הסיירים הגדודית שכללה שתי כיתות סיירים, כיתת צלפים אחת ויחידת מודיעין שעסקה במפות רישום מודיעין והכנת שולחנות חול, לימים התמניתי לקצין המודיעין של הגדוד.

בפעולה זו של אלטלנה מוניתי למ"מ של מחלקה בפלוגה ב', ואשר מפקדה נפצע בקרב ערב ההפוגה בעת כיבוש קאקון שמול טול כארם.

בצהרי היום בו התקרבה הספינה לחוף ויתקין, נקראה קבוצת פקודות דחופה על ידי המג"ד בנץ פרידן, לימים מח"ט אלכסנדרוני, הקבוצה כללה את מפקדי הפלוגות, וקציני המודיעין, הקשר והרפואה.

בישיבה זו נמסרה לנו פקודת המח"ט דן אבן לפעולה בחוף ויתקין לעצירת נחיתת הספינה ופריקת מטענה.

המג"ד הסביר את שיטת הפעולה והקצאת הכוחות כאשר שתי פלוגות מתוך חמשת פלוגות הגדוד לא תשתתפנה בפעולה, אלה היו הפלוגה המסייעת ופלוגת המטה פרט למחלקת הקשר ומחלקת הרפואה, מחלקת הסיירים לא נדרשה לפעולה וכך התמניתי למ"מ המחלקה בפלוגה ב' לצורך הפעולה הזאת.

פקודת המבצע שהוצגה לאחר פרק המודיעין הייתה דלהלן, ליצור שתי חגורות מצור סביב הספינה.

פלוגה ג' תחסום את כל המעברים האפשריים לאזור כפר ויתקין לאורך הכביש מאזור בית ליד לכוון חדרה, אשר תהיה החגורה החיצונית כדי למנוע זרימת אנשים מן החוץ לכוון הספינה.

פלוגות א' ו-ב' תיצורנה חגורה צמודה לאזור הנחיתה סביב מזח האבטיחים הנמצא צפונית לבית ינאי כדי למנוע הוצאת המטען של הספינה.

הפקודות שניתנו בהדגשה ונחרצות רבה היו הוראת הפתיחה באש, אין לפתוח באש בכל מקרה, אלא אם הם יפתחו באש בעת ניסיון פריצת הטבעת, יש לאפשר לאנשים בלתי חמושים בלבד לצאת מהסגר מאחר ולפי הידיעות יש עולים על הספינה.

בשעת אחר הצהריים המוקדמות נערך מסדר גדודי לקראת היציאה בו הסביר המג"ד את הפקודה והצורך לביצועה. המג"ד פנה אל הגדוד והודיע שכל חייל שאינו שלם עם ביצוע הפקודה רשאי במקרה זה להשתחרר, אף חייל לא ניצל אפשרות זו.

עם רדת החשיכה החלה היציאה ליעדי הפלוגות. פלוגה א' ו-ב' יצאו במשאיות היחידה ליישוב אביחיל דרך נתניה ובשעה תשע לערך התחלנו לנוע בשדרת מסע רגלי כשמחלקתי מובילה את המסע מתוקף היותי קצין הסיירים.

בעת התקדמות הטור הופיעו על דרך העפר לכיוון דרום שתי משאיות עמוסות בנשים וגברים ובחולפם על פנינו הם צעקו לעבר החיילים קללות וכינו אותנו נאצים וזאת עוד בטרם היות אף חייל באזור החוף.

הכוח נכנס לבית ינאי מדרום והתפזר למנוחה לאחר המסע ולארוחת הערב. בהגיענו היו בתוך הכפר מספר זחלמי"ם של גדוד משה דיין כנראה שלאחר שעה לערך הם הסתלקו מהשטח.

בחצות לערך נערכנו ליציאה לאחר קבוצת פקודות וחלוקת גזרות. ערכתי מיסדר למחלקתי לוודא את הציוד, אז פנה אליי אחד המכי"ם בשם ישי שיבובסקי ואמר לי: "המפקד, אני מצטער אבל אני איני יכול להשתתף בפעולה מאחר ואני בית"רי מזיכרון יעקב," לימים הוא היה ראש המועצה המקומית בזיכרון, "וגם חייליי לא יכולים," בבירור עימם היה לכל אחד תרוץ משלו לסירוב והיה לי ברור שהם הוסתו, הודעתי למ"פ, ולאחר התייעצות עם המג"ד נקראה המשטרה הצבאית שעצרה את כל הכיתה ומפקדה ומחלקתי יצאה לפעולה חסרת כתה אחת.

פלוגה א' התמקמה על הצוק מול הספינה ופלוגה ב' תפשה עמדות מול מזח האבטיחים כ-250 מטרים מקו המים, באזור הזה נמצא כיום מרכז מסחרי "אם הדרך".

הפלוגה נפרסה  בין השעות 2-3 בלילה  לכוון נחל אלכסנדר  כאשר מחלקתי במרכז מול המזח, היחידה התחפרה בדיונה וחיכינו לבוקר, עם אור יום התרומם אחד מחיילי לחילוץ עצמותיו כאשר  לפתע פרץ ירי מטורף מכיוון החוף והחייל כ"ץ משה חיים נורה בצווארו  ונהרג במקום, חייליי השיבו אש וגם לוחמי פלוגה א', האש נמשכה כ-10 דקות ואז חדלה האש משני הצדדים.

הלוחם ההרוג כ"ץ משה חיים פונה לאחור ונקבר בבית העלמין הצבאי של כפר ויתקין.

ההפוגה נמשכה כל הבוקר, ובשעות הצהריים לערך הפליגה הספינה ללב ים כאשר על החוף נותרו אנשים רבים וכמות גדולה של ארגזים.

בשעות אחה"צ המוקדמות הוחלפנו על ידי יחידה אחרת ואנו פנינו לתוך מרכז כפר ויתקין, במקום הוקמה מכלאה אליה הובאו האנשים שנותרו על החוף לאחר הפלגת הספינה.

במקום התחוללה טרגדיה למול עיניי הנדהמות. בתוך המכלאה הייתה בחורה שזיהתה את אחיה החייל בגדוד ששמר על המכלאה והחלה מערכת קללות ונאצות שהיתה מחרידה עד אשר הועבר החייל הרחק מהמכלאה.

לסיכום שתי הערות שוליים

1. עם סיום ההפוגה חזרנו לקרבות  ובאותה עת נערך גם משפטם של הסרבנים, אז נבצר ממני לבוא ולהעיד במשפטם, ונדרשתי לתת עדות בכתב. מסמך זה נמצא היום בארכיון צה"ל. עד היום איני יודע מה היה גזר דינם.

2. לימים הוכן סרט בשם "אלטלנה", צוות ההסרטה והבמאית ריאיינו אותי בביתי במשך מיספר שעות על האירוע בחוף ויתקין, אף הוזמנתי להקרנת הסרט בסינמטק בתל אביב, והתכבדתי לשבת בשורה שבה ישב ראש הממשלה יצחק שמיר, ולתדהמתי כי רבה – שום דבר וזכר מהראיון איתי לא הופיע בסרט, ברור היה לי שעדותי לא תאמה לשכתוב ההיסטוריה עם עלות הליכוד לשלטון.

נכתב על ידי אלי דובדבני  (סא"ל בדימוס).

תשובת נשיא המדינה – סירוב להנצחת חיילי צה"ל

שנהרגו בפרשת אלטלנה

בתשובה למכתבי זה קיבלתי מייל להתקשר ליעל מבית הנשיא. התקשרתי, והנ"ל אמרה לי שהנשיא רצה לדבר איתי, אך החליט לשלוח לי מכתב תשובה. המכתב התמהמה. לאחר שליחת מייל תזכורת, ושתי שיחות טלפון, הגיע מכתב התשובה.

נשיא המדינה

                                                                                               12 בנובמבר 2014

נעמן כהן שלום רב,

חללי אלטלנה הובאו לקבורה בחלקה הצבאית בבית הﬠלמין נחלת-יצחק מיד ﬠם נפילתם, יחד ﬠם מאות רבות של חללי מדינת ישראל שנפלו ﬠל מזבח תקומתה של ישראל, אך, בﬠוד שחיילי צבא ההגנה לישראל זכו למצבות שיש כמקובל בבתי ﬠלמין צבאיים, מﬠל קברותיהם של חללי אלטלנה כלל לא הוקמו מצבות.

רק במאמץ של תנוﬠת ה"חרות", הוקמו מצבות מﬠל קבריהם כמﬠט ﬠשור לאחר מותם בשנת 1956. גם או, הם לא הוכרו כחללי צה"ל אלא כ"חיילי הארגון הצבאי הלאומי".

יתר ﬠל כך, אפילו מהלוחמים שכבר חוילו ולחמו בצה"ל, כמו צבי רייפר ז"ל, איתמר ליפשיץ ז"ל וﬠוד, שנפלו במﬠרכה ﬠל אלטלנה, נשללו תואריהם, דרגותיהם, והתגמולים המגיﬠים להם והושבו רק לאחר תביעה משפטית.

היה זה מנחם בגין, שחייל בדיﬠבד את חיילי האצ"ל והלח"י ואף טרח, כראש ממשלת ישראל, לבקש סליחה בשם חיילי צה"ל, ממשלת ישראל והﬠם בישראל, מחללי אלטלנה.

איך ספק, שהכאב ﬠל הנופלים באותה מלחמת אחים איומה הוא גדול, והצﬠר הﬠמוק נוגﬠ גם לאותם חיילי צבא ההגנה לישראל פסח וולודינגר, משה חיים כי"ץ ויﬠקב פריד ז“ל, שאיבדו את חייהם בקרב בין אחים.

אם כי מהיכרות אישית ﬠם משפחות חללי אלטלנה ולוחמי האצ"ל אני חושב שמוקדם מדי לדבר ﬠל חקיקת שמות חיילי צה"ל הנופלים, באנדרטה המוקדשת לתיאור מסﬠה של אלטלנה וחלליה. למיטב הבנתי ותחושתי פצﬠ אלטלנה והזיכרון הצרוב הנלווה אליו ﬠדיין כואב ומדמם לרבים מלוחמי הארגון הצבאי הלאומי ובני משפחותיהם וראוי: כרגﬠ להניח לדבר.

כולי תקווה שבﬠתיד הרחוק יותר נמצא את הדרך לזכור את הנופלים כולם, בנים לאומה, כחללים שפﬠלו יחד למﬠן הﬠם בישראל ולמﬠן מדינת ישראל אם באנדרטה אחת או בדרך אחרת. גם אם לﬠת ﬠתה לא הבשיל זמנו של זיכרון זה, בטוחני שﬠוד יבוא יומו.

אפילוג

המאבק להנצחת חללי צה"ל על אנדרטת אלטלנה נחל לעת עתה כישלון.

בעוד שאיני יכול להבין את איש תנועת העבודה, הקיבוצניק לשעבר, ראש עירית תל אביב, רון אובז'נסקי-חולדאי – על סירובו להנציח את חללי צה"ל על אנדרטת אלטלנה, אני בהחלט מבין לרוחו של ראובן ריבלין, איש תנועת ז'בוטינסקי מבטן אימו, על סירובו להנציחם. "פרשת אלטלנה" היא פרשה שעיצבה לדבריו את רצונו ללכת לפוליטיקה, אבל בסירובו להנציח את חללי צה"ל, בעוד שאנשי האצ"ל שערקו מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור מונצחים, ראובן ריבלין מראה שהוא אינו כבוד הנשיא של כלל ישראל, אלא נשיא של קבוצה פוליטית אחת בלבד.

למרבה הצער בעצם סירוב יש מסר שלגיטימי לערוק מצה"ל בגלל דעות פוליטיות, והוא גם מעודד קבוצות בחוגי הימין הסהרורי-קיצוני לראות ביצחק רבין בוגד ופושע האחראי לרצח אנשי אלטלנה.

אפילו כאן, בעיתון "חדשות בן עזר", בהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שירש מבית אבא, טפל יוסי אחימאיר עלילת דם בזויה על יצחק רבין ז"ל כאשר האשימו ב"רצח" אנשי אלטלנה: לדידו של אחימאיר, "מורשת רבין במלואה היא: רצח אנשי 'אלטלנה'." ["מה לרבין ול'דג נחש'?" "חדשות בן עזר" 491]. עלילת השקר הבזויה הזו שטפל אחימאיר על רבין, נפוצה זה כבר בחוגי הימין הסהרורי-קיצוני, ומתפשטת בחוגים רבים שהאמת מהם והלאה.

אנחנו נמשיך במאבק.

* * *

בין שאר התמונות – התעללות של צעירים ערבים בשני צעירים יהודיים חרדיים בירושלים, אבל להם זה מותר כי הם סובלים מאקיבוש ומתפרנסים על הביטוח הלאומי שלנו, שאינו קיים בשום מדינה אחרת באיזור.

http://www.israelvideonetwork.com/spontaneous-pro-israel-rally-erupts-overwhelms-pro-hamas-rally?omhide=true&utm_source=MadMimi&utm_medium=email&utm_content=Israel+Breaking+News+Video%3A+Spontaneous+Pro-Israel+Rally+Erupts%2C+Overwhelms+Pro-Hamas+Rally&utm_campaign=20140804_m121597694_8%2F4+Israel+Breaking+News+Video%3A+Spontaneous+Pro-Israel+Rally+Erupts%2C+Overwhelms+Pro-Hamas+Rally&utm_term=SpontaneousNYprotest_png_3F1407156175

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 23.11.14

* אני מעריך מאוד את פרופ' רות גביזון. כזכור, הצעתי אותה לתפקיד נשיאת המדינה. אני חש קירבה לרבות מעמדותיה, בעיקר בתחום זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. אולם אני ממש לא מקבל את עמדתה השוללת את חוק הלאום, ומציעה להמירו ב"חוק החזון".

הצעתה של גביזון, הייתה נכונה אלמלא היו חוקי יסוד בישראל, ולפתע צנח לו חוק יסוד ראשון או הצעה לחוקה, המדברת רק על היותה של ישראל מדינת לאום יהודית. אולם המציאות היא, שיש חוקי יסוד רבים, המעגנים את זכויות האזרח בישראל ואת זכויות המיעוטים בישראל, ובראשם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק שהם חוקים אוניברסליים. לעומת זאת, מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי אינה מעוגנת בחוק, לא כל שכן בחוק יסוד, ובלעדיה החוקה הנכתבת היא חוקה נכה.

הצעת "חוק החזון" היא הצעה המנסה לומר הכול, ובכך אינה אומרת כלום. היא בוללת חוקים שאין בהם צורך כי הם כבר קיימים, עם אמירה אמורפית על מה שאינו קיים בחוק ודורש חקיקה ואמירה ברורה.

אין כל צורך "לאזן" את האמירה והחקיקה הברורה, המעגנת את מהות היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. עצם המחשבה שיש צורך באיזון הקדוש הזה, היא ניצחון תודעתי של הפוסט ציונות, שהצליחה להטמיע בשיח הישראלי את השקר הנבזי כאילו יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. וחבל שפרופ' גביזון, הניצבת עשרות שנים בחזית המאבק התודעתי נגד מארת הפוסט ציונות, נפלה כך למלכודת התודעתית הזאת.

* מה המחוייבות של מדינת ישראל ליהודי העולם? האם יש לה תפקיד כלשהו בנוגע אליהם, לשלומם, לביטחונם? האם יש ליהודי הגולה מעמד כלשהו במדינת ישראל?

זו דוגמה לסוגיה שיש לדון בה ולהגדיר אותה, בהיותנו מדינת הלאום של העם היהודי. זו סוגיה שיש לדון בה ברמה החוקתית. זו דוגמה אחת לנושאים הכבדים שיש לדון בהם במסגרת חוק הלאום. ואין כל צורך "לאזן" אותם.

* אני מעדיף את הצעת חוק הלאום המקורית, כפי שהוצגה בידי ח"כ לשעבר אבי דיכטר ("קדימה") בכנסת הקודמת ובידי ח"כ אלקין בכנסת הזאת, על פני נוסח הפשרה של נתניהו. לנוסח הפשרה הוכנסו עקרונות נכונים, בדבר זכויות הפרט השווים לכל, אלא שהם קיימים בחוקי יסוד אחרים ואין כל סיבה לצרף אותם לחוק יסוד שכלל אינו קשור לזכויות הפרט. אולם אם הצעת החוק של נתניהו תוריד חלק מן המתנגדים מן העץ ותאפשר קבלת החוק ברוב גדול – גם זו לטובה.

* שילובם של ערביי ישראל במדינה הוא יעד לאומי חשוב. השילוב הכלכלי והתעסוקתי הוא מרכיב משמעותי במהלך הזה, ולא אחת הצהיר על כך שר הכלכלה נפתלי בנט כאחד מיעדי משרדו. לפיכך, הוראתו של שמעוני, ראש העיר אשקלון, למנוע העסקת ערבים מנוגדת לאינטרס הלאומי. זאת, עוד בלי להתייחס לחומרה העיקרית של ההוראה – הפגיעה בזכותו של אזרח לעבודה ולפרנסה, והאפליה הגזענית שבהנחייה הזאת.

ומה באשר לעניין הביטחוני, שבשמו קיבל ראש העיר את ההחלטה? זהו ניצול ציני ופופוליסטי של הפחדים בציבור ונשיאת שם הביטחון לשווא.

תגובותיהם הנחרצות והמהירות של ראש הממשלה, שר הפנים, היועץ המשפטי לממשלה, המשטרה, השרים לפיד, בנט ולבני היו ראויות. ... מה שלא יפריע למלעיזים להציג אותם כגזענים, כביכול.

* ומי יצאה להגנתו של שמעוני? רווית הכט, בביקורת טלוויזיה ב"הארץ" על הראיון עם שמעוני בערוץ השני. עבור הכט ושכמותה, החלטתו של שמעוני היא תענוג שאין כמותו – הוכחה ניצחת לעלילה שישראל היא מפלצת גזענית. איזה כיף!!! לכן, יש לאתרג אותו. חסוך שלא יחסר. באו ראש הממשלה והשרים, וקלקלו לה את החגיגה. אבל הכט בשלה. היא אינה מוותרת. "אותו שמעוני חטא כי הרשה לעצמו לצקת תוכן משלו להוראות ההפעלה של המערכת, ועוד עשה זאת בצורה חסרת חן ואלגנטיות, שמאיימת למוטט את מפעל הדיבור הכפול והצדקני. על כך הוא נענש היום במהדורת השבט."

[אהוד: מעניין מה היו כל אבירי המלחמה נגד "גזענות יהודית", כל הצדקנים והמבקרים האלה אומרים – אם אחד מפועלי השיפוץ הערביים בגן באשקלון היה פוגע בשערה משערות ראשו של ילד מן הילדים בגן? האם אילוצים ביטחוניים הם גזענות!]

* בנאום שנשא נפתלי בנט לפני כשנה וחצי, הוא אמר שעלינו להשלים עם המציאות שהבעייה הפלשתינאית אינה ניתנת לפתרון, ונאלץ להמשיך לחיות איתה. הוא תיאר זאת באופן ציורי: "יש לי חבר שיש לו רסיס בישבן, ואמרו לו שאפשר לנתח אבל הוא יישאר נכה. אז הוא החליט להמשיך ולחיות עם זה. יש מצבים שהשאיפה לשלמות יכולה לגרום ליותר נזק מתועלת".

אפשר להסכים עם בנט ואפשר לחלוק עליו. אפשר לאהוב את האלגוריה שבה הוא השתמש ואפשר לשנוא אותה. אבל זה מה שהוא אמר. זה, ולא שום דבר אחר.

אם ניקח עשרה אנשים, ונשאל אותם מה אמר בנט בנושא הרסיס הישבן, לפחות 9 מהם "יצטטו" את דבריו של בנט ש"הערבים הם קוץ בישבן". למה? כי כבר שנה וחצי אין כמעט יום שמישהו אינו "מצטט" את הדברים, כ"הוכחה" לגזענות בישראל, ששריה אומרים שהערבים הם קוץ בישבן.

בתגובה להנחיית ראש העיריה שמעוני בנוגע להעסקת ערבים, אמר בנט שכשר הכלכלה "לא אתן יד לפגיעה באף עובד על רקע דת או גזע" וש"99.9% מערביי ישראל הם אזרחים נאמנים" (קצת נסחף, אבל נסלח לו).

קראתי היום תגובה, ה"מצטטת" את בנט עם "הערבים כקוץ בישבן" כ"הוכחה" לכך ש"שמעוני הוא תוצאה של התססה מתמשכת כלפי המגזר הערבי."  

* כשאני קורא את מנשה נוי אומר בראיון קידום-מכירות, שהוא יסתיר ערבי בבוידם, יש לי תחושה עזה שהוא מייחל בכל מאודו למציאות (שמיותר לציין שהיא היפוכה המוחלט של המציאות הישראלית) שבה יצטרכו להחביא ערבים בבוידם.

* לסדרת הכזבים הנפוצים בשיח הציבורי, הצטרף לאחרונה כזב נוסף – הטענה שהרעיון של ניהול הסכסוך מנוגד לשלום ומבטא ויתור על השלום.

לא. הרעיון של ניהול הסכסוך, הוא שמאחר והיום ובעתיד הנראה לעין אין אפשרות לשלום, הברירה היחידה אינה רק מלחמה, אלא קיימת אופציה של ניהול חכם של הסכסוך באופן של פתרונות מקומיים, הסכמות בכל מקום שניתן, הנמכת להבות, הסכמים חלקיים לצד תקיפות ביטחונית והרתעה. אם יש סיכוי לשלום מחר, הוא נעוץ ביכולת לנהל היום את הסכסוך בחוכמה.

* אחד מעמודי התווך של ילקוט הכזבים של השיח הציבורי בישראל, הוא הטענה שהציונות היתה עיוורת לעובדה שיש אוכלוסיה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעייה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות.

הכזב מתבסס בעיקר על עיוות משמעותה של האמירה: "עם ללא ארץ לארץ ללא עם." ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר?

אלא שזו ממש לא משמעותו של המשפט. זהו משפט המדבר על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותו היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם.

אגב, מי שטבע את המשפט הזה הוא ישראל זנגוויל, שלצד היותו מנהיג ציוני, היה פעיל מרכזי בתנועה שפעלה למען שלום אוניברסלי. זנגוויל היה אחת התומכים המרכזיים בתוכנית אוגנדה, ובעקבות דחייתה בידי הקונגרס הציוני השביעי, הוא פרש מהתנועה הציונית וייסד את התנועה הטריטוריאליסטית, שחתרה להקמת מדינה יהודית במקום כלשהו בעולם, לאו דווקא בא"י.

* מאז ומתמיד התנגדתי להרס בתי משפחות מחבלים, כאמצעי ענישה. איני דוגל בבנים אכלו בוסר ושיני אבות תקהינה, אלא באיש בחטאו ייענש. למרות עמדתי העקרונית, המוסרית, הייתי תומך בצעד הזה, אילו באמת היה אפקטיבי להרתעה ולמלחמה בטרור. אולם הוכח בעבר שאין זה צעד אפקטיבי. ומדוע נוקטים בו? כי זאת פעולה המצטלמת כעשיה נחרצת במלחמה בטרור. כלומר יותר משזאת פעולה בעלת ערך מבצעי, זהו צעד ראווה פוליטי של מקבלי ההחלטות.

* מה פירוש המושג "הפוסל – במומו פוסל"?

אמחיש זאת בדוגמה. לפני כשבוע, כיניתי את ח"כ מירי רגב בכינוי "פוסטמה". האמת היא, שזה לא היה ראוי ולא מכובד. גם אני צריך לזכור שלא כל מה שאני חושב אני צריך לכתוב.

אולם בעקבות הביטוי הזה, כתב לי הקורא אופק בירנהולץ, ושב וכתב ולא הירפה, שזהו ביטוי גזעני כלפי הח"כית, כי היא מזרחית.

מכאן, שבעיני המגיב פוסטמה = מזרחית.

הוא שאמרתי. הפוסל – במומו פוסל.

* חוק השכירות ההוגנת הוא בשורה חברתית חשובה, החורגת מנושא השכירות עצמו. הבשורה היא של ריסון השוק הפרוע באמצעי הגנה על האזרחים ודרישה להגינות בחיים הכלכליים.

* שאלה לטוענים שהמחאה החברתית של קיץ 2011 נכשלה. עם יד על הלב – ללא המחאה, ניתן לדמיין כלל חוק כזה?

* הנקמה של "ישראל היום" בליברמן, שהצביע בעד "חוק ישראל היום": העיתון לא יצא בכותרת ענק "המטרה – ליברמן", עם תמונה גדולה של היעד לחיסול.

* ביד הלשון: בכתבה שקראתי לאחרונה על פרשת רצח, נכתב שהרוצח היכה את הקורבן "במכשיר כהה". ותמהתי, שמא הוא היכה אותו בסכין שחורה?

כהה הוא ההיפך מבהיר. קהה הוא ההיפך מחד.

מן הסתם, הכתב התכוון לדווח על מכה במכשיר קהה.

* * *

נפתלי רז

מחנה השלום וערביי ישראל

משלחת של מחנה השלום, שמתגייס לשכך להבות ביחסי יהודים-ערבים בישראל, נפגשה עם ועד ראשי הרשויות הערביות וועדת המעקב שלהם.

ההסתה נגד האזרחים הערבים מסוכנת יותר מכל הבעירות של ביבי ושריו. יזמנו, לכן, מפגש נדיר בין משלחת של מחנה השלום למשלחת של ועד ראשי הרשויות הערביות וועדת המעקב של ערביי ישראל. הגענו אתמול לסכנין, 25 פעילי שלום, מ-12 ארגוני שלום:

נטע פלג, מ"קול אחר משדרות והנגב המערבי", שהגיעה מבארי הרחוקה.

נחי אלון, מ"פורום ארגוני השלום".

אמירם גולדין, מ"פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני למען שלום".

נמרוד ברנע ואהרון פילצ'ר, מ"קול אחד".

ויטאלי מרקוף ואילנה, מ"אוטובוס השלום".

הרב אליהו קאופמן, יו"ר "חרדים למען דו-קיום", והרב מרדכי מינצברג, והמזכירה.

תדי כ"ץ, מ"גוש שלום".

ד"ר ע'זאל אבו-ריא, מנהל שלוחת גבעת חביבה בגליל.

מיקי אביגור, מ"עמותת יע"ל".

דוב קולר, מ"קשת לצדק חברתי".

דינה דוד ואליאס, מ"הפורום הגלילי לשוויון אזרחי ולמאבק בגזענות".

ומ"מס"ד" – המחנה הסוציאל-דמוקרטי: אורי כרוך, אלי ספרן, ברוך ולאמן, שייח' טהא אבו-אמין, נעמי רז, ריקה ועודד הון, ענת הראל, תאופיק חוסרי, ונפתלי רז, יו"ר מס"ד ומרכז מטה "הרוב החליט שלום".

בסכנין קיבלו את פנינו בחום ראש העיריה מאזן גנאים, שהוא גם יו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות ויו"ר ועדת המעקב של ערביי ישראל, ותריסר מעמיתיו, וכמניין עיתונאים וצלמים (ערבים בלבד...)

מאזן גנאים: עם כל ניסיוני הציבורי אני מתרגש מבואכם, ומוריד את הכובע בפניכם. אני מצפה שמנהיגי ישראל יורידו את הלהבות, כמוכם, במקום להפך. לראש עיריית אשקלון אומר שכמחצית מרופאי בית החולים שבעירך הם ערבים, איך אתה סומך עליהם?! ולראש הממשלה ושריו – האדם יקר מהאדמה, אבל אתם חושבים שהאדמה יקרה יותר. אתם נלחמים מי יהיה יותר קיצוני, על חשבון הילדים של כולנו. אנחנו מגנים כל אלימות וטרור, מכל צד, ואתם לא מדברים על "כיפת ברזל" של שוויון, של תרבות, של עבודה. הביטחון האמתי הוא שוויון.

נפתלי רז: בכנסת ובממשלה מבעירים את היחסים עם ערביי ישראל, ופוגעים גם בהם וגם ביהודים. באנו להזכיר שכולנו אזרחים שווים. באנו לגנות את ראש עיריית אשקלון על החלטתו הגזענית והלא-חוקית; באנו לגנות את "חוק הלאום" שביבי יעלה ביום ראשון, שכולו נגד ערביי ישראל; באנו לגנות כל אלימות וטרור, ערביים ויהודיים; ובאנו למסד, בעזרתכם, סדרת מפגשי יהודים-ערבים בכל רחבי הארץ.

טאלב אל-סאנע, ראש הועדה נגד אלימות בוועדת המעקב: למפגש אתכם יש מסר שאפשר אחרת, שיש תקווה. הבעייה היא בנטילת החירות מעם אחר, בכיבוש. הממשלה מסיתה. לפי "חוק הלאום", אם אנחנו לא יהודים, אז איפה מדינתנו? זהו חוק אפרטהייד ממש.

נחי אלון: הכוחות ששופכים שמן על המדורה לא רוצים מפגשים כאלו, אלא להנציח את המצב. האינטרס שלנו הוא לצבור כוח מתמשך, קבוצות עבודה שיחשבו על פעולות בראש משותף ובאסטרטגיה משותפת.

סמיר חוסיין, אבו-עמל, ראש מועצת דיר חנא: מוכרחים לחיות ביחד. אי אפשר לא לעשות שלום. נולדנו כאן, אז כנראה אלוהים, שלכם ושלנו, אמר שזה המקום גם שלנו.

נטע פלג: אסור לנו לשתוק ולא לעשות דבר. הבחירה היא בין לתת לקיצונים משני הצדדים לנצח, לבין לפעול לצאת מהמעגל הזה. הרוב אצלנו ואצלכם רוצים לחיות ביחד. כולנו צריכים לצעוק שאיננו מוכנים עוד לתת את החיים. ביחד יש לנו כוח.

זמיר חמדאן, סגן ראש עיריית קלנסואה: בחוץ יש שיגעון. 20% מהאזרחים כאילו לא קיימים. לא בתקציב,לא בחינוך, ולא בקרקעות. לקלנסואה היו ב-1948 28,000 דונם בטאבו. נשארו 11,000!

נמרוד ברנע: בושה לחיות במדינה שבה ראש עיריית אשקלון ליכלך, ולא הודח מיד. אנחנו כאן כדי לומר לשלטון הימין שלא ניתן לפגוע בערביי ישראל ובדמוקרטיה. לא נגיע לשוויון בלא סיום הסכסוך, ולא נסיים את הסכסוך בלי שוויון. ולעולם אל תמעיטו בכוח של מעטים לעשות שינוי.

אדגאר דקואר, ראש מועצת פסוטה: מחמם את הלב להיות כאן, ומעורר תקווה. הקול שלכם חשוב מאוד! הדרך של השלום והשוויון תצליח. שמחתי לשמוע שאתם מארגנים מפגשים יהודים-ערבים בכל הארץ. כמועצה נוצרית (ליד מעלות), אני מזמין לאירועי חג המולד אצלנו בשבת 25 בדצמבר את כל מחנה השלום, היהודי, המוסלמי והנוצרי (ודתיים יכולים לבוא לפני).

תדי כץ: אם לא נביא יחד את השלום בקרוב, לכולנו יגיע הסוף. ערביי ישראל חוטפים מכל הצדדים. צריך להביא את כל המפלגות הנורמליות להתאחד.

מוחמד חיאדרה, ראש ועדת המעקב לחינוך הערבי: צריך שיישמע הקול השפוי שלכם, וישקטו הקולות הצורמים. בתקשורת מדברים על יהודים "מפגינים", אבל ערבים "מתפרעים", וחוטפים גז מדמיע. לכל אזרח זכות למחות נגד מדיניות הממשלה, אבל אותנו מציגים כ"נגד המדינה". ביחד נוכל לנצח.

אמירם גולדין: נקים פורום ארגונים לאזרחות משותפת, כקואליציה רחבה במימון ראשי רשויות ערבים ויהודים, כדי לגדל דור שיבין מה מותר ומה אסור.

מאזן גנאים, מסכם: הקריאה כאן היא לשלום ולשוויון, להוקעת אלימות וטרור מכל הצדדים, להוקעת "חוק הלאום" שנגדנו, להוקעת ראשי ערים וסוחרים שמחרימים אזרחים ערבים. כולנו נהיה השגרירים של עתיד ילדינו. וסליחה שמחוסר זמן לא הספיקו להתבטא יחיא סרחאן, יו"ר ועדת הגישור בגליל; מופק חלאילה, מנהל מרכז התרבות שלנו; מוחמד מכפר מנדא; וד"ר ע'זאל אבו-ריא משלוחת גבעת חביבה ודובר העירייה.

נפתלי רז, מסכם: תודה רבה למר גנאים ולעמיתיו על האירוח החם, ועל דעת חבריי – אנחנו מקבלים בשמחה את ההזמנה לחג המולד בפסוטה, ונבוא בגדול!

סיימנו בכפר כנא, בבית משפחת עמארה האבלה על הבן חיר חמדאן שנהרג מאש שוטרים. בן הדוד ראפיע עמארה ציין בכאב שמשנת 2000 נהרגו 33 צעירים ערבים בידי שוטרים, והזכיר שמקום המדינה נשארו האזרחים הערבים נאמנים לה, פחות מפרומיל פגעו בביטחון, "ובכל זאת יצרו לנו סטיגמה של סיכון למדינה. אין לנו שמץ שנאה לעם היהודי."

ורבחי עמארה: התקשורת מתייחסת אלינו דרך שפיכות דמים, והרג חיר התרחש בגלל הנחיות שר המשטרה "לטפל בכל אירוע במקום." גם שפטו וגם גזרו דין. נתנהל בבית המשפט ונוציא את האמת לאור.

עומר עמארה: אין לערביי ישראל בעייה להשתלב, הבעייה היא במנהיגות היהודית, שלא יכולה ללכת לכיוון של שלום ואמת ושוויון. אנחנו צריכים מנהיגים עם אומץ כשלכם.

וסיכם תאופיק חוסרי, שכן משפרעם, שבעירו נרצחו 4 אנשים בידי מחבל יהודי: "בואו נפעל יחד, וכמה שיותר מהר!"

מתוך "על צד שמאל", המגזין היומי של הסוציאל דמוקרטיה, 21.11.14.

אהוד: האם התמודדתם כבר עם מחקרו ה"היסטורי", המיוסד על זיוף יחסי יהודים וערבים בישראל – של חברכם מ"גוש שלום" המופיע כאן אתכם, תדי כ"ץ?

כזכור הוא טען ב"מחקרו" כי בימי מלחמת העצמאות, חיילי חטיבת אלכסנדרוני ערכו טבח בתושבי הכפר הערבי טנטורה, והרגו כמאתיים גברים בלתי חמושים. טענה שהוכחה כשקר גמור אבל זכתה לגיבוי "מחקרי" של ה"תכשיט" אילן פפה, שלימד אז באוניברסיטת חיפה.

* * *

באבל על מותו של הסופר והעיתונאי

ישראל זמיר בן ה-85

חבר קיבוץ בית אלפא

ישראל זמיר  נולד בשנת 1929 בוורשה, פולין, ועלה לארץ עם אימו בשנת 1938. לחם בקרבות מסוכנים בתש"ח, עליהם כתב את ספרו "לכבות את השמש". בנס נותר אז בחיים. משנת 1972 היה חבר מערכת "על המשמר", ערך את המוסף "חותם", הקים את המוספים "הדף הירוק" ו"קו למושב", ושימש שנים רבות ככתב וכעורך-מישנה של העיתון. עם סגירת "על המשמר" עבר ל"מעריב". זמיר למד ולימד עיתונאות באוניברסיטת תל-אביב.

היה בנו-יחידו של הסופר יצחק בשביס-זינגר, חתן פרס נובל לספרות בשנת 1978, ותירגם מיצירות אביו לעברית. מבין ספריו של ישראל זמיר: "טנקים באבן גבירול", "ערבה בוכייה", "לכבות את השמש", "שוקת סדוקה", "סנדל של סוס", "עגיל באוזן" ועוד. ספרו "אבי יצחק בשביס-זינגר" תורגם לשפות רבות. היה נשוי לאביבה, שנפטרה לפניו, והותיר אחריו בת, שלושה בנים ותשעה נכדים.

אהוד: הוא היה לי ידיד וחבר נאמן במשך שנים רבות שבטח בי כאשר ליוויתי את עריכתם של מרבית ספריו האחרונים. ניצוץ מכישרונו הגדול של אביו היה בו, למרות הריחוק הרב ביניהם. אביו כתב על פולין, וארשה וניו-יורק, והוא כתב על ההווייה הישראלית של קיבוץ ומלחמות, כאשר נופים של ארה"ב משתלבים בסיפוריו המרתקים. למרבה הצער הוא לא זכה להערכה הספרותית אשר לה היה ראוי.

הלווייתו נערכת היום, 24.11.14, בשעה 14.00, בקיבוצו בית אלפא.

* * *

רון וייס

עיתון חינם מוריד גם מחירי פרסום

סופר נידח שלום,

הצעת החוק המחייבת את החינמון "ישראל היום", התומך בנתניהו בכל אשר יאמר ויעשה, לגבות תשלום כלשהו מקוני העיתון, היא מינימליסטית. הכנסת חוקקה חוקים המאפשרים למנוע יבוא היצף, שמטרתם למנוע יבוא במחיר זול הנמוך מעלות ייצור המוצר המיובא (מחיר חדירה לשוק), זאת כדי למנוע את התמוטטות התעשיה המקומית המייצרת מוצר דומה. מכירת עיתון חינם בשילוב עם הורדת מחירי הפרסום באותו עיתון, פוגעת קשות בעתונות המקומית ועלולה למוטט אותה.

האם היינו מאפשרים למיליארדר שלדון אדלסון להקים מאפיות בישראל ולהפיץ את תוצרתם (לחם ולחמניות) חינם, תוך גרימת התמוטטותן של המאפיות הקיימות? התשובה ברורה. חייבים להגן על העיתונות המקומית הנמכרת, ולמנוע את הפגיעה הקשה בה.

רון וייס

רמת-גן

* * *

יהודה  דרורי

דווקא כן ל"ישראל היום"

לדעתי שוגה יואב יצחק כשהוא יוצא חוצץ נגד "ישראל היום". אינני חושב שהוא עושה זאת למען נוני מוזס, (להפך אני חושב שיואב מתענה בגלל שעמדתו מסייעת לנוני מוזס), אני גם מאמין שיואב יצחק עושה זאת כי הוא מתעב משום מה את מר אדלסון, וייתכן והוא מאמין שחינמון יפגע בענף התקשורת.

מה זה בכלל חינמון ומה זכות קיומו?

החינמון הינו תופעה עולמית של עיתון המופץ בחינם ונשען על מחזור כספי מפירסומות בלבד. הופעת "ישראל היום" ברחובותינו בישראל, הינה חלק מהכלכלה הקפיטליסטית בה אנו חיים (לטוב או לרע). זוהי השיטה הכלכלית הגורסת קיום שוק חופשי ותחרות במסגרת החוק – ועד כאן "ישראל היום" פועל במסגרת החוק.

האם חינמון בארץ זה לא חוקי? לאו דווקא, בכל יישוב גדול בארץ מחולקים מידי שבוע חינמונים מקומיים ואין פוצה פה ומצפצף. כיום אפילו "ידיעות אחרונות" מופץ בחינם במקומות רבים או כצמוד לקנייה בתחנת דלק או בסופרמרקט. אני לא מאמין ש"ידיעות אחרונות" בהפסדים, ואני גם מאמין ש"ישראל היום" מצליח להחזיק עצמו כספית בעזרת הפרסומות – ואפילו "ישראל פוסט" הקטן יותר (שמשום מה נשכח ע"י המתווכחים למיניהם) הינו חינמון ריווחי.

אני לא מקבל שהמשבר בענף העיתונות הכתובה הינה בגלל חינמונים. "מעריב", למשל, כשל כלכלית בגלל ניהול כושל, ואילו "הארץ" כושל בגלל המדיניות האנטי ציונית של בעליו, המחזיק את העיתון בחיים בכספו האישי... כל הדיבורים על הנזק לתקשורת הכתובה הינם בגדר פרופוגנדה שיקרית.

אז על מה כל הויכוח?

התקשורת בישראל בדרך כלל, ובייחוד העיתונאים בעיתונות הכתובה, נוטים לצד השמאלי של המחנה הפוליטי... עקרונית, רובם גם נגד ממשלות הליכוד בכלל ונגד ביבי נתניהו בפרט!

עד הופעת "ישראל היום", כל שלושת העיתונים העיקריים היו מוטים באופן ברור נגד ביבי נתניהו וממשלתו. הופעת "ישראל היום" הפכה את הקערה על פיה. פתאום יש עיתון (שהפך לגדול במדינה) שלא מתקיף את הממשלה בוקר וערב והעיתונאים אשר שם ("שומו שמיים"...) נשמעים כ"ימניים"... (רחמנא ליצלן...) ומותר להם להתבטא... (ממש סקנדל...)

ואז קמים מיספר חברי כנסת מהאופוזיציה (ציפי ליבני הינה למעשה חלק מהאופוזיציה...) – ויוזמים הצעת חוק שבאה לסתום את הפה לעיתון היחידי שהוא פרו-ממשלתי... אז לכו וחפשו את ההגינות הבסיסית... תשאלו היכן ה"דמוקרטים" שלנו?

בסיכום,  זה בכלל לא מעניין אותי הריב בין תומכי נוני מוזס שהינו מושחת תקשורתי סדרתי ובין שלדון אדלסון שחטאו הגדול ביותר שהוא עשיר מאוד מאוד ותומך בביבי נתניהו... כי בשורה התחתונה הקרב הוא על הדמוקרטיה: האם האופוזיציה תצליח לסתום את הפה לביטאון היחידי שתומך בממשלה... והשאלה שלי בסוף המאמר הזה: אם יואב יצחק היה מסתכל על התמונה הכללית מכיוון זה, האם היה כותב את מאמרו?

* * *

אהוד בן עזר

חווייה מחורבנת מהופעה בפתח-תקווה

17.12.98. יום חמישי. מתוך היומן: לפנות-ערב אני נוסע לפתח-תקוה, לאולם שבבית-הספר נצח ישראל לבנות, לטקס למלאת 120 שנה לתלם הראשון ואני מתחרט על בואי. כבר בהיכנסי מתנפל עליי קרוב-משפחה שלי, יאיר אסיסקוביץ, חכם לא גדול, וטוען שלא יהודה ראב חרש את התלם הראשון אלא אביו של יהודה, לאזאר. יאיר הוא נכדו של משה-שמואל ראב, אחיו של סבי יהודה. לדבריו יש לו מסמכים על כך שגם זכו לאישור של איזה דוקטור. את העדות של יהודה ראב ב"התלם הראשון" הוא מבטל כאילו מדובר באיזה צ'יזבאטים. אני רואה שאין עם מי להתווכח ומרפה ממנו.

מנחה את הערב אדי מוכתר, שהשתתף בשעתו בסרט "המחצבה". מופיעה להקת המדרחוב של פתח-תקוה, שרים בינוני והנשים מבוגרות ולא יפות. מין ריפוי בעיסוק למשתתפים בלהקה. אחר כך מראים שקופיות של בתים ישנים שעושות דכדוך, וגם סרט נדיר על פתח-תקוה בשנת 1913, שלמרבה הצער לא מוסיף הרבה ואינו מגלה שום דבר חדש. מדבר גם יוסי פלדמן ראש החברה להגנת הטבע. באמצע מופיע ראש-עיר החדש יצחק אוחיון, מדבר חמש דקות ובורח לאירוע הבא. ניראה איש בעל כוונות טובות אבל לא מבריק במיוחד.

לא עובר זמן רב וגם האחראית על התרבות וממלאת מקומו, מוניקה כהן ממר"צ, שכבר נאמה את נאומה, בורחת, ואני נישאר עם יאיר אסיסקוביץ ובני משפחתו, נכדו בר זכה בפרס הראשון בתחרות האתרים שהתקיימה היום, ועם הילדים שמחכים לקבל את הפרסים, ועוד כמה מבוגרים תמהוניים, חלקם מהחברה להגנת הטבע, שחולמים להפוך את מרכז פתח-תקוה למעין נווה-צדק או המרכזים ההיסטוריים בראשון ובזכרון.

כאשר מגיע תורי לדבר כבר אין כמעט בפני מי, אבל מאחר וכל הערב מצולם במצלמת טלוויזיה, אני מחליט בכל זאת לדבר כי לפחות שיהיה תיעוד. אני מספר קצת על מקור השם מלאבס, על הבאר הראשונה, על התלם הראשון ברוח הרשימה ששלחתי ל"מה בפתח" [ולא פורסמה] אבל זוהי הרצאה מחורבנת משום שאין שום מכנה משותף בין מעט המבוגרים לבין הילדים, ומצד שני אני לא יכול ולא מוכן לעשות הופעה של כיתה בבית-הספר ולדבר כמו אל ילדים קטנים. רגע אחד יש לי מחשבה לסיים את ההרצאה הקצרה בקריאת השיר "בפתח תקוה אחרת" אבל מתברר שלא נותר לי זמן, ואני גם מרגיש שלקהל הנוכח באולם לא מגיע לשמוע אותי קורא את השיר.

בקיצור, אני לא חושב שבעתיד הקרוב או הרחוק אסכים עוד פעם לדבר בפתח-תקוה על פתח-תקוה. אם יפנו אליי פעם נוספת, אפנה את הפונים לספריי ואגיד שאין לי אפשרות לבוא, אלא אם יערכו באמת יום עיון רציני לתולדות המושבה [גם בעקבות ספריי על ההיסטוריה שלה].

* * *

אהוד בן עזר

מעוללות כתב-היד של "המושבה שלי"

31.12.98. יום חמישי. מתוך היומן. כמו כדי לסיים את השנה האזרחית, שבדרך כלל היתה יוצאת מן הכלל, ולטובה, מטלפן נתן שחם מספריית פועלים. הוא סיים לקרוא את "המושבה שלי" ובעיניו הספר ניראה ראוי לדפוס במאה אחוז, לא צריך לשנות בו דבר, אפילו דברי אלימלך שפירא על העטיפה. אולם כל שאר חברי המערכת והקריינים היו פה אחד נגד, ובישיבת המערכת הוחלט שלא להוציא את הספר, וכתב-היד יוחזר לי.

הוא אמר שאולי הוצאה קטנה יותר, שאין לה הוצאות גדולות על משכורות ומכוניות, יהיה לה קל יותר להוציא את הספר. היתה לי הרגשה, אם כי לא אמר כך במפורש, שבדרך-כלל הם לוקחים כסף מסופרים עבור הדפסת ספריהם אבל הבינו שממני אי-אפשר לקחת כסף כי אני לא במעמד כזה ומצד שני אין לי מעמד של מי שספריו הם רבי-מכר ולא חשוב מה כתוב בהם, ולכן סירבו. ייתכן שאם הייתי סופר פחות ידוע, או צעיר, ומשלם להם, היו מוציאים.

בינתיים חמישה מו"לים כבר סירבו: עם עובד, כתר, הקיבוץ המאוחד, ידיעות אחרונות וספריית פועלים, ואני מחכה לתשובה מעוד חמישה.

כמסופר, הרומאן יצא לבסוף לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג", ועל חשבונה וללא שום עריכה חוץ מזו שלי. ואכן חברתי המנוחה ש. שפרה אמרה לי אז כי זה היה יכול להיות רומאן נהדר אילו הייתי נותן לה אותו קודם לעריכה והיתה מוחקת ממנו את כל קטעי הגסויות שלו.

* * *

אוריה באר

הפלגיאט

בלועזית, מכנים זאת פלגיאט. בעברית גניבה ספרותית. אך המשמעות פחות או יותר זהה. ואינני רוצה להיכנס לדקדוקי עניות משפטיים.

 מאן דהוא נוטל יצירה שאתה כתבת – שיר, סיפור קצר, נובלה או מחזה. הוא משנה פה ושם את העובדות, משנה כמובן את השמות, וכותב כאילו היתה זו יצירה שלו. וכך, מפרסם אותה ברבים.

מצער, אך זה קורה שוב ושוב בעולם.גם אצלנו.

לאחרונה קראנו בעיתונים, על סופרת ידועה ומצליחה, שנתפסה בפעם השנייה בקלקלתה. היא חויבה על ידי בית משפט השלום בעירה, לשלם סך 60,000 שקל לסופרת חרדית בלתי מוכרת, שהוכיחה בבית המשפט באותות ובמופתים, שהמפורסמת העתיקה קטעים ארוכים מנובלה שהיא כתבה ופורסמה בצנעא.

לפני כשנתיים, חויבה אותה מפורסמת, לשלם סך 250,000 שקל פיצוי, בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, בגין גניבה ספרותית אחרת, משמעותית עוד יותר.

לא, לא אגלוש לצד המשפטי, אף שאני עורך דין לפי מקצועי, אשאל רק שאלה מוסרית: היכן הבושה?

והרי יצירה ספרותית היא כמו הילד שלך, כמו בן יקיר לך, יציר כפיך. כמו מה שרק אתה יצרת, ששייך לעולם הפנימי שלך, שאתה  כתבת בדי עמל וכאב, כתבת זמן רב ואתה רוצה לומר: זה שלי. רק שלי. והוא יקר לי מכל דבר אחר, כי אני ורק אני יצרתי אותו.

עכשיו, לבוא ולהעתיק ללא בושה, ולומר "זה שלי," הרי לדעתי זה חטא מוסרי בל יכופר, כלפי עצמך וכלפי זולתך. זה שממנו העתקת. ואני שואל: אלוהים אדירים, האם רק הכסף משחק בעולמנו הספרותי והתרבותי?

מפליא, אך הדבר קרה גם לי.

  מעשה שהיה כך היה.

   לפני שנים ארוכות כתבתי נובלה, שהתפרסמה באחד מספריי, ולימים עשיתי ממנה מחזה. שלחתי אותו למיספר תיאטרונים, אך הוא נדחה. למה? כובע. רבים וטובים אמרו לי שהוא טוב יותר מהרבה מחזות של " אנשי שלומנו" שהוצגו. ניחא.

והנה, לפני כשנה, אולי שנתיים, התבשרתי, שאחד התיאטרונים הגדולים, מציג מחזה שכתב עיתונאי ידוע. קראתי את תוכנו של המחזה, וחשדתי מיד, שמדובר במחזה ש"נגנב" ממני. הלכתי לראות את ההצגה שכתב אותו עיתונאי, ונדהמתי. המחזה היה העתק מדוייק למדי, של המחזה שלי. פרי עטי. אלא שכדי להסתיר זאת, שונו מיספר פרטים.

התקשרתי לחברתי, עורכת דין ידועה, המתמחה בזכויות יוצרים. היא קראה בעיון את המחזה שלי, ראתה את ההצגה, ואישרה: נכון, אתה צודק. עיתונאי הצמרת גנב ממך את תוכן המחזה. ברור שזה הועתק ממך. אלא מה? בבית המשפט הוא יתפתל כנחש, פרקליטו יצעק חמס, ויכחיש את טענותיך ואז תהיינה בעיות. כי הוא ביצע כמה שינויים קטנים.

שמעתי בקולה, ומטעמי זהירות לא הגשתי תביעה.

אחרי מיספר חדשים ירדה ההצגה מהבמה. אולי גם בשל שיחה קשה שהיתה לי עם הדרמטורג של אותו תיאטרון, שהעדיף להימנע מאי נעימויות.

 מצער, אך התופעה קיימת. בקרוב תישמע בבית המשפט פרשה נוספת של גניבת מחזה. ושוב, אני מושך בכתפי וממש לא מאמין...

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אלי מייזליש

מה זה סנקציות?

הנה: ברק רביד 17.11.2014, "הארץ" עיתון יומי: מסמך הסנקציות נחשף: באיחוד שוקלים צעדים נגד חברות אירופיות שפועלות בהתנחלויות. במסמך מוצע גם סירוב לדבר עם אישים ישראלים המייצגים את המתנחלים. דיפלומטים בכירים באירופה: הסכמת כל המדינות לדון בצעדים – היא שצריכה להדאיג את ירושלים.

מסמך הסנקציות האירופי, שהגיע במלואו לידי "הארץ", מגלה פרטים חדשים על ההצעות שעולות בדיונים הפנימיים שמתקיימים במוסדות האיחוד האירופי. בין השאר נשקלת האפשרות לנקוט צעדים נגד חברות אירופיות שפועלות בהתנחלויות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. מדובר במהלך, שאם ייושם עלול לפגוע בלא מעט חברות ישראליות שעובדות עם חברות אירופיות על פרויקטים בהתנחלויות. כך למשל, משרד החוץ ההולנדי המליץ לחברת המים הגדולה "ויטנס" לא לבצע פרוייקט בהתנחלויות בשיתוף פעולה עם חברת מקורות... [עד כאן ציטוט מ"הארץ"]

כשאזרח אינו נכנס לפרטים וחי רק עם כותרת בעיתון ורואה את המילה 'סנקציות' הוא נבהל. ככה קרה לי כשראיתי את שלוש המילים הראשונות: "מסמך הסנקציות נחשף"! אוי, אמרתי לעצמי, הנה זה מגיע – סוף סוף, האירופאים עושים לנו את זה. ורק אחרי שקראתי את המילה "שוקלים" הבנתי את הבלוף בכותרת. מה זה 'שוקלים'? ואחרי שהמשכתי וקראתי עוד מילה: "מוצע" ואחריה עוד מילה "לדון", כאילו ישנה הסכמה או הכרעה, בא המשפט: "צריכה להדאיג..."

ואני אומר כי  המסמך 'הסודי' הזה הוא בסך-הכול בולשיט גדול.

כדי להגיע למצב של דאגה, צריך להיות אסון. מה שידאיג בעתיד כלשהו – אם בכלל – את הממשלה בארץ – ולא משנה מי יעמוד בראשה, זה לא סנקציות מהאיחוד האירופי, זו רעידת אדמה שתחריב את תל-אביב או את חיפה.

השטויות שכתב זה ששמו ברק רביד, שה'איחוד' שוקל צעדים נגד חברה כלשהי מאירופה – כמו "מקורות" בערך, שחופרת תעלה לצינור מים במזרח ירושלים או בגוש-עציון, מטריד אותי פחות מהגשם של אתמול שאכן הציף כמה רחובות בארץ – אבל היתרון קיים בכמות המשקעים שהעשירו את אדמות הארץ לרוויה. כי מה זה תעלת ביוב? כולו שני טרקטורים. זה מפעל 'עלית'? התעשייה האווירית? או אפילו רק הפלפלים האדומים מחצבה שאף אירופאי לא יוותר בנקל עליהם בשל איכותם. 

הרצינות שבו התייחס אותו ברק רביד ל'סקופ' שלו: "מסמך שהגיע במלואו להארץ'," נשאל: איך הגיע? בדואר רשום או במייל פשוט של פקיד זוטר ב'איחוד'. זה המכסימום שיכול 'שטינקר' אנטישמי להדליף – מסמך שלא היה ולא נברא.

האיום כביכול, שאני ממליץ כאן לקרוא אותו שנית מילה במילה ככה: "מדובר במהלך שאם [נדגיש 'אם'... שאכן איום של הסבתא שלי מנוחתה עדן] יְיוּשום עלול לפגוע בלא מעט [כמה בדיוק?] חברות ישראליות שעובדות עם חברות אירופאיות [ושוב: כמה?] על פרוייקטים [איזה? עוד קווי מים?] בהתנחלויות..."

בולשיט. איזה פרוייקטים בכלל מתקיימים בהתנחלויות? איזה? מפעלי אינטל או מייקרוסופט? או אולי מפעל 'אחווה' של חלווה וופלות....

לעשות טאראראם מכלום. זה ולא יותר. לא דובים ולא זבובים. כלום. גורנישט. קשקשת מעוותת להאדיר שטות עבור ציבור של כמה אידיוטים שאינם יודעים לקרוא עיתון. כי אם זה סנקציות כנאמר בכותרת, אבוי לאלה שאכן רוצים לראות בחיסולה של ישראל על ידי סנקציות, שאם ככה מתכנננים: כמה טרקטורים וכמה צינורות מים.

מעניין שאיש בעיתון זה אינו כותב במקביל על סנקציות תגמול ישראליות שיכאיבו פי כמה לאירופאים השחצנים הללו. מספיק שישראל תודיע שהיא תקפיא לאותו פרק זמן כל ייבוא של מכוניות מאירופה, ששקועה עדיין במשבר כלכלי ותעשייתי מתמשך, והייבוא משם הוא במיליארדים, כי נסתפק די בקלות בהגברת הייבוא מסין, יפן, קוריאה הודו וארה"ב.

חבורת אידיוטים אלה ב'איחוד', שאינם מסוגלים להעמיד משלוח צבאי בן 10,000 לוחמי קומנדו [1000 מכל מדינה גדולה: בריטניה צרפת, גרמניה, ספרד איטליה וכו'] לחסל את הדעא"ש בעיראק  בעזרת דיווזיית שיריון אחת, מדליפים ל"הארץ" על סנקציות נגד ישראל – היא באמת חבורת אידיוטים בריבוע. זאת הבעייה שלכם? קו צינורות ביוב בגדה? ולא חבורת שוחטי בני אדם? אני בספק רב אם במהלך ההיסטוריה האנושית צמחה בחבורת מדינות תרבות שכזו, קבוצת אנשים מבולבלת והזויה להחריד. צ'מברליין כבר היה מולם גאון הדור, לפחות הוא מנע מלחמה שנה [ובינתיים התחמשה בריטניה. – אב"ע] כשמולו עמד לא פחות מהשטן אשמדאי. 

ורק כמה שעות בלבד לאחר שכבר הפנמתי איזה בלוף תוקע לנו בחוצפה והעלבת האינטילגנציה של הקורא; "סנקציות", אז אותה גברת שרת החוץ שהיא-היא האחראית על כל מילה בענייני חוץ – ממהרת לנזוף ב"הארץ" ללא בושה: "נייר היפותטי," כלומר בלוף וקשקוש. "קראתי, היא מטלפנת לו, ו"שמע, אין לך מושג מה באמת מדברים כאן, וההדלפה האידיוטית שלך מראה כמה שאתה אידיוט." והיא ממשיכה: "איו לנו מה להסתיר מישראל ולו היינו חושבים על סנקציות היינו מזמן-מזמן כבר עושים, אבל מי מוכן כיום לעשות זאת חוץ מהעיתון שלך – 'הארץ', יא טמבל!"

ועוד: "אירופה יודעת כי 'מקורות' היא היא שבנתה את כל קווי המים ופרוייקטים בכל רחבי דרום אמריקה אפריקה ואפילו בפרס בעידן השאח, אז רק ההולנדים חופרים? – אידיוט."

והנני מציע לממשלת ישראל; ברגע שהספרדים מכירים ב'פלסטין', לתבוע אותה בבית הדין הבינלאומי להחזיר לעם היהודי 100 מיליארד יורו, פיצויים על הרכוש היהודי ששדדו בגירוש יהודי ספרד. מקרקעין ובתים של חצי מיליון יהודים, עסקים, כסף, סחורות ורכוש מטלטלין. כן עוד 50 מיליארד על עצם הגירוש והצורך בהתיישבות מחדש, ובעיקר על הקורבנות הרבים שניספו בגירוש ועל שריפת 30 אלף יהודים בידי האינקוויזיציה.  

ומיד לאחר 3 שעות באה ההכחשה של שרת החוץ של האיחוד האירופי:

ברק רביד, 17.11.2014 – האיחוד האירופי: מסמך הסנקציות הוא נייר עבודה פנימי והיפותטי. בתום מפגש של שרי החוץ האירופאים, התייחסה שרת החוץ לפרסום ב"הארץ" ואמרה כי "לא עלתה שאלה של בידוד או הטלת סנקציות על מישהו." שרת החוץ החדשה של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני, התייחסה הערב (שני, 17.11) בסיום המפגש החודשי של שרי החוץ של 28 המדינות החברות בארגון לחישפת "הארץ" בדבר מסמך הסנקציות שנדון במוסדות האיחוד בבריסל. מוגריני ציינה כי קראה את הדיווחים ב"הארץ" וכי מדובר בנייר עבודה פנימי "והיפותטי" שלא עלה לדיון במהלך ישיבת שרי החוץ האירופאים.

מעניין ששרי חוץ בחו"ל קוראים את "הארץ" לארוחת בוקר. [זה מדאיג אותי יותר מהסנקציות].

* * *

אהוד בן עזר

מתעלולי החרדים בשואה

24.12.98. יום חמישי. מתוך היומן בשנת 1998. בעיתון "הארץ" מתפרסם מאמר מעניין של אמנון רובינשטיין "פרשני השם והשואה" על דבריו של הרב דוד בניזרי כאילו השואה באה מפני ש"בארצות אשכנז, בשנות ה-30, כשלא היתה שמירת מצוות, היא (שמירתו של הקב"ה על עם ישראל) לא היתה הדוקה, אך בארצות המזרח ברוך השם בסדר." בין הציטוטים בתשובתו המבריקה לדברים האלה מביא רובינשטיין קטע, אינני יודע את מקורו:

לא לשכוח שיהודי בודפשט שמעו דברי הרגעה מפי אחיו של הרבי מבעלז, יומיים לפני עלייתו ארצה ושלושה חודשים לפני כניסת הצבא הנאצי להונגריה. לבכות למשמע דבריה של הרבנית מסטרופקוב, שטרם כניסתה לתא הגזים הכתיבה לאיש הזונדר-קומנדו היהודי את צוואתה:

 "הנה אני רואה את סופם של יהודי הונגריה... היהודים שאלו בעצתם, האדמו"רים הרגיעו תמיד. הרבי מבעלז אמר שהונגריה תצא בחרדה בלבד. והנה הגיעה השעה המרה, שלא היה עוד בידי היהודים כדי להושיע את עצמם. אכן, מן השמיים הסתירו מהם, אבל הרבנים עצמם ברחו ברגע האחרון לארץ ישראל. את נפשם הצילו, ואת העם עזבו כצאן לטבח. ריבונו של עולם, ברגעי חיי האחרונים אני מתחננת לפניך, מחל להם על חילול השם הגדול!"

* * *

הזמנה למפגש רֵעים

לכבוד הספר: נפלאות שיר – סוד הקסם של תור הזהב השני בספרד

הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית הלל בן חיים 2014

מאת: אביבה דורון

בצוותא א'  ביום ששי יג בכסלו תשע"ה, 

 5 בדצמבר 2014 בשעה:  11:00 - 12:45

אנא לאשר הגעה, לציין את  מספר המקומות הרצויים ואת השם  mifgash9@gmail.com 

מעטפות ההזמנה יישמרו שֵׁמית. למסירה ביום המפגש מ-10:00   עד 10:45

ברכות: פרופ' יורם דינשטיין, פרו-נשיא אוניברסיטת תל-אביב

מר פרננדו קרדררה, כבוד שגריר ספרד בישראל

השגריר הרצל ענבר, יו"ר אגודת הידידות ישראל-ספרד

שלחן עגול:  מורשת ספרד בספרות עם ישראל

הסופר פרופ' א.ב. יהושע, אוניברסיטת חיפה

הסופר פרופ' חיים באר, אוניברסיטת בן-גוריון

המשורר והסופר אשר רייך, יצירה ותרגומי שירה

פרופ' שמואל רפאל, ראש מרכז סלטי לחקר הלדינו אונ' בר-אילן

פרופ' עוזי שביט, ראש מכון קיפ לחקר הספרות העברית, לשעבר אונ' תל-אביב

המשוררת פרופ' אביבה דורון, ראש המוקד לחקר תרבויות ספרד, אונ' חיפה

ספרה החדש של פרופ' דורון מסכם מחקר מקורי מאתגר, פורץ דרך ו"פותח תקופה" בחקר השירה העברית בספרד.

 (פרופ' ישראל לוין, חתן פרס ישראל לספרות)

הספר נפלאות שיר מעורר התפעלות: כתוב בטוב טעם ודעת שפע השוואות יפות עם ספרות ספרד הנוצרית.

 (פרופ' יוסף יהלום, חוקר שירת ספרד, האונ' העברית בירושלים)

נפלאות שיר פורץ דרך במחקר השירה העברית בספרד הנוצרית, תקופה של 300 שנים, שלא זכתה לבחינה עד מחקריה של פרופ' דורון.

(פרופ' אפרים חזן, חוקר שירת ספרד, אונ' בר-אילן)

פרופ' דורון היא החוקרת הישראלית הראשונה שבחנה את השירה העברית על רקע הספרות הספרדית-נוצרית. ספר חדשני זה – יהווה בסיס לכל מחקר.

(פרופ' עוזי שביט, אונ' תל-אביב)

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק שישה-עשר

יהודה בירושלים

למחרת בבוקר בא לבקר את יהודה בן-דודתו יהושע שטמפפר, בן העשרים וארבע.

יהודה נדהם למראהו.

הזהו יהושע, הבחור המשכיל, שסיים בית-ספר תיכון כללי בהונגריה, ואף חיבר בגרמנית ספר לימוד השפה ההונגרית, שזכה לשבחי שר-החינוך ההונגרי?

הזהו יהושע, אשר הבחירות לפרלמנט הראשון בהונגריה, ומראה הבוחרים ההולכים לקלפי ושרים שירי מולדת נלהבים – היו בין הסיבות שהשפיעו עליו לצאת ברגל לארץ-ישראל, מתוך תקווה שיזכה לראות את עם ישראל הולך לבחור את נציגיו לפרלמנט העברי הראשון בירושלים?

הזהו יהושע, מורו-לשעבר בכפר סנט אישְׁטְוואן, שנטע בו אהבת ארץ-ישראל ושלח לו מכתבים נלהבים, מירושלים, והפציר בו לעלות ארצה?

עתה ניצב מולו אברך חיוור, רזה, בעל פיאות ארוכות. לראשו קאפּלוּש, מגבעת מקטיפה שחורה, שהדגישה את לובן פניו ורצינותם. לבוש קַפְטָן, חלוק ארוך וסגור כשמלה, עשוי בד משי דמשקאי בדוגמת פסים שחורים ולבנים. למותניו חגר אבנט – חגורת-משי רחבה, ומעל לקפטן – ז'וֹבֶּע, מעיל רחב עשוי בד אטלס כהה, מבריק, שהיה קצר מהקפטן. הוא דישדש בנעליים משונות שסוליותיהן עשויות עור-גמל והן בעלות חרטום מחודד ופתוחות מאחור, כנעלי-בית. כל-כולו דמות בחור-ישיבה כאותם ירושלמים מוזרים, ארוכי-פיאות, שראה יהודה אתמול בערב ליד הכותל –

יהודים חסרי שורשים וקרקע, שכנראה לא עבדו בשדה מימיהם ולא חשפו פניהם לשמש, לא זרעו דבר ולא שתלו. הם דוברים יידיש, שפה זרה ליהודה, מבלים זמנם בלימוד תורה ובתפילות ומתפרנסים ממוסד החלוקה – מתרומות שאוספים עבורם השד"רים, שליחי הרבנים [שליחי דרבנן], ברחבי הגולה. כל הווייתם כאילו לא על אדמת מולדתם הם נמצאים אלא בישיבות החרדיות בהונגריה, שבהן אסור באיסור חמור להזכיר את רעיון יישוב ארץ-ישראל.

חיבק יהודה את בן-דודתו ושאל: "מה קרה לך, יהושע!"

אמר לו יהושע בגרון חנוק: "בוא נטייל מעט, יודה, ואספר לך."

יצאו השניים לשכונה החדשה, בתי-מחסה, בקצה הדרומי של הרובע, כדי להשקיף על העיר וסביבתה. יהושע בחלוק המפוספס ובמעיל, ויהודה, בבגדיו הטובים שהכין לדרך. נעלי עור גבוהות שחפתי-המכנסיים נתונים בהן. חליפת-מסע מבד בהיר וחזק. מגבעת-לבד אירופית, רחבת שוליים, למגן מפני השמש. הוא היה לבוש כאדם הבא מארצות-המערב, "פְרַאנְגִ'י" בפי הערבים ויהודי-המזרח. מראהו היה שונה לגמרי משל יהודי ירושלים, אשכנזים וספרדים כאחד. דומה היה יותר לאחד התיירים הנוצריים, רבים מהם אנשי-כפר כמוהו, שבאו לבקר בארץ הקודש. בפיו היתה נתונה מקטרת דמויית ראש-אדם ולה מיכסה-פח, מתנת בעל אחוזה בהונגריה, גבריאל דויטש, שאצלו עבד יהודה שנתיים.

ליבו של יהודה רחב למראות המבצבצים ונגלים בפניו מעבר לחומה: במזרח הר הזיתים, חשוף, סלעי, מצבותיו השרועות כמעט שאינן ניראות. דרומה – כתמי עדרים רועים בגבעות הרכות של הרי יהודה. עצי זית. שבילים מתפתלים הנמשכים לתוך ואדי עמוק; בקרקעיתו כפר – סִילוּאַן, כפר השילוח. מן הבקעה הירוקה עלתה שיירה של חומרים עמוסי ירק ופרי, ערבים מחמרים אחריהם וצועקים בקולי-קולות ואלה מגיעים עמומים לאוזני העומדים למעלה. ערביות טיפסו כשהן נושאות על ראשיהן לולי-נצרים ובהם תרנגולות וטסי-קש מלאים ירקות וביצים –

והריחות הלכו והתפשטו באוויר, שהיה עדיין מלא טל. יהודה הרים פניו שוב לאופק – הרים כחולים-לבנים, עגולים, כיפות ומגדלים, ולפתע מן השמיים ירד ים-צלילים, צלילי פעמונים מן הכנסיות שהזכירו לו את ימי ילדותו בכפר סנט אישטוואן – אך אלה שכאן יפים וצלולים להפליא. והם מזמרים, והם משבחים, העיר מדברת אליו באמצעותם הבוקר – לא בקינות ובמסכנות, כמו אתמול, ליד הכותל – לא בהרגשת גלות וחורבן, אלא חוגגת בשמחת-חיים פרועה, כמנגינת שיר-לכת צבאי – וההדים הולכים ומשתברים מתוך קרביהָ – חלל-הסימטאות, והם חוזרים, ועולים.

עתה סיפר יהושע ליהודה דברים שלא העז להעלותם עד כה במכתביו. בבואו לירושלים נחל אכזבה מרה. הוא לא מצא שותף לחלומו על הקמת מושבה חקלאית בידי עובדי-אדמה יהודיים. עייף היה מן הדרך הקשה ומן הבדידות שקידמה את פניו בארץ. בעלי החלוקה התקיפים, יוצאי-הונגריה, השיאו אותו עד מהרה לבתו הצעירה, בת השש-עשרה, של אחד מהם. יהושע היה בן שמונה-עשרה ביום נישואיו לדַייכֶע. לאחר החתונה נכנע למראית-עין לגורלו. התכחש לעברו כצעיר משכיל ויודע שפות. הסכים לשבת בישיבה ולעסוק בלימוד תורה בלבד, להתפרנס מהנדוניה החודשית שבאה מקצבת החלוקה של חותנו הרב, ולחדול מדיבורים על הקמת מושבה עברית.

"אני מתפלא עליך!" הכריז יהודה בחום-ליבו.

"אל יתהלל חוגר כמפתח!" השיב לו יהושע.

"אני מבטיח לך שלי לא יקרה כאן דבר כזה! אני, וגם אבי – בכסף המשחית של החלוקה לא ניגע! –אם עדיין אין אדמה למושבה משלנו, נמצא בכפרים שבסביבה עבודה בחקלאות או בכל מלאכה אחרת! – אנחנו לא נהיה פאראזיטים!"

"תיזהר שלא יפשטו גם ממך את הבגדים החדשים ויכניסו אותך ללמוד בישיבה! נראה כמה זמן תחזיק אתה מעמד בלי חלוקה, בלי נדוניה ובלי אישה! עוד תראה – או-טו-טו ישדכו גם לך איזו נערה!"

וצחק.

"מה אתה צוחק?"

"תהיה נשוי, יודה, ותדע. לא על כל מה שקרה לי אני צריך להתאונן."

"איזה דבר טוב מצאת?"

"הלביבות של דייכע! טיפש!"

ושניהם צחקו. בחורים צעירים היו, והרווק קצת קינא בנשוי. יהושע המשיך לספר על עצמו ועל החיים בעיר:

"טעות לחשוב שוויתרתי על החלומות שלי והסתגלתי למציאות כאן. מהר מאוד גיליתי איזו בטלנות שוררת בישיבות הירושלמיות. הן מתקיימות על תרומות – כאילו כל העם היהודי חייב לפרנס אותן, אבל אינן מוכשרות להקים מתוכן אפילו רב אשכנזי הגון אחד. אתה יודע שמזמינים לכאן כל פעם רב מרוסיה כדי לנהל את העדה?

"ראיתי גם הרבה מעשי עוול ועיוות דין מצד תקיפי העדה, הממונים על ה'כוללים'. הם מחזיקים בידיהם את חלוקת כספי התרומות וקובעים מיכסה שנתית לכל בן-אדם. בדרך זו הם מבטיחים שאיש לא יעשה משהו שלא בהסכמתם. הם מעודדים את חיי הניוון של האברכים בישיבות ומשתמשים בהם כדי לקבל תרומות נוספות, ובלבד שלא ייוודע בגולה כי יהודים יכולים לפרנס עצמם בעבודה מועילה. ליבי מתקומם על כך שדברים כאלה נעשים בארץ שפעם הלכו בה נביאי הצדק, ובעיר הקודש ירושלים.

"במשך הזמן חקרתי ולמדתי את מצב הרובע היהודי ותושביו. הרוב כאן עניים מאוד ומתקיימים בקושי על הקיצבה הדלה. רק מיספר קטן של בתים שייך ליהודים. רובם גרים ב'חצרות' ששכרו מערבים, ובדרך כלל הללו מעניקים להם 'חסות' תמורת תשלום נכבד. שלומם של היהודים מובטח בחסדי הערבים 'מגיניהם', ואלה בזים להם ומכנים אותם בשם 'וְלַאד אִל מִיְתֶה', בני מוות! – כלומר, פחדנים.

"ראית – בכל 'חצר' יש דירות אחדות סביב לחצר מרכזית אחת, שם גם נמצא בדרך-כלל בור-המים לאגירת מי הגשמים, והפתח לסימטה. החצרות הללו, שעברנו על פניהן בדרכנו לכאן, ידועות בשם 'חצרות החזקה'. כלומר – אם יהודי מחזיק חצר בשכירות מאת ערבי במשך שלוש שנים, הוא מקבל עליה 'שטר-חזקה', ואסור לשום יהודי אחר לשכור בה דירה אצל בעליה הערבים, אלא עליו להיות דייר-מישנה של בעל-החזקה, שנקרא בשם 'חַזַקִיר'. באמצעות החזקירים שומרים אחינו היהודים על שכר-דירה לא-גבוה, ואולם צר המקום למגורים בירושלים שבתוך החומות. גם בשש השנים שאני יושב בה נוספו תושבים יהודים חדשים, והיישוב גדל.

"כדי להתגבר על קשיי הדיור נוסדה כאן, בתוך החומות, בפינה הדרומית של הרובע, שבה אנחנו עומדים – השכונה החדשה 'בתי-מחסה', וכולה בבעלות יהודית. תושביה באו בעיקר מקהילות בגרמניה, הולנד, אוסטריה והונגריה. מצוקת הדיור, וניסיונם של בעלי החצרות הערביים לנצל אותה כדי להעלות את שכר-הדירה, הביאו לאחרונה גם לייסוד שכונות חדשות למגורי יהודים מחוץ לחומות: 'משכנות שאננים', 'נחלת שבעה', ועתה מתחילים לבנות שכונה חדשה, 'מאה שערים' יהיה שמה."

הם חזרו וירדו בסימטה, וממנה פנו לאחרת. מולם עלה ובא חמר ערבי שדחף מקלו באחוריו של חמורו, שהיה עמוס נאדות-עור מלאי מים מטפטפים; הוא נהג כך כדי לזרזו. בורות-המים חלקם יבשו בקיץ, והתושבים היו קונים מים, שהועלו בדך זו ממעיין השילוח.

החמור התעקש ותקע רגליו בחריצים של אבני-הסלע שריצפו את הסימטה, ולא זז. החמר התחיל מכה אותו וצועק: "אִנְתִּי יַא כַּאפֶר! נַסְרַאנִי! יָהוּדִי! שִׁיכְּנַזִי חַנְזִיר!"

"מה הוא צועק?" הוציא יהודה את המקטרת המעשנת מפיו ושאל את יהושע. "זה לא מוצא חן בעיניי – "

"אומר לחמור שלו – אתה כופר, נוצרי, יהודי, אשכנזי חזיר!" תירגם לו יהושע. "הם אוהבים להתנכל בייחוד לנו, האשכנזים, ולהעליב אותנו. הבחורות מפחדות לרדת לשוק, בגלל תעלולי הַשַּבַּאבּ, הפרחחים שלהם."

"אז מה אתה שותק!" החל יהודה לפסוע לקראת החמר, כדי לסטור על פניו.

"לא! לא!" תפס אותו יהושע בזרועו. "אתה עדיין לא מכיר את העיר. אל תסתבך בקטטה כבר ביום הראשון!"

"שק לי בתחת!" הפטיר יהודה בגרמנית עסיסית כלפי החמר הערבי, משעבר על פניו כשהוא כלוא בזרועו של יהושע. הערבי לא הבין את הנאמר אך קלט את הכוונה, שלוותה בתנועת-יד רחבה של יהודה לעבר שיפולי-הגב, והשיב לו: "יִלְעַן דִינַכּ, שִׁיכְּנַזִי חַנְזִיר!"

החמור רץ פתאום קדימה והתחיל נוער ונופח, כאילו נבהל מיהודה – והחמר מיהר אחריו כשהוא מקלל וגוער בו מחשש שנאדות-המים ייתפסו בזיז בולט בקיר הסימטה, וייסדקו.

"הסימטאות שלך לא מוצאות חן בעיניי." אמר יהודה, "מחניק כאן ומדכא. מה, אני באתי לירושלים כדי לחיות חיי גלות? הלא יותר טוב היה להישאר בכפרים וביערות של הונגריה מאשר בכוכים המסריחים האלה שמתאימים לחמורים ולא לבני-אדם! קח אותי לביתך, או לפחות נצא לטייל מחוץ לחומות."

יהושע חייך. "טוב. לא כדאי שנמשיך לדבר כאן בהליכה. אוזניים לכותל. אמנם, אם נצא מחוץ לחומה – יחשדו שכבר ביום הראשון לקחתי אותך לרחרח היכן יש אדמה לקנות. ודע, מה שאני עומד לספר לך עכשיו, שיישאר סודי, בינינו – אסור שייוודע לאיש, חוץ מאביך."

*

השניים המשיכו בדרכם ויצאו מחוץ לחומה, כשיהודה מעלה עשן במקטרתו, דמויית ראש-האדם, ויהושע עובר לעיתים לדבר בהונגרית, שפה שלא רבים מיהודי העיר ידעו. הוא גילה עתה ליהודה, בקול רם, כי מצא בעיר שני אנשים, מבוגרים ממנו, שחולמים אף הם על הקמת מושבה עברית:

"האחד, כבן חמישים, דוד מאיר גוטמן שמו, היה חייל צעיר בצבא ההונגרי בימי המרד של לַאיוֹש קוֹשוֹט נגד האוסטרים. מספרים על אודות ר' דוד כי יום אחד נתקבלה פקודה להעביר למחנה בעיר אחרת כמות גדולה של רובים. כל חייל נאלץ לשאת עשרה רובים על שכמו. שעות רבות הלכו, עייפים מן המשא הכבד, צמאים מחום היום ואבק הדרכים. לפתע מצאו לפניהם נחל. כולם כאחד פרצו לשתות מהמים. ר' דוד גחן אל הנחל ופתאום ניתר ממקומו כאילו הכיש אותו נחש: הוא נזכר באותו רגע כי יום כיפור היום!

"ניסיונו במרד, שעה שנוכח באיזו מסירות-נפש נלחמו ההונגרים למען עצמאותם, הביא את ר' דוד למסקנה שיש להקים מושבות חקלאיות בארץ-ישראל ולהגן עליהן בכוח. כעשרים ושתיים שנה היה סוחר בעירו, התעשר, ולפני ארבע שנים עזה את הונגריה ובא עם אשתו אלינו לכאן, לירושלים. הוא יכול לקנות, באמצעיו בלבד – חלקת-אדמה שדי בה כדי להקים שכונה או מושבה שלמה. ודע לך – הזוג גוטמן הם חשוכי ילדים.

"ר' דוד שלנו, 'הגביר ההונגרי', הוא אדם בעל אופי, יהודי גאה, היודע מה רצונו. אך מצד אחד מנסים בעלי-החלוקה למשוך אותו אליהם בגלל הכסף הרב שהביא עימו ארצה; ומצד שני מרחרחים סביבו סרסורים יהודים וערבים המנסים למכור לו קרקעות של הפלאחים או של הממשלה; לרוב קרקעות שאינן ראויות לעיבוד חקלאי או שאינן עומדות כלל למכירה או שמצריכות תשלום שוחד כבד, בקשיש, לפקידים התורכיים המושלים בארץ. המתווכים האלה – חלקם רמאים הרואים בו פרה חולבת, וחלקם בעלי-הזיות. ר' דוד כבר נכווה בהם לא פעם ולא פעמיים, והפסיד מכספו. בכל זאת לא התייאש. הוא אינו מאמין שתצמח ישועה ממאות האברכים החיוורים, העניים, המתנועעים כצללים בישיבות במחיר דמי החלוקה, זו התמיכה החודשית שמקבלים כאן – והוא בטוח שעוד יימצאו בחורים צעירים, בריאים ואוהבי-עבודה, כמונו ואחרים, אשר עימם יוכל להקים חברה לעבודת האדמה ולגאולת הארץ! – אתה רואה, יודה, שם מולנו, במערב – על צלע הגבעה? אלה הבתים של השכונה 'משכנות שאננים'.

"ר' דוד נעזר עתה ביואל משה סלומון, הצעיר ממנו, כבן ארבעים. יואל משה הוא בן לאחת המשפחות הוותיקות והמכובדות בירושלים. סבו, שלמה זלמן צורף, עלה לארץ-ישראל לפני יותר משישים שנה. הוריו של יואל משה מתו במגיפת החולירע הנוראה שפקדה את ירושלים לפני תשע שנים. יואל משה הוא דור שלישי בירושלים. אדם מעשי, חרוץ ומוכשר מאוד ובעל שכל חד וחריף. הוא מדבר היטב ערבית ויודע כיצד להתהלך עם הפלאחים ועם האפנדים. בעזרתו אפשר לקנות קרקע למושבה החדשה בלי צורך בַּמתווכים ובַסרסורים הרמאים.

"בגיל צעיר, אף-על-פי שהצטיין בלימוד תורה ויצא לו שם של עילוי – עזב יואל משה את ירושלים ויצא לחוץ-לארץ. הוא השתלם במלאכת הדפוס וחזר ויסד כאן לעצמו בית-דפוס וגם עיתון. הוא מאמין שאפשר לתקן את חיי היהודים בירושלים, שרובם שרויים בעוני כבד ומנוון – על-ידי מציאת מקומות עבודה מועילה ומפרנסת, והקמת שכונות חדשות מחוץ לחומה, שתהיינה ראויות למגורים יותר מן הבתים שבסימטאות הרובע.

"יחד עם חבריו, יוסף ריבלין ויהושע יֶלין, הקים יואל משה לפני שנים אחדות את שכונת 'נחלת שבעה', אתה רואה, לא רחוק מאיתנו, שם – ליד מגרש-הרוסים הגדול, על הדרך ליפו. תחילה התנגדו יהודי העיר, שגרים כולם ברובע, ליציאה אל מחוץ לחומה. הם חששו בעיקר לביטחון החיים, ופחדו מפני שודדים. אבל מקימי השכונות החדשות הביאו לדוגמה את מגרש-הרוסים הרחב, מוקף החומה, ששוקק כל הימים עולי-רגל מרוסיה, ואין חוששים לגור שם. ליתר ביטחון בונים גם אנחנו את שכונותינו כשהבתים מחוברים יחד כחומה, למגן מפני שודדים וגנבים.

"תודה לאל, להקמת שכונות-המגורים האלה, מחוץ לחומות, החלו אט-אט להסכים גם בעלי-החלוקה, הממונים על ה'כוללים' והתרומות. ואתה שואל מדוע?  – כי הבנייה לא סיכנה כלל את שליטתם בכספים ולא שינתה את אורח החיים הרצוי בעיניהם לאנשי ירושלים – שיהיו כולם חרדים וסגורים מפני כל רוח חדשה של שיוני והשכלה. הם מעדיפים, למשל, שהחולים שלנו יילכו לרופא הנוצרי, של המיסיון, ורק שלא יהיו בעיר רופאים יהודיים שעלולים להפיץ השכלה ומדעים!

"אבל יודה – נסה לדבר בגלוי בפני תקיפי 'כולל אונגארן' על יישוב ארץ-ישראל בעבודת האדמה, על חיים אחרים, בכפר, בעבודת-כפיים מועילה – ותראה שהדבר כרוך בסכנת-נפשות ממש. ודע לך – " סיים יהושע את דבריו, "בעלי-החלוקה, ממוני הכוללים הגדולים, המנהיגים את הציבור היהודי – אינם מתביישים לעקוב, באמצעות מרגלים ומלשינים, אחר כל צעד וכל תנועה של שלושתנו – ר' דוד, יואל משה ואני. הם חוששים פן הפעולה שלנו תצליח ותפקח את עיניהם של יהודי הגולה, שיתרמו את כספם למטרות ההתיישבות ויזנחו את התמיכה בישיבות. אבל אנחנו דבקים ברעיון ולא מוותרים. נפגשים בחשאי, מסתתרים בחדר אצל ר' דוד או בדירתו של יואל משה, בדלתיים סגורות, ומשוחחים על התוכניות לרכוש קרקע כדי להקים את היישוב החקלאי הראשון. עתה, משבאתם אתה ולאזאר אביך, תתחזק החבורה הקטנה שלנו ובכוחות משותפים נגשים את חלומנו הישן! אתה תראה – ארץ-ישראל עוד תימלא מושבות עבריות שאיכריהן אנשים משכילים, שעובדים את אדמתם ואינם מזניחים את לימוד התורה. לא קל יהיה הדבר, יודה. אולי נצטרך לשם כך לקבל מכות, לחיות בעוני ללא תמיכת החלוקה. גם לך לא יניחו להסתובב כאן זמן רב בבגדים של גוי – כאילו היית איכר גרמני מהמושבה החדשה רפאים! – ועכשיו בוא נחזור וניכנס לירושלים. אנחנו הולכים לדירתי הקטנה, שם תכיר את דייכע ותטעם מהלביבות שלה!"

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקירי, תודה רבה שהזכרת אותי ותודה על הכתיבה בחום לב על המפגש אצל נוזהת קצב , אכן זיכרון יפה. אני מכיר את גיבורי העלילה ואגב, אחרי ששת הימים נמניתי עם פרשני קול ישראל בערבית.  

העובדה שאיני מגיב לעתים קרובות אינה אומרת שאיני קורא אותך ואת שאר עמיתינו שכותבים דברים מעניינים, מעוררי מחשבה וגורמי הנאה לרוב, כל הכבוד שיש לך כוח וסבלנות להחזיק את המגזין המוערך הזה. 

שלך בהוקרה 

אלי עמיר

* מוטי בן חורין: שוטרים ישראליים רצחו בדם קר שני צעירים פלסטינים שעסקו להנאתם במצוות פעילות קדושה בבית כנסת בירושלים הכבושה.

* שגרירי חמש המדינות הגדולות באיחוד האירופי, גרמניה, צרפת, בריטניה, איטליה וספרד – נפגשו היום (חמישי, 20.11) עם בכירים במשרד החוץ בירושלים והעבירו להם מסר משותף של קריאה להרגעת המצב בירושלים. בכירים במשרד החוץ ודיפלומטים אירופאים שהשתתפו בפגישה ציינו כי חמשת השגרירים הבהירו שממשלותיהם מתנגדות להריסת בתי פלסטינים כיוון שצעדי ענישה מסוג זה רק מסלימים את המצב ומחריפים את המתיחות. השגרירים האלה גם הזהירו באותה הזדמנות את בריטניה וארה"ב מפני הפצצת העיר דרזדן – שרק תסלים את המתיחות ביבשת אירופה ותרבה את סבלם של אזרחי גרמניה השלווים. 

* 8.11.98. יום ראשון. מתוך היומן. בערב. פגישת חוג "חובבי ציון" קפה אפרופו בבית חנה. באים ש. שפרה, יפה ברלוביץ', אמנון מיכלין ואליהו הכהן. אנחנו מבלים בנעימים כשלוש שעות ואני כרגיל מוצא פה ושם עוד קטעי סיפור ואיפיון לרומאן "המושבה שלי". אמנון אומר שאיתר בארכיון הציוני תיק "עלילות ערבים על פרץ פסקל", יפה, שפרה ואני מזמינים עותקים.

* הולך ומסתמן על פי התקשורת הישראלית ובייחוד בעיתון "הארץ" כי המזרח התיכון הוא גן עדן עלי אדמות של ערבים שלווים ואוהבי שלום שכלל אין בהם שנאת יהודים וכי כל הרציחות והדריסות האחרונות הן באשמת היהודים שעולים להתפלל על הר הבית או המתנחלות הצעירות שמכות נהג מונית ערבי. אם רק נפסיק להתגרות בערבים ונתנהג באיפוק וברדיפת שלום, כמותם, לא יקרה לנו שום דבר רע! כי אנחנו, רק אנחנו – אשמים בהריגתנו בידיהם ובתאוות הרצח החייתית שהם חשים כלפינו!

* פיפ"א גילתה 4 גברים מחופשים בנבחרת הנשים בכדורגל של איראן. התמונות רצות באינטרנט. מה שמגביר את סיכוייו של ג'ון קרי לזכות בפרס נובל לטיפשות עקב האמון שהוא נותן בשקרים של המשלחת האיראנית לשיחות פירוק תעשיית הגרעין האיראני. ייתכן שגם שונאת ישראל קתרין אשטון תחלוק עימו את הפרס. מגיע לה.

* מתוך היומן, שבת, 22 באוגוסט 1988: מטלפן שלמה בן עזר מבלפוריה להודות שוב על קריאת "ימים של לענה ודבש". הוא מספר לי פרט שלא ידעתי, כאשר סבא יהודה נשרף בפרדס בפתח-תקווה, היה איתו נכדו שמעון, אביו של שלמה, והוא שהציל אותו ועזר לשפוך עליו את החול כדי לכבותו. ואחר-כך הזעיק עזרה.

* ליהודה בן-צור שלום, נפתרה תעלומת דן בן אמוץ ו"לא תפחידונו". נפגשתי עם גבריאל לוין, בנו של מאיר לוין, שעשה את הסרט. הוא סיפר שדן היה חבר מאוד טוב של מאיר והם ביימו את הקטע הזה ושיבצו אותו בעריכה. זה דן בן אמוץ אך זה לא "לא תפחידונו".

רינה

לרינה,

 כל הכבוד! בזמנו היה לי ויכוח עם אחותו של פנחס משקוב ז"ל שהיה אחד המלווים באונייה 'לא תפחידונו' (נהרג בגוש עציון). אני טענתי שדן בן-אמוץ לא היה באונייה.

מן הראוי שהמידע יגיע אליה, אבל לצערי אינני זוכר את שמה.

יהודה בן-צור

אתר הפלי"ם וההעפלה

לאהוד בן עזר, שלום!

בזמנו היה בינינו "ויכוח" בעקבות כתבתך בגיליון 710 "להתרגש עד דמעות מ'הבלתי לגאליים'."

אני טענתי שדן בן-אמוץ לא הפליג באוניית המעפילים 'לא תפחידונו'.

ואכן, ראה את הדוא"ל של רינה אופנבך [מנהלת מאגר הנתונים של מחנה המעפילים עתלית] – נפתרה התעלומה.

דן "השתתף" בסרט, אך הוא לא הפליג באונייה.

בברכה,

יהודה בן-צור

* בגיליון המכתב העיתי 994 מיום שני האחרון, 17.11.14, פירסם יוסי גמזו פואמה מצמררת על פרעות הדמים שערכו המוסלמים ביהודי לוב בשנים 1945, 1948 ו-1967.

מושיק טימור קרא ביום שישי האחרון, 21.11, אחרי חצות, במלואה, בתוכניתו השבועית, את הפואמה של יוסי גמזו על הפוגרומים ביהודים בלוב, ולאחרי הקריאה ראיין באריכות את אחד מניצולי הפרעות בלוב, שהיה אז ילד, ויחד עימו כאב על כך שכל הפרשה הזו אין לה כלל ביטוי בתוכנית הלימודים של בית הספר הישראלי.

אלמלא המכתב העיתי לא היה שום צרכן של כלי תקשורת ישראלי יודע על כך.

נראה לנו שאת הפואמה של יוסי גמזו אפשר להכניס לתוכניות הלימודים.

* יש לנו שתי בעיות. האחת, כאשר ציפי לבני מדברת, אנחנו לא מבינים מה היא אומרת. והשנייה, אנחנו לא מבינים מהו חוק הלאום החדש ובמה הוא שונה ממגילת העצמאות.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל