גיליון מס' 997

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ה' בכסלו תשע"ה, 28 בנובמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מִי שֶאוֹמֵר גָּדוֹל מֵהַחַיִּים. // אהוד בן עזר: היום הראשון בכיתה אל"ף. // ד"ר עדינה בר-אל: מחאה על החלטה של משרד החינוך. // עמוס אריכא: עריצות ישראלית לדיראון. // מתי דוד: מדוע ערביי ישראל לא רוצים לחיות במדינת פלסטין? // רון וייס:  4 הערות. // אשר מעוז: סליחה שטובחים בנו. [ציטוט]. // ד"ר עירית אמינוף: תגובה לרשימתו הקצרה של אוריה באר "הפלגיאט". // ד"ר אהוד זמיר: הלאה עיוורון (הומאז' לסרמאגו). פורסם לראשונה בגיליון מס' 398, ז' בכסלו תשס"ט, 4 בדצמבר 2008. // אהוד בן עזר: לזיכרו של דוד הכורך מפתח-תקווה. // אורי הייטנר: 1. בדרכו של בן גוריון. 2. רשמים מכנס שדרות לחברה, 2014. 3. צרור הערות 26.11.14. // ישראל זמיר: הקרב על משלט 86, פרק מהרומאן האוטוביוגראפי  המדהים "לכבות את השמש", שיצא לאור בהוצאת אסטרולוג בשנת 2004. // תקוה וינשטוק: אידה: "הייתי נוכחת בברית המילה של התינוק בעלי!" // אֶת תליון המגן דוד מִזהב שלי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. [פרסום חוזר מהקיץ האחרון]. // תמר צחור:  כך עליתי ארצה, מסע ההצלה הלא ייאמן שלי מבוקרשט לארץ בעיצומה של השואה. // מנחם רהט: על קונצים ועל צבועים. [שנת השמיטה הבאה עלינו לרעה]. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק שבעה-עשר: "גלות" וחרם על העי"ש. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מִי שֶאוֹמֵר גָּדוֹל מֵהַחַיִּים

מִי שֶאוֹמֵר גָּדוֹל מֵהַחַיִּים אֵינוֹ יוֹדֵעַ

שֶשּוּם דָּבָר אֵינוֹ גָדוֹל יוֹתֵר מֵהַחַיִּים,

גַּם אֵלֶּה שֶנָּתְנוּ אֶת חַיֵּיהֶם לְמַעֲנֵנוּ

בְּאֹמֶץ עִלָּאִי, בְּהַקְרָבָה שֶאֵין לָהּ אָח

שֶלֹּא תָמִיד וְלֹא בְּלֵב נָקִי אֲנִי בָּטוּחַ

שֶאָנוּ שֶנּוֹתַרְנוּ כָּאן נוֹשְמִים וַהֲמוּמִים

עַל שְׂפַת קִבְרָם שֶאַדְמָתוֹ הַחֲפוּרָה טְרִיָּה עוֹד

כְּמוֹ עֹמֶק פִּצְעֵיהֶם שֶלֹּא יַגְלִידוּ לְעוֹלָם

שֶל אֵלֶּה שֶשָּכְלוּ אוֹתָם, עוֹדֶנּוּ זַכָּאִים פֹּה

לְמָה שֶהֵם הוֹתִירוּ לָנוּ כָּאן כְּפִקָּדוֹן

אִם נִשָּפֵט לְאוֹר מָה שֶעָלָיו דָּמָם הִגִּירוּ

הֵם, שֶחָלְמוּ עַל מַשֶּהוּ אַחֵר לְאֵין עֲרֹךְ

מִכָּל מָה שֶמֵּבִיש אֶת יוֹמְיוֹמֵנוּ הַשּוֹכֵחַ

אֶת חוֹב צַוָּאָתָם שֶהֵם נוֹשִים בָּנוּ תָמִיד.

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הוֹרֵיהֶם שֶעַד לִשְעַת אִיּוֹב זוֹ

עֲדַיִן הֶאֱמִינוּ בִּתְמִימוּת קוֹרַעַת לֵב

שֶסֵּדֶר הָעוֹלָם הוּא זֶה שֶבְּחַצְרוֹת הַמָּוֶת

הַנּוֹרָאוֹת הָאֵלֶּה שֶשִּנֵּי הַמַּצֵּבוֹת

זוֹקְרוֹת בָּהֶן מִתּוֹךְ טוּרֵי פִּיּוֹת עָפָר בּוּלִימִי

אֶת נֵצַח רְעָבוֹ הַלֹּא נִלְאֶה לִבְשַׂר אֱנוֹש,

שֶסֵּדֶר-הָעוֹלָם הוּא זֶה שֶהַבָּנִים עֲדַיִן

קוֹבְרִים אֶת הוֹרֵיהֶם וְלֹא לְהֶפֶךְ וְהַבֵּן

אוֹמֵר קַדִּיש עַל  מוֹלִידָיו וְלֹא הָאָב טְרוּף-הֶלֶם

עַל בְּנוֹ בְּהִתְמוֹטֵט עָלָיו פִּתְאֹם כָּל עוֹלָמוֹ.

אֲנִי נִסְדַּק מִבְּכִי אַלְמָנָתָם הַמִּתְפּוֹרֶרֶת

לְאֶלֶף רְסִיסֵי תִּקְווֹת עָתִיד מְנֻפָּצוֹת

אוֹ שֶל יַלְדָּם הַלֹּא קוֹלֵט שֶאַבָּא לֹא יָשוּב עוֹד

לַמְרוֹת שֶהוּא הִבְטִיחַ וְתָמִיד הָיָה אוֹמֵר

שֶהַבְטָחוֹת יֵש לְקַיֵּם אָז לָמָּה הוּא אֵינֶנּוּ

יוֹצֵא מִתּוֹךְ הַבּוֹר הַזֶּה שֶחֲלָלוֹ פָּעוּר

כְּלֹעַ טוֹרְפָנִי שֶל אֵיזֶה מֹלֶךְ קָנִיבָּלִי

שֶחֶשְכָתוֹ מְלֵאָה בְּפַלָּצוּת הַלֹּא-מוּבָן

בְּעוֹד כִּתַּת מִשְמַר דְּרוּכָה שֶל חֲבֵרָיו לַנֶּשֶק

יוֹרֶה מַטְּחֵי כָּבוֹד לִשְמוֹ שֶהוּא כְּבָר לֹא שוֹמְעָם.

וְזֶה חוֹזֵר וּמִתְהַפֵּךְ בִּי כְּסַכִּין נִנְעֶצֶת

בְּסַרְעַפְתָּם שֶל כָּל הַיִּתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּש:

שֶכָּאן, אֲפִלּוּ כָּאן, בַּסּוֹף-פָּסוּק הַזֶּה הַצִּינִי

שֶל אֵל הָרַחֲמִים הַזֶּה שֶאֵין בּוֹ רַחֲמִים,

בַּטֶּרְמִינָל הַטֶּרְמִינָלִי שֶל שְדוּדֵי הָאֹשֶר,                     

בֵּין הַדּוּמָה וְהַדְּמָמָה שֶאֵין זוֹעֵק יוֹתֵר

מֵאֵלֶם שְתִיקָתָן הַסּוֹפָנִית הַמְּפֻלַּחַת

בְּמַחְנָקֵי בִּכְיָם שֶל הַיּוֹדְעִים יוֹתֵר מִכֹּל

שֶגַּם אִם מְדַבְּרִים עַל קְדוּשָתָהּ שֶל הַמּוֹלֶדֶת

אוֹ זֹאת שֶל הַחֵרוּת שֶכִּבְיָכוֹל עַל מִזְבְּחָן

הִקְרִיבוּ אֲהוּבֵינוּ שֶלָּנֶצַח לֹא יֵדְעוּ עוֹד

לֹא רֶגֶב שֶל מוֹלֶדֶת וְלֹא רֶגַע שֶל חֵרוּת

אֶת טֹהַר חַיֵּיהֶם – הֵם לֹא עַל כָּךְ אוֹתָם הִקְרִיבוּ

כִּי אִם עַל הָאִשָּה, הַבַּיִת, הַהוֹרִים, הַבֵּן

שֶהֵם בִּלְבַד נוֹתְנִים גַּם לַחֵרוּת גַּם לַמּוֹלֶדֶת

אֶת מַשְמָעָם הָאֲמִתִּי הַחַף מִכָּל קֻרְטוֹב

שֶל פְרָאזָה פַלְצָנִית, על עֶצֶם הַחַיִּים הָאֵלֶּה

שֶאֵין עוֹד שוּם דָּבָר שֶהוּא גָדוֹל יוֹתֵר מֵהֶם. 

אֲנִי, יַלְדָּהּ שֶל הָאִשָּה הַהִיא הַמֻּיֻסֶּרֶת

שֶלֹּא יָכְלָה לָשֵׂאת אֶת אַכְזָרוּת הַגֵּיהִנּוֹם

שֶל אִינְקְוִיזִיצְיַת הָחֳלִי הַמָּר וְהַסָּדִיסְטִי

אֲשֶר רָצַח אֶת תִּקְווֹתֶיהָ, אֶת יָפְיָהּ, אֶת כָּל

שֶבְּגִינוֹ רוֹצָה אִשָּה לִחְיוֹת וּבִלְעָדָיו הִיא

נִמְלֶטֶת גַּם מִן הַתְּשוּקָה הָאֻמְלָלָה הַזֹּאת

אֶל זְרִיקָתָהּ הַלֹּא חֻקִּית שֶל הֲמָתַת הַחֶסֶד

אוֹמֵר בְּשֵם זִכְרָהּ הַמְּעֻנֶּה וְהַקָּדוֹש,

בְּשֵם הָאַהֲבָה הַמִּתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמֶיהָ

וּמִתְנַחְשֶלֶת עַד הַיּוֹם בְּלַבִּירִינְתּ עוֹרְקַי

כְּמִין סִימְפוֹנְיָה אֲדֻמָּה שֶל דְּכִי וּבְכִי וּמֶרִי

שֶשּוּם דָּבָר אֵינוֹ גָדוֹל יוֹתֵר מֵהַחַיִּים. 

* * *

אהוד בן עזר

היום הראשון בכיתה אל"ף

חיכיתי בקוצר-רוח ליום הראשון שלי בכיתה אל"ף, שלא היה בוקר יום אלא אחר-צהריים, שהסתיים רק לקראת הערב, ממש בחשיכה. הלימודים בבית-הספר פיק"א בפתח-תקווה התנהלו בשתי משמרות בגלל מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה לא התאפשרה בניית כיתות חדשות כי כל המלט נלקח לבניית המחנות רחבי-הידיים של הצבא הבריטי.

היו אלה הימים הקודרים של 1942, תקופת הקרבות במידבר המערבי, באל-עלמיין, כאשר הגנרל הגרמני רומל עמד בשערי אלכסנדריה. המבוגרים התאספו ערב-ערב ליד מקלטי-הרדיו המעטים שנמצאו במושבה, ועקבו אחר החדשות על כל התקדמות או נסיגה של בעלות הברית, שנלחמו בגרמנים. אלמלא גבורתו של הצבא הבריטי בהנהגת גנרל מונטגומרי, רק כפסע היה בינינו, היישוב העברי בארץ-ישראל – לבין גורלם של יהודי אירופה בתקופת השואה.

כאשר הייתי מסיים את הלימודים היה כבר חושך בחוץ. הוריי לא רצו לסכן את ה"באטרי", פנס-הכיס בעל הסוללה, היחיד שהיה לנו ושעימו היינו יורדים למקלט כאשר נשמעה האזעקה מפני המטוסים האיטלקיים הבאים להפציץ את תל-אביב. לכן הכינה לי אימא נר בתוך קליפת תפוז שלימה וחלולה, שישמש לי כפנס, ואסוכך עליו בכף-היד מפני הרוח.

חיכיתי בקוצר-רוח ליום הראשון בכיתה אל"ף. עד גיל חמש לא הלכתי אפילו לגן אלא ביליתי בחצר רחבת-הידיים שלנו במשחקים שהמצאתי לעצמי, ולא השתעממתי אף לרגע. כאשר ניסו שנה קודם להכניס אותי לגן, בכיתי והתנגדתי. השנה האחת בגן ממש נכפתה עליי, מגיל חמש וחצי, אבל פיציתי את עצמי בחברים טובים שרכשתי לי שם.

באותה תקופה התחלתי לחלום שני חלומות שלא היו בדיוק חלומות אלא מחשבות עם תמונות שהתרחשו כשאני טומן את ראשי בכר הנוצות הקטן והלבן מדי ערב, לפני שאני נירדם.

המחשבה האחת היתה שכאשר אני עוצם את העיניים וטומן אותן בכר, אני יכול לגולל לעצמי סרט-קולנוע פרטי שבו מתרחשים כל הדברים שרציתי שיתגשמו ושחלמתי עליהם, ועתה אני רואה אותם לנגד עיניי, בצבעים טבעיים (אותה תקופה היו עדיין כל הסרטים בשחור-לבן).

החלום השני היה מעין מישאלה. אני כבר הבנתי שמילים מורכבות מאותיות. סבא שלי מצד אימא, חנוך יששכר ליפסקי, כבר הראה לי ששני עיגולים וקו ביניהם הם סוס. כמובן שטרם ידעתי שאהיה סופר, אבל האמנתי שכאשר אלמד את האותיות אוכל ליצור מהן כל מילה שארצה. לא שממילים אצור טכסט חדש אלא שמאותיות אצור מילים כאוות נפשי, גם פרטיות לגמרי. האמנתי אז שכל צירוף של אותיות יכול ליצור מילה חדשה, בלי הגבלות.

הייתי אפוא מלא תקוות לקראת הידע שארכוש בכיתה אל"ף. מורתי הראשונה היתה בת-דודי מרים גיסין. ספרי-לימוד רבים לא היו באותה תקופה, גם לא עזרי-לימוד לקריאה ולכתיבה. המורה מרים היתה יושבת בביתה, בשכנות לנו, וכותבת וגוזרת עשרות כרטיסונים, שעליהם כתבה עבורנו באותיות דפוס מילים מנוקדות. כל אחד מאיתנו היה מקבל מדי אחר-צהריים גזרי נייר בריסטול לבנים קטנים עם מילים חדשות, מנוקדות, ואוסף אותם בקלמר או בקופסת גפרורים. היינו מסדרים את המילים למשפטים, על גבי השולחנות בכיתה, או מפרקים אותן להברות. התייחסתי אל הגזירים כאל אוצר, והייתי מסדר אותם בכל מיני צירופים.

כל זה התרחש קצת מאוחר יותר, לא ממש באותו אחר-צהריים ראשון בכיתה אל"ף. מאותו אחר-צהריים אני זוכר צריף עץ גדול וארוך ובו הכיתה שלנו, שהיו בה יותר מארבעים תלמידים. את רובם לא היכרתי, ולולא חברי הטוב מהגן, זאב קליין [לימים קינן, ז"ל], הייתי הולך לאיבוד. הושיבו אותי בספסל האחרון, ליד ילדה בשם עופרה צונץ, שהיתה גדולה וכהה, וכל הזמן שלחה ידיים לגעת לי בין הברכיים. היא עיצבנה אותי ואני החזרתי לה באותה דרך משמשנית, ולא הבנתי מה היא מחפשת אצלי ולא מה אני מוצא או לא מוצא אצלה, אבל צחקנו והתקוטטנו כל הזמן.

לאחר שעה או שעתיים צילצל שלום השמש בפעמון הנחושת, הנמצא כיום למזכרת בידי בת-דודי מרים. הגיע מועד ההפסקה הגדולה, בשעה ארבע או חמש אחר-הצהריים. אל הצריף נכנסו תורנים מהכיתות הגבוהות והביאו עימם מגש עמוס כוסות אלומיניום ריקות, שחולקו לנו ועשו טעם נורא בשיניים, טעם של חיכוך חמוץ שעד היום גורם לי עור-אווז כשאני חושב עליו, בערך כתגובה שלי כשאני רואה בחורה נחמדה עם עגיל בקורקבן או בגבת-העין.

הם הביאו גם קומקומי אלומיניום כרסתניים שהיו מלאים חלב קר, עברו בין השורות ויצקו לכל אחד מאיתנו חלב בכוס. טעמו היה איום ונורא. אני זוכר את המורה מרים עומדת מעליי במעבר שבין השורות ומפצירה בי לשתות, ואני מנסה, ומנסה, ומכריח את עצמי, ולבסוף מקיא את הכול על הרצפה!

מישהו הוביל אותי לברזייה, בין גזעי האקליפטוס העבים, חרוטי האהבות, שאשטוף את פניי ואשפשף אחר-כך את ידיי בעלי אקליפטוס ריחניים. הברזייה היתה כמיזרקה, פיות הברזים כלפי מעלה, מדי פעם היה איזה תלמיד שובב פותח ברז עד הסוף ומתיז קילוח מים לבן עד לאמצע החצר. ליד הברזייה היה בית השימוש. תלמיד מכיתה גבוהה אמר לנו שכדאי להיכנס לשם רק אחרי שהמורה [לא אוכל לנקוב כאן בשמה] יוצאת, כי החבר המבוגר שלה היה מביא לה בושם, עוד לפני המלחמה, בשובו מפריס. כאשר היא נכנסת לבית-השימוש היא מרססת סביב, וכאשר היא יוצאת נישאר שם אחריה ענן של ריח טוב.

למחרת התייעצה המורה מרים עם אימי, שציידה אותי מעתה בכפית ובשקית ובה תערובת אבקת קקאו וסוכר, כדי לערבב בחלב. זה לא עזר, לא יכולתי לשתות את התערובת הנוראה, ומאז לא בא טעם חלב טרי לשפתיי כל חיי. קשה לי להאמין שאי-פעם ינקתי משדי אימי.

לא ידעתי, בשעת התפנקות שלי ביום הראשון בכיתה אל"ף, כאשר היקאתי את החלב, כי באותו זמן באירופה מתו ברעב ונרצחו מיליוני ילדים בני גילי.

אהוד: לבקשתה של דליה לחמן, שלמדה איתי באותה כיתה בתיכון חדש בתל אביב ולימים היתה העורכת של "הד החינוך", שלחתי רשימה זו לגיליון ספטמבר 1998. הסיפור על ההקאה בכיתה הוא תוספת מהדמיון, אבל בחילה אכן היתה. האמת שאת היום הראשון עצמו אני לא זוכר, ועשיתי כאן מעין שיחזור אפשרי לאותם ימים ראשונים בכיתה.

* * *

ברכות לחברנו היקר

צביקה דבש

ליום הולדתך ה-75

ושמחת בחגך

והיית אך שמח

* * *

ד"ר עדינה בר-אל

מחאה על החלטה של משרד החינוך

אני מבקשת להביע את מחאתי על החלטת משרד החינוך להכניס תכנית חדשה ולקבוע "יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות איבה" החל מכיתה א' עד ט' (!!!) ב-9 בדצמבר.

שאלתי היא: לשם מה? במה יכולים הילדים הרכים לעזור לאנשים הנפגעים – שזכאים לכל הכבוד, ההוקרה והסיוע הכספי מן המדינה ומתושביה הבוגרים. "הרווח" מתוכנית כזו עלול להיות הכנסת פחדים וסיוטים לילדים משירות בצה"ל או מפעולות אוייב.

כמי שעוסקת בהוראת השואה ולקחיה, עלתה תמיד השאלה מתי להכניס את הנושא למוסדות החינוך. ובמקרה זה של השואה אין ברירה, לדעתי, כי הילדים הרכים חשופים לאמצעי התקשורת עם כל הקשור לשואה, המילים "היטלר", "מחנות השמדה" ועוד מעופפות באוויר באופן תדיר אצלנו. הם חשופים לעיתים לסיפורים במשפחה, לצפירות ביום השואה וכו'. ובעניין זה של השואה מנסים לרכך את הדברים, לא לספר החל מהגיל הרך על ההרג הנורא, אלא על החיים לפני השואה במזרח אירופה או על סיפורי הצלה וגבורה. ואת העובדות ההיסטוריות כהווייתן להציג בפניהם בכיתות גבוהות של חטיבת הביניים ובית-הספר התיכון, תוך הדגשת לקחי השואה לאנושות כולה.

זאת ועוד – בתחום זה מנסים "להרחיק" ולנחם את הקטנים – לספר שזה היה אז, באירופה הרחוקה. כדי שלא יהיו להם סיוטים עתה, ומצד שני, שיהיו פתוחים לקלוט עוד מידע בהתאם לגילם.

אבל בעניין פצועי צה"ל ופעולות האיבה כאן ועכשיו, הרפו מהם. די בכך שהמציאות שלנו כה קשה, ולא תמיד ניתן למנוע מהילדים תמונות שלא מתאימות לגילם, למרות ניסיונות של הורים לעשות זאת. ילד שיש במשפחתו, חלילה, פצוע, יש לאפשר לו את כל הכלים ובעלי המקצוע מטעם בית הספר. אבל להעביר שיעורים כלליים לכלל ילדי ישראל בכל הכיתות? תמהני. ניתן לחנך את הקטנים לעזרה לנכים ולנצרכים, ולא מתוך מגמה של חינוך להקרבה למען המדינה.

זכורתני שלפני עשרות שנים, בהיותי תלמידה בבית-ספר יסודי, היתה תלויה כרזה בכיתה: "טוב למות בעד ארצנו..."

ושוב, ליבנו עם כל נפגע בכל אירוע שהוא, צבאי או לא צבאי. אבל זה תפקידנו אנו, המבוגרים, ומוסדות המדינה בכלל זה, להביע הוקרתנו והגיש עזרתנו. ולא הילדים הרכים.

שלא נדע עוד הרג, פיגועים וסבל.

ד"ר עדינה בר-אל

ניר-ישראל

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עמוס אריכא

עריצות ישראלית לדיראון

התנהלותו של מר בנימין נתניהו בימים אלה איננה אלא דורסנות אלימה לשמה, שפורצת שערים למרחב לא נודע של פאשיזם ישראלי שיש לגנותו בתוקף ולדחותו כמוקצה, בטרם יהפוך לצרעת קטלנית. ההצעה שהוא מוביל לכפות עלינו אפילו בחירות אם לא ישיג את כוונת חוק הלאום היהודי, מסיבותיו האישיות, פסולה מכל בחינה.

סטייתו החדה של ראש הממשלה בימים אלה לעבר חיקן של המפלגות החרדיות וחבורת המשיחיים מוכי עיוורון אתם התחבר, היא תעודה עניות לכולנו ואולי אף תעודת פטירה לציונות. השלמתו הכנועה והנרצעת למטורפי משיחות כאורי אריאל, נפתלי בנט וזערור מוזר ומרתיע כאותו אלקין הבאים לטמא מתוך לאומניות חולנית את מגילת העצמאות של אבות מדינת ישראל, היא כתם בל ימחה.

הניסיון הבוטה של נתניהו "לשפץ" את מגילת העצמאות ולהכפיף את הדמוקרטיה ליהדות רבנית ואסונית, הופך לנקודה השפל הנמוכה ביותר בהיסטוריה שלו ושלנו בארץ האבות. אם נוסח כלשהו מנוסחיו של נתניהו ועמיתיו יהיה בו לשנות גוון כלשהו מכוונת החתומים על מגילת העצמאות הברורה והשקולה להפליא, כי אז הגענו לאבן-דרך מתגלגלת לסמבטיון של אבנים וסלעים מרוצצי תקומה.

מי שחרד ליום המחר של ארצנו שלא יהסס למחות כנגד הכוונה המסוכנת והמעשה הארור הזה של ראש ממשלה המתגלה כעסקן, חסר לחלוטין ממד של מדינאי בעל חזון. ההתחרפנות הפאשיסטית הזאת מצליחה להעלות מעל לראש כולנו סימן שאלה מצמרר על עצם זכות קיומנו במדינה משלנו – כפי שהיא מצטיירת בעיניו של מר נתניהו וחבריו המשיחיים החופרים לנו בור.

אני מפנה קריאתי בעיקר לצעירים בינינו שיפקחו את עיניהם ויבינו את חובתם כבר היום לבלום את הגל העכור הזה, בטרם נטבע ברפש ממנו כבר לא ניתן יהיה להיחלץ. הצעד הזה של ראש הממשלה מבשר את תלייתה של התנועה הציונות בראש חוצות.

לנתניהו צריך לומר במלים חדות: משוך ידך ממגילת העצמאות כי איש לא שמך ולא הסמיך אותך לצעד מיותר שכזה, לא היום לא מחר. הנזק שאתה מביא בהתנהלות חסרת-אחריות והיסטרית זו שלך, לא ימחה; אין בך אלא מידות מושחתות של איש רע, חסר ניצוץ של בני אור כשמדובר בכיסאך.

נתניהו, עשה מעשה חסד וצא מתוכנו כל עוד אתה יכול לפני שתעוות את הכוונה הצלולה של דוד בן-גוריון וחבריו שאישרו את מגילה העצמאות כמדינה דמוקרטית של בני הלאום היהודי. כל שינוי המיועד בערמומיות עלובה להפיכת ישראל למדינת הלכה יהודית – פסול מעיקרו ומעיב על  זכותנו להיות כאן.

* * *

פלסטיני שדוקר יהודי ואם אפשר גם שוחט אותו,

זה בסדר, זו לא גזענות, זה טרור נגד אקיבוש!

ישראלי שכותב שיר על ערבי שדוקר יהודי –

זו גזענות!

תגידו, אתם השתגעתם?!

* * *

מתי דוד

מדוע ערביי ישראל לא רוצים לחיות

במדינת פלסטין?

במסגרת הרעיון של "חילופי שטחים", כחלק מהמשא ומתן, הציע ליברמן להעביר את תושבי אום אל-פחם וסביבותיה בוואדי ערה על בתיהם ועל אדמתם לריבונותה של מדינת פלסטין העתידית.

התגובה המיידית מצד כל המנהיגים והתושבים הערביים היתה שלילית ונזעמת והוגדרה כ"מזימה ציונית" גזענית, אנטי דמוקרטית. תגובתם מובנת ואומרת הכול. הם אזרחי ישראל ולא "חפץ" שניתן להעבירו ללא הסכמתם.

מנהיגי ערביי ישראל טוענים כל השנים שהם מופלים ומקופחים, שהם אינם מכירים במדינה היהודית, מסרבים לשירות הלאומי, דורשים שיכירו בהם כמיעוט לאומי, מניפים את דגלי פלסטין, מגדפים ומשמיצים בכל פורום את ישראל כמדינה גזענית של אפרטהייד ודיכוי.                                                    האנרגיה הקולקטיבית של ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל עסוקה כמעט אך ורק במאבק למען הקמת מדינת פלסטין עצמאית. מעולם לא שמענו מהם ביטויי הזדהות וגאווה עם מדינת ישראל. הם חוזרים ומצהירים בגאווה שהם חלק מהעם הפלסטיני.

שאלה לפוליטיקאים הערבים בישראל – אם כל כך רע לכם לחיות במדינה האיומה הזו בישראל, מדוע שלא תתחברו למדינה הפלסטינית, שאתם כל כך לוחמים עבורה ומזדהים איתה?

מדוע שלא תהיו חלק מפלסטין, המדינה ששפתה ותרבותה הן כמו שלכם?

מציעים לכם לעבור על בתיכם ואדמתכם למדינת פלסטין, ששם תחיו עם אחיכם על פי רצונכם, דתכם והזדהותכם הלאומית ואתם מסרבים?

מדוע אתם מסרבים להיפרד ממדינת העושק וההפלייה, למרות שאתם יכולים להיות אזרחים במדינת הלאום הפלסטיני שלכם?

מדוע אתם לא רוצים להיות אזרחים פלסטינים במדינה פלסטינית?

ערביי ישראל מעדיפים לחיות בישראל ולא בפלסטין

ערביי ישראל יודעים את האמת אך לא מודים בה. הם חיים במדינה שהם מכירים את יתרונותיה במגוון תחומי חיים עבורם, ומנגד יודעים היטב את כל מה שקורה אצל השלטונות הפלסטינים של החמאס בעזה ושל הרשות הפלסטינית ברמאללה. הם מעדיפים את ישראל ש"מפלה" על פני פלסטין "הנפלאה".

מדוע הם אינם מוכנים להודות באמת?

הם מעדיפים לחיות במדינה (יהודית) דמוקרטית אמיתית, שבה הם נהנים מרווחה כלכלית (יחסית), מתנאים סוציאליים, משירותי רפואה והשכלה שיוויוניים, מחופש ביטוי אמיתי, ללא חובת שרות צבאי ולאומי. הם יודעים את האמת. מה שהם זוכים לקבל בישראל, הם לא יזכו לקבל במדינת פלסטין.

זו הדילמה  והשקר הפנימי שבהם הם חיים. אפשר אולי להבין את הדילמה שבה ערביי ישראל חיים – בין הזדהות רגשית ולאומית עם אחיהם הפלסטינים, לבין המציאות שבה הם חיים בישראל שאותה הם לא רוצים לעזוב לטובת מדינת פלסטין. ואולם אי אפשר להבין ולהסכים לאיבה ולחוסר ההזדהות שלהם עם המדינה בה הם חיים.

ייתכן, שחלק מערביי ישראל היו רוצים לחיות במדינת פלסטין בתקווה – שישראל תיהפך לפלסטין.

אהוד: כבר כתבו רבים, גם אנחנו, כי למעשה ישנן 4 מדינות פלסטין: ירדן, הגדה המערבית, עזה – וישראל כ"מדינת כל אזרחיה", לפי תקוות "פלסטינים" היושבים בתוכה וגם סביב גבולותיה.

מול כל אלה, והעולם הערבי המוסלמי כולו, ישנה רק מדינה יהודית אחת, דמוקרטית, נאורה ומצליחה – ישראל. וזה משגע אותם.

* * *

רון וייס

4 הערות

סופר נידח שלום,

1. מדינת ישראל מוגדרת בשני חוקי יסוד כמדינה יהודית ודמוקרטית.

2. נתניהו ומציעי חוק הלאום החדש רוצים לרדד את המהות הדמוקרטית של המדינה ע"י קביעה בסעיף הראשון שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ורק בסעיף השני (הנחות יותר) ייקבע שהמשטר של המדינה הוא דמוקרטי.

3. בעוד שבמגילת העצמאות נכתב כי ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין," בהצעה המרוככת של נתניהו לא מוזכר מושג השוויון ובמקומו יהיה נוסח עמום לפיו המדינה "מקיימת את זכויותיהם האישיות של כלל אזרחיה על פי כל דין."

4. מדינת ישראל הינה ותהיה מדינה יהודית כל זמן שרוב תושביה יהיו יהודים. לדעתי, הניסיון לשנות את ההגדרה הלאומית של המדינה נועד לאפשר להפלות לא יהודים לרעה ולמנוע זכויות אזרחיות ופוליטיות מערבים פלסטינים אם וכאשר יסופחו שטחים בגדה המערבית.

רון וייס

רמת-גן

* * *

אשר מעוז

סליחה שטובחים בנו

במסגרת שהותי בקמפוסים ברחבי תבל יוצא לי להתעמת לא אחת עם פלסטינאים ועם אנשי שמאל. הדבר מתרחש לעתים בעימות של אחד על אחד ולעיתים קרובות יותר בניסיונות להפריע להרצאותיי. לרוב אני מצליח להתגבר על הפרובוקציות. אולם יש וההתעמתות מוכרעת מראש. הדבר קורה כאשר מול פני הקהל מונפות כרזות ועל גביהן גופותיהם המרוטשות של ילדים או של מבוגרים. ואני יודע שאפילו הייתי דמוסתנס לא היה דבר שיכולתי לעשות כנגד התגובות שמעוררות התמונות הללו, גם אם הן מעובדות ואפילו אינן שייכות לסכסוך הישראלי-פלסטיני אלא נלקחו מזירה אחרת, לעיתים אף מטבח שחוללו ערבים בערבים. אלף מילים לא יוכלו לתצלום בודד.

למרות היותה מודעת לכך אין ישראל נוהגת לנפנף בתצלומים של תוצאות ההרג הערבי. רק לעתים נדירות משחררת לשכת העיתונות הממשלתית תמונות מזירות הטבח. חריג כזה אירע בעקבות הטבח שבוצע במתפללי בית-הכנסת "קהילת בני תורה" בהר נוף, תמונות של גופה עטויה בטלית מוכתמת בדם, יד דוממת עטורה בתפילין, ספרי קודש מחוללים בדם.

והדבר עבד. קשה לזכור מתי היתה הפעם האחרונה בה התכנסו חברות מועצת הביטחון וגינו פה אחד טבח ביהודים. אלא שהדבר היה לזרא לכל מיני פובליציסטים איסטניסטים ובעיקר בעלי אג'נדה שאינה מתיישבת עם פלסטינאים כרוצחים ועם יהודים כקורבנות.

שעות אחדות לאחר הטבח פרסם "הארץ" כותרת אדומה מדם, במרכז המהדורה האינטרנטית שלו, והיא מדברת על "פורנוגרפיה של דם". מתחתיה הכותרת: "פרשנות: בלשכת נתניהו מסבירים בכל מחיר, גם על דם ההרוגים."

במאמר הפרשנות יוצא ברק רביד בשצף קצף נגד "הפורנוגרפיה הזו של ההסברה." רביד רואה בכך "חלק מההקצנה החריפה שחלה." מעניינת ההנמקה להתקוממותו של רביד נגד פרסום הצילומים המזוויעים: "סביר שהיא תביא בעיקר להלהטת הרוחות בדעת הקהל הישראלית כלפי הפלסטינים." לא זו בלבד אלא שפרסום התצלומים עלול "חלילה אף לתת תחמושת בידי מסיתים שקוראים לנקמה."

הבנתם את זה? אם הציבור הישראלי ייחשף "חלילה" לזוועה שחוללו הרוצחים הפלסטינים עלולה "חלילה" להתגבר השנאה כלפיהם. אולי עדיף היה להצניע את האירוע עצמו, או לפחות לייפותו, כדי שלא ניוודע לעוצמת הזוועה?

גם רוית הכט, מהפובליציסטים המרכזיים ב"הארץ", יוצאת חוצץ נגד "הריקודים הסוערים על הדם".  "עוד לא הגיעו הגופות למקררי המתים," היא מקוננת, "והנה נפתלי בנט, צעיר קל רגליים וגמיש אגן, מלהטט לו על מיטב הרחבות בעולם. מנופף בתמונות זוועה ברשת הבי־בי־סי, ולבקשת המנחה להוריד את מופע הסנאף, מבטיח לגולשיו: 'לא אפסיק לעולם.'"

את הסנאף נטלה הכט, קרוב לוודאי, ממאמרו של מר "משגב לעם", הוא אורי משגב. במאמרו "סנאף מאז ולתמיד", הוא מטיח בשר בנט כי הוא "שכח מה זה להיות יהודי, ומה זה להיות בן אדם." משגב מוכן להניח כי הרוצחים איבדו צלם אנוש אלא שהוא מותח קו ישר מן הרוצחים אל השר בנט ומוכיח אותו: "מבחינתי גם הוא איבד צלם אנוש, ושכח מה זה להיות יהודי." והוא תוהה: "מעניין היה לדעת יום אחד מה מקומן האמיתי של הדת והאמונה בחייו."

כדי להשביע את סקרנותו יוצא משגב מגדרו ומגגל באינטרנט כדי ללמוד פרק בהלכה וללמדו את בנט. "כבוד המת", מאלפנו משגב בינה, "הוא עיקרון הלכתי ברור, ונחשב למצווה חמורה שדוחה את מרבית המצוות האחרות." לא זו בלבד, אלא שמעיון באתר "הידברות" למד משגב, כי קיים "חיוב לנהוג כבוד באדם אחרי מותו, ולמנוע ממנו ביזיון וניוול." "סנאף מאז ולתמיד", רועם משגב במקלדתו, "אלימות חסרת אבחנה נגד אזרחים לשם השגת מטרות תודעתיות ופוליטיות." אין זו אלא "פורנוגרפיית הדם והטלית."

"הוא [בנט] ושאר הפוליטיקאים התועמלנים ועורכי העיתונים והאתרים שעושים ביממה האחרונה שימוש חסר תקדים בצילומי גופות הנרצחים," מטעימנו משגב, "צריכים להתבייש."

ניתן לתהות מה למשגב ולהלכה. היטיבה לשאול זאת אחת מקוראות "הארץ": "משגב הנשגב יגיד לבנט מה זו התנהגות לפי ההלכה היהודית ומה לא. אותו משגב שלא מל את בנו והתגאה בכך. פתאום יש ערכים שנוגעים לליבך נכון?!"

ואולם אם חשקה נפשו של משגב ללמוד תורה לא מאתר אינטרנטי זה או אחר יוכל לעשות זאת. בוודאי שמרפרוף באתר כזה אין הוא יכול להיעשות בין רגע מורה הלכה.

"רק אנשים פרימיטיביים וברברים משתמשים בגופות ובתצלומי גופות להשגת מטרות תעמולה," מטיח משגב. ומתעורר הרצון לשואלו מתי היתה הפעם האחרונה בה נזף בבי.בי.סי. על עשרות הפעמים בהן חשף תצלומים כאלה כאשר הן שירתו את התעמולה הפלסטינית.

והדבר מוליך את משגב – איך לא? – אל עזה. "נתניהו ובנט," מטיח משגב, "[לא] רצו לתקשורת הזרה לנפנף בתצלומים של משפחות שלמות שנטבחו בעזה במסגרת ההפצצות של 'צוק איתן'."

גדעון לוי אינו יוצא נגד התצלומים אך חוזר גם הוא לעזה ומעמיד כנגד הטבח בהר נוף "כ-2,200 הרוגים פלסטינים, מרביתם אזרחים," תוצאה של "הפצצה או הפגזה של חסרי ישע במקלט."

מנחם בגין הטיח פעם בעורכי "הארץ" כי הם רואים את עצמם "מהאו"ם". מסתבר שהאשמה זו אינה מדויקת עוד. גם כאשר מועצת הביטחון מגנה את הטבח בהר נוף באורח חד-משמעי מחפשים ב"הארץ" כל דרך כדי לאזנו.

פרופ' אשר מעוז מכהן כדיקן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס

המאמר פורסם לראשונה בעין השביעית

* * *

ד"ר עירית אמינוף

תגובה לרשימתו הקצרה של אוריה באר "הפלגיאט"

התרגשתי לקרוא את דבריו של אוריה באר, והזדהיתי עם תדהמתו ועלבונו כאשר חזה במחזה החדש שהיה מוכר לו מכתיבתו שלו עצמו, שנים לפני כן.

התופעה אכן קיימת כדבריו, וחוזרת בכל סוגי היצירות הכתובות: ספרות, שירה מחזאות, עיתונות וגם במחקר.

אף אני נדהמתי, נדלקתי מכעס ונעלבתי כאשר קראתי בספר מחקר מסויים קטעים שהיו מוכרים לי אישית, מעבודת מחקר שלי, מלפני שנים רבות. יתירה מזו, יצירתי שממנה נלקחו הקטעים אפילו לא הוזכרה בספר זה, בביבליוגרפיה.

הערתי על כך בעדינות רבה וללא התלהמות, בשתי הערות מפורטות בספרי – "שמשון הלך אחר עיניו" – הוצאת ראובן מס ירושלים תש"ע.

מי שקרא את הספר בשלמותו, ודאי נחשף להערות אלה, ודי לי במי שקראו וראו זאת. אחד החוקרים החשובים בארץ אף אמר לי שקרא והתעצב שעדיין קיימות תופעות כאלה. אני מקווה שגם מי ששאל קטעים מבלי רשות, [בשפה עדינה] קרא את שתי הערותיי. זה היה המירב שהייתי מוכנה לעשות.

התופעה, כנראה, לא תחלוף מן העולם. לעיתים נדע עליה אם תגיע לפרסום, כמו במקרה האחרון שפורסם בעיתונות ובטלוויזיה,  וברוב המקרים ידעו עליה רק הגונב והנגנב.

אהוד: החל מתקופת המחשב ובייחוד האינטרנט, הגניבות עוד הרבה יותר קלות, בייחוד בעבודות המדעיות, החל משלב הלימודים בתיכוניים ובאוניברסיטה. עם זאת יש לחזור ולהזכיר – על רעיונות אין זכויות יוצרים, רק על מימושם ביצירה כלשהי.

* * *

ד"ר אהוד זמיר

הלאה עיוורון

(הומאז' לסרמאגו)

פורסם לראשונה בגיליון מס' 398

ז' בכסלו תשס"ט, 4 בדצמבר 2008

אורי הייטנר מכנה את השתתפות השמאל הישראלי בהתבכיינות על ה"נכבה" בשם "פרוורסיה" [גיליון 397]. אני לא בטוח שזו המילה המתאימה לתאר תופעה מעניינת זו, ומכל מקום, יש לתקוף את הבעייה בצורה רציונאלית ולוגית, לנסות להבין אותה, ולא להסתפק בגינוייה.

יש סיבה לכך שהשמאל בארץ ובעולם עסוק בהלקאה עצמית (הלקאת ישראל היא רק מקרה פרטי של ההלקאה העצמית המערבית) ובפיוס הטרור. הסיבה, אם תרצו, היא ההיגיון של חיפוש המטבע מתחת לפנס: נופל לך שקל בחושך באמצע מגרש כדורגל גדול, ואתה מחליט לחפש אותו דווקא מתחת לפנס שבקצה השני של המגרש, למרות שהסיכוי שהוא שם הוא זעום. למה? כי רק מתחת לפנס אתה יכול לראות משהו, לתפקד. זהו "איזור הנוחות" שלך.

האנלוגיה היא כדלהלן: כשהעולם ניצב בפני רשע טוטאלי, בלתי רציונאלי ואדיר מימדים, כמו הנאציזם, או הטרור האיסלאמי, קשה להישיר מבט אל האמת: אין דרך קלה, דרך של שלום, להתמודד עם האוייב. חמור מזה, האוייב אינו בשליטתנו. מה שהוא יעשה אינו ניתן לשינוי על ידי פעולות (חוקיות) כאלה או אחרות שלנו (בדיוק כמו שלא ניתן לאתר מטבע במגרש כדורגל גדול בחושך מצרים). אורח המחשבה השמאלני הפייסני מוצא דרך החוצה מהמצב המייאש הזה – על ידי האמונה שהמפתח הוא בידינו. כלומר, אם אנחנו נשנה את התנהגותנו שלנו, ונפייס את האוייב, הוא ינהג כפי שאנו רוצים שינהג. הסיבה שהשמאל בוחר בהסבר (הכושל) הזה, היא הידיעה שקל ואפשרי להתמודד בדרכים רציונאליות עם החברה המודרנית, בארץ ובכלל. החברה הזו היא יריב שמדבר באותה שפה, יריב מוכר, היא ה"עצמי". להילחם בה ולנצח היא מטרה בת השגה. היא "איזור הנוחות", פיסת הקרקע שמתחת לפנס בקצה המגרש, זו שהמטבע אמנם לא יכול להימצא בה, אבל החיפוש בה קל והרבה פחות מפחיד מהשיטוט באפלה. המלחמה בכוחות הרשע קשה בהרבה, מפחידה בהרבה, ולמרות שבסופו של דבר תהיה בלתי נמנעת, המחשבה עליה בלתי נסבלת.

אז מה עושים? מתעוורים מבחירה. העיוורון מהווה מנגנון הגנה פסיכולוגי פרימיטיבי, ואריאציה של ההכחשה המפורסמת. הסיבה העמוקה שהאנטישמיות/האנטי-ישראליות בעולם מתפרצת בעקבות הטרור האיסלאמי היא פשוטה וזהה לאמור לעיל: את ישראל ניתן לכופף, ניתן להזיז אותה באמצעות תהליכים רציונאליים (אם לא תעשו כך וכך נעניש אתכם בדרך זו או אחרת). אם אתה מצליח להאמין שהאשמה היא בישראל, העולם נראה פתאום מואר וּורוד יותר, כי על ישראל יכולה להיות לך שליטה. לפחות שליטה בעיקרון. תפגין, תלחץ, תשתמש במנגנון הדמוקרטי, בסופו של דבר אתה עשוי להצליח ולשנות את התנהגותה (של ישראל או של כל מדינה מערבית אחרת). ואם אתה מאמין שהאשמה בישראל, אזיי הפיתרון יבוא משינוי דרכי התנהגותה, יעד בר השגה לכל הדעות.

מאידך, אין לך דרך להשפיע על התנהלותה של מערכת הרשע הטרוריסטית (המגרש החשוך). וזה בדיוק סוד ההצלחה של האידיאולוגיה המדינית השמאלנית. היא מוכרת להמונים אופיום מתקתק, היא מטביעה את הציוויליזציה המערבית, הנגררת למצולות – בשיכרון מעמקים. היא גוררת את מאמיניה לפינה המוארת בפנס, למרות שהמטבע לעולם לא יימצא בה.

איך היה כתוב פעם באוטובוסים של "דן"? – "תהיה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכול יהיה בסדר." כמו שנאמר כבר רבות בעיתון שלך, אהוד, אין שטות גדולה ומסוכנת מהאמונה המתנשאת והמעוורת הזו. ואם יצורים מהחלל החיצון יחקרו יום אחד את חורבנה של הציוויליזציה שלנו, הם יסיקו מן הסתם שהאמונה הזו היא שהביאה על האנושות את המפץ הגדול של האלף השלישי.

ד"ר אהוד זמיר

מלבורן

(הכותב הינו רופא עיניים הנלחם בעיוורון על כל גווניו)

* * *

אהוד בן עזר

לזיכרו של דוד הכורך מפתח-תקווה

מתוך היומן, יום שישי, 13 באוגוסט 1999. אני שומע שדוד הכורך, אורבוך, נפטר. הוא היה פרק מילדותי ומנעוריי. היתה לו חנות ספרים וכריכייה ברחוב חובבי ציון, מול בית נוביק, כיום מול רחוב איכילוב. הייתי בא אליו עם סבי יהודה, ולאחר שנים התחלתי לבוא לבד ואצלו קניתי את מרבית ספריי העבריים בתקופת העממי, התיכון והצבא, גם כשהייתי בעין-גדי. אמנם, היינו גם עושים גיחות לחנות "ספרי" בבית הוועד הפועל הישן ברחוב אלנבי בתל-אביב, שהיתה חנות הספרים העבריים הגדולה בסוגה באותה עת.

אני זוכר שכאשר קניתי את רובה הטוטו הקטן שלי לקחתי ממנו הלוואה שאותה החזרתי לו לשיעורין. הרובה עלה 17 לירות. הזול ביותר שבנמצא. כיום הוא מוצג מוזיאוני.

דוד גם העביר לנו, זאב קליין, יהודה ג'אד נאמן, בני אייכהורן ואני – שיעורים בעזרה ראשונה, הוא היה מתנדב של מגן דוד אדום. ובשעתו ריכז בהתנדבות את כל רשת ההודעות בפתקאות של הנוער – לחברי ההגנה במושבה.

דודו היה ד"ר אורבוך, מנהל בית הספר "נצח ישראל" במושבה. דוד היה איש איש דתי. לו ולאשתו הני לא היו ילדים ולכן אהב כל-כך ילדים ונוער. הני היתה נוסעת פעם בשבוע לתל-אביב וחוזרת משם עם מונית ובה חבילות אחדות של ספרים, שאת כולם סחבה מהמפיצים עד למונית, וזו היתה כל הכמות השבועית של ספרים עבריים חדשים. משני הארונות בעלי המדפים בחנות הקטנה של דוד הכורך יכולנו לעקוב אחר כל הספרות העברית. הייתי נוהג לבוא לשבת בחנותו. לשוחח איתו בשעה שהוא כורך את הספרים, ולעלעל בספרים החדשים שהגיעו. אצלו קניתי את כל כתבי עגנון, את ספרי השירה הראשונים של אלתרמן. ומה לא. עד היום חלק ניכר מהספרייה שלי נושא את התוויות החומות שלו, שהיה מדביק על כל ספר שמכר.

כאשר החלטנו בעין גדי לכתוב מגילת קלף של הזוגות הנישאים, בנחל דוד, כתבתי אני את הנוסח, אינני זוכר אותו כיום, ודוד הכורך מסר אותו לסופר סת"ם שכתב אותו על קלף והשאיר מקום לחתימות הזוגות הנישאים.

כאשר הייתי סטודנט בירושלים נהגו דוד והני לבוא לחופשת קיץ בעיר ונפגשנו יותר מפעם אחת.

לימים ניתק בינינו הקשר. הוא מסר את החנות, שעברה בניין אחד מערבה ברחוב, לקרוב-משפחה, אחר-כך חלה במחלה ניוונית שגרמה לו לשכב שנים רבות במוסד טיפולי, דומני מבלי להכיר את הסובבים אותו.

הוא הכיר את מרבית אנשי המושבה וכולם חיבבו אותו.

* * *

אורי הייטנר

1. בדרכו של בן גוריון

בראיון רחב היקף עם מנהיג חד"ש ח"כ ברכה ב"הארץ", הזכיר לו המראיין את העובדה שמנהיג מפלגתו מאיר וילנר חתם על מגילת העצמאות. האם גם אתה היית חותם עליה? נשאל ברכה. ללא היסוס, ללא גמגום, ללא התחכמות וללא התחמקות, השיב ברכה תשובה קצרה, חדה וחלקה בת שתי אותיות. לא.

האמת היא שחד"ש לא כל כך מעניינת אותי. אותי מעניינת הרבה יותר השאלה האם מפלגת העבודה היתה חותמת היום על מגילת העצמאות. לנוכח תגובותיה ועמדתה בנוגע לחוק הלאום, אני בספק, ספק רב.

משפט המפתח במגילת העצמאות הוא ההכרזה על הקמת המדינה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." מדינה יהודית. ללא כחל ושרק. ללא צורך "לאזן" באיזו אמירה אחרת. המגילה מסבירה את התוקף להכרזה הזאת – זכותנו הטבעית וההיסטורית. זכותנו הטבעית היא הזכות של כל עם ועם למדינה עצמאית במולדתו. הזכות ההיסטורית היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. חלקה הראשון של המגילה, עד משפט ההכרזה, הנפתח במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי," הוא ההסבר ההיסטורי, העקרוני, הערכי לזכותנו הטבעית וההיסטורית להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.

האם מתנגדי חוק הלאום היו חותמים היום על מגילה כזאת? ספק. ספק רב.

אבל במגילה גם מובטח, יאמרו לי מיד, "שיוויון זכויות אזרחי ומדיני [כלומר פוליטי – הזכות לבחור ולהיבחר א.ה.] גמור לכל תושביה, ללא הבדל דת, גזע ומין."

אמת ויציב. והעיקרון הזה, הוא יסוד מוסד במגילה ובדרכה של המדינה. אולם המדובר בשיוויון אזרחי ופוליטי במדינה היהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. כלומר המדינה היא יהודית, זהותה יהודית, צביונה יהודי, ייעודה יהודי. וככזאת, היא מעניקה שיוויון זכויות גמור לכל תושביה ללא הבדל דת, גזע ומין. זכויות הפרט, במדינת הלאום של העם היהודי, הן אוניברסליות.

בניגוד למובטח במגילת העצמאות, האסיפה המכוננת שנבחרה בבחירות הראשונות, לא חוקקה חוקה לישראל. התחליף לחוקה הוא שורה של חוקי יסוד, הנאספים בהדרגה לכדי חוקה בהתהוות. מרבית חוקי היסוד עוסקים במוסדות המדינה. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, שחוקקו לפני 22 שנה, מבטיחים את זכויות הפרט במדינה, והזכויות הללו הן זכויות אוניברסליות, החלות על כל אזרחי ישראל, ללא הבדל דת, לאום ומגדר.

לעומת זאת, אין אף חוק יסוד המעגן בחוקה את היותה של המדינה מדינת הלאום של העם היהודי. אין אף חוק המעגן את חובותיה ואחריותה של ישראל לעם היהודי בגולה. אין אף חוק המעגן את דגל המגן דוד כחול לבן כדגלה של המדינה, את המנורה וענפי הזית כסמלה של המדינה ואת "התקוה" כהמנונה הלאומי.

אפילו חוק השבות, שהינו הביטוי החוקי המרכזי של היות ישראל מדינת העם היהודי, אינו חוק יסוד. וכאשר צביונה היהודי של המדינה נמצא תחת מתקפה חזיתית ומרושעת מחוץ ומבית, הגיע הזמן לעגנו בחוקה.

באיחור אופנתי קל של 66 שנים, מוצע חוק הלאום, שנועד לתקן את המעוות. מן הראוי היה, שמפלגת העבודה, המתיימרת להמשיך את דרכו של בן גוריון, תיזום את החוק. למרבה החרפה, היא מתנגדת לו בחריפות. ... לאן נוליך את החרפה?

2. רשמים מכנס שדרות לחברה, 2014

היום הראשון

כנס שדרות מושך אליו, כמדי שנה, את בכירי הפוליטיקאים בישראל. יו"ר האופוזיציה שהשתתף בכנס, נשא בו נאום כיכרות מתלהם, שמסריו המרכזיים היו "נפתלי אבו עלי", "אריאל המשתולל" ושאר פנינים מסוג זה. הוא חירף וגידף ולא הציג שום אג'נדה משלו. חבל. אני מניח שיש לו אג'נדה. אך כנראה שחזקה יותר האובססיה שלו להוכיח "היי, אני לא חנון." התוצאה – פאתטית.

הרצוג התייחס לחוק הלאום בטענה המוזרה שהוא סותר את מגילת העצמאות. כדי להוכיח זאת, הוא ציטט מתוך מגילת העצמאות את המשפט המבטיח "שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל תושביה ללא הבדלי דת, גזע ומין."

ביקשתי את רשות הדיבור. הזכרתי שהרצוג עומד היום בראש התנועה שהקימה את המדינה שהוגדרה במשפט הבא: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". זה אחד מעשרים איזכורים של היות המדינה יהודית. המדינה היהודית, היא המעניקה "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל תושביה ללא הבדלי דת גזע ומין."

ומכאן נגזרו שתי שאלותיי להרצוג. 1. איך מפלגת העבודה מפנה עורף לרעיון המדינה היהודית ומנהלת מאבק חריף נגד חוק שנועד להגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי? 2. כיוון שאני מכיר היטב את החוק, ובהנחה שגם אתה קראת את החוק, הסבר לי, בבקשה, היכן אתה מוצא סתירה כלשהי בין נוסח החוק לעקרונות הדמוקרטיה הישראלית ושוויון הזכויות לאזרחים הערבים.

באשר לשאלה הראשונה, הרצוג אמר דברים ברורים וחד משמעיים בזכות היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי ואף אמר שכאשר הוא ינהל מו"מ עם הפלשתינאים, הוא לא יחתום על הסכם שלא תהיה בו הכרה הדדית, כולל הכרה פלשתינאית בכך שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. יפה.

באשר לשאלה השנייה – לא היתה לו שום תשובה. הוא דיבר על העיתוי המזיק. הוא אמר שהצעת החוק היא בריחה של הממשלה מעיסוק בבעיות המדינה. הוא אמר שהשאלה אינה מה כתוב בחוק, אלא מה המגמה של מגישי החוק. כמובן שהוא לא יכול להציג מתוך החוק הוכחה לצדקת טענותיו. פשוט, כי אין כזאת.

ציפי לבני, שדיברה אחריו, חילקה את העם לשני מחנות – המחנה המנסה להוביל מדינה לאומנית, מדינת הלכה וחוסר צדק חברתי ואי שלום וכו' – לעומת המחנה החותר למדינה יהודית ודמוקרטית פתוחה, צודקת וחותרת לשלום. כל נאומה התמקד במסר הזה – זה מאבק בין מדינה למדינה וצריך לבחור. היא תקפה את המחאה החברתית של קיץ 2011 על כך שלא עסקה בשלום וביחסי יהודים ערבים, מתוך בלבול ואי הבנה שמדובר במאבק כולל בין מדינה א' למדינה ב'.

לבני, שנכנסה לפוליטיקה כדי להיאבק בהסכם אוסלו, אמרה שנכנסה לפוליטיקה שהיתה מקוטבת ואלימה בין ימין לשמאל כי הרגישה שהקול שלה לא נשמע – הקול המחפש פשרה ונכונות לוותר על חלקי א"י כדי להיות מדינה יהודית ודמוקרטית.

כל מי שקצת מכיר את העובדות, יודע שדבריה הם שקר וכזב. הרי אני זוכר אותה משסעת בקריאות ביניים מתלהמות את אהוד ברק בדיון מדיני בעקבות פסגת קמפ-דיוויד, בה הוא הציע את מה שהיא מציעה היום. היה קצת יותר מכובד אילו פשוט אמרה ביושר: "שיניתי את דעתי." הרי מותר לשנות דעה. אולם אם היא תודֶה ששינתה את דעתה, היא תתקשה להציג את העמדה שבשמה נכנסה לפוליטיקה כגזענית, אנטי דמוקרטית והורסת את המדינה. עדיף לסלף את ההיסטוריה.

בהתייחסה לחוק הלאום, אמרה לבני שכמו אדם עם פנים יפות שהוא מכוער מבפנים, כך החוק מדבר על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ובכך הרי כולנו תומכים, אך הבעייה היא במה שמסתתר בתוכו. מה מסתתר בתוכו? היא נתנה דוגמה – החוק מדבר על הכנסת המשפט העברי למערכת המשפט. ומהו, בעיניה המשפט העברי? "המחוקקים רוצים שניתן יד לחקיקה שתאסור על נשים לשבת בקדמת האוטובוס? שתחייב מדרכה נפרדת לנשים? שתאסור השכרת דירות לערבים?"

כל כך מגוחך, כל כך חסר שחר.

כשרת המשפטים אמורה לבני לדעת שגם בחוק יסוד יסודות המשפט מדובר על חקיקה ברוח המשפט העברי ויש במשרדה מחלקה מיוחדת שתפקידה הוא לחבר את המשפט בישראל למשפט העברי. ההצגה של חוק הלאום כניסיון לכפות את ההלכה, והצגת ההלכה על פי השוליים הקיצונים והמטורפים של הדוברים בשמה, היא ניסיון דמגוגי להלך אימים על הציבור.

יש לציין שכמו הרצוג, כך גם לבני אמרה דברים ברורים בדבר אמונתה בכך שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כיוון שאני מאמין לשניהם, ברור לי שאין כל סיבה עניינית להתנגדותם לחוק.

כעת, כאשר הוויכוח הציבורי יצר חלוקה מלאכותית, חסרת שחר, לפיה תומכי החוק הם נגד הדמוקרטיה ומתנגדי החוק הם נגד המדינה היהודית, יש לחשב מסלול מחדש. על הגורמים השונים לשבת יחד ולגבש נוסח מוסכם, המגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ואת מחויבותה לזכויות השוות לכל אזרחיה ללא הבדל דת גזע ומין.

אורי אריאל שדיבר אחרי לבני, מיקד את דבריו בענייני שיכון. הוא התייחס למשבר הקואליציוני, שחוק הלאום הוא אחד ממרכיביו, רק במשפט אחד – אמירה שאם ראשי המפלגות יוותרו קצת על האגו ויישבו יחד, בתוך שעה הם יפתרו את כל המחלוקות המלאכותיות ולא יובילו את העם לבחירות מיותרות שאף אחד אינו רוצה בהן. אני מסכים איתו לחלוטין. נשארת השאלה, האם ראשי המפלגות מסוגלים לוותר קצת על האגו.

לצד הדיונים רבי המשתתפים, מתקיימים בכנס מפגשים מצומצמים בנוסח "שולחן עגול", העוסקים בסוגיות מרכזיות בחברה הישראלית, במטרה לגבש הסכמות ודרכי פעולה מעשיים. אני הוזמנתי ליטול חלק בשולחן עגול בנושא "שבת ישראלית". עוד השתתפו בדיון הח"כיות רות קלדרון ותמר זנדברג, הרב יעקב מדן – ראש ישיבת הר עציון, קובי ברמר – יו"ר ארגון העסקים הקטנים, שמטה לחמם נשבר כתוצאה מבולמוס הקניות בשבת של רשתות הענק, ד"ר יועז הנדל – יו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית, ראשי ארגוני התחדשות יהודית ועוד. הנחתה העיתונאית שרה ב"ק.

שוחחנו על קידום הרעיון של שבת שיש בה יותר תרבות, עם דגש על תכני השבת ויצירת תשתית שתאפשר פעילות תרבות ורוח בשבת, וצמצום העבודה, העסקים והצרכנות בשבת. דובר על קידום רעיון השבת גם לצורך קידום הצדק החברתי בישראל. דובר על עשייה במעגל הקהילתי תרבותי, הפוליטי (תקציבי מדינה וחקיקה) ובמעגל המוניציפלי. ועלו רעיונות מעשיים, שאותם נמשיך לקדם לאחר הכנס.

לנוכח הדיון הציבורי הקשה, שאיבד כיוון, בנושא חוק הלאום, שמחתי ליטול חלק בשיח אמתי, תרבותי, העוסק בתכניה וצביונה של ישראל כמדינה יהודית.

קבוצה גדולה של ארגון "נשים עושות שלום" בולטה בכנס בנוכחות לא נעימה, כפייתית, פולשנית, שתלטנית ורעשנית.

בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, בתקופת המאבק על הגולן, נהגתי להזמין עיתונאים ליום של סיור אישי בגולן. אחד מהם היה מנשה רז. הוא אמר לי אז, שמחוץ לתפקידו העיתונאי, הוא גם ממלא במילואים תפקיד משמעותי בחיל האוויר, ומידיעותיו מן המילואים הוא יודע בוודאות, שבתוך שלושה חודשים לכל היותר ישראל וסוריה חותמות על הסכם שלום הכולל נסיגה מכל הגולן. בוודאות.

זה היה לפני כעשרים שנה. מאז, יצא לי כמה פעמים לפגוש אותו ולהזכיר לו את הוודאות הזאת. גם בכנס שדרות פגשתי אותו. הפעם לא הזכרתי לו. רק חייכתי. זה הספיק.

בנאומו של עמיר פרץ ניסיתי, ללא הצלחה, לספור כמה פעמים הוא אמר את המילה "אני".

שר הביטחון משה יעלון, דיבר על החוסן החברתי והערבות ההדדית כמרכיב המשמעותי ביותר בביטחון הלאומי.

יעלון אינו נואם גדול, אין בדבריו ברקים ורעמים, קולו מונוטוני. אך נאומו הוא חף מדמגוגיה, מסיסמאות ומהתלהמות. נאומו היה רציני, מכובד ומעמיק.

שר החינוך שי פירון הציג תוכנית לקידום השוויון וצמצום הפערים במערכת החינוך, באמצעות שינוי מבנה תקציבי החינוך והקצאת משאבים רבים יותר, באופן משמעותי, לאזורים מוחלשים ולפריפריה חברתית-כלכלית וגיאוגרפית, בעיקר בשעות חינוך, ובפרט שעות תגבור.

אם התוכנית לא תישאר בגדר דיבורים אלא תצא לפועל, זאת מהפכה חברתית ממדרגה ראשונה. מבחינתי, כמשתתף קבוע בכנס, מדי שנה, זאת הבשורה הגדולה ביותר שיצאה ממנו.

היום השני

המייסד והנשיא המיתולוגי של מכללת ספיר, פרופ' זאב צחור, שיחד עם עוזי דיין ייסד את כנס שדרות לחברה בשנת 2002, קיבל בכנס מגן הוקרה על מפעל חייו.

בדבריו הוא הזכיר, שהכנס נועד להוות משקל נגד לכנסי הרצליה וקיסריה ולשאת אופי שונה – עממי, פתוח ללא תשלום לקהל הרחב ומתקיים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית-כלכלית. ומה שמאפיין אותו הוא גם היכולת לשמש במה ומגבר לזכות הצעקה.

ואכן, אלה מאפייני הכנס, בו אני משתתף מדי שנה, מאז שנתו השנייה.

הפוליטיקאים המשתתפים בו יודעים, שאין זה כנס מעונב כמו הכנסים שהזכרתי. לא אחת הם נתקלים בהפגנה, במחאות, בקריאות ביניים וצעקות, לרוב בגבולות הטעם הטוב, אם כי היו מקרים חריגים, בשנים קודמות, שחצו את הגבול.

ובכל זאת, המנהיגים מקפידים לבוא לכנס לשאת בו את דבריהם – שרים, ראשי מפלגות, ח"כים וראשי רשויות רבים.

ובאופן קבוע, ראש הממשלה נעדר מן הכנס. גם כאשר היה זה שרון, המתגורר 5 דקות נסיעה מן המקום. וכבריטואל קבוע, היעדרותו של ראש הממשלה מוזכרת שוב ושוב ומוצגת כסירוב מתוך חשש להתמודד עם הציבור.

אכן, ראוי היה שראש הממשלה ייטול חלק בכנס. מצד שני, לנוכח סידורי האבטחה המעיקים כאשר שר הביטחון נאם (ובעצם שעתיים לפני בואו)... אולי עדיף שרוה"מ לא יבוא...

הנואמים המרכזיים ביומו השני של הכנס היו נשיא המדינה והרמטכ"ל, אולם אני לא נשארתי למושב האחרון, בו הם התארחו.

ביום השני עבר הכנס ממכללת ספיר לסינמטק שדרות. עוזי דיין, נשיא הכנס, ביקר את החלטת הנשיא לבטל את השתתפותו של עמיר בניון בטקס במשכנו, כיוון שמבחנו של חופש הביטוי הוא דווקא באמירות המקוממות.

ראש העיר המארח, אלון דוידי, דיבר על ה"טיפטוף" של טילים ברמה "נסבלת" לאורך שנים, מהן סבלו יישובי עוטף עזה ושדרות, ואמר שאסור למדינה להשלים עם מציאות כזאת. הוא קרא לא להשלים עם "טפטוף" הטרור בירושלים.

ראש העיר ירושלים ניר ברקת, שדיבר אחריו, הציג את הפעולות הנעשות להשבת השקט והפסקת האלימות והטרור בעיר, ואמר שהאתגר לאחר השבת השקט הוא גם לפעול לצמצום הפערים הסוציו-אקונומיים בין שני חלקי העיר. את עיקר דבריו הקדיש למצב החברתי כלכלי בעיר, וקרא לממשלה להנהיג תקצוב דיפרנציאלי, על פי מדדים סוציו-אקונומיים וביטחוניים. הוא קרא לגלות אחריות ולשמור על הסטטוס קוו בהר הבית, שגם עליו אינו אהוב.

זהבה גלאון, ראשת מרצ, אמרה דברים נכוחים על פתרונות ראויים למצב החברתי כלכלי, כמו העלאת שכר המינימום, צמצום הפטורים ממס לתאגידים הגדולים ולמקורבים, פירוק מונופולים בתחומי המזון ותחומים נוספים המייקרים את המחיה ופוגעים בצרכן ועוד. אולם אין צדק חברתי ללא סולידריות חברתית, ובעוד רוממות הסולידריות בגרונה, היא לא היססה להסית נגד המתנחלים, בנוסח "הכו במתנחלים והצלתם את הכלכלה." היו אלה דברים מבישים.

כמובן שהיא השתלחה בחוק הלאום. כנראה שגלאון מבינה שמתגבשת פשרה בנוגע לנוסח החוק, ולכן תקפה ישירות את מתווה החוק של נתניהו והציגה אותו כאפלייה בחוק של 20% מן הציבור. לא זו בלבד שמדובר בשקר גס גם בנוגע לחוק המקורי, לא כל שכן בהצעת החוק של ראש הממשלה, שיש בה סעיף מיוחד הקובע שלא תהיה אפלייה כזאת.

יו"ר ההסתדרות ניסנקורן דיבר נכוחה על מאבק חברתי לצמצום העוני והפערים החברתיים והציג שלושה אפיקים למאבק: העלאת שכר המינימום, ביטול עובדי הקבלן והעסקת בעלי מוגבלויות. הסכמתי עם כל מילה שלו בנדון, אף שדומני שהשביתה הכללית במשק עליה הכריז בנאומו מוקדמת מדי, ומן הראוי לנהל מו"מ בלי הצמדת אקדח לרקה.

בשלב השאלות, התגלה לפתע ניסנקורן אחר. כאשר הוא נשאל שאלות מאתגרות בדבר הוועדים הגדולים הפועלים לקידום העובדים החזקים על חשבון החלשים, על פרשת נמל אשדות והאלון-חסניזם ועל תנאי הפרישה הטייקוניסטיים של עופר עיני, הוא החל להשתולל, לצעוק על השואלים שהם אויבי ההסתדרות ושלא יסיטו אותו מן המאבקים העיקריים הצודקים לשאלות צדדיות.

אלו אינן שאלות צדדיות. המאבק שניסנקורן מוביל צודק, אך עליו להיעשות בידיים נקיות. על ההסתדרות המנהלת מאבק על דמות החברה, להוות מופת בדמותה היא. ללא דוגמה אישית, אין מנהיגות אמת. כתבה המשוררת רחל: "ואני לא אובה בשורת גאולה, אם מפי מצורע היא תבוא".

מושב צעירים של הכנס הוקדש למשפט ציבורי בנושא חוק ועדות הקבלה, שהתקבל בכנסת ובג"ץ דחה את העתירות נגדו.

אקדים ואומר, שבנושא זה קיים פער אדיר בין המציאות לבין הדמוניזציה שבעלי אינטרס לפגוע בהתיישבות יצרו לחוק.

מאז ראשית ההתיישבות הכפרית בא"י, הקהילה בחרה את חבריה, שותפיה. החוק, שהוצג כחוק "דרקוני, אנטי דמוקרטי, גזעני, חלק מן הגל העכור של חקיקה אנטי דמוקרטית" בלה בלה בלה – כל המלל הפוסט ציוני השקרי, המוכר עד לזרא, בסך הכול ניסה להציל זנב כבשת הרש ולאפשר ליישובים שליטה מינימלית על המצטרפים אליהם. החוק נוגע רק לגליל ולנגב, ליישובים עם פחות מ-400 משפחות ועם מיספר מקסימלי מוגדר של יכולת הגידול. אותם יישובים יכולים לא לקבל אנשים בשל אי התאמה למרקם החברתי של היישוב, אולם היכולת הזאת מוגבלת בכל כך הרבה התניות, עד שהיא כמעט אות מתה.

המשפט שעסק במשפחה שלא התקבלה ליישוב שיתופי דתי בנגב הסתיים, כצפוי, בפסיקת השופטת דליה דורנר לכפות על היישוב לקלוט לתוכו משפחה, שוועדת הקבלה פסקה פה אחד שאינה מתאימה למרקם החברתי של היישוב, שהמלצת האבחון הפסיכולוגי היתה חד משמעית – המשפחה אינה מתאימה, ושוועדת הערר, שאין בה איש הקשור ליישוב, קיבלה אף היא את עמדת היישוב.

המקרה הוא מקרה אמיתי.

דומני שהיתה זו המחשה, איך בג"ץ עלול לעקר ולרוקן את החוק ובעצם לפעול בניגוד לו ולרוחו, ולהנחית מכת מחץ איומה על ההתיישבות הכפרית הקהילתית בישראל.

אחרי הכרעת הדין הזאת, לא נותר לי עוד תיאבון להמשך הכנס.

3. צרור הערות 26.11.14

* אין מנוס מפשרה בנושא חוק הלאום.

פשרה אינה אידיאל. פשרה – כשמה כן היא, מתפשרים בה על האידיאל.

הפשרה הראויה היא ברוח הצעתו המתגבשת של נתניהו, שלא הועלתה השבוע להצבעה בממשלה. היא צריכה לכלול תוספת המציינת את שוויון זכויות הפרט ללא הבדל דת, גזע ומין ככתוב במגילת העצמאות.

התוספת הזאת מיותרת לחלוטין, כיוון שהזכויות הללו מעוגנות בחקיקה הישראלית, כולל בחוקי היסוד. התוספת הזאת מיותרת לחלוטין, כיוון שכלל אינה קשורה לנושא החוק, העוסק בזהותה של המדינה כקולקטיב. התוספת הזאת היא בהחלט "כל המוסיף גורע".

ומדוע אני תומך בפשרה כזאת? כי הנזק שבתוספת הזאת, קטן לאין שיעור מהנזק הגלום בכך שחוק הלאום יעבור על חודו של קול (אם בכלל). המסר לעולם ולאזרחי ישראל בכך שמחצית הכנסת אינה מסוגלת להצביע בעד חוק הקובע שישראל היא מדינה יהודית, הוא נזק כבד מאוד. על אף תמיכתי הנלהבת בהצעת החוק – מוטב שכלל לא תעלה, מאשר שתתקבל על חודו של קול. יתר על כן, הסתמכות על החרדים כלשון המאזניים לקבלת החוק, עלולה להביא אותם להעמיד כתנאי לתמיכתם בחוק, צירוף סעיפים שיצבעו אותו בצבעים דתיים, שאינם ראויים לו וסותרים את תכליתו.

מן הראוי היה שחוק הלאום יתקבל ברוב גדול מאוד, הכולל את כל סיעות הקואליציה וכן את מפלגת העבודה, הסיעות החרדיות ו"קדימה", כאירוע היסטורי וחגיגי. חוסר האחריות הלאומי המשווע שגילו "יש עתיד", "התנועה" ומפלגת העבודה ייזכר לדיראון עולם.

כעת, יש לתקן את הנזק. יש לעשות מאמץ להוריד את "יש עתיד" ו"התנועה" מן העץ שהם טיפסו עליו, ולהעביר את חוק הלאום, במתכונת קצת פחות טובה, אך ברוב גדול.

* יאיר לפיד הוא דמגוג זול, צבוע וציני. בריקוד צ'רקסיה כפולה סוער על דמו של השוטר הדרוזי זידאן סייף, שנהרג בפיגוע בבית הכנסת בהר נוף בשבוע שאמר, אמר לפיד: "מה נגיד למשפחה שלו, שהוא אזרח סוג ב' במדינת ישראל?"

וכי בכך שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, מי שאינם יהודים הם "אזרחים סוג ב'"? מה הוא מציע? שישראל לא תהיה מדינה יהודית? הוא מתנגד למדינה יהודית? דבריו של לפיד מעוררים שאט נפש. מדהים להיווכח לאיזו עליבות נפש הפוליטיקה מורידה אנשים.

* טענה חדשה של ציפי לבני נגד חוק הלאום – היא תהפוך את ישראל למדינת הלכה. למה? מה הקשר? שמא ציפי לבני מסמנת את השלב הבא במדרון החלקלק האידיאולוגי שלה – אימוץ הטענה לפיה אין לאום יהודי, אלא רק דת? כפי שכבר ציינתי בעבר, ציפי לבני הייתה הראשונה שהוצע לה בידי המכון לאסטרטגיה ציונית – יוזמי הצעת החוק, להגיש אותו. היא הסכימה לכך בהתלהבות, כמעט ללא סייג, אף שהחוק היה מרחיק לכת יותר מזה המוצע היום. זה היה לפני 5 שנים בלבד. אח"כ קיבלה רגליים קרות. ועכשיו היא מקריצה תירוצים מבישים למלחמתה בהצעת החוק.

כתבתי "כמעט ללא סייג". ההסתייגות היחידה (!) שלה הייתה מן המשפט "במקומות ממלכתיים יוגש אוכל כשר." היא טענה שזהו סעיף דתי. אמנם יוזמי החוק התכוונו לכך מן המימד הלאומי, אך הם לא התעקשו והסירו את הסעיף מן ההצעה.

בבחירות שהתקיימו רק לפני כשנה וחצי, הציעה ציפי לבני ליו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית (המכון היוזם ודוחף את הצעת החוק) ד"ר יועז הנדל – מקום בצמרת רשימתה לכנסת. רק לפני שנה וחצי!

* כשאני קורא את דבריו המתלהמים של ח"כ הרצוג נגד חוק הלאום, והצגת חוק הקובע שישראל היא מדינה יהודית כגזענות, איני יכול שלא להיזכר בנאומו ההיסטורי של אביו, השגריר באו"ם ולימים נשיא המדינה, חיים הרצוג, בעצרת האו"ם, שאף היא גינתה את הציונות כגזענות. וכשאני עושה את ההשוואה, אני מבין את המושג "חומץ בן יין".

* תמצית ההתנגדות לחוק הלאום מופיעה במאמרו של אורי משגב בנדון: "אין באמת דבר כזה יהודית-דמוקרטית. זה אוקסימורון. בועת סבון. הברקה רטורית של בן-גוריון וחבריו למועצת העם, שאין מאחוריה דבר. ... מדינה דמוקרטית היא דמוקרטיה. מדינה יהודית היא אתנוקרטיה. אין גם וגם."

הגישה האנטי ציונית הרדיקלית הזאת, היא עמדה אנטישמית מובהקת. משמעותה האמתית היא, שיש רק עם אחד בעולם שאין לו זכות למדינת לאום, ושיש סתירה בין היותו מדינת לאום להיותו דמוקרטיה, וזה העם היהודי. האסון הוא שהגישה הזו מחלחלת משולי השוליים של שולי השוליים של שולי השוליים של ה"שמאל" הרדיקלי האנטי ישראלי – אל לב השיח הישראלי. ומה שגרוע עוד יותר, הוא שאפילו איננו מבחינים עד כמה אנו מושפעים מהרעל הזה. המערכת החיסונית שלנו מפני הרעל הזה סובלת מכשל חמור.

* מתוך מאמר המערכת של "הארץ" (!), 12 בפברואר 1996, לפני 18 שנים בלבד: "המיעוט הערבי צודק כשהוא תובע שוויון זכויות מלא, אך יש תחום אחד, שבו זכותו של הרוב היהודי להשמיע את עמדתו ולהמליץ למיעוט הערבי להאזין לה בקשב: רוב אזרחי המדינה לא יסבלו תנועות פוליטיות שיקראו לחיסול אופייה היהודי של המדינה. המדינה הזאת קמה כדי להעניק בית לאומי לעם היהודי. העם היהודי הוא ישות אתנית-לאומית יחידה במינה, המשלבת דת ולאום, ושום להטוט מינוחי אינו יכול לשנות עובדת חיים זו. לפיכך, כללי המשחק הפוליטיים המתנהלים בישראל נגזרים מהאקסיומה, שזו מדינה יהודית, וכי שום כוח פוליטי אינו יכול לצפות שיותר לו לערער על כך".

היש המחשה מוחשית מזו להידרדרות התודעתית בסוגיות היסוד של המדינה שני העשורים האחרונים?

* עשרים סיבות מדוע ראוי לבטל מיד ובדיעבד את מגילת העצמאות הגזענית של ישראל: 1. "בארץ ישראל קם העם היהודי". 2. "חתרו היהודים בכל דור". 3. "חזון המדינה היהודית". 4. "זכות העם היהודי לתקומה". 5. "בין העם היהודי לבין ארץ-ישראל". 6. "ולזכות העם היהודי להקים". 7. "מיליונים יהודים באירופה". 8. "בעיית העם היהודי". 9. "חידוש המדינה היהודית". 10. "שערי המולדת לכל יהודי". 11. "ותעניק לעם היהודי". 12. "באירופה ויהודי ארצות אחרות". 13. "הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל". 14. "בזכות העם היהודי להקים". 15. "זכותו הטבעית של העם היהודי". 16. "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל". 17. "הממשלה הזמנית של המדינה היהודית". 18. "לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות". 19. "לעם היהודי בבניין מדינתו". 20. "העם היהודי בכל התפוצות".

* הבריטים צדקו כאשר תפסו את ספינת המעפילים של אבא שלי וגירשו את נוסעיה לקפריסין. הספינה הזאת נקראה "מדינת היהודים", וזה הרי ביטוי גזעני, לא פוליטיקלי קורקט, לא דמוקרטי, בלתי בגיץ. שכחתי משהו? אה, בלתי מידתי.

... יצאנו מדעתנו.

* אימי נולדה בעיר רובנו. היא לא סיפרה לנו דבר על ילדותה בשואה, ובכל מקרה, מן העיר היא נעקרה כילדה בת ארבע, בראשית המלחמה. את ידיעותיי על העיר שאבתי בעיקר מספר המופת "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, שגם אימו היתה בת העיר. עוז לא ביקר בעיר מעודו. בתו, פרופ' פניה עוז זלצברג (ושותפתו לכתיבת הספר הנפלא "יהודים ומילים") ביקרה בעיר לאחרונה, ובין השאר פקדה את בית סבתה (וזכתה לשמוע מפי הדיירת הנוכחית, שהיא שמעה שבבית הזה חיה משפחתו של "פושקין הישראלי"). תיעוד ביקורה שודר בכתבה יפה של יעקב אחימאיר ב"רואים עולם".

מהי רובנו בשבילי? אין ספק שיש לה משמעות בביוגרפיה האישית שלי. הרי שם נולדה אימי ושם חוותה את שנותיה הראשונות. זו עירם של סבתי וסבי, של דודיה ודודותיה של אימי. חשתי התרגשות מסוימת כשצפיתי בכתבה, כפי שחשתי כאשר ביקרתי עם אחיי ואבי בעיר הולדתו רדאוץ, שבבוקובינה.

אבל ממש, ממש לא הרגשתי ששם שורשיי. ממש לא הרגשתי שייכות למקום הזה. איני מרגיש שהמשותף ביני לבין עמוס עוז הוא רובנו. המשותף ביני לבין עמוס עוז הן ירושלים, חולדה וערד, הן רמת גן וקיבוץ אורטל. אמנם לא גדלתי בירושלים, הייתי מעט פעמים בחיי בערד ומעולם לא ביקרתי בחולדה וככל הידוע לי עמוס עוז לא ביקר באורטל. אך המשותף לנו הוא ארץ ישראל.

כיהודי, מעניין אותי לקרוא על יהדות רובנו, אך לא יותר מכפי שמעניין אותי לקרוא בספריו של סמי מיכאל על יהדות עיראק. הגלות היא מרכיב משמעותי בהיסטוריה היהודית ובה נוצר חלק גדול וחשוב בתרבות וביצירה היהודית. הארץ היחידה שבה יש לי שורשים היא ארץ ישראל. מבחינתי, טיול שורשים אינו נסיעה לרובנו או לרדאוץ, אלא לירושלים ולגמלא. השורשים התרבותיים שלי, הם כל יצירה יהודית. ומהבחינה הזאת, היצירה שנוצרה בפולין ובתימן, בגרמניה וברוסיה, במרוקו ובארה"ב, באתיופיה או בספרד, הם נכסים שלי, בדיוק כפי שהם נכסיו של מי שהוריו או סביו נולדו בכל אחד מן המקומות הללו. אלה הם מרכיבים בפסיפס היהודי התרבותי, שיחד עם היצירה הארצישראלית יוצרים את התרבות היהודית היפהפיה והמגוונת.

* כשאימי נולדה ברובנו, רובנו היתה שייכת לפולין. היום היא שייכת לאוקראינה. אז אני פולני או אוקראיני? כשאבי נולד בבוקובינה היא היתה שייכת לרומניה. אז אני רומני? אבל היום רובה של בוקובינה שייך לאוקראינה. אז בעצם אני אוקראיני. לא, אבל רדאוץ היא חלק מבוקובינה שבידי רומניה. אז אני כן רומני. אבל שפת אימו של אבי לא היתה רומנית אלא גרמנית. וסבי נלחם במלחמת העולם הראשונה ונפצע במדי הצבא האוסטרו-הונגרי. אז אולי אני אוסטרי בכלל? או הונגרי? או אוסטרו-הונגרי?

מבולבלים? אני בכלל לא. כי הזהות שלי ברורה לי בדיוק כמו השמש הזורחת בבוקר. אני לא פולני, לא אוקראיני, לא רומני ולא אוסטרו-הונגרי. אני לא אשכנזי ואיני יודע מה זה אשכנזי.

אני יהודי ישראלי. אין לי, לא היתה לי ולא תהיה לי כל זהות אחרת. אני חש זיקה לכל יהודי באשר הוא, ולהיסטוריה היהודית בכל מקום ולתרבות היהודית על כל גווניה. אך המקום היחיד שהוא מקומי, המקום היחיד שיש לי בו שורשים הוא ארץ ישראל.

איך אני כותב שהמקום היחיד שיש לי בו שורשים הוא ארץ ישראל, בעוד הוריי נולדו ברובנו וברדאוץ? אין בכך כל קושי. הם אמנם נולדו שם, אך גם להם לא היו שם שורשים. הם היו נטולי שורשים. הם היו בגולה.

אני נולדתי במולדת, אני חי במולדת ושורשיי עמוקים. עוד לא הצלחנו לעקור מתוכנו את תסביכי הגולה. עובדה שיש בתוכנו מי שמטיפים לרדת לארץ המרצחים כי המילקי שם קצת זול יותר. אבל אלה פרפורי המאסף של הגלות שדבקה בנו. אני מאמין שבעוד דור או שניים, אף ילד יהודי ישראלי לא יבין את השאלה המוזרה האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

* קראתי שבבה"ד 1 מכניסים תכנים של "שוברים שתיקה". הצעד הבא יהיה מינויו של גולדסטון לפרקליט הצבאי הראשי.

* ראש עיריית אשקלון מציע הצעת "פשרה", על פיה העובדים הערבים יעבדו בגנים, אך ילדי הגנים יעברו בינתיים למתנ"ס. ולמה הוא מציע זאת? כי אין דבר הקשה לפוליטיקאי יותר מאשר להודות: טעיתי.

* כתושב הצפון, את שירותיי הרפואיים אני מקבל במוסדות הבריאות הצפוניים – בצפת, בפוריה ובעפולה ובקופות החולים באזור. רבים מן הרופאים שטיפלו בי, בבני משפחתי ובחבריי – הם ערבים. ערבים גאים ורופאים מקצועיים ומסורים, בדיוק כמו עמיתיהם היהודים.  ומעולם איש מהם לא חשב להסתיר את זהותו.

קראתי השבוע כתבה של גדעון לוי, על איזו ד"ר א', רופאה ערביה המסתירה את זהותה מתוך פחד. כיוון שכתב זאת גדעון לוי, סטטיסטית – רוב הסיכויים שמדובר בשקר. ואם במקרה מדובר באמת, הרי מדובר במקרה חריג שבחריגים, שאינו מעיד אלא על אותה א'. במקום לגשת לגדעון לוי, מומלץ לה לבדוק את עצמה אצל רופא המטפל בפרנויה.

* להבדיל מגדעון לוי, סיוון רהב מאיר היא עיתונאית אמינה. אצטט מתוך מאמרה ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון: "זכיתי להביא בימים אלה חיים לעולם, כשמסביב כל כך הרבה חיים נגדעו. ... הצוות המקסים של המיילדות כלל יהודיות וערביות וגם היולדות היו כאלה וכאלה. הרבה רעלות, הרבה כיסויי ראש של מתנחלות, הרבה פאות, הרבה חילוניות. הרבה עברית באוויר וגם הרבה ערבית. מה מרגישה מיילדת יהודייה שמביאה עכשיו לעולם תינוק ערבי? מה מרגישה ערבייה שמיילדת מתנחל טרי? מה חושבים זה על זה הבעלים הנרגשים? אף אחד לא מדבר על זה. באוויר נשמעות רק הוראות רפואיות, צעקות של יולדות והמון 'מזל טוב, מזל טוב!' ... בחוץ ערבים הורגים יהודים ובפנים ערבים ויהודים מנסים ביחד לרפא."

ניכרים דברי אמת.

* ביד הלשון: בפרשת השבוע, פרשת "ויצא", נקרא על הולדת בני יעקב ובתו. כל בן ובת מקבלים שם וניתן הסבר לשם. וכך נכתב על זבולון: "וַתַּהַר עוֹד לֵאָה, וַתֵּלֶד בֵּן-שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה: זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב! הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי, כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים - וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ: זְבֻלוּן."

זבד הוא מתנה. קיבלתי מאלוהים מתנה טובה. מכאן הטקס "זבד הבת", שבעברית קלוקלת מכונה "בריתה" – טקס חגיגת הבת וקריאת שמה. זבד הבת, ללמדנו שהבת היא מתנה.

אונקלוס מפרש זבד כחלק הטוב, והאסוציאציה שלי היא לזִבְדָה, הקרום של החלב.

כאשר לאה אומרת: "זבדני אלוהים אותי זבד טוב," ניתן היה לצפות שהילד יקרא זבודון. למה זבולון? ומהו יזבלני?

רש"י מסביר זבול כבית. הוא מסתייע בפסוקו של שלמה בחנוכת בית המקדש: "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים." ומכאן פירושו ל"יזבלני אישי" הוא, שכתוצאה מן החלק הטוב הזה שנתן לי אלוהים – הבן החדש, "מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עִמי."

* * *

ישראל זמיר

הקרב על משלט 86

פרק מהרומאן האוטוביוגראפי המדהים "לכבות את השמש"

שיצא לאור בהוצאת אסטרולוג בשנת 2004

קרסנו על החול הרטוב בחשכה מוחלטת. אנשי פלוגות ב' ו-ג' קידמו את פנינו בשמחה וסיפרו בהתרגשות על הקרב ועל גוויות המצרים הפזורות על הגבעה. לדבריהם, הרכב הביא אותם עד משלט 112 ומשם הלכו ברגל כחמישה קילומטרים. הכיבוש היה קל יחסית. הם פרצו את גדרות-התיל, הסתערו, והמצרים שהופתעו נבהלו ונסו.

על המשלט שכבו עשרה חיילים הרוגים. לפלוגות הכובשות נודע באלחוט ששיירת הדרג-השני שקעה בבוץ, וככל הנראה לא תגיע למשלט. יהיה עליהן להסתפק בנשק ובתחמושת שלקחו עימן, ולנסות להגיע אל מצבורי הנשק של האוייב.

בפאתי המשלט חנה טנדר מצרי נטוש ובו כמה ארגזי כדורים ובסיסי מרגמה.

מאירק'ה סימן את מקומן של עמדות ה"בזה", וחולייתנו, שבראשה אברהם זוהר מיספר אחת, אני מיספר שתיים ואיציק חבצלת מיספר שלוש, התמקמה בגזרה הדרומית-מערבית.

"חבר'ה, לחפור ולהכין עמדות-ירי לפני שיאיר השחר. אחר-כך נהיה תחת אש כבדה," הודיע לנו מאיר אלוני.

לא היינו מסוגלים להניע אבר. ההליכה בין המשלטים בגשם, בבוץ, בערפל, כאשר על הגב כחמישים קילוגרם משא, אם לא למעלה מזה – התישה אותנו כליל. פאול שכב על החול הלח והתייפח. אני התיישבתי כשהמנשא על גבי ולא הצלחתי לפרוק אותו מעליי. ידעתי, שמאירק'ה צודק ומצאתי עצמי ממלמל: "יאללה, קום, תתאושש, תתחיל לחפור. רק לפני זמן קצר חפרת כמו מטורף בידיים וברגליים, כשהפגזים נפלו מימינך ומשמאלך," כך מלמלתי אך לא זזתי ממקומי.

מאירק'ה פקד, צרח, והמילים נבלעו בחשיכה. עד מהרה קלט שבצעקות לא ישיג דבר והחל להתחנן. הוא הבין היטב את הקשיים. אף הוא סחב מטען כבד. אך ידע גם ידע שעם קרני בוקר ראשונות תתחיל הפגזת אימים.

רוח מהולה גשם טפחה על פנינו כסדינים לחים.

דוד פליק, המבוגר שבחבורה, התאושש ראשון, נטל את והחל לחפור. האמין שישמש דוגמה. הוא חפר ואנחנו עקבנו אחריו ולא הנענו אבר. לפתע נתקף זעם ופרץ קללות ניתז מפיו.

הלילה החל להימוג, ואור בוקר אפרפר מצא אותנו מתחפרים על גבעה חולית בנקודת גובה 86 מטר מעל פני הים, מרחק-מה מהכביש-הראשי. על הגבעה נראו שיחי אשל, שקדיות בשלכת, ובמורדות נתמשכו שיחי צבר. עננים שחורים צנחו בכבדות.

בדרום-מערב נמנם בשלווה כפר ערבי, דריבאת-שיח'-חמודה: בקתות חימר וסביבן כתמי ירק. תושבי הכפר גידלו ירקות ליד הבתים. הבוקר שעלה רחץ את הכפר.

ממערב נמתח כביש עזה-אל-עריש, שסאן תנועה: שיירת משאיות עמוסה זחלילים עלתה צפונה, ומשאיות גוררות תותחים ירדו דרומה. במקביל לכביש מסילת-ברזל. מוזר, אך באותם דמדומי בוקר ראשונים שקשק לו בנחת קטר רכבת, גורר אחריו קרונות-משא פתוחים ועליהם טנקים מסוג "לוקוסט", המוכרים מקרבות שיח'-נוראן וחירבת-מעין.

דויד פליק פער עיניים: רכבת ראשונה שראה בארץ-ישראל.

מעבר לכביש נמתחה רצועת חול בהירה שחוברה לים הגדול. גלי קצף עטורי כרבולות הלמו בחול, ובאופק שטה ספינת-קיטור.

צרורות ראשונים שנשלחו לעבר הכביש בישרו למצרים כי צה"ל פה. משאית צבאית עצרה בחריקת בלמים ונהגה נמלט לחולות. טנדר עמוס חומרי-נפץ נדלק ועשן סמיך התאבך. חיילים קפצו מן הרכבים ונסו. הכביש נחסם והתנועה פסקה.

העיר עזה סוגרת ומסוגרת.

סמל סודאני ענק מימדים נראה מהלך על המשלט ועל פניו חיוך. בידיו חבק מרגמת טו-אינצ' כאילו היתה תינוק. שיניו הלבנות נצצו בשחר העולה. מה הוא עושה פה? האם הגיע בטעות או שמא נרדם וחבריו לא העירו אותו?

שם-טוב אלוני, צלף פלוגה ג', הגיע ונשמעה ירייה. הסודאני קרס על החול הרטוב.

מדרום-מערב למשלט התפתלה גדר של שיחי צבר, שנקטעה ב"שטח מת". שאונו של מנוע עלה משם. נהג התאמץ להכניס את ידית ההילוכים למהלך, אך המצמד לא הפריד.

"הלך לו הקלאץ," קבע זוהר.

"ואולי פלוגה מצרית מסתתרת בקפל קרקע?"

"תחפור בן-אדם, תחפור. יממה שלימה צריך לבלות בחור הנאלח הזה עד שהפלמ"ח יזיז את התחת."

הטנקיסט המצרי הבין שלא יוכל להסיג את הטנק לאחור, והחליט להפעיל את התותח. פגזים החלו לשרוק מעלינו ברעש מחריש אזניים. הוא ירה וקילל, ירה וקילל.

"פיאט, פיאט," נשמע קולו הרועם של מאירק'ה.

אורי הפיאטיסט הגיע בריצה, ומאירק'ה הצביע לכיוון הטנק. עליו להתגנב בהיחבא ולפגוע בו. ה"בזה" תחפה בירייות בודדות, שהאויב לא יֵדע כי מכונת-ירייה מוצבת שם.

אורי קיבל מהסמג"ד פקודה לחסוך בתחמושת. במשלט ארבעה מטולי פיאט ומספר מוגבל של פגזים.

"חבר'ה, בלי מעצורים," התחנן אורי בחיוך של ילד-טוב.

"יהיה בסדר," הודיע זוהר וביקש שאחליפו כמספר אחת. הוא יפקד על שתי עמדות ה"בזה". אורי נעלם בין שבכי הצבר ואני יריתי בודדות לכיוון הטנק מבלי שאראה אותו. ה"בזה" בלעה כדורים ופלטה תרמילים.

ולפתע התפוצצות. עשן התאבך מבין עלי הצבר. אורי לא הכזיב. שקט מוזר השתרר ולאחריו שריקה צלולה ומסולסלת: זוג נחליאלים, עוברי-אורח, נחת על החול הלח, השמיע ציוץ-של-בוקר, הניף זנבו כלפי מעלה והמריא בחדווה.

משהתפזרו ערפילי הבוקר והשחר עלה, הצמדתי לעיניי משקפת-שדה, ובמרחק של כשש-מאות מטר, בפאתי הכפר דריבאת-שיח'-חמודה, הבחנתי בתנועה של צבא. שתי פלוגות חיילים צבאו סביב ברזיות-מים, כשמגבות לבנות על כתפיהם. חלק מרח על פניו משחת-גילוח לבנה ונעזר במראה. האוייב התגלח להנאתו, כאילו שהה בבסיס מרוחק. האם לא טרחו להודיע לו כי למראשותיו אורב אוייב? טבחים פתחו שולחנות-מתקפלים והניחו מגשי נחושת מלאי עיסה לבנה: לבנה? טחינה? חיילים התיישבו על ספסלים, בצעו נתחי פיתה וטבלו בעיסה. אחר-כך גמעו קפה מפינג'אנים.

"הם אוכלים כבני-אדם ואותנו מאכילים מנות-קרב משימורים מחורבנים," מלמלתי במרירות, ולרגע שכחתי את המלחמה.

הסמג"ד עמנואל ברשי הגיע. בחור אדיר-ממדים, תווי-פנים מונגוליים ועיניים מלוכסנות. מאחוריו הזדנב דן הקשר ועל גבו מכשיר-אלחוט. זוהר הסב את תשומת-ליבו לכוח המצרי הסועד ארוחת-בוקר, וברשי חייך בהנאה:

"אני הולך לתבל להם את הטחינה בקצת פלפל חריף," ופנה אל הקשר שיזמין אש תותחים.

החיילים סיימו לאכול והסתדרו למיפקד-בוקר. הם ניצבו בשורות וקציניהם בדקו נשק, לוחיות-זיהוי, ויישרו כומתה שמוטה. לבסוף עלה הדגל וקול תרועתה של חצוצרה נשמע.

ג'יפ הגיע. קצין ירד, הסתודד בנפנוף ידיים נרגשת עם הקצינים והצביע לכיוון המשלט שלנו. לפתע הסירו החיילים את הכומתות מראשיהם, חבשו כובעי-פלדה, ועל רוביהם הרכיבו כידונים שלהביהם זהרו בשמש. איש בשלמה לבנה, ככל-הנראה כהן-דת, נענע בידיו, בירך אותם, והם שאגו במקהלה: "אללה-אכבר." לרגע כרעו על ברכיהם לתפילה, וים-של-ישבנים הזכיר מפגן של התעמלות המונית שערכנו בכנס "הפועל". הפלוגות הסתדרו בשורות-רוחב, כמו "פלאנגות" רומאיות, ולקול הלמות תופים יצא המצעד לקרב. קשה לומר שהם צעדו בגאון ובגאווה. רבים לא חדלו להפנות ראשיהם.

"מסע של מתאבדים," אמרתי לזוהר. "שתי פלוגות מצריות פתחו במסע אל מול לועה של מכונת-ירייה!"

"נצור את הכלי ותן לממזרים להתקרב," הורה זוהר. כיוונתי את ה"בזה" למרכז השורה הראשונה ומדי-פעם צמצמתי טווחים.

"או-קיי בחורים, אם תתקרבו עוד קצת, אני חושש שאאלץ לפזר את המצעד היפה שלכם," מלמלתי והצצתי בהם דרך הכוונות. "רק שלא יהיה מעצור! הם שתי פלוגות ואנחנו בקושי חוליה."

"זוהר, למה הם מסתכלים כל הזמן לאחור?"

זוהר הצמיד משקפת ולפתע גילה: "הו, הקצינים שלהם הולכים מאחור עם אקדוחים שלופים!"

ריח של קרב עלה בנחיריי, תחושה בלתי מוכרת לחלוטין. האם כך מרגישים אלה, ה"ששים אלי קרב"? המצרים קרבים ובאים. הטווח הגיע למאתיים מטר וזוהר טפח קלות על כתפי:

"פתח באש ותזכיר להם את שירת הים."

"שירת-הים?"

"וברוב גאונך תהרוס קמיך, תשלח חרונך יאכלמו כקש," ציטט מ"שירת משה".

צרורות ארוכים נפלטו ברעש מחריש-אוזניים והשורות התבלבלו. הם החלו להתרוצץ כעכברים נמלטים. מי שניסה לברוח - נורה על-ידי הקצינים.

"איזה מילכוד! הקצינים משתפים עימנו פעולה: אנו יורים מלפנים והם מאחור."

הצלף שם-טוב אלוני הגיח, התפרקד סמוך לעמדה ובנחת-של-צלף ריפד לעצמו פיסת קרקע וירה חמש יריות. חמישה קצינים נפלו ושארית הכוח נס על נפשו בהשאירו נפגעים בשטח.

גשם זלעפות החל לרדת. לאחר הנסיגה המבוהלת פתחו המצרים בהפגזה מעשרות קני תותח ומרגמות. פגזים אימתניים של תותחי 25 ליטראות סרקו את הגבעה, שהתכסתה בעשן סמיך ובריח חריף של אבק-שריפה. מספר הנפגעים החל לגדול במהירות.

לפי תיכנונו של יגאל אלון עלינו לשרוץ בגבעה המחורבנת הזו יממה תמימה. הרחק בדרום-מזרח שקעה בבוץ שייירת הדרג המסייע, וידענו שלא נזכה לסיוע בנשק ובתחמושת.

"זוהר, מה יהיה כשייגמרו הכדורים?"

"ניקח רגליים ונברח."

"ומה עם הפקודה של יגאל אלון?"

"בעייה שלו."

"נותרנו עם ארבעה ארגזי תחמושת."

"כשאלה ייגמרו – קפל את החצובה, ארוז את המכונה – ומסתלקים."

טנק-תצפית קטן פרץ את קו-העמדות ונע על המשלט. מישהו השליך עליו בקבוק-מולוטוב, שלא התלקח. פיאטיסט פגע בו והטנק עלה בלהבות.

שני טנקים מסוג "לוקוסט", בעלי תותח 37 מ"מ, הגיחו. מראה מפחיד למדיי, כשאתה יודע כי עוד מעט תיוותר ללא נשק אנטי-טנקי. הטנק הסתבך בחוטי-תיל שהקיפו את המשלט ונעצר. ניסה הנהג לשחרר את שרשרותיו, נסע קדימה, אחורה, וגרר אחריו חלק מן הגדר. כיפת הטנק נפתחה וחייל הציץ החוצה. משראה כי הוא מוקף ישראלים, מיהר לסגור את כיפת הטנק. פגז של פיאט הדליק אותו. טנק שני נמלט.

מחלקת חיילים מצריים פרצה בריצה, ויונה ג'קסון נתן להם להתקרב ואז סחט את הדקי ה"בזה", שקצרה אותם כחרמש המונף על גבעולי תלתן. אחר-כך, טיפס בזריזות על טנק שבא בעקבותיהם, פתח את כיפתו והשליך פנימה רימון.

חייל סהרורי בגופייה נראה רץ לעבר האוייב, וחובש דולק אחריו. פגישה ראשונה עם הללו שיכונו "הלומי-קרב".

עוד טנק הגיח, ופגז של פיאט מילאו עשן סמיך. ניסה הטנקיסט לשלשל עצמו החוצה, כדור ריסק את ראשו, וגופו החליק לחול. שוב התרוממה כיפת הטנק וטנקיסט שני ניסה לקפוץ מהטנק הבוער. אף הוא נפגע ונותר תלוי על הצריח, כשמחצית גופו מתנדנדת כמו לולב.

ברשי התרוצץ, אקדח מאוזר בידו, ודיווח באלחוט: "אלן, נלחמים קשה מאוד בטנקים. יש פצועים. דרושות תרופות. יש מחסור חמור בפגזי פיאט. לא נחזיק מעמד בלי נשק אנטי-טנקי. עשו הכול שהדרג המסייע יגיע וגם..."

הקשר נותק וברשי נותר עומד במלוא שיעור קומתו, כמו גוליבר, כשפיו פולט קללות נמרצות, כנראה בהונגרית.

*

"ווי חטף פגז ברגליים!" שמעתי את צעקתו של ממיק, ורצתי עימו לעמדה.

פגז ריטש את שתי כפות רגליו, ועצמותיו נחשפו.

פשטתי את מעילי, פרשתי אותו בתעלה המבוצבצת והשכבנו אותו. בנימין ורדי הגיע והזריק לו מורפיום. ווי נראה מבוהל. גופו רטט ופניו חוורו. דמעות קלחו על לחיו. מדי-פעם כחכח בגרונו, בלע דמעה, וגרוגרתו זינקה בעצבנות מעלה ומטה.

"למה לא מפנים אותי?" שאל בקול מתייפח.

וכי לאן יפנו אותו?

הוא יבב זמן-מה ולפתע התעשת, הניף את גופו מעל פני התעלה ושאג, כפי שקראנו בשעתו ב"אנשי-פאנפילוב":

"נרסק את הפאשיסטים! קדימה גדוד שלוש-עשרה, תחי מדינת-ישראל!"

ה"בזות", המקלעים והרובים דומה שסיימו את חייהם. אבק, בוץ וגרגרי חול התערבלו לעיסה שסתמה את מנגנוני הירי. הקנים התנפחו ויצאו מכלל שימוש.

במרחק של כשלוש מאות מטר, ליד בוסתן מאפיל, הבחנתי בפרש על סוס לבן. עורו של הסוס בהק בקרניה של שמש זורחת.

"מיהו אותו פרש שיושב בקומה כה זקופה?" שאלתי את זוהר וכיוונתי לעברו את ה"בזה".

זוהר הציץ בו באדישות ומשך בכתפיו. כיוונתי את המכונה לעברו והתחננתי: "אנא, צרור קטנטן לעבר השחצן שעל הסוס. הוא יושב זקוף כאילו הוא נפוליון."

לחצתי על ההדק ונקישה עמומה נשמעה. נטלתי רובה, תחבתי כדור לבית-הבליעה ובשל הבוץ, התקשיתי לנעול את הבריח. גרדתי בציפורניי את הבוץ שהתקשה ודרכתי – כדור עקר.

לימים נודע כי אותו פרש לא היה אחר מאשר הגנרל מוחמד נגיב, שכעבור ארבע שנים חולל את מהפכת הקצינים במצריים ונטל לידיו את השלטון. ואילו הרגתי אותו, האם ההיסטוריה של מצרים היתה שונה?

נזכרתי בוויכוחים שניהלנו בכיתה על השפעתה של האישיות על ההיסטוריה. לדעת המחנך, השפעתה שולית לעומת התהליכים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים העוברים על אותה ארץ. אילו היטלר לא היה עולה לשלטון, היטלר אחר היה תופס את השלטון והתוצאות היו דומות, טען המחנך.

"כן או לא," ענה לו דשיק, מסרב לאמץ דוגמוֹת מרכסיסטיות.

ממיק טען כי מרכסיסט אדוק אסור לו לבנות תיאוריות על "אילו".

תותחים ומרגמות עשו בנו שמות. צעקות "חובש" נשמעו מכל עבר, והחובשים היו אובדי עצות, תרמיליהם התרוקנו מתרופות. הם רצו מפצוע לפצוע ובאמתחתם אין זריקת מורפיום אחת לרפואה. פצוע שתת דם ספג קליע בבטנו והתחנן בפני חובש שיהרוג אותו... מישהו גהר על פצוע מדמם, חסם באצבעותיו את הדימום וביקש שאפשוט את גופייתי, עליו לבצע חסם-עורקים. עשיתי כפי שנתבקשתי.

כיתת חיילים סודאניים שחורי-עור וענקי-קומה עלתה למשלט ובידה נשק מתכתי, שנראה כמו סטן-צעצוע. ולפתע, לשונות אש נשלחו לעבר העמדות וחיילים אחוזי להבות נראו רצים בבהלה. היה זה נשק שמעולם לא נתקלנו בו. עד מהרה אזל הדלק במכליהם, והסתערנו עליהם בקתות רובים, ברימונים ובכידונים. יונה ג'קסון נופף רובהו כאילו היתה זו אלה והיכה בהם על שמאל ועל ימין. הם נבהלו מהשדים הצורחים ונסו.

ארבעה זחלילים עלו על המשלט. "פיאט! פיאט!" שאגו חיילים בייאוש, אך בכל המשלט לא נותר פגז אחד. נותרנו עם רובים שאינם יורים, עם כידונים, רימונים, וכמה בקבוקי-מולוטוב. הזחלילים התפרסו והחלו להתיז לשונות אש. חיילים בוערים רצו כלפידים חיים וצרחו מכאבים. מישהו הפיל אחד מהם על החול הרטוב וכיבה את האש. לפתע שינתה הרוח את כיוונה ואש הלהביורים, כבומרנג, ליחכה את פני היורים.

"ג'קסון, למה הנהגים לא בורחים מתאיהם?" שאלתי את ג'קסון.

עד מהרה התברר שקציניהם המצריים כבלו אותם בחגורות-פלדה למושבים, לבל יברחו.

ג'קסון התגנב אל אחד הזחלילים, פתח דלת של תא-הנהג ובהינף רובה רוצץ גולגולת. קרעי מוחו הגיעו אליי. חייל סודאני השתחל מתוך זחליל והחל לטאטא את המשלט עם להביור-יד. מצאתי עצמי צופה בו, מוקסם-משהו. משקרבה האש ניתרתי קלות לאחור, כאילו שיחקנו בחבל מתוח שעלינו לדלג מעליו. לפתע, חשתי חום לוהט באצבעות רגלי השמאלית. תמיסת אש דבקה לנעל וצרבה את עורי. קברתי את הנעל בחול הלח. אצבעות רגלי נחשפו והנעל הפכה לסנדל. משאזל הדלק במיכלו, נטל מקלע והתכוון להמשיך את מלחמתו ביהודים. משה גורודנצ'יק, מתאגרף ידוע, הגיח מאחור ודקר אותו למוות.

הגשם ירד בלי הפוגה. כיתת חיילים מצריים הופיעה ובראשה קצין ג'ינג'י, שבידו מקל ובקצהו מטפחת לבנה. הייתכן שהם נכנעים? לנו נסתם הנשק, כמחצית הכוח שוכב פגוע והם נכנעים?

איש לא התרשם מהדגל הלבן והסתערנו עליהם בצעקות: "קדימה גדוד שלוש-עשרה!" כשאנו הולמים בהם בקתות רובים ודוקרים בכידונים.

מן הרגע שטנקים וזחלילים עלו על המשלט, קול התותחים נדם.

"עושה רושם שאנו בדרך לתחנה הסופית. מזל שכתבנו צוואות," לחשתי לממיק.

התחבקנו לפרידה, אפופי בושה על הרגשנות שגילינו. "להתראות בשמיים!" הפטרתי.

זליג ראה אותנו וצרח: "אל תמהרו למות. שם, במחנות, יצאנו ממצבים יותר קשים!"

כך ביקש לעודד והציע לגימת וודקה. שלווה מוזרה אפפה אותי, כאחד שכבר נפרד מן החיים.

*

לימים, כשהייתי בניו-יורק, סיפרתי לאבי [יצחק בשביס-זינגר] על אותו קרב מר וכיצד נפרדתי מן החיים, והוא שאל אם זכור לי התאריך.

"נו בוודאי, העשרים ושלישי בדצמבר 1948," עניתי בביטחון, והוא קפץ מכיסאו:

"אני לא מאמין, לעולם לא אשכח את אותו יום!" אמר בהתרגשות גדולה, "ישבתי בקפטריה של 'שטינברג', בשדרת ברודווי, ואכלתי ארוחת-צהריים. לפתע התעטפתי בתחושת אסון נוראה ורעד עבר בכל גופי. ליבי אמר לי כי נהרגת במלחמה. מיהרתי לתא הטלפון. ניסיתי לטלפן לפלסטינה, וכשלא הצלחתי נשארתי לעמוד בתא הטלפון ואמרתי 'קדיש'. התמלאתי רגשי אשמה על שלא היצלתי אותך."

"גם אני אמרתי עליך פעם 'קדיש'."

הוא פער זוג עיניים כחולות, מומסות משהו, ואזניו הזדקרו כזוג מניפות.

זה היה בשנת 1944, הייתי בן ארבע-עשרה והתחנכתי בפנימיית נוער בשפיה. מדי שנה נדרשנו לרוקן את בורות השופכין של הכפר, והסירחון היה מחריד. ובעודי שקוע עד ברכיי בתוך המדמנה, הופיע מנהל הכפר.

"זינגר, צא מהבור, רוץ להתקלח והתייצב במשרדי!"

להתייצב במשרד-המנהל פירושו סילוק מן הכפר. לא היה לי מושג על מה ולמה, והתאבלתי על גורלי המר. דפקתי בחשש רב על דלתו. המנהל סימן לי שאשב. דקות חלפו עד ששלף מן המגרה עיתון "דבר", בעמוד הראשון התנוססה תמונה, ומתחתיה: "הסופר הדגול י.י. זינגר נפטר מהתקף-לב."

"ישראל זינגר, אני מצטער להודיעך כי אביך הסופר נפטר," אמר בעצב. הגיש לי סידור וכיפה וביקש שאומר "קדיש".

אמרתי "קדיש" והוא ליווה את תפילתי ב"אמן". למען האמת, נשמתי לרווחה. ראשית, לא סולקתי מהכפר ושנית, שוחררתי מניקוי בורות השופכין, בהיותי יתום "טרי". כעבור שבוע התבררה הטעות: דודי הוא שנפטר.

השמש טיפסה מעלה ושלחה קרני אור אל זירת הקרבות. מזג-האוויר השתפר. חייל פצוע בשתי רגליו ישב על גבעת חול זעירה, סיפר כי אך לפני חודש התחתן, ובכה: "אני כל-כך רוצה לחיות!" ולפתע הניף את ראשו כלפי מעלה ושאג:

"אלוהים, כבה כבר את השמש, שנוכל להתפנות! הלא כבר עשית את זה פעם, בעמק-איילון."

התחבושות שכיסו את פצעיו היו ספוגות דם.

להקת ציפורי-טרף חלפה. "ריח הדם מושך אותן לכאן," קבע איציק חבצלת, והצביע על זוג שבלולים דבוקים בגופם. פרייה ורבייה נמשכת בכל התנאים.

עוזי ציזלינג, מפקד מחלקה, ביקש לנצל את ההפוגה כדי לתקוף את הכוח המצרי שנערך למרגלות המשלט. בתחתית הגבעה מצוי נשק רב והוא קיווה להגיע אליו. עוזי התקרב אל מורד הגבעה, השקיף ונדהם: עשרים טנקים חיממו מנועים ועוד מעט יסתערו על המשלט. במה נעצור אותם? – שאל עוזי את עצמו. הוא הבין שתוכניתו אינה מעשית ומיהר לדווח לברשי.

השעה היתה אחת בצהריים. התכנית לבלום את המצרים עד לחשיכה ולסגת עם הפצועים נראתה חסרת סיכוי. הערתי לזוהר כי תכניתו של יגאל אלון הצליחה מעל למשוער. הטריז שתקענו בלב הרצועה אכן מיקד עלינו את כל צבא מצרים, ולפלמ"ח לא נותר אלא להחליק על מרגרינה ולכבוש את עוג'ה-אל-חפיר ואבו-עגילה.

"אבל איפה אנחנו בסיפור הזה?"

"אנחנו בשר-התותחים שבזכותנו יזכה הפלמ"ח לתהילת-עולם."

חיילים, על דעת עצמם, החלו לנוע לכיוון הוואדי, אך נחסמו על-ידי המ"מ עוזי פיינרמן, שניצב על גבעה זעירה, סמוך לפתח הוואדי, מקלע בידו ושאג בקולו הרועם: "גדוד שלוש-עשרה לא נשבר! גדוד שלוש-עשרה לא ייסוג!"

הוא דמה בעיניי לגיבור סרט סובייטי.

חיילים מבועתים, בדרכם לוואדי, נעצרו, ולתדהמתי הצטרפו למקהלה: "גדוד שלוש-עשרה לא נשבר! גדוד שלוש עשרה לא ייסוג!"

כדורים שרקו, פגזים התנפצו, והם צרחו. ממיק היה אחד מהם.

המח"ט נחום גולן שיכנע את יגאל אלון שהגדוד עשה מעבר ליכולתו, ולפני שיתרסק סופית – הורה על נסיגה. ברשי קיבל את הפקודה מהמג"ד אלן חורין, שהיה במשלט 112, ופקד לקחת פצועים שניתן לשאתם, ולנוע לוואדי.

עוזי ציזלינג פקד על מחלקתו לסגת, ואלה לא היו מוכנים להפקיר את חבריהם הפצועים. עוזי התחנן, צרח ולבסוף נאלץ להפעיל כוח.

רצתי אל ווי ומצאתי אותו שוכב בתחתית התעלה ובוכה. יורקי-להבות, שסרקו את העמדות, לא השגיחו בו, כיוון שכיסה עצמו באדמה. ממיק הופיע, נשכב לידו, ליטף את ראשו ונשק לו. הם בכו, דיברו אידיש  ופולנית.

"אל תדאג ווי, יותר לא נעזוב אותך!" הצהיר ממיק.

עזרתי לממיק להעמיסו על גבו, כשאני תומך ברגליו המרוסקות וקושר אותן למתניו. מעתה יהיה עימנו באשר נהיה. הצעתי לו מים, אך הוא סירב וגנח מכאבים.

לפתע הופיע מאיר אלוני: "איפה ווי? תנו לי אותו! יש פקודת נסיגה!"

"אנחנו כבר נדאג לו. לך יש מחלקה על הראש," אמרנו לו.

"היתה, איננה עוד."

מאירק'ה ניסה לקחת אותו מאיתנו ואנו סרבנו בעקשנות. מאירק'ה יצא מכליו, צעק, סטר על לחיו של ממיק, הפיל אותי ארצה, חטף את ווי, העמיסו על גבו הרחב, ופתח בריצה מטורפת לכיוון הוואדי.

"הם לא יגיעו... הם לא יגיעו..." צרח ממיק ובכה מרות.

קרוב לשעה שלוש החלה הנסיגה, כשהכול עומסים פצועים שניתן לטלטלם. בתוך שוחה עמוקה שכב חייל פצוע, שמשכתי אותו החוצה, ובעודי מנסה לחבוש אותו ולהעמיסו על גבי, חלף ברשי והורה לי לגשת אל חייל אחר, שסיכויו לשרוד יותר טובים. ממיק, שהיה מאחוריי, הודיע שידאג לו.

לרגלי הוואדי שכב חייל שותת דם, שספג רסיסים בבטנו ומעיו היו שפוכים. ביד אחת לפת רימון שלוף ובשנייה החזיק ניצרה ולא פסק מלצעוק:

"תמות נפשי עם פלישתים! תמות נפשי עם פלישתים!"

מרחוק הבחנתי בקבוצת חיילים היושבת בלי נוע ואינה משה ממקומה. ראשם שמוט וגופם של כמה מהם פירכס בעצבנות. לידם ישב חובש ולפת את ראשו ביאוש.

"חבר'ה, יש פקודת-נסיגה!" קראתי לעברם, והם התעלמו. ניסה החובש לשכנעם שיצטרפו אליו, אך לשווא. בדרך סיפר החובש, שהם חטפו "שוק", או לקו במה שנודע לאחר-מכן, "הלם-קרב".

"אני מקווה מאוד שהמצרים יחוסו עליהם," אמר.

בפאתי המשלט נראו זחלילים נושאי להביורים שסרקו את המשלט בלשונות-אש.

איש מפצועי 86 לא נותר בחיים.

נשאבנו לוואדי כאל תוך משפך. הערוץ היה זרוע רובים, תרמילים, קסדות וכל דבר שהכביד על הריצה. טנקים מצריים עלו על המשלט, הגיעו לפתחו של הוואדי ושילחו פגזים אל תוכו. הוואדי הפך למלכודת-אש.

כשראה ברשי את הקטל הנורא, פקד עליי, שבמקרה התנהלתי אחריו, לפרוץ לשטח הפתוח, כדי לפזר את האש. טיפסתי בזריזות על דופן הוואדי, צעקתי "אחריי!" ופתחתי בריצה מטורפת, כשברשי מכוון את הכוח בעקבותיי. השטח היה חשוף וכדורי אוייב זינבו בנו בלי רחמים. זגזגתי כפר משתין. כדורים נשתלו מימיני ומשמאלי, והחול הרטוב קלט אותם בפעימות רכות. לאחר קילומטר של ריצה מטורפת העזתי להסתכל לאחור: חיילים רצו, אחרים צלעו ונשענו על חבריהם. חייל קשר רובה לרגלו השבורה, כדי לייצבה, וניתר על רגל אחת. היו שנשאו את חבריהם על גבם והיו שהשכיבו אותם על שמיכה וגררו. היינו כברווזים במטווח.

"הרגל, הרגל!" שמעתי צעקה מאחור.

לרגע אטמתי עצמי והמשכתי לרוץ, ואז עצרתי והסתובבתי. "חבר'ה, לא מפקירים פצועים בשום תנאי," עלו בי מילותיו של מאירק'ה אלוני באחד האימונים, ורגליי החזירוני אל הפצוע. חבשתי בזריזות את שוקו, העמסתיו על גבי ושבתי לרוץ. כדור פילח את ירכו.

"אתה גומר לי את הרגל. די, תוריד אותי. לא איכפת לי למות," הוא בכה.

"אסור לעצור. תתגבר. נגיע, נגיע." המלים הכבידו על קצב הנשימה. החייל התייפח, הלם בידו האחת על ראשי ובשניה לפת את צווארי. מדי פעם, בגבור כאביו אף נשך את כתפי.

"די, לא יכול, לא יכול..."

"אתה יכול, יכול, יכול," פלטתי לקצב הריצה ואטמתי עצמי מהמכות. אם אגיע בשלום אוכל להודות לביני המדריך על כושרי הגופני. הוא אימן אותנו בריצות ארוכות מבית-אלפא לתל-עמל ובחזרה. אך ביני עלה על מוקש, איבד רגל והלל נוימן הציל את חייו.

לאחר ריצה של כארבעה קילומטר עצרתי. כוחותיי אזלו. כל שאפשר היה לעשות כדי להינצל – עשיתי. מעתה, רשות-הדיבור לגורל העיוור. הפגזים המשיכו לדלוק וריח של אבק-שריפה נדף מן האדמה. מרחוק הבחנתי במנחם אגמון, החבלן מבית-אלפא.

"מנחם, אולי ראית את מאיר אלוני כשעל גבו ווי?"

"ירדו לוואדי. אל תדאג, איש בריגדה כמוהו יגיע."

פגז של תותח נפל לידי והאדמה רעדה. סילון עשן נפלט מזנבו. התחלחלתי ונמלטתי כמפני שריפה. מי יודע אם לא תתרחש הצתה מאוחרת. שוב ניצלתי. כמו בסנדלה. הרמז ברור, לא לעולם חוסן, ובשארית כוחותיי שבתי לרוץ.

לרגע איבדתי את שיווי המשקל וקרסתי. הפצוע נשמט מגבי, ולאחר שהתאוששתי מיהרתי להעמיסו על גבי. לפתע הירפה הפצוע מצווארי. מה קרה? חטף עוד כדור? האם אני סוחב על גבי גווייה?

היכיתי בידי על ראשו והוא כנראה התעורר מעלפונו והחל לבכות.

"העיקר שאתה חי!" מלמלתי ואנחת רווחה נפלטה מחזי.

הגענו לגדר של משלט 112.

"חובש!" צעקתי והתעלפתי.

הנהג שלמה כהן הסיע אותנו לשועוט. מנחם אושמן האפסנאי הקביל את פנינו בדאגה, הגיש אוכל חם, ביגוד יבש וניסה לעודד את רוחנו. רבים לא הגיעו. הלכתי ממקום למקום חסר מנוחה, שואל חיילים אם ראו את מאיר ואת ווי. רובם לא הכירו אותם. התיישבתי לאכול ליד חייל שחזר מחופשה. הוא סיפר כי בתל-אביב בכלל לא יודעים שיש מלחמה בנגב. הרחובות מלאים קצינים מצוחצחים, וליד כל תחנת אוטובוסים שני תורים: לאזרחים ולחיילים. כך גם ליד קופות בתי-הקולנוע.

"ג'ובניקים כבשו את תל-אביב..." אמר.

אני בתוך שק-שינה, מתקשה להירדם. אוזניי הורגלו להפגזות, לשריקות כדורים, והשקט הזה משגע, אינו מניח. אני מתהפך מצד אל צד ומקלל. אם מאירק'ה וווי ניצלו, הם כבר בבית-חולים, אך אם לא?

לפתע מצאתי את עצמי ממלמל: "נעמה, ניצלתי!" ומיששתי את תמונתה שבכיסי השמאלי. העייפות גברה ונרדמתי. מישהו טלטל אותי בעדינות.

"מה קרה?"

"קום. חוזרים למשלט," אמר משה גורודנצ'יק בשקט וברצינות רבה. הר אדם גהר עליי והתעוררתי בבהלה.

"לשמונים ושש? לגיהנום ההוא?"

"הרבה חבר'ה לא הגיעו, ויש כאלה שאולי שוכבים פצועים בוואדי או בדרך לכאן, ואם לא נאסוף אותם הלילה – מחר המצרים ישחטו אותם!"

"אתה מדבר ברצינות?"

"קום כבר!"

"ואולי מאירק'ה וווי שוכבים פצועים לא רחוק מכאן? הן לעולם לא אסלח לעצמי אם..."

קמתי והתלבשתי.

שלמה כהן הסיע אותנו למשלט 112. הגשם לא פסק והרוח נשפה וזעפה. שמענו יללות של תנים, שועלים, שריח הדם משך אותם לזירה.

עלטה כבדה שררה בנגב. רוח זלעפות וגשם מהול בגרגרי ברד היכו בנו ללא רחם. גיששנו דרכנו כסומים באפלה. כוכב לא נצנץ, ואור דלוח לא נראה באופק. הלכנו הלוך ובכה, מבקשים אחר חברינו האבודים. מדי פעם עצרנו וקראנו בקול-רם:

"מאירק'ה, ווי, ברשי, יורה ארצי, יצחק דורה!"

נשאה הרוח את קולנו וגלגלה בהד עמום. ברקים האירו נגב עכור ורעמים הלמו בו באכזריות. שעות בוססנו בבוץ בלי מפה, בלי מצפן ובלי סיכוי. רטובים עד לשד עצמותינו עשינו דרכנו אל הוואדי הארור ולא הגענו אליו.

עם דמדומי בוקר שבנו בידיים ריקות.

לימים סיפר יצחק דורה כי בהיותם בוואדי, במרחק של קילומטר אחד ממשלט שמונים ושש, פגז התפוצץ וברשי נפל מתבוסס בדמו. יצחק דורה צנח מן ההדף, וכשניסה לקום התברר שנפצע.

כעבור ימים אחדים הגיע עיתון לשועוט ובעמוד הראשון תמונת אלוף חזית-הדרום, יגאל אלון בחברת פלמ"חניקים חייכנים, מצולמים ליד שלט-דרכים בצומת אבו-עגילה-אל-עריש.

"אנחנו אכלנו את כל החרא, והפלמ"ח זכה בתהילת-עולם," נזכרתי בדבריו של ווי.

* * *

תקוה וינשטוק

אידה: "הייתי נוכחת בברית המילה

 של התינוק בעלי!"

לא מכבר התקיימה בקפה לורנץ על גבול נוה צדק ויפו "החתונה הגדולה": עשרות שנים שכן "הועד למען החייל" בבית הקפה הזה, שהקים טמפלרי תושב שרונה, ומאות זוגות של חיילים וחיילות נישאו בו. "הועד למען החייל" פרש משכבר לבית משלו וכיום זה "נווה שכטר", מרכז היהדות הקונסרבטיבית בתל אביב. ועלה הרעיון לכנס את החיילים והחיילות שהפכו כאן לחתנים וכלות לפגישה רומנטית-נוסטלגית.

והם הופיעו, הזוגות המאושרים (הלא מאושרים, ולא חסרים גם כאלה, כמובן, נשארו איש איש בביתו...) והביאו עימם את אלבומי הצילומים מאותו יום גדול והתבוננו נרגשים בתמונות החתונות שקישטו את קירות האולם הגדול, כשכל זוג מסביר לאנשים בקרבתו "הנה, אלה אנחנו!" – הסבר שנדרש מאוד. לא תמיד נראה הדמיון בין הפנים הצעירות בצילומים לבין הסבים והסבתות שהגיעו לכנס.

במקום נערך גם טכס חתונה סמלי, "חידוש נדרים" שמו – מעין חזרה על החתונה של פעם. הזוג הצעיר-הזקן שנבחר לכך עמד שוב מתחת לחופה, אלא שהפעם היו השושבינים בניו של אותו זוג. הם שאחזו בכלונסאות החופה.

למרות השם, הנשמע כהלכה מסיני, "חידוש הברית" – ברית הנשואין בין החתן לכלה – אינו מדאורייתא וגם לא מדברי חכמים. מקובל בעולם שבני זוג חוגגים עשור לנישואים, שני עשורים, 25 שנה ואף חמישים שנה לנישואין – אלו חתונת הכסף, הזהב, ולמי שמחזיקים מעמד – אפילו היהלום. כל הכינויים האלה לקוחים מתחום העושר, כנראה מתוך האמונה התמימה והצינית גם יחד כי העושר הכספי מביא גם את האושר בנישואין. הרב הקונסרבטיבי של נוה שכטר נמנע מעריכת חופה ממש ורק בירך את בני הזוג ואיחל להם בריאות.

הזוג שנבחר לנשואים מחדש הם אידה ואליאס בלומנפלד, בחירה מוצלחת ביותר. שניהם  בני שבעים וחמש והגיעו זה עתה ליובל החמישים לנישואיהם בלורנץ. הם מתגוררים באריאל, הורים לחמשה ילדים

גברת אידה בלומנפלד סיפרה לי את סיפור היכרותה עם אליאס שהחלה עוד... ב"ברית" שלו.

"לפני כשנתיים היינו בנוה צדק. אחד מבנינו נתן מתנה לי ולבעלי: ארוחת בוקר וביקור בספא שם. טיילנו באזור ומיד אחרי גשר שלוש ראינו את הבית שבו התחתנו. נכנסתי לחצר, שם נערכה החופה, והתפעלתי כמה המקום השתנה ועבר יופי של שיפוץ. נכנסתי בפנים לסלון ופתאום זה בית כנסת, ונורא התרגשתי: בדיוק במקום שישבתי על כיסא הכלה – ארון קודש! סיפרנו לאנשים שם שפה התחתנו ב 1948.

"אחרי שנה וחצי צילצלו לנו מלורנץ וביקשו שנבוא להירשם בערב זיכרון לחתונות שהיו פעם במקום ושנבוא עם אלבום התמונות מהחתונה ואביזרים נוספים. באתי להירשם. את שמלת החתונה היפה לא הבאתי – היא אבדה כשעברנו דירה. לא נורא. כבר לא יכולתי להיכנס אליה והיום הנוער רוצה דבר אחר. באתי לבד. בעלי יוצא לעבודה בשש וחצי בבוקר יחד עם הבן וחוזר מאוחר בלילה. בעלי הוא אינסטלאטור ממשפחה של אינסטלאטורים כמה דורות, והבן למד אצלו את המקצוע. שאלו איך היכרנו, וסיפרתי על קצה המזלג את סיפור האהבה שלנו ואיך הכרתי את בעלי בטכס ה"ברית" שלו, כשאני הייתי תינוקת והם אמרו שעוד לא שמעו  מקרה כזה.

"נולדתי ברומניה, במולדבה, ליד השפיצים של הקרפטים. אני ובעלי היום היינו שכנים. המשפחה שלו גרה בבית השני על ידנו. אימא של בעלי היתה הבייבי סיטר שלי. אימי תפרה פרוות והיתה עסוקה תמיד וזרקה אותי לשכנה, חברתה הטובה, שהיתה עקרת בית. אני נולדתי בספטמבר, ובעלי שלושה חודשים אחריי. ההורים לקחו אותנו הילדים לברית שלו וכך הייתי נוכחת בברית... גדלנו יחד כתינוקות. השכנים ידעו שזה אח שלי... אנחנו כמו אחים כל השנים.

"ב-1957, בפסח, עמדנו לעלות לישראל. הגענו לגבול, לנסוע דרך יוגוסלביה אבל בדיוק אז סגרו את הגבול. עמדנו שם יום וחצי וחזרנו הביתה. כבר לא היו לנו מיטות וחפצים. למזלנו עוד היתה לנו הדירה. ב-25 בדצמבר באו מהמשטרה והודיעו לנו שב-31 בדצמבר עלינו לעזוב את רומניה – אפילו לא שישה ימים. השכנים החדשים, שני ארמנים, לא רצו לחכות יותר והתחילו כבר לשבור את הקירות, גם את הקיר בכיוון שלנו. הלכנו לשכנים, ההורים של בעלי, שם התרחצנו והיה לנו שקט ויכולנו לתפקד. ביום המיועד לקחנו כרכרה ונסענו לרכבת. העיר היתה גדולה אבל היו רק אוטובוסים, לא מוניות.

הגענו לארץ ב-7 בינואר 1960. ארץ חדשה, גם כסף אין. שלחו אותנו לראש פינה. היינו –  ההורים, אחותי בת ה-15, אני, אחי שגדול ממני בשלוש שנים ואחי הקטן. אבא, שהיה חייט, כך גם אחי הגדול, עבד בעבודות דחק. מהעבודה קבל פורונקלים והיה יותר חולה מבריא. אבא ואחי הלכו לבני ברק, אולי ימצאו שם עבודה לתפור מעילים לחרדים. הם התגוררו אצל דודה מצד אימא, אלמנה, בקרית אונו. אחר כך עברנו כולנו לקריית אונו. ביוני 1961 התחלתי ללמוד אחות. אבל אבא ראה ליד מקום עבודתו מספרה ואמר לי: תהיי ספרית! זה מקצוע בלי דם ומחלות... שמעתי מה שאבא אמר ולמדתי את המקצוע ועמדו בתור אצלי והרווחתי יופי של כסף לעזור למשפחה. אבא עבד מהבית לחנות הבגדים לגברים א.ב.ג. והיה מביא חלקים ותופר ומחזיר אותם.

"המשפחה היתה עסוקה בבעיות הקליטה והפרנסה שלה. עם השכנים הטובים מהעיר ברומניה לא התקיים כל קשר, גם לא מכתבים, אבל לגורל היתה תכנית משלו.

   "יום חמישי אחד רציתי לבוא הביתה בהפסקה מהעבודה ולדבר עם אבא. דיברתי איתו ורצתי בחזרה למספרה ברמת גן – ופתאום אני רואה את אדון לאזר, אבא של בעלי (לעתיד). הוא מספר לי כי לפני ארבעה ימים הגיעו לארץ והם בזכרון יעקב בשיכונים לעולים. 'קראתי שבקרית אונו בונים שכונה על יד תל השומר,' סיפר 'וצריך אינסטלאטורים.' – 'תרד בתחנה אחרונה,' אמרתי לו. 'שם הקבלן שיקבל אותך לעבודה'.

"וכך היה. הוא התקבל לעבודה והמשפחה עברה לגור בשכונה בקרית אונו. בעלי ואחיו היו אז בקיבוץ אבל במקום לזכרון יעקב הגיעו לקריית אונו. שוב גרנו אחד ליד השני והיינו חברים. עזרנו לבעלי-לעתיד ולאחיו להיכנס לחברה שלנו וחזרנו להיות כמו שני אחים.

"כבר הייתי בת 20-21 ואימא רצתה שאעשה הכרויות עם בחורים. כל הזמן הכירה לי בחורים. כל סוף שבוע הביאו אותי לדודה זו ולדודה אחרת. בעלי-לעתיד דאג לי כמו לאחות ולא עזב אותי לרגע. כששמע שנסעתי לדימונה לשידוכים, נסע עם אחותו לדימונה, כשנסעתי לחיפה נסע לחיפה ולן שם, להיות קרוב אלי.

"הרגשתי שהוא הולך אחריי ודואג מרחוק. אימא ראתה שאנחנו יחד ואמרה שאני צריכה בחור מבוגר או מישהו שיש לו עבודה. לו יש זמן, אמרה, אבל לי לא. אבל אני לא יכולתי להסתכל על אחר. אבא ראה שאנחנו יחד ואמר: 'הוא כל כך אוהב אותך, למה לא תתחתנו?'

"אמרתי שהוא צריך להתגייס ועוד לא מוכן לנשואים.

"אחרי כמה ימים – זה היה ב-1965 – בעלי-לעתיד מגיע לעבודה שלי ואומר: 'למה את צריכה את הפגישות? בואי נתחתן! אנחנו אחד בשביל השני! ב-29 במאי, יום ההולדת שלך, נתארס!'

"התפלאתי. פתאום הבחור, שהיה די ביישן מחליט מהיום למחר! שאלתי: 'דיברת עם אבא שלי?' הוא אמר: 'לא!' אמרתי: 'אבל אתה כמו אח שלי!' והוא ענה: 'היינו אח ואחות עד היום וכעת  נהיה בעל ואשה!' עוד לא שמעתי על מקרה כזה...

"ב-29 במאי, יום ההולדת שלי, התארסנו. הוא נתן לי טבעת יהלום שהיא על האצבע שלי עד היום. הלכנו לוועד למען החייל ברחוב הירקון ונרשמנו לחתונה. אמרו לנו לבוא ללורנץ ברחוב אילת ונהיה שם הזוג מספר שניים שמתחתן. המקום מצא חן בעינינו וקבענו מועד לנישואין. התחתנו ביום ראשון, חמישה בספטמבר 1965. החתונה עלתה 200-250 שקל, אני לא זוכרת בדיוק, כי ההורים שילמו. היו 400 איש. כל מי ששמע על החתונה מהעיר שלנו, בא.

"למשפחה של בעלי היתה זכות לקבל בית קטן בקרית אונו. הם לקחו משכנתא אבל הדירה היתה קטנה בשבילם והם נתנו אותה לנו. אז באנו ישר מהחתונה לגור בדירה שלנו. אחרי שנתיים ב-1967 מכרו על ידנו דירה במחיר מצחיק. קנינו אותה וחיברנו עם הדירה שלנו והיתה לנו דירה של 116 מטר ברוטו. אחר כך עברנו לאריאל ושם אנחנו גרים היום. נולדו לנו ארבעה בנים ובת יש לנו שישה נכדים. אני בוחנת ארצית של קורסים לסַפּרות. יש 55 קורסים כאלה בארץ לפי תקן של משרד העבודה. כל בוגר קורס נבחן אצלי במשך שש שעות ומביא גם דוגמניות. מי שעומד בבחינה מקבל תעודת סַפרות סוג א.  

לפני שנה וחצי צילצלו לנו מלורנץ שתהיה חגיגה של הזוגות שהתחתנו במקום ואנחנו נבחרנו ל"חידוש הברית". זו זכות גדולה. השנה מלאו בדיוק חמישים שנה לנישואים שלנו והתאים לנו להיות שוב מתחת לחופה... לבשתי חליפה בצבע אדום-כתום עם בטנה. לא חשוף מדי ולא סגור מדי. קניתי גם בד מתאים לכיסוי הראש אם יהיה צורך. היתה חתונה מקסימה. החופה היתה עשויה בעבודת יד. זה הופיע גם בטלביזיה בערוץ 1. אברי גלעד היה המנחה והוא בירך אותנו לבריאות. לבעלי אין טבעת ולי נוספה עוד טבעת באותה אצבע. את הקידוש עשה הרב של המקום, הרב ארביב, ומסביב עמדו זוגות שהתחתנו כאן. בעלי, איש שקט מאוד, שיתף פעולה. אנחנו משפחה  מאוד חמה ומאוד תומכת. טיפלתי בהורים של בעלי כשזקנו כמו בהורים שלי. הם היו לי כמו הורים..."

ועתה, לאחר שברית נישואיהם חודשה, חוזרים אידה ואליאס לחיי היום יום בברית אהבה מחודשת.

אהוד: ומוזר מאוד שהגברת אידה בלומנפלד, שרואים מדבריה שהיא ומשפחתה באו בחוסר כל ארצה ועבדו קשה כל ימיהם כדי להגיע למה שהגיעו – אין בפיה שום תלונה על קיפוח ושום טענות לממשלה!

* * *

אֶת תליון המגן דוד מִזהב שלי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בחוף גורדון בתל אביב אֶת

תליון המגן דוד מזהב שלי

אני יכולה לחשוף בין שדיי

הצרפתיים השזופים בביקיני

ואף אחד לא יקרא לי כאן

זונה יהודייה ולא יאשים אותי

במות ילדים פלסטיניים בעזה

בחוף גורדון אני יכולה להפליץ

כאוות נפשי על כל המוסלמים

הצרפתיים ואף אחד לא יקרא

לי זונה יהודייה כי אני עשיתי עלייה

סבא שלי מאלג'יר

לא רצה לבוא לישראל טוב

היה לנו בצרפת עד שהז'נדארמים

הפריסאיים אספו אותנו בדראנסי

כדי לשלוח אותנו לאושווייץ

טוב התבלבלתי קצת כי חם

לי כאן מאוד בווגינה בחוף

גורדון בביקיני ועוד נפוח לי

הקליטוריס בגלל ההתרגזות

על הפגנות הרחוב של המוסלמים

בפריס ואני מחכה כאן רטובה

ומשופשפת לפגוש גבר ישראלי צעיר

אפילו עם כיפה לבנה

שיזיין אותי כמו שצריך

אוי כמה שאני צריכה זיון שזוף

שיתקע לי עד העצם

ואני אלד לו הרבה ילדים

שחרחרים במולדת החדשה

שלי ואמשיך לדבר איתם

צרפתית קטנים כי תל אביב היא

עכשיו פריס

חוף גורדון לפני הצהריים, 13.8.14

פורסם לראשונה בגיליון 969 מיום 14.8.14

* * *

כדאי לראות!

https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=gmTMcIP7Go8

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

תמר צחור

כך עליתי ארצה

מסע ההצלה הלא ייאמן שלי מבוקרשט לארץ

בעיצומה של השואה

הרקע – שנות השואה ברומניה: אימה, מאסר, הגבלות קשות

האירועים, שעליהם אספר ואשר אך מעטים יודעים עליהם היום, התרחשו בשנים 1942-1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. כל אירופה היתה נתונה במלחמה והדיה נשמעו בכל מקום. השמועות על מעשי רצח והשמדה של היהודים בארצות השכנות לנו, הגיעו גם אלינו, לבוקרשט עיר הולדתי, אבל לנו היה קשה להאמין שזה באמת קורה, למרות שגם אצלנו  כבר הרגשנו היטב את המלחמה. רומניה כרתה ברית עם גרמניה הנאצית והעיר היתה מלאה בחיילים ובקצינים נאציים. השלטון במדינה היה עדיין בידי הממשלה הרומנית, הפשיסטית, אבל היא היתה ממילא אנטישמית. על היהודים הוטלו הרבה מגבלות ולא ידענו מה יילד יום.

באותם ימים, נאסר לפתע אחי יעקב בלומר ובמשך שבועות ארוכים לא ידענו היכן הוא. רק לאחר חיפושים רבים ובעזרת הרבה כסף לתשלום שוחד, מצאנו אותו באחד מבתי הסוהר הקשים, אבל כשראינו אותו התקשינו מאוד לזהותו. הסתבר שמיד עם מאסרו הוכה ועונה קשות והעינויים שינו לגמרי את מראהו. הוא היה אז בן 17 בלבד וכל חטאו היה, שהשתייך לתנועה הציונית "השומר הצעיר" ובגלל הלשנה זדונית, הוא ועוד קבוצת נערים ונערות יהודיים, חברי התנועה הציונית, נאסרו והואשמו ב"בגידה במולדת". לאחר חקירות ועינויים, החליטו השלטונות לערוך להם משפט ראווה. במשך כחודשיים, היינו עדים להצגת אימים, מלווה בגילויים אנטישמים. הנערים היו מובלים מבית הסוהר עד בית המשפט ברגל, כאשר רגליהם נתונות בשרשראות, מלווים בקללות וצעקות: מוות לבוגדים!

בסוף המשפט נגזרו עליהם עונשים כבדים מאד: שלושה נידונו למוות והשאר ל-20-25 שנות מאסר עם עבודת פרך!

אני הייתי אז בת 13 בלבד ורק במזל לא נעצרתי יחד עם אחי, למרות שגם אני הייתי שייכת לתנועת הנוער "השומר הצעיר". אבל המשפט וכל הכרוך בו הצליחו לרושש אותנו כלכלית ונפשית. הוריי עשו מאמצים אדירים כדי להקל על אחי את מר גורלו וגם זה עלה כסף רב. כתוצאה מהמשפט, הפכנו גם אנחנו, בני המשפחה, ל"מסוכנים למשטר" בעיני השלטונות ונאמר לנו, שתוך זמן קצר נישלח כולנו לטרנסניסטריה, הלא הוא חבל ארץ במזרח רומניה, ואשר אל המחנות הצבאיים הרומניים הנטושים שבו נשלחו בעיקר יהודי בוקובינה ובסרביה, וממנו רק מעטים חזרו.

תוך כדי חלום הבלהות שבו היינו שרויים, זרחה פתאום קרן אור בלתי צפויה. פעילים בהסתדרות הציונית, אשר פעלו רק במחתרת, פנו אלינו ובפיהם בשורה מפתיעה: מתארגנת רשימה של 70 נערים ונערות יהודיים, אשר יורשו כעת לצאת מרומניה והיעד לא יאומן: ארץ ישראל! הוריי התייחסו בספקנות רבה לידיעה זו. זה היה נשמע כמו אוטופיה, דבר אשר רק אפשר לחלום עליו. מי עד כדי כך תמים, כדי להאמין באפשרות כזאת בימים אלו?

אך השמועות הלכו ורבו, עד שיום אחד הגיע לביתנו נציג מוסמך והודיע להוריי, שלאור הסכנה האורבת לנו, בעקבות מאסרו של אחי, שמי נכלל ברשימת אותם נערים ונערות, אשר יורשו לצאת ולהגיע לארץ. נאמר להם גם, שעליהם להחליט מהר ככל האפשר, מאחר ויש רבים המוכנים להיכלל ברשימה ויש  70 מקומות בלבד.

ההחלטה היתה קשה והיטב זכורים לי לילות וימים ללא שינה בהם ישבנו והתלבטנו וקשה היה להגיע להכרעה. מצד אחד האפשרות להציל את הבת מהגורל הקשה המצפה לנו בטרנסניסטריה ומאידך הפרידה גם מהבת לאחר שכמעט איבדו את הבן. היו גם שמועות, שכל הסיפור הוא תרמית, והרכבת עם הנערים היהודים תיסע ישר לאושוויץ, לשם נסעו באותה עת כל הרכבות מהארצות השכנות. השמועות האלו הגיעו אלינו מאנשים בעלי "קשרים" בשלטון, ששללו כל אפשרות של יציאה מרומניה לכיוון אחר.

לבסוף, הרצון להציל אותי הכריע את הכף, ובוקר אחד, מצויידים בהרבה אופטימיות, צעדו הוריי אל אותה כתובת אשר השאירו בידיהם, כדי להודיע על החלטתם: צרפו את בתנו תמר לרשימה והצילו אותה!

עליי להוסיף, שאני רציתי מאוד, מהרגע הראשון, להצטרף למסע נועז זה, אשר את סופו איש לא ידע. והאמת היא שבגלל גילי הצעיר לא קלטתי בדיוק את המצב וקסם לי הרעיון של  הנסיעה והאפשרות לצאת מהאווירה הקשה שאפפה את כולנו. בליבי האמנתי שנגיע לארץ והאמנתי גם שאשוב ואראה את הוריי ואת אחי. האמונה הזו נסכה בי כוח לעמוד בפרידה הכואבת ואולי עזרה גם להוריי.

נוסף לכך, נודע לי שברשימה כלולות שתי חברות טובות, קצת יותר מבוגרות ממני ולא אהיה לבד.

לאחר חורף שלם של ציפיות ורק מיספר שבועות לפני היציאה, נקבע לבסוף התאריך: 14 במרץ 1943, בדיוק שנה לאחר מאסרו של אחי. רק מזוודה אחת הורשינו להביא עימנו ובה ניסו הוריי להכניס את כל אהבתם ודאגתם לי, בביגוד מתאים (אשר למעשה לא התאים) ובדברי אוכל, שיקלו עלי את הדרך.

היציאה לדרך והמסע הקשה והלא ייאמן לארץ

יום היציאה לדרך זכור לי היטב. למרות שעברו כבר למעלה משבעים שנה, אני זוכרת הכול, כאילו הדברים התרחשו אתמול. בהתרגשות גדולה הגענו לתחנת הרכבת, מלווים בכל בני המשפחה, (חוץ מאחי ממנו נפרדתי בבית הסוהר). אבי הורשה לעלות איתי לרכבת כדי לעזור לי עם המזוודה. בתוך ההמולה הרבה מסביב נפרדתי מאימא בחיבוק ונשיקה חפוזה, אבא עדיין לידי עולה איתי ביחד, מנסה להשמיע לי עוד כמה עצות, שבקושי שמעתי אותן והנה מודיעים ברמקול, שהמלווים צריכים לעזוב את הרכבת, עוד חיבוק חזק ואבא יורד ואני לבדי ברכבת.

נשמעת צפירה ארוכה וגלגלי הרכבת מתחילים לנוע ופתאום יש לי דמעות בעיניים. אני מחפשת את אבא בין ההורים אשר עזבו את הרכבת ואני רואה שהחיילים דוחפים אותם להתרחק מהרציף, את אימא אני כבר לא מצליחה לראות בתוך ההמון ולמשך שנייה יש לי רצון לרדת מהרכבת, ולרוץ אליהם...

מה פתאום אני פה לבד? אך הרכבת מגבירה את מהירותה ואני כבר לא רואה אף אחד, רק את פרברי העיר בוקרשט, את הנעשה אין להשיב....

זה היה אחד הרגעים הקשים בחיי וכמובן, גם הבלתי נשכחים.

למזלי, החברות, אשר היו יחד איתי ברכבת, מצאו אותי. התחבקנו והרגענו אחת את השנייה ובמידה והרכבת הגבירה את מהירותה, נרגענו והתחלנו לעקוב אחרי הנעשה ולדבר על הסיכוי אשר נפתח לפנינו.

ידענו שלפי תוכנית המסע, עלינו להגיע עד גבול רומניה בולגריה ומשם דרך בולגריה ויוון להגיע לטורקיה. טורקיה היתה מדינה נייטרלית במלחמה ובאם נגיע לשם, יש סיכוי שנוכל להגיע לארץ ישראל. העיקר יש תקווה.

הרכבת גומאת מרחקים ואנחנו מתחילים להתרגל לקצב הנסיעה. עם רדת החשיכה, כבר מתקרבים לגבול, אך לפתע הרכבת האטה את מהירותה ודרך החלון אנחנו לא רואים כל תחנה, אלא רק שדה פתוח. בטרם הבנו מה קורה, הרכבת נעצרה לגמרי וחיילים גרמנים עלו אליה בצעקות בגרמנית: האלט (HALT) עצור! והמשיכו לצעוק: ראוס (RAUS) החוצה! קחו את המזוודות ורדו!! בצורה ברוטאלית משכו אותנו אל פתחי היציאה ומי שלא הספיק לקחת את המזוודה, היא נזרקה דרך החלון. אז גילינו לראשונה שנמצא אתנו ברכבת גם אדם מבוגר. הוא נלקח אל החיילים הגרמנים והציג את עצמו כנציג הצלב האדום, המלווה את המסע. בידיו היו כל הניירות המאשרים את היציאה שלנו ברשות מרומניה.  הוא נלקח אל המפקד הנאצי כדי להסביר לו את יעוד המסע.

הלילה יורד ואנחנו מחוץ לרכבת מחכים. הצטווינו לרוקן את המזוודות ולהשאיר אותן ריקות לידינו. החיילים הגרמנים עוברים מאחד לשני ובודקים את תכולתן. מיותר לספר את הרגשתנו, כל האזהרות אשר הזהירו אותנו לפני הנסיעה, עלו מיד בזיכרוננו והיינו בטוחים באותו רגע, שבאמת רימו אותנו ופנינו באמת למחנות ההשמדה. היה חושך וקר (בחודש מרץ) והיינו מיואשים.

המשא ומתן בין המפקד הנאצי ואיש צלב האדום נמשך כל הלילה. מסתבר שהנאצים לא רצו להכיר באישורים וחיכו לפקודה מפורשת מהשלטונות. את הלילה בילינו באותו "שום מקום", רחוקים מכל יישוב, נרדמנו בעמידה, אולי הורשינו לשבת, לא זכור לי בדיוק.

עם זריחת השמש, זרח גם מזלנו. נציג צלב האדום חזר אלינו ובפיו בשורה: הורשינו להמשיך בדרכנו!

 במהירות הבזק אספנו את חפצינו, או מה שנשאר מהם, הכנסנו אותם למזוודות, איך שיכולנו ומהר ככל האפשר עלינו לרכבת. כאשר הרכבת התחילה לזוז, הסתכלנו רק לאיזה כיוון היא נוסעת. לאט לאט התאוששנו והתחלנו שוב להאמין שאולי המזל יאיר לנו פנים. בשלב זה הרכבת עלתה על מעבורת, אשר העבירה אותנו מעבר לנהר הדנובה, לבולגריה.

באותו יום נמשכה הנסיעה ללא הפרעות, אך לקראת הלילה שוב שמענו את הצעקות "האלט" – עצור! שוב הרכבת נעצרה על ידי חיילים גרמנים. הפעם הם לא אילצו אותנו לרדת מהרכבת, הם עלו וביקשו, בקול מפחיד מכל אחד מאתנו להציג את דרכונו.

לאחר שעברו בין כולנו, ראינו באימה שהחיילים לקחו איתם ארבעה נערים, הורידו אותם מהרכבת ולאחר זמן קצר, הורו לרכבת להמשיך בנסיעתה. מיד התעוררה השאלה: מה עם אותם ארבעה נערים? התשובה עברה מפה לאוזן: הם היו בעלי דרכון פולני ועליהם לעבור בדיקה נוספת ואז יצטרפו אלינו... אם כך, אולי נחכה להם? לא, עלינו להמשיך והם ישיגו אותנו. האמת התבררה מאוחר יותר. אותם נערים בעלי דרכון פולני, אשר נלקחו על ידי הגרמנים, הוסעו ישר לאושוויץ. הגרמנים לא הצליחו לקחת את בעלי הדרכון הרומני מפני שהם לא שלטו ברומניה אלא היו בברית עם הממשלה הרומנית, אבל מאחר שהם כבשו את פולין בעלי הדרכון הפולני היו בשליטתם. בצער רב המשכנו את דרכנו וכל פעם קיווינו שהם יצטרפו אלינו, אך לשוא קיווינו...

הרכבת הוסיפה וגמאה מרחקים ולמרות החרדה שליוותה אותנו כל הזמן וגם הרעב, מאחר ומרבית המזון אשר הבאנו נלקח ע"י הגרמנים, לא איבדנו את התקווה.

מבולגריה עברנו דרך יוון וכאן אף אחד לא עצר בעדנו כבר. היינו ארבעה ימים בדרך והתרגלנו כבר לתנאים הלא נוחים, נשענים אחד על השני וישנים בישיבה, בלי תנאים היגייניים ובבטן ריקה.

מיוון עברנו לטורקיה, ואז שמענו שוב קולות של חיילים אך הפעם זה לא היה בשפה הגרמנית, היו אלה חיילים בריטיים והם דיברו כמובן באנגלית. אז לראשונה הבנו, שאולי הסכנה כבר מאחורינו ואנחנו בידי בני ברית ורווח לנו.

הגענו לעיר איסטנבול אשר בטורקיה. לראשונה ירדנו מהרכבת ולשמחתנו חיכו לנו שם נציגי הקהילה היהודית במקום, ואף הפלא ופלא, נציג הסוכנות היהודית מארץ ישראל!

הם קיבלו אותנו בחום ובאהבה. קשה היה לנו להאמין שכאן אנחנו כבר בידיים טובות והסכנה כבר מאחורינו. נתנו לנו לאכול, איפשרו לנו להתקלח והרגשתנו שופרה. בכל זאת קשה מאוד היה לדובב אותנו, כי עדין היינו נתונים במין פחד ולא יכולנו לדבר בחופשיות. כמו כן, זכרנו את האונייה "סטרומה" אשר יצאה מרומניה שנתיים לפנינו והגיעה עד איסטנבול וכאן נעלמו עקבותיה. אך לאחר יומיים באיסטנבול, התאוששנו, ואגרנו כוח היינו מסוגלים להמשיך במסע, הפעם מלווים ע"י חיילים בריטים.

מאיסטנבול לארץ ישראל וקליטה מופלאה

הרכבת עלתה שוב על מעבורת ועברנו את מיצר הדרדנלים והגענו לצד האסיאתי של טורקיה. עזבנו כבר את אירופה!

החיילים הבריטים ליוו אותנו עד העיר חאלב בסוריה ומשם נסענו ברכבת עד העיר ביירות בלבנון. את המשך המסע עשינו באוטובוסים דרך לבנון עד שהגענו לארץ ישראל!! זה קרה ביום העשירי למסע ב-24.3.1943.

קשה לתאר את שמחתנו כאשר נוכחנו שאנחנו בארץ. זה היה כמו חלום! נופי הגליל, אשר התגלו לנו, עוררו התרגשות רבה והיינו כחולמים! שכחנו את כל החרדות והספקות ושאגות השמחה נמשכו עד  אשר הגענו לחיפה.

בחיפה חיכו לנו בבית העולים וכמובן התקבלנו בחיבוקים ונשיקות, כולם ראו בהגיענו   לארץ בימים אלו ממש נס!

לאחר מנוחה קצרה והתאוששות החלו מיד לחפש לכל אחד מ-66 הנערים והנערות מקום מתאים בו ייקלט בארץ. אני, יחד עם שתי חברותי נעימה ומרגה, נקלטנו בקיבוץ שער העמקים, אשר ליד חיפה. זה היה עולם חדש לגמרי בשבילנו, רק שמענו עליו כילדים ב"שומר הצעיר", וחשנו שמתחילים חיים חדשים.

על שנותיי הראשונות בארץ, בהיותי בת 14 בלבד, על התגייסותי לפלמ"ח, מאוחר יותר, על הלחימה במלחמת השחרור ועל כל החוויות הרבות בהמשך חיי, יסופר אולי בסיפור נפרד.

כך גם על מה שאירע להוריי ולאחי יעקב אחרי שעזבנו את רומניה, ולא היה לי כל קשר עימם.

אבל כאן אני רוצה להוסיף, שהוריי ואחי שרדו את המלחמה והשואה והגיעו בשנת 1949 לארץ, שבעי תלאות. עברו שש שנים מרגע הפרידה עד שזכיתי לפגוש אותם שוב ואני אז כבר די בוגרת כדי לקלוט אותם.

הוריי היו בשנות החמישים לחייהם, אבל לי הם נראו כבר זקנים. למרות זאת, הם הצליחו להשתקם בארץ ולהרגיש ישראלים לכל דבר. אבי התקבל לעבודה במשרד הביטחון ולא היה גאה ממנו.

אחי, ד"ר יעקב בלומר, הצליח להשתחרר מבית הסוהר עם תום המלחמה. הוא נשאר עוד זמן מה ברומניה, שם עזר בשיקום התנועה הציונית, ולאחר מכן הצטרף בארץ לרעייתו רחל, שהגיעה לארץ לפניו. יחד הם היו בין מקימי קיבוץ זיקים, אשר בנגב המערבי, ובהמשך היינו כולנו  אנשי חינוך וזכינו לנהל בתי ספר בארץ ובגולה. אחי גם נעשה מרצה לחינוך וכולנו היינו גאים בתרומתנו בשדה החינוך במדינת ישראל.

השערות היסטוריות: איך התאפשר בכלל המסע שלי?

מן הרגע הראשון היה לנו עצמנו מוזר ובלתי מובן כיצד מתארגנת עלייה לארץ באמצע המלחמה הנוראה (בשנת 1943). התשובות שקיבלנו היו מעורפלות וגם הזהירו אותנו שמוטב לא לשאול שאלות. במשך השנים שחלפו הועלו כמה וכמה השערות, אבל תשובה מלאה ובדוקה לא ניתנה לנו עד היום.

 ידוע לנו שהרכבת שלנו לא היתה היחידה. למעשה, יצאו באותה שנה מארצות שכרתו ברית עם הגרמנים ולכן לא נכבשו, שלוש רכבות ובכל אחת מהן שבעים נערות ונערים יהודיים. כולן הגיעו ארצה באותה דרך שאנחנו הגענו. בחודש ינואר 1943 יצאה רכבת מבודפשט ועליה שבעים נערות ונערים מהונגריה. בפברואר 1943 יצאה רכבת שנייה מבודפשט ועליה שבעים נערות ונערים מהונגריה, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה, ובמרץ 1943 יצאה הרכבת השלישית מבוקרשט, אותה רכבת שעליה סיפרתי ובה נסעתי וניצלתי. כאמור, בינואר 1943 הונגריה עדיין לא נכבשה על ידי הגרמנים (נכבשה רק ב-1944). לכן, היה אפשר, כמו גם ברומניה, לשאת ולתת עם הממשלות המקומיות ולא עם הגרמנים.

עדויות שונות מספרות שנאסף סכום רציני של כסף וזהב בעזרת יהודים עשירים, תורמים, מארצות אלו ואולי גם בעזרת ההסתדרות הציונית. באמצעות שוחד כה גדול, שוכנעו כנראה שתי הממשלות, ההונגרית והרומנית, למרות שהיו אנטישמיות ופאשיסטיות, לאפשר את יציאת הרכבות. הצלב האדום מילא גם הוא תפקיד חשוב, לא ברור איך, ולקח תחת חסותו את ליווי הרכבות. כך ניצלו 206 נערים ונערות יהודים, חוץ מאותם ארבעה נערים יהודים מפולין שנשלחו   לאושוויץ.

והערה נוספת: מתברר, שהיו עוד מבצעי הצלה של ילדים מרומניה: בסיפרה של ארנה גולן, "ילדה של קיבוץ" (עקד, 2012), מספר אלי הירשהורן, שהגיע מרומניה לקיבוץ מסדה כ"ילד חוץ" בסוף 1942, לאחר שהוברח באופן שלא ייאמן עם עוד 1200 ילדים יהודים ברכבות, וזאת לאחר שאביו ועוד יהודים עשירים מבוקרשט שילמו שוחד רב (עמ' 57). אך הוא מייחס את המסע הזה למבצע ההצלה שכונה "ילדי טרנסנייסטריה", שעליו העיד במפורט הסופר יהודה גור-אריה בגיליון 235 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר", ושם הוא קובע  שהתרחש ב-1944. ואם כך, נותרה עוד עבודה להיסטוריונים.

אהוד: ועדיין ישנם אינטרסנטים ומנוולים הכותבים שאנחנו כאן בארץ לא ידענו על השואה! – סתם שלחנו, למשל, את חנה סנש לטייל בהונגריה!

* * *

מנחם רהט

על קונצים ועל צבועים

שיא הצביעות: הלועגים להיתר המכירה במונחי קונצים וחוכא ואיטלולה, אלופים בהפעלת קונצים וחוכא ואיטלולה כלפי מצוות דאורייתא

הרב מבריסק, מגדולי מנהיגי יהדות ליטא בשלהי המאה ה-19:

"פרומקייט אינה הדת של נותן התורה."

ספרות ההלכה, מאז ימי הלל ושמאי ועד ימינו, זרועה מחלוקות, וכולן לשם שמיים. הצד השווה שבהן, ששותפיהן הקפידו לכבד האחד את זולתו. מספרת הגמרא: "אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל ... לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: 'האמת והשלום אהבו'" (בבלי יבמות י"ד, ב').

עד שבגלות מזרח אירופה – וזהו עוד אחד מקילקולי הגלות הארורה – קמו בדורות האחרונים בעלי מחלוקת, שהפכו את אש המחלוקת למצווה דתית שיש לקיימה בקנאות קיצונית, ב'הידור'. בעלי המחלוקת נטלו לעצמם מונופול על התורה, ומכוחו הם פוסלים בהבל פה ובגסות רוח כל מי שאינו לדידם, בבחינת: אני ואפסי עוד.

כך העזו ברוב חוצפתם לכנות את גאון ישראל הגר"ע יוסף "עם הארץ" (עפ"ל), את הגר"ש גורן כינו סתם שלמה גורן, חב"ד הפכה בפיהם ל"כת הקרובה ליהדות", הרב עדין שטיינזלץ "הוא אפיקורס" מבחינתם (כל הציטוטים מתועדים שחור על גבי לבן); והכי נחות בעיניהם הוא הציבור הספרדי שומר המצוות, שבעליבותו עדיין מתרפס בריקודי 'מה יפית' בפני היורקים בפרצופו, מאמץ את פילפוליהם, שפתם ולבושם ואפילו את ה'השקופע' שלהם.

יורשם של הקנאים הללו, היומון הליטאי "יתד נאמן", הולך בדרכם ושופך כיום מררתו, לעבר כל מי שאינו סובר כמותם בנושא השמיטה, מחרף ומגדף את אלה שרבותיהם הורו להם אחרת. כל מה שאינו לטעמם, מזולזל בהתנשאות ליטאית טיפוסית: "קונצים", "חוכא ואיטלולא", "מכירה שאינה ראויה לצור על פי הצלוחית" (כל הציטוטים, מעיתון הביבים הליטאי הנ"ל). רשאי כמובן כל אדם לנהוג חומרות כאלה ואחרות, אך מי מינה אותם לנהל חשבונותיו של הקב"ה כלפי כלל ישראל? מי שמם לנאץ את גאוני הדורות האחרונים? מי העניק להם מונופול על התורה?

לך תסביר להם שלמרבה הצער אבד מאז חורבן הבית חשבון השנים (ובאין יובלות כל מניין השמיטות מוטל בספק גדול). מה לעשות שמצווה יקרה זו, הפכה למצווה מדרבנן, ונגדה עומדת מצווה מדאורייתא: "וָחַי בָּהֶם", ולא שֶיְממן בכספו את פרנסתם ונשקם של מרצחים ישמעאלים. 

כל עגבנייה נוכרית מממנת עוד קליע

לפני כמאתיים שנה צצה הבעיה לראשונה: יהודים בחברון שהתפרנסו מן החקלאות, תהו כיצד ינהגו בשמיטה מבלי להידרדר לחרפת רעב. רבה של חברון הרב מרדכי רוביו, יזם אז את היתר המכירה הראשון, ובדרכו הלכו הראשון לציון הרב אליהו משה פניז'ל, הגאון הגדול רבי יצחק אלחנן מקובנה, ורבים מגדולי הדור ההוא שהסכימו עימם.

מנגד התייצבו ברבות השנים מתנגדי ההיתר, שרובם ככולם נמנים – כמה לא מפתיע – עם מתנגדי רעיון תחיית עם ישראל בארצו. וכי מה היה איכפת להם להטיל על אחרים, חקלאי א"י, שיקיימו מצווה שהם עצמם פטורים ממנה, גם במחיר חרפת רעב? ממשיכיהם מוסיפים כיום נופך משלהם: חרפות וגידופים כנגד מאמְצי היתר המכירה. 

המדהים הוא שאותם מחרפים ומגדפים, נוקטים מבלי למצמץ בשיטת היתר המכירה ממש, כדי לדלג עימה בקלילות על פני איסורים חמורים שמדאורייתא ממש: ערב פסח הם 'מוכרים' חמצם לגוי ועוקפים את איסור "בל ייראה ובל יימצא"; באמצעות קומבינה של מכירה זמנית לנוכרי הם עוקפים בקלילות איסורי מתנות כהונה ובכור בהמה; הם מתנהלים עם בנקים וגופי אשראי תוך נטילת ונתינת ריבית מדאורייתא, בחסות תירוצים מפוקפקים; בשבת הם מטלטלים בחסות חוטי העירוב; ועוד ועוד. כל המעקפים כשרים, רק לא היתר המכירה. זוהי ה'פרומקייט' (דתיות קנאית עצבנית) שלהם: הטלת עול שמיטה דרבנן על כתפי אחרים. ואם יגיעו חקלאים אלה לידי פת לחם – למי איכפת? העיקר שאת נפשם הצילו ממצווה, שכל כולה מדרבנן.  

ולא נחה דעתם של חלקים מאותו ציבור (לא כולם, אבל מרביתם), שברוב פרומקייט כרתו ברית עם האוייב הפלסטיני ונזקקים לתוצרתם. מה איכפת להם שבאמצעות אותם פלסטינים ספקי מזונם, מגיע כספם לקופות החמאס והג'יהאד ודאע"ש, ומממן רכישת אקדחים וכדורים לרצח יהודים, מהסוג ששימש בידי רוצחים שפלים לביצוע הטבח המזוויע בהר נוף? מה איכפת להם שכל עגבנייה נוכרית שהם נוגסים בה לתיאבון ברוב פרומקייט, מממנת עוד קליע של אקדח ומסייעת לרצח הבא?

"פרומקייט אינה הדת של הקב"ה"

אין לך אכזריות גדולה מזו. אין לך רשעות גדולה מזו, שברכישת יבולי פלסטינים, מעודדים 'בהידור' את החקלאות הערבית בארץ ישראל ואת אחיזתם בא"י, בניגוד מוחלט לאיסור "לֹא תְחָנֵּם" (שבו יש הנאחזים בהתנגדותם להיתר המכירה). אין לך צביעות גדולה מזו, שבמציאת כל טצדקי [?] שבעולם לרמיסת מצוות שיסודן דאורייתא ממש, ומאידך מתעקשים על מצווה שכל כולה מדרבנן, ואינה אלא זכר למצווה המקורית, בבחינת "הציבי לך ציונים." 

ילמדונו אפוא רבותינו: לדידכם, שהיתר המכירה הוא רק 'קונצים' וחוכא ואיטלולה, הרי שגם הפרוזבול שתיקן הלל הזקן הינו בגדר 'קונצים' וחוכא ואיטלולה. הגם הלל הזקן הוא בעיניכם מרוקחי ה'קונצים'? שהרי אין 'קונצים' למחצה, לשליש ולרביע. או-או.

לא סתם התבטא 'הרב מבריסק', רבי חיים סולובייצ'יק (1853-1918), הנחשב בעולם הליטאי לגאון הגאונים שהכל יישק על פיו, בבוז מושחז כלפי המכשלה המחרידה שבפרומעריות עודפת:

"חסרונם אינו מפאת חולשתם בדת, אלא דווקא רק משום הפרזתם בדתיות; ודתיות יתר, אינה הדתיות של הקב"ה נותן התורה."

(במקור זה נשמע כך: "דֶער חיסרון איז נישְט וַייל זֵיי נישְט פְרוּם; נָאר וַייל זֵיי צוּ פְרוּם; אוּן צוּ פְרוּם, איז נישְט דֶעם נותן התורה'ס פְרוּמְקַַייט").

 מדהים. נוקב ויורד עד חדרי בטן.

אז מה, פירחחי "יתד נאמן"? גם "הרב מבריסק' הוא איש של 'קונצים' וחוכא ואיטלולה? 

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק שבעה-עשר

"גלות" וחרם על העי"ש

הקבוצה הקטנה, שבמרכזה עמדו ר' דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, לאזאר ראב, בנו יהודה ועוד כמה מקורבים – עסקה עתה במרץ בהתארגנות ובחיפוש קרקע לשם הקמת המושבה. הפגישות, שהיו חשאיות, נתקיימו פעם בביתו של ר' דוד ופעם אצל לאזאר עצמו, ואליהן היה בא גם העי"ש, רבי עקיבא-יוסף שלזינגר, שעלה מהונגריה שנים אחדות לפני כן, התיישב בבית בודד ליד הכותל, בשכונת המוגרבים, ועסק בלימוד תורת הסוד, הקבלה. העי"ש דרש מבני-ביתו לדבר, לפחות בשבתות – עברית בלבד, שפה ששימשה באותה תקופה רק לתפילות; חיי היום-יום התנהלו בעיקר ביידיש.

העי"ש פירסם בירושלים, ב-1873, חוברת ובה תוכנית מפורטת ליישוב הארץ – שכללה הקמת צבא עברי שגדודיו ייקראו "שומריאל", וגדודי הגנה על הגבולות, בשם "נוטריאל". הוא תבע שיעלו לארץ לא רק יהודים זקנים הרוצים למות ולהיקבר באדמתה אלא גם צעירים שיוכלו לעבוד בה וליצור, וכן יהודים עשירים שיוכלו להשקיע בפיתוח החקלאות והתעשייה, והציע שלא לסמוך רק על איסוף התרומות בגולה לצורך החלוקה – אלא לגייס סכומים גדולים אצל היהודים בחוץ-לארץ על-ידי הוצאת כרטיסי הגרלה ומניות של מפעלי ההתיישבות היהודית.

בירושלים חיתה עדיין אימו הזקנה של לאזאר. הוריו, שלמה ואסתר ראב, עלו לארץ-ישראל כתריסר שנים לפניו, כדי לזכות ולהיקבר בהר הזיתים. לאזאר לא הספיק לפגוש באביו, אשר נפטר כשנה לפני בואו, אך לירושלים הגיעו, לפני לאזאר, גם אחותו וגיסו, הוריו של יהושע שטמפפר, שהצליח להשפיע אף עליהם ללכת בעקבותיו. בירושלים הכיר לאזאר את ר' דוד מאיר גוטמן, בן-ארצו ובן-גילו, השניים מצאו שפה משותפת והתיידדו מאוד.

לאזאר היה אדם מעשי ונועז כאחד. נועז בהחלטתו להביא את משפחתו ארצה. נועז בוויתורו על "לחם החסד" –  קצבת החלוקה שהיה זכאי לה מטעם "כולל אונגארן", המוסד שנחשב ל"בור שומן", מבצר כספי התרומות שעליהן התפרנסו רוב יוצאי הונגריה האחרים. נועז היה בהמשיכו לפעול להגשמת תוכניתו החקלאית.

ואילו מעשיותו התבטאה בכך שהבין עד מהרה כי תוכנית ההתיישבות אולי לא תתממש בקרוב ועליו לדאוג שהסכום המועט שהביא עימו מהונגריה לא יאזל בטרם יצליח לקנות בו חלקת אדמה במושבה החדשה העתידה לקום.

כדרכו נועץ בבנו הבכור, יהודה. השניים החליטו להקים מחלבה לייצור גבינה אירופית. את סוד הכנת הגבינה למד בשעתו לאזאר משכניו האיכרים בכפר סנט אישטוואן. האב ובנו שיתפו בעסק יהודי ירושלמי, יעקב גרינברג, שידע ערבית והכיר את הכפריים, בעלי העדרים, בסביבות ירושלים.

בפני יהודה נפתחו מעתה חיים כאשר אהב. מדי בוקר היה יוצא עם השותף יעקב, רכובים על גבי סוסים, לקנות חלב אצל הפלאחים הערביים בכפרים הסמוכים, ובשעת החליבה אף היו משגיחים על הכשרות, כדי שיהודי ירושלים לא יהססו לקנות את תוצרתם. לאזאר היה מעבד את החלב לגבינה, וסובב עם תוצרתו על פני בתי המלון האירופיים, והחנויות המקומיות, כדי למכור אותה, ובינתיים עושה תעמולה לרעיון של יצירת יישוב יהודי חקלאי בארץ-ישראל.

עגלות ודרכים להן טרם היו באזור ההררי. לשותפים התברר כי הובלת החלב לירושלים על גבי סוסים וחמורים היא עניין קשה ולא בטוח. הימים חמים והחלב עלול להחמיץ בדרך. לכן החליטו שגרינברג ויהודה יחפשו דרך לעבד את הגבינה בְּמקום קניית החלב. עד מהרה יסדו השניים מעין מחלבה קטנה בכפר בית-נוּבָּה, הנמצא במרחק של כשבע שעות הליכה צפונית-מערבית לירושלים. הם שכרו מיבנה, סידרו דוודים לחלב על גבי איצטבאות, התקינו שקיות להפרדת הגבינה, סלים קלועים לתבניותיה, קנו הרבה מלח, והעבודה התקדמה יפה.

בלילות שבהם לנו השניים בבית-נובה היתה ליהודה הזדמנות להרהר בחייהם של הפלאחים הערביים, שהיו כה שונים מחיי האיכרים ומעבודת האדמה שהכיר, בייחוד בשנתיים שחי בנעוריו באחוזת דוֹיטְשׁ, בכפר צֶ'סְנֶק, בלב היערות הגדולים של הרי בַּאקוּנִי שבהונגריה. באחוזה העשירה נמצאו מיטב החידושים החקלאיים – כלי עבודה, מכשירים ושיטות עיבוד, בייחוד לגידול תבואה, שהביאו לאחוזותיהם שבאיזור הנסיכים ההונגריים ממשפחת אֶסְטֶרְהָאזִי המפורסמת.

ואילו הפלאחים חרשו את אדמתם הדלה במחרשת "מסמר" עשוייה עץ. הם לא ידעו דבר על מחזור זריעה, השבחת קרקע, מחרשות-ברזל מודרניות, זנים רבי תנובה של תבואה ופרי, גזעים משובחים של בהמות לחלב ולעבודת-חריש. בורות-המים היו מתרוקנים בשלהי הקיץ, ולמימיהם טעם מבאיש ומסוכן לבריאות. הפלאחיות היו נושאות על ראשיהן כדים מן המעיין, כמו בסיפורי המקרא. אבל שום יופי לא היה בכך, כי הכפריים היו עניים, מוכי מחלות שונות ובייחוד מחלות עיניים. בשר, ביצים, דגים ופירות טריים לא באו כלל אל פיהם. בתיהם דלים. ההרים סביב חשופים, אין זכר ליערות הירוקים שכיסו את הארץ בימי קדם – זו הארץ אשר את דמותה ראה יהודה בילדותו ביערות הונגריה. האוויר היה ספוג ריח עשן עוגות-הזבל היבשות והקוצים הבוערים, ששימשו את הכפריים לאפיית לחמם הדל.

ליהודה היה ברור כי המושבה החדשה שיקימו אביו וחבריו לא תהא דומה כלל לכפר ערבי. היא תיראה כמו המושבה המודרנית רפאים, שנוסדה לפי שנתיים בערך בירושלים על-ידי בני כת הטמפלרים, חבורה חרוצה של איכרים גרמניים מוִירְטֶמְבֶּרג שעלו לארץ מטעמים דתיים ואשר הקימו מושבות נוספות בחיפה, לרגל הכרמל, ושלוש בסביבות יפו: המושבה הגרמנית, וַאלְהַאלֶה ושָׂרוֹנָה.

השהות בירושלים באותה תקופה, חורף ואביב תרל"ו, 1876, נראתה תחילה מבטיחה הן מצד מקור הפרנסה שנמצא למשפחת ראב והן בהתפשטות הרעיון של יישוב הארץ. ר' דוד מאיר גוטמן יסד, יחד עם לאזאר ועוד שלושה חברים, אגודה בשם "עבודת האדמה וגאולת הארץ". בחודש ניסן פירסמו כרוז נרגש, בחתימת חמשתם, בו כתבו, בין השאר:

"אם אין ארץ – אין ישראל בעולם! ואיך לא יקרע כל איש סגור-ליבו להשתדל עבורה בכל כוח, להיות נאחז בסנסני ארצנו הקדושה, אם בכוח ואם בפועל!"

כעבור שבועות לא רבים נתאספו כשלושים מבני האגודה בביתו של ר' דוד. לאותה פגישה הביא עימו לאזאר, חבוי בבגדו, את פנקסו העבה, בעל הכריכה הירוקה, שאותו כינה בשם "ספר החשבונות והזכרון". בפנקס היו רשומים עדיין שמותיהם של בני האגודה הראשונה להתיישבות בארץ-ישראל, שאותם ניסה לארגן בעת שבתו בכפר ההונגרי סנט אישטוואן [בשנת 1867. – ממני, המלביה"ד], ואשר איש מהם, חוץ ממנו, לא הגיע ארצה.

עתה פתח לאזאר בפנקס רשימה חדשה, ורשם בה, בעט-ציפורן, שמות כל חברי "עבודת האדמה וגאולת הארץ" שנכנסו ובאו בזה אחר זה לפגישה, כשהוא מסַפֵּג את הדיו ומקצה שני דפים לכל חבר. לאזאר ציין גם את ארצות-המוצא, ונתברר שרובם עלו מ"מדינת רוּסְלַאנְד", היא רוסיה. בראש הרשימה שם את ר' דוד מאיר גוטמן, ובהמשכה כלל גם את עצמו ובנו יהודה. עוד באותו יום גם נרשמו בפנקס סכומי כסף שנמסרו לשם רכישת אדמה.

כשהגיעה שעת התפילה עמדו חברי האגודה והתפללו יחד ואף הרימו כוסית ובירכו זה את זה בשקט ומבלי להגזים, מחשש עין-הרע. לא זמן רב עבר מאז נכשל ניסיונו של ר' דוד וחבריו לקנות חלקת אדמה גדולה ביריחו כדי לייסד עליה מושבה בשם "פתח-תקווה". השם נלקח מן הפסוק בספר הושע, "מעמק עכור לפתח תקווה," ואת עמק עכור זיהו עם אדמת יריחו. עתה, כך קיוו – תימצא הקרקע. אולי בסביבות חברון.

בוקר אחד יצאה משלחת ובה יהושע שטמפפר, העי"ש – ר' עקיבא יוסף שלזינגר, תלמידו מנחם מאניש שיינברגר, וכן יהודה ראב, לסביבת הר חברון, לשם בדיקת קרקע שעמדה למכירה. בצאתם מהעיר מעט דרומה, ראו לימינם את "רפאים", המושבה החדשה שבונים המתיישבים החרוצים מכת הטמפלרים. בתי-אבן בעלי גגות רעפים בצבע חום-אדמדם, שכמותם טרם נראו בארץ. חצרות רחבות. רפתות ואסמים. חלקות-אדמה שסוקלו בעמל רב. והכול מרווח ומלא אוויר ואור ונטיעות חדשות.

בני-החבורה דיברו ביניהם ואמרו: "אם הגרמנים הצליחו להתיישב, אין כל סיבה שהדבר לא יעלה גם בידינו. אלא שבמקום כנסייה במרכז המושבה, ובית-בירה, כנהוג אצל הגויים, אצלנו יעמוד בית-כנסת, והאיכרים שלנו – חצי יום יעבדו בשדה עבודה בריאה ונותנת לחם, ובחצי השני – יעסקו בתורה."

שליחותם נעשתה על דעת ר' דוד, שבידו היה הכסף לקנייה. הממשלה התורכית העמידה למכירה שטח אדמה רחב-ידיים בסביבת הכפר הערבי סַנְבְּרוֹ, במורד המערבי של הר חברון, סמוך לנחל בית גוברין.

החברים חזרו לעיר במצב-רוח טוב. בילו יום באוויר הפתוח. ראו שדות. בעוברם ליד גיא בן-הינום, בדרכם להיכנס העירה, עצרה אותם חבורה של יהודים שארבו להם בצד הדרך. מאוחר יותר נודע שהללו נשכרו בידי אנשי "כולל אונגארן". הביריונים האלה אפילו לא ביקשו להתווכח או להתרות בבני-החבורה. מיד התנפלו על הבאים וניסו להכותם מכות נאמנות במטרה להפחידם. גם הודיעו להם שכך ייעשה להם בעתיד אם יעזו לבזבז את כספו של ר' דוד על קניית אדמות!

יהודה ראב היה הצעיר בחבורה. להכות יהודים לא רצה. לכן שלף כנגד הביריונים את האקדח שנתן לו בשעתו ידידו ההונגרי סיטשי, טפח בידו הפנוייה על ירכו מאחור, ומשום שטרם ידע יידיש כהלכה, אמר להם בגרמנית צחה:

"מי שרוצה לנשק לי – יכול להתקרב אליי!"

הרמז הספיק. המתנפלים נסו על נפשם, אך בחלומותיו הרעים לא תיאר לעצמו יהודה כי הראשונים שנגדם יהא עליו לשלוף את אקדחו בארץ-ישראל – יהיו יהודים! – והוא נזכר בדברי הפרידה של ידידו ההונגרי סִיטְשִׁי, שהשתתף במלחמה לשיחרור העבדים השחורים באמריקה: "למען החופש, נחוצה לעיתים גם מלחמת אזרחים!"

*

יום אחד הופיע יהושע שטמפפר, חייור ומבוהל, אצל לאזאר ויהודה ראב.

"מה קרה? דייכע חולה?"

"לא, תודה לאל! אבל צרה קשה מזו –תקיפי החלוקה הירושלמית, אנשי 'כולל אונגארן', לא משלימים עם המחשבה שהונו של הגביר שלנו, ר' דוד, ובעקבותיו אולי גם כספי התרומות מחוץ-לארץ – יושקעו בקרקע להתיישבות. לדעתם, נועדו הכספים לתמיכה בישיבות ולחלוקה להם ולמקורביהם. ואתה יודע שהם זוכים בחלק הארי, על חשבון שאר אחינו היהודים, שחיים בעוני רב!"

"אין להם שום סיבה אמיתית להתנגד לנו!" התרגז יהודה.

"אבל הם עוטפים את ההתנכרות לרעיון ההתיישבות בטענות ובתירוצים, כאילו רק הם בעלי אמונה ודואגים לציבור."

"מה למשל?"

"שהארץ אוכלת את יושביה במחלת המאלאריה. שהיציאה מירושלים מסוכנת. שהערבים שודדים וחומסים כל מי שהולך לגור בשדה, ללא חומת מגן. שעניי עירך קודמים – ועניי ירושלים רבים הם וצורכיהם מרובים. ובכלל – שהגאולה היא בידי שמיים ולא בידי אדם, ואסור לדחוק את הקץ!"

"אני לא מבין," התרעם גם לאזאר. "אנחנו, ר' דוד וכל חברי האגודה 'עבודת האדמה וגאולת הארץ', איננו אפיקורסים וכופרים אלא יהודים המאמינים בקדוש-ברוך-הוא, מקיימים את המצוות ומבקשים לקיים גם את מצוות יישוב ארץ-ישראל – מדוע הם רודפים אותנו?"

*

לאחר ימים אחדים נקרא ר' דוד מאיר גוטמן להתייצב אצל אחד מחשובי הרבנים בעיר.

"במה זכיתי לכבוד הגדול, לראות פניך?"

"הגיעו אליי שמועות, ר' דוד – "

"ומה הן – "

"פֶה... פה... כלום נאה לך, בגילך, להסתובב בשדות עם בחורים קלי-דעת ולפזר כספך על קניית שדות קֵרחים וסלעים שלא יצמיחו דבר?"

"הכסף – כספי. וחבריי אינם קלי-דעת אלא אנשים חרוצים וישרי-דרך המבקשים לייסד מושבה שבה יוכלו לקיים את המצוות התלויות בארץ – לקט, שיכחה ופֵאה, מעשר ותרומות."

"האם אני צריך להזהיר אותך במפורש שתמשוך ידך מהטעות הזו?! האם אני צריך להזכיר לך שלימוד התורה הוא העיקר וראוי לך שתעזור קודם-כל לאברכים שלנו, שממיתים עצמם באוהלה של תורה?"

"ומה אם אסרב?"

"לא כדאי לך שתסרב, ר' דוד, לא כדאי – "

"אתה חושב שהאיומים על ר' דוד רציניים?" שאל יהודה את יהושע.

"אני חושש שכן. אנחנו כאן, בירושלים, משתדלים שלא להזדקק לשלטון התורכי המושחת, שמושתת על שוחד, זה הבקשיש, ואשר הצדק מעניין את שופטיו כשלג דאשתקד. אנחנו מנהלים, כמו בגולה, חיי קהילה עצמאית – הרבנים הם גם הבוררים, הדיינים והשופטים. אבל אין לנו בית-סוהר משלנו, לכן ה'חרם' – שמוציאים אדם מקהל ישראל ואוסרים כל מגע עימו – הוא העונש החמור ביותר שהרבנים יכולים לאיים הוא על יהודי. זה גם אחד מסודות כוחם של תקיפי החלוקה. הם מנסים ללחוץ בעזרתו על כל מי שדיעותיו או מעשיו לא נראים להם!"

"והם העזו לאיים ב'חרם' על ר' דוד?"

"כן," השיב יהושע בכאב וכעס. "דע לך – הלחצים חזקים מאוד. האגודה של ר' דוד ואביך – עומדת להתפרק."

*

בירושלים יצא באותה תקופה עיתון עברי בשם "חבצלת". העורך, ישראל דב פרומקין, היה אדם משכיל ונאור. יהודה הצעיר התיידד עימו והיה מבאי ביתו. [לימים היכרתי את נינתו,  נעמי פרומקין-מור, נכדתו של השופט גד פרומקין, ומשפחותינו בקשרי ידידות זה עשרות שנים. – אב"ע].

לא עברו ימים רבים ויהודה קרא ב"חבצלת", שחור על גבי לבן, את הדברים המרים, שאותם כבר ידע, על אודות כניעתו של ר' דוד:

"ראש חברת עבודת האדמה הנוסדה פה נבהל ממשמע אוזניו – אולי גם ממראה עיניו – וייסוג אחור, וכל בני החברה, כמאה חברים, נפזרו לרוח, כי לא קמה בהם, אחרי ראותם, כי לוּקח בחזקת יד מנהלם..."

*

"שמע," אמר יהושע ליהודה, "אני חושש לגורלו של העי"ש [הרב עקיבא יוסף שלזינגר. ממני, המלביה"ד]. נגדו לא יסתפקו ראשי 'כולל אונגארן' שלנו, הקוראים לעצמם 'שומרי החומות' – באיומים. שמעתי שהם מתכוונים להחרים אותו, ברצינות."

"השכל הפשוט שלי אומר שאם העי"ש היה עשיר כגוטמן – הם היו מסתפקים גם כלפיו באיומים בלבד, וחוששים להחרימו ממש!"

ממוני "כולל שומרי החומות", שראו בקריאה להתיישבות סכנה למקורות קיומם, התחכמו והוציאו קודם-כל הוראה כי העולים החדשים לא יקבלו את קצבת החלוקה בשנתיים הראשונות לשהותם בארץ. כך רצו לשמור על הקיצבה של התושבים הוותיקים, שהיתה לרוב מקור מחייתם היחיד, ולרפות ידי יהודים נוספים מלבוא ארצה.

ואכן, הדבר כה הרגיז את העי"ש, שבאותה שנה, 1875, פירסם ספר ובו כתב שאם יהודי רוצה לעלות לארץ-ישראל, ואשתו מסרבת לבוא איתו ואינה מוכנה להתגרש ממנו – מותר לו לשאת אישה שנייה על פניה בארץ-הקודש. הלכה זו היתה בניגוד לחרם של רבנו גרשם, שקבע כי יהודי רשאי לשאת אישה שנייה, למרות שהראשונה מסרבת לקבל גט ממנו – רק אם יביא היתר של מאה רבנים, כלומר – ישכנע מאה רבנים שהצדק עימו. העי"ש הוסיף וקבע כי אם אשתו הקודמת של אותו עולה תחזור מדעתה ותסכים לבוא לארץ-ישראל, תוכל גם לחזור לבעלה!

פסיקה מהפכנית זו חיסלה את מעט הסובלנות שחשו תקיפי ירושלים כלפי דיעותיו של העי"ש. הם החליטו ללמד אותו לקח, למען יראו גם אחרים ויפחדו. הם הכריזו עליו "חרם", ביטלו את קצבת החלוקה שלו, הדפיסו ופירסמו כרוז חריף בחוצות העיר ובו קבעו שיש לגנוז את ספרו "בית יוסף החדש", המלא דברי כפירה וחוצפה כלפי שמיים!

*

הגיע היום בו תושבי העיר היהודים, השייכים ל"כולל אונגארן", באו לקבל את קצבת החלוקה שלהם. להפתעתם נתבקשו לחתום ולצרף הסכמתם לחרם המוטל על העי"ש, שאם לא כן, נרמז להם, יאבדו את קצבתם!

יהודה, שאביו סירב לקבל קצבת חלוקה, הלך לראות את המעמד, מתוך סקרנות, ולא האמין למראה עיניו: אחד-אחד, ובנמיכות-רוח, חתמו הירושלמיים, בהם מכריו וקרוביו, על כתב החרם. הוא ידע שרובם עושים זאת בגלל עוניים הרב ותלותם בקצבה הדלה, אך היו גם שבעומדם בתור, אולי כדי להרגיע את מצפונם, התלוצצו על אודות מניעיו של העי"ש:

"הוא רוצה לעשות את ארץ הקודש  – ארץ מקלט לכל בעל קל-דעת – הנמלט מאשתו בלא גט – "

"ר' יהודי – לא רק שמשאיר שם את המשומשת שלו כשהיא עגונה אלא מקבל כאן פרס ונושא לו אחרת, טרייה, על פניה!"

"ועל חשבון מי הוא עושה חיים משוגעים כאלה?"

"מה השאלה? על חשבוננו! רק יבוא ר' יהודי לירושלים – מיד יתבע גם הוא את קצבתו בחלוקה! הלא לפרנס אישה צעירה הוא צריך!"

אך הנה הגיע תורם של יהושע ושל ר' מנחם מאניש שיינברגר, תלמידו של העי"ש – לקבל את קצבתם, ופרצה שערורייה: השניים סירבו בכל תוקף לחתום! – ר' מנחם היכה באגרופו על השולחן עד שהועף ממנו הגיליון שעליו חתמו קודמיו, עיניו ירו ברקים, זקנו הזהוב-אדמוני סמר, והוא נראה בעיני יהודה כנביא שעה שצעק בפנים סמוקים:

"יהודים – צֶלֶם [כלומר – צלב, סמל לעבודה זרה. – ממני, המלביה"ד] העמידו לפניכם על השולחן הזה – וכולכם משתחווים לו! מדוע? בגלל שהשתעבדתם לכסף המאוס?! איפה כבודכם? היכן גאוותכם? לאן נעלמה האנושיות שלכם?"

דבריו של ר' מנחם עלו לו ביוקר רב. הוא איבד את קצבתו הדלה והיה עליו להיעזר בבני-משפחתו, שנשארו בהונגריה, כדי שישלחו לו כסף, ולא היו הוא ובני-ביתו רעבים ללחם.

בביתו של העי"ש נתקבלו איומים שירצחוהו נפש אם לא יחזור בו מדבריו. יהודה, מנחם, יהושע וחברים אחרים – עמדו ושמרו בלילות על ביתו, שלא יירצח. הגיעו דברים לידי כך שקרובי העי"ש בהונגריה התחננו אליו, במכתביהם, שיעזוב את הארץ, אך הוא סירב בכל תוקף, אף שנשאר ללא אמצעי קיום, ואפילו התלוצץ על המצב ואמר:

"אוי לי מהמתחדשים (הרפורמים שנקראו בשם נֵיאוֹלוֹגִים בהונגריה, ואשר לדרכם התנגד כי ראה בה פתח להתבוללות) – ואוי לי מהמתכתשים! (החרדים והקנאים בירושלים, שירדו לחייו ולא בחלו באמצעים)."

ר' דוד ואשתו, לאזאר ובני-ביתו – לא נזקקו לקצבת החלוקה, אך ראשי "כולל אונגארן" התנקמו בכל זאת גם בלאזאר על-ידי כך שהפסיקו את קצבת החלוקה של אימו הישישה, אסתר ראב, ועתה היה עליו לפרנס גם אותה.

ועדיין לא נסתיימו צרותיהם של לאזאר ראב ובנו יהודה בירושלים.

המשך יבוא

* * *

אוניברסיטת תל אביב

בימת החוקר של יום ג' – תשע"ה

פְּרִי הָאָרֶץ – ארץ ישראל בספרות ובשירה העברית

בהנחיית ראש בית הספר למדעי היהדות

פרופ' חיים כהן

הנכם מוזמנים להרצאה

"פרי הארץ" – משאלה בלתי אפשרית

פרופ' נורית גוברין – אוניברסיטת תל-אביב

ההרצאה תתקיים ביום שלישי, 2.12.2014

בשעה 18:00 בבניין גילמן למדעי הרוח, אולם 282

כניסה חד פעמית – 50 שקל

הכניסה לסטודנטים – בלא תשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מתי דוד: נהניתי מאוד מהרשימה שלך על הדמעה של שר החוץ הברזילאי והציור של הילד ממשפחת מילשטיין.

* שלום אהוד, מצא חן בעיני הסיפור על שר החוץ הברזילאי. תודה שזכרת וסיפרת.

אלישבע

עין גדי

* אהוד היקר, לא הכרתי אישית את ישראל זמיר, אבל קראתי חלק מספריו. אהבתי את "לכבות את השמש" – פחות את "טנקים באבן גבירול". יש לו זכויות לא רק בכתיבה. תודה על דבריך בגיליון האחרון.

הסיפור על דמעתו של שר החוץ הברזילאי ממש יפה.

שלך,

משה גרנות

* היי אהוד, עוד כמה ימים היארצייט של כ"ט בנובמבר.... הקטע הדימיוני שלך בעניין ההצבעה באו"ם מתקשר לפועלו של אוסוולדו ארנייה – הנציג הברזילאי באותה הצבעה גורלית, איך פעל לטובת המדינה שבדרך, ודחה את ההצבעה עד שהיה מובטח רוב... 

אינני יודעת אם לזה כיוונת בקטע שלך – אבל אני לא יכולתי להתעלם מהדימיון...

בברכה

יפעת אביצדק קלפה

* ציטוט מעמוס גלבוע, גיליון 996:  "אנחנו כבר 100 שנים במלחמה דתית-לאומית עם הפלסטינים..."

היכן מצאת "פלסטינים" לפני מאה שנה?

ממציאים היסטוריה לחיזוק הקמים להשמידנו.

אביאל לטר

* ניסים פיוטרקובסקי: ראשית, ברכות מוקדמות על הגיליון ה-1000 העתיד לצאת. שנית, אשמח לקבל את הרומן "לכבות את השמש" של ישראל זמיר.

אהוד:  הרומאן נשלח אליך בקובץ מחשב הנמצא אצלי, מאחר שערכתי בשעתו את הספר והבאתי אותו לדפוס.

* בא לנו פתאום פועל חדש בעברית – לזרוג. אנחנו לא יודעים עדיין איך להשתמש בו – האם הוא ממשפחת הפעלים לסרוג, לרגוז, לזרוק או סתם הטייה מ-זרג – כמו למשל לֵך תזדרג או לך תזדרגג או תזדווג?

 זאת בעקבות פועל המופיע עכשיו בפרסומות של חברת פזגז: "למה לך לבזבז – תְּפַזְגֵז!"

 וברוח זו אפשר אולי לומר למלצרית צעירה בעלת חזה זקוף בחולצה לבנה הדוקה, כשאוכלים צהריים במסעדת "גוצ'י", וממש מתגרים ממנה – "תודה על המפית, אולי אני יכול לפזגֵז לך את התחת?"

* הי אודי, יבורך יוסי גמזו על יצירתו מכמירת הלב "שְלוֹשִים שָנָה לַעֲלִיַּת יְהוּדֵי אֶתְיוֹפְּיָה." כל כך נכון, כל כך כואב.

דורית אורגד

* מתן פרס לנדאו של מפעל הפיס בסך 100 אלף שקלים ליצחק לאור מוכיח כי במקרים רבים לא הכישרון הספרותי קובע אלא כמות ההשתנה של הזוֹכֶה על המדינה.

* יש לנו ידיד שאומר: "האמת היא שלא כל כך איכפת לי למות, הבעייה היא רק שבעולם הבא אין עיתונים."

* מיכאל הנדלזלץ, ברשימה בזכות ההפסקה בתיאטרון: הסיפור החביב עלי מחיֵי מבקר תיאטרון הוא זה של מקס בירבוהם, שהחליף את ג'ורג' ברנרד שו כמבקר התיאטרון של ה״סטרדיי רביו״ הלונדוני, ומילא תפקיד זה במשך תריסר שנים (1898-1910). בפתח אחת הביקורות שלו הוא מספר, אחרי שציין את שם ההפקה והתיאטרון: ״בהפסקה יצאתי לחלץ את רגליי בטיול מתון על המדרכה שלפני התיאטרון. הילכתי לי מתונות על הסטרנד אנה ואנה באוויר הערב הנעים, ולהפתעתי מצאתי עצמי פתאום בביתי, כך שאני מנוע מלכתוב ביקורת על ההצגה." ["הארץ", 25.11.14].

* שיעור מאלף באסלאם, לטיפש אובמה:

https://www.facebook.com/video.php?v=881491725194515

* כמה נחמד שיש שוב מהומות גזעניות קשות בארה"ב בעקבות זיכוי שוטר שהרג צעיר שחור, שכנראה איים עליו, בפרגוסון שבמדינת מיזורי.

יש לקוות שזה לא יפריע לאמריקאים להטיף לנו מוסר כל אימת שאנחנו מגִנים על עצמנו מפני טרור פלסטיני ערבי מוסלמי וגם הורגים מחבל שבא לשחוט ולהרוג אותנו.

יש לקוות שהמהומות הללו לא תפרענה לצעירים מישראל להגר לארץ המובטחת ארה"ב, ששם חייהם צפויים להיות ממש כמו גן-עדן – ולא החרא שהם אוכלים פה מפני שאין אצלנו "צדק חברתי", וגם הקוטג' והמילקי יקרים!

ואיזה חורף נחמד יש שם בארה"ב. לא בגלל השחורים המציתים בפרגוסון אלא בזכות הלבן של השלג העמוק במדינת ניו-יורק.

אבל – יש אומרים כי הַ"בְּרָרָה" שלנו, כפי שכינה אותם השומר אברהם שפירא, מהגרים בכלל לברלין – כי שם הישראלים מאושרים, וגם מפרסמים את הגרפומניה שלהם בעיתון "הארץ".

* ובהזדמנות זו כדאי לשבח את הח"כ הג'ינג'ית סתיו שפיר, שבניגוד לחברתה להנהגת המחאה, דפני ליף השמנמנה והמפונקת – שפיר לקחה ברצינות את המחאה החברתית, נכנסה לפעילות פוליטית מבורכת ואחראית מאוד, וממש כל הכבוד לה על מסירותה ויוזמותיה! עתיד פוליטי גדול נכון לה.

* ביום שני האחרון, 24.11, שודרה בערוץ 10 תוכנית האוכל של ישראל אהרוני וגידי גוב על ביקורם בקוריאה הדרומית, במסגרת הסידרה שלהם. שבוע קודם ביקרו בהולנד. זמן מועט לאחר מכן שודר בערוץ השני פרק נוסף בסידרה "פולישוק" מאת שמואל הספרי, בכיכובו של ששון גבאי. הפעם עמדה במרכז הפגישה עם שר-החוץ הבולגרי, בגילומו של אלברט כהן.

שתי תוכניות נהדרות, משעשעות, חכמות, מצויינות – כל אחת בתחומה, שהן גאווה לכישרון היצירה הישראלי בטלוויזיה.

* מתוך היומן, 17 במאי 1999, יום שני בלילה: החל מתשע בערב, ובייחוד לקראת תוצאות המידגם בעשר, אני מרותק לטלוויזיה. השמחה גדולה ונשמעת שאגת שמחה מכל הבתים סביב. ושוב, כאשר נתניהו מודיע על נצחונו של ברק, ואחר-כך על פרישתו מיו"רות הליכוד.

בהמשך הערב, כאשר מתברר גודל הניצחון וכיכר רבין מתחילה להתמלא, יורדים לשם שלושתנו. יהודית חוזרת מיד, בן ואני נפרדים ואני מבלה יותר משעה בקרב קהל הצעירים החוגגים, רוקדים, שותים יין ובירה (גם עליי הותזו טיפות בירה אחדות) ושרים אפילו "הוא זכאי" ו"כל העולם כולו גשר צר מאוד". שפע מהמם כזה של נערות ובחורות צעירות ויפהפיות לא ראיתי מעודי. מיטב הדור החדש. וכולם שיכורים משמחה. מתנשקים. מתחבקים. כמו בדיסקוטק ענק. ישנה איזו הרגשה של כ"ט בנובמבר, וכאילו רק עכשיו קיבלה ישראל את עצמאותה, כאילו יצאנו מאיזה שיעבוד מטומטם, ושוב זו אינה בושה להיות ישראלי. מצד אחד חולף על פניי טור של הומואים עם דגלי הקשת רבי-הצבעים, ומצד שני רוקדים אוהדי "הפועל תל-אביב" ושרים "הוא אדום, הוא אדום" על דגליהם האדומים עם סמל "הפועל", שריד אחרון לדגל האדום של מפא"י ההיסטורית ותנועת העבודה. ושפע הבחורות הצעירות עם השדיים הזקופים שכל הזמן חולפות בצפיפות הרבה ונוגעות בך ומעניקות איזו הרגשה של שחייה בתוך הנוער והנעורים ושאין מה לדאוג כי יש דור המשך נהדר, זאת רואים לפי הפנים, והמדינה לא תלך לאיבוד ואולי לעולם גם לא תיפול פעם נוספת בידי רוצחים, מסיתים-לרצח, שקרנים, פאראזיטים, גנבים ופושעים.

* מתוך היומן, שבת. 29 במאי 1999: למיכאל הנדלזלץ, עורך "ספרים", אודה לך אם תפרסם את תגובתי זו:

זבל אנטישמי

ב-26 בפברואר פירסמתי ב"ידיעות אחרונות" ביקורת על ספרו של סלמן רושדי "אנחתו האחרונה של המורי" ובה כתבתי:

"מתברר שאברהם [היהודי], המולטי-מיליארדר מבומביי, הוא אבי רשתות הזנות של נערות הודיות עניות הניקנות ממקדשי הכפרים שבדרום היבשת; הוא מייסד חברת הטאלק ההודית הגדולה כדי לחפות על סחר ההירואין; הוא הספסר-היזם הגדול ביותר בבניית רובעים חדשים בבומביי, שחלקם מתמוטט בגלל השחיתויות שבבנייה; הוא קשור בסוחרי-נשק בינלאומיים כדי להביא למזרח-התיכון נשק קטלני, העלול גם לאיים בהשמדה על ישראל; הוא, היודע-כל באמצעות מרגליו הנסתרים, עומד גם כניראה מאחורי רצח אשתו הנוצריה אורורה ואף מגרש לבסוף לספרד את המורי, בנו המוזר. 'אנחתו האחרונה של המורי' הוא רומאן ארוך, קשה, מלא קסם אפל, מושך וגם מייגע, ואת היהודי שבי – קצת מרגיז."

היתה זו אך לשון המעטה להגדרת הזבל האנטישמי שדחס רושדי לרומאן המשעמם הזה. עקבתי מאז בעניין רב אחר הביקורות על אודות הרומאן בעיתונות העברית, כולל זו של ליה נירגד ב"ספרים" ("הארץ", 26.5.99) ולא מצאתי זכר והתייחסות לתכונות המנוולות שייחס רושדי לגיבורו היהודי.

נשאלת השאלה, האם הסיבה לכך היא שהסיפור המתועב מופיע רק בחלקו האחרון של הרומאן הבלתי-קריא הזה?

או שרושדי נהנה בעיני מבקרינו ממעמד-על של "סופר חשוב", של פרה קדושה, שגם כאשר היא מחרבנת עלינו, ממשיכים לשבח אותה בפה מלא?

אהוד בן עזר

תל אביב

המכתב התפרסם בשלמותו ב"ספרים" של "הארץ" ביום 30.6.1999.

* בגיליון הקודם 996 הובא מכתבו של נשיא המדינה ראובן ריבלין לנעמן כהן, בתגובה לדרישתו החוזרת ונשנית של כהן לצרף את שמות שלושת חללי צה"ל שלחמו נגד "אלטלנה" – לאנדרטה לזכר הרוגי "אלטלנה" – בהם חיילים שערקו מצה"ל.

 במכתב הנשיא נאמר בין השאר:

"אם כי מהיכרות אישית ﬠם משפחות חללי אלטלנה ולוחמי האצ"ל אני חושב שמוקדם מדי לדבר ﬠל חקיקת שמות חיילי צה"ל הנופלים, באנדרטה המוקדשת לתיאור מסﬠה של אלטלנה וחלליה. למיטב הבנתי ותחושתי פצﬠ אלטלנה והזיכרון הצרוב הנלווה אליו ﬠדיין כואב ומדמם לרבים מלוחמי הארגון הצבאי הלאומי ובני משפחותיהם וראוי: כרגﬠ להניח לדבר.

כולי תקווה שבﬠתיד הרחוק יותר נמצא את הדרך לזכור את הנופלים כולם, בנים לאומה, כחללים שפﬠלו יחד למﬠן הﬠם בישראל ולמﬠן מדינת ישראל אם באנדרטה אחת או בדרך אחרת. גם אם לﬠת ﬠתה לא הבשיל זמנו של זיכרון זה, בטוחני שﬠוד יבוא יומו."

היינו בטוחים כי מכתבו של הנשיא יעורר סערה ותגובות. גם אצלנו, לא רק בעיתונות הכללית.

אבל –

כלום.

* ברכות לנשיאת האקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל", אווה אילוז, שהודיעה אתמול על התפטרותה לאחר כשנתיים בתפקיד. יש רגליים לשמועה שבכך הסתיימו חיבוטי הקבר הנוראיים של מייסד בצלאל פרופ' בוריס ש"ץ, הטמון בהר הזיתים בירושלים.

מעכשיו תוכל גברת אילוז להתמסר ביתר שאת לכתיבת השטויות שלה במוסף השבועי של עיתון "הארץ".

* * *

לעורך ראשי מר אהוד בן עזר,

חשוב בבקשה שתגובתי תתפרסם בבקשה! זהו נושא חשוב מאוד!!!

אין לי צל של ספק שקוראי/ות חדשות אהוד בן עזר באינטרנט יקראו זאת בעיון רב!

כנסת ישראל חייבה כי דפיברילטור יוצב  בכל  מקום ציבורי מעל ל-500 איש.
המקומות שמוגדרים כמחוייבים להצבת  מכשיר זה הם: משרדי הממשלה ורשויות מקומיות, שדות תעופה ונמלים, תחנות מרכזיות של תחבורה ציבורית, רכבות ואוניות נוסעים, אצטדיוני ספורט, בתי אבות, בתי כלא, בתי מלון מעל ל-100 חדרים, בריכות שחייה וחופי רחצה, חדרי כושר ומקומות עבודה מעל ל-500  עובדים.
החייאה באמצעות שוק חשמלי מיידי הינה הדרך היחידה להצלת  חיים של אדם אשר לוקה בדום לב. השוק החשמלי חייב להינתן בתוך מסגרת שבע הדקות הראשונות מתחילת דום הלב.
הפעלת הדפיברילטור בתוך דקה מרגע התמוטטות עשוייה להציל כ-90% מהמקרים!!!
אני שואל בתמיהה מדוע החוק של דפיברילטור בהרבה מקומות תקוע???!!!
כולי תקווה שהגורמים הרלבנטיים בממשלת ישראל ובמשרד הכלכלה והמסחר ובמשרד הבריאות ידאגו ליישום התקנות להצבת הדפיברילטור  במקומות ציבוריים, כדי להציל את חייהם של אלפי ישראלים בשנה!!!
בכבוד רב
צביקה שטרוסברג
רחוב ניסנבוים 16 בני-ברק

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל