גיליון מס' 998

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' בכסלו תשע"ה, 1 בדצמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מַקְבִּילִית הַכּוֹחוֹת. // אהוד בן עזר: "נעריצךָ ונקדישךָ!" // עמוס גלבוע: חוק יסוד הלאום הוא בגדר ציווי לאומי. // חיים רכלבסקי בן השנתיים בעגלה. // כמו פופאי בפריס. // אורי הייטנר: 1. חוק הלאום בהסכמה רחבה. 2. צרור הערות 30.11.14. // שמאי עציון: רחוב דוד הכורך בפתח תקווה. [ציטוט]. // שלמה אראל: חג הסוכות בפתח תקווה. // אהוד בן עזר: מכתב לאֵליה ספיר בשנת 1999. // אהוד בן עזר: לפרשת שריפת ספרו הראשון של יוסף חנני "בנתיב הייסורים". // אהוד בן  עזר: לזיכרו של שלמה טנאי. // נילי ערבה: [ממוזיאון ראשון לציון] ימים ראשונים [על יהודה רַאבּ בראשון לציון]. [ציטוט] – ותגובת אהוד בן עזר על נטיית אנשי ראשון לא לומר אמת על ראשיתם. // אלי מייזליש: אין תחליף לנתניהו – עכשיו. // דוד אדלר: כשהגעגוע והזיכרון נועדים יחדיו, על "מכתבים מאוחרים" (קשב, 2014), מאת איליה בר זאב. [ציטוט]. // רות ירדני כץ: מטעמים מרים. // יהודה דרורי: נבואות ה"חורבניסטים". // עמוס אריכא: יללות הצבועים. // עמיר בניון: אחמד אוהב את ישראל. [ציטוט]. // ד"ר יוחאי סלע: חוק הלאום – מדינה יהודית של כל אזרחיה. [ציטוט]. // מתי דוד: הבית השלישי במבחן משברי ומנהיגותי. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק שמונה-עשר: חורבן המחלבה בבית-נוּבָּה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מַקְבִּילִית הַכּוֹחוֹת

מֵאַחַר שֶיָּדוּעַ לְכָל בַּר-בֵּי-רַב

שֶמַּצַּב בִּירָתֵנוּ טוֹרְדוֹ יוֹם וָלַיִל

מָה נָפִיץ וַהֲרֵה-סַכָּנוֹת הוּא הַקְּרָב

הַנָּטוּש בְּיָמִים אֵלֶּה סְבִיב הַר-הַבַּיִת

וְכֵיוָן שֶבִּשְנֵי הַצְּדָדִים הַנִּצִּים

יֵש פָנָאטִים שְׂרוּפִים שֶחָסֵר לָהֶם בֹּרֶג

מִתְבַּקֵּש כָּאן בִּמְקוֹם לְשַלֵּחַ חִצִּים

זֶה בָּזֶה, לְגַיֵּס קְצָת תְּבוּנָה כְּתִגְבֹּרֶת

לְאוֹתוֹ קוֹמוֹן-סֶנְס שֶהַשֵּׂכֶל חָלַק

לַשְּפוּיִים שֶבִּשְנֵי הָעַמִּים לְפָחוֹת

בְּשִעוּר גֵיאוֹמֵטְרִיָּה חַד וְחָלָק

הַמֻּקְדָּש לְתֵאוּר מַקְבִּילִית הַכּוֹחוֹת.

וְאָכֵן, מַקְבִּילִית הַכּוֹחוֹת, כַּנּוֹדָע,

הִיא תַבְנִית גֵּיאוֹמֵטְרִית שֶאִם מִצְטַלְּבִים בָּהּ

שְנֵי כּוֹחוֹת הַנּוֹגְדִים זֶה אֶת זֶה בִּנְקֻדָּה

מְסֻיֶּמֶת אַחַת, כְּבָר שְנֵיהֶם מִשְתַּלְּבִים בָּהּ

בְּמִין כּוֹחַ שְלִישִי הַקָּרוּי "כּוֹחַ P"

שֶנִּתָּן לְתָאֵר בְּצוּרָה מְדֻיֶּקֶת

אֶת מַהוּת כִּוּוּנוֹ וְכוֹחוֹ שָם עַל פִּי

אֲלַכְסוֹן מַקְבִּילִית זוֹ, מִמֶּנּוּ מֻסֶּקֶת

מַסְקָנָה הֶגְיוֹנִית, שֶגַּם מִי שֶחוֹזֶה                         

בִּירִיבִים קִיצוֹנִים בַּל יִשְכַּח תּוֹךְ צְפִיָּה פֹּה

כִּי סוֹפְסוֹף הֵם מַשְתַּ"פִּים צְמוּדִים זֶה לָזֶה

הַיּוֹצְרִים עַל כָּרְחָם תּוֹצָאָה לֹא צְפוּיָה פֹּה.

וְהָיָה אִם בִּקַּשְתֶּם דֻּגְמָה לַדָּבָר

תְּנוּ מַבָּט בַּבִּירָה וּסְבִיבוֹת הַר-הַבַּיִת

וְתִצְפּוּ בְּנַחְשוֹל מְהוּמוֹת שֶעָבַר

וַעֲדַיִן עוֹבֵר מִזְּרִיחָה עַד עַרְבַּיִם

בֵּין לִבּוּי יְצָרִים פָלַסְטִינִי בָּזוּי

לְלִבּוּי תַּבְעֵרָה מְשִיחִית טְרוּפַת-דַּעַת

שֶל יָמִין יְהוּדִי חֲמוּם-רֹאש וְהָזוּי

שֶאֵינֶנּוּ מֵבִין אֵיזוֹ אֵש מְסַיַּעַת

מְסַפְּקוֹת הָאַגְרֶסְיוֹת שֶל שְנֵי הַצְּדָדִים

לְאָסוֹן קַטְלָנִי הַדּוֹרֵש פְּשָרַת-מֶנַע

כְּשֶכָּל צַד מְצַפֶּה לְאוֹיְבוֹ שֶיַּקְדִּים

פְּרוֹבוֹקַצְיָה לְאַקְצְיָה שֶמִּי יְשוּרֶנָּה.

זֶה אֵינֶנּוּ אוֹמֵר שֶהַצֶּדֶק אֵינוֹ

מְחַיֵּב שֶגַּם אִיש יְהוּדִי יִתְפַּלֵּל כָּאן

בְּבוֹא יוֹם, אֶלָּא מָה? – כָּל דָּבָר בִּזְמַנּוֹ

וְכָעֵת זֶה הַזְּמַן הַפָּחוֹת מִתְקַבֵּל כָּאן

עַל הַדַּעַת לְמִי שֶעוֹד יֵש בּוֹ גַם חֹפֶן

שֶל מִין דַּעַת כָּזֹאת, לְמַרְבֵּה כְּאֵבָהּ

שֶל תְּבוּנָה מְדִינִית, כִּי אָסוּר בְּשוּם אֹפֶן

לִשְפֹּךְ דֶּלֶק-טִמְטוּם לִמְדוּרַת-הָאֵיבָה

וְצָרִיךְ לְגַנּוֹת בְּלִי הִסּוּס וּבְלִי פַּחַד

אֶת אוֹתָהּ מַקְבִּילִית הַכּוֹחוֹת הַפְּסוּלָה

שֶל סִכְלוּת יְהוּדִית וְאִיסְלָאמִית גַּם יַחַד

שֶתַּקְרִיב אֶת כֻּלָּנוּ כְּשֶׂה לְעוֹלָה.

אַךְ כְּנֶגֶד זֶה יֵש בְּפֵרוּש לְשַבֵּחַ

מַקְבִּילִית שֶל כּוֹחוֹת אֲחֵרִים בְּתַכְלִית

שֶבָּהּ אֶלֶף נָשִים, בְּצֵרוּף מְנַצֵּחַ

שֶל כָּל דָּת וּמִגְזָר הִתְקַבְּצוּ לְהַחְלִיט

שֶנִּמְאַס לָהֶן שֶפֶךְ הַדָּם הַמָּזוּג פֹּה

לְחַיֵּינוּ בְּסֵבֶל וְאֵבֶל וּדְוַי

וְשֶהֵן, אִמָּהוֹת, אֲחָיוֹת וּבְנוֹת-זוּג פֹּה,

תִלָּחֵמְנָה לְמְנֹעַ אוֹתוֹ. הַלְוַאי. 

הֵן עָלוּ עַל רַכֶּבֶת-שָלוֹם וְהִפְגִּינוּ

שֶאֶפְשָר בְּהֶחְלֵט גַּם אַחֶרֶת, וְהֵן

מְקַוּוֹת שֶנָּבִין כְּפִי שֶהֵן כְּבָר הֵבִינוּ

שֶסָּאלָאם זֶה שָלוֹם וְדִמְעוֹת עֵינֵיהֶן

שֶל כָּל אֵם יְהוּדִית, מוּסְלְמִית, נוֹצְרִית, דְּרוּזִית

אוֹ צֶ'רְקֵסִית, כְּשֶהֵן מִתְיַפְּחוֹת עַל בְּנֵיהֶן

הֵן אוֹתָן הַדְּמָעוֹת וְשֶכְּלָל לֹא אִילוּזִית

הִיא תִקְוַת דּוּ-קִיּוּם. יְבֹרְכוּ יְדֵיהֶן!!!

* * *

אהוד בן עזר

"נעריצךָ ונקדישךָ!"

קצרה וכואבת מאוד היתה הקאריירה שלי בתור שחקן על הבמה.

אותה שנה עברנו לגור באחוזת יוספיה, ליד המושב רמות-הצופים, ואני למדתי בבית-הספר היסודי במושב הסמוך רמות-הצופים.

כל בוקר הייתי יוצא מהאחוזה לבית-הספר בדרך החול, העוברת בין פרדסים, מיקשאות וכרמים, והולך יחד עם החבר השובב שלי גיורא, והילקוט על הגב. לפעמים היינו קוטפים אבטיח במיקשה ומסתירים אותו בפרדס ממול, בתוך תעלת-בטון עמוקה שבה זרמו מי-ההשקאה ברשרוש חשאי כמו נחל קטן ושקוף. כאשר היינו חוזרים מהלימודים, בשעת צהריים מאוחרת, היינו שולפים את האבטיח הרטוב והקר, פולחים אותו באולר, מתיישבים בשולי גומה של חול פריך, מתחת לעץ תפוזים שעליו הירוקים מסתירים את השמש, ועד מהרה היה עסיס האבטיח האדום והמתוק נוזל על סנטרינו ונידבק לאצבעות.

במושבה שבה נולדתי נחשבתי לתלמיד בינוני אבל בבית-הספר של המושב, בכיתה הקטנה של הילדים המושבניקים, נעשיתי מיד לתלמיד הטוב ביותר.

הייתי שקוע בקריאת ספרים, עיניי היו מאומצות, נזקקתי למשקפיים לשם קריאה, וככה ניראיתי הילד הכי חכם בכיתה. החיבורים שלי היו היפים ביותר מפני שתיארתי בהם את הביקורים שלי בתל-אביב, שרוב הילדים במושב טרם ראו אותה. המחברות שלי היו הכי נקיות מפני שלא היו עליהן קקה של תרנגולות או כתמים של חלב חמוץ.

כאשר הוחלט שנעלה הצגה לקראת אחד החגים, או לסיום השנה, היה ברור למורה שלנו ציפה שאני אמלא את אחד התפקידים הראשיים. ולא שהיה לי "חוש דראמאטי" או כשרון משחק כלשהו אלא שהיה ברור כי התפקידים החשובים בהצגה ניתנים לתלמידים הטובים ביותר.

אני חושב שהמחזה היה של שלום-עליכם, או עיבוד-למחזה של סיפור שלו. התפקיד שלי היה של אב-המשפחה, ה"גביר" של העיירה. מאחר שהייתי רזה מאוד, ממש מקל, ריפדו אותי בכרים כדי שאשמין. הדביקו לי זקן שחור, שפם ופיאות. הלבישו כובע שחור של דתיים, וחליפה שחורה, ומאחר שלא הייתי די גבוה – מצאו זוג נעליים גבוהות של אחת המושבניקיות והתאימו לי אותן.

מן התפקיד אני לא זוכר הרבה אלא רק שהיה עלי לקום מן השולחן, לתקוע את הבהונות שלי מתחת לבית-השחי (קראו לזה: "הליכה של בעל-בית יהודי"), להגיד: "נעריצך ונקדישך! נעריצך ונקדישך!" ולנשק את הבת שלי, לפני הפרידה.

המורה ציפה התעלמה מכך שאין לי שום "חוש דראמאטי" ושגם לרקוד ולהתנועע על הבמה אני לא יודע. אבל לא היה אפשר להתעלם מכך שהקול שלי היה חלש מדי, כמעט שלא נשמע באולם הגדול של בית-העם של המושב רמות-הצופים, זה האולם שבו נערכו החזרות ובו אמורה היתה להתקיים הצגת הבכורה.

שוב ושוב היו חוזרים על הקטע שלי, כל פעם הייתי מנסה להגביר את קולי – אך ההצלחה היתה מעטה מאוד.

מה לא עשו? המורה ציפה ביקשה מאימא שלי לעשות איתי חזרות בבית. שעות הייתי יושב וחוזר בקול רם על המילים "נעריצך ונקדישך!" – אמרו לי לשים מול הפה נייר עטיפה דק, שבו היו עוטפים אז את התפוזים למשלוח לחוץ-לארץ, ולראות עד לאיזו מידה אני מצליח להרטיט אותו כשאני צועק. לריטוט קוראים ויבראציה.

אך קולי לא היה הבעייה הדראמאטית היחידה שלי. היתה בעייה קשה יותר. טלי רסקין היפה, בעלת האף הקטן והסולד, שהיתה מתרוצצת תמיד במכנסי התעמלות כחולים ושאותה אהבתי כמו משוגע – שיחקה בהצגה את תפקיד הבת שלי, שאליה הייתי צריך לגשת ולנשק אותה מיד אחרי שאגיד: "נעריצך ונקדישך!"

טלי כניראה הרגישה שאני יותר מדי מחכה לנשיקות האלה, ולכן כל פעם, בחזרות, כשהגיע הרגע לנשק אותה, היתה אומרת בקול מתנפק (סליחה, רציתי להגיד – ) מתפנק:

 "אוף! אני לא סובלת ריר על הפנים! מספיק שינשקו אותי בהצגה עצמה!"

כמובן שאני חיכיתי בקוצר-רוח להצגה עצמה כדי שאוכל סוף-סוף לנשק את טלי רסקין היפה. בגלל החלומות על הנשיקה התעלמתי מהקול החלש שלי והייתי בטוח שבערב ההצגה אשאג כאריה את "נעריצך ונקדישך!" – ומיד אגש לנשק את טלי רסקין אהובת-ליבי, בעלת הקול הצלול והמתפנק.

הגיע ערב ההצגה, בית-העם התמלא בחברי המושב, בתלמידים ובמורים, גם ההורים שלי ישבו בקהל. שוב הלבישו אותי בכל הבגדים השחורים והדביקו לי זקן, שפם ופיאות, ואתם כבר יכולים לתאר לעצמכם איזה ביזיון היה הערב הזה.

כי כאשר קמתי משולחן הסעודה שעל הבמה, ותקעתי את הבהונות שלי מתחת לבית-השחי, והתחלתי ב"הליכה של בעל-בית יהודי" – בגד בי לפתע קולי, וככל שניסיתי לבטא: "נעריצך ונקדישך! נעריצך ונקדישך!" – לא רק שלא נשמעתי בקול רם אלא אפילו לחישה לא בקעה מפי. פשוט נאלמתי.

ליעלעתי בגרוני, ככה אומרים כשמנסים לדבר ולא יוצא קול. ושוב ליעלעתי. המורה ציפה לחשה לי מאחורי הקלעים: "נעריצך ונקדישך!" ואני מלעלע וקולי לא נשמע. כמו בסרט אילם. כמו תולעת.

באולם נפלה תחילה דממה אבל עד מהרה החלו להישמע בו ציחקוקים וצחוקים. חברי השובב גיורא, שלא קיבל תפקיד בהצגה מפני שהחיבורים שלו היו מלאים מחיקות ושגיאות-כתיב, הכניס שתי אצבעות לפה והרביץ מהאולם שריקה אדירה, שהרעידה את חלונות בית-העם של רמות-הצופים, והגבירה את גלי הצחוק בקהל. אני מיד היכרתי את שריקתו. לא היה שני לו בה.

באותו רגע נשברתי וברחתי מהבמה. רצתי החוצה. בדרכי זרקתי את הכובע, את הז'קט, תלשתי את השפם, הזקן והפיאות, ניפנפתי מעליי את הנעליים הגבוהות של המושבניקית שבהן הנעילו אותי להצגה –

ויחף, ואני רק במכנסי התעמלות כחולים ובגופייה לבנה, רצתי בדרך החול, לאור הירח הדק, אל הפרדסים. שמה ישבתי בשולי גומה של חול פריך, מתחת לעץ תפוזים חשוך, ובכיתי שעה ארוכה.

ככה הסתיימה הקאריירה הקצרה והכואבת שלי בתור שחקן על הבמה ומאז לא העזתי לשחק בשום הצגה.

תקופה ארוכה הלכתי עם ראש כבוש באדמה והתביישתי להסתכל לאנשים בעיניים כי ידעתי שכולם צוחקים עליי.

יום אחד הרמתי ראש והנה מולי עומדת טלי רסקין היפה, במכנסי ההתעמלות! – היא באה מסימטה אחרת של המושב, בדרך לבית-הספר.

אני הסמקתי מאוד אבל טלי אמרה לי: "בוא הנה!"

כאשר התקרבתי היא התרוממה על קצות האצבעות היחפות שלה, נשקה לי על המצח, וברחה בקול של צחוק צלול.

הדבר הזה קרה בקיץ, כאשר היינו הולכים יחפים לבתי-הספר. שווה היתה לי כל הבושה על הבמה, ובלבד שקיבלתי מטלי נשיקה!

אהוד: החלקים האמיתיים בסיפור, שנכתב בשנת 1998, הם שכאשר גרנו באחוזת קלמניה, ולמדתי בבית-הספר לילדי עובדים במושב הסמוך צופית, השתתפתי בהצגה, בבית העם של המושב, בתור אב-המשפחה, ואלה שתי המילים היחידות הזכורות לי מאותה הצגה. בכל השאר, העלילה בסיפור היא בדוייה, גם הנשיקה בסוף. אהבתי אז את דליה קולודני, לימים יוגב, שהיתה מבוגרת ממני בשנה אחת, ולפיה תיארתי את טלי רסקין בסיפור. לא זכור לי שהיא השתתפה אז בהצגה. המורה ציפה היא רבקה קרמר.

הכיתות היו כה קטנות שבכל כיתה, החצוייה לשתיים, למדנו שני גילים יחד, כך שבראשית לימודיי בכיתה גימ"ל דליה למדה יחד איתי בכיתה דל"ת, והייתי מסתכל הרבה לעברה.

לפני שנים אחדות הוזמנתי להופיע באותו בניין, באותו בית ספר – בצופית, יחד עם בת-כיתתי מרתה רענן, ולשמחתי היו שם בין הילדים ארבע בנות מקסימות הנושאות את שם המשפחה בן עזר והן מקרובי משפחתי הגרים כיום בצופית ובשדה ורבורג.

* * *

עמוס גלבוע

חוק יסוד הלאום הוא בגדר ציווי לאומי

סביב העקרונות שניסח ראש הממשלה, אמור להיות קונצנזוס של כל המפלגות הציוניות, אלא אם כן אחז בהן השיגעון.  לא בטוח שדווקא עכשיו יש צורך חיוני דוחק לקבל אותו, אך הוא הכרחי ויומו יבוא. זאת, כי אין מדינה בעולם, לפי ידיעתי, שהפרק הראשון בחוקה שלה (ואצלנו חוקי היסוד מרכיבים את החוקה ) אינו מגדיר את זהותה. כל הדיבורים על כך שהדבר מיותר, שכולם יודעים שאנחנו מדינה יהודית,   הם שגויים לחלוטין. שום דבר אינו ברור וידוע ומובן, אלא אם כן נחקק בשפה כתובה ברורה ופשוטה. בדיוק כמו שעשרת ערכי היסוד שלנו נכתבו על שני לוחות.

מספרים על אחד מחכמי חלם (נקרא לו "החכם") שיום אחד עבר ליד חנות הומה קונים שמעליה מתנוסס שלט: "פה מוכרים דגים טריים."

אמר "החכם" לבעל החנות: "למה  כתוב 'פה' בשלט שבחנותך? הלא ברור שמוכרים פה ולא במקום אחר!"

חשב בעל החנות וענה: "אתה צודק," והמילה "פה" הוסרה.

למחרתו חזר ה"חכם" ואמר לבעל החנות: "מדוע בשלט כתוב ש'מוכרים'? הלא ידוע לכל שלא מחלקים בחינם, אלא מוכרים תמורת תשלום. זה ידוע בכל רחבי הממלכה שלנו."

הרהר בעל החנות והמילה "מוכרים" הוסרה.

עוברים ימים ו"חכמנו" עובר במקום, ופונה לבעל החנות: "תראה אדוני, למה לכתוב את המילה 'טריים'? כל אנשי הממלכה יודעים שאתה לא מוכר דגים מסריחים, אלא דגים הכי טריים. למה לך דווקא להדגיש את זה? האנשים יתחילו לחשוד!"

"צודק אתה," השיבו בעל החנות והוריד את המילה טריים.

לא עובר זמן ושוב הזדמן ה"חכם" לחנות ובבת צחוק אמר לבעליו: "נו באמת, למה אתה משאיר את המילה 'דגים' על השלט? כלום מוכר אתה בשר? ידוע לכל שאצלך קונים רק דגים."

הוסרה המילה "דגים" מעל השלט, וזה נשאר ללא אף מילה, בולט למרחוק בריקנות שבו, והחנות נשארה ללא זהות.

נזכרתי בסיפור לאור מחול השיגעון סביב "חוק יסוד הלאום". בצד זה שכמעט כולם  עוסקים ב"תחזית העבר" האווילית (מה היה אומר המנוח בן-גוריון או בגין בעניין החוק, כאילו היה להם קשר דיגיטלי משודרג לשוכני מעלה) – נאחזים המתנגדים  בטעון הכולל: זה מיותר!  באים ואומרים שידוע לכל העולם שאנחנו מדינה יהודית; ידוע לנו עצמנו שאנחנו מדינה יהודית, ואנחנו מהווים את הרוב במדינה, ומה שכל כך ברור ובולט לעין לא צריך להגיד!

לא רק זאת: באים וטוענים שהמונח "מדינה יהודית ודמוקרטית" מופיע כבר בחוקי יסוד אחרים, ולמה לחזור על כך. מיותר! ובכלל, הלא הדברים כתובים ב"מגילת העצמאות", אז לה לבוא ולהכביד עליה?

דעתי היא שכל האמירות הללו הן כאמירות ה"חכם" שלנו מחלם. דברים צריכים להיות כתובים וחקוקים בצורה ברורה ופשוטה במקום המתאים להם, ובעיקר מה שנוגע ל"תעודת הזיהוי" של המדינה ו"האני מאמין" שלה. שום דבר אינו מובן מאליו, כלום! מה שמובן לאחד, לא מובן לשני. מה שמובן היום, לא יהיה מובן מחר; הנסיבות הן שתקבענה איך תיווצר ההבנה או אי ההבנה. הציוויים הראשונים של ערכי הציביליזציה העברית והאוניברסאלית נחקקו על שני לוחות. 

ומילה על מגילת העצמאות. היא קודם כל, ובצורה הכי חגיגית, קובעת כי העם היהודי הקים כאן, במולדתו ההיסטורית, את המדינה היהודית, שהיא מדינת ישראל. ורק אז היא באה וקובעת כי המדינה היהודית הזאת "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני (במובן של זכות הצבעה. – ע.ג) לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין."

זהו המרכיב הדמוקראטי של ימינו, המבטיח שוויון זכויות לכל המיעוטים במדינת ישראל, ובראשם המיעוט הערבי. צריך לשים לב שהשוויון הוא לאזרחים, לפרטים, ולא לקולקטיב המרכיב את  האזרחים השונים. לכן, אין במגילת העצמאות זכויות לאומיות למיעוט הערבי. זכויות לאומיות יש רק ללאום היהודי שזאת מדינתו, והוא מהווה בה את הרוב.

ולמרות זאת, במישור המעשי מדינת ישראל העניקה לערבים זכות שאינה מוקנית כמעט לאף מיעוט במדינה מערבית: השפה הערבית הוכרה כשפה רשמית שנייה ושפת הלימוד בבתי הספר הערביים היא ערבית. לכן, ההצעות הפרטיות ל"חוק יסוד הלאום" הבאות לשלול את מעמדה  הרשמי של השפה הערבית, ובכך לפגוע במיטוט הערבי, הן שגויות ורעות

ומילה אחרונה: דעתי היא ש"חוק הלאום", כפי שעקרונותיו נוסחו ע"י נתניהו, הוא בגדר ציווי לאומי שסביבו אמור להיות קונצנזוס ברור של כל המפלגות הציוניות. האם זה צורך חיוני למימוש דווקא עכשיו? איני בטוח, אך יומו יבוא, כי איני מכיר אף מדינה שהפרק הראשון, פרק המבוא, בחוקה שלה (וחוקי היסוד אצלנו הם המרכיבים אותה) לא יגדיר את זהותה.

* * *

חיים רכלבסקי בן השנתיים בעגלה

מתוך היומן של אהוד בן עזר, 8 בנובמבר 1999, יום שני. תל אביב. לפני-הצהריים אני נפגש באפרופו בן-גוריון עם אביבה וישראל ישראלי, בעקבות כתב-היד של אביבה שנשלח אליי לחוות-דעת.

אביבה היתה שכנה של משפחת חיים באר, אז רכלבסקי. היתה באה לקנות בחנות המכולת הקטנה שלהם, ואביו של חיים היה מעניק לה בחינם חופן של סוכריות קטנות צבעוניות.

כאשר חיים היה כבן שנתיים, והיא כבת שלוש-עשרה, היא ביקשה לטייל איתו בעגלה ואף זכתה להוביל אותו ברחובות הקטנים כמו רחוב יחזקאל, והיא זוכרת אותו כבעל תלתלים שחורים ועיניים שחורות יוקדות.

* * *

כמו פופאי בפריס

מתוך היומן של אהוד בן עזר, 23 בספטמבר, 1999, יום חמישי. פאריס. מלון סלקט. ארוחת-בוקר. יהודית כל הזמן אומרת שמוטב שהיינו יוצאים לאכול בחוץ. ואולם במחיר הארוחה כאן, במזנון חופשי, מקבלים בבתי הקפה בחוץ ארוחה הרבה יותר קטנה במיבחר, ומוגבלת בכמות.

אנחנו יורדים למטרו כדי לנסוע בו עד ללובר. בן ויהודית כבר נכנסים לקרון, וכשאני מגיע לדלת בא מולי גבר שחור גדול, לי הוא ניראה כושי אבל לדברי בן זה היה טיפוס צפון-אפריקאי, והוא מתכוכף לידי וזורק לריצפה מצית לבן פשוט וכאילו מנסה גם להדליק אותו לעבר המכנס שלי, ובינתיים מתחכך בי. הוא סבור כניראה שאני מיד אתכופף לעבר המצית, אחשוב שאבד לי או מתוך סקרנות אינסטינקטיבית, ובינתיים לא ארגיש כיצד הוא שולף את ארנקי מכיסי האחורי, וקופץ החוצה, כל זה מתוזמן שניות אחדות לפני סגירת הדלתות ועזיבת הרכבת את התחנה.

אבל אותי לא עשו באצבע, וחוץ מזה, בזכות השחיות הרבות בים ובבריכה, יש לי כתפיים וזרועות שריריות כשל מתאגרף. [אני בן 63]. בלי לחשוב הרבה ובלי להתכופף כלל – אני מחטיף לו אגרוף יד ימין בחזה, וגם הודף אותו ממני באותה תנועת יד וזורק אותו החוצה לרציף. הוא לא מוציא מילה מפיו, כיודע שזה מגיע לו, ומיד נסגרות הדלתות והקרון מתחיל לנוע.

יהודית אומרת שכאשר אני מספר להם על כך מתנפחים שרירי הזרוע שלי כמו פופאי.

* * *

אהוד בן עזר

מדריך לסופר/עיתונאי המתחיל:

מהי תקינות פוליטית?

טרור ערבי, מוסלמי, פלסטיני נגד יהודים וישראלים בכלל, ואם אפשר שחיטתם – זהו מאבק לגיטימי נגד האימפריאליזם והציונות. לא גזענות.

תגובה יהודית, ישראלית, אפילו במילים בלבד

לטרור ערבי, מוסלמי, פלסטיני

השואף להשמיד אותנו –

זוהי גזענות!

* * *

אורי הייטנר

1. חוק הלאום בהסכמה רחבה

שני סוגים של שיח מתקיימים בנושא חוק הלאום.

סוג אחד הוא שיח של עובדות. סוג שני היא שיח של דימויים.

בשיח העובדות, מדובר בהצעת חוק שנועדה להשלים מרכיב משמעותי ביותר בחוקה הנבנית לישראל, החסר בין חוקי היסוד. חוקי היסוד מעגנים את תפקידם של מוסדות השלטון ואת זכויות האזרח בישראל (חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק). אולם אין עדין חוק יסוד המעגן את הגדרתה, צביונה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אין עוד תוקף חוקתי ללוז מגילת העצמאות: "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". אין עיגון בחוק יסוד לדגל הלאום, להמנון הלאומי ולסמל המדינה. אפילו חוק השבות אינו מעוגן בחוקי היסוד (את העיוות הזה, משום מה, הצעת החוק אינה מתקנת).

זהו חוק שכל ציוני אמור לתמוך בו. זהו חוק שראוי היה לקבלו ברוב גדול מאוד בכנסת, כהחלטה היסטורית וחגיגית (באיחור של 66 שנים).

בשיח הדימויים, מדובר בהצעת חוק לאומנית וגזענית, הפוגעת בדמוקרטיה ומכרסמת בזכויות האזרח של המיעוטים בישראל. 

אין קשר בין הדימוי למציאות, אולם דימויים משפיעים על המציאות ויוצרים מציאות. בשיח על החוק גבר הדימוי על העובדות. השיח על החוק יצר מציאות, שבה החוק מצטייר כפוגע בשוויון הזכויות ומי שתומכים בו מתכוונים לפגוע במיעוטים ובדמוקרטיה. הצד השני של שיח הדימויים, הוא שמתנגדי החוק מתנגדים להגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. גם הדימוי הזה אינו נכון. יש מתנגדים כאלה, כמובן, וכקורא "הארץ" אני קורא כמה מאמרים ברוח זו מדי יום. אבל הרוב המכריע של מתנגדי החוק, ובהם מפלגות הקואליציה "יש עתיד" והתנועה, מפלגת העבודה ואישים כבני בגין, דן מרידור, משה ארנס, רות גביזון, בן דרור ימיני, דן מרגלית ואחרים, הם ציונים הדוגלים ביהדותה של המדינה.

במציאות שנוצרה, התעקשות על החוק במתכונתו הנוכחית תזיק יותר מאשר תועיל. אני כותב זאת כמי שתומך בחוק בכל מאודי. אם החוק הזה יעלה ולא יעבור, ואף אם הוא יעלה ויעבור בקושי, על חודם של קולות מעטים, ייווצר נזק לאומי חמור כתוצאה מהמסר השגוי כאילו מחצית הכנסת והעם מתנגדים להגדרתה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אם הצעת החוק תיגנז, הנזק יהיה גדול שבעתיים, כיוון שהדבר יצטייר כחוסר יכולת לחוקק בכנסת חוק המגדיר את ישראל כמדינת הלאום היהודית.

בסיטואציה שנוצרה, יש לעצור, ולחשב מסלול מחדש.

איך נוצר המצב הזה?

גורם אחד לכך הוא התבטאויות קיצוניות ומתלהמות של חלק מתומכי החוק, ברוח הדימוי שמתנגדיו יצרו לו; התבטאויות לאומניות, אנטי דמוקרטיות ופוגעניות כלפי המיעוטים.

גורם שני הוא התנהלות בעייתית של נתניהו, שהעלה את ההצעה להכרעה בעיצומו של משבר קואליציוני בנושא התקציב ובנושאים נוספים וניהל את המשבר בהליכה על הסף, מתוך רצון לכופף את ידי שותפיו הקואליציוניים, שהעריך שלא ילכו עד משבר, בשל פחדם מן הבחירות. הוא כבר החל לרקום פשרה – למה התעקש להעלות להצבעה את ההצעות מעוררות המחלוקת בטרם הצעתו הושלמה?

אבל הגורם העיקרי והעגום, הוא הצלחתה של שטיפת המוח הפוסט ציונית, שבמשך עשרים שנה טִפְטְפָה את טענת הכזב כאילו יש סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית. רוב גדול של הציבור שולל את הגישה הזאת, אולם מושפע ממנה. וכך, עצם הצעה המדברת על חיזוק צביונה היהודי של המדינה, בלי להצמיד לה את האופי הדמוקרטי וזכויות הפרט האוניברסליות, מיד חשודה ומעוררת התנגדות. יש להתמודד עם הניצחון התודעתי הזה של הפוסט ציונות בדרכי חינוך והסברה, אך הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ולכן החקיקה אינה יכולה להתעלם מהמצב התודעתי הבעייתי.

הפתרון למשבר, הוא שינוי הצעת החוק ויצירת חוק חדש, שיש בו עיקרי ההצעה הנוכחית באשר להיותה של ישראל מדינת הלאום היהודית, אך גם סעיף המגדיר את זכויות הפרט השוות לכל, ללא הבדלי דת, לאום ומגדר.

הסעיף הזה מיותר, כיוון שהוא כבר קיים בחוקי היסוד ואינו קשור לחוק הלאום, אולם אין נזק באזכור העיקרון הזה מחדש. אם בזכות התוספת הזאת, יוכנס לחוקת המדינה חוק יסוד המגדיר את היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי והוא יתקבל ברוב גדול, יהיה זה יום חג לציונות. הדבר נחוץ במיוחד, לנוכח נזקי מחול השדים שנוצר סביב הצעת החוק הנוכחית.

2. צרור הערות 30.11.14

* "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". 41 שנים מלאו לפטירתו של דוד בן גוריון, מייסד המדינה היהודית וקברניטה הראשון, האיש שהכריז את ההכרזה הזאת, ולא בכדי ניסח כך את ההכרזה.

בימים הרעים האלה, שבהם תרבות השקר והעדפת אינטרסים פוליטיים זרים על דבקות ברעיונות הציונות והממלכתיות, גורמים להצגת רעיון המדינה היהודית כ"גזענות", "לאומנות", ניגודה של הדמוקרטיה ופגיעה בזכויותיהם השוות של אזרחי המדינה בני המיעוטים, נזכור את המנהיג הציוני הדגול הזה.

דוד בן גוריון הוא אבי הרעיון של חלוקת הארץ, מתוך העמדת המחויבות להקמתה לאלתר של ישראל כמדינה יהודית מעל הדבקות בכל שטח של מולדתנו. לאחר מלחמת ששת הימים קרא בן גוריון לוויתורים טריטוריאליים עמוקים ולנסיגה מכל השטחים חוץ מירושלים השלמה והגולן (לימים הוא צירף לכך גם את גוש עציון וחברון), כדי להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית.

אני מאמין בזכותו הנצחית של העם היהודי על כל שעל בארץ ישראל. כל ויתור טריטוריאלי כואב לי כקריעת איבר מן הגוף. ואף על פי כן, אני מצדד בפשרה טריטוריאלית וחלוקת הארץ (אם כי לא בגבולות 49', חלילה), כדי להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית.

והנה, יש מי שמציגים את קיומה של מדינה יהודית – גזענות ולאומנות. יש מי שחותרים לחלוקת הארץ בין מדינה פלשתינאית נקייה מיהודים לבין מדינה... לבין מה? לבין איזו מדינה בדיוק? לבין מדינה המתביישת להגדיר את עצמה כמדינת הלאום של העם היהודי? מדינה שאינה מסוגלת להגדיר בחוקה את צביונה כמדינת הלאום היהודית? מדינה המציגה את יהדותה כסותרת את היותה דמוקרטית? מדינה המנסה, כביכול בשם הדמוקרטיה, לעמעם ולכרסם את היותה מדינת הלאום היהודית?

מי שחותרים לחלוקת הארץ, אמורים היו להיות הראשונים להבטיח לעם ולעולם שהחלוקה היא בין שני עמים, ושמדינתו של העם היהודי תהיה מדינה יהודית מובהקת. הכרסום בעשרים השנים האחרונות בכל אמיתות היסוד, בהשפעת שטיפת המוח הפוסט ציונית, שקנתה שביתה חזקה ביותר בתקשורת ובאקדמיה הישראלית, גרמה לסחף קשה בתשתית התודעתית שלנו. אימוץ הטרמינולוגיה הפוסט ציונית בידי גורמים במרכז המערכת הפוליטית הישראלית, תוך שבירת ההסכמה הלאומית היסודית ביותר, היא סכנה לאומית.

* ב"ג הוא גדול מנהיגי ישראל ומעצבה של המדינה. בתנאים קשים של מלחמת קיום וקליטת עלייה גדולה, הוא עיצב את ישראל כמדינה דמוקרטית. אולם יש להודות שהדמוקרטיה בימיו לא היתה מלאה, בוודאי בהשוואה לדמוקרטיה הישראלית בימינו. מעצבה של הדמוקרטיה הליברלית הישראלית היה דווקא מחליפו, לוי אשכול. הדבר בא לידי ביטוי בדרכים שונות, כמו חוק רשות השידור כרשות ממלכתית ולא כרדיו הכפוף לראש הממשלה, ביחס הוגן ומכבד כלפי האופוזיציה ובראש ובראשונה בביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל. ערביי ישראל נהנו אמנם מזכות הצבעה מלאה מיומה הראשון של המדינה, אולם ב-19 השנים הראשונות לקיומה, הם חיו תחת ממשל צבאי, ולא כאזרחים חופשיים. אחד ממעצבי הממשל הצבאי ומהתומכים המובהקים בו היה שמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון וסגן שר הביטחון. רפ"י, מפלגתו של בן גוריון, שפרס היה מבכירי הנהגתה (לצד ב"ג ודיין) המשיכה להתנגד לביטול הממשל הצבאי גם באופוזיציה, ותקפה על כך בחריפות רבה את אשכול. למעשה, רפ"י הייתה המפלגה היחידה שהתנגדה להחלטה – בודדה מול הסכמה רחבה מחירות עד מק"י.

ולכן, היה זה מעמד פאתטי, כאשר שמעון פרס, הנשיא לשעבר, נשא נאום חוצב להבות ליד קברו של דוד בן גוריון, וגינה את הצעת חוק הלאום, שאין בה כל פגיעה בזכויותיהם של ערביי ישראל, והציג אותה כפגיעה במורשתו היהודית והדמוקרטית של ב"ג.

פרס מרבה ללעוג לצורך ללמוד היסטוריה ולדעת את ההיסטוריה. הוא יודע למה.

* אילו "חוק הלאום" היה דומה לאופן שבו מציירים אותו מתנגדיו, הייתי מתנגד לו בכל ליבי ונאבק בו. אילו החוק היה מכפיף את הדמוקרטיה ליהדות (לא שאני יודע מה זה, אבל נניח היה דבר כזה) היה זה חוק בלתי ראוי והייתי יוצא נגדו. אילו החוק היה פוגע כהוא זה בזכויותיהם השוות של אזרחי ישראל הערבים, הוא היה חוק פסול, שאת כל המאמצים והמרץ שאני משקיע בכתיבה בעד החוק הקיים, הייתי משקיע בכתיבה נגדו. לצערי, הדיון הציבורי אינו על החוק, אלא על דימוי שלו, שאין לו קשר למציאות.

במאמר שפרסם בערב שבת ב"ישראל היום", מנתח פרופ' אשר כהן את "חוק הלאום", ומוכיח שאין בו כל פגיעה בזכויות הפרט השוות ללא אפלייה. כך הוא סיים את המאמר: "זכויות הפרט מעוגנות בהצעת החוק בסעיף האומר: 'מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית... ומקיימת את זכויותיהם האישיות של כלל אזרחיה.'

קצפם של המתנגדים יצא נגד הניסוח, על שאינו מכיר בזכויות הקבוצתיות של המיעוטים. אולם תחת סעיף המורשת מעוגנת הזכות לתרבות באמירה כי 'המדינה תפעל לאפשר לכל תושבי ישראל... לפעול לשימור תרבותו, מורשתו, שפתו וזהותו.' יש לזכור כי זכויות קבוצתיות ניתנו כאן ברמה הפרקטית בשפה, בחינוך ובדת.

אכן, יש זכות אחת שלא ניתנת למיעוטים ושמורה רק לרוב הלאומי היהודי, והיא זכות ההגדרה העצמית הלאומית. זכות זו, כאמור, שמורה ללאום מוגדר אחד ברבות מהמדינות הדמוקרטיות בעולם, כולל אלו שבהן חיים מיעוטים. אף אחת מהן אינה נחשבת לא דמוקרטית רק בגלל הגדרתה כמדינת לאום.

הדמוקרטיה במדינות אלו נמדדת במגוון דרכים הבוחנות עד כמה האזרחים כפרטים וכקבוצות נהנים מזכויות פרט ואזרח. בדיקה כזו מתקיימת גם ביחס לישראל, ומן הראוי שיתנהל דיון ציבורי בנוגע לדרכים לשיפור הדמוקרטיה. אולם לא ייתכן שעצם הגדרתה הלאומית בחוק יסוד יגרור תגובות פבלוביות מוכרות על הפגיעה כביכול בדמוקרטיה.

בדיונים בחוק ראוי להמשיך בקו העקבי שישראל היא מדינת לאום יהודית של כלל אזרחיה. היא מדינם של 100 אחוז מאזרחיה, אבל היא מדינת הלאום רק של 80 אחוז מאזרחיה. זה האיזון הראוי בהגדרתה כיהודית ודמוקרטית, וחוק הלאום אינו מפר את האיזון אלא יוצר אותו".

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, שהתקבלו לפני 22 שנים, העניקו מעמד חוקתי לזכויות האזרח השוות, ללא הבדל דת ולאום (ולדעתי יש להוסיף חקיקה דומה בדבר חופש הביטוי וזכויות אזרחיות). חוק יסוד ישראל כמדינת העם היהודי, נועד להעניק מעמד חוקתי להגדרתה של ישראל כמדינת הלאום היהודי. אין כל סתירה בין השניים. אין אמת בטענה שחוק הלאום עומד מעל החוקים האחרים. הוא במעמד שווה להם.

גם לכך התייחס בדבריו פרופ' כהן: "בהתייחס לטענת ההכפפה כביכול, לא ברור כלל מאין שואבים מתנגדי החוק את פרשנותם בדבר היררכיה כביכול בין חוק יסוד הלאום לחוקי היסוד האחרים. סעיף המטרה שהוצג בנוסח של נתניהו זהה לנוסח הקיים בחוקי היסוד הקודמים: 'הגדרת זהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ועיגון ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל'."

* את חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, יזם המכון לאסטרטגיה ציונית. מייסד המכון ובאותם ימים עדיין יו"ר המכון הוא ישראל הראל. במאמר ב"הארץ" התייחס אף הוא לטענה שהחוק פוגע בזכויות המיעוטים. "'מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית', נאמר בעקרונות היסוד של החוק, 'המושתתת על יסודות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, ומקיימת את זכויותיהם האישיות של כלל אזרחיה על פי כל דין'. 'כל דין' — כולל את כל חוקי היסוד השומרים על כבוד האדם ועל זכויותיהם האזרחיות של המיעוטים. אך בשל יצרים אישיים ופוליטיים, ובשל כניעה לתעמולת זוועה שקרית, מתנגדי החוק, בממשלה ומחוצה לה, טוענים שהחוק שולל את הזכויות הדמוקרטיות של המיעוטים."

* תרגיל בדמגוגיה שימושית. "שלום עכשיו" הציגו במודעה קטע ממגילת העצמאות, ו"התאימו" אותה לדֶמוֹן של חוק הלאום. למשל: "... תשקוד על פיתוח הארץ לטובת [כל תושביה] – תושביה היהודים. ... יסודות [החירות, הצדק והשלום] – הנאמנות, הכוחנות והלאומנות" וכן הלאה.

אז הנה, הרי לא בעייה להיות דמגוג. "[בארץ ישראל] – בפלשתין [קם העם היהודי] קמו אזרחי העולם הקוסמופוליטיים... אנו מכריזים בזאת על הקמת [מדינה יהודית] – מדינת כל אזרחיה [בארץ ישראל] – בפלשתין היא [מדינת ישראל] – שקשוקה."

* בתקופת המאבק על הגולן, נהגנו להזכיר לעצמנו, בוועד יישובי הגולן, שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר. הבנו שהדרך לשמור על הגולן, היא השפעה על הציבור הרחב בדרכי נועם ובמתינות, על מנת לגבש הסכמה רחבה ככל האפשר סביב המטרה שעליה נאבקנו.

הוא הדין בחוק הלאום. מטרת החוק היא לעגן בחוקת המדינה את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. מדובר בצעד בעל משמעות היסטורית ומן הראוי שיעשה בהסכמה רחבה ככל האפשר. כדי ליצור הסכמה כזאת, החוק חייב לכלול את המחויבות לשוויון הזכויות לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת ולאום. מי שרוצה לאכול את הענבים, כלומר להבטיח את קבלת החוק בהסכמה רחבה, יוליך פשרה כזאת. מי שרוצה לריב עם השומר, יתעקש על קוצו של יו"ד, ואולי יוותר על החוק, העיקר לא להתפשר.

המתווה החדש של החוק, אותו הציג נתניהו, עשוי להוות בסיס להסכמה כזאת, אולי בהבדלי ניואנסים קטנים. על נתניהו להודיע שהמתווה שלו מחליף את ההצעות המקוריות, והוא תומך בו ורק בו. עליו לזמן את ראשי סיעות הקואליציה, כדי ליצור עימן הסכמה על הנוסח החדש.

התנהלותו הנוכחית של נתניהו, משחקי ההליכה על הסף, המו"מ עם החרדים שנועד לגרור את המדינה לבחירות מיותרות – אינה מעידה על מנהיגות אחראית. דומה שמטרתו של נתניהו אינה לאכול את הענבים, אלא לריב עם השומר. בנושא כה מהותי, כהגדרת מהותה של המדינה בחוק יסוד, נתניהו מתנהל בפוליטיקה קטנה. כל כך חבל.

אין ספק שההתנהלות של שותפיו הקואליציוניים בעייתית ובלתי ראויה, אך הוא ראש הממשלה ועליו להיות המבוגר האחראי. אם רק ירצה, יוכל בקלות לשמור על ממשלתו ולהעביר ברוב גדול את חוק הלאום.

זה האינטרס הלאומי. חוששני שאינטרסים אחרים חשובים לנתניהו יותר. 

* מה האינטרס המניע את נתניהו? הערכתו שבחירות מוקדמות ייטיבו את מצבו. לכן הוא משחק מִשְׂחק כפול. מצד אחד, הוא מכין חוק חדש שיכול להוות בסיס להסכמה לאומית, אך מצד שני, אינו מתאמץ לקדם אותו. אם החרדים יתחייבו לתמוך בו אחרי הבחירות, ילך עד הקצה עם חוק הלאום ויגרום לנפילת ממשלתו ולבחירות מיותרות חדשות. אם לא יתחייבו, יקדם פשרה בנושא החוק. האינטרס הלאומי הוא קבלת החוק בהסכמה רחבה. האינטרס האישי הוא הקדמת הבחירות.

למה נתניהו רוצה להקדים את הבחירות? הוא מעריך שבבחירות חדשות הליכוד יהיה גדול יותר מאשר הסיעה הנוכחית אחרי פרישת "ישראל ביתנו", ושכחלון יחליף את יאיר לפיד כראש מפלגת המרכז הגדולה. הוא מאמין שעם כחלון יהיה לו קל יותר, בעיקר כיוון שכחלון יסכים לשבת עם החרדים. אלה שיקולים לגיטימיים. מה שלא לגיטימי הוא לטלטל את המדינה בבחירות מיותרות ויקרות שנתיים אחרי הבחירות הקודמות. מה שלא לגיטימי הוא להשתמש בנושא רב חשיבות כחוק הלאום, ככלי משחק בתמרוניו הפוליטיים.

* למה אני מתכוון, כאשר אני קובע שההתנהלות של השותפות הקואליציוניות אינה ראויה?

השותפות יצרו משבר מלאכותי באמצעות דמוניזציה לחוק הלאום. הרי ציפי לבני, לפני 5 שנים, היתה בין המנסחים של החוק. הרי מאיר שטרית מ"התנועה" היה חתום עליו בכנסת הקודמת. אין בחוק שום דבר שצריך היה לגרום להם להתנגד לו. ובטח לא להציגו כ"גזעני", רחמנא לצלן, ושאר הכזבים. ציפי לבני אמרה שלא תהיה בממשלה שלא תקדם את תהליך השלום. והנה, היא הועמדה בראש צוות המו"מ וניתן לה לנהל את התהליך. היא יודעת לאלו ויתורים מרחיקי לכת נתניהו הסכים. היא יודעת שנתניהו הציע מה שרבין לעולם לא היה מעלה על דעתו להציע; כמעט את הצעתו של אולמרט. ובאשר לטענה נגדו, על כך שהעלה את הדרישה שיכירו בישראל כמדינת הלאום היהודית – הרי היא הראשונה שדרשה זאת, בהיותה שרת החוץ. לא היתה לה עילה לפרוש כאשר אבו מאזן פוצץ את התהליך. אבל איך יכלה להסביר לציבור את הישארותה? המציאה אג'נדה חדשה – היא בממשלה כדי לבלום "חקיקה לאומנית". ובמקום להוביל את חוק הלאום, היא נקטה בדרך אנטי דמוקרטית, כאשר הודיעה שכשרת המשפטים היא לא תביא לדיון את הצעת החוק והלכה עד משבר על השקר הזה. ויאיר לפיד נגרר אחריה, כמומחה לפוליטיקה הישנה במלוא כיעורה.

* דרישתם של החרדים מנתניהו לבלום את חוק הגיור תמורת תמיכתם בו, מנוגדת לאינטרס הציוני ולייעודה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אם הוא ייכנע בנושא הגיור, הוא יעשה פלסתר את הצהרותיו הרמות בנושא חוק הלאום.

* ח"כ מאיר שטרית רמז ב"פגוש את העיתונות" ש"התנועה" תתנגד לנוסח הפשרה (!) של נתניהו בנושא חוק הלאום, כי יש בו פגיעה במיעוטים בישראל ולכן הוא פוגע בדמוקרטיה. בכנסת הקודמת, אותו מאיר שטרית, חתם על הצעת החוק של דיכטר. לא על הצעת הפשרה, אלא על אותה ההצעה שהיום חתום עליה ח"כ אלקין. האם שטרית מודל 2011 רצה לפגוע במיעוטים? האם שטרית מודל 2011 התנגד לדמוקרטיה?

שטרית מודל 2011 קרא את הצעת החוק, וכציוני – פעל על פי צו מצפונו וחתם עליו, כמו רבים מחברי "קדימה" ומפלגת העבודה. שטרית מודל 2014 מכפיף את מצפונו לאינטרסים פוליטיים זרים.

* חוק הלאום, הוא חוק חיוני ביותר, שנועד לעגן בחוקה את זהותה היהודית וצביונה היהודי של המדינה ואת סמליה של ישראל כמדינה יהודית. אין בחוק הזה דבר וחצי דבר, המכרסם כהוא זה בזכויות הפרט השוות של כל אזרחי המדינה, ללא הבדל לאום ודת.

בשונה מחוק הלאום, הצעת החוק החדשה של מירי רגב לחייב את הח"כים להישבע אמונים לישראל כמדינה יהודית, היא הצעה לעומתית וקנטרנית, שנועדה לבזות, להשפיל ולפגוע בח"כים הערביים, נציגיהם הנבחרים הלגיטימיים של 20% מאזרחי ישראל, באמצעות חיובם לומר את המילים הקשות להם כל כך. ישראל היא מדינה יהודית, ומי שנשבע לה אמונים נשבע אמונים למדינה היהודית. בהנחה שבקרוב תעוגן זהותה היהודית של ישראל גם בחוק יסוד, הדבר יהיה ברור עוד יותר. רגב רוצה לתקוע לח"כים הערבים אצבע בעין, כדי לקושש קולות בפריימריז. את הצעתה הפופוליסטית יש לדחות מכל וכל.

הצעתה של רגב מעניקה תחמושת למתנגדי חוק הלאום, ולמעשה מאשרת את טענתם שמטרת החוק היא לפגוע במיעוטים. כך גם הצעתו החדשה של דני דנון להחריג את הדרוזים מן החוק.

מה משמעות להחריג את הדרוזים? מה הוא מציע? לכתוב בהמנון "נפש יהודי ו/או דרוזי הומייה"? להגדיר את ישראל כמדינת הלאום היהודי והעדה הדרוזית? הרי אלה הנושאים בהם עוסק החוק. הרי אין בחוק דבר נגד המיעוטים ולכן אין כל צורך בהחרגה.

אז למה הוא הציע זאת? כדי להתחנף למתפקדים הדרוזים בפריימריז הקרובים על ראשות הליכוד.

יש הרבה דברים מכוערים בדמוניזציה שנעשתה לחוק הלאום. אבל אין מכוער יותר מההסתה הפרועה של העדה הדרוזית ושל משפחות דרוזיות שכולות, תוך סיפורי בדים כאילו החוק מפלה אותם ופוגע בהם. אין קווים אדומים למה שאפשר לעשות למען אינטרס פוליטי? זהו ריקוד מכוער על הדם.

* עמיר בניון הוא מוסיקאי מחונן, תמלילן מצוין וזמר נפלא.

שירו "אחמד אוהב ישראל" הוא שיר שטנה מכוער ונחות.

השיר הזה אולי מעיב על מכלול יצירתו של בניון, אך אינו מוחק אותו.

החלטת הנשיא לבטל את הזמנתו של בניון להופיע בטקס בבית הנשיא, היא בלתי מידתית ואינה מתיישבת עם עקרונות חופש הביטוי.

* עמותת "זוכרות" היא ארגון אנטי ישראלי פנאטי, הנלחם נגד קיומה של מדינת ישראל ומפיץ שקרים וסיפורי זוועה אודות הקמתה בחטא; בפשע של טיהור אתני אכזרי. אני גאה בכך שבהתערבותי סוכלו ניסיונות של הארגון לקיים סדנאות שטיפת מוח – 14 מפגשים בחינם, במכללה האקדמית תל-חי ובכמה בתי ספר וקיבוצים בגליל העליון. העמותה מציגה את הציונות מראשיתה כתנועה קולוניאליסטית, מנשלת ואכזרית. פעם אחת עשיתי שגיאה, והסכמתי להשתתף בעימות עם מייסד התופעה. שכנעו אותי, שאסור לי להפקיר את הבמה. אך זו היתה טעות, כי עצם נכונותי להשתתף, הייתה מעין לגיטימציה לתופעה בלתי לגיטימית.

בפאנל הוא טען שאין הוא נלחם למען "זכות" השיבה, כי הזכות היא צדק מוחלט ואין היא זקוקה לעזרתו. הוא נלחם למען ביצועה בפועל של ה"שיבה" ההמונית. בדבריו הוא הציג את הפלמ"ח ככנופיה של רוצחים ואנסים שביצעו פשעי מלחמה נוראיים. בדבריו הוא אמר שהוא נגד קיומה של "מדינה ליהודים בלבד" כפי שכינה את ישראל.

אחת המנהיגות של הכנופיה התפרסמה כאשר הוציאה הודעות שמחה וצהלה בדף הפייסבוק שלה כאשר חיילים ישראלים נהרגו.

ועכשיו, החבורה הנתעבת הזאת, מקיימת בסינמטק בת"א פסטיבל סרטי "נכבה", כלומר פסטיבל של סרטים המציגים את קיומה של ישראל כאסון.

... ויש המשוכנעים שמדינת ישראל צריכה לממן מקום המקיים את התועבה הזאת. ומאמר המערכת של "הארץ" יוצא להגנתם ותוקף קשות את שרת התרבות, על כך שהיא רוצה, בצדק, לצמצם את תמיכת המדינה במקום שמקיים את התועבה הזאת.

במסגרת חופש הביטוי, יש לאפשר לתנועה המגונה הזאת להתקיים. במסגרת חופש הביטוי יש לאפשר לאירוע הפיגולים הזה להתקיים. אבל מדינת ישראל אינה צריכה לתמוך במקום המקיים אותו, מכספי משלם המסים הישראלי. יש גבול לטמטום.

* שופט בית המשפט העליון בדימוס יצחק זמיר, לשעבר נשיא מועצת העיתונות: "אני מתנגד לחוק 'ישראל היום'. אני בעד מקסימום חופש ביטוי ומקסימום סובלנות. אני רוצה לחיות בחברה שבה יש מגוון של אנשים, מנהגים ודעות. לא צריכות לחול הגבלות על חופש הביטוי, ואם כן, אז במינימום ההכרחי. במסגרת חופש הביטוי, חופש העיתונות הוא מרכיב מרכזי מאוד וחשוב מאוד. לכן, ההתערבות הזאת של הכנסת בחופש העיתונות, אסור שתתרחש. זאת התערבות בחופש העיתונות שאינה במקומה. להערכתי, חוק כזה לא יעמוד במבחן בג"ץ."

בכך מצטרף זמיר לדבריה החד-משמעיים בנדון של שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר, הנשיאה הנוכחית של מועצת העיתונות.

עיקר המשמעות בדבריהם, בעיניי, אינה התנגדותם לחוק, אלא הקביעה שהחוק אינו חוקתי ולא יעמוד במבחן בג"ץ. כך טען גם היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין.

איך ניתן להסביר את תמיכתה של שרת המשפטים בחוק, שהן היועץ המשפטי לממשלה והן שופטי בית המשפט העליון בדימוס מבהירים שהוא אינו חוקתי ובלתי בגיץ?

ניתן להסביר זאת על פי העמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" ערב שבת. הכותרת הראשית בגיליון השבת הייתה הסקופ הגדול – תכנית השלום של ליברמן. הסקופ הוא שליברמן שב ומציע את מה שהוא מציע כבר עשרים שנה ומנמק את רעיונותיו באותם נימוקים שהוא מנמק אותם כבר עשרים שנה.

"ידיעות אחרונות" מצ'פר את מי שהצביעו בעד חוק "ישראל היום".

* מאבק פוליטי לגיטימי במדינה דמוקרטית, נוסח אורי משגב: "השמאל הפוליטי בישראל חייב לעבור טלטלה. ניקוי אורוות. בנייה מחדש. הקריטריון החשוב היחיד: רוח לחימה. ... זאת מלחמה על קיומה ואופייה של מדינת ישראל. זה לא המקום ולא הזמן לחלשים. גם לא לטהרנים וצדקנים. ... מפלגות השמאל חייבות לעשות הכול כדי למלא את השורות באנשים אמיצים ולוחמניים. ... לא בושה ללמוד מהאוייב. התנאים היחידים הם הפסקת המשת"פיות והורדת הכפפות. אין מקום לנימוסים במלחמת קיום. הרחוב והכנסת צריכים להפוך לשדה קרב. אין יותר אדוני ראש הממשלה וכבוד שר החוץ, גם לא מר בנט וגברת שקד. חייבים לשחק איתם מלוכלך. ... הבא לרומסך, השכם לרומסו."

דמוקרט דגול. במלחמת "צוק איתן", כאשר אלפי טילים נחתו על ישראל, הוא לא הכיר את המילה "האוייב". הוא תקף אפילו את "כיפת ברזל". איש ה"שלום" הוא מחרחר מלחמת אחים.

"לעשות הכול" – המטרה מקדשת את כל האמצעים. מזכיר לי ימים אפלים בשנות השלושים של המאה שעברה. מזכיר לי גם איש אחד בישראל, שבנובמבר 1995 השכים לרמוס את "האוייב", כי זאת מלחמת קיום וצריך "לעשות הכול".

בשבוע שעבר משגב כתב שמדינה יהודית ודמוקרטית היא אוקסימורון ויש לבחור – או מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית. אוקיי, כבר הבנו שהוא אינו רוצה מדינה יהודית, כי זאת "אתנוקרטיה". מסתבר שהוא גם אינו רוצה מדינה דמוקרטית.

* יש מי שמציגים את המחלוקת על שכר מינימום, כמחלוקת בין שיקול חברתי לכלכלי. לכאורה, כולם היו שמחים בהעלאת השכר ובצמצום העוני, אך תומכי העלאת שכר המינימום מתעלמים מן הנזק הכלכלי שיגרם למדינה, ויפגע בסופו של דבר בעיקר בשכבות החלשות.

כפי שהוכח בעבר, כל ההפחדות הללו חסרות שחר. ההיפך הוא הנכון. האנשים המשתכרים שכר מינימום, בקושי מקיימים את משפחותיהם. כל אגורה שיקבלו כתוספת שכר, תוצא לכלכלה הבסיסית של משפחתם ותחזור למשק. בנוסף לתיקון עוול חברתי, ולמחוייבותה של המדינה לצדק חברתי ולערבות הדדית, מדובר במנוע צמיחה בלתי רגיל. בימים אלה של האטה כלכלית, זו תהיה תרומה גדולה לצמיחה הכלכלית של המדינה.

* אוי אוי אוי... קלינטון ראה אישה עם מחשוף ולא מיהר לכסות את עיניו במגבעת שחורה... צריך לעקור לו את העיניים. את העיניים?!

* במצב הצבירה החדש שלי כאבא של חייל, אני לומד דברים חדשים. הידעתם?! אין יותר לוף בצה"ל. אני בשוק, אני בהלם, אני ה-מו-מה!

* ביד הלשון: על ההזמנה נכתב: מרצה – חברינו אורי הייטנר. תודה על המחמאה. אני  מקבל זאת כריבוי של כבוד. כי מה נאמר כאן? אורי הייטנר הוא החברים שלנו. בלשון רבים.

חבר שלנו = חברנו. ללא יו"ד. חברינו, ביו"ד = החברים שלנו.

* * *

שמאי עציון

רחוב דוד הכורך בפתח תקווה

מתוך "שבת בפתח", גיליון 272

הרחוב ממוקם בין הרחובות רוטשילד והמורה אליהו, במרכז העיר. הרחוב נקרא ע"ש דוד אורבך, שהיה כורך ספרים בפ"ת, מכאן התואר "דוד הכורך".

ר' דוד נולד להוריו ד"ר צבי-בנימין ורוזה אויערבך, בשנת 1919 בהלברשטט שבגרמניה.  שם קיבל חינוך דתי וחלם על עלייה ארצה. ב-1933 הגשים את חלומו והתיישב עם בני משפחתו בפ"ת. בשנים הראשונות בארץ התפרנס מכריכייה שפתח ברחוב חובבי-ציון. דוד היה חבר ההגנה ובתוך מכונת חתוך גדולה בכריכיה היה 'סליק'. הכריכייה הקטנה שימשה כמרכז הודעות של ההגנה בעיר. באמצעותו היו מעבירים, לנו, חברי ההגנה הודעות קשר, על פעילויות ואימונים ומקום המפגש. [נציין, כי אמנם היה חבר ההגנה, אך היה גם נאמן על חברי המחתרות האחרות].

במשטרה הבריטית התעורר חשד, בדבר הפעילות בכריכייה. יום אחד הגיעו אליו שני חברי הגנה וסיפרו לו ששני שוטרים בדרך אליו. הוא הרגיע אותם, שהכול יהיה בסדר. מאחר ועל שולחנו היו תמיד ניירות רבים לכריכה, הוא הוציא את כל המסמכים הסודיים ושם אותם על השולחן, בין הניירות המיועדים לכריכה. השוטרים באו חיפשו בכל מקום וכמובן לא מצאו כלום.

הכריכייה התפתחה במשך הזמן לחנות ספרים גדולה, באותו רחוב, כמה בתים ליד הכריכייה. חנות הספרים שימשה בית ועד לקוראים צעירים ומבוגרים.

מלבד היותו ב'הגנה' הצטרף גם למד"א ונחשב לאחד ממייסדיה, בה התנדב שנים רבות. היה בין מקימי הפלוגה הדתית ב'הגנה'. ר' דוד שירת בצה"ל, כחובש, עד צאתו לגימלאות. בקרבות תש"ח, שהיו בסביבות כפר-סבא ומגדל-צדק הציל פצועים רבים ממוות. על פעילותו במד"א קיבל את פרס 'אחיטוב'.

הכינויים "דוד הכורך", "דוד החובש", הם רבי משמעות לאיש ופעלו. לא היה כמעט ילד באותה תקופה, שלא ידע מי הוא 'דוד הכורך'. נציין כי ר' דוד היה גם גבאי בבית-הכנסת "מקור חיים", מיסודם של יוצאי גרמניה.

בשנת 1982 הוענק לו התואר "יקיר העיר". ר' דוד נפטר בכ"ט באב תשנ"ט  [1999], מקום קבורתו בבית-העלמין "סגולה".

נציין כי ר' דוד היה אחיינו של הרב ד"ר משה אויערבך, מנהל בי"ס נצח-ישראל, וכן דודו של ח"כ אורי אורבך.

*

אהוד שלום רב,

קראתי מה שכתבת על דוד הכורך. אכן, גם אני, כשאר בני הנוער, דתיים ולא דתיים, אהבו אותו ונקשרו אליו.

ר"ב כתבה שכתבתי עליו בשנת תשע"א.

בברכה וידידות,

שמאי עציון

אהוד: הכריכייה הקטנה של דוד הכורך היתה גם חנות ספרים, ורק לימים עברה לחנות גדולה יותר, כאשר מכונת החיתוך הגדולה, הגיליוטינה, נמצאת בה מאחור למזכרת.

בין באי חנותו היו לא רק סבי יהודה אלא גם דודי ברוך ראב בן עזר. יום אחד נודע לדודי, אולי באמצעות דוד הכורך, כי ישנה במושבה בחורה הזקוקה לעזרה, איני זוכר באיזה תחום, אולי ללימודים. דודי, שהיה איש אמיד, הקציב לה סכום חודשי שאותו מסר לה דוד הכורך מבלי לגלות לה מי התורם. כך רצה דודי.

דודי אלכס, המופיע בכמה רומאנים נידחים שלי, הוא צירוף שלושה דודים שלי בפתח תקווה. דודי ברוך – בן זכר ראשון של המושבה, שאהב את שרה אהרנסון ובנה את קלמניה, דודי פלטיאל נוביק, שהיה נשוי לאחות-אימי צֶלָה (צביה), ודודי יחיאל ליפסקי, אחיה של אימי דורה (דבורה), שהיה דון ז'ואן ידוע במושבה, חביבן של נשים נשואות ולא-נשואות. וכמובן עם עוד הרבה תוספות שלי מהדימיון.

* * *

שלמה אראל

חג הסוכות בפתח תקווה

שלום ליקיריי קוראי הסיפורים. הבטחתי לספר עוד משהו יותר רציני על משה דיין אבל חג הסוכות הזכיר לי פתאום אירועים משעשעים מימי הילדות בפתח תקווה. אספר אותם בקצרה, בעיקר לטובת הנוער שביניכם, ואחר כך אחזור אל משה דיין.

ערבות

מאורעות "אב תרפ"ט" נמשכו בארץ ישראל גם בחודש תשרי, שנת תר"ץ. אמנם ערביי אבו- קישק, אחרי הלקח שלמדו בשנת 1921, לא העזו לתקוף הפעם את פתח תקווה אבל, מפחד הכנופיות גם פחדו לבוא לעבוד בפרדסי המושבה.

בפרוס חג הסוכות הסתבר שגם הנער הבדואי, שנהג להביא ענפי ערבה מהירקון, לא הגיע.

למי שלא יודע, הערבה היא אחת מ"ארבעת המינים" המקשטים את הלולבים – "דקל, הדס, אתרוג וערבה". אם מישהו חושב שאני טועה – שיקום ויגיד.

בבית הכנסת הסתודד אבא עם הרב, נמלך בדעתו וקרא לי:

"רוץ ותביא מן הבדים ששזרנו בקירות הסוכה."

ואמנם קישטנו את קירות הסוכה בענפי איקליפטוס, ואת אבא לא שואלים שאלות. מסתבר שהוחלט שענפי איקליפטוס יכולים לשמש ערבות לעת מצוא.

רצתי הביתה ואספתי מלוא זרועותיי ענפי איקליפטוס מן הסוכה. בדרכי חזרה חלפתי על פני עצי איקליפטוס רעננים. הענפים שבידי היו כבר קצת יבשים ונבולים. נמלכתי בדעתי, השלכתי אותם ותלשתי מלוא זרועותיי ענפים רעננים.

גאה בתושייתי, הופעתי מתנשם בבית הכנסת. אבא הסתכל ופניו הרצינו: "הלא אמרתי לך להביא מן הסוכה."

"כן," אמרתי בתמימות, הבאתי אבל אלה יותר יפים..."

לא עלה בדעתי כי לקטוף מן העץ היה בכך משום "חילול שבת..."

אבא התלחש עם הרב ואמר: "אדונַי יסלח לך, העיקר שיהיו ערבות לחג," וחילק את ה"ערבות" בין המתפללים.

"שיִט" בוואדי

יש לי גרסאות שונות מתי החלטתי להיות "פרופסיונאל בים": כשאברשה, המציל העירוני, השתלט על העצים והחסקה שלי. כשהמורה לאנגלית שמעון הלקין דחס בנו שירי ים, או כשז'בוטינסקי הטיף ל"כיבוש הים". (על משקל כיבוש העבודה וכיבוש השממה של תנועת העבודה).

אינני יכול להכריע בנקודה זו, אבל, את ניסיונות השיט הראשונים שלי עשיתי דווקא בפתח תקווה, בתום אותו חג הסוכות. ומעשה שהיה כך היה:

אותה שנה הקדימה עונת הגשמים את בואה ובטרם תמו ימי הסוכות הציפו גשמי ברכה את הארץ. מאחורי ביתנו ברחוב רוטשילד, סמוך למול ביתו של "איברהים מיכו", הלא הוא אברהם שפירא ה"ג'דע", השתפלה חצר ארוכה לעבר חורשת האיקליפטוס והוואדי שחצה את המושבה והיה גואה בעונת הגשמים בדרכו אל הירקון.

בערב החג הובאו לביתנו אדניות עץ ארוכות כדי לשתול בהן פרחים במרפסת, והן המתינו עד שהגדולים יתפנו למלא אותן אדמה. בינתיים פרצו גשמי הברכה ומלאו את הוואדי "שלנו", הרחק במורד החצר.

לא עמדתי בפיתוי וגררתי את אחת האדניות אל הוואדי. ברגע שזו נגעה במים לקח אותה הזרם, התהפכה ונעלמה מעיניי. לא אמרתי נואש והבאתי עוד אדנית. הפעם החזקתי בה בחוזקה וקפצתי לתוכה. נסחפנו בזרם. ה"הפלגה" לא ארכה ותוך כמה שניות התמלאה האדנית מים, התהפכה ונסחפה מתחתיי, ואני נאחזתי בענפי אחד האיקליפטוסים וגררתי את עצמי אל ה"חוף", רטוב עד למותני.

פחדתי לחזור הביתה בלי האדניות. הלכתי לאורך הוואדי במורד הזרם ומזלי שיחק לי הפעם. שתיהן נעצרו והמתינו לי נאחזות בסבך ענפים ליד אחד ממעבירי המים.

חג שמח!

שלום אהוד,

כשאתה כותב על כיתה א' בפתח תקווה אתה מעורר בי געגועים. לפני 88 שנים כעת חיה אני הובאתי אחר כבוד לכיתה א' (במלעיל) בבית הספר פיק"א ברחוב רוטשילד. המנהל היה אדון חיון, והמורה שלי בכיתה א' היתה הגב' אמזלג. ובכיתה ב' הגב' איכילוב.

בכיתה ג' המחנך שלי היה האדון ירקוני מהגדוד העברי, אשר לחם לצד אבשלום גיסין במאורעות 1921. במאורעות תרפ"ט כבר לא העזו הערבים לבוא, אף על פי כן, חנתה בחצר בית הספר, בין האוקליפטוסים, מחלקת חיילים בריטיים, ויש לי הרבה מה לספר עליהם אבל לא עכשיו, פן "יברח לי" כפי שקורה מדי פעם.

אני, זה עתה נכנסתי לשנתי ה-95 ועיסוקי העיקרי, כשאני מרגיש טוב, הוא כתיבת סיפורים לנינים ולכמה אלמנות בחיפה.

אני אוהב לספר שניסיונות השיט הראשונים שלי היו דווקא בוואדי בפתח תקווה. ולפני ש-"יברח" אנסה לצרף סיפור קצר על פתח תקווה. כל טוב,

שלמה אראל

אהוד: אם אינני טועה שם הוואדי היה ה"שלל".

* * *

אהוד בן עזר

מכתב לאֵלִיָה ספיר בשנת 1999

מתוך היומן מיום 25 באוגוסט 1999.

לאליה [ספיר-שחור, בת יוסף וחולדה ספיר מפתח-תקווה] היקרה שלום רב.

תודה על מכתבך בצירוף החוברת על לימוד ספר שופטים והרומן "הבית".

קראתי את הרומאן ושמחתי לפגוש בו סיפורים ומעשים מוכרים מהמושבה, כמו בריחתו של סימקין "הזקן" עם הגברת מקלף [היא סבתה של האדריכלית עדה כרמי], וכן פרשת הפצצה שזרקו אנשי אצ"ל מבעד לחלון המזרחי אל הקבינט של אביך [בשעתו סיפר על כך יצחק מודעי בראיון עימו ב"ידיעות אחרונות"]. גם מאימך שמעתי על כך [ועל התקליטים שנשברו לרסיסים ולא היה להם תחליף בימי המלחמה], וגם מאהרון בן-דודי שמעתי, שמאותו לילה היה עומד לשמור על ביתכם בלילות.

הסיפור כפי שסופר לי הוא שהאצ"ל עשה מגבית של שודדים אצל האיכרים. חיכו להם בחדרי המדרגות באיומים. היה משהו עם משה דנקנר, שהתנפלו עליו בכניסה לביתו באיומים. האיכרים התנגדו ל"מגבית" ובאו לאבא שלך יוסף ספיר, שהיה ראש העיר פתח-תקוה, והוא כניראה נקט בפעולות של איום על אנשי האצ"ל, ולכן זרקו לו את הפצצה. וזאת לא, או לא רק, משום שהוא עצמו לא רצה "לתרום" להם (כפי שמשתמע מהרומאן שלך). הדבר אירע באחד הלילות של שנת 1943 לערך, אולי קצת קודם, על כל פנים, לא יאוחר מ-1944.

נידמה לי שמצאתי בספר גם עקבות לידיד של הורייך, נתן גורלי היה שמו, מכפר-גלעדי.

עם זאת לא אסתיר ממך שקצת התאכזבתי. חשבתי שכתבת סאגה על משפחת ספיר המושרשת בארץ מדורי-דורות, וגם קצת מהביוגראפיה של אביך יוסף ספיר, ושל פתח-תקוה, ואולם האיכר ש"בראת" בשמו אינו עוסק בענייני ציבור, כך שחותם התקופה והמושבה אינו חזק דיו בסיפור שלך, וחבל.

ההתחלה דווקא היתה מבטיחה. למשל הרדיו. עד היום אני זוכר כיצד אבי בנימין היה יורד אליכם ברחוב פיק"א לשמוע חדשות, שהיו ניתנות רק פעם ביום, בשמונה ושלושים בערב. וכדי שלא להטריד אתכם, היה עומד בחוץ, מעבר לחלון, כניראה לא לבדו, ואצלכם נהגו להשמיע את החדשות בעוצמה גבוהה כדי שגם העומדים בחוץ יאזינו להן מבלי שזה ייחשב "ביקור".

אני גם זוכר את האווירה של קבלת האורחים אצלכם מדי שבת אחר-הצהריים, ובריכת דגי הזהב והדשא הגדול, והסלון בעל החזית המעוגלת בבית הדו-קומתי. היה בכל אלה טעם של אריסטוקראטיה, ולבוש חגיגי, שהיו אולי רק גם בבית של גד מכנס וקצת אצל דודי ברוך, וזאת מרות שהחיים במושבה לא היו קלים, ובמשך השבוע עבדו קשה מאוד, בבגדי עבודה של חאקי ובהלמטים לראשיהם.

* * *

אהוד בן עזר

לפרשת שריפת ספרו הראשון של יוסף חנני

"בנתיב הייסורים"

מתוך היומן, 3 באפריל 1999

שבת. בערב אני קופץ עם בן למרים גיסין בת-דודי באחוזת-בית ברעננה וגם לאלה אחותי באה. אני מביא לה זיתים שהכנתי בסתיו, וכן את חוברת "עתמול" עם הכתבה על אסתר. אנחנו יושבים כשלוש שעות ואני גם מקליט אותה כשעה. שרים קצת שירי פסח, ומדברים על פתח-תקוה.

אני שואל את מרים על פרשת יוסף חנני ומשפחת גולדברג, שטענו שעליהם כתב את "בנתיב הייסורים" (1930) ושרפו את הספר. מרים אומרת שהסיפור זכור לה. היא לא זוכרת מי היתה הבחורה. אלה כניראה הגולדברגים שגרו ברחוב אורלוב. חנני היה מאוהב בה והיא דחתה אותו, וכאשר כתב את הספר, והכול בשמות אחרים, טען שזו בכלל לא המשפחה שלהם אבל זה לא עזר לו.

יום שלישי, 6 באפריל 1999

בת-דודי מרים גיסין מטלפנת ומוסיפה כל פעם איזה סיפור חדש. היום – על ברל פסילוב [אביו של נתי שרוני וסבה של יעל שרוני] וברל מכנס, המכונה ברל אסמר, ששמרו לילה אחד ושמעו צעקות מביתו של יעקב (יענקיל) מכנס, בעלה של "הדודה שושנה", שושנה מכנס השמנה שהיתה מלווה בפסנתר את הילדים בגני-הילדים. הם מציצים ורואים שהוא שוכב תחת השד הענק שלה וכמעט נחנק. נכנסים פנימה ובצעקות "זוז הצידה!" שמופנות ספק אליו ספק לשד – מצילים אותו כשהם דוחים את השד הענק שלה בעזרת הכתף שלהם.

אני מעבד את הסיפור הזה לגרשוני ואשתו שיינע-פשה ברומאן "המושבה שלי", ולשם כך עושה אותה בעלת חזה גדול לכל אורך הספר.

מרים גם מוסיפה לי פרטים על יוסף חנני וספרו "בנתיב הייסורים" שיצא לאור ב-1930. חנני ואחיותיו, שאחת מהן נישאה לימים למהנדס רודה ואחת לסופר ישראל זרחי, ובתם נורית זרחי – גרו בצריף ברחוב אורלוב, ומהצריף שלהם הוא ראה את הבת של גולדברג שהיתה מאוד יפה, גבוהה, תמירה ובלונדית. הוא אז רק התחיל להיות סופר, והתאהב בה, אבל היא דחתה אותו. לפי שאני מבין, הוא תיאר אותה בספר בדמות בת השכנים סוניה מנקוב, שהיא ואימה הגהצת, שתיהן שופעות בשרים ומעוררות חשק.

סוניה זו, קלת הדעת, זונחת את יעקב שניאורסון משעה שמחלתו מכריעה אותו. יעקב גר בצריף דל ודולף עם משפחתו והוא חולה שחפת ויורק דם. והיא מתפתה לבחור חצוף שבא באוטומוביל שלו ומעשן סיגריות אנגליות, שאול שמו, והלה מפתה אותה באוטו שלו באחד ממשעולי החול, מחוץ למשובה, ולימים הוא נעלם ומותיר אותה בבית הוריה עם תינוק צרחן, ללא חופה וקידושים.

לדברי מרים, חנני אפילו הראה למשפחה את הספר ואמר להם במפגיע שהוא לא עליהם. אבל משפחת גולדברג, כאשר קראו את הספר, החליטו שלפי כל הסימנים שזה הוא וזוהי בתם, והם היו חמי מזג ועשו סקנדל גדול. אז כניראה קנו את עותקי הספר ושרפו אותו.

* * *

אהוד בן  עזר

לזיכרו של שלמה טנאי

יום רביעי. 12 בינואר 2000. מתוך היומן. לקראת צהריים אני נוסע עם יהודית לבית הקברות ירקון, להלווייה של שלמה טנאי. באים רוב אנשי אקו"ם, שאת חלקם לא ראיתי זמן רב. משה שמיר מדבר על שלמה כחבר וחבר-לדרך. חיים גורי קורא שיר של שלמה. הנכדים קוראים שירים אף הם. עמוס מוקדי מדבר.

אחרי שמגיעים למקום הקבורה, וקוברים את שלמה, מתברר לי שאיש לא הכין לדבר עליו על קברו. לפני הנחת הזרים אני יוצא קדימה ומבקש שיחכו רגע, וקורא את ההספד שלי. בדיעבד זה כאילו היצלתי את כבוד הספרות והסופרים העבריים. מיכל, הבת, ניגשת ומחבקת אותי. גם תרצה. רבים מודים לי על דבריי על שלמה.

שלמה היקר,

הרשה לי להיפרד ממך לא רק כהיפרד ממשורר, סופר, מתרגם ועורך, שרשם פרק נפלא בתולדות הספרות העברית והתרבות הישראלית, הרשה לי להיפרד ממך ולהודות לך בשם ציבור הסופרים, בשם ציבור היוצרים בישראל, להודות לך על עשרות השנים שהשקעת בפעילות הציבורית והמקצועית שלנו, ובעיקר בעשרים וחמש השנים, אולי אף יותר, השנים שבהן היית יושב-ראש הנהלת אקו"ם.

כמעט מחצית הזמן הזה זכיתי לשבת לידך, מדי שבוע, ככותב הפרוטוקול. הערצתי אליך גברה מישיבה לישיבה. היושר המוחלט שלך, תבונת ההחלטות אשר לקראתן ניווטת, הגמישות שלך, הנחישות שלך, מנהיגותך הצנועה והבוטחת, האופטימיות המתמדת, החיוך, וגם ההתרגזות, כשצריך. וכיצד ידעת לתת מספיק חבל לכל מי שהציג עמדה חסרת היגיון כדי שיסתבך בו מעצמו וימצא את עצמו חוזר לדעתך המקורית, שכמעט תמיד היתה הנכונה.

לפני שנים אחדות הזהרת אותנו: "זיכרו, בעוד שנה-שנתיים, כל מה שכתבנו יהיה שייך למאה שעברה."

אכן, כל מה שכתבת שייך למאה שעברה, אבל זכית לחיות עוד ימים אחדים במאה העשרים ואחת, באלף השלישי. כאשר ביקרתי אותך לאחרונה, יומיים לפני תום המאה שעברה, כבר היה קשה עליך הדיבור, אבל משפט אחד שלך נחרת בזכרוני: "צריך לעבור גם את זה!" – לחשת כמתנצל, ולא היה אפשר לדעת אם אתה מאמין שצריך לעבור את זה ולהבריא, או אתה מתכוון שצריך לעבור את זה כחלק מן הסבל שלפני המוות.

מיכל בתך ישבה לידך, וסיפרתי לה כיצד בכל נושא היינו מבקשים לשמוע קודם כל את עצתך. מה שלמה יאמר? מה שלמה יציע? ותמיד היתה זו עצה נאמנה, חכמה. וסיפרתי לך באותה פגישה אחרונה שאני ממשיך להתייעץ איתך גם כשאינך יודע על כך, די לי לשאול את עצמי – מה שלמה היה אומר? – ומהכירי אותך, אני כבר יודע מהי התשובה הטובה ביותר.

שלמה היקר, אנחנו, החברים, הסופרים, ובייחוד סופרי הילדים והנוער, נמשיך לדבר איתך, נמשיך להתייעץ איתך גם לאחר מותך, כי טוהר שכלך ינון בנו כל עוד אנחנו חיים. שלום לעפרך שלמה. אבל מהווייתך הקורנת אנחנו לא נפרדים.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

נילי ערבה

[ממוזיאון ראשון לציון]

ימים ראשונים

[על יהודה רַאבּ בראשון לציון]

מתוך: "מצב העיר", סיפורי מוזיאון ראשון לציון

מקומון "השקמה", ראשון לציון, 19.11.2014.

יהודה ראב ממייסדי פתח תקווה, הגיע לראשון לציון בשנתה הראשונה כמדריך חקלאי. ביומו הראשון במושבה, שרק החלה את צעדיה הראשונים, הוא הופתע לגלות יוזמה מקומית לאגירת מי גשמים.

בהגיעם לאדמתם, נזקקו המייסדים למקור מים והדרכה חקלאית. זלמן דוד לבונטין, מראשי המייסדים, חיפש אחר חקלאי מומחה. הוא נפגש עם יהודה ראב, ממייסדי העיר פתח תקווה וחקלאי מנוסה, והוסכם שראב יקבל עליו את התפקיד למשך שנה אחת – בשכר.

את דרכו למושבה ראב מצא לפי עץ שקמה עתיק יומין שניצב על גבעה לא רחוק ממנה. כשהגיע למקום, ראה כמה אוהלים וצריפים וכאשר התבונן במורד הגבעה ראה שמתרחשת שם תנועה: נשים ערביות נשאו על ראשיהן סלים מלאים באדמה אותם רוקנו בסמוך, ויהודי אחד עומד ומשגיח על העבודה.

ראב דרש בשלומו, ושאל למעשיהם.

המשגיח, המייסד יהודה לייב חנקין, הסביר לו שהם בונים סכר כדי לאגור את מי הגשמים בחורף – להשקייה ולגידול דגים.

למחרת, בפגישה עם לבונטין, סיפר לו יהודה על הסכר והביע את דעתו: "ראשית, יש ספק אם המים ייקוו בבקעה הזו, ושנית, אם ייקוו – הם יהיו מרבץ ליתושים ולא לדגים. והיתושים יתרבו ויביאו עימם מחלות. אין תקנה לסכר ויש להרסו."

חנקין, שראה במפעל מים זה גאולה למושבה, מצא בדברי ראב הרס וחורבן למפעלו, והתנגד לדבריו. יוסף פיינברג המייסד, היה לצידו של ראב, מה שעורר את חמתו של חנקין.

ראב הציע להזמין את ראש המושבה הגרמנית שרונה ואת הברון אוסטינוב, שיביעו דעתם כמומחים לדבר. הם אכן הגיעו ודעתם תאמה את דעתו של ראב.

כן – כך בא לקיצו מפעל המים, בעודו באיבו. כעבור קצת יותר מ-100 שנים, נחפרו במערב ראשון לציון שני אגמים האוגרים מי גשמים – להשקייה ולהעשרת מי התהום.

אהוד בן עזר: אכן, אין גבול כנראה לסכלותם של אנשי ראשון לציון, וזאת גם 132 שנה לאחר ייסוד מושבתם [בשלהי 1882].

שימו לב, קודם כל, ברשימה אין שום ציון שנה. מן הסתם זו השנה תרמ"ב, 1882, שבה עלו על אדמתם והחלו לעבדה, ואילו יהודה ראב בן עזר הוא מן המושבה העברית הראשונה של ראשית העלייה הראשונה, פתח תקווה, שנוסדה בשנת תרל"ח, 1878 – אבל אם הם יציינו זאת, יתברר הבלוף שלהם – טענתם שהם קדמו לפתח תקווה!!!

אז כדרכם בנושא הזה – הם מתאימים את המציאות לשקרים.

עכשיו, מה כל הטיפשות הזו, שכאילו העצה של יהודה ראב מנעה מהם את הייסוד של מפעל גדול לאגירת מי גשמים, כפי שאכן קרה לאחר עשרות שנים, במערב העיר [שכולו חולות]!? –

שהרי כמובן לא מוזכר ברשימה הזו, שהמייסדים הלא-מנוסים התכוונו לחפור אגם שהיה הופך ביצה ממאירה, קן למלריה, בלב יישובם, וזאת לאחר שפתח-תקווה נעזבה קודם לכן, לקראת שנת השמיטה 1882, בין היתר בגלל מכת המלריה שעשתה שמות במתיישביה, בייחוד הירקונים.

 כל זאת ידע כמובן יהודה ראב.

אינני יודע מהיכן בדיוק שאבה גברת נילי ערבה את הסיפור המשופץ שלה. אני מכיר רק את המקור, הנמצא בספר זיכרונותיו של סבי יהודה ראב בן עזר, "התלם הראשון", בפרק "ביל"ו, ראשון לציון".

לימות החגים של ראש שנת תרמ"ג (1882), חזרתי ירושלימה. [הוא היה מבין המתיישבים האחרונים שנשארו על אדמת פתח-תקווה בגילגולה הראשון, שזה סיפור לעצמו]. באותם הימים באו אנשים חדשים מחוץ-לארץ והחלה תנועה חדשה של קניית קרקעות וייסוד מושבות. אחדים מן האנשים האלה היו מבקרים אצל פרומקין ואצל פינס, כדי לשאול בעצתם. בין אלה היה גם ז.ד. ליבונטין, ממייסדי ראשון-לציון. ליבונטין פנה בבקשה לפרומקין שימליץ לפניו על חקלאי מנוסה שיעבוד במשקו וידריך בעבודה גם את שאר המתיישבים.

פרומקין המליץ עליי, ובביתו נפגשתי עם ליבונטין. לאחר משא-ומתן קצר הוסכם בינינו כי בשכר של שלושה נפוליונים לחודש אקבל עליי את התפקיד המוצע למשך שנה אחת.

מיד לאחר חג הסוכות עזבתי את ירושלים ואלך לראשון-לציון. שם מצאתי את ז.ד. ליבונטין ואת דודו פישלזון גרים בצריף מלא כלי-עבודה ושקי תפוחי-אדמה. מלבדם היו עוד האחים לוליק [ישראל, לימים אביו של אבשלום פיינברג. – אב"ע] ואוסיפ פיינברג, חנקין הבכור, הייסמן, פרידמן ואחרים, שהיו גרים בצריפים ובאוהלים מסביב. נתקבלתי בסבר פנים יפות ובלילה הוזמנתי אחר כבוד לישון על שקי תפוחי האדמה ביחד עם ליבונטין ופישלזון.

[מסתבר שכבר סבא שלי ישן עם גברים. אילו אלישע פורת ז"ל היה בחיים עדיין, היה יכול להסתמך על כך בכתיבת סיפור כמו שהסתמך על חיים באר כאשר כתב סיפור על ברנר. – אב"ע]

השכם בבוקר למחרת, החלטנו לערוך סיור של היכרות בסביבה. הגענו אל אחת הבקעות הקרובות למושבה וראיתי את המתיישבים החדשים עובדים בשפיכת סוללה גבוהה של עפר במוצאי הגבעה. לשאלתי מה הם עושים בזה, ענו לי באידיש-רוסית משונָה בעיניי. "הדיאדקה" (כינוי לחנקין, שנודע לי אח"כ) יעץ לנו לעשות זאת, כדי לחסום את מי הגשמים בבקעה. זו תהיה "סאג'עלקה".

לשאלתי מה זאת "סאג'עלקה", ביארו לי כי זהו מין אגם מים המשמש להשקאה ולציד דגים.

נדהמתי ממש ומיד הזהרתי אותם מעשות את הדבר הזה מפני שבמקום מי-השקאה תהיה להם ביצה, ובמקום דגים – קדחת [מלריה]!

הם לא שמו לב והמשיכו בעבודתם, אולם ליבונטין היטה אוזן לאזהרתי ואחרי התייעצות עם פיינברג, נסע למחרת אל ברון אוסטינוב וד"ר לורך, בני המושבה הגרמנית ביפו, לשאול בעצתם. סופו של דבר היה שה"סאג'עלקה" בוטלה.

התחלנו בעבודה. נעשתה פרצלציה של הקרקעות על ידי המהנדס לובמן, ובנינו עוד צריף ואורווה. מים לבניין ולשתייה הייתי מביא מ"עין הקורא" (עיון קרא) בעגלה רתומה לזוג גמלים. במרכז המושבה כרו באר, אבל משהגיעו לעומק גדול ולא מצאו מים, החלו בבניין באר שנייה בבקעה. בינתיים היינו מביאים מים לשתייה גם מבית-דגון או ממקווה-ישראל.

 ["התלם הראשון", עמ' 88-89].

יהודה ראב ממשיך ומספר בפרק המלבב פרטים רבים על אותה שנה ראשונה שעשה בראשון לציון. ובין השאר –

בני ביל"ו (קראו להם אז: בילו'יצעס) הסתדרו בצריף וחיו חיי קבוצה משותפים. מיד נתקשרתי לחברה נלבבת זו בעבותות של ידידות ואהבה, אשר לא נותקו עד עצם היום הזה. בצריפם היתה שוררת השמחה. הם היו שרים שירי סטודנטים, שירי-עם רוסיים וכמה שירים עבריים, כגון "משמר הירדן", "טל ומטר" ואם אינני טועה – גם "התקווה". ויכוחים סוערים היו מתנהלים על הדרכים בהם יש ליישב את ארץ-ישראל. הזיות ודמיונות רבים היו נשמעים. כמה טובים היו הימים ההם... נפשי חיתה בחברתם היקרה לאחר שנות השיממון בירושלים ושנות הסבל האפור והכבד בפתח-תקווה. פעמים היינו עורכים טיולי רכיבה בלילות... אני שימשתי להם כמורה וסוסי ליבונטין כבית-ספר. פעמים היינו עורכים התקפה על צריפו של לבונטין, שהיה ה"הכנסת אורחים" שלנו. קיצורו של דבר: היה שמח!

השנה קרבה לקיצה. תוצאות היבול היו רעות. משק ליבונטין בוטל והוא עזב את ראשון לציון וחזר לרוסיה. אז הייתי גם אני אנוס לעזוב את המקום. כמזכרת מן התקופה ההיא נשארה לי צלקת קטנה בקרסול רגלי, שנגרמה לי על ידי דקירת רומח. זה קרה כאשר רכבתי פעם יחיד לרמלה. שלושה שודדים התנפלו אז עליי, אבל רק שניים מהם ברחו לנפשם...

מראשון לציון עברתי לזמן-מה לוואדי-חנין (נס ציונה של היום) ועבדתי באחוזת לרר, בפרדס ובפלחה, ביחד עם מרדכי חנקין. לרר עצמו נמצא עדיין באותו זמן בחוץ לארץ.

[שם. עמ' 90].

בראשית חורף תרמ"ה, 1884-1885 כבר נמצא יהודה ראב עם לאה רעייתו ביהוד, כמנהל וכמדריך החקלאי של חבורת הביאליסטוקאים, שבעיקר בזכותם התחדש יישובה של פתח-תקווה, שאת אדמותיה עיבדו עוד ביושבם ביהוד.

מתוך: יהודה ראב (בן עזר), "התלם הראשון", זיכרונות 1862-1930, נרשמו בידי בנו בנימין בן עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. הספריה הציונית, ירושלים, מהדורת תשמ"ח, 1988.

מהדורה ראשונה של "התלם הראשון" עם המבוא מאת ג' קרסל יצאה לאור על-ידי הספרייה הציונית בהוצאת מ. ניומן בע"מ, תשט"ז, 1956.

שנים אחדות לפני כן התפרסם הספר בהמשכים בעיתון "הדור" שעורכיו היו אליעזר לבנה ומשה כצנלסון.

* * *

אלי מייזליש

אין תחליף לנתניהו – עכשיו

על נתניהו ניתן לומר כי ללא הכנה מראש נכנס לנעליהם הגדולות של 5 ראשי ממשלות: שניים מהם היו מפקדי המחתרות בגין ושמיר, ו-3 קצינים בכירים: 2 רמט"כלים, רבין וברק, ואלוף פיקוד אחד, אריק שרון. נתניהו כיהן בסה"כ כסרן בסיירת מטכ"ל. לא אלוף ולא רב-אלוף ולא מפקד מחתרת. כולו שירות צבאי בן 5 שנים.

רק בנושא אחד עלה על כולם: השפה האמריקנית הרהוטה שבפיו, שעד היום שולט בה טוב יותר מעברית. כך גם ביחסים בינלאומיים ובפרט עם הקהילה המדינית בארה"ב, זה יתרון אדיר השווה באמריקה ובעולם יותר מעברו של מפקד האצ"ל או הלח"י.

לפעמים מילה אחת בעגה בוסטונית, שווה יותר ממשפט ארוך בן 20 מילים בפיו של בגין שמתורגם מפולנית ארכאית. חוץ מזה, הוא היה דומה בצעירותו יותר לשחקן הוליוודי מאיזה עסקן עם חליפה משנות ה-30. גם לא גמלוניותו של שרון או השחץ של אולמרט, שלא הטיבה עימם.

כך התחבב לראשונה בכנס הליכוד ב-1988, והתחבב על רוב החברים אז במרכז, וכשהדיחו את מועמדם המיתולוגי דוד לוי, שהתיימר לרשת את בגין או לפחות את שמיר – שנה אחר שנה מאז, לפני ואחרי פרישתם של בגין ושמיר. ולכן 'עזב' דוד לוי לאחר "נאום הקופים" במלון רמת אביב, ונדד כמו צפי לבני או אהוד אולמרט 'להצליח' פוליטית במקומות זרים ומשם לחרבן על אבא ואימא הפוליטיים שלהם, הליכוד.

צרתו האישית של נתניהו, ומכאן נדדה אל אישיותו המדינית החלה, כשפתע הופיעה לצידו על במות, השרהל'ה הזו, שאיש לא שמע עליה עד אז, ומעלליה ההזויים. ראו רק בחורה עגלגלה וחיוך עוויתי של מרשעת. למעט אשתו הצנועה של שמיר, אף אחת מנשות ראשי הממשלות לשעבר לא היו 'חתיכות' או חכמות או לפחות שתקניות, כמו סוניה למשל. אבל אף אחת מעולם לא שימשה כליידי הראשונה של המדינה שעליה גאוותנו וששועי עולם קידמו את פניה כליידי וזו ניסתה להתיימר בתור שכזו. 

וזה מה שמעצבן את השמאל; לא היית רמטכ"ל [רבין], לא היית מפקד בפלמ"ח [יגאל אלון] ואפילו לא היית בבית"ר [בגין] – רק סטודנט ב-MIT. איש ממנהיגי ישראל לא היה מעולם בוגר MIT בצעירותו, וזה מה שאתה מביא איתך לפוליטיקה כאן: אנגלית מ-?MIT

היה זה בום על-קולי פוליטי שעבר מעל שמי המדינה. לא עוד קשישי מחתרת מיתולוגיים, לא עוד עסקני מפלגות של טרום-מדינה, אלא צעיר ויליד הארץ, לוחם נועז [ואחיו] וגם ייחוס אבות מכובד.

הייתי העיתונאי שחשף אותו לפני 30 שנה בראיון ראשון שנתן לעיתונות [אמנם מקומון שהופיע באריאל ובשומרון בשם "אלף-יוד – ארץ-ישראל"] – כשהיה בקו התפר שבין סגן השגריר של משה ארנס בוושינגטון, לבין כשהתמנה לשגריר באו"ם. מאז ראיינתי אותו ונפגשתי איתו עשרות פעמים, והקו הפוליטי שחשף מאז ועד היום לא השתנה במאומה: חיסול הטרור [כולל האיום האיראני] כתנאי האחד לקיום מו"מ לשלום אמיתי [לא כל מיני סוכריות לעת מצוא להרפות את המתח הבין הלאומי, פסק זמן קבוע לפיתוחה ושגשוגה של המדינה].

מי זוכר שלאזרח היה אסור להחזיק דולר בכיס ושאת הדולר השחור קנינו בלילינבלום? מי זוכר שבעד חופן דולרים של לאה רבין עזב יצחק והתפטר מהממשלה? והנה מגיע כלכלן לא ידוע ועושה מהדולר שוק חופשי; לך לכספומט ותמשוך כמה שאתה רוצה. מישהו זוכר את זה? צעיר שמאלני שמטייל היום בעולם בלי מזומן בכיס ניגש בכל עיר בעולם מכניס פיסת פלסטיק, לוחץ 4 מספרים, והנה יוצאים שטרות ירוקים. איש מהם אינו יודע כי זה בזכות נתניהו.

כיום יש למדינת ישראל שיא ברזרוות של מט"ח בבנק ישראל מאז ועד עולם: 80 מיליארד! רק ביום רביעי שעבר התקיימה שביתה כללית ביוון ששיתקה את כל המשק שם, ואין יוצא ובא בשדות התעופה הנמלים, בשל כוונת השלטון לקצץ בפנסיה, כשבבנק הלאומי שם אין דולר אחד. אפילו שורה אחת לא כתבו כאן על זה. ומיד רצו-יצאו שליחים מיוון אל הבנק לפריז לבקש נדבה מאותו 'איחוד' אירופאי, שבכל יום יוצאת ממנו שמועה על "חרם" כביכול על מוצרים ישראלים.

מעולם! בזמן נתניהו – לא יצא איש לבקש דולר אחר מחו"ל, כי הכסף זורם לכאן ללא הפסק והתמ"ג צומח בפראות מעלה מעלה. רק לפני יומיים שמענו על המצאה ישראלית לייצר מים מהאוויר, ומגיע משקיע; אוליגרך עם כמה מיליארדים, ועוד מעט כל העולם המידברי והיבש יוכל לשתות מים. מישהו כותב על כך בכותרת ראשית? או שנתניהו והקואליציה במשבר. אז מה? זה יעזור לעסקים? זה יעזור למשקיעים להכניס עוד כמה מיליארדים?

וכל הסוד של השגשוג הישראלי, זה בזכות ניהול מקצועי נבון של הכלכלה, כאיש ומנהיג שמבין בכלכלה גלובלית. לפניו, לא היה ראש-ממשלה אחד, שהיה כלכלן מקצועי ויודע עולם, זולת אשכול [המסכן] שהבין לפחות בכלכלה מפא"יניקית פנימית של סולל בונה או המשביר לצרכן. בגין ורבין לא ראו בחיים שלהם איך נראה שקל ומה קונים איתו. [נו טוב, חוץ מאולמרט שהבין טוב איך נראים דולרים במעטפות חומות].

על הנושא של המשק הישראלי כבר כתבתי כאן לא פעם, וטעם רע יש לי בכל בוקר, למרות הקפה המתוק, שבכל יום-ויום באופן היסטרי הגובל בפשע לאומי, מדיחים את הציבור לדבר עבירה לקנות מעיל בחו"ל [באינטרנט] שעולה 80 שקלים במקום 100 בישראל, או מילקי בחצי גרוש.

למה? בגלל יוקר המחייה...

יוקר המחייה?

אז מאין יש לפתע לכולם דולרים לקנות בחו"ל מוצרים טיפשיים. הרי אין לכם כסף לקוטג'? לא?

ולא רק זה, אלא שבכל בוקר יוצאות כותרות כי איזה חברה פלמונית "הכריזה" כי במשק הישראלי ברבע השלישי השנה [תוך כדי צוק איתן] נרשמה ירידה בצמיחה ואות אזהרה להוריד את הציון של מ"מעולה" ל"טוב מאוד". וכל העיתונים בחגיגה אנטי-ביבי: המשק צונח!

איש מכתבי הכלכלה לא העיר אפילו הערת שוליים כי למרות פגע-רע זה, של מלחמה עם החמאס, עדיין מרבית ארצות אירופה מתחת לממוצע הישראלי ב-10 השנים האחרונות. כך גם איש מהכתבים הכלכליים שלנו מעולם [מעולם!] תוך כדי סקירה על מצב המשק ואיכות החיים כאן: חינוך, בריאות, רווחה, איכות הסביבה וכד' – אינו מזכיר כי תקציב הביטחון היה גורע יחסית מכל מדינה אחרת 10% מהתקציב הלאומי, ואז כל משרד ממשלתי כמו חינוך או בריאות נאלץ לספוג קיצוץ יחסי, כפי שאין באף מדינה בעולם, כשתקציבי הביטחון באירופה הם חצי אחוז, וככה כמעט כל התקציב הלאומי פנוי לכל השאר, ולכן יש שם יותר מיטות בבתי חולים או פחות צפוף בכיתות [אז מה?].

לו היתה ישראל ביחסיה עם השכנות כמו שבדיה ונורבגיה או סלובניה וצ'כיה או ספרד ופורטוגל, לאיש לא היה  איכפת מחיר הקוטג'.

והנה, רק אתמול מצהיר אחד מראשי השלטון של איראן כי יש למחוק את מדינת ישראל מהמפה ולתתה לפלסטינים.

האם צ'כיה מאיימת על הולנד? או שבדיה על סלובקיה?

כל הציבור שמתעב את נתניהו וכותב בכל יום מאמרים ראשיים בגנותו, יודע כי אף אחד אחר מהשמאל או המרכז יוכל להנהיג את ישראל – לא בתנאי שלום ובפרט בתנאי מצוקה מדינית.

הלוקסוס של ציבור הזה לאכול סטייקים ולשתות בירה ולקלל את נתניהו, הוא פשוט מעשה רמייה לאומי. אין אף סקר בשנים האחרונות וגם בשבוע שעבר שנותן למן דהו מהאופוזיציה או אפילו מהקואליציה, בנט או לפיד, מספר בן 2 ספרות, ונתניהו מגרד בכל פעם את ה-30%. אמנם לא רוב מוחלט של דיקטטור, אבל פי 3 או 4 מכל קנדידט אחר.

ולולי הסיפור של אשתו ומסע ההשמצות בעיקר ב'ידיעות אחרונות', שהקדיש 8 עמודים ראשונים של החדשות לספר לעם בציון על מיטה במטוס – לקלקל לו את המוניטין, היו אחוזי התמיכה בו עולים מעלה לעומת היום. 

הציבור פשוט אינו מבין באיזה גן-עדן הוא חי!

למרות כל ההפחדות הנוראות מאז תחילת שנות ה-20, כשטרומפלדור נפל עם 'טוב למות בעד ארצנו', ומיד רצח ברנר ביפו, ואותם רוצחים עלובים ושפלים מאז ימי תרפ"ט בחברון ברצח של תלמידי ישיבה עם סכינים וגרזנים – לאורך כל אותן 90 שנה ויותר, כשיש לנו עסק עם רוצחים מתועבים בדיוק כמו לפני שבועיים בבית הכנסת בשכונת הר-נוף בירושלים, היישוב היהודי עלה ופרח מדי שנה בשנה. 

ומול אלה צריך להתמודד. הרציחות המתועבות של בני עוולה ערבים, ולא עם מחירי הקוטג' – יא בן-אדם! – ולא עם "ירידה" ברבע אחוז בצמיחה כביכול של חברת דירוג סוג ג', או שנתניהו "מעולם לא שילם עבור ארוחה."

נתניהו אינו צדיק או מלאך. אבל כיום וכנראה לעוד כמה שנים, אין לו תחליף – במיוחד לא כאלה שבסך הכול רוצים לבנות את עצמם על חשבון הציבור, כשהיתרונות שלהם הם פופוליסטים.

לדוגמא: כחלון, שהרקורד שלו בממשלה זה הורדת מחירי שיחות הטלפון, ומהבית זה סוכנות למכוניות. ואני שואל: רבש"ע, זה האיש שיכול לנהל מדינה מוקפת אויבים מתועבים ורוצחים עלובים זה 90 שנה?

או למשל בעל קול הילד בוז'י הרצוג שהיום ממש, לפנות ערב [שבת] – אמר ב'מטה', תוכנית אקטואליה בערוץ 10, ללא בושה, ככה: "אני ארכיב את הממשלה!" בוז'י-בוז'י, אלה אלוהיך ישראל? השתגעתם? שוב משתחווים לעגל הזהב? שיוריד ב-5 אגורות את מחירי הקוטג'? או שצריך אדם שיודע להפציץ את איראן ברגע הנכון.

איני יודע מה היה קורה בארץ לולי היה רבין נרצח, והוא היה ממשיך בתפקידו עוד ועוד קדנציה. לו היה חי היום, היה בן 92 והיה ככל האדם הולך לקלפי כקשיש בני גילו, היה זורק לפח את הפתק של בוז'י מרוב תיעוב.

על רבין לא היה אפשר לעבוד, והוא ידע היטב-היטב באומץ מה זו מנהיגות, כשכינה את יריבו המושבע באותה הנהגת המפלגה שימון פרס; "חתרן בלתי נלאה."

איני סבור שנתניהו היה מושא הערצתו של רבין, הם היו יריבים פוליטיים, ולולי שימון פרס שהדיחו לחתום על הסכמי אוסלו – יכלו השניים בסופו של יום מול הסכנות של היום לשתף פעולה  [כולם זוכרים את העווית בפרצופו והגועל נפש של רבין מעראפת כשחתם עם עט פשוט – טוש, בשווי 4 שקלים על הסכמי אוסלו כסמל עליבותו – בלית ברירה כשור נעקד]. 

ולאלה שאינם מסכימים כאן לאף מילה שלי, ואני מזהה אותם. נוחו דעתכם, תחזרו אליי בעוד שנה. כאן במקום זה. 

היום כ"ט בנובמבר

היום [29.11] לפני 67 שנה התקבלה בעצרת האו"ם החלטה 181 לחלק את פלשתינה לשתי מדינות: יהודית וערבית. בתגובה פתחו הערבים במלחמה נגדנו והובסו.

עד היום הערבים אינם מוכנים להודות שהובסו בקרב אלא נחלו את ה'נכבה': אסון הגירוש ובעיית הפליטים ונאבקים לממש את זכותם לחזור לכפרים שנהרסו ולערים שנכבשו: יפו, לוד ורמלה, אשדוד ואשקלון, באר-שבע ועוד.

השמאל טוען כי רק אם ניסוג לקווי 67' והקמתה של 'פלסטין' בגדה – יהיה שלום עם הערבים.

חלומות שווא.   

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

דוד אדלר

כשהגעגוע והזיכרון נועדים יחדיו

על "מכתבים מאוחרים" (קשב, 2014)

מאת איליה בר זאב

ספר שיריו של איליה בר זאב "מכתבים מאוחרים" הוא ספר מרתק. למרות שאני קורא איטי מאוד, גמעתי אותו בחטף אחד. אך זה לא הצריך מאמץ הירואי, כי לספר מבנה ייחודי: הוא כולל קטעי מכתבים שקבל איליה כילד חוץ בקיבוץ גינוסר מאימו (בירושלים) ומאביו (ששירת בבריגדה היהודית) בין השנים 1943-1946 בהיותו לערך בן 8 ל-11, ובצידם את המענה השירי, המאוחר, לכל אחד מהמכתבים האלה וכן תמונות רבות מתקופת ילדותו.

כל אלה פורשים תמונה ביוגראפית, גם אם לא סדורה ומלאה, השזורה בתקופה קשה וסוערת. זו תמונה מאוד אנושית, מאוד חשופה וכנה המעוררת אצל הקורא הרבה אמפטיה: קודם כל לילד ולמשורר המשיב להוריו באיחור של כמעט 70 שנה. האמפטיה לאימו ולאביו היא "מורכבת" יותר (אם אשתמש בלשונו של איליה בתגובה לאמירה של אימו, שתובא בהמשך). מורכבות זו, נובעת גם מיחסו רב הפנים של איליה למכתבים המשקפים את יחסו לאימו, לאביו, (וגם לסדרי העולם), כאשר רגשותיו של הילד דאז ומבטו של המשורר דהיום משמשים בהם בערבוביה. פה ושם נבזקת בשירים אירוניה (העושה רק טוב לשירים), כשמאחוריה ביקורת, גם אם מרוככת ועקיפה, כלפי הוריו. כל אלה וכישרונו הפואטי של איליה, שניכר גם בשני ספריו הקודמים, עושים את הספר הזה למעשה-אמנות פואטי בעל משמעות, למרות שלעיתים מועטות הוא לוקה באמירות לקוניות.

זה ספרו השלישי של איליה, היוצא בהוצאת "קשב", בשלוש-ארבע השנים האחרונות, לאחר ספר ביכוריו "מעל קווי המתח" (2010) ו"טיסה נגד השעון" (2012). מה דוחף את איליה איש אדמה, חינוך וספורט, יליד 1935, לכתיבה כה נמרצת?

קרה המקרה שלאחר שקראתי, באחת הבמות, הגיגים, מליציים יותר ופחות, "מלומדים" יותר ופחות, על "מה פירוש עבורך להיות משורר" נתקלתי באחד משיריו בשורה "אני מתגעגע מקצועי – גם כיום" ותהיתי אם אין זו תשובתו הסמויה של בר זאב לשאלה עליה לא נשאל. הגעגוע. הגעגוע לירושלים כשהוא בגינוסר והגעגוע לגינוסר כשהוא בירושלים וכך תמיד. לעולם. אך זה נשמע יפה ופשטני מדי. נראה שלא רק געגועים אלא גם הזיכרונות המכרסמים ואינם מרפים, והרצון לתעד אותם, דוחפים את אליה בכתיבתו ובהוצאתה לאור.

כשהחילותי בקריאת הספר לא התכוונתי לכתוב עליו. כבר כתבתי על ספרו הראשון ("משורר בשל נולד. הלידה מאוחרת") ושם הדגשתי את ייחודו של איליה, שלא כתב כלל שירה או פרוזה שבעים שנה ויותר, גם בנוף המשוררים שפרסום שירתם התאחר ותהיתי "איך כישרון כזה נובט וצץ פתאום כאילו משום מקום?"

אך הספר עורר אצלי במפתיע את בלוטות כתיבת הביקורת. תהיתי אם הסיבה לכך היא האמפטיה לספר ולמחברו (אף כי מעולם לא פגשתי את אליה והיכרותנו מסתכמת במיילים שאנו מחליפים) – או אולי הקשר הרגשי לתקופה הקשה הזאת. אני צעיר אמנם מאיליה בעשר שנים, עשר שנים קריטיות שבהן איליה חווה שתי מלחמות ומהפכים שאני לא יכולתי לחוות אותם בהתרחשותם. אך בכל זאת יכולתי לחוש כילד, בהדי התקופה ובשובלים שהשאירה מאחוריה.

זאת ועוד, בדמדומי מלחמת העצמאות איליה עבר לגור עם משפחתו משכונת מחניים לשולי שכונת קטמון (תמונה משנת 1948, ברחוב הגדוד העברי, כלולה בספר), לא הרחק מהמקום שבו התגוררתי אני בילדותי, נעוריי ובחרותי. ייתכן שגם עובדה זו תרמה ל"מעורבותי" הרגשית. אך חשוב להדגיש, אין זה ספר תיעודי-ביוגרפי. כך למשל, ניתן ללמוד מאחד המכתבים שאביו בא לחופשה בארץ באוגוסט 1944, אך אין לביקור הזה, מסיבותיו של המחבר, כל הד בתגובותיו.

המתח בין התיעודי לפואטי מתקיים בשלושת ספריו. כבר בספרו הראשון כלל המחבר מכתב ששלח, בהיותו בן 10 למטפלת שלו בקיבוץ, שהובא כמעט כלשונו. במאמרי הקודם ביקרתי אותו על כך, כי לא מצאתי בו, ובתיעוד לקוני נוסף שהביא, ערך-מוסף אמנותי או פואטי שהצדיק את הכללתם.

המבנה הנוכחי של מכתב, כשמולו ניצבת תגובת-שיר, מהווה, אם כן, פתרון הולם לשילוב של הביוגראפי עם הפואטי. האותנטיות של המכתבים ניכרת, גם בשפה ("תלמיד חרוץ", לא רק במובן של שקדן, אלא של תלמיד טוב, "פרונקולים" ועוד) וגם במצוקות העיתים. אם הביטוי "מכמיר לב" לא היה טחון עד דק, לא היה מתאים ממנו לתארם. בעיקר את מכתבי האם. היא קרועה בין רצונה להתאחד עם בנה או לבקרו לעיתים קרובות יותר לבין קשייה, הכלכליים, הפיזיים, הנפשיים. עבודתה "במטבח לחיילים אנגלים" היתה כפי הנראה, קשה ומתישה. גם הדירה לא היתה מקום להתכבד בו ("נגררים בבית רובינשטיין אל חדר פינתי עלוב,/ שירותים בחצר, מטבחון").

איליה בתגובותיו לְעולם אינו מעצים את הקשיים, אינו מוסיף אפילו קיסם למדורת המלודרמה. לעיתים נדמה שהוא אפילו מנמיך את הלהבה, מסתייג ממילים שאולי אין להן כיסוי הולם במעשים, אם לנקוט לשון המעטה. כך למשל הוא פותח את אחד משיריו "'מוכנה לנסוע אליך אפילו באמצע הלילה' – / משפט מורכב, שב מדי פעם". ובתגובה ל"...אולי תהיה אפשרות שנהיה יחד עם אבא'לה, הרי הכול אפשרי"

הוא מגיב: "אפשרות להיפגש עם / אבא'לה? // אשמח להכירו."

כך גם בשיר אחר בתגובה ל"...ונשוחח בינינו על הכול" – הוא כותב: "על מה נשוחח בדיוק?"

אך שלא יובן אחרת, מיבנה הספר מלמד שהספר לא רק מוקדש, אלא גם נכתב לזכר הוריו ולהנצחתם. יש ביקורת לא מעטה, אך יש גם אהבה רבה, מוסווית ברובה.

לעיתים לא ברור אם המענה הוא של הילד, של המשורר, או שזו תובנה שהבשילה במעלה הדרך, בדיעבד.

למשל הסקפטיות לגבי האמירות החוזרות ונשנות במכתבים שהנה המלחמה תסתיים והכול יהיה טוב ("מלחמות לא מסתיימות. באות הפוגות, מפליאות / לעשות במקום אחר" ו-"ומלחמות מזן ישן אל זן חדש").

לעיתים המענה נודד למחוזות אחרים. כך למשל איזכור "האחד במאי, חג הפועלים" באחד המכתבים מביא לשיר משׂא תוכחה חברתי על ימינו אלה ("בדרומה של עיר לבנה – / עבדים ללא קולר / בצווארם").

כך גם איזכור "הדגל" באחד מהמכתבים מביא בשיר "דגלים?" לפרץ של זיכרונות אסוציאטיביים, החל מ"סיסמאות אדומות בקירות האבן" (עת היה חבר בבנק"י, ברית הנוער הקומוניסטי) עד לימים אלה בהם הוא טייל מתמיד ב"מכון אבשלום".

לעיתים המענה הוא עם דגש פואטי, כאשר בתגובה ל"...שותל ירקות ובטח לא שוכח להשקות אותם" הוא כותב "מים רבים מהלכים סביבי – / איני זוכר אם שכחתי / להשקות."

לעיתים המענה מכיל אמירות חכמות: "יפה איטליה, / לא תמיד תואם המגף את מידת הרגל." או אמירות אישיות ישירות "אני מגדל ענבי מאכל ושונא גרמנים."

אך לעיתים התגובות לוקות בלקוניות לא פואטית. למשל את שיר התגובה ל"צחקנו מהאישה הפטפטנית שקשקשה לך בדרך" הוא מתחיל ב"ימימה טשרנוביץ* היא כנראה 'האישה שקשקשה'."

טוב עושה איליה כשהוא מעיר ומרחיב בהערות שוליים, כפי שהוא עושה כאן, עניינים ביוגרפים שונים. כך הוא עושה גם כאן בשולי העמוד "*ימימה טשרנוביץ-אבידר... סופרת ילדים...." בו הוא מפרט את פועלה, גם בהקשר לקיבוצו, גינוסר. אך לעניות דעתי שורה זו עצמה היתה צריכה להיכלל בהערת השוליים ולא בשיר.

אך איליה הוא משורר מחונן ואיכותי לא בשל מטען זיכרונותיו. כוחו, כפי שניכר בספריו הקודמים, אך מוצא את ביטויו גם בספר זה, הנו בעיקר בתיאורי הטבע. הרי את הטבע הזה תיארו משוררים לאין ספור ואין זה עניין של מה בכך להפתיע, לחדש, לחרוג מהבנאליות. ואיליה מצליח בכך מאוד, וזה אחד מהחשובים שבמרכיבי סוד כוחו הפואטי.

למשל באחד משיריו היפים: "לאן את ממהרת?" הוא כותב בפשטות מהלכת קסם "חלומות מתחככים / בְּשַׁלְוַת גלים חרישיים בחופי / הכנרת – / נרתעים ונסוגים אחור."

כמי ששואב את השראתו, כדבריו, מטיולים בשבילי ארצנו, תיאוריו ציוריים, מאופקים, אמינים והכי חשוב בעיניי, נקיים ממטפורות מזויפות וצורמות.

למרות מבנהו הייחודי, אין הספר הזה עומד לעצמו. שלושת ספריו מהווים קורפוס אחד לא רק של געגוע אלא גם של תיעוד וזיכרון. וכך השיר הפותח וכן השיר הסוגר את ספרו לקוחים מספרו הקודם. בנוסף, יש לא מעט "התכתבויות" בין ספריו. אין זה מפתיע הואיל וגם בספרי שיריו הקודמים היו התייחסויות ביוגרפיות מרובות.

כך למשל סוף השיר "מוכנה לנסוע אליך אפילו באמצע הלילה" בספרו הנוכחי: "בתים נוגעים בבתים, אדם באדם, רומסים זה את זה. // פגשתי את דוב'לה בבית רובינשטיין בשכונת מחניים*. / איש זקן – // עיניו טובות כשהיו" – מתכתבים עם שירו "חשבון פשוט" ב"מעל קווי המתח", שם הוא כותב "סלאמס חרדי מוחק / את מראות העבר" וכן "רק דובלה משוטט עדיין בין שברי ביתו, / לא מוצא את ילדותו."

בהערת שוליים בספרו הנוכחי הוא מוסיף: "*שכונת מחניים בירושלים, מול בית העלמין סנהדריה, בקצה בר-אילן של היום." וזה הזכיר לי ששכונת מחניים נעלמה זה עשורים רבים מהלקסיקון. אם כך לא רק בני אדם, לא רק זנים, גם שכונות נבלעות, נכחדות, נמוגות (אפילו מבלי להיהרס). זו רק דוגמה אחת מני רבות.

כך גם דמויות נוספות (למשל אברמ'לה חפץ הפלמחניק שנקבר ביום הקמת המדינה בבית הקברות סנהדריה, סמוך לביתו, ומנגד הצמד אילקה ואביבה), נופים (לא רק הכנרת, זה מובן וברור, אלא גם הארבל וצילו), מקומות (בית הקברות סנהדריה, קולנוע עדן) מופיעים בספריו שוב ושוב כי אולי אין הם מרפים ממנו. חלקם געגוע. חלקם זיכרון. ולעיתים השניים האלה נועדים יחדיו.

מאחר וגעגועים וזיכרונות רק מתעצמים עם השנים, אני חש שמפעלו השירי-תיעודי של איליה בר זאב לא הגיע עדיין למיצויו המלא ומצפה בסקרנות לספרו הבא.

*ספרו של דוד אדלר "סקיצות לתמונה בלתי שלמה", בהוצאת "אבן חושן", זכה בפרס רמת גן לספרות תשע"ג, בקטגורית שירת ביכורים.

המאמר פורסם לראשונה ב"עיתון 77", גיליון 377, יולי-אוגוסט, 2014.

* * *

רות ירדני כץ

מטעמים מרים

שנה מאז שאריק איינשטיין עזב אותנו ככה בפתאומיות. הטלוויזיה הישראלית הקדישה לו תוכנית ארוכה שבה הראתה לנו איזה כישרון היה. כל הרשתות ברדיו גם הן עינגו אותנו בשיריו הנהדרים.

רשת ב׳ כיבדה אותנו בשעתיים מחצות ועד שתיים לפנות בוקר ובתוכנית זו השמיעו לנו הקלטות נדירות ושירים שהוא שר שלא כל-כך הושמעו ומושמעים, כמו השירים ששר בשפה האנגלית וכרגיל הוא הפתיע גם באנגלית הטובה שלו.

בפירוש מתגעגעים אליו. אריק היה מחובר לספורט בצורה אובסיסיבית וכמו שכולם יודעים הוא היה אוהד הפועל תל-אביב. אילו היה איתנו בימים אלה בוודאי שהיה מגיב על מה שקורה היום במשחקי הכדורגל. היום זה כבר לא ספורט זו מלחמה. מלחמה בין קבוצות האוהדים שכל היצרים הרעים  פורצים החוצה והם אלימים. אריק שלקח ללב כל מה שקורה לנו בארץ והיה מעורב מאוד, ואם יש לו שם למעלה מחשב, אינטרנט, רדיו והוא שומע לאן התדרדר הכדורגל הוא היה מזיל דמעה.

שירו הנפלא: ״יש בי אהבה והיא תנצח״ לא תופס כאשר מדובר בספורט המעליב הזה שיש בו רק שנאה ואלימות. זה ספורט?

השחקן משה איבגי הוציא קבל עם ועדה מה שיש לו נגד ראש ממשלתנו. כמה שהוא צדק, כמה שהוא קלע בול. ראש-ממשלה שבאופן שיטתי סוחף אותנו למדרון. פעם היו לנו ידידים בעולם, הם אינם. אין לו זמן לטפל בבעיות של המשפחה-העם כי הוא עסוק באיך להיות עוד פעם ראש-הממשלה. לא איכפת לו שיש עוני, לא איכפת לו שהשכר רק יורד ולחיות בארץ שלנו זו משימה בלתי אפשרית. 

״הוא ממש לא סופר אותנו,״ כמו שאמר איבגי. 

שר הפנים החדש שלנו ארדן מראה לנו מאיפה בא לו כוחו. הוא ישלול את כל הזכויות של מי שפוגע בנו. מחבל שחי איתנו שעשה או יעשה פיגוע ישללו ממנו ומבני משפחתו את כל הזכויות שהם מקבלים. אני בעד. אבל האם שלילת זכויות תחול גם על מחבלים יהודיים קיצוניים? האם יהיה חוק שווה לכל מחבל ולא חשוב מהי דתו?

אריה דרעי הקרימנל שישב בבית-סוהר על עבירות פליליות ממשיך לשסע את העם בנושא העדתי. כך הוא אמר על בחירתו של הרמט״כל הבא גדי אייזנקוט: "אי אפשר להתאפק מלהזכיר שמדובר גם בבן העדה המרוקאית הראשון שמתמנה לתפקיד, וזה לא מובן מאליו. אני מברך גם על כך."  לא צריך להוסיף מילה.

* * *

יהודה דרורי

נבואות ה"חורבניסטים"

ה"חורבניסטים" הינם אותם "לשעברים" – פקידי ממשל בכירים, קציני צבא וראשי שב"כ ו"מוסד" (וגם לא מעט פרופסורים בדימוס) – חבורה של מתוסכלים שאינם יכולים לשאת את מעמדם החדש והנחות – המתבטא בניתוקם ממוקדי התקשורת וההחלטות – וכדי למשוך לעצמם תשומת לב, הם מנסים להלך אימים על הציבור בנבואות זעם על חורבן המדינה – שכביכול גורמת לכך הממשלה בכלל, ונתניהו בפרט...

אם נסתכל היטב לגופו של כל "חורבניסט", נגלה גם שבמרבית המקרים, הוא משתייך לצד הפוליטי שלא מוביל כיום את המדינה... ולפיכך הוא מנותק ממידע עדכני על נושאי חוץ וביטחון. בנוסף, בכל קשקושיהם על מחדלי השלטון, הם מנסים לכבוש עמדה פוליטית במפלגות האהודות עליהם (ואולי שיכניסום לכנסת בבחירות הבאות...)

מאוד מצער לראות את הפתטיות של האנשים האלה, שהוערכו בעבר בשל שיעור קומתם בשרתם בתפקידיהם הבכירים – כיצד ירדו לשפל המדרגה כאשר הם יורקים לבאר שאותה חפרו ושממימיה שתו.

* * *

עמוס אריכא

יללות הצבועים

מעודי לא פגשתי את עמיר בניון ואם אשמע את אחד משיריו בכלי התקשורת אף לא אזהה אותו בגלל אפס ידיעות על תחום השירה הזאת. לא הייתי שוקד על כתיבת שורות אלה אלמלא העביר אלי מישהו שלבו נחמץ על ההתגוללות מצפון עד דרום על אותו טרובדור ישראלי, עמיר בניון, והניח לפני את שירו "אחמד אוהב את ישראל" הנמצא במוקד סערה.

אין בכוונתי גם כעת, לאחר קריאת השיר על אחמד מירושלים, להעריכו מבחינת יצירה אמנותית. יותר משזהו שיר הריהו קריאת מצוקה – הריהו נהמת-לב אמיתית של טרובדור הנע בשבילי הארץ הדוויה. בנקודה זו נחרדתי מההתקפה האווילית של מבקריו בהכתימם אותו בגבהות-לב כ"מסית". זהו שקר גס, אלים ומסוכן.

אם הזעקה הזאת פסולה – כי אז עלינו לסגור את כל ערוצי התקשורת במדינת ישראל, היות וכל דיווח על פיגוע "תורם לשנאה."

שירו של בניון קורא לנו לפקוח את עינינו מול תעשיית השקרים שרבים במדינת ישראל הרכינו ראשם לפניה בהתרפסות מחפירה, וכל כולה נועדה לעודד את עלילות השטנה והכזב של אלה המגדירים עצמם ערבים פלשתינאים, ביניהם לא מעטים מבין ערביי ישראל ואף מבין נציגיהם בכנסת.

מי שרוצה שישאל מי הכשיל את נשיא מדינת ישראל מר ראובן ריבלין להאמין בשקר המוקצה הזה על בניון. ואילו אני לא מצאתי בשירו של בניון מילת הסתה. ראוי יהיה שהנשיא המתגלה כאיש אמיץ והגון יתנצל בפניו של עמיר בניון.

מצאתי לנכון לצרף את השיר שהועבר אליי: קראו ושפטו. לא פעם אנחנו נדרשים ליטול קורה מבין עינינו. כעת, הודות לבניון, חובה עלינו לפלס דרך ביער עבות של קורות לעבר יסודות האמת של חיינו ולזהותם כמות שהם.

עלינו לקוות כי ימשיך הזמר הזה להשמיע מחאותיו ואילו אנחנו נלמד להטות לו אוזן קשובה גם אם מדובר בשיר מחוספס. אבל זהו שיר המשקף מציאות קשה והוא תקוע בגרונם של רבים-רבים שעמיר בניון הטרובדור משמש להם קול.

* * *

עמיר בניון

אחמד אוהב את ישראל

סאלאם עליכום קוראים לי אחמד

אני גר בירושלים אני לומד באוניברסיטה איזה דבר או שניים

מי כמוני נהנה מכל העולמות

אני היום אני מתון וחייכן

מחר אעוף לשמיים

אשלח לגיהינום איזה יהודי או שניים

זה נכון שאני סתם חלאה כפוית טובה

זה נכון אבל אני לא אשם לא גדלתי על אהבה

זה נכון יבוא הרגע בו תפנה לי את הגב ואז

אני אתקע בך את הגרזן המושחז

אני אחמד

גר באזור המרכז

אני עובד צמוד לגן ילדים

ואחראי – על בלוני הגז

מי כמוני נהנה משני העולמות

היום אני

ומחר הם לא

הרבה מהם הרבה מהם לא

זה נכון שאני סתם חלאה כפוית טובה

זה נכון אבל אני לא אשם לא גדלתי על אהבה

זה נכון יבוא הרגע בו תפנה לי את הגב ואז

אני אירה בך ישר בגב

* * *

ד"ר יוחאי סלע

חוק הלאום – מדינה יהודית של כל אזרחיה

המציאות הישראלית של מאה השנים האחרונות הכתיבה למעשה אורח-חיים ייחודי המוכר כל-כך לכולנו. כל זה נעשה בעזרת חקיקת חוקים, חוקי-עזר או בעזרת כוח-ההרגל מעצם היותנו אזרחים המתנהלים על-פי לוח השנה העברי – בעיקר בנוגע לחגים ולמועדים.

ועם זאת, אין חוק שמחייב לא לנסוע ביום-כיפור, אולם כל היהודים מכבדים את היום הקדוש הזה; אין חוק המורה על קיום מצוות ברית-מילה, אולם מרבית היהודים ימולו את בניהם; כך גם מרבית היהודים יעדיפו לערוך טקס נישואין ברוח המסורת היהודית ולא רק בגלל שאין-ברירה.

מעצם הגדרת מדינת-ישראל כמדינה יהודית ומעצם קיומו של "חוק-השבות", מדינת-ישראל אינה מדינת מהגרים קלאסית, משום שמרבים העולים לישראל מזדהים לחלוטין עם הערכים הלאומיים שלנו. כתוצאה מכך, החיכוך בין קבוצות אוכלוסייה שונות, שונה לחלוטין ממה שמתרחש באירופה, בארה"ב ובמקומות נוספים. לפיכך, חיזוק הערכים היהודיים במדינה וחיזוק המרחב הציבורי על בסיס הערכים הללו, יקנה ביטחון רב-יותר לכלל האוכלוסייה המתגוררת במדינה. אין מדובר על כפייה דתית, אלא על חיזוק הערכים התרבותיים עליהם הושתתה התרבות שלנו לאורך מאות ואלפי שנים. 

באופן פרדוכסלי, הביטוי "מדינה דמוקרטית" בלבד, עלול להחליש את הצביון הלאומי של מדינת-ישראל שנועדה מלכתחילה להיות "מדינה יהודית"" הן על-פי הצהרת בלפור (1917) והן על-פי הנוסח הנהדר שהובא במגילת-העצמאות (1948).

מאידך, הביטוי "מדינה יהודית" אינו סותר ערכים דמוקרטיים מובהקים משום שהדת היהודית שמה דגש רב על ערכים אוניברסאליים – כמו חירות, שוויון, שוויון בפני החוק, זכויות קניין, בעיית הגר, קדושת החיים והדאגה לזולת – המצוטטים באופן תדיר במרבית המדינות דמוקרטיות בעולם. לערכים היהודיים הללו היתה השפעה עצומה ברחבי-העולם במשך מאות שנים בעיקר באירופה, בארה"ב ואף באפריקה בעת שהחלה ההתעוררות הלאומית האפריקאית באמצע המאה ה-19.

כך למשל, אחד ממבשריה של הלאומיות האפריקאית, אדוארד בליידן, שאב את השראתו מהקשר הלאומי הייחודי של היהודים לארץ-ישראל.

אדוארד בליידן  (Edward Blyden) נולד ב-1832 והלך לעולמו ב-1912. מוצאו היה מסנט-תומס באיים הקריביים, (איי הבתולה של ארה"ב כיום), אזור שהיה במשך רבות תחת הכיבוש הדני. בליידן היה מאבותיה הרוחניים של הלאומיות האפריקאית החדשה, ומחסידיה וממגשימיה של התנועה שדגלה ב"חזרה לאפריקה". הוא היגר לליבריה וכיהן בתפקיד שר-החוץ ואף היה מועמד לנשיאות. בליידן כתב מאמרים רבים על היסטוריה, תרבות, גורל וגאווה כושיים והדגיש את ייחודה וגדולתה של ה"אישיות האפריקאית". בליידן פעל רבות לפיתוח חינוך אפריקאי מודרני שנועד למזג את המורשת הלאומית האפריקאית עם הישגי הציביליזציה האירופאית. כבר אז בליידן הבין את מה שמנהיגים אפריקאים רבים עדיין מסרבים להבין גם כיום את המובן-מאליו בשאלת הזהות הלאומית.

ב-1898 כתב בליידן את הדברים האלה: "יש לי עניין עמוק ביותר בהיסטוריה היהודית, ובעיקר באותה תנועה נפלאה המכונה ציונות. השאלה, במובנים רבים, דומה לזו המתסיסה אלפי כושים באמריקה, הרוצים בכל מאודם לחזור לארץ אבותיהם. ההיסטוריה של הגזע האפריקני – השעבוד, הרדיפות, האפליה והסבל, דומה להיסטוריה היהודית. יש לציין בסיפוק שהתנועה הציונית משפיעה על כל הקהילות היהודיות. היא עוקרת מתוכם חומרנות אדישה ומחזירה אותם לרוחניות, להכרה פעילה בדבר אחריות לאומית. אין כמעט איש בעולם התרבותי – נוצרי, מוסלמי או יהודי – שאינו מכיר בתביעה ובזכות היהודית לארץ הקודש. מעטים הם אלה שלא ישמחו – אם התנאים יאפשרו זאת – לראות יהודים חוזרים כגוף אחד לכור מחצבתם בארץ אבותיהם."

הקטע מופיע בספרו "השאלה היהודית" שיצא לאור ב-1898. ובכן, 116 שנים עברו מאז שנכתבו הדברים החמים האלה והם עדיין מרגשים כאילו הם נאמרו בפעם הראשונה.

הזהות הלאומית שלנו מורכבת משלושה אבני-יסוד עיקריים:

א) תורת-ישראל.

ב) ארץ-ישראל.

ג) בני-ישראל.

במילים אחרות, הלאומיות שלנו אינה דוגלת בכיבושים טריטוריאליים לשם כיבוש והיא אינה עוסקת במיסיונריות בדומה לאסלאם ולנצרות. לא לחינם המקורות המקראיים שלנו עוסקים במתן הוכחות נחרצות לקשר בין בני-ישראל לבין ארץ-ישראל והם אף עוסקים ללא הרף בביסוס ערכים משפטיים שנועדו להסדיר את היחסים בין הקהילה לבין עצמה, בין הקהילה הלאומית-הטריטוריאלית לבין שכנותיה ובין הקהילה הלאומית-הדתית לבין בורא-עולם.

אם מתעוררות מחלוקות בנוגע לנושא מסוים, הן נדונות במסגרת שלושת אבני-היסוד האלה, המהווים חומה-בצורה לקיומה של הקהילה היהודית המתבססת על טריטוריה מוגדרת.

על-הבסיס הזה אפשר לציין שהרעיון הלאומי (בכללותו) הוא למעשה המצאה יהודית. כך למשל, מתוקף היותה של הקהילה היהודית מבוססת טריטוריה, היה צורך לתת מענה משפטי לגבולותיהם המוסכמים של המים הטריטוריאליים של הקהילה המדינית. אלמנטים משפטיים רבים שהיו מובנים לנו לפני יותר מ-3,000 שנה, נקלטו במרחב התרבותי הדמוקרטי רק בעשרות השנים האחרונות. 

עם העלאת רעיון "חוק הלאום" וההתלהמות הפוליטית שנלוותה לכך מפי גורמים פוליטיים אינטרסנטיים שאין להם ולא-כלום עם האינטרס הציבורי, נזרקו לחלל האוויר-העולם טענות שונות ומשונות שהחוק המוצע עלול, לכאורה, לסתור ערכים דמוקרטיים. 

אלא שהסעיפים המופיעים בחוק המוצע למעשה מקבעים את המציאות ולא משנים אותה, וזאת בניגוד מוחלט לטענותיה האומללות וההזויות של שרת-המשפטים ציפי לבני שהחליטה לעטות על עצמה את גלימת "שומרת הדמוקרטיה" בישראל.

הדמוקרטיה כשלעצמה אינה מהווה מחסום מוחלט בפני אלה המעוניינים לחסל את הדמוקרטיה כשם שהחוקה האמריקאית אינה מעניקה זכויות למיעוטים על-פי המציאות הקיימת בארה"ב בשנים האחרונותף למרות כהונתו של נשיא שחור ראשון במדינה זו.

יתרה מזאת, בניגוד מוחלט לטענה של ציפי לבני (ולחבריה בתקשורת הישראלית) אין כל סתירה בין "חוק הלאום" לבין הדמוקרטיה הישראלית – משום ששני ההיבטים האלה מסתדרים היטב האחד עם השני במדינת-ישראל כבר עשרות שנים.

לפיכך, הטענות של המתנגדים ל"חוק הלאום" כנראה נובעות מאינטרסים פוליטיים צרים בלבד, בשל ליקוי-מאורות פוליטי. צפי לבני כנראה סובלת (יחד עם אחרים בתקשורת הישראלית) מ"יודופוביה" קשה בשל חוסר-הבנה מוחלט הן בנוגע למציאות הקיימת בישראל, הן בנוגע למציאות האזורית והן בנוגע לערכים היהודיים שליוו את עמנו במשך אלפי שנים.

קיימת שאלה נוספת המתייחסת לנחיצותו של החוק. השאלה הגדולה היא האם באמת מדינת-ישראל זקוקה לחוק כזה. יכול להיות שהתשובה לכך חיובית. אולם, אם ראש-הממשלה – האחראי על ביטחונה ושלמותה של מדינת-ישראל מתוקף תפקידו – חושב שהחוק הזה חשוב, ראוי היה שהשרים המכהנים בממשלתו ינהלו עימו דיון ענייני על השגותיהם באופן הולם – ולא באמצעות התנהלות תקשורתית ברוטאלית שהפגינו אחדים מהשרים כדוגמת ציפי לבני ויאיר לפיד.

 גם הברוטאליות של התקשורת בעניין הזה לא תרמה מאומה לדיון החשוב הזה משום שהטענות שהועלו נגד החוק היו נגועות בגישה האוטומטית והנמהרת המתבטאת בתסמונת קשה של "אנטי ביבי". על הבסיס הילדותי הזה הוחלט גם על חוק בנוגע לעיתון "ישראל היום" – חוק שהוא לחלוטין אנטי-דמוקרטי, עליו הצביעה ציפי לבני המתיימרת לשמור על ערכי הדמוקרטיה הישראלית.

 מעיון בסעיפי החוק על-פי הצעתו של ראש-הממשלה, מסתבר שאין כל סיבה עניינית לא לתמוך בחוק המוצע. יתרה מזאת, כל ערבי הגון צריך לתמוך בחוק הזה משום שרק באמצעות חוק כזה יישמרו זכויותיו הדתיות והאזרחיות, וזאת בניגוד מוחלט למה שמתרחש ברחבי העולם-הערבי כולו, המצוי תחת דיכוי פוליטי ודתי בלתי-נסבל.

כל נוצרי הגון המתגורר בישראל צריך לתמוך בחוק כזה משום שרק במסגרת המדינה היהודית זכויותיו הדתיות והאזרחיות יישמרו, וזאת בניגוד מוחלט לטבח המתחולל ברחבי המזרח-התיכון כלפי המיעוטים הנוצריים.

כל דרוזי הגון צריך לתמוך בחוק הזה משום שרק במסגרת המדינה היהודית זכויותיו הדתיות והאזרחיות הייחודיות יישמרו וזאת בניגוד מוחלט למה שמתרחש בסוריה ובלבנון, בהן מתגוררים בני-העדה המצויים במתח דתי ועדתי בלתי-נסבל עם סביבתם.

כאשר אתם מתבוננים צפונה עד לרוסיה, וכשאר אתם מתבוננים מזרחה עד לסין או כאשר אתם מתבוננים מערבה עד למרוקו, בכל המרחב האדיר הזה קיימות עשרות רבות של מדינות. אולם רק מדינה אחת נחשבת למדינה ליבראלית, דמוקרטית, שוויונית ומתקדמת – כל זה מתקיים רק בשל היותה צמודה לערכים יהודיים שליוו את עמנו לאורך אלפי שנים.

קצת חומר למחשבה לכול אלה המתנגדים לחוק המוצע בשל שיקולים פוליטיים צרים או לכאלה הסובלים מ"יודופוביה" חריפה – כדוגמת עיתון "הארץ".

ד"ר יוחאי סלע, "חוק הלאום – מדינה יהודית של כל אזרחיה", מגזין המזרח התיכון, 27 בנובמבר 2014.

* * *

מתי דוד

הבית השלישי במבחן משברי ומנהיגותי

בכל דברי הימים של ההיסטוריה היהודית, לאורך אלפי השנים, רק שלוש פעמים התקיימה ריבונות יהודית חופשית כמדינה / מלוכה חופשית. פעמיים בעבר הרחוק, לתקופות קצרות, בימי הבית הראשון והבית השני ובפעם השלישית רק במאה ה-20, עם הקמתה של מדינת ישראל לאחר השואה ומלחמת העולם השנייה.

הבית הראשון והבית השני, שתי הממלכות האלה התפרקו ונהרסו מבפנים בגלל שנאת חינם ומלחמת אחים. בגלל מחלוקות פנימיות בלתי נשלטות על רקע, קרע בין השבטים, העדות והמעמדות. בגלל מחלוקות דתיות ומדיניות. בגלל קיטוב בין קנאים למתייוונים בין עניים לעשירים.

התוצאות הטראגיות היו אובדן החרות והעצמאות שגרמו לחורבן, לכיבוש ולגירוש. בעקבות חורבן הבית הראשון והשני, היהודים הוגלו מארצם והפכו למיעוט שסבל מאות בשנים מרדיפות, נדודים וגירושים ברחבי העולם.

הבית השלישי – משואה לתקומה

רק כעבור יותר מאלפיים שנות גלות של רדיפות ונדודים ברחבי העולם קם לתחייה הבית השלישי עם הקמתה של מדינת ישראל במאה ה-20 לאחר השואה ומלחמת העולם השנייה. על סף שנתה ה-67 של מדינת ישראל, חיים בה 6 מיליון יהודים עם הישגים אדירים בכל תחומי החיים על פי כל אמות המידה. ואולם כל זה נתון לסכנה של אובדן שליטה לעתיד המדינה, לאור כל מה שקורה בתוכה ומסביבה.

כל אותן התופעות השליליות ההרסניות שגרמו לאובדן העצמאות של הבית הראשון והשני קימות ומתעצמות במדינת ישראל שהיא הבית השלישי.

קיטוב חברתי, עדתי וסוציאלי. שנאה, הסתה, איבה ואבטלה. מחלוקות מדיניות ודתיות ללא פשרות. עושר מנקר עיניים מול עוני זועק לשמיים. סמים, עוני, פשע, אלימות ושחיתות שלטונית. נביאי שקר ומכסחי מיתוסים. דמוקרטיה שהפכה לסדומוקרטיה ואנרכיה. חוסר סולידריות ופטריוטיזם נורמטיבי. "עגל הזהב" ו"אחרי המבול" שולטים בחיינו.

הביטחון הלאומי נישחק, החזון הציוני נישכח, ההרס הפנימי נימשך. משבר המנהיגות, המדיניות והאמינות מובילים להתפרקות ולהתפוררות, השחיקה הביטחונית, השחיתות השלטונית והפוליטיקה ההרסנית זו סכנה קיומית.

ארבע חזיתות של איסלם קיצוני מאיימות לפתוח במלחמה כוללת נגדנו שמסכנת את קיומנו.

 חביב בורגיבה נשיא טוניסיה לשעבר, אמר לפני שנים רבות לחבריו בליגה הערבית: "הערבים לא צריכים להילחם נגד ישראל כדי להרסה מבחוץ, מאחר והיהודים יהרסו את עצמם בעצמם, במריבות פנימיות בתוכם."

במחנה ההשמדה מיידנק מוצב שלט זיכרון: "גורלנו אזהרה לכם.

במחנה ההשמדה טרבלינקה מוצב שלט זיכרון: "לעולם לא עוד." (שואה).

תהליכי ההרס העצמי מובילים לייאוש, לאכזבה ולמחשבה כיצד לבלום את ההתפוררות, לעצור את ההתדרדרות ולחסום את הסכנה הזו.

השאלה היא: על מה חלמנו – היכן נכשלנו? מה רצינו – היכן טעינו?

בכל חלקי הציבור יש רצון לשינוי. לרצון להתנתק מהמריבה המפלגתית הרסנית השגרתית. כולם מחפשים דגל, כתובת ואכסנייה, אליה יוכלו להצטרף לפעולה, כדי להביא לתקווה ואמונה חדשה. כולם רוצים להחזיר את החברה והמדינה למסלול ממלכתי לאומי, אחראי ואמיתי של עם אחד וגורל אחד, של סולידריות ופטריוטיזם ציוני וחברתי, מול הסכנה הקיומית מהאסלם הקיצוני. כולם חולמים לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.

דרושה מנהיגות לאומית של מופת ואמת

דרושה מנהיגות של מופת ואמת שתבטיח את המשך קיומו של הבית השלישי באמצעות הביטחון הלאומי, צדק חברתי ומוסרי והחזון הציוני המקורי. דרושה התנתקות זמנית מהמריבות ההרסניות בין ימין לשמאל. המדינה זקוקה לריפוי מונע, החברה זקוקה לריפוי בעיסוק והמפלגות זקוקות לריפוי בהלם, כדי למנוע החלטות חלם.

זעקי ארץ אהובה הצילו את המדינה.

יש לנו עם חזק וארץ נהדרת הזקוקים למנהיגות אחראית שתגבש הסכמה לאומית מול הסכנה הקיומית.

אהוד: דבריך ניראים לי קצת היסטריים, וכאילו אתה נהנה מהם. אני לא מודאג. אני אופטימי וגם מרוצה מאוד מן הדמוקרטיה שלנו. כל זמן שמדינה מושחתת כמו סעודיה, שבה העבדות עדיין קיימת, והנשים מנועות לצאת לבדן מן הבית –  מתקיימת, אז כולם יכולים לנשק לנו את התחת מבחינת סיכויינו לעומת שלהם, וזאת חוץ מן האיום הביטחוני, שהוא לא באשמתנו, אלא אם אתה מקבל את ההשקפה הנתעבת של נביאינו כי אשור, בבל ומצרים הן חלק מן התוכנית האלוהית להעניש אותנו על חטאינו!

לא מזמן ריאיינו בטלוויזיה את יריב בן אליעזר, נכדו של דוד בן גוריון. הוא אמר שסבא שלו רצה שישראל תהיה לאור גויים, אבל אנחנו היום חושך לגויים. אז שיסלח לי הקצת-טיפש הזחוח הזה. גם היום אנחנו יכולים להיות לאור גויים רבים! – צריך רק להסתכל סביב, מקרוב וגם מרחוק.

* * *

נעמן כהן

מתי בכלל נחוץ חוק?

לפני שנים רבות ביקרה אצלנו אורחת צעירה מאמריקה. היא הביעה פליאה על אחד הדברים שהרשימו אותה ביותר בארץ. כיצד זה אין בשום מקום בארץ הגבלה על קטינים לקנות אלכוהול? בשום חנות אין שלט על כך, והיא יכולה לקנות אלכוהול כאוות נפשה.

הוסבר לה שבארץ אין כלל צורך בחוק האוסר על קטינים לקנות אלכוהול כי קטינים וקטינות בארץ אינם צורכים כלל אלכוהול. מוזר, אבל כך היה באותם ימים.

היום כמובן יש חוק האוסר מכירת אלכוהול לקטינים, כי היום יש צורך בחוק לאור השתרשות שתיית האלכוהול בקרב קטינים.

ההכרח בחוק הלאום

הנה מה ששלחתי כתגובה לעיתון "הארץ", העורך קמפיין נגד חוק הלאום. (כמובן לא פורסם).

בפולמוסו נגד חוק הלאום ("הארץ" 26.13) משווה היסטוריון השואה פרופסור דניאל בלטמן, את חוק הלאום הישראלי לניסיונות חקיקה של חוק לאום דומה בפולניה, רומניה, וגרמניה הנאצית.

 ההשוואה מקוממת ואינה ממין העניין. היהודים בפולניה, רומניה, וגרמניה מעולם לא הכריזו על כוונתם לחסל את מדינתם, ולהקים במקומה מדינה יהודית, קל וחומר שלא פתחו במלחמת טרור לרצוח את הפולנים, הרומנים או הגרמנים. לא ברור לי אם התעלמות זו של פרופסור בלטמן הינה מחוסר ידע, או מכוונה פוליטית, מכל מקום, בשעה שהד"ר להיסטוריה, ההיסטוריון אבו מאזן, מכחיש לא רק את השואה, אלא את עצם קיומו של העם היהודי, וכתיאולוג מוסלמי הוא קובע ש"היהודים טמאים ומטמאים", ובשעה שהמופתי של הפת"ח שהוא מינה, השייך מוחמד חוסיין, מצהיר ביום הפת"ח שיש לרצוח ע"פ דברי מוחמד את כל היהודים הקופים והחזירים, ובעוד שע"פ סעיף 7 באמנת החמאס (שזכתה ברוב קולות בקרב הערבים-הפלשתינאים) יש ע"פ דברי מוחמד לחסל את מדינת היהודים – ישראל, ולרצוח את כל היהודים, ובעוד שע"פ חזון ערביי ישראל יש לחסל את מדינת היהודים ולהפכה למדינה ערבית-מוסלמית, יש לא רק צורך, אלא הכרח בחוק לאום שלפיו מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי.

יש לשים גם לב שלמרבה הצער, בניגוד לגרמניה הנאצית, שם היו עדיין גרמנים שהתנגדו לאידיאולוגיה של היטלר, עד היום טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, כלומר שיראה את דברי מוחמד באמנת החמאס ובתמיכת הפת"ח, לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי.

קריאת בקשה ל"מחנה השלום" הערבי

נפתלי רז מתנאה בפגישה של משלחת "מחנה השלום" עם ועד ראשי הרשויות הערביות וועדת המעקב שלהם בהזדהות עם מאבק הערבים נגד ההסתה נגדם. ("חדשות בן עזר" 996) ובכך ש"משלחת השלום" באה לחלות את פניה של משפחת מתקיף השוטרים בסכין בכפר קָנָה שנהרג.

המטרה אכן נאצלה. יש לברך על מפגש שלום בין יהודים וערבים למען השגת השלום, קל וחומר מפגש עם ועד שניסח את "חזון ערביי ישראל" המדבר על חיסול המדינה היהודית והקמתה של מדינה ערבית-מוסלמית במקומה, אבל, לא ניתן לדבר על הסתה יהודית נגד ערבים בלי לדבר ב"מפגש שלום" על ההסתה ערבית נגד היהודים.

לכן פניתי לנפתלי רז בבקשה הבאה:

נפתלי רז, תבורך על יוזמת השלום בין היהודים לערבים, אבל, לא ניתן לדבר על הסתה יהודית נגד ערבים בלי לדבר ב"מפגש שלום" גם על ההסתה ערבית נגד היהודים.

לכן אני פונה אליך בבקשה הבאה: אנא פנה אל האנשים הבאים:

ממשלחת מחנה השלום : ד"ר ע'זאל אבו-ריא, מנהל שלוחת גבעת חביבה בגליל, שייח' טהא אבו-אמין, תאופיק חוסרי.

מוועד ראשי הרשויות הערביות וועדת המעקב: מאזן גנאים, ראש עירית סכנין ויו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות וועדת המעקב של ערביי ישראל, ח"כ טאלב אל-סאנע שמפלגתו מייצגת את תנועת "האחים המוסלמים" בישראל, זמיר חמדאן, סגן ראש עיריית קלנסואה, סמיר חוסיין, אבו-עמל, ראש מועצת דיר חנא, אדגאר דקואר, הנוצרי, ראש מועצת פסוטה, מוחמד חיאדרה, ראש ועדת המעקב לחינוך הערבי – ובקש מהם (כל אחד בנפרד) כי למען השלום הנכסף עליהם ליזום קריאה נגד הגזענות הערבית-מוסלמית:

היות ואמנת החמאס (תנועה שזכתה ברוב בבחירות דמוקרטיות) תובעת ע"פ דברי מוחמד את חיסול ישראל והשמדת היהודים, והיות ומוחמד חוסיין, המופתי מטעם הפת"ח, שמונה ע"י אבא של מאזן, קורא להשמדת היהודים הקופים והחזירים: (למותר לציין שמנהיגו, אבא של מאזן, לא גינה את דבריו ואף הגדיר את היהודים "טמאים"):

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

והיות ובניגוד לגרמנים שחלקם התנגדו לאידיאולוגיה הגזענית-חסלנית הנאצית (למשל הסופר תומס מאן או הזמרת מרלין דיטריך) – עד כה למרבה הצער טרם נמצא עֲרָבי-מוסלמי, איש רוח או פעיל ציבור, ולו אחד, בכל רחבי העולם הערבי-מוסלמי שהביע התנגדות לדברי מוחמד אלו.

אנו פונים אליך לעשות היסטוריה ולהיות הערבי-המוסלמי הראשון בעולם שייצא נגד אידיאולוגיית תנועת החמאס, והמופתי של הפת"ח, ויצהיר בערבית לקהל הערבי, כי דברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי המופתי של הפת"ח, לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים לדעתך הם גזענות ולא מופת מוסרי.

ודוק: אין מדובר באמונה מופשטת אלא במצע של מפלגה מדינית, מפלגת שלטון.

רק הצהרה כזו מפיך תהיה אפקטיבית במאבק למען השלום בין העמים, וכמובן זה התנאי היחידי להיאבק גם בגזענות היהודית. "שתיקה כהודאה דמיא". לא ניתן להיאבק בגזענות היהודית בלי להיאבק  בגזענות הערבית-מוסלמית.

נשמח אם תצטרף למאבק נגד הגזענות ולמען השלום.

אנא מסור לנו אם תמצא הד לקריאה נגד הגזענות כלפי היהודים מצד הערבים-המוסלמים.

אנחנו מחכים לתגובה ונדווח על כך מיד כשתתקבל.

על רוע הלב האטימות המוסרית החברתית של רון וייס ודומיו

במסגרת מאבקו של האקטיביסט הפרו-ערבי, רון וייס, בנתניהו, הוא קורא לחיסול חופש הדיבור בישראל באמצעות סגירת עיתון "ישראל היום", ("חדשות בן עזר" 996) והנימוק שלו מדהים: "האם היינו מאפשרים למיליארדר שלדון אדלסון להקים מאפיות בישראל ולהפיץ את תוצרתם (לחם ולחמניות) חינם, תוך גרימת התמוטטותן של המאפיות הקיימות?"

ובכן, חבר, וייס, מדוע לא? נניח שאדלסון היה מציע לתרום מכספו האדיר ולספק לחם ולחמניות חינם לכל בית ישראל, האם לא היה מבורך? האם לא היה מעשה זה תורם להורדת יוקר המחייה הכללי בארץ ובייחוד מהשכבות החלשות? הלוואי והיה עושה כן. אגב המאפיות לא היו מתמוטטות כי הוא היה משלם להן על האפייה.

אבל מצידו של רון וייס, (ונוני מוזס ודומיהם), אכן, שתיחרב ישראל, ותיפגע החברה הישראלית, ובלבד שייפגע גם נתניהו.

אם אבא של ניבה לניר היה חי – היה מת מבתו ומנכדתו

לאחר מיספר מאמרים בהם התנאתה ניבה לניר בבתה שירדה מהארץ עקב "המצב" (לא חלילה מתאוות בצע), מכריזה לניר במאמרה "אם אבא שלי היה חי" ("הארץ" 27.11.14) שאם אביה היה חי היום, היה מת בגלל... נתניהו: "בערבי שבת וחג, כאשר בקיבוץ עין החורש שרו את 'מעל פסגת הר הצופים', 'פה בארץ חמדת אבות', 'שאו ציונה נס ודגל' ואת 'שיר המעלות', הייתי מביטה באבי — חניך ומדריך בשומר הצעיר, חלוץ ממיישבי עמק חפר – מביטה בעיניו הדומעות ורואה בשחוקו ובשמחתו. אבל אם אבא שלי, ציוני בלב, גוף ונפש, היה חי, והיה רואה בנפול הציונות והיהדות בשבי בנימין נתניהו ונפתלי בנט ועוזריהם, הוא היה מת עכשיו."

ובכן החברה לניר, את טועה. לא ברור למה בכלל היה אביך מת מנתניהו? שהרי הוא, כחבר קיבוץ השוה"צ "עין החורש" (עם שאר החברים) השתלט על אדמות הערבים ממנשיה ומזלפי שסולקו משם בכוח, וסיפח את אדמותיהם לקיבוצו. עד היום מזכירים זאת חברי הקיבוץ בגאווה שערביי מנשיה וזלפי עזבו עם משאית לטול כרם.

http://www.enh.org.il/cgi-webaxy/item?119

חברו לקיבוץ אבא קובנר, שכיהן כפוליטרוק בחטיבת גבעתי, קרא אז לצאת נגד הערבים שכינה אותם "כלבים" ולהרגם: "אַל רְתִיעָה בָּנִים: כָּלְבֵי רֶצַח דִינָם דָּם! כָל שְׁתֵיטִיבוּ לִדְרֹס כָּלְבֵי דָּמִים, כֵּן תַּעֲמִיקוּ לֶאֱהֹב אֶת הַיָּפֶה, אֶת הַטּוֹב, אֶת הָחֵירוּת..." – "צֶדֶק הַכִּידוֹן וּמֻתָּר הַדָּם, כִּי חִזָיוֹן הַגְּמוּל אוֹמֵר נָקַם! נָקַם! נָקַם!"

לא שמענו שאביה של לניר יצא נגד אמרות אלו. (האם אתם מתארים מה היה מתחולל לו נתניהו היה אומר את המילים הללו?)

האמת שאביה של לניר שהיה חלוץ אמיתי (ניבה לניר: "אבא שלי עלה לארץ ישראל עם אופנוע ב-מ-וו, מגפי עור, חליפת עור וכסף בכיסים. את האופנוע והכסף נתן לקיבוץ. למגפיים ולבגדי העור לא נמצא דורש, והם נשארו אצלו. כך נעל שער ופתח שער. שיקע את כל כולו בהוויה החלוצית-סוציאליסטית, בעבודה ובחיי הקיבוץ.") –

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1408613

היה רוצה למות מהעובדה שבתו נטשה את האידיאולוגיה הסוציאליסטית-קיבוצית, עזבה את הקיבוץ ונהפכה לפטי בורז'וא, ולא רק זה, אלא שהיא אינה כבר יותר כאביה שהיה כדבריה "ציוני בלב, גוף ונפש." היא אינה שרה יותר את "מעל פסגת הר הצופים", "פה בארץ חמדת אבות", "שאו ציונה נס ודגל" ואת "שיר המעלות", מפני ששירים אלה זרים כבר לעולמה התרבותי, כך שעקב "החינוך" שנתנה לבתה אין תימה שזו ירדה מהארץ. אין ספק שאם היה אביה של לניר חי היום הוא היה מת לא בגלל נתניהו – אלא בגלל הדעות והמעשים של הבת והנכדה שלו.

לְמה יש יותר סיכוי גדול יותר – שמכאל בריזון ירצח ילד נוצרי וימצה את דמו למצות, או שיידקר ע"י מחבל ערבי?

בתגובה לשיר הלא מוצלח והספק גזעני של עמיר בניון "אחמד אוהב ישראל", חיבר מכאל בריזון [ב. מיכאל] שיר "קוֹרְאִים אוֹתִי אִיצִיק וַאֲנִי יְהוּדִי" ("הארץ" 28.11.14).

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2497973

השיר הסטירי כביכול, הוא שיר הנוטף אנטישמיות, ובין מילותיו הבית הבא:

"וְיֶלֶד נוֹצְרִי לִי אֶחְטֹף לְמַצּוֹת –

הֲלֹא כָּךְ זֶה אֶצְלֵנוּ, שׁוֹמְרֵי הַמִּצְווֹת.

וּבַיַּיִן שֶׁלָּנוּ, זֶה הַמָּתוֹק –

אוֹסִיף לְתִבּוּל גַּם קְצָת דָּם שֶׁל תִּינוֹק."

אז ככה, בעוד שעמיר בניון עושה הכללה על מקרים רבים שקרו, (דבר שאסור לעשות) מכאל בריזון מסתמך על עלילת דם אנטישמית שמעולם לא היתה.

אז תגידו לְמה יש סיכוי גדול יותר? שיהודי ישחט ילד נוצרי למצות, או שמכאל בריזון יידקר ע"י מחבל ערבי?

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק שמונה-עשר

חורבן המחלבה בבית-נוּבָּה

בכפר בית-נובה לא פגש יהודה בשינאה כלפיו. המוכתר, ראש הכפר, שהשכיר לשותפים את המיבנה למחלבה, הזמין את השניים לשתות קפה ולעשן בַּמַּדַאפֶה (חדר-האורחים) שלו. אולי חשב שתעשיית הגבינות של הפְרַאנְגִ'ים, כלומר – האירופים, תביא פרנסה נאה למקום. בת המוכתר היחפה הביאה במלקחיים גחלת לפטם בה את הנרגילה, והסתלקה. ריח הטוּמְבַּאק החריף עלה, המים ביעבעו בבקבוק. המוכתר הציע ליהודה, מתוך נימוס או ברצינות – את בתו לאישה, בתנאי שיתאסלם, וישלם לאב את המוהר הנדרש עבורה.

הפלאחית הצעירה, שהיתה כבת ארבע-עשרה, דמתה במעט לנערות הצוענים שחורות המבט והשיער שזכר יהודה מהונגריה מולדתו. בחור צעיר היה, דמו סער בשמש המזרח – וכאשר הבת היחפה הביטה בו בעיניים בוערות כרוצה לבולעו, ומתווה שדיה הזקופים בלט מבעד לחלוקה, עלו בו געגועים לאגנש היפה מסנט אישטוואן, ואפילו לאישה הדדנית שגנבה מבעד לחלון את כובעו בטרייסט. יהודה סירב בנימוס להצעת המוכתר. אמנם לא היה בדעתו להתאסלם, גם ידע מה מועט כספו של אביו – ובכל זאת, בלילות, היה דימיונו קודח בהרהורים על האפשרות לקנות את הנערה הפראית, לרחוץ אותה היטב, לגזוז את ציפורניה השחורות ולשכב עימה עד אור הבוקר כשאברו הנוקשה בועל בה שוב ושוב.

ביחס אחר ליהודים חש יהודה בירושלים. למן היום הראשון שטייל בסימטאותיה עם בן-דודתו יהושע ונתקל בחמר הערבי ובקללותיו.

יום אחד פסע יהודה בסימטה שבעיר העתיקה. הוא ראה שובבים ערביים, בני-גילו לערך, המכונים שַׁבַּאבּ, נטפלים ליהודי זקן שבגדיו העלובים העידו על עוניו. הנערים חירפו וגידפו:

"יִלְעַן דִינַכּ יָהוּדִי! שִׁכְּנַזִי חנזיר!" – הם ניסו למשוך בזקנו, "חַרַא פִי לִחְיְתַכּ – יַא כַּאפֶר!" חרא בזקנך – כופר!

כמשה בשעתו, לאחר שראה איש מצרי מכה איש עברי, התערב גם יהודה לטובת בן-עמו. הוא סטר לאחד הנערים על פניו, לבל יעז להעליב את הזקן, ומיד הסתבך בקטטה קשה עם החבורה כולה. אגרופיו של יהודה היו מאומנים ופגעו היטב. עד מהרה החלו הללו צועקים:

"אִל יָהוּדִי קַטַל אִל מִסְלִם!" – היהודי הרג את המוסלמי!

חבורה של ביריונים התקהלה סביב יהודה. למזלו נזהר שלא להשתמש בנשק שהיה בידו. אותה עת טרם ידע כי נקמת הדם, הנהוגה במזרח, עלולה להביא להתרוששות משפחתו של הרוצח ולעיתים גם למנוסתו מן הארץ – אפילו אם הרג בשגגה או לשם הגנה עצמית.

מצבו של יהודה היה חמור. הוא פרץ לו דרך בין הערבים וברח, אך הם דלקו בעקבותיו. לפתע ראה שער פתוח בסימטה. כל עוד רוחו בו נכנס פנימה וסגר אחריו את הבריח. הוא מצא עצמו בתוך אולם גדול, קירותיו בנויים אבן, ככל הבתים בירושלים, אך רצפתו מכוסה שטיחים יקרים. צעקות הרודפים נשמעו עמומות מבחוץ, ולעומתן עלו עתה מכל עבר צריחות-פחד – של נשים!

הסתכל יהודה סביבו והתברר לו שנפל מן הפח אל הפחת – הוא מצא מקלט בחַרִים – הרמון הנשים של מוסלמי עשיר!

עד מהרה הופיעו שני משרתים שמנים ושחורי שפם, לבושים במכנסיים תפוחים כשרוולים – רחבים למעלה וצרים למטה. הם תפסו את הבחור הצעיר בצבת זרועותיהם, גערו בנשים הצורחות, וקראו מיד לבעל החרים לבוא. למזלו של יהודה הכיר האַפֶנְדִי הערבי, שהיה בעל "חצר" מושכרת ליהודים, את אחד מקרוביו של יהודה, ובזכותו עזר לו. הוא ציווה להוציא את יהודה החוצה בסתר, דרך אחד ממבואות הבית שפנה לסימטה אחרת, שבה לא נמצא אותה שעה איש מרודפיו.

יהודה סיפר לאביו את אשר קרה לו, והשניים התייעצו עם יהושע, שהיה ותיק ובקיא מהם בתנאי הארץ. הוא אמר להם ללכת אל הקונסול האוסטרי שלהם בירושלים, גראף קַאבּוֹגֶה, ולהתלונן בפניו.

"מדוע אל הקונסול?" שאל יהודה.

"אתם יודעים שארץ-ישראל והארצות סביבה נתונות מאות שנים תחת שלטון התורכים." הסביר יהושע. "האימפריה העות'מנית היא ממלכה גדולה, חלשה, בעלת שלטון מושחת שאינו מספק שירותים מסודרים וביטחון לנתיניו. משפט-צדק אינו קיים. בשיטת הבקשיש, השוחד, אפשר לקנות כאן כל פקיד ושופט.

"ואולם ארץ-ישראל היא אבן-שואבת לעולי-רגל ולתיירים נוצריים, שבאים לסייר בה בעקבות משיחם –  בנצרת, בכינרת, בירדן, בירושלים ובבית-לחם. מדינות אירופה רוצות להבטיח את שלום הצליינים שלהן, ובאותה הזדמנות הן בונות כאן כנסיות ואכסניות, כ'מגרש הרוסים'. על-ידי כך הן מחזקות את מעמדן הדתי, המדיני, ואפילו הצבאי בארץ הקודש. לשם כך ביקשו וגם השיגו מן השולטן זכויות רבות לקונסולים שלהן. היהודים שלנו, על מי שהוא נתין אוסטרי, צרפתי, גרמני, אנגלי, רוסי או אמריקאי – שומר על נתינותו, ורבים קונים נתינות זרה, כי הקונסוליות, שמעניקות חסות לאזרחים שלהן בארצנו, מעוניינות להרבות את מספרם כדי לחזק את מעמדן. קוראים להסדר הזה – משטר הַקַּפִּיטוּלַצְיוֹת. קחו לדוגמא את רוסיה. הצאר לא אוהב יהודים בארצו – אבל נציגיו בארץ-ישראל מגינים עליהם משום שהם נתיניו. אנחנו, למשל, זכאים לחסות הקונסול האוסטרי, נשפטים בפניו, וחוקי הארץ העות'מניים אינם חלים עלינו. זו הסיבה שאני מייעץ לכם לשמור תמיר על הנתינות שלנו [האוסטרו-הונגרית. – אב"ע], ואם חס-ושלום נפלתם בצרה – לפנות לקונסול."

הקונסול האוסטרי קיבל בנימוס את לאזאר ובנו, שניהם אזרחי הקיסרות האוסטרו-הונגרית שאותה ייצג, אבל לאחר ששמע את סיפורו של יהודה, אמר לו:

"מדוע תמיד אתם, היהודים, מתלוננים? מדוע לא יקרה פעם ההפך – שהערבים יתלוננו עליכם?"

יהודה ואביו הבינו את הרמז. לא עברו ימים רבים ופגשו חבורה מן ה"שבאב" כשהם מתקלסים בלאה, בתו הצעירה של ידידם בן-ארצם, מנחם מאניש, כאשר הלכה לתומה בסמטה. את הקללות הגרמניות וההונגריות של יהודה ואביו לא הבינו הערבים, אבל האגרופים דיברו בשפה כה קשה, שאביו של אחד מהם, שהיה עשיר ובעל-מעמד, רץ להתלונן אצל הקונסול האוסטרי על כך ששני יהודים ניסו להרוג את בנו. הוא תבע מן הקונסול לשפוט ולהעניש אותם, שאם לא כן ימצא דרך לכלאם בתואנה כלשהי במצודה שבשער יפו, שם יטעמו את נחת השוטים של השוטרים התורכיים – עוד בטרם יבוא הקונסול לפדות את נתיניו!

לגראף קאבוגה לא היתה ברירה. הוא קרא אליו את לאזאר ויהודה, הודיע להם כי הוא אוסר אותם למשך יומיים, בביתו, ושולח את הַקַּוַּאס, שומר-ראשו בעל המטה המגולף והמדים המפוארים, להודיע בקול רם, בכל סימטאות העיר, על המעשה החמור שעשו ועל העונש הכבד שהוטל עליהם! –

בדברו קרץ אל השניים מבעד למשקפי-המצבט שלו, מעל שפמו העבה, הרים עימם כוסית יין טוקאי משובח, הזמין אותם לארוחה ואחר ישב לשחק שחמט עם יהודה, ואף כיבדו בתערובת טבק משובח למקטרתו. ליהודה הזכירו ימי ה"מאסר" את לילות החורף הארוכים והמאושרים שבילה באחוזת דוֹיְטְשׁ בְּצֶ'סְנֶק שבהונגריה, בחברת ידידו הקשיש סִיטְשִׁי, שלימדו לשחק שח, פתח בפניו את ספרייתו הענקית וקרא עימו את גיתה, שילר וסופרים רבים אחרים. יהודה גילה עתה את ספרייתו הגרמנית של הקונסול האוסטרי ושקע בקריאת ספרים שלא נמצאו לו בסמטאות הרובע היהודי. רוב יושבי הרובע לא הכירו ספרות זרה, אסרו קריאתה והחרימו כל ספר, גם עברי, אם חשש "השכלה" עלה ממנו.

התנהגותו של יהודה הקנתה לו בסמטאות העיר שם של ג'דע, בן-חיל. הערבים החלו להתייחס אליו ביראת-כבוד. היו אלה דווקא אחיו היהודים שהביטו בעין רעה על העזתו וגינו אותו. הם טענו שבהפעילו את אגרופיו הוא גורם נזק ומסכן את הכלל. מוטב להבליג ולשתוק, ולא להסתבך בסכסוכים מיותרים עם השכנים. יהודי ירושלים התייחסו אל יהודה רַאבּ בחשד משום שהיה בן-כפר ומפני שהיה בחור משכיל ועצמאי מדי. ראשי "כולל אונגארן" התקיפים ראו בו נטע זר וארבו להזדמנות ללמד אותו לקח, לפשוט מעליו את בגדיו האירופיים ולעשותו אחד מקהלם, אברך החי על החלוקה ונשמע לכל מוצא פיהם.

*

באחד הימים עמדו יהודה ושותפו יעקב במחלבה שהקימו בכפר בית-נובה. הם שפכו כהרגלם את מי-הגבינה הצהובים החוצה, לשוקת קטנה שממנה נהגו לשתות תרנגולות מנומרות בצבעי שחור-וחום, ואשר יונים השתכשכו בה להנאתן.

לפתע עלה ענן-אבק בסמטה הראשית של הכפר. שלושה ערבים, שיצאו לפנות-בוקר עם תוצרתם לשוק בירושלים, חזרו עתה במרוצה, קודם זמנם, וצעקו:

"שמעו אנשים, הוא שמעו! נשחטו, נשחטו כל היהודים והנסראנים באל-קודס!"

מיד עלו יעקב ויהודה על סוסיהם. בת המוכתר היחפה, בעלת העיניים הבוערות, צמחה והופיעה מבין הסלעים, כאילו ארבה לשניים. היא תפסה ברגלו של יהודה, והתחננה. האם ביקשה שייקחנה עימו? שיישאר? או להזהיר אותו?

יהודה לא הבין את מבטה ואת בליל דבריה. לא היה זמן. השניים דהרו לירושלים כשהם עוזבים אחריהם בכפר את תעשיית הגבינות שלהם.

"אבא, טובה, חנה, משה-שמואל, סבתא אסתר, יהושע, ר' דוד, העי"ש... כולם... ואני לא הייתי שם..." מילמל יהודה על גבי סוסו. "אבל, אפילו אם אשאר לבדי..."

"די, די! יודה..." הרגיעו יעקב הרוכב לצידו. הוא היה מבוגר מיהודה, יליד ירושלים ומעורה היטב בחיי הערבים. "אני מבטיח לך שכולם, בעזרת השם, בריאי ושלמים. אתה לא מכיר את גוזמאות הדימיון המזרחי..."

יעקב צדק. בבואם לירושלים התברר שכולם חיים. אמנם, אתמול היתה קטטה באחת הסמטאות. עניין פעוט. מוסלמים התנפלו על יהודייה זקנה, חדשה בעיר, שיצאה לתומה ועל כתפיה סודר ירוק. הם קרעו את שמלתה ואף היכו אותה. המסכנה לא ידעה שאסור ליהודים בירושלים ללבוש בגד או לשאת צעיף ירוק, צבע דגלם הקדוש של המוסלמים. זה הכול. אלא שהפעם נחלצו צעירים יהודים אחדים לעזרתה, היכו את המתנךלים, וכך פרצה הקטטה, שנסתיימה עד מהרה.

יעקב ויהודה נשארו ללון אצל משפחותיהם בירושלים. כאשר שבו למחרת לבית-נובה – לא מצאו זכר למחלבה שהקימו במו-ידיהם. התוצרת הטרייה, הכלים שרכשו לשם הכנתה – נעלמו כאילו היו הפקר, רכוש ללא בעלים.

המוכתר ספק כפיו. "מה אפשר לעשות? אלי פאת – מאת. מה שחלף, מת. כולו מן אללה, הכול בא מאלוהים!"

הוא הפציר בהם להישאר ולחדש את המחלבה; אף הבטיח להשתדל, תמורת תשלום מסויים, לרכוש עבורם את הכלים שנגנבו.

בתו לא נראתה בשום מקום.

נרגזים ומאוכזבים חזרו השניים לירושלים. הם הפסידו את כל השקעתם. גם את הסוסים היה עליהם להחזיר לבעליהם. לאזאר ומשפחתו נותרו עתה ללא פרנסה. שארית הכסף, שהביא עימו מהונגריה, הוציא על תעשיית הגבינה.

*

החלה תקופה קשה. לאזאר נאלץ לפנות לממוני "כולל אונגארן" ולבקש את קצבת "חלוקה", שהגיעה לו כמו לכל יוצא הונגריה. הוא עשה זאת כדי לקנות אוכל למשפחתו. אבל התוצאה היתה שנעשה תלוי באנשים אלה, אשר לדרכם התנגד.

יהודה קיבל משרה בבנק פרטי של אדם בשם ברגמן בירושלים. באמצעות הבק הועברו סכומי-כסף רבים מחוץ-לארץ, והוחלפו למטבע המקומי. עיקר עבודתו של יהודה היה כתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית, סיכום טורי החשבונות, ושליחויות אל הלקוחות. ידיעותיו והשכלתו, שבזכותן מצא עבודה מועילה ו"מודרנית", הרגיזו וגם הדאיגו את בני הסביבה היהודית שבה חי. לא ייתכן שבחור ירושלמי ימשיך ללבוש בגדים אירופיים, יטייל בשדות, יעשן מקטרת שצורתה ראש אדם, ירכב על סוסים, יקרא ספרי-חול ויעבוד בבנק! – מה הוא חושב לו? – בגרמנית הוא משתמש כגוי משכיל, בהונגרית מקלל כבן-כפר חם-מזג, בעברית משתעשע כמו היתה שפת חול, ויידיש אינו יודע כלל – המתפקר הזה, שכל דבר מעניין אותו כנראה יותר מהתורה והיהדות!

והם החליטו להכניסו בעול: שיילך לישיבה, שילמד ש"ס  ופוסקים, שיישא אישה! – אם יהיה עסוק בתורה ומטופל בילדים, תתיישב עליו דעתו ויהיה ככל השאר.

בוקר אחד קם יהודה – והנה נעלמו בגדיו האירופים! – מה קרה? – הם נגנבו על-ידי קרוביו, שחשבו לרצות בכך את ממוני הכולל. תקיפים אלה התנו את המשך מתן ה"חלוקה" לבני-חוגו ומשפחתו של יהודה – בהכנסת הסרבן הצעיר לתלם. כצעד ראשון, החליטו קרוביו להכריחו ללבוש את הבגדים הירושלמיים שהכינו עבורו – הקאפלוש, מגבעת הקטיפה השחורה; הקפטן, חלוק המשי המפוספס בשלןר-לבן, והז'ובע, המעיל העשוי בד אטלס חלק, שמכסה עד לקרסוליים, וקצר מהקפטן.

לאזאר ראב, קומתו כמו נכפפה לאחר הפסד כספו. הוא נאלץ לקבל את הגזירה ולא היה יכול לעמוד לצד בנו. יהודה כעס והתרתח, אך הבגדים – אינם. בבוקר נשאר שוכב במיטתו, במחאה. לעבודה לא הלך, ולא עשה דבר כל אותו יום.

המשך יבוא

* * *

זוכרים את מפקד הגדודים העבריים

עם קבורת אפרו בישראל

של קולונל ג'ון הנרי פאטרסון

מפקד הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה

עורך מכון ז'בוטינסקי בישראל, ערב לזכרו

ובו יישאו דברים:

פרופ' משה ארנס – שר הביטחון והחוץ לשעבר

פרופ' מיכאל קרן – מחבר הספר על "הגדודים העבריים והארץ המובטחת"

ינחה – יוסי אחימאיר מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי

למשתתפי הערב יחולק שי – הספרון שיצא זה עתה לאור:

"ג'ון הנרי פטרסון עם הבאת אפרו לקבורה באביחיל"

יום חמישי 11.12.14, בשעה 18.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38 תל אביב

כולכם מוזמנים – הכניסה ללא תשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום אודי, הזכרת לי נשכחות מתקופת המכינות שלי, אני התחלתי את כיתה א' בשנת 1941. אכן, הזכרת לי את כוסות החלב מאלומיניום שֶׁשָּׁתִינוּ מהן! לא הייתי כל כך איסטניס כמוך, ושתיתי, אלא שהחלב היה קר, ופעם חזרנו משיעור 'חקלאות' בשדה, שעליו נבנה אחר כך אגף של קק"ל, ששימש כמשרד ראש הממשלה משנותיה הראשונות של המדינה. חזרתי מֵזִיעַ, שתיתי את החלב הקר והצטננתי, מה שגרר במקרה שלי מחלת דיפטריה, שהחיסון נגדה שהוזרק לי נעשה מסֵרוּם של סוס, מה שעורר בי תגובת חום גבוה והזיות, ובילוי של כמה ימים בבית חולים 'שערי צדק' הישן, שהיום שוכנת בו רשות השידור.

המעניין שישבה לידי ילדה בשם רעיה, בת אחד המורים בבית ספרנו, שחטפה גם היא דיפטריה, כנראה ממני [זאת התיאוריה שלי], והיא, שגרה ב"מעונות עובדים א'" ושיחקה עם שָׁכֵן בן כיתתנו שגר באותם מעונות, בשם נתן, כנראה הדביקה גם אותו... שניהם החלימו לפניי. אני חטפתי את המחלה באופן קשה יותר מהם, ככל הנראה.

במהלך השנים נתן זה נספה בתאונת אופנוע, ורעיה הינה אשתו של מי ששימש במשך כמה שנים טובות דיקן האוניברסיטה העברית, דיקן שבא מתחום מדעי הטבע.

עד כאן זיכרונות מימים רחוקים יותר ורחוקים פחות, בזכות כוסות החלב מאלומיניום לתלמידים, שלא הייתי נזכר בהן באופן עצמוני [ספונטאני].

אסי דגני

* אהוד: בין יתר השטויות ודברי הבורות, שכתבה אווה אילוז במוסף השבועי של עיתון "הארץ" – היא קבעה שהמשפחות של מושבות העלייה הראשונה, שכונו אז "קולוניסטים" [דוגמת משפחתי] מקבילות מבחינה היסטורית למעמדם של בעלי האחוזות האמריקאיים הקולוניאליים בדרום ארה"ב, שהעסיקו עבדים!

ועכשיו, כשהתפוצצה פרשת כהונתה כנשיאת בצלאל, נשאלת השאלה – מי היה אחראי לשערורייה של בחירתה, מראשיתה? מה היו הכישורים שלה לכך? והאם בכלל היו לה? מי הם האנשים שמלכתחילה מינו את חסרת הכישורים הזו לנשיאת בצלאל? מה שמותיהם ומה היו נימוקיהם?

אנחנו כאן התרענו, וחזרנו והתרענו, על אי התאמתה לתפקיד. רצוי לקרוא קטע בנושא מכתבתה של שני ליטמן ב"גלריה" של "הארץ" מיום 27.11.14 –

– איש בבצלאל לא הסכים להתייחס אתמול [26.11] להתפטרותה של אילוז באופן גלוי, אולם מצידם של מתנגדיה, אמר אחד המרצים כי "שורש הבעייה היא שפרופ׳ אווה אילוז קיבלה את התפקיד למרות שלא ענתה על הדרישות הבסיסיות בתקנון של בצלאל עצמה, משום שהיא אינה בקיאה באף אחד מהתחומים שבהם עוסקת בצלאל.

גם אם אלו היו תנאי הבסיס פרופ׳ אילוז יכלה באמצעות מינויים טובים וניהול מעולה לשפר את המצב. אך לא כך היה. לאחר זכייתה בתפקיד נודע לנו שיש לה בעיות קשות של ניהול ויחסי אנוש.

היא גם מעולם לא ניהלה תוכנית אקדמית, מחלקה או פקולטה. כאשר התברר שאין לה כישורים בתחום, ואין לה כישורים ניהוליים, הוועד המנהל, הסנאט ואיגוד המרצים כולם היו בדעה כמעט מאוחדת שעליה לעזוב את התפקיד."

אותו גורם מנה מיספר מישורים שבהם בא לידי ביטוי חוסר התפקוד של אילוז: "מחסור בחזון לעתידה של בצלאל, חוסר בולט בזמן שהיא מקדישה לבצלאל, דיווחים חלקיים בנושא התקציב, מינויים גרועים של ראשי מחלקות חדשים והתמודדות לקויה עם בעיות אתיות קשות בבצלאל וניסיון להשתיקן."

* אהוד, הצלחת היום [27.11], בכישרון רב כתמיד, בגיליונך חב"ע מס' 997, להעלות בליבנו זיכרונות נשכחים מהאיש היקר והטוב מר דוד אורבוך זצ"ל. אני מניח כי מעטים הם הזוכרים אותו, וחבל, ואתה העלית את דמותו בצורה כה מדוייקת, מתהום הנשייה.

גם אני זוכר כמובן את החנות הקטנטונת ברחוב חובבי ציון, עם מעגילת העץ לכריכת הספרים. היית נכנס לחנות ויורד מדרגה או שתיים. ואיזה מאור פנים של איש חביב כמותו. לא מייצרים יותר אנשים מסוג זה.

בזמנו  ראיתי כי עיריית פתח תקווה ציינה רחוב על שמו של 'דוד הכורך', כסימטה  מרחוב רוטשילד 70, מעט לפני חנות הסופרפארם (מה שהיה פעם בניין חברת החשמל בפ"ת), ובמקביל לרחוב ביל"ו.

 חן חן וכל טוב

בברכה

יוסי דה-ליאון

פתח תקווה

* מתוך היומן: 31.12.1999. יום שישי. היום האחרון לאלף השני. העיתונים מלאים סיכומים ושטויות. עמוס עוז אומר ב"ידיעות אחרונות" שהציונות מתה. זאת בתום עשור שבו עלו כמיליון יהודים מרוסיה, וכשמדינת ישראל ותרבותה נמצאות בפריחה שהרצל לא העז אפילו לחלום על מימדיהן. מזל שעמוס עוז לא אמר שמחר השמש לא תזרח, כי אז היינו נדונים לעלטת נצח.

איזה שטויות.

* סופרת ישראלית הכותבת באמריקאית, שלי אוריה שמה, שלדבריה מצליחה מאוד בספרה הראשון בארה"ב:

היא היתה בארץ גם בקיץ האחרון. "הייתי במקלט, בעיקר בכיתי רוב יולי. לא מפחד, הכי פחות פחדתי מכל מי שסבב אותי. בכיתי ממה שקורה בעזה, ממה שקורה בארץ, מהאלימות הזאת שהיתה בהפגנות, מהאלימות המילולית, מהקושי לנהל שיחות אמיתיות, מסוג שיח שקיים פה שהוא מאוד שונה אפילו ממה שאני מכירה בניו יורק. ניו יורק היא מאוד חסרת סבלנות ואלימה במפה האמריקאית – והיא שיא העדינות והנחמדות, הסבלנות והסובלנות יחסית לארץ. הדברים האלה מאוד קשים לי." ["הארץ", 28.11].

אנחנו מנבאים לה עתיד ספרותי גדול בכיוון הספרותי הנפוץ והמצליח של השתנה עלינו. אחדים מגדולי סופרינו נוהגים כך בהצלחה רבה בארץ ובחו"ל.

* חילופי גברי. סייד קשוע יחזור מגלותו בארה"ב להיות נשיא בצלאל בירושלים ואילו אווה אילוז תכתוב את הטור המתבכיין שלו במוסף השבועי של עיתון "הארץ".

* לקולט אביטל היקרה, גם אני חיזרתי אחרייך כאשר שנינו היינו סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים לפני יותר מחמישים שנה. היית אז בלונדית יפהפייה משגעת ופעם אף שלחתי לך זר שושנים אדומות וכן, הייתי כמהָ לגופך הנהדר, אך למזלי לא אמרתי לך אז את המילים שאת טוענת שאמר לך יו"ר הקרן הקיימת אפי שטנצלר, למרות שחשבתי אותן מאוד,  וככה אינך יכולה להתלונן עליי כיום כפי שהתלוננת עליו.

אהוד בן עזר

* אהוד יקר, זה עתה ראיתי את העיתון שלך ומאוד שמחתי לראות שפירסמת בו את הדברים ששלחתי אליך, של תמר צחור, על המסע המופלא והלא ייאמן שלה לארץ.

אלפי תודות! במשך כל כך הרבה שנים היא לא סיפרה את הסיפור (היכרנו אותם כבר ב-1964 בנסיעה באונייה במסע הגדול למקסיקו בשליחות הסוכנות, המחלקה לחינוך בגולה), ולכן כל כך היה חשוב לה שיתפרסם, ואני , כמובן, עזרתי "בהבאה לדפוס". באמת, תודה גדולה!

ומאוד רציתי גם להביע את הזדהותי עם הערתך בעניין השיר של בניון, שגם בעיניי נראית ההתנפלות הזאת – בהשראת לבני וריבלין – לטירוף מוחלט, וגם עם הערתך הצינית בעניין הגברת [אידה בלומנפלד] שכלל לא באה בטענות... טוב שנשמרת בך הרוח הצינית!

כל טוב,

ארנה

* אהוד היקר, קראתי בהתרגשות רבה את רשימתה של תמר צחור על עלייתה ארצה מבוקרשט בימי השואה, תלאותיה, והאושר הגדול שהציף אותה לדרוך על אדמת המולדת, ומאוחר יותר – להגן עליה.

אינני מסוגל להבין איך רבים כל כך אינם חשים את האושר לחיות כבני חורין בארץ הזאת. כמו תמר צחור – אני אסיר תודה שזכיתי להיקלט בארץ, רחוק מכל מדווי הגלות, והזוועות שהתחוללו בה לאורך הדורות.

שלך,

משה גרנות

אהוד: משה, שוב אתה עושה טעות גסה. עד שלא תלמד להשתין על המדינה, לא תזכה כאן למעלת "סופר חשוב".

* אייל להב: תגובה לד"ר אהוד זמיר. בעניין העמדות המוסריות של השמאל הישראלי מול התנהגות אירגוני הטרור הפלסטינים אפשר וגם צריך להתווכח. בעיקר להשליך את התפל ולהתמקד בפתרונות אפשריים. (מהו התפל? זה שממנו אין מסקנה שניתן ליישם ולסייע לפתרון, גם אם הבחינה המוסרית תקפה. בן גוריון התפשר עם מצפונו ולקח את כספי השילומים, אנחנו יכולים להמשיך להתווכח כמה שאנחנו רוצים).

בעניין תגובת העולם (באיזור הנוחות שמתחת לפנס) מול הרוע של הטרור, אני חולק עליך. מדינות רבות בעולם אינן נרתעות מלקום ולהילחם מול הרוע במקום שבו נמצא הרוע. לא תמיד עושים זאת מספיק מהר וחזק ובוודאי שלא תמיד עושים זאת בכל מקום שבו מן הראוי לעשות זאת. (אני מסתכן בניחוש שכל מדינות מערב אירופה ואוסטרליה עוסקות בכך בכל המרץ בשנים האחרונות). ישראל נלחמת בטרור שמאיים עליה כמיטב יכולתה, במישור המבצעי בהצלחה רבה. במישור המדיני, ישראל נכשלת, כידוע. (ראה עניין ההתמקדות בפתרונות אפשריים בהקשר זה).

* אהוד: עד היום לא נדפסה שום ביקורת על הסאגה האחרונה שהוצאנו לפני חודשים אחדים – "והארץ תרעד", ב"ספרים" או ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ". למה? ככה. אנחנו לא נחשבים חשובים, ואנחנו גם לא משתינים על המדינה, וגם אילו השתנו, לא היתה ההשתנה שלנו חשובה דייה לצורך כיסוי עיתונאי שלנו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,632 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל