גיליון מס' 999

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ב בכסלו תשע"ה, 4 בדצמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: חֶרְפָּתוֹלוֹגְיָה. // אהוד בן עזר: על שלושה פתחי O. [ציטוט]. // מרדכי קידר: אשפי הבזאר. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: ללאה אחותי היקרה. // הדסה  מור: מחדל  סרטי הנכבה בסינמטק. // מנחם רהט: יהודית – אִין, דמוקרטית – אַאוט. // עמוס אריכא: ארדואן בירושלים. // אהוד בן עזר: סנדרל אבי הגללים. // עוז אלמוג: מרד הצבעה. // יצחק שויגר: הפודיום האנטי ישראלי. // מיכל סנונית: ישראל זמיר ז"ל – לב חם, צנוע לכת, כישרון בלי תיאטרון. // אורי הייטנר: 1. משהו ישן ממשיך. 2. צרור הערות 3.12.14. // מלכה נתנזון: דִּבֵּר הָאַהֲבָה (הַדִּבֵּר הָ-11) [שלושה שירים]. // רות ירדני כץ: כיסא נוח. // אהוד בן עזר: מכתב לחיים ישראלי על "שלוש אהבות", יום חמישי, 20 בינואר 2000, מתוך היומן. // מכתב מוודי אלן. // אלוני זמורה: מגיפת ה"אגו-מניאק". // אהוד בן עזר: כיצד הגיע הברון בראשונה לזיכרון? [ציטוט]. // אסתר ראב: "אבי והברונית". [ציטוט]. // יהודה ראב: אצל הברון רוטשילד בפריס, 18 במאי 1901. [ציטוט]. // זאב בן-יוסף: חוק לאום – לימין ולשמאל. // אהוד בן עזר: מנפלאות הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, מתוך היומן, יום רביעי, 17 במרס 1999.// אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק תשעה-עשר: הנישואים עם הדסה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

חֶרְפָּתוֹלוֹגְיָה

כֵּיוָן שֶזֶּה קַיָּם כְּבָר בְּגָלוּי וְלֹא בַּסֵּתֶר 

וְאֶת לִבֵּנוּ מְמַלֵּא בּוּשָה וְגַם כְּלִמָּה

מוּם הַחֶרְפָּה הַפָּתוֹלוֹגִית שֶבֵּין כָּל הַיֶּתֶר

הוֹפֶכֶת אֶת אַרְצֵנוּ כָּאן לְאֶרֶץ אַלִּימָה 

לַמְרוֹת יֻמְרַת "אוֹר לַגּוֹיִים" שֶכְּלָל לֹא מִתְיַשֶּבֶת

עִם זֶה שֶבְּחַיֵּינוּ חֹק-הַגּ'וּנְגֵּל מִשְתַּלֵּב

הִגִּיעָה עֵת לִזְעֹק עַל כָּךְ שֶבִּמְצִיאוּת כּוֹאֶבֶת 

יוֹם-יוֹם הַקּוֹד הָאֵתִי מֵת אֶצְלֵנוּ מִסְּדוֹם-לֵב.

וְזֶה שֶלַּגּוֹיִים עַצְמָם בָּאַלִּימוּת אֵין חֹסֶר

אֵינֶנּוּ מְנַחֵם אוֹתָנוּ כְּלָל, כִּי אִם תָּמִיד

חָשַבְנוּ שֶבַּתְּחוּם הַזֶּה אֲנַחְנוּ עוֹד רַק בֹּסֶר

הֲרֵי שֶנֹּכַח נוֹרְמַת הַפְּשִיעָה הָעוֹלָמִית

הִבְשַלְנוּ בְּהֶחְלֵט בְּהִתְחַשֵּב בִּמְמַדֶּיהָ

שֶל אֻכְלוּסְיַת אַרְצֵנוּ וּבָרֶצַח הַיּוֹמִי

אִם בִּדְקִירוֹת סַכִּין בַּפָּאבִּים אוֹ בִּסְאַת פְּחָדֶיהָ

שֶל הֲרִיגַת נָשִים וָטָף בְּרֵקוֹרְדּ לְאֻמִּי

שֶלֹּא יָדַעְנוּ דֻגְמָתוֹ שָנִים, וְאִם בַּקֶּטֶל, 

זֶה הַגּוֹבֶה לוֹ בִּכְבִישֵינוּ כָּל שָבוּעַ מַס

שֶאֲכִיפָה מַסְפֶּקֶת לְרַסְּנוֹ אֵינָהּ נִנְקֶטֶת

וְרַק הַמִּשְפָּחוֹת הַשַּכּוּלוֹת קוֹרְאוֹת חָמָס.

כַּמָּה עָצוּב לִזְכֹּר אוֹתָהּ אִמְרַת-כָּנָף פָטָאלִית

שֶעַד שֶלֹּא נִרְאֶה פֹּה קְרִימִינָאלִים יְהוּדִים

בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ לֹא נִהְיֶה אֻמָּה נוֹרְמָאלִית,

שֶכֵּן כַּיּוֹם כְּבָר כָּל שִׂיאֵי הַפֶּשַע מְעִידִים

שֶנַּעֲשֵׂינוּ לְחֶבְרָה פְּרוּעָה וְקָנִיבָּאלִית

בָּהּ מְשַלְּמִים לַמָּוֶת כָּאן כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה חוֹבוֹת

שֶאָנוּ כְּבָר נוֹרְמָאלִים בְּמִדָּה בִּלְתִּי נוֹרְמָאלִית 

שֶסַּכָּנָה לְהִתְהַלֵּךְ אֶצְלֵנוּ בָּרְחוֹבוֹת.

כִּי בְּפָנָאטִים פְּסִיכוֹפָּאטִים יֵש לָנוּ כְּבָר גֹּדֶש

וְאֵלֶּה מוֹתִירִים סְבִיבָם רַק אֵבֶל וּנְכָאִים

וּמוּכָנִים בְּרוּטָאלִית לְהָמִית עַל כָּל דְּבַר קֹדֶש

מִלְּבַד עַל קְדוּשָתָם הָאֻמְלָלָה שֶל הַחַיִּים.

וְלֹא רַק שֶדָּבָר לֹא מְצַמְצֵם שוּם עַזּוּת-מֵצַח

וְלֹא מַנְמִיךְ בִּמְאוּם אֶת רַף הַקֶּטֶל הָאָיֹם

שֶל הֲרִיגַת חַפִּים מִפֶּשַע וְזִילוּת הָרֶצַח

אֶלָּא שֶהַסִּיּוּט הַזֶּה גוֹבֵר מִיּוֹם לְיוֹם.

וְאָב קוֹטֵל בָּנָיו וּבֵן קוֹטֵל הוֹרָיו בְּלִי רֶתַע

וְהַקַּלּוּת הַלֹּא נִסְבֶּלֶת שֶל שְפִיכוּת-הַדָּם

הוֹפֶכֶת לְשִגְרָה שֶמִּתְרַגְּלִים לָהּ וּלְפֶתַע

כְּבָר אֵין כִּמְעַט הֶבְדֵּל בֵּין הַחַיָּה וְהָאָדָם

מִלְבַד שֶהַחַיָּה טוֹרֶפֶת רַק לִמְזוֹנוֹתֶיהָ

אוֹ לַהֲגָנָתָהּ וְהָאָדָם כָּל סְיָג שוֹבֵר

כְּשֶהוּא מָכוּר כֻּלּוֹ לָאֵתוֹס הַמְּתַעֲתֵעַ

שֶאָנוּ כָּאן בְּכָּאוֹס בּוֹ כָּל דְּאָלִּים גָּבֵר.

וּמִשְפְּחוֹת-הַפֶּשַע כָּאן סוֹגְרוֹת חֶשְבּוֹן בְּנֶפֶץ

אַחַת עִם יְרִיבְתָּהּ לְאוֹר הַיּוֹם, בְּרֹאש חוּצוֹת

וְאֵין לָהֶן כָּאן שוּם עִנְיָן וְאֵין לָהֶן שוּם חֵפֶץ

לִתְפֹּס שָמִּשְפָּחוֹת תְּמִימוֹת אַף הֵן מִתְפּוֹצְצוֹת.

וּבִרְיוֹנִים פּוֹגְעִים אִם בְּמִסְגָּד אוֹ בְּבֵית-כְּנֶסֶת

אוֹ בְּבֵית-סֵפֶר יְהוּדִי-עַרְבִי כְּשֶהָעָצְמָה

שֶל גִּזְעָנוּת וְאַלִּימוּת עוֹלָה וּמְטַפֶּסֶת

לֹא רַק בֵּין שְנֵי עַמִּים, גַּם בְּתוֹךְ כָּל אֻמָּה עַצְמָהּ.

וְהָאֶזְרָח מִן הַשּוּרָה שוֹאֵל עַצְמוֹ בְּפַחַד

לְמוּל אֵיכוּת-חַיִּים יוֹרֶדֶת וְאִיּוּם כָּפוּי:

מָתַי כְּבָר יִתְעַשְתּוּ שוֹמְרֵי הַחֹק כֻּלָּם בְּיַחַד

וּבִטְחוֹנֵנוּ הָאִישִי יַחְזֹר לִהְיוֹת שָפוּי?

מָתַי נֶחְדַּל לִהְיוֹת כִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה בְּאֶרֶץ

שֶהַדִּבֵּר הַקְּלָאסִי "לֹא תִרְצַח" בָּהּ יִשָּמֵר

וְהַמִּמְסָד יָקוּם סוֹפְסוֹף וְיַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ

לְמִמּוּשוֹ שֶל מָה שֶהַדִּבֵּר הַזֶּה אוֹמֵר?

* * *

אהוד בן עזר

על שלושה פתחי O

פולין ריאז': "סיפורה של O", מצרפתית: משה רון. 155 עמ'. נספחים: ז'אן פולאן: האושר בשיעבוד (הקדמה למהדורה המקורית), יהושע ישועה: לרדת לסוף דעתה: מחווה לדומיניק אורי, עמליה זיו: האם עלינו לשרוף את O? (אחרית דבר), עמודים 191-157. הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1999.

 "סיפורה של O" הוא שעשוע אינטלקטואלי מאכזב למדי ובמידה מסויימת גם נתעב. זהו ספר ריק, חסר חיים וממשות, שאפילו אינו מגרה. דמויותיו הנשיות הן כבובות בארבי שהקדימו את זמנן (הספר יצא לאור בפריס באמצע המאה הקודמת), רוב הזמן מפשיטים אותן או מלבישים אותן או מלקים אותן או דופקים ומוצצים אותן בכל שלושה פתחי ה-O שלהן, או מברזלים אותן או אוסרים עליהן להשתמש בחזייה ובתחתונים – והכל מתואר בסגנון הפרטני של חוברת הדרכה טכנית להרכבה ופירוק של מכונות.

אך ראה זה פלא, חרף המכות, החדירות, העינויים, והפירזולים בבשר הערווה החי בעזרת פטיש – אין 0 מצננת את שלפוחית השתן. אין לה שום בעייה לשבת תמיד (בפקודת מעניה אהוביה) על התחת בלי תחתונים, כניראה אפילו בתקופת הווסת (שבאורח-פלא אינה פוקדת אותה). O גם לא נכנסת להריון למרות שאינה נוקטת שום אמצעי זהירות. כל החתכים העמוקים שמותירים בבשרה השוטים והפרגולים, כל החדירות האלימות והמדממות בפתחיה, גם באמצעות מכשירים ש"מרחיבים" אותה – אינם גורמים ל-O שום דלקת ומוגלה, שום בעיות ואגינאליות או רקטאליות. ואם לא די בכך, O שמישה כל הזמן לגברים ומגרה אותם, או אפילו מצליחה להגיע לאביונתה כאשר הם אונסים אותה בזה אחר זה בתוך פצעיה.

נשאלת אפוא השאלה – כיצד O עומדת (או שוכבת ולרוב מתכופפת) בכל העינויים והפיגועים האלה, כולל טבעות ברזל המשתלשלות משפתי ערוותה החשופה-תמיד – וכל זאת מבלי לחלות ולהתמגל או מבלי שיעיקו עליה שום צרכים גופניים אחרים או מבלי להסריח משלושת פתחי ה-O שלה, ומבלי להקיא?

והתשובה על כך פשוטה מאוד – O (האות הלאטינית מסמלת חור) אינה קיימת כלל. היא עשוייה מפלאסטיק או מפלאסטלינה, היא בובת גומי עם פתחים. אין לה ביוגראפיה או אישיות משלה. אין לה נפש. "סיפורה של O" אינו אפילו רומאן פורנוגראפי. "פאני היל" הוא שכספיר לעומתו, מלא חיים, חושניות, טיפוסים ותקופה. (ואכן, היה מתאים להוצאת הקיבוץ המאוחד להוציא לאור דווקא את "פאני היל", ובתרגום עברי חדש). ואילו "סיפורה של O" הוא הזייה שכלתנית משמימה ומונוטונית, או משחק סאדיסטי בהשפלת נשים ובענישתן, שאילו גבר היה מחברו – היו צולבים אותו, בייחוד בימינו הפמיניסטיים.

ואולם מאחר שאישה כתבה את הספר, אמנם תחילה בשם בדוי, הוא עורר בשנותיו הראשונות סנסציה ספרותית ונעשה כניראה למין ספר-מין פולחני של אוהבי שיעמום אינטלקטואלי. זאת עד כדי כך שבמהדורתו העברית אף נוספו על ההקדמה הסנדקית של ז'אן פולאן (למהדורה המקורית, 1954) עוד שני מאמרים, אשר ככל שהספר מייגע בקריאה, הם עוד מייגעים ממנו – בחשיבות הרבה שהם מנסים לייחס ליצירה חסרת ההומור והחן. זהו ספר שיש בו לכל היותר איזו מגמה פאשיסטית של קידוש העבדות-מרצון מצד "הגזע הנחות", או של חדוות הקורבן הנשי להיות מעונה ומושפל על ידי גברים ונשים חסרי זהות.

גם מי שאוהב קטעים אירוטיים ואינטימיים ברומאנים – מתקשה לקרוא את דפיו הלא-רבים של "סיפורה של O" – הדחוסים-לעייפה שמלות בעלות פתיחה מיוחדת, פרטי ריהוט, מיבחר פרגולים, שרשראות, טבעות ברזל, רצועות עור, שוטים וסוטים. והכל ברצינות פולחנית תהומית וללא שמץ של חושניות. כמעט בלתי-אפשרי להאמין במסופר – לא כמשהו שעשוי להתרחש במציאות, לא כמציאות בדוייה שבה מעוצבים גברים ונשים במירקם ספרותי משכנע של מקום ותקופה, אף לא כפארודיה ספרותית על הז'אנר הפורנוגראפי או הסאדו-מאזוכיסטי. אפילו הנוסח העברי הרהוט של משה רון אינו מציל את O מאינותה.

נשלח לפרסום במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" ב-31 בדצמבר 1999. פורסם ב-14.1.2000 בשינויים אחדים ובקיצורים.

* * *

הופיעה הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

מרדכי קידר

אשפי הבזאר

בעולם של ימינו מתנהלים שני סוגי שווקים: השוק המערבי והבזאר המזרחי. בשוק המערבי המחירים ידועים מראש כי הם מוטבעים, על פי החוק, על הסחורה, וכל לקוח משלם מחיר זהה, בין אם הוא משתוקק לרכוש את הסחורה ובין אם הוא יכול להסתדר היטב בלעדיה. אנשי המערב מורגלים בסוג כזה של שוק, ולכן רבים מכלים זמן רב ומשקיעים מאמץ גדול כדי למצוא את בית העסק שבו המחירים של הסחורה הם הנמוכים ביותר. המחיר הוא עניין אובייקטיבי וקשור למוצר, ללא קשר לאישיות המוכר או לזהות הקונה. רק מתי מעט בארצות-הברית למשל יעזו להתווכח על מחיר עם המוכר בחנות המחיר, ומי שעושה זאת מסתכלים עליו כאילו הוא חייזר שנפל מהמאדים, ברברי שאינו שייך לתרבות שלהם.

לעומת זאת, במזרח התיכון שולטת תרבות הבזאר. בתרבות זאת ההתנהלות בין המוכר והקונה מושתתת על בסיס שונה לחלוטין. כאן המחיר נקבע בכל רגע על פי מספר משתנים: עד כמה זקוק המוכר לכסף שיקבל מהמכירה, עד כמה משתוקק הקונה לרכוש את הסחורה, עד כמה חושש הסוחר שהלקוח יעזוב אותו ויחפש סוחר אחר, וכמה סוחרים אחרים יש בשוק המציעים סחורה זהה. כשהמוכר זקוק לכסף והקונה יכול לחיות בלי הסחורה, וכשיש לסוחרים אחרים בבזאר סחורה דומה והלקוח יכול בקלות להגיע אליהם – מחיר הסחורה יהיה נמוך. אם המוכר אינו זקוק לכסף, הקונה משתוקק בכל מאודו להשיג את הסחורה, ודאי אם אמר שהוא ישלם כל מחיר, אם אין סוחרים אחרים המוכרים אותה סחורה או שאין ללקוח גישה קלה אליהם – המחיר יהיה גבוה. בבזאר המזרח תיכוני לכוחות השוק יש תפקיד ראשי בקביעת מחיר הסחורה.

בתרבות הבזאר המזרח תיכוני קיים מרכיב נוסף, שחשיבותו גדולה עד מאוד, והוא המרכיב האישי. המוכר והלקוח רוצים לפגוש אישית זה את זה, לגעת זה בזה, לדבר זה עם זה ולחוש זה את זה. המגע הבינאישי, החיוך, לחיצת היד, ברכת "ברוך הבא", השאלות, התשובות, הנגיעות האישיות, המחוות הגופניות – כולם חלק מהמשא ומתן על המחיר. עסקה אינה רק עניין כלכלי, היא אירוע בינאישי, כמעט חתונה. כאן מעורבים מרכיבים שאינם כלכליים כלל וכלל: אם הסוחר הוא איש שהקונה אינו מוכן לדבר איתו, כי הוא למשל יהודי, נוצרי, שיעי, סוני, כורדי, פרסי, טורקי או בן לכל קבוצה שהקונה אינו אוהב אותה, הוא לא יקנה אצלו, גם אם הסחורה מוצעת כמעט בחינם.

הסתרה והונאה – יסודות תרבות

בן המערב – תייר לצורך ענייננו – מגיע לבזאר המזרח תיכוני, משתכר מהריחות, מתבלבל מהמראות, מסתחרר מהצבעים, מתלהב מהמוסיקה ונגעל מהצפיפות, קונה מכל הבא ליד כי זה זול, ומגלה בערב במלון כי המחיר ששילם עבור הסחורה היה מופקע, שצבעה מתקלף, שהסחורה מתפרקת או רקובה, וחלקה בכלל מיוצר בסין ואפשר לרכשה באינטרנט בחצי המחיר ששילם בבזאר.

למה זה קרה? כי אינו מכיר את כללי הבזאר. הסוחרים קלטו אותו ממרחק של קילומטר ובכלל לא אכפת להם ממנו – כי הוא נוצרי, אמריקני, זר המשלם את המחיר שאומרים לו, ואין הוא בכלל מבין את הכללים. הם גם יודעים שהוא חלק מקבוצת תיירים, והזמן המוגבל שקיבל מספיק לו רק כדי לרוץ מדוכן לדוכן ולקנות כמה שיותר דברים. אין הוא עומד על המקח, הן כי אין לו זמן והן כי אינו רגיל לעשות זאת בארצו. הוא בכלל חושב שאין זה מכבודו לנסות להוריד את המחיר.

המו"מ שהתנהל ב-16 השנים האחרונות בין איראן והמערב משקף בדיוק את הבדלי התרבויות בין הנושאים ונותנים המערביים לבין האיראנים, אשפי תרבות הבזאר, שהתקייה (הסתרה) והח'ודעה (הונאה) הם יסוד עיקרי בתרבותם השיעית. ההבדלים בין תרבות התייר הזר ותרבות הבזאר הפרסי הביאו את התוצאה המרה, שבה האיראנים קיבלו את המטבע החשוב ביותר להם: זמן, שילמו מעט בסנקציות, ועכשיו הם רואים איך התשלום הזה מתפוגג, והעיקר: סיפקו מעט מאוד סחורה במונחים של מגבלות על תוכנית הגרעין הצבאית שלהם.

האיראנים שיחקו כל הזמן את תפקיד המוכר שכלל אינו מעוניין למכור את סחורתו, ושיש לו כל הזמן שבעולם. פעם אחר פעם הם מכרו סחורה פגומה בצורת הסכמים שלא קיימו, והמערב לא הסיק את המסקנה האחת הברורה: הם רמאים מקצועיים, שקרנים כפייתיים ומוליכי שולל גאוניים. הסיבה לכך היא שאין מלבדם סוחר אחר בשוק, ומנהיגי המערב מרגישים מחוייבים להגיע להסכם עם איראן בכל מחיר. מעולם לא הרגישו האיראנים שהמערב יכול או רוצה לתת להם – לאיותאללה – מכה אחת אפיים שתעיף אותם מהבזאר לעזאזל כדי להביא במקומן סוחר אחר. אז למה שיתנהגו אחרת?

המערב מילא את תפקיד התייר הבור בהלכות הבזאר: מנהיגי המעצמות שידרו לחץ זמנים, כי  הם חייבים לבוא אל עמיהם עם הסכם לקראת הבחירות הקרובות כדי שיוכלו לנפנף בו ולומר "הבאתי שלום בזמננו". האיראנים חשו כמובן בלחץ והעלו את המחיר, הורידו את איכות הסחורה ומכרו בסוף הסכמים שלא קיימו.

הם נקטו טקטיקה של התשה: לתת למערב קצה חוט בצורת ויתור כלשהו שבו נאחז המערב, רק כדי לגלות שזה אינו קשור לכלום. אבל העיקר הוא החיוכים של רוחאני. אלה שבו את לב הנושאים והנותנים שרק חיפשו את גומות החן הנחמדות שלו. הם התמוגגו מנחת באומרם: זה לא אחמדינג'אד, זהו איש חדש, נחמד, חייכני, ולא יכול להיות שהוא מוליך אותנו שולל כי הוא לא מהקיצונים. הוא איש שלנו כי הוא מדבר אנגלית, גולש באינטרנט ומשתמש בסמרטפון חדיש. זריף המשיך ליצור אצלם רושם דומה.

הבזאר האיראני הצליח בגדול, והתייר המערבי שאינו מכיר את כללי הבזאר – נפל שוב: גם שילם את המחיר במונחי זמן נוסף ששילם לאיראנים, גם לא קיבל את הסחורה כי אין לו הסכם, ובכלל לא בטוח שאי-פעם יקבל את מה שביקש, כי איראן יכולה להגיע אל הפצצה עוד לפני ההגעה להסכם בעוד שבעה חודשים.

בני המערב לא הבינו כי יש רק דבר אחד שהאיראני אינו מוכן לשלם: שרידות שלטון האיותאללה. המערב מעולם לא הציב איום אמין על שלטון זה, אז למה שהם ישלמו עבור הסכם שאינם מעוניינים בו?

החמור הוא שהיו אנשים שהזהירו את מעצמות המערב מפני הנפילה בבור של הבזאר האיראני, וביניהם בנימין נתניהו, עוד שלפני שהתמנה לראש ממשלת ישראל. הרולד רוד כתב דברים מפורשים, וגם כותב שורות אלה כתב דברים בסגנון זה. אך אלה שישבו עם האיראנים חשבו שהם יודעים איך הם מתנהלים, והאמינו לשקרים של גיבורי התקייה, ולהונאה של מומחי הח'ודעה.

ההיסטוריה תספר בגיחוך עצוב איך מדינה סוררת ונחושה אחת הוליכה שולל אנשים אינטליגנטיים ומשכילים, בעלי עוצמה רבה, אך שאינם מוכנים נפשית להשתמש בה, והפילה אותם במלכודת הבזאר הפרסי, שרק מי שלמד את כלליו יכול לשרוד בו.

המאמר פורסם לראשונה באתר "מידה" וכן במגזין "מראה" 315.

* * *

ללאה אחותי היקרה

ללאה אחותי היקרה

כל הברכות שבעולם

בהגיעך לגיל שבעים

עודני זוכר אותך תינוקת חמודה ובהירה

זוחלת על הרצפה, מחייכת

בבית שלנו בקלמניה

בשנת 1944

וכשהיית כבת שלוש

חזרנו לגור בפתח תקווה

בחצר מקסימה עם עז, שובך יונים ותרנגולות

יש תמונה שלנו מאז

וכשהיית כבת עשר אני כבר הלכתי לצבא

ולעין-גדי, לשם אהבת כל כך לבוא,

ומאוחר יותר עברתי לירושלים

ואת נשארת קרובה יותר לאבא ולאימא

והיית רק כבת עשרים ושתיים כאשר אבא,

שכל כך אהב אותך, נפטר

ולא זכית להיות שנים רבות יותר במחיצתו

את ואני הננו כיום הנכדים האחרונים

של סבנו יהודה ראב בן עזר

וסבתנו לאה לבית שיינברגר

שעל שמה את נקראת

והיא אהבה מאוד את בן-הזקונים שלה

הוא אבינו בנימין שקראה לו יוֹמָלֶה

ויהודה ולאה היו גם הוריה של דודתנו אסתר ראב

בפתח תקווה

ואני מאחל לך בשם כולנו

הרבה בריאות, בריאות ובריאות –

ושמחה במשפחתך ובנכדייך המקסימים

אחיך האוהב

אודי

הוקרא ב-1 בדצמבר 2014

* * *

הדסה  מור

מחדל סרטי הנכבה בסינמטק

הסערה שקמה סביב הקרנת סרטי הנכבה בסינמטק, רק הועילה ליחסי הציבור שלהם. האיום שהפריח משרד התרבות כנגד הקרנתם, בכך שישללו מהסינמטק את כספי התמיכה בו, לא רק שלא הרתיע, כי אם הפיח רוח חיים בפרוייקט השנוי במחלוקת הזה, והעלה את נושא הנכבה לסדר היום.

האם זוהי התגובה המתאימה? לשלול תמיכה כספית? החסרים תמיכה כספית כל אלה  השותפים ל"פסטיבל" הזה? מפיקים, במאים, שחקנים תסריטאים וכל עובדי הבמה למיניהם,   כל אלה הרי ממומנים מקרנות אינספור, הקיימות בארצות רבות ברחבי העולם, בעיקר קנדה אירופה וארצות ערב.

  מה עוד  שבעקרון, הסינמטק אינו הכתובת להשתלח בו. כי ממילא אם לא בתל אביב, אזי מוקרנים סרטים אלה בסינמטקים אחרים בעולם. מרבית הסרטים מדברים ערבית ואנגלית עם תרגום לערבית ולאנגלית, פרט לסרט אחד. לעברית אין כמעט מקום בהם.  הם הרי נועדו לקהל  בחו"ל, והנזק שנעשה בהקרנתם שם, גדול פי כמה מהנזק שייגרם בהקרנתם אצלנו.

מי שעומד בפועל מאחורי הפרויקט הזה הוא אירגון "זוכרות", שעיקר משימותיו הוא –  "מימוש שיבת הפליטים לתחומי הארץ לצורך כינונה של חברה דמוקרטית, כתיקון המתבקש לנכבה, ודאגה להשתלבותם המכובדת והמכבדת של הפליטים בתוך חברה פלשתינית-יהודית שיוויונית ומשותפת."

פעילותו של אירגון זוכרות חובקת עולם, והוא מפיץ את משאת הנפש שלו, להחזרת הפליטים לבתיהם בתחומי מדינת ישראל, באמצעים מאוד אגרסיביים, כגון הסרטת סרטים באורך מלא וכן בהקרנת סרטונים שנוצרו ויוצרו לצרכי הפסטיבל הזה במיוחד.

צפיתי בחלק מהסרטים הללו, ועד מהרה הסתבר לי שהמכנה המשותף של כולם הוא הדגשת העוול והסבל והקיפוח וחוסר הצדק שנגרם לפליטי מלחמת 1948, כשהמסקנה היא הבעת רצונם העז לשוב לבתיהם שאותם נטשו בעיצומם של קרבות תש"ח. ללוד ולרמלה, לטבריה ולצפת, לעכו וכמובן ליפו. וגם לשיח' מוניס, למה לא?

 הסרטונים מורכבים ברובם ממרואיינים, הן של יוצרי הסרטים והן של  בניהם ובני בניהם של אותם פליטים מתש"ח, שמדברים בהתרגשות על זיכרונותיו של הסבא שחווה את הגירוש והבריחה  מביתו,  וגעגועיו לביתו שביפו, בעכו וכו'.

לא שאין אמת בסבל שהפליטים  הערביים חווים מזה כשבעים שנה. אבל   ה"אמת"  הזאת מוגשת באופן חד-צדדי, בחוסר איזון בוטה, בהתעלמות מופגנת  מכל הגורמים שהובילו לסבל הזה של  תופעת הפליטים. האם לא היתה הכרזת מלחמה של שבע מדינות ערביות על מדינת ישראל שזה עתה קמה, במטרה לכבוש אותה ולהשמיד את כל אוכלוסייתה היהודית ולכונן במקומה מדינה ערבית-מוסלמית? אפילו מיעוט יהודי הם לא היו מותירים בה. מדינות ערביות שהתנפלו על היישוב היהודי במיטב כלי נשקם מכל הכיוונים כדי להשמידו.

אבל מה קרה? הם לא הצליחו לבצע את זממם. הם נוצחו במלחמה. ובמלחמה  כמו במלחמה, יש גם   בריחה. הערבים קוראים לבריחתם גירוש. אבל הם  לא  גורשו. הם ברחו, על מנת לחזור לבתיהם כמנצחים.  אבל הם לא ניצחו. הם נוצחו.  ועל כך עלתה  ובאה קינת הנכבה.  קינה על כך שהם לא הצליחו לכבוש את מדינת ישראל ולהשמיד את יושביה היהודים. באמת אסון.

  כל מנוצח, לא רק במלחמה, גם בכל תחרות – חווה אכזבה ומפח נפש וסבל. אבל הערבים הפכו את מפלתם ליום אבל לאומי, לנכבה. לאסון. הם אינם מוכנים בשום אופן להודות, שאת האסון הזה לא היהודים הביאו עליהם כי אם מנהיגיהם הערביים שלא הסכימו מלכתחילה לחלוקת הארץ בין יהודים לערבים, שבה יחיו יהודים וערבים זה לצד זה, כי אם לטשו עיניהם לכבוש את כל ארץ-ישראל, ולהפכה לעוד מדינה ערבית טהורה ומטוהרת מיהודים. וזה בערך המצב עד עצם היום הזה.

אף לא מילת ביקורת אחת נשמעת מפי המרואיינים, לא על המלחמה שניהלו הערבים  ב-1948 נגד מדינת ישראל כשהיתה בחיתוליה, ולא על הטיפול בפליטים במדינות אליהן הם ברחו, שמזה שבעים שנה הם מוחזקים בהן במחנות פליטים בתנאים קשים, כקלפי מיקוח לצרכים פוליטיים בלבד. והרי אילולא כן, כיצד היו משכנעים את הפליטים לקונן במשך שנים כה רבות על סבלם כי רב? כיצד הם היו יכולים להתעקש על "זכות השיבה" אילולא  היו נמקים במחנות פליטים נצחיים רוויי סבל? 

וכי חסרות מדינות ערב כסף לשיקומם? האם ברצועת עזה אין די שטח לבנות יישובים פורחים ומשגשגים לתושבי המחנות? הרי רק בחלק קטן מהכספים שמשלשלות מדינות ערב להאצת הטרור בעזה – היה ניתן מזמן להפנות לבניית יישובים לפליטים.

אבל מסתבר שהטרור עדיף בעיניהם. טרור שכל כולו מוקדש להכנה למלחמה הגדולה שייעודה היחידי הוא – כיבוש מדינת ישראל והשמדת כל תושביה היהודים והקמת מדינה ערבית מוסלמית בפלסטין הגדולה. זה נאמר בריש גלי ובבירור מוחלט. מבחינה משפטית – איום ברצח, בד בבד ותוך כדי רצח אנשים פרטיים פה ושם. אבל העולם שותק, ובמקרה הטוב מגנה. בשפה רפה.  נו נו נו,  זה לא יפה  להתנהג ככה.

התעלמות נוספת מגורם דומיננטי בסוגיית הפליטים, כפי שהוצגה בסרטי הנכבה, היא  גירושם של היהודים מארצות ערב בעקבות מלחמת תש"ח. מה עם הפליטים היהודיים,  שהשאירו את כל רכושם – בתים, קרקעות, סחורות,  בתי עסק, וברחו לארץ-ישראל חסרי כל,  ויושבו בלית ברירה ובעל-כרחם במעברות, באוהלים ובצריפונים ובפחונים? מה על  סבלם של  כל אלה? האם לא היה נכון, למען האיזון, לדבר על המשוואה הזאת של פליטים ערבים מול פליטים יהודים?

אולי באמת אין מקום לדרוש מארגון הדואג רק להחזרת פליטים ערביים לארץ, שידאג גם לעשיית הצדק עם  הפליטים היהודים מארצות ערב. אולי משום שאלו אינם דורשים זכות שיבה לארצות ערב. אבל מהבחינה הכלכלית, המדינית, יש לכך משקל, כשבאים לאזן את הסבל ואת אובדן הרכוש של הפליטים הערביים אל מול הפליטים היהודיים.

אבל ארגון זוכרות, מסתמא, אינו זוכר את הפליטים היהודיים. רק החזרת הפליטים הערביים   לישראל נמצאת על סדר יומם. וכך  חוגגת החד צדדיות הזו בכל סרטי הנכבה. אחרי הכול, זהו הנושא של  הפסטיבל, אז למה לסטות מהנושא ב"זוטות" כגון חדירת ארצות ערב לתוככי ישראל בשנת תש"ח על מנת להשמידה, וגירוש היהודים מארצות ערב כשכותנתם לבשרם, על כל הסבל שנגרם להם? זה הרי אינו  הנושא הנדון. הנושא הוא הנכבה של הערבים,  הלא כן?

טענה בהחלט סבירה. וכאן המקום לשאול היכן הם הארגונים הישראליים, היהודיים,  שייצאו קוממיות כנגד העיוותים ההיסטוריים והעובדתיים שנעשים לנגד עינינו על מסכי הקולנוע בראיונות עם אנשים, שהפוליטיקה והאינטרסים הערביים מסמאים את עיניהם?

אמנם ישנו אירגון אחד בשם "אם תרצו", שהוקם אחרי מלחמת לבנון השנייה, שאחת מפעילויותיו היא נגד הגדרת הנכבה כיום אבל, ושאף יצא נגד מגמות אנטי-ציוניות  בקרב חוגי האקדמיה ועוד. כמובן שבחוגי השמאל הוא נחשב לאירגון "ימני", על כל הקונוטציה השלילית שבו.  בכך בעצם מופקר נושא כה חשוב וכאוב בידי אירגונים פוליטיים שאין עליהם שום הכוונה ושום פיקוח מדיני-ממשלתי. מסתבר שבכל הנוגע לעניין הנכבה,  עומדים שני אירגונים  וולונטריים משני צידי המתרס, כשארגון "זוכרות" הוא השמאלני וארגון "אם תרצו" הוא הימני.

והיכן היא המדינה? היכן הוא משרד התרבות, שבמקום לשלול תקציבים ממוסד שמעמיד את אולמיו להקרנת סרטי הנכבה, שמנוגדים לעמדות הממשלתיות, מוטב היה אם יקדיש תקציבים להעלאת סרטים השוללים את פולחן הנכבה? שיסבירו לעולם כולו בכל הסינמטקים בעולם, את  צידה השני של מטבע הנכבה.

בתחום הזה של ההסברה,  קיימת  בממשלה אוזלת -יד  שגובלת בהזנחה משוועת. המסביר הלאומי  היחידי שיש לנו, הוא ראש הממשלה ביבי  נתניהו, אבל עם כל כישורי הרטוריקה שלו, הוא  אינו השחקן המתאים. הוא פוליטיקאי, שמעורר התנגדויות גם כשטיעוניו נכונים וצודקים ומוכחים על פניהם.

יש לצלם. יש לראיין מול המצלמה את האנשים שסבלו, גם משואת אירופה וגם משואת ארצות ערב. ותוך כדי, לשלב את הצדק ההיסטורי של רעיון כינונה של מדינה יהודית בארץ ישראל. כבר היו חילופי אוכלוסיות בעולם, כמעט בכל המלחמות. אוכלוסיות שלמות סופחו  לארצות אחרות והשתלבו בהן, בעקבות מלחמה. אף אחת לא התבכיינה על העוול של הגליית  אוכלוסייתה ועל רצונה לשוב לארץ מוצאה. רק הפלשתינאים, שעם כל הפרדוכס, רוצים   מדינה עצמאית משלהם, ומצד שני רוצים לחזור ולהחזיר כשני מיליון פליטים-כביכול, לגור  בישראל. רק עיוור לא יראה את הכוונה המסתתרת מאחורי הדרישה הזאת שהיא – הפיכת  ישראל למדינת פלסטין  ערבית גדולה ורחבה.

אולי הפרשה הזאת של  הקרנת  סרטי הנכבה בסינמטק, תעודד ותעורר את משרד התרבות לקרוא לתסריטאים ולבמאים  וליוצרים  ישראליים ואולי אף לא ישראלים, להפיק ולביים סרטים  שיציגו את הנושא הזה של הפליטים, הערביים והיהודיים, זה מול זה, נושא  שהוא לב ליבו של הקונפליקט היהודי-ערבי,  הישראלי-פלשתינאי.

לא לשלול תקציבים, כי אם  לארגן תקציבים להפקת סרטי קונטרה. להביס אותם בדרכים יצירתיות, אמנותיות  שפרשנותן גם פוליטית. שהרי כידוע,  תמונה אחת  שווה  אלף מילים.

אהוד: את ממש תמימה. העולם רוצה לראות בעיקר את הסרטים של הפלסטינים, ולהשתכנע בצדקתם. זהו עוד ביטוי לאנטישמיות המודרנית. מה גם שהסרטים "שלנו" יזכו לתהילה בארץ ובעולם – רק אם יתמכו בצד הפלסטיני.

* * *

מנחם רהט

יהודית – אִין, דמוקרטית – אַאוט

בניגוד לטענתם השקרית של השרים המפוטרים לפיד ולבני, בן גוריון וחבריו מנסחי מגילת העצמאות, השמיטו במודע, כשאיפיינו את צביון המדינה היהודית, את המונח 'דמוקרטית'.

התפרצותה השבוע של אווירת הבחירות למחוזותינו, דוחקת הצידה את אחת המחלוקות הציבוריות הנוגעות למהותה ולצביונה של המדינה, מחלוקת ששם הקוד שלה הוא 'חוק הלאום'. זו באמת השאלה היסודית המעצבת את אושיות קיומנו בארץ הקודש: האם מדינת ישראל תגדיר עצמה מדינה יהודית שיש בה מקום רק ללאום היהודי (עם זכויות אישיות אך לא לאומיות למיעוטים שבתוכה), או שמא תהיה מדינת כל אזרחיה – קרי: כל ערביהָ ומסתנניה – כמיטב חזונם ההזוי של חוגי השמאל הקיצוני, המתוגברים באחרונה ביאיר לפיד ובציפי לבני, מתנגדי חוק הלאום.

כך בדיוק אמרה ציפי לבני לפני פחות משבועיים: "לא אתן את ידי לחוק הזה. זה חוק רע... אנטי דמוקרטי ומנוגד למגילת העצמאות." (ערוץ 2, 23.11).

ממש באותו יום אמר יאיר לפיד, בכנס ידידי אוניברסיטת ת"א: "לא בן גוריון, לא בגין ולא ז'בוטינסקי, היו מאשרים את החוק הזה."

האמנם חוק הלאום מנוגד למגילת העצמאות, גב' ליבני? האמנם חוק הלאום מנוגד להשקפותיו של בן גוריון, מר לפיד? לא טעיתם???

המייסדים סלדו מהשילוב יהודית-דמוקרטית

האמת היא בדיוק הפוכה. ממש הפוכה. ב"ג וחבריו נאבקו נגד מאמציהם של יפי הנפש דאז, להגדיר את המדינה בתואר יהודית-דמוקרטית. הם סלדו מהדרישה למדינה יהודית-דמוקרטית, וניצבו בעת ניסוח מגילת העצמאות כחומה בצורה כנגד ניסיון לשתול במגילה את המונח יהודית-דמוקרטית. הם רצו להקים כאן בית לאומי לעמם, ולא את מדינת כל אזרחיה.

ואל יספר לנו באבע מייסעס מר אהרון ברק, שבימיו האפלים בביהמ"ש העליון, שקד להעניק, כביכול בגיבויה של מגילת העצמאות, מעמד שווה ערך למונחים 'יהודית' ו'דמוקרטית', במסגרת מאמציו הבלתי נלאים לקעקע את יהדותה של המדינה ולעשותה מדינת כל אזרחיה, ערביהָ ומסתנניה.

אין זאת אלא שממציאי דגל היהודית-דמוקרטית, אימצו כנראה את הנחייתו של אותו גוי שחיק עצמות, שטען כי גם שקרים גסים (והוא התכוון כזכור להפצת כזבים ועלילות נגד העם היהודי), ייתפסו כאמת לאמיתה, אם רק יחזרו עליהם שוב ושוב.

נבחן את המגילה עצמה. היא פותחת במלים: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים, והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי/" בהמשך צויין כי היהודים גורשו בכוח ע"י הרומאים, אך מעולם לא הפסיקו לערוג לא"י ותמיד חלמו לחזור אליה.

המגילה מזכירה את ההכרה הבינלאומית בקשר שבין עם ישראל לארצו ‏(הצהרת בלפור; החלטה מס' 181 של האו"ם מ-29 בנובמבר 1947‏), ומציינת כי הישיבה בארץ ישראל היא הבסיס ההכרחי ואף המקור לַקיום והיצירה היהודית: חיי רוח, דת, תרבות, מדינה. אף מילה על דמוקרטיה. אף מילה בעניין הדת המוסלמית או העם הפלסטיני (מונח מומצא שלא היה קיים ב-1948). אין חיות כאלה.

אז נכון שהמגילה מבקשת שלא לקפח את זכויותיהם האישיות של המיעוטים החיים בה: מדינת ישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל, ותקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות." אבל כיצד בדיוק נפתחת פיסקה זו? – לבני ולפיד לא יאמינו: דווקא בזכותו של העם היהודי לבנות כאן את מדינתו היהודית: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות," ובאותה נשימה: "תהא מושתתת על יסודות וכו'," – לאמור, למהות היהודית משקל עצום לעומת שיוויון הזכויות האישי המובטח למיעוטים. אמנם מובטח, אבל קודם כל ברמה האישית, ושנית – במדינה היהודית דווקא. לא היהודית-דמוקרטית.

ואל יגידו לנו שרק במקרה נעקרו המונחים דמוקרטיה ודמוקרטית מהמגילה. לא במקרה. לא מקרה הוא שבסיפא של הכרזת העצמאות, לאחר עיגון זכות העלייה היהודית וקיבוץ הגלויות, הוקדשו רק משפט או שניים לגבי היסודות האוניברסליים בחיי המדינה. האבות המייסדים, ששקדו לעקור מן המגילה את השם המפורש דמוקרטיה, מפני שהבינו שדמוקרטיה ומדינה יהודית אינם מונחים זהים. אינם שווי ערך. הערך הנעלה מבחינתם היה הקמת מדינה יהודית. כן, יהודית. נקודה. באנו לבנות פה מדינה יהודית, חברים יקרים. דמוקרטיה, במשמעותה העמוקה, עוד עלולה חלילה להוביל חלילה לביטול חוק השבות ולהכרה ב'זכות השיבה'.

חוק יסוד: מגילת העצמאות

פרופ' יורם שחר, מי שנחשב גדול חוקרי מגילת העצמאות ואופן גיבושה, מן המרכז הבינתחומי בהרצליה, העניק לנו רק השבוע תזכורת בסוגיה זו. שבוע לפני טקס הכרזת העצמאות, הוא מספר, העביר פנחס רוזן את טיוטת ההכרזה למשפטן צבי ברנזון, על מנת שיפיח בה 'רוח חדשה', חגיגית, כראוי למעמד ולמגילה עצמה. ברנזון, סוציאליסט ושמאלן בהשקפת עולמו, הציע להפוך את הפסוק: "אנו מצהירים בזה על הקמת מדינה יהודית חופשית ועצמאית," ל"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית חופשית, עצמאית ודמוקרטית."

פרופ' שחר רחוק מלהיות מזוהה עם הימין, אבל נאמן למצפונו האקדמי, ולמרות אכזבתו הגלויה מסירוב האבות המייסדים לאזכר את המונח דמוקרטיה במגילה, מודה כי זו בדיוק היתה כוונתם: "העסקנים חדי העין ועזי המבע של אותו דור, התווכחו על דקויות וביטאו באמצעותן את כל גוני אמונותיהם הפוליטיות. אם היה מי מהם שהאמין כי דימויה העיקרי של המדינה חייב לכלול את תוארה הדמוקרטי לצד תוארה היהודי, ללא ספק היה הופך עולמות כדי להשיג זאת. בפועל, לא היה אחד מבני אותו דור, מלבד צבי ברנזון, שחשב כך... לא היה בקבוצת ההנהגה אף לא אדם אחד שלא היה מודע להשמטתה של הדמוקרטיה מאיפיונה הבסיסי של המדינה, ולא היה אדם שראה בכך טעם לפגם... [הם] ביטאו נאמנה ובמדוייק את מה שהיו מוכנים להעניק; ומה שלא העניקו — לא התכוונו להעניק." (הארץ 2.12).

אז אל תספרו לנו, ה"ה לפיד ולבני, שחוק הלאום מנוגד למגילת העצמאות ולרוחו של ב"ג. אם באמת יקרו לליבכם רוחו של ב"ג ומגילת העצמאות, היה עליכם לפעול לחקיקת 'חוק יסוד: מגילת העצמאות' – ושלום על ישראל. 

* * *

עמוס אריכא

ארדואן בירושלים

אינני מכיר איש מבין ראשי ממשלה בישראל כאותו בנימין נתניהו שנולד עטוי באדרת שעירים, ותחת לשונו מרגליות מהממות. נכנס משוח בשמן זה לעולמנו מלווה באהדה ובתקוות כה-רבות ולנגד עינינו נחלץ ממחלצותיו, איבד את מרגליותיו וגם כשהוא משמיע את נהימותיו – אין להבינו שכן הוא חוזר פעם אחרי פעם וקולו ברמה: אני המדינה!

הכיצד נסיך זה, הניזון משתי תרבויות רחבות-דעת, העברית והאנגלית, הנה אל מול עינינו התפתח לתפארת עם ישראל כתאומו הזהה של ארדואן התורכי המקפץ, אחוז התזזיות, והפאנאט האסלאמי. ממש דמיון מדהים גם בממד האגו שכפותיו בארץ וראשו הדפוק בשמיים. ולא רק באגו מוטרף בורכו שני אלה אשר נחשפו במערומיהם כלכודי פחדים מצוצים מדמיונם ההוזה – שני פראנואידים המחזירים את עמיהם לאחור, מתחרים זה בזה איוולתו של מי גדולה משל תאומו.

גם כעת, במפולת הממשלה המשוקצת הנוכחית, קם אותו נתניהו המפוחד והנרדף מצללי אויבים, והטיח האשמות לכל כיוון ורוח מצויה כשהוא גורר סתם ככה את נבלת העם הנחנק לעבר כיכר השוק – להעלותו קורבן על מזבח נרקיסיזם ילדותי, החושף עד צימרור מי הוא אותו אחד המושל בנו.

במקום מנהיג בעל חזון ודרך ברורה קם לנו האיש נתניהו שחרד מבוקר עד לילה לרגלי כיסאו המתנדנד ומטיח האשמות בכל מי שלפניו, כי כולם אשמים בחוסר יכולתו למשול, גורמים לכישלונותיו העלובים להדביק לעגבותיו את מושב המושל הנעלה; וכך הוא נחשף כדרך מובסי-נפש ושוב אנחנו כעדר כנועים הצועדים סומים לצלילי חלילו של זה המתעתע הגדול.

יריעות שלמות כבר נכתבו על היותו רוח-קדים המייבשת חזון אבות והופכת תקוות למדבר צחיח והנה שוב הוא עושה לעצמו ולא למדינתו. אל תחפשו את נבלת הארי של שמשון. לא דבש תרדו מתוכה אלא את הדרעק שפולט זה הרודה בנו כרצונו, בנימין נתניהו, תאומו בירושלים של ארדואן הטיראן התורכי החשוך.

* * *

אהוד בן עזר

סנדרל אבי הגללים

במושבה קטנה חי איכר בשם סנדרל.

בתחילת כל שבוע היה סנדרל קונה דג מלוח ותולה אותו על חוט.

במשך השבוע היו הוא ומשפחתו מלטפים בכפות ידיהם את הדג – מלקקים אותן, ומקנחים בפרוסות לחם עם בצל.

לסוף-השבוע היתה אשתו של סנדרל טוחנת את הדג ומכינה ממנו קציצות מבושלות.

 "סנדרל בנה את ביתו היפה," אמרו במושבה, "מכסף-מעיים. ממה שחסך באוכל!"

הם כינו אותו קמצן.

סנדרל אמר: "מדוע איכרי המושבה לועגים לי? בן-אדם צריך להיות ישר, חרוץ וחסכן!"

*

בערב, לאחר ה"ארוחה", סנדרל לא הדליק אור אלא שלח את בני-ביתו לישון "עם התרנגולות".

התרנגולות נירדמות מיד לאחר שקיעת השמש.

סנדרל המשיך לשבת בחושך.

מדוע? כי היה לו חבל על הנפט שבמנורה.

ולא רק על הנפט.

כאשר ידע שאיש לא רואה אותו – פשט סנדרל את מכנסיו ונישאר בתחתונים.

מדוע? כדי שלא ישתפשפו המכנסיים מהישיבה על הכיסא.

 "סנדרל הקים את החווה הגדולה שלו," אמרו במושבה, "מכסף-תחתונים. ממה שחסך בלבוש!"

הם כינו אותו קמצן וטיפש!

סנדרל אמר: "מדוע אנשי המושבה לועגים לי? בן-אדם צריך להיות ישר, חרוץ וחסכן!"

*

כשהיה סנדרל הולך לפרדס שלו, נהג לשאת איתו סל ומקל. תופס את שתי אוזני הסל ביד אחת, והולך בנחת ובודק בדרכים ואוסף בקצה המחודד של המקל גללי סוסים ובקר לתוך הסל ומביא אותם לפרדסו.

ובעונת הפרי היה חוזר כשהסל על גבו, עמוס בתפוזים.

 "הפרדס של סנדרל נותן הכי הרבה יבול," אמרו במושבה, "כי הוא-עצמו אוסף את הגללים ומזבל בהם את האדמה!"

הם כינו אותו "אבי הגללים"!

סנדרל אמר: "מדוע איכרי המושבה לועגים לי? בן-אדם צריך להיות ישר, חרוץ וחסכן!"

*

ההליכה לפרדס היתה מעייפת ולכן קנה סנדרל חמור.

גם כאשר רכב על החמור לפרדס, היה מחזיק את הסל ביד האחת, והמקל בשנייה, ואוסף את הגללים.

ובעונת הפרי היה חוזר כשהשקיים של החמור, מכל צד, עמוסים בתפוזים.

אבל החמור של סנדלר היה מתעקש לפעמים ללכת בצד השביל. אפשר לחשוב – טיפשות של חמור! – אבל לא, בכוונה היה יורד למקום שיש בו בוץ או רפש, כדי שלא יצטרך להתאמץ ולרוץ מהר בשביל הכבוש.

והוא היה מקפץ ומטלטל את סנדרל כמו על גבי קפיצים.

אומרים שהתיש עקשן. אומרים שהחמור עקשן יותר מתיש. החמור של סנדרל היה עקשן מכל חמור.

בצד השביל היה החמור נתקע לפעמים, עומד ולא רוצה לזוז. כאשר ניסה סנדרל לזרז אותו במקל ולהכותו, היה החמור מפנה את ראשו, חוטף בפיו את המקל וזורק אותו.

ואם היה סנדרל יורד ממנו כדי לחפש מקל אחר, והחמור חדל להרגיש את שוקיו ועקביו הרודים בו – מיד היה בורח!

סנדרל האכיל את החמור רק פעם ביומיים.

כאשר החמור היה רעב היה מרים את ראשו, אוזניו המשולשלות מזדקפות, והוא מתחיל לנעור בכל-כוחו, תקיעה איומה אל תוך האוזניים! ואין להועיל, והתקיעה נוקבת כשפוד מאוזן אחת עד חברתה.

כל איכרי המושבה שמעו את נעירות החמור הרעב.

 "החמור שלך, סנדרל, הוא ממש צדיק!" הם אמרו לסנדרל.

 "מדוע?" התפלא.

 "הוא בוודאי צם אצלך כל יום שני וחמישי, זאת בנוסף לימים שבהם הדת מצווה עלינו לצום."

 "אסור לפנק חמור! אם הוא אוכל יותר מדי, הוא נעשה עצל."

*

הרכיבה לפרדס על גבי החמור המקפץ היתה מעייפת ולכן קנה סנדרל סוס ועגלה, ואת החמור השאיר לבנו הבכור.

גם כאשר נהג בסוס, הניח מאחוריו בעגלה את הסל. במקום השוט החזיק במקל, והיה אוסף בו את הגללים וגם מזרז את הסוס.

ובעונת הפרי היה חוזר כשהעגלה עמוסה בתפוזים.

אך הסוס של סנדלר התעקש גם הוא ללכת בצד השביל ולרדת למקום שיש בו בוץ או רפש, כדי שלא יצטרך להתאמץ ולרוץ מהר בדרך הכבושה.

ואם זירז אותו סנדרל במקל, היה מתחיל לדהור ולטלטל את העגלה ואת סנדרל כמו על גבי קפיצים. מעלה ומטה. מעלה ומטה.

סנדרל האכיל את הסוס רק פעם ביומיים.

כאשר הסוס היה רעב היה מרים את ראשו, אוזניו המשולשלות מזדקפות, והוא מתחיל לצהול בכל-כוחו, לא צהלות של שמחה אלא של עצב, וכל איכרי המושבה היו שומעים אותן.

*

הנסיעה לפרדס בעגלה, הנתקעת או מקפצת עם הסוס המשתולל, היתה מעייפת, ולכן כאשר הגיעו מכוניות למושבה, קנה סנדרל מכונית, ואת הסוס והעגלה השאיר לבנו השני.

מכונית כזו של סנדרל לא היתה בכל הארץ.

זה היה טנדר ירוק, קטן, בנוי מעץ, הגלגלים כמו של עגלה. וחוץ מן ההגה, ידית ההילוכים, המצמד והבלמים, לא היו בו שום אבזרים נוספים, אף לא שעון אחד, חוץ משעון מעורר.

אם הדרך היתה במורד, היה סנדרל מדמים את המנוע ונוסע בהילוך חופשי, כדי לחסוך בדלק.

סנדרל היה ממלא דלק רק פעם בשבועיים.

בעליות, כאשר הטנדר התקשה לטפס, היה סנדרל מוציא את כף-רגלו מתא-הנהג לכביש ודוחף בעזרתה קדימה את הטנדר.

סנדרל המשיך להניח את הסל לידו. ביד אחת היה נוהג, ובשנייה מחזיק במקל ואוסף את הגללים.

ובעונת הפרי היה חוזר מהפרדס כשהטנדר עמוס מאחור בתפוזים.

אך עד מהרה התברר שגם הטנדר מקפץ ומטלטל את סנדרל כמו על גבי החמור וכמו על גבי העגלה. מעלה ומטה. מעלה ומטה.

או שהוא מתעקש ויורד לצד הדרך.

וכאשר הוא נתקע, מחוסר דלק, היה הצופר מתחיל להשמיע קולות תקיעה נוראים, כמו נעירת החמור הרעב וכמו צהלת הסוס המשתולל.

וכל איכרי המושבה שמעו את התקיעות הצרודות של הצופר של הטנדר הרעב לדלק.

מסר סנדרל את הטנדר לבנו הצעיר, וחזר ללכת ברגל לפרדס שלו.

*

איכרי המושבה צחקו לו והמשיכו לכנותו בשם "אבי הגללים" – אבל סנדרל אמר: "מדוע האיכרים לועגים לי? בן-אדם צריך להיות ישר, חרוץ וחסכן!"

ואכן, כל העובר במושבה רואה את סנדרל ממשיך לשאת איתו את הסל והמקל. תופס את שתי אוזני הסל ביד אחת, והולך בנחת ובודק בדרכים ואוסף בקצה המחודד של המקל גללי סוסים ובקר לתוך הסל ומביא אותם לפרדסו.

ואחריו בנו הבכור רוכב על החמור וגם בידיו סל ומקל.

וכך בנו השני, הנוהג בסוס ובעגלה.

וגם הצעיר, היושב בטנדר.

וכולם ישרים, חרוצים וחסכנים, ובעונת הפרי הם חוזרים מן הפרדס כשהם עמוסים בתפוזים היפים ביותר.

בתחילת כל שבוע עדיין קונה סנדרל קונה דג מלוח לכל המשפחה ותולה אותו על חוט, וכל ערב הולך הוא מוקדם לישון, "עם התרנגולות".

ואילו הבנים מדליקים אור ומסתכלים בטלוויזיה.

אהוד: הסיפור נכתב בירנטון, אוקספורד, ביוני, 1998, כהצעה לספר מצוייר לילדים להוצאת שטראוס, פראר אנד ז'ירו, לאחר שהוציאה לאור את ספרי "חוסני החולם" עם ציוריו של אורי שולביץ. אך "סנדרל אבי הגללים" לא נתקבל על דעתם, ולא יצא לאור גם בעברית, כשם שלא יצאו לאור עוד כמה וכמה טקסטים שלי לספרים מצויירים לילדים – כי לא מצאתי לראוי לשלם עבור הפקתם.

הטנדר הירוק היה קיים במציאות בדיוק כך, ובעליו היה יעקב ינובסקי, שגר ברחוב רוטשילד פינת חובבי ציון, והוא כונה גם יענקל'ה גָלֶשָׁאלַאך, על שם הכפכפים שבהם הילך בבחרותו. יחד היינו נוסעים בטנדר הירוק שלו להביא תפוזים מהפרדס שלו בביצה בצפון המושבה, ובירידה היה יעקב מכבה את המנוע. יעקב היה ארכיאולוג חובב. בן למשפחה ותיקה בארץ, והוליד רק בנות. אחיו היה המורה משה כרמי מעין חרוד, שאותו אהבה דודתי אסתר. עוד אח היה המוסיקאי אבנר כרמי, שגילה את הפסנתר של רומל. והיתה גם אחות שכתבה ספרים לילדים, פנינה כרמי.

* * *

עוז אלמוג

מרד הצבעה

ברור כבר עכשיו, עוד לפני שיד אחת הכניסה פתק חדש לקלפי, ששום דבר לא ישתנה אחרי הבחירות החדשות. קרוב לוודאי שמפלגות מסוימות יתכווצו ואחרות יגדילו במקצת את מיספר המנדטים שברשותן. אולי אפילו תוקם ממשלה בהרכב מעט שונה. אבל המציאות הפוליטית לא תשתנה רק בגלל שהפוליטיקאים רוצים שנצביע מחדש. הרי המפלגות בכנסת מייצגות פחות או יותר את התפלגות העמדות הפוליטיות של אזרחי ישראל, והגועליציה אחרי הבחירות תהיה משחק חדש עם אותם קלפים.

כלל לא חשוב מי אשם יותר במשבר הנוכחי ומה שורש ההתקוטטות וחילופי ההאשמות הילדותיים בין הפוליטיקאים והמפלגות. כולם אשמים. כולם יורקים לנו, האזרחים, בפנים ועושים מתרבות המשילות צחוק.

אנחנו בוחרים בנציגינו מתוך הנחה שהם אנשים אחראים, חושבים על טובת המדינה, מייצגים את בוחריהם ומכבדים אותם. אבל המשבר הממשלתי סותר את ההנחה הזאת ולא בפעם הראשונה.

אז נכון, יש חובה אזרחית ומצפונית להצביע (פרק הזמן הסביר שקבע המחוקק הוא כל ארבע שנים). אבל נניח שתוקם ממשלה חדשה שתתפרק אחרי שנה, אחרי חודש. גם אז נלך להצביע שוב ושוב? הנוהג להקדים את הבחירות הולך ומשתרש, והסיבות לפירוק אבסורדיות. זו הפרה בוטה של ההסכם עם ציבור הבוחרים. אנחנו לא כלי שרת בידי פוליטיקאים ומחובתנו למחות.

לכן אני מציע הצעת מחאה פרקטית. אם יוחלט על בחירות, נכריז על מרד הצבעה. נמנע באומץ מללכת לקלפי. כך נכריח את הפוליטיקאים להפסיק את הפארסה הזו אחת ולתמיד, ובעיקר לשנות את השיטה שמבזה את מדינת ישראל והורסת לנו את החיים.

נכון, יש בצעד הזה סיכונים לא מבוטלים: שיעור הצבעה נמוך עלול לעודד דפוס של אסקפיזם פוליטי; הוא גם עלול לחזק את קבוצות האינטרס-הצר ואת השוליים הקיצוניים. תשובתי: אין מחאה ללא סיכונים. לעתים כדי לשנות את כללי המשחק צריך להפסיק לשחק, "לשבור את הכלים". אם מחאת ההצבעה תתפוס, היא עשויה לייצר אחד משלושה תרחישים:

א. חברי הקואליציה יבינו שנפשו של הבוחר נקעה וינסו למצוא נוסחאות להמשך שיתוף הפעולה ביניהם.

ב. הבחירות יתקיימו כאשר המפלגות מתחייבות הפעם לשנות את השיטה (הבטחה כזו תחזיר את הבוחרים לקלפי).

ג. שיעור ההצבעה יהיה כה נמוך שהוא לא יאפשר (מבחינה מוסרית) להקים ממשלה שאינה מייצגת את הרוב. המסר המספרי יהיה כה ברור שהוא יחייב שינוי השיטה.

* * *

יצחק שויגר

הפודיום האנטי ישראלי

עד לפני זמן לא רב הייתי חבר בדירקטוריון של מוזיאון גוטמן בתל אביב. דבר שגרם לי נחת רבה ועיסוק מעניין, אותו עזבתי, לצערי, בעקבות תערוכה שהיתה במוזיאון עם מגמה אנטי ציונית, בעידודו של מנכ"ל המוזיאון דאז מר רוני דיסנציק, שחבר לאוצרת רונה סלע, שידועה בנטיותיה הפרו פלסטיניות. נטייה ועשייה שגרמו בעבר לסילוקה ממוזיאון חיפה, ולמיטב זיכרוני עוד קודם לכן גם ממוזיאון תל אביב, אם כי הנסיבות במקרה ההוא לא פורסמו.

באותה עת חיפשו אוצרת חדשה למוזיאון, לאחר שטלי תמיר, האוצרת הקודמת, ביקשה לעזוב. המנכ"ל דאז רוני דיסנצ'יק ניסה לדחוף את מועמדותה, ואני, שידעתי על נטיותיה האנטי ישראליות והפרו פלסטיניות, הזהרתי אותו שמינוי שכזה יגרור סערה שאני מבטיח לפחות  להיות בין יוזמיה.

איני ידוע מה היו שיקוליו אבל בסופו של דבר נבחרה אוצרת אחרת. אולם בין התערוכות הראשונות שאצרה היתה כמובן תערוכה באצירת רונה סלע, שעניינה הצילום בתחילת המאה בארץ ישראל. התערוכה, כצפוי, שירתה את הנרטיב הפלסטיני. כך למשל החדר הגדול הוענק למצולמים ערבים וחדר צדדי למצולמים יהודים. בנוסף מכרו בעשרה שקלים את מפת ישראל כשהיא מכונה מפת הנכבה ועליה סומנו כמה מאות כפרים, שלדעת המו"לים של המפה נהרסו על ידי יהודים במלחמת השחרור.

גם המוצגים בתערוכה היו מקוממים. כך למשל הוצגה שם עבודת וידאו של אמן, מיקיריה של רונה סלע, שתיעד במכונת סימון דשא בסיד, מכשיר שמשמש סימון של קווים במגרשי הכדורגל, את סימון הבתים של שכונת מנשיה שעל אדמתה קיים כיום גן צ'ארלס קלור, תוך כדי סילוף והסתרת המיקום האמיתי של הסימון המסולף הזה – שהיה, על פי מדידה,  על חורבותיה של שכונת יפה נוף היהודית, שאף היא נהרסה באותה עת במלחמת השחרור, בעת המלחמה מול ערביי יפו, שלחמו נגד השכונות הדרומיות של תל אביב ואשר את אובדנם הם מבכים בעקבות הפסדם במלחמה – ואל בכייתם הצבועה מצטרפת רונה סלע בכל לב.

על הסילוף  שהוצג בתערוכה זאת כבר הרחיבה הגברת שולמית וידריך, חוקרת תל אביב נודעת לתהילה ומדריכת טיולים בה, במאמר שכתבה בעניין זה ושפורסם ב"חדשות בן עזר".  באותה תערוכה אף הוצע אולם המוזיאון לחבורת ערבים ישראלים צעירים שקיימו בו סימפוזיון, שוב בהנחייתה של רונה סלע, ושם הושמעו דברי בלע קשים ושקרים וסילופים  היסטוריים כנגד מדינת ישראל, והכול תחת חסות המוזיאון, שענינו תרבות וציור ושמירת עיזבונו האמנותי של נחום גוטמן, מיקירי הציור הישראלי.

אני הייתי נוכח  ואף התערבתי להשתקת השקרים והסילוף וגם הקלטתי את דברי הבלע שהושמעו במקום נגד המדינה. לצערי לא הצלחתי להניע את חברי הדירקטוריון להתערב וגם לא להניאם מהשתיקה. והתוצאה שהתפטרתי. שום כלום לא יצא ממעשיי. ואפילו ידוע לי שהזכירו באחת הישיבות "שאחד מחברי הדירקטוריון סרח." הכוונה היא שעירבתי זרים ונתתי פומבי לנעשה בין כתלי המוזיאון.

כך זה קורה. הכלבים נובחים והשיירה עוברת. התערוכה הוצגה עד תומה והדבר היחיד שקרה זה שהפסיקו למכור בעשרה שקלים את מפת הנכבה שהודפסה ומומנה כצפוי על ידי יהודים, וגם נפטרו ממני ואף לא ביקשו ממני לחזור. אגב, הם פיטרו את רוני דיסנציק המנכ"ל, ואיני יודע אם זה בגלל האירוע הזה. אחר כך הוא מצא מקום מפלט במרכז "ציוני" ידוע ב"צוותא" וגם שם לא החזיק מעמד.

אבל רונה סלע ממשיכה להכות וכיום היא מנהלת קורס באוניברסיטת תל אביב, בפקולטה לאמנויות על תולדות הצילום. מתוך הסילבוס של הקורס העתקתי את דברי ההסבר על הקורס של  ד"ר רונה סלע.

הקורס עוסק בתולדות הצילום המקומי היהודי והערבי – החל מהעשורים האחרונים של המאה ה-19, כאשר צלמים זרים ערכו מסעות לארץ הקודש וצילמו את הארץ ותושביה, דרך לידתו והתפתחותו של צילום מקומי, השימוש בצילום ככלי בשירות מטרות לאומיות ועד תיעוד הקמתה של מדינת ישראל והנכבה הפלסטינית. (ההדגשה שלי). הקורס יתמקד בהקשרים פוליטיים וחברתיים ובאופן בו השקפות עולם, אידיאולוגיות ותכנים, מצאו ביטוי באמצעות הפריזמה הצילומית ובאופן בו הצילום עזר לכונן ולקבע אידיאולוגיות, סמלים, נורמות והשקפות עולם בתודעה הקולקטיבית. הקורס יתמקד, בין השאר, בפיענוח משמעויות, הקשרים ותכנים החבויים בתוך ה"טקסט" הצילומי, ה"תמים" כביכול. הקורס יבחן האם הצילום המקומי ייצר חלופה לתפיסה המערבית ויעסוק במושגים הבאים תוך השוואה למקומות אחרים בעולם – צילום קולוניאלי, צילום מגויס, צילום לאומי, צילום והארכיב, צילום וקטסטרופה." (ההדגשה שלי).

לי אין לי ספק איזה כיוון פוליטי אידאולוגי יקבל הקורס הזה ואלו דעות יקלטו הסטודנטים החדשים של אוניברסיטת תל אביב.

דבר דומה קורה גם בפקולטה להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, בה מככב כידוע פרופסור שלמה זנד, השולל את קיומו של העם היהודי, והוא מרצה מבוקש בעולם להרצאות אנטי ישראליות, והכול כדי למכור את ספריו. חברותו בסגל של אוניברסיטת תל אביב מקנה אמינות רבה לדבריו. באחת מהרצאותיו גם שמעתי אותו אומר שהוא אינו פוחד שיפטרו אותו בשל דעותיו כי יש לו קביעות.

ביקשתי לעניין זה את התייחסותו של פרופסור קלפטר, נשיא האוניברסיטה וגם את נשיא אגודת הידידים, ושניהם היו בדעה כי הנהלת האוניברסיטה וחוג ידידיה מנועים להתערב בנושאים כאלו משום שהם לב ליבו של החופש האקדמי. אף לא הצלחתי לסחוט מהם הודעת גינוי או הודעה כי האוניברסיטה אינה מאמצת את דעותיו של זנד ודוגלת בחופש האקדמי  המאפשר את המשך הפצת דעותיו.

מי שקורא את ספרו של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים," ספר מקיף ורציני, שהוא לדעתי חובה לקריאה של כל ישראלי חושב, נפגש באופן מרוכז בשנאת ישראל על פני הגלובוס שחלקה הגדול נגרם על ידי ישראלים בארץ ובחו"ל, באקדמיה בעיתונות ובטלוויזיה. גם המשמיץ התורן והקולני ביותר  של מדינת ישראל, אילן פפה, שמכהן כפרופסור היסטוריון באוניברסיטה באנגליה, מתפאר בחברותו לשעבר  בסגל של אוניברסיטת חיפה.

אני בטוח שישנם מרעילי בארות רבים נוספים שעוסקים בהשמצת מדינת ישראל ומופיעים על כל במה, מכנים את המדינה מדינת אפרטהייד מצורעת שאין לה לדעתם זכות קיום, ושאת מניעיהם יש לחפש בתחום רפואת הנפש. אויבינו הרבים, המוּנעים ממניעים אנטישמים בעיקרם, עושים שימוש רב במשתפי הפעולה האלו, המשחקים לפתחם פנינים של שקרים ושטנה, וכשהם מובאים מפי אנשי אקדמיה יהודיים ישראליים זה מקנה להם משנה תוקף ואמינות רבה.

 התחושה הכללית של האזרח התמים, שאינו עוסק בפוליטיקה ואין לו יכולת להשפיע, ונמנה על קבוצה רבה של אלה שזה כואב להם ומציק להם, היא, שאין מי שנלחם במשטינים. יש תחושה שאין יד מכוונת שנלחמת במלחמה הקשה הזו על דעת הציבור, מלחמה שרובה ככולה על הסף הדק שבין החופש הדיבור שאנו מאמינים בו ורוצים לשמרו – לבין האיסור של  חופש השיסוי.

לא הייתי רוצה לחיות במדינה של דמוקרטיה מוכתבת על פי רצונו של השלטון אבל מאידך אינני רוצה לשמש מממן ופודיום לשונאיי, שמעליו ועל חשבוני הם יקראו תגר על קיומי, על הערכים הציוניים של מדינת ישראל, שהוקמה לקליטת העם היהודי באשר הוא, שחזר למקום שממנו גורש לפני אלפיים שנה. טוב עשתה שרת התרבות שהתייחסה לפסטיבל הנכבה שהיה לאחרונה בסינמטק בתל אביב והודיעה על הפסקת המימון. האם זה עזר? הפסטיבל התקיים  והשקרים הופצו הוסרטו וחילחלו למוחות הצופים. 

אינני יודע מה בדיוק לעשות. אבל כאזרח מודאג מכמות השטנה העצמית והשקרית שתועבר לדור הבא – אי אפשר להיות אדיש ושקט. ספרו של בן דרור ימיני, שריכז את המידע על תעשיית מכונת השקר והשנאה, ראוי שיתורגם לשפות רבות ויופץ על ידי משרד החוץ. המלחמה היום יומית על תדמיתה של ישראל בדעת הקהל חשובה לא פחות מהמלחמה בשדה הקרב, וקיימת הרגשה בקרב אזרחים ישראלים המאמינים בצדקת הדרך של מדינת היהודים, כי אין מי שאכפת לו ושעושה משהו בעניין.

האם התערבות בתכנים המלומדים בבתי הספר ובאוניברסיטאות כדי לוודא שהאמת מלומדת שם ולא השקר – היא פגיעה בחופש האקדמי?

האם אין אפשרות להפסיק את עבודתם של מרצים כאשר התכנים המועברים על ידם לתלמידיהם אינם נכונים, והם תכני שיסוי כנגד העם והמדינה?

מה תגידו לסטודנט צעיר אם המרצה שלו להיסטוריה מלמד אותו בשיעור היסטוריה באוניברסיטה ש"הציונות היא תנועה גזענית כמו הנאצים ומטרת הקמתה היתה גירוש העם הפלסטיני שישב בפלסטין, וקמו וגירשו אותו וקיימו בו ג'נוסייד ועבירות פליליות אחרות. האם אתם מסכימים עם דעה זאת?"

 האם אתם מסכימים שזה מה שילמדו באוניברסיטה בישראל? האם האוניברסיטה מנועה מלהתערב בתכני הלימוד? ומה ילמד הסטודנט? האם נסמוך על כך שדעתו הצעירה תהיה חזקה מספיק לבדוק את העובדות ולגבש דעה או שהתלמיד יקבל מרבו דעה מסולפת ומרושעת והכול במימונה של האוניברסיטה.

 אני מודה שאין לי תשובות כיצד לנהוג. אבל הספקות שלי לפעמים מעוררים אותי לחשוב האם אי ההתערבות בשל "חופש הדיבור" – היא הנכונה, שעה שהמלחמה על זכות הקיום היהודי של העם היהודי במדינתו העצמאית בארץ ישראל – לא פוסקת אפילו לרגע מאז הקמתה של המדינה והיא מאותגרת למלחמה יום יומית על זכותה להתקיים  על אף הישגיה הנפלאים.

אני חושב שיש להבדיל בין חופש הדיבור לבין חופש השיסוי, ולפחות צריך לבחון באופן משפטי את חופש הדיבור מול איסור הסילוף וההשמצה החלים על אזרחי ישראל אשר המשפט הישראלי חל עליהם. מיד יגידו המקטרגים שזה דומה לוויכוח על הזכות ללמד את תורת האבולוציה שהיה בארצות הברית של אמריקה. איני חושב שהדבר דומה. וכמו שאמרתי, אינני בטוח שיש בכיסי  פתרון לבעייה ואני מסתפק בהעלאתה לדיון...

אהוד: סטודנט שרוצה לזכות בציונים טובים ולהתקדם במסלול האקדמי, יאמץ את השקפות מוריו כדי שלא יפגום בסיכוייו. וכך עלול לגדול לנו דור של קופים וקרנפים.

אנשים הנזכרים ברשימה, וסבורים שיש בה פרטים לא מדוייקים, מוזמנים להגיב ולשלוח לנו את גירסתם.

* * *

מיכל סנונית

ישראל זמיר ז"ל

לב חם, צנוע לכת, כישרון בלי תיאטרון

ישראל זמיר, סופר, עיתונאי וחבר קיבוץ בית אלפא, הלך לעולמו. בראותי את הידיעה נמלא ליבי צער רב.

הזדמן לנו לעבוד יחדיו בעיתון "על המשמר". מידיו קיבלתי את עריכת המוסף השבועי "חותם" בו המשיך לכתוב, ושהינו זה במחיצת זה לא מעט שנים. עם הזמן פנה כל אחד מאיתנו לדרכו. עקבתי אחר כתיבתו, הערכתי את כישרונו, וכעת, שלא כנהוג, ברצוני לשתף את הקוראים בכמה סיפורים עצובים אותם סיפר לי, לא בסוד אלא בחברותא, ולכן אני נוטלת לעצמי את הרשות לספרם.

ישראל זמיר לא היה אדם נוקם ונוטר. היתה בו סליחה כמעט בלתי נתפסת. מסיפורים אלה ניתן לעמוד על צניעותו הרבה ועל אישיותו רבת החסד.

סיפור אחד: אנו יושבים במערכת העיתון, שחים בנושאים שונים, ושמו של אביו, בשביס זינגר, עולה תוך כדי שיחה. וישראל מספר: "נולדתי בפולניה. בהיותי בן חמש, אמר אבי שהוא נוסע לאמריקה, שם, לאחר שיסתדר, יביא אותי ואת אימי אליו. אבל אבי לא עמד בהבטחתו זו והשאירנו מאחוריו. היה זה לפני מלחמת העולם השנייה, וכעבור זמן החליטה אימי, כאשר הבינה שננטשנו, שעלינו להמשיך את חיינו בלעדיו. נדדנו כה וכה עד אשר עלינו ארצה ושנינו מצאנו את עצמנו בודדים בתל-אביב בה התיישבנו.

"באחד הימים, בהיותי בבית הספר ביל"ו, ניגש אלי מישהו ואמר לי שאבי הגיע ארצה וזה עתה חצה את שדרות רוטשילד. קמתי ממקומי ורצתי במהירות ככל שיכלו רגליי לשאת, בכיוון המקום. שם התברר לי שלא היה זה אבי אלא דודי או מישהו אחר (אינני זוכרת בבהירות פרט זה – מ.ס.) קרוב מבני המשפחה. זה היה הלם גדול עבורי, כי אבא היה עד אז ומאז גם נשאר בחזקת נעלם."

סיפור שני: "מיספר שנים אחרי הצבא אני עולה על אונייה כשליח תנועת השומר  הצעיר לארצות הברית ומחליט לחפש שם אחר אבי.  בפגישתנו בניו-יורק, עוד באותו ערב, אומר לי אבא: אל תחשוב שתיפול עלי כאן לנטל, מצא לעצמך עבודה ופנה לעיסוקיך."

שרול, כך קראנו לו כולנו בעיתון, בלע את האכזבה ואת העלבון ופנה לדרכו עד אשר חזר לביתו בקיבוץ בית אלפא.

סיפור שלישי, מסופר בשמחה ובגאווה: "אבי, בשביס זינגר, מגיע ארצה לעיתים קרובות. הוא ביקש ממני שאמצא דירה ובמקום שיגור בבית מלון, יהיה לו מקום משלו לגור בו. בשאר ימות השנה, הוא מציע שאני אתגורר בדירה במקום לשכור חדר כאשר אני נשאר בתל-אביב לרגל עבודתי בעיתון."

שרול אץ רץ, מחפש דירה ואף מוצא. ואני (מ.ס.), באיזה חוש שישי, יודעת שלישראל זמיר הקרוי שרול, נכונה הפתעה... ולא לטובה. בשביס זינגר מגיע לביקור, שרול מספר לו על הדירה אך אביו, בהיזכרו בהבטחתו, מבטל את ה"עסקה" וממשיך ללון בבתי מלון. ושרול? הוא נותר עם חלומו להיות שותף סוף סוף במשהו עם אביו.

ואחרון-אחרון: חולפות השנים, באחד הימים, כאשר שרול עובד בבית החרושת בבית אלפא, הוא שומע ברדיו בחדשות הצהריים שאביו, הסופר הנודע בשביס זינגר, מקבל את פרס נובל. לא מפי אביו חלילה, גם לא כרטיס נסיעה לטקס מידי אביו, חלילה. שרול מגייס את עזרת ספריית הפועלים ועוד ככל שידו משגת ונוסע לטקס (!).

לא מתלונן, לא נוטר איבה. להיפך. ככל שיענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. שרול, ישראל זמיר, שלא חטא מימיו לאיש, שוקד על תרגומי ספרי אביו לעברית ועושה ככל יכולתו לתרום להבאתו לתודעת הקורא הישראלי, לצד מתרגמים נוספים. תמיד חיוך על פניו, תמיד רצון טוב. בלי שמץ של תיאטרליות. כותב בעצמו, מוכשר בזכות עצמו, מפלס את דרכו בלי לבקש לעצמו דבר. צנוע וישר דרך.

ודאי ישנם אחרים ששמעו מפיו עוד והרבה סיפורים משמחים, אבל אני, משום מה, יש לי נטייה לזכור דווקא את הסיפורים העצובים. שרול ידידי, אתה בליבי. אזכור אותך תמיד.

* * *

אורי הייטנר

1. משהו ישן ממשיך

הקמת ממשלת נתניהו השלישית נשאה בשורה גדולה לפוליטיקה הישראלית ולחברה הישראלית, שמשהו חדש מתחיל, שישראל עולה על דרך חדשה.

הברית המפתיעה בין לפיד ובנט, "יש עתיד" ו"הבית היהודי", היתה בשורה גדולה לחברה הישראלית. אחרי שנים של דיכוטומיה בין "שמאל" ל"ימין", בין חילונים לדתיים, ופילוג החברה הישראלית סביב שאלת הגבולות, דומה היה שהחלוקה המסורתית הזאת נשברת. הקואליציה החדשה הציבה סדר יום חדש, על פיו תוכנה של המדינה חשוב לא פחות מהגבולות, ולכן בעלי עמדות שונות בנוגע לגבולות מתאחדים כדי ליטול אחריות משותפת לשינוי חברתי משמעותי.

"ברית האחים" בין לפיד ובנט היתה מסר חשוב לחברה הישראלית. בנט הציג ציונות דתית מתונה, מתחדשת, פתוחה – היפוכה של החרד"לות. ככזה, הוא העניק ביטוי פוליטי להתרחשות עומק בחברה ובתרבות הדתית לאומית בשנים האחרונות, בניגוד לתדמית המקצינה והמתחרדת של מגזר זה. נאומו החם, המקבל והאוהד של בנט בוועידת הרבנים הקונסרבטיביים, שבו הוא התייחס באותה אהדה, קבלה וחום גם לרפורמים, הוא בעיניי ציון דרך משמעותי בחברה הישראלית. איש מקודמיו לא עשה זאת, איש שמקודמיו לא היה מעז לעשות זאת. הוא עשה זאת, כאשר הציבור שאותו הוא מייצג היה בשל לכך. פתיחת מפלגתו לחילונים והצבת אישה חילונית בצמרת הרשימה, הייתה משב רוח רענן.

כזו היתה גם רשימתו של לפיד. איני מתכוון לרשימת כוכבים נוסח ד"ש, מפלגת המרכז ו"קדימה" (וכמו חברי רשימתו עופר שלח ויעקב פרי), אלא לרשימה של אנשי אמת, אנשי חברה, חינוך, תרבות ורוח מן המעלה הראשונה. הוא הרכיב רשימה שמבחינת המסר לחברה הישראלית, היא היפוכה של "שינוי" בראשות אביו. שינוי היתה מפלגת החילונים והחילוניות הקיצונית, והמסר שלה היה שנאה, לעג ובוז אובססיביים לדת, לדתיים ובעיקר לחרדים. טומי לפיד מעולם לא היה מעמיד במקום השני ברשימתו רב אורתודוכסי, ראש ישיבה.

 בבחירתו של יאיר לפיד ברב שי פירון למס' 2 ומועמדו לתפקיד שר החינוך, היה מסר חברתי חשוב. וכך גם בבחירת המנהיגה הדתית ד"ר עליזה לביא, וכך בבחירת הרב החרדי דב ליפמן, ובבחירת ד"ר רות קלדרון – אשת רוח משמעותית ביותר בחברה הישראלית ומן הדמויות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית בכלל ובתי המדרש הפלורליסטיים בפרט, בדור האחרון. כך גם בבחירתו של מאיר כהן, ראש עיריית דימונה, מנהיג חברתי וחינוכי אוטנטי שצמח כמורה ומחנך, מנהל בית ספר וראש העיר. המסר שבהרכב הזה, היה מסר של אחדות לאומית, של גשר בין שסעים ובין חלקי החברה.

 אחד הרגעים היפים והמרגשים בכנסת הזאת, היה נאום הבכורה של רות קלדרון בכנסת, שהיה בעצם שיעור במדרש. רבע מיליון כניסות לצפיה בנאום ביוטיוב בתוך ימים ספורים, העידו על כך שהחברה הישראלית כמהה מזה שנים רבות, לקול שרות הביאה לכנסת. אני נחשפתי לנאום הזה, לראשונה, דרך סטטוס בפייסבוק של נפתלי בנט, שיצא מגדרו כדי לשבח אותה על הנאום, תחת הכותרת "משהו חדש מתחיל".

וכל זה התמוסס והוחמץ במהרה. המפלגות החדשות והמנהיגים החדשים התגלו כעסקנים מן הסוג הישן, הדבקים בחוליי הפוליטיקה הישנה. יוזמות חשובות לחברה הישראלית כמו חוק הגיור וחוק השבת, שעשויות היו לחזק את דמותה היהודית של המדינה, אך באופן פלורליסטי ופתוח, ולאו דווקא אורתודוכסי וכפייתי, הוכשלו בידי "הבית היהודי".

"חוק הלאום" שנועד לאחד את כל הציונים החלוקים ביניהם בשאלת שלמות הארץ, מדיניות ההתיישבות, הביטחון והשלום לאמירה משותפת בדבר המאחד ביניהם – האמונה בהיותה של ישראל מדינת הלאום היהודי, הוכשל בידי מי שלא היתה להם כל סיבה להתנגד לחוק, בשל אינטרסים זרים. וכיוון שלא היו להם סיבות אמתיות להתנגד לחוק, הם יצרו דימוי שקרי לחוק והדביקו לו תוויות של חוק "גזעני", "לאומני", "אנטי דמוקרטי", "פוגע בזכויות המיעוטים" אף שהם ידעו שאין לכך שחר. השפל היה ההסתה המכוערת את העדה הדרוזית נגד החוק. בעיוות החוק הם פצעו את מרקם החיים העדין בחברה הישראלית ופגעו במעמדה הבינלאומי של המדינה.

הכנסת עומדת להתפזר, כנראה, ותתקיימנה בחירות חדשות בקרוב. חבל מאוד שמדינת ישראל מיטלטלת לבחירות יקרות ומיותרות בטרם הוציאה הכנסת את שנתה השנייה. אולם מצער הרבה יותר, שהבשורה הגדולה, התקווה הגדולה, הוחמצה. מי יודע מתי תהיה שוב שעת כושר כזאת?

2. צרור הערות 3.12.14

* עם פתיחת מושב הכנסת כתבתי, שבניגוד לכל הפרשנים אני מאמין שהכנסת תמשיך את כהונתה עד סמוך להשלמת הקדנציה. טעיתי.

במציאות החוקית לאחר כינון הצעת אי אמון קונסטרוקטיבי – צעד שחיזק מאוד את המשילות בישראל, הפלת ממשלה היא כמעט בלתי אפשרית. צריך כישרון יוצא דופן של ראש הממשלה ושותפיו הקואליציוניים, כדי שהממשלה תיפול. כנראה שנתניהו, לפיד, לבני, בנט וליברמן ניחנו בכישרון נדיר לא להצליח לעבוד יחד ולנהל יחד את המדינה. השבי של כל אחד מהם באינטרסים צרים, לעתים זרים, החשדנות האובססיבית של נתניהו מצד אחד והחתרנות של לפיד ולבני מצד שני, החיזור הנמרץ והמתמיד של נתניהו אחרי החרדים (ובראשם האסיר המשוחרר דרעי), כל אלה הפכו את החיים המשותפים בממשלה לבלתי נסבלים. תרבות השקר, שבאה לידי ביטוי בעיקר בהסתה נגד חוק הלאום והצגתו כחוק "גזעני" הפוגע בדמוקרטיה ובזכויות המיעוט, היא תרבות השלטון של ישראל.

וכך נפלה ממשלה שקמה כשהבטחת "הפוליטיקה החדשה" בפיה.

עם קצת רצון טוב, יכלו ראשי מפלגות הקואליציה להגיע לפשרה בנושאים שעל סדר היום ולהציל את הממשלה. אולם לשם כך היה עליהם לוותר קצת על האגו ולרדת מעצים שטיפסו עליהם, וזה כבר גדול עליהם. התנהגות ממלכתית?! הצחקנו אותם.

וכך, מדינת ישראל טולטלה למערכת בחירות מיותרת, בזבזנית ויקרה, בניגוד לאינטרס הלאומי.

* המנהיגים שתמרנו את המחלוקות בקואליציה לכדי משבר ואת המשבר לפיצוץ והקדמת הבחירות, לא רצו בבחירות, המנוגדות גם לאינטרס שלהם. גם מן הבחינה הפוליטית שלהם, הם צעדו בסך במצעד האיוולת.

נתניהו מקצר את חיי ממשלתו בכשלוש שנים, והולך אל הבלתי ידוע, אם כי רבים סיכוייו להיבחר שוב. לפיד ולבני עומדים להתרסק.

* גם הרצוג המזייף מן האופוזיציה צהלולי שמחה, עומד לאבד את עולמו. מפלגת העבודה היא ארץ אוכלת מנהיגיה. היא לא סולחת למפסידים. ומאחר והרצוג יפסיד בבחירות, הוא יודח אחריהן.

בכנס הנהגות הקיבוצים עומר בר לב כבר שיגר רמזים דקים כפיל על כוונתו להתמודד על הנהגת מפלגתו. הוא אינו היחיד הלוטש עיניים לתפקיד.

* דווקא בשל החשיבות הרבה שאני רואה בחוק הלאום, צר לי על האופן שבו התנהל נתניהו בסוגיה זאת. במקום לעשות מאמץ להוביל מהלך היסטורי של חקיקת חוק היסוד הזה בהסכמה רחבה, הוא השתמש בהצעת החוק בציניות ככלי למשבר פוליטי שיוביל להתפרקות הממשלה שמאס בה. אין הדבר ממעיט מאחריותם של הגורמים שסילפו את דמותו של החוק והציגו מצג שקרי במודע, כאילו החוק גזעני ופוגע בדמוקרטיה, ובכך גרמו נזק חמור לחיים המשותפים בין יהודים וערבים בישראל ונזק תדמיתי בינלאומי לישראל. אולם כמו בכל דרכה של הממשלה – לא היו בה צדיקים, אך מי שאמור היה להנהיג אותה ביד רמה, ולו בזכות ניסיונו הרב, כשל והכשיל. גם את חקיקת חוק הלאום הוא הכשיל.

* שמעתי השבוע הרצאה של איימן סייף, מנכ"ל הרשות לפיתוח כלכלי במגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי, במשרד ראש הממשלה. איימן לא טייח ולא הציג תמונה ורודה. הוא הצביע על פערים גדולים בכל תחומי החיים. הוא הצביע על מכשולים ביורוקרטיים ותקציבים המקשים על קידום העניינים.

אולם התמונה הכוללת של דבריו, מצביעה על מגמות חיוביות של צמצום פערים, של קידום המגזר הערבי בפיתוח תשתיות, בבנייה, בסיוע לעסקים, בקידום כלכלי, חינוכי והשכלתי, בתעסוקה וביציאת נשים לעבודה. יש עוד הרבה לאן לשאוף, אולם הסך הכל הוא בכיוון הנכון.

ההרצאה הייתה בפני המועצה הארצית של אגף המשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית. דבריו של איימן לא הפריעו לח"כ לשעבר אבו וילן לספר, שלפני שלוש שנים נלחם כארי והצליח למנוע במושב האינטרנציונל הסוציאליסטי החלטה המגדירה את ישראל כמדינת אפרטהייד, ואילו עכשיו הוא עצמו כלל אינו בטוח שישראל אינה כזאת.

איך דבריו של איימן מתיישבים עם דבריו של אבו וילן? פשוט מאוד. הראשון דיבר בעובדות. השני דיבר בדימויים. וזה הדיון על חוק הלאום בקליפת אגוז. דיון על דימויים, המנותק מן העובדות.

* פשע השנאה הנתעב – הצתת בית הספר הדו-לאומי בירושלים, מוכיח את הסכנה שבהקלת הראש בפשעי השנאה, שתמציתה היא האמירה המזלזלת "כולה גרפיטי". גרפיטי?!

אגב, בעיניי כתובת הנאצה "מוות לערבים" ("גרפיטי" עאלק) חמורה לא פחות מאשר ההצתה.

מדינת הלאום של העם היהודי, שהוקמה בידי העם שעל בניו נכתבו כתובות "גרפיטי" בנוסח "מוות ליהודים", חייבת להילחם מלחמת חורמה בתרבות השנאה, שתמציתה היא הקריאה הנוראה הזאת. על ישראל להוקיע את הקריאה הזאת ולהקיא את צורחיה, לא רק כיוון שהיא מדינה דמוקרטית, אלא בראש ובראשונה כיוון שהיא מדינה יהודית.

* זהבה גלאון רוקדת על האש. בתגובה דמגוגית ומסיתה על פשע השנאה של הצתת בית הספר הדו-לשוני בירושלים, היא אמרה שחוק הלאום נותן לגיטימציה למעשים הללו. לפי אותה לוגיקה דמגוגית, ההתנגדות לחוק הלאום נותנת לגיטימציה למחבלים שביצעו את הטבח בבית הכנסת בהר-נוף.

* במקום שבו מסיתים נגד חוק הלאום ועושים לו דמוניזציה ודה-לגיטימציה – יחללו בתי כנסת וישרפו ספרי קודש. יחללו? ישרפו? למה כתבתי זאת בלשון עתיד?

* הפוטומונטאז' של ריבלין, לפיד וציפי לבני במדי SS הוא מעשה הסתה נואל וחמור מאוד. יש להוקיע את ההסתה הזאת, הן כאשר היא ויזואלית והן כאשר היא מילולית. הן כאשר היא מ"ימין" והן כאשר היא מ"שמאל". בימים האחרונים קראתי פוסטים בפייסבוק המשווים את חוק הלאום לחקיקה הנאצית, פוסט המשווה את בנט להיטלר ובזמן מלחמת "צוק איתן" – מאמר של אורי משגב ב"הארץ" המשווה את נתניהו להיטלר. יש לשים קץ להסתה הנוראה הזאת.

* ביום שבו בנו של נתניהו התגייס לשירות קרבי במודיעין שדה, כתב אורי משגב במאמר הסתה נגד נתניהו ב"הארץ": "בהתחשב באופי השירות הצבאי המאוד מסוים של הנסיכים לבית נתניהו; נראה לי שלנתניהו האב יכול היה להיות די קשה לנסות ולדמיין את בניו נמקים במרתפי חמאס אחרי שנשבו בפעולה צבאית." מדובר באותו משגב המסית בעקביות לעריקה מן המלחמה. נכון, בנו הבכור של נתניהו שירת ביחידת דובר צה"ל, בשל סיווג הבריאות שלו. ובכלל, במשפחה שבה שלושה בנים שירתו כקצינים בסיירת מטכ"ל ואחד מהם נפל בקרב כמפקד הסיירת ושני נפצע בקרב אחר, יש להניח שאין מחנכים את הבנים להשתמט ולהתחמק משירות. אפשר להתנגד למדיניות נתניהו התנגדות נחרצת ולקרוא להחלפתו. זאת הדמוקרטיה. אך אין גבול להסתה, לדה-קרדיטיזציה, לשקרים?! לא, אין גבול. הרי רק שלשום אותו משגב כתב שזו מלחמת קיום נגד אויב, ויש צורך במלחמה מלוכלכת, ובה הכול מותר. יש צורך לרמוס את האויב.

אורי משגב. מסית ומדיח סדרתי. כתיבתו שלוחת הרסן של אורי משגב היא כתובת מאיימת על הקיר.

* מתוך מאמר המערכת של "הארץ": "המילה המומצאת לאום". והנה, תמצית הכשל החיסוני, המסבירה את תופעת משגב / לוי / הס / לאור ושות'.

* בערך מאיר אריאל ב"לקסיקון הקשרים לסופרים ישראליים", כותב ניסים קלדרון: "במאי 1995 השתתף מאיר אריאל בכנס 'השמאל עם הגולן' וקרא להחזרת הגולן לריבונות סורית תמורת שלום אמת, אבל לא לעקירת ההתנחלויות בו."

הייתי שם, באחד במאי 1995 במועדון "צוותא". שמעתי את נאומו של מאיר אריאל (שאגב, סירב לשיר, כי אמר שלא בא להופיע אלא לומר את שעל ליבו). לכאורה, קלדרון באמת מתאר את המסר של מאיר אריאל, אך הדגשים שהוא שם, מעוותים את האמור.

וכך אמר מאיר אריאל: "אני מתנגד לעקירת יישובי הגולן, כיוון שאני איש של שלום. עקירת יישובים היא ההיפך משלום. מי שדורש להרוס יישובים – בעצם הדרישה שלו הוא מוכיח שאינו רוצה בשלום. מכיוון שהסורים דורשים לפרק את היישובים הישראליים, הם מוכיחים בכך שאינם רוצים בשלום. אם כך, לא מדובר בשלום, ולכן הנסיגה שעליה מדובר אינה תמורת שלום, אז על מה יש לדבר?

 "הריבונות על הגולן לא מעניינת אותי. אני מוכן להחזיר את הגולן לסורים תמורת שלום. אבל רק תמורת שלום אמיתי. שלום אמיתי הוא כזה שבו לא ידרשו מאתנו לפרק יישובים. אם הסורים יסכימו שהיישובים יישארו, אני אתמוך בנסיגה תמורת שלום איתם. כל עוד הם אינם מוכנים לכך, כלל אין המדובר בשלום."

יחי ההבדל.

* ראש עיריית רעננה זאב ביילסקי התארח בתוכנית "בני ברדיו" בגל"ץ ושר את "מי האיש". בשידור הוא סיפר שאת השיר כתב "החפץ חיים" הרב ישראל מאיר הכהן, שאף חיבר את הספר "שמירת הלשון" העוסק בלשון הרע, שאותו הוא, ביילסקי, נושא עמו לכל מקום ושולף מתיקו ברגע שמישהו מתחיל לדבר לשון הרע, או אבק לשון הרע.

יפה שהוא שר את "מי האיש", יפה שהוא דיבר על "החפץ חיים", יפה שדיבר על "שמירת הלשון" ועוד יותר יפים דבריו הנחרצים נגד לשון הרע.

אבל טוב היה עושה אילו בדק לפני השידור האם באמת "החפץ חיים" כתב את "מי האיש". הרב הכהן נקרא "החפץ חיים" על שם ספרו הנושא זה. את צירוף המילים "חפץ חיים" הוא נטל מן הפסוק המתחיל ב"מי האיש" בזכות המסר של שמירת הלשון – "נצור לשונך מרע", שבו עוסק הספר.

השיר הוא פסוקים י"ג-ט"ו ממזמור ל"ד בתהילים, המיוחס לדוד המלך. "מִי-הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ."

* כשאבא שלי נהיה אבא של חיילת, הוא כבר היה ממש אדם מבוגר. בן 48. ואילו אני, נער בן 52 וכבר אבא של חייל. הולך ופוחת הדור.

* ביד הלשון: על רקע העימות הפוליטי המסלים והולך, אקדיש את הפינה לביטוי "סמולני" ובלשון המהדרין "סססמולני". זהו ביטוי גנאי ל"שמאלנים" האהוד על טוקבקיסטים "ימניים" (או שמא "ימנניים"?)

אולם מי שהמציא את המילה, היה דווקא איש "שמאל", העיתונאי המוכשר והשנון (שלמרבה הצער אבדו עקבותיו בשנים האחרונות) – דורון רוזנבלום. הוא כתב זאת בהפוך על הפוך, כמצביע על הפער בין מגוון האנשים המגדירים עצמם כאנשי שמאל, לבין הדימוי הפלקטי לשמאל בעיני אנשי הימין. כדי להבחין בין השנים, הוא הגדיר את הדימוי "סמול".

השימוש החביב על הטוקבקיסטים, אם כן, הוא הפוך על הפוך על הפוך.

הביטוי "סמולנים" היה ההשראה לקופירייט שלי – "אקיבוש"; אותו שילוב של דחליל, טוטם ומטרת דמות לתיאור פלקטי של "הכיבוש" כמקור כל הצרות בעולם.

* * *

מלכה נתנזון

שלושה שירים

דִּבֵּר הָאַהֲבָה (הַדִּבֵּר הָ-11)

פְלוֹרָה:

יָרֵךְ בָּיוֹנִית

מְנַסֶּרֶת אֶת הַחֹשֶׁךְ

בְּקוֹל אַנְטִילוֹפָּה חַף מְיַלֵּל גְּבוּרוֹת

מֵיתְרֵי כִּנּוֹרָהּ – קִיר נָטוּי לַאֲנָחוֹת

אָנָה וָאָנֶה מְדַנְדֵּן גּוּפָהּ

אָנָה אָנֶה

בְּהִתְעַטֵּף לִבָּהּ שִׁיר

הִיא בּוֹדָה מִצַּלְמָהּ

אֶת הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר

בּוֹא מָשִׁיחַ בּוֹא

I love you so

Yes my dear, yes

בּוֹא מָשִׁיחַ בּוֹא

Be careful not to fall

Open the door and sit against the wall

בּוֹא מָשִׁיחַ, שֵׁב פֹּה.

Put my slippers on my feet

So I can go a little bit

מָשִׁיחַ, מָשִׁיחַ, מָשִׁיחַ

Oh my dear, I love you so.

גּ'וֹזֶט:

פְּנֵי מָדוֹנָה.

כְּנַף רַגְלָהּ זְכוּכִית דְּקִיקָה

בֵּין נִים לְנִים

בֵּין תְּחִנָּה לִתְחִנָּה

פִּרְחֵי מַגְנוֹלְיָה מְלֵאִים אֶת שְׂעָרָהּ.

"הַבַּיְתָה... הַבַּיְתָה.... הַ...בַּ...יְ...תָ...ה..."

הִיא מְנַקֶּזֶת מִתּוֹכָהּ שָׂפָה רָפָה.

וַאֲנִי,

שֶׁהַסַּרְטָן מַזְעִיק כָּל נוֹיְרוֹן לִקְרָב מְאַגֵּף

וְחֻלְיוֹת שֶׁקָּבְעוּ מוֹשָׁבָן זוֹ עַל זוֹ,

וְהֶעָצָב הַמִּתְקוֹמֵם

וּמְשֻׁלַּשׁ הַפָּנִים וּדְבָרוֹ

וְהַקִּיא

מִי יִתֵּן רַגְלַי סֶלַע

וְנַפְשִׁי כְּנַף אוֹר.

הָרוֹפֵא לַכֹּל

"בְּסַךְ הַכֹּל הֲלִיךְ פְּרוֹצֶדוּרָלִי פָּשׁוּט, רַק שְׁנֵי סִבּוּכִים אֶפְשָׁרִיִּים

זִהוּם וְשֶׁטֶף דָּם

בּוֹאִי גְּבֶרֶת נָתָנְזוֹן מְחַכִּים לָנוּ לְמַטָּה..."

עִם תְּרוֹמְבּוֹצִיטִים כָּאֵלֶּה?

מָה?! אוֹי וְאוֹי בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא,

וַאֲנִי, בֵּין הַצִּפִּיָּה הַדְּרוּכָה לַהֲלִיךְ שֶׁאוּלַי יַפְחִית מִקְצָת מִן הַכְּאֵב

לְבֵין הַהֶלֶם שֶׁבְּהֵחָלְצִי פַּעַם נוֹסֶפֶת מִגַּן הַמָּוֶת

בֵּין שְׁתֵּי גְּדוֹת מוֹרְפִין, אוֹפְּטַלְגִּין וְלִירִיקָה

שׂוֹחָה אֱלֵי נְהַר הַלֶּתֶה

לֹא לָדַעַת

לֹא לִזְכֹּר

וְרַק תּוֹצְאוֹת הַבְּדִיקוֹת פְּרוּסוֹת לְפָנַי כִּמְנִיפַת אַשְׁמָה

וּדְבָרָיו הַמְּחֻיָּכִים שֶׁל ד"ר מִיכָאֵל שְׁעָתַיִם קֹדֶם לָכֵן,

"עוֹשָׂה מֶחְקָר, הָא? עוֹשָׂה מֶחְקָר?"

*

ניצה פלד: שלום וברכה, מצורף קובץ עם שלושה שירים חדשים של מלכה נתנזון שמבקשת לפרסמם אצלך. בתודה.

היא כתבה לי: "למעלה משבועיים אני מאושפזת בבית החולים, עם כאבים בלתי נסבלים, הן כאבי הסרטן, הן כאבי 3 פריצות הדיסק, וחוליות שהתקבעו זו על זו ולוחצות על העצב, והן בשל התקפי דלקת המשולש של הפנים, ובסך הכול חגיגה לי, אבל אמש ניצלתי ממוות כמעט בטוח, בשל טעות פטאלית של הרופאים. רק עירנותי, מנעה זאת. אז הלילה, תחת אשר לישון כתבתי והנה שלושה שירים, שאשמח אם תנקדים, ותשלחי לאהוד בן עזר, ביחד עם מכתבי זה אלייך."     

* * *

רות ירדני כץ

כיסא נוח

במה היה עסוק ח״כ ישראל כץ בשבועות האחרונים? בתפיסת הכיסא ליד ראש הממשלה בישיבות הממשלה. הכיסא התפנה בעקבות התפטרותו של גדעון סער. זו לא בדיחה, זה אמיתי, כל-כך אמיתי שבא לבכות. שר-התחבורה שלנו עשה מאמצים עילאיים כדי לתפוס את הכיסא הפנוי. אני לא המצאתי את זה. אני נשבעת. יש לי דימיון אבל לא עד-כדי-כך. הוא עצמו פירסם בפייסבוק שלו על הצלחתו המדהימה. הוא יושב ליד ראש הממשלה בישיבות הממשלה. זהו. השר הצליח. זה לקח לו שלושה שבועות כדי לזכות בכיסא הנחשק. הוא בעצמו מספר שזה לא היה קל מפני שהיו עוד כמה שרים שתבעו להתקרב פיזית לראש-הממשלה והוא ניצח.

"רוצים לשמוע קוריוז?" כתב כץ לגולשים, "היום שובצתי לשבת במקומו המתפנה של שר הפנים לשעבר גדעון סער, שממוקם במקום נוח סביב שולחן הממשלה. הדבר קומם שר אחד או שניים, שמאוד חשקו בכיסא לעצמם. במשך 3 שבועות ניהלו קרבות בלימה מול מזכירות הממשלה – עד שהסוגיה הוכרעה."

 אין גבול לחוצפה. אין גבול ללעג. שר מכהן בתפקיד חשוב מפנה זמן כדי לתפוס כיסא יותר מרכזי בישיבות הממשלה כי אז כל פעם שראש הממשלה משמיע משהו ומצולם  על ידי רשתות הטלוויזיה, אדון כץ לידו. רואים אותו. הוא בתמונה. הוא אמר את זה. אני עוד פעם נשבעת, לא המצאתי את זה. זה הוא, אדון ישראל כץ!

בארץ שבה חי אדון כץ, בארץ שבה בעיות הפנים הן מאוד גדולות – כמו יוקר החיים, דיור, ניצולי שואה, עוני, פקקים בכל מקום בכל שעה, רכבת שכל יומיים שובתת ומשביתה ומה לא?

הוא עסוק בלהתכתש על כיסא ליד ראש הממשלה. אבל לא לעולם חוסן. יש לנו בחירות בקרוב ונלך לקלפיות ואני מקווה שהעם יפקח את עיניו וישלח הביתה את כל אלה שעשו רק לעצמם. את כל אלה שנהנו רק מהכבוד להיות חבר כנסת וקיבלו משכורות מכובדות בלי אחריות לשום דבר. אלה שרק קילקלו וסיכסכו, אלה חברי כנסת קיצוניים מכל צד ועבר כמו הקנאים הימניים, השמאל הקיצוני, חברי כנסת ערביים – להם אין מקום בבית-הנבחרים. 

אהוד: את חולמת – הכנסת הבאה לא תהיה שונה בהרבה מזו הנוכחית, לבד אולי מהפסד 10 מנדטים ל"יש עתיד". אותם פרצופים שאת יוצאת נגדם כאן – יכהנו גם בכנסת הבאה.  ויכול להיות שהנוכחית גם לא היתה גרועה כל כך, כי בכנסת הבאה יש חשש שיתחזקו החרדים וש"ס ויגיעו למוקדי השפעה. אני הצבעתי ל"יש עתיד" אבל הפעם אינני יודע עדיין למי אתן קולי.

* * *

מתוך היומן, 19 באפריל 1999. יום שני. בדואר מגיע מכתב תשובה נחמד מוודי אלן בכתב-ידו – על האנתולוגיה האמריקאית שערכתי על הערבי בספרות העברית, וששלחתי לו בצירוף מכתב שלי, מלא הערכה אליו. הוא כותב שנהנה לקרוא את הספר שלי וכי עדיין לא ביקר בארץ אך אם יגיע פעם ישמח לומר לי "הלו".

לא ביקר. אך אני נותרתי מעריץ של סרטיו.

* * *

אהוד בן עזר

מכתב לחיים ישראלי על "שלוש אהבות"

יום חמישי, 20 בינואר 2000, מתוך היומן

לחיים ישראלי היקר שלום רב,

תודה על מכתבך מיום 16.1.00 שבא לאחר קריאת "שלוש אהבות" שלי. אני מוכרח לומר שאתה ראשון הקוראים ששם לב לכך ש"שלוש אהבות" הוא לא רק סיפורו של המספר ושל הנשים שבחייו אלא גם סיפור מקביל של חנניה ונמרודה, שהוא מעין צד אחר להווייה הארצישראלית המוזרה שמתבטאת באישיותו של המספר-עצמו.

הנושא הזה, של הנער העולה שרוצה דווקא להצטיין בצבא ולהיות יותר "צבר" מה"צברים", עומד במרכז ספרו של שמאי גולן "מותו של אורי פלד" (הספריה לעם, עם עובד), וכפי שסיפר לי שמאי עצמו, וגם ידידים אחרים כד"ר מנחם שטרן, הצורך להוכיח את עצמם בצבא בער בהם וקבע לא במעט את מסלול חייהם.

הדמות של חנניה מורכבת מכמה וכמה דמויות של חברים שלי ומן הדמיון. כאשר הגעתי לפרק על גבעת התחמושת, פתחתי את ספרו של חברי המנוח משה נתן (שגם ממנו יש בדמות של חנניה), "המלחמה על ירושלים", והסתמכתי על תיאורי הקרבות שהתנהלו שם. חלקי שלי במלחמת ששת הימים היה מיזערי, כפי שוודאי ראית בפרקים על אותה תקופה, הנכונים ברובם. הרגשתי גם צורך להזכיר את נפילתו של חברי שמריהו ריבייה בירושלים, באותה מלחמה.

מדוע סיימתי את הסיפור בבית הסוהר? אני חושב שהטירוף של המספר מוכרח להביא עליו סוף שכזה, וגם האירוניה שהתקשורת מוצאת בו עניין דווקא כשהוא בבית הסוהר, כפי שאכן מצאה עניין ב"שלוש אהבות" דווקא בגלל הסנסציה שבספר, בעוד אשר ספרים רציניים יותר שלי, שיצאו וגם יצאו לאור, לא זכו לכיסוי תקשורתי נדיב שכזה.

בשעתו הוזמנתי לביקור בכלא "מעשיהו" ונתתי הרצאה לקבוצה של אסירים, שהאחד מהם הרג את אשתו במכת אבן או פטיש בראש, טמן אותה בארגז, השתתף בחיפושים אחריה, ובשבתו בבית הסוהר כתב מחזה, שגם הוצג ב"צוותא", ובו טען שלא הוא אשם ברצח אלא הפסיכיאטר שנתן לו תרופות. לא מזמן עלה הנושא, עם שמו של הרוצח, בכתבה בעיתון.

אני התרשמתי בביקור מחוסר היכולת של הפושעים להודות באשמתם ולעשות כפרה, ולכן המלצתי לסופר-הרוצח, ששלח לי לחוות-דעת את יצירתו, שיקרא את "החטא ועונשו" לפני שהוא בא בטענות לאחרים. נידמה לי שגם הגיבור-המספר שלי נמצא בהכחשה-עצמית כזו של אשמתו.

 מכל מקום, איש מהקוראים או המבקרים לא עמד על ההיבטים האלה ברומאן, שהוא הרבה יותר רציני מסתם רומאן-סקס, ועל כך אני מודה לך, שגרמת לי לכתוב מכתב מפורט על מקורותיי החסויים...

* * *

אלוני זמורה

מגיפת ה"אגו-מניאק"

לא רוצים בחירות! לא טוב לעשות בחירות בעת כזאת! לא טוב לבזבז מיליוני שקלים על מנת לקבל אותו הדבר! לא טוב למדינה, לא מבחינה מדינית, לא מבינה ביטחונית ולא מבחינה כלכלית וחברתית – לעשות במועד זה בחירות!

הפוליטיקאים לא מבינים זאת? בטוח שהם מבינים! אז מדוע זה קורה לנו? הם לא מבינים שכולם, ללא יוצא מן הכלל, קואליציה ואופוזיציה מבינים שלא טובת המדינה עומדת לנגד עיניהם! אז מה הרעה החולה, האפידמיה הזאת שתוקפת אותנו?

אנסה להסביר את התופעה: בשנים האחרונות, בעיקר בתחום הפוליטי,  חדר מושג בין שתי מילים, שתיהן לועזיות: "אגו מניאק". שתי מילים רעות, אחת מתחום הפסיכולוגיה והשנייה  מתחום הסלנג הגס הערבי:

"אגו" פירושו עצמי. לא חברתי, אדם שכל מאווייו, כל רצונותיו מופנים אך ורק לעצמו. "מניאק" זוהי מילה גסה לאדם שכל הדרכים כשרות בעיניו להשיג את מטרותיו. בביטוי המשולב הזה אין ערך לא למשפחה לא לחברה הסובבת את ה"אגו-מניאק". אין ל"אגו-מניאק" ערכים, אין לו כללים, אין לו התייחסות לסובב אותו והוא משתמש בכל הסובבים אותו על מנת להשיג את מטרותיו האישיות, גם אם אינן לגיטימיות וגם אם ממיטות אסון על הסובבים אותו.

האם יש תרופה למחלה הזאת? יש "גלולות" של השכל הישר. צריך ש"מתווך מגשר", דמות ציבורית, שכול אותם לוקים באפידמיה של "אגו-מניאק" יאזינו לה, על מנת שכל אלו שמוליכים את המדינה הקטנה הזאת, שמוקפת באויבים מבחוץ, למין סחרור, שלא יהיה ניתן לצאת ממנו – יחלימו מהמגיפה הזאת.

ואם הדמויות המוסריות האלו נעלמו מאופק חיינו, הציבור השפוי שאיננו רוצה היום בבחירות ירים את קולו, יתארגן ויתנגד במחאה גדולה כנגד בחירות עכשיו.

לאחר שהסברתי את המשמעות ההרסנית של המושג "אגו-מניאק", אני מבקש לנסות ולהסביר כיצד המערכת הפוליטית שלנו, שהיא גם המנהיגות אותה אנו בחרנו במו הצבעותינו בקלפי, הגיעה לאן שהגיעה.

כשמקבצים למשכן המכובד, שמשפחת רוטשילד תרמה למדינת ישראל, 120 נציגים שחלקם הגדול לוקה בתסמונת ה"אגו-מניאק", קורית תופעה מסוכנת של התלכדות קבוצות שאינן מבינות שבחירתן באה כדי לקדם מטרות על חברתיות, בעלות ערך מוסף מוסרי, והן מתאחדות על רקע קידום תועלתן האישית.

דוגמא מובהקת היא תוספת השכר שנתנו לעצמם בימים – בהם חלקים רבים בעם סובלים מחרפת רעב וילדים רבים הולכים רעבים לישון. תוספת השכר הזאת עברה כמעט בשתיקה רועמת ובאחדות דעות כי היא בדיוק עונה לדרישות ה"אגו-מניאקים".

אולם התסמונת הזאת הגיעה לשיא, כאשר קבצו יחד קבוצה של נציגים מובהקים שלה בממשלה. אין מנהיג שיוכל לשלוט בהם, וכל הישר בעיניו יעשה. כך נוצר מצב עגום שאותם נציגים בכירים שהעם נתן בהם אימון, צברו כוח אדיר שמפעיל אותם לטובת האדרת שמם והתסמונת ההרסנית שולטת בהם, מבלי לשים לב שבכך הם שומטים את מטרות העל שלשמם הם נבחרו.

הדוגמאות הן רבות, וזה לא המקום לפרטם. אבל תוצאותיהן ניכרות בפגיעה הרסנית בחזון שלשמו קמה מדינת ישראל. ההרס ניכר בהתמוטטות מערכות יחסי החוץ של המדינה עם ידידים בעולם המערבי, והמשך הניכור עם העולם הערבי.

ההרס ניכר בגידול מבהיל של הפערים החברתיים והכלכליים. ההרס ניכר במחדלים של תשתיות חינוכיות בגיל הרך ובמחדלים של חינוך לכל בכל שלבי החינוך.

קיימת תחושה קשה בציבור, שהבחירות אם תבאנה הן לא התרופה לתסמונת בה לוקה הממשלה.

מה שהיה הוא שיהיה גם בתוצאות הבחירות הבאות.

צריך שכל אותם "חכמים לעצמם" בממשלה יתעשתו, יתכנסו יחדיו על מנת להיפרד מתסמונת "האגו-מניאק" ולטפל באמת ובאמונה בבעיות האמתיות של העם הזה.

אצעק בראש חוצות: "משוגעים, תרדו מהגג!, אתם לא רואים שהעיירה בוערת?"

השמיעו קולכם!

אלוני זמורה

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

כיצד הגיע הברון בראשונה לזיכרון?

באביב 1887 פשטה במושבה זיכרון-יעקב השמועה על ביקורו הקרוב של הברון רוטשילד. יום אחד ניראו במושבה פרדים טעונים חפצים ואוהלי תיירים אנגליים של חברת הנסיעות "קוק", ומפי המחמרים נודע לאיכרים כי הברון ורעייתו יבואו לזיכרון-יעקב דרך יפו. השמחה היתה רבה. האיכרים ובני משפחתם התפזרו בכל הדרכים כדי לקדם את פני האורחים, אך תקוותם נכזבה. השמש שקעה, והברון ורעייתו לא ניראו בסביבה.

למחרת יוצאים כמה איכרים לשוטט בסביבה מחשש שמא טעו הברון ורעייתו בדרכם. ואמנם אחד מהם פוגש זוג צעיר הולך בין ההרים בדרכו לזיכרון-יעקב. הוא מתלווה אליהם ומובילם למושבה אף שעדיין אינו יודע את זהותם. הם צועדים לקראת הקהל המחכה. פוסעים לאיטם, עייפים ויגעים. הגבר כבן שלושים-וחמש, איש יפה-תואר, מוצק-גו ושערו עשוי תלתלים. על שפתיו בת-צחוק חוננת ועיניו מאירות, מפיקות שמחה וטוב-לב.

 "למה עומדים אנשים אלה כאן?" שואל האיש.

 "מצפים לברון," ממהר אחד להשיב.

האיש מציץ אל הגברת העומדת על ידו ומחייך.

 "לברון?... אני הברון!"

צהלת שמחה פרצה מפי כל הקהל: "יחי הברון!"

את הדרך מפתח-תקוה עשו הברון ורעייתו בכרכרה ועימם ארבעה מאיכרי פתח-תקוה. משהגיעו לרגלי ההרים האמינו הצעירים כי הביאו את האורחים עד שערי המושבה וחזרו לביתם. מורה-דרך ערבי מזדמן קיבל עליו להביאם לזיכרון-יעקב תמורת מטבע-זהב אולם זה נעלם בחשיכה. מרוב טילטולים ותקלות בין הסלעים נשברה המרכבה. הברון ורעייתו החליטו להגיע למושבה ברגל ותעו כל אותו הלילה בין ההרים עד שפגש אותם בדרך בן-המושבה שיצא לחפשם.

אותו יום ל"ג בעומר היה. בערב הבעירו האיכרים מדורות והילדים רקדו סביבן וכולם קוראים: "יחי הברון! תחי הברונית!"

את הסיפור היפה הזה מצאתי בספרו החדש והמרתק (קוראים כמוני) של אביעזר שלוש "מי היה אותו אפלבוים?" (יצא לאור בשנת 2000, עמ' 74), ספר המוקדש דווקא לא למשפחת שלוש רבת הענפים, שספרים אחדים כבר נכתבו על אודותיה, אלא למשפחתו של המחבר מצד אימו, משפחת אפלבוים, מראשוני זיכרון-יעקב. לדברי המחבר הוא הסתמך על ספרו של אריה סמסונוב, "זכרון-יעקב, פרשת דברי ימיה תרמ"ב-תש"ב", שיצא לאור בשנות ה-40 של המאה הקודמת.

שרלוק הולמס, אילו קרא את הדברים האלה, היא שואל ודאי את ד"ר ואטסון ידידו: "האם איכרי זיכרון היו כה מטומטמים שכאשר אחד מהם פגש בדרכו ברון צרפתי ורעייתו, שאותם יצא לחפש, לא הבין מיד מי הם? והאם קהל המושבה היה כה מטומטם שלא הכיר את האורח ורעייתו? והאם איכרי פתח-תקוה היו כה מטומטמים להשאיר בלילה, בהרים, את הברון ורעייתו לבדם במרכבה, באזור שורץ שודדים וחיות-פרא? לנטוש ככה את הגביר שכל עתיד מושבתם תלוי בנדבת-ידו? והאם השאירו את הברון לנהוג במו-ידיו במרכבה? זה הגיוני? והאם מורה-דרך ערבי לקח מהם מטבע-זהב ונעלם בחשיכה, ולא באו בעקבותיו שודדים לפשוט על הזוג חסר-הישע המסתובב לבד בכרכרה ועימו אוצר של מטבעות זהב? והאם הברון היה כה מטומטם שיצא עם רעייתו בלילה, ברגל, לתעות בהרים מבלי לדעת מאין ולאן הם הולכים?"

וד"ר ואטסון היה ודאי אומר לידידו: "אכן סיפור מוזר. זיכרונם של הזיכרונים ודאי בגד בהם. הבא נחקור מה מספרים על הלילה ההוא איכרי פתח-תקוה?"

איתרע גורלי המשפחתי שיכול אני לענות על השאלות של ד"ר ואטסון. ומעשה שהיה כך היה.

בל"ג בעומר של שנת תרמ"ז, 1887, בעת ביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ-ישראל, אגב דרכו מראשון-לציון לזיכרון-יעקב, ואחרי ששהה זמן-מה ביהוד, הוא ערך ביקור קצר בפתח-תקוה, בלוויית פמליה רכובה על סוסים. תחלופנה עוד שנים אחדות עד אשר ייקח עשרים ושמונה מאיכרי פתח-תקוה תחת חסותו, אך בני המושבה כבר נשאו אליו את עיניהם. הברונית עם מלוויה יצאה אותו יום מיפו והיא חיכתה לברון בנבי-שמעון, ליד קלקיליה. המושבה שלחה ארבעה רוכבים, וסבי יהודה ראב ביניהם, כמישמר כבוד לברון, ללוותו עד למקום פגישתו המיועד עם הברונית.

בהגיעם למקום הם מצאו את המרכבות של שיירת הברונית תקועות בחול, ועזרו לחלץ אותן. הם רצו לחזור למושבה, אבל הברון הפציר בהם שילוו אותו עד זיכרון-יעקב, והם כמובן לא סירבו לו.

לא עבר זמן רב והיצול של מרכבת הברון נשבר. לא הרחק מן המקום נמצא כרם תאנים. המלווים כרתו ענף גדול של תאנה וקשרו אותו בחבלים במקום השבר. דרושים גם מים כדי להרטיב את הקשר, למען יתהדק, אבל מים לא היו בנמצא. אחד הרוכבים מצא תחליף... הוא רמז לברון ולברונית שיתרחקו לזמן-מה מן המרכבה, והעניין סודר.

כיוון שהתעכבו בדרכם, ירדה עליהם השמש בקרבת מקום הנקרא עיון-אל-עסוואר. הברונית צמאה למים, ולא היתה יכולה לשתות את מי הביצה המקומיים. סבי יהודה קנה עבורה מעט חלב עיזים מאחד הרועים שהישקה את עדרו, ובתוך שקערורית של בקבוק הפוך הגיש לה את החלב והיא שתתה ממנו.

הם המשיכו הלאה, כשהרוכבים מלווים את המרכבה משני צדדיה. במשך הנסיעה הברונית שוחחה עם יהודה והתעניינה בארץ ובמנהגיה.

בחורשת אלונים, בשלוחות הרי הכרמל, ירד עליהם הלילה. החושך גבר, הם עלו גבעות וירדו בקעות עד שהבחינו כי תעו בדרכם, והחליטו ללון במקום. הברון והברונית שמחו על ההרפתקה. הם ישנו במרכבה, והמלווים שמרו עליהם במשך הלילה.

עם עלות השחר הם נוכחו לדעת כי הם קרובים מאוד לזיכרון-יעקב, ועשו את הדרך הקצרה ברגל, ואילו המרכבות נשלחו בדרך האחרת, הנכונה, המקיפה את הר זיכרון.

בלכתם בין הסלעים נקרעה נעלה של הברונית, ובוהן רגלה הציץ החוצה. בראות זאת הברון – הוא צהל ממש משמחה.

עם בוקר הם באו בשערי המושבה, שם כבר חיכו להם בדאגה.

כך תיאר סבי יהודה ראב בספר זיכרונותיו "התלם הראשון" [1956], שסופר לבנו בנימין בשלהי שנות ה-20, את מסעו עם הברון רוטשילד ורעייתו לזיכרון-יעקב. כעבור ארבעה עשורים, ב-1970 לערך, העלתה בתו של יהודה, אסתר ראב (היא דודתי, אחות אבי בנימין) בסיפורה "אבי והברונית" את מה שנחרט בזיכרונה כילדה מפי האב:

בביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ – איני יודעת בדיוק את התאריך – היה צריך להוביל בדיליג'אנס את הזוג הנכבד מפתח-תקוה לזיכרון-יעקב – ובכן מי מעגלן? כמובן, אבי; הסוסים, סוסים כאשר אהבם – אבל הדרכים אינן דרכים, רק שבילי-עפר, וסלעים חבויים תחתם.

נוסעים, נוסעים – ה'עגלון' חבוש כובע-לבד אפור, רחב-שוליים, וכתונת כחולה, דהוייה, מתוחה לו על גוו המהוקצע – הוא 'פיטורסקי' מאוד, דיבר גרמנית רהוטה, וקאבאליר מושלם; זוכר הוא עוד מחוות הברון ההונגרי את כל הגינונים היפים, והתנהגותו מוצאת מאוד חן, בעיני הברונית.

עולים הרים, יורדים בקעות – מה פראית ויפה הארץ! –

Mon Dieu! Quell paysage!

'אלוהיי, איזה נוף!' – הוגה הברונית הדקה, לבושה היא חולצת-תחרה שקופה, וחצאית שחורה ארוכה ורחבה המגיעה עד לקרסוליה הדקים. שולי החצאית רקומים ב'פיסמנטרי' כבד ונוצץ, אף הוא שחור. כפות-רגליה הזעירות נתונות בנעלי-זמש דקות חדות-עקב.

בעלייה להר זיכרון-יעקב קורה הדבר: שלושת הסוסים, מרוב מאמץ – נתנו סחיבה לא מאוחדת, סוס אחד לכאן וסוס אחד לשם: ו'קראק!' – נשבר היצול וסטופ! העגלה עומדת בתוך נוף מרהיב. השמש נוטה לערוב בתוך ים-התיכון המונח כמו על כף-היד. הוא מלא ארגמן, 'Du pourpre – של ארגמן', מצפצפת הברונית חרש ובהתפעלות, ואינה יודעת שהיא תקועה בלב נוף-פראי מלא שודדים ערביים, וגם חיות טורפות נמצאות בהרים אלה: נמרים למשל, זאבים, וצבועים (כעת כבר אינם). ובכן, ה'עגלון' יורד מדוכנו, מחפש חבל ועוד, לתקן את היצול. בינתיים ירדו הדמדומים מהר מאוד. ה'עגלון' מנסה לדפוק בסוסים, אך היצול, המתוקן, רק על-ידי החבל – ניתק במהרה.

ובכן? כבר חושך מסביב ואילו זיכרון-יעקב אינה רחוקה כלל והם במבואותיה. אילו התאמצו היו יכולים להגיע ברגל. אבל ברגל מי? הברונית הנעולה נעלי-זמש דקות בעלות עקבים גבוהים ברגליה הזעירות? וסלעים אלה? ושמלתה הנגררת באבק ומסתבכת בקוצים?

עמד ה'עגלון' המוזר ופשט כותנתו הכחולה, קרעה לפסים-פסים, כרע על ברכיו לפני הברונית וחבש בעדנה את רגליה הזעירות בתחבושות רחבות; והוא ערום עד למותניו ויפה ללא גבול בתוך הדמדומים, על רקע הנוף הסלעי.

היא נשענת בצד אחד על זרועו של הברון ובצידה השני ב'עגלון', וצוחקת בקול-חזתי עמוק וגם ה'עגלון' הנפלא הזה, שכמותו לא ראתה מעודה – הוא תומך בה בעדינות כזאת, עדינות שאינה נופלת מזו של כל ג'נטלמן צרפתי, אבל רגליה בכל זאת רכות ואינן רגילות לקרקע זאת המלאה סלע ודרדר, וה'עגלון' מבקש רשות מן הברון – לשאת את הברונית בזרועותיו, מרים אותה כנוצה בזרועותיו החזקות וצועד – אחריו מדדה הברון, ובן-לווייה אחד.

והעגלון צועד בביטחה ונושא את הברונית בזרועותיו כברת-דרך הגונה, עד האורות הראשונים של המושבה, מורידה בעדנה רבה וזו פונה אליו ומטביעה לו נשיקה ארוכה על לחיו העגולה השזופה.

 "סיפור זה," מסיימת אסתר, "סיפר לנו אבי בערב חורף ארוך אחד, כשהרוח הומה בחוץ ואנו יושבים סביב תנור-חימום קטן מוסק בגזרי אוקליפטוס [כך לשונה של אסתר] ריחני המשתקשקים ומתנפצים בלהבה יפה בתוכו – ואנו שותים קפה בחלב ואוכלים עוגות של אימא – ואימא מסתכלת באבא בעיניים חדשות, כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה, ואני נמוגה מעדנה ומחיבה אליו."

עד כאן, ד"ר ואטסון, מנפלאות המסע בארץ-ישראל. ואגב המילה ציז'באט, שהיום כבר כמעט נשכחה, אז עדיין לא היתה שגורה בפי דוברי העברית כדי להגדיר באמצעותה את הגירסה הזיכרונית לביקורו הראשון של הברון במושבתם, אבל הסיפור שלהם נחמד, כמו הרבה אגדות.

* * *

יהודה ראב

אצל הברון רוטשילד בפריס, 18 במאי 1901

מתוך יומנו של יהודה ראב בספרו "התלם הראשון"

18.5.1901. מוצאי שבת. בחדר בבית מלון. חולה מצער ועייפות. [יהודה היה אז בן 43, והוא חי עד קרוב לגיל 90]. רק עתה נרגעתי במקצת מהתרגזותי הנוראה בעת הביקור אצל הברון. כעת הנני מסוגל לשפוט על נוולות אנשי הברון ["הפקידוּת"], אשר כה הסיתו אותו נגדנו [איכרי המושבות בארץ-ישראל]. הוא היה כל כך תוקפני וגס עד שעוד מעט קט הייתי מתנפל עליו להכותו. מעולם לא קרה בימי חיי שבן-אדם יעליבני ויביישני בצורה כזאת ויצא נקי ממני. אבל אני לא הייתי אני בזמן הראיון, הייתי שליח-ציבור, נשכתי את שפתיי בשיניי, תקעתי את ציפורניי באגרופיי, ו...הבלגתי. עתה אשפוך את שיחי ורוגזי לפחות על הנייר.

 שולחן כתיבה בחדר הברון. הברון יושב ועל ידו מאירסון, מיודעי הטוב מארץ-ישראל [זה נאמר באירוניה] וורמזר. אנחנו נשארנו עומדים מאין כסאות לשבת... קיבלנו את פני הברון בחיוך. בתחילה היה שקט, אחר-כך התחיל לדבר בזעם ובצעקות. בדברו על פתח-תקוה פנה אליי: "האיכרים הם גאנעפ'ס [גנבים] (לשונו ממש), את פתח-תקוה אינני רוצה להכיר עוד." היה בדעתי לקנות אדמה בשביל האיכרים (באי-כוחו הפריעו למעשה את קניית אדמת וילהלמה). עכשיו, לכל היותר, רק יקבל את ענביהם. על ה"עשרים ושמונה" [אלה האיכרים בפתח-תקוה שלקח תחת חסותו] הוא זועם באופן מיוחד ואיננו רוצה להכירם.

מדי פעם היה פנה למקוטעין בצרפתית אל מאירסון שונאי. הלה היה מאמץ אותו בתנועות הסכמה בראשו. דמיי פרצו את פניי ושאלתי בהתאפקות:

"התרשה לי לדבר?"

"לא!" ענה הברון בצעקה היסטרית.

אז הסתובבתי על עקביי ופניתי אל הדלת. האם הכירני מזמן שליוויתיו בנסיעתו לזיכרון יעקב? אותו רגע קפץ הברון ממקומו אחריי, תפש בזרועי והחל להתנצל: לא עלה על דעתו להעליבני באופן פרטי. הוא מבקש את סליחתי.

עניתי לו: "כיוון שהעלבת בצורה כזו את הציבור שלי כולו – אין בקשת הסליחה האישית מאיתי מפיגה את העלבון לציבור."

הברון רטן כמה מילות התנצלות נוספות והושיט לי את ידו. מאין ברירה גם אני החזרתי לו יד. גם מאירסון ניגש והושיט את ידו. לו אמרתי: "אין צורך," וידו נשארה מושטה...

לאחר זה יצאנו החוצה.

[שם. עמ' 135-136]

* * *

השנה נבחר כ"חתן האור" – הסופר אלי עמיר

האירוע, במעמד ראש העיר מר ניר ברקת, יתקיים אי"ה

ביום ראשון, כ"ט בכסלו ה'תשע"ה – 21.12.2014, נר שישי

של חנוכה, בשעה 18:30 בבית אנ"א – רחוב אגרון 6 בירושלים

(מול השופרסל)

בתחילת הערב יוגש כיבוד ברוח החג ואחר כך

הדלקת נר חנוכה – הראל והלל עמיר – הבנים

קריאה מספר המכבים - המשורר יעקב יעקב

אתנחתא מוזיקלית:

בתיה חרמון – שרה, משחקת ומספרת

צלילה לוי – אמנית גיטרה ומעבדת מוזיקלית

בתוכנית:

פתיחה – הסופרת שמחה סיאני

מר ניר ברקת – ראש העיר ירושלים

הפתעה – הלל קלעג'י

מר יגאל ביבי – יו"ר המועצה הציונית בישראל

דברים על חתן האור:

מר אליעזר שמואלי – מנכ"ל משרד החינוך (לשעבר)

סרט קצר אודות הסופר אלי עמיר

ד"ר משה גרנות – סופר ו"חתן האור" לשנת תשע"א.

טקס הכתרת "חתן האור"

פרופ' חגית הלפרין – חוקרת ספרות ו"כלת האור" לשנת תשע"ד

הענקת תעודת הוקרה ושי לסופר אלי עמיר

דבר "חתן האור" תשע"ה

יוזמת ומנחה: הסופרת שמחה סיאני

ברוכים הבאים!

* * *

זאב בן-יוסף

חוק לאום – לימין ולשמאל

חוק לאום דורש הסכמה רחבה ולפיכך מוצע כאן נוסח המעוגן במגילת העצמאות והחלטות האו"ם שעשוי להתקבל על ידי הרוב המכריע של תושבי ישראל היהודים והלא-יהודים וגם על ידי ארה"ב ורוב שאר העולם.

חוק הלאום דרוש כדי שגם העם היהודי כולו, בארץ ובגולה, יהיה מוּדע לכך שיש לו הזכות לריבונות על ארץ ישראל, מולדתו היחידה (מדי פעם מתברר שיש כאלה שלא ממש מוּדעים לכך), וגם כדי לאותת לשאר העולם, ובעיקר לערבים הכופרים בזכות היסטורית זו כפי שהיא מוגדרת היטב במגילת העצמאות, לפיה ארץ ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, כפי שנזכר גם בהצהרת בלפור מ-1917, בוועידת סאן רמו ב-1920 (בשני המקרים הובטחו ליהודים שתי גדות הירדן) ובהחלטת האו"ם מכ"ט (29) בנובמבר 1947 (בה צומצם שטח המדינה היהודית לחלק זעיר מהגדה המערבית של הירדן).

ועידת סאן רמו: שתי גדות לירדן

ועידת סן רמו היתה ועידה בינלאומית שנערכה בסן רמו שבאיטליה מ-19 עד 26 באפריל 1920 בהשתתפות מדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה, ודנה בחלוקת האימפריה העות'מאנית לשעבר בין המעצמות האירופיות המנצחות.

הוועידה נערכה בהמשך לפגישה שהתקיימה בין 12 ל-23 בפברואר בלונדון, ולמעשה רק אישרה את ההחלטות שנתקבלו בפגישה. בוועידת סן רמו השתתפו ראשי ממשלות בריטניה, צרפת, איטליה ויוון, ונציגי יפן ובלגיה. הוועידה אישרה מחדש ובהרחבה את תנאי הסכם סייקס-פיקו בין צרפת לבריטניה לחלוקת האזור, שנחתם ב-16 במאי 1916.

ב-24 באפריל 1920 החליטה הוועידה למסור לבריטניה את השלטון על ארץ ישראל במנדט. המנדט כלל את שתי גדות הירדן, כולל עבר הירדן המזרחי. כמו כן החליטה הוועידה לכלול במנדט את הצהרת בלפור ולהטיל על בריטניה, כמעצמה המנדטורית, את האחריות למימוש ההצהרה. בהחלטה על מסירת המנדט נאמר: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת ייסוד 'הבית הלאומי' לעם היהודי בארץ-ישראל."‏

החלטת כ"ט בנובמבר צימצמה

לפני 67 שנים, ביום כ"ט (29) בנובמבר, החליט האו"ם על הקמת מדינה יהודית זעירה לצד מדינה ערבית גדולה, בשטח שבין הירדן לים. היישוב היהודי קיבל את ההחלטה בשמחה ובהסכמה מלאה. הערבים כולם התנגדו.

נוהגים לספר לנו שבזכות ההחלטה הזו בכ"ט בנובמבר קמה מדינת ישראל. האמת היא שהמדינה קמה רק בעקבות החלטה אחרת, זו של כל מדינות ערב, שסירבו לקבל את ההחלטה והזדרזו לתקוף את היישובים היהודיים מכל עבר .רק בזכות ניצחונו של צה"ל, ולא עקב החלטה כלשהי באו"ם, הוקמה המדינה. רק כוחם ונחישותם של תושבי מדינת ישראל, יהודים ולא-יהודים, מונעים עד היום את שאיפת הערבים להבטיח ריבונות ערבית בכל המזרח התיכון.

הנוסח המוצע לחוק הלאום

להלן נוסח שאני מציע כפתיח לחוק הלאום, שלדעתי יסכימו לו כולם – ימין ושמאל, יהודים ולא-יהודים.

הנוסח המוצע כולל את ההסכמות וההחלטות שהתקבלו בכל המסגרות הבינלאומיות מאז 1917 עד 1947, כפי שהובאו לעיל:

"מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי ושל כל הלא-יהודים היושבים בה ומכירים בזכות הריבונות היהודית על ארץ ישראל. מדינת ישראל תהא בעלת משטר דמוקרטי כפי שהוא מוגדר במגילת העצמאות."

חוק לאום מחייב הסכמה רחבה מאוד, לפחות בישראל. אפשר שנוסח כזה לא יתקבל על ידי מיספר יהודים קיצוניים ויידחה בוודאי על ידי ערבים ואירופים קיצוניים. ההערכה שלי היא שמכל מקום – נוסח כזה יזכה להסכמה רחבה בישראל, על ידי השמאל והימין, יהודים ולא-יהודים.                   

* * *

אהוד בן עזר

מנפלאות הרב עובדיה יוסף זצוק"ל

מתוך היומן, יום רביעי, 17 במרס 1999

בעזרת "מעריב" של 17.3.99 אני רושם לפרטיהם את דברי הטמטום והבלע של הרב עובדיה יוסף כלפי כתב הטלוויזיה מהערוץ הראשון, ניצן חן, שניסה לשאול את דרעי שאלות:

ניצן חן: "אתה [דרעי] סבור שבית משפט, – אנחנו מדינת חוק, אני מקווה שאתה מסכים איתי..."

הרב עובדיה יוסף מגיב בכעס: "אתה שומע שיש ערעור, מה אתה רוצה? אמר שיש ערעור, מה אתה רוצה? זה לא חוק, ערעור? [מניף ידו לעבר הכתב] תצא בחוץ!" [אני זוכר מהשידור בטלוויזיה: "תצא בחוצה!" – אב"ע].

דרעי (מנסה להרגיע את הרב): "כבוד הרב מספיק..."

דוד יוסף, בנו של הרב עובדיה: "אבא, תהיה רגוע."

דרעי לרב יוסף: "אתה חייב להירגע, אתה חייב להירגע נו..."

הרב עובדיה: "יימח שמו וזכרו, מה זו הנבלה הזאת?"

דרעי: "בסדר כבוד הרב מספיק."

אחד הכתבים: "האם זו רדיפה, ואם כן למה?"

שר הפנים אלי סוויסה רוכן אל הרב, מסתיר אותו מעיני המצלמות, ולוחש דבר מה על אוזנו של הרב עובדיה, "שיצלמו, ילכו לעזאזל," מגיב הרב. "מה אני מפחד מהם? הוא אומר חוק, וזה לא חוק? ערעור זה לא חוק?"

עיתונאי: "כבוד הרב עובדיה יוסף אתה מכיר בפסק הדין?"

הרב: "אתה לא תשאל אותי, אין לך רשות לשאול אותי."

דרעי: "למה כבוד הרב מתעצבן?"

הרב עובדיה: "תשאל אותי הלכה, אני אענה לך, מה אתה שואל אותי? אתה בא פה בשביל להגן על בית המשפט?"

עיתונאי: "כבוד הרב, האם על פי דין..."

הרב: "על פי דין, הוא זכאי. רבי אריה זכאי. זך ונקי..."

עיתונאי לדרעי: "האם עלתה בראשך מחשבה על פרישה?"

הרב עובדיה: "לא תענה, זה עויין."

דרעי: "אני אענה לו."

הרב: "תשתו... לא תענה לו. אני גוזר עליך שלא תענה לו."

עיתונאי: "חבר הכנסת דרעי, אם ש"ס לא תצליח בבחירות, האם תיקח על עצמך את האחריות?"

הרב עובדיה יוסף: "חצוף."

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק תשעה-עשר

הנישואים עם הדסה

הדסה היתה אלמנה יפת-תואר ועצמאית. היא לא היתה זקוקה, כשאר בנות-ירושלים, לקצבת החלוקה ולנדבות של ה"כוללים". היא עמדה ברשות-עצמה, ידעה להתמקח עם הפלאחים אשר הביאו חיטה לטחינה, וחלק ממנה מכרו בעזרתה, והשגיחה ביד רמה על עבודת הטחינה שנעשתה באמצעות סוסים ההולכים סחור-סחור ומסובבים את אבן-הריחיים.

היתה לה בת קטנה, מנישואיה לבעלה הראשון, שאותו הרגו לילה אחד שודדים ערבים.

ביום נישואיו הלבישו את יהודה אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטן עשוי משי דמשקאי משובח, חגורת משי משובצת – ולראשו עטרו שטריימל, מצנפת שׂיער. כל קרוביו מכריו חשבו שהנה-הנה רתמו בעול את הבחור-הפרא, ועתה יהיה יהודי הולך בתלם, כמו כולם.

לכך קיוותה גם הדסה – שיהודה ייעשה לתלמיד-חכם, לרב, ואילו היא תמשיך בעבודת הטחנה ותפרנס אותו. היו לה חלומות, והיתה גם מעשית מאוד. היא היתה מוכנה להקריב הרבה עבורו, בתנאי שיילך בתלם שהיא, ורוב יהודי ירושלים, ראוהו מקובל ומכובד – להיות בחור-ישיבה, ובעתיד – רב וגדול בתורה.

תחילה, כאשר החליט יהודה לעזוב את עבודתו בבנק של ברגמן, שמחה גם הדסה. היא חשבה שבזכות התורה שילמד – תזכה מעתה גם היא בחלקה בעולם הבא. אך לא כך קרה. יהודה לא הסתגל – לא לבגדים, לא ללימודי הקודש אצל דודו הדיין, בנימין שטמפפר, אבי יהושע – ולא לתקוות שתלתה בו הדסה. דווקא לאחר שנראה, כלפי חוץ – שהבחור נעשה כאחד מאברכי "כולל אונגארן" – באו המרד וההיאבקות האמיתית.

מדי בוקר היה יהודה יוצא את הבית לאחר תפילה חטופה. תחילה חשבה הדסה שמגמת פניו לבית-מדרש – אך לא, הוא היה הולך לספרייה הגדולה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, יושב שם, מעשן מקטרתו וקורא ספרים ממיטב הסופרים הקלאסיים, מאלה שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים ממולדתם; או היה הולך לביתו של פרומקין, עורך העיתון העברי "חבצלת", שריכז סביבו את חבורת המשכילים היהודים בירושלים. יהודה התיידד עם העורך, קרא אצלו עיתונים עבריים שהתקבלו מחוץ-לארץ, וכשהיתה מתאספת שם החבורה – היו שומעים לעיתים נגינה בכינור, מעשנים, משחקים בשחמט או לומדים תנ"ך בצוותא. הם למדו תנ"ך לא כדרך אברכי הישיבות, שחיפשו בספר הספרים רק את מקור ההלכה והתפילות, אלא כדרך אנשים משכילים שרואים בתנ"ך את הספר הלאומי וההיסטורי של העם החוזר לארצו הישנה-נחדשה.

ולא רק זאת. עבודת השדה משכה את יהודה ושריריו ביקשו לעצמם פורקן. לעיתים היה לוקח סוס מן הטחנה, חובש עליו אוכף ודוהר איתו בחוצות העיר, כאחד מן ה"שבאב" המקומיים; או שהיה יורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלחים ומפליאו בתלמיו העמוקים והתואמים, שמתפרשים לפי תוואי חלקות הקרקע, בין מדרגות הסלעים. לעת ערב היה יהודה חוזר ברכיבה לביתו, שזוף-שמש וספוג הרוחות הצוננות והצלולות של הרי ירושלים ושדותיה, וכל-כולו תוסס ועורג לחיים ההם, הגדולים והרחבים, שהיה רגיל להם בהונגריה.

הדסה כבר היתה בהריון אך יחסיו עימה התערערו. תחילה מצא בה פורקן לאון-נעוריו והיה מתרפק עליה בלילות ומלטף את גופה, והיא, שכבר היתה מקודם אשת-איש, הדריכה אותו בסתריה והיה מאושרת בו. אך היא התעקשה לראות בו תלמיד-חכם ולפרנסו; התנגדה לכך שיעזור לה בעבודת הטחנה ולא רצתה לשמוע על חלומו לעזוב בבוא היום את ירושלים וללכת לעבוד את האדמה במושבה החדשה שתקום.

כאשר המשיך יהודה להסתובב חופשי, כרצונו, ואף החל להביא הביתה ספרי-קריאה גרמניים שהחליף בספריית הטמפלרים ברפאים – הגיע המצב עד משבר. הדסה, שהיתה אישה מסורה אך גם בעלת-אופי, גייסה לעזרתה את קרובי-משפחתה ששידכוה ליהודה – ותבעה מהם בתוקף להכריחו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם איימה על יהודה שתזרוק את ספריו הגרמניים החוצה!

יהודה, שנלחץ על-ידי קרוביו ואשתו, מצא דרך לתעתע ולהתל בהם, כדי להשתחרר מאורח-החיים שכפו עליו. באורח מוזר החלו להיראות מדי בוקר עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, כרגלי שדים, על פני האבק הלבן של הקמח, המכסה תמיד את רצפת הטחנה. יהודה רמז שיש בכוחו להתגבר על השדים והרוחות ששורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולה בלילות. ואכן, הכול היו רואים, מדי בוקר, את הסוסים עייפים ושטופי-זיעה, אף שהיו קשורים באפסריהם אל אבוסיהם כפי שקשרום בתחילת הערב – וזה סימן ברור לכך שסמאל ויתר השדים, כמו בִּילִיד בן הנֹאד, השתעשעו בהם והריצו אותם כל הלילה. ואולי היו אלה לילית ונעמה, הַשֵּׁדות החצופות, שרכבו עליהם ערומות עד אשר מפיות הסוסים ניתז הקצף וכל גופם נרעד? – – –

יהודה עצמו החל ללון לעיתים בטחנת-הקמח, בלילות, ולא רק שלא ניזוק כלל מן השדים – אלא שהוא היה זה שיוצא מדי פעם לדהרת-חצות על גבי סוס זה או אחר, סביב-סביב לחומת העיר, וגורם להם הזעה יתירה.

התעלולים האלה הוציאו לו עד מהרה שם של פורץ גדר ומחלל שם-שמיים.

*

ערב אחד התפרצו ירושלמים מאנשי ה"כולל", מקלות בידיהם, לבית שבו ישבה חבורת המשכילים, מבני-חוגו של פרומקין, וביקשו להרביץ להם מכות נאמנות כדי שיפסיקו להיפגש. שמועות מבהילות הילכו מפה לאוזן על החבורה – שהם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה ומקימים ארגון סתר, "הבונים החופשים", שמטרתו להרוס את חומות היהדות עד היסוד ולעשות את כל בני-ישראל חופשיים בדיעותיהם.

יהודה וחבריו התגוננו כאיש אחד נגד המתנפלים, ויכלו להם. יהודה אף צעק לעברו אל מנהיגם, שעמד בראש המרביצים:

"יום יבוא – ואתם עוד תתגעגעו ל'עוכרי ישראל' שכמונו!"

"אתה שֵׁייגֶעץ! פסול! טרֵפה!" חירף אותו הלה. "צריך להלקות אותך ברבים בחצר בית-הכנסת 'החורבה' ולבזותך – בגלל מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה! טפו!"

מאוחר יותר באותו ערב חזר יהודה, נרגז וסוער, לביתו. הוא קיווה שאולי הפעם יוכיח לאשתו עד כמה טועים הירושלמים האלה, הסבורים שאפשר לכוון את חייו במכות. אך כאן חיכו לו בני-משפחתה של הדסה, ששמע התיגרה כבר הגיע לאוזניהם, והם החליטו ללמד אותו לקח ולהחזירו למוטב. יהודה נתקל במקהלה של צעקות, חרפות ואיומים. בצד עמדה אשתו ההרה, בוכייה – אך לא באה לעזרו. שעתה היתה כדעת המגנים אותו.

אחד כנגד רבים, נלחץ יהודה אל הקיר ולא ידע כיצד ייחלץ מהם. האם יעזו להכותו? – בתושייה, שמולידהּ הייאוש, ניגש לחלון הקרוב ואיים על באי-הבית.

"אם לא תרפו ממני – מיד אפתח את החלון וכל השדים ורוחות-הטומאה, אשר בהשבעתם אני מומחה, אני חבר בכת הסודית של 'הבונים החופשים' – ייכנסו פנימה וייאחזו בשערותיכם! – וואאוו...!!!"

פרצה בהלה.

האיום פעל את פעולתו. הקרובים הירפו מיהודה והסתלקו, אך לאחר ימים מעטים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאשתו – ומצידם הוא יכול ללכת אחר-כך לכל הרוחות יחד עם חבריו המופקרים – אלה הנגועים בהשכלה ובכפירה ועוסקים כמובן בשדים! – ואלה הדוחקים את הקץ ומבקשים לבנות כפרים עבריים ולהושיב בהם עובדי-אדמה צעירים!

*

לא עברו ימים רבים ויהודה התגרש מהדסה בעודה הרה לו, [אך לימים התברר שכאשר עזב את הדסה, הוא טרם ידע שהיא בהריון ממנו. וכשנולד בנו-בכורו, הוא דודי – מנחם-שלמה, כבר היה יהודה רחוק וזר לה. – ממני, המלביה"ד]. יהודה היה עתה כבן תשע-עשרה, ועבר לגור תקופת-זמן בשכונה החדשה מאה שערים. הזמינו אותו לשם המתיישבים הראשונים, בהם גם בן-דודתו יהושע שטמפפר, שסבלו בלילות מהתפרצויות של גנבים ושודדים ערביים שבאו מן הכפרים הסמוכים.

עם יהושע היה יהודה מטייל לסביבות השילוח, קבר רחל והר הזיתים, וכל אותן שעות היו מחשבותיהם ושיחותיהם של השניים מתרחקות שוב ושוב אצל מעבר לחומות ירושלים, אל חיי הכפר שעתיד להיווסד על הקרקע שיקנה ר' דוד מאיר גוטמן.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תהרגו אותי אם אני מבין מי צריך בחירות בקרוב ועל מה הן תהיינה? אין לכם כבר נושאים חשובים ודחופים יותר להתמודד עימם? בחרנו בכם, לימדו להסתדר ביניכם וראו קודם כל את טובת המדינה ואזרחיה לנגד עיניכם!

* סופר נידח שלום, בגיליון 998 נעמן כהן מאשים אותי במאמרו "על רוע הלב, האטימות המוסרית החברתית של רון וייס ודומיו," בכך שקראתי לחיסול חופש הדיבור בישראל באמצעות סגירת עיתון "ישראל היום".

הצעת החוק שעברה בכנסת בקריאה טרומית אינה מחייבת את סגירת העיתון, אלא מחייבת למכור אותו במחיר כלשהו, כדי לקיים תחרות הוגנת בשוק עיתונות הנייר המודפסת.

עוד מאשים אותי נעמן כהן בהתנגדות לשיווק מוצרים בחינם, בפגיעה בחברה הישראלית ובלבד שייפגע גם נתניהו. אני מפנה את נעמן כהן לחוק היטלי סחר התשנ"א-1991 שנועד לאפשר הטלת היטל על יבוא בהיצף הגורם נזק ממשי לענף יצרני בישראל. טובין נחשבים כמיובאים במחיר היצף כאשר מחיר היצוא שלהם לישראל נמוך מהמחיר בו הם נמכרים במדינת הייצור, ברמת מסחר דומה. אני איתן בדעתי שאך צודק הדבר למנוע תחרות בלתי הוגנת של שיווק עיתון בחינם (במגבלות הפירוט בחוק).

רון וייס

רמת-גן

* יוסי דה-ליאון: אתמול בבוקר, יום ראשון,  30.11.14, נזכרתי במורתי הנערצת אליה ספיר-שחור ע"ה. כבר 14 שנה לפטירתה ב-28.11.2000. 'כימים אחדים'. והנה, הבוקר, אני קורא את מכתבך אליה משנת 1999, בגיליונך חב"ע 998.

אליה היתה המחנכת שלנו בביה"ס פיק"א בשנות החמישים למאה הקודמת . דמות מרשימה ומחנכת מצויינת. הערצנו אותה מאוד! באותם ימים, המצב הכלכלי של חלק מתלמידי כיתתנו לא היה במיטבו. אחת התלמידות היתה מגיעה לביה"ס, ובהפסקת ארוחת הבוקר, היתה נוגסת בתפוח עץ גדול ואדום או ירוק, כאשר עינינו כלות. אליה בחוכמתה, שמה לב לכך כמובן. באחת מאסיפות ההורים, ביקשה במיוחד מהוריה של אותה תלמידה שלא לשלוח אותה לכיתה עם הפרי מושא הקנאה. ואכן, הדבר פסק.

אליה רשמה לי 'זיכרון' בספר הזיכרונות בתום כיתה ח', כהאי לישנא:

"ליוסף! קשה היא דרך החיים, רצון ואמונה יעזרוך להשיט ספינתך בה.

מורתך, אליה.

17/6/1956

פתח תקווה

נטלתי כמובן חלק בהלווייתה. בנותיה השליכו לקבר הפתוח את הדיסקט עם עבודת הדוקטורט של אליה ז"ל באוניברסיטה.

אליה טמונה ליד הוריה, חולדה ויוסף ספיר, בבית העלמין סגולה בפתח תקווה.

 יהא זיכרה ברוך!

אגב: ספרה של אליה, 'הבית', בן 246 העמודים, בהוצאת 'נשיא', מצוי בידיי. לאחר מותה, קיבלתיו מידי בתה רותי מוסקוביץ למזכרת עד.

בברכה

יוסי דה-ליאון

פתח תקווה

1.12.14

* לאהוד שלום רב, עוד פיסת מידע על דוד הכורך ז"ל. בעלי, מנחם נוה ז"ל, סיפר שבנעוריו, כאשר היה בין נערי ארגון "ההגנה" בפתח-תקוה, תפקידם היה לתלות כרוזים, ואת הדבק היו מקבלים אצל דוד: היה מכין דוודים רותחים של דבק למטרה זו,

יהי זכרו ברוך

נירה

* מוטי הרכבי, בתגובה למאמרו של אלי מייזליש: "אין תחליף לנתניהו – עכשיו" [גיליון 998]: לא, אינני (מוטי) חסיד של נתניהו. לא אסלח לו על שנתן לעיתונאים לנהל את המדינה. לא אסלח לו על שנתן לבג״ץ להכתיר עצמו כמלך מלכי הפלפל. לא אסלח לו שלא כפה חקירה פרלמנטרית על מקורות המימון של כספי הדם של הקרן, ועוד. אבל, אני חייב להודות שהיום, יחסית לליצנים האחרים שנקראים ״מנהיגים״, הוא ללא ספק מתאים  עשרות מונים יותר מכל מועמד אחר. שווה לקרוא את המאמר [של אלי מייזליש]  שמפרט מה כן עשה נתניהו. ואם יהיו בחירות מחר, למרות חסרונותיו, בעולם הלא אידאלי בו אנו חיים, למרות הכול אבחר נתניהו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,632 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל