גיליון מס' 1000

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ז בכסלו תשע"ה, 8 בדצמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: מתוך גיליון 5 של המכתב העיתי, מכתב מיוסף-חיים ב. מיום 27.2.2005. // רות ירדני כץ: והפרס הוא? // ארנה ושמאי גולן:  שיעמוד לך הכוח להמשיך. // עמוס אריכא: לקראת גיליון האלף. // דבורה קוזוִינר: כַּרְכֻּמִים. // עמוס גלבוע:  תקשורת של בורות. // יוסי גמזו: נר ה"יאָר-צַייט" של אולגה ש"ץ. (סיפור). // איליה בר-זאב: לכבוד גיליון האלף של אהוד בן עזר, "מסע אל תום האלף", קטע הסיום של "שביל ישראל" – אלף ק"מ (במצטבר) לאילת. מתוך ספר שירים חדש שייצא בסתיו 2015. 5 שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות 7.12.14. // עמוס גלבוע: צפו ל-100 ימים של תקשורת ביבים. //  אנטואן שלחת: ראיון עם אהוד בן עזר, 1998, התפרסם ב-29.1.99 בעיתון הערבי-ישראלי "אל-אתיחאד". // א. עלי: אל תשלח ידך אל הנער! [השיחה נערכה בחודש אוגוסט 1970] מתוך ספרו של אהוד בן עזר  "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. אזל. נדפס לראשונה בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס" "Unease in Zion", Quadrangle, 1974  // האמת על ערביי ישראל. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק עשרים: עם אפרת לוין בת נג'ימה-מירל'ה. // ממקורות הש"י.

* * *

מתוך גיליון 5 של המכתב העיתי

מכתב מיוסף-חיים ב. מיום 27.2.2005

מר בן עזר היקר,

קראתי ב"מכתב עיתי" מס' 4 כי בספר "ממרכזים למרכז, ספר נורית גוברין" נדפסה הרצאתך "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן". אני גר באופן זמני בפּוּקֶט מאז חתימת הסכם אוסלו ומתקשה להשיג את הספר כי בצונאמי האחרון נשטפה לים חנות הספרים העבריים היחידה בחוף פַּאטוֹנְג. ולא שקודם היה כאן ביקוש מי-יודע-מה לספרות עברית. תאר לעצמך שאפילו על פנחס שדה לא שמעו כאן, שלא לדבר על ביאליק, מאיר שלו, אלימלך שפירא, פוצ'ו ונתיבה בן-יהודה.

האם תוכל לשלוח לי בקובץ דוא"ל את הרצאתך? אני מוקסם מאוד מגוטמן ומתרפק כאן בפּוקֶט על הדקלים ועל החולות שאהבתי בתמונותיו ויש לי כאן גם תאילנדית צעירה, יפה, כמעט ילדה, צייתנית, חרמנית ומעסה מצויינת (ושקטה) שלא שמעה על התנ"ך וגם לא על יצפאן, ומפצחת לי בשלוש מכות קופיץ [אימי היתה קוראת לו: "הַאקמֶסֶר", ודופקת בו כבד קצוץ. – ס.נ.] אגוז קוקוס ירוק וקר לשתייה.

לפעמים אני לא מתאפק ומצייר אותה כמו שצייר גוטמן את הערבייה שלו בפרדס. לתאילנדיות חזה קטן אבל אלוהים פיצה אותן בכפות רגליים עדינות, מושלמות ללא פגם, ממש מקסימות. (בהשוואה לאצבעות גסות ולציפורניים צבועות של אירופאיות שהסתובבו בחוף פאטונג ובמקומות אחרים בסנדלים לפני הצונאמי – תאילנדיות יפות היו יכולות לשים לאל את תורת הגזע הנאצית אילו היטלר, גבלס ורוזנברג היו בשעתם רואים אותן). אני מצייר אותן [כפות הרגליים שלהן] שוב ושוב. יאללה, היא מגרה אותי לאללה. אז עשה טובה ושלח.

בכבוד רב,

יוסף-חיים ב.

הגר בחוף קָרוֹן, פּוּקֶט

* * *

רות ירדני כץ

והפרס הוא?

אלף נשיקות לך אהוד. אלף נשיקות. נשיקה לכול גיליון.

עד היום אינני מכירה אדם אחד שיצר והקים עיתון אינטרנטי והכול על כתפיו. בלי מנכ״ל, בלי עורכים, בלי מזכירות מערכת, יחצ"נים ויחצ"ניות, בלי כלום. אתה ורק אתה. עיתון מגוון שנוגע בנושאים רבים ואף פעם לא משעמם.

עיתון שיוצא פעמיים בשבוע ואם לא מגיע בזמן – מיד יש תלונות. איך זה שהעיתון לא הגיע? זה כבר הפך לדבר מובן מאליו שמקבלים את העיתון פעמיים בשבוע ואין דבר כזה שיש איחור.

ההיכרות שלי איתך היא בזכות העיתון האינטרנטי שהקמת ויצרת. די בהתחלה שלחתי לך רשימות וסיפורים.

בזכות עיתונך וספריך גיליתי אותך. פתאום קמת איזה בוקר והחלטת להגיד מה שיש לך לומר בעיתון משלך. איזה אומץ! עיתון שהתחיל בקטן ודי מהר קיבל צורה, צבע ובמה להשמיע ולשמוע.

כן אהוד, אתה אדם אמיץ שלא מפחד משום דבר. יוצר, יצרי, בועט, מתרגז, מרגיז ומשעשע. אמיץ? זו לא מילה. אם כבר מדברים על אומץ. לכתוב ספר מלא זימה כמו: ״מסעותיי עם נשים״, צריך אומץ. לספר איך נשבית בידי נשים שונות ואתה לא ״מפספס״ שום הזדמנות להתמזמז, לזיין וליהנות ממנעמי החיים עם אותן נשים צריך אומץ, דמיון ויכולת תיאור.  

אני מודה. אהבתי את הספר בגלל הדמיון וההומור בהם אתה מתאר כל נערה ואישה. מי שקרא את הספר בוודאי זוכר את שתי הנשים הצבעוניות והמצחיקות: ויולט, העולה החדשה מחיפה, שמביאה אותך לידי טירוף חושים ואחרי הסערה הזיונית שמתנהלת ביניכם, היא מבקשת ממך לא פחות ולא יותר שתחתום לה כערב למשכנתא! יש מחיר לכל זיון.

הדמות השנייה היא אגנה וגנר שטוענת שיש לך ילדה ממנה ואתה לא מכיר בה. מה-זה מצחיק. אגנה וגנר מלווה אותנו בהרבה גיליונות של העיתון האינטרנטי. היא לא מוותרת לך. 

אני מתארת לעצמי איזו עבודה זאת. שעות על גבי שעות של עבודה. איזו אחריות. להחליט מה לפרסם ומה לא.

לשים לב לכל רשימה, לקרוא אותה, לתקן שגיאות ולעלות אותה על המחשב. 1000 גיליונות ראו אור. כמעט 10 שנים אתה מפיק עיתון פעמיים בשבוע. עיתון שבזכותך הכותבים הם מכל גווני הקשת, עיתון מלא עניין ומגוון שכולל שירה, ספרות, תרבות ואקטואליה, ומעגל הקוראים רק הולך ומתרחב וכיום עומד על 2500. בפירוש זו הצלחה.

מה שמפתיע שיש לך גם זמן לכתוב ספרים ולהוציאם לאור, לראות הצגה, קונצרט, סרט, לאכול במסעדות ולתת להם ציונים ולטייל פה ושם. איך אתה עושה את כל זה? עובדה, אתה עושה.

אהוד, תמשיך לענג אותנו, להצחיק, לגרות, להרגיז ולגעור. תמשיך בעשייה וביצירה ותהנה מהפירות. הברכה הכי-הכי חשובה בנוסף למה שאתה עושה, הרבה בריאות.

בשמי הפרטי אני מעניקה לך פרס על מפעל חיים. סכום הפרס הוא: 1000 נשיקות.

אהוד: בספריי הבידיוניים אני מודה בהרבה דברים שאותם כביכול עשיתי מאשר באמת עשיתי בחיי, ולכן גם מעורר עליי לא פעם קנאת גברים ונשים שהספיקו לעשות הרבה יותר או הרבה פחות ממני, רק שלא כתבו על כך.

בשנת 2034, כשאהיה בן 100, ייפתחו לציבור היומנים המוקלדים שלי, אלפי עמודים שעל עריכתם והדפסתם במדפסת-מחשב אני שוקד בימים אלה – והם יופקדו בקרוב בתנאים אלה ב"גנזים", ואז יהיה אפשר לדעת בדיוק מה באמת עוללתי, מה באמת שגלתי – ומה רק חלמתי. ולא שזה כל כך חשוב.

* * *

ארנה ושמאי גולן

שיעמוד לך הכוח להמשיך

אהוד יקר,

שפע ברכות לך  לרגל האירוע  הלא ייאמן של הופעת  גיליון ה-1000 של "חדשות בן עזר", הלא הוא העיתון שייסדת ואשר כולו הוא פרי יוזמתך, כישרונך, התמדתך, תסיסתך הרוחנית. לא חששת ליטול על עצמך את תפקיד היוזם, העורך, המשתתף במאמרים ומפרסם מיצירותיך, שלא מעטות מהן נועזות, או  בהערות חריפות ואירוניות, ומעל הכול – למלא את תפקיד השולח את הגיליונות לאלפי החותמים פעמיים בכל שבוע.

יצרת עיתון שנושבת ממנו רוח של חופש ביטוי ומחשבה, עירנות למתרחש בארץ ובאיזור, במציאות הפוליטית  ובתרבות, כותבים חדשים הצטרפו לעיתון, כמו גם קוראים חדשים ואף מגיבים, מסכימים לדעות המובעות בעיתון או חולקים עליהן.

איחולינו לך  שיעמוד לך הכוח להמשיך באותה עירנות ובאותה התמדה לכתוב ולערוך את העיתון ולזכות בו את קוראיך.

מאחלים

ארנה ושמאי גולן

* * *

עמוס אריכא

לקראת גיליון האלף

אהוד ידידי,

לקראת גיליון האלף של מבצע מעורר השתאות, "חדשות בן עזר", אני מסתייע באירוע נכבד זה לומר לך עד כמה אני מזדהה עם מניעיך להעמיס על עצמך הקמת אתר ביטוי ספרותי-מדיני ויד זיכרון מופלאה לדורות שקדמו לנו – ואנחנו נמנים עם צאצאיהם, זכות מיוחדת.

חשוב להדגיש את הדרך בה פעלת במשך שנים רבות לקלוט את רוח האינטרנט, זו המסייעת להיפטר מאבק רב, ממו"לות עבשה וחסרת מעוף ומכל אותן סרכות המעיקות עליך ועל יוצרים בשיעורך הספרותי.

כמי שמעת לעת תרם משהו משלו לבמה מקורית זו שאין דומה לה בפורמט, וכל-כולה נושמת את הפריצה הכבירה והמטלטלת של האינטרנט לחיינו, פריצה המעידה גם על חזונך, חזונו של יוצר החורג ללא היסוס משגרה חבוטה.

אם מדובר בקנאת-סופרים, אני מודה בפה-מלא שאני מוקיר אותך על שקדנותך להפיח רוח רעננה, ולו גם מדובר בפינה אחת באותו מפגש ספרותי, המתפרסם שתי פעמים בשבוע. הפגנת רוחב כתפיים של בנאי-אמן שאיננו חושש מגבהים.

אלף ברכות שלוחות אליך מעומק-לב על עמל-רוח משובב-נפש שכזה.

* * *

דבורה קוֹזְוִינֶר

כַּרְכֻּמִים

הַבֹּקֶר פָּרְחוּ כַּרְכֻּמִּים בְּגַנִּי.

וַאֲנִי לֹא הִרְגַּשְׁתִּי

שֶׁקַּיִץ חָלַף

וְשׁוּב בָּא הַסְּתָו.

לֹא הִבְחַנְתִּי כֵּיצַד

עָבְרָה לָהּ עוֹנָה

וְחָלְפָה כְּבָר שָׁנָה

עֵת פָּרְחוּ פֹּה בְּגַן

כַּרְכֻּמִּים שֶׁל חֶשְׁוָן

אֶשְׁתָּקַד.

שִׂיחֵי שׁוֹשַׁנִּים

שֶׁנָּטַעְתִּי, רַכִּים,

גָּבְהוּ וְגָדְלוּ, צוֹחֲקִים,

אֲדֻמִּים,  רֵיחָנִיִּים.

הַמִּדְרוֹן הגדול

על יַד הַבַּיִת,

התְמַלֵּא שִׁכּוּנִים-שִׁכּוּנִים

וְעַל הַסְּלָעִים

שֶׁמִּמּוּל לְחֻרְשַׁת הַזֵּיתִים,

בֵּית-סֵפֶר חָדָשׁ נִבְנֶה.

בְּחַיַּי, פָּחוֹת מִשָּׁנָה –

וְהוּא כְּבָר מוּכָן.

יֹפִי שֶׁל בִּנְיָן.

לַעֲדִי הַקְּטַנָּה תִּמְלֶּאנָה

הַחֹדֶשׁ שְׁנָתַיִם.

כְּבָר צָמְחוּ לָהּ כָּל הַשִּׁנַים.

וְלָמְדָה הַתִּינֹקֶת הַזֹאת 

הַרְבֵּה מִלִּים לַהֲגוֹת.

אֶקַחֶנָּה לַגַּן,

אושִיבָה עַל בִּרְכִּי,

הִיא תִּלְמַד מִלָּה חֲדָשָׁה

הַיּוֹם

כְּשֶׁתֹּאמַר אַחֲרֵי:

כַּרְ-כֹּם.

לאהוד היקר שלום רב,

אני מקדימה ושולחת לך ולעיתונך ברכות מקדימות ומאליפות לגיליון האלף שייצא בשבוע הבא. מפעלך העיתונאי-הספרותי המיוחד הזה ראוי להערכה ענקית על היוזמה, היצירתיות, ההיקף והשפע המגוון של הנושאים הכלולים בו: דעות, רשימות, כתבות מצוטטות ממקורות אחרים, סיפורים, שירים וביקורות.

הרבה תודות על שעיתונך משמש לי במה לרשימות, ספורים ושירים שלי.

כה לחי לקראת האלף השני!

דבורה קוזוינר

* * *

עמוס גלבוע

תקשורת של בורות

אנחנו מולעטים יום יום בתקשורת בסיפורי אלף לילה ולילה, כאשר לרובנו אין שום יכולת לדעת שמדובר בקשקושים, ו"הקשקושים" הללו מחלחלים לראש שלנו. דוגמה חיה מהשבוע ברשימה "מסקרנת ומרתקת " בעיתון "ידיעות אחרונות", המטילה ספק בטוהר הגזע של מלכת בריטניה ירום הודה.

 ישנו פסוק נפלא בתנ"ך שהפך גם לשיר: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו." כלומר, אינך יכול לספר לשור לוקשים וסיפורי מעשיות על אדונו שקנה אותו ומגדל אותו, ובלתי אפשרי לטמטם את השכל של החמור בבדיות על המתקן שממנו הוא אוכל.

אבל מזה זמן רב נוכחתי לדעת שהבלתי אפשרי הופך לאפשרי בתקשורת (שלנו ובעולם, לפחות ברובה, עדיין לא בכולה) המלעיטה את קוראיה בסיפורי אלף לילה ולילה. על עצמי אני מעיד, שאם אקרא כתבות ופרשנויות על נושאים שאין לי שמץ של ידע או הבנה בהם – דברי ההבל המצויים בהם יחלחלו איך שהוא לראשי.

אני רוצה כעת להביא בפניכם דוגמא חיה לכתבה בעיתון, שבדרך מקרה יש לי בקיאות בנושא שלה, ושהיא דומה למקרה בו מסוגלים לכתוב את המילה "נוח" בשבע שגיאות כתיב.

מדובר בכתבה  בעמוד 26 בגיליון החדשות של "ידיעות אחרונות" מ-3 דבצמבר. הכותרת הענקית של הכתבה מושכת העין היא: "כתם על הכתר." כותרת המשנה היא: "שושלת שבורה: בן לא חוקי בעברה של משפחת המלוכה הבריטית."

שתי תמונות גדולות וצבעוניות מעטרות את הכתבה: תמונה של מלכת אנגליה הנוכחית, אליזבט, ותמונת ציור של מלך אנגליה בסוף המאה ה-15, ריצ'רד השלישי. מלך זה, שמלך שנתיים ימים, זכה למחזה  אלמותי מצד שקספיר, שתיארו כיציר הרוע והכיעור, גיבן וצולע, רוצח ילדים וקרובים בדרכו לכס המלוכה. וכך הוא התקבע בתודעה ההיסטורית. בהדרגה, המחקרים ההיסטוריים אודותיו התחילו להראות דמות שונה לחלוטין; מציאת עצמותיו לפני מיספר שנים ובדיקת דנ"א הוכיחו שלא היה גיבן ולא היה צולע. כל מי שמעוניין להכיר את הדמות "החדשה" של ריצ'רד השלישי, מוזמן לראות את הסדרה הנהדרת "המלכה הלבנה" ולקרוא את הספר בשם הזה. ובכן, לפי הכתבה התבשרנו שבדיקות דנ"א נוספות העלו שבנו של ריצ'רד השלישי, ג'ון, אינו בנו, אלא תוצאה של יחסים שקיימה אימו המלכה עם גבר אחר!

אל תשאלו אותי איך ובאילו עצמות ערכו את הבדיקות ומה באמת הם הממצאים והמסקנות. מה שחשוב לענייננו הוא  "נוח ושבע השגיאות שבכתבה":

(ריצ'רד השלישי ) "אחד המלכים והמצביאים הגדולים בתולדות בריטניה." קשקוש בלבוש.  לא  מלך גדול ולא מצביא גדול, ואפילו לא קטנצ'יק. אבל, יש לנו כאן דוגמה יפה איך בתקשורת לוקחים מישהו "קטן", "זבוב", ובמחי קלישאה הופכים אותו לפיל ענק. וכיצד יידע הקורא שאותו חביב תקשורת הוא למעשה "כלומניק"?

"שושלת טיודור, שאליה משתייך בית המלוכה הבריטי של ימינו, היא השושלת של ג'ון (בנו של ריצ'רד השלישי ), והמלכה אליזבת היא היא צאצאית ישירה של ג'ון". 4 שגיאות  במשפט אחד: בית המלוכה אינו משתייך לבית טיודור, אלא לבית האנובר הגרמני, שקיבל את המלוכה האנגלית בתחילת המאה ה-18, ואין לו שום קשר לריצ'רד השלישי.

 ריצ'רד השלישי  השתייך לבית יורק, שמצידו השתייך לשושלת מלכי אנגליה מאז מחצית המאה ה-12 שנודעה בכינוי "הפלנטאג'ינט". ריצ'רד השלישי היה אחרון מלכי ה"פלנטאג'ינט".  לבית טיודור אין שום קשר לריצ'רד השלישי, שום כלום. ראשיתו במלך הנרי השביעי, שהביס בקרב את ריצ'רד השלישי, וסופו בתחילת המאה ה-17 עם מותה של אליזבט הראשונה. למלך ריצ'רד השלישי לא היה שום יורש חוקי. בנו החוקי מאשתו אן מת כילד קטן. נקודה! ולכן,  להגיד ש"המלכה אליזבט השנייה היא צאצאית ישירה של גו'ן," זה הבל הבלים כמו שכבר אמר קוהלת.

 אז מי הוא אותו ג'ון? לריצרד השלישי היו בן ובת ממזרים מתקופת נעוריו. שם האחד ג'ון ושם השנייה קתרין. האימהות לא ידועות. כאשר ריצ'רד הומלך הוא מינה את ג'ון למושל העיר קאלה, בצרפת, שהיתה אז שייכת לאנגליה.  משערים שהוצא להורג ב-1499 ע"י בית טיודור.

ההיסטוריה מספקת לנו סיפורים נפלאים, וגם סרטים מרתקים, והרבה לקחי חיים (לא על פי משנתו של פרס שמתנגד ללימוד ההיסטוריה). גם התקשורת שלנו מלאה בסיפורים וברשימות ובפרשנויות וברכילויות. מה מהם צ'יזבטים? כמה גרמים של עובדות נכונות יש בהם?

מה שלי די ברור הוא שהבורות הפכה אצלנו בתקשורת (לא בכולה!) לנכס צאן ברזל.

* * *

יוסי גמזו

נר ה"יאָר-צַייט" של אולגה ש"ץ

(סיפור)

זו השנה השלישית שגילוי לא מוסבר זה גורם לי להֶלֶם. נר-נשמה שאִשּוֹ מהבהבת מוּצב על קִברה של אשתי, בעוד זהוּתו הסמויה של מדליק אותו נר כלל אינה ידועה לי – לי, שאיני מאמין בעובדת קיומן של רוחות-רפאים. שאלתי את שומר בית-הקברות ולא נודע לי, חקרתי את אנשי חברה קדישא אך לשווא. הם מוּדעים כמובן למחדל-הבטיחוּת שבּאֵש לא צפויה זו. כל משב-רוח עלול להבעיר כאן תוך רגע שׂרֵפה ענקית. בפרט שחלקת-הקוצים הגובלת בבית-העלמין היא פּוטנציה לְמָה שכּל גץ פּירומאני יוכל להבעיר בה אם רק יִפָּגְשוּ. אך אין הם מורשים, מִבחינה הילכתית, לכבות להבה מיסתורית זו. לכן העמידו סמוּך אל הקבר דלי-מים, לשם ביטחון.

אך שני טעמים לחיבוק-ידיהם העיקש, המעיר בי צמרמורת (כמו בחלום רע, גרונךָ אץ לפלוט זעקה אך קולךָ נאלם): אל"ף –  גשמיו העזים של כִּסְלֵו יכַבּו כל דלֵקה אם תופיע. בי"ת – נר של יאָר-צַייט אסור לכַבות, עבֵרה חמורה ביותר. "הַ-מְּ-כַבֶּה אֶת  הַ-נֵּר," מצטט  לי  ה"דוֹס"  מן החברה קדישא, "מסכת שבת, מישנָה ה'," הוא מוסיף ומיד מפרט לי, כדין, את המיקרים שבהם מתירה המישנה כיבוי-אש של בכל-זאת: "מִפְּנֵי שֶהוּא... מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גּוֹיִים... מִפְּנֵי לִיסְטִים... מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה, אוֹ מִפְּנֵי הַחוֹלֶה שֶיִּישַן – זה מותר כאן, תפסתָ?"

"תפסתי," אני נענה לו, "תפסתי אותךָ בסתירה מביכה."

"איזו סתירה?" הוא זוקף לי גַבָּה תלמודית בסגנון מאי קא מַשְמֶע.

"אם מותר לכַבות מפני רוח רעה," כך אני, אפיקורס גמור, "איזו מין רוח רעה, ילַמדנו רבֵּנו, יותר מסוּכּנת מרוח חוטפת ניצוץ מִנר יאר-צייט ופֶערטיק, שׂורפת הכל?"

הוא צוחק לי, ה"דוֹס" מן החברה קדישא, במין אינטונאציה סרקאסטית. גם לצחוק, מסתבר לי, אפשר, כמו דיבור, בשׂפות נבדלות זו מזו. והוא, אני מבין פתאום, צוחק לי כאן ביידיש.

"רוח רעה," הוא אומר, "שגורמת לְאש ששׂורפת הכול, זו רוח הכפירה של אתיאיסטים שכמוךָ שלא תופסים שבלי שמירת מִצווֹת הכל קַפּוּט."

אני מתעלם מעוקצו הדתי אבל לא מחידת נר היאָר-צייט. זו השנה השלישית, כּאמוּר, שאינני משׂכּיל לפצחה. מה לא ניסיתי: מאמבּוּש לילי אור לכל יום-שנה למות אולגה, עד לבדיקת מיקרוסקופ של טביעת אצבעות על פחית אותו נר. האמבושים האלה, בגילי, בכפור דצמבר, עטוף בשינֶל פּרֵהיסטורי של צה"ל, מרטיט מִגשמים ומִטל – היו מסתיימים כל שנה בחרפּה: שום מדליק אלמוני לא גיליתי. עד שהייתי נשבר וחוזר לי הביתה לחטוף איזה "חְרוֹפּ". אברֵימ'קֶה, המַּשכּים כמִנהגו אל שׂדות הפאלחה, עוצר היה מולי את ה"ג'ון דיר" שלו, מופתע, כמי שתופס איזה פראייר על חם באישית וצמודה ולוחצת, וסח לי: "מה זה, שלוימ'לה, כל-כך מוקדם בחוץ?"

מזל שבַּמושב אני מוחזק כפְרִיק של טבע. אורניתולוג ובוטנאי העורך תצפיות בנוף. "החצב המצוי כבר איננו," אני מפבּרק לו אליבּי אנֵמי, "אז באתי לבדוק כאן את שְלום סִתוָנית-היורה, הקחוון, הכרכום."

"ובעוד שעתיים-שלוש כשהשמש תזרח הם כבר לא יהיו פֹּה? יש לַצמחים שלך שפּילקעס בתחת? בתשע יהיה מאוחר?"

"בתשע אני כבר בתה"ל, פגישה עם הבוס על שידרוּג מיכסות-מים. חוץ מזה, שום נחליאלי או בּז לא יֵשֵב לי בסטנד-בַּי נון-סטופּ."

בתוך כך אני מציץ בעדשה הטלסקופית, אורב כביכול עם ה"זוּם" לציפור פוטוגנית על שׂיח סמוּך. אברֵימ'קֶה מעיף בי מבט כמו במי שחסר לו בראש איזה בורג, חוזר ומסעיר את קרבֵי ה"ג'ון דיר" ומפטיר: "אתה עוף לא מצוי."

או גרוע מזה, אידיוטי מזה: החיפושׂ הנואל, הסיזיפי, אחֲרי כל דמיון בין עִקבות מגעו של ההוא, האלמוני מדליק הנר, ובין... בין מה? פַּקַּד צוּר, בארכיון טביעת-אצבעות בכלא שאטה, הביט בי תוהה: "בשביל מה לךָ, ש"ץ, הבּבּל"ת הכירומאנטי החסר-סיכוי הזה?"

"בשביל להשקיט את הנפש," כמעט שאמרתי, אך כלום לא אמרתי. מיהו אותו מִתאבּל נעלם הפוקד, כל שנה בדיוק, את קבר אשתי ומדליק עליו נר-זיכרון אך עושׂה זאת בסתר? אִם הִכּיר אותה איך לא הִכִּיר גם אותי? אם אבלי הוא גם אבלו למה אינו נחשׂף אלי? אם נכח בהלוויה או טקס גילוי מצבתה של אולגה, בין הרבים, משפחתה, ידידיה, מדוע הוא מסווה עצמו? מה יש לו להסתיר?

אני אומר "רבים" אך זה תמיד רק wishful thinking. כמו בטור-גיאומטרי-יורד מִספּרם מתמעט מִשנה לשנה. לא יועילו שקרים מוסכמים, כל אחד בעולם הוא ספינה די בודדת. ניחומיו של הזולת, כמו צי מִשמר-החופים שלנו, חוברים לךָ רק כיברת-ים קצרצרה, עִם או בלי מטחים של כבוד. עד מהרה נגמרים כצפוי המים הטריטוריאליים: אותו רפרטואר-הַעֲמָדות-פּנים שבּלוני, אותו הצִיּוּת לַקונבנציה, אותם אילוצי-הנימוס, כל ה"שְפִּיל". מרגע זה אתה לבד, נסחף אל הים הפתוח. עם הקור והמֶלַח, צליפות הבדידות והרוח, אימת התהום. אולי זאת מחשבה ניבזית אך אין לי מנוס ממנה. שׂמתי לב בהרבה הלוויות שקדרוּת העומדים מול הבור הפעור איננה רק יגון והשתתפות כּנה בצער, אלא גם פחד נורא מזִכרון העובדה שגם הם בַּתוֹר.

מיהו אפוא אותו זר מיסתורי המפריך כאן במין עזוּת-מצח את כל חוקי ההתיישנוּת של חלוּדת-הזמן? זה הזוכר כל שנה ושנה כּשכּוּלם מִתרגלים כבר לשכוח ואף על פי כן מסרב להסיר את הלוֹט מפרטי זהותו. רואה ואינו נִראה, צמוד כצל ואפל כמוהו, אינטימי ואנונימי, מקור-תנחומים וחידת-מבוך.

שומר בית-הקברות אינו יודע, כבר שאלתי. גם זה מן החברה קדישא (תחבתי לו שטר מאה שקל, לשווא). כמה זמן יכול איש לארוב פֹּה בכל יום-שנה של אשתו שאיננה, חבוי בין שׂיחים קפוּאי-טל עם מִשקפת, למי שמשַטֶּה בו כבר שלוש שנים תמימות?

ביום ההלוויה ודאי היה פֹּה בין היֶתֶר. אך אילו גם היה, בין כל מאות המתכנסים, ודאי היה עושׂה הכול שלא להתוודֵעַ ממש כשם שהוא עושׂה זאת כבר שלוש שנים. גם ביום-השנה הראשון, עם גילוי מצבתה, כשרבּים הִתלווּ לי, דלק שם כבר נר עוד לפני שהִגענו, על פני אותו שַיִש לבן. אין לי ספק שזה הוא שהציב אותו שם ותחב תחתיו פתק. "קדוש קדוש קדוש" היה כתוב שם, בכתב-יד. אם כך זה איש דתי, שיערתי, איש שומר מסורת. אלא שפרט זה יִצֵּג קלסתרון שרוּבּוֹ הגדול חסֵר.

אך מה שבטוח בטוח: ביום השנה השלישי, כבר בעשׂר, עליתי לַקבר עם ליהיא בתי, רק אנחנו, עם צרור דוּדאים. שמש חורפית, כחלמון חיווריין של ביצי מטילות "לֶגְהוֹרְן", שמלעיטים אותן מזון סינתטי מתועשׂ (שלא כמו הכתום-כמעט-אדום ההוא, האַסְלִי, של חלמונֵי ביצי הכפר הבדואי מִמוּל) זרקה קמצנית, כמו פרוטות לקבצן, מטבעות בודדות של זוהר. זוהר קלוש, אימפוטנטי הייתי אומר. אך אינני אומר.

ליהיא פסעה לפנַי בשל רוחב השביל בין אותם טורי אבן של מצבות סדורות כמו במיסדר-המפַקֵּד. והמוות הרי הוא תמיד מפקֵד שכולם מוכרחים לציית לו. רק לא כְּאֵב הזיכרון המסרב למות. ככל שאני מזדקן אני מגלה, כפַקָּח במכס, כי לכל תופעה יש תחתית כפולה כמו בתיק של סוכן כפול. כך למשל השבילים הצרים בבתי-הקברות שלנו: שניים אינם יכולים לעוברם בצמוד, רק אחד-אחד. לכאורה זה רק פועל-יוצא מריבוי הקברות ומיעוט השטח. לא רק חיים בה בקושי בארץ הזאת, גם מתים צפוף. אבל תחת שיכבת התחתית הבּאנאלית מוסווית גם תחתית נעלמת, מֶסֶר סרקאסטי של מה שכולנו טורחים להסתיר ולמחוק: שאותם השבילים הקובעים באמת, שאינם רק אשליה שיבטית, מיתוס כוזב של יחד, הם אלה שאדם הולך בהם תמיד לבד. לא גוף-ראשון-רבים ולא הבלוף של תמיד אנחנו. בודד במועדו וגם מועֵד בבדידותו.

אני זוכר כשהיה לליהיא התקף דיפתֶּריה. איך ישבתי לילות, מְפַחֵד לאבד אותה, מול מיטתה. הפֶּה הקטן, ששקדיו וגרונו נגועים בדלקת, היה מתעוות לי עם כל כפית-תה שנגעה בשׂפתיו. "אלוהים," התחננתי אז, "אם אתה יש (ואפילו על תֶּקֶן של 'אילו') תֵן לַמיקרובּים שלה המאניוּקים טרַנספֵר אל גופי הבוגר. עלַי זה בסדר, חייתי מספיק. עליה זה לא כוחות כאן. פעם אחת תפרגן לי מין נס. בחייךָ, תהיה בנאדם."

או יותר מאוחר, ב"הדסה", עם אולגה, השוֹק של הכימו-תראפיה. כל היופי הזה שהיה רכושי הפרטי ופתאום הוא נשדד. הצמות מסמינאר-הקיבוצים, מִטֶרָה סַאנְטָה, מאותו ליל-אביב מחוּרמן באוּם-רשרש, עם שׂק-שינה אחד ו"סטן" וכל כוכבי ים סוּף.

ובסוף זה נושר, מתפרק לגורמיו על הכר החבוט כמוה. כמו תחרות כזאת, היא והכר, מי מהם יִצְ'טַקְמֵּק כאן יותר. "אלוהים," אני צועק לו בלי מילים, כמו אפיקורס, "קח מה שיש לה ושׂים את זה בי. מקבל עלי. רות, עבור."

היא היתה אלחוטאית וגאוות חטיבת הנגב. "אין לךָ צל של סיכוי, אתה מגבעתי," אמר לי אז יוֹש. זה נכון, לא היה לי סיכוי אך היתה לי, מקץ כחודשיים, אולגה. לא נלחמתי עליה, אולי משום כך התלבשה, סקרנית, עליי.

שלושים וחמש שנות חיים מאוחר יותר, בין הקרנות הלייזר. בין שלכת צמות-הזהב על הכר – לַיאוש, לבגידת הגוף – נלחמתי עליה כמו איש על חייו, על יותר מחייו, על חייה. יש אנשים שמתים בלי למות בּךָ. גם אהבה היא סרטן.

עכשיו היה השביל הצר בין דגלי-הכניעה של האבן, ויתורים-ויתורים שקפאו טור מול טור, כמו מטעים אותו כלל לא רחום: יחד, כל יחד, הוא פאטה מורגאנה, אפילו היחד של שניים. רק בַּבּאנק יש חשבון משותף, לא בַּטבע, גורל הוא חשבון אישי. בעולם-הדומם מתאפשרת טראנס- אקציה של נטל נחלק לשניים. הים מפרק את סלעי הכורכר וגורף את חֶצְיָם אל מימיו. רוחות מכסחות את שלשלת הדיוּנוֹת וזו, מצידה, פוחתת. אך ככל שתִכאב את כאב זולתךָ לא יפחת כאבוֹ אף בִּקצת. דם מועֲרֶה מתוך וריד אל תוך וריד, ושׂינאה – מִכַּדּוּר אל גולגולת. אהבה –  מן הזרע לַרחם. שירה – מן הזֶּמֶר אל לב שומעיו. אך החולי איננו מחליף רשויות, ייסורים הם נכסי-דלא-ניידי. שום סולידאריות לא תעזור כאן. כולנו מתים לבד.

ליהיא, שלושה צעדים לפנַי, עצרה מול קִברה של אולגה. זרם קר הִסתנן אל ידַי הלופתות את שתילי הדודאים כמין עוּבּר נידון למוּת. זכרתי שרק בטֵבֵת הם פורחים כאן, פריחה סגולה, פּסיכָדֶלית. כמו עיניה של אולגה בשעת אהבה, או חרון, או אימת הקץ.

"מה זה?" הטיחה בי ליהיא, מורה בידה על אותו נר היאָר-צַייט. מיכל עגול של פח שמתוכו, כמו איזה צמח, בוקעת לה שלהבת חד-פסיגית קטנה של אש. 

הִזכרתי לה שכל שנה הנר הזה מופיע. היא לא זכרה. "חשבתי," כך אמרה, "שרק היום."

"זה כבר שנה שלישית," אמרתי, חש את עצמי כטמבּל. "מישהו שׂם את זה כאן על הקבר של אימא ונעלם."

"מי זה יכול להיות?" חקרה ליהיא, רועדת בִּמעיל-הגשם (מִקור? מקירבה מוחשית זו אל קבר אִימהּ? משניהם כאחד?)

אמרתי את כל האמת, מביכה כמו שהיא: שאינני יודע. מה שבִּזמן שהיתה עוד קטנטונת היה תוקע גוֹל לסמכותי האבּהית.

ואז, בדיוק כשהרימה מִלוּחַ-השיש את פּך נר היאָר-צַייט, ראינו את מה שמִפֶּתֶק הוחלף בפיסה צהבהבת של קלף. שוב חזר שם שילוש המילה הליטורגית, המאגית ההיא הזכוּר לי מתוך ישעיהו פרק ו', פסוק 3: קדוש קדוש קדוש – ואנו, שני האפיקורסים, אב ובתו, הסתכלנו בקלף זה וגם, בתמיהה, זה בזו.

ליהיא, כמי שיודעת שרק עשׂייה ממשית, בַּידיים, היא המיפלט הבדוק ביותר מחידה מחוּסרת פִּתְרון, שתלה בַּמלבּן ממולא העפר, החצוב בגופו של השיש, את שלושת שתילי אותו צמח קדמון ושלפה מִתִיקהּ מימייה.

"מצחיק שאני מטפטפת להם את מה שעוד רגע יוּצפוּ בו," אמרה ונשׂאה מבטה לשמיים ושוב אל אותם דודאים. זה היה כזכור לנו פרח-הבר האהוב ביותר על אולגה. כל עוד אדם מפנק את מֵתוֹ גם אם אין המת יודע זאת הוא לא לגמרי מת.  

ידענו שבעוד שעה יגיעו גם היֶּתֶר, בני משפחה שלמרות הפיחות השנתי במִספּר הבאים נותרו נאמנים, אבל בכלל לא הצטערנו על כך שאנו שנינו כאן לבד וזה עם זו. אינטימיוּת גם לה יש מין דירוג כזה, הירארכי. מאוד לא שיוויוני אך לא ניתָן להכחשה. הלב, גם אם איש לא יודה בכך בטח, איננו איבר דמוקראטי ויש לו תמיד אפליות מִשלו שהוא לא מתבייש בהן כלל.

גשם דקיק שכּאילו אִמֵּת מה שליהיא אמרה לפני רגע, ניתך כמין טַאלק של צינה מִתרוססת על ערוגת שתילי הדודאים ועל פּנַי. ליהיא שלתה מִתיקהּ מימחטה וניגבה לי את שתי העיניים כמו שהייתי אני מנגב לה אותן כשהיתה עוד קטנה. "זה לא דמעות," אמרתי לה נבוך, "זה רק קצת מים" מבלי לתפוס שאין לי שום סיבה להצטדק. היא טפחה על כתפי כמו גדול וחזק על כתפו של קטן חסר-ישע, כמו התחלפנו לפתע בַּגיל, "זה בסדר," אמרה לי, "מותר."

שתקתי. מילה אחרונה  זו, "מותר", שׂרטה בי לפתע צלקת. כמו של איזכּוּר הדורך על יבּלת של מה שנִקבּר ונִשכּח. רפלקס חדש,  פּאבלובי,  של מין עֹקֶץ שדימיתי שחוק-ההִתיישנוּת של הכאב הִגליד מִזמן. מיום שגמרה את המאסטר שלה בחינוך ומיקרא התמרדה בי, בִּפרט בסולם עֲרָכַי הגברי-מצ'ואיסטי של cowboys don't cry. לפעמים, כשאיננה רואה, אני מתבונן באישה צעירה זו, זו שאיננה דומה לאִמָּהּ, ותמיה: האם היא בתי? היא צנומה כמוני, שחומה כמוני, ואף על פי כן – איזה קונטרה. "אבא, אנחנו אחְרי שנת אלפיים ולא בפלמ"ח. תתבּגר."

"בואי ניגש למישׂרד של פיניטו," אמרתי, "אולי הוא יודע." לא אמרתי "יודע ממי נר היאָר-צַייט הזה," היא הבינה מיד. מארקו פיניטו, קבּרן ושומר-בית-קברות עוד משם, מבנגאזי, נקרא כך משום שראה את חיי האדם ללא שום אשליות. היו שואלים אותו: "נו, מה נשמע?" והוא, בקור-רוח מאקאבּרי: "ככה, חיים. זאת אומרת מתים. זאת אומרת לא חסר פּה עבודה בּרוּך השם." ותוך יניקה ממושכת מבדל-הסיגריה ("פאריד", ירדנית): "מה זה חיים? זה טיסה של טראנזיט מהחור אל הבור. פיניטו..."

היקשתי על דלת הבּוּדְקֶה שלו, המישׂרד יעני, בשקט. כשתפסתי שרחש הגשם בַּפּח הגלי של הגג אוטם קול, סובבתי קלות את גוּלת-הידית ונכנסנו, אני וליהיא. לא, הוא איננו יודע, אמר. "חוץ מִמְכֶם, עד עכשיו, שום איש."

שאלתי מתי הוא מגיע לבית-הקברות, לפתיחת השער.

"שמונה," אמר, "כשעושׂים לי כאן ספּונג'ה, בשמונה וחצי. גג."

"מי עושׂה?"

"עושָׂה אישה אחת, חמאמה, מעפולה. פעם אחת בשבוע, ביום חמישי, הלישכה שלחה."

ליהיא קינחה באותה ממחטה בה ניגבה את עינַי רגע קֹדֶם את שתי כפּותיה שרֶסֶס הגשם ניצנץ עליהן כפנינים. רק אחר שווידאה כי יִּבְּשָה אותן טוב שלחה יד סקרנית וחוקרת אל מדף-הספרים, ברובם דפתרי-הפּטירוֹת, ושלפה תנ"ך.

"מותר?" שאלה את פיניטו ובלי לחכות שישיב לה רמזה לי, אצבע דקה, כמחוג של מד-לחץ, על פני ישעיהו פרק ו' פסוק 3.

"קדוש קדוש קדוש," קראתי נבוך, בשתיקה נשנקת. מי זה לכל הרוחות: מעריץ אלמוני? מאהב? איש-דת? אולגה היתה חילונית אבסולוטית ואין לי חשש שבגדה בי. אף כי גם "אין לי חשש" הוא סופסוף אבסולוט יחסי מאוד.

"בואי," אמרתי לליהיא, "נצא." והרגשתי כמו כסיל בריבוע. והִפטרתי "תודה" לפיניטו מִצֶּוֶת-הקרקע הכי מעמיק. הוא נתן לי את כתובת ה"דוס" מן החברה קדישא, גם הוא מעפולה. טילפנתי אליו אך גם הוא לא ידע מי שׂם נר על קברה של אשתי.

אך כמו שחזרתי לבדוק את מַצֶּבֶת הקבר מקץ כשבוע היה מיכלו של הנר מוּצף גשם ושום להבה לא דלקה. רק אותו קלף עוד הציץ מִתחתיו ושילוש מילותיו לא נִמחה בו, כרמז  שגם מִליבּו של כותבן זֵכֶר אולגה איננו נמחק. בעל כורחי, על אף בּעלוּתי על אותו זֵכֶר, התחלתי רוחש סולידאריוּת-מה עִם אותו מִתחרה לא נודע. שלא כמִספּרם של כל המשתתפים בצער, המתמעט מדי שנה, היתה דבֵקותו יציבה.

ליהיא נותרה בטבעון עם בעלה ועם שתי בנותיה. לא החלפתי איתה אף מילה, בעל-פה או בכתב, על אותו אלמוני. ביום-השנה שהיה רביעי במניין נעדרה מן הארץ. גָדִי מוּנה לנספח מסחרי. הם שהו בשליחות בניו-יורק.

אך חידת נר היָאר-צַייט ששב וחזר, כל שנה, כמו שעון, אל הקבר (דוּדָאֵי הערוגה החצובה בִּבְשַׂר-השיש נתפרחו כל סוף דצמבר בסגול דייקני ועז) לא הירפּתה, כהידוק אצבעות לא-נִראות סְביב צוואר מזיע. זיעה דביקה, צוננת, של מחנק חלומות רעים. גם הקלף שכְּתָבוֹ לא מָחִיק לא נעדר מן המיזנסצנה. כמו שותף ריטואלי בטקס עתיק, בפולחן של כשפים וסוד. אדם יש לו זכות לא לרצות בשותף לאבלו הפרטי, הירהרתי. בַּשטחים המוחזקים שהוא אף פעם לא יחזיר.

האמבושים, נידמה לי שהזכרתי כבר, הכזיבו. כמה יכול סופסוף אדם בוגר להשתטות? לא רק שלא נתאפשר לי לשהות כל שנה יום שלם עד הערב, אלא יש גם גבולות לכוחו של אדם לקנן בין שׂיחים של הרדוף?

פעם אחת יחידה, שִכמיה של ברזנט על ראשי, בגשם, ארבתי קודח מחום עוד בשש לפנות בוקר (אולי הוא יקדים). ברבע לשמונה, שעה שאני משתעל ומרטיט בצמרמורת כמו רגל קרושה או כמו דגל שחור על סוכת-מצילים בסגריר, היגחתי ממחבוא שׂיחי-הנוי שלי החוּצה בלחץ עז של הוד עריצותה, השלפּוחית. יכולתי אמנם להטיל את מימַי שם אך כבוד-המקום לא הירשה לי. מיהרתי אפוא לַחורשה שמִמוּל וחזרתי לבית הקברות. אשת-הספונג'ה חלפה על פנַי, משיבה לַ"בוקר טוב" שלי תשובה רפה, נכלמת. חיכיתי עד שתיכנס לַבּוּדקֶה של פיניטו ותיכף הִתחפרתי לי בסבך ההרדופים. מאוחר יותר, בשמונה ושלושים, כבר מן האמבּוּש, ראיתי איך יורד פיניטו מן האוטובוס. הוא לפת בידו מטריה ששיוותה לו מראה של מנחם-מנדל. נוסח בנגאזי אמנם אך מאוד יהודי, כמין עוף ממוּרטט.

קומץ קרובים הִרהיב עוז והגיע למרות אותו גשם בעשׂר. הצדעתי להם בליבי וחשבתי על חוק הברירה הטבעית בין הזוכרים תמיד ובין המתרגלים לשכוח, ככה שיש גם דארוויניזם של הזיכרון. בתום אותו ויעוד קצר של עלייה לַקבר מצאתי לי תירוץ שלא לשוב באוטובוס עם קומץ זוכרי אולגה ונכנסתי אל הבּוּדקֶה שבּה ישב פיניטו ולגם קפה שחור.

"חבל שלא עליתָ על האוטובוס," אמר לי, "אתה כבר לא צעיר ועוד תחטוף הִצטננוּת."

"אני חוזר ברגל, זה מרחק קצר," השבתי. "הדוקטור הִמליץ לי על שניים-שלושה קילומטר כל יום, זה בריא."

אף-על-פי-כן לא חזרתי הביתה אז אלא ישר אל האמבּוּש, שומר לי על שְׂדה-ראיה אל הקבר שאיש לא ניגש אליו כלל. עד שהִכריעו אותי השיעול והחום וחזרתי ברגל, מבין שיש גבול גם לכל שיגעונות עיקשותו של אלמן מזדקן.

בבית, לועט כדורי אקמול ובולע ספלי גוגל-מוגל, גזרתי מין צו-הרחקה על עצמי מטירוף זה של בית הקברות. "עד השנה הבאה לא מציג שם כף-רגל," גמרתי לי אֹמֶר. בארבע, בטלפון, ד"ש מפיניטו: "מר ש"ץ, שוב דולק שם הנר..."

*

בשִבעה בנובמבר, מקץ כשנה, נפטרה אחותה של אולגה. היא היתה אלמנה חשׂוּכת-ילדים והורישה לליהיא הכול. ליהיא שלחה מניו-יורק יפוי-כוח בדואר הדיפלומאטי. עליתי איפוא יום לפני יום-היָאר-צַייט, לחַיְפָה, לאחוזה, אל עורך-הדין דן זקס.

הוא קרא באוזנַי את אותה צוואה והחתים אותי מיד, כבא-כוחה של היורשת, על קומץ מיסמכים המעניק תוקף יוּרידי לאַקט-ההורשה הזה על פי דרישות החוק. כשביקשתי ללכת הוא קם והפך את פניו אל הקיר שמִנגד, קיר שתמונת צבעי-מים של הולצמן, גדולה והדורה, היתה תלויה במרכזו. זה היה ציור-נוף חלומי עם שקיפוּת תכלכלה של מראה הכינרת: עץ אקליפטוס, גִזעו באגם, מִשתאה אל צילו ההפוּך.

לא הספקתי לקלוט את הכול אבל מה שנחרט בי בהרף-העין היתה נהרה זיוונית שכזאת –  הכינרת, העץ, צילו. למה נזכרתי פתאום בשוּרה שהיתה אהובה על אולגה: "כָּזֹאת אָנֹכִי... שְקֵטָה כְּמֵימֵי אֲגַם" משירת רחל?

עורך-הדין זקס לא גילה, מסתבר, שום חולשה נֶקְרוֹ-לירית כמוני. מה שֶכֵּן גילה, וגילה מיד, היה פראקטי הרבה יותר. בתנועה מיוּמנת הִגבִּיהַ את הולצמן מעל מחבואה של כּספת. דלת-מתכת קטנה, עם מנעול-ביטחון ועם צֹפֶן סודי.

הסבתי פנַי בנימוס לאחור, לא לראות את אותה נוסחת-סתר. זה הזכיר לי את אולגה כשהתפשטה וביקשה "תסתובב אל הקיר." היא היתה נמרה כשכיבתה את האור, אך לפני זה –ממש ההיפך: צנועה וביישנית כזאת, כמו פרח אל-תיגע-בי שאי אפשר שלא להשתוקק לגעת בו. זקס, שיָדוֹ האחת אחֲזה בתמונת הכינרת של הולצמן, שלף ביד שנייה מן הכּספת קופסת-פח.

"זה בשבילךָ," אמר, "מכתבים שהורישה לךָ הנפטרת. ערך סנטימנטאלי, אני משער, הִנֵּה כאן תחתום."

חתמתי על טופס נוסף ולחצתי ידו ויצאתי החוצה. בחוץ, הקופסה תחת בית-שחיי, נעצרתי מול שלט. "אתגר".

זה היה מישׂרד-חקירות קטן של אנשי ביטחון יוצאי צה"ל. מי ששמר על קונסוליות בחו"ל או איבטֵחַ טיסות "אל על". מושבניק ביום-סידורים בעיר הוא כמו סוס שפקע לו המֶּתֶג: פַּיִס, שלוש הצגות יומיות, פלירט חטוף, מִשׂחקי-מזל.

הפלירט שלי עם המזל נִגלָה כהימור פאטאלי. הדברים הטובים, היתה אולגה אומרת, הם לא מוסריים, לא חוקיים או משמינים. איזה תרח זקן, מרובע להחריד נעשׂיתי, הירהרתי לי פתע, אם אצלי זה אפילו אינו מִשתבּץ באחד משלושתם. מחפיר...

אף-על-פי-כן, תוך שעות אחדות מן הרגע ההוא, הקריטי, הייתי צפוי לשיעור גיאומטריה לא קונבנציונאלי בתורת המרובעים: מרובעת היא גם צורתן של מלכודת-פתאים, או תיבת-פנדורה, או אותם מוקשי-נעל דרוכי מנגנון-השהייה המוּסווים בחול. בחול, אני אומר, ומתכוון לאותו נֹהַג בו טומנים בני-אדם, כמין בנות-יענה, את ראשם עד שניית-הפיצוץ.

מאוחר יותר, בספר צַפָּרוּת, אצלי בבית, גיליתי שזה מיתוס ריק שאין לו כל ביסוס: שום יענה לא טומנת ראשה בשום חול, מה שאין כן אנחנו, בני-האדם העושׂים זאת בכוח אינסטינקט מוּבנֶה של הכחשה והונאה עצמית.

"כן, אדוני, מה אפשר לעשׂות בשבילךָ?" סח האיש שישב שם)קבּ"ש או מין קמ"ן שנתעופף מצבא-הקבע לַשוק האזרחי), "אני פנוי להובלות."     

היטלתי עצמי, כמין שׂק בולבוסים, על כיסא משׂרדי שהוּצע לי. מאותם כלי-משחית שאפשר לקוראם "פונקציונאליים" אך אי אפשר לשבת עליהם. אני מתכוון לאופנת רהיטי-יוקרה ועיצוב-צמרת, פורמייקה ועץ, פיברגלס ונירוסטה, בנוסח סקנדינאבי או בַּסטַייל של הנרי מוּר, שכל יושביהם חוֹוים על בּשׂרם סידרה של עינויים באמנות קונצפטואלית, שחוץ מהַטְבָּעַת חותם צורב של פצעי-לחץ, כולם מאה עַכּוּז חוטפים שם בּוֹנוּס של טחורים.

"כן," חזר השֶרלוֹק הוֹלמס של מרכז אחוזה, "מה אפשר לעשׂות בשבילךָ, אדוני?" והושיט חפיסה של "קֶנְט".

הימהמתי תודה-אני-לא-מעשן וכחכחתי פּרֶלוּד ברונכיטי. שלושה כחכוחים לחימום הקנה. הוא ראה שאני נבוך.

"אל תתבייש," הזדרז לעודד, "שום ג'וב כאן לא גדול מדי ולא קטן עלינו. לא תאמין איזה מין בקשות לבילוּש מתקבלות כאן יום-יום."

"מה למשל?" ניסיתי נואש להרוויח קצת זמן, או אומץ.

נִראֶה שחיכה כל העת רק לכך, כי פתאום נִטען מילים כמו סוללה שתוּגבּרה: מעשׂה במודיע של מס-הכנסה שנִזקק לשירותי משׂרד-בּילוּש זה יום ולילה, פעם טמינת מצלמות נסתרות במִשׂרד רואי-חשבון על דוּ"חוֹת-מס מזוייפים ופעם פריצה ללישכת המנכ"ל להצפּין בו מיתקני-האזנה לכל קומבּינה.

"אין ריווחי," הוא אומר, "מעִסקי-מלשינוּת. כל סוחר הוא בפּוטנציה מעלים-מס סידרתי. העוּבדה שאף אחד אינו גומר כאן את החודש ללא שתיים-שלוש הכנסות חסוּיות מן הצדIs the name of the game. אבל איך מִתחכּם ריבונו של עולם לִהכפּיל את הכנסות חושׂפי אותן הקונספּיראציות (בשֵירוּת פּושטי עור האזרח הקטן הקרויים נציבוּת המס)? מזמין מעקב בעקבות העוקב ומצוד אַחַר כלב-הצַיִד. למה מה מתברר? שֶעַל שְׂכַר-מלשינוּת שלו לא שילם פרַאייר זה מס... או פרויֶקטים של ריגול תעשׂייתי בענף ההַיי-טֶק. או סוכנים מוּשתלים במַטּוֹת-הבחירות של חומדֵי עמדות ה"זִיץ" בַּקואלִיץ ובאופּוזִיץ. או סגן-שׂר זה, שוֹס בש"ס (בוא לא נזכיר שֵמות, בסדר?) שהִזמין follow up כי ברחה לו הרֶעבֶּעצְן, עמא לא לבד, לַים האֵגֵאי, לאיזה אי."

"וים-התלמוד כבר לא מספיק?" טיווחתי קצת אש מסייעת.

"חַכֵּה, זה לא הסוף," ירה בי את שוּרת-המחץ, "לָרֶעבֶּעצְן יש, מסתבר, מאהֶבֶת ושמו של האי הוא לֶסְבּוֹס."

צחקתי. הצחוק כנראה עזר, כמו מיסמס בגרוני איזו פקעת. התחלתי להסביר לו בשביל מה בכלל נכנסתי לַמישׂרד שלו, "אתגר". "גם לי," אמרתי, "יש אתגר."  

הוא שאל מה האתגר ואני סיפרתי על נר היָאר-צַייט. "כמה צריך לעלות מעקב," התעניינתי, "של יום בשנה?"

הוא שלף מכיסו מַחשב-כיס אלגנטי, פורט על הקלידים אֶטיוּד לכאלפיים ש"ח. סיכמנו הכול: את היום (כבר מחר), את תנאֵי התשלום, את הדוּ"חַ.

"עוד הערב," אמר לי, "יקפוץ לביתךָ הבּלש הממוּנה על הפרויֶקט, בוגר-סיירת. הוא שירת כאיש 'מוסד' בַּסטאף שלנו בפאריס וסייע לזיהוי המחבל מאהאדי נאמוּש, מי שרצח רק במאי האחרון בַּמוזיאון היהודי בּבּריסל ארבעה קורבנות חפּים."

"אני מבין שהבחור הוא מִקצוען," סיננתי חֶרֶש.

"מקצוען זה לא מילה," אמר ג'יימס בּוֹנד החיפאי. "עין של נץ, ביצועים של קוֹלוֹמבּוֹ, שליפות חדות של רַאמבּוֹ, הוא שווה כל ש"ח מוּשקע."

חזרתי, עם טיפת תוחלת, ל"חניון אחוזה", מתניע את ה-100 Audi ושורק לי שיר. גשם תפס אותי, עז ומפתיע, מכביש-הסרגל עד הבית וצליל איוושת המגבים נילווה אל קילוחיו. הִדלקתי את הראדיו כמו במין blind date    אקוּסטי עם ניקוסִיָה, עם בֵּירוּת, דמשׂק או בגדאד. בַּשידור האינגליזי של ראדיו עמאן נִתבּשׂר הורוסקופ די מבטיח: "השבוע תִלמַד כי מעֵבֶר לְמה שניגלֶה מִסתתר איזה סוד." זה הִתאים לי מאוד לאחר המלצות מר ג'יימס בונד על קולומבו וראמבּו. "הוא שווה כל ש"ח מושקע," אמר יועץ ההשקעות.

בבית, על קפה הפוך ואחֲרי מִקלחת, אני מִתפּנה לעיון בָּאוצר הטמון בקופסת-הפּח. כל הדרך הייתי עסוק בגיוס תירוצים לדחיית אותו רגע, כמו בזמן שהיו מגיעים מכתביה של אולגה אליי, לַגדוד. אז – זה היה כאותו זאטוט שזכה בטבלת שוקולדה: מַשְהֶה את פּתיחת הטבלה ומשׂיג ציפייה מכפילת מתיקוּת. אך כעת זה הִזכיר את כאב הפּציעה, אותו לילה, בין נגבּה לאיבּדיס. ליתר דיוק: בַּמיטה ב"הדסה", ביום שהגבס הוּסר.

יש איזה פחד מהוּל-סקרנות בפגישה עם פצעים שהִגלידו. בפרט לאחר שהיו מוסתרים מעיניךָ תקופה ארוכה. צליל מִספּרֵי האחות שגזרה, תוך תלישת השׂיער, את הגבס, דמה לציקצוק מִספּרֵי-הפלדה בגדר של עיראק סוּאִידאן.

נישׂאנו חאפּ-לאפּ וחיִינו עד יום שיחרורי מן הגדוד עם הוריה. אנשים נפלאים שקראו לבִתם על שם אשת גואל אדמתם. אולגה חנקין היתה חברתה של אִמה וקיברה, לצלעות הגלבוע, היה ממקד בו שנה בשנה צליינוּת משפחתית אדוקה.

היו לי קשיי הסתגלות אל השם הרוסי הזה, לא הסתדר לי. היא היתה צבּרית מִצַמּוֹת עד כף-רגל, כולל התחנות המתוקות שביניהן. "עופרה", "דליה" או "רותי" הלמו לה יותר, לא מין שם מ"יבגני אונייגין". "העיקר שאני מתאימה לַנַּשָּק הגדודי שלמה ש"ץ," התבדחה. "הוא כזה מין נַּשָּק מדופלם שמרביץ נשיקות בכל טוַח וקליבּר, גם בבודדת וגם בצרורות ואף פּ'ם לא פיספס את הבּוּל."

אך היו גם זמנים  שהיא לא התבדחה, רק רתחה מעלבון ומִזעם. לא עליי, על הגוף הסרבן הזה, זה שאהבתי כל-כך, גוּפהּ. היא רצתה להרות באותה נחישוּת בה הבקיעה באלחוט את הפרעות גלי האתר: כל חזית הדרום תעמוד על הראש אבל היא תעביר מיברק.

הגוף, כמובן, התגלה כמורכב קצת יותר מאותו ווֹקי-טוֹקי. צְפָנָיו של המוֹרְס, שאותם פּיענחה, נהירים מִצָּפנֵי הבִּיוּץ. פרופסור אשרמן הטוב מתל-אביב היה מטיף לה: "תני לזה זמן, זה יבוא, רק בלי לחץ... אולי אַתּ זקוקה לשינוי?"

"מה לשנות: את הגוף? את הבעל?" זרקה לו, דמעות בעיניה.

האיש הנפלא הזה לא התייאש: "זה יקרה, מייד'לה. עוד תִראי."

אבל היא ראתה ודבר לא קרה. חוץ מִמה שאִיֵּם: הקֶרַע. לילה-בלילה היה איזה קיר מִתגבֵּהַ בינינו, הר. היא תבעה שארוץ גם אני לבדיקות נוספות, נעתרתי ורצתי. כל הבדיקות הסתכמו באותה דיאגנוזה: בריא כמו סוס. לפעמים, לפנות בוקר, היתה מעירה אותי כמו חתולה ששׂורטת: "עכשיו, עֲשֵׂה לי ילד, מיסטר ש"ץ, ברגע זה."

ניסיתי הכול. מחבק בידַי העזות, שקצרוּ מהושיע, את הגוף הבּרושי הזה, זה שככל הברושים נתגלה כעץ-סרק. מה לא הייתי נותן להמיר את סִבלה בסִבלי, לתקן לה. אך כמו שאמרתי: אפילו בִּשניים אנחנו תמיד לבד.

ערב אחד נסתלקה לה אל רב-המושב וחזרה מפורקת. "ביררתי איתו את הצד של ההלכה," ביארה, "הכול."

לא רציתי לדוש בזה, אין מפיגים ייסורים בקירצוּף עור הפּצע. אך היא, בדבֵקוּת מזוכיסטית גירדה אותו, בלי רחמים, עד זוב דם.

"למה לךָ לבזבז עלי עשׂר שנים בלי תקווה ובלי ילד? יש לךָ כל הרשוּת לגרש אותי כבר מעכשיו, תופס?" 

"רשוּת זה לא חובה," אמרתי, יד על כתפה, בשקט.

"אתה לא רוצה ילד, הֶמְשֵךְ, משפחה?" ניערה את ידי בחימה.

"אולגה," אמרתי, "אַתּ כל המשפחה שנחוצה לי."

"עכשיו אתה אומר כך. עוד שנתיים תִשׂנא אותי."

חפנתי בזעם את סנטרה ואמרתי אל תוך עיניה: "מי שנלחם בגבעתי כבר לא מוותר על משלט שנִכבּש."

"על גבעה 69 ויתרתם," תקעה לי נוֹק-אָאוּט טכני.

"לא לזמן רב. היא כיום בידינו," כיתרתי אותה בידַי.

אותו לילה תירגלתי תנועה למגע עם דיוויזיות היאוּש שלה, המר, הפטליסטי. דָבקתי בה כמו בּמַקְלֵעַ ה"פיאט" שלי בִּקרב איבּדיס, מֵאָז. היא שכבה מרטיטה כמו מִקּוֹר ובוכה כמו מאושר אך לא התפתיתי. משהו בי, חשדני ודרוּך, לא קנה פתרונות קלים.

נִראֶה שצדקתי: בבוקר היתה השׂמיכה לצידי מופשלת. הראש היחיד על הכר היה זה ששייך לי, הלוּם כאב-ראש. אולגה פשוט לא היתה, על שולחן-הפורמייקה מצאתי פתק. הבנתי ממנו פחות מאשר בלעדיו. גם הוריה כך.

כשפָּנִינוּ בערב לַמישטרה הגיע מיברק מעַדֶן: היא הגיעה בטרמפים ללוּד ועלתה על מטוס שהִדרים לים-סוּף. יחיא ערוּסי, פעיל הסוכנוּת, פירסם לפני שבוע מודעה בעיתון-בוקר. "דרושים מתנדבים בעלי ניסיון בתחומי עבודה סוציאלית." אולגה עברה ראיון בעפולה מבלי לומר לי כלום והִתנדבה על המקום.

ניסיתי, נואש, לנחם את אִמהּ. היא ישבה במיטבח, מתייפחת. בְּיָד שוורידיה בולטים כצַנֶּרֶת בבית מתפורר נטלה אט-אט, מתוך ידי, עיתון מלפני כשבוע שֶרַק במיקרה לא זרקתי עדיין. היה בו חור רבוּע שנִגזר במִספּריים, בגודל מידותיה של אותה המודעה.

"היא תחזור," אמר אביה, קוּבּיית-סוכר בפיו, כפי שהיו ותיקים יוצאי רוסיה לוגמים את הצַ'אי הרותח. אֵד ההבּיל מן התה בכוסו ומן הפּירוּאֶט של ממטרה בחוץ, בַּדשא. "אולגה היא בומרנג, פאניה יודעת," הוסיף והאציל לה, לַזקנה, טפיחה על גב. "מה שעולה למעלה, אִם זה נפט פורץ בחֶלֶץ, או מים מִשִיבֶּר פּגוּע, או מטוס, או ריבּית בּבּאנק – מוכרח לחזור למטה למה אין ברירה אחרת. זה חוק הגרוויטאציה. בוא, שלומ'קה, בוא ונלך לחלוב."

תוך מיספּר חודשים בא מכתב מהמֵם: "יש תיקווה, גם אני אהיה אימא..." האומנם אותו לילה, לפני שברחה, נתרחש בה הלא-יאומן?

הִברקתי לעַדֶן: "תשובי מיד. אישה במצבֵךְ צריכה שמירת-הריון מוקפדת."

היא ענתה כמו אלחוט: "טוב לי כאן. מאושרת. מאז הקרבות כבר מזמן לא הייתי כמו ככה, חמש-חמש..."

רצתי עם המכתב אל פרופסור אשרמן: "תגיד לה!". כמו ילד קטן המזעיק את אביו לגונן עליו מפני ילדה גדולה ותוקפנית. הוא אמר: "יש שם ג'וינט, יש הצלב האדום, כשיתחילו הצירים היא תיכנע, תחזור לתלם. תן לה לירות די.די.טי על ראשי ילדים נגועי גַּזֶּזֶת. היא עושׂה שם היסטוריה, צריכים אותה שם. זאת שמירת-ההריון הכי טובה, תישן בשקט."

הרגשתי פתאום מיותר ואמרתי לאבא שלה: "נשבר לי."

סיומ'קה גורביץ', למרות העונה הבוערת, הבין וּוִיתֵר. הוא הוריד אותי בטנדר הישן עד הסיבוב, תחב לי בּוּכטַת סנדוויצ'ים לַ"קיד-בֶּג": "שוֹיְן, תצליח."

חזרתי לגדוד וחתמתי שנה והמשכתי לכתוב לאולגה: "תשמרי על עצמך. אַתּ אוכלת מספיק? יש לָךְ מת על המצפון, מִרשעת. מת מגעגועים."

עוברים תשעה וחצי חודש ואני בלוּד. הג'יפ הגדודי מחכה בחניון ועינינו תלויות בַּ"דקוטה". סיומ'קה מוחה בכף-יד מיוּבּלת דמעות רוסיות מעיניו. "אַ-נוּ תִראֶה, יַבּוּטְפָיוּמָאט, ממש כמו ימות המשיח!"

אני מסתכל: תימנים בתיפזורת. רזים, שחוּמים, אכּזוטיים. נושקים את אספלט-המסלול.

"איפה הבת הסוררת שלי?" הוא רוטן לידי, מתוח. גם אני כבר בלחץ: יורדים שם, אֶקְסוֹדוּס שלם, ורק היא לא נראית.

ואז, ממש מאחורי אותו מטוס "דקוטה", נוחת לו מטוס British Air Line גדול והכֶּבֶש מוּרד לַמסלול. יורדות בו בקצב טִקסי ומתון, מדרגה-מדרגה על פי סדר, עֶשְׂרוֹת תיירים ושָבֵי חוּצלארץ ואולגה סופסוף ביניהם. היא מזהה אותנו מרחוק כהרף-עין ומרביצה חיוך של אלף שטרלינג לפחות. השמש של עַדֶן תרמה ליופיה מתיקוּת של מימרח שוקולדה. חובקת ביד חבילה עטופה, מנפנפת, כולה בּריאוּת.

סיומ'קה מרעים: "מה הֵבֵאת לי, פַּסְקוּדְטְסְבֶ'לֶה?"

"אֶת הנכדה שלךָ, סבא."

"לא לי היא כי אם לאביה," אומר המוּז'יק בעברית של שבּת.

בו-ברגע ניתַּן לַבּוּבּה הזאת שמה. ליהיא. הבת שלי ליהיא. אולגה נצמדת אלי כמו מוּלחמת. "עכשיו," היא מלחיתה, "סופסוף אנחנו משפחה."

*

מכתביה של אולגה לרות אחותה ערוכים ברֶבֶרס כרונולוגי. כמו תל כנעני של שיכבה על שיכבה, מאוחר על גבי מוקדם. אני, הנובר בו בַּסליק האינטימי של שתי המתות האלה,  מין תֵל-אֶל-עֲמַרְנָה ששוב לא תֹאמרנה, מרגיש כמין Peeping Tom.  רק שהפעם זה לא החייט ההוא מן הפולקלור האינגליזי, זה שחטף מיקרה-עין כשלֵידִי גוֹדַיְבָה עשׂתה שם סטריפטיז. הפעם אני המציץ ואני המוּצָץ ואני היא העין,  זאת השבויה בין סודו של הנר על הקבר לקבר הסוד?

ואז, אז בדיוק, אור ליום חמישי, באחת בלילה, חותך לי הטלפון חד ומתריע את כל דומיית הקריאה. מי זה הפסיכי הזה המֵעֵז לטלפן לי כל-כך מאוחר כאן? איפה היקנו לו לפרא הזה מושׂגים בתרבות ונימוס? אני מתנתק מאותה קופסת-פח, מִסִּתרֵי תיבתה של פּנדורה. מעֵבֶר לַקו איזה קול לא מוּכּר לי.  האם זו טעות במיספר?

"כן," הוא אומר, "כן ולא, אדוני. זאת אומרת הטעות שלי אבל המיספר בסדר." מסתבר, שמו תעוֹז. תחקירן רון תעוז. מ'אתגר', המישׂרד באחוזה. הוא מתנצל כמובן על הטיימינג: היה צריך להיות אצלי בשמונה. הסתבך.

"איך הסתבכת, בַּכביש או בַּזמן? מה ששייך לַכּביש אין שום בעיה, זה מושב ידוע."

לא, הוא אומר. הוא מכיר את העמק. "אני עפולאי," הוא מנפּח שריר, "גִזעי." אלא מה? התעכב בשכונת דניה ב'. איזה בעל קנאִי אחד הזמין חקירת-עומק. לוּא ראית לאיזה פרצוף מפזר-הפגנות הוא נשׂוי, האהבָּל. טעות-דפוס של הטבע. חבל על הזמן. על הזמן שלי והכסף שלו, שמִזה יש לו פוּל. מַלְיָאן. אִם היתה כאן הגרלה של לוֹטו-טוֹטוֹ על כיעור לא היית מסַמֵּן עליה אִיקְסִים אלא אִיחְסִים. רק מה? המטומטם הזה, הבעל, מת עליה ולא רואה מִמֶּטֶר איזו צ'ילבָּה יש לו שם. כשחילקו את היופי עמדה בסוף התור וכשחילקו שם שׂכל הוא אפילו לא עמד שם..."   

בקושי הצלחתי לכבוש את צחוקי. זה הִפשיר, איכשהו, את הקרח. "אוקיי, אז מתי אתה בא, מר תעוֹז?"

"לא, הלילה כבר לא. רק מחר."

"אם כך אז מתי בדיוק?" כך אני, בחשש שיתקע לי עוד ברז.

"בשש-אפס-אפס. ויש לי מפתֵּחַ לשער של בית-הקברות."

"אם כן אז לילה טוב," אני מחזיר את השפופרת בשקט אל כּנה אבל שואל עצמי מיד: מִנַּיִן לו לַמַּבְרִיזָן הזה אותו מפתח שבּטח רק פיניטו יש לו בּעלוּת עליו? אבל מיד אני נזכר בכל שעוד נותר לי לדאוג ולהכין להשכמה של יום מחר: כריכים טריים בַּתיק, קפה חדש וחם בַּתֶּרמוס וכִיוְנוּנוֹ-בַּזמן של השעון המעורר. כל הפרוטרוט הלוגיסטי הזה כמו דוחק בי תמיהה זו בכוח עד ירכתיו הדחוּיים של אותו מנגנון הקרוי זיכרון. ואז אני נרדם בלי שהספקתי כלל לרדת לעומק התמיהות האחרות הממתינות בתוך קופסת-הפח כמין פצצות של זמן דיסקרטי שכשאקרא אותן יתפוצצו לי בַּפָּנִים.

בשש בדיוק הוא מקיש על דלתי כמו שעון מעורר על שתיים. זהו אם כך בצבעים טבעיים וחדים תחקירן רון תעוז: מישקפת, מצלמה, "דוּבּוֹן" צבאי עם תג "גולני". פרצוף מזרחי, בסביבות השלושים. כבר תוּדרך, הוא אומר, על הכול.

אני מציע לו קפה. "תודה," הוא אומר, "כבר שתיתי." ומראה לי בחוץ שהֶחנָה את הג'יפ שלו בין העצים, מִמוּל. "אנחנו נלך ברגל," הוא מסביר בסגנון של שוּשוּ, "כי רֶכֶב יעיד כבר מיד שֶיֵש נפש חיה בתוך בית-הקברות."

"נפש חיה כל-כך מוקדם בבוקר בטח אין שם," אני פּולט בשקט, "סך הכול דיור מוגן."

"איזה דיור מוגן?" הוא מפספס את הפּוּאֶנטָה.

"אותו דיור מוגן, תת-קרקעי, של נפטרים."

הוא צוחק ואצלי מתהפכים כל הקישקעס מרוב געגוע לאולגה. האור מסביב מתבהר אך אצלי, כצפוי, יש רק חושך גמור.

אנחנו מגיעים לשער. הוא שולף מפתח. אני מתאפק לא לשאול אותו איך זה הגיע אליו, לא נעים. על הקבר אין כלום, רק אותם דוּדאים ששתלנו, אני וליהיא. הוא תופס לו מחבוא עם תצפית בין שׂיחי ההרדוף ואני אחריו.

פתאום תוקף אותי שיעול. הוא מראה סימני אי-נחת. "תשמע," הוא לוחש לי למרות שאין איש בסביבה, "זה ידפוק את הכל."

"אתה מתכוון לַשַּעֶלֶת שלי?"

"כן," אומר הוא, "זה תיכף יבריח את מי שאנחנו באמבוש הזה מקווים שנתפוס פֹּה על חם."

"אז מה אתה מציע?"

"שתחזור, מר ש"ץ, הביתה. אם זיהיתי לבד את ההוא, החבלן מבריסל, אסתדר גם עכשיו."

"כן הַמְ-פַקֵּד," אני אומר לו חֶרֶש, "ותסלח לי."

"אין מה לסלוח, ברגע שבּו אזהה מי מדליק את הנר – תיכף אשוב למושב שלך, ש"ץ, ומיד אמלא לךָ דוּ"חַ."

שבתי אפוא כתינוק שסרח וניסיתי לישון, אך לשווא.

בשמונה ועשׂרים הוא כבר מקיש אצלי בדלת.

"מה קרה?" אני שואל אותו.

"תסלח לי. אני מתפטר."

עכשיו, שבחילוף-יוצרות מפתיע ואירוני, זה הוא שמבקש פתאום סליחה, ולא אני – אני מתבונן בו ולא מאמין לעינַי, איזו מטמורפוזה: האיש הִשתנה כבּאלון זה שכּל האוויר התרוקן מתוכו. הוא חיוור ונִראֶה שכּל אֵגוֹ-השוּשוּ שַבַּ"כּ אצלו חיים כאן לכל חי, הוא כמו בהלם. "תִּראֶה", הוא פולט, "זה התַקֶל הכי משונה שקרה לי אי-פעם. לרגע לא תיארתי לי שזה מי שאפגוש."

"מי פגשתָּ שם קיבּינימָאט?" אני מאבּד אורך-רוח, "מי מדליק על הקבר של אולגה שלי כל שנה נר של יָאר-צַייט? דַבֵּר!!!"

"לא תאמין, אדון ש"ץ," הוא אומר, "גם אני ככה... לא האמנתי..."

"מי? את מי ראיתָ?" אני שׂם עליו שתי ידיים, "את כּלבּם של בני בַּאסקֶרוִיל? דראָקוּלָה ז"ל? המיפלצת מִ-Loch Ness או מיסטר גֶ'ק המרטש?"

"את אמא שלי," הוא לוחש, מתנשף, "לא תופס בכלל מה היא עושׂה שם."

"איך קוראים לה?"

"חמאמה."

"עושָׂה שמה ספּונג'ה כל יום חמישי לַקבּרן?"

"עושָׂה בהרבה מקומות, אדון ש"ץ. לא שואל מתי ואיפה. אני גר בקריית אתא." ומיד: "לא שֶמֵּבִין למה בּכתה שם, על הקבר. אבל קח את הכסף שלךָ, אדון ש"ץ. רון תעיזי לא בולש אחרי אימו..."

בערב, עמוק בַּשיכבה התחתית של אותה קופסת-פּח אניגמאטית, אני מגלה על נייר-מכתבים של ה"ג'וינט" מין רמז ראשון. "הלילה," כותבת שם אולגה לרות, "העזנו לחדור אל הקאסבּה. שֹחַד פותח בעַדֶן הכּל: מחסומים, שערים, פִּיּוֹת. מִסוכֵן כפול אחד, של הסוכנוּת ושל הבריטים, הצלחנו לסחוט אינפורמאציה Top Secret וכבר, בו-בלילה, לפעול. הֶחנֵינוּ את ה'בֶּדפוֹרד' הישן, המנדאטורי, שניים-שלושה רחובות מאותה הסימטה, כטישטוש עקֵבות. יחיא ערוּסי וראלף מה'גוינט', שניהם עטופים בכּאפיה, נשׂאו עד הבית ההוא ששימש לנו יַעַד, סולם ושׂמיכות. אני, מוּסתרת בְּצֵל עץ, נשארתי בתצפית שם, לשרוק שריקה מוסכמת אם תופיע מישטרה. הם הִשעינוּ סולם זה עד קְצֵה החומה שחיפּתה על חזית אותו בית. את השׂמיכות שקוּפּלוּ להרבה קיפּולים הם פּרשׂוּ, כריפּוּד, בִּמְרוֹם החומה שמִּמֶּנָּה בלטו כמו חוּדים של שיני חיות-טרף, שִברֵי-בקבוקים חדים נגד כל מי שישׂים שם ידיו תוך טיפּוּס. שתי ילדות ועוד ילד אחד שיָּדעוּ, בזכותו של איש-קשר, שאנו באים לחלצם מִבּוֹרְדֶּל זה חיכו בחצר הפנימית, ויחיא וראלף שילשלו אליהם, מִתרמיל שהוּצמד אל גב יחיא, סולם-חבלים מיוחד שקָּנוּ מִסְּפֵּץ-סנֶפְּלינג אחד בקהיר. כעת ירד ראלף בסולם-חבלים זה אל תוך החצר בה הִמתינו אותם נמלטים וגרר כל אחד מהם עד לפיסגת החומה. אחת מאותן ילדות הִתקשתה לטפּס איתו עד שהִגיעו שניהם באימוץ כל כוחם עד לַקטע שבו נִפרשׂו השׂמיכות. מה מתברר: היא בסוף התשיעי ועוד אין לה ארבע-עשׂרה, רותי. בית-הבושת הזה שממנו היצלנו אותה מעסיק גם קטינים. כתבתי 'קטינים' כי גם הוא, אותו ילד,  נימנה בפירוש עם כל אלה. מה שקוראים לו הבריטים white slavery לא רק עובר על הגבול של גיל ושל מין אלא גם על גבולות הפֶּרוֶרסיה הכי פֵּדופילית, וכמו שנהוג בּמזרח הבּרבּארי הזה גם על גבול הדמיון. כשטסנו בַּ'בֶּדפורד' הזה עד לחַאשֶד בספּיד-נהיגה קרימינאלי שאילו נתפסנו  היה שווה קנס של הרבה לירות שטרלינג טובות, תקפו הצירים את אותה מיסכנה ואנחנו, באַטְרָף של פחד, מיהרנו איתה אל חֲדַר-המיוּן של 'גאולה' לפני שתמוּת

ד"ר לוי, רופא מתנדב משיקאגו, אמר לי: 'דרוש לנו נֵס כאן.' מי שלא מאמין בניסים, כך שמעתי מאבא, הוא לא ריאליסט. אז קרה שם הנֵס ושתיהן בחיים, הילדה ובתה התינוקת. רק מה, היא לא רוצה בה, היא, שבעצמה ילדה. ניסינו לשדל אותה אך היא סירבה בתוקף. 'זה מִגּוֹי וזה מאֹנֶס,' מילמלה בבכי מר.

טילפנתי מיד לעובד סוציאלי ואיש המשלחת שלנו. הוא בא בלִוויית נוטריון תל-אביבי שֶיֵּש לו את כל הטפסים. מיד החתים אותה הנוטריון בטביעת-בוהן (היא לא יודעת קרוא וכתוב) על טופס של ויתור. תוך יומיים-שלושה, מלוּוָה באחות, העלינו אותה לַ'דקוטה' עם הילד ועם הילדה מאותו 'בית השמש העולָה' של עַדֶן, לא של ניוּ אורלינס. חיבקתי אותה ופשוט לא יכולתי למנוע עצמי מלתמוה בזעם עצום ומרירוּת לא פחותה מִזה איך מתנהל העולם ואיך אלוהים מחלק לא בצדק את עצם הזכוּת להיות אימא למי שמואס בה ומי שפשוט מת לִזכּות בה ימות בלי לִזכּות. היא הציפה אותי בדמעות של תודה ואשמה וביקשה, שנוּקת בכי, לומר לה את שמי והיכן אני גרה בארץ-הקודש הזאת. אמרתי לה את מה שהיא ביקשה וגם רשמתי על דף שאִם תִלמד לקרוא תקרא בו יום אחד. יצאתי מתוך המטוס וראיתי אותה בחלון ה"דקוטה" כשהיא מנפנפת לי יד שכל רגע קינחה מעיניה דמעות. החזרתי לה ניפנוף בה-בדקה שד"ר לוי שאל אותי: 'אז מה עושׂים עם ה-unwanted child?''.

לגודל מזלי הנוטריון עמד איתנו לצד מסלול-ההמראה, מה שנתן לי צ'אנס. שאלתי אם מותר למאמֵּץ יחיד, ליגאלית, לִזכּות באימוּץ ה- unwantedשהיא בשבילי דווקא wanted מאוד.

 הוא שאל אם אני נשׂוּאה ואמרתי שכֵּן ופרצתי בבכי. הם שלושתם נדהמו ואותו נוטריון סח: 'ומה היא עמדת בעלֵךְ?'. אמרתי: 'אם יחשוב שהיא בתי יהיה בסדר. אני כבר יותר מִתִּשעה חודשים כאן והוא יקבל את זה טוב.'

'היו לָךְ קשיים להרות?' התעניין ד"ר לוי מלא באמפאתיה.

אמרתי: 'ניסיתי הכול כבר שנים ואין שום תוצאות, זה lost case.'

'לוא היית רווקה זה היה אפשרי אבל בלי אישורו של הבעל, החוק לא מרשה זאת,' אמר לי אותו נוטריון בחמלה עצורה.

'אם כך היא ודאי תִּזָרֵק מִמוסד למוסד,' שוב פרצתי בבכי, 'בִּזמן שאצלי היא תִזכּה גם לבית וגם להמון אהבה".

'תגידי לי,' אמר לי העובד הסוציאלי, 'אִם בעלך, כפי שאמרת כרגע בעצמך, עתיד לקבל את זה טוב למה לא ששניכם תאמצו אותה יחד?'

'כי אִם,' גימגמתי, 'יִוָּדַע לו שהיא לא שלו הוא לא יסלח לי לעולם.' ושוב התפרצתי בבכי.

'אולגה,' אמר הנוטריון, 'יש כאן סתירה בולטת בין מה שבעצם אמרת לנו קודם, שהוא יקבל את זה טוב, ובין המילים שעכשיו אַתּ אומרת שהוא לעולם לא יסלח לך. איך, כאִשה אינטליגנטית, אַתּ מסבירה את זה?'

'ואיך, כאיש אינטליגנטי,' לא עצרתי כוח, 'אתה מסביר את הסתירה בין מה שאיש אומר שעה שהוא מרגיע את אשתו המיואשת וּמה שהוא ינטור לה בליבו שנים רבות?' זה היה שקר גס, לפחות כלפי שלוֹמיק, וחשתי מיד שליכלכתי. זה לא הִגיע לו לגבר הנפלא הזה. אני כּפּרתו והאשְמה כולה שלי היא. 'אַתּ כל המשפחה שנחוצה לי,' הוא אמר. לפי ההלכה הרי יכול היה בלי קושי להיפטר ממני כעבור עשׂור שנים. אני מצידי, גם הרבה לפני עשׂר שנים לא הייתי נותנת לשנינו לסבול והייתי מיד משחררת אותו, שיילך. אך עצם ויתור הילדה על בִּתה והדחף לזכות בַּתינוקת, כל זה מילא אותי פחד נורא שמא איכשהו הוא יתחרט.

מובן שלא יכולתי לקבל גם שמץ סעד מאלה שהיו עדים לתיסכּוּלי המר, כי גם הנוטריון גם העובד הסוציאלי ידי שניהם כּבוּלוֹת היו באזיקי החוק. אך יֵצֶר אותה החיה הפראית הקרויה אימהוּת לא מוּשׂגת רדף אותי בלי רחמים ובלי הרף ולא כמו אותה הילדה, הוא לא רק שלא נעתר לי לחתום על ויתור, אלא צעד בצעד דחף אותי עד מימוּשה הסופי של תוכנית מסוּכּנת מאוד.

ביום בו שוּלמה לכל איש מעובדי המישלחת משׂכּורת החודש קניתי כרטיס לטיסתBritish Air Line שדרך נִיקוֹסִיָּה נועדה לנחות בלוּד. בחרתי מראש בטיסה בקו בריטי ולא בַּ"דקוטות" שלנו, שֶמָּה שפּחות פרצופים מוּכּרים יזהו אותי עִם הקטנה. מיד לאחר-מכן, בלי לבזבז בדרכי גם דקה מיותרת, עצרתי מונית והנחיתי נהג מקומי אל היעד הבא. היות שהכירו אותי באגף תינוקות ופגים ב"גאולה" חתמתי על טופס שיחרור התינוקת ושבתי מהר לַמונית. רק כשהייתי כבר תחת גגו של אותו טרמינלAden Airport  שילשלתי בַּיד הפנויה מחיבוק התינוקת שלושה מכתבים לתוך תיבת-דואר שעד שתוּרַק ויוכלו נמענַי, מוּכּי הלם, לקרוא בהם למה ברחתי מעַדֶן, אני אֶמָּצֵא כבר בלוּד. כתבתי ברורות לשלושתם, ד"ר לוי, וכן הנוטריון והעובד הסוציאלי, שגם אִם עברתי ברורות על החוק לא נותרה לי בעצם ברירה, ואם עוד נותר בהם שביב אהדה לחודשי התנדבותי להצלת קטינֵי עמנו משֶּבִי מכוּפּל זה של איסלאם ופּדופיליה, אודה להם מאוד אם לא יסגירו את סודי. 'אצלי,' כתבתי, 'היא תִגדל בריאה ומאושרת יותר מִשֶבּכל מקום אחר על פני תבל.' ותיכף עליתי זריזה לַמטוס ועכשיו, שגם הורינו וגם שלוֹמיק לא בבית, אני מספרת לָךְ, רותי, את מה שנועד כאן לשתינו בלבד. - - -"

מֵעֵבֶר לזה נתפּרעו השורות כמו תלמים בחלקה מסוּלעת. הבנתי כי כאן היא היתה כה נסערת שעצם כתב-ידה הלא סדיר הִמחיש הכל. "שלוֹמיק אסור לו לדעת שום כלום. תזכּרי. לא כל עוד אני חיה. הוא הנפש הכי אצילית בעולם ואני רק עפר לרגליו..."

הרמתי פנַי אל שולחן-הכתיבה, אל תצלום שקיבלתי מליהיא: היא וגדי ושתי הקטנות על ריקעו של אגם צח ב-Upstate New York. היא צנומה כמוני, שחומה כמוני, נושׂאת בה כמוני את אולגה. כשאני מהרהר בה אינני בטוח: כלום אין היא, בעצם, בתי?

* * *

איליה בר-זאב

לכבוד גיליון האלף של אהוד בן עזר

"מסע אל תום האלף"

קטע הסיום של "שביל ישראל" – אלף ק"מ (במצטבר) לאילת.

 מתוך ספר שירים חדש שייצא בסתיו 2015

העיר האֲבוּדה

הַחֻרְבָּה, הַגַּיְא, נַחַל רוֹדֵד יוֹרֵד עַל בִּרְכָּיו, מִתְרַחֵק,

מִתְחַפֵּר בְּשֶׁבֶר מִשְׁנִי,

הַכֹּל אָבוּד בְּצֵל הֶהָרִים, מַחְצָבָה נְטוּשָׁה צוֹפָה

בְּמִשְׁבְּרֵי הַמִּדְבָּר.

עוֹרֵב חוּם עֹרֶף אוֹרֵב לְלַקֵּט שְׁאֵרִיּוֹת אַחֲרֵי הַהוֹלְכִים,

עֲצֵי שִׁטָּה מְסַיְּמִים

חַיִּים.

בְּאֵיזוֹ דֶּרֶךְ נֵלֵךְ בְּטֶרֶם נֹאבַד?

עַל הַר שְׁחֹרֶת נִרְקֶמֶת תְּאוּרָה רַכָּה –

זָכִיתִי בָּאוֹר מִן

הַהֶפְקֵר.

עין נטפים

1.

בְּרֵכָה כְּקִבְרֵי שַׁלִּיטִים, אַגָּן טְבִילָה לִיצוּרִים

הַמְּחַפְּשִׂים אֶת לֶחֶם הַקֹּדֶשׁ. מִכֹּבֶד הָאֶבֶן מְפַכֶּה קוֹל טִפְטוּף

אֶל גַּרְגְּרֵי הַחוֹל הַגַּס, מַרְחִיב צַעֲדִי תַחְתָּי.

דּוֹלֵף אֶל

הַיְּרֹקֶת.

קִרְקַס סְחִיפָה מִמּוּל.

נְקִיק צַר מְחַבֵּק אֶת הַגּוּף הַיָּגֵעַ בְּמַעֲלֶה הַמָּצוּק

אֶל קָצֵהוּ הַמּוּאָר מוּל הָרֵי סִינַי וְיַם סוּף –

מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל מַגְבִּיהִים אֶל עַל אֶת פִּסְגוֹת אֵילַת.

2.

אִישׁ מַאֲמִין מְפַלֵּס דַּרְכּוֹ אֶל הָאוֹר, מְפַזֵּם בְּשִׂמְחָה:

כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, סֶדֶק צַר מְאֹד וְהָעִקָּר...

לִפְעָמִים,

בְּאוֹתָהּ בְּדִידוּת עַל פִּי תְּהוֹמוֹת, גַּם אֲנִי,

מְפַחֵד כְּלָל.

גשרון וְתַיִל חד

אֲנִי מְכַתֵּת רַגְלַי מֵעַל נַחַל גִּשְׁרוֹן

וּבְתּוֹכוֹ,

עוֹד מְעַט יִתַּם הַ"מַּסָּע אֶל תֹּם הָאֶלֶף", מְתֵי מִדְבָּר יָבוֹאוּ אֶל

אַנְדַּרְטַת דֶּגֶל הַדְּיוֹ.

תַּיִל כָּסוּף מִתְפַּתֵּל מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב כְּמַדְקֵרָה

בְּמִקְסַם חֲלוֹם אַחֲרִית הַיָּמִים.

גָּדֵר חֲדָשָׁה וּתְהוֹמוֹת בֵּינִי וּבֵין הָאִישׁ מִמּוּל,

בֵּין תְּשׁוּקוֹת.

וְאוּלַי,

בָּאֶלֶף הַשְּׁלִישִׁי,

זְאֵב עֲרָבוֹת חַד-מַלְתָּעוֹת יִחְיֶה לָעַד עִם כֶּבֶשׂ תָּמִים,

אָדָם יְכַתֵּת חֲרָבוֹת,

יִנְצֹר רֹעַ –

יָנִיחַ לַתֵּבָה בְּאֶרֶץ אֲרָרָט,

יַטְמִין אֶת אֵפֶר הַחַטָּאת בְּעוֹלָמוֹת לֹא לוֹ.

החלק החסר בַּפּאזל

גַּלֵּי גְּרָבִיטַצְיָה בֶּחָלָל מַשְׁלִיכִים בְּשַׁבְרִירֵי שְׁנִיָּה שִׂמְחָה בֵּין הָעוֹלָמוֹת, רוּחַ קְדוּמִים, אֲבַק סוּפוֹת בֵּין הַהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ כָּל

הָאָרֶץ – בַּת קוֹל שֶׁל צָהֳלָה בַּקּוֹסְמוֹס. לְמִי אִכְפַּת שֶׁכָּל-הַיְּקוּם כְּגוּשׁ צָפוּף וְדָחוּס כָּל עוֹד פּוֹרְחִים בּוֹ צִמְחֵי בַּר בֵּינוֹת לַסְּלָעִים

כָּל עוֹד יְעֵלִים מְדַלְּגִים עַל הָרִים קֵרְחִים

וְצָב הָדוּר,

לְטָאָה מִמִּשְׁפַּחַת חַרְדּוֹנִים יְדוּעָה

מְרַתֵּק בְּיָרֹק זוֹהֵר נְקֵבָה קְטַנָּה בְּגוֹן אֲדָמָה דָּהוּי –

בְּרִגְעֵי הַסַּכָּנָה מַכֶּה בִּזְנָבוֹ כָּל אוֹיֵב,

מְיַשֵּׁר הֲדוּרִים,

רֹאשוֹ חָבוּי בְּמִסְתָּרָיו,

בְּעִנּוּגָיו.

בְּתֹם הָאֶלֶף, הַיָּם הָאָדֹם מַסְמִיק מִתְּשׁוּקָה, מִכִּסּוּפִים.

בְּמַעֲבֵה הַלֵּילוֹת מִתְנַגֵּן

הַבְּלוּז.

עם הרוּח המיבֵּב

אריק אינשטיין 3.1.1939-26.11.2013 – שנה למותו

אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל אֶל כּוֹכַב הַלֶּכֶת נֹגַהּ

בְּמַעֲבָרוֹ עַל פְּנֵי

הַשֶּׁמֶשׁ.

בָּאוֹר הַמֻּחְזָר, עִם בּוֹא הַסְּתָו,

נַבִּיט זֶה בָּזֶה בְּלֹא

חֲשַׁשׁ עִוָּרוֹן,

נִגַּע בִּשְׁבִיבֵי הָרוּחַ הַמְּיַבֵּב –

רְסִיסֵי לַיְלָה מַשְׁכִּימִים בְּתוֹךְ עָנָן חוֹלֵף.

בַּפַּעַם הַבָּאָה יַעַבְרוּ מֵאוֹת שְׁנוֹת חַיִּים

עַד שֶׁנְּחַשֵׁק עַצְמֵנוּ

לֶאֱהֹב.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 7.12.14

* במסכת חילופי ההאשמות בין נתניהו לבין לפיד ולבני מי דירדר את הממשלה למשבר הזה ומי גרר את המדינה לבחירות מיותרות, בזבזניות ויקרות, שני הצדדים צודקים. לא היו צדיקים בהתנהלות הממשלה המקרטעת הזאת; לא היתה בה מנהיגות. שני הצדדים אשמים. בעצם שלושת הצדדים – אי אפשר לשכוח את בנט וליברמן, שרי קבינט המלחמה, שבעיצומה של מלחמה תקפו את הממשלה ואת ראש הממשלה בהצהרות מתלהמות ופופוליסטיות.

* שמעתי את נאומו של יאיר לפיד, והוא נשמע לי מאוד מוכר; הסגנון, צורת הדיבור, האינטונציה, השילוב הפאתטי של צעקה בלחישה או לחישה בצעקה, החזרתיות הרטורית, הפאוזות במשפטים. תואם ביבי.

אחרי שני מופעי האימים, של נתניהו ולפיד, הולכת ומצטיירת התמונה העגומה, שסדר היום היחיד של הבחירות המיותרות הללו, הוא השמצות אישיות.

* כאשר קמה "יש עתיד", לא הבנתי מה מחפשים אנשים רציניים כמו שי פירון, רות קלדרון, עליזה לביא ומאיר כהן תחת כנפיו של אותו אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. לאחר מכן, בתקופת מצג השווא של "ברית האחים", שיניתי את דעתי. חשבתי שהנה, באמת ובתמים, משהו חדש מתחיל – דרך חדשה השוברת את הקונבנציות העבשות של שמאל וימין, הנוטשת את הדיכוטומיה הנוקשה של חילונים ודתיים שנועדו להתלחם לנצח אלה באלה ואינה מכפיפה את סדר היום הלאומי למחלוקת המדינית חסרת התוחלת על גבולות המדינה (בהיעדר פרטנר גם לוויתורים מרחיקי הלכת ביותר) אלא מתמקדת בתוכנה. אולם זאת הייתה אשליה. התיישרותם של אנשים כמו שי פירון אחרי גחמתו הנואלת של לפיד בהתנגדות לחוק הלאום, הייתה מבישה.

* איפה הכסף?

* בראיון ל-ynet נשאלה שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן על האפשרות ש"יש עתיד" תצטרף לממשלה עתידית של נתניהו אחרי הבחירות. גרמן השיבה: "למדתי בפוליטיקה שאין מחרימים איש." יפה. אכן, אין להחרים איש. אין זה מן הנמנע, שנראה בעתיד את לפיד בממשלתו של נתניהו, כיוון שפוליטיקה היא אמנות האפשרי.

* שלי יחימוביץ' דורשת מכל גוש מרכז-שמאל (כלומר "שמאל") להתחייב לא להצטרף לממשלה עתידית בראשות נתניהו. בבחירות הקודמות שלי עמדה מול לחצים רבים וסירבה להתחייב התחייבות כזאת, אותה הגדירה היטב: איוולת פוליטית. סמוך לבחירות היא נלחצה והכריזה שלא תצטרף לממשלה. ההכרזה הזאת, המתאימה למנהיגת מפלגת קצה כמו מרצ, עלתה למפלגת העבודה בכמה מנדטים טובים. אילו קיבלה מפלגת העבודה עוד 3-4 מנדטים, סביר להניח ששלי יחימוביץ' הייתה עומדת בראשה עד היום.

אין שום עיקרון אידיאולוגי בישיבה בממשלה או בישיבה באופוזיציה. תפקידה של מפלגה הוא להשפיע על המציאות, ובכל מצב נתון עליה לבחון האם נכון יותר שתהווה אלטרנטיבה באופוזיציה או שתשפיע בתוך הממשלה. מצב נתון הוא תוצאות הבחירות, ולכן הכרזה על הצטרפות או הימנעות מהצטרפות לפני הבחירות היא איוולת.

* המשבר הקואליציוני האחרון מוכיח, שבעיית המשילות אינה נובעת מהמפלגות הקטנות. אני התנגדתי להעלאת אחוז החסימה, כיוון שאני רואה חשיבות במתן ביטוי לקולות השונים בחברה הישראלית.

היו שייחסו ליוזמי העלאת אחוז החסימה רצון לחסום את ייצוג הערבים בכנסת, כיוון שבפיצול הקולות בתוכם היום, אף מפלגה ערבית אינה עוברת את אחוז החסימה החדש. אני לא קונה את ההסבר הזה. אנו רגילים לתחביב של הצגת כל הצעת חוק כקונספירציה גזענית, כביכול. אולם גם מי שמציגים את יוזמי חוק המשילות כגזענים, אינם טוענים שהם מטומטמים. וכי יש למישהו ספק שהעלאת אחוז החסימה תגרום לאיחוד כוחות במגזר הערבי ולחיזוק ייצוגו בכנסת?

ובעניין ייצוג המגזר הערבי בכנסת – אף שמדובר בח"כים הרחוקים ממני ביותר בדעותיהם, שמכעיסים אותי מאוד בהופעותיהם והתבטאויותיהם, אני רואה חשיבות רבה בכך שהם בכנסת. הרעיון שחמישית מאזרחי ישראל לא ייוצגו, הוא מעורר פלצות (אני מחריג מהכלל הזה את חברת הכנסת זועבי, שחצתה את כל הקווים האדומים, ואין היא ראויה להיות ח"כית). עם זאת, אני מייחל ליום שערביי ישראל יבחרו מנהיגות אחרת, מתונה ואחראית, שתוביל להשתלבותם במדינה.

הטענות על הפגיעה ההולכת וגוברת במעמדם של ערביי ישראל, לעומת הימים הרחוקים שבהם ישראל היתה דמוקרטיה אמתית שהעניקה זכויות שוות לערבים באמת ובתמים, אינן מתיישבות עם העובדות ההיסטוריות. האמת הפוכה – מעמדם של ערביי ישראל הולך ומשתפר. כבר הזכרתי את העובדה שב-19 השנים הראשונות של המדינה היו ערביי ישראל תחת ממשל צבאי ועל הגיחוך שהאדם המזוהה ביותר עם הממשל הצבאי החי עימנו, שמעון פרס, אמר על קברו של מי שהנהיג את הממשל הצבאי והתעקש להשאירו על כנו, בן גוריון, שחוק הלאום מפר את האיזון הבן-גוריוני של מדינה יהודית ודמוקרטית.

בשנותיה הראשונות של המדינה, מפ"ם (!) לא קיבלה ערבים לשורותיה. המחלוקת על האפשרות של קבלת ערבים למפלגה, היתה אחד הגורמים לפילוגה בשנת 1954. ואילו היום, יש מתמודדת ערבייה, אנט חאסכייה, ברשימת הבית היהודי!

* פנינה רוזנבלום מתכננת קמבק. גם "ארץ נהדרת".

* צפיתי ביום חמישי בתוכנית "מצב האומה", שבה התארח בנט. רמת ההומור לא היתה מי יודע כמה, אבל לא על כך רציתי לכתוב. מה שבלט בשפת הגוף, במימיקה של המשתתפים יותר מאשר במלל, הוא מצב הצבירה התודעתי שלהם: מרירות, נרגנות, נרדפות ברמה כל כך קיצונית, שדומה ששטיפת המוח שלהם כל כך הצליחה, עד שהם עצמם החלו להאמין בה. התיעוב, הבוז והסלידה כלפי היריב, מקלקלים את השורה. גם את ההומור. גם כשהם ניסו לזייף קצת הומור עצמי... המסרים שלהם בשאלות לבנט היו ברוח של – אתם הרי מחליפים את השלטון באמצעות רצח ראשי ממשלות ומציתים בתי ספר... מגעיל.

* בבחירות לכנסת ה-12 ב-1988 ניצח הליכוד בראשות יצחק שמיר. אמנם הליכוד קיבל רק מנדט אחד יותר ממפלגת העבודה, 40 מנדטים לעומת 39, אולם גוש הימין, הדתיים והחרדים קיבל יחד 63 מנדטים.

שמיר היה יכול, לו רצה, להקים בקלות ממשלת ימין חרדים צרה בראשותו. היה זה בתום קדנציה של ממשלת אחדות לאומית, ממשלת הרוטציה. מערכת היחסים בינו לבין מנהיג מפלגת העבודה שמעון פרס היתה של חוסר אמון ותיעוב הדדי (לעומת מערכת יחסים מצוינת בין שמיר לשר הביטחון רבין, שהיו ציר לעומתי לשנוא נפשם המשותף פרס). שמיר, בניגוד לנתניהו, דבק ללא פשרות בשלמות הארץ ולכן היתה גם יריבות אידיאולוגית מרה וחריפה בינו לבין מפלגת העבודה.

שמיר ניהל מו"מ מתקדם להקמת ממשלת ימין חרדים. במו"מ העלו המפלגות החרדיות האשכנזיות אגו"י ו"דגל התורה" תביעה אולטימטיבית – שינוי הגדרת מיהו יהודי בחוק השבות, כך שיוכר רק גיור "כהלכה", כלומר גיור אורתודוכסי.

שמיר היה בראש ובראשונה ציוני, שהציב על ראש שמחתו את מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (העלייה הגדולה מבריה"מ ואתיופיה היתה הנושא המרכזי שהוביל כראש הממשלה). הוא הבין שקבלת התביעה החרדית, פירושה גט כריתות בין ישראל ליהדות ארה"ב, ש-90% ממנה מזוהה עם הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי, ולכן הוא דחה את התנאי והקים מחדש ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה.

כעבור שנתיים התפרקה הממשלה בעקבות התרגיל המסריח של פרס. כאשר הקים שמיר ממשלת ימין חרדים צרה, הוא ויתר ויתורים מרחיקי לכת לחרדים, אולם את תביעתם לגיור אורתודוכסי הם גנזו. הם ידעו ששמיר יעדיף לשבת באופוזיציה או ללכת לבחירות חדשות, אך לא ייתן ידו לקרע בעם היהודי.

אני מזכיר את הסיפור ההיסטורי הזה, בעקבות הידיעות על הדיל הנרקם בין נתניהו לחרדים. החרדים מציבים בין תביעותיהם הראשיות את מניעת קבלתו של חוק הגיור. חוק הגיור הוא חוק מתון ומינימליסטי, אך הוא מתמודד עם המציאות האנטי ציונית, שבה הרבנות הראשית, הנשלטת בידי חרדים לא ציונים, מכשילה בכל מאודה את האתגר הציוני החשוב ביותר בימינו, והוא צירופם המלא של העולים מחבר העמים לעם היהודי.

אם נתניהו, המניף ברמה את דגל חוק הלאום – חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ייתן את ידו להמשך המהלך האנטי ציוני של התעללות בעולי חבר העמים, הוא ימעל באחריותו ומחויבותו כמנהיג מדינת הלאום של העם היהודי.

* כאב לילדים במערכת החינוך, אני מקווה ששר החינוך הבא, יהיה אשר יהיה, ימשיך את המהפכה ששי פירון החל בה – מעבר ממפעל תעשייתי להשגת ציונים – לבית חינוך; מעבר מהמרוץ המטורף אחרי המיליון ללמידה משמעותית ומעמיקה. אני מקווה שהשר החדש ימשיך בדרך המעודדת מצוינות לעומק ולא הישגיות של מלחמת הישרדות בג'ונגל, תחת כותרת שווא של "מצויינות". אני מקווה שגם השר החדש ימשיך במדיניות של עידוד וטיפוח ההתחדשות היהודית הפלורליסטית בחינוך, בניגוד לשרים הדתיים שהכפיפו את לימודי היהדות לאורתודוכסיה והשרים החילונים שזה לא ממש עניין אותם.

* לבי נחמץ כאשר אני חושב על השמחה לאיד לנוכח התפטרותו של פירון, אצל כתבלבי "הארץ" ובראשם אור קשתי וספי רכלבסקי, שמיררו את חיי פירון מתוך אובססיה דוסופובית מקארתיסטית.

* עם גיוסו לצה"ל של אבנר נתניהו, פירסם יגאל סרנה (סלחו לי שאני מתקשה להקדים לשמו את התואר "עיתונאי"), פוסט בפייסבוק שבו כתב שאלמלא היו בפוליטיקה, משפחת נתניהו היתה מטופלת במחלקת הרווחה בעיריית ירושלים, והטיח רפש במשפחה. לא צריך לתמוך בנתניהו (אני לא) כדי להוקיע את ההשתלחות הדוחה של סרנה. זה כבר לא דיג במים עכורים אלא התפלשות בקיא.

צר לי על זכרו של נחום סוקולוב, שהנ"ל הוא חתן הפרס הנושא את שמו.

* הנרקיס הנרקיסיסט, שאירגן את הקמפיין לעידוד הירידה לגרמניה, פרסם מאמר במדור הדעות של "הארץ", איך לא? עם המסר העמוק "רק לא ביבי".

האם נער ה-MÜLKI ממחאת הצומי הולך להיות סמל מאבקם של מתנגדי חוק הלאום?

* איני חסיד, בלשון המעטה, של בתי הספר הדו-לאומיים, או בשמם הרשמי – הדו-לשוניים. גם כתבתי על כך לא פעם בעבר.

אולם אני מזועזע ממסע הסתה הנערך כלפי בית הספר הדו-לשוני בימים האחרונים. לרוב, דברי ההסתה נפתחים באמירות בנוסח "אמנם איני תומך בהצתה, אבל" שמשמעותן האמתית היא "אני תומך בהצתה".

בדרך כלל איני מאמין לתעמולת הסתה של השמאלימין הקיצוני, שלרוב מבוססת על שקרים. אבל גם אם נניח, לצורך העניין, שכל הסיפורים על בתי הספר הללו אמיתיים, אין בכך שמץ של צידוק לפשע השנאה הנתעב של הצתת בית הספר.

מי שמתנגד בכל לבו לרעיון של בתי הספר הללו, חייב להוקיע ולגנות את המעשה הנפשע בדיוק כמו מי ששולח את ילדיו לבית הספר הזה.

... כלומר, אם הוא בנאדם.

* מע"מ הוא מס עיוור, טיפש ורשע. לא זו בלבד שאינו מס פרוגרסיבי (כלומר אחוז המס גדל ככל שההכנסה גדלה, כדוגמת מס הכנסה), הוא אפילו אינו מס רגרסיבי, שבו אחוז המס שווה לבעלי כל ההכנסה. מאחר והמס הוא על המוצר, זהו מס רגרסיבי בריבוע – אדם שבקושי מסוגל לקנות לחם לילדיו, משלם בדיוק אותו מחיר כמו מולטי מיליונר.

מדיניות של צדק חברתי וערבות הדדית תחתור לצמצום מע"מ ולביטול מע"מ על מוצרי מזון בסיסיים.

שמחתי לקרוא על תוכניתו של נתניהו ל-0 מע"מ על מוצרי מזון בסיסיים. מצד שני, כיוון שאני יודע שצעד כזה נוגד את השקפת עולמו הכלכלית ואת דרכו, כפי שבאה לידי ביטוי בעיקר בכהונתו כשר האוצר, מקנן בלבי חשש שמדובר בהבטחת בחירות שלא תמומש. הרי זו כמעט המרת דת מבחינתו.

ולמרות החשש, יש לברך על המגמה ולעודד אותה.

* ההסכם בין ההסתדרות למעסיקים על העלאת שכר המינימום ב-700 שקל, הוא בשורה גדולה למשק ולחברה.

חבל שצריך לחוקק את מה שאמור היה להיות מובן מאליו, אך החוק המחייב מעסיקים להודיע למועמדים לעבודה על החלטה שלילית בגינם, קובע סף מינימלי של כבוד אנושי.

* המחלוקות בין סוציאליסטים לקפיטליסטים בנוגע למדיניות חברתית כלכלית, לוקות באנכרוניזם. הסוציאל דמוקרטיה בימינו, מצדדת בשוק חופשי תחרותי. האויב הגדול ביותר של התחרותיות הוא הטייקוניזם, המונופוליזם, הריכוזיות בעיקר בענף הבנקאות, קשרי הון שלטון וכלכלת המחוברים והמקורבים. כלכלת הג'ונגל, שבה אין מגבלות על החזקים, היכולים לאכול את החלשים ואת המתחרים, אינה כלכלה חופשית ואינה כלכלה תחרותית. ההיפך הוא הנכון, היא כלכלה שאינה מאפשרת תחרות, ולכן היא מעלה את יוקר המחייה והורסת את הסולידריות החברתית. הכלכלה החזירית הזאת מנוגדת לעקרונות האתיקה הקפיטליסטית. ולכן, יש מקום לשילוב ידיים נגד הרעות החולות הללו, של גורמים שקיימת ביניהם מחלוקת בנוגע לאוטופיה החברתית כלכלית; בין מי שהסולידריות היא בעיניהם העיקר (כמוני) לבין מי שהתחרותיות היא בעיניהם העיקר. לפחות בטווח הקצר, המאבק צריך להיות משותף.

* החסניזם (על שם אלון חסן) – תופעת ועדי העובדים החזקים, הכוחניים והשתלטנים, חסרי האחריות, היא הצד השני של מטבע החזירות הטייקוניסטית. בדיוק כמו הטייקוניזם, היא מבטאת גישה הגורסת, שאם שיש לי כוח, הכול מותר לי. גם את התופעה הזאת יש לבער.

* חברות וחברים יקרים, אני שמח לבשר לכם על מהפך – נהייתי בנקאי. לא סתם בנקאי – בעל שליטה בבנק.

העיקרון המרכזי בבנק שלי הוא מִקסום רווחת הלקוחות. אחד העקרונות המרכזיים בבנק שלי הוא אחריות חברתית. בבנק שלי לא יועסק אפילו עובד קבלן אחד. הפער בין בעל השכר הגבוה ביותר לבין בעל השכר הנמוך ביותר לא יעלה על 1:10. ההבדל הגדול בין הבנק שלי לקרטל הבנקים המסחריים, הוא שאצלנו משקי הבית לא יסבסדו את הטייקונים.

הבנק הוא בנק "אופק", הבנק החברתי הקואופרטיבי הראשון בישראל. בבנק הזה אני בעל שליטה, אך לא במובן המקובל היום. הבנק הוא אגודה שיתופית שבעלי השליטה בה הם כל בעלי המניות – לכל אחד קול אחד. אנחנו, בעלי המניות, בוחרים את הוועד המנהל של הבנק בבחירות דמוקרטיות.

לא, עדין איני בעל מניות בבנק כיוון שהבנק עוד לא קם. בהשפעת קרטל הבנקים בעלי הכוח, האוצר מעמיד תנאי פתיחה מטורפים, שאין להם אח ורע בעולם, לפתיחת הבנק, בגובה של 75 מיליון שקל. לצורך השוואה, ההון הדרוש לפתיחת בנק קואופרטיבי בארה"ב הוא אפס סנט!

אני מקווה מאוד שהתנאים הדרקוניים ישתנו, אולי בזכות חילופי שר האוצר. אך גם אם לא, אני מאמין בכוחה של האגודה השיתופית להקמת הבנק לגייס בסופו של דבר את הכסף.

חלק ניכר מגיוס הכסף הוא מציבור המצטרפים לאגודה השיתופית. עלות ההצטרפות היא 3,000 שקל. ניתן להצטרף בעשרה תשלומים – ללא ריבית. כן, שפשפו את העיניים וקראו שנית – ללא ריבית.

ועדת טרכטנברג קבעה שהבנקים המסחריים מרוויחים 8 מיליארד עודפים בשנה, אותם הם שואבים ממך וממני. ועדת גבאי, שהוקמה למימוש המלצות ועדת טרכטנברג בתחום הבנקאות, המליצה על הקמת הבנק הקואופרטיבי, כפתרון לבעיית מונופול הבנקים המסחריים. ניתנת בידינו, האזרחים, ההזדמנות לפעול יחד למען עצמנו, בהקמת בנק "אופק".

אני מאמין שקיומם של בנקים קואופרטיביים לא רק יהווה אלטרנטיבה לבנקים המסחריים, אלא התחרות עמם תשפיע לטובה על מדיניות הבנקים הקיימים.

* כתושב הגולן אני יודע עד כמה קצרין חשובה לקיומם, שגשוגם והתפתחותם של היישובים הכפריים בגולן וכמה היישובים הכפריים חשובים לקיומה של קצרין, שגשוגה והתפתחותה.

כתושב הפריפריה הצפון מזרחית אני יודע עד כמה קיומם של הקיבוצים והמושבים בגליל המזרחי חיוניים לקריית שמונה ועד כמה קריית שמונה חיונית להם.

אני בטוח שתושבי קריית שמונה, ברובם המכריע, אינם שועים לדברי ההסתה נגד ההתיישבות הכפרית, כאילו היא מרוקנת את עירם, פוגעת בה, ההרחבות הורסות אותה וכו'. נכון, רבים מבני קריית שמונה בנו את ביתם בהרחבות הקיבוצים. אולם רבים הרבה יותר עברו למרכז הארץ. ההרחבות השאירו רבים מבני ק"ש בגליל. הטענה שהאטרקטיביות של ההרחבות, שמשכו אוכלוסייה חזקה ממרכז הארץ לגליל העליון ולגולן פגעו בקריית שמונה, מבוססת על ההנחה שאלמלא ההרחבות, אותם אנשים היו באים לקריית שמונה. אך זו הנחה מופרכת. רובם הגדול היה נשאר במרכז הארץ. מצד שני, חלק ניכר ממי שכן עברו לקריית שמונה לאורך השנים, הם עוזבי קיבוצים ומושבים שהחליטו להישאר בגליל, אך לא רצו עוד בדרך החיים הקיבוצית והמושבית.

אני כותב כל זאת, על רקע התנגדותם של ראשי הערים בנגב להקמת היישובים החדשים בנגב, בטענה שהם יפגעו בהתיישבות העירונית. זו גישה קטנונית וחסרת אחריות. אני מעריך מאוד את ראשי הערים בנגב, המובילים מהפכה בעריהם – בבאר שבע, בדימונה ובירוחם. אולם לא על התנגדות להתיישבות הכפרית תהיה תפארתם. מן הראוי שהם יהיו הראשונים לברך על כל צעד שיקדם את פיתוח הנגב. הרי בסופו של דבר, הנגב אינו עסק פרטי שלהם. יישוב הנגב הוא משימה לאומית. יש לחזק את הנגב הן בחיזוק ההתיישבות העירונית, הן בהקמת יישובים כפריים נוספים והן במימוש מלא של ההחלטה על הקמת עיר הבה"דים בנגב.

* בגיליון החדש של כתב העת "כיוונים חדשים", מופיעה מסה של פרופ' אסא כשר: "תורת המלחמה הישראלית ומבצע 'צוק איתן'." זוהי מסה חשובה, המנתחת את המבצע ואת הפעולות שנעשו בו מבחינה אתית, ערכית, מוסרית; מבחינת עמידתו באמות המידה של ערכי צה"ל, של מוסר הלחימה, של מידתיות, של טוהר הנשק.

אני יודע שיש מי שכל הדיון הזה זר להם. שבעיניהם, הכול מותר. אולם זו אינה הדרך של מדינה דמוקרטית ובוודאי לא הדרך של מדינת ישראל.

הניתוח של פרופ' כשר מוכיח בעליל, שהמבצע נעשה במסגרת מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל וחובת ההגנה העצמית של ישראל, והימנעות ממנו הייתה בלתי מוסרית. הוא גם מפריך את הטענות לפיהן פעילות צה"ל הייתה בלתי מידתית.

בין העקרונות שבהם עסק כשר, חסר לי עקרון הריבונות. האין עצם הפגיעה בריבונות עילה מוצדקת למלחמה? לשאלה זו לא להתייחס כשר במאמרו.

על אף האמור, קורא פרופ' כשר לקיים תחקיר עומק רציני אודות כל פעילות במבצע, כדי לוודא שהיא עומדת באמות המידה הראויות. ואגב, אמות המידה הראויות אינן רק האם נעשתה פגיעה בלתי מידתית באוייב, אלא גם האם חיילי צה"ל נפגעו בשל הימנעות מהפעלת כוח, שגם זו תקלה ערכית חמורה.

ציטוט מתוך המאמר, בנוגע למקורות התחקיר: "סיפור המגיע מעיתונאי הנמצא דרך קבע בעזה הוא לא אמין, כפי שסיפרו לאחרונה עיתונאים מן המערב שפעלו בעזה ויצאו ממנה, כדוגמת כתב של סוכנות AEP. זהו סיפור לא אמין כיוון שבדרכו אל ערוץ התקשורת בו יתפרסם, הוא מוכרח לעבור במסננות של החמאס. מובן מאליו שאלו הן מסננות שדרכן לסלף ולהכחיש על פי טעם הארגון הטרוריסטי. גם מעשייה המגיעה מארגון כדוגמת 'בצלם' היא לא אמינה, גם מפני שיש לארגון הזה סניף בעזה, הפועל באופן הנמנע מכל אפשרות של תגובה עוינת ואפילו קיצונית של חמאס. בגלל הצורך המתמיד לרצות את החמאס, נמנע מנכ"ל 'בצלם', לאחרונה, מתיאור החמאס כארגון טרור, כמקובל בדמוקרטיות המערביות, בתירוצים קלושים ובהצעת התחליף המטעה 'ארגון פלסטיני חמוש'. ומצד שני, ראוי לעבור על כל סיפור עיתונאי ומעשייה של החמאס או 'בצלם', כדי לראות שמא יש בהם מן האמת, למרות שאלה הם מקורות לא אמינים בעליל."

אסא כשר הקפיד להשתמש במונח הרשמי "מבצע". אני רואה ב"צוק איתן" מלחמה, וסבור שעל המדינה להכיר בכך רשמית.

* משהו מוזר קורה לי לאחרונה. התחלתי לקבל דואר מן העולם הבא. איני יודע במה זכיתי, אך הרבי מלובביץ' המנוח שולח לי איגרת שבועית.

כנאמן איכות הסביבה המקפיד על הפרדת פסולת, אני קורע את הניילון שבו נמצאת האיגרת, כי אני תמיד מפריד בין נייר לניילון.

* מי אמר שאף אחד אינו רוצה בחירות? בתי הקטנה, למשל, הגיבה: "יש! לא יהיו לימודים!"

* ברכות חמות, מכל הלב, לאהוד בן עזר לכבוד גיליון האלף של "חדשות בן עזר". ההתמדה, החריצות והכישרון של אהוד, ראויים להערכה עמוקה.

אהוד יצר במה חלופית לבמות הממסדיות. רבים ניסו זאת, ולרוב החזיקו מעמד גיליון או שניים. אהוד מתמיד, כמו שעון, פעמיים בשבוע, להוציא עיתון מרתק, המשלב אקטואליה וספרות, ברמה גבוהה, ומגיע לאלפי קוראים של כל גיליון. אני יודע שהעיתון נקרא גם בידי מעצבי דעת קהל, ואין לי ספק שהוא בעל השפעה.

למען ההגינות, אציין שלא אחת (כלומר פעמיים בשבוע) דברים שכותב אהוד מרתיחים אותי, וזאת בלשון עדינה. עמדות שהוא מביע בנושאים שונים, כמו יחסו מקל הראש לשחיתות שלטונית, יחסו המקל לעבירות מין, הערצתו לאהוד אולמרט, יחסו השלילי לעדות המזרח מאוד אינם לרוחי, אם לנקוט לשון המעטה. עם זאת, אני רואה צד חיובי בצפצוף של אהוד על עקרונות הפוליטיקלי קורקט, שלעתים יש בהם עריצות וצביעות.

אני ממתין בכיליון עיניים לכל גיליון, בכל ראשון ורביעי בלילה. אם הגיליון מאחר לצאת, אני מתחיל לשדר אותות מצוקה לכיוונו של אהוד.

מכל הכתוב בעיתון, אני אוהב במיוחד את שיריו של יוסי גמזו, שהם פנינים של כישרון לירי, וירטואוזיות לשונית, להט ציוני ומוסריות חסרת פשרות. לרוב, הם גם מבטאים את מחשבותיי ועמדותיי.

אהבתי מאוד גם את טור השו"ת של אליהו הכהן, מורנו ורבנו, ואני מייחל לכך שיתחדש.

לאהוד ולנו – הכותבים והקוראים, אני מאחל עוד אלפי גיליונות.

* ביד הלשון: תוכנית חדשה להתיישבות בנגב, מציעה הקמת 22 יישובים חדשים, מתוכם 7 יישובים בדואים.

איך יקראו היישובים?

את שמות היישובים תקבע ועדת השמות הממשלתית. ועדת השמות קדמה למדינה. היא הוקמה בידי קק"ל, ונשיא קק"ל מנחם אוסישקין בעצמו עמד בראשה.

לאחר קום המדינה, הפכה לוועדה ממשלתית, המורכבת מהיסטוריונים, גיאוגרפים, לשונאים, אנשי התיישבות ואנשי רוח.

הוועדה מעניקה שמות ליישובים, לאתרים ולכבישים ברחבי הארץ.

לעיתים ישנן מחלוקות בין היישוב לוועדה על שם היישוב ולא אחת הוועדה גילתה עקשנות מוזרה לאורך שנים, עד שהתרצתה ואימצה את רצון התושבים.

דוגמאות:

מנרה – הקיבוץ נקרא על שם הכפר הלבנוני מנארה, שבקרבתו הוקם היישוב. הוועדה החליטה לכנות אותו רמים, כיוון שהוא מצוי על רכס רמים. רק אחרי 21 שנים הוועדה השלימה עם רצון היישוב לדבוק בשם שחבריו בחרו. אגב, הניקוד הנכון הוא מְנרה, במ"ם שוואית, ולא מַנרה, כפי שמקובל להגות את השם. חברי הקיבוץ נהגו לומר, ברמזם למושב רמות נפתלי הקרוב, שאינם רוצים לומר בדרכם למושב: "אנחנו מרמים ואנו הולכים לרמות". מנארה בערבית הוא מגדלור.

אליעד – השם נועד להנציח את זכרו של המרגל הישראלי אלי כהן לעד. הוועדה התעקשה לכנות את היישוב אל-על, כיוון שהוא יושב על גדת נחל אל-על ומאחר וזה היה שמו של הכפר הערבי במקום. מוזרה יותר הייתה הפשרה בין השמות, להעניק ליישוב את השם חסר הפשר "אליעל". בסופו של דבר, רק אחרי 26 שנה הוועדה התרצתה, ואישרה את השם.

נערן – קיבוץ נערן שבבקעת הירדן קרוי על שם היישוב היהודי הקדום, מתקופת בית שני והמשנה נערן, על גדות ים המלח. ועדת השמות מסרבת לאשר את השם, כיוון שהמרחק בין הקיבוץ לנערן העתיקה גדול יותר מהמרחק המקובל על פי כלליה. השם הרשמי הוא עדין נירן – השומר על זיקה לשמה של נערן הקדומה ומבטא את אופיו החקלאי של היישוב והאזור.

נצר סירני – הקיבוץ נקרא על שם הסופר והצנחן אנצו סירני, שצנח באירופה במלחמת העולם השניה ונהרג. הוועדה סירבה תחילה לאשר את השם, כיוון שסירני הוא שם לועזי, והציעה את השם נצר חיים. הוועדה התרצתה רק אחרי שבנו היחיד של סירני, דניאל, נהרג באסון מעגן, ולא נותר עוד נצר למשפחת סירני.

נעמה – במשך שלושים שנה התעקשה הוועדה לא לאשר את שמו של מושב נעמה, בבקעת הירדן, ולכנות אותו נעמי, כי שם עברה נעמי בדרכה ממואב לארץ-ישראל. לאחרונה התרצתה הוועדה ואישרה את השם כראשי תיבות: נוער עברי מיישב הבקעה.

* אני מעריך מאוד את מפעלה החשוב של הוועדה, אך רצוי שתהיה גמישה יותר ופתוחה יותר לרצונם של התושבים להגדיר את שם יישובם. וזאת ההזדמנות להזכיר את זכרו של מורנו ורבנו עזריה אלון, שנפטר אשתקד, שהיה חבר בוועדה במשך שנים רבות (והוא גם מי שהציע את שמו של קיבוצי, אורטל).

* הפינה "ביד הלשון" מברכת על החלטתו של זוהיר בהלול לרוץ לכנסת. אם יבחר, זו תהיה תרומה גדולה לשפה העברית במשכן הכנסת.

* * *

עמוס גלבוע

צפו ל-100 ימים של תקשורת ביבים

הפוליטיקאים שלנו ניחנו בכוח קסמים: הם יודעים בוודאות מה יהיה בעתיד, ויש להם גם יכולת של חיזוי העבר  בוודאות. אחרת, איך יכול לפיד, למשל , לקבוע כי רצועת עזה היתה כבר מפורזת אם ביבי היה  נוקט במהלך מדיני? ואיך יכול הרצוג, למשל, לקבוע קטגורית שהוא יהיה ראש הממשלה הבא? התקשורת, ברובה, היא השופר הנאמן  שלהם, וב-100 הימים הבאים היא תתמלא בשקרים ובירידה לביבים. ההגינות והתבונה ירדו למחתרת, מבוישים ונכלמים.

פרשנית ותיקה בתקשורת היללה את דברי לפיד במסיבת העיתונאים  בו תקף בחריפות את נתניהו. זאת מכיוון שדברים אלו באים ממישהו "המעיד על  עצמו שהוא יודע," אני רוצה להתמקד בנושא הזה של "הוא יודע." אני משתמש בלפיד כדוגמה, אך כוונתי היא לפוליטיקאים אצלנו באשר הם, מראש הממשלה ועד לאזובי הקיר במשכן הכנסת היוצאת.

אחד הדברים המופלאים הוא הידע שלהם לגבי העתיד ולגבי העבר, או תחזית עתיד ותחזית עבר. לפיד אמר בסוף השבוע כי "נתניהו בוודאות לא יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל." לא היה שום פקפוק באמירה, שום היסוס. הוא קבע עובדה חותכת מה יהיה אחרי 17 מרץ 2015.

בו בזמן, כמה ימים לפני כן, בזמן הוויכוח על חוק יסוד הלאום, הוא קבע כי בן גוריון, בגין וז'בוטינסקי לא היו מצביעים בעד החוק; ובמסיבת העיתונאים הוא קבע כי נתניהו ברח ממהלך מדיני אחרי "צוק איתן" – שהיה "מביא לפירוז עזה ולשקט בדרום." כך  הוא אמר. 

בואו  ונבחן את הדברים.  בתחזית העתיד  רק לוח השנה (כולל יום ולילה, ימי הולדת וכיוצא באלו) הוא בגדר ודאות. למה? כי לגביו יש מידע! לגבי שאר הדברים, לפחות רובם המכריע  הקשור בהחלטות של בני אדם והשיגעונות שלהם, אין לנו מידע מוצק כסלע. אנחנו יכולים רק לשער ולהעריך. היתרון הגדול הטמון בתחזיות לעתיד הוא משולש: ראשית, בבוא הזמן אנחנו יכולים לדעת בוודאות אם התחזית שלנו היתה נכונה או לא: חזינו שמחר יהיה גשם, והיתה שמש – התבררה התחזית שלנו כלא נכונה.

שנית, אנחנו יכולים כל הזמן לתקן את התחזית שלנו בהתאם למציאות המתפתחת והמידע החדש והמפתיע. זה מה שעושים בדרך כלל גופי כלכלה, מכוני מחקר מכל הסוגים, קהילות מודיעין ואחרים. אלו שלא מתקנים, למרות שהצטברו הרבה נתונים חדשים, לוקים בקיבעון מחשבתי, ובשפת העם – "קונספציה מקובעת".

והיתרון השלישי, המאוד שכיח, הוא היכולת להביא תירוצי "סבתא" למה התחזית לא התגשמה. אבל, מה לגבי תחזית העבר, הרוכשת לה אצלנו אוהדים רבים בקרב הפוליטיקאים? כמו תחזית העתיד אין לנו לגביה מידע; כי, היכן יכול להימצא מידע על תמיכה או אי תמיכה של בגין בחוק  יסוד הלאום? הוא יכול להימצא רק  אם החזאי שלנו יוצר קשר ישיר עם עולם המתים ומסביר לבגין את נסיבות הזמן והמקום של חוק יסוד הלאום, ומצליח לזכות בתשובה.

והיכן מצוי המידע איך וכיצד היה החמאס מתפרק מנשקו, אילו  רק נתניהו לא היה בורח מ"תהליך מדיני"?

אולם, לתחזית עבר יש יתרון אדיר על פני תחזית עתיד: אי אפשר לדעת אם היא נכונה או לא! החזרה לעבר מתרחשת רק בסרטי פנטזיה דמיוניים. לכן, דומני ש"ההמלצה" הכי טובה לפוליטיקאים היא להתמקד בתחזיות עבר. כל קשקוש זוכה!

השופר של הפוליטיקאים היא התקשורת. אני לא מסתכן הרבה בתחזית עתידית כי ב-100 הימים הבאים היא תחזה עתיד ועבר בשיא הוודאות; תעסוק בשטיפת מוח מעוררת אימה ומחליאה; תהיה  מלאת  שקרים  והזיות של הכותבים וגדושה בדברי הבל מתחכמים שהשכל הישר סולד מהם. למשל, שמצבו של ליברמן "על פי הסקרים יותר ממצוין, אף שישראל ביתנו (מפלגתו) ירדה במספר המנדטים." איך זה יכול להיות? עובדה, זה כתוב במאמר פרשנות בעיתון מרכזי. אין לי צל של ספק שהתקשורת שלנו, ברובה הגדול, תהפוך את היום ללילה ואת הלילה ליום במאמץ אדירים להשפיע על תוצאות הבחירות בהתאם למאוויה. ההגינות תיעלם, חוסר הבושה יחגוג.

ברוח הפוסט ציונית הפושה בחלק מהתקשורת, הייתי ממליץ לבלות את החודשים הבאים בברלין. הבעייה היא שקר שם מאוד! עדיפה שמש חורפית ישראלית!

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אנטואן שלחת

ראיון עם אהוד בן עזר

1998

שאלה: במה מתבטא השוני בין הנוסח האנגלי לבין הנוסח העברי של האנתולוגיה שלך על הערבי בספרות העברית?

תשובה: האנתולוגיה העברית שערכתי, "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית", יצאה לאור בשנת 1992, בהוצאת זמורה ביתן ואגודת הסופרים העברים. יש בה 17 סיפורים ופרקי רומאנים עבריים מ-1906 ועד 1990, והם מאת חמדה בן יהודה, משה סמילנסקי, יוסף חיים ברנר, יצחק שמי, יעקב שטיינברג, אסתר ראב, ש"י עגנון (2 סיפורים), ס. יזהר, אהרון מגד, בנימין תמוז, יצחק אורפז, א.ב. יהושע, עמוס עוז, סמי מיכאל, יעקב בוצ'ן ו-ש. שפרה, זאת בצירוף מבוא נרחב שלי, המחזיק יותר מ-50 עמודים.

בגלל המיגבלות של המו"ל האמריקאי על היקף הספר, ובגלל הצורך להציג את הנושא בפני הקורא האמריקאי בצורה קצרה ותמציתית יותר, מחזיק המבוא שלי למהדורה האנגלית רק 17 עמודים, ובספר מופיעות רק 13 יצירות מתורגמות, שנדפסו בעברית בין השנים 1994-1906 והן מאת משה סמילנסקי, יוסף חיים ברנר, אסתר ראב, ש"י עגנון (2 סיפורים), ס. יזהר, בנימין תמוז, א.ב. יהושע, עמוס עוז, סמי מיכאל, יעקב בוצ'ן, ש. שפרה ואתגר קרת. היקף הספר באנגלית הוא 182 עמודים לעומת 291 עמודים של המהדורה העברית, שאילו תורגמו כולם, ועוד היה נוסף עליהם "דרוך ונצור", סיפורו של אתגר קרת, היה היקפם באנגלית קרוב ל-400 עמודים.

אני מקווה שהמיבחר וגם המבוא של המהדורה האמריקאית יציגו את דמות הערבי בספרות העברית בפני הקורא האנגלי בצורה לא פחות מדוייקת ומעניינת. שם הספר, שיופיע בסתיו 1998 בארה"ב ובאנגליה, יהיה:

"Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction"

שאלה: כיצד היית משרטט את תמונת הערבי בספרות העברית בתקופות השונות?

תשובה: דמות הערבי, והיחס לשאלה הערבית, נושאים אופי רומאנטי של הערצת המזרח בספרות העברית שראשית כתיבתה בארץ-ישראל בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. אך לא חסרים תמרורי אזהרה. הסופר יוסף חיים ברנר מתאר תהום פעורה בין שני עמים. בסיפורים הרומאנטיים שנכתבו בתקופתו, בראשית המאה, הוא ראה רמייה עצמית וחוסר-יכולת לקלוט את מרירות המציאות שקיימת ביחסים שבין יהודים לערבים.

בין הרומאנטיקה לבין מרירות המציאות – מתנודדת הספרות העברית בין שתי מלחמות העולם. עם מלחמת 1948 קם דור חדש של מספרים עבריים, ובסיפוריו נעשה הערבי לבעייה מוסרית ללוחם העברי, המאוכזב מכך שהרעיון הלאומי העברי לא עולה בקנה אחד עם האפשרות לאחווה ולשלום עם הערבים. ואילו בסיפורת של "דור המדינה", בעיקר בין 1956 ל-1967-, הופכת דמות הערבי לסיוט קיומי שאינו מאפשר לגיבור הישראלי להיחלץ ממצב המצור שבו הוא נתון.

במקביל לדמות הערבי הזר, האחר, האוייב שמעבר-לגבול, יש התייחסות לחיי ישראלים, יהודים וערבים, אלה לצד אלה ביצירות שבהן השאלה הלאומית הערבית מקבלת לא פעם אופי של מאבק מעמדי, שמתנסה בו הפרט הערבי בחברה הישראלית.

בספרות העברית הנכתבת בארץ בשלושים השנים האחרונות, בארץ שהפכה מאז יוני 67' למדינה לשני עמים, כבר לא מופיע הערבי בדמות רומאנטית, לא כבעייה מוסרית, גם לא כסיוט, אלא שני עמים שחיים על כברת ארץ אחת, במולדת הגעגועים המנוגדים, במאבק מר, מתמשך, המתנהל בצורות שונות, ואין לעלילות הסיפורים סיום אופטימי.

שאלה: מה הם לדעתך הגורמים העיקריים אשר השפיעו על תהליך הצטיירות דמות הערבי בספרות העברית?

תשובה: קודם כל, ובעיקר, המציאות ההיסטורית של המיפגש בין יהודים לערבים בארץ ישראל, החל מתקופת העלייה הראשונה, לפני כמאה ועשרים שנה.

המוצא השמי המשותף לשני העמים, וקרבת השפות השמיות. קירבה זו אולי לא היתה דבר חדש ליהודים יוצאי ארצות המאגרב והמזרח-התיכון, או לתימנים שהגיעו ארצה, אך היתה בגדר חידוש ליוצאי מזרח-אירופה, שנוכחו כאן בארץ כי הערבית והעברית הן שפות אחיות, שפות שמיות; לגילוי זה התלווה גם נופך רומנטי של ההתפעמות מן המזרח הציורי, המדברי. השאיפה לבנות במזרח עולם חדש, כניגודו של העולם הרקוב המערבי, האירופי. המדבר נקי, ובו ניתן לבנות הוויה חדשה.

הסתערבותם של יהודי ארץ-ישראל, והצורך או המשאלה להחזירם, אולי, למקורם העברי הקדמון. עדיין היו יהודים שחיו מדורי-דורות בפקיעין, והיו יהודים כאלה בדיר-אל-קאמר שבלבנון. אולי, שאלו את עצמם הרומנטיקאים העבריים – אולי הערבים יושבי ארץ-ישראל הם אחינו, צאצאי העברים, או היהודים הקדמונים? – הבה נחזיר אותם למקורנו המשותף, ונבנה יחד עמם תרבות עברית אחת חדשה!

דמות הערבי משמרת, מסמלת וגם ממחישה ליהודי שעלה לארץ-ישראל את דמות העברי הקדמון, מתקופת המקרא. הסופרים העבריים ידעו היטב תנ"ך, ולא התקשו לגלות את עקבותיו בחקלאות של הפלאחים ובמרעה של הבדואים. מימי המקרא ועד תום הרבע הראשון של המאה ה20- לערך – השתנתה ארץ-ישראל פחות משהשתנתה בשבעים-שמונים השנים שעברו מאז ועד היום.

הסיפור על יהודי חייבר האגדיים, היהודים הבדואים, שהתעורר, בין השאר, עם גלי העלייה של יהודי תימן. אם שבט רחוק כתימנים הגיע ארצה, אולי באמת מצויים עדיין גם שבטי בדואים יהודים?

אלה היו ההתחלות, ועל מה שהתרחש מאז והלאה יש לקרוא באנתולוגיה, העברית או האנגלית, ובספרות העברית עצמה.

שאלה: האנתולוגיה בעברית עקבה אחר הספרות העברית עד לשלהי שנת 1990. האם חלה אחרי שנה זו התפתחות מסויימת בכיוון ההתייחסות לדמות הערבי, לחיוב או לשלילה? האם מתייחסת הספרות העברית של הדור האחרון (הצעירה), הפוסט מודרניסטית, לדמות הערבי או לשאלה הערבית בכלל?

תשובה: קשה להשיב על שאלה זו כי קשה לעקוב אחר הכמות המדהימה של ספרים עבריים שיוצאים לאור מדי שבוע בישראל, תופעה הנמשכת כבר יותר מעשר שנים.

נידמה לי שלא חלה התפתחות חדשה בתיאור דמותו של הערבי, אלא כפי שאמרתי – עדיין אלה שני עמים שחיים על כברת ארץ אחת, במולדת הגעגועים המנוגדים, במאבק מר, מתמשך, המתנהל בצורות שונות, ואין לעלילות הסיפורים סיום אופטימי.

בחרתי לעדכן את האנתולוגיה האמריקאית בסיפור "דרוך ונצור", מתוך קובץ הסיפורים "געגועיי לקיסינג'ר" (1994) של צעיר המשתתפים בספר, אתגר קרת. קרת הוא סופר מרדן וביקורתי, בעל הומור שחור האהוב מאוד על הקוראים הצעירים, והוא סופר שאינו חשוד בתמיכה במימסד הישראלי. חרף זאת ממחיש סיפורו את העובדה שהקונפליקט בין יהודים לערבים, בין חיילים ישראליים למפגינים פלשתינאיים באחת מערי הגדה – עדיין מתקיים במלוא חריפותו. ההגבלות שמטיל צה"ל על חייליו לגבי השימוש בנשק חם, רק מעוררות עליהם בוז מצד המפגינים הפלשתינאים שבסיפור. וכך ממשיכים צעירים, משני צידי המתרס, לפגוע ולהיפגע.

אני מניח שחלק ניכר מרבי-המכר של הספרות העברית בשנים האחרונות אינו עוסק בדמות הערבי. יש אולי רצון לברוח מהנושא המעיק הזה אל נושאים יותר בידוריים, אל ספרי מתח או לדשדש ברומאנים שנשים מתארות בהם נשים מהמיגזר החרדי והדתי.

פגשתי גם בתופעה נוספת, שלדעתי ראוייה לגינוי, וברומאן האחרון שלי תיארתי אותה בצורה סארקאסטית: "סופר עברי דור שני להולוקאסט (לשואה) שכותב על אכזריות האגרסור איזרעאל ומרחם על הערבים המסכנים שמזכירים לו את אבותיו הוויקטימס (הקורבנות) מהג'נוסייד, שהחל כידוע בטבח דיר-יאסין, שבגללו באו שבע מדינות-ערב להגן על אחיהן הפליטים, ועל כך העולם הצבוע וגם אחינו היהודים בדיאספורה המוזהבת מהללים ומשבחים את הסופר העברי דור שני להולוקאסט, שהחיינו וקיימנו והגיענו להיות שהיהודים באירופה ובארה"ב הם יותר צדיקים מישראל!"

כשם שלא הסכמתי להשוואה של עראפאת להיטלר, כך אינני מוכן לקבל את המישוואה שהישראלים מתנהגים לערבים כשם שהנאצים התנהגו ליהודים, וכי הערבים משלמים את מחיר השואה שעוללו הנאצים ליהודים.

לצערי יש גם סופרים עבריים שמנגנים על המיתר הזה, שלא לדבר על הצד הערבי, שנופל בקלות רבה מדי למלכודת של ההשוואה הנוראה, שאינה נעדרת סממנים של אנטישמיות, ושניתן למצוא אותה כיום גם באירופה.

הייתי מציע שאנחנו, יהודים וערבים, במקום להדביק זה לזה את הדמוניות הנאצית, מוטב שנשב ונדבר על פתרון של שלום לסכסוך הלאומי שקיים בינינו, ופנינו תהיינה מופנות רק לקראת עתיד של שלום.

שאלה: מה הניע אותך לעסוק בחקר דמות הערבי בספרות העברית?

תשובה: עוד לפני מלחמת יוני 1967 כתבתי רומאן בשם "לא לגיבורים המלחמה", ובו הגיבור שלי, פוליק שומרון, רץ לעבר הגבול של אז, בעת שירות במילואים, ונהרג.

הרומאן יצא לאור רק ב-1971, אבל לאחר שמצאתי תחושת מצור זו אצל גיבורי סיפורים ורומאנים עבריים נוספים שיצאו לאור עוד בטרם פירסמתי את ספרי, פירסמתי על כך ב-1968 ברבעון "קשת" את מסתי רחבת-ההיקף: "פורצים ונצורים, עיונים בספרות העברית הצעירה", מסה שתיארה את תחושת המלחמה והמצור בספרות העברית, ואשר נעשתה עד-מהרה לציון-דרך בחקר דמות הערבי בספרות העברית.

באותה מסה התייחסתי רק לשנים 1967-1948. בשנים שבאו לאחר מכן הרחבתי את מחקריי בשני כיוונים – הן אחורה, אל הספרות העברית שנכתבה בארץ-ישראל החל מסוף המאה ה-19, והן קדימה, בבחינה של יצירות ספרות עבריות חדשות בנושא, דוגמת "המאהב" של א.ב. יהושע ו"חסות" של סמי מיכאל.

שאלה: האם יש השפעה למחקר שלך על צורת התייחסותך, ביצירות שלך, לשאלה הערבית ולדמות הערבי?

תשובה: מוזר ככל שיישמע הדבר, ואולי גם בניגוד לתשובתי הקודמת – לרוב אין כל קשר בין מחקריי על הערבי בספרות העברית לבין דמות הערבי בסיפורים וברומאנים שלי. חוסר הקשר הזה בא במיוחד לידי ביטוי ברומאן רחב-היריעה "המושבה שלי", שרק לאחרונה השלמתי את כתיבתו, והוא טרם יצא לאור.

אין גם כל קשר בין דיעותיי הפוליטיות לבין דמות הערבי בסיפורים וברומאנים שלי.

ההסבר לכך הוא שהכתיבה הבידיונית שלי אינה משועבדת לשום גישה אידאולוגית. אני לא מצנזר את עצמי כאשר הדמיון היוצר שלי מתחיל לפעול, ולעיתים קרובות הוא גם משתולל. מה עוד שאני עוסק הרבה בחומר היסטורי, דוקומנטארי וביוגראפי, שמשתרע מאז ייסודה של המושבה פתח-תקווה בשנת 1878, שסבי ואבי-סבי היו בין ראשוניה.

לכן מופיעות אצלי דמויות שונות ומשונות של ערבים ושל יהודים, ובשום מקום אני לא מנסה לתאר דמויות "חיוביות", סינתטיות, דידאקטיות, בנוסח הריאליזם הסוציאליסטי ומחנה השלום. עמוק ועקוב-מדם הוא הסכסוך, מרתקים הם יחסי השכנים שבין שני העמים על פני מאות שנים, בתוך כל אלה אני יוצר את העולם הבידיוני המיוחד שלי, שהוא גם ארוטי מאוד, וגדוש פיקאנטריה, ויש בו הרבה הווי ומילים ערביות, כמו גם באידיש, מתקופת המושבות העבריות של העלייה הראשונה.

אני משער שיהיו הרבה קוראים, יהודים וגם ערבים, אשר "המושבה שלי", כמו רומאנים קודמים שלי, "הנאהבים והנעימים", "לשוט בקליפת אבטיח" ו"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" – מאוד-מאוד לא ימצאו חן בעיניהם, והם יגידו שאני מתאר, ותיארתי, דמויות שליליות, וכי יש לי דיעות קדומות כלפי הערבים.

אני בכל זאת מקווה שיהיו קוראים, יהודים וגם ערבים, שידעו ליהנות מהרומאנים האלה וגם מן ההומור, הפראי-לעיתים, המתירני וחסר המעצורים, האופייני לכתיבתי.

שאלה: בשנים האחרונות שמתנהל בהן מו"מ ישיר, פנים אל פנים, אשר הוביל להסכם ראשון, האם השתקפה תפנית מקבילה בספרות העברית?

תשובה: אפשר לומר ששתי מגמות התרוצצו בארץ-ישראל במאה ועשרים השנים האחרונות: מצד אחד תהליך איטי של בניין, של רגיעה ושל יחסים כלכליים בין יהודים לערבים, ומצד שני התגברו תמיד תקופות של הקצנה לאומית ושינאה, שבהן לא היתה התחשבות בהפסד הכלכלי ובסבל האנושי, והן הביאו מלחמה אחר מלחמה.

קיים מוטיב "האוהב הנכזב" בספרות העברית העוסקת בערבים. הישראלי רוצה להרגיש עצמו כחלק מהמזרח, לא כזר, לא ככובש, לא כמי שבלי כוחו הצבאי אין לו קיום באזור. סאדאת אמר בנאומו בכנסת ב-1977 כי הפריצה החשובה ביותר ביחסי ישראל והערבים היא הפסיכולוגית. אני סבור שמוטיב "האהוב שאינו רוצה להיות נכזב" התעורר שוב בקרב הישראלים בתקופת רבין, וזאת לאחר שנים של אכזבות מיחסם של הערבים אליהם. לצערנו התהליך והתקוות נגדעו עם הירצחו. אבל עדיין אני מקווה שאם ידעו הפלשתינים לקבל אותנו במאה אחוז, קודם כל באופן פסיכולוגי, ללא שום תנאים מוקדמים – כי אז כל השלבים המעשיים הבאים של הפתרון יהיו קלים יותר, ומה שניראה היום בלתי-אפשרי, יהיה אפשרי מחר ומחרתיים.

מבחינה פוליטית אני "יונה פסימית". אני חושב שכל זמן שהטרור יימשך – אין סיכוי לשלום בין ישראל לפלשתינאים. מה שמייאש הוא שכל צעד לשלום, בין שהיה צעד מרצון של רבין ופרס, ובין שהוא צעד כפוי על האיש שירש את מקומם – גורר עימו מעשי טרור חדשים לבקרים. לכל אירגון טרור ולכל אדם קיצוני, ערבי או יהודי, יש מעין זכות "וטו" על תהליך השלום ועל אווירת הפיוס, והמצב הזה עלול להימשך גם מאה שנים נוספות.

אך גם אם יקרה הנס, וישראל ופלשתין יחיו בשלום זו לצד זו ובשיתוף עם ירדן – עדיין ישראל חשופה יותר ויותר לאיום של מתקפת טילים ארוכי-טווח בעלי ראשי-חץ חימי, ביולוגי או גרעיני. חשופה למיתקפה מצד בגדאד ובעיקר מצד טהראן, שלהערכתי עלולה להשתמש אפילו בנשק הגרעיני ולהביא בכך חורבן לא רק על עצמה אלא גם על אזורים נרחבים בישראל, מבלי להבדיל כאן אצלנו בין אזרחים יהודים לערבים. ואז, בניגוד לדיעה הרווחת, לא תפרוץ מלחמת עולם שלישית אלא אזרחי מערב-אירופה וארה"ב יספידו את כולנו, יהודים כערבים, וימשיכו לחיות את חייהם הטובים.

בהשגת השלום בין ישראל למצרים בתקופת בגין, דיין ווייצמן, כמו במהפך שחל בתקופת רבין ופרס ביחסים בין ישראל לאש"ף ולעם הפלשתיני, וכן בשלום עם ירדן – המדינאים משני העמים הקדימו את הסופרים. המנהיגים הפוליטיים משני הצדדים היו פחות פסימיים מן היצירות הספרותיות שתיארו את המציאות הקשה. הלוואי והתהליך הזה יימשך. את השלום יכולים להביא המדינאים, לא הסופרים.

הסופר אמיל חביבי אמר פעם: "הדמויות של יהודים וערבים, אלה ביצירותיהם של אלה, לא ישתנו מכך שאנחנו כפרטים נכיר טוב יותר אלה את אלה ונכתוב זה על זה אלא רק לאחר שיימצא פתרון פוליטי, שיביא לנורמאליזאציה וליחסי שלום בין שני העמים."

אני מאמין שהוא צדק, ובהבאת דבריו אלה, שהיא גם מחווה לזכר אישיותו האצילה והאמיצה, אני מסיים את המבוא שלי לאנתולוגיה האמריקאית.

מתוך היומן, 6 באוגוסט 1998. יום חמישי. במשך יום אתמול אני מסיים את כתיבת הראיון ל"אל-אתיחד", תשובותיי לשאלותיו של אנטואן שלחת, והיום אני מדפיס ושולח לו בדואר. אני משתדל לא להיות נחמד מדי, בסגנון קניוק המתרפס בפני הערבים, ועם זאת להדגיש שוב ושוב את התקווה לשלום ואת הגורל המשותף.

הראיון התפרסם ב-29.1.99 בעיתון הערבי-ישראלי "אל-אתיחאד".

* * *

אילן בושם

9 שירים ל'חדשות בן עזר'

דצמבר 2014

*

כָּל אֵימַת שֶׁהַקְּטַנָּה נֶעֶלְבָה

הָיְתָה מִסְתַּגֶּרֶת בְּבֵית הַשִּׁמּוּשׁ

כִּבְצִינוֹק, מַעֲנִישָׁה אֲחֵרִים

בְּהַעֲנִישָׁה אֶת עַצְמָהּ...

*

הוּא עָלֶיהָ נִמְרַח וְהָיָה כָּל כָּךְ רַךְ,

אַחַר כָּךְ נַעֲשָׂה נֻקְשֶׁה וְקָשֶׁה

וְטוֹב הָיָה לָהּ כָּל כָּךְ

כָּל עוֹד זֶה נִמְשָׁךְ

וְהוּא מָשַׁךְ וּמָשַׁךְ

עַד שֶׁחָזַר וְנַעֲשָׂה רַךְ

מַטָּרָה

מְאַפְּרוֹת עֵינַיִם

צוֹבְעוֹת שְׂפָתַיִם

מַבְלִיטוֹת שָׁדַיִם

מְעַצְּבוֹת חֲמוּקַיִם

לַגֶּבֶר שֶׁיִּתָּקַע בּוּל.

*

יְפֵהפִיָּה כֹּחָהּ בְּמָתְנֶיהָ

לַהֲדֹף אֶת הַצָּרִים עַל שְׁעָרֶיהָ.

שיר בנאלי

               לזכרו של ג'יימס גנדולפיני

כָּל יָמָיו הוּא אָכַל טוֹב-טוֹב

עַכְשָׁו הוּא נֶאֱכָל טוֹב

וְהַתּוֹלָעִים מוֹדוֹת לֶאֱלֹהִים הַטּוֹב

עַל שֶׁלִּפְנֵי מוֹתוֹ

הוּא אָכַל כָּל כָּךְ טוֹב...

לזכרו של י' ז'

אוֹמֶרֶת בִּתּוֹ:

"לִפְנֵי שָׁבוּעַ הוּא עוֹד יָשַׁב וְכָתַב"

עַכְשָׁו הוּא שׁוֹכֵב

וְכוֹתְבִים עָלָיו.

*

מֵעֵת שֶׁחַיִּים בְּמִגְדָּלִים

הֵחֵלּוּ גַּם קוֹבְרִים בְּקוֹמוֹת –

שׁוּב לֹא יִהְיֶה לַמֵּתִים

מָקוֹם לְהִתְהַפֵּך בַּקֶּבֶר;

כְּבָר לֹא סוֹתְמִים עֲלֵיהֶם אֶת הַגּוֹלֵל

כִּי אוֹטְמִים אוֹתָם בְּבֶטוֹן.

*

– כַּמָּה שָׁנִים חָלְפוּ

מֵאָז שֶׁהוּא נִפְטַר?

– הֵן לֹא עָבְרוּ

כִּי הַנִּפְטָר בְּזִכְרוֹנֵנוּ נִשְׁאַר

כְּאִלּוּ זְמַן לֹא חָלַף

לֹא עָבַר.

כף אל כף

יוֹנוֹתַי סָפְקוּ כָּנָף אֶל כָּנָף

הִגְבִּיהוּ וְהִגְבִּיהוּ עוּף

מָה רָאוּ הֵן מִמְּקוֹם

מְעוּפָן בַּשָּׁמַיִם?

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

א. עלי:

אל תשלח ידך אל הנער!

 [השיחה נערכה בחודש אוגוסט 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: עלי, בפואימה שלך "אלה תולדות יעקב" כתבת:

       "כתונת הפסים היא המתנה הנהדרת ביותר

       שיוסף קיבל. מאז הושמה עליו

       איננו יודע מרגוע. הוא מתרוצץ

       כנמר בכלוב, מביט

       בעד סורגיה –"

הדברים נדפסו בספר-שיריך הראשון, שהופיע ב-1966, שנה לפני מלחמת ששת הימים. עתה אנו מצויים, זה כשנתיים, במלחמת ההתשה. האומנם נתחזקה בך מאז התחושה ש"כתונת הפסים" היא בעצם סורג?

א. עלי: לפני חודשים אחדים ישבתי בכנס ענק של אלפי אנשי שריון. שמענו את דבריו של אלוף מהולל שדיבר על לקחי המלחמה: "לא היינו מוכנים למלחמה ממושכת כזאת, כפי שהיא מתנהלת כבר זמן רב. אנו צריכים להתרגל להכניס את האבידות כסעיף בתיכנון, לתכנן באופן סדיר החלפת קאדרים ומילוי השורות, לדעת מה אחוז הפצועים ומה אחוז ההרוגים ולמלא את החסר..." הוא דיבר בטון יבש ומקצועי כאילו המדובר הוא באיזה תיכנון תעשייתי, בהשבחת להקת עופות ולא בחיי אנשים, כאילו אינו תופס כלל את המשמעות האיומה של דבריו ושל עיסוקו, כאילו שמות אנשים זה דבר טבעי ומובן מאליו.

מובן שהוא צודק – וטוב שיש אנשים כאלה שחושבים על הדברים האלה ושזה מקצועם – בזכותם אנו חיים, בזכות היותם עשויים ללא חת, תקועים כשורשים באדמה ואינם נסוגים או נשברים בכל רוח; מצד שני, אולי דווקא בגלל זה האנושות נראית כפי שהיא נראית, בגלל הביטחון המופרז הזה, בגלל הצדק שאינו מוליך לשום פשרות...

אהוד בן עזר: ואתה?

א. עלי: אספר לך על שיחה שהיתה לי עם חבר-קיבוץ אחד (שהאנושיות העמוקה שלו ידועה לי, ועמדה במבחן במשך שנים רבות) – על מה שקרה לצ'כים ב-1968.

"אין להם זכות קיום בתור עם," הוא אמר, "לאחר שהוכיחו שהם פחדנים ואין להם כבוד. מה היה קורה בעולם אילו אנשים היו משלימים עם כל חזירות ומפחדים על החיים שלהם? מה החיים שלהם היו שווים?"

"אבל הרי לא היה להם שום סיכוי נגד הרוסים," טענתי לעומתו, "פשוט היו נהרגים מאות אלפי אנשים ללא כל תועלת..."

"אז מה? זה היה הכרחי למען העתיד. זה היה מראה את הדרך לאנושות."

כך, בהבל פיו, הרג מיליון איש – בביטחון עצמי מלא...

אהוד בן עזר: ואתה?

א. עלי: קראת ודאי בעיתונים על כינוס חטיבת הראל, מלוחמי מלחמת השחרור. היו שם תיאורים מאד "חיים" על המוות והמלחמה ב-1948, איך שכל אדם שלישי נהרג, איך עמד בתקופה ההיא מפקד אחד, שנודע כ"פוליטרוק" של החטיבה, איך עמד ליד הקברות הפתוחים והלהיב את הצעירים האלה ללכת לקראת המוות. איך הצליח האיש הזה להוציא מילה אחת מפיו – למרות הצדק, למרות האמונה – דבר זה איני מצליח לתפוס.

מה עושה הצדק, מה עושה האמונה, לאנשים שלמענם הם מוכנים לבצע את הדברים הנוראים ביותר כלפי אחרים וכלפי עצמם, בבחינת "קח את בנך את יחידת אשר אהבת..." שהדברים הנוראים ביותר הופכים ליפים, לחינוכיים, מופת לדורות...

והם קמו והלכו, בידיעה שהם ימותו, כולם, וזה רק עניין של תור... מה רבץ על האנשים הצעירים האלה, שהחיים עוד לא התחילו בשבילם... מדוע הסכימו? מה אמרו להם, איזה אמונות גדולות? מה הבטיחו להם, איזה תקוות של עתיד, איזה יופי, איזה דברים נעלים שבעדם כדאי שיוותרו על חייהם?

לשלוח ילדים למוות! מי יכול לעשות דבר כזה? מי יכול לקחת על עצמו? מי יכול להראות משהו שעליו כדאי למות, חוץ מאין-ברירה-איומה-אחת גדולה? מי יכול לקחת על עצמו להחליט שאין ברירה – וקולו לא ירעד?

ואנחנו צריכים להתרגל לזה, ולהסכים, ולתכנן את מילוי השורות בחיילים צעירים, שמחר יהיו בנינו, וכשפורצת המלחמה ננגן להם ברדיו "שירי מולדת" – מצד זה בעברית ומצד שני בערבית – כדי להזכיר להם שיש "בעד מה" להילחם, וכדי שיזרקו את עצמם בהתלהבות מרבית לאבדון...

אהוד בן עזר: ומה התשובה שלך?

א. עלי: אינני בעד הגזמות וקיצוניות – בכל הגזמה יש עוול וסילוף – אבל נדמה לי שאנו צריכים לבחון בחון היטב את כל הערכים והסמלים המקודשים שעליהם ובשמם אנו הולכים. לא אתכסה באצטלה של אובייקטיביות. עמדתי היא פרי של תקופת התפכחות לאחר אמונות מוחלטות לכאורה, שהתגלו במערומיהן ובכזב שלהן.

אהוד בן עזר: למשל?

א. עלי: אספר לך משהו אישי כדי להמחיש את הדבר הזה. בזמן היותי בצבא, בן תשע-עשרה, עמדנו לצאת לפעולת תגמול אחת. אופן הפעולה היה כזה, שהיה ברור לי שלא אחזור. במשך שלושה ימים איומים (כמו הימים שהלך יצחק עם אברהם להר המוריה), נדחתה הפעולה ולבסוף בוטלה. למעשה הייתי צריך למות אז. עדיין זכורה לי היטב אותה תמימות נוראה. מה ידע אותו נער על החיים, על להיות אב, למשל? אולי בגלל המאורע ההוא, המקבל את משמעותו מהראייה שאני רואה אותו היום ממרחק השנים, אינני יכול להשתחרר מהסמל של העקדה.

אהוד בן עזר: עקדה חילונית? בלא אמונה באלוהים? – כיצד אתה מפרש אותה?

א. עלי: "קח את בנך את יחידת אשר אהבת..." אברהם, כשקיבל את הפקודה, ידע שיהיה נס. אחרת לא היה יכול. הוא ידע שיש מישהו עליון שרוצה בטוב, שאיכפת לו, שלא יכול לטעות; ושהסוף – דרך כל הכאבים והייסורים, דרך המצוקה והקורבן – מוכרח להיות טוב. ולמרות זאת – מספרת האגדה – "פער פיו בבכייה וגעה געייה גדולה..."

"באותה שעה," –  ממשיכה האגדה לספר – "עמדו מלאכי השרת שורות-שורות ברקיע והיו צועקים ובוכים ואמרו לריבון העולם: 'ושבועת "כה יהיה זרעך" – מה תהא עליה?' אמר הקדוש ברוך הוא למיכאל: 'מה אתה עומד – אל תניחהו'." (לפי ספר האגדה, מהדורת ביאליק-רבניצקי).

כלומר, יש מי שאיכפת לו, יש מי שדואג. אבל היום איזו אמונה יש? איזו תקווה לטוב? האם אפשר כיום לעשות מעשים כאלה מתוך אמונה כזאת?

אני מוכרח לקרוא בפניך עוד אגדת אחת:

"'ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים ניסה את אברהם' – מהו אחר? אחר דבריו של שטן. אמר שטן לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, זקן זה (כלומר אברהם) – חננתו למאה שנה פרי-בטן, מכל סעודה שעשה לא הקריב לך תור אחד או גוזל אחד! אמר לו (הקב"ה): כלום עשה אלא בשביל בנו? אם אני אומר לו: זבח את בנך לפניי, מיד זובחו. אמר לפניו (השטן): נסהו. מיד: 'והאלוהים ניסה את אברהם...'." (לפי ספר האגדה, מהדורת ביאליק-רבניצקי).

אהוד בן עזר: ומה המסקנה שלך?

א. עלי: כשאני קורא את האגדה הזאת יש לי הרגשה שדורות של אדם מתים על איזו התערבות ספורטיבית בין אלוהים והשטן.  כלומר – לא על צורך אובייקטיבי אלא על איזה יצר מוות הטמון אי-שם במעמקי האדם – ובעד המשחק הזה ילדים צריכים למות, צריכים להיות פוגרומים, צריכה להיות שואה... כדי לראות אם האדם בצלם אלוהים יכול לעשות את הקונץ הזה...

אהוד בן עזר: ואז?

א. עלי: אסור שהחיים יהיו משחק של אידיאות או ספורט של צדק ושל כבוד. "אל תשלח ידך אל הנער"! חייו קדושים מכל האידיאות!

הייתי יכול לקבל את האגדה במובן של שותפות גורל, של המשכיות. בנים אינם נולדים בחלל ריק; יש אחריות משותפת בין אבות ובנים ואי-אפשר להתכחש לזה. הבן משלם בעד הכאב של האב, בעד האידיאות שלו ובעד מחדליו, – אבל הכול מתוך הכוחות הנוראים הסוגרים על שניהם, מתוך רצון עז לחיות. ייתכן שכך הוא העולם וכך הם החיים, ייתכן ששום ערך ושום אהבה ושום יופי אינם יכולים לצמוח אם לא מוכנים למות עליהם – גם אמת זו עוד בספק גדול – אבל כל זה רק מאין בררה. האם הערכים שלנו הם יותר יפים, הדגלים שלנו הם יותר אדומים – רק משום שיותר דם נשפך עליהם?

אהוד בן עזר: עלי, מדוע עניין העקדה כה מציק לך? כלום זו המשמעות האחת והיחידה שאתה מוצא ביהדות ובהיסטוריה שלנו?

א. עלי: סמל העקדה איננו סיפור שולי ומקרי ביהדות. זהו סמל שלאורו מתחנך היהודי זה אלפי שנים. סמל העקדה והמשתמע ממנו הוא ביטוי למשמעות החיים לפי תפיסתה של היהדות, ולמעמדו של האדם בעולם – ומכאן אני גם רוצה לחלוק עליו.

למעשה גם היהדות אינה יכולה לקבל את סיפור העקדה המקורי. ותלי-תלים של פירושים ואגדות נכתבו במגמה לרכך ולהקהות את העצם שהקורא צריך לבלוע, והיא עיקר הסיפור: אברהם מקבל צו מאלוהים להעלות את בנו לעולה והוא נכון לבצע את הצו הזה בלי שאלות וויכוחים – וכפרס על כך הוא נעשה לאב-האומה, "אביר האמונה", מופת ודוגמה לבחיר העמים, עם שייחודו באמונה.

בפרשת העקדה, דמותו של אברהם שונה מאד מבשאר הסיפורים האופפים את דמותו, בהם הוא מופיע כאדם שאינו נוטה לקבל אוטוריטה לשמה, ואינו מפחד מוויכוח כשאלוהים אינו נראה לו צודק.

אחת הנקודות המכריעות בסיפור זה היא העובדה שהצו הוא במפורש קאפריזה של אלוהים, שאיננה מבוססת על שום צורך אובייקטיבי, מאותם שאנו רגילים לראות בחיים, שבהם אבות שולחים את יצחקיהם לעקדה מתוך חוסר בררה, מתוך הכוחות הנוראים הסוגרים עליהם, מתוך בנים משלמים בעד מעשי אבות ומחדליהם – אבל הכול מתוך רצון לחיות. ופה, אלוהים מתגשם ומקבל את ערכו אם יישפך דמו של יצחק; כביכול, ללא צבע הדם לא יהיו לו, לאלוהים, צבע וממשות.

אברהם שומע בנפשו את קול המוחלט האלוהי הדורש את חיי בנו. חיי יצחק אינם נחשבים כשלעצמם, אינם מטרה כשלעצמם ואין להם כל ערך, הם רק בבחינת ניסיון. וזו העובדה שמדרשים שונים מנסים לתקן – אבל היא נשארת בגרוני כעצם אשר אינני יכול לבלעה. איזה מוחלט הוא זה שמצווה על מות יצחק? אינני יכול למצוא בתוכי שום אלוהים כזה שיעלה בדעתו להעמיד אדם בניסיון של רצח בנו. בכך הוא כורת ברית שהאידיאה שלה עוברת דרך המוות. במידה שאני יכול להניח מוחלט שהוא – הרי כל כולו מנוגד למוות ומכוון לחיים. מבחינה זו, כפי שאברהם ואלוהיו משתקפים בסיפור זה, לא הייתי רוצה שאברהם יהיה אב אומתי, ושאלוהים כזה יהיה אלוהיי. אלוהים בסיפור זה הוא מולך, ואברהם – בפשטות – עובד אלילים.

אבל נחזור לבעייתיות המרכזית, והיא: האם יש בכלל מוחלט שבשמו מותר לנו להרוג, ואם כן – האם אפשר להכיר אותו ולהבדילו מכל "קופיו"? נדמה לי שאם יש איזה שהוא לקח היסטורי – הוא בזה שהעולם הוא בתנועה ובהתהוות מתמדת – כולל "הערכים המוחלטים" למיניהם. אלים עולים ואלים שוקעים, תפיסות האלוהות משתנות – לא רק מתקופה לתקופה ומעם לעם, אלא גם במשך חייו של האדם עצמו. אינני רואה שום דבר מוחלט – ואילו גם היה, צריך היה להתנהג, לאור הלקח ההיסטורי, כאילו שאין. האם צריך בימינו להוכיח אילו זוועות נעשו "בשם המוחלט" – בשם אלוהי ישראל ובשם אלוהים אחרים? כמה חיים ניטלו משום שאנשים סברו שהם שומעים את קול המוחלט? "המוחלט שלי תמיד יותר צודק מאשר של זולתי" – אמונה הייתה תמיד הצדקה לקטל. היטלר היה אדם מאמין, וגם סטאלין. האם לא הגיע הזמן שאנשים יחדלו להקריב חיים בשם המוחלט?

זאת באשר לאברהם. ומה באשר ליצחק? מה הוא המוחלט של אברהם בשביל יצחק? אברהם הגיע להכרת האלוהות לאחר שנים ארוכות של ניסיון אישי ושל הסתכלות בחיים, כשם שכל אדם מגבש לו חוכמת חיים במרוצת השנים, ומערכת ערכים לפיה הוא בונה את חייו. אבל יצחק הצעיר עדיין אין לו ערכים, הוא מחוץ לערכי אביו, אולי בראשית תהליך הטמעתם. ייתכן שיקבל אותם במשך הזמן, ייתכן שידחם. למות עליהם עכשיו פירוש הדבר בשבילו למות על מילים ריקות, שאין להן כיסוי בתוכו, פירושו למות על אמת לא שלו. מבחינת יצחק – אברהם מנצל את תמימותו של הנער ואת אמון הבן שהוא רוחש לו, כדי לעקדו. לגבי אברהם יש משמעות בקרבן, חייו מאשרים בו את  כיוונם – מנקודת ראותו של יצחק אין כל משמעות במותו.

נדמה לי שאם נהיה ישרים עם עצמנו עלינו לשקול את חיינו ואת חיי זולתנו מנקודת ראותו של יצחק המת. מנקודת ראותם של המתים. זה דורש קצת דמיון ומאמץ – אבל אם נעשה אותם נופתע לגלות שסיסמאות רבות וערכים שנראו לנו הכרחיים "כדי למלא את החיים תוכן," ואשר היינו מוכנים למות עליהם – ייראו לנו פתאום כהבלים (דברי קהלת: "כי לכלב החי הוא טוב מן האריה המת..."). נראה לנו שיש לנו כאנשים דרישות גדולות. אבל מול החושך הגדול – מהמעט נראה באמת הכרחי, מה הרבה יותר מקצת אור שמש? אולי אילו היינו מבינים זאת חיינו פחות נותנים את חיינו ופחות נוטלים חיי אחרים בשם ערכים מזויפים ומנופחים.

זה הדבר אותו ניסיתי להסביר בסמל של יצחק ואברהם. האדם הנעמד מול תודעת מותו, או יורד מן העקדה, מוכרח להתחיל לחפש ולשאול למשמעות החיים. אפשרית גם תשובה של "הכול הבל," אך שוב אי-אפשר שלא לשאול.

שמעתי פסיכולוג שכינה שלב זה כ"שאלת אברהם" – זהו שלב של התבגרות בו אתה מתחיל לראות את עצמך כחלק מהחברה, מעם, מאנושות. אך, כאמור, נקודת המוצא הלגיטימית היא זו של חיי היחיד, וכשהיא עומדת בסתירה לחיי הלאום... אין עוד עם שדרכו ההיסטורית רצופה בכל-כך הרבה מוות של יחידים. "עם ישראל חי!" נכון, אך איזו תשובה יש בכך לחברי שנפל?

...ואחרי ככלות הכול, איזו תודעה יהודית היא זו, שהוקנתה לנו? מה שלימדונו היה בגדר כתובים המנותקים מהחיים, חונכנו לאור שלילת הגולה. אז איך אפשר לדרוש שהקיום הלאומי יהיה לאנשים כמונו ערך השוקל באמת כנגד חייהם האישיים, החד-פעמיים?

ועל מה מחנכים אותנו? על מתחנך הילד היהודי זה שלושת-אלפים שנה? על עקדת יצחק, על עקדת האדם לאידיאה, על החיים "למען" – לא חשוב למען מה – אלוהים, סוציאליזם, מולדת – ה"למען" חשוב מהחיים.

ואם יש לי טענה אל היהדות הרי היא זו – בחירתה החופשית, מתוך רצון, בעקדה, במולך. העם היהודי לא היה מתקיים אילו לא היה בוחר בייחוד. אך מה הוא הייחוד הזה? למה הוא הביא את העם? היהדות היא אולי פסגת המין האנושי, אבל תולדותיה הם עצב וכאב וזוועה ללא גבול. היהדות הביאה את בניה אל המוות ולא אל החיים. וכל אמונה הדורשת מאנשים למות – היא עבודת אלילים.

אהוד בן עזר: וכך גם הציונות, לדעתך?

א. עלי: אם הציונות באה כדי להציל חיי אדם – אני מסכים איתה. אבל אם היא באה כדי ליצור עוד אליל אחד, עוד אמונה אחת – אני רואה אותה כתנועה לא מוסרית.

במה עוסק התנ"ך, במה עוסקים הנביאים: אל תעבוד עבודה זרה. ומהי עבודת אלילים? – כאשר מייחסים לדבר מסוים תפקיד של אלוהות. כאשר השמש אינה שמש אלא אלוהים. השמש היא דבר יפה ונחוץ, המדינה היא דבר נחוץ, המאניפסט הקומוניסטי הוא נפלא – אבל אסור לעשות מהם פולחן. ואנו – בהיסטוריה הקצרה שלנו – האם לא עבדנו אלילים? האם הסכנה חלפה לגמרי?

אני מודה: החיים יקרים לי מדיי – חיי וחיי בני – מכדי שאמכור אותם במחיר של עבודת אלילים.

ייתכן שאי-אפשר בלי "ייהרג ולא יעבור". העולם הוא אכזרי מדי. אבל אנו צריכים לחפש ולמצוא את ה"ייהרג ולא יעבור" שלנו, שאנו קבענו אותו – ושלא יהיה אמונה תפלה, ובייחוד – שלא יהיה אמונה של אחרים.

ועכשיו אני רוצה להגיע לנקודה האחרונה: עקדת יצחק בתור סמל לדרכו ההיסטורית של העם היהודי. אין צורך להגזים ולומר שלא צריך בכלל אמונה בחיים. אמונה היא בבחינת כיוון כללי בעולם, אוריינטאציה, התכוונות לעתיד – אבל מאידך, נדמה לי שלא היה כעם ישראל מאמין גדול, המכוון כולו לתפיסת המוחלט ולזיקה אליו. עם ישראל הוא "הנועז בחולמים" – כשירה של נלי זק"ש – "מטפס על סלילי סהר ונופל לתהומות האור" (עולה בעשן...) ומדמו שותת "דם האלוהים". עם ישראל שם את כל קלפיו על האלוהים ובזאת חטא בקיצוניות הרת שואה, פשוטו כמשמעו. האידיאות המוחלטות שלו הובילו אותו אל שואה בלתי-פוסקת. היהדות היא אולי פסגת המין האנושי – אבל היא הביאה את רבבות בניה אל המוות ולא אל החיים.

ואם יש משמעות לאידיאה הציונית זה פירושה: איננו רוצים יותר להיות "דם האלוהים" ודם לאלוהים. איננו רוצים שהאלוהים יתגשם על-ידי דמנו בעולם. אם דרכו של עם ישראל מוכיחה שבעולם הזה הכרת המוחלט והתכוונות לפיו פירושה כליה, והבחירה פירושה מוות – אל תהיה בחירה ואל יהיה אלוהים.

אהוד בן עזר: אני נזכר בשירך "עשב" מתוך ספיר-השירים השני שלך "הר המנוחות", שהופיע ב-1969, שנתיים לאחר המלחמה:

"אויבים חבוקים שוכבים מתחת לעשב הירק,

יד על אדמת כתף, ראש על עפר ראש,

מעליהם הפרגים אדומים ואינם מבדילים

מי צדק בקיץ. באדמה מחלידות המלים.

שורשים נצמדים בשקיקה לגופות הרכים,

עולים בגבעולים מנצחים ומנצחים

צבאות תאווה, גדודי געגועים –

עולים אל האור, אל החם, אל אחרון העלים..."

א. עלי: ההתייחסות הנפשית שלי ב"הר המנוחות" נולדה כאשר קראתי בעיתון, מיספר ימים לאחר המלחמה, שיר של אחד מ"משוררינו הלאומיים", שם הוא מתאר את החללים יושבים בגן-העדן, והמלאכים מחלקים להם סוכריות... הייתי מוצב ברמאללה, ובאותו יום אחר-הצהרים עליתי להר המנוחות, ומי שהיה שם מיד לאחר המלחמה יודע מה שם היה. הרי האנשים האלה, הטובים, היקרים ביותר, "השמנת" (במושגים דתיים הייתי אומר "הצדיקים") – בלעה אותם השאול הנוראה ביותר!

למעשה, לאחר ספרי הראשון, "אלה תולדות יעקב", רציתי לכתוב משהו אחר לגמרי. על יחסי אבות ובנים בקיבוץ. המלחמה באה והסיטה אותי. העולם הפריע...

אהוד בן עזר: כיצד?

א. עלי: מאז המלחמה מצטלצלות בתוכי כל הזמן המון שאלות, משפטים שאני מחפש עליהם תשובה. אלה הם רגשות שקשה לי להשיב עליהם תשובה שתשכנע אותי. אני עומד נדהם מול המוות, מול הנופלים שלנו, מנסה לעכל את הדבר, מנסה להבין, למצוא הצדקה – ואיני מצליח. אולי בגלל שאלה החללים הראשונים מהדור שלנו בעין-שמר (עד עכשיו היה לנו מזל...) ואולי בגלל שהם דווקא אלה. המוות חתך בבת אחת חתיכת חיים, את אמנון, שהיה מעורה בכול, תמצית החיים. כשאתה זוכר את אמנון – ואי-אפשר שלא לזכור אותו, כמעט יום-יום – אתה נתקף בושה על היותך בחיים. כך אתה חי, ולא תעזור פה שום הצדקה שתמצא לעצמך.

מאז המלחמה אני מנסה לענות לעצמי על השאלה: מדוע צריכים בחורים צעירים למות? ולפעמים נעמדת, ממש נדבקת במין משפט כזה: האם לא הייתי מוכן לתת את כל קיום העם היהודי תמורת חיי הנופלים? או: אילו העם היהודי יכול היה להתבולל, להיעלם באחת התחנות בדרך שלו בעבר... או אילו היה נמצא כל פיתרון אחר שיבטיח את החיים לא דרך המוות...

אפשר להגיד: "אבל כל העמים נלחמים על מולדתם, על קיומם הלאומי. אילו אותם יהודים היו מתבוללים במשך הדורות הם היו נהרגים בתור אנגלים, או צרפתים או אמריקאים. לא רק אצלנו יש מלחמות."

אבל העם היהודי, במשך כל ההיסטוריה שלו, מוקף תמיד השמדה, איום על עצם קיומו הפיסי. האם יש עוד עם כזה שנלחם על עצם חייו? ולא שמחר נקום ונלך מכאן, לא זו השאלה. השאלה היא לגבי ההצדקה של המלחמה. במה אדם משכנע את עצמו ללכת לקרב. למה? בעד מה? על מה נופלים? האם אפשר לתת את החיים מבלי לדעת על מה?

אילו הייתי נולד בגולה – ייתכן שהדברים היו הרבה יותר ברורים לי. המבנה הנפשי שלי היה אחר. היו לי תשובות. הישיבה פה בתור מפלט אחרון, פיתרון יחידי לקיום העם – הייתה הופכת אז לחלק מדמי. אבל אני נולדתי פה, ללא התסביך היהודי, ללא אחיזה בתרבות היהודית (כלומר – ללא ההצדקה היהודית). לתוך מציאות שבה כולם שונאים אותי, מוקף בשנאה, ואינני יכול להבין למה, מה אני אשם, למה אני מוקף מוות ומלחמות?

מובן שבאופן שכלי יבש, באופן אידיאולוגי, אני מבין את הטרגדיה של העם היהודי. את החוקיות ההיסטורית של האנטישמיות, את השואה; למדתי בורוכוביזם, אני יודע שאין מקום ליהודים אלא בארץ-ישראל. גם אני יכול לדקלם את זה במקהלה עם כולם – אבל זה לא יושב בי עמוק, זה לא עונה על שאלותיי; לא משכנע אותי.

מצאתי ב"שיח לוחמים" את אותה ההרגשה, כשבחור אחד כותב:

"על מה שוחחנו בשנים הקודמות, שנות ילדות ונעורים? על אהבת מולדת, על המשך חיי העם היהודי בארצו, בארץ האבות; שוחחנו בכל הדרכים: היסטוריה ותנ"ך. גיאוגרפיה וידיעת הארץ, וטיולים וביקורים באתרי התקופות הקודמות, ולא חשתי. חצוי התהלכתי, עכשיו אני יודע, ותשובה על השאלה אין בפי. וכל המורים ומרביצי התורה עוברים לפניי במסדר וכולם מוכיחים: מה השאלה הזאת? ותנ"ך מהו בעיניך? הורדתי עיניי והודיתי: אני יודע, אך התחושה ורגש השייכות לכל אלה היכן הם? שהרי לדעת אין קושי. מהו בעצם החוט הקושר אותי איתם? עם משה ודור המדבר, ויהושע אחריו והעם הנפלא עם מלחמותיו מבחוץ ומבפנים, מימי גדלותו וימי גלותו, עם חזונם של הנביאים? קטן אני מלהשתייך לעם כזה..."

ועל רקע זה אפשר להבין מה שאומרת שם בחורה בשיחה אחרת: היא מדברת על האנשים שכבר היו בכמה מלחמות ויצא להם לבטח להילחם בעוד כמה:

"איך לגדל אנשים ככה? זוהי באמת סתירה עצומה. מתגנב בי לפעמים הרהור, אולי מוטב היה באמת לוותר על הארץ הזאת או לוותר על מלחמה אחת בעולם, על מקום למלחמות..."

וגם אני מהרהר על אותם דברים ורוצה למצוא לעצמי את התשובה. אני מחפש את התשובה הזאת. כי כל מה שהוא הגנה על הנפש, על האנשים, על הבית – את זה אני מרגיש. אבל לא נדבק לי העניין הזה של – להגן על העם היהודי ועל משמעות קיומו המיוחדת. כי אילו אפשר היה להתבולל ולמצוא על-ידי כך פתרון חיים – זה היה מצוין. כנראה שזה בלתי-אפשרי. אבל את זה אני יכול לחוש רק באופן שכלי, אידיאולוגי, בהרבה פחות עצמה מאשר את אובדן החיים הצעירים סביבי.

אהוד בן עזר: אתה הלוא יודע שההתבוללות איננה פיתרון ריאלי, על כל פנים, לא לעם שלם.

א. עלי: בהכרתי אני יודע שאין בה פיתרון. אבל הלב שלי חלוק. אני לא משלים עם הקרבת החיים הזאת, בכל אופן, לא בלי פקפוק. אנו דור של ספקות ופקפוקים. לא נשארו לנו אלא סתירות ואמונות הרוסות. במה נשאר לנו להאמין? פעם האמנו, פעם היינו מרומים – עכשיו איננו מסכימים יותר. לא יוכלו לרמות אותנו. אני רוצה לדעת ולהבין לאן אני הולך ועל מה אני נלחם. אני לא מסכים להיות יצחק נצחי שיעלה על המזבח ולא ישאל למה, לא יבין. כי כל הלקח של ההיסטוריה האנושית הוא הספק, הפקפוק, לא להיות בטוח. לשאול. יותר מדי אנשים חשבו שהם צודקים והלכו למות ולהרוג אחרים. הצדק הוא נשק נורא, וצריך להיזהר כשמשתמשים בו... האם למצרים, ל"פתחים", אומרים תמיד שקרים כדי שיצאו למלחמה, ולנו אומרים תמיד את האמת? האויב תמיד לא צודק ולנו יש מונופול על הצדק?

כבר שמענו איך הוליכו עמים למלחמות.  האם זה לא מחייב לפחות לבדוק? לא להיות כל כך בטוחים? כל כך צודקים? ההיסטוריה הופכת לפעמים ומפריכה את האמיתות המקודשות ביותר, את ההצדקות שנראו ללא פקפוק. יש לה הומור מר מאוד; רק בדבר אחד, רק עוול אחד אי-אפשר לתקן לנצח: להחזיר לאותם אנשים, שנפלו צעירים במלחמות, את חייהם...

אהוד בן עזר: והערבים?

א. עלי: בקשר לבעיית הערבים אני רוצה להגיד רק משפט אחד: לחיות בהרגשה שאולי כל תקומתנו ההיסטורית, החיים היפים ביותר שנקים כאן, הצודקים ביותר – יהיו בנויים על עוול לעם אחר; על זה נחנך לאידיאלים ולצדק, זה יהיה בסיס קיומנו, האדמה שעליה אנו יושבים... לדעת שאנחנו, ואולי גם בנינו הולכים להילחם, למות אולי – על דבר שבנוי אולי על גרימת עוול; הספק, רק הספק הזה הוא בסיס קשה לקיום.

ואני שואל את עצמי: יש לך ספקות – אבל למה להגיד אותם? למה לרפות את הידיים של האחרים? גם על זה אין לי תשובה. אבל, אולי יש גם אחרים בינינו, שייתכן שהם מתלבטים בזה בסתר; ואולי בגלוי, ביחד, נוכל למצוא את התשובה...

אהוד בן עזר: אבל אתה אינך מקבל שום רעיון, שום תביעה בשם אידיאה, בשם אידיאולוגיה כלשהי – בתור תשובה.

א. עלי: היום, כשאנו לא מאמינים בכלום, לא בעתיד האנושות, גם לא ביכולתו של האדם לעשות עולם יותר טוב; כאשר אנחנו יודעים שגם עולם קומוניסטי לא יפתור את בעיית המלחמות – מה נשאר, אם כן, כמסקנה, אם לא הקיום האנושי? מה מקבל ערך עליון אם לא חיי האדם, קצת חייו על האדמה, קשריו עם משפחות, עם הוריו ומכריו...

אז אם להגן על הדברים האלה – על החיים, על הבית, על המשפחות – זה אני מבין. אבל להגן על אידיאות שהיום הן כאלה ומחר אחרות? על משמעות? על ייחוד שהוא יותר קללה מאשר ברכה? מה נתנו לנו שלושת-אלפים שנה של חיפושי המשמעות של העם היהודי? – כמה גאונים ו... מלחמות ומלחמות. הרג והרג...

אילו יכולתי להזדהות עם העם היהודי, להאמין באלוהים, בשליחות – אולי לא היתה נעמדת בפניי השאלה הזו. אבל בצורה שבה אני חושב היום, השאלה היחידה שמעניינת אותי היא: האם הציונות – במצב שאליו הסתבכה היום – מצילה חיים או מאבדת חיים?

אהוד בן עזר: ויש לך תשובה על שאלתך?

א. עלי: אני מחפש. אני רוצה להכיר: מה הוא האני שלנו? מי אנחנו? – לא רק בשלילה, לא רק מתוך ששונאים אותנו אלא בפני עצמנו, בשעת מבחן? מה אנו נושאים בתוכנו בתור בני-אדם? בתור בנים לעם?

יתכן שהיהדות יש לה תשובה מספקת וחיובית על כך – אבל אנו מנותקים ממנה ומתשובותיה. החינוך סמך על כך שערכיה יעברו מעצמם – אבל הם לא עברו. להפך: שנים של חינוך לשלילת הגולה הצליחו לנתק אותנו ממנה ומתרבותה אשר בה היינו מוצאים אולי תשובה לשאלות קיומנו – וכך אנו עומדים כחוליה מדולדלת ופקועה בקצה שרשרת של דורות יהודיים, ואיננו מסוגלים להמשיך אותה ולהנחיל אותה לבנינו.

"הציונות צודקת – אבל לגבינו, שלא ינקנו במישרים מן המסורת היהודית, הציונות היא אידיאולוגיה בלבד, וככל אידיאולוגיה – היא דלה מכדי לתת פורקן לרגשותינו או להאציל משמעות ותוכן לחיינו. ויותר מזה: מפעלה של הציונות יצר את המציאות המעוררת את כל שאלותינו." – דברים אלה אמר אלי שבייד.

אני עומד לפני המבחנים הבאים ללא אמונה, ללא תקוות גדולות וללא תשובות. אנו חיים בסיוט אשר איננו רואים כרגע את המוצא ממנו. אלינו להרכיב לעצמנו, בעולם הקשה הזה, את התשובות שלנו ואת האמיתות שלנו. לחפש באומץ. לא לברוח ולא להתכסות במילים גבוהות, לא לספסר בתקוות וברעיונות שאין להם כיסוי בתוכנו.

כשם שאנו יודעים ללכת לקרב – אנו צריכים ללמוד לעמוד פנים-אל-פנים מול השאלות הנוקבות: לאן הגענו "בשם הערכים ובשם הדת"? מה באמת נשאר לאחר מאורעות המאה העשרים? מה לא למדנו על האדם?

יתכן שהחירות היא חלק מחיי האדם, וטוב כבוד ממוות – אבל מה משמעות היתה לחירות ולכבוד לגבי אותם ילדים רכים שהורגו על קידוש השם? איפה כבוד ואמונה – במוות? האם החיים בצל מלחמות בלתי-פוסקות הם החירות? והאם החירות שלנו כוללת כתנאי-בל-יעבור את הכותל המערבי ומערת המכפלה?

אין לנו שום מנוס מהשאלה: על מה אנו נלחמים?

ויש לי עוד כמה שאלות שאנשים רבים בארץ חושבים שאסור לשאול אותן, אבל הן מעסיקות אותי: מה דחף אותנו למצב הזה? איך הגענו אליו? האם לא הסתבכנו במשהו מיותר? האם לא יהיה גורלנו כגורל הצלבנים? האם ניאלץ כולנו להיות אדונים וכובשים, ובסופו של דבר, עם של לוחמים, כחזונם משובב הנפש של אורי צבי גרינברג ויונתן רטוש?

אדרבה, למי שזה כל כך ברור, שיגיד לי את התשובה.

אהוד בן עזר: הזכרת את אורי צבי גרינברג; אתה יודע שהוא היה היחיד מבין כל אלה שפניתי אליהם לצורך הספר הזה, אשר סירב להתראיין. "אינני יכול למלא בקשתך," אמר במכתבו אליי, "משום שאין ממנהגי להשתתף בסימפוזיונים בעל-פה ולא בכתב. לא בריאיון יחיד ולא במעורבבין. הלוואי ומעטו העטים והלשונות-שבפיות, לכל הפחות כעת, כעת, ולא ידעו האויבים את כל אשר הוגים אצלנו ה'אינטלקטואלים קרי המזג', בעורף בנינו הרובצים בקו האש, שאם חס-ושלום ייפגע הקו המיליטריסטי הזה רק כדי עשרות מטרים, אזי ירגישו גם הם לפתע, מה שמרגיש אני בלי הרף: על איזו אדמה אנו נמצאים, אז תחדל הליטראטיות הנלוזה ותחדל ההתפלספות. יהודים, ישראלים – כמאז ימות עולם, בגורל גדלות ובלהה."

אני חושש מאד שתהיותיך ושאלותיך הן בעיניו בגדר אותה התפלספות מיותרת וליטראטיות נלוזה. האם זה מפליא אותך?

א. עלי: לא.

אהוד בן עזר: מדוע?

א. עלי: כשם שלחיות יש מכשירים כדי לחיות – לאריה יש מלתעות, לציפור כנפיים – המכשיר העיקרי של האדם לקדם את עצמו ולא ללכת לאבדון הוא השכל. אמנם השכל שלנו הוא קצת חלש – אבל זה כל מה שיש לנו. אינני טוען נגד הרגש, כאחד המכשירים בהכוונת האדם – אני טוען נגד איזון בלתי-נכון, כאשר רגשות משתלטים על אדם או אומה. אחד האנשים החכמים היה ללא ספק גאליליי – או יותר נכון ברכט – הקומוניסט, ההומאניסט, הלוחם – שכתב עליו מחזה. איך מכריע גליליי ברגע שחסידיו השוטים מצפים שימות ולא יתכחש לתורתו? הוא מתכחש לה קבל עם ועדה, מוותר להיות גיבור עקר, ואומר את המשפט הנפלא, מלא האנושיות והמחשבה: "אומללה הארץ הזקוקה לגיבורים," המקביל למשפט שלנו: "לא המתים יהללו יה". בסתר הוא ממשיך בחקירותיו.

אהוד בן עזר: זה בעצם "הפיתרון הצ'כי" אותו הזכרת בראשית שיחתנו.

א. עלי: אני רוצה להביא בפניך דוגמה נוספת ממכתב של מי שהיה איש פלמ"ח ב-1948, ונפל במלחמת השחרור:

"...מה שמרתיח אותי בכל העניין הוא לשמוע מפי כל מיני אנשים ש'כבר התרגלנו למיספר גדול כזה של קורבנות ואינני מתרגש מכך.' לפי הרגשתי אף פעם לא אוכל להתרגל לדבר הזה, בכל פעם מעציב הדבר ומדכא מחדש. תתפלא לשמוע זאת ממני, אבל דעתי היא שאילו היה איזה פיתרון-חיים אחר שאיננו מחייב כל כך הרבה דם וקורבנות הייתי מוכן לוותר על הציונות. הצרה היא רק שאינני רואה פיתרון כזה שבחשבון סופי יעלה בפחות קורבנות, ובאין ברירה אני נשאר ציוני נאמן..."

מהי המסקנה מכל הדברים האלה – האם ניהיליזם? האם ייאוש? לא. להפך – המסקנה שלי היא אחריות האדם על גורלו ועל מעשיו, ובדיקה מתמדת ונוקבת לאן הוא הולך. המסקנה אינה התכחשות למטרה האנושית הכללית, לאותו זרם של החיים ומשמעותם, משמעות שאינה מתחילה עם הולדתנו ואינה נגמרת עם מותנו, אלא – אני טוען נגד איזון בלתי-נכון של שני הצדדים האלה בחיי האדם, נגד הסתירה הלא-הכרחית, אשר אינה נובעת מהחיים עצמם, הסתירה שהכניסו האידיאולוגיות המוחלטות לחיים. לפעמים יש לך הרושם שהאדם נוצר לשם הדגל ולא הדגל לשם האדם.

איננו יכולים להתכחש לאידיאות כשלעצמן. הלא האידיאות הן ניסיונות של תקופות שונות להציע פיתרון לבעיית האדם, ואילו הקושי מתעורר בכך שכולן הביאו ומובילות – כאשר מנסים להגשים אותן – לסתירה עם האנושי, האדם נעשה להן מכשיר ואמצעי לשם הגשמתן.

ואולי זוהי הטרגדיה של החיים האנושיים: שלאידיאה היפה והצודקת ביותר אין ערך אלא כשהיא מלווה במעשים – וכל המעשים סופם שמגיעים לעוול ולכיעור.

אהוד בן עזר: אתה כאילו מתרפק כל הזמן על עולם אחר, טוב יותר. מה הוא אותו עולם? חלום שלך? זיכרון ילדות? ניסיון לתשובה דתית, חזרה ליהדות?

א. עלי: ניסיון התשובה שלי הוא אולי זה, שבתוכי אני מרגיש איזה גן-עדן של הילדות. ואולי אנחנו, בני הקיבוץ, אנו באמת מעין "ילדי גן-העדן", כאלה שאינם נתקלים ברע שבחוץ, והעולם שבתוכו הם חיים הוא טוב ומפנק אותם? – עד שבאה עליהם, בפתאומיות, המלחמה, וגם המשבר הוא פתאומי, כאילו הוא הגירוש מגן-העדן.

אני באמת חושב שהעולם שבו חיינו עד למלחמה – הוא העולם הנכון. והמלחמה, עם האבסורד שבה, נוגדת את כל סדרו הטוב. ועל כן איני מסוגל להתנחם על מות אנשים במלחמה, וגם לא להבין זאת.

אמנם השתתפתי והתנסיתי גם במבצע סיני 1956, אבל אז הייתי, כנראה, צעיר מכדי שהמלחמה תשאיר בי רישומים רוחניים. אז טרם הסקתי את המסקנות, והדברים עברו עליי כמין משחק.

אני חושב שכל אדם וכל משורר עוברים את חוויית המוות. זהו הניכוח של האדם עם חידלונו הצפוי, זהו הדבר שרק האדם, מכל היצורים, יודע אותו. התשובה אותה נותן כל אדם לעצמו על ידיעה זו קובעת במידה רבה את יחסו לחיים. מאז המלחמה איני יכול להשתחרר מהחוויה הזו. לא שיירו עלי בהיותי במילואים... לעתים הפחד הדמיוני קשה יותר. אני חושב שאדם, העומד מול החוויה הזאת – כל עולמו משתנה. יצחק שירד מן העקדה, לעולם לא ישוב להיות אותו יצחק התמים, השלו, האביבי, החייכני, זה שמאמין מבלי לשאול. יתכן שהוא יחייך, ייתכן ופצעו יגליד, יעלה עשב ופרחים, אך לעולם זה לא יהיה כבר אותו חיוך. בפנים יישאר המוות הנורא, כשהוא כלוא כמו אבן כבדה מאוד. אפשר ורגע זה של החזרה מן העקדה הוא תחילתו של התהליך הגדול בו יצחק הנער הופך להיות אברהם. הוא מתחיל לשאול ולחפש את התשובות, ותשובה היא כבר כמעט אמונה, ואמונה היא כבר עקדה חדשה. באופן זה הוא בא במגע-של-אמת עם מערכת הערכים של אברהם.

כל מלחמה היא עקדה של צעירים ההולכים למות על אמונות שעדיין לא הפכו לשלהם, על מילים שעדיין לא למדו אותן ב"צבא החיים" וטרם הטמיעו אותן בתוכם, שהן עדיין מילות תוכּי. כי מה משמעות "ציונות" ו"יהדות" לגבי צעירים המנותקים מן העם היהודי? למה צריך למות למען קיומם של עם ושל תרבות שלא קשורים אליהם ואין מבינים את ייחודם ההיסטורי? מלים ואמונות מתמלאות תוכן לגבי אדם רק לאחר ניסיון-חיים מרובה. ייתכן שפגישה כזו עם המוות היא תחילת המעבר של יצחק בדרכו להיות אברהם.

אהוד בן עזר: מדבריך אני מבין כי המלחמה גורמת ליצחק-של-ימינו, לבחור הישראלי הצעיר, לעבור למצבו של אברהם, כלומר – למצב של אחריות היסטורית, לאומית ויהודית. אתה כאילו מנסה לומר שיש חוקיות גורלית במעבר הזה בין להיות-בן ולהיות-אב. הלוא יש בכך כמין "צידוק הדין" למלחמה?

א. עלי: האם אני מנסה למצוא לעצמי אחיזה ב"צידוק הדין"? – צידוק הדין אפשרי אם אתה מאמין במשהו מיטאפיזי, או בעולם אחר, עולם חדש. בעבר היו מוכנים למות אצלנו למען הסוציאליזם. אבל היום אינך יודע מדוע ועל מה... וכי מה היא "ציונות"? – האם בכוחה של המילה הזאת לענות על שאלותינו? להצדיק את הדין? בינתיים היא כמעט בגדר מושג חסר כיסוי. אדם צריך לעבור על בשרו הרבה דברים – גולה, אנטישמיות, חינוך יהודי, עלייה – כדי שזו לא תהיה לגביו "עקדה" נוספת שאין הוא מבין אותה. כדי להגיע לכך שהמושג יתמלא לגביך תוכן חי, שלא בדרך ההתנסות על בשרך אלא בדרך רוחנית-אינטלקטואלית, דרושה מידה גדולה של בגרות, בגרות רוחנית ואנושית.

אנחנו אומרים שתרבות היא התאגדות של בני-אדם. אדם בודד רוצה להגן על עצמו ועושה זאת בדרך של יצירת מסגרת: משפחה, חברה, אומה. המטרה העליונה – יצירת מסגרת אנושית אוניברסאלית – נראית כחלום באספמיה. ובינתיים, בגדרי הלאומיות – אנו נקלעים לפרדוכס: הפרט איננו נחשב ועליו להקריב עצמו למען הכלל, בעוד שמטרתה הראשונית של התרבות הריהי האדם היחיד. כשמגיעים הדברים לכך, הופכת הלאומיות לדבר שאינני יכול לקבלו ואף לא להבינו.

נכון אמנם שאינך יכול להזדהות עם העולם כולו. אדם זקוק למסגרת אליה ישתייך. אבל אם הלאומיות הופכת לדבר שעליי למות למענו, איך אקבל אותה?

יש דוגמה במקרא שאיני יכול להשתחרר ממנה – בשעת המצור הגדול על ירושלים אמר ירמיהו: התמסרו לבבלים. תאמר: הוא היה דה-מורליסט. אבל הפסימיות שלו, בעיניו היא אהבת החיים. הוא רצה להציל חיים, להציל את הארץ מחורבן וממלחמה חסרת סיכוי, ואני,   אם אני כותב על מוות ומצייר הרבה שחור, הרי מתבלט בתוך כל זה ערך אחד: החיים. ואולי זו גם תפיסה אמנותית שבה על רקע השחור והלילה מאיר הכוכב.

החיים אינם משחק של אידיאות. אדם צודק הוא הדבר הנורא ביותר שאני מכיר. הנורא באמונה הוא היותה סוגרת את האדם בפני אמיתות אחרות. זה נורא שאנשים נסגרים בתוך הצדק הנשכני שלהם. הם אינם מכירים בצדקו של האחר, והולכים לטרוף אותו. מה הוא, בסך הכול, הצדק הצודק והמוחלט שלנו – חתיכת אמת קטנה שבשמה אנו שופטים וטורפים את חתיכות האמת האחרות. וזה העולם שלנו, עולם של שינויים, ואין לך בררה אלא להשחיז את שלך.

ובעיניי, כל אידיאה היא חלקית ועל כן גם יש בה מן השקר. היחס האמיתי אל העולם איננו זה של ההסבר הרציונאלי. המשורר, זה שעליו נוהגים לומר ש"אינו יודע איפה הוא חי," דווקא לו יש יחס של נגיעה ישירה בחומרי העולם. תחושת-העולם שלי באה דרך ההרגשה ולא דרך השיטה הפילוסופית. ובעצם, אין כל סתירה. האמנות וגם הפילוסופיה, שתיהן תפיסות חלקיות, וגם לרגשות "ערטילאיים" יש תשתית פילוסופית.

אהוד בן עזר: מה היא, בכל זאת, התשובה המעשית שלך? האם בחרת דרך-חיים חדשה, מונעת על-ידי אותה הרגשה?

א. עלי: הלכתי לאחרונה ללמוד יהדות, בירושלים, מתוך רצון לבוא לידי גיבוש מסוים, לא גיבוש עמדה רציונאלית, אבל העמקה של תפיסותיי והרגשותיי. המעניין הוא איך בחור כמוני, שלא התייחס לתרבות היהודית, צומחים בו המוטיבים התנ"כיים והיהודיים. מאיזה מעמקים באים מוטיבים אלה? באיזה רבדים הם חבויים? ויש לי לגביהם רגשות מעורבים. אני חלק מהיסטוריה הזו, אין לי מפלט מזה. יש צורך בבסיס של ידע מסוים שהוא בבחינת קואורדינאטות להתמצאות בשטח התרבותי, ובעיקר בתרבות עמנו. כל ילד יהודי מגיל שלוש, התחנך על דרך מסוימת המסומלת בעקדת יצחק. בשחר ההיסטוריה היהודית העמיד מי שהעמיד ובחר סמל מסוים שהתגבש ועבר דרך כל העריכות והעמיד עם גאוני ויוצא דופן. בימי בר-כוכבא, למשל, פרץ מרד משום שהרומאים רצו להפוך את בית-המקדש למקדש יופיטר ואסרו על ברית-המילה. במרד נהרגו שש-מאות אלף לוחמים יהודים, מלבד המגפות והרעב וחורבן מוחלט של הארץ. עם אחר היה מתגמש כמו קנה-סוף וחי. אבל היהודי לא יבגוד בעיקרי אמונתו. מה היא האמונה הזו? אני הולך ברעב עצום ללמוד עליה. אני חש רעב עצום לתהות על טיבה של האמונה הזאת, שיהודים היו מוכנים למות למענה במשך דורות. זו עשויה להיות אמונה גאונית ואמת גדולה, או בדיחה איומה וטראגית, ואם כך – אז זו הבדיחה הטראגית ביותר, האווילית ביותר בהיסטוריה האנושית, שבלעה מיליוני אנשים.

אצלי, הרצון לכתוב הוא כמו הרצון להתפלל. כמו שיהודי מאמין מוצא לו את הזמן להתפלל, כך רוצה המשורר למצוא כל יום את הזמן כדי לכתוב. השיחה הזאת עם עצמך, עם אלוהים שלך, עם האמת המסוימת שבתוכך, זהו מאמץ עצום. בשבילי הכתיבה היא מאמץ עליון, היא לידה מתמדת, גילוי מתמיד. שעה שאתה כותב אתה נמצא בין אלף זרועות-שקר של נחמות, של פיתרונות קלים, של נטייה לחזור על דברי אחרים, על נוסחאות שגורות. ובתוך כל זה אתה מחפש. ואז, אם זכית, ובא רגע של אמת – אתה מגלה משהו באופן פתאומי. זה רגע מאושר, והוא קורה רק לעתים רחוקות, בין הרבה כישלונות.

לאנשים אמיתות שונות. לאחד להיות אב טוב זו אמת, לאחר להיות חקלאי טוב.  לא שדרך חיים אחת טובה מהאחרות. כל אחד חייב לעלות על הדרך שלה. אם הוא לא עושה זאת, הרי זה כאילו עבד עבודה זרה. אני חושב שאלוהים של האמן – אלה הם חיים של חיפוש בלתי-נלאה. אין כתיבה קלה. הרגשת האושר בחיים באה כשהאדם ממצה את כל יכולתו, ולמצות את מלוא היכולת זה מאמץ, ויתורים, בכל שטח, אם באהבה או בעבודת-אדמה או בחקירה מדעית. כדי שאברהם ימצא את אמונתו הקריב למעשה את יצחק. האם היהודי שילם מחיר יקר כדי להגיע למיצוי אמונתו.

אני מחפש יחס ישיר אל העולם, אל האמת, אל האלוהים. איני יודע אם יש לכך מובן דתי דווקא, ולא אוכל להגיד לך מהו אלוהים בשבילי. זהו דבר שאיני יכול להגדירו ולהסבירו, והחיפוש המתמיד הוא אחת המשמעויות שלו. אני חש בתוכי יכולת לחיות את הדבר הזה, כמות שאני מרגיש יכולת לחיות את דמויות המקרא, אפילו לשוחח עימן, כאילו הייתי שם. אינני דתי במובן הגורס דת כבריחה וכאופיום של ההמונים. אלוהים שלי עשוי להיות גם ההתנגדות לכל המופשט, לכל מה שהוא למעלה מהחיים, והמחשבה על אלוהיי יכולה להביא גם לאהבת ההוויה הארצית והיצורים הקטנים בני-התמותה.

תודה מיוחדת לאחותי לאה שורצמן לבית בן עזר שהקלידה את הראיון מתוך הספר המודפס, שאזל, ואין סיכוי שיודפס פעם נוספת כי להוצאת עם עובד יש ספרים חשובים יותר להדפיסם ו/או להדפיסם פעם נוספת.

* * *

האמת על ערביי ישראל

הערבים הם כ-20% מאוכלוסיית המדינה וזוכים ב-50% מתגמולי הביטוח הלאומי.

גביית המיסים במגזר, מגוחכת – במיסי המדינה ובמיסים העירוניים, אך מצפים מהממשלה לכסות את הגירעונות שהם יוצרים.

ברשויות המקומיות מעסיקים את כל החמולה, אך דורשים ומקבלים מענקים כדי שהרשויות לא יקרסו. אם מענק כזה מתעכב אפילו ביום, זו "ההוכחה" לכך שישראל היא גזענית.

רובם ככולם חיים בבתים צמודי קרקע. מאות אלפי בתים נבנו שלא כחוק כי אין תוכניות מתאר של ועדות התכנון המקומיות שלהם. אף אחד לא מעז להרוס בית של ערבי! אבל את היהודי יעמידו לדין.

בסכנין חיים 20 אלף איש על 8,000 דונם, ברמת-גן חיים למעלה מ-150 אלף איש על 12,000 דונם, מהם ¼ גנים ציבוריים.

ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שבה ערבי נהנה מכל החירויות האזרחיות שבמדינות ערב אנשים אפילו לא חולמים עליהן.

באוקטובר 2000 ה"הפגנות" היו סיוע לאוייב שפתח באותם ימים במלחמה נגד ישראל. בכל מדינה בה אוכלוסיה היו מנסים לחסל את אזרחי מדינתם באבנים, בקבוקי תבערה ונשק חם – הם היו סופגים אלפי הרוגים ולא 13.

יש בהם המזדהים עם איראן, חיזבאללה, החמאס, סוריה, הג'יהאד האסלמי – בלי נאמנות מינימלית למדינתם.

לעולם לא תראו שבמסגרת "איחוד משפחות" איזשהו ערבי יבקש "להתאחד" ב"פלסטין", "ירדן", "מצרים" או "סוריה". הם תמיד מעוניינים להתאחד דווקא במדינה ה"גזענית"!

תופעה מרתקת.

בכל מדינת ישראל לא תמצאו ערבי אחד שמוכן לעבור ל"פלסטין" – מדינה שבה כל האזרחים הם בני עמו, דוברים את שפתו, מאמינים בדתו ומנופפים בדגל האהוב עליו.

הם לא מוכנים להישאר במקומם, ושגדר הגבול תעבור ממערב להם ותשאיר אותם בשטח "פלסטין", וזאת מבלי שייאלצו לעזוב את הבית. [תושבי אום אל פאחם – רובם תומכי התנועה האסלאמית וההסתה האנטישמית של ראאד סלאח – אבל אינם מוכנים לשמוע אפילו על האפשרות שהגדר תעבור ממערב להם והם יסופחו ל"פלסטין" על בתיהם ורכושם – כי טוב להם במדינה היהודית ה"גזענית"].

מופץ באינטרנט ללא שם המחבר. מעניין מדוע.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק עשרים

עם אפרת לוין בת נג'ימה-מירל'ה

סימטאות הרובע היהודי היו צרות ומחניקות ליהודה הצעיר, שנפשו שאפה לשוטט במרחבים, כמו שהיה רגיל בכפר ילדותו ונעוריו בהונגריה. השכונה החדשה מאה שערים, מחוץ לחומות, היתה יותר לרוחו, והוא התרפק על הלילות שבהם היה דוהר על סוסיה של הדסה ושוכב עימה להנאתו לאחר שהילדה נרדמה, ולאחר הגירושין היה יוצא בגפו לשוטט בסביבות הרובע והשכונה החדשה, להכיר במדרך רגליו את סלעי הארץ החדשה שאליה בא בכל און נעוריו.

יום אחד נשאוהו רגליו לשדה מוקף חומת סלעים, לא רחוק מן הרובע, מתחת לחומת העיר.  בעודו מטייל, מקלו בידו, והוא מתענג על מראות הטבע הירושלמי, קלטו אוזניו אנחות של קול נשי. לא מיד הבחין אם קול ענות הוא או הנאה. הוא הרחיב צעדיו בחלקת השדה, שעדיין היה עתיר סלעים, והגיע אל פינה של זווית בין קירות סלעים מגובבים. מה מאוד התפלא לראות בחורה יהודייה יפה בעלת שיער אדמוני שוכבת על גבה, שמלתה מופשלת וכל ערוותה, אדמונית השיער גם היא – פעורה ונוטפת ריר של ייחום, ומעליה רובץ נער ערבי כהה עור, גם הוא כותנתו מופשלת, והזין השחור הענק שלו, כמוהו לא ראה יהודה מימיו, גם לא אצל נערי הגויים בסנט אישטוואן, זין שנראה גדול יותר מהנער הערום עצמו, כזין של חמור בהשתינו – והוא נכנס ויוצא בערוותה האדמונית של הבחורה היהודייה, המשמיעה קולות מוזרים – ואין לדעת אם נהנית היא ממעשה הנער בה, או זועקת לעזרה.  

יהודה לא חשב פעמיים. תפס במקלו והוריד אותו פעם ופעמיים על גבו של הנער, אשר הקים קול זעקה נוראה ושלף עצמו מהפתח הרטוב האדמוני של הבחורה בעודו מתיז על  ירכיה  סילון  לבן אדיר של זרע ומיהר לברוח אל מאחורי גדר הסלעים המגובבים בעודו מיילל. "כּוּס-אֶמָכּ, דַרַבַּנִי... כוס אמכ אֶבְּרָת דרבני... חוואג'ה יאהודי אל חנזיר דרבני!" – וקולו הולך ומתרחק בין גבעות ירושלים המשתפלות.

עתה כרע יהודה התמים אצל הבחורה, שנראה כי בתולה היא לא היתה, כי לא נראו כתמי דם סביב ערוותה האדמונית, שהיתה פעורה ונוטפת, ממש מתיזה מדי פעם סילון מרוב התרגשות. אלא שהיא פרצה בבכי תמרורים וטענה כי נאנסה בידי הנער הערבי וביקשה מיהודה שיקים אותה ויעזור לה לחזור אל בית אימה ברובע.

יהודה לא היה אדיש למראה המגרה שנתגלה לו, ואולם הוא כבש את יצרו, ועזר בצניעות לבחורה להתרומם, לכסות את מערומיה, ויחד צעדו לאיטם בדרך העולה אל הרובע.

"מי היא?" שאל, בהשתמשו כלפיה, כמקובל, בגוף שלישי.

"אפרת לוין אני, בת נג'ימה-מירל'ה," השיבה זו בבכי, "ואבי היה בן-ציון לוין אללה ירחמו, חייט ידוע ברובע, ועתה נותרנו רק אימי ואני, ואחי חזקלי ממשיך בחייטות של אבא ותומך בנו אבל אימי היא לא אימו אלא אימו היא סלובה, אשתו הראשונה של בן-ציון אבי..."

ודומה שהיתה יכולה להמשיך לספר את כל קורות משפחתה בדרך לרובע אלא שהוא הפסיק אותה.

"ואני יהודה, יודה."

"יש לו אישה?"

"היתה. עכשיו אני גרוש."

דומה היה שדבריו האחרונים עודדוה, ועד מהרה הם נכנסו לאחת החצרות העלובות ברובע, ולחדר חשוך שפנה לחצר, ובו ישבה אישה זקנהה דלת בשר, כפופה על שרפרפה.

"יכיר, זו אימי, נג'ימה-מירל'ה," אמרה הבחורה, וחמקה עם כלי מלא מים לקיטון סמוך לרחוץ מעצמה את שארית זרמת זרעו של הנער הערבי ששכב איתה ואשר לטענתה אנס אותה, אבל היא ביקשה מיהודה שלא יספר על כך דבר לאיש.

האם הזקנה קיבלה את פניו במנוד ראש ולא היה אפשר לדעת אם ממש הבחינה בו או שדעתה כבר קצת מטושטשת עליה.

יהודה הנרעש מכל אשר אירע לא חיכה הרבה בחדר החשוך-למחצה, ומיד כאשר הבחורה היפה אפרת יצאה מניקיונה, ועתה, לאחר שרחצה, נראו גם פניה היפות בעלות העיניים המלוכסנות-קמעה, כגזע נשים תורכיות, ושערה האדמוני – אמר שלום חטוף, תפס במגבעתו ונמלט אל חבריו השומרים על מאה שערים.

*

שנתו של יהודה נדדה עליו כל אותו לילה גם מעבר לשעות שבהן שמר על השכונה החדשה ומקלו בידו. הוא התקשה להירדם. גרוש צעיר היה, בן-כפר בריא וחם-מזג שכבר ידע אישה, שנכנס בה בתול אבל היא היתה אישה מנוסה שכוחה במותניה, אלמנה ולה בת מבעלה, שערבים הרגוהו. הבחורה אפרת בעלת האיברים השופעים, שראה אותה ספק נאנסת בשדה, ובית התורפה שלה פעור לקראתו – העירה בו יצרים וערגה, גירתה את דימיונו. והוא  שוב נזכר בגעגועים באַגְנֶשׁ היפה, בעלת העיניים השחורות, כצוענייה, אחותו הבכירה של חברו הטוב אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי, שתפסה אותו לרקוד עימה בחג-הבציר האחרון, בקיץ שלפני מות אימו, ושדיה הזקופים קיפצו לפניו והסעירו את רוחו. וגם צחוקה של האישה המופקרת מטרייסט, שגנבה את כובעו – וטילטלה לעומתו את חזה השופע, המגולה-למחצה, בתנועה מגונה, כדי לפתותו לעלות ולשכב עימה... ולא בגלל מראהו הנאה רצתה אותו אלא תמורת אתנן...

ובהאיר היום לא ידעה נפשו מנוחה. הוא שם מטבעות אחדים בכיסו, שאותם קיבל בשכר שמירתו, ושם פעמיו אל החצר העלובה ברובע, אל חדרן של האם ובתה. בדרך קנה צרכי מזון אחדים, ענבים אצל פלחית מחברון שישבה עם סלה בסימטה, גבינה ופיתה, כי שם לב שאצלן המזווה כמעט ריק והיה נדמה לו שהן קרובות לחרפת רעב.

הזקנה עדיין ישבה שפופה על השרפרף בחדר החשוך גם ביום, ואילו הבחורה אפרת בעלת העיניים המלוכסנות-מעט כשל תורכייה והשיער האדמוני – הסבה על הַמַּסְטָבָּה, אצטבת האבן הגדולה, המכוסה יריעות בגדים ושמיכות, ששישמה כנראה משכב לשתי הנשים הבודדות. יושבת כאילו רק לבואו של יהודה חיכתה. כאילו כישפה אותו, שיהיה שלה. היא סימנה לו בידה הענוגה שישב על קצה הַמַּסְטָבָּה, קרוב אליה, לקחה את ידו והניחה על שדה הערום, מתחת לחלוק, שד שהיה חם זקוף רוטט-קמעה. הוא תפס בפיטמה הזקורה כפיטם של אתרוג ומולל אותה באצבעותיו – ואז סובבה עצמה כלפיו ובלי לומר מילה הפשילה שמלתה מולו ופערה את הפתח הגדול שלה, את בית תורפתה שהיה עטור שיער אדמוני מסולסל וכאילו רטוב עדיין מאתמול וכולו שפתיים וקפלים חיים שנעים כעלי שושנים וכאילו מחכים לקלוט את אבר זכרותו של יהודה שיתחכך ביניהם באון בחרותו.

"מה הוא מחכה?" לחשה לו. "הזקנה אימי עיוורת וגם שמיעתה לא מה שהיתה."

יהודה הוריד עתה בהיסוס את כף ידו לעבר ערוותה הרוטטת, כאילו עדיין מאתמול, משעת האונס, לא הפסיקה להיות מגורה ולהזדווג עם עצמה.

ואולם אפרת לא הניחה לו להשתהות הרבה אלא שלחה יד ושלפה את אברו ממכנסיו ועד מהרה היה שרוע עליה ותקוע עמוק בבית תורפתה העטור זר שערות אדמוניות מסולסלות ואינו חדל להתייפח לעומת האבר-זכרות שלו בטפיחות לחות מהחור העסיסי שלה עם כל פעימה.

"מה את נאנחת?" קראה הזקנה. "שוב את מזדווגת?"

"מה עלה על דעתך? אימא! אנחנו מתפללים!" ענתה אפרת תוך כדי שהיא סוחטת את אברו בעמקי מקום התורף המשתולל שלה.

"מה מתפללים? את... את... פרוצה את..."

"עכשיו יגיד..." הפצירה ביהודה בעודו בועל אותה.

"מה להגיד?"

"יגיד תפילה..."

"איזו תפילה? יש על התשמיש?"

"יגיד אשר יצר. יגיד מה שיגיד אפילו שמע ישראל... ורק שלא יברח ממני כי אני כבר לא היה לי בתוכי בחור כמוהו..." לחשה, "יתקע לי בבקשה על כל פעם שאימי ענב בשל  בולעת..."

"היא פרוצה... דם תורכי זורם בעורקיה..." פלטה הזקנה.

"אל ישים לב לדבריה... רק יתפלל וימשיך," צחקה פתאום בתוך עונתה, "כמו שהערבי אומר, אם היית יודע שהתפילה תעזור – הייתי כל היום מתפלל ומחריא, מתפלל ומחריא..."

 ואכן, יהודה נענה לבקשתה של אפרת והחל אומר בקול רם, תוך ההזדווגות, כשאברו חופר בפלחים העבים של שפתי ערוותה שמגירים מולו נוזלים:

"בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם... אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ... נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים... גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם..."

"אמן!" נחרה הזקנה.

"אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם..."

"אמן. דם תורכי זורם בעורקיה... לכן לא מצאה לה בעל... זה גורל המשרכת דרכיה..."

"אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת... בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת..."

 סיים יהודה. והשניים נרגעו לשעה קלה. הזקנה נראתה כנרדמת על שרפרפה לאחר שאכלה בתיאבון רב אשכול שלם מענבי חברון הגדולים, ענבי דַבּוּקִי צהובים-ירקרקים ארוכי צורה, וגם ציקצקה בלשונה –

ובינתיים היטיב יהודה את מעמד מכנסיו, אבל אפרת מיאנה להירגע. נוזליה המו בתוכה כאילו היא עומדת ללדת את תאוותה לאבר הזכרות שלו, שיחזור ויהלום בה וימלא אותה בשפיכת זרעו פעם נוספת. ואכן יהודה הצעיר לא התמהמה וחזר שוב על התפילה ועל טקס הטבילה של זכרותו בערוותה – מכניס ומוציא, מכניס ומוציא בתאוות אדירים כאילו פפריקה זורמת באשכיו, ואף היא התיזה כלפיו מפל-תאווה לוהט שמגיח מסתר מבושיה האדמוניים כמו מפתחו של גיהינום ומרטיב את הַמַּסְטָבָּה...

מואזין החל לקרוא למאמיניו ממינארט של מסגד סמוך.

ואז, כשנרגעו השניים בפעם השנייה, ומפל התאווה המגיר נוזלים של אפרת שכך, התעוררה הזקנה העיוורת נג'ימה-מירל'ה והחלה אומרת לחלל החדר החשוך-למחצה ובקול רם סיפור שאותו שמעה אולי בימי נעוריה בהרמונו של יזיד-ביי באיסטנבול בהיותה עדיין בעולת-תחת בלבד, או שכך חשבה לעצמה כי מרוב משמושי פילגשים ותשמישי סריסים היה קשה להבחין באוויר הבשום של ההרמון בין פנים ואחור, והלא יש שבתוליהן נבתקו באגודלי הסריסים עבי הבשר –

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* איזה מיספר יפה ומרשים – 999, והעיקר, זה שבא אחריו – 1000, ועיקר העיקרים, שהמאמרים והרשימות פשוט מרתקים.

יישר כוח!!!

וכל טוב

משה פלד

* לאהוד נכבדי, לקראת הוצאתו לאור (או ליתר דיוק – הוצאתו למחשבים) של גיליון 1000 – אני מברך אותך ואת הצוות העוזר לך ביישר כוח נאמן. הנאתי מהעיתון כפולה – נוסטלגיה מימי ילדותי ונעוריי, והצצה אל העולם הסובב אותנו דרך עדשות שאינן צבועות באינטרסים כלשהם.

באהדה רבה

אלכס סופרון

* אהוד שלום, ברכות לרגל הגיע "חדשות בן עזר" למכתב העיתי ה-1000. לא זוכר מתי בדיוק "גיליתי" את דבר קיומו של עיתונך המיוחד שעזר לי להעביר בעניין רב לא מעט שעות (בעיקר בלילות, כשהתקבלו "הגיליונות הטריים"). השילוב של זיכרונות ארץ ישראל, פוליטיקה, ספרות, שירה ועוד – יוצר משהו מאוד ייחודי ומעשיר את קוראי העיתון במנות גדושות של עובדות, דעות ופרשנויות על אקטואליה, היסטוריה, אמנות ומה לא.

את המפעל המיוחד הזה אתה מפעיל בעצמך, משך שנים וללא תמורה! זהו מפעל אדיר שראוי לכל הערכה.

מאחל לך בריאות טובה והמשך העשייה הברוכה.

אילון אוהב-עמי

* בוקר טוב אודי, לפני שתגרום לנו שוב הנאה, אני ממהר לברך אותך ל-1000 גיליונותיך. שתבורך ותתברך במפעל אדיר זה. מספרו זה ואיכותו זו רק מצעירים שנותיך (הידועות לשומרי-סוד).

שתדעו רק טוב – ואתכם כולנו.

חניק ואורי בית אור

* הי אהוד, אני מקדים ושולח לך ברכות נאמנות לקראת גיליון ה-1000. כל הכבוד והיקר! אתה מתכנן לו משהו גדול וחגיגי?

משה מוסק

* אהוד היקר, הגיליון הבא הוא גיליון האלף! איזו הצלחה ואיזו תופעה פלאית! בלי שום סבסוד, בלי כל עזרה, מופיע לו עיתון שמוציא איש אחד ומשתרש וזוכה לאלפי קוראים ומופיע כבר לא פחות מאלף פעמים וזאת בימים שהעיתונים והמגזינים קורסים! עיתון מגוון, הטרוגני. המעלה אין קץ נושאים ודעות ומשתתפים  בו  בעלי  רקע שונה, אנשים שפשוט אכפת להם לצד סופרים ומשוררים. ועל כולם מנצח יליד פתח תקוה בן למשפחה של בוני הארץ.

כל הכבוד אהוד היקר, על מפעלך. כאשר הצלחת עד כה תצליח גם להבא!

תקוה וינשטוק

* לאהוד ידידי שלום רב, ברכותי לכך שהגענו לגליון מס' 1000 – חזק ואמץ!

בברכה,

קורא נאמן (לא תמיד) אבל משתדל,

אדם דביר

* אהוד היקר, אמרו שסבך פתח את התלם הראשון ואתה תסגור אותו. מי שאמר זאת לא ידע שכדי להוציא אלף גיליונות של עלון אינטרנטי כמו שלך, צריך להיות נחוש, ממוקד ועקשן כמו איכר.

וכל זאת שלא על מנת לקבל פרס – תרתי משמע.

כה לחי,

דוד מלמד

* לאהוד שותפי לחיים, ברכות על ההתמדה והמסירות.

המסתורית לנצח

* אהוד שלום,

סופר ומשורר עורך ומעבד

מרצה, נהנה ותמיד עובד,

עם "חדשות בן עזר" עשית היסטוריה

עיתון אינטרנטי בלתי נלאה

מוקפד, מתמיד, חופשי, מגוון ולכולם יאה.

הגעת   לאלף הראשון

מספר מכובד לכל עיתון,

ברכות לך  ולהמשך דרכך

לקראת האלף השני בהצלחה

בבריאות, התמדה ויצירה ברוכה,

בשעה טובה ומוצלחת.

מאחלים  מכל הלב

חסיה שוורצמן [לבית בן עזר]

 שלמה בן עזר וכל הפמליא

* לאודי אחי היקר, לקראת פרסום חדשות בן עזר הקרוב – אני מברכת אותה בהגיעך למיספר 1000. לא יאומן. כושר התמדתך, חריצותך, בחירת התכנים (שלא תמיד מסכימה עם כולם...) פרסום העיתון במדוייק פעמיים בשבוע על פני שנים רבות – ראויים לשבח!

מאחלת לך עוד שנים רבות של עבודה פורייה, בבריאות טובה ובחיים מלאי סיפוק.

אחותך האוהבת,

לאהלה

* לאהוד שלום רב, ראשית – ברכות לגיליון האלף – מחכה כבר לגיליון ה-2000.

תוך כדי איסוף וליקוט ביקורות על ספרים – ניתקלתי בספרה של מרים רייטר צדק "החייל והארנב" שיצא לאור ב-1992. ניסיתי למצוא פרטים ביוגרפיים על הסופרת ומצאתי מעט (תאריך פטירתה, על בעלה, משה צדק, בנה יחידה, נחמיה ועוד). ידוע לי שפוצ'ו הכיר את בני הזוג צדק. – אולי יכול הוא, או אחרים המנויים על חב"ע, להאיר ולהוסיף עליה.

בתודה ובברכה,

יוסי גלרון

* לקראת גיליון ה-1000 אני מאחל לך להגיע ל-2000!

כל טוב,

אלי מייזליש

* יוסף אתר: תיקון טעות בגיליון 999 בשם – שמריהו ריביר ולא ריבייה, הוא שנפל בסנהדריה במלחמת ששת הימים. כך זה מופיע בספר יזכור.

*  אהוד: נדמה לי שיאיר לפיד איבד את שעת הכושר שלו להטיל את מלוא משקלו על הזירה הפוליטית בישראל. הוא לא יחזור לעמוד בראש סיעה של 19 ח"כים. לכל היותר יהיו לו 10 והוא יהיה עוד אחת המפלגות בגודל הזה שמתמודדות על נתחים מהשלטון אך לא על מנהיגות. יותר נכון, מפלגות סוחטות, כאשר מדובר בחרדים, שיתחזקו מאוד מאחר ויילכו בהמוניהם להצביע בעוד אשר הציבור החילוני, המאוכזב מן הבחירות הלא נחוצות, יצביע ברגליו וחלק ניכר ממנו לא יבוא להצביע.

צריך אפוא למצוא מפלגה שלא תהיה קרקס של קיצונים כמו הליכוד, אבל תוכל להמשיך לחזק את ביבי כראש ממשלה, שכהונתו נראית כרגע נראה כאפשרות הטובה ביותר.

* לפרופ' עוז אלמוג, שלום רב, המאמר שכתבת היום ב"ידיעות אחרונות", ובו אתה מסביר, מציע, מנמק, מדוע יש לנקוט ב"מרד הצבעה" כמחאה נגד הפוליטיקאים – מאכזב מאוד. [המאמר פורסם גם אצלנו. – אב"ע].

זעמך על המערכת הפוליטית ואכזבתך מהפוליטיקאים אינם מצדיקים נקיטת צעדים הנוגדים מהותית את הנושא הדמוקרטי, המחייב כל אזרח לצאת ולהצביע. אנחנו "הדמוס", העם, אנחנו הריבון, ואין לוותר על חובתנו לבחור את נציגינו.

ייתכן שהפתרון לכאוס הפוליטי הוא לחזור לשיטת הבחירה הישירה של ראש הממשלה, במקביל לבחירות היחסיות הרגילות. פתרון זה דומה לנהוג במערכת השלטון המקומי, בו ראש העיר נבחר אישית למשך 5 שנים שלמות, דבר היוצר יציבות שלטונית, ללא הצבעות אי אמון ותרגילים מסריחים של הדחה והפלת הממשלה.

דרך נוספת שעלתה בעבר היא – לבחון שיטת בחירות היוצרת שילוב שבין בחירות איזוריות לבין בחירות יחסיות (הנהוגות כיום).

יש לתקן מצבים ועיוותים, ולא לברוח מהם, ואח"כ להמשיך למתוח ביקורת ולקטר בבית או במפגשים ציבוריים.

אפשר, בתהליכי חשיבה אלטרנטיביים, לשלב גם את האפקט של העלאת אחוז החסימה (בבחירות האחרונות לכנסת היו 26 רשימות!).

ובהקשר של "ממשל ומשילות" יש גם להגביל את מיספר חברי הממשלה מ-29 כיום (בתוספת סגני שרים) למחצית (15-18 שרים וללא סגני שרים), כדי להגביר את האפקטיביות התיפקודית של הממשלה.

בכל מקרה, הקריאה למרד הצבעה היא ממש לא לגיטימית בכל קנה מידה.

בברכה

ד"ר גדעון בן דרור

ירושלים

* סייד קשוע רואה שחורות מארה"ב ב"מוסף הארץ" מיום 5.12.14. – אבל עכשיו זה לא באמת משנה, לא שריפת בתי ספר, לא חוקים גזעניים ולא מיליוני פלסטינים שמוחזקים בשבי ישראלי. עכשיו הולכים לבחירות, עכשיו מתחיל המופע המרכזי – הפנינג מדהים שבו לוקחים חלק כל המי ומי בתעשיית הבידור המקומית. עוד מעט זה יתחיל. הפחדות, איומים, חיוכים נחושים, אהבות נכזבות, שנאות ישנות והרבה בגידות עסיסיות.

אני לא יודע אם לבכות או לצחוק כשאני חושב על חברי הכנסת הערבים, שלא לדבר על הרשות הפלסטינית, האיחוד האירופי או האמריקאים. אם ינסו להיות בקשר, ודאי יגיעו למשיבון אוטומטי שיגיד להם במילים אלקטרוניות שכל העמדות תפוסות עכשיו, שיתקשרו במועד מאוחר יותר, ואולי עדיף שלא יתקשרו בכלל.

עלוב ועצוב שמדינה שנבהלת לרגע שמא סיבכה את עצמה מחליטה לקחת פסק זמן ולטרוף את הקלפים במטרה להסיח את הדעת מהעיקר. נזרה להם קצת חול בעיניים, נקרא לזה בחירות, וכך נימנע זמנית מהתעסקות מיותרת בנושאים זניחים כמו חרמות בשל אפרטהייד, אפלייה, עוני, חוקי לאום ושריפת בתי ספר. אין מה לעשות, ככה זה בבחירות, לפעמים מתברר שהן הדבר היחיד הטוב בדמוקרטיה.

אהוד: ומה על שחיטת יהודים מתפללים בבתי כנסת ורצח תינוקות יהודיים בירושלים? כמה נחמד להיות נחמד בעיתון הפרו-פלסטיני "הארץ"!

* אהוד היקר, לשירך על אבישג, דוד ובת שבע. ראה בגמרא, מסכת סנהדרין: אמר רב יעקב א״ר יוחנן: ״אבישג מותרת לשלמה ואסורה לאדניה״ (אדניה בן חגית). מותרת לשלמה דמלך היה ומלך משתמש בשרביטו של מלך. ואסורה לאדניה דהדיוט הוא.

אבישג מאי היא? (כלומר, איך היא קרובה למלך?) דכתיב ״והמלך דוד זקן...״ (כאן מובא כל הסיפר אותו אנו מכירים).

אמרה (אבישג לדוד): ננסבן (הבה ונתחתן).

אמר לה: אסירת לי (אסור לי להתחתן איתך כי כבר יש לי 13 נשים ואינני רשאי להתחתן...)

אמרה ליה: ״חסריה לגנבא – נפשיה לשלמא נקיט!״ (גנב שאין לו תנאים הולמים לגנוב טוען שהוא צדיק!) רומזת: אתה איש זקן ללא זקפה ולכן אתה מחפש תירוצים רחוקים!)

אמר להו (דוד לאנשיו): קיראו לי לבת שבע!״ וכתיב: ״ותבוא בת שבע אל המלך החדרה״ (מתפרש כאן שבאה אליו לחדר המיטות שלו).

אמר רב יהודה, אמר רב: ״באותה שעה קינחה בת שבע בשלוש עשרה מפות!״.... דוד (הזקן) ״הוכיח״ לאבישג שכוחו במותניו ובאותו מעמד שכב עם בת שבע לא פחות משלוש עשרה פעמים רצופות... וכך בת שבע נאלצה לנקות עצמה שלוש עשרה פעמים בשלוש עשרה מפות...

כשקראתי את הפיסקה הזו נזכרתי בשירך ההומוריסטי על השלישייה המכובדת הזו, דוד הזקן (אולי כבר עם טיטול?) אבישג השונמית שעוד עתידה להיות סיבה למותו של אדוניה בן חגית, ובת שבע המתמסרת למלך כשהחליטה להתרחץ עירומה קבל עם ועדה וקבל המלך השכן והחשקן... 

בידידות רבה,

אבי עילם אמזלג

* שלום אודי, למדנו יחד בכיתות א'  וב', עם מורתנו האהובה מרים גיסין, שקיבלה אותנו במאור פנים וחשבתי, שהיא המורה הכי יפה בעולם.

על הלוח היה כתוב "שלום  כתה  א"

חברך, זאב קליין [קינן] ז"ל, היה ילד מוכשר מאוד, אבל חולני... כאשר חזר מאחת מחופשות המחלה, התבקש על ידי מרים לכתוב על הלוח את המלה  "חתול" והוא כתב נכון.

היו מיספר תלמידים – ואני ביניהם, שכתבו חתול עם  כ ו-ט...

נעים להיזכר...

טוּטִי זוהר [וולפסון]

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,632 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל