גיליון מס' 1001

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ט בכסלו תשע"ה, 11 בדצמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַפִּצוּץ הַכָּפוּל. // אלי מייזליש: פופוליזם קקפוני והתוצאה: מאמר נקלה ובזוי. // רות ירדני כץ: אז במי נבחר? // רביבה בן-זאב: מה עצוב יותר: להיות ראש עיר ירושלים או ראש ממשלת ישראל? // מוטי הרכבי: נתניהו מנותק? התקשורת מנתקת את הציבור מהמציאות! // אורי הייטנר: צרור הערות 10.12.14. // אריה רפפורט: מרדכי ויסמן – סיפור אמיתי של אפוס ישראלי. // אהוד בן עזר: סטלמך ואני. // נעמן כהן: בשורה טובה בעיתון "הארץ" – "הכיבוש הערבי יביא לשלום ולשגשוג." // מלכה נתנזון: לקפוץ או..........לקפוץ. // משה כהן: אירוע היסטורי. // אלכס סופרון: משילות – שלטון = ביזיון. // תקוה וינשטוק: ביקור ביישובי עוטף עזה. // אהוד בן עזר: מכתב לחיים ישראלי, מתוך היומן, 31 במאי 2000. // ריח של שפרוטים מהַפּוֹתי: מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: חסד אבותיך. // מה אני עושָׂה עם התחת הגדול שלי? מאת המשוררת סמנטה קוסקוס. // אהוד בן עזר: מחשבות שמרניות על אמנות מודרנית בעקבות ביקור בפומפידו. מתוך היומן, מאי 2000. // ברוך פלטנר: לגבי יהודים בעלי השקפת עולם גלותית. // אהוד בן עזר: שיטת הפיטום של דודה ברטה. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק עשרים ואחד: סיפור שמלת העץ והרעש. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַפִּצוּץ הַכָּפוּל

לִפְנֵי כְּשָבוּעַ, שָעָה שֶהֻפְגָּזוּ

בִּסְפִּינִים, קוֹמְבִּינוֹת וּשְאַר לְחָצִים

פִּתְאֹם נִתְבַּשְּׂרוּ אֶזְרָחֵי מְדִינָה זוֹ

כִּמְעַט בּוֹ-בָּרֶגַע – עַל שְנֵי פִּצּוּצִים.

בִּשְנֵי הַמִּקְרִים מִתְאַפְשֵר כְּבָר לִקְשֹר אֶת

גּוֹרְמֵי הַפִּצּוּץ לִשְגָגַת חֲבָטוֹת:

צִנּוֹר נֵפְטְ גָּלְמִי וְצִנּוֹר הַתִּקְשֹרֶת

בֵּין שְנֵי נְצִיגָיו שֶל צִבּוּר שְׂבַע-קְטָטוֹת.

וְכָךְ, כְּשֶבִּגְלַל מַעֲטֶה שֶנִּפְרַם פֹּה

בְּקַו צִנּוֹר דֶּלֶק וְקַו מְרִיבָה

בֵּין שְנֵי נִבְחָרִים – אֵין סָפֵק שֶנִּגְרַם פֹּה

זִהוּם אֵקוֹלוֹגִי לְכָל הַסְּבִיבָה.

כִּי בְּעוֹד שֶהַנֵּפְטְ הַגָּלְמִי מַעֲכִיר אֶת

שְמוּרַת נוֹף עֶבְרוֹנָה בְּכֶתֶם שָחֹר

כָּל צַד בַּסִּכְסוּךְ הַפּוֹלִיטִי מַשְחִיר אֶת

פָּנָיו שֶל הַצַּד הַשֵּנִי בְּלִי לִבְחֹר

בְּשוּם גְּבוּל וּסְיָג, כְּשֶהָאָרֶץ זוֹכֶרֶת

אֵין-סְפוֹר הַצְהָרוֹת שֶל פְּרֶטֶנְזְיָה שוֹנָה  

עַל פּוֹלִיטִיקָה אַחֶרֶת,

נְקִיָּה וּמְשֻחְרֶרֶת

מֵאִינְטְרִיגוֹת וּמִפּוּצִ'ים וְאוֹבְּסֶסְיָה מְשֻנָּה

לְאַכְזֵב אֶת אוֹהֲדֶיהָ הַתְּמִימִים שֶל כָּל נִבְחֶרֶת

הָרוֹאִים כֵּיצַד פּוֹלִיטִיקָה מֻכֶּרֶת וִישָנָה

שוּב גּוֹרֶמֶת זִהוּם סְבִיבָתִי עַתִּיר-וֶתֶק

בִּסִגְנוֹן שְמָץ וּשְמוּץ כְּמוֹ הַנֵּפְטְ שֶנִּשְפַּךְ

וְאֵין פֶּלֶא מַדּוּעַ גוֹבֵר אוֹתוֹ נֶתֶק

בֵּין הָעָם שֶנַּפְשוֹ מִזְּמַן קָצָה בְּכָךְ

וּבֵין כָּל הַחוֹזְרִים עַל אוֹתוֹ נֶגַע כְּרוֹנִי

כְּשֶבִּמְקוֹם לְטַפֵּל בִּמְצוּקוֹת הַשָּעָה

כְּמוֹ שִׂיחוֹת עַל שָלוֹם, אוֹ צִמְצוּם רַף-הָעֹנִי,

אוֹ מַכַּת גִּזְעָנוּת אַלִּימָה וְגוֹאָה

הֵם גּוֹרְמִים מֵחָדָש לְבִזְבּוּז שֶל מִילְיוֹנִים

בְּמִלְחֶמֶת בְּחִירוֹת כְּשֶאֵין שוּם הַשְוָאָה

בֵּין אוֹתָן הַבְטָחוֹת-טְרוֹם-בְּחִירוֹת שֶלָּנֶצַח

הֵם יַבְטִיחוּ וְשוּב יַעֲשׂוּ מֵהֶן צְחוֹק

וְאוֹתָם קְרָבוֹת-אֵגוֹ שֶשּוּם עַזּוּת-מֵצַח

שֶל גִּדּוּף הֲדָדִי לֹא תַצְלִיחַ לִמְחֹק.

בְּפִצּוּץ קַו הַנֵּפְטְ מְדֻוָּח בַּתִּקְשֹרֶת

עַל עֶשְׂרוֹת נִפְגְּעֵי שְאִיפַת הָאֵדִים

אֲבָל מָה עַל הַצֹּרֶךְ לָתֵת טִפּוּל-שֹרֶש

לְאֻמָּה הַנּוֹשֶמֶת, כֻּלָּנוּ עֵדִים,

אֶת אֵדֵי הַמָּדוֹן שֶהָפְכוּ לְמָסֹרֶת

בְּשָעָה שֶצְּפוּיִים אֶתְגָּרִים וִיעָדִים

לְכֻלָּנוּ וְהֵם מְשַוְּעִים לְבִקֹּרֶת

אַחְרָאִית מוּל נִזְקֵי מִלְחֲמוֹת הַיְּהוּדִים?

* * *

אלי מייזליש

פופוליזם קקפוני והתוצאה:

מאמר נקלה ובזוי

עמוס אריכא הוא אחד מזקני התרבות שלנו ואולי הרב-גוני ביותר. אין כמעט תחום תרבותי שלא למד, עסק, יצר, ולמד בבתי אולפנא לאמנויות בארץ ובחו"ל, וכבר בגיל 13 היה 'סטודנט' צעיר אצל גדולי האמנים; אבני, שטרייכמן ואביגדור סטימצקי. כן חיבר מחזות והיה שחקן מבוקש. הנובלה הראשונה שלו "כומתות שחורות", על חיי טירונים, היה רב-מכר בשנות ה-50 וספר ראשון ש'דיבר' על הצבא. לו היו לי כאן 3-4 עמודים לספר על יצירותיו המגוונות ועוד כמה על עשייתו הציבורית, כמו למשל דובר המשטרה בדרגת סגן-ניצב, לא היו אלה מספיקים. אני לא רק עפר לרגליו, אלא גם לא צל שלו. ואיני מסוגל לעמוד במקום שבו עמד ועסק בשנות חייו והוא כיום בן 80 ועדיין יוצר ובועט.

כל זה ולמרות כל זאת, דווקא הכעיס יותר פי כמה וכמה לולי אריכא היה 'סתם' איזה סופר או שחקן או צייר ועוד. והנה אני מעלה על המסך במחשב את "חדשות בן עזר" האחרון, מספר לא שגרתי – 999, אחד לפני ה-1000 שיהיה בוודאי חגיגי למראה, ולא מאמין שאיש כה תרבותי עלול לרדת תהומה כשזה עוסק בעניינו של נתניהו.

מחמת אורכו [היחסי] של מאמרו באותו גיליון 999 להלן –" עמוס אריכא – ארדואן בירושלים..." אביא כאן רק תקציר [כשליש]  מאותו מאמר "מלומד" עם ציטוטים כביכול למשל מהתנ"ך או רק של סתם איש אקדמיה. אז לא; כלום-כלום-כלום. רק דעה נלעגת של איש שכל תפארתו היא בכך ששפתו בפעם זו רדודה ונשפכת לביבים. דברי שיקוץ ותועבת אדם שניתן בידו זכות [מפוקפקת] להשמיע שפת פיגולים שמקומה במזבלה – ולהלן:

עמוס אריכא

ארדואן בירושלים

אינני מכיר איש... כאותו בנימין נתניהו שנולד עטוי באדרת שעירים, ותחת לשונו מרגליות...  איבד את מרגליותיו... כיצד נסיך זה... התפתח... כתאומו הזהה של ארדואן התורכי המקפץ, אחוז התזזיות, והפאנאט האסלאמי. ממש דימיון מדהים... וראשו הדפוק בשמיים... שני אלה אשר נחשפו במערומיהם כלכודי פחדים מצוצים מדמיונם ההוזה – שני פראנואידים המחזירים את עמיהם לאחור, מתחרים זה בזה איוולתו של מי גדולה משל תאומו...

כעת, במפולת הממשלה המשוקצת הנוכחית, קם אותו נתניהו והטיח האשמות לכל כיוון כשהוא גורר סתם ככה את נבלת העם הנחנק לעבר כיכר השוק – להעלותו קורבן על מזבח נרקיסיזם ילדותי, החושף עד צימרור מי הוא אותו אחד המושל בנו.

במקום מנהיג בעל חזון קם נתניהו ומטיח האשמות; כולם אשמים וגורמים לכישלונותיו העלובים להדביק לעגבותיו את מושב המושל הנעלה; לא דבש תרדו מתוכה אלא את הדרעק שפולט זה הרודה בנו כרצונו, בנימין נתניהו, כתאומו בירושלים של ארדואן הטיראן התורכי החשוך. [עד כאן הציטוט בקיצור].

הנושא כמובן; ביבי. ולמי ההשוואה? לארדואן. לא פחות. אותו כלב בן כלב שאמר את דברי הבלע המגעילים ביותר נגד ישראל: "ישראל ברברית פי 100 מהנאצים," ולאחר המרמרה "איים" שיסע בעצמו לעזה בראש צי של 60 מרמרות "ונראה את ישראל עוצרת אותי..." – רברבן מהסוג הכי נאלח. לא 60 ולא 6 ולא כלום. אז נתניהו גרוע פי 100 מהנאצים? האם לאיש הנקלה והבזוי הזה אתה משווה את נתניהו? לחרא הזה? עד לאן יכולות לקחת אותך מילים? עד לאן? "ממש דימיון מדהים..." אתה כותב. וישפוט הקורא.

אבל איני מבין מה מביא איש עם עבר כה עשיר בעשייה אמנותית ותרבותית מאין כמוה להשחיר את פרצופו של נתניהו כאן כמו אחרון המזדנבים בשער בת רבים.

אריכא רחוק ת"ק פרסה מדמגוגיה גרידא. כל מילה אצלו בסלע. כך בספריו, בסיפוריו, במחזותיו ובמאמריו. אבל כשזה נוגע לקקפוניה פופוליסטית נגד נתניהו, כמו בכל העיתונות ובעיקר בפיהם של יעני 'פוליטיקאים' כמו בוזי'-בוז'י או יאיר-יאיר והלפידים שלו, והכי דו-פרצופית ציפי לבני, שמפילים על נתניהו מסכת שקרית ללא ניד עפעף, כאילו הם מגיעים לקצה-קצה בהונות רגליו, עמוס אריכא עלה על כולם. הנה אחד המשפטים רהוטי שפה: "דרעק שפולט זה הרודה בנו כרצונו." דרעק?

וזה נקרא סופר, שחקן או מחזאי? האם אי פעם הוא כתב מילה זו בעבר על מאן דהו או מאן דהי?

ורק על נתניהו אפשר לשפוך קיתונות של חרא?

בגיליון 998 כתבתי כל שבחי נתניהו. נתונים המרחיקים אותו במירוץ לראש ממשלה מכל יריב אחר. איש אינו מתקרב לאחוזים שהוא מקבל, ולולי 'ידיעות אחרונות', שהיום ממש עלה על גדותיו עם ביוב בפיו כלפי נתניהו, מה שלא קרה מעולם אפילו ב"דבר" כלפי בגין לא נשמע דבר כזה, ו"דבר" היה כותב רק האמת ואת כל האמת ולא רק רכילות של יעכנ'עס במוסד סגור.

האם למשל שבשנת 2014 – רק עד תחילת דצמבר, עלו על כבישי ישראל 230 אלף מכוניות חדשות, ועד סוף השנה יהיו על הכביש 250 אלף – זה בזכות ציפי או בוז'י? או בשל מדיניותו הכלכלית של נתניהו. כיום, ב-50 אלף ש"ח אתה קונה מיני חדשה. 5 משכורות. בשנת 1958 הבאתי לנמל חיפה מגרמניה 'אופל רקורד' משומשת משנת 1956 ושילמתי מכס 4000 לירות כ-20 משכורות. אז, תחת שלטון מפא"י, בעלי רכב היו קפיטליסטים אוייבי הפועלים כשראש הממשלה הוא ב"ג ושר האוצר לוי אשכול. שני גאוני הדור ומדריכי הציבור לענייני בעלות על רכב פרטי כאוייבים מאוסים של החברה הסוציאליסטית.

כיום? לא רק שהארץ מלאה כבישים מהירים עם מיליוני רכב פרטי, אלא שאין לך פריט שאינו בר השגה. רק תעלה על מסך המחשב את "עליבאבא" ואתה יכול לרכוש כל מוצר שבעולם בגרושים, ולא בגלל שהמוצר זול אלא בשל השווקים הפתוחים והליברלים שהביא לכאן נתניהו.

אז מה מעכיר את רוחו של אריכא? מה? שזוג צעיר שהלך ונסע וביזבז את כל חסכונותיו בטיולים בחו"ל וחזר ארצה דלפון ו"רוצה" דירה לוקסוס 4 חדרים? זה העניין? וכשקנינו סוף-סוף כזוג צעיר בשנות ה-60, לאחר חסכונות של 10 שנים, דירה 2 חדרים קומה 4 ללא מעלית, היה לי רע? לא גידלנו שם ילדים ב-2 חדרים והנה כל השלושה עם תואר שני +. מי בכלל מוכן לגור היום כמשפחה ב-2 חדרים? מי?

 השפע הרב שנשפך כיום במדינה הוא מובן מאליו. אבל הבכיינות בישראל היא שיא עולמי. רק תיראו שם בארה"ב איך שוטרים לבנים רוצחים בדם קר נערים כושים בגלל גניבת פחית קולה, ולכן שורפים הכושים שם ערים שלמות. לזה התכוון אריכא? להיות דמוקרטיה כמו אמריקה, עם נשיא שלא רואה ממטר מה קורה עם דאע"ש סביבנו?

או בגלל מזג האוויר המצויין שם עם שלגים לגובה 2 מטרים ושיטפונות שמשתקים את החיים?

הרי אם האיילון אצלנו עולה חצי ס"מ כבר מתחילה הבכיינות ["התעכבתי יותר מ-20 דקות באיילון המוצף..."] בכיינות ישראלית טיפוסית.  

וכל זה מי עשה? מי? מי הביא לכאן את כל השפע וההזדמנויות להצלחה – בוז'י? הרי נתניהו הביא את זה ואת כל השאר שגורם לכך שבכל יום ויום ממלאים את נתב"ג עשרות אלפי ישראלים "לעשות חיים" ברומא או פריז – לא ככה? וזה הרי הסממן הכי-הכי מהימן לרווחת תושבים של כל מדינה: כמה [אחוזים] מאזרחי מדינה זו או זו יכולים להרשות לעצמם חופשה בחו"ל? 

אין לי שמץ של מושג מה גרם לכך ששרים כמו יאיר לפיד וציפי לבני ויעקב פרי פתחו את חרצובות לשונותיהם בביבי שופכין על נתניהו שכעס ופיטר אותם. ואני מתאר לעצמי שאת העונש גם יחטפו מהציבור ויקבלו פחות מנדטים ממה שהם מצפים.

ועל כן, אריכא צריך רק להמתין ולראות כיצד דברים מהסוג שאמר רק מקלקל להם את החיים.             

[לפחות קורא אחד מוטי הרכבי מסכים איתי ונא עיין בהערתו באותו גיליון 999: "שווה לקרוא את מאמרו של אלי מייזליש."

ואם מישהו מסכים עם אריכא שיאמר את דברו].

* * *

רות ירדני כץ

אז במי נבחר?

אתה צודק אהוד. תהיֶה לנו בעייה במי לבחור בבחירות הקרובות. אם אינני טועה שנינו תמכנו ביאיר לפיד. שנינו חשבנו שהנה הגיע בחור צעיר ומלהיב לשכונה וניתן לו מנדט. לפיד שגרף 19 מנדטים –״פיספס״. הוא נבחר בגלל שהבטיח שידאג למעמד הבינוני שמצבו הולך ומתדרדר. הוא בפירוש בא לכנסת כדי לעשות לטובתם, ועשה את ההיפך.

נתניהו פיטר את לפיד ולבני. מדוע לא שלח הביתה גם את נפתלי בנט שיצא נגדו ונגד מדיניותו?

בעבר קמו מפלגות ונפלו, כמו ד״ש ושינוי ועוד שכבר אינני זוכרת, והן הביאו איתן אנשים טובים ונפלו בגלל שחבריהן התעמרו זה בזה כדי לזכות ביותר כוח אישי, ומי יכול לקלקל ולסכסך.

זה מה שיקרה ללפיד?

עכשיו עומד על הפרק משה כחלון. אדם שאיכפת לו מהאזרח. הבעייה היא שהוא ירכיב רשימה משלו. כמו שעשו לפיד, ליברמן והחרדים. 

אני לא מחדשת כלום. יהיו בחירות, מה שהיה הוא שיהיה כל עוד לא ישנו את שיטת הבחירות. שום ממשלה לא תוכל להתנהל נכון כל עוד שיטת הבחירות הקיימת לא נותנת לעבוד ולנהל מדינה. צריך ומהר להעלות את אחוז החסימה, ובחירות אזוריות. לכל מפלגה יהיו מועמדים בכל אזור ותינתן לנו זכות לבחור במי שמתאים לנו. יותר נקי ויותר נכון.

הצרה הגדולה שחברי המפלגות הקטנות לא יתנו שזה יקרה, ומה שהיה הוא שיהיה אלא אם יקרה נס ומפלגות המרכז והמתונים מימין ומשמאל יתאחדו ואותו דבר יעשו מפלגות הימין.

נס?

אני חולמת.

שאול מופז עזב את הליכוד בדקה התשעים אחרי שהצהיר ש״בית לא עוזבים.״ עבר לקדימה, ריסק אותה, ועכשיו עומד להתחבר לעבודה. הוא מבטיח לעצמו כיסא. לאיש הזה יש עור של פיל.

טיפת דבש. דני קיי האגדי, בנוסף לכל כישוריו, הוא גם היה מנצח. בשנת 1981 הוא ניצח על התזמורת הפילהרמונית של בוסטון ב״לינקולן סנטר״ והקהל ״מת״ מצחוק. את הקונצרט פתח זובין מהטה. מופע אדיר.

מי שלא שמע את הביצוע של דני קיי והארי בלפונטה בשיר ״הבה נגילה״ – שירוץ ליוטיוב גם לקונצרט וגם לשיר.

* * *

רביבה בן-זאב

מה עצוב יותר: להיות ראש עיר ירושלים

או ראש ממשלת ישראל?

כמו משוררים רבים שאינם מסוגלים להחריש לנוכח המציאות, כך היה גם יהודה עמיחי שכתב את שירו: 'ראש עיר' :

עצוב הוא להיות

ראש עיר ירושלים.

נורא הוא.

איך יהיה אדם ראש עיר כזאת?

מה יעשה בה?

יבנה ויבנה ויבנה.

ובלילה יקרבו אבני ההרים מסביב

אל הבתים.

כמו זאבים הבאים לילל על כלבים

שנעשו לעבדי בני האדם.

לנוכח ההתקפות שלוחות הרסן על ראש הממשלה בנימין נתניהו שבתי לקרוא את שירו של עמיחי והרהרתי לתומי: אילו חי, מה היה כותב המשורר על ראש ממשלת ישראל הנושא  בתפקיד כפוי טובה מאין כמוהו.

תוצאות הבחירות האחרונות העמידו בפני בנימין נתניהו אפשרויות בלתי נסבלות להרכבת קואליציה.

למרות הכול הוכיח האיש את יכולותיו ולא בכדי זכה לכינוי "קוסם". לא נקפו ימים רבים מאז הוקמה הקואליציה בראשותו, ב-18 במרץ 2012, וכולנו נוכחנו לדעת עד כמה קשה עד בלתי אפשרי למשול ולשלוט בשרים בממשלה שכל אחד מתוכה מושך לכיוון אחר, שונא אותו אישית ומייחל להפילו ולרשת אותו. שהרי בסופו של דבר בתוך כל הדיסהרמוניה הקואליציונית הוא זה שנושא באחריות כרוה"מ.

שנאתה האובססיבית תהומית של ציפי לבני לנתניהו לא שככה ואפילו לובתה. במוצ"ש 6 בדצמבר 2014, בראיון עם רינה מצליח ששודר ב"פגוש את העתונות", הצהירה כי היא תמשיך להתנגד לנתניהו בהווה ובעתיד, חרף הודאתה בעובדה שאמנם נתניהו השתדל להתגמש כדי להגיע לתוצאות המו"מ עם אבו מאזן. כך גילתה לפתע וציינה שהיא ונתניהו גיבשו תוכנית למו"מ אך היה זה  אבו מאזן שלא השיב ובכך טירפד את התהליך.

כאשר ג'ון קרי האשים את נתניהו בכשלון המו"מ ופלט: "פוף..." – לא שמענו את ציפי יוצאת להגנת נתניהו, שהוכפש לשווא ע"י מזכיר המדינה. כאן היא סכרה את פיה. אכן, 'מיס קלין' – פוליטיקאית טהורה וזכה, שגייסה את חיוכיה מאוזן לאוזן לכבוד סאיב עריקאת, לעומת ארשת פנים חמצמצה לעברו של נתניהו. 

א-פרופו: מיד אחרי שנתניהו פיזר את ממשלתו, קפץ ג'ון קרי והכריז שארה"ב אינה מתערבת בבחירות בישראל! מממ... האמנם?  בילדותנו התרסנו כלפי קופצים כאלה ושרנו: "המתנצל באין דורשים – את עצמו הוא מאשים..."

בוז'י הרצוג,  שבימים האחרונים הכתיר את עצמו בוודאות כראש ממשלת ישראל, האשים את נתניהו בכול: בכישלון התקציב (שר אוצר לפיד מ'יש עתיד'), בכישלון הרווחה (כהן שר הרווחה מ'יש עתיד'), ובכישלון המו"מ לשלום (ציפי לבני השרה הממונה על המו"מ מ'התנועה') –  נו, עד כמה אפשר להתעלם מאחריות המפוטרים הללו מבלי להזכיר את העובדה שחברי מפלגת העבודה, בראשותו, זחלו לא מזמן לרמאללה בחוסר כבוד לאומי כדי לפגוש את אבו מאזן – שהשיב פניהם ריקם במשפטים פתלתלים בנוסח אלף לילה ולילה. ליד אבו מאזן עמד חיליק בר ('העבודה') כילד נזוף שלא הצליח אפילו להוציא קמצוץ של חיוך למשמע נאום היו"ר הפלסטיני.  כנראה שבוז'י מעדיף לשכוח את הבושה הזו, אחרת היה בוודאי מנפנף בה השכם והערב.

נתניהו אינו גננת. כרוה"מ הוא גיבה את שריו הסוררים עד שקצה נפשו בהם, בכילונותיהם ובחתרנותם. הרי עליו למשול ולנהל מדינה, ועד כה עמד יפה בלחצים בינלאומיים בזהירות דיפלומאטית מעוררת הערכה  ומעולם לא הכפיש  את מתנגדיו ותמיד נזהר בלשונו.

השרים המפוטרים ביחד עם בוז'י ויתר המשחרים לפתחו של הבוחר בהבטחות מרקיעות שחקים ובפיהם שירת הסטיקר הדמונית: "רק לא ביבי". (גם הבלתי נלאה עושה דבר או שניים מאחורי הקלעים). ולמקהלה החורקת הזו הצטרפו כמה מערוצי התקשורת הכתובה והאלקטרונית, שאיבדו אף הם את אחריותם לתפקידם והפכו לתומכים בהפלת נתניהו ולהאדרת כוכבים פופוליטיים אד-הוק.

את מי בדיוק הם משכנעים בנימוקיהם הנלוזים והשקריים?! הציבור החכם והמפוכח ישיב את תשובתו ב-17 במרץ 2015.

* * *

מוטי הרכבי

נתניהו מנותק? התקשורת מנתקת

את הציבור מהמציאות!

בימים אלה כשזבלבלי התקשור בעיקר בטלוויזיה, אבל לא רק, מנסים לללא הצלחה לארגן חיסול ממוקד לביבי ע״י הפצת סקרים שקריים, סתם שקרים והרבה דמיון מעוות. טוב שיש למישהו את האומץ לכתוב ולפקוח את עינינו.

פסטיבל ה"רק לא ביבי והימין" חשוב לתקשורת הישראלית יותר מכל השאר. מדובר במערכת שמעדיפה לנתק את הציבור הישראלי מהמציאות, גם במחיר התעלמות מהתבטאויות מסוכנות של אבו מאזן.

מסיבת ה"רק לא ביבי והימין" שמתנהלת בתקשורת כל כך סוחפת, שלא הצלחנו לשמוע מה השכנים שלנו אמרו השבוע. ככה ממש מתחת לשפם, ואולי בתזמון מתוכנן היטב, אמר אבו מאזן בראיון את המשפט "שישה מיליון פליטים מחכים לחזור – וגם אני."

הוא בחר את המיספר בשיקול דעת, ואת העיתוי בצורה מושלמת. למה? כי בכל יום אחר אמירה קיצונית כזו, שמבהירה כי המטרה האמיתית היא זכות השיבה ושינוי בזהותה של ישראל, היתה עושה כותרות ורעש, מביאה להערכת המצב מחדש, אבל כאמור, אנחנו באמצע מסיבה גדולה ולשום אמירה "שולית" שכזו אין סיכוי להפריע.  

שום דבר לא יעצור כרגע את הקמפיין האנטי ימני בתקשורת, גם לא הצהרת כוונות מפורשת שכולה אומרת שכל ניסיון להסדר הוא בזבוז זמן שמטרתו רק להעצים את הדרישות, לשחרר עוד ועוד אסירים ולהמשיך לכרסם בלגיטימיות של ישראל בעולם. שלא לדבר על המשך ההסתה והקריאה לפגיעה ביהודים שיוצאת מהרשות הפלסטינית.

אבו מאזן כאן כדי לתקוע אותנו חזק בעמדת הכובש האכזר ואת הפלסטינים בעמדת המסכן העולמי. אמירה כזו היתה צריכה לגרור תגובות מכל רחבי הקשת הפוליטית ומהאמריקאים – שלא לדבר על הערכה מחדש לכוונות האמיתיות של ה"פרטנר" שלנו.

גם העובדה שרק "ישראל היום" התייחס אליה היא הוכחה לכך שפסטיבל ה"רק לא ביבי והימין" חשוב לתקשורת הישראלית יותר מכל השאר. התקשורת שלנו לא מנותקת, היא מחוברת לכל מה שקורה, אבל היא מעדיפה לנתק את המציאות מהציבור הישראלי. הכול כדי להפיל את הממשלה הנוכחית והיושב בראשה.  

לפרטנר שלנו מותר להגיד מה שהוא רוצה

אגב, מדהים עוד יותר הוא לשמוע תגובה של אנשי שמאל לאמירה הזו – הם כמובן מספרים שאבו מאזן חייב להתבטא כך בתקשורת הערבית, בצורה הפוכה בדיוק לכך שראשי הממשלה שלנו חייבים להצהיר בכל רגע נתון על כוונות לוויתורים ולשלום – לפרטנר שלנו מותר להגיד מה שהוא רוצה. 

אז על ההצהרה כי הוא לעולם לא יכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית עוד אפשר להתווכח או להתעלם או להקטין – שאיפה לאומית לחזרה של פליטים לעכו, צפת ויפו תל אביב היא הוכחה כי אין לנו פרטנר שמוכן לוויתורים. 

רק לפני שממשיכים במסיבת ה"רק לא ביבי והימין", ובגלל שאנחנו לפני בחירות, האמירה האחרונה של אבו מאזן רק מחזקת את האמת הלא נעימה לאוזן ומספקת לנו כמה תובנות: הראשונה שבהן היא כמובן שהימין צדק לאורך כל הדרך. מה שבנט, ביבי וליברמן אומרים לאורך כל הדרך הוא שלישראל, בנקודת הזמן הזו, אין פרטנר להסדר הגיוני אפילו במחיר וויתורים כואבים – אבו מאזן פשוט לא ב"קנייה". 

ואם כבר מדביקים למישהו בפוליטיקה הישראלית תארים כמו "מנותק" – צריך לבדוק למה ציפי לבני גוררת אותנו לאשליית משא ומתן בלתי נגמרת ויוצאת ממנה בלי התואר "מנותקת" פעם אחר פעם, כשבכל פעם אנחנו נאלצים לעשות מחוות וויתורים.

למה מפלגת העבודה ויאיר לפיד יימכרו לנו את בלוף ההסדר וחלום השלום – ולמה להשליך את כל התסכול על נתניהו, שהוא כנראה היחיד שיודע בדיוק עם מי יש לו עסק. דווקא השבוע, חשוב שכולנו נגיד תודה לאבו מאזן שהזכיר לנו שממשלת ימין היא המבוגר האחראי, נכון שהפעם גם היא חייבת פתרונות אמיתיים לניתוק הכלכלי חברתי שבאמת אפיין אותה לאחרונה.

מישהו אמר כחלון שר אוצר?

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 10.12.14

* אז למי אצביע בבחירות?

א. עוד אין לי למי להצביע.

ב. בטוח שאצביע. מכאן, שעד 17 במרץ בבוקר, תהיה לי החלטה. אני מניח שזה יקרה הרבה קודם לכן.

ג. כדי לגבש את החלטתי יהיה עליי לדעת מי הרע במיעוטו.

ד. מאז הליכתה בטרם עת לבית עולמה של "הדרך השלישית" זצוקללה"ה, לא הצבעתי פעמיים לאותה מפלגה. המגמה הזאת לא תשתנה. ובאשר להרצוג – זה לא רק בגלל מה שהוא אומר, אלא גם בגלל מה שלא אמר. וד"ל.

ה. לא אצביע למפלגה שתעמיד בראשה את אחד החברים הנכבדים הנ"ל: אריה דרעי, אהוד אולמרט או משה קצב.

ו. כתמיד, אתן פומבי להחלטתי.

* אני מעריך מאוד את גדעון סער ורואה בו מועמד ראוי להנהגה לאומית. אשמח אם יחליט להתמודד על ראשות הליכוד, ואני מקווה שינצח בבחירות המקדימות ובבחירות הכלליות.

אם גדעון סער יתמודד נגד נתניהו וינצח, מה יעשו מי שבנו את כל האסטרטגיה שלהם על "רק לא ביבי"? איפה הם יאפסנו את כל הנימוקים העמוקים: ביביהו, פחדניהו, שקרניהו וכו'? סער, אתה חייב להתחשב בהם. אל תבריז.

להערכתי, יש לנתניהו סיבות טובות להיות מודאג, אם סער יתמודד נגדו. מתפקדי הליכוד, שרבים מהם פייגלינאים שכלל אינם חולמים להצביע לליכוד, ורבים אחרים הם ליכודניקים אידיאולוגיים, התומכים בשלמות הארץ, אינם אוהדים את נתניהו, שהקו האידיאולוגי שלו הוא נאום בר-אילן, ובמו"מ האחרון גיבש עם קרי נייר עקרונות של כמעט נסיגה לקווי 49'. לא בכדי, הליכוד לא הציג מצע לבחירות האחרונות, בשל עומק הקרע האידיאולוגי בין נתניהו ומפלגתו. מדוע הם תמכו בו, בכל זאת? כי הוא היה תרנגולת המטילה ביצי זהב. רק הוא העניק להם שלטון, שלטון בטוח. היום מעמדו בדעיכה, ודווקא הפוטנציאל האלקטורלי של גדעון סער עשוי להיות גדול יותר. ולכן, אין זה מן הנמנע שרבים יעבירו את תמיכתם לסער, והוא יגבר על נתניהו בבחירות המקדימות.

* שני סיפורים מעניינים שמעתי השבוע. המקור של הסיפור הראשון הוא ספר שיצא ביפן, ועל פיו ישראל אשמה ברעידת האדמה והצונמי ביפן ב-2011, בשל איזה פיצוץ גרעיני שביצעה. המקור של הסיפור השני הוא ח"כ תמר זנדברג, שהאשימה את נתניהו ששלח את חיל האוויר לתקוף בעומק סוריה משיקולי בחירות.

בראיון ליועז הנדל בגל"צ, בו המראיין עימת אותה עם הכשלים הלוגיים בתאוריה, זנדברג התפתלה והסבירה שלא בדיוק האשימה, אלא בסך הכל הטילה ספק.

הטלת ספק היא דבר מבורך, כל עוד אין זו הטלת ספק מתוך ציניות מרושעת, כמו בשני הסיפורים שהזכרתי לעיל. לסוג זה של הטלת ספק התכוונו חכמי הקבלה שהצביעו על כך שבגימטריה ספק = עמלק.

* זהבה גלאון מבינה, כנראה, שההאשמה הצינית והמרושעת הזאת לא תתקבל אפילו במילייה של מצביעי מרצ. וכיצד היא התמודדה עם התובנה הזאת? היא אמרה שאינה מאמינה שאלה השיקולים של רוה"מ, אבל העובדה שיש מי שחושדים בו, היא הוכחה שנתניהו איבד את אמון הציבור ולכן עליו ללכת הביתה. מעניין, אם כן, מה לדעתה המסקנה מתאוריות הקונספירציה על רצח רבין.

* אחת התכונות המאפיינות את נתניהו ואת דרכו, לטוב ולרע, היא זהירות רבה בהפעלת כוח. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא מלחמת "צוק איתן". נתניהו עשה הכל ויותר כדי למנוע אותה. הוא הבליג במשך זמן ארוך על ירי טילים לעבר אזרחי ישראל, ובמקום תגובה תקיפה, הוא העדיף להתחנן בפני הטרוריסטים להפסיק, והבטיח שקט תמורת שקט. הוא לא הפעיל כוח נגד מנהרות התופת עד שנעשה בהם שימוש בפועל בכרם שלום. בטרם הוא יצא לפעולה קרקעית הוא עשה ניסיון להפסיק את האש. במהלך המלחמה, הוא הפסיק את האש 12 פעמים, או באופן חד צדדי, או במימוש חד צדדי של הפסקות אש.

ניתן להסכים עם דרכו זו ולהעריך אותו על כך שהוא רואה בפעולה מלחמתית צעד שנכון לעשותו רק לאחר שמוצו כל הדרכים האחרות, מתוך אחריות לשלומם של אזרחי ישראל ושל חיילי צה"ל. ניתן לשבח אותו על שאינו מסכן את ישראל בהרפתקנות, ומסכן את חיילי צה"ל רק כשאין ברירה. אפשר לגנות את דרכו זו, כהססנות המעודדת את הטרור, מחלישה את ישראל, משאירה לאויב את ההחלטה מתי נוח לו להסלים, מתוך הבנה שישראל תגיב רק כאשר גבה אל הקיר.

אבל להאשים אותו ביד קלה על ההדק? שקר נתעב.

* אני נחרד ממסע הדמוניזציה והדה-לגיטימציה לנתניהו. מכל הדיבורים על נתניהו כ"אסון", על כך ש"יש לעשות הכל כדי להפיל אותו" וכו'. אלה דיבורים מסוכנים ביותר. חכמים, הזהרו בדבריכם. הדיבורים האלה הם המדמנה המצמיחה את יגאל עמיר הבא. המבחן העליון של מנהיג הוא בשעת מלחמה. נתניהו, רק לפני חצי שנה, ניהל בצורה אחראית מאוד מלחמת מגן שנכפתה עלינו, וכל הצגתו כפירומן וכד' היא הסתה לשמה.

זו מערכת בחירות במדינה דמוקרטית, בין יריבים פוליטיים. אין כאן אויבים. אין כאן אסונות. תרגיעו. בעוד שלושה חודשים כולנו נלך לקלפי, נטיל את פתקנו ונכבד כל תוצאה.

* אני לא אצביע לליכוד ולנתניהו וגם בעבר לא עשיתי זאת. אך לא צריך לתמוך במנהיג, כדי להתנגד להסתה נגדו ולדמוניזציה שלו.

* לפני שלושים שנה, לאחר בחירות 1984, יצאו הסופרים עמוס עוז, א.ב. יהושע וס. יזהר בגילוי דעת שבו קראו למערך להקים ממשלת אחדות עם הליכוד. מי שהיטיב לנסח את המסר שלהם, היה יצחק רבין. בנאום במרכז מפלגת העבודה, בו הטיל את מלוא כובד משקלו לתמיכה בממשלת האחדות, גם במחיר פילוג המערך ופרישת מפ"ם, הוא אמר בפשטות: "אין לי מדינה סְפֶּר."

חלפו שלושים שנה. את המסר של רבין החליף מסר של "רק לא ביבי" ומסע דה-לגיטימציה ודמוניזציה ליריב פוליטי במדינה דמוקרטית. והסופרים הנכבדים עמוס עוז וא.ב. יהושע שוב חתמו על גילוי דעת, אך הפעם – קריאה לפרלמנטים האירופיים להכיר במדינה הפלשתינאית. משמעות הדבר היא קריאה לפתרון כפוי במזה"ת. הקולות הללו מבצרים את הפלשתינאים בסרבנותם והינם מכשול לשלום.

* ברחבי הרשת מופצת תעמולה נגד משה כחלון, שנועדה ליצור דה-קרדיטיזציה למיצובו החברתי, באמצעות מעקב אחרי הצבעותיו נגד חוקים חברתיים שעלו בכנסת הקודמת.

זו תעמולה דמגוגית. שר בממשלה נושא באחריות קולקטיבית להחלטות הממשלה, הן על פי חוק והן על פי אתיקה בסיסית של היגיינה ציבורית. אין הוא יכול להצביע בכנסת נגד עמדת הממשלה. הצבעה של שר נגד עמדת הממשלה, הינה עילה מקובלת ומוסכמת לפיטורין. לכן, בחינת מחויבותו החברתית של שר, אינה על פי הצבעותיו בכנסת, אלא על פי החלטותיו פעולותיו הביצועיות, במסגרת תפקידו.

ספינת הדגל של כחלון, היא רפורמת הסלולר. לא זו בלבד שהיא הוזילה מאוד מוצר צריכה בסיסי, בזכות עמידתו האיתנה והאמיצה של כחלון מול מסכת לחצים בלתי נסבלת של בעלי הון, אלא היא מהווה מודל של התמודדות עם הג'ונגל הטייקוניסטי, להורדת יוקר המחיה.

ובאשר להצבעות בכנסת – אפשר כמובן לטעון נגד כחלון, שאם אין הוא יכול כשר להצביע נגד מדיניות הממשלה, שיתפטר.

... וזה בדיוק מה שהוא עשה.

* דוגמה לשטחיות אופיינית. בכתבה ב"הארץ" על הודעתה של לימור לבנת על החלטתה לפרוש מן החיים הפוליטיים, נכתב: "עם עזיבתה נותרו בליכוד שלוש חברות כנסת בלבד: גילה גמליאל, מירי רגב וציפי חוטובלי."

אולם לבנת לא התפטרה מן הכנסת, אלא הודיעה שלא תתמודד על מקום ברשימה לכנסת הבאה. כלומר, בכנסת הנוכחית, עד יומה האחרון, ארבע הח"כיות תכהנה. ואילו בכנסת הבאה, אין לדעת מי תכהן. אולי תהיינה שש נשים? אולי רק שתיים? אולי באמת תהיינה שלוש נשים, אך בכלל נשים אחרות? ומי יודע כמה מנדטים יהיו לליכוד?

* בנאום שנשא בפני אסיפה של התאחדות בעלי התעשייה בתחילת 1951, נאום שזכה לכינוי "משטר של פשרה", אמר ראש הממשלה דוד בן-גוריון:

"יש חילוקי דעות עקרוניים וטפלים גם בנוגע למשטר החברתי וגם בנוגע למשטר הפוליטי והרוחני. וביום מן הימים תיפול הכרעה. ויש הזכות לכל אחד מאתנו לדאוג לכך שההכרעה תיפול לפי השקפתו, אמונתו וחזונו... אולם אומר דבר בלתי מקובל ובלתי פופולארי: בתקופה זו אנו מצווים על משטר של פשרה... אני סבור שעכשיו, בעמדנו בראשית קיבוץ גלויות, אסור לנו להביא השאלות הגדולות בשטח החברה והרוח והמשטר לידי הכרעה סופית בימים אלה... עלינו להבטיח תחילה ריכוז האומה, הצלתה והתבצרותה במולדת... ובבוא השעה הגדולה יכריע העם המכונס בשאלות הגדולות, כשירצה בכך..."

ב"ג לא אמר את הדברים בשאלת היותה של ישראל מדינה יהודית. זה כלל לא היה נושא במחלוקת. הוא דיבר על המחלוקת בדבר שוק חופשי, משק מולאם או משק מעורב, בשאלת החוקה ובשאלות הדת והמדינה. הוא נמנע מחוקה, כיוון שהוא חשש שהמחלוקות יעיבו על המעשה הנדרש של בניין הארץ וביצורה וקליטת העליה הגדולה.

היום, כעבור ששה עשורים וחצי, החוקה כמעט הושלמה באמצעות חוקי יסוד. והגיע הזמן לצקת תוכן ומשמעות להיות מדינה יהודית, כהגדרתה במגילת העצמאות. זאת מטרת חוק היסוד: ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, המכונה "חוק הלאום".

ההתנגדות לחוק הלאום התבססה על שני טיעונים. טיעון אחד הוא שזה חוק גזעני, לאומני, בלתי דמוקרטי ופוגע בזכויות המיעוטים. טיעון זה שקרי בעליל, ומנוגד בתכלית לכל מה שכתוב בהצעת החוק. הטיעון השני, הוא שהחוק מיותר, וחבל לעורר דובים מרבצם, הרי ברור מעל לכל ספק שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, אז למה להתגרות? הטיעון הזה הגיוני, תיאורטית. לנוכח ההתנגדות העזה לחוק והצגתו כלאומני וכו', שמשמעותה התייחסות להיותה של ישראל מדינת לאום יהודית כאל גזענות – ברור לי למעלה מכל ספק שהטיעון הזה אינו תקף, כי הוא מבוסס על הנחה שגויה. לא, זה כבר ממש לא מובן מאליו. ולכן, החוק (במתכונת זו או אחרת) נחוץ, הכרחי ואף דחוף.

נחזור לדבריו של ב"ג – הוא אמר "האומה". הוא אמר "המולדת". גזען! לאומן!

* שמעתי השבוע הרצאה על ההיסטוריה של דיני מיסים בארץ ישראל ובמדינת ישראל (הרצאה הרבה יותר מעניינת מכפי שניתן להבין מהכותרת). העתקתי מתוך המצגת: "...התחלפות מודל המדינה ממדינת לאום מגויסת למדינה ניאו ליברלית..."

מדובר בתהליך שהחל בשנות ה-70 ונמשך עד ימינו.

ההרצאה היתה בפני פורום אקדמי במכון בן גוריון, שרוב הנוכחים בו הם היסטוריונים וסוציולוגים. וכאשר המרצה, ד"ר אסף אוחובסקי, אמר את הדברים, איש לא העיר, איש לא מחה, איש לא צעק "אובג'קשן", ושריר לא זע בחוסר נוחות על פניו של איש. הכול התייחסו לדברים כאל אקסיומה. הם נאמרו כאקסיומה, כלומר לא זו בשורת ההרצאה, אלא ההתייחסות היא לשינויים בהתנהלות המיסוי בישראל לנוכח השינוי הזה במודל המדינה, הידוע לכל. 

ומדוע אני מציין זאת? כדי להצביע על הפער בין עולם העובדות, לבין שיח השקר ועולם הדימויים, שהשתלט על הדיון הפוליטי בנושא חוק הלאום. בשיח הפוליטי, בן גוריון הכריז בהכרזת העצמאות על הקמת מדינה נאו ליברלית חצי-קוסמופוליטית ולפתע באו הלאומנים החשוכים ומנסים להפוך אותה למדינת לאום, רחמנא לצלן. זה היה המסר בנאומו חוצב הלהבות של פרס באזכרה השנתית לבן גוריון; נאום שהיה התגלמות תרבות השקר.

* תעשיית השקר פועלת בייצור מוגבר, במלוא הקיטור. הארגון האנטי ישראלי הפנאטי "זוכרות", הלוחם נגד קיומה של מדינת ישראל, מקיים השבוע בבאר שבע (או בלשונו ב"ביר אל סבע") אירוע פומבי: "ועדת אמת לאחריות ישראל לנכבה בדרום 1948-1960." ברוח סיסמאות "מיניסטריון האמת" בספרו של אורוויל "1948" – אמת היא שקר.

בין העומדים מאחורי אירוע הפיגולים הזה הוא הפוסט גיאוגרף האנטי ציוני אורן יפתחאל, מבכירי המרצים, למרבה הקלון, באוניברסיטה הקרויה על שמו של מייסד המדינה.

* אלה שכותבים את מספר הטלפון שלהם עם ארבע ספרות בקידומת ושש אחריה, הם אלה שהמשיכו לחשב בלירות אל תוך המאה ה-21.

* ביד הלשון: איך לומר בעברית דיסק המאחסן מוסיקה?

המילה "תקליטור" לא תפסה. היחיד שהקפיד לומר תקליטור, אהוד מנור, נפטר כבר לפני עשור. המונח הנפוץ הוא עדין בלע"ז – דיסק.

הצעתי פשוטה – תקליט. כמעט שלושה עשורים אחרי שהקומפקט דיסק פרץ לחיינו, אין עוד צורך בהבחנה בינו לבין תקליטי ויניל. תקליטי הוויניל הם היום בעיקר פריט לאספנים (כמוני). מדובר בשתי טכנולוגיות שונות, המשמשות לאותה מטרה – הקלטת מוסיקה. כפי שאנו משתמשים במילה ספר הן כאשר מדובר בקלף מגולל, הן כאשר מדובר בדפי נייר והן כאשר הוא מקוון, כך ראוי להשתמש במילה תקליט, הן לוויניל והן לדיסק.

* * *

באבל על מותה של הסופרת

יונת סנד

תמיד נזכור את הספר הנפלא

שכתבת יחד עם בעלך אלכסנדר

ימים ללא צל

שזכינו ללמוד אותו כבר בשנת 1954

לפני כ-60 שנה

אצל יעקב בהט בתיכון חדש תל אביב

* * *

אריה רפפורט

מרדכי ויסמן – סיפור אמיתי של אפוס ישראלי

בשנים האחרונות, כאשר אנו נחשפים מעת לעת לתחושות קשות של התערערות חוזקנו וצדקת דרכנו, אני נזכר מעת לעת באותם ימי טוהר ותום שליוו את העם הזה בשלבי החלום והביצוע של הקמת המדינה.

מדי יום עצמאות מתקיים במושב עין-ורד אירוע זכרון לנופלים. אנשי המושב פנו לבני דודי מרדכי: לאיה גיא ולצביקה ויסמן, בבקשה שיספרו לאנשי המושב, ביום הזה, על אביהם מרדכי ויסמן , שחי במושב כ-15 שנה, משנת 1933 ועד מותו בקרב על טירה ב-13.5.1948.

הבקשה נפלה על לב קשוב, והרבה רצון לספר על אביהם מרדכי. חברות הוועדה לתכנון ערב יום הזכרון ביקשו "שיהיה מרגש," – איה וצביקה לא התחייבו על כך, אם כי סיפור חייו של מרדכי עשוי מחומרים שמהם בנויה ההתרגשות...

זהו סיפור של מרידה, עשייה רבה, להט אידיאולוגי ויש בו אהבות, פרידות, וטרגדיה גדולה.

וכך תיארו הילדים איה גיא וצביקה ויסמן את המסכת המדהימה הזו:

בניצול ההזדמנות לספר על חייו אני שמחה על ההזדמנות שניתנה לנו, כי כשאספר את סיפור חייו, תכירו אותו קצת יותר, מעבר לשם "מרדכי ויסמן" שעל המצבה כאן, מעבר לקבר האחים הגדול הזה שנמצא בבית הקברות של גוש תל מונד, כי כפי שאומר זאת אסא כשר בסיפרו "ספר קטן על משמעות החיים" – כך ימשך סיפור חייו וכך ימשיך גם הוא לחיות בלבבותיכם בספר החיים שלכם.

אבא ואימא שלנו גרו במושב בחלק שנקרא "עבר הירדן" ברחוב שנקרא היום רחוב הירדן, בבית שהיום גרה בו שושנה פלץ ומול זריצקי ובן אפרים, הם היו שכנים של אולייניק, של משפחת סובל ובוהק, ומעבר לכביש גרה משפחת צפתי.

הם לא היו חברי מושב אלא תושבים, ואבא היה בעל פרדס במתחם "לוויתן", אותו קנה בכסף שחלקו נוצר מעבודותיו בארץ בחקלאות ובבניין בתל-אביב, ים המלח, רחובות, ירושליים וקרית ענבים, וחלקו מכסף ששלחו לו הוריו שנשארו ברדיזחוב שבגליציה המזרחית, אז פולין וכיום אוקראינה.

הוא הגיע מעיירה שהיו בה חיים יהודיים תוססים וכמעט מחצית מתושביה היו יהודים,רובם "בעלי בתים", אנשים מבוססים כלכלית. הוא נולד למשפחה חסידית מבוססת, בעלת עסק למימכר ברזל וחמרי בניין.

למשפחה נולדו שמונה ילדים, הוא היה הלפני אחרון (1908) ואחריו נולדה שושנה, אחותו, שגם היא קשורה לעין ורד ועל כך אספר בהמשך.

אולי כיוון שגדל עם הורים לא צעירים, או בזכות אופיו הסוער ואולי בגלל הרוחות שהחלו  לנשוב באותו הזמן בגליציה, אבא סירב ללכת בתלם ולהשתלב בעסקי המסחר של הוריו ולהיות "בעל בית". הוא רצה להיות איש כפיים, פרולטר, כלומר פועל. הצטרף ל"התאחדות" – מפלגה פועלית, עבד בחטיבת עצים כ"גוי" (כך רטן אבא שלו) ולבש בגדים אחרים – לא חליפות ועניבות אלא מגפיים גבוהים, מכנסי רכיבה וז'קט ספורטיבי. כן, הוא היה גנדרן בדרכו, יפה תואר עד מאוד, גבוה ורחב כתפיים. "כמו שחקן קולנוע," סיפרה אחותו שושנה, "גבוה ומקסים," סיפרה לנו בעיינים נוצצות.

אימא שלנו הכירה אותו עוד כנערה כשהיתה באה מהעיר הגדולה לבוב בה גדלה, כדי לבקר את קרובי משפחתה ברדיזחוב.

אבא היה ציוני נלהב, הצטרף במחתרת לתנועת החלוץ, הוריו כמובן לא אהבו זאת,  והוא אף עבר הכשרה בפולין.לא אחת תמך בחבריו להכשרה מכספו, נדיבות שאפיינה אותו כל חייו.

בצד האידיאליזם הציוני והתודעה המעמדית, לא נטש אבא את לימודיו ואת המסורת והיה בא ללמוד גמרא אצל הרב המרליג בבוסק.

בשנת 1929, לאחר שהגיעו הידיעות על פרעות תרפ"ט, החליטה קבוצת אנשים צעירים מקבוצת החלוץ, ומרדכי בתוכה, לעלות לארץ. הסרטפיקט עלה הרבה כסף ומרדכי קיבל אותו מהוריו – שהתנגדו מאוד לדרכו אך לא יכלו לעצרו.

אחותו, דודתנו שושנה, סיפרה לנו: "כל העיירה ליוותה את הבחורים לרכבת, שרו ורקדו הורה בתחנה."

לאחיו הבכור, יענקל-שמיל, נולדה באותו הזמן ילדה – "ציונה תקרא לה," ביקש ממנו מרדכי, "כי היא נולדה בזמן שאני עליתי לציון. וכך היה. ציונה, בת דודתנו נושאת את שמה זה עד היום וכל פעם מופתעים מחדש לגלות שהיא פולנייה בלונדינית ולא תימניה.

מרדכי לא בא לארץ בידים ריקות, כיוון שידעו על המצב הבטחוני בארץ, החביאו הוא וחברו יוסף וילדר, לימים ממקימי כפר יהושע, אקדח בתוך פרימוס שאותו חצו לשניים, ובנוסף רצועת עור עם 250 כדורים עימם בא "מוכן" לארץ. אקדח זה ליווה אותו כנשקו האישי עד יום מותו.

לכאן, לעין ורד, הגיע אבא עם אשתו הראשונה, מרים ליפשיץ, ב-1933. מרים, כך סיפרה לי שושנה פלץ, היתה מורה של ילדי כיתה א' בבית הספר. הם גרו בחלקו הצפוני של המושב שאז נקרא – בירוביג'אן – באר גן. ב-1936 נוטע מרדכי את הפרדס שלו, ממשיך לעבוד אצל לוויתן, בונה לול , מגדל עיזים ומעורב מאוד בחיי המושב ובענייני הבטחון בפרט.

הוא מאד קשור לאחותו הקטנה שושנה, ולא פוסק להפציר בה במכתביו ובביקוריו התכופים בבית ברדיזחוב – לעלות לארץ. ואכן ב-1936 היא עולה, נערה צעירה ויפיפיה שזה עתה נישאה ליצחק רפפורט, בנו של הגביר דון רפפורט, שהיה בעל אחוזה ענקית ליד הכפר שינקוב.

הם באים היישר למשק בעין ורד, אותו קנו עוד בהיותם חו"ל. שושנה עובדת במושב כסייעת לגננת בגן, ויצחק מפתח משק חקלאי. בשנת 1939 נולד בנם אריק, וב-1943 הם נפרדים. יצחק נשאר בעין ורד ושושנה עוברת לפרדס חנה, לפרק ב' של חייה. הבית בעין ורד הינו כיום ביתו של שמחה רפפורט, שהוא בנו של יצחק מנישואיו השניים.

גם מרדכי פותח פרק ב' בחייו, נפרד ממרים ומתחתן עם אימא שלנו – שושנה, זאת שהכירה והעריצה אותו עוד ברדיזחוב. הם נפגשים כאן בארץ, בחיפה, מתאהבים, אימא נשלחת להכשרה ברמת הכובש כדי להתרגל לחיי החקלאות ואבא רוכב כל הערב לשם לבקרה.

ב-1941 הם מתחתנים. בתחילה גרים בשכירות אצל ברונקה ואלימלך כהן (עוזי גרסטו ז"ל סיפר לנו, כשעשינו עבודת שרשים, שאימא שלו דחקה בו ללכת ולראות איזו בחורה יפה הביא מרדכי...)

אחר כך קנו את הבית ב"עבר הירדן".

ב-1943 נולד בנם  בכורם צבי-אריה שנקרא על שם אבי המשפחה שנפטר.

הם משתלבים בחיי המושב, יש להם הרבה חברים במושב, בן אפרים, מינה וסנדר  לינהרט, גרסטן צפתי ועוד ועוד.

צביקה גדל, הולך לגן, עובד קצת עם אבא בפרדס. מרדכי שהיה איש שיחה לבבי וחברותי מאוד, קושר קשרים טובים גם עם שכניו הערבים. ב-1945 הם מארחים בביתם ילד מפליטי השואה, אריה סביליאס, אחד מתוך קבוצה גדולה של ילדי יוון שנקלטו בהרבה משפחות בעין ורד.

ובינתיים, המלחמה בארופה, כל המשפחה תקועה שם, חמישה אחים ואחיות, משפחות שלמות, ואין כל קשר עימם. מרדכי, שהיה מאוד קשור למשפחתו, חרד מאד לגורלם. עוד לפני פרוץ המלחמה, ב-1938, הוא נסע לבקר את משפחתו ברדזיחוב לאחר פטירת אביו. הוא נשאר שם מספר שבועות, נסע מעיירה לעיירה, ביקר את קרוביו וניסה לשכנע אותם לעלות לארץ או לפחות לשלוח את הילדים לכאן – אך ללא הצלחה. ב-1939הוא מצליח, ברגע האחרון ממש, לסדר סרטפיקט לבן אחיו שמגיע לארץ. הוא משיג גם לאלמנת אחיו ולילדיה, אך הם כבר לא מצליחים לעלות לארץ והקשר מנותק.

בתום המלחמה התברר כי שניים מאחיו ומשפחותיהם ניצלו לאחר שנות מלחמת הישרדות איומה, וקשר המכתבים עימם חודש, כשמרדכי מאיץ בהם ומפציר בהם בכל מכתב לעלות  לארץ. בתחילת 1948 מודיע לו אחיו משה כי הוא ומשפחתו עולים לארץ, מרדכי ושושנה אחותו מאושרים מאוד.

ב-11 במאי 1948 בבקרו את שושנה בפרדס-חנה, הם מתכננים איך יקבלו את אחיהם ומשפחתו, איפה יסדרו להם מקום כדי שינוחו מהמלחמה הנוראה שעברו, איך יכשירו את בתיהם לכבודם כי הם דתיים ומקפידים על כשרות.

מרדכי ממהר לחזור הביתה לעין ורד כי באותו יום הוא צריך לקבל אפרוחים ויש להכין את הלול לקראתם, שושנה אשתו היתה במושב עם צביקה וגילתה באותם ימים שהיא בהריון נוסף.

הימים, ימי סוף המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, הבריטים מתכוונים לעזוב את הארץ, ההגנה מתגברת כוחות ונערכת לכיבוש אזורים שונים והשגת השליטה בהם. באזורנו, גוש תל מונד, היעד הנו כיבוש כפר סבא הערבית.

ב-12 במאי 1948 הגיעה פקודה למפקדת הגוש להיערך לפעולת הטרדה של טירה הערבית כסיוע לכוח של חטיבת אלכסנדרוני שאמור היה להגיע מכפר סבא ולכבוש את המקום. על מחלקת החוד, שכללה אנשים מעין ורד, כפר-הס, בני דרור – פיקד מנדה שביט, בן כפר הס.

אבינו מרדכי הצטרף לכוח כרגם. הוא מצטרף למרות גילו, בן 39, ולמרות שחבריו אומרים לו שייזהר ושלא יילך בגלל שאשתו בהריון ולכן אינו חייב.

הם נתכנסו בחורשת האיקליפטוסים בכפר הס, בלילה שבין ה-12 ל-13 במאי, הפקודה לצאת הגיעה בצהריים. בחום כבד, הלוחמים הערבים שהיו מוכנים לתקיפה ירו אש תופת, האנשים נפגעו, נפצעו ונהרגו, היה נורא, תגבורת לא הגיעה, חלק מהפצועים וההרוגים נשארו בשטח, חלק הוצאו  בעזרת החברים ומעט בכוחות עצמם. 29 אנשים נהרגו ורבים נפצעו בקרב האומלל והנורא הזה. כמה עדיין נעדרים עד היום. אבא שלנו נפצע, זחל שעות לכיוון הגדר וכך מצאו אותו למחרת, מת, ככל הנראה מאובדן דם.

ההלוויות נערכו ביום שישי, 15 במאי 1948, יום לאחר הכרזת המדינה.

אחיו של מרדכי, משה ומשפחתו, הגיעו לארץ יומיים אחר כך, ביום ראשון.

במכתב שנתנה לי רותי גרשטיין, מנהלת מרכז התיעוד. כך כתב עליו אז  "שכן קרוב " – "גם עכשו, כחצי שנה אחרי נופלו בקרב, וכשבתוך התקופה הזו אתה כאילו התרגלת למחשבה הזו, בעברך יום יום  על יד ביתו השומם.... קשה להעלות על  הנייר בלי כאב חריף את הצירוף מרדכי ז"ל. קשה להשלים עם הרעיון שמרדכי זה, הצעיר בגופו ובנפשו, התוסס תמיד, נמנה על שוכני עפר.... מותו לווה בקללה מבחינת 'מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא.' לשלוש משאלות חייו, שקיווה שיזכה לראותן בקרוב בהתגשמותן, לא זכה, על סף התגשמותן נפל:

הקמת המדינה – יום לפני ההכרזה נפל, ב-13/5/48.

עליית אחיו מגרמניה – שהגיע לארץ כתוצאה ממאמציו המרובים כל כך.

געגועיו לילד שני במשפחתו הוא, באותו שבוע נולדה הבת הנכספת, אבל כבר יתומה.

ומה קרה אחר כך?

אימא וצביקה עברו לדודה שושנה בפרדס חנה, שם נולדתי אני, מרדכיה, ובקיצור – איה – "כמו שקראו לילדה של הרופא במושב," אמרה לי אימא תמיד.

משם נדדנו לנווה ים, קרית עמל וחיפה.

אחיו  הבכור של מרדכי, יענקל-שמיל עם אשתו ובתו ציונה, עלו לארץ ב-1949.

אימא נישאה שוב. הקמנו משפחות, צביקה נשא את נעמי, נולדו להם 3 בנות ו-8 נכדים.

איה נישאה לאודי גיא גולוביצקי ממושב חירות, נולדו להם 3 ילדים ו3- נכדים (בשלב זה).

בתם נישאה לנדב לוינסון, אף הוא מבני עין ורד.

אימא שושנה האריכה ימים ונפטרה לפני שנתיים בגיל 95.

שושנה פלץ אמרה לי: "למרות האסון הנורא – הצלחתם, המשפחה גדלה ויש למרדכי המשך, נכדים ונינים."

וזה נכון – כך אנו חשים – שסיפור חייו של מרדכי אבינו, ממשיך איתנו, ועכשו גם קצת אתכם.

* * *

27.3.99. שבת. מתוך היומן: אנחנו שומעים ברדיו שנחום סטלמך נפטר באופן פתאומי במסעו עם נבחרת הכדורגל שלנו לספרד. הוא בן-גילי ולמדנו יחד בבית-הספר העממי פיק"א מכיתה ו"ו ואפילו ישבנו יחד שנה שלימה. אני העתקתי ממנו חשבון והוא ממני תנ"ך ועברית. היה שובב גדול. בשעתו כתבתי עליו סיפור ל"יומן קריאה", שלא התפרסם:

אהוד בן עזר

סטלמך ואני

אני מאוד מתלבט איך להתחיל את הסיפור. האם כך –

נחום סטלמך למד איתי בכיתה וישבנו שנה שלימה ליד שולחן אחד – ?

או כך –

אני למדתי בכיתה אחת עם נחום סטלמך וישבנו שנה שלימה ליד שולחן אחד – ?

מה ההבדל?

הבדל גדול מאוד: האם אתם, למשל, תזכרו אותי מפני שהיכרתי את נחום סטלמך? – או להיפך – תזכרו אותו בזכות הסיפור שלי?

הייתי תלמיד טוב בתנ"ך ובעברית, וחלש בחשבון וגם בהתעמלות. מדוע חשבון? באמצע שנת הלימודים הראשונה בכיתה אל"ף התחלתי לחוש כאבי-בטן עזים. הפסדתי אפילו את סדר פסח. חשבו שיש לי תולעים במעיים. רופא-המושבה חפר בעכוז שלי בכפית רפואית עשוייה זכוכית. תולעים לא מצא, אבל הכאבים לא פסקו. לקחו אותי לרופא מומחה בתל-אביב, הכירורג דוקטור מטולסקי. שם נהדר. הוא ביקש ממני להתפשט ולשכב אפרקדן על שולחן הטיפולים, זה היה ברחוב ביאליק. שם ישב מאחורי שולחן הכתיבה, השקיף לעברי, ומיד פסק –  "ניתוח אפנדציט."

את החודש האחרון ללימודיי בכיתה אל"ף הפסדתי בגלל הניתוח. בחופש הגדול השלמתי את פיגורי בכל המקצועות, רק לא בחשבון. תאמינו או לא – מאז ועד לסיום בית-הספר התיכון לא חדלתי לפגר במתמטיקה חודש אחרי כל הכיתה.

נחום הצטיין בחשבון אבל לא אהב תנ"ך ועברית. כך נוצרה בינינו חלוקת עבודה יוצאת מן הכלל, והשלמנו זה את זה. אני הייתי מעתיק ממנו את התרגילים ואת המיבחנים בחשבון, והוא היה מעתיק ממני בתנ"ך ובעברית.

שנינו היינו נערים רזים מאוד, לא גבוהים, לבשנו מכנסי חאקי קצרים, מקופלים, וגרנו ברחובות סמוכים באותה מושבה. בזה הסתיים הדמיון בינינו.

כי מיד עם הישמע הצלצול להפסקה – היה נחום תופס את הכדורגל השחוק, שאותו החזיק על הרצפה בין רגליו בחוסר סבלנות במשך כל השיעור – ונעלם כחץ מקשת אל המגרש המאולתר שנמצא בקצה כרם הזיתים הגובל עם בית-הספר. המגרש התאים למשחק כדורגל כמו ששדה חרוש מתאים לריקודים. הוא השתרע על מדרון, הגשמים בחורף חרצו בו תעלות עמוקות ואלכסוניות לכל אורכו. הכדור היה מוחזר מהן בזוויות מפתיעות. לא פעם היה מישהו נוקע או שובר רגל – אבל נחום והשחקנים האחרים לא התחשבו במגבלות הקרקע. הם ניצלו כל רגע פנוי למשחק, ונחום הפליא כבר אז לעשות. מכדרר, נוגח מכות-ראש מפתיעות, זריז כשד, משתחל בין גבוהים וחזקים ממנו, הכדור רץ לפניו או הוא מוליך אותו כאילו הם מחוברים בשרביטים בלתי-ניראים שאין לשום שחקן אחר שליטה עליהם. כל פריצה שלו – גול!

ההתמכרות של נחום למשחק הלכה וגברה גם על חשבון הלימודים. לא היה איכפת לו אם הוציאו אותו מהשיעור, כי אז היה מתרוצץ בחצר בית-הספר ומחזיק שעה ארוכה את הכדור באוויר רק בנגיחות-ראש או חוזר ומעיף אותו למעלה בבעיטה ברגל ימין או שמאל וגם בבעיטת עקב, מאחור, ממש להטוטן-רקדן.

ככל שגדל והתבגר היה נחום מבלה יותר ויותר שעות ברדיפה אחר הכדור: בהפסקות, בצהריים, אחר-הצהריים, לפנות-ערב, רץ אחרי הכדור בדביקות מדהימה. הוא היה חזק בהתקפה, חלוץ ומקשר ומבקיע שערים מזוויות מפתיעות ובעיקר בנגיחות-ראש.

אבל אימו התמלאה דאגה. "נחום, נחום," היתה אומרת לו, "מה יצא ממך כשתגדל? כל היום אתה רץ אחרי הכדור. תראה את אודי! [זה אני] – תראה את ג'אד [יהודה ניימן-נאמן]! תראה את זאב [קליין-קינן]! לומדים, קוראים ספרים, ילדים חרוצים. הם לא כמוך. הם לא מביאים הביתה פתקאות על שמשות שבורות ושלא הכינו שיעורים ושברחו מהכיתה! אוי וי, נחום, מה יצא ממך!"

 "במקרה הכי גרוע – כדורגלן!"

 "מה כדורגלן? כדורגלן זה לא מקצוע! כשהם יעבדו במשרדים ויהיו להם שרוולים נקיים, אתה עוד תרוץ אחרי הכדור ותהיה כל החיים שלך מלא אבק ושריטות!"

לא צריך הרבה דמיון כדי לשער מה קרה. נחום סטלמך נעשה עד מהרה לשחקן הכדורגל הידוע ביותר במושבה שלנו, זו שבשתי קבוצותיה, "מכבי אבשלום" ו"הפועל", כבר היו שחקנים שקנו להם שם בארץ כולה – כרמלי, בן-דרור, בוך, ויסוקר, קרמר וקאופמן. נחום נעשה שחקן, חלוץ ומקשר, בנבחרת ישראל. לא היה משחק בינלאומי שלא השתתף בו. לא היתה ארץ של משחקי כדורגל שלא ביקר בה עם נבחרתנו. הוא נעשה קפטן הנבחרת הלאומית. התמונות שלו, בייחוד נגיחות-הראש המפורסמות, "ראש-הזהב" – התנוססו בכל העיתונים.

במשחק-הגומלין של ישראל נגד נבחרת בריה"מ (כך קראו אז לרוסיה) שהתקיים באיצטדיון רמת-גן ביום חמסין ב-1956, לאחר שהפסדנו להם 5:0 במוסקבה – הבקיע נחום גול מדהים בנגיחת-ראש, ואלפי הצופים זרקו מרוב התלהבות את כובעיהם באוויר. הוא אמנם לא הכריע את גורל המשחק, שנסתיים בתוצאה 2:1 לרעתנו, אבל הגול שלו נכנס להיסטוריה של הכדורגל הישראלי.

במשך שנים רבות היתה המושבה שלנו ידועה בארץ בעיקר בזכות סטלמך. הוא נעשה לאישיות המפורסמת ביותר שהוציאה מקירבה. מפורסם יותר מראש השומרים האגדי אברהם שפירא שאמר "אתם נוער אתם..." – ומפורסם יותר מפנינה רוזנבלום, שנולדה בשכונת הצריפים ליד השוק הגדול.

כאשר התפרסם נחום בארץ ובעולם, והיה בשיא תהילתו, אני הייתי עדיין סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, והתפרנסתי בקושי מהוראת עברית בבתי-ספר ערב למבוגרים. יום אחר אמרה לי אימי:

 "אודי, אודי, מה תעשה כשתגמור את הלימודים? אפילו מורה בבית-ספר תיכון לא תוכל להיות! תיראה את נחום! הוא הצליח בחיים. הגיע למשהו. נוסע בכל העולם. משלמים לו מצויין. כל ילד מכיר את שמו ומעריץ אותו. ואתה, מה יצא לך מכל הספרים שקראת? רק משקפיים וכרס, ואפילו עוד אין לך מקצוע בחיים. או וי, אודי, מה יצא ממך?"

 "סופר." הייתי משיב לה.

 "סופר? מה זה סופר? סופר זה בכלל לא מקצוע! זה 'הובי', תחביב, ראית אדם אחד בארץ שמתפרנס בתור סופר?"

 "עגנון."

 "אוהוהו, שיגעון גדלות יש לך – אתה, ועגנון! אולי תהיה גם ביאליק חדש?"

עכשיו אני מאוד מתלבט איך לסיים את הסיפור. האם כך –

לנחום ולי מלאו השנה שישים שנה – ?

או כך –

לי ולנחום מלאו השנה שישים שנה – ?

כי שנינו כבר אנשים קצת זקנים; אני לא בטוח אם נחום עוד רץ אחרי הכדור, אבל אני עדיין ממשיך לכתוב.

ספטמבר 1996

עכשיו אני משנה את הסוף של הרשימה ושולח אותה בפקס ל"ידיעות אחרונות". הסוף החדש כך הוא:

את הדברים האלה כתבתי רק לאחרונה, חשבתי לשלוח אותם לעיתון לנוער, שנסגר בינתיים, ומאוד התלבטתי איך לסיים את הסיפור. האם כך –

 "לנחום ולי מלאו השנה שישים ושלוש שנים"? או כך – "לי ולנחום מלאו השנה שישים ושלוש שנים"? והנה נחום, לא רק שכבר אינו רץ אחרי הכדור, אלא כבר איננו בכלל, ואילו אני כותב עליו זיכרונות ילדות, מהמושבה.

מרס 1999

* * *

נעמן כהן

בשורה טובה בעיתון "הארץ" –

"הכיבוש הערבי יביא לשלום ושגשוג"

ההיסטוריון והוגה הדעות האיטלקי החשוב בנדטו קרוצ'ה, 1866-1952, קבע, שכל היסטוריה היא 'היסטוריה בת-זמננו'. תפקידה העיקרי של ההיסטוריה הוא לראות את העבר מבעד לעיניים של ההווה ולאור בעיותיו.

והנה במסגרת הקמפיין של בעלי ההון הקפיטליסטיים האדונים עמוס שוקן, אלפרד נוון דומונט (הנאצי לשעבר), וליאוניד נבזלין, בעלי עיתון "הארץ" – לעשיית דה-לגטימיזציה למדינת היהודים, ומאבקם להקמת מדינה ערבית-מוסלמית במקומה, הם מפרסמים ב"הארץ" מאמר הרגעה ליהודים המודאגים, מאמר המראה ש"מחקר" היסטורי קובע שבעצם הכיבוש הערבי לא כל כך גרוע. "בניגוד לדימוי האכזרי, המוסלמים היו דווקא כובשים נוחים", ("הארץ", ניר חסון, 5.12.14)

http://www.haaretz.co.il/news/science/.premium-1.2504709

החוקרים "הציונים" עיוותו את ההיסטוריה, קובע חוקר בשם ד"ר גדעון אבני, כאשר טענו שהכיבוש הערבי היה אלים. למשל החוקר "הציוני" יהושע פרוור כתב: "לימים נתרגשה פורענות כלכלית ודמוגרפית בכיבוש הארץ על ידי הערבים מיד השלטון הביזנטי (...) עתה ניטש האזור הזה (דרום הארץ, נ"ח), חולות נודדים כיסו את היישובים העתיקים, עפר סתם את הבארות ואת תעלות ההשקייה (...) רק בימינו נחלצה אוכלוסייה חדשה, נלהבת ומסורה, קנאית באהבתה לארצה ולעברה, לשוב ולהחיות את המדבר ולגאול את הנגב משממונו".

למזל מחקר ההיסטוריה, טוען אבני, יש כעת חוקרים "אנטי-ציונים" שמספרים סוף סוף את האמת ההיסטורית:

"בהיסטוריה הארוכה של כובשי הארץ היה הכיבוש הערבי אחד מאירועי הכיבוש השלווים והנאורים ביותר. כיבוש שהביא לתקופת שגשוג כלכלית וחברתית". הארץ נפתחה לסחר הבינלאומי. "הכובשים המוסלמים, כמו הסינים שכובשים היום את העולם. הסינים לא מפחידים. הם לא עורפים ראשים בכיכר העיר, הם חכמים. מה שקובע זו הכלכלה, הם לא הורסים את מה שמייצר להם רווחים."

ומסכם אבני, "לראשונה בהיסטוריה מתקיימת בארץ חברה רב-תרבותית – מוסלמים, נוצרים ויהודים."

הנה התגשמות החלום של "הארץ" – הכיבוש הערבי (וחיסול מדינת היהודים), יביא להקמת חברת מופת רב-תרבותית בארץ, חברה שתביא רווחים לבעלי ההון הקפיטליסטים – בעלי עיתון "הארץ".

נרגענו.

בשורה רעה: נפתלי רז לא הצליח למצוא ערבי-מוסלמי

שאינו גזען – מבין "פעילי השלום הערביים"

למרבה הצער, למרות מאמציו, לא הצליח נפתלי רז שהלך לחלות את פניהם של מה שהוא כינה "ערביי השלום" – למצוא אפילו ערבי-מוסלמי שאינו גזען ושאינו רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ, לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי.

כזכור, עמיתו דודו אמיתי, גם הוא לא הצליח ולמרות מאמציו למצוא ערבי מוסלמי שאינו גזען מבין ערביי ה"דו קיום" של גבעת חביבה.

למרות כשלונם אנחנו מאמינים שיש נם ערבים מוסלמים שאינם גזענים ונמשיך לחפש אותם. אם אתם מכירים, אנא הודיעונו.

הדרשן במסגד הקצה – יש לשחוט את היהודים ע"פ תורת מוחמד

http://rotter.net/forum/scoops1/161710.shtml

תדע כל אם ערבייה

אימא ערבייה מתפארת ברצח יהודים שהתפללו בבית הכנסת:

http://rotter.net/forum/scoops1/160755.shtml

בזכות רעיון בית הספר הדו-לשוני

שריפת הכיתה בבית הספר הדו-לשוני בירושלים היא מעשה גזעני ונפשע שיש להעניש את האחראים לו בכל חומרת הדין.

רעיון בית הספר הדו-לשוני הוא רעיון הומניסטי נפלא והלוואי שיצליח, דא עקא למרבה הצער, בניגוד למורים היהודיים ההומניסטיים והאידיאליסטיים, השואפים באמת לבער את הגזענות ברחוב היהודי, המורים הערביים של בתי הספר אוחזים בדעות גזעניות אנטי יהודיות.

למרבה הצער, ד"ר חסן אגבריה – מנהל בית הספר "קשר על הואדי", בית ספר שאמור "לחנך לאורם של ערכי אנוש הומניסטיים כגון : כבוד הדדי, שוויון בין בני אדם, שוויון ערך האדם, יושר, צדק, אמון בין בני אדם וסובלנות." עלא ח'טיב - מנהל ומחנך בית הספר הדו-לשוני "יד ביד" בירושלים, וינאס, דיב – מנהלת בבית הספר הדו-לשוני "יד ביד"  בירושלים, מסרבים לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס והמופתי של אש"פ, לפיהם יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות – ולא מופת מוסרי.

למרבה הצער מוחמד מוצג בבית הספר כמופת מוסרי.

ייאמר ברורות, בית ספר שיעסוק רק בגזענות היהודית ולא בגזענות הערבית-מוסלמית הוא בעצם בית ספר גזעני, ומן הדין שייסגר.

ציונות סוציאליזם ואחוות עמים –

ההיסטוריה היא הפוליטיקה של ימינו

שנים אני אוסף objet d'art של פורצלן נעמן שיצרו האמנים הנפלאים שעלו מצ'כיה והקימו את מפעל "נעמן" בקיבוץ כפר מסריק, מפעל שנסגר לפני שנים.

מעבר לסרוויסים יצרו בנעמן גם פיגודות נפלאות, תשמישי קדושה, ופריטים מיוחדים ושונים.

לצערי בזמן האחרון המחירים של פורצלן נעמן בפרט, ושל כל פריטי הישראליאנה בכלל, האמירו עד למאוד.

לפני שבוע מצאתי מציאה נדירה בשוק העתיקות שבכיכר דיזנגוף. צלחת פורצלן מעוטרת ויפיפייה של נעמן, שהוצאה לרגל יובל הארבעים לעיתון "על המשמר". בצידה האחד של הצלחת נכתב בגדול המוטו של העיתון: "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים," ובצידה השני העתק של דף הכותרת של העיתון ביום הקמת המדינה. המוכר ביקש מאתיים שקל, במאמץ הורדתי למאה ושמונים.

הציוץ של פרופ' גוטויין

לא יכולתי שלא להיזכר באמרתו של בנדטו קרוצ'ה, שהבאתי קודם, ש"כל היסטוריה היא 'היסטוריה בת-זמננו'," בשעה שנתקלתי באותו יום ב"ציוץ" בטוויטר של פרופסור דניאל גוטווין מהחוג להיסטוריה ישראלית באוניברסיטת חיפה. פרופסור גוטווין צייץ את הדבר הבא:

"לקראת ההפגנה: 'חוק הלאום' מציע ללחום במחאה החברתית ע"י הסתה לאומנית. החוק מנוגד לחזונו של הרצל שיצר התנייה בין ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים."

נדהמתי. פרופסור גוטווין מציע כיצד להילחם בחוק הלאום, ברוח מפ"ם...

גם אם אני תומך בחוק, אני יכול בהחלט להבין את אלו המתנגדים לו, אבל איני יכול להבין פרופסור להיסטוריה המנמק את התנגדותו לחוק הלאום ע"י הצגתו של הרצל כבעל הסלוגן "לציונות לסוציאליזם ולאחוות עמים..."

כידוע הרצל היה נביא גאון. הוא היה היחידי שחזה-ניבא את הרצחנות הלאומנות הגרמנית שתביא שואה על היהודים באירופה, והוא גם הכיר את עולם האיסלם וניבא שמדינת היהודים "תהווה חומת מגן בפני אסיה. חיל החלוץ של התרבות נגד הברבריות."

אם נחזור לאמירתו של בנדטו קרוצ'ה, ההיסטוריה של פרופסור גוטווין, אינה רק "ההיסטוריה של ימינו", אלא ההיסטוריה היא הפוליטיקה של ימינו.

אם לפי פרופסור גוטווין הצהרת העצמאות של מדינת ישראל מנוגדת לחזונו של הרצל שהיה לדבריו: "ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים," מה יגידו בעלי הקופירייט של הסלוגן הנ"ל על חוק הלאום? ובכן, האם יעלה על הדעת שמאיר ואלד-יערי, ויעקב חזן, מייסדי השוה"צ ומפ"ם, אבות ההגדרה "לציונות לסוציאליזם ולאחוות עמים" – היו מתנגדים למגילת העצמאות?

חוק הלאום אינו חוק גזעני אלא חוק נגד הגזענות

עמיתו של פרוסור גוטווין, ההיסטוריון הנודע ממנו, ד"ר אבא של מאזן, "הוכיח" במחקריו ההיסטוריים את הכחשת השואה והכחשת העם היהודי. (נכון את "המחקר" בגינו קיבל דוקטורט הוא עשה באוניברסיטת פטריס לומומבה במוסקבה ולא באוניברסיטת חיפה, אבל גם באוניברסיטת חיפה נעשו עבודות "מחקר" דומות בהן אין כל קשר בין הכתוב לעובדות).

לאור סירובו של אבא של מאזן להכיר בעם היהודי ובמדינת היהודים, ולאור קביעתו התיאולוגית שהיהודים "טמאים ומטמאים", ולאור "חזונם" של ערביי ישראל הקורא לחיסול מדינת היהודים, יש הכרח בחוק הלאום. שהוא אינו חוק גזעני אלא חוק נגד הגזענות הערבית-מוסלמית.

נגד הפוסט בעד האנטי

ואם בהגדרות עסקינן, אז יש לבער מן השורש את הביטוי "פוסט" (ציוני). אין דבר כזה "פוסט" ציוני, יש רק "אנטי-ציוני".

"הציונות" – תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי משלטון הגויים שהביאה לריבונות יהודית, ולשחרור חלק מארץ ישראל מכיבוש ערבי.

"אנטי-ציונות" – תנועה גזענית הכופרת בקיומו של העם היהודי ופועלת לחיסול ריבונותו ועצמאותו, ולמען כיבוש ערבי-מוסלמי של ארץ ישראל.

אין דבר כזה "פוסט" יש רק "אנטי".

בלי חירות ובלי מק"י?

אנשים רבים תהו כיצד ציפורה-מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר, הבת של ירוחם בז'וז'וביץ (איתן לבני), קצין המבצעים של האצ"ל ולימים חבר הכנסת מטעם "הליכוד", ושרה לבני, שהיתה לוחמת באצ"ל, ושבנעוריה הייתה חברה בתנועת "בית"ר" – חוברת ליריבה ההיסטורית מפא"י?

האמת היא ש"חירות" כבר אינה חירות ו"מפא"י" גם היא כבר אינה מפא"י.

בנימין מיליקובסקי-נתניהו, היה היחידי ששמר על מורשתו של רבין מאז הירצחו, כלומר על "תוכנית אלון" המורחבת, והנה גם הוא ויתר על בקעת הירדן לכיבוש ערבי, כך שבגדול קיבל גם הוא את תוכנית רק"ח. (למזלו אבא של מאזן לא הסכים לכך).

ומה ליצחק בוז'י הרצוג, הקפיטליסט (ששתק בחקירת המשטרה) ולמורשה הציונית-סוציאליסטית של בן גוריון וברל כצנלסון? בשטח המדיני גם הוא הרצוג, אימץ את תוכנית רק"ח.

מסתבר שבן גוריון טעה. גם לבני, וגם הרצוג, אימצו את המורשת המדינית (לא החברתית) של רק"ח.

"פיהרר פרינציפ" ופיהררים לשעבר

ההיבריס הלא בוגר של נתניהו, שהביא אותו לפרק את הממשלה בהנחה שאין לו מתחרה שיירש את מקומו, חשף את החולשה העמוקה של הפוליטיקה הישראלית. מצד אחד שתי מפלגות המבוססות על העיקרון הפשיסטי – "עקרון המנהיג" (פיהרר פרינציפ), "יש עתיד" בראשות יאיר למפל-לפיד, ו"ישראל ביתנו" בראשות איווט אביגדור ליברמן. בשתי המפלגות נעלמה הדמוקרטיה ורק הפיהרר יקבע הכול.

ולעומת זאת במפלגת העבודה הדמוקרטית כאוס גמור. שני ראשי המפלגה לשעבר, ארמנד-עמיר פרץ, ועמרם מצנע, פרשו מהמפלגה ועתה רוצים לחזור.

למזלם ראש אחר של העבודה שנטש, שמעון פרסקי-פרס, אינו מתכוון לחזור לעבודה, וראש נוסף של העבודה לשעבר, אברהם בורג האנטי-ציוני, לא רוצה לחזור. הוא מצביע לפרלמנט הצרפתי.

"ציפוריזם"

לשיא הגיעה ציפור(ה) הנוד – ציפורה-מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר, שהספיקה לעבור במשך שבע שנים ארבע מפלגות שונות.

לפני שנים היה בשימוש הביטוי "כלנתריזם", על שמו של רחמים כלנתר, חבר עיריית ירושלים בשנות החמישים, שנטש את סיעתו "הפועל המזרחי", והפך את שם משפחתו למושג המציין פוליטיקאי המחליף סיעה.

עתה הגיעה העת להחליף את המונח "כלנתריזם" במונח "ציפוריזם" שהרי הישגיה של ציפורה במעבר מפלגות הוא לאין שיעור גבוה משל אותו כלנתר נשכח.

החלטה בכנסת – יש להקים מדינה ערבית בספרד ובצרפת

ואם הזכרנו את אברהם בורג והצבעתו לפרלמנט הצרפתי, הרי נזכיר שמוסד זה החליט לאחרונה לתמוך בהכרה במדינה פלסטינית, ושר החוץ הצרפתי, המשומד היהודי, לורן פביוס –אף הציע לכפות תוכנית שלום על ישראל תוך שנתיים.

מכיוון שגם הפרלמנט הספרדי הצטרף להחלטה להכיר במדינה פלסטינית יש להזכיר לספרד ולצרפת שכל שטחי ספרד וצרפת עד פואטייה היו תחת כיבוש ערבי-מוסלמי והם נחשבים שטחי וואקף קדושים, לכן על כנסת ישראל לקבוע כי כיבוש השטחים הללו הוא "כיבוש נפשע" והטרנספר שבוצע בערבים ובניית ההתנחלויות הצרפתיות והספרדיות בהן, אינם חוקיים, ומהווים פשעי מלחמה, לכן ישראל מכירה בקיום מדינה ערבית בהן...

צרפת וספרד, אינן מוכנות לתת עצמאות לבסקים ולקאטלונים, ספרד אפילו מנהלת מלחמה על המשך הכיבוש של האי הקטן פטרוזיליה, שאורכו של האי הוא כ-500 מטר ורוחבו כ-300 מטר, ואינה מוכנה לוותר על אף שעל ממנו.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%97%D7%99%D7%9C

והנה ראו את הנדיבות הרבה על חשבוננו.

* * *

מלכה נתנזון

לקפוץ או..........לקפוץ

תודה ענקית לאביחי קמחי היקר והאהוב,

ולאחות לנה הנפלאה, שבתושייתה העניקה לי כמה

שעות של שקט

כְּשֶׁהַכְּאֵב נַעֲשֶׂה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי

וְהַנֶּפֶשׁ מִתְפַּשֶּׁטֶת מִכָּל מַחְלְצוֹתֶיהָ

הַגּוּף מְנַסֶּה לְגַיֵּס כָּל נוֹיְרוֹן לִקְרַב בְּלִימָה

אֲבָל עָרְמַת הַסַּרְטָן וְנַכְלוּלָיו

כְּהַר, מִתְרוֹצֵץ וּמַכֶּה

עַד דָּבֵק שִׁלְדִּי לְבִטְנִי

לֹא הַכָּרִית הַחַשְׁמַלִּית

וְלֹא קוֹקְטֵיל הַתְּרוּפוֹת הָאַכְזָרִי

אַחַת נוֹתְרָה לִי

לִקְפֹּץ

אוֹ

לִקְפֹּץ

וְרַק פְּנֵי יְלָדַי

וּפָנָיו הַיָּפִים שֶׁל אִישִׁי

וּדְבָרָיו הַמְּהַדְהֲדִים שֶׁל אֲבִיחַי

מִן הַטֶּלֶפוֹן הַלֵּילִי

* * *

משה כהן

אירוע היסטורי

רבותיי, נפל דבר בישראל, בפעם הראשונה קם מנהיג בישראל, נפתלי בנט, בכנס סבן בארה"ב, מישיר מבט אל אנשי הממשל האמריקני ומודיע בלי כחל ושרק "דרכנו אינה דרככם, אתם דורשים שתי מדינות לשני עמים, בעוד אנו סבורים שארץ ישראל שייכת רק לעם ישראל."

דברים כדרבנות שטרם נאמרו על ידי מנהיג ישראלי קבל עם ועדה נוכח הממשל האמריקני.

ובסוף דבריו, הוסיף נפתלי בנט את שורת המחץ המצוינת "עם כול הכבוד לממשל האמריקני, לתושבי אשקלון הסופגים את מטר הטילים יש זכות לא פחותה לקבוע את גורלה של מדינת ישראל."

נותר רק לברך את נפתלי "יישר כוח", ולתהות למה התקשורת אינה נותנת תהודה לאירוע בקנה מידה היסטורי זה.

הישרדות פוליטית ודמגוגיה

אחת ההאשמות המועלות כלפי נתניהו היא שהוא פועל ממניעים של הישרדות פוליטית.

זו דמגוגיה למתחילים, ודאי שהוא פועל למען הישרדותו הפוליטית, וכי אפשר אחרת? תראו לי פוליטיקאי שאינו פועל להישרדותו הפוליטית, הרי הוא לא יחזיק מעמד אפילו חודש.

קידום ענייני בוחריו הוא מרכיב הכרחי בפעולתו של כל פוליטיקאי, והפניית אצבע מאשימה כלפי אחד מהם היא דמגוגיה בהתגלמותה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

עכשיו בצוותא

האיש ההוא – מופע הוקרה לנתן יונתן

ושוב אנו חוזרים אל שירתו של נתן יונתן, משורר אהוב כל כך

 שהשנה מלאו 10 שנים ללכתו מאיתנו

נתן יונתן זכה לאהבתם של מלחינים מהשורה הראשונה

נחום היימן, גידי קורן, שלמה ארצי, סשה ארגוב, צביקה פיק ועוד רבים

המופע הזה הוא שיר געגועים אל היופי, אל נופי טבע ארץ ישראליים מלאים אהבה לאדמה ולמולדת

בהשתתפות:

צביקה פיק, חני דינור, אורה זיטנר, יזהר כהן, רוני גינוסר

רביעית "קו-4" ועוד

עורכת ומגישה: אורה זיטנר

ניהול מוזיקלי: רמי הראל

יום שני, 29.12.2014

צוותא 1, אבן גבירול 30 תל אביב,

כרטיסים בקופת צוותא

03-6950156

המחיר המלא הוא 90 שקל

לקוראי "חדשות בן עזר" – 75 שקל

* * *

אלכס סופרון

משילות – שלטון = ביזיון

הגיע הזמן שעם ישראל ידרוש שינוי מהותי במבנה השלטוני הקיים בארצנו. כאשר המדינה נוסדה, לפני 67 שנים, המירקם החברתי היה שונה, המשימות הלאומיות היו שונות, הכלכלה הייתה שונה והטכנולוגיה הדיגיטלית הייתה בחיתוליה. כל אלה, במשך השנים, לבשו פנים אחרות – וטוב שכך – כי דריכה במקום היתה מסמלת נסיגה ואפילו דעיכה.

אינני מטיף למהפכה אבל אני מצפה להתעוררות ציבורית בנושא בעל חשיבות עליונה לאיכות חיינו כאן. ההתייחסות שלנו לרמת המשילות הממלכתית המוכרת לנו כיום יצרה אצלנו תבנית-מחשבה הדומה להתנהגות הקופים בפרדיגמה הקלאסית הבאה:

קבוצת מדענים הכניסה חמישה קופים לכלוב. במרכז הכלוב ניצב סולם ובראשו אשכול בננות.

כל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם אל הבננות, חטפו שאר הקופים מקלחת קרה מידי המדענים.

עם הזמן, בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם, הוא זכה למכות נמרצות מחבריו הקופים המתוסכלים שנרטבו בגללו.

עד שאף קוף לא העז לטפס על הסולם, על אף הפיתוי העצום.

בשלב הבא החליפו המדענים את אחד הקופים בקוף חדש, שדבר ראשון טיפס על הסולם. כשירד התנפלו עליו שאר הקופים והיכו אותו.

לאחר כמה ניסיונות כאלה למד הקוף החדש להימנע מלטפס על הסולם, למרות שלא היה לו מושג למה ומדוע.

אז הוחלף קוף נוסף, וההתרחשות חזרה על עצמה. כשטיפס על הסולם הוא חטף מכות מכל שאר הקופים, ביניהם גם הקוף שהגיע מעט לפניו.

ואז הוחלף קוף שלישי ואחריו קוף רביעי, והאירועים חזרו על עצמם. לבסוף הוחלף גם הקוף החמישי.

נשארה קבוצה של חמישה קופים שמעולם לא חטפו מקלחת קרה, ובכל זאת המשיכו להכות כל קוף שהתפתה לטפס על הסולם.

אילו אפשר היה לשאול את הקופים מדוע הם מכים כל קוף שמטפס על הסולם, קרוב לוודאי שהם היו עונים: "אני לא יודע אבל ככה העניינים מתנהלים כאן."

לשיטת הממשל הקיימת עד עכשיו יש מספר חלופות – וביניהן – השיטה האמריקאית, חלוקת הארץ למחוזות ובחירת נציגים מכל מחוז כאשר בראש המדינה מכהן נשיא הנבחר בנפרד לתקופה מסויימת. אחרים יציעו פדרציה של מחוזות בדומה לשוויץ. אפשר להושיב כמה מומחים אשר יגבשו רעיונות והעם יבחר – במשאל עם –  את השיטה הנראית לו כמתאימה ביותר לצרכים של תושבי המדינה כיום.

אישית, אני מעדיף כנסת קטנה יותר – 70 חברים בלבד וממשלה של בעלי מקצוע שאינם חברי כנסת.

כיצד מזיזים את "העגלה" הזאת?  ביום הבחירות הקרוב (מרץ 2015) יש להושיב ליד כל קלפי – במרחק חוקי כנדרש –  שולחן להחתמה על עצומה הקוראת לכנסת החדשה לפעול בכל הדרכים הפרלמנטריות הקיימות כדי לממש את החזון ההזוי הנ"ל.

כמה חבל שהרעיון תלוי בפוליטיקה הנוכחית שמנציחה את עצמה לדעת.

* * *

תקוה וינשטוק

ביקור ביישובי עוטף עזה

הקרן הקיימת התחילה לקיים סיורים לחברי אגודת הסופרים. מפעל מבורך: "אנשי הרוח" יצאו ממקומות מושבם – לרוב בערים ובסביבתם הקרובה – ויראו במו עיניהם את המתהווה ברחבי הארץ. טוב לסופרים, טוב גם לקרן הקיימת הנדרשת לאחרונה ליתר שקיפות.

הפיגועים והאסונות ידועים לכול.פחות ידועים החיים הרגילים המתקיימים בישובים הקטנים, בעיקר הכפריים, בפריפריה. בלי כותרות בעיתונים גדלה הארץ ונבנית בצעדי ענק, חרף כל הסכנות והאיומים. מי שלא יצא מיספר שנים מהעיר למרחבים שוב אינו מזהה אפילו את האתרים המוכרים לו כביכול, והאופטימיות מגרשת את הפסימיות והדיכאון. איש אינו מצפה כמובן שהסופרים יעלו מיד על הכתב את התרשמויותיהם, אך מראה הארץ הלא נודעת בעצם, חודר ללב ולראש ומחלחל גם להשקפת העולם ועשוי להגיע אי פעם לביטוי.

הסיור הראשון שערכה קק"ל לסופרים היה אקטואלי מאוד: יישובי העימות בדרום הארץ שהיו מטרת ההתקפות העיקרית ב""צוק איתן". יישובים אלה קיבלו שם חדש –"יישובי עוטף עזה." אולי לאו דוקא שם הולם. לא פעם בימי הקסאמים והמחילות חשנו שעזה היא העוטפת אותנו בחגורת מוות, לא אנחנו אותה.... הקרן הקיימת באה לעזרת תושבי האזור בהקמת מגונניות, פעולות חינוכיות ומקלטים. כבר מזמן חרגה הקרן מגאולת קרקע וייעור בלבד והיא עוסקת גם במאגרי מים, שיקום נהרות ונחלים, פריצת דרכים, שיפור הנוף, תיירות ועוד.

תוכנית הסיור היתה מגוונת ביותר וכללה את אנדרטת "חץ שחור", אתר זיכרון שהקימה הקרן הקיימת לזכר קרבות הצנחנים בתקופת פעולת התגמול לפדאיון, חוליות הטרור, שחדרו ממצרים בשנות החמישים. את פארק נחל באר שבע שנטעה קק"ל, העתיד להיות מהפארקים הגדולים במדינה. והיו בתוכנית גם אתרים שלא הספקנו להגיע אליהם – הסופרים התעניינו בכול והרבו להתעכב בכל אתר.

נסקור כאן ארבעה מהאתרים שביקרנו: "נתיב העשרה", המשחקייה בשדרות, תחנת מו"פ הבשור והיישובים החדשים ב"חלוציות".

אני מכירה אנשים, בעיקר נשים, שחששו לנסוע לישובים סמוכים וקרובים כל כך לאוייב, אף כי כיום אורבת הסכנה דווקא בערי הארץ וביהודה ושומרון. אבל בביקורנו נראו אתרי עוטף עזה עטופי שלווה, אך חומות המגן הרבות מהוות עדות אילמת למוראות שהיו כאן.

תחנה ראשונה היתה "נתיב העשרה", מושב קהילתי הנמנה על תנועת המושבים בחבל לכיש, בנגב הצפוני מערבי. למושב היסטוריה ארוכה המתחילה עוד בחבל ימית, ועם פינוי החבל עבר לפתחת רפיח, ושמו "העשרה" ניתן לו על שם עשרת חיילי צה"ל שנהרגו בשנת 1971 בתאונת מסוק בצפון חצי האי סיני, סמוך לרפיח, כשחזרו משליחות עלומה.

"נתיב העשרה" הוקם ליד מקום נפילתם ובמקום הוצבה אנדרטה לזכרם. בעקבות הסכם השלום עם מצרים שוב פונה הישוב, ובשנת 1982 עלה על הקרקע שהוקצתה לו במקום הנוכחי, מדרום לחולות זיקים, "על הדיונות האחרונות של מדינת ישראל," כדברי התושבים. יש כאן כ-800 נפש, 230 משפחות, 70 מהן מ"נתיב העשרה" המקורי וכן מישובי פתחת רפיח האחרים 

זה יישוב קו עימות, הצמוד לגדר עוטף עזה, היישוב הקרוב ביותר לגבול. מאה מטר סך הכול  מפרידים בין הקצה הדרומי של המושב לגדר הגבול ולבית להייה ברצועה. כל הבתים כאן ממוגנים, מתחת לגגות מונחת שכבת פלדה, ולבתים האחרונים ב"נתיב העשרה" אין חלונות לצד דרום. מערכת "צבע אדום" מודיעה היכן נפל הקסאם וניתנת התראה של 15 שניות להיכנס למקלט. היישוב הוקף בחומה אך היא לא ירדה אל הגבול ממש ונוספה לה חומה שנייה. גם זו לא כיסתה במהודק את כל הפרצות והוקמה חומה שלישית.

כעת סגור היישוב הרמטית. החומה הנה הגבול והיא מקושטת בהדבקות פסיפס מעשי ידי תושבת המושב ועליה כתובת בעברית, ערבית ואנגלית: "שלום".

שלום, שלום ואין שלום... בימי "צוק איתן" נפלו כאן רקטות קסאם, פצצות מרגמה ומטעני חבלה שהיו לא רק מעשי יומיום אלא שעה שעה.בין שלל הפרחים הצהובים נתגלתה מנהרה. היישוב נחשב שטח צבאי סגור אבל כל המבוגרים נותרו במקום. על הגבעה ליד החומה האחרונה, 60 מטר מהגבול, רוכזו עשרת אלפים חיילים ועמדו טנקים. שיטפון שהגיע בראשית הגשמים מהרצועה זרם על הכביש ומחה את סימני המלחמה, והמושב הוציא חוברת המזמינה לבוא ולסייר במקום. יש בו אטרקציות תיירותיות והתחבורה טובה. זו התחנה האחרונה בכביש 4. הקרן הקיימת מסייעת בפיתוח המושב, בהכשרת קרקע ובסלילת דרכי ביטחון.

כמחצית התושבים, כולל הדור השני, מתפרנסת מחקלאות אינטנסיבית, בעיקר גידול פרחים לשוק המקומי, וירקות, תבלינים וזרעים, גם ליצוא. לכל חקלאי 20 דונם חממות ובמקום 2000  דונם חממות. כל מערכת המים ממוחשבת, והזרעים מושקים 8 פעמים ביום. במקום 250  עובדים זרים. אין כיום סבסוד לחקלאים ומעבודה עצמית אי אפשר להתפרנס.

וביקרנו במשחקיה בשדרות, העיירה שנודעה בעולם כמוקד לקטיושות ולמרגמות. ראשיתה של שדרות בשנות החמישים, כמעברה המתפרנסת מעבודות דחק – נטיעות מטעם הקרן הקיימת. המעברה גדלה לישוב וב-1966 הוכרזה כעיר והנטיעות הפכו לשדרות איקליפטוסים. מכאן שמה שדרות. יש בה 23,700 תושבים, בעיקר מאתיופיה ומארצות הקווקז, והעיר עודנה בלבטי קיום. תחנת הרכבת למשל, שהוקמה בעיר, היא יותר לצורכי עידוד וחיזוק נפשי מאשר לרווח כלכלי. קק"ל נטעה במקום פארקים עירוניים וכן משחקייה יפהפייה שספק אם יש כמותה בארץ והיא יכולה לשמש מקור גאווה לכל עיר בעולם. מיבנה נרחב מותאם לעשרות, אפילו מאות ילדים, ממוגן כולו כמבצר, לרבות החצר. משחקייה שהוא חלומו של כל ילד: שורה ארוכה של אופניים לפעוטות, אין סוף פינות משחקים למיניהם ובובות וצעצועים ללא ספור, כל אתר יפה ממשנהו. הורים המצליחים להגיע לכאן עם ילדיהם בימי הפגזה יודעים שהם במקום מבטחים.

הסיור כלל גם את המו"פ של נחל הבשור. מו"פ –ראשי תיבות "מחקר ופיתוח" – הן תחנות למחקר חקלאי ופיתוח חקלאות שמקיימת קק"ל ברחבי הארץ, מרמת הגולן והגליל עד בקעת בית שאן ובקעת הירדן. באזור הדרום יש תחנות מו"פ עד לערבה התיכונה והדרומית ועד ים המלח. הן משמשות דוגמא לעיבוד האדמה ומסייעות להגיע לחקלאות יעילה: צמצום במים, בכוח אדם ובאנרגיה ובחומרי הדברה ביולוגית.

המו"פים משתפים פעולה עם שורה ארוכה של מוסדות, מכון וולקני ומכוני מחקר חקלאי אחרים, עם מחלקות החקלאות באוניברסיטה, משרד החקלאות, המשרד לפיתוח הנגב והגליל, החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית ועוד ועוד. הם מביאים לחקלאים הישגי מדע וגידולים חדשים ומסייעים ליישם אותם. מיטב אנשי המחקר ומדריכי השדה בארץ שוקדים בתחנות על שיפורים בגידול ועל הכנסת זנים חדשים. החוכמה היא לתת פרנסה טובה ליוגבים, שיישארו על האדמה. בלי הרף מחפשים זנים חדשים עמידים למחלות. לצד המידע הכללי המשותף לכלל המו"פים, ניתן מידע מיוחד בכל תחנה גם באשר ליתרונות ולגידולים המיוחדים לכל אזור. במו"פ של ים המלח, למשל, קיים ענף מקצועי מיוחד לענף התמרים.

מו"פ הבשור בו סיירנו הינו הראשון מסוגו בארץ ומשרת את המועצות האזוריות אשכול, שדות נגב ומרחבים. התכבדנו בעגבניות שרי וברצועות פלפלים שאך זה נקטפו, תאווה לחיך, וסיירנו בחממות המגדלות אותם. החממות מכוסות ניילונים לאורך ולרוחב, גם רצפתן מכוסה ניילון, למנוע חרקים, מזיקים ומחלות. ההשקייה נעשית בטפטוף. ההשקעה גדולה כמובן יותר מאשר בגידול רגיל אך שכרה בצדה. דונם חממה כזה מניב עשרה טון פלפלים הנמכרים ב-50 עד 60 שקל לקילו [? – לא טעית?]. תשעים אחוז מעגבניות השרי בארץ באים משלושה ישובים בדרום.

גם תות שדה מגדלים פה – (ממנו לא טעמנו לצערנו. עונת הבשלת התותים טרם הגיעה). תות השדה הוא צמח בעל עמידות וכושר הסתגלות יוצאי דופן. אפשר לגדלו כמעט בכל מקום על פני כדור הארץ. עם זאת גידולו אינו קל. כאן מגדלים את התות לא על האדמה אלא במיני אדניות המוצבות על כלונסאות בגובה אדם. מסתבר שהאדמה, אם כל חי, מלאה מרעין בישין ופורעניות ולכן צורת הגידול באוויר עדיפה לא פעם על הגידול בקרקע. היא גם פוטרת מהצורך להתכופף בקטיף. זני התות הם מטיפוח ישראלי ואלו בתי הגידול מגיעים מסרילאנקה. לפחות בענייני ידע חקלאי קיים שיתוף פעולה בינלאומי. החקלאות הישראלית הנה שם דבר בעולם, והמדריכים החקלאיים שלנו פעילים גם במדינות אשר לישראל אין עימן יחסים דיפלומטיים. 

התחנה האחרונה בסיור היתה "יישובי החלוציות", שלושה יישובים  קהילתיים חדשים: בני נצרים, שלומית ונווה. הכינוי "חלוציות" נובע ממיקומן בגבעות חלוצה על גבול מצרים, ואינו קשור דווקא למושג "חלוציות", ששוב אינו עובר לסוחר, אבל המתיישבים פה הם חלוצים אמיתיים במובן הישן והטוב. רובם עקורי גוש קטיף – מנצרים, עצמונה ועוד, דתיים וחילוניים שביקשו להמשיך יחד גם בהתיישבות החדשה ובמשימה הלאומית הבאה.

בשלב הראשון התגוררו בישובים יתד, יבול וכרם שלום. מדינת ישראל מעוניינת בפיזור האוכלסייה והקצתה להם שטחים בחבל אשכול ובאזור אשקלון, וקק"ל הכשירה את הקרקע למגורים ולחקלאות. סללה דרכים וכבישים, הקימה מאגרי מים לקליטת מי הביוב ולטיהורם לחקלאות, וביצעה פיתוח נופי וגנים ציבוריים.

אלה יישובים קהילתיים המתפרנסים מחקלאות ומחינוך. בכל ישוב 500 יחידות דיור. בינתיים אלה ארכוביות [?] זמניות. (השאלה היא עד מתי יהיה הדיור זמני. כידוע, הזמני אצלנו הוא הקבוע ביותר....)

ביישוב הדתי בני נצרים (הוקם 2008), בו סעדנו סעודה פשוטה אך נדיבה. אנשי המקום מתגוררים במבני ארעי אך בית הכנסת ובית המדרש שוכנים במבני אבן מרשימים. יש כאן מדרשה ייחודית "קולות בחולות". תלמידיה חווים בה מסע אל עצמם בשקט של חולות חלוצה. במושב נווה קיימת מכינה קדם צבאית.

קרן בינוי ופיתוח מסייעת להתיישבות החדשה ותרומות מגיעות אליה מרחבי עולם, לא מיהודים בלבד. מחדר האוכל יצאנו למרחבים ריקים של ערבה בתולית, שממה שלא יושבה מעולם. הקרן הקיימת מפתחת נטיעות במקום ובעוד שנים מספר ודאי נראה כאן ישוב פורח במעבה יער.

* * *

אהוד בן עזר

מכתב לחיים ישראלי

מתוך היומן, 31 במאי 2000

לחיים ישראלי היקר שלום רב,

תודה על מכתבך הנלבב מיום ה-26 במאי, שפגש אותנו בדיוק בשובנו ארצה משהייה בת חודש בפאריס. במהלכה גם הוזמנו למסיבת מוצאי יום העצמאות של שגרירות ישראל וכן הצלחתי ליצור קשר עם בית-הספר הישראלי בפאריס ולתת בו שני מפגשים נחמדים עם ילדי הכיתות הנמוכות.

עכשיו לשאלותיך על "המושבה שלי":

 1. דברי הנבואה של פייגע-דובה לדודתה בווארשה על חברת הביטוח ששמה ארץ-ישראל הם ציטוט מדוייק ששמעתי מפי ראובן ליכטנשטיין-בנאור, שהיה בן-דוד של אימי, מפתח-תקוה, ואלה המילים ששלחה אימו לקרוביה בפולניה לאחר שהמשפחה עלתה ארצה, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה.

 2. העברת מגדל רמלה ללוד היא מעשייה ידועה מן הפולקלור הערבי בארץ, שדומני ששמעתי אותה לראשונה מפי דודי ברוך בן-עזר (ראב) ומפי אבי בנימין, וגם פגשתיה לימים באחד הספרים של תולדות הארץ, דומני אצל וילנאי.

 3. דבריו של רבי אברום, המזכירים לך את דברי הרב פרץ כיום, הם במידה מסויימת פרודיה על דברי ר' גרונם יקום-פורקן שב"תמול שלשום" של עגנון, שדמותו גם היא פרודיה על ר' בן-ציון ידלר, דרשן ירושלמי ידוע שעגנון הנציח את דמותו, ואשר היה יורד לעיתים לשאת דרשותיו גם בפתח-תקוה, דומני ברחבת בית-הכנסת הגדול, ותיאר אותו גם יהושע קנז בספרו הראשון "אחרי החגים", שיצא לאור ב-1964, ודומני שגם חיים באר מזכיר אותו בספריו.

אם שמת לב, יוסקה-דרעק הופך לבסוף ליהודי דתי אלים וחסר סובלנות, כפי שאכן פתח-תקוה הולכת ונעשית בשנים האחרונות ומתחרדת, וכמו חוזרת לראשיתה השמרנית-דתית. ויש בכך יותר מגורלה של מושבה אחת.

 4. שיינע-פשה, אימה של רותי, היא צירוף של כמה דמויות אמיתיות ומדומות שאחת מהן עדיין בחיים ולא אוכל לנקוב בשמה. חלק מהסיפורים על אודותיה הם מן הפולקלור של המושבה ששמעתי מקרובי-משפחתי, כסיפור של שני השומרים שהצילו את בעלה מחנק בין שדיה הענקיים. אם שמת לב, חייה הצעירים נמשכים על פני עשרות שנים, הרבה יותר מאשר מאפשר הזמן הכרונולגי של הרומאן. היא אינה יחידה בכך. רוב גיבורי הרומאן הם לא יותר מבני חמישים, וזאת על פני תקופה של יותר ממאה שנה.

ובאשר לזיאמה פולונסקי, שמו אכן מעורר אסוסיאציה לזיאמה ארן, שעליו סיפרה לי קצת דבורה נצר כאשר כתבתי את הספר על שרגא נצר – אבל ב"המושבה שלי" זוהי דמות בדוייה לחלוטין, כמו גם חברו עמשי השומר, שאינו אלא גיבורו הרומאן הנהדר של יעקב רבינוביץ "נדודי עמשי השומר" שיצא לאור ב-1929, שנתתי לו כאן חיים חדשים.

כדי לאשש את דמותו הבדוייה של זיאמה פולונסקי השתמשתי בזיכרונותיו של נחום גוטמן, שאותם סיפר לי בספרנו "בין חולות וכחול-שמיים" – על הביקור עם ברל כצנלסון וחבריו, ממנהיגי העלייה השנייה, כולם חיילי הגדוד העברי – בבית הזונות בקהיר בשלהי מלחמת העולם הראשונה, וכן כיצד שמר גוטמן עם לוי שקולניק על בתי הזונות במנשיה ובהם ביתה של הגברת "אם-ירצה-השם" (אצלי – מאדאם אום-אל-טאך), שהיתה יהודייה אבל לא העסיקה יהודיות.

את סיפור המעשה על האישה והחמור בקהיר הביא לפתח-תקוה חייל צעיר אחר בגדוד באותה תקופה, אפריים גיסין, אחיו של גיבור המושבה אבשלום גיסין, שנפל בקרב על הגנתה במאי 1921, והוא מכונה בספרי בשם אביתר, אף כי לא כל הפרטים שבספר תואמים למציאות.

בפתח-תקוה עבדו כפועלים הרצפלד, אשכול, ודומני גם בן-גוריון, תקופה קצרה מאוד. מאיר גרבובסקי-ארגוב חי שנים רבות בפתח-תקוה. נתן גורלי מכפר-גלעדי היה ידיד טוב של חולדה ויוסף ספיר. לדודתי אסתר ראב היו קשרים עם אברהם איכר, מרדכי קושניר, שמואל דיין ודמויות אחרות מאנשי העלייה השנייה, שעליהן גם כתבה בסיפוריה ומשם לקחתי את סיפור פציעתו של זיאמה פולונסקי (כמו גם מזיכרונותיו של אברהם שפירא ומספרי עליו, "ג'דע") – אבל לכל אלה אין קשר לדמות ממשית כלשהי של מנהיג מתנועת העבודה, למרות שכל המסופר על זיאמה פולונסקי היה עשוי להתרחש במציאות ואולי גם התרחש מבלי שאני אדע הכול על כך.

הנה כי כן אתה רואה – אפשר לעשות דוקטוראט רק על המקורות לרומאן הזה, שאילו היתה לי סבלנות לתעד את כולם במרוצת שנות כתיבתו, היה לי עוד ספר שכולו מראי-מקומות ונספחות.

כאשר ביקרתי לפני כחצי שנה בדאבלין, במוזיאון ג'יימס ג'ויס, היה שם חדר עם דיוקנאות ותצלומי אנשים שחיו בדאבלין בתקופתו ומופיעים בשמות בדויים או אמיתיים ב"יוליסס" שלו. אני שוקל להשאיר ב"גנזים" רשימה כזו ובה פיענוח הדמויות המופיעות ב"המושבה שלי" – כמובן עם הרבה צירופי דמויות ותוספות בידיוניות. זאת כדי להקל על ההיסטוריונים בעתיד. כי אם אני לא אכתוב זאת, אין כיום כמעט איש שיודע כל מה שאני יודע על כל דמות ודמות ב"המושבה שלי".

* * *

ריח של שְׁפּרוֹטִים מהַפּוֹתי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אהובתי סמדר נָפִיצה

מול פניי ממש הפליצה

אוי וֵיי אוי ויי

אמרתי לה תודה

זה בושם

אמרתי לה

אני אשם

ואז בחוֹר שלי הציצה

אהובתי סמדר נפיצה

אמרה אוי ויי אוי ויי

אין בְּךָ סימן של ריח

לחינם אתה טורח

לעשותני דולצינאה

מין יצור טהור בלי חור

בלי תחת

בעוד אני ממש נופחת

כרונית

וכל יופיי רק קמופלאג'

לפיצוצים הנוראים

מתחת

כן

אני טרגדיית סירחון

ואם בחוֹר שלי תציצה

זו הלא משאלת-לב שלך

עוד מהתיכון

אם תפתח אותי

כעגבנייה בשלה

תכניס בי

את המלפפון שלך

אז אולי תחדל

להעריץ אותי

אבל אתה לפחות

תגיד תודה

שאין לי

ריח של שפרוטים מהפוֹתי

* * *

אהוד בן עזר

חסד אבותיך

לְוָאדִי אִל-עָסָל הוּא גֵּיא-הַדְּבַשׁ וּמִשָּׁם

בִּשְׂחִיָּה עַל סוּס דֶּרֶךְ הַמּוּסְרָרָה הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת

לְהָבִיא מִיָּפוֹ חִינִין וְשֶׁמֶן קִיק

לְחוֹבְבֵי צִיּוֹן בְּפֶתַח תִּקְוָה –

וְאַתָּה נוֹלַדְתָּ בְּעִיר שֶׁהֶחֱלִיפָה

פָּנֶיהָ וְנוֹסְדָה עַל פַּרְדֵּסִים

כְּרוּתִים וְשָׂדוֹת שֶׁנִּזְרְעוּ בָּתִּים –

אֲבוֹתֶיךָ מָרְחוּ גּוּפָם בְּרִיר גְּמָלִים

כְּנֶגֶד קוֹצֵי הַצַּבָּר וְהוֹבִילוּ חִטָּה

לְטַחֲנוֹת שֵׁיח' אַבּוּ-רַבָּח –

וּלְךָ מִשְׁפָּחָה שֶׁל אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת

קֹמֶץ שָׁרָשִׁים לְלֹא מַרְגּוֹעַ

בַּאֲדָמָה אַחֶרֶת וּבְעוֹרְקֶיךָ

יְרֻשַּׁת חַמְסִינִים וְקַדַּחַת –

סַגְ'ר אִל-יַהוּד הוּא עֵץ הָאֶקַלִיפְּטוּס

הֵמָּה נָטְעוּ לְאֹרֶךְ חוֹפֵי הַיַּרְקוֹן

וָאדִי אַבּוּ-לֵיגֶ'ה וּבִצַּת הַגָּ'מוּסִים –

פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם רְשׁוּמוֹת בַּשָּׁמַיִם אִם יֹאהֲבוּךָ

תִּזְדַּקֵּן וּבֵינְתַיִם דָּמְךָ צָעִיר וְהַחוֹל זוֹרֵם

וּבֵין צְרִיחָה רִאשׁוֹנָה לְמִלְחָמָה חַיָּל

תִּהְיֶה גַּם אַתָּה וְאִישׁ מִלּוּאִים

וְהָאָרֶץ לֹא תִּשְׁקֹט אַרְבָּעִים וְלֹא

מֵאָה שָׁנָה – – – – – – – – – –

רַק רְגָעִים שֶׁל חָלָב חַם וּנְשִׁיקוֹת וְחֶסֶד

אָבוֹת לְאִטָּם אוֹזְלִים בִּשְׁעוֹן חַיֶּיךָ, בְּנִי.

דצמבר 1975

מתוך קובץ השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", 2005.

* * *

מה אני עושָׂה

עם התחת הגדול שלי?

מאת המשוררת סמנטה קוסקוס

מה אני עושָׂה

עם התחת הגדול שלי

פותחת אותו למשקיעים

אולי יִקפצו עליי מאחור

ויעלו את הערך

אני מזמינה כל שנה

אסלה יותר גדולה

נרשמתי לספר השיאים

של אלֶק גינס

ובינתיים יש מקום

לכולכם

לנשק לי בתחת

והבחורות יכולות

להשאיר עליי

טביעות שפתיים

אדומות

כמו על המצבה

של אוסקר ויילד

בְּפֶּר לָשֶׁז

בפריס

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

מחשבות שמרניות על אמנות מודרנית

בעקבות ביקור בפומפידו

מתוך היומן, מאי 2000

14 במאי 2000. פאריס. יוצאים באוטובוס להוטל דה ויל ומשם למרכז פומפידו. מתברר שהתערוכה הגדולה על "הזמן באמנות", שעימה נפתח המרכז בינואר, כבר נסתיימה, ומה שיש הן בעיקר הקומות החמישית והרביעית ובהן תצוגת הקבע של אמנות המאה העשרים, החל מרוסו ועד למשוגעים של השנים האחרונות.

הציורים באולמות בקומה החמישית, זו העליונה בתערוכה, מעניינים. הציור המפורסם של רוסו, צייר שניראה כאן לא רק נאיבי אלא גם כאחרון הקלסיקאים לעומת מה שבא אחריו באותה מאה. הרבה פיקאסו, שאגאל מוקדם. קנדינסקי, קליי, הסוריאליסטים, סוטין, ואחרים. כל התנועות הללו, שמאפיינות בעיקר את העשורים הראשונים של המאה העשרים, הן עדיין בגדר תמונות, אם נתייחס להגדרה או לתבנית הקלאסית של תמונה, בעיקר תמונת שמן.

ואולם כאשר יורדים לקומה הרביעית, זו שעוסקת בעשורים האחרונים של המאה העשרים, מה שמכונה בשם אמנות מודרנית, מתגלים הבלוף ואחיזת העיניים של האמנות המושתתת לא על כישרון אלא על מניפולציות מוצלחות שזכו להכרה תקשורתית ולתווית של "אמנות", שיש בצידה גם קביעת ערך או מחיר גדול ליצירה. זה בדיוק מה שפפיטה האזרחי מכנה בשם "קיטש מודרני". כל אמן ואמן מכסה על חוסר הביטחון ו/או חוסר הכישרון שלו בשאיפה להדהים, לעשות משהו שונה, סנסציוני, שאי-אפשר שלא לעצור לידו ולהתבונן בו. אפילו הגאון אגם מחזיק שם חדר שלם של משחקי צבעים, שמתאים לדוכני השעשועים בלונה פארק. לא פעם קשה להבחין מה כאן פסל ותמונה ומה כאן אבזר של המרכז עצמו – נקודת כיבוי אש, מכשיר ניקוי, סולם וכדומה. כל מה שזוכה להכרה, נעשה אמנות. ואין אפילו יצירה אחת שאין בה המאפיינים של החדשנות הקרה, המנוכרת והמזוייפת הזו.

התערוכה, שהיא תצוגת-קבע ובעצם קאנוניזאציה של כיובל שנות ציור מודרני שערכו נקבע בעיקר לפי מה שהאוצרים במוזיאונים לאמנות מודרנית הכירו בו כאמנות והכניסו לאולמות התצוגה שלהם ובכך יצרו קאנוניזאציה של שמות גדולים אחדים, שנעים לראות את יצירותיהם כמו שנעים לשמוע את מרבית המוסיקה הרצינית המודרנית, וברור לחלוטין שכל צייר בשבעים השנים האחרונות שלא הסכים להיות שמרן ושקרן בכך שיצור רק לפי האופנה החדשה – פשוט אינו קיים, כאילו לא ייתכן שהיה אפשר לצייר גם אחרת על פני עשרות השנים האחרונות.

כאשר אני רואה את הזיוף הזה, את החכמנות והתיחכום, אני מבין את חברי אורי שולביץ, שהוא מגדולי המאיירים של ספרי ילדים בארה"ב, שהסביר לי מדוע עדיף לו לצייר ספרי ילדים בסגנון שעדיין נותר סיפורי, ציורי וקומוניקאטיבי, ולא להתחרות באמנות הציור המודרנית, שבעצם פשטה את הרגל ואין לה מה לומר, לדבריו.

אחת הטענות שמשתמשים בהן להגנת האמנות המודרנית הזו היא שגם ילדים מוצאים בה עניין. לפעמים הם אפילו משתעשעים בה. נכון. ילדים לא ימצאו עניין במונה ליזה וגם לא ברמבראנדט, גם לא בבטהובן ובמוצארט. ילדים אוהבים דברים אינפאנטיליים שאפשר לשחק בהם ברמת ההבנה הגילית נורמאלית שלהם. לכן חלק גדול מהאמנות המודרנית, ממש כגני השעשועים בפארקים, מתאים לרמה של ילדים. אבל כאשר מביאים ילדים למוזיאונים, מתוך אותו מושג מוטעה ומעוות האומר שילדים קטנים "מבינים" אמנות, והא ראייה – הם "מבינים" ו"נהנים" מהאמנות המודרנית – כאשר מביאים אותם להתגודד מול תמונות קצת יותר עתיקות, נאמר, אלה שעד שאגאל ופיקאסו, תמונות אשר לילדים קצת יותר קשה "להבין" אותן ו"ליהנות" מהן כי אין בהן משחק ואחיזת-עיניים – מיד נוצרת באולם התערוכה, גם במוזיאונים בארץ – התופעה של אינפאנטיליזציה ודביליזאציה של האמנות. ההתגודדות אינה מוסיפה מאומה לילדים. היא מפריעה למבוגרים. היא יוצרת רעש. היא מגמדת גם את האמנות הרצינית של הדורות הקודמים לכדי איזה כלי משחק מודרני של מחנכים-לאמנות שברך-כלל הם טיפשים מודפלמים.

אני שואל את עצמי אם היצירות של המחצית השנייה של המאה העשרים הן בכלל תמונות או אולי אינן אלא מיצגים, שבמקרים רבים נוצרו לפי הרעיון של היוצר אך אינם מבטאים שום כישרון ציור שלו ושום ספונטאניות בעצם תהליך היצירה. אומר זאת בצורה אחרת – כדי ליצור את הקונצים האלה אפשר גם לא לדעת בכלל לרשום, לצייר, לעבוד בשמן. משל למה הדבר דומה? אילו מישהו היה אומר שאפשר לכתוב רומאן בלי לדעת ליצור משפטים בעלי תוכן כלשהו. אולי גם בלי לדעת קרוא וכתוב. פשוט, לייצר "ספר" דמוי ספר שאין בו כלום לבד מסימני דפוס חסרי משמעות.

ואם התשובה היא שכותב שורות אלה מפגר וכי עליו לדעת שזהו "הציור" המודרני, אז אולי בכל זאת מוטב לקרוא לו בשם אחר, למשל – "המשחק המודרני בחומרים", ולהתחיל לחפש היכן בכל זאת נותר המשך כלשהו לציור הניראה כציור? קשה להאמין שזה כיובל שנים כבר אין ציירים שמציירים בשמן על בד תמונות הנתונות אחר-כך בתוך מסגרת, ציירים שהם בעלי ערך לא פחות מאשר קודמיהם או בני-דורם.

ראינו את התערוכה בפטי פאלה, זו של האמנות המקסיקאית, ובה תמונות נפלאות, מאוד סיפוריות, של מיטב אמני מקסיקו במאה העשרים. אבל איש מהם אינו מיוצג בתערוכת האמנות המודרנית בפומפידו, ואני מתאר לעצמי שהם אינם קבוצת הציירים היחידה שאינה מיוצגת. הייתי ממשיך ואומר שתערוכות שנערכו בישראל לאמנים בודדים וכן תערוכות קבוצתיות של ציירים מהמחצית הראשונה של המאה העשרים, שלא לדבר על בודדים אחדים מציירינו הפעילים גם כיום – יש בהם בהחלט עושר צבעוני ויכולת הבעה לא פחותה מאשר ביצירות המקבילות להם בקומה החמישית והרביעית של הפומפידו. לא כל התמונות של פיקאסו, שמיוצג כאן בצורה מוגזמת, הן בעלות ערך רב כל-כך. אם זו ורק זו היא אמנות המאה העשרים, אזיי לפחות לגבי מחציתה הראשונה, כאן בישראל, אין לנו מה להתבייש.

כמובן, כאשר מדובר במחצית השנייה של אותה מאה, אזיי אין הבדל רב בין המרחב הפלצני המוקדש לאמנות ישראלית מודרנית במוזיאון תל-אביב, למשל, לבין זה המוקדש לאמנות המודרנית בפומפידו. זהו אותו אנטי-ציור, שבדרך-כלל הוא חסר רגש, חסר תוכן, מתחכם ומבקש להרשים מתוך איזו רגש נחיתות וריקנות נוראה. אמנות הסבורה שאם היצירה לא תהיה בנוייה על אפקטים חיצוניים מרשימים, שיזכו אותה בחמש עד עשר שניות של הצצה סקרנית, אזיי אין לה תקווה בכלל. בעמוק ליהם הם יודעים שאדם רציני אינו יכול לעמוד זמן רב מכך מול משהו שאיננו קיים, אלא אם מדובר באוצרי תערוכות, במדריכי סיורים במוזיאונים, בגננות המביאות את ילדיהן, בגברות שלמדו יותר מדי אמנות ויודעות לדקלם תוויות על כל דבר כדי להתגדר בבקיאותן, וכדומה באלה.

ואולי כל אמנות הציור המודרנית אינה אלא מעין מאפיה, סינדיקאט, מיסדר סגור של גרובאנים אחדים, ציניקנים, שבמרפקים ובהד תקשורתי המתלווה לכל הטריקים שלהם – יצרו להם מעמד-על של פרות קדושות אשר לא חשוב מה שהן עושות כי כל מה שהן עושות הוא חשוב. אכן, לאחר שאולי כל התערוכות הגדולות והמסכמות של המאה העשרים כבר נערכו, וכל האלבומים וספרי תולדות האמנות שלה כבר נכתבו, ניראית לעיתים משימה בלתי אפשרית לגלות את הציירים הטובים שוודאי פעלו במאה הקודמת, גם בעשוריה האחרונים, ושעדיין פועלים במאה החדשה שלנו.

* * *

בימת מופעי הספרות

היצירות הסודיות

מופע ספרות החושף שירים שלא הכרתם של: לאה גולדברג, תרצה אתר, אלכסנדר פן, דליה רביקוביץ', יהודה עמיחי ועוד

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות השחקנים: אלכס אנסקי, אילה זילברמן, יעקב איילי, יואב יפת מוסיקה: האחים צנחני, נתן סלור (בנה של תרצה אתר ונכדו של אלתרמן)

דברי ספרות: ד"ר גדעון טיקוצקי

תיאטרון צוותא, רח' אבן גבירול 30 תל אביב

יום שני, ז' בטבת תשע"ה, 29-12-2014 בשעה 21:00

להזמנת כרטיסים בקופת צוותא: 03-6950157, 03-6950156

(מחיר: 90 ₪, למקבלי הודעה זאת: 60 ₪ בלבד. נא לציין בקופה קוד 708)

לקבלת הודעות על אירועי בימת מופעי הספרות ישירות למייל: oumeir@gmail.com

* * *

ברוך פלטנר

לגבי יהודים בעלי השקפת עולם גלותית

שלום אהוד,

מרבים אצלך להתייחס לכתביו של גדעון לוי ולרוב בבקורתיות, אז אכתוב גם אני ברוח זו.

במאמרו האחרון פורש לוי את התיזה שלו על כך שנתניהו היה ראש הממשלה השני בחשיבותו לאחר בן גוריון ז"ל, אלא שהראשון היה ראשית צמיחת גאולתנו, אם להשתמש בביטוי שלוי ודאי לא היה בוחר בו, והאחרון הוא סופה.

הרבה דברים מקוממים ואף חסרי שחר מביא לוי להוכחת התיזה, אבל מנקודת מבט של ישראלי המתגורר בגולה, בולטת אחת מהן יותר מאחרות.

במנותו את מעלותיה של מדינת ישראל קדם-נתניהו, כותב לוי "חשה יראה כלפי מדינות העולם," "ידעה את מגבלות כוחה," ועוד. במילים אחרות,  ישראל קדם-נתניהו פחדה מהגויים, וטוב היה הדבר לדעתו של לוי.

ישראל שלאחר נתניהו עברה מהפיכה וכבר אינה יראה. לטעמו של לוי זה סממן לסופו הקרוב של המפעל הציוני. ברם כל מי שהתנסה בחיים בגולה ומכיר את יהודיה מבחין שההבדל הבולט ביותר בין ישראלים לבין יהודים בגולה הוא – שהאחרונים חיים בפחד מתמיד מהגויים. תחושת הפחד הזו, במובהק הפחד מהגויים במובן של "משפחות האדמה", הינה המאפיין הבולט של יהדות הגולה.

על כן, אחד מסימני ההצלחה הבולטים של הציונות הוא הכחדתה המוחלטת של תחושת פחד זו, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית והממלכתית. טבעי הדבר שברמה האישית נעלם הפחד קודם שהוא נעלם ברמה הלאומית, ואף ניתן להסביר זאת במונחים של תורת הבקרה כחוג משוב חיובי. ככל שנהינו אמיצים יותר ברמה האישית,  בחרנו מנהיגים אמיצים יותר שניהלו מדיניות אמיצה יותר ועל כן מוצלחת יותר שגרמה לעלייה אובייקטיבית בכוחנו שהצדיקה מדיניות יותר אסרטיבית שבתורה הובילה לתוצאות אף יותר מוצלחות, וגומר.

לגבי יהודים בעלי השקפת עולם גלותית כגון גדעון לוי –אין דבר מפחיד יותר מיהודי שאינו "סופר" את הגויים. הרי עמוק בתוך ה-DNA שלהם, ממש בגזע המוח טבוע הרעיון, למעשה הודאות הגמורה, שהגויים תמיד חזקים מהיהודים, וכל סימן של התנגדות פירושו שמד.

ברור אם כן שתהליך של התחשבות הולכת ופוחתת מצד ישראל במדינות אחרות, וניהול מדיניות פנים וחוץ תקיפה שמבוססת על הערכה נכונה של מאזן הכוחות הצבאי, הכלכלי, והמדיני, הינו גולת הכותרת של התנועה הציונית ולא שברה.

ועוד: בימים אלה ממש אנו עדים לתגובה אלרגית מצד מדינות המערב ובראשן ארה"ב לסוף עידן הפחד במדיניות החוץ של ישראל. זאת עד כדי איומים בשימוש בנשקן המועדף, סנקציות למיניהן.

מצד שני יש הרבה מדינות בעולם שעוצמתן הולכת וגדלה כגון סין (היום הכלכלה מספר אחת בעולם), הודו, ואף רוסיה, שבהחלט מוכנות לנהל מול ישראל מדיניות שמבוססת על אינטרסים ומאזני כוחות ולא על רצון אידיאולוגי לשים את היהודים במקומם.

מעניין גם שהחשיבות שמקנה ציבור הבוחרים הישראלי לתמיכת המערב בכלל וארה"ב בפרט תואמת בדיוק את החלוקה לשמאל וימין: השמאל רואה במערב מעין מועדון יוקרתי במיוחד, דומה לאותם הקאנטרי קלאבס שהיו (ואף הינם, אם כי לא במוצהר) סגורים ליהודים. לדידו של השמאל, ההשתייכות למועדון זה, ואף אם בחסד ולא בזכות, ואף אם בתנאים מחמירים שאף מדינה אחרת לא נדרשת לעמוד בהם, היא-היא גולת הכותרת של המפעל הציוני כולו.

וכרגיל יש גם מימד גזעני מובהק בעמדה זו של השמאל: החברות במועדון הכולל את סין, הודו, רוסיה, ומדינות כמו ערב הסעודית, אינה נחשקת ומעוררת סלידה דווקא בגלל שמועדון זה אינו לבן דיו ואינו דוגל באותם ערכי מוסר שהמערב מטיף להם ומעולם לא קיים בפועל.

סבורני שככל שתהיה התערבות בוטה יותר מצד המערב במערכת הבחירות בארץ וככל שינסו לשים אותנו במקומנו, כך יתפקח רוב הציבור מאשליית המוסריות  והעליונות של המערב ויבחר להיות מדינה נורמלית שעומדת על זכויותיה ככל מדינה אחרת ועל כך נבורך.

בברכה חמה,

ברוך פלטנר

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שיטת הפיטום של דודה ברטה

דודי מקס היה רזה מאוד. הוא ניראה כמו חוט מזדקר ובקצה בולט זוג עיניים, פוזלות. אשתו, דודתי ברטה, היתה בריאת בשר. היתה להם בת אחת, דקלה, רזה כאביה ולא פוזלת. כולם קראו לה דקלונת, על משקל רזונת או פצפונת.

דודתי ברטה היתה מודאגת מאוד מהרזון של בעלה ושל בתה.

בימינו רזה זה יפה, ואנשים, ובייחוד נשים, עושים מאמץ רב כדי להפחית במישקל. אישה שמנה מרגישה את עצמה אומללה. לא כך היה בעבר. בשנים הראשונות למדינה, כאשר היישוב העברי הקטן בארץ, שאלפים מבניו נהרגו במלחמת השחרור – קלט בזמן קצר מאות אלפי עולים חדשים – היתה תקופה שקראו לה "צנע". היה מחסור במצרכי מזון יסודיים כמו סוכר, בשר, שמן וביצים. כדי לקנותם היתה כל משפחה מקבלת תלושים, שנקראו "נקודות", ואותם היה החנווני גוזר מהפנקס ומדביק בדפים גדולים. כל משפחה קנתה את מצרכי המזון שלה רק לפי ההקצבה, ולשר הממונה על כל אלה קראו שר האספקה והקיצוב, דב יוסף.

כאשר אבא שלי היה ילד, לפני קרוב למאה שנים, היתה העבודה העיקרית של כל משפחה בארץ לגדל בעצמה את החיטה בשדה, או להשתכר סכום שיספיק לקניית קמח, כדי שיהיה לבני-הבית לחם לאכול כל השנה, וגם קצת שמן, זיתים, עדשים וירקות. בשר ודגים יום-יום אכלו רק העשירים, והשאר – רק בשבת ובחג.

כיום עובד ראש משפחה ממוצעת יום או יומיים בשנה כדי להשתכר סכום הדרוש לקניית הלחם, שצורכת משפחתו במשך כל השנה. סבא שלי עבד לשם כך רוב ימות השנה.

בגלל תנאי החיים הקשים, אנשים היו אז הרבה יותר רזים משהם כיום, והאימהות היו מודאגות. הן רצו אחרי הילדים עם בננה, כמו בשיר: "דנל'ה הוי דנל'ה, אכול את הבננל'ה!"

המבוגרים היו נוסעים לבתי הבראה, לא כדי לעשות דיאטה ולרזות אלא להיפך – לאכול טוב ולהוסיף במשקל. מבריא שהיה יכול להגיד: "עליתי קילו!"היה מאושר, וכל השאר קינאו בו.

עכשיו אפשר להבין מדוע הדודה ברטה היתה מוטרדת מהרזון של בעלה מקס ובתה דקלה. אדם רזה נחשב אדם חולני, או בסכנת חולי, ואילו ההשמנה נחשבה לבריאות. אנשים אמרו: אם יהיו עוד פעם מלחמות ומחסור וקיצוב במזון אז עד שהשמנים ירזו, הרזים ימותו! זאת אומרת, כמו שהגמל שותה כמות גדולה של מים, שמספיקה לו לחצות את המידבר מבלי להיות צמא, כך השמן אוגר בגופו שומן לימים הרעים של מחסור במזון, ולכן יש לו סיכוי רב יותר לשרוד בתקופות של רעב!

מחלונות הקומה השלישית, שבה היתה דירתם, היה אפשר לשמוע את דודתי ברטה מכריחה את בת-דודי המסכנה דקלונת לאכול, והמשפט החוזר בפיה היה: "כשאת לא אוכלת, את אוכלת לי את הלב!"

השיטה של ברטה היתה פשוטה: לא קמים מהשולחן לפני שמסיימים לאכול כל מה שבצלחת. דקלונת המסכנה היתה יושבת שעות לפני הצלחת, בוכה ומכריחה את עצמה לאכול, ולפעמים מקיאה אחר-כך את מה שבלעה. ושיהיה ברור. היא לא היתה אנורקטית, היא היתה ילדה מלאה חיים ובריאה לגמרי, אבל מפני רזונה לא נצרכה לכמות כה גדולה של אוכל, כזו שבה פיטמה אותה אימה ברטה. דודתי חשבה כניראה שילדה היא כמו אווזה, ככל שמצליחים לתקוע לגרונה יותר אוכל, כך היא הולכת ומשמינה!

כאשר ברטה היתה נוסעת עם מקס לבית-הבראה, כדי להוסיף חמישה או עשרה גרמים למשקלו, היתה דקלונת נישארת אצלנו ואוכלת כמעט כל מה שאמא שלי הכינה, ככה שאצלנו במשפחה היא נחשבה לאכלנית טובה. ואילו כאשר הזדמן לי לאכול אצל דודה ברטה, כמעט שלא יכולתי להכניס לפה את מה שהיא בישלה, ויצא לי שם שם שאני אכלן גרוע.

יום אחד השאירה דודה ברטה את דקלונת אצלנו כדי שאבא ואני נטייל איתה בשדרת הברושים של המושבה. דקלונת היתה עצובה מאוד. אבא שאל אותה מה הסיבה, והיא הצביעה בפחד על תיק האוכל שחגרה באלכסון על גופה הרזה, ואמרה:

 "אני לא רק צריכה לטייל אתכם. אני גם צריכה לאכול כל מה שיש בתיק, ושלא יישאר כלום עד שאמא תחזור לקחת אותי. ואם לא, אוי ואבוי לי!"

ופרצה בבכי.

 "מה הבעייה?" אמר אבא ופתח את התיק של הילדה. "אל תבכי, דקלונת, עד שהפיטום שלך תחזור, התיק יהיה ריק לגמרי!"

והוא כירסם את התפוח וקילף את הבננה ונגס מהכריך, וגם אני עזרתי לו.

"ואתם מבטיחים שלא תספרו לאמא?" אמרה דקלונת.

"אף מילה!" הבטיח אבא.

וכך היה.

בביתה המשיכה הדודה בשיטות ההאכלה שאבא כינה: "הפיטום של דודה ברטה." יום אחד, זה היה לאחר שהם היו נשואים כבר שנים רבות, מקס ישב ליד השולחן במיטבח, ידידים באו לשחק קלפים וחיכו בסלון, אבל דודה ברטה, כהרגלה, לא הירשתה למקס לקום מהשולחן ולהצטרף אליהם – עד שלא יסיים לאכול כל מה שמונח בצלחת.

קם דוד מקס, תפס את הצלחת, העיף אותה החוצה מבעד לחלון הקומה השלישית, ואמר: "גמרנו ברטה, אני לא אוכל יותר!"

ויש אומרים שאמר: "גמרנו ברטה, אני לא יכול יותר!"

אותו יום היסטורי היה הפעם האחת והיחידה בחייו שדוד מקס הפגין אומץ כלפי אשתו ברטה. למחרת חזר המצב להיות בדיוק כמו קודם, בהבדל אחד, הדודה הגישה לו מעתה את כל ארוחותיו בצלחות פלסטיק, שאינן נשברות גם כאשר מעיפים אותן החוצה מבעד לחלון של הקומה השלישית.

* הסיפור, המבוסס על זיכרונות משפחתיים אך בעיקר על הדימיון – הודפס בגיליון ינואר 1998 של ירחון לילדים בשם "יומן קריאה". מה ש"אבא שלי" עושה בסיפור – עשה בשעתו הסופר והמתרגם אברהם לוינסון, שהיה נשוי לבת-דוד של אימי, רגינה, והוא היה גם דוד של הילדה שבסיפור, שזה כמובן לא שמה האמיתי.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק עשרים ואחד

סיפור שמלת העץ והרעש

נג'ימה-מירל'ה השפופה, שענבי חברון הבשרניים עינגו את גרונה היבש, התעוררה מרבצה והחלה לספר, כאילו בה היה מדובר, ופניה העיוורות שלוחות כלפי מעלה בחלל החדר החשוך-למחצה וקולה רם כמו היא איזו נביאה זקנה שנותרה בעיר מימיה הקדמוניים:

"היה היתה בחצר הסולטאן בקושטא הבירה רועת אווזים קטנה. יום-יום היתה יוצאת עם אווזיה לאחו הירוק, ליד האגם. מסכנה היתה הרועה כי בשובה לחצר הארמון היו המשרתים של הסולטאן מכים אותה ובועטים בה ומעליבים אותה, והיא קטנה וחלשה ואינה יכולה להרים עליהם קול ואין לה בפני מי להתלונן.

"לפעמים היתה הרועה יושבת בין אווזיה באחו ובוכה על גורלה המר. 'אין אדם בעולם שיעזור לי!' – מטפטפות הדמעות המלוחות על העשב הטרי, אבל להקת האווזים ממשיכה ללחוך אותו ולגעגע, והן אינן שמות לב לסבלה.

"יום אחד עבר באחו חייט זקן, אשר בימי תפארתו היה שמו סניור עוזיאל בעל שם, והוא נושא על גבו שק ריק, וראה אותה בוכה.

 "'מדוע את בוכה? ילדה יפה?' שאל אותה סניור עוזיאל בעל שם.

"סיפרה לו רועת האווזים על חייה הקשים בחצר הארמון.

 "'אני אלביש אותך שמלה של עץ, ושוב לא יוכל לפגוע בך שום אדם שבעולם!'

 "'אבל המשרתים הרעים ינסו להוריד את השמלה ממני!'

 "'לא! שום כוח שבעולם לא יוכל לפשוט ממך את שמלתך. להיפך, ככל שיכו אותך, כן תתחזק עלייך שמלת העץ!'

 "'אבל אדוני עוזיאל רב החסד, מה שאתה מציע לי הוא קללה, שהרי לעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ שלי!'

 "'לפנות-ערב, כאשר תיראי את פנייך נשקפים במי האגם האפלים – מיד תישור מעלייך שמלת העץ, ותוכלי להתרחץ באגם.'

"הוציא החייט הזקן סניור עוזיאל בעל שם מהשק הריק שמלת עץ, הניח אותה על הרועה. וברגע שהתלבשה בעץ – נעלם הסניור באוויר ואיננו.

"חזרה רועת האווזים לחצר הארמון כשהיא לבושה בשמלת העץ.

"המשרתים המשיכו להכות אותה ולבעוט בה, אבל שמלת העץ הגנה על גופה. כל מי שהיכה אותה ובעט בה – כאבו ידיו ורגליו כאילו הרביץ לשולחן או בעט בארון. וככל שהוסיפו להציק לה, כן נעשתה השמלה קשה והדוקה יותר עד שנידמה שלא נערה היא אלא עץ מתהלך בתוך להקת האווזים. המשרתים הניחו לה לנפשה, אבל התחילו לכנות אותה בשם – נג'ימה, עד שכולם, וגם היא, שכחו את שמה האמיתי.

"ולפעמים היו תולים עליה לייבוש קדרות או מחבתות.

"ולסולטאן היה בן צעיר, בחור יפה ואמיץ מאוד, עמדי שמו. בתחרות של קליעת חיצים למטרה היו חיציו קולעים זה בזה במעופם, ונוחתים כחץ אחד ללב המטרה. ובתחרות רכיבה היה משיג על סוסתו את כל הפרשים, כי היתה לו סוסה אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה. היו שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, והיו שאמרו כי בת-סולטאן היא שמתה והפכה לסוסה ולעולם לא תשוב להיות בת-אדם, והיו שאמרו כי שֵׁדה היא, לילית איומה ואפלה, שאחיותיה השדות גרות מתחת לאדמה, ובלילות הן עולות וגורמות לבני-האדם חלומות מפחידים, שמכסים אותם בזיעה קרה.

"יום אחד יצא עמדי לטייל, רכוב על גבי סוסתו הנהדרת. לפנות-ערב הגיע אל קצה היער, ליד האחו שבו פסעה הרועה נג'ימה עם להקת אווזיה. לפתע ראה אותה פושטת את שמלת העץ ויורדת לאגם, לרחוץ עם אווזיה במים האפלים, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני האגם. התפלא מאוד עמדי למראה עיניו, ומיד התאהב ברועה היפה, שכמוה לא ראה מעולם. אבל כאשר יצא אליה על סוסתו וביקש לדבר איתה –  מיד קפצה עליה שמלת העץ ועטפה אותה כמו חבית הדוקה.

 "'מי את?' שאל.

 "'אני – אני, וזאת רק אני יודעת.'

 "'אל תדברי אליי בחידות. מי את?'

 "'אני נג'ימה, רועת האווזים של הארמון.'

 "'אני רוצה לשאת אותך לאישה, נג'ימה. את תהיי מלכה.' אמר עמדי.

 "'חייט זקן סניור עוזיאל כישף אותי ולעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ!'

 "'לא חשוב. אני ראיתי מי את באמת, ואני אוהב אותך.'

"חזר עמדי לארמון על סוסתו לעת ערב – ואחריו בראש אווזיה פוסעת הרועה נג'ימה בשמלת העץ – וכך הם עלו ובאו עד כסאו של הסולטאן.

 "'אבּוּיִי, אני רוצה לשאת את נג'ימה לאישה!' הכריז עמדי.

"כל הנוכחים פרצו בצחוק גדול, 'בן-הסולטאן השתגע!' – והאווזים שנבהלו החלו גם הם לגעגע.

 "'אני אוסר עליך לעשות שטויות!' אמר הסולטאן. ועל הרועה נג'ימה פקד: 'שובי מיד עם אווזייך אל חצר המשרתים ואל תעיזי להראות את פנייך העציות בחצר מלכותי!'

 "'אבל נג'ימה היא נערה יפהפיה!' התעקש עמדי.

"שוב פרצו כולם בצחוק, והסולטאן אמר: 'מה קרה לך, בני חבּיבּי? אתה רוצה להתחתן עם בול-עץ? רק אם תביא לכאן כלה יפהפיה, ארשה לך להתחתן!'

"למחרת רכב עמדי על סוסתו אל היער, עמד שם והתבונן מרחוק ברועת האווזים נג'ימה עד שהגיעה שעתה לטבול לפנות-ערב באגם. כל היום חשב וחשב איך יוכל להתגבר על הכישוף ולשאת אותה לאישה. וכאשר לא מצא שום דרך, התעצב והרכין ראשו על צוואר סוסתו, נאנח, ובכה. אז הפנתה אליו הסוסה את ראשה, עיניה השחורות נצצו גם הן מדמע, ופתחה את פיה כאחד מבני האדם, ואמרה לו:

"'אל תבכה, מחמדי. יש דרך לגאול את אהובתך מן העציות.'

"'איך?'

"האריכה הסוסה את צווארה עד לאוזנו ולחשה לו.

 "'אבל אני אטבע!' נחרד עמדי.

"הורידה הסוסה החכמה את ראשה, ליקטה קנה-קש והרימה אותו בפיה אל עמדי הרוכב עליה. חיבק עמדי ונישק את צוואר סוסתו, ואמר: 'אני אעשה כדברייך!'

"למחרת השכים עמדי לבוא לקצה היער. השאיר את הסוסה, פשט בגדיו וצלל לאגם כשהוא נושם רק דרך הקשית שבפיו, וכך שהה שם כל היום כולו. לפנות-ערב ירדה נג'ימה לרחוץ באגם יחד עם אווזיה, והיא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני המים האפלים. כאשר שטה בין אווזיה גילתה את עמדי שקוע על גבו במים. הוא טבע! – נבהלה, אך עמדי תפס את נג'ימה וחיבק אותה בכל כוחו ויצא איתה מהאגם. שמלת-העץ ניסתה להתלבש עליה בכוח ולהפריד ביניהם, אבל עמדי לפת את נג'ימה בזרועותיו החזקות – והסוסה השחורה הופיעה בצהלה מקצה היער, בעטה בפרסותיה בשמלת העץ ורמסה אותה לשבבים –

"עלו עמדי ורועת-האווזים נג'ימה היפהפיה על הסוסה וטסו לארמון הסולטאן ביילדיז קיוסק. לא היה עוד זוג יפה כמותם בכל הארץ כולה. ואחרי שהשניים נישאו, הפכה הרועה-הנסיכה נג'ימה לאווזים את המשרתים שעינו אותה, ושלחה אותם ללחוך עשב באחו הירוק אשר על שפת האגם –

" – וככה הוא יישא לאישה את אפרת בתי!" סיימה הזקנה המצומקת נג'ימה-מירל'ה את סיפורה, שלפה מעל צווארה קמיע ישן והושיטה אותו בידה, יד של עיוורת – לעבר משכבם של בתה אפרת ויהודה.

"ייקח, ייקח זה הקמיע של אפרת לוין מצפת – וישים אותו על צווארה של הבחורה לוין שלי, ותהיה זו לה מנחת אירוסין ממנו, שהרי הוא ממילא כבר פסול בתור גרוש מהדסה ההיא, ושום משפחה אונגרית חשובה בירושלים השחורה לא תרצה בו בתור חתן לבתה... ולכן תהיה לו בתי אפרת..."

וכשניסה לסרב לדבריה לא היססה לומר לו:

"אל ייתמם! הלא הוא, יוּדָה, הוא גמור, חַלַס, כבר אין לו ייחוס..."

ואז הסתלסלה שוב בחלל הרובע הירושלמי קריאת המואזין המוסלמי, ואפרת היפה ענדה על צווארה את הקמיע, שנגע עכשיו בפטמת שד חשוף צחור שלה שאותה מצץ קודם יהודה כמחפש בחלום שהיא תניק אותו במקום אימו המתה –

ושוב תפסה באברו שנתקשה מול החור הגדול שלה, כפה פעור של חיה רעבה –

וכשנגעה עטרתו בשפתיה דלתתא

החלה רועדת כולה וצורחת,

ועימה נתרעד החדר,

ונזדעזע פתאום גם הבית,

ומבחוץ נשמעו צעקות:

"יהודים... רעש... רעש... אָרֶץ תרעד... נוסו על נפשותיכם, יהודים, גוואלד! רעש! יהודים, שלא יהיו בתיכם קבריכם... שאָרֶץ לא תרעד עליכם... הכו על החטאים שלכם... חבר גנבים... הכול בגלל פריצוּת... בגלל עושקי דין יתום ואלמנה..."

יהודה משך עצמו מבית התורפה הפעור של אפרת השוכבת תחתיו אפרקדן על הַמַּסְטָבָּה המרופדה, לחה ורוטטת בקצב הרעד-בית שלה, גופה היפה מבקש להזדווג עימו עדיין באמצע ייחמתה, מפצירה באבר זכרות שלו, ממלמלת בתענוגה שהתגבר בזכות הבהלה – דברים מבולבלים על ירושלים שחורה ומשפחות חרדים וגם שֵׁדִים וכאילו דעתה מסתתרת עליה בגלל אביונה פחד קמע ורעש –

וכבר נופלות בחוץ אבנים מקירות מתמוטטים –

ונשמעות צעקות: "רעש יהודים רעש... פריצוּת..."

ויהודה נמלט.

ויותר לא חזר לאותה חצר, הגם שתאוותו הציקה לו מאוד בלילות ומעולם לא ידע אישה להוטה כמוה שכל הווייתה החור הלח עטור זר השיער האדמוני ולוהט כפתחו של גיהינום.

למזלה של העיר ירושלים – הרעש-אדמה הזה לא היה נורא כל כך ואף לא נרשם בתולדותיה כרעשים האחרים שפקדו אותה.

המשך יבוא

הערה: סיפור שמלת העץ, שראשיתו בקטעים שמצאתי בעיזבונה של דודתי אחות אבי אסתר ראב, ושם הם מבוססים על סיפור עממי ערבי שסיפרה לה בילדותה אומנתה חדיג'ה – הסיפור הוצע על ידי להוצאות ספרים בארץ כטקסט נפרד של סיפור עממי לספר מצוייר, אבל לא התקבל. באחת ההוצאות נטו לקבלו אם אשייך את כולו לאסתר ראב כיצירה מקורית שלה שנגלתה, וסירבתי – שאז הייתי עושה שקר בנפשי.

* * *

המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין

הזמנה לכינוס השנתי לספרות ילדים ונוער

שיוקדש לנושא:  מארון הספרים שלנו – אז והיום

הכינוס יתקיים ביום שני, ל' בכסלו תשע"ה, 22.12.14

במכללה האקדמית לחינוך על שם דוד ילין, רחוב המעגל 7, בית הכרם, ירושלים,

באולם התרבות על שם מאירהוף

סדר היום:

חלק א':

9:15  התכנסות

9:45   ברכות: פרופ' זמירה מברך, נשיאת המכללה

9:50   דברי פתיחה: רננה גרין-שוקרון

10:00 פרופ' יעל דר: בינוי אומה והמצאת הקנון הספרותי העברי לילדים

10:30 ד"ר עדינה בר אל: ספרות הילדים ביידיש בפולין בראשית המאה העשרים

11:00 בני מר ושחר ברבש: הילדה הכי יפה ב"חדר": על הספר והאלבום "אף על

פיל" - אוצר שירי ילדים מיידיש

שירה: טל בלנקשטיין

11:50 הפסקה וכיבוד קל

חלק ב':

12:30 טקס הענקת הפרס על שם אביחי ברגסון ז"ל לעבודת מחקר

בתחום ספרות הילדים והנוער

12:45 גילי בר-הלל: פנים רבות לארץ עוץ: מבט בשלל הוואריאציות הספרותיות

שקמו לארץ עוץ ב- 114 שנות קיומה

13:15  דנה אבידר ורמה זוטא: על המהדורה המחודשת של "אחד משלנו" מאת

ימימה אבידר-טשרנוביץ

13:45  פנינה אריאל: "יוצאת מהמשחק": בעיות במגרש הביתי

הנחיה: רננה גרין-שוקרון

נא אשרו השתתפותכם עד לתאריך 14.12.14 בטלפון 02-6558179

או בדואר אלקטרוני:

syeladim@dyellin.ac.il

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לעורך הראשי חדשות אהוד בן עזר, חשוב שתגובתי תתפרסם בבקשה!

ברכותיי  החמות והלבביות  לך! לרגל  צאת הגיליון 1000. הערכתי העמוקה לך בכך שאתה פועל ימים כלילות למען צאתו של הגיליון המצויין פעמיים! בשבוע בימים שני וחמישי עם הכתבות המעניינות והמרתקות מאוד!

שא ברכה ואני מאחל  לך המשך הצלחה בפעילותך  המבורכת!

בהערכה!

צביקה שטרוסברג

בני ברק

* לאהוד שלום, ברכות  לגיליון ה-1000 של 'חדשות בן עזר'. אלף אינו סתם מִספר, אלף הוא הַ-מִספר. זהו כתב עת שהוא "אחד מִנִּי אלף"; שהוא "אלף לילה ועוד לילה – תתי שי לה"; שהוא "הַרְרֵי אלף" בין כתבי-העת.

אני מברכת אותך שיעמדו לך כוחותיך להגיע לאלף השני, יחד עם קוראיך הנאמנים.

אריכות ימים והתמדה של כתב-עת אינם דבר של מה בכך, לא בעבר ובוודאי שלא היום. כתבי-עת מתמידים להופיע כל זמן שיש עורך המוסר את נפשו עליהם. לכן זה גם "אלף פלא"!

בברכה חמה ליודית ולך,

מנורית גוברין

* במהומת חגיגות האלף שכחנו להודות לבן [בנימין] בן עזר, הבן שלנו, שאלמלא מומחיותו המחשבית – "חדשות בן עזר" לא היה יוצא לאינטרנט ולא היה נשלח פעמיים בשבוע לאלפי נמענים, וגם מתגבר לא פעם על תקלות מחשב.

אבא

* לאהוד ולמסתורית, הרבה בריאות, וכל הכבוד על המאמץ העצום במבצע שלך, בצרפתית אומרים: חפש את האישה והמבין יבין.

 יהודה קליין

* אהוד יקירי, ברכות ויישר כוח גדול לרגל גיליון 1000 – עד 120,000. 

אמציה פורת

* עלה והצלח גם באלף הבא ותודה על המקום שאתה נותן גם למי שחושב שהאמת היא אחרת (ועל מיעוטי ישראל בפרט).

בברכה

דודו אמיתי

גבעת עדה וחביבה

* אהוד היקר, גיליון  1000 = אלף של חדשות בן עזר ראוי לציון ולהוקרה מיוחדת בתולדות העיתונות העברית בארץ ישראל.

אהוד, הוכחת ואתה מוכיח פעמיים בכל שבוע – כי מסירות, דבקות, אמונה – עשויים להביא תוצאה בלתי-שגרתית בכל קנה-מידה. אין מי שמכיר את כל המידע המוכנס מדי יום, מדי שבוע, מדי חודש לאינטרנט, אך ברור לי שאין מפעל עיתונאי עצמאי גדול, עשיר ומגוון כשלך. יש המשבחים ויש המבקרים אך אלו ואלו מודים שאי-אפשר להתעלם מהמפעל המאוד מיוחד שאתה עושה. בגיליונות "חדשות בן עזר" התפרסמו מאות כתבות חדשותיות, מעניינות, חשובות, מעוררות מחשבה ודיון, מספקות מידע שברובו היינו מצפים לקרוא בעיתונים היומיים. בתחילת מפעלך נחשבת דון קישוט – אך טחנות הרוח לא יכלו לעמוד נגד רוחך, ואתה נותן ביטוי לנושאים לא מעטים שהעיתונות לא רואה או לא רוצה לראות.

המשך במפעלך הנותן ביטוי לרוח ולנשמה היצירתית הפועמת בך. יישר-כוחך.

בהוקרה

יואל רפל

* Dear Ehud, Congratulations on reaching  this historic milestone – the 1000th issue!

 This is a truly monumental achievement!

Yishar kohakha!

Kol ha-kavod,

Charles

Dr. Charles Berlin

Lee M. Friedman Bibliographer in Judaica &

Head, Judaica Division

Harvard Library

Widener Library M

Harvard University

Cambridge MA 02138

* לאהוד היקר, ברכות לגיליון ה- 1000!

אלף נשים היו לשלמה המלך. ולך... מי יודע? נחכה לחשיפת יומניך.

אבל עכשיו יש לך אלף גיליונות, שהם כרטיס כניסה להיסטוריה הספרותית של "הסופר הנידח".

יוזמתך, התמדתך וחריצותך – בלי בוסים על הראש – ראויות לציון. וכפי שאמר שלמה המלך: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם. אשר אין לה קצין, שוטר ומושל."

יישר כוח! ברכות לקראת האלף השני,

עדינה בר-אל

* ברכות!

צור שיזף

* ­אהוד בן עזר עושה עבודה נהדרת, רצינית ומענינת. העיתון הנוכחי 63 עמודים, כל הכבוד, וגם העיתונים הקודמים עמוסים בחומר מעניין,

כל טוב

גדעון בן דרור

* לאודי, לגיליון האלף, ברכות על מפעל חיים יחיד ומיוחד במינו. מאחל לך עוד שנים רבות של פעילות יוצרת...

טוּטי [יהושע זוהר]

אהוד: אני מתפלא עליך טוטי שלא הרגשת באיכויות המיוחדות שלי בעודנו משחילים חרוזים לפני כ-73 שנים [בני 5] סביב שולחן המשחקים בגן לאה [בכר] ברחוב מונטיפיורי בפתח-תקווה, מול "מושב זקנים". ד"ש לאילנה.

* אהוד יקירי,

הופ... וכבר 1000 עיתונים...

מאחל לך עוד אלפי אלפים...

אחינו אתה... היה לאלפי רבבה...

שוקי בן עמי

הפרלמנט הירושלמי

* אהוד, גם בחגיגות האלף, שלא תחשוב שסלחנו לך!

אגנה וגנר

ובתך הדחוייה

* אהוד, את חטאיי מודה אני היום:  לא שמתי לב שמדובר בגיליון האלף,  אבל גם גיליון 1001 הוא  "משהו", כיוון שהוא מעיד על ההמשכיות למילניום נוסף. אמרו כבר כמעט הכול וגם שלחו לך 1000 נשיקות, אז תרשה לי להגיד לך משפט אחד: אתה והעיתון יציר כפיך "כשושנה בין החוחים" בעולם התקשורת שלנו. המשך בדרכך זאת, ולצידך אשתך ג'וּדָה, שזכיתי להכירה בבית הספר היסודי בקרית חיים של פעם.

עמוס גלבוע

* אהוד, לא להאמין שהוצאת עד כה 1000 גיליונות! אני מתפעלת מהחריצות, הנחישות והמסירות.

קוראת נאמנה שלפעמים גם כותבת,

נסיה שפרן

* לאהוד בן עזר שלום, הרבה הרבה ברכות להוצאת גיליון האלף של חב"ע. תודה על מאמציך להוסיף במה לדעות ורעיונות שלא תמיד מצויים בעיתונות הכתובה והמשודרת.

עלה והצלח במפעל היחיד שלך.

בברכה,

מיכאל קוכמן

* אהוד יקר,  קבל את ברכותיי על 1000 גיליונות של "חדשות בן עזר" ואת איחוליי להמשך פעילותך האינטרנטית.

כל הכבוד על ההתמדה!

 נירה הראל 

* לאהוד, טנא מלא באלף ברכות להישגך המדהים. מי ייתן ותמשיך בעושר הנפש היוצרת וגם בבריות גופא שהביאוך לגיליון זה.

במיטב האיחולים,

אביב עקרוני

* אהוד: קבל את ברכותיי על גיליון האלף שלך.

צביקה ירון (לשעבר מילר)

קורא ותיק שסיים את בית-הספר פיק"א ב-1946.

* לאהוד היקר שלום, ברכות להופעת "חדשות בן עזר" ה-1000, תמשיך לשגר את החדשות עד מאה ועשרים לפחות.

אינני יודע מה יהיה מספרו של הגיליון אז, אבל בטוחני שיהיה מעניין מאוד.

רפי רמון

* שלום רב לך אהוד היקר. ראשית ברכות חמות ולבביות לגיליון האלף.

אכן –YOU DID IT YOUR WAY !!  – עלה והצלח. עשית את הבלתי אפשרי כמעט והקמת וערכת עיתון מכובד שמחזיק מעמד בעת שעיתונים גדולים פושטים את הרגל ואת היד כמו העיתון של אש"ף המתקרא כאן "הארץ".

אתה רואה, כולם מפרגנים לך ולא רק אני. ושלא נפספס את העיקר : אנא ממך הזדרז ומלא את משאלותיו של היושב בפוקט ובלבד שישלח בהקדם  תמונות וציורים שעשה לתאילאנדיות הקטנות אשר מזיוון הוא נהנה. שנהנה גם אנו.

בינתיים תתבשם בנשיקותיה של גברת ירדני . לבריאות .

מברכים אותך על שיש לך אומץ. והכלל העולמי חל גם עליך, המחיר שאתה משלם בעד זה, כלומר – ההתעלמות ממך והפיכתך לסופר נידח. אני בין מעריצי אומץ הלב ואתה מקבל את כל הקרדיט ממני.

באשר למה שכתבת בספריך, והלא אנו שרויים באוריינט בו האמת והדמיון משמשים בערבוביה וכך גם אתה נדבקת בזה ואין לך צורך לכתוב את האמת ולשמור בכספת שתיפתח אחרי מאה ועשרים. איינשטיין אמר שהדמיון חשוב מן המדע, שבדמיון אפשר לעשות הכול ולא כן במדע. בראוו! אני מפרגן לך. והיה בטוח שמה שלא הספקת לעשות בעלמא הדין שמורה לך ההזדמנות לעשות בבא.

כמו כן כבר נאמר שלסַפר רק את מה שקרה באמת זה לא מעניין.

ועוד: התקשורת אינה אוסף של בורות כי אם הר של אשפה.

כל האיחולים והברכות נדחקים לקרן זווית לעומת איחוליו  של הזוג גולן שכתבו "שיעמוד לך!" – והלוואי גם עלינו...

בברכה ובלחיצת יד חמה

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

אהוד: ואני עדיין כועס עליך ולא אפסיק לכעוס – כי למרות שהיית ממש בין המשתתפים הנאמנים הראשונים של המכתב העיתי, לפני כעשר שנים! – לא טרחת עד היום לקבץ את סיפוריך הנפלאים מבגדד ומישראל, שפירסמת אצלנו – לכדי ספר!

* 1000? לפחות הצלחת באפסים יותר מאשר בפרדסים.

ממני

אלימלך שפירא

הסופר העל-זמני על גדת הירקון הדרומית של המושבה

* איזו גאווה ושמחה!

גיליון 1000!

יישר כוח על המבצע הענק הזה!

בברכה,

זהרה

* אהוד בן עזר יקירנו, אתמול הוענקו פרס ביאליק ופרס טשרניחובסקי (הייתי אחד השופטים) ופרס מנדלי.

 חברנו היקר ארז ביטון זכה בפרס ביאליק על מפעל חיים.

במלאות גיליון ה-1000 של 'חדשות בן עזר' נראה לי שזה עת לסיכום ראשוני והענקת פרס על מפעל חיים פרטי מבורך. מיטב זמנך כיוצר אתה משקיע במגזין האינטרנטי שלך, מבלי סיוע מכל גורם, ראוי אתה לכבוד הראוי.

יישר כוח! 

בן-ציון יהושע

ירושלים

נ.ב.

אתה זכור לי עוד מימיך כסטודנט באוניברסיטה העברית והישגך המופלא ב"המחצבה".

אהוד: הרומאן הראשון שלי, "המחצבה", "ספריה לעם", "עם עובד", 1963, התקבל בלא-מעט ביקורות שליליות ומזלזלות, גם, ואולי בעיקר, משום שלא היה כתוב בסגנון הסימבולי והאפיגוני-העגנוני ששלט אז בפרוזה הצעירה או בנוסח סיפורי הנוסטלגיה של המושבה והשכונה – אלא היה רומאן נאטוראליסטי-חברתי עם "נגיעות" של ארוטיקה.

אחד המבקרים, לימים פרופסור בירושלים, שאל אם עורכי "הספרייה לעם" היו בחופשה כאשר הוחלט להוציא את הספר; ואילו פרופ' ברוך קורצווייל כתב עליו, בסיכום אותה שנה – "רפורטז'ה לשעתה" – למרות שספק אם בכלל קרא את הספר.

הרומאן בכל זאת הצליח אצל קהל הקוראים והיה לרב-מכר, אבל רבים הציעו לי כבר אז למצוא לעצמי עיסוק אחר, וכנראה צדקו, עובדה, עד היום, יותר מיובל שנים, נותרתי סופר נידח ושמי אינו נכלל ב"פליאדה" של הסופרים בני דורי, שהפכו לענקי הקלאסיקה של הפרוזה העברית, בעודם בחייהם.

במלאת 50 לישראל, בשנת 1998, ערך זיסי סתוי, עורך המוסף הספרותי המעולה [אז] של "ידיעות אחרונות" – מעין טבלת סיכום של 50 הספרים של המדינה, ספר לשנה, ול-1963 ייחד את "המחצבה".

על כך קמה צעקה גדולה ובראשה בלט פרופ' ניסים קלדרון, והתוצאה שלאחר זמן התפרסמה במוסף רשימה מתוקנת, מתנצלת, וספרי "המחצבה" נעדר ממנה.

גם כשהוכנה סדרת הטלוויזיה הלימודית על הספרות הישראלית, "לשון המראות", בעריכתו של פרופ' גרשון שקד, וכבר היתה בידיו הקלטת של הסרט "המחצבה" – הוא בחר לא להתייחס כלל לספר, ואפילו שמי לא הוזכר בסדרה, בפרק שהוקדש לשנות העלייה ההמונית בספרות העברית.

בלקסיקון האקדמאי הבאר-שבעי החדש – אני מונצח בתור סופר פורנוגראפי שנוי במחלוקת, אבל אני לא מודאג. לפחות יזכרו אותי בזכות מה שהקדשתי לנחום גוטמן ולאסתר ראב.

* אהוד ידידי. אלף זה לא סתם. ובכל זאת, כפי שאני מכירה אותך, עוד ארוכה הדרך ונזכה לעוד ועוד עיתונים מעשה ידיך להתפאר. תבורך על ההשקעה, הפתיחות, והבמה – שכל אחד ואחד יכול להביע בה את דעותיו, יצירותיו והגיגיו.

שלך תמיד

מיכל סנונית

* אהוד היקר, הרבה ברכות לגיליון ה-1000. שתזכה להגיע למיספרים עוד יותר מדהימים. קשה להאמין. זה אומר שזה עניין של 10 שנים מאז שלחת את הגיליון הראשון. כל כך הרבה עבודה יש במטלה שלקחת על עצמך. כל כך הרבה שעות של השקעה גופנית ונפשית. עם זאת אני מאמינה שזה גם מה שנותן לך את השמחה היומיומית עם הנץ השחר: האתגר לערוך עוד עיתון מגוון ומעניין ובו שמות של כותבים ייחודיים.

אהוד אתה נוהג הרבה להציג עצמך כסופר לא חשוב. אז גם אם התקשורת אכן מקפחת אותך, עדיין תוכל להתגאות במעשה ייחודי שאיש לא עשה לפניך. ובינתיים גם לא אחריך. לערוך עיתון אינטרנטי ולשלוח אותו למיספר רב של קוראים שאתה צברת בחוכמה רבה, ולכתוב בו ככל העולה על רוחך.

מזל טוב,

שישי מאיר

אהוד: הכותרת של הגיליון הראשון היתה – "חדשות בן עזר, מכתב עיתי מאת סופר נידח, גיליון מס' 1, תל אביב, 12 בפברואר 2005" – כך שבחודש פברואר הקרוב, 2015,  יהיה אפשר לחגוג מלאת 10 שנים למכתב העיתי.

* אהוד בוקר טוב, יישר כוח על האלף הראשונים, כן ירבו והיו לאלפי רבבה... כל הכבוד על ההתמדה ועל כוח הרצון.

בברכה חמה,

דניה מיכלין עמיחי

* אהוד ידידי, צרור של ברכות על ההתמדה, על הייחוד העיתונאי, על חירות הביטוי, על היעדר גדרות והגדרות ועל הבמה הפתוחה. גליון ה-1000 הוא סיבה טובה למסיבה.

אלי ניסן

* אהוד בוקר טוב, ברכות ברכות! גיליון 1000 ועוד היד נטוייה!

באמת הישג יוצא דופן של איכות וכישרון והתמדה.

תחזקנה ידיך,

יענקלה שרייבמן

* אהוד היקר, בהבל פי התינוקות מתקיים העולם, גורסים חכמינו, ובהבל פי קולמוסך, אמונתך, התמדתך, השקעתך וחזונך אהוד, מתקיימת האיגרת ה-1000, אוצרת קולמוסם של טובים וחכמים, איש איש ואמונתו, איש איש ותפיסת עולמו, איש איש ודרך בחירתו למתן ביטוי לתחושותיו, מבלי שיד העורך תהא בהם, או בדבריהם – כמה גדלות נפש אהוד! כמה תבונת מעש,  כמה אהבת אדם!

ואשר לי – דלה שפתי מהביע את הגיהינום, את חוסר התקווה, את הייאוש. הגעתי בשבוע שעבר למצב בו לא יכולתי יותר, והודעתי לצוות שאם לא יימצא פתרון מיידי לכאבים, אקפוץ מן החלון. הזעיקו רופא, שהזריק לי זריקת פטידין, ולא עוד – מאחר שאני נוטלת מורפין ומשככים אחרים, בכמויות מקסימליות, לרבות הקנאביס, אין הם יכולים לתת לי גם זאת. אחד הרופאים כתב "לא מגיבה למשככים," וזהו, עם זאת אני צריכה כנראה "לחיות". אז הנה שיר שכתבתי באותו לילה, [השיר מובא בגיליון זה למעלה. – אב"ע] וסליחה אהוד על גילוי הלב. אם קודם חשפתי את סיפורי, כדי שאחרים ילמדו מה בעצם קורה בבתי החולים וברפואת קופת חולים, היום כבר אינני יודעת מדוע. פשוט לא.

אוהבת אותך מאוד אהוד, ותמיד אודה לך על אשר עשית למעני. 

שלך,

מלכה נתנזון  

* לאהוד ידידי, 1000 ברכות וברכה לגיליון ה-1000.

מדובר במפעל חיים של ממש שנותן פתחון פה לכל מי שבטנו מציקה לו והפיוזים קופצים לו בראש מול מציאות כמעט בלתי אפשרית, בלתי מכילה וכמעט בלתי אנושית – וזאת על אף חילוקי דעות עקרוניים בין העטים (תרתי משמע) המשתלחים זה בזה בקרבות מקור וטפרים, אידיאולוגיים וספרותיים.

אין ספק מדובר בתופעה ייחודית של שבירת הלוחות למרגלות ההר העשן.

כל טוב גם לאלף השני,

ראובן שהם

* אודי, ברכות מקרב לב לגיליון ה-1000

תמשיך עד 120 בבריאות מצוינת!

מוטי בן חורין

* לאהוד,

ברכות לגיליון ה-1000!

נטע גולן

* בוקר טוב אודי, עם כל ההסתייגויות (בלי זה אי-אפשר) אני נפעם מההישג של 1000 גיליונות.

ועל אף היותי ראשוני ואתה פתח-תקוואי, אני מאחל לך שתסיים בהצלחה את האלף הבא...

שאפו!

רון ביברמן

* לאודי

הידד

המשך

יורם סלע

* לְאֵהוּד הָאָהוּד

 אַל תַּגִּידוּ: "כַּמָּה?!" אַל תַּגִּידוּ: "אֵיזֶה?"

אֶלֶף רוֹדֵף אֶלֶף הֵם מִכָּאן וּלְהַבָּא

נֶכֶס צֹאן בַּרְזֶל בְּטַבּוּ לְאֵהוּד בֵּן עֵזֶר –

אֶלֶף חַבַּ"ע וְעוֹד חַבַּ"ע!

 יואל נץ

* מחיפה עיר הכרמל, 8.12.2014. אודי יקירי, ברכות לבביות לרגל הוצאת גיליון האלף של "חדשות בן עזר".

אכן, כפי שכתבו מנוייך – הנך ראוי לברכות ולמחמאות על חריצותך, התמדתך ועל כישרונך יוצא הדופן בהפקת הגיליונות, שתוכנם מייצג דעות שונות ומגוונות. כל זאת בעברית תקנית ומשובחת, עברית רהוטה שהולכת ונשחקת במקומותינו.

אגב, גם אני מתגעגעת למדור שו"ת של  אליהו הכהן.

עוד משחר נעוריך לאורך שְנות...  אתה אוהב את מה שאתה עושה. זה מוביל לאריכות ימים.

על כן אני חושבת, שטעית בתגובתך לרותי ירדני כץ: "בשנת 2034, כשאהיה בן 100, ייפתחו לציבור היומנים" וגו'.  חושבתני שזה יקרה רק בשנת 2036...

[את צודקת! בשנת 2036! – אב"ע]

באירוע חגיגי זה ברכותיי גם ל"מסתורית" המסורה.

אני מאחלת לכם עוד שנים ארוכות של שותפות פורייה.

בהזדמנות זו ראוי להוסיף תודה ליוסי גלרון, שהצטרף לחבורה ומעלה את גיליונות "חדשות בן עזר" וצרופותיו לאתר.

יישר כח לכל העוסקים במלאכה.

שלך

דבוישה

ולקראת חג החנוכה, זה שיבוא עלינו לטובה, אוסיף את מה שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק:

"צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו."

וכן –

לאודי ליהודית ולבן  היקרים

אכן – ציון לשבח ראוי לשמו!

אלף ברכות חיבוקים ונישוקים...

אז לקראת גליון חדש ברכותיי עפות

אל מחר שאינו מאכזב

יישר כוח! וכל המלים היפות

לכם – אודי, יהודית ובן

ישר מן הלב!

היו בטוב ובבריאות איתנה

שלכם דבוישה

המנוייה הנאמנה...

* מה היינו עושים, יוסי גמזו ואני, לולא היתה לנו הבמה שלך לפרסם בה את כל שירינו?

שתיזכר לטוב,

חיימקה שפינוזה

* ברכות הרבה לגליון האלף

לא יאומן אבל עשית את זה

תבורך על הרעיון, ההתמדה, ההתמסרות

העקשנות וכן כן –

גם על החריצות.

כל טוב,

עזי

* אהוד היקר, שלא יעלה בדעתך ששכחתי לברך אותך לרגל הגיליון ה-1000 של "חדשות בן עזר" – כידוע לך, בגיליון פברואר של "מאזנים" יהיה מדור מיוחד לך ולעיתונך. היום שלחתי אליך את גיליון דצמבר, בו תמצא מאמר של יצחק בר-יוסף על דודתך – אסתר ראב.

בברכה,

משה גרנות

* בוקר טוב לך אהוד. ברכות מעומק לב ומזל טוב להופעת גיליונך חב"ע 1000. אין זה דבר של מה בכך, ואינו מובן מאליו. 1000 חב"עים לא יוכלו לכבות את האהבה.

בהצלחה. שא ברכה.

ובהוקרה,

יוסי דה-ליאון

פתח תקווה

* יש לנו חוב גדול של תודה גדולה לְבֶּנְדָלֶה, חברתנו מימי גרעין "שדמות" ועין גדי – היא הציירת רות קדרי, אשר מכתב-העת האינטרנטי-המשפחתי שלה – גנבנו בפברואר 2005 את רעיון המכתב העיתי שלנו.

אודי

* אהוד שלום, ברכות גדולות וחמות לך עם צאתו של גיליון האלף 1000! – מה יש לומר, זו אכן תופעה ייחודית ומרתקת, ההתמסרות הזאת, האהבה הזאת, שהרי בלי אהבה גדולה לעניין, זה היה גווע כבר מזמן.

(אני חסיד גדול של המושג "משוגע לדבר" ומיד מוסיף – במקום שאין "משוגע לדבר", אין דבר).

ואסור להתבלבל – אני מתכוון למשוגע במובן הכי חיובי של המילה.

תודה לך וכל טוב

ויישר כוח

משה פלד

* במי לבחור? הפעם כן אצביע אך נשארה לי רק הבעייה במי לבחור: מר"צ, "יש עתיד", או רע"מ-תע"ל – וזאת לנוכח אבחנתם כי "תקיפת משלוחי הנשק האיכותי מאיראן לחיזבאללה, נועדה לשמש את קמפיין הבחירות של נתניהו ולא את מניעת הנשק שיבטל את יכולתנו למנוע מהחיזבאללה לפגוע נורא בכולנו ובכל שטחה ישראל."

מרדכי בן חורין

אהוד: אולי תבחר במפלגה שבה תומכים הסופרים הקוראים למדינות בעולם להכיר במדינת פלסטין – כי רק כך ייכון השלום הנצחי בין פלסטין והערבים לבין – שארית ישראל ז"ל.

* למה הולכים לבחירות? הרי כל מה שיש לכול המפלגות להגיד זה רק "לא ביבי." אין לכם משהו חיובי אצלכם להציע? רק לא ונגד ושלילי. אוי לנו אם זו רמת הפוליטיקאים שלנו. הרי כל ממשלה שתקום תהיה עוד יותר גרועה כי תהיה מורכבת מרסיסי מפלגות קטנות וחסרות משמעות. בוז לנו.

אבניאל לטר

 * מתי דוד: מי מאמין לאמריקאים? מערכת הבחירות בישראל עמדה במוקד הדיונים של פורום סבן, שהתקיים בוושינגטון, בהשתתפות פוליטיקאים בכירים מישראל ומארהב, שכללו את חברי הכנסת לבני, הרצוג ובנט, ובכירי הממשל האמריקאי שכללו את סגן הנשיא, שר החוץ ונוספים.

שר החוץ גון קרי הכריז בכנס כי הממשל האמריקאי "לא יתערב בבחירות בישראל בשום צורה, גם לא מאחורי הקלעים."

האומנם אפשר להאמין להם? כל העובדות המוכרות והידועות מהעבר, הוכיחו שהשגרירות האמריקאית היתה תמיד מוקד פעילות ובחישה במערכת הפוליטית בישראל. האמריקאים ניסו תמיד להשפיע באמצעים שונים על הפוליטיקאים בישראל. בשגרירות יש  תיקים מפורטים על חברי כנסת בולטים. יועצים וקציני תקשורת מיוחדים מועסקים בשגרירות האמריקאית, שעיסוקם העיקרי הוא קשר להשגת מידע והעברת מסרים לפוליטיקאים ומעצבי דעת הקהל בארץ, על פי הנחיות הממשל.

מה שבטוח הוא שארה"ב לא תימנע מהתערבות בבחירות בישראל, למרות הצהרתו של גון קרי שלא תעשה זאת, אלא שהפעם היא תשתדל מאוד לעשות זאת בחוכמה ובסתר, בניגוד לעבר. רק תמימים מאמינים "להבטחות" של דיפלומטים.

 רמת אפעל

* מוחמד בכרי: למה רק באמריקה? ["הארץ", 9.12.14]. יום בהיר בניו יורק. הלכתי ברחוב ברודווי, מנסה לצוד קצת שמש אחרי כמה ימים גשומים וקרים. פתאום שמעתי קול שירה. שיירה של אנשים צעדה לעברי. הם נשאו שלטים, וגם צלב אחד או שניים, ושרו כולם יחד שירים נוגים על אהבה, על שלום ועל צדק חברתי.

התהלוכה היתה שקטה, והתלוו אליה שוטרים במדים. היתה זו תהלוכת מחאה על רצח שני הצעירים השחורים מייקל בראון ואריק גרנר, על ידי שוטרים. הצטרפתי אליהם והרגשתי עצוב. התבוננתי באנשים מסביבי. היו שם אמריקאים לבנים ושחורים, סינים ופורטוריקאים, יפנים, יהודים וערבים. חשבתי לעצמי, למה זה לא קורה ברחובות תל אביב וחיפה?

למה לא יצאו לרחובות יהודים וערבים למחות על רצח אזרחים ערבים כמו הצעיר חיר א-דין חמדאן מכפר כנא? למה אמריקה היא לכל אזרחיה וישראל ליהודים בלבד?

אהוד: והאם שאלת את עצמך למה בירושלים לא מצטרפים רוצחים פלסטיניים ותומכיהם –לתהלוכות מחאה נגד הריגת תינוקת יהודייה ושחיטת יהודים דתיים בבית הכנסת בידיהם-הם? הה? צבוע שכמוך! אתה מתאים לעיתון "הארץ" כמו כפפה ליד.

* אהוד: בעקבות היחסים הטובים והלויאליות השוררים כנראה בין שר הביטחון לראש הממשלה, אנחנו מקווים ששניהם ימשיכו לכהן בתפקידיהם אלה גם בממשלה הבאה, ושיעבדו באותה מידה של אמון ורוח טובה עם הרמטכ"ל החדש גדי אייזנקוט – כפי שעברו עם קודמו, בני גנץ – כי אז נוכל לישון בשקט בלילות גם אם הח"כ בוז'י הרצוג יפליץ ואם הח"כית ציפי לבני תתעה באפלה בין מפלגה למפלגה.

* אנחנו לא כל כך יודעים מי זה גדעון סער ומה כישוריו להנהיג את המדינה אבל תזכרו שהוא היה זה שניסה לסגור את החנויות בתל אביב בשבתות כדי ללקק לדתיים ולחרדים.

* הרצוג, לבני, מופז – ברשימה אחת לבחירות לכנסת וכבר לא תחת שם "העבודה"? – הצחקתם אותנו! וגם שתקימו ממשלה ברוטציה: בוז'י, ציפי, פולישוק! – תגידו, את מי אתם מעניינים חוץ מאשר את עצמכם בזחילתכם לשמור על מושביכם בכנסת הבאה? ואתם מאמינים ל"סקרים" שמעניקים לכם יותר מנדטים מאשר לביבי? אילו ויתרתם לפולישוק, שיהיה ראשון ברוטציה – הייתם מקבלים עוד הרבה יותר "מנדטים" ב"סקרים"!

* המערכת: אם נשמט ממכתבנו העיתי עוד משהו שנשלח לנו בעקבות גיליון ה-1000, אנא שילחו שוב. וכן בקשות למשלוח קבצים שלא נענו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,632 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל