גיליון מס' 1002

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ג בכסלו תשע"ה, 15 בדצמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: כָּעֵת, רַק יוֹם בִּלְבַד בְּטֶרֶם חַג הַחֲנֻכָּה. // עמוס גלבוע:  השקר ככלי נשק בתרבות הפלסטינית. // מנפרד גרסטנפלד: בחרם כמו במלחמה. [ציטוט]. // יהודה גור-אריה: קלחת רותחת. // אהוד בן עזר: אם הקרקס האנטי-ביבי יימשך, אני אולי אסתום את האף נגד בחילה ואצביע ליכוד. // שירעםעובד: הַפְשָׂקַת צָהֳרַיִם. // משה כהן: הנדון: לב חלש. // אלי מייזליש: הזוג המוזר. // הדסה  מור: ספר חדש  – ביוגרפיה  של ז'אן מרקוס "הנסיכה  ההולנדית" שבנתה את מלון "הגאולה" בירושלים. // אוריה באר: חיים, אבא עז הנפש. // אהוד בן עזר: הסרט "הגיבורים עייפים", מתוך היומן, 2000. // ח. רחלי: בין עיתון הימין הפרדסני ו"הדור"... 1949, על זיכרונות יהודה ראב // צבי י' כסה: צלקות שהשאירה הממשלה שירדה. // רות ירדני כץ: טיול בכנסת. // ביקורת על "המושבה שלי", ציטוט ביומן 2000. // יוסי אחימאיר: מה המפקד הבריטי היה אומר... [ציטוט]. // עוז אלמוג: פרידה מלימור לבנת. // אמנון לורד: מבוז'י עד ביבי. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. שחר של יום חדש 18 במרץ 2015. 2. צרור הערות 14.12.14. // אהוד בן עזר: מתוך היומן: מכתב לנשיא משה קצב באוגוסט 2000. // אהוד בן עזר: התיאולוגים החדשים של ש"ס. אוגוסט 2000. // אהוד בן עזר: חמישה ורבע מיליון, מעלילות טאהר בן-ג'אלון בישראל, 2000. // אבי דרורי: מלחמת עולם השלישית כבר כאן – ולא ידעתם? // עדינה בר-אל: קורצ'אק, סטפה והילדים: על ספר זיכרונות מבית היתומים. // מנחם רהט: ימנית עם שתי ידיים שמאליות. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק עשרים ושניים: הנישואים עם לאה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

כָּעֵת, רַק יוֹם בִּלְבַד בְּטֶרֶם חַג הַחֲנֻכָּה

כָּעֵת, רַק יוֹם בִּלְבַד בְּטֶרֶם חַג הַחֲנֻכָּה

נַדְלִיק, קוֹרֵא יָקָר, שְמוֹנָה נֵרוֹת שֶל אַקְטוּאַלְיָה

שֶחוּץ מֵאוֹר נוֹסְטַלְגִּי שֶל מָסֹרֶת עַתִּיקָה 

יָאִירוּ אֶת הַכָּאן וְהָעַכְשָיו שֶל הָרֵיאַלְיָה.

רִאשוֹן בָּהֶם שֶאוֹר אַמִּיץ מֵפִיץ כְּנֶגֶד

כָּל מְזִמּוֹת חָמָאס שֶלִּשְפֹּךְ דָּם לָהוּט – 

הוּא נֵר לְכָל יוֹשְבָיו שֶל מַעֲרָב הַנֶּגֶב

וּבוֹ הִבְהוּב לוֹהֵט שֶל חֹם וְהִזְדַּהוּת.

וְנֵר שֵנִי נַדְלִיק לְכָל זוֹכְרֵי הַשֹּנִי

בֵּין גֹּדֶל הַצְּמִיחָה הַכַּלְכָּלִית וּבֵין

צִמְצוּם הַפְּעָרִים בֵּין עֹשֶר וּבֵין עֹנִי

שֶבִּמְיֻחָד אֵלָיו צָרִיךְ לְהִתְכַּוֵּן

כָּל מִי שֶצֶּדֶק בִּשְבִילוֹ אֵינֶנּוּ אָנַכְרוֹנִי

וּמַצְפּוּנו הַחֶבְרָתִי עוֹד טֶרֶם הִתְנַוֶּן.

וְנֵר שְלִישִי נַדְלִיק בִּדְחִילוּ וּבִרְחִימוּ

לְנִצּוֹלֵי שוֹאָה שֶמֶּמְשָלוֹת רַבּוֹת

בָּגְדוּ בָּהֶם שָנִים וְעַיִן הֶעֱלִימוּ

מֵאֵלֶּה מִפְּלִיטֵי עֲשַן הָאֲרֻבּוֹת

שֶמְּרִי חֶרְפַּת עָנְיָם אֶצְלֵנוּ, בַּמּוֹלֶדֶת

שוֹמֵט אֶת כָּל בְּסִיסוֹ הַמּוּסָרִי שֶל מָה

שֶעֲבוּרוֹ הוּקְמָה וְשֶלִּשְמוֹ נוֹעֶדֶת

מְדִינָתוֹ שֶל עָם הָרְאוּיָה לִשְמָהּ.

וְאִלּוּ רְבִיעִי שֶבַּנֵּרוֹת יֻדְלַק נָא

לְכָל הַנִּלְחָמִים מֵעֹמֶק הָאֵימָה

עַל הַכְלָלַת אוֹתָן תְּרוּפוֹת אֲשֶר תֻּנְפַּקְנָה

בְּהַצִּילָן חַיִּים מִידֵי מַלְאַךְ דּוּמָה

בְּסַל-תְּרוּפוֹת שֶאֵין בּוֹ אַפְלָיָה מַמְאֶרֶת

כָּזֹאת שֶהַמִּמְסָד עָלֶיהָ מַחֲרִיש

בְּצִינִיּוּת גְּלוּיָה בָּהּ הַחֶמְלָה נִגְמֶרֶת

בַּגְּבוּל שֶבֵּין הָרִיש וּבֵין הַנּוּבוֹ-רִיש.

וְאֶת הַנֵּר הַחֲמִישִי נַכְתִּיר בְּלֶהָבָה פֹּה

לְכָל הַמְּגַלִּים כְּבָר אֶפֶס סוֹבְלָנוּת

לַנֶּגַע הַפּוֹשֶׂה כַּיּוֹם בְּכָל חֶלְקָה טוֹבָה פֹּה

וּמַעֲכִיר אוֹתָהּ בְּאַלִּימוּת וְגִזְעָנוּת.

וְנֵר שִשִּי נַקְדִּיש לִמְפִיצֵי אִידֵיאוֹלוֹגְיָה

הַמְּגִינָּה עַל נוֹף ָאָרֶץ כְּמוֹ עַל עֲרָכִים

שֶל חַי וְשֶל צוֹמֵחַ וְשִמּוּר הָאֵקוֹלוֹגְיָה

אִם בִּשְמוּרַת עֶבְרוֹנָה אוֹ חוֹלוֹת חוֹף פַּלְמָ"חִים.

וְנֵר שְבִיעִי נַדְלִיק מוּל כָּל אִינְטְרִיגוֹת הַצַּמֶּרֶת

בָּהֶן נִמְאַס לָעָם מִן הַמִּמְסָד הַצִּינִיקָן

וְהוּא מִזְּמַן כָּמֵהַּ לְפּוֹלִיטִיקָה אַחֶרֶת

שֶאִיש מִמַּכְרִיזֶיהָ לֹא מִמֵּש אוֹתָהּ עַד כָּאן.

וְנֵר שְמִינִי בַּתּוֹר, אֲבָל מַמָּש רִאשוֹן בְּעֵרֶךְ-

נְחִיצוּתוֹ לְמָה שהֶעָתִיד יָבִיא הֲלוֹם

עַל כְּנַף-הַזְּמַן לַמְרוֹת כָּל שֶפַע נַפְתּוּלֵי הַדֶּרֶךְ

בִּתְוַאי-הַחַתְחַתִּים בֵּין מְצִיאוּת וּבֵין חֲלוֹם –

נֵר שֶל תִּקְוַת-אֱמֶת לֹא מְוַתֶּרֶת אַךְ מוּאֶרֶת 

בָּעֲמֻקָּה בְּמִשְאֲלוֹת כֻּלָּנוּ: הַשָּלוֹם.

* * *

עמוס גלבוע

השקר ככלי נשק בתרבות הפלסטינית

המימצאים הפתולוגים הראו שהבכיר הפלסטיני מת מהתקף לב. את הרשות הפלסטינית זה לא מעניין בכלל. האמת האובייקטיבית ממנה והלאה. לגבי דידה הוא נרצח. זאת המציאות עבורה;  זאת התרבות של שקר – ובריחה דרכו ממציאות ואחריות.מה שמצער הוא שגם בתוכנו קיימים גורמים שוליים, אך קולניים,  שהשקר הוא נשקם נגד המדינה.

השכנים הפלסטינים שלנו צריכים באופן טבעי לתפוס מקום של כבוד בתעמולת הבחירות אצלנו. אני רוצה להתמקד במותו של הבכיר הפלסטיני האחראי בממשלת אבו מאזן על ההתנגדות לגדר ההפרדה ולהתנחלויות. ארבע תובנות בעניין זה.

 ובכן, ראשית לכול, האירוע האלים מצפון לרמאללה בו הוא מצא את מותו אינו אלא  עוד אירוע מתוך מאות רבות של פעילויות הקרויות "התנגדות עממית". הן ננקטות זה כמה שנים, ועיקרן אלימות קרה בשטחים(הפגנות, זריקות אבנים, בקבוקי תבערה, דריסות וכיוצא באלו, בגלים עולים ויורדים אך רצופים. לאחרונה היו בה שני חריגים: היא התמקדה בירושלים והיו בה כמה מקרים של ירי חי. אלו הם פני "האינתיפאדה" השלישית. להיכן זה יתגלגל? בוודאי לא לרגיעה, כי מדובר במהלך אסטרטגי ברור ומתוחכם של  הרשות הפלסטינית של אבו מאזן.

התובנה השנייה נוגעת לסיבת המוות של אותו בכיר. עוד בטרם הוברר בכלל מה קרה ואיך קרה, הרשות הפלסטינאית וכל שופרות התקשורת שלה קבעו נחרצות שהבכיר נרצח, שהוא הוכה עד מוות, שהוא נחנק מהגז, שהוא "שאהיד" שנפל חלל במלחמת הקודש נגד היהודים.  בינתיים גופתו נותחה והממצאים הפתולוגים הראו שמת מהתקף לב, וכי גופו היה מועד להתקפים כאלו. אבל, האמת, ובמקרה זה האמת המדעית, לא מעניינת את הרשות הפלסטינית. המציאות שלה היא שהוא נרצח. היינו עדים לתופעות דומות לא מכבר כאשר פלסטיני התאבד (והדבר הוכח גם ע"י פתולוג פלסטיני), או כאשר פרצה שרפה במסגד והתברר שנגרמה מקצר חשמלי. 

הנקודה המהותית היא עמוקה יותר: השקר הוא אחד מכלי הנשק העיקריים בתרבות  החברה הפלסטינית, מה עוד שהוא מכוון נגד היהודים. החתירה לאמת, העומדת ביסוד התרבות המערבית, ובמסגרתה באקדמיה (בימינו לא בכולן וזאת סוגיה נפרדת עצובה) אינה מצויה כנראה במעמד גבוה בסולם הערכים שלה. אין כאן עניין של "אמת" שלי מול "אמת" שלך בוויכוח היסטורי או אידיאולוגי, אלא אמת אובייקטיבית פשוטה, שבמקרה שלנו היא המימצאים הרפואיים.

מה שבאמת צריך להדאיג הוא שתרבות השקר לא תהפוך אצלנו לכלי נשק, בעיקר במאבקים הפנימיים. סימנים לכך, לצערי, אפשר לראות בשמאל הקיצוני האנטי ציוני. רק שזה לא יתפשט למרכז!

התובנה השלישית קשורה במושג הומאניות. ראיתי את הצילומים של האירוע. ראיתי איך הבכיר, כולו סוער ונרגש ומקלל, נהדף לאחור ע"י חייל צה"ל, כיצד הבכיר מרגיש ברע, וכיצד רופאה ישראלית, דומני שהיתה במדים ועם קסדה, מטפלת בו ומנסה להחיותו. וגם ראיתי כיצד קבוצת פלסטינים מגרשת אותה, ונושאת את הבכיר לאמבולנס מרוחק. האם יכלה להצילו? איני יודע כמובן. החשוב הוא הסיוע שהיא הגישה, כי זאת חובתה! ישראל מגישה סיוע לנפגעים מעזה, מארץ אוייב. ישראל מטפלת בבתו של אסמאעיל הניה, מנהיג החמאס ברצועת עזה, שבראש חוצות מאיים להשמיד אותנו. ישראל מטפלת בפצועים מסוריה. את מי שהוא בעולם ה"נאור" זה מעניין? זה בכלל לא חשוב לו. העיקר שאנחנו "רוצחים" ו"ברברים". מה כואב  לי? שגם מתוכנו נשמעים קולות נאצה כאלו.  

התובנה הרביעית קשורה בשתיים האחרונות. עוד בטרם התבררו העובדות לאשורן, קפצו שתי נשים בזעם: האחת, יושבת ראש מפלגת "מרצ" שלנו, שמיד דרשה מנתניהו לקחת אחריות בפומבי למה שקרה. השנייה, שרת החוץ החדשה של האיחוד האירופי, שמיד האשימה את חיילי צה"ל בשימוש מופרז בכוח. כנראה שאין לה זמן לראות את התנהגות השוטרים בארה"ב.

למה הן קפצו ככה? כל אחד והסבריו. ומדוע קפצה אותה חברת כנסת מ"יש עתיד" והאשימה את נתניהו בטרור ובהדלקת המזרח התיכון על רקע תקיפה אווירית ליד דמשק? כאן באמת רק לאלוהים הפתרונות.

מה מסקנתי מכל התובנות הללו כשאני מצרף להן את אמרות השפר של אבו מאזן על 6 מיליון  פליטים שישובו  לביתם בישראל, ואת מבול איומיו  ומהלכיו נגדנו בזירה הבינלאומית?  

אלו בתוכנו שמאמינים לאבו-מאזן, הפרטנר הנחשק, ימשיכו כנראה להאמין, והוא ימשיך כנראה לאכזב אותם!

אהוד: היה לי דוד בפתח-תקווה, בן הארץ, מעורה מאין-כמוהו בחיי הערבים ובשפתם, אפילו משה סטבסקי, בספרו הנהדר "הכפר הערבי", נעזר בו. ומה היה הדוד שלי אומר: "ערבי קם בבוקר ומתחיל לדבר, מתחיל לשקר."

טוב. אנחנו כידוע גזענים. רק הערבים מלאכים טהורים ולא תשמע מהם מילה רעה על יהודים. ואם תשמע – אז להם מותר כי הם לא גזענים, הם תחת אקיבוש כבר מ-1878.

* * *

מנפרד גרסטנפלד

בחרם כמו במלחמה

כיצד ניתן להילחם ביתר יעילות בחרם האקדמי? שאלה זו הופכת רלוונטית יותר ויותר ככל שהכוחות האנטי-ישראליים, הן בקמפוסים השונים והן באיגודי הפרופסורים, קוראים ביתר שאת לנקוט צעדים נגד ישראל.

קמפיין החרם נגד ישראל בקרב אקדמאים החל באפריל 2002 במכתב פתוח שהתפרסם ב"גארדיין" הלונדוני שעליו חתמו מלומדים ממדינות שונות. המכתב קרא לניתוק כל קשרי התרבות עם ישראל ברמה הכלל-אירופית וברמה המדינית. בשנים האחרונות, עיקר העלייה בפעולות החרם נגד ישראל התרחש בארצות-הברית. אלא שיש להבחין בין חרם שיוזמים ארגוני סטודנטים ובין זה שבא מצד המרצים באוניברסיטאות. זאת, משום שסטודנטים יעזבו את הקמפוסים כעבור שנים מעטות, ואילו המרצים נשארים, והחלטות החרם שלהם הן אפוא יותר מסוכנות.

החרם הוא עוד נגזרת של התעמולה הערבית המוצלחת שמטרתה לדחוף את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי אל מרכז הבמה הבינלאומית ובכך להסיח את הדעת מן המימדים האדירים של הפושענות המתעצמת בחלקים רבים של העולם הערבי.

אומנם אנשי אקדמיה ערביים ממלאים תפקיד בהטלת חרם נגד ישראל בקמפוסים מסויימים, אך דווקא השמאל – ובכלל זה לעתים יהודים וישראלים – הוא הכוח המניע העיקרי של התופעה. יש גם גורמים נוספים הנוטלים חלק בהחרמה, כפי שהסביר קורטיס מארז, נשיאה לשעבר של האגודה ללימודים אמריקניים (ASA) שתמך בחרם נגד ישראל. על פי הדיווחים, הוא אמר כי מצב זכויות האדם במדינות רבות אחרות, ובכללן במיספר מדינות במזרח התיכון, דומה לזה שבישראל או גרוע ממנו. אך מארז הוסיף כי "צריך להתחיל מאיפשהו." הוא ציין כי ארגונים של החברה האזרחית הפלסטינית ביקשו מהאגודה להחרים את ישראל, בעוד שבקשה דומה לא התקבלה מאיגודים במדינות אחרות.

יש להתייחס אליהם כאל אויבים

עד עתה מתנהל קרב החרם במסלול קלאסי. המחרימים האנטי-ישראליים תוקפים, ובתגובה כמה פרופסורים פרו-ישראליים מתנגדים לצעד. בהתאם ליחסי הכוחות במקום ובתמיכה שנותנים גופים יהודיים בקהילה, אחד הצדדים מנצח. מרבית המלומדים אינם נוטלים חלק בהצבעה. זה היה המצב בהצבעה על החלטת החרם של האגודה ללימודים האמריקניים.

אחד המאבקים היותר מורכבים התרחש ב-2009 סביב ההצעה שהגישו מספר פרופסורים למועצת המנהלים של האוניברסיטה הנורווגית למדע וטכנולוגיה בטרונדהיים להטיל חרם נגד ישראל. ארגונים יהודיים בינלאומיים מרכזיים רבים, ובכללם הוועד היהודי האמריקני, הליגה נגד השמצה ומרכז שמעון ויזנטל – היו מעורבים במערכה. תפקיד מפתח מילא ארגון האקדמאים למען שלום במזרח התיכון, שהפעיל אלפי מלומדים, ובכללם כמה זוכי פרס נובל, שביקשו לכלול אותם בחרם אם אכן תוחרם האקדמיה הישראלית.

הוועד היהודי הנורווגי, השגרירות הישראלית ושגריר ארה"ב התערבו. לבסוף, כשהבינה ממשלת נורווגיה כי לחרם תהיינה השלכות בינלאומיות משמעותיות, היא הבהירה לאוניברסיטה (השייכת למדינה) כי אין זה מעניינה לעסוק במדיניות חוץ. בסופו של דבר, כל חברי מועצת המנהלים הצביעו נגד החרם.

בנוסף, יש שיטה בעלת סיכויי הצלחה למאבק בחרם האקדמי, שהיא פחות קונבנציונלית ושעדיין לא נוסתה. ההשראה לשיטה זו התקבלה מאירועים שקרו בכמה ממדינות אירופה, ונראה על כן שהיא אינה תיאורטית בלבד.

ב-2011 שר ההגנה הגרמני הפופולרי קרל תיאודור צו גוטנברג אולץ להתפטר אחרי שהתגלה כי עבודת הדוקטורט שלו כללה העתקות ניכרות. תואר הד"ר נשלל ממנו. אנט שוואן, שרת החינוך והמחקר הגרמנית, נאלצה להתפטר ב-2013 לאחר שבוטל הדוקטורט שלה בשל פלגיאט.

אלה הם המקרים הידועים ביותר. אך אתר German Guttenplag Wiki מונה רשימה של מדענים מפוקפקים אחרים באוניברסיטאות גרמניות שונות שנחשפו לאורך השנים. גם בפולין יש אתר לבדיקת העתקות ומעשי מרמה של עבודות אקדמיות. כמה פרופסורים הולנדיים נאלצו גם הם לוותר על משרותיהם בשל זיוף נתונים ועבודה רשלנית. הידוע ביניהם הוא דידריק שטאפל, פרופסור לשעבר לפסיכולוגיה חברתית, שחקירה העלתה כי 55 ממאמריו הכילו חומרים שהיו בגדר הונאה.

אך לא די להסתפק בבדיקה של העתקות ומרמה. יש מלומדים המתרשלים בהערות השוליים שלהם ומצטטים מקורות בלתי נכונים או בלתי מהימנים. ככל שבעבודותיו של מלומד יש הערות שוליים רבות יותר מסוג זה, כך גובר הסיכון לקיומן של טעויות במחקריו.

מבין המרצים באוניברסיטאות התומכים בחרם נגד ישראל ניתן אפוא לבחור יעדים לבדיקה. מתקבל על הדעת כי אם בוחרים בקפידה את היעדים, יימצאו ביניהם כמה שהעתיקו את עבודותיהם מאחרים, כאלה שפרסומיהם נשענים על מקורות בלתי נכונים או שמחקריהם נגועים במרמה. גם סביר להניח כי חלק מעמיתיהם יספקו בשמחה שמות של חוקרים שיש לבדוק את מהימנותם האקדמית, והחוקרים שאינם עומדים בסטנדרטים האקדמיים – ייחשפו באוניברסיטאות שלהם ובין עמיתיהם. לא יידרש לחשוף מקרים רבים כאלה כדי לצמצם מאוד את האיום בחרמות.

בדומה לרוב בני האדם, מרבית אנשי האקדמיה הם פחדנים. יש סיכוי גבוה כי רבים מהם הנהנים היום מארוחת חינם אנטישמית כשהם משתתפים בחרם, יחשבו פעמיים לפני שיצטרפו בעתיד לחרמות אם הדבר יסכן את הקריירה האקדמית שלהם.

אין שום פסול בכך שממשלת ישראל תממן חלקית בדיקות כאלה, בנוסף על עריכתן במימון פרטי. המחרימים הם גורמים עויינים שניתן אף לכנות אותם אויביה של ישראל. פעילות כזאת יכולה גם להביא תועלת לאקדמיה עצמה, על ידי עצם החשיפה של רשלנות ורמאות של אנשיה.

פורסם לראשונה במגזין מראה 316

* * *

יהודה גור-אריה

קלחת רותחת

הערות שוליים [51]

100 ימי ... פרשנות

לאחר שראש הממשלה נתניהו כפה על המדינה בחירות חדשות לכנסת, באופן טבעי, הרבה פעולות, תוכניות וביצועים שהממשלה חייבת לספק לאזרחיה – הוקפאו / נידחו / בוטלו.

כל זה כמובן חמור, מרגיז ועולה כסף רב. אבל עם ישראל יתגבר גם על זה, כדברי השיר של מאיר אריאל: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה."

אולם בעייה קשה נוספת מטרידה עכשיו  את האזרח הישראלי: בין התפזרות הכנסת ועד יום הבחירות נמנים 100 ימים. ימים מלאי פרשנויות, ניתוחים, הערכות, ספקולציות, ניחושים, תחזיות והזיות – כל אלה במבול אינסופי של פטפטת-ברברת בכל אמצעי התקשורת: טלוויזיה, רדיו, עיתונים, רשתות מרובות באינטרנט, ואפילו בטלפון. [ולא מדובר בתעמולת בחירות].

100 ימים של בָּרבֶּרת. איך נעמוד בזה?

חוק ההתמדה

ליבי ליבי לאותם חברי כנסת [היוצאת], החוששים שלא ייבחרו שוב לכנסת הבאה. אכן, חשש מוצדק, חזות קשה. חלקם אמנם פעלו באינטנסיביות וכראוי בכנסת היוצאת – בנאומים במליאה, בוועדות, ובפעילויות נוספות שבהן עוסקים חברי הכנסת בתוקף תפקידם.

אך ישנם ח"כים אחרים, שדומה ששקעו בכורסותיהם הרכות, בשנת דובים של חורף, במשך שנתיים. אולי "מגיע להם" לא להיבחר שוב לכנסת הבאה.

וכאן מתעוררת שאלה לח"כים הללו: מדוע ובאיזו זכות את תובעים לעצמכם קדנציה נוספת בבית הנבחרים? לפי איזה "חוק התמדה"? אתם לא נולדתם בחיק משפחות מיוחסות [כמו באנגליה] שלבניהן זכות למושב בבית הלורדים. אתם לא זכאים או ראויים לכהן שוב ושוב כמה וכמה קדנציות בכנסת באופן אוטומטי. מוטב ואף רצוי שתפַנו מקום לנבחרים אחרים, אולי טובים מכם.

לא בכל תפקיד בשירות המדינה ישנה אפשרות חוקית לכהן יותר מקדנציה אחת. ראו את גדי אייזנקוט שנתמנה זה-עתה לרמט"כל – לתקופה של ארבע שנים בלבד, כמוהו כרב-אלוף בני גנץ, המסיים בימים אלה קדנציה של ארבע שנים, וברכותינו מלוות את שניהם.

רווחת הדעה, שחבר פרלמנט מבטא את דעת בוחריו, שאיפותיהם, ואף רגשותיהם. כנראה שזה נכון.

ח"כ חנין זועבי נוהגת להתבטא בארסיות מעל כל במה, בכנסת ומחוצה לה, נגד מדינת ישראל ועמה, תוך הפגנת יחס של שלילה ואף שנאה כלפי המדינה, שבפרלמנט שלה היא יושבת. היא מייצגת את בוחריה,  ערביי ישראל. ונשאלת השאלה: דעות אלה שח"כ זועבי נותנת להן פומבי, האם אלה הן דעותיהם של בוחריה, שאיפותיהם ורגשותיהם של חלק גדול מן הציבור הערבי במדינת ישראל?

שאלה כאובה.

קץ הסכסוך

עתה, כעבור יותר מ-120 שנה להתנגדותם של הערבים להתיישבות יהודים בארץ זו – התנכלויות, "מאורעות", מלחמות – מתברר יותר ויותר שהסכסוך הזה בינינו לבינם איננו סכסוך טריטוריאלי, לאומי, או תרבותי.

זו מלחמת דת בין המוסלמים ליהודים. קץ המלחמה הזאת אינו נראה באופק. אך דומה שהוא יבוא – אם:

כל יהודי ישראל יושמדו, או יגורשו מן הארץ הזאת, שהיא קדושה לאיסלאם [ואקף] ואינה יכולה להימצא תחת שלטון זר, שלטון לא מוסלמי, וודאי לא להיטמא על-ידי יהודים, "צאצאי קופים וחזירים".

כל יהודי ישראל יקבלו עליהם את דת מוחמד ויתאסלמו.

הערבים המוסלמים יחדלו מלהיות דתיים-פנאטיים.

אף אחת מן החלופות האלה לא יכולה להתגשם. כך שכנראה שעוד הרבה זמן נצטרך לחיות על חרבנו.

* * *

אהוד בן עזר

אם הקרקס האנטי-ביבי יימשך

אז למרות שלא הייתי חסיד שלו

וכיניתי אותו בכהונתו הראשונה בשם ז'וליק

אני אולי אסתום את האף נגד בחילה ואצביע ליכוד

אפילו שהליכוד כולל אנשים כמו פייגלין

אך אצביע כך כדי שתהיה ממשלה יציבה

 ולא סיעות קטנות וסחטניות לכל כיוון

להזכירכם עדיין הערבים והמוסלמים

הם האוייב האמיתי שלנו ולא ביבי

ובראיית המצב ביבי צדק ולא הסכל אובמה

פיקחו עיניים וראו מה הולך סביבנו באיזור

וזאת כשאתם ממשיכים להתלונן על ביבי

 ולשבת בבתי קפה ולזלול במסעדות

 ולגדוש קניונים וליילל בדמעות תנין

ולטייל בחו"ל על בטן שבעה

אז אני אולי אסתום את האף נגד בחילה ואצביע ליכוד

בבחירות הקודמות הצבעתי יש עתיד

* * *

שירעםעובד

הַפְשָׂקַת צָהֳרַיִם

בָּא מֵהַצַּד

יַד עַל שַׁ‏ד

הַשְּׁנִיָּה בַּתַּחְתוֹנִים

שְׁנֵינוּ נֶהֱנִים

יוֹשֵׁב לֹא לָנוּחַ

עִם רוֹכְסָן פָּתוּחַ

וְלָהּ קִנּוּחַ

מָרִיר-מָלוּחַ           

* * *

משה כהן

הנדון: לב חלש

מכובדי,

הציבור הערבי רועש וגועש בעקבות מותו של אבו עין, המפגין שמת בעקבות עימות עם חיילי צה"ל.

הנתיחה שלאחר המוות מצאה שכלי הדם הכליליים שלו היו סתומים ב-80%, שזה מצב תחלואתי קשה מאד וגורם סיכון חמור.

צפיתי בסרט הטלוויזיה ולפי מה שראיתי שרשרת האירועים היתה: ההפגנה צעדה ליעדה ודרכה נחסמה על ידי חיילי צה"ל. האיש נתקף זעם גדול, חמתו בערה בו להשחית  והוא הסתער על החיילים והחל מתגושש איתם היאבקות חופשית.

מה אגיד לכם, איש במצבו המכניס עצמו ללחץ כזה קשה, לוקח על עצמו סיכון אדיר, נוהג בחוסר אחריות ומביא אסון על עצמו. לחיילים המותקפים לא נותרה ברירה אלא להתגונן, והם לא ידעו שהאיש חולה מאוד. מה יכלו לעשות? להרים ידיים בפניו? חובשת קרבית שהיתה במקום רצתה להגיש עזרה אבל הערבים לא נתנו לה.

אבל מה זה משנה, הערבים לא יחמיצו הזדמנות פז להסית נגד ישראל, והם לא יתנו לעובדות לבלבל אותם. כן, אלה בני השיח שלנו לשלום.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אלי מייזליש: הזוג המוזר

אישה בדמות גבר ו'גבר' בדמות אישה

סיפור סטירי

בשבוע שעבר קרה דבר מוזר בישראל: טכס נישואין בין אישה גבוהה 184 ס"מ ששמה ציפור, בעלת קול של גבר, פרצוץ גבר, גוף של גבר שכל רגע רוצה להרביץ מכות, ומתחת לחופה בת הזוג האישה ששמה בוז'ילה, נמוכה, בעל קול של אשה צווחנית, פרצוף של אישה מוכה, ושכל מה שה'גבר' שלה אומרת זה: "הכול ורק בגלל הביבי הזה!" – אז מותר גם לקבל מכות מהאישה אפילו מתחת לחופה. וככה הם עמדו מול רשתות הטלוויזיה על בימת בית עיתונאים בתל-אביב:

הוא עם פרצוף מדמם ומוכה, והיא עם שתי כפפות אגרוף שמוכנים מיידית להכניס עוד בוקס. וככה היא סיכמה את פשר הנישאין המוזרים:

"אנו מאושרים להודיע לעם ישראל לאחר שהתגרשתי מארבעה בעלים אימפוטנטים: הליכוד עם שרון, קדימה עם או בלי אולמרט, הרשימה בלי מופז ועכשיו התנועה לזיין את העבודה. אין לי ברירה אלא להיות גבר-גבר ולהתחיל לזיין כמו כל גבר, ותכירו את האישה שלי ששמה בוזיל'ה שבכל לילה היא תחטוף זין אמיתי.

"זאת פוליטיקה נקייה בלי חוכמות ובלי משחק מקדים של אימפוטנטים ויאללה ישר לזיין בלי קונצים."

סיימו לדבר, הכניסה בוקס לאשתו[ה] ונסעו הביתה לבשר למשפחה: לשלי יחימוביץ למירב מיכאלי לאיתן כבל לאלוף מצנע ולבעל השפם פרץ – שפרצו במחיאות כפיים על החופש המיני בישראל. אבל רק לגבר שששמו ציפורה מותר לזיין בוז'ילה. ובתנאי ששמו 'ציפורה'. ואם זה לא זיון אמיתי אז לפחות כמה מכות בפרצוף.

מי שראה את הסרט הפורנוגרפי העלוב הזה בבית העיתונאים נאלץ לעזוב את האולם עם קושי נצחי לזיקפה. הסרט הזה חיסל כל נורמה מינית בארץ ובעולם. זה תקדים ישראלי לחילופי גברי כל שנתיים ובתנאי שבמחצית הראשונה ישפוט הומו ובשנייה לסבית.

זה היה המופע הכי מיני ופרובוקטיבי בהצגה הסדו-מזו המבישה בתולדות הפורנוגרפיה, ובצאתם מהאולם פגש אותה עיתונאי מכובד וזקן ושאל: "האם את גברת-אדון תלכי לקואליציה של מינימום 61 ח"כים עם זועבי הערבייה? אז עם מי תלכי? עם ג'יבריל רג'וב?"

ענתה: "עם החרדים."

עמד שם במקרה אייכלר עם הזקן וגער בה[ו]: "קודם תלכי למקווה לטבול 700 פעם... כי הֵפרת דבר אלוהים: 'ואיש אשר ישכב עם זכר משכבי אשה – תועבה היא...' שנית, ביזית את בוזי. אז לא."

ואז הגיע ליברמן, והיא צעקה מהמדרגות: "ליברמן... ליברמן... אתה בא?"

והוא ענה: "חכי לי בסיבוב תקוע.

מרוב ייאוש פנתה ללפיד, "יאיר יאיר אתה בא?"

יאיר פנה לליהיא אשתו: "כמה מצחיק הגבר הזה. חושב עצמו לאישה ראש ממשלה עם מכנסיים שחורים."

לא נותר לה אלא כחלון. אבל כחלון כמו כחלון – צחק.

ביום הבחירות, כשהחלו לספור את הקולות, עלה האנדרוגינוס על מטוס לחופשה באיי יוון עד כלות. ועד בכלל. 

* * *

הדסה מור

ספר חדש  – ביוגרפיה  של

ז'אן מרקוס "הנסיכה  ההולנדית"

שבנתה את מלון "הגאולה" בירושלים

כמאה ועשרים שנה לאחר מותה, הופיע בימים אלה בהולנד ספר ביוגרפי על דמותה האגדית  המרתקת של ז'אן מרקוס ההולנדית, שפרק משמעותי ביותר בחייה היא בילתה בארץ הקודש –   במטרה לבנות בית  מלון גדול ל-144,000 אנשים, שיתאכסנו בו, כדי לקבל את פניו של ישו  המשיח ביום הדין, בו יופיע עלי אדמות.

בין לבין – היא גם נלחמה בקרבות הבלקן נגד התורכים, בשנת 1875, שכתוצאה מאותה מלחמה איבדה תורכיה האימפריאליסטית את מרבית מדינות האימפריה שלה.

הספר, שנקרא "מסתורין והחרב המתעקלת",  נכתב על ידי  ווים ואן-דן-בוש – WIM VAN DEN BOSCH ורנה גרמו RENE GREMOUX.AN DEN BOC  וש  מה איבדה תורכיה האימפריאליסטית את מרבית   מדינות האימפריה שלה.האגדית של ז'אן מרקוס,  – ההולנדיים, לאחר שחקרו ונברו במשך שנים בכל המקורות האפשריים כדי להעלות בדייקנות את דמותה ואישיותה של ג'ני מרקוס.

היא תוארה על ידם כדמות פילנטרופית רבת-חסד ומושיעה, בת דמותה של  האחות הנערצת פלורנס נייטינגייל, ובד בבד גיבורה לוחמת החופש, בת דמותה של ז'אן ד'ארק, כאשר רכבה על סוסה  עם  דגל הולנד בידה והנהיגה את כנופיות המורדים הנוצרים-אורתודוכסים, שמאסו בעול המיסים הכבדים שהטיל השלטון העות'מני  על  תושבי הבלקן.

היא לחמה באומץ באמבושים ובקרבות פנים אל פנים, עד שבעזרת כוחות צבאיים רוסיים  ואוסטרו-הונגריים, הם הביסו את התורכים, שנסוגו מארצות הבלקן – מונטנגרו, בוסניה הרצגובינה. התורכים נסוגו לארצם חפויי ראש, אך לא לפני שהם הצליחו לאסלם, בכוח הזרוע,  את מרבית תושבי הארצות  הללו.

בין יתר המקורות עליהם התבססו המחברים, מופיעים גם חוקרים ישראליים שכתבו על  פועלה  וקורותיה של מרקוס בארץ, כמו הגיאוגרף זאב וילנאי, הסופר והפובליציסט יונה סוקולובסקי, והמו"ל הירושלמי אביתר נור.  

ג'ני מרקוס אכן היתה אישיות מיוחדת במינה. היא נולדה בשנת 1837 באיי הודו המזרחית,  שלימים הפכה להיות אינדונזיה, בעיר [באי?] יאווה, שבמשך קרוב לארבע מאות שנה היתה קולוניה הולנדית עד שבשנת 1975 קיבלה את עצמאותה. אביה של ג'ני היה מושל יאווה ורכושו נאמד במיליונים רבים. כשהיתה ג'ני בת חמש שנים, נפטר אביה ממחלה וכל המשפחה, אימה  ושבעת אחיה ואחיותיה, חזרו להולנד. כשאימה נפטרה כעבור ארבע שנים, התחלק ההון המשפחתי בין שמונת האחים והאחיות, ובהגיעה לבגרות קבלה ג'ני מירושת הוריה הון עתק.

בנבדל מכל הילדים, אימה של ג'ני שלחה אותה לגור בבית דודה, שהיה כומר בכנסיה של העיר אוטרכט. הכומר נטע בקירבה את האמונה  בדת הפרוטסטנטית וג'ני הפכה להיות אדוקה ומאמינה בלב ונפש. היא תרגמה את  דרשותיו של ישו, על אהבה ורחמים לזולת, באופן מעשי, והקדישה מזמנה וגם מכספה לעזור לעניים ולחולים, ובשנים בהן למדה בסורבון בפריז היא  בנתה מכספה בתי חולים לעניי העיר, שחלקם קיימים עד היום.

הפרק המעניין בחייה של ג'ני מרקוס, שקשור לארץ-ישראל, מתחיל ביום שבו היא ביקרה בוותיקן ברומא. שם, אל מול פסלו של פאולוס, שעורר בה התרגשות גדולה, היא שמעה קול קורא לה שתלך לירושלים ותבנה שם מעון גדול שיכיל די מקום לאיכסון 144,000 איש, שיהיו  מוכנים לקבלת פניו של ישו המשיח ביום שבו הוא יופיע עלי אדמות.

ג'ני, שהאמינה בהגעתו הקרובה של המשיח, לאור כל האירועים הפוליטיים של שנת 1870, שבישרו את חורבנו של העולם, ביססה את אמונתה על חזון יוחנן  שבברית החדשה, שקורא לארבעת המלאכים שבאו לחבל את הארץ: "אל  תחבלו את הארץ ואת הים ואת העץ עד אם חתמנו את עבדי אלוהינו על מצוותם. ואשמע מיספר החתומים מאה אלף ומאה וארבעים אלף  והם חתומים מכל שבטי ישראל."

ג'ני מרקוס החליטה מיד להיעתר לאפוקליפסה של חזון יוחנן שנגלתה לנגד עיניה, ולנסוע לירושלים על מנת להקים מכספה את המעון לאיכסונם של אותם מקבלי פני המשיח, שמיספרם 144,000 איש. וכך היא הגיעה בשנת 1873, דרך איטליה ומצרים, לנמל יפו, ועם תרמילה על גבה היא צעדה ברגל לירושלים, כצליינית אדוקה, למלא את משימתה – לבנות את מלון "הגאולה" על שטח גדל מידות שאותו רכשה באמצעות הקונסוליה הצרפתית בביירות, עוד קודם לבואה.

למבצע הזה, בתמיכת הקונסוליה בביירות, היא התקשרה למהנדס-אדריכל צרפתי בשם   ז'אן בפטיסט ג'ימו, שבאותם ימים סיים  לבנות את מנזר הכרמליטיות שעל הר הזיתים,  על מנת שיתכנן  ויבנה עבורה  בניין ענק שיכיל בקירבו חדרים לשלוש מאות  איש  מהנבחרים, וסביב הבניין לתכנן גם גן גדול שיכיל במרחביו עוד עשרות אלפי אנשים.

באמצעות הקונסוליה הצרפתית היא רכשה  אפוא  חלקת קרקע ענקית  מחוץ לחומת העיר העתיקה,  שכיום ממוקמת בשטח שבו עומד מלון לאונרדו-פלאזה, בקצה רחוב אגרון, מול היכל שלמה. באותם ימים היה זה שטח  שומם שגבל בבית הקברות המוסלמי שבו נקברו מוסלמים עוד מהמאה החמש-עשרה, וקיים שם עד היום.

למרבה אכזבתה, בשל חוקי הקרקעות העות'מניים, המג'לה, אזרחים זרים לא יכלו לרשום על שמם את הקרקע שרכשו, והשלטונות העות'מניים סירבו להרשות לג'ני להקים מיבנה בעל יסודות דתיים-נוצריים.

על מנת לעקוף את החוק הזה, הקונסוליה הצרפתית, שייצגה את ההולנדים, מצאה עבורה איש קש  בשם מישל רזק, שבאמצעותו היא רכשה את חלקת האדמה ומימנה את הקמתו על ידי האדריכל ג'ימו.

בתחילה היתה ג'ני עוקבת אחר בניית יסודות הארמון, שאותו כינתה מלון הגאולה או ארמון השלום, ומאוחר יותר כונה מלון הנסיכה, על שמה. אולם בראותה שהפועלים הערביים עובדים בשמש הקופחת בבגדים תחתונים בלבד על גופם, היא הביעה את מורת רוחה על כך בפני ג'ימו,   ובתגובה הוא יעץ לה לעזוב את ירושלים וללכת לטייל ברחבי הארץ.

היא הסכימה והחלה לתייר את הארץ לאורכה,  ובסיוריה אלה היא פגשה במציאות העגומה   של חיי הכפריים, הפלחים הערביים, שנאנקו תחת עול המיסים שהטילו עליהם השלטונות התורכיים, והעוולות היומיומיות שהיו מנת חלקם. סיורים  אלה היוו כר פורה להתקוממותה נגד השלטון התורכי באשר הוא.

כשחזרה לירושלים, היא שילמה לג'ימו את כל יתר עלויות הבנייה, ובסוף שנת 1873 חזרה לאירופה.

מיד לאחר מכן פרץ המרד של הנוצרים האורתודוכסיים נגד משטר הדיכוי התורכי, בכמה מארצות הבלקן, וחברים שלמדו איתה בסורבון בפריז קראו לה לבוא ולהילחם לצידם. ג'ני  נעתרה לפנייתם, גם מתוך חברות וגם משום שהיתה  משוכנעת שזהו סופו של הכיבוש התורכי  בדרום אירופה, וכי צבאות הניצחון הנוצריים יגיעו גם לירושלים, מה שיזרז במהרה את בואו  של המשיח.

ג'ני מרקוס לא היססה אפוא לפשוט מעליה את גלימתה החסודה של פלורנס נייטינגייל  וללבוש במקומה את מדי השיריון של ז'אן ד'ארק וללחום כנגד הדיכוי העות'מני. היא לא הסתפקה רק בעצם השתתפותה במרד הבלקן. מאחר שהמורדים היו אנשים עניים, היא נעתרה לתחנוני מנהיגי המרד, אותם הכירה מימי  שהותה בפריז, ונסעה במיוחד להולנד כדי לגייס כספים לרכישת נשק עבור המורדים. היא התקבלה במטחי לעג ובביקורת קשה וכשפנתה לאחיה ואחיותיה שיתמכו בצעדה זה. הם הפנו לה את גבם ואף נזפו  בה על  בזבזנותה ועל פעולותיה המוזרות הללו.

בלית ברירה החליטה לממן מכספה שלה את רכישת הנשק, רובים, רימונים ואף תותחים,  כולל רכישתו של סוס פרטי שעליו רכבה אל מול  פני האוייב עם דגלה בידה, כשהיא מעודדת את המורדים לבוא אחריה, תחילה במונטנגרו ולאחר מכן בבוסניה והרצגובינה. היא לא חשה שום פחד כי היתה בה האמונה העזה והעמוקה שאלוהים וישו עומדים לצידה ושומרים עליה, ואכן היא יצאה מהמלחמה הזאת ללא פגע.

לאחר כיבוש האיזור בידי הממלכה האוסטרו-הונגרית, עזבה ג'ני את הבלקן וחזרה לירושלים, כדי לפקח על המשך הבנייה של מלון הגאולה, שעד עתה נבנו בו כל הקומה הראשונה, כשמונים חדרים, וחלק  מהקומה השנייה.

אולם כאן ציפו לה אכזבה ומפח נפש נוראים. השלטון העותומני, שליקק אז את פצעיו נוכח אובדן חלק גדול מהאימפריה שלו, ביקש להכביד את עולו על זרים שרכשו אדמות באמצעים שונים והחלו להקים עליהם מיבנים, וחשש כי בשל היחלשות השלטון יתחזקו האזרחים הזרים באמצעות הקונסוליות שלהם, וישתלטו על אדמות המדינה. הם ביטלו את משטר הקפיטולציות, שהיטיב עימם קודם לכן, והוציאו צווים לפיהם בעל קרקע שלא עשה בה שימוש במשך שנה, יתחייב לשלם עליה את כל המיסים המוטלים עליה מחדש, ומי שאין בידו לשלם, מתקיים לגביו חוק ה"ג'יפטליך' שמשמעו הפקעת השטח מידיו והחזרתו לבעלות הסולטאן להחכרה מחודשת   של אדמות הג'יפטליך.

צווים כאלה קיבלו את פניה של ג'ני בעת חזרתה והיא נדרשה לשלם את כל  דמי החכירה  מחדש, וכל מחאותיה כנגד הגזירה לא הועילו. בנוסף על ההלם הזה, התווספה על כל צרותיה  תביעה כספית גדולה של סיטונאי חומרי בניין, האחים  איברהים ואסאד כיאט, שטענו  שסיפקו   באשראי את חומרי הבניין, וכי הספקים לא החזירו להם את כספם, שניתן להם כהלוואה, ועכשיו הם תובעים מג'ני מרקוס את ההלוואה שטרם נפרעה.

ג'ני טענה שהיא שילמה את מלוא עלות הבנייה בטרם עזבה את ירושלים, אך האחים כיאט תבעו אותה בבית המשפט, ובהיותם מקושרים לשלטונות העות'מניים, הם זכו בקלות בתביעתם, וג'ני חוייבה לשלם להם את מלוא החוב שהם תבעו  ממנה.

ג'ני נשברה, כי מהיותה סבורה שאין לה עוד חובות להשלמת הבנייה, היא הוציאה את מירב כספה על רכישת הנשק למורדים הסרביים,  ועכשו  לפתע היא מצאה עצמה עומדת  בפני שוקת שבורה.  ריקה.

לאור סירובה לשלם את החוב שנפסק נגדה, ועל פי  החלטת קצין המחוז התורכי, פשט  גדוד   חיילים על שטח הבניין, ניפץ את החלונות והדלתות, הרס וחיבל בבניין, והמון רב בזז את כל מה שהיה בו. כמה מהחיילים  היכו את האדריכל ג'ימו, שניסה למנוע בעדם את ההרס, מכות  נמרצות עד שאיבד את הכרתו.

ג'ני מרקוס עדיין לא אמרה נואש וניסתה לגייס  כספים להשלמת מלון השלום שלה אך לא הצליחה בכך. איש לא נעתר לה.

בלית ברירה היא עזבה את ירושלים וחזרה להולנד ופנתה לבני משפחתה  העשירים שיעזרו לה, אך אלה התביישו בה ובפעולותיה, הפנו לה עורף  וסילקו  אותה מעליהם.

ג'ני חזרה לפריז כשהיא חסרת כל, חולה ותשושה, וככל הנראה התפתחה בה דימנציה והיא שוטטה ברחובות כשהכרתה  מעורפלת. יום אחד מצאו אותה אנשים כשהיא שוכבת בשדרה בפריז וממלמלת לעצמה דברים סתומים. הם העבירו אותה לבית-חולים שהיא עצמה סייעה בהקמתו, בהיותה סטודנטית בסורבון. אחד הרופאים זיהה אותה ומיהר להודיע לאחיה בהולנד.  אחיה הגיע כעבור יומיים עם כרכרה והעביר אותה לבית חולים באוטרכט, שם ג'ני נפטרה כעבור שבועיים, בשנת 1897 בהיותה כבת שישים שנה.                     

בניין המלון  של ג'ני, מלון השלום, הגאולה,  הנסיכה,  נותר נטוש  ועומד בשממונו עד שנת 1970. אביתר נור סיפר לי שהוא זוכר אותו מאז ביקר בין  חדריו  החשופים יחד עם זאב וילנאי.   בשנים הללו שימש שלד הבניין כל מיני תימהונים, מכורים לסמים וזונות, שהשתמשו בו לעיסוקן. לדברי אביתר נור עוד ניתן היה לראות את הפאר שתוכנן לגביו.  בנין ענק, המון חדרים   קירות שיש והרבה דברי אינסטלציה משובחים, שהיו מרוסקים ומפוזרים בשבריהם מסביב.

בשנת 1970, בהוראתו של ראש העיר דאז, טדי קולק, נהרס הבניין עד היסוד ובמקומו הוקם לתפארה מלון לאונרדו פלאזה.

מחבר הספר, אותו היכרתי אישית בהולנד, ווים ואן דן בוש, ביקש אותי לבקר במקום ולחקור באם נותרו עוד אי אלו שרידים מיסודות הבניין של ג'ני, על מנת להקים לידם איזה שהוא עמוד זיכרון לזיכרה. כשביקרתי במלון המפואר הופניתי לחלקת האדמה המשתרעת לצידו הצפוני של בניין המלון כדי לחפש אי אלו שרידים עתיקים. מה שמצאתי היו שלושה קברים עתיקים מאוד של מוסלמים ולא רחוק מהם מבנה גדול יחסית של קבר,  עליו  כתוב שמו של שיח' מוסלמי שנקבר שם במאה החמש-עשרה. החלקה די מוזנחת, מין תערובת  של עצים גבוהים ועבותים, קברים ופה ושם גרוטאות מפוזרות בו.

פניתי למנהל המלון, ששמו אילן, על פי בקשתו של וים, הראיתי לו את הספר, שעל כריכתו מתנוססת דמות פניה של ג'ני בהיותה בגיל ארבעים לערך, ושאלתי אותו אם יהיה מוכן להציב באכסדרת המלון או מחוצה לו עמוד שיש או טבלה גדולה שעליה כיתוב שמה ופועלה של  ההולנדית ג'ני מרקוס.

הוא השיב שיחשוב על זה.

נכון שג'ני מרקוס לא היתה יהודייה שבאה ליישב את הארץ ממניעים ציוניים; נכון שאת מעשי גבורתה היא ביצעה בארץ זרה לטובת בני עמים אחרים; נכון שפעולות נדבנותה  ותמיכתה בעניים ובחולים היו בהולנד ובפריז ולא בארץ ישראל; ונכון שהסתבר בדיעבד שגם אם היא היתה משלימה את בנין המלון הבומבסטי שתיכננה, המשיח שציפתה לו לא הגיע, ומי יודע מה היה עולה בגורלו של המלון.

אבל למרות כל זאת, היא תרמה לארץ-ישראל, בעצם בואה לכאן, לממש את המטרה שהציבה לעצמה – ובזכות כל אלה מגיע לה איזשהו איזכור וזיכרון במקום שכה עמלה להקימו.  בהחלט יש מקום לצפות שמלון פלאזה, שתפס את מקומו של מלון  הגאולה, יזכור ויאזכר את ג'ני מרקוס התמימה, הנאיבית והמקסימה, שהקריבה את חייה לעזרה לזולת ולמען הגשמת חזון שהתנפץ לנגד עיניה והביא לכיליונה  העצוב כל כך. 

* * *

אוריה באר

חיים, אבא עז הנפש

לאחרונה מלאו ארבעים שנה לפטירתו ללא עת של אבא ז"ל. אבא, שנקרא על ידי רבים מחבריו "עז הנפש והאמיץ עד שיגעון" – הוא אחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה של היישוב בארץ ישראל. הוא לא היה אלוף, לא פרופסור, וגם לא שר בממשלה כלשהי. גם לא משורר או סופר רב מוניטין. אבל אבא היה מראשי התחבורה בארץ, אדם אמיץ לב שכל חייו היו מאבק אחד באנטישמים, בערבים שונאי ישראל, ובכל מי שעמד נגד הקמת מדינת ישראל.

אבא נולד בשנת 1922 בעיר הקטנה דובנא, בחבל ווהלין, דומני שבאוקראינה. הוא למד עד גיל עשר בלבד בחדר של אותם ימים, אך נאלץ לצאת לעבודה בגיל זה, מאחר שהמשפחה היתה ענייה מאוד וחסרת אמצעים, וגם בשל פגעי מלחמת העולם הראשונה. במהלך המלחמה, נאלצה המשפחה לנדוד בכל רחבי אוסטריה הגדולה דאז, כאשר אביו, החזן של דובנא, מתקן גגות של איכרים, ובני המשפחה אוכלים מהיד לפה ומתקיימים בקושי רב.

לאחר המלחמה חוזרים היהודים לעיירה, רק כדי להיווכח, שהצעירים האנטישמים מרימים ראש, ופוגעים בהם לא הרף.

אחד התעלולים החביבים על הנערים הללו היה להציק ליהודים שהלכו להתפלל. הם היו מתנפלים עליהם מאחור, מפילים את הכיפות שלהם, מושכים  בטליתות, מקללים את היהודים, וממררים את חייהם.

אבא האמיץ מחליט לשים לכך סוף. לאחר שאימן עצמו באיגרוף, הוא  מציב מארב לגרגור, ראש הבריונים, באחת השבתות בבוקר. הוא ואחיו אשר, מתנפלים עליהם במפתיע, חובטים בו ובחבריו עד זוב דם,  ומכים אותם בכל חלקי גופם. במהלך המאבק, גם הם נפגעים, אך משיגים את מטרתם. ההתאנות ליהודים בעיירה נפסקת. מעתה, אפשר ללכת כיהודי גאה לבית הכנסת. רב העיירה קורא לו ולאחיו "גיבורי ישראל" ולא מפסיק לשבח אותם.

אלא שהמאבק באנטישמים האוקראינים הוא מעשה ארוך ומתיש. בלילות נאלץ אבא, נער כבן שש עשרה בסך הכול, לישון על הדלפק בחנות הדגים של המשפחה. זאת מאחר שהבריונים פורצים לחנויות היהודים, וגונבים מכל הבא ליד. מאבא, מאגרופיו ומהמקל הכבד שליד מיטתו הארעית, הם מפחדים. לחנות זו אין הם פורצים.

בגיל שמונה עשרה מחליט אבא שדי לו. הוא מחליט לעלות לארץ ישראל. אין לו כמעט כסף, וההחלטה נשמעת כטירוף. אימו בוכה ללא הרף ומנסה להניעו מכך. אך אבא עקשן. הוא נוסע כברת דרך ברכבת, יורד ממנה, וממשיך ברגל. כן, בפירוש כך, בדרכו לארץ עליה הוא חולם. הוא הולך מאות קילומטרים ברגל, חוצה נהרות בשחייה, עובד כדי להתקיים, בחצרות איכרים, וממשיך בעקשנות לעיר הנמל קונסטנצה ברומניה, ומשם  באונייה ליפו, לארץ ישראל.

תא באונייה? הצחקתם אותו. והלא אין בידיו אלא כמה פרוטות בלבד. הוא משכנע את הקברניט המופתע לתת לו לישון על הסיפון. רב החובל מושך בכתפיו, "יהודי משוגע," הוא אומר," הלא תקפא למוות על  הסיפון."

"זה בסדר, אני מסיר מעליך כל אחריות, קח את הרובלים המעטים שיש לי ותן לי לעלות."

רב החובל מושך בכתפיו ומתיר לאבא לעלות על הסיפון. בלילה שורר קור כלבים על הסיפון. אבא נשען, כדי להתחמם, על הארובה. בבוקר כשהוא קם, הוא מגלה שהמעיל נשרף מאחור לחלוטין.

בקושי הוא מגיע לארץ, וביפו הוא יורד חסר כל וללא מעיל אפילו, מהאנייה. אבא מחייך. הוא יורד מהאנייה והולך ברגל לפתח תקווה. שם הוא עובד מיספר שבועות בחצרות האיכרים, וצובר כמה לירות. האיכרים משדלים אותו להישאר. לאחר ההתקפה של   הפורעים הערבים על המושבה, בשנת 1921, הם זקוקים לאמיצי לב כמוהו, ומבטיחים להעלות את שכרו בצורה ניכרת. אך אבא מסרב. הוא רוצה לעלות לגליל. שם מוגשמת לדעתו החלוציות היותר משמעותית.

אבא מגיע למושבה כנרת של אותם ימים, ולחוות כנרת הנודעת. הוא עובד אצל איכרים שונים, ומוכיח לכולם שהוא עז נפש, אמיץ ללא תקנה, וחרוץ. הוא לא חושש להתעמת עם הבדואים שבמעלה ההר, שמנסים לא הרף לגנוב כבשים מהאיכרים. הוא מגיע איתם לעימותים קשים, וגורם לגדולי הגנבים  שבשבט  לחשוש מפניו. זאת, אפילו כשהאיכרים עצמם אומרים לו:

"עזוב חיים, יגנבו עז או שתיים. לא כדאי לסכן את החיים בשל כך."

"לא," משיב אבא. "אצלי הם לא יגנבו."

 אבא החרוץ וה"משוגע", זוכה להערכה ולכבוד. כל הפועלים משתכרים לירה וחצי לחודש. אבל לאבא נותנים שתי לירות וחצי. בלי שיעמוד על כך.

אבא אינו שוקט על שמריו. בערבים הוא מחזר אחרי אימא ציפורה, המורה שבמושבה הקטנה. הוא מתעמת עם מחזרים אחרים, בעלי אמצעים, המבטיחים לאימא כל טוב. אימא מעדיפה את אבא. וכך הם נישאים בשנת 1926 בתל אביב הקטנה, וחוזרים לכנרת.

"הוא אדם פשוט. חסר השכלה," מזהיר סבא שלמה את אימא. "אבל חרוץ ואמיץ מאוד. יהיה לך קשה איתו. אבל מעניין."

בכנרת מצפה להם כבר אשר, אחיו הבכור של אבא. אף הוא עזב את אוקראינה, בהשפעתו של אבא. הם יעבדו יחד במושבה. לאבא יש רעיון. אין נהגים יהודיים בכל עמק הירדן. הערבים השתלטו על תחום זה לחלוטין. הוא יהיה הנהג היהודי הראשון בחבל ארץ זה. ולו יהי מה. אימא מניעה ראשה לאות חיוב.

היא נותנת לאבא את חמישים הלירות שחסכה בג'ארה במשך שנים בעבודתה באי רודוס כמורה, וכאן במושבה כנרת. אבא נוסע לטבריה, לומד נהיגה ממורים בריטים חמורי סבר, עובר את הבחינה ומקבל רישיון להסיע אנשים ומטען. בלירות שנותרו, הוא קונה אוטובוס קטן וישן, ומתחיל להסיע אנשים וסחורות בקו טבריה צמח.

ואולם הדבר אינו לרוחם של נהגי טבריה הערביים. הללו, שאבא התמקם לצידם במרכז העיר, מתנכלים לו, חוטפים בכוח את העולים לרכבו, ומעבירים אותם לאוטובוסים הקטנים שלהם, ואומרים לו: "כאן עובדים רק נהגים ערבים. לך מכאן, אתה לא אחד מאתנו. אין מקום לנהגים יהודים."

יום אחד, כאשר  יהודי מטבריה רוצה לנסוע לצמח ועולה על מכוניתו של אבא, ניגש מנהיג הנהגים הערבים, מושך את היהודי מהרכב של אבא, מוציא אותו בכוח ומעבירו לרכב שלו.

אבא ניגש אליו, אוחז בידו ואומר לו: "עד כאן, אם אתה עושה זאת גם מחר, תראה מה יהיה."

הערבי, עב הבשר, מגיב בביטול ומקלל את אבא. אבא  שותק.

למחרת היום, כשנוסע אחר, דווקא ערבי, רוצה לעלות לרכבו, מנסה אותו מנהיג נהגים ערבי לחזור על אותה התנהגות. אבא ניגש אליו, מכניס אגרוף חזק בפניו, וממשיך להכות בו ללא הפסק. הנהג הערבי מתגונן. בתגרה הקשה שמתפתחת, שובר אבא את אגודלו וסובל כאבים גדולים. אך אין הוא נרתע. הוא מעלה את הנוסע למכוניתו ונוסע לצמח. בלילה חובשת אימא את ידו ומשדלת אותו להפסיק. אך אבא מסרב.

הוא נוסע לטבריה עם אחיו אשר. הפעם הנהגים הערבים לא מתגרים ולא מתנגדים לנוכחותו. אבא הופך להית הנהג היהודי הראשון בעמק הירדן. נוסעים יהודיים כבר לא חוששים לעלות למכוניתו. אחריו, במרוצת השנים, יבואו נהגים יהודיים אחרים. המונופול הערבי בתחום התחבורה בעמק הירדן נשבר.

אלא שהסיפור לא נגמר. ישנו צד נוסף במשוואה. אוליבר, קצין בריטי אנטישמי, שאין דעתו נוחה מהעובדה שנהגים יהודים פועלים בקו זה – מתנכל לאבא, ולאחיו אשר, שנוסע עימו כנהג משנה, "דופק" רפורטים  וממציא עבירות  חסרות שחר. הכול כדי להרחיקו מהקו.

בוקר אחד, ליד קבוץ כנרת, שוב עוצר אוליבר את אבא בטענת שווא שהוא נוסע מהר מדי.

"שטות מוחלטת," טוען אבא. "זהו רכב ישן ממלחמת העולם הראשונה. הוא בקושי נוסע. אתה סתם שונא יהודים."

אבא יוצא מכליו מכעס. בזעמו הרב הוא סוטר לאוליבר על פניו, עולה על הפורד הישן ובורח. הפעם כלתה אליו הרעה, והוא יודע זאת. האנגלים לא ישתקו. ואוליבר בראשם. הוא נוסע כל עוד רוחו בו למושבה יבניאל ושם מתחבא בביתו של יפת, אביו של מי שיהיה אלוף אברהם יפת, קצין שיריון ולימים מפקד בכיר בחטיבת שיריון במלחמת "ששת הימים". למעלה מחודש ימים הוא שוהה בבית במסתרים, עד שלמזלו מועבר אוליבר לאנגליה והפרשה נשכחת.

אבא יוצא ממחבואו, וממשיך לעבוד עם אשר אחיו בקו טבריה צמח. הם עושים חיל,  ומתפרנסים היטב, אך בעבודה קשה בהובלת אנשים וחלב מכל קיבוצי הסביבה. הוא רוצה להמשיך ולחיות במושבה כנרת האהובה עליהם, אימא באותה עת, מתיידדת עם  המשוררת רחל שפוקדת מפעם לפעם את המושבה, גם היא רוצה להישאר. אך הגורל מתאכזר  לכל תושבי האזור. מחלת הקדחת הקשה מפילה חללים, ובית הקברות הקטן של כנרת מתמלא במתים מהמגפה. שני אחיי הפעוטים לוקים אף הם במחלה.

"עליכם לעזוב את המקום," פוקד הרופא בטבריה. "אבל מיד. לעזוב את כנרת ולעבור לכאן או צפונה. אחרת הילדים ימותו. מקדחת. מצטער."

בלב שבור עוזב אבא את כנרת ועובר לטבריה עם משפחתו. אני עדיין לא נולדתי, אלא לאחר שנים רבות בתל אביב.

משם, ולאחר שהות של מיספר חדשים, הם  עוברים לתל אביב.

בשנת 1931 קונה אבא, בפרוטות האחרונות שלו ושל אימא, את המניה של אחד בשם שמואל פלק בקואופרטיב "המהיר", הוא הופך להיות חבר באותו גוף, אשר לימים ייקרא  "אגד". זה השם שנתן לקואופרטיב המשורר ביאליק. אבא עובד לפרנסתו כנהג מן השורה בקווים תל אביב ירושלים, תל אביב טבריה, עפולה ובעצם מה לא.

בשנת 1936, נענה אבא לקריאת ההנהלה ומוסדות טרום המדינה, הוא מתנדב לצבא  הבריטי ומוביל גפירים יהודיים וחיילים בריטיים לכפרים ערביים של פורעים באותה עת. הוא מתוודע לווינגייט ומתיידד איתו. אבא לא חושש לנסוע למקומות המסוכנים ביותר, ונושא עימו רובה בריטי כבד כל אותה עת. המרד הערבי מדוכא במאמץ ניכר ובדם רב. אבא תורם את חלקו הקטן, שלו ושל עוד שניים או שלושה מניינים של נהגים יהודיים אחרים.

בשנת 1940 שוב מתנדב אבא. והפעם להסעת חיילים בריטיים ללבנון, סוריה, ועד לבגדד ועיראק הרחוקים. זאת כדי להילחם עם משטר וישי וכן, כדי להתמודד במרד הפרו-נאצי בעיראק. ימים ולילות הוא מסיע חיילים בריטיים, ופעם הוא מציל שיירה שלמה של חיילים וקצינים בריטיים, אשר כמעט ומתפתים לנסוע בדרך מוטעית, שמציע שיח' ערבי, ושהיתה מובילה אותם אל המוות. על כך כבר כתבתי בשעתו מעל דפים אלה.

בין לבין נולדים לאבי ולאימי אני ואחי הקטן, אך אבא לא נרגע. הוא ממשיך להתנדב. במרץ שנת 1948, העיר ירושלים במצור. הכנופיות הערביות משתלטות על באב אל ואד, ועל הדרך מפתח שער הגיא ועד לפרברי העיר, ולא נותנות למשאיות המובילות מזון ואספקה לעיר הנצורה. ההגנה מארגנת שיירות משוריינות שמובילות מזון לעיר. אך השריון רעוע הרכבים לא מוגנים היטב, וגם מיספר מלווי השיירות  החמושים, המלווים אותן, אינו רב.

כחמישים משאיות מובילות מזון ואספקה, עושות דרכן לבירה. אבא הוא מיספר 12. אחרי באב אל וואד מתחילים הפורעים הערבים להמטיר אש תופת מהגבעות שמשני צידי הדרך על המכוניות. אבא, ונהג המשנה שלו, אברהם הולצמן ממשיכים לנסוע. אלא שאלפי כדורים ובתוכם חודרי שריון מומטרים על הרכבים, משוריין שלפניהם עולה באש. הנהג בורח מהרכב, נורה בעשרות כדורים ונהרג. המשוריין של אבא מתחיל אף הוא להעלות עשן. שקי החיטה ומאות ככרות לחם שבתא המטען שמאחור עולים באש. אבא וחברו אברהם יוצאים בלית ברירה מהקבינה. מאות כדורים נורים אליהם. הם לפני מוות ודאי. אך ברגע האחרון, מגיח משוריין, ובו נהג אמיץ לב, עוצר לידם ומסמן להם לעלות לקבינה המלאה כבר עד אפס מקום בשלושה ניצולים אחרים. אבא וחברו ניצלים ממוות ממש בשניות האחרונות. המשוריין ממשיך בקושי את דרכו לקיבוץ קריית ענבים. שם, פוגש אותם יצחק רבין, מפקד הגזרה, הלוחץ ידיהם בחום.

השנים עוברות. אבא קורא ללא הרף, לומד לימוד עצמי ללא הרף, והופך ללא השכלה פורמאלית להיות אחד מהמומחים הגדולים בארץ של ההיסטוריה והגיאוגרפיה של ארץ ישראל. בשל קוצר היריעה, לא ארחיב את הדיבור על  כך.

בשנת 1951 נבחר אבא להנהלת אגד ולאחר מכן למזכירות אגד וכן לתפקיד החשוב של מנהל מחלקת הסניפים של אגד. במסגרת תפקידו הוא מקים בחריצות רבה תחנות אגד במקומות שונים: קריית גת, דימונה, קריית שמונה, אילת, ובעצם היכן לא? אני הקטן זוכר אותו לוקח אותי לקריית גת, שם הוא מתווכח ארוכות, עם אדריכלים ומהנדסים, לאחר שהתעמק לילות שלמים בתוכניות שהציגו לו. כן, לו, חסר ההשכלה האלמנטארית, שלמד הכול מהספרים הרבים שקרא בלילות הארוכים, לימים הוא מתמנה לתפקידים אחרים, למרות שאין הוא רץ אחריהם.בשל צניעותו הרבה, הוא מציע לחבריו להניח לו לחזור להגה, אך הם מסרבים. עד לפרישתו הוא שב ומתמנה שוב ושוב לתפקידי ניהול רבים ומגוונים.

אבא הלך לעולמו ממחלה קשה, בגיל צעיר יחסית. הוא לא עישן מימיו, אך החיים הקשים, ועשן המכוניות הרב  שחדרו לריאותיו, עשו את שלהם.

אבא נפטר כשאימי, המורה הענווה מכנרת, אוחזת בידו. אבא היה ממקימי המדינה. אלה הקטנים, שפעלו איש איש בתחומו למען העם היהודי והקמת מדינת ישראל. כמה מצער, שמעטים בלבד זוכרים אותם כיום.

* * *

אהוד בן עזר

"הגיבורים עייפים", מתוך היומן, 2000

20.7.00. יום חמישי. בערב נותנים את הסרט "הגיבורים עייפים" בשחור-לבן עם איב מונטאן וקורד יורגנס, משנת 1955. הסרט הזה עשה עליי רושם גדול כאשר ראיתי אותו לראשונה בסוף שנות השישים, שנים חיפשתי אותו בספריות ובחנויות וידאו ולא מצאתי. לפני שנים אחדות עליתי על הקרנה שלו באחד הערוצים הגרמניים וראיתי רק את חלקו האחרון, ללא תרגום. הפעם שבתי וראיתי את כולו, קרוב לשעתיים, ועדיין הוא מרתק כבראשונה אם כי חלקים ממנו ניראים לעיתים פשטניים מדי, ובתקופתו היו הרבה יותר משכנעים בריאליות ובפילוסופיה שלהם.

סצינות אחדות מתוכו, כמו הספן הרץ להודיע באמצע המסיבה על כך שסירתו נשברה, או העימותים תוך כדי ריקוד, גם של המקומיים השחורים, הראו לי שכניראה גם הושפעתי ממנו בשעתו בכתיבת "המחצבה", וגם ואולי עוד יותר ב"אנשי סדום", שגם בו יש דמות של גרמני נמלט שהיה טייס בלופטוואפה, אמנם, דמות אמיתית שפגשתי בשעתו בעין-גדי וחזר לימים ארצה והתגייר.

בדרך כלל אני משייך את השפעת הרומאן "ז'רמינל" של אמיל זולא, והסרט "החוק" לפי רומאן של רוזה ואיאן, עם איב מונטאן וג'ינה לולבריג'ידה – כמשפיעים עליי בכתיבת "המחצבה" (1963), ואילו את הסרט "ליל האיווגאנה" עם ריצ'ארד ברטון ודבורה קאר, לפי מחזה של טנסי ויליאמס, כמשפיע עליי בכתיבת "אנשי סדום" (1968). והנה מתברר שהיה סרט נוסף ברקע, ששכחתי אותו.

* * *

ח. רחלי

בין עיתון הימין הפרדסני – ו"הדור"...

[מתוך המדור "קלעים / דפים ומסכים", בעיתון "חרות" מיום 29 ביולי 1949. מופיע באתר "עיתונות יהודית היסטורית". שלחה לנו צילה דרורי, אלמנתו של האלוף אמיר דרורי, שהיה נכדו של העיתונאי והפובליציסט יששכר-דוב בר דרורא]

הימין הפרדסני שלנו – זה מזמן שמרננים: אחרי חוסר דינמיותו. הוא מזניח את מנהיגיו וסופריו (בר דרורא ז"ל), אינו דואג להוצאת כתביהם (מילון בן יהודה, כתבי חריפאי) וכולי. אך גולת הכותרת של רפיון ידיו הוא עניין יהודה ראב שנתפרסם בימים אלה. ומעשה שהיה כך היה.

יהודה ראב אחר מראשוני היישוב ומייסדי פתח-תקווה, הוריש לנכדו את ספר זיכרונותיו שחשיבות מיוחדת נודעת ממנו לתולדות היישוב. כשראה הנכד צורך להפוך את הירושה לכסף, נכנס אל מערכת עיצון ימני פרדסני והציע לה את הספר בסכום לא גדול ביותר והשאיר שם את כתב היד. אלא שזה היה מונח במערכת למעלה מחצי שנה כאבן שאין לה הופכין...

ראה הנכד שכך הוציא את כתב היד מהמערכת וניגש את אחד מפעילי "עם עובד", אשר חטף את הספר, שילם לו מניה וביה בלי לעמוד על המיקח כמה שדרש. ומאז הולך הספר ונדפס מדי שבוע בשבוע ב"הדור", ובחוגי הימין הפרדסני – מבוכה.

אהוד בן עזר: הקטע המודפס הקצר הזה משנת 1949 שהופיע בעיתון "חרות" ושאותו שלחה לי צילה דרורי, גדוש טעויות רבות וטעון הבהרות.

אין מדובר כאן בשום נכד של יהודה ראב אלא בצעיר בניו, הוא אבי בנימין בן עזר ראב, שכתב את זיכרונותיו של יהודה אביו מפיו בשנת 1930, במשך כשנה. כתב-היד היה מונח בביתנו במשך שנים רבות כאבן שאין לה הופכין, ואני הייתי קורא ממנו לפעמים פרקים בכיתה, בייחוד על חגיגת פורים בימיה הראשונים של המושבה.

בשנת 1949, כאשר משה כצנלסון היה עורך עיתון "הדור", עיתונה של מפא"י באותה תקופה, שעורכו הראשון היה אליעזר ליבנה – נוצר הקשר עם אבי, ופרקי הספר החלו להתפרסם בעיתון מדי יום שישי.

למיטב ידיעתי, אבי ז"ל לא הציע את ה"ירושה" תמורת כסף לעיתון "ימני" (אולי הכוונה כאן לעיתון "הבוקר" דאז?) – וגם לא קיבל תשלום מיוחד, אולי-אולי רק שכ"ס – על פרסום פרקי הספר בעיתון "הדור". אותי היה שולח מדי יום שישי לקנות שני גיליונות מהעיתון. הוא אסף את ההמשכים לכדי כתב-יד מודפס, ובשנת 1956 הם הופיעו בהוצאת מ' ניומן והספריה הציונית בשם "התלם הראשון" בעריכתו של ר' בנימין.

בשנת 1988 יצאה בצורה יפה ומדעית, בהוצאת הספריה הציונית, מהדורה חדשה מצולמת של "התלם הראשון", ובהמשך לחומר במיספור המקורי – אחרית-דבר מפורטת שלי, ועוד קטעים הקשורים לתולדות סבי משל משה סמילנסקי, אסתר ראב ואחרים.

חריפאי המוזכר כאן הוא חיים ליב חריפאי, אביה של השחקנית זהרירה חריפאי. הוא היה מורה לעברית וספרות, עיתונאי ועסקן תרבות, שעלה מרוסיה לתל אביב בשנת 1922.

נכדה של בר דרורא, אורנה, אחותו של אמיר דרורי ז"ל – נשואה לנין של יהודה ראב, הלל בן עזר. בתם עדי כתבה רומאן יפה בשם "אפרודיטה 25", שיצא לאור בהוצאת "אסטרולוג", ומוקדש גם לזכר אחותה גלי שנפטרה בסרטן בגיל צעיר. אימו של הלל, תמר, היתה בתו-בכורתו של השחקן מאיר תאומי, לימים אביו של עודד מאישה אחרת.

נודה לנמענים אם מישהו יכול לזהות מיהו אותו עיתונאי ח. רחלי – שלפני 65 שנה כתב את הבלבול הזה?

* * *

צבי י' כסה

צלקות שהשאירה הממשלה שירדה

רעות השאירה הממשלה היוצאת. אגע באחדות שתוכננו להיות הישגים והיו להיפוכם.

חוק השיוויון בנטל היה ולא היה. מספר שנים תלמידי הישיבות משוחררים מהגיוס. ואח"כ אלוהים גדול. לעומת זה הונצחה הפריבילגיה של חיילי ישיבות ההסדר לשרת רק 17 חודשים במקום 36, ונדחתה גם הצעת ח"כ בר לב להאריך שרותם ל-24 חודשים. "יש עתיד" היתה בין המתנגדים לבר לב. מפירות הברית עם הבית היהודי. למען מע"מ אפס. להעביר לקולוניות מאות מיליונים. אך אלה מתגמדים מול ההיזק במערכת החינוך, שהוצב רב אורתודוקסי לנהוג בה.

חינוך לאומני

אי אז בשנות ה-50 הוזמנתי עם אחרים לדיון אצל בן גוריון בשדה בוקר. הוא פתח והעלה את הצעתו להקים תנועת נוער ממלכתית. האזנו, והרוב ענו אמן לרעיון ונימוקיהם איתם. הוא יגייס אלפי בני נוער לתוכנית חינוכית ממלכתית להתנדבות למדינה וכיוצא באלה.

ואני החושב הפוך אמרתי שזה רעיון פסול. למה ? הוא שאל. ועניתי: באיזו מדינה יש תנועת נוער ממלכתית? באיזו מדינה היחיד הוא חייל של המדינה? – רק במדינה פאשיסטית, אדומה או חומה או שחורה.

לא היתה לבן גוריון תשובה.

נזכרתי באירוע הזה כאשר בישר שר החינוך כי בנוסף ללימודי השואה – מגן הילדים ועד נעורים – יוזנק מערך לימוד על הקרבה וגיבוריות עם פצועי מלחמות כסמל. רעיון זה פסול עשרת מונים מרעיון תנועת הנוער הממלכתית כי הוא מקטגוריה לאומנית (בארץ כשאומרים פאשיסטית מבלבלים לנאציזם).

העולם כולו רשע

הרעיון פסול בשתי רמות: ברמה הממלכתית הוא מסרס את הצופן הציוני לשחרר את העם הזה מהחרדות והחורבנות ההיסטוריים ולהמירם בתודעת ריבונות, חופש וביטחון אישי ולאומי.

 והנה מציע שר החינוך להטמיע – מתינוקות ומעלה – תורה אחרת: שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורות אימך, גננותיך ומוריך: העולם כולו רשע וכולם רודפים לנו. היוונים בחנוכה וויזתא בפורים ופרעה בפסח והרומאים בל"ג בעומר והגרמנים בשואה והאנגלים במנדט. והמצרים בכיפור. והפלשתינים והערבים ואובאמה וקרי והאיראנים והאירופים. ואף עם לא בא לעזרתנו. ורק האח של אודי שנפצע במלחמה ובא לספר לנו, הוא וחבריו שהקריבו את חייהם מצילים אותנו.

במרץ 1948 נהרגו בבית קשת 7 חברים. הזעיקו אותנו מ"כדורי" לשלהי הקרב למצוא אותם. בשבעה ציוו עליי לומר דברים לזכרם. בסיום דיקלמתי: נדע ללכת בדרכם. קפץ יענקל'ה יוגב (ז"ל) וצעק: "תלך אתה בדרכם!" – ובשלוש מילים חיסל את הקלישאה.

ושר החינוך רוצה שילדי ישראל יגדלו בצל החורבנות במקום לאור התקומה.

סיפור עקידת יצחק ניסיון אמוני או מהפך תרבותי

ברמה הרעיונית הצעת השר פסולה. היא סותרת את אחד היסודות הנשגבים של הציביליזציה העברית. סיפור עקידת יצחק הוא העניין לכאן. מתרצים שאלוהים ניסה את אברהם. הפענוח שלי אחר. זה לא היה ניסיון שהרי אלוהים ידע שאברהם יעמוד בניסיון. עקידת יצחק הוא אירוע מכונן שיצק קטגוריה מהפכנית-אנושית, תרבותית, חברתית, חינוכית. אברהם לשיטתו חייב לשים קץ להקרבת ילדים לאלים. איך מחסלים את הנורא הזה? – אני אברהם הלכתי להקריב את בני ויצתה בת קול "אל תשלח ידך אל הנער." והנה גדולת המסר: אדם איננו קורבן ואין דורש ממנו להיות קורבן. ומכאן, שימו לב! אין אף אידיאה שאדם צריך להקריב את חייו למענה . יש רק אידיאה ראויה שאדם צריך להקדיש את חייו למענה. על הזכות להקדיש חיים למטרה ראויה צריך להגן גם במלחמה. ובמלחמה נפצעים ונהרגים. אבל, הם לא קורבנות של הרעיון אלא מגיניו, והציביליזציה שלנו ניסחה: "קידוש השם" ולא קורבן השם.

אשר על כן חינוך ראוי הוא החינוך להקדיש חיים לרעיון ולא למות כקורבן למענו.  לא היתה ביהדות יהדות איסלמיסטית. בצביליזציה  העברית אין חטא קדמון ואין גורל. יש תיקון עולם להקדיש חיים למענו. ראוי ששר החינוך יבטל את התוכנית להפחיד ילדים מגיל הגן ובית הספר.

מיליון וחצי יהודים לחמו בנאצים

ועוד זאת ראוי להעשיר את לימודי השואה וליידע את התלמידים/ות כי במלחמת העולם השנייה לחמו  בנאצים מיליון וחצי חיילים יהודים. 6 מיליון נכלאו למוות בשטחי הכיבוש הנאצי. ז.א. שמ-10 מיליון יהודים חופשיים הלכו למלחמה 15% מהעם. לא היה דבר כזה בתולדות עמים. אסור שצעירים וצעירות הלומדים שואה לא יידעו את הדבר. לא זכינו לדבר מן ההפקר.

לא נראה שרב אורתודוקסי יכול להתאים לנהוג במערכת חינוך חופשי, חינוך לספק ולמודרנה שבאה מהספק.

* * *

רות ירדני כץ

טיול בכנסת

איזה כיף זה להיות חבר-כנסת. המפלגה שלו או שלה מתרסקת? אין בעייה, עושים סיבוב ומתחברים למפלגה אחרת וממש לא חשוב אם המפלגה שאליה עוברים היא מתאימה לדעותיו, ל״אני מאמין״ לערכים, מוסר, ועל מה הוא רוצה להשפיע. יש בעייה לעבור מהליכוד, לקדימה לעבודה? או: לא מוצאת חן-בעיניו המפלגה אליה הוא שייך אז הוא או היא מקימים מפלגה חדשה. הנה תזכורת ורשימה חלקית.

אריק שרון, אהוד ברק, אהוד אולמרט, ציפי לבני, שאול מופז, צח הנגבי, עמיר פרץ, מאיר שיטרית, עמרם מצנע, כחלון ובטח שכחתי עוד כמה בדרך. לא היתה להם שום בעייה ואין להם שום עיכוב. העיקר להיות שם. השיא הוא החיבור בין יצחק הרצוג ולבני שמביאה איתה ״נדוניה״. את עמיר פרץ שהיה שם, את עמרם מצנע שהיה שם, ואולי גם את מאיר שיטרית שגדל וצמח בליכוד וממשיך לטייל בין מפלגה למפלגה.

את האמת? אני מבינה אותם. להפסיד כזה מקום עבודה שלא עושים כלום למען פשוטי-העם ומקבלים שכר נאה, כבוד וכיבודים? וזה עוד כלום. לכל אחד יש חדר מפואר ונוח. צוות שלם שמגיש להם כל מה שהם רוצים. הם מקבלים מכונית וגם נהג. כן, כן, אחד העוזרים שלהם מסיע אותם מפה לשם ומשם לפה. איפה, איפה ימצאו מקום עבודה כזה!? וזה עדיין כלום. הנסיעות שלהם לחוץ-לארץ? וזה עדיין כלום. הם באים לכנסת מתי שיש להם זמן. באים למליאה שרוב הזמן ריקה, רק כשצריך להצביע הצבעה חשובה להם. להשתתף בישיבות הוועדות בהן הם חברים? לפעמים. יותר מעניין לשבת במזנון הכנסת לאכול ולשתות לתכנן תיכנונים, לקשור קשרים, להבטיח שיהיה להם מקום גם בכנסת הבאה, וגם לארח את מי שבא להם כדי להראות כמה הם חשובים.

אלי ישי סוף סוף התעורר ולפי הדיווחים כנראה יפרוש מש״ס. אלי ישי מה-זה-תמים. הוא ניהל את המפלגה בשנים שדרעי ישב בכלא, ניהל אותה אחרי שדרעי השתחרר מהכלא. דרעי הקרמינל לא ישב בשקט וברגע שהיה יכול לחזור לזירה, הפעיל את קסמיו על הרב המהולל,  שהיה עדיין בחיים, וקיבל את ראשות המפלגה בחזרה כאילו לא קרה כלום. אלי ישי, האיש הישר והנאמן, זרם עם החלטותיו של הרב. זה לקח לו זמן להבין מה דרעי עשה לו, איך הדיח אותו, איך השפיל אותו.

נחכה ונראה מה יעשה.

טיפת דבש. בזכות פלאי הטכנולוגיה יש לנו את היוטיוב בו ניתן ליהנות מרגעי קסם. עוד משפט על דני קיי. הוא גם היה טייס ובשלן מצויין. אמיתי. אז כדאי לצפות בדני קיי וג׳ין קלי בריקוד.

* * *

ביקורת אופיינית על "המושבה שלי"

ציטוט ביומן מיום 24.11.2000

יום שישי. 24.11.00. בדואר מגיע "עיתון 77" ובו ביקורת של גברת אחת בשם דניאלה שחם על "שתיקה" של יהושע סובול, ו"המושבה שלי" – בשם "אנתרופיה ומחוז זיכרון מילולי", מאמר נפוח ומטומטם ובו רשימות מצאי של עצים וגסויות (שלי) והשוואות בין הספרים שאין להן דבר עם הספרים עצמם, אינן מוסרות דבר על תוכנם ודמויותיהם, אך מבליטות את "מחקרה" של הכותבת על כפר סירקין. חשוב מאוד. יש לי הרגשה שכלל לא קראה את ספרי אלא רק דיפדפה בו מתוך אותה דיעה נשית קדומה, שסיכומה:

 "נשמתי בקריאתי את בושמו של הזיכרון אצל סובול, מלוא ריאותיי בניחוח הפרחים, העצים והאדמה הכפרית הרווייה ששימשו לרגעי הייאוש והעצב, כמו גם לאהבה שסיפורו חושף.

"בן עזר כפה עליי לכלוא את נשימתי, כמו במחראה, מחמת צחנת הנפיחות. הוא מרבה להזכיר מאכלים שונים שהיו נהוגים בקרב המתיישבים. על פי הטקסט ניתן היה לחשוב שבמושבה אכלו רק שעועית וכרוב... ריחות הכפר נבלעו בשאר הסירחונות שהספר מלא בהם – השתן, הצואה והזרע שגדשו את מחוז הזיכרון המילולי."

* * *

ראו מה מסתובב ברשת הסינית

אימו של אובמה בעירום מלא

האם זה אמיתי, מי יודע?

http://mp.weixin.qq.com/s?__biz=MjM5NDgxNDg3NQ==&mid=202442933&idx=1&sn=74b28c5f8bd01a95e26223087dfeb991#rd

* * *

יוסי אחימאיר

מה המפקד הבריטי היה אומר...

אילו לויטננט-קולונל ג'ון הנרי פטרסון המנוח, מפקד הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, היה יכול לדבר, אולי היה משמיע את הדברים הבאים:

אני מודה לך נכדי היקר, אלן, שהגשמת את חלומי להיטמן ליד חיילי, הגדודאים העבריים, שעליהם פקדתי בעת כיבוש ארץ-ישראל מידי התורכים, במטרה לקדם את שאיפות העם היהודי להקמת מדינתו בארץ התנ"ך האהוב עלי. עברו 67 שנה מאז נפטרתי, והנה ביום חמישי שעבר זה הוגשם.

יפה אמרת בטקס טמינת אפרי ואפר סבתך, כי אתה שמח בשבילי שהועברתי מן הקיר המשמים בקולומבריום בלוס-אנג'לס – אל האוויר הצח והמרחב הפתוח כאן בארץ-ישראל. אף כי אירי-נוצרי הנני, מעתה אני קבור במדינת היהודים שלמענה לחמתי.

לא זכיתי לראות בתקומת ישראל, והנה היא עובדה קיימת. מדינה משגשגת, עם צבא מהולל על נשקו המתקדם. אני רואה את הכבישים הסואנים, את הבנייה הקדחנית, את התעשייה המתקדמת, את ההיי-טק (מה זה?), את החקלאות, את התרבות, את המדע, את אצטדיוני הספורט ואולמי המשחק, את המסעדות הגדושות בבני אדם... בחלומותיי הוורודים ביותר לא הייתי מאמין לאילו הישגים יגיע העם היהודי במולדתו העצמאית.

ההשתאות גוברת למראה התבערה שמתחוללת בלבאנט: אלימות חייתית, טבח של ערבים בידי ערבים, הרס ושפיכות דמים. העולם הערבי מרים ראש ומניף גרזינים... ישראל היא כשושנה בין החוחים הללו. אור לעולם כולו. היש עוד מדינה אשר כה מאויימת ומבודדת – וכה משגשגת ומתקדמת?

אני זוכר היטב את הארץ לפני מאה שנה, שמונים שנה, שוממת, נחשלת, אף כי פה ושם כבר נראו מושבות של יהודים וניצני שלטון עצמי. מכמה עשרות אלפים בתחילת המאה העשרים, הגיעה האוכלוסיה כיום לשמונה מיליון אזרחים. אכן, יש שכר להתייצבותי, גוי שכמוני, לימין עם הנצח, עם התנ"ך, למען יגשים את חלום הדורות, ואין מאושר ממני שמעתה טמון אפרי באדמת ארצם.

אבל אמור לי, אלן היקר: מה אלה הרעשים שעולים מסביב? מדוע היהודים מלקים אלה את אלה? למה אינם מרוצים? למה הם מתכתשים ומשמיצים אלה את אלה? למה הם נירגנים? מדוע הם מטיחים זה בזה "פוטש" ו"מנותק"? ומה פשר הדיבורים הללו על "מילקי" בברלין?

ושאלת השאלות: מדוע יש בהם היוצאים נגד מדינתם שלהם? מדוע יש ישראלים המצדיקים שוב ושוב את אויביהם? מה מקור ההתבטלות שלהם בפני אומות עולם ובפני מבקריהם האנטישמיים? באמת אינני מבין. אולי מעתה, כשאני שוכן באדמתם, לאחר שנתנו לי כבוד ממלכתי יוצא מן הכלל, שבאמת אינני יודע אם אני ראוי לו, אוכל לתהות על סיבות יצר ההרס העצמי הפושה באזרחי ישראל.

ואולי המצבה שלי תשמש מקור השראה לדורות הצעירים, להתנדבות למען הכלל ולביסוס מדינתם, למחיקת הלכי רוח תבוסתניים ויצר ההלקאה העצמית, ליתר אחדות  וכבוד ההדדי גם במערכת בחירות, ובעיקר למקור של גאווה לאומית, שאחיי היהודים חסרים אותה כל כך? – ימים יגידו.

תודה לממשלת ישראל על הטירחה שבהעברת אפרי לארץ הקודש. כולי תקווה, נכדי היקר,  שכאשר תשוב לפקוד מפעם לפעם את קברי בהגיעך לישראל, תוכל להיווכח, ששמי ופועלי לחידוש הצבאיות היהודית ועצמאות ישראל – אכן משמשים מקור של השראה לציונות רוממה, כביטויו של ידידי המנוח ז'בוטינסקי, ולהתנערות ממנטליות גלותית.

(פורסם לראשונה ב"מעריב", 8.12.14)

* * *

עוז אלמוג

פרידה מלימור לבנת

הפעם הראשונה שהופעתי כמרואיין אורח מול קהל באולם היתה לפני למעלה משלושים שנה. זו היתה שבת תרבות בחולון. את התוכנית הנחה מני פאר ז"ל ברוח תוכניות הטוק שואו בטלוויזיה, שצברו אז פופולאריות. האולם היה מלא מפה לפה וזכור לי שהתרגשתי מהמעמד. הייתי אז דוקטורנט עול ימים.

לא זכור לי מי היו כל המרואיינים על הבמה, אבל אחת זכורה לי היטב: הגב' לימור לבנת. היא דיברה באסרטיביות, על גבול התוקפנות, והיה ברור שהיא הגיעה "להרביץ הופעה" כחלק מקמפיין הבחירות שלה בתוך הליכוד (לקראת הכנסת השתים-עשרה). אני זוכר ששאלתי את עצמי:  "מי זו האישה האסרטיבית והמחוספסת הזאת (המילים המקוריות היו קצת יותר בוטות), שלא הפסיקה לצרוח ולהיכנס לדבריי המרואיינים האחרים?"

לימים הסתבר לי שחספוס אסרטיבי + טון דיבור עמוק + קלישאות קליטות (רצוי בגוון לאומי) הם נוסחה מוצלחת להצלחה פוליטית. העובדה שלבנת היתה אז מועמדת צעירה (בהנהגת הימין היו מעט מאוד נשים) ובעלת ייחוס שבטי מכובד, מן הסתם סייעה לה. ובכל זאת, מי היה מאמין אז שתגיע כל כך רחוק ושתשרוד זמן כה רב.

לבנת עשתה חיל בפוליטיקה, התקדמה מתפקיד לתפקיד ואף כיהנה כשרה בשלושה תיקים. אני מודה שמינויה לשרת החינוך צרם לי. לא בגלל שיש לי חלילה משהו אישי נגדה, אלא משום שאיך נגיד בעדינות: הרקע המקצועי והמזג שלה לא התאימו למשרה.

כחלק מתפישתה החינוכית היא חייבה את הנפת הדגל ושירת ההמנון בבתי הספר. דגלים והמנונים בהחלט תורמים לזהות ולתלכיד הלאומי. אפילו הילדים האמריקאים פותחים את היום בשבועה לדגל הפסים. אבל מי שמכיר קצת את המנטליות הישראלית יודע שטקסיות זה לא שקית הבמבה שלנו, ושתקנות פורמליות הקשורות לנימוס ולכבוד הופכות במקרה הטוב להמלצות פתטיות.

סיפור עלייתה של לבנת סמלי ומקפל בתוכו את סיפור עלייתו של הליכוד ואת השינויים שהתחוללו בתקופת שלטונו הארוכה (למעט פסקי זמן קצרים): מהפכת הנשים והמיעוטים היהודיים, נקמת הרביזיוניזם, גסיסת השמאל והתחזקות התרבות הפופוליסטית.

קשה להאמין, אבל לבנת היא האישה שכיהנה הכי הרבה זמן כחברת כנסת, אחרי גולדה מאיר – מה שאומר שאני באמת כבר תרח. לזכותה ייאמר שהיא נשארה צעירה ברוחה ושרוח הפטריוטיזם לא פסה מליבה. עכשיו תוכל להתמסר לדברים אחרים, להיפטר מהתדמית הפוליטית הקשוחה וליהנות מחיים פרטיים.

* * *

אמנון לורד

מבוז'י עד ביבי

כל האמת על המתמודדים שלכם

ציטוט מ"מקור ראשון" 12.12.14

הרצוג מוכן לחזור על טעויות העבר, לבני מגלה בורות ונבערות עוצרת נשימה, נתניהו מותקף מתוך המפלגה שלו ולפיד עלול להתאייד כמו אביו לפניו. מבוא להערכת פועלן של הדמויות המרכזיות במערכת הבחירות.

מתי בפעם האחרונה הלכו הישראלים להצביע בקלפי מתוך שיקול קר? מתוך הערכה אמיתית, מדידה פחות או יותר, לגבי מנהיגות, תוכניות והישגים? התקשורת הישראלית והזירה הפוליטית לא מעודדים את הציבור לעשות שיקול כזה. התקשורת בכללותה עסוקה כבר עכשיו – לא מדויק: כבר 20 שנה – ביצירת חלל של השתקפויות מעוקמות ואווירה מניפולטיבית. כדי להיחלץ מהמלכודת הזאת, אני מציע מבוא להערכת פועלן של הדמויות המרכזיות במערכת הבחירות הנוכחית.

יצחק הרצוג

במלחמת צוק איתן הוא שיתף פעולה עם מזכיר המדינה ג'ון קרי, שהציג לישראל אולטימטום לקבל תיווך של מדינות הטרור קטאר וטורקיה. בפורום סבן שהתכנס בסוף השבוע שעבר הוא אמר שהבסיס לתוכנית המדינית שלו הוא מתווה קלינטון. באופן מעשי הוא תומך בנסיגה חד-צדדית מיהודה ושומרון.

הנה מה שאמר בראיון בפורום סבן: "אמרנו להם שעזה תהיה הונג־קונג במזרח התיכון וזה לא עבד, אז אנחנו חייבים לקחת את זה בחשבון. ואולם אני מאמין באופן חד־משמעי ומעומק לבי, שמכיוון שזהו (הסדר מדיני) הכרח, הרי שזהו הכרח בכל הנסיבות: להיפרד מהפלסטינים. אם זה ייכשל, נהיה חייבים לנקוט צעדים כדי להגדיר את גבולותינו בצורה ברורה."

המראיין, ג'פרי גולדברג, אמר שפירוש דבריו הוא נסיגה חד-צדדית, והרצוג השיב: "זה תלוי איך אתה מסתכל על החד-צדדיות. גם אם אין משא ומתן אתה יכול לתאם."

הוא מתנגד חריף לחוק מדינת הלאום היהודי, אף שרק לפני שלוש שנים לא מעט מחברי מפלגת העבודה תמכו בחוק, וגם יושבת הראש דאז, שלי יחימוביץ', לא פסלה אותו. הוא אמר די בבירור בפורום סבן שהוא מתנגד לתפיסה שמאחורי חוק הלאום – משום שהיא דומה להסדר קבע עם הפלסטינים. אם אני מבין נכון, מבחינתו המהלך הזהותי הפנים-ישראלי הוא בעל משמעות מדינית חד-צדדית. כאילו ישראל קבעה הסדר סופי. עקרונית, "בתוך ישראל כל האזרחים צריכים להרגיש שהם שווים ולא רק להגיד את זה. ולבוא עם השיח הזה על מדינה יהודית, זה מבטא טונים גזעניים. מישהו יועדף על פני האחר."

למעשה, הרצוג חותר למטרה של הקרן החדשה לישראל, של דה-יהודיזציה של המדינה לטובת מדינת כל אזרחיה. אם הערבים צריכים גם "להרגיש" שהם שווים, האם הם מרגישים כך עכשיו? הרי בינתיים אין חוק לאום. משתמע שיש לנקוט עוד צעדים בעתיד שיגרמו להם "להרגיש" שווים, כלומר שינויים חוקתיים בכיוון המתאים. הוא רואה בחוק "שגיאה נוראית".

"יש זרמים שמנסים להגביל את החזון הדמוקרטי הנפלא של ישראל," אמר הרצוג. גם בעת ביקור ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון, בכנסתֿ, נשא הרצוג נאום שבו הכפיש את הדמוקרטיה הישראלית לעיני מנהיג זר. ואז עוד לא עלה בכלל נושא חוק מדינת הלאום. הוא הקים קואליציית אופוזיציה שכללה בין השאר את מפלגת בל"ד.

בנושא הכלכלי הוא רואה עצמו שגריר המחאה של 2011. "זו היתה נקודת מפנה בתולדות ישראל", אמר, וטען שמפלגתו היא "המפלגה היחידה שיכולה לתת מענה למחאה. זה סדר היום של המאבק האמיתי ביני לבין נתניהו."

ואי אפשר בלי לשוב ולהזכיר שיצחק הרצוג היה שותף לפרשת העמותות הלא-חוקיות של קמפיין אהוד ברק ב-1999. כשהוזמן לחקירה במשטרה, שתק. מעשה חסר תקדים המעיד על חשדות כבדים. הוא לא נענש על כך ציבורית.

יש לנו כאן עסק בעליל עם מישהו שמוכן, מתוך הכרה גמורה, לחזור על שגיאות אסטרטגיות שהמיטו אסון על ישראל. חרף העובדה שישראל עשתה ניסוי חי בשטחים-תמורת-שלום ובהסכם שלום עם ארגון טרור, וחרף העובדה שבכל פעם התהליכים האלה רק גרמו לישראל עוד אסונות אסטרטגיים – הרצוג מוכן ללכת שוב לנסיגה חד-צדדית. הפעם בחזית המרכז. הוא גם סבור שבמדיניות הפנים שלה ישראל צריכה להתחשב באינטרסים של המשא ומתן והסדר הקבע עם הפלסטינים. כדאי לזכור זאת.

ציפי לבני

יש בה נוקשות, ולא מהסוג החיובי. ההתפרצות הקיצונית שלה נגד חוק הלאום מעוררת תמיהות. התבטאויותיה היו חסרות אחריות לאומית, בהמשך להתנהגותה באופוזיציה נגד ממשלת נתניהו הקודמת. הן גם הסגירו את אחד המאפיינים שלה: בורות. יכולתה לטעון כי מגילת העצמאות קבעה את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית היא נבערות עוצרת נשימה.

הנוקשות שלה היא לפי אופנות. היא כנועה לחלוטין למפלגה השלטת בישראל, מפלגת התקשורת. ב-2008, לאחר התפטרות אולמרט, ניתנה בידה הזדמנות להרכיב ממשלה. אז נכון שאלי ישי מש"ס לא עשה לה את החיים קלים. אבל בגלל הנפת הדגל של אי-כניעה לחרדים היא ויתרה על ההזדמנות להיות ראש ממשלה.

עכשיו היא תהיה מוכנה לערבב יחד לא רק את ש"ס אלא גם את חנין זועבי וליברמן. הכול כדי לסלק את בנימין נתניהו מהשלטון. היא הציעה פעם אחר פעם לממשל האמריקני להפעיל לחצים כבדים על ממשלת ישראלֿ, כי לחץ עובד על נתניהו.

נקודת זכות: בישיבות הקבינט בזמן המלחמה היא היתה אחת הבודדות שהיתה לה תרומה בדיונים. ניסיון של עשר שנים בממשלה עושה משהו.

מאז פרץ באזור מה שמכונה "האביב הערבי", היא התנתקה מהמציאות. המשיכה לדבוק בתיאוריות על "המתונים" שאבו-מאזן נמנה עמהם, והצורך בהסדר כדי שלא יתווסף שום ערבי למניין אזרחי ישראל. היא נשאה ונתנה עם אבו-מאזן ואבו-עלא, בנוקשות כמובן, במשך שלוש שנים, ולא למדה דבר ולא השיגה דבר. היא לא מסוגלת להשיג תוצאה. היא לא הגשימה דבר בתפקידיה המיניסטריאליים.

בנימין נתניהו

ראש הממשלה הראה שהוא מסוגל "להסתדר" עם חמאס יותר מאשר עם הליכוד. עלילות השבוע האחרון הראו כי נתניהו יצטרך להתמודד לקראת הבחירות עם עוד שתי מפלגות שראשי ממשלה בעבר לא נאלצו להתמודד איתן: מפלגת התקשורת והליכוד. למרות הניצחון השבוע שנחל נתניהו במרכז הליכוד בהצבעה על הקדמת הפריימריז, חוסר היכולת שלו לנטרל את קבוצת 'מנהיגות יהודית' שחדרה לליכוד וביצעה סוג של השתלטות עוינת כשהתופעה עוד הייתה מינורית, הפך לתקלה אסטרטגית.

כך גם כישלון קטן, כמו הזנחת הטיפול בדני דנון כשמונה לסגן שר הביטחון. עכשיו הוא מכשול חמור עבור הליכוד. חוסר תשומת הלב בזמנו במאבק על ראשות המרכז גרמה לכך שעם ידידים כאלה נתניהו לא זקוק לאויבים מהאופוזיציה. נתניהו צריך להתפלל שהציבור ישפוט אותו לפי הרקורד שלו, שהוא חיובי בתחומים החשובים.

ביצועיו נמדדים על כל שש השנים האחרונות, כשיש הבדל ברור בין השנתיים של הקדנציה הנוכחית לבין ארבע השנים שבית 2009 ל-2013. אין ספק שבממשלה הראשונה עם השותפים הדומיננטיים אהוד ברק ואלי ישי הוא הגיע לתוצאות מרשימות ביותר: הצליח לחלץ את ישראל מהמשבר הכלכלי-פיננסי שריסק את אירופה ואת אמריקה בדרך שמנהיגי העולם האחרים לא הצליחו. יצר כלכלה צומחת וחסונה שמסוגלת לעמוד גם במשברים בטחוניים חמורים. יותר ממנהיגים אחרים בקהילה הבינלאומית הוא זיהה את הכיוון האמיתי של מה שכונה "האביב הערבי". ובאופן כללי הצליח לשמר את ישראל כאי של יציבות בטחונית יחסית אל מול סופת הדמים שמסביבנו.

מי שרוצה יכול גם לחשוב כיצד היתה נראית ישראל – ובייחוד תל-אביב, אם היו היום בישראל חצי מיליון מסתננים סודנים, אריתראים ושאר פליטי אפריקה אלמלא נבחר נתניהו ב-2009. הגדר הביטחונית בדרום היתה השיגעון האישי של ביבי והוא מנע באמצעותה התמוטטות חברתית באזורים ידועים בארץ.

הוא חולל מפנה במאבק הבינלאומי נגד הגרעין האיראני. לכל אורך התקופה הראה יכולת מרשימה מול לחצים עוינים מצד "ידידתנו" הגדולה ארצות הברית. בקדנציה הנוכחית הוא עמד בראש קואליציה שלא הוא החליט על מרכיביה, ואיבד חלק מיכולתו להכתיב מדיניות בכלכלה. ובכל זאת, הוא מוביל יחד עם ישראל כץ מהפיכה תחבורתית שיהיו לה השלכות כלכליות חברתיות מפליגות.

נתניהו הוביל את ישראל דרך משבר ביטחוני מתמשך מתחילת יוני ועד אמצע אוגוסט. גם כאן, הצליח לנער מישראל את הלחץ האמריקני לחדול את מבצע צוק איתן מוקדם מדי. יש שמותחים עליו ביקורת על האסטרטגיה של צוק איתן. אבל אין ספק שזו אחת המערכות הבודדות שראש ממשלת ישראל היה זה שהוביל אותה ולא יצרי הבטן של הרחוב.

בקדנציה הזו פתח נתניהו במהלך שנועד להחזיר את השלטון לאיזון הדמוקרטי אל מול בית המשפט העליון. חוק הלאום הוא הצעד הראשון.

יאיר לפיד

שר האוצר המפוטר חזר השבוע לעמדת הגימוד שלו מתקופת צוק איתן. הוא מגלה נאמנות לממשל האמריקני יותר מאשר לראש ממשלתו. על רקע הברית שנכרתה בין לבני להרצוג, הוא עלול להתאדות כמו אביו לפניו. אפשר רק לומר שההישג הוודאי של קיצור ימי הממשלה הוא הסתלקות לפיד מהאוצר ושי פירון מהחינוך. הם עדיין לא הספיקו להרוס שם הכול.

לפיד בכל אופן ראוי לשבחים על כך, שהיה מוכן להיכנס לתפקיד כל כך קשה במיקצה הציבורי הראשון שלו. עצם העובדה שכלכלת ישראל ממשיכה להתקיים, יכולה להירשם כהישג מבחינתו. הביקורת שמתח בפומבי על אנשי סגל משרד האוצר והזלזול שהפגין במקצועיות הדרושה לניהול ענייני כלכלה חשפו אותו כסוג של בור שחצן.

זה לא שחוקי הכלכלה קבועים כמו חוקי ניוטון. אבל הפגנת הזלזול בדרג המקצועי גורמת ליזמים העסקיים במשק ולמשקיעים פוטנציאליים מבחוץ לחשוב יותר מפעמיים כאשר הם מזהים קברניט כלכלי כזה בישראל. כפי שהתקשורת היא שקבעה למעשה מי תהיה נגידת בנק ישראל, כך היא יצרה איום על לפיד שקבע את סדר היום הכלכלי שלו לפי השבשבת האופנתית של העיתונים ותכניות הרדיו והטלויזיה.

ההתערבות הישירה שלו בנושאים מסויימים, בצורה פופוליסטית, החל בחוק מע"מ אפס וכלה בשכר המינימום, גרמו ועוד יגרמו לנזקים. השוק החופשי בישראל בענפים שונים אינו סובל כבעבר התערבות מלמעלה והוא מגיב קשה.

לזכותו אפשר לומר, שלא העלה מיסים.

בחודש הבא כבר נשמע חדשות טובות על הצמיחה ברבעון האחרון של השנה. זה יהיה בסביבות 3 אחוזים מינוס. אבל כפי שאמרה באחת ההופעות האחרונות שלה הנגידה קרנית פלוג, ישראל התדרדרה בשנתיים האחרונות במדד הסביבה העסקית. יש מגמה מואצת של הרעה בתנאים המשקיים המאפשרים לבעלי הון וליזמים עסקיים להשקיע ולפתוח עסקים חדשים. לפיד שייך לאלה שמאמינים עדיין בממשלה כגורם הכלכלי החשוב, ואינו מבין שמצב הכלכלה נקבע על ידי העסקים הקטנים והבינוניים.

* * *

אורי הייטנר

1. שחר של יום חדש

18 במרץ 2015

 22 המנדטים של רשימת "העבודה / התנועה" הופכים את יצחק הרצוג לראש הסיעה הגדולה בכנסת, עם מנדט אחד יותר מהליכוד.

בין הגושים, לעומת זאת, אין הכרעה ברורה. על מי יטיל הנשיא להרכיב את הממשלה הבאה? על מי שמיספר רב יותר של  ח"כים ימליצו עליו. וכאן מתחיל מרוץ מטורף בין נתניהו להרצוג, מי ישיג מיספר רב יותר של ממליצים.

לאחר מו"מ עיקש, ובתום פגישה לילית ארוכה בארבע עיניים, יוצא עשן לבן. ליברמן מוכן להמליץ על הרצוג. הרצוג וליברמן עומדים טרוטי עיניים לפני העיתונאים, ובמסיבת עיתונאים בשידור חי מכריזים: הסכמנו על רוטציה. ליברמן יכהן כראש הממשלה שליש מן הקדנציה.

ואיפה הצלע השלישית? ציפי לבני, מסתבר, אינה מקבלת את ההסכם. יש לה אידיאולוגיה, ועליה היא אינה מוכנה להתפשר. הרי בחוזה כתוב בפירוש, שהיא תכהן כראש הממשלה במשך שנתיים תמימות, במחצית השניה של הקדנציה. הרצוג רוצה רוטציה עם ליברמן? בבקשה. על חשבונו. לא על חשבוני.

שב הרצוג לליברמן, והמו"מ מתחדש ביתר שאת. תמורת תיק הביטחון, מוכן ליברמן להתפשר. הוא לא יכהן כראש הממשלה שליש מהתקופה אלא רק רבע. הוא יחלוק עם הרצוג את המשמרת שלו – כל אחד שנה.

וכאן נוצרה בעייה חדשה. המיועד לשר האוצר משה כחלון, אינו מוכן לקבל זאת. הוא קיבל מיספר מנדטים רב יותר מליברמן. אם ליברמן יכהן כראש הממשלה ברוטציה, קל וחומר שלו מגיע.

מה עושים? ללבני אין בעיה שגם כחלון יהיה רוה"מ. להיפך. כל עוד זה לא יהיה על חשבונה. כך גם ליברמן.

אין ברירה. "אם הגענו עד הלום", אומר הרצוג לבוז'י, "עוד ויתור קטן לא יעצור אותנו. אנחנו חייבים לגלות מנהיגות. הרי זו חזרה גנרלית לקראת המו"מ עם הפלשתינאים."

וכך נתפרה הקדנציה של ראשי הממשלה, בכנסת העשרים: חצי שנה הרצוג, חצי שנה כחלון, שנה ליברמן ושנתיים ציפי לבני.

הגיעה השעה לנסוע לבית הנשיא, המוכר לו כל כך. שמח וטוב לב, מהדק הרצוג את עניבתו, מפזר אפטר שייב על פניו זורק מבט אחרון למראה ואומר לבוז'י: "עשינו זאת. היום זה היום. נכון, לא על זה בדיוק חלמנו... רק חצי שנה? אבל איך אמרו הגששים? אפילו על שבועיים היינו מתפשרים."

ולפתע... צלצול בטלפון. "זהבה? גם את?!?!"

לפיכך מוסר השכל. מי שנסחט פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה.

2. צרור הערות 14.12.14

* יש ליצור דרך שלישית המקעקעת את החלוקה ההרסנית של "שמאל" מול "ימין". בפוליטיקה ההרסנית של "שמאל" מול "ימין", הטובים נגד הרעים, אנחנו והם וכו', כל שבט נגרר אחרי הפנאטים בתוכו. איתמר זוכרות בן גדעון גביר לוי משגב תג מחיר בלעין – הם נותני הטון. את הפוליטיקה ההרסנית הזאת אנחנו צריכים להחליף. זאת המשמעות של פוליטיקה חדשה. ליצור מחנה ציוני דמוקרטי מרכזי, שיש בתוכו מחלוקות ודעות שונות, אך הוא מאוחד, והמחלוקות נשמעות ברוח דמוקרטית ופלורליסטית. והמחנה הפנאטי שהזכרתי כמה מתופעותיו, צריך להיות מחוץ לתחום.

את החלוקה המחנאית-שבטית של "שמאל" ו"ימין", ההורסת כל חלקה טובה בחברה הישראלית, הגיע הזמן לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה. כל חלוקה כזאת, גוררת אותנו למצב שבו אנו צריכים לבחור, לכאורה, בין אדם ורטה לספיר סבאח, בין החיה הכהניסטית למפלצת "זוכרות".

* במלחמת "צוק איתן" מעייניי העם היו במלחמה נגד האוייב. הציבור הישראלי, על אף המחלוקות בתוכו, היה מאוחד במלחמה נגד המחבלים. הלוחמים זכו לגיבוי מרוב מוחלט של העם, שנרתם בהמוניו לפעולות התנדבות וסיוע לתושבי הדרום ולצ'יפור חיילי צה"ל. לרוב המוחלט של העם, היתה ברורה האבחנה בין עמית לטורף, בין "הלנו" או "לצרינו". באותו זמן, נערכה מלחמה אחרת, בין המטורפים שמחוץ לאותו קונסנזוס – אלה שצווחו צה"ל נאצים, נתניהו הוא היטלר, הרעים לטיס והחיילים פושעי מלחמה והזדהו עם חמאס ואלה שקראו מוות לערבים, מוות לשמאלנים ואף היכו פעילי שמאל רדיקאלי. במקום לבודד את המחנה ההרסני הזה, אותו קומץ מטורף ונתעב ולהוקיע אותו, אנו נותנים לו להיות הפלס"ר של שני השבטים, חיל החלוץ של כל "שבט". זאת תוצאת הפוליטיקה ההרסנית של המחנאות הישנה.

בחלוקה השבטית, המחנאית, ההרסנית של שמאל וימין, בכל שבט הזנב מכשכש בכלב. מכשכש ומקשקש.

הקרע ההרסני והחולני בין "שמאל" ו"ימין" הוא איום אסטרטגי. בבחירות הקרובות, לא אתן ידי למי שמעמיק את הקרע, אלא למי עשוי להוות גשר בין רק-לא-א' לרק-לא-ב'.

* בהתקרב הבחירות הלכה והתגבשה בקרבי נטיית לב להצביע בעד משה כחלון. כחלון מייצג תפיסת עולם קרובה לשלי – שילוב של סולידריות וצדק חברתי, עם גישה נִצִית מתונה בתחום המדיני ביטחוני.

בתחום המרכזי בעיניו, החברתי כלכלי, הוא מייצג את המלחמה בכלכלת המחוברים, או ליתר דיוק קלקלת המחוברים – הטייקוניזם החזירי ההורס את המשק, פוגע בחברה, מעמיק את הפערים ומרחיב ומנציח את העוני. הוא לוחם במונופולים החזיריים הגדולים ובראשם קרטל הבנקים, העושקים את האזרח למען הרווחים המטורפים של הטייקונים. הוא אישית הוכיח, בתחום הסלולר, שניתן להתמודד עם הבעיה בנחישות, גם מול קמפיינים אגרסיביים של כוחות בעלי המאה והדעה, בג'ונגל של כל דאלים ועשיר גבר.

בקרע המתהווה ורווי השנאה בין שבט ה"ימין" ושבט ה"שמאל", כחלון מייצג את המרכז השפוי.

עקב נטיית לבי לתמוך בכחלון, נסעתי למכללת כינרת לשמוע הרצאה שלו. עוד לפני ההרצאה הייתי בשל להחלטה. ההרצאה סייעה לי לקבל את ההחלטה.

על רקע הקמפיין המקצין והמתלהם, נוסח מופעי האימים של נתניהו ולפיד בשבוע שעבר, כחלון בלט בהרצאה עניינית על המשק הישראלי, בעיותיו והדרכים לפתור אותן. פשוט, פוליטיקאי המציג דרך, ללא השמצות, ללא התלהמות, אפילו לא הזכיר איש מן המועמדים האחרים. הוא פשוט ניתח את המצב הקיים, הציע חלופות והבטיח מנהיגות שתעז להוציא מן המגירה את הפתרונות הידועים לכל המנהיגים, אך הם משותקים מאימת הטייקונים.

אני בוחר ב"כולנו", בראשות כחלון.

הבחירה שלי ב"כולנו" מעוררת שאלה טובה – מי ערב לנו שאין זו עוד מפלגת אווירה וכוכבים מן הסוג של ד"ש, מפלגת המרכז, "שינוי", "הגמלאים", "קדימה" ו"יש עתיד"?

אף אחד לא ערב לכך. אני לא הצבעתי לאף אחת מן המפלגות הללו. אבל עצם העובדה ששוב ושוב קמו מפלגות כאלו, מעידה על כך שקיים ואקום בפוליטיקה הישראלית; שיש צורך בדרך מרכזית. נכון, המפלגות הללו נכשלו, אבל האם הליכוד ומפלגת העבודה הן הצלחה כל כך גדולה? הן הסבו לנו נחת כל כך גדולה? האם הקרע בעם שהם מחוללים ומעמיקים, כשכל אחד מציג עצמו כמחנה הציוני מול הימין-שמאל הקיצוני, זה המענה לצרכי החברה הישראלית? האם נגזר עלינו להידרדר לקרע לאומי?

אני רוצה מפלגה משמעותית, שלא תהיה חלק משלהוב היצרים הזה, אלא תוכל להוות גשר בין הקצוות ולבטא קול מתון. אני רוצה מפלגה שתהיה הגורם המאזן והממתן בכל ממשלה שתקום ותהווה משקל נגד לקיצוניות.

בהרצאתו, התחמק כחלון מתשובה בהירה בנושא המדיני. הוא אמר שהוא "ימין מרכז מתון ברוח הליכוד של בגין, ויפעל למען ישראל חזקה" וכו'. לא אהבתי את התשובה הזאת. הייתי מעדיף שיציג את העמדות שלי.

למרבה הצער, אין מי שמציג את העמדות שלי בכל התחומים. אבל בנושא החברתי הכלכלי כחלון בהחלט מציג עמדות שאני מזדהה עמן. בנושא המדיני הוא מייצג גישה נצית מתונה, וכך גם אני. אם להיות אמתיים, הפערים המדיניים בין זהבה גלאון לאריה אלדד ענקים, בלתי ניתנים לגישור, אך יש ביניהם מכנה משותף אחד – לשניהם אין פרטנר פלשתינאי, ולכן המחלוקת בתחום המדיני היא תאורטית. לעומת זאת, בסוגיות הפנים, החברה והכלכלה, מלוא האחריות היא עלינו. בנושאים אלה אני מאמין בכחלון ובדרכו.

* מהודעתי על תמיכה בכחלון, יכול הקורא הנבון והעירני להסיק, שלא אתמוך בבחירות בנתניהו. אולם אני חייב להודות, שיש בי איזה דחף להצביע בעדו, אף שאיני תומך בו, כריאקציה למסע הדמוניזציה ורצח האופי שנעשה לו. אני מאמין שהמסע הזה יחזור למחולליו כבומרנג.

הדוגמה המכוערת והבוטה ביותר לדמוניזציה, היא הטענה שנתניהו שלח את חיל האוויר להפציץ בעומק סוריה, משיקולים אלקטורליים. גם כאשר הטענה הנתעבת הזאת נשמעת עם סימן שאלה בסוף ומוגדרת כ"הטלת ספק", זאת הסתה לכל דבר. האשמת ראש הממשלה בכך שהמטרה – ניצחון בבחירות, מקדשת אצלו את כל האמצעים כולל סיכון המדינה בהסתבכות ביטחונית, היא עלילת דם נתעבת. הטענה הזאת מעידה על משמיעיה, שמטרתם, החלפת ראש הממשלה, מקדשת את כל האמצעים. דיבורים מן הסוג הזה הם המדמנה שממנה עלול לצמוח יגאל עמיר הבא.

* זהבה גלאון שיגרה את תמר זנדברג לידות אבן בראש הממשלה ולהאשים אותו ששלח את חיל האוויר לתקוף בסוריה משיקולים אלקטורליים. לאחר מכן, הסבירה גלאון שאמנם היא אינה מאמינה במעשיה הזאת, אבל עצם העובדה שתמר זנדברג חושדת בנתניהו היא סיבה לכך שהוא צריך ללכת הביתה.

וזה מזכיר את הסרט של צ'רלי צ'פלין על הזגג ששלח קדימה את הילד לנפץ חלונות, כדי לקושש פרנסה.

* לא, לא. לא אצביע לנתניהו. דרכו החברתית כלכלית מנוגדת לערכיי ולהשקפת עולמי. אני סבור שבחוסר אחריות משווע, הוא טלטל את החברה הישראלית לבחירות בזבזניות ומיותרות. אזרחי ישראל משלמים לו משכורת כדי לעבוד, לא כדי לעצור את כל הרפורמות שממשלתו קידמה, כי הוא מאמין (או משלה את עצמו) שבחירות תשפרנה את מצבו. בהתנהלות הקלוקלת של הממשלה לא היו צדיקים. לא לפיד ולבני, וגם לא בנט וליברמן (בעיקר בתקופת המלחמה). אך נתניהו לא גילה מנהיגות, לא ניסה ולכן לא הצליח להנהיג את הממשלה והוא פירק את החבילה מתוך גחמה, על חשבון האינטרס הציבורי.

ועם כל ביקורתי עליו, ואגב – איני מתעלם גם ממעשיו החיוביים, אני סולד מהקמפיין המרושע נגדו; קמפיין של דמוניזציה, שמשמעותו ההרסנית היא מסר סמוי לאזרחים של אי כיבוד תוצאות הבחירות אם נתניהו ינצח.

* אני רואה את חברי מרכז הליכוד הפייגלינאים מתלהמים בקריאות "די לדיקטטורה", ויודע שאף אחד מהדמוקרטים הגדולים הללו לא יצביע בבחירות למפלגה, שהוא שותף פעיל בניסיון לבצע בה השתלטות עוינת.

* תמיד סלדתי מהביטויים "המחנה הלאומי" ו"מחנה השלום", של מי שמנכסים לעצמם את השלום או את הלאומיות ומדירים את יריביהם מהלאומיות או השלום. עכשיו יצחק הרצוג וציפי לבני מנסים לנכס לעצמם את הציונות. אחרי שהתגייסו למסע צלב נגד חוק הלאום, שהוא ביטויה האמיתי של מגילת העצמאות, יש יותר מקורטוב של ציניות בניסיון הזה.

כאשר ציפי לבני מדברת על המחנה הציוני לעומת המחנה האחר, היא מגדירה את שרה ואיתן לבני ז"ל כבלתי ציונים.

* רעיון הרוטציה הוא רעיון גרוע, בלתי מנהיגותי. לבני והרצוג מציגים את הרעיון כביטוי של אחדות, של יחד, של נכונות לוותר על אגו וכו'. ההיפך הוא הנכון. הרוטציה היא ביטוי לאגו – לאגו מטורף של לבני. האובססיה שלה להיות ראש הממשלה. הרצוג הוא ראש המפלגה הגדולה בפועל ובסקרים, בעוד לבני אינה עוברת את אחוז החסימה. ברור שהוא היה אמור להיות ראש הרשימה והמועמד היחיד לראשות הממשלה. אבל הוא מאוד רצה לרוץ עם לבני. ולבני מאוד רוצה אחדות, אך בתנאי שתהיה ראש הממשלה. זה, כנראה, העיקרון המרכזי שלה.

* כאשר דיין ערק לממשלת הליכוד תמורת משרד החוץ, יצא "העולם הזה" בעמוד שער, שליווה את תמונתו של דיין במילים: "זונה פוליטית". אי אפשר להשתמש באותה הגדרה כלפי ציפי לבני בלי להיחשד בסקסיזם. אז נסכים על אופורטוניסטית וסחטנית?

* האם היית רוצה שמי שכך ניהל את המו"מ עם ציפי לבני, ינהל את המו"מ עם הערבים?

* בחדר החקירות של המשטרה הרצוג לא היה לחיץ כמו במו"מ עם ציפי לבני.

* הרצוג ולבני פתרו לעמיר פרץ דילמה – האם לחתור תחת הרצוג או תחת לבני?

* הנפגע המרכזי מהחיבור של "העבודה" ו"התנועה" יהיה יאיר לפיד. הוא יתרסק.

* מה עובר לאחרונה על הרצוג? שינוי דרסטי חל בסגנונו. מי שהיה מופת של סגנון מכובד, מנומס, רציני, שונה מהסגנון הדומיננטי, לצערי, בפוליטיקה הישראלי, הפך לנואם כיכרות מתלהם, הצועק סיסמאות לעומתיות.

מן הסתם, יועציו מסבירים לו, שכדי להגיע לשלטון עליו לשנות תדמית. שהציבור רוצה לראות רצח בעיניים, כדי להאמין שהאדם יצוק מחומר של מנהיג. לכן, עליו לשנות את תדמית החנון, ולעטות עליו תדמית של ערס.

לצערי, יתכן שהיועצים צודקים.

אלא שלתחושתי, זה כל כך לא מתלבש על הרצוג; זה נראה פאתטי. הוא נראה כמו ילד כאפות שהחליט להיות "העכבר ששאג". זה לא עובד.

... בוודאי אחרי שציפי לבני עשתה ממנהיגותו חוכא ואיטלולא.

* שני ציטוטים ייצוגיים ממופע האימים של ציפי לבני בתוכנית "מצב האומה".

א. "בזוגיות של בוז'י ושלי הסכמנו שלא יהיו מריבות בנוסח מי ישטוף כלים ומי יעשה קפה. שנינו ביחד נוריד את הזבל."

ב. "ביבי אמר שהבחירות הן על מע"מ אפס. יש אפס בסיפור הזה, והוא לא המע"מ."

ועוד ועוד. שאלה – אם נתניהו היה מדבר בסגנון כזה על ציפי לבני, איך היו קוראים לזה?

* בג"ץ זועבי הוא בשורה חשובה ליום זכויות האדם הבינלאומי. הוא מבהיר שזכויות אינן הפקרות. הוא מציב גבולות וקובע קווים אדומים. חופש הביטוי הוא ערך חשוב ומרכזי, אך אין הוא בלתי מוגבל. דמוקרטיה אמתית מתגוננת מפני אויביה מבפנים.

* החשודים בהצתת בית הספר הדו-לשוני ובפשעי שנאה נוספים שייכים לארגון הגזעני להב"ה. ארגון להב"ה הוא קו קלוקס קלאן הישראלי. יש לנהל מלחמת חורמה עד כיבוי להבת האש הזרה הזאת.

* זיאד אבו עיד נרצח בידי היחידה להשתלת התקפי לב בשב"כ.

* השנה מלאו מאה שנים להחלטת הוועד הפועל הציוני לפתוח במו"מ עם מנהיגי התנועה הלאומית הערבית, שהחלה להתגבש בתקופה זו, על הבנה בין העם היהודי והעם הערבי בשאלת ארץ ישראל ולמען פעולה משותפת לטובת ארץ ישראל. הוועד הפועל הטיל על נחום סוקולוב, לימים יו"ר ההנהלה הציונית, להוביל את התהליך.

בכך החלו מאה שנות מרדף של התנועה הציונית ואח"כ של מדינת ישראל אחר השלום. כל מאמצי השלום התנפצו על קיר הסירוב לקבל את זכותו של העם היהודי למדינת לאום במולדתו, סירוב להגדיר את היהודים כעם ולפיכך כראוי להגדרה עצמית, סירוב להכיר בזיקה של העם היהודי לא"י וכמובן בזכותו על הארץ. זו היתה ועודנה הסיבה היחידה לכך שאין שלום.

כל עוד הערבים לא יכירו בזכותו של העם היהודי למדינת לאום יהודית בא"י, לא יהיה שלום.

הביטוי המעשי להכרה הזאת, הוא ויתור על טענת "זכות" השיבה.

* כל עוד הפלשתינאים דבקים בטענת "זכות" השיבה, אין כל סיכוי לשלום. הפלשתינאים לא יוותרו על תביעתם זו, כל עוד קיים אונר"א.

נציבות הפליטים של האו"ם, פועלת בכל העולם לסייע לפליטים להתיישב במקום אליו עברו, בשנתיים הראשונות לאחר עזיבתם את ארצם. כך לגבי כל העולם, חוץ מהפלשתינאים. להם יש סוכנות אחרת, רק שלהם. סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלשתין במזרח הקרוב (במאנגלית: UNRWA, ראשי תיבות:

 United Nations Relief and Works Agency for Palestine Refugees in the Near East

הוקמה בלחץ מדינות ערב אך ורק לפליטים הפלשתינאים אחרי מלחמת השחרור, במטרה להנציח את הבעייה, כנשק נגד ישראל.

בטווח הנראה לעין אין סיכוי לשלום, אך אסור למדינת ישראל לוותר לעולם על שאיפתה לשלום ועל חתירתה לשלום.

קיומו של אונר"א הוא אבן נגף בדרך לשלום. כל עוד אונר"א קיים, אין בדל סיכוי לשלום. לכן, מדיניות השלום של ישראל, צריכה להתמקד בפעולה מדינית נמרצת לסגירה מוחלטת של אונר"א.

דרישה כזאת נראית חסרת סיכוי, אך משמעות הדבר הוא שאין סיכוי לשלום. מאחר ואסור לנו לוותר על הסיכוי לשלום, עלינו להעלות את התביעה הזאת, לגבש תמיכה בינלאומית סביבה ולהתחיל לפעול בנדון, אף שלכאורה זו פעולה כנגד כל הסיכויים.

עלינו לפעול לכך בלי להתייאש, כי אסור להתייאש מן השלום.

* הרציתי בפני משתתפי טיול של מוסד הרב קוק על התחדשות יהודית ישראלית פלורליסטית. לפני 10-15 שנה, בהרצאות כאלו התגובה היתה ברוח של "מי שמך?" ו"זאת לא יהדות."

היום הקשב הוא אחר לגמרי והקבלה שונה לחלוטין. היום עוברת הציונות הדתית תהליך חשוב מאוד של התחדשות פנימית, שפניה רבות, וההתקרבות להתחדשות היהודית ה"חילונית" היא חלק ממנה. אחרי ההרצאה, רבים מהמשתתפים רצו לשוחח איתי, ושיתפו אותי בתהליכים הקורים בקהילותיהם, כמו למשל פמיניזציה מואצת, שהמאפיין אותה אינו שמדובר ב"פשרנות" ו"חפיפיניקיות", אלא בתהליך הנובע מתוך העמקה והעצמה יהודית.

אני מאמין שתנועת ההתחדשות היהודית הפלורליסטית והציונות הדתית עשויות להיות בנות ברית בשינוי חברתי בישראל. הדברים כבר קורים ברמות העומק של החברה הישראלית והתרבות הישראלית, אף שייצוגם התקשורתי והפוליטי נמוך.

ההרצאה הייתה בבית הכנסת הישן ברחוב הראשונים של ראש פינה. האירוע היה שחזור מסע המושבות של הרב קוק, שנסע עם קבוצת רבנים להיפגש עם החלוצים בהתיישבות בצפון. שחזור כזה נערך מידי שנה, ובדרך כלל כולל פגישה איתי.

בתום ההרצאה, בדרכי חזרה לרכב, עמדתי כדרכי ליד כל בית ברחוב הראשונים, וקראתי בפעם המי יודע כמה את תוכן השלטים המספרים את ההיסטוריה של הבית; על מלון אלתר שוורץ, על בית פיק"א, על בית יוסף פרידמן ("האפנדי"), על בית פרופ' מר. מהו אותו דחף לאו בר שליטה העוצר אותי לקרוא את המידע, שאני מכיר היטב, שוב ושוב ליד כל בית? זה לא המידע. המידע באמת ידוע לי. זאת ההשראה. אני שואב כוחות כאשר אני קורא את סיפורי החלוצים האלה, את סיפורי הציונות המעשית, של האנשים שלא חיפשו מילקי בזול, אלא בחרו במודע בחיי סבל, עוני ומחסור כדי לבנות את הארץ עבור הדורות הבאים.

דבר אחד חורה לי בכל פעם מחדש, כאשר אני קורא את השלטים על הבתים. מדוע בשלט על מלון אלתר שוורץ, לא מסופר שהאיש הוא סבו של יגאל אלון, ושבמלון הזה קבע אלון את מפקדת חטיבת "יפתח" במלחמת השחרור, בקרבות לשחרור צפת והגליל?

באירוע במלאת 90 שנה לראש פינה, אמר סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל."

* 75 שנים מלאו ל"ידיעות אחרונות". הגיליון הראשון, שיצא ב-11.12.39, נמכר בשני מִיל. כמה זה?

מיל (ובעברית, אחרי קום המדינה – פרוטה) הוא עשירית הגרוש (אחרי קום המדינה – אגורה). מאה אגורות הן לירה. עשר לירות היו שקל. אלף שקלים היו לשקל חדש.

אז כמה זה שני מיל?

עכשיו תעשו חשבון.

* ביד הלשון: איך נכון לכתוב, מכבי או מקבי?

מדוע יש, בכלל, ספק בנדון? הסיבה לכך, היא שאין לנו המקור העברי של ספרי מקבים / מכבים, אלא התרגומים ליוונית (Μακκαβαῖος). הגרסאות העבריות המצויות בידינו, הן תרגום לעברית מן התרגום ליוונית. התרגום אפשרי בשתי הגרסאות.

מכבי או מקבי הוא הכינוי של יהודה, מנהיג מרד החשמונאים, וכינויו הורחב לצבאו.

חוקרי הלשון שניסו לשער את המקור העברי מתוך התרגום ליוונית (כולל השוואה לאופן התרגום של מילים אחרות), נוטים להעריך שהמקור הוא מקבי. השערה מקובלת היא שהשם נובע מן המילה מַקֶּבֶת. מקבת היא פטיש. על פי גרסה אחת הפטיש היה כלי נשק (ולא רק כלי עבודה) שהמקבים השתמשו בו במלחמתם. ועל פי גרסה אחרת, המקבת מתארת את צורתו החיצונית של יהודה המקבי, שהיה מַקָּבָן – כינוי לאדם שראשו מחודד ומשוך מלפניו ומאחוריו כמעין מקבת, או מסמלת את כוחו ועוצמתו. ונשאלת השאלה, האם שרית חדד של התקופה שרה ליהודה "א-תה פ-טיש."

מדרש השם למכבי, הוא ראשי תיבות של הפסוק משירת הים "מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה" (שמות ט"ו, י"א). המדרש מופיע לראשונה בספר יוסיפון, ועל פיו זאת היתה סיסמת הקרב של המורדים. אין למדרש זה על מה להסתמך מבחינה היסטורית.

בעברית המודרנית נקלטה ומקובלת יותר הצורה מכבי, כפי שאנו מאייתים גם את אגודת הספורט הנושאת שם זה.

ומכאן, שאוהדי "הפועל" יעדיפו את המקבי, ולו בזכות סמל המגל והמקבת.

 * *

אהוד בן עזר

מתוך היומן: מכתב לנשיא משה קצב

באוגוסט 2000

יום ראשון, 13 באוגוסט 2000. המכתב הבא נשלח למדור מכתבים למערכת, או המדור הפובליציסטי, בעיתונים "הארץ", "מעריב" ו"ידיעות":

כרבים אחרים גם אני לא ידעתי עליך הרבה, לבד משמך, כאשר נבחרת לכהונה הרמה של נשיא מדינת ישראל.

אך משנבחרת אמרתי לעצמי שאולי יש בכך הרבה מן הצדק וההיגיון, ושאתה מסמל בתולדות חייך ובהווייתך את הצלחת התהליך של כור ההיתוך ומיזוג הגלויות ואת גדולתה של הדימוקראטיה שבישראל, שבה כמעט כל אחד יכול להיבחר לנשיא.

ועוד אמרתי לעצמי שאדם צעיר-יחסית, כמוך, יהיו לו כוחות הגוף והנפש למלא את תפקיד הנשיא – כמו לבקר אצל כל משפחות ההרוגים והפצועים, כפי שנהג קודמך חרף גילו המתקדם ובריאותו המעורערת – כוחות רבים יותר מאשר אילו נבחר לתפקיד שמעון פרס, שהוא אמנם עטור הישגים ורב כשרונות אבל היה עשוי להיות כבן שמונים וארבע בסיום כהונתו.

ואולם, לא אכחד ממך שרבות מהתבטאויותיך, ומחוסר התבטאויותיך, וממחוותיך, מאז נבחרת לתפקידך, גורמים לי חששות כבדים. אינני יודע אם חלק מהתבטאויותיך נובע מחוסר ידע מספיק, מחוסר שיקול דעת ומחוסר ניסיון, או שהן מדווחות בצורה לא נכונה בתקשורת – אבל הרושם המתקבל והמצטבר הוא שאתה משמש כנשיא רק לחלק מהעם, חלק שדיעותיו, בעיני רבים מאיתנו, אם לא הרוב – הן אסון לציונות, אסון למוסר היהודי, אסון לדת היהודית, אסון לפלוראליזם, אסון לדימוקראטיה הישראלית ואסון לתהליך השלום.

אני מקווה ששתעשת בעוד מועד ושתדע להתאים את עצמך ועצמיותך לגדולת התפקיד שנבחרת למלא. אחרת, אני חושש פן תהפוך נושא לבדיחות, שלא לומר מה יקרה לדמותך כאשר תתחדש עונת החרצופים.

אישית, כסופר עברי, יהודי חילוני, שמשפחתו מושרשת בארץ מזה דורות, ואשר כל חייו מוקדשים לתרבות ולספרות העברית, אני חש כלפיך, בינתיים, ניכור גובר והולך. לצערי אין לי הרגשה שאתה הנשיא שלי, אף כי פורמאלית זהו המצב.

* * *

ועוד מהיומן מאותו יום, 13 באוגוסט 2000:

אהוד בן עזר

התיאולוגים החדשים של ש"ס

ניסיונות אחדים של יהודים דתיים וחרדיים להסביר את השואה כעונש על חטאיה של התנועה הציונית החלו כמעט במקביל להתגלות גודל הזוועה וההשמדה. אבל איש מאיתנו ודאי לא העלה על דעתו בחלומותיו הפרועים ביותר שדווקא יהדות דתית וחרדית בישראל תלך עוד צעד ותגיע למסקנה תיאולוגית המכריעה לצד כל-יכולתו של אלוהים כנגד טובו, כלומר, שגם כל הרע שבעולם, כולל השואה והיטלר, הם אופן פעולה של אלוהים בעולם.

דיעות אלה, המעידות לאילו תהומות של טמטום ובורות מתגלגלת מחשבה יהודית דתית וחרדית בישראל בראשית האלף השלישי – הובעו בדרשותיו של הרב עובדיה יוסף, שראה בששת המיליונים שניספו בשואה גלגול נשמות של חוטאים.

וכמו כדי להוסיף חטא על פשע, ועוון על איוולת, בא צבי יעקובזון, שאימו פליטת שואה והוא-עצמו מזכיר סיעתו של הרב יוסף, סיעת ש"ס, בכנסת, ומתרץ במאמר שכותרתו "הכל מאיתו יתברך":

 "אבנר שלו (העומד בראש מוסד 'יד-ושם') ליגלג: 'מה, הנאצים הם זרוע אלוקים?' – כן, מכובדיי מ'יד-ושם', הנאצים ימח-שמם, יאבדו הם וצאצאיהם, הם, בכל מקרה – יהא ההסבר אשר יהיה – זרוע של מסובב כל הסיבות ומנהיג העולמות. כאן, כאמור, טמון יסוד העימות שבין המאמינים לבין האומללים. לדידנו, כל דבר שנעשה הוא מאיתו יתברך."

 ("הארץ", 13.8.00, שזה גם היום שבו היה המורשע אריה דרעי, אף הוא ממנהיגי אותה תנועה תיאולוגית, אמור להיכנס לכלא).

דברים כמו אלה הם כמובן תשובה פשטנית, שלא לומר – פרימיטיבית, לשאלת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", שהעסיקה את הנביאים לא רק במישור האישי אלא גם בנסיון לתת הסבר למאורעות פוליטיים ולאסונות לאומיים דוגמת חורבן בית ראשון.

זוהי שאלה לא-פתורה העומדת ביסוד הפילוסופיה היהודית והקבלה בימי הביניים, כאשר ניסיונות רבים וגם פיוטיים נעשו כדי להסביר את המעבר-לא-מעבר בין מידת הדין הקשה לבין צד השמאל, שהוא הסיטרא-אחרא הדימוני. והכל נעשה כדי להתמודד עם אותה דילמה בלתי-ניתנת לפתרון – אם אלוהים הוא כל-יכול, כיצד ייתכן שגם הרע בא ממנו? ואם נאמר שלרע יש קיום עצמאי, אזיי אלוהים אינו כל-יכול, שזה מנוגד לעצם התפיסה הפילוסופית, המוסרית, הקבלית וגם ההיסטורית של האל.

ממה נובעים דברי ההבל התיאולוגיים של ש"ס? אולי מהעובדה שבכל תולדותיו של העם היהודי בעבר, (וגם בהווה, מחוץ לישראל) – לא היה אפשר להתפרנס מעצם היותך יהודי דתי או חרדי. שכבת הלומדים בישיבות בגולה, שהוציאה גאונים יותר מכל מה שהוציאה המחשבה הדתית והחרדית בישראל – היתה שכבה דקה מאוד של אברכים ו"כלי קודש", שידעה חיי מחסור ועוני. כל שאר היהודים עבדו בזיעת אפיהם ולא יכלו לוותר על התקווה ל"טובו" של אלוהים. הם לא יכלו להעלות על דעתם שהוא אל אכזר שכזה.

כיום בישראל כאשר בכל הקשור ל"טוב" ולפרנסה יכולים התיאולוגים החדשים של ש"ס לסמוך על אוצר המדינה, יש להם זמן לשטויות שכאלה, המצדיקות את היטלר בשם כל-יכולתו של אלוהים.

[נשלח למערכת עיתון "הארץ"]

* * *

מתוך היומן: יום שני 11 בספטמבר 2000. בבוקר אני מגלה בעיתון "הארץ" רשימה מפריס שמאשרת את חשדותיי הקודמים לגבי היושרה של הסופר טאהר בן-ג'אלון, ואני כותב ושולח לעיתון את התגובה הזו, הן למוסף היומי "גלריה" והן למדור הפובליציסטי, למרות שאין לי אמון רב שיתנו אותה. ליתר ביטחון אני שולח בפקס גם לעמוס שוקן.

אהוד בן עזר

חמישה ורבע מיליון

רשימתו של דב אלפון, "העבדות כפי שסיפרתי לעוזרת שלי" ("הארץ", 11.9.00) על יחסו המביש של הסופר המרוקאי-פריסאי טאהר בן-ג'אלון לעוזרת המרוקאית שלו, לא הפתיעה אותי. לפני כשנה וחצי הוזעקתי להחליף את הסופר סמי מיכאל, שחלה, בערב שנערך בתיאטרון גבעתיים, ב-2 בפברואר 1999, לכבוד ביקורו של טאהר בן-ג'אלון בישראל, זאת בעקבות ספרונו שיצא אז בתרגום עברי "הגזענות כפי שהסברתי לבתי". הספרון השטחי גרם לי לא רק אכזבה אלא רגש סלידה מסויים כי כאשר בן-ג'אלון כתב בו על השואה מנה רק חמישה ורבע מיליון, לא שישה.

מנחה הערב דני שרביט ריאיין את בן-ג'אלון, שמצידו דיבר בסיסמאות שמתאימות לפקידי אירגונים בינלאומיים המתפרנסים יפה מהגנה על מיעוטים סובלים. עיקר דבריו, ברוח ספרונו, הוקדש ליחס הגזעני של הצרפתים, בעיקר בבתי-הספר, כלפי ילדים ממוצא צפון-אפריקאי מוסלמי. זו בעייה שאין בינה לבין הסכסוך הישראלי-ערבי והשואה כמעט ולא כלום, אבל בעיניו היתה ההשוואה ברורה – הסכסוך כאן נובע מהגזענות הישראלית כלפי המוסלמים והערבים, בדיוק כמו בצרפת.

בסוף דבריו סיפר שנפגש אותו בוקר עם תלמידים בתיכון אליאנס והתרשם מאוד מן השקט והמשמעת שלהם, ומן הנינוחות. היה נידמה לו שאינם מודעים לסבל הגדול של הפלסטינים שסובבים אותם וגרים לא רחוק מהם. שמישהו צריך להגיד להם על כך.

ההתבזות העצמית הישראלית באותו ערב הגיעה לשיא כאשר החוקר יאיר אורון זרק מיספרים על יחסי המורים בחינוך הממלכתי דתי והדתי – לערבים, כאילו כל הבעייה של ישראל והערבים מתמצית בכך שלישראלים יש גישה גזענית כלפי האחרונים, וכמובן, אם רק יירפאו ממנה, נחיה בגן-עדן. אף לא מילה אחת על יחס הערבים ליהודים בנושא לגמרי לא גזעני כפיצוץ אוטובוסים.

כאשר הגיע תורי נשאלתי על ידי המנחה כיצד נאבקנו אנחנו, הסופרים העבריים בישראל, נגד הגזענות.

המובנות-מאליה של השאלה כל כך החליאה אותי שהתעלמתי ממנה והתייחסתי בעיקר לדברי בן-ג'אלון. הוא סיפר על ילדה צרפתיה שסיפרה לאביה על חבר שלה בבית-הספר ואיפיינה אותו רק שיש לו סוודר אדום. רק לאחר שחלתה והאב בא לבית הספר, ראה שהילד שחור. בן-ג'אלון הביא זאת כדוגמא לכך שילדים אינם מבחינים בגזעים ורק החינוך הקלוקל והגזעני "שלנו" משנה אותם. אני אמרתי שלדעתי הילדה ידעה היטב שהחבר שלה שחור וזו בדיוק הסיבה מדוע איפיינה אותו רק על פי הסוודר. אולי האבא שלה היה גזעני? היא ידעה מדוע היא מסתירה את העובדה שהחבר שלה שחור.

זאת ועוד, ב-1947 לימדו אותנו שהסיכסוכים בין ההינדים והמוסלמים בהודו, ובין יהודים וערבים בארץ-ישראל, הם פרי שיטת ההפרד ומשול הבריטית. רק יסולקו הבריטים, ונחיה בגן-עדן. והנה הבריטים סולקו והסכסוכים לא פסקו. כלומר, אי אפשר להאשים בכל את הקולוניאליזם והגזענות, כטענתו.

נקעה נפשי מאלה הרואים בנו אימפריה החל מימיה הקשים של מלחמת השחרור, כאילו לא היתה ב-1948 סכנה ממשית לקיומנו, וסתם גרמנו עוול לערבים. אולי יום אחד יקום מי שיוכיח שהקולוניאליזם דווקא הביא ברכה רבה לארצות שבהן שלט. את המסד לישראל המודרנית הכינו גם הבריטים, שקיבלו ארץ מפגרת תחת שלטון תורכי מושחת, והעלו אותה, במקביל למפעל ההתיישבות היהודי, למדרגה של ארץ בעלת תשתית מודרנית. מדינות כישראל, שלאחר השיחרור מהקולוניאליזם ידעו להתפתח ולהיבנות, זכו בקידמה, ואילו אפריקה השחורה משלמת מחיר של עריצות שחורה, של גזענות שחורה. אי אפשר להמשיך להאשים בכל את הקולוניאליזם והגזענות הלבנה.

סיימתי באומרי שאני יודע כל שנותיי על המיספר שישה. אינני מבין מדוע ב"הגזענות כפי שהסברתי לבתי" מופיע המיספר חמישה ורבע. זה לא מקובל עליי.

כוונתי היתה לששת המיליונים אבל בכוונה הזכרתי רק שני מיספרים ורוב הקהל טרם הבין מה כוונתי. החלו להבין זאת מדברי ההתנצלות הלא-משכנעים של טאהר בן-ג'אלון, שאמר שהוא הסתמך בספרו על מיספרים מדוייקים ומעודכנים יותר באשר למיספר היהודים שניספו בשואה.

עתה החל להתפתח על הבמה ויכוח בשאלה של הכחשת השואה. עלה שמו של הקומוניסט לשעבר שהתאסלם, גארודי. בן-ג'אלון הסביר שהוא ודאי אינו מכחיש את השואה – שהרי ממנה סבלו לא רק היהודים אלא גם הפלסטינים ששילמו את מחירה, הרי היהודים נישלו אותם לאחר שברחו מן השואה למזרח-התיכון.

התרגזתי ועניתי שבזוי בעיניי שמישהו אינו כופר בשואה רק משום שהכפירה בשואה משמיטה ממנו את הטיעון ל"שואת" פלסטין. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה. עד היום אני מצטער שרבים יותר מבני משפחתי לא עלו ארצה לפני השואה, על שלא היה כאן כבר אז יישוב חזק יותר. משפחתי באה הנה לפני יותר ממאה ועשרים לא בגלל השואה.

 גם לא כל הפלסטינאים גרו כאן מדורי דורות. הארץ היתה פרוצה להגירה ערבית מכל המדינות השכנות, מהמאגרב, ממצרים, מהחורן. ואני גם זוכר היטב מה היה עתיד להיות גורלנו אלמלא התגברנו על הערבים ב-1948 – ג'נוסייד!

כאשר נסתיים הפאנל ניגשו אליי אנשים רבים והודו לי על שבדבריי איזנתי קצת את ההלקאה העצמית הישראלית המבישה שהתרחשה על הבמה מתוך כניעה לדברי ההבל של בן-ג'אלון.

למחרת סיפר לי סמי מיכאל כי בכנס סופרים ערביים בטוניס, לאחר הסכם אוסלו, שאליו הוזמן יחד עם אמיל חביבי, לא נתנו לו, לסמי מיכאל, לדבר. היתה שערוריה שעליה נכתב בשעתו בעיתונים בארץ. טאהר בן-ג'אלון כתב על הכנס בהרחבה לעיתון "לה מונד" אבל לא הזכיר במילה אחת את ההחרמה של סמי.

עוד אמר סמי מיכאל, לאחר שסיפרתי כיצד התנפלו על דבריי על חשיבות הקולוניאליזם: "הם כל כך בורים שאינם יודעים אפילו שאתה צודק במאה אחוז ואמרת בדיוק את מה שלנין אמר והוא – שהאימפריאליזם והקאפיטאליזם והקולוניאליזם מכינים לעצמם במו-ידיהם את חורבנם בכך שהם בונים תשתית מודרנית ומביאים השכלה וידע, ולבסוף הפרולטאריון ישתמש בכל זה כדי להפיל את המישטר הקודם ולהשתמש בהישגיו."

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אבי דרורי

מלחמת עולם השלישית כבר כאן – ולא ידעתם?

המלחמה בעיראק וסוריה עם המדינה האסלאמית נגד דאע"ש, הינה בגדר תקרית מזויינת לעומת המלחמה הכלכלית המתארגנת בחודשים האחרונים בין מעצמות העולם. בזירת הלחימה נמצאות מדינות אופ"ק, רוסיה, וסין מול ארה"ב. אז מה ההקשר לכל זאת לבין הפקת נפט וגז מסלעי יסוד, להתחזקות הכלכלה הסינית, ולתקיפה הצפויה באיראן?

איך נוטרל מחיר הנפט מאופ"ק?

הסיפור מתחיל בהמצאה הגאונית של איל נפט טקסני, שגילה כל ניתן להפיק נפט וגז מסלעי היסוד שקיימים בארה"ב בכמויות אדירות. כבר עשור שכלכלת ארה"ב עוברת שינוי מהותי: מיבואן הנפט הגדול בעולם ליצואן מוביל שאינו מייבא נפט כלל. ארה"ב חצתה את רף העצמאות האנרגטית לפני שנה, זו השנה בה הכריזה למעשה מלחמה על אופ"ק.

כיצד אופ"ק מגיבה? – הכול בעצם קשור לעלות הפנימית של הנפט. במדינות אופ"ק, העלות ייצור של חבית נפט אינו עולה על 25 דולר לחבית. בארה"ב, העלות יותר מכפולה מזו של אופ"ק. לכן, הצפת השווקים בנפט פוגעת קשות בתעשיית הנפט האמריקאית, שסוגרת מיספר רב של מתקני ייצור והפקה. רוסיה נמצאת פה חזק בתמונה, עלויות ייצור הגז והנפט אצלה מהזולים בעולם, והיא יכולה להתחרות אפילו במחירי הפסדי ענקיים, הכול על מנת לפגוע באוייב הגדול ההיסטורי שלה – ארה"ב.

סין נהנית פה משני מצבים: ירידת מחיר הנפט עוזרת לכלכלה הסינית המקרטעת, כאשר היא היבואנית הגדולה בעולם. יחד עם ירידת מחירי הנפט, קיימת עלייה בשווי הדולר. והיות שסין יושבת על עתודות הדולר הגדולות בעולם, עלייה בערכו מהווה שיפור נוסף לכלכלת סין, שבמונחים ריאליים מייבאת חומרי גלם עם הפחתה כפולה: ירידת מחיר הסחורות יחד עם התחזקות הדולר.

התחזקות הדולר אינה דבר רצוי לכלכלת ארה"ב ופוגעת בצמיחה ובתעסוקה, בנוסף למגזר הנפט והגז, שהוא כעת הנפגע העיקרי בחודשים האחרונים.

מדוע יש לצפות לתקיפת איראן?

מה שעשוי להביא לתפנית במחיר הנפט זו תקיפה מאסיבית של איראן. הייצוא האיראני עומד כיום על 3 מיליון חביות ליום וצפוי לגדול ליותר מ-5 מיליון (עם הגעה להסדר על הגרעין). תעשיית הגז והנפט האמריקאי, בהובלתם של אילי הון כמו האחים קוך (שהם גם המממנים העיקריים של "מסיבת התה" האמריקאית) חייבים להלום חזרה באופ"ק. יש לאחים קוך קשר חזק לישראל ולעומד בראשה. מכיוון שזה לא בטוח שביבי ייבחר, הרי שחלון הזמן של האחים קוך לתקוף באיראן מצטמצם עד הבחירות בישראל. לא אתפלא אפוא אם "ייווצרו" פתאום נסיבות ביטחוניות לתקיפה באיראן לפני הבחירות.

יתכן שיהיה "אירוע מקדים" טרם התקיפה, אולי אפילו תקרית קשה עם חיזבאללה, מה שישמש כתירוץ של ביבי להרכיב ממשלת חירום לאומית, כדי שלא יווצר הרושם שהוא החליט על התקיפה לבדו.

מכל מקום, אנו כבר רואים השבוע את הפצצת צה"ל על הציוד הרוסי שמועבר לחיזבאללה, וכיצד רוסיה, שלא כמו בפעמים הקודמות, יוצאת נגד ישראל בצורה שמראה כי היא נפגעה ישירות. ואכן מומחים צבאיים בעולם מדגישים שהציוד הרוסי נועד כנראה לשמש נגד מטוסים אמריקאיים וישראליים אם תהיה מתקפה על איראן.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עדינה בר-אל

קורצ'אק, סטפה והילדים:

על ספר זיכרונות מבית היתומים

הקדמה אקטואלית

האירוע של חטיפת הילדה בת השבע מאשדוד על ידי נהג מונית מזעזע ומעורר חלחלה. ברור שחייבים להזהיר את הילדים מפני פגיעה וניצול בידי מבוגרים, למרות שהדבר אינו קל. יאנוש קורצ'אק, המחנך הדגול, כתב על כך לילדים כבר לפני עשרות שנים. הוא נתן לילדים לגיטימציה את מי לחבב ואת מי לא. מעניין שכבר אז הוא היה ער לעובדה, שמבוגרים מתנכלים יכולים להיות לא רק זרים, אלא גם בבית ובתוך המשפחה. וכך מזהיר קורצ'אק את הילדים בספרו כללי החיים:

"שונים האנשים בעולם (...) יש דודות נחמדות ולא נחמדות. בכלל גם המבוגרים הם בדיוק כמו בני גילך, מתחלקים לאלו שאנחנו מחבבים וכאלה שלא. (...) לפעמים (האורח) מביא מתנה. המבוגרים חושבים שהילדים הם לקקנים וחמדנים. לא נכון. אם לא מחבבים מישהו גם מתנתו לא נעימה. גרוע יותר אם אחד כזה מתערב ומעיר הערות. והכי גרוע חיבוקים ונשיקות. או שלוחץ יד חזק ומכאיב, או מנשק נשיקות רטובות, או מושיב על הברכיים. באיזו רשות? אתה מתקרב בחשש לאורחים מבוגרים, אף פעם אי אפשר לדעת מה מחכה לך." (כתבים, כרך ט, תרגם אורי אורלב, הוצאת בית לוחמי הגטאות, 2006, עמ' 30).

על הספר: להצמיח שורשים – זיכרונותיו של שלמה נדל חניכו של קורצ'אק,

ראיינה וכתבה: לאה ליפינר, הוצאת ראובני ספרי צמרת, 2013

איך אפשר לבלוע בכל בוקר שמן דגים? על פי הצעתו של קורצ'אק לחניכיו בבית הילדים: "היינו סותמים את האף, שלא נרגיש בריח. בפיו של כל אחד מהילדים הוא [קורצ'אק] הניח לחם ישן שהומלח, ואז בלענו את כף השמן מבלי שנרגיש בטעמו."

קטע זה הוא מתוך זיכרונותיו של שלמה נדל, שהיה חניך בבית ביתומים של קורצ'אק במשך שמונה שנים, מאז היותו בן שבע ועד גיל חמש-עשרה. אז, בשנת 1935, היה עליו לעזוב להוותו את הבית, ככל הבוגרים, כדי שיוכלו להיקלט בו ילדים צעירים. הספר נותן תמונה מלאה של חיי היום-יום בבית היתומים על כל פרטיהם, מההשכמה בבוקר ועד "ההשכבה" בלילה, בה קורצ'אק וסטפה משמשים כהורים לכל דבר, המיטיבים את השמיכה על ילד ישן, ויושבים ליד ילד בעת סיוטי לילה.

הספר נכתב על-ידי לאה ליפינר על סמך ראיונות שערכה עם שלמה נדל, יליד 1920. יתרונו של הספר הוא בהצגת פעילותו של הבית ברחוב קרוכמלנה על כל גווניה, לא רק החינוכיים. רבות סופר על קורצ'אק, סטפה והמדריכים. אך היו עוד דמויות שעבדו בבית היתומים והפעילו אותו כמכונה משומנת היטב. דמויות אלו לא זכו, לדעתי, לחשיפה עד כה. ביניהם: הכובסת, שתי המבשלות בעלות אותו שם – "לוניה", ובעיקר זוג פולני חשוך ילדים, אב הבית פיוטר זלבסקי ורעייתו. פיוטר היה אחראי על תחזוקת המבנה ותיקן את כל הדרוש תיקון. הוא גם סיפק פחם לדוד החימום המרכזי, שהיה במרתף. בחצר הבית היה לו בית מלאכה. נדל מעיד שהוא חבר אליו בבית המלאכה לשעות רבות, ולמד ממנו מיומנויות שונות. פיוטר עזר לילדים להכין לקראת ל"ג בעומר חיצים, קשתות ולוחות מטרה. רעייתו היתה אחראית על ניקיון הבית, ונעזרה בחניכים. בעת המלחמה, כאשר הועבר בית היתומים לגטו, הביע זלבסקי את רצונו לעבור עמם, למרות היותו פולני. כעונש על כך הוא נחקר ועונה ע"י הגסטפו, ונפטר לאחר מכן. כך שילם פיוטר זלבסקי בחייו על נאמנותו לקורצ'אק ולילדים.

בין קורצ'אק לסטפה

על יאנוש קורצ'אק ניתן ללמוד מן הספר פרטים נוספים לאלו הידועים לנו – משנתו החינוכית ומסירותו לילדי בית היתומים. בין השאר מספר נדל מה יעץ קורצ'אק לילדים שסבלו מההצקות של הגויים בדרך אל בית הספר וממנו, כיצד הוא טיפל בילד מוכה ירח שהילך בשנתו ועוד. אחד הפרטים המעניינים הוא: כרופא טיפל קורצ'אק גם בילדי עניים מחוץ לבית היתומים, וסירב לקבל תמורה. יתר על כן – הוא הִפנה אותם עם מרשמים לבית מרקחת מסוים, ושילם מכיסו עבור התרופות למטופליו אלו.

נדל מגדיר את קורצ'אק וסטפה כזוג הורים, כאשר האב רך וקשוב, ואילו האם מקפידה על קלה כחמורה, שומרת על הבית וגבולותיו מבפנים ומבחוץ לבל יימוט.

דמותה של סטפה מצטיירת כאן במלואה, על יתרונותיה וחסרונותיה, מנקודת מבטו של חניך רגיש ונבון. מצד אחד היא היתה הסמכות הקשוחה בבית, ששומרת על כל הכללים בלי לזוז מהם כחוט השערה. וזאת בניגוד לקורצ'אק, שלעיתים העלים עין או בחר להשתובב עם הילדים, ופעם אפילו יעץ להם "לסחוב" לפני טיול לילי אוכל מן המחסן.

אולם יחד עם קשיחותה של סטפה, לא נעלמו מעיני שלמה אהבתה לילדים ורגישותה. הפן החמור שלה והבלתי מתפשר מתבטא באירוע שנדל זוכר בכעס עד היום: באחד מימי השבוע הגיעה דודתו מרחוק, יחפה, לאחר קשיים רבים, לבקרו בבית היתומים; אך סטפה אסרה עליה את הכניסה לחצר, כי הביקורים נועדו רק לימי שבת. מצד שני, כאשר אחד החניכים ניגן להפליא בכינור, ניתן היה לראותה מוחה דמעה. היא הכירה את הילדים היטב, ולמרות התנהגותה הקשוחה טיפחה את כישוריהם האינדיווידואליים. שלמה, לדוגמא, היה בעל תבונת כפיים והצליח לתקן כל דבר. סטפה בחרה בו להיות אחראי על כל הצעצועים, לתקנם ולהיות מדריך המשחקייה. היא אפילו לקחה אותו עימה לחנות בוורשה, כדי לייעץ לה לגבי קניית מכשיר מסויים עבור בית הילדים. מה רבה היתה גאוותו על שהיא זיהתה את חוש האחריות שלו, ומינתה אותו להיות שליח הדואר, להביא מכתבים וחבילות מרחבי ורשה לבית היתומים. אגב, שלמה הצעיר הצטיין גם בצילום. הוא צילם תמונות בבית היתומים, והצליח לשמור עליהן במשך כל השנים, גם כאשר נמלט בעת המלחמה מפולין לרוסיה, ועד הגיעו לארץ.

חיי יום יום

הפנימייה של קורצ'אק שימשה כבית לחניכים במלוא מובן המילה. בבוקר הם יצאו ממנו לבית הספר, לא לפני שקיבלו ארוחה מזינה. ועוד שתי חובות היו להם: התעמלות בוקר ושתיית שמן דגים, כנזכר לעיל. סטפה העמידה סלסלה עם כריכים ליד גרם המדרגות, וכל ילד לקח לעצמו כריך לארוחת עשר. "גיליתי במהרה שכאן, בבית היתומים, אהיה תמיד שבע." מעיד שלמה. הוא עצמו למד ב"שבסובסקי", בית ספר ממלכתי פולני לילדי יהודים, בו לא למדו ביום שבת, אלא בראשון.

וכמו בכל בית, למרות שהיו בו מעל מאה ילדים, חגגו יום הולדת אישי לכל אחד ואחד! בבוקר יום ההולדת זכה הילד לשקית ממתקים ועוגות. עבור מי שלא ידע את תאריך הולדתו, חיפש קורצ'אק ומצא מידע זה.

שלמה נדל מעיד ומרחיב על אופן פעילותו של בית המשפט של הילדים, על התורנויות, העבודות, הפרסים (גלויות מצוירות) והעונשים (נקודות שנרשמו לחובתם).

בכל שבת בבוקר קראו את עיתון הילדים שנכתב שם, וקראו גם מתוך ה"מאלי פשגלונד", עיתונו של קורצ'אק בעל התפוצה הארצית. נדל מספר על האופן בו נחגגו החגים היהודיים בבית היתומים. הוא מפרט משחקי חצר, ביניהם כדורגל. ומי תרם לבית היתומים כדורגל אמיתי? היה זה הובר, נשיא ארצות הברית, בכבודו ובעצמו. נדל מונה את משחקי הקיץ ומשחקי החורף. בין השאר הוא מספר, שגם קורצ'אק החליק עמם על הקרח, למרות חוסר מיומנותו, והצטרף לצחוקם כאשר נפל. 

חינוך בלתי פורמלי

הילדים בבית קורצ'אק זכו להעשרה תרבותית, דבר שנמנע מילדים עניים אחרים ברחבי ורשה.

 המוסיקה תפסה מקום ניכר. מסתבר שהיה בבית פסנתר כנף. אגב, עבודתו הראשונה של שלמה היתה להסיר את האבק מעל פסנתר זה. פעם בשבוע הגיעה מורה לפסנתר אל הבית, וכל מי שרצה למד נגינה. המדריך פאביאן הקים תזמורת  מנדולינות, אותן נידבו לילדים אנשים מן הקהילה היהודית. המורה לזמרה, מאשה אברמוב, הקימה מקהלה. רדיו ופטיפון – שמוקמו בחדרון קטן בין אולם השינה של הבנים לבין אולם השינה של הבנות – הנעימו את זמנם של הילדים לפני השינה. ההעשרה הספרותית ניתנה על ידי קורצ'אק, שקרא בפניהם מסיפוריו ומשיריו. בנוסף לכך ניתן היה לשאול ספרים מן הספרייה שהיתה בבית, ומנתה מאות ספרים. הם עסקו באקטואליה באמצעות עיתונים ושיחות עם קורצ'אק. מלאכת היד התבטאה אצל הבנות בתפירה – גברת סבה לייזרוביץ' לימדה את הבנות לתפור במתפרה. שם הוכנו גם התחפושות לפורים. היה בבית היתומים גם חוג לעבודה בעץ ולגילופו. מי שהדריך בהתנדבות את החניכים בחוג זה היה איגור נברלי, מזכירו של קורצ'אק,  (ולימים מחליפו כעורך של "מאלי פשגלונד" – ע.ב).

הילדים קיבלו העשרה גם מחוץ לכותלי בית היתומים. קורצ'אק וסטפה פנו לפרנסי הקהילה היהודית, ואלו אפשרו ביקורים בתערוכות שונות במוזיאונים, בקרקס, בתיאטרון. בעלי בתי קולנוע יהודיים, לדוגמא, תרמו 20 כרטיסים בכל שבוע לחניכי בית היתומים. 

ולסיום, משהו על אופן הכתיבה. בדרך כלל, בספרי זיכרונות או בספרות יפה, כאשר הדמות הראשית היא ילד דובר בלשון "אני", ניתן למצוא את נקודת הראות הכפולה, כאשר רוב התיאורים הם בעיני ילד, ופה ושם מתחמקים להם משפט או פסקה המסגירים שהדובר הוא מבוגר ממרחק של זמן. ואילו בספר זה ברוב רובם של התיאורים ניכר שהם ממרחק של זמן, עם מטה-קוגניציה של המספר. נדל הוא עד-היסטוריון, הבוחן את מה שעבר עליו בילדותו בפרספקטיבה.

לדוגמא: בהתייחסו לתורנויות שמילאו החניכים ושיתופם במטלות בבית, כתב נדל: "בדרך זו חונכנו באווירה שבה שום עבודה אינה מביישת את בעליה. למדנו שאדם בעל ערך כשהוא תורם לחברה, שאין מקום לפרזיטיות ושיש להוקיע אותה מתוכנו. לא אגזים אם אומר, כמעט בוודאות, שרוב חניכיו של קורצ'אק גדלו להיות אנשים בעלי מוסר עבודה גבוה."

הסיבה לכך היא, כנראה, ששלמה נדל הרבה לספר את סיפורו האישי בפני קהלים של ילדים ומבוגרים. ובמשך השנים הוא לקח על עצמו, במודע או שלא במודע,  גם את תפקיד המחנך והמסביר, המלמד איזה מטען ערכי וכללי חיים קיבלו החניכים בבית קורצ'אק. 

בסיכומו של דבר, הספר מכיל מידע רב ומפורט מנקודת ראותו של חניך על המתרחש בין כתלי בית היתומים, ובכך יתרונו הגדול.

* * *

מנחם רהט

ימנית עם שתי ידיים שמאליות

הממשלה שכיהנה כאן בשנתיים האחרונות היתה אולי הכי ימנית, אבל עם שתי ידיים שמאליות

אם זה לא היה עצוב, זה היה יכול להיות מצחיק: מדינת ישראל מעודדת במו כספיה את הטרור הפלשתיני, ואת הפיכתו ל'מקצוע מועדף' ברחוב הפלשתיני. עובדה: מחבל אשר ידיו מגואלות בדם יהודי וכלוא בישראל, נהנה ממשכורת גבוהה בכאלף שקלים ישראלים משכרו של השוטר הפלשתיני שאמור למנוע את הפיגוע של אותו מחבל. 

מסקנה: אם אתה ערבי פלשתיני שמחפש תעסוקה, מוטב שתתגייס לשורות הטרור, ותיהנה משכר גבוה בשיעור ניכר ביחס לשכר שהיית זוכה בו אילו התגייסת לסיכול הטרור. ואל נשכח: פער של 1,000 שקל בקרב ערביי השטחים, אינו עניין של מה בכך.

אכן, תיאטרון אבסורד: מדי חודש מעבירה הממשלה קונטיינרים של מזומנים לידי אנשי הכספים של הרש"פ, בידיעה ברורה שחלק מהכסף הולך לעידוד הטרור – אם לטובת ההסתה הנוראה האנטי ישראלית בתקשורת הרשמית, ואם למימון משכורתם של הרוצחים. כך מעודדת ממשלת ישראל את הטרור ואת שפיכות הדמים, והופכת את העיסוק בטרור לפרנסה בטוחה המפרנסת בעליה בכבוד. 

זכות היוצרים של מחזה העיוועים הזה, שמורה כולה לממשלת ישראל. ברוח אווירת הבחירות צריך לומר, שזה קורה בימי כהונתה של הממשלה הימנית ביותר בישראל.

עאלק, ימנית

מצב עגום זה אינו נעלם כמובן ממקבלי ההחלטות בצמרת המדינית של הממשלה הכי ימנית: ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון בוגי יעלון, ראש השב"כ יורם כהן, ראש המועצה לביטחון לאומי יוסי כהן ואחרים. בישיבה שהתקיימה בימים אלה בוועדת החוץ והביטחון, התריעה ח"כ אורית סטרוק, מהבית היהודי, על הטירוף הזה, שאחראית לו הממשלה הכי ימנית בישראל. סטרוק דרשה לקזז מן הכספים שמעבירה הממשלה הכי ימנית לטובת הרש"פ, את הסכומים שהרש"פ משלמת לרוצחים, כמו גם חובותיה לספקים ישראלים, דוגמת חברת החשמל שטרם זכתה ב-1.5 מיליארד השקלים שעליה לגבות תמורת החשמל שהזרימה לרש"פ (כולל מדינת החמסטאן בעזה).

השיב לה ראש המל"ל יוסי כהן, כי מדינת ישראל נמנעת מקיזוזים, מחשש שאלה יובילו לקריסת הרש"פ. אז למה לפחות לא לקזז, ולו רק סמלית, את השכר שמשלמת הרש"פ למחבלים מן הכספים המגיעים מישראל? – לממשלה הכי ימנית בישראל פתרונים.

הממשלה הכי ימנית בישראל – עאלק, ימנית – שעוד פחות ממאה יום תעמוד לדין הבוחר, רשמה לחובתה מחדלים נוספים שאינם מאמתים בשום פנים את טענת השווא כי הממשלה היוצאת היא הימנית ביותר שהיתה בישראל. הממשלה הזו לא ניסתה אפילו לאזן את התקשורת האלקטרונית, המשרתת אשכרה את השמאל הרדיקלי. רשת ב' הפכה למערכת הדיברור הרשמית-למחצה של מרצ, גל"צ משרתת את הקרן להחרבת ישראל, ערוץ 2 מבטא את הנראטיב הפלשתיני, והערוצים האחרים גם הם לא תורמים דבר לאיתנותה של הרוח הישראלית. כך זה נמשך לא רק לאורך שתי שנות כהונתה של הממשלה הכי ימנית בישראל, אלא לאורך שש השנים האחרונים שבהם שימש 'איש הימין' בנימין נתניהו בתפקיד ראש הממשלה.  

חיילי שוקולדה

הממשלה הכי ימנית בישראל היא גם זו שמקפיאה את הבנייה בשטחים במשך חודשים ארוכים, לרבות בירושלים (מה שנבנה בכל זאת פה ושם הם שרידי התיכנון שבוצע בימי ממשלת שמיר המנוח). שליחיה השתלטו ברגל גסה על ישיבת 'עוד יוסף חי' ביצהר והפכו אותה למיתחם צבאי, דבר שלא היתה מעיזה לעשותו במיתקן דתי אסלמיסטי או נוצרי כלשהו. הממשלה הכי ימנית היא זו שהכי הפקירה את הר הבית לקלגסי הוואקף ולגחמותיו של המלך חוסיין [?], שזיקתו להר הבית דומה לזיקתו של האפיפיור לסלע הכעבה במכה.

השבוע חזרה והתאמצה הממשלה הכי ימנית לכבול ידיהם של קציני וחיילי צה"ל, ולהכריחם לפעול בעימות הבא כחיילי שוקולדה. הפצ"ר אלוף דני עפרון – מינוי ששרד מימי כהונתו של נציג השמאל שר הביטחון דאז אהוד ברק – הודיע השבוע כי יעמיד לדין קצינים וחיילים שהרגו 56 פלשתינים בעזה בסערת המלחמה שהעזתים כפו עלינו. כאילו מדובר בירי קל דעת, שנעשה תוך טיול מענג ברחוב ג'לאא בשכונת אל-רימאל העזתית.

בימי כהונת הממשלה הכי ימנית, המשיכה מערכת המשפט הממלכתית להיות חונטה סגורה של השמאל, מבלי שנפתחה לייצוג הוגן ופלורליסטי של מיגוון האזרחים במדינה. ממשלה ימנית זו מינתה במו ידיה את רודף המתיישבים המושבע, פרקליט המדינה שי ניצן, והיא מעסיקה עדיין יועץ משפטי פוליטי, עו"ד יהודה ויינשטיין, שהפך את טקס הפרידה משרת המשפטים היוצאת ציפי לבני, לנאום בחירות מובהק, שבו המליץ לבחור בה גם לכנסת ה-20, מפני שחשוב מאוד, לדעתו, שהגברת הזו תמשיך לשרת את עם ישראל. במדינה מתוקנת היו מראים לו את צידה השני של הדלת, בהאשמה של התערבות פוליטית בוטה של פקיד מדינה במערכת הבחירות. אבל בימי כהונתה של הממשלה הכי ימנית, רשאי השמאל להשתולל כאוות נפשו. כי בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל,  אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.  

ואם כך נוהג ראש המערכת המשפטית בממשלה הכי ימנית בישראל, אין כל סיבה שלא תלך בדרכו אחת מעוזרותיו, אשת שמאל שהתפרסמה באחרונה כשהורתה למינהלת השירות הלאומי, שלא למנוע הפעלת מתנדבי השירות הלאומי, הממומנים בידי המדינה, באירגון השמאל הקיצוני 'בצלם', החותר תחת אושיות המדינה. אותה עוזרת ליועץ המשפוליטי, הדליפה – מעניין למה? – לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", מידע שיקרי על-אודות אמירה שקרית, שכביכול אמרה ח"כ איילת שקד מהבית היהודי: "אני אהיה שרת המשפטים. אני אבוא אליכם כדי להרוס אתכם."

ברוב תאוותה להכפיש את הימין ציטטה דברים שנאמרו לה במעוות, וייחסה אותם לח"כית אחרת. בסופו של דבר התברר כי עוזרתו של היועץ ציטטה ח"כ אחרת, ח"כ מירי רגב, שאמרה משהו אחר לגמרי: "הייתי רוצה להיות שרת משפטים רק פעם אחת כדי להראות לכם עד כמה כל המערכות המשפטיות שלכם מנותקות מן העם."

בקיצור, מגדל של שקרים על גבי שקרים. העובדות לא כל כך חשובות. אבל אם כך נוהג הבוס, למה שנבוא בטענות לדגי הרקק סביבו?

הממשלה הכי ימנית? – אולי, אבל עם שתי ידיים שמאליות. 

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק עשרים ושניים

הנישואים עם לאה

יום אחד התאספה חבורת מחפשי הקרקע להתיישבות בביתו של ר' מנחם מאניש שיינברגר. עד כה נכשלו ניסיונותיהם לקנות קרקעות – ליד חברון, ביריחו ובכפר דוראן [אשר לימים קמה על אדמתו המושבה רחובות. – ממני, המלביה"ד]. אבל לאחרונה באה תקווה חדשה בלב החברים. הגיע מכתב מאת אַמְזַלֶג, יהודי שהגיע ליפו מהמושבה הבריטית גיברלטר, נשאר נתין בריטי, משמש כסגן הקונסול הבריטי ביפו והוא מגדולי סוחרי התבואה בעיר. אמזלג כותב לר' דוד וליואל משה כי עומדת למכירה חלקת אדמה גדולה של הכפר הערבי מְלַאבֶּס, השוכן ליד יפו, והוא מוכן לתווך בין בני-החבורה לבין המוכר, סוחר ערבי-נוצרי מיפו. האדמה דשנה ופורייה אבל הפלאחים היושבים עליה שקעו בחובות והתרוששו, לכן העבירו לטַיַּאן, זה שם הסוחר, את הבעלות על שלושה רבעים ממנה, ולסוחר יפואי אחר, סָלִים קַסָּאר, את הרבע הנותר.

לאסיפה בא גם יהודה, שהיה הצעיר בחבורה, יחד עם לאזאר אביו. בעוד החברים, ובראשם ר' דוד, יואל משה ויהושע – יושבים ודנים בכובד-ראש בתשובה שישיבו לאמזלג, ובהרכב המשלחת שתצטרך לצאת ולחקור את טיב אדמות הכפר ואת תנאי רכישתן – משך את אוזנו של יהודה קול שירת נערה, בשפה הונגרית, ששמע מן החדר הסמוך:

"ביער העבות, בדשא הירוק,

תשכון ציפור מרהבת עין,

ירוקות רגליה וכנפיה  – שני,

לי תצפה שם,

נא חכי, ציפורי, ואבוא..."

המנגינה והמילים היו מוכרות ליהודה, שיר יהודי עתיק, שאביו היה שר לו בילדותו ובהונגרית, ורק השורה האחרונה – בעברית. יהודה קם עתה ממקומו ויצא לחדר השני ובדרכו צירף קולו לנערה, עד לסיום:

"מלך משיח בן דוד בקרוב יבוא!"

הנערה נשתתקה רגע בפתיעה, ואחר פרצה בצחוק חנוק; מי זה המצטרף אליה בשפתה, וגם יודע כי השורה האחרונה מושרת בעברית?

קולה היה ערב, כך גם קולו של יהודה, שאהב מילדותו את שירי הרועים ואת מנגינות הצוענים ואף ניסה ללמוד מהם את הנגינה בכינור. אך יהודה נעצר על פתח החדר ופנימה לא נכנס. לא היה נהוג אז, בירושלים, שבחור ובחורה ייפגשו בחופשיות. דבר כזה נחשב לפריצות. אפילו להאזין לשירתה אסור. זאת על-פי דין. קול באישה – ערווה. הדרך היחידה לקשור קשרים עם נערה במצאה חן בעיניך – היתה להשתדך לה ולזכות בהסכמת הוריה.

את פני הנערה ששרה לא ראה יהודה הפעם, אך זכר וידע היטב מיהי. זו היתה לאה בת השש-עשרה, בתו הבכורה של בעל-הבית, ר' מנחם-מאניש. היא הנערה שלפני שנתיים בערך חילצוה לאזאר ויהודה מן השבּאבּ הערביים שנטפלו אליה בסימטה, ובשל כך אף נאסרו למשך יומיים אצל הקונסול האוסטרי, גראף קאבוגה.

חבל שלאה לא היתה אז מבוגרת יותר, אמר לעצמו יהודה בחזרו לחדר. הוא נזכר בצחוקה החנוק, שאולי העיד כי אין היא אדישה כלפיו. אילו יכולתי לשאת אותה בראשונה, היה נחסך ממני צער רב, וחיי היו מקבלים תפנית חדשה, חיובית וטהורה.

*

לאה עלתה עם הוריה מהונגריה כעשר שנים לפני יהודה, בהיותה בת שלוש. ימי ילדותה עברו עליה בירושלים. כאשר אירש אביה את אימה, הציב לה תנאי – לאחר הנישואים תעלה עימו לארץ-ישראל. סיבות שונות עיכבו אותם, ובינתיים נולדה בכורתם, לאה. והנה פרצה מגפת הטיפוס בהונגריה ושניהם חלו בה. אז נדרו נדר שכאשר יחלימו מן המחלה הקשה – יקיימו את הבטחתם מימי אירושיהם, וכך אמנם עשו.

לא עברו ימים רבים וקרובת-משפחה של יהודה, דודה גיטל, שהיתה בידידות עם משפחת שיינברגר, באה לבקר אצל לאזאר. בעת שתיית התה העלתה רעיון – הלא אפשר להשיא את בנו יהודה עם לאה בת ר' מנחם מאניש!

משדיבר על כך לאזאר עם יהודה – לא התנגד הבחור הצעיר. הוא הרגיש שההצעה לא נולדה בחלל הריק. מישהי רמזה לדודה גיטל לעסוק בשידוך הזה...

הפעם לא היו נישואיו של יהודה תוצאה של שידוך בלבד. שני הצעירים בחרו זה בזה, כנראה, עוד בטרם בואה של דודה גיטל. היתה בכך לא מעט העזה. לאחר הפרשה עם הדסה, והרינונים על קשריו עם השדים והמשכילים, לא היה ליהודה שם טוב במיוחד בירושלים. הוא נחשב לעושה צרות. ייתכן שאב אחר לא היה משיא לו את בתו. אבל בקרב החבורה הקטנה של החולמים על המושבה החדשה, ובהם אביה של לאה – היו מעלותיו כבן-איכרים חסון-גוף ועז-נפש שקולות כנגד "מגרעותיו" – סירובו הנמשך והולך לראות עצמו כבן-ישיבה שמתפרנס מהחלוקה ועוסק רק בתורה.

למזלו של יהודה איש גם לא ידע על המקרה שהיה לו עם אפרת לוין, שהיתה מופיעה אצלו בחלומות עם הקמיע שלה ומבקשת למשוך אותו אליה, אל בית התורפה שלה ומקור חרפתה. מאז רעידת האדמה שהזדווגה ממש לבריחתו ממנה, לא היה לו שום קשר עימה, וגם נזהר בזה כי כאמור גם כך היה לו שם מפוקפק למדי. והיה עליו גם להתגבר על רגש הרחמים, כי חשש שאולי נידונו השתיים לחרפת רעב, ואין הסיוע של האח-הדוד,  החייט ר' יחזקאל לוין, מספיק להן.

*

את החופה של לאה בת השש-עשרה ויהודה בן העשרים העמידו בחודש שבט בשנת תרל"ח, 1878, בביתו של הגביר ר' דוד [מאיר גוטמן], שהיו חשוכי ילדים. ר' דוד התייחס אל יהודה כאל בנו ואף היה הראשון, מבין שני העדים, שחתם באותו מעמד על הכתובה שנתן יהודה ללאה.

[לאחר ימים, כאשר יהודה ולאה כבר לא בחים, הגיעה לצאצאי משפחתם בפתח-תקווה כתובתה של לאה, שנשמרה אצל משפחתה ב"מאה שערים", ולמרבה הפלא לא נכתב בה על לאה בת השש-עשרה בתולתא אלא מטרכתא, גרושה, כאילו כבר היתה נשואה פעם. הייתכן שהיתה מאורסת למישהו אחר? או ששמו בה במיוחד פסול מסויים כדי שיהיה אפשר לתרץ את נישואיה ליהודה ה"מופקר"? איש במשפחה לא דיבר על כך בשעתו וכנראה  גם לא ידעו. – ממני, המלביה"ד].

היה יום קר, אחרי תקופה של גשמים. תנור בער בחדר הגדול. בני החבורה הקטנה ומשפחותיהם, רובם יוצאי הונגריה, שהיו שותפים לחלום הקמת המושבה – ישבו סביב לשולחן והיטיבו ליבם ביין ובעוגות. הם שמחו על נישואי בנו של לאזאר עם בתו של מנחם מאניש, חבריהם – שמחה כפולה. הנה מקימים השניים בית בישראל, אך זהו בית זמני – עוד מעט, אם ירצה השם, כאשר יעלו על אדמתם, עתידים לאה ויהודה להיות צעירי המתיישבים במושבה החדשה, ובדרכם ילכו שאר הבנים והבנות.

יהודה ואשתו השנייה, לאה, שכרו דירה קטנה ברחוב היהודים שבעיר העתיקה, בין החומות, וגרו בה במשך חודשי הקיץ של אותה שנה. לאה קישטה את הדירה בעציצים רבים של צמחי תבלינים ריחניים. היא אהבה ירק ופרחים ושאפה, כמוה כיהודה, לצאת אל המרחב. היא לא אהבה את היובש, האבק והאבנים הישנות של ירושלים, שכולאות את האדם ומדכאות את רוחו. היא גם לא אהבה את האווירה הדחוסה, המלאה קנאות ורדיפות של מתנגדים-לדיעה, וחשה, כיהודה – כי רק היציאה אל הטבע תבטיח להם ולילדים שייוולדו להם – חיים בריאים וחופשיים. בינתיים, בקוצר-רוחה, היתה מטיילת מדי פעם עם יהודה בשבילים, מחוץ לעיר, מבקרת עימו אצל ידידיו הפלאחים בכפר סילואן ומביאה משם במטפחתה רגבי אדמה לחה, שחורה, מלאה רקבובית טובה, ושתילי צמחים רכים – בשביל עציציה.

"אביך ואבי, והעי"ש, שמחים על היציאה מירושלים למושבה החדשה, אבל אני כבר בעל-ניסיון, וקצת רואה-שחורות," אמר יהודה ללאה באחד מטיוליהם, כשעלו מסילואן לרובע היהודי. "החיים בכפר, בארץ-ישראל, אינם כחיי האיכרים בהונגריה. הדרכים מלאות סכנה. אוויר הביצות בשפלה מפיץ קדחת. האדמה היתה נטושה ברובה משך אלפי שנים. החקלאות של הפלחים – מפגרת. נכון שהחיים בירושלים מחניקים, שהיהודים עניים ויש מהם שרעבים ללחם, אבל גם במושבה החדשה צפויות לנו שנים קשות מאוד."

"מדוע אתה מספר לי זאת?" שאלה לאה.

"אשתי הראשונה, הדסה, לא הסכימה ללכת איתי לכפר, אף-על-פי שהיא אשת-חיל, בעלת טחנה וסוסים, מבינה בחיטה ובקמח, וחשבתי שתשמח על האפשרות לגדל תבואה בשדה שכולו שלנו. ואת לאה, צעירה ממנה וחסרת ניסיון, אפילו סוסים אין לך – ואת אינך מתחרטת על שהתחתנת עם משוגע כמוני, שרוצה להיות איכר, שלא למד תורה ולעולם לא יהיה רב!"

"מה, רק רב לא תהיה?" ענתה לאה, "יודה, אני חוששת שגם בתור סוחר לא תצליח. אתה כמו אבא שלך – עקשן בדיעות שלך ואומר תמיד את האמת. נכון שאתה בחור חרוץ ואמיץ אבל אתה ישר כמו איזה בארון הונגרי טיפש שהשם הטוב שלו חשוב לו יותר מחייו! – יודה, יודה, שמע, לא הרבה זמן אני מכירה אותך מקרוב ואני כבר יודעת שבפנים, הלב שלך – רך; ושאלוהים יעניש אותי אם אני לא צודקת שזה האופי של הגברים במשפחה שלך; אבל תדע לך שאני, אף שצעירה ופחות משכילה ממך – קורצתי, תודה לאל, מחומר חזק. כשאבא ואימא כמעט נפטרו במגפת הטיפוס – אני, כך מספרים, לא חליתי, לא בכיתי, ולא איבדתי את התיאבון שלי..."

"אם אני כזה," הפסיקהּ יהודה, "אז בשביל מה שלחתם את דודה גיטל להשתדך איתי?"

"אנחנו שלחנו? הלא היא באה והשתדלה והתחננה אצל אבא שייקח אותך בתוך חתן למרות השם הנורא שיצא לך בירושלים! ואני רוצה להגיד לך שכנראה מצב החתנים בירושלים הוא באמת קשה מאוד – אם הוא הסכים לתת אותי לאחד כמוך!"

ושניהם פרצו בצחוק ומיהרו במעלה הסימטה אל דירתם.

[כאשר ביקרתי לפני שנים רבות את ר' ישעי' שיינברגר, "שר החוץ" של "נטורי קרתא", בדירתו הקטנה בקומה שנייה בבחי אונגרן בירושלים – הוא היה אחיינה של סבתי לאה ראב, אמר לי ר' ישעי' בעברית בהומור הונגרי: "כאשר נתָנו את ליאה לסבא שלך, היה מחסור בגברים בירושלים!" – ממני, המלביה"ד].

*

יהודה עבד, לפרנסתם, בכתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית עבור מוסדות ואנשים שונים בעיר. זו לא היתה עבודה נעימה ביותר, כי רוב המכתבים עסקו בבקשה לתרומות ולנדבות מאחינו בני ישראל שבגולה, דבר שהיה מנוגד להשקפת עולמו. אבל יהודה ידע שהעבודה זמנית בלבד. שני נושאים אחרים היו לו עתה החשובים ביותר בחייו: אשתו החדשה שעודנה נערה, ולעיתים היא מתגעגעת לשחק עם חברותיה ואחיה הקטנים. בנישואים אלה, הוא זה שמוטל עליו להדריך את בת-זוגו בחיים המשותפים, לשעשע אותה ולהיות לה כמורה וכמחנך, ולא להתנפל עליה בסערה כאילו כבר אישה מנוסה היא בחיי אישות.

ודבר שני, התפקיד שהוטל עליו – להשתתף בחוליית החלוץ של המתיישבים אשר תצא ראשונה, אחרי החגים [של שנת תרמ"ט, עדיין 1878. – ממני, המלביה"ד], להקים אוהל ולחפור את הבאר באדמת מלאבס, ובזכות המים שיתגלו – יתאפשר בואם של שאר בני החבורה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

*  אוריה באר: יישר  כוח! במסורת היהודית, נהוג לומר "יישר כוח". אומרים זאת למי שבירכו את העם, כמו הכוהנים, וכן לאחרים שעשו טוב.

 בהתאם למסורת זאת, אני אומר יישר למיודעי אהוד לרגל היציאה לאור של הגיליון האלף. בשל תקלה במחשב, אני עושה זאת באיחור.

 בשקידה ובחריצות מוציא חברנו את הגיליון העיתי פעמים בשבוע, ללא צוות עוזרים, מזכירה או מסייעים טכניים, וזאת בעזרת מוחו [ואצבעות ידיו. – אב"ע] בלבד והידע הרב שלו במחשבים. הלוואי עליי.

ושוב, "יישר כוח."

* לאחרונה נתקלתי בעיתונך בגיליון לכבוד חגיגות האלף וראיתי כי טוב. מדובר בעיתון נהדר, אשר כתוב מוצלח ומהווה קול שחסר בתקשורתנו. אשמח מאוד להצטרף לרשימת התפוצה של העיתון.

איתן עציון

* אהוד היקר! ברכות לגיליון האלף, אתה עושה זאת בגדול, בהתמדה ובדעה עצמאית ללא חשש "מה יגידו" ... כל הכבוד !

בהקשר לסיפורי סטלמך ז"ל – כתלמידת תיכון ברנר נהגנו להצטרף לטיולי "התנועה המאוחדת" ו"הנוער העובד" עם חברינו ללימודים בשתי תנועות הנוער.

זכור לי שנהגו לומר שאם הולכים ליד הירושלמים שומעים שיחות על ספרות, וההולכים ליד המלבסים שומעים שיחות על כדורגל...

גם זכור לי כי בימי א', בהגיענו לבית הספר, שמענו אך ורק שיחות על ביצועי השבת של גיבורי פתח תקווה.

אכן פתח תקווה היתה מעצמת כדורגל! טוב שיצאו ממנה גם סופרים...

בברכה,

רותי דנון

* לאהוד שלום, ברכות לצאת גיליון ה-1000 של עיתונך, תוך כושר התמדה מופלא.

... כבר אמרו זאת לפניי. לא משנה.  

ואני רוצה לציין את פתיחותך כעורך, המעמיד אכסניה פתוחה לכל מי ששולח לך מאמר [או שיר].

הערה: שם ספרם של יונת ואלכסנדר סנד הוא "אדמה ללא צל", ולא כפי שפורסם.

 בברכת חג חנוכה שמח,  

 יהודה גור-אריה

אהוד: אתה צודק במאה אחוז באשר לשם הספר!

* ברכות להופעת גיליון האלף!

הזוג סנד כתב את הספר "אדמה ללא צל".

יבין כץ

* בוקר טוב אהוד, אני מזדהה עם כל מילה שכתבה לך רות ירדני כץ: "והפרס הוא". [גיליון 1001]. לא פעם חששתי להחמיא לך שמא ייראה הדבר כחנופה ונמנעתי מעשות זאת. רות עשתה זאת גם בשמי, מבלי שהתכוונה לזה ומבלי שתכיר אותי ואת רבים מקוראי 'חדשות בן עזר'.

עובדה היא שבכל שני וחמישי, מיד כשאני מתעוררת עם שחר, אני ממהרת למחשב לקוראו עם קפה של בוקר. זאת התמכרות שאיני חפצה להיגמל ממנה.

 שתבורך.

 רביבה בן-זאב

אהוד: האמת היא ששלוש נשים ביקשו לאחר הגיליון האחרון שאפסיק לשלוח להם את המכתב העיתי, ואני לא יודע אם הסיבה היא פרסום שיריהם של סמנטה קוסקוס וחיימקה שפינוזה, או פרסום מאמרי התמיכה בראש הממשלה, שה"בון טון" כיום הוא ללכלך עליו? מכל מקום, צר לי על סמנטה ועל חיימקה – ואני סבור שאמשיך לפרסם את יצירותיהם גם אם קוראות נוספות תזדעזענה. הרי תמיד אפשר לקרוא את גרוסמן.

באשר לחנופה ולמחמאות – למדתי מהמיסתורית: שום מחמאה אינה משתווה לרמת ההערכה העצמית הגבוהה שלה! – ואולי כמוה אני, וגם קטונתי משבּחַ אותה.

* אהוד היקר, אני מצטרפת לרשימה המרשימה של מברכיך בצאת גיליון האלף, ומאחלת לך בריאות טובה וכוחות להתמיד במפעלך באותה דבקות  במשימה, בסגנונך, בדרכך וכדרכך.

בעיניי אתה ראוי גם ראוי לפרס על מפעל חיים מיוחד במינו זה!

בהוקרה ובידידות,

דינה קטן בן-ציון

* אהוד שלום, תודה על העיתון שאתה עורך, כותב ושולח לי – אני קורא אותו בהנאה רבה גם כאשר אני מדלג על כותבים שמחרטטים את דעתם.

אני מבקש להמעיט בהתייחסות לדברים של עוכרי ישראל, שגם אם תוקפים את אשר אמרו או כתבו – אתה נותן להם במה ופרסום לא ראויים ומיותרים.

אנא המשך ותבורך.

מאחל לך כוחות ובריאות להמשך.

כל הכבוד,

יוסי הלר

מראשון לציון

אהוד: העיתונות והתקשורת הטלוויזיונית כל כך מלאות בדבריהם של "עוכרי ישראל", שאני רואה חובה לעצמי לתת במה לאלו שמתפלמסים עימם, מה עוד שדברי המתנגדים לעוכרים – לרוב מושתקים בתקשורת. חלק לא מבוטל מהפובליציסטיקה של המכתב העיתי הוא מאמרֵי דיעה שנפסלו לפרסום בעיתון "הארץ".

* לאודי שלום, ברצוננו לברך אותך על הוצאת גיליון ה-1000 של חדשות בן עזר. זה הישג נפלא. אנו מעריכים מאוד את מסירותך, התמדתך והצלחתך במילוי המשימה.

יישר כוח!!!

שפי ונח

* לאודי ברכות חמות לגיליון האלף.

אילנה ורן סיגד

* לבני והרצוג בעוטף עזה: "נתניהו חלש מול הטרור." – נכון. לא העז לכבוש את עזה ולחסל את החמאס משום שפחד שיהרגו המוני חיילים.

חכו לגבר ולאישה הגיבורים שיטפלו בעזה! הם יראו לכולם מה זה חוזק ואומץ!

אבאטיפש

* לידידי, אני משער שניתן לרוות עונג מכתב פלסתר זה [גיליון 2001] הקורע אותי לגזרים. מי שסבור שיש מקום להזדהות עם הכותב – שישמיע דבריו. לעתים נדרש אדם לזהות עצמו מבעד למראה אחרת.

בידידות,

עמוס אריכא

* שלום אודי, כבר התווכחתי איתך כמה פעמים על הנושא "מהי אמנות". אני לא רוצה לחזור על הדברים. אבל כמה הערות בכל זאת:

שאפו על שהפכת להיות בין השאר גם מומחה לאמנות. בין השאר – אני מתכוונת שחוץ מן הספרות, נעשית לאחרונה גם מומחה בתחום המשפט (ראה מקרה אולמרט) ואתה תמיד יודע את העובדות יותר טוב מכל המומחים.

אבל מרוב "מומחיותך" באמנות, אתה כותב פשוט דברים לא נכונים!!!

איש לא קובע את טיבה של האמנות על פי תפיסתם של ילדים את האמנות. זו שטות מוחלטת.

לא נכון שמאז קמה האמנות המודרנית הפסיקו לצייר ציורים פיגורטיביים! גם היום יש הרבה אמנים כאלה. חלקם טובים יותר וחלקם פחות. הטובים שבהם נמצאים במוזיאונים לצד אותה אמנות שאתה מבזה כל כך, וזוכים להערכה רבה מצד המבקרים המומחים באמת.

אתה טוען כל הזמן שהספרים שאתה כותב הם בעלי ערך ספרותי אבל לא מעריכים אותם כראוי. אותו הדבר אתה עושה לאמנות. אתה לא מבין בה הרבה אבל מעז לקבוע קריטריונים ואיכויות.

לפני שאתה קובע עובדות לא נכונות – לך תלמד את הדברים ורק אחר כך תשפוט!  

כמו שאתה רואה, הצלחת להרגיז אותי. (שוב)

בנדלה

לבנדלה היקרה,

אוי ואבוי אם הספרים שלי היו נראים כמו האמנות המודרנית שאליה התייחסתי ברשימתי. אם כבר – יש הסבורים כי ספריי נראים כמו "דקמרון" ו"פאני היל".

אני ממליץ לך לקרוא את ספרה של פפיטה האזרחי "על הפעילות המתבוננת", ובייחוד את הפרק על הקיטש המודרני – לפני שאת מבטלת, בקצת חוצפה ויהירות – את הבנתי באמנות.

שלך,

אודי

* לנעמן כהן שלום, בשיטוטנו האחרון בשוק דברי היד שנייה בכיכר צינה דיזנגוף בתל אביב, [המסתורית חובבת כלי חרסינה], חיפשנו, בעקבות רשימתך בגיליון הקודם, חרסינות ישנות של בית החרושת "נעמן" מכפר מסריק.

פגשנו בעל דוכן צעיר בשם יניב, שאמר כי יש לו אוסף של דברי "נעמן" ישנים. הטלפון שלו 050-6066030. תוכל למצוא אותו בימי שישי בצד המערבי של השוק, ליד הכניסה לקולנוע, מחוץ לאיזור הדוכנים התחום.

בהזדמנות זו היה מעניין לקרוא ממך רשימה מפורטת על אמני החרסינה הצ'כיים שהיו בין מייסדי כפר מסריק ו"נעמן", שאולי נמצאים בקיבוץ עד היום.

סיפרנו על כך גם לעדקה גן מכפר מסריק, בתו של יצחק פטיש, והבטיחה לברר.

* ברכותינו לארגון הסגל האקדמי הזוטר באוניברסיטאות הציבוריות בקליפורניה, שהודיע בשבוע שעבר כי החליט לתמוך בחרם אקדמי על ישראל. הארגון כולל דוקטורנטים המועסקים באוניברסיטאות הציבוריות בקליפורניה (בהן אוניברסיטת ברקלי, אוניברסיטת סנטה קרוז, אוניברסיטת סנטה ברברה, אוניברסיטת לוס אנג'לס ועוד). חברים בו באופן רשמי 3,000 חוקרים צעירים, אך הוא מייצג קבוצה גדולה יותר – 12 אלף עובדים בתשעה קמפוסים. ["הארץ באינטרנט", 14.12.14].

החלטתכם, ובוודאי יש בכם יהודים רבים – מהווה תמריץ גדול לישראלים צעירים לרדת מהארץ לארה"ב ולתמוך משם בחרם האקדמי על ישראל. הולך ומתברר כי הפתרון האמיתי לעם היהודי הוא מסירת הגדה לחמאס כדי שיעוללו משם מה שעוללו ליישובי עוטף עזה, ובמקביל ירידה לארה"ב. זה העתיד שלנו. זו כיום הציונות הריאלית. ומארה"ב גם אפשר לתמוך ביתר שאת בכיבוש הגדה על ידי החמאס צמא הדמים של עזה ואיראן. חיות שבעות צמאות דם, מסתירות פניהן בכאפיות.

* ל"פליטים" דור רביעי וחמישי ברצועת עזה, ולמנהיגי החמאס – אנחנו משתתפים בצערכם על שלא הצלחתם יותר בפגיעות הטילים בנו בקיץ האחרון, גם לא בתל אביב עירנו, ומאחלים לכם חורף נעים בסערות ובגשמים הכבדים – כשאתם גרים בהריסות בתיכם.

כדאי לכל מנוול כמוכם, שחפץ להשמיד את ישראל ולהרוג יהודים, ללמוד את הלקח של מצבכם כיום, כאשר המזרח התיכון כולו מלא במיליוני פליטים חדשים – אשר לעומתם אתם ממש מיליונרים – ואתם גם פארזיטים של האו"ם הנהנים מכספים שהיו צריכים להישלח בדחיפות אליהם, אל הפליטים האמיתיים!

* * *

הרוג את כל היהודים

בביצוע בנות עזה החינניות

http://player.vimeo.com/video/106171741

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,660 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל