גיליון מס' 1003

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ו בכסלו תשע"ה, 18 בדצמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הנרות הללו... (סיפּוּר לחנוּכּה). // עמוס אריכא: יירד קוסם מבמתו ולא תימוט ארץ. // אהוד בן עזר: אם הקרקס האנטי-ביבי יימשך. // רוֹן גֵּרָא: שני שירים. // יואל רפל: מגילת העצמאות של מדינת החשמונאים. // אלי מייזליש: אל אנשי השמאל: אל תשגו באשליות! לעולם לא יהיה שלום או פתרון עם הפלסטינים. // מנשה שאול: שיאים במזרח התיכון. [ציטוט]. // הדסה מור: הטרדה מינית נשית, ההצגה "חיזור גורלי" בתיאטרון הבימה. // שישי מאיר: הָאֵם הַמֵּטִיבָה. // יהודה דרורי: ז ב-ע. // אהוד בן עזר: על כתיבת "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב. דברים בבית הסופר ב-18 בפברואר 1999. // מנחם רהט: צביעותם אומנותם. // סופר נידח: חגיגית עסקית ל-3 ב"אדורה" לגיליון האלף ב-420 שקלים. // צהריים לשניים אצל חצרוני פתיליות ברחוב קפאח ב-100 שקלים. // יערה בן-דוד: קלידוסקופ סיפורי, על "שש מאות החלונות" מאת אוריה באר. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. ציפי האופורטוניסטית. 2. צרור הערות 17.12.14. // מתי דוד: ברית האדום והירוק נגד הכחול לבן. // מתוך היומן: בנימין טנא: סופר עגל וסופר תינוק. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק עשרים ושלושה: חפירת הבאר הראשונה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הנרות הללו...

(סיפּוּר לחנוּכּה)

"מה עשֹוּיה להבה לזכּור? אם היא זוכרת מעט פּחות מן הנחוּץ,

היא כָּבָה וחולפת. אם היא זוכרת מעט יותר מן הנחוּץ היא כָּבָה

גם כּן. לוּא אך יכלה ללמדנוּ, בּעוד היא בּוערת, לזכּור נכון."

(גיאורגיס סֶפֶרִיס, חתן פּרס נובּל לספרוּת: "אדם")

זה תוקף אותה כּל חנוּכּה כּמו כּאב שיגרוני המקדים את הגשם. כּבר שמונים ואחת שנים ועוד טרם הִגליד בּה אותו זיכּרון. כּל פּעם, כּל כִּסלֵו, אם בּחברון או בִּירוּשלים, עולה בּה הלילה ההוּא כּמו בּאוֹב, כּשֵד הפּורץ מִבּקבּוּק. מה היה כּבר הטוָח בּין חלון בּית אביה לזה של ה"שטיבּל" מִנגד? איזה שניים-שלושה צעדים סך הכּל וּבכל זאת מרחק של שנות-אור. פּני האברך לא נִראוּ בּבירוּר ועוד טרם ידעה מי וּמה הוּא, אבל כּבר נתהדהד בּה קולו ועשֹה את בּשֹרה חידוּדין-חידוּדין. "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶש הֵם," פּיזם בּניגוּן של בֶּרדִיצֶ'ב. זה הניגוּן שהיה גם אביה מקבּיל בּו, כּמין מַאנְטרָה, נר ראשון של חנוּכּה. היא, עם הפְרוּמְקַייט שלה, כּמוּבן, לא היתה מנסחת זאת "מאנטרה", אבל לי, נכדתה (או ה"שִיקְסֶעלֶע", כּך היא קוראת לי) מוּתר, למה לא? זהוּ ערב חנוּכּה של שנת תשס"ט, אומרים קמטיה בּעומדה בּמערת-המכפּלה, כּוּלה ריגוּש. "קינדערלעך, תנוּ לי לנשום אַ מִינוּט," היא אומרת לִשנינוּ, מוּתשת. לי, נכדתה הנישֹאת תוך שבוּע לסרן גידי צוּר, ולו, לַבּעל-בּקרוב. רציתי לתת לה מַתְּנַת יום-הוּלדת ולא ידעתי כּלל לְמַה הכנסתי את עצמי. לא רק בּחוף ים-המלח אורבים בּוֹלענים לכל רגל מוֹעֶדֶת. גם על חופי זיכרונה הצעיר של זקֵנה חסינת-שיכחה זו, מי שחוזרת עכשיו בִּספירה לאחור אל נופי ילדוּתה. היא יודעת שאני וגידי זוּג "יונים" שֹרוּפות, שני "שלום עכשיו"ניקים (שזה עצמו מין "פרוּמקַייט"). אף-על-פּי-כן, כּששאלתי אותה: "אז איזו מתנה לתת לָךְ, סבתא? רק תגידי," הבּיטה בּי כּמי שכּבר יודעת איזה הֶלֶם תִגרום לי מישאלתה  וסחה:  "פּיקניק בּחברון." 

"חברון זה מסוּכּן עכשיו," אמרתי, מבוהלת.

"בּגילי, גם לרוּץ ולתפּוס את האוטובּוּס די מסוּכּן," צָחֲקָה.

"אַתּ מתכּוונת בּגלל פּיגוּעי-התאבּדוּת של שאהידים," שאלתי.

"לא, פּצצות לא מַפלות בּין צעיר לזקֵן אבל bypass, מַעֲקָף-עורקים-סתוּמים-בַּלב – זה כן..."

כּלוּם היתה לי בּרירה, כּלוּם יכולתי שלא למלא את רצונה של פּנתרה זקֵנה, קשוּחה זו? כּמה קפּריזות בּכלל עוד נותרוּ לה? וכמה, כּמה סבתות נשארוּ לי מלבדה?

גידי שמע ונכנע לרצוני כּמו שרק מ"פּ צעיר וּמאוהב מאוד יכול עוד. הוּא לקח חצי יום  מִמִפקֶדֶת הגדוּד ואיתו את ה"סוּבּארוֹ" של אחיו ויאללה, זוּז. סבתא מיד נדלקה על שניהם: על הסרן הצעיר וה"סוּבּארוֹ" הנוצצת. שמש חורפּית חיממה כּל הדרך, לַנוף את שמי התכלת וּלסבתא את הלב. "מצאתם לכם זמן לחַאג' פּרטי, פּלשֹתינאי?" שאל אותנוּ איש משמר-הגבוּל מוּל המחסום.

"טיוּל שורשים," אמרה סבתא שֹמֵחה, כּמו ילדה שקיבּלה צעצוּע.

"רק אַל תתעכּבוּ שם יותר מדי זמן," נתקדרוּ פּני האיש, "מסוּכּן."

סבתא, אוטמת אוזניה לכל אזהרה, מילמלה: "זה בּסֵידֶר."

כּשהִרחקנוּ מעט מעמדת-המחסום אף הוסיפה, וּכמו לעצמה: "לא כּל יום יש לשיינדל חרל"פּ יוּמוּלֶדֶת תשעים וחמש שנות חיים פֹּה. אז עיר-האבות הזאת, מר אַבּוּ-מַאזֶן, היתה גם הבּית שלי..."

וכעת, כּצפוּי, אנוּ כּאן, על אדמת-מריבה זו, על לוע הר-געש. כּל אותם מִשמרות, שלהם ושלנוּ, וכל אותה תחוּשה שאוֹ-טוֹ-טוֹ יִקְרֶה פּיצוּץ. כּוּלם, מלבדנוּ, עוטים כּאן מדים. וכוּלם כּאן חמוּשים היטב, אך לאו דווקא בּנשק. גם בּאותה חשדנוּת של אויבים זה יותר ממאה שנות עימוּת. חברון של היום, אִם נודה ואם לא, היא חבית טעוּנת חומר-נפץ. לא רק נרות חנוּכּה ממתינים לגפרוּר, גם השקט הזה. אין כּאן, שלא כּמו על פּני עמוּדי-החשמל, שִלטֵי מתח גבוה. אך המתח גבוה, גבוה מאוד, גם בּעומק אותה מערה. רק שסבתא – כִּמכונת-הזמן ההיא של  H.G. Wells, דוהרת על כּנפי הזכרונות שלה אחורה. כּמו בּסיאַנס ספּיריטיסטי הופכת היא,  כּאן, לעינַי, למין "מֶדְיוּם". ואני מקשיבה לה, אני מתחבּרת עם זה כּמו בּמין déjà vu:

*

סבתא ויינגרטן הִתִּיקָה את עיניה מן הספר. "סידוּר" ישן מִווילנא, דפוּס האלמנה והאחים רוֹם. רטט פּילח את חוּט שידרתה כּמין זרם חשמל, כִּצמרמורת: רק לפני רגע היתה הילדה לְיָדָהּ וּפתאום נִתנדפה. אַתּ מרפּה לִשניה מן החבל והוֹפּ – עיזא פּזיזא שלנוּ איננה. פַּחַז כַּמים, כּספּית מתרוצצת, לא בּת אלא tomboy, אַ שרֶעק...

"ראיתן אוּלי להיכן נעלמה נכדתי הקטנה?" היא שואלת. יש חרדה בּקולה המתוּח, אך יש גם תקוַת-הִתבּדוּת. שתי הקְסַאנְטִיפּוֹת אשר לידה, בּעֶזרת-הנשים הצפוּפה, השוקקת, אינן משיבות לה דבר, מִתחפּרות כּל אחת בִּשתיקת-הִתנכּרוּת. אבל זו, גברת שְלַאנְג, הארסית מִכּוּלן (חשֹוּכת צאצאים שאין לה לא נכדה, לא נכד) נועצת בּסבתא מבּט ממוּשקף וּמיד מַכּישה בּה: "שָא, שְטִיל!" – "טפוּ," מרתיעה מהן סבתא כּאילוּ הִתְרִיזוּ לה בּוֹץ בּפניה, "פּתאום נעשֹוּ לי מין פְרוּמְקֶעס כּאלה. רישעוּת של פַּאסְקוּדְסְטְבֶעס זקֵנוֹת..." ויוצאת אל מִחוּץ לעֶזרת-הנשים ושולפת שם בּאמצע התפילה את חיים-בֶּרְ'ל (בּנהּ האלמן ואביה של שיינדל) וסחה לו פּוּנְקְט, אוֹת בְּאוֹת. "הקטנה," היא אומרת, "הרגע היתה על ידי וּלפתע  – חַאלְיֶערֶע – לא הצַמּוֹת שלה, לא הגוּמוֹת שלה. פְּלוּצְלוּנְג, כּמו בּלעה אותה פּתאום האדמה..."

בּנהּ, חיים-בֶּר, המבין מה רגיש בּחברון הוּא ה"מוֹדוּס וִיוֶנְדִי", מה מסוּכּנת היא כּל הֲפָרָה של החוק בּאותה מערה (חוק המַפלֶה את ניני אברהם בַּמקום בּו נִכְרָה לו בּור-קבר, כּאילוּ יצחק בנו היה בּן חורג ויורשו החוּקי  –ישמעאל) מזעיק את רֵעיו והרב לחפּשֹ ולתוּר בּכל חור וכל סדק, שמא סופסוף תִמָּצֵא השֵֹּיָה האובדת גם בּלי עזרת גוֹי. שהרי האַרַאבֶּערְס אשר על הסף, עִם נאבּוּט, עם קוּרְבָּאץ' ועם חרב – כּמו הרופא, השופט, הקבּרן – טוב שלא נזדקק להם כּלל...

עוד הם תרים בּברכּיים פָּקוֹת אחר זו, הילדה שאיננה – כּבר מגיחים לנוּ, פּוּנְקְט על הרגע, מתוך מערה זו עצמה – שלושת ה"שְקוֹצִים", עוֹג, גוֹג וּמגוֹג, איש חרבּו על ירכו ונָבּוּטוֹ נכון לדַיִש. כַּכּתוּב בּ"בראשית": "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ". והרב וּכלֵי-הקודש לפניהם כּחגבים... גדולים, מסוּלסלֵי-שֹפם ואדוּמֵי-תרבּוּשים, עוברים הוִילְדֶע חַיֶעס כּליגיון מטיל אימה. וגָר אפוא זאב ערְבי עם כֶּבֶשֹ רך, יָאהוּדִי, וּמה שבּטוּח: יום-יום מגישים לַזאב הזה כֶּבֶשֹ חדש... קרֵבים אִם כּך אלה, אותם נפילים, ותחתם מרטיטה כּל מרצפת (לא הריצפּה לבדה מרטיטה, גם הרב, הגבּאי, השַּמָּש) ועוברים הם בַּסך, כּשַיֶּרֶת גמלים להבדיל, או פּילים, או מָמוּטוֹת. ולא נער קטון כּאן נוהג בּם כִּדבר הנביא, רק ילדונת בּת שש...

"בִּתךָ?" כּך אותם עַבָּדַאִים (וּקצוֹת שֹפמיהם מִסתמרים כִּקְצוֹת רוֹמַח).

"כּן," מרעיד אבּא, "בּתי. מה עשֹתה?"

"עבֵרה חמוּרה," הם אומרים.

"איזו?" שואל חיים-בֶּר בּאימה (ולִבּו יורד מִצריימה, קְרִי: ישר לַמכנסיים).

"אסוּר לַיָאהוּד," הם אומרים לו מיקרא מפורש, עוד מִזמן הסוּלטאן, "לִדרוך בּה בּתוך מערת-מכפּלה זו, החַארֶם-אֶל-חָ'לִיל הזאת של אִיבְּרָהִים אַבּוּנָא, למעלה יותר וגם הלאה יותר מִמדרגה שביעית זו בּאותן המדרגות."

"איזו שביעית?" עושֹה אבּא עצמו כּמין נַאר שאיננוּ יודע.

"זאת שמֵעַל לה אבוי לַכּופרים אם יציגוּ  – דִיר בַּאלַכּ  – רגלם..."                                           

  שיינדל, ניכּר בּה: אינה מבינה בּשל מה ועל מה כּל הרעש? הן כּל שעשֹתה שם – קיפּצה כּמו בּ"קלַאס", מדרגה-מדרגה, כּכה סתם. אבל אבּא, ה"קִיטְל" שלו מרטט כּכַּאפִיָה בְּרוּח שַארְקִיָה. מַשליש שלמונים אל כּפּות הגְרוֹבְּיַאנִים: "יותר זה לא יקרה, חאוואג'ה. סְלַח לה, היא קטנה..."

  כּמה עצוּב לה אם כּן לַקטנה על אותו רֶבּ אברוֹם שקבוּר כּאן, זה שאף הוּא התאלמן פֹּה כּמו אבּא ורק שזוּגתו היתה זקֵנה הרבּה יותר. "וַיִהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָנָה וְעֶשְׂרִים שָנָה וְשֶבַע שָנִים שְנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (שבּיידיש זה יוצא כּבר הוּנְדֶערְט זִיבְּן צְוַאנְצִיג יאָרְן). אמא יצא לה הרבּה פּחות, לא יותר מִשלושים וּשתיים. מה זה שלושים וּשתיים מוּל סכוּם של יותר מִמאה ועשֹרים? סבתא אומרת שזה מִכְּלָיוֹת, הם חושבים שאני מטוּמטמת. אבל לי לא מוכרים כּאן שוּם לוֹקשים, סרטן זה סרטן ואני מבינה. את אמא קברוּ שם בּהר הזיתים כּשיצאה מתוך הקליניקה של דוקטור מוישה וַאלַאךְ. לא את שֹרה, את שֹרה קברוּ כּאן, בּאותה מערת מכפּלה. וַיָּקָם רֶבּ אברוֹם מעל פּני מֵתוֹ וַיחפּשֹ לו, מיסכּן, חלקת-קבר. ועֶפרוֹן החִיתִּי הוּא איש גוי אבל טוב, בּחינם רצה לתת לו, בּלי משכּנתא, בּלי מיסים. אבל לא רֶבּ אברוֹם. לא, אברוֹם היה מֶענְטְש. "לא חינם," הוּא אומר, "מוֹיְחְל טוֹיְבֶעס." בּכסף מלא הוּא קונה מערה זו, עִם כּל הכּמה דוּנאם, כּמו שסבתא מסבּירה. "קח את הכּסף, עפרון," הוּא אומר לו, "ארבּע מאות שקל של כּסף. בּלי סְפֶּקוּלַאצְיֶעס וּבלי פַּארְצֶלַאצְיֶעס אוּן פֶערטִיג, סגרנוּ עניין."

  כּשחזרוּ מלקבּור את אמא נתגנבה הדלוּת אל הבּית. בּני אדם צוחקים בּיחד אך בּוכים על פּי רוב לבדם. אבּא, פֶּחָח בּמקצועו, הִלחים קוּמקוּמים נקוּבים, תיקן פַּאיילוֹת. רק את הכּיס הנקוּב לא לימדוּ אותו איך להלחים משוּם מה. הלכה איפוא סבתא בּבוקר בּהיר והזמינה את מנדל רֶעמוֹנְטְשִיק. הִרחיבה מִטבּח וּפרוזדור ועשֹתה לה בּית-אוכל, מעין  רֶעסטוֹרַאנְט. נתמזל מזלה וּבַבּית מוּלם נִתמקמה ישיבת סְלוֹבּוֹדְקָא. בּא ריח הטשוֹלנט, הקוּגל, הבְּלִינְצֶעס בּחוטם בּחוּרי הישיבה, ממש פַּארפוּם... הֵחֵלוּ משבּשים את הפּסוּקים ישמור השֵם: בִּמְקום בּבּא מציעא שיר-השירים והריר ניגר לו. כּי הִנֵּה הסתיו, בּחוּרים, עבר, הרֵיש מְתִיבְתָּא חלף הלך לו, קדירתה של סבתא חנטה פַּגֶיהָ וסיר-הסירים ימח שמו נתן ריח. מי זאת עולָה מן המִטבּח כּתִמרות עשן מקוּטֶרֶת? קערת הקישקֶעס עולָה, רַבּוֹיְסַי, מקוּטרת בּמוֹר וּלבוֹנה. מה דּוּדֵךְ מִדּוּד, סבתא ויינגרטן, מה דוּדֵךְ מִדּוּד שֶכָּכָה הִרעַבתִינוּ? דוּדִי צח ואדום, חֶברֶה יוּנגֶערִים-הוּנגֶערִים, צח מִבּוּלְבֶּעס ואדום מִבּוֹרְשְט לוהט, Bon appetit!

"לא רֶעסטוֹרַאנט מחזיקה אַתּ כּי אִם פְרֶעסְטוֹרַאנְט," סח לה לוי אלטשוּלר. לוי היה עילוּיהּ של סלוֹבּוֹדקא, סינַי, עוקר-הרים ואם צריך אפילו שַ"ץ. פּעם, כּשנִתבּסם בּשוּשן-פּוּרים סיפּר לסבתא  (איש מלבדה לא שמע אותו, איש) על בֵּית אבּא שלו, בּרוּסיה. "בָּעיר קְרַאסְנוֹ בּרוּסלאנד היה הדבר, בַּפּוֹגרוֹם של שנת 17," סח לה. "אבּא ואמא ואֶלְיָה אחי - בַּגרזן של איוואן, השכן..." הוּא עצמו ניצַל בּנֵס, סיפּר, יונק מִבּקבּוּק הווֹדקה (קודם לכן לא שתה מעולם, חוּץ מִכּוס קטנה של "שְנַאפְּס" לעת קידוּש או הבדלה). איך זה בְּנֵס? הסתתר לו בּסל-נצרים של כּביסה מלוּכלכת. ילד בּן תשע מציץ בַּסדקים ורואה איך הפּוֹגְרוֹמְשְצִ'יק מְגַרזֵן את משפּחתו.

"אַתּ שואלת מדוּע אני משתכּר?" האדימוּ עיניו מוּל פּני סבתא. סבתא שלא שאלה אותו כּלוּם, שֹמה יד על כּתפו ושתקה. "בִּשביל להיישיר זוג עיניים," אמר, "בַּזוועה עצמה, עין בּעין – צריך גם הקורבּן, לא רק רוצחו, להִשתכּר קצת, אם כי מִיי"ש, לא מִדם. אחרת, אחת מן השתיים, גבירתי," התנשם וגמע מן הווֹדקה, "או שיוצאים מן הדעת, יודעת אַתּ, או מן העולם," וכאן גיהק, "או מִשניהם."

מאוּחר מִזה, בּבית-היתומים בּנִיקוֹלַאיֶב, נכנס האינספֶּקטוֹר לשאול את הצוּציקלעך מה הם רוצים שם ללמוד. לוי עמד אחֲרון בַּשוּרה (כּיפה, "ארבּע כּנפות", שתי קנוקנות של פּיאות, נזלת).

"איזו פְּרוֹפֶעסְיָא בּוחר הוּא לדעת?" שאל אותו הרב לוין מוועד-החינוך.

"להרוג," אמר, "גויים. מה שיותר." והוסיף בּשקט: "יהוּדים צריכים ללמוד  את המקצוע, כְּבוֹד הרב."

כּשהגיע לארץ, עִם שאר יתומים, נצטרף לישיבת סלובּודקא. כּאן זה ודאי לא יקרה לעולם: אנטישֵמִים בּין שֵמִים? מוּפרך. סבתא שָׂכְרָה אז שלושה חדרים מן השייח' עַבְּדְל-חַי, שקָּסַם לו. פּטריארך מוּסלמי שיצא כִּביכול מִדפּי החוּמש, פֶנוֹמֶן. "אַ-נוּ, אַנוּ תִראוּ אותם," היה ממלמל בּרגש, "לבוּשים כּמו אברוֹם אבינוּ והוגים חי"ת ועי"ן כּמו פְרֶענְקִ..." עבּדל-חי אף הוּא נטה לו לצעיר ה"מוֹסקוֹבִּי" חסד: מזמין אותו יחד עם אבּא וּשני רבּנים אל סוּכּת גג בּיתו. פּעם זימן עבּדל-חי לַסוּכּה את ארבּעת אורחיו למין "ספֵּיישְל": יש לו, הודיע, אוּשפּיז מאֶל-קוּדְס, אישיוּת נעלה עד מאוד. היה זה קרובו, חַאג' אמין אל-חוּסֵייני, ה"מוּפתי" מִירוּשלים. טפסר המועצה המוּסלמית העליונה וּמי שֶלְּיָמִים יחבּור לַשֵד הנאצי, היטלר.

"אצלנוּ," אמר חאג' אמין לָרב אפּשטיין, הוּא ראש ישיבת סלובּודקא, וכן לָרַב סְלוֹנִים, הוּא ראש ישיבת חברון, בּאותו "מזוּמָּן", "אצלנוּ סוּכּות יש בּכל השנה, לא רק פּעם ולא רק שבוּע." ("שֶרַק לא יהא לנוּ," אץ ללחוש אבּא, "יותר מִפּעם בּשנה תשעה בּאב, טפוּ-טפוּ...")

  "מאוּחר מִזה," נזכּרת סבתא, "בּא אשר יָגוֹרְנוּ. קצין מן הגדוּדים העבריים בִּירוּשלים עמד לִכְנוֹס את אנשיו לְטקס בַּ'חוּרבה'. קצת קודם לכן – סח לו לוי לאבּא בּסוד על מיפתן בּית- הכּנסת – הִקיש חַאג' אמין על דלתו של לורד פְּלַאמֶר, הוּא-הוּא הנציב העליון. 'אִם יערכוּ היָאהוּד את הטקס,' שלף מבּית-גנזיו אִיוּם קצר, חַד כּשאַבְּרִיָה, 'איני מקבּל על עצמי, לורד  נִכבּד, אחריוּת על השקט בָּעיר.'

'איש לא בּיקש מִכְּבודו אחריוּת על שוּם שקט,' ענה לו לורד פּלאמר. 'זהוּ תפקיד הנציב העליון המוּכּר לי בִּשמי, לא בִּשמוֹ'..."

*

היא היתה אז בּסך הכּל רק בּת ארבּע-עשֹרה אף שהִבשילה בִּן-לילה. בּנוּיה לתלפּיות ותאווה ממש לעין, ועִם כּל זאת פּוחדת מן החושך כּמו קטנה. רק אז, אותו לֵיל חנוּכּה, נר ראשון, כּשצָפְתָה לעֶברוֹ של ה"שטיבּל", גילתה כּי מִלבד אותו חושך בַּחוּץ יש אחֵר, דֵי מפחיד, גם בִּפְנִים... לא, את פּניו לא קלטה בּבירוּר ועוד טרם ידעה מי וּמה הוּא. אך כּבר, בַּחלון, בּא קולו ועשֹה בּה דברים שנִגלוּ לה רק אז. "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶש הֵם," חילחלוּ המילים בּעורקיה, "וְאין לָנוּ רְשוּת לְהִשְתַּמֵּש בָּהֶם," זימר שם, "אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבַד..." מה זה גורל? זו חידה שעושָׂה מִסתם לילה בּאנאלי – פאטאלי. סוד שנחרט לו על לוּח-לִבּנוּ כִּכתב על קיר, מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וגם פַּרְסִין. לכל אדם יש קיר כּזה, גם אִם אינו מוּדָע לו, קיר שעליו נרשמות בּוּכהַאלטֶריוֹת שאין לו שליטה עליהן. מי שסבוּר, כּכּתוּב בּמסכת בּרכות שֶמִּשְּמָהּ מביא אבּא, כּי "קוֹל בָּאִשָּה עֶרְוָה" כּלוּם שאל עצמו מה על קול גבר, קול איש? מה על קולו של העלם ההוּא שעמד בַּחלון אותו "שטיבּל" ושר את מזמור הנרות הבּוער בּה מאז וּמסיח הכּל?... קְרֵבָה היתה אל חלונהּ, פלנֶל חלוּק-לילה עליה, שדיה סומרים למגע השימשה הקרה כּלילות הבּדידוּת. מֵעֵבֶר-מִזה, בַּחלון המוּאר, הפּעוּר בּכותלו של ה"שטיבּל", היתה צלליתו של אותו אלמוני מקפּיצה מִפלצות על הקיר. אור הנרות נִתרטט כּלִבּהּ, וכמוהוּ הֵדֵי אותו לחן. מעולם לא שמעה מין שִׂמחה עצוּבה שכּזאת בּקולו של אדם. מאוּחר מִזה, כּתום החג, למדה כּי שמו הוּא לוי. מאוּחר אף יותר נִצטלבוּ דרכיהם פּה ושם בּחצר או בּעיר. אבּא, רחוק מלתפּוס מה רוחש לב המֵידְל שלו עמוק פּנימה, הזמין אותו פּעם בּפעם לערב שבּת, ולִבּהּ נִתגעש. אך אף שהיתה מְמוּגְנֶטֶת אליו לא אמרה לו מילה, אף לא רמז. אותו פּרצוּף-פּוֹקֶר שסבתא ידעה לעטות, הִסְתַּוְתָה בּו גם היא. חומקת פּתאום מִשּוּלֵי השוּלחן לַמִטבּח וחוזרת חלילה – כּאן בּתירוּץ שעוזרת לסבתא לשֹאת איזה מגש ושם בִּבּלוֹף ממין אחר –  היתה מתאמצת שלא להסמיק בּפניו אך נכשלת כּל פּעם. איך מאלפים את הדם הסורר הזה לא להבעיר את העור?

  רֶבּ שמריה חבּ"ד, זה שאבּא תיקן לו חבית-הגעלה לפני פּסח, היה מפרט לו, לחיים-בֶּר ויינגרטן, שלל שידוּכים לבתו. זה – כּלי נאה, וההוּא  –  מציאה, והלה – חֶמדה גנוּזה וייחוּס-אבות וזיווּג מִשְמַיָּא. רק את לוי אלטשוּלר אף לא העלה על שֹפתיו, לא בּת-קול ולא אות. מָשָל אין לו חלק ללוי הזה בּאותם הבלי-לב של כּוּלנוּ, רם ונישֹא הוּא מעל לכל אלה, כּכל אותם רוּחין ערטילאין של שמי-עליון. "אין לו עניין בּשוּם שמוֹנצֶעס," גָלָה הרב אפּשטיין את אוזן רֶבּ שמריה, "בּוקר וערב רק ש"ס וּפוסקים בּין כּנפות אוהלהּ של תורה."

"כּלוּם שידוּך הוּא מין שמונצעס?" מחה השדכן, "הן רבּנוּ מוישה איסרליש, הוּא הרמ"א, אמר כּבר: 'כּל מי שאין לו אשה כּמו שרוּי כּאן בּלא בּרכה, בּלא תורה ואינו נקרא אדם'."

"אף פּעם לא ידעתי כּי שדכן תלמיד-חכם הוּא," סנט בּו הרב אפּשטיין די מוּפתע מן הגילוּי, "אף על פּי כן כּבר מצינוּ, רֶבּ שמריה, כּי שבט הלוי (פּרשת עֵקֶב, 'דברים' י, ח) הוּפקד בּיד השֵם לעמוד לפניו לשרתוֹ בַּקודש. והן לַכֹּל זמן פֹּה ועֵת לכל חֵפֶץ. הבּוֹחֶר צעיר עוד. ואָס בְּרֶענְט?" 

  פּעם אחת, כּבר הרבּה לאחר אותו ליל-חנוּכּה בּו חזתה בּו, ארבה לו דוּמם, כּבכל הלילות, בּחֶשכת חלונה הפּעוּר. פּתאום כּמו עלה לה בְּאוֹב-חלונו, עִם ה"לוּקְס" העמוּם וה"סטֶענדֶער" – הוּא ולא מלאך ולא שָׂרָף ולא שליח (אף כּי לדידהּ היה שלושתם בּאיש אחד). כּלוּם ידע או ניחש מי צופָה בּו מִנגד, רואָה אך אינה מִתגלָה לו, או שמא פּשוּט נִתאווה לאוויר ליל-ניסן וּפתח חלונו? כּך או כּך, בִּמְקום גמרא (אפשר כּי בּושֹמי ליל-אביב זה גרמוּ זאת) זיוֵג שם פּסוּקים מתוך שיר-השירים בִּלחנים מן הדניֶפֶּר, הדוֹן. "שוּבִי שוּבִי הַשּוּלַמִּית," עמד בּחלון וּפניו אליה, "שוּבִי שוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ," הִגבּיה קולו כּנישֹא על נחשול. והיתה בּו בַּלחן ההוּא מין עצבוּת עליזה, מין חַשְכוּת מִזדהרת, שאפילוּ לִילִית, סַמָּאֵל וּבני-שחת היוּ כּבר חוזרים בּתשוּבה...

  היא ידעה כּי על פּי שֹכל הישר לא נחשֹפה לו. אין המוּאָר רואה את הנחבּא בּכוּך חשוּך. אבל משהוּ לא הגיוני, מתקבּל על הלב אִם כּי לא על הדעת, שב ופירגֵל בּה פּוּלסין של ריגוּש כּמו נגע בּה בּעצם ידו. "חוּט מָשוּךְ מִכּאן, לוי אלטשוּלר," המוּ בּה הקִּישקֶעס, "מִקְּצֵה חלוני אל פּינת חלונךָ, חוּט סמוּי אך חזק כִּכבלים. וריבּון-העולם מגלגל את החוּט מִתוך פּקעת-גורל לא ניתֶקֶת, אך אתה, העילוּי היודע הכּל, לא הכּל אתה חש וקולט... כּל החוכמות אצוּרות בּרֹאשךָ, רק חוכמה-שֶבַּלֵב חסֵרה בּו: זו היודעת כּי לב שאיננוּ שבוּר גם איננוּ שָלֵם... מי שאיננוּ יודע כְּאֵב-חֶסרונם של דברים, רבּי לוי, אין הוּא מבין מחירם של דברים, שהאֵין מְתַמְחֵר את היֵּש. בּוא ואומַר לךָ, לוי אלטשוּלר, ואָס בְּרֶענְט, מה בּוער, מה רותח. הדם בּוער, לוי, הדם הרעֵב, האדום-האדום הזה"...

  פּתאום נרתעה לאחור, מִתכּסָּה בַּווילון, מרעידה ונדהמת. עדיין ידעה כּי אינו מסוּגל לראותהּ, אך כּעת קצת פּחות. הוּא פּרם בּכוּתנתו כּפתור עליון אחד או שניים, שירבּב את ראשו לחצר הטלוּלה  ושאף את בּושֹמי ליל ניסן. "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ," פּיזם כּמין רמז אליה, "מַשְגִּיחַ מִן הַחַלּוֹנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲ-רַ-כִּים..." כּל שֹערה בּעורהּ נִסתמרה כּמו הִנֵּה נִתפּסה כּגנבת. מי אתה, מה אתה, לוי אלטשוּלר: עילוּי בּתורה או סאדיסט?                                                              

וכאן, כּאן ממש, כּמו הוּמַךְ אור ה"לוּקְס" שהוּצב על גבּיו של ה"סטֶענדֶער". עד צווארו, עד זקָנוֹ של העלם הגיע האור, לא יותר. לרגע נִראָה האברך בּחלון כּמו ערפוּ את ראשו, בּלי גוּלגולת. מה נִתרמז מִכּך, מה נִתנבּא כּמין כּתובת סמוּיה על הקיר?

*

בְּאָב כּבר בּער קרקעהּ של חברון תחת רגל כּל מי שֶשָּכַן בּה. ריח האש והדם לא הִזכּיר זֶבַח כֶּבֶשֹ, רק פַּחַד פּוגרום. "נִסתתר בַּמרתף, בּאותן ממגוּרות," אמר אבּא בּצליל פּאראנוֹאִי. בּיידיש של גֶטוֹ אמר זאת, כּסח: 'זה חוזר כּמו בּרוּסיה, גם כּאן'... יום שישי בּחברון, בּאַבגוּסט שנת תרפּ"ט, והכּל מסוּגר כּמו על בְּרִיחַ. וּבַחוּץ מתהלך, יהוּדי ועתיק, אותו פּחד היסטורי, מִשָּם. כּל שצברוּ כּאן דורות אחרונים (השלווה המדוּמה נוּסח "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשֹ", אותו מיתוס ילדוּתי של רֶבּ אברוֹם וּפַּאן עֶפְרוֹנְסְקִי. אשליית הדוּ-קיוּם הכֹּה נכספת, כֹּה פּצוּעה). כּל זה קרס, נִתמוטט בּאחת כּמין שֶבֶר ענק, גיאולוגי: חושֹף לעֵין-כּל את עוּמקהּ המלעיג של תהום שעליה כּיסה. מאי-שם, מִמרתפיו האפלים של תת-היֶדַע,  בּקע מין "גֶוַאלְד" קמאי, אטאוויסטי, מכֶּה בּרקותיו של עם נרדף צלילי חירוּם. ואָס בְּרֶענְט, יהוּדים? בְּרֶענְט אַ  פַאיֶער אִין שְטֶעטְל. העיירה, אפילוּ כּאן, בּוערת כּבר בּאש... סבתא מתאנחת אנחה של ת"ח ות"ט, של חְמֶלְנִיצְקִי, של מַאכְנוֹ, של הצורר ההוּא פֶּטְלוּרָה, של עיר ההרֵגה בּקישינְיֶב, של מִשפּט בֵּילִיס: אז מה, גם כּאן שחיטות וסכּינים שלוּפים, דָא אוֹיְךְ? מסתבּר כּי דן סְלוֹנִים (הוּא בּנו של הרב ואחד מִוותיקינוּ בּבּאנק אַנגלוֹ-פּלשֹתינה) יצא לִירוּשלים, כּגנב זה בּמחתרת, לקרוא לעזרתנוּ את ממשלת המנדאט. בּנו של הרֵיש מְתִיבְתָּא מישיבת חברון תמים הוּא: אלה, הבּריטים, אף לא ינקפוּ אצבּעם להציל יהוּדים. תנינים לפחות מזילים דִמעתם ואפילוּ דִמעה של תנין היא. בּני אַלְבִּיוֹן   –רק מַשלים את ה-natives בּחרוּזי-זכוּכית מצלצלים של הבטחות. לנוּ זרקוּ, כּמין עצם לכלב, את הצהרת-הבּלוֹף של ארתוּר בּלפור, וֵייס איך וָאס. ואילוּ לחוּסייני הם זורקים את עצמותינוּ, יודעים שהכּלב הזה  יְגָרֵם אותן עד לפירוּר אחֲרון.

  עכשיו, ממש בּרגע זה, פּלחה זעקה, כּתער, את אופל בּשֹרוֹ של הלילה הזה, הקרוּא אל הטֶבַח אף הוּא. "לוי!" פּרץ איזה קול את סכריו מן ה"שטיבּל" ההוּא של סלובּודקא. "לוי, דֶער שַ"ץ, אִיז גֶעהַארגֶעט גֶעווֹרְן!!!" ולא נִמצא אַיִל בַּסבַך. יאַשָה סַפּוֹזְ'נִיקוֹב, מי שהיה חברו האינטימי של לוי, יביא לה מין פֶּתֶק קטן מקוּפּל לשלושה-ארבּעה קיפּוּלים. כּמו איזה קוֹד מִסתורי שציפּה לה, כּתוּב בִּכתב-יד המנוח. פּרט שנִמצא על גוּפו של המת בּאחד מכּיסי הפִּידְזַ'אק. למה הביא את זה לה, דווקא לה, לא תבין גם אַחַר שתִּקרא בּו. קריאה ראשונה היא תמיד החמצה (אך היא, בּהחמצות, יש לה כּבר פּראקטיקה שלֵמה). "שוּבִי שוּבִי הַשּוּלַמִּית וְנֶחֱזֶה בָּךְ," היה כּתוּב בּו, "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע. מִמִּדְבָּר מִי זֹאת עוֹלָה?" שיינדל תִמחֶה את עיניה תפוּחות-הדמעות בּשוּלי המיטפּחת, תִּבְהֶה כּשוֹטָה זו בִּצרור הפּסוּקים הכּתוּבים שם ולא תבין כּלוּם. "יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה. נִרְאֶה הֲפָּרְחָה הַגֶּפֶן. דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ. לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה." 

"מה אתה מבין מִזה?" תלתה את עיניה בּיַאשָה. "מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים," אמר, "אַל תעירוּ כּאן עד שֶתֶּחְפָּץ."

"עד שֶתֶּחְפָּץ?" הִתפּרצה בִּיפיחה, "מעולם הוּא לא חָפַץ. אתה, אתה הרי יודע... בּוקר וערב רק ש"ס וּפוסקים. שוּם תקווה, שוּם סיכּוּי. וָאס בְּרֶענְט?..."                     

 "נַארַאלֶע," אמר לה (או פּשוּט, בּעברית: טיפּשונת). או פּשוּט עוד יותר: יש עיניים יפות שבּוכות ואינן רואות כּלוּם. וּמַראֶה לה בְּאצבּע שלוּחה לְפָנִים, כּקורא בּתורה, כּמין צוֹפֶן, איך כּל אות ראשונה בּכל שֶבֶר-פּסוּק מצטרפת אט-אט לְמילה. מה שקוראים לו "אַקְרוֹסְטִיכוֹן" ניחת בּה פּתאום כּמין הֶלֶם. הֶלֶם כּפוּל, כּמו בִּפתיל המפעיל בּעיתוּי שונה שני מיטענים. עוצמת הפּיצוּץ השני היא לרוב היותר קטלנית בּין השניים. גם בַּתגלית שמיד תֵחָשֵׂף לה יכֶּה  בּה היחס הזה.                                                                                                                                        "הִנֵּה," הוּא מַראֶה לה כּאילוּ צירף קמץ-אל"ף לְילד בַּ"חדר": "שוּבִי – זה שי"ן. יונתי  –הרי יוּ"ד. יָפָה   –עוד פּעם יוּ"ד (אך לא גמרנוּ, שֹימי לב!). נִראֶה – הרי לָךְ נוּ"ן. אבל  דוֹדי  – נותן לָךְ דל"ת. ליבּבתיני  –זה למ"ד. אז מה מִתקבּל כּאן מִכּל הדייסה הזאת? שְמֵךְ..."

"שמי? היא איננה תופסת אך כּבר הוּא שולף עיפּרון וּמדגים לה: "שִי"ן וּשני יוּ"דִים, נוּ"ן, דָּלֶ"ת ולָמֶ"ד הם שיינדל, עכשיו אַת רואָה?" משמע... אך המשמע אינו צריך שוּם פּירוּש רש"י. זהוּ אותו הפּיצוּץ השני, ההולם בּה בּכוח כּפוּל.

כּי כּאן פּורץ בִּכיהּ פּתאום כּגל אדיר, כּגֵיזֶר. סבתא נזעקת מיד מרחוק ואינה מבינה מה קרה. "יאשה," היא סחה, "למען השֵם, תעזוב אותה, מה מתרחש כּאן?" ותיכף, בּחבּקה את נכדתה המתייפּחת, רוטנת לעצמה: "מצא לו זמן לדברי תורה..."

סבתא שיינדל חרל"פּ מקנחת דִמעה של תשעים וחמש שנות חיים פֹּה. פֹּה, על הארץ הזאת שזורעים בּה יום-יום, בלי הפוגה, גוויות משני צידי הגבוּל. היא מצבּיעה בּיד זקֵנה, קמוּטה וּמגוּיידת על קיר-אבנים בְּאותה מערת-מכפּלה ואומרת בּלאט: "קינדערלעך, פּעם אמר לי סַתָּת מוסלמי בּן מאה מעַנַאתָה, היא עֲנָתוֹת שמִמנה יצא פּציפיסט זה ששמו יִרְמְיָה: מאותן אבנים שאתם ואנחנוּ בּונים כּאן  חומות, יא גיברת, אפשר כּאן לִבנות – אִם יש לב ויש שֹכל לשני הצדדים  – גם  גשרים..."

* * *

עמוס אריכא

יירד קוסם מבמתו ולא תימוט ארץ

ארץ רעשה וגעשה כשהשיגה אותנו לא מכבר הידיעה בדבר "התארים" בהם כיבדו אישים מסוימים בארה"ב את ראש ממשלת ישראל; כינו אותו, פחדן-שקרן, אוטיסט, נאד נפוח, חסר-חזון וכן הלאה. את הרשימה הזאת פירסם בארה"ב הפרשן הפוליטי ג'פרי גולדברג.

ישראלים רבים נפגעו בצדק באופן-אישי מהתיאור האכזרי והמעליב הזה שמקורו בוואשינגטון. היו כאלה שהגיבו בחריפות כמעט דוחקים בצלעותינו להגיע על רקע נבזי זה לעימות ישיר עם הבית הלבן. גם אני לא שבעתי נחת מרצף הכינויים האלה, כעסתי, אבל גם ידעתי כי מר נתניהו עשה כל שניתן לעשות כדי לזכות בגינויים מסלידים שכאלה.

דומני שהיום ההוא בשלהי חודש אוקטובר השנה מסמן את תחילת הפרק האחרון שהוליד בעקבותיו כעבור שישה שבועות את ההחלטה הנמהרת של "הקוסם" לשעבר שתש אונו והתערפלה דעתו עוד יותר, להטביע את ישראל בשאון בחירות מיותרות.

זהו נתניהו המצדיק את כל הכינויים שהוצמדו לו בארה"ב ובמקומות נוספים. זהו אותו נתניהו שעד היום, בשלהי המשמרת השלישית שלו כראש ממשלה אנו מזהים בו גם בישראל קשת של תכונות שליליות, בלשון המעטה, שצריכות להדאיג כל אזרח החרד לגורל משפחתו. האיש ה"אני" הזה הוא האחרון שהייתי רוצה לראותו מגן עלי ועל בני משפחתי. מגן על כולנו.

אינני מוצא קושי כלשהו להוכיח כי המגרעות המיוחסות למר נתניהו אכן מאפיינות אותו. אני מכיר עקב גילי את כל ראשי הממשלה בישראל עד עצם היום הזה. אינני זוכר מי מהם השתמש במושג "אני ואפסי עוד" עד לעייפה, כמו בנימין נתניהו: "אני שומר עליכם," "אני מגן עליכם..." וכך זה נמשך אצלו כמעט מעשה של יומיום; אני, אני ואני... ראשי הממשלה האחרים הרבו להשתמש בהטיית רבים, "אנחנו" ולא "אני".

ייתכן שהיהירות הזו נובעת מפחדנותו שהפכה למידת הססנות מסוכנת ורבים וטובים מודעים לסכנתה. ייתכן שהיא גם נובעת מבעייתו להתוודע לזהותו האמיתית, שכן כל מי שעבד במחיצתו מצייר אותו בגוונים שרק לעתים רחוקות נמצא ביניהם גוון אוהד. בימים אלה, לקראת הבחירות המיותרות, חייבים לקרוע את המסכה מעל קלסתרו של הקוסם הזה.

לעניות דעתי נראה כי אמינותו – יושרתו האישית – מעוררת עליו גם עלינו חמלה, מפני שאותו נתניהו בבוקרו של יום שונה מנתניהו שבצהרי יום, ונשמע אחרת כמפתיע עד להדהים בערבו של יום. אבל הוא כזה, איש שבשבת, שלצערי רבים בתוכנו יודעים את מגרעותיו ושותקים; זו שתיקה ארורה. לפחות יקומו אלה וישמיעו דברם – יאמרו אמת ברבים ולא מוגי-לב הם.

גם שיטת ההפחדה שלו את ההמון מעוררת התמרמרות כנגדו. ישאל איש את עצמו, מה עשה "האני" הנפוח הזה למען הישראלי האפור, ואם תימצא תשובה ראויה אנא שתפו אותי בה. עד אז מסתבר כי מאחורי תדמית הקוסם שנשחק קיים איש שעיקר קסמו – בכיסאו, ובעצם הוא חיקוי מאוס של שחקן-במה חלול ובינוני, בעל תיאבון חזירי של יצור אחד ויחיד בדורו.

בינתיים הוא עוטף אותנו בתכריכי היסטוריה, שכן אנחנו נתפשים בעיני כל כמו עם המובל באיו-אונים לזרועות אסון ורבים בקרבנו מסרבים לקלוט את סכנתו. מיום ליום מתנחשל לכסותנו נחשול אדיר המסוגל לפגוע בנו פגיעה שאין בה צורך אף לא הצדקה. אבל נוכח  התנהלותו ההיסטרית של האיש המתזז הזה צפוי לקרות גם הגרוע מכול.

האש כבר אוחזת בשולי גלימת קיומנו תחת מנהיגותו הנפסדת של האיש המדבר גבוהה-גבוהה על "משילות" ומוביל אותנו למצבים המעיקים על קיומנו יותר ויותר. האגדה מספרת כי הקיסר נירון ניגן ושר לפני חבריו כאשר רומא הוצתה באש על-פי הוראתו. כעבור זמן, לאחר שהסנאט הדיחו, הוא נמלט מהחיילים שהצטוו להורגו והפציר בעבדו להמיתו כשהוא זועק בלטינית "איזה אמן יפסיד העולם!"

אם נחבר הבנה ונחישות ונשלב זרועות יחדל האמן הקוסם הזה מרחוב בלפור בירושלים להמשיך להתגורר שם, ואולי נזכור שנמלטנו מסכנתו כפרנואיד הרואה בכל צל מדומה אוייב הקושר פוטש כנגדו. זה לא מצחיק. קשה למחות מהזיכרון את המראה הנלעג בו נחשף נתניהו בקלונו כשהכריז על מסכי הטלוויזיה כי נקשר קשר להפילו. לא מנהיג ניצב ברגע ההוא מול עינינו. היתה זו הופעה עגומה החושפת את מצבו האמיתי של האמן המתעתע מקיסריה והוא לחוץ כמאבד רסן.

גם נסיונותיו של מר נתניהו בימים אלה למצוא מפלט מפחדיו בחיקו של נפתלי בנט מנהיג, "הבית היהודי", האיש המתנכל לדמוקרטיה שמצהיר בגלוי מעל כל במה על כוונותיו לכפות עלינו מדינת-הלכה, מעידים כאלף עדים עד כמה עלול נתניהו להיות מסוכן לישראל החילונית והשפויה. תנו דעתכם כי שניים אלה עומדים לקום עלינו. בנט כבר חיסל ברהב אווילי את הציונות של אבותינו במסגרת "פורום סבן" ואילו נתניהו דחף לקדמת חיינו את חוק הלאום המגונה והגזעני.

ראו הוזהרתם: הבחירות הפעם אינן בין ימין לשמאל. מדובר בבחירות מושחזות בין משיחיות עקרה ואסונית כבעבר לבין ציונות מופלאה שהקימה את הבית. בנט פסק כי הציונות מתה מפני שלטענתו המגוחכת עבר זמנה של החילוניות. עדיין לא מר בנט, אבל בהחלט ייתכן, ועניין לנו עם הזדמנות אחרונה למתוח את הגבול המבדיל בין מדינה דמוקרטית למדינה משיחית. בלי חילוניות לא תתקיים הכוונה הדמוקרטית, ובלעדיה אין חיים ואין מחר לארץ האבות וגם אלוהי היהודים לא יציל אותה.

* * *

אהוד בן עזר

אם הקרקס האנטי-ביבי יימשך

אז למרות שלא הייתי חסיד שלו

וכיניתי אותו בכהונתו הראשונה בשם ז'וליק

אני אולי אסתום את האף נגד בחילה ואצביע ליכוד

אפילו שהליכוד כולל אנשים כמו פייגלין

אך אצביע כך כדי שתהיה ממשלה יציבה

 ולא סיעות קטנות וסחטניות לכל כיוון

להזכירכם עדיין הערבים והמוסלמים

הם האוייב האמיתי שלנו ולא ביבי

ובראיית המצב ביבי צדק ולא הסכל אובמה

פיקחו עיניים וראו מה הולך סביבנו באיזור

וזאת כשאתם ממשיכים להתלונן על ביבי

 ולשבת בבתי קפה ולזלול במסעדות

 ולגדוש קניונים וליילל בדמעות תנין

ולטייל בחו"ל על בטן שבעה

אז אני אולי אסתום את האף נגד בחילה ואצביע ליכוד

בבחירות הקודמות הצבעתי יש עתיד

רוֹן גֵּרָא

רֶגַע

שֶׁלֹּא יְפַתֵּנוּ וְלֹא יִתְגָּרֶה בָּנוּ יֵצֶר הָרַע"...

וְכָל מַחְשַׁבְתֵּנוּ בְּלִי הִרְהוּר חֵטְא וְעָווֹן כְּלָל

וּמָה עוֹשִׂים שֶׁבָּשֵׁל מַבָּטִי

וּכְבוֹא אֶל כַּלָּה מְיַבֵּב לִבִּי.

חוּשַׁי  יִרְעֲדוּ

לֶאֱחֹז אֶת הָרֶגַע הַמִּתְיַגֵּעַ,

לְגַשֵּׁשׁ כְּמוֹ חַיָּה בַּשֶּׁבִי

לְהַרְגִּישׁ אֵיזוֹ גֵּאוֹת

וְלִצְנֹחַ בַּעֲיֵפוּת.

הַדִּירָה

אֵין בָּהּ שִפְעַת  מֻתָּרוֹת.

שָׁכֵן מְעֻרְעָר,

בִּנְיַן עֹנִי דַּל,

דַּיָּרִים מִתְחַלְּפִים

הַקִּירוֹת מִתְקַלְּפִים,

וַהֲרֵי יוּכַל לִקְרוֹת

שֶׁהוּא גַּם

יִמּוֹט...

בְּנִבְכֵי הַלֵּילוֹת אֶפְשָׁר רַק

לִבְכּוֹת

וְלִשְׁמֹעַ אֶת יִלְלַת הַמְּכוֹנִיּוֹת.

שְׁאֵלַת הַשְּׁאֵלוֹת

אִם לִמְכֹּר אוֹ

לִקְנוֹת

חֲסֵרָה אֵיזוֹ תְּעוּזָה מֻגְמֶרֶת

לְהַשְׁבִּית הַכֹּל

אוֹ לַחְתֹּם

עַל נַיֶּרֶת?

* * *

יואל רפל

מגילת העצמאות של מדינת החשמונאים

הקורא בספר מקבים א' יכול למצוא בשני פרקים שבו את מגילת העצמאות של המדינה שהיתה לממלכה ואשר הקימו המקבים בארץ ישראל

בתודעה הציונית שהתפתחה מהרבע האחרון של המאה ה-19נתפס חג החנוכה כחג הגאולה הלאומית, והמקבים היו לסמל הגבורה היהודית המתחדשת. מול הדלקת נרות החנוכייה ומוטיב הנס, שהיו ביטוי לתפיסה דתית פסיבית, גלותית בלשון זמננו, הועמדה התפיסה האקטיבית שהתגלמה ויוצגה בגבורה ההרואית של הלוחמים החשמונאים.

ביטוי מובהק לשינוי הגדול נתן הפרופ' יוסף קלאוזנר במאמרו 'חנוכה-סמל ואזהרה' שפורסם בשנת תרח"ץ-1938, בעיצומם של מאורעות הדמים ('המרד הערבי'( בארץ ישראל. המאמר ראה אור בסדרת מועדים – סדר הספרים לחגי ישראל, כרך א': חנוכה, שפירסמה הקרן הקיימת לישראל. עצם הפרסום בפתיחת ספר מטעם המוסד המרכזי להתיישבות יהודית בארץ-ישראל באותם ימים יש בו כדי להעיד על השקפת העורכים והמוציאים לאור. במאמרו שואל קלאוזנר: מה היתה חנוכה לפני 40 שנה? והוא משיב "על הניסים, הלל, וקריאה קצרה בתורה, הדלקת הנרות הקטנים והדקים של שעווה או שמן, לביבות וקלפים לגדולים וסביבון לקטנים." כללו של דבר, חג שכל תוכנו ומהותו מתמצים בין בית הכנסת והבית הסגור של המשפחה.

אך קלאוזנר ממשיך ושואל: ומה היא חנוכה עכשיו? "חג החשמונאים, חג מלא תשואות, חג לאומי גדול שבכל תפוצות ישראל חוגגים אותו בנשפים ובנאומים, בשירים ובזמירות, בטיולים ובתהלוכות." ומסכם קלאוזנר: "נשמה חדשה נופחה בחג העתיק ורוח אחרת נתחדשה בו."

מאמרו של קלאוזנר נותן ביטוי מובהק לאידיאל שטיפחה התנועה הציונית לראות במקבים-חשמונאים את המודל למאבק מצליח על הקמת מדינה יהודית לאומית בארץ-ישראל. ראוי לזכור את תוצאותיהן המרות של שתי המרידות הנוספות – המרד הגדול ומרד בר-כוכבא.

כאלפיים שנים לאחר שהממלכה החשמונאית פורקה על ידי צבאות רומא בפיקודו של פומפיוס, חזרו החשמונאים לתודעה הלאומית היהודית כמי שהצליחו לשחרר את הארץ משלטון זר, להקים מדינה שהיתה לממלכה, לחדש חיים לאומיים יהודיים בארץ-ישראל, לטבוע מטבעות כביטוי עליון לריבונות, לחדש את השפה העברית ולנתק, לא לחלוטין, את תושבי הארץ משפות העמים שסבבו אותם או שכבשו אותם.

שלושה מבני מתתיהו החשמונאי הנהיגו את יהודי ארץ-ישראל בשנים שבין 167-134 לפנה"ס. ראשון הבנים הוא יהודה המקבי, המפקד והמצביא שירש את אביו, והוביל לניצחונות גדולים על הכוחות הסלבקיים-יווניים ועל המתיוונים.

הבן השני – יונתן קיבל את הפיקוד על תנועת המרד לאחר נפילת אחיו בקרב אלעשה. בתקופת מנהיגותו הגיעה המשפחה לעמדת הנהגה מדינית ודתית, כאשר מונה ככהן גדול.

הבן השלישי – שמעון, האחרון מחמשת בני מתתיהו, תפס את הגה השלטון לאחר שאחיו יונתן נרצח, והוא אשר כונן את מדינת החשמונאים – המדינה היהודית העצמאית בארץ-ישראל.

במאמר זה אני מבקש לעיין במגילת העצמאות של מדינת החשמונאים כפי שאנו יכולים לקרוא אותה בפרקים י"ד-ט"ו של ספר חשמונאים א'. לנגד עיניי ניצב התרגום והפירוש של הפרופ' אוריאל רפפורט לספר מקבים א (הוצאת יד יצחק בן-צבי) שהם לדעתי התרגום והפירוש הטובים ביותר שנכתבו בעברית לספר זה.

פרק י"ד בספר מקבים א' מתאר לנו את התשתית להקמתה של המדינה החשמונאית. תיאור החיים בתחומי השלטון החשמונאי הם כאידיאל של חזון נביאי ישראל.

"ותשקוט הארץ כל ימי שמעון / וידרוש טוב לעמו / ותיטב בעינהם ממשלתו / וכבודו כל הימים // עם כל כבודו / לקח את יפו לנמל /ויעש מבוא לאיי הים // וירחב את הגבולות לעמו / וימשול בארץ // ויאסוף שביה גדולה // וישלוט בגזר, בבית צור ובחקרא / ויבער את הטומאה ממנה / ואין עומד לפניו // ויהיו עובדי אדמתם בשלום / והארץ נתנה יבולה / ועץ השדה את פריו // זקנים ברחובות ישבו / כולם בטוב שחו / והבחורים לבשו הוד / ויחגרו כלי מלחמה // לערים נתן אוכל / ויתקין בהן כלי מצור / עד אשר נקרא שם כבודו עד קצה הארץ // עשה שלום בארץ / וישמח ישראל שמחה גדולה // וישבו איש תחת גפנו ותאנתו / ואין מחריד // ....את התורה דרש / ויבער כל רשע ורע // את המקדש כיבד / וירבה את כלי הקודש ."

דומה שתיאור פיוטי יותר מזה לחיים היהודיים בארץ ישראל קשה למצוא בתנ"ך כולו. אך פסוקים אלו הם הרציונאל להקמת המדינה, אלו הנימוקים המקדימים בדומה לנימוקים הניתנים בפתח מגילת העצמאות של מדינת ישראל. כבר העירו חוקרים רבים כי מסמך הכינון של המדינה היהודית כתוב בדומה למסמכים יווניים שהיו מוכרים באותה עת בארצות שהיו תחת השפעה הלניסטית. ניתן, באמצעות הטקסט בפרק י"ד, להרחיב בתיאור מדיניות החוץ והפנים של שמעון, אך ענייננו בהתגשמות השלטון העצמי היהודי.

בהמשך הפרק מובאת תעודה שהיא הצד האופרטיבי במגילת העצמאות של המדינה החשמונאית. פתיחת הקטע בנימוקים וברקע להחלטה העכשווית להעניק לשמעון מעמד של ראש מדינה – תרומתו ותרומת בני משפחתו להישגים שהושגו למען העם ביהודה. מיד בתחילה מוגדר התאריך:

"בשמונה עשר באלול / בשנת השתיים ושבעים שנה."

שנה זו היא שנת 140 לפנה"ס כיוון שהלוח הסלבקי התחיל בשנת 312 לפנה"ס. שנה זו היא "השנה השלישית לשמעון כהן גדול" שקיבל את השלטון ב-142 לפנה"ס. מנקודה זו אנו קוראים מסמך מדיני שכמותו נכתבים,או עשויים להיכתב גם בימינו אנו, מסמך – מגילת העצמאות הנקראת באספה גדולה של כוהנים ועם, וראשי עם, וזקני ארץ נודע לנו –

"יען כי כאשר היו בארץ מלחמות תכופות, שמעון בן מתתיה, ואחיו, נתנו את נפשם לסכנה והתייצבו נגד אויבי עמם, כדי שיעמוד מקדשם וגם תורתם, וגם כבוד גדול כיבדו את עמם ....וירא העם את נאמנות שמעון ואת הכבוד אשר חפץ לעשות לעמו, וימנו אותו מושלם וכוהן גדול, בגלל כל המעשים שעשה והצדק והנאמנות, אשר שמר לעמו, וביקש בכל דרך לגדל את עמו. ובימיו צלח בידיו לבער את הגויים מארצם (של היהודים) ואת אשר בעיר דוד, (אשר) בירושלים, אשר עשו להם חקרא (מבצר), אשר יצאו ממנה ויטמאו סביב למקדש, ויפגעו פגיעה גדולה בטהרה ...ויחליטו היהודים והכוהנים שיהיה שמעון מושלם וכוהן גדול לעולם,עד עמוד נביא נאמן."

הרקע להחלטה הראשונה מסוגה נעוץ בהישגיו הצבאיים – כיבוש מבצר החקרה שבו ישבו מתייוונים, סילוק האוכלוסיה הלא-יהודית מאזורי התיישבות יהודיים, וכמובן הכיבוש של גזר ויפו, שפתח נתיב בין ירושלים לים התיכון.

אך לא פחות הישגיו הדתיים יוצאי הדופן, שבזכותם הוא מקבל משרה כפולה – הנהגה חילונית כמושל, והנהגה דתית במשרת הכוהן הגדול. במשרה הדתית העליונה, כוהן גדול, קדם לו אחיו – יונתן,אלא שהוא מונה על ידי שליט סלבקי בעוד שמעון מתמנה על ידי היהודים ובכך יש לו, כמובן, לגיטימציה רבה יותר.

אך בכך אין די ולמשרותיו של שמעון נוספות עוד שתיים: שיהיה לשר צבא עליהם (היהודים) שידאג לענייני המקדש, "שיתמנו על ידו (אנשים) על עבודותיהם, ועל הארץ ועל כלי הנשק ועל מצודותיהם, ושישמעו לו כולם, ושכל המסמכים בארץ יכתבו בשמו."

שמעון למעשה הופך לשליט יחיד אך לחלוטין לא כל יכול. הוא לא מתמנה מטעם העם למלך ולא מוענקות לו סמכויות לחוקק חוקים או לשפוט. בכך כמובן נבדל השלטון היהודי המתבסס על ההלכה והמתגבש בעקבות מגילת העצמאות, בנפרד ובשונה משלטון סלבקי בארצות שהקיפו את הארץ. 

המעבר של בני משפחת החשמונאים ממפקדי גרילה בהרי גופנה למעמד של מושל וכוהן גדול מעורר כמובן את השאלה: עד כמה יוזמי המרד ובראשם מתתיהו, חשבו מלכתחילה על שלבי המרד:ממאבק דתי למאבק צבאי ממנו למאבק פנים יהודי נגד המתיוונים ולמאבק מדיני להקמת מדינה חשמונאית.

על כך אומר פרופ' זאב ספראי, מאוניברסיטת בר-אילן המתמחה בתקופת הבית השני: "המרד החשמונאי התחיל כמרד דתי, הרגש הלאומי לא היה קיים עדיין. רק בהמשכו הוא היה למרד לאומי. החשמונאים רקדו טנגו בין הלאומיות לדתיות. הלאומיות השתמשה בשפה הדתית ושאבה מהדת את עוצמתה."

אין פלא איפה שהביטוי בעל המשמעות הלאומית ביותר הוא תשובתו של שמעון הנדרש על ידי השלטון הסלבקי לוותר על אותם מקומות שכבש. תשובתו היתה זה מכבר לתשובה בעלת משמעות אקטואלית ביותר לזמננו ולויכוחים הפוליטיים בחברה הישראלית. וכך השיב לדרישה:

 "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא (רכוש) זרים כבשנו, כי אם את נחלת אבותינו, אשר על ידי שונאינו, בלא משפט, באיזה זמן נכבשה. ואנחנו, משהזדמן לנו, השבנו את נחלת אבותינו,"

האם אפשר לעשות השוואה בין מדינת החשמונאים שבשנת 103 לפנה"ס היתה לממלכה –  לבין מדינת ישראל של זמננו?

אם נחזור לראשית דברינו הרי שהתנועה הציונית ביקשה לראות בחשמונאים מודל לתוכניותיה ופעולתה. על כך אומר הפרופ' ספראי:"יש דמיון בין שתי המדינות אך יש גם הבדל מאוד גדול. בשני המקרים נוצרה תנועה לאומית אלא שאצל החשמונאים היא היתה דתית ואילו בציונות היא היתה חילונית, ללא אל וללא פולחן."

והוא מוסיף כי "הציונות היתה צורה אחרת של דתיות אך ראשוניה כמובן הכחישו זאת. גם בימינו אנחנו רואים את הריקוד בין לאומיות לדתיות אך קשה מאוד לדעת לאן זה יוביל.מה קרה במקרה החשמונאי כולו יודעים או קוראים בחנוכה."

* * *

אלי מייזליש

אל אנשי השמאל: אל תשגו באשליות!

לעולם לא יהיה שלום או פתרון עם הפלסטינים

קודם שיהיה ברור שהדברים האלה שיובאו להלן מכוונים בעיקר לאנשי השמאל הדבקים במו"מ מדיני שאינו אלא נסיגה לקווי 67' כולל בירושלים והכרה במדינת 'פלסטין'.

לאנשי הימין אין שום צורך להסביר כי הם מבינים זאת עשרות רבות בשנים שזו מלחמה על הבית עד הסוף, והבית כולל חלקים נרחבים ביהודה שומרון ובבקעה, והימין יעסוק בעניין זה עוד שנים רבות להגיע לשליטה על חלקים אלה ויהי מה, כולל מלחמה.

השמאל אינו טיפש כפי שנדמה, שכביכול מוותר על חלקים מארצנו למען ה'שלום' שאינו ניתן להשגה גם לא בדורות הבאים.

חלוקה אידאית זו; הבלעדית לשמאל, היא אלטרואיסטית ושגויה ואינה לטובת הערבים – אלא להכשיל את הימין שנואי נפשו, מאז שבגין גנב להם את השלטון ב'מהפך' ב-1977 אין להם מנוח, מאז אותם ימים. כי אף שמאלני אחד אינו באמת מאמין לערבים רוצחי עמנו. וזו רק החלפת מהלומות פנימיות; איך לחזור לשלטון לפי סגנון ימי מפא"י או מפ"ם העליזים.

יש לאמר לשמאל מפורשות: הזמנים השתנו. אנשיכם הטובים והמוכשרים מביניכם למנהיגות מתו מזמן: ב"ג, שרת, אשכול, ספיר, וכל הרמטכ"לים שהפכו שרים או שלא: רבין, בר לב. מוטה גור, דיין, ואפילו וייצמן שהפך עורו, כך גם אפילו שרון. אבל החלופה העכשווית בוז'י-פיפי היא פארסה. לא אישיות ולא מנהיגות ולא מחוללי דעות. מכסימום מדריכים לריקודי-עם, 'מכאן לשם ומשם לכאן': ציפי לבני כדוגמא לרקדנית בלט קופצנית ובני זוגה למחול אגם הברבורים, פרץ ומצנע כרקדנים גרועים שהורסים כל מופע.

הצרה היא שרקדנים אלה הופכים לפתע לתיירים אוהבי מסעות. מ'העבודה' לתנועת "התנועה" מתנועת "התנועה" לתנועת "העבודה" בעיניים. כי אם זו התמונה העכשווית של תנועת העבודה המיתולוגית, יש כאן בעייה בהבנת המקרא. בּוֹרוּת וזורקי אבנים בבארות מים ששתו בצמא.

ככה תנהיגו את העם הזה? עם מה? מה יש לכם כרקדני בלט לתרום למנהיגות. מה רע לכם לרקוד על בימת "אגם הבירבורים"? תישארו שם. הרי חוץ מלברבר מה אתם יודעים?

כל הקקפוניה שלכם לגבי "מו"מ מדיני" וחתירה לשלום אמת, היא מגוחכת ואין שום סיכוי בעולם כי משהו מהמעשים שלכם יביאו לשינוי מהותי או מינימלי אצל הערבים, שמתעקשים בעיקר על זכות השיבה, סילוק כל ההתנחלויות, ונסיגה לקווי 67' בעיקר בירושלים והדרך אליה. כלומר כביש מס' 1 יבוטל, וקו הרכבת החדש במנהרות. עד המ"מ האחרון כמו בסיני. מכסימום יסעו 'שוטרים' באוטובוסים ממוגנים להר הצופים כמובלעת מתש"ט ועד ששת הימים. לא יותר.

עליכם, אנשי השמאל, להתעשת ולא להפוך את הוויכוח האידיאולוגי הפנימי לנושא בינלאומי עכשווי שכל גוי מושתן זב ומצורע מתערב ומאיים כי "תוך שנתיים" [למה שנתיים אולי שנה וחצי? מה קרה? שנתיים?] להלן – ג'ון קרי: חלון ההזדמנויות הולך ונסגר. "פתרון שתי המדינות חייב להיות מיושם בטווח השנתיים הקרובות, אחר ייסתם עליו הגולל." החרה אחריו שר החוץ הצרפתי לורן פבסיוס באותן מילים: "שנתיים".

הנה כבר עברו מספר שבועות ושום דבר לא זז, רק שהערבים ממשיכים לקטול או לדקור יהודים ולזרוק אבנים על שמשות מכוניות יותר משנתיים, 90 שנה.

עכשיו, כשהרובל הרוסי התדרדר לאפס, ואצלנו כל מייצאי הפלפלים האדומים לרוסיה [זוכרים את ההוא מהבקעה?] – הפסיקו לגמרי את הייצוא החקלאי לרוסיה, שאין להם עכשיו גרוש. עכשיו? כשאירופה מלאה עם הפגנות פרועות של עובדים, וכשארה"ב שורפת עצמה בגלל רצח כושים בידי שוטרים וסופות שלג ל-2 מטר, וכשאפריקה מלאה עם אלפי גוויות נרצחים בידי מוסלמים, ואתמול טליבן קוטל 130 ילדים בבית ספר בפקיסטן – וזו רשימה מצומצמת של כל הרוע בעולם, מישהו באמת חושב שלוקחים את הפלסטינים ברצינות? האם המשוגע הפרסי מאוסטרליה לא העמיד את כל רשתוות הטלוויזיה בעולם על הרגליים? מה יש להם עם ערביי רמאללה? אין לחם ברמאללה? או יש שם מכל טוב ושפע להתפוצץ? הם רוצים מדינה? אז שירצו.

ולבסוף בחירות: מי שרוצה להצטרף כרגע לשמאל ולהצביע נגד נתניהו שיתנדב כבר עכשיו לאוטובוס השוטרים המשוריין להר הצופים. [איני אחראי כי היו דברים מעולם].  אני כרגיל מצביע ליכוד. ומי שמהסס שיעשה זאת כברירת מחדל. אבל להצביע לבוז'י? זה זהבה גלאון, ולהישען על זועבי ושאר שונאי ישראל.

[סתם שאלה: איך פתאום נעלמו מדו"ח העוני מיליון וחצי. הרי לפני 3 חודשים 'אמרו' 3 מיליון. לא זוכרים? אז הנה הזכרתי לכם].

* * *

מנשה שאול

שיאים במזרח התיכון

גז ישראלי למצרים

ישראל תספק גז לא רק לירדן, אלא גם למצרים. צינור גז תת-ימי יונח בקרקעית הים התיכון. הצינור אמור להזרים גז נוזלי משדות "תמר" לנמל דמיאט המצרי. קונצרן "תמר" יממן את הנחת הצינור עד הגבול הימי שבין ישראל למצרים, ואילו את המשך הצינור עד לחוף המצרי תממן חברת הגז הספרדית "נטורל" וחברת "נייני" האיטלקית. העלות הכוללת של המיזם תגיע לשני מיליארד דולר, והזרמת הגז הנוזלי תחל ב-2017. ישראל תזרים מדי שנה 4.5 מיליארד מ"ק לשנה למשך 15 שנים. הגז יסופק לחברת הגז "יוניון פנוסה" הספרדית הפועלת במצרים. דובר חברת "דלק" הודיע  כי "תמר" עורכת הכנות להרחיב את תפוקת הגז על ידי הרחבת מיספר האסדות מעל שדות גז חדשים.

חיזור גורלי

היחסים העכורים בין חמאס לרשות הפלסטינית נותנים את אותותיהם דווקא במישור היחסים בין חמאס לאיראן. היחסים בין שני הפלגים הפלסטיניים הגיעו לאחרונה לשפל חסר תקדים, וזאת בגלל הפיצוצים שאירעו בפתחי בתיהם של אנשי פת"ח ברצועה ערב יום העשור למותו של יאסר ערפאת – שבגללם לא נערך טקס הזיכרון לכבודו.

הרש"פ נמנעת מתשלום משכורות לפקידי חמאס ברצועה בעוד שהיא משלמת משכורות לפקידי הרשות. שרים מחמאס הגישו את התפטרותם מממשלת הפיוס, ולמעשה, פעילותה של ממשלה זו משותקת.

חמאס שואף לחדש את יחסיו עם איראן, לאחר ניתוקם בשל המחלוקת בין שני הצדדים סביב מלחמת האזרחים בסוריה. המניע של חמאס לשאיפה לחדש את היחסים הוא מחסור במזומנים ומחסור בנשק. אך הניסיונות לחידוש היחסים נתקלים בשני מעכבים: האחד, התנגדות טהרן ל"תהדיאה" – הפסקת האש ברצועת עזה, והשני, המשבר הכלכלי החמור באיראן בעקבות צניחת מחירי-הנפט.

ח'אלד משעל מנהיג חמאס דחה את ביקורו בטהרן משום שהוא מבקש להיפגש עם המנהיג האיראני העליון אייתוללה חמינאי, אך הלה לא נענה לבקשה.

אלופי הדיבורים

שתי מגישות בערוץ הטלוויזיה הסורי "מפגשים" נכנסו החודש לספר שיאי גינס. הן הגישו את תוכנית הראיונות הארוכה בתולדות הטלוויזיה העולמית, שארכה 72 שעות. הקדימו אותן מגיש בערוץ הטלוויזיה של נפאל שהגיש ב-2013 תוכנית שארכה 65 שעות.

בביצוע התוכנית הסורית עזרו מאה צלמים, טכנאים, במאים, מאפרות, מלבישות ומגישות שתייה. שתי המגישות אירחו שרים, ספורטאים, אמנים, פרשנים ואת גדול הזמרים בסוריה צבאח פח'רי שהפיג את השעמום.

המקבילים הישראליים לשתי המגישות הסוריות הם אילה חסון בתוכניתה בליל שבת, ועודד שחר – בפופוליטיקה. אכן, יש להם סיכוי לשבור את השיא הסורי

נסיך הפושעים

הזמר המצרי הפופולרי שעבאן עבד אלרחים המכונה "שעבולה" יצא בלהיט חדש – שיר בשם "נסיך הפושעים" – ביטוי המתחרז יפה עם כינויו של מנהיג דאע"ש אבו בכר אלבגדדי: "נסיך המאמינים".

השיר הוא גינוי חריף לארגון "המדינה האיסלאמית" על אכזריותו, ומתן הבטחה כי צבא מצרים יעניש אותו. השיר גם מכנה את הטרוריסטים של דאע"ש מטורפים ושואל:

מי הביא אתכם הלום?

הדת אינה אומרת למכור נשים וילדים.

הדת טהורה יותר מכל ארגוני הטרור,

כריתת ראשים אינה איסלאם.

תגידו, כמה שילמה לכם קטר?

תומכי "המדינה האיסלאמית" במצרים כבר מיהרו לאיים על חיי הזמר. בנוסף, פורסם ברשתות החברתיות כי אלבגדדי מבקש את ראשו של הזמר.

"שעבולה" אומנם מזלזל באיומי הארגון, אך המשטרה בכל זאת הצמידה לו שומר ראש.

מגדל וראשו בשמיים

המיליארדר הסעודי אלווליד בן טלאל הודיע על השקת פרוייקט חדש במסגרת עסקיו הרבים והמגוונים. בימים אלה מניחים את היסודות לבניין הגבוה ביותר עלי אדמות. היסודות מונחים בתוך אדמת חול על חוף ימה של העיר ג'דה הסעודית שעל ים סוף. גובה הבניין 1000 מטר. (כזכור, המגדל הגבוה ביותר בעולם כיום הוא מגדל ח'ליפה באבו דבי שגובהו 400 מטר). עלות המגדל 20 מיליארד דולר ועל פי התוכנית תושלם בנייתו בתחילת 2018. שטח הבניין על כל קומותיו יהיה 5 מיליון מ"ר, ויוכל לאכלס 180 אלף דיירים. הבניין יכלול בית מלון מן המפוארים ביותר, בתי חולים, בתי ספר, אוניברסיטה, קניונים ודירות מגורים.

בתקשורת הערבית מובעות שפע של תהיות למיזם וביניהן:

בשביל מה להשקיע 20 מיליארד דולר בבניין שיכול להתמוטט בן-רגע?

עשרים מיליארד דולר זהו תקציבן השנתי של כמה ממדינות ערב. תקציבה של סודן למשל הוא 6 מיליארד דולר.

האם חסר שטח בערב הסעודית? למה בגובה כזה?

עולים לשמיים בשעה שעמים שלמים – בסוריה, עיראק, לבנון ורצועת עזה – גוועים ברעב.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 316

* * *

הדסה מור

הטרדה מינית נשית

ההצגה "חיזור גורלי" בתיאטרון הבימה

  ההנחה האוניברסלית לגבי הטרדה מינית היא זו של גבר המחזר באובססיה או באדישות,  היינו הך, אחרי אישה,  מציע לה הצעות מגונות מיניות, החל מדיבורים טורדניים וכלה  בקיום יחסים בכפייה, המשוללים רגשי  אהבה אמיתית. חיזור סתמי לצורך סיפוק יצר מיני חד פעמי או לתקופה קצרה, ללא כל מחוייבות ריגשית, רצינית, ממוסדת.

בעגה המדוברת זהו סטוץ. לכאורה, חוויית מין חולפת, שמנקודת ראותו של הגבר אינה אמורה להשאיר אחריה שום עקבות. אולם מנקודת ראותה של האשה, הסטוץ משאיר אחריו תקווה, רצון או אשלייה להמשכיות, ליצירת קשר מתמשך המטיל עליו אחריות כלפיה.  וכשתקווה זו מתנפצת לה מול הפנים, הסטוץ  הזה יכול גם לעקוץ.

 עקיצה מכאיבה והרסנית כזו קרתה לשחקן אקי אבני, שמגלם עו"ד ניו-יורקי  במחזה "חיזור גורלי" שכתב המחזאי האמריקאי ג'יימס  דירדן, המוצג עכשו בהבימה. הלקח המעניין שנלמד  מהמחזה הוא שהוא מציג פנים רבות לאותה סיטואציה, ושניתן לפרש את המצבים המורכבים בו לכמה וכמה פנים.

כך לדוגמא אפשר לשאול  מי הוא "האשם" במצב ההתחלתי של המפגש הראשוני בין דן,  גבר נשוי נאה ומושך (אקי אבני), שאשתו קייט, (ריקי בליך) נסעה לסופשבוע לאימה ג'ואן (רזיה ישראלי), שגרה בכפר, והוא נותר לבדו עם חבר  בבר. וכשהחבר ג'ימי  (אורי הוכמן),   שהפך להיות איש סודו בכל התעלולים שנוחתים עליו, מסתלק לביתו, האישה שישבה לבדה  ליד השולחן הסמוך בבר (אוסנת פישמן), אישה יפה, צעירה סקסית –  מתחילה לדבר איתו.  ביוזמתה המפורשת; הוא מתפתה להישאר בבר, לשתות איתה ולעלות לדירתה ולקיים איתה יחסים. גם למחרת היא מפתה אותו לבוא אליה, כשהיא מפעילה עליו קצת יותר אגרסיביות,  והוא מתפתה בשנית, ושוב הם מקיימים יחסים.

כשאשתו ובתו חוזרות הביתה למחרת, הוא רוצה להשאיר את הסטוץ הזה מאחוריו ולשכוח ממנו. הוא אוהב את משפחתו. האישה שנקרתה על דרכו בסופשבוע אינה מעניינת אותו עוד.

אולם האישה אינה שוכחת. אינה רוצה לשכוח. למרות שידעה מראש שהוא נשוי באושר, היא ממשיכה לרצות לקיים איתו קשר. ובראותה אותו מתחמק ודוחה אותה מעליו, היא מטרידה אותו בטלפונים, באה לביתו ומעמידה פנים מול אשתו כאילו לענייני עבודה, מפילה עליו הריון, אמיתי, מלחיצה אותו לקבל עליו אחריות, וכשהוא בא לביתה לאחר שהיא מזעיקה אותו אליה,  היא  נכנסת לאמבטיה וחותכת את ורידיה והוא, ברוב נדיבותו, עוזר לה לחבוש את ידיה,  תוך כדי עימות  נואש  שתניח לו לנפשו, והוא יוצא מאצלה כשחולצתו מגואלת בדמה.

לכאורה –  אישה מטורפת, או קנאית, או אובססיבית, חסרת התחשבות.

אבל אולי גם אישה בודדה, שספגה אכזבות רבות בחייה, למרות שהיא נחשבת אשת קריירה,   והנה נקלע לידה גבר מקסים, שרמנטי, והיא נאחזת בו נואשות, למרות ידיעתה שהוא אינו אלא   קנה קש  רצוץ.

וכאן המקום לציין שאקי אבני אכן מקסים ושרמנטי, שמשחק בכישרון רב, גם כמאהב וגם כבעל נאמן ואב מסור וגם את הגבר הנרדף  כשדעתו נטרפת עליו מרוב פחד שאשתו תדע על הרומן הקצר שניהל עם אשה זרה, שלא מרפה מהטרדותיה.

אסנת פישמן מגישה כאן משחק מעולה של אישה יפה, סקסית ומפתה, וגם של אישה אובססיבית טרדנית, שמעוררת דחייה ורגשי תיעוב כלפיה, אך עדיין ניתן לחוש כלפיה רגשי חמלה. 

 לעומתה,  ריקי בליך משחקת את האישה הבטוחה באהבת בעלה ובמחויבות המשפחתית,  והנה – נופלת עליה הפצצה. בעלה מחליט להתוודות בפניה על בגידתו הדו-פעמית בתקווה שיוסר מעליו הלחץ הנפשי, בהנחה שהיא תבין  ותסלח לו.

אבל מסתבר שזוהי אישה שמרנית, שמעמדה וכבודה במסגרת המשפחתית מונעים ממנה  להתחשב במעידה המינית של בעלה וברגשי החרטה שהוא מביע בפניה. היא פשוט מתפלצת מהתקרית הזאת, מנתקת איתו קשר, לא מוכנה לשום מגע איתו. היא מסוג הנשים  שפשוט אינן מוכנות להבין ללב הבעל, שנסחף באיזה גל שובבני סטוצי שכזה, אולם ליבו נשאר נתון לה.  תגובה כזאת  דווקא מעלה את הסימפטיה למצבו של הגבר הבוגד מאשר להרגשתה הנבגדות של האשה.

   בשורה התחתונה, קצת מבלבל, וקשה להחליט מיהו כאן הבוגד ומי הנבגד? מיהו המטריד ומיהו המוטרד? ברור שהמטרידה היא המאהבת-לשעה, אבל בכל זאת היא הרי אישה מסכנה, שנכנסה להריון מסטוץ של גבר נשוי, שברוב נדיבותו מוכן לעזור לה לבצע הפלה, אבל היא לא רוצה. היא רוצה אותו. והוא לא רוצה, הוא לא יכול. שתניח לו. אין פלא שהטרדה אובססיבית שכזו יכולה להוביל אדם נורמלי לנסות ולהיפטר  מהאישה שממש הורסת את חייו. איך נפטרים מאדם שמאיים על שלמות חייך? פשוט, לחסל אותו.  במילה בוטה יותר – לרצוח אותו.

   בבסיס הדילמה הזאת, לחסל כן או לא,ישנו הבדל מהותי בין הסרט לבין המחזה שלפנינו.   כאמור בראשית היה הסרט, שאת תסריטו כתב דירדן לראשונה. הסרט היה  בגילומם של מייקל דאגלס וגלן קלוז, שבסופו של מאבק האיתנים ביניהם, האישה, אשתו של דאגלס, יורה ורוצחת את המאהבת הטורדנית. כך חשבו מפיקי הסרט שהקהל יבוא על סיפוקו. הקהל האמריקאי השמרני אוהב את המשפחתיות ולא מוכן לסלוח לאישה אחרת שבאה להרוס את המשפחה בגלל איזו מעידה של הבעל. חיסול האישה "הרעה" הינו אקט  צודק, מבחינתם.

הדרמה הזו, כפי שבאה לידי ביטוי במחזה, שינתה את תפיסת העולם של "הקהל". לא עוד  רצון לתפוס את האישה  המטרידה  כיצור מופרע, נקמני, מרושע. כי מאחורי ההתנהגות הזו עומדת אישה בודדה, חסרת תמיכה, חסרת אהבה וחמלה. 

במחזה הבעל, לאחר הטרדה נוספת, בא לבית המטרידה, תוקף אותה בחמת זעם, לוקח סכין חדה מהמטבח ומאיים לנעוץ אותה בליבה, אך נמנע מלפגוע בה. לא. הוא אינו רוצח. הוא שומט את הסכין מידו ומסתלק.

ואז באה הפואנטה המפתיעה. בלש ושני שוטרים מופיעים בפתח ביתו ומבקשים אותו להתלוות אליהם לתחנת המשטרה בשל חשד לביצוע רצח. מה? איזה רצח?

ובכן האישה, שהוא ביקר אצלה ביום זה וזה,  נמצאה בביתה חסרת רוח חיים מתבוססת בדמה.

אז למה אני? תוהה הבעל.

 האם מוכרת לו הסכין הזאת הסגורה כאן בתוך שקית ניילון שקופה?

כן, כן,

ובכן יש עליה טביעת האצבעות שלך. אתה הוא הרוצח. לא, היא לא  התאבדה. אתה חשוד ברצח.   וזהו.  כאן מסתיים  המחזה. מצב הרבה יותר מפתיע ודרמטי  מאשר סתם חיסול.

  בסך הכול, מחזה מתח לעילא ולעילא, עם בימוי מבריק ומשחק מעולה. אוסנת פישמן מצוינת, ולראשונה מפתיעה ביכולת הסקסואלית שלה. אקי אבני מתעלה מעל עצמו. ממש תענוג לחזות בכושר הביצוע המעולה שלו בכל המצבים שהוא נקלע אליהם. וכל יתר השחקנים   ביצעו משחק מצוין. הבימוי של  משה קפטן מבריק, זורם בתנועה קיצבית, מוציא מהשחקנים את המיטב, והוא מתמרן בוירטואוזיות, מסצינה אחת לשנייה, את מהלך העלילה.

 התפאורה במחזה, בעיצובו של ערן עצמון, בנויה על במה מסתובבת על צירה, שבה מיספר מתחמים שונים שמתחלפים לסירוגין בין דירת המשפחה לבין הבר, לבין דירת המאהבת, לבין  הבית של האם בכפר. עיצוב גאוני.

מה שקצת הפריע היה הקרנת תמונות ודמויות על הקירות ממצלמת וידאו, שאמורות  להעצים את מה שמתרחש מאחורי הקלעים, כגון קיום היחסים בין הבעל למאהבת  בצורה מופשטת, וירטואלית. המימד הזה של הקרנת תמונות כבר הופיע בהצגה אחרת אך למרות הייחוד שבו יש תחושה שלפנינו  יצור כלאיים בדמות  חיבור של  מין בשאינו מינו.

הצגה שאמנם נכתבה לראשונה כתסריט לסרט בשנת 1987 אולם הנושא האקטואלי שמצוי בה הפך אותה למחזה קלאסי, מותחן המערב בין יופי וקסם אישי כובש לבין יצרים פרועים והרסנות.  

מקסים, מענין, מהנה.

* * *

שישי מאיר

הָאֵם הַמֵּטִיבָה

מְנַגֶּבֶת לָךְ דִּמְעָה

מְאַמֶּצֶת וּמְחַבֶּקֶת

אֶת הַפֶּצַע בְּנַפְשֵךְ

בְּרוֹךְ אֲנִי מוֹחֶקֶת.

כְּשֶאַתְּ צוֹחֶקֶת

אֲנִי שְמֵחָה אִתָּךְ

כְּשֶאַתְּ שוֹתֶקֶת

אֲנִי מַרְגִישָה אוֹתָךְ.

אַתְּ הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה שֶבִּי

תִּינוֹקֶת שֶלִּי,

בְּמוֹךְ אֲרַפְּדֵךְ אֲהָבָה

אֲנִי הָאֵם הַמֵּטִיבָה.

מוּתָר לָךְ לַעֲשוֹת שְטוּיוֹת.

מוּתָר לָךְ לִכְעֹס,

מותר לך לִצְעֹק

וְלָצֵאת מִן הַכֵּלִים.

מוּתָר לָךְ לִטְעוֹת

מוּתָר לָךְ לִבְכֹּות

מוּתָר לָךְ לִהְיוֹת

יַלְדָּה קְטַנָּה.

* * *

יהודה דרורי

ז ב-ע

זיאד אבו-עין  היה טרוריסט ורוצח, שהורשע ברצח שני נערים ישראלים ובפציעתם של 36 אזרחים ישראלים – הוא לא נשא בעונשו כיוון ששוחרר בעסקת ג'יבריל. הרוצח הנבל הזה המשיך להדיח ולהסית לאינטיפדה, כך שבאופן ישיר ועקיף נזקפו לזכותו לא מעט פיגועים. (למה לא חוסל?)

לפני מיספר ימים הוא מת בעימות עם חיילי צה"ל, לא נגע בו חייל ישראלי, מסתבר שליבו פשוט חדל לפעום – זה כמובן לא מונע מהרשות הפלשתינית לשכנע מאמיניה ואת העולם המוסלמי שהוא כאילו נהרג בעימות, במגע עם ישראלים.

הם קוראים לו: ואזיר, שאהיד, גיבור. וקושרים לו כתרים עם כל מיני סופרלטיבים מבית היוצר של הטרור הפלסטיני השקרני.

אנחנו חייבים להביע סיפוק עמוק ונחת-רוח ממוות זה ובייחוד, תודה לצוות האמבולנס הפלסטיני שמנע מזיאד טיפול בשטח על-ידי אנשי רפואה ישראליים, כי עם המזל הרע שלנו, אולי הם היו מצילים את חייו של הנבל הזה.

אגב, האם נשיא המדינה כבר העביר תנחומיו בנושא למוקטעה?

* * *

אהוד בן עזר

על כתיבת "ימים של לענה ודבש"

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

מתוך דברים שנאמרו בבית הסופר בתל-אביב, ב-18 בפברואר 1999, בערב שהוקדש לשירתה ולחייה של אסתר ראב, עם הופעת הביוגראפיה "ימים של לענה ודבש" בהוצאת "עם עובד" והמונוגראפיה "שירת אסתר ראב" מאת פרופ' צבי לוז בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב נולדה בפתח-תקוה ב-25 באפריל 1894, לפני 105 שנים. סבתה המנוחה אסתר, שעלתה בזיקנתה (בשנת 1863) לירושלים עם בעלה שלמה ראאב, וסמיכות חג הפורים הם שהעניקו לילדה את שמה – אסתר.

כשנתיים לפני מותה, והיא כבר כבת שמונים וחמש, נתנה אסתר במכתב אליי ביטוי להרגשתה שאני עתיד לכתוב את הביוגראפיה שלה, למרות שמעולם לא דובר על כך בינינו במפורש. אמנם, בשנותיה האחרונות, ובייחוד לאחר שמסרה לי את ארכיונה והתצלומים שליוו את חייה, הייתי יושב אצלה בביקוריי בבית-האבות בטבעון, שואל "מי הוא מי" על כל תצלום ושומע ממנה סיפורים על הנפשות הפועלות. ובהחלט היה ברור לה שבצורה זו או אחרת לא רק שאוציא לאור את כתביה אלא גם אכתוב את פרשת חייה.

ואולם, אסתר ראב היתה אישה מאוד חשדנית, ובמידה מסויימת גם רדופה בדמיונותיה בידי אוייבים, זאת בעיקר בשנות חייה האחרונות. לפיכך מצאה לנכון להזהיר אותי, בן-אחיה, באותו מכתב, וכך כתבה לי באוגוסט 1979:

 "בנוגע לענייניי הפרטיים, אליבא דאמת – איני חושבת שאתה צריך להחשיב אותם והעיקר לא לעשות מהם ביאוגראפיה פיקנטית – כפי שאתה נוטה מטבעך, אהוד! אני לא החומר לזה וכאן אנו שונים מאוד – ואני רוצה שתכבד את בקשתי – אתה יקר לי מאוד – אבל אני גם יקרה לאחרים בייחוד לעם הוותיק אשר סבלתי יחד איתו ואני אוהבתו כמות שהוא –

"אתה כמו כל הצעירים קשריכם לארץ רופפים אפילו העברית שלך אינה דשנה היא זרועה הרבה פלפל וגם עצבנות ורצון להדהים כמו כל הצעירים – לי אין כל התכונות האלה ואיני רוצה להיכנס למסגרת כזאת בשום אופן –

"אמנם חתמתי לך – שאתה יכול לעשות בכתביי את אשר תרצה אבל אני חושבת שהבלעדיות הזאת אינה נכונה – אני רוצה שהעזבון שלי יהא מבוקר על ידי אגודת הסופרים 'הבטלנים' שלי והיקרים לי – והעתק מרצוני זה אשלח לאגודת הסופרים – "

את צוואתה זו לא מילאתי, והיחידים שביקרו וקראו לפני הפירסום את מהדורות כתביה שהוצאתי לאור, ואת "ימים של לענה ודבש", היו ראובן שהם ו-ש. שפרה, וכן חיים באר, שאף ערך את הכרך הענק של הביוגראפיה והצליח לקצר בו יותר ממאה עמודים, בהסכמתי.

אגודת הסופרים של אסתר לא יכלה, למרבה הצער, לעזור בהוצאה לאור של הספרים מעיזבונה ועל אודותיה, ואולם הערב הזה, הנערך באולם בית הסופר, הוא מעין עשיית צדק פיוטי בעקבות צוואתה של אסתר ראב, כאילו מעכשיו כל מה שעשיתי עבורה נעשה גם על דעתה של אגודת הסופרים... אמנם, בתקופות ההן ישבו בהנהלה אנשים בני דורה של אסתר כיהודה בורלא, אברהם ברוידס, דב חומסקי, ישראל כהן, ב.י. מיכלי, ק.א. ברתיני ורבים אחרים.

במשך שנים ישבתי והקלדתי את עיזבונה הספרותי של אסתר, השירים, הסיפורים, הרשימות והמכתבים ממנה ואליה. מתוך אלה הוצאתי את כרך "כל השירים" שלה בהוצאת זב"מ ואת כרך "כל הפרוזה" בהפקת מחשב [בשעתו], המיועדת לחוקרים בלבד ולאוהבי יצירתה. ידעתי כי לאחר שאסיים את עבודות ההכנה והכינוס יבוא הזמן לשבת ולכתוב את סיפור חייה. ואולם, מהיכן מגייסים אמצעים להוציא לאור ביוגראפיה כזו, שידעתי שתחזיק מאות עמודים?

כאן באו לעזרה הקרן הקיימת לישראל ויו"ר הנהלתה באותה תקופה, משה ריבלין, שהבטיחו סיוע להוצאה שתדפיס את סיפור חייה של אסתר ראב, בת "משפחת האדמה" והעלייה הראשונה, ובכך כמו סגרו חשבון כואב שהיה למשוררת איתם, לאחר שהרנטה החודשית שקיבלה מהם, בעקבות עיזבון-בחיים, נשחקה כמעט-כליל בשנות-חייה המאוחרות.

הוצאת "עם עובד" לא הגבילה אותי בהיקף הספר. ההגבלה היחידה היתה אמת-המידה הספרותית של העורך חיים באר, והוא עשה מלאכה נפלאה, אף כי לא הרגיש שגם לאחר קיצוריו במקום אחד הוספתי לעיתים קטעים במקומות אחרים... אנשי ההוצאה של "עם עובד" עבדו במסירות רבה והפיקו את הכרך בן שש מאות העמודים בצורה היפה ביותר שיכולתי לקוות לה.

אני נולד מחדש כסופר עם כל אחד מספריי. אין לי סגנון משלי. תודה לאל שאין לי. כל ספר מכתיב לי את סגנונו, את צורתו, את האסתטיקה ואת העולם ההיסטורי שלו. הכלל היחיד שאני מחייב בו את עצמי ללא פשרות – הוא שאינני מערבב בדייה, פיקשן, בכתיבתי הדוקומנטארית והביוגראפית, אבל אני כן מערבב הרבה דוקומנטאציה וביוגראפיה בכתיבתי הבידיונית, בסיפורים וברומאנים.

בביוגראפיה של אסתר ראב אין שום בדייה. הכל עדויות, מיסמכים, עובדות וגם שירים וסיפורים המובאים רק כמקור ביוגראפי. מורי גרשם שלום היה אומר על כתיבת ביוגראפיות: "אילו היינו יודעים יותר היסטוריה, היינו זקוקים לפחות פסיכולוגיה..." לי היו כאן חומרים כה רבים וכה מגוונים, שכמעט כל פרק מעשרות פרקיו של הספר נכתב מחומרים שונים ובאסתטיקה שונה ועל אודות תקופה אחרת. נתתי לחומר לדבר. לא לעסתי אותו למען הקורא. לא שיעבדתי אותו לאיזושהי חגיגיות סגנונית יומרנית ומיותרת. השתדלתי שמצד אחד הוא יהיה ספר קריאה מרתק, ומצד שני יהיו בו כל החומרים, כל האפאראט המדעי, למען חוקריה של אסתר ראב. התייחסתי לספר כאל "תיבת נוח", ידעתי שעדויות ומקורות שלא אכלול בו, אולי ילכו לאיבוד, וחבל. חשבתי גם על הדורות הבאים, ובזכות הגישה הזו נידמה לי שהדורות הבאים גם יחשבו על אסתר ראב, ועליי.

לאחר ש"ימים של לענה ודבש" יצא לאור, סבור הייתי בתמימותי ש"חלף עם הרוח" שכזה על פתח-תקוה ועל ארץ-ישראל ועל חייה המדהימים של אישה אחת ושל אביה, המשתרעים על פני כמאה ועשרים שנה – יהיה מאורע ספרותי, תרבותי, אפילו לאומי.

לצערי לא כך קרה. הביקורות הראשונות על הספר, אמנם חיוביות ברובן, הופיעו במאוחר, לאחר שעותקיו כבר הוחזרו מהחנויות. לבד משתיים-שלוש תוכניות של ראיונות ומלל ב"קול ישראל" ובגל"צ, לא הצלחתי לעניין בפרשת חייה של אסתר ראב את המוספים השבועיים ואת הטלוויזיה, אלה הבמות העושות את הופעתו של ספר חדש למאורע שמדברים בו. למעשה, גם כיום רבים אינם יודעים שהספר יצא לאור, ומ-330 עותקיו שנמכרו, את המחצית לערך קנו בני-משפחתי העניפה או קניתי אני כדי לשלוח עותקים לאנשים שעזרו לי בשיחזור סיפור חייה של אסתר ראב.

מיבחר ספרים מאת ועל אסתר ראב

"שירי אסתר ראב" (כולל "קמשונים", 1930), מסדה, רמת-גן, [תשכ"ד, נובמבר 1963].

אסתר ראב: "תפילה אחרונה", שירים, עם עובד, תל-אביב, 1972.

אסתר ראב: "המיית שורשים", מיבחר שירים, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1976.

אסתר ראב: "ילקוט שירים", מיבחר, עריכה ומקורות, אהוד בן עזר וראובן שהם; "אסתר ראב ושירתה", מבוא, ראובן שהם; מיבחר ספרותנו לעם, הוצאת יחדיו, ואגודת הסופרים העברים, תל-אביב, 1982.

אסתר ראב: "גן שחרב", מיבחר סיפורים ושבעה שירים, התקין לדפוס: אהוד בן עזר, ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תל-אביב, 1983.

אסתר ראב: "כל השירים", המהדיר: אהוד בן עזר, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, תל-אביב, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, 1994.

אסתר ראב: "כל הפרוזה", המהדיר: אהוד בן עזר, תל-אביב, 1994. כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון.

בן עזר, אהוד, "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, עם עובד, תל-אביב, 1998.

לוז, צבי, "גילוי המציאות החדשה, שירי אסתר ראב", בתוך: "מציאות ואדם בספרות הארץ-ישראלית", דביר, תל-אביב, 1970.

לוז, צבי, "שירת אסתר ראב", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1998.

מירון, דן, [בספרו]: "אמהות מייסדות, אחיות חורגות", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1991.

שהם, ראובן, "בת הארץ – הקול הדובר בשירת אסתר ראב", בתוך ספרו: "קול ודיוקן", 1988, אוניברסיטת חיפה, חיפה.

20.4.99. מתוך היומן. יום שלישי. ערב יום העצמאות. בגליון ערב החג של "מעריב", במדור "ספרות וספרים", מתפרסמת רשימתי "על כתיבת 'ימים של לענה ודבש'", שמבוססת על מרבית דבריי שלאל'ה קראה בערב שנערך לספר בבית הסופר בתל-אביב. לבקשת העורכת, תלמה אדמון, צורפה לרשימה רשימה נכבדה של ספרים מאת אסתר ראב ועליה, וכן תמונה של אסתר, שצילם חנניה הרמן בביקורו של משה דור אצלה, בעת שריאיין אותה, ועתה זכתה לעיבוד מחשב צבעוני בידי יעל רשף, והתוצאה מדהימה לטובה. פשוט קשה להאמין שלא היתה זו תמונת צבע במקורה.

* * *

מאת מנחם רהט

צביעותם אומנותם

פוליטיקאים רודפי שררה הפכו את הצביעות לכלי המלאכה העיקרי בארגז הכלים האופורטוניסטי. הכיסאולוגים שאומנותם לומר דבר אחד ולעשות את ההיפך הגמור

השקר אין לו רגליים, קבעו חז"ל. אבל מסתבר שיש לו, לשקר, ידידים טובים –  הפוליטיקאים. הללו מתאמצים להוכיח שאומנותם העיקרית היא האופורטוניזם. הם מנצלים במצח נחושה וללא ניד עפעף את זיכרונו הקצר של הציבור, אומרים א' ומתכוונים ל-ב', פועלים בניגוד להצהרותיהם הם, ועדיין מקווים שהציבור ישוב וייתן בהם אמון. ובעצם, למה לא ייתן? הציבור באמת הוכיח שזיכרונו קצר משל זבוב, ושאפשר למכור לו שקרים והבטחות לאין גבול – והציבור בטיפשותו קונה הכול, ממש הכול, ואפילו ממשיך לתמוך באותם מאחזי עיניים שצביעותם אומנותם.

קחו למשל את השרה המפוטרת ציפי לבני, שהעפילה לשיאים חדשים של אופורטוניזם, לאחר שהחליפה אידיאולוגיות, רעיונות ומפלגות, בקצב שבו אנשים נורמליים מחליפים גרביים, ולמרות זאת היתה בה החוצפה לומר באחרונה בראיון לטלוויזיה: "אני נשארתי נאמנה לעקרונות כל השנים. אני לא זזתי. זאת המערכת שזזה."

אותה לבני, שבנעוריה נשבעה אמונים לעקרון 'שתי גדות לירדן', ועדיין בשנת 2000, האשימה בצווחות אימה בכנסת, את ראש הממשלה אהוד ברק בשובו מקמפ דייוויד, שמכר הכל לפלשתינים, ושנה לפני כן תקפה את המפד"ל: "אתם ויתרתם על ארץ-ישראל למען תיק השיכון." אם זה לא היה עצוב, זה באמת יכול היה להיות מצחיק.

אבל היה לה, לאופורטוניסטית הזו, מורה דגול לתורת האופורטוניזם, הלא הוא ראש הממשלה אריאל שרון, ראש מפלגותיה הליכוד וקדימה, שאמר בשנת 2002 ש"דין נצרים כדין נגבה ותל-אביב," וכעבור 3 שנים התכחש לכל התחייבויותיו לציבור, גירש את כל מתיישבי חבל ארץ פורח זה והסגיר את האזור לערבים, ומאז הוא מהווה מאגר ענק של כני שיגור של טילי החמאס המאיימים על תל אביב וירושלים.

אופורטוניזם צרוף

תקצר היריעה מלפרט את כל שקרי האופורטונוסטים המכנים עצמם פוליטיקאים. אולם צר להיווכח, שגם בקרב פוליטיקאים שהתחנכו על תפיסת "מדבר שקר תרחק," פשתה ספחת השקר. קחו את ח"כ יוני שטבון, שבנה פלטפורמה ציבורית מיוחדת ושמה 'רעננים' – שהתבררה מאוחר יותר כבלון נפוח – כדי לקדם באמצעותה את השתלבותו בסיעת הבית היהודי בכנסת היוצאת. כאילו טובת הציונות הדתית לנגד עיניה, דיווחה 'רעננים' לציבור מתפקדי הבית היהודי, בכנס הייסוד של 'רעננים' בלוד, ב-9 בדצמבר 2010, כי מטרתה לאחד שורות ולמנוע פילוגים בציבור הדתי לאומי. "רק לא פילוגים," טענה אז. "הפילוגים בפוליטיקה הפנימית בציונות הדתית לא יכולים להישאר בלא מענה. לא יתכן שהעסקנות, התככנות והאינטרסים הקטנים יפלגו אותנו לרסיסים."

עכשיו קם יו"ר אותה 'רעננים', שגוועה ברגע שמימשה את חזונה להכניס את שטבון לכנסת, ומפלג בקור רוח מקפיא את הציונות הדתית. תראו מי שמדבר. האיש שמתח ביקורת על עסקנות ותככנות ואינטרסים קטנים, הולך בדיוק בדרך זו. מרגע שהגיע לכנסת ה-19 על כפיהם של מצביעי הבית היהודי, תיפקד בה כחבר הכנסת ה-12 של ש"ס. אז מה הפלא שעכשיו החליט סוף סוף לחזור לכור מחצבתו ולהתדפק על דלתותיו של ישי, שיואיל בטובו לצרף את המתפלג מהבית היהודי לרשימת ש"ס ב', שהקים ישי לאחר שהתפלג מש"ס א'?

ואם באמנות הצביעות ובש"ס עסקינן, אי אפשר להתעלם מהלוליינות המרשימה של הגב' עדינה בר-שלום, הרכש החדש של יו"ר ש"ס א' אריה דרעי, שהתייצבה השבוע חד משמעית לצידו במאבקו כנגד יו"ר ש"ס ב' 'הרב' אלי ישי (שבש"ס א' חדלו לכנותו הרב, ומעתה הוא בפיהם – מר אלי ישי), וטענה, מבלי למצמץ, כי אריה דרעי "הולך בדרכו של מרן," אביה הרב עובדיה יוסף.

זוהי אותה בר שלום, שכיום מנסה להצטייר כמיסיס קלין של הציבור החרדי, אך רק לפני זמן קצר נפגשה פעמיים עם יאיר לפיד ועם ח"כ הרב שי פירון "הרבה פעמים" (על פי עדותו של פירון, בראיון ברדיו ללא הפסקה, 20.12.14), כדי לבחון הצטרפות למפלגתם.

"והאמת תהא נעדרת"

וזו גם אותה בר-שלום, שאך לפני זמן לא רב, השמיעה עמדה הפוכה ב-180 מעלות מדבריה המגוייסים כיום למען תמיכה במפלגתו של אריה דרעי. לרוע מזלה הדברים הוקלטו בחשאי ושודרו בגל"ץ – וכדי ביזיון וקצף: "אני לא חושבת שאריה מתנהל נכון. לא אמרתי את זה [רק] מפני שנטיתי לו חסד בגלל אבא שלי. הוא לא מתנהל בדרך שאבא שלי קבע, חד וחלק לא! למה הוא [דרעי] מפלג אותנו? למה הוא מתקוטט עם כולם? למה הוא מזלזל בכולם? אם אריה ימשיך להתנהל כמו עכשיו, בטוח שהוא יירד במנדטים בצורה משמעותית. אני לא מדברת במנדט אחד או שניים. ש"ס תקבל בדיוק מה שמנבאים לה הסקרים."

אז מי היא בר-שלום האמיתית? מתי היא דיברה אמת ומתי אמרה את ההיפך מן האמת? האם עכשיו, כשהתכנסה בצילו של אריה דרעי, שהפך לדבריה "ממשיך דרכו של מרן," או לפני זמן קצר כשאמרה שדרעי אינו מתנהל בדרכו של אביה?

הייתכן שלבני, שרון, שטבון ובר-שלום ושאר הפוליטיקאים האופורטוניסטים שמשטים בציבור רק למען השררה, מתכוונים לאמץ את דברי המשורר בתהילים: "אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר"? ואולי כוונתם בכלל טהורה וזכה וכל רצונם הוא לקדם את ימות המשיח, שעל-אודתם אומרת הגמרא: "בעקבות משיחא חוצפא יסגא... והאמת תהא נעדרת... פני הדור כפני הכלב"?

  ולמי שמתעניין, בסקר של ערוץ הכנסת השבוע מתגשמת נבואתה המקורית של בר-שלום כפי שנשמעה בהקלטה הסמויה: ש"ס שמנתה בכנסת היוצאת 11 מנדטים, צונחת ל-4 מנדטים, ומספר זהה של מנדטים מעניק הסקר לש"ס ב' בראשות אלי ישי, שהוא אגב בין הבודדים בצמרת ש"ס, שנעשה לו נס חנוכה פרטי, בכך שהצליח לצאת ממנה מבלי להיכנס על הדרך למעשיהו.

* * *

סופר נידח

חגיגית עסקית ל-3 ב"אדורה"

לגיליון האלף ב-420 שקלים

פירוט: 3 עסקיות בצהריים ב-69 שקלים האחת. ס"ה 207 שקלים.

מנות ראשונות: קלמארי אנדלוסי (תוספת 9 שקלים). סיגרים מרוקאיים. פטה כבדים.

מנות עיקריות: דג בורי מפולח על מצע פירה תפוא"ד. קציצות עגל. נתחי פילה בקר על מצע פירה תפוא"ד (תוספת 25 שקלים). הכול מוגש בתשומת לב ממש אמנותית עם תוספות טעימות.

1 שליש גולדסטאר קר מהחבית, 27 שקלים.

1 פפסי 14 שקלים.

1 לחם שאור 17 שקלים, עם תוספות קטנות.

מנות אחרונות: כדור סורבה מלון בתוך מרק שקדים קר. 34 שקלים.

גלידת קוקוס על מצע שוקולד חם. 37 שקלים.

ס"ה 370 שקלים + 3 כוסיות יין קינוח מתוק על חשבון הבית. וכך גם כוסות המים. בתוספת 50 שקל טיפ = 420 שקל.

אדורה, בן יהודה 226. 03-6950896

רושם כללי: בישול יוצא מן הכלל. שווה כל שקל. לא נותר מאום בצלחות. ממש מסעדת גורמה במחירים רק מעט גבוהים ממסעדות רגילות, אך ללא השוואה בטיב. הרמה הגבוהה תמיד נשמרת. מומלץ מאוד.

* * *

צהריים לשניים אצל חצרוני פתיליות

ברחוב קפאח ב-100 שקלים

סמטת או רחוב הרב קאפֶּח נמצאת בצד המערבי של המסעדה הגדולה מגנדה, בכרם התימנים, ואם יורדים בו דרומה, מוצאים מיד בצידו המזרחי, משמאל, אחרי מגרש ריק, את מסעדת הפתיליות של חצרוני, עם מיבחר המרקים המשגע והחומוס מן הטובים בארץ. מקום מסביר פנים ומלא סועדים אך לא בצפיפות. ואי אפשר לטעות. המיטבח עמוס בסוללה של פתיליות מהדור הישן והן מהבהבות ועליהן סירים.

לקחנו מנת חומוס גדושה עם גרגרי חומוס ופול ברוטב חם, ובצד זיתים ירוקים מבוקעים טריים מהגליל, טעם גן עדן, ופרוסות בצל, פלפל חריף ולימון. וכמובן פיתות. אפשר גם לחוח, זו הפיתה התימנית. ממש לא יאומן כמה החומוס של חצרוני טעים. כדאי להביא אליו גם מבקרים מחוץ לעיר ומחוץ לארץ.

אחר כך הסתפקנו בשתי צלחות גדושות מרק חם מאוד מהסירים שעל הפתיליות – מרק שעועית קלאסי בתיבול תימני של חוואווג', ומרק זנב שור מלא עצמות ובשר. וכבר היינו מלאים עד אפס מקום, ולא לקחנו מנות נוספות של בשר על האש.

כל זה בצירוף בקבוק קטן של מי עדן וכוס לימונדה ענקית של הבית, החשבון על פיסת נייר מסוכם בעיפרון: 96 שקלים, והוספנו עוד כמה שקלים כטיפ. מומלץ מאוד. שלא לדבר על הטיול המקסים בשוק, והמחירים הזולים להפליא. שיעור מאלף לקוטרים העשירים הנרגנים – ובייחוד אלה היודעים נכונה ששרה נתניהו היא מקור כל הצרות של המדינה.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יערה בן-דוד

קלידוסקופ סיפורי

על "שש מאות החלונות" מאת אוריה באר

סיפורים בהוצאת קונטנטו 2014

"שש מאות החלונות" לאוריה באר הוא קובץ סיפוריו הרביעי של כותב האמון היטב על הסיפור הריאליסטי הקצר. הסיפורים, שבחלקם מתפרסמים כאן לראשונה, מתרחשים במקומות ובזמנים שונים בארץ ובעולם, רצופים מאבקים וחלומות שנגוזו, תלאות, החמצות, וגם הפתעות ושמחות קטנות. הם מנותבים לפואנטה בסופם, ולרוב בנויים כסיפור מסגרת עם גרעין של סיפור פנימי דרמטי ומרגש.

העלילה נפתחת לרוב במפגשים בהווה, השופכים אור על העבר ומשחזרים אותו, וישנם גם הבזקי פלש-בק, המתַרצים את מעשי הדמות ותגובותיה בהווה ובאים לסגור מעגל. אך המשותף לכל הסיפורים הוא המימד הפסיכולוגי וחשיפת הנקודה האנושית בכוחה ובחולשתה, זו שאינה מנותקת מתעתועי הגורל. כבדרך מקרה צצות דמויות וסיטואציות מן העבר ומטלטלות את האני המספר, שזה מכבר סתם את הגולל עליהן, והסיפור מסתיים בנקודת המפגש הרגעית והעגמומית של עבר והווה שבה לא ניתן לשנות דבר.

נוגע ומרגש, למשל, הוא הסיפור הפותח, אפוטרופוס לדין. גבר אומלל ומוכה, חולה במניה דפרסיה, מורחק מהבית בצו בית משפט לאחר שעורך דינה הממולח של אשתו המתעללת הצליח לשכנע את הדיינים שהוא מכה את אשתו. הודות לאפוטרופוס לדין שמונה לטפל בו בשל מחלתו, הוא זוכה לרגעי אושר נדירים, שכמותם לא חווה מימיו – לפני מותו משבץ פתאומי. אבל הפואנטה של הסיפור מעמידה אותו על העיקר, כאשר בצוואתו מתגלה שהוא הוריש למיטיבו את שעון הכיס היקר שהעניק ביסמרק לאבי סבו – ירושה שלפחות ערכה הרגשי עולה על ערך רכושו הרב שאותו בחר להוריש דווקא לאשתו... ואולי אפשר לראות בשעון הכיס של ביסמרק כעין מטפורה או לייטמוטיב לדומיננטיות של הזמן בסיפוריו של אוריה באר.

המאפיין הזה משתקף בין היתר באותם סיפורים העוסקים בניתוקים ובפרידות יזומות ביחסי גבר-אישה, אם בשל קצר קומוניקטיבי, כשכל אחד מבני הזוג שקוע בעברו ("הצוק"), אם מתוך ויתור והשלמה עם מכת גורל ("קלייר") ואם בשל החלטה להשתקם רגשית מקשר מעיק ("תעשה לי ילד", "ערב יום הנישואין").

לא מעט סיפורים אוצרים בתוכם סודות, גילויים מרעישים ומכות גורל, שבהיחשפם הם גורמים להשלמה או לטלטלה בתפיסת החיים ובקשר של הגיבור עם זולתו. כך ז'ולייט, מחליפתה של אנה, האחות הראשית שנצרה את סוד בגידתה בבעלה, והגמול האנושי שאנה זוכה לו ממנה בשל כך שנים לאחר מכן בהגיעה לבית החולים עם בעלה החולה.

לעומת זאת, ב"מטפחת מבושמת" הגילוי המרעיש על סוכן הביטוח שמעל באימון לקוחתו וגזל את כספי הפוליסה שלה, הופך לא רק לכדור שלג מתגלגל בעלילה בחשפו משאלה שנכזבה וסיפור קשה מן השואה, אלא גם מעמיד את המספר בפני דילמה מוסרית ביחס לסוכן, שתמורת כספי המעילה השיג מהנהלת בית האבות המפואר שבו שהה התחייבות בכתב לטפל בו עד יום מותו. כשהמספר מצליח לבסוף לעלות על עקבותיו של הסוכן הקשיש, מתברר שהלה כבר איבד את צלילות דעתו...

בדומה לסיפוריו של אוריה באר בקובץ "עין הזכוכית של מיור פאבל", נמצא גם כאן את עקבות השואה והמלחמה העולמית בדמות העומדים משני צדי המתרס: הקורבן והרוצח: נאצי, שהסתיר את עברו האפל בהיותו קצין מודיעין שעסק בחקירת שבויים בצבאו של רומל, משמש עכשיו בתפקיד בכיר במשרד לאנרגיה ומנסה להתחבב על מתמחה ישראלי שהגיע למקום – עד שמקרה אחד של התפרצות בלתי נשלטת על עובדת הנתונה למרותו חושף את זהותו האמיתית ומביא להתפכחותו של הישראלי מאשליות לגביו.

כותרת הספר היא על שם הסיפור היפה והמרגש "שש מאות החלונות". כמדריכה של זוג תיירים משחזרת יהודיה קשישה את תלאותיה במנזר צרפתי באלזס שבו הסתתרה בנערותה בתקופת המלחמה. בשל סירובה להתנצר, התנכלה לה אם המנזר, האשימה אותה ברצח ישו וכפתה עליה לנקות את כל חלונות המנזר בקור ובתנאים של תת תזונה. הסיפור מסתיים כשהגיבורה מגיעה למנזר עם זוג התיירים ומצליחה לאתר את אחד מספרי הקודש הנוצריים, שלפני בריחתה מן המנזר הספיקה לשרבט בו בהיחבא ברגע של ייאוש את תמצית סבלה כיהודיה.

שורשי הנובלה "אל מלך נצור" הם בימי המנדט הבריטי בארץ והמשכה במלחמת השחרור ובמבצע קדש. בסיפור המסגרת – פגישה מקרית עם גיבור הסיפור הנריק, המתרחשת שנים רבות לאחר מכן ושופכת אור על סיפור הצלחה מעורר השתאות וקנאה, שהפך במחי יד לסיפור חיים טרגי וכואב. הפציעה והשיתוק ביד בעקבות תאונה שקרתה לחצוצרן לאחר הופעתו המלהיבה בפני חיילים במלחמה שינו לחלוטין את מהלך חייו ועיסוקו. אותה מנגינת "אל מלך נצור", שאותה הפליא לנגן בנערותו ביום הולדתו של מלך בריטניה, הופכת עבורו בסיום הנובלה לזיכרון רחוק, מעיק ומתסכל, שממנו ומכל הקשור בו הוא שואף לשווא להתנתק.

בדומה לכמה סיפורים, גם בנובלה הזאת מצויים חומרים שיכולים לפרנס רומן שלם. משפחה קטנה שהתמזל מזלה ועלתה מפולין לפני פרוץ מלחמת העולם, אך חשה כנטע זר בניסיונה להתערות בארץ ולבסוף עקרה ממנה, הערצה שהתחלפה בחרם ובמשטמה כלפי מי שהעדיף את טובתו האישית על פני טובת הכלל. מנגד - רצון לכפר על רגשות אשם בשל השתמטות מן הגיוס במלחמת השחרור כתוצאה מהעדפת קריירה מוזיקלית בחו"ל, ולבסוף ויתור והשלמה כתכתיבי גורל. הדינמיות ניכרת כאן באירועים, בתהליכים ובשינויים שעוברות הדמויות בזמן ובמקום.

כתיבתו של אוריה באר קולחת והעלילה בנויה היטב ומספקת תהפוכות מפתיעות. מסייעים לכך גם הדיאלוגים הזורמים בטבעיות ונתמכים בלייטמוטיבים לקראת איזו נקודת אל-חזור. סיומי הסיפורים משאירים לרוב איזו תהייה פעורת פה, הרהור וגעגוע שלא בא על סיפוקו. נקודה שבה הכל מסתיים וממנה עשוי הכל להתחיל. ספר מרתק ומלבב עם תבונה, תובנות ורגישות.

פורסם לראשונה בירחון "מאזניים" בעריכת משה גרנות

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אורי הייטנר

1. ציפי האופורטוניסטית

עזיבת מפלגה אינה בהכרח מעשה אופורטוניסטי. לעיתים, דווקא הדבקות באזור הנוחות של המפלגה, מבטאת העדפת אינטרס אישי על דבקות בדרך ובמצפון.

איש לא האשים את גאולה כהן, שפרשה מתנועת החירות ומהליכוד והקימה את תנועת "התחיה" בעקבות הסכם קמפ-דיוויד – באופורטוניזם. הכול ידעו שהיא עשתה זאת מתוך דבקות במצפונה, בערכיה, בהשקפת עולמה, בעקרונותיה. מתוך דבקות בעקרונות מפלגתה, במצעה, במנדט שקיבלה מן הציבור.

גם פרישתו של יוסי שריד ממפלגת העבודה ב-1984, כשזו הקימה ממשלת אחדות עם הליכוד, לא היתה מעשה אופורטוניסטי. שריד הסביר שכראש מטה ההסברה של המערך עבר ממקום למקום והתחייב שלא תקום ממשלת אחדות עם הליכוד, ומצפונו אינו מאפשר לו להיות בממשלה כזאת. ניכרים דברי אמת.

כך גם פרישתו של קהלני ממפלגת העבודה והקמת "הדרך השלישית", בעקבות נכונותה של ממשלת רבין לסגת מהגולן, היתה דבקות של אדם באמונתו ובערכיו. גם כאן, איש לא התכחש לכך שמפלגת העבודה התחייבה לפני הבחירות לשמור על הגולן וגם רבין אישית לא הכחיש שכאשר ביקש מקהלני להצטרף למפלגה ולהתמודד לכנסת, התחייב בפניו לשמור על הגולן.

בכל המקרים הללו, הפרישה היתה צעד ערכי, המנוגד לתועלת האישית של האנשים.

לעומת זאת, היו עריקות מצד לצד תוך בגידה בעקרונות, למען אתנן פוליטי. פרס חתר ללא לאות בשנות ה-80 וה-90 לפתות ח"כים מן הליכוד לערוק לשורותיו. ב-82 הצליח להעביר את הח"כים לין ופרץ. בראשית שנות ה-90 – את אברהם שריר ואח"כ את מודעי וחבריו. לא נשכח את גונן שגב ואלכס גולדפרב שפרשו מ"צומת" ותמורת משרות שר וסגן שר נתנו ידם למדיניות שיום קודם לחמו נגד בשצף קצף.

ומן הצד השני, אפרים גור, מיוני העבודה ("השמיניה") שפותה וערק לליכוד, וח"כ זאב אלקין שנבחר לכנסת מטעם "קדימה" אחרי ההתנתקות, חצה את הקווים לליכוד והפך לסמן הימני שלו. ולא הזכרנו את צחי הנגבי שכבר שלושים שנה מדבר על "המחנה שלנו" מול "המחנה השני", אך מפעם לפעם מזגזג ומחליף "מחנה שלנו" אחד ברעהו וחוזר חלילה.

היכן עומדת ציפי לבני? בראיון לתכנית הטלוויזיה "מצב אומה" היא אמרה: "אני נשארתי נאמנה לעקרונות כל השנים. אני לא זזתי. זאת המערכת שזזה." האמנם?

ביולי 2000 חזר ראש הממשלה אהוד ברק מפסגת קמפ-דיוויד. בדיון המדיני, הוא עלה להשיב להצעת האי אמון שהגיש ראש האופוזיציה אריאל שרון. אם לדייק יותר, הוא ניסה להשיב.

הח"כים מהשורות האחוריות של סיעת הליכוד עמדו על רגליהם ושסעו את דבריו שוב ושוב. אחת הבוטות ביותר היתה ציפי לבני.

עיניה רושפות אש, ורידיה מאיימים להתפקע, גרונה ניחר, ובאותו זעם קדוש, אותו חרון צדקני שאנו מכירים מהשתלחויותיה היום נגד נתניהו ו"הימין הקיצוני", כך התנפלה על ברק. למה? כי הוא הציע לפלשתינאים כמעט את מה שהיא מציעה להם עכשיו.

והציניות. והלעג. אותו הלעג שבו היא מדברת היום על "להוריד את הזבל" (כלומר להחליף את ראש הממשלה), שבו היא מכנה היום בשידור טלוויזיה את ראש הממשלה "אפס". ראש הממשלה ברק אמר בדיון שמדיניותו חיזקה את היחסים עם ארה"ב. "צ'לסי הסכימה?" – שיסעה אותו לבני בהקנטה, ברומזה לבתו של נשיא ארה"ב, שעוד היתה נערה צעירה. "איך נבחרת? עשית שימוש בצבא בשביל הפוליטיקה," התנפלה עליו בקריאת ביניים.

מי סנטה בראש הממשלה ברק ואמרה את הדברים הבאים: "בחירת קצב לנשיא המדינה, מבטאת את התחושה הבסיסית שיש לעם בחוץ: נמאס לו מהממשלה הזאת ונמאס לו מהתהליכים ומהיוהרה ומהאטימות שמפגינים ראש הממשלה וממשלתו. נמאס לו מההסתכלות החוצה ולא מההסתכלות פנימה, כאשר חשוב יותר מה קלינטון יגיד וחשוב פחות מה יחשבו ואיך יטופלו הבעיות האמתיות של החברה במדינת ישראל."

מי אמרה את הדברים הללו? לא, זו לא מירי רגב. זוהי ציפי לבני. וגם את המשפט הבא: "מסתבר לנו, שאת האינטרסים הביטחוניים לא שומר ראש הממשלה, אלא הוא אוכף על נשיא ארצות-הברית את כינוסה של הוועידה, ששם יעמידו אותו בעצם בפינה כדי שהוא יוכל לוותר".

ובדיון אחר, בנובמבר 99', תקפה את המפד"ל (!) על שהצטרפה לממשלת ברק: "המפד"ל ויתרה על ארץ-ישראל בשביל תיק  השיכון."  

מותר לשנות דעה. אבל ניתן לצפות למעט ענווה ממי ששינה את דעותיו. הרי אם הוא טעה כל חייו, אולי הוא לא כזה גאון גדול? אולי הוא טועה הפעם? אולי כדאי שקצת יצטנע בפינה, ולא יהפוך למטיפן ולמחזירן בתשובה הראשי, יום אחרי שהמיר את דתו? ניתן לצפות שינהג קצת דרך ארץ כלפי מי שנוקטים בעמדות שהוא נקט בהן עד אתמול. אולי אפילו לנסות להיות הגשר בין המחנות.

שני יהודים ביקשו להמיר את דתם ולהתנצר. הם התבקשו לטבול ולחצות בשחייה את הנהר. כשהגיע הראשון לגדה השנייה, הוא ראה את חברו הטוב עומד לטבוע וקורא לו לעזרה. "בחיים אני לא אעזור ליהודון מסריח," השיב הנוצרי החדש.

אני נזכר בבדיחה הזאת, כל אימת שאני פוגש באנשים שעברו מצד לצד, והפכו באחת לקיצונים ביותר בדרך החדשה שאימצו, ובעיקר ביחסם לדרכם הישנה.

אבל ציפי לבני פשוט מכחישה שהיא שינתה את דרכה. בנאומה בכנס שדרות לחברה, היא חזרה על הנראטיב שלה: "הצטרפתי לפוליטיקה אחרי רצח רבין, כי בעימות הקיצוני בין שמאל לימין הרגשתי שאין ביטוי לאמונה שלי – הנכונות לוותר על חלקי ארץ ישראל למען השלום."

היא הצטרפה לליכוד כדי לקדם ויתור על שטחים? ובאמת לא היה אז מי שהציג את דרך הוויתורים? למי היא מוכרת את הסיפור הזה?

ציפי לבני נכנסה לפוליטיקה כדי להיאבק בהסכם אוסלו וכך עשתה בנחישות, עד שבבוקר בהיר אחד התעוררה על צד שמאל.

"אני לא השתניתי," אומרת לבני, "הליכוד הוא שהשתנה."

היא צודקת. אכן, הליכוד השתנה. הליכוד שאליו היא הצטרפה, דגל בארץ ישראל השלמה ובאף שעל. היום מנהיג הליכוד מדבר על מדינה פלשתינאית, על "שתי מדינות לשני עמים."

"אני נאמנה לליכוד של אבא שלי," היא מספרת. אביה, איתן לבני, מי שהיה קצין המבצעים של האצ"ל וח"כ מטעם הליכוד, היה בקצה הניצי של הליכוד, בימים שהליכוד דגל בשלמות הארץ. כאשר בגין חתם על הסכם קמפ-דיוויד, איתן לבני היה קרוע בין נאמנותו והערצתו את מפקדו, מנהיגו וחברו הקרוב זה עשרות שנים, לבין הנאמנות לדרכו. והוא החליט להתנגד להסכם. לבסוף יצחק שמיר שכנע אותו להימנע, יחד איתו.

ציפי לבני ילדה גדולה. היא אינה חייבת ללכת בדרך אבותיה. היא יכולה לאהוב ולהעריך אותם, אך לומר שהם טעו והיא שינתה את דרכה. זה לגיטימי. אך למה לעשות להם המרת דת אחרי מותם?

מעניין לעקוב אחרי דרכה של ציפי לבני, ולנתח אותה. לבני גדלה על רעיון "שתי גדות לירדן", עליו ויתרה התנועה שבה גדלה כמעט לפני יובל שנים. היא נכנסה לפוליטיקה כמאמינה אדוקה ברעיון ארץ ישראל המערבית השלמה.

בשלב מאוחר יותר, כשרה בממשלה, שינתה את דעתה ותמכה בחלוקת הארץ, בשל הבעייה הדמוגרפית. כידוע, הבעיה הדמוגרפית לא צצה בשנת 2004. לא היתה באותה שנה הגירה פלשתינאית המונית לשטחי יהודה, שומרון ועזה.

נכונותה לפשרה טריטוריאלית התדרדרה במהרה לתמיכה בנסיגה מלאה (עם חילופי שטחים) – דרך שעד ימי אהוד ברק רק חד"ש דגלה בה. אולם הנימוק שלה היה ציוני – הצורך להבטיח מדינה יהודית, עם רוב יהודי מוצק לדורות.

ואכן, כשרת המשפטים היא דחפה את אריק שרון לעמדה חד משמעית מוצהרת, לפיה אף פלשתינאי אחד לא יכנס לישראל במסגרת "זכות" השיבה. עוד קודם לכן, היא היתה בין יוזמי החוק לפיו רק ברוב של 80 ח"כים ניתן להסכים לפשרה כלשהי בנושא זה. כשרת חוץ, היא הראשונה שהעלתה את הדרישה מהפלשתינאים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

לכן, אך טבעי שח"כ לבני, בהיותה יו"ר האופוזיציה, היתה הראשונה אליה פנה המכון לאסטרטגיה ציונית, יוזם חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כדי לקדם את היוזמה. היא התלהבה מהרעיון והיתה בין מנסחי הנוסח המקורי של החוק, שהצעת החוק של ח"כ אלקין היא נוסח מרוכך שלו.

איך פתאום לבני נשאה את ההתנגדות לחוק לדגל שלה, ואף גינתה אותו כ"גזעני", "לאומני" ואנטי דמוקרטי? זו הידרדרות מתמדת על מדרון חלקלק, של הקצנה שמאלה, שסופה מי ישורנו.

לאחר הבחירות הקודמות, הצהירה לבני שלא תשב יום אחד בממשלה שלא תנהל מו"מ עם הפלשתינאים. היא היתה הראשונה שסגרה עסקה עם נתניהו, ובכישרונה הפוליטי הרב (כפי שנוכחנו בהסכם עם הרצוג), קיבלה את תיק המשפטים ואת ניהול המו"מ עם הפלשתינאים.

היא זאת שניהלה את המו"מ. היא יודעת שנתניהו הציע לפלשתינאים, במו"מ שניהל עם קרי, הצעות מרחיקות לכת, שיצחק רבין בחלומותיו השחורים לא חלם להתקרב אליהם. היא לא יכלה לפרק את הממשלה כאשר אבו מאזן פוצץ את המו"מ.

אך היה עליה להצדיק את המשך ישיבתה בממשלה, אף שאין מו"מ עם הפלשתינאים, בניגוד להתחייבותה. ההסבר שנתנה היה, שהיא יושבת בממשלה כדי לבלום, כשרת המשפטים, את הצעות החוק ה"לאומניות" וה"גזעניות". וכך היא, שהיתה שותפה לניסוח חוק הלאום, הובילה את המלחמה נגדו כעבור 5 שנים.

ציפי לבני טוענת שהיא המייצגת את הערכים האמתיים של הליכוד. אולם מכל תורת ז'בוטינסקי היא אמצה משפט אחד בלבד: "אלוהים, לשלטון בחרתנו." והיא קצת שינתה אותו. את הו"ו בסוף הפסוק היא המירה ביו"ד.

יצחק רבין נהג לומר, שלהבדיל משמעון פרס, ראשות הממשלה היא בעבורו אופציה, לא אובססיה. אולם אובססיה כמו של לבני להיות ראש ממשלה, טרם נראתה במחוזותינו.

באיזו עזות מצח, מי שאינה עוברת בסקרים את אחוז החסימה, מצמידה אקדח ריק לראשו של ראש מפלגה בת 16 ח"כים וסוחטת ממנו רוטציה בראשות הממשלה? איך לא רעד קולה כאשר העלתה את הדרישה האולטימטיבית החצופה הזו? את אותה תביעה סחטנית היא הציגה בעבר גם לשלי יחימוביץ', ליאיר לפיד ולנתניהו. וכאשר הפסידה בבחירות המקדימות על ראשות "קדימה" למופז, לא כיבדה את התוצאות, ומיד פרשה מהמפלגה, כדי להקים מפלגה מתחרה.

דבר אחד אי אפשר לקחת מציפי לבני. היא אדם שיש לו חלום. והיא דבקה בחלום שלה.

חלומה הוא להיות ראש הממשלה.

זה עלול להיות חלום הבלהות שלנו.

2. צרור הערות 17.12.14

* האם אנו יכולים לדמיין היום את אחד ממנהיגי מרצ משמיע את המשפט הבא? "באקדמיה שולטת אליטה קולנית, שאצלה אין עובדות. יש רק 'נראטיבים'".

את הדברים אמר אחד ממייסדי מרצ, מנהיגיה ושליחיה לכנסת ולממשלה, פרופ' אמנון רובינשטיין. רובינשטיין לא שינה את עמדותיו מאז. איפה הוא ואיפה מרצ...

 רובינשטיין אמר את הדברים באירוע השקה (קצת מוזר לדבר על "השקה" לאחר צאת המהדורה הרביעית...) של הספר "תעשיית השקרים", מאת בן דרור ימיני.

רובינשטיין, שלטענת בן דרור הוא האיש שדחף אותו שוב ושוב ושוב לכתוב את הספר, אמר שגדולתו של הספר היא היותו מסד של עובדות ונתונים, שכל דיון היום יהיה חייב להתמודד עמו.

רובינשטיין הגדיר את בן דרור ימיני כמייצג המחנה המתון בחברה הישראלית.

* אפרופו מתון. מנחה האירוע, ד"ר יועז הנדל, סיפר שפגש השבוע באירוע מסוים את גדעון לוי. הלה הסביר לו עד כמה הוא אינו אוהב אנשים כמוהו, ועד כמה הוא מעדיף על פניו את אנשי הימין הקיצוני, כי הם משמיעים עמדות ברורות.

כל כך לא מפתיע. חוק הרדיקלים השלובים.

* מלבד בן דרור ימיני עצמו, נטלו חלק באירוע שר החוץ אביגדור ליברמן, פרופ' רובינשטיין, פרופ' דן שיפטן וח"כ נחמן שי.

נחמן שי תקף את אוזלת היד המתמשכת של ממשלות ישראל בתחום ההסברה והדיפלומטיה הציבורית; העדר אסטרטגיה, העדר תקציב והעדר התגייסות לאומית.

המדינה מפקירה את ההסברה, אמר נחמן שי, ואנשים פרטיים נאלצים לשאת על כתפיהם ולממן מכספם את המאבקים נגד תעשיית השקרים. הוא הזכיר, לדוגמה, את המילואימניקים שנאבקו נגד עלילת "ג'נין ג'נין" ואת האזרח שהוביל את המאבק נגד עלילת הדם של "רצח" הילד א-דורה. על המדינה, אמר שי, להוביל ולממן מאבקים כאלה. "הרמנו ידיים ואיננו מנהלים את המלחמה הזאת".

* פרופ' דן שיפטן אמר: "מה שמרגיע אותי, הוא שכדי לתקוף את מדינת ישראל, אין מנוס מהמצאת שקרים. מה שמדאיג אותי, הוא העובדה שיש ביקוש רב לשקרים הללו."

שיפטן תלה את הקולר בליברליזם הקיצוני בארצות המערב, שמרוב ליברליזם נותן יד לברבריות הקיצונית ביותר של האנושות בימינו. התופעה הזאת היא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם. "התמכרנו לחולשה ולרגשות אשם מול הברברים."

* מנכ"ל הוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות", שהוציאה לאור את הספר, דב איכנוולד, הגדיר את הספר כאחד החשובים ביותר שיצאו בכל תולדות ההוצאה. "זהו ספר שילמד בכל הפקולטות למדעי המדינה."

* ארבעה אירועים שנועדו לאותו יום, יום ד' 17.12. במועצת הביטחון, היוזמה הפלשתינאית להסדר כפוי, הפוגע באינטרסים הקיומיים של ישראל. בשוויץ, כינוס של המדינות החתומות על אמנת ז'נבה, לקבלת החלטות שנועדו לפגוע ביכולת ההגנה העצמית של ישראל. בפרלמנט האירופי, הצבעה הקוראת להקמת מדינה הפלשתינאית. ובעוד גוף אירופי (איני זוכר איזה) דיון על ביטול סיווג חמאס כארגון טרור.

איני יודע אם התזמון לאותו מועד הוא מקרי. אני משער שלא. מדובר במתקפה מדינית קשה על ישראל. ובמה אנחנו עסוקים? בבחירות מיותרות, בזבזניות שהורתם בחטא, של ראש הממשלה ושותפיו הקואליציוניים לשעבר ו"לשהווה", שהתעקשו לטפס לצמרות האגו ולא לרדת.

* בכל מערכות הבחירות בארבעת העשורים האחרונים לא זכורה לי מערכת לעומתית ודלת תוכן כזאת, כפי שמצטיירת מערכת "רק לא" הנוכחית. זהו יומם הגדול של אנשי השחור-לבן, בעלי המנטליות של פלקט ורוחב האופקים של סיסמה.

* אילו הייתי יועץ הקמפיין של הליכוד, הייתי מציע להם להקרין מידי יום את מופע האימים הטלוויזיוני של ציפי לבני, שבו היא מכנה את ראש הממשלה "זבל", "אפס" ו"אימפוטנט" ומסננת "כוסאמק". לא הייתי מוסיף כל פרשנות.

ציפי לבני מסבירה שזה היה סתאאאאאם, צחוקים וזה. לא צריך דמיון מפותח כדי לשער איזו מהומת אלוהים היתה כאן, בצדק, אילו נתניהו היה מופיע בסגנון דומה.

* שלושה מאמרים ב"הארץ" בימים האחרונים, של גדעון לוי, יוסי שריד וצבי בראל, יוצאים בחריפות נגד המרכז, נגד המתינות, בעד הקיצוניות. נוח להם לגרור את מדינת ישראל למקום הנורא שבו הברירה תהיה בין הקצוות – או גדעון לוי או בן ציון גיפשטיין. הם הכריזו מלחמת חורמה נגד השפיות, המתמודדת עם מציאות מורכבת, שאינה פלקט.

* במשך עשור וחצי הנהיג אלי ישי מפלגה שנשאה ברמה את דגל ההשתמטות מצה"ל ומן ההגנה על המדינה. האם אורי אריאל, בן קיבוץ טירת צבי, בשר מבשרה של הציונות הדתית, הנושאת על דגלה את ערך השירות המשמעותי בצה"ל כמצווה, יחבור אליו לרשימה אחת?

לזכותו של אלי ישי ייאמר, שהוא לא ישב בכלא, לא היה מועמד לכלא ולא בילה בחדרי החקירות של המשטרה. בסביבה של ש"ס זה ממש "יצאת צדיק".

* אני מכיר שנים רבות את עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף, מעריך אותה ומוקיר את מפעל חייה, ששילב אלפי חרדים ובעיקר חרדיות באקדמיה ופתח להם את הפתח להשכלה ותעסוקה ולהשתלבות בחברה הישראלית.

קיוויתי מאוד שעדינה תכנס לחיים הפוליטיים, הן בזכות יכולותיה והן כמסר של פריצת תקרת הזכוכית לאישה חרדית; לא רק בהיותה חרדית אלא בשאתה את הייחוס המשפחתי שלה. הצטערתי שדבקה בש"ס, מפלגה שאינה בשלה עדין לאפשר לנשים לרוץ מטעמה.

עדינה בר שלום הסבירה שבחרה בדרך הקשה, כאשר דחתה את ההצעות להשתלב ברשימות שהבטיחו לה מקום בטוח בצמרת. לי נראה שהיא דווקא בחרה בדרך הקלה ולא גילתה את האומץ לפרוץ את נורמות קהילתה.

עם זאת, אני רוצה לראות את הפן החיובי. אני לא מאמין במהפכות, אלא בתהליכים. עצם העובדה שמפלגה חרדית מכנסת מסיבת עיתונאים עם היו"ר ועם אישה, שבה היא מתחייבת לקדם העצמת נשים ושילובן בתפקידי ניהול ובהשכלה, מהווה התקדמות רבתי. עצם העובדה שמפלגה חרדית רואה במסר כזה נכס אלקטורלי, היא דבר כמעט בלתי נתפס, לא רק במאה שעברה אלא אפילו בעשור שעבר. תמיד ראוי לברך על כיוונים חיוביים, וגם אם אלה צעדים קטנים ואיטיים, כמקובל בחברה מסורתית ושמרנית, הם עולים על דרך נכונה.

עם זאת, אין בהתקדמות הזאת כדי להמעיט מחומרת העובדה, שש"ס ממשיכה לשאת את דגל ההשתמטות והעמידה עליה עבריין משוחרר כמנהיג.

* ליברמן צודק בכך שאינו מוכן לפסול את הרצוג או את נתניהו לראשות הממשלה. אפשר לפקפק בכנותו, אפשר לא להאמין לו, והרי את אי האמון בו הוא רכש ב(חוסר) יושר. אבל אני מתייחס לגישתו במובן העקרוני.

הגישה הזאת נכונה עקרונית מן הבחינה הלאומית. הקרע השבטי-מחנאי, בין מחנה "השמאל" ומחנה "הימין"; קרע רווי שנאה ודה-לגיטימציה הדדית, קרע שבו כל שבט נגרר אחרי הקיצונים שבו, הוא איום אסטרטגי על חוסנה ולכידותה של החברה הישראלית. אופנת ה"רק לא" היא ביטוי בוטה ומכוער של הקרע הזה. יבורך כל מנהיג, המפגין אחריות לאומית ושובר את הדפוס הזה. מבחינה זאת, תרומתו של ליברמן לחברה הישראלית לעת הזאת, בצעדו זה, חשובה ביותר.

הגישה הזאת נכונה עקרונית גם במובן של הימנעות מפסילה אישית.

זו גם הגישה הנכונה מבחינה מפלגתית. מטרתה של מפלגה היא להשפיע. השפעה יכולה להיות באופוזיציה, כאלטרנטיבה לשלטון, ויכולה להיות בממשלה, כמשפיעה מבפנים וכקובעת מדיניות ומבצעת אותה במשרדים שבידה. מפלגה חכמה אינה חוסמת מראש אופציות להשפעה עתידית, אינה כובלת את ידיה ואינה מסרסת את עצמה לדעת.

* יש המצפים מליברמן לפסול מראש את הרצוג. לפסול, על שום מה? על שום דרכו המדינית? הרי ליברמן כבר עשרים שנה ומעלה מצדד בחלוקת הארץ על בסיס קווי 49' עם חילופי שטחים. ההבדל בינו לבין הרצוג, הוא שחילופי השטחים שהוא מציע כוללים נסיגה ישראלית משטחים מאוכלסים בצפיפות בערבים בעוד הרצוג מתנדב להציע שטחים ריקים (כלומר פנויים להתיישבות ישראלית). זה לא מרחק כל כך גדול, ובטח קטן יותר מזה שבין ליברמן לבין מי שמצדדים בא"י השלמה. ומלבד זאת, הרי גם נתניהו מוכן לוויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת ולהקמת מדינה פלשתינאית. ובסופו של דבר, הסיבה לכך שלא היה עד היום הסכם עם הפלשתינאים וכנראה גם לא צפוי הסכם כזה בעתיד הנראה לעין, אינה נובעת מכך שישראל אינה מוכנה לוותר, אלא מהסרבנות של הפלשתינאים להסכם עם ישראל.

על מה עוד מצפים מליברמן לפסול את הרצוג? בשל מעורבותו הפלילית בפרשת עמותות ברק? נו, בענייני טוהר מידות ויושרה... הרצוג עוד לא למד את מה שליברמן הספיק לשכוח.

* ועתה, אחרי שהצגתי את עמדתי העקרונית בזכות עמדתו של ליברמן, להלן התחזית, כפרשן. אם יהיה מנצח ברור בבחירות, ליברמן יחבור אליו. אם לא יהיה מנצח ברור, ליברמן ילהטט בין הצדדים, יעלה את מחירו במו"מ הכפול לפני ההמלצה לנשיא, ובסופו של דבר ימליץ על נתניהו. למה? כי לכך מצפים ממנו בוחריו, והוא לא ירצה לאבד אותם. הם בוחרים בו על בסיס ההבנה, בקריצה, שכך ינהג.

מעניין לראות את תהליך ההלבנה המהיר שעושה לליברמן מחנה "רק לא ביבי", שעד לאחרונה ליברמן היה בעבורו מוקצה מחמת מיאוס. ראו – "ידיעות אחרונות". אולם ליברמן מספיק חכם וציני, כדי לא להתבשם מזה.

* המוני חברי מרכז הליכוד נהרו לקלפיות וברוב גדול מאוד אישרו את הצעותיו של נתניהו בנוגע לפריימריז. שלושה חברי בית הדין של הליכוד, לקחו על עצמם סמכות לבטל את האקט הדמוקרטי, בטענה שחסרו 41 קולות ל-2/3 מכלל בעלי זכות הבחירה.

אחת מהשתיים. או שהמשפטפטיזציה הנוקדנית השתלטה על הליכוד, או שבמהלך ההשתלטות העוינת של הפייגליניזם על הליכוד, הוא כבש את בית הדין של המפלגה.

* בית הדין פסל את מתן הסמכות לראש הממשלה לשני שיריונים ברשימת הליכוד, בשם עקרון השוויון בין המתמודדים. זהו הפטישיזם של מחלת הפריימריטיס, שהפכה את שיטת הבחירות מאמצעי למטרה.

על פי השמועות, פרופ' מנואל טרכטנברג עומד לרוץ ברשימת מפלגת העבודה במסגרת שיריוני ציפי לבני. אין ספק שזו תרומה כבדת משקל סגולי לרשימה. מישהו מעלה על דעתו את טרכטנברג מתרוצץ כעת בבחירות המקדימות, מנשק תינוקות ורוקד בבת מיצווש של מתפקדים, כדי להתמודד עם עסקן סוג ז' במפלגת העבודה על הייצוג בכנסת? על פי השמועות, מתקיימים מגעים עם יואב גלנט על שיריון ברשימת הליכוד. אין ספק שתרומתו עשויה להיות גדולה ביותר. מישהו מתכוון להריץ אותו כטירון מול העסקנים המשופשפים של הליכוד, שמזמן שכחו את מה שהוא לא ילמד גם בעשר השנים הבאות, אך משקלם הסגולי אפסי?

מניעת אפשרות ממנהיג מפלגה, כל מפלגה, להשפיע על הרכב הרשימה שלו, היא סירוס יכולתו להנהיג.

* הטענה של נתניהו, שיש לאחד את הבחירות המקדימות לראשות המפלגה עם הבחירות לרשימה כדי לחסוך 6 מיליון שקלים, היא לעג לרש, כאשר היא נשמעת מפיו של מי שקלע את מדינת ישראל למערכת בחירות בזבזנית ויקרה שעלותה מיליארדים רבים.

מטרתו של נתניהו אחרת. מאחר שמצביעי פייגלין ודנון מאורגנים בקבוצות מסודרות ומאורגנות היטב ויבואו בהמוניהם לקלפי, ראש הממשלה זקוק לאחוז הצבעה גבוה ככל הניתן. לשם כך, הוא זקוק להמונים שיבואו להצביע למועמדים שלהם לרשימת הכנסת. זאת מטרה צודקת לא רק מבחינתו של נתניהו, אלא גם כיוון שאחוז הצבעה גבוה טוב לדמוקרטיה. ועל הדרך, זהו גם חיסכון של מיליוני שקלים.

* בזכות מה הגיע הרצוג למנהיגות? בזכות השתיקה.

* בהיותו שר האוצר המשיך יאיר לפיד לתפקד, בפועל, כפרזנטור של קרטל הבנקים. לכן, חבירה משותפת שלו ושל כחלון, הנושא את דגל שבירת הקרטל, נראית לי מוזרה, אפעס.

* הפעם היחידה שלא התאכזבתי מהמפלגה שבחרתי בה, הייתה כשבחרתי ב"תפנית" של עוזי דיין. הסיבה לכך היא שהיא לא נכנסה לכנסת.

* במאמר ל"הארץ" תוקף סלמאן מצאלחה את הרצוג ולבני, שהם גזענים בדיוק כמו הימין, ולכן על הערבים לא לתת להם יד לגוש חוסם, אלא אם כן הם יהיו השותפים הקואליציוניים. במאמר זה, הוא מזכיר שלוש פעמים את הלאום היהודי. בשלוש הפעמים האלה, הוא הכניס את המושג "לאום" למירכאות. כלומר, האיש המלין על גזענות, מכחיש את קיומו של לאום יהודי, מה שמעיד עליו שהנו גזען אנטישמי.

* בג"ץ הוא כידוע פרה קדושה. אסור לבקר אותו. אבל כאשר הוא אישר את עונש ההרחקה מהכנסת לתומכת הטרור זועבי, ראוי לעשות מן הפרה הקדושה סטייקים טובים. במאמר ב"הארץ" מתגולל עודה בשאראת בבג"ץ בגסות, ומסיים את המאמר במילים "אהלן אפרטהייד".

* הפלשתינאים העובדים וקונים במישור אדומים מוחים על בידוק ביטחוני מחמיר מדי, מאז פיגוע הדקירה. מחאתם מוצדקת. השאלה היא, למי הם צריכים להפנות אותה.

* פעולת המשטרה נגד הארגון הגזעני להב"ה, הקו-קלוקס-קלאן הישראלי, המצית להבת אש זרה, היא מסר חשוב של דמוקרטיה מתגוננת.

* לאחר מלחמת סיני, התפרסם ב"פראוודה" גילוי דעת של אישים יהודים בבריה"מ, המגנה את ישראל על חבירתה לצרפת ובריטניה במתקפה קולוניאליסטית על מצרים ופגיעה בשלום העולם וכו'. בתגובה, חברו החשובים בין הסופרים ואנשי הרוח בישראל לגילוי דעת נגדי –  מאמר שלם המסביר את עמדתה של ישראל ומצדיק אותה. בין החתומים אלתרמן, שלונסקי, שלום אש [ישראלי?], מסקין, אבא קובנר, משה שמיר, חנה רובינא, ש.שלום, לאה גולדברג, צביה לובטקין, יוסף מילוא, אברהם סוצקבר ועוד, כולם ז"ל. כל החותמים, ממוקמים פוליטית ממפא"י שמאלה, כולל מפ"מניקים מובהקים, שעה שמפ"ם עדיין הייתה מפלגה פרו-סובייטית ושלונסקי היה מפעילי "ועד השלום" שהיה ארגון פרו-סובייטי מובהק. אולם כל אימת שהשקפתם הפרו-סובייטית התנגשה עם האינטרסים של ישראל, הם לא התבלבלו.

כאשר אני קורא על אנשי הרוח בישראל היום, המוציאים גילוי דעת בו הם מפצירים בפרלמנטים אירופיים לקבל החלטות אנטי ישראליות המקדמות פתרון כפוי, זוהי עדות לדלדולה של הרוח בישראל.

[אהוד: אליי לא פנו לחתום, כי אני סופר נידח. אולי אם הייתי מוכן, כמוהם, להשתין על המדינה – היה מעמדי בספרות העברית משתפר מאוד].

* ראש העיר ר"ג ישראל זינגר, היה המורה שלי למתמטיקה ופיסיקה בכיתה ט' בביה"ס "בליך". הוא היה מורה מצוין ולא פחות חשוב – בנאדם. אהבנו אותו מאוד.

לימים, שימש במשך שנים רבות כמנהל ביה"ס והיה מנהל נערץ על דורות של תלמידים.

בחיים לא הייתי מקשר אותו לשוחד ופלילים. אני המום ומזועזע ומקווה שיתברר שאלה חשדות שווא.

ראש עיר מושחת זה דבר חמור. ראש עיר מושחת שהיה איש חינוך – זה דבר איום ונורא.

ישראל זינגר, כראש האופוזיציה לצבי בר, נשא את דגל המלחמה בשחיתות ואף זכה לעיטור מתנועת אומ"ץ על מאבקו בשחיתות המוניציפלית. אם יתברר שהוא עצמו מושחת, זו מכה קשה למלחמה בשחיתות. מצד שני, אין זה מן הנמנע שמושחתים נגדם נלחם, תפרו לו תיק. ימים יגידו.

* גל אוחובסקי דורש מהרצוג לחייב ח"כ ממפלגתו "לצאת מן הארון" ולפטר אותו אם יסרב. יש לכך הגדרה בת מילה אחת: טרור.

גל אוחובסקי היה למשטרת האאוטינג, או אולי נכון יותר לומר אינקוויזיציית האאוטינג.

יש לומר בבירור – גם לאיש ציבור יש חיים פרטיים. נטייתו המינית של אדם, גם של איש ציבור, היא עניינו הפרטי. אין בכך כל עניין לציבור. החלטה האם לדווח לציבור על נטיה מינית, היא עניינו הפרטי של האדם.

יש לדחות בשאט נפש את הטרור של אוחובסקי.

* ביד הלשון: מה פירוש הביטוי "עולה בקנה אחד"? לרוב אנו משתמשים בו על דרך השלילה: "אינו עולה בקנה אחד עם," כלומר "אינו מתאים ל..."

מקור הביטוי הוא בפרשת השבוע, פרשת "מקץ". הפרשה נפתחת בשני חלומותיו של פרעה, על שבע הפרות הדקות ושבע הפרות הבריאות ולאחר מכן החלום על שבע השיבולים הדקות האוכלות את שבע השיבולים המלאות והבריאות. וכך נפתח תיאור חלומו השני: "וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד" (בראשית מ"א, ה).

אם כן, מקורו של הביטוי הוא תיאור בוטני של אופן צימוח השיבולים בחלום פרעה, ואין כל קשר בינו לבין הביטוי המקובל היום. וזה, בעיניי, יופיה של השפה העברית.

* * *

מתי דוד

ברית האדום והירוק נגד הכחול לבן

ברית הפעולה בין השמאל הקיצוני (האדום) לבין האסלאם הקיצוני (הירוק) נגד הכחול לבן (ישראל) קיימת באירופה, ולצערנו גם בתוכנו בישראל. ברית האדום והירוק נגד הכחול לבן, זהו הנוסח החדש של האנטישמיות הישנה, שתורגם לאנטי ציונות ישראלית.

הסיסמאות של הברית הן: הכו בישראל הלאומנית והצילו את פלסטין. הכו בממשלה הציונית והצילו את השלום. הכו בשמאל הציוני הישן והצטרפו לשמאל האנטי ציוני החדש. הכו בחוק השבות ותמכו ב"זכות השיבה". הכו במדינת היהודים ותמכו במדינת כל אזרחיה.

סיסמאות אלה הן "תרגום" הסיסמה האנטישמית הישנה "לשפה" פוליטית עכשווית: "הכו ביהודים והצילו את המולדת".

מטפחי העלילה שישראל תמיד "אשמה"

רבים מקרב עשרות ארגוני "השלום" ו"הזכויות" הפועלים בישראל, תחת מגוון שמות כיסוי והסוואה, ממקדים את פעילותם כמעט אך ורק בנושא הפלסטיני, תוך הצגת עמדות אנטי ישראליות ופרו פלסטיניות. ארגונים אלה משתפים פעולה עם ארגונים פלסטיניים בתחומים רבים, הכוללים הפגנות, עצרות, תביעות משפטיות לבג"צ, פניות לגופים משפטיים בעולם, משלחות לחו"ל, הכנת מסמכים פוליטיים משותפים.

במסגרת "ברית הזוגיות" הזו בין האדום לירוק, צועדים אנשי מרצ, שלום עכשיו, ושאר ארגוני השמאל ובהם אנשי אקדמיה ורוח חריגים, בהפגנות משותפות עם פלסטינים, כשמעליהם מתנוססים דגלי פלסטין. אנשי הרוח והאקדמיה, המשתייכים לשמאל הקיצוני, פועלים בעיקר בחו"ל על מנת להגביר את הלחץ החיצוני של ממשלת ישראל לטובת הפלסטינים.

כשהשמאל בצרפת, התנגד בזמנו למלחמה באלג'יר, הוא לא פנה נגד הרפובליקה הצרפתית. כשהשמאל בארה"ב התנגד בזמנו למלחמה בוייטנאם, הוא לא נטש את האמונה והפטריוטיות הלאומית האמריקאית.

ואולם לצערנו השמאל הקיצוני בישראל, התחבר לאלמנטים קיצונים של אויבינו ומשתף איתם פעולה  גלויה נגד ישראל, תחת האליבי השקרי שכל זאת אך ורק "למען השלום".

* * *

מתוך היומן: סופר עגל וסופר תינוק

12.4.99. יום שני. נפטר בנימין טנא. אני חייב לו את הדפסת "עופרית בלופרית" בהמשכים ב"משמר לילדים" שאותו ערך ואת ההמלצה ל"יבנה", שהיה קריין שלהם, להוציאו לאור אצלם. מאוחר יותר גם את המלצתו להוציא לאור ב"יבנה" את "בין חולות וכחול-שמיים".

פעם, ביושבנו אצל א"ב יפה, אמר לי: "אהוד, אל תצטער, יש סופר עגל ויש סופר תינוק. מה ההבדל? סופר עגל, רק המליטה אותו אימו, כבר הוא עומד על רגליו ונחמד ונעים לשחק איתו ואהוב על כל רואיו, אלא מה – עגל יישאר עגל, תמיד. ואילו תינוק – הוא אינו מלבב עם צאתו לאוויר העולם, הוא צורח, עושה צרכיו, שוכב חודשים כמעט ללא תנועה, שנים תעבורנה עד שיהיה בן-אדם, אלא מה – הוא יהיה בן-אדם."

פעם אחרונה דיברתי איתו טלפונית לפני הבחירות האחרונות באקו"ם. נשמע עצוב, חולה וזקן מאוד. אמר שכבר אינו יכול לצאת מביתו והוא מרגיש מנותק.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק עשרים ושלושה

חפירת הבאר הראשונה

במשלחת הראשונה שיצאה מיפו בקיץ 1878, תרל"ח, רכובה על גבי סוסים, לראות את אדמת מְלַאבֶּס שעל גבול הירקון – השתתפו רק דוד גוטמן ויואל משה סלומון ועימם רכב ערבי בשם זַאכְרִי. זאכרי שימש בתור פקיד ונציג של הסוחר הערבי-נוצרי מיפו, טַיַּאן. בבעלות טיאן נמצאו שלושה רבעים מאדמת הכפר – כך הבטיחם המתווך, סגן הקונסול הבריטי, חיים אמזלג.

שעות אחדות הסתובבו השלושה, בחום היום, לאורכה ולרוחבה של נחלת טיאן. האדמה עוררה בלב ר' דוד ויואל משה חשק רב לקנותה. היא היתה דשנה ופורייה מאוד, מישורית, ומי נהר הירקון שטפו על גבולה הצפונים והבטיחו השקייה לשדות ואולי גם דגים למאכל – ממש כמו בכפרי אירופה.

אבל כאשר חזרו השניים ליפו ציפתה לר' דוד וליואל משה אכזבה. התברר כי הקרקעות שרכש טאיאן במלאבס טרם חולקו וטרם נרשמו כחוק בספרי האחוזה של השלטון התורכי ויש חשש כי חלקן עדיין שייך לפלאחים, תושביהן בעבר. השניים הודו לאמזלג, שגם אירח אותם לישון בביתו, אך הודיעו שבתנאים האלה אינם מוכנים לבצע את הקנייה. ר' דוד היה למוד כישלונות. הוא איבד חלק מכספו בניסיונות הקודמים לקנות קרקעות אשר לבעליהן לא היו שטרי-מכר מאושרים על-ידי הממשלה, ולפיכך החליט הפעם להיות זהיר יותר.

ר' דוד ויואל משה חזרו לבתיהם בירושלים, כינסו את בני החבורה ומסרו דין-וחשבון משליחותם. על דעת כולם הוחלט להמשיך במאמץ הרכישה של אדמת מלאבס ולהיעזר בקשרים הטובים של אמזלג עם הסוחרים הערבים העשירים ביפו. יואל משה, שהיה בן-הארץ היחיד בחבורת "העולים החדשים" הללו וידע לדבר ערבית – היה יד-ימינו של ר' דוד במשא-ומתן, ושקד שהפעם לא ירמו את שולחו.

לאחר ביקורים נוספים ביפו ובמלאבס, יחד עם יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון, רכש ר' דוד בסוף הקיץ, על שמו ובשם כולם, את הרבע האחר, הדרומי, של אדמות הכפר. השטח, 3400 דונם לערך, שהיה רשום כחוק בספרי האחוזה ושייך לסוחר הערבי-נוצרי מיפו, סלים קַסַּאר – נקנה במחיר אלף ומאה  נפוליאון זהב. הקרקע נמצאה מרוחקת מן הירקון, דבר שעליו הצטערו תחילה שלושת המייסדים, אך לימים נתברר שהיה לברכה למושבה הצעירה.

עתה היה נחוץ לחפור באר על הגבעה שבמרכז החלקה החדשה ולמצוא בה מים בהקדם – כדי שיהיה אפשר להתיישב על הרקע ולחרוש אותה אחרי הגשמים הראשונים של שנת תרל"ט, שלהי 1878.

*

בתוך החבורה הקטנה והנלהבת של המייסדים: גוטמן, סלומון, שטמפפר, גרינגארט, בלומנטל וכ"ץ, שכבר קצרה רוחם לעלות על הקרקע, הסתובב לאזאר עצוב והשתדל להסתיר את צערו. על כל חבר היה להכניס עתה חמישים נפוליאון זהב לקופת החברה, על חשבון רכישת "נוּמֶר" (מיספר, כלומר חלקה, ביידיש) במושבה העתידה לקום. והנה דווקא הוא ובנו הצעיר יהודה, שני החקלאים המנוסים ביותר מבין המתיישבים-לעתיד – נותרו כמעט ללא אמצעי תשלום.

מה יהיה?

 "אל תדאג, לאזאר," אמר לו ר' דוד, שהתמנה למנהל החברה שתקים את המושבה. "הכפר שנבנה יתנהל כמשק גדול, אחד, והוא יהיה משותף לכל החברים. מי שיעבוד אצלנו במו-ידיו, יקבל משכורת חודשית. אתה ובנך תהיו לא רק שותפים מלאים, בעלי חלקות, בחברה שלנו – אלא גם תעבדו עם הפועלים שנשכור. כך תוכלו להתקיים וגם תהיו בעלי נחלה. אני מצפה כבר בקוצר-רוח ליהודה. הוא הצעיר בחבורה.  יש לו ניסיון בחקלאות. הלוואי שיהיו לנו עוד הרבה בחורים כמוהו."

גם עם יהודה היתה לר' דוד שיחה.

"קראת לי ובאתי." פתח יהודה.

"בקרוב תעזוב את עבודתך בכתיבת המכתבים עבור השנוררים הירושלמיים ותתחיל עבודה חדשה בפתח-תקווה שלנו."

יהודה שמח שיוכל לפשוט סוף-סוף את בגדי ירושלים השנואים עליו, ולצאת למרחב. אבל מעינו הפקוחה לא נעלמו קמטי-הדאגה שנחרצו במצחו של האיש הטוב הזה, שהיה בגילו של לאזאר אביו, כבן חמישים.

"רק לשם כך קראת לי לבוא לביתך, ר' דוד?"

"לא. דאגה רבה יש לי, ולא רציתי לשתף בה את שאר חברינו, כדי שלא לייאש..."

"ומהי?"

"אתה יודע מהי המילה הערבית מְלַאבֶּס?"

"בגדים, מלבושים, ויש גם שקדים מצופים סוכר שנקראים בשם מְלַבִּיס."

"סרסורי-הקרקעות ביפות גילו לי שמכאן גם נובע שם הכפר שאת אדמתו קנינו. מדי תקופה היו יורדים אליו, להתיישב בו, פלאחים בריאים ורעננים מהרי אפרים, מסביבות שכם. אדמתו השחורה, הטובה, משכה את ליבם. אך עד מהרה היה אוויר הביצות הרע, ומי הירקון – מביאים עליהם מיני קדחת ודלקות מעיים קשות, והם היו נחלים ומתים. לא היה עובר זמן רב והכפר הנטוש-למחצה היה מלבס, כלומר, מתלבש, בגל חדש של מתיישבים מן ההרים, וחוזר חלילה, ומכאן שמו הרע."

יהודה נזכר בשיחה שהיתה לו עם לאה, בעלותם מהביקור בסילואן, שעה שהפחיד אותה במתכוון כדי לבחון אם לא תירתע מלבוא עימו למושבה החדשה.

"כאשר נעלה על אדמתנו," אמר לר' דוד, "תתחיל תקופה אחרת. מלאבס הישנה התלבשה באנשים – פתח-תקווה החדשה תמשיך להתלבש – בשדות, בעצים, ברחובות, בחצרות ובבתים. היא תהיה כפר חקלאי מסודר למופת כמו מושבת הטפלרים 'רפאים', ושדותיה – כמו באחוזות הבארונים שאותן היכרנו בהונגריה."

"הלוואי בני," אמר ר' דוד לצעיר. "אתה אולי תזכה לכך, אך מי יודע אם אני אראה את מלאבס החדשה."

"תזכה ותראה , אני בטוח."

*

את ראש השנה [תרמ"ט, שלהי 1878. – ממני, המלביה"ד] חגג יהודה עדיין בירושלים, בבית חותנו. לשולחן הגישו קערה של דבש ושל פירות ארץ-ישראל, מעט תמרים, צימוקים, ותפוחי-עץ קטנטנים שהיו, למרבה הצער, חמצמצים, צהובי-מראה וקמחיים, ולא דומים כלל לתפוחי הונגריה העסיסיים. ר' מנחם בירך את בני משפחתו ואורחיו בשנה טובה, הוא איחל צמיחת פירות משובחים בגנם של יהודה ולאה, ושיתקיים בהם הכתוב: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו."

אבל בבית-הכנסת נדו לו רבים מבני-ירושלים, לעגו לו וריחמו עליו. לא די שהשיא את בתו-בכורתו לבחור-גרוש שמאיים להכניס הביתה שדים מבעד לחלון – הנה הוא שולח אותה שתחיה כאחת הפלאחיות – במקום של שממה וסכנת-נפשות, מקום שלא מתאים ליהודים להתהלך בו, ארץ שאוכלת יושביה במחלות, בעבודה קשה ובהפסד כספם.

ולא רק למנחם מאניש לעגו הירושלמים אלא לכלל בני-החבורה, ובייחוד לר' דוד – זאת בעיקר לאחר שנכזבה תוחלתם של רבים מבני-העיר לזכות בדמי תיווך נאים מכך שיסרסרו לגביר התמים חלקות-קרקע שאינן בנמצא.

"הלוואי שלא יהיו בתיהם – קבריהם!" – אמרו הירושלמים הוותיקים על חבורת המשוגעים הללו שקמה מקירבם. "עבודת האדמה היא לא עניין של יהודים! וכי לשם מה קיימים הערבִֶּרְס, הערבים?"

*

אחרי החגים נפרד יהודה מלאה אשתו הצעירה, מלאזאר אביו ומשאר בני-משפחתו, וירד מירושלים ליפו. כך עשה לפי ההוראה של ר' דוד, שיצא מירושלים יחד עם יהושע, מיד לאחר חג הסוכות, דרך יפו, אל הגבעה שבאדמת קָסָּאר בכפר מלאבס, שתיקרא מעתה – פתח-תקווה.

ביפו הוטל על יהודה לפגוש בערבי מוּגְרַבִּי, שמוצאו מצפון-אפריקה, בשם חַג' סַלַאמֶה; יהושע שכר אותו בתור שומר על הנחלה החדשה וגם ממונה על התחבורה ממנה ליפו ובחזרה. יהודה לן לילה אחד ביפו, ולמחרת בבוקר חיכה לו חג' סלאמה, בראש שיירה של חמורים, שהיו עמוסים קרשים וחומרי בניין אחרים, לצורך חפירת הבאר הראשונה, אשר ר' דוד ויהושע כבר היו עסוקים בה.

השניים יצאו מיפו בכיוון צפון-מזרח כשהם פוסעים בחולות, בין פרדסים ומשוכות-צבר מלאות אבק. שמש סתיו יקדה מעליהם. יהודה קנה ביפו כובע-איכרים רחב-שוליים, כמוהו נוהגים לחבוש אנשי-אירופה והמתיישבים באמריקה ובדרום-אפריקה. בבגדיו היה מוסתר היטב האקדח שנתן לו סיטשי. בפיו – המקטרת דמויית ראש-אדם, שהעלתה עשן. לחלוק הירושלמי המפוספס, ולמעיל השחור – לא היה עתה זכר.יהודה חזר להיות לבוש כבן-אירופה.

ליד הדרך, מצד שמאל, עברו על פני בית-אבן גבוה שהיה מרובע כקוביה ומסתתר בין עצי שקמים עתיקים. הבית היה סגור, ובמעקה השטוח של גגו ניראו חרכי-ירייה, כמו במבצר.

"מי גר כאן?" התעניין יהודה.

"אף אחד לא גר כאן," ענה חג' סלאמה. "ירחם אלוהים על מי שהיו גרים פה!"

"מה קרה להם?"

"לפני הרבה שנים בא ליפו אנגלי אחד, חַוַּואגָ'ה מוֹדֶל, קנה את האדמה ובנה את הבית הזה. הוא התיישב וגר בו עם אשתו הצעירה, שנים אחדות. לילה אחד התפרצו לבית שודדים מן הכפר שֵיח' מוּנִיס, הנמצא מעבר לירקון. השודדים הסתתרו בפרדס, כאן, מצד ימין, והיו חמושים בסכינים ארוכות. הם התנפלו על חוואג'ה מודל ושחטו אותו, ואת האישה היפה לקחו בשבי אל הכפר שלהם ואף אחד לא יודע איפה היא – עד עצם היום הזה. מאז עומד הבית ריק. טפו! כל מי שעובר כאן נבהל למראה שלו. בלילות רוקד השטן, יַחְרַבּ-בֵּיתוֹ, עם השֵׁדה עוֹפְרִית בחדרים הגדולים, הוא זולל וסובא, והנפיחות שלו נשמעות בכל הסביבה!"

*

השניים המשיכו את דרכם בשתיקה, רק מדי פעם עצר אחד החמורים ונתן קולו בנעירה ממושכת, כמתאונן על המשא הכבד שהעמיסו על גבו. חג' סלאמה היה ממהר אליו ומדברנו בנעיצת מקל מאחור.

הם יצאו את פרדסי יפו ועברו עתה ליד המושבה הגרמנית שָׂרוֹנָה (שלימים תיקרא בשם הקריה, בתל-אביב). שרונה הוקמה עשר שנים לפני פתח-תקווה, בידי המתיישבים הטמפלרים הגרמנים. הבתים הכפריים היו בעלי גגות רעפים אדמדמים-חומים, כמו באירופה, סגנון שנחשב חדש בארץ, ושונה לגמרי מן הבנייה המזרחית של הערבים, שלא ידעו את השימוש ברעפים. יהודה היה סקרן לראות כיצד התפתחה המושבה, שהיתה הגדולה והמודרנית מכל מושבות הגרמנים בארץ-ישראל. איך הם מעבדים את השדות, מה הם זורעים, ומתי, ומה אפשר ללמוד מניסיונם החקלאי באזור הזה. אך לא היה זמן לעצור.

השיירה המשיכה עד שהגיעו לוואדי מוּסרארָה (לימים נקרא שמו נחל איילון) שבאפיקו זרמו מעט מים מעלי-ירוקת. לאיטם ירדו החמורים ועלו, בגדה המזרחית, ללא גשר, והמשיכו לפסוע צפונה בחולות עמוקים.

"זאת הדרך היחידה?" שאל יהודה בחשד.

חג' סלאמה הסביר כי בחורף, כשהחולות כבושים מן הרטיבות, אפשר ללכת עליהם ישר, מזרחה, דרך וַאדִי אִל-עַסַל [גיא הדבש, לימים בני-ברק. – ממני, המלביה"ד], עד מלאבס. אבל במשך הקיץ, וגם עכשיו, כאשר הרגליים עדיין שוקעות בחול, משתמשים בדרך האחרת, הארוכה-יותר והצפונית, לאורך הירקון. כשיתחילו הגשמים הכבדים – תיעשה הדרך הכבושה הזו, שאליה הם פונים עתה – כולה בוץ, כולה ביצה, ולא ילכו בה.

"אבל עוד מעט, כשירדו הגשמים," אמר יהודה, "הוואדי בוודאי יתמלא מים, ובלי גשר לא יהיה אפשר לעבור אותו!"

"הכול מאלוהים!" אמר חג' סלאמה. "כשיבוא החורף – אתם זקוקים לרחמיו. ואם בן-חיל אתה, ויודע לשחות – תוכל לרדת עם סוס למוסרארה, לאחוז בזנבו – וכך, בעזרת אלוהים, תצליחו לעבור בשחייה את הנחל."

"ואם לא?"

"מעליש, מה לעשות?  חבל על הסוס!"

*

הדרך בחולות התפתלה בין גבעות כורכר של מקום שנקרא בשם בַּאבּ-אִל-הַוַּה [שפירושו – שער הרוח, ובעתיד רמת-גן.­ ממני, המלביה"ד]. חג' סלאמה היה מעיף מבטי-חשד לצדדים מדי פעם, כשהוא אוסף את כנפות מכנסיו הרחבים, התפוחים, ומדשדש בחול החם ברגליו היחפות, שכפותיהן נתקשו כסוליות. קריאות-הזירוז ששלח לעבר החמורים, נשמעו קצת מבוהלות.

"מה קרה?" שאל יהודה.

"לא עלינו, לא עלינו," מילמל חג' סלאמה, "בגבעות של באב-אל-האווה מתחבאים השודדים הכי גרועים שמתנפלים על העוברים-בדרך אפילו באמצע היום – יַחְרבּ ביתם ותקולל דתם וערוות אימם עליהם, כלבים בני-כלבים ארורים!"

"הה!" קרא לפתע יהודה.

"מה קרה?" נבהל חג' סלאמה וביקש לעזוב את החמורים ולברוח.

"שם דבר. חזור!" קרא לעברו יהודה. "סתם התלוצצתי."

"אתה אל תפתח פה לע'וּלֶה, למפלצת המפחידה. אנחנו אומרים: שני שלישי הגבורה – לדעת מתי לברוח. באתי לכאן שנים לפניך, חוואג'ה יודה, ומדוע לא תלמד ממני – הזהירות בדרכים משתלמת ואילו החיפזון בא מן השטן."

עתה פנו שוב מזרחה כאשר משמאלם, לצד צפון, משתפלות בקעות לעבר הירקון. בין צמחי הינבוט רעו עדרי כבשים ובמורד, סמוך לנחל, התפלשו גָ'מוּסִים (תאואים), בירוקת הביצה. על חוף הביצה ניצבו אוהל-שיער עלובים אחדים; ילדים כהים, מדובללי-שיער, התרוצצו סביבם ורקדו וצרחו ממרחק-מה קריאות משונות לעבר השיירה. הם נראו כלהקת ציפורים שחורות שאיבדו את הכושר להמריא.

כאשר ירדה השיירה מן הגבעה האחרונה, לעבר הנחלה החדשה, נשקפה לעיני יהודה ערבה אפורה-צהובה שהשתרעה לכל מלוא-העין, עד לרגלי הרכסים המכחילים של הרי אפרים במזרח. שום אדם, שום עץ – לא נראו בכל המרחב הזה. רק לרגלי ההרים, במרחק, נשקפה כיכר ירוקה  ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אַנְטִיפַּטְרוֹס [הוא מבצר אפק, החָרב כיום. – ממני, המלביה"ד], הניצב על מוצא הירקון, ליד רַאס-אִל-עֵין [ראש העין], והמעיינות שמהם נובע הנחל.

יהודה וחג' סלאמה המשיכו אל הגבעה שבנחלת קסאר. שם, ליד ערימת אבני-כורכר מסותתות, מוכנות לדיפון הבאר, נמצא אוהל מלבין, בודד. זו היתה ראשיתה של פתח-תקווה: אוהל-מגורים וחפירה טרייה, אשר מעליה נטוייה קורת עץ גדולה, ובאמצע – גלגלת וחבל כרוך עליה, וקצהו משתלשל כלפי מטה. [הבאר הזו, המכוסה כיום במשטח בטון, מקומה בפינה הדרומית-מערבית של כיכר המייסדים. – ממני, המלביה"ד]. מסביב לבאר השתרעה אדמה שחורה שהצמיחה שיחי ינבוט ושרידי קנים של דורה שנזרעה עליה בקיץ האחרון, הקנים הקטומים היו כבר שחורים מרטיבותה טל בבקרים ומיקוֹד שמש הקיץ המייבשת, בצהרי-יום.

"ברוך הבא לפתח-תקווה!" קידמו ר' דוד מאיר גוטמן ויהושע שטמפפר את פני יהודה. "הגעת בזמן. אנחנו אובדי עצות."

"מה קרה?" חשש יהודה.

"הקבלנים הערבים הפסיקו את חפירת הבאר, כי לא מצאו מים בעומק שעליו סיכמנו בעת תחילת העבודה."

"טוב," אמר יהודה. "נמשיך לחפור בעצמנו."

"איך נדע לחפור באר?" שאל ר' דוד.

"יש לנו מורה טוב, אבל קצת יקר." אמר יהודה. "והוא ילמד אותנו לעשות במו-ידינו כל עבודה נחוצה."

"כן? ומיהו? מה שמו?"

"הניסיון." השיב יהודה.

וכך היה. עוד באותו יום השיל יהודה מעל רגליו את הנעליים, ירד בחבל אל קרקעית הבאר והחל לחפור בה. ר' דוד ויהושע עזרו לו, בעמדם למעלה, בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת, ובריקונם. כאשר ראו הקבלנים הערבים כי היהודים ממשיכים לחפור את הבאר בכוחות עצמם, התפשרו על מחיר העבודה והסכימו להמשיך בה ככל שיידרש, הפעם כפועלים יומיים.

 במשך שבועיים המשיך יהודה לרדת מדי יום אל קרקעית הבאר ולחפור בה, עד אשר נמצאו המים, בעומק של כעשרים וחמישה מטר. אותו יום היה יום חג לחבורת הגברים הקטנה שהתגוררה באוהל – ר' דוד, יהושע, יהודה (בן-דודו של יהושע), ומיכל ליב כ"ץ, כולם מיוצאי הונגריה. הפועלים הערבים ביקשו מיד מתנת-כסף נוספת על המוסכם עימם, "בקשיש", גמול מקובל, לדבריהם, לכל המביא את בשורת המים.

ר' דוד נהג בפועלים הערבים רוחב-לב, ובשכר זה יעצו הללו למתיישבים לשאוב את מי הבאר הראשונים, מי הבתולים – ולהביאם שי לנשותיהם, סגולה בדוקה ומקובלת להריון ולפריון.

*

לא חלפו ימים רבים ולאזאר בא מירושלים, ועימו מתיישבים נוספים, ובהם גם עולה חדש נוסף מהונגריה, דוד רֶגְנֶר שמו. רגנר היה איש גדול, שמן וטוב-לב, בעל ניסיון קודם בניהול אחוזה חקלאית רחבת-ידיים בהונגריה. ר' דוד גוטמן הזמין אותו במיוחד מהונגריה לבוא להיות מנהל העבודות החקלאיות של המשק בפתח-תקווה. רגנר קיבל עליו את התפקיד ברצון, ומיד הורה להזמין אצל המתיישבים הגרמניים בשרונה מחרשות אירופיות גדולות, ומהונגריה – להביא משדדות כבדות ומכונת קצירה. הוא אמר שאסור לחרוש את אדמה במחרשת ה"מסמר" הפשוטה ולעבד אותה בשיטות הפרימיטיביות של השכנים הערביים.

"מצידי שהם ימשיכו לגרד את האדמה בפרדות ובסוסים," ליגלג רגנר וקבע: "אנחנו נביא שוורים חזקים שיוכלו למשוך את המחרשות החדישות."

בבוא לאזאר כבר היה אפשר לשאוב מים, בדלי וחבל, מן הבאר. לאזאר חלץ אף הוא את נעליו, וכדרך הערבים החל לגבּל לבני-טיט. הוא התקין עיסה רטובה מאדמת החימר, בלל אותה בקש ולש ברגליו את החומר הבוצי וצר ממנו לבנים שאותן הניח להתייבש בשמש. לאחר ימים אחדים, כשנתייבשו, בנה מהן בית ליד הבאר, ציפה אותו בטיח, כנגד הגשם, וקירה אותו בגג עשוי קנים, קש וחימר שנתמכים בקורות עץ מלמטה.

לאזאר החל לבנות טַבּוּן: תנור עשוי חימר, שצורתו דומה לקדרה או לקערה עמוקה הפוכה עם פתח עגול למעלה ועליו מותקן מיכסה תואם בעל ידית ארוכה. לטבון לא היתה קרקעית משלו, והוא הונח על תשתית, מעין גומה רדודה בקרקע; לאזאר ריצף את הגומה בחלוקי-אבנים, הניח עליה שכבת אפר וחול, ועליהם שוב חלוקי-אבנים וחצץ. את התקנת הטבון למד מהערבים. הטבון פותח בארץ-ישראל מפני שבתקופה ההיא כבר לא נמצאו בה עצים להסקה. הבערתו נעשתה לא מבפנים אלא מבחוץ, בקש, בקוצים, בעשבים יבשים ובעוגות מיובשות של גללי בהמות, גם בגֶפֶת הנותרת לאחר שאוצרים את השמן מן הזיתים; והיה אפשר לאפות בו את הלחם וגם להניח בו תבשילים.

יהודה וחבריו בנו רפתות לשוֹרי-העבודה שאותם התעתדו להביא כדי לחרוש את האדמה במחרשות הכבדות. מחוסר יכולת להקים מבנה גבוה שיהיה חזק דיו לעמוד בנגיחות השוורים, התחכמו וחפרו מחפורות גדולות וכיסו אותן מלמעלה בגגות של קש וחימר. הם קבעו את תוכנית המושבה שתוקם – חילקו את הקרקע לעשרים וארבעה מגרשים, בקו העולה מן הבאר צפונה, בנחלת קסאר, לאורך דרך הקיץ ליפו (שלימים נקראה בשם רחוב פינסקר). הבתים היו עתידים להיבנות בחלקים הפונים לרחוב, האורוות והרפתות בצד החיצוני, וקיר-חומה יחבר את כל האוּרווֹת מסביב, לשם ביטחון.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד בן עזר היקר, ברכותיי החמות עם חציית גיליון האלף של המכתב העיתי, מפעל יוצא דופן ומרתק של אדם יחיד, הראוי בהחלט לכל מילת הערכה והוקרה. יישר כוח על פועלך והתמדתך שאינה יודעת לאות. אני מאחלת לך המשך עשייה פורייה ובריאות איתנה. 

 בברכה,

 יערה בן-דוד

* שלום אהוד, בהמשך לרשימתי על לימור לבנת, חברתי היקרה פרופ' רינה שפירא העירה את תשומת ליבי:

"ברשימתך מהשבוע אצל בן עזר [גיליון 1002] אתה כותב כי לבנת היא האישה שכיהנה הכי הרבה זמן כחברת כנסת, אחרי גולדה מאיר. לפי הידוע לי עד כה, דבורה נצר, הלא היא אימי, היתה השנייה, מנשות הכנסת, אחרי גולדה, בספירת שנות הכהונה."

ובכן יגעתי ומצאתי שקיפחתי בעוונותיי לא רק את דבורה נצר ז"ל, אלא עוד שלוש נשים דגולות, שגם הן כיהנו יותר זמן מלימור לבנת: אסתר רזיאל, שושנה ארבלי אלמוזנינו ושולמית אלוני. מקור הטעות הוא בוויקיפידה (בערך שנכתב על לימור לבנת). אשלח להם בקשת תיקון.

בברכה

עוז אלמוג

אהוד: את דבורה נצר היכרתי כאשר ריאיינתי אותה, יחד עם בתה רינה, לצורך הספר שכתבתי על בעלה שרגא נצר. אלה היו שעות מקסימות ביותר. אני זוכר שסיפרה כיצד ליאון טרוצקי [לייב ברונשטיין] הגיע ברכבת הצבאית לעיירתה ולשם נקהלו אנשים, והיא בכללם,  לשמוע אותו נואם על הצורך להתגייס לצבא האדום. וכן כיצד פולה לא היתה מרשה לבן גוריון להתייחד עם אישה בחדר סגור.

* יהודה דרורי: טענת האירופאים על הכרה בחמאס לא כארגון טרור הינה עניין טכני בלבד, כמוה כהכרה אירופאית במשרפות באושוויץ רק כבעייה של ביזבוז אנרגיה.

* מי שלא רצה באלוף יואב גלנט כרמטכ"ל, עתיד אולי לקבל אותו בבוא היום כשר הביטחון הבא, אחרי יעלון.

* אנחנו לא מבינים את הערעור על מתן פרס מפעל הפיס למפעל חיים ליצחק לאור. הרי רק עבור ההשתנה והחִרבון שלו על המדינה – מגיעים לו כבר שני פרסי ישראל!

* שלום, כתלמיד ביה"ס התיכון ע"ש ברנר חבשתי את ספסלו של הכדורגלן האגדי במשך שנה תמימה. שמו המלא "נחום סטלמך" התנוסס על פני השולחן באותיות קידוש לבנה, חרוטות לעומק, בעובי של אצבע. בשיעורים משעממים נהגתי להוליך את הזרת לאורך התעלות העמוקות שנחרטו בעמל רב חמש שנים טרם זמני.

מעדות של בן כיתתו הסתבר שסטלמך חיזר באובססיביות אחרי אחת מבנות הכיתה שישבה לפניו, ולחש לה ללא הרף: "אני עוד אזיין אותך!" – עם סיום יום הלימודים היה אורב לה בוואדי המפריד בין ביה"ס לחצרה של משפחת פסילוב (הוריו של נתי שרוני בעין גנים). סטלמך סולק מבית-הספר לאחר שהתלמידה התלוננה בפני המנהל. את התיכון לא סיים, אך ראשו – ראש הזהב – זכה לתהילה. 

אסא בר-לב

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,632 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל