גיליון מס' 1004

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ל' בכסלו תשע"ה, 22 בדצמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: מרדכי קידר: איפה חבריהָ של רייצ'ל קורי? [ציטוט]. // אלוני זמורה: מכתב גלוי לסופר א.ב. יהושע // יובל ברנדשטטר: לא כל האקדחים שווים. [ציטוט]. // עמוס גלבוע: מדוע חג החנוכה הוא הארוך בזמן מכל חגי  עם ישראל? // שושנה ויג: ממש. // אורי הייטנר: צרור הערות 21.12.14. // דרור אֵידָר: בוקר טוב אוסטרליה. // הודא אבו-חמיד [סוציולוגית ופעילה חברתית]: הכיבוש הנסתר מהעין. [ציטוט]. // צבי י' כסה: אני מאשים את ישיבת מרכז הרב. // יהודה דרורי: 1. להפסיק מיד משלוחי מלט לחמאס. 2. אבו-מאזן יעזור לנתניהו להיבחר.// רות ירדני כץ: אהוד, אתה רציני? // מתי דוד: מדוע חבר הכנסת פרופסור אבישי ברוורמן פורש מהכנסת? // נגה מרון: פגישה ברכבת. // מנשה שאול: היכן עוברת הדרך לשחרור פלסטין? [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: 1. צמח חודש כסלו: קנה מצוי. 2. עופר מתחתנת את עופר. // אהוד בן עזר: כרמן בפילהרמונית בניצוח מהטה, ערב נפלא מאין כמוהו! // מתי דוד: האם ציפי לבני נכס אלקטורלי או כישלון טוטלי? // מוטקה שלף: צנזורה על שירת ילדים במוסיקה קלאסית,  וזוהי  רק ההתחלה: משרד הכלכלה אסר על מקהלת ילדים לשיר יצירה קלאסית. // שוקי בן עמי: ליל חג המולד בירושלים, זמן לגזירת ניירות "אשר יצר"... // רון וייס: מי אשם בהיעדר השלום? // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק עשרים וארבעה: התלם העברי הראשון [שנפלח ממש בימים אלה – לפני 136 שנים!!!] // ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר. // ממקורות הש"י.

* * *

מרדכי קידר

איפה חבריהָ של רייצ'ל קורי?

האווירה המשתלטת בימים האחרונים על המזרח התיכון היא שהדברים יוצאים משליטה בכמה זירות שכאורה אינן תלויות זו בזו:

הרשות הפלסטינית רצה קדימה להכרה בה כמדינה על ידי מועצת הביטחון, הפרלמנט האירופי, בית הדין הבינלאומי ומוסדות בינלאומיים רבים אחרים, בצעד המהווה הפרה בוטה וברורה של הסכמי אוסלו שעל פיהם הוקמה הרשות. עד עתה ישראל לא הגיבה בחומרה על צעדים פלסטיניים אלה, ועתה מתברר שהשרה שהייתה ממונה בשנתיים האחרונות על תיק המשא ומתן עם הפלסטינים נמצאת במקום אידיאולוגי ופוליטי שבו נמצאים אדריכלי אוסלו. מישהו בישראל נרדם בשמירה על אדמות הלאום היהודי שחבר הלאומים העניק לעם היהודי כבר בוועידת סן-רמו ב-1920.

כתוצאה מהמסע הפלסטיני, עלולה לקום בשטחי יהודה ושומרון מדינה ערבית נוספת, שאין צל צילו של ספק שתהפוך למדינת חמאס, באמצעות בחירות, כמו שכבר קרה בינואר 2006, או באמצעות השתלטות אלימה כמו שקרה בעזה ביוני 2007. סקרי דעת הקהל שנערכו בקרב הערבים ביהודה ושומרון הראו כי חמאס פופולרי הרבה יותר מהפת"ח. לכן כל ישראלי או זר הדוגל בהקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון – קורא לאמיתו של דבר להקים עוד מדינת טרור דומה לזו שקמה בעזה. המלחמה הגדולה והעקובה מדם בין מדינה זו ובין ישראל היא רק שאלה של זמן, ולא ארוך.

בפלוג'ה שבעיראק הוציא ארגון "מדינת האיסלאם" להורג 150 נשים שסירבו להיכנע לתכתיבים המשפילים של הארגון. בפשוואר שבפקיסטן נהרגו 141 תלמידים ומורים בבית ספר באש של רוצחי הטליבן. בדרום סודן משתוללת מלחמת שבטים, ואלפי אנשים נהרגו במדינה צעירה זו בתקופה האחרונה. לוב ממשיכה להיות מרחץ דמים במלחמה ללא גבולות בין מיליציות שבטיות, ואילו בתימן השתלט ארגון שיעי שמאחוריו עומדת איראן – על מחצית המדינה, כולל הבירה צנעא.

המלחמה שמנהל המשטר המצרי נגד הג'יהאדיסטים בסיני ממשיכה להפיל חללים בשני הצדדים, ובימים אלה מרחיב הממשל את רצועת הביטחון על גבול עזה לקילומטר, תוך הריסת מאות בתים מיושבים ברפיח המצרית.

איפה ארגוני "זכויות האדם"?

איפה חבריה של רייצ'ל קורי?

למה לא שומעים אותם ולא רואים אותם עוצרים בגופם את הבולדוזרים המצריים כפי שעשו כשישראל עשתה הרבה פחות בציר פילדלפי?

למה אף כנסייה אינה קוראת להחרים את חברת קטרפילר שהבולדוזרים שמתוצרתה הורסים את הבתים הללו ואת חייהם השלווים של אלפי אנשים שגרו בהם?

כלכלת הנפט בכיוונים לא צפויים

המשבר הכלכלי ברוסיה משפיע גם הוא על המצב במזרח התיכון: התמוטטות הרובל וסימני השאלה הניצבים מעל הכלכלה הרוסית מצמצמים את הסיוע הצבאי הרוסי למשטר אסד, והדבר מתבטא בתבוסות שנחל בימים האחרונים משטר זה בצפון מערב המדינה. שני בסיסי צבא גדולים במחוז אדליב נפלו בידי לוחמי "ג'בהת אלנוסרה" המקורבת לאלקאעידה, כ-100 חיילים וקצינים מצבא המשטר נהרגו ועוד כ-120 נפלו בשבי המורדים. שבויים אלו ישמשו בידי הארגון קלף במו"מ לשחרור ג'יהאדיסטים הנמצאים בידי השלטון, שאחרי שישוחררו יוטלו למערכה ויגבירו את האש החורכת את השלטון בסוריה מזה כמעט ארבע שנים עקובות מדם.

הלוחמים האיסלאמיסטים מגבירים את מאמציהם דווקא באזור אדליב בשל שתי סיבות עיקריות: האחת היא שאיפתם להגיע אל האזור העלווי הסמוך כדי לחסל פיזית את בני המיעוט העלווי הנחשבים בעיני האיסלאמיסטים כופרים ועובדי אלילים, ולנקום בהם על מעשי טבח ההמוניים שעשו הנשיאים חאפז ובשאר אסד העלווים בבני הרוב המוסלמי הסוני, מאז שעלה חאפז אסד לשלטון בשלהי 1970, דרך הטבח בחמאה בפברואר 1982 וכלה בטבח המשתולל במדינה מאז מארס 2011.

הסיבה השנייה למאמץ של "ג'בהת אלנוסרה" באדליב הוא רצונם של האיסלאמיסטים להגיע אל חוף הים התיכון. שליטה בחוף תקנה להם אפשרות לתקוף מהים את מעוזי השלטון בערי החוף, לתקוף אוניות אספקה המביאות נשק ותחמושת לצבא, ובהמשך – לייצא ביתר קלות את אנשיהם, לוחמיהם והג'יהאד שלהם לאירופה.

גורם נוסף המכניס אווירה של אי-יציבות לאזור הוא סעודיה, דווקא באמצעות מחירי הדלק. סעודיה הגבירה בתקופה האחרונה את הפקת הנפט כדי להציף את השווקים ולהוריד את מחירו. הסיבה המיידית לצעד זה היתה כנראה רצונם של הסעודים להפוך את הפקת הנפט מפצלי שמן – המתפתחת במהירות בארה"ב – לבלתי כדאית כלכלית, וכך לחסל את התחרות הפוטנציאלית של פצלי השמן בנפט הנוזלי.

אלא שלצעד הסעודי יש גלים המכים בעוצמה רבה גם בחופים אחרים: איראן מודאגת מאוד מירידת מחירי-הדלק, בהיותה זקוקה לכסף כמו אוויר לנשימה. גם המשבר הכלכלי ברוסיה נובע בחלקו מירידת המחיר שרוסיה מקבלת עבור הנפט והגז שהיא מפיקה. האם מדינות כמו איראן תשבנה בחיבוק ידיים כשסעודיה פוגעת קשה כל כך בכלכלתן? ברור כי טיל איראני אחד על מתקן נפט סעודי לא יביא בהכרח למלחמה, אך בהחלט יקפיץ אל על את מחירי הנפט. והפיתוי לפעול כך גדול אצל מקבלי ההחלטות האיראניים, אויביהם המושבעים של הסעודים.

ראוי לציין שגם סעודיה ניזוקה מהצעד שנקטה, בשל ירידת הכנסותיה מיצוא הנפט, אלא שעתודות הכסף האדירות של הממלכה מקנות לה אורך נשימה כלכלי כמעט ללא גבול, ולמעשה היא יכולה לחלק בחינם את הנפט שהיא מפיקה במשך שנה, ושום נזק רציני לא יקרה לכלכלתה.

ישראל, אי של יציבות במזרח תיכון מיטלטל, נכנסת בימים אלה למערכת בחירות, ומטבע הדברים גם בה יש מרכיב של חוסר ודאות לגבי העתיד: האם הקואליציה שתקום אחרי הבחירות תהיה של המרכז-ימין או של המרכז-שמאל? האם הקואליציה הבאה תיכנע לחלומות של אלה בישראל ומחוצה לה החיים באשליית שתי-המדינות, או שתכניס לחשיבה הפוליטית הישראלית מרכיב של רציונליות, שידחה על הסף כל ניסיון להשליט על ישראל מדיניות העלולה להקים עוד מדינת טרור מזרח תיכונית, הפעם בהרי יהודה ושומרון, ערש מולדתו של העם היהודי.

בימי חנוכה אלה אנו מציינים את הניסים שנעשו לאבותינו במלחמה הפיזית נגד הכובשים היווניים ובמלחמת התרבות נגד בעלי בריתם המתייוונים שקמו בתוכנו. עלינו לזכור שהאתגרים שעמדו בפני אבותינו דומים להפליא לאלה שבפניהם עומד עם ישראל היום, וכמו שהקב"ה העניק בימים ההם את הניצחון לנאמנים לו, כך הוא יעשה בזמן הזה, אמן.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 317

* * *

אלוני זמורה

מכתב גלוי לסופר א.ב. יהושע

18.12.14

שלום רב,

צר לי על הצטרפותו של הסופר א.ב. יהושע לעצומה שהוגשה לפרלמנט האירופי, בדבר הקמת מדינה פלסטינית.

יהושע מוסיף חטא על פשע כשהוא פירסם הבוקר [18.12] בעיתון "ידיעות אחרונות" מאמר הצטדקות בשם: "למה חתמתי".

במקביל להחלטות של הפרלמנט האירופי שחמאס איננו ארגון טרור, יהושע כותב: "שיש צדק מסוים בדברי הפלסטינים שהם נדרשו לשלם את מחיר האנטישמיות הרצחנית שהשתוללה באירופה במאה ה-20." 

דבריו ודברי חבריו מוסיפים שמן למדורת האנטישמיות באירופה, המפחדת פחד מוות מהטרור הערבי שעומד להתרחש באירופה בחודשים הקרובים...

א.ב. יהושע, שהוא חבר ומודע, יליד ירושלים. אביו ז"ל היה ידידו של אבי. הוא בוודאי זוכר מתקופת ילדותו את ימי המצור בירושלים ואת העובדה ששבע מדינות ערב הכריזו מלחמת שמד כנגד המדינה היהודית הקטנה שרק נולדה.

אינני נגד הקמת מדינה פלסטינית. היא צריכה לקום לאחר משא ומתן עם ממשלת ישראל, לא בז'נבה ולא באומות המאוחדות. ישראל צריכה להשתכנע באמת ובתמים שפני הפלסטינים לשלום אמת. אחרת נגלה בעתיד שישראל מאוימת בטילים מכול עבריה – לעבר תל אביב ולמקומות החיוניים לקיומה של מדינת ישראל.

אני קורא לך ידידי א.ב. יהושע לחזור בך מגילוי לב מחתימתך, ולא לכתוב מאמר מיותר ומכאיב בשם: "למה חתמתי."

אלוני זמורה

* * *

יובל ברנדשטטר

לא כל האקדחים שווים

מלאלאה יוספזאי היא נצר למשפחה של מחנכים. מוצאה מעמק הסוואט בפקיסטן, שם מחזיקה משפחתה ברשת של בתי ספר. מגיל 10 ואילך חיה מלאלה חיים ציבוריים של קידום החינוך לבנות במקום המצוי תחת השפעתם ועוצם ידם של אנשי האיסלאם היסודני. בגיל 11 או 12כתבה מלאלה בשם בדוי דף אינטרנט עבור שירות השידור הבריטי, ובגיל 13 כיכבה בכתבת תעודה של ה"ניו-יורק טיימס", והייתה לאשת תקשורת חשובה המקדמת את החינוך לנערות בנות גילה.

כל זה לא היה מביא אותה אל פרס הנובל. באוקטובר 2012 עלתה מאלאלה על האוטובוס לבית הספר שבו למדה ושם פגשה את האיש ששינה את גורלה – רוצח איסלאמיסטי. הלה ירה בה שלוש יריות מאקדח לאחר שווידא את זהותה. מלאלה איבדה את הכרתה, אך לאחר זמן, ולאחר שהוטסה לבריטניה, שבה והחלימה, והיתה לדמות המזוהה ביותר עם המאבק באיסלאם היסודני על זכותן של נשים ללמוד ולהתקדם גם בחברה המוסלמית. העולם המערבי כולו עמד והשתאה אל מול עמידתה העקשנית וחסרת הפשרות של הנערה על עקרונותיה, גם אם המחיר הוא המוות מלועו של האקדח האיסלאמיסטי.

יש איש בירושלים, כבר לא צעיר, אבל נחוש ועקבי. משפחתו משפחת רופאים, אביו פרופ' לרפואה פנימית ודיקן פקולטה. מזה דור שהוא נושא על נס את בשורת הר-הבית היהודי, ועומד על זכותו לחנך את הדור הצעיר וללמדו את מורשתו העתיקה. למרות הסכנה, החרפות, הגידופים וההתאנות של השלטונות, המשיך האיש, יהודה גליק, לעלות אל ההר וללמד את כל הרוצה לשמוע, צעירים וחיילים, מהו ההר ומהי משמעותו לעם ישראל.

אבל כל זה לא הביא לו את ההשפלה האמיתית. ערב אחד לאחר שיצא מכנס חינוכי, פגש גליק את האיש שלא שינה כלום בגורלו – רוצח איסלאמיסטי. הלה ירה בו שלוש יריות מאקדח לאחר שווידא את זהותו. יהודה גליק איבד את הכרתו, אך זמן מה לאחר שהוטס לבית החולים "שערי צדק", כמטחווי קשת ממקום ההתנקשות, היה לעוד יהודי שנורה בידי ערבי ושאין לו היכולת לממש את זכותו ללמד בני יהודה את עברם ועתידם. העולם הערבי כולו השתאה נוכח שיתוף הפעולה שבין משטרת ישראל לרוצח היורה באקדח האיסלאמיסטי במאבק למנוע מן הקורבן את הזכות להמשיך את פועלו.

מה ההבדל בין מלאלה המקבלת פרס נובל לאחר שניצלה מנסיון רצח איסלאמיסטי לבין יהודה גליק המקבל בעיטה בפרצופו מן הממסד היהודי המשפטי-תקשורתי-אקדמי לאחר שניצל מנסיון רצח איסלאמיסטי?

ייתכן שההבדל הוא מגדרי. ניסיון רצח של גבר, ועוד עבדקן, זה בסדר, בעוד שנסיון רצח של אישה הוא בזוי. ייתכן שההבדל הוא אמוני. לרצוח אשה מוסלמית זה בזוי בעוד שלרצוח יהודי זה דרכו של עולם. גם ייתכן שבעוד שהעולם המערבי מעריץ עמידה חסרת פשרות של אישה שחומת עור על עקרונות החופש והחינוך, הרי שאותו עולם שונא את היהודי כשהוא מתעקש לישם אותם עקרונות.

למעשה, העולם המערבי ושלוחיו במדינת ישראל – המנוע מלהביע ישירות את רגשותיו האנטישמיים, מוצא את הדרך להזדהות עם הרוצח שנכשל. ההזדהות של העולם המערבי עם רצח יהודים באשר הם יהודים, התמיכה באקדח הקדוש של האינתיפאדה המוסלמית נגד יהודים, הולכים ומתקרבים לרמת ההסתה שהייתה מקובלת בגרמניה הנאצית בשנות ה-30', ופורחת בימינו בתוך האוכלוסייה הערבית של ארץ ישראל ומחוצה לה. מי שחושב שהבעיטה בפרצופו המיוסר של יהודה גליק, לאחר שחטף כבר שלושה כדורים, תקנה לו נקודות אצל שונאי ישראל, טועה טעות מרה. להפך. הבעיטה הממסדית באיש האמיץ היא ההוכחה הטובה ביותר לאויבי ישראל ושונאי הציונות שהם אכן צודקים, שכן אפילו משטרת ישראל, כנסת ישראל, שופטי ישראל, וראש ממשלת ישראל תומכים בשלילת זכותו של יהודי להגיע להר הבית ולהרביץ שם תורה, להיות בירושלים, או בארץ ישראל.

כשלעצמי, אין לי רצון לעלות להר הבית המצוי תחת שלטון האיסלאם. אך אפשר כמעט לומר שאבן הבוחן החדשה, קו פרשת המים בין ימין ושמאל בישראל, הוא היחס ליהודה גליק.

* * *

עמוס גלבוע

מדוע חג החנוכה הוא הארוך בזמן

מכל חגי עם ישראל?

בגלל כד השמן? קשקוש! כסמל לנחישות והסבלנות אין קץ שהפגינו בניו של מתתיהו שלרגע לא שאלו :"מה יהיה הסוף"? – מדינת החשמונאים לא סמכה על ניסים אלא על יכולת צבאית, מדיניות חוץ מעולה, גיור המוני ולגיטימיות פנימית. ברגע שהחלו לחפשה אצל מעצמת-העל הרומית (שעימה היה לה  ברית) קץ העצמאות היה רק שאלה של זמן.

היום הוא היום השישי לחג החנוכה, ואיני יכול שלא לחזור ולספר על אירוע שהייתי עד לו בחג זה ערב "מלחמת יום הכיפורים".

הייתי אז בבית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל. אחרי ארוחה חגיגית והדלקת נרות חנוכה, התכנסנו כולנו לשמוע הרצאת אורח. מפקד הקורס היה האלוף קלמן מגן (ז"ל, שנהרג במלחמה), והמרצה  הוא הרב  שלמה גורן. אז, ממש דמות אגדית, של מי שכיהן שנים רבות כרב הצבאי הראשי, וממש באותם ימים מונה לרב האשכנזי  הראשי.

בחוץ גשם זלעפות והרב פותח את הרצאתו בשאלה: "מי מכם יודע מדוע חג החנוכה הוא הארוך ביותר בזמן מבין כל חגי ישראל, שמונה ימים? יותר אפילו מפסח, חג החרות שהוא רק שבעה ימים?"

דממה נפלה באולם. הרב מביט סביבו ושוב שואל: "נו, למה חכמי כנסת ישראל הגדולה, הסנהדרין, קבעו כך?"

ואז, אחד הקצינים הרים ידו בהיסוס: "זה בגלל פח השמן שהספיק לשמונה ימים."

הרב גורן חייך: "תגידו לי, אתם הקצינים באמת מאמינים לסיפורי המעשיות האלו על הנס שקרה?"

תדהמה אחזה בנו, והרב המשיך:"בואו ושמעו את תשובתי, וזאת תהיה הרצאתי."

כולי התמלאתי סקרנות. במשך כ-20 דקות דיבר הרב, וטיפות הגשם הולמות בגג הפח של האולם, שכבר איננו. המילים נשארו במאגר הזיכרון שלי. ותמצית דבריו היתה זאת:

חמישה בנים היו לו למתתיהו, וכולם נהרגו או נרצחו. אלעזר, יהודה ויוחנן נהרגו בקרב. יונתן ושמעון נרצחו אחרי שלא יכלו להם בקרבות. את מקום יהודה כמנהיג תפס יונתן, ואת מקומו תפס שמעון. הם ידעו תבוסות, עברו ימים קשים, אך לרגע אחד איש מהם לא ויתר ולא התייאש. האחד נפל ובא השני, והיעד נשאר: עצמאות יהודית. אף אחד מהם לא שאל: "מה יהיה הסוף? איזו תקווה ועתיד נשארו לנו?" – הם המשיכו. לכן, בשל אורך הרוח שלהם, הסבלנות אין קץ שלהם בזמנים הכי רעים, הנחישות  וכוח העמידה שלהם לזכות בחירות ובעצמאות, שלא היה לו שיעור– הוחלט לסמל זאת  על-ידי חג שיהיה ארוך ביום אחד מחג החירות הוא הפסח.

כמובן שיהיו כאלו שיחלקו על דעתו זו של הרב גורן, ותהיינה דעות אחרות. יהודים אנחנו. מה שהדהים אותי היתה העובדה שהרב לא שם את הדגש על הצד הדתי, הרוחני, הניסי של החג, מה שניתן היה לצפות מרב, אלא דווקא על הצד הצבאי, המנהיגותי, הלאומי חילוני. ואני רוצה להוסיף כאן כמה נקודות מההבנה ההיסטורית שלי על  מדינת החשמונאים.

האחת, מרד החשמונאים אכן פרץ כמאבק דתי, אך הפך במעלה הדרך למאבק לאומי למען ריבונות יהודית, למדינה יהודית עצמאית עם מטבעות משלה. החשמונאים השיגו את אשר השיגו בראש ובראשונה בשל הניצחונות הצבאיים שלהם. הם כמובן האמינו באלוקים אך לא רק בעזרתו ולא בניסי שמיים.

השנייה היא, שהחשמונאים היו מדינאים ודיפלומטים מעולים בצד היכולת הצבאית שלהם. הם היו בברית עם רומא ועם מצרים, טיפחו קשרים טובים עם  מדינות המרחב, אפילו  עם ערי מדינה ביוון, וידעו לתמרן מול המעצמה הגדולה של המזרח התיכון, הממלכה הסלאווקית. הם  ניהלו מדינה בצורה המנוגדת בתכלית הניגוד לתפיסה של  "עם לבדד ישכון."

השלישית, היא ההכרה של החשמונאים כי בסביבה העוינת שבה הם חיים, יש הכרח לשמור על מאזן דמוגרפי מסוים נוכח מספרם המועט של היהודים. ולכן הם נקטו במדיניות גיור אינטנסיבית ביותר, במסגרת גויר העם האדומי, שהמלך הורדוס הוא אחד מתוצריה.

 הרביעית, החשמונאים דאגו לקבל לגיטימיות פנימית כבסיס איתן לשלטונם. ברגע שהתחילו לחפש אותה אצל זרים (הרומאים שהחלו להשתלט על המרחב והיו למעצמת על),  קץ העצמאות היה רק שאלה של זמן.

ברכת גמר חג מלא תקווה!

* * *

שושנה ויג

ממש

אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת מְשׁוֹרֶרֶת קָנוֹנִית

אֶעֱמֹד עַל בָּמָה מִסְתּוֹבֶבֶת 

שֶׁבָּהּ הָעוֹלָם נִרְאָה כּוֹאֵב

פּוֹצֵעַ וּמַכְאִיב

אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת מְשׁוֹרֶרֶת קָנוֹנִית

אַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי כָּמוֹהָ –

חַיָּה עַד הַקָּצֶה

שׂוֹרֶטֶת אֶת הַשְּׂפָתַיִם

חָיָה בְּסֶרֶט דּוֹקֵר 

אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת מְשׁוֹרֶרֶת קָנוֹנִית

בּוֹרַחַת מִכָּל מַה שֶּׁמֻּכָּר

עַד לִקְצֵה תַּת הַהַכָּרָה

מַמָּשׁ מְנִיפָה כְּמוֹ שֶׁל גֵּיְשָׁה בְּיַפָּן

אָחוּשׁ שַׁרְמוּטָה – מְשׁוֹרֶרֶת

מַמָּשׁ כְּמוֹ יוֹנָה ווֹלָךְ

אהוד: מימיי לא התפעלתי משירתה של יונה וולך. אמנם לפעמים אצלה, בתוך הים של הפטפטת העברית, מוצאים גם שירים אחדים טובים. זה הכול.

* * *

הודא אבו-חמיד

סוציולוגית ופעילה חברתית

הכיבוש הנסתר מהעין

בתערוכת האמנות מהר חברון אין זכר לעוולות המתנחלים ושלטונות ישראל כלפי תושבי הר חברון המקוריים. אין עוולות, אין נישול, אין כיבוש.

לפני שבועיים הזדמנתי לאוניברסיטת תל-אביב. בכניסה לספרייה המרכזית נתקלתי בתערוכה. ראיתי שם נופים מצוירים ומצולמים. ראיתי דמויות מצוירות ומצולמות – ילדים ומבוגרים, וגם חיות. וראיתי גם ציורים מופשטים.

התערוכה היא אסתטית, מושכת, נעימה לעין. הפחיד אותי ממש רק הציור שבו ידיים שחורות, עם ציפורניים מאיימות, שולחות אש במנורה. מאוחר יותר שמתי לב שהספרייה בחרה לשים תמונה זו בפרסומים שלה באינטרנט –

http://www.cenlib.tau.ac.il/Events/Exhibitions-Shiva-kanim.

מעניין למה?

חזרתי לפתח הספרייה לבדוק במה מדובר. מה מוצג פה. וגיליתי את השלט הגדול הבא (איך פספסתי?!): "שבעה קנים: אמני הר חברון עם הפנים לתל אביב – מפגש אמנות שחוצה גבולות."

שלט צבעוני, שבולטת בו מנורת שבעת הקנים, ושמות שבעת האמנים המציגים בתערוכה.

"אמני הר חברון," תהיתי. ברור שלא מדובר באמנים ערביים שמתגוררים בהרי חברון. ברור שמדובר באמנים יהודיים בלבד. ברור שמדובר במתנחלים. אני מכירה את אזור הר-חברון, ובמיוחד את דרומו. אני מכירה את ההריסות של אוהלים, את הבקתות, את המבנים ואפילו את מערות המגורים. לא של יהודים, כמובן, של ערבים. אני מכירה בדרום הר חברון גם את הבארות הסתומות, את הגזל של קרקעות המגורים, ואפילו את הרס המרעה של ערביי דרום חברון. אני מכירה בדרום הר חברון גם את ההתנחלויות, הפורחות על אדמות שבהן התגוררו ורעו ערביי דרום הר חברון. אני מכירה גם את ההתנכלויות החוזרות ונשנות של מתנחלי הר חברון, לבדואים החיים שם שנים רבות לפניהם.

והנה, בתערוכה – שום דבר מכל אלו אינו קיים. אין זכר לעוולות של המתנחלים ולעוולות של שלטונות ישראל כלפי תושבי הר חברון המקוריים. כאילו באמת הן אינן קיימות – אין עוולות, אין נישול, אין גירוש, אין כיבוש. יש רק מתנחלים-אמנים, עם מכחול ועם צבע ועם מצלמה. יש רק נופים פסטורליים, עם צבי בודד, ובריכה של מים, וגבעות ריקות מאדם ומכוסות בערפל, ואב שהולך לו בנחת עם ילדתו, ומשיכות צבע מופשטות ומושכות את העין.

וקראתי (במוסף "גלריה" של "הארץ" מיום 8 בדצמבר) מפי יוזמת התערוכה נורית גזית, תושבת ההתנחלות עתניאל בדרום הר חברון, שהאחראית על התערוכות בספרייה אמרה לה ש"אין בעיה להעמיד תערוכה של אמנות, רק שלא יהיו אמירות פוליטיות."

קשה לי להאמין שהגברת גזית לא מבינה שהצבת תערוכה של מתנחלי הרי חברון בספריית האוניברסיטה בתל אביב היא אמירה פוליטית, במובן הכי פשוט של המילה "פוליטי". התערוכה מייצגת מציאות שבה קיומם של אנשים שאינם מתנחלים יהודים – מוכחש לחלוטין, ומוכחשות גם הפגיעות החוזרות ונשנות בהם. והמציאות מרוטשת בכוח המכחול והמצלמה.

אבל מה שמטריד אותי באמת היא תגובתה של האוניברסיטה: "בפניית הבקשה להצבת התערוכה לא נכלל ולא צוין כל היבט פוליטי, אלא רק אמנותי-מקומי. מבואת הספרייה משמשת במה לתצוגות מגוונות לאחר פניות כמקובל."

אם דוברי האוניברסיטה בתל אביב, ודוברי הספרייה שלה, אינם מבינים שאמנות שנוצרת על ידי יהודים שנישלו ערבים ממקומם, ושמייצגים את הכוח הכובש ושולט בחיי הערבים – היא פוליטיקה בצורתה הנקייה. מה הפלא שכה רבים מהישראלים אינם מבינים שמדובר בכיבוש, שמדובר בשליטה כוחנית, שמדובר בפגיעות יומיומית בזכויות אדם, ושכל זה נעשה בידי אותם אנשים שמיתממים ואומרים שאמנותם היא אמנות גרידא!

פורסם לראשונה במגזין "על צד שמאל" מיום 19.12.14 בעריכת נפתלי רז.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 21.12.14

* אז מה היה לנו השבוע? מחבלים איסלאמיסטים רצחו 140 איש בבית ספר בפקיסטן ובהם למעלה מ-110 ילדים. מחבלים איסלאמיסטים רצחו 30 איש בתימן, מחציתם ילדות. מחבל איסלאמיסטי חטף אזרחים בסידני והחזיק אותם כבני ערובה 16 שעות. מחבלים איסלאמיסטים מדאע"ש הוציאו להורג בעיראק 150 נשים שסירבו להפוך לשפחות מין ורצחו גם את בעליהן. בית הדין הגבוה של האיחוד האירופי ביטל את סיווגו של ארגון המחבלים האסלאמיסטי "חמאס" כארגון טרור. מועצת הביטחון מתכנסת לכפות הסדר על המדינה הנלחמת במחבלים האיסלאמיסטים. זו המועצה האמונה על השלום והביטחון בעולם. עולם מטורף.

* כאשר אירופה נותנת לגיטימציה לחמאס, אין כל משמעות למלחמתה בדאע"ש. חמאס ודאע"ש חד הן – שתי זרועות של מפלצת הקנאות הג'יהאדיסטית האסלאמיסטית, המאיימת על האנושות. אירופה מסרסת עצמה לדעת, בטירוף מערכות אובדני.

* החלטת בית הדין העליון של האיחוד האירופי אינה סופית. היא נסמכת על הטענה המוזרה, בלשון המעטה, של... היעדר ראיות, אך יש אפשרות בשלושת החודשים הבאים להציג את הראיות. למרות שזה נראה כמשחק מכור, אל לנו להתייחס לכך כאל משחק מכור. על ישראל לנהל בשלושת החודשים האלה מערכה מדינית, משפטית והסברתית ממוקדת, כדי לשנות את ההחלטה.

* הרוח האמריקאית היא רוח של חופש ושל נכונות לשלם מחיר במאבק על החופש. ההתקפלות הצ'מברליינית של סוני בפני הטרור הצפון קוריאני מנוגדת לרוח האמריקאית. זוהי רוח אובמה.

אובמה אמנם ביקר את החלטת סוני והגדיר אותה כטעות. אך האם זו אינה הדרך בה הוא נוהג כלפי איראן והרֶשָׁע האסלאמיסטי מראשית כהונתו?

דרכו הצ'מברליינית של אובמה כלפי איראן והקנאות האסלמית הג'יהאדיסטית היא פגיעה בשלום העולם וכרסום מעמדה הבינלאומי של ארה"ב, מנהיגת העולם החופשי.

לעומת זאת, הסרת החרם והעיצומים על קובה, היא החלטה נכונה של אובמה. המצור האמריקאי על קובה נבע מהיותה של קובה המוצב הקדמי של בריה"מ בעורף ארה"ב. 25 שנים אחרי נפילת בריה"מ והגוש הקומוניסטי, לא היה כל היגיון בחרם האנכרוניסטי הזה. טוב עשה אובמה שהסיר אותו.

* מפלגת "כולנו" מצטרפת ל"ישראל ביתנו", "יש עתיד" ו"התנועה" – מפלגות שבהן המנהיג מכתיב את זהות הרשימה, ללא כל הליך דמוקרטי. אני ממש לא מעריך את הדרך הזאת, אם לנקוט לשון המעטה.

מצד שני, יש להודות על האמת, שהבחירות המקדימות, הן במרכזי המפלגות והן בפריימריז, הן מדמנה של שחיתות, פופוליזם, שלטון העשירים, קניית קולות ושאר מרעין בישין.

מכל השיטות המוכרות, הטובה ביותר, אף שגם היא אינה מושלמת, היא השיטה שהיתה נהוגה בעבר – ועדה מסדרת. יש לשכלל אותה, לוועדה שיש בה נציגות להנהגת המפלגה, לנציגים מן השטח ולאנשי רוח או מנהיגי עבר המקובלים כסמכות מוסרית במפלגה. פורום של כעשרים איש, שיבחר את הרשימה.

[אהוד: מי יגלה עפר מעיניך, שרגא נצר!]

* ב"כולנו" הבעייה אף יותר חמורה, בשל התקנון על פיו רק כחלון יחליט על הצטרפות לממשלה ופרישה ממנה, כלומר שליטה דיקטטורית של ממש, אף ללא מראית עין של דמוקרטיה ושיתוף. אני מתנגד בכל ליבי לדרך זו, ורואה בה פגיעה בדמוקרטיה הישראלית.

אם זו דעתי על התנהלותה הפנימית של "כולנו", מדוע אצביע בעדה?

אני לא תומך ב"כולנו". אני תומך במפלגה שלי. המפלגה שלי מייצגת בכל הנושאים את דעותיי, ללא כחל ושרק, התנהלותה הפנימית היא בדיוק כפי שבעיניי יש לנהל מפלגה ואישיה הם אנשי מעלה נפלאים. המפלגה שלי היא כמעט מושלמת. למה כמעט? כי יש בה מגרעת אחת – היא אינה קיימת.

בהיעדרה, עליי לבחור בין המפלגות הקיימות, את זו שמייצגת את עמדותיי יותר מאחרות. ומכל הסיבות שכבר הצגתי, המפלגה הזו היא "כולנו".

* החלום הרטוב של אנשי "רק לא ביבי", היא ניצחון של דני דנון בפריימריז.

* שאלו את ד"ר יוסף בורג המנוח, מנהיג המפד"ל בשנות ה-70, מה חשוב בעיניו יותר בסלוגן של הציונות הדתית "תורה ועבודה", התורה או העבודה? בורג השיב: "ו"ו החיבור."

הגורמים החרד"ליים בציונות הדתית איבדו מזמן אפילו את היומרה להיות ו"ו החיבור בחברה הישראלית. מכאן הקושי שלהם למצוא את מקומם ב"בית היהודי", מה שבא לידי ביטוי במעבר של יוני שטבון למפלגתו החדשה של אלי ישי, ובפרישה הצפויה, כנראה, של "האיחוד הלאומי" כולו, בראשות אורי אריאל, וחבירה לאלי ישי.

מתאימה להם מפלגה חרדית, הסרה למרות רבנים. אך מי שמכפיפים עצמם לאדם, שהנהיג במשך עשור וחצי מפלגה שהדגל העיקרי שנשאה היה דגל ההשתמטות – כיצד יתקראו האיחוד הלאומי? מה לאומי בהשתמטות מצה"ל ועריקה ממלחמת מצווה, מההגנה על המולדת ומהערך היהודי המרכזי של "כל ישראל ערבין זה בזה"?

בינתיים אלי ישי והרב מאזוז (שאלי ישי כפוף לו) מסרבים לאפשר ריצה של נשים ברשימה. אם אורי אריאל יסכים לכך, זו הפניית עורף לח"כ אורית סטרוק. אורית סטרוק רחוקה מלהיות כוס התה שלי, אם לנקוט לשון המעטה, אולם פסילתה בגין היותה אישה היא חרפה, ועלבון לכל אדם נאור.

* לאחר מופע האימים של ציפי לבני ב"מצב האומה", מי שתקף אותה בחריפות הרבה ביותר היה שר התחבורה ישראל כץ. לתוכנית הבאה הוזמן, לא במקרה, ישראל כץ.

עניין אותי מאוד, מה תהיה דרך ההתמודדות שלו עם התוכנית. להשתלח בגסות ביריב הוא אינו יכול להרשות לעצמו, אחרי ביקורתו על לבני. באיזו טקטיקה הוא יבחר? הטקטיקה של בנט – לזייף התפקעות מעושה מצחוק ככל שיורדים עליו? אולי בדרך ההומור העצמי?

כץ הפתיע. הגישה שלו היתה, שאם הוא מקבל זמן שידור יקר כל כך, בתכנית בעלת רייטינג גבוה בפריים-טיים של הערוץ השני, הוא ינצל אותו כדי להעביר את מסריו. וכך, הוא הגיע לתכנית הסאטירית "מצב האומה", כאילו הגיע ל"מוקד". הוא לא בא לדאחקות, הוא לא ניסה להיות מאגניב, הוא לא ניסה להתחרות בסאטירה עם מארחיו. הוא פשוט דיבר לקהל הצופים ברצינות. מכל ההופעות במערכת הבחירות הרדודה הזאת, הלעומתית הזאת, זו היתה ההופעה הרצינית והעניינית ביותר (אם לא היחידה). והמעניין הוא, שכץ השפיע גם על המארחים שלו, שהיו הרבה יותר רציניים מכפי שהם בדרך כלל, וחלקם אף התווכחו איתו, אך בצורה עניינית ומכובדת. זה היה מוזר, שכן בכל זאת זו תוכנית סאטירית, אבל נראה לי שהוא קצת הציל את הכבוד של הפוליטיקאים.

בחלקה הראשון של התוכנית, התארח הפרשן הפוליטי של הערוץ השני – עמית סגל. הוא דווקא בא להתחרות עם המארחים במגרש שלהם, ועשה זאת בהצלחה רבה. מסתבר שמעבר לעובדה שהוא כתב מצוין, מקצועי ורהוט, יש לו גם הומור שנון וטוב.

* שמירתו על זכות השתיקה, בחקירה על עמותות ברק המושחתות, תלווה את הרצוג כצל כל חייו הציבוריים ולא תרפה ממנו. אם הרצוג רוצה לנקות את שמו, עליו לדרוש את חידוש חקירת המשטרה, ולומר שם את כל הידוע לו.

הוא לא יעשה זאת והוא יודע למה.

* נער ביריון, פעיל הקו-קלוקס-קלאן הישראלי (להב"ה), נעצר בחשד שתקף באלימות קשה מורה שלו. לכאורה, אין קשר בין המעשה להשתייכותו לארגון. אין זה פשע שנאה, אין כאן כל עניין פוליטי, אין כאן עניין גזעני, המורה אינו ערבי, אין כאן עניין של התבוללות. מה הקשר בין האירועים?

יש קשר. מי שפועל בכנופיית ביריונים, הגם שזו ביריונות אידיאולוגית, מאמץ דפוסים של "לי מותר", של שימוש באלימות כפתרון. לא בכדי, הדבר בא לידי ביטוי גם ביום יום.

זה מזכיר לי את המערכון המצוין מ"היהודים באים" על ארוחת הצהרים במשפחתו של יגאל עמיר.

* איך אפשר להתקבל לעבודה בהסתרת פשעיו של העבריין המושחת אהוד אולמרט? בכל זאת, 10,000 דולר לחודש, זה לא הולך ברגל.

* מי יודע מה זה 929?

לא, אין זו החלטת מועצת הביטחון, זה לא מספר של יחידה בצה"ל, גם לא החלטת מועצת רשות מקרקעי ישראל.

929 הוא מספר הפרקים בתנ"ך. זהו שמו של מיזם, שכותרת המשנה שלו היא "תנ"ך ביחד", שבו החברה הישראלית והעולם היהודי ילמדו מדי יום, חמישה ימים בשבוע, פרק אחד בתנ"ך. הלימוד יהיה בקבוצות לימוד רבות מאוד בכל רחבי הארץ, באינטרנט, ברשתות החברתיות, בצה"ל, בחברה למתנ"סים ועוד ועוד. מיזם ענק, שהיוזם שלו והעומד בראשו הוא הרב ד"ר בני לאו, ומשרד החינוך שותף בהובלתו ובהפעלתו. גילוי נאות – אני פעיל במיזם, בכתיבת מאמרים על פרקים בתנ"ך באתר 929 ובלימוד בקבוצה בה אני מלמד בגולן.

מטרת המיזם היא להנכיח מחדש את ספר הספרים, תשתית התרבות היהודית והאנושית, בקרב החברה הישראלית והעם היהודי, מתוך גישה פלורליסטית ופתוחה מאוד, המאפשרת לכל אחד לפרש ולדרוש בדרכו, על פי הבנתו, על פי השקפת עולמו, את הטקסט המקראי, ללא כל היררכיה, וללא כללים פרשניים של מותר ואסור. זהו מיזם משותף של דתיים וחילונים, של כל הזרמים ביהדות, של כולם.

היום, נר חמישי של חנוכה, יפתח המיזם בלימוד פרק א' בספר בראשית. כל מחזור של 929 ימשך שלוש שנים וחצי. המחזור הראשון יסתיים סמוך ליום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל; המדינה שהכרזת העצמאות שלה נפתחת במילים: "בארץ ישראל קם העם היהודי... והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי."

אירוע השקת המיזם נערך בבית הנשיא, בהשתתפות הנשיא ריבלין. בני לאו אמר באירוע, שהאיום הקיומי האמיתי על המדינה הוא משבר הזהות, ומטרת המיזם היא לתת מענה למשבר הזה. הוא דיבר על המסע הגדול של המיזם, ואמר ש"השביל שלו רחב דיו כדי שכל אחד ימצא בתוכו את הדרך הייחודית לו, בלי בעלות ובלי בלעדיות."

הרב שי פירון הוא מהוגי התוכנית, לפני חמש שנים, עוד בטרם חלם על הליכה לפוליטיקה. כשר החינוך הוא אימץ את המיזם כמיזם דגל של המשרד, בהובלת סגן השר וירצמן, שאף הוא היה חלק מן החבורה שהגתה את הרעיון. "כאן על האדמה הזאת." אמר פירון, "דיברו על הגֵּר, היתום והאלמנה. כאן על האדמה הזאת אנו פוגעים בגר, ביתום ובאלמנה. המסע שייפתח ביום א' מחזיר אותנו לערכים הללו. העם מחכה לתנ"ך, כי כולנו מחפשים משמעות."

באירוע ניתנו שיעורים בנושא "ויהי אור", מפי פרופ' יאיר זקוביץ', פרופ' אביגדור שנאן, בלהה בן אליהו ורינו צרור. אך המשמעותי ביותר והמרגש ביותר, בעבורי, היה קובי אוז.

אוז הופיע בשיריו "תפילת החילוני" ו"אלוהיי", שני שירים שאני מרבה ללמד, כתבתי עליהם ושידרתי אותם, ותמיד הם מרגשים אותי. השיר "תפילת החילוני" מזמן לאולם אחד את החילוני, המסורתי, החרדי והרפורמי, כשכל אחד מתואר באמצעות הסטריאוטיפים הקשים ביותר שלו בעיניי האחרים, והם מוצאים יחד את מקומם, כשכל אחד מתפלל בדרכו ובנוסח שלו. בשיר "אלוהיי", שבו מבצע אוז דואט עם הקלטת פיוט תוניסאי בפי סבו ז"ל ומדבר על מסורת המתינות הספרדית שהתחלפה בקנאות וקיצוניות, הוא מדבר על "בית הכנסת הגדול הזה שנקרא ארץ ישראל, פה כולם מוזמנים להביט אל השמיים, להתפלל לגשמים, לפחד מטילים."

וחשתי שאין ביטוי מוצלח יותר מהשירים הללו, לתיאור המיזם, שנועד לחבר את כל חלקי העם, תוך כבוד הדדי לדרכים השונות, סביב טקסט היסוד שלנו, התנ"ך.

* במסגרת המיזם, יפתח חוג תנ"ך בבית הנשיא, בהובלת בני לאו.

אין הצדקה גדולה יותר לקיומו של משכן נשיאי ישראל ושל מוסד הנשיאות, מאשר להיות הגורם המאחד והמלכד את חלקי החברה, סביב התשתית הערכית המשותפת לנו. לשמחתי, לאחר שלוש קדנציות של נשיאים שהיו עסוקים בנושאים "חשובים" יותר והשחיתו את מוסד הנשיאות, הנשיא ריבלין מבין היטב את תפקידו ומשקם את המוסד ואת מעמדו הציבורי.

השתתפתי בחודש האחרון בשני אירועים בבית הנשיא – השקת מיזם שמיטה חברתית והשקת מיזם 929. בשני האירועים חשתי ברוח החדשה הנושבת מבית הנשיא, השונה כל כך מזו שנכחה שם במשך 22 השנים האחרונות.

האירוע נפתח בטקס הדלקת נר שני של חנוכה. הבחנתי בכך שרובי ריבלין שר יפה ומדויק. וחשבתי, שהפער בין הדיוק של ריבלין לזיוף של פרס בשירה, הוא אלגוריה לפער בין הדיוק של ריבלין לזיוף של פרס בהבנת משמעות הנשיאות.

* ברוח חנוכה, אצטט דברים שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון של א"י ומגדולי ההוגים היהודיים במאות השנים האחרונות, בסידור התפילה שלו, "עולת ראי"ה":

"'להדליק נר של חנוכה'. החנוכה, המושפעת מהעתיד היותר נעלה, כאשר מבואר בהוראת חנוכה בהקבלה להוראת חינוך, היא מצטיירת את כל המאורות שצריכים להאיר באומה, אור התורה, אור הנבואה, אור החוכמה, אור הצדק, אור הגבורה, אור השמחה, אור החסד, אור האהבה וכיו"ב. אך בטרם הוכרה התכלית העליונה של החיים נראים לנו כל אלה האורות הרבים בפרטיותם כאילו הם דברים נפרדים, צריכים הם לפעמים להיות עומדים בפירודם, כדי שלא תמחה צורת כל אחד מהם ע"י עירוב פרשיות. ולפעמים הפירודים מביאים גם כן סכסוכי דעות, יש נוטה ביותר לאחד מן המאורות האלה, ונדמה לו שמי שנוטה אל שאר המאורות הוא ממעט צביונו של אותו המאור החביב עליו ושהוא מכיר ביותר ביקרתו... שהרי כל זמן שיש פירודי דעות אין הקדושה מתבססת בעולם, ועיקר הברכה היא ברכת השלום, והיא תתקיים בעתיד בהיות ההכרה ברורה לכל, כי כל המאורות כולם בכל פרטיותם הכל הם נר אחד."

הרב קוק מביע את חששו מפני הסכנות שבריבוי האורות השונים, שהרי "לפעמים הפירודים מביאים גם כן סכסוכי דעות" ו"כל זמן שיש פירודי דעות אין הקדושה מתבססת בעולם." ואף על פי כן, אין הוא סבור שהמסקנה היא מחיקת ההבדלים בין האורות השונים ובין מי שנושאים את האורות השונים בעולמנו. הוא מכיר בחשיבות של כל אור ואור, בקדושה של כל אור ואור, הוא מכיר בחשיבותה של השונות: "צריכים הם לפעמים להיות עומדים בפירודם, כדי שלא תמחה צורת כל אחד מהם ע"י עירוב פרשיות." הוא מתריע מפני מי שנטייתו ל"אור התורה", למשל, גורמת לו לראות איום ב"מי שנוטה אל שאר המאורות". איך פותרים את הדילמה הזאת? ב"הכרה ברורה לכל, כי כל המאורות כולם בכל פרטיותם, הכל הם נר אחד."

מי מחויב בימינו לאור התורה? מי לאור הנבואה? מי לאור הצדק? מי לאור הגבורה? העם היהודי בימינו מורכב מזרמים שונים ודרכים שונות, וחלקים שונים בתוכו מחויבים בדרכים שונות לאורות שונים. יש לכבד את השונות הזאת ולתת לה מקום, ובלבד שנבין כולנו שהכל ביטויים שונים של אור גדול אחד, של מחויבות אחת לקיומו של העם היהודי, לקיומה של היהדות, לקיומה ועתידה של מדינת ישראל. יש מקום לכל האורות החלקיים, מתוך הבנה ש"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן."

* מול הטירוף הלעומתי של מערכת בחירות שעיקריה הם "רק לא" – מציב לנו הרב קוק אתגר חלופי. מיזם 929 הוא ברוח דברים אלה של הרב קוק, וכל כך רחוק ממערכת הבחירות הנוכחית.

* אחרי 66 שנות עצמאות וריבונות מלאה ואמיתית של מלכות בית חשמונאי, החלה קמילתה של הריבונות כאשר המעצמה הרומית הוזמנה להתערב בפוליטיקה הפנימית ביהודה. 66 שנים אחרי הקמת מדינת ישראל הריבונות, מאות אנשי רוח ואישי ציבור, ובראשם הסופרים עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן – פונים למדינות האיחוד האירופי וממריצים אותם לקדם הסדר כפוי. מי שאינו לומד מן ההיסטוריה – נגזר עליו לחזור עליה. זוהי דלדולה של הרוח הישראלית.

* בבוקר יום הכיפורים תשל"ד, הרעיד צלצול טלפון בביתנו את שלוות הצום. היה זה טלפון מהצבא, קריאה לאבי להתייצב מיד למילואים. אף שלא היינו בטוחים שאין זו מתיחה, אחותי ואני לא לקחנו סיכון ומיהרנו לבית הכנסת לקרוא לאבינו.

כשהגענו הביתה, פגשנו את שכננו הדתי מנחם, לבוש מדים, נכנס לרכבו ונוסע. הייתי המום. יהודי דתי נוסע ביום הכיפורים?!

פעם זה לא היה מובן מאליו. יהודים נטבחו בשבתות בידי אויביהם, שידעו שאין הם נלחמים בשבת. מי שתיקן את התקנה, לפיה אין להתייחס לאיסור המלאכה בשבת באופן פונדמנטליסטי, אלא פיקוח נפש דוחה שבת כי היהדות היא תורת חיים –היה מתתיהו החשמונאי.

בעקבות אחד ממעשי הטבח בשבת "וידע מתתיהו ואוהביו ויתאבלו עליהם עד-מאוד. ויאמרו איש אל רעהו: אם נעשה כולנו כאשר עשו אחינו ולא נלחם בגויים על נפשנו ועל תורתנו, עתה מהרה ימחו אותנו מעל פני הארץ. וייוועצו ביום ההוא לאמור: כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת, נלחם בו, ולא נמות כולנו כאשר מתו אחינו במחבואים." (מקבים א' פרק ב).

לא בכדי, הציונות על כל גווניה, אימצה את המקבים כגיבוריה, כאנטיתזה לפאסיביות של הקיום היהודי הגלותי.

* ביד הלשון: אני אוהב סלנג, המעשיר את השפה ומעניק לה לחלוחית של חיוּת.

יש שיבושי לשון שאני אוהב, בעיקר של ילדים, כיוון שהם מבטאים היגיון לשוני, העולה לעתים על זה של השפה התקנית. כאלה הם למשל ביטויים ילדותיים כמו "את מסכימה לי?" ו"נתנתי לו."

אני מקבל את השתלבותן של מילים לועזיות בעברית, כיוון שזו תוצאה בלתי נמנעת של השיג והשיח התרבותי בין עמים ולשונות. השפה העברית בכל תולדותיה אימצה אל חיקה השפעות של שפות התקופה.

ועם זאת, אני סולד עד צמרמורת מהאמריקניזמים הנכנסים לשפה העברית, ואונסים אותה בניגוד לדופק הלשוני הפנימי שלה, בניגוד להיגיון הפנימי שלה, מתוך התבטלות מתייוונת מפני האנגלית האמריקאית. ואין כוונתי רק לשרבוב מילים ומשפטים באנגלית בתוך שיחה עברית, אלא לא פחות מכך לשימוש בביטויים כאלה מתורגמים לעברית, ללא הגיון עברי.

אציג דוגמאות אחדות:

פירוט של מיספר נימוקים לעמדה או למעשה, בביטוי "פעם אחת," "פעם שניה." הרי אין כאן ספירה של מספר הפעמים שפעולה מסוימת נעשית. זו העתקה קלוקלת משפה זרה וכפייתה המאולצת על העברית.

"זה מרגיש לי..." בשרי נעשה חידודין חידודין מה"זה מרגיש לי" הזה.

"עושה שכל." נו, מה כבר אפשר לומר על הפיגוע הלשוני הזה?

"לקחתי החלטה." אז תחזיר אותה. למה לא, פשוט, "החלטתי"?

"שיהיה לך סופשבוע נפלא." מי צריך את הקשקוש הזה כשיש לנו את ה"שבת שלום" היפה כל כך והעברי כל כך?

* * *

דרור אֵידָר

בוקר טוב אוסטרליה

פורסם לראשונה בעיתון 'ישראל היום' (19.12.2014)

הם לא התעוררו עדיין. לבטח לא באוסטרליה. גם אחרי הפיגוע בבית הקפה בסידני, מנסים חלקים בתקשורת האוסטרלית הממוסדת להשלות את קוראיה, שמא מדובר ב"זאב בודד". ראש הממשלה האוסטרלי "התנחם" בכך שלתוקף יש עבר של "הפרעות נפשיות".

גם אירופה החליטה השבוע שארגון חמאס הוא ארגון צדקה שיש בו "זאבים בודדים". המערב איבד את האינסטינקטים הבסיסיים שלו לאחר עשרות שנים של סירוס מנגנון ההישרדות שלו באמצעות משטר השפה של התקינות הפוליטית. עבור רוב הדמויות המובילות במערב (ואצלנו) חשוב יותר כיצד ייראו בעיני קהילתם ואילו משפטים "נכונים" מותר להם לומר, מאשר להתמודד עם האמת.

מי אחראי לרוב הטרור כיום בעולם, אימא תרזה? מה אחוזי התמיכה של המוסלמים בארגונים אסלאמיסטים מיליטנטיים?

זה לא "זאב בודד" אלא תופעה רצינית בעלת השלכות חמורות ביחס לכלל העולם החופשי, שיש להתמודד אתה, ולא לפגוע באלה המצביעים עליה.

בפברואר 2007 התראיין פרופ' רפי ישראלי, מומחה בינלאומי לאסלאם מהאוניברסיטה העברית, לעיתון באוסטרליה והזהיר, שליבשת נשקפת סכנה מצד המיעוט המוסלמי שחי בה. מחקריו מלמדים שחיי התושבים עלולים להיות בלתי נסבלים כאשר האוכלוסייה המוסלמית במדינה מערבית כלשהי מגיעה למסה קריטית (במקום אחר נקב במיספר: עשרה אחוזים מהאוכלוסייה הכללית). "זהו חוק כללי, ואם הוא תקף בכל מקום, הוא תקף גם באוסטרליה." כדוגמה הביא את המהומות שאירעו בפאריז ב-2006. ישראלי הציע לאוסטרלים להגביל כניסתם של גורמים אסלאמיים רדיקליים ולנקוט "מדיניות מניעתית" כדי לא להציף את היבשת במהגרים מאינדונזיה. "למהגרים מוסלמים יש מוניטין של הערמה על הערכים של מדינות המערב, ושל ניצול סובלנותן והכנסת האורחים שלהן." והוא הוסיף: "הרכבות בלונדון ובמדריד לא פוצצו בידי נוצרים או בודהיסטים אלא בידי מוסלמים. אז יש להיזהר מהם."

קרוב לאוסטרליה, בבאלי שבאינדונזיה, אירעו פיגועי טרור מחרידים ב-2002 וב-2005 בידי ארגונים אסלאמיסטים. אחד המחבלים שהואשם בגרימת מותם של יותר ממאתיים אנשים, עמד בבית המשפט וצעק מול התקשורת העולמית: "יהודים: זיכרו את ח'ייבָּר! צבאו של מוחמד חוזר שוב להביס אתכם!"

איש ממאתיים הנרצחים לא היה יהודי. האוסטרלים ראו וקראו ועברו לסדר היום. כשישראלי התראיין, הזיכרון של באלי היה טרי, אבל התקינות הפוליטית דאגה לסרסו. בתגובה לדבריו, החל מסע ציד נגדו במיטב המסורת הבולשביקית. הוא הואשם בגזענות, שנאת זרים וכינויים נוספים, וקיבל איומים על חייו. בתגובה אמר המזרחן לאוסטרלים, שאם אינם מוכנים להקשיב לו, שיחכו "ונראה מה יקרה."

השבוע נזכרו כמה אנשים באוסטרליה בפרופ' ישראלי ואולי חשבו פעם נוספת מדוע לא שעו לאזהרותיו. אולי.

2

ביום שני השבוע ראיינה טלי ליפקין-שחק את פרופ' ישראלי. לא הראיון חשוב אלא סגנונו המשותף לעיתונאים רבים בישראל בפרט ובמערב בכלל. "הקדמת את זמנך," אמרה לו.

ישראלי אמר שהוא חוקר מזה כעשור את ה"גולה" המוסלמית בארצות המערב, שגדלה בממדים אדירים.

"מדוע לייחס כוונות אלימות לתהליך הגירה," שאלה המראיינת, "גם יוסף הביא את משפחתו מצרימה."

"נכון," ענה הפרופסור, שפירסם חמישה ספרים בנושא, "אבל משפחת יעקב לא אמרה שהיא רוצה לכבוש את מצרים או לשנותה למדינה עברית. הם אומרים שלא באו לאירופה כדי להפוך לאירופים אלא כדי לאסלם אותה. תוך חמש עד 25 שנה, הם מבטיחים, יתנוסס דגל האסלאם מעל דאונינג 10 באנגליה או ארמון ורסאי בצרפת." 

ליפקין-שחק הגיבה ש"תמיד (!) אפשר לדבר עליהם במונחים של מיעוט קיצוני מבוטל, כולל מפגעי הטרור. אפילו דאעש," אמרה, "מונה כמה רבבות ולא יותר."

ישראלי אמר שהזוועות האלה מתרחשות לא מהיום. בעבר אירעו מקרים חמורים בידי מוסלמים שבאו לאוסטרליה, וגם בסקנדינביה, גרמניה ועוד.

מיד קפצה הגננת הדואגת לנפשם הרכה של המאזינים: "אני חייבת להיות זאת שתמתן או לפחות תנגיד את העמדה שלך," אמרה. "הדברים שאתה אומר, יש בהם חומרה גדולה והטלת כתם על אוכלוסיות שלמות, ותרומה לתהליך של שנאה והשנאת נגד, שרק מזיקים ומגבירים אלימות."

ישראלי לא הופתע. "זה גם מה שאמרו לי אז באוסטרליה, עד שבא עליהם האסון... זה תפקידי. מי שרוצה – שיאזין, ומי שלא – שיחכה לאסון הבא."

ליפקין-שחק בשלה: "אנחנו האזנו, אבל הבענו גם דעה ספקנית, חולקת."

"על מה מתבססת העמדה שלך?" תהה בייאוש מסוים הפרופסור, "אני מבסס את דבריי על שלושים שנה של עבודה בענייני אסלאם ואת מתבססת על אופנה, כי לא יפה להשמיע קולות כאלה. אנחנו מדברים בשני מישורים שונים." 

אכן, שני עולמות שונים. עובדות מול אמונות, מציאות מול פנטזיה. עשו אהבה ולא מלחמה, "דמיינו שאין מדינות ואין דתות." זן מיוחד של ליברלים פונדמנטליסטים. ברגע שהמציאות תוקפת אותם, הם מסתגרים בקונכיית התקינות הפוליטית ומסרבים להכיר בעובדות. אין טרור מוסלמי. אלו טרוריסטים שנחתו מהמאדים. האסלאם הוא דת שלום, ואסור לקשר בינו לבין המעשים הנוראים המבוצעים בשמו. המיקרופון נמצא אצל המתוקנים פוליטית ואילו החוקר אורח לרגע.

3

מנגנון המשטר על השפה מקשה מאוד להטיל ספק בתופעות המשרתות את הפנטזיות הג'ון לנוניות, למשל הסכמי אוסלו, שעד היום – לא ייאמן – משווקים בשמות חדשים. ראו אמירותיהם הריקות של לבני את הרצוג ביחס ליכולתם לפתור את הסכסוך בינינו לשכנינו.

לטובתנו, כדאי להביא את דבריו של השר הערבי-פלסטיני המנוח, זיאד אבו עין, שב-1979 רצח את הנערים בועז להב מטבריה ודוד לנקרי מבית שאן ופצע חמישה קשה, כשהניח מטען חבלה בפח אשפה ברחוב ראשי בטבריה.

ביולי 2006 התראיין אבו עין לטלוויזיה האיראנית ואמר (הסרט באדיבות "מבט לתקשורת הפלסטינית"): "אוסלו אינו החלום של העם הפלסטיני. העם הפלסטיני חולם על שיבת (הפליטים), הגדרה עצמית, הקמה של מדינה עצמאית ושחרור אדמותיו. עם זאת, לא היתה מתקיימת התנגדות (אלימה) על האדמה הפלסטינית, ללא אוסלו. אוסלו היה בית הגידול החזק והיעיל שאימץ את ההתנגדות הפלסטינית. בכל השטחים הכבושים לא היה ניתן להעביר אקדח ממקום למקום, בלי אוסלו והחימוש של אוסלו, ובלי שטחי A ברשות הפלסטינית, ובלי האימונים והמחנות וההגנה שסיפקה אוסלו, ובלי שחרור אלפי פלסטינים באמצעות אוסלו – ההתנגדות הפלסטינית הזאת לא היתה מתאפשרת ולא היה מתאפשר לנו לחולל את האינתיפאדה הפלסטינית האדירה הזאת."

האם לא הגיע הזמן להתעורר? 

אהוד: אני חותם על כל מילה בדבריך. לכן שנינו, שהננו ספקנים לגבי השגת שלום אמת – נחשבים ימניים, פאשיסטים ושונאי ערבים.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

צבי י' כסה

אני מאשים את ישיבת מרכז הרב

אני מאשים את ישיבת מרכז הרב על שממנה באה הרעה. מקירבה יצאו חניכים, רכובים על אתוס ההתיישבות מטרום מדינה, לגרור, בתיחכום פוליטי, תנועת שיחרור לאומית – שלא היתה צודקת כמוה – לתנועת כיבוש אפארטהיידית בתהליך.

איזו מדינה של יהודים

אברהם מלמד, שהיה ח"כ מהמפד"ל טרום-מוטציית "גוש אמונים", סיפר על רב הישיבה בווילנה ששמע שהוא ציוני: "אברה'מל אתה ציוני?"

"כן."

"אתה רוצה מדינה ליהודים?"

"כן, מאוד."

"תגיד אברהמ'ל, מדינה צריכה להילחם, לשפוך דם, לשלוט? צריכה צבא לכבוש ולדכא? צריכה לרמות ולשקר למדינות ולאזרחיה? צריכה להפלות מיעוטים? להטיל מיסים כבדים לממן משוגות? וכל אלה וכיוצא באלה כמו כל מדינה. אז איפה ואיך יהיו היהודים, מה ייחודנו מאחרים?"

ואברהם ענה: "המדינה שלנו לא תהיה ככל המדינות."

אמר!

מרכז הרב על תלמידיו

תלמידי מרכז הרב חיסלו באידיאולוגיה ובמעשה את תקוותיו של מלמד. בגללם הרב צדק.  ההתנחלות מייצגת את הכיעור האנושי המזומן לכל מדינה ללא גבולות, השולטת בעם חסר זכויות. ונתיבותיה שקרים וזיופים וקריצות עין חוצה ופנימה, והתעללות בשלולי הזכויות. ואלה מביאים להתנתקות מהערכים הנשגבים של הציוויליזציה העברית, שיסודם בדברי האל  לאברהם: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב',ג'). על הבגידה הזאת ייסוב המאמר הזה.

שתי ציוויליזציות – פרטיקולרית מול אוניברסלית

שתי ציוויליזציות עבריות יצאו לדרך: האחת משל רבי עקיבא שאמר "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה." והשנייה של הלל הזקן שפסק: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זו כל התורה."

אלה שתי ציוויליזציות – האחת מוליכה אל הפרטיקולרי הלאומי הסגור הווירטואלי. השנייה אל האוניברסאלי האנושי הפתוח. מול אהבת העם של עקיבא מתייצב בן עזאי: "זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה," האוניברסאלי. וכמותו הלל הזקן. כאן ההבדל בין אמת לשקר. באהבה כציווי חברתי אין אמת. מי יידע מה זאת אהבה? בלא תעשה לחברך את ששנוא עליך יש אמת כי כל אחד יודע מה שנוא עליו. זה ההבדל בין וירטואליות לבין אמת חיים. בן עזאי נאמן ל"בצלם אלוהים ברא אותו..." והלל הזקן (הרבה לפני קאנט) לצדק: שני העיקרים הנשגבים של העבריות.

אהבה פסולה לעיתים

מרכז הרב בחר ב"אהבתָ..." של עקיבא כאייקון הלאומי. אהבה יפה לשירה, ורעה לתודעה. והיא סתורה גם על ידי עקיבא. בדילמה של שניים שהלכו במדבר: "חייך קודמים לחיי חברך." ואיך בכלל אפשר לאהוב את כולם? אהבה מעלה רגש מעל לתבונה. אין לה שיעור. היא כחוט השערה מהיפוכה. מרוב אהבה איש הורג את אשתו. ולא מוסר את בנו למשטרה, ולא מעיד נגד חברו הפושע. מרוב אהבתו לעם ישראל הוא מקים מחתרת לפוצץ אוטובוסים ואת הר הבית, שורף מסגדים ועוקר זיתים. ומתחכם להערים ולזייף משפט להפקעת רכוש אחרים. מעשי נבלה ברשות האהבה... לעם. רע האיש אבל, הוא אוהב ישראל. אהבת אל מוסלמית או נוצרית או יהודית מניעה לפשעים: "על רוב פשעים תכסה האהבה" (משלי י', יב') ואוהב עם ישראל לא יאפשר לאחר לעשות כמעשהו. כולם שווים ואנחנו שווים יותר.

וירטואליות מול אמת חיים

בעשרת הדיברות לא נאמר לא תאהב אשת רעך. אין שליטה על האהבה. נאמר לא תחמוד לקחתה. מושג שאין לו שיעור ומידה מוליך לעולמות עליונים. ורבי עקיבא הופך את שירת האהבה בין איש לאישה – שיר השירים – לרומן וירטואלי בין אלוהים לעמו. ומהרומן הוירטואלי הזה קו ישר למשיח ולמרד בר כוכבא. "עקיבא עשבים יעלו בלחייך ומשיח עדיין לא בא." לא משיח בן יוסף ולא משיח בן דוד. ובא חורבן. ונולדת ירושלים של מעלה וירטואלית. ומשם אל הקבלה הבונה עולם ספירות וירטואלי. ומשם לאמונה כי אפשר להניע את האלוהים לשנות מהלך (גם אחרי השואה) ואל הרב קוק שהוריד את הקבלה לתוך ההוויה הציונית שהיא ראשית גאולתנו. אנחנו יכולים לקדם את בוא המשיח. המדינה היא פרוזדור לגאולה.

ובזה הרגע נקבע כי מנכדיו ומניניו ממרכז הרב ייצאו פורעי תג מחיר, שורפי מסגדים וכורתי עצים כי הם אוהבי העם. הם מקרבי הגאולה. זו אלייה ושקר בה: אם המדינה היא פרוזדור לגאולה הגואלים הם בהגדרה פוסט ציונים. הציונות לא חלמה לעשות את הארץ למדינה. היא חלמה לעשות את המדינה בארץ. המדינה קודמת לארץ. אך תלמידי מרכז הרב יצעדו מפוסט ציונות לפוסט דמוקרטיה. ויוציאו רבנים לאומנים של דין מוסר ורודף, שדין תורה גובר על דין מדינה. ופרופסור מבר אילן יאמר להרוג את הפלשתינים, הם לא עם וזה לא רצח עם אלא הרג אספסוף. ומזכ"ל בני עקיבא ישיר לחניכיו שירים לנקמה. ומפקד חטיבה ייצא למלחמה נגד מחללי כבוד האל. ורבנים כבודים בכבוד יכתבו פתשגנים נגד העמלקים הסוגרים עלינו.

"האידיאולוגיה של הראי"ה קוק," מסביר אדם ברוך, היתה רבת פנים: "הציונות הדתית הפוליטית נעה בין שיטת הרב סולובייצ'יק לשיטת הרב קוק. אבל, שיטתו עברה עריכה קשה, מגמתית שהיטתה אותה אל הלאומיות הקונקרטית נוסח גוש אמונים, ואל משיחיות אקטיבית. מי שהיטה אותה כך היה בנו הרב צבי יהודה שהסיט אותה ממרובת פנים, מתחככת בתרבות העולם, שואפת להומאני ולאוניברסלי – אל השקפת עולמו הנוגדת את אלה ומקדשת ארץ." – המדירה את יושביה מזכויות אדם ואזרח. זאת תורת-דת אחרת.

מתי יבוא משיח

אידיאולוג מתנחלים על הפלשתינים: "אני לא חייב להם דבר. הם לא היו עם ולא מדינה." ואם הם לא עם לא מגיע להם זכויות? בהתנחלויות אין "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים היינו בארץ מצרים... כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך?" (בשלושים ושישה מקומות התורה מזהירה על היחס לגר).

הנצי"ב שקיבוץ מפד"ל קרוי על שמו, דרש כי המבחן של יהודי הוא היחס לגוי. ובגוש אמונים אין בצלם אלוהים? אין השופט כל הארץ לא יעשה משפט? ואין מורשת אברהם ללוט: "אם הַשְמֹאל ואֵימִינָה, ואם הימין ואַשְמִאִילָה"? אין מושג של "גם אנחנו" אלא "רק אנחנו". אין עולם, ואין מעצמות. לאן הושלכה חוכמת העם הזה?

וזו תופעה חוזרת: "כשהיו הזקנים (שנסעו לרומא) רואים מטרופולין של מחריבי בית המקדש יושבת בשלוותה הומייה ועליזה היו בוכים ורק עקיבא משחק ואומר: אם כך עשה הקב"ה למכעיסיו ק"ו לעושי רצונו שעתיד ליתן להם שכר..."

מאז אנחנו מחכים. בשמונה באב ערב חורבן הבית לפני 1944 שנים, אני עומד עם בנט והראל על החומה האחרונה של המקדש. אני שואל מה עשינו, הכרזנו מלחמה על רומא והכול נשרף. ושניהם אומרים: מחר יבוא המשיח. אני מחכה. מדינה זה לא עניין למאמינים שומעי קולות ורואי חזיונות שיח עם בורא עולם. מדינה היא עניין לבני אדם ריבוניים באחריות תבונתם החופשית.

ערכים יהודיים נשגבים ופסולים

והנה קם מנהיג לבית היהודי ומחציף: 100 שנים החילונים עשו את הדברים ועכשיו הגיע זמן להחזיר את הערכים היהודים. אני מתאווה שיזמנו אותי איתו לטלוויזיה כדי שאוכיח שהוא לא יודע ערכים מהם וקל וחומר ערכים יהודיים. כל שהוא יודע זה להגדיר מינהגים כערכים. ולאילו ערכים נחזור? אל אלה האוניברסאליים של הלל הזקן ובן עזאי או אל "אתם קרוין אדם ואין אומות העולם קרוין אדם" – ואל עולם הבנוי דומם-צומח-חי-אדם – ו...יהודי. ולאיסור לחלל שבת כדי להציל גוי ואל שור של ישראל שנגח שור של גוי פטור. אל קללת עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב?

דורות של יהודים דתיים לא באים לארץ ישראל

1810 שנים – מהחורבן ועד העלייה הראשונה – כל העם דתיים וארץ ישראל וירושלים הם יישות וירטואלית. עשרות אלפים נודדים מספרד. התורכים מקבלים אותם לאימפריה. הם נודדים לכל ערי הים ולא לארץ ישראל. וכמוהם היהודים הדתיים האשכנזים הווירטואליים. רק כאשר היהודים החופשיים האמנסיפטוריים חולמי המודרנה מורדים באורתודוקסיה ובערכיה הווירטואליים – פורצת מהפיכת הריבונות של העם האומלל מגלות לריבונות. אל המודרנה ואל עם בין עמים ומדינה בין מדינות.

צדק בצדק נגע

"אין הרצל ואין תורת ז'בוטינסקי. יש רק תורת ישראל," אמר בנט לנעריו. מדינה תיכון לא על רבי עקיבא אלא על הלל הזקן. לא אהבת ישראל אלא רק מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, הוא הקוד ל"יהודית ודמוקרטית". מכאן ההגדרה של ויצמן את הסיכסוך עם הפלשתינים: "צדק בצדק נגע." מי שמתכחש לאמת הזאת לא יוכל לחלץ את המדינה מהמדמנה שאנו שרויים בה מאז שהיינו לכובשי עם אחר בהתנחלות הכופרת בצופן של חלום הריבונות של עם ישראל ודוחפת לחיסולו במדינה האחת לשני העמים.

אהוד: אני מתפלא עליך, צביקה, שחרף השנים הרבות שאתה חי בארץ-ישראל, טרם הבנת את מהות הסכסוך שבינינו לבין הערבים, וכמו אחדים מגדולי סופרינו גם אתה סבור שאם רק נתנהג יפה ולא נהיה "כובשים" – יגיע תורו של גן העדן ביחסים שבינינו לבין העולם הערבי, המוסלמי וה"פלסטיני".

 כמה זמן אפשר להתנפח ככה בפוזה של "אני מאשים"?

כמה זמן אפשר לחזור על השטויות האלה, המאשימות אותנו בסכסוך?

מה דעתך, למשל, על כינון מדינת חמאס בגדה, כמו בעזה – אם רק יוסר מהגדה "אקיבוש"?

ולא שאני תומך בקנאים המתועבים מבית מדרשה של הדתיות הקיצונית, יש להמשיך להיאבק בהם, להיאבק גם בניסיון לאסור על מקהלות ילדים באופרה, וגם בניסיון האיסור על פתיחת חנויות בשבת וגם בחרם על הירקות של ישראל בשנת השמיטה – אבל כל האיסורים וכל החראים הללו – אינם הסיבה לסכסוך המר עם אויבינו! – צריך להיות סכל גדול כדי לחשוב כך, או סתם עוטה אדרת של נביא שקר.

* * *

יהודה דרורי

1. להפסיק מיד משלוחי מלט לחמאס

הרקטות מהרצועה מתחילות לטפטף. הם רומזים לנו שהם מתוסכלים ושנזהר מהם ונחיש להם סיוע אחרת הם יתחילו שוב לשלוח טיליהם לעברנו. הם רואים היטב איזו מנהיגות ישראלית יושבת כיום למולם, ממשלה שהתפרקה (וראש הממשלה מחזיק ב-6 תיקים), הרמטכ"ל מתחלף, פרקליטים רודפים אחרי קצינים בגלל הערות "בעלי גוון מיני". מכיוון אחר, האירופאים נכנעים ללחצים הפנימיים המופעלים על ידי המהגרים המוסלמים בארצותיהם, המאיימים כיום דרך קבע ובשחצנות על אוכלוסיותיהם הלא מוסלמיות.. ופועלים לכן נגד... מדינת ישראל – ואנחנו מתרכזים בשולה זקן ואהוד אולמרט ואומרים איזה מזל שההוא לא ראש ממשלה... מה קרה? יש כרגע ראש ממשלה טוב יותר?

החמאס, בשבוע שעבר, בעצרת הגדולה שלו הזכיר לנו (ולכל העולם) מה הוא מתכנן עבורנו בגדול (השתלטות על יהודה ושומרון והתקפות טילים עלינו גם משם)... "ובקטן" הוא הראה לנו שהוא מנסה טילים חדישים יותר, עם טווח גדול יותר ומשקל נפץ רב יותר.

מקורות ערביים מספרים לנו שהחמאס משפץ את המנהרות במלט שישראל מעבירה לשיקום הרצועה! אומרים לנו "מקורות יודעי דבר", כי זה לא נכון ויש לנו "הסכמים"... לאן המלט יילך. אז אזכיר לכולנו שכבר היו לנו הסכמים איתם לפני כן, כמו פיקוח על מעבר רפיח, הסכם בערבות אירופית ואמריקאית שלא החזיק מעמד אפילו שבוע... מה אתם מצחיקים אותי, אתם ה"מקורות המודיעיניים"... הלא כולכם יודעים כי מהרגע שכל פריט או סחורה נכנסים ל"רצועה", החמאס משתלט על זה – אז למה אנחנו מחכים?

אני יודע שאם נתחיל לפעול עכשיו צבאית נגד החמאס, או אם לפחות נסגור את המעברים לסחורות בכלל ולמלט וחומרי בניין בפרט, יאשימו את ביבי במבצע לקראת הבחירות. אלא שבין כה מאשימים אותו בכל כך הרבה דברים בפרופגנדה המרושעת של המפלגות, אז שיהיה לפחות דבר אחד בעל ערך. אם לביבי יש עדיין את נחישותו, שהראה לא פעם ב-6 השנים האחרונות, עליו להתעלם מ"המשמיצים בשער" ולפעול בצורה ביטחונית אחראית וברורה.

ביבי חייב לכולנו לתקן את הטעות שלו בגמר "עופרת יצוקה", כאשר לא עמד על כך ש"הרצועה" תפורז בכל הסכם שהוא... פה היתה כניעה ישראלית לא הכרחית כי העולם דווקא הבין אותנו בנקודה זו.

ובכן, זו הזדמנות בלתי חוזרת, וצודקת, לביבי להוכיח מנהיגות, אחרת הימים הקשים שיבואו מצד החמאס ימחקו את כל הישגיו, ויכניסו אותו ל"פנתיאון" הפשלונרים, אבל יותר מזה , יגרמו להרס ולהרג רב ולסבל לכל העם בישראל.

מתי דוד: לצערנו אין מי שייתן את ההוראה. ואם בכל זאת תופסק העברת המלט, נתניהו יואשם בפגיעה ב"תהליך השלום"...

2. אבו-מאזן יעזור לנתניהו להיבחר

אני מאמין שבכוונת נתניהו כיום ובשנתיים האחרונות, היה להגיע להסדרים שונים עם הפלסטינים. אני יודע שהפלסטינים נמנעו מכל שיחות ומכל הסדר שהוא, כי האינטרס שלהם בהקפאה מוחלטת של המגעים ומניעת כל הסדר – הוא ליצור מצב בו יהיה הסדר כפוי על ישראל מצד האו"מ + אירופה + האמריקאים , וכל זאת  מפני שאין לו שום נתונים העומדים לטובתו במו"מ ישיר איתנו.

בשנים האחרונות אנחנו חוזים כיצד המוכתאר של רמאללה דוחה כל מו"מ ואינו מעוניין בהסדר כולל, וגם אינו מסוגל להגיע ולבצע הסדר כולל – וממשל נתניהו לא דוחק בו...

מצד שני אם השמאל-מרכז הישראלי יקים את הממשלה הבאה, אבו-מאזן יהיה בצרות בקשר לביצוע תוכניתו לכפות פתרון של האו"מ והמעצמות על ישראל, מפני שקרוב לוודאי שממשלת מרכז-שמאל בישראל כן תעלה הצעות לפתרון ופשרות חשובות, שהעולם יראה בהן רצון טוב ואמיתי לפתרון, ולכן לא ירוץ לכפות פתרון על מדינת ישראל.

לפיכך, גם כפי שאנחנו מבינים מהתקשורת, ציפי לבני, ראשת הממשלה לעתיד (כך היא מאמינה...) – פנתה לאובמה לשכנעו למנוע ממועצת הביטחון להחליט על קביעת טווח זמן להכריח במועד של פתרון בסכסוך הפלסטיני, בטיעון שהדבר רק "יחזק את הימין בישראל" ואף יביא לניצחונו של נתניהו בבחירות הקרובות.

נשאלת בנקודה זו שאלה מאד מעניינת: האם אבו-מאזן הבין  (כמו ציפי לבני...) שאם פנייתו לאו"מ תענה בחיוב,הרי שהדבר יעודד את הבוחרים בישראל לבחור בבנימין נתניהו בבחירות במרץ 2015?

יש לשער שהוא הבין זאת וזה בעצם האינטרס שלו – להמשיך בקיפאון שנתניהו מקבל. לפיכך נראה בעשרת השבועות שעד הבחירות הרבה תקריות אלימות (חלקן חמורות) עם האוכלוסייה הפלסטינית, בהכוונת ובהדרכת בית-המדרש של אבו-מאזן –  כל זאת מתוך מחשבה שיצירת אווירת חירום ואי בטחון אצל תושבי מדינת ישראל תביא אותם לקלפי לבחור בנתניהו כי הצמד בוזי-לבני אינו מבטיח ביטחון...

מכיוון אחר לגמרי, החמאס אינו מעוניין שממשלת ימין תמשיך אחרי הבחירות, כי לממשלת נתניהו ישנה מדיניות של יד חזקה נגד החמאס, ולא רק ברצועת עזה אלא בעיקר בשטחי יהודה ושומרון. החמאס מקווה שממשלת שמאל-מרכז תכריח את אבו-מאזן להידבר עם ישראל ותגרום בכך לתסיסה פלסטינית נגדו, וכמו כן, ממשלת שמאל-מרכז תהיה פחות נוקשה בהתייחסותה לפעילות החתרנית של החמאס בשטחי יהודה ושומרון – ואולי אף חלק גדול מאנשיו וממארגניו, אשר נעצרו בששת החודשים האחרונים ביהודה ושומרון, (כ-1500, רובם במעצר מנהלי), ישוחררו על-ידי לוחמת זכויות האדם ציפי לבני ועורך הדין בוז'י הרצוג.

החמאס מאמין שהוא יקבל אוזן יותר קשבת לדרישות שלו לסיוע הומניטרי (עם הרבה ברזל ומלט), לכן, כבר היום הודיע החמאס בעזה, שהוא מהדק את השליטה על כל הארגונים הקטנים ב"רצועה" הפועלים מדי פעם נגד ישראל, בעקבות הרקטה שנשלחה לחבל אשכול לפני יומיים. הדבר האחרון שהחמאס רוצה הוא לתת לביבי עוד ניצחון נגדם.

* * *

רות ירדני כץ

אהוד, אתה רציני?

"אז אני אולי אסתום את האף נגד בחילה ואצביע ליכוד" – באמת אהוד? אתה תצביע לליכוד כדי להשאיר את נתניהו בשלטון? הרי הדבר היחידי שנתניהו עשה לנו במשך שנות שלטונו הרבות היה רק להפחיד אותנו. הוא סגר לנו את כל הדלתות, לא התעניין מה אוכל הקשיש וכמה ילדים מסכנים יש לנו. אתה שהיית פעם איש מר״צ ואפילו פעיל שם, הולך לתת את קולך לאיש שעשה חיים משוגעים יחד עם אשתו וילדיו על חשבון כולנו? מה קרה לך אהוד? פייגלין ודני דנון זו כבר סיבה לברוח מהם והם לא היחידים. אני לא אחדש לך כלום, אתה יודע כמוני שנתניהו הוא ״אסיר״ ו״שבוי״ של המתנחלים ואם תתן את קולך החשוב לאיש שמפחד אפילו מעצמו ולא מסוגל לקחת החלטות ואחריות המצב יהיה עוד יותר מייאש.

לא שכחתי את בנט החוצפן שמביא עלינו מלחמה, ולא שכחתי את אורי אריאל שחושב שהוא המשיח ויציל את הר-הבית ובית המקדש השלישי ייבנה עוד בחייו על חשבון עשרות הרוגים יהודים וערבים. נתניהו משותק אהוד. משותק!

ברגע זה של החיים אין לנו קרן אור אחת וגם לא תקווה, וזה עצוב.

בוא נתפשר, ניתן כוח למפלגת העבודה. לפחות יש להם חזון. לפחות. הם ינסו לפתוח את ערוץ השלום ולהיטיב עם העם. ננסה. אולי. גם אני אקח כדור נגד בחילה עם שאול מופז יקבל שם שיריון בעבודה.

כדי להמתיק טיפה את החיים. הנה טיפת דבש. תמיד חשבתי שאת ריקוד ה״סטפס״ המציא פרד אסטר. איזו טעות. הסטפס הוא ריקוד אירי עממי. האירים שהיגרו לאמריקה הביאו איתם את הריקוד והוא הפך ללהיט. לראות את פרד אסטר וג׳ין קלי מתענגים ביחד ומענגים ביחד – שווה

אהוד: כן, אני אולי אסתום את האף נגד בחילה, ואצביע ליכוד, ובייחוד אם האלוף יואב גלנט יהיה שם במקום ריאלי, כי הוא נראה לי מנהיג מן השורה הראשונה, ומי שלא רצה בו כרמטכ"ל אולי יקבל אותו בבוא היום כשר ביטחון – וזה עדיף בעיניי מאשר לתת את קולי לצמד הליצנים ציפי את בוז'י, שאינם אלטרנטיבה כלשהי לכינון ממשלה יציבה – ואת השלום הם יביאו בדיוק כפי שביבי יביא את השלום, כלומר, אין שלום ולא יהיה שלום! יהיה רק יותר רע מסביבנו עם עשרות ומאות אלפי קורבנות באיזור, ולא בגללנו.

אני לא רואה שום אפשרות של פייגלין כשר ביטחון אבל אני כן רואה אפשרות של גלנט בתפקיד הזה, אולי אחרי יעלון.

* * *

מתי דוד

מדוע חבר הכנסת פרופסור אבישי ברוורמן

פורש מהכנסת?

תמוהה ומצערת העובדה, שהודעת חבר הכנסת ברוורמן על פרישתו מהכנסת, התקבלה במפלגתו באדישות ובהשלמה. ח"כ ברוורמן הגיע אל החיים הפוליטיים לאחר רקורד עשייה מרשים באקדמיה, בבנק העולמי, בחיי המעשה ובאוניברסיטת באשר שבע. הוא התמודד בפרימריז במפלגת העבודה, שלא כמו פרופסור טרכטנברג שדורש עתה לקבל מקום משוריין ברשימת העבודה, ללא התמודדות.

פרישתו של פרופסור ברוורמן מהווה אבידה של אדם איכותי מהמעלה הראשונה, למפלגתו ולכנסת. לצערי לא שמענו על ניסיונות לשכנעו להישאר. לדעתי, פרופ טרכטנברג איננו חלופה פוליטית ומקצועית לפרופ' אבישי ברוורמן.

אם וכאשר יצחק הרצוג ירכיב אולי את הממשלה הבאה, ראוי יהיה למנות את אבישי ברוורמן לשר האוצר כמינוי מקצועי, על דעת כל השותפים הקואליציונים, מחוץ לחשבונות המפלגתיים השגרתיים,שגרמו כבר לכשלונות בנדון (שטיניץ ולפיד).

* למתי דוד, הנה אני שוב מסכים איתך, אני מכיר אותו הרבה שנים, ולאחרונה גם בכנסת, הוא אדם מוכשר וראוי, אשמח לראות אותו בתפקידי שר, כל טוב,

גדעון בן דרור

אהוד: מראשיתו ב"עבודה", כתומכו של ח"כ פרץ שנבחר לעמוד אז בראשה, נראה לי פרופ' אבישי ברוורמן קצת מגוחך ואפילו קצת נאד נפוח, כאילו הוא החכם הממליך, האמיננציה האפורה. לא התפעלתי מדרכו הפוליטית ולא מההתבטאויות שלו, ואני חושב שטוב הוא עושה שהוא חוזר לאקדמיה, שם יביא תועלת רבה יותר לעצמו ולישראל.

* * *

נגה מרון

פגישה ברכבת

אני ברכבת שקועה בעיתון, ולצידי צעירה נאה מעיינת בספר. אני קולפת קלמנטינה ומציעה גם לה, וכשהיא לוקחת בחיוך אני מנסה לקשור שיחה:

"מה את חושבת על הבחירות?"

"לא משנה לי. אני בין כה לא הולכת להצביע." היא מכניסה לפיה פלח.

"למה לא?"

"אין לי למי." היא עונה באדישות.

"היית בצבא?" אני שואלת.

"בטח! השתחררתי לפני שנתיים. גם שני אחים שלי בגבעתי, והחבר שלי נפצע בעזה..."

"ומה את עושה עכשיו?"

"לומדת באוניברסיטה. אין זמן לפוליטיקה."  

"בבקשה, תקראי את זה. רק את הכותרת!" אני תוחבת לידה את העיתון. "אם לא יהיה הסדר מדיני תהיה מלחמה בקרוב. שמעת על זה?"

"חס וחלילה!" היא דוחה את העיתון. "עוד פעם לרוץ למקלט?!  רק זה חסר לי!"

"ואת יודעת שיש לך כוח למנוע את זה!?"

"לי?! איך?!" היא פוערת עיני עגל.

"אם את ועוד הרבה אנשים יביאו לשלטון מפלגה שתפעל לחלוקת הארץ לשתי מדינות יהיה כאן דו-קיום בשלום."

"אוי, הלוואי! אבל החבר שלי בטוח שזה לא יקרה לעולם!" היא אומרת.

"נו, אז זהו? תמיד תהיה מלחמה ואנשים ייהרגו וייפצעו והכלכלה תתמוטט כי כל הכסף יילך לצרכי הבטחון – "

"אבל זה לא צודק! ארץ ישראל היא שלנו ולהם יש הרבה מדינות, ולנו רק אחת."

"נכון, אבל כמה זמן לדעתך נוכל לשרוד כאן, מדינה קטנטונת מוקפת אוייבים, אם ארצות הברית תפסיק לתמוך בנו..."

"די, בחייך, גברת. גם ככה די רע לי!" שלפה את הטלפון הנייד. "הרי 'השם' יעזור לנו..."

אהוד: הייתכן כי הבחורה חכמה ממך, ולא קנתה את השטויות שניסית להכניס לה לראש?

* * *

מנשה שאול

היכן עוברת הדרך לשחרור פלסטין?

מאז קום המדינה, מנהלים מנהיגי ערב וכלי התקשורת הערביים תעמולה אגרסיבית נגד מדינת ישראל והתנועה הציונית, תוך כדי שימוש בטיעון שקרי והוא: ישראל שואפת להתפשט על חשבון אדמותיהם של הערבים. הם הסתמכו על תוצאות מלחמת השחרור וטענו כי ישראל לא הסתפקה בהחלטת החלוקה של האו"ם מ-1947, אלא הרחיבה את שטחה מעבר למה שנקבע בהצעה, בהתעלמם מסירובם לקבל את החלטת החלוקה ומהכרזתם על מלחמת השמד נגד ישראל.

תוצאות מלחמת ששת הימים איששו את טיעון ההתפשטות, כשישראל כבשה את סיני, הגולן ויהודה ושומרון – אזורים הגדולים פי-שלושה ויותר משטחה של ישראל.

מנהיגי ערב, ששאפו לשלוט על מדינות ערב ועל בארות הנפט של סעודיה, לוב ומדינות המפרץ, העלו את טיעון ההתפשטות כדי להצדיק את שאיפות ההשתלטות שלהם. הכוונה היתה להפחיד את מדינות ערב ולשכנען כי הן זקוקות להגנתן של מדינות ערב החזקות, וכי נוכחותן של אלו חיונית לבלימת מגמת-ההתפשטות של ישראל.

עוד לפני מלחמת ששת הימים טען ג'מאל עבדול נאצר כי ישראל שואפת לשלוט על המרחב שבין הפרת לנילוס וגם על קודשי האיסלאם במכה ובמדינה. התעמולה הערבית, ובמיוחד זו הנאצריסטית, הפיצה את השקר כי על קיר בכנסת ישראל מתנוססת סיסמה: "מן הפרת ועד הנילוס – זוהי אדמת ישראל," שבערבית היא מתחרזת.

בעקבות ביקורו של אנוואר סאדאת בירושלים, הגיעה לישראל משלחת של מועצת העם המצרית. נכחתי בכנסת בעת ביקור המשלחת בה, וחברי מועצת העם שאלו אותי: "האם תראה לנו את הסיסמה המפורסמת שעל הקיר?"

עניתי להם שאין סיסמה כזאת, והזמנתי אותם להסתובב בין כותלי הכנסת ולהיווכח במו-עיניהם שזו אכן אינה קיימת.

הם כמובן סירבו להאמין. פגשנו במסדרון הכנסת ח"כ ערבי ואת העוזרת הפרלמנטרית שלו. מיהרתי לפנות אליהם וביקשתי מהם להשיב למשלחת המצרית על שאלתם בקשר לסיסמה. הם צחקו והשיבו שאין סיסמה כזאת. איני יודע אם המצרים אכן השתכנעו.

יש גם תועמלנים ערביים המפליגים בדמיונם ואף מפרשים את פרטי דגל-ישראל כך: הפס הכחול העליון – פירושו הנילוס, הפס הכחול התחתון – פירושו הפרת, וביניהם – ישראל,

אחרי עידן סדאם חוסיין והקמתו של משטר חלופי בעיראק, הוחלפו המטבע והדגל של המדינה. נערכה תחרות על הצעה לדגל חדש, ואחת ההצעות היתה של דגל עם שני פסים כחולים. ההצעה נפסלה על ידי בית הנבחרים בנימוק כי זהו דגל המייצג את מגמת ישראל להקים אימפריה בין הפרת והנילוס.

לא רק נאצר העלה את טיעון ההתפשטות כדי להצדיק את תוכנית ההתפשטות שלו. ב-1962, כשכבש צבא מצרים את תימן, טען דוברו של נאצר חסנין הייכל כי "הדרך לפלסטין עוברת בתימן."

סדאם חוסיין הכריז בפרוץ מלחמת 8 השנים נגד איראן כי "הדרך לחברון ואלקודס עוברת בטהרן."

מנהיג "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" ג'ורג' חבש הכריז בספטמבר השחור 1970 כי: "הדרך לתל-אביב עוברת בעמאן."

רוח'אללה חומייני הכריז בעת מלחמת עיראק-איראן כי "הדרך לפלסטין עוברת בבגדד."

כשהחל חסן נסראללה לשלוח את לוחמיו להגן על משטרו של בשאר אסד, הוא הכריז כי "הדרך לשחרור פלסטין עוברת דרך סוריה."

ולאחרונה, כשהחות'ים השיעים, סוכני איראן בתימן, התחזקו והשתלטו על שטחים נרחבים של תימן, הכריז האימאם עלי חמינאי כי "הדרך לפלסטין עוברת בתימן."

עברו כמעט שבעה עשורים מאז קום המדינה, ולמרות שטיעון ההתפשטות של ישראל לא נס ליחו, יש בכל זאת בעולם הערבי מי שרואה את המציאות נכוחה וחושב אחרת. וכך תוקף הסופר הסעודי מוסאעד אלחצימי במאמר בעיתון "אלווטן" (13.10.14) את הטיעון השקרי של מגמות ההתפשטות של ישראל:

"ההיסטוריה אינה הוגנת כשהיא מכניסה לראשינו כי יש לנו אך ורק אוייב אחד ואין בלתו והוא ישראל, וכי היהודים באים אלינו כדי לשעבד אותנו. בילדותנו הפחיד אותנו המורה הפלסטיני... היזהרו מישראל, היא תגיע כדי לשלוט מהפרת ועד הנילוס וגם על העיר הקדושה אלמדינה. וגם המורה המצרי שהיה מלמד אותנו ללא הרף כי ישראל היא אספסוף עלוב וכי אנו נתמודד איתה בנעל ונחסל אותה.

והנה חלפו כמעט שבעה עשורים, וישראל במקומה, ואינה מגיעה לפרת או לנילוס או למדינה שבסעודיה.

מתברר לנו כי האויבים הפנימיים שלנו הם הטרוריסטים הקנאים ששוחטים תינוקות, ושכנתנו איראן השונאת אותנו ומאיימת לייצא אלינו את המהפכה האיסלאמית.

ישראל מרגיעה שאין לה כוונה להתפשט ועובדה היא שהחזירה את חצי-האי סיני ששטחו פי-שלושה מישראל וגם החזירה לירדן שטח של 300 קמ"ר עם החתימה על חוזה השלום עימה.

אך זה אינו משכנע את הקיצונים בעולם הערבי והם דבקים בשתי אמונות בו-בזמן: האחת היא שיש לחסל את ישראל והשנייה, שישראל שואפת להתפשט. אם נותר לישראל לבחור באחת משתי האופציות, אין צורך להשיב באיזו מהן תבחר ישראל.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 317

* * *

תקוה וינשטוק

1. צמח חודש כסלו: קנה מצוי

צמח חודש כסלו לפי ד"ר שרה'לה אורן הוא קנה מצוי. הקנה המצוי ממשפחת הדגניים צומח במקווי מים. יש לו ענפים דקים, לא מרשימים למראה וגם לתפרחתו אין תואר והדר: מעין מברשות פרועות בצבע חול. אבל הצמח הפשוט הזה זכה לאיזכורים רבים במקרא ובדברי החכמים ומהווה אפילו משל לדרך חיים

גבעולי הקנה זקופים, ירוקים בצעירותם וצהבהבים בבגרותם. הגבעולים-קוטרם מ-1 עד 3 ס"מ – גבוהים ומגיעים עד לגובה של 5 מטר. הוא צומח בחבורה של גבעולים זקופים העומדים זה ליד זה. צורת סמיכות זו מכונה "חישה". בהיפוך אותיות ייתכן והשם מעיד על השיח והרחש העולים מחיכוך הגבעולים בינים לבין עצמם. הצמח חזק ועמיד מאוד, ושפע המים מעניק לקנה  עונת פריחה ארוכה, מהקיץ עד עונת הגשמים. זרעי הקנים נקלטים היטב במקומות של מים ומנביטים מושבות חדשות של קנים. שורשי הקנה חזקים ועמידים מאוד, ולצמח מעמד איתן אפילו אחרי שריפה. כבר נאמר בתלמוד הבבלי, סנהדרין ק"ה: "מה קנה? הוא עומד במקום מים וגזעו מחליף ושורשיו מרובים."

לדעת  חז"ל רומי קמה על בסיס של קנה: בחתונתו של המלך שלמה עם בת פרעה "ירד המלאך גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שרטון ועליו נבנה כרך גדול." הכרך הגדול הוא רומי שהוקמה כעונש על ששלמה המלך נשא אשה נוכריה.

בסוג "קנה" שלושה מינים, שניים מהם שכיחים בארץ: הקנה המצוי ועבקנה, המגיע לגובה של 8 מטר ורוחב העלים בבסיסו הולך וצר.

מגבעולי הקנה נגזר המונח "קנה" – צינור חלול. מכאן "קנה נשימה" שדרכו נכנס האוויר ויוצא מהריאות וכן המושג "קנה מידה". "וביד האיש קנה המידה... וימד את רוחב הבניין קנה אחד," נאמר ביחזקאל.

הקנה מתאים לשימושים רבים. בין היתר הוא סרגל זקוף – מדרך הטבע הוא מתחלק לפרקים בעלי אורך דומה. בפסיפסים  מצריים נראה סרגל עשוי קנה-"נילומטר" – שמדדו בו את עומק הנילוס.

הקנה חלול ואפשר להתקין ממנו מחצלאות, כוורות, מחיצות, גם מקל למשענת. כמובן, בתנאי שהקנה שלם ולא רצוץ, היינו סדוק. ממלכת אשור ראתה במצרים משענת קנה רצוץ. במלכים ב' נאמר  לחזקיהו מלך יהודה: "עתה הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה, על מצרים אשר יסמוך איש עליו ובא בכפו ונקבה." לא רק שמצרים אינה משענת – היא עוד פוצעת את ידו של הסומך עליה.

הקנה שימש גם לצורכי פולחן: "חליל שבמקדש של קנה היה. מימות משה היה. פעם אחת ציפוהו זהב ולא היה קולו ערב כמות שהיה. נטלו ציפויו וחזר קולו להיות ערב."

החליל התאים לבני ישראל כשנדדו במדבר אבל כשכבר ישבו איש תחת גפנו ותאנתו בארץ היעודה נראה להם החליל פשוט מדי וציפו אותו בזהב ופגעו בו. מסתבר שכוחו של הקנה דווקא בפשטותו.

ידוע ביותר השימוש בקנה כקולמוס. כשמחדדים את קצה הקנה וטובלים אותו בדיו הוא הופך למכשיר הכתיבה הקדום ביותר. עד עצם היום הזה, בתקופת המחשב, מעתיקים סופרי סת"ם ספרי תורה, תפילין, מזוזות ומגילות בקולמוס עשוי קנה או נוצה. לכתיבת הקודש מתאים דוקא כלי מצוי ופשוט, שניטל מהצומח.

המדרש גם מסביר שלמרות הגובה והדקיקות, ניחן הקנה ביכולת להתכופף ברוחות חזקות ולא להישבר. תכונה המייצגת גמישות וסלחנות. לעומתו הארז בעל הקומה המרשימה – נשבר ברוח חזקה ואין לו תקומה ולא התחדשות.

במסכת תענית ישנו סיפור מעניין הנמשל לקנה: רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדוד רכב על חמור על שפת נהר והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם מכוער ביותר. אמר לו שלום עליך רבי! רבי אלעזר לא החזיר לו שלום ואמר: כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערים כמותך? אמר לו (האיש): לך ואמור לאומן שעשאני מה מכוער כלי זה שעשית! כיון שידע ר' אלעזר בעצמו שחטא, ירד מהחמור ואמר: מחול לי! אמר לו: איני מוחל עד שתלך לאמן שעשני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית.

עד שהגיעו לעיר יצאו בני עירו לקראתו אומרים לו: שלום עליך רבי מורי! אמר להם: למי אתם קוראים רבי? אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי. אל ירבו כמותו בישראל! אמרו לו: מפני מה? אמר להם: כך וכך עשה לי. אמרו לו: אעפ"כ מחול לו שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהיה רגיל לעשות כן.

מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: 'לעולם יהא אדם רק כקנה ואל יהיה קשה כארז' ולפי כך זכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה, תפילין ומזוזות.

ניתן לראות בסיפור אליגוריה על האיש הפשוט והמכוער אך החכם (הקנה) לעומת הרבי המלומד (הארז). אפשר להתייחס אליו גם מזוית אחרת – להבליט את מידת הגאווה של החכם הגובלת בגסות רוח. במקום להשיב שלום למי שבירכו לשלום, לועג ר' אלעזר לכיעורו של המברך. ואז לסיים את הספור בפסוק מסוג "היזהרו חכמים בדבריכם."

וד"ר שרה'לה אורן מסכמת: גמישותו של הקנה מאפשרת לו לעמוד במשברים והוא מייצג את הגדולה שבפשטות ואת חשיבותו של כל יצור בעולם, גם אם דימויו עלוב שלא בצדק. במסכת ברכות בגמרא, המסבירה חלומות, נאמר: "מי הרואה קנה בחלום יצפה לחוכמה." הכוונה ודאי לחוכמת חיים, חוכמה פשוטה שאינה כרוכה בלימודים אך מזכה את בעליה בהצלחה.

2. עופר מתחתנת את עופר

בתנו עופר מתחתנת," שלח לי קרוב משפחה מייל. "לצערנו, מרוב טרדה, איננו יכולים לבוא ולתת לך את ההזמנה ביד, ואנו שולחים אותה במייל."

 בהזמנה היו מועד  החתונה ומקומה.

רק הגעתי לאתר השמחות הזדקרו לפני אותיות ניאון:

עופר אידלברג / עופר כוכבי

מה זה, לא תפשתי. טעות דפוס? פעמיים הכלה, עופר, ומה שם החתן?

אחד האורחים התנדב להסביר לי: 'עופר" הוא גם שם החתן!

כעת הבנתי את מייל ההזמנה לחתונה: נכתב שם "עופר" ומתחתיו, במהופך, שוב עופר. חשבתי שזה קישוט או גימיק – ובכלל שכחתי שאנו בימי היוניסקס – אותו שם לבנים ולבנות. שנים ארוכות ידעתי שרק "יונה" יפה לשני המינים, לנקבה בגלל היונה ולזכר בגלל הנביא .עכשיו ניתך עלינו מבול של שמות אנדרוגינוסים ולך דע מי הוא מה! האם טל הוא בן או בת? ומה עם לירון? וים?

מילא השמות המודרניים. אבל גם השמות הגבריים במקרא הפכו לנקביים. אחרי שנטלו לעצמן את לבוש המכנסיים, לקחו הנשים גם את השמות מהגברים. ולא להיפך. שמות נשיים לא הפכו לגבריים. ישנו השם דבורה אבל אין דבור.

חלף זמן רב עד שהסתגלתי ל"דניאל" הנקבה. לעומת זאת תוספת ה"א לשם הגברי  – לרוב לזכר קרוב שנפטר, אינה מבלבלת את היוצרות. כשיוסף הופך יוספה ויחזקאל ליחזקאלה, ברור שיחזקאלה נקבה.

נכנסתי פנימה ומצאתי מיד את אם הכלה, לבושה שמלה חגיגית אך לא פלצנית ואיחלתי לה מזל טוב. איתרתי במרחב גם את האב המאושר. הוא בלט בקומתו הגבוהה ובכתפיו הרחבות. האיש, עובד אדמה, לובש כרגיל ג'ינס נושן וסנדלים (גם כשירד גשם...) – הפעם נעל נעליים וכתונת לבנה חדשה. ללא מקטורן, אך עם עניבה. והעניבה גנבה את ההצגה.

זו היתה עניבה אדומה לוהטת. לצבע הזה של נזיד העדשים ודאי התכוון יצחק אבינו כשביקש מעשיו: "הלעיטני מן האדום האדום הזה!"

עניבה בגודל רגיל, אך על חזהו הרחב של אבי הכלה נראתה קצרה מאוד, ממש קצרצרה, כאילו נלקחה מהבן הקטן כשחגג בר מצווה. היא כלל לא התקרבה לחגורת המכנסיים שאליה אמורה עניבה להגיע, ואבדה אי שם בשטח הגדול של החזה. המרחק בין קצה העניבה לחגורה היה כמעט כפול מהמרחק שבין הצוואר לקצה העניבה, והיא תלתה כמין סמרטוט אדום מיותר.

נזכרתי שפעם, כשהיינו צעירים ויפים, נחשבה העניבה לסמל הבורגנות וקראו לה "דג מלוח". העניבה הזו אכן הזכירה דג מלוח מצומק.

קולט את המבט שנעצתי בעניבה, הצטדק אבי הכלה: "אמרו לי שצריך עניבה..."

"לא צריך," הרגעתי אותו, "מספיקה חולצה לבנה."

"לא צריך?" אורו פניו ובין רגע הסיר את העניבה ותחבה לכיס. עשיתי מצווה.

אחרי שמילאתי את חובות הברכה, הגיע לי לטעום משהו. הקהל היה רב מאוד וכנראה רעב מאוד. איחרתי מעט להגיע לחתונה, ומהחטיפים כבר לא נותר זכר, לבד מכדורי בשר זערוריים שעמים סבבו המלצריות באולם.

לפתע גיליתי עמדת כיבוד נטושה ובה צלוחיות של ממרח ירוק. אבוקדו! בדיוק מה שאני אוהבת! מילאתי צלחת באבוקדו והכנסתי לפה.

מה אומר? שריפה! הר געש! הלם היכה בראשי עד לאוזניים. לרגע חשבתי שאני מאבדת את  ההכרה. בשארית הכוחות אצתי למזנון, לבר, ולגמתי גלון מים וחזרתי לחיים. השד יודע מה לקחתי שם, בכל אופן לא אבוקדו... מישהו אמר שזה מין תבלין סיני שהגיע לאחרונה לארץ.

אחרי זמן מה החלה הסעודה. סעודה מרובת מנות ומפוארת, הזמין אותה ודאי אבי הכלה, לא הקרוב הצנוע שלי. התזמורת הרעישה עולמות. לא הצלחת להחליף מילה אפילו עם השכנים לשולחן, אולם יכולתי לצפות בסרט: על מסך ענק הופיע הזוג הטרי, הפעם לא בפרקי ילדות מהאלבום, כרגיל בסרטי חתונה, אלא בביום של חייהם כיום: היא בשמלת החופה והוא במיטב מחלצותיו – מטיילים בשדה פרחים, נחמד, ואחר כך מנופפים השניים במגרפות גדולות, מנתרים מעל פלג מים, קופצים מצד אל צד, מניעים רגליים, מושיטים ידיים, מטפסים למעלה, נוחתים למטה וגם עוברים זה מעל זה וזו מתחת לזה. ממש לוליינים בקרקס. יש צעירים שאינם ששים לראות את עצמם בפייסבוק או להצטלם סלפי? טוב שיש חתונה ואפשר להופיע כשחקנים בפני אולם (או עולם) מלא.  

אהוד: מימרח ה"אבוקדו" שנותר בעמדת הכיבוד הנטושה, ושטעמת ממנו בטעות, היה ווסאבי, ממרח חרדל יפני חריף ירוק שהולך מצויין עם סושי, אבל בכמויות זעירות.

אכן גם אנחנו מתרכזים בחטיפים הטעימים שלפני החופה, כי בסעודה עצמה יש כמעט תמיד רעש כה רב, כך שאי אפשר לדבר – ואנחנו בורחים עוד לפני המנה העיקרית. בעלי אולמות השמחה יודעים זאת, ותמורת התשלום המלא שהם גובים על הארוחות, הבינוניות בדרך כלל – הם מכינים אמנם 100% כמות של מנות ראשונות, אבל 50% לערך מנות עיקריות, ו-25% לערך מנות אחרונות פרווה – שמיועדות לצעירים, ולמבוגרים החירשים שעדיין נישארו באולם. הפסקת הריקודים הרועשת והממושכת לאחר המנה הראשונה נועדה בדיוק לצורך זה – לנפנף החוצה את מחצית הקהל.

חגיגות הנישואים בישראל, ובייחוד ה"מוסיקה" במערכות ההגברה שלהן – הן מן הטקסים הברבריים ביותר בתולדות האנושות, למעט אלה שבהם היו מעלים קורבן אדם – וחגיגות נפלצות ויקרות אלה הולכות ונמשכות ברחבי המדינה כמעט מדי לילה.

* * *

אהוד בן עזר

כרמן בפילהרמונית בניצוח מהטה

ערב נפלא מאין כמוהו!

במוצ"ש האחרון, 20.12, שמענו וראינו את אחת ההפקות האופראיות הגדולות של העונה – כרמן מאת ז'ורז' ביזה, אופרה מ-1875 בארבע מערכות, ליברית מאת אנרי מייאק ולודוביק הלוי, על פי נובלה מאת פרוספר מרימה, בביצוע קונצרטנטי של התזמורת הפילהרמונית בהיכל התרבות [לשעבר מאן אודיטוריום] בתל אביב בניצוחו של זובין מהטה. כשלוש שעות עם הפסקה אחרי המערכה השנייה.

זה היה ערב מדהים ומקסים. הנערים והנערות של להקת אנקור שבו את ליבנו. המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני היתה מצויינת ושרה כאיש אחד כל תג ותג. מריה חוסה מונטאיל, מצו סופרן, בתפקיד הצוענייה החופשייה והיצרית כרמן, אולי סמל לאישה המשוחררת, שגם משלמת בחייה על כך – היתה נפלאה. קולה הצלול והרם מילא את ההיכל הענק בכל פינה ופינה. בתוכנייה כתוב: "היא זכתה בפרסים רבים ובשבחי הביקורת כאחת המבצעות הטובות ביותר של כרמן בימינו." אל תחמיצו אותה!

גם שאר הזמרות והזמרים היו ברמה גבוהה שכמוה מזמן לא שמענו בהיכל. איינג'ל בלו, סופרן, בתפקיד מיכאלה הנאמנה. חורחה דה לאון, טנור, בתפקיד המאהב הנאמן, ולבסוף הרוצח. וכמוהם גם שאר הזמרות והזמרים, חלקם ישראלים. לא הורגש בהם שום רפיון.

שלא לדבר על התזמורת עצמה, שהפליאה לנגן תחת שרביטו של מהטה, וכן גם החן המקצועי של רקדנית הפלמנקו אורנילי אזולאי.

והתרגום העברי של ישראל אובל, שמעביר היטב את עלילת המחזה החזק ורווי היצרים, וגם מחוספס בכוונה, לעיתים.

זה היה אחד הערבים הגדולים של ההיכל, שהיה מלא עד אפס מקום, ומחיאות הכפיים נשמעו בו בחוזקה.

חגי חיטרון ב"הארץ" כותב "הקונצרט של 'כרמן', בניצוח זובין מהטה, היה טוב, אבל היה חסר ניצוץ שיהפוך אותו לראוי להיזכר." הניצוץ חסר אולי אצל חיטרון, שייתכן כי חטף קלקול מעיים אחרי הצהריים של שבת. אנחנו את רשימתו קראנו לאחר שכתבנו את זו שלנו.

והערה אחת קטנה ועצובה לסיום: יש משהו דפוק בעיצוב הפנים החדש של המושבים ושל המעברים והמדרגות בהיכל. לא רק שהרווחים בין השורות צפופים יותר מבגלגול הקודם, אלא שחלק ניכר מהקהל נראה ממש כמט ליפול אחר כל צעד, ונאחז בכל מה שיש, ואין הרבה במה להיאחז, כדי שלא לקרוס. לכן כדאי להקדים ולהתיישב במקום, ולחשוב פעמיים אם לצאת להפסקה.

מושבי היה בגוש א', שורה 20א, כיסא 8.

* * *

מתי דוד

האם ציפי לבני נכס אלקטורלי או כישלון טוטלי?

ציפי לבני, פוליטיקאית עם מאזן כישלונות מדיניים ומפלגתיים, קיבלה"דיור מוגן" ומשוריין ברשימת העבודה, לעצמה ולכמה ממקורביה, ללא שום תמורה פוליטית ממשית, מאחר ומפלגת "התנועה" היא פיקציה וכותרת חלולה ללא חברים, שהתפרקה סופית.

האם לבני היא נכס אלקטורלי או הימור פוליטי שתוצאתו עשויה להיות כישלון טוטלי? התשובה תינתן בסיום ספירת הקולות.

בדרכה הפוליטית, ציפי לבני היא אופורטוניסטית שנמצאת כל הזמן בתנועה ומשווקת אשליות שלום שיושגו רק בזכותה.

היא כל הזמן בתנועה... מתנועת "החרות" לליכוד, מהליכוד ל"קדימה",  מקדימה ל"התנועה", מהתנועה ל"עבודה".

היא תמשיך בתנועה, בציפייה נאיבית לראשות הממשלה, בתקווה שלא תקרה תאונה למניפולציה של הרוטציה. 

אני מודע ואינני מזלזל בשיקול הדעת שהוביל את המפלגה לחיבור עם לבני, בהערכה שהמהלך יביא להצלחה בבחירות.

אינני שותף לאופטימיות ולהתלהבות של החיבור עם לבני, למרות תמיכת כל צירי הועידה וגם ההערכה של הפרשנים והסוקרים.

ראוי שתושמע במפלגה גם דעה המטילה ספק בערכה של העיסקה עם ציפי לבני. דעה של חבר ותיק ומוכר, שאינו שותף לאמירה "אחר רבים להטות."

* * *

מוטקה שלף

צנזורה על שירת ילדים במוסיקה קלאסית

וזוהי  רק ההתחלה: משרד הכלכלה אסר על מקהלת ילדים לשיר יצירה קלאסית

ב"גלריה" של עיתון הארץ מהיום [19.12] פירסם מבקר המוסיקה נועם בן זאב כי בהתערבות משרד הכלכלה ( כזכור – השר הממונה הוא נפתלי בנט, האדמו"ר הידוע) נאסר על מקהלת הילדים "אנקור" שליד האקדמיה למוסיקה בירושלים  להשתתף ולשיר באופרה "כרמן" מאת ביזה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה בהיכל התרבות בתל אביב מחר, מוצ"ש.

כמו כן נאסר על המקהלה להשתתף בקונצרט בעוד זמן  ביצירה "כרמינה בוראנה" מאת קרל אורף שתופק על ידי האופרה הישראלית במצדה.

לדברי פקחי משרד הכלכלה, הטקסטים ב-2 היצירות הללו כוללים איזכור של אלכוהול, סמים ומין, ובכרמן, למשל, הדמות הראשית משחקת מופקרת כביכול, מעשנת, מתגרה בגברים ורוקדת בחושניות.

בביקור נציגי פקחי משרד הכלכלה ( אולי נכון יותר לכתוב: הקלקלה) הודיעו נציגים אלה כי ההופעה בהשתתפות מקהלת הילדים "לא תקום ולא תהיה."

שתי  היצירות הללו מבוצעות כבר שנים רבות בארץ ובעולם , ובכולן – כולל שידורים חיים והקלטות לאין סוף – משתתפות מקהלות ילדים מכל העולם – רק בנט ופקחיו החליטו שהגיעה העת לטפל במוסר ובחינוך הנוער בארץ.

הנימוק הרשמי (מעבר להתייחסות לתוכן ,שאינו מקובל על פקחי משרד הכלכלה) הוא כי יש לפעול על פי תנאי העסקת ילדים ונוער בהתאם לחוק ותקנות.

היכונו, רבות, להעמקת ההתבדלות שלנו מעולם התרבות העולמי ולהרס טוטאלי ומהיר של מעט מנכסי התרבות שלנו שכבר עכשיו במדרון תלול...

אהוד: עלינו להיות אסירי תודה לשר בנט שהטעימנו כבר עכשיו מה יהיה כאן אם הדתיים והחרדים יגיעו לשלטון, או למידת הכרעה רבה יותר בשלטון – שאז לא רק יסחטו אותנו בכספים, ולא רק שהחרדים לא יילכו לצבא, אלא גם יהפכו את חיינו החופשיים, החילוניים, הציוניים – לבלתי נסבלים.

לדעתי אסור להיכנע לשר הכלכלה בנושא הזה, בנט, ולפקחיו, יש לקיים את הקונצרטים, להיתבע לדין ולהגיע לעליון. אפשר גם לצאת על כך להפגנות. כך גם ניסה סער לגדוע את פתיחת החנויות בשבת בתל אביב. לאנשים האלה פשוט עולה השתן לראש!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

שוקי בן עמי

ליל חג המולד בירושלים

זמן לגזירת ניירות "אשר יצר"...

בימי שלטון המנדט בארץ, נמנעו בני ירושלים מלצאת את בתיהם בליל חג המולד, ליל הכריסמס. בלילה זה, נהגו החיילים הבריטיים להשתכר עד כלות, והם היו יוצאים לרחובות ומתנכלים לתושבי העיר. באותם ימים, יהודים אפילו לא העלו בדעתם, שיבוא יום ויהודים בארץ ישראל יחגגו את חג המולד...

כאשר התורכים שלטו בארץ, הם אסרו על הכנסיות לצלצל בפעמונים בליל זה, ובמקום פעמונים הם היו מקישים על לוחות עץ.

רק משעה שהבריטים כבשו את הארץ החל החג להיות מורגש בירושלים, בעיקר בסמטאות העיר העתיקה. פעמוני הכנסיות הדהדו ברובע הנוצרי, בעין כרם, באל עזרייה ועל הר הזיתים.

בני ירושלים, במיוחד המקובלים והחסידים, נהגו שלא ללמוד תורה באותו לילה.

משעת השקיעה ועד אחרי חצות הלילה, לא עסקו כלל בדברי תורה, כדי שלא יתפרש, חלילה, שהם לומדים לזכרו של "אותו האיש" וכדי שהלימוד לא ייזקף לזכותו.

כאשר ליל הכריסמס היה חל בליל שבת, הם אפילו המעיטו בשירת הזמירות...

מקובלי ירושלים הסתמכו על ספרי קבלה עתיקים, שקבעו כי באותו הלילה אין אפילו ניצוץ אחד של קדושה בעולם. מסיבה זו, היו שנהגו אף שלא להתחתן בלילה זה, בעיקר בקרב החסידים.

אז מה בכל זאת עשה יהודי בליל חג המולד?

כדי שלא יבטלו את זמנם לריק, היו בני ירושלים מבלים את "אותו הלילה" במשחקי דמקה, שחמט או שש-בש. אלה שנמנעו ממשחקים היו מבלים את הלילה בגזירת ניירות טואלט, נייר "אשר יצר" או באידיש "אשר יצר פָּאפִּיר", לכל שבתות השנה, שכן גזירת נייר אסורה בשבת...

לפני שהומצאו הניירות החתוכים, היו יהודי ירושלים גוזרים ניירות מבעוד יום, כדי לא לחלל את קדושת השבת. ליל הכריסמס, בו לא למדו תורה, נחשב בעיניהם מתאים למלאכה זו...

ליל הכריסמס כונה בפי בני ירושלים בשם "ניטְל", נגזרת מ"דיאז נאטאליס", הולדת האל, או "נאטאל", שפירושו "לידה", אך בירושלים העניקו למילה את המשמעות העברית של נטילה, של אדם שניטל מקרב בני עמו, ושל דת שניטלה מקרב היהדות.

בשנים מאוחרות ייחסו לשם את ראשי התיבות באידיש, של "נִישְט טָארְן יִידְן לֶערְנֶען", שיבוש של "יִידן טֶארְן נִישְט לֶערְנֶען", שמשמעותו, אסור ליהודים ללמוד...  

* * *

לאהוד, שלום, ראה את ההתייחסות למשוררת אסתר ראב ז"ל, במסכת 'עונג שבת' מהיום, 19.12, של דוד אסף –

dassaf@post.tau.ac.il

בידידות,

ברוך  תירוש

* * *

רון וייס

מי אשם בהיעדר השלום?

סופר נידח שלום,

לאחרונה החל בנימין נתניהו לנהל תעמולת בחירות שבמרכזה מתקפה על כלי התקשורת המתנכלים לו. כנראה שהוא חש בחוסר ההערכה והתמיכה של הציבור שאינו מבין מדוע נתניהו החליט להקדים את הבחירות ללא סיבה מהותית. המציאות שונה. רוב העתונות המודפסת ("ישראל היום", "מעריב","מקור ראשון" והעיתונות הדתית) תומכת בנתניהו. בכל התוכניות הפוליטיות ברדיו ובטלוויזיה משתתפים עיתונאים ופרשנים תומכי נתניהו וח"כים מ"הליכוד".

לכן מוזרה בעיני הצטרפותו של הסופר הנידח לתעמולתו של הקוזק הנגזל נתניהו. נתניהו מייצג נאמנה את הימין הקיצוני שאינו מעונין בהסדר שלום עם הפלסטינים. הוא לא הגיב להצעה של מחמוד עבאס (מלפני מיספר חודשים) לנהל מו"מ ענייני במשך 3 חודשים, שעיקרו דיון על הגבולות (אינני מצפה שהפרשן עמוס גלבוע יתייחס לסירובו של נתניהו לנהל מו"מ רציני כפי שהציע עבאס).

כמובן זו זכותו הדמוקרטית של הסופר הנידח להצביע עבור החבורה הקיצונית הכוללת את בנימין נתניהו, פייגלין, ציפי חוטובלי, יריב לוין, אופיר אקוניס, דני דנון ועוד. כולם מתנגדים לשלום ורוצים לפגוע בבית המשפט העליון ולהכפיפו לפוליטיקאים.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: ושכחת לציין את חלקה של שרה בסירובו של ביבי לנהל שיחות שלום עם הפלסטינים, שיחות שהיו מקרבות מאוד את השלום, שכידוע רק לך, לקרי ולאובמה – מתעכב רק בגלל הזוג נתניהו וחשבון הגלידה שלהם.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק עשרים וארבעה

התלם העברי הראשון

[שנפלח ממש בימים אלה – לפני 136 שנים!]

סוף חודש כסלו תרל"ט, דצמבר 1878. על המושבה החל לרדת גשם. החברים הצטופפו בבניין לבני-הטיט, שגגו קש וחימר, ליד הבאר, מקווים שלא ידלוף ולא יקרוס תחתיו ברטיבות המצטברת. ואכן הבניין, וכמוהו האורווה שחפרו וקִירוּ – החזיקו מעמד אך לא משום שהיו חזקים במיוחד אלא מפני שהגשם הראשון ירד בכמות זעומה. העננים הכבדים שטו מזרחה, לעבר ההרים, והותירו על בקעת פתח-תקווה מימטרים בודדים.

הפלאחים השכנים, בעלי הניסיון, לא יצאו לחרוש אחר הגשם המועט. רֶגְנֶר, שנתמנה על-ידי ר' דוד לנהל את המשק החקלאי, המשותף לכל החברים, קבע כי הרטיבות מספיקה. הוא הסתמך על ניסיונו בהונגריה והודיע כי יומיים אחר הגשם יהיה אפשר לצאת עם השוורים לעבודת החריש בשדה.

וכך היה. באחד מימי החנוכה האחרונים, בבוקר, התאספו רגנר, יהושע, מיכל, ר' דוד, לאזאר ובנו יהודה, ועוד מתיישבים שראו עצמם מעתה איכרים אף כי לחרוש טרם ידעו. לאזאר ויהודה רתמו שני שוורים למחרשה האירופית הגדולה שקנה רגנר בשרונה, וכולם יצאו לשדה הקרוב, שמקומו נקבע מזרחה-צפונה לרחוב הראשון של המושבה, שלימים נקרא בשם רחוב פינסקר.

בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, וצעיר המתיישבים, הוטל על יהודה לנעוץ את המחרשה ולמתוח את התלמים הראשונים, תלמי המענית, התוחמים את השדה החרוש [שמקומו משתרע כיום מזרחה מפינת רחוב פינסקר וכיכר המייסדים, לעבר בניין המשטרה. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878. – ממני, המלביה"ד].

רגנר, ענק שמן וטוב-לב, בעל שפם צהבהב וקול נשי מעט, התהלך חגיגי והשגיח על הנעשה. הוא סימן ליהודה בדייקנות את גבול השדה. לאחר שנחרשו תלמים אחדים, ויהודה חזר מפאת השדה אל החבורה, כולו שטוף זיעה, הורה לו רגנר לעצור בשוורים, וביקש את ר' דוד גוטמן להתכבד בחרישה.

ר' דוד לא היה מנוסה בעבודת האדמה, ולפיכך הלך אחרי המחרשה כשהוא תופס בה בעזרת יהודה. עד מהרה התחילו גם הוא גם השוורים מזיעים ומתנהלים בכבדות, אף שהיה יום חורף קריר. החברים לא שמו ליבם לקושי שבו התנהלה העבודה. הם ליוו את השניים בהתרגשות, כשהם עוקבים אחרי להב המחרשה הפולח את הקרקע ומהפך אותה באיוושה רכה. מאחוריהם ריפרפה להקת אנפות, ודרורים דילגו על רגבים לחים, טריים, וניקרו מתוכם תולעים לבנבנות שהתפתלו חסרות-אונים, לעיתים חתוכות-למחצה, על המישטח החלק, הנוצץ כזגוגית, שהותיר להב המחרשה באדמה השחורה.

ר' דוד השלים הפקה אחת, ויהודה העביר את המחרשה לידי בן-דודתו יהושע שטמפפר. יהושע היה כה נרגש כאשר תפס בידית המחרשה, שדמעות חנקו את גרונו בדברו:

"כאשר צעדתי ברגל מהונגריה... לארץ-ישראל, חלמתי על הרגע שבו אחרוש את אדמתי... במושבה... ולא האמנתי שאזכה להגיע ליום הזה... תחית שמיים אלה... חברים... עתה עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון... שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים... וזאת לאחר שנעדרנו מארץ-אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה... ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

"אמן!" ענו בני-החבורה, שנרעשו לשמע דבריו. ובעוד עיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, הלכו אחריו כשהם תופסים ומעבירים מיד ליד את המחרשה בלהט ובדבקות של יהודים המחזיקים בספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה בבית-הכנסת.

יחידים היו במרחב כולו, בבקעת פתח-תקווה המשתרעת עד הרי אפרים המכחילים במזרח. ללא עץ. ללא שיח. להקה בודדת של יהודים בעלי זקנים, חלקם לובשים עדיין מעילים כהים ומגבעות שחורות בנוסח הירושלמי וחלקם במגפיים, בחולצות איכרים בהירות ובכובעים רחבי שוליים, כדרך המתיישבים הטמפלרים בשרונה – והם מתנהלים בכבדות אחרי מחרשה גדולה, רתומה לשני שוורים כבדי-בשר. והציפורים, שחיכו כל החורף למזון שימציא להם החריש הראשון, מנתרות-מקפצות בעקבותיהם כעדת חסידים קטנים.

ככה נמשכו ההקפות פעמים אחדות. הדיבורים נשתתקו והזיעה רבתה. הנאספים עייפו לצעוד בתלמים הטריים. הם התפזרו חזרה לעבודותיהם בהקמת בתי המושבה הראשונים, על-פי תוכנית החצרות והחומה המשותפת, ולטיפול במשק החי.

בשדה נשארו רק לאזאר ויהודה, להמשיך בעבודה הרגילה, ללא חג ובלי נאומים.

סוף

תל-אביב, 1978-1974

                                תל-אביב, 1989, 1995-1991

פריס, אפריל-מאי, 2000

ירנטון, אוקספורד, מרס-יולי, 2003

תל-אביב, 2004-2013

* * *

ד"ר ארנה גולן

מהי באמת משמעותו של המין

 ב"והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר

לפני הכול, יש להקדים ולומר כי הרומאן החדש של אהוד בן עזר, "והארץ תרעד", הוא הישג ספרותי הראוי לציון. ההישג הוא קודם כל בהיבט של "הרומן ההיסטורי", כלומר – בשיחזורן של תקופות הרחוקות מאיתנו, בהן שלושה פרקי זמן במאה ה-19 – ולמעשה, בבנייה של מציאות בדיונית, הנסמכת רק בחלקה על מסמכים תיעודיים או על היכרות של המחבר עם  העולם המתואר כפי שהוא בימינו.

יתר על כן, בנוסף להישג "בשיחזור" ההיבט הפוליטי, הכלכלי הציבורי והקהילתי של אותן תקופות, כמו גם של היבטים נוספים, כמו אופני הבנייה, התחבורה, הנוף והאקלים,יש לציין את ההישג החשוב בהקמתם לתחייה של חיי הפרט האנושי. הודות לכך נבנים חיי הדמויות  על רקע סביבתן, ומוקמים לתחייה לבושן, מגוריהן, מזונן, דרכי חשיבתן, חיי המשפחה וחיי האישות ואפילו גווניה של השפה. וכך גם קמה  לתחייה – או נבנתה כך שתיראה מהימנה – התודעה האנושית של אותה תקופה שהיא רחוקה וזרה לנו, בייחוד בצפת, בקושטא ובירושלים.

אין תימה, אפוא, שכל כך ארך זמן כתיבתו של הספר. שהרי מתוארות בו שלוש עלילות נבדלות בזמן, במקום, בדמויות הפועלות ובאירועים ההיסטוריים המתרחשים בהן. ורק להזכיר: הראשונה – עניינה בצפת, באפרת לוין, ובגורלה ובגורל משפחתה המר בפרעות שהתרחשו בצפת וברעידת האדמה הקטלנית שאירעה שלוש שנים מאוחר יותר (בשנת 1837). העלילה השנייה – עניינה  בחייט בן-ציון לוין, קרוב המשפחה, ובדרכו המפותלת מווילנה  לארץ ישראל מתוך כוונה להינשא לאפרת. חלק ניכר בעלילתו מוקדש להרפתקאותיו האקזוטיות בקושטא ובהרמון של יזיד-ביי, המוליכות לצירוף אישה שנייה ופתיינית למשפחתו הקטנה, והגעתו לירושלים.

ואילו החלק השלישי כבר מתאר את עלייתה של משפחת לאזאר ראב, ובייחוד של בנו יהודה, לארץ ישראל מכפר בהונגריה, ואת הגעתם ליפו ולאחר מכן לירושלים שבין החומות, שם כבר מצוי בן הדוד יהושע שטמפפר. תיאור חייהם הבלתי נסבלים שם מסתיים ביציאתם, עם חברים השותפים לדעה, לייסד את פתח תקווה (בשנת 1878).

ד"ר משה גרנות ["חדשות בן עזר" גיליון 905, 2.1.14] – היטיב במיוחד לתאר את ההישג הזה, ולהראות כיצד אוחדו בו שלוש הסאגות הללו הנבדלות, על דמויותיהן השונות כל כך זו מזו, כמו גם שלוש הדמויות האחראיות למסופר. הוא גם עמד על בניית הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי המהימן, אשר שזורים בו אינספור אירועים היסטוריים שאירעו ליהודים במהלך המאה ה-19, ללא שום אי דיוקים בפרטיהם, והראה איך הפכו בידיו של בן עזר למציאות ממשית מקומות קרובים ורחוקים, ואפילו השפה הותאמה להם ולתקופה. גרנות אף פירט בדבר היחס שבין המספר, המביא לבית הדפוס ו...הסופר (הבידיוני, כמובן) אלימלך שפירא, והדגיש כי שיאם של האירועים נוגע בשורשי משפחתו של המחבר בארץ ושעליהם גאוותו, הלא הם בני משפחת ראב, וליתר דיוק – סבו של בן עזר, יהודה ראב, שהיה בין הראשונים שייסדו את  המושבה הראשונה בארץ.

עם פרסום מאמרו המקיף של גרנות, חיזקו, באופן זה או אחר, את דבריו עוד טובים ורבים, שהביעו את הערכתם לספר – מי בקיצור רב ומי ביתר הנמקה. אך בכל אלה משכה את תשומת ליבי תופעה רבת עניין, הלא היא התייחסותם של הקוראים והמבקרים למין השזור בספר. שהרי המין  אחוז  בכל  חלקיו ובכל פיתוליה של העלילה ואף בכל התפניות המפתיעות שחרצו את גורלם של הגיבורים (ובייחוד של הנשים). המין הזה, ובייחוד אופן הפירוט של מימושו במגעים מיניים, הפריע, גרם לאי נוחות ובמקרים לא מעטים להסתייגויות וגינוי ולנזיפות במחבר, שהתבקש להיטיב את דרכיו הנלוזות, וסוף סוף, כיוון שהתופעה הזאת הרי שבה וחוזרת על עצמה בספריו השונים של המחבר, להפוך לאדם מן היישוב ולא להתבזות עוד ב"גסויות" הללו.

תיאורי המין נתפסו כעין התגרות בקורא, כשעשוע או בקשת סנסציה, בדומה לתמונתה של האישה העירומה המופיעה על העטיפה הקידמית וגורמת לקורא (וזה די בצדק...) להחביא את הספר מפני ילדיו הקטנים (או נכדיו).

במקרה הטוב, נשמעו טיעונים להגנתו, כגון שכולנו חוטאים בשגיונות דמיון או שטובים שבסופרים כתבו כך כיו"ב.

ואפשר להבין את המגיבים. שהרי המין המתואר הוא נטול כל רומנטיקה, ולא מתלווים לו רגשות אהבה מעודנים וצחים העשויים להעניק לו הילה של יופי ופיוט. זהו לרוב מין בוטה, פיזי, לרוב ללא רגש ונשמה, מפורט בתיאורי איברי המין הגבריים והנשיים, שפעמים רבות הם  אף כעורים, ספק מבחילים ספק מעוררי גיחוך (ועל כן דומה שאין בהם כמעט נטייה ל"פורנוגרפיה"). המין כאן כולל גברים ונשים, לרוב עזי תאווה, נטולי סייגי צניעות, ומימוש תאוותם נעשה כמין בכחנליה לטוב או לרע, לשמחה או לכאב, "כדרכה" או "שלא כדרכה", כסטייה או כמצווה וכיו"ב. אכן, כך זה לרוב. אך יש להדגיש – לא תמיד. ועוד נראה מדוע.

ובכל זאת, ודווקא לאורם של הטיעונים הללו, עמדתי שונה.

אני סבורה שיש למין בספרו זה של אהוד בן עזר (כמו גם בספרים אחרים) משמעות רצינית ועמוקה, והוא לא בא לשם התגרות או סנסציה (אם כי בהחלט ייתכן שהמחבר הצניע לו בשעת הכתיבה איזה חיוך של הנאה למראה המשוער המזועזע שלנו), אלא נובע מתפיסת עולם. יתר על כן, נדמה לי שאל מול מקטרגיו אימץ לו בן עזר טקטיקה של התגוננות מתריסה, האומרת שאינו אלא משחק בקוראים ונהנה מתגובותיהם הנרעשות להתגרויותיו, ובכך הוא נתן צידוק לנוזפיו. נכון, לא תמיד נעים לקרוא את הקטעים הללו, אבל להבנתי תמיד הם  בעלי משמעות של ממש.

ובכן, מהי בתמצית משמעותו של המין בספר הזה?

מהי המשמעות של המגע הפיסי, המיני, שבין גבר ואישה (ולפעמים גם בין גבר לגבר ואפילו ל...עז) בעולמו של הרומן "והארץ תרעד"?

לדעתי, הריהו  בראש וראשונה  אינדיקציה, כעין סמן מרכזי, למצבו הקיומי של האדם, לא במובן האקזיסטנציאליסטי בשל עצם היותו אדם, אלא כנתון ברגע ההיסטורי המתואר (ולא רק של האדם היהודי). ובנוסף – במימד הקונקרטי והעלילתי, המין נובע מהמצב הקיומי והחברתי, הדתי והשלטוני, המקולקל לרוב, של העולם המשווע לתיקונו.

ולכן, אם נתייחס לאווירה הקבלית האופפת את תיאור צפת, הרי אפשר לומר שהעולם  המתואר ברוב חלקי הרומן מצוי, לתפיסת המחבר, במצב של "שבירת הכלים" הקבלית, שהמין הוא מרכיב מהותי בה, ועד שלא יתוקנו הכלים השבורים והמרוסקים הללו – שבאים לגילוי  במימדים היומיומיים של הקיום (כגון הבית, הרחוב, יחסי אדם ושלטון ועמים, שממה וטבע אלים) גם המימד המיני המעוות, האכזרי, הנצלני או יצרי ללא סייג – לא יתקון.

זה הטעם לכך – נקדים ונאמר זאת כבר כאן –  שאם נעיין היטב בחלק האחרון של הספר, נגלה שהדמויות שהגיעו לכאן מן החלק השני והן מגלמות את המין המעוות ו"השבור" (נג'ימה-מירל'ה ובתה אפרת) כבר "שבורות" בעצמן ונדחקות החוצה מן הסיפור. ואילו יהודה, שפורץ את הקיום המעוות בירושלים והולך עם החבורה היוזמת והנועזת להקים את המושבה החדשה – ומתנתק מן הדמויות הללו ומן העולם המעוות שבו הן חיות, נעלם מחייו גם העיוות המיני, והוא בונה נישואין שבחברות ובשותפות לדעה עם נערה צעירה ותמה במקביל להיאחזות באדמה ובחיים מתוקנים בטבע ובחופש.

כאן אפשר לטעון, שגם ברומן הקודם, "מסעותיי עם נשים", שבו תוארה דווקא חבורת צעירים המקימה היאחזות נח"ל בעין גדי, כלומר בעולם ההולך ונעשה "מתוקן", היה המין תמיד כתאווה פרועה. אבל שם, כך ראוי לענות, היה אופיו של המין שונה. היתה זו גבריות צעירה ושמחה, משוחררת מכבלי המוסר של החברה הבוגרת, לטוב ולרע, ולא היה זה עיוות אכזרי וגס. המין אף לא רוסן שם, כי העולם סביב, כולל  הטבע, עדיין היה במצב היולי וזקוק לאיחוי חלקיו.

מכל אלה עולה, אפוא, כי טיבו של המין  מהווה עדות, כמו גם תולדה, למצבו הקיומי של האדם ברגע היסטורי נתון. ומכאן – שהמין נתפס כמימד מהותי ומרכזי בקיום האנושי, ולאו דווקא מבחינה פסיכולוגית ובוודאי לא לשם הסנסציה, אלא כיוון שהאדם הפרטי הוא חלק מכלל היקום, וזרוק לתוך תנאים היסטוריים שקובעים את קיומו. אפשר לאהוב את תיאורי הסקס ואפשר לסלוד מהם,ואפשר אפילו לחשוב שנחצו כאן גבולות הטעם הטוב בספרות העברית. אפשר. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהם מושתתים על תפיסת עולם רבת עניין, שאינה זרה כלל לעולם היהודי.

וביתר פירוט: כבר בעמוד הראשון של הרומן, "חוטף" הקורא את ההלם הראשוני. נמסר בו על חברותיה הילדות-הנערות של אפרת, שהושאו בצפת בגיל רך ו"צרחו בפותות קרועות שעה שנבעלו בליל חתונתן" (כינויים אחרים לאבר המין הנשי לא יחסרו בהמשך), והתיאור הבוטה וה"דוחה" הזה מסמן, להבנתי, את המצב "הקרוע" והזועק של האישה בצפת כמו גם את גורלה של אפרת, העתידה להיאנס על ידי בן הקאדי.

ההמשך מביא את נישואי היתום והיתומה והמגע המיני הכושל ביניהם, הגורר אסון. תוך כך גם נמסר הרקע התרבותי והחברתי שבצפת באותו זמן היסטורי, ולפי תפיסת המחבר מיצויו הוא במין. אין תימה, שלתיאור יופיה של אפרת ואברי גופה הנאים נלווים דברים על גורלן המר של היפות "בארץ הקודש הפרועה והמבודדת" שהוא "אינוס ואבדן הבתולים" ותיאור "גס" ובוטה של האפשרות האחרת, כפי שתופסים אותה גברי צפת, שתימק ברווקותה "מבלי שתדע זין של גבר." זה המצב האכזרי והפוגעני בקהילה היהודית, אבל זה המצב וביתר חומרה גם בעולם הערבי הסובב ואפילו הטבע אכזר ורק המעיין טהור (מים כיסוד טהור יופיעו גם בסיום).

לעומת זאת, באותו עולם, בגורלו של סניור עוזיאל המשולח המסתורי, נמסר גם גורלו המר של הגבר חסר המעמד, הכסף והכוח החברתי, כשמאיים עליו האיום להיאנס בספינה או להיכלא או שיסרסו אותו ויעשוהו משמש בייפוי ערוותן של הנשים בארמון השולטן, בעוד הגברים השליטים מביאים את עוצמתם השלטונית והכלכלית לביטוי באינוס הנשים או  בריבויין וכיוצא באלה השפלות וניצול.

לנוכח עולם דורסני זה, אין תימה שאפרת הוזה על עולם אחר, שיהיה נהדר ומלכותי עם בוא המשיח או... נפוליאון, שימנה אותה לשרת צבאו ולמלכתו. אין גם תימה, שהזיותיה באות לגילוי מובהק במימד המיני המעוות, כמו בחלומה הגס על המגע המיני עם נפוליאון המתגלה לפתע בדמות אישה (עמ' 23-24). ומאלף הדבר, שסמוך לכך בא הפרק על "פרעות צפת, 1834", פרעות אכזריות ופרועות, המעצימות את ההיבט האכזרי והמעוות של הקיום האנושי בצפת. מעניין גם שלאחר מכן יובאו הזיותיה המיניות הפרועות, הקשורות גם לחסן בן הקאדי, שאנס אותה שעה שכביכול הציל אותה, ואילו לתיאור המגע המיני המעוות, "שלא כדרכה", המתואר במלים בוטות (עמ' 63-65), והוא מגע שנועד למרבה האבסורד לשמור על בתוליה, נלווה תיאור גסותו ובהמיותו של המגע המיני של רשיד עם פטמה, הפלאחית הערבייה העוזרת בבית לוין, ולאחר מכן עם נער ערבי (עמ' 72-74). ואלה אך דוגמאות בודדות.

אין אולי פלא, למרות שהמחבר אינו מכוון לכך במפורש (ואינו יוצר קישורים סיבתיים מפורשים בין האירועים), שלאחר הילולת מירון, שגם בה בא לגילוי "מקולקל" המימד המיני, מגיעה שנת 1837 "והעיר היתה לחרדת אלוהים." צפת נהרסה ואפרת ובני משפחתה נהרגו, לבד מאחותה ציפורה. למרות שתחילה נדמה כביכול ניצלה אפרת ממפלי ההרס, מתברר שהיא  מתה שקועה בהזיותיה. המציאות הקשה – שגילוייה המובהק במין – ניצחה את צפת, וההמשך חייב להיבנות בירושלים.

והנה לכאורה הפתעה. תיאורים בעלי אופי דומה, גם אם שונים בפרטיהם אך עולים על קודמיהם בעוצמתם, ניתן למצוא גם בחלק השני של הספר, שעניינו כבר ב"חייט בן ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ ישראל" (פרקים 8-13) ואף מגיע לירושלים, האמורה להיות עיר הקודש. לא נרחיב בדיון בחלק זה מקוצר המצע, אך עצם הזכרת "שתי נשותיו" כבר מרמזת לעיוות המיני, שעדיין אין הקורא יכול לשער את מימדיו המפתיעים והמדהימים. כל אלה שזורים בהרפתקאותיו של החייט, העובר ושוהה בקושטא בארמונו של יזיד-ביי רווי החטא, וגואל את נג'ימה-מיר'לה, המתחננת להצילה ונעשית בדרך שאינה כשרה לאשתו השנייה, הנוספת על רעייתו ואם בנו.

גם בביירות נמשכת הבכחנליה, ושם, שיאו של החטא המיני המוזר הוא בקיום מגע מיני עם הנזירה המפתה המתגלה כ... גבר (עמ' 142-143). כלומר,  כל דרכו של בן ציון לוין לירושלים רצופה פיתויים מיניים מוזרים ומעוותים, אך הם מתגלים בחברות הדתיות כולן, ודווקא במקומות המקודשים להן. הרי זה עולם המשווע לתיקונו.

ומה קורה בחלק האחרון של הרומאן, הנפתח ברגע יציאתו של  יודה (יהודה) ראב בן ה-17  לדרך מהונגריה לארץ ישראל עם אביו, אחיו הצעיר ושתי אחיותיו? החלק הזה – החל בפרק 14 – ראוי לדיון מיוחד, כיוון שכולו מונע בכוחה של כמיהה לחיי כפר ואדמה ולהקמת מושבה באדמת ארץ הקודש. כמיהה זו לחיי חופש וטבע ועבודה באדמה היא שתביא בסופו של דבר גם לתיקון, לשיפור המצב הקיומי של יהודה ומשפחתו וחבורתו, ועל כן גם לתיקונה של המיניות בנישואין "שבקדושה" אנושית. הכמיהה הזאת אינה מוצגת בספר ככמיהה לתיקון לאומי כולל ואינה מובעת בנאומים של אידיאולוגיה ציונית נוסחאית וקלישאית. בעיקרו של דבר זו כמיהה לתיקון חיי הפרט, לשיפור קיומו של האינדיבידואום, שחייו וחיי הקרובים לו היו פגומים גם בגולה וגם בירושלים המנוונת. 

אין תימה, איפוא, שיהודה נתקל – במהלך מסעו לירושלים ובתוכה של העיר – בעיוות המיני, ומאוחר יותר גם מסתבך בו, וההסתבכות הזאת מתוארת בתיאורים בוטים ו"נועזים".  ראשית היתקלותו מתרחשת כשהוא עדיין תמים לחלוטין, בטרייסט, שם זונה מנסה לפתותו במשיכת כובעו מעליו דרך חלון, אך הוא, כלל אינו מבין את המתרחש. רק כששוטר מפרש לו את הדברים, עולה בו כמיהה לאגנש ההונגריה מן הכפר, אך שיא מגעו עימה היה בריקוד של פיתוי בכרם, בכפר הולדתו.

לעומת זאת, העיוות המיני החמור מתגלה דווקא בירושלים, כיוון שהקיום בה – המשוחזר בפרטי פרטים באופן מרשים – בעיר הקודש הנכספת, כולו פגום, מוכה עוני וקיום על כספי החלוקה, כניעה לשליטי הקהילה ולנורמות הקיום הבטלני והלימוד בישיבות.

אי לכך, ההיחלצות מתוך חומות ירושלים תביא גם למיניות חיובית. שהרי בעוד יהודה מוסיף להיות יוצא דופן לטובה בירושלים בלבושו האירופי ובנוהגיו, נכנע בן דודתו, יהושע  שטמפפר למנהיגי "כולל אונגארן" גם בלבושו וגם בנישואיו הכפויים לדייכע הנערה ולמנהגי החלוקה. אולם, שעה שנגנבים בגדיו של יהודה הנועז והוא נאלץ ללבוש את הקפטן הידושלמי ושאר בגדים – מצליחים להשיא אותו להדסה, האלמנה המבוססת אך משועבדת לנורמות הפסולות של הקהילה. הנישואים, כמובן, אינם נקשרים במין מעבר לחובה המקובלת, ובמקום יצריות מינית בא הפריון, ההריון. אבל הנישואין הללו, המחייבים היטמעות בקיום הפגום, מתפרקים ויהודה משתחרר מהם בהעמדת פנים של מחלל שם שמיים ומאמין בכישוף שדים.

פריצת הגדר הזאת מכשירה את הקרקע לפריצת הגדר המינית, המתחוללת עם היתקלו של יהודה, באופן מקרי לכאורה, באפרת (השנייה), בתה של נג'ימה-מירל'ה, שהיתה גילומו של המין הסוער, חסר הסייגים והמעוות בחלק השני של הספר. ההיתקלות עצמה מתחוללת על רקע של ספק-אונס ספק-מין-פרוע ומסליד של אפרת עם נער ערבי בשדה, בין הסלעים, כשיהודה המזועזע "מציל" אותה ממנו. מעתה הוא נגרר להרפתקה מינית גסה ופרועה עם הבת בנוכחות אימה, שעתה היא כבר זקנה ועיוורת, ותיאורי המגע המיני המפורטים, הנועזים ואף דוחים במידה לא מבוטלת (שאין בהם כל רומנטיקה, כמובן) מסמנים את חדירת היסוד הפגום לקיומו של יהודה. האם ייחלץ ויוסיף לפעול עם החבורה?

הוא נחלץ, כמובן, בהיצמדו לחבורה ובנישואיו ללאה הנערה התמה והנבונה, בתו של אחד מהחבורה, כאילו צריך היה לרדת למעמקי הטומאה על מנת לעלות ולהגיע לראשיתו של תיקון. גם הרקע להיכרותם מסמן את המגמה הזאת: שירתה הזכה של הנערה, הנשמעת באסיפת החבורה לאחר שנמצאה חלקת האדמה של מלאבס, שתיעשה פתח תקווה. אין תימה שמין אין כאן. יש תיאור של חגיגת נישואין צנועה של השניים הכה צעירים, כמיהתם למרחבי הטבע ולחיים במושבה החקלאית, ונמסר על היחס הזהיר והמתון של יהודה לכלתו בכל הכרוך ב"חיי אישות".

 עתה, כשהמציאות כבר בראשית תיקונה, נפתחת הדרך למצב קיומי חדש, המתגלם ב"חפירת הבאר הראשונה" ומלווה בתיקון חברתי וערכי, ההופך את העולם המדברי הפרוע והפרוץ לראשיתו של עולם שיש בו מים, עולם מרוסן בחיי אמת. עתה  כבר ניתן גם  לחרוש את "התלם העברי הראשון" וללוותו בריקוד עם ספר התורה המקודש.

 "אז מה תגידי, למשל,  על הספר 'המושבה שלי', המתאר כבר את המושבה שנבנתה, שכאן תוארו רק שלבי ייסודה, ואף על פי כן כולו מלא תיאורי מין 'גסים' ו'זימה', אולי אף במידה רבה מאשר ברומן זה?"

כך ודאי ישאלוני כאן קוראיו הנאמנים של אהוד בן עזר. ועל כך אענה, והפעם בקצרה:

אם תקראו היטב תראו את פגמיה הקשים של המושבה המתוארת, ולסימונם וכתוצאה מהם בא גם המין הפגום. בין כה וכה, נובעים הדברים מאותו מקור, מאותה תפיסת עולם בדבר המין כסמן המהותי לקיום האנושי.

אהוד: בשום מקום ב"המושבה שלי" לא נזכר שם פתח-תקווה, אף כי ההווי האמיתי והבידיוני שלה נמצא רבות ברומאן. האנשים של "המושבה שלי" אינם צדיקים. הם בעלי יצרים, כמו למשל גיבוריו של בשביס-זינגר שהם אנשים בשר-ודם – לא מריונטות ולא סמלים. כל זה מעיד על החיוניות העזה של המושבה, ומתואר במידה רבה של פארודיה (לא פורנוגרפיה!) – ומהווה המשך טבעי ונורמאלי לאותה חוויית ראשית של ייסוד המושבה, המתוארת בטהרתה בסוף "והארץ תרעד" – כאילו לא צפויות לה עדיין שום צרות בעתיד. והיו כמובן, ועוד איך!

מאמרה של ארנה גולן מתאר ומנתח את "והארץ תרעד" מתוך דיוק מדהים של חתירה לעומק הסיפור. זהו אחד המאמרים הנכונים ביותר שנכתב אי פעם על ספר שלי. ארנה גולן הבינה ופירשה את הסאגה בדיוק כפי שאני רואה אותה, אף כי אולי לא התכוונתי לכך מראש – אלא הדברים נוצרו מתוך עצמם ותקופתם, ואני מעדיף לא להאריך בכך כי מי יודע – אולי בשנים הבאות יְיחסו משקל-יתר לכל מילה שאגיד כאן על דרך היווצרותה של הסאגה.

[מתוך "חדשות בן עזר" גיליון 913, 30.1.14].

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אודי יקר, כשנפגשנו ביום ראשון בערב עם יורם מילמן, מיהרת לעזוב כי עמדת לערוך את גיליון ה-1000. כאשר שאלתי אותך מה יהיה בגיליון? אמרת: שום דבר מיוחד.

האמנם? והנה "שום דבר מיוחד" זה פועל כבר שנים, ו"שום דבר מיוחד" זה, נשלח אלינו פעמיים בשבוע, בדיוק של שעון חצות. דרך אגב, למה פעמיים?

כך או כך, גם אם אתה מסכים עם הדברים הנשלחים אליך – או לא – אתה מפרסם, וגם אם אנחנו מסכימים עם הדברים הנכתבים האלה – או לא – אנחנו קוראים ומודים.

ההתמדה הנחושה כל כך היא סוד הקסם שלך, אבל סוד הקסם הוא גם לרתום צוות כותבים, שבמעין אי-פורמליות מבורכת – היו לצוות מלווה-תמיד.

יפה ברלוביץ

* סמנטה קוסקוס: אני רוצה לצרף את קולי, הצרוד אמנם בגלל אורגזמות שחלקן מזוייפות – לַברכות לסופר מר אהוד שמפרסם ללא פחד, ובייחוד לא פוחד מנשים – את השירים שלי. הצעתי אותם לעיתונאים רבים. אחד העורכים הספרותיים אפילו זיין אותי בהבטחה שיפרסם, ולא קיים, אבל את היחסים כן קיים. ואחר מהאוניברסיטה ביקש שרק אמצוץ, ומיצצתי במרץ מה שהיה לו שם.

ואילו הסופר מר אהוד, שכמו שאתם אומרים כבר הוציא יותר מאלף גיליונות – לא דרש ממני שום תמורה, למרות שלמען הפרסום הייתי נותנת לו מלפנים ומאחור וגם מוצצת לו כי אני מעריצה גברים אינטלקטואליים יפים ומבוגרים שמצביעים ביבי, שזה פיפי בערבית.

* נמענינו אולי לא ממש יודעים כי במקביל לחומר האיכותי המתפרסם אצלנו – אנחנו גם פוסלים חומר רב המגיע אלינו, ולא בגלל תוכנו אלא שרמתו לא תמיד עולה בקנה אחד עם טעמנו בעריכה, זאת בלשון המעטה. ואנחנו גם מוחקים מהמתפרסם אצלנו מה שלדעתנו אינו עומד במיגבלות חוק לשון הרע, כי אנחנו לא פלטפורמה להשמצות.

* שלום רב לך אהוד, גם בגיליון מס' 1003 מצאת לטוב ולנכון להתלונן על "הקרקס" שמתנהל לדעתך נגד רה"מ, במעין נוסח מאיים של "או-או", כלומר: או שיורידו המוחים נגד רה"מ, אישית, את תעמולתם, או שאתה תעשה מעשה ותצביע בעדו, ז"א בעד "רשימת הליכוד", שקרוב לוודאי שתשוב ותעמיד אותו בראשה. 

ואכן השבעה עשר במארס הולך ומתקרב וכמו רבים אחרים אתה חש שיש לך זכות לא רק להצביע אלא גם להשפיע. 

אבל, נדמה לי שיש לא מעט טעם לפגם בסוג כזה של השפעה. קודם כל, כאשר אזרחים מן השורה שרשאים  לבחור, אבל אינם מועמדים להיבחר, מצהירים על בחירותיהם מראש וקבל עם ועדה – נוצרת פגיעה באותו עיקרון נאצל וחשוב של חשאיות הבחירה. העיקרון הזה אמור לאפשר גמישות בהצבעה עד לרגע הכניסה לתא המיועד לביצוע ההצבעה. אם אין עוד צורך בחשאיות הבחירה, למה זה יתבזבז הכסף על פרגודים  ו"שאר ירקות"?! נלך נא כולנו, כל השכנים יחדיו, שמחים וטובי לב ונרים את ידינו, כאשר יוכרז שמו של מי שאמור מראש להיבחר, יצולם ה"סלפי" המתאים של כווווווולנו והרובוט יחשב אז בזריזות שממש כולם הצביעו עבור מי שאמור להיבחר. ואכן יש מקומות שבהם נהוגה שיטת הצבעה עממית כזו ובחלק מאותם מקומות אף טוענים שזוהי נשמת אפה של הדמוקרטיה, ישירה, חזקה וללא התחכמויות מגעילות כמו פרגודים, ר"ל. 

לדעתי החוק הנוכחי בישראל עדיין מעדיף בחירות חשאיות וזה לא כל כך מזיק למעוניינים להיבחר לדעת שגם אם הסקרים שנעשים מטעמם (ו/או מטעמם של עיתונאים וכו') מעניקים להם כבר את התוצאה המיוחלת, עדיין לא הגיע השבעה עשר במארס ולא כל הפרחים, צבעוניים וריחניים ככל שיהיו חונטים בסופו של דבר פירות הילולים. 

עדה הרצברג

אהוד: דברייך הם, תסלחי לי, קצת שטויות. הבחירות הן חשאיות ואיש אינו מחייב שום אזרח להודיע מראש עבור מי הוא מצביע. אבל זכותו של כל אזרח להודיע מראש במי הוא מתכוון לבחור – וזאת כדי להשפיע בצורה דמוקרטית על ציבור הבוחרים.

* חלק מההתפנקות הישראלית היא לעשות רצח אופי לנתניהו.

* כמה נעים לשמוע שהסרט "גט" לא נכנס לרשימה של תשעת הסרטים שמביניהם ייבחר המועמד לסרט הזר הטוב ביותר של האוסקר. מלכתחילה זה היה טמטום לא לשלוח לתחרות את הסרט המעולה "אפס ביחסי אנוש", שהיה יכול בקלות לקצור את הפרס הראשון.    

* תיקון טעות חשוב מאוד: למסעדת הפתיליות ברחוב קאפח בכרם התימנים קוראים "עוזרי ובניו" ולא כפי שפורסם אצלנו בטעות בגיליון הקודם! – הנה הרשימה המתוקנת:

צהריים לשניים אצל עוזרי פתיליות

ברחוב קפאח ב-100 שקלים

סמטת או רחוב הרב קאפֶּח נמצאת בצד המערבי של המסעדה הגדולה מגנדה, בכרם התימנים, ואם יורדים בו דרומה, מוצאים מיד בצידו המזרחי, משמאל, אחרי מגרש ריק, את מסעדת הפתיליות של עוזרי ובניו, עם מיבחר המרקים המשגע והחומוס מן הטובים בארץ. מקום מסביר פנים ומלא סועדים אך לא בצפיפות. ואי אפשר לטעות. המיטבח עמוס בסוללה של פתיליות מהדור הישן והן מהבהבות ועליהן סירים.

לקחנו מנת חומוס גדושה עם גרגרי חומוס ופול ברוטב חם, ובצד זיתים ירוקים מבוקעים טריים מהגליל, טעם גן עדן, ופרוסות בצל, פלפל חריף ולימון. וכמובן פיתות. אפשר גם לחוח, זו הפיתה התימנית. ממש לא יאומן כמה החומוס של עוזרי – טעים. כדאי להביא אליו גם מבקרים מחוץ לעיר ומחוץ לארץ.

אחר כך הסתפקנו בשתי צלחות גדושות מרק חם מאוד מהסירים שעל הפתיליות – מרק שעועית קלאסי בתיבול תימני של חוואווג', ומרק זנב שור מלא עצמות ובשר. וכבר היינו מלאים עד אפס מקום, ולא לקחנו מנות נוספות של בשר על האש.

כל זה בצירוף בקבוק קטן של מי עדן וכוס לימונדה ענקית של הבית, החשבון על פיסת נייר, מסוכם בעיפרון: 96 שקלים, והוספנו עוד כמה שקלים טיפ. מומלץ מאוד. שלא לדבר על הטיול המקסים בשוק, והמחירים הזולים להפליא. שיעור מאלף לקוטרים העשירים והנרגנים – ובייחוד אלה היודעים נכונה ששרה נתניהו היא מקור כל הצרות של המדינה.

* מוטי בן חורין: למה "חייבים לסלק את בנימין נתניהו" ולהצביע ל"העבודה/בוז'י והתנועה/ליבני" או ה"שמאל השפוי"?

כבר בשנות שלטונו הראשונות של אנואר סאדאת, גילה הנשיא המצרי נכונות לפתוח דף חדש ביחסיו עם ישראל והיה מוכן להתקדם לקראת הסכם אי-לוחמה, אך מנהיגות ישראל של  אז: "העבודה", לא הבינה ולא נענתה לידו המושטת, ובכך סללה את הדרך למלחמת יום הכיפורים והחמיצה אפשרות לפתוח בתהליך שלום בין ישראל למצרים. [שנעשה אח"כ ע"י בגין השנוא והמושמץ – כמו עכשיו "רק לא ביבי"].

עפ"י מחקר [של ד"ר בועז וונטיק ופרופ' זכי שלום] המתבסס על מסמכים ארכיונים לפיהם ניתן היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים אילו איומיו של סאדאת לא היו נתפסים כ"לא רציניים" והמנהיגות הישראלית [אז: "העבודה" – היום: "העבודה/בוז'י והתנועה/ליבני" וה-"שמאל"] לא היו סובלים מביטחון יתר [כהיום].

אכן, לנוכח ההיסטריה הביטחונית של נתניהו, יש לבחור בממשיכי דרכם של חכמי "העבודה" ו"השלום" שהביאו מתוניס את כנופיות הרצח ועכשיו יטפלו ב"דעאש", ב"חמאס", ב"חיזבאללה" ובאיראן.

כל חיי בחלתי בהימורים מכל מין וסוג. לראשונה אהמר ואצביע: "מהפך!" "מהפך!" "מהפך!" – ויאהבונו...

* האם הביטול של הפרס ליצחק לאור (על כל הבעייתיות שבכך בה יכול להיתקל בעתיד גם חיים שפינוזה) לא מעיד על כך שהשכל הישר לא נמצא רק בצד אחד של המפה בישראל ואיננו בבעלותו הבלעדית של כל מי ששונא "הארץ"?

אתמהה.

חג שמח

דודו אמיתי

אהוד: לא הבנתי את דבריך.

* ממקורות מהימנים נודע לנו כי יש מנמענינו שאינם הולכים לישון אחרי חצות יום ראשון ורביעי בשבוע עד שאינם מקבלים את גיליונות שני וחמישי בשבוע. ברצוננו לומר להם כי לעיתים יש תקלות במשלוח, וחבל על שנתם. לכן אם אינם מקבלים את הגיליון עד 1:30 אחר חצות, שיילכו לישון ויגיע אליהם למחרת.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,632 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל