הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1005

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ג' בטבת תשע"ה, 25 בדצמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: פְּגִישָה פִּלְאִית עִם רוּחַ רְפָאִים בְּלֵיל דֶּצֶמְבֶּר (במלאות השבוע 92 שנה למותו). // נעמן כהן: הפרשנות הישועית-נוצרית של צבי י' קוסוי-כסה. // מיכאל רייך: בִּקּוּר מוֹלֶדֶת. // ברוך פלטנר: ריח הניחוח של זכותנו האלוקית. // משה כהן: הנדון: מכון לאנטישמיות. // מתי דוד: מבט על מנהיגי השמאל והימין ש"בגדו" במפלגותיהם. // רוֹן גֵּרָא: 3 שירים. // בצלאל בן-אהרון: למקרא מאמרו הארסי של עמוס אריכא. // אהוד בן עזר: מכתב למירי ורון על אסתר ראב, מתוך היומן, 18 בנובמבר 2001. // אורי הייטנר: 1. למה אין מדינה פלשתינאית? 2. צרור הערות 24.12.14. // אהוד בן עזר: "שקו לי בתחת" של אהרון שבתאי, משורר חשוב. מתוך היומן, אוקטובר 1001. // אהוד בן עזר: עפרת והזונות, בעקבות "אמנות מופשטת", "ידיעות אחרונות" 27.7.01. // אהוד בן עזר: להחרים את דנמרק ובלגיה, מתוך היומן, 26 ביולי 2001, יום חמישי. נשלח למערכת "הארץ". // אהוד בן עזר: מתוך היומן, 8 במרס 2002: בני ציפר ב"הארץ": "פעם, בימים הטובים, שרפו אותנו על לא עוול בכפנו. היום שורפים אותנו על עוול בכפנו." // אהוד בן עזר: בארץ עצלתיים או ספר האופטימיות. שמות הפרקים. גילוי דעת מאת הסופר אבבטן בן-עצל, נספח על פי צו בית משפט לכל עותק של "בארץ עצלתיים". // ממקורות הש"י.


 

 

* * *

יוסי גמזו

פְּגִישָה פִּלְאִית עִם רוּחַ רְפָאִים בְּלֵיל דֶּצֶמְבֶּר

(במלאות השבוע 92 שנה למותו)

 

עָמֹק מְאֹד בְּלֵיל דֶּצֶמְבֶּר, הַשָּבוּעַ

אֲנִי חוֹזֵר מִלִּוּוּיָהּ שֶל יְדִידָה

אֶל סַף בֵּיתָהּ סָמוּךְ לַיָּם, מִנְהָג קָבוּעַ

עָלָיו פּוֹרֶשֶׂת תֵּל-אָבִיב אֶת רְדִידָהּ

בּוֹ מְשֻבָּץ שְחוֹר קְטִיפָתָם שֶל הַשָּמַיִם

בְּנִצְנוּצֵי קְרִיצוֹת עֵינָם הַמַּמְזֵרִית

שֶל כּוֹכָבִים שֶהָאִירוֹנְיָה מִשּוּם-מָה הִיא

מִין לַיְט-מוֹטִיב בִּצְפִיָּתָם הַחַיְזָרִית

בָּעִיר הַזֹּאת הַדִּיסְקוֹטֵקִית, הַהַיְטֵקִית

וּבְעוֹדִי צוֹעֵד לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב

(זֶה שֶזָּכָה לַהַגְדָּרָה הַמְּדֻיֵּקִית

כְּ"בֶן-יְהוּדָה שְטְרָאסֶה", אִם לִפְרֹעַ חוֹב

לָ"אַלְטֶה צַיְטְן" בָּם גָדְשוּ עוֹלֵי גֶּרְמַנְיָה

– שֶקִּיּוּמָם בָּהּ כְּבָר פִּרְפֵּר עַל פִּי תְהוֹם –

אֶת רֹב בָּתָּיו וַהֲפָכוּהוּ לְאַכְסַנְיָא

שֶל הַ"שְּלַף שְטוּנְדֶה" וְהַ"בִּיטֶשֶן"), פִּתְאֹם

טוֹפַחַת יָד עַל קְצֵה כְּתֵפִי וּכְשֶאֲנִי שָם

סָב לְאָחוֹר, בְּלִי בִּטָּחוֹן וְתוּשִיָּה,

אֶת מִי רוֹאוֹת עֵינַי לְגֹדֶל תִּמְהוֹנִי שָם?

צֵל-רְפָאִים שֶצָּץ מֵעֹמֶק נְשִיָּה...

 

וְיֵש לַצֵּל שָׂפָם, זְקַנְקַן, זוּג מִשְקָפַיִם

וְגוּף צָנוּם, אֲכוּל שַחֶפֶת, סְגוּף רֵאוֹת

וְאֵיזֶה צַעַר הַמֻּקְרָן מִן הָעֵינַיִם

שֶאִי אֶפְשָר אִתּוֹ שֶלֹּא לְהִזְדַּהוֹת

וּכְשֶסִּדְרַת גְּנִיחוֹת מִשִּׂפְתוֹתָיו תּוֹכֶפֶת

אֲנִי פּוֹנֶה אֵלָיו בְּקוֹל נוֹטֶה לִרְעֹד:

"מַר, מָה כּוֹאֵב לְךָ כָּאן חוּץ מִן הַשַּחֶפֶת?"

וְהוּא מֵשִיב לִי בִּלְחִישָה וּבִדְמָעוֹת:

"מָה שֶכּוֹאֵב לִי עַד כִּי דַעֲתִי נִטְרֶפֶת

הוּא מַצָּבָהּ שֶל הָעִבְרִית, כּוֹאֵב מְאֹד."

 

"מָה לְמָשָל?" אֲנִי שוֹאֵל אוֹתוֹ בְּנֹעַם

וְהוּא עוֹנֶה בִּכְאֵב: "לֹא, אֵין לָזֶה מָשָל

וְלֹא דֻגְמָה לְעַמָרָצִיּוּת הַנֹּעַר

בְּעִבְרִיתֵנוּ הַתִּקְנִית בָּהּ הוּא נִכְשָל

בְּנִבְעָרוּת שְׂפַת הַ'כָּזֶה' וְהַ'כְּאִלּוּ'

וְ'יֵש לִי שְתֵּי שְקָלִים' וְ'אֵיךְ אַתָּה נִרְאָה?'

וְזֶה כַּיּוֹם כְּבָר לֹא מַרְגִּיז אוֹתִי אֲפִלּוּ

כִּי אִם מַכֶּה אוֹתִי בְּפַחַד וְיִרְאָה

שֶמָּא אֶת כָּל אוֹתָם הַטֹּרַח וְהַסֵּבֶל

בָּהֶם כִּלִּיתִי אֶת חַיַּי לִתְחִיָּתָהּ

שֶל הָעִבְרִית – לַשָּוְא בִּזְבַּזְתִּי וְלַהֶבֶל

וּבוּרוּתְכֶם בָּהֶם מִזְּמַן כְּבָר בָּעֲטָה.

כִּי מִשְּׂפַתְכֶם הַמִּדַּלְדֶּלֶת בּוֹ-בַּקֶּצֶב

בּוֹ מִתְרוֹשֵש הַמַּעֲמָד הַבֵּינוֹנִי

כָּאן נִכָּרִים גְּלוּיוֹת עַד בִּזָּיוֹן וָקֶצֶף

כָּל תַּסְמִינָיו שֶל נִוּוּנוֹ הָאֵין-אוֹנִי

שֶל חֶלְקְכֶם בַּהַצְלָחָה הַמְּהַמֶּמֶת

שֶבָּהּ כְּמוֹ מוּמְיָה, לְאַחַר אַלְפֵי שָנִים

חָזְרָה שְׂפַת-עֵבֶר זוֹ כִּיפֵהפִיָּה נִרְדֶּמֶת

מִמָּוֶת קְלִינִי בַּגְּוִילִים הַנּוֹשָנִים

לְחַיֵּי סַחַר וְדִבּוּר וְזֶמֶר לִירִי

וּצְחוֹק וָדֶמַע וְכָל מָה שֶבֵּינֵיהֶם

וְלֹא הַוֶּלְשִי, לֹא הַסְּקוֹטִי, לֹא הָאִירִי

(שֶשְּׂפַת הַגֵּילִיק שֶל אֲבוֹת אֲבוֹתֵיהֶם

שָבְקָה בְּלַחַץ הָאַנְגְּלִית) עוֹד לֹא הִצְלִיחוּ

לְהַחְיוֹתָהּ כְּפִי שֶעָשְׂתָה זֹאת הָעִבְרִית

שֶאוֹי לָנוּ אִם אֶת יָפְיָהּ כַּיּוֹם יַדְלִיחוּ

הַנִּבְעָרִים הַמַּקְדִּיחִים אֶת הַתַּפְרִיט.

 

אֲנִי אֵינֶנִּי טַהֲרָן (פּוּרִיסְט בְּלַעַ"ז),

אֲנִי מוּדָע גַם לְגֻמּוֹת-הַחֵן שֶל סְלֶנְגּ

אַךְ כְּשֶעִבְרִית תִּקְנִית יוֹרֶדֶת לַמְּצוּלָה, אָז

פּוֹרֵץ הַגִּ'יבֵּרִיש וּמִשְתַּלֵּט בִּזְבֶּנְגּ

שֶל שְׂפַת-עִלְּגִים שֶבָּהּ הַטֶּפֶש וְהַפַּחַז

עוֹשִׂים שַמּוֹת בְּתַרְבּוּתֵנוּ, וְשֶבָּהּ

נִשְקָף בְּרוּרוֹת, כְּמוֹ גִּ'ינְס שָחוּק, אָבְדַן הַיַּחַס

וְהָאִכְפַּתִּיּוּת שֶל אֶרֶץ שֶלִּבָּהּ

גַס בַּצּוּרָה מַמָּש כְּשֵם שֶגַּס בַּתֹּכֶן

וְדַרְדַּקֶּיהָ, כְּפוֹלְטִים אֶת קְלִפָּתָם

שֶל פִּצּוּחִים (בָּהּ רִיק וּפְסֹלֶת יֵש אַךְ תּוֹךְ אֵין)

כָּאן חוֹגְגִים בְּרֹאש חוּצוֹת אֶת בּוּרוּתָם

וְזֶה מֻרְגָּש סוֹפְסוֹף בְּגִלּוּיִים אֵין גֶּמֶר

בָּעִתּוֹנוּת וּבִרְשָתוֹת חֶבְרָתִיוֹת

וּבִנְאוּמֵי אָחָ"ם וְתַמְלִילֵי הַזֶּמֶר

דַּל-הַלָּשוֹן הַמִּתְקַשְקֵש עַל דַּל-פִּיּוֹת

בָּם הָעִבְרִית יוֹם-יוֹם נִקְנֶסֶת בְּעִקּוּל                                           

בִּידֵי הָאַחְלָה, הַסַּאבַּאבָּה וְהַ-cool."

 

אֲנִי שוֹאֵל לִבְסוֹף לִשְמוֹ וְלֹא בְּלִי רֶטֶט

אֶת אוֹתוֹ רוּחַ-רְפָאִים שֶבְּקִרְבִּי

חוֹדְרִים דְּבָרָיו וְנַהֲמַת לִבּוֹ שׂוֹרֶטֶת

בְּלֵב רְחוֹב חָשוּךְ וָרֵיק זֶה אֶת לִבִּי

כְּשֶהוּא פּוֹרֵשׂ מוּלִי בִּמְלוֹא הָאַמְפְּלִיטוּדָה

אֶת תִּסְכּוּלוֹ זֶה הַמַּטִיל בִּי אֶת רָשְמוֹ

וְהוּא עוֹנֶה לִי: "אֱלִיעֶזֶר בֶּן-יְהוּדָה,

מִי שֶרְחוֹב זֶה, מָה סַרְקַסְטִי, הוּא עַל שְמוֹ..."

 

(פורסם גם ב"מאזניים")

 

* * *

נעמן כהן

הפרשנות הישועית-נוצרית

של צבי י' קוסוי-כסה

צבי י' קוסוי-כסה מתנאה בידיעותיו ביהדות, וקורא להזמין אותו לטלביזיה על מנת לאפשר לו ללמד את כל עם ישראל מהם "ערכים יהודים אמיתיים". ("חדשות בן עזר" גיליון 1004). דא עקא, מסתבר שבקיאותו של קוסוי-כסה כביכול ביהדות, אינה אלא פרשנות נוצרית ישועית.

כזכור ישו בדרשה על ההר (מתי ה') קובע שיש לאהוב את האוייב ולהגיש לו את הלחי השנייה. את הפסוק "עין תחת עין" מפרש ישו לעולם לא לגמול רע תמורת רע, להיפך, יש להגיש לו את הלחי השנייה, ואת הפסוק "ואהבת לרעך" מפרש  ישו: "אהוב את אוייבך והתפלל בעד רודפך."

מעולם בהיסטוריה לא היה נוצרי שאהב את האוייב, והגיש את הלחי השנייה. לעומת זאת היו יהודים רבים כאלו, וביניהם כמסתבר גם צבי י' קוסוי-כסה שאוהב את האוייב.

צבי י' קוסוי-כסה, (הישועי) שים לב! "ערכים יהודים אמיתיים" אינם אהבת האוייב והגשת הלחי השנייה. זו אינה יהדות!

 

המיעוט הנוצרי הנכחד

הנוצרים אמנם מעולם לא אהבו את האויטב ולא הגישו את הלחי השניטה, אבל בכל שטחי הכיבוש הערבי הם מיעוט נכחד. בראשית המאה ה-20 הם מנו כ-20 אחוז מן הערבים, ועתה לא יותר מ-4 אחוז.

עיראק וסוריה כמעט התרוקנו מנוצרים כאשר אנשי החליפות האיסלמית טובחים בהם והם נמלטים במיליונים. הסיסמה הערבית:  אחרי שבת (הטיהור מהיהודים) בא יום ראשון (הטיהור מנוצרים).

 

"הגאון מווילנה" גולדה שניפיצקי – (זהבה גלאון) –

הפתרון לדעאש הוא השתלטותם על יהודה ושומרון

דומה שאפילו הרעיון המשיחי של חסידי חב"ד שלפיו הרבי המת יקום לתחייה כמשיח, הוא רעיון ריאליסטי הרבה יותר מהרעיון המשיחי, של "הגאונית" מווילנה, גולדה שניפיצקי (זהבה גלאון) לפיו "הפתרון לדעאש הוא פתרון הבעיה הפלשתינית," קרי השתלטות החמאס-דעש על יו"ש.

היות וגולדה-זהבה הינה עולה חדשה מווילנה, זה מזכיר לנו את אותם קראים ליטאים שהצטרפו ל-ס.ס. ושיתפו פעולה בהשמדת היהודים.

 

תרומת השילוש הקדוש של הסופרים "נביאי המוסר"

למאבק לדה-לגיטמציה של ישראל

שלישיית הסופרים המוחזקים בעיני עצמם כנביאים, עמוס קלויזנר-עוז, אברהם גבריאל יהושע, ודוד גרוסמן, שלחו מכתב לפרלמנטים בעולם בו הם קוראים להכיר במדינה פלשתינית ללא הכרה בישראל, וללא תלות במו"מ עם ישראל.

אין מדובר כאן רק באידיוטים שימושיים כמו אלו שתמכו בזמנו בקומוניזם והתעלמו מהדיכוי ורצח ההמונים שבוצעו בשמו, שלושת האידיוטים השימושיים הללו מזכירים לנו סופרים דגולים אחרים שבעת מלחמה הזדהו עם האויב.

הסופר הצרפתי לואי פרידנאן דטוש סלין Louis-Ferdinand Céline שיתף פעולה עם ממשלת משתפי הפעולה של וישי עם הנאצים והיה אנטישמי קיצוני.

הסופר הנורבגי קנוט המסון Knut Hamsun ששיתף פעולה עם קוויסלינג ותמך בנאציזם ובהיטלר ואף שלח לו במתנה את מדליית פרס נובל שקיבל.

ובכל זאת יש הבדל בין הסופרים הללו לשילוש הקדוש של הסופרים הישראליים. לזכותם של סלין והמסון יש לומר שהגרמנים מעולם לא התכוונו להשמיד את הצרפתים והנורבגים, ואילו הערבים בריש גלי מפרסמים את תוכניתם להשמיד את היהודים כולל את השילוש הקדוש המזדהה איתם.

 

בשורת "השחרור" על פי עמוס קלויזנר-עוז וקרל שמיט

למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען ושרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי.

לכן כמה עלוב עמוס קלויזנר-עוז ששלח ספר בהקדשה מיוחדת לרוצח ההמונים, פושע המלחמה, הג'יהדיסטי, מנהיג "השהידים של הקצה" – גדודי חללי אל אקצא, הזרוע הצבאית של תנועת הפת"ח – מרואן ברגותי.

ראיית קלויזנר-עוז את הרוצח ברגותי כ"לוחם חופש" מעלה את החשש שהוא אימץ את ההגות של קרל שמיט, המשפטן הגרמני-הנאצי, שהגותו המשפטית סללה את הדרך ל"פתרון הסופי".

קרל שמיט עשה הבחנה בין המונח "חופש" הגרמני (Freiheit) לבין המונח הצרפתי   (Liberté).

הליברליזם המערבי הוא אוניברסאלי, לעומתו "החופש הגרמני" (פרייהייט) הוא חופש המאפשר לגרמנים לפעול נגד "האויב המהותי" שלהם – היהודים. לכן הכינוס בו החליטה המפלגה הנאצית לקבל את חוק "אזרחות הרייך, הגנת הדם הגרמני, והכבוד הגרמני," נקרא "כנס החירות" (Reichsparteitag der Freiheit) והחוקה נקראה כמובן, "חוקת החופש".

כשם שקרל שמיט ב"תיאולוגיה הפוליטית" שלו כינה את הגזענות "חופש", מכנים הגזענים הערבים-מוסלמים את גזענותם "מאבק לחופש".

אידיוט שימושי כבר אמרנו?

 

סקופ – זיאד בן עין מת עקב שברון לב וחרטה

על רצח הנערים היהודים דוד לנקרי ובועז להב

השר הפלשתיני זיאד אבו עין מת עקב אירוע לב. כזכור אותו זיאד אבו עין רצח ב-14.5.79 בעשר דקות לשלוש, ברחוב הגליל בטבריה, את הנערים דוד לנקרי בן 14 ובועז להב בן 16 תלמידי "עמל" בטבריה ית"ד (ישראל תיקום דמם), פצע 33 אנשים, ומאוחר יותר שוחרר בעיסקת ג'יבריל.

מסתבר שזיאד אבו עין מת עקב אירוע לב שבא בגלל שברון לב על רצח הנערים היהודים.

לאחרונה החל אבו עין להרהר בפשעו, ותקפוהו יסורי מצפון וחרטה על מעשה הרצח, ייסורי מצפון שהביאו לשברון לב ולאירוע הלבבי שהביא למותו.

אני בהחלט מודע לכך שהגזענים יגידו מיד שערבי-מוסלמי לא יכול למות משברון לב על רצח יהודים לאחר שנביא הערבים מוחמד הטיף להם שהמלאך גבריאל אמר לו שאללה אלוהיו אמר לו שיש לרצוח את היהודים בני הקופים והחזירים כפי שמטיף המופתי של הפת"ח שמונה ע"י אבא של מאזן שמינה גם את אבו עין לתפקיד, אבל אנחנו נאמר שזה בהחלט אפשרי שגם ערבי-מוסלמי יהיה לא גזעני.

אני משער אפוא שהחרטה הכנה של אבו עין על מעשהו, ומותו עקב כך, היא הסיבה לכך שמשה רז, חבר הכנסת לשעבר ממרצ, במסגרת התמודדותו בפרימריז לקראת הבחירות לכנסת, ביקר את משפחת הרוצח והביע את צערו על מותו. משה רז ודאי ידע שהרוצח מת משברון לב על רצח הנערים בטבריה והביע בביקור את הערכתו לאותה חרטה נשגבת.

 

הפספוס הגדול של מוזיאון באר שבע –

במקום הנצחת שואת יהודי ערב – תערוכת שטיחים

לאחר עשר שנים בהן התנהל מאבק משפטי סביב המקום, נפתח בתוך המסגד הגדול של באר שבע מוזיאון לתרבות האיסלאם ועמי המזרח.

המסגד הגדול בעיר העתיקה בבאר שבע נבנה בשנת 1906 על ידי השלטון העות'מני, ושימש כמקום תפילה לתושבי העיר והסביבה עד לכיבוש העיר על ידי צה"ל במלחמת השחרור. לאחר קום המדינה הוא שימש כבית מעצר וכבית משפט השלום בעיר. משנת 1953 החל המסגד לשמש כמוזיאון ארכיאולוגי, שנקרא "מוזיאון הנגב", ובשנת 1987 הוא הוכר כמוזיאון על פי חוק המוזיאונים. בשנת 1992 נסגר המוזיאון הארכיאולוגי, משום שהמבנה העתיק נהפך מסוכן.

בשנת 2002, הגישו מרכז עדאלה, (על גזענות המנכ"ל של הארגון כתבנו בשבוע שעבר) והאגודה לסיוע ולהגנה על זכויות הבדואים בישראל – עתירה לבית המשפט העליון בדרישה לחדש את הפולחן המוסלמי במסגד. עיריית באר שבע התנגדה לכך בגלל הסכנה שהמקום ינוצל על ידי גורמים אסלאמיים לפעילות שתסכן את שלום היהודים בבאר שבע.

בסופו של דבר הושג הסדר (שלא מקובל על הערבים-מוסלמים) לפיו יהיה במקום מוזיאון שיעסוק בתרבות מוסלמית. לכן נפתחה בו תערוכת שטיחי תפילה מוסלמיים.

ב-26.8.12, תוך המאבק המשפטי לקביעת עתיד המוזיאון, כתבתי מכתב בקשה לראש העיר באר שבע, מר רוביק דנילוביץ, ובו הצעתי לו להקדיש את המוזיאון שייפתח ל"שואת יהודי ערב" שהיא היחידה שלא הונצחה בשום מקום בארץ. לצערי הרב הדבר לא הסתייע ודנילוביץ החליט לפתוח במקום תערוכת שטיחי תפילה ערביים-מוסלמיים.

למותר לציין שהערבים-המוסלמים אינם מרוצים מתערוכת השטיחים, וממשיכים לתבוע בעלות על המקום ואפשרות תפילות בו.

לכן מן הראוי ועוד לא מאוחר להקדיש את המוזיאון לשואת יהודי ערב, כאשר עם פתיחת מוזיאון כזה על עירית באר שבע להתחייב – כי רק שחזור בתי הכנסת שנחרבו על-ידי מוחמד בערב (היום הסעודית) יאפשרו כגמול את החזרת המסגד בבאר שבע לידי המוסלמים. ויבוא השלום על כולם.

 

להפסיק הכנסת מלט וברזל לעזה

לבנות בניינים מעץ ובריקים בלבד

מקורות בעזה מסרו כי התחדשה העבודה לביצור מנהרות התקיפה בחומרי הבניין שישראל מספקת לעזה. על ישראל לקחת את היוזמה ולספק לעזה רק עצים ולבני בנייה. לא מלט וברזל. כך יתאפשר לבנות מגורים לכל האוכלוסיה ללא בניית מנהרות תקיפה.

 

הג'אהליה של הגזענית הודא אבו חמיד

שוללת את כל האמנות הערבית

כזכור נפתלי רז, המתנאה בכך שהוא "איש חינוך ומורה דרך", לא הצליח למרות כל מאמציו למצוא אפילו ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען, בין "עמיתי השלום" שלו שאת פניהם הוא חילה.

והנה מביא לנו "איש החינוך ומורה הדרך" ערבייה-מוסלמית בשם הודה אבו-חמיד המוגדרת "סוציולוגית ופעילה חברתית", היוצאת נגד תערוכת אמנות של אמני הר חברון היהודים. (חדשות בן עזר גיליון 1004).

בתערוכה של היהודים, היא טוענת, אין כלל הד לעוולות הכיבוש, והיא קובעת "שאמנות שנוצרת על ידי יהודים שנישלו ערבים ממקומם, ושמייצגים את הכוח הכובש ושולט בחיי הערבים – היא פוליטיקה בצורתה הנקייה."

לדידה של אבו חמיד הערבים הכובשים, טובחי היהודים בחברון, יכולים לעסוק באמנות, יהודים כובשים – לא!

כזכור השטחים הכבושים ע"י הערבים הם כ-13 מליון קמ"ר, יותר מכל אירופה. השטחים הכבושים שהיו בידיהם היו נרחבים יותר. הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, המלטזים, האיטלקים, הארמנים, הגיאורגים, והדרום סודנים – הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי, ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות.

אם נלך לפי מסקנת הסוציולוגית והפעילה החברתית – הרי שכל האמנות הערבית מחוץ לערב (היום הסעודית שבה אין אמנות) אינה לגיטימית, כי היא רק פוליטית, ולכן יש לחסלה כי הרי מדובר באמנות הכובשים הערבים שלא עוסקת כלל בעוולות הכיבוש ובנכבשים.

ג'האליה כבר אמרנו?

 

מרנם בין מרוקאים לתוניסאים

מפלגת ש"ס התפלגה ובין הפלגים ניטש קרב גדול למי שייך מרנם (מורם, המורה שלהם). מסתבר שהמחלוקת נעוצה בשוני המוצא של הפלגים. 

מרנם (ולא מרן, בארמית מורנו) עובדיה יוסף – "פה מלוכלך", ובעל לשון הרע. (השואה עונש על נשות חוטאות) היה עיראקי ששלט על צפון אפריקאים. והנה עם מותו מיד נוצר שבר עדתי. מכלוף אריה דרעי מייצג את המרוקאים, ואליהו ישי את התוניסאים.

בלי קשר לפוליטיקה, בכל מרוקו לא מצאתי קוסקוס מפרום, ובכלל הקוסקוס (סוקקקסוקק בערבית-בֶּרְבֶּרִית מרוקאית) היה תפל. אין ספק הקוסקוס התוניסאי עדיף.

 

* * *

מתי דוד

מבט על מנהיגי השמאל והימין

ש"בגדו" במפלגותיהם

כל מנהיגי המפלגות מטיפים תמיד לחבריהם על הערכים החשובים של "אחדות ונאמנות" לדרך ולרעיון, כתנאי לניצחון של ה"חזון המפלגתי" בקלפי הלאומי. כל זאת בידיעה שתמיד יהיו מספר רב של נאמנים שיאמינו לכל המצעים והמילים של המנהיגים.

ואולם, במבחן התוצאה האישי, רובם של המנהיגים מפירים את נאמנותם למפלגתם ולנאמניה. הם פורשים, עוזבים, מתפלגים, מודחים ו"בוגדים".

תזכורת לשמות שחלקם עדיין חיים וחלקם כבר לא בינינו.

ה"בוגדים" בשמאל: בן-גוריון, דיין, פרס אלמוגי, ביילין, שריד, אלוני, רמון, איציק, ברק, שמחון, פרץ, מצנע.

ה"בוגדים" בימין: תמיר, שוסטק, לוי, שרון, אולמרט, לבני, הנגבי, מופז, שטרית, ויצמן.

כולם "בגדו" במפלגותיהם, כמובן אך ורק בשם אמונות טהורות וצודקות, למען הביטחון, השלום, השיוויון, הדמוקרטיה, החברה, החוק וכו' וכו', כולם פעלו תמיד כביכול אך ורק ממניעים חברתיים ולאומיים טהורים ואף פעם לא מאינטרסים אישיים. היצרים האישיים להשגת מנהיגות שלטון וכוח, אצל רוב הפוליטיקאים בימין ובשמאל, מעוגנים וקיימים תמיד, בנוסף לשאר הנימוקים הענייניים.

 

יש הבדל בין מנהיגות מפלגתית לבין מנהיגות לאומית

מנהיגות מפלגתית, ללא אחריות לאומית, מאפשרת למנהיגים להיות נאמנים "ללא סטיות", לאידיאולוגיה, למצעים ולהבטחות. ואילו מנהיגות לאומית מאלצת את המנהיגות המפלגתית – זו שהגיעה לשלטון – להתפשר עם עובדות ובעיות של מציאות חדשה. מציאות שמחייבת לשנות עמדות, הבטחות ואמונות מפלגתיות. ראוי להזכיר בהקשר זה את אמירתו המפורסמת של אריק שרון ז"ל: "מה שרואים מפה לא רואים משם."

כל המנהיגים בימין ובשמאל ששמותיהם הזכרתי לעיל שינו עמדות ודעות. בשלטון האחריות מחייבת ומאלצת פשרות. כל אדם הגון וריאלי מבין מציאות זאת ולא רואה בפוליטיקאים שפרשו או התפלגו כ"בוגדים". רק האנשים המאמינים באידיאולוגיה טוטלית ולא ריאלית ימשיכו לראות בהם "בוגדים".

חובה לומר שפוליטיקה משמעותה מיצוי של פשרות הכרחיות ואפשריות, בנסיבות משתנות, ולא מיצוי של אידיאולוגיות טהורות ומושלמות אך בלתי אפשריות, במשטר דמוקרטי הבנוי על פשרות. ה"בגידות" שהיו בעבר, עשויות להתחדש כבר בימים אלה של מסעות הבחירות.

 

אהוד: ראוי לצרף כאן גם את אמירתו של אשכול: "כל אחד מאוהב בפשרות שלו."

 

 

* * *

מיכאל רייך

בִּקּוּר מוֹלֶדֶת

הַשֶּׂטַח נָקִי עַתָּה מִיִּדְעוֹנִים

חָפְשִׁי מִבַּעֲלֵי הָאוֹב

הַ"קָּפֶה" בְּעֵין-דּוֹר חָתוּם

בַּחֲצֵרוֹ הַשַּׁעַר לֹא יִסּוֹב,

מֵאָז נֻקְּתָה חוֹמַת בֵּית שְׁאָן

מֵחֶלֶב וּמִדָּם 

לֹא יָנוּחוּ גִּבּוֹרֶיהָ

בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבָם,

לַיְלָה לַיְלָה בֵּין חֹשֶׁךְ מְיַלֵּל

לְמַדְקֵרוֹת הַדַּרְבָּנִים,

יְטַפְּסוּ חֶרֶשׁ אֶל פִּסְגַּת הַגִּלְבֹּעַ

יַעֲלוּ מִן הַסְּפָרִים 

לַחֲקֹר, לִשְׁאֹל לְהַחְכִּים

פֵּשֶׁר שְׁתִיקַת הָאָב הָרַחְמָן

אֲשֶׁר הִנִּיחַ שַׁרְבִיט הַנִּצָּחוֹן

בְּכִרְכָּרַת פְּלִשְׁתִּים

 

שָׁנִים הַרְבֵּה הֵם מְחַכִּים לְהֶסְבֵּרוֹ

שָׁנִים רַבּוֹת, מִן הַסְּתָם עוֹד יְחַכּוּ -  -  -

 

בִּקְצֵה הָאוֹתִיּוֹת הַסּוֹפִיּוֹת

יוֹשֵׁב שָׁאוּל

מֶלֶךְ בְּמִשְׂרָה מְלֵאָה וְאָב שַׁכּוּל,

בְּצִלָּן שְׂרוּעִים לְבָדָד

יְהוֹנָתָן, מַלְכִּישׁוּעַ, אֲבִינָדָב –

שְׁלוֹשָׁה בָּנִים לְתִפְאָרָה אַךְ

יְתוֹמִים מֵאָב

וּבִקְצֵה הַדַּף לְמַעְלָה

לְעוֹלְמֵי עַד

מַשְׁקִיפָה דְּמוּת מְהֻרְהֶרֶת

אֵל קַנָּא אֶחָד

 

אוגוסט 2010

 

 

* * *

ברוך פלטנר

ריח הניחוח של זכותנו האלוקית

שלום אהוד,

קורה לעיתים שתנועות לאומיות טומנות בעצם התחלתן את השבר הגדול של בגרותן. כך למשל האבות המייסדים של ארה"ב, שהיו אנשים משכמם ומעלה בכל דבר ועניין, לא השכילו לטפל בנושא העבדות של שחורי העור בשלהי המאה השמונה עשרה, כשהקימו יש מאין את ארצות הברית של אמריקה. המסמך המייסד של המדינה החדשה, הקרוי חוקה וכולל את הכרזת העצמאות שלהם מהאימפריה הבריטית, קובע שכל בני האדם נוצרו שווים, אך משאיר את העבדות על כנה. חותמי הכרזת העצמאות האמריקאית היו מודעים היטב לסתירה שבעניין, אבל כל תושייתם לא הועילה לפתור את אותה סתירה. הדבר הוביל ישירות לאחר לא יותר מתשעים שנה, וכשהמדינה החדשה הפכה לסיפור הצלחה חסר תקדים – למלחמת אזרחים עקובה מדם שלא היו רבות כמוה בהיסטוריה. וגם מלחמה זו לא פתרה דבר, שכן התוצאות העגומות של החטא הקדמון בהקמתה של ארה"ב ממשיכות לתת את אותותיהן בימינו אנו ממש.

הציונות הנורמטיבית של שלהי המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים לקתה אף היא בחטא. מייסדיה היו צריכים להחליט על מה לבסס את זכותו של העם היהודי לשוב ולהתקבץ בארץ ישראל שעליה ויתר לפני כאלף וחמש מאות שנה ויותר. זה שארץ ישראל הינה מולדתם ההיסטורית של היהודים אינו נתון בספק שכן יש על כך תעודות מכל עמי אגן הים התיכון כגון יוון, רומי, וכו', שלא להזכיר כמובן את מקורותינו ואת הממצאים הארכיאולוגיים העשירים בכל מקום בארץ ובמקומות אחרים בעולם.

אולם העובדה שמוצאו של עם מסוים ידוע ומוכח להיות בחבל ארץ ספציפי כלל אינה מקנה לו זכות על אותו חבל ארץ אלא אם כן השכיל להיאחז בו לאורך השנים תוך כדי שמירה על צביון תרבותי ייחודי. לדוגמא רוב רובה של אירופה המערבית כולל צרפת, אנגליה, וספרד היה מאוכלס בשבטים קלטיים עד שנכבש על ידי פולשים מצפון גרמניה. נכון להיום הקלטים הצליחו להיאחז רק בשולי השוליים כגון אירלנד, סקוטלנד וויילס, שעליהם הם מנהלים עכשיו מערכה לשמירה על מידה מסוימת של עצמאות מדינית ותרבותית. יחד עם זאת, לא יעלה על הדעת להפוך למשל את כל אנגליה ממדינה אנגלו-סקסית דוברת שפה שמקורה בגרמנית, למדינה קלטית שדוברת קלטית עתיקה.

העמים שזכו למידה כזו או אחרת של עצמאות במסגרת אביב העמים של המאה התשע עשרה, כגון בולגרים, צ'כים, ועוד שמרו כולם על רצף היסטורי של קיום תרבותי (אם כי לא מדיני) עצמאי על אדמתם. אבות התנועה הציונית היו מודעים היטב לכך שעמנו לא עמד בדרישת הסף להגדרה עצמית, דהיינו רצף היסטורי של נוכחות במולדת.

עמדה בפניהם ברירה אחרת והיא לבסס את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל על ההבטחה האלוקית הכתובה בתורה, ועל היות עמנו עם סגולה שחי את חייו עם רגל אחת לפחות מחוץ למסגרת ההיסטוריה. טענה זו היתה מתקבלת על ידי המעצמות, דאז שהאמינו בברית הישנה יותר מצירי הקונגרס הציוני. ברם היה מדובר באנשים שברובם בזו לדת וראו בה אופיום להמונים ומקור וסיבה לנחשלותם של כה רבים מיהודי העולם. לא להם על כן ההסבר האלוקי. במקום זה התפתלו ויצרו מיספר רב של הסברים ותירוצים כגון שהיהודים הוגלו ולא גלו מרצונם (שאף אם נכון הדבר, אין זה משנה כלל), שתמיד היתה נוכחות יהודית בארץ ישראל (כנראה נכון, אבל במספרים חסרי משמעות וללא אחיזה אמיתית בקרקע), שהארץ ריקה מתושבים ומשוועת להשקעות (נכון, אבל לא רלוונטי),  ועוד.

בחירתם של מייסדי התנועה הציונית שלא לבסס את זכותנו על הארץ על ההבטחה האלוקית באה לידי ביטוי פורמלי וחוקתי במגילת העצמאות וכך קיבעה את החטא הקדמון שלנו עמוק ביסודותיה של מדינת ישראל.

היום כשמכל בחינה אפשרית התעלתה מדינתנו על חלומם הפרוע ביותר של מייסדיה הגיעה העת לשלם על הפגם שהותירו בה. מערכת הבחירות הנוכחית הינה בדיוק על השאלה על מה מבוססת זכותנו על הארץ. השאלה אינה תאורטית, שכן הערבים מעלים אותה מדי יום, ואין להתעלם מכך שהם שילמו ומשלמים מחיר כבד על כך ושאין בכוונתם לעצור עד שיקבלו מהיהודים תשובה ברורה וחד משמעית.

המפלגות היהודיות שמתמודדות בבחירות מתחלקות כרגיל אצלנו לשלוש קבוצות: מפלגות השמאל, העבודה ומרץ, מודות בכך שאין לנו כל זכות על ארץ ישראל שאותה הן מכנות בשמה הרומאי שאומץ על ידי הערבים,  פלסטינה. מכיוון שלהבנתן אין אנו בעלי הארץ, הן מציעות למי שהן רואות כבעליה החוקיים, הערבים, דמי שכירות של דם יהודי ואדמות שעליהן שולם כבר מחיר כבד בדם יהודי. קשה לראות כיצד זה יצליח, שכן כמות הדם היהודי מוגבלת והערבים מעלים כל הזמן את המחיר.

מפלגות הימין, הליכוד והבית היהודי, מבססות את בעלותנו על הארץ על הברית שכרתו אבותינו אברהם, יצחק, ויעקב עם השם פשוטו כמשמעו.  גם אם בנט אומר זאת בפירוש ונתניהו במרומז,  אין הבדל מהותי בהשקפותיהם. השאר הינו נגזרת של מה שיש בידינו לעשות מבחינה צבאית, כלכלית, ומדינית.

לברמן, כחלון, ובאופן אולי מפתיע,  החרדים – פשוט מתעלמים מהעניין ופונים לאנשים עם אינטרסים סקטוריאליים או כאלה שמעוניינים להתעלם במופגן מהאתגר המרכזי של מדינתנו, הוא ההתנגדות החמושה, הנחושה,  והגוברת מדי יום של העולם המוסלמי  וחלקים גדולים של העולם כולו לריבונות יהודית בארץ ישראל.

נראה לי שהמצב הנוכחי מאתגר במיוחד אנשים בעלי אידיאולוגיה ציונית אנטי דתית מובהקת כמוך וכמו בעלי רשימות בעיתונך, אורי הייטנר ואלי מייזליש. איני יודע מה יצביע מר מייזליש. מר הייטנר העיד שיצביע לכחלון,  שהוא כידוע מהליכוד שיודע להחזיר שטחים.  תמוה הדבר בעיני, שכן ללא ספק כחלון יצביע להחזיר את רמת הגולן תמורת "שלום", אם רק ישתלט על סוריה רודן רצחני קצת פחות מהנוכחי. אתה כדבריך תחזיק את האף ותצביע ליכוד. בפני מה תחזיק את האף? האם מושחת הליכוד של היום יותר מהמערך והמרץ של ימים עברו שבעבורם הצבעת, כך אני משער, כל ימי חייך למעט בבחירות האחרונות? ארשה לעצמי להעיר שלא זה העניין. אחזקת האף נועדה לכך שלא יעלה בו ריח הניחוח של זכותנו האלוקית על ארצנו שבה אתה מודה  כמי שכפאו שד בהצביעך ליכוד.

בברכה חמה,

ברוך

 

* * *

משה כהן

הנדון: מכון לאנטישמיות

מכובדי,

בעיתון "שישבת" ("ישראל היום") מיום 19.12.2014 בעמוד 47, בסוף העמוד, מופיע דיווח על דיון ציבורי שהתקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה: "פרופ' יגיל לוי קבע שיש קשר בין ריבוי הדתיים בצה"ל לבין האלימות היתרה שהוא מוצא בצבא בשנים האחרונות."

הגיע הזמן, כנראה, לתקן את שם המכון המכובד הנ"ל ל"מכון ישראלי לאנטישמיות", אולי זה יגדיל את ההקצבות שהוא מקבל מ"הקרן החדשה".

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* * *

רוֹן גֵּרָא

הַפְּרִי הַבָּשֵׁל

בְּאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל

אַחַר הַצָּהֳרַיִם,

הַטַּיָּס  כְּבָר לֹא רָצָה

לְהַגְבִּיהַּ,

גֶּבֶר בּוֹגְדָנִי כָּרַךְ

זְרוֹעוֹתָיו בְּמָתְנֵי אִשְׁתּוֹ,

אִשָּׁה יָפָה גְּמִישַׁת גּוּף

הִזִּילָה דִּמְעָה.

הֵם חָדְלוּ מִלְּהַעְפִּיל.

רַכּוּת שֶׁל צֶמֶר גֶּפֶן

רִחֲפָה  בַּאֲוִיר –

מוּל הַפְּרִי הַבָּשֵׁל –

מוּל  הָאֹפֶל  הַמְּלַוֶּה אוֹתָנוּ

מֵרֶגַע  לֵדָתֵנוּ.

וְהַשֶּׁקֶט הַיָּפֶה שֶׁהוּפַר.

 

 

זוּגִיּוֹת

אֲפוּפִים בְּעַנְנֵי הַכַּעַס

וּצְנוּפִים בַּמִּטָּה כְּאֶחָד.

שֵׁן נוֹשֶׁכֶת לְאֶחָד,

הַשֵּׁנִי מַחְזִיק אוֹתָהּ

חָזָק בַּיָּד.

 

אֵיךְ?

 

הַבֹּקֶר טֶרֶם הִשְׁכִּים לָקוּם

הַבָּתִּים מְנַמְנְמִים עֲדַיִן

אֵיךְ צוֹלְחִים אֶת הַשָּׁבוּעַ הַצּוֹלֵעַ

הַקָּשֶׁה כְּסֶלַע

כְּשֶׁבְּמֵעֶיךָ מִתְהַפֵּךְ

רַעַם – פֶּתַע

 

* * *

בצלאל בן-אהרון

למקרא מאמרו הארסי של עמוס אריכא

אהוד שלום,

למקרא מאמרו הארסי של עמוס אריכא (חדשות בן עזר 1003) המשתלח בנתניהו נתמלאתי קבס. זוהי שנאה עיוורת, פרי באושיו של מסע ההסתה הנמשך מזה שנים נגד נתניהו. אפשר וצריך להתנגד למדיניות שאנו איננו מסכימים עימה, אבל לגבב האשמות כאלה שאין להן יסוד, ואף להדביק לנתניהו את כישלונותיהם של אחרים?! הרי זה עולם הפוך ממש!

הנה למשל אריכא שוכח שנתניהו הינו האחרון שרצה בבחירות האלה. למה לו? הוא הרי יכול לאבד את כסאו! צריך להודות על האמת והיא – שלבני ולפיד מיררו לנתניהו את החיים, ראינו זאת במו עינינו ושמענו במו אוזנינו במהלך השנה האחרונה, ואני בהחלט מאמין לחרדים שסיפרו שגורמים מטעם יאיר לפיד פנו אליהם בהצעה להדיח את נתניהו ולהכתיר את לפיד. מה נתניהו היה צריך לעשות לנוכח מהלך פוטש שכזה לדעת אריכא, אם לא לפטר את המנסים להדיח? הם לא הותירו לנתניהו כל ברירה אחרת.

אריכא טוען: "אני מכיר עקב גילי את כל ראשי הממשלה בישראל עד עצם היום הזה. אינני זוכר מי מהם השתמש במושג 'אני ואפסי עוד' עד לעייפה."

אני אזכיר לו: היה ראש ממשלה אחר (מנוחתו עדן) שנתן כיוון לנתניהו, והוא אמר מיד עם היבחרו: "אני אחליט, אני אוביל, אני אנווט."  (לדעתי, לו רבין ז"ל היה בחיים, לא היה נמנה על מחנה לבני-הרצוג).

אריכא מאשים: "גם שיטת ההפחדה שלו את ההמון מעוררת התמרמרות כנגדו."

נתניהו אינו צריך להפחיד "את ההמון" (איזה כינוי מתועב). כולנו חיינו את אסון אוסלו על אלפי הרוגיו ופצועיו. כולנו חששנו לנסוע באוטובוסים, להיכנס למסעדות, לצעוד במדרחובה של עיר וברחובותיה. רק עכשיו סיימנו מלחמה נוספת עם הפגזות ללא הפסקה על עוטף עזה וטילים יומיים על מרכז הארץ, הכל הודות ל"אוסלו" ול"התנתקות", שהיו ההיפך ממדיניותו של נתניהו. "שיטת ההפחדה"?! זה מה שטען השמאל כשהימין הזהיר שמעזה ישגרו רקטות וטילים על אשדוד ואשקלון ותל-אביב. והשמאל אז לגלג. לא, אין שום צורך לנתניהו להשתמש בשיטות הפחדה. המציאות מוכיחה מזה שנים שהוא צודק.

אריכא טוען: "מיום ליום מתנחשל לכסותנו נחשול אדיר המסוגל לפגוע בנו פגיעה שאין בה צורך אף לא הצדקה. אבל נוכח  התנהלותו ההיסטרית של האיש המתזז הזה צפוי לקרות גם הגרוע מכול."

זה נכון שמסביבנו נחשול ערבי-אסלאמיסטי אדיר אשר אף פוגע בנו בפיגועי טרור, כולל בירי טילים. את זה שאין בהם צורך ואף לא הצדקה אריכא צריך לשכנע את החמאס ואת ארגוני הג'האד – ולא אותנו. שהרי החמאס מצהיר ומכריז שלא יקבל פחות מהשמדתה של מדינת ישראל, והוא פועל בהתמדה להגשים את מטרתו.

דווקא השמאל התנהל באופן היסטרי כאשר נתן לטרור פרס על אכזריותו ועל רצח המוני של יהודים, פרס בדמות של פינוי שטחים ללא כל תמורה, וללא כל הסדר, כפי שאירע בהתנתקות. דווקא נתניהו מוכיח שמדיניותו בנושא זה אינה תזזיתית ואינה היסטרית, אלא יציבה, עקבית ומחושבת. לא אשכח כיצד אפילו עיתונאי-השמאל בתקשורת הישראלית, שהם לצערי כמעט השופר היחידי שאנו רואים ושומעים, שיבחו (גם אם בחצי פה) את נתניהו על ניהולו של "צוק איתן".

לפי אריכא: "האש כבר אוחזת בשולי גלימת קיומנו תחת מנהיגותו הנפסדת של האיש המדבר גבוהה-גבוהה על 'משילות' ומוביל אותנו למצבים המעיקים על קיומנו יותר ויותר."

אני בהחלט מסכים שאסון אוסלו הביא אותנו בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים למצב שבו "האש מלחכת". מי היה מאמין שניתן במו ידינו לאלפי מחבלים חמושים – שאף ציידנו אותם בנשק – מתוניסיה וממקומות אחרים, להיכנס לארץ ולאיים על קיומנו כאן? ולהיות בעמדת מיקוח ממש על ירושלים והכנסת פליטים לארץ? אני זוכר, לאחר אוסלו, כאשר ערפאת הצהיר שירושלים תהיה בירת המדינה הפלסטינית, שמעון פרס התייחס להתבטאות זו בביטול ואמר, או שציטט את ערפאת: אסור לו לחלום?!

נתניהו, הוא זה שמנסה בכל כוחו למזער את נזקיהם האיומים של אוסלו וההתנתקות. האם נתניהו מוביל אותנו למצבים המעיקים על קיומנו? ומתי פרצה אינתיפאדת-הדמים אם לא אחרי שערפאת דחה את הצעתם הנדיבה של ברק וקלינטון שרצו לתת לו כמעט הכול? למה לעוות את האמת? האם נתניהו יצר את בעיית הטרור בעזה? או מי שיזם את ההתנתקות-ללא-תמורה מן הרצועה, שנתנה דחיפה ותמריץ לטרור הג'יהאדי, ומי שתמך בה, ומי שאיתרג את מוציאה אל הפועל? והיכן הניסיונות העקרים של ברק-אולמרט-לבני להשיג שלום עם ערפאת ואבו-מאזן? מדוע הם לא הצליחו להביא את השלום, אלא אף האיצו את "המועקה הגדולה"? וכיצד הפך ברק יקירו של השמאל לשנוא נפשו לאחר שהסיר את המסך מעל פרצופם המתעתע של ערפאת והרשות הפלסטינית?

אבל אני בהחלט מסכים עם עמוס אריכא בדבריו: "ראו הוזהרתם: הבחירות הפעם אינן בין ימין לשמאל. מדובר בבחירות מושחזות בין משיחיות עקרה ואסונית כבעבר לבין ציונות מופלאה שהקימה את הבית."

שהרי באמת מדובר בבחירות, אכן גורליות, בין משיחיות של שלום-אך-שוא, עקרה ואסונית כפי שחווינו מתוצאותיו של הסכם אוסלו הארור, לבין ציונות מופלאה שהקימה את הבית, זוהי הציונות הישנה והטובה של בוני הארץ שנתניהו, הוא זה שבמידה רבה דווקא ממשיך אותה בזהירותו המדינית-ביטחונית, ולא השמאל של ציפי-בוז'י-גלאון שאינו לומד דבר מן הניסיון, שמאל אשר שנאת ביבי גדולה עבורו יותר משנאת המנוולים אשר שוחטים עוללים במיטותיהם בלילות וזקנים על טליתותיהם בבתי-הכנסת.

ושתי הערות נוספות:

למרות שאיני מסכים עימך בנוגע למדיניות הכלכלית-חברתית של נתניהו, אשר לדעתי טעונה שיפור רב, הרי יפה השבת לאריכא על אתר (ולא שאתה צריך ציונים ממני).

אבל יחד עם הביקורת שיש לי על מדיניות כלכלית-חברתית זו של נתניהו, גורלנו כאן חשוב יותר, ולכן גם אני אצביע הפעם לנתניהו (ולא שהצבעתי אי פעם לשמאל הישראלי ששיטות פעולתו היו תמיד נלוזות בעיני, להוציא את שלי יחימוביץ' שאמנם לא הצבעתי עבורה, אבל היא לפחות פוליטיקאית הגונה ומעולם לא חשבה להקריב את האינטרסים הלאומיים שלנו לטובת טפיחה על השכם ותו-לא).

בברכה,

בצלאל בן-אהרון

מזרחן מיואש,

ומורה לתנ"ך ולהיסטוריה,

מקוראי עיתונך

 

 

* * *

אהוד בן עזר

מכתב למירי ורון על אסתר ראב

מתוך היומן, 18 בנובמבר 2001

 

למירי ורון היקרה שלום רב,

קראתי בעניין רב את פרקך "אסתר ראב – שירה, פרקי יומן ופרוזה בערוב היום", מתוך ספרך "בערוב היום, עיון ביצירות מאוחרות", שיצא לאור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2000, והוא, כפי שאני מבין, פיתוח והרחבה של הדוקטוראט שלך.

את צודקת ברבות מהאבחנות שלך לגבי שירתה של אסתר ראב, שאולי הנושא שלך מתאים לה במיוחד בגלל תקופת השתיקה הממושכת שמפרידה בין כתיבתה ה"צעירה" לזו המבוגרת.

עם זאת יש לי כמה וכמה הערות ותהיות, ואני פורש אותן כאן לפנייך, משום שכחניך האסכולה הייקית הירושלמית, וכתלמידו של פרופ' גרשם שלום, אני מאמין שאין לעשות שום הנחה כאשר מדובר במחקר ובביקורת על מחקר, וזאת גם כאשר, וזה קרה לי לא פעם, הכותבים שמחים לקבל מחמאות אחדות כלליות, ולעיתים ללא כיסוי, וקשה להם עם הביקורת. הכלל שלי הוא שאני לא כותב, גם לידידים, אף לא מילה אחת שלא אוכל גם לפרסמה בדפוס ולעמוד אחריה במאה אחוז, כאשר מדובר בתגובה לספריהם.

 

 1. הביוגרפיה "ימים של לענה ודבש" יצאה לאור בסוף שנת 1997, והספר שלך בשנת 2000. אילו קראת אותה כולה, ועימתת אותה עם דברייך, היה המחקר שלך נשכר, הייתי מבינה טוב יותר פרקים בחייה של אסתר ראב, ונמנעת מטעויות.

 

 2. אסתר ראב לא היתה עקרה. היא הרתה פעמים אחדות ונכשלה בניסיונה ללדת, לדבריה בגלל המאלאריה שחלתה בה בילדותה. כשהיא אומרת בשיריה "בני", הכוונה לילד שהפילה שלא ברצונה.

 

 3. המוות נוכח בשירת אסתר ראב כבר ב"קמשונים", ולכן אי אפשר לומר שהיא גילתה אותו רק בשיריה המאוחרים. היפה בשירת אסתר ראב שכל שיריה הטובים, שצבי לוז מונה אותם בצדק כנובעים מתוך "העקרון המכונן" שלה, וגם ראובן שהם עמד על כך – שמרו על אותו עולם תוכני ולשוני מנעוריה ועד זיקנתה. לכן היא אולי דוגמה מאוד לא טובה לתיזה שלך, למרות ההפסקה הגדולה בכתיבת שירתה.

 

 4. אילו קראת את "ימים של לענה ודבש" היית רואה ששנת 1969 אינה שונה מכל שנה אחרת בשנותיה האחרונות, שכולן עמדו מצד אחד בסימן שגעון הרדיפה שלה, שבולט ב"מחברת הגיהינום", ומצד שני בסימן פוריות יצירתית נפלאה. כל ההדגשות החוזרות לגבי אותה שנה במיוחד, אינן מדוייקות. הדברים קרו גם באותה שנה, אך לא יותר ולא פחות מבכל שנה אחרת החל מאמצע שנות החמישים למאה הקודמת, לערך. ציטוט ממך: "בשנה זו, שבה פורסמו תשעה השירים הללו, חוותה המשוררת תקופת שבר נפשי קשה." (עמ' 63), זה נכון כללית, אך לא נכון לייחס זאת רק לשנת 1969, והקורא חושב שקודם ואחר-כך היא לא היתה במצב כזה.

 

 5. אי-אפשר להסתמך במחקר על שמות מחזורי השירים המאוחרים שלה מאחר ושמות אלה ניתנו על ידי, כעורך, שגם בחר את סדר השירים לקבוצותיהם. שירי הרקוויאם, כתובתם היא בעלה הראשון המת, איזאק גרין. אך לעומתם יש מחזור שירי האהבה לראובן שהם, שזוהי פרשה מדהימה בחיוניותה, שכמעט איש לא התייחס אליה משום שהיא מסופרת בחלקים האחרונים של הביוגראפיה, שמעטים בכלל קראו אותם. את אמנם מציינת זאת בעמ' 73, "על נושא אחד לא גבר הזמן: שירת האהבה של אסתר ראב שומרת על עוצמת ורעננותה עד שנותיה האחרונות." אבל אם כך, מה על התיזה של "בערוב היום"? הרי על אהבה בלתי אפשרית היא כותבת החל מ"קמשונים", ושירי אבל ומוות, פרטי וכללי, שזורים בכל יבולי שישים וכמה שנות כתיבתה?

 

 6. צריך להחליט אם מצטטים את כל השירים בניקוד, או בכתיב מלא. לא בא בחשבון מה שקורה בספרך, ציטוט ללא ניקוד בכתיב חסר.

 

אין אלה אלא הערות אחדות, ואולי אם תחזרי יום אחד לנושא, כאשר כבר כל החומר בידייך, גם כרך "כל הפרוזה" שלה שהוצאתי לאחרונה (אסטרולוג 2000), ותקליטור הארכיון ששלחתי לך, יהיה בידייך חומר לספר חדש ומרתק על שירתה. צבי לוז כתב ספר מצויין על שירתה, ובו הוא אינו מתייחס, במכוון, לביוגרפיה שלה אלא רק למה שמובן מתוך השירים. אני כתבתי את הביוגראפיה, כאשר אינני מתייחס לשיריה אלא רק כמאיירים את חייה. וככה שני הספרים, שיצאו כמעט באותה תקופה, אינם פולשים כלל זה לתחומו של זה אלא משלימים אהדדי. אבל בהחלט יש מקום לספר נוסף שיתייחס לשילוב שבין הביוגראפיה לבין ניתוח השירים. עכשיו, כאשר כל החומר כבר מפוענח וידוע.

 

* * *

אורי הייטנר

1. למה אין מדינה פלשתינאית?

מועצת הביטחון של האו"ם ובמקביל גם הפרלמנט האירופי מתכנסים לדיון על הסדר כפוי במזה"ת – הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 49' בפרק זמן קצוב. אגב, אין בהצעות הללו, כמובן, כפייה על הפלשתינאים לוותר על תביעת "זכות" השיבה, כלומר אין המדובר בשלום ובסיום הסכסוך, וגם חלוקת הארץ היא אולי לשתי מדינות, אך לא שתי מדינות לשני עמים. והרי ברור מה משמעותה ומה מטרתה של "זכות" השיבה.

הנחות היסוד של הרעיון הנדון בשני המוסדות הללו הן שתיים. האחת, היא שיש לסכסוך פתרון אחד ואין בלתו – מדינה פלשתינאית בקווי 49' (עם או בלי "חילופי שטחים" אלה או אחרים). השנייה, הסיבה לכך שהפתרון הזה לא התקיים, היא הסרבנות הישראלית.

שתי ההנחות הללו שגויות.

למה לא הוקמה מדינה פלשתינאית עד היום?

הנה, כמה סיבות.

 

א. בעקבות הסכם אוסלו ישראל נסוגה משטחים רחבים ביהודה, שומרון ועזה. הרשות הפלשתינאית הוגדרה אוטונומיה, אך בפועל היתה מדינה כמעט לכל דבר, עם נשיא, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, צבא, משטרה, שב"כ, בתי סוהר, שגרירויות בכל העולם. ובניגוד למצב מאז "חומת מגן", במשך 8 שנים גם האחריות הביטחונית הכוללת של ישראל היתה רק על הנייר. במשך שמונה שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש"פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. אילו כיבדו את התחייבותם בהסכם אוסלו לשים קץ למאבק המזוין ולטרור, מזמן הם היו מדינה ריבונית לכל דבר. אולם הם אפילו לא ניסו להתאפק. כל שטח שישראל נסוגה ממנו, היה באחת בסיס לטרור נגד ישראל, שגבה אלפי קורבנות. הסכם אוסלו היה הונאה.

 

ב. ב"התנתקות" ישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד המילימטר האחרון ועקרה את כל יישוביה. רצועת עזה היא עצמאית. אילו הפלשתינאים שמרו על גבול שקט והקדישו את מרצם ומעייניהם להקמת חברה אזרחית, כלכלה משגשגת, משטר מתוקן, אין ספק שכעבור זמן קצר רוב גדול של הישראלים היה תומך בהתנתקות דומה מיהודה ושומרון. אולם הנסיגה היתה תחת אש ומיד אחריה כל מטר שישראל נסוגה ממנו היה בסיס לירי טילים על אוכלוסיה אזרחית ישראל. היכולת לירות קסאמים לעבר עוטף עזה, שודרג תחת העצמאות הפלשתינאית ליכולת לכסות בטילים את רוב שטחה של ישראל. כל מעייניה של רצועת עזה הפלשתינאית הוקדשו לטרור הטילים והמנהרות. המשמעות של נסיגה דומה גם מיו"ש ברורה.

 

ג. שני ראשי ממשלה ישראליים, אהוד ברק ואהוד אולמרט, הציעו לפלשתינאים נסיגה לקווי 49' עם חילופי שטחים, תמורת הסכם שלום. בנימין נתניהו לא היה רחוק מהם בהצעותיו, כפי שבאו לידי ביטוי במסמך ההבנות של קרי. הפלשתינאים דחו על הסף את כל ההצעות. הם אינם מוכנים לסיים את הסכסוך, הם אינם מוכנים להכיר בישראל (כמובן ש"הכרה" בישראל לא כמדינת העם היהודי אינה הכרה) ואינם מוכנים לוותר על תביעת "זכות" השיבה, שנועדה להטביע את המדינה היהודית במיליוני "פליטים" פלשתינאים.

 

ד. בבחירות היחידות ברש"פ שחמאס לא החרים, הוא ניצח. חמאס אינו מציג אפילו מראית עין של ויתור על השמדת ישראל. חמאס הוא הזרם הפופולארי בקרב הפלשתינאים, ורבים הסיכויים שהוא ייבחר בבחירות חופשיות. כולנו עדים לאביב האסלאמי השוטף את המזרח התיכון. אנו כבר מבינים את משמעות השכנות עם מדינה חמאסית.

 

אלו, ולא "סרבנות" ישראל, הן הסיבות לכך שלא קמה מדינה פלשתינאית ריבונית בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה עד היום.

גם הנחת היסוד השנייה, לפיה הפתרון היחיד הוא מדינה פלשתינאית בקווי 49', שגויה.

בקווי 49' ישראל נטולת גבולות בני הגנה. נסיגה מיהודה ושומרון, ללא רצועה רחבה בריבונות ישראל בבקעת הירדן, תהפוך באחת את כל גוש דן ואת ירושלים לעוטף יו"ש. פתרון כזה הוא התאבדות לאומית.

יתר על כן, גם אם תמורת נסיגה כזאת יקרה הבלתי יאומן והפלשתינאים יוותרו על דרישת השיבה – עם הקמת מדינה פלשתינאית מדינות ערב תגרשנה לתוכה את מיליוני ה"פליטים". בעבורם זה לא יהיה הבית, שהרי הם נושאים את מפתחות ביתם בישראל. השטח למדינה הפלשתינאית אינו מאפשר קיומה של מדינה בת קיימא, ובוודאי לא מדינה הקולטת באחת מיליוני "פליטים". יחל לחץ מאסיבי של מיליוני פליטים חסרי פתרון ותקווה לפריצת גבולות ישראל, ותהיה זו סכנה קיומית לישראל. מדינה כזאת תאיים גם על ירדן ותסכן אותה.

פתרון המדינה הפלשתינאית בקווי 49' הוא מקרה מובהק של "לוז-לוז" – מדינת ישראל ללא גבולות בני הגנה ולצדה מדינה פלשתינאית ללא יכולת קיום אמיתי. זהו מתכון למלחמה נוראה ועקובה מדם. כל שוחר שלום אמתי חייב לשלול את הפתרון הזה.

יש לדחות את שטיפת המוח לפיה קיימת ברירה דיכוטומית – או מדינה פלשתינאית בקווי 49' או מדינה אחת דו לאומית. יש לצאת מחוץ לקופסה ולחפש פתרונות יצירתיים, בני קיימא.

יש מקום לפשרה טריטוריאלית שבה ישראל תוותר על שטחי א"י המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, כדי להבטיח מדינה יהודית דמוקרטית בת קיימא עם רוב יהודי מוצק. הפשרה הטריטוריאלית חייבת להבטיח לישראל גבולות בני הגנה, ומימוש זכותה על א"י וזכותה להתיישבות וריבונות, באזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים. פתרון כזה לא יוכל להיות בילטרלי, רק בינינו לבין הפלשתינאים, אלא חייב לכלול גם את ירדן ואת מצרים. הפתרון יכול לכלול תוספת שטחים ריקים בסיני, הסמוכים לרצועת עזה, לקליטת ה"פליטים". הפתרון יכול להיות במסגרת קונפדרטיבית הכוללת את ירדן, בפתרון ירדני פלשתינאי שבו השטח הפלשתינאי בתוך יו"ש אינו על כל השטח, אך הוא כולל שטחים רחבים הרבה יותר מחוץ לגבולות ישראל. ניתן לחשוב על פתרונות יצירתיים נוספים, כולם מחוץ לסטיכיה המסוכנת של הפתרון "האחד ואין בלתו".

הטענה המקובלת נגד פתרונות מסוג זה, היא שאינם מעשיים כיוון שאין להם פרטנר. כלומר, אנחנו צריכים להתנדב להיות פרטנר לפתרון המסכן אותנו, כיוון שהצד השני אינו מוכן להיות פרטנר לפתרון טוב. אולם, כפי שראינו, גם לפתרון "האחד ואין בלתו" אין פרטנר. כך שאפילו היתרון היחיד של אותו פתרון, הוא על הנייר.

במקום לדבוק בפתרון רע שאין לו פרטנר, והוא עלול להתכרסם בהדרגה (כמו נכונותו של אולמרט לקבל חלקית את "זכות" השיבה), מוטב ליזום פתרונות טובים, ראויים, בעלי סיכוי להוות פתרון של שלום, ולמנף אותם בפעילות מדינית והסברתית ענפה.

במקום להיכנס כבני בקר לקוראלס מסוכן ולאבד שליטה על עתידנו, יש להעביר את היוזמה לידינו, וליזום פתרונות ראויים לשלום בר קיימא במזרח התיכון.

 

 

2. צרור הערות 24.12.14

 

* המאבק נגד הטייקוניזם – המונופולים והקרטלים של קומץ בעלי ההון הבולעים כל מתחרה, משתקים את הכלכלה ונוטלים לעצמם את משאבי המדינה ומשאבי הטבע של הארץ, הוא מאבק משותף של הסוציאל-דמוקרטיה המאמינה בסולידריות חברתית, בצמצום פערים ושוללת את שלטון בעלי ההון, ושל הקפיטליזם הנאור, הדוגל בכלכלה חופשית ותחרותית ובשוויון הזדמנויות. פירוק מונופול הגז הוא ציון דרך במאבק הצודק הזה.

כמו תמיד, אנו צפויים למסע הפחדות על מכה קשה למשק האנרגיה. אלו הפחדות שווא.

 

* בראשית שנת 2001, זמן קצר לפני מערכת הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה, שעה שאהוד ברק עשה ניסיון אחרון ונואש להגיע בכל מחיר להסכם עם הפלשתינאים ערב הבחירות, הוא קיבל מכתב מהיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, שהתרה בו אודות הבעייתיות שבהגעה להסכם בסיטואציה כזו.

איני חסיד של האקטיביזם המשפטי ואיני משוכנע שהערה כזאת ראויה דווקא כאמירה משפטית של יועץ משפטי, אך רובינשטיין בדבריו נתן גושפנקא רשמית ומשפטית למה שכל אזרח הגון הבין בשכלו הישר – אין לאהוד ברק מנדט להכרעות היסטוריות. אין לו מנדט לחייב את מדינת ישראל בהסכם היסטורי. פג תוקף המנדט שקיבל מן העם. עליו להרפות, לבקש את אמון העם ורק אם יקבל – להמשיך בדרכו.

היה זה תחת מתקפת הטרור שבה פתח ערפאת אחרי שדחה את הצעותיו מרחיקות הלכת של ברק בקמפ-דיוויד. ממשלתו של ברק התפוררה, והוא נאלץ להתפטר. כראש ממשלת מעבר, הוא זחל על גחונו, תחת אש ודם ותימרות עשן, בניסיון לחלץ הסכם, איזשהו הסכם, לפני הבחירות. היועץ המשפט לממשלה חייב היה לעצור אותו. אגב, ברק צפצף על הנחיית היועץ. לא שזה עזר לו...

ממשלה מכהנת עד יומה האחרון והיא נהנית מכל הסמכויות. אולם השכל הישר אינו מאפשר לממשלת מיעוט ערב בחירות לחייב את מדינת ישראל להסכם קיצוני כל כך, בדיוק בסוגיה שעליה נסובו הבחירות.

 

* כעת, היועץ המשפטי לממשלה אמור להחליט האם לאשר את החלטת ראש הממשלה להעלות את שכר המינימום. לכאורה, הוא פועל על פי התקדים של רובינשטיין. אבל זה מגוחך.

לא מדובר במהלך היסטורי בלתי הפיך. לא מדובר בנושא שנוי במחלוקת – להיפך, האופוזיציה תומכת במהלך והציעה אותו גם כשרוה"מ התנגד. אין כאן כל עילה להתערבות כלשהי של היועה"מ.

ניתן לבקר את נתניהו ולתקוף אותו על ההחלטה ולטעון שזוהי החלטה פופוליסטית וכלכלת בחירות. אך הטענה הזאת היא במסגרת השיח הציבורי וקמפיין הבחירות. אין לה כל משמעות משפטית. ההחלטה הזו, גם ערב בחירות, היא בסמכות מלאה של הממשלה. מי ששולל זאת, מציע למעשה ואקום שלטוני בחודשים שלפני הבחירות. זה אבסורד.

העלאת שכר המינימום במגזר הציבורי, בהמשך להעלאת שכר המינימום במגזר הפרטי, היא בשורה גדולה למשק ולחברה הישראלית. זו בשורה גדולה לרבבות עובדים שאינם יכולים לפרנס בכבוד את משפחותיהם ולהעניק להם תנאי קיום סבירים. זו תרומה חשובה למלחמה בעוני. זו הזרמת חמצן לכלכלה הישראלית וצעד מחולל צמיחה ממדרגה ראשונה.

ראויה לברכה ההסתדרות שהציבה את הדרישה הזאת על ראש שמחתה, הכריזה על סכסוך עבודה ואיימה בהשבתת המשק. ראויים לברכה ארגוני המעסיקים, שחתמו על ההסכם הראשון וסימנו את הדרך לממשלה. ראוי לברכה ראש הממשלה שצירף את הממשלה כצלע השלישית במשולש. וגם אם ההחלטה של נתניהו נובעת מכלכלת בחירות, זו החלטה מבורכת וחשובה.

 

* הנזק של הבחירות המיותרות הללו אינו רק בזבוז ישיר של 2 מיליארד שקל, לא רק הנזק של קיפאון המשק מהקפאת התקציב על המינימום שבמינימום של 1/12 מבסיס התקציב הקודם, לא רק הנזק החברתי והערכי ממערכת בחירות רדודה, לעומתית, קיצונית, שכל סדר היום שלה הוא שנאה אישית, אלא גם הקפאה אם לא עצירה של כמה רפורמות חיוניות ביותר לחברה הישראלית. כוונתי למימוש מסקנות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני, במסקנות ועדת גרמן לחיזוק הבריאות הציבורית ולרפורמות והתקצוב הדיפרנציאלי של מערכת החינוך, למשל.

הרפורמות הללו עשויות היו להיות נדוניה משמעותית של הממשלה לבחירות במועדן. אולם כמו עצם החלטתו התמוהה של נתניהו לטלטל את המדינה במערכת בחירות מיותרת טרם זמנה, כך גם בחירתו להסתיר את ההישגים הללו למען מצג שווא של חוסר יכולת למשול. שמא הוא אינו רוצה בהישגים לשרי "יש עתיד"? או שמא הוא פשוט מתנגד לרפורמות הללו?

 

* עצם הביטוי "שרי יש עתיד", הוא הבעייה. זו אינה בעייה רק של נתניהו, אלא כשל בסיסי של השיח הפוליטי בישראל. השרים אינם "שרי יש עתיד", אלא שרי ממשלת ישראל. הישגיהם וכישלונותיהם הם הישגים וכישלונות של הממשלה ושל ראש הממשלה. כל עוד לא נבין זאת, שום חוק משילות לא ייצור כאן משילות אמתית.

 

* יש לשבור את קשר השתיקה תרתי משמע – שתיקת העיתונות בנושא זכות השתיקה של הרצוג. עיתונות אמתית, המודעת לתפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה הישראלית, לא הייתה נותנת להרצוג מנוח, ולא היתה מאפשרת לו להתחמק מן הפרשה.

 

* במה תרמו שבע שנות פולחן אישיות בזבזני, ראוותני ורהבתני בבית הנשיא למלחמה בעוני?

 

* "חתרן בלתי נלאה" – כך, בשלוש מילים קצרות, תמצת יצחק רבין את דמותו של שמעון פרס. אף שאני מסתכן ב"כל המוסיף גורע", אוסיף עוד שתי מילים – חסר גבולות. חתרן בלתי נלאה וחסר גבולות. חתרנותו אינה יודעת גבולות של גיל, אינה יודעת גבולות גיאוגרפיים, ובעיקר – אינה יודעת גבולות של חוצפה.

וציפי לבני עולה עליו.

 

* ח"כ אלעזר שטרן הודיע על פרישתו מן "התנועה". השאלה היא למה הוא בכלל נכנס לשם? מה היה לו לחפש שם? מה הוא איבד שם?

 

* הליכוד ו"ישראל ביתנו" הובילו את המהלך של העלאת אחוז החסימה; אחד הסעיפים המרכזיים ב"חוק המשילות". מפלגת העבודה, מרצ והמפלגות הערביות הובילו את ההתנגדות לחוק.

כרגע נראה שהתוצאה הצפויה של העלאת אחוז החסימה, היא איחוד המפלגות הערביות לרשימה אחת גדולה, שתגדיל הן את כוחן המספרי ובעיקר את כוח השפעתן הפוליטית וכוח המיקוח שלהן. תוצאה צפויה נוספת, היא פגיעה משמעותית בכוחם של פלגי ש"ס, עד אפשרות קיצונית ששניהם לא יעברו את אחוז החסימה.

את המשילות העלאת אחוז החסימה לא תחזק. אבל דומני שמי שיזמו את החוק יהיו הנפגעים הגדולים ממנו ומי שהתנגדו לו יהיו המרוויחים הגדולים ממנו. יתכן שהעלאת אחוז החסימה תתברר כמעשה שיוריד את הליכוד מהשלטון ויעביר אותו לידי מפלגת העבודה.

אני התנגדתי עקרונית להעלאת אחוז החסימה. נדמה לי שאלה שתמכו בו, עלולים להצטער על היום שהגו את הרעיון ההרסני מבחינתם.

 

* גיבור חדש לשמאל הרדיקאלי – אוריאל שמואל פררה. עריק ומשתמט, ששוחרר לאחר שישב למעלה מחצי שנה בכלא למען "זכותו" לערוק ולהשתמט. חרדי אוטו-אנטישמי, אנטי ציוני, אנטי ישראלי, הנושא דגל של מלחמה בציונות וב"אקיבוש אמשכיט". מי האיש? אפס מאופס, פרזיט עלוב נפש החי ובועט בנו, בזכות נכונות ההקרבה הבלתי מותנית של בנינו.

הדבר החמור ביותר, הוא רשימת הגורמים שנאבקו למען החלאה. הצטיידו בשקית הקאה וקראו את רשימת התודות שהוא כתב בעמוד הקלון – דף הפייסבוק שלו: 40 אמהות, סרבניות נגד הכיבוש, לוחמים לשלום, שוברים שתיקה, לא משרתות, אני בוחר/ת בשלום, Peace now, פרופיל חדש, יש גבול, זוכרות, אפרטהייד ישראלי, ססטוסים סמולנים, Amnesty International Israel and Greece, גוש שלום, שיחה מקומית, הטלוויזיה החברתית, חד"ש, יש דין, התחברות-תארבוט, שלום עכשיו, URF UD, Coalition of women for peace.

 

* גדעון לוי מכחיש את הטענה שהוא ירק על חייל. האם הוא דובר אמת? איני יודע, הרי לא הייתי שם. אבל איני מאמין לו. למה? כי איני מאמין לשקרנים מועדים. הוא הרוויח ב(חוסר) יושר את אי האמון בו.

 

* הידיעות על המתרחש בגדוד "צבר" מצערות, מדכאות ומדאיגות. יש מי שהן ממלאות אותו תועפות של שמחה לאיד.

גדעון לוי חוגג: "גם הבריונות בכבישים והאלימות במועדונים נולדו בהם [בקסרקטיני צה"ל א.ה.]. אי אפשר להמשיך להתייחס לצבא רק כקורבן של החברה, ולחיילים – כממלאי פקודות בלבד. מי שהתפרע ללא רסן ב'צוק איתן' בעזה, ינהג כך גם במפקדת הגדוד. ובריון שהשתולל בחניבעל ברפיח, יהיה בריון גם בביתו. רוח 67' מעולם לא התפוגגה, ועיקרה: לנו מותר הכל, בצבא ובאזרחות."

מעניין. אני מציע לעשות מחקר כזה: לבדוק את כל מי שהואשמו בעבירות אלימות בעשור האחרון. לראות מה האחוז מתוכם ששירתו בצה"ל, לעומת כלל האוכלוסיה. אח"כ לראות מה אחוז הלוחמים הקרביים מתוכם, לעומת כלל האוכלוסיה. אח"כ לראות מה אחוז המילואימניקים הקרביים מתוכם. אח"כ למדוד את אחוז הקצינים מתוכם. האם מחקר כזה יאושש את הטענה? או שמא הוא יצביע על יחס הפוך בין שירות קרבי בשטחים לבין אלימות? האמת, עם יד על הלב, מישהו חושב שיש בכלל צורך במחקר, כדי לדעת את התשובה הנכונה? אבל מה הבעיה להגיד? זה הרי נשמע כל כך יפה. אקיבוש וגו'. באמת נשמע טוב.

או הטענה שתאונות הדרכים הן בגלל אקיבוש. הרי "הגורם האנושי" מביא לכאן את נורמות אקיבוש. והרי רמת התשתיות ירודה, כיוון שכל הכסף הולך ל"כבישי האפרטהייד של אקיבוש".

 מי שיבחן את העובדות יגלה, להפתעתו, שב-1967 נהרגו בתאונות דרכים 406 ישראלים (לא מצאתי נתונים של שנים מוקדמות יותר). ב-2013 נהרגו 283. זאת, בעוד האוכלוסייה הישראלית גדלה פי ארבעה ומספר כלי הרכב הכפיל את עצמו פי כמה וכמה. מספר ההרוגים לגודל האוכלוסייה ירד פלאות באותן שנים. אבל אלו עובדות. אפשר להשוות את כוחן של עובדות לכוחן של סיסמאות? ניתן להשוות את עוצמת המציאות לעוצמת מיתוס אקיבוש?

 

* פרשת קצין המודיעין – נניח, רק נניח, שהוא לא ידע שהנערים הם בני 15.5 וחשב שהם בני 16. נניח... נו, אז? אז אולי זאת לא עבירה פלילית. אבל מה זה אומר על האיש, על הנורמות המוסריות שלו? מה זה אומר עליו כבן אדם? ומה זה אומר עליו כמפקד, בצבא שהעלה את האדם שבחייל ובמפקד על ראש שמחתו?

אגב, כל ההסתייגויות ("נניח" וכו'), נובעות מכך שאיני מאמין לו שלא ידע.

 

* התנועה הקיבוצית חרטה על דגלה את העבודה כערך ובין השאר חינכה את ילדיה על הערך הזה. מגמות ההפרטה בתנועה הקיבוצית שחקו את החינוך לעבודה, ומעטים הקיבוצים שהנערים בהם עובדים, כחלק מן התוכנית החינוכית. לשמחתי, בקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל בגולן, הנערים עובדים, החל מכיתה ז'. חובת העבודה שלהם הולכת וגדלה עם הגיל וכך גם מגוון מקומות העבודה. ענפי הקיבוץ והצוות החינוכי מעניקים ליווי מתאים לנוער בעבודה. עבודת הנוער היא מיזם חינוכי חשוב ביותר. זיקתו של הנוער העובד בחקלאות, למשל, לאדמה, לארץ ישראל, לציונות מתחזקת לא פחות מכל מסר עיוני, שלא לדבר על החינוך לאחריות, לחריצות, למוסר עבודה, לראש גדול וכו'.

בשנים האחרונות, חוקי המדינה מקשים יותר ויותר על המיזם החינוכי. החוקים הללו באים מהמקום החיובי ביותר, שכסוציאליסט איני יכול שלא לתמוך בו בכל לבי – מניעת ניצול ילדים. אולם כאשר הבן שלי, שמכיתה ז' עבד יום בשבוע וברבים מימי החופשות במטע, נאלץ לעזוב כי אסור להעסיק ילד מתחת לגיל 16 בענף עסקי, והוא נאלץ לעבור לעבודה בענף שירות, הוא חש תסכול עמוק, והוא סופר את הימים עד שיגיע לגיל 16. ואני מזדהה מאוד עם צערו ותסכולו.

אני מקווה שתמצא הדרך החוקית להבחין בין ניצול ילדים לבין מיזם חינוכי, ולדעת להחריג עבודה במסגרת מיזם כזה, מעבודה אחרת. זהו אתגר שאני מצפה דווקא ממי שמובילים את המאבקים לזכויות עובדים בכלל וזכויות נערים עובדים בפרט – למצוא פתרון מחוץ לקופסה.

מכל מקום, על אף הפגיעה במיזם החינוכי החשוב שלנו, ברורה לי המטרה החיובית של אותה חקיקה.

 

* אני מזכיר זאת, בהקשר של כתבה שהתפרסמה השבוע ב"הארץ", בעקבות אכיפת חוקי העסקת ילדים של משרד הכלכלה, שמנעה הופעה של ילדי מקהלת "אנקור" באופרה "כרמן", בשעות שאסור להעסיק בהן ילדים. גם במקרה זה, כדאי למצוא דרך יצירתית להחריג את המיזם החינוכי המוסיקלי הזה, אף שאין הוא עומד בלשון הפורמלית של החוק.

אולם "הארץ" עשה מכך מטעמים, בפרט בשל איסור על הילדים להשתתף באופרה "כרמינה בוראנה" גם בשל תכנים העוסקים בסמים, אלכוהול ומין. כיוון שאיני מכיר את האופרה ותכניה, איני יכול להביע דעה בנושא. אולם עקרונית, אין ספק שיש תכנים שאינם מתאימים לילדים. עם זאת, אני מעדיף שנושא כזה ייבחן בידי אנשי מקצוע מתחומי החינוך והתרבות, ולא פקחי משרד הכלכלה. "הארץ" הפך את זה להוכחה לחינוך חשוך, אנטי תרבותי, מסתגר וכו', והמקהלה האוטומטית החלה להפיץ את הכתבה באופן ויראלי ברשתות החברתיות, בליווי צקצוקי לשון של "אוי, מה קרה לנו" ומכאן למסקנה האידיאולוגית העמוקה "רק לא..."

ראוי לזכור, שגם אם נעשתה כאן טעות, כמו בנושא עבודת הנערים בקיבוצים, היא נובעת ממקום חיובי, של חוקים סוציאליים מתקדמים של הגנה על זכויות הילד. אבל אם נזכור זאת, איך זה יסתדר לנו עם האידיאולוגיה של "רק לא"?

 

* בפרשת השבוע, פרשת "ויגש", נפתחת הגלות הראשונה של עם ישראל – גלות מצרים. אף כובש זר לא הגלה את יעקב ובניו. היתה זו החלטה שלהם. הם ירדו מהארץ.

הם לא ירדו כי שמעו שמחיר המילקי בגושן זול יותר מאשר בארץ כנען, אלא ממש, לצורך הישרדות פיסית. "כִּי-אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן." אולם במהרה הם השתקעו והתנחלו בגולה, על גדות הנילוס. "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד."

בסיפור הזה פתחתי את השיעור שלי, היום, ב"לימוד גליל".

מזה 12 שנים פועל בגליל המערבי הארגון "לימוד גליל", ארגון על טהרת ההתנדבות, המזמן לקהילה חוויות למידה בעולם התוכן היהודי על גווניו. פעילות השיא השנתית של הארגון, היא כנס דו-יומי גדול, שבשנים הראשונות נערך בקיץ במתנ"ס מעלה יוסף, ומאחר והוא לא יכול להתקיים במלחמת לבנון השנייה, הוא עבר לחנוכה בכפר הנופש ראש הנקרה, ומאז הוא מתקיים במקום ובמועד הזה. בעקבות "לימוד גליל", צצו "לימודים" דומים במקומות שונים בארץ. השנה הייתי בין מארגני "לימוד גולן" הראשון. זו השנה ה-11 ברציפות שאני מלמד בכנס "לימוד גליל", לפחות שיעור אחד.

 

* בכל שנה, הכנס הוא סביב נושא מרכז. הנושא השנה היה קצת חריג: "המשביר לכל עם הארץ" – מזון בהגות היהודית. נשמע קצת מוזר... מה כבר יש לדבר על אוכל? והאם זה דבר משמעותי כל כך? אולם האמת היא, שהיהדות שוללת את ההפרדה בין רוח וחומר, ועניין חומרי כמו האוכל בהחלט ראוי לדיון. וביום שבו התפרסם דו"ח העוני של ארגון "לתת", שהציג את חרפתה הגדולה של החברה הישראלית – אין ספק שיש משמעות ומהות אמתית, רוחנית ומעשית, בעיסוק בשלבים הנמוכים ביותר בסולם הצרכים של מסלו.

במשך היומיים מתקיימים בכנס 75 הרצאות ושיעורים בנושא המזון, כך שבוודאי שיש הרבה מה לענות בו.

 

* ברגע שקיבלתי, לפני חודשים אחדים, את ההודעה על הנושא השנתי, קפץ לראשי המשפט "כי כבד הרעב בארץ", והחלטתי שהנושא בו אעסוק יהיה הירידה מן הארץ. האם רעב מצדיק ירידה מן הארץ? האם מצב כלכלי מצדיק ירידה מן הארץ? באילו תנאים? באיזו קיצוניות? "כי כבד הרעב בארץ" – זו היתה הכותרת המקורית שתכננתי להעניק ללימוד.

ואז הופיע קמפיין ההטפה לירידה מן הארץ לברלין, או בכיבוסית "מחאת המילקי", והמרתי את הכותרת המקורית בחדשה – "לא על המילקי לבדו".

פתחתי את השיעור בסיפור ירידתם של בני ישראל מצרימה, והמשכתי בשורה של טקסטים מן המקרא, ספרות חז"ל, הגות ציונית, הזמר העברי ופובליציסטיקה אקטואלית. בדיון עסקנו בשאלת הירידה מן הארץ מכל זווית אפשרית. המסר שלי הוא שמקומו של יהודי הוא בארץ. נקודה. וגם אם אדמתי בוערת – אין לי ארץ אחרת.

 

* החדשות הטובות בפרשת השבוע, הן איחוד משפחת ישראל – תחילה האיחוד של יוסף ואחיו ובהמשך, האיחוד של המשפחה כולה – יעקב, בניו, נכדיו וניניו. החדשות הרעות – האיחוד הזה היה במצרים ופתח את התקופה הארוכה והמיוסרת של הגלות והעבדות במצרים.

פתחתי את הלימוד בפרשת "ויגש" וסיימתי אותו בהפטרת השבוע. גם בהפטרה, בחזון הגאולה של הנביא יחזקאל, יוסף ויהודה שבים ומתאחדים. אולם הפעם הם מתאחדים במולדת, בארץ ישראל. החזון הציוני של יחזקאל – נבואת קיבוץ הגלויות הזאת, חקוק בטרקלין האירועים במשכן נשיאי ישראל.

 

"כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו, וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי. וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר-תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם. וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם, וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה- (יִהְיוּ-) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד.  ... וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם. וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד-עוֹלָם. וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם. וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם, וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם." 

 

* ביד הלשון: במאהל המחאה החברתית בקריית שמונה, בקיץ 2011, התנוססה כתובת ענק: צדק, לא צדקה.

הייתי שותף למחאה ופעיל במאהל בקריית שמונה (בין השאר הובלתי בו קבלות שבת ואירוע רב משתתפים ערב תשעה באב ועוד), אך מאוד לא אהבתי את הכתובת הזאת; את הדיכוטומיה בין צדק וצדקה, בין אותן שתי מילים שהשורש שלהן זהה ורק האות ה"א מבדילה ביניהן. האמנם קיימת סתירה בין המושגים?

כוונת המוחים היתה שצדק פירושו נטילת אחריות של המדינה לקדם צדק חברתי, להילחם בעוני ולצמצם פערים. צדקה פירושה השלמה עם העוני והפערים, אך קריאה לעשירים לפתוח את הלב ואת הכיס ולזרוק עצם או נדבה. הצדקה נתפסה כמזוהה עם מרגרט ת'אצר שהובילה מדיניות קפיטליסטית קיצונית של התנערות המדינה מכל מחוייבות חברתית, תוך עידוד העשירים להיות פילנטרופים, ברוח החסד הפרוטסטנטי. היא נתפסה כמזוהה עם אהוד ברק, שכראש הממשלה הוביל מדיניות ניאו-ליברלית קיצונית ובתגובה לדו"ח העוני שהצביע על עלייה חדה בעוני בתקופתו, הוא קרא לחזקים בחברה "לפתוח את המקררים".

אך האם באמת קיימת סתירה בין צדק וצדקה? ההגדרה הראשונה לצדק במילון אבן שושן היא: יושר, כנות, דרך האמת. ההגדרה הראשונה לצדקה היא: צדק, יושר, כנות. כלומר, בהגדרה הבסיסית אלו מילים נרדפות. אחת ההגדרות הנוספות לצדק, היא "מידת הדין", להבדיל ממידת הרחמים. אך גם בין ההגדרות לצדקה נאמר: משפט אמת, דין צדק. ואכן, בלשון המקרא הצדקה מקבילה למשפט, כלומר למשפט צדק. רק ההגדרה החמישית לצדקה, במילון, היא: גמילות חסדים, נדבה לנצרכים.

האם באמת קיימת סתירה בין צדק חברתי וצדקה? אני רואה אותם משלימים זה את זה. הצדקה היא התביעה מן היחיד, ובראש ובראשונה התביעה מעצמי, לעשות למען הזולת, למען חברה טובה יותר. התביעה לצדק היא תביעה מן החברה, מן הקולקטיב, מן המדינה לצמצם את העוול, את הפערים, את הרוע. איני מאמין בתביעה מן המדינה ללא תביעה מן הפרט ולהיפך. הערך החברתי החשוב ביותר בעיניי הוא הערבות ההדדית, או הסולידריות החברתית בשפה אוניברסלית, והוא מפנה תביעה לכל המעגלים: הפרט, המשפחה, הקהילה, החברה האזרחית, המגזר העסקי והמדינה.

אילו אני ניסחתי את הכרזה, היה כתוב עליה: צדקה וצדק.        

 

 

* * *

מקור לגאווה ישראלית

משלחת חר"פ להאיטי

צפו והעבירו הלאה

http://m.youtube.com/watch?feature=youtu.be&v=hpB6wGVwsoc

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

אהוד בן עזר

"שקו לי בתחת" של אהרון שבתאי, משורר חשוב

מתוך היומן

21 באוקטובר 1001, יום ראשון. לאחר שיחה עם ש. שפרה בבוקר אני קורא את ה"שיר" של אהרון שבתאי, שפסחתי עליו ב"תרבות וספרות" מיום שישי. בדרך-כלל אני אוהב את ההומור הגס של שבתאי, אבל השיר הזה הוא ממש מנוול. שמו "אם תבקשו", ונכתב בו:

 

אם תבקשו / שברובה צלפים / מטווח 150 מטר / אצוד לכם ילד, / אם תבקשו / שאתיישב בטנק / וממרומי המוסר היהודי / אחדיר פגז / לחלון של בית, / אסיר את משקפיי / ובנימוס אמלמל: / "לא, רבותיי!" / לא אסכים להתפשט / ולשכשך איתכם / באמבטיית הדם. / אם תבקשו שאטה את אוזניי / כדי שתחרבנו לתוכן, / אתנצל ואגיד: / "לא תודה, / המילים שלכם מסריחות, / אני מעדיף לשבת / על האסלה שלי!" / לכן כדאי שתוותרו. / כי אם תתעקשו, / אם תמשיכו להפציר בי / שאצטרף ללהקה שלכם, / שננחר יחד, / שנתפלש יחד, / שנצמיח יחד / זיפי חזיר, / שננעץ יחד / נחירי זאב / בבשר החי, / סבלנותי תפקע / ובתקיפות אענה: / "אדוני ראש הממשלה, / כבוד הרמטכ"ל, / אישי השר, / הוד קדושתו הרב, / שקו לי בתחת!"

 

אני מוכרח לומר שהשיר עצמו, במנותק מכל הקשר היסטורי, עשוי דווקא לא רע. העניין שהוא מנוול לגמרי מבחינה מוסרית ובעצם זהו שיר תמיכה בבן לאדן ובטרור הפלשתינאי. על כך לא יכולתי להתאפק ושיגרתי את המכתב הבא:

 

למערכת "תרבות וספרות" שלום רב,

 

אם יש בכם עדיין שמץ של הגינות, אודה לכם אם תפרסמו את המכתב הזה במלואו, ללא שום שינוי ותיקון.

 

מי ראוי לנשק למי?

 

קראתי בעניין רב את שירו של אהרן שבתאי "אם תבקשו" ("הארץ", 19.10.01) שבו הוא מבקש ממנהיגי ישראל, ובהם ראש הממשלה והרמטכ"ל, וזאת באחת מתקופותיה הקשות ביותר של המדינה, בהילחמה על קיומה ועל שלום אזרחיה מול עולם ערבי עויין: "שקו לי בתחת!"

ואני רוצה להגיד לשבתאי שהתחת שלו היא כניראה מקום קדוש מאוד, שאחרת אינני מבין איך ינשקוהו בתחת אנשים שהוא-עצמו אינו ראוי לנשק להם אפילו את התחת.

 

*

26.10.01. יום שישי. ב"תרבות וספרות" של "הארץ" מהבוקר מודפס בהבלטה ובמקום הראשון ב"תגובות" מכתבי המלא, ללא שום עריכה וקיצור, על השיר של אהרן שבתאי מהשבוע שעבר.

 

* * *

מתוך היומן, 28 ביולי 2001. שבת. אני מתלבט בקשר לצורת התגובה הראוייה על הכתבה של אילת נגב על נחום גוטמן ב"ידיעות אחרונות" מאתמול, שבה ניתן דגש בעיקר לשטויות של גדעון עפרת. לבסוף אני מחליט לוותר על הוויכוח הענייני ולהסתפק במה שחשבתי לתת רק כהערת סיום.

אהוד בן עזר

עפרת והזונות

בעקבות "אמנות מופשטת"

"ידיעות אחרונות" 27.7.01

אילת נגב, לצורך כתבתה על האירוטיקה אצל נחום גוטמן, ריאיינה אותי וציטטה גם דברים שסיפר לי גוטמן. ואולם ברצוני להוסיף פרטים אחדים שאולי יבהירו את מידת המהימנות והרצינות של הצגת נחום גוטמן על ידי המשתתפים האחרים בכתבתה.

בשעתו פנה אליי חוקר ומבקר האמנות גדעון עפרת ושאל אותי אם יש לי הסבר לרישום שבו מופיעים אצל גוטמן אריה יחד עם אישה ערומה בפרדס.

עניתי לו כדברים האלה: "למיטב ידיעתי, בתור עורך אלבום ציוריו של גוטמן (1984), ובתור הביוגראף שלו בספר שכתבתי מפיו 'בין חולות וכחול-שמיים' (1980), ספר שממנו אתה שואב את מרבית דבריך על גוטמן ומוסיף עליהם כיד הדימיון הטובה עליך – ידוע לי כי כאשר חזר גוטמן מפריס בשנת 1926 הוא הביא עימו באונייה את האריה הצעיר שטרף את ביאטריצ'ה, כמסופר בספרו 'ביאטריצ'ה או מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי דורס' (1942). את האריה החביא גוטמן בסוד הפרדס ביפו, יחד עם הזונה הערבייה הערומה ששימשה לו דוגמנית, ושחיכתה לו כל שנות היותו בחוץ-לארץ.

 "יום אחד, לנגד עיניו של גוטמן הנדהם, וכניראה גם המאוהב בדוגמניתו הערבייה שעימה היה ביחסים אינטימיים, קפץ האריה על הערבייה הערומה ועשה בה מה שעשה. את הסצינה הזו הנציח גוטמן ברישום שעליו שאלת, שהרי ידוע לכל, ומוכח ממחקריך העמוקים מיני ים, כי לגוטמן לא היה שמץ של דימיון אמנותי, והוא צייר רק את מה שראה במוחש מול עיניו, ובזמן אמת.

 "כל מה שאני מספר לך כאן, גדעון, הוא אמת-לאמיתה ואמין בדיוק כמחקריך שלך על גוטמן. אכן, מצויים אנו בתקופה מעניינת. ליוצרים אזל הדימיון, וברור כי כל מה שתיארו אכן התרחש כך ממש מול עיניהם במציאות. ואילו אצל מבקרי האמנות שופע הדימיון ללא הגבלה, חוץ מקצב ההקלדה."

אהוד בן עזר

תל-אביב

 

 

*

10.8.01. יום שישי. במדור המכתבים של "7 ימים" האחרון מדפיסים את המכתב שלי תחת הכותרת "עפרת והמגבלות" (במקום "עפרת והזונות"), לאחר עריכה מינימלית שלא פגעה בשום אמירה תוכנית. יצא מצחיק מאוד וקטלני מאוד, בדיוק כפי שהתכוונתי שיהיה. הכותרת אף מדגישה שהמגבלה היחידה לדימיונו של המבקר היא קצב ההקלדה שלו. מעניין אם תהיה תגובה לתגובה.

 

[אהוד: ואכן, מאז ועד היום, דצמבר 2014, לא היתה שום תגובה של עפרת לדבריי אלה – כי מי אני, סופר נידח, שאמנם כתב קצת על ומפי גוטמן, לעומת גאון בעל דימיון כמוהו?]

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

להחרים את דנמרק ובלגיה

מתוך היומן, 26 ביולי 2001, יום חמישי. נשלח למערכת "הארץ"

לפני שנים אחדות השתתפתי בסימפוזיון של נציגי מפלגות ליבראליות בפורטוגל. בדיון שנערך על עינויים לא התאפקתי ואמרתי דברים דומים לאלה שאמר כרמי גילון והם, שאם מדובר ב"פצצה מתקתקת", מוטב לענות אדם חשוד אחד אם רק יש סיכוי שהודאתו תציל ממוות עשרות אנשים חפים מפשע או אפילו אדם אחד אחר.

דבריי התקבלו בגינוי כללי. בייחוד מצד הנציגה הארגנטינאית (להם הרי יש ניסיון מפואר ברודנות צבאית וגם בפיענוח טרור רצחני נגד מטרות יהודיות וישראליות). הנציגים תקפו אותי ואמרו שאין שום הצדקה שבעולם לחקירה בעינויים. זכויות המעונים וגינוי המענים רק הם יוזכרו בהחלטות הסימפוזיון.

כמובן שלא הצטרפתי לצביעות אלא התעקשתי ואמרתי שלא ייתכן לתת הגנה חוקית לטרוריסטים שעה שקורבנותיהם-לעתיד מופקרים למוות. על כך נחשבתי לריאקציונר, והיו שהתפלאו מה אני עושה בכנס של נציגי מפלגות ליבראליות (הייתי אז חבר "שינוי").

נזכרתי במעמד ההוא בימים אלה, כאשר כרמי גילון מוחרם בדנמרק ואריק שרון עומד בפני חשש לתביעה משפטית כפושע מלחמה בבלגיה. כניראה שאין גבול לצביעות ולחוצפה, ולא אתפלא אם הרבה כסף סעודי עומד מאחורי יוזמות "הומאניות" כאלה. ארץ שחותכים בה ידי גנבים תלמד אותנו, באמצעות מדינות מערביות צבועות וחצופות, כיצד להתנהג! – איזה מנוולים! – כמה שינאה כלפינו, ישראלים כיהודים, מסתתרת מאחורי היוזמות האלה. הרי זה ברור שיש כאן מי שמעוניין להתחיל בתהליך הדה-לגיטימיזאציה של מדינת ישראל. להפוך אותנו למצורעים של העולם, ואם זה לא פן ברור מאוד של אנטישמיות, אזיי אנטישמיות מהי?

אני משוכנע שהאיש ברחוב במדינות האלה לא חושב כך על אודותינו. הוא אולי חושב ההפך. אפילו מעריץ אותנו על עמידתנו, מעטים מול רבים, מול אוייב פאנאטי שרוצה להשמיד אותנו. אבל הצביעות האינטרסנטית והשחיתות של ההומאניסטים המקצועיים משתוללת כניראה ולא רק בדנמרק ובבלגיה.

יש לי ידיד שסבור כי העולם הנוצרי טרם נואש מתקוותו לחסל את היהדות, ומה שמתרחש בינינו לבין הערבים והמוסלמים ניראה בעיניהם כשלב שבו האיסלאם יילחם וישלים עבורם את מה שהיטלר ודורות של אנטישמיים לא הצליחו.

אני לא סבור כך. להיפך, כבר עכשיו, ובשנים הקרובות ביתר-שאת, הבעייה המוסלמית לגווניה הווה ותהיה אחת הבעיות הלאומיות הקשות ביותר של מדינות מערב-אירופה, ובקרוב גם של ארה"ב. הדבר יתבטא בהתגברות הטרור במדינות אלה, ובנסיונות מצידן להוריד מתמיכתן בישראל וזאת כדי לשמור על יחסים טובים עם האיום המוסלמי הפנימי, לפחות באירופה, ועם העוזרים לו מבחוץ. זה אולי מה שקורה כבר כיום בצרפת, הפוחדת מגל של מהומות איסלאמיות באם תפגין עמדה אוהדת מדי או אפילו אובייקטיבית כלפי ישראל.

בינתיים, עד שהתהליכים הרחבים האלה יתעצמו או אולי ייעצרו, הבה נשתדל, כל אחד מאיתנו, לענות באותה מטבע לכל מדינה שמנסה לעשות לנו דה-לגיטימיזאציה – בכך שנחרים אותה כיעד תיירותי. ניפנה גם ליהדות ארה"ב בתביעה לקיים חרם תיירות על כל מדינה שפוסלת נושאי תפקידים בישראל ומתייחסת אליהם כאל פושעי-מלחמה. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות. אולי כך יבינו הדנים עד כמה הם הידרדרו, אם צאצאי היהודים שאבותיהם האמיצים הצילו מציפורני הנאצים – מחרימים אותם כיום בתגובה לגל השינאה לישראל השוטף את דנמרק תוך גלגול עיניים צדקני לעבר הערבים.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

מתוך היומן, 8 במרס 2002

בני ציפר ב"הארץ": "פעם, בימים הטובים, שרפו אותנו על לא עוול בכפנו. היום שורפים אותנו על עוול בכפנו."

 

8.3.02. יום שישי. צה"ל מתקיף באוויר, מהים וביבשה מחנות ובסיסים של פלשתינאים ומצליח במחנה פליטים ליד טול-כרם להשיג פריקת-נשק בכניעה של עשרות מחבלים. נהרגו היום עשרות פלשתינאים וזו תגובה הולמת לטבח שערכו אתמול בעצמונה ולכל נסיונותיהם לפוצץ אותנו ולירות בנו, שהלכו והתעצמו וגבו יותר ויותר קורבנות בשבועות האחרונים. אם הסלמה, אזיי צריך להראות להם מה מחכה להם עד שיתחננו אצל האמריקאים להפסקת אש וכאשר יסתכלו סביבם יראו שעל סף היותם כמעט מדינה עצמאית שחיה בדו-קיום עם ישראל – הם חזרו למצבם האומלל בארבעים ושמונה, מצב שבסופו של דבר יגרום לרבים מהם להגר מארץ-ישראל.

כדי לעמוד על הרוח המטורפת והמנוולת של חלק ניכר מהעיתונות כיום, לאיזה דרגות של טמטום מגיעים כותביה, כדאי לציין ביקורת טלוויזיה של בני ציפר ב"הארץ" מהיום, לאחר הטבח במוצאי שבת האחרונה בשכונה החרדית "בית ישראל" בירושלים:

 "ולרגע נגעה אוזלת היד היהודית הזאת משכונת 'בית ישראל' בגעגוע עמוק להיות כמותם, לחוש ולא למשך שעת מבזק (ערוץ 1, שבת, 20:00) מה פירוש להיות פטור ממדינה, פטור מציונות, חופשי מהיומרה שנטעה בנו להיות אדונים לגורלנו, ולחזור להיות יהודים של עיירה, יהודים-קורבנות הנתונים לשרירות ליבם של הגויים אך פטורים לפחות מייסורי מצפון, וזכאים לעמוד מנגד ולהציץ בהיסטוריה העוברת לפניהם מעבר לגדר.

 "את הגורל הזה, להישרף ולשתוק, סיכם לפני כשלוש מאות שנה אפרים לסינג במחזהו 'נתן החכם'. 'היהודי – שיישרף!' שב הכוהן הנוצרי ומדקלם (מערכה רביעית, תמונה שנייה) כפזמון חוזר במחזה הגדול הזה, המחווה הגדולה שנעשתה מעולם לעם היהודי בספרות. רצה הגורל והפקה חדשה של ההצגה 'נתן החכם' שודרה בערוץ הגרמני 'סאט 3' במוצאי שבת (21:15) בעיצומה של הדרמה החיה משכונת 'בית ישראל'. ואמרת בליבך, תוך כדי שילטוט בין ההצגה הגרמנית לחדשות מירושלים, שפעם, בימים הטובים, שרפו אותנו על לא עוול בכפנו. היום שורפים אותנו על עוול בכפנו."

שני המשפטים האחרונים המדהימים האלה הם אולי הביטוי המנוון ביותר, החולני ביותר, לנפשו של אחד מגלריית הכותבים הסהרוריים של "הארץ", שסבור שמגיע לנו כיום שישרפו אותנו! ואני משוכנע שאיש לא יזדעזע ממילים נוראות כאלה, שכותב אחד מקובעי הטעם הספרותי בתרבות העברית כיום. איזו חרפה! איזו חרפה!

 

* * *

אהוד בן עזר

בארץ עצלתיים

או

ספר האופטימיות

 

"ספרו של ידידי ובן-מושבתי הסופר אהוד בן עזר

הוא אחד הספרים המצחיקים ביותר שקראתי בימי חיי.

נהניתי מאוד מההרצאה על שנת השמיטה הראשונה בפתח-תקווה."

 

הסופר אלימלך שפירא

בראיון ל"קול ישראל"

 

שמות הפרקים

 

גילוי דעת מאת הסופר אבבטן בן-עצל, נספח על פי צו בית משפט לכל עותק

של "בארץ עצלתיים".

 

פרק ראשון: לטוס עם צ'ירי פחה. נפיחות נסיכת-הקסם שלמדה בטראנסילוואניה. סוד האנרגיה של הדלק הצפרדעו-שמיימי.

 

פרק שני: בלילה עם נדודים (שם של בחור מקופח) לארץ אהש"ן, או – בארץ הבחורים שאינם נירדמים.

 

פרק שלישי: אני חולה. בבקשה להכיר את עורך המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים", (ואת שיטת המלפפון-המשתיק).

 

פרק רביעי: מנגינת הגגות המתרוממים. מה הקולות שהסופרים משמיעים? "כל האסון התחיל מכך שלא הפלקת בזמן סטירה לילד!" איזו עריסה נפלאה!

 

פרק חמישי: תקרית בצק השטרודל במרומי התקרה. מה הרגיז כל כך את בבוטשינקה? נאומי הגלמודיות של דודה צ'ירי והתוכחה המתמדת של גברת בן-עצל.

 

פרק שישי: טיול בוקר בצהריים, הימנון הגברים והנשים בארץ עצלתיים וביקור בבריכה המצופה גלידה ומלאה ציצים למציצה.

 

פרק שביעי: בגן העדן: "ויהיו שניהם ערומים, האדם ואישתו, ולא התבוששו." נדודים מציץ בשירותים. מה יש לו נגד שמנפוצקלה? פג"א (מה שהבטחתי).

 

פרק שמיני: תעלולי דינה מקרית-שמונה. נאום שר האוצר עגנון איש-גולדה שקלגרופר על נפלאות העצלפלציה. סוד האנרגיה של המטאטבוט.

 

פרק תשיעי: בפונדק "החרדל המחבק" ופגישה עם אפרם קונסטנטין חביתותצקי. מכון הי-טק עצלתיים קום, מש"ע, גן חתונות עצלתיים ואגודת מגרמי עצמות.

 

פרק עשירי: לצאת ביום-הולדת מתוך עוגה מצופה קצפת במכנסיים קצרים בצבע זהב מבריק. סמאל. ביליד בין הנאד. סינוי, סנסנוי וסמנגלוף. שדים, מלאכים וקפקפוני.

 

פרק אחד-עשר: יום החומוס והבצל. התיאולוגים החדשים או – שבחי חמלניצקי בארץ אהש"ן. עשרת הדיברות למאונן המצליח.

 

פרק שנים-עשר: המשך הסיפור האמיתי. הרצאה של הסופר אבבטן על פתח-תקווה: שמיטה ראשונה ואחרונה, ספרדים טובים ואשכנזים רעים, סכנות וסיכויים.

 

פרק שלושה-עשר: שלושה-עשר הוא לא מספר מזל, ולכן תבוא בו התפוצצות.

 

פרק ארבעה-עשר: מדוע לא אירעה ההתפוצצות בפרק הקודם? הסבר מדעי לפעולת הקונטרה של הגג-נוע. הנשמה מפה-לפה ולבלוב האהבה הבין-עדתית.

 

פרק חמישה-עשר: סוף טוב הכול טוב. נמצא הבן האובד, חטף סטירת לחי, נתגלה סוד האנרגיה והודפס הסיפור של דינה מקרית-שמונה.

 

גילוי דעת

מאת הסופר אבבטן בן-עצל

 

נספח

על פי צו בית משפט

לכל עותק של "בארץ עצלתיים"

 

הפאשקוויל [כתב-ההשמצה] המטונף "בארץ עצלתיים" הוא ניסיון מכוער וזדוני להציג אותי ואת בני-משפחתי בצורה מגוחכת ולעלוב בי בפומבי.

הוצאת הדיבה הניבזית משתלבת היטב במערכה המתנהלת נגדי בתקשורת ובדעת הקהל ומטרתה לעשות לי רצח אופי ולהבאיש את שמי באמצעות תיאור קריקטורי של דמותי, הנסמך על שימוש מרושע ופסול בתכונותיי הגופניות, ותוך התעלמות מכוונת מכל מה שכתבתי ופירסמתי עד כה בדפוס, כאילו אינני קיים.

לצורך הזה גוייס גם ממליץ לפשקוויל והוא "סופר" פתח-תקוואי שמעולם לא היה ולא נברא בשם אלימלך שפירא, שהמחבר משתמש בו כדי להמליץ – על עצמו!

מה היתה כוונת המחבר בהשחרת שמי ובהצגתי כאדם קטנוני, נירגן, זללן, שטוף זימה, קצר אבר, ילדותי, חסר כישרון, מגרד ביצים, מוקף שונאים, מקנא במוכשרים, ממשש ערומות, מטיף למציצות, משדל לאוננויות, מאוהב בעצמו, רודף כבוד החי בביתו עם שתי מכשפות, ואשר בנו החוזר בתשובה עזב את הבית!?

לדעתי חיפש דוגמא מוחשית-כביכול כדי לחזק בה ספר קודם שלו שבו איפיין את דמותי במילים נוראות – כמובן, עדיין בלי לנקוב בשמי:

"דע לך ששיגעון-רדיפה הוא מחלה נפוצה מאוד בקרב סופרים, היא נובעת מעודף חשיבות עצמית ומחמירה עם הגיל. כמעט כל סופר הוא אגו-מאניאק, גם חסר-הכישרון. סופרים מתקשים להשלים עם כך שלא כל יום כל העולם מוצא בהם עניין, ובתיסכולם הם מפתחים עולם בדוי-למחצה שבו כל התעלמות מהם וכל התייחסות לסופר אחר – הם חלק ממזימה הנרקמת נגדם על ידי כוחות זדוניים שמנהלים את עולם הספרות, המו"לות, התקשורת ובתי-האבות."

מאחר שהמחבר לא הסכים להתנצל ו/או לגנוז את ספרו אלא הציג אותו בפני השופט כפרודיה לגיטימית על חיי סופר ותיק למבוגרים ונוער המגלה חבורה של אהש"ניקעס ונלחם בה – קבע בית המשפט ש"בארץ עצלתיים" לא יודפס ולא יופץ בכל צורה שהיא מבלי שייכלל בו גילוי הדעת שכתבתי ואשר אליו מצטרפות אשתי אם בנותיי הנידחות (מתגוררות באוהל המחאה ליד בית-הסוהר של הקדוש הדרוס רבי מאיר בעל השכטה בניו-יורק ומבשלות קורקבנים לאברכים) ודודתה המדענית פרופ' אסתר וארשובר-לאור.

 

המשך יבוא

 

* * *

שיר שלום מעזה

http://player.vimeo.com/video/106171741

עם תמונות ילדים יהודיים הרוגים

מאת שלוש זמרות "פלסטיניות"

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אני מצטרף לדברי אלוני זמורה בעניין חתימתו של א.ב. יהושע על העצומה האירופית  בדבר הקמת מדינה פלשתינית [גיליון 1004]. תופעות כגון זו, הן-הן המעלות חמתי, עד כדי כמעט הרהורי "חרטה" על צידה האפל של הדמוקרטיה, המאפשר נוראויות כגון דא, אף אם כשלעצמה, יצירה נפלאה היא.

במיוחד לאור מגמת האנטישמיות המכה לא רחם, והתפשטות הערביזיזם באירופה כיום, כל תוספת התנדבותית שמגיעה מכיוון ישראל, וקל וחומר מסופר בעל שם, ממש מזיקה היא, והוא וכל מרעיו, לגבי דידי,  גיס חמישי הינם, אם לא "למעלה" מזה!

בן בן-ארי

 

* אהוד, חג שמח וכל הכבוד על המבצע המתמשך להשכיל את כולנו.

בברכה

צביה כ.

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,651 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מחקרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד"?

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל