גיליון מס' 1006

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ז' בטבת תשע"ה, 29 בדצמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: פִּטְרִיּוֹת הָרִקָּבוֹן. // מריאן בלנקי: חלום שחלמתי. // עמוס גלבוע: כל הישגי מנהיג נמוגים מול העובדה שהוא מושחת ומשחית. // סמי מיכאל: "הפרולטר היחיד נותרתי, כמובן, אני", על "המחצבה" לאחר 40 שנה. // עומר בר לב: לנצל את ההזדמנות![ציטוט]. // מנחם רהט: קפקא בירושלים: מחיר מוזל להוצאת דיבה חמורה כלפי רבנים בימין. // מרדכי קידר: השד הקטרי הוכנס חזרה לבקבוק. [ציטוט]. // מתי דוד: ציפי לבני: "הפלסטינים אשמים בקריסת המשא ומתן לשלום." // אלי מייזליש: 1. האם שום דבר טוב אינו קורה במדינה? 2. נחמן שי המסכן כסטנדאפיסט. 3. כחלון. // אורי הייטנר: 1. אתיקה, פוליטיקה ומפלגת העבודה. 2. צרור הערות 28.12.14. // תקוה וינשטוק: על ספרה של ז'קלין כהנוב: "סולם יעקב". // יוסי אחימאיר: 1. ז'בּו כוכב עליון בערב לברל. 2. 41 אלף. את המיספר הזה לא אשכח עד יומי האחרון. // רביבה בן זאב: אני מצדיעה לנתניהו. // רות ירדני כץ: איווט ליברמן, קח אחריות ולך הביתה. // אהוד בן עזר: הבאר המתוקה של הקאימקאם הטיפש. // אברהם שלום: שמשים שלא מדעת, העיקרון התורן של לבני. [ציטוט]. // משה כהן: האחריות על מי? // משה טל: 232 והאיחוד האירופי. // אהוד בן עזר: כיצד הפכו הנוצרים לפלסטינים ב"מעיין הכבשים" של אילן רונן ב-2002. // יהודה דרורי: איך מפברקים דו״ח עוני מכוון היטב? // אהוד בן עזר: הפגישה עם בת-שבע אריאלי-ורדימון-ליכטנשטיין בת ה-92 ב-2002 // אהוד בן עזר: בארץ עצלתיים או ספר האופטימיות. פרק ראשון: לטוס עם צ'ירי פחה. נפיחוֹת נסיכת-הקסם שלמדה בטראנסילוואניה. סוד האנרגיה של הדלק הצפרדעוֹ-שמיימי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

פִּטְרִיּוֹת הָרִקָּבוֹן

זֶה כְּבָר לְמַעְלָה מִשָּבוּעַ שֶבְּלִי הֶרֶף

מֻלְעָט הָעָם הַזֶּה שֶלֹּא לְתֵאָבוֹן

כִּי אִם לִשְאַט-נַפְשוֹ, מִבֹּקֶר וְעַד עֶרֶב

בְּגִּלּוּיִים עַל פִּטְרִיּוֹת הָרִקָּבוֹן

שֶבְּנִגּוּד לְפִטְרִיַּת-שָׂדֶה מֻכֶּרֶת

הַמְּבַצְבֶּצֶת לְרַגְלֵי עֵצִים גְּבוֹהִים

הֵן מִתְגַּלּוֹת דַּוְקָא בְּגֹבַהּ הַצַּמֶּרֶת

שֶבָּהּ שוֹרְצִים רוֹדְפֵי-הַבֶּצַע הַקְּבוּעִים

הַמִּתְהַדְּרִים בִּמְסִירוּתָם לָאִינְטֵרֵסִים

שֶל הָאֻמָּה כֻּלָּהּ, בִּכְתָב וּבְדִבּוּר,

אַךְ בָּהּ-בָּעֵת גּוֹרְפִים לְכִיסֵיהֶם בְּלִי רֶסֶן

וְּבְלִי בּוּשָה אֵין-סְפוֹר סְכוּמֵי כַּסְפֵּי צִבּוּר.

עַל פִּטְרִיּוֹת-הָרִקָּבוֹן אֲשֶר בַּטֶּבַע

אוֹמְרִים מֻמְחֵי הָרַקְבּוּבִית שֶהֵן צָצוֹת

כְּאוֹרְגָּנִיזְם פָּרָזִיטִי דֶרֶךְ קֶבַע

בְּכָל מָקוֹם שֶל שְלוּלִיּוֹת אוֹ שֶל בִּצּוֹת,

אַךְ מִתְבָּרֵר שֶתּוֹפָעָה כֹּה פָּרָזִיטִית

שֶל מָאכֵערִים מַרְבֵּי עִפּוּש וְשֶל שָׂרִים

חוֹדֶרֶת גַּם לְבִצָּתֵנוּ הַפּוֹלִיטִית

שֶבָּהּ חוֹגֵג הָרִקָּבוֹן הַמּוּסָרִי. 

אֲבָל כְּכָל שֶזֶּה פּוֹשֵט יוֹתֵר גָּבוֹהַּ

עַד לְאִינְסְטַנְצְיוֹת הַשִּלְטוֹן הֲכִי סָמוּךְ

אֶל מִילְיוֹנֵי כַּסְפֵּי צִבּוּר – אֶפְשָר לִקְבֹּעַ

שֶזֶּה בָּרַף הַמּוּסָרִי הֲכִי נָמוּךְ

וּכְשֶקּוֹזָק נִגְזָל זוֹעֵק כַּחֲסַר-יֶשַע

שֶחֲקִירוֹת הַמִּשְטָרָה מַעֲכִירוֹת

אֶת סִכּוּיָיו לְהִצְטַיֵּר כְּחַף-מִפֶּשַע

וּכְצַדִּיק גָּמוּר בִּזְמַן שֶל טְרוֹם-בְּחִירוֹת

יֵש לְהַבְהִיר לוֹ שֶעִם כָּל עַזּוּת-הַמֵּצַח

בָּהּ אֶת דְּחִיַּת הַחֲקִירָה הוּא אָץ לִדְרֹש

לַזְּמַן הַנּוֹחַ לוֹ (כְּלוֹמַר: לִדְחוֹת לָנֶצַח) –

הֲרֵי הַדַּג תָּמִיד מַסְרִיחַ מִן הָרֹאש

וְאֵין לוֹ שוּם סַמְכוּת לִתְבֹּעַ מִן הָרֶשֶת

שתִּסָּגֵר עָלָיו בַּזְּמַן הַנּוֹחַ לוֹ

כִּי רִקְבוֹנוֹ, עַל פִּי כָּל נוֹרְמָה מְפֹרֶשֶת

בְּשוּם פָּנִים הוּא לֹא עִנְיָן פְּרָטִי שֶלּוֹ.

וְלֹא מַפְלִיא שֶמִּתְפַּתַּחַת אַנְטִיפַּתְיָה

בְּעַם חֲסַר-אֵמוּן שֶשּוּב יוֹצֵא מֻפְסָד

מִכִּרְסוּמָן בְּכָל אָשְיוֹת הַדֵּמוֹקְרַטְיָה

שֶל פִּטְרִיּוֹת הָרִקָּבוֹן שֶל הַמִּמְסָד

שֶאִם נִמְנַע מֵהֶן הַפַּעַם טִפּוּל-שֹרֶש

הֵן תִּסְתָּעֵפְנָה כִּגְרוּרוֹת סַרְטָנִיּוֹת

בְּכָל חֶלְקָה, בְּכָל דַּרְגָּה וְכָל יְשֹרֶת

בָּן יֵש אִינְפֶקְצְיָה שֶל מִשְׂרוֹת צִבּוּרִיּוֹת.

וְטוֹב מְאֹד שֶזֶּה קוֹרֶה קָרוֹב לָרֶגַע

שֶבּוֹ אָמוּר הָעָם לִבְחֹר אֶת נִבְחָרָיו

כִּי הוּא יָכוֹל כָּעֵת מֵרֹאש לִמְנֹעַ פֶּגַע

שֶכָּרָגִיל הוּא מִתְחַרֵט רַק אַחֲרָיו.

אַךְ דָּא עָקָא שֶהַמַּשְקִיף אֶל בִּצָּתֵנוּ                                                                               

מוֹצֵא בָּהּ לֹא רַק פִּטְרִיּוֹת שֶל רִקָּבוֹן

בְּבֵית-גִּדּוּל מֻכָּר כְּמוֹ "יִשְׂרָאֵל בֵּיתֵנוּ"

כִּי אִם גַּם שֶפַע שֶל שְחִיתוּת וְשֶל עָווֹן

בַּעֲמֻתּוֹת בָּרָק, בִּצָּה שֶלִּכְבוֹדָהּ פֹּה

כְּבָר יֵש מִזְּמַן הִיסְטוֹרְיַת-עֹבֶש וָתִיקָה

שֶהָעוֹמֵד בְּרֹאש תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה פֹּה

שֶפִּיו מָלֵא הַיּוֹם מוּסָר וְאֵתִיקָה

מִלֵּא בְּמַיִם (כָּל הַמְּדִינָה עֵדָה פֹּה)

אֶת אוֹתוֹ פֶּה עַצְמוֹ בִּטְרִיק זְכוּת הַשְּתִיקָה...

וְיֵש גַּם בֵּית-גִּדּוּל נוֹסָף וְשוֹרֵץ שֶרֶץ

שֶל פָּרָשוֹת קָלוֹן וָכֶּלֶא, לֹא רַק קְנָס

שֶל דֶּרְעִי, לֵוִי וּבֵנִיזְרִי, חוּגִי, פֶּרֶץ

וְגַם פִּנְחָסִי בְּשִׂיאֵי הַשּוֹס שֶל שַ"ס.

וּגְנֵבוֹת הִירְשְזוֹן בִּסְכוּמִים פַנְטַסְטִיִּים כָּאן

וְאַשְמַת אֹנֶס שֶל קַצָּב וְהַמִּקּוּד

בְּמִנּוּיֵי הַנֶּגְבִּי הַפּוֹלִיטִיִּים כָּאן

בֵּין פִּטְרִיּוֹת הָרִקָּבוֹן שֶל "הַלִּכּוּד" –

כָּל זֶה מַרְאֶה שֶבַּמְּדִינָה הַזֹּאת זָכוּ לָהּ

רַבִּים מְאֹד לִפְּרִיוִילֶגְיַת הַפְּשִיעָה

וְאִם טָעוּת גְּדוֹלָה הָיָה יִבּוּש הַחוּלָה

הֲרֵי יִבּוּש בִּצָּה זוֹ הוּא כְּבָר צַו-שָעָה!!!

* * *

מריאן בלנקי

חלום שחלמתי

מביאים אותנו אל מחנה הריכוז, מסדרים אותנו בשורות בכיכר. מופיע איש אס-אס – חולצה לבנה מעומלנת, מגפיים מבריקים.

"יש עיתונאים?"

"אני."

"איך תוכיח?"

אני שולף מן הכיס אייפון, מראה לו אתרים עם הפרסומים שלי.

העיתון "גרמניה הרוסית", "קנדה שלנו", "חוצלארץ" הקייבית, הוצאות לאור אמריקניות, רוסיות וכד'. עוד, אני אומר, ספרים שלי רואים אור. והמערכונים שלי מבוצעים בתיאטראות שונים.

"טוב," הוא אומר, "אתה תעשה עיתון."

והתחלתי לעשות עיתון של המחנה. העיתון בן 4 טורים בגודל A3. הנייר צהבהב, שביר שכזה. שני נושאים בעיתון בסך הכול – הצלחותיהם של הצבאות הגרמניים ותעלוליה של היהדות העולמית. נתן לי טלטפרינטר  Deutsche Press Agenture– להעתיק ממנו חדשות, והתחלתי לעשות עיתון.

"יהיה לך סגל של מתרגמים, הם יתרגמו את העיתון לשפות השונות ויפיצו בצריפים."

"ואיך אהיה בטוח שהמתרגמים טובים?"

"הם טובים. מי שלא תירגם טוב כבר נורה מזמן."

"חכו, חכו," אני אומר, "אוי לה, לעבודה שלי, עם המזון של המחנה."

"בסדר, יביאו לך אוכל מחדר האוכל הגרמני."

"סליחה, לא לי, אלא לכל הסגל."

הוא החל מטלפן פה ושם, להוכיח – האנשים יעשו מין סוג של עבודה אידיאולוגית – מה, חבל לכם או מה?

"בסדר, שיכנעת אותי. את הצהריים יביאו לכם בכדים מן החדר-אוכל הגרמני, אבל בוקר וערב – במחילה – בצריפים כמקובל."

הלחם שלהם השחור, זכורני, חמוץ שחור, כבד, כמו חימר. קפה אמיתי כבר לא היה, נתנו מין סוג של תחליף.

התחלנו לעבוד. אני יושב לי ליד המחשב, עושה עיתון, ורואה בעד החלון עשן שחור סמיך מן המשרפות. החלונות שלי סגורים, אבל הריח המזוויע מסתנן בכל זאת. מריצים מולי פעמיים ביום אסירים אל המחצבה וממנה. הם כל-כך אומללים, סחוטים, מי שנופל, יורים בו בו-במקום, הכלבים קורעים אותם לגזרים.

אז אני חושב לעצמי – אני הסתדרתי היטב -  האנשים פה מתענים ואני יושב לי כאן.

וכאן אני מתעורר, הולך לשירותים וחושב – איזה מנוול אני! הסכמתי לשתף פעולה עם הגרמנים! אפילו שבחלום, אבל הסכמתי! אדם הגון איננו חולם חלומות שכאלה.

*

מדוע החלטתי לעלות לישראל.

בשלהי שנות ה-90 היה לי הכול. את הטקסטים שלי ביצעו השחקנים הכי מפורסמים של רוסיה, הטקסטים התפרסמו ב"פראבדה", יסלח לי האל...

יום אחד נכנסתי לספרייה ונטלתי לידי את הירחון "הגברדיה הצעירה" מס' 2 של שנת 1991. הודפסו בו ציוריו של צייר רוסי. באחד מהם מתוארת ז'ידוביה מעורטלת שמנה דמוית צפרדע תאוותנית צהובה, יושבת על ברכיו של צאר רוסי בעל פרצוף של ילצין ולוחשת לו משהו על אוזנו. עיניו של הצאר אטומות להפליא. וברקע – כנסיות רוסיות בוערות, הכס של הצאר ניצב על אי, מוקף ים של דם רוסי, ועל הים צפים ראשיהם הכרותים של נסיכים רוסיים... על שפת הים מגחכים המון רב מאוד של ז'ידים, שמחים לאדה של רוסיה.

...אולם הקריאה נמלא עשן שחור מן המשרפה. מן הרחוב נשמע רעש פעמיהם של מגפיים מפורזלים, נביחות כלבים, צליל זגוגיות מנופצות, חריקת עצמות, זעקות אימה של נשים...

בו-ביום ביקשתי שישלחו לי מישראל זימון לעלייה...

תרגום מרוסית יואל נץ. מריאן בלנקי הוא סופר, מתרגם  וסטנדאפיסט בלשון הרוסית, ירושלמי מפורסם למדי. כמה מן הדברים שלו כבר ראו בעבר אור ב"חדשות בן עזר" בתרגומו של יואל נץ.

* * *

עמוס גלבוע

כל הישגי מנהיג נמוגים מול העובדה שהוא מושחת ומשחית

ירבעם השני היה גדול מלכי ישראל ובעל הישגים בכל התחומים, אך הוא היה מושחת והשחית את העם. לכן, מפרש הפרופסור ישעיהו ליבוביץ', התנ"ך הגדיר אותו כמלך רע שהרס את החברה והביא בסוף לחורבנה.  הלחימה בשחיתות היא רק בידינו, להבדיל מ"אלף" יוזמות "אמיצות" שתלויות בהרבה גורמים אחרים. מי שמוכן להעלים עיין משחיתות ודאית למען "מטרות נעלות" שהסיכוי להגשמתן לוט בערפל – תורם להרס החברה שלנו.

 נוכח פרשת השחיתות החדשה שירדה עלינו, בעוד הצעת עשרת אלפי הדולרים של ראש ממשלתנו לשעבר עדיין מהדהדת באוזנינו, איני יכול שלא לחזור על מה שכבר כתבתיו בעבר על אחת מהפרשנויות של פרופסור ליבוביץ' לפסוקים ואירועים מהתנ"ך.

ואומר ליבוביץ' בערך כך: ירבעם השני מלך על מלכות ישראל 41 שנה, ונחשב לגדול המלכים. בימיו, על פי האמור בתנ"ך (מלכים ב, פרק י"ד ) הגיעה מלכות ישראל לשיא כוחה הצבאי המדיני והכלכלי, כאשר גבול ישראל  הורחב "מלבוא חמת (שבסוריה) ועד ים הערבה." ירבעם גם הצליח לכבוש את דמשק, ולהביא את הממלכה לשגשוג בלתי רגיל. אבל, חרף כל הישגיו הנפלאים, התנ"ך קובע כי ירבעם "עשה את הרע בעיני ה'."

למה? תוהה ליבוביץ', והוא משיב לערך כך: כל הישגי ירבעם בטלים בשישים מול השחיתות האיומה שפשתה בממלכתו, מול רדיפת הבצע האיומה, מול היווצרותו של מעמד עליון הטובע בכסף, והפערים הבלתי נסבלים בינו לבין העניים, שרק נעשקו.

אלו הם הקריטריונים הצריכים, לדעת מחברי התנ"ך, לקבוע את העמדה וההערכה לשליט. ושואל ליבוביץ': וכיצד אנו יודעים את כל זה? הנביא עמוס, שניבא בזמנו של ירבעם, הוא זה שמספר לנו בשפה נהדרת איך חגגה השחיתות בזמנו של ירבעם. מה הוא הפשע הגדול ביותר של ישראל? שואל עמוס, ומשיב: קודם כל תאוות הבצע שלהם שבגינה "מכרו בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים," שאצרו "חמס ושוד בארמונותיהם." דווקא הנשים העשירות מסמלות בעיניו את השחיתות: "פרות הבשן אשר בהר שומרון העושקות דלים, הרוצצות אביונים, האומרות לאדוניהם: הביאה ונשתה." והקריאה של הנביא עמוס לקיום הממלכה היא פשוטה והפכה לדגל: "דרשו טוב ואל רע למען תחיו... שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט."

ודעתי הברורה היא כי השחיתות במובנה החברתי הכולל היא האיום הגדול ביותר על חוסנה של החברה שלנו ועל האמון שהיא נותנת במערכת השלטונית. הישגים מדיניים או צבאיים לא תלויים רק בנו; אלף יוזמות  מדיניות "אמיצות", "אזוריות", "יצירתיות" – אינן תלויות רק בנו. הן תלויות בהרבה גורמים אחרים. ואילו הלחימה בשחיתות, על כל מרכיביה, היא רק בידינו, לא תלויה באף גורם זר. 

ואם יש משהו שממש מרתיח אותי הרי זו הסלחנות שמגלים אצלנו לא מעטים כלפי תופעת השחיתות. על אולמרט אמרו סנגוריו בתקשורת: בסדר, אבל הוא היה "ראש ממשלה טוב"! ובדיוק לפי הדוגמה של ליבוביץ': לא יכול להיות ראש ממשלה טוב אם הוא מושחת ומשחית את ממלכתו. הוא רע! ובדיוק בהקשר הזה יפה הדוגמה של ירבעם לכל ה"מאתרגים".  בא מנהג למדינה  בזמנו של שרון  כראש ממשלה ועיקרו הוא: האיש אכן מושחת, אבל בואו ונשכח מזה, בואו ונתייחס אליו כאתרוג ונתעלם מחטאיו, על מנת שיוכל בראש שקט יותר לצאת ביוזמות מדיניות ולהביא שלום לעם ישראל.

אז שלום לא בא, אבל שחיתות באה ואף זכתה ללגיטימיות!

דרך אגב, זה מוציא שם רע לשמאל, או לפחות לדימוי שלו, כאחד שלמען השגת היעד שלו, שסיכויי הגשמתו אינם ברורים כלל וכלל ושרויים באי ודאות קשה, הוא מוכן לקבל את השחיתות כנורמה שיש להסכין לה לטובת "מטרות נעלות". על זה הייתי אומר, ברוח דברי הנביא עמוס: מוכנים לרע ודאי  עכשיו – בתקווה לטוב מעורפל בעתיד.

* * *

מתוך היומן, 2002

3.5.02 יום שישי. אני פותח את "תרבות וספרות" של "הארץ" בבוקר ומוצא שם את רשימתו של סמי מיכאל על "המחצבה". המשפטים בסוגריים מרובעים הם השמטות או מקור לפני השינויים של העריכה. הם לא רבים ולא משמעותיים:

סמי מיכאל

"הפרולטר היחיד נותרתי, כמובן, אני"

[מתוך "תרבות וספרות", "הארץ", יום שישי, 3 במאי 2002]

באפילוג נוקב שכתב עם הופעת הרומאן שלו "המחצבה" במהדורה חדשה, לאחר 40 שנה (המהדורה הראשונה הופיעה בספרייה לעם, עם עובד, 1963) מסכם אהוד בן עזר את המהפכה הספרותית של שנות השישים ומתמצת את מצבו בימים ההם בסגנונו ההומוריסטי והמריר: "הפרולטר היחיד נותרתי, כמובן, אני."

בזמנו, עסקני עדות פעלו מאחורי הקלעים כדי להוריד מבמת התיאטרון את המחזה שעובד על-פי ספרו. אותם עסקנים קיבלו, ועדיין מקבלים, בחיוך נלהב את יצירתו מנציחת-האפליה של אפרים קישון, "סלאח שבתי", המהווה עד עצם היום הזה כתם שחור ומקומם בתולדות התרבות הישראלית.

אהוד בן עזר התחיל את דרכו הספרותית יחד עם נבחרת הסופרים המככבת בשמי הספרות העברית עד היום, לא מעט בזכות נחת הרוח שהעניקה נבחרת זו לממסד האקדמי הספרותי, שמשל ביד רמה בשדה היצירה. באפילוג כותב בן עזר, "חשבתי שהדרך הטובה ביותר לסופר מתחיל היא לחזור על הרומן שהתפתח בין עגנון לבין פרשנו, פרופ' ברוך קורצווייל. על הסופר לחבר סיפורים סמליים שצפונות בהם חידות, ועל המבקר לפענח ולמצוא מה רצה הסופר לומר. על חלקו של הקורא לא חשבתי כלל." (עמ' 269).

אלא שבן עזר, בזכות אופיו המרדני, חשב ונהג בסופו-של-דבר אחרת. "לא מצאתי עניין וחפץ בחידות ובסודות הקטנים של הסימבוליזם שהסופר טומן למבקריו החרוצים כדי להתגדל עימם יחד ולצמוח במין סימביוזה פרזיטית הדדית. הניקיון והחומרה של הפילוסופיה הקאנטיאנית החזירו לי את האמון בתיאוריה של המציאות כפשוטה, בלי להסתבך בתודעה יהודית, ביניקה מן השורשים ובחקיינות של קפאקא ועגנון, שבה היו שטופים לא מעט מהסופרים המבטיחים בני דורי. הפילוסופיה נטעה בי לראשונה בחיי את האומץ לכתוב בפשטות." (עמ' 272).

על מרדנותו שילם בן עזר מחיר כבד. אורות הזרקורים הוסטו ממנו. בן עזר בא אל הספרות העברית דווקא מן המעיין "הנכון": יליד הארץ, בן למשפחה ותיקה באם המושבות, פתח-תקוה. עוונו לא נבע רק מהעזתו להציב על במת הספרות העברית דמויות לא נלעגות של עולים חדשים מן המזרח, דמויות שעלילת המחצבה נארגת סביבן. חטאו של הסופר נבע מהעזתו לשבור את הכלים המקובלים ולהקדים את זמנו בשנות דור. רק בהגיעו לזקנה טובה, ורק לאחר שחיבר בעצמו רומן משלו והתנסה בחוויית היצירה, רק אז הביע אחד הכוהנים הבולטים והמובילים של הספרות העברית את חרטתו על התעמרותו בסופרים, כאשר תבע מהם בשוט צלפני שלא לחרוג מגן הילדים הקפדני של "עגנון-קורצווייל". היום הוא מודה, כי יצירה ספרותית אמיתית צומחת מהאצבעות ומהבטן ולא מתוך כניעה לשיקולים אחרים. בן עזר לא המתין לווידוי המפתיע שבא באיחור של ארבעים שנה. והוא חיבר את "המחצבה" על פי דרכו העצמאית.

פתגם ערבי אומר, "קל דעת אחד זורק אבן לבאר ונחוצים מאה חכמים להוציאה משם." הנזק ששילמה הספרות העברית היה כבד ללא שיעור. רבים הלכו בתלם ועשו חיל כאשר הפקירו נתח עצום מהמציאות התוססת של שנות החמישים והשישים, ללא תיעוד ספרותי נאות. היו שעמדו בצליפות כגון אהרון אפלפלד, והוכיחו שעט מקורי חזק משוט רעשני של קרקס. והיו גם כאלה שכמעט קרסו תחת עול הפרנסה והמאבק הקשה בכוהני הספרות המקובלים של אז. אהוד בן עזר אכן היה סופר פרולטר בצעירותו, כהגדרתו. הוא פוטר ברגע הקריטי מעבודתו, ואפילו אביו קצרה ידו מלהושיט עזרה לבנו כדי שיסיים את לימודיו. "נותרתי כמעט ללא אמצעי קיום, לאחר שהסכום שחסכתי לשם לימודיי באוניברסיטה מעבודתי אזל." (עמ' 267). על רקע המצוקה הנפשית של הלוחם הבודד, המשווע לארוחה חמה ולדיור הולם, יצר בן עזר בראשית דרכו את "המחצבה", שמהדורתו החדשה ראתה אור זה לא כבר.

את החומר לחיבור יצירתו שאב בן עזר ממקור שהיה זר לנשמות האנינות, אשר הכתיבו לספרות העברית במה ואיך לעסוק. הסופר הצעיר עבד למחייתו כמורה ביישוב של עולים מכורדיסטאן. הגל הענק מן המזרח שהציף את מדינת ישראל נחשב כחומר טריוויאלי שאינו כשר לספרות קאנונית. אוכלוסייה זו היתה טובה כרקע ליצירות גזעניות, למערכונים תפלים, לבדיחות מגוחכות תת-תרבותיות. החצר האחורית של המציאות הישראלית היתה שטח טמא בעיני היוצרים שקיבלו אל עצמם את עול המצוות של הכוהנים. היתה חומה מוצקה של בורות והתנכרות שהפרידה בין שני העולמות. היישוב הוותיק עסק רק בעצמו.

בן עזר חצה את החומה והגיע אל המגרש האסור, שבכל תרבות אחת מהווה בית-גידול פורה לספרות שורשית חיה ונושמת. רומן "המחצבה" משקף את אותו עולם אפל, את יישוב העולים ששלטו בו אפוטרופסים חיצוניים אשר המליכו משרתים מטעם מושחתים וחסרי מצפון.

שתי דמויות מתמודדות זו מול זו לאורך העלילה של "המחצבה": מצד אחד, משה דויד, פועל פשוט משכיל ורגיש, ומצד שני, הבוס המקומי של הכפר נסים לוי, הגס והרקוב. כמעט כל תושבי הכפר מתפרנסים מהמחצבה הסמוכה ליישובם. נסים לוי יורד לחייו של משה דויד, פוגע בהכנסתו ומרמה אותו ברישום שעות העבודה. מנהל העבודה הוותיק של המחצבה, רבינוביץ', עומד לפרוש והתחילה מערכת בחירות למשרת המנהל שהתפנתה. נסים לוי מצליח במהלכים נפתלים לסלק את המועמדים האחרים וזוכה במשרה. כמנהל הוא כופה את שלטונו הברוטלי על היישוב ומפטר את משה דויד מן העבודה.

תושבי הכפר לא סרים למרותו של הרודן המקומי. הם מתקוממים ופורקים את זעמם עליו. הוא נמלט מידיהם אל ביתו והתושבים פולשים פנימה ושורפים את מעונו.

חשיבותו של רומן מעניין זה טמונה בעובדה שבפעם הראשונה מתוארת בספרות העברית התפרקות של זעם כלפי פנים ולא כלפי חוץ. בן עזר השכיל לתאר קיבוץ של אנשים המסוגלים לנהל מאבק יעיל למען היטהרות פנימית שרק היא עשוייה להוביל להתחדשות ולהתבגרות מבורכת. לעומת דור שלם של יוצרים שהתבונן מבחוץ בעיניים עקומות, גילה בן עזר דרך "המחצבה" את החיוניות הרוחשת מתחת לפני השטח בקרב עדות המזרח, חיוניות שהניבה פרי רק כעבור שנים.

אולי זהו הישגו החשוב ביותר של בן עזר כסופר וכאדם [בעל תבונה אנושית מעמיקה], המסוגל להבחין מבעד לערפיח הגזעני באורות האמיתיים. [הישג זה מצדיק בהחלט מהדורה חדשה לרומן שהופיע לפני ארבעים שנה].

* * *

הרשימה מעוררת הדים. ש. שפרה מטלפנת. גם נורית גוברין. מאוחר יותר דוד הרדן. דינה גונה, צלמת הסופרים, שעימה אני מחליף לאחרונה חומר חשוב ורב באי-מייל ואנחנו מפיצים כל אחד לרשימת הנמענים שלו, כותבת לי באי-מייל:

אהוד שלום,

ריגש אותי לקרוא היום ב"הארץ" על "המחצבה". (או, בעצם, עליך). אני מניחה שזה עשה לך את היום.

הם לא נחנקו ב"הארץ" לפני שהורידו את הדברים לדפוס?

מעניין אם יהיו תגובות של המימסד הספרותי לדבריו.

להתראות

דינה גונה

אני עונה לה:

לדינה היקרה שלום רב,

אני מתאר לעצמי שעלה להם בבריאות לפרסם את הרשימה, והיא באמת יוצאת מן הכלל ובעצם מין הכרזת מלחמה על חלק מן הטמטום של הספרות העברית ה"חשובה" לדורותיה האחרונים. קיבלתי הרבה תגובות של הזדהות, בעיקר מצד סופרים "דפוקים".

בברכת ידידות,

אהוד

אני באמת חושב שהרשימה של סמי עשוייה להרגיז כמה וכמה "פרות קדושות". מה פתאום מגיע לאהוד בן עזר שישימו דווקא אותו בכותל המזרח של הספרות העברית, במקומם? ואני מתאר לעצמי שבכמה וכמה שיחות של ליל שישי, שלעסו בהן עד עכשיו לזרא כל ספר חדש ו"חשוב" שקראו בו שלושים עמודים ראשונים, עולה פתאום שמם של "המחצבה" ובן עזר, שאם סמי מיכאל אמר... הרי האנשים ובעיקר הנשים האלה – הם סנובים חסרי-דיעה שרק מבקשים להיראות כל הזמן כמעודכנים בספרים, שעליהם מדברים גם אחרים, וששטיפת המוח התקשורתית אומרת להם שאלה הם הספרים החשובים.

* * *

5.5.02. יום ראשון. נוסעים לערב לסמי מיכאל באולם סוזאן דלאל בנווה צדק. פוגשים את סמי ורחל, וסמי מספר שלפני הצהריים טילפן אליו גרשון שקד ובכה בפניו שעה שלימה על הרשימה שסמי כתב, בעקיפין גם עליו, ביום שישי האחרון ב"תרבות וספרות".

ממליך הסופרים הזה, שקד, שלא היסס לשלוט ביד רמה ולדחוק לפינות עלומות את מי שלא נשאו חן בעיניו, נעשה פתאום רגיש לביקורת עליו כאילו הוא הקורבן. אני מתאר לעצמי כיצד השמיץ אותי בפני סמי, וכיצד טען מצד שני שהוא זה שהמליץ על כלילת "המחצבה" בתוכנית הלימודים לפני שנים רבות.

סמי אומר שבכל זאת סיימו את השיחה בדברי ידידות וכי הוא סבור ששקד היה מגיב בעיתון על הרשימה, כך גם אמר לו, אבל הוא חושש מתגובתו של סמי ולכן כניראה לא יגיב. לי יש הרגשה שהוא ידחוק במישהו אחר ממטופחיו להגיב, כדי להגן על מעמדו.

6.5.02. יום שני. שיחה טלפונית ארוכה עם רחל, חברתו-לחיים [לימים אשתו] של סמי מיכאל. היא מספרת עוד על השיחה של שקד בטלפון עם סמי אתמול. סמי אמר לו ששלושים שנה הוא [שקד] משמיץ אותו ומפיץ עליו שקרים ושם אותו במדור צדדי ולא מכובד בתולדות הספרות העברית שלו, וסמי לא אמר מילה כל אותן שנים – אז מה הוא [שקד] נזעק עכשיו כאשר פעם אחת הוא, שקד, הינו המבוקר?

ונוסח דומה במקום אחר ביומן מיום 24.5.14: סיפר לי [סמי] שגרשון שקד טילפן אליו ובכה כשעה בטלפון, "מה עשית לי?" – ענה לו סמי: "במשך כארבעים שנה השמצת ופסלת את הספרים שלי ושמת אותי במדור לא מכובד בספרך על תולדות הספרות העברית [פוסט-ריאליזם טריוויאלי], ואתה עוד מתפלא?"

7.5.02. יום שלישי. הטלפונים בעקבות המאמר של סמי ב"הארץ" נמשכים. הבוקר שמאי גולן, שרק היום הגיע לקרוא את המאמר וכולו נרעש.

* * *

למערכת "זמנים", רבעון להיסטוריה, הוצאת זמורה ביתן

24.5.2002

"המחצבה" איננה מעברה

באיחור מדהים של כאחת-עשרה שנים הובא לידיעתי, באמצעות אתר באינטרנט, מחקרה של אורלי לובין "מן השוליים אל המרכז – חתרנותם של סרטי מעברות", שהתפרסם כניראה בגליון 39-40 של "זמנים", חורף 1991.

המחקר עוסק בסרטם של עירא דביר ורוני ניניו "המחצבה" (1990), שנעשה על פי ספרי "המחצבה" (1963), בסרט "סלאח שבתי" ובעוד סרט בשם "כורדניה", זאת בהנחה ששלושתם סרטים שמתארים מעברות.

ברצוני לציין שלא הסרט "המחצבה", ובוודאי שלא הרומאן, תיארו או עסקו אי-פעם במעברה. הכותבת אולי התבלבלה והתכוונה לספר "המעברה" של שמעון בלס, שיצא לאור לאחר "המחצבה" ולא עובד לסרט. כפר העולים שתיארתי ב"המחצבה" הוא יישוב או כפר עולים ככל יישוב אחר דומה לו בגודלו בארץ באותה תקופה, (לנגד עיניי עמד היישוב מעוז ציון שבהרי ירושלים, שהיום הוא חלק ממבשרת ציון, ואשר חלק מתושביו עבדו במחצבת הקסטל הסמוכה).

לפיכך כל ההשוואות וסברות-הכרס של החוקרת הנכבדה במחקרה אין להן קשר לסרט ולספר "המחצבה", ובגישתה היא מוכיחה שטחיות מדהימה, שלא לומר חוסר בקיאות מספקת בנושא. אני כמעט משוכנע שאפילו לא טרחה לקרוא את הרומאן "המחצבה", שאותו היא מכנה במחקרה בשם "סיפור".

אהוד בן עזר

תל אביב

* * *

עומר בר לב

לנצל את ההזדמנות!

[עומר בר לב, ח"כ ("העבודה"), אל"מ (מיל'), בעבר מפקד סיירת מטכ"ל]

ראש ממשלה אמיץ ומפוכח היה שם על השולחן תכנית מדינית-צבאית לעזה. בסיסה: פירוז ופיקוח בינלאומי, תמורת פתיחה לעולם ועצמאות.

מבצע "צוק איתן", או כפי שראוי היה לקרוא לו "מלחמת הדרום", צמח ממצוקה קשה של ארגון החמאס, שהיה על סף פשיטת רגל. כמה חודשים לפני המבצע סגר נשיא מצרים הנבחר, א-סיסי, 1,200 מנהרות ששימשו את הארגון להעברת סחורות. מעבר רפיח, שממילא אינו מיועד להעברת סחורות, נפתח רק לזמנים מוגבלים, וגם ישראל הטילה הגבלות משלה על העברת סחורות ועל מרחב הדיג.

התוצאה הייתה שמזוודות הכסף מקטאר הפסיקו לזרום, ותושבי עזה והחמאס נחנקו. 40,000 עובדי ציבור של מנגנוני החמאס, בסיס השליטה של הארגון, לא קיבלו משכורות, והמצב האזרחי הידרדר. כל אלו הביאו את החמאס לחתום באפריל על הסכם הפיוס עם הרשות הפלסטינית, בתקווה שההסכם יפתח מחדש את נתיב הכספים. אך זה לא קרה. לאחר שביולי, שוב לא קיבלו עובדי החמאס את משכורותיהם, פתח הארגון באש על ישראל. זו היתה זעקתה של חיה פצועה.

מאז, החמאס קיבל הקלות במעברים, התחייבויות לתרומות בסך 5.5 מיליארד דולר (שחלקן, על אף הפרסומים, כבר החל לזרום), והרחבה של פתיחת המעברים ושל מרחב הדיג. אנחנו, הישראלים, קיבלנו רק שקט מדומה וזמני מאוד. לא קיבלנו דבר, כי לא לקחנו.

כיום נוצר במערכת הבינלאומית מצב חדש. האינטרסים שלנו, של מצרים, של מדינות המערב ובראשן ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופאי, ושל מדינות המפרץ – זהה: החלשת הגורמים האסלמיים הקיצוניים, ובהם החמאס ותנועת הגג שלו, האחים המוסלמים. האינטרס הזה משותף למלחמה בדאע"ש, למלחמה של א-סיסי נגד האחים המוסלמים, ולמלחמות הפנימיות בעולם הערבי על ההגמוניה וכנגד קטאר.

ראש ממשלה אמיץ ומפוכח היה מנצל את ההזדמנות הזו בשתי ידיים, ושם על השולחן תוכנית. בסיסה של התוכנית: פירוז ופיקוח בינלאומי בעזה, תמורת פתיחה לעולם, ועצמאות. ראש ממשלה בעל חזון היה נותן לרשות הפלסטינית את המפתחות, מאפשר לה (בעזרת תרומות) לבנות תחנת חשמל מתקדמת שתביא לעצמאות אנרגטית לעזתים, ומאפשר לעולם לבנות נמל תעופה ונמל ימי.

ראש ממשלה שאיכפת לו מביטחון ומתושבי הדרום היה מתנה את כל אלו בפירוז ובפירוק הנשק ההתקפי בעזה, ובפיקוח בינלאומי בראשות כוח אמריקאי (בדומה לכוח ה-MFO – ששומר בהצלחה כבר עשרות שנים על הסדר השלום בסיני). חשוב לומר שבניגוד לפרוייקטים כמו בניית נמל או הקמת תחנת כוח, שתיכנונם ובנייתם נמשכים שנים, פירוז הוא תהליך שנמשך רק חודשים. לכן, ברור שאם ההסכם לא היה מיושם לא היינו ממשיכים לשלב הבא.

יתירה מכך, ישראל הרסה בעבר את שדה התעופה בדהניה, וברור שאם יצמח טרור מהפרויקטים שייבנו בעזה, תהיה לישראל היכולת הצבאית, וההצדקה, לפעול כנגדם.

אבל ראש הממשלה שלנו אינו אמיץ, אינו מפוכח, אינו בעל חזון, ולא באמת איכפת לו מביטחון ומתושבי הדרום.

את ההזדמנות שנקרתה בדרכנו עלינו לנצל. במקום זאת, הממשלה הנוכחית עוצמת עיניים. הסכם כזה, שיקרום עור וגידים בעזה, יהיה פתח למשא ומתן נרחב בגדה המערבית, ולהגעה להסכם כולל. הסכם כזה יחזק את הגורמים המתונים ברשות הפלסטינית, וינטרל את יכולתו של החמאס לחבל במשא ומתן. זוהי הדרך המעשית ביותר להתניע את גלגלי המשא ומתן.

הבחירות הקרבות הן על מי יוטל לקחת את ההגה לידיו. נשאלת השאלה האם נמשיך להיות פאסיביים, או שנתחיל לנצל את ההזדמנויות המדיניות ולקחת את גורלנו בידינו. האם נמשיך לפחד מדאע"ש ולצעוד לעבר מדינה דו לאומית, או שניתן תקווה לעתיד טוב יותר? מחנה המרכז-שמאל חייב לחזור בבחירות האלו לשלטון. וזה בידיים שלנו.

מתוך "על צד שמאל", המגזין של הסוציאל-דמוקרטיה בעריכת נפתלי רז. 26.12.14.

* * *

מנחם רהט

קפקא בירושלים: מחיר מוזל להוצאת דיבה חמורה כלפי רבנים בימין: רק 180 שקל ושליש מהוצאות התובעים שניצחו בדין

קפקא זה כאן: אם הינך במקרה רב נכבד, שאיזשהו אמן מפוקפק מחוגי השמאל מכפיש את שמך ומציג אותך לשווא כמי שקורא להרוג ולרצוח אזרחים: "אלה המבקשים למסור את עירנו הקדושה לידי אוייבי ישראל... דינם מיתה." – לא רק שלא תזכה לפיצוי הולם על הוצאת דיבתך, אלא אף תשלם מכיסך את מרבית הוצאות המשפט, למרות שעל הנייר תצא מנצח בדין. לקפקא בוודאי היה מה לומר כלפי מערכת משפט שכזו.

מדובר בתביעה שהגישו 12 רבנים ידועים ומוכרים, ובהם הרב שלמה אבינר, הרב אבי גיסר, הרב עזריאל אריאל ועוד, אשר מצאו עצמם יום בהיר אחד חתומים לכאורה על פשקוויל רצחני, שבו הם קוראים לכאורה להרוג את "אלה הקמים עלינו לפגוע בא-לוהי ישראל ובתורתו, המפגעים בקודשינו וממיטים חרפה בעמנו... וכל ההורגם עשה מצווה גדולה והסיר מיכשול."

הרבנים תבעו פיצוי בסך 120 אלף שקל, אך למרות שביהמ"ש קבע כי אכן הפשקוויל מוציא את דיבתם רעה הם יפוצו בסך... מאה ושמונים שקל כל אחד – וזאת למרות שביהמ"ש קבע כי אכן הוצאה דיבתם בכרזות שיש בהן קונוטציה נאצית-פאשיסטית.

וזה עדיין לא שיא החרפה: הנימוק לפיצוי הנמוך, שעליו חתומה שופטת בימ"ש השלום בירושלים אנה שניידר, מגוחך לא פחות מסכום הפיצוי: הרבנים, כך טענה, לא הוכיחו כי נגרם להם נזק.

הבנתם את זה? – והרי התובעים בחרו מראש להגיש תביעה על פי החוק במסלול שאינו דורש הוכחת נזק! האם ייתכן שהשופטת שניידר לא שמעה על המסלול הזה?

זאת ועוד: במסגרת התביעה דרשו התובעים לזכות אותם בהוצאות הגשת התביעה לביהמ"ש, בסך 36,000 שקל, אם יוכח כי תביעתם צודקת. והשופטת שניידר אכן זיכתה אותם בכיסוי הוצאות, אך בסכום של 12,000 שקל. וזאת למרות שהחוק עצמו קובע, שלתובע שתביעתו נתקבלה במשפט שכזה, מגיע החזר מלא של הוצאותיו. האם גם הסעיף הזה נעדר מעיניה של הגב' שניידר?

הפרשה עצמה החלה בשנת 2010. בוגר מכללת שנקר יוסי אבן קמה, הציג עבודת סיכום המדמיינת מציאות עתידנית שבה הופכת מדינת ישראל למדינת הלכה, אשר מוציאה להורג כל מי שמתנהל שלא על פי ההלכה.

במסגרת המיצג הדמוני, פירסם אבן קמה פשקוויל מזוייף ועליו חתימות מפוברקות של 46 רבנים. 34 מהחתימות היו של אנשים שלא היו ולא נבראו, ואליהם צירף אבן קמה שמות של 12 רבנים ידועים.

אותם רבנים שנפגעו ובצדק מהמיצג המכפיש את שמם, דרשו מנשיאת המכללה, השרה לשעבר אשת מרצ יולי תמיר, להסיר שמותיהם מהכרזה המרושעת. אלא שדרישתם נענתה במעשה עוול נוסף: עכשיו, משידע אבן קמה על התנגדות הרבנים לשימוש השקרי בשמותיהם, הוא שינה רק את שמותיהם הפרטיים של הרבנים, והותיר על כנם את שם המשפחה שלהם. ואכן, ביהמ"ש עצמו קבע, כי שינוי שמם הפרטי בלבד, אינו מונע את זיהויים של הרבנים עם הכרזה הזדונית.

בתביעתם של הרבנים נטען כי "מדובר במיצג שמטרתו ביזוי, השפלה, הוצאת שם רע, ופגיעה קשה, רצינית וחמורה, מתוך כוונה לפגוע בזדון, בתובעים ובציבור שהם מייצגים, וכן בכבודם וברגשותיהם."

בסופו של דבר קיבל ביהמ"ש את התביעה וקבע כי אבן קמה ומכללת שנקר הוציאו דיבת הרבנים: "רשימת הרבנים המופיעה במיצג הופכת אותם למטיפים ו/או לתומכים ו/או למזדהים עם תוכנו של המיצג כולו... זו הפרשנות וזה הרושם שמקבל אדם סביר הצופה במיצג ורואה רשימה של רבנים הנחזים כחתומים עליו."

למרות שביהמ"ש קיבל את תביעת הרבנים, החליטה השופטת להשית על הנתבעים פיצוי מגוחך של 180 שקל לכל אחד מהתובעים, בסך הכל 2,160 שקל, והטילה עליהם לשאת רק בתשלום שליש מהוצאות המשפט שנגרמו לתובעים, כך ששני השלישים האחרים ממומנים מכיסי נפגעי הדיבה.

קפקא בוודאי היה מתמוגג מהחלטות אלה, שאותן נימקה השופטת בכך  שהכרזה המקורית פורסמה לזמן קצר בלבד וכי אבן קמה פירסם התנצלות פומבית על מעשיו.

לא מן הנמנע כי הנתבעים יילכו הפעם עד הסוף ויערערו על קביעתה של שניידר בפני ערכאה גבוהה יותר, וזאת על סמך הניסיון המצטבר באשר לפסיקותיה המשונות בחלק מהתיקים שגורמי ימין היו מעורבים בהם, ואשר התהפכו על פיהם בעת שנדון עירעור עליהם בערכאת ביהמ"ש המחוזי. עמדתה של השופטת שניידר הובילה את אירגון זכויות האדם ביש"ע להמליץ כבר לפני שנים בפני תובעים בסוגיות שכאלה,  לדרוש את פסילת השופטת שניידר מעיסוק בעניינם.

השופטת שניידר היתה בעבר היועצת המשפטית של הכנסת – מינוי שזכתה לו מידי איש השמאל הקיצוני אברהם בורג, בעת כהונתו כיו"ר הכנסת. ועדת איתור בראשות השופט גבריאל בך הציגה בפניו 3 מועמדים, ומתוכם בחר בשניידר, והוא מן הסתם ידע למה. בתפקידה כיועצת המשפטית של הכנסת היתה שניידר מעורבת עמוקות בניסוח חוק פינוי-פיצוי בענין מגורשי קטיף, הידוע לשימצה בשל חד צדדיותו.

ערב הגירוש הושבעה שניידר כשופטת שלום בירושלים. זמן קצר לאחר מכן הובא בפניה תושב בית אל, שנסע ברכבו עם בני ביתו לגוש קטיף, שעתיים לאחר שהוכרז אזור צבאי. במחסום שעצר אותו בדרך הובהר לו שעליו לעזוב את המקום. האיש נענה והחל לנוע עם הרכב לכיוון ההפוך. אך בעודו מבצע פניית פרסה הגיע למקום ניצב אפי מור, מפקד מרחב לכיש, וללא כל נימוק סביר הכניס ידו לרכב והיכה בעורפו של הנהג עד כי נזקק לטיפול רפואי.

האזרח המוכה והמושפל, התלונן נגד מור בביה"ד המשמעתי של המשטרה, וזה אכן הרשיעו בהפעלת אלימות שלא כדין. מצוייד בהרשעה זו פנה האזרח לביהמ"ש, ודרש לפצותו, אך נדחה ע"י השופטת שניידר שהעלתה, לדברי משפטנים, טענה פנטסטית – ולפיה היה לנהג 'אשם תורם' בשיעור של 100% בתקרית. "עצם נסיעתו למקום, שהיתה בו משום הסתכנות מרצון," כך לדברי שניידר, שללה ממנו את הזכות לפיצוי.

האזרח עירער על פסיקה זו, בביהמ"ש המחוזי, אשר הפך על פיה את החלטת השופטת שניידר וזיכה את התובע בפיצוי כספי.

במקרה נוסף שללה השופטת שניידר פיצוי מפעיל הימין נועם פדרמן, איש חברון, שנעצר לשווא פעמיים עוקבות ע"י המשטרה בטענה שהוא מפר צו הבאה לביהמ"ש בירושלים – למרות שהצו בוטל מעיקרו. השופטת שניידר דחתה תביעתו וכתבה כי "אין לומר שהשוטרים חרגו מסטנדרט המיומנות והזהירות במצופה מהמשטרה." ביהמ"ש המחוזי שוב הפך את קביעתה וזיכה את פדרמן בפיצויים על התנכלות שווא.

מקרה נוסף: פעילת ימין קטינה נעצרה והשוטרות אילצו אותה באיומים להסיר מעליה ביגוד עליון, כדי לבצע חיפוש על גופה, וזאת למרות שהחוק קובע שחיפוש שכזה אפשרי רק בחשד של הברחת נשק או סמים לבית המעצר. הקטינה תבעה פיצוי על השפלתה אך השופטת שניידר דחתה את תביעתה, בטענה שהמשטרה בסך הכל "ייעלה את עבודתה," ואין לבוא אליה בטרוניות בשל כך. ביהמ"ש המחוזי שוב הפך את החלטתה על פניו והעניק לקטינה פיצויים הולמים.

הסופר היהודי הצ'כי הנודע פרנץ קפקא היה מן הסתם עושה מטעמים מהתנהלויות שכאלה.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

מרדכי קידר

השד הקטרי הוכנס חזרה לבקבוק

כולנו מכירים את אגדת עלא אל-דין, הידוע במערב בשם אלדין, והשד שיצא ממנורת הקסמים שהיתה במערה. החלק מעורר הדמיון ושובה הלב שבסיפור הוא אותו שד רב עוצמה שיצא מהמנורה בזכות פעולתו של אלדין והגשים את כל משאלותיו. הסיבה פשוטה: כל אחד מאיתנו מקווה בסתר ליבו למצוא מנורת קסמים כזו שתוציא שד שיעשה כל מה שליבו חפץ.

אמיר קטר הקודם הוא כמו אותו אלדין. הוא מצא באר גז במפרץ הפרסי, ובאר זו העשירה את אמירות קטר והפכה אותה למעצמה פיננסית בינלאומית. אלא שהפיננסים לא השביעו את האמיר, והוא שאף לכוח, השפעה ושליטה, ואת אלה הוא מצא באמצעות ערוץ "אלג'זירה" שהקים ב-1996, שהִקנה לו יכולת לשלוט בשליטי מדינות ערב באמצעות האינפורמציה עליהם – האמיתית כמו זו השקרית – שהפיץ באמצעות הערוץ. הבזיונות שהוא גרם לשליטים אלה הפכו את "אלג'זירה" לערוץ הנצפה ביותר בעולם.

אלא שזה לא הספיק לאמיר. הוא שאף להפיל את שליטי ערב, ובעקבות "סדרת חינוך" שעשה לו שייח' ד"ר יוסף אלקרדאווי, חתר אמיר קטר להשליט על מדינות ערב את "האחים המוסלמים". ארגון זה אינו רק ארגון צדקה וחסד, אלא חממה לאלימות, טרור וג'יהאד, ומחממה אידיאולוגית זו יצאו כל ארגוני הטרור הסוניים, כולל חמאס, הג'יהאד (המצרי והפלסטיני), ג'בהת אלנוסרה, אנצאר בית אלמקדס, אלקאעידה ו"מדינת האיסלאם". מזה שנים יודעים שליטי ערב שקטר היא המעודדת והמממנת את הארגונים האנטי-ממסדיים בעלי הגוון הדתי-פוליטי, השואפים לתפוס את השלטון בכל אחת ממדינות ערב.

כל עוד לא הצליחה קטר בניסיונותיה לקעקע את שליטי ערב, הם הניחו לה לפעול מתוך מדינותיהם, בבחינת "הכלבים נובחים והשיירה נוסעת." אלא שמאז שפרץ מרחץ הדמים המכונה "האביב הערבי", חדרה אט אט לתודעה העובדה שמי שגרם לכל "האביב" הזה – הדומה יותר לגיהינום – היו קטר, האמיר, הכסף וערוץ "אלג'זירה" שלה. יותר ויותר אנשים החלו להאשים בגלוי את קטר ביצירת הבעייה באמצעות עידוד-הטרור בתקשורת והכסף הרב שהיא הקצתה למאבק נגד השליטים, נתמכי המערב.

מאז שסילק הגנרל עבד אלפתאח א-סיסי מכס הנשיאות ביולי 2013 את נציג "האחים המוסלמים" הנשיא מוחמד מורסי, פתחה "אלג'זירה" ערוץ מיוחד למצרים, שתכליתו היתה להחזיר את מורסי לשלטון במצרים ולסלק את א-סיסי. כל ערוצי "אלג'זירה" הקפידו לא לכנות את א-סיסי בכינוי הנשיא, למרות שנבחר לנשיא על ידי עשרות מיליוני מצרים.

אלא שבשנה האחרונה, על רקע צמיחתה של "מדינת האיסלאם" על חורבותיהן של סוריה ועיראק, פקעה סבלנותן של סעודיה, האמירויות, מצרים ועוד מדינות ערביות, וכדי להזהיר את קטר, הן הוציאו ממנה את שגריריהן, בטענה שהיא מעודדת את "האחים המוסלמים" במצרים, באיחוד האמירויות ובסעודיה, ושולחת כספים רבים לארגון "המדינה האיסלאמית".

הטחת אשמה בקטר על כך שהיא מעודדת טרור נועדה להצדיק אמצעי עונשין נגדה, ובראשם כיבוש צבאי סעודי, דומה למה שעשתה סעודיה בבחריין. קטר היא חצי-אי המוקף משלושה צדדים שלו במי המפרץ הפרסי, ובצד אחד יש לו גבול יבשתי עם סעודיה. נראה שהאמריקנים יודעים מספיק על מעורבות קטר במימון הטרור של "המדינה האיסלאמית", ואולי רמזו לסעודים שלא יקרה שום דבר נורא אם סעודיה תשתלט על קטר, תסלק את משפחת השלטון, משפחת אל-ת'אני, ותספח את חצי-האי הקטרי לסעודיה. אם פעולה כזו תסלק את תמיכת קטר בטרור הפוגע באמריקנים, אז מבחינת האמריקנים זהו מחיר סביר.

מרגע שמשפחת אל-ת'אני ראתה שהיא מבודדת, מוקפת מדינות המוכנות לבלוע את מדינתם בלי התנגדות אמריקנית משמעותית, הבינו אנשיה, והאמיר תמים בראשם, שהמשחק שלהם נגמר והם חייבים לשנות את מדיניותם. הם אירגנו "מפגש" של מדינות המפרץ, "האזינו ברוב קשב" להוראותיו של עבדאללה מלך סעודיה, ו"החליטו להיענות לבקשת האחים הערבים." הם סגרו את ערוץ "אלג'זירה" המצרי וזחלו לקהיר יחד עם משגיח סעודי כדי "לפתור את המחלוקות" עם מדינה זו. ערוצי "אלג'זירה" החלו בימים האחרונים לכנות את א-סיסי בכינוי "נשיא".

כך נכנעה קטר לתכתיב הסעודי, וארה"ב, כך מתברר, שוב הימרה על הסוס הלא נכון – קטר. קואליציה נחושה של סעודיה, האמירויות ומצרים הצליחה להסיר את התמיכה האמריקנית מקטר, ותחושת הניצחון המצרית הובעה השבוע בהצהרה של ראש ממשלת מצרים האוסרת על השגריר האמריקני בקהיר להיפגש עם אנשי "האחים המוסלמים" במצרים, היות שצעד זה מנוגד לחוק המצרי הרואה ב"אחים" ארגון טרור.

כך מצרים, בגיבוי מסעודיה ומהאמירויות, כופה על האמריקנים את מדיניותה נגד "האחים המוסלמים". אובמה, לאחר הכישלון שנחל בבחירות אמצע הקדנציה לקונגרס, אינו חש חזק דיו לעמוד בפני קואליציה נחושה, ובפרט שקטר מעורבת עד אוזניה במימון טרור כולל זה של "המדינה האיסלאמית".

עתה נותר רק לבדוק אם קטר אכן נטשה את ארגוני הטרור וחדלה לממן אותם, או שמא היא ממשיכה לעשות זאת מאחורי גבן של מדינות שיירדמו בשמירה. בעבר נקטה קטר דרך ערמומית להעביר מימון לארגוני טרור דרך אנשים פרטיים. חשוב שמדינות העולם שנפגעו בעבר מהתנהגותה של קטר – וישראל בכללן – יעקבו אחרי הכספים הזורמים ממנה במטרה לוודא שהיא אומנם חדלה לממן טרור.

איראן קופצת על העגלה

אם אכן שינתה קטר את מדיניותה כלפי אירגוני "האחים המוסלמים", עלולים ארגונים אלה למצוא את עצמם ללא תמיכה, בעיקר כספית. מדובר בחמאס ובארגוני איסלאם פוליטי במצרים, ירדן, סודן, תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו ובעיקר בסוריה ובעיראק, שבהן מעורבים אירגונים אלה בלחימה.

מנהיגי איראן הבינו מיד את התפנית שנכפתה על קטר, והם כבר הצהירו שהם מוכנים ומזומנים למלא את מקומה כמקור לכספים. בנוגע לחמאס היו דוברי האיראנים ברורים יותר: הם מוכנים לממן את השתלטות חמאס על יהודה ושומרון. בזכות הנכונות האירופית להכיר במדינה פלסטינית, האיראנים כבר רואים אותה חיה וקיימת עם בירתה ירושלים, ומבחינתם כל שנותר הוא להשליט עליה את חמאס. כך תביא איראן לחיסול מדינת ישראל באמצעות טילים איראניים שיירו אנשי חמאס על "עוטף יהודה ושומרון", מדימונה ובאר-שבע בדרום, דרך מישור החוף וגוש דן, וכלה בעפולה ובית שאן.

עד כמה שידיעתי מגעת, מימון הטרור אינו נמצא ברשימת הנושאים במשא ומתן בין איראן ומעצמות המערב. כיום, עם התגברות הטרור ברחבי העולם, לאחרונה באוסטרליה ובצרפת, עלולה איראן להיות זו שתממן ארגוני טרור, שיעים וסונים, הפועלים במערב, בעיקר אם אלה יחושו מחנק כספי בשל הימנעות קטר משליחת כספים אליהם.

המערב יכול ללמוד מסעודיה ומהאמירויות איך לנהל מו"מ עם מדינה סוררת: המערב נושא ונותן עם איראן 17 שנים ארוכות, ולא הצליח לכפות עליה לחדול מתוכניתה הגרעינית. סעודיה והאמירויות נזקקו לשנה אחת בלבד של לחץ, מלווה באיום אמין, כדי לשנות את מדיניותה העוינת של קטר. לנושאים ונותנים עם איראן מומלץ ללמוד מה באמת התרחש מאחורי הקלעים בין סעודיה, האמירויות, מצרים וקטר, כדי להבין איך לנהל מו"מ במזרח התיכון.

המאמר פורסם באתר "מידה" ובמגזין "מראה" 318

* * *

מתי דוד

ציפי לבני: "הפלסטינים אשמים

בקריסת המשא ומתן לשלום"

דברים מפתיעים, המנוגדים לחלוטין לביקורת אותה היא משמיעה מזה זמן רב כלפי ראש הממשלה, אותו היא משבחת הפעם.

דברים אותם אמרה לכתב ה"ניו יורק טיימס", רוגר כהן בימים אלה. היא מאשימה את הפלסטינים ומשבחת את נתניהו!

לא מפתיעה העובדה שהתקשורת לא דווחה על ידיעה חשובה זו, משום שהידיעה משבחת את נתניהו, מאשימה את הפלסטינים, פוסלת את טענות השמאל בענין הקיפאון המדיני, ומחזקת בעקיפין את עמדותיו של ראש הממשלה.

להלן הדברים שאמרה מנהיגת "התנועה", ציפי לבני:

"הפלסטינים אשמים בקריסת המשא ומתן. התפייסותו של עבאס (אבו מאזן) עם החמאס, היא זו שביטאה קיצם הרשמי של המגעים. התפייסותו של נשיא הרשות עבאס עם החמאס בחודש אפריל היא זו שהביאה להתפוצצות המשא ומתן. על אף שהיה קשה לעבוד מול נתניהו, בנושא המשא ומתן, ברגע האמת – הוא הביע נכונות להמשיך לדון במתווה האמריקאי."

* * *

מאיר עוזיאל מראיין את

פרופ' דן לאור

על הביוגרפיה: "אלתרמן"

ספרו המתועד להפליא של פרופ' דן לאור שהופיע השנה בהוצאת עם עובד מגולל פרשת חיים מרתקת של אחד מגדולי היוצרים בשפה העברית.

פרופ' לאור חושף לפני קוראיו הרבים של המשורר הנערץ את סודות קסמיו.

האירוע מיועד לסופרים ולמשוררים.

בית הסופר, קפלן 6 תל אביב

יום רביעי, ט' בטבת תשע"ה, 31-12-2014, שעה 19:30

הכניסה חינם

* * *

אלי מייזליש

1. האם שום דבר טוב אינו קורה במדינה?

מה שקורה הוא פרסום בדייה על העוני: אחד "המחקרים" הנלוזים ביותר שפורסמו אי פעם בישראל

באחרונה, מאז הוחלט על הבחירות המוקדמות, נראה, כי מצבה של המדינה הוא 'על הפנים' – שום דבר טוב אינו קורה כאן. כלום. כל הכותרות בעיתונים מבשרות רק על עוני ומאות אלפים מחפשים אוכל בזבל ובפחי אשפה או מלקטים את העגבניות שעל הרצפה בשווקים לאחר שהבסטות נסגרו. ולא רק עגבניות מעופשות, אפילו פלפלים אדומים טריים ישר מהשדה. אחד – חקלאי מהדרום שמגדל פלפלים אדומים, טוען כי הוא "לא מרוויח" ושהוא מקבל רק 20 אגורות על כל קילו ממכירה לשוק הסיטונאי [שעושים עליו 'קופה'] ולקח משאית שלמה העירה וחילק לכל העם שקית עם קילו פלפלים והתור הגיע עד מטולה, והוא צרח: "רק שקית אחת לכל אחד. רק אחת." כן, יש בשקית קילו שעולה בסופר 8 שקלים ומאות אנשים מלובשים יפה לא התביישו והושיטו יד לקבל 8 ש"ח.

עכשיו, מה תעשה אותה אישה עם קילו פלפלים? מה? אני משתמש עם חצי פלפל ביום, לפעמים שליש. מה היא תעשה עם קילו? מתי היא קנתה קילו?

אין לי ספק שאותה אישה, יחד עם כל התור של מאות איש מאחוריה, הושפעו מהכותרות והרגישו בין-רגע עניים, אחרת – הרי לא היו מחלקים פלפלים בחינם. אם מחלקים אוכל בחינם זה סימן שאתה עני. מה איכפת לה שהמגירה התחתונה במקרר תהיה מלאה בפלפלים? הרי היא לא שילמה גרוש? אז שיירקבו במקרר במקום בשדה של החקלאי. והרי זה היינו הך. מה חשב החקלאי? שאנשים אוכלים פלפלים לארוחת צהריים ולפני שהולכים לישון בשביל כוח גברא? הרי שותים בירה ואוכלים סטייקים וצ'יפס או דגים.

אז זהו, שהמצב האמיתי לא ככה. פשוט לא. לרוב הישראלים יש כסף ואפילו חוסכים. נכון ששליש מהזוגות הצעירים אין להם דירה. אמת לאמיתה. אבל! – מתי היה לכל זוג צעיר במדינה דירה  4 חדרים במיליון וחצי עם 2 חדרי אמבטיה ומרצפות קרמיקה ותריסים חשמליים אצל גינדי או בשפת הים בראשל"צ? מתי?

והאם שליש מהזוגות הצעירים מייצגים את רוב רובו של הציבור שבחלקו גר אפילו ב-5 חדרים או בווילה? מישהו מכם ביקר באחרונה למשל ביישובי גדרות? מישהו יודע בכלל היכן זה בנייה או כפר אביב או עַשֶרֶתּ ומשגב דב? מישהו ראה באחרונה את הווילות [בנייה פרטית 'הרחבה'] בקיבוץ מעיין ברוך? וכך הלאה והלאה מהצפון ועד הדרום.

רק עוני? רק לספר על רוע ששליש מהישראלים הם עניים? הרי כל בר-דעת יודע כי כל העניים – כולם, חיים וגרים או בשבטים הבדווים ובשולי הכפרים הערבים, ובמגורי החרדים ב'מאה שערים', בבני-ברק ועוד מרכזים של לובשי שחורים ותלמידי 'כולל' בני 50-60 שעושים טובה לאלוהים וממלמלים כמה שורות מהגמרא; "אמר אביי אמר רבא" והולכים הביתה. הם עניים מפני שאינם עובדים וחיים כפרזיטים ובאמת הם אינם אוכלים פלפלים אדומים, אלא פרוסת לחם ודג מלוח. הרי זו מצווה מפורשת הכתובה במשנה [מס' אבות]: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל..." חד וחלק. העבודה זה ללמוד תורה ולאכול חרא. אז זה הרי רצונם – לא? אז מה אתם [בלמ"ס] מכריחים אותם להתעשר? או לקנות סלון עור ב-15 אלף? או הבדווים שטוחנים את הפיתה המפוייחת במעט חומוס ושני זיתים. ככה הם רוצים לחיות ולא צריכים סלון מעור באוהל ולא חיקוי של פיקסו על הקיר.

הפדיחה הגדולה היא שכל אותה סטטיסטיקה על העוני נעשתה במשאל טלפוני אצל 500 איש. שומו שמיים! סקר טלפוני מבלי שביקרו ולו בבית אחד לצורך אימות. ואם הנ"ל משקר? לא ככה? והשימון פרס עומד מול מצלמות הטלוויזיה עם פתק [קרוע] ביד ומדקלם לפי דרכו אותה בדיחה גרועה: "בישראל – יש שני מיליון וחצי עניים..." – נשיא לשעבר משקר מול העם כולו. האיש הזה מעולם לא ביקר בבית "עני" בבני-ברק, ואילו עשה כן היה רואה מאות-מאות 'ספרי קודש' בארונות ספרים יוקרתיים בעשרות אלפי שקלים. אז אין להם כסף ללחם? ולפי ידע אישי, מכסימום בשנה מעיין אותו חרדי בשניים או שלושה ספרים מתוך אותם מאות רבות שהם לראווה פלצנית נטו.

על כבישי המדינה נוסעים 3 מיליון כלי רכב, רכב אחד לכל שני בני אדם כולל ילדים. אז יש אמנם מיליון שנוסעים באוטובוסים. אבל הם לא עניים.

האמת היא שמצבה של המדינה מבחינה כלכלית מול אירופה שאינה במצב מלחמה וצבא סדיר ותקציב ביטחון אדיר – הוא מצויין, למרות הדוחות השפלים והמגמתיים של ה-OECD שגם חוקריו משתמשים עם הניירת של הלמ"ס ומעולם לא ראו איש עני בארץ. רק דוחות שלנו.

רוב הדברים הנעשים בארץ ואולי כמעט הכול, הם מעשים נפלאים למרות ש-25% מהתקציב הולך לביטחון לעומת אחוז או שניים באירופה, ולמרות שאנו מאויימים בכל רגע נתון למטר של טילים או פיגוע רצחני. לעומת השוטרים בארה"ב שיורים בילד כושי – מצבנו הוא פי 100 טוב יותר, ונא עיין במהומות שקרו שם באחרונה ואם לא מהומות אז סופות הוריקנים שהרסו חצי מדינה. האם אי פעם היתה בישראל סופת הוריקן שהרסה מאות כפרים והרגה מאות ובכך גרמה סופת ההוריקן לעשרות אלפי עניים בין רגע?

בכל יום ויום קורים דברים נפלאים והארץ מתמלאת בבניינים יפהפיים שאין כמותם באירופה, מבני תעשייה מפוארים, כבישים מודרניים ומהירים, חנויות פאר עם שפע וכל טוב וגם חנויות להמוני העם – חולצה ב-30 ש"ח. אין שום עם באירופה שנוסע לטייל בתוככי ארצו או לחופשה בטיסה מעבר לים כמו הישראלים. וזה המון כסף – בעיקר ש-80% מהזמן מבוזבז ל'שופינג' כאילו שהארץ היא מידבר שממה.

מדינה המייצרת טילים שאף מדינה אינה יודעת לייצר, כך עם מל"טים וכך עם עוד מוצרים בלעדיים לנו שאינם צריכים פירוט. אין אף מדינה בעולם ש-75% מהביוב שלה מסוננים למי-קולחין שמשקים את השדות או הפרדסים. אין אף מדינה שיש לה מכוני התפלה שמספקים את כל מי השתייה – לעומת היעדר מים בקליפורניה המיובשת [כמעט].

אז אין דברים טובים? רק דוחות עוני שקריים? האם יש מדינה אחת בעולם שיש לה 26 אזורי נוף משתנים ממטולה ועד אילת, או נוף חד-גוני של יערות ואגמים כמו בסקנדיבניה או פרות רועות באחו שלא נגמר בהולנד. מישהו עד היום ערך מסע מתועד מאותו שלל נופים? אף אחד. מישהו תיעד פעם בפרדס את הופעת הניצן או הסמדר מרגע פריחתו ועד לקטיף ועד אריזתו ומסעו לנמל והקונה האלמוני בחנות בלונדון?

אי אפשר להתעלם ממקרי שחיתות כמו למשל השוחד של אולמרט או הולילנד או עכשיו סיפור בזוי אצל סגנית שר. אבל, אלה התפוח הרקוב. ותאמינו לי שקניתי תפוח אדום 'סטרקינג' יפהפה וכשבצעתי אותו לשניים היה כולו רקוב בפנים. זה קורה בתפוחים וזה קרה וקורה אצל בני אדם מאז בריאת העולם – למשל דוד ובת שבע ובנו אמנון או נירון קיסר או פק"פ בפלשתינה בזמן המנדט.

חצי הכוס המלאה כאן אינה חצי היא 99% ורק אחוז בודד או פחות מאחוז הוא מושחת, ואין גם כיום צדיקים בעולם ולא בישראל והסיפור על ל"ו צדיקים היא בדייה.

רק שנדע שאחוז המתנדבים בארץ הוא הגבוה בעולם. זה סימן שיש הרבה-הרבה אזרחים טובים שאוהבים לעזור לזולת, וזה רק מקצת של הדברים הטובים. לכן, תיבש לשונם של המלעיזים.

2. נחמן שי המסכן כסטנדאפיסט

ח"כ ד"ר נחמן שי [עבודה] כותב בפוסט השבועי שלו אל קהל מעריציו בדיחה: "עלינו לבחור רשימה איכותית ומגוונת של נשים וגברים צעירים ומבוגרים, מרכז ופריפריה, יהודים ולא יהודים, אשר ישקפו את  הציבור הישראלי ויוכלו לייצגו כהלכה. אני מבקש את תמיכתכם כדי להימנות על הנבחרת המעולה הזאת..."

רשימה איכותית? את ציפי לבני ועמיר פרץ? שני הקפצונים שקופצים כל שבוע ממפלגה למפלגה מ'תנועה' לתנועה? ולזה קורא נחמן שי "נבחרת מעולה"? או שנחמן שי הפך מעיתונאי לפוליטיקאי ומפוליטיקאי לסטנדאפיסט. 

3. כחלון

הסקרים מנבאים לכחלון 10 מנדטים שהם כ-400 אלף בוחרים – כמעט חצי מיליון. מי הם האנשים הללו? ארבע מאות אלף? ועוד סתם שאלה – למי יצביע שטרית לאחר שציפי זרקה אותו לרחוב? אני מבין כי אישיות סתם, כלומר פרסונה שרובצת על כתפו ובמוחו מטעני ידע, איש שחיבר לפחות 50 מאמרי דעה בעיתון חשוב או בכתב-עת כלשהו, ספר, ספרון, או.קיי, גם מקומון לצורך העובדות. ובאמת אדם כזה מסוגל להקדיש את יכולותיו לטובת הציבור. אפילו יאיר לפיד, עוד כשהיה נער, כבר פרסם בעיתון חשוב מאמרי דעה חשובים. אבל כחלון? נדא. גורנישט. מעולם לא ראיתי באף מקום חתימה שלו מעל או מתחת למאמר.

אז מה מחפשים 400 אלף בני אדם אצלו? שיוריד עוד כמה גרושים ממחיר החשמל, המים, הדלק או הקוטג'. הנ"ל אמר שיתמקד להוריד את מחירי הדירות, ולכן עזב מפלגה שהרימה אותו מסוכן מכוניות להיות שר תקשורת שהוזיל מחירים. בסדר. זה טוב. תוריד לנו מחירים. אבל זו הבשורה של מנהיג פוליטי שבכל רגע יכול השטן הערבי להופיע עם טילים על ערי ישראל? כאילו שישראל היא הודו או בנגלדש שילדים בני 6 יושבים על הריצפה ותופרים כדורגל בשכר של 20 אגורות ליום.

 אני מציע לך לקרוא את מאמרי למעלה.

דוד לוי ניסה לעשות אותו תרגיל, מר כחלון. זוכר? וגם שיטרית. ותראה גם לאן ציפי תגיע. מבטיח לך שהיא תתעופף כפרפר. 

* * *

אורי הייטנר

1. אתיקה, פוליטיקה ומפלגת העבודה

ביום שבו התפוצצה פרשת השחיתות החדשה, פרשת קירשנבאום, נשא נשיא המדינה רובי ריבלין דברים חדים וברורים נגד השחיתות השלטונית. דבריו היו אור באפלה, מסר מנהיגותי שלשמו קיים מוסד הנשיאות.

כששמעתי את הדברים, הטרידה את מנוחתי המחשבה על כך, שאך כפסע היה בין בחירתו של ריבלין, לבין מציאות של נשיא שעיקר מעייניו הן לחקירות המשטרה על מעשי שחיתות. כך היה, אילו נבחר לתפקיד מועמדה של מפלגת העבודה בנימין בן אליעזר – פואד. כמעט פה אחד בחרה בו סיעת העבודה, והתגייסה בכל מאודה לקידום בחירתו. אוי לאותה בושה.

נכון, אז עוד לא החלה חקירת המשטרה נגד פואד. אך בל ניתמם. הידיעות והשמועות ריחפו סביבו תדיר, לאורך שנים. אמנם, שמועות אינן עובדות משפטיות. אולם זאת טענה נכונה במישור המשפטי. במישור המשפטי – לא רק שמועות, אלא גם חשדות אינם אישומים וגם אישומים אינם הרשעה. מבחינה משפטית, גם כעת, כאשר מתנהלת נגדו חקירה, פואד הוא בחזקת חף מפשע. אולם כדי להיות נשיא, לא די בחזקת החפות. נשיא המדינה נדרש להיות מופת לטוהר מידות וליושרה, מודל לחיקוי. נשיא צריך להיות אדם הנהנה מאמון הציבור כולו. האם מישהו במפלגת העבודה באמת חשב שפואד עומד בקריטריונים הללו? נו, באמת.

סביר להניח שהתמיכה בפואד נבעה בעיקר מכך שאף אחד לא רצה להתנגד לרצונו של אלוף הפוקדים בפריימריז, אלוף מפקדי הארגזים, הבוס של קבלני הקולות. אלה היו כישוריו העיקריים לתפקיד הנשיא. זאת הסיבה לכך שמפלגת העבודה הריצה אותו להיות נשיא מדינת ישראל.

אוי לאותה בושה.

יש לציין לשבח את ח"כ שלי יחימוביץ', צדיקה אחת בסדום, שהתנגדה בגלוי למועמדותו של פואד, ותמכה בריבלין. שלי הסבירה את הצבעתה, באומרה שאמנם כרויה תהום אידיאולוגית בינה לבין ריבלין, אך היא מאמינה בו כמנהיג ישר ונקי כפיים שעשוי להוות דוגמה לציבור. מכלל הן ניתן להסיק את הלאו. היא התנגדה לפואד על אף שקיימת ביניהם שותפות אידיאולוגית, כי אין היא מאמינה בו, ביושרו ובטוהר כפיו. מה הפלא, שמפלגת העבודה שהריצה את פואד לנשיאות, הדיחה מנהיגה ישרת דרך ונקיית כפיים כשלי יחימוביץ' מהנהגתה, ובחרה תחתיה את יצחק הרצוג, מנהיג בזכות השתיקה.

חרף קשר השתיקה התקשורתי בנושא, אסור להניח להרצוג להתחמק מהכתם בעברו – העובדה שישב שעות ארוכות בחקירות על שחיתות פוליטית, וסכר את פיו. זכות השתיקה ניתנת לעבריינים כדי לאפשר להם לא להרשיע את עצמם במו פיהם. זו זכות אזרח מקובלת, אם כי אני לא ממש חסיד שלה. במישור הפלילי, מי ששתק בחקירה ולכן לא היו די ראיות כדי להעמידו לדין, הוא בחזקת חף מפשע. אולם בחיים האמתיים, ברור שמי ששתק בחקירה, הוא מי שהיה מפליל את עצמו אילו דיבר. ברור שזכות השתיקה היא פריבילגיה לעבריינים. ולכן, מבחינה ציבורית, אדם ששתק בחקירה, הוא בחזקת אשם, אלא אם כן הוכיח את חפותו.

בכתבי "מבחינה ציבורית", כוונתי היא, מבחינת היכולת של אדם כזה להיות שליח ציבור, בוודאי כדי להיות מנהיג, לא כל שכן – ראש הממשלה. יש לומר ברורות, יצחק הרצוג, ששתק בחקירות המשטרה ובכך שיבש את היכולת להגיע לחקר האמת בפרשיות השחיתות של עמותות ברק, אינו ראוי להיות איש ציבור, בוודאי לא מנהיג ולא כל שכן – ראש הממשלה.

*

בגיליון הקודם של "ידיעות הקיבוץ" נזף אורי יזהר בחיים ילין על כך שהצטרף לרשימתו של יאיר לפיד. מאחר וילין מעיד על עצמו כתלמידו של יגאל אלון, כתב אורי יזהר במאמרו "איפה ילין ואיפה אלון": "האם יאיר לפיד הוא יגאל אלון של ימינו?... מקומו הטבעי של חיים ילין הוא במפלגת 'העבודה'... מעניין מה היה יגאל אלון, שדגל ב'אתיקה בפוליטיקה', אומר על ה'פליק-פלאק' הזה של חיים ילין?"

ונשאלת השאלה, האם יצחק הרצוג הוא יגאל אלון של ימינו?

השאלה הזאת נכונה, כמובן, גם במישור העמדות המדיניות, הרי מפלגת העבודה של היום רחוקה ת"ק על ת"ק פרסה מעקרונות תוכנית אלון. אך אני מעדיף להתמקד בשאלת ה"אתיקה בפוליטיקה". מאמרו המפורסם של יגאל אלון, יצא נגד התנהגות הרבה פחות חמורה מזו שהובילה את יצחק הרצוג לחדר החקירות של המשטרה. האם מישהו יכול לדמיין את יגאל אלון שותק בחקירת משטרה על מעשי שחיתות?

ודאי שלא. הרי הוא כלל לא היה מגיע לשם.

2. צרור הערות 28.12.14

* מפעם לפעם אני מעיין בכרכים ישנים של "דברי הכנסת" – הפרוטוקולים של דיוני המליאה, ובולטת בעיניי הרמה הגבוהה של הדיונים והמתדיינים בשנות החמישים והשישים, לעומת רמת הדיונים היום. אמנם הכנסות בימינו משכילות יותר, במדדי השכלה פורמלית, אולם הרצינות, המלומדות, האחריות למילה הנאמרת, רמת הנאום והפולמוס, גבוהות לאין ערוך בכנסות הראשונות.

הח"כים בכנסות הראשונות נבחרו בידי ועדות מסדרות (בחלק מן המפלגות הן נקראו ועדות מינויים). היום הם נבחרים בפריימריז. וגם אם איני יכול להוכיח שעובדת בחירתם בידי ועדות היא הסיבה לסינון האיכותי יותר, ודאי שהפריימריז לא השביחו את איכות הנבחרים.

שיטת הבחירות המקדימות, הן במרכזי המפלגות והן בידי כלל חברי המפלגה, חיזקה את מימד הפרסונליזציה בפוליטיקה, את האגואיזם, את הפרסום העצמי, את הפופוליזם. הדבר ניכר בדיוני הכנסת, בחוקים פופוליסטיים ועוד.

איני תומך בשיטה הנהוגה ב"יש עתיד", "התנועה" ו"כולנו", ולמעשה גם ב"ישראל ביתנו" אף שיש בה מראית עין של ועדת בחירה, כיוון שהיא משליטה דיקטטורה של המנהיג ומעודדת תופעה של מלחכי פינכתו של האיש שעל פיו יישק דבר. אך איני משלים עם כך שהברירה היא רק בין שתי החלופות הגרועות הללו.

בעבר תמכתי בפריימריז וראיתי בהן ביטוי לדמוקרטיה ישירה ומעורבות הציבור בבחירת הח"כים. אך למעשה, נוצרה עריצות של קבוצות קצה מאורגנות שהשתלטו על המפלגות. נוצרה מציאות של שלטון ההון, כי רק בעלי יכולת, או שליחי טייקונים, מסוגלים להתמודד בפריימריז. אלה רק אחדים מן המרעין בישין, פרי הבאושים של מחלת הפריימריטיס.

אני בעד חזרה לשיטת הוועדה המסדרת, אם כי במתכונת שונה מכפי שהייתה בעבר (ולא רק בכך שהחדרים בימינו לא יהיו עוד אפופי עשן, ברוך השם). אני בעד מוסד של 20-30 איש, שיהיה בו ייצוג להנהגת המפלגה, לנציגי מגזרים, לנציגים מן השטח ולאישים בעלי שיעור קומה המקובלים על הציבור, כמו מנהיגי עבר (דוגמת ארנס ודוד לוי בליכוד, שלמה הלל ואהרון ידלין במפלגת העבודה), אנשי רוח ואקדמיה וכד'. הוועדה תבחר הרכב איכותי, ותבטיח ייצוגיות הוגנת, מתן ביטוי לתחומי התמחות שונים ויכולת לעבודה משותפת והרמונית.

[אהוד: הו מי יגלה עפר מעיניך, שרגא נצר!]

* זאת דעתי על הפריימריז. וכעת, לקראת הפריימריז הקרבים, להלן המלצותיי לחבריי המתפקדים, (המשך יבוא):

* לחברי הליכודניקים אני ממליץ על ישראל כץ. ישראל כץ הוא שר תחבורה מצוין. גם המרים ביריביו הפוליטיים לא יוכלו לחלוק על הקביעה שהוא בולדוזר, איש ביצוע ועשייה.

 אולם בולדוזר יכול גם להרוס. תמיכתי בכץ נובעת לא רק מכך שהוא איש עשייה, אלא מכך שהוא עושה את הדברים הנכונים.

כתושב הפריפריה הצפונית, אני נהנה מתנופת העשיה שלו לשיפור תשתיות התחבורה בצפון, המקצרות מאוד את המרחק מן המרכז לצפון, כמו מחלף המוביל, צומת עמיעד ומחלף גולני, ומקצב העשייה המהיר. וכך גם העשייה לחיזוק התשתיות בפריפריה הדרומית, כמו מסילת הרכבת לאילת, המשך סלילת כביש שש ועוד.

מאחר ומשאבי המדינה מוגבלים, תפקיד הדרג המדיני הוא לקבוע את סדר העדיפויות. קביעת סדר עדיפויות, היא העדפת א' על פני ב'. כץ העדיף את פיתוח הפריפריה על פני פיתוח המרכז. סדר עדיפות זה מנוגד להיגיון השוק המבוסס על היצע וביקוש. עיקר הביקוש הוא במרכז הארץ. סדר עדיפות זה מנוגד גם להגיון האלקטורלי, כיוון שהוא מעדיף את מעט הבוחרים על פני מרבית הבוחרים. סדר העדיפות הזה מבוסס על היגיון ציוני וחברתי. ממנהיגות ציונית, מצופה להעדיף את ההיגיון הציוני על פני הגיון השוק הכלכלי והאלקטורלי.

 על כך יש להוסיף את הירידה הדרמטית במיספר ההרוגים בתאונות דרכים. עם שתרבותו מבוססת על קדושת חיי אדם, חייב להוקיר את מי שמדיניותו קיימה חיים של בני אדם רבים. לא רק כץ אחראי לכך. מגמת הירידה החלה עוד טרם כניסתו לתפקידו, וגופים נוספים כמו משטרת התנועה שותפים מלאים להישג. אולם אילו התוצאות היו הפוכות, הביקורת היתה מוטחת בשר התחבורה ובצדק. ולכן, גם את הפרגון על התוצאות הטובות, יש להפנות אליו.

 לפני שנים אחדות תקפתי, במאמר, את השר כץ על שלטי הענק ליד אתרי הבניה בכבישי הצפון, המאדירים ומפארים את שמו. טענתי שהדבר מזכיר מדינת עולם שלישי, ואין לנהוג לאורך ארבע שנים, על חשבון המדינה, כבמערכת בחירות. אולם היום אנו מצויים במערכת בחירות, לישראל כץ יש קבלות והוא ראוי לבחירה.

* לחבריי במפלגת העבודה אני ממליץ על איתן ברושי. איתן, חבר קיבוץ גבת, מזכיר התנועה הקיבוצית ולשעבר ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל, מנכ"ל משרד המדע, התרבות והספורט ויועץ שר הביטחון להתיישבות, הוא איש ביצוע מעולה, בולדוזר. הוא אדם ערכי, המחויב לערכי היסוד של תנועת העבודה הציונית; ערכי התיישבות, ביטחון, צדק חברתי, הקיבוץ והסְפָר. הוא היה ראש מועצה אזורית מעולה, שקידם מאוד את אזורו בתחומים רבים ובראשם הקהילה, החינוך והתרבות. בתפקידיו הלאומיים ובראש ובראשונה כמנכ"ל משרד המדע, התרבות והספורט, לא היסס לשנות סדרי עדיפויות ולהעדיף את הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, על חשבון המרכז, תוך עימות אמיץ עם הממסד התרבותי התל-אביבי.

איתן הוא ידיד הגולן ובקעת הירדן, מאמין בצורך בשמירת בקעת הירדן בידי ישראל ואינו מהסס לבטא עמדתו זו. בעבר הלא רחוק זה היה הקונסנזוס של תנועת העבודה, אולם היום אין אפילו צדיק אחד במפלגת העבודה המחויב לדרך זו, ולכן חשוב כל כך שלפחות ח"כ אחד במפלגת העבודה ייצג את דרכה האידיאולוגית ההיסטורית.

* לחבריי בבית היהודי אני ממליץ על פרופ' אשר כהן. החלטת "תקומה" להישאר בבית היהודי, משאירה תחת קורת גג אחת את המגוון הרחב של הקולות בציונות הדתית, מהקצה השמרני של החרד"לות ועד הקצה של הדתיים לאומיים הליברלים. רוב הח"כים נמצאים בתווך, לאורך הרצף. חסר בין הח"כים מנהיג הנושא ברמה את הדגל הדתי-ליברלי, של חיבור אמיתי לחברה הישראלית על כל גווניה, של תורה ועבודה, של יהדות ודמוקרטיה, של פתיחות לגוונים השונים של היהדות והישראליות, של יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, של ברית בין הציונות הדתית לתנועת ההתחדשות היהודית הפלורליסטית. אני מאמין שבנט, בליבו, נמצא במקום הזה, אך עיקר מרצו ומעייניו מצויים בנושאים אחרים, וכראש המפלגה הוא מחפש את המכנה המשותף בין הזרמים והלחצים. חסר בבית היהודי אדם, שהמחויבות העיקרית שלו היא לסוגיות הללו.

במידה מסוימת, אורי אורבך מייצג את הדרך הזאת, אולם הוא זקוק לחיזוק משמעותי. מי שיכול למלא את הוואקום הזה הוא פרופ' אשר כהן. אדם חכם מאוד, רהוט, מנוסה, בקיא, שולט בחומר, איש מדע המדינה, שלבטח יהיה מחוקק מעולה ויוביל מאבקים חיוניים ביותר לחברה הישראלית.

* נפתלי בנט צריך להיות מרוצה מקמפיין ההסתה נגדו ("בנט זה אח של טיבי") שמוביל איתמר בן גביר ורשימתו "עוצמה לישראל". הקמפיין הזה מצביע על התהום המוסרית הפעורה בין הציונות הדתית והחיה הכהניסטית.

קמפיין ההסתה מתמקד בפועלו המבורך של בנט כשר הכלכלה למען קידומם הכלכלי והתעסוקתי של ערביי ישראל ובהצהרותיו לפיהן הרוב המוחלט של ערביי ישראל הם אזרחים נאמנים ויציאתו נגד הגזענות, נגד ראש העיר שרצה למנוע העסקת ערבים וכד'.

אני נזכר באורי אליצור ז"ל, שכל אימת שפעילי הימין הרדיקלי כינו אותו "אוהב ערבים" הוא השיב בכנות, שהוא מקבל את הכינוי כמחמאה. "אני באמת אוהב ערבים," אמר אליצור בפשטות. 

* הצטרפותם של מייקל אורן ואלי אלאלוף ל"כולנו", מחזקת את תמיכתי ברשימה זו. כמי שמשלב השקפת עולם ציונית, ניצית פרגמטית בתחום החוץ והביטחון עם השקפת עולם חברתית-כלכלית הדוגלת בערבות הדדית וצדק חברתי, הצטרפות השנים לרשימה מחזקת את תחושתי, שזו המפלגה המייצגת טוב יותר מאחרות את עמדותיי.

חתן פרס ישראל אלי אלאלוף הקדיש את כל חייו, מאז עלייתי ממרוקו, למען החברה הישראלית, ולפעולה למען צדק חברתי וערבות הדדית. הוא מייצג את השילוב שבין צדקה לצדק, כלומר בין תביעה מן המדינה לפעול לצמצום פערים באמצעות מדינת רווחה לבין תביעה מן הפרט, מן הקהילה ומן המגזר העסקי לפעול באופן וולונטרי למען אותן מטרות. זה השילוב בין פעולתו הפילנטרופית הברוכה במסגרת קרן רש"י אותה ניהל שנים רבות, לבין המלצות ועדת אלאלוף למלחמה לאומית בעוני.

גישתו של כחלון מתמקדת במלחמה בטייקוניזם, ובשבירת המונופולים והקרטלים החזקים והחיבור המשחית בין הון לשלטון; כך הוא נהג בתחום התקשורת וכעת הוא נושא את דגל שבירת קרטל הבנקים. אולם הגישה האנטי טייקוניסטית, המעודדת תחרות חופשית, יכולה להתממש גם ללא מדיניות רווחה, רק באמצעות חיזוק הרגולציה להבטחת התחרות. השילוב של כחלון ואלאלוף, הוא שילוב של מאבק במונופולים החזיריים עם מדיניות רווחה אקטיבית ונטילת אחריות לאומית על החברה.

הצבתו של מייקל אורן, ההיסטוריון הדגול והשגריר לשעבר בארה"ב, כאישיות המדינית הבכירה, מסמנת את הקו הניצי של המפלגה. אורן הוא אחד המומחים המובילים בישראל בתחום הדיפלומטיה הציבורית, מול מתקפת תעשיית השקר ומלחמת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.

אני מצפה בסקרנות לשאר השמות של המצטרפים ל"כולנו", ומקווה מאוד שאף הם יחקו את הכיוונים הללו.

* רשם המפלגות הודיע על רישום מפלגה חדשה: "תנופה לחופש הפרט", בראשות בועז ארד. בועז ארד הוא אידיאולוג של גישה קפיטליסטית מוחלטת, קיצונית, בנוסח "מסיבת התה" בארה"ב, כלומר צמצום המדינה למינימום שבמינימום שבמינימום מתוך קידוש השוק החופשי. ארד מגדיר את עצמו כתלמידה של איין רנד, נביאת האגואיזם הקדוש והוא עורך כתב העת של תלמידי רנד, "אנוכי", ששמו מעיד על תפיסתו – קידוש האגואיזם.

אף שאני שולל מכל וכל את האידיאולוגיה הזאת, אני מכבד אותה ומברך על הקמתה של מפלגה הנותנת לה ביטוי, בוודאי כאשר מייסדיה הם בעלי אידיאולוגיה עמוקה ומוצקה.

עם זאת, לא יכולתי שלא לגחך, למקרא מטרה 3 במטרות המפלגה – עידוד הסולידריות החברתית. אין סתירה מובהקת יותר מזו שבין טיפוח האנוכיות לבין סולידריות חברתית.

* כל הכותרות שאביגדור ליברמן מקבל בזכות השינוי מרחיק הלכת בעמדותיו המדיניות, מתעלמות מהעובדה ש... בעצם, אין כל שינוי בעמדותיו המדיניות. מראשית דרכו בפוליטיקה הוא מטיף ליוזמה מדינית של חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים, על פי העיקרון של "חילופי שטחים ואוכלוסיות," כלומר נסיגה לקווי 49' עם חילופי שטחים. ההבדל בינו לבין העבודה ומרצ הוא – שבניגוד לעמדתן, בחילופי השטחים – השטחים שישראל תמסור למדינה הפלשתינאית לא יהיו שטחים ריקים, אלא שטחים מאוכלסים בערבים, כלומר ואדי ערה. את הסיסמה "שלמות העם קודמת לשלמות הארץ," הוא אמר לראשונה במסיבת עיתונאים עם התפטרותו מתפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה בדצמבר 1998, שהייתה יריית הפתיחה לדרכו הפוליטית העצמאית.

מה הסיבה לכל המלל על "ליברמן החדש"? הפנטזיה, שהפעם הוא יחבור למחנה "רק לא ביבי".

* מה המשותף בין עמדתו המדינית של ליברמן לעמדתו המדינית של נתניהו? שניהם דוגלים בחלוקת הארץ על פי העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים".

* מה המשותף בין עמדותיהם המדיניות של הרצוג, נתניהו, בנט, לבני, ליברמן, זהבה גלאון ואורי אריאל? לכולן אין פרטנר פלשתינאי.

* גם כאשר השר לביטחון פנים הוא מ"ישראל ביתנו" המפלגה הזאת ממשיכה להתבכיין על רדיפה פוליטית של המשטרה.

* אם פאינה קירשנבאום תשתוק בחקירת המשטרה, היא תהיה ראויה לכהן כשרה לביטחון פנים בממשלת הרצוג.

* מאיר שטרית, שהודיע על פרישתו מן החיים הפוליטיים, הוא ותיק הח"כים. שטרית מכהן בכנסת מאז הכנסת העשירית, שנבחרה ב-1981, כלומר הוא כיהן בכנסת 34 שנים, אחת הקריירות הארוכות ביותר של ח"כ לאורך כל שנות הכנסת. הכהונה לא היתה רצופה – הוא לא שירת בכנסת ה-12, בשל כהונתו בתפקיד גזבר הסוכנות היהודית. הקריירה הפוליטית שלו החלה מוקדם יותר, ב-1973, עם בחירתו לראשות המועצה המקומית יבנה (לימים, עוד בתקופתו, העיר יבנה).

עוזי לנדאו, שאף הוא הודיע על פרישתו מהחיים הפוליטי, הוא הבא אחרי שטרית בוִתקו. לנדאו מכהן מאז הכנסת ה-11, שנבחרה ב-1984, עם הפסקה של קדנציה אחת בכנסת ה-17.

בנימין פואד בן אליעזר, שפרש לאחרונה, כיהן בכנסת ברציפות מאז הכנסת ה-11, שנבחרה ב-1984.

רובי ריבלין, שפרש מהכנסת עם בחירתו לנשיאות, כיהן בה מאז הכנסת ה-12 (1988), עם הפסקה של קדנציה אחת, בכנסת ה-13, שבה לא נבחר בפריימריז בליכוד.

בכנסת הבאה, בנימין נתניהו יהיה ותיק חברי הכנסת. בנימין נתניהו נבחר לראשונה לכנסת ה-12, וכיהן בה ברציפות, למעט הכנסת ה-15 אליה נבחר, אך פרש לפסק זמן עם הפסדו לברק בבחירות האישיות לראשות הממשלה.

* אנדריי ז'דנוב היה האחראי על המדע והתרבות במפלגה הקומוניסטית בבריה"מ בימי האפלה של סטלין. ז'דנוב רדף את התרבות והאמנות שלא התיישרה בדיוק על פי הקו של המפלגה.

ז'דנוב מת, אך הז'דנוביזם חי ובועט בנו. באכסדרת הספריה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב, מוצגת תערוכת ציורים ותצלומים של אמנים חובבים, מתנחלים בהר חברון. קבוצה של פרופסורים "חשובים" באוניברסיטה, מבית מדרשו של אנדריי ז'דנוב, יצאה בתגובה זועמת נגד עצם קיום התערוכה. פרופסור ישי רוזן-ז'דנוב-צבי: "ענייננו הוא בכך שהתערוכה כולה מיועדת, באופן גלוי ומפורש, להוות מכבסה של הכיבוש, ולמוכרו לחילוניות התל אביבית כפסטורליה טהורה."

פרופסור מנחם ז'דנוב-לוברבוים: "הפניה של אמני הר חברון לציבור התל אביבי אינה נעשית ממקום נייטרלי... אי אפשר לבוא בתמימות לתערוכה מעין זו, מבחינת ההשתמעויות הפוליטיות שלה".

אלה הם אבירי חופש הביטוי, חופש היצירה, חופש האמנות, חירות היוצר, הנאורות... כל עוד הם מבטאים את הקו הז'דנוביסטי. וככל פשיסט מצוי, הם מציירים תמונה פרנואידית של איזו קונספירציה להשתלט על הטריטוריה "שלהם", שהרי כידוע תל-אביב שייכת לאימא שלהם. 

* ביום שישי בצהרים, הרצה בן דרור ימיני במועדון קיבוץ מחניים על ספרו "תעשיית השקרים". אני הוזמנתי לשאת דברי פתיחה. בהגיעי לקיבוץ, רגע לפני רדתי מהמכונית, שמעתי ברדיו ראיון עם ח"כ נחמן שי, שהציע הצעת חוק להקמת ערוץ טלוויזיה ישראלי בינלאומי, באנגלית ובערבית, בסגנון "אל-ג'זירה", שיביא לעולם את דברה של ישראל מול מסע הדה-לגיטימציה ותעשיית השקרים האנטי ישראליים. כששמעתי את הראיון, החלטתי לפתוח בו את דבריי. להציג את המופת של מפעלו החשוב של בן דרור ימיני, כטיפה בים מול צונאמי הדמוניזציה והשקרים, ולנוכח חוסר המעש והחולשה של ישראל.

יצאתי מהרכב ופסעתי למועדון הקיבוץ. במבואה הוצגה תערוכת ציורים. כיוון שמיהרתי, לא היה לי זמן לצפות בתמונות, אך בזווית העין הספקתי לראות תמונה אחת, עליה כרזה: "תנו לצה"ל לנצח." אלא שעל האות ה"א בצה"ל מסומן איקס גדול. הרי צה"ל אינו צבא הגנה, כידוע. כשראיתי את התמונה, החלטתי לפתוח בה את דבריי.

ספרו של בן דרור עוסק ברובו הגדול בהתמודדות עם שקרי התעשיה נגד ישראל בעולם, אך הוא מתייחס גם לגרורותיה בארץ. הספר נפתח בשקר שטילטל את בן דרור והביא אותו להקדיש את כל העשור האחרון להתמודדות עם תעשיית השקרים, והוא לא היה של גורם ערבי, מוסלמי או ניאו-נאצי באירופה, אלא של הפוסט-היסטוריון האנטי ישראלי השקרן אילן פפה. הספר מוכיח עד כמה גדולה השפעתם של ישראלים המגוייסים לתעשיית השקרים האנטי ישראליים, דוגמת גדעון לוי, על התעשיה עצמה. ולמה ללכת רחוק, אם אפשר לסור למבואת המועדון, ולראות את הדברים בשידור חי?

לאחר ההרצאה היה לי זמן להתבונן בעבודות התערוכה; כולן ברוח אותה כרזה, ועם האסוציאציות המוכרות המקשרות בין ישראל לבין הנאצים והרודנים במאה ה-20. התערוכה היא של האמנים נאווה הראל שושני ודובי הראל. נאווה היא האוצרת של בית יגאל אלון, אוי לבושה.

יגאל אלון, בטקס חלוקת פרסי ישראל, יום העצמאות תשל"ד (1974): "רבים מנכסי הרוח והאמונה, שנתגלו במלחמת יום הכיפורים, הם כבר בבחינת ניצול הקרן, ולא רק ניצול הפרי שהניבה. יש מקום לחשש, כי קרן זו תידלדל ותלך, אלא אם כן נמתח שוב את השרירים, שרירי גוף ונפש, ונחזור אל המקורות ואל המקוריות שאפיינה אותנו בעבר – מקוריותו של עם עתיק וקשה-עורף, שהוא גא בעברו ובוטח תמיד בעתידו; הפתוח לקראת כל היפה והנאור שבעולם הרחב, אך קשוב, קודם כל, לזרמי המעמקים שבתולדותיו וגורלו. וגורלו גם כיום, 26 שנים לכינון ריבונותו, כמו בכל ההיסטוריה שלו, שעדיין אין משלימים עם קיומו. ואף-על-פי-כן יש הבדל אחד גדול ומכריע: שכאן, על אדמתנו, הגורל הוא בידינו. וזה הרבה מאוד, ולא רק בעיני שרידי אושוויץ ופליטי עמנו מארצות דיכוי והשפלה, אלא אפילו בעיני יליד הארץ, כמוני, הזוכר את דלות כוחו של כפרו הבודד במאורעות 36-39. אלא שאז, ולפני כן ובימים שבאו אחר כך, תמיד ראינו עצמנו שליחיו וחלוציו של עם יחיד, נרדף ומיוחד, אולי באמת 'עם לבדד ישכון'. בנקודה זו, בראיית עצמנו, של מי שאנחנו ולשם מה אנחנו כאן, השתבש דבר מה אחר קום המדינה. הוספנו לדבר, ואולי גם לפעול, ברוח האידיאלים הבסיסיים של המהפכה העברית, אבל בה-בשעה גם התחלנו להתנהג כאנשים שכבר באו אל המנוחה ואל הנחלה – איש איש לביתו ולנעלי הבית שלו. רק המלחמות הזכירו לנו, שהמערכה על קיומנו עודה נמשכת."

חמש שנים קודם לכן, בנאומו בעצרת יום השואה ביד ושם, אמר אלון: "כל חיינו בארץ הם עדות נחרצת לכך, שלא שכחנו דבר, אך למדנו הרבה. למדנו שאנו יכולים לבטוח אך ורק בעצמנו; שעלינו להיות חזקים וצודקים, כדי שלעולם לא יוסיפו עוד לרחם עלינו. ... כל המבקש להבין באמת את סוד עמידתנו בארץ הזאת, את כוח עמידתנו ואילו את מה שגם ידידינו מכנים בשם 'עקשנות ישראלית' ... יבין... תמצית הווייתנו ותמצית הלקח שלימדה אותנו השואה: העם הזה גמר אומר בלבו כי שוב לא יוסיף להצטדק בפני איש על שהוא קיים."

... והנה, האוצרת של הבית הקרוי על שמו, מיידה אבנים בצדקת הדרך, וכשלוחת מסע הדמוניזציה נגד ישראל, היא מוחקת את הה"א מראשי התיבות צה"ל.

* אחד הקמפיינים המכוערים ביותר בחברה הישראלית בשנים האחרונות, הוא הקמפיין נגד ה"הדתה" בצה"ל. קמפיין זה מזכיר לי כל מיני קמפיינים בהיסטוריה על "ההשתלטות היהודית" על העולם, על הכלכלה, על המדינה, על הבנקים וכו'. כל אדם נאור, דמוקרט וליברלי חייב לצאת נגד הקמפיין הזה, נגד "הפרוטוקולים של זקני דוסנילד".

מחוללי הקמפיין המרושע הזה, קפצו על פרשת גדוד "צבר" כמוצאי שלל רב. לא, הם לא קפצו על כך שמג"ד חילוני הודח בשל עבירות מין ונערכת נגדו חקירה פלילית בעניין, אלא על חשדות, שעל פי ההדלפות כנראה עומד להיסגר התיק נגד המח"ט שלכאורה נתן ידו לטיוח הפרשה. הסיבה לכך היא, שהמח"ט, הוא דתי, לא עלינו.

במאמר ארסי במיוחד, יצא נגד החטיבה ומפקדה רן אדליסט ב"מעריב". ומאחר והמח"ט, אל"מ עופר וינטר, הוא בוגר מכינת עלי, המכינה הקדם צבאית הדתית, היתה זו הזדמנות לאדליסט להכות במכינות הקד"צ הדתיות, ולבדל אותן מהחילוניות. והנה, נקרתה לידיו הזדמנות – הסמג"ד ב', שהביא לפיצוץ הפרשה והתנכלו לו בשל כך, הוא בוגר המכינה הקדם צבאית ע"ש רבין. הנה, נציג הטובים מול נציג הרעים. אדליסט ציטט את ראש המכינה ע"ש רבין, דני זמיר, שאמר דברים ברורים בנושא הצורך במוסר לחימה גבוה וטען שהדיון במוסר הלחימה מחזק את צה"ל. ועל הציטוט הזה הוסיף אדליסט: "אני מעריך כי במכינה של וינטר לא היה מתקיים דיון מעין זה."

כיוון שאני מקורב לעולם המכינות הקדם צבאיות, אני יכול לקבוע בוודאות שבמכינה של וינטר מתקיימים דיונים כאלה בדיוק כמו במכינה ע"ש רבין.

דני זמיר, מה דעתך על הכתבה של אדליסט? "איזו עליבות ורדידות. ניסיון כושל לסכסך בין מכינת רבין למכינת עלי. בעולם המכינות הסולידריות איתנה וחזקה. הבן שלי, שהוא בוגר מכינת רבין, משרת בגבעתי כבר שש שנים וכיום תחת וינטר ואין שום מתח או פער. פשוט המצאה."

* אויבים יידו אבנים לעבר ג'יפ של מג"ב ליד יצהר. על פי דיווחים ראשונים, האויבים הם בנים לאימהות יהודיות.

* בהערכת אמ"ן אודות הנעשה בסוריה (אולי נכון יותר להגדיר זאת כסוריה לשעבר), נכתב שחיזבאללה הקים רשת טרור בגולן (הסורי), שבראשה עומד סמיר קונטאר. סמיר קונטאר הוא רוצחה של משפחת הרן בנהריה (1979), ששוחרר בעסקת החילופין תמורת גופותיהם של חללי צה"ל רגב וגולדווסר.

זו עוד הוכחה לתוצאה של עסקות החליפין למיניהן – עוד טרור, עוד הרג, עוד שפיכות דמים, עוד קיפוח חיי אדם. והדבר חמור שבעתיים בעסקות של מחבלים חיים תמורות גופות של חללי צה"ל. אלו עסקות בלתי הומניות, כיוון שאין בהן אפילו הדילמה המוסרית של האחריות לחייו של החייל שבידי האוייב.

* ברכות חמות לחברי היקר, המתמטיקאי הדגול פרופ' אלכס לובוצקי, לשעבר ח"כ מטעם "הדרך השלישית" זצוקללה"ה עם בחירתו לאקדמיה הלאומית למדעים.

* מה המשותף ל"נ...נח...נחמ...נחמן מאומן" ול"א...אר...ארא...אראל...אראלה ממפעל הפיס"? שניהם מייצגים את ההיפך של "למי תודה? למי ברכה? לעבודה ולמלאכה!"

* ביד הלשון: יו"ר המועצה לשלום הילד יצחק קדמן התראיין לרדיו, וסיפר על ה"דוֹךְ" של המועצה, שהגיש לנשיא המדינה.

מה זה דוֹךְ?

אולי ראשי תיבות? למשל... דין וכ...

מן הסתם, הוא התכוון לראשי התיבות דין וחשבון. אולם היה עליו לומר דּוּ"חַ.

בדיוק כפי שאנו אומרים תפוּחַ, פתוּחַ, רוּחַ ושִׂיחַ, ולא תפוֹךְ, פתוֹךְ, רוֹךְ ושִׂיךְ, כך עלינו לומר דוּ"חַ ולא דוֹךְ.

ואם כבר מתעקשים לשבש, כבר עדיף "מִישְׁלוֹחָה".

* * *

תקוה וינשטוק

על ספרה של ז'קלין כהנוב: "סולם יעקב"

הוצאת גומא 2014

64 שנים אחר שהופיע ו-35 שנים אחרי מות מחברתו, הושק לאחרונה התרגום העברי של הרומן "סולם יעקב" שכתבה הסופרת ז'קלין כהנוב.

   ז'קלין כהנוב (1917 קהיר, 1979גבעתיים) למדה ספרות ועיתונאות בניו יורק וכתבה סיפורים קצרים, ובשנת 1950 הופיע ספרה "סולם יעקב" שזכה בפרס. זה רומן חניכה כמעט אוטוביוגרפי של המחברת ושל משפחתה המורחבת על רקע הנוף התרבותי של העילית היהודית במצרים בראשית שנות העשרים של המאה שעברה.

גיבורת הספר, ראשל גאון, בת חמש בתחילת העלילה ובוגרת תיכון בסופה, היא ילדה במשפחה יהודית המתגוררת בקהיר. הבריטים שולטים במצרים והלאומנות המצרית רק מתחילה להתגבש. קהיר היא עיר תוססת, מרכז לאומים ודתות שונים: מצרים, קופטים,  ארמנים, יהודים ונוצרים, אירופאים ובני ארצות הלבנט. הם יוצרים יחד אווירה קוסמופוליטית מובהקת בתוך הלבנט. כך גם בערים אחרות במזרח התיכון. הקהילה היהודית, 65,000 נפש בשנת 1947 – היא הקוסמופוליטית מכל העדות הקוסמופוליטיות. יש בה יהודים רבניים וקראים (במצרים, שלא כבארצות אחרות, נחשבו הקראים ליהודים), דתיים וחופשיים, ספרדים יוצאי ארצות המזרח והמגרב, ואשכנזים מרוסיה, רומניה ופולין, וכן יהודים שירדו למצרים  מארץ ישראל. כל קבוצה הביאה את המסורת, השפה והמנהגים שלה והקהילה מוציאה עיתונים בצרפתית, ערבית, עברית וגם לאדינו, ומגישה עזרה רבה לפליטים היהודיים המגיעים למצרים. קהילה מלוכדת כלפי חוץ, אך בפנים קיים קרע עמוק בין המשפחות הוותיקות לחדשות, כשחלק ניכר מאנשי הקהילה משתייכים למפלגות השמאל של המצרים המתקדמים.

אביה של ראשל הגיע מעיראק, אימה מטוניס, והם הכירו בבית הספר אליאנס. זו משפחת סוחרים אמידה ומסועפת מהמעמד הבינוני העליון. חייה זרים לחיים כיום, זרים בפרט לחיים החלוציים באותם ימים בארץ-ישראל-פלסטינה, שגם היא היתה תחת השלטון הבריטי.

לאימה של ראשל חשוב שבתה ובנה הצעיר ילמדו נימוסים אירופיים וידברו אנגלית בלי שמץ מבטא מצרי, והיא שוכרת לילדים אומנות אנגליות. עולם הנראה די מוזר כיום, זר ומוזר לישראלים של אותם ימים. האומנות, בפרט האומנת השנייה (הראשונה הזדהתה כאירית, לא אנגליה...) אינן חוסכות מאמצים כדי להרחיק את חניכיהן מהרחוב המצרי ומהילדים המקומיים "המפיצים כינמת ומחלות" ומונעות בעדם מלשחק בגינה העממית.

ראשל דווקא מחבבת מאוד את הילדים הללו וחרדה לגורלו של ילד רחוב המתגרה במשטרה הבריטית. היא רואה את עצמה כאחת מהם, גם, ושמא בעיקר, משום שגוון עורה חום כשלהם. הספר טובע מושג שטרם נתקלתי בו: חומי עור. לא לבנים, לא שחורים, גם לא צהובים או אדומים כאינדיאנים – חומים. אולם לאט לאט מסתגלת הילדה לכלוב הזהב בו היא כלואה, מפנימה את תורתה של האומנת ומתחילה להתבייש במשפחתה. ההפנמה מגיעה לשיא טרגי- קומי  כשראשל מחלימה מדיפטריה קשה ואביה מביא לבית רב עם זוג תרגולי כפרות כתודה על החלמתה. הבת מתקוממת בכל כוחה – לא נגד האמונה התפלה אלא מפחד מן החיידקים שעל התרנגולים, ומסכימה שיסובבו אותם מעל לראשה רק אחרי שיטבלו את היצורים המסכנים בליזול...

משטר האומנות מסתיים לבסוף והילדים חוזרים לשחק עם חבריהם המקומיים בגן הסמוך לבית. "אני אוהבת את הגן יותר בלילה מאשר ביום," אומרת ראשל. "בלילה אני יכולה להמציא על הגן סיפורים ולראות בו כל דבר שאני רוצה." המשפחה מתכוננת לחוג את ליל הסדר. את חג המולד כבר חגגו ("נכון שבאנגליה יורד שלג בחג המולד," אומרת  ראשל ,"אבל אנחנו ילדים מאושרים שיש לנו שמש יפה ונעימה.")

הרומן כולו מתקדם לקראת אותו ליל סדר. לראשל הקטנה נדמה כי בפסח רחובות קהיר מעניינים יותר מאשר בשאר ימות השנה. אולם לאימה אין מושג במנהגי ליל הסדר, ואת השולחן החגיגי עורך המשרת המוסלמי הוותיק. יציאת מצרים מעוררת בעיות קשות בילדה היהודייה החיה במצרים: האם המצרים עודם אוייב?– היא חוקרת את אביה בנידון ומשיבה בעצמה: אילו היו אויבים לא היינו חוזרים למצרים! אז אם כך, למה עוד חוגגים את הפסח?

היא מספרת את סיפור הגדת פסח לחברתה לכיתה,ילידת סוריה – "ילידה למחצה כמוני" – ומעירה כי לא ייתכן שאבות אבותיה, בני ישראל, הטביעו את המצרים בים סוף. הרי המצרים הם חבריהם הטובים!

ואילו חברתה אינה יכולה לתאר לעצמה שפעם העבידו המצרים את בני ישראל בפרך –  ומתרצת: "אחרי שהמצרים התאסלמו שוב אינם אותם המצרים." היא גם מציעה להמיר את המצרים בשליטים הבריטים:.הם מבצעים כיום את מעשי האכזריות במצרים. כך עולה האפשרות להרגיש חירות דוקא בארץ הנילוס ולא ברור אם ראשל מזדהה עם המצרים או עם  בני ישראל.

בספר מופיעים הרבה מבני המשפחה של ראשל ויחסיה עימם. אין לה הרבה לשון משותפת עם אימה, ואל אביה היא מתקרבת כשחלתה והוא ישב לידה וסיפר איך חצתה משפחתו את המדבר, ולמרות התקפות הבדואים הגיעה בשלום מבגדד למצרים. הילדה קרובה במיוחד לסבא גאון, האוהב מאוד את נכדתו הבכורה. הסב בעל הדעות המתקדמות מבין אותה יותר מהוריה. לעת זקנה מגשים הסבא חלום ישן ועולה לירושלים, אבל עיר הקודש מקבלת את פניו ביחס משפיל, כמעט התעללות, ורק כשבנו מחזירו למצרים הוא חוזר לאיתנו. הבנים והחתנים נוהגים בו בכבוד אבל ראשות המשפחה עוברת לדור השני, ולהם יש כבר התייחסות אחרת לעסקים, ולא מעט חיכוכים משפחתיים מתעוררים בנידון ובין משפחת האב, משפחת גאון המצליחה, למשפחת האם. ויכוחים אלה נראים לי כחלקים החלשים בספר, אבל ודאי יעוררו עניין באנשים שאותו עולם מוכר להם.

בסיום הספר יוצאת ראשל מתקופת התבגרות מרדנית, פרועה במקצת, ומסיימת את לימודי התיכון. הכול כבר השתנה. מצרים הנוחה שהכירה שייכת לעבר. בית המסחר של סבא, גן העדן של הילדה, הולך ומתמוטט. תקריות יומיומיות כבר מתרחשות בין הלאומים השונים בקהיר אך המשפחה עדיין מאמינה בעתיד הטוב. ראשל כבר חצויה בין העולמות. הנובלה משרטטת בדייקנות את הנוף התרבותי של יהודי מצרים בזמנה, נושא שלא רבים טיפלו בו, והסתכלותה המיוחדת והחודרת נחרתת בזיכרון.

בגיל 24 נוסעת ז'קלין, אז עדיין שוחט, לארצות הברית, לומדת באוניברסיטה קולומביה ספרות ועיתונאות וכותבת סיפורים קצרים, סיפורה "כזאת רחל" זוכה בפרס במגזין הספרותי "אטלנטיק". ב-1951 יוצא ספרה "סולם יעקב" וזוכה בפרס. הספר מופיע בלונדון באנגלית, אף שבמצרים למדה בבית ספר צרפתי. ב-1946 היא חזרה למצרים אחר אהבה נכזבת לאנתרופולוג לוי שטראוס, ולאחר מכן עזבה את מצרים לצמיתות. שנים מיספר חיתה עם אחותה בפריז, מתכוונת לעלות לישראל אך רוצה להכיר תחילה את אירופה. היא נישאה למהנדס קור [?], שורה כהנוב. אלה נישואיה השניים. הראשונים היו לסטודנט לרפואה במצרים, ממנו התגרשה. לימים התגרשה גם מכהנוב. ב-1954 עולים בני הזוג לישראל, למרכז קליטה בבאר שבע, ועוברים משם לגור בבת ים.

כהנוב מתחילה לכתוב מסות. את רעיונותיה המרכזיים אפשר למצוא כבר ב"סולם יעקב". לספרות היפה לא חזרה. "סולם יעקב" הינו הרומן היחיד שלה. '"בעומק ליבה ידעה שהיא מסאית, לא סופרת," מעידה עליה חברתה, "אך היא חלמה להיות סופרת במישרה מלאה."

המסות שלה מתרכזות בעיקר בנושאי הלבנט, האוריינטליזם וישראל הצעירה. הן מתפרסמות ב"קשת", הרבעון שהוציא המשורר אהרון אמיר. ב"הארץ" ובעיתונים אחרים כתבה על דמויות מקראיות, על הספרות היפנית ובעיקר על מעמד המזרחיים ומעמד הנשים בישראל. כתיבתה מצטיינת בחדשנות. בנושאים רבים הקדימה את זמנה. אמיר כינס את המסות בספר "ממזרח שמש". ספר קלאסי הנוגע באתגרים אקטואליים עד היום לישראל. ז'קלין כהנוב בוחנת את האופנים שבהם השתרש הקולוניאליזם בעיקר במצרים, ומאמינה כי "דור הלבנטינים" הקוסמופוליטי נטל את המיטב מן המערב ומן המזרח גם יחד ושילב ביניהם. עם זאת נראה לי שבגין הקוסמופוליטיות לא הרגישה כהנוב בשום מקום ממש "בבית".

"כהנוב גרמה לנו להציץ לעולמות שלא היכרנו," אומר הסופר א.ב. יהושע."לא פולקלור מזרחי אלא לבנט אינטלקטואלי." העיתונאי בועז עברון מוצא אצל כהנוב קוד של האריסטוקרטיה הספרדית, שהיתה כאילמת עד אז.

בדירה בבת ים ניהלה ז'קלין עם בעלה סלון ספרותי. הסתופפו בו אהרון אמיר, אידה ואהרון מגד וסופרים והוגי דעות אחרים. בעיקר קוראי "קשת", יוצאי מצרים ודוברי צרפתית, וכמו כן  מי שמתעניינים במזרח התיכון וביהודיו. חוג מצומצם יחסית של אינטלקטואלים, לא הקהל הרחב. בקורו המהמם של הנשיא סאדאת ייצר התייחסות פתוחה יותר ליוצאי מצרים ולתרבותם והיא שימשה מעין מדריכה לאנשים שעברו תהליך דומה לשלה.

דבריה נעשו אקטואליים מחדש בשנה האחרונה, כשקולות של יוצאי ארצות המזרח גוברים בחיים ובספרות שלנו. כשהושק עתה "סולם יעקב" בעברית, היה אולם "ענבל" במרכז סוזן דלאל מלא עד אפס מקום. האולם אמנם אינו גדול אך מאז הלכה לעולמה חלפו כבר שנים רבות למדי ומסתבר כי רושמם של כתביה ודבריה נותר עד היום.

והערה טכנית: "סולם יעקב" הופיע בהוצאת גומא בשיתוף עם יד בן צבי ומרכז אלישר לחקר מורשת יהדות ספרד. מצורפים אליו ראשית דבר מאת איל שגיא ביזאי ואחרית דבר של יעל שנקר. יחד עם שני המאמרים המקיפים זה ספר עבה, אבל כל המוסדות הנכבדים לא דאגו לכריכה הולמת. הכריכה דקה, מתחככת בין הדפים ומפריעה לקריאה.

* * *

יוסי אחימאיר

1. ז'בּו כוכב עליון בערב לברל

"היילכו שניים יחדיו" – זה שם מחזהו המצליח של א.ב. יהושע, על מפגשי דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי ב-1934. המחזה הועלה ב"הקאמרי" ונושאו שיחות בין שני המנהיגים דווקא לאחר שנת השנאה של עלילת רצח ארלוזורוב שהטיח השמאל בתנועה הרביזיוניסטית, בניסיון להגיע להסכם – ניסיון שלא צלח.

הקונצפט מצא חן בעיני מפיקי ערב הזיכרון לברל כצנלסון במלאות 70 שנה למותו, והם העלו על הבימה נוסח אחר של "היילכו שניים יחדיו": שני שחקנים שיחקו את ז'בוטינסקי (מאיר סויסה) וברל (אלון נוימן), המנהלים בשמיים דיאלוג משעשע ביניהם  – על בעיות השעה של ישראל.

בחילופי הדברים ביניהם התברר, שעל שם ז'בוטינסקי רחובות רבים ברחבי הארץ, ואילו על שם ברל – קפה נלסון בגבעתיים... לא מדוייק. הושמעו עוד בדיחות נמוכות, שלא לכבוד המארגנים והאירוע. מצד שני, הודגש שז'בוטינסקי יזם את הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה – וברל היה מן המתגייסים אליו.

שניהם, כידוע, נפטרו לפני קום המדינה. ז'בוטינסקי בן 60 הסתלק ב-1940, ברל בן 57 הלך לעולמו ב-1944. "בא לך לדבר על ישראל היום?" – שואל ברל-נוימן, המחזיק בידו את עיתון "הארץ", "לא היום" – משיב ז'בו-סויסה, המחזיק בידו את "ישראל היום".

הערב ביוזמת קרן ברל כצנלסון התקיים ביום חמישי שעבר, לא ב"בית ברל" הסוציאליסטי ליד כפר-סבא, כי אם ב"בית ציוני אמריקה" הקפיטאליסטי בלב תל-אביב, ואליו – איזו הפתעה! – הזמינו גם את מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, לשבת מאחורי "החתן והכלה", יצחק הרצוג וציפי לבני.

עלי להודות כי מעבר להעלאת זכרו והגותו של ברל, היה זה כנס בחירות לכל דבר של מפלגת העבודה בתיגבורה של לבני. בני הנוער של תנועת "הנוער העובד" גדשו את רוב שורות האולם האחוריות, וחלקם גם כבש לכמה דקות את הבמה בשירה מתרוננת.

ציפי לבני, "נסיכה ליכודית" בעברה, בת  לשרה ואיתן מהאצ"ל, הרגישה במקום כמו בבית. ייאמר לזכותה: הפעם לא היתה זו ציפי לבני המשמיצה במלים גסות מ"מצב האומה". דבריה היו מכובדים יותר, והיא שמה מאחור את הרדיפות והקיפוח שהיו נחלת יוצאי המחתרות בימי שלוט בן-גוריון ביישוב ובמדינה, והוריה בכללם.

לא היה אפשר להתעלם מזחיחותה. לשותפות הפוליטית הקוניוקטורלית היא באה עם שני מנדטים בלבד, כאשר ארבעה נשרו בדרך. הישגה העצום: היא הצליחה לכופף את הרצוג וכמעט לכבוש כסוס טרויאני את "העבודה" מבפנים. לבני זוקפת לזכותה את העלייה של "העבודה-התנועה" בסקרים. אמרו מעתה: ציפי לבני "נסיכת השמאל".

ניכר היה בה שהיא מבקשת ליהנות משני העולמות – לא מתנתקת, לדבריה, ממורשת ז'בוטינסקי ("לא עברתי צד, אמשיך לחנך את ילדי על ערכי ז'בוטינסקי"), וקוראת להילחם על ערכי שני המנהיגים, ובמיוחד חמש המ"מים. יצחק הרצוג מצידו ציין, כי מה שברל אמר, היה יכול להיאמר על-ידי ז'בוטינסקי ו"אנו מממשים את צוואת האבות-המייסדים."

קצת התכווצתי בכיסאי, הגם שיש להודות כי ימי ההסתה של השמאל מן העבר חלפו ואינם, ולא מצאו ביטוי על הבמה.  ז'בוטינסקי כיכב – ולאו דוקא לשלילה – בערב המפואר הזה, שהושקעו בו להערכתי מאות אלפי שקלים (אולם, שחקנים, זמרים, נגנים, סרטים, פעלולים, ומה לא). מעניין: אם "אליל הזמר" קובי אפללו (אכן, זמר נפלא) לא היה כלול בתכנית, האם היו באים כל כך הרבה בני נוער לשמוע על ברל? התכווצתי וגם קצת התקנאתי.

באתי לאירוע כנטע זר, חופן בידי את ספרו של אבי "לאחר האהבה, לאחר השנאה", זיכרונותיו על ברל, שהיה מי שנתן לו לראשונה ספר בעברית בספריית פושקין בעיר ילדותם, בוברויסק שברוסיה הלבנה, בתחילת המאה העשרים. "לא לידידיך אתה חסר ברל, רק לי, הנפסק הדיאלוג בינינו?" – חותם אבי את ספרו המרגש, והנה בנו הצעיר מוזמן לאירוע הזיכרון למנהיג הרוחני של מפא"י, ותודה על כך לקרן ברל כצנלסון.

בסך-הכל ערב שהיה שילוב מרשים של פוליטיקה, הגות ובידור. ביציאה מהאולם אל הקור התל-אביבי, חלפה מחשבה בליבי: בהחלט אי-אפשר להוציא מכלל אפשרות, ולא רק בגלל הסקרים, שהבחירות הקרובות שוב יביאו להקמת ממשלת אחדות לאומית בין הליכוד לעבודה. הבה נודה על האמת: כלום לא עדיפה רוטאציה בין נתניהו להרצוג על פני רוטאציה בין הרצוג ללבני?

ז'בוטינסקי וכצנלסון המנוחים, באשר הינם, לפחות לפי ההסכמות-כביכול ביניהם והדיאלוגים הדימיוניים – אם לא הזויים – שניהלו על הבמה, אולי היו מברכים על כך. את המפגש ביניהם (על הבמה) הם מסכמים במילים: "בוא נשוב וניפגש כאן בעוד שבעים שנה, בתקווה שעד אז המצב ישתפר..."

2. 41 אלף. את המיספר הזה לא אשכח

עד יומי האחרון

41 אלף. את המיספר הזה לא אשכח עד יומי האחרון. 41 אלף זה מיספר הקולות שניתנו לי על-ידי מתפקדי הליכוד, כאשר שבתי וביקשתי את תמיכתם, כחבר-הכנסת ה-13, להיבחר גם לכנסת ה-14. 41 אלף קולות מתוך כ-200 אלף מתפקדים דאז, שהציבו אותי במקום ה-20.

לא זכיתי לשוב ולהיבחר לכנסת – למרות המיספר העצום של תומכים. השיטה דחקה אותי למקום הלא-ריאלי – 48 – ברשימת הליכוד באותו זמן, בראשות, כמובן, בנימין נתניהו.

צריך להבין (ואני הבנתי – והשלמתי): ההצבעה לכנסת נעשתה אז בשני פתקים, האחד לראש ממשלה, השני למפלגה. מועמד הליכוד נאלץ להיכנע לאולטימטום שהציבו בפניו דוד לוי מצד אחד ורפאל איתן מצד שני: אם לא ישוריינו שבעה מקומות  לכל אחד מאיתנו – אמרו – נתמודד מולך על ראשות הממשלה. במקרה שזה היה קורה, ההפסד למועמד העבודה, ראש הממשלה שמעון פרס, היה חתום וסגור.

השניים קיבלו את מבוקשם, נתניהו גבר על פרס, ואני – ש"נשכבתי על הגדר" למען תנועתי – קיבלתי את הדין. כך למעשה פרשתי מן החיים הפוליטיים.

מכאן ברור מדוע אינני מחובבי הפריימריז, כאשר המועמד צריך להוציא סכומי עתק, ולהשקיע מאמץ אדיר, על מנת להגיע לעשרות אלפי איש – ולבסוף, גם אם נחל הישג כביר, נדחק אל מחוץ לכנסת. בכך למעשה – רצון בוחרי הליכוד לא מולא.

כידוע, ההצבעה לכנסת שבה לפתק אחד. אין איום מן הסוג שהוצב לנתניהו ב-1996. לדני דנון אין "אקדח לרקה" כדוגמת זה שהיה לפני 18 שנה בידי לוי ורפול. וצריך להודות: בין בחירה מוקדמת במרכז הליכוד לבין בחירה בקרב מתפקדי הליכוד – טרם הוכרע איזוהי השיטה העדיפה.

עם זאת, כי בשתי השיטות מדובר בהליך דמוקרטי (לא נטול פגמים וסיכונים), שאינו מתקיים באף אחת ממפלגות האופנה החד-פעמיות, שם המנהיג – ליברמן או לפיד, כחלון או דרעי – קובע מי לרשימה במקום ריאלי ומי החוצה.

כאשר בן כספית כותב במאמרו ב"מעריב" (23.12.14), בלשונו המוגזמת, "כי הפריימריז מעבירים את החברים (בליכוד) על דעתם"  – הוא די צודק. אכן, מתרחשת בליכוד תזזית דמוקרטית, מערכת בחירות פנימית תוססת, שרק צריך לברך עליה. הן כך מתנהלת מפלגה דמוקרטית, שחבריה, בין אם הם חברי המרכז ובין אם הם מתפקדיה, יקבעו "מי לחיים ומי למוות" (הפוליטי). הם ולא העומד בראשה.

מדוע אינו מכוון את חיצי ביקורתו למפלגות אחרות, שבהן אין מתקיים הליך פנימי דמוקרטי, אלא הרשימה נקבעת על-ידי "מרכז" של איש אחד, המנהיג הכל-יכול? בן כספית, כמי שמבקש לקלל (את הליכוד), יצא במקרה הזה כמברך.

פרשננו גם שוחה בזרם האופנתי, האומר ש"מה שמעניין היום את הציבור יותר מכל דבר אחר, זה העניין הכלכלי-חברתי." אולי כן, אולי לא. נושא חשוב הוא המצב הכלכלי, אבל לא פחות מזה המצב הביטחוני, האיומים הקיומיים ומרחץ הדמים המתנהל סביבנו.

הציבור אינו טיפש, ומבין כי הפרשנים, הסוקרים, אינם רק מביאים תמונת מצב. מטרתם-מגמתם לעצב דעת קהל, להשפיע, ורובם כאופוזיציה לראש הממשלה המכהן. השפעת הפרשנים המוטים והסקרים הלא-כל-כך אמינים – קטנה. הליכוד (עוד מלפני "ישראל היום") תמיד היה חלש בתקשורת, מה שלא הפריע לו לנצח שוב ושוב במערכות בחירות מאז מהפך 1977.

הציבור יחליט בקלפי אם נתניהו יהיה ראש ממשלה אם לאו –  לא על פי הנחיית בן כספית, קמיל פוקס ודומיהם, שימשיכו בשלהם עד 17 במארס, אלא על פי המצב לאשורו בכל תחומי חיינו ומתוך מבט לעתיד. השאלה שעומדת בני הוד מעלתו הבוחר, הפעם יותר מתמיד, היא –  מי ראוי יותר להנהיג את ישראל גם בשנים הבאות בסערה האופפת אותה מבית ומחוץ.

ואני כשלעצמי, תמיד אתענג על המספר הזה – 41 אלף...

פורסם לראשונה ב"מעריב", 25.12.14

* * *

רביבה בן זאב

אני מצדיעה לנתניהו

לאהוד בן עזר,

 יבורך בצלאל בן אהרון בתשובתו לעמוס אריכא על בנימין נתניהו  ("חדשות בן עזר" 1005). 

בן אהרון מבטא תחושות רבים שקראו את המאמר הזה וגם לנוכח מסע ההשמצה של פופוליטיקאים חסרי אחריות ותאבי שררה  המדקלמים השמצות נלוזות שהוכנו בעבורם על ידי פרסומאים מטעמם. 

ללא כל בושה הללו משתמשים בשקרים ובעלילות נבזיות כדי להעיף מכסאו את מי שהכי ראוי לנהל את מדינת ישראל באחת התקופות הקשות, כשהאנטישמיות  מלבה את השנאה ליהודים כאשמים בכל הרעות החולות שעל הגלובוס.   

 אני מצדיעה לנתניהו על יכולתו לספוג את העלבונות האישיים השקריים, לעמוד בפרץ, לשמור על שפה נקייה  ולהאמין  שהאזרח ההגון ידע להבחין בין אמת לשקר ובין עובדות מוכחות להשמצות חסרות בסיס. 

במדיניותו הזהירה השקולה והאחראית, נתניהו הוכיח כבר את  יכולותיו לעמוד בפרץ ולהנהיג באחריות את מדינת ישראל.

(ראוי לציין שאיני מכירה באופן אישי את נתניהו ו/או מישהו מבני משפחתו ואיני חברה ב'ליכוד'). 

* * *

אהוד בן עזר

אם הקרקס האנטי-ביבי יימשך

אז למרות שלא הייתי חסיד שלו

וכיניתי אותו בכהונתו הראשונה בשם ז'וּליק

אני אולי אסתום את האף נגד בחילה ואצביע ליכוד

אפילו שהליכוד כולל אנשים כמו פייגלין

אך אצביע כך כדי שתהיה ממשלה יציבה

 ולא סיעות קטנות וסחטניות לכל כיוון

להזכירכם עדיין הערבים והמוסלמים

הם האוייב האמיתי שלנו ולא ביבי

ובראיית המצב ביבי צדק ולא הסכל אובמה

פיקחו עיניים וראו מה הולך סביבנו באיזור

וזאת כשאתם ממשיכים להתלונן על ביבי

 ולשבת בבתי קפה ולזלול במסעדות

 ולגדוש קניונים וליילל בדמעות תנין

ולטייל בחו"ל על בטן שבעה

אז אני אולי אסתום את האף נגד בחילה ואצביע ליכוד

בבחירות הקודמות הצבעתי יש עתיד

* * *

רות ירדני כץ

איווט ליברמן, קח אחריות ולך הביתה

 השחיתות חוגגת. זה כבר לא בן-אדם אחד שגונב לכיסו ולא שניים. זה כשלושים בכירים מעורבים אחד בשני. יד-רוחצת-יד, יד-לוחצת-יד, וזו מכונה משומנת היטב. הם העבירו כספים, מינו קרובים-קרובים ומקרובים והכניסו לכיסם הפרטי הרבה כסף. מאפיה במיטבה. מאפיה שבאה ממפלגת ״ישראל ביתנו״.

יש מישהו שיכול לומר שיו״ר המפלגה ליברמן לא ידע דבר וחצי דבר? מתחת לאף שלו מתנהלת מאפיה והוא לא ידע-שמע-ראה? ליברמן מעלים עין או שהוא מנותק ממה שקורה במפלגתו?

החשודה הבכירה בפרשה היא ח"כ פאינה קירשנבאום, סגנית שר הפנים ומזכ"לית ישראל ביתנו. לא פחות ולא יותר. היא חשודה שקיבלה כספים, שהופקדו לחשבונות לא שלה, אלא כמשכורות למקורבים ובני משפחה. גב׳ קירשנבאום התחברה לשר לשעבר שכבר שמענו על מעלליו בהיותו שר התיירות, סטס מיסז'ניקוב. הוא חשוד בקבלת שוחד, תיווך לשוחד והטיית מכרזים. בית המשפט האריך את מעצרו בתשעה ימים. על פי החוקר המשטרתי מיסז'ניקוב ניסה לשבש את תהליכי החקירה והוא נחקר על פרשות בהיותו שר-התיירות ופרשות חדשות. אותו שר שפוטר על ידי ליברמן המשיך במעלליו. לשחד, לגנוב, לתת ולקחת.

גב׳ קירשנבאום הפעילה את כוחה ושלחה זרועות לכל עבר והקימה רשת מפוארת וראש המפלגה שלה לא ידע ולא שמע? הרי סוד שיודעים שניים כבר לא סוד ובפרשה זו מעורבים עשרות אנשים. אם מר ליברמן לא ידע מה מעוללת סגניתו האישה הקרובה ביותר אליו, המשמעות היא שהוא לא יכול להוביל מפלגה. ואם הוא ידע והעלים עין, שתק, עבר לסדר היום, בודאי שאיננו יכול למלא תפקיד של ראש מפלגה, ושלא יספרו לנו שנטפלו להם בגלל הבחירות ההולכות וקרבות. 

אהוד: ליברמן והשלושים-ואולי-יותר שלו הם "חפים מפשע" כל זמן שלא הורשעו, וזה ייקח עשר שנים לפחות עד שיורשעו סופית, לאחר כל הערעורים. מה עוד שלגבי ליברמן נמנעו רשויות החוק כבר פעמיים מלתבוע אותו לדין, וזאת דומני גם לאחר ששמר במשך שנים על זכות השתיקה.

עלייך לדעת כי הפושעים האמיתיים הם אהוד אולמרט, אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו, וכי ישנה עוד סכנה לאומית והיא גב' שרה נתניהו, שבגללה המזרח התיכון מתערער ומתפורר כמו עוזרת בית מפוטרת. שלא לומר שערוריית ההתנחלויות, שבגללן מפתחת איראן פצצות גרעיניות. ושכחת שהעוני בישראל הוא מהגבוהים בעולם וכי ישראלים רבים נאלצים לטוס לחו"ל כדי לאכול ארוחה חמה, ולפעמים גם לא כשרה.

* * *

אהוד בן עזר

הבאר המתוקה של הקאימקאם הטיפש

לפני שנים רבות היתה ארץ-ישראל חלק מהאימפריה העות'מנית, בראש האימפריה עמד השולטן, שהתגורר בארמון המפואר דולמאבאצ'ה, על שפת הבוספורוס, בעיר הבירה איסטאנבול.

אבל יותר משהתורכים שלטו בארץ-ישראל – שלט בה הבאקשיש.

כל אזרח שהיה צריך לקנות אדמה, לבנות בית, לשלם מיסים, לפנות לבית המשפט, להתלונן במשטרה על גניבה – היה נותן מתנת באקשיש למושל, לפקיד, לשופט או לשוטר.

השוחד קבע מי יזכה במשפט, מי ישלם פחות מס, למי תאושר קניית אדמה ובניית בית, מי ייאסר ומי ישולח לחופשי. והשופטים היו נוהגים ללא משוא-פנים רק במשפטים שבהם שני הצדדים שיחדו אותם בסכום דומה, ולא היתה סיבה להעדיף צד אחד על האחר.

יום אחד בא לקאימקאמליק (עיר המחוז) יפו, הכפופה לפאשאליק (עיר הפלך) ירושלים, קאימקאם (מושל מחוז) חדש.

והיה הקאימקאם אדם ישר ומודרני, שמשפחתו העשירה שלחה אותו ללמוד בפאריס, ושם ראה הליכות עולם ולא ביזבז את זמנו על חיי-הוללות בלבד.

נקעה נפשו של הקאימאקם החדש משחיתותם של הכפופים לו, השופטים, ופקידי מס העושרה, ופקידי הגומרוק הוא המכס, ופקידי הטאבו, והשוטרים – והוציא תקנה שמעתה והלאה אסור לקחת ואסור לתת באקשיש, אפילו לקאימקאם עצמו.

והוא גם רכש ביושר פרדס צעיר, והחל לחפור בו באר. יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, מדרום לדרך העולה לירושלים.

תחילה שמחו תושבי יפו ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם מדי פעם בבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, בלב העיר, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.

לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז בעיר ובמחוז. השופטים אינם מוציאים פסקי-דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות האירופאיות העוגנות מחוץ לנמל, אי אפשר לקנות או למכור קרקע או לבנות בית, והגנבים חוגגים, והמשטרה מנמנמת.

באו כולם בטענות אל הקאימקאם שביטל את הבאקשיש הישן והטוב, אבל הוא התעקש ואמר: "אני לא מוכן לחזור לשיטת הבאקשיש ולא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפחה אשר בפאשאליק ירושלים ובפני השולטן עבדול-חמיד היושב באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – המדען פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילות-הברזל, כמו בפאריס!"

"מה לעשות? איך ניפטר מהקאימקאם שלנו?" שאלו התושבים זה את זה, ושלחו משלחת אל הפחה, המושל התורכי של פאשאליק ירושלים, שהיה השר הממונה על הקאימקאם של יפו.

"טוענים נגדי שכל המושלים שלי לוקחים באקשיש כדת וכדין," אמר הפחה כשהוא בוחן את צרור מג'ידיות-הכסף שהביאו לו היפואים. "ואיך אוכל לפטר את המושל היחיד הנחשד שהוא נוהג ביושר?!"

"אבל שלנו גם טיפש!" נזעקו.

"אם יוכח הדבר – יודח!"

שבה המשלחת ליפו. "מה לעשות? איך נוכיח לפחה שהקאימקאם שלנו גם טיפש?" שאלו התושבים זה את זה.

אמר להם ג'וחא הלץ: "תנו לי שלושה שקי סוכר, ואני מוריד לכם אותו מגדולתו."

"כיצד?"

"אלוהים הוא עם הסבלנים. חכו ותיראו."

השאיר לעצמו ג'וחא שק סוכר אחד בבית. העמיס שניים על השקיים של חמורו, ורכב ובא לפרדסו הצעיר של הקאימקאם, שם חפרו הפועלים את הבאר החדשה.

ניגש ג'וחא לראש קבוצת החופרים והבטיח לו שק סוכר אחד, בתנאי שאת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.

וכך אמנם היה. והפועל, שחפר בתחתית הבאר, צעק כמוסכם: "מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מיכרה של סוכר!"

מיד רצו השליחים להודיע על כך לקאימקאם, והוא נתקף בהתרגשות עצומה לשמע הבשורה על מיכרה הסוכר בבאר, וביקש למלא כד מים ולטעום מהם.

טעם ומצא כי אמנם נכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!

מיד דהר בעגלתו עם הכד לירושלים –

התפרץ למשרדו של הפחה, ובישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים, שבזכותם תפוזי השאמוטי טעימים כל-כך.

המושל, שהיה תורכי פיקח, הבין מיד כי מעשה ליצנות כאן, וכי ידו של ג'וחא בדבר. הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: "בן-שדים ג'וחא!"

לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת הפחה של ירושלים להעביר את הקאימאקם של יפו מתפקידו.

ומאז מסתובב הקאימקאם-לשעבר מעיר לעיר וממחוז למחוז ומחפש מקום שתושביו חיים כולם ביושר, ובארותיו מפיקות מים מתוקים כסוכר.

ספטמבר, 1995

* * *

אברהם שלום

שמשים שלא מדעת, העיקרון התורן של לבני

כשפיטר אותה בנימין נתניהו מן הממשלה, הצהירה ציפי לבני כי היא נשארת נאמנה לעקרונותיה. לגברת היו כה הרבה עקרונות שונים ומנוגדים, עד כי בכל רגע נתון יימצא עקרון שלו היא נאמנה. היא התיצבה לבחירות יחד עם אריאל שרון תחת העקרון וההבטחה כי "דין נצרים כדין תל-אביב," ולאחר שקיבלה קולות על סמך ההבטחה הזאת – במיוחד מול עמרם מצנע יו"ר סיעת העבודה באותן בחירות – עברה לבני לארגן את הבסיס של החקיקה וההצבעה להשגת רוב מפוקפק בכנסת להחרבת נצרים ומסירת כל גוש קטיף לחמאס.

אחר כך היתה ב"קדימה" יחד עם אהוד אולמרט, וכשרת החוץ, היתה אחראית להחלטה 1701 של האו"ם לסיום מלחמת לבנון בדרך שהביאה לחיזוק ולהתעצמות חיזבאללה וחסמה את ישראל מפעולת הגנה.

אחר התיצבה לפני הבוחרים ברשימת קדימה ואחרי הבחירות נטשה אותה כאשר בחרו חברי המפלגה את שאול מופז להיות יושב ראש קדימה.

לעיקרון אחד נשארה לבני נאמנה תמיד, והוא לבקש ולמצא איזו מפלגה תציע לה משרה, בלי קשר למצעה ודרכה.

ואכן, הברייתא על רבי אליעזר שאמר "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא בן מינו," עלתה בדעתם של בוחרים לא מעטים, כששמעו כי לבני הצטרפה לרשימתו של יצחק הרצוג לבחירות לכנסת.

 צפורה לבני הופיעה יחד עם הרצוג בכינוס של "פורום סבן" שהתקיים בושינגטון, בערב שבו נכחה גם הילרי קלינטון, שרת החוץ הקודמת בממשל אובמה. הרצוג פתח את מסע הבחירות שלו לכנסת בנאום באנגלית בוושינגטון, והאשים את ראש ממשלת ישראל כי יצר משבר אמון עם הנשיא האמריקני ברק אובמה.

בניגוד להרצוג, אמרה הילרי קלינטון כי "שיתוף הפעולה טוב זה לא אומר שתמיד נסכים."

התקבל הרושם כי הרצוג שכח שעליו לזכות בקולות הישראלים, לא למצוא חן בעיני האמריקנים. ספק רב אם הצליח לזכות בהערכתם של הנוכחים.

לא עבר זמן רב עד שהתברר לעין כל כי הלהק של הסיעות "התנועה" של צפורה לבני ו"העבודה" ושל יצחק הרצוג – מרחף הרחק מן הארץ, מן הערכים של "תנועת העבודה" הידועה בתולדות ארץ ישראל בנאמנותה לציונות ולהתישבות בארץ ישראל.

הפוליטיקה החדשה של יאיר לפיד

רבים מסכימים עכשיו כי שר האוצר המפוטר אינו מבין בכלכלה. עתה מתברר כי גם אינו מבין במדיניות. אנו מבקשים לזכות בידידוֹת לעזור לנו לשמור על ארצנו ועל ביטחוננו, ואילו יאיר לפיד חושב דווקא ההפך, כי עלינו לוותר על בטחוננו ועל שטחי ארצנו כדי לזכות בחיוכיו ובהסכמתו של ברק אובמה.

בהתקפה על ראש הממשלה פנה אליו מר לפיד ואמר: "גרמת נזק מתמשך חמור לברית האסטרטגית בין ישראל לארצות-הברית."

ועל מה ביסס לפיד את האשמותיו? בנאום בכנס אנרגיה סיפר מר לפיד: "סנטורים מתקשרים אליי כדי להבין מה פשר היחס המתנשא והמזלזל שאתה מפגין כלפי הידידה הכי טובה שלנו בעולם, שהיחסים איתה הם הנכס הביטחוני הכי גדול שלנו. לך תסביר להם שאתה כל כך מנותק שנדמה לך שאמריקה נתקעה בשנות ה-80'. פעם הבנת את אמריקה, אבל אמריקה השתנתה ואתה מנותק."

האם ביקשו הסנטורים לדון על תוכנית מע"מ אפס של מר לפיד? ואם לא זאת היתה בקשתם, מדוע לא התקשרו לראש הממשלה או לשר החוץ של ישראל לדון ביחסים בין שתי המדינות? ומיהם אותם "סנטורים אמריקניים" השופכים את ליבם בפני יאיר לפיד, האם הם נמנים על הרוב בסנאט האמריקני האוהד את ישראל ותומך בה, או על המיעוט התומך במדיניותו העוינת של אובמה?

אין זאת אלא שאותם אישים אלמוניים התקשרו במיוחד לשר האוצר, כי ביקשו אוזן קשבת לדברי אובמה נגד ראש הממשלה, ידעו שימצאו אותה אצל לפיד, יבעירו אש מחלוקת בישראל ויחלישו את מעמדנו. לפיד עד כדי כך קורא לא נכון את התמונה הפוליטית, שהוא מתגאה בכך שהאמריקנים בחרו לדבר עימו, ואינו שם לב שהם משתמשים בו ככלי ומנצלים את רצונו הגלותי להתבטל ולמצוא חן. לפיד לא הזכיר בנאומו כי דחה את טענות הסנטורים. להפך, נראה מדבריו כי התפתה לומר להם כי ראש ממשלת ישראל "מנותק".

לפיד לא קלט כי נזדמנה לו האפשרות להסביר לסנטורים כי מדיניותם של אובמה וקרי לוקה בחוסר הבנה של המציאות במזרח התיכון ומחלישה את אמריקה ואת בני בריתה באזור. בעצם שטיחת האשמות נגד ראש הממשלה ונגד ממשלת ישראל בפני האמריקנים – הצדיק ראש מפלגת "יש עתיד" את צעדו של נתניהו שפיטר אותו ואת לבני.

המאמר פורסם במגזין "מראה" 318

* * *

משה כהן

הנדון: האחריות על מי?

מכובדי,

עם התחדשות ירי הטילים מעזה גוברים הקולות בציבור המתרעמים על ראש הממשלה שאינו מביא פתרון מדיני.

רגע, אבל למה כל ההאשמה על נתניהו, האם לשלטון החמאס בעזה אין חלק במצב? האם השלטון בעזה אינו  מכריז ששם לו למטרה להכחיד את עם ישראל? אולי לא כל הקלפים בידי נתניהו ויש גורמים, כמו שלטון החמאס בעזה, שהשפעתם לא פחותה ושעליהם אין לנתניהו שליטה? אין לכם שום טענות לחמאס? אפשר לחשוב שנתניהו משגר את הטילים.

הנוהג המגונה להטיל את כול האשמה לסכסוך על נתניהו הוא מופרך, מזיק ומזוכיסטי. די כבר!

הנדון: עולם כמנהגו נוהג

מכובדי,

למזלנו ישראל היא מדינה דמוקרטית ונאורה, ומנהיגיה נאורים ושמים בראש מעייניהם את השמירה על זכויות ורגשות המיעוטים. כך למשל, באירועים האחרונים של ריסוס קירות מסגדים, יצאו מנהיגים כגון ראובן ריבלין וחיים גורי מגדרם כדי לגנות את המעשים הפוגעים ברגשותיהם של המוסלמים. הם קוראים בגרון ניחר "טרור, טרור, ריחמנא ליצלן" ודורשים מיצוי הדין ביד קשה נגד הטרוריסטים היהודים בשם המוסר היהודי. כמו כן דואג משרד החינוך להעביר שיעורי מחנך למיגור הגזענות נגד ערבים בבתי הספר.  וזה יפה ומלבב.

אך מה לעשות, יש גם פגיעות ביהודים. כך למשל, נפגעה אתמול [יום חמישי] ילדה בת 11 מבקבוק תבערה שהושלך על מכונית המשפחה ונכוותה קשה. אמנם אין שריפה של ילדה יהודייה חמורה כמו ריסוס קירות של מסגד, אך בכול זאת ציפיתי שמנהיגינו יגנו את הפשע הנתעב הזה. כולי נסער ומתחלחל למחשבה על מסכת הייסורים שתעבור הילדה האומללה, שכול פשעה הוא שנולדה יהודייה. אך למרבה האכזבה, עולם כמנהגו נוהג. מנהיגינו הנאורים, היוצאים מגדרם לגנות ריסוס מסגדים, עוברים לסדר היום ומתעלמים לחלוטין מהזוועה הפוגעת בילדים יהודיים. אטימות ושפלות רוח שאין דוגמתה. היכן אתם ראובן ריבלין וחיים גורי? ילדה בת 11 נשרפה חיים ואתם שותקים?!! – זו אינה גזענות?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

משה טל

232 והאיחוד האירופי

אני מציע, למי שמוכן לשמוע, להעביר האחריות והטיפול ברצועת עזה לאיחוד האירופי.

232 יחזור להיות כביש כפרי המשרת אוכלוסיה כפרית.

הם יוכלו לדאוג להסרת ה"הסגר" מהרצועה, המתעקשת לשמר מצב לחימה איתנו, על-ידי בניית נמל שיהיה באחריותם. כמובן שיצטרכו לקבל אחריות על פירוז, דמוקרטיה, בריאות, חשמל וכד'. הכי חשוב – תנועה חופשית והזכות לשוט לאירופה "הנאורה", בה קיים חופש תנועה מלא.

למען הגילוי הנאות – אני מחסידי ההיפרדות המוחלטת ושתי מדינות! – אבל יהיה טוב להיווכח שהאירופאים ה"נאורים" יודעים לעשות טוב מאיתנו, כאשר יצליחו להפוך את הרצועה לסינגפור של המזרח התיכון. אני מאמין שגם חסידי ארץ ישראל השלמה ירככו עמדתם.

תנו להם ההזדמנות! אם יצליחו וגם מרבית תושבי הרצועה יהגרו, בדרך הים לאירופה –  לבריאות תושביה, 232 ישרת רק אותנו.

משה טל

מושב דקל

* * *

אהוד בן עזר

כיצד הפכו הנוצרים לפלסטינים

ב"מעיין הכבשים" המעוות של אילן רונן ב-2002

מתוך היומן

14.6.02. יום שישי. בצהריים מתקיימת בתיאטרון הקאמרי הצגת "מעיין הכבשים" של לופה דה וגה, שאליה אני מוזמן מתוקף התמנותי לשופט בפרס האקדמיה לתיאטרון כנציג אגודת הסופרים. בניתי לי טבלה של הקטגוריות שבהן השופטים מתבקשים לדרג את המלצותיהם, ולאחר ההצגה הענקתי ציונים בסקלה של 1 עד 10, כאשר לציון גבוה – 8, זכו רק השחקן יגאל נאור בתפקיד פרננדו גומס, ורות דר על התפאורה.

ההצגה, שאמורה להיות גם מוסיקלית, יש בה שירים רבים – לא שיכנעה אותי למרות העבודה והמרץ הרב שהושקעו ומושקעים בה. הבעייה העיקרית נעוצה בקונצפציה. אילו הוצגה ההצגה כלשונה, ללא כל נסיונות להפוך את אנשי הכפר למעין פלסטינים הנאנקים תחת עולו של עריץ, אזיי היתה משרתת את המסר של סיפור אוניברסאלי, כי היו ויש עוד מקומות רבים של עריצות בעולם, וגם יהיו, אבל משעה שמדובר רק בכפר מוסלמי פלסטיני, כולל הלינטש שהם עושים בגומס (שהוא הרגע המרגש היחיד במחזה, בגלל הטקסיות האכזרית שלו), וזאת מתוך תחושה של היעשות הצדק – כבר אין זה משל אלא אמירה פוליטית.

כלומר, בגלל האקטואליזציה איבדה ההצגה את ערך המשל האוניברסאלי שבה והפכה לפמפלט פוליטי שמעורר התנגדות אצל מי שלא חושב שהפלסטינים הם המסכנים. מצד שני, אם באמת רצו לעשות אקטואליזציה, בבקשה, שהמחזה יתרחש במחנה פליטים ביום, גומס יהיה קצין או מושל צבאי ישראלי, ונראה אז אם יריעת המחזה מחזיקה בכלל מעמד או מסוגלת להתמודד עם המורכבות של הקונפליקט הערבי-ישראלי. ודאי שלא.

 אבל כך לתפוס טרמפ על חשבון עיוות הקלאסיקה? כך לשרבב פלח, מוכתר, כיבוש שטחים ועוד כל מיני דברים שאין להם שייכות וקשר לתקופה ההיסטורית של המחזה ואינם אלא קריצה ל"ישראלי הנאור" מסוג כותבי המאמרים הפרו-פלסטיניים ב"הארץ"?

אולי לכן דווקא הדמות המרושעת ביותר, זו של גומס, הצליחה להפיק משחקן טוב כיגאל נאור את מיטבו, בעוד אשר כמעט כל השאר ניראו לעיתים כהפקה בגימנסיה. מדקלמים תרגום פסוידו-קלאסי של ויזלטיר, שבוודאי לא תירגם מהמקור הספרדי. מה שלא צויין כלל בתוכניה. שם הוא רק "מתרגם".

22.6.02. שבת. ידידיה יצחקי מבטיח לי נאמנה כי במחזהו של לופה דה וגה "מעיין הכבשים" אין שום זכר למוסלמים, וכי כל עלילתו נסבה על החברה הפיאודלית הנוצרית שבה המעמד העליון מתעלל בכפריים הפשוטים.

דבריו רק מחזקים בי את התחושה שביסוד העיבוד של אילן רונן למחזה עומד אידיוטיזם מוסרי ופשע אמנותי. אי אפשר להבין מהתוכנייה שכל עניין האיסלאמיזאציה של המחזה הוא המצאה שלו, שמתהדרת כאילו זהו המחזה של דה וגה. חושבים שהכניס סממנים פלסטיניים אבל איש לא מתאר לעצמו שכל אנשי הכפר הם נוצרים במקור. ואכן, ההצגה בקאמרי היא חסרת כל היגיון כי לא ברור מדוע אם יש מוסלמים, המלחמה היא בין נוצרים, ומדוע המוסלמים הם נתיניו הנאמנים של המלך הנוצרי, ומדוע בכל הטקס שלהם, אף שיש רמזים ל"כיבוש שטחים" ועוד אמירות אקטואליות אנטי-ישראליות, והביגוד והמחרוזות ומה לא הם מהפולקלור הערבי הפלסטיני – אין בטקסט אפילו מילה מוסלמית אחת, אפילו רמז אחד לדתם של אנשי הכפר, להבדל הדתות והתרבות בינם לבין הנוצרים. כלום. כי כל זה לא קיים במחזה המקורי.

* * *

יהודה דרורי

איך מפברקים דו״ח עוני מכוון היטב?

דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי, שהציג נתונים מעודדים על צמצום הפערים בחברה, לא זכה כמעט לסיקור תקשורתי. ואילו דו"ח העוני האלטרנטיבי של 'לתת', המציג תמונה שחורה משחור, עמד במרכז החדשות.

במבוא לדו"ח של הביטוח הלאומי נכתב: "שנים רבות המסר המרכזי של דוחות ממדי העוני היה כי הפערים החברתיים ממשיכים להעיק על החברה בישראל, וכי אין הקלה במצב העוני והאי-שוויון. הפעם, הדוח מצביע על שינוי לטובה – ממדי העוני והאי-שוויון נמצאים בתהליך של ירידה. עם זאת – למרות השיפור ממדי העוני עדיין גבוהים בהשוואה למדינות אחרות. הגורמים המרכזיים שהביאו לשינוי הם גידול בתעסוקה, בפרט במשפחות שהיו מודרות משוק העבודה, וכן עליה בשכר, גם אם צנועה."

אבל הדו״ח של 'לתת', זאת העמותה שנתמכת ע״י הקרן החדשה לישראל – קרן שמאלנית קיצונית במימון אנטישמי אירופאי – מצוטט בהרחבה ע״י התקשורת. ולמי שחושב שהם סתם דמגוגים חסרי בושה, המדברים בעלמא כדי להשחיר את פני המדינה ומנהיגיה, וחושד שגם ערכי הציונות הם לא בדיוק הערכים שלהם, מוכיחים אנשי 'לתת' את טענותיהם באמצעות סקר.

במקום 9,500 נסקרים הם הסתפקו ב-593, ובמקום מראיינים המגיעים לבתים, הם  מציינים כי "המדגם של האוכלוסייה הכללית התבצע באמצעות סקר טלפוני וסקר אינטרנטי."  ועל סמך הסקר הטלפוני/אינטרנטי הזה, שחמישה דומים לו מתבצעים עתה כל שבוע בקשר לתוצאות הבחירות, קובעים אנשי ארגון 'לתת' כי "כ-30% מהמשיבים בקרב האוכלוסייה הכללית עבורם חושב ניקוד סופי (593)  נמצאו במצב של עוני וכ-14% בעוני חמור."

ושוב כמו שכבר נכתב, התקשורת עושה הכול כדי לנתק את כולנו מהמציאות.

למאמר המלא:

  http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=1133118

במקרה של דו״ח עוני זה קל להוכיח. מה שחשוב יותר זה להקיש מכאן על שאר הנתונים שמלעיטה אותנו התקשורת הנשענת על נתונים שיקריים של קרן במימון אנטי ישראלי!

* * *

אהוד בן עזר

הפגישה עם בת-שבע אריאלי-ורדימון-ליכטנשטיין

בת ה-92!

מתוך היומן, 26 במאי 2002

יום ראשון. לפנות-ערב אני מבקר אצל בת-שבע אריאלי בת התשעים ושתיים בבית האבות של ויצ"ו בשדרות דוד המלך. בת-שבע נולדה בשנת 1910 והובאה בגיל שנה וחצי ארצה. אביה דניאל ליכטנשטיין מלודז' היה אחיה של סבתי שרה-גאולה ליפסקי, ליכטנשטיין מהבית, אשת סבי חנוך-יששכר ליפסקי. אימי דורה היתה בת דודה של בת-שבע ושל כל שאר אחיה ואחיותיה ובהן שושנה מכנס וראובן בן-אור ליכטנשטיין.

אני מצטער שלא הבאתי איתי טייפ. בת-שבע צלולה לגמרי אבל כמעט שאינה רואה אם כי קשה להרגיש בכך בשיחה עימה. בטרם נפגעה ראייתה היא הספיקה לכתוב צרור סיפורים שמקריאה ראשונה ניראים דומים לסיפוריה של אסתר ראב ואחד מהם אף מספר על אסתר ואולי אמצא מקום להדפיס אותו. אני לוקח את כל כתב-היד ומבטיח קודם כל לצלם אותו ולהחזיר לה את המקור. אחר-כך אתחיל להקליד אותו.

בצורה חיה מאוד מתארת בפניי בת-שבע כיצד בהיותה כבת שבע חזתה בבוא החיילים הבריטיים למושבה. קודם באו שניים, ביקשו מטפחת מאסתר [ראב] שעמדה יחד עם חברתה שושנה גולומב [לימים אייזנברג, מעין-גנים ונהלל, אימו של האלוף מוסה פלד], וכאשר אסתר נתנה לחייל מטפחת, ניפנף בה ומיד החלו זורמים למושבה החיילים הבריטיים מכל צד.

עוד היו לבת-שבע סיפורים על נאומו של רוטנברג עם הבאת החשמל למושבה, כאשר לא הירשו לו לנאום כי לא ידע עברית אלא דיבר אידיש.

על "קאסאר מוייה," נשברו המים, כאשר נשבר צינור בפרדס וכך היו קוראים הערבים לסגור את השיבר מהבריכה. וכיצד היו מתחלקים בהפעלת הבארות כי אם כולן פעלו יחד – לא היו מספיק מי תהום.

על ריח הבושם מחדרה של המורה שלה, רחל איכילוב, משני חלונות חדרה הצופים לרחוב חובבי-ציון בבית האיכילובים, והילדים היו עומדים ומסתכלים וכאשר היה עולה משם ריח בושם היו יודעים שזה הבושם שפרץ פסקל הביא לה מפריס.

וכמובן הסיפור המרתק על הישארותם, שמונה יתומים, בבית בפרדס לאחר שהאב מת בדמשק, והאם נפטרה זמן לא רב לאחריו, בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

עוד סיפרה כיצד בגיל חמש-עשרה לערך נשלחה אל אחד מאחיה שהיה נשוי עם בת זכרון ממשפחת ליבוביץ (מלכה אחותה נישאה לאחד ממשפחת ליבוביץ) והיו יורדים לחוף טנטורה ושם שוכרים חדר בכפר הערבי ממש לחוף הים וטובלים בים והאיכרים היו מביאים מזיכרון מכל טוב ענבים ואבטיחים ומזונות אחרים. והיה על החוף ערבי צעיר יפה-תואר והוא היה אהבתה הראשונה והיתה מסתכלת בו ממושכות ועורגת אליו אבל כמובן שאף לא התקרבה אליו והוא מעולם לא ידע על כך ומאומה לא קרה, רק זיכרון של אהבה ראשונה.

הבן, דן ורדימון, מארה"ב, שהוא מבוגר ממני בשנתיים, שולח לי אי-מייל נרגש לאחר השיחה הטלפונית שלו עימי וכותב גם הוא על סיפוריה של אימו. אני עונה לו קצרות שאקליד אותם ואראה מה אפשר לעשות בהם.

[בת שבע מספרת כי הדלק שהשתמשו בו במלחמת העולם הראשונה נקרא גז'וז'ן. אני בטעות כתבתי גזוגן בפרוזה של אסתר כי כך היא אייתה זאת].

[לימים ערכתי והוצאתי שני ספרי סיפורים אוטוביוגראפיים שלה על רקע פתח תקווה בראשית המאה הקודמת: "מהפרדס למושבה" ו"כמה ירוק היה פרדסנו"].

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

בארץ עצלתיים

או

ספר האופטימיות

פרק ראשון

לטוס עם צ'ירי פחה. נפיחוֹת נסיכת-הקסם שלמדה בטראנסילוואניה. סוד האנרגיה של הדלק הצפרדעו-שמיימי.

יום אחד אחר-הצהריים יצא רני מפתח ביתו לטייל ברחוב. הוא נכנס לשחק בחצר הריקה של בית-הספר ליד ביתו, והנה פגש –

בנסיכת-קסם.

אתם ודאי חושבים שזוהי נסיכת-קסם מודרנית כמו בריג'יט בארדו שגרה בווילה בריוויירה הצרפתית, פניה צבועות קווים כמו פרפרים שחורים ואדומים, והגבות – אין גבות, רק מישחה נוצצת, והריסים – פירורי פיח, וכולה קמטים, והיא גוררת אחריה עדת כלבים מגעילים ואני מכנה אותה נסיכת-קסם רק כדי ללגלג עליה? –

יש לי חדשות בשבילכם, היא היתה נסיכת-קסם אמיתית.

והיא רכבה על מטאטא. והיה לה אף די ארוך, ומצנפת שחורה, גם כן לא קצרה, ופנים מקומטות ומחודדות, ועיניים עצובות כאילו אין לה סיפוק בחיים, גם לא משיפשוף הדגדגן במטאטא, והיא לבשה שמלה ירוקה ונוצצת שנארגה מצפרדעים רטובות או מליחה, ונעלה נעליים של בוץ ו...

ו...

רני ידע מיד שהיא נסיכת-קסם אמיתית, כמו בספרים, בייחוד בדפים שאימא היתה מדלגת עליהם או משנה קצת בקריאה, עד שרני התחיל לקרוא בכוחות עצמו וגילה מה באמת כתוב בסיפורים ובאגדות –

אבל הוא העמיד פנים שהוא לא מתפעל, ואמר –

"תגידי, את עולה חדשה מרוסיה, שהתחלת לעבוד כאן בניקוי רחובות?"

נסיכת-הקסם הצמוקה התנפחה כלטאה שמרגיזים אותה ונשפה לעומתו:

"שינגבו לך את התחת כשאתה קם מהסיר לפני שאתה פותח את הפה המסריח שלך ילד חצוף! אהבל!"

"טוב, סליחה, אם להגיד את האמת את דומה יותר לרב זבדיה שלובש שמלה מאשר לעולה רוסית עם מטאטא."

"אם הרב זבדיה גילולי היה מוריד את השמלה ולובש מכנסיים, אולי היה לו שכל כמו גבר והיה מפסיק לדבר שטויות!" אמרה נסיכת-הקסם, "וזאת אני אומרת למרות שאני אישה, כי לי מותר להעליב נשים. אבל אתה אל תדבר רעות על הרוסיות, ילד מסריח. יום אחד תתאהב ביפהפייה צהובת-שיער שנולדה באוקראינה ותהיה מוכן לנשק לה את הציפורניים ברגליים."

"אני לא מבין על מה את מדברת," התעלם רני מהעלבון, "אני עוד ילד ולא מכיר ארצות אחרות. סתם חשבתי, אולי אין לך מספיק עבודה בקסמים ובקונצים בימי-הולדת, אז קיבלת מטאטא במחלקת הניקיון של העירייה."

"עכשיו העלבת את המטאטא שלי שזה מטאטא-טיס ולא מטאטא-רחוב ושאני טסה בו מהר יותר מקונקורד בלי תאונות ובלי טיפה של דלק, רק מהאנרגיה שנוצרת ממילים של קסם שרק אני יודעת! תראה איזה תורים יש על יד תחנות הדלק כל פעם שמודיעים על עליית מחירים!"

"איזה מילים את יודעת?" שאל רני.

הוא קיווה שנסיכת-הקסם תתפתה להגיד אותן והדבר יגרום לה להסתלק במעוף – מפני שעכשיו היה נידמה לו שעל השמלה הירוקה שלה זוחלות תולעים לחות, ציפורניה השחורות ניראו כאילו נברה באדמה לחפש את פקעות-הקסמים ואת צנון הפלא שאפשר לאכול אותו בלי לשהק ובלי לגרפצץ, ואת שאר עשבי-הפלא של עשיית הניסים והנפלאות.

"המילים שלי הן סוד כמוס," ענתה נסיכת-הקסם. "אם בני-האדם ידעו אותן וישתמשו בהן – לא יצטרכו יותר דס"ל [דלק סילוני] וסולר ובנזין, וככה חברות-הדלק הענקיות וגם היצרניות, המדינות העשירות שמתחרות ביניהן על הפקת הנפט מבארותיהן – כולן תהיינה מיותרות!"

"ואת יכולה גם לעשות שסדאם חוסיין לא יפלוש עוד פעם לכוויית וישרפו שם את בארות הנפט? וגם שלא ישלח לתל-אביב סקאדים עם גרעיני-נפץ כימיים חיידקולוגיסטיים? ושלא יכינו עלינו פצצה אטומית על טיל באיראן? ניראה אותך מביאה במילים שלך שלום!"

"סלח לי, ילד, מה אתה חושב שאני – נשיא ארצות-הברית? – אני נסיכת-קסם מקצועית עם הסמכה, תעודות ורישיון! סיימתי בהצטיינות קורס גבוה למכשפות בטראנסילוואניה! למדתי שם את סוד האנרגיה הכי חשוב בעולם, את מקור הכוח הנצחי של הקינאה, החמדנות, הרשעות, זיוף האורגזמות והשימחה-לאיד שיש בו עוצמה יותר מכל הנפט, הסולר, המזוט, הבנזין, השנאפס והוודקה גם יחד! למדתי גם לעשות מניקור-פדיקור למיפלצות!"

"אני לא כל כך מבין כל מה שאת אומרת ואני חושב שאת גם סתם ממציאה דברים." אמר רני. "אי-אפשר להפעיל בדיבורים מנוע של מטוס או מכונית או אפילו מכונית-צעצוע, בקושי אפשר להעלות במילים אד על שמשה קרה בחורף! ומה פתאום מפלצות צריכות מניקור-פדיקור?"

"אתה לא מאמין?" אמרה נסיכת-הקסם.

"בטח שלא."

"טוב, צואה [אל"ף בסגול] קטן שכמוך, כדי להוכיח לך כמה אתה אידיוט אקח אותך לסיבוב שמיימי על המטאטא."

"אבל במה אחזיק כדי שלא אפול?" שאל רני. השמלה הירוקה-לחה שלה היתה די, די...

אתם מבינים.

"תגיד, ילד, אני מגעילה אותך?" תקעה נסיכת-הקסם ברשעות.

ורני, אתם עוד לא מכירים אותו – היה ילד מאוד מנומס; אך לעיתים הנימוס מחייב לומר שקרים קטנים, כמו: "הפשטידה של דודה הדרה טובה מאוד רק שאני אין לי תיאבון היום." (והאמת – ישר לפח-הזבל, אם הוא יסכים לבלוע אותה! – אבא אומר: "שונא פשטידות – יחיה!), או – "רופא השיניים ד"ר מינוטין הוא איש נחמד מאוד רק שאין לי מצב-רוח ללכת אליו לביקור דווקא היום." (והאמת – אתם משערים). כך שברור שאי אפשר להגיד את האמת, אפילו לנסיכת-הקסם, כי האמת, ברוב המיקרים, עומדת בניגוד לנימוס.

"בכלל לא מגעילה," אמר רני, "רק שאין לי כפפות – "

ומיד הבין שאמר שטות נוראה. ככה זה בחיים, כשרוצים להיזהר מלומר את הדבר האמיתי, ומשתדלים להיות חביבים ומנומסים, תכף מסתבכים, ולפעמים יוצאות מהפה מילים שהן הרבה יותר גרועות ומביכות מהאמת הלא-נעימה והלא-מנומסת. סבתא שלך קופה ואימא שלך כובסת.

אבל נסיכת-הקסם לא נעלבה. אם היתה נעלבת היא לא היתה נסיכת-קסם. נסיכות-קסמים הן נשים חזקות שעושות מה שהן רוצות ומצפצפות על כל העולם ולא איכפת להן מה שאומרים עליהן, ככה זה נסיכות-קסמים, בייחוד פולניות שלקחו קורס מכשפות בטראנסילוואניה. אבל לא כל מי שלא איכפת לה מה אומרים עליה היא נסיכת-קסם. ככה אני כותב כדי שלא יגידו שאני אנטי-פמיניסט, שזאת קללה נוראה.

"זאת לא בעייה," אומרת נסיכת-הקסם בשמלת הליחה הירוקה, "עליי רק לומר מילה מסויימת – ובצ'יק אני נהפכת לנערה יפהפייה עם שמלה לבנה מרשרשת שהרגע יצאה מהכביסה והגיהוץ."

"טוב," אמר רני, "אבל רק סיבוב קצר אחד מעל העיר. כבר מזמן רציתי לטוס באווירון, או לפחות במסוק. ותגידי, מגישים אצלך בטיסה אוכל? לפחות מיץ? אני מאוד אוהב נקניק עם גבינה ואני מקווה שאצלך זה לא כשר!"

"עלה!"

רני התיישב מאחוריה על המטאטא, כמו על אופנוע. נסיכת-הקסם הרימה רגל-בוץ כדי להתניע את המטאטא. נשמעו קולות הרעש ונפצוצים, ממש הארלי-דייוידסון עתיק, ונסיכת-הקסם הוסיפה להם בנדיבות נאדות מסריחים אחדים ומילמלה בשקט, מבלי שרני הנחנק יצליח לשמוע את מילת-הקסמים – – –

אך כלום לא קרה.

"אולי יש לך וירוס קדחת הנילוס המערבי?" שאל רני, "גם סוסים חולים בה."

"לא תודה, אני נסיכת-קסם, בריאה, לא סוס."

"את לא מבינה. אולי יש בך איזה באג? אולי את בכלל וירטואלית?"

"מה זה באג?"

"ווירטואלית את יודעת? לא חשוב, גברת," חשב רני לעצמו, "רואים שבמחשבים ובאינטרנט את עוד לא כל-כך מבינה. את זה בטח לא מלמדים בבית-הספר למפליצות מניקור-פדיקור בטראנסילוואניה!" – אך כעבור רגע מצא עצמו מתרומם באוויר כשהוא מחזיק במותניה של נערה בלונדינית מה-זה-מתוקה, ממש מלכת-יופי עולה חדשה מרוסיה, והיא לבושה (כפי שהבטיחה) שמלה צחורה, שבאמת נודפת ריח כביסה טרייה, גיהוץ ועננים.

המטאטא פעל די בשקט, רק מאחור פלט מדי פעם קולות פירצוץ כמו קרקור של פרצדעים (סליחה, צפרדעים). רני הבחין כי היפהפייה מטיסה אותו בפה פעור – היא בולעת בזו אחר זו בועות של צפרדעים שמיימיות ממחרוזת שמשתלשלת גבוה לפניה, כחוט שנמשך מתוך העננים הרחוקים, ענני פקעות של אד ירקרק, ופולטת מאחור שובל אוויר סילוני דחוס בריח ורדים.

ממש סוד האנרגיה! – השתומם רני, – דלק צפרדעי! עננים ירקרקים. שובל אדים ורוד בשמיים ומדחס סילון בריח ורדים. מי ראה מטוס כזה? מי עוד גילה סודות כאלה?

"שכחתי לשאול איך קוראים לך," אמר רני בעודו מחזיק במותניה הצרים של היפהפייה הבלונדינית, שהיו נעימים מאוד למגע.

"צ'ירי," הסבה טיפ-טיפה את פניה היפות הצידה, "צ'ירי פחה!" – הוסיפה – "אנחנו עדיין נוסקים!"

רני הסמיק ואמר, "נושקים?"

"נוסקים, לא מתנשקים. ממריאים, אתה לא רואה? מתרוממים."

ואכן, רני הסתכל למטה וראה את בניין העירייה כקופסת-גפרורים, המכוניות בכבישים נעו כצעצועים חשמליים, ובגן-החיות שבלב פארק הסאפארי, הפיל ניראה כעכבר קטן, הג'ירף כחרגול לא-גדול, והאריות נימנמו כפרות-נמלים, מגדל שלום היה כבניין-קוביות שעל גגו מטיילים זבובים, הדולפינריום כמו קקה יבש של כלב על המדרכה, הים דמה לפודינג ענקי כחול-ירקרק שפניו זזים מדי פעם בגלים שניראו כקמטים רחוקים, ספינת-צעצוע היתה תקועה בו, ושובל קצף לבן נפרש מאחוריה אך לא הרגישו כלל שהיא מתקדמת, ו...

ו... ו...

היא נסקה גבוה, גבוה יותר, והמטאטא-טיס נטוי באלכסון כמטוס הממריא כלפי מעלה, לכיוון מערב, לאירופה, ורני נבהל – "הלא דיברנו רק על סיבוב אחד מעל לעיר!"

ונסיכת-הקסם צ'ירי היפהפייה הפסיקה רגע לבלוע את הצפרדעים הירקרקות-חיוורות, כמעט שקופות, שהשתלשלו אליה כנקניקיות-על-חוט מהעננים (ואז המטאטא טס בקו אופקי, כי התמעט לו הדלק הצפרדעו-שמיימי), ואמרה –

"אבל לא אמרנו איזו עיר!"

והתחילה להטות את המטאטא-טיס בקשת רחבה דרומה.

"איזו עיר?"

"הסתכל שמאלה, רני, בכיוון דרום-מזרח, מה אתה רואה?"

"ראשון-לציון?"

"יש מקום כזה?"

"את מתלוצצת. הלא זאת המושבה העברית הראשונה שנוסדה בארץ-ישראל!"

"לא ידעתי שאתה כזה אידיוט, רני."

"אבל כך לימדה המורה!"

"אז מה? אין כבר מורות כסילות? אני מכירה מורות שכותבות עברית בשגיאות, אז מה? יסגרו בגללן את בתי-הספר? המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל היא פתח-תקווה שנוסדה ב-1878 ואילו ראשון-לציון נוסדה ארבע שנים אחריה."

"אבל המורה קראה לנו בספר שהעלייה הראשונה התחילה ב-1882."

"אז היא התחילה ארבע שנים אחרי שבאמת התחילה! רני, אף פעם אל תאמין לכל מה שכתוב בספרים, בעיתונים, ובייחוד בספרי-הלימוד. כאשר השקר מרקיע שחקים, מתחילים גם השמיים לשקר! שלא לדבר על הפרסומות. ועכשיו מה אתה רואה?"

"איזה מאה מכוניות זוחלות בתור לפני תחנת דלק אחת."

"בטח עומדים להעלות את המחירים פעם נוספת, אבל מחירה של חבית הנפט הגולמית עוד יתייקר הרבה יותר."

"שרק לא תתחיל מזה שוב מלחמה ושישרפו את בארות הנפט בכוויית ויפילו עלינו טילים בליסטיים."

"ועכשיו מה למטה?"

"כתובת גדולה שאני לא מבין."

"מה כתוב?"

"חמ חמ חמל חמלני חמלניצקי זכאי!"

"ומה הלאה?"

"שכונה של בתים ושדירה ירוקה באמצע, לא רחוק מהחוף, והגגות האדומים עולים ויורדים, עולים ויורדים, זאתי פואבלו איספניול? – "

"מדוע אתה רועד?"

"חשבתי, אולי אני טועה ולא רואה טוב, אבל הבתים עולים ויורדים ממש כמו תחת ערום שראיתי פעם מאוחר בלילה בטלוויזיה!"

"לא טעית, אתה רואה מצויין, רני, אבל זאת לא פואבלו אספניול. אנחנו כבר מזמן התרחקנו מראשון. זוהי ארץ עצלתיים הוורודה. הארץ הנפלאה ביותר בעולם. באמצע רואים את בריכת-השחייה המצופה גלידה, על ענפי העצים צומחות שערות-סוכר לבנבנות ופריכות, והגגות עולים ויורדים, עולים ויורדים בקצב נחירותיהם של אנשי עצלתיים שאוהבים לישון... אתה רוצה לבוא איתי לשם? אתה נהנה מהטיול, רני?"

כן ולא. כי לרני נעשה קצת קר. והגעגועים הביתה. אמנם, נסיכת-הקסם צ'ירי זו היא בחורה עשר. שערה הבלונדיני מדגדג את פניו. היא בטח גם גולשת באינטרנט. תענוג להחזיק אותה במותניים. אם לא היה צעיר ממנה היה מוכן להתחתן איתה ולטוס איתה לערים הכי רחוקות שבעולם (אם רק היתה מפסיקה כבר לבלוע את הצפרדעים השקופות ולפלוט את האוויר הדחוס מאחור!) – מצד שני, בקושי רואים קצת עוד את תל-אביב, למטה, מאחור –

"רני!" שמע את קול אביו מדבר אליו מלמעלה.

"מה זה?" התבלבל, "אבא אתה מדבר אליי משמיים, כמו אלוהים?"

"מה זה 'מה זה?' – אתה כבר לא מכיר את אבא שלך?"

הסתכל רני למעלה – כן, המצב מתבהר. באמת אבא עומד לידו. הביט רני למטה – שלולית מים עומדים, עשבים אחדים, נמוכים, עם תפרחת לבנה, אבנים, טור נמלים שיצאו לטייל, ואין מטאטא, ואין נסיכת-הקסם צ'ירי פחה... בסך הכל הוא עומד במגרש הריק של בית-הספר ומסתכל באדמה.

"שלום אבא," פלט לבסוף, כחוזר ממסע ממושך.

"סוף-סוף התעוררת?"

"ישנתי?"

"לא. חלמת. אתה בא הביתה?"

"טו-ב," אומר רני לאיטו, כאילו הוא עושה טובה.

"מה קרה לך? מה אתה מנותק וחולמני כל-כך? אפשר לחשוב שיפהפייה לקחה אותך לשוט בעננים!"

"בטח!" ענה רני, "אין לי מה לעשות רק לטוס בשמיים עם איזו צ'ירי פחה!"

*

עכשיו, כשרני הלך הביתה עם אבא, יש לי זמן לשתי הערות:

הערה ראשונה: הפירוש המדוייק של המילה צ'ירי פחה (או צ'רפחה) אני לא יודע. דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה, ב"מילון עולמי לעברית מדוברת", כותבים שצ'יריפחה הוא "כינוי גנאי באידיש לאישה מכוערת." שאלתי את החותנת שלי והיא אמרה שהמילה הזאת באידיש פירושה – צפרדע. אם למישהו יש הסבר מדוייק יותר, שיכתוב לי. הכתובת מתחבאת בספר הזה במקום אחר. ככה זה, סופרים ממציאים כל מיני תחבולות כדי שהקוראים יכתבו להם ויגידו כמה נהנינו מהספר שלך, יא חתיכת דביל!

הערה שנייה: שוויסק הוא החלק הקשה שאינו ניתך, שנישאר אחרי שמטגנים במחבת שומן של תרנגולת או של אווז. בארמית זה שוויסקא, וביידיש – גריבנז. למה אני מזכיר את זה כאן? כי מר דונלאד שוויסק-עופותצקי עתיד להופיע בתפקיד צדדי בסיפור הזה, ומי שאוהב שוויסקים, לועגים לו ואומרים שהוא אוהב שמאלץ, וגם הספר שמתאר אותו, "בארץ עצלתיים", הוא כמו שוויסק שרק משמין כשקוראים אותו כי הוא עושה חשק לאכול.

"לביתי באה ילדה מקרית-שמונה. קוראים לה דינה – "

סליחה, שני הקטעים האחרונים שייכים לפרק אחר. התבלבלתי בפתקאות. אוף, אני כבר רואה שהספר יצא לי מקושקש ומלא שגיאות, אז בבקשה הסתלבנו באזרות.

המשך יבוא

הספר נכתב לראשונה בתל אביב בשנת 1982

ופעם נוספת שוכתב בשנת 2000

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "אתה לבד כי אתה מחפש בחורה בלונדינית, רזה, עם ציצי גדול, עם חיוך מושלם, עיניים כחולות, נראית כמו כוכבת פורנו ושומרת מסורת, שלא היתה עם אף אחד אף פעם, בטח לא נקשרה רגשית לאיש." [קארין פז, "הארץ", "הכי תל אביב", 25.12.14].

* אהוד היקר, אהבתי את הסרקזם של נעמן כהן: "זיאד איבן עין מת עקב שברון לב וחרטה על רצח הנערים היהודים דוד לנקרי ובועז להב."

בברכה חמה,

משה גרנות

אהוד: משה, אם היית סופר עברי חשוב – היית יודע שעליך למחות על הרצח של זיאד בידי חיילים ישראליים.

*  מדוע ש"ס הצפון-אפריקאית מתרסקת? כי הלך לעולמו העיראקי החכם שאיחד והחזיק אותה בשלימותה.

* מדוע מידלדלת שורת המנהיגות הפוליטית בישראל? כי מה שקובע כיום הוא לא שיעור הקומה ויכולת המנהיגות שלך – אלא אם כבר הצליחו התקשורת והמשטרה לשים עליך יד ולהחשידך שסרחת – או ששפר מזלך וטרם הגיעו אליך.  

וככה אולמרט, ראש ממשלה מוצלח, הוא כבר בחזקת פושע, והרסו אותו – ואילו ליברמן, בוז'י, שרון ז"ל או דרעי, רק לדוגמא – הם עדיין, או כבר שוב – צדיקים. ולכן לא פלא שיש מי שנמאס להם לקחת חלק בחיים הפוליטיים בישראל, שמשמעותם לעמוד רוב הזמן בסכנת סחיטה, ולכן הם פורשים.

ופורשים לאו-דווקא הרעים והמושחתים.

אגב, אין דמוקרטיה בלי מידה מסויימת של שחיתות. ברגע שמישהו עזר לך להיבחר, אתה חייב לו ואפילו שפוט שלו. וכל זה עדיין עדיף על צורות מימשל אחרות – אלא שהמפונקים בישראל אינם יודעים זאת כי הם בורים ועמי ארצות גם אם הם נושאים תואר אקדמי.

* נוצרים בעיראק: "אנחנו מתגעגעים לסאדם חוסיין." נוצרים בסוריה: "אנחנו מתגעגעים לחאפז אסאד." קופטים במצרים: "אנחנו מתגעגעים לחוסני מובאראכ." נוצרים בלבנון: "אנחנו מתגעגעים לתקופת השלטון הצרפתי." נוצרים בישראל: "אסור לנו להודות שטוב לנו כאן."

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,651 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל