גיליון מס' 1008

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ד בטבת תשע"ה, 5 בינואר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: פְּרִיצַת הַקַּרְנַפִּיּוֹת וְהַשּוֹמֵר שֶנִּרְדַּם. // עמוס גלבוע: האסטרטגיה הפלסטינית של מלחמה מדינית והתנגדות עממית צוברת תנופה. // אהוד בן עזר: פרק בטרור [פשע מלחמה] פלסטיני, מתוך היומן, נובמבר 2002, עדות מלפני 14 שנים בקשר לתביעה הפלסטינית להאשים את ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. // מרדכי קידר: סיכום שנה מזרח תיכונית. [ציטוט]. // יהודה גור-אריה: שוחד [לכאורה] – האומנם? // מוּקֵי אֶלְדָּד: בֵּן מְאֻמָּץ לוּ הָיָה לִי. // מרדכי בן חורין: על השחיתות האמיתית. //  צביקה שטרוסברג: יום שחור בראשל"צ. // רות ריכטר: בגידה. // משה כהן: הנדון: מי יסיר עפר מעיניך, מולייר? // נעמן כהן: אובדן התקווה לשלום – שטחים תמורת מלחמה. // יהודה דרורי: 1. ליברמן הוא לא מה שחשבנו. 2. עכשיו שהם "רשומים" בהאג... // מנחם רהט: מפעל הפיספוסים, בצדק נשלל פרס כספי מאיש 'השמאל הפלשתיני' יצחק לאור, אבל לא בשל הסיבות הנכונות. // אהוד בן עזר: מארי פרחיה פסנתרן ומנצח – באך, "אלווירה מדיגן" והיידן בפילהרמונית. // תמר זכריה: זלדה שהלכה לאיבוד. // אורי הייטנר: 1. הקלטת הלוהטת. 2. דילמת הפינוי. 3. צרור הערות 4.1.15. // אהוד בן עזר: בארץ עצלתיים או ספר האופטימיות. פרק שלישי: אני חולה. בבקשה להכיר את עורך המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים", (ואת שיטת המלפפון-המשתיק). // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

פְּרִיצַת הַקַּרְנַפִּיּוֹת וְהַשּוֹמֵר שֶנִּרְדַּם

מִתּוֹךְ דִּבְרֵי יְמֵי הַצִּיּוֹנוּת יָדוּעַ לָנוּ

כִּי בְּאוּגַנְדָה, הִיא "מִקְלַט הַלַּיְלָה" הַנּוֹדָע

שֶהֶרְצְל בִּזְמַנּוֹ הִסְכִּים בְּלֵית בְּרֵרָה כִּי אָנוּ

נֵשֵב בָּהּ כִּי בְּפָּלֶשְׂתִּינָה, חֵרֶף יִחוּדָהּ,

נִרְאֶה הָיָה אוֹתָהּ שָעָה כִּי גַם אִם לֵב כֻּלָּנוּ

רוֹצֶה בָּהּ, הֲרֵי אֵין זוֹ, נֶעבֶּעךְ, אֶלָּא אַגָּדָה –

וּבְכֵן, בְּלֵב אוּגַנְדָה זֹאת שוֹמְרִים מִגְּזָר אָיֹם

עַל הַצָּלַת הַ­קַּרְנַפִּים הַנִכְחָדִים יוֹם-יוֹם

בְּעוֹלָמֵנוּ בּוֹ גוֹרְמִים הַבֶּצַע וְהַצַּיִד

לְהַפְחָתָה קָשָה בְּמִסְפָּרָם שֶעוֹד לֹא תָם

וְטוֹב שֶלְּפָחוֹת לַאֲחָדִים מֵהֶם יֵש בַּיִת

בָּאָרֶץ בָּהּ סֵרְבוּ הַצִּיּוֹנִים לִבְנוֹת בֵּיתָם.

אַךְ רַק לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים שָמַעְנוּ בַּתִּקְשֹרֶת

כִּי בַּסָּפָארִי הַיָּדוּעַ שֶבְּרָמַת-גַּן

נִרְדַּם שוֹמֵר-הַשַּעַר שֶשָּכַח פָּשוּט לִקְשֹר אֶת

פִּתְחוֹ שֶל כְּלוּב הַקַּרְנַפִּים שֶמִּפְּרִיצוֹת מוּגָן

וְכָךְ פָּרְצוּ הַחוּצָה אֶל הַפַּארְק הַלְּאֻמִּי

בִּגְלָל פַּרְטָאצִ'יּוּת רַשְלָן פַשְלָן זֶה (אֶלָּא מִי?)

שָלוֹש קַרְנַפִּיּוֹת שֶעַל שִבְיָן הִכְרִיזוּ: "בָּאס!"

בְּלִי "פָּאס" מִן הַסָּפָארִי אוֹ מֵהַנְהָלַת שַבָּ"ס.

וּלְמַרְבֵּה הַפֶּלֶא נִתְבָּרֵר תּוֹךְ זְמַן קָצָר

שֶשְּלוֹש קַרְנַפִּיּוֹת פּוֹרְצוֹת גָּדֵר וָסֹרֶג אֵלֶּה

אַף שֶיָּצְאוּ לְשֶטַח עִירוֹנִי מִן הַמֵּצָר

כְּלָל לֹא חָדְרוּ לִמְקוֹם מוֹשַב-אָדָם וְאֶל הַכֶּלֶא

מִיָּד גַּם הֻחְזְרוּ לְקֶצֶב מְחִיאוֹת כַּפָּיו

שֶל מַנְכָּ"לוֹ שֶל הַסָּפָארִי וּבֵין כָּל דַּפָּיו

שֶל דּוּ"חַ הַשּוֹטְרִים שֶכְּבָר חָסְמוּ אֶת הָאֵזוֹר

לֹא נִתְגַּלָּה גַם רֶמֶז מִזְעָרִי שֶיַּעֲזֹר

בְּפִתְרוֹנָהּ שֶל הַחִידָה: לָמָּה סֵרְבוּ לִפְלֹש

אוֹתָן קַרְנַפִּיּוֹת אֶל מַמְלַכְתָּם שֶל בְּנֵי-אֱנוֹש?

אַךְ יְדִידִי הַזּוֹאוֹלוֹג אֲשֶר אוֹתוֹ הֵעִירָה

סַקְרָנוּתִי לִפְתֹּר אֶת סוֹד סִבַּת הִמָּנְעוּתָן

שֶל הַקַּרְנַפִּיּוֹת הַלָּלוּ מִכְּנִיסָה הָעִירָה

קִמֵּט מִצְחוֹ וְכֹה וָכֹה אֶת הֶסְבֵּרוֹ נָתַן

בְּכָךְ שֶאִם לְעֹמֶק תּוֹפָעָה זוֹ נִכָּנֵס כֹּה

נִרְאֶה כִּי גַם אֶצְלֵנוּ לְלֹא הֶרֶף נוֹסָפִים

כְּפִי שֶאִבְחֵן זֹאת בְּאֵירוֹפָּה מַר אִיזֶ'ן יוֹנֶסְקוֹ

לֹא מְעָטִים לְקָטֵגוֹרְיַת הַמִּתְקַרְנְפִים.

כִּי אֵיךְ נִקְרָא לְבַעֲלֵי מִפְעַל כְּמוֹ "פְּרִי גָלִיל"

שֶבְּצִינִיזְם גַּס מְשַחֲקִים בְּגוֹרָלָהּ

שֶל אֻכְלוּסִיַּּת עוֹבְדִים וּמַבְטִילִים אוֹתָהּ כָּלִיל

כְּשַׂק-אִגְרוּף בַּקְּרָב אֶל מוּל מִשְׂרַד הַכַּלְכָּלָה?

וְאֵיךְ נִקְרָא לְשַׂר-הַבִּטָּחוֹן שֶכְּבָר הִבְטִיחַ

לְיִשוּבָיו שֶל עוֹטֵף עַזָּה בִּימֵי "צוּק אֵיתָן"

צֶפִי שֶל רְגִיעָה (שֶנִּתְבַּדָּה מִשֶּהֵטִיחַ

"חָמָאס" שֵנִית טִילָיו) אֲבָל מֵסִיר אַבְטָחָתָן

שֶל מִשְפָּחוֹת רַבּוֹת שֶשְּלַל שָׂרִים וְחַבְרֵי כְּנֶסֶת

רָצִים לְהִצְטַלֵּם אֶצְלָן בְּכֵּיף בְּכָל לִבָּם

בִּפְּרַיְם-טַיְם בִּימֵי קְרָב, אַךְ כְּשֶבִּזְכוּת וְלֹא בְּחֶסֶד

חוֹבָה לִפְעֹל לְאִבְטוּחָן – מַפְנִים לָהֶן גַּבָּם?

וְכָךְ שִׂיאֵי הָרֶצַח בָּם מֻשְלָט עוֹלַם-הַפֶּשַע

עַל הֶפְקֵרוּת עָרֵינוּ וּכְפָרֵינוּ מִדֵּי יוֹם

כְּשֶאֲכִיפַת הַחֹק אָנֵמִית וּכְשֶחֹסֶר-יֶשַע

תוֹקֵף אֶת הָאֶזְרָח שֶרַף בְּטִיחוּתוֹ אָיֹּם.

וְהוּא הַדִּין הַמַּר בִּשְׂדוֹת-הַקֶּטֶל שֶל כְּבִישֵינוּ

בָּהֶם יוֹם-יוֹם גּוֹבֶה הַמָּוֶת חוֹב שֶל בְּעָתָה

בִּסְפּיד בּוֹ אֲנָשֵינוּ מְרַצְּחִים אֶת אֲנָשֵינוּ

יוֹתֵר מִשֶּעַרְבִים רָצחו אותנו עַד עַתָּה.

וְגַל הָאַלִּימוּת הַגִּזְעָנִי וְהַבְּרוּטָאלִי

הַקִּיצוֹנִי-הַיְּמָנִי שֶאֵין בּוֹ טוֹב יוֹתֵר

מִשּוּם טֵרוֹר עַרְבִי פָנָאטִי וּפוּנְדָּמֶנְטָאלִי

שֶאִינְתִּיפָאדָה יְהוּדִית לִגְרֹם לָנוּ חוֹתֵר

כִּי גַם בְּיִשְׂרָאֵל בְּזַן מִתְקַרְנְפִים אֵין חֹסֶר

כְּגוֹן הַבִּרְיוֹנִים שֶל "לֶהָבָה" וְ"תַּג-מְחִיר"

שֶכְּלָל אֵינָםֹ שוֹנִים מִכָּל חִלּוּל בֵּית-כְּנֶסֶת, נוֹ סֶר,

כְּשֶבְּחִלּוּל זֶה מְעֹרָב בִּרְיוֹן עַרְבִי בָּכִיר.

כָּךְ, שֶלַּקַּרְנָפוֹבְּיָה שֶל כָּל צַיִד שוֹפֵךְ דָּם

יֵש גַּם דִּמְיוֹן מַחְרִיד בְּקִרְנוּפוֹ שֶל הָאָדָם.

וּכְלָל לֹא יִפָּלֵא אִם הַקַּרְנַפִּיּוֹת בֵּינְתַּיִם

חָזְרוּ אֶל הַסָּפָארִי בּוֹ נַפְשָן שַלְוָה מַרְבָּה

הַרְחֵק מֵחֶבְרָתָם שֶל קַרְנַפִּים הוֹלְכֵי עַל שְתַּיִם

כְּשֶטּוֹב לָהֶן יוֹתֵר בֵּין קַרְנַפִּים הוֹלְכֵי אַרְבַּע.

כָּךְ שֶחָשוּב מְאֹד לִזְכֹּר כָּאן פְּרָט אֵלֵמֶנְטָארִי

שֶכְּמוֹ שֶבִּגְלָלוֹ שֶל טִיב פַארְטָצִ'יּוּת נִפְסָד

נִרְדַּם שָם בַּשְּמִירָה שוֹמֵר-הַשַּעַר בַּסָּפָארִי

כָּאן נִרְדָּמִים עַל מִשְמַרְתָּם שוֹמְרָיו שֶל הַמִּמְסָד.

* * *

עמוס גלבוע

האסטרטגיה הפלסטינית של מלחמה מדינית והתנגדות עממית צוברת תנופה

התוכן של הצעת ההחלטה הפלסטינית שנדחתה במועצת הביטחון מלמד פעם נוספת  כי אבו מאזן אינו מוכן לפשרות בנושאים המהותיים, שהם תוצאה של מו"מ. למשל, ההצעה מדברת במפורש על "שתי מדינות" ולא על "שתי מדינות לשני עמים", כי הפלסטינים אינם מכירים בעם יהודי; היא  במודגש אינה מדברת על "קץ הסכסוך" שיבוא בעקבות הסדר קבע, אלא על "סיום הכיבוש".  פניה של הרשות הפלסטינית להמשך המלחמה המדינית-משפטית נגד ישראל על מנת להטרידה, לכרסם בלגיטימיות שלה ולהתחמק מכל פשרה.

איך פועלים נגדה? אכן, שאלה טובה למפלגות. 

בשבוע שעבר לא הצליחו הפלסטינים להעביר במועצת הביטחון החלטה  המכירה במדינה פלסטינית עצמאית. דומני שכל מה שהאזרח אצלנו יודע הוא שהחלטה זאת דרשה שתוך שנה יהיה הסכם קבע בין ישראל למדינה הפלסטינית, ותוך שלוש שנים ישראל תיסוג מכל  השטחים.  היו גם פרשנויות שונות האם מדובר בהצלחה ישראלית ובכישלון פלסטיני, או להיפך; ועד כמה מובטחת בעתיד התמיכה האמריקאית; והאם באמת ישראל מבודדת כמו שטוענים חוגים מסוימים או שאינה כך לאור תוצאות ההצבעה באו"ם?

אולם, מה היה תוכן הצעת ההחלטה הפלסטינית שהוגשה למועצת הביטחון ע"י ירדן ונתמכה ע"י הליגה הערבית? לא ראיתי על כך דיווחים בתקשורת שלנו, למעט קביעות סתמיות שמדובר "בהחלטה קיצונית".

ובכן, לאחר שבחנתי וניתחתי את ההצעה, נראה לי שהיא משקפת נאמנה את העמדות "הרגילות" של הפלסטינים ואת תפיסות עולמם, היא רוויה בקלישאות של ניסוחי שלום וביטחון ושאר הדברים הוורודים של "בלה בלה", וניסוחיה רכים יותר מניסוחי "היוזמה הערבית" בכל מה שנוגע לדרישות מישראל.

מה הם המרכיבים המרכזיים המהותיים שישנם בהצעת ההחלטה או נעדרים ממנה?

ראשית כל, הדגש הוא על "שתי מדינות". המושג "שתי מדינות לשני עמים", שהוא סיסמת הדגל של מרבית הציבור הישראלי וקריאת הקרב של כמה מפלגות פוליטיות, אינו מופיע! הסיבה ברורה, ומהווה, לדעתי, את ליבת הסירוב הפלסטיני הרצוף והמתמשך לכל הסדר פשרה איתנו.

הם, והעולם הערבי/מוסלמי, אינם מכירים בכך שיש עם יהודי. לתפיסתם היהודים הם בני דת שאנשיה פזורים בעולם, ואלה שבישראל אינם אלא שלוחה ציונית של הקולוניאליזם המערבי. זאת הסיבה שהפלסטינים אינם מוכנים בשום פנים ואופן להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, מכיוון שאין ברייה כזאת בנמצא.

אם כך, מה הוא הניסוח של הצעת ההחלטה? "חזון שתי מדינות דמוקרטיות ומשגשגות, ישראל והמדינה הפלסטינית הריבונית..." – בו בזמן, ההחלטה מדגישה כי יש "עם פלסטיני"  הזכאי "להגדרה עצמית ולעצמאות במסגרת מדינת פלסטין שבירתה היא ירושלים."

עם יהודי? יוק!

דעתי הברורה היא כי ברגע שהפלסטינים, בתמיכת מדינות ערב, יהיו מוכנים שניסוח דומה יהיה לגבי ישראל בכל הסכם שלום או החלטה בינלאומית בנושא – הגיעו ימות המשיח והעם הפלסטיני  אכן "יחצה את הרוביקון" ויסכים לפשרה שהיא באמת "היסטורית".

והמרכיב השני, המתקשר לראשון, הוא שהצעת ההחלטה, שכולה כאמור נופת צופים של דברי שלום ואחווה, אינה מדברת כלל וכלל על "סיום הסכסוך" בינינו לבין הפלסטינים. מה כן יסתיים בעקבות החתימה על הסכם קבע ונסיגת ישראל? הצעת ההחלטה חוזרת כמה פעמים וקובעת: "יסתיים הכיבוש." הפתרון של הסכסוך, על פי ההצעה, הוא סיום הכיבוש, אך לא סיום הסכסוך. הסיבה ברורה: סיום הסכסוך קשור בהחזרת הפליטים לבתיהם בישראל, ובתיקון העוול הגדול שנגרם לעם הפלסטיני ב"נכבה", באסון שלהם במלחמת העצמאות שלנו ב-1948.

מרכיב שלישי מהותי – קשור בסידורי הביטחון שכל כך חיוניים עבורנו. גם בהקשר זה ההצעה מוצפת במילים ריקות  על ביטחון. אבל, הדבר הקונקרטי היחידי שנאמר לגביהם הוא שהם צריכים "לכבד את הריבונות של המדינה הפלסטינית."

מה זה אומר? שהפלסטינים יכולים לבטל ולדחות כל דרישה ישראלית לסידורי ביטחון, בכלל זה שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת, בנימוק שהדבר פוגע בריבונות שלהם. אצלנו ישנם לא מעטים הדוגלים בגישה שצריך לסגת לחלוטין עם "סידורי ביטחון מתאימים."   הבעייה היא שיש תהום בין מה ש"מתאים" בראייה של ישראלים, לבין מה שמתאים בראייה של הפלסטינים.

מרכיב רביעי קשור לחמאס. הוא אינו מוזכר בהצעה. אולי ברמז עקיף כאשר סעיף בהחלטה מדגיש  ש"רצועת עזה  מהווה  חלק אינטגראלי מהטריטוריה הפלסטינית שנתפסה ב-1967."

(דרך אגב, לכל מי שההיסטוריה שלו מתחילה מבית הספר היסודי, אז רצועת עזה נכבשה מידי המצרים, שלא סיפחו אותה למדינה המצרית, ואילו יהודה ושומרון, הגדה המערבית,  נכבשו מידי ממלכת ירדן שכן סיפחה אותה לממלכה).

ההחלטה גם קוראת לשיקום הרצועה, לפתיחת הגבול ולחיזוק הפסקת האש. בהקשר אחר ההצעה מדברת על הימנעות מכל אלימות וטרור. איך כל זה מתקשר עם המציאות שבה החמאס שולט בעזה, הבידול בינו לבין הרשות הפלסטינית רק הולך וגדל, והאלימות היא האידיאולוגיה שלו?

ליבת הבעייה היא שזה לא מסתדר. זה מה שהופך את כל "ההכרות" במדינה פלסטינית, או כל הסדר של נס עם אבו-מאזן, למנותק מהמציאות  בה כמחצית מהאוכלוסיה הפלסטינית  אינה ב"מדינה המוכרת" או שאינה בהסדר.

המציאות תשתנה לחלוטין בשני מצבי יסוד עתידיים אפשריים: או שהחמאס יופל ברצועה, או שהחמאס ישתלט גם על יהודה ושומרון אם בבחירות או באלימות.

 אז מה צפוי לנו בהמשך הדרך?

לדעתי, ועשויות להיות כמובן דעות אחרות, אבו מאזן ימשיך במלחמה המדינית-משפטית שלו נגד ישראל על מנת להטרידה, לכרסם בלגיטימיות שלה, ולהתחמק מכל פשרה. ובמקביל  תימשך "ההתנגדות העממית" בשטח, הכוללת כמובן גם זריקת בקבוקי תבערה ושריפת ילדות (לא שמענו את אבו מאזן מגנה את זריקת בקבוק התבערה ששרף ילדה ישראלית, כי הזריקה  מהווה חלק מ"ההתנגדות העממית" הלגיטימית של הרשות הפלסטינית).

זאת תהיה האסטרטגיה המרכזית שלו, ולא משא ומתן ישיר המצריך פשרות. וכל זה  מחייב את ישראל לא רק להתגונן ולהדוף, אלא גם לתקוף, ולא להזניח לרגע את המשפט המלא: "שתי מדינות לאום לשני עמים: העם היהודי והעם הפלסטיני."

 מעניין לראות איזו מפלגה אצלנו תחרוט זאת על דגלה. מה פשוט מזה לכל מפלגה ציונית?

* * *

אהוד בן עזר

פרק בטרור [פשע מלחמה] פלסטיני

מתוך היומן, נובמבר 2002

עדות מלפני 14 שנים בקשר לתביעה הפלסטינית מהיום

 להאשים את ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג

12.11.02. יום שלישי. כל יום אתמול והיום מלווים אותנו המראות מקיבוץ מצר שלשום בלילה. אני מעדיף לצטט מ"הארץ" של היום:

שלשום בלילה [10.11], בשעה 11.40 לערך, לאחר שהשכיבה את שני ילדיה הקטנים, נועם בן הארבע ומתן בן החמש, שמעה רויטל אוחיון צרור יריות סמוך לביתה בקיבוץ מצר. אלה היו היריות הראשונות של המחבל, שמהן נרצחה תרצה דמארי, מול ביתה של רויטל. היא מיהרה להתקשר בטלפון אל אבי אוחיון, בעלה-לשעבר ואבי ילדיה. אבי סיפר כי רויטל אמרה לו בשיחה שהיא שומעת יריות מחוץ לבית. "אחר כך גם שמעתי את היריות ואת הילדים שלי צועקים," סיפר. תוך כדי השיחה רצה רויטל אל חדר הילדים. זה היה הרגע שבו פרץ המחבל לביתה של רויטל, וירה עליה ועל שני הילדים מנשק אוטומטי.

רויטל ניסתה להסתתר מהמחבל. היא דחפה עצמה בין המיטה לקיר, עם שני הילדים. אנשי צוות מגן דוד אדום, שהגיעו זמן קצר אחר כך למקום, מצאו אותה שוכבת על בנה הקטן, נועם, כשהיא ירוייה. "היה צריך להרים אותה כדי לגלות אותו, היא פשוט נשכבה עליו כדי שלא ייפגע," סיפר אחד מהם. אך המחבל ירה בה מטווח כה קרוב, כך שעל אף שהאם סוככה על בנה, חדרו הקליעים את ידה ופגעו גם בילד. הילד השני, מתן, נמצא כשהוא מוטל לצידם.

כמה דקות לאחר שנורו רויטל ושני בניה, הגיעו לדירה חברי הקיבוץ ואנשי מגן דוד אדום. "הטלפון הסלולרי שלה היה זרוק לידה על הרצפה ולא הפסיק לצלצל, שוב ושוב, ואף אחד לא העז לענות," סיפר אחד מאנשי מד"א. כאשר הגיע אבי התברר, כי לאחר שנותקה השיחה עם רויטל, הוא ניסה לחדש עימה את הקשר, כדי לברר מה קרה.

אוחיון – שהיה באותה שעה בעבודתו, כעורך וידאו בחברת החדשות של ערוץ 2 – ביקש מחבר שייקח אותו מהר הביתה. רק אחרי שעות של שיכנועים והשתדלויות במחסומי המשטרה, הוא הצליח להגיע לשער הנעול של קיבוץ מצר. הוא עמד ליד קבוצת העיתונאים, שליקטה בעצמה פירורי מידע ליד השער, וניסה להציל מכל עובר-אורח מעט מידע. מאוחר יותר סיפר אבי שבשלב זה כבר היה לא מודע ממש למתרחש מסביבו, אבל כאשר שמע ליד השער ששני ילדים ואימם נרצחו, ושלשני הילדים היה שיער ארוך במיוחד, הוא הבין מיד והתמוטט. אנשי התקשורת מצאו עצמם סועדים אותו – ובו בזמן מצלמים. אחר כך הובהל אוחיון לתוך הקיבוץ, ושם אומת חששו.

 "אני ערכתי כאלה סרטים מפיגועים," אמר אוחיון לצלמים, חלקם חבריו, שצילמו אותו. "היו לי שני ילדים ועכשיו אין לי כלום. אני ילד בן 34 שצריך להגיד קדיש על שני הילדים שלו. מתן אהב להירדם עם שני מוצצים – אחד בפה ואחד ביד. איך מישהו יכול להיכנס לבית ולירות בילד עם שני מוצצים?"

עד כאן מהעיתון. בדם קר ובאופי רצחני חיסל הערבי את שלושתם ויצא, והרג עוד שניים, אישה וגבר, ונמלט מבלי שהצליחו להרוג אותו, ובוודאי חוגג במקום כלשהו. אין ולא תהיה שום תקווה לשלום עם עם של רוצחים בדם קר כאלה. יש רק לקוות שיותר ויותר מהם יצטרכו לברוח מגבולות ארץ-ישראל או ימותו בכל מיני מיתות משונות. שום דיבור על שלום ושום חלקת לשון לא תשכנע אותי, וכבר אינה משכנעת אותי מאז ספטמבר אלפיים. כל הדיבורים הריקים של העבודה ושל מרצ על שלום, והחזרה על לקיחת חלק מהאשמה עלינו ועל ההנהגה שלנו, פטפוט ריק הם.

ובמקביל הודיעו אתמול בחדשות, והיום יש על כך ידיעה בעיתון, שאפילו "ידידנו" טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, אינו מהסס, אחרי רצח נורא שכזה, לגלגל את האחריות לטרור העולמי – במידה לא-קטנה על ישראל. הנה נוסח הידיעה ב"הארץ" מהיום, אשר לעומת מה שהושמע אתמול ברדיו, היא מאוד מרוככת:

בנאום מדיניות החוץ השנתי שלו, הזהיר אתמול ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, מפני פיגועי טרור בבריטניה, ואמר כי כמעט בכל יום הוא מקבל מידע מודיעיני על כך. בלייר הפציר בבריטים לעמוד על המשמר כל הזמן. כמו [כן] קרא בלייר לוואשינגטון לפקוח את עיניה ולראות את התמונה הגדולה – לדבריו, ללא הסכם בין ישראל לרשות הפלשתינית, לארגונים כמו אל-קאעדה תמיד יהיה התירוץ לפעול. "אולם מעל לכל עלינו להבין את הזעם שמעורר תהליך השלום במזרח התיכון," אמר בלייר, "עד שדבר זה יתבצע, העניין מטיל צל על עולמנו ומספק את הכסות שתחתה מתחזקים הפנאטים."

* * *

מרדכי קידר

סיכום שנה מזרח תיכונית

שנת 2014 הייתה שנת המשך של תהליך התדרדרותה של המדינה הערבית המודרנית, ומנגד – של עליית קרנן של שתי מסגרות מסורתיות.

סוריה נמצאת בתהליך ארוך ומדמם של התפרקות. אסד שולט על כרבע משטח המדינה ובכללו דמשק, חלק מהעיר חלב שבצפון ורצועת החוף והרי אנצאריה, מקום מושבם של העלווים – אחיו שאינם מוסלמים. על חורבותיה קמו שתי מסגרות חדשות: אזור כורדי עצמאי בצפון מזרח סוריה, ומדינת האיסלאם השולטת על כ-30 אחוז משטח סוריה. הכורדים מחוברים במידה רבה עם אחיהם בעיראק, והם לעולם לא ישובו לחיות תחת שלטון ערבי.

עתידה של עיראק אינו ברור: מצד אחד התייצבה בה מערכת פוליטית שהצליחה להחליף ראש ממשלה ללא זעזועים גדולים מדי, אך מנגד זו לא הצליחה לעצור את לוחמי הג'יהאד של "מדינת האיסלאם" כשכבשו שליש משטחה של עיראק, כולל מוצול, העיר השנייה בגודלה בעיראק והמרכז העיקרי של תעשיית הנפט. "מדינת האיסלאם" מאיימת על בגדד מהעמדה הקדומנית שכבשה בפרברי הבירה המבוצרת, בעיירה רמאדי. בדצמבר הכריזו כמה אזורים בעיראק על הפיכתם לאוטונומיים, בשל התפקוד הלקוי של השלטון המרכזי. אם תימשך מגמה זו, עיראק עלולה להפוך לפדרציה של יחידות אוטונומיות, שיסמנו את העתיד גם למדינות מזרח תיכוניות אחרות.

תימן משותקת בין שלטון נגוע בשבטיות ובין שני גורמים חמושים אנטי-ממסדיים הקורעים את המדינה: ארגון "אלקאעידה" הסוני, והחות'ים השיעים שכבשו את הבירה בדצמבר והצליחו להכתיב למדינה את תנאיהם. איראן מסייעת להם בכסף ובנשק, וכך מתקרבת להשפעה מסוכנת על מיצרי באב אלמנדב – הכניסה הדרומית של הספנות הבינלאומית ממזרח אסיה שעושה את דרכה דרך האוקיאנוס ההודי לים האדום, לתעלת סואץ, לים התיכון ולאירופה.

לוב ממשיכה לשקוע לתוך ביצה של דם, אש ודמעות. במהלך ארבע השנים האחרונות, שהחלו בתקוות "האביב הערבי", נהרגו בלוב יותר מ-100 אלף בני אדם, רובם במאבקים, מלחמות ומריבות בין מיליציות משפחתיות ושבטיות, כשהנפט משמש דלק על מדורת האלימות. השנה הסתמן פילוג על רקע גיאוגרפי, כשהולכות ומתגבשות שתי קואליציות שבטיות: האחת בטריפולי שבמערב המדינה, והאחרת בבנגאזי שבמזרחה. היעדר שלטון מרכזי מתפקד פותח אפשרויות בפני אירגונים איסלאמיסטיים אלימים להקים מובלעות, שחלקן מייצגות את "אלקאעידה", וחלקן – את "מדינת האיסלאם".

"מדינת האיסלאם" היא החידוש הגדול והמשמעותי ביותר שאירע במזרח התיכון ב-2014. הגם שהארגון נוסד לפני 10 שנים כ"אלקאעידה בארץ הנהריים", כיום הוא ארגון המאתגר לא רק את "אלקאעידה", אלא גם את המערכת המזרח תיכונית ואת העולם כולו. כל מי שעיניים בראשו רואה את "מדינת האיסלאם" כאיום על הסדר המדיני, הן ישירות בכיבוש ובהקמת שלטון אלטרנטיבי, והן כמקור לרעיונות ג'יהאדיסטיים תוך שימוש ברשתות התקשורת להפצת מלחמת הקודש אל כל רחבי העולם.  

במחצית הראשונה של 2014 הצליחה "מדינת האיסלאם" להשתלט על כשליש משטח סוריה ושליש משטח עיראק – שטחים דלילי אוכלוסין ועשירים בנפט. טורקיה מסייעת ל"מדינת האיסלאם" לייצא את הנפט שהיא מפיקה, לאירופה, ומגישה לה סיוע לוגיסטי. קטר סייעה גם היא ל"מדינת האיסלאם" עד דצמבר 2014, עת הוכרחה לחדול מכך. הישגי "מדינת האיסלאם" נובעים גם מיכולתו של הארגון להלך אימים על כל סביבתו באמצעות סרטי זוועה המתעדים עריפת ראשיהם של מתנגדים, ירי חסר רחמים בשבויים והרעבה למוות של עשרות אלפי כופרים – דוגמת היזידים.

"מדינת האיסלאם" סיפחה לשורות לוחמיה רבים מהתושבים הסונים של השטחים הנכבשים בסוריה ובעיראק, ובמקביל זורמים אליה אלפי מתנדבים – מוסלמים ומתאסלמים חדשים – מכל רחבי העולם. גם ממדינות המערב מגיעים ג'יהאדיסטים להילחם נגד מדינות המערב ולהשליט עליהן את האיסלאם. מנהיג "מדינת האיסלאם" – אבראהים עוואד אלבדרי – אימץ את הכינוי "אבו בכר אלבגדדי" ומינה את עצמו כח'ליף, 90 שנה אחרי שמוסד הח'ליפות בוטל על ידי מוצטפא כמאל "אתא טורק". "מדינת האיסלאם" מציבה את עצמה כאלטרנטיבה איסלאמית מקורית לכל ההסדרים הפוליטיים והמדיניים שנכפו על העולם האיסלאמי על ידי מדינות הכפירה הקולוניאליסטיות. היא מוחקת גבולות שסימנו בריטניה וצרפת, היא אינה מכבדת את החוק הבינלאומי ובמקומו היא מחילה את השריעה האיסלאמית בגרסתה הקיצונית ביותר: עורפת ראשי כופרים, מלקה עוברי עבירות, מוכרת עבדים ושפחות בשווקים וקוצצת ידי גנבים.

מדי יום מצטרפים אליה מתנדבים חדשים, והיא מתכוונת להישאר בשטח לתמיד תוך הצבת איומים ישירים על המדינות הסובבות אותה – ירדן, לבנון ואיראן. זו הסיבה שאיראן מחמשת ומציידת את המיליציה הכורדית, הפשמרגה, כדי שזו תצליח להתמודד עם איום "מדינת האיסלאם". מדינות לא מעטות – ערביות ואירופיות – הקימו כוח אווירי שתפקידו להתמודד מהאוויר עם "מדינת האיסלאם", אך טעות היא לחשוב שבאמצעות פעולות מהאוויר ניתן יהיה לחסל מדינה ששטחה כיום הוא פי-שלושה משטח מדינת ישראל. רק באמצעות הזרמת כוחות-קרקע, כיבוש השטח, חיפוש אנשי "מדינת האיסלאם" מבית לבית, ממרתף למרתף וממחסן למחסן כדי להכניסם למקום הראוי להם, ניתן יהיה להתמודד בהצלחה עם מדינה זו.

מצרים הצליחה לבסס את שלטונו של נשיאה עבד אלפתאח א-סיסי, למרות התנגדותו הפומבית של הממשל האמריקני, שלאורך תקופה ארוכה אחרי סילוקו של מוחמד מורסי, ביולי 2013, ראה בו את הנשיא החוקי והלגיטימי. העקשנות המצרית המגובה בסיוע כלכלי ופוליטי מצידן של סעודיה ואיחוד האמירויות – הצליחה לעמוד מול ההתנגדות האמריקנית לסילוק מורסי, למרות שהתנגדות זו קיבלה סיוע מקטר, התומכת הגלויה של "האחים המוסלמים", חמאס, הג'יהאד ו"מדינת האיסלאם".

עקשנותן של מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות הצליחה גם להכפיף את קטר לאג'נדה שלהן, ולחייבה לנטוש את תמיכתה בטרור, ב"אחים המוסלמים" וב"מדינת האיסלאם", ולחדול להשתמש בערוץ אלג'זירה ככלי בתעמולה של "האחים המוסלמים" וארגוני הטרור שיצאו מבית מדרשם.

אם קטר אכן תמשיך להתנהג על פי התכתיב הסעודי – ימים יגידו. מצרים, סעודיה והאמירויות יצטרכו לבדוק כל העת מה קטר עושה, בעיקר מאחורי הקלעים.

סעודיה גם הצליחה השנה לגרום לנזק גדול לאיראן באמצעות הפקת נפט מוגברת המורידה את מחירי הנפט בעולם. כך פועלת סעודיה נגד איראן, לאחר שהמערב נכנע לעקשנות האיראנית והקל את לחץ הסנקציות הכלכליות מעל מדינת האיותאללה הצמאה לכוח גרעיני צבאי. ייתכן שהחודשים הקרובים יוכיחו שוב כי עקשנות סעודית יעילה יותר מהתוכניות של הממשל האמריקני, המחפש דרכים להקל מעל איראן את הנטל הכלכלי.

תוניסיה היא התקווה היחידה של העולם הערבי. מדינה זו – שבה פרץ "האביב הערבי" לפני ארבע שנים – עברה תקופה של חיפוש דרך, נגיעה באיסלאם הפוליטי ושיבה אל הדרך הליברלית, המודרנית בעלת הגוון החילוני. מדינה זו הוכיחה שעם יכול לטפל בקונפליקטים הפנימיים שלו גם בדרכים לגיטימיות, ללא אלימות (כמו במקרה הסורי), ללא שפיכות דמים (כדוגמת לוב) וללא מהפכות המביאות דיקטטורים לשלטון (דוגמת מצרים). עם זאת, תוניסיה חייבת לטפל באופן נחרץ בקבוצות ג'יהאדיסטיות שהתנחלו בדרומה ומקבלות לוחמים, נשק וכסף מלוב ואלג'יריה השכנות.

הפלסטינים מנסים בכל כוחם לחתור להקמת מדינה באמצעות הקהילה הבינלאומית. לעולם הערבי המוכה בבעיות כמו "מדינת האיסלאם" – אין זמן וסבלנות לטפל בעניין הפלסטיני, ולכן פנה אש"ף להכרת העולם. פוליטיקאים במדינות אירופה רצים להכיר במדינה פלסטינית כדי לרצות את בוחריהם המוסלמיים, וכך עלולה ישראל למצוא את עצמה עם מדינה פלסטינית – שתהפוך ללא ספק למדינת חמאס – רק משום שכמה פוליטיקאים אירופיים חוששי אבטלה יצביעו בעד הקמת מדינה כזו בהרי יהודה ושומרון, מולדת העם היהודי.

העולם ממשיך להתרשם מקיומו של "עם פלסטיני", שהומצא רק לאחרונה, גם באשמתם של כמה עייפי נפש ישראליים. ירושלים מוכנסת על ידי הפלסטינים למדינתם רק כדי לעקור את עיר הקודש מהגוף היהודי, כי הם יודעים שבלי ירושלים גם מדינת ישראל תיפול. על העולם להתעורר, להבין את הבעייה ולדעת שאם מדינת ישראל תיפול במאבקה עם האיסלאם, נפילתה של אירופה תהיה רק שאלה של זמן, ולא ארוך.

לסיכום: שנת 2014 הציבה אתגרים לישראל, לאירופה ולעולם, ואלה רק יתגברו וילכו במהלך השנים הקרובות. משברים יעמיקו, סכסוכים יתרחבו, איראן תתחמש בנשק גרעיני, "מדינת האיסלאם" תגדל ותתחזק, ארה"ב לא תתפוס את מעמד הבכורה שהיה לה במזה"ת עד לפני ארבע שנים, ואירופה תמשיך לשקוע תחת גלי הגירה איסלאמית המרחיקה את התרבות האירופית מערכי הליברליזם, הפתיחות, המודרנה והדמוקרטיה.

האתגרים הניצבים בפני מדינת ישראל רק הולכים ומסתבכים. אומנם האיום מצד סוריה קטן בגלל היעלמותה ממפת האיומים, אך איומים אחרים עולים באופק: איראן ו"מדינת האיסלאם" מתחזקות, ואילו אירופה וארה"ב ההולכות ונחלשות. על המנהיגות הישראלית שאחרי הבחירות יהיה לתת את דעתה לאתגרים אלה.

מתוך מגזין "מראה", גיליון 319

* * *

יהודה גור-אריה

שוחד [לכאורה] – האומנם?

הערות שוליים [52]

שוחד [לכאורה]

מה רוצים מקבוצת החשודים [לכאורה], רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר, ומראשי ופעילי מפלגה מסויימת [לכאורה], הנחקרים במשטרה בחשד של לקיחת שוחד [לכאורה]?

במדינה שממנה הם באו, השוחד [חַבַּאר ברוסית] הוא נורמה מקובלת זה מאות בשנים. וודאי איננו נחשב לפשע חמור, שעליו מכניסים אנשים לבית-הסוהר.

השוחד ברוסיה הוא השמן המשמן את גלגי כל מערכת החיים והקיום במדינה זו, בכל התחומים: כלכלה, קיום המשפחה, בריאות, ועוד ועוד. לכן אין זה נדיר לראות [או לא לראות] סכומי כסף [במעטפות או בלי]  מועברים מתחת לשולחן [או אף מעליו] לכיסיהם של אנשי השלטון, למן סגן-שר [או למעלה ממנו] ועד שוטר תנועה בחור נידח בסיביר, המבטל דו"ח תנועה תמורת קומץ שלמונים.

החשודים [לכאורה], אלה שבאו ממדינה זו, לא למדו את המילה שוחד באולפן ולא תיארו לעצמם שדבר כזה – שוחד – נחשב פשע חמור כל-כך במדינה נידחת זו שלחוף הים התיכון. כמובן, כל עוד לא הורשעו על-ידי שופט, הם חפים מפשע [וכך טוענים כמובן סניגוריהם המלומדים והממולחים], כל עוד לא הוכח אחרת.

כותב שורות אלה תוהה, איך זה שבמשך כל חייו, איש לא הציע לו ולא דרש ממנו שוחד; וכך נמנעה ממנו החווייה המרגשת של הופעה בטלוויזיה עם ז'אקט על הראש, אל מול עשרות עיתונאים עם מיקרופונים ומצלמות בידיהם, והם מבקשים לשמוע מהחשוד [לכאורה] כמה מילים על מצבו, או דעתו על מצב האומה.

אז בהיעדר אפשרות של ביטוי באמצעי התקשורת הוויזואלית והמושמעת, מסתפק הח"מ בהבעת דבריו בעיתון וירטואלי מכובד זה, בעיני קהל מכובד ואיכותי של קוראים נאמנים. ודי לו בכך.

[אהוד: טעית. אצלנו זה כך מתקופת התורכים. ורק צריך להחליף חבאר בבקשיש].

שסע בש"ס

ידועה לכול הסוגיה התלמודית של חז"ל: שניים אוחזין בטלית: זה אומר כולה שלי, זה אומר כולה שלי – יחלוקו.

דבר דומה קורה עכשיו בש"ס: שניים אוחזים במרן ז"ל – זה אומר כולו שלי, זה אומר כולו שלי. נכון יותר: כולי שלו, עליי סמך הצדיק את ידו... אז קרה מה שחזו חז"ל: נחלקו. שסע בש"ס.

כמובן, כל המחלוקת הזו אינה לשם שמיים, אלא על אגו, על תביעה למנהיגות בש"ס, על הרצון להושיב את הישבן על כיסא בראש השולחן. 

ומה על מהות, על תוכן, אידיאולוגיה? דאגה לציבור ששלח אותם לכנסת? מצע לקראת הבחירות?

עזבו אותכם משטויות. למי יש כוח וזמן וסבלנות לזה?

שניים אחזו – ומשניים יצא אחד [בינתיים].

האומנם?

כאשר שתי מפלגות ניצות ביניהן, נכון יותר – מחליפות מהלומות פולטיות, משמיצות זו את זו, מאשימות זו את זו בכשלונות ובמחדלים,

אני נוטה לחשוב ששתיהן צודקות.

מכאן – הצעה והמלצה לכל ראשי המפלגות, יחצנים, מסבירים ותועמלנים למיניהם: כאשר אתם נושאים את דבריכם מול כל מצלמת טלוויזיה, מיקרופון של רדיו, בלוגים ופוסטים וציוצים, ואפילו בחוגי בית, כדאי לכם לסיים את דבריכם במילה אחת קטנה: האומנם? [עם סימן שאלה בסופה]. דבר זה יעמיד בפרופורציה נכונה את כל דבריכם, טיעוניכם, הוכחותיכם ושכנועיכם.

וכאן המקום לצטט את אימרתו החכמה של הצדיק ר' זושא מאנאפולי, בזה הלשון: כאשר אתה מושיט אצבע מאשימה כלפי זולתך, שים לב ששלוש אצבעות מופנות כלפיך.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

בֵּן מְאֻמָּץ לוּ הָיָה לִי

בֵּן  מְאֻמָּץ לוּ הָיָה לִי,

הָיָה נוֹטֵעַ בִּי שַלְוָּה 

וּמְנַחֵם אותי בְּאַהֲבָה שֶׁל חֶסֶד .

מֵאָז גֵּרוּשַׁי בִּקַּשְׁתִּי לְאַמֵּץ לִי יֶלֶד ,

שֶׁהַיּוֹם יָכֹל כְּבָר לִהְיוֹת

בָּחוּר לָעִנְיָן.

שֶׁהֲרֵי שְׁנֵי יְלָדַי מִגֵּרוּשַׁי

הֻכְנְעוּ מִזְּמַן לֶאֱהֹב רַק אֶת

אִמָּם.

אֵינֶנִּי מְשַׂחֵק בִּכְעָסִים,

אַךְ הֵם רוֹאִים אוֹתִי רַק

בְּמֻבְלְעוֹת הַכְּסָפִים.

כְּצִפּוֹר בַּכְּלוּב,

לְלֹא כָּל מַשָּׁב שֶׁל

יָם פָּתוּחַ

אֲנִי מַנִּיחַ  לָהֶם לָלֶכֶת.

* * *

מרדכי בן חורין

על השחיתות האמיתית

כותב אמנון לורד על "השחיתות האמיתית" ["מקור ראשון" 2.1.2015]: "שחיתות מקצועית גרועה בהרבה משחיתות חומרית. החומרית עולה בדרך כלל במאות אלפים ובמיליונים, המקצועית עולה במיליארדים וגם בדם."

אכן, הסופרים, האמנים, היוצרים והעיתונאים, המקבלים משונאי ישראל האנטישמיים בעולם טובות הנאה ופרסים ומקבלים כאן פרסי ישראל ואחרים ובתמורה תומכים, מספקים ומעניקים את שמם לכל מעשה, עצומה, חרם, וקריאה לשנאת ישראל ולתמיכה באויבינו – הינם מושחתים במידה העולה לאין שעור על שחיתות כספית, כפי שגנבת דעת הינה גרועה מגניבה חומרית.

מניסיוני האישי, חוויתי ואני חווה זאת 60 שנה וד"ל...

מרדכי בן חורין, אדריכל

סביון

* * *

צביקה שטרוסברג

יום שחור בראשל"צ

למר אהוד בן עזר,

חשוב!!! שתגובתי תתפרסם בבקשה!

לגבי הזמר רומן סימחייב שנורה למוות במסעדת "אריסטון" במערב ראשון-לציון, שמשמשת גם כאולם אירועים. בעקבות כך שפרצה קטטה וויכוח בינו לכמה מבלים. ברכת החלמה לאח אשר נפצע.

לפי דעתי! זהו יום   שחור... הזדעזתי מאוד!!!

מה עשה הזמר? שום ויכוח, לא משנה על מה, לא שווה את אובדן החיים וישיבה בכלא  בשביל זה...

גם מי שרוצח אני לא חושב שזה בשליטה – מה ששולט בו זה משקאות האלכוהול עם כל הקוקטיילים!!!

כולי תקווה  שמשטרת ישראל תעמיד לדין את מבצעי המעשה הנפשע הזה!!!

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* * *

רות ריכטר

בגידה

כל הדמויות והמאורעות שבסיפור זה בדויים מהלב

דוקטור ארנון ישי היה עסוק בבדיקת פציינט מבוגר כשנכנסה לחדרו מזכירת המרפאה, והודיעה לו שעליו להתייצב בלשכה המחוזית. "זאת הודעה מהמנהל האדמיניסטרטיבי חיים כהנא," ציינה המזכירה, ודאגת אמת ניכרה בפניה הרציניות, כי כל אחד במחוז יודע שפגישה עם המנהל האדמיניסטרטיבי לרוב אינה מבשרת טובות. הוא היה איש מריר וקפדן שמיעט לחייך, התעקש על התואר הנכבד "מנהל אדמיניסטרטיבי" הצמוד לשמו, והרבה להתפאר בניצחונותיו הרבים על "הנכים הערמומיים", שסירב להחזיר להם כספים. "הנכים האלה כולם רמאים! אני חוסך המון כסף למערכת שלנו," נהג לספר בגאווה, אבל ארנון הטיל ספק בדברים אלה, ושיער שרבים עזבו את הקופה בגלל יחסו הבוטה של המנהל, ופנו לשירותי בריאות אחרים.

 הרופא היה מודאג. מה המנהל האדמיניסטרטיבי חיים כהנא רוצה ממנו? האם הוא עומד לנזוף בו? מדוע? מעולם לא היו תלונות על עבודתו, ועכשיו פתאום הצרה הזאת! על מה הוא עומד להינזף?

לפנות ערב סיים ארנון את עבודתו. הוא ידע שעליו למהר ללשכה המחוזית, אך החליט לפנות קודם לבית היתומים שבו התנדב, כי רצה לוודא שהמטפלת לא שכחה להרכיב לנתנאל בן החמש את המשקפיים המיוחדים לחיזוק עין עצלה. הילד שנא את המשקפיים האלה, וארנון נהג לשחד אותו בשוקולד כדי שיסכים להרכיבם.

כשפתחה לו המטפלת את הדלת הכה ברופא גל נעים של המולת ילדים. "הרכבתי את המשקפיים המון זמן. מגיע לי המון שוקולד," אמר הילד וחיבק את רגליו הארוכות של הרופא. ארנון הוציא מתיקו חמש חפיסות שוקולד, וחילק את הקוביות לכל הילדים, וכשהעיף מבט בחדר הגן, ראה שאורנה בת הארבע מקרבת את הספר שהסתכלה בתמונותיו קרוב מאוד לעיניה.

"אורנה חייבת להרכיב משקפים, אין לה בכלל פוקוס. היא רואה את כל העולם כמו מבעד למסך עבה של ערפל," הסביר הרופא למטפלת.

"כן, אני יודעת, הגשנו בקשה לתקציב מיוחד כבר לפני ארבעה חודשים, אבל עוד לא קיבלנו תשובה."

 ארנון פתח את תיקו ושלף משם את פנקס ההמחאות. הוא כתב המחאה על שם ידידו, האופטומטריסט השכונתי, והגיש אותה למטפלת. "הנה. זה בשביל המשקפיים של אורנה. לא כתבתי את הסכום. האופטומטריסט כבר ישלים אותו."

"תודה, דוקטור ישי, באמת תודה. כל הכבוד לך!"

"טוב. אני חייב לרוץ, ותקפידי מאוד שנתנאל ירכיב כל יום את המשקפיים. חייבים להתמיד בהרכבתם כשהילד קטן. אחר כך יהיה מאוחר."

הוא חזר למכוניתו, ושוב ניסה לנחש מדוע זומן למנהל. הוא לא העלה בזיכרונו משגה או פגם כלשהו בעבודתו, ותהה מדוע הוא ורופאים אחרים, שהקדישו שנים רבות ללימודים והגיעו לדרגה מקצועית גבוהה, מתייראים מהמנהל, שהשכלתו – כפי שקרא ארנון בפיסבוק – כוללת רק בית ספר לפקידות. 

המנהל ישב מאחורי שולחן מהגוני מעוגל, גדול ומבהיק, ולהפתעתו הרבה של הרופא חייך אליו בנעימות. "אני שומע עליך רק טובות, דוקטור ישי, ולכן החלטתי למנות אותך למפקח על החזרי כספים במקרים חריגים הקשורים ברפואת עיניים במחוז שלנו. תצטרך לבדוק ממש בשבע עיניים תביעות כספיות של נכים. ותדע לך שצריך להיזהר מאוד מהנכים האלה! הם יודעים היטב לנצל את המערכת שלנו!"

המנהל שלף מהארון שמאחורי גבו תיק עב כרס, פתח אותו והמשיך להסביר: "זה, למשל, התיק של גברת ליפשיץ. היא נפגעה בעין בשעת טיול עם תלמידים, ומקבלת כבר שלושים וחמש שנים החזר כספי עבור עדשת מגע רפואית המחליפה את העדשה שהוצאה בעת הניתוח. אני חוזר ודוחה אותה מדי שנה, אבל היא תמיד מערערת. והממונה עלי נענה לערעוריה. ככה אנחנו מפסידים המון כסף! למה היא משתמשת בעדשת מגע? היא לא צריכה לצוד לה חתן בגילה המופלג, והיא יכולה בהחלט להסתפק במשקפיים!" 

ארנון עיין בתיק, מן התמונה חייכה אליו אישה מבוגרת, בעלת פנים נעימות ששרידי יופי מן העבר עמדו בהם.

"אבל העדשה הזאת לא נועדה לצרכים אסתטיים או קוסמטיים. משקפיים לא יכולים להחליף אותה, כי הם יצמצמו מאוד את שדה הראייה בגלל המיספר האופטי הגדול," ענה ארנון.

"זה מה שהיא כותבת, הנצלנית הזאת! הנה המכתב שלה," טען המנהל והגיש לארנון דף נייר מודפס, כתוב באותיות גדולות המאפיינות מכתבים של כבדי ראייה. במכתבה כתבה גברת ליפשיץ שהיא מקבלת כבר שלושים וחמש שנים אחת לשנה החזר עבור עדשת מגע שיקומית, ולמכתב צורפה קבלה עבור עדשה שרכשה האישה בכספה.

"הפניתי אותה אליך. היא תגיע למרפאה שלך בימים הקרובים," הסביר המנהל.

"אני צריך לשקול את ההצעה," אמר ארנון.

"דוקטור ישי, מה יש כאן לשקול?! זאת הצעה משתלמת מאוד. הצלחתי להשיג לך שכר ממש כמו למפקח במחוז גוש דן, אפילו שהמחוז שלנו הרבה יותר קטן," התפאר המנהל.

"תודה," מלמל ארנון, ואחר כך נפרד לשלום ועזב את החדר.

בדרך לביתו הרהר הרופא בתפקיד החדש, וחששות וספקות מילאו את לבו. הוא ידע שאישור ההחזר הכספי לגברת ליפשיץ ולחולים אחרים עלול לפגוע במעמדו החדש, וחשש שיהיה עליו להתפשר עם מצפונו. אבל התפקיד קסם והחניף לו, והוא קיווה שהמינוי יגדיל את משכורתו, יפיג את השעמום שבעבודתו השגרתית, וישקיט מעט את תיסכוליו על שאינו עוסק בניתוחים מסובכים באחד מבתי החולים. עוד בנעוריו חלם להיות רופא מנתח, אבל פרופסור איל שבמחלקתו התמחה הודיע לו שאינו מוכשר לעסוק בניתוחים, וסירב לתת לו המלצה כדי שיתקבל לעבודה באחד מבתי החולים. הוויתור על החלום היה מכה נוראה, כי ארנון לא הורגל בכישלונות, אך היה עליו להשלים ולקבל עליו את הדין.

גם ההעלאה במשכורת קסמה לארנון. הוא לא היה רודף בצע, אבל רצה בכסף כדי שיוכל לאפשר לענת, בתו היחידה והאהובה, להשתלם בבית הספר היוקרתי למוסיקה ג'וליארד בניו יורק. היא היתה פסנתרנית חרוצה ומחוננת שעמדה לסיים את לימודיה באקדמיה למוסיקה, והוא חשש שלא יוכל לממן את חלומה ללמוד באחת הערים היקרות בעולם.   

בפגישות חברתיות עם רופאים שלמדו עימו בבית הספר לרפואה בטכניון שמע ארנון בשקיקה את סיפורי חבריו, שאחדים מהם כבר ניהלו מחלקות בבתי חולים. הם התגאו בביצוע ניתוחים מסובכים, וסיפרו על טכניקות חדישות המצילות אנשים מעיוורון. אז היתה הקנאה מכרסמת בנפשו של הרופא המתוסכל, והוא נהג להצטנע באחת הפינות ולהימנע מדיבורים  על עבודתו המשעממת במרפאה.

בפגישות אלה היתה דליה, אשתו היפה, מלכת הערב. גם היא, כמוהו, בחרה להתמחות ברפואת עיניים, ושימשה מנתחת בכירה באחד מבתי החולים הגדולים. במשך השנים נודעה כשותלת קרניות מוכשרת, וארנון קינא בה, אך השתדל להסתיר ממנה את רגשותיו. רק פעם אחת, בשעת מריבה נדירה, הטיח בה חיצי לעג שבהם כינה אותה במרירות "השותלת הדגולה", וציין שעל אף הצלחתה הרבה משכורתה אינה עולה על משכורתו.

דליה הסתגרה בחדר העבודה במשך שעות ארוכות, והוא התחרט מיד על דבריו, ובערב התנצל ושמח כשסלחה לו. ההתאהבות הסוערת מימי צעירותם הפכה במשך השנים לאהבה שקטה ורוגעת, והוא לא רצה לפגוע באשתו ובמארג הנוח והעדין של חייהם.

"אני לא חושבת שאתה צריך לקבל את התפקיד הזה," פסקה דליה כשסיפר לה ארנון על הצעתו של המנהל.

"זאת תוספת  גדולה למשכורת," ציין בהיסוס.

"זה לא חשוב. אם תקבל את המשרה הזאת, תצטרך לפעול בניגוד למצפונך."

"אם אקבל אותו נוכל לממן את  הלימודים של ענת בניו יורק."

 דליה משכה בכתפיה ולא ענתה, והוא החליט לקבל את התפקיד בניגוד לדעתה.

גברת ליפשיץ הופיעה במרפאה כעבור ימים אחדים. היא הייתה כבדת ראייה, והוא התפעל מיכולתה לתפקד באופן עצמאי ולכתוב תסריטים וסיפורים. במהלך השיחה הסתבר לארנון שספריה ליוו את ימי ילדותו, והוא אהב במיוחד אגדות שחיברה על מלאכות עתיקות ועל צמחי בר בארץ ישראל. הספרים התפרסמו בהוצאות מכובדות, ואחדים מהם הומחזו והוצגו בערוצי הילדים. סרטים שהופקו לפי תסריטים שכתבה הוצגו בכל הערוצים הציבוריים והמסחריים.

גברת ליפשיץ הייתה חייכנית ונעימת סבר, ולאחר שתיארה בקול רגוע את נסיבות התאונה, ביקשה מארנון לאשר את ההחזר הכספי. "אני מורה בגמלאות," הסבירה, "וסכום זה מכרסם חלק נכבד מהפנסיה החודשית שלי."

 ארנון הכיר מיד בנחיצות העדשה ורצה לאשר את הבקשה, אבל ידע שהאישור יגרור עימות עם המנהל ואולי גם  לביטול המינוי הנכבד.

לעזאזל! איך יצא מהסבך הזה?

"גברת ליפשיץ, את צריכה לקבל חוות דעת מרופא עיניים שהתמחה בריפוי קרנית ובעדשות מגע," טען. "אני לא בקיא בשטח הזה. אני רופא ולא אופטומטריסט."

"אבל אני מקבלת החזרים כבר הרבה שנים," טענה ברוגז שהתקשתה להסתירו. היא שלפה מארנקה בקבוקון קטן שבו צפה בנוזל שקוף עדשה עכורה, ישנה, ובמרכזה הצטברו משקעים כהים. "אתה רוצה שאמשיך להרכיב עדשה כזאת?! אתה רוצה שאוסיף על העכירות של הקרנית הפגועה גם את עכירות העדשה?!"

"אני לא יכול לעזור לך," חזר ארנון על דבריו.

"אינני מבינה למה  אתה בוחר לשלוח אותי לייעוץ שאין בו צורך! האם אדוני בטוח שהוא נשבע את שבועת היפוקרטס?" שאלה בנימה סרקסטית והביטה בארנון במבט מושחז. אחר כך יצאה בטריקת דלת ונעלמה בפרוזדור הארוך.

"האישה הזאת צודקת," אמרה דליה כשסיפר לה ארנון על הביקור במרפאה. "אסור לה להרכיב את העדשה הישנה. אורך החיים של עדשת מגע רכה אינו עולה על שנה אחת. אלה הוראות היצרן."

"אני חייב להקפיד. אסור לתת לנכים לגזול את הקופה הציבורית!"

"אתה כבר מדבר ממש כמו חיים כהנא!" התריסה דליה ברוגז, והביטה בארנון במבט מוזר שחמלה ובוז משמשים בו בערבוביה. 

בשבועות הבאים פקדה גברת ליפשיץ את המרפאה לעיתים תכופות, לתימהונו דיברה עימו במתינות, ובביקורה האחרון, כשסירב בכל תוקף להיענות לבקשתה, דיברה אליו בקול סמכותי של מורה ותיקה, וציידה אותו בתובנה מעניינת: "כנראה שזה ביקורי האחרון במרפאה שלך, ולכן אני רוצה להגיד לך משהו אישי. אתה יודע, דוקטור ישי, אנשים חשדנים כמוך חושבים שהחשדנות מגינה עליהם, אבל הם טועים. הם מאבדים את היכולת לחלום ואת האמונה באדם שבלעדיהן החיים חסרי משמעות."

"גברת ליפשיץ, אני עסוק! המון חולים מחכים לי בחוץ, ואין לי זמן עכשיו לפילוסופיה," ענה ארנון בקוצר רוח וקם ממקומו. גברת ליפשיץ השתהתה מעט, ואחר כך קמה בכבדות ויצאה באיטיות מהחדר. 

אחרי הביקור הזה לא הוסיפה גברת ליפשיץ לבקר במרפאה. ארנון שאל את המנהל מה אירע לה, והוא ענה בנימה של ניצחון: "כנראה שסוף-סוף הִתַּשְנוּ אותה, והיא החליטה לוותר על הכסף."

דליה לא הרפתה מהנושא: "אני מתביישת בהתנהגות שלך!" חזרה וטענה בתוקף. "אתה מכריח אשה כבדת ראייה להרכיב עדשת מגע ישנה, עכורה ומחוספסת?! אפשר לקבל דלקות ובצקת מעדשה כזאת!"

"זה לא עניינך! אני מבקש שלא תתערבי!" ענה ארנון בכעס ויצא מהחדר.

בימים הבאים החמיצה לו דליה פנים. היא ענתה על שאלותיו בנימה לקונית, הקשיבה בקוצר רוח מופגן לסיפוריו מן המרפאה, ובלילות סירבה לחיזוריו. בבית שררה מתיחות, ויום אחד, בשעת ארוחת הערב, כשהרים ארנון את קולו ונזף באשתו על דברים של מה בכך הקשורים בניהול משק הבית, שאלה ענת מדוע הם כועסים זה על זה.

 "אנחנו לא כועסים. אנחנו רק מתווכחים," ענה ארנון בקול שהתאמץ בלא הצלחה להקרין שלווה.

"לא נכון! אתם בסוף עוד תתגרשו לי כמו ההורים של אוריתי, החברה שלי,"  פסקה הנערה ועזבה בכעס את השולחן.

"אתה רואה מה אתה עושה?! אתה כבר לא האיש שאתו התחתנתי! מה קרה לאידיאלים היפים שלך? אני לא יכולה להבין איך הִדַרְדַרְתָּ ככה!" צעקה דליה.

"אחרי כל השנים הרבות האלה את רוצה עכשיו להתחיל לשנות אותי?"  לגלג.

"לא. אני לא רוצה לשנות אותך. אני רוצה להציל אותך!" הטיחה בו.

"אני עושה  את זה בשביל ענת."

"ענת לא צריכה אבא כזה!" התיזה דליה בלעג, ואחר כך עזבה את המטבח והציעה לעצמה משכב על הספה בסלון.

ארנון התלבט. האם עליו לוותר על התפקיד? ומה יגיד למנהל האדמיניסטרטיבי? הרי אינו יכול לומר שאשתו לא מרשה לו! ואיך יממן את לימודי בתו בניו יורק? ומה יגיד לחבריו הרופאים כשהם מונים את ניצחונותיהם?

דליה לא נרגעה. היא לא סלחה, לא ענתה על שאלותיו, והמשיכה לישון בסלון. הם  כבר לא טרחו להסתיר את המריבה מבתם, ובעת הארוחות שררה דממה מעיקה ליד השולחן.  

באחד הלילות, כשירד ארנון לשירותים, הבחין באור שבקע מחדר העבודה. הוא הציץ וראה שאשתו מחפשת דבר מה במחשב שלו.

"אני יכול לעזור לך?" שאל בקרירות.

 "לא. אני סתם ככה... סתם ככה... רציתי לראות... רציתי לראות... משהו בחשבונות של הבית," מלמלה במבט נבוך שהסגיר את חרדתה.

הוא ידע שהיא משקרת, אך לא ענה דבר.

"תגיד, איך אמרת שקוראים לאישה הזאת?" שאלה.

"איזו אישה?" היתמם.

 "האישה שלא אישרת לה את ההחזר הכספי."

 "שוב האישה הזאת?!" התקצף.

 "כן. שוב האישה הזאת! מה שמה?"

"קוראים לה חיה ליפשיץ. היא סופרת ידועה."

הוא חזר למיטתו וקיווה שאשתו תבוא בעקבותיו והם סוף-סוף יתפייסו, אבל היא חזרה למשכבה בסלון, וכעבור זמן קצר עלה משם קול נשימה קצוב וחרישי.

כעבור שבוע נכנסה גברת ליפשיץ למרפאה וחיוך גדול נסוך על שפתיה. "תודה לך, דוקטור ישי, שדאגת לאישור שלי," אמרה והושיטה לו פיסת נייר. הנה, קיבלתי אתמול בדואר את האישור מבית החולים. אני מודה לך שלא הכרחת אותי לנסוע לשם ולבזבז את היום."

 על מה היא מדברת? הוא לא כתב לבית החולים, ובוודאי שלא דאג לאישור שלה! מה קורה כאן?

"הראי לי את האישור," ביקש.

הוא קרא את המכתב והציץ בחתימה. ליד החותמת ומספר הרישיון התנוסס שמה של אשתו. "דוקטור דליה ישי" היה כתוב שם באותיות שחורות על הדף הלבן.

ארנון הביט שוב בגברת ליפשיץ, וגל עכור של כעס ומרי הציף אותו. היא ניצחה אותו. ולא רק היא ניצחה אלא גם אשתו... בידיים רפות ניגש למחשב, הקליד את המסמך המיוחל, והגיש אותו לגברת ליפשיץ בלא מילים. 

 שארית היום חלפה לאטה, וארנון חש שחרון וכעס מאיצים את לבו, מקצרים את נשימתו  ומסמיקים את פניו. תשישות נוראה אחזה בגופו המזיע, בראשו הלמו בפראות עשרות תופים, ומחשבות רוויות זעם ותוכניות נקמה שטפו את מוחו הקודח. איך דליה העזה לעשות לו ככה?! מדוע היא מתערבת? הוא כבר יראה לה! הוא לא יעבור על כך בשתיקה!

שעה ארוכה ישב ארנון ליד שולחנו, מול המחשב, מתעלם מהחולים המחכים לו בחוץ ובוהה בקיר הלבן בלא לראותו. שמוט כתפיים וחסר אונים שקע בקהות חושים, ואחר כך האיצה בו המזכירה לחזור לעבודתו, והוא המשיך לקבל את החולים כשדעתו פזורה והוא קולט רק בקושי את דבריהם.

האם הייתה זאת חולשת גופו שגרמה לסדקים בביטחונו והעלתה מבקיעי תודעתו ספקות בצדקתו? במשך היום נרגע מעט, ומחשבות הנקם התחלפו לאטן בהדרגה במחשבות של חרטה. כמנטרה עתיקה חלפו במוחו בלא הרף מילותיה של אשתו: "איך הדרדרת ככה? איך הדרדרת ככה?  איך..."  תחושות טורדות של אשמה הזדחלו ללבו, והוא ניסה לדחותן ולהכחישן כדי להצדיק את מעשיו, אבל לא הצליח להתגונן בפניהן, וחש כמי שניעור מתרדמה עמוקה, והוא צף ועולה מתהום שחורה של סיוט נורא. לעזאזל! אולי דליה בכל זאת צודקת? מדוע התעלמתי מדבריה? מדוע לא הנחתי לה להציל אותי? הרי הייתי ממש עיוור!

חה-חה-חה, רופא עיניים עיוור?! מצחיק מאוד...

לא! לא מצחיק בכלל! אסור היה לי לעשות ככה... אני מוכרח לחשוב על זה. אני מוכרח להיות לבדי ולחשוב...   

הוא טלפן לדליה. "לא אבוא הביתה היום. אל תחכי לי."

"למה?"

"אני צריך להיות לבדי. אני צריך לחשוב."

"ואיפה תישן?"

"אני עוד לא יודע. אולי אקח חדר במלון."

היתה שתיקה ארוכה, ואחר כך הניחה דליה את השפופרת והשיחה נותקה.

בסוף היום ארז ארנון את חפציו ופנה אל הדלת. אבל איך יילך לבדו לבית מלון? מעולם לא התאכסן במלון בלי דליה. הם נהגו לצאת לחופשות קצרות בארץ בסופי שבוע או לנסוע לטיול קצר בחו"ל, ותמיד היתה דליה לצדו. הוא הביט בחדר והחליט שיבלה כאן את הלילה ויישן על מיטת החולים. דמדומים פשטו במרפאה השוממת, והוא הדליק את האור, והביט סביבו כרואה לראשונה את חדרו המרוהט בקווים מינימליסטים. מבטו נתקל במפת העין שעל הקיר, במכשיר הבדיקה השחור ובדגם העין התלת ממדי ששימש אותו כדי להסביר לחולים את מחלתם. המיטה הגבוהה הייתה צרה ולא נוחה, האוויר היה קר ולח, והוא התכסה בחלוקו הלבן ובמעילו והתקשה להירדם.

האם כדי לרשום רצפטים של משחה או טיפות עיניים הקדיש את מיטב שנותיו? אבל הוא עושה לפעמים גם דברים אחרים, למשל כשהוא מציל את עינו העצלה של נתנאל, גואל את אורנה הקטנה מהמסך החלבי של קוצר הראייה הנורא, ומאבחן בעוד מועד גידול חשוד שיש לנתחו בתכיפות. עד מתי יתאבל על חלומו שנופץ? עד מתי יקנא? עד מתי יבגוד במצפונו?  

רק לפנות בוקר הצליח ארנון לחטוף תנומה קצרה, וכשהתעורר היו שריריו מכווצים, בפיו עמד טעם מר, ועיניו האדימו וכאבו.

 בבוקר, לפני שהגיע ראשון החולים, טלפן ארנון למנהל האדמיניסטרטיבי והודיע לו על התפטרותו, וכשהניח את שפופרת הטלפון על כנה פגה סערת רוחו באחת. הוא הרגיש שעול כבד הוסר מכתפיו, וידע שחזר להיות אדם חופשי.  

* * *

תל אביב בשנת 1949 עם מקס פרלמן

http://www.youtube.com/watch?v=LPTp4KEoyKs&sns=em

* * *

משה כהן

הנדון: מי יסיר עפר מעיניך, מולייר?

מכובדי,

המחזאי הצרפתי מולייר קנה לעצמו שם עולם במחזהו הגאוני "טרטוף" מהמאה ה-17 המתאר מתחזה צבוע מתחסד נכלולי באצטלא של איש מאמין.

לו קם מולייר מקברו, היה שולח את גיבורו ללימוד והשתלמות במפלגת ש"ס, שעסקניה שכללו את אמנות הצביעות הדתית לרמות עליונות.יש לטרטוף הרבה מה ללמוד מהם.

כואב הלב על כל הצעירים הטובים, בני התורה, המושחתים על ידי המנהיגים המתחסדים.

אתם יודעים מה, כעת הבנתי את מחזהו העל-זמני של מולייר לכל עומקו, באדיבות עסקני ש"ס.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

נעמן כהן

אובדן התקווה לשלום – שטחים תמורת מלחמה

בימים עברו דיברו על שלום, והמהדרין היו מוסיפים "שלום אמת". בשביל שלום אמת, אמרו, נהיה מוכנים לוותר על שטחים לכיבוש ערבי.

לא עוד. היום המונח "שלום" לא כל שכן "שלום אמת" נעלם לחלוטין מכל הקשת הפוליטית. אפילו הסמן הקיצוני, "הגאונית מווילנה" (העולה מוילנה) גולדה שניפיצקי (זהבה גלאון), שטענה שהפתרון לדעאש הוא פתרון הבעיה הפלשתינאית, אינה מדברת יותר של "שלום אמת", אלא על "הסדר מדיני" בלבד.

אין יותר שלום, יש רק הסדר. ומהו הסדר? הסדר הוא לכל היותר  מה שנקרא על-פי הגזענות הערבית-מוסלמית "הודנה", כלומר שביתת נשק עם הכופרים לזמן קצר, עד שיתחזק האיסלם ויחזור להילחם על-פי הדוגמה של מוחמד בחוזה חודייביה.

ואם עסקינן בניהול הסכסוך בלבד, יש לנהלו על פי עקרונות תוכנית אלון המורחבת שהיא-היא מורשת רבין.

למרבה הצער דומה שרק נתניהו הוא עכשיו הנושא את המורשת הזו, כי מפלגתו של רבין, "המחנה הציוני", לשעבר העבודה, אימצה מזמן את תוכנית רק"ח.

החוצפה של היינץ קלוגר

היינץ קלוגר (חיים יבין) העולה מגרמניה, שואל עולה מרוסיה: "למה לא תחזור למולדתך?" וזאת, בשעה שהוא, היינץ קלוגר, עוד מגדיר את עצמו "ציוני שוביניסט".

מסתבר שאין אין גבול לחוצפה.

ולגופו של עניין, מוטב לעולים מרוסיה להמשיך ולשמור בארץ על התרבות הרוסית הגדולה איתה גדלו. ימשיכו לשמור על הספרות, המוזיקה, והאמנות. שמירת התרבות הרוסית תיטיב מאוד גם איתנו, חסרי התרבות הזו.

אחריות הדמים של רון אובז'נסקי-חולדאי

תוכנית תמ"א 38 נועדה לשתי מטרות – שיפוץ דירות ישנות על מנת לחזק אותן בפני רעידות אדמה, והוספת ממ"דים בדירות חסרות מקלט. כדי להשיג את שתי המטרות יש ליצור היתכנות כלכלית על-ידי מתן היתר לבניית שתי קומות נוספות לבניין – והנה רון אובז'נסקי-חולדאי מנהל מאבק לחיסול התוכנית.

מהנדס העיר תל אביב, עודד גבולי, טען בוועדת ערער נגד איסור העירייה על ביצוע שיפוץ על-פי התוכנית, כי "מדינת ישראל צריכה לאייד את תוכנית תמ"א!"

האינטרס הכלכלי הסמוי של אובז'נסקי-חולדאי למניעת התוכנית לא ברור, אבל ייאמר ברורות – כל אדם בתל אביב שיאבד את חייו כתוצאה מרעידת אדמה או מנפילת טילים - דמו על אובז'נסקי-חולדאי!

איטבח אל יהוד – דלות החומר האמנותי ועושר הבְּלַה-בְּלַה

לצערי אני נטול כל כישרון אמנותי. מאז הגן לא התפתחתי כלל. איני יודע לצייר דמויות, פרספקטיבה, אור וצל, וכדומה, לכן כלל נקוט בידי לשיפוט אמנות: "אמנות היא רק מה שאני לא מסוגל לצייר" – מה שאני יכול לצייר אינו אמנות.

בביקור בתערוכת סיכום של הצייר חתן פרס ישראל, משה גרשוני, נוכחתי שהאמנות המוערכת של הצייר מסתכמת בכתם צבע הדומה להפליא לכתמי הצבע שציירנו בידיים בגן הילדים. בעצם מה שהוסיף את הנופך האינטלקטואלי לציור, היתה כתובת על כתם הצבע. השאלה ששאלתי את עצמי האם כל כתובת תגדיר את כתם הצבע כאמנות?

עשיתי ניסוי ושיניתי את הכתובת. גרשוני צייר כתם צבע ועליו רשום "הבעיה של הציור היא הבעיה הפלשתינאית" – על אותו כתם צבע רשמתי :"הלאה הכיבוש הערבי מא"י!"

(את הציור ראו ברשימתי "משה גרשוני – דלות החומר האמנותי ועושר הבְּלַה-בְּלַה", חדשות בן עזר 595)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00595.php

האם האמנות של גרשוני היא דלות הכתם? או דלות המלל? האם איכות האמנות של כתם הצבע משתנה עם המלל? מהי האיכות של כתם הצבע ללא המלל?

האם אותו כתם הצבע בתוספת המלל החדש היה מהולל גם הוא על-ידי המבקרים? מה היתה כותבת ברייטברג-סמל? האם היה המלל החדש "הלאה הכיבוש הערבי!" מתקבל כטמטום מהולל או טמטום מגונה?

מתנחל מתל אביב

לאחר פירסום רשימתי התנהל בוויקיפדיה דיון בערך "משה גרשוני". הוויכוח היה אם להכניס את הביקורת שכתבתי לערך, או לא. אחת בשם יעל (איני מכיר אותה) המליצה להכניס את הביקורת שלי, ולעומתה אחד בשם יאיר טלמור התנגד לכך בטענה שזה "נראה כמו הגיגים של מתנחל ממורמר נגד תל אביב."

בתשובה הוא נענה ש"ככל הידוע נעמן כהן הוא מתנחל מתל אביב."

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%92%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%99

נזכרתי בכך לאחר שבתערוכה במכללת ספיר הנושאת את השם "כוחה של מילה" שירבט "אמן" בשם גל ווילנץ את הכתובת "איטבח אל יהוד" (טיבחו את היהודים!) על חמסה שהוא סמל ערבי-מוסלמי, והגדיר את החמסה שעליה הכתובת: "יצירת אמנות". האם למישהו יש ספק שכתובת דומה "טיבחו את הערבים!" לא היתה מתקבלת כיצירת אמנות?

בינתיים צעיר יוצא השייטת בשם דביר קלי קרע את "יצירת האמנות" הזו – ומיד נזעקו כל אבירי חופש הדיבור נגד המעשה. "האמן" גל וולינץ היה כל כך מרוצה מהפרסומת שניתנה לו מעצם מעשהו של דביר קלי, עד שמיד קם והכריז שפעולתו "הפכה את החמסה לאיקונית ואותו לפושע." (הארץ" 1.1.15). הבנתם? "יצירת האמנות" נהפכה בהבל פה של ווילנץ לאיקונין קדוש.

לקרוע את הציור הוא מעשה קל מדי ולא רצוי. אם היה דביר קלי שואל אותי, הייתי ממליץ לו לעשות את מה שעשיתי עם "ציורו" של גרשוני, כאשר על כתם הצבע שלו רשמתי כתובת הפוכה, דביר קלי צריך היה לרשום על החמסה: "טיבחו את הערבים!" – ולתלות זאת במקביל, או אז לא ניתן היה להגדיר את החמסה עם "איטבח אל יהוד" כאמנות, כי היו צריכים להגדיר כך גם את "טבחו את הערבים!"

הבעיה היא שאמנים חסרי כשרון ציור יודעים שניתן למשוך תשומת לב והערכה רק באמצעות שיסוי נגד היהודים. כזכור רק לאחרונה "אמנית" בשם נטלי-כהן וקסברג משכה תשומת לב עם מיצג החרא שלה על דגל ישראל.

איך אמרנו? דלות החומר האמנותי  ועושר הבְּלַה-בְּלַה האנטי-ציוני-האנטישמי.

פעולות תגמול של ישראל נגד בגידת צרפת

 ועוינותה של מדינת "עבר הירדן"

דומה שמאז אימרתו האנטישמית של שארל אנדרה ג'וזף מרי דה גול, מיד אחרי ששת הימים, כאשר האשים את ישראל באחריות למלחמה:

Les Juifs, jusqu'alors disperse, reste ce qu'ils avaient ete de tous temps, un peuple d'elite, sur de lui-meme et dominanteur

(היהודים, שהיו מפוזרים בעמים עד אז, נשארו מה שהיו כל הזמנים, לאמור, עם נבחר, בטוח בעצמו ושתלטן) – והבגידה בישראל, כאשר הטיל הטיל עליה אמברגו, לא היה מעשה אנטי ישראלי כהצבעת צרפת בזכות הצעת ההחלטה הפלישתינאית במועצת הביטחון של האו"ם. הצבעת צרפת מעמידה אותה כאוייבת ישראל והעם היהודי.

צרפת של היום הופכת לאיטה למדינה ערבית-מוסלמית (כיום עדיין רק כעשרים אחוז מוסלמים) והפוליטיקאים הצרפתים נעשים תלויים יותר ויותר בקול הערבי, ובייחוד הנשיא הסוציאליסט הולנד, שנבחר בזכות קול זה, ואיתו שר החוץ שלו היהודי-המשומד-להכעיס לורן פייביש פביוס. מהבחינה הזו המצב ילך ויחמיר ככל שאחוז הצרפתים בצרפת יירד.

החלפת פסלי מלכי ישראל מעל הנוטר דאם בחליפים ערביים

בחזית קתדרלת נוטר דאם בפריז ניצבים 27 מלכי ישראל. מלכי צרפת התכוונו לעצמם, הם ראו עצמם המשך של מלכי ישראל.

בזמן המהפכה הפסלים נותצו, המהפכנים חשבו שהם מלכי צרפת. הפסלים שנמצאים עתה הם שחזור של הפסלים המקוריים.

גלריית מלכי ישראל בחזית הנוטר דאם, פריז. galerie des Rois d'Israël

http://gigapan.com/gigapans/129206

בקרוב, אם הצרפתים לא יתעשתו, יתגשם חלומם של המוסלמים מהמאה השמינית לכיבוש צרפת, וסמל הסהר יחליף את הצלב מעל הנוטר דאם. מלכי ישראל ינותצו ובמקומם יושמו פסלי החליפים המוסלמים.

הקמת מדינה ערבית בשטח צרפתי

כפעולת תגמול לצרפת על מדיניותה האנטי-ישראלית, על ישראל ליזום הצעת החלטה לפיה תוקם בצרפת, משטח העיר פואטייה ודרומה, כלומר בתחום הכיבוש הערבי לשעבר, מדינה ערבית-מוסלמית.

על ישראל להוקיע את צרפת כמדינה כובשת, ולגנות אותה על חיסול ההתנחלויות הערביות-מוסלמיות בתחומה.

הלאה הכיבוש "העבר ירדני"

מדינת "עבר הירדן" היא שהביאה את הצעת ההחלטה הפלישתינאית לאו"ם, לכן יש לגמול לה על ידי הגשת הצעה למועצת הביטחון להקמת מדינה ערבית-פלישתינאית בתחומה של מדינת "עבר הירדן". העם "העבר ירדני" הכובש, צריך לוותר על כיבושו.

למען האמת כל תושבי "עבר הירדן" הם "פלישתינאים", כי עבר הירדן היא חלק בלתי נפרד מפלשתינה אבל התעמולה הערבית טוענת שרק 70 אחוז הם פלישתינאים והשאר שייכים לעם ה"עבר ירדני". בכל מקרה הפלישתינאים הם הרוב והם זכאים לשחרור לאומי מהכיבוש העבר ירדני.

תאמרו, אלו הם גימיקים של דעת הקהל. נכון. אבל כיבוש דעת הקהל הוא חשוב ביותר בתחום המדיני. נכון, לכל הפעולות הללו צריך קצת דמיון יוצר, אבל למרבה הצער על תחום יחסי החוץ של ישראל מופקד אמנם אדם עם דמיון יוצר, אבל אדם המפנה אותו רק לחלוקת שלל למקורביו.

כשר אבל מסריח

מעשייה יהודית ישנה מספרת על אישה שבאה אל הרב ושאלה אותו: "רבי, התבלבלתי ובמקום לבשל בסיר בישול בישלתי בסיר לילה, האם האוכל כשר?"

ענה לה הרב: "האוכל כשר אבל מסריח."

לפני שנים פגשתי ברכבת משוררת צעירה שבעברה למדה אצלי. כולה נסערת, היא סיפרה לי על חוויה מזעזעת שעברה. היא נסעה לביתו של יצחק לאור, שהבטיח לה לפרסם שיר פרי עטה בכתב העת שלו, ומשהגיעה לביתו הוא החל להטריד אותה מינית והתנה את הפרסום בהיענות לו.

מטעמים שונים היא לא התלוננה נגדו, ואני בהחלט יכול להבינה. נזכרתי בסיפורה עם ביטול הענקת פרס מפעל הפיס ליצחק לאור. לאור תובע ממפעל הפיס להעניק לו את הפרס בנימוק שהוא מעולם לא הורשע בדבר. נכון פורמאלית מי שלא הורשע הוא זכאי, והוא כשר לקבל את הפרס, אבל כאן יש להוסיף "כשר אבל מסריח." עצם הסרחון מצדיק את אי הענקת הפרס.

הגזען האנטי-אשכנזי סמי שלום שטרית רץ לבחירות

לא מכבר כתבתי כאן על המהפכה נגד האשכנזים שיוזם סמי שלום שטרית ("חדשות בן עזר" גיליון 996) –

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00996.php

סמי שלום שטרית, יליד מרוקו, הישראלי לשעבר, הפעיל בחבורת התנועה האנטי-אשכנזית: נוהג כרבים מעמיתיו לחרף ולקלל את האשכנזים בעברית ובערבית: "אני כותב לכם שירים / בלשון אשדודית / כוס אם אם אמכם / כלה בוכם / שלא תבינו מילה... מי שם עליכם."

בלילה הוזה וחולם שטרית על הקמת מונרכיה אבסולוטית בישראל בנוסח מרוקו:

סמי שלום שטרית

תנו לי מלך מרוקאי

תנו לי מלך מרוקאי אחד, מרוקאי עם כבוד,

וקחו את כל הבנגוריונים, בגינים, גולדות, רבינים, שמירים, פֶרֶסִים, ושרונים,

ולכו תחגגו לכם קוממיות ועצמאות.

אסתפק במלך מרוקאי שלשונו לשון אימי –

ארכין ראשי ואנשק את ידו ואשבע לו אמונים

"אללה יברכ פי-מולאי סידי."

שטרית אף מספר שהוא ביקר במולדתו מרוקו והרגיש בה ממש בבית, אבל, לא מפליא, סמי שטרית, המעריץ כל כך את המלך הדספוט המרוקאי, (המלך מוחמד השישי מכונה "המלך הגזלן",

(LE ROI PREDATEUR)

והכל-כך מעריץ את התרבות הערבית-מרוקאית הנפלאה לדבריו, (מתוך שנאתו את התרבות המערבית האשכנזית), החליט לא לרדת למרוקו, לנשק את ידי מלך מרוקו, ולתת לו את ה"ביעה" שבועת אמונים – אלא לרדת לאמריקה בירת העולם המערבי.

ממרומי גלות אמריקה קורא סמי שלום שטרית למהפכה אלימה נגד האשכנזים. ("הארץ", 21.11.14) "אני מדבר," אומר שטרית, "על רפורמה בכוח ובכפייה כי ישראל היא מדינה מושחתת מן היסוד שהמיעוט היהודי הלבן (אשכנזים) השתלט בה על כל משאביה לדורות."

שטרית, לנין החדש מגדות ההדסון, קורא לרבולוציה, להעביר אדמות, כהונות שופטים, ומשרות מרצים בתיכונים ובאוניברסיטאות, מהאשכנזים לערבים ול"מזרחיים" (כולל "המערביים" המוגרבים מרוקאים).

כדי שניתן יהיה לבצע זאת, הוא אומר, יש לשחרר את "המזרחיים" (כולל "המערביים" המוגרבים מרוקאים) מהלאומיות הישראלית שכישפה אותם שנים. (לא ברור האם הוא עצמו שייך כבר ללאומיות האמריקאית או ללאומיות המרוקאית?)

האויבים של "המזרחיים" (כולל "המערביים" המוגרבים מרוקאים?) – אומר שיטרית, אינם איסמאיל הניה, ואבא של מאזן, אלא האשכנזים, נתניהו, ליברמן, נפתלי בנט, וכו'. הם האחראים לציונות המשיחית המשעבדת את רוחם של "המזרחיים" (כולל "המערביים" המוגרבים מרוקאים) ומביאה לקפיטליזם החזירי.

והנה הפתעה (בעצם לא מפתיע) סמי שלום שטרית רץ לכנסת. במאמר ארוך בו הוא מציג את עצמו: "אני סמי נולדתי בארשדייה שבמרוקו וגדלתי באשדוד. (הוא לא מזכיר שירד לאמריקה) יש לי כל הכישורים והיכולות והניסיון להנהיג מהפכה חברתית ומדינית. אני אוהב מוסיקה ערבית ורוק וכמעט כל דבר בעברית." הוא מעמיד תנאי אחד: אצביע למפלגה שתעמיד אותי בראשה ("הארץ", 26.12.14).

בין שאר הנימוקים למה להעמיד אותו בראש מפלגה, הוא כותב שעם עלייתו לשלטון הוא יבצע "חלוקה בחוק של כספי התרבות לפי קבוצות תרבות. תסולק היד הלבנה הנעלמה".

אז ככה, "יורד" מהארץ שוויתר על הלאומיות הישראלית, ונשבע אמונים לחוקת אמריקה אינו יכול להיחשב כ"פעיל חברתי" ישראלי ולהטיף מוסר ולרוץ לבחירות.

אם יחזור שטרית לארץ, וישוב ללמד בבית הספר את ילדי העולים ממרוקו דור שלישי ורביעי, ויקרא לצדק חברתי לכולם, למשל מאבק בניצול נכסי המדינה ע"י בעלי ההון כתשובה ועופר – יבורך מאבקו.

אם יישאר שטרית (הפעיל החברתי האמריקאי) באמריקה נייעץ לו: לך, היאבק נגד הקפיטליזם החזירי באמריקה, או במרוקו מולדתך, שהרי תושבי מרוקו זקוקים למאבקך הרבה יותר מהישראלים, הן למאבק המעמדי של העם המדוכא, והן למאבק נגד כיבוש סהרה הספרדית, וההתנחלויות בה, והן לשחרור הבֶּרְבֶּרִים מהכיבוש הערבי.

נ.ב. בטוחני שהגזענים האנטי-אשכנזים יכנו אותי "גזען" על דבריי אלו.

כזכור רק לאחרונה חירף אותי יליד מרוקו אחר, גם הוא ישראלי לשעבר, פרופסור למוסיקה שניהל את תזמורת המוסיקה המרוקאית (בכיבוסית "אנדלוסית" כדי לתת רושם של אירופה ומוסיקה צוענית מאנדלוסיה הספרדית כמו למשל בכרמן של ביזה).

לפני שאואשם בגזענות (מה שיקרה בכל מקרה) אומר ברורות: כל מוזיקה היא שוות ערך לאחרת. מוזיקה גרמנית קלאסית אינה עולה על מוסיקה ערבית מרוקאית לסוגיה, או מוסיקה בֶּרְבֶּרִית, או עולה על מוסיקה ערבית מצרית, או ערבית עיראקית. כל אחד והמוסיקה שלו.

פרופסור אברהם אמזלג עילם חירף אותי בחרוז בפואזיה שחיבר כתב: ""אתה ואבותיך המזויינים, ח׳רבנתם עלינו כל השנים!" ("חדשות בן עזר" 994) כמובן, זאת בשעה שאבותיי מעולם לא פגשו מימיהם אפילו מרוקאי אחד.

נקווה שכולם, גם הגזענים האנטי-אשכנזים, יחזרו לארץ וימשיכו את פעולתם הברוכה כאן בארץ. סמי שלום שטרית ימשיך ללמד את ילדי המרוקאים, ופרופסור אברהם אמזלג עילם ימשיך לטפח את המוזיקה המרוקאית לתועלת כלל ישראל. זו הגשמת הציונות.

החרא המרפא

באותו מאמר בו פרופסור אברהם אמזלג עילם שפך עליי את מררתו וחירף אותי: "אתה ואבותיך המזויינים, ח׳רבנתם עלינו כל השנים!" – הוא חזר בהנאה על המילה "חרא" תשע עשרה פעמים, ועוד הוסיף פתגם ערבי-מרוקאי על חרא, ואפילו המציא למשוררים האנטי-אשכנזים את הכינוי "משוררי החרא", אך תמיד הוא הקפיד לכתוב חרא במבטא מרוקאי עם פסיק על האות ח' – ח'רא.

והנה מסתבר שחרא עשוי לרפא. מסריח אבל יעיל. הנה חידוש מדעי: לאחרונה בחודש דצמבר ,2014 בבית החולים קפלן ברחובות, בוצעו בהצלחה מספר השתלות צואה בחולים עם זיהום חוזר בחיידק קלוסטרידיום דיפיצילה (שלשולים).

השתלת הצואה מהווה פריצת דרך רפואית ומבוצעת בקפלן על פי פרוטוקול שהוגש ואושר ע"י משרד הבריאות הישראלי.

ד"ר אהוד מלצר, מנהל המכון לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד במרכז הרפואי קפלן, הסביר כי הגוף האנושי מכיל כ-1,014 חיידקים, אשר רובם נמצאים במערכת העיכול. כמות זו עולה פי עשרה מכמות התאים האנושיים. כל שינוי בהרכב החיידקי עלול לגרום למצבי מחלה שונים. לכן, במחלות מערכת העיכול, השתלת צואה מאדם עם הרכב מיקרוביום "תקין" עשויה להוות חלופה טיפולית יעילה.

המחקר הראשון אשר בדק את היעילות של השתלת צואה בחולים עם זיהום חוזר התפרסם בשנת 2012. שבעים ושבעה חולים אשר עברו השתלת צואה נכללו במחקר זה. הצואה שהושתלה נלקחה לרוב מבני זוג (60%) או קרובי משפחה אחרים מדרגת קרבה ראשונה (27%). משך התסמינים לפני ההשתלה היה בממוצע 11 חדשים ומיספר הכישלונות הטיפוליים באנטיביוטיקה המקובלת עמד על חמישה בממוצע. לאחר ההשתלה השלשול פסק תוך שלושה ימים בקרב 74% מהמטופלים ובתוך חמישה ימים ב-82% מהחולים היו ללא שלשול כלל וב- 17% נוספים חל שיפור משמעותי. החיידק נעלם כליל ב-91% מהמטופלים.

השתלת הצואה יכולה להתבצע לא רק באמצעות קולונוסקופיה אלא גם באמצעות הזלפה לקיבה באמצעות צינור הזנה (זונדה). נוהל משרד הבריאות, אשר אושר לצורך פעולה זו, מחייב מילוי שאלון ובדיקות מעבדה של תורם הצואה, אשר מתפקידם למנוע העברת מחלות בעלות פוטנציאל העברה דרך צואה. הצואה המושתלת נלקחת מהתורם ביממה שלפני ההשתלה.

הקמת בנק צואה

אחת הבעיות הכרוכות בטיפול זה, היא זמינות הצואה להשתלה. לעיתים יש צורך בזמינות כמעט מידית. תהליך הבירור של התורם הוא ארוך ולעיתים נבדקים מיספר תורמים פוטנציאליים (לרוב קרובי משפחה) עד שנמצא אחד מתאים. אחת הדרכים לעקוף חיסרון זה היא הקמת "בנק צואה" אשר בו מוקפאת הצואה המהולה בטמפרטורה נמוכה (מינוס 80 מעלות צלסיוס) ומופשרת בעת הצורך. ההקפאה וההפשרה אינן פוגמות בתכולת החיידקים.

במרכז הרפואי קפלן מתבצע, בנוסף, מחקר ראשון מסוגו שבו מוצע לנבדקים הסובלים מעודף משקל משמעותי לקבל תרומת צואה מאדם עם משקל תקין. בבית החולים מאמינים כי התקדמות המחקר והטיפול בהשתלת צואה יביאו בעתיד לתוצאות מרחיקות לכת.

והנה שוב עוד בעייה עדתית. למרבה הצער אין חרא אשכנזי יכול לרפא חרא מרוקאי ולהיפך, כי ריפוי בחרא מחייב קירבה משפחתית.

הנה עוד נימוק בעד נישואין מעורבים ומיזוג גלויות.

לשחרר את עזה לפי "הארץ"

במאמר מערכת "לשחרר את עזה" ("הארץ", 26.12.14) כותבים עמוס שוקן, הנאצי לשעבר אלפרד נוון דומונט, והאוליגרך ליאוניד נבזלין, בעלי עיתון "הארץ": "על ישראל לבטל את מדיניות הסגר וניתוק הרצועה, ולהכיר בכך שתושבי הרצועה הם חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני שהנהגתו הרשמית שואפת להקים לו מדינה לצד ישראל."

הבנתם? לפי האדונים הללו, החמאס ביטל את אמנתו ואינו רוצה יותר לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים.

השיח-חדש ("newspeak") הארווליאני הינו השיח של האדונים עמוס שוקן, הנאצי לשעבר אלפרד נוון דומונט, והאוליגרך ליאוניד נבזלין, בעלי עיתון "הארץ".

מדוע הקומוניסטים יורדים לאמריקה?

בנקרולוג שפורסם לאחר מותו של אדם בשם נועם קמינר (הארץ 26.12.14) מסופר לנו על יהודי קומוניסט פרו ערבי, ומלחמתו רבת השנים למען כיבוש ערבי של ישראל.

העניין שבגינו אני מזכיר את הנ"ל הוא דבר שחוזר כחוט השני אצל פעילים קומוניסטיים רבים. כקומוניסט היה צריך נועם קמינר לעזוב בשאט נפש את ישראל הקפיטליסטית החזירית ולרדת לצפון קוריאה, או לקובה, המממשות את האידיאולוגיה שלו, אבל הפלא ופלא הוא בחר לרדת למעוז הקפיטליזם החזירי – לארצות הברית. איך אמר מרקס, "ההוויה קובעת את ההכרה..." מעניין שמושג פשוט כמו "תאוות בצע" של אותו "קומוניסט" לא הוזכר משום מה כלל בנקרולוג.

בשום פנים ואופן לא "מרן" –

אלא מרנם (הרב שלהם) "בעל הפה מלוכלך ובעל לשון הרע"

גם כאלו שאינם נמנים על מלחכי פנכתו של הרב עבדאללה-עובדיה יוסף המנוח, חוזרים ומשתמשים במונח "מרן". המילה מרן בארמית פירושה "מורנו ואדוננו". יש להבהיר, הרב המנוח אינו מורנו ואינו אדוננו, הוא מרנם (הרב שלהם).

כידוע נהוג ביהדות לכנות רב ע"פ ספר שכתב. לדוגמא הרב ישראל מאיר הכהן נודע בשם "החפץ חיים" על שם ספר שכתב שעסק בהלכות שמירת הלשון. השם לקוח מתהילים לד יג: "מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה." "החפץ חיים" סבר שאחת הסיבות העיקריות לאריכות הגלות הוא הזלזול וחוסר הידיעה בענייני שמירת הלשון.

היות שהרב עובדיה יוסף המנוח היה ידוע בעיקר בחרפות גידופים וקללות המייחלות למיתת אנשים, מן הראוי לקרא לו: "בעל הפה מלוכלך ובעל לשון הרע."

בטוחני שבעולם הבא חוטף עובדיה יוסף כהוגן מסבתי הרבנית שנרצחה בגטו ורשה, על כך שטען כי היהודים שנרצחו בשואה הם גלגול של נשמות חוטאות. (ואולי לא, כי היא לעומתו ודאי נמצאת בגן עדן...)

"שרייך סוררים" בגלל מרנם

בהקלטות שפורסמו, מרנם, עובדיה יוסף, אמר על אריה מכלוף דרעי: "שפטו אותו בבית משפט למה לקחת מישהו גנב? למה לקחת מקבל שוחד? 30-40 אחוז לא יישארו, אז יברחו לנו. למה? למה נעשה כך? על ישי אין לאף אחד שום דבר." – "הוא דרעי עצמאי מדי, זה לא רשע?"

זהו טקסט מדהים. רב שאמור להיות מגדלור מוסרי אינו מתייחס כלל לעצם הגניבה והשוחד ואינו מגנה אותם כלל, אלא רק נחרד מהעובדה שהגניבה והשוחד תפגע במפלגתו בבחירות והוא יפסיד קולות מאנשים ישרים.

שתיקא כהודאה דמיא. שתיקת מרנם ואי יציאתו נגד גניבה ושוחד היא דישון הכר הפורה למעשים אלו, ולכן במעשיו מצדיק מרנם את ראשי התיבות של מפלגתו ש"ס, לאמור "שריך סוררים", כמאמר ישעיהו הנביא: ""שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים – כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם". (ישעיהו א' כ"ג)

ניצחון המרוקאים על התוניסאים

עיקר המאבק הניטש כיום בש"ס אינו על מורשת מרנם, אלא מאבק בין מרוקאים ותוניסאים. כל זמן שמרנם העיראקי (העיראקים אגב אינם יוצאי ספרד), עובדיה יוסף, היה בחיים הוא איחד את כל הזרמים, אבל לאחר מותו לא יכלו יותר המרוקאים לשאת שלטון של תוניסאי, ולכן הודח אלי ישי.

המתפלגים מש"ס, אלי ישי, יוני שטבון, והרב מאיר ניסים מאזוז, מייסדי המפלגה החדשה, "העם איתנו", כולם תוניסאים.

הבעיה שאין להם לתוניסאים, שום סיכוי להצליח מפני שכמות המרוקאים גדולה פי כמה וכמה מכמות התוניסאים, ואין כמו המרוקאים להעריץ מנהיג מקרבם שמואשם בשחיתות. אמנם הפעם אין ביכולתם להאשים את האשכנזים במעל, אבל שימו לב לספין המחוכם של אריה מכלוף דרעי: פרסום הקלטת בו נאמר שהוא גנב ורשע אינו מהווה פגיעה בו, אלא פגיעה במרנו עובדיה יוסף. מובן שכל חסידיו יתמכו בו, הרי הפגיעה היא כביכול בבמרנו, ולא בו.

אפילוג: אחרי פרסום הקלטת הרב משה יוסף ויהודית אשתו נאלצו לרדת מהארץ לאמריקה.

אמנון אברמוביץ מקור השחיתות

לא רק מרנם הוא הכר לשחיתות, תרומה חשובה הרבה יותר לשחיתות הפושה במדינה היא הפעולה השיטתית של העיתונאי אמנון אברמוביץ ודומיו הדומים לו בטיהור שרץ השחיתות. אברמוביץ מאתרג (הופך לאתרוג) ומטהר כל שרץ ובלבד שיתמוך בכיבוש ערבי. כך עם שרון, אולמרט, ועתה ליברמן.

סיפור יציאת מצרים-אקסודוס – מנוגד לאיסלם?

בשנת 2002 נחנכה באלכסנדריה ספרייה חדשה, באותו אתר עצמו שבו היתה הספרייה המפורסמת של העולם העתיק.

בין שאר הספרים היה בספרייה העתיקה גם ספר התנ"ך, תוצאת מפעל התרגום ליונית "תרגום השבעים".

לעומת זאת בספרייה לא היה אפילו ספר ערבי אחד, מהסיבה שבאותה עת הערבים טרם למדו לקרא ולכתוב.

שר התרבות של מצרים, הפיליסטיני (חסר תרבות) פארוק חוסני, התנגד להכנסת ספרים עבריים ישראליים לספרייה החדשה של אלכסנדריה, והוא הכריז פומבית כי הוא מוכן לשרוף באופן אישי כל ספר ישראלי שיוכנס לספריות מצרים. גזענות זו היא שמנעה ממנו מאוחר יותר להיבחר למנכ"ל אונסקו.

עתה הכריזה מצרים ואיתה מרוקו ואיחוד האמרויות שהן לא יתירו את הקרנת הסרט החדש "אסודוס אלים ומלכים", כאשר הנימוק הוא שהסרט מלא טעויות על האיסלם.

ובכן חשבו על הסתירה. איך יכול מאורע שהתקיים אלפיים שנה לפני קיומו של האיסלם לפגוע בו? לגזענים הערבים הפתרון.

האמת, אקסודוס הוא באמת סיפור ציוני. עם ישראל יוצא מעבדות לחרות, משתחרר מעבדות מצרים, כובש את ארץ ישראל, ומתנחל בה.

בעצם הצנזורה על הסרט היא פגיעה באיסלם מפני שסיפור יציאת מצרים וכיבוש ארץ ישראל וההתנחלות בארץ, כתובה מפורשות בקוראן. כידוע מוחמד טען שהמלאך גבריאל אמר לו שאללה אלוהיו (אלוהים הערבי) אמר לו: נתנו (אללה מדבר בלשון רבים של הכבוד pluralis majestatis) לעם ישראל את כל ארץ ישראל המערבית והמזרחית. (קוראן, סורה 7, פסוק 132 ואילך). כלומר את העובדה הזו רוצים הערבים-המוסלמים להסתיר, ולכן הצנזורה על אקסודוס.

עקרון ה"פיהררפרינציפ" Führerprinzip משתלט על הדמוקרטיה הישראלית

היטלר החליף את רעיון הדמוקרטיה ב"עיקרון המנהיג" –"פיהרר פרינציפ". לפי עקרון זה כל בעל תפקיד אחראי כלפי מפקדו, וזה אחראי כלפי מפקדו, עד הפיהרר-היטלר האחראי כלפי האל, או כלפי ההיסטוריה הגרמנית, והינו בעל סמכות בלתי מוגבלת. אייכמן במשפטו השתמש במונח "פיהררפרינציפ", וטען שהוא רק ביצע פקודות.

http://en.wikipedia.org/wiki/F%C3%BChrerprinzip

והנה יותר ויותר מפלגות בפוליטיקה הישראלית מאמצות לאחרונה את "עקרון המנהיג".

"המנהיג" איווט אביגדור ליברמן, "מנהיג" מפלגת ישראל ביתנו.

"המנהיג" יאיר למפל לפיד, "מנהיג" מפלגת "יש עתיד".

"המנהיגה" ציפורה בז'ז'וביץ לבני שפיצר, "מנהיגת" מפלגת "התנועה"

"המנהיג" משה כחלון, מנהיג מפלגת "כולנו בראשות משה כחלון".

בכל המפלגות הללו המנהיג הוא מנהיג טוטליטרי הקובע את הרכב המפלגה, מי ירוץ לכנסת ומי לא, ומה יהיו ערכי המפלגה.

ייאמר ברורות "עקרון המנהיג" מהווה סכנה לדמוקרטיה. למען הדמוקרטיה אסור בתכלית האיסור להצביע למפלגה שהעיקרון הראשון שלה הוא "עקרון המנהיג".

האם "המנהיג" משה כחלון ישמור על הפרינציפ שלו?

האם יפעל נגד הטייקונים הטריפוליטאים?

"אין חובתו של מושל חכם לשמור את הבטחתו, כשזו עשויה לגרום לו נזק, וכשבטלים הטעמים והנימוקים, שהניעוהו להבטיח מה שהבטיח.

"אלמלי היו כל בני אדם טובים וישרים, בודאי שהוראה זו לא היתה טובה, אבל כיון שהם רעים ומושחתים ואינם מקיימים מה שהבטיחו לך, אין גם אתה מצווה ועומד לקיים את הבטחתך. לעולם לא יהא נסיך חסר טעמי-חוק ומשפט ליפות בהם את הפרת דברו." (מקיבלי, הנסיך, פרק 15).

משה כחלון, אחד הבולטים בין מנהיגי מפלגות ה"פיהררפרינציפ", בנה את המוניטין שלו על שבירת המבנה הריכוזי של שוק הסלולר וירידת המחירים שבאה בעקבותיה. הוא מציג את עצמו כמתנגד למונופולים וכתומך בתחרות, בהורדת יוקר המחייה ובהפחתת מחירי הדיור.

כחלון מבטיח לציבור לחזור על ההצלחה בשוק הסלולר גם בענפים נוספים,

מה יעשה אם יתמנה לשר אוצר?

עד עתה, כנשאל על שבירת מונופול הגז של תשובה, ענה תשובה כללית ולא מחייבת כי הוא בעד תחרות בכל הענפים והוא מתנגד למונופולים.

האם כשר אוצר הוא יעמוד בכך? או ייכנע לכסף הגדול? בייחוד כשידידו הקרוב, קובי מימון, הוא בעל השליטה בקבוצת ישראמקו, המחזיקה בכ-29% ממאגר הנפט תמר, והוא עשוי להיות בין הנפגעים אם וכאשר מחיר הגז יירד כתוצאה מהמהלכים החדשים של הממונה על ההגבלים.

כדאי לזכור כי כחלון הוא טריפוליטאי בדיוק כמו יצחק תשובה, וחברו קובי מימון. האם יתמוך כחלון בקבוצה הטריפוליטאית או בחיסול מונופול הגז שיפגע בכיסם?

* * *

יהודה דרורי

1. ליברמן הוא לא מה שחשבנו

בשנתיים האחרונות אני מנחה "פרלמנטים" במקומות אחדים בשרון שמשתתפיהם הם אנשי גיל הזהב, דהיינו, גברים ונשים חכמים בעלי פרספקטיבה היסטורית בהקשר לפוליטיקה הישראלית. הבחנתי שיותר ויותר נוטים לבחור בבחירות הקרובות באביגדור ליברמן, בעיקר משום שלדבריהם הם ראו בו דמות פרגמטית וסמכותית, אדם שנמנה עם הימין-מרכז שדעותיו אינן קיצוניות ובעצם בעניני חברה ורווחה הוא אפילו יותר בשמאל מאשר בימין.

בפגישותיי עם הקבוצות האלו שלי בשבוע שעבר, נשמעה כבר נימה אחרת לגמרי. רוב תומכי ליברמן נשמעו מאוכזבים... היו אפילו שכעסו על כך שהוא נסוג לרטוריקה הישנה שלו של רדיפה כביכול על-ידי המשטרה והפרקליטות, אבל כאמור עיקר האכזבה שהביעו הייתה ממנו עצמו על כי לא טיפל בדבר בסמכותיות המצופה ממנו כמו שטיפל בשר התיירות לשעבר, סטס מיסזניקוב, לפני הבחירות האחרונות.

לי ולאחרים היה נראה, שליברמן לא יסבול חריגות מחוק וממינהל תקין במפלגתו, וקשה להבין כיצד הוא לא הבחין במערכת השחיתותית המתפתחת בחצר הפנימית שלו... כיצד איבד את הרגישות לקרוא את ההתנהגות הנלוזה של מקורביו, ובעיקר – כאשר כל זה נחשף, מדוע לא פעל בנחרצות להשעות את החשודים או לפחות להיתנתק מהם עד גמר החקירות והפעילות המשפטית בעניינם. נאמנות הינה מושג שגוי למקרה זה... הגיבוי הקולוגיאלי כאן עומד בעוכריו של ליברמן ויקבע את גורלו וגורל "ישראל ביתנו" בבחירות הקרובות. הבוחרים כיום מתעבים שחיתות פוליטית ומה עוד שהם מרגישים כנפגעים, והבושה גדולה יותר ככל שנחשף מעמדם הבכיר של המושחתים בתוך מפלגתם.

לפיכך, אם אביגדור ליברמן לא ישכיל בימים הקרובים לנתק את עצמו כליל מהסרטן השחיתותי שפשה בתוך מערכותיו ולתת גיבוי לשלטונות החוק לפעול לחשיפת העבריינים ולהענישם – הוא עלול למצוא עצמו בכנסת הבאה בפחות מ-6 חכי"ם, כשיכולת ההשפעה שלו על הקואליציה הבאה מצטמצמת למינימום מגוחך. בעצם כל "ישראל ביתנו" ניצבת פה בפני דילמה אכזרית – האם לתמוך בחבריהם שכשלו או האם להתנתק מהם כליל... כאמור, הברירה השנייה נראית הכרחית להישרדות המפלגה בכלל ואביגדור ליברמן בפרט, בייחוד לאור העובדה שחבריהם שסטו מדרך הישר לא חשבו על הנזק במעשיהם, אם ייחשפו, ובכך יגרמו למפלגתם נזק  ויביאוה אפילו לכדי קריסה.

2. עכשיו שהם "רשומים" בהאג...

הפלסטינים ברוב סכלותם ביקשו בימים אלו  להתקבל לבית הדין הבינלאומי בהאג. מדוע הם עשו זאת? אולי הם חשבו שנתרגש מכך... אבל האמת היא שלא אתפלא אם נגלה שמונה כיום צוות מיוחד במחלקה הבינלאומית, בפרקליטות המדינה, שמכין כתב אישום נגד הרשות הפלשתינית על אחריותה לרצח המתועב בחודש שעבר בבית-הכנסת בירושלים. ישנם אצלנו צילומים ותיעוד רב, וישנן הקלטות בהן אבו-מאזן וראשי הרשות הפלשתינאים משבחים את השהידים אשר ביצעו את הטבח הזה. מכיוון שהפלשתינים לא הצטרפו לקהיליות המכירות בסמכות בית-הדין הבינלאומי בהאג, היתה בעבר בעבר בעייה בהגשת כתבי אישום נגדם על מעשי טרור שבוצעו ביוזמתם,

אבל עכשיו זה אפשרי!  ובגלל בריתם עם החמאס ,הם עוד יבלו ימים רבים על ספסל הנאשמים ויקללו את היום שבו הגיעו להאג והחליטו להצטרף לנשמעים לבית הדין הזה.

* * *

מנחם רהט

מפעל הפיספוסים

בצדק נשלל פרס כספי מאיש 'השמאל הפלשתיני' יצחק לאור,

אבל לא בשל הסיבות הנכונות

יפה עשה הדירקטוריון של מפעל הפיס, כשהחליט לבטל את החלטתה של ועדה שהקים לבחירת המשורר הישראלי שיזכה בצ'ק של 100 אלף שקל, במסגרת פרסי לנדאו לשנת 2014. המשורר שזכה לכאורה בפרס, הוא איש השמאל האולטרא-קיצוני יצחק לאור, סופר, מחזאי, משורר ומבכירי דסק התרבות של עיתון השמאל 'הארץ'. למרבה המזל חזר בו מפעל הפיס מן ההחלטה, אלא שלא מחמת הסיבות הנכונות.

הנימוק המרכזי של מפעל הפיס, היו עדויות של נשים רבות מדי, על היותו של לאור מטרידן סידרתי. הן דיווחו כי לאור השפיל אותן עד דכא, התנהג מולן באורח בלתי סביר בעליל והתבטא בגסות רוח בלתי נסבלת.

ובכל זאת אין זו סיבה מספקת. מכל התלונות על התנהגותו האימתנית, שהועלו במרחב הבלוגוספירה בידי קרבנותיו, הוגשה למשטרה אך ורק תלונה רשמית אחת, וגם זו נגנזה בטענת התיישנות. ולא שאנו חושדים ששאר הטענות נגד רודף השמלות הזה, מפוברקות. בוודאי שלא. עובדה שהאיש חזר ואיים מעת לעת כי יתבע לדין באשמת הוצאת דיבה את הנשים הללו, אך מעולם לא העז לעשות זאת, למרות שחלק מהנשים דווקא קראו לו לתבוע אותן. נראה שהם – לאור ויועציו המשפטיים המשובחים – יודעים למה. 

עדות מבפנים: "היתה הטרדה, אפילו בוטה"

ועוד עובדה: ד"ר אורית גלילי, לשעבר יועצת ראש הממשלה נתניהו, וקודם לכן בכירה בעיתון "הארץ", מעידה בבלוג שלה: "הייתי עורכת ב'הארץ', בשנים שיצחק לאור היה שם. האם היתה שם הטרדה מינית מילולית המיוחסת לו? כמובן שהיתה... בשיחות בינינו השתרבבו תמיד משפטים, שעל פי החוק של היום נחשבות להטרדה, אפילו בוטה."

עדות מכלי ראשון.  

ובכל זאת אנו סבורים שזו אינה סיבה מספקת להדרתו מהפרס. ככלות הכול, באין תלונות במשטרה, קשה לשלול זכות כלשהי ממישהו. גם התנהלותו השערורייתית של מפעל הפיס בהודעה רשמית שקרית לעיתונות, כי חבר השופטים החליט "פה אחד" על הענקת הפרס ללאור, אינה סיבה מספקת. אגב כך למדנו שוב שהשקר אין לו רגליים: מסתבר שמבין שלושת השופטים, הציע רק ד"ר עמינדב דיקמן, מהאוניברסיטה העברית, את שמו של לאור. השניים האחרים הציעו ראויים ממנו. ובמהלך הדיונים השתכנע המשורר יהושע סימון לקבל את המלצת דיקמן. אבל החברה השלישית בהרכב, המשוררת גלית חומסקי, התנגדה מלכתחילה ולאורך כל הדרך ללאור, וחרף זאת הופתעה לגלות את שמה בין תומכיו "פה אחד" של לאור.

אז מדוע מוצדקת, למרות הכל, ההחלטה להדיר את לאור מהפרס?

משום שמי שהשקפותיו הן של 'שמאל פלשתיני' (כך הגדיר את עצמו), אינו ראוי לשמש מופת לציבור, ואינו ראוי לפרס הממומן ע"י הציבור. 

מדובר בסרבן שירות בצה"ל, שבשנת 1972, ישב בכלא הצבאי, ועם צאתו ניהל קמפיינים לשיחרור סרבנים אחרים. היה פעיל בתנועת השמאל הקיצוני 'יש גבול', שבימי מלחמת לבנון פירסם שירי שיטנה כנגד צה"ל ולוחמיו.

עלילת דם: "מצות עם דם פלשתיני"

המשורר ההזוי הזה, שעד היום השמאל מחבקו בהערצה ושופך עליו פרסים שונים ומשונים, הידרדר לתחתית השפל המוסרי כשפירסם עלילת דם בנוסח עלילות הדם של ימי הביניים, כנגד הציונות הדתית: "את חג חרותנו, יום המצות הזה, בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים, נחוג בהתכוונות, ובמצוֹתינו דם נערים פלשתינים."

 מבחיל.

ואל תבלבלו את המוח בטענה הנבזית, כי מדובר במטאפורה לא מוצלחת. על עלילות דם כאלה בדיוק, עלו יהודים חפים מפשע על המוקד לאורך מאות שנים. עד היום מאמינים רבים, נוצרים-קתולים מזה ופלשתינים-איסלמיסטים מזה – כך מעידים סקרים המתפרסמים מעת לעת – כי המצוֹת של חג הפסח, מהולות בדם של נוצרים ו/או פלשתינים. אמירה מזוויעה שכזו, אפילו כמטאפורה אסור שתיאמר. מפני שיש בה משום שפך דם נקיים.

הנה אפוא הצעה ליוזמה מצידו של אחד מח"כי הכנסת הבאה: לאסור בחוק שימוש במטאפורות אנטישמיות כאלה, בדיוק כפי שהחוק הישראלי אוסר שימוש בסמלים נאציים. יותר מדי דם נשפך בשל האמירות הללו. אבל עד שיחוקק החוק, אם בכלל, יש לפחות לעשות את המינימום הנדרש, ולמנוע פרסים ספרותיים מחלאות המשתמשות בדימויים אלה.

ומסתבר, אגב, אין זו הפעם הראשונה שהתבטאויותיו של לאור מידרדרות לשפל המדרגה. במלחמת לבנון שוב קרא לחיילים לסרב לשרת, וכתב לכבודם את השיר 'בלדה לחייל הטיפש'. בשיר אחר איחל מוות לחיילי צה"ל: "שימות – אמרתי על זה שהמית. שימות."

ובשיר נוסף גידף את "הטייס ששרף מחנה פליטים, הצנחן שירה בפליט-פעם-שלישית, הקצין שפחד לסרב, ראש הממשלה שינק בשקיקה את הדם." שוב עלילת דם בעליל. 

למה ביטלתי את המנוי?

אין זו הנפילה הראשונה של מפעל הפיספוסים. באוגוסט 2012 החליט להעניק פרס של 15,000 שקל לאחד שי אריה מזרחי (שלמרבה הצער שלח יד בנפשו הסוערת), שפירסם צילום של סא"ל שלום אייזנר עם צלב קרס על מצחו, וכינהו נאצי: "סא"ל שלום אייזנר הוא נאצי מתועב וראוי שימות... שברו לו את האצבע? חבל שלא נשבר לו הראש. ואתם אנשים מטומטמים שצריך לרחם עליכם."

קודם לכן, ביוני 2009, החליטה ועדת שיפוט של מפעל הפיס, שבראשה עמד – כמה לא מפתיע – איש השמאל יוסי שריד, להעניק את 'פרס ספיר' של מפעל הפיס, לאחד אלון חילו, על ספרו 'אחוזת דג'אני', המאמץ את הנרטיב הפלשתיני בנושא הנכבה. הפרס נשלל לבסוף, אבל לא עדיף היה למנוע מראש את הפאשלה? 

גילוי נאות: בשל פרשת חילו-שריד ביטלתי מינוי אישי ותיק שלי במפעל הפיס. עצם המחשבה שמפעל הפיס מחלק כסף שנועד לסיוע לבתי חולים ולמוסדות חינוך וחברה, לכותבים מפוקפקים דוגמת לאור, מזרחי וחילו, גם אם לבסוף לא ניתן הפרס, מחייבת חשיבה מחדש באשר לשימוש הנלוז שהם עושים בכסף שלנו. הגיע הזמן שילמדו לייעד את הכסף שלנו ליעדים של מוסר וציונות, לא לעידוד תועמלנים פוסט ציונים ופרו פלשתינים. לשם כך הרי קיימת הקרן להחרבת ישראל...   

אהוד: מיהו המשורר-השופט יהושע סימון? מימיי לא שמעתי את שמו ולא קראתי בעיתונות הספרותית שיר שלו. 

ובאשר ליצחק לאור ודומיו – אתה טועה. אנשים הכותבים כמוהו הם הראויים אצלנו לפרסים, גם לפרס ישראל, והם גם מקבלים אותם. קשה להיות בישראל סופר חשוב ומקבל פרסים, ושספריו רבי-מכר וזוכים לביקורות ולראיונות סביבם – אם במקביל אינך משתין על המדינה וצה"ל ומצדיק את הפלסטינים.

* * *

תמר זכריה

זלדה שהלכה לאיבוד

צל ההר הלבן

כיסה את פניי וידיי ודימיתי שנפשי חופשית

כמת.

צל עצוב כיסה את הבית

ואת עלי הגפן

אך כאשר

בארץ זרה

שהיא רחובי

ניגן כינור

יצאתי אל משוש חתן וכלה

וראיתי

כי הם שוזרים

תקווה עדינה מאוד

וראיתי

כי המה שוזרים

תקווה אמיתית,

וכך ביקשתי בחשאי:

יוצר האדם – שלא יסתערו שדים ומזיקים

על דימיונם

שיהיה בניינם

 בניין עדי עד.

תפילתי הצמיחה

עלים ירוקים. ישבתי בצל הקיקיון

ולא ידעתי עוד

מה שם התחנה

שאליה הגיעו חיי.

זלדה דו משמעית? אולי לכן אהבתי אותה, בגלל הכיסוי של העצב העמוק, צעד אחד לפני הייאוש, על ידי דימיון? שנים רבות הייתי בטוחה שזלדה היא שלי. קניתי את הספר שלה והדפדוף בדפים יצר מזג אוויר פרטי. אחרי שפירקתי את שאר הדברים שהיו לי בחיים פגשתי את דודו. הוא נראה כמו ענן מהלך על תל אבנים. באחד מן הרגעים הטובים נתתי לו במתנה את הספר של זלדה. אצל דודו זה היה, נתת – לא תקבלי בחזרה, בעיקרון. ואני לא קורא ספרים. לחרדתי הבנתי שלעולם לא אחזיק את דפיה של זלדה. הרגשתי כמו ארכיאולוגית שהמפה של העיר נעשתה לה חסרת משמעות ומאז אינה מבינה כלום ממראה עיניה. לא היה לי ספק שזלדה זיכרונה לברכה התעצבה מהעניין.

יום אחד עשיתי לדודו סצנה בעניין הספר של זלדה. כל הרחוב, לדבריו, שמע אותי. אך ידיי נותרו ריקות. עברו ימים ודודו צלצל אליי וביקש שאבוא לפגישה קטנה. כשאבוא, הוא הבטיח להחזיר לי את הספר. אני לא הסכמתי. דודו כעס על סירובי, לקח את הספר הכחול ממקום סתרו וזרק אותו לפח – בסתר, בלי לומר לי מילה.

אך בכל זאת פגשנו דודו ואני זה את זו. לדברי דודו הספר של זלדה כבר לא היה אצלו, "תעשי לי טובה, אם הספר הזה היה כל כך חשוב לך את היית יודעת את השירים בעל פה."

נוכחתי לתימהוני שאני לא זוכרת מילותיו של שום שיר, אפילו לא שורה.

שבריר של רגע צנחה לתוכי ההבנה שלא נכון היה להטיל על הספר של זלדה להעניק צורה למה שהוא נתן לי – בלי שאטע את השיר בדמיוני, אעלה אותו בזיכרוני ואבין אותו בדרך האישית ביותר עבורי. בשימוש בדימויה של זלדה בשיר שלה שהבאתי זה עתה, אני הרי חסיתי בצילו של השיר, והתוספת של דודו היתה – שלא עשיתי אפילו מאמץ קטן להתייחס להווייתו לצידי, לתקשר עימו באופן הדדי. הגילוי הזה גרם לדודו לרכוש את אמוני מחדש.

במקביל – נכנסתי לחנות ספרים וראיתי מולי את הספר הכחול של זלדה. "לא ידעתי שיש עוד ספרים כאלה," אמרתי לדודו, אך הוא לא נפעם מזה.

סעי, סעי, אמר. איבדת, מצאת, אז מה?

אבל האמת – לא אמר מילה רעה על זלדה. עד היום הוא נמנע מלהזכיר אותה, קורא לה "אה, הספר הזה..." בקיצור כמו בהקשת שתי אבנים זו בזו. אני כמעט בטוחה שזלדה מחזירה לו מבט, ואומרת – "באמת, השירים שלי לא חשובים במקרה הזה. אני חושבת שבפרשת הספר שלי העיקר הוא שאתה והיא, גבר ואישה, לא איבדתם זה את זו." זלדה לוחשת גם לי, "שמעי, את לא חייבת להתאמץ ללמוד את השירים שלי בעל פה." אני בליבי מחבקת את זלדה, ומתענגת על מזג האוויר הנפלא שנושב משיריה – אותם אינני זוכרת עד היום – אך הוא כבר נולד וקיים ומחבקני.

אהוד: העובדה שאינך זוכרת אף שורה משיריה של זלדה הנערצים עלייך – מלמדת על טיב שירתה יותר מאשר עלייך. אני מכיר מעריצים של שירת אסתר ראב, או אלתרמן, או ביאליק או טשרניחובסקי או אפילו זך. אין אחד מהם שאינו זוכר בעל-פה שורות משיריהם. ולא רק משום שהולחנו. מאסתר ראב, למשל, לא נפוץ שום שיר שהולחן, ובכל זאת זוכרים שורות שלה. לעומת זאת השיר הכי ידוע של זלדה, "לכל איש יש שם", אינו ממש מקורי שלה אלא בעקבות מדרש תנחומא, בפרשת ויקהל, שם נאמר:

"אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם. אחד מה שקוראים לו אביו ואימו. ואחד מה שקורין לו בני אדם ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו."

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

מארי פרחיה פסנתרן ומנצח – באך, "אלווירה מדיגן" והיידן בפילהרמונית

על קונצרט הפילהרמונית במוצ"ש האחרון אני יכול לכתוב רק מהפרק השלישי של הקונצ'רטו מס' 21 לפסנתר ולתזמורת, ק' 467, של מוצרט כמובן – והסיבה היא שהפעם ישבתי במקום זמני (יש לנו שלושה מנויים לארבעה בני משפחה, ואנחנו חולקים לפעמים בעודפים של כרטיסים שלא השתמשנו בהם) –

 לפניי ישב זוג צעיר חסר נימוס, בייחוד הבחורה, והם לא הפסיקו להתמזמז, להתנועע, להתחבק, להביט במסך הזוהר של הנייד שבידיהם, כאילו הם יחידים באולם, ולא היה אפשר להתרכז בשמיעת הקונצרט. כאשר הערתי להם קיבלתי מענה מחוספס מהמתרפקת הצעירה, שנראתה נמרצת ופעלתנית מאוד וגם לא נאה ביותר, ולמזלי אינני זוכר מילה מדבריה.

החלק הראשון נפתח בנגינת הקונצ'רטו מס' 3 ברה מג'ור לפסנתר ולתזמורת של באך, אך כאמור לא הצלחתי, בגלל ההפרעה, להתרכז בשמיעת נגינתו של פרחיה בפסנתר ונגינת התזמורת בניצוחו. למזלי, אחרי הפרק השני בקונצ'רטו של מוצרט, פרק שאותו הזוג המתמזמז שמע דווקא בשקט-יחסי, הם קמו והסתלקו. וכך יכולתי ליהנות משני הפרקים האחרונים, האנדנטה והאלגרו ויווצ'ה אסאי, שהיו חזקים ונפלאים, כאשר נגינתו המצויינת של החלילן יוסי ארנהיים כמעט הופכת את היצירה לקונצ'רטו לפסנתר, חליל ותזמורת, שלא לדבר על אשפיותו בפסנתר של פרחיה. שגם שמר בכל נגינתו וניצוחו, לאורך כל הקונצרט – על מקצב צעיר, רענן ומעורר, שהפיח חיים גם במה שנראה אולי רומאנטי וכבר פופולארי מדי.

כאשר סיפרתי בהפסקה לידידי הצייר דוד שריר על הזוג המוזר, שהסתלק אחר הפרק השני, שבו ישבו חבוקים דווקא בשקט יחסי – הוא הציע הסבר. הם באו כנראה בעיקר לשמוע את הפרק השני, הלירי, האנדנטה, אשר לפי הכתוב גם בתוכנייה, זכה לפופולאריות עצומה משום שהמוסיקה שלו נכללה בפס הקול של הסרט השוודי משנת 1967 "אלווירה מדיגן", שהפך מאז לכינויו של הקונצ'רטו.

בדקתי בגוגול ומצאתי שהסרט היה סיפור אהבתם של אלווירה (פיה דגרמרק) וסגן ספארה (טומי ברגרן) מהצבא השבדי. השניים בורחים מהכול – ספארה עורק מהצבא ועוזב את אשתו וילדיו, ואלווירה גם היא משאירה בעל מאחור – והם מגיעים לדנמרק וחווים אהבה אמיתית בחיק הטבע. הסוף כמובן טראגי. הסרט הועמד לפרס גלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר ופיה דגרמרק זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן 1967. הבמאי היה בו וידרברג.

פרחיה היה כנראה עייף מהנגינה והניצוח הבו-זמניים ולכן, חרף מחיאות הכפיים הרבות – לא נתן הדרן ושמר כוחותיו לחלק שני של הקונצרט, לאחר ההפסקה, שבו ניצח על הסימפוניה מס' 94 בסול מג'ור ("ההפתעה") של יוזף היידן. הסימפוניה קצרה יחסית, כ-24 דקות בלבד, אבל הביצוע היה כה עשיר וסוחף שהיה נדמה כאילו הנגינה האינטנסיבית המריאה אל מעבר לזמן, כאילו הרחיבה אותו, ובעולם הצלילים שנפער העניקה לנו חווייה מוסיקאלית בלתי-רגילה.

* * *

אורי הייטנר

1. הקלטת הלוהטת

הקלטת הלוהטת עם דבריו של הרב עובדיה יוסף על אריה דרעי, לפני שש שנים, מסעירה את ש"ס ואת המערכת הפוליטית, ומוקדם לאמוד את השפעתה האלקטורלית.

אולם משמעותה לחברה הישראלית חורגת הרבה מעבר למשמעותה הפוליטית המיידית ומעבר לצביונה הרכילותי. הקלטת הזאת פותחת צוהר לאופן התנהלותה לאורך השנים של תנועת ש"ס. מאחר וש"ס הינה מפלגת מפתח בפוליטיקה הישראלית בשלושים השנים האחרונות, והיא ישבה ברוב הממשלות והיתה שותפה להכרעות היסטוריות בסוגיות של מלחמה ושלום, חיים ומוות, הכרעות כלכליות וחברתיות, זהו מסמך בעל חשיבות ציבורית רבה.

ראינו קשיש מנותק המתומרן בידי סביבתו. אדם שאינו קורא עיתונים אך סובביו מלעיטים אותו באופן מגמתי בדברי רכילות, מושכים אותו בלשונו ומצלמים ומקליטים, מכינים קלטת ליום פקודה.

אין ספק שהרב עובדיה היה אדם חכם ביותר, גדול בתורה, משכמו ומעלה. מעייניו הוקדשו ללימוד התורה, וכפי שהוא מציין בקלטת, מה שהעסיק אותו בכל אותן שנים בהן מדובר, היה כתיבת שישה-שבעה ספרים. לכן, הוא חש שקט בכך שהנהיג את ש"ס אדם שהוא סומך עליו, ובכך משחרר אותו מהבלי הפוליטיקה.

אלא שהבלי הפוליטיקה הללו, הם אותם ענייני מלחמה ושלום, חיים ומוות. ומי שחורץ גורלות בסוגיות אלו, מחויב בבקיאות. סביר להניח שרמת בקיאותו באותם נושאים, דומה לרמת בקיאותו בהוויה הפוליטית, כפי שבאה לידי ביטוי בקלטת. בקלטת ניכר בעליל, שהאיש אינו קורא עיתונים, אינו חשוף לסביבה הפוליטית, הוא תלוי בדבריהם של הסובבים אותו. בקלטת ניכר בעליל, שהסובבים אותו מתמרנים אותו, מזינים אותו במידע סלקטיבי, על פי הצורך להטות את החלטותיו. בקלטת ניכר בעליל שהרב עובדיה צלול לחלוטין, חריף ואף בעל חוש הומור, אך הוא מתומרן בידי סביבה צינית המנתבת את הכרעותיו. בקלטת אנו רואים כיצד הסובבים את הרב בוחרים קטעי רכילות, מפמפמים את הרב, מושכים אותו בלשונו בשאלות הרמה להנחתה, במארב שנועד להכין את הקלטת לעיתוי הולם. הולם – תרתי משמע.

מה עוד ראינו בקלטת? ראינו מנהיג רוחני של מפלגה, שאינו רואה כל בע,יה מוסרית בכך שבראש מפלגתו יעמוד גנב ונוטל שוחד, אלא רק חושש שמא העמדת הגנב ונוטל השוחד בראש תבריח מצביעים.

ועוד ראינו מנהיג רוחני שהמבחן היחיד שבו הוא מעמיד את ראש המפלגה הוא מידת הצייתנות לדבריו, והפסול המרכזי שניתן למצוא במנהיג הפוליטי הוא היותו "עצמאי", רחמנא לצלן. יש הרואים בתביעת הצייתנות הזאת לרבנים את התגלמותה של היהדות, אולם היא מנוגדת לרוחה של היהדות ויש בה מן האלילות. כדאי להזכיר את דבריו של רבי יהודה הלוי: "עבדי זמן עבדי עבדים הם – עבד ה' הוא לבד חופשי."

בתוך חבורת עסקני ש"ס, בלט תלמיד חכם אמיתי – הרב חיים אמסלם. כתלמיד חכם, הוא בחר לא להיות עבד לעבד, אלא להיות חופשי כעבד ה'. במילים אחרות, הוא העז להיות "עצמאי", רחמנא לצלן. ולכן הוא הוחרם והוקע בידי הרב עובדיה וחצרו. הרב אמסלם הבהיר, שהחרמות וההוקעה הם פרי התנהלות החצר, בידי העסקנים המקיפים את הרב, מזינים אותה במידע חלקי ומעוות, מסובבים אותו בכחש ומתמרנים אותו כרצונם.

בקלטת הלוהטת נוכחנו בעליל איך זה עובד באמת.

2. דילמת הפינוי

(הרהורים בעקבות כנס ההתיישבות)

לפני 28 שנים התחלתי את הקדנציה הראשונה שלי כמזכיר קיבוץ אורטל. בתום החפיפה, אחרי שכבר דיברנו על הכול, שלף קודמי בתפקיד מסמך עליו נכתב "סודי ביותר". המסמך נקרא "פקודת בנימין" – פקודה לפינוי מסודר של יישובי הגולן במקרה של מלחמה. לא היה מדובר במלחמה סטטית, נוסח מלחמת לבנון השניה או מלחמת "צוק איתן", אלא במלחמת תמרון כוללת, כמו מלחמת יום הכיפורים. עיקר המסר שקיבלתי היה הסודיות. ואכן, הפעם הבאה שהעליתי את השם "פקודת בנימין" על דל שפתיי, הייתה שלוש שנים מאוחר יותר, בתום החפיפה שהעברתי למחליפי.

מדוע התוכנית היתה סודית כל כך? הרי לא היה מדובר בתכנית לתקיפת הכור האיראני. הסודיות לא הייתה קשורה לאוייב. היא נבעה מהחשש מפני דמורליזציה. אף שהיה זה שנים אחדות אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבה פונתה האוכלוסיה האזרחית בגולן, האתוס היה שיש להישאר ביישוב, ורק כאשר אין כל ברירה אחרת, כמו במלחמת יום הכיפורים, יש להתפנות. ועל אפשרות כזאת אין מדברים בגלוי.

חלפו 27 שנים. בשבוע שעבר אמר ראש המועצה האזורית אשכול והמועמד לכנסת הבאה מטעם "יש עתיד", חיים ילין, בראיון גלוי: "יש [למועצה א.ה.] תוכנית הרבה יותר חדה. קודם כל – פינוי כל שמונת היישובים בקו הקדמי, ליישובים שיקלטו אותם. למעט חקלאים ואנשים שיישארו להחזיק את המקום, 80 אחוז מהאוכלוסייה תעזוב כשארגיש שהמצב ידרדר. כשאודיע על פינוי, לא אשאל אם רוצים, נביא אוטובוסים ונעזור להם. במצב שאין הגנה נגדו, בכל רגע יכולים להיות טילים ואין צבע אדום ואין אזעקה, ובכל רגע נתון, אדם יכול להיפגע ולהיפצע – ההגנה היחידה היא להוציא את האוכלוסיה. ... כשיהיה הפצמ"ר הראשון או הסלמה נקבל החלטה. בקו השני, אליו לא נורים פצמ"רים, הפינוי תלוי ביישוב."

הכל שקוף וגלוי, על השולחן, בכלי התקשורת, וכאשר לא מדובר במלחמה כוללת, ובפינוי אזרחים משטח שהאוייב עומד לכבוש אותו.

מה הגורם לשינוי הזה, במרחק 27 שנים? האם זהו פיחות בכושר העמידה? האם זה כרסום החוסן החברתי? האם זהו רִיפיון לאומי? או שמא זה השינוי באופי המלחמות, כאשר היעד המרכזי של האויב הוא פגיעה בעורף, באזרחים?

את כנס ההתיישבות ה-11 על שם מוישיק גרליק, ראש המועצה האזורית גולן הראשון, בחרנו להקדיש לנושא פינוי אוכלוסיה אזרחית בשעת מלחמה. אני הצעתי את הנושא, ומכאן שאני בהחלט סבור שיש מקום לדיון פומבי וגלוי בסוגייה. ראוי היה לקיים דיון כזה, לאור המציאות של המלחמות מאז מלחמת המפרץ, שבכולם היה פינוי מאורגן או התפנות בלתי מאורגנת של רבים מן האזרחים. אין עוד מקום לסודיות. בתקופה שהגולן היה תחת איום של עקירה ונסיגה, דיון כזה לא יכול היה להתקיים בתוכנו, אך קיומו היום מעיד על חוסן וביטחון עצמי.

חלק ניכר מיום העיון הוקדש לעדויות היסטוריות, אם מצד חוקרים ואם מצד אנשים שחוו פינויים בעבר. הוצגו אירועים ממלחמת השחרור (פינוי ילדי מנרה, פינוי ילדי גוש עציון), ממלחמת יום הכיפורים, ממבצע "ענבי זעם" ומלחמת לבנון השנייה וממלחמת "צוק איתן".

רחל רבין סיפרה איך על אף היות מנרה יישוב מבודד לחלוטין בסביבה ערבית וסמוכה לגבול לבנון, ללא כל גדר או חיץ, רק הוראה מפורשת מהמוסדות הביאה לפינוי הילדים והאימהות בעיצומה של המלחמה. יהודה הראל סיפר על ההתנגדות של תושבי הגולן לפקודת הפינוי במלחמת יום הכיפורים עד שהבינו שבאמת אין מי שיגן עליהם. לעומת זאת, דוברת המועצה האזורית אשכול תקפה בחריפות את הממשלה על שלא פינתה באופן מסודר את יישובי הגדר במלחמת "צוק איתן".

הזמנו לכנס את ישראל הראל מעפרה, לשעבר יו"ר מועצת יש"ע ועורך "נקודה", בעקבות מאמר חריף שפירסם ב"הארץ" במלחמת "צוק איתן" תחת הכותרת "תמונת הניצחון של חמאס". במאמרו הוא תקף את תושבי עוטף עזה שהתפנו, תקף ביתר שאת את התושבים שתבעו מהמדינה לפנותם ואת הממשלה שהחליטה לממן את השהייה של התושבים במרכז. הוא הציג זאת כפגיעה באתוס הציוני של דבקות בקרקע וביישוב.

איני מסכים עם ישראל הראל. כשקראתי את המאמר, כעסתי על גישתו השיפוטית כלפי מי שחיים תחת אש. אבל אני שמח על כך שהדברים נכתבו ועל כך שהם שוב נאמרו בכנס. חשוב מאוד שלא נתייחס להתפנות אוכלוסיה אזרחית כמובן מאליו. חשוב שהקול התובע "צומוד" מלא גם בשעת מלחמה, ישמע. חשוב שפינוי אוכלוסייה יהיה דילמה ערכית, המתמודדת עם הקו שישראל הראל מייצג.

"מחלוקת לשם שמיים – סופה להתקיים" נאמר בפרקי אבות, ובכנס הבטחנו את קיומה של המחלוקת, בלגיטימיות שנתנו לכל העמדות.

יהודה הראל אמר שכאשר התושבים התעקשו תחילה להישאר, הם לא התייחסו למציאות ההווה, אלא תודעתם היתה בהיסטוריה, בימים שבהם היישוב עצר את האויב. הלקח שלו, הוא שאין ללמוד מן ההיסטוריה.

לדעתי יש ללמוד מן ההיסטוריה, אולם יש להבחין בין סיטואציות היסטוריות שונות ולתת מענה שונה לכל סיטואציה.

במלחמת העצמאות, היישובים היו כוח המגן. כל יישוב היה עמדה ותושביו – לוחמים. הלוחמים שבלמו את הצבא המצרי בנגבה וביד מרדכי היו התושבים. הלוחמים שהגנו על כפר עציון עד נפילתה ומסרו את נפשם היו חברי הקיבוץ. חברי עין גב, היישוב היהודי המבודד במשך עשר שנים ממזרח לכנרת, בלמו שלוש התקפות סוריות על היישוב. אילו כשלו, חלילה, כל מזרח הכינרת היה נופל בידי הסורים. זה היה המקרה היחיד שבו יישוב לא רק הגן על עצמו, אלא אף כבש שטח מחוצה לו – את הסוסיתא. בדגניה נעצר הצבא הסורי בבקבוק מולוטוב.

את הצבא הסורי שפלש לגולן במלחמת יום הכיפורים לא היה אפשר לעצור בבקבוקי מולוטוב. נוכחות אוכלוסייה אזרחית בתוך שדה הקרב היתה גורם מפריע למלחמה. אמנם הגברים שלא היו מגויסים חזרו ליישובים כעבור כשלושה-ארבעה ימים, אך היה זה בעקבות צה"ל ששחרר את הגולן מידי הפולש.

במלחמות סטטיות נגד ארגוני טרור, דוגמת מלחמת לבנון השנייה ושלושת הסבבים ברצועת עזה בעשור האחרון, אין תפקיד ביטחוני כלשהו ליישובים, וגם אין סכנה שהם יפלו. למעשה, התפקיד של היישובים הוא לחטוף. התפקיד של צה"ל הוא להגן עליהם, אם באמצעי מגננה כ"כיפת ברזל" ואם באמצעים התקפיים אוויריים ויבשתיים בתוך רצועת עזה. ולכן, השאלה אם להתפנות שונה לחלוטין מכפי שהייתה במלחמות מסוג אחר לגמרי.

צורית ירחי, בת רמת מגשימים, שחוותה בילדותה את הפינוי במלחמת יום הכיפורים, בנעוריה נעקרה מביתה בחבל ימית ובבגרותה נעקרה מביתה בנצרים, התיישבה ביישוב חדש בחולות חלוצה שבמועצה האזורית אשכול והקימה את מרכז החוסן של המועצה האזורית אשכול. היא דיברה על ההתעקשות בנצרים לא לזוז ליום אחד, גם לא הילדים, אפילו בימים הקשים ביותר של האינתיפאדה השניה, כאשר הישוב היה ממש במצור, לעומת הרצון להתפנות מקיבוצי המועצה האזורית אשכול. אולם בניגוד לדברי ישראל הראל, היא דיברה בהערצה על שכניה בקיבוצים ואמרה שלמדה מהם הרבה הלכות ציונות, התיישבות ודבקות באדמה. היא הסבירה את ההבדל בין החשש שאם יצאו מנצרים, לא יהיה להם לאן לחזור, לבין הרצון להוציא את הילדים והאזרחים לתקופת הפגה קצרה מהחיים תחת אש הפצמ"רים והרקטות, כאשר לא היה כל חשש כזה. היא העלתה על נס את העובדה שאף יישוב לא ננטש אפילו לשעה אחת. שאנשים נאבקו על היכולת שלהם לעבד את השדות, גם בזמן המלחמה. על כך שכל התפקידים ומקומות העבודה החיוניים פעלו לאורך כל ימי המלחמה. ולכן, אין כל מקום לביקורת על היציאה להפגה בחוץ.

הסכמתי אתה.

אבל איני משוכנע שאני מסכים לחלוטין עם הסכמתי איתה.

כן, גם אני במחלוקת עם עצמי. גם הקול של ישראל הראל קיים אצלי.

בכנס הקרנו סרט על הפינוי במלחמת יום הכיפורים. סרט מרגש וכואב, המשלב בין כתבת טלוויזיה בשחור לבן מתקופת המלחמה, לבין כתבה מאוחרת בצבע, שבה שוחזר הפינוי. בכתבה המקורית, נראה אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי בחגיגות השיבה לרמת מגשימים, אומר שיש להבטיח שיותר לא תפונה אוכלוסייה אזרחית. ואיני יודע האם הוא התכוון שיש להבטיח שלא תיווצר עוד מציאות ביטחונית כמו ביום הכיפורים, או שהוא היכה על חטא, על פינוי היישובים.

במלחמת "צוק איתן", השתתפתי במשלחת מאורטל לכרם שלום, היושב על הגדר. הוזמנו להיות נוכחים בישיבת סיכום המלחמה (בדיעבד היתה זו הפסקת אש בלבד שהופרה למחרת), של המזכירות וצח"י של היישוב. במלחמה, בערך מחצית היישוב יצאה להפוגה ומחצית נשארה במקום. אחת המשתתפות אמרה, שלאלה שנשארו בביתם היה קל יותר, ורבים הסכימו איתה.

בשבת של הפסקת האש, התארחו בכרם שלום שתי משפחות המבקשות להיקלט ביישוב. התרגשתי מאוד כששמעתי את הדבר, וכתבתי שזאת תמונת הניצחון שלנו.

הרצאתה של רחל רבין היתה אחד מרגעי השיא של הכנס. אישה בשנה ה-90 לחייה, צלולה כבדולח, זקופה, יפה ואצילית, ללא פתק לראשי פרקים ניצבה בביטחון מול הקהל, וסיפרה ברהיטות ובחדות את הסיפור המופלא של מנרה במלחמת העצמאות.

צילמתי אותה ומיהרתי להעלות את התמונה לפייסבוק. הוספתי כיתוב: רחל רבין מספרת על פינוי ילדי מנרה במלחמת השחרור. מיד מחקתי את המשפט וניסחתי אותו מחדש: רחל רבין מספרת את סיפור העמידה של קיבוץ מנרה במלחמת השחרור.

3. צרור הערות 4.1.15

* כל לוחם בצה"ל מחונך על הערך של אי הפקרת חברו בשטח. כל לוחם בצה"ל מחונך על כך שיעשה הכול כדי לחלץ את חברו מסכנת שבי. כל לוחם בצה"ל מחונך על כך, שכדי לחלץ את חברו מסכנת שבי הוא מוכן להקריב את חייו, להסתכן בפציעה, להסתכן בנפילה בעצמו בשבי ואפילו להסתכן בכך שיפגע במגן האנושי של האוייב. עסקת החבילה הזאת נקראת הרעות – אחד הערכים המכוננים של צה"ל. ככל הידוע לי, עסקת החבילה הזאת אינה כוללת חקירה פלילית של הלוחם כאחרון העבריינים, בידי המדינה ששלחה אותו, ולמען קיומה וביטחונה הוא מוכן למסור את נפשו, והוא מצפה ממנה לגיבוי.

הספין המופץ בימים האחרונים הוא שהחקירות הפליליות של לוחמים ומפקדים נועדו לסייע לחלץ אותם מרדיפה פלילית בחו"ל. איני קונה את הספין הזה. אני בטוח שניסיונות הרדיפה של הלוחמים והמפקדים בידי שונאי ישראל יימשכו עם או בלי החקירות הפליליות בישראל. אולם בכל מקרה, אסור לקבל את הגישה הצינית הזו, לפיה רמיסת כבודו של הלוחם בידי מדינתו נועדה לסייע לו. על הגישה הזאת מתנוסס דגל שחור – בלתי מוסרית בעליל.

למען הסר ספק – הלוחמים אינם חסינים מפני חקירות פליליות, אישום פלילי וענישה פלילית, אם ביצעו פשעי מלחמה. אין שום חסינות לחייל שירה במכוון באזרח או בשבוי, גם אם קיבל פקודה כזאת, שהינה פקודה בלתי חוקית בעליל.

לא כן, כאשר מדובר בפגיעה בשעת קרב באזרחים שהמחבלים השתמשו בהם כמגן אנושי.

* מוסר הלחימה וטוהר הנשק הם ערכים יסודיים של צה"ל וכך ראוי שיהיו. בתחקיר המבצעי של כל פעולה צבאית, יש לתחקר גם את מוסריות הפעולה, ולהפיק לקחים איך למזער את הפגיעה באזרחי אוייב. אין כל קשר בין תחקיר כזה לבין חקירה פלילית.

הטענה שהחקירה הפלילית נועדה להגיע לחקר האמת שגויה. ההיפך הוא הנכון. בתחקיר, שתכליתו הפקת לקחים לשם שיפור, כל המעורבים מחויבים לחתירה לאמת, כדי להפיק את הלקחים. בהליך פלילי, כל המעורבים מגנים על עצמם, בהדרכת עורכי דינם, כדי להציל את עורם.

הדלפת הקלטות רשת הקשר בקרב רפיח במלחמת "צוק איתן" היא עבירה משמעתית ועבירה על החוק. אסור לעבור על החוק. ואף על פי כן, אני מברך את העבריין. לנוכח טירוף המערכות של חקירות פליליות נגד לוחמים שסיכנו את חייהם למען שלומנו, טוב היה לנער את הציבור הישראלי בהקלטות המזכירות מהי הסיטואציה ה"פלילית" שבה מדובר – ניסיון הירואי לסכל חטיפת קצין צה"ל, תוך תפקוד ערכי, אחראי, שקול, מקצועי ומוסרי של המפקדים, תחת אש.

איני מקבל את הטענה שההקלטות עלולות לפגוע בהורים השכולים. ההיפך הוא הנכון. אני משוכנע שההורים גאים לשמוע במו אוזניהם איך מפקדי בנם עשו הכל למענו.

* ליבי ליבי לחברי הוועדה לקביעת סל התרופות. חברי הוועדה נוטלים על עצמם אחריות עצומה, לקבל החלטות שעלולות לקבוע גורלות, לשבט או לחסד. על החברה להעריך את מי שנוטלים אחריות כזאת, הרי הרבה יותר קל להיות פופוליסט ולהשתלח בוועדה.

תקציב סל התרופות, ככל תקציב, הוא מוגבל. ראוי להרחיבו, אך ככל שיורחב, עדיין יהיה מוגבל. מאחר שהוא מוגבל, והצרכים מרובים והולכים וגדלים, לעולם אי אפשר יהיה להכליל בו את כל התרופות ולתת מזור לכל החוליים. לכן, אין מנוס מקביעת סדר עדיפויות.

ריטואל קבוע לאחר פרסום הסל, הוא פרסום הכתבות על החולים שלמרבה הצער התרופות שהם זקוקים להם לא נכנסו לסל, תוך הצגת הוועדה כמועצת רשעים הגוזרת גזרי דין מוות על חולים.

למחלה אחת כנראה טרם נמצאה תרופה – הדמגוגיה.

* הצטרפותו של פרופ' מנואל טרכטנברג לרשימה המשותפת של מפלגת העבודה ו"התנועה" היא תרומה משמעותית ביותר לפוליטיקה הישראלית, לכנסת ואולי לממשלה. איני יודע להעריך את משקלו האלקטורלי של טרכטנברג, אך משקלו הסגולי רב. טרכטנברג הוא אינטלקטואל מעורב, רב פעלים והישגים, המחויב למשק ולחברה בגישה המשלבת כלכלה חופשית עם מדיניות רווחה מתקדמת; מחוייבות לאחריות משקית עם השקפת עולם חברתית החותרת לצדק וסולידריות.

נתניהו נהג בתבונה כאשר מינה אותו לראשות הוועדה להמלצה על רפורמות חברתיות בעקבות המחאה החברתית ב-2011, וכשהתחייב ליישם את המלצותיה, אך כשל בכך שרוב ההמלצות לא יושמו. היתה זו החמצה של הזדמנות חברתית וכלכלית גדולה למדינת ישראל. גם תנועת המחאה עצמה החמיצה, כאשר במקום לתמוך בדו"ח ולהיאבק על יישומו, יצאה נגדו בגישה מהפכנית ובלתי בוגרת של "הכל או לא כלום."

גישתו האחראית של טרכטנברג, גישת הדרך השלישית בכלכלה, היא הגישה הראויה, והוא מטובי מנסחיה ודובריה.

את עמדתי השלילית על מפלגת העבודה / התנועה – עמדותיה המדיניות, מלחמתה ההרסנית נגד חוק הלאום ודמותם של שני מנהיגיה – הרביתי לבטא בשבועות האחרונים, אך כאשר מפלגתם ראויה לשבח, יש לשבח אותה. צירופו של טרכטנברג לרשימה, הוא הישג ראוי לשבח.

* אביגדור ליברמן, שר בכיר בממשלת ישראל, נאם בכנס מפלגתו, והתגולל על משטרת ישראל ושלטון החוק בהשתלחות שלוחת רסן, והאשים את יחידת להב 433, סיירת מטכ"ל של המלחמה בשחיתות, בטענות שווא אודות רדיפה. ישב באולם אהרונוביץ', השר לביטחון פנים האחראי למשטרה, והאזין בפה חתום. מן הראוי היה שיעזוב מיד את המקום במחאה. אבל הוא לא עשה כן, כי עתידו הפוליטי תלוי בליברמן. וגם כיוון שהוא פחדן. שתיקתו של אהרונוביץ' היא מעילה בתפקידו. הוא אינו ראוי להיות שר לביטחון פנים.

מן הראוי היה שראש הממשלה יגנה את דבריו של ליברמן, שר בכיר בממשלתו, על דבריו נגד הפרקליטות והמשטרה. אך גם הוא מילא פיו מים. הרי גם עתידו הפוליטי עלול להיות תלוי בהמלצתו של ליברמן לנשיא. מאותה סיבה גם הרצוג שתק. נו, טוב, צירוף המילים "הרצוג שתק", כאשר מדובר בשחיתות שלטונית, לא ממש צריך להפתיע.

* יש לבער את השחיתות הפוליטית בישראל. יש לגבות את הפרקליטות והמשטרה בפעולתן לנקוי אורוות "ישראל ביתנו". יש להוקיע את ההשתלחויות הגסות של ליברמן ואנשיו בשלטון החוק וגורמי האכיפה. אולם יש לצאת חוצץ נגד ההסתה הגזענית נגד יוצאי חבר העמים בגין אותה פרשה וכל ההשתלחויות הגזעניות בליברמן ובאנשיו על רקע מוצאם, כמו במאמרו הגזעני של יוסי שריד ב"הארץ" של סוף השבוע.

* %55 הצבעה בפריימריז, נחשבים לאחוז גבוה, וכך הם באמת במחקר השוואתי. אך בעיניי אלו תוצאות נמוכות מאוד. מדובר על אחוז המצביעים מבין האנשים שהתפקדו למפלגה, משלמים דמי חברות, ולמעשה החיים המפלגתיים היום הם כמעט אך ורק הפריימריז. הייתי מצפה להצבעה של כמעט 100% (למעט חולים, מילואים, חו"ל). אז מדוע 45% לא הצביעו? ולשם מה הם מתפקדים למפלגה? ולמה הם משלמים דמי חבר? זה לא מובן לי.

* אף אחד מהמצביעים בעד דני דנון, בעצם... אולי חוץ מדנון עצמו, אינו חושב שהוא מתאים לראשות הממשלה. בעצם, ההצבעה בעד דני דנון היתה הצבעה נטו נגד נתניהו. אלה שבחרו בדנון היו מצביעים נגד נתניהו, גם אילו התמודד נגדו קומקום. לנצח ברוב של 85% בתחרות ללא מתחרה, זה לא הישג יוצא דופן.

אני מתפעל מנדיבותו של דני דנון, שהודה בניצחונו של נתניהו, והבטיח שיחד הם ינצחו בבחירות...

הוא אמר שיתקשר לנתניהו לברך אותו על ניצחונו. מה, נתניהו לא מסנן שיחות?

* אני שמח על הצלחתו הגדולה של יולי אדלשטיין בבחירות המקדימות בליכוד. יולי אדלשטיין, מסורב עלייה ואסיר ציון, הוא בעיניי גיבור לאומי. משחר ילדותי הערצתי את נתן שרנסקי, סילבה זלמנסון, ישה קזצוב, יולי אדלשטיין וחבריהם, אסירי ציון.

כחבר בהנהגת "הדרך השלישית", הצעתי לא פעם להקים גוש משותף עם "ישראל בעלייה" של שרנסקי ויולי אדלשטיין, שהיתה קרובה לעמדותינו, ולצערי זה לא קרה. מיד לאחר התרסקות "הדרך השלישית" בבחירות 99', דווקא כאשר היא היתה כל כך נחוצה מול האובססיה המטורפת של ברק לסגת מהגולן כמעט בכל מחיר, פניתי בשם ועד יישובי הגולן ליולי אדלשטיין והצעתי לו לעמוד בראש שדולת הגולן בכנסת, וכך היה.

בבחירות 2003, הראשונות לאחר עידן "הדרך השלישית", הצבעתי ל"ישראל בעלייה". לצערי, היא קיבלה רק שני מנדטים ונטמעה בליכוד. במשך השנים עמדותיו המדיניות של יולי אדלשטיין הקצינו, אולם הוא נשאר פוליטיקאי ישר, הגון ונקי כפיים, אדם מתון באורחותיו ובאופן דיבורו, המאמין באחדות לאומית וחותר אליה, ציוני נלהב ומאמין, דמוקרט אמיתי, אדם רהוט ובעל עברית עשירה ומדויקת יותר מכל הח"כים שהעברית היא שפת אמם, יו"ר כנסת הגון ומצוין.

* הצלחתה הגדולה של מירי רגב אינה מוסיפה כבוד לליכוד. עסקנית עילגת, צעקנית, המונית, פופוליסטית ודמגוגית. מאוד לא הייתי רוצה אותה כשרה בממשלה.

המתפקדים בוחרים את הרשימה לכנסת, אך הסמכות לבחור את השרים היא של ראש הממשלה. נתניהו יודע שמירי רגב אינה מתאימה ואינה ראויה להיות שרה, ויש לקוות שלא ייבהל מאיומיה.

* שיטת הפריימריז נותנת כוח אדיר לקבוצות המאורגנות, הממושמעות, שלא בהכרח מורכבות מאנשים שגם מצביעים בפועל למפלגה בבחירות לכנסת. שתי הקבוצות המאורגנות המובהקות של הליכוד הן של פייגלין וחיים כץ. לפיכך, כישלונם בפריימריז, הוא אות כבוד לדמוקרטיה הליכודית ולהצבעתם החופשית של חברי הליכוד. טוב שחרף המכה שחטף, בסופו של דבר חיים כץ נבחר למקום ריאלי, כיוון שהוא אחד הח"כים המובילים בכל מאבק חברתי, חקיקה חברתית ויוזמה חברתית. על הפסדו של פייגלין אני שמח, כי עמדותיו הרדיקליות – מקומן אינן במפלגה לאומית ליברלית ובוודאי לא במפלגת שלטון, המחויבת בראייה מפוכחת ופרגמטית של המציאות.

אילו פייגלין הצליח בבחירות המקדימות, "הארץ" היו כותבים על הימין הרדיקלי שהשתלט על הליכוד. מאחר והוא נכשל, "הארץ" כותבים על הליכוד המדיח את מי שמעז לצאת בגלוי נגד נתניהו.

* מי יהיו המשוריינים של נתניהו? אני מקווה שלפחות אחת מהן תהיה אישה, לנוכח הייצוג הדל כל כך של נשים בעקבות הבחירות המקדימות.

* ז'קי לוי, בנו של דוד לוי, נבחר למקום ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת. אורלי לוי אבוקסיס, בתו של דוד לוי, היא ח"כית מטעם "ישראל ביתנו". אחיו של דוד לוי, מקסים לוי, היה ח"כ מן הליכוד. זה המקרה הראשון בתולדות הכנסת שבו ארבעה בני משפחה אחת כיהנו בכנסת. משפחת דיין היא השניה אחריה, עם שלושה ח"כים: שמואל דיין, בנו משה דיין ונכדתו יעל דיין. אולם אם להחשיב את המשפחה המורחבת, עזר ויצמן היה גיסו של משה דיין, ויוסי שריד הוא מחותנה של יעל דיין. האחרים הורביץ-הדר הם בני דודים של משה דיין.

ז'קי ואורלי לא יהיו האחים הראשונים המכהנים בכנסת בשתי מפלגות שונות. קדמו להם הרב יהודה לייב מיימון שכיהן מטעם "המזרחי" (המפד"ל) ואחותו עדה מיימון ממפא"י, יגאל הורביץ מהליכוד שכיהן לצד אחיו עמוס הדר מן המערך, ודני יתום ממפלגת העבודה שכיהן לצד אחיו אהוד יתום מן הליכוד. ח"כים אחים שכיהנו באותה מפלגה, היו אליעזר קפלן ואחותו שרה כפרי ממפא"י, וכאמור דוד ומקסים לוי מהליכוד.

בכנסת כיהנו שלושה זוגות נשואים – מאיר ועדה תלמי ממפ"ם, גיורא וסנטה יוספטל ממפא"י, מרדכי ואורה נמיר ממפא"י/מפלגת העבודה. היו גם שני זוגות גרושים - מאיר וילנר ואסתר וילנסקה ממק"י, וישראל בר יהודה ובבה אידלסון מאחדות העבודה ומפא"י (בהתאמה).

הורים ובנים היו רבים: בנוסף לשלושה דורות דיין ולמשפחת לוי שכבר הוזכרו, גם מנחם ובני בגין, יצחק ודליה רבין, יצחק ויאיר שמיר, מרדכי ואהוד אולמרט, חיים ויצחק הרצוג, יוסף ויאיר שפרינצק, חיים ועוזי לנדאו, אליהו ודן מרידור, איתן וציפי לבני, משה ועוזי ברעם, גאולה כהן וצחי הנגבי, משה ואפרים סנה, יוסף ואברום בורג, ישראל-שלמה ויהודה בן מאיר, בת שבע כצנלסון ושמואל תמיר, מנחם ומאיר פורוש, יצחק ודני קורן, דוד ואהרון רמז.

היו גם חותנים ומחותנים, גיסים ובני דודים, שלא הכנסתי לרשימה. חלקם קשורים במיספר קשרי משפחה נוספים.

* חבל שאין בחירות מקדימות ב"ישראל ביתנו". מאוד הייתי רוצה להמליץ לחבריי במפלגה זו לבחור באורלי לוי אבוקסיס.

* אחרי תבוסת מצרים במלחמת ששת הימים הודיע הרודן המצרי נאצר על התפטרותו, ודאג להוציא את המוני מצרים להפגנות "ספונטניות" הקוראות לו לחזור ו"נענה לרצון העם." זה בדיוק מה שעושה דרעי בעקבות הקלטת הלוהטת.

* יאיר לפיד ממחזר את הסיסמה "מושחתים נמאסתם" וכדאי לזכור ולהזכיר: כשהוא אמור היה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה (עיתונאי בכיר ב"ידיעות אחרונות" והערוץ השני) הוא העדיף להיות כתבלב של גדול המושחתים בתולדות מדינת ישראל, העבריין המורשע אהוד אולמרט.

* למען ההגינות, מן הראוי שכאשר תומך חד"ש אברום בורג מדבר על אביו, הוא יפסיק לכנות אותו בצביעות "אבי מורי". גם בלי זה, הוא מתהפך בקברו.

* האסטרטגיה של אבו מאזן – סרבנות על שולחן המו"מ וניסיון לקדם פתרון כפוי על פי עמדות הפלשתינאים, ספגה מכה קשה במועצת הביטחון.

כמובן שאבו מאזן לא ישנה כתוצאה מכך את האסטרטגיה הזאת.

בניגוד לנבואות הזעם והחורבן על צונאמי מדיני, תוצאת ההצבעה במועצת הביטחון הן הישג מדיני משמעותי של ממשלת ישראל.

* כאשר שר החוץ אביגדור ליברמן ערך את ביקורו הממושך באפריקה, נמתחה עליו ביקורת על כך שלא קיצר את הביקור בעקבות חטיפת שלושת הנערים כדי להיות בארץ בעת מבצע "שובו בנים". ליברמן הבהיר שהוא נמצא בשליחות מדינית חשובה, של רקימת מערכת יחסים הדוקה עם מדינות אפריקה ונוכחותו שם חיונית יותר. הצבעתן של מדינות אפריקה במועצת הביטחון, אחרי למעלה מארבעים שנה שבהן אפריקה היתה שבויה של הגוש האסלאמי, היא הישג מדיני כביר של הממשלה, של ראש הממשלה ושל שר החוץ. סביר להניח שגם הטרור האסלאמי שממיט על אפריקה השחורה אסונות כבירים, סייע להם לשנות את הבנתם את העולם.

תמיכתה של צרפת בהצעה הפלשתינאית והימנעות בריטניה, הן עדות לשקיעתה של אירופה, קודם כל מבחינה מוסרית.

* מפעם לפעם נשמעת קריאה, בשל אכזבה ממדיניות ארה"ב בכלל ומממשל אובמה בפרט, לשנות את האוריינטציה הבינלאומית של ישראל, לא להשליך את כל יהבנו על ארה"ב ולהשקיע יותר בטיפוח היחסים עם רוסיה וסין. יש לטפח את היחסים עם שתי המעצמות הללו, כמובן, כיוון שיש לחתור למערכת יחסים מיטבית עם כל מדינות העולם. אולם אסור לנו להתבלבל. רוסיה וסין עקביות בעמדה אנטי ישראלית בכל מבחן, הן בסוגיה הפלשתינאית והן בסוגיה האיראנית. לא בכדי, הן הצביעו בעד הצעת הפלשתינאים. ארה"ב, לעומתם, תחת כל ממשל, שוב ושוב מוכיחה את ידידותה לישראל. לא זו בלבד שארה"ב הצביעה נגד ההצעה, היא הפעילה מאמץ דיפלומטי משמעותי כדי למנוע את הרוב להצעה (שהיה מחייב אותה להטיל וטו).

עם כל הביקורת על מדיניותו הפייסנית של אובמה כלפי איראן והקנאות האסלאמית, שפגעה קשות במעמדה של ארה"ב בעולם וגם ישראל ניזוקה ממנה, יש לזכור: במהות, אובמה, ככל קודמיו (זולת קרטר), הוא ידיד אמת של ישראל. הדבר בא לידי ביטוי בסיוע הביטחוני חסר התקדים, במימון "כיפת ברזל", בהטלת וטו על כל הצעות ההחלטה האנטי ישראליות, בהחרמת הוועידה האנטי ישראלית של המדינות החתומות על אמנת ז'נבה, לפני שבועות אחדים ובעיקר – במהלך המדיני השבוע במועצת הביטחון.

יש מחלוקת בין ישראל לארה"ב בנושאים שונים ולא אחת יש מתחים בין ההנהגות. אולם הברית האסטרטגית בין המדינות איתנה כתמיד.

* כשגדלתי כילד ונער במרכז הארץ, מי שרצה לקנות פיתות בפסח נאלץ לנסוע לכפר ערבי. מי שרצה לראות קולנוע בערב שבת, נאלץ לראות אותו במוצאי שבת. אין ספק, שאותו סטטוס-קוו מפורסם בענייני דת השתנה באופן דרסטי לכיוון החילוני.

ביום שני הקרוב יתקיים באוניברסיטת ת"א כנס בנושא "ההדתה של המרחב הציבורי בישראל."

כנס הזוי ותמוה, של דוסופובים ומתבכיינים מקצועיים.

* הוזמנתי להרצות בטכניון בפני סטודנטים המשתתפים בתוכנית מלגות של קרן אייסף – קרן מלגות לסטודנטים לתארים ראשון ושני מן הפריפריה. התוכנית משלבת את מקבלי המלגות בלימוד תכנים של חיבור לחברה הישראלי ומצוקותיה ובעשיה חברתית. פעמים בשנה מוזמן בפני התכנית מרצה אורח, וזכיתי להיות המרצה. התבקשתי להרצות על ציונות. בחרתי לעסוק בנושא: הציונות – מקלט או ייעוד? לבחון האם הקושאן שלנו הוא השואה, הפוגרומים והרדיפות בגולה, או בראש ובראשונה ייעוד של הגשמת ריבונות העם היהודי על מולדתו. כדרכי, לא נתתי הרצאה פרונטלית, אלא שיחה, סביב לימוד של טקסטים.

קהל תלמידי הנדסה ומדעים מדוייקים, אינו הקהל שאני רגיל להרצות בפניו. המפגש שלי הוא, בדרך כלל, עם בעלי נטיות כשלי, של תחומי החברה והרוח. היה לי חשש מסוים, איך יתמודדו הסטודנטים עם הטקסטים הספרותיים וההגותיים שהבאתי להם.

מסתבר, שאף שאין הם מורגלים לסוג זה של לימוד, הם היו קהל נפלא. ומה שהרשים אותי יותר מכל, היה הלהט הציוני שלהם, שאיני מוצא כמותו בדיסציפלינות החברה והרוח. אולי הם חסינים מפני החשיפה לדלדולה של הרוח הישראלית, המאפיינת את האקדמיה הישראלית. ואולי כמי שהתחנכו בפריפריה, הם נחשפו פחות לרוחות הרעות והפוסט ציוניות המנשבות בחברה הישראלית.

* דייג אוהב דגים? קניבל אוהב בני אדם? פדופיל אוהב ילדים?

כותרת מאמר של גדעון לוי ב"הארץ": "בנט, אני אוהב את ישראל ומתנצל."

גדעון לוי אוהב את ישראל. אתנחתא הומוריסטית על הבוקר.

* קבוצת מכוערי נפש מבין בוגרי התיכון למדעים ואמנויות, כתבה מכתב הסתה לתלמידי ביה"ס בו הם קוראים להם לערוק מצה"ל. חבורת הנמושות הזאת ראויה לכל מילת גינוי והוקעה; התיכון הזה, שלומדים בו המצטיינים שבין המחוננים בישראל מכל רחבי הארץ, נועד לבנות אליטה משרתת, ולא אצולה מנוונת, מושחתת ורקובה, כמו אותם עלובי נפש, חותמי מכתב ההסתה.

אלא שלצד גינויים המוצדק, נאמרו דברי הכללה כלפי התיכון עצמו. כפי שקומץ מכוערי הנפש, עריקי 8200 (שמשום מה טרם הודחו מצה"ל בבושת פנים, כראוי להם) אינם מצביעים בשום אופן על היחידה עצמה, וכפי שקומץ חותמי "מכתב הטייסים" – אותם טייסים שבשיא מתקפת הטרור הרצחנית, בה נרצחו אלפי ישראלים, הסיתו את טייסי חיל האוויר לא להגן על המדינה ועל שלומם של אזרחיה אינם מייצגים את טייסי חיל האוויר, כך אותם חותמי מכתב ההסתה אינם מייצגים את בית הספר ואת בוגריו. הקלישאה על התפוח הרקוב המרקיב את המיכל כולו, אינה מדויקת תמיד.

בעקבות פשקוויל ההסתה הזה, חתמו מאות בוגרי בית הספר על מכתב נגדי, בו הם יוצאים נגד המסיתים ומעודדים את התלמידים לשירות משמעותי בצה"ל. מנהל בית הספר הוציא אף הוא מכתב, שלא כל כך אהבתי בהיותו "פרווע", כיוון שלא הוקיע את החותמים ודיבר על כיבוד כל העמדות בלה בלה בלה (הוא מכבד גם קריאה לאונס או עידוד שחיתות? זה לא פחות חמור), אבל מה שחשוב היה העובדה שהוא ציין – 97% מבוגרי בית הספר מתגייסים לצה"ל, רבים מהם משרתים כקצינים ואנשי קבע. אגב, גם במשפחתי – אחיין של אשתי הוא בוגר בית הספר, שהתגייס ל"תלפיות", יחידת הגאונים של צה"ל, ושירת שנים רבות כקצין ביחידת מודיעין מובחרת. הוא הפנים היפות והייצוגיות של התיכון ולא אותה חבורה נקלית של ריקים ופוחזים.

* תקיפת האמריקאים בידי מטורפי הגבעות היא בושה למדינת ישראל. אך מה ניתן לצפות מהגיס החמישי שנלחם גם בצה"ל, המגן עליו?

* על מיזם "929 – תנ"ך ביחד" כתבתי רבות בשבועות האחרונים, על יופיו וחשיבותו התרבותית, החברתית, הערכית, החינוכית. למרבה הצער, חלפו רק שבועיים מצאתו לאוויר העולם, וכבר החלו חריקות וקלקולים.

המיזם הנפלא הזה, מחבר את המגוון הרחב של קו הרצף הדתי-חילוני בישראל, כשהמשותף לכולם היא האהבה למורשת ישראל בכלל, ובפרט לתנ"ך, ספר הספרים הנצחי, אבן השתייה של תרבות ישראל והתרבות האנושית. מן הסתם, המגוון על קו הרצף אינו כולל את הקצוות – הקצה האנטי דתי והקצה האנטי חילוני. כי באמת, מה יש להם לחפש שם?

 אולם הקצוות הללו פתחו במלחמת חורמה נגד המיזם, שכנראה מאיים עליהם ועל מה שהם מייצגים. מצד אחד הוא הוצג כמיזם מיסיונרי עם כל מיני תאוריות קונספירציה הזויות ברוח הפרוטוקולים של זקני דוסינלד על בנט ו"האחים היהודים", המנסים להשתלט על המדינה ולשטוף את מוחות הישראלים. החילונים המשתתפים בו הוצגו כ"אידיוטים שימושיים" בשירות המזימה. ותמונת הראי שלהם, החרד"לים הקיצונים האנטי חילונים, יצאו בשצף קצף נגד דברי ה"כפירה", ה"זימה", ה"מינות", "חילול השם", "תנ"ך בגובה ביוב" ושאל ארסנל הגידופים והנאצות החביב על הכת הבדלנית והמסתגרת הזאת. 

כנראה שהלחץ של האחרונים היה אפקטיבי יותר על היוזם והמוביל של המיזם, הרב ד"ר בני לאו, והוא החל להתקפל.

ראשית, הוא אפשר את פיצול המיזם, והקמת מיזם משנה – "מיזם תתקכט" (929 בגימטריא). חבל, אבל לא נורא, כי הערוץ הצדדי הזה לא יפגע באמת בערוץ המרכזי. לא תהיה זו חלוקה של מיזם לחילונים ומיזם לדתיים, אלא מיזם לחילונים ודתיים – תנ"ך ביחד, ולצידו מיזמון לכת החרד"ל הבדלנית והמסתגרת, תנ"ך לחוד.

מה שהרבה יותר מזיק, הוא הקלקול השני. הדרתו של ארי אלון, אחד מחשובי הכותבים במיזם, התלמיד החכם, הדרשן הגדול בתורה, שהעמיד דורות של תלמידים ומקדיש את כל חייו ומרצו לאהבת התורה, להגדלתה ולהאדרתה, בשל דברי ה"כפירה" שהוא כותב, לדידם של טהרני החרד"ל.

כשהרב בני פנה לארי אלון, הוא ידע היטב למי הוא פונה ולמה. הוא מכיר אותו היטב, לימד איתו יחד ואוהב אותו ואת מה שהוא מייצג (על אף המחלוקות בין "היהדות הרבנית" שהרב בני מייצג לבין "היהדות הריבונית" שארי מייצג, על פי ניסוחו, שהן התגלמות המושג מחלוקת לשם שמיים). אין לי ספק שמעשה ההדרה נעשה בכאב גדול, בשל הקושי של הרב בני לעמוד בלחץ הבלתי נסבל של הקיצונים.

אולם המיזם ללא ארי אלון ובעיקר – ללא מה שארי מייצג, אינו תנ"ך ביחד, אינו האוטוסטרדה הרב ערוצית שלה מכוון מסע 929.

ראיתי בימים האחרונים רבים מאוד שהביעו, בצדק, אכזבה עמוקה עד כדי ייאוש מהמיזם ורצון להיפרד ממנו. אני ממאן להתייאש. חשוב מאוד להפעיל לחץ נגדי – לחזק את הרב בני מול הלחץ הבלתי נסבל של קיצוני הבדלנים ולדרוש ממנו להחזיר את ארי למיזם. הרי הרב בני עצמו רוצה בכך.

* שירו של אהוד מנור "ילדותי השנייה", מיטיב לתאר את התחושה של כל הורה, החווה בשנית את ילדותו דרך ילדותם של ילדיו. בחודשיים האחרונים אני חווה את "חיילותי השנייה", מאז גיוסו של בני הבכור.

לפני גיוסו, לא שיערתי איזו טלטלה רגשית אעבור בחיילותי השנייה, בהזדהות עם הבן ועם חוויותיו, המוכרות לי כל כך.

בדרכי ביום שישי האחרון מהרצאה בחיפה הביתה, שמעתי ברדיו את השיר "לפנות ערב". כשהיינו חיילים כינינו את השיר "מרש הדיכאון". אמנם אין בו שום דבר מן המרש, אך הדיכאון... השיר הזה נוגן בכל יום שישי אחרי חדשות 15:00 ברשת ג'. במהלך יום ו' היינו באי ודאות, האם נצא שבת או לא? כאשר שמענו את השיר ידענו סופית, השבת הזאת אנו סוגרים. צמרמורת הרעידה את גבי כאשר שמעתי את השיר... וכמה שמחתי לדעת שעמוס כבר בדרך הביתה.

* ביד הלשון: בכתבה ברשת ב' על משבר דרעי, התייחס ראש הדסק הפוליטי יואב קרקובסקי למועצת חכמי התורה, ואמר שוב ושוב "המועצת".

אם רצה לקצר, היה עליו לומר "מועצת החכמים" או "המועצה". אין מילה כזאת, "מועצת", כמילה בפני עצמה, אלא רק כנסמך בסמיכות – מועצת העיר, מועצת המפלגה, מועצת חכמי התורה. כשם עצם יש לומר המועצה. בדיוק כפי שלא נאמר הממשלת, העיריית, המשפחת וכו'. מפעם לפעם אני שומע את הביטוי "המנהלת", אך זו אותה שגיאה.

המילה "מועצת" לעולם לא תופיע עם ה"א הידיעה, כיוון שבסמיכות, ה"א הידיעה מופיעה לפני הסומך – מועצת העיר, ולא המועצת עיר, או המועצת העיר.

ייתכן שבסלנג הש"סניקי נהוג לומר "המועצת", אך אין זה מן הראוי שהכתב ברדיו יאמץ את השיבוש.

* * *

לאורי הייטנר,

 בנוגע ל"הרב הראשון... מאיר האיתן זצ"ל... שמו היה מאיר הייטנר. ומובנו, איפה: מאיר המאיר. בברכת העברית, אבשלום קור"

 אם באבשלום נפלה שלהבת מה יגידו עמך ישראל?

האומנם כתב קור "ומובנו איפה" - במקום אפוא.

איילה זמרוני

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

בארץ עצלתיים

או

ספר האופטימיות

פרק שלישי

אני חולה. בבקשה להכיר את עורך המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים",

(ואת שיטת המלפפון-המשתיק).

אני עצוב.

אני חולה.

בדיוק כשרציתי להמשיך בכתיבת הסיפור המטומטם הזה חטפתי שפעת-מעיים שילשולית חזקקה מה-זה חזקה. כפי שאתם ודאי יודעים מניסיונכם האנאלי, במחלה הזו נפתחים שערי-הגוף התחתונים והעליונים, הבטן מתהפכת בכאבים, בית-השימוש מקבל אותך בתור אורח כל כמה רגעים, הראש מבקש להתפוצץ, ומה שגרוע מכל הוא שהתיאבון –

התיאבון הולך גמכן –

 (אני בכוונה כותב גמכן במילה אחת, שדומה לקאקן, שזו מילה באידיש, השפה הסודית של החרדים מספרד שלמדו בנעוריהם אצל הליטאים).

תודה לאל ולאישתי שאחרי שלושה ימים במיטה אני שוב כאן, ליד שולחן הכתיבה, יושב לספר לכם איך הכיר רני לראשונה את עורך המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים". אבל, התיאבון, התיאבון טרם חזר אליי ואני לא יודע מה לעשות בקשר לתענוג הקטן שלי – לעשות הפסקה קלה בלילה, באמצע הכתיבה, לגשת למיטבח ו –

עכשיו, עצם הזכרת שם החדר ההוא שבו, כך שמעתי, נוהגים להכין אוכל – מעוררת בי קבס. איבדתי את חוש הטעם. הלשון שלי לבנה כמו מלח.

 (הערה: מי שלא יודע מה זה קבס, שיסתכל במילון עברי-עברי. אתן לכם רמז, זה לא שייך לכביסה!)

התחלת הפרק האמיתי

בהתחלת הפרק האמיתי של הסיפור, רני בטוח כי נסיכת-הקסם צ'ירי בכלל לא היתה ולא נבראה. פשוט חלם-בהקיץ שהוא טס איתה על מטאטא בשמיים עד שבא אבא והעיר אותו מדמיונותיו, והוא בטוח שגם נדודים לא היה אלא חלום, וכנ"ל ארץ אהש"ן ומנהיגה הרוחני הרב זבדיה גילולי הלובש שמלה.

אבל כשפוגשים מישהו מעניין, ובייחוד שיש אפשרות להגיע איתו למקומות מעניינים – מתעוררת סקרנות לפגוש בו שוב, גם אם הוא לבוש פיג'אמת-פסים משונה בתכלת ובצהוב עם כומתה כחולה, והיא, בגילגולה הארצי – בשמלה ירוקה ולחה עם מצנפת די מגעילה (ואילו בגילגולה השמיימי היא יפהפייה רוסית).

אך ימים ולילות חלפו, והשניים לא הופיעו. רני חיכה להם בלילות ולא נירדם. הוא צייר בדמיונו את דמותם על הקיר, עצם את עיניו בחשיכה כדי לראותם – והם אינם. ההורים הרגישו שמשהו קורה לרני. הוא מתקשה להירדם. על כך גם התנהלו קצת ויכוחים בבית, אימא פחדה שרני כבר מאונן, ולפעמים צעקו עליו – "די! נמאס! תישן כבר!"

זה אמנם לא היה כמו בתקופה שרני היה קטן, יושב במיטה, מבקש קקאו, תה, פטל, לעשות פיפי, קר לו, חם לו, הרגל לוחצת, הבטן כואבת, יש בחוץ ברקים, רעמים, הטלוויזיה מפריעה, השכנות עושות רעש, רוצה לראות תחזית מזג-האוויר, תשדירי-שירות, בקיצור – כל סיבה ובלבד שלא לישון –

לא כמו פעם אבל בכל זאת –

וכשהוא נירדם סוף-סוף – הוא ישן חזק מאוד, בלי להתעורר, ישן כל הלילה בלי לחלום ולכן לא מופיע אצלו אף אחד.

*

לכן הופתע רני מאוד כאשר יום אחד עצר לידו אוטובוס ירוק, ומי נוהג בו בשמלה ירוקה, במצנפת שחורה, הגב כפוף, האף מחודד, והיא רוכנת על ההגה כמו מריצה –

נסיכת-הקסם צ'ירי!

הדלת האוטומטית נפתחה בקול נפיחה, ונסיכת-הקסם צ'ירי קראה לו:

"בוא רני, עלה, לפני שאני סוגרת את הדלת!"

הסקרנות משכה אותו פנימה.

"תתחדשי," אמר, "במקום מטאטא יש לך אוטובוס. עכשיו את צ'ירי פחה ממונעת."

"יש לך עוד הערות כאלה?" העירה בפנים חמוצות.

"רציתי לשאול: את נהגת-שכירה או ממש חברה בקואופרטיב?"

"חשוב לך לדעת?"

"מפני שאין הרבה נשים נהגות אוטובוס."

"ובקואופרטיב המכשפות את מי אתה חושב רואים, גברים-בלי-זין?"

"טוב," אמר רני, "לא היה נעים לי להזכיר – "

"מה?"

"מה שאת, עם הפה שלך – "

"שטויות, רני. אף פעם אל תיתן אמון באנשים שמתביישים במקצוע שלהם. אני לא מתביישת בעבודה שלי. כרטיס?" הגישה לו נסיכת-הקסם צ'ירי משהו שדמה יותר לעלה ירוק מאשר לכרטיס נסיעה.

"לאן נוסעים?" שאל.

"מהר, מהר," זירזה אותו נסיכת-הקסם צ'ירי, "בלי שאלות! בבקשה להיכנס פנימה, פנימה! האחרונים, לזוז בבקשה – " הרימה ראשה אל הראי האלכסוני שמעליה.

רני הסתכל. מוזר. האוטובוס היה ריק לגמרי! רק במושב האחורי עלתה וירדה גבעה שעירה עם קורקבן (ז"א טבור) בולט במרכזה.

"מה החלטת?" שאלה נסיכת-הקסם צ'ירי וסגרה את הדלת האוטומאטית.

רני הוציא את הכסף המועט שהיה לו בכיס, ושילם לה. היא לקחה הכול, בלי לבדוק, ונתנה לו את הכרטיס שהיה דביק וקצת מתוק. אחר-כך אמרה:

"האוטובוס מגיע לעצלתיים. אתה זוכר שהבטחתי לך?"

"ומה מונח שם בספסל האחורי?"

"הסופר למבוגרים ונוער אבבטן בן-עצל שחוזר לביתו בעצלתיים. הוא עייף מאוד כי עבד היום."

"מה העבודה שלו?"

"הוא עורך המוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים'."

"ומדוע הוא לא יכול לערוך אותו לאור בעצלתיים?"

"מפני שבעצלתיים לא עושים שום דבר, לא ביום ולא בלילה. רק אוכלים, מזדמברים וישנים, ובהפסקות העירות מתמזמזים בבריכה המצופה גלידה."

רני שתק. האוטובוס יצא לדרך כאשר קול המנוע אינו מצליח להתחרות בנחירות של אבבטן השרוע על הספסל מאחור. פתאום נשמעה נחירה אחת חזקה במיוחד, שהעירה את אבבטן. כשחלפה הבהלה שלו מההתעוררות, הוא שלח יד לסל-הקניות המלא שלצידו, והכניס לפיו, בשכיבה, מלפפון ירוק גדול ולא מקולף. היד צנחה, והמלפפון התנודד לבדו ונבלע לאט-לאט בפה, בין השפם לסנטר הכפול, כאילו חרפרפת (סליחה, חפרפרת) חרוצה מושכת אותו מבפנים לתוך מאורת הלוע. דקות אחדות נשמע רק קול כירסום, ואחריו עיטוש –

שיהוק –

גיהוק,

ודממה בן-עצלית קצרה –

ולאחריה התחדשו הנחירות, שכאילו עזרו למנוע הדיזל הנוהם להסיע את האוטובוס. רני ראה כבר נהגת-אוטובוס בקו 5, אבל טרם ראה אחת כמו נסיכת-הקסם צ'ירי פחה: היא טסה בזריזות בין המכוניות הרבות שמילאו את הרחוב, ואם הן חסמו את הכביש, אין בעייה – היא הזיזה בזרתה ידית-הילוכים נוספת, עשוייה מטאטא קטן, מיד שלף האוטובוס משושים-מנופים מכשפוֹ-הידראולים ועלה בעזרתם על גגות המכוניות שלפניו, מטפס בעדינות רבה, גמיש כתולעת-מקפצת, חולף על גביהן ומשיג אותן כשהוא משמיע צחוק משונה, אוטובוסי כזה.

הערה

כאן פוגש רני בפעם הראשונה את הסופר אבבטן בן-עצל.

אבבטן בן-עצל זה לא אני אהוד בן עזר למרות שראשי-התיבות של שנינו דומים – אב"ע.

ולמרות שיש לנו שתיים וחצי תכונות משותפות, אבל גם שתיים מנוגדות.

שנינו סופרים למבוגרים ונוער,

שנינו אוהבים מאוד לאכול,

אבבטן שמן ואני חצי שמן,

אבל – את שם המשפחה שלי כותבים בלי מקף –

למה? ככה. ככה אני רוצה.

ולי אין שפם.

ועכשיו תארו לכם שאני צריך לכתוב את הפרק הזה זמן קצר כל-כך אחרי שפעת-המעיים השילשולית המחוריינת שחליתי בה, בדיוק כאשר התיאבון עוד לא חזר אליי. ויש לי קצת בחילה. לכן תקעתי לאבבטן מלפפון ירוק בפה.

המשך הפרק האמיתי

נדודים בן פקח בן רמליהו למשפחת בלישינה (עוזרו הנאמן של מר"ן האדמו"ר זבדיה גילולי, המנהיג הרוחני של ארץ אהש"ן) שכל עוד יש אור-יום בחוץ הוא ניראה שחור כמעט כולו, הסתתר...

רגע, רגע אחד!

הפסקה

נדודים, מה נדחפת לסיפור? חכה בסבלנות. אתה עוד תופיע, אבל יותר מאוחר. יותר טוב שתדאג עכשיו לפגזי הדלעת הכשרה (ללא חשש שביעית) של התותח הכחול כדי שלעצלתנים יהיה מה לאכול –

שב בשקט ותפסיק לעקוב אחרינו כל הזמן! אצלי אין חוכמות, תרגיז אותי – אני כותב אותך בקלי-קלות, בשתיים-שלוש מילים – וכבר תקוע לך מלפפון בפה ואין לך ברירה אלא לשתוק, עד שאחליט לשלוף אותו!

ותפסיק להדביק את הכרזות המטומטמות! –

יותר טוב מימונה ממונותיאיזם!

מר"ן פסק: בוגדן חמלניצקי ששחט אשכנזים לא היה אחראי למעשיו!

כל השורף דבר תועבה מביא גאולה לעולם!

אני מזהיר אותך, אם תלך לשרוף זונות עולות חדשות בתל-אביב – אני אשרוף לך את הנשמה!

המשך הפרק האמיתי

כאשר האוטובוס הגיע לעצלתיים כבר התחיל להחשיך וכל העצלתנים (עצלתן הוא אזרח עצלתיים או מי שהתחתן עם עצלתנית ונעשה עצלתן בזכותה או מי שהתחתנה עם עצלתן או מי שנולד לאם עצלתנית או מי שממשלת עצלתיים החליטה שהוא כזה) – כבר התעוררו משנת אחר-הצהריים שלהם והתכוננו לארוחת-הערב.

אז איך מבדילים בין השתיים? – באמצע יש הפסקת קפה עם שטרודל תפוחי-עץ חם וקצפת, אפפל-שטרודל, שזה יותר קל מלהסתכל בשעון או בשמיים כדי לדעת מה השעה.

העצלתנים התהלכו לאיטם ברחובות הוורודים, אחדים בידיים שלובות מאחורי הגב, מעטים רזים, הרוב שמנים, אבל כו-לם כאחד ישנוניים, וניראים כאילו עדיין מהרהרים במה שראו בחלומותיהם. גם הילדים המעטים פוסעים בשובה ונחת, נושמים מדי פעם עמוקות כדי לזרז את הפעולה של מערכת העיכול לקראת הערב. כן, שומעים הרבה גרפצים ו...

כאשר הבחינו באבבטן בן-עצל, שהתעורר בינתיים וירד מהאוטובוס, מפהק, ובידו חבילת גיליונות טריים של המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים" נודפים ריח דפוס לח – הם התקרבו אליו לא-בחיפזון וקנו כל אחד גיליון. הילדים קנו לעצמם, והמבוגרים, למען הילדים שבבית.

עתה, לאחר שירד מהאוטובוס, התגלה אבבטן בן-עצל במלוא שיעור קומתו – סופר שמן וגדול מאוד. הנעליים הגבוהות שנעל (בקיץ, סנדלים) ניראו על רגליו כנעליים חצאיות, השרוכים בקושי קשורים. בחולצה ובגופייה לא היה די כדי לכסות על הבטן, וזו פרצה מעל למכנסיים הרחבים. ראשו גדול כדלעת, הגבות צהובות, השפם קצר וחום. העיניים כחולות מימיות ולהן מבט ישנוני-חולמני שעל פיו ניתן להכיר מיד כל אזרח עצלתיימי. באצבעות עבות שלף את הגיליונות הדקים של המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים", והמטבעות שקיבל נבלעו באחד מכיסיו הענקיים וכישכשו שם כחרוזים בקופסה.

נסיכת-הקסם צ'ירי ניצבה בצד, מחזיקה בידה את מטאטא-הקסמים שלה, שאותו שלפה ממקומו ליד מוט-ההילוכים.

"מה עכשיו?" שאל רני.

"אנחנו מוזמנים לארוחת-ערב אצל מר בן-עצל לכבוד הופעת הגיליון החדש."

"אבל האוטובוס צריך לחזור לעיר, לא?"

"לא."

המצב לא ניראה נעים ביותר, מה עוד שאת כל כספו המועט שילם רני תמורת כרטיס-האוטובוס הדביק-מתוק, ומאוד לא נעם לו שלא נישאר בידו כסף לקנות גם הוא גיליון של המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים", וגם לא כדי לחזור הביתה באוטובוס אחר. אבל – (הפטשי! – סליחה. הפסקתי רגע לכתוב, אני חוזר לדף ומה אני רואה?) – האוטובוס נעלם!

אבל נסיכת-הקסם צ'ירי לא ניראתה מודאגת. ובינתיים כל מי שרצה כבר קנה גיליון, ובידי אבבטן נותרה חבילה לא גדולה. הוא פסע עכשיו עכשיו בנחת לעבר ביתו, שנמצא לא רחוק מתחנת האוטובוס, ואחריו קירקשה נסיכת-הקסם צ'ירי במטאטא, ורני במאסף, כפות ידיו בכיסים הריקים, קר לו, והוא כבר גם קצת רעב, מאוד-מאוד.

כמה נעים יהיה לתאר בפרק הבא את הארוחה, בתנאי שעד אז נהיה כולנו בריאים. אמן כן יהי רצון מלפני הבטן.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, תודה על פרסום ההזמנה לערב לכבוד ספרו של א.ב. יהושע.

ההשוואה הנפלאה של יוסי גמזו בין דרעי ליוליוס קיסר – הצליחה לגרום לי לצחוק מהמצב העצוב אליו הידרדרה הפוליטיקה הישראלית.

השיר "המדריך" של יואל נץ פורסם קודם בגיליון אוקטובר של "מאזנים". רצוי להודיע ליואל נץ שמקובל לציין את האכסניה הראשונה.

ובעניין דו"ח העוני אני מרשה לעצמי לכתוב מיספר מילים: אני הייתי עני במלוא מובן המילה, ולכן עבדתי בחקלאות מזריחת החמה עד השעות המאוחרות של הלילה. עבדתי בבניין מגדלי סילו, גרפתי זבל  במחלבות המאוחדות (ז"ל – על גבול ר"ג-ת"א), הייתי פועל ייצור במפעל ירדני למנעולים וכו' וכו' – לא היתה עבודת כפיים שלא התנסיתי בה.

כיצד עליי להאמין לדו"ח העוני כאשר בחקלאות עובדים רק תאילנדים, בסיעוד עובדים רק פיליפינים, בבניין עובדים פלסטינים ורומנים?

ועוד דבר: כל בעל מלאכה שמגיע לבית כדי לתקן דבר מה – מציע בלי בושה לגבות רק חצי מהמחיר אם תסכים לשלם לו בלי קבלה. גם אלה בוודאי נכנסים למסגרת דו"ח העוני, כי הדיווח שלהם מסתכם בדרך כלל באחוז קטן מהכנסתם.

הלמ"ס, פקחו את העיניים!

שלך,

משה גרנות

* ד"ר ענת גואטה: התרגשתי עד דמעות לקרוא את הראיון שלך עם בת שבע ורדימון שהיתה נשואה לעקיבא ושניהם היו חברים מאוד מאוד קרובים של הוריי. בביתנו התהלכו עליהם אגדות וסיפורים על ביתם שבכרמל, על עבודתה החינוכית של בת שבע ועוד. גם את בנם שכונה דן דן הכרתי מסיפורי הוריי.

פגשתי אותה  בשלהי שנות התשעים בבית האבות ונהניתי מכל רגע.

אהוד: על הכרמל היא כבר גרה עם בעלה השני מתתיהו אריאלי. ומה שפירסמתי אינו ראיון איתה – אלא סיפורים מקוריים שלה.

* ארנה גולן: אהוד יקר, רציתי לומר שהמאמר של סמי מיכאל [גיליון 2006] מאוד יפה ועמוק ומעניין. וכל הכבוד לו ו...לך!

* יעקב ניר: תגובה למאמרו של שלמה אראל – נמל בעזה. אין ספק שיתרונותיו של נמל בעזה אינם מוטלים בספק, והניתוח היסודי אותו עושה אראל, מדבר בעד עצמו. אינני רוצה לדון בהיבטים הכלכליים או הביטחוניים אלא בסביבתיים בלבד. כגיאולוג ימי אני חייב להתריע כי אחד התנאים הבסיסיים, באם אכן יוסכם על הקמת נמל, חייב להיות שיתוף פעולה מלא עם ישראל גם בנושא ההשלכות הסביבתיות שנמל כזה עלול לגרום להן. נמל עמוק מים פירושו עצירה מוחלטת של כל הסעת וזרימת החול מחופי צפון סיני לעבר חופי ישראל. אי לכך, בכל הסכם ותיכנון יחוייב המימשל העזתי לשנע באופן מתמיד את כל כמות החול שהנמל יעכב – כמויות אשר ניתן להעריכן ללא קשיים מיוחדים.

השינוע חייב להיות לעבר חופי ישראל, ולא כפי שאני מאוד חושש – לעבר תעשיית הבטון המקומית. לכן הקמת צוות מקצועי חייב גם לכלול אנשי מקצוע מתחום הגיאולוגיה הימית.

* מתוך היומן, 4.11.2002. יום שני. רק היום אחר-הצהריים אני קורא את "מחקרו" המטומטם של יצחק לאור ב"תרבות וספרות" האחרון, ולמרות שאני מצונן, משתעל כבר כמה ימים, ומהצהריים יש לי שלושים ושבע פסיק תשע מעלות חום, אני משגר את התגובה הזו למוסף (אף כי יש סיכוי מועט שידפיסו אותה, זאת מנסיונות קודם שלי להגיב על דבריו המטופשים ועל גילויי הבורות שלו):

רציתי לחזור עם קניגהאם לבריטניה

במאמרו של יצחק לאור "שלונסקי כגיבור טראגי" ("תרבות וספרות", 1.11.02), אני קורא כי לשלונסקי היתה "אי-יכולת בסיסית לבוא חשבון עם מגבלותיו כמשורר בפרובינציה נידחת, שזה עתה עברה משליטת האימפריה העות'מאנית, במקום שהיה פסיפס, לא אידילי אבל מאוזן של תרבויות, ועדות ודתות – והפכה לחלק מן הקולוניאליזם הבריטי, בארץ הולכת וטובעת במלחמה, שחלוציה הסוציאליסטים, המהפכנים – עכשיו כולנו יודעים – לא היו באמת סוציאליסטים, ולכל היותר סוציאל קולוניאליסטים, כלומר המדומיין שלהם לא כלל אף פעם תובנה של העולם שמחוץ למדומיין, ואילו כלל תובנה כזאת, היו בוודאי חדלים ממפעלם (כמו חלק מאנשי גדוד העבודה)."

איך אפשר להיות איגנוראנט כזה? לכתוב שטויות כאלה? לצייר בצבעים חיוביים את תקופת שלוט התורכים בארץ-ישראל כמין תור זהב פלוראליסטי של היהודים בספרד? מה, סבא שלי היה חלק מן התרבות התורכית עד 1917? אולי גם נצדיק את רצח הארמנים באותו "פסיפס מאוזן" של האימפריה העות'מאנית?

והמושבות הראשונות, ותל-אביב, וארץ-ישראל העובדת, והתרבות העברית – הן כולן, משלהי מלחמת העולם הראשונה – נעשו שלוחה של הקולוניאליזם הבריטי, כמין תרבות של "סחיבים" בהודו? – האם מייסדי דגניה ונהלל היו "סוציאל-קולוניאליסטים," שאילו היו מודעים ל"קולוניאליזם" שלהם, היו עוזבים את הארץ כמו הפלג הקומוניסטי התועה והאומלל של גדוד העבודה בשנות ה-20, ונמקים אחר-כך במחנות הכפייה של סטאלין? ולא היו נאבקים בבריטים, ולא מקימים את מדינת ישראל – אלא עוזבים אותה ב-1948 לאנגליה עם הנציב העליון האחרון סר אלן קניגהאם וחייליו ה"קולוניאליסטים"?

איך אדם הנחשב רציני מסוגל לכתוב היסטוריוסופיה מטופשת, שקרית ומעוותת שכזו? איך?

* מתוך היומן,  20 באוקטובר 2002. יום ראשון. יצחק [אורפז] מציין שכיום הספרות וסדר היום הציבורי כל כך שקועים בחומרנות, בחברתיות ובכל הנושאים האקטואליים, שכבר שכחו שהיה פעם סופר כמו שדה שביקש תמיד להעמיד את הדברים על היסוד הרוחני שלהם. לא להיכנע לשטחיות היומיומית אלא להצביע על עולמות אחרים.

עוד הוא מספר שפעם ישב אצל שדה וצילצלו בדלת. פנחס ניגש לפתוח ובדרך עבר על פני ראי שהיה כניראה במסדרון, עצר רגע וסירק באצבעותיו את השערות של גבותיו. יצחק אומר שבחיים לא ראה אדם שמיישר את הגבות שלו לפני ראי. ואכן, לפנחס היו גבות עבותות מאוד ומגודלות-פרא. אולי הוא חשב שזה חלק מהגבריות שלו.

* בראשית שנת 2014 הוצאנו לאור את הסאגה "והארץ תרעד", אשר לא זכתה לשום רשימת ביקורת בעיתונות הכללית – לבד ממאמר מקיף של ד"ר ארנה גולן ב"מאזניים", וכמובן תגובות ומאמרים במכתב העיתי שלנו. הסאגה, שנכתבה במשך 40 שנה, גם לא נזכרה בשום מאמר סיכום של הספרות העברית לשנת 2014. בן עזר – יוק.

אנחנו סבורים שהסאגה הזו היא אחד הרומאנים החשובים של הספרות העברית וכי היא תישמר ותיזכר גם לדורות הבאים, אשר אולי לא יבינו את ההתעלמות המטומטמת מהספרים שלנו.

מאז צאת "והארץ תרעד" לא הוצאנו שום ספר חדש – וכך הרווחנו, מהספרים שלא פירסמנו, כמה עשרות אלפי שקלים – שאותם לא היה עלינו להשקיע בהפקתם.

* מתוך היומן: 27 בנובמבר 2002. יום רביעי. בערב אנחנו רואים את הסרט "פרידה" על חייה של הציירת המקסיקאית פרידה קאלו, שהיתה גם אשתו של דייגו ריברה. את תפקידה של קאלו מגלמת שחקנית מדהימה, ילידת מקסיקו, סלמה הייק, שכתבה את התסריט וחיכתה שנים עד שנמצאו לו מפיק ובמאית בהוליווד, ולחמה על כך שאת התפקיד הראשי ישאירו בידיה. את הצייר דיאגו ריברה מגלם השחקן אלפרד מולינה, שהיה עליו להוסיף עשרים קילו למשקלו לצורך הסרט. אנטוניו בנדראס בתפקיד צדדי אך מצויין של הצייר הקומוניסט אורוסקו. הבמאית היא ג'ולי טיימור. הסרט מדהים. מדהים. אחד הסרטים היפים והטובים שראיתי אי פעם בחיי. כשהיינו במקסיקו-סיטי ראינו תמונות שלה במוזיאון לאמנות מודרנית אבל החמצנו את הביקור במוזיאון של ביתה, ליד ביתו של טרוצקי.

משחקה של סלמה הייק מדהים בחיוניות שבו, בתעוזה, ביופי, ביכולת למסור במדוייק כל תחושה ומחשבה שלה. גם שאר השחקנים משכנעים ומרתקים, כולל אלפרד מולינה בתפקיד ריברה. מרבית תמונותיה הידועות והפחות ידועות של קאלו, שאביה היה יהודי-גרמני ואימה מקסיקאית ממוצא מקומי, מופיעות במהלך הסדר ומקבילות אחת לאחת לפרקי חייה הסוערים עד שנדמה שרוב הזמן רק ציירה את חייה. הסרט, הנמשך שעתיים, עשוי בצורה ממש מושלמת. פיוטי. ספרותי. ביוגראפי. מלא השראה. צבעוני להדהים. אמנותי להדהים. מלא חיוניות ספרדית בשמחה כמו גם בעצב, רלוונטי לתקופתו ואוניברסאלי בשפתו הקולנועית. ממש תענוג לראות שעדיין עושים סרטים גדולים כאלה, שוודאי יישארו לדורות. את החלק ה"יהודי" לסרט תורמים אביה של פרידה, וטרוצקי. אף כי אין שום עניין יהודי בחייה, לבד מאיזכור בודד אחד למוצאו של אביה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,651 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל