גיליון מס' 1009

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ז בטבת תשע"ה, 8 בינואר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לֵיל סוּפָה, בְּשָׁלוֹשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר. // אהוד בן עזר: אלמנט הכוח. נכתב ב-29 בדצמבר 2002. // עמוס גלבוע: האם בכנסת ישראל יש 129 חברים ולא 120? // מלכה נתנזון: שירים מבית חולים. // אהוד בן עזר: שאהידה שלנו. מכתב למערכת "תרבות וספרות" מיום 27 באפריל 2002. // נעמן כהן: האיוולת של נתניהו או מחיקת החוב הפלישתינאי לחברת החשמל. // מוּקֵי אֶלְדָּד: סְעָרָה. // אהוד בן עזר: מרק כרוב ביתי לחורף. // אורי הייטנר: 1. ברגע של גילוי לב. 2. צרור הערות 7.1.15. // מנחם רהט: באו לקלל ונמצאו מברכים. // פרופ' אשר מעוז: בין "ידיעות" לדעות. // תקוה וינשטוק: 1. על "גלי  חיי" מאת אליהו ברכה. 2. לזכר האח, שלומי וורצל. 3. "מגדל ג'י" מאת עדנה מיטווך-מלר. // אילן בושם: 9 שירים ל"חדשות בן עזר", ינואר 2015. // הלוחמת העזה בפושעים הנאצים הלטביים. דברי הספד לזלמה חייט ז"ל, שנשא חתנה יוסי אחימאיר בהלווייתה. // אהוד בן עזר: תשובות לשאלות אביגיל קצנל על אודות נחום גוטמן, תל-אביב, אוקטובר 2002, מתוך היומן. // אהוד בן עזר, מתוך היומן, 2002: "במולדת הגעגועים המנוגדים" בערבית. // אהוד בן עזר: בארץ עצלתיים או ספר האופטימיות. פרק רביעי: מנגינת הגגות המתרוממים. מה הקולות שהסופרים משמיעים? "כל האסון התחיל מכך שלא הפליקו בזמן סטירה לילד!"

איזו עריסה נפלאה! // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לֵיל סוּפָה, בְּשָׁלוֹשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר

עַל מִקְלָדוֹת לַחוֹת שֶׁל כְּפוֹר, סוּפָה וָחֹשֶׁךְ

מַקִּישׁ הַלַּיְלָה אֶס-אֶם-אֶסִים שֶׁל מָטָר

לַאֲדָמָה צְמֵאָה שֶׁלֹּא תֶחְדַּל לִלְחֹשׁ אֵיךְ    

תָּמִיד חִכְּתָה לוֹ, כָּל הַקַּיִץ, כְּמוֹ מֵיתָר

לַפִּיצִיקָטוֹ שֶׁל הָאֶצְבַּע הַפּוֹרֶטֶת

הַמַּעֲלָה כְּמוֹ בְּמִקְסָם וּכְמוֹ בְּאוֹב

אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁכֻּלָּהּ צְלִיל וְכֻלָּהּ רֶטֶט

לְאִלְּמוּתָם שֶׁל הַכְּמִיהָה וְהַמַּכְאוֹב.

כִּי צְחִיחוּתָהּ הַמְּעֻלֶּפֶת מִבַּצֹּרֶת,

הַמְּעֻנָּה בְּאִינְקְוִיזִיצְיוֹת הַשָּׁרָב,

שֶׁלֹּא עָיְפָה, גַם בְּעָיְפָה מְאֹד, לִנְצֹר אֶת

זִכְרוֹן בּוֹאוֹ בָּהּ בְּפָרְצוֹ אֶת כָּל סְכָרָיו

פִּתְאֹם מוּצֶפֶת בְּזִרְמַת אוֹנוֹ הַפֶּרֶא,

בְּנִחוּמָיו הָאַלִּימִים עַל שְׁנוֹת הַצּוֹם

שֶׁל עֶלְבּוֹנוֹת עֲקָרוּתָהּ הַמְּעֻפֶּרֶת

בָּהּ לֹא נִתָּן לָהּ אַף לְרֶגַע לַעֲצֹם

סִדְקֵי קַרְקַע בְּקוּעָה מִיֹּבֶשׁ, כְּמוֹ עֵינַיִם

הַנִּשָּׂאוֹת לַשָּׁוְא אֶל שַׁחַק קַר, כִּילַי

שֶׁנְּשִׂיאִים בּוֹ וְרוּחוֹת וְגֶשֶׁם אַיִן

בְּלִי זִיק תִּקְוָה וּשְׁבִיב סִכּוּי וּבְדַל אוּלַי.

אֲבָל עַכְשָׁיו, בֵּין נַהֲמוֹת תּוֹתְחֵי הָרַעַם,

כְּשֶׁהִיא בְּקֹשִׁי מַצְלִיחָה לְהַאֲמִין

שֶׁזֶּה אָכֵן סוֹפְסוֹף קוֹרֶה לָהּ כָּאן הַפַּעַם

הִיא מִתְמַסֶּרֶת לוֹ כְּחֵיק עֲנָק, מַזְמִין

וְהִיא נִפְעֶרֶת לוֹ בְּלִי קוֹל אֲבָל בְּתֹקֶף

שֶׁל אִמָּהוּת הַמִּתְאַוָּה לְהִתְגַּשֵּׁם

בֵּין וָאדִיּוֹת-אַכְזָב וְרִיק גֵּבִים וָשֹׁקֶת

בְּכָל עֶרְגוֹן שׁוֹקְקוּתָהּ שֶׁאֵין לָהּ שֵׁם

מִלְּבַד אוֹתוֹ פִּצּוּי נִתָּךְ בְּאֵין מוֹנֵעַ

בְּלֵיל סוּפָה כָּזֶה, מַפְתִּיעַ, בּוֹ פִּתְאֹם

הִיא מִתְבּוֹסֶסֶת, בְּעוּלָה, בְּהֶרְיוֹנֶיהָ

וּמַדְשִׁיאָה, בְּהִתְעַבְּרָהּ בְּמֵי תְּהוֹם,

אֶת חֶדְוָתָהּ הַיַּלְדוּתִית וְהַפּוֹרֶצֶת

אֶת כָּל בְּתוּלֵי כְּמִישַׁת הַקַּיִץ שֶׁעִכְּבָה

אֶת הַיָּרֹק-יָרֹק הַזֶּה שֶׁהוּא, בְּעֶצֶם,

צִבְעָהּ הָעַז וְהַנִּצְחִי שֶׁל הַתִּקְוָה.

וְזֶה חוֹדֵר, סָמוּי כְּצֹפֶן שֶׁל מַחְתֶּרֶת

אֲבָל עִקְבִי וּפוֹלְשָׁנִי כְּעֵרוּי-דָּם

אֶל תְּנוּמָתָם קְפוּאַת הַקֹּר, הַמְּצֻמְרֶרֶת

שֶׁל כָּל אוֹתָם הַנְּמַקִּים פֹּה לְבַדָּם

בְּמִילְיוֹנֵי כּוּכִים שֶׁהֵם דִּירָה, לֹא בַּיִת,

בְּלַיְלָה קַר שֶׁל זַעַף גֶּשֶׁם פִּתְאֹמִי,

שֶׁאֵין לָהֶם סוֹפְסוֹף מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם

מִלְּבַד גַּגָּם – בַּמֶּה לַחְסוֹת כָּאן, אוֹ בְּמִי,

וְאֵין לָהֶם אֶל מָה לְהִתְעוֹרֵר עִם בֹּקֶר

כִּי חוּץ מִלֹּבֶן כַּר רָטֹב וּשְׁחוֹר יֵאוּשׁ

הֵם כְּבָר שָׁנִים קוֹפְאִים בַּחֹשֶׁךְ בְּלִי לַחְבֹּק אֶת

חֻמּוֹ שֶׁל גּוּף אוֹהֵב בְּלֵיל-סוּפָה גָעוּשׁ.

וְזֶה אֵינֶנּוּ רַק כְּפוֹרָם שֶׁל מִטְרוֹת-זַעַם 

וְשֶׁל צִנַּת לֵילוֹת עָרִים אַפְלוּלִיּוֹת,                              

זֶה פִּכְחוֹנָן הַמַּר שֶׁל פַּעַם אַחַר פַּעַם

בָּהֶן קוֹרֵס מִגְדַּל קְלָפֵי הָאַשְׁלָיוֹת.

וְזֶה מוּטָח בֵּין יִבְבוֹת תַּנֵּי הָרוּחַ

לְרַעֲדָן שֶׁל זְגוּגִיּוֹת הַחַלּוֹנוֹת

הַמֻּצְלָפוֹת בְּפַרְגּוֹלֵי סַגְרִיר פָּרוּעַ

כְּלֵב נוֹאָשׁ מִמְּרִי תְפִלּוֹת לֹא נַעֲנוֹת

שֶׁל כָּל אוֹתָם הָעֲרִירִים שׁוֹכְנֵי הָאֹפֶל

שֶׁהוּא הַחֹשֶׁךְ הַכָּפוּל שֶׁאֵין בּוֹ פְּדוּת

לֹא מִן הַחוּץ שֶׁכָּל שֵׁדָיו שׁוֹצְפִים כְּתֹפֶת

וְלֹא מִפְּנִים קַרְחָהּ הַמַּר שֶל הַבְּדִידוּת.

אֲבָל עַל זֶה – חוֹמַת שְׁתִיקָה וְקִיר שֶׁל אֵלֶם

וְדִמְמַת אַלְחוּט וְאֹטֶם-לֵב גָּמוּר

וְהַבְּדִידוּת כְּמִין צִינוֹק חָשׁוּךְ נִנְעֶלֶת

עַל אֲסִירֶיהָ חֲנוּקֵי הַלֹּא-אָמוּר

וְאֵין עַז-לֵב שֶׁלְּאָזְנֵי שׁוֹמְעָיו יַפְקִיר זֹאת

וְאֵין דִּבּוּר אֶחָד פָּתוּחַ וְגָלוּי,

רַק הַהֶסְכֵּם הַחֲשָׁאִי לֹא לְהַזְכִּיר זֹאת

כְּמוֹ אֶת הַחֶבֶל בְּבֵיתוֹ שֶׁל הַתָּלוּי.

כִּי אֵין דוֹבְרִים עַל כָּךְ סְבִיב מְדוּרַת הַשֵּׁבֶט

וְאֵין כּוֹתְבִים עַל כָּךְ מִלָּה בָּעִתּוֹנִים,

רַק הַשִּׁירָה, שֶׁהִיא הָאֹזֶן הַקַּשֶּׁבֶת

לַסְּטֵתוֹסְקוֹפּ שֶׁל הַבְּתוֹךְ וְהַבִּפְנִים,

זֹאת שֶׁעוֹשָׂה נַסְיוּב-חִסּוּן מִנְּגִיף-הָעֶצֶב

וְרֹךְ מֵאֶבֶן כִּלְיוֹתָיו שֶׁל הַכְּאֵב –

רַק הִיא בִּלְבַד, בִּלְתִּי נִרְאֵית אֲבָל נֶחְרֶצֶת,

פּוֹרֶצֶת דֶּרֶךְ כָּל קִירוֹת חֵרְשׁוּת הַלֵּב

אֶל הַפְּתוּחִים לְהַאֲזִין לָהּ, כְּשֶׁהַגֶּשֶׁם

דָּשׁ בִּיתָרִים לַחִים לֵיל כְּרַךְ וְקָרָתוֹ                                                                  

וְאַט-לְאַט, בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה נִגֶּשֶׁת

אֶל מִטָּתָם שֶׁל הַחוֹבְקִים כָּאן כַּר רָטֹב

וּמַגְנִיבָה לָהֶם מִלָּה חַמָּה, כְּמוֹ פֶּתֶק

מִתַּחַת דֶּלֶת חֲלוֹמָם הַמְּיֻתָּם

שֶׁרַק יֵדְעוּ שֶׁבְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ נֶתֶק

יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁעוֹד מַקְשִׁיב לִשְׁתִיקָתָם.

וְזֶה אוּלַי אֵינוֹ הַרְבֵּה כָּל-כָּךְ, בֵּינֵינוּ,

אַךְ זֶה יוֹתֵר מִמָּה שֶׁאַב-הָרַחֲמִים

דּוֹאֵג לָתֵת בְּיָד קְמוּצָה בְּעוֹלָמֵנוּ

בִּכְפוֹר לֵיל חֹרֶף לִלְבָבוֹת לֹא נֻחָמִים.

* * *

באבל על מות מיכל גולן לבית אל-חנני

בתו-בכורתו של האדריכל והצייר אריה אל-חנני

הלווייתה תתקיים ביום שישי, 9.1.2015

בבית הקברות נחלת יצחק

תנחומינו למשפחה

מיכל האצילית, בת ה-94, היתה חלק מתל אביב

מאחרוני הזוכרים את העיר לדורותיה

והעיר היתה חלק ממנה

* * *

אהוד בן עזר

אלמנט הכוח

נכתב ב-29 בדצמבר 2002. יום ראשון, ונשלח ל"ידיעות אחרונות".

יש איזה שינוי ביחסים שלנו עם ערביי ישראל, שלא נעים לומר אותו. כל זמן שניראו בעינינו (וחשבנו שגם בעיני עצמם) כ"ערביי ישראל" וכ"מיעוט הערבי בישראל", יכולנו להתייחס אליהם כרוב אל מיעוט, וכך הם כלפינו.

אני זוכר את אלמנט הכוח אפילו במפגשים ובקשרים שלנו עם סופרים ערבים ישראלים. הם שאפו להיות מקובלים גם בתל-אביב ובירושלים. חלקם החלו כותבים עברית. היתה איזו הרגשה שנוצרת תרבות משותפת, אחת, ובמפגשים יכולתי לשמוע את עצמי אומר שאני מרגיש הרבה יותר מן המשותף עם ערבי-ישראלי מאשר עם יהודי שחי כל ימיו בניו-יורק. היינו מאוד נדיבים כלפיהם. ביקשנו לתרגם ולהיתרגם. נענינו לכל הזמנה. ראינו בהם, והם ראו את עצמם – גשר לשלום עם העולם הערבי והמוסלמי כולו.

אני זוכר כיצד נאבקנו, לפני שנים רבות, בתקשורת ובאסיפות הכלליות, ב"זקני" אגודת הסופרים – בתביעה שאגודת הסופרים העברית האחת והיחידה שבעולם תפתח את שורותיה גם לסופרים הערבים בישראל ותשנה את זהותה ה"גזענית". הרגשנו את עצמנו גדולים מאוד, חזקים מאוד, נדיבים ויפים בדרישתנו להעניק שיוויון למיעוט מקופח, אפילו שהיה ברור לנו שגם אם נשנה את האגודה כדי לקבלם, הם ימשיכו לקיים במקביל את אגודות הסופרים החד-לשוניות שלהם.

אהבנו אותם, בתור מיעוט, כאהוב החזק את החלש. היה משהו מחניף במבטים שלהם, ברצונם להתקבל על דעתנו, להשתייך לתרבותנו, העברית, תרבות הרוב הישראלי. סמי מיכאל תיאר זאת להפליא ברומאן "חסות".

לא עוד.

התפכחנו. בתוכנית טלוויזיה עם סופרים ערבים ישראליים, קצת אחרי ספטמבר 2000, אמרתי: "אני מרגיש כבעל שאשתו בגדה לפתע לאחר חמישים שנות נישואים!"

ענה לי אחד מהם בחיוך: "כבר חמישים שנה היא בוגדת בך, רק שאתה לא הבנת!"

מספטמבר 2000 השתנו כללי המשחק. "הערבי-הישראלי" נעלם, ידידיי מקרב הסופרים הערבים בישראל נעלמו (אם אינך מזדהה עם שאיפותיהם הלאומיות, אתה "גזען"). "המיעוט הערבי בישראל" נעלם. היום רובם רואים עצמם כפלסטינים היושבים במולדת כבושה, מקווים שיום אחד תהפוך למדינת כל אזרחיה ותאבד את זהותה היהודית והציונית. היום הם רואים עצמם כחלק מהרוב הפלסטיני, הערבי והמוסלמי המכתר את ישראל.

היום אנחנו, אני, הננו המיעוט, ואילו הם – הרוב. רוב דימוגראפי-איזורי, רוב פוליטי, רוב שאוייב את קיומי. אני חש זאת במבטים שלהם גם כשהם עדיין אומרים שאין לי מה לחשוש, כי אני החזק ויש לי חיל אוויר ועוצמה גרעינית. אני חש אותם מנסים להרדים את העירנות שלי כדי שאחשוב שאלמנט הכוח, השלטון, הרוב – עדיין בצד שלי, בעוד אשר בסתר ליבם הם מייחלים לימים אחרים.

* * *

ברכות לשירות המטרולוגי

שחזה במדוייק את הסערות, הגשמים, התלונות והשלג

* * *

עמוס גלבוע

האם בכנסת ישראל יש 129 חברים ולא 120?

כן! זאת על פי פלקט בבית ספר יסודי בצפון תל-אביב! על פי הפלקט הזה, שכותרתו היא "איזו מדינה אנו?" ראש הממשלה לא נבחר ע"י הכנסת אלא ע"י אזרחי המדינה, ומדינת ישראל היא רק "דמוקראטית" ולא "יהודית". שיעור באזרחות לנוער הרך שלנו.

"איזו מדינה אנחנו?" זו הכותרת של פלקט התלוי על הקיר של כתה ב' בבית ספר יסודי בצפון תל-אביב. הסתקרנתי מאוד כאשר ראיתי את השאלה הזו, והתחלתי לקרוא:

"מדינה דמוקראטית בה כל האזרחים שווים, גברים, נשים, יהודים וערבים ועולים חדשים. כולם שווי זכויות.

לכנסת יש שליטה על חוקים והיא בוחרת ממשלה. בכנסת 129 חברים.

הממשלה מנהלת את המדינה. ראש הממשלה נבחר ע"י האזרחים.

נשיא המדינה..."

זהו פלקט הצריך לתת לנוער הצעיר שלנו את התמצית המזוקקת הפשוטה של מהי מדינת ישראל. מי כתב את הפלקט? המורה? המנהלת? משרד החינוך? אין לי צל של מושג, וזה בכלל לא חשוב בעיניי. החשוב הוא שזה מה שהעיניים הצעירות של התלמידים והתלמידות רואות כל יום, וזה מה שמעצב את תפיסתם, בצד  החינוך בבית. ככלל, הדברים שהמורה אומרת, והדברים הכתובים על הפלקטים, הם עבורם בגדר דברי אלוהים חיים. הם נתפסים כאמת המוחלטת.

אז בואו ונראה מה הן השגיאות העובדתיות המופיעות בפלקט הזה:

ראשית, מיספר חברי הכנסת. זו לא טעות דפוס. כתוב שחור על גבי לבן שהמיספר הוא 129! –  לא 120! המיספר 9 הוא ברור. ואתה שואל את עצמך: איך זה יכול להיות? נניח לרגע שנפלה טעות דפוס, אז היכן המורה? היכן המנהלת? לא נמצא איש בבית הספר היוקרתי שיעיר על השגיאה והיא תתוקן? אני יודע שישנם תלמידים שתשומת לבם הוסבה לשגיאה, אך הם חוששים להגיד למורה  שנתפסת בעיניהם כיודעת כל.

שנית, ראש הממשלה לא נבחר ע"י האזרחים. זאת, טעות "קטנה" בהשוואה למספר חברי הכנסת, אך טעות!

אבל, מה שהכי משך את תשומת ליבי היא הפיסקה הראשונה המגדירה את זהותה של המדינה. עבור תלמיד כיתה ב'  בבית ספר בשכונה יוקרתית בצפון תל-אביב מדינת ישראל היא לא מדינה יהודית! היא רק דמוקרטית! למה מחברי הפלקט לא כתבו "מדינה יהודית ודמוקרטית"? אין לי מושג, אך אני שואל את עצמי: האם הדבר נעשה בכוונה, במטרה ברורה לעצב את התודעה של הנער הרך? להחדיר למוחו שהזהות היחידה של המדינה היא צורת הממשל הדמוקרטי?

ועוד משהו זעיר שאני מתקשה להבינו: מדוע צורפו "עולים חדשים" לרשימת האזרחים שווי הזכויות? זאת פעם ראשונה שאני בכלל נתקל בדבר כזה. האם הכוונה היא לעולים מרוסיה, מצרפת ? לבית הספר פתרונות.

 מדברים אצלנו המון על החינוך ואתגריו, בגיל הרך ובגיל המבוגר. והרי לכם דוגמית זערורית על טיב החינוך לגיל הרך. בושה!!

* * *

מלכה נתנזון

שירים מבית חולים

אהוד היקר,

אני חיה עדיין, אבל מי שיכול לקרוא לכך חיים... הכאבים כאבי תופת, ומתוך חודשיים בבית החולים, שבועיים היו בניסיון למגר את הכאבים או להפחיתם, והכול לשווא. הסי.טי. האחרון מורה על התקדמות מבהילה של המחלה ועל תופעות שיכולות לגרום למוות מיידי, ומאחר שזמני נראה קצר, ואינני יכולה לומר כמה קצר, אני שולחת לך שלושה קבצים, ורק אם יש בהם איכות שירית, אודה לך על פרסומם. כל קובץ בנפרד כמובן.  

אני אוהבת אותך אהוד, ומודה על כל מחווה, וכולן היו גדולות!!!

שלך תמיד,

מלכה

שש שנים

שְׁכֶנְתִּי לַחֶדֶר, נֶחְמָדָה כְּשִׁעוּר קוֹמָתָם שֶׁל הַגַּמָּדִים

אֲבָל שִׁעוּלָהּ – הַר

מוֹתִיר בַּחֲלַל הַחֶדֶר טְרִילְיוֹנֵי חַיְדַקֵּי רֵאָה

הֲפוּגָה

רַק קְצָת הֲפוּגָה

כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי לְהַחְלִיף חֶדֶר, נַעֲנֵיתִי

"כָּל הַמַּחְלָקָה מְזֹהֶמֶת מִמֵּילָא, לְאָן תֵּלְכִי?"

כָּךְ בְּדִיּוּק מֵת אָחִי

כְּשֶׁנִּטְמַן בְּחֶדֶר לֹא לוֹ

בְּמַחְלָקָה לֹא לוֹ

עִם צֶוֶת שֶׁיָּדַע

וְנִמְנַע

שֵׁשׁ שָׁנִים וְשַׁלְהֶבֶת הַנֵּר שֶׁכָּבְתָה בְּעֵינָיו

וְשַׁלְהֶבֶת הַנֵּר שֶׁכָּבְתָה לִמְרַאֲשׁוֹתָיו

וְהַמַּרְאֶה הַמַּבְעִית שֶׁל הַתְּחִנָּה הָאַחֲרוֹנָה לַאֲוִיר

וּפַרְגּוֹד עֵינָיו הַזָּר

ציפייה ליום נטול כאב

לִפְקֹחַ עַיִן, לִפְתֹּחַ חַלּוֹן,

לְהַאֲזִין לְשִׁירַת פַּחֵי הַזֶּבֶל

לְדוֹבֵב אוֹמְרָם

יַאלְלָה יַאלְלָה יַאלְלָה יוּלְלְלָלָלָהההלָה

וְהַשֵּׁנִי, בְּזַעַף קוֹל נֶחְרָץ

יַזְעִיף פָּנָיו

כְּחָתוּל אַלִּים וְקַנְטְרָנִי

טְסְסְסְסְסְ טְסְסְסְסְסְ  טְסְסְסְסְסְסְסְסְ

הַשְּׁלִישִׁי, לְקוֹלוֹת הָעוֹרְבִים

קְרָרָרָם  קְרָרָרָם קְרָרָרָרָרָם

בֹּקֶר טוֹב, בַּת-יָם

בֹּקֶר טוֹב, בַּיִת

בֹּקֶר טוֹב, חֲדַר עֲבוֹדָה מְיֻתָּם

בֹּקֶר טוֹב, מַלְכַּת כְּאֵב

שֶׁהָפְכָה בִּן לַיְלָה

לְמַלְכַּת חַיֵּי הַבֹּקֶר שֶׁל

בַּת-יָם

מְרַגֵּל

שְׁכֵנִי מִן הַחֶדֶר הַסָּמוּךְ

מֻקָּף גְּבָרִים חֲמוּרֵי סֵבֶר

מִתְחַלְּפִים כָּל שֵׁשׁ שָׁעוֹת

וּבִשְׁעַת טִיּוּלָם הַלֵּילִי בַּמַּחְלָקָה,

שְׁנַיִם אוֹחֲזִים בְּיָדָיו

שְׁנַיִם פּוֹסְעִים מֵאֲחוֹרָיו

מִקְטָרְנֵי עוֹר שְׁחֹרִים

תִּיקִים שְׁחֹרִים

מִכְנְסֵי גִּ'ינְס נְטוּלֵי סֵבֶר

וְרַק הוּא, קָפוּא לְתוֹךְ עַצְמוֹ

מוֹסִיף לְהָטִיל אֶת קַדַּחַת מֵעָיו

עַל בֵּית הָאַסְלָה וּבְתוֹכָהּ

וְהַכִּיחַ פּוֹרֵץ מִגְּרוֹנוֹ

וּבַחֲצוֹת, בֵּין שְׂמִיכוֹתָיו הַחַמּוֹת –

יְבָבוֹת יְבָבוֹת, עוֹלוֹת וְגוֹאוֹת

כְּשֶׁגּוּפוֹ נִרְגָּע

פָּנָיו הַיָּפִים וְגוּפוֹ הַדַּק וְהָאָרֹךְ

יוֹצְאִים שׁוּב וְנִכְנָסִים

לְלֹא מַבָּע

מַה לּוֹ וְלִי?

וּבְכָל זֹאת פָּנָיו נֶחְתָּמִים בִּי

בְּקַדַּחַת אֵלֶם שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת שָׂבְעָה

לִשְׁאֵלָתִי, מְשִׁיבָה הָאָחוֹת:

"מוּזָר גַּם לִי, מַמָּשׁ מוּזָר."

תָּפַסְתִּי לִי מְרַגֵּל רוּסִי, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת,

כְּשֵׁם שֶׁאָבִי תָּפַס אֶת יוֹכִים הָאוּקְרָאִינִי

שֶׁהוּבָא, בְּסוֹפוֹ שֶׁל יוֹם, אֶל עַמּוּד הַתְּלִיָּה

תעודת זיהוי

"אַתְּ מַקְרִינָה הֲמוֹן אוֹר," אָמְרָה נֶטַע הָרוֹפְאָה,

"רְאִי אֵיךְ הִשְׁפַּעְתְּ עַל כָּל מִי שֶׁהָיָה אִתָּךְ בַּחֶדֶר."

"הִתְאַהַבְתִּי," אָמְרָה ד"ר גָּדוֹת הַיְּפֵהפִיָּה,

חִיּוּכָהּ מְרַכֵּךְ כָּל חֶלְקָה רָעָה

וַאֲנִי, בְּחִיּוּךְ פְּיֵירוֹ, אֲחוּזָה בְּטֹפֶס "חֹק הַחוֹלָה הַנּוֹטֶה לָמוּת"

וּבַפְּלַסְטִיק הַדַּק שֶׁהִתְרוֹמֵם מֵעַל לִפְרָטַי הָאִישִׁיִּים וּלְתַצְלוּמִי

שֶׁבִּתְעוּדַת הַזִּהוּי – קְרִיעָה הִיא קְרִיעָה, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת

אֵינִי יוֹדַעַת אֶת נַפְשִׁי

איבוד השליטה על הסוגרים *

בַּיּוֹם בּוֹ אִבַּדְתִּי אֶת הַשְּׁלִיטָה עַל סוֹגְרַי

כְּעוֹף שָׁחוּט

אִבַּדְתִּי אֶת רֹאשִׁי

קַרְפְּיוֹן מְקַפֵּץ בֵּין קַשְׂקַשׂ

לְקַשְׂקַשׂ

* לבד מן הסרטן לקיתי גם בשלוש פריצות דיסק וחוליות שהתקבעו זו על זו – אחד הסימפטומים החמורים, לבד מן הכאבים, הוא אובדן השליטה על הסוגרים.

* * *

אהוד בן עזר

שאהידה שלנו

מכתב למערכת "תרבות וספרות" מיום 27 באפריל 2002

קראתי את שיר ההספד של אגי משעול "שאהידה" ("תרבות וספרות", 26.4.02) על המתאבדת הרוצחת בשוק מחנה יהודה בירושלים, ועל נרצחיה, שכולם בעיני משעול מצויים בדרגה אחת – הם קורבנות ("את רק בת עשרים, וההריון הראשון שלך הוא פצצה... מישהו שינה לך בראש את ההברגה, ושלח אותך לעיר").

חשבתי להציע למשוררת הרגישה לכתוב שיר על מר גורלו של הפקיד המסור אייכמן יחד עם קורבנותיו, או על רוצחיו של רחבעם זאבי שיש לקוות כי בקרוב יצטרפו אליו, או על הערבים שטבחו את ל"ה הלוחמים שלנו בדרך לגוש עציון ואשר יש לקוות שלפחות חלקם שילמו על כך בחייהם. וגם לא לשכוח את השאהיד, שהתאבדותו גרמה לטבח ליל סדר פסח בנתניה, כדברי המשורר יוסי שריד בכנסת: "וכמו בעלילת הדם, דם היה על המצות, אלא שהיה זה דם של יהודים!")

 בקיצור, אגי משעול, המשיכי להתאבל על רוצחינו, גם גברים, לא רק פוליטיקלי קורקט נשים. אני ממש מתמוגג מההומאניות שלך. היכן היא נבטה? במפגשייך עם הסופרים הפלשתינאים בכנסי פא"ן שבהם השתתפת? כבר שכחת כיצד הזדעזעת אז? כן, הם התכוונו לכל מילה שאמרו נגדנו, רק לא חשבו שימצאו פראיירית כמוך, שאחרי שירקו לה בפרצוף היא תתאבל על מתאבדיהם!

* * *

נעמן כהן

האיוולת של נתניהו או מחיקת החוב הפלישתינאי לחברת החשמל

כתגובה פבלובית על פניית הפלישתינאים להאג, החליט נתניהו על פעולת תגמול ע"י הקפאת כ-400 מיליון שקל מכספי המיסים המועברים לרשות. מעשה זה, שנעשה כבר בעבר ובוטל, הביא רק ביקורת בינלאומית על ישראל והסתיים עם התשלום המלא ללא כל תרומה חיובית.

לאור פעולות דומות שעשה נתניהו בעבר גם כאן התוצאה תהיה על-פי המשפט היהודי: "פוילע פיש גיגעסן, א שמיץ באקומען, און פון א שטאט ארויס געטריבן!" "גם אכל דגים באושים, גם חטף מלקות וגם גורש מהעיר!"

מן הראוי שנתניהו אכן יגמול לפלישתינאים אבל לא על-ידי הקפאת תשלום (וביטול ההקפאה מאוחר יותר) אלא ע"י מחיקת החוב של הפלישתינאים לחברת החשמל, חוב של מיליארד וחצי שקל.

משלם המיסים הישראלי אינו צריך לשלם עבור חובות הרשות. רק כך יש עונש ושכר בצידו.

[אהוד: לא הבנתי].

אני מביא כאן מה שכתבתי על אברהם בורג בגיליון 644 19.5.11 עם תוספת.

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00644.php

בורג – בורגיזם – פיליסטיניזם

אברהם בורג מתווה בעיתון "הארץ" את דרכה החדשה של מפלגת העבודה: "כדי שסימני החיים במפלגת העבודה יהפכו לאלטרנטיבה שלטונית, היא חייבת להמציא את עצמה מחדש כמפלגה סוציאל-דמוקרטית אמיתית," (בורג, "העבודה קשה מאוד", "הארץ" 29.4.11).

ומהו לדידו סוציאל-דמוקרטיה אמיתית? בורג מניח כי "פג תוקפה של נוסחת 'שתי המדינות לשני העמים', ועל מפלגת העבודה במקום "לדבר על אובססיית הביטחון, לבחון ברצינות את רעיון המדינה האחת התופס לו יותר ויותר מאחזים בימין, בשמאל ובפלסטין.

שלילה גזענית של זכות העם היהודי לריבונות שתוצאתה חיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית, הם לגבי בורג "דמוקרטיה".

צודק בן דרור ימיני המכנה אותו "פשיסט", כי זה הגיונו של הפשיסט: מוסר כפול. מה שמגיע לצד שאתה תומך בו לא מגיע לצד האחר.

ומהו סוציאליזם לדידו של בורג? "ישראל," הוא קובע, הפכה ל"חברת בצע מסורתית, לאומנית וגזענית." ובאמת מי כמו אברהם בורג הוא דוגמא מושלמת לאדם רודף בצע. עם פרישתו מהעבודה החל בורג בעסקים מפוקפקים וכושלים על סף הפלילי. לשאלה מאין בכלל השיג כסף? ענה בורג: "זאת שאלה לא לגיטימית ולא אענה." חקירה פלילית נפתחה נגדו בעקבות דו"ח מבקר המדינה על הליך לא תקין במכירת חברת "עשות-אשקלון" למשקיעים אותם ייצג בורג, שהיו בעלי עבר פלילי. אולם, המכירה בוטלה והחקירה הפלילית שנפתחה נגדו נסגרה מחוסר ראיות בנובמבר 2006‏.

"ההומאניזם" של בורג מתגלה בכל זאת כתומך בזכויות בעלי חיים. בעצרת נגד פיטום אווזים של עמותת "אנונימוס" בשנת 2002 הצהיר כי הוא צמחוני מטעמי מצפון. עם זאת, כחלק מפעילותו העסקית הוא מכהן כאחד הבעלים של חברה המגדלת תרנגולות לפיטום ולאכילה‏. לגבי בורג, הרי כבר אמרנו, תאוות בצע.

מה יש בצופן הגנטי של מפלגת העבודה המפוארת, המפלגה שבנתה את החברה הישראלית והקימה את המדינה שכל כך איתרע מזלה? כיצד קרה שבמפלגת העבודה, שמייסדיה בן גוריון, ברל כצנלסון, טבנקין, יגאל אלון ואחרים – זכו לאפיגונים כל כך עלובי נפש שירשו אותם. החל משמעון פרסקי-פרס יליד פולין שזכה להיות סגנו של בן גוריון, וברגע שהפסיד בהתמודדות על משרת מנכ"ל המפלגה עבר במהלך מקיאבליסטי מכוער ל"קדימה", המשך בפעולתם של חיים וישניה-רמון, ועוזריו ארמנד-אמיר פרץ, וחיים אורון-ג'מוס, שפירקו את ההסתדרות ומסרו את רכוש "חברת העובדים"י שנצבר בזיעת הפועלים במהלך שני דורות, בחצי חינם, לבעלי ההון.

כן ואיך שכחנו את בגידתה של חווה בלס (הידועה יותר כדליה איציק) במפלגה העבודה, ועריקתה לקדימה. גם העריק האחרון מהמפלגה שהתעשר וקנה דירה במגדלי אקירוב, אהוד ברוג-ברק, לא היה סוציאליסט דגול, אבל למרות שהכריז כי ישראל היא מדינת אפרטהייד, ולמרות תמיכתו בכיבוש ערבי של יו"ש וירושלים המזרחית, אין ספק שאברהם בורג עולה עליו. בורג הוא הראשון ביוצאי מפלגת העבודה שנהפך לאנטי ציוני. בורג הוא פעיל המפלגה הראשון שקיבל בהפגנתיות אזרחות צרפתית הצביע בבחירות לנשיאות צרפת, והמליץ לכל ישראלי לקבל אזרחות זרה. וכמובן בורג הוא גם הראשון שקרא לחיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית. בורג חניך הציונות הדתית נהפך ליהודי "נטורי קרתא". ההבדל ביניהם הוא בכך שהם – נטורי קרתא לפחות ישרים, הם מתנגדים לציונות, אבל גם לא מקבלים ממנה כספים. הפיכתו של בורג לאנטי ציוני לא מפריעה לו לקבל פנסיה שמנה מהסוכנות, כולל ג'יפ ונהג צמוד, עליו נאבק בבית הדין האזורי לעבודה כשפרש ממנה. אין ספק בורג הוא יוצא העבודה הנתעב ביותר.

אברהם בורג מזדהה עם מצדיקי טבח היהודים בחברון

במהלך טבעי ולא מפתיע עזב אברהם בורג את מפלגת העבודה (כיום "המחנה הציוני").

כשהוא חובש כיפה לראשו נסע בורג בשבת קודש לנצרת והצהיר כי הצטרף למפלגת חד"ש: "עזבתי את המרחב הלאומי היהודי כי הוא נהיה לאומני." הצהיר שם בנצרת.

מעבר לעובדה שמפלגתו החדשה אינה מכירה בקיומו של העם היהודי, ההזדהות של בורג עם מנהיגה אומרת משהו על אישיותו.

אימו, רבקה לבית סלונים, בתם של חיה צביה שרה'זון ושל הרב יעקב יוסף סלונים, הרב הראשי האשכנזי של היישוב היהודי בחברון, נצר לר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד – היתה ילידת חברון וניצולת טבח חברון (בגיל 8 ניצלה עם אביה ואימה בידי שכן ערבי בשם אבו שאקר).

מעבר לכך שראש מפלגת חד"ש, המפלגה החדשה של בורג – החבר מוחמד ברכה, הערבי-מוסלמי, מתאר את ערביי ישראל כ"בני העם הפלסטיני בגליל, במשולש ובנגב," דוגל בהקמת מדינה ערבית-פלסטינית נקייה מיהודים, ובהפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", קרי, מדינה ערבית-מוסלמית, וקורא להשבת צאצאי הפליטים הערבים לישראל, ולהחזרת הערבים אזרחי המדינה לכפריהם שחרבו ב- 1948, ואינו רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים – גזענות, אלא מופת מוסרי, והוא אישית הפגין זאת בהשתתפותו בצעדה בעכו לזכר שלושה ערבים שרצחו יהודים בתרפ"ט, 1929, ושהוצאו להורג ע"י הבריטים.

מוחמד ברכה הניח זר פרחים על קבר הרוצחים, ואמר: "זכותו של כל עם להחיות את זכרם של חלליו שנלחמו ונאבקו נגד כוחות המנדט הבריטי, ונאבקו למען עמם ואדמתם. לפני שבעים שנה לא היתה פה אדמה ריקה, היה פה עם שנאבק על זכויותיו הלגיטימיות."

קרי, רצח יהודים אליבא דמוחמד ברכה, הוא זכות לגיטימית.

מנהיג המצדיק את רצח יהודים בחברון ממנו ניצלה רבקה בורג, אמו של אברהם בורג, הוא מנהיגו החדש של אברהם בורג, בנה.

ביום ההולדת של מוחמד, טיבי מניף את דגל אש"פ

לרגל יום ההולדת של מוחמד הגיע מאמינו ח"כ אחמד טיבי למתחם הר הבית והניף במקום את דגל אש"פ ולא של החמאס למרות שהוא מייצג בכנסת את התנועה האיסלמית תנועת האם של החמאס.

 ח"כ טיבי עמד בראש תהלוכה שהתקיימה בהר הבית יחד עם ראשי הציבור הישראלי-ערבי. "אל-קודס (ירושלים) היא ערבייה (ולא יהודייה) והיא בירת פלסטין, ואל-אקצא הוא מקום תפילה למוסלמים," אמר טיבי במהלך האירוע.

למותר לציין שלחבר כנסת יהודי אסור לפי החוק להפגין בהר הבית עם דגל ישראל ולהכריז כי ירושלים יהודית והר הבית מקום קדוש ליהודים. אם היה עושה כן היה מוגדר מיד כגזען.

http://rotter.net/forum/scoops1/169536.shtml

המרוקאים לימין דרעי

כבר כתבתי כי לאלי ישי התוניסאי אין סיכוי כי מיספר המרוקאים התומכים בדרעי עולה בהרבה על מספר התוניסאים, והמרוקאים יזדהו עם דרעי בלי קשר להגדרתו ע"י מרנו כגנב ורשע.

והנה גם עיתון "הארץ" נזעק לעזרת דרעי. מירב אלוש (בערבית-מרוקאית כבשה) לברון מזדעקת לדגל: "דרעי עכשיו! ("הארץ" 5.1.15) – אמנם אלוש מתנאה בכך שהיא פמיניסטית וכופרת במקור הסמכות לפעולתה הפוליטית, אולם ש"ס לדידה "היא מפלגה שורשית ויש לה משמעות דמוקרטית ייצוגית לציבור גדול האחר האולטימטיבי של החברה הישראלית." (המרוקאים).

מה לאלוש ולשוחד, גניבה, ושחיתות? אם מדובר במרוקאים הכל קדוש. ודוק: אין מדובר בסוציאליסטית הדואגת לעניים מכל העדות, אלוש קוראת לדרעי במסווה סוציאליסטי לחזור בדאגה לקבוצות המוחלשות בלשונה: "להחזיר עטרה אמיתית ליושנה."

 אריה מכלוף דרעי הוא האדם שהדבר האחרון שהוא עשה זה דאגה לעניים, הוא דאג להשאיר את בני עדתו עניים כדי שיוכל לשלוט בהם. 

גדעון לוי: לשחרר את אתי לוי ואת הפושעים הנאצים

גדעון לוי (לורד האו האו הישראלי) הוא אדם רחום, והנה הוא קורא לשחרר מהכלא את אתי אלון שגנבה מהבנק למסחר מיליונים. נגד אתי אלון, הוא כותב, "מתקיים דין רודף."

כדי לשכנע אותנו לשחחר את הגנבת הוא משווה את הרצון להשאיר את אתי אלון בכלא, לרצון להביא פושעים נאצים זקנים למשפט. "שהרי שום צדק לא נעשה כך – רק סיפוק תאוות נקם." ("הארץ" 4.1.15).

מובן שלדידו של לוי אין להביא פושעים נאציים למשפט כי היהודים הם-הם הפושעים הנאציים שאותם יש לשפוט. הלורד האו האו כבר אמרנו?

יהודי המילקי der milkicher Juden חוטפים מכות

היורד לגרמניה, הישראלי לשעבר שחק שפירא בן ה-26, שסבו האחד ניצל מגטו ורשה וסבו השני, עמיצור שפירא, נרצח ב-1972 באולימפיאדת מינכן – הוכה בערב חג מולד בברלין על רקע אנטישמי מכות נמרצות המלוות בקללות.

לפני שלוש הותקף גם אחיו ל' על-ידי ניאו-נאצי שקרא לו חזיר מטונף.

מגיע להם.         

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

סְעָרָה

רוּחַ אֲבוּדָה

הַשָּׁעָה הֲכִי רֵיקָה

נוֹאֶשֶׁת,לְלֹא שְׁבִיל תִּקְוָה.

שִׁבּוֹלוֹת מַיִם,

מְכוֹנִיּוֹת עוֹצְרוֹת בַּחֲרִיקָה.

אוֹר חָשׁוּךְ וְקַר.

רֶגֶשׁ אָפֹר מִתְעוֹרֵר,

עֵדֶר שֶׁל גַּגּוֹת

לְבָנִים נוֹשְׂאִים שְׂרִידֵי

עֲנָפִים.

מִישֶׁהוּ עֲמוּס מַבָּט

נוֹשֵׂא סַל מִצְרָכִים.

הַזִּכָּרוֹן טוֹבֵעַ,

הָאִישׁוֹן לָכוּד

בְּמַחְשָׁבוֹת דְּחוּסוֹת.

מַחְזִיק בַּהֶגֶה וְהוֹגֶה

בֶּחָלָל.

וּמִתְעַקֵּשׁ לְחַפֵּשׂ לוֹ סִימָן

לַיּוֹם הַמָּחָר.

* * *

אהוד בן עזר

מרק כרוב ביתי לחורף

מתכונים למרק כרוב או כרוב וסלק או בורשט מסלק בלבד – מספרם ודאי כמספר בתי-האב שמחבבים את המרק העשיר. מקורו אמנם במזרח-אירופה אך הוא מתאים לארוחת צהריים או ערב בחורף הישראלי.

כאן מוצע מתכון ביתי שמספיק ל-12 עד 15 מנות. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. כמות החומרים מובאת לפי סדר הופעתם במתכון.

יוצקים שלושה ליטר מים (15 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר:

3-5 עצמות בקר מנוסרות, רצוי עם מֵח, לאחר שטיפה. יש איטליזים שמעניקים אותן בחינם.

חצי קילו עד 1 קילו בשר בקר חתוך לקוביות קטנות. אפשר גם בלי הבשר.

5-6 עלי דפנה שלמים.

10-12 גרגירי פלפל אנגלי ריחני שלם.

3 כפות אבקת מרק בשר [שכבר לא מייצרים] או במקומן קוביית מרק בשר OXO.

3 כפות אבקת מרק עוף.

3-4 סלקים גדולים מקולפים וחתוכים לרבעים.

4-5 עגבניות בשלות גדולות קלופות וחתוכות לרבעים, שנקטמו בהם שאריות הגבעול הירוק.

מביאים לידי הרתחה ובוחשים מדי פעם כדי שהקצף לא יגלוש מעל דפנות הסיר. מקטינים את הלהבה ומרתיחים במשך שעה וחצי, תוך שבוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה.

לאחר שעה וחצי שולים מהמרק את קליפות העגבניות ואת נתחי הסלק החיוורים, וזורקים אותם, או מצננים את הסלק ומכינים ממנו סלט סלק מגורד בפומפייה או חתוך לקוביות קטנות ומתובל בחומץ או מיץ לימון, סוכר, פלפל טחון ומלח לפי הטעם.

בשעה וחצי הראשונות מספיקים לחתוך [לא במעבד מזון!] לרצועות קטנות כרוב לבן גדול שלם, ועתה מכניסים אותו לתוך הסיר ומוסיפים:

4-6 כפות אורז שטוף.

5-6 כפות סוכר חום ו/או 5-7 כדורי סוכרזית, לחובבי דיאטה.

מיץ מסונן מלימון בינוני שלם.

3-4 כפות קטשופ או קופסית קטנה של רסק עגבניות.

כפית שטוחה מלח, רצוי מלח גס. לפי הטעם.

רבע עד חצי כפית שטוחה של פלפל שחור גרוס.

2 כפות גדושות נוספות של אבקת מרק עוף או קוביית מרק בשר OXO.

מביאים שוב לידי רתיחה, מקטינים את הלהבה וממשיכים להרתיח במשך שעה וחצי נוספות. יחד – כשלוש שעות בישול.

אם הבשר טרם התרכך, אפשר להמשיך לבשל על להבה קטנה עוד כשעה. לבחוש מדי פעם כדי שגרגירי האורז לא יידבקו ולא ישחימו בתחתית הסיר.

המרק מוכן.

אפשר להתחיל לייצב את הטעם רק עם חצי לימון ומחצית כמות הסוכר והסוכרזית, ולהוסיף במקביל עד שמגיעים לטעם החמוץ-מתוק הנכון. אפשר לשנות את היחס בין מרכיבי הסוכר והסוכרזית במרק – לפי דרישות הדיאטה של המשפחה והאורחים.

* * *

אורי הייטנר

1. ברגע של גילוי לב

מה משותף לתוכניותיהם המדיניות של גלאון, לבני, הרצוג, לפיד, נתניהו, ליברמן, בנט ואורי אריאל?

באמת, קשה למצוא משותף. תהום אידיאולוגית עצומה, בלתי ניתנת לגישור פעורה בין גלאון ואריאל. ובכל זאת, יש ביניהן משותף.

 לאף אחת מהתוכניות הללו אין פרטנר פלשתינאי.

"רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן," שרו בערגה דורות של מפגינים בכיכרות. כל כך פשוט. כל כך חלק. משוואה מתמטית ברורה, חדה וחלקה. עד... עד שהיא נפגשה עם המציאות. וכשהיא נפגשה עם המציאות, התוצאות היו קצת שונות. השטחים מהם נסוגה ישראל בעקבות הסכם אוסלו, היו בסיס לטרור ולתוקפנות שהמיטו עלינו שנים עקובות מדם ולמעלה מאלף נרצחים. השטחים מהם ישראל נסוגה בהתנתקות – עד המילימטר האחרון ותוך עקירת כל היישובים, היו בסיס לירי טילים בלתי פוסק על אזרחי ישראל. כאן זה היה בהסכם, כאן זה היה באופן חד צדדי, אך התוצאה היתה זהה. ואם ניתן לטעון שהלקח הוא שניתן להגיע לפתרון רק בהסדר כולל, באו ברק, אולמרט ונתניהו, ניסו את הדרך הזאת, ונתקלו בסירוב.

בפסגת קמפ-דיוויד נטש ברק את דרכה של מפלגת העבודה ואת מורשת רבין. את כל ה"לאווים" של רבין הוא הפך ל"הנים", בנושא שלמותה של ירושלים, בקעת הירדן, התנגדות לנסיגה לקווי 4.6.67 וכדומה. הוא הציע את ההצעה לערפאת ונדחה בדם ואש ותימרות עשן.

קלינטון אימץ את הצעתו של ברק, "שיפר" אותה לטובת הפלשתינאים והפך אותה ל"מתווה קלינטון". ישראל קיבלה את המתווה והפלשתינאים דחו אותו.

אולמרט הלך כברת דרך נוספת, ולמעשה הציע לפלשתינאים נסיגה מלאה לקווי 49' (עם "חילופי שטחים" קלים) ואפילו נכונות חלקית ל"זכות" השיבה, ונדחה.

ביוזמת קרי, הסכים נתניהו לוויתורים מרחיקי לכת, קרובים הרבה יותר למורשת אולמרט מאשר למורשת רבין. אבו מאזן דחה את היוזמה, פוצץ את המו"מ ובחר בניסיון לפתרון כפוי על ישראל.

ואחרי כל סירוב פלשתינאי, ישראל הואשמה כמובן. וגם עתה, מתנהל קמפיין בחירות המאשים את נתניהו בסרבנות ובאחריות להיעדר שלום. אולם ברגעים נדירים של גילוי לב, גם מאשימיו של נתניהו מודים שהאשמה היא בפלשתינאים.

בשני ראיונות שהתפרסמו בימים האחרונים ב"ניו יורק טיימס", נאמרה מפי יודעי דבר האמת. ציפי לבני, בעיצומו של קמפיין נגטיבי המאשים את נתניהו בכישלון המו"מ, מעדה בדבר אמת, ואמרה בפירוש שאבו מאזן פוצץ את המו"מ.

דני רוס, המעורב בתהליך המדיני בינינו לבין הפלשתינאים למעלה מעשרים שנה, תחת כל הממשלים, אמר בראיון לעיתון דברים ברורים עוד יותר. "מאז 2000, היו שלושה סבבי מו"מ רציניים, שהניבו הצעות לישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני: הפרמטרים של ביל קלינטון ב-2000; הצעת רה"מ לשעבר אהוד אולמרט ב-2008; ומאמציו של שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, לשים קץ לסכסוך ב-2014," כותב רוס. "בכל פעם, הצעה עם התייחסויות לכל נושאי הליבה הוגשה למנהיגים הפלשתינאים ובכל פעם הם השיבו בשלילה או לא השיבו בכלל. הם הגיעו למסקנה, שהעלות של אמירת 'כן', או אפילו של הצעת נגד שמחייבת ויתורים פלשתינאיים, היא פשוט גבוהה מדי." הוא תקף בחריפות את הגיבוי של אירופה לתוקפנות המדינית והמשפטית של אבו מאזן, שנועדה להימנע ממו"מ אמיתי, הכרוך בוויתורים גם מצדו.

זאת האמת. וחבל שבשל שיקולים פוליטיים ואלקטורליים זרים, גורמים בתוכנו טופלים על עצמנו אשמות שווא.

אהוד: לכן אני שוקל להצביע לנתניהו, ועתה, עם הדחתו של פייגלין, זה יהיה גם קל יותר ופחות מגעיל.

2. צרור הערות 7.1.15

* ככל שנחשפים שמות המועמדים מטעם "כולנו" לכנסת, הולכת ומתגבשת תמונה מעודדת, של נבחרת איכותית, ערכית, חברתית. ד"ר יפעת שאשא ביטון היא מנהיגה אמתית, המחויבת לצדק חברתי, לערבות הדדית, לחינוך, לקידום ההשכלה הגבוהה בכלל וההשכלה הגבוהה בפריפריה בפרט. יפעת תהיה נציגת אמת של קריית שמונה, של הגליל, של הצפון, של הפריפריה.

* רחל עזריה, אף היא מועמדת מטעם "כולנו", היא מנהיגה חברתית בעלת קבלות של מאבקים ועשייה. היא דתיה המייצג יהדות דתית פלורליסטית, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. היא לוחמת חברתית שנים רבות, ושותפה במאבקים לאיכות הסביבה, למען מסורבות גט, נגד עוולות חברתיים (היתה מיוזמות "מחאת העגלות") ולמען צדק חברתי. שותפה מרכזית בקואליציה של ארגונים ירושלמיים המקדמים מאבקים למען ירושלים פתוחה, סובלנית וצודקת. היא סגנית ראש העיר ירושלים מטעם "ירושלמים".

וכך כתבתי לפני הבחירות המוניציפליות האחרונות: "אילו הייתי ירושלמי הייתי מצביע לתנועת 'ירושלמים' בראשות רחל עזריה למועצת העיר. 'ירושלמים' היא תנועה משותפת לדתיים וחילונים, נשים וגברים, הפועלת למען ירושלים כעיר פתוחה ופלורליסטית, המקיימת תרבות יהודית ישראלית מתקדמת למען תושביה על כל מגזריהם ונאבקת למען רווחה, חינוך וצדק חברתי. רחל עזריה הינה מנהיגה ולוחמת חברתית עם קבלות, כולל במישור הפוליטי במסגרת פעילותה במועצת העיר ירושלים."

* קבוצות השמאל הרדיקאלי המנסות לבצע השתלטות עוינת על מפלגת העבודה, ממקדות מאמץ ברשתות החברתיות נגד מועמדותו לכנסת של איתן ברושי, מזכ"ל התנועה הקיבוצית. איתן מגלם בעיניהם את כל מה שנתעב ושנוא בעיניהם: הקיבוץ, ההתיישבות, הביטחון, הציונות. הם מתעבים את איתן, התומך בתוכנית אלון ובבקעת הירדן ישראלית. הם משמיצים אותו ואת התנועה הקיבוצית כולה, בכל שיטות ההסתה המוכרות על "הקיבוצניקים האשכנזים המתנשאים" בלה בלה בלה. יהיה זה מחזה מביש, אם יוסי יונה ומרב מיכאלי ייצגו את מפלגת העבודה ואיתן ברושי יהיה בחוץ.

* מתפקדי הליכוד גילו אחריות והדיחו מהרשימה את פייגלין. נקווה שמתפקדי העבודה יגלו אחריות וידיחו מן הרשימה את מרב מיכאלי.

* הכרזתו של פייגלין על הקמת תנועה חדשה, היא צעד ראוי, שהיה עליו לעשותו לפני שנים, כשהחליט לפנות למסלול הפוליטי. לפייגלין מסר מהפכני, רדיקלי, ייחודי ומקורי ומן הראוי שיציג את המסר, ואת היומרה שלו להנהיג את העם, לבחירת העם. אם מפלגתו תעבור את אחוז החסימה, בחירתו לכנסת תהיה ראויה והוגנת, כי פייגלין יבטא את עמדת בוחריו וייצג אותם בכנסת כראוי. זאת, בניגוד למצב הקיים, שבו פייגלין מכהן מטעם הליכוד, כאשר ברור שאין הוא מייצג את עמדות בוחרי הליכוד, והוא נבחר בזכות היותו ראש לקבוצה הדוקה ומאורגנת, שעמדותיה אינן עמדות הליכוד וכבר הוכח שחבריה אינם מצביעים לליכוד. פעילותו בליכוד הייתה ניסיון להשתלטות עוינת, וטוב שחברי הליכוד שמו לה קץ.

אף שאני מתנגד בחריפות לעמדותיו של פייגלין, אני מעריך אותו כח"כ איכותי, בעל עומק אידיאולוגי ויכולת לבטא את השקפותיו בבהירות ורהיטות. אולם האסטרטגיה הפוליטית שבה נקט עד כה, אינה הגונה ואינה דמוקרטית, וניצלה לרעה את כללי המשחק הפוליטיים.

* אני שמח על בחירתה הצפויה של ח"כ גילה גמליאל לתפקיד שרת הרווחה. גמליאל ריכזה את סיעת הליכוד בוועדת הכספים, אך עם כל המגבלות של משמעת קואליציונית, היא היתה אופוזיציה חברתית אמיתית למדיניות הכלכלית של הממשלה, ופעלה במשותף עם ח"כים מן האופוזיציה. אף שגמליאל היא תל אביבית, היא נושאת את דגל הפריפריה. כסגנית שר, היא הקימה את מרכזי הצעירים בפריפריה, המקדמים את ענייני הצעירים בתחומי תעסוקה, השכלה, תרבות, הדרכת הורים צעירים ועוד. היא הובילה חוקים משמעותיים, כמו שנת לימודים על חשבון המדינה למשוחררי צה"ל ובוגרי שירות לאומי במוסדות אקדמיים הממוקמים באזורים בעלי עדיפות לאומית. היא יזמה תוכנית להקצאת רבע דונם לבוגרי יחידות קרביות שבחרו להתיישב ביישובים כפריים קהילתיים בגליל ובנגב (ככל הידוע לי מתקיים פיילוט כזה במספר יישובים).

גמליאל תהיה שרה צעירה (בת 41) ואני מאמין שצפוי לה עתיד מזהיר בפוליטיקה הישראלית.

* יש לשבח את האופוזיציה שהודיעה שלא תתנגד לבחירתה של גמליאל (אם אכן תנהג כך). ייאמר הדבר לזכותה של האופוזיציה בכלל, ובתקופת בחירות, המתאפיינת בהקצנה והתלהמות, בפרט. דומני שהדבר מעיד בעיקר על ההערכה האישית שגמליאל זוכה לה מכל קצוות הקשת.

* אחרי שהבעתי את דעתי על האפשרות שהעסקנית העילגת, הוולגרית והרחובית מירי רגב, תכהן כשרה בממשלה, תקפו אותי מגיבים רבים על כך שהגישה שלי היא אנטי דמוקרטית, כי אני תומך רק באריסטוקרטים ולא במי שמייצג את העם. כמו מירי רגב יש רבים מאוד בעם, ולכן היא צריכה לייצג אותם בממשלה.

הקדשתי לכך מעט מחשבה במהלך סוף השבוע, והשתכנעתי. היתה לי הארה. עכשיו אני מבין איך צריך להרכיב את הממשלה הבאה. למשל, יש בעם אחוז מסוים של מטומטמים. כיוון שאנו בדמוקרטיה, הם ראויים לייצוג נאות. לכן, כאשר מרכיבים את הממשלה, חשוב מאוד למנות שרים מטומטמים, על פי משקלם היחסי באוכלוסיה.

* ועוד נכתב על ביקורתי על רעיון העוועים שרגב תכהן כשרה בממשלה, שאני כותב זאת כי היא מעדות המזרח. מי שכתב זאת הוא גזען עלוב, שבוי בדעות קדומות, כיוון שהוא משליך את תכונותיה של רגב על מוצאה. בעיניי, כל הסוגיה העדתית היא גלותיות שפג תוקפה והגיע הזמן שתמצא את מקומה הראוי בפח האשפה של ההיסטוריה. אנו יהודים, ישראלים, ואין כל משמעות רלוונטית לארץ המוצא של ההורים שלנו (שאצל אחוז הולך וגדל בציבור הוא מעורב לגמרי). אמנם איני נוהג להתייחס למוצא, אבל אם כבר נכנסנו לזה – כבר מספר פעמים כתבתי שהח"כ המצטיין ביותר בעיניי היא אורלי לוי אבוקסיס, וככל הידוע לי היא אינה... איך הם קוראים לזה... "אשכנזית", או משהו כזה. לעומת זאת, הפוליטיקאית לשעבר (ולשעתיד?) המזכירה בסגנונה את רגב נושאת את שם המשפחה רוזנבלום.

* נאומו של נתניהו בהשקת קמפיין הליכוד, הבוז ליריביו הפוליטיים, הצחוק המעושה הזה כשגיחך על "בוז'י וציפי" לקול נהמת הקהל, היו כל כך נמוכים, כל כך לא ממלכתיים, כל כך לא מנהיגותיים, כל כך לא ראש ממשלתיים. זה היה ברמת השיח של "רק לא ביבי". הוא ירד כמעט לרמה של מופע האימים של ציפי לבני ב"מצב האומה".

* בראיון שקיים יעקב אילון עם הרצוג ולבני, הוא חרג מכללי קשר השתיקה התקשורתי, והעלה על סדר היום את מעורבותו של הרצוג בשחיתות שלטונית, ועל כך הוא ראוי לברכה. אולם משום מה, הוא לא דרש ממנו הסבר על מעשיו והוא לא הזכיר את העובדה שהרצוג שמר על זכות השתיקה, כאחרון העבריינים.

אילון ניגש לסוגיה מנקודת המבט של יחסי הזוגיות בין לבני והרצוג. הוא הקריא דברים חריפים שהשמיעה באותם ימים ח"כ לבני נגד חוסר המוסריות של המעורבים בפרשת עמותות ברק, וביקש מן השניים להתייחס.

תגובתו של הרצוג היתה מזעזעת. הוא אמר שדבריה של לבני לגיטימיים, כי היא היתה באותם ימים ח"כית באופוזיציה ובתור שכזאת תפקידה הוא לתקוף את השלטון. המסר הסמוי בדבריו, הוא של "כולם מושחתים" ויש להשלים עם עובדה זאת, ויש להשלים גם עם העובדה שהאופוזיציה בתורה מבקרת את המושחתים, כמגלמת תפקיד בהצגה, וכשהשלטון מתחלף – יש חילופי תפקידים בין מי שתפקידו למעול ומי שתפקידו לזייף ביקורת.

מסר בלתי מוסרי ובלתי חינוכי מצד מי שמתיימר להנהיג את מדינת ישראל.

* המשטרה גיבשה תשתית ראייתית לכתב אישום נגד בנימין בן אליעזר, באשמת לקיחת שוחד. האיש כמעט נבחר לנשיא המדינה, כמועמדה של מפלגת העבודה בראשות יצחק זכות-השתיקה הרצוג.

בכתבה בוויינט על המלצת המשטרה להעמיד את פואד לדין, נכתב שהוא חשוד ב"קבלת שוחד". הגיע הזמן לא להשתמש עוד בצירוף המילים המכובס "קבלת שוחד", אלא לקיחת שוחד. שוחד אין מקבלים. שוחד לוקחים. זאת עבירה אקטיבית.

ליברמן, בעל החלומות: "ובחלומי, פואד בן אליעזר הוא רוסי, והמשטרה רודפת אחריו בגלל היותו רוסי."

* השר אהרונוביץ' מביע פליאה על שש חקירות נגד ליברמן ו/או "ישראל ביתנו" בידי המשטרה. הוא רק שוכח להזכיר, שמחצית מן החקירות נעשו כשהוא היה סמפכ"ל המשטרה והמחצית השניה כשהוא היה השר לביטחון פנים.

* הקמפיין המנסה להאשים את נפתלי בנט, שבהיותו מ"פ צעיר בסיירת מגלן גרם להפגזה בשוגג על אזרחים בכפר כנא, שהביאה להפסקת מבצע "ענבי זעם", הוא מועמד מוביל בתחרות האוסקר לקמפיין הנחוּת והנקלה של השנה.

הקמפיין הזה מזכיר לי קמפיין לפני בחירות 1992 נגד רבין, שעיקרו היה סיפור "התמוטטותו" ערב מלחמת ששת הימים. חנן פורת יזם גילוי דעת של אנשי ציבור מימין ומשמאל שהוקיע את הקמפיין. האם ימצא במחנה ה"שמאל" מקבילו של חנן פורת?

הקמפיין הנבזי נגד בנט פתח דיון בערוץ השני. ומי ה"מומחה" שהוזמן לאולפן? התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי. אותו לא מעניין – כן בנט, לא בנט. מבחינתו זו היתה עוד הזדמנות להשתלח במדינת ישראל ולהעליל על צה"ל. המנוול חזר שוב ושוב על "פשע מלחמה", "טבח", "טיוח" וכו', בלשונו שלוחת הרסן.

חלאת המין האנושי.

* כשיוסי ביילין החליף את יוסי שריד בראשות מרצ, הדבר נראה כפניה חדה שמאלה של המפלגה. יוסי שריד, כשר בממשלה וכחבר כנסת וחבר ועדת החוץ והביטחון וועדת המשנה למודיעין ולשירותים החשאים, היה תמיד ביטחוניסט, פטריוט ופרגמטיסט. יוסי ביילין היה הרבה יותר יונה, הרבה יותר שמאלה ממנו.

היום, כשאני קורא את המאמרים של שניהם, יוסי שריד רחוק ת"ק על ת"ק פרסה משמאל ליוסי ביילין. שריד שקוע עד צוואר בביצת הטרוניה והקוטראי; מר נפש, נרגן וממורמר ומפיץ סביבו רעל של שנאה, ייאוש ודכדוך. יוסי ביילין, לעומתו, מצטייר בכתיבתו כמעט כאיש מרכז – אחראי, פטריוט, שקול, מתון, פרגמטיסט. בין השנים, לא ביילין הוא זה שהשתנה.

* ציפי לבני הפתיעה בראיון גלוי לב ב"ניו יורק טיימס" בו אמרה אמת – מי שפוצץ את המו"מ בין ישראל לפלשתינאים לא היה נתניהו אלא אבו מאזן. היא גם תקפה את אבו מאזן על צעדיו החד-צדדיים, כמו ההליכה לאו"ם ולהאג. כעת מן הראוי שתבהיר, שעל הפלשתינאים לבחור בין מו"מ לניסיון ליצור פתרון כפוי. אם הם רוצים לחזור לשולחן הדיונים, עליהם למשוך את כל פניותיהם לאו"ם ומוסדותיו. על לבני להבהיר, שישראל לא תאפשר לפלשתינאים להמשיך לפסוח על שתי הסעיפים.

* והרי התחזית: א. ראש הממשלה ושר הביטחון יבטלו את החלטת צה"ל להוציא את החיילים מיישובי עוטף עזה, סמוכי גדר. למה? האם אין הם סומכים על החלטתם המקצועית של הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום? הם סומכים עליהם, אבל ההחלטה הזאת לא באה להם בעיתוי טוב, סמוך לבחירות. ב. אחרי הבחירות, יוצאו החיילים מן היישובים וראש הממשלה ושר הביטחון יתנו גיבוי לרמטכ"ל ולאלוף הפיקוד. ג. מי יהיו ראש הממשלה ושר הביטחון אחרי הבחירות? אין לי מושג.

* תחזקנה ידיו של שר הביטחון, הפועל להוצאתו אל מחוץ לחוק של הקו-קלוקס-קלאן הישראלי – להב"ה. דמוקרטיה שאינה מתגוננת, היא דמוקרטיה ויימארית.

* בערוץ הראשון הוקרן חלקו הראשון של סרט התעודה על חוות גלעד. הסרט אוהד אותם מאוד ונעשה מנקודת המבט שלהם, כך שאי אפשר לטעון שהוא נועד לפגוע בהם.

מה שרואים שם, זו חבורה של פורעי חוק אנרכיסטים, הבזים למדינה, לחוקיה ולמוסדותיה, ובנוסף לכל גזענים חשוכים. איתי זר מתחצף לשופט ומודיע לו שאין הוא מכיר בסמכותו של בית המשפט לשפוט אותו. ילדים ונערים – תינוקות שנשבו, ממתינים לכוחות הביטחון עם נינג'ות בידיהם, מאחורי הגב, בדיוק כמו ילדי הפלשתינאים באינתיפאדה, כשהאוייב הוא אותו אוייב – צה"ל וכוחות הביטחון. "אתה ערבי" מסנן אחד הפראים כלפי שוטר במשטרת ישראל. "הגיעו דרוזים מסריחים" אומר פורע אחר על המג"בניקים. "מה פתאום אתה הולך למילואים?" שואלת אשתו של זר את אחד מחבריה, "אתה משרת אותם." והוא משיב לה: "כאשר יחליטו להרוג את הערבים, מי יעשה את זה?"

להרוג את הערבים. תפיסת עולם ג'ינוסיידית, מפי יהודי, 70 שנה אחרי השואה.

קן צרעות.

* גיבורי היום ב-ווינט: כמה מאות נמושות שוויתרו על האזרחות הישראלית שלהם. והחגיגה הגדולה – עליה של 65% ב"תופעה". כדאי לדעת – לא זו בלבד שהירידה מן הארץ היא הנמוכה ביותר מאז הקמת המדינה, העליה לארץ השנה היתה הגדולה ביותר בעשר השנים האחרונות.

* ערעורה של הפרקליטות על החלטת ועדת השחרורים לקצר את עונשה של אתי אלון, נקמנית, ומגלמת את מידת הדין במקום שבו נדרשת מידת הרחמים. 13 שנים בכלא, זו תקופה ארוכה מאוד. זהו עונש נורא. היא עשתה מעשה נורא והעונש מגיע לה. אולם לשם מה קיימת ועדת השחרורים? כדי לבחון, על פי אמות מידה מקובלות, את התנהגותו של האסיר בכלא, הבעת חרטה מצדו, הערכה אודות יכולתו להשתקם. מי שעומד בקריטריונים, מאסרו מקוצר והוא יוצא לחופשי.

הפרקליטות אינה מערערת על שיקול דעתה של ועדת השחרורים בנוגע לאמות המידה המצדיקות את מידת הרחמים, אלא מתנגדת לשחרור בשל חומרת העבירות. על חומרת העבירות הכריע בית המשפט בגוזרו עליה מאסר ממושך. תואיל הפרקליטות להניח לוועדת השחרורים לטפל בתחום שתחת אחריותה.

ריח של פופוליזם נודף מן הערעור.

* ארי אלון הוא תלמיד חכם, גדול בתורה, דרשן מחונן לאורך עשרות שנים, שהעמיד דורות של תלמידים ומקדיש את כל חייו ומרצו לאהבת התורה, להגדלתה ולהאדרתה. ארי אלון הוא אחד הבולטים בין תלמידי החכמים שיוצרים ומחנכים ברוח ריבונית, כהגדרתו, להבדיל מהרוח הרבנית, האורתודוכסית.

ארי אלון הוא אחד הכותבים המרכזיים והבולטים במיזם "929 – תנ"ך ביחד", המיזם הפתוח והפלורוליסטי כל כך, הנותן במה לכל מרחבי קשת האמונות והדעות, בפרשנות לתנ"ך. דווקא בשל עומק הגותו ויצירתיותו, הוא הפך מוקד לביקורת מצד אורתודוכסים קיצונים ובעטיו הפך המיזם מוקד ביקורת של החרד"לים הקיצונים והבדלנים.

בסוף השבוע השני של המיזם, חל משבר, שעיקרו הוצאתו של ארי מן המיזם, במידה רבה בשל שרשרת של אי הבנות, סערה ציבורית בקרב שוחרי המיזם וחזרתו של ארי אל המיזם בהסכמה הדדית. סוף טוב, הכל טוב!

ומי ייתן, שבמקום משברים כוחניים על כבוד, מעמד וכסף, תִּרְבְּנָה בתוכנו מחלוקות לשם שמיים על פרשנות המקרא ועל מקורות ישראל.

* אורי משגב מנהל מלחמת גרילה נגד מיזם "929 – תנ"ך ביחד", שהוא בעיניו קונספירציה מיסיונרית של בנט ו"האחים היהודים" להשתלט על המדינה ועל מוחות הישראלים. את החילונים הכותבים למיזם (שהם הרוב מבין למעלה ממאה כותבים רק בשבועיים הראשונים) הוא מכנה, כבר בשני מאמרים, "אידיוטים שימושיים".

פרק י"א בספר בראשית הוקדש במיזם, ברובו, לכתיבה של פוליטיקאים (איני בטוח שאני אוהב את הרעיון). בין הכותבים, האידיוטים השימושיים של בנט: יצחק הרצוג, יאיר לפיד, זהבה גלאון ודב חנין. מה הפלא שבנט (שאף הוא בכותבים) מחייך בתמונתו הנשקפת מן האתר.

* ביד הלשון: את אחת הפינות האחרונות הקדשתי לאופן ההגיה של המילה דּוּ"חַ. בעקבות הפרסום, הפנה אליי קורא שאלה, בזו הלשון: "מדוע הגרשיים נמצאים בין האות ו' לאות ח'? למה אינם בין ה-ד' ל-ו'?"

הכלל הוא, שבראשי תיבות הגרשיים מופיעות תמיד בין שתי האותיות האחרונות במילה. למשל, איננו כותבים אר"הב, כלומר גרשיים בין הקיצור של "ארצות" לקיצור של "הברית", אלא ארה"ב.

אגב, את ראשי התיבות דו"ח ניתן לכתוב ללא גרשיים – דוח, כיוון שהיא היתה למילה בפני עצמה, ואף נוצר ממנה הפועל לדווח וממנו המילה דִּיווּחַ. אולם למרות שאני יודע עובדה זאת, אני ממשיך לכתוב דו"ח. כך אני רגיל וקצת צורמת לעיניי הצורה דוח.

* תשובה לאיילה זמרוני: אין בידיי המקור שכתב אבשלום קור, אבל חזקה עליו שלא טעה, ושהשגגה נפלה תחת מקלדתי.

* * *

לאורי הייטנר, הערה קטנה בנוגע לפינתך "ביד הלשון", שאני אוהבת ומעריכה: הסברך על "המועצת" – "אין מילה כזאת, 'מועצת', כמילה בפני עצמה, אלא רק כנסמך בסמיכות" – נכון מאוד.  

מנגד, הסברך: "אני שומע את הביטוי 'המנהלת', אך זו אותה שגיאה" – אינו נכון.

 הנה ההסבר (ממילון רב-מילים): מִנְהֶלֶת שֵם נקבה (מבוטא כמו מינהלת), גוף ארגוני בעל תחום סמכויות מסוים, לרוב כחלק מגוף רחב יותר (בצבא, ברשויות מקומיות ועוד). לדוגמה: הוצע להקים מִנהלת שכונתית שתנהל את השכונה באופן עצמאי.

איילה זמרוני

* * *

המערכת מברכת את כל הכותבים, בעיקר ברמת הגולן, בקצרין ובאורטל [שם 0 עד מינוס 5 מעלות] אשר כותבים בשלג ובקור ושולחים את טוריהם כסדרם למכתב העיתי!

* * *

מנחם רהט

באו לקלל ונמצאו מברכים

השמאל במאמציו להכפיש את נפתלי בנט, רק מאדיר את תיאורי תיפקודו בגבורה ובתושייה * תדע כל אם עברייה * ואולי בכלל השמאל עובד למען בנט?

הסקרים המתפרסמים חדשות לבקרים, ומשפרים את סיכויי הבית היהודי להיות בין שלוש הסיעות הגדולות בכנסת הבאה, מדירים שינה מעיניהם של לבלרי השמאל. לא פלא שהם מחפשים כל דרך לבלימת הנהירה לבית היהודי. אפילו נזרקו רמזים, שלא החזיקו מים לרגע, על מעורבות הבית היהודי כביכול, בחשדות השוחד הכבדים כנגד ישראל ביתנו.

משהתברר שכל המאמצים הללו פועלים כבומרנג, חיממו שניים מלבלרי השמאל, איטריות קרות מן העבר הרחוק: בנט אחראי למותם של 102 לבנונים בעת מלחמה, לפני 18 שנה. אוי ואבוי! בנט אחראי להרג אזרחי אוייב, בעת מלחמה! שומו שמים! זו סיבה מספקת, לדידם, שלא לתמוך בו בבחירות, ובוודאי לשלול כל סיכוי למינויו כשר הביטחון הבא.

מצד שני, הסיפור הזה עובד כל כך לטובת בנט, ומאדיר את תדמיתו כלוחם ללא חת, עז רוח ורב תושייה, עד כדי חשש, שהשניים בכלל עובדים בחשאי למען בנט...

מדובר בימי מלחמת ענבי זעם (1998) בדרום לבנון. יחידה סודית, זריזה ונחושה, של 67 לוחמי יחידת מגלן הנודעת, התרוצצה בעומק השטח הלבנוני העויין, תחת אפו של החיזבאללה, וניהלה, תחת סיכון חיים מתמשך ואש כבדה, בגבורה ובתושיה, מצוד נמרץ אחר מחבלי חיזבאללה ומַשְגרי רקטות. מפקדה היה מ"פ צעיר, שֵד מִשחת, ושמו נפתלי בנט.

היחידה, כפי שמעידים יודעי דבר ובהם אלוף פיקוד הצפון באותה עת, אלוף (מיל') עמירם לוין, פעלה להפליא. "בנט ואנשיו  תיפקדו אז מצויין," סיפר לוין להארץ (6.1.15). "הוא פיקד על כוח שפעל בעומק ועשה עבודה מצויינת. באיזשהו שלב הוא נחשף והחיזבאללה החל לירות לעברו מרגמות 81 מ"מ. כיוון שהאש התקרבה לכוח הפעלנו אש לחילוץ. הוא שידר קור רוח ולא נכנס להיסטריה."

תדע כל אם עברייה

לבנט ולאנשיו היה הישג מצויין נוסף: למרות שהייה רצופה בשטח תחת אש במשך 8 יממות רצופות, לא נפגע איש מהלוחמים. תדע כל אם עברייה שמפקדם של ילדיה עושה הכול, להחזרתם בשלום הביתה.

אז מה הבעייה? הבעייה לדידם של לבלרי השמאל, אלה שמעולם לא עמדו בנסיון כה מתמשך וכה מסוכן, היא בכך, שעל רקע נפילת מרגמות האוייב מסביב, ביקש בנט להפעיל את התירגולת המקובלת לשיתוק האוייב. חיילוּת במיטבה. אבל לרוע המזל נחת אחד הפגזים של הארטירלריה הישראלית, שנועדה לגונן על לוחמי מגלן בפיקודו של בנט, בכפר הלבנוני כנא, וקטל 102 לבנונים. מי אשם? מי שכיוון את הירי הארטילרי? – מה פתאום? מי שנתן את הפקודה? – גם לא. מי בכל זאת אשם? – בנט, שהפגזים הללו נועדו לחלץ אותו ואת 67 לוחמיו מעמק הבכא. ועל כן, פסקו לבלרי השמאל, הוא אחראי ל"טבח 102 לבנונים." אם זה לא היה עצוב, זה היה בטח מצחיק נורא.

הבנת את זה, ברוך? על פי תפיסתו המעוותת של השמאל ההזוי, זכותם לחיים של 102 הלבנונים תומכי האוייב, גדולה מזכותם של לוחמי מגלן שעוד מעט קט, אלמלא הסיוע הארטירלי הישראלי, היו נופלים טרף חלילה בפני כתישת מרגמות החיזבאללה.

קצין וג'נטלמן

אלא שגם הטענות הללו לא מחזיקות מים. עשרות קצינים יוצאי מגלן הביעו תמיכה בפעילותו הקרבית של בנט: "אנו, מפקדיו ומפקדים ביחידת מגלן, ללא כל שיוך לדעות פוליטיות או שייכות מפלגתית, דוחים את המיתקפות שהיו על נפתלי בנט בתקשורת... כמ"פ במגלן, בנט פעל במקצועיות, בקור רוח, בנחישות ובאחריות רבה, תוך משמעת גבוהה. כל ניסיון להציג את הדברים באופן שונה אינו נכון, מטעה ומגמתי... בנט אינו אחראי לאירוע בכפר כנא. הוא הוביל פעולות רבות ומוצלחות של פגיעה וחיסול מחבלי חיזבאללה בעומק שטחם"

בקיצור, קצין וג'נטלמן. ועל זה חתומים גם קציני מיל' שמשתייכים כיום למרצ, לשלום עכשיו ואפילו לבצלם.

אל"מ (מיל') אסף שביט, סגנו לשעבר של הרמטכ"ל בני גנץ ביחידת העלית שלדג, אמר: "הייתי מפקד מגלן ואני מיניתי את בנט למ"פ. כיום אני איש השמאל הפוליטי... ואני קובע שבנט הוא בחור אחראי, רציני, שפיקד על עשרות מבצעים מורכבים במגלן מול חיזבאללה. הוא החזיר לי את כל החיילים בשלום... באחד הימים אישרתי לו לחרוג מטווחי הבטיחות ולירות, אבל מדאגה לכוחותינו הוא לא עשה את זה. הניסיון להציג אותו כחסר מקצועיות ולא אחראי, חוטא לאמת."

קבלן הביצוע של השמאל

אחת התכונות של קצינים בכירים במילואים היא, שיושרתם האישית גוברת על נאמנותם הפוליטית. אבל הם בבחינת היוצאים מן הכלל. החשש הטורד את השמאל הוא, שבנט יהיה שר הביטחון הבא.

החשש הוא אפוא ששר הבטחון הבא, אם יקראו לו בנט, לא ישמש קבלן הביצוע של השמאל, כפי שקורה היום תחת שרביטו של השר הנוכחי, שבמשמרת שלו מנהלים חקירה פלילית נגד לוחמי צוק איתן שהשליכו נפשם מנגד להצלת עם ישראל, כאילו היו אחרוני העבריינים הפליליים.

החשש הוא ששר הביטחון הבא, בניגוד לנוכחי, לא ירדוף בחמת זעם מתיישבים שבנו בתיהם בשטחים, ולא יתעלם, כדרכו של הנוכחי, מבנייה מסיבית ערבית בלתי חוקית. תשאלו את שגיא קייזלר שביתו, שנבנה על אדמות מדינה בישוב קידה, נהרס באישון לילה, ואת בעליהם של עוד חמישה בתים שנהרסו בפברואר ביצהר, כפעולת נקם ילדותית על כך שנערים שאינם מתגוררים בישוב גרמו נזק לרכוש צבאי.

החשש הוא שהשר הבא לא ינשל חקלאים יהודיים מאדמתם ללא משפט, כפי שנעשה לאלעד מובשוביץ, תושב סוסיה ולוחם סיירת מטכ"ל לשעבר, שכרם היין שלו מזה שני עשורים, המשתרע על פני 20 דונם, נעקר בזדון לב, רק בגלל טענת סרק של ערבי שמעולם לא הוכיח בעלות על הקרקע.

החשש הוא שהשר החדש ימחק את הנחיית שר הביטחון לאלוף הפיקוד, לחסום מידע מן המתיישבים ולמנוע מהם עיון ברישומי בעלות המקרקעין, מחשש שיתברר שלתלונות נגדם אין שחר.

החשש הוא שהשר החדש יקבור את ההקפאה השקטה לזמן בלתי מוגבל בבניה בשטח, שעל מימושה מופקד המינהל האזרחי.

החשש הוא שהשר החדש יפסיק לכבול את ידי צה"ל במאבק נגד מיידי האבנים וזורקי בקבוקי התבערה, וימנע השפלתם של חיילינו בידי ערבים וגורמים זרים.

החשש הוא שהשר החדש לא ישמיע דברי הבל בדבר הוצאת אירגון להב"ה הלוחם נגד התבוללות אל מחוץ לחוק.

החשש הוא שהשר החדש יבין שמשימתו הבלעדית היא להגן על יהודים ולהילחם בטרוריסטים עד חורמה – ולא להיות קבלן הביצוע של השמאל הקיצוני.

* * *

באבל על מות האיש הנהדר

דני קדרי

בן כפר סבא

בוגר כדורי

חבר גרעין "שדמות"

ממייסדי קיבוץ עין גדי

חקלאי וכוורן מסור כל ימיו

וגם שוגה בחלומות

הלווייתו התקיימה ביום שני האחרון

במושב גן חיים

תנחומינו לכל המשפחה

* * *

פרופ' אשר מעוז

בין "ידיעות" לדעות

לקראת הבחירות המתקרבות מתאר פרופ' אשר מעוז את חילופי המכתבים סביב תלונה שהגיש נגד כותרת אנונימית התוקפת את ראש הממשלה, שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ערב הבחירות הקודמות.

בימים עברו ידענו בעיקר עיתונות מפלגתית. היה רע? היה דווקא טוב. ידעת שאם אתה קורא את "דבר" אתה שומע את קול מפא"י ואם אתה קורא את "הבוקר" אתה מאזין לקולם של הציונים הכלליים. כמובן שאם אתה קורא "חרות" אתה מקבל את דברה של תנועת החרות ואילו אם אתה קורא את "קול העם" אתה מקבל את דבר המפלגה הקומוניסטית. חד וחלק, בלי מסווה ובלי יומרה לאובייקטיביות.

כיום העיתונות המפלגתית פסה כמעט מן הארץ והיא מצויה רק בשולי המפה הפוליטית. לכאורה טוב. היום אתה מקבל עיתונות אובייקטיבית שאתה יכול לסמוך על הכתוב בה.

האומנם? ברור כי ל"ישראל היום" יש אג'נדה ושהיא תומכת בצד מסויים – יש יאמרו, באיש מסויים – של המפה הפוליטית. ברור לנו שגם ל"הארץ" יש אג'נדה ויש מי שהעיתון חפץ ביקרו.

אך מה על השאר – "ידיעות אחרונות" למשל. לכאורה המדובר בעיתון ששיקוליו מסחריים בלבד והוא חף מאינטרסים פוליטיים. כך הדבר לכאורה. למעשה, יש ויש גם ל"ידיעות" אג'נדה וגם לו ישנם אישים פוליטיים שביקרם הוא חפץ, ואחרים שאותם הוא מתעב.

כל זה לא היה חמור כל כך אילו העיתונים לא היו מסווים את האג'נדה שלהם ובעיקר אילו נהגו על-פי כללים של עיתונות מקצועית, שלא לומר הוגנת. סוגיה הנוגעת בבסיס העשייה העיתונאית הינה החובה לבדל דעות מעובדות, פרשנות מחדשות. למרבה הצער כמעט כל העיתונות כולה חוטאת בכך.

ושוב – יש להבדיל בין עיתונות עצמאית לכאורה לבין עיתונות מטעם. מי שקורא את "המודיע" או את "זו הדרך" אינו מצפה למצוא בהם דיווחים אובייקטיביים וברור לו שהעיתון מערב ידיעות בדעות עד לבלי הכר. שונה הדבר כשהוא קורא עיתונות שאינה מפלגתית או תנועתית. דבר זה חשוב במיוחד בימי בחירות שמתרגשים עלינו לעתים מזומנות.

ב-25 לדצמבר 2012 הגשתי תלונה לנשיאת מועצת העיתונות נגד "ידיעות אחרונות", עורך העיתון והכתב איתמר אייכנר בגין פרסום שנעשה בעיתון באותו יום. בתלונתי תיארתי כותרת צעקנית שהתפרסמה בבולטות רבה בעמוד השער של "ידיעות אחרונות", והפנתה לידיעה על עמוד שלם מעמודי החדשות המצטטת "גורם מדיני רם דרג" הטוען כי "נתניהו מוביל לאסון". הידיעה לא כללה שום גילוי חדש, והתווספה למסע שניהל העיתון נגד בנימין נתניהו. למרות שהוצגה כידיעה חדשותית, היה זה מאמר דעה לכל דבר ועניין, המממש את החשש מפני החיסיון העיתונאי כמי שיביא להחדרת דעתו של כתב או של עיתון המסתתרים מאחורי "מקור אנונימי".

"כמובן שלעובדה ש'גורם בכיר', המזוהה בשמו ובתפקידו, יוצא נגד מדיניותו של ראש הממשלה, ישנה חשיבות," כתבתי. "מובן אף שלמקור שחשף אותו גורם יש להעניק חסיון. פחות מובן מפני מה יש להחסות את זהותו של גורם, שבכירותו ידועה לכל היותר לכתב העיתון ולעורך, המסתייג ממדיניותו של ראש הממשלה, שאזיי אין כל ערך ל'ידיעה'. חוששני כי העיתון, הכתב והעורכים ניצלו את העיקרון המקודש של חופש העיתונות ואת החיסיון העיתונאי לצורך תעמולת בחירות בוטה.

"דומני שעל בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות לומר את דברו. הייתי מציע, בנוסף לכך, שתנחי את אמצעי התקשורת ביחס לחובותיהם המוגברות דווקא בתקופה של בחירות לכנסת."

מאחר שצפיתי שב"ידיעות אחרונות" יבקשו לתקוף אותי אישית הקדמתי לתלונה את הדברים הבאים: "בטרם אפרט את התלונה עלי להבהיר: אין לי כל קשר עם רשימת 'הליכוד ישראל ביתנו' ומעולם לא השתייכתי למי ממרכיביה. גם את ראש הממשלה אינני מכיר היכרות אישית. תלונתי מוגשת כאזרח המדינה, כמשפטן וכמורה המלמד משפט חוקתי ותקשורת ומכהן כדיקאן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס."

כפי שצפיתי, בא-כוח העיתון, עו"ד מיבי מוזר, שהוא מבכירי הפרקליטים בישראל, לא הסתפק בדחיית טענותיי בטיעון המוזר שמדובר "בידיעה עיתונאית" וכי "יש חשיבות רבה לכך שגורם מדיני רם דרג הוא שמעלה ביקורת זו." לטענתי שמדובר בערבוב בין ידיעה ודעה הגיב הפרקליט בנוסח המתחכם הבא: "הידיעה היא בכך שגורם מדיני בכיר אמר דברים המתייחסים למדיניות הממשלה והעומד בראשה. כל מה שהובא מפיו של הגורם היה באופן ברור בגדר הבעת דעה של אותו גורם רם דרג" [ההדגשות הופיעו במקור].

וכצפוי, כאן בא הפאנץ'-ליין: "אין זה מתפקידה של מועצת העיתונות למנוע פרסום ידיעות או דעות שאינן מוצאות חן בעיני המתלונן, מטעמים פוליטיים או אחרים."

בתגובה לדברים הללו כתבתי: "אני מיצר צער רב על הציניות שפשתה במקומותינו, כאשר תלונה שמוגשת נגד עיתון מובילה מאליה לנבירה בשאלה הרת-הגורל מה יוצא למתלונן מהגשת התלונה ולתליית המניע ב'טעמים פוליטיים או אחרים' של המתלונן. מאחר ועו"ד מוזר מכיר היטב את המילייה שבתוכה אני פועל הוא בוודאי מודע לכך שלא תצא לי כל טובה מתלונה שעשוייה להתפרש, גם אם בעקיפין, כמביאה תועלת לראש הממשלה או למפלגתו.

"מעניין הדבר שהאפשרות הפשוטה, לפיה המניע לתלונה הנו דאגה כנה למעמדה של העיתונות – וכן, גם לחופש העיתונות – כלל לא עלתה על דעתו של עו"ד מוזר. ציפיתי כי דווקא ההיכרות ארוכת השנים בינינו ושיתוף הפעולה האקדמי הממושך בתחום חופש הביטוי והעיתונות ייצרו אצלו דעה טובה יותר עליי. למעשה אני בטוח בכך, שאלמלא כן אינני סבור שמשרדו היה פונה אליי בבקשה לתמוך בעמדת המשרד בסוגייה של חופש העיתונות, שהיתה נשוא דיון משפטי, 'משום שלתמיכה מוסרית של אישיות ברמתך תהייה השפעה משמעותית על בית-המשפט.'

"אני רוצה להבטיח לעו"ד מוזר כי גם אילו היתה ח"כ חנין זועבי מושא הפרסום ואילו היה העיתון מצטט מקור ביטחוני רם-דרג שהיה מכריז, ערב בחירות, כי בחירתה לכנסת תהווה סיכון בטחוני חמור הייתי מגיב באותה צורה ממש.

"מובן לי התכסיס הפרקליטי להסב את הדיון מעיסוק בנילון להטלת דופי במתלונן. עם זאת יש לזכור כי לא מניעיי – האמתיים או המדומיינים – הם נושא הבירור אלא דווקא ההתנהגות של מרשתו. דבר אחד אינני מבין, וזאת דווקא לאור ההיכרות הקרובה בינינו – כיצד זה הגיע עו"ד מוזר למסקנה שהדברים שיוחסו לאותו מקור אינם מוצאים חן בעיניי מטעמים פוליטיים?"

היועצת המשפטית של מועצת העיתונות החליטה שלא להגיש תלונה נגד "ידיעות אחרונות". נימוקה היה: "להחלטה של העיתון להטיל חיסיון על זהותו של 'הגורם רם הדרג' שדבריו צוטטו בידיעה, יש השלכה ישירה על המשקל שמייחס הציבור לידיעה. לקורא ברור שבגלל סירובו של הדובר להיחשף, לא ניתן לשפוט את מניעיו, ולכן יש להתייחס לדבריו בזהירות."

עם זאת הציעה היועצת להעלות לדיון בנשיאות את השאלה אם יש מקום לקבוע כללי אתיקה ספציפיים לתקופת בחירות. ואכן התקיים דיון במליאת מועצת העיתונות וזומנתי אליו. מלאכתי הייתה קלה. כל חברי המועצה התבטאו בחריפות נגד "ידיעות אחרונות". אסתפק רק בשני ציטוטים מן הדיון הארוך שהתקיים.

פרופ' יחיאל לימור אמר: "אני חייב להודות, כשראיתי את הידיעה הזאת בעיתון, הרגשתי מאוד לא נוח כי היא בניגוד לכל הנורמות המקצועיות."

השופט בדימוס גבריאל שטרסמן, מי שהיה עיתונאי בכיר וכיהן כאומבודסמן ב"מעריב", היה אף חד יותר: "הידיעה הזאת, היא לא ידיעה בכלל. זאת הבעת דיעה. וכהבעת דיעה מקומה בעמוד דיעות, או שיהיה כתוב מעליה 'דיעה', כדי שבאמת יעמדו על ההקפדה שנמצאת בתקנון האתיקה, של הפרדה בין דיעה לידיעה [...] לא יכולה להיות הערכה מגורמים אנונימיים. אין דבר כזה."

לסיפור האמור יש נדבך נוסף שמצביע על חומרת הפרסום. יומיים לאחר פרסום הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות", הופיעה הכותרת במודעה ב"מעריב" מטעם מפלגת התנועה. מתחת לכותרת המקורית נוסף המשפט: "מה שהוא יודע צריך להפחיד את כולנו."

אנו ניצבים שוב בפני בחירות. האם התנהגותה של העיתונות תשתנה? בגילי אינני תמים עוד.

פרופ' מעוז מכהן כדיקן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס ועמד בראש הוועדה לבדיקת סוגיית החיסיון העיתונאי. המאמר פורסם באתר "העין השביעית".

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

תקוה וינשטוק

1. על "גלי  חיי" מאת אליהו ברכה

טפר הוצאה לאור 2005

ממש במקרה נזדמנו לי לאחרונה בה בעת שני ספרים על יהדות מצרים במאה שעברה: הרומן הספרותי-ביוגראפי "סולם יעקב" של ז'קלין כהנוב (עליו כתבתי בגיליון הקודם) והביוגראפיה העלילתית המהווה מסמך היסטורי "גלי חיי" של אליהו ברכה.

    השוני בין שני הספרים גדול ביותר אך יש ביניהם קווי השקה: שניהם ראשיתם בארץ הנילוס וסופם בישראל, וגם תאריכיהם סמוכים זה לזה: כהנוב נולדה בקהיר ב-1917 ועלתה לישראל ב-1954. ברכה נולד באלכסנדריה כעשר שנים לאחר מכן, ב-1926, ועלה לארץ ב-1946.

ברכה, חבר תנועת נוער ציונית באלכסנדריה, עלה בקבוצה של 168 בני נוער ממצרים והוא בן 19. שלוש שנים לאחר מכן, זמן קצר אחרי קום מדינת ישראל, חזר למצרים כשליח המוסד לעלייה ב'. האחים המוסלמים כבר איימו על היהודים, צעירים ציוניים הושלכו לכלא, רבים  רצו לעלות לארץ ולא ידעו איך.

"לא קל למדינת ישראל להוציא את בניה מעבר לגבול," אמר לברכה שאול אביגור, מנהל עליית המחתרת. "אתה אחד האנשים המעטים האלה. שמור על עצמך היטב – קודם כל כי עליך לשמור על עצמך ושנית כי אין לך מחליף."

ברכה הצעיר ביצע את המשימה בהצלחה יתרה. עם צוות עוזרים העלה ארצה 13 אלף יהודים, חזר בשלום וזכה לשנים רבות של פעילות ונחת.

לתפקיד נבחר ללא כל ניסיון קודם, אך כבר בנעוריו במצרים, הצטיין בן העניים הזה, שהתייתם בגיל 8, בתושייה ובשכל טוב. בשלוש שנותיו בארץ היה חבר קיבוץ (גבע), לקח חלק בהתנגדות לבריטים ב"שבת השחורה", נפצע, ישב בכלא, עבר הכשרה ואימונים ולחם בנגב המכותר.

הוא חזר לקהיר, לא לאלכסנדריה בה נולד והיה מוכר, בזהות של אזרח צרפתי תחת השם מקסי. רבים מהיהודים שהעלה מכירים אותו עד היום בשם הזה. מבצע העלייה עבר מפה לאוזן.   ברכה יצר קשרים עם יהודים בעזרת אנשי סוד נאמנים, כולל קראים, התכתב עם "המוסד' בפריז באמצעות דיילות מטוסים שהעבירו מעטפות תמורת תשלום מזערי, והתיידד עם דיפלומטים זרים, בהם קונסול צרפת בקהיר, קוב דה מירוויל, לימים שר החוץ בממשלת דה גול. ידיד גדול של ישראל. מדי חודש העלה חמש מאות איש. ישראל ביקשה שיתמתן, כבר אין אוהלים לעולים, אבל הוא התעקש: "אנשים עזבו את מקום עבודתם ואת בתיהם. השלטונות המצריים לא מתעניינים אבל מצב זה יכול להשתנות בן רגע." גם על העלאת יהודים מוגבלים לא ויתר.

כל זאת תוך סכנה תמידית וחשש שזהותו תיחשף. "גלי חיי" חושף שני מקרים בהם כמעט והתגלה: פעם פגשו­­­­ֹ ידיד שתהה על שאינו בארץ ישראל. ברכה התחמק מיד בתואנה כי ישב בכלא במצרים. ופעם, במלון פאר, ננעץ בו מבט של גנרל מצרי שנפל בשבי ישראל בכיס פלוג'ה, וברכה תיחקרו. היה ברור שהגנרל זיהה אותו, אבל לא שש כנראה להעלות את פרשת שביו, והמפגש עבר בשלום.

"גלי חיי" הוא מהספרים החושפים פרשות עלומות של פעילות במחתרת בארצות אוייב, מגלים טפח ומכסים טפחיים, שאותם אין לגלות עד עצם היום הזה.

אחרי שהעביר בהצלחה את יציאת מצרים וגם ניהל בכישרון מעברה בכפר סבא, נשלח ברכה  למשימה נוספת: לארגן מאלג'יר את מבצע עליית יהודי מרוקו לישראל. המשימה היתה קלה לאין ערוך מזו שבמצרים. הצרפתים ששלטו אז באלג'יר התעלמו מעליית היהודים, והיא נעשתה כמעט ללא כיסוי, שלא כממשלת מצרים, שהקפידה מאוד על מהלכים שנראו לה מסוכנים.

כל כך נעים לקרוא שאדם שחירף את נפשו למען המדינה והעם זוכה לסוף טוב, לתגמול, לכבוד ולנחת. אליהו ברכה שב סופית לארץ עם רעייה, דינה רוזנטל, שהיתה אסירת ציון במצרים, ופותח בקריירה שנייה הנמשכת ארבעים שנה: הוא מנהל את חברת הספנות "אל ים" ולאחר מכן חבר הנהלת "צים". 13 שנה שימש גם חבר מועצת רשות הנמלים והרכבות. משפרש המשיך בפעילות ציבורית בתנועת ההתנדבות רוטרי בחיפה והגיע להיות נשיא רוטרי ישראל.

"גלי חיי" מכיל גם צילומים ומידע על יהודי קהיר ואלכסנדריה, שהיוו מיעוט קוסמופוליטי מגוון. הספר כתוב בקיצור ובדייקנות, בצורה מעוררת אמון. בחלקו האחרון אוסף של מכתבי תודה ושבח שקיבל ברכה מראשי המדינה. לכולם זכה ביושר. אבל מוטב היה בלעדי פרסומת זו, שאינה מתיישבת עם הצניעות של שאר חלקי הספר.

2. לזכר האח, שלומי וורצל

 ב"היכל התרבות" בפתח תקווה מוצגת תערוכת "שיעורי ציור" של אבי וורצל, יליד פתח תקוה . בתערוכה ארבעים יצירות כולן חדשות – דיוקנאות, דיוקנאות אישיים, טבע דומם, אינטיריור ועוד. הציורים מתאפיינים באווירה רומנטית קלאסית. גם הטבע הדומם – כלים ופירותֿ – מקבל תכונות אנושיות. אלה ציורים בצבעי שמן על נייר – וורצל חוזר לטכניקת צבעי השמן שזנח בשנים האחרונות. לקראת התערוכה שיפץ האמן ושידרג את תערוכת המקטים שלו – 25 תפאורות להצגות,ימי יובל וארועים מרכזיים ברחבי הארץ – המוצגת דרך קבע ב"היכל התרבות".

   את ההכנסות ממכירת התמונות מקדיש וורצל לזכר אחיו הבכור שלומי, שלום ישעיהו (שלום על שם סבו, הסופר והמסאי שלום שטרייט, ממייסדי "אחד העם", הגימנסיה הראשונה בפתח תקוה, וישעיהו כשם אחי סבו, ישעיהו  שטרייט שהיה מנהל בנק בפתח תקוה. לזכרם "רחוב האחים" בעיר). שלומי צנח ונפטר אשתקד לפתע בגיל 59, כשלושה חודשים אחר מות אימו, הסופרת לילדים אסתר וורצל שטרייט ("אורי", "אליפים").

שלומי, פרסומאי, יזם עם קבוצת ידידים ותיקים של "הפועל" פתח תקוה את "החוג הכחול" שנועד להעניק שוויון הזדמנויות לנערים נזקקים המשחקים במחלקת הנוער של קבוצת הכדורגל "הפועל" פתח תקוה, ולממש את כישרונם ככל האפשר. הוא דאג לביגוד חורף לנערים (בעיקר לתלבושת הספורט הכחולה, מכאן השם "החוג הכחול"), למילגות ולשיעורי עזר בלימודים ולמעקב אחר התקדמותם בבית הספר, ואף סייע למשפחותיהם בשכר הדירה. בימי שישי היה אוסף אוכל למשפחות מהעמותות לחלוקת מזון בעיר. לקראת החגים העסיק במשרדו שני עובדים לקבלת טלפונים מנזקקים. עם אשתו מירי ערך ערבי התרמה לקבוצה. "הייתי מביא להם ציורים שאספתי למעין מכירה פומבית," אומר האח האמן. "נראה לי טבעי ביותר להקדיש לו את תערוכתי."

    לאחר מותו נקרא החוג "החוג הכחול על שם שלומי וורצל."                                                                                                                                                                                                                                                                                   

3. "מגדל ג'י" מאת עדנה מיטווך-מלר

צבעונים הוצאה לאור, דצמבר 2014

מגדל רב קומות אינו מהווה בדרך כל נושא למשוררים, ודאי לא למשוררים ומשוררות ליריים. אם הם כותבים על מבנים הרי אלה בתים קטנים צמודי קרקע ומכוסי רעפים. אחרי תריסר ספרי ליריקה טהורה על ים ומוסיקה, טבע ואמהות, הוציאה עתה המשוררת עדנה מיטווך-מלר ספר המוקדש במפתיע דוקא למגדל זכוכית ופלדה.   

   "מגדל ג'י" (על שם בונהו, הקבלן גינדי) הוא ענק בן 28 קומות המשתרע על שני רחובות: בחזית ברחוב אבן גבירול הוא מציע בתי עסק מפוארים, ובשדרות שאול המלך, הסואנים פחות – 90  דירות מגורים עם בריכות שחייה ואקוסטיקה אחרת ושאר מנעמים לגבירים. פלג המים המרצד בכניסה אינו אלא אפס קצהו של הון העתק המושקע בבניין.

מיטווך המתגוררת בסמוך ומרבה לכתוב על סביבתה ("גן דובנוב", למשל) צפתה יומיום בשלבי הבניין המתנשא במקןם ששימש מגרש חנייה, והוא בדרך לשמיים, צפתה בפועלים הסיניים הקטנים על כובעיהם הכתומים, ובכרזות המבטיחות אקוסטיקה חדשה וכל הגדולות והנצורות. היא ראתה את דחפורי הענק, החציבות וקידוחי-היהלום, וכותבת: "בין לילה הושתלו  עמודי הברזל / הרקיע עמום, הירח בטל / לפנים נשמו כאן פרדס ותל / נגינות וזמירות / שיחות עם האל." (מתוך השיר "מעקפים").

"המגדל העצום מעורר אימה / כל בוקר חדש הוא חשש וחידה... לא למעוד, לא ליפול."

הועם זוהרם של בתי בידרמן ברחוב השופטים, שבו גרה המשוררת, ושל הרחובות הנלווים אליו. הבתים בני ארבע וחמש הקומות, שנחשבו לשיא הייחוס במאה העשרים, שרויים עתה בצילו של המגדל בן המאה העשרים ואחת: "החורף שצץ מהסגר / חושף עם הגשם את אותו ההבדל / בין צנעת השכונה לשפעת הפאר. / אנו נקטן ונהא חגבים מול פלאי העולם החדש המזמין."

בהקדמתה לספר אומרת המשוררת: "ביקשתי לשמור על יופייה ועל ייחודה של השכונה התל  אביבית הזאת בצפורניי, בעטי, בשתי ידיי... לנצור את ערכיה האורבנים והאנושיים וגם לחבוק את החדש, הבלתי מוכר... לקדם בברכה את הצווים והסגולות של המחר."

ברור לה כי העיור והתיעוש זורמים מהר ואין לעצרם. גם מגרש החנייה שנעלם, ש"צחוקי ילדים פעמוני אצטרבוליו" – היה פעם פרדס פסטורלי – נעקר לטובת העיר שצמחה. תל אביב אצה קדימה, 'כאן תקום תל אביב חדשה / תקום עיר כלה." היא משוררת אופטימית ומאמינה ש"גם מתוך צלו של המגדל / ירחפו יוני שלום עם פתק."

ב"מגדל ג'י" 65 שירים מחורזים בלשון האופיינית למשוררת – מוקפדת, אך בגובה העיניים, בלי מילים שיש לחפשן במילון. החרוזים זורמים בקצב ונעימים מאוד לקריאה. בספר ארבעה שערים, כל שער עטור בצילום המגדל. יש בו גם שירים בנושאים המוכרים  של המחברת – שיר ליום הולדתו של בעלה המנוח, המוסיקאי והמלחין עמוס מלר. שיר לבתה, ושני שירים מכמירי לב על בנה האוטיסט. האםא גאה בבן שהגשים את חלומו והיה לשופט כדורגל: "הנה ניצחת במירוץ / השכם בבוקר / ילקוטך / הדגל / הפנקס /כרטיס אדום צהוב למראשותיך."

אבל בשיר הבא, "שני מפגשים", היא אומרת: "הטייסים הצעירים הגרים בשכירות / ...לו רק שיערו כי יכולת להיות כמעט אחד מבינותם / ...הרוקחת היפה בסופרפארם השכונתי יכלה בעצם להיות כלתי, בת זוג מופלאה כמעט לך, בני / ...שופט הכדורסל הבין לאומי יכול היה להיות כמעט אתה בני... אבל הם מורסות קבועות / שנותרו מכויות על עלם כמותך / לא יהיו לעולם."

   שירים על החדש לצד הישן האופיינים לדורנו. אולי ספרה היפה ביותר של עדנה מיטווך עד כה.

אהוד: כאשר קיבלתי עותק של ספר השירים "מגדל ג'י" הייתי משום מה משוכנע שמדובר בספר שירים אירוטי על נקודת ג'י המתנפחת כמגדל בעת גירוי.

* * *

אילן בושם

 9 שירים ל"חדשות בן עזר"

ינואר 2015

שירה בכל מחיר

אַרְבָּעָה עֵטִים מוּכָנִים לִכְתֹּב

– טוֹב אוֹ לֹא טוֹב –

רַק לִכְתֹּב...

התקף לב

עַל מָה וְלָמָּה, יְדִידִי הַיָּקָר

תָּקַף אוֹתְךָ לִבְּךָ?

מֶה הָיָה לוֹ עָלֶיךָ?

חוֹלֶה קָשֶׁה

עוֹד מְעַט קָט

יְלַוּוּ אוֹתוֹ לְאַט לְאַט

CUT.

אוֹדָה לאדם פשוט שמת ונקבר

כָּעֵת, אֵיזוֹ קִרְבָה,

אֵיזוֹ קֵרְבָה!

וְלֹא נוֹדַע

כִּי בָּא אֶל קִרְבָּהּ...

רגליה

אֲנָשִׁים נָפְלוּ מֵהָרַגְלַיִם

בִּגְלַל הָרַגְלַיִם...

איזה מין שאלה

וּמַהוּ הַשֶּׁסַע בַּשִּׂמְלָה

מִצַּד יָמִין,

(הַזּוֹעֵק לַשָּׁמַיִם)

אִם לֹא מִין?

עקבותיה

לְהִתְפּוֹצֵץ!

(מַמָּשׁ לְהִתְפּוֹצֵץ)

חָשׁ הַכֶּלֶב וּמָשַׁךְ;

כְּשֶׁעָלָה עַל עֲקָבוֹת רֵיחָנִיּוֹת

סָרוּ מִמֶּנּוּ כָּל הָעַכָּבוֹת,

וּבְעָלָיו אַחֲרָיו נִשְׂרַךְ.

בָּהּ

נַנָּס הִרְהִיב עֹז

לְהִכָּנֵס בַּחֹשֶׁךְ בְּלִי פָּנָס

וּבְלֹא מוֹרָא לַמְּעָרָה

וְשָׁמָּה בִּלְתִּי מְהֻסָּס

חָשׁ עַצְמוֹ כְּמוֹ טַוָּס...

פגישות בבית קפה

שְׁנֵי חֲבֵרִים הָרְגִילִים לָשֶׁבֶת שָׁעוֹת יַחַד עַל כּוֹס קָפֶה –

אֵרַע שֶׁבָּא אֶחָד לְבַד

בְּלִי הֶחָבֵר,

חָשׁ עַצְמוֹ בָּדָד

וְהָלַךְ מַהֵר.

* * *

הלוחמת העזה בפושעים הנאצים הלטביים

דברי הספד לזלמה חייט ז"ל,

שנשא חתנה יוסי אחימאיר בהלווייתה

"פאלדייאס מילואה מייטין" – כך נסתיים כל מיפגש בין האם והבת, בין "תותה" שלנו, לבין המסורה לה יותר מכל, נעמי שלנו, במוסד הסיעודי שבו שכנה אימא-סבתא זלמה בשמונה שנותיה האחרונות. "תודה בתי היקרה," בתירגום הדל מלטבית לעברית וראית מן הצד את האהבה ללא מיצרין ששררה בין השתיים.

אז לפני שאני אומר כמה מילים על אימנו, על זלמה חייט, שהנה היא מוטלת כאן לפנינו, אני רוצה לומר כאן קודם כל תודה בשם כל בני המשפחה.

תודה לנועמינקה שלנו - על ההקרבה, על המסירות, על כל מה שעשית למען אימא שלך, במיוחד בשנות אישפוזה, דבר שלא בכל יום רואים כמוהו. גם כשמדובר בין אם לבת.

ארוכה וקשה היתה דרכה בחיים של זלמה שלנו. דרך חתחתים, עד שזכתה לנצח את אויבייה, אויבי העם היהודי, את מבקשי נפשה – את הגרמנים והלטבים הנאצים מצד אחד, ואת המדכאים הסובייטים מצד שני.

את, זלמה, יחד עם גרישה ושתי הבנות, שולמית ונעמי, הגעתם ב-1971 אל חוף מבטחים, אל מחוז כיסופייך, אל המולדת המתחדשת של העם היהודי, משאת נפשכם הציונית, ובאת אל המנוחה והנחלה. מאחור נותרו הורייך, אמה-נחמה ויוסף, אחותך פאולה ועוד קרובי משפחה – שנרצחו בידי הנאצים.

את, היהודיה הגאה, היפה, הטמירה, שאיש לא יכול להיות אדיש כלפי הופעתך המצודדת ואישיותך הכובשת, את והציונות גברתם על האנטישמים, על הפושעים – בין אם הם לטבים, גרמנים או רוסים, רודפי העם היהודי, ובניתם מחדש את ביתכם, בבת-ים.

לא רק לנכדים זכית, זלמה, כי אם גם לנינים – שיזכרוך באהבה ובחום לעד.

מכאן, מחוף המבטחים של ארץ-ישראל, שבה זכית לחיות כמעט מחצית משנותייך, חזית בהתמוטטות השלטון הקומוניסטי, בקיצה של בריה"מ, ומכאן המשכת, זלמה, את שליחות חייך, להעמדה לדין של פושעים נאצים-לאטביים, בעדויות המכריעות שנתת נגד שלושה מהבולטים שבהם: הרברט צוקורס, קונראד קלאייס ו-ויקטור אראייס, ימ"ו.

באפריל 1998 התקיימה פגישה מרגשת בדירה הצנועה בשכונת רמת הנשיא. זלמה אירחה בביתה איש-מיסתורין שנודע עד יום מותו בכינוי "אנטון קינצלה", ורק מעטים במוסד, ואפילו לא זלמה עצמה, ידעו את שמו האמיתי – יעקב מידד, "מיו", זיכרו לברכה.

הוא בא להגיש למארחת שי – את הספר "חיסול התליין מריגה", הלא הוא הפושע הלטבי  הרברטס צוקורס. בהקדשה בספר נכתב: "לגב' זלמה חייט – בהערצה, אנטון קינצלה."

בהערצה – ולא בכדי, כפי שסיפרה זלמה לכתב "מעריב", שדיווח על המיפגש. הכתבה החלה בעמוד הראשון של העיתון, עם תמונתה של זלמה, וכותרתה הנפרשת לרוחב שני עמודים, היתה:

זלמה חייט: "אתם נקמתם את נקמתנו!"

מר קינצלה: "זו היתה מצווה להרוג את האיש הזה!"

הכתבה נפתחת במילים אלה: "זלמה חייט אומרת, שאנטון קינצלה וחבריו היו הזרוע הארוכה שלה. 'אתם עשיתם את העבודה בשבילנו, בשביל כל ניצולי השואה שאיבדו את משפחותיהם בגלל פושעים כמו צוקורס.'"

מדוע קינצלה-מידד העריץ את זלמה?

כי היא היתה עדות חיה להתעללות פושעים כמו צוקורס ואראייס, ביהודי ריגה. "הם היו נלהבים לרצוח אפילו יותר מהגרמנים!" – אמרה. בגטו בריגה היא ראתה את שני הנאצים הללו מרביצים לכל יהודי שנזדמן לידם. "אמרתי לאחותי, כי אני אמות כפי שאני רוצה, והחלטתי להתאבד."

ואולם כשסיפרה זאת לידיד לטבי, יאניס ואבוליס, הוא הסתיר אותה בדירתו השכורה בשנים הנוראיות ההן, בלי שיתר דיירי הבית יודעים על קיומה.

כך ניצלו חייה.

מדי פעם היו באים לאותו בית פושעים לטבים כדי להשתתף באורגיות פרועות ולהשתכר. "הייתי שומעת אותם ממקום המסתור שלי," סיפרה זלמה. "ערב אחד הגיע צוקורוס. הוא היה שיכור ונפנף באקדח שלו, והתפאר שהרג בו באותו יום 300 יהודים."

על כל זה העידה זלמה באומץ במשפט הפושע אראייס שהתקיים בהמבורג (הוא נדון למאסר עולם) ובעדות מוקלטת ארוכה, בת למעלה מארבע שעות, שנמסרה, באנגלית המשובחת שלה, לפרוייקט ההנצחה של סטיבן שפילברג.

תוכלו לצפות בה ביו-טיוב.

ב-1944 זלמה ויאניס, או נאנק בפיה, מצליחים לברוח לשטוקהולם. בשובם לריגה כעבור כשנה וחצי, נחשדו בריגול, בפעילות אנטי סובייטית. נאנק נשלח למחנה עבודה בנורילסק, לעשר שנים, זלמה נעצרה ושוחררה, שוב ושוב, ואף נשלחה לטיפול פסיכיאטרי כפייתי.

בשנה שעברה נפתח מוזיאון חדש בריגה – מוזיאון הק.ג.ב., המציג את אימי המשטר הסובייטי בלטביה. נעמי זכתה להיות בין המבקרים הראשונים בו. בעודה משוטטת בחדרי התצוגה, שבהם התעללו הסובייטים באסיריהם, הזדקרה לפתע לעיניה תמונת אימה, בת 26, מצולמת בחזית ובפרופיל.

זו התמונה שבה צילמו הרוסים את החשודה בריגול נגדם, זלמה-זלדה שפשלוביץ, ומעליה הכתובת: "כל אחד יכול להיות אשם."

זלמה נעצרה, זלמה הואשמה, זלמה עמדה בגבורה מול כל מדכאיה, שונאי העם היהודי – וניצחה.

ב-1945 שב לריגה צבי גרישה חייט, אחרי שהצליח לברוח מלטביה עם כניסת הגרמנים. השניים נפגשו, התחתנו, וחלקו ביחד חלום אחד – להגיע לארץ-ישראל. הם דיברו ביניהם בגרמנית, אך גם עברית, שהיתה השפה הסודית שלהם, כאשר לא רצו שהבנות יבינו על מה הם מדברים ביניהם.

בבית לא היתה טלוויזיה – כי כל הערוצים היו תעמולתיים-סובייטיים. אסור היה להאזין לתחנות רדיו מקומיות – כי השירים היו רוסיים בלבד. האזינו, ככל שניתן לקלוט, רק לקול אמריקה ולקול ישראל. זו היתה האווירה. פחד מפני המשטר וזילזול בו.

שררה גם מצוקה כלכלית – אבל שתי הבנות לעולם לא חשו בה. כל צרכיהן מולאו. הן גדלו באווירה של תרבות, אמנות, יהדות, ציונות, ניקיון וסדר.

זלמה הגיעה ארצה עם משפחתה, זכתה לאריכות ימים ולחיים טובים עם משפחה אוהבת, שהנחילה לה אושר ונחת, לימדה אנגלית לתלמידי שכונת מגוריה, ובכל הזדמנות חזרה אל זיכרונות חייה ומוראות חייה.

גם בשנים האחרונות, מאז פטירתו של גרישה ב-1998, וכשהיתה מאושפזת במרכז האלצהיימר – כל מחשבותיה, הגיגיה, של זלמה-תותה, היו נתונים לימי נעוריה בלטביה, לטוב ולרע.

כשהיא מסבה אל השולחן בחדר האוכל, או שוכבת במיטתה, חלושה ועייפה, שמעת ממנה על הילד הרעב בגטו, או על האקציה הראשונה, או על אימא ואבא שלה, אחותה פאולה, אחיה זליג, ועל הגירסה דינקותא של תנ"ך ועברית שלמדה עוד בעיר הולדתה קולדיגה, ואיך לא – פסוקי שירה בשפות שידעה על בוריין: לטבית, גרמנית ואנגלית, ואותם דיקלמה לעצמה.

זכית, זלמה, לחיות 43 שנה כאזרחית חופשית במדינת ישראל, ולרגע אחד לא חדלת להתפעל מעצם היותך אזרחית גאה של מדינת היהודים. ראית במדינה שלך רק את האורות.

והנה היום אז נטמנת באדמת הארץ, שאליה חתרת כיהודייה גאה, ובה צמח דור הממשיכים של צאצאייך. הנה את שבה ומתאחדת עם גרישה שלך. נוחי בשלום על משכבך. "פאלדייאס" זלמה, אשה מיוחדת ונערצת, אם וסבתא חמה ואהובה, תודה על כל מה הענקת לנו.

* * *

                                              צוותא

קבלת שבת יום שישי, 16.1.15 – כ"ה בטבת, תשע"ה שעה 11:00

על פרשת השבוע  "וארא" – המשורר והפזמונאי יורם טהרלב

יום הולדת 75 לסאטיריקן והמאייר דני קרמן

דני קרמן מבכירי המאיירים בישראל, שאייר כ-450 ספרים ושיתף פעולה עם מיטב הכותבים לילדים. ממקימי מדור הסאטירה "דבר אחר", איוריו עיטרו באופן קבוע את טוריהם של אדם ברוך, חיים באר, רות בונדי ואחרים. בעיתונות הישראלית כתב, יזם והוציא לאור ספרים רבים, מקוריים ומתורגמים וספרי נסיעות, והציג בתערוכות רבות.

משתתפים:

צייר: אבנר כץ

סופר ואמן: יאיר גרבוז

סופר: אפרים סידון

מאיירת: אורה איתן

מאייר: מישל קישקה

סופר: חיים באר

מנהל היחידה להשתלות לב, המרכז הרפואי שיבא: פרופ' יעקב (ג'יי) לביא

מאיה להט-קרמן: נציגת המשפחה

מנהל מוסיקלי: רמי הראל

שירה: תמר גלעדי

מנחה: ליאת רגב

עריכה: נילי שחור

קוד 2015 לכרטיסים מוזלים לאירוע בקופות צוותא  טל. 6950156

* * *

אהוד בן עזר

תשובות לשאלות אביגיל קצנל על אודות נחום גוטמן, תל-אביב, אוקטובר 2002, מתוך היומן

24.10.02. יום חמישי. לבקשת אישה מירושלים בשם אביגיל קצנל אני שולח לה באי-מייל תשובות לשאלותיה לצורך עבודה שלה על גוטמן. אני מעדיף דרך זו על פני פגישה ישירה כי זה חוסך לי זמן, זה מדוייק יותר, וגם נמאס לי לחזור בעל-פה שוב ושוב על אותם דברים שכבר התראיינתי עליהם בקשר לגוטמן. חוץ מזה, כך נשארת גם לי עדות מדוייקת ומוקלדת של תשובותיי.

קצנל: האם היית מגדיר את נחום גוטמן גיבור תרבות תל-אביבי?

בן עזר: ההגדרה הזו נכונה בעיקרה אך היא ממעיטה בערכו. נחום גוטמן היה "גיבור תרבות" ארצישראלי, שמקורותיו כמו גם השפעתו חרגו הרבה מעבר לזירה ההיסטורית והתרבותית של תל-אביב. אמנם, תל-אביב היתה כבר מרכז העשייה התרבותית במרבית שנות יצירתו של גוטמן. אגב, גוטמן עצמו לא היה מבין את הכינוי הזה, שכיום זוכים בו בדרך-כלל ביריוני התרבות התקשורתיים.

קצנל: האם נפגשת עם נחום לפני שהובא בפניך הרעיון לכתוב את זיכרונותיו?

בן עזר: נפגשתי, אבל לא בביתו ולא פנים-אל-פנים. הוא היה חלק מעולמי מאז ילדותי, וידיד של דודתי אסתר ראב, והכיר גם את אבי ואימי. אבל לכדי היכרות קרובה עימו הגעתי רק כאשר א"ב יפה, אז עורך "מאזניים", שלח אותי בשנת 1974 לראיין אותו על זיכרונותיו על סופרים. ההמשך, כתיבת ספר שלם מפיו, היה כולו רעיון שלי מבלי שהייתי קשור עדיין לשום הוצאה. לימים גם רוב ההוצאות סירבו להוציא את הספר לאור כי אמרו שגוטמן כבר לא חשוב ולא מעניין.

קצנל: הסיטואציה, שהיתה בפגישות עם נחום גוטמן – האם הייתם שניכם בלבד נוכחים בראיונות, או שהיו נוכחים אנשים נוספים. הזכרת בהרצאתך את דורה אישתו, האם היתה נוכחותה תמידית? האם היא היתה הכרחית?

בן עזר: למיטב זיכרוני כמעט כל פגישותיי עם נחום גוטמן, למעט אולי האחרונה, במוסד של "משען" ברעננה, היו בנוכחות דורה אישתו. היא היתה הכול עבורו והוא היה תלוי בה מאוד. היא העריצה אותו. היינו יושבים שלושתנו סביב לשולחן הנמוך, שהיה עשוי פורמאיקה בדוגמת אחד מציוריו, שותים תה ואוכלים את העוגיות הנפלאות שהיתה אופה. נחום היה מספר את סיפוריו, ודורה היתה שומרת על הרצף. היא ידעה את כולם, ולכן זכרה בדיוק מה עדיין לא סיפר על תקופה מסויימת, ומה כדאי לזכור קדימה כדי לשאול אותו כאשר נגיע לתקופות מאוחרות יותר. נחום עצמו עוד הספיק לעבור על הטיוטה הראשונה, אבל במהלך העבודה על התקנת הספר לדפוס, נחום כבר נמצא במוסד של "משען" ברעננה, ודורה היא שסיפקה לי את כל התמונות והאיורים לספר "בין חולות וכחול שמיים". על האישור למתן הזכויות על הספר עוד הספיק לחתום לי בביתו. כל זכויות הספר בידי ובידי הוצאת "יבנה". אני בספק אם הספר היה נכתב לולא עזרתה של דורה, שגם עימה הייתי בידידות רבה.

קצנל: הפגישות ביניכם היו ספונטאניות, או שהן היו בזמנים קבועים, או משתנים, או לפי יכולתו של נחום גוטמן?

בן עזר: למיטב זיכרוני כל הפגישות נערכו במהלך החודשים הראשונים של שנת 1974, כאשר כל פגישה נמשכה לפחות שעתיים, תמיד תוך תיאום טלפוני מראש עם דורה. אותה תקופה טרם השתמשתי בטייפרקורדר, וכל מה שסיפר, רשמתי מפיו. כל הטיוטות מסרתי למוזיאון נחום גוטמן, כולל קטעים שהוא עצמו כתב ושהיו בארכיונו ושאותם שילבתי בספר, כי בשלב העריכה השמטתי את כל שאלותיי, והספר כולו כתוב בגוף ראשון כשהמספר הוא נחום גוטמן.

קצנל: ביאליק, ברנר ועגנון, כפי שאתה מעיד, היו עבור נחום גוטמן דמויות אב, והשפיעו על עיצוב אישיותו, אך אין ניכרת השפעתם על דיעותיו ורגשותיו, כפי שזה בא לידי ביטוי בזיכרונותיו. מי היו האנשים שהשפיעו על דיעותיו ותפיסתו את תל-אביב?

בן עזר: אולי יותר משהיו לו דמויות אב, הם היו לו מעין דמויות של אחים מבוגרים, בייחוד אולי ברנר. למעט ביאליק, שאת סיפורי "ויהי היום" הארצישראליים-תנ"כיים שלו אייר גוטמן וכניראה אהב, אני מניח שלא אהב את שירי הגולה של ביאליק – הרי בברנר ובעגנון אהב את דמויותיהם יותר משאהב או הושפע מיצירותיהם, שניראו בעיניו "גלותיות" ולא לוקאליות. אולי אפילו לא קרא את מרביתן, לפחות בנעוריו. סיפוריו התמימים של וילקנסקי ניראו בעיניו ארצישראליים ואותם העדיף בנעוריו.

עד שהחל לכתוב, בשנות השלושים של המאה העשרים, והוא כבר אדם בוגר ומעוצב, וזאת גם לאחר מות אביו, עד אז – מרבית ההשפעות המעטות שהיו עליו היו של ציירים ולא של סופרים. אבל כמו במקרה של אסתר ראב, ההשפעה הגדולה ביותר עליו היתה הבראשיתיות של הנופים עצמם ושל האנשים והדמויות המיוחדים-במינם שראה והכיר על רקע הנופים הללו.

קצנל: נחום גוטמן בקושי הזכיר את אביו ואחיותיו, ולא נתקלתי בשום איור או ציור שבו מופיעים אביו או אחיותיו, אך לעומת זאת מופיעים איורים רבים של כל אחד מהקולגות של אביו, כיצד אתה מסביר זאת?

בן עזר: זה לא נכון. הוא כן צייר את אביו, ברישום ואם איני טועה גם בשמן. הוא צייר את סבתו, שגידלה אותו לאחר שהתייתם מאימו. את אחיו ואחיותיו דומני שלא צייר וגם לא הזכיר בזיכרונותיו, וכלפי אביו היה לו תסביך בגלל קפדנותו של האב והוא הרי גדל אצל סבתו ולא בבית אביו. האיורים של המורים, ושל הסופרים, חבריו של אביו, הם מתקופה מאוחרת יותר, כאשר התבקש או רצה להנציח את ההווי של אותה תקופה בנווה-צדק ובגימנסיה הרצליה. חלק ניכר אם לא מכריע מאיוריו של גוטמן נוצר "לפי הזמנה".

קצנל: נחום גוטמן בקושי התייחס לנושא הדתי בעיר, לבד משתי אפיזודות שתוארו בזיכרונותיו, מדוע לדעתך?

בן עזר: זה לא עניין אותו ולא היה חלק מהעולם העברי החדש ומנופי הארץ שאותם אהב ואותם צייר.

קצנל: איוריו וציוריו של נחום מופיעים כמעט בכל ספר על העיר תל-אביב, אך לא של ציירים אחרים בני-דורו, כיצד אתה מסביר זאת?

בן עזר: יותר מכל צייר עברי אחר בדורו, גוטמן היה גם סופר ומספר. את תל-אביב ליווה מראשיתה כי היא נולדה לעיניו בילדותו. לכן פנו בראש-ובראשונה אליו, מה עוד שהשקפת-עולמו האמנותית וסגנון ציורו המיוחד תאמו את אותה אווירת הבראשית התמימה והבתולית, כמו בתוליותם של החולות, שבאמצעותה הצליח לא רק לצייר את העיר אלא גם להעניק לה את ההילה המיוחדת של ראשוניותה. נוסף לכך הוא היחיד שעבד כמעט כל שנותיו גם כמאייר. והוא גם היה אולי המאייר והאקווארליסט הטוב ביותר של תל-אביב.

קצנל: נחום גוטמן רשם ואייר את תל-אביב, אך את ירושלים צייר בשמן, האם יש לך הסבר לכך?

בן עזר: כן. לא רק את ירושלים צייר בשמן אלא את יפו, צפת, טבריה, ועוד נופים של טבע ואנשים, בייחוד ערבים, שאינם קשורים דווקא בעיר מסויימת. כל זאת משום שהנופים הללו ניראו לו מספיק רומאנטיים, תנ"כיים, אגדיים, מזרחיים, תמימים, חלק מן החלום של הציור הנאיבי, נוסח רוסו, שעימו החל את ציורי השמן הידועים שלו. תל-אביב, כפי שאסתר ראב הגדירה אותה, "עיר רזה על החולות", היתה מודרנית מדי, מערבית, לא משתלבת במזרח, ללא פטינה של דורות. לכן לא צייר אותה בשמן בתקופותיו הראשונות, אבל העריץ את ההתחלה החדשה, הציונית, היישובית, שאותה העיר סימלה, והיא היתה קרובה לרוחו יותר מכל שאר הערים והנופים שצייר. אבל הוא לא היה יכול לעשות שקר בנפשו ולצייר את החדש, הבלתי-מעוצב עדיין, שאין בעברו מסורת של דורות. באיור ובאקווארל זה דבר אחר, כי כאן נכנסו ההומור, הקלילות, החיוך, הקאריקאטורה-למחצה – שהקלו עליו להתמודד עם העיר התוססת והחדשה, על ילדיה החמודים, חוף-ימה והסירות.

קצנל: מה לדעתך המסרים שרצה נחום גוטמן להעביר באמצעות הג'אנר הספרותי והג'אנר הציורי בהקשר של תל-אביב? הכוונה – חילוניות, דינאמיות, ליברליות, קוסמופוליטיות, ופתיחות לרעיונות חדשים.

בן עזר: שום מסרים ושום דבר מכל אלה, אלא, כדבריו, "להעניק יום של חג" לבני-האדם. הוא לא היה מודע למרבית המסרים שהתרבות והאמנות העברית למדו מציוריו, כמו למשל ה"כנענים", שיכולים לראות בו אבא רוחני שלהם, אבל הוא לא הבין מה הם בכלל רוצים. נחום גוטמן לא היה איש של ניתוחים רעיוניים, של פירוק המציאות, של ציור לפי אידאולוגיה מסויימת. הוא פשוט צייר את החגיגה שבה התעקש לגדול וכאילו לא להתבגר. גם כשהוא מאייר את ימי מלחמת העולם הראשונה, מאורעות תרפ"ט, או אנוסי ספרד, או נאצים, יש תמיד הומור חבוי באיוריו, כאילו הוא מעולם לא היה יכול לצייר אחרת מאשר דרך הראייה הראשונית, הנאיבית והמעולה מבחינה אמנותית, שבה ניחן מילדותו.

קצנל: האם הצליח להעביר מסרים אלה?

בן עזר: נחום גוטמן הצליח להעביר את כל המסרים שמעולם לא היה מודע להם אבל הם היו עצם מעצמיותו כצייר וכסופר. הוא הצליח להעביר מסרים אלה לדורות של ישראלים שגדלו וחיו באווירה ובמציאות שאיפשרה להם לקלוט אותם. בתחילת המאה העשרים ואחת גדל בארץ דור שגוטמן פחות מדבר אליו, וגדל דור של "היסטוריונים חדשים" שאינו מסוגל להבין אותו שלא בהקשר המושחת של האידאולוגיה האנטי-ציונית שמוחות מעוותים אלה טיפחו. אבל אני מאמין שכל זמן שתהיה תרבות עברית, גוטמן יהיה אחד מעמודי התווך שלה. בחייו התנכרו לו לא מעט וגם זילזלו בו, בעיקר המימסד האמנותי. כיום מחירי תמונותיו מרקיעים שחקים בשוק האספנים, עד שש ספרות, ואילו ציוריהם של הציירים שגרמו לו להרגיש מיושן ומיותר וחסר ערך ולא "מודרני", נמכרים כיום במחירים של לא יותר מארבע ספרות, אם יש בכלל מישהו שמוכן לרכוש אותם.

קצנל: בילדותו של נחום גוטמן התרחשו אירועים קולקטיביים בעלי משמעות בתל-אביב, הכוונה לתהלוכות העדלאידע של שנות השלושים למאה העשרים, אשר נחום גוטמן לקח חלק נכבד בהכנת התפאורה לעדלאידעות האלה. מדוע אף אחד מסיפוריו לא כלל אירוע דינמי וססגוני כזה?

בן עזר: לא בדקתי, אבל אינני בטוח אם לגוטמן היה חלק כה גדול בתהלוכות העדלאידע של תל-אביב. אני לא זוכר רישומים שלו לתהלוכות אלה. אבל אולי אני טועה. מכל מקום, גוטמן לא כתב את סיפוריו לפי הזמנה, לבד אולי מ"עיר קטנה ואנשים בה מעט", שאז, בתקופת התרחשות הסיפורים, עוד לא היתה העדלאידע. אירועים שהוזמן לצייר אותם לא היו לגוטמן הנושא המרכזי לסיפוריו אלא אולי רק סיבה לספר סיפור אחר, כמו ב"הרפתקאות לובנגולו מלך זולו" או "ביאטריצ'ה".

קצנל: כיצד אספת וערכת את החומר?

לאחר שסיימתי את הראיונות איתו, כאשר דורה אישרה שסיפר לי את כל סיפוריו מן הסוג האוטוביוגראפי, הדפסתי את כל החומר במכונת כתיבה, כולל דברים משלו וקטעים מראיונות שנתן לאחרים דוגמת רחל איתן ומשה נתן, גזרתי את כל הדפים הללו לרצועות לפי השיוך לתקופות בחייו (הוא לא סיפר לי בסדר כרונולוגי אלא מדי פעם היו קפיצות בסיפוריו), פיזרתי סביבי על הרצפה את כל הרצועות הללו לפי תקופות בסדר כרונולוגי, הדבקתי כל נושא, רצועה לרצועה, לפי סדר פנימי, כאשר לעיתים לאותו סיפור יש יותר מנוסח אחד. הדבקתי את כל מגילות הפרקים למגילה ארוכה אחת לפי הסדר הכרונולוגי, ואז ישבתי להדפיס ממנה את כל החומר פעם נוספת במכונת-הכתיבה, וכך נוצרה הטיוטה הראשונה של "בין חולות וכחול שמיים" שאותה נתתי לנחום לקרוא ולהעיר עליה, עדיין בלי ה"אחרית דבר" שלי. אילו היה אז כבר בשימוש המחשב, היתה כל עבודתי קלה יותר, לא בצלוטפ ובמספריים אלא בהעברה פשוטה של שורות ממקום למקום.

קצנל: האם השתמשת בלשונו של נחום גוטמן? או האם ניסחת את הנאמר בלשונך?

בן עזר: הכול בלשונו של נחום גוטמן. אני הרגשתי כאילו אני מדביק כד שבור עתיק תוך כדי התאמת כל חרסיו המפוזרים. היכן שהיה חסר משהו והיה צריך להוסיף בשמו, יכולתי לעשות זאת בשפתו וברוחו, אבל נדמה לי שכמעט לא היה צורך בכך. כל מה שמובא בספר, סופר לי או לאחרים או נכתב על ידו, וסימן לאמיתות הדברים היה בכך שלעיתים היו תחת ידי שניים ושלושה נוסחים של אותו סיפור שסיפר למראיינים שונים.

אצל נחום היו אלה דברי אמת, אבל אני למדתי ממנו דבר גדול. בכתיבה הבידיונית שלי אני חוזר לעיתים פעמים אחדות, בספרים שונים, על אותו מעשה או פרט, עד כדי כך שאיש מהקוראים לא מתאר לעצמו שדבר זה כלל לא קשור לביוגראפיה שלי. כך הגיבורים שלי ברומאנים, שתקופת האוניברסיטה בירושלים מופיעה בהם, כולם לומדים בה ספרות עברית, בעוד אשר אני עצמי היה לי שכל שלא ללמוד מעודי ספרות עברית באוניברסיטה. כל מה שכתבתי על עצמי בקשר לכך לא בא אלא ללגלג על דור של סופרים שלמדו ספרות באוניברסיטה וככה הם כותבים עד עצם היום הזה.

* * *

ליאיר היקר

ברכות ליום הולדתך

מהמשפחה

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר, מתוך היומן, 2002:

"במולדת הגעגועים המנוגדים" בערבית

27.10.02. יום ראשון. אתמול שלח לי בפקס ובאי-מייל ד"ר יעקב זמיר סיכום ותרגום ההקדמות למהדורה הערבית של "במולדת הגעגועים המנוגדים", ויחד עם הפרטים שסיפק לי ד"ר עמי אלעד-בוסקילה, אני מכין חמישה עמודים של טקסט עברי, וכורך אותם בין צילום עמודי השער והפתיחה למהדורה הערבית לבין העטיפה האחורית שלה, כעשרים חוברות לערך, שאותן אשלח מחר למשתתפים ולעוד כמה כתובות. כאן מרוכזים כל הפרטים החשובים בקשר למהדורה הערבית, שאותם הצלחתי לאסוף.

אנתולוגיה ערבית פיראטית:

"במולדת הגעגועים המנוגדים"

ספרו של אהוד בן עזר על הערבי בספרות העברית

שיצא לאור בעברית (1992), באנגלית (1999) ובערבית (2001)

בשנת 1992 ראה אור הספר "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית", מבחר סיפורים ומבוא מאת אהוד בן עזר. הספר יצא לאור בהוצאת זמורה-ביתן ואגודת הסופרים, בסידרה "מבחר ספרותנו לעם", בעריכת ש. שפרה (291 עמ', כולל ביבליוגראפיה). לבד ממבואו המקיף של אהוד בן עזר על דמות הערבי בספרות העברית במשך תקופה של יותר ממאה שנים, נכללו בספר סיפורים ופרקי רומאנים מאת חמדה בן יהודה, משה סמילנסקי, י.ח ברנר, יצחק שמי, יעקב שטיינברג, אסתר ראב, ש"י עגנון, ס. יזהר, אהרון מגד, בנימין תמוז, יצחק אורפז, אברהם ב. יהושע, עמוס עוז, סמי מיכאל, יעקב בוצ'ן ו-ש. שפרה.

האנתולוגיה נעשתה פופולארית והפכה לספר-עזר בבתי-הספר התיכוניים ובאוניברסיטאות, וכן אצל חוקרים וקוראים שהנושא עניין אותם. בדברי סיכומו מלפני כעשר שנים כתב בן עזר על גב הספר:

 "בספרות העברית הנכתבת בארץ, שהפכה מאז יוני 67' למדינה לשני עמים, כבר לא מופיע הערבי בדמות רומאנטית, לא כבעייה מוסרית, גם לא כסיוט, אלא שני עמים שחיים על כברת ארץ אחת, במולדת הגעגועים המנוגדים, במאבק מר, מתמשך, המתנהל בצורות שונות, ואין לעלילות הסיפורים סיום אופטימי."

המהדורה האמריקאית

בשנת 1999 יצאה מהדורה אמריקאית של האנתולוגיה בשם: "סליפווקרס אנד אדר סטוריס, דה ערב אין היברו פיקשן", על-ידי "א טרי קונטיננטס בוק" ו"ליין ריינר פאבלישרס" ובהוצאה בו-זמנית בלונדון ובבולדר, קולורדו (183 עמ', כולל ביוגראפיות קצרות וביבליוגראפיה). גם הפעם הקדים העורך, אהוד בן עזר, מבוא מפורט ומעודכן, ואחריו נדפסו תרגומים לאנגלית של מבחר סיפורים קצת שונה, בגלל ההגבלה על היקף המהדורה ואילוצים אחרים. הפעם נכללו הסופרים: משה סמילנסקי, י.ח. ברנר, אסתר ראב, ש"י עגנון, ס. יזהר, בנימין תמוז, א.ב. יהושע, עמוס עוז, סמי מיכאל, יעקב בוצ'ן, ש. שפרה ואתגר קרת. האנתולוגיה יצאה לאור בשיתוף המכון לתרגום ספרות עברית, שטיפל ממושכות בהשגת זכויות התרגום לסיפורים. כך למשל סיפורו המופלא של יצחק שמי "ג'ומעה אל-אהבל" לא נכלל בקובץ האמריקאי כי לא היה אפשר להשיג אישור לזכויות התרגום שלו, ובמקומו נכנס סיפורה של אסתר ראב, "ריבת שושנים".

הספר האמריקאי מופיע בכל רשתות הספרים באינטרנט דוגמת "אמאזון" ו"בארנס אנד נובל" (בניגוד למהדורה העברית שאזלה כליל ולא הודפסה שנית), ומהיותו ספר יסוד יחידי וזמין בנושא לקוראים שאינם יודעים עברית, הוא נמכר מדי שנה בעותקים רבים.

כנהוג באקו"ם, התשלומים עבור המהדורה הראשונה נגבו מראש מן המכון לתרגום ספרות עברית, ואקו"ם חילק אותם למשתתפים או ליורשיהם.

מהדורה ערבית פיראטית

והנה, לאחרונה נודע כי המהדורה העברית של הספר נדפסה במלואה בתרגום ערבי בשם "צורת [מבטאים סורת] אל-ערבי פי אל-אדב אל-עברי, פי וטאן אל אשואק אל-מתנאקדה, קצץ מח'תארה" שפירושו: "דמות הערבי בספרות הערבית, במולדת הגעגועים המנוגדים, מיבחר סיפורים", מאת אהוד בן עזר, בהוצאת "דאר אל-חמרא" בביירות, שנת 2001, ובתרגום ד"ר אחמד חמאד, מרצה לחקר לימודי העברית באוניברסיטת עין שאמס בקהיר.

בשער הספר מתנוססת קריקאטורה שבה מופיע הישראלי-היהודי-הציוני בלבוש חצי-מסורתי עם שטריימל, וחצי מודרני-אמריקאי עם מגפיים של המערב הפרוע וכובע בוקרים, אקדח בחגורתו ותת-מקלע בידו, וחיוך ממזרי ערמומי על שפתיו כשהוא אומר למשפחה ערבית הנסה על נפשה מפניו: "מדוע אתם פוחדים מאיתנו ובורחים? הלא באנו כדי להפיץ את התרבות (הציביליזאציה) במקומותיכם!..."

ייתכן שהשער הוולגארי, המזכיר קאריקטורות אנטישמיות של התקשורת הערבית, בא לתת "הכשר" לתרגום המלא והלא-מסולף של האנתולוגיה העברית, וייתכן שפשטנותו אינה יוצאת דופן בעיצוב הגראפי בשוק הספרים הערבי, שאחרת לא היה מעוררים תשומת-לב ולא נמכרים.

בעמוד 4 בספר מצויין באותיות בולטות במיוחד: "כל הזכויות שמורות", וזאת חרף העובדה שמדובר במהדורה פיראטית לחלוטין. לא היתה שום פנייה מטעם הוצאת "דאר אל-חמרא" או ממתרגם הספר לערבית – אל המכון לתרגום ספרות עברית או אל אקו"ם או אל המחברים והוצאות הספרים בארץ כדי לקבל רשות להוציא לאור את הספר. ומפליא עוד יותר שאפילו לא הודיעו על כך לאיש בישראל ולא שלחו שום עותק, וכל העניין התגלה כמעט במקרה, בזכות ד"ר עמי אלעד-בוסקילה. פנייה באמצעות האינטרנט לחנות הספרים הלונדונית הגדולה "אל-סאקי בוקס" המתמחה בספרות ערבית, הביאה לאיתור מהיר של הספר ולמשלוחו ארצה תמורת סכום סמלי של 12.90 פאונד, בתוספת 4 פאונד דמי משלוח בדואר-אוויר.

עמ' 5, המוקדש לשמות הפרקים, מפרט שתי הקדמות מטעם ההוצאה הערבית, מבוא של אהוד בן עזר, ושמות הסיפורים ופרקי הרומאן כסדר הופעתם במהדורה העברית משנת 1992: חמדה בן יהודה, משה סמילנסקי, י.ח ברנר, יצחק שמי, יעקב שטיינברג, אסתר ראב, ש"י עגנון, ס. יזהר, אהרון מגד, בנימין תמוז, יצחק אורפז, אברהם ב. יהושע, עמוס עוז, סמי מיכאל, יעקב בוצ'ן ו-ש. שפרה.

ניראה כי המו"ל והמתרגם לא ידעו כלל על קיומה של המהדורה האנגלית, אחרת היו כותבים נכון יותר שמות חלק מהמשתתפים כגון: אסתר ראף, ש. שפירא.

הקדמת המוציא-לאור

עמודים 7-14 בספר כוללים את הקדמת המוציא-לאור הערבי, אשר כמוטו בחר מובאה מספרו של הרצל "אלטנוילנד" המתייחסת לערבים:

 "אלה שלא היה להם מאומה, ולא יכלו לפי זה לאבד מאומה, מאליו מובן שרק הרוויחו. והם אמנם הפיקו תועלת – אפשרויות של עבודה, פרנסה, שיפור רמת החיים, קידום ורווחה חברתית."

ההקדמה סוקרת את הציונות האידיאולוגית החל מתורתו של הרצל, שדיעותיו נבעו והתבססו על מצב יהודי אירופה במאות האחרונות, ועל האנטישמיות כיסוד. מהרצל עוברים למאקס נורדאו, שעליו נאמר כי השלילה בתיאוריו את הערבי בפלסטין ינקה מסיפורי מסעות ולא מראייה ישירה. שניהם, נורדאו והרצל, "ראו את הערבי כדמות מסיפורי אלף לילה ולילה, שם הדימיון גובר על המציאות."

אחר-כך באה סקירה מקיפה של ספרו של הרצל "אלטנוילד" ושל מחזה שכתב, וכן על התייחסותו של הרצל לשאלה איך יקבלו הערבים תושבי פלסטין את היהודים שזה מקרוב באו, ואיך הרצל תיאר לעצמו שיתנהלו החיים המשותפים של שני העמים. מובאות ציטטות ארוכות להדגמה. הרצל חשב שהערבים לא יפסידו מאומה מבואם של החדשים לארצם. הפלאחים הפלסטינים מתוארים על ידו ככפריים עלובים ומלוכלכים, ללא השכלה או מטען תרבותי, כך שהם אמורים לשמוח על בואם של המערביים, שיביאו להם פיתוח וקידמה, ולכן יש להניח שהם יוותרו על זכויותיהם בקלות. הרצל כתב כך בהכירו את טוב ליבם של הערבים המקומיים ואת הכנסת האורחים שלהם. היהודים יספקו מקומות עבודה לערבים אגב פיתוח הארץ.

מצוטט גם אחד-העם, שדיעותיו נגדו את אלה של הרצל במובנים מסויימים, בעיקר ההשוואה של הרצל לעניין האינדיאנים באמריקה ונישולם כביכול מאדמותיהם על-ידי המתיישבים האירופיים החדשים, וכן הערתו של אחד-העם שלימים תתעוררנה בעיות בין שני העמים, ויהיה ביניהם סכסוך על אותה כברת ארץ.

כותב ההקדמה מציין שדבריו התבססו בחלקם על הפרק הרביעי של ספרו של ד"ר אסעד רזוק בספרו "אל-צהיוניה וחקוק אל-אנסן אל-ערבי" (הציונות וזכויות האדם הערבי), שיצא לאור על-ידי מרכז המחקר לענייני פלסטין, מס' 47, ביירות, 1968, עמ' 114-127. אין בהקדמה הזו הבעת דיעות אישיות וגם לא נימה עויינת. הכול מובא בצורה יבשה ועניינית. חלקם של הדברים הינו תרגום מדוייק מדבריו של מחבר המבוא לספר העברי, אהוד בן עזר.

הקדמת המתרגם

עמודים 15-32 בספר כוללים את המבוא או ההקדמה שכתב מתרגם הספר לערבית, ד"ר אחמד חמאד. הוא מסביר מדוע מצא לנכון לכתוב הקדמה לתרגומו, ומציין בין היתר ש"מבואו של הסופר אהוד בן עזר, שהוא סופר ומבקר ספרותי שתופס עמדה חשובה בספרות העברית החדשה, נחשב לציון-דרך בנושא וכביטוי חשוב לדיון בדמותו של הערבי בספרות העברית. והוא, המבוא, נחשב כמחקר הטוב ביותר שנכתב בעברית בנושא הזה, והאמת שחשבתי שלא אוכל להוסיף דבר מעצמי."

בהמשך מבקש המתרגם להציג פנורמה רחבת-יריעה לנושא הערבי בספרות העברית, ואיך הדבר משפיע על החינוך הישראלי והתייחסותו לנושא, ורוצה להתייחס גם לדמותו של העברי בספרות הערבית, וגם להתייחסות הישראלים לספרות הערבית בכלל בתקופה הזו.

הוא סוקר את התפתחות הספרות העברית באירופה החל משנת 1750, תחילת תקופת ההשכלה, דרך צמיחת הלאומיות אצל עמי אירופה. האידיאולוגיה הציונית צמחה מן הספרות העברית של אותה תקופה, תוך תחילת יוזמות מעשיות להגשמת הציונות. ייסוד מפלגות, ועד בתי-ספר עבריים (באירופה) וכדומה.

לדברי המתרגם, שני מרכזים היו לספרות העברית בתקופה של מאה השנים האחרונות. מרכז בפלסטין ומרכז בניו-יורק. בגלל המערבולות שהיו באירופה, והמהפכות והפוגרומים, הצטמצם מיספרם של נושאי התרבות העברית באירופה, ונדד לפלסטין. כמו כן הוא מציין את פועלו של "מלך השירה העברית" ח"נ ביאליק.

בפלסטין החלה הספרות העברית לעסוק בנושאים אקטואליים של ההתיישבות והאידיאולוגיה הציונית. הוא משער שהסופרים לא יכלו לחרוג בכתיבתם מהנושאים שלא דנו באידיאולוגיה הציונית ובכל ענייני החיים החדשים בהתיישבות, וכותב על המאבק בין "הספרות למען הספרות" לבין "הספרות למען הציונות, כלומר – הספרות המגוייסת."

הוא מציין את ההבדלים בין הספרות של 1880 לבין זו שצמחה בשנות השלושים של המאה העשרים, כאשר בתחילה הנושאים היו – היהודי הגלותי על תכונותיו השליליות (והוא מצטט את מנדלי ושלום עליכם). ואילו [התקופה] האחרונה החלה לצייר את היהודי החדש, החלוץ, עובד-האדמה והחופשי. זו הספרות של העלייה הראשונה, 1881-1904. הוא מביא את דבריו של ברנר משנת 1911, שאותם להבנתו מבקר אהוד בן עזר, וכן את דברי יהושע רדלר פלדמן [ר' בנימין, שהיתה לו גישה אוטופית ופאציפיסטית, בניגוד לברנר].

הוא סוקר גם את סופרי העלייה השנייה, 1904-1914, שאצלם מופיע כבר הטיפוס של "העברי החדש", ה"צבר", עם השלילה והחיוב שבדמותו, דמות היהודי העברי החדש, המחייב עבודת אדמה ושולל את היהודי הגלותי, וגם מדבר עברית.

אחר-כך הוא מסביר את התפנית שחלה לדעתו בכתיבת הספרות העברית אחרי קום המדינה ומימושו-כביכול של החלום הציוני. מונה שורה ארוכה של יצירות עבריות, שאף הן התייחסו לדמותו של הערבי בספרות העברית, ואשר בן עזר לא כלל אותן במיבחר שהציג.

כמו כן הוא מונה את המחזות העבריים שנכתבו בעשורים האחרונים ואשר התייחסו לדמותו של הערבי. מוצא שמיספרם של אלה שדנו בנושא הולך ועולה, ומגיע למסקנה שהנושא נכנס יותר ויותר לתודעתם של הישראלים. וכמו כן דמותו של הערבי קיבלה תפנית חיובית במידה מסויימת כלשהי, בעיקר אחרי השלום עם מצרים. ואילו אחרי המלחמות של 1967 וכן 1973, דמות הערבי החלה מצטיירת כאלמנט שלילי ועויין.

המתרגם נוגע גם בדמותו של היהודי בספרות הפלסטינית, זו שמחוץ לפלסטין וזו של אלה שחיים בה. האחרונים שואפים לשיוויון בחברה שאליה נקלעו, ואשר עדיין הם מרגישים בה את הזרות, ואילו הראשונים מצרים על כך ששדדו מהם את מולדתם, והישראלי מוצג בעיניהם כחייל שמתייחס אליהם בעוינות. הוא מזכיר את המחזה של ע'סאן כנפאני על מפגש של חייל ישראלי ופלסטיני במידבר, ומזה מובן שקיים ביניהם נתק, אין ביניהם הבנה, לא היכרות ולא תקשורת.

הוא משווה את סיפור "השבוי" ל-ס. יזהר ואת הגישה של הסופר לנושא. "תהיה בן-אדם, תראה את המציאות נכוחה, שחרר אותו!" – כך שיזהר מודה שהאנושיות מתנגשת במפעל הציוני. אך לבסוף מובן מדבריו של הסופר יזהר כאילו הוא רוצה לרוקן את כל הסבל שהיה לעמו באירופה על ראשו של הפלסטיני, ובסיום יורים בערבי.

בספרות הערבית מלבנון, דמותו של הישראלי שלילית ביותר, אדם ללא נימוסים או תרבות, כמו כל כובש ושליט, שכל מעייניו שדידת המולדת של הערבים. הוא מזכיר גם שבספרות הערבית, דמות היהודי המזרחי חיובית יותר מזו של המערבי, כי היהודי המזרחי אוהד יותר את הערבים. ועוד הוא מביא את דבריו של מרסל פרוסט, שאמר שאין מקום ליהודים בפלסטין.

המתרגם מסביר מדוע התייחס ליצירות נוספות על אלה שהביא אהוד בן עזר, הוא חשש שמא בן עזר בחר את מה שבחר מתוך כוונה מסויימת, בחד-צדדיות כלשהי, על כן מצא צורך להציג יריעה רחבה יותר בפני הקורא, לשם איזון.

ושוב הוא מדגיש שאין שום ספק שהמבוא שכתב אהוד בן עזר נחשב לדבר הטוב ביותר שנכתב בספרות העברית בעניין זה. אמנם רבות נגעו בנושא דמות הערבי בספרות העברית, אך מבואו של בן עזר עולה על כל היתר. האחרים נגעו רק בדמותו השטחית של הערבי, בעת שבן עזר דאג, והצליח בכך במידה רבה, לתאר לעומק את האישיות הערבית ואת המנטאליות של העם [הערבי], כפי שתוארה בספרות העברית. וזאת בנוסף לסקירה היסטורית אמינה שהביא, כיצד צמחה ונתהוותה דמות ערבית זו בספרות העברית מתחילת המאה העשרים ואילך.

המתרגם אינו מביע את דעתו האישית על הסכסוך הערבי-ישראל. שתי ההקדמות הובאו ללא הבעת דעות שליליות על היהודים או על הישראלים. הכול נכתב בדרך של תיאורים אובייקטיביים, שמסתמכים על עובדות היסטוריות וספרותיות, תוך הערכה לדברים כמות שהם. נימת הדברים תרבותית ומאופקת, כיאה לכתיבה אקדמית.

בעמודים 33-69 ואילך מובא במלואו המבוא של אהוד בן עזר כפי שנדפס בספר העברי משנת 1992. בעמודים 70-344 נדפסים כסדרם בתרגום ערבי כל הסיפורים ופרקי הרומאן הכלולים באנתולוגיה העברית, כולל דף המקורות.

המלצות מאחור

המהדורה מסתיימת בהמלצת המתרגם על דף העטיפה מאחור, שבו הוא שב ומשבח את "סחורתו" בפני הקורא הערבי:

 "ספר זה, שאני מביא את תרגומו כאן, נחשב לאחת העבודות החשובות והטובות ביותר שדנו בנושא הזה הן בשפה העברית, הן בערבית וגם באנגלית. מבוא הספר של בן עזר נחשב לציון-דרך חשוב בביקורת הספרות העברית, וחובה על כל מי שהנושא מעניין אותו, להתעכב על המבוא ולהכירו.

 "הספר כולל שבעה-עשר סיפורים שנושאיהם העיקריים סובבים סביב דמות הערבי מנקודת ראותו של היהודי. המחבר (והעורך) הצליח לאסוף חומר המייצג את רוחה של הספרות העברית בת מאה שנים, כפי שהדברים מובאים בכתביהם של סופרים שנחשבים לענקי הספרות העברית בתקופתנו.

 "ניתן לומר שעבודה זו מביאה לנו תעודה היסטורית בעניין שינוי עמדתם ונקודת-ראותם של היהודים כלפי הערבים בתקופת החיכוך המתמשך על ארץ-מריבה, חיכוך שאיש מאיתנו לא רואה את סופו.

 "גם שמו של הספר מראה לנו את עומק הקונפליקט בין ציפיותיהם של היהודים בכיבוש הארץ לבין אחיזתם של הערבים בה, כאשר כל צד מתגעגע אליה ומנסה להיאחז בה בדרכו המיוחדת."

*

תודה לד"ר יעקב זמיר שסיכם ותירגם את שתי ההקדמות מערבית, ולד"ר עמי אלעד-בוסקילה שעזר בגילוי ובפיענוח של הספר.

* * *

אהוד בן עזר

בארץ עצלתיים

או

ספר האופטימיות

תל-אביב, 2000-1982

פרק רביעי

מנגינת הגגות המתרוממים. מה הקולות שהסופרים משמיעים?

"כל האסון התחיל מכך שלא הפלקת בזמן סטירה לילד!"

איזו עריסה נפלאה!

רני היה רעב אחרי הנסיעה ועדיין לא החליף מילה עם אבבטן ולא ידע מה התוכנית להמשך הערב ומה מצפה לו בבית הסופר (והמו"ל והעורך) בן-עצל.

הערב היה חמים, ומכל החלונות הפתוחים של בתי עצלתיים הוורודים עלו ריחות טובים של מאכלים. מהרגע הראשון גילה רני כי עצלתיים הוא מקום יוצא מן הכלל. מרגישים שכל אחד עושה כאן מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה ואיך שהוא... וכמה... אבל בלי להפריע לאחרים. ואם מישהו לא רוצה לעשות כלום – אף אחד לא מפריע לו לנוח ולישון או לזלול כאוות-נפשו. המבוגרים, וגם הילדים, לא יודעים מה זה להתרגז. מריבה לא נמשכת כאן הרבה זמן כי בני-עצלתיים מתחילים לנמנם באמצע הריב ושוכחים מה היה בהתחלה.

ואיזו התחשבות בזולת! אם מישהו פורש לו כיסא-עצלתוח (כיסא-נוח עצלתיימי) ומנמנם קצת באמצע הרחוב – אף אחד לא צועק עליו ולא מקלל, ואפילו המכוניות עוקפות אותו בזהירות. יש מעט מכוניות בעצלתיים, מפני שהתושבים אוהבים לטייל ברגל – זאת כמובן כאשר אינם עסוקים בנושאים אחרים כגון אכילה, ססס"ק (סיגריות, סקס, סמים קלים), שינה וחלומות. הם לא צריכים למהר לשום מקום, ולכן ממעטים לנסוע, ולכן כמעט שאין תאונות-דרכים. כאשר הם הולכים ברחובות הם ניראים גאים, חופשים ושבעי רצון, כמו יענים ובנות-יענה הפוסעים מעדנות בסאפארי, לצד בני-האדם שכלואים במכוניות.

כאן המקום להעיר שהסמל הלאומי של ארץ עצלתיים, בדומה למנורה בעלת שבעה הקנים של ישראל – הוא ציור של יענה (או בת-יענה, זו הנקבה, ולזכר קוראים יען, בדקתי, השמות מופיעים כך גם בתנ"ך), שטומנת את ראשה בחול זהוב. בת-היענה שחורה, והרקע – תכלת. אלה אותם צבעים שנמצאים גם בסמל של ארץ אהש"ן, רק שהרעיון כאן שונה לגמרי. מספרים כי בשעת סכנה, בת-היענה טומנת את ראשה בחול. מה היא רואה שם? חושך. לכן אומרים שהסמל הזה מסמל את תאוות השינה של העצלתנים, שמוצאים בנמנמת מפלט מכל צרה ואוייב, אם יש בכלל כאלה, ואילו האהש"נים שונאים את החושך, ולכן השחור שלהם הוא לבן.

אבבטן בן-עצל נשוי לאישה בשם ליליסימה. דרך-הבטן, נסיכת-הקסם צ'ירי היא דודה של ליליסימה. (דרך-הבטן או דרך-אבבטן – זה דרך-אגב בעצלתיימית). גברת ליליסימה היא אישה רחבה ונמוכה כפסנתר-כנף מהלך על שתיים, והיא מפורסמת ברחבי עצלתיים כבשלנית מעולה ואופה בחסד עליון. ואכן עתה, על גבי עגלת-תה מוצקה, היא הסיעה מהמיטבח סירים מעלים אדים ומפיצים ריח נעים ומעורר תיאבון. האוכל הוגש בצלחות שכל אחת מהן גודלה כקערה בינונית, והתרוודים עולים ויורדים מן הסירים אל קערות-האוכל כשהם נושאים כל טוב –

 – מרק-כרוב עם עצמות ממוייחות. תפוחי-אדמה שלמים לא-גדולים אפויים ברוטב בצל מטוגן. גולאש מדיף ריח פפריקה חריפה, עלי דפנה ופילפל אנגלי. נתחי-הבשר שבישלה גברת ליליסימה היו רכים, נמסים בפה ועסיסיים עד מאוד. לצידם סאלאט מלפפונים טרי בחומץ, פפריקה ושמיר. שעועית אפוייה, מעיים ממולאים בגידלי-שומן, בבצל מטוגן ובקמח. ולקינוח פשטידת תפוחי-עץ חמה על מצע של פירורי ביסקוויט ואגוזים, שהיתה מצופה בקציפת ביצים ואפוייה בתנור.

אמנם רני אוהב תפריט פשוט יותר – מרק-עוף צח עם שקדי-מרק, המבורגר או שניצל בלחמנייה חמה עם צ'יפס, קטשופ ומלפפון חמוץ, ובסוף גלידה. (אני מבטיח להזמין לארוחה כזו כל קורא שלא יצליח לנחש אם הבראתי כבר משפעת-המעיים השילשולית שלי).

אבבטן ישב בראש השולחן, טחן בפיו כמויות עצומות של מזון ולא הוציא הגה. רק השפם הקצר והחום התנועע תחת האף ומעליו גבות צהובות בראש הדלעת. רני התפלא. הוא חשב שסופר נוהג לדבר הרבה. הלא מילים הן המקצוע שלו. אך השימוש היחיד שעשה אבבטן בפה היה ללעוס עוד מאכלים ולגרם עצמות ממוייחות שאותן שלה מתוך קערה גדולה של מרק-הכרוב, מצץ בקול רם ובאצבעות נוטפות שומן זהבהב, מנגב מדי פעם את השפם, שקלט טיפות שומן אחדות.

גברת ליליסימה ונסיכת-הקסם צ'ירי לא פיגרו אחריו באכילה, אבל למישמע קולות המציצה העוו פניהן כשומעות בדיחה גסה. לרני נידמה כי כל אחד מהשלושה הוא חבית ללא תחתית שאינה מתמלאת לעולם. רני טעם רק נגיסות אחדות מכל מאכל, למרות שהיה רעב, אבל שתה הרבה מיץ תפוזים טרי.

לאחר שסיימו ללעוס, לגרם ולמצוץ, וחיסלו כל מה שנותר על השולחן, קם אבבטן ומבט ישנוני בעיניו, כאילו לא נירדם כלל בדרך לעצלתיים על המושב האחורי באוטובוס, טפח על בטנו הגדולה, השמיע קול שיהוק ו –

רני לא תיאר לעצמו שסופרים משמיעים קולות מגעילים. פעם שמע בתוכנית טלוויזיה שסופר משמיע את קול המצפון אבל לא הבין בדיוק למה מתכוונים. אז עכשיו הוא שומע את קול המצפון?

אבבטן הלך להתקלח.

רני שמע את גברת ליליסימה צועקת אחריו: "אל תשכח להסתבן!" ומסבירה לדודה צ'ירי: "כל האסון נובע מכך שאימא של אבבטן לא הפליקה בזמן סטירות לילד! לא, לא אליך התכוונתי, ילד!"

אחרי המקלחת חזר אבבטן, כפות-רגליו בעלות האצבעות העבות נתונות בסנדלים, כרסו בפיג'אמה שהיתה רחבה כאוהל-סיירים ומהודקת בשרוך לבן על הפופיק. הוא נכנס לחדר הסמוך, השתרע על גבו על מיטה רחבת-ידיים, שם יד על הזין שלו (שלא היה כל-כך זקוף, לאנשים שמנים יש בעיות זיקפה, ועבורם הגו מכוני הריפוי בעצלתיים סיסמת פרסומת: "אם לא קשה לך, בוא אלינו!") – ועד מהרה עלו נחירותיו ובקעו בקול מפוצץ ומפחיד, כאילו החזה שלו הוא מחסן ריק שעל גגו העשוי פח מדרדרים מדי פעם צרור של אבנים.

רני לא האמין למראה עיניו – התקרה בבית אבבטן היתה מורכבת על בולמי-זעזועים, כמו מרכב של מכונית, כמו מפוח – וכאשר הנחירות בקעו ועלו – התחיל הגג לעלות ולרדת בקצב הגלים של הדף האוויר, שהשתחרר מדי פעם מגרונו התותחי של אבבטן.

רני היה בטוח שהנחירות תפרענה לכל דרי עצלתיים, אך כאשר הביט החוצה מבעד לחלון, ראה להפתעתו את כל גגות עצלתיים האדומים עולים ויורדים על קירותיהם הוורודים כבוכנות במנוע – פעם זו ופעם זו, לקול מוסיקה נחירנית שבקעה מהם במקהלה. וכאשר החזיר פניו פנימה גילה כי בחדר הסמוך, שוכבות על הגב לרוחב מיטה אחת, זו בצד זו – גברת ליליסימה ונסיכת-הקסם צ'ירי, כל אחת מחזיקה בשתי אצבעות דגדגן של זולתה שניראה כנקניקיה קטנה ואדומה, ושתיהן גם הן מרימות ומורידות את התקרה בנחירותיהן.

ומה שהפליא עוד יותר היה שנסיכת-הקסם צ'ירי החזיקה את קצה המטאטא בפיה כשהיא מעלה ומורידה אותו מגרונה עד לתקרה בקצב נחירתה, כלוליינית בקרקס.

נחירות אנשי עצלתיים הלכו וגברו, ולרני נידמה שהוא נמצא באולם קולנוע ענק וחשוך, שבו הרמקולים מרעישים מכל פינה, והקולות הולכים וקרבים אליו כמו קטרים, אחד מכל צד, הולכים ומתגברים עד –

טוב. אתם מתארים לעצמכם את ההמשך – רני מתעורר מן החלום בחדרו בבית –

אך לא!

להיפך –

מנגינת הגגות המתרוממים הרדימה גם אותו והוא חיפש לעצמו מיטה או ספה פנוייה כדי להשתרע עליה. האורות כבו והלכו. אין זה נעים ביותר לשהות בבית זר, בחושך, ובייחוד כשאין מדברים איתך כל הערב, רק משמיעים קולות שקיקה וגרימה ולעיסה ובליעה ומציצת-עצמות, וגירגור וגיהוק ושיהוק ופיהוק, ותרועת-נחיריים –

רני המנומנם גישש ופתח דלת אחר דלת עד אשר –

פתאום –

ראה אור! אור גדול כאור יום!

ומי ניצב בדלת החיצונית?

בכומתה כחולה?

כחולות גם העיניים וצהובות הגבות?

וצהובה-תכולה גם פיג'אמת-הפסים?

נדודים?! –

אלא מי?!

ומדביק על הדלת מודעה צהובה באותיות כחולות:

כ"ק האדמו"ר מר"ן זבדיה גילולי שליט"א נותן ייעוץ בכל תחומי החיים.

כ"ק האדמו"ר מר"ן זבדיה גילולי נותן הדרכה וייעוץ בכל התחומים, בחירת בן/בת זוג, בעיות שלום בית, חינוך ילדים, לחצים והתלבטויות אישיות, בחירת מקצוע, ענייני עסקים וכו'.

כ"ק האדמו"ר מר"ן זבדיה גילולי שליט"א עוסק בהפצת התורה בצורה המונית, מטרתו ומשאת נפשו שספריו ומאמריו יגיעו לכל בית בעצלתיים. תורתו עוסקת בתיקון נפש הפרט והכלל בשפה ברורה לכל פותח פתח לתיקון שלימות האדם.

את/ה מעוניין/ת שכ"ק האדמו"ר מר"ן זבדיה גילולי שליט"א ייתן שיעור או ייעוץ בביתך באופן חד-פעמי או מדי פעם?

ובכן: להתקשר למיספר הטלפון: זבחחבבה-ג[אפס] כדי לתאם את המועד!

וזהו: כ"ק האדמו"ר בדרך אליך!

מה קרה שהוא טורח כל כך?!

ובכן: לדעת כ"ק האדמו"ר מר"ן זבדיה גילולי שליט"א המצב בו נמצא העם העצלתוחי הוא מצב חירום והוא רואה כחובה רוחנית שלו לנסות ולהאיר בכל הנשמות ובכל הפינות!

לדעתנו – קהל חסידיו – זאת הזדמנות שאסור לפספס!

נא להביא תמונות פנים של כל האנשים הקשורים לנושא הייעוץ.

והכחול-צהוב נדודים אומר: "שלום רני. באתי להחזיר אותך מארץ עצלתיים. העצלתוחים הם כמו זבובי הטסה-טסה באפריקה. את מי שהם עוקצים, מי שנדבק ברעל שלהם – נעשה חולה במחלת השינה ולא יתעורר לעולם!"

"מה רע לישון? מה רע לחיות בעצלתיים?" ענה רני, "מנגינת הגגות המתרוממים היא מוסיקה נהדרת! גם הסופר אבבטן חושב כך."

"אאאלללל תזכיר לי את הנאד הנפוח הזה!" צעק נדודים, "את השק המפוטם! את אלוף המעיים המהלכים על שתיים! את השמנפוצקלה המאוהב-בעצמו! את בעל הקורקבן הגדול כמו ישבן! את בעל הנחיריים שמתחברים לקרביים! את סופר הנירדמים הזה, את מרדים הסופרים הזה! את הטפיל השמן השוכב שם במיטה – אותו, את אישתו, ואת דודתה! – לפוצץ! לפוצץ!"

"מה אתה צועק כל כך, נדודים? אולי אתה סתם מקנא?"

"במי?"

"בעצלתוחים."

"אני? על מה?"

"אולי מפני שאתה סובל מנדודי-שינה?"

"אני?!" הרים נדודים קול איום ונורא, "איך אתה מעז לומר זאת, עליי! הלא אתה מעליב בכך את כל עדת חסידיו של מר"ן האדמו"ר שליט"א!" – והוא הניף ידו לעבר רני להפליק לו סטירה דתית חזקה, אך רני מיהר לסגור על פניו את הדלת החיצונית בטריקה אדירה –

ובבת-אחת נעשה חושך גמור בבית פנימה.

אתם חושבים ודאי שעכשיו מתעורר רני, בחדרו שבבית, מפני שטרקו דלת בדירת-השכנים או הפילו שוב טיל סקאד על תל-אביב, באמצע הלילה –

אך לא. הוא מגשש דרכו בחשיכה כמרקד מעט, מדלג בעדינות על פי קצב המנגינה של הגגות המתרוממים, עד שהוא פוגש בפיסת-נייר דבוקה לקיר, מוארת באור אדמדמם-קלוש, שעליה כתוב:

זוהי עריסה!

ומיד הוא קופץ ונוחת לתוך עריסה גדולה ונעימה להפליא. איך אפשר לשכוח מיטה נהדרת כזו, מוצעת בשמיכות רכות ומדיפה ריח בד חמצמץ-טרי? רני משתרע בתוכה, מתכרבל היטב, ו-ניר-דם –

עד אור הבוקר.

ובבוקר –

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מתוך היומן, 9 במאי 2002. דוד בן קיקי, סופר ילדים, מטלפן לספר לי שאיבד את מחצית חסכונותיו בבנק למסחר. הוא הכיר את הפקידה המועלת ואפילו הביא מספריו לילדיה ומדי פעם שאל אותה בצחוק אם לא שדדו את כספו. לדבריו הבנק היה ממוחשב, כל היתרות ומצב החשבונות הודפסו כמו בכל בנק, וגם הריבית שנתנו לא היתה הרבה יותר מבנקים אחרים אלא בשבריר אחוז.

* האשֵמה העיקרית בסופת הגשמים והשלגים הפוקדים אותנו וקר כמו גלידה – היא גברת ירושלמית אחת הידועה כסוערת ונקמנית, והיא רצתה, ממש כמו גלידה, להזהיר את בעלה – המועמד לראשות הממשלה.

* שלום אהוד, סיפורה של רות ריכטר "בגידה" שהופיע בגליון האחרון אנושי ויפה מאוד.

תקוה וינשטוק

* שני בערב בטלוויזיה הוא יום חג. תחילה גידי ואהרוני, אמנם שידור חוזר של "דרך המשי" – אבל תענוג מתמשך שרק הפסקות הפרסומת הארוכות מפריעות לו, אך אם זה יצליח להבטיח את שרידותו של ערוץ 10, אז אנחנו מוכנים לסבול.

ואחר כך עוד פרק של אחת הסדרות המופלאות ביותר ששודרו אצלנו אי-פעם, בערוץ הראשון, כולה כבוד ליכולת ולכישרון של יוצרי הטלוויזיה בישראל – "פולישוק", התסריט המקצועי, החכם, האקטואלי והכמעט גאוני של שמואל הספרי, יוצר הסידרה, וכיכובו של ששון גבאי בתפקיד פולישוק, וסביבו להקת שחקניות ושחקנים טובים לא פחות ממנו. זה ממש ממלא אותך גאווה לדעת שבארץ נוצרת סידרה איכותית ומשעשעת כזאת. אמנם לוקאלית במאה אחוז אך זה הכוח שלה, גם כאשר הנושא הוא הנסיעה למצעדי החיים בפולין. כל הכבוד. ממש פרס ישראל מגיע לשמואל הספרי ולששון גבאי. ובייחוד שהם לא מלקקים את התחת לשונאי ישראל בארץ ובעולם.

וזאת כי יש לנו תרבות ישראלית מספיק איתנה כדי ליצור יצירות לוקאליות בעלות איכות שאינן מופנות החוצה. ההצלחה של "אפס ביחסי אנוש" מוכיחה שדווקא יצירות כאלה יכולות להצליח גם מחוץ לישראל, כמו סרטיו הלוקאליים של אמיר קוסטריצה.

* מתוך היומן, 17 ביולי 2002. יום רביעי. מטלפנת הסופרת גבריאלה אביגור-רותם ושואלת על היומן של ברוך בן עזר (ראב) על שרה אהרונסון ופרשת ניל"י שפירסמתי לפני שנים רבות במוסף השבועי של "מעריב". היא מתעניינת בפרשה ובתקופה, אולי לספר חדש. אני מבטיח לשלוח לה את החומר ואמנם מצלם את הזיכרונות של ברוך, שאבא תירגם מאידיש, בסורק, ומוסיף את הפרק "ליל דודי עם שרה אהרונסון" מתוך "המושבה שלי", כורך את כל החומר של ברוך (גם עדות לספר ההגנה, שיר וסיפור על שרה אהרונסון) ומכין במעטפה גדולה למשלוח לגבריאלה. היכרתי אותה לפני שנים כאשר חזרנו מאיזה ערב ספרותי בירושלים במונית. מאחר שאני לא חושב לחזור לעסוק בחומר של ניל"י מעבר למה שהזכרתי בספרים שלי עד כה, בעיקר במה שנוגע למשפחה שלנו ולפתח-תקווה, לא היה איכפת לי לשלוח לה את כל החומר וגם נתתי לה ביבליוגראפיה מקפת על הפרשה והתקופה וניתוח מניעיהם של הדמויות השונות. דווקא יהיה יפה אם החומר של דוד ברוך ישמש גם אחרים וייכלל מבחינה אחרת בספר עברי.

* מתוך היומן, 11 באוקטובר 2002. יום שישי. שיחה עם יהודית שדה, רציתי לברר את כתובתה המדוייקת כדי לשלוח לה את הספר "להסביר לדגים" בשבוע הבא, כאשר ייצא לאור. אנחנו משוחחים קצת על פנחס. דוגמא לקמצנותו היא מספרת שכבר בתקופת חייו האחרונה, כאשר לא היה בריא אבל כסף היה לו, יצאו לשתות קפה והיא רצתה להזמין גם קרואסון, והוא הפציר בה לוותר על כך כי הוא לא יכול לעמוד בתשלום עבורו, והוא יחלה אם היא תזמין את הקרואסון חרף בקשתו.

אני מתאר לי שהוא היה מתאר את המאורע בצורה אחרת, אולי מטאפיסית.

* לאהוד בן עזר שלום, קראתי את הפרק שפרסמת כאן מיומנך בנובמבר 2002. יש לי משהו משותף איתך. כמוך בשנת 2000 עברתי מהפך של התפכחות, מאשליית השלום, הנורמליזציה והמזרח התיכון החדש. עד אז הצבעתי תמיד למפלגת העבודה. אבל לא יכולתי יותר לקנות את הסיסמאות החלולות של העבודה ומרצ. שהמשיכו לפמפם את השלום כאילו דבר לא קרה. הרגשתי שהן נושאות באחריות להבטחות ולהרגעות שלא קויימו, ולא היו מוכנות להודות, ואפילו להתוודות, שניסינו ונכשלנו. ואוסלו מבחינת הפלסטינים הוא מחדל תקווה שהתבדתה. ובמקום זאת המשיכו להאשים את ישראל,  או במקרה הטוב לחלק את האחריות לכישלון הסכם אוסלו, בינה לבין הפלסטינים.

אני מאז לא מצביעה עבודה.  אני מצביעה לליכוד.  אולי זאת איננה המפלגה האידאלית שלי, אבל, לפחות היא לא מתיימרת למכור אשליות. ולא מתביישת להגדיר את עצמה כמפלגה יהודית.

כל טוב

חוה ליבוביץ

* מתוך היומן, 1 בינואר 2003. יום רביעי. בצהריים עם נעמי בן-גור לכנס סומליו"ן שנערך בבית מניה ביאליק. נעמי ואני מביאים ממכוניתה את כוסות הפלסטיק, הסוכר והקפה. בדרך, בחנות המכולת, קונים מים וחלב, ודוד בן-קיקי מצטרף אלינו ויחד אנחנו מעלים הכול למעלה, לאולם. הקונדיטור מביא לנו שלוש קופסאות שטוחות גדולות מלאות בוראקס, עוגות ועוגיות-שמרים טריות וממש חמות. חבל רק שלא באים הרבה חברים, אבל אלה שבאים הם בהחלט בעלי רמה ורציניים.

פוצ'ו פותח את המושב הראשון בסיפור מדהים, כדרכו, על תקופת הפלמ"ח, בנגב. היה לו חבר לאוהל-סיירים, חיים, ממוצא עיראקי, שהיה מקבל כל שבוע קופסת-נעליים גדושה תמרים ממולאות בשקדים שהכינה אימו. הצרה היתה שכל הפלוגה היתה מתייצבת מיד להתחלק בכיבוד. שברו השניים את הראש מה לעשות כדי שהם לבד ייהנו מהתמרים הממולאות. הציעו שכולם ישמרו את החבילות למסיבה ביום שישי, וכאשר לא הסכימו החברים שהם ישמרו אצלם את החבילה שלהם, הוחלט שכל החבילות תישמרנה אצל מפקד המחלקה.

הגיע מועד המסיבה, עם הבנות מההכשרה. קודם שרו שירים ואחר-כך התווכחו אם קודם יתנו פוצ'ו וחיים את המערכון שלהם, או קודם יאכלו. חיים אמר שאחרי האוכל הוא לא יזכור את המילים של המערכון ולכן פתחו במערכון. חיים היה התרבותניק של הפלוגה, ופוצ'ו – מר בוידם, מרצה על המים שבא מתל-אביב. פוצ'ו-בוידם מרצה על חשיבות המים, ופתאום נתקע לו הגרון.

חיים מציע לו כוס מים, והוא דוחה אותה כי אינו רוצה לגזול מהנגב את המים.

חיים מציע לו תמר ממולא אחד, שני, שלישי, וראה זה פלא – זה עוזר! ופוצ'ו מציע גם לחיים לטעום, ולוקח ושם בכיס לילדים שלו, וגם חיים לילדים שלו, ואז צועקים מהקהל כי לחיים אין ילדים, אבל פוצ'ו אומר שאין דבר, יהיו לו! – וכך הם אוכלים לעיני כל המחלקה את התמרים עד שהחבר'ה מבינים שעבדו עליהם ומתפרצים כולם לחסל את שארית התמרים!

* שלושה חמושים רעולי פנים פרצו אתמול (רביעי) למערכת השבועון הסאטירי "שארלי הבדו" ברובע ה-11 במרכז פריז, וירו בנשק אוטומטי. המשטרה מדווחת על 12 הרוגים ועשרה פצועים, בהם חמישה במצב אנוש. בין ההרוגים עשרה מעובדי השבועון ושני שוטרים. כוחות משטרה שהגיעו למקום לא הצליחו לעצור את החמושים אשר נמלטו. הרוצחים צעקו "אללה אכבר!" ו"נקמנו את נקמתו של הנביא!"

ארבעה הקריקטוריסטים של "שארלי הבדו" נהרגו בתקיפה, בהם העורך סטפאן שארבונייה המכונה שארב, ועוד שלושה המוכרים בכינויים קאבו, טיניו וולינסקי. שארב וקאבו נחשבים לשניים מהקריקטוריסטים הגדולים ביותר בצרפת. בשבועון פורסמו בעבר קריקטורות של הנביא מוחמד ומנהיג ארגון המדינה האיסלאמית (דאעש), פרסומים שגררו התקפות על השבועון. ["הארץ" באינטרנט].

יש להניח כי צרפת תתחזק עכשיו בעמדתה לקראת הדיון הנוסף במועצת הביטחון ותמשיך לתמוך ביתר שאת בהחלטה על הקמת מדינה פלסטינית – וזאת מאחר שצרפת עצמה הולכת ונעשית מדינה מוסלמית-למחצה הנשלטת בידי טרור מוסלמי כשאר אחיותיה במאגרב, והיא עלולה, כאחדות מהן, להידרדר לאנרכיה ולמלחמת אזרחים.

ראוי לזכור כי לצרפתים הנהנתנים יש ניסיון רב בשיתוף פעולה עם חלאות-אדם, פאשיזם וטרור – כמו בימי הכיבוש הנאצי, כמו בימי ממשלת וישי בהנהגת פטן ודאלאדייה, וכמו בהסגרת יהודי פריס להשמדה באושוויץ, שנעשתה בידי שוטרים צרפתיים ממשטרת פריס.

מעתה, כל עיתונאי, קריקטוריסט או שדר, שיעז להעביר ביקורת על הנאציזם האיסלאמיסטי ועל צבא הטרור שלו – דמו בראשו! – ביקורת מותרת רק על ישראל והיהודים. כן, ככה מתקרנפת אירופה המפוחדת בעודה מנשקת את התחת של האיסלאם!

* מכובדי, הנדון: לא יפה. רבותיי הערבים, לא יפה מצדכם, אנו מבינים שאתם רוצחים יהודים בגלל הכיבוש ואנו מסכימים לכך, אנחנו כל כך בסדר, תומכים במדינה פלסטינית, תומכים ברשות הפלסטינית באו"ם, אנחנו בסדר, אז למה אתם יורים בצרפתים?

אנא מכם, ערבים יקרים, רחמו עלינו, לכו תתעסקו ביהודים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* יהודה דרורי: מצאתי בפייסבוק הצעה לתגובה ישראלית לטרור האיסלאמי וטבח העיתונאים בפריז – ההצעה שלהלן מבוססת בדיוק על תגובות צרפתיות בעבר על פיגועים מצד חמאס בישראל:

Israel is appalled by the barbaric attack in Paris and calls on both sides to show restraint and work things out diplomatically.

זאת ועוד: הפטרוניזם הצרפתי במערומיו. כבר 200 שנה שצרפת איננה אימפריה עם מסורת ביטחונית מרשימה, נהפוך הוא, היא תמיד נזקקה בקרב לעזרת אנגליה וארה"ב. אבל זה לא מפריע לצרפתים להשיא לנו עצות ביטחוניות בפטרונות מחליאה ממש. דהיינו, לאחר פגיעות הטרור הערבי בישראל הם תמיד ממליצים לנו על "איפוק ופתרונות דיפלומטיים..."

אפילו לפעילויות טרור בשטחה-שלה, צרפת נמנעת מלקרוא לאוייב בשמו ומסתבכת בכל מיני נוסחאות עלובות להסביר את הטרור שפוגע בה כמשהו שאינו קשור למוסלמים...

ייתכן ויעשו זאת שוב במקרה של טבח העיתונאים, אבל הם רק בתחילת הדרך... הם ומדינות אירופאיות אחרות...

אין בי כל שמחה לאיד אלא רק צער על האטימות והיוהרה של הצרפתים, שתעלה להם בעתיד יותר ביוקר.

יהודה דרורי

שערי תקווה

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,651 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל