גיליון מס' 1010

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"א בטבת תשע"ה, 12 בינואר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַבַּרְבָּרִים הִגִּיעוּ פָּרִיזָה... // עמוס גלבוע: מלחמת התרבויות האלימה מכה במערב. // יצחק מאיר: כולנו "שרלי הבדו". // האשם במעשי הרצח ב"שָׁארְלִי הֵבְּדוֹ", מאת ג'ורג' פאקר, "ניו יורקר". // אלי מייזליש: 1. הלקח הצרפתי. 2. היהירות ההזויה של מפלגת העבודה. // הודא אבו-חמיד: האסלאם איננו רוצח![ציטוט]. // אֶת תליון המגן דוד מִזהב שלי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // יעקב אחימאיר: עיתונאים. // אהוד בן עזר: המורה אליהו ירקוני. //  רות ירדני כץ: משתלם לגנוב. // אורי הייטנר: 1. המהמר. 2. צרור הערות 11.1.15. // יהודה דרורי: על השחיתות ועל הצביעות. // מתי דוד: מדינה פלסטינית? יש כבר שתיים: פתחלנד, חמאסלנד. // רון וייס: הסירוב של נתניהו לסגת. // מרדכי בן חורין: התפתחויות נפלאות בהאג! // אליהו קאופמן [רב אורתודוכסי]: על ר' אברום בורג. // עוז אלמוג: נוסחאות על דרך השלום. // תקוה וינשטוק: עמוס עוז: הבשורה על פי יהודה. // אהוד בן עזר: מכתב לגבריאלה גור-רותם על אנשי ניל"י מלפני כ-99 שנים. מתוך היומן, 26 בפברואר 2003. // אלוני זמורה: אני אוסף ערכים. // מנשה שאול: קוד המוות וריקוד החיים. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: תן לחומר לדבֵּר, עצות לכותבי ביוגראפיה. // אהוד בן עזר: סאראמאגו המנוול בישראל, 2002. // אהוד בן עזר: בארץ עצלתיים או ספר האופטימיות. פרק חמישי: תקרית בצק השטרודל במרומי התקרה. מה הרגיז כל כך את בבוטשינקה? נאומי הגלמודיות של דודה צ'ירי והתוכחה המתמדת של גברת בן-עצל. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַבַּרְבָּרִים הִגִּיעוּ פָּרִיזָה...

הַבַּרְבָּרִים הִגִּיעוּ פָּרִיזָה

וְסוּפַת הַטֵּרוֹר נִתְפָּרְעָה

וְצָרְפַת, בְּאֵימָה וְסוּרְפְּרִיזָה

אֶת פָּנֶיהָ רוֹאָה בַּמַּרְאָה

וְהִנֵּה, בִּמְקוֹם כּוֹחַ שֶל סֶגֶל

מִשְטַרְתִּי, כָּל כְּבוֹדָהּ מְנֻשָּל

בִּידֵי פְיַאסְקוֹ רְצוּף פְּשִיטוֹת-רֶגֶל

שֶל מִמְשָל מְפֻשָּל שֶכָּשַל.

הֵם יָדְעוּ עוֹד בְּטֶרֶם הַקֵּץ בָּא

עַל טְבוּחֵי אוֹתוֹ רֶשַע שָרְשִי

מִי חָשוּד, אֲבָל לֹא נָקְפוּ אֶצְבַּע

לְנִטְרוּל הָאַחִים קוֹאָשִי,

הֵם שָמְעוּ, עַרְלֵי מוֹחַ, לֹא אֹזֶן

אֵיךְ אִימָאמִים בִּשְלַל מִסְגָּדִים

מְלַבִּים הֲסָתָה בְּכָל עֹז הֵם

יוֹם וָלֵיל מוּל נוֹצְרִים וִיהוּדִים,

אַךְ מְאוּם לֹא עָשׂוּ שָם לִמְנֹעַ

אֶת תִּרְגּוּם הַרְעָלַת הַמִּלִּים

לִפְּסִיכוֹזָה שֶאֵין עוֹד כָּמוֹהָ

לְעוֹדֵד פִּגּוּעֵי מְחַבְּלִים.

הֵם זָכְרוּ כִּי סָעוּדְיָה וְקַאטַר

הַתְּלוּיוֹת בִּתְמִיכַת מַעֲרָב

מְמַמְּנוֹת כָּל טֵרוֹר בּוֹ נָקָטָה

כָּל כְּנֻפְיַת מְרַצְּחִים בְּנֵי עֲרָב

וְלַמְרוֹת זֹאת אֵין חֶבֶר-סְכָלִים זֶה

בּוֹ בּוֹלֶטֶת כָּרֶגַע צָרְפַת

מִתְנָעֵר מִקַּרְטֵל-נְבָלִים זֶה

כְּמוֹ מִבַּאנְדַּת יוֹרְשֵי עָרָפָאת

וּצְבוּעֵי הָאִחוּד הָאֵירוֹפִּי

בָּהֶם סְטַנְדַרְט כָּפוּל זֶה מֻקְרָן

נוֹהֲגִים כִּבְאִרְגּוּן פִילַנְתְּרוֹפִּי

בְּחָמָאס, חִיזְבַּאלְלַהּ וְאִירָאן.

בְּיָמִים שֶמּוֹדֶה בָּם אֲפִלּוּ

רֹאש מֶמְשֶלֶת צָרְפַת בְּעַצְמוֹ

שֶאוֹתָם מֶחְדָּלִים כְּבָר הִנְחִילוּ

לְיֻקְרַת מִמְשָלוֹ וְעָצְמוֹ

חֶרְפַּת סְטִיגְמָה פַּרְטָאצִ'ית שֶל כֶּשֶל

מוֹדִיעִינִי שֶל יָד רְפוּיָה

מִתְקַלֵּף מִפָּארִיז זוֹ הַנֶּשֶל

שֶל יֻמְרוֹת דֵּמוֹקְרַטְיָה שְפוּיָה

וְנִגְלֵית אִוַּלְתָּם שֶל מוֹשְלֶיהָ

שֶכָּל עוֹד זֶה פָּגַע בִּיהוּדִים

זֶה כִּמְעָט לֹא הִדְלִיק בְּכוֹשְלֶיהָ

שֶל קֵהוּת תְּפִיסָתָם זִיק מַקְדִּים

בּוֹ נוּרַת-אַזְעָקָה מְעוֹרֶרֶת

וּמַתְרָה כִּי פְּגָעִים לֹא עוֹצְרִים

רַק בִּ-Juif אֶלָּא חִיש, בְּשַרְשֶרֶת,

הֵם גּוֹבִים גַּם חוֹבָם מִנּוֹצְרִים.

אַךְ אִם יֵש בְּחָזוּת כֹּה קוֹדֶרֶת

בְּמַפְתִּיעַ גַם שְבִיב-נֶחָמָה

זוֹ אוֹתָהּ עֲלִיָּה הַגּוֹבֶרֶת

מִצָּרְפַת זֶה כַּמָּה וְכַמָּה

חֳדָשִים בְּכַמּוּת לֹא מוּעֶטֶת

שֶזִּרְמָהּ מִדֵּי יוֹם מִתְעַבֶּה

בִּמְדִינַת יִשְׂרָאֵל הַקּוֹלֶטֶת

אֶת הַשֶּטֶף הַזֶּה, כֵּן יִרְבֶּה!

* * *

אללה אכּבר, עלייה אכּבר

מקומָם של היהודים בישראל

* * *

עמוס גלבוע

מלחמת התרבויות האלימה מכה במערב

הפיגועים  בצרפת מבטאים מלחמת תרבות בין גופי אסלאם נחושים שיעדם הסופי הוא השלטת החוק האסלאמי בכל מקום אפשרי והקמת חליפות אסלאמית, לבין המערב ותרבותו. לפי שעה למערב אין יעד ברור,  ותפיסת עולמו הליברלית המופרזת כובלת את ידיו ומפחיתה מנחישותו.  בל נשלה עצמנו שהמערב (בראש ובראשונה אירופה) יגלה מעכשיו יותר הבנה למאבק שלנו בטרור. הוא עושה הבחנה ברורה בין טרור נגדו לבין טרור נגד אחרים, שאינו מעניין אותו.

 זמן קצר לפני הפיגועים בפריז יצאו שופרות התעמולה של דאע"ש וגורמי ג'יהאד אחרים  בקריאה למוסלמים באירופה להתגייס לשורותיהם ולבצע פיגועי טרור במדינות האם שלהם. קריאה מיוחדת הופנתה לַ"אחים והאחיות" בצרפת ל"הבעיר את צרפת ולרוצץ את ראשם של הכופרים."

הדברים מתנוססים בראש דיווח שבועי של "מרכז המידע למודיעין וטרור" הנקרא "מבט לג'יהאד העולמי". זהו פרסום הנותן תמונה שבועית מקיפה על כל האירועים הקשורים לכל אותם ארגוני טרור אסלאמיים קיצוניים, ובראשם כמובן דאע"ש, והמערכה המתנהלת נגדם כיום בסוריה ובעיראק. רק לקרוא מה הארגונים האלו אומרים ולהבין שמדובר בתופעה גלובאלית, במלחמת תרבות ברורה, כאשר משני צידי המתרס עומדות: תפיסה אסלאמית דתית-תרבותית-חברתית, הרואה עצמה כמייצגת נאמנה את האסלאם של הנביא מחמד, המקורי, האמיתי כפי שצמח לפני 1400 שנים – ומולה התרבות המערבית הנוצרית: חברה פתוחה מול חברה סגורה.

היעד הסופי של התפיסה הזאת היא השלטת החוק האסלאמי (השריעה) בכל מקום, בכלל זה במדינות המערב, והקמת מסגרת מדינית של חליפות אסלאמית. בתווך נמצאים כל המוסלמים "הכופרים" שיש להחזירם למוטב.

על רקע זה ובעקבות הפיגועים בפריז, כמה הערות:

האחת, המערב טרם הגדיר לעצמו יעד ברור במאבק התרבותי-חברתי נגד ארגוני הג'יהאד העולמי. הוא כן הגדיר יעד צבאי ארוך טווח נגד ארגון דאע"ש (המדינה האסלאמית) והוא השמדתו! הנשיא אובמה התחייב לכך, וארה"ב גייסה לצורך כך קואליציה של 50 מדינות לפחות. אבל, זה מאבק צבאי צולע נגד ארגון אחד בלבד במקום אחד בלבד. זה מאבק שבו אינך יודע מה בדיוק עושות  עשרות מדינות הקואליציה. זה מאבק שאינו מונע כלל וכלל את פיגועי הטרור ברחבי העולם, בכללם הפיגוע בפריז. זהו מאבק שרק מדרבן את כל ארגוני הטרור האסלאמיים לבצע פיגועים. לא רק זאת,  בתפיסה האמריקאית הנוכחית אין דבר כזה הנקרא "טרור אסלאמי"! יש רק טרור של "קיצונים"! המונח השגור של "ארגוני ג'יהאד אסלאמי" אינו מופיע במילון הדיפלומטי האמריקאי. על דאע"ש אומרים הנשיא אובמה ועוזריו שהוא לא מוסלמי בכלל, ואינו יכול להיות מוסלמי כי האסלאם היא דת של שלום ואהבת הבריות. מה לעשות שהנביא מוחמד התאפיין בין השאר בעריפת ראשי מתנגדיו, שעה שישו הגיש את הלחי השנייה לסטירה.

השנייה, באירופה המערבית הליברלית הבעייה חריפה ומורכבת בשל שלל סיבות: הסוגייה הדמוגרפית ההופכת את המוסלמים לגורם פוליטי משפיע ממדרגה ראשונה, כאשר בכמה ערים גדולות (מרסי בצרפת, רוטרדם בהולנד, ועוד) יהיה רוב מוסלמי תוך מיספר שנים,  ובצידה התופעה לפיה חלק ניכר מהמוסלמים אינו מוכן להשתלב תרבותית וחברתית במדינות האירופאיות בהן הם מתגוררים. רובם הגדול אינו מצדד בטרור, אך הוא בהחלט מצדד בהשלטת חוקי השריעה!

על אלו מתווספת ה"תקינות הפוליטית" המוגזמת, כאשר לצידה מערכת אקדמאית ותקשורתית פוסט מודרנית ה"מבינה" את הטרור האסלאמי ורואה בו מעשה של צדק מול פשעי הקולוניאליזם  האירופאי.

איך תוכל אירופה המערבית להתמודד עם הטרור האסלאמי תוך כדי שמירה על ערכיה הליברליים המקודשים? האם יעלה שם על הדעת להתחיל ולהיאבק בטרור כמו שאמר יצחק רבין: "בלי בג"ץ ובלי בצלם"?

השלישית, בואו לא נשלה את עצמנו שהאירופים יגלו עכשיו הבנה גדולה יותר למצבנו מול הטרור. הם עושים הבחנה חדה וברורה בין טרור הנוגע להם, לבין טרור המופנה נגד ישראל. 

טרור המופנה נגד ישראל לא מעניין אותם, ולא ראיתי פעם אחת שהאירופאים יפגינו השתתפות בצער קורבנות הטרור שלנו. אלו הצועדים עכשיו ברחבי אירופה עם עפרונות ביד לאות אבל, צעדו לא מזמן לאות סולידריות עם החמאס. כי אם חמאס יורה אלפי רקטות על אזרחי ישראל, אזיי ישראל צריכה להגיב באיפוק ואוי לה אם תילחם על נפשה כמו שצריך להילחם. זו לא רק צביעות. זהו כנראה דרכו של עולם, בעיקר של העולם האירופאי "הנאור"!

ואחרון ולא חביב. בתקופה הנוכחית גורמי הג'יהאד העולמי כבר ערוכים בגבולות שלנו: ברמת הגולן ובסיני. עכשיו הם עסוקים בדברים אחרים: ברמת הגולן – במלחמה נגד אסד, ובסיני – במלחמה נגד סיסי. אבל, זה זמני! המלחמה שלהם נגדנו בוא תבוא. ונגד היהודים – בכל מקום בעולם, בכל זמן!

* * *

היש דבר מגעיל וצבוע יותר מעמידתו של מכחיש-השואה הטרוריסט אבו-מאזן בשורה אחת עם בנימין נתניהו וראשי מדינות אחרים בהפגנה בפריס ביום ראשון?

* * *

יצחק מאיר

כולנו "שָׁארְלִי הֵבְּדוֹ"

זה לא ה-9.11 של צרפת. זה ה-9.11 של כל אדם ואדם וכל חברה וחברה וכל מדינה ומדינה שרואים בחופש העיתונות אחת מן החירויות בלעדיהן גורלו של העולם נגזר להיכנע לשלטון הטירוף. האנושות השפויה היא איטית. בניין מבני הממשל והמשפט בלבנים של זכויות ושל ערכים אינו קם במפץ אלא בתהליכים סבלניים וסובלניים הנמשכים דורות. הטירוף משול לדינמיט המתפוצץ באחת מתחת לשלדה של תרבות החירויות, הדין והצדק, וסודק יסודות ומשאיר עיי חורבות. הוא לעולם אינו בונה דבר. הטרור, גם החילוני אם עוד נותר כזה, הוא האמונה הדתית בקברים בהן רודפות רוחות אימה את  החיים אל מרתפי החרדה והפחד. הוא עושה היכלות מהריסות עשנות בהן לא לנים אלא חולדות ומעליהן מעופפים עורבים ועופות הדואים על הפגרים.

ירדוף החוק את הטרור עד חורמה. מצוות עשה. אבל הטרור זריז ממנו וחומק אל אשר שם החוק הוא במרדף, אבל לא יותר. לא יכול להיות יותר. אסור להטיל עליו על החוק את מלוא האחריות להצלת הדמוקרטיות. אסור להאיץ בו להשיל מעליו את הערכים בשמם הוא אוסר מלחמה. צריך לחזק אותו, ברוח, ובחומר, ובתחכום, וגם בהבנה כי הוא חייב בגבולות, וכי מכל מקום הוא לא היה מדביר את אויבי האנושות אילו רק הניחו לו להיות כל יכול.

המאבק בטרור הוא אחריותו של מי שסומן כקרבן הפחד מפני הטרור. זה כל אדם. זה כל אזרח. זה כל מי שאינו כותב מפני שלכתוב אמיתות זה מטרה לחיסול. זה מי שאינו מצייר קריקטורות כי ברוך כישרון הסאטירה חשוב כמתאבד. זה כל שליט שאינו משליט תמרורי זהירות על דרך המלך לבל יפגע חופש התנועה בעבריינים בריונים הנוסעים נגד כיוון כל תנועה. זה לא קריאות מהדהדות לשם הדים לסלק מן העולם כל מה שנראה כאיום על העולם. זה לסגור שורות בפני המאיים ביתר מפגני חירות וחופש הדעה, וחופש הבחירה, וחופש החיים במיבנים שבנתה האנושות אחרי היסטוריה ארוכה של אלימות כוחנית. זה לא לגייס את דעת הקהל  באמצעות ייאוש מן הדמוקרטיות ובהפצת האימה ככתב אשמה המוקיע רשויות החוק כאילו האימה מוכיחה את רפיסותן. זה להילחם במי שמוציא להורג את חופש העיתונות בעוד יותר חופש עיתונות, במסגרות החוק והאתיקה שהיו למוסכמות על לוחמי החופש בחזיתות התקשורת בעולם.

 "שרלי הבדו",  העיתון הסאטירי שכה היטיב להוציא את חיצי הביקורת מאשפתו היצירתית, שוב אינו עיתון צרפתי בלבד. הוא עיתון של כל שוחר חירות בעולם. עורכיו וכתביו נפלו על קידוש אומץ הלב להיות חופשיים מן הטירוף ולבודד אותו. יש לטירוף הזה שמות הרבה, אבל הוא אחד. כותרת בגיליון האחרון של "שרלי הבדו" אמרה, כי העולם הזה הוא בית הבושת של בורא עולם. חריף אולי מדי לחיכם של אניני הטעם. אך אמין. זה שמו של הטירוף. זאת מחלה הרוח הרואה בתרבות כולה בית בושת שהטהרנים מצווים על ידי אלוהיהם לטהר אותו מאלוהיו שלו.

מי שמתיירא ממטורפים כאלה, משגע אותם עוד ועוד. מי שסוגר עליהם ב"כולנו 'שרלי הבדו'" – סופו שובר את קני הרובים האוטומאטיים בהם וידאו הרוצחים את רצח החופש.

07.01.2015

* * *

האשם במעשי הרצח ב"שָׁארְלִי הֵבְּדוֹ" (Charlie Hebdo)

מאת ג'ורג' פאקר (George Packer), "ניו יורקר"

מעשי הרצח היום בפריז הם לא תוצאה של כישלונה של צרפת לגרום לשני דורות של מהגרים מוסלמים שהגיעו מאחת מהקולוניות שלה לשעבר להיטמע בחברה. הם לא בגלל פעולות הצבא הצרפתי נגד דאע"ש במזרח התיכון, או פלישת ארה"ב לעיראק קודם לכן. הם לא חלק מאיזשהו גל כללי של אלימות ניהיליסטית בְּמַעֲרָב מדוכא כלכלית, מפורר חברתית וחלול ערכית – הגרסה הצרפתית לניוטאון או לאוסלו. הכי פחות ניתן "להבין" אותם כתגובה לחוסר כבוד כלפי הדת מצד מאיירים חסרי אחריות.

הם רק המכות האחרונות מאידאולוגיה ששמה לה למטרה לצבור כוח באמצעות טרור במשך עשורים. זו אותה האידאולוגיה שהטילה על סלמן רושדי גזר דין מוות ושלחה אותו למחבוא של עשר שנים בגלל שכתב ספר, ואז הרגה את המתרגם שלו ליפנית וניסתה להרוג את המתרגם לאיטלקית ואת המוציא לאור הנורווגי. האידאולוגיה שרצחה 3,000 איש בארה"ב ב-11 לספטמבר, 2001. אותה האידאולוגיה שטבחה בת'או ואן גוך (Theo van Gogh) ברחובות אמסטרדם ב-2004, בגלל שצילם סרט. אותה האידאולוגיה שהביאה אונס והרג המוני לערי ולמדבריות סוריה ועירק. שטבחה ב-132 ילדים ו-13 בוגרים בבית ספר בפשאוואר (Peshawar) בחודש האחרון. שבאופן קבוע הורגת כל כך הרבה ניגרים, בייחוד הצעירים שבהם, מבלי שלאף אחד באמת אכפת.

מכיוון שהאידאולוגיה היא תוצר של דת עיקרית בעולם, נדרש הרבה מאמץ והיגיון עקום להסביר מה יש או אין במשותף לאלימות ולאיסלאם. ישנם אנשים בעלי כוונות טובות שהולכים על קצות האצבעות מסביב לקשר האיסלמי, טוענים שֶׁלַּטֶּבַח אין שום קשר לאמונה, או שאיסלאם היא דת שוחרת שלום, או שלכל היותר, האלימות מייצגת "סילוף" של דת גדולה. (אחרי פיגועי התאבדות בבגדד, התרגלתי לשמוע עירקים אומרים, "אף מוסלמי לא יעשה כזה דבר.") אחרים רוצים להטיל את האשמה רק על התוכן התאולוגי של האיסלאם, כאילו שדתות אחרות הן שוחרות שלום מטבען – תפיסה שהופרכה על ידי ההיסטריה, כמו גם על ידי כתבי הקודש.

דת היא לא רק אוסף של כתובים אלא האמונות ומנהגי החיים של חסידיה. האיסלאם כיום כוללת מיעוט משמעותי של מאמינים שישלימו עם, גם אם לא באמת יבצעו, מידה מסוימת של אלימות כחלק מיישום אמונתם. "שארלי הבדו" מפרסם סאטירה לא דתית ויודע לנגוע בנקודות הרגישות של יהודים ונוצרים, אבל רק המוסלמים מגיבים באיומים ובמעשי טרור. עבור חלק מהמאמינים, האלימות משרתת את הרצון לשלטון מוחלט בשם האלוהים, שהיא צורה של טוטאליטריות הנקראת איסלאמיזם – פוליטיקה בשם הדת, דת בשם הפוליטיקה. "אללה אכבר!" צעקו הרוצחים ברחוב מחוץ למשרדי "שארלי הבדו". הם, בכל אופן, יודעים היכן הם עומדים.

מחשבות אלה לא מציעות דרך להקל ראש בגידול המדהים בהרג האיסלאמי ברחבי העולם. זעם וגינוי לא עוזרים, וגם לא גורמים למיליוני מוסלמים להרחיק את עצמם ממה שנעשה בשם דתם. רבים מהם גינו מיד את ההתקפה על "שארלי הבדו" בכאב גדול, בעיקר אלה שאמונתם העמוקה הוכתמה. התשובה תמיד צריכה להיות זהירה, מתחשבת ומותאמת לנסיבות המקרה. בצרפת, היא תצטרך לכלול דיון מחודש לגבי האופן בו הרפובליקה יכולה לגרום לרבים מאזרחיה המוסלמים הצעירים לא להיכנע לאידאולוגיה רצחנית. איך לגרום לרבים מהם לחשוב על מוסטפה אוראד (Mustapha Ourrad), מגיה ב"שארלי הבדו" ממוצא אלג'ירי, שהיה בין הקורבנות, כעל גיבור. במקומות אחרים, התגובה צריכה להיות שונה, ברמות גבוהות יותר של התנגדות לאלימות.

אבל מעשי הרצח בפריז היו כל כך ממוקדים וכל כך חצופים, כאילו על מנת שמשמעותם תהיה ברורה. המאיירים מתו עבור רעיון. הרוצחים הם חיילים במלחמה נגד חופש המחשבה והביטוי, נגד סובלנות, פלורליזם והזכות לפגוע – נגד כל מה שהגון בחברה דמוקרטית. אז על כולנו לנסות להיות "שארלי", לא רק היום אלא בכל יום.

תרגום: בן בן-עזר

* * *

אלי מייזליש

1. הלקח הצרפתי

בשבוע שעבר רצחו שני מחבלים ערבים-אלג'יראים [אלג'יריה היא חברה בליגה הערבית] לאור היום תריסר צרפתים בפריז. לא סתם 'אזרחים' אלא עיתונאים מפורסמים ממערכת שבועון סטירי.

וכל זאת למה? מפני שהשבועון פירסם לפני כמה שנים קריקטורה ששמה ללעג את מוחמד.

לי אין ספק, כי הנקמה של שני ערבים אלה מתוך כמה מיליוני ערבים שחיים בצרפת, היתה שמחה לאיד. אפילו שכל ההנהגה המוסלמית הופיעה מיד כדי להביע שאט נפש וגינוי של הרצח, הכול יודעים שם כי זה מהשפה ולחוץ.

ישנם רבעים שלמים בפריז גופא, שמכונית משטרה אינה מעיזה להיכנס אליה, כמו אצלנו בשועפת, אלא רק עם ג'יפים ממוגנים. והדמגוגיה הצרפתית על 'חופש' 'שיוויון' או 'אחווה' היא פטפוט – כשהמילה 'חופש' נרמסת בידי הקלצ'ניקוב; החופש לרצוח.

בעת כתיבת שורות אלה [יום ו' בערב], נרצחו 4 יהודים במרכול בפריז ונלכדו במצור שני הרוצחים. ולי לא משנה כלל אם יתפסו אותם חי או שיצליחו להתאבד או למות בקרב כשהידים, כפי שהבטיחו לשוטרים המקיפים אותם. הרי בין כה וכה לא יערפו את ראשם בגיליוטינה וגם לא יתלו אותם.

כל החוכמה הצרפתית כלפי הערבים בעת האחרונה התגלתה בהכרה שלהם בפלסטין כמדינה. מדינה מה? וכי פלסטין תצליח לברוא אי-פעם אישיות כמו אמיל זולה למשל? או ההיפך: להכנע לגרמנים בתחילתה של מלחמת העולם ה-2, כששני מיליון חיילים צרפתיים הולכים לשבי מול 200 אלף גרמנים. כניעה מבישה, ושלא לדבר כבר על שיתוף הפעולה של מיליוני צרפתים עם הנאצים. הרי לולא בנות הברית, בעיקר ארה"ב ובריטניה שפלשו לחוף נורמנדי ביוני 1944, היתה צרפת עד היום שטח גרמני כבוש. וזה למרות העזרה הלוגיסטית האדירה של סיוע בנות הברית לרוסיה בשיירות של אניות למורמנסק.

צרפת לא ניסתה כלל להתקומם אז נגד הנאצים [כמו למשל טיטו ביוגוסלביה ששיחרר שליש משטח ארצו].

צרפת כיום היא מעצמה עולמית רק מפני שבנות הברית עזרו לה להשתחרר מעול הנאצים. וכגמול היא כיום בת הברית הכי קרובה לגרמניה. ולעולם לא תוכל להשתוות לגרמניה כפי שרנו ופז'ו לא תוכלנה להתחרות במרצדס או ב-BMW.

ההיסטוריה של השלטון הצרפתי מסמלת ומשדרת יותר מכל מדינה אחרת במערב יהירות על לא כלום. מלואי ה-14 ['המדינה זה אני'] ועד נפוליון בפלישת הנפל שלו לרוסיה, וכך במפלות הצבאיות בהודו-סין [וייטנאם] או באלג'יריה. לצרפת יצא שם טוב לאמנות אבל לא לשלטון. וכעת על השלטון להוכיח כי "אמת דיברתי" להכות את הטרור הערבי. ואני מטיל ספק אם אמנם יקיימו את מילת הכבוד: אמת – או יימלטו ממנה כמו כל עוד נשמה באפיהם או כמי שכפאם שד.

אין לסמוך עליהם ואת זאת למדנו עם 'ספינות שרבור' והאמברגו על מטוסי המיראז'. כך גם ימלטו את הנפש הבכיינית שלהם בהפגנות המוניות ולא במעצרים מונעים של חשודים, או בהצהרות חד משמעיות שהם יילחמו נגד הטרור הערבי-אסלאמי.

הלקח הצרפתי שעוד לא הגיע לסיומו מסמל הימלטות כרונית מהתמודדות אמת וחד-משמעית מול הטרור הערבי.

ורק על דבר אחד אני מתפלא: על הקהילה היהודית הגדולה שם. קהילה בת חצי מיליון איש ששמים ממחטה על האף כשהכול מסריח מטרור ערבי – והעיקר לחיות בצרפת. ואת הלקח הזה גם הם עוד ילמדו. לו היו מבינים מיד לאחר הרצח במרכול, היתה כבר נהירה לנמל התעופה דה גול לכיוון נתב"ג וזה לא קורה.

הצרפתים ובני בריתם האירופאים שיכירו ב'מדינה הפלסטינית' דמיקולו, לא למדו ולא ילמדו שום לקח בשל הטרור הערבי-מוסלמי ואפילו אם יפוצצו להם את מגדל אייפל.

[העובדות לעיל נכונות עד למוצ"ש וייתכן ובמהלך יום א' יתחולל שינוי דרמטי מהיפוך הדברים כאן ולזאת אני מגיב; אין מוקדם או מאוחר בתורה; מה שהיה היה ומה שיהיה יהיה].

נ.ב. – אני ממתין לדעת מה יכתוב גדעון לוי על 'לוחמי החופש'.

2. היהירות ההזויה של מפלגת העבודה

מאז שציפי לבני הצטרפה למפלגת העבודה, הצטרפו לקהל אוהדיה כל אומרי הקדיש של הבר מינן ממפלגת קדימה של ציפי לבני שקראה למפלגתה החדשה בשם חדש שאיני זוכר. הנער [באידיש טיפש] יצחק בוז'י הרצוג חושב שבעוד שנתיים תהיה רוטציה ואז ציפי תהיה ראש ממשלה. העיקר שעל הנייר הוא כבר ראש ממשלה ולא משנה שזה רק שנתיים.

בכל דיון טלוויזיוני, מקדימים המראיינים עם "סקר חדש" המלמד כי הם יזכו ב-25 מנדטים בעוד הליכוד "רק" ב-24, ואז לא תהיה ברירה לנשיא אלא להעביר למפלגת העבודה אוטומטית 37 מנדטים כדי להיות רוב. אבל היכן יוכל ריבלין ללקט כמו עשבים במדבר 37 מנדטים? מהיכן? ממדבר סהרה? מי לעזאזל יחבור לציפי לבני ולהרצוג? מי? האם ריבלין לא ילמד בו ברגע את הלקח מאז שציפי לבני ניצחה את נתניהו במנדט אחד 28:27?

אז הנה התסריט במלואו שיתקיים ביום ד' ה-18 למרץ השנה [בעוד חודשיים וחצי] בשעה 08:15 בבוקר.

שוט1: [לונג שוט] מכונית שחורה נכנסת לחצר משכן הנשיא וממנה יוצאים ציפי [ראשונה] ואחריה בוזי' וצועדים לדלת בית הנשיא שכבר עומד בפתח עם חיוך סרקסטי.

שוט 2: [מדיום שוט] לחיצת ידיים ונשמעים בקושי מילים כמו 'מזל טוב' או 'בוקר טוב' ונכנסים ללובי הנשיאות שם עומד שולחן עגול קטן עם 3 כוסות מיץ תפוזים.

שוט 3: [קלוס-אפ] ריבילין: נו יש לכם כבר 61 מנדטים?

ציפי: עדיין לא. אבל אנחנו מלקטים עשב אחר עשב בשטח.

הרצוג: זה ייקח מעט זמן.

הנשיא: מספיק עם בולשיט. יש או אין? אם אין – אז לכו ותקראו לביבי.

-סוף-

לעניות דעתי – זה תסריט של מדע בידיוני. כי הריאליטי הוא ש'העבודה' או איך קוראים לה, לא תקבל ולו חצי מנדט אחד יותר מהליכוד שמכין לה אמבוש.

הכול 'יפה וטוב' עם ההצגות של עורכי ערוצי הטלוויזה שמקדימים כל שידור ש'העבודה' מוליכה במנדט אחד. אבל רבש"ע: מה זה מנדט אחד בסקרים 100 יום לפני הבחירות? עם סקרים אלה [מנדט בודד] של עורכי התוכניות בטלוויזיה הולכים לנשיא? וכי הציבור אידיוט עד כדי כך? לו לפחות היה הפרש ניכר 35:25 לטובת 'העבודה' – ניחא. זה הפרש. אבל מנדט אחד? 100 יום לפני הבחירות? וככה כבר הולכים לחייט להזמין חליפת שרד?

עוד יום-יומיים יתחולל בתוככי מפלגת העבודה פריימריז ולפני זה יתחולל רצח אופי של המתמודדים עד דמעות שלא ראינו עד כה. ביריונות מילולית ללא מצפון. ואלה ירצו אח"כ להיות ראשי ממשלה בישראל. האמת? אני כבר מתגעגע לאשכול.

הצרה של בוז'י-ציפי שאינם מוכנים לספור עד 120. כי בכל קונסטילציה רק הימין מסוגל להרכיב קואליצה, ובטרגדיה זו שהם משחקים על הבמה ממילא יורד הפרגוד בסוף וכמו כל שחקן תיאטרון גם הם יילכו לישון וזהו. 

* * *

הודא אבו-חמיד

(סוציולוגית ופעילה חברתית)

האסלאם איננו רוצח!

אני מתפללת שיגברו הקולות השפויים של האסלאם, ושהמוסלמים הרצחניים ייבלמו. ומאוד מצפה לגינוי ברור לטרוריזם המוסלמי מפי מנהיגינו המוסלמים בישראל.

מחליא אותי לחשוב שהרוצחים הנתעבים של 10 העיתונאים ו-2 השוטרים אתמול בפריז, עורפי הראשים השפלים הקוראים לעצמם דעא"ש, המחבלים הבזויים של אל-קעאידה מ-11 בספטמבר 2001, וכל טרוריסט שפוגע באזרחים תמימים בכל מקום בעולם בשם האסלאם – משתייכים לדת שלי ולעם שלי. לו רק הייתי יכולה, הייתי מכניסה את כולם מאחורי חומות הכלא לנצח.

אני גאה באימאם חסן שלגומי, גם הוא צרפתי, שזמן רב כבר משמיע בקול רם את התנגדותו החזקה לפירושים האיומים שאותם "מוסלמים" נותנים לתורתנו. אני יודעת שהוא מאוים על ידיהם, ואני יודעת שהוא ממשיך בכל זאת להשמיע את קולו, באומץ. והוא לא היחיד.

רבים בעולם המוסלמי, ובעולם הערבי שבתוכו, מביעים התנגדות עזה לטרוריזם האסלאמי בכלל, ולטרוריזם האסלאמי הדתי בפרט. בארצות הברית הוקמה אחרי הפיגוע הנורא במגדלי התאומים "קואליציית המוסלמים החופשיים", ששמה לה למטרה להוקיע את הטרוריזם האסלאמי הדתי (ולקדם ולהפיץ את תפיסת האסלאם "שלי").

אקדמאים מוסלמים מפורסמים מגנים אף הם את הטרור האסלאמי. פרופסור יסמין בחראני, מהפקולטה לעיתונאות באוניברסיטה האמריקאית בדובאי, טענה במאמר ב"וושינגטון פוסט" (בספטמבר 2014) שהקהילה המוסלמית אינה עושה די כדי להקיא את דאע"ש, וארגונים דומים לו, מתוכה. אנשי דת מוסלמים הודיעו ש"ארגון המדינה האסלאמית מפר את חוקי השריעה". סטודנטים לבנונים, ורבים אחרים, הצטרפו אליה;ם כשהם מצטלמים שורפים את הדגל השחור (שחור בכל מובן) של דעא"ש. בלוגרים מוסלמים שונים מצטרפים לגינוי "האסלאם הרצחני". ביניהם בולטת הבלוגרית המצרייה המפורסמת עליאא' אל־מהדי, שהצטלמה עירומה על הדגל השחור, ישובה בתנוחה של הטלת הצרכים על הדגל.

בסוריה הקימו דף פייסבוק שנקרא "אני מוסלמי ואני מתנגד לדאע"ש". זמרים מוסלמים מפיצים בעולם הערבי שירים נגד דאע"ש, בעיקר דרך האינטרנט והרשתות החברתיות. משעשע במיוחד הוא השיר הלבנוני שלועג לא רק למנהיג דעא"ש אל־בגדאדי, אלא גם לכל המאמינים הקיצוניים שמפרשים את האסלאם בצורה נוקשה: "אני נשבע באללה," נאמר בשיר, "שאם הייתי פרה הייתי לובש חזייה..."

המוני מוסלמים, כולל אישים מפורסמים רבים, יוצאים נגד רוצחים חסרי-לב שעושים שימוש בדת המוסלמית ובשם של אללה, כדי לבצע פשעים שאין שום קשר בינם לבין האמונה האסלאמית.

ואני – אני ממשיכה לא להבין איך זה בכלל קורה. ואני מקווה שיגברו הקולות השפויים של האסלאם. ואני מתפללת שהמוסלמים הרצחניים ייכלאו וייבלמו. ואני גם מאד מצפה לשמוע גינוי חד וברור לטרוריזם המוסלמי הדתי – מפי מנהיגינו המוסלמים כאן בישראל.

אני מתביישת במי שמשתייכים לאומה הערבית, ומופיעים לכאורה בשמה, ועושים את מה שעשו הרוצחים השפלים אתמול בפריז. ואת מה שעושים המתקראים "המדינה האסלאמית". אני כועסת על השם הרע שהם מוציאים לאסלאם, ואני כואבת את הכאב שהם מביאים על כל כך הרבה אנשים.

מתוך "על צד שמאל", המגזין היומי של הסוציאל-דמוקרטיה, 9.1.15, בעריכת נפתלי רז.

אהוד: אני מניח שהמאמר נכתב לפני שנרצחו גם ארבעה יהודים בפריס, כי הם כלל לא מוזכרים בו.

* * *

אֶת תליון המגן דוד מִזהב שלי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בחוף גורדון בתל אביב אֶת

תליון המגן דוד מזהב שלי

אני יכולה לחשוף בין שדיי

הצרפתיים השזופים בביקיני

ואף אחד לא יקרא לי כאן

זונה יהודייה ולא יאשים אותי

במות ילדים פלסטיניים בעזה

בחוף גורדון אני יכולה להפליץ

כאוות נפשי על כל המוסלמים

הצרפתיים ואף אחד לא יקרא

לי זונה יהודייה כי אני עשיתי עלייה

סבא שלי מאלג'יר

לא רצה לבוא לישראל טוב

היה לנו בצרפת עד שהז'נדארמים

הפריסאיים אספו אותנו בדראנסי

כדי לשלוח אותנו לאושווייץ

טוב התבלבלתי קצת כי חם

לי כאן מאוד בווגינה בחוף

גורדון בביקיני ועוד נפוח לי

הקליטוריס בגלל ההתרגזות

על הפגנות הרחוב של המוסלמים

בפריס ואני מחכה כאן רטובה

ומשופשפת לפגוש גבר ישראלי צעיר

אפילו עם כיפה לבנה

שיזיין אותי כמו שצריך

אוי כמה שאני צריכה זיון שזוף

שיתקע לי עד העצם

ואני אלד לו הרבה ילדים

שחרחרים במולדת החדשה

שלי ואמשיך לדבר איתם

צרפתית קטנים כי תל אביב היא

עכשיו פריס

חוף גורדון לפני הצהריים, 13.8.14

פורסם לראשונה בגיליון 969 מיום 14.8.14

* * *

יעקב אחימאיר

עיתונאים

תוכנית ההינתקות של ימים אלה זוכה לכותרות בולטות: לאחר חילופי דברים קצרים מאוד עם מנהיג של תנועה פוליטית, ולאחר חיבוטי נפש שאינם מתארכים, נמסרת ההודעה ברבים: העיתונאי שרון גל, מתנתק מן האולפן, ומצטרף למפלגת "ישראל ביתנו" ויוצב מטעמה כמועמד במקום ריאלי לחברות בכנסת ה-20.

מתכונת זאת של מעבר מתחום לתחום, חוזרת על עצמה. אחד ממאפייניה: המעבר מן המערכת העיתונאית אל המערכת הפוליטית, נעשה תמיד בסמוך למועד בחירות, ולא בעת פעילותה של הכנסת. ממשלה כושלת, ממשלה רעה למדינה באמצע כהונתה, אך בלא שחרב הבחירות תתנופף מעל צווארה, לא תניע עיתונאי לנטוש, לחצות את הקווים.

האם רק סמוך למועד בחירות לכנסת, מגלים עיתונאים את האור ועד אז פעלו פוליטית רק במחשכים? וזהו אחד הניסוחים השגויים והשגורים בדיווח על מעבר איש התקשורת המעתיק את פעילותו מן המערכת העיתונאית לזירה הפוליטית, הפורמאלית, הכנסת. ראוי להתקומם, לעומת זאת, על הניסוח השגור המדבר על "מעבר לפוליטיקה, מן התקשורת" או על "חציית הקווים." הרי הפוליטיקה, אולי ברוב המרחב של עשייתה, עיסוקה אינו רק במאבק רעיוני, במערכה על דעות. את זאת עושים בפוליטיקה במשורה.

הפוליטיקה מתקיימת, כנראה, בכל תחומי העשייה: גם בקרב העוסקים ברפואה, למשל, וגם בקרב הפועלים בתנועות פוליטיות. כלומר, מאבקים על כוח, על שלטון והשפעה, יותר מאשר מאבק על ניסיון לשנות אצל האחר את עמדתו הרעיונית. כל אלה מתקיימים בקרב עיתונאים, גם אלה שנותרו [עדיין] מחוץ לכנסת, וגם בקרב אלה הפועלים באירגונים, או במקצועות חופשיים אחרים.

עיתונאים שמצהירים על דרכם החדשה, שתחנתה הסופית היא הכנסת, היו פוליטיקאים גם לפני שיחבשו את הכורסא במליאת בית המחוקקים. גם, ואולי דווקא במיוחד, כאשר פעלו במערכת העיתונאית, הם עסקו בפוליטיקה. אמנם לא תמיד עסקו בפוליטיקה של התמודדות על רעיונות ודיון נוקב על פני החברה, אבל בהחלט עסקו בעשייה הפוליטית שאחד מעיקרי חייה הינו חיי המעשה:  מאבק על כוח, על השפעה, על התאווה לשלוט.

משום כך, העיתונאים שהיו לח"כים אינם מפתיעים אותנו בדרך כלל. רק האזרח התמים, הוא-הוא המופתע! בעיני הח"מ, למשל, רובם של המכונים "חוצי קווים", היו תמיד פוליטיקאים,  אמנם עם תעודת עיתונאי. המעבר, לפיכך, איננו כפי שמבשרות הכותרות,  מן המגזר התקשורתי אל הזירה הפוליטית הממוסדת: אם תרצו, זוהי, בדרך כלל, פעילות סיבובית, נדידה בתוך המחנה.

עד כה מתמודדים על מקום בכנסת הבאה כחמישה עשר מועמדים, ורבים מהם הם ח"כים מכהנים, ובדרך כלל, בהצלחה. ניטול את הדגם שמציבה ח"כ שלי יחימוביץ [עבודה]. חציית הקווים שביצעה, לאחר שהשלימה קריירה מצליחה כאשת רדיו וטלוויזיה, עוררה בשעתו ביקורת על הזמן הקצר שחלף מאז ערכה ראיון פוליטי עם ח"כ פרץ, אז יו"ר מפלגת העבודה, ועד שנפלה אל חיקו הפוליטי. אך ניתן לומר כי יחימוביץ, ללא קשר לדעותיה, ממלאת בהצלחה את חלקה ברשות המחוקקת, כמפקחת על פעולות הממשלה. ובמחמאה זו איננו מתכוונים להזיק לה, לקראת הפריימריס במפלגתה. היא מתפקדת תוך הפגנת בקיאות בפרטים, וגם תגובותיה הפומביות כאשת אופוזיציה מדודות, לא מתלהמות, לא צעקניות. עד כה לא ישבה ליד שולחן הממשלה, בניגוד לח"כ לפיד: לאחר שהוא נבחר לכנסת, דילג על תקופת טירונות מתישה במסדרונות הבית, והסכים לכהן באחת המשרות השלטוניות הבכירות ביותר. כך לאחר שבעבר הצהיר כי אינו מבין בכלכלה. ישפוט הציבור ב-17 במארס, אם לפיד העיתונאי-הח"כ והשר עשה חיל כמו לפיד העיתונאי, מגיש הטלוויזיה.

יש להסיק, אמנם בהכללה: פוליטיקאים-עיתונאים בעברם, לא הכתימו עבר זה כח"כים מן השורה. ניסיונם, לאורך שנים, שם וכאן, עומד רק לזכותו של בית המחוקקים. וכך, דווקא בימים שבהם נמסר כי אימון הציבור בתקשורת רק צנח.

* * *

אהוד בן עזר

המורה אליהו ירקוני

[יום רביעי. 18 בדצמבר 2002, מתוך היומן: לבקשתה של דליה לחמן, עורכת "הד החינוך", אני שולח לה רשימה על מורה שלי במסגרת מעין מישאל של סופרים.

אבי ואימי למדו בילדותם בבית-הספר פיק"א בפתח-תקווה אצל המורה אליהו ירקוני. אבי בנימין, שנולד במושבה, היה תלמידו בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לקראת סופה, כאשר הבריטים כבר כבשו, בשנת 1917, את מחצית הארץ מידי התורכים ונתנו אפשרות להתגייס לגדוד העברי – נפרד המורה ירקוני מתלמידיו והתגייס לגדוד. תמונתו במדי חייל, שנתן מתנה לתלמידיו בבואו לבקר אותם במושבה, שמורה בארכיונו של אבי].

בעת ההתקפה הגדולה על פתח-תקווה, במאורעות מאי 1921, היה המורה ירקוני אחד מחברי ועד-ההגנה על המושבה. אברהם שפירא, מפקד ההגנה, האמין כי הסתערות פלוגת פרשים על המתנפלים משבט אבו-קישק תציל את המושבה. ההתקפה נכשלה. ארבעה מבני-המושבה נהרגו, רק קו חפירות ההגנה שהוכן מראש, פרי ניסיונם הצבאי של ותיקי הגדוד העברי, אליהו ירקוני ואליהו איתן (אביו של רפול) – הוא שהציל את המושבה. את יום הקרב תיארתי בספרי "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא. אבל כשהייתי תלמיד של ירקוני לא ידעתי שהוא אחד מחברי ועד ההגנה שבזכותם פתח-תקווה לא נכבשה בידי הערבים. כה צנוע היה, מעולם לא סיפר לנו על הימים ההם.

אימי דבורה עלתה עם הוריה ארצה בשנת 1921 והיתה תלמידתו של ירקוני. כאשר הגעתי ללמוד אצלו, בשנת 1948, רחש כלפיי חיבה מיוחדת משום שהייתי בנם של תלמידיו האהובים. באותה תקופה כבר היה בעינינו "איש זקן" חביב ואיטי, עם משקפיים ושפם לבן, שונה מכל מורה אחר שהיכרנו. חדרו בקומה התחתונה של הבניין העתיק היה כמעבדה, מלא מבחנות, אביקים, מבערי-ספירט וחומרים חימיים ששימשו אותו להמחשת ה"ניסיונות" במקצוע שאותו הורה, טבע.

כמו היום אזכור את מורי האהוב עומד ומחמם כלי זכוכית גדול, מעין אביק, שאמור לפלוט גז מימן מחרטומו הצר, וכאשר יגישו אליו גפרור, יבער בלהבה קטנה. מימן רב מדי הצטבר כניראה בכלי הזכוכית, וחזינו במו-עינינו ב"פצצת המימן" כאשר האביק התפוצץ על שולחן המורה ממש לנגד עינינו.

ירקוני לימד אותנו לאסוף פרחים וצמחים, להגדירם ולייבשם. לחגיגת הבר-מצווה הביא לי מתנה את ספרם של ש. דובדבני וש. אשרוב "מגדיר לצמחי בר" (הוצאת "עם עובד", תל-אביב, תש"ו, 1946), ובו כתב: לתלמידי החביב אהוד, בן תלמידיי הטובים דבורה ובנימין, בהיכנסו לעול המצווה והמסורת, ברכה, מאת א. ירקוני, ט' בניסן התש"ט (1949).

בחצר בית-הספר הפונה לרחוב רוטשילד ניצבה תחנה מטרואולוגית, תיבה מרובעת, קירותיה תריסי-עץ ורגליה הגבוהות אף הן עמודי-עץ דקים, והכול צבוע לבן. מדי בוקר הייתי עוזר למורה ירקוני, האחראי על התחנה, להחליף את הגיליון שעליו נרשמו מעלות החום ודרגות הלחות ביממה האחרונה. בחורף הייתי מודד בכלי זכוכית בעל שנתות את כמות הגשם שהתאספה. היומנים הגדולים, שבהם נרשמו הנתונים, היו עתיקים מאוד. אולי התחילו לרשום בהם בתקופת התורכים.

מכוורת בית-הספר עמדה בגבול הפרדסים בצפון המושבה, ליד תחנת הרכבת. ביום רדיית הדבש היינו באים בתלבושת מתאימה, כובע קשיח עטוף רשת שקופה, ששוליה סגורים בצווארון חולצה בעלת שרוולים ארוכים, וכפפות לידיים. ירקוני לא פחד מעקיצות ולפעמים היה ניגש לכוורות ללא לבוש-מגן, ובידו רק מפוח שמעלה עשן, מוריד את מכסה הכוורת, ובתוך ענן הדבורים שריחף מעליה שולף מתוכה בזו אחר זו את מסגרות-העץ שבהן בנו הדבורים את תאי הדונג ואצרו את הדבש. ירקוני נזהר שלא לשלוף את המסגרת שמשמשת משכן למלכת הדבורים. היא היחידה שיכולה להטיל ביציות, שמהן בוקעות דבורים חדשות. אם יקרה לה משהו, תתבטל הכוורת כולה.

למרות הלבוש המיוחד שבו היינו מחופשים, הצליחו מדי פעם דבורים לחדור לסדק זה או אחר בבגדים ולעקוץ אותנו. המקום מיד התנפח וכאב. כשהיה מישהו צועק מכאב או מוקף דבורים רבות מדי, היה המורה ירקוני מפיח עליו עשן מהמפוח ומגרש אותן.

רדינו שעה ארוכה את הדבש, שריחו המשכר והמתוק מילא מאוחר יותר את צריף הצנטרפוגה, המכשיר המסתובב וזורק את הדבש ממסגרות התאים. לפני שהתפזרנו הגיש כל אחד מאיתנו למורה ירקוני צנצנת שהביא מהבית, והוא מילא בה דבש טרי מהצנטרפוגה, שלפעמים צפה בו דבורה מתה, וגם הוסיף חתיכה מחלת הדבש, שאפשר ללעוס כמו מסטיק עד שהדבש נמס כולו בפה ונישאר רק טעם מוזר של דונג, ויורקים אותו.

צנוע, איטי וזקן, ירקוני היה שייך לעולם העשייה – כך קסם לנו, משך והפך אותנו לעוזריו הנאמנים, כך למדנו אצלו מבלי להרגיש שאנחנו לומדים.

הערה: בפתח תקווה מושבת הולדתו כמעט שאין מכירים את אהוד בן עזר, גם לא את ספריו ומחקריו עליה, מעולם לא הזמינו אותו לספר על אודותיה ולא קראו רחוב על שם סבו יהודה ראב, חופר הבאר הראשונה, השומר הראשון וחורש התלם הראשון במושבה, לפני 137 שנים, שגם את התאריך הזה אינם יודעים ואינם מציינים.

* * *

 רות ירדני כץ

משתלם לגנוב

איזה יופי! שולה זקן משתחררת בסוף החודש והולכת הביתה. היא הולכת הביתה ותתחיל חיים חדשים. תכתוב ספר, תתראיין, תהיה מחוזרת מכל צד ועבר. על כל מילה שתוציא מפיה תקבל אלפי שקלים ותסתובב ברחובות זקופת קומה, תפזר חיוכים לכל צד וכיוון ויהיו כאלה שימחאו לה כפיים, יחבקו אותה ויצעקו לעברה איזה גיבורה היא. כן, משתלם מאוד במדינה שלנו לגנוב, לסחוט לאיים, להפחיד להיכנס לבית-סוהר ל-11 חודשים, לקבל במתנה שליש על התנהגות למופת, ולהמשיך הלאה, והתוצאה שהיא תהיה עשירה מאוד מהר מאוד ותיכנס להיסטוריה כאשה אמיצה! כאישה שמצפונה הורה לה לפתוח פה ולספר על מעללי אולמרט וחבריו. אשה שפשעיה לא פחותים מהפשעים של אולמרט והעונש שהיתה צריכה לקבל הוא בדיוק כמו שהבוס הנערץ והנאהב שלה קיבל. אבל היא יצאה ״נקייה״. קיבלה סוכרייה מתוקה מתוקה משלטונות החוק ובסוף החודש היא תצחק בדרך לבנק ותגיד למי שתגיד בערך כך:

״איך אני? הצלחתי לזיין את כל המדינה, במיוחד  את אולמרט!״

שולה זקן הפושעת יוצאת לחופש, לדרור ולעצמאות ותראה לכולנו מאיפה משתין הדג. 

אתי אלון הגנבת הגדולה מבנק הפועלים גם כן מבקשת לצאת מהכלא. אתי אלון שגנבה מהבנק 250 מיליון שקלים ורוששה אלפי אנשים, אימללה אותם, הרסה אותם, ששילמה למאפיה שזה השוק האפור סכומי-עתק בגלל אחיה המהמר החולני – אולי תצא הביתה בקרוב.

איזה יופי! כדאי גם כדאי במדינה שלנו להיות מושחת, להשחית ולגנוב. יהיו כאלה שיאמרו: ״אבל היא שילמה את חובה לחברה?״ באמת? גם אתי אלון היא אסירה למופת. 

אריה דרעי הפוליטקאי הפושע  הצהיר שהוא הולך הביתה. הוא אפילו הגיש מכתב התפטרות. הוא מתפטר, ואני קיוותי שיעשה זאת מהר. אבל מר דרעי יסרב למועצת חכמי התורה? מה פתאום! הוא ילך נגד הרבנים? מה פתאום! הלוואי שאטעה. אפילו תומכי ש״ס מאסו בשחיתות של חלק מנבחריה.

המאפיה של ״ישראל ביתנו״ צועקת לשמיים שהמשטרה סתם נטפלה אליה. כן, המשטרה אשמה שהם גנבו, נתנו ולקחו, ומיליונים שמצאו בחשבונות הבנק שלהם ובבתיהם זה לא נחשב. איזו שאלה! המשטרה לא בסדר. גנבי ״ישראל ביתנו״ הם מלאכי האלוהים והבוס שלהם מגן עליהם וטוען שלא ידע דבר וחצי דבר. מישהו מאמין לו? אני לא.

פואד בן-אליעזר ייזכר כגנב ולא על כל פעילותו רבת השנים בתפקידיו הרבים והחשובים. ככה זה שכסף מעוור עיני אלה שבטוחים שהם לא ייתפסו.

טיפת דבש. את השחקנית הנפלאה שירלי מקליין אין צורך להציג. מספיק אם אזכיר את סרטיה:״ אירמה לא דוס״, שם היא מגלמת זונה ובן זוגה לסרט הוא לא אחר מאשר ג׳ק למון שיחד איתה הם משחקים גם ב״דירה״ ושם שירלי מקליין היא בתפקיד של נערת מעלית. בסרט ״הרולס רויס הצהובה״ היא מגלמת את חברתו של איש מאפיה אכזרי ושתלטן לצד אלן דילון. מקליין גילמה עשרות של דמויות וזכתה לאין ספור פרסים. אבל מי שלא ראה אותה רוקדת ושרה יחד עם ג׳ין קלי, שיעשה הפסקה מלשמוע חדשות נוראיות ויכנס ליוטיוב.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אורי הייטנר

1. המהמר

לא היה מנהיג ומדינאי בתולדות המדינה, שגרם למדינת ישראל נזק מדיני כבד לאורך שנים, כמו אהוד ברק.

על דעת עצמו, ללא החלטת ממשלה, ללא החלטת כנסת, ללא רמז על כך בבחירות בהן ביקש וקיבל מנדט מן העם, הלך ברק לוועידת קמפ-דיוויד והציע לערפאת הצעות מדיניות מופקרות ומרחיקות לכת, המנוגדות לדרכה המדינית של מדינת ישראל על כל ממשלותיה, מימין ומשמאל.

ביהירות של "אני ואפסי עוד" ובפזיזות שאין כדוגמתה, ריסק ברק, פחז כמים, את הקונסנזוס הלאומי של ישראל. בנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו, בו הציג יצחק רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים, הוא ניסח את הקונסנזוס, תחת הכותרת "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67", ומנה את ירושלים השלמה וסביבותיה, את בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג," את גושי ההתיישבות וכמובן לא העלה על דעתו נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל, מה שמכונה "חילופי שטחים". בבחירות 99' בהן נבחר ברק, אפילו במצעה של מרצ לא דובר על חלוקת ירושלים.

ברק הפך באחת את כל ה"לאווים" ל"הנים". הוא הציע הצעה המבוססת על קווי 4.6.67, הוא הציע חלוקת ירושלים – ולא רק שכונות הקצה, אלא העיר העתיקה, הוא ויתר על בקעת הירדן ותמורת גושי ההתיישבות הגדולים הציע נסיגה משטחים ריבוניים כ"חילופי שטחים". כל זאת, ביהירות משיחית, של מי שיודע הכול ויכול להחליט לבדו על הכול – הוא נבחר בידי ההשגחה העליונה להביא שלום על ישראל ועל המזרח התיכון.

שלום? לא, הוא לא הביא שלום על ישראל. המהמר שיחק על כל הקופה (שלנו), ונחל כישלון חרוץ. כזכור, הצעתו נדחתה בידי ערפאת בבוז, בדם ואש ותימרות עשן. במקום לקום באומץ ולומר – ניסיתי הכול, הפכתי כל אבן, אולם מרגע שהצעתי נדחתה היא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא החל לדקלם את המנטרה, ש"זו ההצעה ואין בלתה.". הוא דחף את קלינטון להציע את הצעתו – "משופרת", לכיוון הפלשתינאים, ולשווק אותה כ"מתווה קלינטון", וגם אותה הפלשתינאים דחו. ולאחר מכן, כשהפלשתינאים הגיבו על ההצעה במתקפת הטרור שגבתה חיי 1,500 ישראלים, הוא זחל על גחונו לטאבה ימים אחדים לפני הבחירות והורה לאנשיו לעשות הכול, העיקר שיביאו איזשהו הסכם. וכאשר גם הצעותיו אלו נדחו, ודחלאן "המתון" כינה אותן "חרטא ברטא", ניצב ברק מול הציבור בטלוויזיה ערב הבחירות ואמר: השלום הוא בהישג יד. אם תתנו לי מנדט, נעשה את הצעד הנוסף לשלום.

המהמר עמד על סף תהום, וביקש מנדט לעשות "עוד צעד אחד". כזכור, אזרחי ישראל גירשו אותו בבושת פנים ממשרד ראש הממשלה. אולם את האבן שהוא השליך, גם אלף חכמים יתקשו להוציא. בציפיות שהוא עורר, הוא יצר מצב מדיני חדש, שבו כל הצעה ישראלית לפשרה ברוח רבין, נחשבת לסרבנות קיצונית. הנזק שהוא גרם למדינת ישראל, הוא נזק נורא.

ברק הלך לוועידת קמפ-דיוויד חודשים אחדים אחרי כישלון ניסיונו להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. כל עוד ניהל מו"מ על הגולן, הוא היה ממוקד מטרה כטיל מונחה מכוון. הוא היה אובססיבי להיות האיש, שיביא שלום עם סוריה, עם הרודן אסד אותו נהג לכנות שוב ושוב: "מנהיג אמיץ וחזק, מעצבה של סוריה המודרנית." הוא לא הציע לו נסיגה לגבול הבינלאומי, אלא נכנע לגחמתו לדרוש נסיגה גם משטחים שסוריה כבשה מידי ישראל בשנים שלאחר מלחמת השחרור – לכך הם התכוונו כשדיברו על נסיגה לקווי ארבעה ביוני ולא לגבול הבינלאומי. אולם לאחר שבכל הסקרים הבין שההסכם שהוא רוקם יידחה במשאל העם לו התחייב, הוא התעקש על רצועה של כמה עשרות מטרים (!) על חוף הכינרת. אסד דחה על הסף את ההצעה.

בראיון ל"הארץ", ערב שבת האחרונה, השתבח ברק ביכולת שלו לראות קדימה ולחזות דברים שאחרים אינם רואים. הוא לא ראה, שנסיגה מהגולן תביא לחוף הכינרת את דאעש.

בראיון הוא הזמין את עם ישראל לקרוא לו, כפי שהצרפתים קראו לדה-גול, להציל את ישראל מפני הקטסטרופה. הוא, שכראש הממשלה נהג כמהמר והימורו המיט עלינו מתקפת טרור נוראה, מצפה שנפקיר בידיו את גורלה של ישראל.

2. צרור הערות 11.1.15

* האם הטבח בצרפת יגרום לממשלת צרפת להבחין, לשם שינוי, בין טוב ורע, בין עמית וטורף?

* הצרפתים שהפגינו במלחמת "צוק איתן" בעד חמאס, הצביעו בעד הטבח בפאריס.

* "אירופה בהלם!" זועקות הכותרות, בעקבות הטבח שביצעו מחבלים איסלמיסטים בפאריס. אנו מכירים היטב את התחושה הקשה בעקבות פיגועים מסוג זה. אולי את ההלם איננו מכירים, הרי כולנו נולדנו למציאות זו, שהינה בת מאה שנה, מאז מאורעות תר"פ 1920. הן רק בראשית העשור הקודם, פיגועי טרור מן הסוג הזה היו מנת חלקנו כדבר יום ביומו. הן רק בקיץ האחרון מרבית אזרחי ישראל חוו מתקפת רקטות של הטרור האסלאמיסטי, אותו טרור שתקף בפאריס.

רק פעולה נחושה וחזקה הביאה לניצחונות שלנו על הטרור, ולא הניסיונות הפתטיים להכיל אותו ולפייסו. אירופה, שבבחירה בין מורשת צ'רצ'יל למורשת צ'מברליין, העדיפה את סמל המטריה על סמל ה"וי", מחויבת בחשבון נפש. עמדתה בסכסוך הישראלי-ערבי, כפי שבאה לידי ביטוי בהצבעה הצרפתית האחרונה במועצת הביטחון, היתה בחירה בצד של מי שתקפו אותה.

* יש לישראל מה לעשות בנדון. על ישראל לפעול במישור המדיני וההסברתי, כדי לקדם ברית של העולם החופשי הנאור, נגד הטרור הג'יהאדיסטי של האסלאם הקנאי.

אם העולם החופשי לא יתעורר להגן על עצמו, הוא בסכנה. אחת הסכנות האורבות לו, היא עליית הפשיזם, כתוצאה מחולשת הדמוקרטיה. בסקרים בצרפת לה-פן עלולה לנצח בבחירות לנשיאות, וגם במדינות אירופיות נוספות הפשיזם מרים ראש. צ'רצ'יל הבין כבר לפני 75 שנים שהמחסום בפני הפשיזם אינו דמוקרטיה רכרוכית, אלא דמוקרטיה חזקה, הנחושה להילחם על קיומה.

* אצלנו, מדינה הנמצאת מיומה הראשון במלחמת קיום, הסובלת מטרור ללא הפסקה, שיש בה מיעוט גדול שהוא חלק מן העם האוייב – מפלגות ימין קיצוני מן הסוג של לה-פן אינן עוברות את אחוז החסימה. כך היה בבחירות הקודמות, וגם בבחירות הקרובות הם לא יתקרבו לאחוז החסימה.

זאת העליונות המוסרית שלנו על עמי אירופה.

* כמה זמן יחלוף, עד שתצוץ תאוריית קונספירציה לפיה המוסד עומד מאחורי פיגועי הטרור בצרפת? אחרי 11 בספטמבר זה לקח בערך שבוע. אחרי רצח רבין, פחות מ-24 שעות.

* האתגר הציוני הגדול והמלהיב הבא – עליית יהדות צרפת. על החברה הישראלית ומוסדות המדינה להיערך להצלחת הקליטה של יהדות זו.

* ... ובינתיים בניגריה – בוקו חראם (חמאס המקומי) טבח ב-2,000 איש ביומיים האחרונים.

* משמעות הצעתו של נתניהו, לפיה ראש הסיעה הגדולה ביותר יהיה ראש הממשלה לארבע שנים, פירושה שינוי משמעותי במבנה השלטוני הישראלי – מעבר משיטה קואליציונית לשיטה דו-מפלגתית. אפשר לתמוך או להתנגד לשיטה הזאת, אבל חשוב שנבין שזאת המשמעות.

אני מתנגד להצעה. אני תומך בשיטה הפרלמנטרית הקואליציונית, שיש בה ביטוי למגוון הקולות והצבעים בחברה הישראלית, ושמחייבת שיג ושיח ופשרה בין נציגי הציבור.

בתקופת שרון נעשה שינוי משמעותי בשיטת הממשל, כאשר הונהג אי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר כדי להפיל את הממשלה יש להציג תמיכה של 61 ח"כים בראש ממשלה חלופי. שיטה זו מעניקה יציבות, משחררת את הממשלה מתלות בהצבעת האי אמון השבועית ובמו"מ סחטני שבועי, לאורך כל הקדנציה, עם כל סיעה וכל ח"כ סורר. זאת הסיבה לכך שממשלת נתניהו הקודמת פעלה לאורך ארבע שנים. גם הממשלה הנוכחית יכלה לפעול ארבע שנים, אילו נתניהו היה מנהיג את הממשלה ומגיע להסכמות עם שותפותיו, ולא נוקט בצעד הנמהר של פירוק הממשלה ובחירות מיותרות ובזבזניות ולפחות חצי שנה ללא תקציב מדינה.

* ההצעה של נתניהו לשינוי השיטה אינה חדשה. כבר בשלהי שנות ה-80 הציעו אותה שני העוזים – עוזי ברעם ממפלגת העבודה ועוזי לנדאו, אז מהליכוד.

* בשנים הרבות שבהן לא התקיים בישראל דיון חברתי כלכלי והתקשורת הישראלית התנבאה בקול אחד – הנאו ליברלי, כאילו היה מדע מדויק, שלי יחימוביץ' הייתה חריגה בנוף, כאופוזיציה סוציאל דמוקרטית.

כשנבחרה לכנסת המשיכה להוביל את הקו הזה, במאבקים לצדק חברתי ולסולידריות, והצטיינה כח"כית מוכשרת וחרוצה, שהובילה חקיקה חברתית והניבה הישגים פרלמנטריים רבים.

היבחרה לראשות מפלגת העבודה הפיחה תקווה לחזרתה של מפלגת העבודה להיות תנועת העבודה. היא הציבה על ראש שמחתה את הערכים החברתיים של תנועת העבודה הציונית, מעודכנים למאה ה-21. היא שִׁיחררה את הדיון הציבורי בישראל מהשבי ב"שיח השלום" העקר, שסירס כל שיח חברתי כלכלי בישראל למעלה משנות דור, והבהירה שהדיון על דמותה של החברה הישראלית חשוב לקיומה של מדינת ישראל לא פחות מהדיון על גבולותיה. היא יצאה באומץ בגנות ההסתה נגד המתנחלים והאקסיומה השקרית לפיה הם הגורמים לבעיותיה החברתיות והכלכליות של ישראל, ואמרה זאת ערב התמודדותה על ראשות מפלגתה, אף שידעה שהיא מזמינה עליה זובור היסטרי והפסד קולות.

עמדותיה המדיניות של שלי יחימוביץ' אינן שונות מן העמדות של מפלגתה מאז שאהוד ברק שבר את עקרונותיה ועקף משמאל את מרצ. אולם בניגוד לטענה שהיא הצניעה את הנושא המדיני כדי למשוך קולות מימין, אני מאמין שהיא הצניעה את הנושא, מתוך הבנה וידיעה שאין פרטנר פלשתינאי גם לעמדותיה, ולכן חבל להשחית את הדיון הציבורי על ויכוח סרק, במקום לקחת אחריות על מה שבאמת ובתמים תלוי בנו.

שלי יחימוביץ' היא פוליטיקאית ומנהיגה ישרת דרך ונקיית כפיים, שמעולם לא דבק בה רבב, גם לא חשד. היא מנהיגה אמיצה שיצאה תמיד נגד כל שחיתות, ובניגוד לעמדת מפלגתה התנגדה למועמדותו המבישה של פואד בן אליעזר לנשיאות המדינה.

בהחלפתה בידי מתפקדי מפלגת העבודה ביצחק זכות-השתיקה הרצוג, הם קבעו שאין פניהם להתרעננות ערכית ורעיונית אמתית של מפלגת העבודה. ההסכם המוזר עם האופורטוניסטית ציפי לבני והכניעה המבישה של הרצוג לסחטנותה, הם העדות לכך.

* התאכזבתי אכזבה מרה מעמדתה של שלי יחימוביץ' בנושא חוק הלאום. יותר משהתאכזבתי מעצם התנגדותה לחוק, התאכזבתי מדבריה הבוטים נגדו. בעיניי זהו כתם שחור בקריירה הפוליטית שלה. לצערי, בנושא הזה אין במפלגת העבודה אפילו צדיק אחד בסדום. אולם למרות דבריה בנושא, אני בטוח שפועמת בה נפש ציונית.

אני מעריך מאוד את מלחמתה הנחרצת נגד עריקי 8200. היא לא בחלה במילים כדי לתאר את סלידתה ושאט נפשה מהתופעה החולנית ומעוררת הסלידה של מכוערי הנפש הללו.

* בבחירות 1992 בחרתי במפלגת העבודה בראשות רבין. רבין אכזב אותי, בעיקר בנכונותו לסגת מהגולן בניגוד להתחייבותו ערב הבחירות. לא האמנתי שאי פעם אצביע למפלגת העבודה. בבחירות הקודמות, בזכות מנהיגותה של שלי יחימוביץ' (וגם בהיעדר אלטרנטיבה ראויה), בחרתי בה, חרף התנגדותי לדרכה המדינית.

אין חשש שבבחירות הקרובות אצביע למפלגת העבודה. אבל איכפת לי שיהיה כוח במפלגת העבודה למי שנושאת את הדגל של ערכי תנועת העבודה. אני מקווה ששלי תבחר למקום הראשון בפריימריז, וממליץ לחבריי במפלגת העבודה לתמוך בה.

* בהצהרה פופוליסטית וחסרת אחריות הודיע יצחק הרצוג, שאם יבחר לראשות הממשלה הוא יפרק את החטיבה להתיישבות.

החטיבה להתיישבות הוקמה בידי ממשלת המערך, בהחלטה של ראש הממשלה לוי אשכול ב-1968. החטיבה הוקמה כדי לקדם את ההתיישבות מעבר לקו הירוק, אולם עם היבחרו של אריק שרון לראשות הממשלה, הוא העביר לאחריותה גם את הגליל והנגב, העמקים הצפוניים והערבה. החטיבה להתיישבות היא הזרוע ההתיישבותית של מדינת ישראל וההסתדרות הציונית העולמית. פועלה למען ההתיישבות בגליל ובנגב, בגולן וביו"ש, היא מופת של מסירות ומקצועיות.

* במסגרת החקירה נגד "ישראל ביתנו", נחקרים חשדות לכך שהחטיבה להתיישבות שימשה צינור למעשי שחיתות. מעבר להסתייגות על כך שעדיין מדובר רק בחשדות – הבה נצא מנקודת הנחה שהחשדות יתבררו כנכונים. כל החשדות הללו הן כאין וכאפס לעומת השחיתות שהתגלתה בעיריית ירושלים. האם מישהו העלה על דעתו את פירוק עיריית ירושלים? את שפיכת התינוק עם המים? מי שמציע לפרק את החטיבה להתיישבות בשל חשד לשחיתות וגם אם החשד יתאמת, בסה"כ משתמש בשחיתות כתירוץ לרצונו לפרק את החטיבה. מדוע רוצה הרצוג לפרק את החטיבה שהוקמה בידי מפלגתו כדי להגשים את דרכה הציונית? כי הוא רחק מרחק רב, ת"ק על ת"ק פרסה, מדרכה הציונית-התיישבותית של תנועת העבודה.

* אני מכיר אישית רבים מעובדי החטיבה להתיישבות, שיצא לי לעבוד עמם בתפקידים שמילאתי לאורך השנים. מדובר באנשים ישרים, מקצועיים, מסורים, העושים את מלאכתם נאמנה, בהגינות וביושר, על פי אמות מידה מקצועיות לחלוטין. יתר על כן, כל צעד שעושה עובד החטיבה, מחויב בחתימה של חשב מטעם משרד האוצר.

אם אכן הייתה שחיתות, ותחושתי היא שיש אש בעשן הזה, אין היא קשורה לפעילות ההתיישבותית של החטיבה ולא לגורמי המקצוע, אלא למינויים הפוליטיים של עסקנים במטה החטיבה. ולפי התחקיר של "דה-מרקר", מדובר בשימוש בחטיבה להתיישבות כצינור להעברת כספים למטרות זרות, לא התיישבותיות, לא כפריות, לא פיתוח הפריפריה, אלא מימון גרעינים תורניים ומוסדות דת במרכז הארץ.

כלומר, אם החשדות יתאמתו, מדובר בראש ובראשונה בפשעים נגד החטיבה להתיישבות. מדוע אם כן מציע הרצוג לסגור את החטיבה? מה שנדרש לעשות הוא לנקות את האורוות, כדי לאפשר לחטיבה להמשיך במלאכת הקודש ההתיישבותית שלה, עם אנשי המקצוע המסורים שלה. וכנראה שהמלאכה הזאת, היא הבעיה של הרצוג.

* ובכלל, כאשר מדובר בשחיתות, מוטב שהרצוג ישתוק. הרי הוא מורגל בכך.

* שר לביטחון פנים הטופל על המשטרה רדיפה פוליטית כאשר היא חוקרת שחיתות במפלגתו, אינו ראוי להיות השר לביטחון פנים. אך לא בשל עובדה זו הורה ליברמן לאהרונוביץ' לפרוש מן החיים הפוליטיים, אלא כיוון שלמרות תפקידו החקירה נפתחה.

יש למנוע מ"ישראל ביתנו" אחריות על משרד המשפטים והמשרד לביטחון פנים.

* כשברק מתחנן שיקראו לו "להציל את המדינה" זה נשמע כך: "אני מספיק מפוכח כדי לדעת שיכול להיווצר מצב, חלילה, זו המילה המתאימה, שיפנו אליי ואני איאלץ לשקול את זה. משום שאני יודע מהו סוג המצב שצריך להיות, אז אני אומר, הלוואי שלא נגיע לשם, שיקרה משהו אחר בדרך."

ברק אמר את הדברים בראיון לגידי וייץ ב"הארץ". את הצלחותיו הכלכליות המרשימות מאז החל לעשות לביתו, הוא מסביר בכך שחברות עסקיות בעולם מכירות בכישרונו לזהות מגמות ולחזות טוב את העתיד. מה שמזכיר לי את דבריו הפסקניים (כרגיל, דבריו תמיד פסקניים) בראשית מלחמת האזרחים בסוריה, שימיו של אסד ספורים, ושנפילת שלטונו היא עניין של ימים או שבועות. קרוב לארבע שנים ולמעלה מ-200,000 הרוגים אחרי ההצהרה, הצהרתו זו אכן נשמעת כמו כישרון נדיר לחזות את העתיד. כך גם ניסיונו האובססיבי למסור את הגולן לאסד, בהיותו ראש הממשלה. אילו הצליח, חלילה, היום דאעש וחיזבאללה היו נאבקות ביניהן מי תשלוט בכנרת שלנו.

* 12 ראשי ממשלה היו לישראל. בין עשרת הטובים שבהם, אין אחד ששמו אהוד.

* ד"ר ת'אבת אבו-ראס ואמנון בארי-סוליציאנו הם מנכ"לים שותפים של יוזמות קרן אברהם. השנים פרסמו מאמר ב-ynet, בו התריעו מפני הניכור ההולך וגובר של ערביי ישראל מהמדינה, שבא לידי ביטוי בירידה עקבית בשיעורי ההצבעה שלהם לכנסת, וטוענים שהגורם לכך הוא החרמת המפלגות הערביות ואי צירופן לקואליציות.

זאת טענה משוללת יסוד. אין החרמה של המפלגות הערביות. קואליציה חייבת להתבסס על הסכמה. המפלגות הערביות, שלמרבה הצער נוקטות בקו אנטי ישראלי קיצוני, תומכות באוייב בכל עימות (ראו "צוק איתן") ושוללות את הבסיס שעליו קיימת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הן אינן יכולות להיות פרטנריות להסכמה כלשהי. הסכמה על איזו תוכנית? אין לי ספק, שמפלגה ערבית, שהאידיאולוגיה שלה היתה שונה, היתה מצורפת בשמחה לקואליציה. אי אפשר לדרוש מערביי ישראל לחשוב אחרת או להצביע אחרת, אולם כל עוד אלו עמדותיהם וזאת הצבעתם, קואליציה אתם בלתי אפשרית.

* אין גבול לקיצוניות. ככל שאתה קיצוני, תמיד מישהו יהיה קיצוני יותר. הנה, אברום בורג התדרדר אל מחוץ לשולי החברה הישראלית, וחבר למפלגה אנטי ציונית, אנטי ישראלית פנאטית, התומכת באופן עקבי באויבי ישראל – חד"ש. מה יכול להיות קיצוני יותר? כנראה שעמירה הס מ"הארץ", שנולדה למשפחה קומוניסטית והדם הקומוניסטי הזורם בעורקיה אינו חד"ש, חשה איום. במאמר ב"הארץ" היא מתגוללת על בורג, "גבר מהאצולה הציונית," על כך שבנאומו "המטיפני" בוועידת חד"ש הביע התנגדות לריצה ברשימה ערבית משותפת.

הס מתלהבת מהרעיון של מפלגת דב חנין זועבי. "איננו חיים עוד בזמנים רגילים של אפלייה ציונית מרוסנת," כתבה הס, "אלא בתקופה של הקצנה פרועה שלה, ובכלל זה החלום להשלים את מה שלא גמרו לעשות ב-1948. זהו מצב חירום, המחייב היערכות חדשה. רשימה אחת של הציבור המאוים ביותר בישראל, הנתון בסכנה מתמדת של גירוש ודה-לגיטימציה, עשויה להיות בית טבעי לאנשי שמאל מכל לאום ועדה. בכוח חבריה להופכה לבית ספר להתמודדות אנטי-גזענית בימים הקשים שמכין לנו 'המרחב היהודי הלאומני'."

אגב, "המרחב היהודי הלאומני" הוא ציטוט שלה מדברי בורג. כך בורג כינה את המרחב של מרצ וימינה.

* יוסי ביילין תקף במאמר ב"ישראל היום" את בורג, על שנטש את הציונות, עליה גדל, וחבר למפלגה אנטי ציונית. גם אותו תוקפת הס. בעיני הס ביילין הוא סדין אדום, כי הוא אדריכל אוסלו, ההסכם שהיא מתעבת, כי היה הסכם כניעה של ערפאת לציונים, לשיטתה. איך היא מכנה את ביילין? "מאדריכלי הסכם אוסלו שיצר את רשות הבנטוסטאנים הפלסטיניים."

 את מאמרו של ביילין היא מגדירה "פטרונות אופיינית". אופיינית למי? ל"גברים מהאצולה הציונית."

* עמירה הס – חלון הראווה של "הארץ" (לצד הדבוקה גדעון לוי אורי משגב ספי רכלבסקי ב. מיכאל יצחק לאור עודא בשארת – ועמוס שוקן נוהג בם).

* בורג עצמו הגיב ב"הארץ" למאמרו של ביילין, והסביר לביילין שהוא, ביילין, אינו באמת איש שמאל. כי שמאל וציונות אינם הולכים יחד. אני מכיר כמה אנשי ימין קיצוני שיקנו את אבחנתו של בורג בשתי ידיים.

* עמוס עוז אמר פעם שהציונות היא שם משפחה, ויש לה שמות פרטיים רבים – שמאל ציוני וימין ציוני, ציונות דתית וחילונית, סוציאליסטית ורוויזיוניסטית, פועלית ובורגנית.

בפרפרזה על דבריו, כתב בורג במאמרו, ששם המשפחה שלנו הוא הישראליות, ויש בה יהודים, מוסלמים, דרוזים וכו', בחינת היה יהודי בביתך וישראלי בצאתך. זאת היתה הנוסחה של האמנסיפציה – "היה אדם בצאתך ויהודי באוהליך" (יל"ג), היה צרפתי או גרמני בן דת משה וכו'. הדרך הזו נחלה כישלון דרמטי. האמונה שהאמנסיפציה תשים קץ לאנטישמיות הוכחה כאשליה – נהפוך הוא, היא העצימה אותה.

 הלקח מכישלון האמנסיפציה היה האוטואמנסיפציה, שחרור עצמי, שחרור לאומי, ציונות. מדינת לאום יהודית ריבונית בארץ ישראל. בורג החד"ש מנסה להחזיר אותנו לדרך הישנה והרעה, שאבא שלו היה יו"ר המוסד שהציב יד ושם לתוצאותיה הישירות.

* ב-1994 פרסמתי ב"מעריב" מאמר תחת הכותרת "מבצע מכעיס", בו תקפתי מבצע הפגנתי בלתי חוקי של "זו ארצנו", הארגון של פייגלין, כביכול להכפלת מיספר היישובים ביו"ש. בתגובה, פנה אליי מיכאל בן חורין, פעיל הימין הקיצוני ותושב הגולן, וביקש להיפגש איתי. בפגישה הוא הביע מחאה חריפה על כך שאני, כדובר ועד יישובי הגולן, תוקף מבצע של תושבי יש"ע.

לא מדובר בתושבי יש"ע, הסברתי לו, אלא בקבוצה קיצונית המבצעת מעשה קיצוני הפוגע בהתיישבות.

תשובתו הדהימה אותי: "אין דבר כזה קיצוני." המסר שלו היה, שכל צעד נגד הממשלה הזאת לגיטימי, וככל שהוא יותר קיצוני הוא יותר טוב. אין גבול לקיצוניות.

שלושה ימים אחרי השיחה, היה הטבח הנורא במערת המכפלה. כששמעתי על הטבח, מיד נזכרתי בשיחה עם בן חורין. תיכננתי להתקשר אליו, להזכיר לו את השיחה, ולהראות לו עד לאן אפשר להגיע כאשר מאמצים תפיסה של "ככל שיותר קיצוני, יותר טוב." הרי לא יכול להיות שמישהו תומך במעשה הנפשע, גם לא בן חורין.

אלא שהייתי עסוק מאוד באותו יום ולא הספקתי להתקשר אליו לפני כניסת השבת. בערב, ראיתי בטלוויזיה את בן חורין צוהל, מהלל ומשבח את המחבל ואת הפיגוע. כעבור ימים אחדים הוא נעצר במעצר מנהלי. לימים הוא ערך את ספר הפיגולים "ברוך הגבר", המהלל את הרוצח.

באותו יום נפל לי האסימון. את הסכנה שבכהניזם הבנתי תמיד. כבר בשנת 1985 צעדתי עם חניכיי בהפגנה נגד הגזענות והכהניזם שהוביל מענ"ה – מטה על נגד הגזענות, שבראשו עמד איש הגולן, לימים ראש המועצה, יהודה וולמן. אולם רק באותו יום הבנתי שמדובר בהשקפת עולם של רצח עם. לא פחות. אוי לנו, שמפלצת כזאת יוצאת מן העם היהודי, אחרי כל ההיסטוריה הקשה שלנו.

עם בן חורין לא החלפתי מאז מילה, במשך 21 שנה. כשהוא שלח מאמרים לעיתון "הרי גולן" שערכתי, שלחתי לו חזרה את כתב היד בתוספת הערה: "או 'ברוך הגבר' או 'הרי גולן' – אתה בחרת."

לעיתון "נקודה", ביטאון מועצת יש"ע, שלחתי מאמר תחת הכותרת "חסלו את הכהניזם, ולא – הכהניזם יחסל אתכם," ובו קראתי לתושבי יש"ע לבצע ביעור חמץ ולבער את הרע מקרבם.

כעבור שנה וחצי, לאחר רצח רבין, התקשרו אליי תושבים מיש"ע שזכרו את המאמר, ואמרו לי: "חבל שלא שמענו בקולך אז."

מאז אני לוחם בחיה הכהניסטית ולא מרפה. איני חושב שאת המלחמה בתופעה הזאת יש להשאיר ל"שמאל" הקיצוני, שבסך הכל נבנה ממנה ונהנה ממנה. זה "חוק הרדיקלים השלובים."

אני מברך את שר הביטחון משה יעלון על נחישותו להילחם בתופעה ולהוציא את "להב"ה" – קו קלוקס קלאן הישראלית, אל מחוץ לחוק. זאת מנהיגות אמת.

אני קורא את הנאצות, הגידופים וההסתה נגדו ברשת, ואני מקווה ומאמין, שמי שאינו רוצה אותו כשר הביטחון, יקבל אותו כראש הממשלה.

* היועץ המשפטי לממשלה החליט להעמיד את ח"כ זועבי לדין על העלבת עובד ציבור, לאחר שכינתה שוטרים ערבים בשם "בוגדים". מאמר המערכת של "הארץ" יצא נגד ההחלטה. הטיעון של "הארץ" מעניין: "היועץ המשפטי מיהר להתערב בנושאים שאותם צריך לשפוט הציבור."

אכן, טיעון נכבד, אלא שהוא מגוחך כאשר הוא נשמע מצד העיתון התומך בהתלהבות בפוליטיזציה של בית המשפט העליון ובאקטיביזם השיפוטי, כאשר הפסיקות הן בכיוון שאותו הוא מקדם, ואף מבקר את המערכת המשפטית על כך שאינה די אקטיביסטית. מכאן, שהטיעון הזה אינו אלא תירוץ של תומכי זועבי.

* השלג הוא מרכיב משמעותי ומהותי בזהות שלנו, תושבי צפון הגולן. אנו מצפים לו וכשהוא מתקרב והחזאים מבטיחים שהוא מגיע, אנו נכנסים לדריכות וציפיה מורטי עצבים. וכשהוא בא, והכל מתכסה לבן - זהו אושר גדול. יופיו של הטבע, במלוא הדרו. יופיו של הגולן, יופיו  של קיבוץ אורטל. אשרינו!

השלג הוא חג גדול לילדים. ילדים?! עד איזה גיל? אני יכול להעיד שבגיל 52 החג אותו חג.

גם אנחנו ישבנו בערב המושלג ללא חשמל. אך איני מקבל את הכותרת ב-ynet על ה"כישלון של חברת החשמל." בשנה שעברה, בעיצומו של גל קור אמיתי, של מעלות רבות מתחת לאפס, במשך מיספר שבועות (!) לא היה חשמל למיליונים בארה"ב ובקנדה, לא בדיוק מדינות עולם שלישי. מערכת אינה יכולה לבנות עצמה על מצבי קיצון, הרי משאביה אינם בלתי מוגבלים. ובסה"כ המערכת עומדת יפה בסערה, גם אם במדינה של 8 מיליון, ל-17,000 בתי אם לא זרם חשמל במשך חצי שעה או שעתיים.

* ביד הלשון: כשהנוף מסביב לבן אינסופי, גם הפינה הלשונית תהיה קפואה. בקור של 8 מעלות מתחת לאפס, קפאו נטיפים ממשקוף ביתנו. גלידים, בעברית רהוטה. גליד = מים שקפאו, קרח. בתרגום אונקלוס, הפסוק מדברי יעקב ללבן: "הָיִיתִי בַיּוֹם אַכְלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" הוא "הֲוֵיתִי בִּימָמָא אַכְלַנִי שַׁרְבָּא, וּגְלִידָא נְחַת עֲלַי בְּלֵילְיָא." כלומר קרח = גליד, ובתוספת ה"א הידיעה, שבארמית היא האות א' בסוף המילה – גלידא.

 ומכאן המילה שאליעזר בן יהודה, שמחר, כ"א בטבת, נחגוג 157 שנים להולדתו, בדה ממוחו הקודח – גלידה.

גלידה, על פי הגדרת מילון אבן שושן: "מאכל קפוא על בסיס של חלב או של פירות, שטעמו מתוק."

וארטיק זה שאנו מלקקים, על שום מה? ובכן, ארטיק אינו מילה בעברית, אלא מותג מסחרי. המלה העברית לגלידה על מקל היא שִׁלְגּוֹן, אם כי רווחת יותר ההגיה שַׁלְגּוֹן. "ארטיק" היה שמו של מפעל גלידה פופולארי בתקופת היישוב וראשית המדינה. את שמו הוא קיבל מחברה בלגית שממנה רכש את הידע. השם הוא עיוות מכוון של המילה ארקטיק – דבר קר מאוד. חברת "ארטיק" הפיצה שלגונים פופולאריים מאוד, עד שהמותג ארטיק התאזרח כשם גנרי לשלגונים, עד עצם היום הזה (בדומה לפריג'ידר, פלאפון, סביח ומותגים אחרים). ארטיק קרח (קרטיב) נקרא בעברית קרחון.

אהוד: למיטב זיכרוני, חברת "ארטיק" החלה את פעולתה רק בראשית שנות המדינה ולא קודם, והפיצה שלגון שטרם נראה כמוהו בארץ, קובייה בצורת מלבן בציפוי שוקולוד ובפנים גלידה וניל או שוקולד, על מקל פחוס – טרם נראתה אז בארץ תבנית כזו של שלגון.

אגב שלגון. מתברר, כמו שגם אתה כותב, שהשם הנכון, על פי תורת הדקדוק, הוא שילגון, אבל שום ילד ונער לא קנה את הצורה הלשונית הזו, ומההתחלה זה היה שלגון.

אני זוכר ויכוח מר שלי עם אחד הנקדנים המקצועיים של ספרי ילדים בישראל, רפופורט, שהתעקש לנקד לי בספר שִׁלְגוֹן, ואני התקוממתי ולא הייתי מוכן לוותר על שַׁלגון, ולבסוף הוא נכנע בתירוץ שאין שילגון בתנ"ך! 

* * *

יהודה דרורי

על השחיתות ועל הצביעות

על פי תומכי "יש עתיד", נמצאה להם הסיסמה המתאימה להם בבחירות וזו – "הזעקה הנוראה מליבו של לפיד" – ("מושחתים נמאסתם"). סיסמה שדרך אגב איננה מקורית ומשום מה גם מופנית דווקא כלפי חבריו לקואליציה בשנתיים האחרונות, ב"ישראל ביתנו", בהקשר לגניבות של מיליונים כאשר, הוא, לפיד, כשר האוצר, לא גילה זאת ...

קשה גם להבין מה עושה על-יד אוזנו של לפיד מושחת ידוע ומורשע בשם אורי שני... ולי עוד יותר קשה להבין את הלויאליות של יאיר לפיד, שנותן בעקביות גיבוי מלא למושחת הראשי כיום במדינה – חברו אהוד אולמרט... (על כך נאמר: "צבועים נמאסתם"...)

מצד שני אני דווקא תומך באלו המנסים להדביק "שחיתות" גם לראש הממשלה נתניהו, כי הם מציינים כדוגמא את הנהנתנות המופרזת שלו ושל רעייתו... אמנם יש הטוענים, שיש הבדל יסודי בין לוקחי השוחד במערכת "ישראל ביתנו" לבין אנשים כאהוד אולמרט ופאינה קירשנבוים – ולבין נהנתנות כמו זו של נתניהו או זו של אהוד ברק לפניו.

ראשית, לגבי  ההבדל האחרון – הרי שהנהנתנות של אהוד ברק באה אך ורק מכסף שהוא הרוויח באופן חוקי (ואין זה משנה ממי).

נתניהו לעומת זאת מרפד את הנהנתנות שלו מכספי המדינה – וזו כבר שחיתות! אין כל סיבה שהמדינה תתמוך במאות אלפי שקלים בווילה של נתניהו בקיסריה או בדירתו הפרטית בירושלים, אין כל סיבה שהמדינה תממן מיטה זוגית במטוס עבורו ועבור שרה, אין כל סיבה למימון נרות ריחניים וגלידה בעלות של עשרות אלפי שקלים בשנה – זוהי רבותיי יותר מנהנתנות – זו כבר שחיתות! כי אין זה משנה אם מדובר במאות אלפי שקלים או במיליונים, זה כמו שאין לומר על מישהי "היא רק קצת בהריון..." 

בן-גוריון דאג בשעתו להדיח קצין בכיר ומצטיין בגלל שק סוכר שגנב נהגו, אבל לצערנו אין עוד מנהיגים ברמה של דוד בן-גוריון. וזה ממש חבל שבעתיים כאשר אתה מחפש מנהיגות איכותית למדינה, בעתיד הסוער העומד בפניה.

* * *

מתי דוד

מדינה פלסטינית? יש כבר שתיים:

פתחלנד, חמאסלנד

כל המעורבים במערכת הדיפלומטית, המדינית, והפוליטית, בעולם ובישראל, עוסקים מזה שנים רבות בסכסוך הישראלי פלסטיני. בעיני רוב המדינאים בעולם, והפוליטיקאים בישראל, הפתרון היחידי לסכסוך, לדעתם, הוא בהקמת מדינה פלסטינית.

ואולם, מסתבר שלמרות התמיכה הרבה של מדינות ומנהיגים בעולם, ולמרות תמיכתה של ממשלת ישראל, ולמרות שהדבר נראה כהכרחי, מדינה פלסטינית לא קמה וכנראה לא תקום גם בזמן הקרוב, בגלל עמדות שני הצדדים בסכסוך שלא ניתנות לפתרון ולהסכמה בשלב זה.

כל זאת כמסקנה, לאחר כישלון כל היוזמות, התוכניות והוועידות.

כל זאת לאחר האכזבה וההתפכחות מאשליות "תעשיית השלום" שטיפחה אשלייה, לגבי נכונותם של הפלסטינים לפשרות ולוויתורים. כל זה גרם לאובדן האמון בסיכוי לשלום ולקץ הסכסוך, לאור תביעתם הבלתי מתפשרת של הפלסטינים ל"זכות השיבה" ולנסיגה לגבולות 67', שאף ממשלה בישראל לא תסכים לכך.

קיימות בפועל שתי מדינות פלסטיניות לעם אחד

ולמרות כשלון כל הוועידות, ההסכמות, התקוות, האכזבות ו"הכיבוש", אין סיבה לייאוש, מאחר שלפלסטינים יש בפועל שתי מדינות לעם אחד. הם לא זקוקים להמתין ל"הצהרת בלפור". הם לא זקוקים לליגה הערבית. בעזה קיימת מדינת חמאסלנד, בהנהגתו של איסמעיל הנייה. בגדה קיימת מדינת פתחלנדד, בהנהגת מחמוד עבאס.

לשתיהן יש תשתיות שלטוניות פעילות ואלמנטים מדינתיים (חלקיים), הכוללים את העובדות הבאות: יש לרשותן טריטוריות, דגל, נשיא, פרלמנט, ממשלה, צבא, משטרה, מערכת חינוך, בתי סוהר, אוניברסיטאות, ערוצי טלוויזיה, שגרירים, בתי חולים, עיתונים ותחנות רדיו, ללא פיקוח וצנזורה.

מסקנות

א. שתי מדינות פלסטיניות אלה מתקיימות אך ורק בזכות ישראל המספקת את כל הסחורות, הציודים והשירותים הדרושים לניהול חיים אזרחיים, כולל אספקת חשמל, מים, מזון, תרופות, וחומרים הדרושים לבינוי ולשיקום בעזה.

ב. הגיע הזמן שכל אותם פוליטיקאים בארץ ובעולם, חסידי הפתרון "2 מדינות ל-2 עמים" – יודו ולא יתכחשו למציאות, לפיה קיימות כבר בפועל "2 מדינות לעם 1" – העם הפלסטיני.

* * *

רון וייס

הסירוב של נתניהו לסגת

סופר נידח שלום,

שלמה אבינרי כותב במאמרו "אוסלו: החלום ושברו" (גיליון 1007) כי הסכם אוסלו נכשל בעיקר משום שהפלסטינים אינם מכירים בביטוי שתי מדינות לשני עמים מכיון שהיהודים אינם עם. לטענתו הפלסטינים סבורים שהיהודים הם רק עדה דתית ולכן אינם זכאים למדינה. שאלו כל פלסטיני ותיווכחו שזה המצב, אומר אבינרי.

אילו אבינרי היה מעיין שוב ב"יוזמת ז'נבה" (נובמבר 2003), עליה חתומים נאמניו של מחמוד עבאס, יו"ר אש"ף והרשות הפלסטינית, היה מגלה כי במבוא של ההסכם כתוב:

"מאשרים שהסכם זה מציין את ההכרה בזכותו של העם היהודי למדינה ואת ההכרה בזכותו של העם הפלסטיני למדינה, מבלי לפגוע בזכויותיהם השוות של אזרחי שני הצדדים."

אז למה הסכם אוסלו נכשל?

בעיקר בגלל חוסר נכונותם של בנימין נתניהו ואהוד ברק לממש את הכתוב בהסכם, לפיו ישראל תיסוג מכל שטחי הגדה, למעט מחנות צבא והתנחלויות, בשלוש פעימות שלאחריהן ייקבע וייחתם הסכם הקבע(תוך 5 שנים).

הסירוב של נתניהו לסגת מכל שטחי הגדה תוך חילופי שטחים, נמשך עד היום ומלווה בהמשך הבנייה בהתנחלויות, שמטרתה למנוע הסדר שלום עם הפלסטינים.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: כרגיל אני מקנא בך שהכול ברור לך ולדעתך רק אנחנו אשמים. הרי זה ברור כשמש שלולא האידיוט העקשן הזה נתניהו – כבר היה שלום עם הפלסטינים ואולי במזרח התיכון כולו.

* * *

מרדכי בן חורין

התפתחויות נפלאות בהאג!

"הפלסטינים יבקשו מבית הדין הפלילי בהאג, לחקור את התוקפניות הבלתי חוקיות ופשעי המלחמה של..." ישראל, הציונים, היהודים ומשרתיהם:

1. ברנרד מונטגומרי על תוקפנותו שעצרה את ארווין רומל באל-עלמין ב-1942 ובכך מנע את כיבוש פלסטין [א"י], דבר שהיה מאפשר את שחיטתנו והשמדת כל שארית היהודים, במשרפות עמק דותן שתוכננו ע"י מנהיג הפלסטינים, חג' אמין אל-חוסייני, בעזרת ובתיאום עם הר אדולף היטלר.

2. כיבוש השטחים ב- 1948 וב-1967 לאחר שישראל הותקפה ע"י הערבים.

3. ההתנחלויות שהוקמו לאחר שפלסטינאים סירבו לכל החלטה, הסדר ושלום.

4. פעילות היהודים נגד טרוריסטים מאז 1921 בפ"ת ועד 2014 בעזה.

5. פינוי רצועת עזה והפקרתה לידי החמאס, פרי יצירתה של ישראל.

6. חיסול אוסמה בן לאדן וסדאם חוסיין ע"י ארה"ב [המשרתת של ישראל!]

7. ו...הציוני, וינסטון צ'רצ'יל על חיסול ידידי הערבים במלחמת העולם השנייה.

מרדכי בן חורין

בהתנחלות "סביון"

* * *

אליהו קאופמן

[רב אורתודוכסי]

על ר' אברום בורג

מציב את תנאיו הלאומניים לערביי חד"ש: שלא יחברו לאחיהם שברע"מ-תע"ל ובבל"ד, כי לא לשם כך ניאות להצטרף לחד"ש 

מעברו החד של אברהם (אברום) בורג – ממרכז ההווייה הציונית, יושב-ראש ההסתדרות הציונית – לחד"ש, הוא מרשים וזכאי להערכה.

בורג לא היה הראשון שערך מהפך פוליטי כזה. קדמו לו ד"ר משה סנה האגדי (מ"הציונים הכללים" ועד מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית), והאלוף (מיל') מתי פלד (מאלוף נצי במלחמת ששת הימים ועד לח"כ של ה"רשימה המתקדמת לשלום").

אך חבל שנשארו לבורג אותם "שטיקים" מפא"יניקים. למשל, להמשיך לחבוש כיפה, למרות שהצהיר כבר שאיבד את האמונה בבורא עולם; ועם הכיפה הזו לנסוע בשבת לישיבת חד"ש ולדבר במיקרופון – מתוך "פיקוח נפש..."

היה הגון יותר מצדו להכריז על רפורמיותו, שאותה אימץ מעשית כבר לפני כשלושים שנה, אך המשיך להתחפש ל"אורתודוכס". ייתכן שיש גורמים שחפצים בו כ"סמל אורתודוכסי", אבל במילוי רפורמי... ומי שאינו אמין בתחום אחד, יש להיזהר ממנו בתחומים אחרים.

אבל עיקר הקצף צריך לבוא מכיוון אחר. בורג צריך לדעת – כיהודי שלמד השקפה יהודית – כי אסור ליהודי, בכל מקום שהוא, לחרחר ריב ומדנים בין אומות העולם, כדי שלא לעורר את זעמן על היהודים. אבל כאן בורג מתנהג ביוהרה ובחוצפה.

עוד לא נחת האיש בקרב ערביי ישראל, וכבר הוא שולח את חרצובותיו המפא"יניקיות כדי לסכסך בין הערבים, ודווקא ברגע האיחוד האמיתי. הוא העליל, בין השאר, שכל מי שמזדהה עם בל"ד ורע"מ-תע"ל הוא לאומן ערבי, השווה ללאומנות הציונית שממנה הוא, בורג, ברח. ומיד אחר-כך, אותו האיש השבע והציוני-לשעבר, מציב את תנאיו הלאומניים לערביי חד"ש: שלא יחברו לאחיהם שברע"מ-תע"ל ובבל"ד, כי לא לשם כך ניאות הפריץ הציוני לשעבר להצטרף לחד"ש. ייתכן כי הבורג הזה נחת דווקא עכשיו עם אמרות השפר שלו, כחלק ממהלך של קבוצה יהודית חצי-ציונית בחד"ש, כדי לטרפד את האיחוד שממנו כל כך מפחד הימין.

מול שני האישים שהקדימוהו במהפכם מימין לשמאל, דומה בורג לתחבולן משה סנה, שלמעשה זרה הרס ופילוג בשמאל הרדיקלי, והרס את האחווה היהודית-ערבית במק"י ההיסטורית, תוך הצגת לוחמי שחרור ודמוקרטים ערבים – כלאומנים.

תמהני על חד"ש – שמק"י שבמרכזה היא בעלת הניסיון המר עם משה סנה, שהרס אותה בשנת 1965 – שעדיין לא קלטה כי יש לה כאן עסק עם מפא"יניק ארגוני שעדיין איננו "לשעבר". הממסד הישראלי יודע כי ביום שתקום חזית ערבית מאוחדת – יעלה אחוז ההשתתפות הערבית בהצבעה, והתנועה שתיכנס לכנסת תוכל לקבל חברות בוועדת החוץ והביטחון. האולטימטום של בורג לחד"ש משרת היטב את דחיית התהליך הזה, ומאפשר לממסד הישראלי לנשום לרווחה מה"איום הערבי הפנימי-פוליטי".

ואם בורג חושב באמת שהח"כים זחאלקה, זועבי, צרצור וטיבי – הנלחמים על חרות עמם ועל דמוקרטיה ושוויון במדינת ישראל – הם לאומנים ערבים שווי-ערך ללאומנים הציונים, אני בטוח כי הוא עצמו הוא לאומן יהודי, גם אם החליט להסתיר בינתיים את התואר "ציוני".

* * *

עוז אלמוג

נוסחאות על דרך השלום

"היא מזמינה הפוך לשנינו ורק מתלוננת על החום / איזה חום אולי נזוז שואלת גרה בדירה שכורה ממש / קרוב לדרך השלום נזמין חשבון."

מילים פיוטיות של הלהיט התורן, שמתנגן בשבועות האחרונים באוזנינו.

ההצלחה המוסיקלית של "דרך השלום", שמזכירה את זו של "אני לא זמין, אני לא פנוי, המנוי אינו בנוי לאהבה," אינה קשורה כנראה לתהליך המדיני התקוע. הצלחתו קשורה למגמה כללית המשפיעה על כל תחומי חיינו: השתלטותה של הנוסחה הפשוטה. הקלישאה העממית היא סלע קיומנו משום שיש לה קהל צרכני עצום, שאינו מבחין בשקיפותה, ומשום שפחות ופחות אנשים רוצים ומסוגלים להמציא נוסחות מורכבות. נכון שמוצרט ושופן נולדים רק אחת לעידן, אבל היום גם לחדשנים הקטנים, שמנסים לחרוג במעט מהמעטפת, קשה לשרוד.

שלמה ארצי ואייל גולן הם המצליחים שבין זמרי ישראל בעת החדשה, בדיוק משום שהם גילו את הנוסחה הפופולארית (כל אחד בז'אנר המוכר שלו). לכן זה היה כמעט מתבקש שמי שהצליח לשלב בין נוסחת הגבר-המיוסר לנוסחת הדרבוקה – אפילו באורח מעט מסורבל ועילג  – ינפיק להיט זמני. הזמר פאר טסי, עם "דרך השלום" שלו, שיחק אותה לרגע אייל ארצי או שלמה גולן.

ביבי נתניהו הוא השלמה גולן והאייל ארצי של הפוליטיקה. הוא מצא מזמן את הנוסחה המנצחת ללב הבוחרים, וכל מתחריו נכשלים מולו פעם אחר פעם. הם אינם מצליחים כמוהו לאו דווקא בגלל שהנוסחה של הליכוד גאונית. נתניהו לא הוריד את יוקר המחייה ולא פתר את מצוקת הדיור. מערכת החינוך ממשיכה לקרטע והשיטה הקפיטליסטית הדורסנית גובה עוד ועוד קורבנות תמימים. ביבי, כמו ארצי וגולן, שומר באדיקות על נוסחת ההצלחה שלו, כי היא עובדת בשבילו, וגם קצת בשבילנו. אבל מעל לכל, "המוסיקה" של נתניהו ערבה לאוזני ההמונים, כי באופן פרדוכסלי יש בה פחות צרימות ופחות קלישאות מאלה של מתחריו.

השמאל בישראל היה בעבר אוונגרד שהמציא נוסחאות חדשות. אבל היום, כאשר שומעים את הניתוחים והפתרונות של זהבה גלאון לבעיית הטרור האיסלאמי, מבינים שהיא וחבריה לא רק שבויים בתוך נוסחה תימהונית, אלא גם לא מוסרית.

הימין הדתי כלוא גם כן בנוסחה. הוא יותר אהוד מבעבר לא בגלל הפתרון המקורי שהוא מציע לקונפליקט הדמים, אלא משום שהתפישה הבסיסית ש"אין לנו כרגע פרטנר בצד השני," שנחשבה בעבר לקיצונית, מקובלת היום גם על הציבור המתון.

הרצוג, לבני, לפיד ואולי גם כחלון לא הצליחו עד כה לייצר נוסחה פוליטית פורצת דרך ואטרקטיבית, כי גם הם כלואים בתוך גבולות הז'אנר המוכר, ומשום שהם מתעקשים לייצר בעיקר נוסחה לעומתית – "רק לא ביבי."

המסקנה המתבקשת: הבחירות הבאות עלינו לרעה, לא יביאו שום בשורה. הפוליטיקאים המובילים בזירה, ממש כמו זמרי להיטי-האינסטנט, עסוקים בעיקר בהכלאה של נוסחאות ישנות. כאשר האליטה הישראלית תפסיק למחזר ולערבב את המוכר, וכאשר הקהל הישראלי יתבגר ויהפוך לאמיץ ואנין טעם – יופיעו נוסחאות פורצות דרך, הן במוסיקה והן בפוליטיקה.

אהוד: אני לא מסוגל לשמוע את אייל גולן ואינני מבין כיצד הוא נחשב זמר פופולארי.

* * *

תקוה וינשטוק

עמוס עוז: הבשורה על פי יהודה

כתר, 2014

"הבשורה על פי יהודה" זה שם ספרו האחרון של עמוס עוז. השם מתאים בעצם רק לנושא אחד בספר. "הבשורה על פי יהודה" מורכב משני נושאים שונים זה מזה: האחד, רומאן שבו שלוש נפשות; שמואל אש, סטודנט בן 25, גרשום ואלד, גבר נכה בן שבעים ועתליה אברבנאל, אישה מושכת כבת ארבעים וחמש.

הנושא השני הוא הבגידה ועיקרו – ישו ו"יהודה", הלוא הוא יהודה איש קריות.

הרומן מתרחש בשנת ארבעים ותשע ותחילת חמישים בירושלים החורפית. שמואל אש הצעיר משמש כאיש שיח, ליתר דיוק: איש קשב, לוואלד הקשיש, ומקבל בתמורה שכר צנוע וכן חדר בביתם של ואלד ועתליה בשכונת שערי חסד בירושלים., בסימטה הפונה לעמק המצלבה.

דמותו של אש ברורה מראשית הספר: סטודנט מצטיין במדעי הרוח שאחרי שאביו פושט רגל וחדל לתמוך בו, פורש מהאקדמיה ומעבודת הדוקטורט שלו ומחפש עבודה. "בחור בעל זקן מקורזל המזכיר צמר פלדה," אומר עליו עוז. "אוהב מאד להרצות באוזני כל שומע, בייחוד באוזני חבריו בחוג להתחדשות סוציאליסטית. רגשן. עיניו מתמלאות דמעות גם למראה גור חתולים הפועה בלי הרף, אולי איבד את אימו. וזה בימים שהבכי נחשב עניין לנשים וגבר שטוף דמעות עורר רתיעה. בחור טוב לב ונדיב אבל גם מבולבל."  תיאור המזכיר במשהו את עוז הצעיר עצמו אחר אובדן אימו.

שתי הנפשות האחרות לעומת זאת, מאד אניגמאטיות. ברור שהקשיש והאישה אינם בני זוג, אבל מה הקשר ביניהם? גם אחרי שמתגלה שאלה אב שכול וכלתו, אלמנת בנו, נשמר בשניהם  אלמנט הסוד וההפתעה.

עתליה היא אישה מעניינת, יודעת מה כוח נשיותה ומכלכלת את מעשיה בתקיפות. פאם פאטאל שכל הבחורים שארחו לחברה לחמיה התאהבו בה אף ששנותיהם כמחצית מגילה. היא יוצאת  בבוקר לעבודה במשרד של חוקר פרטי, ובשובה מסתגרת בקיטונה. פה ושם היא חולקת מחסדיה לאחד המחזרים – וחולפת ממנו כעבור זמן קצר.

הקשיש הינו איש אשכולות מפוכח, בעל דעות עצמאיות. זה שנים אינו יוצא מפתח הבית בגלל מוגבלותו הפיסית ובעיקר משום שאיבד כל עניין בחיים. עתליה, ועתה גם שמואל, הם האנשים היחידים שיש לו קשר עימם, פרט לשיחות טלפון שהוא מקיים לעיתים עם כמה ידידים ותיקים. ואלד נושא מונולוגים על עולם ומלואו בייחוד על היהדות ועל שונאי ישראל הרואים בכל יהודי את יהודה איש קריות שהסגיר את האל.

במרוצת הזמן, בסיטואציה של הבית המבודד, נוצר קשר נפשי בין שלושת דייריו, והזקן וגם האישה חושפים בפני אש את הטרגדיה המשותפת שלהם – רצח מיכה, בנו יחידו של ואלד ובעלה של עתליה. הבן, מתמטיקאי מחונן, מתנדב ערב מלחמת העצמאות ליחידה קרבית חרף  מגבלותיו הגופניות וגילו המבוגר. בקרב לילי בבאב אל ואד הוא מפגר אחרי הלוחמים, נשכח ואינו מחולץ עם שאר הנפגעים, ורק כשהם כבר קרבים לירושלים נזכרים בו חבריו. בבוקר הם מחפשים אותו ובין הסלעים מתגלה גוויתו שעברה אונס התעללות זוועתית, ומאז אין אביו ורעייתו אלא מתים-חיים.

שמואל אש מגיע לבית זמן קצר אחר שאהובתו זנחה אותו ונישאה לידיד ישן. גם הוא בודד מאוד, שגרת חייו פשוטה ביותר – שינה עד שעה מאוחרת, ארוחת צהריים בחוץ ובערב ישיבה לצד הזקן. אין לו חֶברה ולא חברה ולא חבר וחייו הרגשיים נתונים לשניים שלידו. הוא מתאהב  בעתליה, אהבה כנועה ואבודה לחלוטין. עתליה מתרועעת עימו מפעם לפעם אבל תמיד היא הדומיננטית, הקובעת אם ייצאו ומתי יחזרו ומה יעשו והוא ממתין למוצא פיה.

"בי אי אפשר כבר לפגוע," אומרת עתליה. "שחטו לי אותו. מאז אני רואה רק אותו. המשכתי לגור עם הסבים שלא יהיו עוד סבים ולטפל בשניהם. מה עוד נשאר לי לעשות? לאהוב גברים אי אפשר. העולם בידיכם כבר אלפי שנים ואתם הפכתם אותו לבית מטבחיים, אולי רק להשתמש בכם, לפעמים אפילו לרחם יעליכם."

בספר צלע נוספת שאמנם כבר אינה בארץ החיים אך אין זה גורע מחשיבותה ודומה שהיא הטריגר לכתיבת הספר: יהויכין אברבנאל, אביה של עתליה, "הבוגד".

אברבנאל, איש ציבור נודע, האמין באהבה אוניברסאלית וחלם שהערבים עשויים לקיים יחסי שלום עם היהודים בארץ אם רק תסולק אי ההבנה בין שני העמים. הוא דגל בשיחות פיוס עם הערבים והתיידד עם רבים מהם. ועוד ב-1948 ניסה לשכנע את בן גוריון להסתלק מרעיון המדינה היהודית. "נגיע להסכם עם הערבים על סילוק הבריטים ונכונן קהילה משותפת לערבים וליהודים." גם אחרי שהחלה  שפיכות הדמים המשיך לנסוע לחבריו הערבים. השכנים קראו לו אוהב ערבים, בוגד. והוא טען שהוא ציוני אמיתי. על כן גורש מהוועד הפועל הציוני ומהנהלת הסוכנות, ומת ערירי ונשכח. ואלד, המשמש כפה לסופר, סבור כי בין הערבים ליהודים קיימת דווקא הבנה. הערבים דבקים בארץ הזו משום שהיא ארצם היחידה ואנחנו דבקים בארץ ממש מאותה סיבה.

יעקב אש מגלה עניין רב באברבנאל בגין אהבתו לבתו עתליה ולא פחות משום שעבודת המחקר שלו הנה על ישו ושליחיו, בייחוד על הבוגד הקלסי של כל הדורות, יהודה איש קריות. הוא מתחיל לקרוא את מחקרו לזקן וכך אנו נכנסים לנושא השני של הספר, שנראה כמוטיב העיקרי של עמוס עוז. לא בכדי קרא לספרו דווקא "הבשורה על פי יהודה".

אף שהספר כבר נגע בישו ובבגידות שבמרוצת הדורות חדל חלק מהן להיחשב לבגידות, (עוד זכור לי  "המשפט" שהתנהל בבית ספרי: האם יוסף בן מתתיהו היה בוגד?) המעבר לדיסרטציה על ישו ויהודה חד מאוד ותפריו בולטים לעין.

מיד אחרי קטע על החיים בשכונת שערי חסד, ישר בלי אקדמות, פותח לפתע פרק 9  ב"הבשורה לפי יהודה" ביוספוס פלויוס ובכתבי אגפיוס, סופר ערבי נוצרי מהמאה העשירית. לפעמים זה פרק לעומת פרק: סיפור הבית הבודד מול סיפור הנצרות. שני החלקים יפים כשעצמם, כיד הכשרון המבורך של עוז, אך קיימת ההרגשה שבעצם הצד ההיסטורי אינו ממש אינטגרלי, אלא  קצת מודבק לעלילה בת ימינו.

כנראה שזו הדרך הטובה ביותר שמצא עוז לחבר בין הלא-דבקים. הוא יודע כי הקורא מצפה ממנו לעלילה רגשית ולא לדברי הגות ישירים וברור לו כי לא רבים היו טורחים להתעמק במחקר על ישו, והוא רקח איפה ספר שהוא רומן פסיכולוגי אך גם מאפשר לו לשקף בברור את דעותיו והשקפת עולמו. למעשה כל אחד משני הנושאים של  "הבשורה על פי יהודה"  מהווה יחידה עצמאית שניתן לקראה ללא הנושא השני.הבית בדרך למצלבה עומד בפני עצמו ומקסים גם בלעדי העיסוק בנצרות, וישו הנוצרי ויהודה איש קריות מהווים סיפור משלהם גם ללא השלישייה של יעקב אש ומעסיקיו. גם אם נקרא כל נושא לעצמו הנאת הקריאה לא תיפגם.

 עוז חקר ומצא כי ישו מוזכר רק מעט בכתבי היהודים בני דורו ואם נזכר, אז רק לגנאי. גם בדורות מאוחרים יותר מטפלים חכמי היהדות, כולל הרמב"ן שהתנצח עם מלומדים נוצרים,  יותר בהולדתו של הנוצרי מאשר בתורתו. ישו ב"בשורה על פי יהודה" הוא מעין יהודי פונדמנטליסטי השואף לטהר את הדת היהודית מכל סחיפי הפולחן שדבקו בה, לא מעט בגלל הכוהנים. יהודה איש קריות היה לדעת עוז כנראה מהכוהנים הללו אך הוא דבק בישו. הסופר תופש את יהודה באורח מקורי, אפולוגטי לחלוטין. הוא אינו בוגד. בשלושים שקלי הכסף  שקיבל על הסגרת ישו רואה עוז רק תוספת מאוחרת של שונאי יהודים. יהודה מעריץ את ישו ומאיץ בו לעזוב את הגליל שבירכתי הארץ ולצאת לירושלים הבירה, שם יכירו בגדולתו. הוא יירד מהצלב, יקום לתחייה ותורתו תכבוש עלם ומלואו. יהודה ב"הבשורה על- פי יהודה" הוא האמרגן והמפיק של חזון הצליבה שירעיש עולמות. אבל כידוע גם היהודים וגם הרומים רואים בישו רק עוד אחד מהמתנבאים שמילאו את ירושלים. הוא מסומר לצלב ואינו קם לתחייה, ויהודה "שליבו נשבר באמת" נחשב לבוגד.

נושא הבגידה מעסיק הרבה את המחבר. במבצע צוק איתן ואחריו השמיע עמוס עוז דברים  נגד המלחמה ולאחרונה הוא מדבר בכל עת מצוא על הבגידה ומכאן קצרה הדרך לכתיבה על יהודה איש קריות הבוגד הקלסי של הספרות העולמית. גם שמואל אש מכונה בוגד במכתב שכותב לו אביו – הוא בוגד בלימודים ממש על סף סיום מחקרו באוניברסיטה.

ואלד שומע את המחקר וכופר באהבה האוניברסאלית שישו הטיף לה – שכולנו נוכל לאהוב את כולם. לדידו ישו לא היה שייך לזמנו אולי איחר אולי הקדים.

הספר מסתיים כשאש מבין שאין לו תכלית ותוחלת בבית מוכה היגון ועוזב את השניים, שחייהם כבר מאחריהם. צעיר, עתידו עדיין לפניו, הוא עולה על אוטובוס לבאר שבע – שמע כי במכתש רמון עומד לקום יישוב חדש. אין לו אמביציות מרחיקות לכת. אולי יהיה מנקה רחובות, אולי  מנהל ספרייה, אולי ישוב לעבודת המחקר באוניברסיטה ואולי יישא אשה יוליד ילדים וייהנה מחיים צנועים. כל האופציות עודן פתוחות לפניו.

קצת חבל להיפרד מהבחור הנחמד הזה ובמיוחד מלשונו הנהדרת של עוז המגיעה לא פעם לשיאים ("מורהו, פרופסור איזנשלס, בעל משקפיים עבים כזגוגית של כוס בירה ותנועות של קוקיה נמרצת המגיחה פתאום מדלתות של שעון קיר"..) וקשה לעזוב את ירושלים ש"עמדה שקטה ומהורהרת בחורף ההוא, כפעם בפעם צלצלו פעמוני הכנסיות, רוח מערבית קלה עברה בברושים, צבטה את צמרותיהם וצבטה את ליבו של שמואל..."

הספר מסתיים כשיעקב אש מועד בכניסה הרעועה לבית והוא עצמו נזקק לסעד. עתליה מטפלת בו בחיבה וביעילות של אחות רחמנייה אך כבר ברור לו שלקשר ביניהם אין תכלית ותוחלת והגיע זמנו לצאת מהבית, מן השניים, שחייהם ותקוותיהם כבר מאחריהם, ולהתחיל בחייו שלו. הוא אינו חוזר לחיים האקדמאים ועולה על אוטובוס היוצא לנגב, לארץ חדשה, לשחר חדש הממתין לו.

איננו יודעים בעצם מה יהיה גורלו, האם נכונו לו גדולות כהיסטוריון או אולי כסופר רגיש ושמא יהיה פקיד מן השורה, ימצא אישה ויתחיל בחיים רגועים ופשוטים. קצת בצער אני נפרדת ממנו ומהדמויות האחרות בספר ומירושלים של חורף. אולי יהיה ליעקב המשך ואולי יסתפק עוז בסיפור הזה – כרגיל אין עוז נוטה להמשיך בגיבוריו.

* * *

אהוד בן עזר

מכתב לגבריאלה גור-רותם

על אנשי ניל"י מלפני כ-99 שנים

מתוך היומן, 26 בפברואר 2003

לגבריאלה גור-רותם היקרה שלום רב,

בוש ונכלם אני שעד היום לא עניתי לך על מכתבך המעניין מיום 24.10.02. ועכשיו, אם לא קפאת בשלגי הגליל, אענה לך על מכתבך ההוא וגם אוסיף את פיענוח מכתבו של דודי ברוך בן עזר ראב) שנשלח מעתלית ביום 13.9.1916.

המכתב נשלח אל שרלה, שרה אברהם (אהרונסון), ואבשלומקה, אבשלום פיינברג ואל משפחת אהרונסון כולה, ונשלח מתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית לזכרון-יעקב בעגלה הגדולה, כניראה הנוחה יותר, של תחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, אשר דודי ברוך שימש בה באותה תקופה כמנהל העבודות החקלאיות. אם איני טועה, בתקופה זו אהרון אהרונסון כבר לא היה בארץ.

תפוחי-הזהב שהתקבלו הם כניראה מפרדס משפחת פיינברג בחדרה, שהרי בזיכרון לא היו פרדסים אלא בעיקר כרמים. הבנות ששמחו על התפוזים הן שמחה ומרים, בנות-דודי, שהריחו בהם את ריח פרדסי פתח-תקווה. גברת ראב הנזכרת, שמצצה את התפוז בחשק נמרץ, היא אשת דודי, רבקה לבית שלנק מירושלים, שיש למשפחתה ייחוס גדול עד לר' יעקב עמדן, וגם ותק רב יותר בארץ אפילו ממשפחת ראב. בגלל המצב הכלכלי הקשה העדיף דודי להביא לתקופת זמן את משפחתו לתחנת הניסיונות, ושמעתי על כך זיכרונות גם מבת-דודי מרים גיסין ז"ל, שזכרה את שרה.

כאשר דודי אומר על אשתו שהתענוג היחידי שלה הוא שהיא כובסת, מיד לאחר שהחלימה ממחלתה, הוא אינו מגזים. היה לה שיגעון לניקיון ... ואילו הוא מצא נחמה בפלירטים עם נשים אחרות כי היה גבר גבוה, יפה, שחום עור ואיש שיחה מבריק, סמל של בן הארץ. לאחר זמן לא רב חזרו האישה והבנות לפתח-תקווה, אולי גם בגלל תחילת הלימודים, ואילו דודי העדיף להיות בעתלית בגפו, מאותן סיבות מובנות.

ועכשיו לקטע המעניין, העדות שחיפשת – בפירוש הוא כותב לשרה ואבשלום: "עגום פה קצת בהביטי לפתח דלתיכם כשהיא סגורה, אני אינני נשמר וכותב זאת אף שאת מכתבי זה הנני שולח על-ידי הצנזור של עתלית..." – הנה לך עדות ברורה לכך ששרה ואבשלום התגוררו יחד בסגנון של אהבה חופשית (והיא הלא היתה אישה נשואה!) בחדר אחד בעתלית, וכאשר ביקרתי באותה חצר עם אבי בנימין (בשנת 1964 לערך) שגם הוא (יליד 1904) שהה בה תקופה קצרה בעודו נער, הוא הראה לי את פתח החדר האמצעי לצד ימין מתוך ארבעה, אם אינני טועה, שבו גרו יחד אבשלום ושרה, וגם אמר לי שההעזה הזו עשתה רושם רב באותה תקופה, משום שרק במקום חופשי יחסית כתחנת הניסיונות הם יכלו להעז לחיות כך יחד בפרהסיה.

מיהו הצנזור אינני יודע. סביר להניח שהוא העגלון המקשר בין זיכרון לתחנה בעתלית, ואני צריך לבדוק ביומנים של דודי מאותה תקופה, ואולי בספר על ניל"י של ליבנה ונדבה, כדי לראות מי נזכר שם כעגלון. נדמה לי אחר בשם לייבל.

אני חושב שדודי, שאהב גם הוא את שרה, מתגרה קצת בשניהם כאשר הוא חושף משהו מסודם במכתב הנשלח לבית ההורים בזיכרון (פ. אהרונסון הוא האב, פישל). את השיר על הצנזור טרם פיענחתי, יש בו כניראה רמזים להווי של התחנה. לפי התיאור השלילי של הצנזור, זה יכול להיות יוסף לישנסקי, אבל צריך לבדוק אם באותו תאריך הוא כבר לוקח חלק בעבודת הריגול והתחנה, גם זאת לפי ליבנה-נדבה. מכל מקום, לאחר שאבשלום יצא לשליחות שממנה לא שב, ולישנסקי, שחזר ממצרים, תפס את מקומו, עזב דודי את העבודה וחזר לפתח-תקווה משום שראה בחוש כיצד פטפטן לא זהיר ולא ישר (דו פרצופי והפכפך) כלישנסקי עתיד להפיל את כל הרשת בפח. וייתכן שגם בו קינא דודי, שהרי שרה, בייאושה, השליכה את כל יהבה על לישנסקי לשם המשך עבודת הריגול.

עכשיו אני עובר למכתבך-שלך. ודאי שלא מצאת חומר כתוב, לבד מהמכתב של דודי שמצאת, וזאת משום שהאנשים הקשורים לבית אהרונסון כיום, ובוודאי בעבר, כמו רבקה אהרונסון שאהבה את אבשלום, היתה ארוסתו, ולמענה ויתרה עליו שרה והתחתנה עם אותו יהודי חיים אברהם מתורכיה – היא, רבקה, ובני-המשפחה האחרים, ודאי עשו הכול כדי שלא לתת פומבי לאותו רומאן קצר וטראגי בין שרה הנשואה, שחזרה ארצה וראתה בדרך את רצח הארמנים, לבין אבשלום, הארוס של אחותה רבקה השוהה באמריקה – שבער ברצונו לעבור את המידבר למצרים, ושם גם נהרג כעבור זמן לא רב.

אני סומך במאה אחוז על עדויותיו של דודי, שלא היו בגדר זיכרונות רחוקים וגם לא יומן שאי אפשר לכתוב בו הכול, אלא נכתבו שנים אחדות בלבד לאחר שהתרחשו כל הדברים האלה. הוא באמת אהב גם את אבשלום, אבותיהם היו ידידים, ודודי נבהל מההרפתקנות של אבשלום ודרש ממנו שלא לצאת לסיני. ואכן, אילו חיכה אבשלום עוד ימים אחדים, היה מתחדש הקשר דרך הספינה עם אהרון, שכבר היה במצרים. את לילו האחרון עשה אבשלום בבית סבי יהודה ראב בפתח-תקווה, ושם גם סבי ביקש לעצור בעדו, וזאת גם בגלל הנאמנות של סבי לקיסרות האוסטרו-הונגרית, שעדיין הוא ומשפחתו היו נתיניה ונעזרו על ידי הקונסוליה שלה בתקופת המלחמה, ולכן התנגד סבי גם להשתתפות של בנו ברוך בריגול ודרש ממנו לחזור למושבה.

אני לא סומך על כל עדויותיהם של בני משפחת אהרונסון, בייחוד לא של רן אהרונסון, שניראה לי היסטוריון... מגמתי. לעומת זאת, הספר של ליבנה ונדבה ניראה לי עד היום כספר הרציני והמדוייק ביותר על תולדותיה של אותה העזה מדינית, ניל"י.

אמנם לישנסקי לא רצח את אבשלום במידבר, אבל העובדה שלישנסקי נפצע בכתפו, כלומר בעת מנוסה, היא שהעמידה אותו באור מפוקפק, והוכיחה שכניראה עזב את אבשלום הפצוע לנפשו וברח משם. מה שעתיד לחזור אצלו ביתר שאת לאחד גילוי הרשת, והתאבדותה של שרה. לישנסקי בורח, ולא איכפת לו לסכן את כל היישוב היהודי בארץ, שימוחתו כולם ובלבד שהוא יציל את נפשו.

אני מקווה שהמכתב ההיסטורי הזה יפענח לך תעלומות ואולי גם יעזור לך להבין את המניעים האנושיים שהיו שלובים באותה פרשה היסטורית מרתקת. אומר לך עוד דבר לגבי אותה תקופה, שאותו שמעתי מפי אבי ולאו-דווקא על שרה אהרונסון.

לדבריו, הבחורות שמרו באותה תקופה על בתוליהן, ונדיר היה שקיימו יחסים מלאים לפני הנישואים. לא היתה ברירה לבחורים אלא להתעסק – עם נשים נשואות... שהן כבר פתוחות ומזומנות... ולעיתים משודכות על-כורחן לבעלים שאותם הן לא אהבו... כתבתי על כך קצת ברומאן "המושבה שלי".

אני מניח שרבקה אהרונסון נותרה בתולה כל ימיה, וכי אבשלום לא העז לשכב איתה. ואילו שרה, האישה הנשואה, היתה זמינה, וכבר לא בתולה... אם כי, מי יודע, עובדה שלהריון לא נכנסה מבעלה, וגם לא אהבה אותו. אולי הניחה לו לבעול רק כדרך התורכים, ושמרה את עצמה ובתוליה למי שאותו באמת אהבה, לאבשלום? זה, אי קיום יחסים עם הבעל הלא אהוב כדי לשמור עצמה לאהוב-ליבה לאחר מות הבעל או הגירושים ממנו – זה קורה פעם אחר פעם לגבריאלה ספאניק בטלנובלות הנהדרות שבהן היא מככבת... וכולנו, הצופים, שמחים שהיא נשמרת כל הזמן טהורה (אמנם לא בטכניקות התורכיות אלא בתירוצים אחרים) ושוכבת לבסוף רק עם הגבר שאותו היא אוהבת וכמובן גם נישאת לו בפרק המאה שלושים וחמש של הסידרה.

ככה שעל שרה, שהיא כבר פתוחה ומותרת, וגם ג'ינג'ית טובת לב, ונועזת, ואמיצת-לב, ומוכנה להקריב את עצמה למען העם – עטו כזבובים על הדבש אבשלום, דודי (הנשוי) וגם יוסף לישנסקי (הנשוי)...

הרי לך חומר למחשבה ולדימיון.

בברכת ידידות,

אהוד בן עזר

* * *

אלוני זמורה

אני אוסף ערכים

אני אוסף ערכים, מונחים בצידי דרכים, בין עפאים יבשים, בתוך קינים עזובים

אין להם דורש, ננטשו ונאכלו באש.

צדק, מוסר, אמת כבר לא בעמוד הענן שמלווה אותנו מעלינו.

כמו ציפורים שנטשו את קיניהם, עפו לארבע הרוחות ולא שבו אליהם.

ביצים ללא גוזלים.

אני אוסף ערכים, נטושים בצידי דרכים בין עפאים מיובשים, של אנשים שביקשו כבוד ושררה, איבדו את עשרת הדברות. רק שחץ ומחץ וחצץ בפיהם, מצאו עצמם בימים של צרה, נטולי ערכים שיבשו ואינם.

הציפורים שהיו ואינן, שדגרו וחיממו לבבות, לאורות עשרת הדברות, הלכו בעקבות עמוד הענן. המצפן הלך והתפוגג, נטחן ונעלם. לא הותירו ירושות, אבדו הערכים ואינם ואין להם דורש.

ואני נותרתי לבדי, אוסף ערכים בצידי דרכים כאסוף ביצים עזובות.

ובבוא הימים עמוד הענן יעלה, עוף החול בלהבות יתגלה. ואפקיד בידיו, את הביצים הנטושות, שגוזליהם ינהיגו רבבות.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

מנשה שאול

קוד המוות וריקוד החיים

תובנות היועץ לשנה החדשה

"מצרים אינה מסוגלת להתנהל לבדה בעידן המודרני, משום שעידן הלוחם הבודד חלף. אפילו ארצות-הברית אינה מעוניינת לנהל לבדה את ענייני העולם. לכן, היא שואפת לפעול במסגרת בריתות."

כך אומר מי שהיה יועצו המדיני של נאצר, הסופר המצרי חסנין הייכל בן ה-90, בראיון לערוץ לרגל השנה החדשה. להלן מובאות מדבריו:

"רוסיה מרגישה כי יצאה מובסת ומושפלת מן המלחמה הקרה, וכי זמן השינוי הגיע."

"לערבים יש מקורות של עוצמה. נקרא להם העוצמה הנוזלית. משמע, הנפט והגז. ניצולם לטובת הערבים אפשרי כפי שהיה בעקבות מלחמת 1973. אך זה מחייב את ניהול העוצמה הזאת על ידי הנהגה מאוחדת."

"ביקורו של הנשיא א-סיסי בסין יכול להיות גרעין למבצע כלכלי אדיר, שבו תצטרף מצרים לשורת המדינות המתפתחות המהוות 22 אחוז מכלכלת העולם, ביניהן ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה. קבוצה זו יכולה לפעול מחוץ לתחום ההשפעה של ארה"ב ולא תהיה תלויה במטבע האמריקני."

"הבחירות לנשיאות בתוניסיה הסתיימו בתוצאות המצביעות על שינוי חיובי. המנצח הנשיא א-סבסי זכה ברוב של 55.5 אחוז, מה שמעיד על בחירות חופשיות. הנשיא החדש אינו איסלאמיסט, אך הוא נתמך על ידי האיסלאם המתון. כל זה מעיד על כך שעוצמת הזרם האיסלאמי אינה כפי שתיארנו לעצמנו ואינה כפי שחלק מאיתנו טוענים."

"ההתפייסות בין קטר למצרים היא צעד בכיוון הנכון, וסגירת ערוץ 'אלג'זירה' ששידר נגד מצרים הוא צעד לטובת קטר ואין לו קשר למצרים. העויינות של קטר למצרים הפכה את קטר למקלט של 'האחים המוסלמים' וזה הדאיג את הקטרים."

"יש במצרים מצב של אנרכיה בגלל הטרור של 'האחים המוסלמים' וריבוי המפלגות. המנהיגות צריכה להנהיג ולהסדיר את המחלוקות. הנשיא א-סיסי אינו צריך להקים מפלגה, אלא להנהיג קואליציה של הכוחות הקיימים ולצאת בחזון של תקווה שייצור קונסנזוס לכולם."

עד כאן דברי הייכל. חשוב לציין כי ניצול הנפט כנשק מדיני נגד המערב וכמקור להתעשרות נמשך 4 עשורים. במלחמת יום כיפור מחירה של חבית נפט זינק מ-3 דולרים ובמרוצת הזמן הגיע כמעט ל-150 דולר. אך בימים אלה אין סיכוי שהתופעה תחזור על עצמה. בשנה החולפת ירד מחיר החבית מ-135 דולר לפחות מ-50 דולר. ארה"ב מייבאת רק 15 אחוזים מתצרוכת הנפט שלה, בעיקר ממדינות המפרץ. לפי התחזיות, ב-2018 תתחיל ארה"ב לייצא נפט וגז. בנוסף, ערב הסעודית נוהגת מדיניות של הפקת נפט קבועה באופן שתמנע עליית מחירים. יתירה מזו, העולם מפתח מקורות אנרגיה חלופיים חדשים מהשמש והרוח.

דאע"ש מנסה לפגוע במדינות המפרץ –  מתוך עיתון "אלשרק אלאוסט". כפירי הח'ליפות.

לדאע"ש יש הישגים בתעמולה השחורה וחינוך ילדים להיות לוחמים בשורותיו. דאע"ש מנצל להסברה את המתנדבים לשורותיו ממדינות המערב. ראינו את התליין יליד בריטניה שמדבר אנגלית רהוטה לקראת עריפת הראשים. בתחום הכשרת הילדים למשימותיו, הפיץ דאע"ש דרך האינטרנט מדריך לחינוך הילדים לאלימות ושפיכות דמים. המדריך מיועד לאמהות הגי'האדיסטיות, והמגמה היא לחנך את ילדיהם להיות "כפירי הח'ליפות", שנוטלים חלק במלחמות.

שם המדריך הוא "תפקידה של האחות בג'יהאד", והוא מנחה את האימהות להקפיד על כללים אלה:

לקראת השינה, לקרוא לילדים סיפורים על הגי'האד.

לאמן אותם עם יקיצתם בבוקר על משחקי מלחמה, כגון ירי.

להקפיד על התחלת החינוך לגי'האד מינקות. מודגש כי תחילת חינוך כזה כשהילדים כבר מתחילים ללכת הוא מאוחר מדי.

המדריך כולל תמונות של ילד המחזיק בידו ראש ערוף ואחריו ילדים מהללים ומבוגרים מצלמים. המטרה היא לחנך את הילדים שלא לפחד משימוש באלימות ושפיכות דמים.

לילדים יותר גדולים יש במדריך פרקים המחנכים לשנאת המערב, הכנה של רימונים וחגורות נפץ, עריפת ראשים וצליבת הכופרים, בלשון המדריך.

החינוך לג'יהאד ולאלימות אינו רק נחלת דאע"ש. גם אלקאעידה, חמאס וארגוני טרור אחרים הולכים באותה דרך, אך אינם מגיעים לתחכום של דאע"ש.

בירדן לומדים לרקוד

הריקוד הוא אמצעי ליצירת קשר בין הנפש לגוף ומבטא את רחשי הלב. הריקוד משחרר מן השעמום והקיפאון ומעודד לחדשנות והנאה. בשנים האחרונות כובש הריקוד את הדור החדש בירדן, כמו גם בלבנון ובמצרים. מאז 2005 נוסדו בשכונות של המעמד הבינוני במערב עמאן בתי ספר לריקודים מערביים, לטיניים וריקודים מודרניים אחרים. ריקודי הבטן המיועדים רק לנשים אינם נלמדים בהם.

תופעה בולטת היא סירובם של הלומדים להצטלם או להתראיין, וזאת בשל אופייה השמרני של החברה. כמו כן מקפידים להירשם לבתי הספר בשמות בדויים. אחד המורים לריקוד אומר כי סטודנטים נמשכים ללמוד לרקוד כי זה משחרר אותם מן המתחים של הלימודים והעבודה, וכי ערוצי הטלוויזיה מעודדים את הצעירים על ידי שידור תוכניות בתחום זה.

בחתונות נפוץ מאוד ריקוד ה"סלאו", ולא מעט צעירים העומדים להינשא לוקחים שיעורים מיוחדים כדי שיוכלו לרקוד ריקוד זה בחתונתם. כמו כן, לאחרונה משפחות בעלות יכולת שולחות את ילדיהם לבתי ספר לריקודים כבר מגיל 10, שכן הם רואים בריקוד אמצעי חינוכי השומר גם על המשקל.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 320

* * *

אהוד בן עזר

תן לחומר לדבֵּר

עצות לכותבי ביוגראפיה

אל תכניס לביוגראפיה דבר מדמיונך או משיחותך בחלומות-הלילה עם גיבור הספר, אלא אם אתה כותב במפורש שזוהי השערה או פנטזיה פרטית שלך.

מצד שני, אל תהסס להזכיר גם שמועות וסיפורים לא-בדוקים או לא-מציאותיים על הגיבור, כי הם ההילה שלו, שמלמדת עליו, ובלבד שתציין שאין להם אישור עובדתי.

השתדל לא לכתוב ביוגראפיה על אדם חי. הרוג אותו קודם או חכה עד שימות. השתדל גם להימנע ממעורבות-יתר מצד בני משפחתו של הנפטר, השואפים תמיד ליפות את חייו.

מצד שני, אם אדם חי מתעקש שתכתוב עליו ביוגראפיה, אתה יכול להקליט מפיו בסדרת שיחות עימך את תולדות חייו, ולאחר פיענוחן תכתוב את הספר בשמו בגוף ראשון. הוא יופיע כמחבר האוטוביוגראפיה, על אחריותו, ולא תהיה זו ביוגראפיה שאתה כתבת עליו בשמך.

העדף תמיד לגלות ולכלול בביוגראפיה סיפורים אופייניים ופיקנטריה על פני ניתוחים מלומדים והערכות. ביוגראפיה טובה אינה הרצאה ואינה מסה ספרותית-היסטורית אלא היא אינה שונה מרומאן ריאליסטי מרתק.

אם אתה סופר בידיוני, אתה רשאי לעשות שימוש חוזר בחומר הביוגראפי לרומאן שלך, אך לעולם אל תערבב בביוגראפיה יסודות בדיוניים.

בחר לכתוב בעיקר על גיבורים שיש לך חומר מוכן עליהם (או מקורות טובים ובלעדיים "לגנוב" משם חומר על אודותיהם) או שיש לך נטייה חזקה וסקרנות, לחיוב או לשלילה, לכתוב על חייהם. אחרת תשנא את עבודת הכתיבה.

אל תשעה לשום תיאוריה ואל תזכיר שום תיאוריה בביוגראפיה ואל תכלול שום ספר תיאוריה בביבליוגראפיה. תן לחומר לדבר. זכור מה שאומר מפיסטו ב"פאוסט": "אפורה כל שיטה (תיאוריה) וירוק עץ פז החיים לעד!"

מורי פרופ' גרשם שלום, מחבר הספר המונומנטאלי על "שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו", נהג לומר כי בכתיבת ביוגראפיות, הכלל הוא שאם היינו יודעים יותר היסטוריה היינו נזקקים לפחות פסיכולוגיה. הוא הגדיר בספרו את שבתאי צבי בתור דמות מאנית-דפרסיבית.

דומני כי מאז נעשה השימוש בהגדרה "מאני-דפרסיבי" חביב על ביוגראפים וחוקרי ספרות רבים, בתור עיקרון שמסביר דבר והיפוכו באותה אישיות. אני עצמי כמעט שלא השתמשתי בהסברים פסיכולוגיים בביוגראפיות שכתבתי מפני שאינני פסיכולוג (יש שפותחים באמירה כזו ניתוח פסיכולוגי-ספרותי שלם) ואינני מתיימר לחדור באמצעים פסיכולוגיים לנפש גיבור הביוגראפיה שאני כותב. אני כן משתמש באינטואיציה.

ככל שאתה מעמיק בתולדות הגיבור שעליו אתה כותב, כן אתה יכול לחוש מה נכון ומה לא נכון בסיפורים על אודותיו, ואפילו איך היה נוהג במקרה זה או אחר. באשר לנחום גוטמן, נדמה לי שאני יכול לחוש ולקבוע מה אמת ומה שקר במה שמספרים על חייו, ואם תמונה או סיפור המיוחסים לו הם אמיתיים או מזוייפים. דבר דומה לגבי חייה וכתיבתה של אסתר ראב. לא הייתי אומר כך על משה דיין.

באם אין לך נגיעה ישירה לגיבור הביוגראפיה, הוצא את עצמך מהספר. לא שאלותיך למרואיינים, לא איך כתבת את הספר, וכדומה. אתה לא מעניין את הקורא. רק גיבור הביוגראפיה.

מצד שני, במקרה שיש לך נגיעה אישית או דיעה קדומה, אל תסתיר. ספר גם על עצמך. עשיתי כך ב"ימים של לענה ודבש" על אסתר ראב, וב"אומץ" על משה דיין.

השתדל תמיד לא לשפוט ולא להעריך את גיבורך, אם רק ישנה אפשרות שעצם הצגת הסיפור העובדתי תביא את הקורא למסקנה שאליה הגעת. ב"ג'דע" על אברהם שפירא תיארתי את הפשלה שלו בקרב-ההגנה על פתח-תקווה במאורעות 1921 אך מבלי לומר זאת במפורש. רק העובדות דיברו בעד עצמן והביאו את הקורא למסקנה שנראית בלתי נמנעת.

פשוט, תתחיל לעבוד, אסוף חומר, הרבה חומר, ראיין מי שחי עדיין ויכול להוסיף חומר, אם כי אל תאמין לכל מה שאתה שומע. אנשים נוטים לספר על עצמם ולא על גיבור ספרך.

מצד שני, אם אנשים יש להם עדיין סיפורים על הגיבור שלך, השתדל לתת פירסום לכך שאתה כותב ביוגראפיה שלו, אפילו פרסם פרקים ממנה, כך תוכל לתקן טעויות בזמן אמת וגם לקבל סיפורים ומקורות נוספים מאנשים שיתקשרו אליך.

ארגן את החומר בצורה כרונולוגית, תן לחומר לדבר, תן לחומר לדבר. אל תכפה את עצמך עליו. אל תהסס ללכת בעקבות החומר גם אם הוא מכתיב לך מסלול שונה מן הקונצפציה הראשונית שלך או ממה שנובע מהשקפת עולמך. כל ביוגראפיה כבר קיימת בגוש הסלע ואתה צריך לפסל מתוכה את הגיבור. לכן פלצנים אקדמאיים שבויים בתיאוריות – לעולם לא יכתבו מחקר או ביוגראפיה בעלי ערך. אנשים כאלה, אפילו את הזכרונות שלהם-עצמם מסוגלים לקלקל. המחקר האקדמי מפתח תכונות רבות אבל גם את הטיפשות, החקיינות, והאופנתיות המנותקת מן המציאות.

ביוגראפיה אינה עבודה סמינריונית, עבודת ב"א, מ"א או דוקטוראט. היא ההפך הגמור מהם. אם עשית עבודה אקדמית על אודות אישיות מסויימת, עליך להתחיל את הכתיבה מחדש אם מדובר בביוגראפיה. תוכל להשתמש בחומר שאספת, אבל סביר שרובו נועד לרצות את המורים ואת השיטה האקדמית, ולא את הביוגראפיה שאתה עתיד לכתוב.

אם ההוצאה נותנת לך מיספר עמודים לא מוגבל, אתה יכול להתרווח ולכתוב גם את "חלף עם הרוח" או את "מלחמה ושלום". כך היה מצבי ב"ימים של לענה ודבש". אבל אם אתה מוגבל מראש במתכונת הביוגראפיה, לא יותר ממאתים עד שלוש מאות עמודים (כך היה בספרי "אומץ" על דיין), כדאי לך לרשום את חלוקת הפרקים מראש, להקצות קובץ לכל פרק, ולדעת שכל תקופה צריכה להינתן בפרק שאורכו אינו עולה על היקף מסויים של הקובץ במחשב. לפעמים כדאי לכתוב קודם פרקים חשובים, אפילו הם מאוחרים בזמן, זאת כדי לדעת כמה מקום נישאר לך בספר לפרקים הפחות חשובים.

אם קרן או הוצאת ספרים מממנים לך את כתיבת הביוגראפיה, צור תמיד את הרושם שהעבודה כפולה ומכופלת, לפחות שנתיים לספר, שנה למחקר ושנה לכתיבה. לעולם אל תיקח כסף ישירות ממשפחה כי ימררו לך את החיים.

אם הביוגראפיה מוזמנת, שמור לעצמך בהסכם פתחי-מילוט באם ינסו לצנזר אותך. למשל, שמך לא יופיע על הספר אם יכפו עליך בו דברים שמנוגדים למצפונך. תשלום אחרון עם הגשת כתב-היד, ובשום אופן לא אחרי צאת הספר לאור.

לא כל ביוגראפיה חייבת לספר באותה מידה של פירוט את כל תקופות חייו של הגיבור. יש גיבורים, כמו נחום גוטמן או אברהם שפירא, שעיקר העניין בחייהם הוא במחצית הראשונה שלהם, וממנה עד לסיום אפשר להסתפק באפילוג המתאר בקצרה את השנים האחרונות.

אל תוותר על תמונות בביוגראפיה. מה שיותר, יותר טוב.

בעקרון, הביוגראפיה צריכה להיקרא כרומאן דוקומנטארי ולא כספר מדעי. אבל, אם לא תצטט מקורות, ובלי מפתח שמות, וביבליוגראפיה, ילך חלק ניכר מעבודתך לאיבוד משום שלא יהיה אפשר להסתמך על ספרך והוא גם לא יהיה נגיש לחוקר המחפש נושא מסויים. לכן צריך למצוא שביל ביניים, ואני השתדלתי למצוא אותו ב"ימים של לענה ודבש", בעצה אחת עם העורך חיים באר. הסיפור רצוף. הציטוטים הארוכים אינם ניחנים במרכאות אלא בבלוק מוכנס שמבדיל אותם מרצף הסיפור המרכזי. השירים אינם מנוקדים, ורובם גם מובאים לא שורה תחת שורה אלא כפרוזה עם לוכסנים בין השורות. אין הערות שוליים ואפילו לא מספרי עמודים לציטוטים אלא רק ציון כללי של המקור בגוף הסיפור. ואילו בסוף הספר מובא אפאראט מדעי שלם ובו פירוט המקורות, ביבליוגראפיה ומפתח שמות. לא לכל ביוגראפיה נחוץ אפאראט מפורט שכזה.

ראוי להתייחס למקורות כאל חומר אשר מה שלא יוכנס ממנו ל"תיבת נוח" של הספר, מי יודע מי יגיע אליו אי פעם בעתיד. לכן צריך לגאול לעיתים מן השיכחה גם דברים פחות חשובים, או חשובים אך צדדיים לנושא הביוגראפיה.

אל תוציא לאור ביוגראפיה ללא עריכה ספרותית ומדעית-היסטורית גם אם לפעמים נדמה לך, ובדרך-כלל בצדק, שאתה כבר בקיא בחומר יותר מאלה שעורכים אותך. אבל תמיד שווה לקבל היזון-חוזר ולשמוע עצה טובה.

נכתב בעקבות פגישה בנושא "בידיון וביוגראפיה" בסמינר לתואר שני בספרות עברית בהדרכת פרופ' נורית גוברין, "בין ספרות לביוגראפיה", שנערכה באוניברסיטת תל-אביב ביום 21 בינואר 2002.

* * *

אהוד בן עזר

סאראמאגו המנוול בישראל, 2002

מתוך היומן, 26.3.2002. יום שלישי. סאראמאגו, שלא קראתי ספר מספריו אך יש לי הרגשה שהם לא לטעמי, זאת לפי אופי המעריצים שלו כאן, הישווה אתמול את מצב הפלסטינים ברמאללה למצב היהודים באושוויץ. לפני כשבועיים היה ראיון מביש איתו באחד ממוספי סוף השבוע, שבו אמר שכל העניין הוא הכיבוש שרק אנחנו אשמים בו וצריך רק לבטל את הכיבוש והכול יסתדר. והתברר מהראיון גם שלא בא לטקס קבלת פרס ירושלים בגלל הכיבוש! רציתי אז לכתוב נגדו, ועזבתי מפני שראיתי שעניין אי-בואו לפרס כבר שייך לעבר. באמצעות ההזדהות עם השקר הפלסטיני מצליח המערב, לפחות בחלקו, להימלט מאשמת הדורות שלו כלפי היהודים שאותם רדף וטבח. צדיקי קוויזלינג של נורווגיה, משתפי הפעולה הבלגים, פורטוגל הקולוניאלית של סאלאזאר, משתפי הפעולה עם מישטר וישי בצרפת, הם ילמדו אותנו מוסר וידברו על מלחמת הקיום שלנו כעל פשעי מלחמה. חבל שאין לי במה פומבית יותר לבטא את עמדתי בנושא. בבוקר ריאיינו את א"ב יהושע החלקלק, שכמעט וחזר על התיזה שלו שאנחנו, היהודים, משגעים את העולם. והרי צריך פשוט לומר שמי שמשווה אותנו לנאצים אינו שונה ממכחישי השואה. כי אם כל השואה היתה רמאללה, אז השואה לא היתה משהו נורא כל כך.

28.3.02. יום רביעי. ערב פסח. בעוד אני כותב, בשעה 19.40, נפסק השידור בגל ב' ומודיעים שמחבל מתאבד פוצץ את עצמו במלון פארק בנתניה ויש נפגעים. ולמרבה הזוועה מחר ירצה המנוול סאראמאגו בפני סופרים יהודים וערבים ביפו. לדעתי היה צריך להעלות אותו על מטוס ולגרש אותו מהארץ בתור מכחיש-שואה. כי זה המובן של השוואתו אותנו לנאצים באושוויץ.

* * *

אהוד בן עזר

בארץ עצלתיים

או

ספר האופטימיות

תל-אביב, 2000-1982

פרק חמישי

תקרית בצק השטרודל במרומי התקרה. מה הרגיז כל כך את

בבוטשינקה? נאומי הגלמודיות של דודה צ'ירי

והתוכחה המתמדת של גברת בן-עצל.

ובבוקר –

עוד קודם לכן, פעמים אחדות בלילה חש רני שהמזרון מתנפח ומרים אותו גבוה-גבוה, לוחץ אותו אל משהו שמעליו, והוא כמעט נחנק – בעט קצת ופירפר כדי להשתחרר וחש שהוא צונח מטה-מטה, ובתוך כך חלם שהוא נישא על גל גבוה ויורד איתו, כאילו הגל מזרון-מים או ערסל –

כך חלם פעמים אחדות שהוא צונח לעיסה רכה בעלת ריח חמצמץ-טרי, כזה הממלא את המיטבח כאשר אימא מכינה בצק-שמרים לעוגת-שבת. הוא התעורר לרגע, ושב ונירדם.

ובבוקר –

אפו היה לחוץ לקיר, את ברכיו הכפופות לא היה יכול ליישר. איזו מין מיטה היא זו שמדביקה אותך לתקרה? – ומלמטה נשמעו קולות –

"רני! רני! תרד משם!"

תרד? הלא אי-אפשר לזוז. בקושי הוא נושם!

והנה פרצופה של נסיכת-הקסם צ'ירי נדחק בסדק שבין מצע הסדינים העבים כמגבות-מיטבח לבין התקרה. היא עלתה ודאי במטאטא כמו שמטפסים בסולם הידראולי של מכבי-האש.

"תזוז! תזוז! תניע ידיים ורגליים!"

"מה קרה לי, צ'ירי? אני מפחד – "

"תלוש! תלוש!"

"אני מודבק, צ'ירי, לא תלוש!"

"מה אתה, קשה-תפיסה? אומרים לך, תלוש את הבצק!"

"איזה בצק? במיטה?!"

"זה הבצק של השטרודל, שאתה שוכב עליו!"

"אני לא יכול לזוז. ואני גם צריך נורא, את מתארת לעצמך מה – "

נסיכת-הקסם צ'ירי הבינה שרני אינו יכול לעזור לעצמו והיא מושכת אליה את המטאטא, הפכה אותו והתחילה לדקור בידיתו את עיסת-הבצק, זו שתפחה כל הלילה והרימה את רני עד לתקרה.

"השטרודל של בבוטשינקה!" צעקה מלמטה גברת ליליסימה הנפחדת, "האורח הטיפש שלך שכב בלילה על הבצק של השטרודל של בבוטשינקה! מה אעשה עכשיו, דודה צ'ירי?"

נשמעו קולות נפיחה אדירים של האוויר שהשתחרר מהבועות הסגורות בבצק. יש אומרים שגם אבבטן תרם את חלקו אותה שעה מהשירותים. רני ירד לאט כשהוא שרוע עם נסיכת-הקסם צ'ירי על מצע מגבות-המיטבח, כאילו הפעיל המטאטא מנוף הידראולי, עד שהם נחתו בשלום בקערת-המתכת הגדולה, שבטעות חשב אותה רני בלילה לעריסה, מפני שהיה כתוב עליה:

זהירות עיסה!

ולא – "זוהי עריסה"!

הוא ניסה לצאת כי כבר היה לו קשה מאוד להתאפק בבוקר, אבל דבלולי הבצק דבקו בו ולא איפשרו להתרומם מהעיסה. במאמץ משותף משכו אותו נסיכת-הקסם צ'ירי (שבגלל גוף נסיכת-הקסם שלה לא נדבק בה כלום) וגברת ליליסימה, והצליחו לשלוף אותו מהבצק שכבר נקרש בשערותיו ובבגדיו, ומיד שלחו אותו להתרחץ ולהחליף בגדים.

"לא היה חסר הרבה שאכניס אותך לתנור!" אמרה גברת ליליסימה. "שאאפה אותך כמו מקס ומוריץ בתנור!"

"ושתצא ממולא צימוקים ומושחם בחלמון ביצה ובפירורי סוכר!" צחקה נסיכת-הקסם צ'ירי.

ומיד עמדו שתיהן ולשו את הבצק ורידדו אותו וגילגלו כדי להכין עשרים שטרודלים ממולאים צימוקים, קקאו, תפוחי-עץ וקינמון, ובלבד שיהיה לאבבטן משהו ללעוס עם התה והקפה שהוא שותה לפנות-ערב, ועוד חמישים שטרודלים אפו למסיבת הבטן שנקבעה להערב, לכבוד צאת הגיליון החדש של המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים".

עד מהרה ישב רני, רחוץ, מסורק ונקי, מול אבבטן בפינת-האוכל של המיטבח. הנשים הביאו להם מדי פעם באגטים ארוכים ופריכים, כד קפה, כד קקאו, כד חלב, גוש חמאה, צנצנות ריבה של גרגירי-יער אדומים-כהים ושל אוכמניות שחורות, וקורנפלקס.

"רני," הרים אבבטן את עיניו הכחולות המימיות מעל גיליון המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים" שבו עיין כמו שאבא של רני קורא דבר ראשון בבוקר את "הארץ", "אתה אורח-כבוד של המוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים'."

"אבל מאיפה בכלל ידעתם עליי?" התפלא רני.

"איזו שאלה? הלא כדי להיות אורח-הכבוד הביאה אותך דודה צ'ירי אלינו אתמול."

"ומדוע אף אחד כאן לא כמעט דיבר אליי כל הערב?"

"לא דיברנו אליך?"

"לא."

"אתה בטוח?" הוא אכל כששפמו החום הקצר עולה ויורד בקצב הלסת, וכך גם דיבר.

"כן!"

"צ'ירי, לילי, בואו הנה."

שתיהן באו בידיים מקומחות, נסיכת-הקסם צ'ירי החזיקה במטאטא, ששימש לה מערוך לרדד בו את הבצק ולגלגלו לשטרודל.

"רני טוען שאתמול בכלל לא דיברנו אליו!"

"לא דיברנו אליך? באמת? לא הרגשנו."

"סלח לנו, היינו קצת רעבות."

"וחבל היה על הזמן לפטפט."

"ורצינו לישון."

"כשאנחנו אוכלים וכשאנחנו ישנים אנחנו בכלל לא מרגישים שאנחנו שותקים!" סיכם אבבטן את ההתנצלות.

והשתיים חזרו לממלכתן שבמיטבח.

"מותר לשאול?" ניסה רני לשבור את שתיקת הסופר שהיה עסוק בלעיסה ותקע גרפצים שקטים לתוך האגרוף בעל האצבעות השמנות וחשב שלא ירגישו.

"מה השאלה?"

"שמעתי, הגברת, אישתך, אמרה משהו על כך שלא הפלקת בזמן סטירה לילד ואני כבר קצת נבהלתי, באמת..."

"אתה קיבלת פעם סטירה בבית?"

"לא. אולי פעם אחת. אני לא זוכר אבל אבא מספר שזה היה כשקפצתי מהמידרכה לרחוב בלי להסתכל לצדדים."

"אני אף פעם לא נתתי סטירה."

"מה, יש לכם ילד?"

"סיפור ארוך. לא עכשיו. עבור לשאלה הבאה."

"אני לא מפחד מהמוות. אני לא אמות אף פעם."

"מה אתה מדבר? אצלנו לא מת אף ילד. מה רצית עוד לשאול?"

"מדוע אתה קורא בבוקר את העיתון שאתה בעצמך הוצאת אתמול?"

"הדברים שאני מדפיס לא מוצאים חן בעיניך?"

"זה לא אמרתי. אבל נהוג שקוראים בבוקר את החדשות."

"מה שאני מדפיס ניראה לך ישן?"

"זה לא אמרתי, אבל – "

"בלי אבל. הספרות נצחית. נצחי גם המוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים'. אם כתבת אתמול, שלשום או לפני חמישים שנה – אין הבדל. החדשות – מתיישנות, אבל השיר או הסיפור נישארים צעירים לנצח, רעננים, הם אינם מתיישנים לעולם!"

"שמנפוצקלה, הבאתי לך את הדואר." הפריעה גברת ליליסימה באמצע השיחה.

"לא ידעתי שמחלקים אצלכם דואר כל כך מוקדם," אמר רני.

"עשר זה מוקדם?"

"מה, כבר עשר? בכלל לא הרגשתי!"

"כן, רק עשר, בזמן האחרון מעירים אותנו מוקדם." נהם אבבטן תחת לשפמו החום הקצר.

"אבל עשר זה מאוחר, לא?"

"אצלנו עשר שעה מוקדמת. הגיע שיר חדש למוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים'!" זרחו פני אבבטן כאשר שלף דף ממעטפה. "נחשו מי שלח אותו? לא סתם נער שרק התחיל לכתוב ולפעמים גונב שיר מביאליק או מיהודה אטלס ושולח לי וחושב שאני לא יודע – אלא סופר מפורסם מתל-אביב. העיתון שלי מצליח. עוד מעט יעמדו אצלי הסופרים בתור ויתחננו אליי שאדפיס להם שירים וסיפורים, ואני אתן להם להתחנן – ואדפיס קצת. יתחננו עוד – ואדפיס עוד קצת! יתחננו, ואדפיס – "

הוא כירסם את הבאגט הפריך, מהמאפייה של המסבאה "החרדל המחבק", וקרא בעיון את השיר. אך ככל שהתקדם בקריאה כן התכרכמו פניו ככרכום.

"שערורייה!" מילמל בכעס, "לעיתון שלי! לא ייתכן! לא יקום ולא יהיה! לא אדפיס! על גופתי המתה!"

רני לא שאל מדוע הכעס, אבל גברת ליליסימה רחבת-האברים וקצרת-הקומה התגלגלה ובאה משולחן פיקוד השטרודלים, פיה מלא צימוקים החלה לנגב את מצחו הרחב והרותח-מכעס של אבבטן והותירה עליו עקבות של קמח.

"מה שוב קרה, בבושי, למה להתרגז כבר מהבוקר בבושינקה, זה לא בריא ללב שלך בבוטשיקה! טושינקה מוטשינקה! שמנפוצקלה – " והיא תחבה את הבאגט עמוק לתוך פיו, כמוצץ לתינוק כדי להרגיעו.

"קה, קה, קה, קה! תפסיקי!" הדף אותה. "ברנר המאניאקית! חוצפה! לשלוח לי שיר מטופש כזה!"

"תן לי לראות!"

"לא. לסל."

"תן לי – "

"לסל, לסל! לסל וחסל! אשפה! – אפרוחה ברנר זאת, בספר 'יעקב ובניו', על חיי הסופר הרווק יעקב רבינוביץ – הדביקה לו שלוש נשים, אחת מוסלמית, שילדו לו תשעה ילדים! – וגם תיארה אותו חיגר ואת ידידו אשר ברש עיוור בעין אחת – בעוד שההפך היה הנכון! – כאשר נישאלה 'איך אפשר לזייף כך היסטוריה?' – תעזבי כבר את המלפפון ותרחיקי אותו מהפה שלי! – ענתה ברנר שהיא רק הגשימה את הדימיונות שלהם וכי מה שגירה בהם את דימיונה לכתוב עליהם הוא אמיתי יותר מהחיים הממשיים שהיו להם! – וכי אורגזמות כמו שתיארה ב'יעקב ובניו' טרם נכתבו בספרות העברית – וכי העובדה ששלוש הנשים, גם המוסלמית – סירבו למצוץ ליעקב רבינוביץ ולתלוש לו שערות – היא ראשיתה של הספרות הפמיניסטית במזרח-התיכון כי – 'מה כבר מבינים גברים בדגדגן סוב-טרופי?' – לדעתה תיאורי המין תמיד התישו את הסופרים העבריים, ועד שהחלה היא לכתוב, כתבו רובם בשיטה ההוליוודית על פיה, כשמגיעים לדבר עצמו, האורות מתעמעמים והמצלמה או העט מתמקדים באח הבוערת. אבל היא, סופרת פמיניסטית שמבינה קצת, בלשון המעטה – בשפת המציצה בדגדגן סוב-טרופי ובדובדבני אריקה יונג – לה מותר לכתוב על זיונים ואף פעם לא יאשימו אותה בפורנוגראפיה כי זו הפריווילגיה שיש לכל עבד משוחרר לכתוב על בני-מינו! – נו, אני שואל אתכם, היא לא משוגעת?"

אך גברת ליליסימה חטפה ממנו את הדף ורצה למיטבח, ומיד נשמעו משם קולות הצחוק החנוקים שלה ושל נסיכת-הקסם צ'ירי.

"להפסיק!" קרא אבבטן. "זה מרגיז אותי! לאשפה!"

"אבל זה מצחיק אותנו וזה בסך הכול לילדים..." לא יכלו להפסיק, "שמנפוצקלה! – מה אתה מתפוצץ מקינאה באפרוחה ברנר? הלא אתה בעצמך חיברת דברים הרבה יותר נוראים!"

"שקר!"

"'שבחי האוננות בארץ עצלתיים'! – 'רדיפת הכבוד היא יצר המין של הזקנים'! – "

"קסנטיפה! מכשפה ירוקה! אתן לא מבינות כלום! אף עיתון מכובד לא ידפיס דבר כזה אינפאנטילי!"

וכשנוכח שהן ממשיכות לצחוק ומתעלמות ממנו, קם והלך להתפנות זו פעם שנייה הבוקר כשהוא ממלמל: "'אחות קטנה' לא יודפס בשום עיתון!"

והתבודד על אסלתו שעה ארוכה עם גיליון המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים". אחר-כך יצא ונסגר בחדר-האמבטייה, יושב על דופן האמבטיה ורוחץ את התחת, וכך שלוש-ארבע פעמים כל בוקר, מחרבן ורוחץ, מחרבן ורוחץ עד שהבטן מתרוקנת ויכולה לקלוט כבר את ארוחת-הצהריים.

רני סיים בינתיים את הקקאו ואת זנב הבאגט בחמאה ובריבה, קם והסתובב בבית ולא היה לו מה לעשות. ניגש למיטבח. השתיים רידדו במרץ את יריעת הבצק של השטרודל השלושים-וארבעה. גילגלו בארבע ידיים את ידית-המטאטא הלוך-ושוב על פני השולחן המקומח. מהתנור עלה ריח של מאפה-שמרים טרי. על המדף, בין צנצנות וקופסאות ריבה, קקאו, צימוקים וסוכר, גילה ארבעה דפים מרובבים כתמי קינמון וסוכר נמס (הדף השני היה לאחר תיקוניו של אבבטן, שגם נתן לו את שמו. בשלישי הקליט כניראה את אשתו בחשאי. הרביעי היה טיוטה שהכין), משך אותם רני וקרא, אף כי לא את הכול הבין:

דף מרובב ראשון

אפרוחה ברנר

אחות קטנה

יש ילדה, קוראים לה טל

יפת-עיניים ותלתל,

ולטל אחות – לימור

קטנטנה, צריך לשמור –

על לימור שלא תיפול,

ולא תאכל עוגה מחול

ולא תשתה לה חמיצה

מכד פרחים, במציצה –

ולא תפיל איזה עציץ

ולשמשה שלא תרביץ

פן את ידה לימור תפצע –

אי! – לכן שמירה לה נחוצה –

והמישמר – מוטל על טל

וזה מרגיז אותה, בכלל

מדוע זה צריך אחות?

יותר טוב כמה שפחות –

בבית-שימוש יורדים המים

לוקחים את קקי, ובינתיים

אפשר לשאול וגם לחקור

אולי יקחו גם את לימור?

ואם אפשר, הוי אימא, אימא,

הקטנה לדחוף שם פנימה

וללחוץ על הכפתור –

רק לא לראות עוד את לימור!

אבל אימא לא מרשה.

אימא, את כזאת טיפשה

את לימורי את אוהבת

ועלי אינך חושבת! –

באמת? – לא, רק בצחוק

תינוקת מותק, לא לזרוק!

נושקים אותה, וגם מישמוש

ורק לקקי – בית-שימוש!

דף מרובב שני

נאום הגלמודיות של דודה צ'ירי

כל חיי חלמתי למצוא לעצמי בעל אבל מה לעשות שאני מכוערת ואף גבר לא משתין לאברי. אמנם, כאשר אני ממריאה על מטאטאי לשמיים אני נעשית בחורה בלונדינית מה-זה-מתוקה, ממש מלכת-יופי עולה חדשה מרוסיה (לא זונה) ושמלתי הצחורה נודפת אז ריח כביסה טרייה, גיהוץ ועננים. אבל מה כל זה עוזר לי אם ברגע שאני נוחתת על הקרקע אני חוזרת לצורתי הקודמת, המקומטת והדחוייה? מה לא עשיתי כדי להתקדם בחיים. סיימתי בהצטיינות קורס גבוה למכשפות בטראנסילוואניה. למדתי את סוד האנרגיה, עמדתי על מקור הכוח הנצחי של הקינאה, החמדנות, הרשעות, זיוף האורגזמות והשימחה-לאיד. אבל מה כל זה עוזר לי אם אין לי אפילו בפני מי לזייף אורגזמות כי נישארתי תקועה עם המטאטא ואני לא מתביישת לגלות שבזכותו איבדתי את בתוליי!? (אמנם נגרם קצת נזק לדגדגן). מה עוזר לי שמעריכים אותי בעבודה וכו-לם מהללים את חריצותי ומציעים לי הון תמורת סוד האנרגיה של המטאטבוט שלי!? כאילו שאני אהיה מוכנה אי-פעם להיפרד ממנו! אני, שהבאתי את האוננות לדרגת אמנות! שסיפקתי במו ידיי אישה בעלת יצרים אדירים כמוני! שעשיתי באוניברסיטת עצלתיים מ"א בחוג ללימודי נשים על חיי המין של נסיכות-הקסם הטראנסילוואניות! שעברתי ניתוחי הרמת-פנים והזקפת חזה! שלוקחת הורמונים! – לי לא צריך לספר שהחיים אינם מושתתים על הסקס בלבד. אני מבקרת בקונצרטים של הפילהרמונית. אני מנוייה באופרה הישראלית החדשה. אני שומעת הרצאות. אני טסה לעיתים קרובות לחוץ-לארץ התרבותית, כרטיס אני לא צריכה. אני מגישה פינת כישוף פופולארית ברדיו אלפיים. אני מנגנת בפסנתר. אני קוראה ספרות נשים. אני מתעבת רומאנים שיש בהם מילים גסות ופורנוגראפיה. אני מעריצה את עמליה כהנא-כרמון. אני פמיניסטית. ניסיתי אפילו אהבת-נשים אבל נשים לא אוהבות אותי. ילדים כניראה כבר לא יהיו לי. לפעמים אני שמה בווידאו סרט בקלוז-אפ עם אישה מוצצת לגבר, כמו בננה רטובה, גבר תוקע לאישה, כמו בננה רטובה, ואני נורא מקנאה והדגדן שלי עובד שעות נוספות. כמה לי זה חסר. הגבר שהכי מתאים לי ודומה לי, וודי אלן – למה לו מכוערת כמוני? אם היתה לי בת בטח היה מתייחס גם אליה כמו זונה ומבקש שתמצוץ לו. אבל ממני היה חושש כי אני אישה סמכותית ובלתי-צפוייה והוא יהודי מתוסבך. זה מה שיש לי להגיד על הגלמודיות שלי. אין מוצא. אני נשואה לעצמי עד אחרית ימיי. אבל לפני כן עוד רציתי להוציא מניסיוני ספר על אמנות הסיפוק העצמי. (בעלה של אחייניתי, הסופר אבבטן בן-עצל, יערוך לי אותו ויוסיף ביבליוגראפיה). אני מקווה שמפרשת חיי תלמדנה רבות שהכי חשוב להיוולד יפות או לפחות להשתדל להיות סקסיות ומצודדות עד שממש יעלה מגופן ריח של התייחמות בתקופת החסד הקצרה של הנעורים שהיא ההזדמנות הטובה ביותר לתפוס בעל בזין שלו כי זה גם מה שהטבע התכוון כשיצר אותנו במטרה שנשאף להזדווג ונוליד ואין במה שאמרתי שום דבר חדש כי בלי זה לא מתאהבים. כל הכוחות העל-טבעיים שניחנתי בהם לא הביאו לי בתעופת חיי אפילו זיון חפוז אחד.

ביבליוגראפיה נבחרת

1. בן עזר, אהוד, "אוצר הבאר הראשונה".

2. בן עזר, אהוד, "בעקבות יהודי המידבר".

3. בן-עצל, אבבטן, "שבחי האוננות בארץ עצלתיים או מיסתרי הדגדגן של אנבל".

4. בן-עצל, אבבטן, "רדיפת הכבוד היא יצר המין של הזקנים".

5. וולטיר (פרנסואה מארי ארואה), "קנדיד או ספר האופטימיות".

6. מורואה, אנדרה, "המישמנאים והמירזנאים".

7. פחה, צ'ירי, "אמנות הסיפוק העצמי לנסיכות-קסם גלמודות" (בהכנה).

דף מרובב שלישי

נאום התוכחה המתמדת של גברת בן-עצל

מגיע לי שיהיה לי בעל כמוך בדיוק כמו שלא מגיע לך שתהיה לך אישה כמוני. כל חיי אני מבשלת לך ובסוף אתה משמין כמו חזיר וגורם לי להרגיש כבר עכשיו כמו האלמנה שלך ועוד מאשים אותי שאני מבשלת יותר מדי טוב כדי להרוג אותך! בשביל לראות את הביצים שלך אתה כבר צריך ראי, שפיגלאייער, ועכשיו גם אותי אתה כבר לא רואה כי כשאתה לא ישן אתה שקוע בכתיבה ובעריכה של המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים" וטוען שאתה לא שומע שאני מדברת אליך ושזה אצלכם תורשתי במשפחה כי גם אימא שלך היתה חירשת ונזקקה למכשיר-שמיעה אבל אתה לא תקנה מכשיר-שמיעה לשמוע אותי כי לדעתך מרבית המילים כבר נאמרו בינינו ומה שנישאר לא כל כך חשוב. אישתו של המנוח ג'ויס, ג'יימס, אמרה פעם שהיא לא צריכה לקרוא את הרומאנים שכותב בעלה כדי לדעת מה יש בהם כי היא מכירה היטב את הראש הכחול שלו! אני יודעת שאתה המצאת את סיפור הבריכה האפרודיזית בעצלתיים רק כדי שתוכל למשש בה בחורות ערומות ולהידחף אליהן למצוץ להן להציע לפרחות שלך "שפם אל שפם!" – ולקוות שימצצו לך כמו בחלום המאניאקי שלך שירשו לך לדחוף להן אצבעות מכאן ומכאן ומסביב לנקודה שזה כל מה שאתה מסוגל לעשות במצבך הנוכחי חוץ מאשר לקפל את הפישיק שלך מול הראי ולעשות ממה שנישאר מהעורלה שלך צפרדע פותחת-סוגרת, פותחת-סוגרת – אתה חושב שאני לא יודעת? – וחוץ מאשר לנחור, להפליץ, לגרפצץ, לגהק, להתעטש וגם להיחנק, ואני חושבת שאם לא תמות מהשמנת-יתר אתה תמות מהשפרצת-יתר כמו שגריר בורונדי בלונדון וגם בטוחה שכל האסון עם הבן שלנו דודי שנעלם מהבית נובע מהאופי הרופס, הפייסני והמגוחך שלך, שלא היתה לדודי דמות אב תקיפה, שלא חינכת אותו כמו שצריך ולא הפלקת לו סטירה כשהיא עוד היתה יכולה להועיל לו כי עכשיו כבר מאוחר ואני חוששת שהילד ברח מהטימטום שלך לטימטום עוד יותר גדול ושכה אחיה שאם תמשיך לחיות ככה בלי שינוי עוד תזכה להתאלמן ממני! ושלא תחשוב שאני לא יודעת שגם אז אתה לא תפסיד שום הזדמנות לעשות ממני צחוק בספרים ולזיין באבר הקצר שלך אלמנות "שפם אל שפם"!

דף מרובב רביעי

מכתב אהבה סטאנדארטי של הסופר אבבטן בן-עצל

[למלא שם הקוראה] היקרה,

בהתרגשות עזה קראתי את מכתבך לעורך, עכשיו מכתבך לעורי, מחר-מחרתיים יגיע מכתבי לעורך, יחבק אותך ויאמר לך שנפש תאומה את לי, לעורך, וכבר אני מדמיין את מגע עורך [הבהיר או השוקולדי, לפי שם המשפחה] בעורי, צעירה מוכשרת ורבת ערך שכמותך, עוד תראי כיצד אני עורך את ספרך הראשון ואת יושבת לי במערכת על הברך ואני הסנדק שעורך עורג אליו ושיערוך לך מסיבה ספרותית, אני העט ואת הקסת, אני הקסת ואת העט, טיפות דיו חמות ניתזות בינינו כיין הילולים צעיר. כל חיי חיכיתי לסיפור שלך כמו לסימן קריאה, עכשיו העברית שלי מתגמגמת מולך, מתגמדת, ואני מתמוגג ממך, גאון שכמותך! מרגריטה! (קיראי לי פאוסט) – איפה היית עד כה? את צמח צעיר, זקוק לתנאים של חיבה, לחממת גנן מנוסה כמוני שבה יפרח כשרונך הנדיר כקשת בענן וכמולד הירח ויחלחל בך כישרוני הגדול ויפרה אותך, נרקיס ביצה שלי, קורקינט הנעורים שלי. עתה, שנוצר הקשר, אני קצר-רוח לראותך, לטפח את סגולותייך, להשקותן ולהצמיחן ביד מסורה ובלשון דואגת ודגדגנית. אשכור לך חדר על חשבון העיתון בהילטון עצלתיים ובלי שהיות ופהיות נתחיל לעבוד עלייך, לפתוח אותך, לערוך אותך, לגבש את סגנונך הרך, ללוש את ביטוייך הקשים, לשפר את יכולתך, להכניס לך מושגים חדשים, לגלגל אותך על מיטת הספרות העברית, לחדד את תחושותייך, להכניסך במחילות הביקורת, להעמיתך בליקוק העיתונות, בנישוק אצבעות רגלייך, בסדנת היפרדותך מבתולייך, מהבוסר הנפלא שעדיין ניתן למצוץ מסגנונך שאותו גיליתי ובזכותו הכנסתי אותך להיכל הכתיבה הבשלה שתבכיר רב-מכר עם כתבה במוסף השבועי שבה אתאר כיצד בישלתי לך והחלפתי לך טי-שירטס תחתונים וטמפונים בתקופה שבה טבלת את העט בדמך וכתבת את ספרך הראשון שעימו כבשנו את העולם למרות שאני שונא ספרות נשים. קיראי לי אבטי, כמו כמה אבטי אותך, גאון שלי, עפר אני תחת כפות רגלייך הלבנות... את תמיד תישארי איתי כי אף אחד לא ירצה לגעת בך כל זמן שיזכרו שאני חנכתי אותך לצמרת הספרות העברית-העצלתיימית...

                     שלך, שלך, כוכב התקווה של חיי החדשים (בזכותך),

                                                                                                           אבטי

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* דינה קטן בן-ציון: למקרא השירים שכותבת מלכה נתנזון ממיטת חולייה  אני מרגישה כאב לב וצער גדול, וגם פליאה והשתאות על כוחות הנפש, ביכולת לדבוק במילים שאינן גואלות מייסורי המחלה אך בעצם כתיבתן ממיטת הדווי היא כורתת ברית עם החיים. לא נותר אלא להביע תקווה שתימצא דרך לשכך את כאביה הקשים ולהקל על סבלה.

אהוד: הבטחתי למלכה נתנזון שכל שיר חדש שלה שתשלח לי – אפרסם מיד, ואולי כך נוספות קצת תקווה ותכלית לאריכות ימיה.

* אהוד, אמור למלכה ששיריה מקסימים.

ישראל גולדמן

ירושלים

* אוריה באר: משוררים על ערש דווי. הצטערתי מאוד לקרוא את שיריה של מלכה נתנזון, השוכבת עתה על ערש דווי. מלכה, משוררת טובה ורגישה, מנבאת על מותה הקרוב, והדבר מרגש ומכאיב.

 אני זוכר אותה לטובה, מערבי הספרות והשירה בביתה, ובחצרה הגדולה של משוררת אחרת, חנה בדולח, שאף היא מצויה לאחר אירוע, ואינה במיטבה.

שתיהן ידעו חיים קשים. מלכה, בחיים לצידו של הלום קרב, מפקד טנק אמיץ, שנפגע קשות במהלך מלחמת ההתשה. וחנה בקשיים משפחתיים לא קלים. אך למרות זאת, נשאו באומץ את כאביהם, והמשיכו לכתוב וליצור. מי ייתן, ויחלימו ממחלותיהן, יחזרו  אלינו, וימשיכו לכתוב וליצור עד מאה ועשרים.

* לאהוד שלום, התרשמתי מאוד משירו של יוסי גמזו על ליל החורף. גם מהרשימה שלך אודות היחסים בינינו לבין הערבים בארץ ישראל, שממחישה באופן פסיכולוגי את מהות היחסים בינינו כיחידים וכקבוצות. וגם משיריה של מלכה נתנזון.

שבת שלום

תמר זכריה

* אהוד: רק לפני חודשים אחדים היססנו אם לנסוע לפריס המקסימה לחגוג שם מלאת 40 שנה לנישואינו, וזאת בגלל ההפגנה הענקית באחד מימי ראשון – של עשרות אלפי צרפתים, של מוסלמים, וגם כמה יהודים וישראלים מטומטמים – נגד ישראל, שניהלה באותה תקופה מלחמה קשה בטרור החמאסי ברצועת עזה, שפגע ופוגע באזרחי ישראל.

לבסוף נסענו ולא התאכזבנו, פריס נשארה כפי שהיכרנו, שופעת תיירים, מוזיאונים, אירועי תרבות ומסעדות צרפתיות, בהם לא נראו ערבים, ולא פגשנו בה שום התגרות מוסלמית.

והנה אתמול, יום ראשון, אולי באותם מסלולים, התקיימה בפריס ההפגנה של מאות אלפי צרפתים נגד הטרור האיסלאמי, שפגע בהם קשות בשבוע שעבר.

מעניין כמה מהם הפגינו בלהט נגד ישראל רק לפני חודשים אחדים, כי אז זה לא פגע בפופיק שלהם!

ומעניין שבכל הסיסמאות בהפגנה בעד האחדות ונגד הטרור לא צויין השם המפורש – שמדובר בטרור מוסלמי! שהוא גם מכוון נגד ישראל!

לא נותר לנו אלא להציע ליהודי צרפת, אלה שיכולים – לעלות כמה שיותר מהר לישראל. אין להם מה לחפש בצרפת, העומדת להיקלע למלחמת טרור – בין הקיצונים הלאומניים הצרפתיים-מלידה המבקשים להגן על אופייה של ארצם – לבין הקיצונים האיסאלמיים שהיגרו אליה.

* הערה קצרה, תמיהה בעצם, למקרא מאמרו של אברהם בורג המשתרע על שליש עמוד בגיליון יום שישי האחרון ב"הארץ". אני מתייחס רק לפיסקה אחת שמצאה בולטות, כחשובה, בהבלטתה ככותרת משנה: "עם הקמתה של ישראל תם תפקידה של התנועה הציונית."

מאחר שבורג שם עצמו במשבצת של איש המוסר, כיצד שנים רבות אחרי הקמתה של ישראל, שימש כיו"ר הסוכנות היהודית, זרוע הביצוע של התנועה הציונית, המיותרת, בשכר ובתנאים הזהים לשכרו של ראש הממשלה. גרף מלוא חופניים הנאות, כיבודים, מסעות ברחבי העולם במחלקה ראשונה בכספי התנועה הציונית המיותרת לטעמו, ועד היום נהנה מפנסיה נכבדה ושאר תוספות, וכן שמורה לו חלקת קבר בחלקה המיועדת לראשי התנועה הציונית בהר הרצל. הלא איש מוסר הוא, כיצד המוסר והעקרונות נעלמו בהפציע המשרה והשלל הכספי בצידו? אך מה נלין, בורג איש מוסר הוא...

שמואל אייל

מעלה אדומים

אהוד: אנחנו לא מתווכחים עם בורג כי לדעתנו הוא יצא מדעתו, ואין ספק שגם הערבים בישראל, שאת התחת שלהם הוא מלקק – מתייחסים אליו כאל משוגע. אך כנראה שהוא מתאים לרוח הפירסומים של "הארץ" – כמו שמתאים קָנְדוֹן לשמוק בעל ראש חלקלק.

* ידידיה יצחקי: לקראת הבחירות חשוב לזכור, הפוליטיקאים שלנו הם הטובים ביותר שכסף יכול לקנות. (פתגם ארגנטיני).

* לפחות מאות בני אדם נהרגו במתקפה קטלנית של "בוקו חראם" בצפון ניגריה, שלדברי ארגון אמנסטי היא "הטבח הקטלני ביותר" שביצע הארגון האיסלאמי הקיצוני. הדיווחים על מספרי ההרוגים סותרים, אולם על פי הצהרת אמנסטי מיספר הקורבנות עלול להגיע ל-2,000. המורדים תקפו בימים האחרונים לפחות 11 עיירות וכפרים, כשהם טובחים בתושבים, בוזזים ומציתים בתים. מארגון אמנסטי נמסר כי אם הדיווחים נכונים, "זוהי החרפה מטרידה ועקובה מדם במתקפה הנמשכת של בוקו חראם." ["הארץ" באינטרנט, 10.1.15].

את מי זה מעניין? הרי הם לא "פליטים פלסטיניים" תחת כיבוש ישראלי!

* מכובדי, הנדון: הפגנות אנטי ישראליות. ביום 10 בינואר שמעתי דיווח ברדיו בי.בי.סי על שני אירועים שלא דווחו בתקשורת שלנו.

דווח שארגון טרור אסלאמיסטי המכונה בוקו חאראם טבח כ-2000 איש בניגריה!

יתר על כן, דווח שאירע פיגוע במרכול גבה חייהם של 29 איש. שימו לב, איך בוצע הפיגוע, על ידי פצצה חיה, ילדה בת עשר!

רבותיי הנאורים בקמפוסים, המפגינים נגד ישראל, זה לא מזיז לכם? אלוהים, הפכו ילדה בת 10 לפצצה חיה! רבותיי המפגינים, רק להכפיש את ישראל מעניין אתכם? ואתם קוראים לעצמכם נאורים?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* אתמול [10.1] דווח על לפחות 19 הרוגים בפיצוץ מחבלת מתאבדת בשוק בעיר מאידוגורי, בירת מדינת המחוז בורנו [שבניגריה]. המשטרה מסרה כי המחבלת היא בת 10 בלבד וכי חומרי החבלה היו כרוכים סביבה בחגורת נפץ. מדובר בשוק שכבר ספג שתי התקפות טרור בשנה שעברה. בוקו חראם נוהג לחטוף ילדות ונערות על מנת להמיר את דתן לאיסלאם בכפייה ואין זו הפעם הראשונה שהוא משתמש בהן גם כמחבלות מתאבדות. ["הארץ" באינטרנט. 11.1].

* נדמה לנו כי החוק הישראלי אינו מאפשר פרסום קריקטורות מעליבות על מוחמד, כמו גם על ישו והנצרות או על הדת היהודית, משום שיש בהן פגיעה בציבורים דתיים. תקנו אותי אם אני טועה.

* מה קרה לסייד קשוע שלא פורסם טור שלו ביום שישי האחרון? האם החליט להשתקע בארה"ב, כפי שהתלבט בפנינו בטור האחרון שפירסם שבוע קודם? עצתנו לו שיישאר שם.

* לסופר הנידח שלום, כאשר גהרת עליי והרבעת אותי כשהיית אורח אצלנו בהרצאה בקיבוץ בערבה, לא היית שמן כמו גיבור הסיפור החדש שלך – אבבטן בן עצל. שאם היית שמן אז כמו אבבטן (וכנראה שכך אתה נראה היום) – לא היית מצליח להכניס לי את הזרג המזריע המתוק שלך.

ורציתי שתדע כי בסופה האחרונה נפל עץ אורן ירושלמי ומחץ את המכונית של הבת שלנו, שאתה מתכחש לה כל השנים, ולא שיש לי תקווה שאתה תשתתף בתיקון הנזק, כי יותר טוב לך לבזבז את הכספים שאתה מרוויח מהפרדסים הגדולים שלך – על מסעדות בתל אביב ועל הדפסת ספריך העלובים שאיש לא קורא אותם ולא מתייחס אליהם ברצינות.

שותפתך להזדווגות החד-פעמית, שלעזאזל – דווקא נהניתי ממנה,

אגנה וגנר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,651 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל