גיליון מס' 1013

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' בשבט תשע"ה, 22 בינואר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: נְדוּדֵי הַשֵּנָה שֶל נַסְרַאלְלַהּ. // אורי הייטנר: 1. שבר. 2. צרור הערות 21.1.15. // רון וייס: הרשימה נכתבה לפני הבחירות הפנימיות במרצ. // נגה מרון: לענות על השאלה היחידה. // משה כהן: הנדון: הפגנה לגיטימית? // תומר כהנא: לזכר סמי אל ג'עאר. // יהודה דרורי: אפלייה לנרצח הערבי... // ככה עושים עלייה (הסיפור רץ במרשתת). // יפה ברלוביץ: ביוגרפיה טראגית של נחל או קללת הירקונים, בעקבות הסרט "פתלתל". //  אהוד בן עזר: ערב "פוליטי" באוקספורד, מתוך היומן, מאי 2003. // שמאי גולן: א. רודניצקי ובעיית היהודים, לרגל יום השואה הבינלאומי המתקיים בתאריך 27.01.2015. // אהוד בן עזר: זוג קשישים יהודים ביורק, אפריל 2003, מתוך יומן השהייה בירנטון, אוקספורד, חלק שני ואחרון. // נחמיה שטרסלר: האמת שלא כזה רע פה. ציטוט מעיתון "הארץ" 20.1.15. // אלי מייזליש: 1. יש אנשים שטיפש היא מחמאה עבורם. 2. בחירות 2015. // אהוד בן עזר: בארץ עצלתיים או ספר האופטימיות. פרק שמיני: תעלולי דינה מקרית-שמונה. נאום שר האוצר עגנון איש-גולדה שקלגרופר על נפלאות העצלפלציה. סוד האנרגיה של המטאטבוט. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

נְדוּדֵי הַשֵּנָה שֶל נַסְרַאלְלַהּ

כְּבָר זְמַן-מָה מֵאָז שֶצְּבָא יָאהוּד צִדֵּד אֶת

אֵש טִילָיו אֶל הַבְּכִירִים בְּחַבְּלָנָיו

שֶל נַסְרַאלְלַהּ, שֶשְּנָתוֹ שֶל זֶה נוֹדֶדֶת

וְאֵינוֹ עוֹצֵם בַּלַּיְלָה אֶת עֵינָיו.

כִּי אָמְנָם כָּאן יֻקְרָתוֹ חָטְפָה נוֹק-אַאוּט

מַר מְאֹד שֶיֵּש לוֹ טַעַם שֶל תְּבוּסָה

אַךְ כֵּיצַד יָגִיב עָלֶיהָ אִם נִקְלַע הוּא

בֵּין מֵחַד גִּיסָא וּמֵאִידָךְ גִּיסָא.

הֵן מִצַּד אֶחָד לִפְתֹּחַ מִתְבַּקֵּש הוּא

בִּתְגוּבַת-נָקָם עַזָּה וּמוּחָשִית

אַךְ מִצַּד שֵנִי בְּלֵב חָרֵד חוֹשֵש הוּא

מִפְּתִיחַת מִלְחֶמֶת לְבָנוֹן שְלִישִית

שֶתָּמִיט עָלָיו כְּמוֹ קוֹדְמוֹתֶיהָ הֶרֶס

וּמֵרֹאש הָיָה עָלֶיהָ מְוַתֵּר

כִּי לַמְרוֹת כָּל אִיּוּמָיו שוֹפְעֵי הָאֶרֶס

שוּב יֻכְרַח בְּמַחְבּוֹאוֹ לְהִסְתַּתֵּר.

וּבִפְרָט שֶמִּמּוֹחוֹ עוֹד טֶרֶם גָּזָה

תִזְכָּרְתָּהּ שֶל מַכַּת-מַחַץ "צוּק אֵיתָן"

בָּהּ הֵגִיב צְבָא הַיָּאהוּד בִּרְצוּעַת עַזָּה

עַל טִילֵי חָמָאס בְּהֶלֶם לֹא קָטָן.

כֵּן, אַךְ שוּב, מִצַּד אֶחָד, גִּ'יהָאד מוּרְנִיָּה

שֶסּוֹפוֹ מַזְכִּיר מִיָּד אֶת סוֹף אָבִיו

מְחַיֵּב פִּגּוּעַ-קוֹנְטְרָה שֶיָּנִיעַ

אֶת גְּדוּדֵי הַחִיזְבְּאַלְלַהּ שֶמִּסָּבִיב

לַקְּרָבוֹת בְּסוּרְיָה בְּגָאוֹן לִזְקֹף אֶת

קוֹמָתָם סוֹף-סוֹף בְּפּוֹזָה עַקְשָנִית

אַךְ מִצַּד שֵנִי: מָה אִם מַטָּס שֶל תֹּפֶת

צִיּוֹנִי נוֹסָף יִתְקַע חָזוּק שֵנִית?

וּמִצַּד אֶחָד, הֵן אֵין זֶה קָלָאם פָאדִי

שֶמִּלְּבַד מְחֻסָּלֵי הַחִיזְבְּאַלְלַהּ

גַּם חֻסַּל מוּחַמַד אַלְלָהּ עַלִי דָאדִי,

גֶנֶרָל אִירָאנִי רַם-הַמַּעֲלָה

וְאִתּוֹ עוֹד חֲמִשָּה אִירָאנִים נֵטוֹ

שֶטִּילֵי הַצִּיּוֹנִים, עַל קִיּוּמָם

בְּאוֹתוֹ מַטַּס-אֵימִים הִטִּילוּ וֵטוֹ

שֶבִּטֵּל בִּזְבֶּנְגּ אֶחָד אֶת אִיּוּמָם.

אַךְ מִצַּד שֵנִי בָּרוּר שֶהֶאִירָאנִים

כְּתַגְמוּל עַל אוֹתָהּ פַאשְלָה אֻמְלָלָה

מוּכָנִִים לִלְחֹם בַּצִּיּוֹנִים יָעַאנִי

עַד טִפַּת דָּם אַחְרוֹנָה שֶל חִיזְבְּאַלְלַהּ

כִּי אֵינָם רוֹצִים לִמְשֹךְ עֲלֵיהֶם קֶצֶף

שֶל אַרְצוֹת הַמַּעֲרָב הַנִּרְגָּזוֹת

שֶבָּהֶן הֵם מְשַטִּים זְמַן רָב בְּרֶצֶף

בְּעִנְיַן צִמְצוּם מִסְפַּר הַסַּרְכָּזוֹת.

הִנֵּה כָּךְ אֵפוֹא נִלְבָּט לוֹ מַר נַסְרַאלְלַהּ

בְּהִסּוּס חַשְשָנִי וְחַיְשָנִי

בְּלֵילוֹת הַנְּדוּדִים שֶלּוֹ, אִינְשְאַלְלַה

בְּלִי הֶפְסֵק בֵּין צַד אֶחָד לְצַד שֵנִי.

וּמָה פֶּלֶא אִם שְנָתוֹ שֶלּוֹ נוֹדֶדֶת

כְּשֶסּוֹבֵב הוּא רַק הַשֵּד מֵבִין כֵּיצַד

כְּמוֹ שַפּוּד-קַבַּבּ מֵעַל לְאֵש יוֹקֶדֶת

בְּלִי שְנִיַּת-שֵנָה אַחַת מִצַּד אֶל צַד...

* * *

אורי הייטנר

1. שבר

כאשר ממשלות העבודה, בשנות ה-90 המוקדמות, ניסו להוביל מהלך של נסיגה מהגולן ועקירת יישובי הגולן, היה זה בעבורי שבר גדול. תנועת העבודה היא שיישבה את הגולן. תנועות ההתיישבות של תנועת העבודה העלו את היישובים כהגשמת דרכה האידיאולוגית הערכית של תנועת העבודה הציונית והגשמת דרכן המדינית של ממשלות המערך. ופתאום, דווקא ממשלה בראשות מפלגת העבודה מנסה לעקור את פאר יצירתה... שבר נורא.

לצערי, השבר שאני חווה בגישתי למפלגת העבודה ולשמאל הישראלי בשנה האחרונה ובעיקר בימים האחרונים, גדול אף יותר. עם כל הכאב שהיה אז, ועם כל המעורבות האישית שלי כתושב המועמד לגירוש מביתי ונחלתי ולחורבן מפעל חיי, עדיין חשתי שיש לי שפה משותפת עם מפלגת העבודה. עדיין ידעתי, שעם כל עומקה של המחלוקת על גבולות המדינה, אין מחלוקת באשר לצביונה הציוני של המדינה.

בשנה האחרונה, אני חש עד כמה הרעל הפוסט ציוני הצליח לחלחל לעורקי השמאל הישראלי ולגרום לו לניוון השרירים הציוניים. אם בעבר התשובה של השמאל הישראלי להתיישבות ביו"ש היתה – בואו לייהד את הגליל והנגב, לפתע, לא זו בלבד שהמילה "ייהוד" הפכה למילה גסה, מפלגת העבודה נתנה ידה למאבק נגד ההתיישבות היהודית בגליל ובנגב, כאשר שיתפה פעולה עם השמאל הרדיקאלי הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני במאבק נגד ועדות הקבלה. הרי אין קיום להתיישבות כפרית קהילתית ללא היכולת של קהילה לבחור את חבריה. קעקוע ההתיישבות הייתה מטרת הג'יהאד נגד ועדות הקבלה, ומפלגת העבודה הצטרפה אליו, נגד מושביה וקיבוציה.

לאחר מכן באה מלחמת החרמה נגד חוק הלאום, שנועד להגדיר סוף סוף בחוקה את מהותה של מדינת ישראל, כהגדרתה בהכרזתה: "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." ולפתע מפלגת העבודה, "התנועה", "יש עתיד", שאך לפני כשלוש שנים חברים בתוכם היו בין יוזמי הצעת החוק, לא רק מתנגדות לחוק, אלא מציגות אותו כחוק "לאומני" ו"גזעני" ובעצם מאמצות את השקר הנתעב, לפיו יש סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית, ולכן יש לעמעם ולצמצמם ככל האפשר את מהותה היהודית של מדינת ישראל.

המגמה הזו הגיעה לשפל בעליהום על הקריאה ליהודי צרפת לעלות לישראל. במגילת העצמאות נאמר: "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבניין," שהרי ייעודה של מדינת ישראל היא קיבוץ גלויות. היינו יכולים להעלות על דעתנו את בן גוריון, את אשכול, את גולדה, את רבין, את חיים הרצוג נמנעים מלקרוא ליהודי העולם לשוב למולדתם ולהיות שותפים בבניינה של מדינת העם היהודי?

ולפתע, השמאל הישראלי נעמד על רגליו האחוריות ומיידה בליסטראות נגד מאמץ העלייה. לאיזה שפל הוא הידרדר.

אני כותב זאת בכאב, בחינת פצעי אוהב. אני כותב זאת כקריאת השכמה, בטרם פורענות.

2. צרור הערות 21.1.15

* סרן שי, מ"פ בגדס"ר צנחנים, לקה בגידול במוחו, ונאלץ לעזוב את הפיקוד ולעבור לתפקיד באגף המודיעין. בפרוץ מלחמת "צוק איתן", חש שמקומו עם לוחמיו. על אף מחלתו, התנדב וחזר לסיירת. הוא נפצע, ושב להילחם ונפצע שוב. על לחימתו, הצטיינותו וגבורתו בקרב זכה בצל"ש המח"ט.

ביום שבו התפרסמו 53 הצל"שים, ובראשם עיטור המופת שיוענק לסגן איתן פונד, קצין הסיור של "גבעתי", שנכנס למנהרת הטרור בניסיון להציל את רעו הדר גולדין שנחטף, והביא את חלקי גופתו, נפטר תת אלוף נתק'ה ניר. נתק'ה ניר נפצע קשה בשתי רגליו כמג"ד במלחמת ששת הימים. במאמצים עליונים השתקם וחזר לפיקוד. במלחמת יום הכיפורים נלחם והצטיין כמח"ט בקרבות בסיני. בשבוע שבו התפרסמו 53 הצל"שים מלאו 60 שנה למותו של אורי אילן, לוחם "גולני" מקיבוץ גן שמואל, שהתאבד בשבי הסורי כדי לא להסגיר סוד צבאי, והטמין בין אצבעות רגליו את הפתק "לא בגדתי".

דור לדור יביע אומר. מסורת הגבורה ומסירות הנפש עוברת מדור לדור, ומצווה לנו את החיים.

התקשורת נוהגת להבליט את הישראלי המכוער; נמושות היורדות לגרמניה כדי לקנות "מילקי" קצת יותר בזול, עריקים מיחידה 8200 וכד'. רשימת הצל"שניקים, הישראלים היפים, מזכירה לנו שיש בתוכנו אנשי מופת, מודלים לחיקוי, עליהם ראוי לחנך את הדורות הבאים.

* על פי מקורות זרים צה"ל חיסל יתום.

* הרמז של יואב גלנט על קשר בין עיתוי חיסולו של ג'יהאד מורנייה לבחירות, מעיד על כך שלקח לו פחות משבועיים להפוך לפוליטיקאי, במובן הרע של המושג.

מן הראוי היה שגלנט יודה שכשל בלשונו ויתנצל. זה יהיה הרבה יותר מכובד והרבה פחות מזיק לו ולמפלגתו, מאשר כל ההתפתלויות של "לא התכוונתי ולא הובנתי נכון."

* אני רוצה להשיב בכנות לשאלה שנשאלתי. אילו הייתי תומך בעמדותיו ובדרכו של הרצוג, האם גם אז היתה עמדתי בנוגע לזכות השתיקה ששמר ובנוגע למעורבותו בפרשת שחיתות חמורה, דומה לעמדה שאני מביע היום?

עד כמה שניתן להעריך התנהגות במצב היפותטי, זאת תשובתי: אילו הוא היה המנהיג המייצג את השקפת עולמי ועשוי להגשים את רעיונותיי בתחומים המדיניים והחברתיים, ומפלגתו הייתה המפלגה שבדרכה אני תומך ולא היתה כל אלטרנטיבה אחרת המתאימה לדרכי, הייתי מצביע בעד מפלגתו.

הייתי מביע את דעתי על מעשיו ועל שתיקתו, ולא היה כל פער בינה לבין העמדה שאני משמיע היום. אולם הייתי מסביר, שפוליטיקה היא אמנות האפשרי והבחירה היא בין האופציות הקיימות. ברגע שהוא עומד בראש המפלגה המייצגת את דרכי, לא אתמוך במפלגות שאני שולל את דרכן ואת הדרך שבה תנהגנה את המדינה, רק בשל הסיבה הזאת. הייתי מבליט יותר את הסיבות שבעטיין אני תומך בו, בלי להסתיר את ביקורתי.

דבר אחד אני יכול לומר בוודאות. בשום פנים ואופן לא הייתי מטהר את שרץ השחיתות והשתיקה, ולא הייתי מדקלם את "הסבריו" המתחמקים והמבישים.

לצערי, אנשים שאני מעריך מאוד ומוקיר, ויודע שהם לעולם לא היו מעלים על דעתם לפעול בדרכיו המושחתות של הרצוג, מסנגרים עליו ועל מעשיו, בשל תמיכתם הפוליטית במפלגתו. על כך אני מצר. אני מחכה שהבחירות כבר תעבורנה, כדי שאוכל לשאול אותם ברחל בתך הקטנה, ולשמוע את מה שהם חושבים באמת.

* אחדים מחבריי מאשימים אותו שאני "אובססיבי" בנושא זכות השתיקה של הרצוג בפרשת עמותות ברק. אובססיבי? שיהיה אובססיבי. ובכן, להלן קיצור תולדות האובססיה שלי.

לפני שנים אחדות, אולי עשר שנים, הוצג בכנס שדרות לחברה "מדד השחיתות" – סקר דעת קהל מקיף דירג את הח"כים על פי רמת השחיתות / היושר הציבורי שלהם. בראש הישרים עמד הצדיק הידוע יצחק הרצוג. הוכיתי בהלם. איזה פער בין דמות לתדמית!

נועם הליכותיו, דיבורו הרך, קולו הדק, הבייביפייס שלו יצרו לו תדמית מסוימת, שמחקה את עברו הפלילי כמחוק הגלים כתובת על החול. באותו רגע גמרתי אומר לעשות כל שלאל ידי כדי לחשוף את השקר.

באותו ערב כתבתי לנשיא הכנס, עוזי דיין, את דעתי על הסקר הזה, שאין בו דבר וחצי דבר כדי לשקף את השחיתות, ואין לו מקום. ואכן, לשמחתי, הכנס חדל לערוך את מדד השחיתות הזה. ועוד באותו הלילה כתבתי מאמר תחת הכותרת "בזכות השתיקה". פתחתי אותו במשפט: "בזכות מה נבחר הרצוג לח"כ הישר ביותר? בזכות השתיקה."

אז הרצוג עוד לא התיימר למנהיגות המפלגה או המדינה. כאשר התמודד בפריימריז על ראשות מפלגת העבודה, שבתי לכתוב נגדו. את העדפתו, בידי חברי מפלגת העבודה, על מנהיגה נקיית כפים וישרת דרך כשלי יחימוביץ', ראיתי כשבר מוסרי של מפלגת העבודה (שבא לידי ביטוי בהרצתו של פואד לנשיאות, כשיחימוביץ' לבדה עומדת בפרץ ומתנגדת למועמדות המבישה).

יותר משמפריעה לי עצם מועמדותו לראשות הממשלה, מפריעה לי העובדה שכלל אין דיון בסוגייה. אני יכול להבין אדם האומר שבין האפשרויות הקיימות, הוא בוחר בהרצוג על אף אותה פרשה. אבל קשר השתיקה וההשתקה של הסוגייה, שחייבת להיות מרכזית מאוד במערכת בחירות שבה הרצוג מתמודד, היא זאת שהביאה אותי להזכיר את הסוגיה ב"אובססיביות".

לשמחתי, בימים האחרונים חל שינוי מסוים, והנושא החל לעלות על סדר היום של הבחירות. בראיונות, הרצוג נשאל על הנושא. ואף שתשובותיו מתחמקות, עצם העובדה שהנושא על סדר היום, חשובה ביותר.

ואם היה לי בכך חלק, ולו זעיר, על כך גאוותי.

* למי ששכח – מהי פרשיית השחיתות בה מעורב הרצוג? לפני בחירות 99', גויסו מיליוני ש"ח באופן בלתי חוקי למסע הבחירות של ברק לראשות הממשלה, באמצעות עמותות קש פיקטיביות, שהוגדרו למען מטרות חברתיות שונות, אך שימשו צינור לתקציבי בחירות בלתי חוקיים. מבקר המדינה מתח ביקורת חריפה על המעשה והעלה חשש שמדובר בעבירות פליליות. היועץ המשפטי לממשלה הורה למשטרה לחקור את ברק ואת האנשים שביצעו את המהלך, יצחק הרצוג, ויצמן שירי וטל זילברשטיין. הקו של ברק היה שהוא כלל לא עסק בנושא מימון הבחירות ולא היה לו מושג מה קרה ומהיכן הגיע הכסף. הרצוג נחשד בעבירות מרמה, רישום כוזב במסמכי תאגיד ועבירה על חוק מימון הבחירות. בחקירתו הוא ישב שעות, שמע את השאלות וכאחרון העבריינים סכר את פיו. יש לציין שאין המדובר באיזו מעידה, אלא במהלך מורכב מאוד, מנוהל היטב, יזום, מתוך הבנה שמדובר בעבירות. לשם מה הוקמו עמותות פיקטיביות? מתוך הבנה שיש להערים על החוק ולגייס כספים שאסור לגייס. זאת ממש התנהלות מאפיוזית.

זכות השתיקה היא הזכות המוקנית לעבריין כדי שלא יפליל את עצמו. הרצוג ידע שהאמת תפליל אותו, ושאין לו אליבי או דרך להתחמק מאחריותו האישית ולכן הוא שיבש את החקירה בשתיקה. ולבסוף התיק שלו נסגר מחוסר ראיות.

אגב, הפרשה דומה מאוד לפרשת שרון. בפריימריז בליכוד בשנת 2000, שבהן שרון ניצח את אולמרט בהתמודדות על ראשות הליכוד, נעשו עבירות דומות. שרון נחקר, ובדיוק כמו ברק הקו שלו היה שהוא לא עסק בזה ואין לו מושג איך הדברים התנהלו. מקבילו של הרצוג בניהול מערכת הבחירות היה עמרי שרון. עמרי שרון שיתף פעולה בחקירה, לקח אחריות, הודה והגיע לעסקת טיעון בה נדון ל-9 חודשי מאסר + 9 חודשי מאסר על תנאי + קנס בסך 300,000 ש"ח.

* משב רוח מרענן ברשימת "המחנה הציוני" – עם הצטרפותו של אלוף (מיל') עמוס ידלין לרשימה, יש בה נציג הוועד המנהל של עמותת "אל-עד", המיישבת את עיר דוד בירושלים (סילואן). יש לקוות שידלין ידבק בדרכו גם כפוליטיקאי. [לא הבנתי. – אב"ע].

* הבון-טון של הפרשנים הפוליטיים בימים האחרונים, הוא לציין שאחרי שבכירי "ישראל ביתנו" פרשו או הופרשו וליברמן לא הצליח לגייס כוכבים, אורלי אבוקסיס לוי נותרה במקום השני במפלגה.

ואילו לעניות דעתי, אורלי אבוקסיס לוי טובה יותר מהבכירים שפרשו או הופרשו ומן הכוכבים שליברמן לא הצליח לגייס.

* הצטרפותו של אלעזר שטרן ל"יש עתיד", מחזקת את ציביונה כמפלגה כלל ישראלית ולא "חילונית". הוא מצטרף לרב שי פירון, עליזה לביא ודב ליפמן, ובסה"כ כ-20% דתיים (בהנחה שהרשימה הבאה תהיה דומה לקודמתה). זו מגמה מבורכת, ויש לקוות שהיא תלך ותתרחב למפלגות נוספות.

הדבר המעניין ב"יש עתיד" הוא שרוב מועמדיה איכותיים ורציניים יותר ממנהיגהּ.

* בתוכנית על משה כחלון בערוץ השני, נשאלה השאלה, באשר לדרכו המדינית של כחלון: האם הוא יהיה בגין או נתניהו?

ואני תמה, למה הם בדיוק התכוונו?

האם הם התכוונו לשאול, האם הוא יהיה כמו בגין שעד יומו האחרון דגל בארץ ישראל השלמה והיה מוכן להעניק אוטונומיה לפלשתינאים או כמו נתניהו המצדד בשתי מדינות לשני עמים וניהל מו"מ מתקדם על בסיס גבולות 67'?

האם הם התכוונו לשאול האם הוא יהיה כמו בגין שסיפח את הגולן לריבונות ישראל או כמו נתניהו שניהל עם אסד האב מו"מ על נסיגה מהגולן?

האם הם התכוונו לשאול, האם הוא יהיה כמו בגין שהפציץ את הכור העיראקי או כמו נתניהו שנמנע מלהפציץ את הכור האיראני?

או שמא הם התכוונו לשאול האם הוא יהיה כמו נתניהו שאנחנו אוהבים לשנוא, או כמו בגין שמת, ולכן אנחנו כבר לא שונאים אותו, אלא בונים מיתוס לפיו בגין = ביילין?

* לא ראיתי את תשדיר הגנון של הליכוד. לא עניין אותי. הספיק לי לשמוע מה היה שם, וזה ילדותי, לא רציני, רדוד.

... מצד שני, לביקורת הצדקנית כאילו נחטפו ילדים וכו', תגובתי היא: יאללה יאללה.

* ראיתי את תשדיר הטלפון האדום של הליכוד. ילדותי, לא רציני, רדוד. יותר משהוא מזלזל בהרצוג ובלבני, הוא מזלזל באינטליגנציה של הצופים.

... מצד שני, טוב שהפעם גם הרצוג מופיע בתשדיר. כך לא יוכלו לטעון נגדו שהוא סקסיסטי כפי שטענו על תעמולה קודמת ברוח זו של ביבי נגד ציפי או ביבי נגד שלי.

* ראיתי את תשדיר התגובה – תשדיר הטלפון האדום של "המחנה הציוני". רדוד, נגרר ושקרי. מגוחך כשהוא מתקיים בעת ביקוריהם של ראש ממשלת יפן ושר החוץ הקנדי בישראל, שהינה מוקד עליה לרגל של כל מנהיגי העולם.

* החרם על שבדיה בעקבות הכרתה החד צדדית במדינה הפלשתינאית, היא איוולת מדינית והתנהגות שחצנית ויהירה. האינטרס הישראלי הוא קיום מערכת יחסים טובה ככל הניתן עם כל מדינות העולם, על אף כל מחלוקת ובלי לעמעם את המחלוקת, בדיוק כפי שאנו מצפים שמדינות העולם החולקות על עמדותינו ומעשינו תתייחסנה אלינו.

מוזר, שראש ממשלה שהשפיל את עמו ומדינתו, בהתנצלות שערורייתית בפני התורכים על מעשה תוקפנות אלים שהם ביצעו כלפי ישראל, מגלה לפתע כזו זקיפות קומה ונחישות, כאשר אנו נמצאים חודשיים לפני הבחירות.

* מי ששלחה את הרוצחים לתובע הארגנטינאי ניסמן, היא זו ששלחה את החוקרים להגיע למסקנה שהוא התאבד.

* כן, אני יודע שאני מזמין סקילה ומסתכן בנפשי, אבל אני מודה שאיני מתלהב מקריקטורות המבזות את הנביא מוחמד.

הקריקטורות הללו הן בגדר חופש הביטוי, זה נכון. אבל לא כל מה שמותר הוא גם ראוי. ולא כל מה שראוי להגן על החופש שלו להיאמר, ראוי להגן על עצם אמירתו, או כתיבתו, או ציורו.

אמנות המבזה את אמונותיו של הזולת ואת הקדוש לו, היא אמנות ההופכת את העולם למקום פחות טוב. ונדמה לי שהאמנות אמורה להפוך את העולם למקום טוב יותר.

[אהוד: אני שותף לדעתך. תאר לך איזה תגובות היה מעורר עיתון קריקטורות, בייחוד שהן קצת דביליות – שהיה שם ללעג באופן קבוע את משה רבנו או את ישו הנוצרי!

אלא שהקריקטורות של מוחמד הן כנראה חלק מהמלחמה בין אירופה הנוצרית לבין איסלאם הקיצוני המבקש לכבוש אותה, וזה חורג מהנושא הדתי בלבד].

* התוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ, בעיקר עם צמד המנחים ג'קי לוי ואברי גלעד, היא אחת מתכניות הרדיו האהובות עליי. תכנית איכותית ומעניינת, עם מנחים מקצועיים מאוד, אינטליגנטים באופן חריג, חריפים, שנונים, בעלי הומור בריא, בעלי שפה מדויקת, עשירה ויצירתית, ששוררת ביניהם כימיה, הייתי אפילו אומר אהבה. ו... הם גם פטריוטים, רחמנא לצלן.

וכעת עומד מפקד גל"צ לסגור את התכנית או לפחות להחליף את המנחים.

אחרי כל כך הרבה שנים, יש הגיון מקצועי בהחלטה זו. הרי איש לא העניק להם חזקת נצח על נחלת 11:00-12:00. ובכל זאת, אני מקווה שטרם נאמרה המילה האחרונה, ושתגובות הקהל תבאנה לשינוי ההחלטה.

הסיבה להחלפה, כך נמסר, היא העובדה שבין המנחים, הן ג'קי ואברי והן עירית לינור וקובי אריאלי, נוצרה במהלך השנים התקרבות בדעות, ואין זה עוד הוויכוח שהיה בעבר. ואני תמה, האם המחשבה שרק ויכוח בין הקצוות מעניין, אינה אנכרוניסטית במקצת? האמנם רק ליהוק של ביילין ופייגלין יעורר ריגוש בקרב המאזינים? אולי דווקא היכולת של אנשים בעלי רקע כל כך שונה ועמדות מוצא כל כך רחוקות, להתקרב זה לזה, הן באופן אישי והן בעמדות, מרתקת לא פחות?

* מיזם 929 – "תנ"ך ביחד", הוא בשורה משמעותית לחברה היהודית ישראלית. המיזם מנכיח את התנ"ך, התשתית של זהותנו, בתרבות הישראלית ובחברה הישראלית, באופן לא פדגוגי, לא אקדמי, לא כתחליף למערכת החינוך ולא למחקר האקדמי, אלא כתשתית תרבותית של היהדות הישראלית. היופי בו הוא היותו אוטוסטרדה רב נתיבית – לא שביל עזים צר המבטא אחידות, אלא דרך רחבה שיש בה מקום לדרכים שונות ומגוונות ביהדות. כאשר בפרק העוסק בברית המילה של אברהם אבינו, מתפרסמת רשימה הקוראת לחילונים לא למול את ילדיהם, אני כמעט יוצא מעורי, ואני יכול רק לשער איך זה מקפיץ את הדתיים האורתודוכסים הקוראים אותו ויותר מכך – השותפים לו. אלא שזהו קול חריג, שגם לו יש מקום, בתוך המגוון הרחב של הקולות, ההופכים את הטקסט המקראי כר למחשבה ולשיח ישראלי אקטואלי, תרבותי.

דווקא מתוך הערכתי את הפלורליזם והפתיחות של המיזם, הצטערתי כאשר החלו לצאת מן האוטוסטרדה הזאת ערוצים צדדיים, של "תנ"ך לחוד". תחילה היה זה "תתקכ"ט" (929 בגימטריא), שהוא על טהרת הפרשנות האורתודוכסית ולא יהיו בו קולות חילוניים או של הזרמים הליברליים ביהדות. ולאחר מכן היה זה "מחלנים תנ"ך 929 חלונות" החילוני, שהוא על טהרת החילונים ולא יהיו בו קולות אורתודוכסים, שמרניים. זה חרה לי מאוד, עד כדי חשש מפני החמצה של המהלך ופיצולה של הדרך.

אולם לאחר מחשבה ושיחות עם מיספר אנשים ובהם יוזם 929 והעומד בראשו הרב בני לאו, שיניתי את דעתי. אדרבא, הערוצים הנוספים רק מגבירים ומעצימים את המהלך. ישנה האוטוסטרדה הגדולה והמגוונת, ולצדה נתיבים נוספים שאולי פחות מתאימים לדרך המשותפת או לפחות נותנים דגשים אחרים, אך הם חלק מהמהלך הגדול, הם צועדים יחד ולומדים באותו יום אותו פרק ומעשירים את המיזם. אדרבא ואדרבא.

* כשפנה אליי Ari Elon והציע לי לכתוב ב"מחלנים תנ"ך ל-929 חלונות" (וריאציה על ההגדרה של המשורר והמחנך בארי צימרמן, שאינו יהודי חילוני אלא יהודי חֲלוֹנִי, הפותח את החלונות כדי לקבל השראה והעשרה מכל רוחות השמים), היססתי. התניתי את תשובתי החיובית, בהסכמתו של הרב בני לאו. אם הוא, כיוזם המהלך, רואה פגיעה בערוץ החֲלוני, לא ארצה להיות שותף לפגיעה. גם ברמה האישית, אני חש מחויבות לרב בני, שפנה אליי לפני חודשים אחדים וביקש ממנו להיות שותף במיזם.

הרב בני עודד אותי להיענות בחיוב להצעה ולכתוב לשני הערוצים. אני עושה זאת בשמחה.

* ביד הלשון: דרך רבין, כלומר כביש חוצה ישראל, הידוע ככביש שש – המיזם הלאומי המקרב את הגליל והנגב למרכז, ממשיך להימתח צפונה ודרומה. הקטע הצפוני החדש יגיע עד מחלף סומך. מחלף סומך, בעמק זבולון, על מפגש כביש 70 וכביש 79, דרכו זורמת מרבית תנועת המכוניות מהגליל המערבי למפרץ חיפה, נמצא בקרבת קריית אתא ושפרעם.

מיהו הסומך הזה, שעל שמו קרוי המחלף ובעבר הצומת? שמא חתן פרס ישראל, המזרחן פרופ' ששון סומך? שמא רב גדול יוצא עיראק?

לא ולא. שם הצומת אכן קשור לרב ולרבנות, אך אינו קשור לאדם ששמו סומך. הוא קשור לסומך במִלרע, מהמילה סמיכה, סמיכה לרבנות.

הסמיכה היא הענקת הסמכות לתואר רב, וליכולת לפסוק הלכות ולדון בדיני נפשות וממונות. המילה לקוחה מן התנ"ך – "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו". הסומך הוא הרב הוותיק המסמיך את הרב הצעיר.

על פי המסורת, נמשכה שרשרת הסמיכה ממשה שמסר את התורה ליהושע, יהושע לזקנים וכן הלאה עד אנשי כנסת הגדולה ואחריהם חז"ל. זה מקור הסמכות של חז"ל, שבמקורה היא אלוהית: "משה קיבל תורה מסיני," כנאמר בפתיחת מסכת אבות.

ומה הקשר למחלף סומך, ומיהו הסומך שעליו קרוי המחלף ולמה דווקא שם?

לאחר מרד בר כוכבא, ביקשו הרומאים להכרית את היהדות, בגזירות השמד שגזרו. הם הבינו את החשיבות הרבה של הסמיכה להמשכיות היהדות, ויצאו למלחמת חורמה נגדה. הם אסרו על הסמיכה וגזרו מוות על הסומך ועל הנסמכים והשמדת עיר שתהיה בה סמיכה ועקירת היישובים שבמחוז שבאותה עיר.

הסומך שעל שמו נקרא המחלף, הוא התנא ר' יהודה בן בבא, רעו ותלמידו של רבי עקיבא, מעשרת הרוגי המלכות. בן בבא לקח אחריות לאי עקירת תורה מישראל ולהמשך מסורת הסמיכה. הוא סמך "חמשה זקנים": רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע.

הסומך והנסמכים היו מוכנים למסור את נפשם על הסמיכה, אולם לא רצו לסכן ערים ומחוזות. "מה עשה רבי יהודה בן בבא? הלך וישב בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, בין ב' תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמישה זקנים."

כך, במקום נייטרלי שלא יסכן אוכלוסיה בלתי מעורבת, הוא ותלמידיו סיכנו את נפשותיהם. בן בבא נתפס, והוצא להורג באכזריות רבה. "נעצו לגופו ג' מאות לולניאות (חניתות) של ברזל ועשאוהו לגופו ככברה."

המיקום המשוער של המעשה הוא במחלף סומך, והאיש ומעשהו הונצחו בשמו, במקום בו נעשתה הסמיכה.

ומדוע כתבתי "הצומת נקרא" ולא הצומת נקראת? כי צומת הוא זכר.  

                              * * *

רון וייס

הרשימה נכתבה לפני הבחירות הפנימיות במרצ

סופר נידח שלום,

המסיכות יורדות. משה כחלון המתחפש לאיש ימין מתון מתגלה שוב כימין קיצוני. עמדותיו המדיניות לא השתנו: אין עם מי לדבר, אבו מאזן אינו פרטנר לשיחות שלום.

האמת הפוכה: אין עם מי לדבר בישראל. נתניהו הוא לא פרטנר לשיחות שלום ולכן לא הגיב על הצעתו של אבו מאזן לנהל מו"מ במשך 3 חודשים על בעיות הליבה, בראש וראשונה לדון על הגבול בין המדינה הפלסטינית למדינת ישראל.

ציפי לבני ממשיכה לשחק אותה כאשת שלום. במשך שנים היתה ציפי לבני אחראית על ניהול המו"מ עם הפלסטינים. היא ניהלה אותו בלי לדון על בעיות הליבה. לא דנו על מיקום הגבול. המו"מ נמשך ונמשך ללא תוצאות (פול גז בניוטרל). כשאהוד אולמרט בתום כהונתו (סמוך למועד הבחירות המקדימות בין לבני ומופז) הגיש לאבו מאזן הצעה להסדר שלום סופי, הכוללת סיפוח גושי התנחלויות לישראל (לרבות גוש עציון, מעלה אדומים ואריאל), מיהרה ציפי לבני להודיע למזכירת המדינה האמריקאית שהיא מתנגדת להצעת אולמרט ותפעל נגדה. אבל ציפי לבני היא "אשת שלום".

"המחנה הציוני" בראשות הרצוג וציפי לבני עלה ל-25 מנדטים בסקרים.

"מרצ" שרוב תומכיה הם "חולות נודדים", ירדה מ-10 מנדטים בסקרים ל-5.

ראשת "מרצ" – זהבה גלאון, עדיין אינה מבינה שעליה לתקוף את ציפי לבני וה"מחנה הציוני" על חוסר מחויבותם למתווה שלום רציני נוסח "יוזמת ז'נבה", עליו חתומים תומכי אבו מאזן. כדי לעצור את זליגת המנדטים חייבים לבקר את "המחנה הציוני" בנוסף לתקיפת הימין. יש לקוות שהרשימה החדשה שתיבחר ב"מרצ" תכלול נציגים צעירים יוזמים ובלתי מתפשרים כמוסי רז ואורי זכי, שלא יעשו הנחות לימין ול"מחנה הציוני" בראשות הרצוג ולבני.

רון וייס

רמת-גן

* * *

נגה מרון

לענות על השאלה היחידה

באינטרנט מתרוצצת  כתבה סטטיסטית שמוכיחה עד כמה צודקים אנחנו במאבקנו נגד הפלסטינים. חוקרים עמלו והפיצו את העובדה הברורה לכולנו כאן – שהצדק איתנו ושארץ ישראל שייכת לנו. שאין בעולם צבא יותר הומאני מצבא ההגנה המופקד על קיומנו הצודק, וכמה מנוול הוא העולם המפנה אלינו אצבע מאשימה. עולם צבוע, טפו עליו!   

אבל השאלה שנהיה חייבים לענות עליה ב-17 במרס  אינה על עניין הצדק, אלא על העתיד של ילדינו, נכדינו ונינינו... השאלה היא אם אנחנו רוצים שהם יחיו על החרב ועל הטרור והשנאה ההולכת ומתגברת נגדנו. השאלה היא אם אנחנו מבינים שאין לנו כל סיכוי  לשרוד כאן לבדנו ללא תמיכת ארה"ב. שלאורך שנים לא נוכל להישאר אי קטן של צדק בתוך עולם  מוסלמי עויין,  כאשר בעולם כולו הפכנו להיות מוקצים מחמת מיאוס.  

השאלה היא אם יש לנו שכל ואומץ לנסות לקבל על עצמנו ויתורים לקראת הסדר מדיני, כמובן תוך שמירה על כוח ההרתעה של צה"ל.  השאלה היא אם  חיי אדם יקרים לנו יותר מרגבי אדמה. השאלה היא אם אנחנו מבינים שהפעם זה או ביבי או בוז'י. שרק שני אלה הם המתחרים במרוץ להזמנה  לנשיא.  כל אחד מהם יהיה מסוגל להציג בפניו  הרכב של ממשלה יחד עם כמה מהמפלגות הקטנות: נתניהו ירכיב ממשלה שתהיה גרועה מן הקודמת, זו אשר מחבלת בכל המאמצים להסדר מדיני,  והרצוג + לבני  מבטיחים לעשות כל מאמץ  לנסות  לסיים את הסכסוך.

כל ההבטחות המפתות לביטול העוני, לשיוויון בנטל, להבטחת דיור, למיגור השחיתות והאפלייה, לחינוך נאור, לבריאות לכול  –  כל אלה יידחו עד לאחר  שנגזור את הדין על עצמנו –  אם פנינו לשלום או לאבדון.  

אהוד: הסירי דאגה מליבך. שום דבר לא ישתנה אחרי הבחירות אפילו אם בוז'י וציפי יהיו ראשי הממשלה שלנו. גם אם רבין, שרון או בן גוריון היה ראש הממשלה הבא, שום דבר לא היה משתנה.

את פשוט הוזה בהקיץ לחשוב שאיזשהו ויתור שלנו יבטיח מעתה את קיומנו באיזור המוסלמי צמא-הדם, הפרוע והמתפורר – שבו אנו חיים. ואכן, יש לי לא מעט חברות וחברים שעדיין חושבים כמוך. ויש גם סופרים עבריים חשובים שבטוחים כי אנחנו אשמים ושאם רק נתאייד יהפוך המזרח התיכון לגן עדן עלי אדמות.

עיזאת א-רישק, חבר הלשכה המדינית של החמאס ומקורבו של חאלד משעל, כתב אתמול בדף הפייסבוק שלו כי "הפעולה שבוצעה הבוקר [הדוקר הערבי באוטובוס בצומת "מעריב", יום רביעי, 28.1] – היא מעשה גבורה נועז ומהווה תגובה טבעית על פשעי הכיבוש והטרור נגד בני העם הפלסטיני."

אז עדיין לדעתך האשמה היא בשרה ובביבי – ורק בוז'י וציפי יושיעונו?

* * *

משה כהן

הנדון: הפגנה לגיטימית?

מכובדי,

נפל דבר בישראל. אזרחי ישראל הרהיבו עוז להרים יד על שוטרים ישראלים. מדובר שבמבצע נגד סוחרי סמים הותקפו השוטרים ונאלצו לספוג מטר של אבנים, סלעים, חזיזים ועוד. זה בלתי נסבל במדינת חוק, רשויות האכיפה צריכות ללכוד והעניש את המתפרעים בכל חומרת הדין. מנהיגי הציבור והתקשורת צריכים לגנות ולהוקיע את המעשה בכל לשון של גינוי.

אבל עצרו רגע, חשבתי לתומי שמדובר במתנחלים ולכן התחממתי, אבל מסתבר האירוע היה עם בדואים בעיר רהט, שלהם כידוע מותר הכול. ההפגנות שלהם לגיטימיות לחלוטין, וטענותיהם מוצדקות לגמרי. אין על מה לדבר. שבו בשקט כרגיל.

הנדון: הבריון המוכה

מכובדי,

המגזר הבדואי הקים קול זעקה על אלימות המשטרה. אז מה אם הם תקפו ניידת משטרה עמוסה בשוטרים, ריסקו אותה ועמדו לעשות שפטים בשוטרים. אז מה אם שוטרים נפצעו מיידוי סלעים וחזיזים. ככה זה, כאשר בריון השכונה הנטפל לכולם חוטף בחזרה הוא רץ לאימא ומתבכיין "אימא הוא הרביץ לי."

 תארו לכם איזו מהומת אלוהים היתה קמה בארץ לו עשו זאת מתיישבים ביהודה ושומרון.

הנדון: הלאה ביבי

איזה ראש ממשלה כושל יש לנו, אינו דואג לביטחון המדינה ואינו דואג להדוף את מתקפת ההאשמות של אש"ף בבית הדין הפלילי הבינלאומי.

אז מה אם חיל האוויר שלנו ביצע סיכול כירורגי מדהים וחסכוני ובשתי רקטות חיסל בסוריה 12 פצצות מתקתקות בדרכן לבצע פיגוע בישראל. האין זה מדהים?

אז מה אם מנהיגי הסנט האמריקני עומדים לנקוט סנקציות כלכליות נגד הרשות הפלסטינית.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

תומר כהנא

לזכר סמי אל ג'עאר

[אהוד שלום,

אני מקווה שתביא את הסיפור הבא לידיעת קוראיך וכותביך הנאמנים שאינם מרבים להיחשף לצדדים האלו של ערביי ישראל או להציגם. אני סמוך ובטוח שאתה תוכל לעשות זאת גם הפעם.

אגב, את הסיפור העביר לי ידיד ממה שקרוי "מחנה הימין", צלם הטבע המפורסם איל ברטוב ועל כך תודתי לו.

בברכה

דודו אמיתי

גבעת עדה]

חברים שלום,

בלילה שבין יום רביעי לחמישי נהרג סמי אל ג'עאר בן 20 (יש אומרים נרצח – נחכה לבדיקת מח"ש) בפשיטה שערכה משטרת רהט על ספקי וצורכי סמים בחצר בית ספר אל-נור ברהט. המקרה היה וייכנס כבר לכרוניקה הידועה מראש של שוטרים עם יד קלה על ההדק כשמדובר בנער\גבר ערבי ובמקרה הזה בדואי. סמי נורה ממרחק של כ-25 מטרים כשהוא עומד בחצר ביתו, והוא איננו חמוש.

קורה שאתה שומע על אירועים מסוג זה, אתה נעצר עובר על הפרטים באתר החדשות באינטרנט, אחרי זה בעוד אתר ובסוף אתה רואה אייטם קצר בטלוויזיה, המתמקד בעיקר במסע ההלוויה ובמהומה-הפגנה, הנערכת אל מול כוח משטרה מצויד במיכלית עם זרנוק מים ובסוסים אמיצי חזות עם שוטרים פסאודו-בוקרים רוכבים בתוך ההמון במאמץ לא ליפול מהסוס.

אלא שהפעם מדובר בנער\בחור צעיר ונאה מאוד, שעל אף היותו בן החברה הבדואית, ניתן היה להגדירו כנורמטיבי לחלוטין (היהודים קוראים לזה מלח הארץ), עובד בחברת הברום, עוזר בפרנסת המשפחה, כמקובל בחברה הבדואית.

אך מעבר לכל זה אביו, חאלד הוא חבר טוב שלי – יקר לי כאח. אנו מכירים שנים רבות, מהתקופה שעבדנו יחד במרכז ג'ו אלון (מוזיאון הבדואים) ואחר כך הדרכנו יחד קבוצות של ישראלים ברהט ולפעמים הבאתי אליו קבוצות להרצאה על ההיסטוריה והתרבות הבדואית. הוא מרצה בחסד, רהוט ומצחיק.

באופן אירוני אחת מהקבוצות הללו היתה קבוצה אליטיסטית של המחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל. זכורים לי הוואנים המזוודים החונים ליד ביתו, כשמסביבם כל ילדי השכונה מסתכלים על חאלד בהערצה.

זאת לדעת, חאלד שירת שלוש שנים בצה"ל והמשיך לעשות מילואים שנים רבות. הוא אח שכול. אחיו נהרג במלחמת ההתשה בסיני לפני שנים רבות.

יומיים לפני האירוע, הייתי אצלו בביקור וניהלנו שיחה אופטימית על מדינת ישראל – יהודית ודמוקרטית, השואפת לשוויון לשלום ולאחווה לטובת כל תושביה...

טרם סיפרתי לכם את כל הסיפור: כשסמי בנו בידיו נושם את נשימותיו האחרונות, וחאלד בכאבו דוחף את השוטרים המנסים לעוצרו, מתנפלים עליו שבעה שוטרים ומכים אותו מכות רצח. הם שוברים את ידו השמאלית ואחד מהם אף מקלל אותו "יא חתיכת חמאס."

חאלד נעצר ומושם באזיקים ומאוחר יותר מובל לבית החולים ברזילי באשקלון, משם הוא משוחרר לביתו. הכאב והעלבון הצורב מכים בחאלד מכה אנושה, ובשעות שלפני ההלווייה כשהמון רב מסתופף באוהל האבלים שהוקם מול ביתו, הוא ממלמל ובוכה ותוקפת אותו חולשה איומה כשלידו רופא צמוד ומשגיח, בן משפחה.

משלחת ארוכה של אנשי ציבור בדואים באה לנחם, אחריה תבוא כמו תמיד משלחת חברי הכנסת הערבים. לא ייפקד גם מקומו של ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. אלו נותנים לאירוע נופך פוליטי, אך גם אנושי מאוד וסולידארי.

שאלנו את עצמנו, מעט היהודים שהגיעו לנחם, כיצד נבחרים השוטרים המשרתים בתחנת המשטרה ברהט ואנשי הבילוש (שאינני יודע מהיכן הגיעו), ומהי רוחו של השוטר היורה? ומהי רוח המפקד? האם רהט נתפסת בעיניהם כעוד עיר פלסטינית? האם רוחו של הימין הישראלי הלאומני מתירה את דמם של הערבים?

שאלה אחרת שעלתה בליבי. האם לא צריך היה לצפות לאיזה מנהיג יהודי, אולי אפילו נשיא המדינה, או לכל הפחות המפכ"ל, ולו רק בשם המשוואה המאחדת בין ישראל היהודית לישראל הדמוקרטית השואפת לשוויון בין כל תושביה כפי שנצרב במגילת העצמאות..

בכאבו, עלול חאלד, שהיה עד לא מכבר ישראלי גאה ואמיץ, לאבד את אמונו במדינה, ובוודאי במשטרת ישראל.

ואני, קומץ ישראלי קטן, קורא לכם, מנהיגי תנועות המרכז והשמאל, יש לכם אזרחים ותומכים פוטנציאלים במגזר הערבי ובמגזר הבדואי בפרט. פקדו את המקומות האלו. בואו אל חאלד הביתה, והוכיחו לו כי אתם ראויים להיות מנהיגים של כלל אזרחי ישראל ולא רק של היהודים. יש מצב שיאמינו לכם. 

תומר כהנא

* * *

יהודה דרורי

אפלייה לנרצח הערבי...

מסיבות "גזעניות" המשטרה נמנעת מלספר לציבור על הבעיה הפלילית הקשורה למגזר הערבי בכלל, ולבדואי בפרט. עשרות רבות מצעירי מגזר זה ניזונים מהברחות, מסחר בסמים ובעיקר מגניבות רכב ומגניבות חקלאיות – (והם גם הרוב המכריע באוכלוסיית בתי-הסוהר בארץ).

לדברי חקלאים יהודים, הגנבים הבדואים הינם אלימים ביותר אם אתה מנסה לעצור בהם, ולרוב הינם מצויידים בנשק חם או בנשק קר. מקרה החקלאי דרומי, שירה והרג גנב בתוך משקו, היווה נושא לפסיקת בית-המשפט ולחקיקה בכנסת. מסתבר שמותר כיום לפתוח באש לעבר השודד או הגנב רק אם נשקפת לקורבן סכנת חיים, אחרת – שיגנבו, ושישדדו ואין לפגוע בהם... אבסורד...

והנה לאחרונה, המשטרה הרגה גנב רכב בדואי אלים, תוך כדי ניסיון לעוצרו, ולמחר, כל המגזר הערבי מתכונן לשבות.

מה שאני לא מבין פה הוא מדוע אף אחד לא שובת במגזר הערבי כל פעם שמישהו מהם נרצח ע"י ערבי אחר בתואנה של "כבוד המשפחה" או "חובת" נקמת דם? ויש במגזר זה עשרות נרצחים כל שנה...

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ככה עושים עלייה

(הסיפור רץ במרשתת)

יהודי ברוסיה קיבל אשרת יציאה ועלייה לארץ ישראל לאיחוד משפחות.

כשהגיע לשדה התעופה ברוסיה, בדרך לישראל, פשפשו אנשי הקגב בחפציו ומצאו פסלון של לנין.

שאלו אותו: "מה זה?"

ענה להם האיש: "עליכם לשאול מי זה ולא מה זה. זהו האיש שהביא את בשורת הסוציאליזם לארצנו ועימה את השגשוג וההצלחה לעם הרוסי, ואני לוקח אותו איתי למזכרת."

נתנו לו לעבור.

בהגיעו לנתב"ג פשפשו אנשי המכס בחפציו והפעם הם מצאו את הפסלון.

שאלו אותו: "מה זה?"

ענה להם האיש: "עליכם לשאול מי זה ולא מה זה. זהו האיש הנבל הנבזה החוליגן שבגללו אני עזבתי את רוסיה, לאחר שאימלל מיליונים, והבאתי אותו איתי כדי שיהיה לי את מי לקלל בכל פעם שיהיו לי קשיים."

נתנו לו לעבור.

כשהגיע לביתו החדש הניח את הפסלון על מדף בספרייה.

כעבור מיספר ימים ערכה לו משפחתו בביתו מסיבה לכבוד עלייתו ארצה.

אחד מנכדיו שראה את הפסלון שאל: "סבא, מי זה?"

ענה הסב: "עליך לשאול מה זה ולא מי זה. זה 10 ק"ג של זהב טהור..."

* * *

יפה ברלוביץ

ביוגרפיה טראגית של נחל

או

קללת הירקונים

בעקבות הסרט "פתלתל"

ביום שישי ה-9 בינואר התקיימה בסינימטק בתל אביב, השקה של הסרט התעודי "פתלתל", פרי יצירתם של אבי לוי (המפיק והיוצר) ואבי בלקין (הבמאי).

הסרט עוסק בנחל הירקון, כאשר המצלמה ממוקדת אך ורק בנחל, ובמצבים השונים שהוא נקלע אליהם במשך השנים; ואילו המשתתפים מספרים על נחל הירקון שלהם, כאשר הם נשמעים כ'קולות', מבלי לראות את חזותם. נראה שהמגמה היתה לשמור על טהרת הצילום, כך שגם שמות הדובר או הדוברת, לא צויינו בכתוביות, ורק בסוף הסרט הופיעה רשימה של כולם. 

גם אני התראיינתי אצל השניים, וכמובן שלא העליתי בדעתי מה הוא הקונצפט שעומד מאחרי הסרט. כמו מאליו חשבתי על סרט רומנטי שכולו געגועים לירקון של פעם, כמו היה מטאפורה לגעגועים ולרומנטיקה של ארץ ישראל של פעם.

אבל לא. לאחר הצילומים המרהיבים של הירקון של טרום המדינה – כולו שוצף מים, צמחיה סבוכה, דגים, חסקות וספינות נהר – התחילה סדרה של סיפורי זוועה. הראשון, סיפור הרצח בגן הוואי (1947) כשעודד תאומי מספר על אביו. לאחר מכן מפעל המים ירקון-נגב, שגם זו טרגדיה בפני עצמה (איך מרוקנים את הנחל ממימיו והופכים אותו למזבלה, למי שפכים ולמקור מרעיל של מחלות ומוות). עכשיו, כמו מובן מאליו – הופיע אסון המכביה, כאשר קבוצה של ספורטאים יהודים מאוסטרליה נפלו מעל גשר הירקון, חלק מהם אל מותם; ואם לא די בכך – הסיפור של הילדה רוז פיזן, שאביה הטביע אותה במזוודה בירקון, ומשם לאלופת ישראל בחתירה בשם יסמין פיינגולד, שהתהפכה עם הקייאק שלה בירקון, נפצעה קשות וכמעט איבדה את חייה, אבל אף אחד מהטיילים על החוף לא קפץ למשותה. היא טבעה והם עמדו מרחוק, פוחדים מהמים המורעלים (אם כי ראש העיר הכריז קבל עם ועדה כי הירקון טוהר ונוקה).

כשצפיתי בסרט, ממש נצבט הלב למראה הביוגרפיה של הנחל המסכן הזה, שמסלול מימיו הנפתל כמו קבע את גורלו הנפתל, כבר מעצם ההתיישבות הראשונה שלנו בארץ.  

ואכן בשיחה מוקדמת עם אבי לוי ואבי בלקין, התבקשתי להתייחס לאותה פרשה טרגית שהביאה לקריסתה של פתח תקווה בסיבוב הראשון של ייסודה – פרשת "הירקונים". כידוע, הקבוצה הראשונה של מייסדי פתח תקווה בחרו להתיישב על 'הגבעה' – מקום גבוה במרכז המושבה, ורחוק מהירקון. שם, עם כל הקשיים והחסר, כבר בקיץ הראשון (1879), ראו ברכה בשדותיהם, ואת ביכורי תבואתם העלו על גמלים לירושלים. ירושלים היהודית המתה מהתרגשות. מראה קסום זה של 'חדש ימינו כקדם', ושל גמלים נושאים תוצרת חקלאית יהודית, הלהיב את יהודי ירושלים בהמוניהם, לפנטז על פתח תקווה כמקום פרנסה. כסף לקנות אדמה – לא היה להם, וחלק מהם, גם לא היו בעלי הכרה לאומית, אבל בעוניים ובמצוקתם, עודדו את הרב עקיבא יוסף שלזינגר שהיה חובב ציון, לשכנע את דוד גוטמן (ממייסדי פתח תקווה ובעל הון בפני עצמו), להרחיב את שטחיה של פתח תקווה ולקלוט מתיישבים חדשים.

גוטמן נענה להם וקנה את חלקות האדמה שהשתרעו מן הגבעה במורד, עד גדות הירקון (אדמות טאיאן), אך ביקש מהמתיישבים החדשים להקים את בתיהם קרוב לגבעה. אלה סירבו, ובחרו להתיישב דווקא על גדות הירקון, ממש כמו באירופה כאשר הנהר זורם במרכז העיר.

גוטמן, ועימו סלומון והאחרים, לא היו מרוצים מהחלטה זו, והם שבו והזהירו את החדשים (הירקונים), להתרחק מפני המים האוצרים בהם מחלות וסכנות. בינתיים גם פרצו סכסוכים כספיים בין הירקונים ואנשי הגבעה. חלק מהמתיישבים (וביניהם הרב שלזינגר) רכשו את חלקות האדמה במיטב כספם, אבל רוב הירקונים, חסרי כול, אפילו לא עלה בדעתם להחזיר את החוב. להפך. הם אף ראו כי מחובתו של גוטמן הגביר, וסלומון המנהל, לעזור להם כספית, ולסייע להתיישבותם במקום.

באביב 1880 החלו הירקונים לבנות את בתיהם על גדות הירקון, וכיוון שלא היה ביכולתם לבנות בתים של ממש, רובם העמידו בתים מבוץ. הקיץ ההוא חלף עליהם כמו היה גן עדן. הירקון שרץ דגים, הסביבה שפעה ירק ועצים, ולא נשאר אלא לשתול ולנטוע, לשוט על רפסודות, ולראות אך טוב. אך עם בוא הסתו החלה הזוועה. בלי כל הודעה מוקדמת החל הירקון גואה ושוטף, ולהקות יתושי הקדחת תקפו מכל צד. קל מהרה הפך המקום למהומת אלוהים: החולי היכה בלי להבחין (כשהילדים היו הקורבנות הראשונים), משפחות נילכדו בבתי הבוץ שלהם בלי יכולת לפרוץ החוצה, ורבים נחנקו וטבעו בלי שאיש בא להצילם. הניתוק מאנשי הגבעה הביא לכך, שאלה התוודעו אל כל החדשות הנוראות רק אחרי מיספר ימים.

מובן שעם בוא ההצלה, הירקונים פתחו במנוסה ירושלימה עם כל חוליהם ומתיהם. האובדן והשכול הבהילו גם את אנשי הגבעה, ואם בתחילה עזבו את הגבעה – בודדים, במשך השנה הלכו והצטרפו עוד. הקדחת הגיעה גם אליהם, אבל ייתכן שללא המהומה של הירקונים, היו מתגברים ומכים שורש. על כל פנים, האחרונים שעזבו את המקום היו דוד גוטמן (שהפסיד את כספו), עימו יואל משה סלומון, ואחריהם יהודה ראב. 

זה היה בסתו 1881, עכשיו בחורף 2015, חזרו הירקונים לסרט "פתלתל". יוצרי הסרט העלו את הסיפור שהשמעתי באוזניהם, וסיימו עם משפט, שלא זכרתי שאמרתי: "זה נורא שהחלום הציוני התחיל בחולי ומוות."

ואכן, משפט זה הפך למוטו, ועם כל סיפורי האסון שקרו בירקון בהמשך, המשפט הזה ממש צימרר. יותר מזה, פתאום הבנתי, למה פתח תקווה של ילדותי חיה כל השנים עם הגב לירקון. הלא כשהיינו ילדים, הירקון בשבילנו היה ברמת גן – לשם נסענו כבני נוער לשוט בסירות, והירקון בשבילנו היה בתל אביב – שם ידענו אהבה בסבך האיקליפטוסים שלו. רק בפתח תקווה לא טיפחו כל ירקון. האמנם פתח תקווה ביקשה להרחיק ממנה את הירקון, כמו שביקשה להרחיק מזכרונותינו כל זכר לירקונים. מי ידע כלל בילדותנו על הירקונים האלה?! בבית ספר לא לימדו אותנו עליהם. בטקסים ובאירועים המקומיים מעולם לא הזכירו אותם. גם לא לקחו אותנו למקום – בו חיו, נהנו וניספו. למה? האם כישלון הירקונים היה כתם אפל שפתח תקווה, מדעת או שלא מדעת, דחקה, מחקה, ורק רצתה לשכוח. אז פתח תקווה אולי שכחה, אבל הירקון כנראה לא שכח, וקללת הירקונים כמו המשיכה כל השנים להגשים את עצמה לאורכו: מעיר לעיר, מגשר לתחנת מים, מחוף לחוף.

כך על כל פנים בסרט "פתלתל" של אבי לוי ואבי בלקין. והחלום הציוני מה יהיה עליו?

אהוד: יורשה לי להעיר כי העזיבה הזמנית של פתח-תקווה [1878] בגילגולה הראשון נבעה קודם כל מכך ששנת תרמ"א, 1881, היתה שנת שמיטה, והמתיישבים לא הצליחו לקבל היתר מרבני ירושלים ו/או התפוצות לעבד את אדמותיהם, ונאלצו להחכיר אותן לערבים. כל זה סופּר בהרחבה גם בספריי, שלצערי רובם, כמו "פרשים על הירקון", אינו מוכר, בעיקר לא מוכר לאנשי פתח-תקווה ולילידיה.

סיבה שנייה לעזיבה היתה הקדחת, המלריה, שנבעה לא רק ישירות מהירקון אלא מהביצה הגדולה דרומית לו בכיוון פתח תקווה. אז לא ידעו עדיין שהסיבה היא היתושים – אלא חשבו ש"האוויר המורעל" הוא הגורם – ולכן חידשו את היישוב תחילה ביהוד המרוחקת [כיום סביון] – ומשם יצאו הגברים לעבד את אדמות פתח-תקווה.

נוסף לכך נותרו המתיישבים הראשונים ללא אמצעים להחזיק את התשתית של המושבה החדשה, כי בגלגולה הראשון – עדיין לא בא לעזרתם שום גוף תומך כמו "חובבי ציון" או הברון רוטשילד, אלא כל ההתיישבות נעשתה בכספם הפרטי, שאת רובו הפסידו.

הרחיצה בירקון היתה אסורה [זו הפניית הגב אליו] – מפני סכנת הבילהרציה, ואולם במימיו השקו במשך עשרות שנים את השדות והפרדסים של פתח-תקווה, ולמיטב ידיעתי הוא מעולם לא נחשב קללה במושבה, להפך.

על סיפור הירקונים ידעתי מילדותי, ומעולם לא הוסתר מפניי ומפני בני דורי במושבה. ואם איני טועה היה זה יצחק זיו-אב שכתב גם עליו בשבועון "הבוקר לילדים", שעליו גדלנו.

החלום הציוני אכן החל בחולי ובמוות. כך היה למשל האסון של מתיישבי חדרה שמתו במלריה. ואולם המוות-טרם-זמנו [לא המוות במחלות כמו המלריה] נמשך גם היום בכל מלחמות ישראל בערבים – מאז ייסוד פתח תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה – לפני 137 שנים.

* * *

באבל על מותו של אילן אלוני

בן גבעת ברנר, 1938-2015

טייס-לשעבר בחיל האוויר

לקח חלק בפיתוח פרוייקט ה"חץ"

 והיה איש משפחה מסור

הלוויתו התקיימה אתמול, יום רביעי,

בבית העלמין "מנוחה נכונה" בכפר סבא

השבעה בבית המשפחה, קרן היסוד 35, רמת השרון

* * *

Watch this video whilst it's available and before it is removed:

http://www.youtube.com/embed/RtgbvotqVFE?rel=0

* * *

אהוד בן עזר

ערב "פוליטי" באוקספורד

מתוך היומן, מאי 2003

18.5.03. יום 75 בירנטון, אוקספורד. יום ראשון. לפנות-ערב אנחנו נוסעים במיניבוס מאחוזת ירנטון לאוקספורד, שם מחכים לנו סוניה רחל קומורוצ'י ומרק בעלה, ויחד אנחנו הולכים לקולג' סנט ג'ון שבו היא עושה את הדוקטוראט שלה, בספרות אידיש דווקא. היא זכתה במילגה נאה שמאפשרת לה ולמרק מגורים בדירה לחוד, לא במעונות הסטודנטים שבחצרות הקולג' עצמו, וכן כל הוצאות הלימודים והכתיבה, אפילו נסיעות לניו-יורק לצורך מחקר, ומערכת מחשב.

סנט ג'ון נחשב לקולג' עתיק ויוקרתי מאוד. החצר המרכזית שלהם, הפונה לגן, יפה מאוד ומלאה מרזבים מעוטרים, פסלי מפלצות ופסלי אנשים בקירות החיצוניים. מרתף היין שלהם משתרע תחת וודסטוק רוד! רוב החנויות ובתי הקולנוע ברחוב הראשי קורנמרקט שייכים להם ומשלמים להם דמי שכירות. יש להם שני פאבים שמממנים, בין השאר, שתי מילגות לסטודנטים מסכום פעוט שמופרש מכל כוס בירה שנמכרת בהם.

אנחנו מצטרפים לתור עם הסטודנטים לכניסה לחדר-האוכל. צעירים וצעירות, בפריטי לבוש שונים, אבל כולם בגלימות שחורות, שאינן דומות זו לזו אלא מראות על המעמד והוותק של הסטודנט. הכלל הוא שככל שהגלימה מכסה יותר, כך הוותק, המעמד ולעיתים גם ההצטיינות בלימודים.

בשעה שבע בדיוק, עם הישמע צלצול הפעמון בכנסייה, שעל פניה עברנו קודם וראינו שם סטודנטים וסטודנטיות אחדים שקועים בתפילה, והכומר עמד באמצע, מתחיל התור במסדרון לזוז ואנחנו נכנסים לאולם האכילה של הקולג'. הוא אינו גדול כל-כך כמו שהאולם המפורסם של הקרייסט צ'רצ' קולג', אבל בהחלט מרשים וספוג מסורת. מזכיר סרטים אמריקאיים כמו "ניחוח אישה" וכל אותם ספרים וסיפורים שמופיע בהם חדר אוכל של פנימייה או קולג' אנגלי. על הקירות מתנוססים פורטרטים של אלה שעמדו בראש הקולג' במרוצת מאות שנים.

סוניה הזמינה עבורנו מקומות ואנחנו עוברים לשבת לא רחוק מה"שולחן הגבוה" שבו יושב צוות המורים ואורחיו. במשך כעשרים דקות מתמלא האולם. השולחנות כולם לאורך האולם, גם באמצעו, ואילו הבמה ניצבת לו כך ששורה אחת של סועדים יושבים כשגבם מופנה לאולם.

לאחר כרבע שעה נכנסים בבת אחת, מכניסה נפרדת, צוות המורים, הדיקאן, הכומר ואורחיהם, גברים ונשים. האורחים בלבוש לא פורמאלי אבל כולם בעניבות. אנשי הסגל כולם בגלימות. כשהם נכנסים, כולנו קמים, וגם הם אינם מתיישבים עד שהדיקאן אינו מתיישב, ואחריו כל האולם.

לקול סגירת הדלת הצדדית של הכניסה ל"שולחן הגבוה" קמה במרכז האולם המקהלה של הסטודנטים, כעשרים צעירים וצעירות, ושרים מזמור לטיני קצר של ברכה שמסתיים ב"יזוס קריסטי" וב"אמן". השירה שלהם יפה מאוד וגם האקוסטיקה מצויינת.

מתחילים להגיש את המנה הראשונה, מרק אפונה דליל ומועט. לפחות עוזר לי נגד השיעול. הכלים והמפיות כולם עם הכיתוב של סנט ג'ון קולג'. אחר-כך מביאים את המנות העיקריות. סוניה ומרק בעלה לוקחים מנות צמחוניות, בגלל הכשרות. מביאים להם איזה בליל של קישואים מטוגנים עם ביצה, כך זה ניראה. אנחנו מקבלים כל אחד כרע עוף קטן, מבושל ברוטב ירקות, שניראה מבושל יותר מאפוי וכאילו היה קודם במרק עוף אלא שנותר קשה. מביאים גם לחם לבן ושחור, קערת פלחים גדולים של גזר מבושל, וקרוטונים מטוגנים של תפוחי-אדמה, שלפי צורתם הזהה ניראים "תעשייתיים". אני אוכל קצת מהעוף. לא רק שהתיאבון שלי לא חזר לעצמו אלא שגם המנה לא טעימה ביותר. מגישים גם מים בכדים. ומנה אחרונה פרוסת טורט שוקולד ממולא קרם, שהרוב, כולל אני, משאירים את כולה או את חלקה.

סוניה אומרת שהשולחן הגבוה מקבל אוכל אחר לגמרי. יש להם טבח מיוחד בסגנון צרפתי, הארוחה כוללת ארבע מנות, ויין חופשי. לסוניה עצמה מותר רק פעם בחודש להשתתף בארוחה של השולחן הגבוה, ופעם בסמסטר מותר לה גם להביא אורח. מרק ויתר על התענוג. גם שם היא אוכלת צמחוני, אבל הטבח מכין לה במיוחד דג סלמון או משהו דומה.

אנחנו לוקחים בקבוק יין צרפתי לארבעתנו. הוא עולה כשמונה פאונד שאותם אנחנו משלמים כי סוניה ומרק הזמינו אותנו לארוחה. יין לא רע. סוניה אומרת שהיין הצרפתי של הקולג' כאן זול יותר מאשר בצרפת כי המחיר שלו מסובסד והם גם קונים אותו בכמויות. יש שולחנות שמזמינים בקבוק גדול וגבוה שעולה 15 פאונד ומכיל ליטר וחצי. גם בשולחן הגבוה מוזגים מבקבוק אחד כזה.

חרף האוכל, שהוא פחות מבינוני, האווירה מאוד נעימה. סוניה אומרת שסנט ג'ון קולג' הוא אחד העשירים ביותר באוקספורד, ולכן רוב הסטודנטים כאן הם אנגלים ממשפחות עשירות, ובאמת אני שם לב שלא רואים באולם שום פנים מלוכסנות, כהות או שחורות, כפי שרואים ברחובות אוקספורד עצמה כאשר פוגשים חבורות של סטודנטים.

אני יושב מול סוניה. יהודית לצידי, מול מרק, ולצידם שתי חברות שלהם, אחת ארכיטקטית יוונייה צעירה שאימה נולדה באי פאפוס, ושמה מַנְטָה, והשנייה – סוניה, היא גרמנייה שמלמדת ספרות ערבית בביירות ונשואה לעלי, סורי שחי עימה בביירות, וגם היא עושה עבודת-גמר בסנט ג'ון קולג'. צירוף מעניין.

הסטודנטים קמים ועוזבים את מקומותיהם מוקדם יחסית, זאת מאחר שסועדי השולחן הגבוה נמצאים עדיין בעיצומן של המנות האחרונות. סוניה אומרת שלעיתים עורכים ביציאה גם שולחן של גבינות ויין, ואולם היום לא.

אנחנו נפרדים מהאולם המעניין ומדמויות היושבים בו למטה והתלויים בפורטרטים למעלה. מרק הולך עם שתי הבחורות לפאב של הקולג', הנמצא על וודסטוק רוד, ושמו "טלה ודגל", למב אנד פלג, ואילו סוניה עורכת לנו סיור במדורי המגורים של הקולג', שרובם כבר בנויים בנייה מודרנית של בטון וזכוכית, שכונה שלימה שאינה מצטיינת ביופי ארכיטקטוני אבל גובלת בגן מרהיב שבמרכזו עץ ארז. לסוניה יש מפתח-כל שבאמצעותו היא מעבירה אותנו מאזור לאזור, כולל המועדון של ה"פוסט גראדיואט", שזה המעמד שלה, שיש בו עיתונים, קפה ותה, חדר ביליארד וחדר טלוויזיה-וידאו עם מסך גדול. לכל מעמד יש כאן מועדון משלו. יש גם פאב לסטודנטים בתוך הקולג', ששם אפילו הבירה מסובסדת בחלקה.

סוניה אומרת שהאכילה המשותפת בקומון רום בערב היא רק בימי ראשון ורביעי, ואילו בשאר הימים יש לסגל חדר-אוכל ומיטבח מיוחדים, ששם הם אוכלים ויכולים לבוא בלבוש לא פורמאלי. בקיצור, אחוזת ירנטון המקסימה, שבה אנחנו גרים, ניראית כחווה כפרית פשוטה ומפגרת לעומת ההיקף והאינטנסיביות של קולג' באוקספורד.

יוצאים מהקולג' ונכנסים לפאב "טלה ודגל", למב אנד פלג. הוא מאוד סימפאטי ויש בו הרבה סטודנטים צעירים. גם לא אפלולי אלא מרווח.  יושבים עם מרק ושתי הצעירות לשולחן עגול בנישה ליד החלון. יהודית לוקחת בירה ומביאה לי תה. כושר השתייה של הצעירים מאוד מרשים. שתי הבחורות חיסלו ביניהן בקבוק יין אדום בארוחה, גם היין שלנו היה טעים אלא שלא שתיתי הרבה. עכשיו הן ישבו על כוסות של. בירה

תחילה התנהלה השיחה בסגנון של סמול טוק בעיקר על עישון, כי הן גם עישנו ללא הפסק, סיגריליות חומות. ראיתי שזה די משעמם והתחלתי לספר למנטה היוונייה, יחד עם יהודית, על המלון המיוחד שבו היינו בפארוס, בבעלות האלמנה ובתה, וכיצד כתבתי עליו סיפור שכללתי באחד הרומאנים שלי ("חנות הבשר שלי"). אחר-כך העברתי את השיחה לסוניה הגרמנייה, וסיפרתי לה על האנתולוגיה שערכתי, שיצאה בערבית בביירות. למרות שהיא מרצה לספרות ערבית, היא לא שמעה את שם ההוצאה "דאר אל חמרא" וכמובן לא ידעה על הספר שלי, שאמרתי לה את שמו גם בערבית, אבל אמרה שזה מעניין אותה והיא תחפש אותו.

מפה לשם התחלנו לשוחח על נושאים פוליטיים ואקטואליים, כאשר יהודית כל הזמן בועטת לי ברגל שלא אמשיך, ואני מתעלם וממשיך בדיאלוג, שהיה מעניין מאוד והיה אפשר אפילו להקליט אותו. לא אחזור על העמדות שלי, שכבר כתבתי אותן פעמים רבות, אלא אנסה לסכם את דיעותיה של סוניה הגרמניה מביירות, הנשואה לסורי. היא בחורה נאה, חמושה במשקפיים עבי מסגרת, רעמת שיער חום, עיניים בהירות, אם איני טועה, דעתנית מאוד, אם כי לדעתי האנגלית שלה לא תמיד ברורה.

שרון הוא קרימינאל ולכן לעולם לא יעשה שלום ולא יהיה שלום כל עוד הוא ראש-ממשלה וכמובן בגלל היותו קרימינאל הוא אחראי לכך שאין שלום.

הפסקת הטרור אינה תנאי לשלום ולהמשך תהליך אוסלו, מפני שהפלשתינאים צודקים במלחמה שלהם בכיבוש.

היהודים חיו יפה מאוד תחת שלטון הערבים וחבל שזה נפסק. הנה יש יהודים שחיים בשכם כל השנים. (היא התכוונה לשומרונים, ולקח לכולנו הרבה זמן להסביר לה שאמנם הם חיים שם אלפי שנים אבל הם אינם יהודים ואינם דוגמא לחיים של יהודים. היא לא ידעה מאומה על ההבדל בין שומרונים ליהודים).

הפתרון הטוב ביותר הוא של אדוארד סעיד. שתהיה מדינה אחת ליהודים, לערבים ולכל המיעוטים בארץ-ישראל, בתנאים של שלום ודמוקראטיה אמיתית, כי ישראל היא לא מדינה דמוקראטית מפני שאין בה דמוקראטיה לערבים (היא אינה מבדילה בין ערביי ישראל לערביי השטחים, וכניראה בעיניה ישראל תהיה "דמוקראטית" רק כאשר לכל הערבים שבין הירדן לים תהיה בה זכות בחירה!)

אני אומר לה שאני מכיר את דיעותיו של אדוארד סעיד, וכי בסוף הראיון עימו ב"הארץ" הודה שיש רק בעייה קטנה אחת שאין לו פתרון עבורה במסגרת המדינה הרב-לאומית הדמוקראטית שלו, והיא – מי יגן על שלום המיעוט היהודי באותה מדינה! ואני אומר לה שלעולם לא יהיה דבר שכזה, משום שאם היהודים יהיו מיעוט בישראל, הם יישחטו כשם שנשחטו מיעוטים בלבנון.

על כך היא מתקוממת. לא נשחטו מיעוטים בלבנון. לא נשחטים מיעוטים. וכאן הביאה את דוגמת ה"היהודים" בשכם, השומרונים, שהיא התעקשה שהם יהודים גמורים, והם חיים בשלום יחד עם הערבים – כחזון לעתידה של ישראל.

השלום לא יבוא עם ממשלת שרון אלא בין ציבורים משכילים של יהודים וערבים גם ממדינות ערביות מחוץ לישראל. הם יחד יוכלו להביא לדמוקראטיה. אבל לא הממשלה בישראל, שנשלטת על-ידי אנשי צבא, ובכלל הצבא שולט בישראל ומי שאין לו עבר צבאי לא יכול להיות בהנהגה הישראלית. וזה גם הוכחה שישראל אינה דמוקראטית, משום שאנשי צבא עומדים בראשה!

התרגומים של ספרות משפה לשפה הם שיכולים לקרב את השלום כי הצדדים יבינו טוב יותר זה את זה. היא המליצה על ספר שיצא בהוצאת אנדלוז הישראלית, של מחבר לבנוני, אליאס חורי, שלדבריה עורר ויכוח גם בלבנון. לי נדמה שקראתי בשעתו על הספר, ש"מתאר" את "פלשתין" לפני ארבעים ושמונה, וכולו מלא שקרים וסילופים. בכל זאת, כשאחזור לישראל אחפש אותו.

היא שמעה שיש יותר תרגומים מספרות ערבית לעברית מאשר להפך. לפחות דבר אחד לטובה.

מקורות המידע שלה הם כתבות מתורגמות של עמירה הס, אותה ידעה לצטט בשמה, וכן דבריה של נורית פלד, בתו של מתי פלד, שמאשימה את שרון בכך שבתה נהרגה בפיגוע טרור פלשתינאי ורואה בו אחראי לכך, ונורית זו הופיעה עם אב ערבי שכול בתקשורת.

אמרתי לה שאנחנו מכירים את הסיפור וגם היתה על כך כתבה ארוכה ב"הארץ". שהאנשים האלה מקבלים פרסים של עשרות אלפי דולרים מגופים זרים רק משום שהם מוכנים לדבר כל הזמן נגד ישראל ולטובת הפלשתינאים, וכי היא טועה אם היא חושבת שהם מייצגים את ישראל. יותר משמונים אחוז מהישראלים קרובים יותר לדעתי מאשר לדעתן של פלד והס. הנה אני הצבעתי שרון, למרות שאני חבר מרצ, וזאת בזכות ערפאת!

אחר כך עברה לדבר על העולם הערבי בכללותו. מתברר, זאת לא ידענו, שבכל התחלואים של מדינות ערב ושל החברה הערבית, כולל מעמד האישה, אשמים – האמריקאים! – ושאר מדינות המערב! – הם שנותנים גיבוי למשטרים של עריצות נוסח סאדאם חוסיין או בית המלוכה הסעודי, ואלה מחניקים והורגים כל מי שנלחם לדמוקראטיה ולשינוי המשטר ואלה גם מדכאים את הנשים!

אני אומר לה שהטראגיות של המדינות הערביות היא שהברירה אינה בין עריצות לדמוקראטיה אלא בין עריצות, אפילו מתונה כמו ה"דמוקראטיה" במצרים, לבין אנארכיה כמו בעיראק כיום או סכנה של מדינה איסלאמית אנטי-דמוקראטית בתכלית.

סוניה הגרמנייה בכלל לא מבינה מה אני אומר. היא נעולה על הקונצפציה שרק אמריקה והמערב אשמים בכל תחלואי החברה הערבית. וכמובן ישראל, ובראשה הקרימינאל שרון, היא אשמה בכל מה שהיא מעוללת לפלשתינאים ובכל מה שהפלשתינאים מעוללים לה.

בסוף אני אומר לה שכדאי לה לזכור כל ימי חייה שאמנם ישראל נמצאת במלחמה עם הערבים, אבל העולם המוסלמי מעולם לא גרם ליהודים אסון כה גדול כמו השואה, שאותו גרמו להם מדינות המערב ובראשן גרמניה, אשר ישראל דווקא מעריצה אותן ואת אורח-חייהן ורוצה להידמות כמעט בכול אליהן ולא למדינות המוסלמיות אשר סביבה.

כך עבר הערב המעניין. נפרדנו לשלום וסוניה "שלנו" ומרק הנחמדים ליוו אותנו כברת-דרך וחזרנו במיניבוס של עשר ורבע לירנטון.

*

21.6.03. שבת. אוקספורד. אנחנו עוברים בקורנמארקט סטריט שהוא המדרחוב של אוקספורד בשבת. יש שם דוכנים של מוסלמים ושל פלסטינים. רק הם קיימים. זקנה אחת ושתי נשים מבוגרות, שלושתן אנגליות מכוערות, מאיישות דוכן למען פלסטין ומניפות משני צידיו שני דגלי פלסטין. אלה הדגלים היחידים המתנוססים במדרחוב המרכזי של אוקספורד. עוברים שוב על פני הדוכן הפלסטיני, שאין בו שום ערבי, רק שלוש נשים אנגליות מכוערות להפליא. אני מתעכב רגע לראות מה כתוב בשורות הפתיחה של העצומה למען הפלסטינים ונגד הכיבוש, האוקיופיישן, שעליה הם מחתימים עוברים ושבים. שני דגלי פלסטין הם בגודל בינוני ורואים שתפרו אותם ביד, בשקידה רבה, חיברו בדים בצבעי שחור, לבן, ירוק ואדום.

מרחק צעדים אחדים לפניהן בקורנמארקט החתים איש אנגלי חייכן וקצת תימהוני על עצומה למען שתי מדינות דימוקרטיות, פלסטין וישראל. ליד הדוכן של הנשים עומד גם דוכן של הסברה מוסלמית, אבל שם ישראל לא מובלטת, גם לא הפלסטינים.

כמובן ששתי הנשים הפחות זקנות החלו מיד לנסות לדבר איתנו כי חשבו שאנחנו תומכים בהן. מצאו עם מי. חבל שלא רשמתי מיד את כל השיחה. אלה בדיוק השיחות שמהן נמנעתי עד כה, כדי שלא אתרגז לשמוע את הצביעות. על כל פנים, יהודית שאלה מדוע הן לא מציגות תמונות של הקורבנות הישראליים בפיגועי הטרור, רק את הפליטים הפלסטינים, ואז אחת הנשים עונה לה שהלב שלה עם הפלסטינים – "מי הארט איז ויב דה פלסטיניינס!" – ומציעה ליהודית לעמוד לידה ולהסביר את העמדה הישראלית. וכמובן ששרון וממשלת ישראל אשמים בכול.

אני אמרתי לזקנה שמולי את הדברים הרגילים שלי. שמחוץ לסיום הכיבוש יש גם זכות השיבה, וכי הערבים טרם השלימו עם קיומה של ישראל וכי אם רק יוכלו להתגבר עלינו, לא יהססו להשמיד אותנו.

 יהודית מצידה שואלת את זו שמולה אם היא תוכל לערוב לה שאחרי שיוסר הכיבוש – לא יהיה טרור וישראל תחיה בביטחון (זה מסוג השאלה שגם לאדוארד סעיד אין עליה תשובה, מי יבטיח את גורל המיעוט היהודי במדינת פלסטין הדימוקרטית, שתכלול את כל שטחי ארץ-ישראל או רוב ערבי בישראל שבתוך תחומי הקו הירוק).

אבל שום דבר לא משכנע את שתי הנשים הללו, שניראה כי האורגזם האחרון שהיה להן אירע כאשר הפגינו נגד המלחמה בוויטנאם. אני מסיים את השיחה במין דיאלוג כזה:

"את עוד תראי, גברת, שהאינתיפאדה תבוא גם אליכם. הלא את הפרלמנט שלכם כבר הקיפו במחסומים של בטון! יום אחד אתם תהיו בדיוק במצב שלנו מול העולם המוסלמי."

"אם האינתיפאדה תבוא לכאן, זה הכול בגללכם, בגלל הכיבוש, בגלל שרון וממשלת ישראל!"

"גברת," הרמתי קול, "את פשוט שונאת את ישראל, ושונאת את היהודים!"

והסתלקתי.

בתוך הוויכוח הן כמובן שירבבו כטענת-חיזוק את המילים המוכרות, "אנחנו אומרות בדיוק מה שגם ישראלים אומרים!" – ולצד הדוכן יש מפה בולטת של ההתנחלויות, על רקע חום, כאשר שטחי ישראל עצמה מצויינים בהם בצהוב של מידבר, ללא שמות של יישובים. ומי חתום למטה, גם בעברית באותיות בולטות, כיוצרה של המפה? – אירגון "בצלם"! הנבלות האלה מספקים חומר ישראלי לדוכני תעמולה שתומכים במי שרוצים להשמיד בדרך זו או אחרת את ישראל! – אני מתאר לעצמי שאילו פרופסור אבי שלאיים היה עומד שם, היה מחזק כל אחת מהטענות של האנגליות הפלסטיניות האלה.

* * *

שמאי גולן

א. רודניצקי ובעיית היהודים

לרגל יום השואה הבינלאומי המתקיים בתאריך 27.01.2015 

הסופר היהודי-פולני, אדולף רודניצקי, (1912-1990), נולד בגאליציה למשפחת הירשהורן, ולאחר שעבר לווארשה נעשה מחשובי הסופרים הפולנים. תיאר ביצירותיו גם את גורל היהודים בפולניה, את החיים בגיטו ואת ההשמדה.

מעטים הם הסופרים היהודיים בעולם, שביצירתם באה לביטוי כה מובהק בעיית ההשתייכות הדו-לאומית: היהודית והפולנית, כביצירתו של הסופר היהודי-פולני אדולף רודניצקי. קרע זה שבנפש הסופר הופך את גיבורי יצירותיו (ביניהם אף 'האני המספר') לדמויות טרגיות השסועות בנפשן, ומחפשות פתרון לקרע הבלתי מאוחה שבהשתייכות לעם היהודי ולעם הפולני כאחד. גישה זו מעוררת בנו פליאה אם נזכור, כי רוב סיפוריו נכתבו בפולין שאחרי מלחמת העולם השנייה, כלומר במשטר הקומוניסטי, בו תמך במידה מסוימת אף רודניצקי. הסופר קיווה, תחת שלטון זה, לגאולת האדם ככלל ולגאולת היהודי כפרט. אך לא קיבל את התכתיב של יצירה ספרותית בנוסח הריאליזם הסוציאליסטי, כתיבה המשרתת את האידיאולוגיה של המפלגה.

כידוע, בספרות כגון זו, לא האדם במהותו ובנפשו הרב-רבדית העיקר, כי אם באיזו מידה משרת האדם את האינטרסים של המשטר. רודניצקי איננו הולך בתלם זה, ומרבה להעלות רעיונות ובעיות באשר לעתידו של העם היהודי אחרי השואה, וכמובן בימי  הכיבוש הגרמני. אכן, רודניצקי הירבה לתאר התלבטויותיהם של הניצולים באשר ליחסם לפולין. נושאים אלה  הם שהעסיקו מאוד את הציבור היהודי בפולין שנשארו בחיים.

כתיבתו המעמיקה ביותר של רודניצקי מתחילה עם סיום מלחמת העולם השנייה, אף כי ראשית כתיבתו חלה כעשר שנים לפני שפרצה המלחמה. אף הוא בעצמו ניצול מן השואה, ומעתה מתמסר רודניצקי לתיאור חייהם ומותם של היהודים בימי השואה. הוא אף מרבה לתאר את חייהם של אלה שהסתתרו בצד ה'ארי'. המחבר הכיר הווי חיים זה, מפני שבעצמו חי בצד ה'ארי'. על כן נושאים סיפוריו אלה אופי אישי-אוטוביוגראפי.

רוב הסיפורים, שנכתבו במחצית השניה של שנות הארבעים, מיד אחרי סיום המלחמה, ראו אור בשני קבצים: "שקספיר" (1948), ו"הבריחה" (1949), ושניהם מהווים חלק מן המחזור הגדול על השואה בשם "תקופה הכבשנים".

בכתיבתו זו מוקיע רודניצקי את העם הפולני על שנאתו ליהודים ועל סיועו להשמדתם בידי הגרמנים, כגון על ידי הלשנה והסגרה, שירות במשטרה, ואף על ידי הסכמה שבשתיקה. אלא שהצנזורה בפולין השמיטה ביטויים רבים וכן רמזים המאשימים את העם הפולני. ככל שגבר הקוו הסטלינסטי הנוקשה בפולין התכנס רודניצקי בשתיקה, הירבה לצאת את גבולות פולין, ורק עם ה"הפשרה", אחרי מותו של סטלין, הפר המחבר את שתיקתו, ואף התחיל להשתתף בקביעות בשבועון שראה אור בוורשה  "סוויאט" ("העולם").

אם בתקופת יצירתו שלפני המלחמה נוטה רודניצקי להאשים את היהודים עצמם בשנאה כלפיהם, הרי מכוון עתה זעמו כלפי העם הפולני, עד כדי האשמה טוטלית, בבחינת כל הפולנים אשמים. ואכן, באותם סיפורים שבמרכז עלילתם עומדת השואה, נוטה המחבר להאשים את כל הפולנים, ואילו באלו שנושאם 'קונסטרוקטיבי', כגון כיצד לבנות את פולין מהריסותיה ואת חיי היהודים בה, נוטה הוא להתפשר עם הפולנים.

מן הראוי לשים לב אף לעובדה, שכאשר רודניצקי מכליל ומתאר את הפולנים כגיבור קיבוצי ללא שם ודמות בבחינת קבוצה אנונימית, הוא מעז להאשימם ברצח היהודים, אולם את הפולני הבודד, הדמות המסוימת, משתדל הוא להעמיד באור חיובי. ואכן, הנימה האפולוגטית מודגשת כבר בהקדמה שכותב המחבר לקובץ סיפוריו "הים החי והמת": "אותם אשר שרטתי מעט ברגשותיהם חייבים לזכור, כי גיבורי ספרים לא תמיד אומרים מה שלנו נעים לשמוע."

לשיא הטחותיו כנגד הפולנים מגיע המחבר בסיפורו "פסח", שנכתב בשנת 1945, במלאת שנתיים למרד בגיטו וורשה. אגב, בסיפור זה (והוא היחיד) מציין הסופר את זמן חיבורו של הסיפור, ואין ספק שיש בציון השנה מעין התנצלות על התבטאויותיו החריפות, וההצדקה היא שהזיכרונות עדיין חיים בלב המחבר.

הוא מתאר את אדישותם של הפולנים, בשעה שהגרמנים שורפים ומפוצצים את בתי הגיטו בעת המרד. הפולנים מציבים את עגלותיהם קרוב לחומת הגיטו ומשכירים לעוברים-ושבים מקומות מוגבהים תמורת בצע-כסף, כדי לחזות טוב יותר במותם של היהודים. והוא מוסיף: "היתה זו הצגת הפסחא שלהם."

מכבי-האש הפולניים, שהיו משגיחים על הלהבות שלא תתפשטנה אל הצד ה"ארי", היו מספרים בהתפעלות לבני-משפחותיהם: "הילדים עפים שם כמו אפונים, וגם הזקנים..."

שעות רבות היו הפולנים עומדים באותו 'יציע' ומעריכים בקול רם את ערכם הכספי של הבתים והרכוש היורדים לטמיון, ומספרים זה לזה על האוצרות האגדיים שצברו היהודים ועתה כלים באש. ואחד מהם מעיר בלעג מהול ברגשי טינה כלפי הגרמנים: "האם המלך היטלר לא יכול היה לפתור את הבעיות באופן אחר?"

ואם בלכתם לעבודה היו נבהלים מן היריות, היו נרגעים מיד אחרי שלחשו להם: "זה מאחורי החומות." והמחבר מוסיף: "הפצצות הרעידו את האדמה ואת הרחובות, אך ליבותיהם של האנשים לא זעו." והוא מוסיף בלעג מר: "מרחק של מאה מטר וחמישה-עשר חודשים בלבד הספיקו 'להכשיר את ליבם' של הפולנים" להיות נכונים לרצוח את כל היהודים."

בסיפור "סטפן קונצקי הגדול" מתאר המחבר את הפולנים היוצאים מן התפילה בכנסייה, לבושים בבגדי חג, חולפים על פני היהודים בלבושם המרופט ובטלאי הצהוב, המנקים, תוך עבודת כפייה, את הרחובות מגושי הקרח שהצטברו, והמחבר מוסיף: "דומה כאילו אותו   מישהו, שהתענה למענם, עדיין ממשיך ומתענה." והכוונה, כמובן, לישו שהיה יהודי והתענה ונצלב למען כפרת עוונותיהם של הנוצרים המאמינים בו.

על יחסם של הפולנים אל היהודי הפצוע והגווע ברחוב יעיד הדיאלוג בסיפור "דניאל ההולך למות": "'אתמול צעק נורא כל היום.' 'צעק?' – שאלה יאדוויגה. – 'כן, כמובן, הרי זה ז'יד, הם תמיד צועקים, להם לב קטן וזקן.'"

רודניצקי מתאר שינוי ערכים שעובר יהודי מתבולל בסיפור "העלייה לשמיים". אותו יהודי שהיה רופא-פסיכולוג וכמובן מתבולל, אינו יכול להאמין אפילו ברגעיו האחרונים שארצו האהובה בגדה ביהודים ובו אישית, שהעם הפולני בגד בו. ואף-על-פי-כן, כשהוא נפצע פצעי-מוות מידי השוטר הפולני הרודף יהודים, קורא הרופא: "תחי פולין הגדולה!"

על תחושתו של היהודי, בעת המרד הפולני נגד הגרמנים בוורשה בקיץ 1944, יעיד סיפורו של המחבר "זקני השחור". המחבר לוחם בצד ה'ארי' עם הפולנים נגד הגרמנים, ובכל זאת הם עוינים את היהודים ואינם רוצים לקבלם בין שורותיהם, ורק בזכות הסתרתו את העובדה שהוא יהודי הוא נשאר ביניהם. וכך הוא כותב:

"תמיד דאגתי שלא יעלו זיפי הזקן השחור והצפוף, אותם מיליארד התולעים, תחתיהם נעלמה לחיי. זיפי זקן שחורים, כמו תל נמלים, היו אויבי התמידיים. לא חשוב היכן הייתי, התגלחתי יום יום. לא צעדתי כמלוא פסיעה בלתי-מגולח.

"ואילו עתה, זה כבר היום הרביעי שהתהלכתי בלתי-מגולח. בלב אחדים כסס השעמום, לאחרים הציק הרעב ואילו לי, בראש וראשונה מראה זקני. משפשף הייתי את לחיי בתקווה להיפטר מן הזיפים, כמו משן כואבת. איש לא גילח זיפי זקנו, אף לא אחד, משער אני, לא הקדיש לזקנו אפילו מחשבה אחת יותר מאשר נחוץ היה. שלי היה שונה, שלי הגדיר אותי, הבליט אותי כמו צבעים לאומיים.

"כן, האם לא שרוי הייתי בין פולנים, אשר הרימו נשק כנגד אוייב משותף, כנגד חוקיו הבלתי-אנושיים? בין פולנים אשר... בפעם האלף, בפעם המיליון חשבתי כך, אף-על-פי-כן לא נתן לי זקני מנוח. לי היחידי בכל החצר היה זקן כגון זה. להיות בודד במקום זר, האמינו לי..."

משבר האינטליגנציה היהודית, בעקבות בגידתם של אנשי הרוח הפולנים בימי השואה, מתואר בסיפור "סטפן קונצקי הגדול". היהודי המתבולל סטפן, שלפני המלחמה היה מקורב אל האליטה הבורגנית הפולנית ואף שינה את שמו לשם פולני מובהק – קונצקי, ואף התחבר אל מפלגות הימין בגלל שנאתו לקומוניזם הרוסי, עם הכיבוש הגרמני נחרב עליו לא רק עולמו הפיזי, אלא גם הרוחני. ידידיו מתמול-שלשום, הפולנים, מתכחשים לו ומסרבים לעזור לו. ואולם המשבר העובר עליו מביא ומחזיר אותו דווקא אל היהדות. הוא מחפש דרך להגיע אל הגיטו כי מבקש הוא לסבול יחד עם בני עמו. ואכן, גזר דינו נחרץ, הוא נאסר, ובפיו "שיר יהודי עתיק."

ה'אני-המספר' מתנגד למרטירולוגיה היהודית הנמשכת כבר אלפיים שנה, כדבריו. אין הוא רואה טעם למות למען דת שאין מאמינים בה. אף הוא, המספר, מנסה לחיות בגיטו, אך אחרי שלושה ימים הוא מסתלק משם כשהוא מנצל את מראהו ה'ארי'. הוא בורח משם תוך התנצלות: "היהודים אינם כה חכמים. חכם פירושו לא להגיע למצב ממנו אין מוצא. תמיד חייבים הם לשלם. ואם מישהו חש שאינו מסוגל לשלם?"

עם זאת מן הראוי לציין, כי בסיפור אחר, "הבריחה מיסנה פולנה", בויכוח המתפתח בין הבן תיאודור (שהוא לפי כל הסימנים בן דמותו של קלאוס מאן), לבין אביו קלאוס הופר (כנראה תומס מאן), בשעה שהאב מסרב לשוב למולדתו גרמניה-שאחרי-המלחמה, אומר הבן:

 "להיוולד כבן עם מסוים הרי זה צו הגורל, לפיכך אין אדם יכול לבחור בלאומיותו ואף לא לברוח מפניה."

כלומר, אף רודניצקי בעצמו לא היה שלם עם הפתרונות שהציע לשארית הפליטה בפולין.

ואמנם, תולדות היהודים בפולין שאחרי השואה הוכיחה, כי האנטישמיות לא נעלמה: החל בפוגרום בעיר קיילצה ב-1946, בו שוב טבחו פולנים ביהודים, שנה אחרי השואה (!) – ועד גירוש שארית היהודים אחרי מלחמת סיני ובעקבות מלחמת ששת-הימים. ואילו אותם יהודים שהתבוללו בין הפולנים, הרי לא מעטים מבין צאצאיהם שבים עתה ליהדות ומבקשים לעלות לישראל.

א. רודניצקי בכתיבתו הוא סופר-לוחם, שהקישוט האמנותי זר לו. הרעיון והאמירה קודמים אצלו לעיצוב הפסיכולוגי ולתיאור האמנותי. אף כשהוא מתאר את חייהם והתלבטויותיהם של היהודים בתקופת הכיבוש הנאצי בפולין, מיחס הוא תיאורים אלה למילוי חוב שעליו למלא, בבחינת הצבת יד לנרצחים.

אמנם, באחד הראיונות שהעניק לעתונאי ישראלי, הוא אומר: "אין זה נכון שאני כותב על השואה בלבד. אינני אוהב בכלל את עבודתי בתחום זה. אני כותב על השואה ללא רצון..."

אך תמונות מימי המלחמה שבות ודוחקות בו לתארן. בסיפורו "פסח" מתאר הוא נערה יהודיה העומדת בצד ה'ארי' ורואה את הגיטו הבוער, כשהיא לוחשת: "הם מתים... הטובים ביותר. שיכתוב זאת מישהו לפחות כתעודה, שיצרפו זאת לתנ"ך, שיבואו לכאן מעבר לשבעה ימים לבכות כתלים אלה..." – והמחבר מבטיח: "ואני אנסה לקיים את שביקשה האישה הצעירה."

צו מצפוני זה של הצבת ציון ליהדות שנרצחה, פועל עליו בעוצמה כה רבה, עד שהוא רואה בכתיבתו ייעוד לאומי. הוא אף משווה את עצמו לגדולי הקלסיקונים, שאף הם בכתיבתם מילאו יעוד לאומי, לדעתו, ובכך הציבו ביצירותיהם מצבת-עד לבני-עמם, כגון: ויליאם  שקספיר האנגלי, לב טולסטוי הרוסי, ואדם מיצקביץ הפולני.

פרק מתוך מאמר נרחב יותר בספרו של שמאי גולן, "מסעותיי עם ספרים", בהוצאת אסטרולוג 2005 , עמ' 55-65 .

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

זוג קשישים יהודים ביורק

אפריל 2003

מתוך יומן השהייה בירנטון, אוקספורד

חלק שני ואחרון

5.4.03. שבת. יורק. הבוקר מתחיל עם שחייה של כארבעים דקות בבריכה. לפי מצב המגבות, אני הראשון, אבל לאחר זמן נכנסות שתי נשים, אחת שמנה כל-כך ואינה יודעת לשחות, שהיא ממלאת את כל החלק הרדוד של הבריכה. השנייה שוחה קצת, די מהר, אבל אני ממשיך עוד קצת אחריהן, משום שהשתיים תופסות את שני תאי ההלבשה, ולפי תנועות כפות הרגליים, השמנה ניראית כמי שאינה מצליחה להסתדר בתא הצר ולוקח להן רבע שעה עד שהן מסתלקות, ואז אני יכול לצאת ולהחליף בגדים.

חוזר לחדר. מהחלון המראה תמיד יפה. שקיעה על הנהר בערב. יום מעונן ונחמד בבוקר. מסתדרים ומתלבשים ויורדים לארוחת-הבוקר. איזו ארוחה! צירוף של מָלון אנגלי ומיטבח צרפתי. באגטים טריים ופריכים, קרואסונים, גבינות, וחוץ מזה כל המיטבח או המזבח של ארוחת-הבוקר האנגלית ­– שעועית אפוייה חמה במיץ עגבניות שממלאים ממנה בצלחת בכף גדולה, אמנם טעימה מאוד אבל לא יאומן אלו כמויות שלה צורכים אנגלים בבוקר. כבר לא צריך לאכול במשך הבוקר שום דבר נוסף כדי להפליץ. אחר כך ביצה מקושקשת. ביצי עין עגולות קטנות עשויות כניראה על מישטח גריל-מתכת בתוך תבניות פח, וכל כמה רגעים מביאים ביצי-עין חמות יותר. אחר-כך שתי ערימות הבייקון הוורדרד, משהו, אמנם צריך לחפש את היותר מטוגנים והיותר פריכים, כאשר השומן בשוליים כבר חום, כמו גריבנס, אבל האיכות יוצאת מן הכלל. מלוח. טעים. פריך. אפשר לומר שאני אוכל כמות שמספיקה לשבוע ימים בארוחת-בוקר בפנסיון או מלון אנגלי פשוט, כזה שהיינו בו בלונדון עם עוזי ואביבה, שם מקבלים שלוש חתיכות בייקון מטוגן לסועד, וזהו.

הבשרים לא מסתיימים בבייקון, אלא שמטעמי כשרות אני לא נוגע בהם (פרופ' גרשם שלום, שאהב שינקן, נהג לומר שאלוהים אינו מתעניין בדיאטה של המאמינים בו) ­– פרוסות נקניק דם חרוכות-למחצה. נקניקיות-טיגון עבות, ומהצד השני פלטה של בשרים קרים, וזאת אם רצית גם שינקן, או סוגים אחרים של נקניק רגיל. אמנם, אין שום ירק, חוץ מחצאי העגבניות המטוגנות ליד הבייקון, גם זאת מסורת אנגלית טיפוסית, וכמו שאי-אפשר למצוא כיור שבו המים הקרים והחמים מתערבבים יחד בברז, אלא לכל זרם ברז לחוד ורק בתוך הכיור הם מתערבבים, ואם מתערבבים בברז, אז חצי שלו קר וחצי שלו חם ­­– כך אי-אפשר להסביר (ניסינו בעבר) לאנגלי או לאירי שאתה רוצה את העגבניה לא מטוגנת בבוקר, אלא חיה.

ומסביב שלל עוגות, פירות טריים ומשומרים, מיצים, גביעי יוגורט, בראן פלקס, פתיתים קלויים מסוגים רבים, ריבות, לחם לבן או שחור למכונת טוסטים שפועלת כל הזמן, קפה לא רע שמוגש בקנקן שומר חום לשולחן. ומאחר שאני אחרי פעילות גופנית של שחייה, אני מרשה לעצמי לזלול, וזאת תמיד מתוך הנחה, שמתבררת כמוטעית, שאחרי ארוחה כזו כבר לא נהיה רעבים כל היום.

לידינו יושבת משפחה אנגלית פשוטה. יש כאן הרבה אנגלים פשוטים, לפחות לבושים כך, ממש ברישול, וניראים כתיירוּת פנים. רק פה ושם יפני או יפנית לבד או בזוג. האב נראה כמו גנן צנום. האם קצת יותר מוקפדת בצורה ובלבוש, ולהן שתי בנות, הקטנה מוצקת כתפיים ושמנה כמו חזיר קטן, כבת עשר ואולי פחות, עם פנים של לבנה במלואה. אבל ממולה יושבת אחותה הגדולה ממנה, כבת ארבע-עשרה, יפהפייה, שיער ג'ינג'י חום עמוק, פנים עגולות בצורת לב, ושפתיים נאות שמשלימות את מתווה הפנים הבהירות, עור בהיר, גוף נהדר, חזה קטן וזקוף כבר, עיניים כהות בעלות מבט סקרני וחודר, אם כי מצטעף בצניעות, כאילו אסור עדיין לחשוף את היצרים. ממש ליידי קטנה.

חשבתי לעצמי שכל משפחה כזו, לא רק כאן, היא כמו עלים או ענפים לא יפים במיוחד שכולם יחד יוצרים ומטפחים רק פרח נהדר אחד, גאוות המשפחה, אלא שהמשפחה עצמה לא נהנית מהיופי שיצרה, כי בסוף בא מישהו זר וקוטף לך אותו כשהוא נושא את בתך לאישה או אפילו רק קוטף לך את בתוליה. בכל משפחה כזו אינך יכול להתעניין אלא בבת המתבגרת, בבחינת תוכו אכל וקליפתו זרק.

גומרים את פרשת הארוחה ויוצאים ליום הסיור ההיסטורי ביורק, שמתחיל כמובן במצודת קליפורד. לפני יותר מחמישים שנה קראתי את הרומאן המרגש של הסופר היהודי-אמריקאי הווארד פאסט (שמעתי שמת רק לאחרונה), "גיבורי מצודת יורק", רומאן הירואי, כספרו על המכבים "אחיי גיבורי התהילה", והספר עשה עליי הרבה רושם בשעתו אף כי אינני זוכר דבר מהעלילה שבו לבד מהקץ הטראגי של יהודי העיר. לקראת הביקור ביורק, שעליו חשבתי עוד בטרם נודע לי על יריד הגלויות, וזאת כעיר הראשונה שאני רוצה לבקר בה מחוץ לאוקספורד ולונדון בגלגול הזה – חיפשתי כאן בספרייה בירנטון חומר על אותה תקופה, ומצאתי את ספרו של ססיל רות "היסטוריה של היהודים באנגליה", קראתי וגם תירגמתי לעצמי ולמסתורית, תרגום קצת חופשי ומקוצר, את עיקרי הסיפור:

בדרכם למסעי הצלב, באביב 1190, התנפלו הצלבנים על יהודי קהילת יורק, גם כדי שלא לפרוע להם את חובותיהם. בייחוד היה חייב להם הברון ריצ'ארד מַליבּיס, Richard Malebysse (Malbis)  שנודע בכינויו "החיה הרעה". הוא אסף מבני משפחות פֶּרסי, פוּלקוֹנבּרידג' ודארל, ובליל סערה בחודש מרס, בעת שריפה בעיר, חבורה של קושרים פרצו לביתו של היהודי ברוך (בנדיקט) מיורק (הוא עצמו מת מפצעיו בדרכו חזרה מלונדון), רצחו את אלמנתו ואת כל שאר היהודים שמצאו בביתו, שדדו כל מה שהיה אפשר להוציא משם והעלו את הבית באש.

למחרת, היהודים האחרים, בראשות רֵעו של בנדיקט, יוסקה – Josce – (אני מתרגם את השמות מהספר האנגלי) שהיה אחד הסוכנים הראשיים של אהרון מלינקולן, ביקשו מחסה יחד עם חפציהם היקרים ביותר במצודה, משאירים רק אחדים מביניהם בעיר, בתור משגיחים. הוַורְדֶן – Warden, מפקד המצודה עשה מה שהיה יכול כדי להגן עליהם, אבל הם לא נתנו בו אמון וחששו שיסגיר אותם, ולתביעתם והירשה להם להתמקם במגדל קליפורד, קליפורד טאואר, שניצב בנפרד מהמיבצר, הקאסל עצמו.

לילות אחדים לאחר מכן הותקף ביתו של יוסקה, אלה שנותרו בו נשחטו. היהודים המעטים שבעיר הועמדו בפני הברירה להתנצר או למות.

הפליטים במצודה נעשו מודאגים יותר ויותר, חוששים מבגידה ומסרבים לתת אמון אפילו במפקד המצודה. זה מצידו פנה לעזרה לשריף ג'ון מרשל, שניסה להחיש עזרה למבצר. באותו לילה, זה היה יום שישי, 16 במרס 1190, ערב שבת הגדול שלפני הפסח, ויומיים לפני יום ראשון של כפות התמרים, לפי לוח הכנסייה, דבר נורא אירע. רבי יומטוב מיוגני –Joigny – הפציר בחבריו לאמונה לקדם את גורלם הבלתי-נמנע בדרך של גבורה. אש הוצתה בחפציהם יקרי הערך, ולאור הלהבות, שעד מהרה התפשטו בכל פינות הבניין, ההצעה הוצאה לפועל. מיספר הקורבנות נאמד במאה וחמישים, לבד מאלה שנהרגו בעיר. ביניהם היה ודאי רבי אליהו מיורק, שפסקי ההלכה שלו כובדו גם על ידי הרבנים ביבשת, באירופה. האחרונים למות היו יוסקה ורבי יומטוב, האחרון הרג את הראשון בטרם שם קץ לנפשו שלו.

למחרת, עם עלות השחר, כאשר הצרים התאספו להתקפה הסופית, אחדים מהיהודים שלא נשרפו שוכנעו לפתוח את השער, בהבטחה שחייהם יינתנו להם אם יתנצרו. כאשר יצאו, הם נתפסו ונטבחו עד האחרון שבהם. מיד אחר הטבח, הפורצים נכנסו לקתדרלה (המִינְסטֶר) והכריחו את הכומר האחראי לתת להם את שטרי החוב שהיהודים הפקידו שם. את אלה הם שרפו על רצפת הכנסייה באש שלקחו מהמזבח. כל הנסיבות של המקרה מוכיחות שהסיבות להתפרצות היו כלכליות לא פחות מן הדתיות המקוריות. (רות, עמ' 24).

A History of the Jews in England by Cecil Roth, Oxford, at the Clarendon Press, 1949, pp.22-24.

מגדל קליפורד מתנשא לבן, ללא גג, חומות מרשימות, במתווה של מעין עוגה מרובעת שמכל צד יש בה בליטה עגולה באמצע. הוא מתנוסס על גבעה ירוקת דשא ועגולה להפליא, כמו פיטמה גדולה או כהר תבור מוקטן, מושלמת מכדי להיות טבעית. גרם מדרגות אחד, חום, ארוך ותלול, מוביל לפתח המבצר בקיר הדרומי שלו, והפתח פונה באופן סימטרי למערכת הבניינים שדרומה ממנו, בצורת חי"ת הפונה אליו, חלקם עדיין מוקף חומה עתיקה של המיבצר ההיסטורי, וכולם משמשים כיום כמוזיאון הטירה או המבצר של יורק, וכפי שמתברר, חלק גדול מהם, מרתפים קרים עם תאים ערומים, רק אבן וסורגים, שימשו עד לפני כמה עשרות שנים בתור בית-הכלא של יורק שבו, גם הוצאו להורג פושעים מפורסמים כדיק טורפין ואנשים בעלי דיעות פוליטיות לא מקובלות, כמו הלודיסטים, הורסי המכונות, במאה התשע-עשרה.

נחזור לקליפורד טאואר. לרגלי הגבעה הירוקה, שמבצבצים בה פרחי נרקיסים צהובים ולבנים, ושלושה ברווזים גדולים מנערים כנפיים בפסגתה, למרגלות חומת המגדל – כאן למטה, למרגלות הגבעה, ליד השלט הרשמי שמסביר מהו המגדל, מונחת באלכסון על האדמה מעין כתובת או מצבה של אבן שעליה חרוט (כדי לחסוך זמן, המסתורית מעתיקה עבורי את הכתובת):

On the night of Friday 16 March 1190 some 150 Jews and Jewesses of York having sought protection in the Royal Castle on this site from a mob incited by Richard Malebisse and others chose to die at each other hands than renounce their faith

ישימו לך כבוד ותהילתו באיים

Isaiah XLII 12

כפי שקראנו מאוחר יותר, בכיתוביות למעלה המגדל, איים הם כינוי לאנגליה, וליושביה, או גם ליהודיה, שנקראו בשם Isles. המגדל נפתח רק בעשר בבוקר, ואנחנו קצת הקדמנו. מעניין אפוא לעמוד ליד השלט ולראות תגובות של מבקרים. רבים מהם אנגלים, ויש גם משפחות מעורבות (פקיסטאני עם אישה אנגלייה ושני בנים כהי-שיער), וצעירים, זוג אנגלי, בחורה גבוהה מהבחור ולה עור נהדר אבל פנים גרמיות קצת, אלכסוניות כלפי מעלה אבל אפילו לא סוסיות.

התגובה העיקרית היא תדהמה וחוסר אמון, כמי שמעולם לא שמעו ולא העלו על דעתם שייתכן בכלל שהתרחש כאן דבר נורא שכזה – וזאת מבלי שהשלט יזכיר את נוראות הצלבנים, שנאת היהודים, שריפת שטרי החוב, ובעיקר את העובדה שבפני היהודים כלל לא הועמדה הברירה בין המרה למוות, הם היו נטבחים גם אילו הסכימו להמיר את דתם לנצרות, מה שאכן קרה לאחדים מהם. לכן נשרפו, או שרפו את עצמם – ככה, למשל, דוד גרוסמן מגיב בהשתוממות כשהוא שומע שיש גם טרור ערבי, לא רק יהודי, ומהיותו סופר חשוב היה ודאי מוצא גם צידוק כלשהו למעשי הרוצחים הצלבנים, שהרי היהודים הרגיזו אותם מאוד בריבית הגבוהה שלקחו מהם, ולא ייתכן שיהודים לא יהיו אשמים במותם בידי אחרים.

המגדל ההיסטורי המקורי היה עשוי עץ ונשרף כולו. מיבנה-האבן הנוכחי, עתיק מאוד גם הוא, נבנה על מקומו, וכל החלל הפנימי שלו, שהוא ריק עכשיו, היה בנוי עץ, שתי קומות. אנחנו עולים במדרגות, מצלמים קצת מלמעלה, ועם הברווזים, נכנסים פנימה ראשונים בשעה עשר, כאשר שער העץ המעוטר נפתח, משלמים פאונד ותשעים פני לקשיש, עוברים את המבואה, והנה, כלום. בסך הכול חלל ריק של מגדל מבוצר, לא גדול, ובו שני מעמדים עם תמונות והסברים וגם מאקט של המגדל והמיבצר שלרגליו. גם עניין היהודים מוזכר בצורה הוגנת, ואם איני טועה גם שריפת שטרי-החוב, ויש שורת פורטרטים של יהודים בימי-הביניים.

אנחנו עולים במדרגות לחלק העליון של המגדל, שהוא מעין טבעת-חוֹמה שמאפשרת מבט פנורמי של שלוש מאות ושישים מעלות לכל עברי העיר. בדרום-מערב רואים אפילו את הלֶבֶּניות הענקיות ואת ענני העשן מהלֶבֶּנִיוֹת של בתי-הזיקוק של לידס. רואים את את המִינסטֵר, זו הקתדרלה המפורסמת של העיר, בצד צפון, בכל הדרה.

זהו. סיימנו את הביקור במקום ההיסטורי, שבעומדך בו למעלה הוא כלל לא מעורר את ההרגשה, אפילו בדימיון, שכאן נשרפו בידי עצמם או מידי אחרים יותר ממאה וחמישים יהודים. הכול מסביב כל-כך פסטורלי ושקט. המראה של הג'ינג'ית הקטינה היפהפייה ליד שולחן ארוחת-הבוקר עם פני הלב המתוקות שלה והשיער האדום הלוהט ניראה לי חי, מסעיר ומוחשי הרבה יותר מהניסיון לדמיין להבות עתיקות בנות מאות שנים, ולהתרגש מהן. אילו הייתי סופר חשוב, הייתי ודאי מרגיש אחרת. חש את משק כנפי ההיסטוריה על פניי.

[רק לאחר ימים, בליל ה"סדר" בבית משפחת פטרסון, נודע לי כי במשך כל השנים היה חרם מצד יהודים על מגורים ביורק, ולא היו יהודים ביורק, והחרם הזה הוסר רק לפני כעשרים שנה! – וכן שהווארד פאסט נפטר ממש ימים אחדים לפני נסיעתנו ליורק. כאשר אורה ואהוד באים לכאן עם מדריך אנגליה של המישליין, אני קורא כי השם מגדל קליפורד בא לציין את זכרו של רוג'ר דה קליפורד, שנתפס בקרב על בורו-ברידג' ונתלה בשלשלאות מהמגדל הזה בשנת 1322. כלומר בעת התרחש המאורעות הקודמים, עדיין היה זה מגדל סתם והשם קליפורד טרם קורא עליו].

יורדים לתחנת אוטובוס-הסיורים לרגלי המגדל, עולים לקומה השנייה לאחר שמשלמים מחיר הנחה לקשיש עבור טיול של יום שלם, ושומעים רק את סוף דבריו של המדריך על מגדל קליפורד. לי חבל, כי רציתי לשמוע כיצד ומה הוא מספר.

האוטובוס יורד לאורך החומה, מימיננו, תוך שהמדריך מספר את תולדותיו של כל אחד משערי העיר הקדומים, וומגאט באר, מייקלגאט באר, ועוד, גם שערים "לא-היסטוריים" שנעשו למען המלכה ויקטוריה בביקורה בעיר או מהתקופה שמסילת-הברזל של הרכבת נכנסה לתוך חומת העיר, מצד מערב, מול תחנת הרכבת הקיימת עד היום.

כאשר הוא מגיע לתחנה הקרובה למינסטר, הקתדרלה, אנחנו יורדים מהאוטובוס וצועדים ברגל לעבר הכנסייה הגותית המרשימה הזו, שהיא אחת הגדולות באירופה, נבנתה לראשונה מעץ במאה השביעית לספירה, וזו הנוכחית היא הרביעית שנבנתה על אותו מקום ובנייתה נמשכה כמאתיים וחמישים שנה, ועד היום היא זקוקה להשקעות גדולות כדי שלא תתמוטט מחמת שקיעת הקרקע באחד מאגפיה.

האמת שאני כבר קצת עייף, מפהק, ללכת בראש מורם ולראות עשרות חלונות ענקיים מוארים בזכוכיות צבעוניות, ויטראג'ים, שחלקם מאוד אבסטרקטי והם מתקופות שונות ולכל אחד הסבר משלו וקבוצות של תיירים עומדות ושומעות. לבד מהמיבנה הסימטרי בתכלית של הכנסייה, בצורת צלב, ישנה הסתעפות מעניינת לאולם צדדי נפרד, הנקרא בשם Chapter House מן המאה השלוש-עשרה והוא עגול ומלא דמויות של אנשים ושל חיות מחיות שונות בפסלונים קטנים. והכול חרוט באבן באמנות ובסבלנות של דורות של אמנים. יש גם הרבה שלטי ציון על הקירות לנפטרים מפורסמים, וגם פינות זיכרון, כמו גם מצבות זיכרון בעיר עצמה, לחללי הגדודים של בני יורק ויורקשייר שנפלו במלחמת הבורים באפריקה בראשית המאה העשרים, ובשתי מלחמות העולם, ואפילו מוזכרים הנופלים באל-עלמיין, ויש גם ספר גדול ובו כתובים שמות כל החיילים שנהרגו בקרבות.

יוצאים מהמינסטר אל לב הסימטאות ההומות אדם ביום שבת בצהריים. עושה רושם שכמעט הכול מקומיים, לא תיירים. פוגשים שוק מורכב מדוכנים. מוסיקת רחוב. סניפים של רשתות גדלות כמו דבנהאם ומרקס אנד ספנסר, ושפע חנויות קטנות בעלות גוון היסטורי בבתים שחלקם עתיק מאוד, רואים את קורות העץ הצבועות גם כלפי חוץ. גרוני יבש ואפילו מנה גלידה שנייה (הראשונה נופלת למדרכה בגלל גביע פריך) לא מרווה אותי. אנחנו נכנסים למרקס אנד ספנסר ואני קונה בקבוק מיץ תפוזים וגם מוציא חמישים פאונד במזומן. זה נהוג כאן, אם אתה לא רוצה לסכן את כרטיס האשראי שלך בבנקומט. לקחנו איתנו לדרך תשעים פאונד במזומן, ולמרות שאנחנו משלמים גם בכרטיסי אשראי, הכסף הולך ונעלם. מנה גלידה של כדור וניל אחד עולה קרוב לפאונד וחצי, שנים עשר שקלים. אמנם, אולי גם בארץ זה לא יותר זול.

המסתורית קראה באחד המדריכים כי בית התה הנחשב ביותר ביורק הוא של Bettys  – בֵּטִיס, הנמצא במרכז העיר. אנחנו מחליטים שכדי להשלים את החווייה של יורק, ראוי לשבת שם מאשר בסתם פאב או קפה. כפי שנאמר לנו על-ידי בעל-חנות, ששם קונה המסתורית ברווז-עץ לאוסף שלה, אצל בטיס צריך לעמוד בתור. ואכן אנחנו עומדים כעשרים דקות, מתבוננים בנעשה בקפה הגדול, שפתוח להצטלבות רחובות כך שכולם רואים את כולם. למעשה המרכז של בטיס, וכניראה גם תעשיית השוקולד והעוגות, הוא בהארוגט, ואולם בפירסום זוכה הסניף שנמצא בלב יורק.

סוף-סוף מפנות שתי גברות אנגליות, שסיימו את ה"הי טי" שלהן, שולחן ליד קיר הזכוכית הגדול הגובל ברחוב, ואנחנו מתיישבים. כבר צהריים אבל מחליטים רק על "הי טי", תה לשניים עם שלוש קומות של כריכים קטנים של שינקן, חמאה, ריבה לחמניות מתוקות ופרוסת עוגה. "איזה תה?" שואלת מלצרית מבוגרת, נחמדה, בעלת פני סוס חביבות שהן די נפוצות באנגליה, אולי בהשפעת קמילה פארקר ג'ונס, אהובתו של הנסיך צ'ארלס, שעבר בדיוק בימים אלה ניתוח שבר, ייתכן מפני שהתאמץ יותר מדי לרכוב עליה. לא לחינם הקדיש כניראה יונתן סוויפט האירי חלק שלם ב"מסעות גוליבר" שלו לארץ הסוסים, כי אכן אפשר למצוא באנגליה סוסים יפים יותר מנשים שדומות להם.

אני אוהב מאוד תערובת תה ארל גריי, אבל מאחר שיש תערובת מיוחדת של "תה בטיס", אנחנו מחליטים לקחת אותה, ואכן לא מתאכזבים. מקבלים מערכת עשוייה כסף של קומקום תה, כד מים רותחים להוספה, כד חלב, קוביות סוכר, ספלי חרסינה יפים ושלוש קומות  של מגדל "הַי טי".

או שאני צמא מאוד, אבל סביר יותר להניח שהתה הוא שיוצא מן הכלל ­– חריף, מזכיר קצת את התה המרוכז והחריף שסוחרי איסטנבול ואנאטליה משקים בו כל מי שנכנס מרצונו או מתפתה לבוא לחנותם. אני לא מפסיק להוסיף מים ולשתות עוד ספל ועוד ספל ולגמוע את הטעם המריר, בלי חלב, רק עם קוביית הסוכר בפה. בקיצור, כמובן שביציאה אנחנו שואלים אם יש לקנות את התערובת הזו, ומקבלים קופסה של שמונים שקיות בשלושה וחצי פאונד, שלושים שקל לערך, לא זול, אבל בשובנו "הביתה" לאחוזת ירנטון אני שופת שתי שקיות בתיון והן לא נגמרות, עוד ועוד מים רותחים, והתה נותר חזק וטעים. מה יש לומר, קנייה טובה. אני כבר רואה את עצמי מזמין בדואר תערובת תה של בטיס. זה אפשרי. קיבלנו ברושורות. יש אפילו קורסים שלה לאפייה ולבישול, ויש מבחיר עצום של ביצי שוקולד לאיסתר, שזה מנהג אצלם כאן, הביצים, מכל הגדלים, החל מעשרה פאונד לביצת שוקולד מעוטרת בצורה אמנותית מאוד, אפרוחים, פרחים, בעיקר נרקיסים לבנים ­– ועד 125 פאונד לביצת ענק, משוקולד חלב או כהה-מריר, שגדולה כמו המחצית העליונה של הדוגמנית שמחזיקה בה בצילום. הביצה הזו שוקלת חמישה קילו, ואפשר להזמין אותה בדואר (הביצה, לא הדוגמנית) בטווח של עד מאה מיילים מהַארוֹגֵט. כל הביצים עבודת יד והן מוצגות לראווה בחנות שמשלימה את הכניסה לקפה בטיס.

מאחר שכבר צהריים מגיע גם הזמן שלי לרדת לבית-השימוש למטה (יש גם קומה שלימה למטה, אותו קפה בטיס ממש אבל גם קצת ניראה כמו פאב), בדרך כלל אני נצרך להטיל מימיי פעם על כל שלוש פעמים של המסתורית או של כל מטייל אחר בחברתנו. ובכן, בית-השימוש נקי ותרבותי מאוד (בבית-השימוש בנובוטל, בכניסה, פרושים מול משתנת הגברים שני הגיליונות הראשונים של העיתון קוסמופוליטן מאותו יום, כך שאתה יכול לרפרף על הכותרות תוך כדי הטלת מימיך, והמסתורית אומרת שאם יש למישהו בעיות בפרוסטטה והוא מתקשה בהשתנה, לפחות הוא מספיק לקרוא יותר בעיתון! ­– נוסח ראשון ב"אנחנו בירנטון 4": ואם יש לך בעיות בפרוסטטה ואתה מתקשה בהשתנה, לפחות אתה מספיק לקרוא יותר בעיתון!)

ואולם האטקרציה הנוגעת ללב במסדרון של בית שימוש הגברים בקומה התחתונה של קפה בטיס ביורק הן שלוש מראות ישנות וקצת סדוקות, שמשמשות עד היום לגברים תזכורת להסתדר ולהתכפתר בצאתם, ועל המראות – חמש מאות חתימות שרוטות בלבן על זכוכית – של טייסים בריטיים, קנדיים ואמריקאיים ששירתו בשדה-התעופה הצבאי ביורקשייר, ואשר לדברי ההסבר הנילווים לתצוגה הזו, מצאו בקומה התחתונה של בטיס מקום בילוי והרגשת בית בחופשותיהם הקצרות שבין גיחה לגיחה לאדמת גרמניה או מול מפציצי הלופטוואפה. יורק הופצצה פעמים אחדות במהלך המלחמה. לבד מהחתימות תלויים שם צילומים מאותה תקופה, וסמלים ומכתבים של הרא"פ, רויאל אייר פורס. וגם הסבר שחלק מהמוצגים המקוריים הועבר למוזיאון הצבא, ושמו במקומם רפליקות, אך לא הזיזו את המראות עצמן. הן שמורות להפליא ואיש לא מעלה בדעתו לפגום בהן או להוסיף עליהן את חריטתו כיום. יש גם תמונה של מכונית שעליה מתנוסס השם "בטיס" בביקור של חלוקת עוגות ושוקולד לחיילים בשדה. חתיכת היסטוריה מרגשת, כמו בסרטי המלחמה הבריטיים והאמריקאיים בשחור-לבן, שתיארו ותיעדו את טייסי הרא"פ, שעליהן אמר צ'רצ'יל בשעתו שמעולם לא היו רבים כל כך חייבים כל כך הרבה למעטים כל כך.

מסיימים את פרשת בטיס עם ההשתנוֹת, קופסת התה בשקית הנייר וברווז-העץ של המסתורית, וממשיכים בסיור. מגיעים למרכז מסחרי חדש-יחסית בקופרגאט, לא רחוק מקליפורד טאואר, הכול בתוך העיר המוקפת חומה. תור ארוך לפני מוזיאון הוויקינגים. מלא ילדים ובני-נוער, לא בשבילנו. מה עוד שכבר במוזיאון המדע והטבע בוואשינגטון למדתי שכמעט לא נשאר שום שריד ארכיאולוגי אמיתי מהוויקינגים. בסמוך יש עוד אתר מפורסם, בית פיירפקס, בית מהמאה השמונה עשרה בסגנון גיאורגיאני. שבעה פאונד לאיש כניסה. מחליטים לוותר. כבר ראינו מספיק רהיטים עתיקים בחיים, ומחר נבקר ביורק קאסל מיוזיאום, המוקדש לתיאור היסטורי של החיים ביורק במרוצת הדורות.

אני מתעקש לחזור לסיור המודרך באוטובוס, שאותו הפסקנו באמצע, כדי לשמוע פעם אחת את הכול. אוטובוס אחד, של  החברה האדומה, השמיע תקליט וירדנו ממנו. עתה אנחנו מצליחים להשחיל מבט, ליד הכניסה למלון הילטון, בטאואר סטריט, גם למוזיאון צבאי קטן המוקדש לקורותיהם של שני הרגימנטים של יורק. דה רויאל דרגון גארדס והרגימנט היורקשיירי של הנסיך מוולס, במשך מאות שנים, ואם אינני טועה הוא מסתיים בקורותיהם במלחמת העולם הראשונה. שעת הסגירה כבר קרובה ולכן מניח לנו הממונה להציץ בלי תשלום רק לעבר חלקו העליון של המוזיאון.

עולים שוב לאוטובוס המודרך שצבעו ירוק, ושומעים מפי מדריכה את סיפור המעשה של יורק ושעריה וחומותיה פעם נוספת. מה שמעניין הוא שעכשיו עוברים ליד רחוב הנקרא עד היום Jewberry והוא לרגלי החומה, מחוצה לה, לצד מזרח, ומתברר שכאן עמד הרובע של היהודים, שאחרי מה שקרה ב-1190 לא שבו למרכזיותם ולתפארתם הקודמת ביורק, ולאחר זמן גם גורשו היהודים לגמרי מאנגליה.

אני משתדל להקשיב מה תאמר המדריכה בסוף הסיור על קליפורד טאואר. ובכן, היא מאריכה בסיפור הריבית, מדברת על כך שרק ליהודים היה מותר לקחת ריבית, כי הדת הנוצרית אסרה זאת על הנוצרים, וכיצד שקעו אצילי העיר בחובות כבדים ליהודים, מדברת על המוֹבּ, ההמון, האספסוף, שהתנפל על היהודים, ועל האש שגרמה למותם. אף לא מילה אחת על מסעי הצלב, שיש לי רושם שרוב האנשים הרגילים כאן לא שמעו עליהם, אף לא מילה על החלטתם של היוצאים למסע הצלב להתחיל את המלחמה, הפרעות, השוד והרצח ביהודים המקומיים, ועל כך שהיהודים נקטו בצעד של ייאוש ומתוך חוסר ברירה. הכול מסתכם בריבית הגבוהה ובהתנפלות האספסוף. דוד גרוסמן היה ודאי נהנה לשמוע את ההסבר הזה, הממעיט באשמתם של רוצחי יהודים וגם מבין למניעים שלהם. אני לא כל כך נהנה לשמוע, ולפני שאנחנו יורדים אני מעיר למדריכה שאנחנו מישראל ויש לנו יחס מיוחד לסיפור הזה. היא אומרת שבאמת הרגישה שהאנגלית שלנו מיוחדת. והיא עצמה משמשמת גם כרברנד אנגליקני, אבל לא נכנסנו לפרטים ולא הארכתי בדברים איתה כי לא ניראה לי שיש טעם בכך. לאמיתו של דבר, מרוב חזרות על הסיפור של קליפורד טאואר, כבר קצת קשה לי להפריד בדיוק מה היא אמרה – ששונה ממה שכתוב ונאמר במקומות אחרים.

חוזרים ברגל למלון, שוב תועים קצת. עייפים מאוד. אני בכל זאת יורד מיד לשחות ומצליח לשחות לבד איזו חצי שעה עד שבאה משפחה עם ילדים קטנים, ואני מסתלק מיד לאחר שהם גומרים להשתמש בתאי-ההלבשה, וקופצים למים.

אנחנו מחליטים שמספיק הלכנו היום, כשמונה שעות, ומוטב לנו לאכול במלון במקום לצאת שוב לעיר. למסעדה קוראים גארדן בראסרי, והתפריט אמור להיות צרפתי. בשמונה וחצי אנחנו יורדים, ויוצא שיושבים, כמו בבוקר, ליד קיר הזכוכית החיצוני, ואני – פניי מול הבריכה. ומה אני רואה? שעת הלוליטות הגיעה. גם השמנה הקטנה, גם שתיים אחרות, כהות שיער, ומי מופיעה בסוף? – האחות הגדולה בת הארבע-עשרה, הג'ינג'ית בהירת העור ובעלת הפנים היפות, בבגד-ים שני חלקים תכלת-אפור וחזה צעיר ובטן שטוחה, ויורדת למים ועולה, יורדת ועולה ורצה ומשתובבת בבריכה, נוטפת, השיער האדום שלה רטוב. מה יש לומר, גם לאכול מרק בצל צרפתי מעולה עם באגט פריך וחמאה בצד, גם לראות את הלוליטות משתעשעות – זה כבר כמעט כמו מה שמוחמד הבטיח לשאהידים בגן-עדן. במנה העיקרית אנחנו מתחלקים, צלי ברווז ברוטב תפוזים עם ירקות מאודים. לא רע אם כי פחות מצטיין מהמרק הכהה, שהיה מלא טעמים של יין, ציר בשר מרוכז, בצל, גבינה וטוסטים קטנים של באגט מצופה גבינה. המסתורית לקחה יין ואני כוס קולה גדולה עם קרח. למרות שקר בחוץ, אני צמא רוב הזמן. כבר תשע וחצי בערב ואת הבריכה סוגרים בעשר. פותחים בשבע בבוקר. אני שואל את עצמי מדוע היא לא באה קודם, הלוליטה הג'ינג'ית, כאשר אני שחיתי בבריכה?

מאחר שאין למסעדה קרום בתולים, סליחה, קרם בְּרוּלֶה (שרוף) ואפילו לא סורבֶּה, אנחנו מוותרים על המנה האחרונה. כל הארוחה עולה עם הטיפ פחות מעשרים וחמישה פאונד, שזה לא נורא, אם כי לקחנו רק מנה עיקרית גדולה אחת. אפילו הביאו למסתורית צלחת נוספת עם התוספות של הירקות המאודים, וניגשו כל פעם לשאול אם האוכל טעים לנו. כולם צרפתים צעירים דוברי אנגלית בסיסית.

הולכים לישון מוקדם. יום עמוס היה.

יכולתי להוסיף כאן שבלילה חלמתי שהג'ינג'ית קופצת ערומה לקערית מרק הבצל ואני מלקק ממנה את רצועות הבצלים המבושלות ביין ואת כתמי הגבינה הצהובה שדבקו בעורה הצח, וגם מנגב אותו בשערותיה האדמוניות ובפרוסות באגט פריך, אבל מה לעשות, הייתי כל-כך עייף שלא חלמתי זאת.

*

6.4.03. יום ראשון. קם בבוקר לשחייה אחרונה ומצליח לשחות כארבעים דקות עד שהמקום נכבש על ידי משפחות מרובות ילדים שאינם מותירים אפשרות לשחות.

ארוחת הבוקר זהה לזו של אתמול. כמה טוב להאמין שאתה כמו הגמל, אוכל ושותה עבור היום כולו.

עלינו לפנות את החדר בשתים-עשרה בצהריים ואנחנו מעדיפים לעשות זאת כבר עכשיו ולאכסן את התיקים והפלַיֵר בשמירת החפצים למטה.

במעלית למטה, ובמבואה, הג'ינג'ית הקטנה היפהפייה יורדת עם אימה ועם חפצים למכונית. גם אתמול בבוקר הם יצאו במכונית, והיום כניראה הם עוזבים. אני מעיף בה מבטים אחרונים של ערגה. היא מתאימה לתיאור אפרת האדמונית ברומאן ההיסטורי שלי שאני אמור לכתוב כאן, שתחילתו בפרקי "אפרת" – ומן הסתם שוב לא אראה אותה לעולם. המסתורית אומרת שאני לא נורמאלי והיא יודעת שכל הסיפור על הצורך שלי כסופר להתבונן בנערות הצעירות אינו אלא תירוץ של חרמן קשיש.

זהו. לא נראה אותה עוד.

יוצאים ברגל לבקר במוזיאון המיבצר של יורק. בחרנו יום טוב שאין בו לימודים. אתמול ראינו גדודים של ילדים באים אליו בביקורים מאורגנים. הכניסה לא יקרה, בייחוד לקשישים, פחות מכרטיס אחד לפיירפקס האוז, שבעה פאונד לשנינו. המסלול הוא אחד, מה שמקל מאוד על ההתמצאות. המוזיאון ממש יוצא מן הכלל. הוא החל נאסף במחצית הראשונה של המאה העשרים על ידי רופא מקומי שביקש מכל מטופליו ומן האיכרים בסביבה להביא לו כל חפץ או מכשיר ישן, בבית, בחקלאות ובמלאכה, כמו גם בכל מקצוע וחנות, כדי לשמר את העבר. האוסף שלו שימש בסיס למוזיאון, שנפתח בשנת 1938 ומאז התרחב והלך תוך שהוא תופס גם את החלק המערבי של המיבצר, ששימש עד לפני כמה עשרות שנים בתור בית-סוהר לפושעים, ובכתליו התגורר גם הפושע המפורסם דיק טורפין, שהוצא להורג בתלייה. באחד העיקולים של התצוגה, המראה תאי אסירים כפי שהיו, עם החריטות המקוריות בקירות, אתה משלשל 20 פני וצופה בתיבה קטנה מוארת שבה עומד כומר וקורא תפילה בפני הנידון לתלייה, ואז נפתחת הרצפה למטה, והנידון נופל ומפרקתו נשברת. שעשוע אנגלי. אפשר גם תמורת אותו סכום לראות מכונית כיבוי-אש נכנסת, וכבאי מוריד בסולם ילדה מבית-קומות שדירותיו בוערות. אבל קודם הוא מעלה אותה. אחרת הצעצוע לא פועל.

אנחנו כמעט ראשונים, ומה שניראה לנו מלמעלה כרחוב בעיירה מלפני כמאה וחמישים שנה, ריק לגמרי, כאילו סגור סטרילי, מתברר מאוחר יותר כחלק מנתיב הסיור שלנו. מתחילים בדירות ובחדרים מרוהטים בסגנון אדוארדי וויקטוריאני, ואחר כך זוהי חגיגה של תצוגת עבר כאשר כל הפריטים הם אמיתיים. קופסאות, כלי-עבודה, תרופות, וכמובן שרק הדגמות של פלסטיק כאשר מדובר בדברי אוכל ולהבדיל, של חרא. בתוך התצוגה הכללית יש תערוכה על תולדות הניקיון האנושי, ויש בה פירוט של בתי-שימוש מתקופות שונות כולל ציבורי החרא מפלסטיק, והיא מגיעה עד מכשירי כביסה שעוד היו נהוגים בילדותנו, ומכשיר המַנְגָל, שהיה מגהץ סדינים וציפות.

אנחנו מבלים כשעתיים ביורק קאסל מיוזיאום ואני יושב לשתות כוס קולה ענקית במזנון הצופה אל קליפורד טאואר, ורואה שיירה של אופנוענים מקצועיים, לבושים היטב בשחורים ורכובים על כלי-רכב נוצצים ומרשימים, נכנסת לעיגול הגדול שבחזית המוזיאון. כאשר אנחנו יוצאים, הקבוצה עומדת לחילוץ אברים ומתברר שלפי הגיל הם קבוצת אופנוענים של בית-אבות, כמעט חציים נשים, רובם בשערות שיבה, גברים מזוקנים ושמנים מאוד, הנשים ניראות יותר ספורטיביות, הגיל הממוצע הוא בערך כשלנו רק שבעינינו הם ניראים קשישים הרבה יותר. כאילו יצאו מסרט של הארי פוטר. לא להאמין כמה שעות הברקה עבר כל אופנוע. כמו עדר סוסים אצילים וגאוותניים, כך ניראות המכונות הללו.

חוזרים ברגל למלון, לאורך הנהר פוס שרוחבו כעשרה מטר, אני משתין בבית-השימוש עם ה"אינדיפנדנס" מהיום במסגרת העץ תחת זכוכית על הקיר ממש מולי. לוקחים את החפצים ויוצאים במונית לתחנת הרכבת ושם מאכסנים אותם, במחיר לא זול של ארבעה פאונד ליחידה.

יוצאים קלים יותר והולכים למוזיאון הרכבת המפורסם, נשיונל ריילווי מיוזיאום, הנמצא מאחורי תחנת הרכבת, לצד מערב. בלימן רוד. לימן, שפסלו מתנוסס בכיכר בדרך מהתחנה למוזיאון, היה שנים רבות ראש העיר יורק, במאה ה-19, והיה גם ממנהליה של חברת הרכבות ומבוניה של תחנת הרכבת המפוארת.

הכניסה למוזיאון הרכבת חופשית. מרשימים בעיקר הם כמובן הקטרים, שכמותם ראינו לפני שנים במוזיאון הרכבת המפורסם בלוצרן. קטרי ענק, כמו ממותות, יצורים מעולם אחר. קטרי קיטור עם דוודים ענקיים. ומה שעוד מרשים הן הרכבות המלכותיות של המלכה ויקטוריה ושל קינג ג'ורג' השישי ואשתו, ששימשה עד לפני שנים לא רבות גם את אליזבת, המלכה הנוכחית. ברכבת הזו הוא עבר מעיר לעיר בימי מלחמת העולם השנייה לעודד את אזרחי ארצו. בהתחשב בעובדה שסבו, הנסיך אלברט, היה גרמני, הרי זה ראוי לציון מכל בחינה שהיא. ואני עדיין זוכר כיצד בילדותי, בשנת 1946 לערך, חגגנו בבית הספר בצופית את יום הולדתו של קינג ג'ורג' השישי, בנו הצעיר של קינג ג'ורג' החמישי, שעל שמו נקראים הרחובות בירושלים ובתל-אביב (מעניין שבפתח-תקווה לא הרגישו צורך לתת שם של רחוב למלך שצבאו שיחרר אותה מעול התורכים, גם לא לגנרל אלנבי, אבל גם לא מצאו לנכון להקצות רחוב נפרד על שם יהודה ראב, חורש התלם הראשון, חופר הבאר הראשונה ושומרה הראשון של המושבה).

אני מצטלם עם המלכה ויקטוריה, שיושבת, לבושת שחורים, עשרות שנים היא התאבלה על מותו של הנסיך אלברט, ואני מושיט לה את ידי.

כמו כדי להרבות שמחה בין הרציפים, שמושכים עשרות משפחות עם ילדים, שנהנים לעלות על הקטרים ולהציץ בקרונות, עומדים שני ליצנים אנגליים בסגנון קרקסי כאשר כל נושאי הסקצ'ים שלהם לקוחים מעולם הנסיעות ברכבת. חבילה שלא הגיעה. איחור בלוח הזמנים, וכל מיני תרועות ונפילות בליווי רעש של מצילתיים, כאשר בעוד האחד מדבר, רץ השני לפאתי הרציף, ליד הקרון המשמש כתפאורה, ומחליף בגדיו לזהות אחרת, וחוזר חלילה. המסתורית נעשית חסרת סבלנות. לדעתה אני בולט מדי בשטח וההצגה הזו מתאימה לילדים ולמפגרים וממילא קשה לי להבין את רוב דבריהם. אני בכל זאת נהנה מעצם ההומור של מופע הרחוב הזה, שנעשה בכל לב. שני השחקנים נותנים את כל נפשם, כישרונם וכוחם במופע שלהם, שניראה בהחלט כמו סצינה עשוייה היטב בקומדיה של ריי קוני.

בלב הרציפים יש מסעדה נחמדה של אוכל עממי כמו מזנון של רכבת עם כיסאות ושולחנות בסגנון קצת עתיק. מאחר שהשעה כבר שתיים בצהריים, אנחנו שוכחים את ארוחת-הבוקר הענקית ומתיישבים לאכול כדי שנוכל להחזיק מעמד עד הערב. צלי הבשר שלהם כבר נגמר ואני לוקח סטייק חזיר שעבר גם בישול או אפייה ברוטב פטריות, שמנת ורצועות שינקן חריפות. סטייק מעולה ולא שמן, וטעים מאוד. התוספת, תפוחי אדמה קטנים וירקות מאודים. כוס קולה גדולה. המסתורית לוקחת תפוח אדמה גדול עם סלט קולסלו, כרוב, גזר ומיונז, אלא שכאן הוסיפו לו גם גבינה צהובה מגורדת והתוצאה טעימה מאוד.

קמים מהארוחה, תוך שזוכים במהלכה לאינטרמצו של הופעת המשפחה הוולגרית מהרכבת שלשום, פני הילד כבר פחות מחוטטות אבעבועות אבל עדיין הוא מתגרד כל הזמן ורוטן. למרבה המזל הם נעלמים די מהר כלעומת שבאו.

ביציאה מתברר לנו כי משמאל יש עוד אולם ענק של קטרים וקרונות ואנחנו מציצים גם בו. אפיהם של כחמישה-עשר קטרים מסוגים שונים מרוכזים בחצי קשת ואף יותר מכך, כמעט עיגול שלם, כאילו באו לפגישה מכל הכיוונים, והמראה מרהיב. המסתורית מצלמת אותי. תענוג של ילד. כאשר רואים את הקטרים האימתניים עם קרונות הפחם שלהם מאחור והמראה המלכותי מלפנים, מבינים מדוע רוב הילדים רצו פעם "להיות נהג קטר" לכשיגדלו. כיום קטרי הדיזל והקטרים החשמליים, המתמזגים עם הרכבת לתולעת אחת, אינם מעוררים שום כבוד או תשומת-לב.

ממשיכים לטייל לתוך חומת העיר ושמאלה, חוצים את הגשר על האוֹז, לעבר גני המוזיאון, מיוזיאון גארדנס, ולעבר המוזיאון של יורקשייר.

בבניין גדול ועתיק, דו-קומתי, במורד הגן, לא רחוק מהנהר. מתקיים יריד של עבודות-יד. הכניסה חמישים פני כולל כוס קפה או תה. נכנסים. אנשים מאוד סימפאטיים מוכרים מעשי רקמה וקרמיקה שיצרו בעצמם. המסתורית קונה אצבע לשים עליה טבעות, עבודת-יד, אצל אישה נחמדה שמייצרת את הכלים הללו. שיהיה גם למתנה בשובנו ארצה.

יוצאים, עוברים על פני קירות צד אחד של כנסייה עתיקה, חרבה, הכול מרבד של דשא ופרחים ועצים שחלקם כבר פורח. זוג צעיר עם ילד קטן בלונדי נהדר וכלב לבן יושבים בדשא בצל קיר הכנסייה הגבוה והחרב. הנהר ניראה למטה. המסתורית מצלמת. לא פלא שהאנגלים היו משוגעים לציורי נוף. קודם השקיעו עבודת גינון ענקית באילופו של הנוף כדי שגם במציאות ייראו כל גן וכל שדרה כיצירת אמנות חיה, ואחר כך גם ציירו את הנופים המשגעים שיצרו כאילו הם ה"טבע", כמין אמנות בתוך אמנות, שאתה מפיק ממנה הנאה בלתי-רגילה כמו גם כשאני יושב כבר כאן באחוזת ירנטון וכותב את הדברים האלה ומול חלוני הדשא, העצים, החומה והשערים, והכול מטופח ומסודר וסימטרי, וכבר הגיע קרוב לשיא הפריחה של האביב, וכאילו הטבע נעשה יפה יותר כאשר מכניסים אותו למידות הרמוניות ותואמות, ושם לעיתים הוא גם מתפרע. וגם כאשר הם מציירים את הטבע עצמו, כמו אצל קונסטבל, נידמה לך שאלוהים סידר אותו נחמד, רומנטי, פאסטורלי, ולעיתים גם מאיים, כמו בעננים ובסערות ביבשה ובים, אבל תמיד נעים לעין.

במוזיאון מתקיימת תערוכה על הוויקינגים אבל אנחנו כבר עייפים ולמען האמת הם לא כל כך מעניינים אותנו, ומאחר שיש לנו עוד זמן עד לרכבת, אנחנו חוצים את רחוב המוזיאון ונכנסים שוב לרחובות הקטנים של העיר שבתוך החומה. ולאן מגיעים? שוב לבטיס. הפעם המסתורית משתמשת רק בשירותים שלה, ואני בוחן בשבע עיניים את הביצים שלה, לאחר שאתמול בערב קראתי בעלון הצבעוני שנתנו לנו הכול על אודות הביצולוגיה שלה. הם מרשים לצלם והמסתורית מצלמת בתוך החנות אותי ואת הביצים של בטיס. גם כן חווייה, של עכו"ם. במקום מצות ודגי קרפ לפסח, ביצי שוקולד לאיסתר. אפילו במרקס אנד ספנסר באוקספורד, שם אנחנו מבקרים למוחרת, אין זכר למזון יהודי כשר או של פסח, והכול בסימן האיסתר וביציו או ביצותיו.

ועדיין נישאר לנו זמן עד לרכבת, שעוברת את יורק ויוצאת בחמש עשרים ושמונה. מאחר שהמסתורית רצתה, מתחילת הביקור, "לטייל על החומה", אנחנו חוזרים במיוזיאום סטריט על הגשר הציורי, שהעמדות המבוצרות בשני קצותיו הפכו לחנויות קטנות, ומגיעים למקום של עלייה לחומה, הצופה לעבר תחנת הרכבת ופסלו של לימן. כל זמן שיש מעקה, העלייה בסדר, ואפילו עוברים גבוה מעל הכביש למטה, אבל כאשר מגיעים למסלול שבו שמאלה אין כלום, ורק מימין קיר החומה העליון לגעת בו, אפילו ללא מעקה ברזל פנימי, המסתורית ממצה את חוויית "אני רוצה לעשות טיול על החומות" ומבקשת לרדת לאחר שעשתה צילומים אחדים ואני מחזיק בה שלא תסתחרר, לדבריה, ותיפול. אנחנו נזכרים בסיפור על ורדה ויגאל אלחנני, כאשר טיילו על הקרחון בניו-זילנד, ויגאל התבדח ואמר שחשש להחזיק בידה של ורדה כדי שאם תחליק ותיפול, לא יאשימו אותו שעשה זאת בכוונה!

יורדים בזהירות, לאחר שמיצינו כל כך הרבה משכיות יורק במשך היומיים-נטו שהיו לנו בעיר המקסימה, לוקחים את החפצים מהשמירה, ועוד יושבים קרוב לשעה לחכות ל"בתולה" –Virgin של חמש עשרים ושמונה, העוברת את יורק בדרך לאוקספורד. זה מאוד מעניין לשבת ברציף ולהסתכל על תנועת הנוסעים הערה. כל הזמן באים ויוצאים. הרבה נוער עם תרמילים גדולים. הרבה מעשנים, בעיקר מעשנות, בעיקר בחורות. ותופעה נוספת, דמוגראפית ­– אף לא אישה אחת בהריון! שמתי לב לכך לפני שעה קלה, כאשר עמדנו ברחוב שבתוך החומה – שהנה עוברת בחורה צעירה ונאה למדיי, וביטנה הולכת לפניה! ולא הבנתי מדוע ההריון מושך את תשומת ליבי עד שעלה פתאום בדעתי שזוהי האישה ההרה הראשונה שאני רואה ברחוב אנגלי מאז בואנו לכאן לפני יותר מחודש ימים! – וזאת באביב, תקופה יפה ללידות!

כאשר רואים, בייחוד בלונדון, לא בפריפרייה, את הכמות הגדולה של הערבים ושל הפאקיסטאנים, הבנגלדשים וגם ההודים, את כיתות בתי-הספר הצועדות ברחוב ובמוזיאונים והן צבעוניות-למחצה ואפילו יותר, את המגישים והמגישות הרבים בטלוויזייה, שכמעט מחציתם שחומי-עור, אזיי מתברר שאנגליה עומדת בפני בעייה דמוגראפית אולי פחות קשה מאשר ישראל, מאחר שהמיעוטים שלה אינם חותרים תחתיה אלא מבקשים להשתלב בתרבות ובחברה, אבל אופייה של האנגליוּת ילך וישתנה, אם לא כבר השתנה. לא לחינם העבירו בימים אלה חוק שמאפשר לשלול נתינות בריטית ממי שמטיף נגד המדינה ופועל נגדה, ומיד הפעילו אותו על מטיף מוסלמי קיצוני קנאי ידוע בלונדון. אצלנו חוק כזה אולי קיים אולי לא, קשה לדעת, כי רוב החוקים שלנו אינם מקויימים כלל, אבל אילו ניסו לגרש מטיף ישראלי-ערבי מאלה, הקוראים בטלוויזיה שלנו להשמדת ישראל, היתה קמה צעקה נוראה שישראל חדלה להיות דמוקראטיה, ודוד גרוסמן היה ודאי כותב על כך מאמר נהדר ב"הארץ" ומשווה בו את שרון לקאליגולה!

חרף דאגותיה של המסתורית, הרכבת באה בזמן, מתברר אפילו כי למרות שהמקומות שלנו, המסומנים, לא היו יחד, כי נאמר לנו שהכול תפוס, הרי בקרון עצמו המקומות לא היו שמורים וכך ישבנו יחד, גבנו לנסיעה, בבירמינגהם התהפכנו והלאה כבר ישבנו כשפנינו לכיוון הנסיעה, ישנתי קצת בדרך, נעשה חשוך וכבר לא היה הרבה מה לראות, ובתשע ועשרים לערך הגענו לתחנת הרכבת של אוקספורד, צעדנו ברגל עם התיקים עד למקום האיסוף של המיניבוס של המרכז, מול מוזיאון האשמוליאן, ובעשר ורבע כבר היינו במיניבוס בדרך חזרה ל"ביתנו" כאן באחוזת  ירנטון.

היום התקיימה תחרות הסירות השנתית בין אוקספורד לקמברידג'. ברדיו מודיעים שאוקספורד ניצחה. קיבלנו חוזר לפני שבועיים שבו הציעו לבלות את היום על ספינה עם ארוחת צהריים תמורת כמה עשרות פאונד ולתמוך בקבוצה המסורתית שלנו. כמובן שגם אלמלא הנסיעה ליורק לא היינו עושים זאת. היום גם היה אמור להתקיים בלונדון הדו-שיח בין סופרים ישראליים לפלשתינאים, שאני סירבתי לקחת בו חלק מפני שהעניין ניראה לי מראש חסר תקווה, וחלק ממכונת התעמולה הפלשתינית, שזוכה כאן לאהדת האקטיביסטים המוסלמים ורודפי השלום אנשי השמאל האנגליים. להתווכח איתם זה כמו עם קומוניסט בשעתו (רבים מהם אכן השתייכו למסגרות מפלגתיות שמאליות קיצוניות), או כמו עם פאנאט דתי שלנו (אלא אם כן אתה מבין את אנשי החמאס והיית נוהג כמותם תחת הכיבוש, כמו שהבין אותם הסופר החשוב שלנו, שהִרצה כאן לאחרונה בשבוע הספר היהודי בלונדון).

אני שופת מיד במים רותחים שתי שקיות תה מתוך השמונים שבקופסה של בטיס, עם סוכר חום, בלי חלב, תה חזק וחריף שגורם לי, בהתקף של סנוביזם בריטי, לשכוח את הארל גריי ששתיתי שנים רבות, ולטעום מחדש את חוויית הימים שעשינו, שני קשישים יהודים – ביורק 2003.

סוף

* * *

נחמיה שטרסלר

האמת שלא כזה רע פה

ציטוט מעיתון "הארץ" 20.1.15

המשק הישראלי נמצא במשבר עמוק, אסון פקד אותו. המיתון מתקרב, העוני מעמיק, הפערים מתרחבים והיצוא בתהליך התמוטטות. זה מה שכתוב בעיתונים. זה מה שאומרים פוליטיקאים. אבל מה אפשר לעשות, והאמת שונה לחלוטין.

נתחיל עם המחירים. שנת 2014 הסתיימה באינפלציה שלילית של מינוס 0.2%. האינטרסנטים השונים תיארו זאת ככישלון, כסימן המבשר על מיתון ואבטלה, אבל האמת היא שמדובר בנתון מצוין, שמלמד על עלייה ברמת התחרות במשק. יצרני המזון נאלצו להוריד מחירים עקב הביקורת הציבורית, וגם מחירי הריהוט, ההנעלה וההלבשה ירדו. כמו כן המזל שיחק לטובתנו, כאשר מחירה של חבית נפט נחתך לחצי, מה שמאפשר את הורדת מחיר המים והחשמל. גם מחירי התקשורת והטלוויזיה הרב־ענפית הולכים ויורדים עקב הגברת התחרות – וזה רק לטובה.

אינפלציה אפסית טובה בעיקר לחלשים. שכרם לא נשחק. מה שיכלו לקנות בתחילת השנה, יוכלו לרכוש גם בסופה. מדובר במי שלא נהנים מתוספות שכר אוטומטיות, שמקבלים עובדי המדינה, עובדי חברת החשמל ועובדי הבנקים.

בכתבות סיכום השנה לא הופיעו גם כותרות הענק, המדווחות על כך שהסל של החמישון התחתון התייקר יותר מזה של החמישון העליון – כלומר, שוב דופקים את העניים. כי השנה קרה בדיוק ההיפך. הסל של החמישון התחתון הוזל ב-0.8%, והסל של החמישון העליון התייקר ב-0.2%, מה שמלמד על שיפור יחסי במצב העניים – וזה ממש לא מעניין.

לעומת זאת, היו כותרות שהודיעו, כי המדד הנמוך מבשר על מיתון וסכנת אבטלה. אבל מה לעשות וגם זה לא נכון. קצב הצמיחה אמנם לא מספיק גבוה, אבל 3.2% לשנה זה לא מיתון. זה היה קצב הצמיחה האמיתי ב-2014, כי צריך לנטרל מהחישובים את הרבעון השלישי, רבעון "צוק איתן". בנוסף, בחודשים האחרונים חל שיפור ביצוא ובייצור עקב פיחות השקל מול הדולר.

לכן, מי שמדבר על מיתון צפוי, חי בסרט. סרט פוליטי. אנו נמצאים עכשיו ברמת האבטלה הנמוכה ביותר זה שנות דור, 5.6% בלבד, וזאת כאשר רמת ההשתתפות בשוק העבודה עלתה באופן חד ל-65%, הרמה המקובלת באירופה. זה קרה עקב עלייה ניכרת בשיעורי התעסוקה בקרב גברים חרדים ונשים ערביות.

אז אולי, למצער, הפערים גדלו? אולי העשירים נעשו עשירים יותר והעניים עניים יותר – כמו שהתקשורת אוהבת לטעון תמיד, בכל מצב?

גם כאן שוד ושבר. דו"ח העוני האחרון מלמד על ירידה בממדי העוני לרמה של 18.6% מסך המשפחות, לעומת 20% לפני שנתיים, ולכן הוא נדחק לעמודים הפנימיים. השיפור נובע מעלייה במספר היוצאים לעבודה ומהעלייה בשכר של השכבות הנמוכות. לכן טוב שנחתם השבוע הסכם להעלאת שכר המינימום לרמה של 5,000 שקל בתוך שנתיים.

האינטרסנטים נוהגים לומר ש"הצמיחה לא מחלחלת למטה," אך האמת הפוכה. מדד ג'יני לאי שוויון, הן של ההכנסה הכלכלית והן של ההכנסה נטו, השתפר בשנים האחרונות, ואם נוסיף לכך את הירידה באבטלה, פירוש הדבר שהצמיחה מחלחלת למטה ועוד איך.

לכן ראוי, שבתעמולת הבחירות יאמרו המפלגות (והעיתונאים) קודם כל את האמת. אחר כך שיתווכחו על דרכים לשיפור המצב: איך חוזרים לצמיחה של 5% לשנה, איך מקטינים עוד את הפערים והעוני ואיך משפרים את איכות החיים באמצעות רפורמות.

אבל רגע, על מה אני מדבר? על אמת ורצינות? הצחקתי אתכם. הרי אנחנו ערב בחירות, וזו תקופת הפריחה של השקר הגדול ואחיזת העיניים.

* * *

אלי מייזליש

1. יש אנשים שטיפש היא מחמאה עבורם

[בעקבות 2 הטילים ברמת הגולן שחיסלו גנרל איראני]

דקה לאחר שנודע כי 2 טילים שנורו ממסוק או ממל"ט על שתי חבורות בנדיטים מהחיזבאללה ומאיראן ליד הגבול ברמת הגולן, החלה מהומת טיפשים בכל רשתות הטלוויזיה ושאר העומדים עם מעיל רוח בצפון עם מיקרופון ביד.

להלן ה'חדשות':

אולפן – [מגישה רבת פרצופים עם עווית בשפתיים]: "יש כבר ידיעה רשמית שישראל חיסלה את אנשי החיזבאללה?"

האיש עם הדובון ליד החרמון: " מה אומר לך יונית, קר כאן..."

אולפן – [משתתף בדיון אלוף מיל' זחוח פרצוף עם קרחת צהובה]: "זה ביבי שרצה לעשות פעולה לפני הבחירות... ככה הוא עושה תמיד לפני בחירות...."

ועד שהאולפן המתחרה הביא אלוף אחר עם משקפיים שגינה את האלוף הזחוח עם הקרחת הצהובה, פשטה הידיעה גם בלבנון והיה משם אישור ותמונות, והחלה מלחמת האולפנים:

"זה תהליך מורכב של מודיעין איכותי שהחל כבר לפני שנה וחצי..." אמר האלוף הממושקף, "זה תהליך רציני ארוך-ארוך של קבלת החלטות... וזה מורכב... ואין לזה שום קשר לבחירות. נקודה!"

הגיע תורו של האולפן השלישי. אולפן – [שני מגישים גבר ואישה והיא פונה אליו בהטיית חצי גוף עם דמעות]: "עכשיו האיראנים יתנקמו בנו ויפציצו את ישראל בטילים ארוכי טווח או יפציצו את השגרירות בארגנטינה – נכון?"

הגבר: "טיפשה. את השגרירות כבר הרסו לפני 20 שנה..."

והמעיל רוח בצפון מדווח: "שיירות על גבי שיירות של טנקים, נגמ"שים, תותחים, בתי חולים צבאיים, ג'יפים עם מקלעים, מטבחי שדה, כל האוגדות מהדרום בדרך לצפון בכביש 6 כל הצמתים בצפון חסומים מצומת אביבים ועד צומת אשדוד. לא רואים את סוף השיירה... מיליונים, מה אומר לך יונית, מיליונים של טנקים על הגבול. כולם ממתינים לססמה 'סדין צהוב'."

ומיד על הבוקר כל העיתונים עם התמונות; "מקורות זרים...." וכל השטויות המטופשות והרבה הרבה קשקשת בלתי פוסקת על: "ועכשיו תגיע הנקמה... אין לדעת היכן... אבל הם ינקמו... הם... הם..."

ואין סוף לקשקשת של האולפנים שפתחו שידור לשעת חרום והביאו מהבית את כל השדרים שהיו בחופשה עם תמונות קטנות שלהם על המסך שמשדרים עם מעילי רוח [קר...] – כאילו שש ארמדות עם מאות כלי שיט מכוונים טילים לחיפה... [יעני המשחתת המצרית 'אברהים איל אוול' קמה מתהום הנשייה ממבצע קדש], והמכ"ם בהר מירון מגלה שש מאות טייסות מסוג –  F-232  עם סמלים טורקיים עפים לחוף תל-אביב.

כל הטיפשים עברו עכשיו לגל אחר: לפתוח את כל המקלטים בקריית שמונה ובית שאן. מיד. לנקות את הזבל מאז מלחמת לבנון.

ואז – הגיע מחבל מטול כרם עם סכין ודקר על אוטובוס [קו 40] נהג ו-16 נוסעים ורץ רץ בתל אביב [לא ברמאללה ולא בשכם, בתל-אביב ואיש לא שם לו רגל?] ורק במקרה היתה מכונית של שירות בתי סוהר אז ירו לו ברגל. ברגל? כמה טיפשים היו שם? וכל מעילי הרוח חזרו לארון. וכל האולפנים: סכין... סכין... כאילו בסטה של אבטיחים.

הערת המחבר: ריחמתי עד עומק נשמתי על יהודים אלה, שאין להם מושג מה עושים עם השכל במוח. עד כמה שהבנתי הוא נפל להם.

ואם לא נזרוק לפח הזבל 'עיתונאים' אלה, נסבול מטיפשות ציבורית זו עד שיצאו לפנסייה.

2. בחירות 2015

אני מניח שמרבית הציבור שהולך לקלפי להצביע כבר יודע והחליט למי יצביע. הסקרים מנבאים כמעט תיקו בין העבודה לליכוד עם יתרון מנדט אחד לבוז'י וציפי. כל השאר מתנדנדים מנדט אחד למטה או למעלה – אבל המיספרים כמעט קבועים.

אנשי השמאל מתהדרים כמו אידיוטים כי יש להם מנדט [אחד, שעלול להיות גם למטה] וכבר מרכיבים ממשלה מפני שהנשיא בוודאי ובוודאי על אלף אחוז יזמין אותם תחילה. ועכשיו הם יתחילו כמו מקבצי נדבות מנדט פה ומנדט שם להגיע ל-61, כולל הערבים.

ואני שואל כאן אלוף מילואים ידוע ששמו ידלין: איך אינך מתבייש? איך? האם תשב יחד במפלגה אחת שיושב שם זוהיר בהלול, שהדעות שלו והאמירות שלו בשנים האחרונות אינן שונות מזו של חנין זועבי? אינך יודע?

או אפילו רק עם אותה מרב מיכאלי? יש לך בכלל שיג ושיח [לפי הופעותיך בפומבי בשנים האחרונות] עם הפרצוף הזה?

או עם פרצוף הבטטה איתן כבל? מי זה כבל? הוא יכול לנהל מכולת בראש העין?

ולא שאלת אף פעם למה הגברת הנכבדה ציפורה לבני קפצה כמו תיש בין שש מפלגות ועדיין לא נדע אם לא תמשיך – זו מדינאית או תיש?

ועם אלה תלך לקולנוע? לשתות קפה אפילו רק ב'ארומה' בכוס קרטון? אלה אנשים אלה או מוקיונים?

אדון פרץ אינו תיש אבל בוודאי ובוודאי הוא אלוף הארץ בקפיצה משולשת. וזה יהיה בר-השיח שלך ליד שולחן הממשלה? איתו תקבל החלטות? שלא לדבר על הרצוג שאין לו לפעמים מושג אם פתח-תקווה עדיין מושבה או עיר.

מפא"י שינתה פניה בעשורים האחרונים שלוש פעמים. אין שם כיום זכר לאישים כמו מנהיגי העבר שלה יגאל אלון יצחק רבין ויבדל"א הנשיא יצחק נבון. פשוט אין שם אף אחד. אפס. אפילו מופז סרב לה.

אני כשלעצמי ממתין לגמרי בשלווה לתוצאות ותהיינה כפי שתהיינה [ובתוכי אני מקווה כי ביבי ינצח ואם לא? רק לו יש את הסיכוי להציג לריבלין יותר מ-61 מנדטים], אבל לא אלמן ישראל. הציבור הרחב אינו טיפש כמו העיתונאים לעיל. הציבור יודע לקנות סחורה טובה. הסחורה שמציגה כיום מפלגת העבודה או בשמה המפוקפק "המחנה הציוני" [שעושה ממני לא ציוני] – היא סחורה רקובה ולא יעזור לה להניח מעל הריקבון תפוח אדום ונוצץ בשם ידלין זוטרא.

ועוד שתי מילים; דרעי וכחלון.

דרעי – מעולם לא ראיתי איש זה. אבל אם בגיל 26, ללא השכלה כללית החציף פנים לציבור והפך להיות "המנהל הכללי של משרד הפנים" [שבדרך כלל מנהלים אותו אנשים משכילים עם ניסיון רב שנים בעבודה ציבורית] – חוצפה זו מעידה על אישיותו הזחוחה כאילו הוא סגנו של הקדוש ברוך הוא [כל מילה שנייה שלו הוא נתלה בקב"ה]. ולא רק – לזרוק לרחוב את אלי ישי כמו כלב או לשטות בציבור כאילו מעולם לא הורשע בדין וישב בכלא – זאת חוצפה. מי שמצביע לאיש זה מעיד כי אינו שונה ממנו.   

כחלון – ישבתי איתו פעם במשרדו כחבר משלחת מסוימת. פעם וזהו. הנחתי לו על השולחן 'תזכיר' – בנושא X. עד היום אני ממתין למענה. עשר שנים לפני שהוא נולד כבר הצבעתי [אז] 'חרות' שהפכה לליכוד. ואותו כחלון, את כוס המים הראשונה לרווייה של הפוליטיקה שתה בבאר של תנועת החרות. שתה ושתה ושתה עד שנהיה שר. וככה אתה יורק לבאר? 'לסחוב' עכשיו ממנה לפחות 6 מנדטים? אין לך כבר מילה בלב, 'תודה' – אלא בושה? אני מצפה ממך שתחזיר את המנדטים – עכשיו.

* * *

אהוד בן עזר

בארץ עצלתיים

או

ספר האופטימיות

תל-אביב, 2000-1982

[לא הופיע מעולם בספר מודפס]

פרק שמיני

תעלולי דינה מקרית-שמונה. נאום שר האוצר

עגנון איש-גולדה שקלגרופר על

נפלאות העצלפלציה. סוד האנרגיה של המטאטבוט.

"תגיד לי, רני," שלף אבבטן מכיס מכנסיו הזרוקים על הדשא שני דפים מקומטים, "מה דעתך על הסיפור ששלחה לי קוראה בשם רותי?"

דינה השובבה

לביתי באה ילדה מקרית-שמונה בגלל הקטיושות. שמה דינה. משהגיעה אלי דינה האבתי אותה אהבה עזה אפילו שהיתה שובבה. אך יום אחד עבר תעלולה גבול. בלילה כאבה אוזנה של דינה מאוד והיא התאוננה בפני הוריי, הוריי לקחו אותה למגן-דוד-אדום שם אביהו לה טיפות מיוחדות. למחרת נסענו לבריכה. אימי אמרה לדינה שלא תיכנס מפני שאוזנה כואבת. דינה אמרה שהיא בכלל לא רוצה ללבוש בגד-ים. הלכנו לבריכה ושם התחילה דינה לבקש להיכנס למים. אז נתנו לה לשבת ולהסתכל בבריכה אך דינה קמה ממקום מושבה ונכנסה לבריכה עם בגדים. אימי כעסה עליה נורא אך לא אמרה כלום. דינה כבר חזרה לקרית-שמונה אך את תעלולה זה השאירה לי למזכרת, ועובדה – אני זוכרת אותו היום, אם לא הייתי זוכרת לא הייתי כותבת ת'סיפור. אני חושבת שאחרי שנפלו על תל-אביב הסקאדים, לא יביאו עוד פעם אלי את דינה השובבה.

רני היה גאה על כך שהסופר אבבטן מתייעץ איתו, ואמר: "הסיפור ככה-ככה אם רק יתקנו בו שגיאות כתיב ב'האבתי' ו'אביהו'. אבל מדוע צריך להדפיס סיפורים ומכתבים של 'קוראינו כותבים'? המדורים האלה משעממים. אני מעדיף מדור מחשבים או מדע וטכניקה או חיי יעל בר-זוהר או אורלי בן-גרטי או מירי בוהדנה או מיכל ינאי או – "

"גם לי נמאס לפעמים 'קוראינו כותבים'," אמר אבבטן ומבט של עצב עלה בעיניו הכחולות המימיות, "אבל הסיפור ייכנס. אני מוכרח לתת לפחות סיפור אחד מכל קורא, כי הכתבנים הם הקוראים הכי נאמנים. אם יחדלו לקוות ששמם יודפס, יפסיקו לקנות את 'המוסף התרבותי של ידיעות עצלתיים'!"

"מה אתה מסביר לי ומדבר איתי כמו עם גדול?" התמרמר רני כששמע את הדברים האלה, ודמעות חנקו בגרונו. "מה מעניין אותי אם יקראו את העיתון שלך או לא? קר לי. מתחיל להיות מאוחר. נמאס לי להיות אורח-כבוד. אתה חושב שתענוג גדול לשבת איתך יחף על הדשא הלח, בלי בגדים? לראות את הביצים השעירות שלך שמתנודדות כמו שק?! באמת נמאס לי. אני עייף. ילד זה לא חבר של סופר. ובחורף לא אוכלים גלידה וגם לא מתרחצים בבריכה פתוחה. אני רוצה כבר הביתה! לשבת מול הטלוויזיה ולשחק במחשב שלי, הביתה, הביתה – "

"בסדר!" נבהל אבבטן. "מה נעלבת פתאום? בוא נתלבש ונלך!"

אך רני רעד כולו ובכה ללא מעצור.

הפסקה

אפשר לנחש מדוע?

הוא פחד מנדודים המציץ?

לא.

בחד (סליחה, פחד) פגלל הקור, ושהוא ערום?

לא ולא.

מפני שהתגעגע הביתה, לאבא ולאימא?

לא ולא ולא.

פחד מפני המוות?

לא לא לא ולא, הרי רני כבר אמר שהוא לא ימות לעולם.

אתן רמז: הסיפור של רותי.

כן, רני מקנא. הוא שלח כבר שלושה סיפורים קצרים בלי שום שגיאת כתיב, מוקלדים במחשב, ולא פירסמו אותם, ואפילו לא ענו לו תשובה קצרה במדור 'לקוראינו'. איך אפשר לא להתרגז? שדווקא רותי תזכה שידפיסו את הסיפור שלה, כך סתם, למרות שיש בו שגיאות-כתיב! אז איך אפשר שלא לבכות ועוד כשאתה יושב ערום על הדשא בחורף ליד הבריכה הוורודה המצופה גלידה, בארץ עצלתיים, ובמקום אימא ואבא, יושב על ידך הסופר השמן אבבטן בן-עצל ופירורים של לחמנייה לו על הבטן!

המשך הסיפור האמיתי

לא רק רני רעד. כי הנה חלפו על פניהם בנקישת סנדלי-עקבים על המרצפת ובנדנודי-ירכיים שלוש יפהפיות-עצלתיים: אנבל ציצקי-תוחעס הדוגמנית הבלונדינית עם כלבה הקטן, קארין תוחעסצוצקי הפסנתרנית הג'ינג'ית עם כלבה הקטן, וניבה צביטותצקי הזמרת שחורת-השיער עם כלבה הקטן, שלושתן גם הן רועדות-כחולות מקור, והעור היפה והשמנמן שלהן נעשה חידודים-חידודים כעור-אווז, ורק לכלבים שלהן לא קר.

רק אבבטן לא חש בקור. הוא אפילו התלוצץ עם הגברות: "משתזפים, מה?"

לבסוף קם אבבטן והתלבש, וכמוהו נהג גם רני, שבלע דמעותיו. מצב-רוחו השתפר כאשר ביציאה מאולם-הכניסה הנהדר של הבריכה, הופיע לקראתם אדון עגנון איש-גולדה שקלגרופר, מנהל סניף בל"ע, בנק לאומי עצלתיים, ומגיש לו מתנה –

כרטיס חינמוגנטי שאפשר להוציא באמצעותו כמה עצלים שרוצים מהעצלתומט!

"מעתה," אמר לרני מר עגנון איש-גולדה שקלגרופר, "לא תצטרך לעבוד כי הבנק עובד בשבילך ועל חשבונך. תרצה כסף, תוציא מהעצלתומט כמה עצלים שאתה צריך, אבל אני ממליץ שתשקיע אותם במניות המצופים והגלידות, שגואה עכשיו פלאים בגלל שאישרו לנו מענק וניל ואבקת-חלב מארצות-הברית, או בהנפקת הפאקאקט סטארט-אפ פיוצ'ר או בתוכנית חיסכון להשכלה או בקופת-הגמל פ"פ אלפיים חמישים, פישויי פריצה, סליחה, פיצויי פרישה ללקוחות מנמנמים עד שנת אלפיים חמישים."

"תודה רבה," ענה רני. "אם יש הפתעות ומחלקים מתנות ופרסים, בטח שכדאי להשקיע. גם אימא אומרת כך לאבא. כל שבוע היא משקיעה בכרטיסי הגרלה."

"אדוני הצעיר, אתה נמצא בארץ העצלפלציה, שהיא הכלכלה הנכונה ביותר מכל ארצות-תבל! אנחנו מענישים מי שעובד ומפנקים מי שמשקיע!"

ובהעניקו לרני את תעודת ההשתתפות בתוכנית "יד לקשיש אלפיים וחמישים", נשק עגנון איש-גולדה שקלגרופר את מצחו של רני ואמר:

"אנשי עצלתיים היו הראשונים בעולם שנוכחו לדעת כי הכסף הולך ונעשה כה חסר-ערך עד שאין טעם לעבוד עבורו. כך הגענו למצב הנהדר של עצלפלציה, שהיא האינפלאציה של עצלי עצלתיים. כך אנחנו מטיבים עם העם! בלי כפייה, בלי פרוטקציה! כל אזרח רשאי לעשות מה שהוא רוצה! בתוך עשר שנים תהיה עבודתו היחידה של כל אזרח עצלתיים, אזרח חופשי, אזרח זקוף וגא – לפקח על מחשבים שיעבדו בשבילו. אנחנו ננצל את סוד האנרגיה של המטאטבוט של ידידתנו הדגולה, ידידת-אמת, הדימוקראטית, הגדולה, למרות שיש בינינו חילוקי-דיעות מדי פעם – נשיאת נסיכות-הקסם מרת צ'ירי פחה. מיטב מדענינו יחקרו ויגלו את הסוד העשוי לחולל מהפכה בעולם ולהחליף את מנועי-הסילון! אצלנו לא ישתרכו תורים ארוכים ליד תחנות הדלק כל פעם שמודיעים על עליית המחיר של חבית נפט גולמי! אבל, אחיי ואחיותיי, אצלנו איש לא יקבל שכר על תגליתו. אנחנו ניתקנו את הקשר בין עבודה לכסף. ראשונים בעולם עשינו זאת! בכבוד נהגנו! כבני-חורין! ואין שינאה, ואין מלחמת-אחים, והעצלים זורמים ברחובותינו כמים בחורף, כעלי-שלכת בסתיו! לכן שלום, שלום וכל טוב לך אדוני הצעיר רני, המשקיע בחוכמה בתוכנית 'יד לקשיש אלפיים וחמישים', ושלום לידידי הוותיק, הפוסר באבא עצל, המחנך את ילדינו על העקרונות שכסף עושים מכסף, עצלות היא תענוג, ועבודה נוצרה רק לטיפשים ולרשעים!"

רני ניגש עם אבבטן להוציא מהעצלתומט עצלים בכרטיס החינמוגנטי. שלושה ילדים עמדו ליד העצלתומט וציירו אותו. הם אמרו בנימוס:

"שלום הסופר אבבטן. המורה תמי קורקבני שלחה אותנו לצייר עצלתומט עם זין."

אבבטן הסמיק ומשום-מה שם מיד יד על מפשעתו.

"כפי שהסביר לך מר גרופץ שקולר," אמר אבבטן לרני בלי הנד עפעף, בצאתם לשדרות עצלתיים.

"מדוע אתה קורא לו גרופץ?"

"הוא לא נורמאלי. הוא זקוק לאישפוז. כשהיה ילד, מורה הורידה לו את התחתונים והרביצה על התוסיק לעיני הכיתה ומאז הוא זקוק כל כמה ימים לסטירות חזקות על התוסיק שלו, בייחוד לפני פיחות, שאז גם קושרים לו את הידיים, אחרת הוא לא נהנה מהחיים."

"אז איך מרשים לו להיות מנהל בנק?"

"רק מנהל בנק? הוא שר האוצר וסגן שר החינוך שלנו, הוא הממונה על תורת הממון."

"ומה זה – עגנון איש-גולדה?"

"נותנים לו שם חדש כל פעם שיוצאים עצלים חדשים בכסף נייר. לפני עשר שנים היה שמו הרצל איש-רוטשילד. אז כפי שהסביר לך מר גרופץ שקולר, הסוד של דודה צ'ירי הוא תקוות הכלכלה של עצלתיים. אם נצליח לייצר אצלנו את המטאטא-טיס שלה, שגרופץ קורא לו מטאטבוט, כמו מחשב-רובוט, נוכל להתחרות עם כל חברות-התעופה בעולם, ולייצא את המטאטבוטים לכל ארצות תבל. תאר לך – כל משפחה מחזיקה, במקום שתי מכוניות במוסך או מטוס פרטי בשדה-התעופה הקרוב או ספינת-טיול במרינה – רק שניים-שלושה מטאטבוטים במרפסת האחורית של המיטבח, ואם רוצים לקפוץ לבקר את הדוד באמריקה, או את השלג בחרמון, או את מזנון הקציצות הספוגות-שמן בצומת-אחים, או את מסעדת הדגים על חוף אילת – "

"אבל, לא יותר פשוט לבקש מדודה צ'ירי שתגלה איך היא מפעילה את המטאטא, ומה סוד הדלק הצפרדעו-שמיימי?"

"בטח ניסינו! אבל הכוח של  נסיכת-הקסם צ'ירי נובע מהיותה קוסמת. ברגע שהיא רוצה לעשות משהו טוב, לגלות לנו את נוסחת-הפלא, היא חדלה להיות קוסמת ושוכחת מיד את סוד האנרגיה. לכן יושבים מיטב מדעני עצלתיים שלוש שעות כל יום, עם הפסקת קפה עם קצפת של שעה באמצע, ומתאמצים לגלות את סוד-האנרגיה הצפרדעו-שמיימי שמפעיל את המטאטבוט! כדי שלא ישתרכו תורים ארוכים של בעלי מכוניות כל פעם שמודיעים על עליית מחירה של חבית הנפט הגולמי וזה," הנמיך אבבטן קולו לכדי לחישה, "הסוד הכמוס ביותר של ארץ עצלתיים, פרוייקט משותף עם ארצות-הברית, חשוב מפרוייקט טילי החץ המשופר, מיליארדים עצלים מושקעים בו. רק לך אני מגלה, רני, הישבע לי, בתור אורח-כבוד, בכל היקר והקדוש לך, כי מה שאגלה לך עתה לא תספר לאיש – גם אליי פנו המדענים. הם מנסים לגלות את סוד האנרגיה בעזרת לחשים, השבעות, קמיעות, קסמים וכפשים (זאת אומרת – כשפים). פנו אפילו לבאבא-בובה ולבאבא-ברוך ולבאבא-מחלוף, שאומרים שיודעים את הסוד של לעשות יש מאין וממלאים ממנו בקבוקים. וביקשו ממני, סופר ידוע שעליו, דרך הבטן, כתב המבקר ד"ר דודו בנזומניא שהוא, אני – 'סופר בעל משקל רב, רבמג במילים, פרס ישראל קטן עליו' – שאעזור בגילוי מילות הקסם של הנוסחה הסודית של דודה צ'ירי, מילים שמפעילות את... אוה," שב והגביר אבבטן קולו בשמחה, "הנה הגענו סוף-סוף למחבתו של אפרם קונסטנטין חביתותצקי!"

"סליחה, רבמג?" שאל רני.

"קוס-ם!"

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הערבי שדקר בסכין קצבים גדולה ופצע קשות נוסעים ישראליים באוטובוס "דן" ליד צומת "מעריב" בתל אביב, אתמול בבוקר – הוא עוד תזכורת לכך שהאינתיפאדה השנייה או השלישית מעולם לא הסתיימה – אבל כאן לפחות אנחנו לא זקוקים לחסדי זרים כדי להגן על קיומנו כיהודים, ולמשל – גם יהודי דתי יכול ללכת ברחוב ללא חשש של התאנות לו רק בגלל זיהויו כיהודי.

מצד שני, אולי צריך, ולא מהיום – לצאת לרחוב עם האקדח טעון (ברישיון, כמובן) – כדי שלא להימצא בידיים ריקות מול רוצח פלסטיני שרץ פתאום מולך – כמו במקרה הזה וברבים אחרים?

וכמובן שבברלין ובניו-יורק המצב יותר טוב וכדאי אולי לשקול לעבור לשם.

* גם אם התקיפה ביום ראשון בסוריה לא כוונה נגד הגנרל האיראני מוחמד עלי אללה-דאדי,  שנהרג, הנה יש בה משום סגירת חשבון, או על חשבון – רצח התובע הפדרלי היהודי בארגנטינה, אלברטו ניסמן, ביום ראשון האחרון, שקרוב לוודאי שיד האיראנים, ובני-בריתם בארגנטינה – היתה ברציחתו.

אלברטו ניסמן האשים בשבוע שעבר את הנשיאה כריסטינה פרננדס דה קירשנר בניסיון לטייח את חקירת הפיגוע הקשה ביותר שידעה המדינה, הפיגוע בבית הקהילה היהודית בבואנוס איירס ב-1994, והיה אמור אותו יום, אחר הצהריים, להופיע בפני הקונגרס בשימוע בדלתיים סגורות, על מנת להציג את האשמותיו נגד הנשיאה.

* יהודה דרורי: בשעתו, בחקירת השחיתויות של דרעי ובכירי ש"ס, דובר על סכומים של כמה מאות אלפי שקלים...

בחקירת השחיתויות של אולמרט דובר כבר על מאות אלפי דולרים...

בחקירת השחיתויות של פאינה וכנופיית "ישראל ביתנו" מדובר כבר על מיליוני שקלים...

בחקירת בנצי ליברמן, לנגנטל וקרדן מדובר בלמעלה מ-100 מיליון שקלים...

תראו איך הכלכלה מתקדמת...

תנחשו לאן אנחנו מתקדמים...

* הגיעה עונת השאמוטי, הוא המלך תפוז! – ואם אינכם מוצאים אותו בגודל טבעי, ומציגים לכם במקומו פרי הדר אחר גדול וחסר טעם – דעו לכם ששקיות הרשת המכילות תפוזי שאמוטי קטנים למיץ – הם יוצאים מן הכלל למאכל וגם זולים יותר!

* יואל נץ: שלום רב לך, אהוד! הפואמה של יוסי גמזו "על השחיתה" ריגשה אותי עד לעמקי נשמתי. כמה יפה שאת זעמו על השחיתות, על העוולות ועל מר-גורלם של החלכאים והנדכאים בארצנו הוא ביטא באמצעות הוויתור על חריזה בסופי השורות, אבל תוך הקפדה על נאמנות המשקל, שפע החריזה בתוך השורות ושפע משחקי לשון וירטואוזיים והֶרמזים לפסוקי התנ"ך ויצירות ספרות האחרות! נפלא, נפלא!

פירסומה בחב"ע של פואמה זו מאשר ומחזק את טענתך,  כי עיתונך פתוח גם לדעות שאינן סלחניות לתופעות של שחיתות לסוגיה – לאמור, שכך עושים כולם, או שזו דרכו של עולם; או שהכבישים מלאים מכוניות מפוארות, ושהנתב"ג מפוצץ ישראלים מטיילים בעולם – שעל כן, הטענות לקיומו של העוני אינן, כביכול, אלא המצאתם של השמאלנים... יישר כוחך!

* אהוד (על אותה פואמה, עם קבלתה לפרסום, שלחתי ליוסי): יוסי היקר, כאשר קוראים אותך כבר מתחשק לעבור לגור בסדום המקראית, שאנחנו אולי גרועים מיושביה.

שלך

אהוד

תשובת יוסי: אהוד יקירי, הרשה לי להזכיר לך את משלי פרק ג', פסוק י"ב: "כי את אשר יאהב יוכיח." ואת משלי פרק כ"ז, פסוק ו': "נאמנים פצעי אוהב."

 דווקא הפטריוטים המוכיחים בשער הם גדולי אוהבי המדינה הזאת ולא המה-יפית'ניק אמני העלמת-העין והטיוח.

קטונתי מגדלותם של נביאי ישראל, אך אני מניח כי היית נוזף גם בהם על שהטיחו אמיתות צורבות בפני אבות אבותינו...

אהוד: זו לא פעם ראשונה שאני סולד מדרכם של נביאי ישראל להוכיח את העם על חטאותיו – ולראות באשור, בבל ומצרים את שבט זעמו של אלוהים על חטאיו של עם ישראל! – שככה טימטמו אותנו בלימודי התנ"ך בבית הספר.

אמנם, אם להאמין לדברי הנביאים, אזיי אנחנו, בתקופתנו, יהודים הרבה יותר טובים ומוסריים משהיו אבות-אבותינו העבריים החטאים בתקופת המקרא [אף כי גם אבותינו אלה היו ממש צדיקים לעומת תועבות הגויים אשר סביבם, אלה הגויים בפי הנביאים כונו "שבט זעמו של אלוהים"] – אבל לשום אלוה או עם אין זכות לומר שלמדינות כמו סעודיה, למשל, או פרס-איראן – יש זכות קיום חרף השחיתות והרשע, ויש להן אפילו זכות להיות שבט זעמו של אלוהים על ישראל החטאה-כביכול, כמו בימי המקרא –  ואילו ישראל, אם ח"ו תתמוטט, זה יהיה בגלל רשעיה – כפי שיוסי גמזו מיטיב לתארם.

* אהוד יקר, שמת לב מי קיבל את פרס ראש הממשלה? – יוסי סוכרי, שבספרו "אמיליה ומלח הארץ" הוא מייחל שהמדינה תיחרב, שהחיילים יערקו ממנה, ושהתקשורת "השקרית" תישרף (עמ' 107).

אחת מן השתיים: או שהשופטים לא קראו את דברי הבלע של האיש, או שהם מסכימים עימו. האם יש אפשרות שלישית?

שלך,

משה גרנות

אהוד: כן, יש אפשרות שלישית. מודדים כמה ליטרים השתין הסופר על המדינה – ולפי הכמות מפריסים לו, וכגודל ההשתנה – גודל הפרס. ואם גם חירבן עלינו – אזיי הפרס גדול יותר, וכך גם הפרסום בחו"ל.

כי אצלנו יש, ובצדק – חופש ביטוי כמעט מוחלט, ואסור ולהתערב בתוכן היצירות. ראה תמיכתו הפומבית במודעה ב"הארץ" של המשורר נתן זך בתביעת אבו מאזן נגד ישראל בבית הדין הפלילי הבינלאומי. כלום אין זו סיבה נפלאה לצ'פר את זך בעוד כמה פרסים?   

מה לעשות, יש לנו סופרים, אנשי רוח ואקדמיה, וגם פוליטיקאים – אשר ככל שהם יותר מנוולים הם יותר מקובלים, וחלק מהם אולי פשוט יצא מדעתו, אבל לטובתו!

* בהמשך לביקורת שלנו על הרצח של הרקוויאם של מוצרט במוצ"ש האחרון בפילהרמונית – שכחנו לציין כי דקות אחדות לפני סיום ה"יצירה" המשופצת (ואנחנו בקהל טרם ידענו שהיא עומדת להסתיים) התמוטטה ונפלה ברעש רב אחת הנשים ששרו בשורה הראשונה של המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני, ונותרה שוכבת שם מוסתרת על רצפת הבמה, מאחורי הנגנים, כאשר אנשים אחדים גוהרים עליה.

היצירה והניצוח עליה נמשכו ותוך דקה-דקותיים היא הסתיימה כמתוכנן, ואז הקימו את הנופלת, וכשכף-ידה מסתירה את פיה, שאולי ניזוק, היא יצאה מן הבמה.

נראה לנו שזמרת המקהלה פשוט כבר לא יכלה לעמוד ברצח הפומבי של הרקוויאם של מוצרט, וזו אולי אחת הסיבות לכך שהתעלפה ונפלה.

* אומרים שחלק גדול מהעוני בישראל מצוי במשפחות החרדיות, שבהן הבעל לא עובד אלא "לומד". אז מהיכן המטוסים המלאים משפחות חרדיות הלוך ושוב בנתב"ג? מאיפה יש להן כל כך הרבה כסף למסעותיהן? – וגם השפעה, לגרום לחברת "אל על" שלא לטוס בשבתות ובחגים. הייתכן שיש כלכלה חרדית "שחורה", תרתי משמע – שבזכותה הציבור הזה מציג עצמו עני הרבה פחות מכפי מה שהוא באמת?

* המעמד שלנו בספרות הוא שלא היינו שייכים לדור שלנו וכבר אנחנו שייכים לדור הקודם.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,651 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-82 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל