גיליון מס' 1014

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' בשבט תשע"ה, 26 בינואר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הֶרְצֶל בִּיטוֹן יָקָר וְנִכְבָּד וְאַמִּיץ. // יהודה דרורי: הגודל לא קובע... // דרור אַידָר: הנאום הנכון במקום הנכון. [ציטוט]. // עמוס גלבוע: הערכה: איפוק איראני מול חיסול הגנרל. // משה כהן: הנדון: לשפר יחסים. // עדינה בר-אל: מבירא עמיקתא לאיגרא רמא ובחזרה, על הספר מאת פול גאליקו: "פרחים לגברת האריס". // מרדכי קידר: על סף רתיחה. [ציטוט]. // עוז אלמוג: דרושה שלווה כפרית. // שׂישׂי מאיר: שְׂרוּלִיק הַכֶּלֶב. // אוריה באר: אכזריות נאצית במלמדי. // אורי הייטנר: צרור הערות 25.1.15. // מנשה שאול: המבוך הלבנוני. [ציטוט]. // אריק כץ: מה זה שוחד פוליטי? // יוסי אחימאיר: עמירם בוקשפן ז"ל: הנסיך הז'בוטינסקאי. // אהוד בן עזר: מכתב למערכת "מוסף הארץ" מ-8.8.2003 שלא התפרסם – יופי של "שהידה". // יובל ברנדשטטר: ג'יבליה זה פה. [ציטוט]. // רביבה בן זאב: הקדימו לנו את פורים. // לכבוד הופעת השאמוטי, חורף 2015, בשווקינו – אהוד בן עזר: פרק מתוך הרומאן הנידח "המושבה שלי": הרצאת דודי על התפוז,  השושנה הפעורה של עדה-פרומנדה. // תקוה וינשטוק: 1. על כיסא גבוה, במסעדה בשוק. 2. יום השישי הקצר. 3. ראמים בשירות צבאי. // אהוד בן עזר: מכתב לרמי דיצני בשנת 2003, מתוך היומן. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הֶרְצֶל בִּיטוֹן יָקָר וְנִכְבָּד וְאַמִּיץ

הֶרְצֶל בִּיטוֹן יָּקָר וְנִכְבָּד וְאַמִּיץ

שֶהָיִיתָ מוֹפֵת לְכֻלָּנוּ

כְּאֶזְרָח שֶשּוּם אַקְט שֶל גְּבוּרָה לֹא הֶחְמִיץ

כְּשֶפִּגּוּעַ נִתְעָב טִלְטְלָנוּ, –

מֵאַחַר שֶשָּמַעְנוּ, הַשֶּבַח לָאֵל

וְלַצֶּוֶת שֶל "אִיכִילוֹב" יַחַד

שֶאַתָּה מִתְאוֹשֵש וְגוּפְךָ מְתַפְעֵל

אַט-לְאַט בְּהַרְמוֹנְיָה מֻצְלַחַת

עִם פִּלְאֵי הַטִּפּוּל הַכִּירוּרְגִי וְעִם

חָסְנְךָ הַטִּבְעִי, הַגֵּנֵטִי,

מִתְחַשֵּק לָנוּ, הֶרְצֶל יָקָר, לְהַטְעִים

שֶאֶצְלֵנוּ אַתָּה סֵמֶל אֵתִי

וּכְשֵם שֶכָּל בְּנֵי מִשְפָּחָה שֶלְּךָ שָם

סְבִיב מִטַּת אִשְפּוּזְךָ מְסֻבִּים עוֹד

כָּךְ אֵין סְפוֹר אֶזְרָחִים, בְּלִבָּם וְנַפְשָם

אֶת מֵיטַב תִּקְוָתָם מְלַבִּים עוֹד

שֶתַּחְלִים, תִּתְאוֹשֵש וְתִגְבַּר עַל הַכֹּל

בְּאוֹתָהּ נְחִישוּת הַמֻּנְהֶגֶת

בִּידֵי גֶּ'דַע כָּמוֹךָ וְשוּב לֹא תִסְבֹּל

וְתָשוּב לֶאֱחֹז כְּבָר בַּהֶגֶה.

כִּי כְּשֶאָנוּ יוֹם-יוֹם מְגַלִּים אֶת מִדַּת

נוֹכְלוּתָם שֶל בְּכִירִים בַּצַּמֶּרֶת

הַגּוֹרְפִים לְכִיסָם לֹא כַּדִּין וְכַדָּת

כַּסְפֵּי עַם בִּשְחִיתוּת מְצַמְרֶרֶת

וּכְשֶאָנוּ זוֹכְרִים כִּי כֻּלָּם נוֹתְנֵי טוֹן

וְיוֹשְבִים בְּעֶמְדוֹת אִיבֶּר-גִּיבֶּר

ויָדָם כָּאן עַל הֶגֶה סְפִינַת הַשִּלְטוֹן

(וּבִתְחוּם הַתַּקְצִיב –  עַל הַשִּיבֶּר)

אָז אֲנַחְנוּ בִּמְקוֹם לְקַטֵּר וְלִרְטֹן

מִתְאַוִּים כִּי יַחְזִיקוּ בַּהֶגֶה

נַהָגִים פְּשוּטֵי "עַמְךָ" כְּהֶרְצֶל בִּיטוֹן

אֲבָל לֹא רַק בְּ"דָן" וּבְ"אֶגֶד"

אֶלָּא גַם בְּמוֹשְבֵי-הַנַּהָג הַבְּכִירִים

שֶבָּהֶם אוֹטוֹבּוּס מִמְשָלֵנוּ

מִשְתּוֹקֵק כְּבָר לִידֵי נַהָגִים אֲחֵרִים

מִסּוּגְךָ, הֶרְצֶל, סוּג שֶעָלֵינוּ

מְקֻבָּל פִּי מִילְיוֹן מִן הַזַּן הַמָּצוּי

בַּבִּצָּה הַפּוֹלִיטִית שֶלָּנוּ

שֶאִם יֵש לָהּ פִּצּוּי זֶה רַק דְּרַיְבֶר רָצוּי

שֶכְּמוֹתְךָ, שֶמַּרְאֶה לְכֻלָּנוּ

אֵיךְ בִּמְקוֹם לִגְרֹף הוֹן צִבּוּרִי כְּשָלָל

הוּא אֶת דֶּלֶת הָרֶכֶב פּוֹתֵחַ

וּבִמְקוֹם עַל עַצְמוֹ הוּא חוֹשֵב עַל הַכְּלָל

וּמַצִּיל אֶת נוֹסְעָיו מִמַּטְבֵּחַ

כְּשֶגּוּפוֹ שוֹתֵת דָּם מִדְּקִירָה עֲמֻקָּה

שֶל חֶלְאַת הָאָדָם הַפָנָאטִי

כִּי תָמִיד, וּבִפְרָט בְּעִתּוֹת מְצוּקָה

הוּא אֶמְפַּתִּי, רָגִיש וְאִכְפַּתִּי.

וְלָכֵן, הֶרְצֶל בִּיטוֹן, כֻּלָּנוּ תְפִלָּה

שֶתַּחְלִים בִּשְלֵמוּת וּמַהֵר

כִּי נָתַתָּ לְעַם זֶה דֻגְמָה מְעֻלָה

וְכִי עַם זֶה בְּךָ מִתְפָּאֵר.

וְהָעָם הַזֶּה, הֶרְצֶל, הוּא תַחַת רָשְמוֹ

שֶל שִפּוּר בְּרִיאוּתְךָ, וְתֵדַע

שֶאָמַר כְּבָר הָאִיש שֶנִּקְרֵאתָ בִּשְמוֹ       

"אִם תִּרְצוּ – זוֹ אֵינָה אַגָּדָה..."

* * *

יהודה דרורי

הגודל לא קובע...

בכל המחקרים שנעשו בעולם הרחב מסתבר שגודל האיבר של הגבר אינו קובע לגבי יכולת התפקוד המיני או ההנאה שלו [ושל האישה שעימו...]

נכון שישנם בשטח ממד קטן יחסית, ממוצע או גדול, אבל כולם נהנים... ואילו הפרסטיז'ה של ה"גדולים" הינה בגדר פרופגנדה בלבד (שישנן נשים המאמינות בה) וללא כל אישור לתוצאה...

דומה המצב ליחסים בינלאומיים כיום – בהן לגודל המדינה אין קשר למעמדה, להישגיה או... לצרות שהיא מסוגלת לחולל.

אם ניקח כדוגמא את צפון קוריאה או את מדינת ישראל, נראה מדינות קטנות המושכות תשומת לב גדולה (כל אחת מסיבה אחרת כמובן...) אבל הן לבטח בכותרות יותר ממדינות הגדולות מהן בהרבה. כיום, מדינה של 30,000 תושבים יכולה להכריע את הכף בנושאים קריטיים בהצבעות באו"ם.

הקדמה זו באה להסביר, לאלו הרואים בנסיעת נתניהו לנאום בקונגרס בארה"ב – חוצפה של מדינה קטנה נגד מדינת ענק, דבר שעלול אולי להרגיז את האמריקאים ולגרום לנו נזק.

יש להזכיר כאן חמש עובדות יסוד הקשורות לנסיעת נתניהו:

מדינת ישראל, למרות שאינה גדולה במובן הגיאוגרפי והדמוגרפי – מהווה מרכז התעניינות עולמי בגלל הישגיה הביטחוניים, הכלכליים, המדעיים והטכנולוגים. אין לנו רגשי נחיתות לעמוד על דעתנו וביטחוננו בפני ארה"ב או כל מעצמה אחרת בעולם (ועמדנו בעבר איתן ובכבוד בעימות קשה עם ברית-המועצות).

כיום מדינת ישראל מאויימת בגלוי על-ידי איראן – הן במישור הטרוריסטי והן בפיתוח הגרעיני שלה. נזכיר שישראל כבר יזמה מספר פעילויות בנושא למרות התנגדותו של אובמה.

נראה כיום שאובמה מוכן לחתום עם איראן על הסכם פשרה גרוע בנושא הגרעין, מה שימשיך לסכן את ישראל (ואפילו את ארה"ב) – ולכן הקונגרס בארה"ב הזמין את נתניהו לשמוע חוות דעתו בנדון בהיותו מקובל כמומחה לנושא החימוש הגרעיני של אירן ובהיות מדינתו בסכנה קיומית..

אובמה כבר הזמין קודם לכן את הפייסן מלונדון (ראש הממשלה קמרון) לתת לו תמיכה בקונגרס לתוכנית הפשרה הגרעינית שלו עם איראן, (וכאמור, הזמנת נתניהו הינה מענה של הקונגרס לפעילות זו של אובמה).

הקונגרס הינו המשענת הבטוחה ביותר של ישראל בארה"ב ולכן לא יעלה על הדעת לסרב לבקשתו לבוא להסביר את המצב, בעוד שאובמה ידוע ביחסו החיובי יותר למדינות האיסלאם מאשר לישראל, וכאשר האינטרס של אובמה אינו בהכרח הגנה על ישראל...

אני לא בטוח שנתניהו ביקש להיפגש עם אובמה או עם קרי, אף שחוסר הנימוס שלהם בסירוב מראש עומד לדעתי נגדם... חשוב שנזכור שהבחירות בישראל הן גורם שולי בהשוואה לנזק שעלול להיגרם למדינת ישראל מהסכם גרעין רע עם איראן שייחתם על-ידי הנשיא אובמה. ולכן ההתנפלות הפוליטית כיום בארץ על נתניהו בנושא נסיעתו לנאום בארה"ב – זוהי למעשה תעמולה פוליטית נגד נתניהו.

למזלנו, מומחה מדיני ורהוט כמו נתניהו הוא זה שיוצא לנאום ולהסביר את המצב – ולא איזה פוליטיקאי קטן ממפלגה חסרת ניסיון ופרסטיז'ה שיגמגם את עמדתו באנגלית עילגת...

אהוד: ה"סקרים" שניבאו ל"מחנה הציוני" עדיפות בשני מנדטים לערך על הליכוד, הולכים ומתבדים. וכצפוי "המחנה הציוני", עם הנהגתו המגוחכת ושמו הלא-מוצלח – הולך ומידרדר, ואילו הליכוד בראשות נתניהו מתחזק.

ביקורו של נתניהו בקונגרס יחזק אותו עוד יותר, ואין ספק שבנושא הגרעין האיראני הצדק הוא עם נתניהו ולא עם הסכל אובמה, כפי שכבר הוכח עד כה בעמדתו בכל הנושאים באזורנו, ובייחוד בתמיכתו בהפלת מובאראכ ובהכרה המטומטמת שלו, בשם ה"דמוקרטיה" – בשלטון "האחים המוסלמים" במצרים.

לכן, חרף ההתגייסות הנואלת של חלק ניכר מהעיתונות הישראלית לטובת אובמה ונגד נתניהו ונגד האינטרסים הקיומיים של ישראל – אני אצביע עבור נתניהו בבחירות הקרובות.

הכותרות והמאמרים נגדנו ובעד אובמה ב"הארץ", ב"ידיעות אחרונות" וב"ניו יורק  טיימס" – רק יחזקו את החלטתי לתמוך בנתניהו – וזו לדעתי תהיה גם החלטתם של רבים מן המצביעים בישראל.

* * *

דרור אידר

הנאום הנכון במקום הנכון

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (25.1.2015)

תענוג. פשוט תענוג לראות את חבורת "רק לא ביבי" מזיעה ורוקעת ברגליה שזה לא בסדר שהזמינו את ראש המדינה היהודית לדבר מול בתי הנבחרים. למרבה הפליאה נתניהו הוזמן (לא נדחף) בידי שתי המפלגות (כן, גם הדמוקרטית). הנבחרים האמריקנים אינם מרוצים מצעדי הפייסנות של מימשל אובמה כלפי האיראנים. גם הדמוקרטים. השבוע גינה רוברט מננדז, הדמוקרט הבכיר בוועדת החוץ של הסנאט, את דברי אובמה ביחס לאיראנים ואמר שהם נשמעים כמגיעים "היישר מטהרן" (!).

 משום כך, כל מהלך שיכול להקשות על אובמה בצעדי הפייסנות שלו כלפי איראן הוא חיוני. ואכן מימשל אובאמה משתגע (ומפעיל את סוכניו בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית) ומכוון בליסטראות כלפי נתניהו. הם הרי עבדו קשה כדי לחתום על הסכם רע, כשאר כישלונותיהם המפוארים במזה"ת. בשבוע שעבר הצטרף נשיא תימן לחבורת הלשעברים של האמריקנים שעזרו נגד אל קעידה. ומי בא במקום? החות'ים, שלוחה איראנית ישירה, כמו החיזבאללה. נו, אז לאיראנים יש פרובינקיות בעיראק, סוריה, לבנון ותימן, ואם השמאל יקבל לידיו את המושכות בצירוף נשיא אמריקני כושל – נקבל שלוחה איראנית על הרי השומרון. גם האיחוד האירופי משתף פעולה עם המדיניות הצ'מברלינית הזאת, רק לא לקשר בין הטרור העולמי לאסלאם.

מול אלה עומד ראש ממשלה ישראלי מעצבן שחוזר כמו קאטו הזקן על כך שאיראן (והאסלאם הג'יהאדיסטי על גרורותיו) היא סכנה לא רק לישראל אלא לעולם החופשי כולו.

הבוחר האמריקני אמר את דברו בבחירות האחרונות: למעלה משש שנים אין בבית הלבן מנהיג לעולם החופשי. אז במקום שאין מנהיג, יעמוד נתניהו בבית הנבחרים ויאמר דברים ברורים לאמריקנים ובאמצעותם לעולם החופשי, לכל הפחות לאלה שלא כרעו לבעל התקשורת הליברלית ולמולך התקינות הפוליטית.

אגב, בכירים בממשל מבטיחים להעניש את נתניהו. ממש ההפך: דווקא ביקור כזה הוא סוג של הרתעה במידה שנתניהו ינצח בבחירות הקרובות. מול היחסים החורקים עם ממשל אובמה, יכול נתניהו להתנחם ולהיעזר ביחסים מצוינים חסרי תקדים עם שני בתי הנבחרים ועם דעת קהל אוהדת כלפיו בארה"ב, גם אם התומס פרידמנים בארה"ב וחסידיהם בישראל משתוללים בעוד תגובה פבלובית תורנית. תמשיכו כך, הציבור רואה ולומד.

באחד מאתרי החדשות מצאתי גולש אמריקני שכתב: "בעוד הבית הלבן מנסה להציל את כבודו, נתניהו מבקש להציל את ישראל (ואת העולם החופשי)".

* * *

אלי מייזליש

הקקפוניה של השמאל –

ולמה הוא משקשק ביצים בגלל נאום נתניהו?

נדמה כי מאז הקמת המדינה לא קם סקנדל אצל השמאל כלפי הימין בשביל נאום אחד. אפילו על נאומיו הטרחניים של בגין לא רגזו כל כך. אם יש משהו יפה של ישראלי בחו"ל, זה נאומיו של נתניהו. ומי שיגיד לי "לא נכון" – הוא סתם אידיוט.

לו הסנט היה יודע כי נתניהו הוא באמת סתם אידיוט וחוץ מאנגלית אמריקנית הוא לא יודע 2+2 – אלא אדם שבקי ברזי העולם כולו ובפרט של הציבוריות האמריקנית על כל גווניה וקולע לגביה על חוט השערה, איש לא היה מזמין אותו אפילו לכוס קפה בכוס קרטון. [מפליא היה לי לראות את הנשיא אובמה עובר מחדרו במסדרון הבית הלבן למשרד אחר ובידו כוס קפה מקרטון חום. מה קרה אין להם כבר סתם ספלים לקפה?]

נתניהו, שכבש את אולפני הטלוויזיה בארה"ב כבר לפני למעלה מ-30 שנה, כשהביא לראשונה לצופים אזהרה מפני הטרור הערבי-איסלמי יחד עם ספרו בעניין, אינו צריך שם סניגורים. הם יודעים היטב כי הוא כוכב טלוויזיה אמיתי ומצפצפים על השמאל בישראל, שסתם לא מפרגנים לו ולא בגלל שהוא אידיוט, אלא שהוא מלגלג על השמאל בקלילות.

אין זה סוד שאין לשמאל אף מתחרה לנתניהו בנושא זה. ולכן, ולמרות שהם אידיוטים גמורים, הם לא מוותרים ומראים לציבור כולו [גם לציבור שלהם היודע את האמת המרה הזו] עד לאיזה תהום עלובה הם יכולים לרדת ולשקוע שם בבוץ. כי מי יושיע אותם? מרב מיכאלי המתחזה לגאון מווילנה? מי? השדר הערבי מעכו זוהיר בהלול? מי? זה שציפי הכניסה אותו היום לרשימת הח"כי, המהר"ל מ'קדימה' רבי יואל חסון? הוא המשיח החדש של מפא"י? הוא?

השמאל דורש כי הטלוויזיות בארץ לא ישדרו במהדורת החדשות שמץ מנאומו ולא אף מחיאת כפיים. רק את הגינויים של הבית הלבן, שמאז נכנס שם אותו שחור, הביא איתו ימים שחורים לישראל בהתרפסותו העלובה כלפי הערבים.

וכי אותו שחור אינו יודע או מבין כי רק ישראל בולמת את ההשתלטות הערבית על האזור כולו? וכי אינו יודע כי אף ממשלה ערבית לא תעז לעולם לפתוח שוב במלחמה כאן אלא ורק ארגוני הטרור למיניהם שישראל בולמת או מחסלת מהאוויר?

עושי הקנוניה מהבית הלבן שם ושל שרידי מפא"י כאן, משקשקים ביצים מפחד נאום אחד שעלול לטרוף להם את הכלים; זה משם בשל היעדר תמיכה של הסנט בענייניו, ואלה מכאן מהחשש של תבוסה ביום הבחירות.

הנה הצד האמיתי של הקלף: ניצחון בפוקר [פול-אס] של נתניהו מחר, זה אצבע משולשת לשותי הקפה השחור בכוסות הקרטון בבית הלבן עם הנשיא השחור בראש השיירה שם, ושל שיכורי הניצחון שלא יהיה של הזוג המוזר: ציפי-בוז'י. בין שהנאום יעבור בשלום והן תחת צרחות מהבית הלבן, "המחנה הציוני" – המתהלל חוגר כמפתח יחטוף שבץ בין כה וכה. כי אם זה 'מחנה ציוני' כביכול, אני קיסר יפן רוכב על הסוס הלבן בטוקיו וכל העם משתחווה לי.

הערה לדב חנין; אינך מתבייש להיות אחרי חנין זועבי ברשימה הערבית? אינך רואה איך היא משתינה עליך?  או שככה יש ריח לבושם של 'מזרח תיכון חדש'.     

* * *

עמוס גלבוע

הערכה: איפוק איראני מול חיסול הגנרל

כהנחת עבודה ישראל צריכה לפעול כאילו איראן, וחיזבאללה עושה דברו, יגיבו כמשוגעים בכל מגוון היכולות שבידם על חיסול אנשיהם בצפון רמת הגולן. אבל, במישור ההערכתי  מסקנתי היא שאיראן תעדיף כנראה בשלב הנוכחי לגלות איפוק בשל שיקולים אסטרטגיים. היא תעביר את נושא הנקמה למגרה של "לטיפול מחר". מה עוד, שבסופו של דבר לא נהרג מנהיג מדינה או ארגון, ולא עלה לשמיים איש דת רם מעלה. נחכה ונראה.

מזה מספר לילות נודדת שנתי: איך זה ממשלת ישראל, וליתר דיוק נתניהו ויעלון, העזו להרוג גנרל איראני בסמוך לגבול ישראל ברמת הגולן, ועוד חודשיים לפני בחירות? מה הולך פה? איך זה העזה מדינת ישראל לחסל את בנו של עימאד מורניה זצ"ל, שעמד בראש המערכת של חיזבאללה לביצוע פעולות טרור מצפון רמת הגולן? איך עלה בדעתה של ישראל להתגרות בחיזבאללה לאחר שכמה ימים לפני כן הצהיר האדון נצראללה כי ארגונו יפעל נגד ישראל מרמת הגולן?

זה לא מצחיק , קראתי את הטיעון האווילי הזה בעיתון "הארץ", שחור  על גבי לבן. ברי לי כי אם מחר יצהיר נצראללה כי ארגונו חופר מנהרות לישובי הגדר בצפון, וישראל תאתר את אחת המנהרות, אזיי לפי היגיון "הארץ", תהיה זאת פעולת התגרות בלתי נסבלת של ישראל בחיזבאללה ובנצראללה אישית, ולבטח תבוא תגובת נקמה.

כן, ערך ההפרזה וההפלגה, בלוויית היסטריה, איפיינו את הפרשנויות אצל כמה כותבים. אחד מהם איים בתגובה איראנית הולמת של "מסע טרור". אחר אף הצדיק את גל הפיגועים שיבוא על לב ישראל או בריכוזים יהודים בחו"ל.

איני מזלזל ואיני מפחית מהסיכונים. הנחת העבודה (ואני מדגיש הנחת העבודה) של מדינת ישראל צריכה להיות שמדינת הטרור ושמה איראן, וארגון הטרור ששמו חיזבאללה – עלולים לבצע כל מיני דברים משוגעים על פי היכולות המגוונות שבידם. אבל, ההערכה עצמה, לדעתי. צריכה להיות הרבה יותר שקולה ורגועה.

להלן כמה שיקולים הצריכים לדעתי להנחות את האיראנים (והם אלו שיכתיבו לחיזבאללה מה לעשות ולא לעשות) לכיוון של איפוק:

האחד הוא המצוקה הכלכלית. היא זאת העומדת כיום בראש סדר העדיפויות שלהם והיא הכי דוחקת ולוחצת. היא  מחמירה נוכח הירידה הדרסטית במחירי הנפט והופכת את הצורך בהסרת הסנקציות לאינטרס האיראני החיוני ביותר עכשיו.

כמובן שישנו האינטרס החיוני בשימור כל היכולות הגרעיניות שבהן הושקע הון עתק. אבל, ויתור כזה או אחר בתחום הזה, אינו שקול מול הרווח העצום שבהסרת הסנקציות (בבת אחת או בתהליך הדרגתי קצר). את הרווח בהסרת הסנקציות ישיגו עכשיו, והתרומה המוחשית והפומבית לעם האיראני תהיה עכשיו, ואילו את מה שמוותרים עליו בתחום הגרעין ישיגו תוך כמה שנים. למה להזיק לכך ע"י מסע נקמה בישראל?

השני, הנשיא אובמה בא ואומר לאיראנים: אני המלאך המגן עליכם ולא אתן שהקונגרס שלי יטיל עליכם סנקציות על מנת ללחוץ עליכם. כלומר, נותן להם תעודת ביטוח. אז  למה בפעולה נמהרת, נניח נגד קהילה יהודית, לבוא ולשבש את כל תעודת הביטוח של אובמה במעשה טרור שרק יחזק את הקונגרס מולו?

השלישי, איראן וחיזבאללה נמצאים במאבק דמים, פיזי וכספי, להגנת משטרו של בשאר אסד. אם יעשו עכשיו משהו שתוצאותיו תהיינה קטלניות עבור ישראל, אין להם שום ביטחון מה תהיה תגובת ישראל. תגובה ישראלית חזקה ובעוצמה, תסבך אותם בכל הזירות.

רביעית, אנחנו תקפנו בשנים האחרונות שיירות נשק שאיראן העבירה לחיזבאללה דרך סוריה. האם האיראנים הגיבו? ובכלל, בראיה קצת שקולה: מה קרה? הרגו לוחמים ומפקדים של איראן וחיזבאללה שייעודם היה להרוג יהודים ותכנונם הוא ליצור מול ישראל חזית מלחמה חדשה! זה לא הגנרל האיראני הראשון שנהרג למען משטר האייתולות באיראן. לא מכבר נהרג  גנרל אחר בסמרה שבעיראק בלחימה לצד מליציות שיעיות נגד דאע"ש. ובכלל, לא נהרג כאן מנהיג מדיני או דתי (כמו עבאס מוסאווי ב-1992), ולא איזה שיח' דתי מכובד.

  האיראנים, ידועי הסבלנות, יעבירו לדעתי את הנושא למגרה המיועדת "לטיפול מחר". מה הם יתירו לחיזבאללה לעשות? בוודאי לא פעולות גדולות! וכמו שפתחתי: זאת הערכה, לא הנחת עבודה!

* * *

משה כהן

הנדון: לשפר יחסים

מכובדי,

ארה"ב היא ידידתנו הגדולה ועלינו לשקוד על שיפור היחסים איתה. עלינו לרצות את ממשל אובמה. כיצד עושים זאת? מתחילת דרכו שם חוסיין אובמה מטרה לעצמו לרצות את העולם המוסלמי. רק אתמול שמענו את שר החוץ האמריקני יוצא בנאום נרגש להגנת האסלאם, המואשם לא בצדק בארגון הטרור.

מה פתאום, אומר ג'ון קרי, האסלאם אינו מארגן טרור, אדרבה, הוא מתנגד לטרור. הבנתם את זה?

אז ברור מהי הדרך לרצות את באראכ חוסיין אובמה, ריצוי האסלאם. מה בסך הכול רוצים הערבים, להוריד את כל ההתנחלויות, לסגת לגבולות 1967 (בלי הסדרי ביטחון כמובן), לשחרר את האסירים ולהכיר במדינה פלסטינית ולהכיר בזכות השיבה של פליטי 1948.

זה הכול.

מה קשה כל כך, למה ביבי סתם מתעקש על הסדרי ביטחון? בוז'י הרצוג וציפי לבני כבר ישפרו את היחסים עם באראכ צ'יק צ'ק, הם פשוט ייענו לכול דרישותיו.

הצביעו בוז'י ותקבלו את באראכ יד ביד עם מחמוד עבאס שותפנו. ברוך בואך, חמאס מיודענו. כיפת ברזל דחוף!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

                         עדינה בר-אל

מבירא עמיקתא לאיגרא רמא ובחזרה

על הספר מאת פול גאליקו

"פרחים לגברת האריס"

מודן, מהדורת 1986

הסופר פול גאליקו נולד בניו-יורק ב-1897, חי שנים רבות באנגליה ונפטר ב-1976. אילו הוא היה חי עכשיו, הייתי מנסה בכל דרך להגיע אליו ולהביע את הערצתי. הספר "פרחים לגברת האריס" עורר את קנאתי. ממש ככה הייתי רוצה לכתוב. זהו בעצם ספרון בן 100 עמודים סך הכול. קראתי אותו בנשימה עצורה וכל הזמן חשתי "קנאת סופרים".

מסופר על עוזרת בית אנגלייה, גברת האריס, שמשרתת בבתי נשים עשירות. האישה ערירית, ויש לה חברה אחת בלבד, גם היא עוזרת בית. השתיים ממלאות בעת הצורך אחת את מקומה של השנייה בעבודתן. לעתים היתה גברת האריס מקבלת מבעלי הבית זרי פרחים נבולים, שאותם היתה מנסה להחיות. "מפעם לפעם, בפרט באביב, היתה קונה לעצמה זר קטן של פרחי אמנון ותמר, רקפת או כלנית. כל עוד היו לה פרחים, לא נהגה גברת האריס להתלונן יתר על המידה על החיים שהיו לה. [...] הבזקי צבע בוהקים אלה מילאו את ליבה שמחה, שימשו סיבה טובה לחזור הביתה ולקום מדי בוקר."

אולם פעם אחת ראתה באחד הבתים יופי מסוג אחר. היא פתחה את ארון הבגדים של ליידי דאנט לנקותו, "ולעיניה התגלו שתי שמלות התלויות בו. אחת היתה כפיסת שמיים, בצבע השמנת, בשנהב, תחרה ושיפון, והאחרת – כאשד של אטלס אדום וטאפט, מקושטת סרטים אדומים גדולים ופרח אדום ענקי. גברת האריס עמדה של כהלומת רעם: מימיה לא ראתה דבר כה יפה וכה מלהיב."

זה היה רגע ששינה את חייה. היא חשה רצון לפרוץ את שגרת חייה ולהשיג את משאת נפשה – שמלה מבית "דיור" הצרפתי. ופה מתחילה הדרך הארוכה להגשמת רצונה. היא חוסכת פרוטה לפרוטה כדי לנסוע לפריס, לבית האופנה של "דיור". התיאורים נפלאים. אפילו תהליך של הוצאת דרכון, הכובע שהיא בוחרת עם חברתה כדי להצטלם עבורו, הכול חיוני וכל כך מדויק וממצה, גורם לקורא להזדהות מלאה עם המתואר.

הסיפור הוא בעצם גם על שתי ערים – לונדון ופריס. בשתיהן הוא מתמקד במעוזי החברה הגבוהה, אשר אנשים עניים ופשוטים משרתים אותם, מניעים את גלגלי החיים הטובים של העשירים. כמו גברת האריס וחברתה, עוזרות הבית הלונדוניות, כך גם עובדי החנות המרכזית של בית האופנה "דיור" בפריס. עובדת שמתחככת כל היום בגבירות ההדורות וביפי השמלות, ואילו בביתה בעלה מובטל. עובד אחר שמאוהב בדוגמנית מפורסמת, ומנסה למלא את הפער בין חייו האפורים לאלו של נציגת חיי הזוהר.

הסופר מפליא לתאר אנשים ואירועים. הכניסה של גברת האריס אל החנות המפוארת, היחס השלילי שהיא מקבלת בתחילה, שינוי היחס עקב הזדהות המוכרת עם תחושותיה. הקורא פוסע עמה צעד צעד אל מה שנראה לעיתים כבלתי ניתן להשגה.

גברת האריס השיגה את שמלת החלומות שלה, חייה נמלאו אושר. אולם הסיום אינו של הפי אנד. השמלה, אבוי, ניזוקה עקב טוב ליבה של גברת האריס והתחשבותה באחרים. אבל החוויה השאירה בה את חותמה: "גברת האריס אימצה את השמלה אל חיקה הדל, חיבקה אותה בחוזקה כאילו היתה חיה ונושמת וטמנה את פניה בקפלי הבד הרך. דמעות זלגו מעיניה הערמומיות, הכחולות והקטנות, במורד תפוחי לחייה, אבל הפעם לא היו אלה דמעות צער." היא זכרה את כולם, "ועד אחרון העובדים האלמונים, התופרות, והגזרניות, ואת העיר שהעניקה לה זיכרון יקר, אוצר בלום של הבנה, ידידות ואהבה."

ולסיום, לאחרונה הזדמן לי לקרוא עוד ספר בנושא ממש זהה: אישה מן המעמד הנמוך שואפת להיחלץ מבור העוני וחוסר התוחלת בו היתה שרויה, ולהאיר את חייה בדומה למעמד העליון. זהו הספר "הנערה מהדואר" של שטפן צוויג, שנמצא בעיזבונו ויצא לאור לראשונה רק ב-1982. המהדורה העברית היא בהוצאת מודן ב-2013.

יש הבדל גדול באופן עיצוב העלילה מעצם הז'אנרים השונים בהם נכתבו. הראשון הוא נובלה, משהו בין סיפור קצר לרומן. יש בו דמות ראשית אחת, מעט דמויות משניות, והוא מתמקד באירוע מרכזי ומשמעותי אחד בחייה של הדמות. ואילו ספרו של שטפן צוויג הוא רומן "קלאסי". היריעה מתרחבת. לדמות הראשית נוספות דמויות משניות רבות, הסופר מתעכב בדרכו המעניינת בתיאורי רגשות, מחשבות, חפצים, מקומות. בשני הספרים מצליחה האישה למלא שאיפת חייה, להיחלץ מן ההווה המדכא, אך רגעי החסד שלה קצרים ביותר, והיא צוללת חזרה למצבה הקודם.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

מרדכי קידר

על סף רתיחה

בשבועות האחרונים מתקדמים במקביל מספר תהליכים המזינים ומגבירים זה את זה. הגעתם של התהליכים הללו לנקודת רתיחה עלולה להביא את האזור להתלקחות גדולה וקטלנית

התהליכים הללו הם:

* התחרות בין אלקאעידה ו"מדינת האיסלאם".

* התחדדות המאבק בין ג'בהת אלנוסרה הסונית וחיזבאללה השיעי.

* הניצחונות של תנועת החות'ים בתימן.

* זעם איסלאמי על המתרחש במצרים.

* המאבק בין קיצוני האיסלאם לשלטונות באירופה.

התחרות בין אלקאעידה ו"מדינת האיסלאם"

בזירה המיליטנטית הסונית מתנהל מאבק איתנים בין ארגונים המשתייכים רעיונית לאלקאעידה ובראשם ג'בהת אלנוסרה ובין "מדינת האיסלאם" המשתלטת על שטחים נרחבים בסוריה ובעיראק ומשליטה משטר שריעה בפרשנות המחמירה ביותר שלו על שטחים אלה.

במסגרת התחרות הגביר ארגון אלקאעידה את מתקפותיו על ממשלת תימן, הכשיל בדצמבר האחרון פעולת חילוץ אמריקנית בתימן שנועדה לחלץ שני בני ערובה, הודיע על אחריותו לרצח במערכת העיתון "שארלי הבדו" בפריז והכריז שהאחים קואשי – מבצעי הרצח בפריז – התאמנו במחנותיו בתימן.

הפעילות המוגברת של ארגון אלקאעידה נועדה להשיב לעצמו את ההילה והמוניטין כארגון המוביל את הג'יהאד נגד המערב, אחרי שבשנה האחרונה הצליחה "מדינת האיסלאם" לרכז את מירב תשומת הלב העולמית, הן בקרב תומכי הג'יהאד והן בקרב מתנגדיו וקורבנותיו. העובדה שברחבי העולם קמים אנשים וארגונים המביעים תמיכה בארגון "מדינת האיסלאם", מגבירה את המוטיבציה של לוחמי אלקאעידה להוכיח כי הם עדיין על המפה, וכי אי-אפשר להתייחס לארגונם ככזה שעבר מן העולם.

התחדדות המאבק בין ג'בהת אלנוסרה הסונית וחיזבאללה השיעי

בשבועות האחרונים מתגברת המלחמה בין משטר אסד וחיזבאללה השיעי מצד אחד לבין ג'בהת אלנוסרה הסונית מצד שני. ג'בהת אלנוסרה הצליחה להנחיל לחיזבאללה מספר תבוסות כואבות, הן בזירת החרמון והן ביכולת שהוכיחה לזחול לתוך עמק הבקאע הלבנוני, דרך העיר ערסאל. מצוקת חיזבאללה בשטח גרמה למשמרות המהפכה האיראניים לשלוח קצינים בדרג גבוה כדי לארגן את פעולות חיזבאללה ולשפר את ביצועיו.

הניצחונות של תנועת החות'ים בתימן

בתימן הצליחה מיליציית החות'ים השיעית להשתלט על הבירה צנעא ולהופיע כצד המנצח במאבק ארוך השנים שמנהלים החות'ים נגד המדינה. איראן עומדת מאחורי החות'ים, ואילו ארצות-הברית מסייעת לשלטון התימני, הן נגד אלקאעידה והן נגד החות'ים. ללא ספק, תימן מהווה שדה קרב שבו מצליחה איראן לכפות את האג'נדה שלה על אויביה, ובראשם סעודיה השכנה, הרואה בחות'ים איום ישיר על ביטחונה. לפני מיספר שנים בנתה סעודיה גדר לאורך גבולה עם תימן, כדי להרחיק הן את לוחמי אלקאעידה והן את לוחמי החות'ים.

זעם איסלאמי על המתרחש במצרים

במצרים מתנהל מאבק איתנים בין "האחים המוסלמים" – ארגון האם של כל ארגוני הג'יהאד הסוניים – לבין שלטונו של עבד אלפתאח אלסיסי. בעניין המאבק הזה, מחזיר א-סיסי את שלטונם של גמאל עבדול נאצר, סאדאת ומובארק, שכולם ניהלו נגד "האחים" מאבק עיקש ורווי דם. עד כה הצליח א-סיסי להדוף את "האחים" מהשלטון לכלא ומהרחוב לחו"ל ולבית הקברות, והצלחותיו מעלות את חמת מתנגדיו לגבהים. המאבק הוא על כל הקופה, ומתנהל גם בסיני בין הממשלה ובין מיליציית אנצאר בית אלמקדס, שהעבירה לאחרונה את נאמנותה מאלקאעידה ל"מדינת האיסלאם".

המאבק בין קיצוני האיסלאם והשלטונות באירופה

אירופה מהווה שדה קרב חדש יחסית, והשבועות האחרונים סימנו עלייה בדרגה, הן בפעילות הג'יהאדיסטית נגד הממשלות (בצרפת) והן בפעילות הממשלות נגד תאי הג'יהאדיסטים (בלגיה, גרמניה). הפעילות הג'יהאדיסטית באירופה מקבלת עידוד הן מאלקאעידה והן מ"מדינת האיסלאם" – הצדדים לתחרות שהוזכרו לעיל. אנשים שחזרו משדות הג'יהאד בסוריה, בעיראק ובלוב, אך לא רק הם, משתתפים במאבק המתחמם על דמותה של אירופה.

כל המאבקים הללו מחזקים זה את זה ומעודדים זה את זה, שכן קנאי האיסלאם רואים מה שמתרחש בזירה אחת ויוצאים לנקום את נקמת אללה בזירה האחרת. התדרדרות יכולה להביא להתנגשויות גדולות היקף ורבות משתתפים וחללים, בעיקר אם יצליחו ארגונים ומדינות למשוך את ישראל וארה"ב אל תוך הקלחת. כבר יש שמועות על כוחות קרקע מערביים שהחלו לאחרונה את פעילותם נגד "מדינת האיסלאם".

על ישראל להבין את התהליך המסוכן הממלא את אוויר המזרח התיכון באדי דלק שכל ניצוץ יכול להבעירם ועמם – את האזור כולו. פוטנציאל ההרס המשותף של כל הסכסוכים הללו גדול, והפיצוץ עלול לזעזע גם את אירופה ואולי אף לעבור לצד השני של האוקיאנוס האטלנטי, כשקנאי האיסלאם ייצאו מגדרם בשל המשבר העמוק המקיף את המזרח התיכון.

ההגירה האיסלאמית המאסיבית לאירופה הפכה יבשת זו לסניף של סכסוכי המזרח התיכון, ואירופה לא תהיה מחוסנת מצרות המזרח התיכון הרבות, המקיפות והעמוקות. גם ארה"ב אינה בכוכב אחר, ולכן גם אליה יהגרו צרות המזה"ת כמו שהיגרו לאירופה.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 322      

* * *

עוז אלמוג

דרושה שלווה כפרית

בעולם המעש-הפרטי רובנו משייטים על מי מנוחות. עובדים, מבלים, הרבה שמחים ומעט עצובים ובעיקר שומרים על אופטימיות זהירה. לעומת זאת, בעולם החדשותי הדרמה עזה, המציאות קשה והעתיד מלחיץ. העידכונים מכאן ומשם שוצפים למסכים. פצועים, הרוגים, חולי, אומללות ומצוקה. עוד לא הספקת לעכל טרגדיה אחת וכבר מפציעה הבאה.

ואם לא די בהווה, המומחים והחזאים משחירים לנו גם את העתיד. משהו רע תמיד צפוי להתרחש. שיטפונות, פקקים, וירוסים, מיתון כלכלי, פיגועי נקמה ועוד מרעין בישין. אין רגע בלי מועקה.

לפני שהעולם היה כפר, הכפריים היו די שלווים – כי הם לא ידעו הרבה, ובעיקר היו פחות מעודכנים. ידיעה על איזה סוס ששבר רגל או על קשיש שנפטר היתה שיא העידכון. היום, האסונות והאִיומים הווירטואליים שוטפים גלים גלים, והשלווה הכפרית מתפוגגת.

גם כאשר אנחנו יושבים על כוס קפה או בירה טובה, מהסמארטפון מבצבצת ידיעה רעה, ומיד עוד אחת. אתה הולך עם סירנה בכיס וצ'קלקה בראש, וזה עוד לפני שהזכרנו הטרדות והודעות מצוקה של חברים וקרובים. המצב היחיד שבו אפשר להתנתק מזרם התודעה הוא "מצב טיסה". אבל במטוסים המרווחים בין המושבים צרים ואין מנוחה.

כאשר לא ניתן לכבות את המסכים הפיתרון הוא עמעום (Mute) רגשי: רואים ושומעים, אבל מקטינים מעורבות. יש לתופעה הזאת השלכות חברתיות שליליות, אבל אולי אין ברירה. בעולם חדשותי כה סואן אנשים זקוקים למעט שלווה כפרית ישנה.

אהוד: אני מכיר אנשים שנמצאים רוב הזמן בחרדה בגלל "המצב" ואינם חדלים לצרוך חדשות כדי לפרנס את חרדותיהם. ואני מכיר אנשים שאם אין חדשות רעות על פיגועים ואסונות – הם מרגישים כאילו הם מתפוררים בוואקום ואין מולם איזו גדר שתחזיק אותם, או קיר – לבל יפלו.

* * *

שׂישׂי מאיר

שְׂרוּלִיק הַכֶּלֶב

אוׂמְרִים "חַיֵּי כֶּלֶב".

וְכִי מָה רַע בְּחַיָּיו?

שְׂרוּלִיק הַכֶּלֶב, לְמָשָל.

רׂב הַיּוׂם נָח אוׂ יָשֵן

חֲסַר דְּאָגָה.

אֲנַחְנוּ, בָּאֵי הַוִּיפָּאסָנָה, מִתְנוׂעֲעִים בְּשֶקֶט בַּחֶדֶר,

תּוׂפְסִים מָקוׂם לִישִיבָה מְאֻמֶּצֶת עַל הַשָּטִיחַ.

רֶגֶל אַחַת מְקֻפֶּלֶת לְאָחוׂר,

מַקְשִיבִים רַב קֶשֶב לְִדִבְרֵי הַנָּזִיר

לְבוּש הַגְּלִימָה הַכְּתֻמָּה,

כְּתֵפוׂ הָאַחַת חֲשוּפָה

 מִשּוּם מַה.

מְחַפְּשִים אוׂת וְסִימָן לְמָזוׂר

לְנַפְשֵנוּ אוׂ לְגוּפֵנוּ,

מִידֵי נְצִיגוׂ שֶל בּוּדְהָה.

שְׂרוּלִיק הַכֶּלֶב, דוׂמֶה

שֶמָצָא כְּבָר אֶת הַשַּלְוָה.

רׂב הַזְּמָן הוּא נָח אוׂ יָשֵן

חֲסַר דְּאָגָה.

לִפְרָקִים הוּא נֵעוׂר קַלּוׂת

וְנוׂבֵחַ אֶל מוּל שְתִיקָתֵנוּ הָרוׂעֶמֶת,

וְאָז הוּא נִרְדָם שוּב.

וַאֲנַחְנוּ מַמְשִיכִים לְהִתְרַכֵּז בַּשֶּקֶט,

הָרֶגֶל קְצָת נִרְדֶמֶת מֵהַיְּשִיבָה,

וַאֲנַחְנוּ קְצָת מְקַנְאִים בִּשְׂרוּלִיק

שֶיָּשֵן לוׂ כָּךְ, בְּשַלְוָה סְטוׂאִית.

* * *

אוריה באר

אכזריות נאצית במלמדי

כן, כבר כתבתי על כך פעם בגיליון המכתב העיתי. הפעם אוסיף ואכתוב, שכן בימים אלה ממש מלאו שבעים שנה לקרב הבליטה הידוע בארדנים שבבלגיה. היה זה הקרב הקשה האחרון  של בנות הברית במלחמת העולם השנייה, אם כי, גם לאחריו היו קרבות קשים. אך לא כמוהו. בקרב זה ניסה היטלר לשנות את תוצאות המלחמה, שכבר נטתה לרעת הגרמנים, ולהנחיל לאמריקנים מפלה ולגרום להם ולאגלים להגיע עימו לשביתת נשק כזו שתאפשר לו להפנות כוחות מזרחה, להמשך המלחמה מול הרוסים – האוייב הקשה יותר מבחינתו.

 בעיתוי מוצלח למדי, ותוך ניצול העייפות הרבה של החיילים האמריקאיים, שחשבו כבר על קץ המלחמה, וכי הם נחים כבר על זרי הדפנה, וכן ניצול מזג האוויר הגרוע, ריכזו הגרמנים כשלוש מאות וחמישים אלף חיילים, טנקים ומשוריינים ביערות העבותים של הארדנים, ופרצו  את הקווים האמריקאים הרופפים בארדנים ובלוכסמבורג.

לאחר כמה ימים מוצלחים, מבחינתם, התעשתו האמריקאים וגילו רוח קרב מרשימה. הם עצרו את הגרמנים ליד העיירה באסטון, שחייליה הנצורים סירבו להיכנע, הם שלחו את הגנרל פאטון, שביצע איגוף מזהיר עם חייליו והושיע את החיילים המוקפים, ואחר כך שיחק לטובתם מזג האוויר, שהשתנה לגמרי. השמיים התבהרו, וכאלף וחמש מאות מפציצים ומטוסי קרב וסיור – הפציצו ללא הרף, יום ולילה  את טורי השריון הגרמניים, הם הפכו לעפר ואפר כשמונה מאות טנקים ומשוריינים וגרמו אבדות כבדות לח"יר הגרמני.

היתר נסוגו ופנו לאחור, המפלה הגרמנית היתה שלמה, אך לא לפני שנגרמו להם כמאה אלף אבדות, כולל הרוגים, שבויים ונעדרים. גם לאמריקאים היה שיעור אבדות דומה. דומה, שהיתה זו המפלה הקשה ביותר שספג המודיעין האמריקני במלחמת העולם השנייה.

קרב הבליטה התפרסם גם בשל מעשי הזוועה שביצעו הנאצים, ובייחוד חטיבות ה-ס.ס. בתוכו, ללא רחמים, ותוך גלויי אכזריות נדירים, ממש כמו אנשי דאעש בימינו: כדור בראש בחיילים מסכנים שנכנעו, ללא רחמים, ועוד כדור כדי לוודא את המיתה. כך קרה ליד העיירה הקטנה מלמדי שבבלגיה. פלוגה שלמה של חיילים אמריקאיים, שמפקדם לא נזהר מספיק, הוצאה להורג. רק שלושה מהם הצליחו לברוח, ולספר לחבריהם על החווייה הנוראה שעברו.

לאחר המלחמה, נתפשו כתשעים חברי ס.ס. מחטיבתו של קולונל פייפר הנאצי, שפיקד על מעשי הזוועה. הם הועמדו למשפט צבאי, וארבעים ושישה מתוכם נשפטו למוות. היתר לתקופות מאסר ארוכות. העדויות נגדם היו ברורות וחד משמעיות. אלא שהצדקנות והמשפטנות האמריקאית המוגזמת, עשו את שלהם. לימים, בוטלו כל פסקי הדין של מוות, והנאשמים בילו תקופות מאסר של עד אחת עשרה שנים ושוחררו.

בעבר הרחוק, כמשפטן וכעורך דין עול ימים, קראתי רבות על משפטים אלה, אך עד היום אני מתקשה להבין כיצד לא הוצאו הרוצחים להורג, שהרי הגופות נתגלו בשלג, ולא הרקיבו. והיה ברור כיצד בוצעו הרציחות.

אל"מ פייפר עצמו לא ביקש סליחה. במקום זאת, הירבה לבקר בבארים בגרמניה ולהתהולל עד אחרי חצות לילה. או אז, נראה שכמה מאנשי הרסיסטנס הצרפתים, ואולי אמריקאים ותיקי מלחמה, החליטו לעשות מעשה. באחד הלילות הם העלו באש את ביתו של פייפר בצפון צרפת, באחת העיירות. גופתו החרוכה התגלתה בווילה שלו לאחר יומיים.  היה זה בקיץ שנת 1976.

לחובבי היסטוריה, מומלץ לבקר במוזיאון הצבאי הגדול בעיירה באסטון שבבלגיה, או בעיירה דיקירש בלוכסמבורג. אפשר לשלב זאת עם טיול בארדנים ובנוף הנהדר בבלגיה ובדוכסות לוכסמבורג.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 25.1.15

* בשבת מלאו יובל שנים למותו של וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השניה וגדול מנהיגי העולם במאה ה-20.

מורשת צ'רצ'יל היא חובתו של העולם החופשי להילחם ברֶשע המאיים עליו.

מורשת צ'רצ'יל היא מורשת מוסרית של אבחנה בין טוב ורע, בחירה בטוב ומלחמה ברע.

מורשת צ'רצ'יל היא שהדרך להיאבק ברע אינה פייסנות. פייסנות מתפרשת כחולשה המזמינה תוקפנות ולכן משמעותה האמתית היא כניעה.

האיום הגדול ביותר על האנושות, מאז מלחמת העולם השנייה, הוא הקנאות האסלאמית, ובראשה איראן. האיום הגדול ביותר מצד איראן, הוא הצטיידותה בנשק השמדה המונית.

אנו ניצבים בעיצומו של מו"מ בין העולם החופשי לאיראן על הסכם מינכן של המאה ה-21. הסיבה לכך, היא שבראש העולם החופשי ניצב צ'מברליין של המאה ה-21, דווקא כאשר כל כך נחוץ צ'רצ'יל של המאה ה-21.

כל מי שעתידו של העולם החופשי חשוב לו, מייחל לכישלון המו"מ בין ארה"ב לאיראן.

על ישראל לפעול בכל דרך מדינית כדי להשפיע על ארה"ב להימנע מן ההסכם.

* ולהלן תגובתו של צ'רצ'יל על ההסכם המתגבש בין ארה"ב לאיראן: "היה על בריטניה וצרפת לבחור בין מלחמה לחרפה. הן בחרו בחרפה. עכשיו תקבלנה מלחמה."

* ברק אובמה הגיע לנאום מצב האומה בפני בית הנבחרים כמנצח. ובדין. הוא קיבל כלכלה הרוסה, כשארה"ב מצויה במשבר העמוק ביותר מאז שנות השלושים של המאה שעברה. הוא הנהיג את ארה"ב ליציאה מן המשבר והקיפאון ולעלייה על דרך של צמיחה כלכלית, צמצום הגרעון ולראשונה בתולדות ארה"ב – עצמאות אנרגטית.

הוא עשוי היה להיות נשיא גדול, אלמלא כישלונו החרוץ במדיניות החוץ, שדירדרה את מעמדה הבינלאומי של ארה"ב לשפל חסר תקדים. נשיא ארה"ב הוא מנהיג העולם החופשי, והוא פגע קשות בשלום העולם במדיניותו הפייסנית והרופסת כלפי הקנאות האסלאמית בכלל וכלפי איראן בפרט. יחסו למהפכות במצרים מבטא את הכשל הבסיסי של דרכו. גישתו היתה משפטנית פורמליסטית, המנותקת לחלוטין מן המציאות. הוא ראה התנגדות המונית לנשיא דיקטטור, ותמך בהמונים, בשם הדמוקרטיה. כאשר "האחים המוסלמים" אויבי הדמוקרטיה, אויבי העולם החופשי, אויבי ארה"ב, האויבים של ערכי החירות – ניצחו, הוא התייחס אליהם כאל מפלגה נורמטיבית ולגיטימית שניצחה בבחירות דמוקרטית. כש"האחים המוסלמים" הודחו בידי א-סיסי, הוא התייחס לכך כאל הפיכה צבאית שהפילה ממשל שנבחר במדינה דמוקרטית. הוא גילה חוסר בקיאות וחוסר הבנה קיצוניים והיעדר יכולת להבחין בין טוב לרע. הוא פגע בידידי ארה"ב ותמך באויבי ארה"ב, וכלל לא הבין זאת. הוא גרם לידידותיה של ארה"ב במזה"ת לאבד את אמונן בארה"ב ולפנות לרוסיה של פוטין.

בפייסנותו כלפי איראן, בירת הקנאות האסלאמית, שעיקר מעייניה מופנים להפיכתה למעצמה ג'יהאדיסטית גרעינית, הוא פוגע בשלום העולם, בשלום ארה"ב ובביטחונה של ישראל, הידידה הקרובה ביותר של ארה"ב.

ואף על פי כן, יש לו עוד שנתיים לתקן את דרכו, ולהפוך מצ'מברליין לצ'רצ'יל.

* ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הוזמן לשאת דברים בפני הקונגרס האמריקאי, בנושא הגרעין האיראני. אני מדגיש את המילים "ראש ממשלת ישראל", כי גם לפני הבחירות אין הוא ראש ממשלת הליכוד, אלא ראש ממשלת ישראל. לצד הדיבורים על צונאמי מדיני, על כך שאיש לא יתקשר לנתניהו לטלפון האדום, השבוע התארחו בארץ ראש ממשלת יפן ושר החוץ הקנדי ורוה"מ הוזמן לנאום בפני הקונגרס. כל ישראלי אמור להיות מרוצה מכך, הרי זה אינטרס לאומי, לא מפלגתי. הרי נתניהו יוצא בשליחות לאומית חשובה מאוד – להביא את דברה של ישראל באחד הנושאים החיוניים ביותר לביטחון ישראל, סיכול התחמשותה של איראן בנשק השמדה המוני.

אז מה זו החמיצות הזו, דוגמת הכותרת הראשית ב"הארץ": "הרפובליקאים בשירות נתניהו".

* מה יותר נמוך? הקמפיין העלוב נגד שליחותו הלאומית של נתניהו לארה"ב, לפעול לסיכול הסכם כניעה לאיראן בנושא הגרעין, או הקמפיין העלוב נגד שליחותו הלאומית של נתניהו לצרפת לקרוא ליהדות צרפת לחזור הביתה ולהזעיק את העולם החופשי נגד הטרור האיסלמי? שני גילויים מכוערים ונפסדים של פוליטיקאיוּת עסקנית קטנה ועלובה, המעמידה את האינטרס המפלגתי הצר מעל האינטרס הלאומי.

* למה איני חושב שצריך לפטר את ראש המוסד, שהודיע לממשל האמריקאי שהמוסד מתנגד לסנקציות נוספות על איראן?

כי העובדה שבאיזה אתר מישהו כתב משהו ו-ynet המגויס עשה מזה מטעמים, לא הופכת שמועה למידע.

* ההפגנה הראשונה שבה השתתפתי, כילד בן 11, המעורה מאוד בפוליטיקה, היתה הפגנה של תנועות המחאה למען התפטרותה של ממשלת גולדה, בעקבות מסקנות ועדת אגרנט, אף שמסקנות הוועדה זיכו אותה ולא חייבו אותה לעשות כן.

ההפגנה התקיימה בגן הוורדים, מול הכנסת, ב-10 באפריל 1974. באותו לילה הודיעה גולדה על החלטתה להתפטר ולמחרת הגישה את התפטרותה לנשיא המדינה. זה היה בזכותי, כמובן.

גם היום, וכבר חלפו מאז חודשיים שלושה, דעתי בנדון נותרה כשהיתה. נכון, גולדה לא היתה ראש אמ"ן. הכשל המודיעיני לא היה שלה. ההערכה השגויה לא היתה שלה. כל מומחי הביטחון והמודיעין קיבלו את הערכת אמ"ן, והיא קיבלה את עמדתם (בניגוד לאינטואיציה שלה). למה היה עליה להתפטר? כי היא ראש הממשלה והיא נושאת באחריות. אזרחי ישראל לא בחרו את ראש אמ"ן. הם בחרו בה להנהיג, והיא נושאת באחריות על ההצלחות והכישלונות. כאשר היא בוחרת לקבל את עמדת המודיעין, מרגע זה אין זו עמדת המודיעין, אלא העמדה שלה, לכל דבר ועניין.

אם ראש המוסד חולק על דעתו של ראש הממשלה בנושא הסנקציות על איראן, זו זכותו המלאה וחובתו להביע את דעתו בפורומים סגורים. אולם עמדת ישראל היא הכרעתו של ראש הממשלה שאזרחי ישראל בחרו. וכאשר ראש המוסד נפגש עם מקביליו האמריקאים, עליו לייצג את עמדת ישראל ללא כחל וסרק. אם נהג אחת, זהו פוטש, ואין הוא ראוי להישאר בתפקידו אפילו שעה אחת נוספת. אבל אני משוכנע שהוא לא עשה כן, שאלו הדלפות שווא.

* כשאני קורא את תגובות הפוליטיקאים על הפיגוע בת"א, מראש הממשלה, דרך ראש האופוזיציה ונציגי המפלגות, את כל תשפוכת הדמגוגיה הזאת והריקוד על הדם, אני מתפלל שהבחירות האלה תסתיימנה כבר. אי אפשר לקצר את העונש? אולי לנכות לנו שליש על התנהגות טובה?

* בְּנִי החייל הוקפץ להגנ"ש בנחל עוז, ובשבת ביקרנו אותו. נחל עוז קיבוץ יפהפה, טובל בירק, מטופח מאוד. מניסיוני ההתיישבותי אני יודע, שקיימת רמה גבוהה של הלימה בין המראה החיצוני של יישוב לבין עוצמתה של הקהילה וחוסנה. היה משמח מאוד לראות זאת.

אבל... צובט הלב להיווכח בחוסר הנורמליות של החיים שם. גן הילדים מוקף בחומה בגובה של כ-4 מטרים מכל עבריו. לאורך השבילים מפוזרות מיגוניות רבות. גם כאן רואים את האכפתיות והטיפוח הקהילתיים. החומה סביב הגן וחלק מן המיגוניות צבועות בציורי קיר קהילתיים מקסימים. בעבור ילד בגן יש הבדל משמעותי בין להיות מוקף בחומה אפורה, או בחומה עליה מצוירות חיות מספר הג'ונגל. אבל ילדים אינם צריכים לגדול מאחורי חומות ובין מיגוניות. מדינה אינה יכולה להשלים עם מציאות כזאת.

אני קורא ושומע את כל המקטרגים על כך שישראל מימשה את זכותה להגנה עצמית, להגנה על חיי ילדיה מפני פושעי המלחמה שמעבר לגבול. האם התובעת בנסודה מבית הדין בהאג ונתן זך היו מוכנים לגדל את ילדיהם בתופת הזאת? היטיב להגדיר את התופעה הזאת משה דיין: "שגרירי הצביעות המתנכלת הקוראים לנו להניח נשקנו."

את הדברים הללו אמר דיין בנחל עוז, לפני 59 שנים, והם אקטואליים ונכונים היום בדיוק כפי שהיו אז.

נחל עוז עלה על הקרקע כהיאחזות הנח"ל הראשונה ב-1951, כדי ליישב את הגבול הפרוץ עם עזה. הוא היה הראשון במפעל הציוני הגדול של היאחזויות נח"ל, שרובן אוזרחו והיו לקיבוצים ומושבים, שעיצבו את גבולה של מדינת ישראל.

מהקמתו ועד מלחמת ששת הימים נחל עוז היה יישוב ספר. עד מלחמת סיני (1956) הוא סבל ממצוקה ביטחונית קשה ביותר. ב-1956, ביום בו נערכה בקיבוץ חתונה כפולה, של שני זוגות מחלוצי הקיבוץ, נרצח מא"ז היישוב רועי רוטברג. מלחמת ששת הימים הרחיקה את הגבול. החל בשנת 2000, עם פרוץ מתקפת הטרור הפלשתינאית בעקבות דחיית הצעתו של ברק לנסיגה מלאה בקמפ-דיוויד, היישוב ככל יישובי "עוטף עזה" הפך יעד לירי יומיומי של טילים ופצמ"רים במשך 14 שנים; 14 שנות פשע מתמשך נגד האנושות. עם עקירת גוש קטיף והנסיגה המלאה מרצועת עזה חזר נחל עוז להיות יישוב ספר וטרור הטילים והפצמ"רים התעצם והפך את החיים ביישוב לגיהינום. במלחמת "צוק איתן" נהרג הילד דניאל טרגרמן בן הארבע מירי פצמ"ר.

* ועוד אמר הרמטכ"ל דיין בהספדו לרועי רוטברג: "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו."

גם היום זו אמת חיינו וברירת דורנו. חלוצי נחל עוז היושבים על הגבול 64 שנים, הם הציונות בהתגשמותה.

* 17 משפחות עזבו את נחל עוז בעקבות המצב הביטחוני. אין לאיש זכות להלין עליהן, אך עובדה זו מעצימה את ההערצה לכושר העמידה ולחוסן החברתי של הרוב הגדול שנשאר ודבק באדמתו ובביתו. 7 משפחות חדשות הגיעו לבנות את ביתם בנחל עוז השנה, אחרי מלחמת "צוק איתן". זאת תמונת הניצחון האמתית שלנו.

* נכנסתי לאחת המיגוניות המקושטות, ונכתב עליה שהיא קושטה בידי ילדי קבוצת הבר מצווה של הקיבוץ בשנת 2008, ושמותיהם של הילדים. בני, עמוס, היה אף הוא בר מצווה ב-2008. כעת הוא שומר על ילדי נחל עוז.

* בשנת 2000 החלה מתקפת הפצמ"רים והקסאמים של הפלשתינאים על נחל עוז ויישובי הנגב המערבי, במקביל למתקפת טרור המתאבדים בכל רחבי הארץ, בה נרצחו למעלה מ-1,500 אזרחים. אחרי הבלגה ארוכה ("איפוק הוא כוח"), ב-2002 יצא צה"ל לממש את זכות ההגנה העצמית של ישראל, במבצע "חומת מגן".

כשחיילי צה"ל יצאו לחרף נפשם בהגנה על אזרחי ישראל המותקפים, התפרסם גילוי דעת של אקדמאים ואנשי רוח, המסית את החיילים לערוק מהמלחמה בטרור. בין חותמי גילוי הדעת היה פרופ' יוסי יונה, מועמד "המחנה הציוני" לכנסת. עם חשיפת עובדה זו השבוע, הודיע "המחנה הציוני": "'המחנה הציוני' מתנגד לסרבנות על כל צורותיה... בעמדתו של פרופ' יונה חלו תמורות במהלך השנים והיום הוא מצטער על העמדה שהביע בעבר. פרופ' יונה נמצא בעמדת המחנה הציוני ומתנגד לסרבנות."

טוב מאוד ש"המחנה הציוני" הוציא את הודעתו השוללת בפירוש עריקה מהמלחמה (לצערי, התומכים בעריקה הצליחו להחדיר לשפתנו את המונח המכובס "סרבנות"). אני שמח לשמוע שפרופ' יונה חזר בתשובה. ובכל זאת, הייתי מעדיף לשמוע זאת בקולו – לשמוע שהוא שינה את דעותיו ומתנגד לעריקה.

טוב יהיה לשמוע אם גם מרב מיכאלי אינה תומכת עוד בעריקה מהמלחמה וסבורה שעל האימהות לשלוח את ילדיהן לצה"ל, בניגוד לעמדותיה בעבר. גם הבהרה כזאת, מוטב שתשמע בקולה, בפירוש.

* כאשר פרופ' ישעיהו ליבוביץ' קיבל את פרס ישראל על מפעל חיים, בשנת 1993, הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון, יו"ר מפלגת העבודה, יצחק רבין, שהוא יחרים את הטקס, כי אינו מוכן ללחוץ את ידיו של מי שמסית ל"סרבנות" (בתגובה הודיע ליבוביץ' שהוא מוותר על הפרס).

מדובר בסך הכל בלחיצת יד, לא בצירופו לרשימת מועמדי מפלגת העבודה לכנסת. ועם כל הכבוד, מרב מיכאלי אינה פרופ' ליבוביץ'. אך עם כל הכבוד, גם הרצוג וציפי לבני אינם יצחק רבין.

* עמוס ידלין, מועמד "המחנה הציוני" לתפקיד שר הביטחון התראיין ל"ידיעות אחרונות", והתייחס לקמפיין הירידה לברלין. "כשאני שר את התקווה אני מרגיש שהגשמנו את תקוותם של היהודים שחלמו על כך 2,000 שנה. כשאני שומע על אלה שמעדיפים את המילקי בברלין, זה גורם לי צמרמורת בגב."

אלה דברים הראויים למנהיג בתנועת העבודה. למרבה הצער, עד לדבריו אלה של ידלין, לא נשמעו דברים כאלה מראשי מפלגת העבודה בנוגע לקמפיין הנקלה הזה. נהפוך הוא, הם העדיפו למנף אותו כדי לסנוט בממשלה, כאילו הם אופוזיציה למדינה ולא לממשלה.

אני מאחל לעמוס ידלין שהפוליטיקה לא תקלקל אותו.

* לפני כשבוע כתבתי שמועמדותו של בצלאל סמוטריץ' ברשימת "הבית היהודי" היא כתם על המפלגה, כיוון שערב ההתנתקות אסף אמל"ח לצורך ביצוע פיגוע ראווה. העירו לי על כך, שהאיש נעצר, אך אפילו לא הוגש נגדו כתב אישום. בינתיים למדתי על כתם חמור אחר בעברו, וכאן אין המדובר בחשד, אלא בעובדות חד משמעיות. הוא היה בין מארגני ומשתתפי "מצעד הבהמות" של הימין הכהניסטי כתגובה ל"מצעד הגאווה" בירושלים. היה זה אחד ממפגני ההתבהמות הנחותים והבזויים ביותר שהיו במקומותינו. מצער מאוד, שהבהמה הבלתי כשרה הזאת תמצא את מקומה בכנסת.

* הסאגה הבלתי נגמרת של הבחירות המקדימות לליכוד, הן חרפה למפלגה הזאת. גם אם לא היו זיופים, אלא טעויות בספירה, התמשכות הפרשה לאורך זמן כה רב, גרמה לנזק עצום ומיותר, כיוון שניתן היה לפתור זאת מזמן. כל אחד משני הניצים, חוטובלי ודיכטר, העדיפו את טובתם האישית על טובת מפלגתם, ואת "ייקוב הדין את ההר" על חיפוש פשרה מוסכמת.

בנימין נתניהו אינו מגלה מנהיגות ונותן לאירועים לטלטל את מפלגתו. הוא יכול לפתור את הבעיה באמצעות שיריון מקומו של דיכטר. סמכות השיריון נועדה בדיוק למען אנשים עם פרופיל ציבורי ורקורד של עשייה מהסוג של דיכטר. מיבנה הרשימה והמקומות של נציגי המחוזות, גרם לכך שאם הפסיד דיכטר בקולות בודדים, הוא צונח מהמקום ה-20 למקום ה-26, שעל פי הסקרים הוא בלתי ריאלי. אין לי ספק שרוב חברי ובוחרי הליכוד היו תומכים בצעד כזה.

הפרשה הזאת עלולה לעלות לליכוד לא רק בנזק תדמיתי אלא אפילו במנדט קריטי.

* בדרך כלל, אני מתנגד למפלגות נשים. אלו מפלגות, שבשם הפמיניזם מנציחות גטו מגדרי, כאילו אין לנשים מה לומר בכל הנושאים הלאומיים, אלא להתמקד רק בענייני המגזר שלהן. אני מצדד בהשתלבותן של נשים בכל רמות ההנהגה, ובעניין זה יש לציין את "המחנה הציוני", "הבית היהודי" ומרצ, שבהן הייצוג נאות וראוי, יחסית. אני מקווה שנגיע למצב שבו שאלת המגדר כלל לא תהיה אישיו, ויהיה מובן מאליו שבערך מחצית ההנהגה מורכבת מגברים ומחציתה מנשים, באופן טבעי, סטטיסטי. עוד חזון למועד.

ובכל זאת, אני שמח מאוד על הקמתה של מפלגת נשים חדשה – "בזכותן". זו מפלגה של נשים חרדיות. נשים חרדיות הן מגזר שאינו סובל מתת-ייצוג אלא מאפס ייצוג, מתוך הדרה מובנית. פשוט, אישה אינה יכולה להתמודד במפלגה חרדית.

הופעתו של אריה דרעי לצד הרבנית עדינה בר-שלום לפני שבועות אחדים, הגם שאין בה פריצת מחסום ההדרה, הוכיחה שיש שינוי בציבור החרדי, לפחות בזה המזרחי, המחייב התייחסות. אך כמובן שאין זו עדין תשובה לבעיה.

מפלגת הנשים החרדיות "בזכותן" ראויה ביותר להערכה, בעיקר על האומץ של אותן נשים ללכת נגד הזרם, בתוך חברה מאוד חסרת סובלנות כלפי מי שהולך נגד הזרם. גם אם הן לא תעבורנה את אחוז החסימה הגבוה – בעצם התמודדותן יש מסר חשוב, ואם לא יישא פרי בבחירות הקרובות, הוא עשוי להשפיע בהמשך הדרך. 

* כיהודי המחמד של חד"ש, דב חנין יכול היה לעטות על עצמו את האיצטלה היהודית-ערבית, כביכול, של המפלגה הקומוניסטית האנטי ציונית. כעת הוא באופן חד וחלק יהודי המחמד של המפלגה הלאומנית הערבית.

* תמר גוז'נסקי, לשעבר יהודיית המחמד של חד"ש, פירסמה לאחרונה ספר חדש: "בין נישול לניצול, שכירים ערבים – מצבם ומאבקיהם". בספר היא יוצאת חוצץ נגד הסתדרות העובדים הכללית, שהעדיפה את טובת הלאום על המאבק המעמדי. ה"האשמה הנוראה" הזאת נכונה. אכן, ההסתדרות לא ראתה את עצמה רק כמובילת מאבק מעמדי, אלא בראש ובראשונה מכשיר לבניין אומה, לבניית הארץ ולהקמת המדינה. ההסתדרות ותנועת העבודה, בנו חברה סולידרית, עם כלים לסולידריות וולונטרית הצודקים והיפים יותר מכל מפעל סוציאליסטי בהיסטוריה האנושית. המפלגה הקומוניסטית, שכל ימיה לחמה מלחמת חורמה בציונות ותמכה באויב הערבי בכל עימות לאומי, ראתה בהסתדרות העובדים את האויב הגדול ביותר שלה.

ב-1946 התקיימה שביתה כללית של עובדי ממשלת המנדט, יהודים וערבים יחד, וגוז'נסקי מציגה זאת כמופת. עודה בשאראת, שפירסם מאמר על הספר במוסף הספרים של "הארץ", סיים אותו במשפט הבא: "כמה יפה היה מצידה של ההיסטוריה אילו המשיכה בדרכה של שנת 1946, שנת האחדות, ולא בדרכה של שנת 1948, שנת הפירוד. גם עכשיו לא מאוחר לתקן."

1948 היא שנת הקמת מדינת ישראל. את העוול הזה רוצה בשאראת לתקן.

* הח"כים הערבים נוהגים להלין, ובצדק רב, על היעדר נוכחות משטרתית מספקת בעריהם ובכפריהם, ומציגים זאת, בצדק רב, כאפליה.

אבל כאשר משטרת ישראל באה לעצור סוחר סמים ברהט, שוטריה מותקפים באלימות ועבריין נהרג, הם יוצאים לשביתות והפגנות. וכאשר ניידת משטרה נקלעת לעיר בעת הלוויה, ההמון המוסת מתייחס אל השוטרים כאל אויב ומנסה לבצע לינץ' בחמישה שוטרים.

מדינה אינה יכולה להשלים עם קיומם של איי הפקר שבהם שלטון החוק אינו קיים. הנפגעים העיקריים של מציאות כזאת, הם האזרחים באותם איים.

על פי הדיווחים בתקשורת, מסתמנת תמונה, על פיה היתה הסכמה שהמשטרה לא תיכנס לרהט בעת ההלוויה, והניידת שהגיעה למקום, הפרה את ההסכמה. לא ברור עדין האם השוטרים נקלעו למקום בשוגג, או שהמידע כלל לא הגיע אליהם. זהו כשל מבצעי חמור, שעל המשטרה לתחקר אותו ולהסיק מסקנות.

אולם הכשל המבצעי הנקודתי הזה שולי וזניח בהבנת מהות האירוע. מה שמשמעותי, הוא ההתייחסות אל משטרת ישראל כאל אויב, מה שבא לידי ביטוי בעצם הצורך להגיע להסכם כזה (ואיני מביע את דעתי אם נכון או לא נכון היה להגיע להסכם) ובעיקר העובדה ששוטרים הנקלעים לעיר בישראל מוצאים את עצמם בלינץ' המסכן את חייהם. המציאות הזאת היא בלתי נסבלת ואין להשלים עמה.

* לפני כחודשיים כתבתי על כך שהמנהיג הציוני ישראל זנגוויל הוא אבי האמרה "עם ללא ארץ לארץ ללא עם", והבהרתי שמשמעותה אינה שאין אנשים בארץ ישראל, שהרי כל ראשי הציונות התייחסו בכובד ראש לבעיה הערבית, אלא אמירה שעם שאינו חי בארצו, יגיע לארץ שהעם שלה אינו חי בה.

לאחרונה למדתי, שהיה מי שקדם לו באמירה זו, והוא כלל לא היה יהודי, והוא אמר את הדברים למעלה מארבעים שנה טרם הקמת התנועה הציונית.

בגיליון החדש של "האומה" מופיע מאמר של ד"ר אבי בקר: "'הנוצרים הציונים' ותרומתם להקמת ישראל". הוא מתאר במאמרו זרם בכנסיה האנגליקנית, שמאז המאה ה-17 מאמין בשיבת היהודים לארץ ישראל והקמת מדינה יהודית, בהתאם לחזון שיבת ציון של נביאי התנ"ך, שהגשמתו היא תנאי הכרחי לגאולה העולמית. הזרם הזה התחזק במאה ה-19, ופעל גם במישור הפוליטי, ולפעולתו היתה השפעה על התהליך שהביא להצהרת בלפור.

הבולט ביותר בין האנגליקנים הציונים בפעילותו הפוליטית היה אנטוני אשלי, המוכר יותר בתוארו הלורד שאפטסברי. הלורד שאפטסברי היה פוליטיקאי, חבר פרלמנט לאורך שנים רבות, שפעל מול מנהיגים ומדינאים בריטיים לקידום הרעיון של שיבת ציון. ב-1854, עם פרוץ מלחמת קרים, הוא פנה לשר החוץ הבריטי הלורד קלארנדון, כדי שישכנע את התורכים להחזיר את א"י ליהודים. הוא השווה זאת ביומנו להצהרת כורש ששמה קץ לגלות בבל והביאה להקמת הבית השני. בין השאר מופיע ביומנו המשפט: "ישנה ארץ ללא עם; ועתה האל, ברחמיו ובחכמתו, מכוון אותנו לעם ללא ארץ. העם שהיה ועדיין האהוב עליו, בני אברהם, יצחק ויעקב."

במאמרו, עוסק בקר גם בסוגיה האקטואלית של הקשר עם 70 מיליון האוונגליסטים הפרו-ישראלים בארה"ב. הוא מתאר את הברית המוזרה של אנשי "שמאל", רבנים חרדיים ליטאיים והקיצונים בקרב הרבנים החרד"לים – ליאור ואבינר, המתנגדים לקשר הזה בטענה שמטרת האוונגליסטים היא מיסיונרית ואפילו אנטישמית (!). הטענות הללו מופרכות מעיקרן, מבהיר בקר במחקרו.

* ביד הלשון: "האם, לעניות דעתך..." – הניסוח הזה תמיד משעשע אותי, כיוון שהוא מוציא ביטוי מהקשרו, והופך אותו למגוחך.

הביטוי "לעניות דעתי", מבטא צניעות (או הצטנעות). אדם מגדיר את דעתו כענייה.

אבל בגוף שני, הביטוי הזה מאבד את כל משמעותו, ואת הצניעות (או ההצטנעות) שהוא מבטא.

למה הדבר דומה?

לביטוי "ואני, עבדך הנאמן." איך יישמע באוזנינו משפט כמו "ואתה, עבדי הנאמן"? – כמו "לעניות דעתך".

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

מנשה שאול

המבוך הלבנוני

זה שמונה חודשים שאין ללבנון נשיא, והפרלמנט הלבנוני משותק. הקשת הפוליטית-העדתית בלבנון דוגלת בעמדות מנוגדות כלפי הבעיות הבוערות במדינה שיקשה לגשר ביניהן.

על סדר היום של לבנון מונחות בעיות הממתינות לפתרונות:

כמיליון פליטים סוריים פלשו ללבנון והם מהווים מעמסה כבדה ואתגר שאין לממשלת לבנון יכולת להתמודד עימם. הממשלה נוקטת צעד שבא באיחור רב: מניעת כניסתם של סורים ללבנון אם אין להם אשרת כניסה.

מעורבות חיזבאללה במלחמה בסוריה, בציות לצו איראני – דבר שנוגד את החוקה האוסרת על פעולה כזו ללא הסכמת הרשויות.

השחיתות בממסד הלבנוני. התקשורת הלבנונית מרבה לפרסם פרשיות מביכות הנוגעות לאישים בממסד הלבנוני, ובהעדר נשיא, אין לממשלה אפשרות לטפל בהן.

רצח ראש-הממשלה רפיק אלחרירי שמעסיק את לבנון זה כ-10 שנים. הטיפול בערכאות הבינלאומיות עולה לאוצר הלבנוני עשרות מיליוני דולר. יש לציין כי ממשלת לבנון משתתפת במחצית ההוצאות.

דאע"ש כבר פועל בתוך לבנון. הארגון קיבל אחריות על הפיגוע שהיה בשכונת הסונים בטריפולי ב-10 בינואר 2015 – פיגוע שהותיר 9 הרוגים וכ-40 פצועים.

חטיפת אנשי-צבא לבנוניים על ידי דאע"ש וארגונים אחרים שהפקרתם תגרום זעזוע בלבנון, אך הטיפול בבעייה מוזנח בגלל העדר נשיא.

הקשיים בתהליך הבחירות לנשיאות

מעורבות של גורמים חיצוניים. איראן מחשיבה את לבנון כחצר האחורית שלה. נשיא הפרלמנט של איראן התפאר בכך שארצו שולטת בארבע בירות ערביות, וביירות היא אחת מהן. זרועה של איראן בלבנון, חיזבאללה, היא חלק אינטגרלי מן הממסד הלבנוני, וככל שהזמן נוקף, השפעתו על התמורות במדינה – גוברת.

גם סעודיה מתערבת בלבנון לטובת המוסלמים הסונים. זאת, משום שהשתלטות השיעים הנתמכים על ידי איראן על לבנון – תחזק את שליטתה של איראן במרחב הערבי ותסכן את היציבות באזור.

גורם חיצוני נוסף הוא ארצות-הברית התומכת בממסד הנוצרי והמוסלמי הסוני. היא פועלת לחזק את צבא לבנון כך שיוכל להתמודד עם השפעתו הגוברת של חיזבאללה.

זאת ועוד, מיותר להרחיב את הדיבור על ההשפעה הסורית על לבנון. סוריה שלטה בלבנון במרוצת 3 עשורים, והשפעתה בלבנון מתבטאת בתחום המודיעין ובביטחון בכלל, וזאת למרות נסיגתה מלבנון לפני כ-8 שנים.

בחוקה הלבנונית קיים סעיף שהכתיבו הסורים המכונה "השליש המסכל". סעיף זה קובע כי שליש מהקולות בפרלמנט יכול להטיל וטו על כל החלטה שיקבל הרוב. מגמת הסעיף לאפשר לחיזבאללה למנוע כל תהליך שאינו תואם את רצונה של סוריה.

כדי לקיים תהליך הצבעה לנשיאות, יש להבטיח נוכחות של מספר מינימלי של משתתפים (קוורום) בפרלמנט. כל עוד המועמד לנשיאות אינו מוצא חן בעיני חיזבאללה, נציגיו נעדרים מהישיבות, ואין אפשרות לקיים הצבעה.

יתר על כן, חיזבאללה גורר אחריו את מפלגתו הנוצרית של בן בריתו הרמטכ"ל לשעבר של לבנון, מישל עאון, שכיום מנהיג את מפלגת "הזרם הפטריוטי החופשי". למפלגה זו יש מיספר בלתי מבוטל של קולות בפרלמנט, והיא מהווה לשון מאזניים.

כיצד ניתן להסביר את התופעה המוזרה שמפלגה נוצרית שנרדפה על ידי הכיבוש הסורי, כורתת ברית עם חיזבאללה שנתמך על ידי טהרן ומשטרו של אסד?

ההסבר לכך די פשוט. החוקה הלבנונית קובעת כי על הנשיא להיות נוצרי מארוני. עאון המארוני כרת ברית עם חיזבאללה בתנאי שהארגון יתמוך בו לנשיאות, וכך יובטח הרוב הדרוש לבחירתו.

הבחירות לנשיאות לבנון הן בבחינת קלף מיקוח חזק שיש לאיראן. זו לא תרשה לחיזבאללה ולגוש מישל עאון להשתתף בישיבת הפרלמנט לבחירת הנשיא הלבנון עד שתקבל איראן התחייבות מן הזירה הבינלאומית שזו לא תילחם במשטרו של בשאר אסד.

הברית המוזרה בין מועמד נוצרי-מארוני לבין חיזבאללה משתקת למעשה את בית הנבחרים בלבנון.

הופיע לראשונה במגזין "מראה" 321.

* * *

הזמנה

לערב עיון לזכרו של

ד"ר צבי אילן (1936-1990)

בנושא:

חידושים במחקר בתי הכנסת

ביום רביעי 18/2/15, כ"ט בשבט, תשע"ה

בתוכנית:

17:30-17:45  –  דברי פתיחה – מר פיני שומר, מנכ"ל המכון

דברים לזכרו של ד"ר צבי אילן – ד"ר אלמוגה אילן

17:45-18:15 – חידושים בחפירות מגדל, מימי בית שני – דינה אבשלום-גורני, רשות העתיקות

18:15-18:45  –  תגליות חדשות בחקר בתי כנסת עתיקים לאור חפירות בית הכנסת בחורבת ואדי חמאם – ד"ר עוזי ליבנר, המכון לארכיאולוגיה, האוניברסיטה העברית

18:45-19:15 – הפסקה

19:15-19:45 – חורבת חוקוק – יישוב מתקופת התלמוד ובו בית כנסת מעוטר בפסיפסים מרהיבים – שועה קיסילביץ, רשות העתיקות

9:45 -20:15 ­­– תמורות ביחס לייצוגים פיגורטיביים באמנות היהודית במאה הרביעית  לספירה – פרופ' רינה טלגם, החוג לתולדות האמנות, האוניברסיטה העברית
הערב יתקיים באודיטוריום מכללת לוינסקי

רחוב שושנה פרסיץ 15, קריית החינוך, ת"א

הכניסה חופשית  אין צורך להירשם מראש

* * *

אריק כץ

מה זה שוחד פוליטי?

למען הגילוי הנאות אציין שהיכרותי עם ראש עיריית עפולה, איציק מירון, רבת שנים, מאז היה תלמידי במשך 4 שנים בבי"ס תיכון מחוזי עפולה (לימים "בן גוריון"). לאחר מכן ליוויתי אותו ב-3 מערכות בחירות, שניהל משנת 2003, ועזרתי לו בעיקר בכתיבה. יש לי אמון רב ביושרו ובערכיו. לפני פחות משבוע נעצר ל-48 שעות בחשד שמינה את ד"ר בוריס יודיס לסגן ראש העיר בשכר, תמורת כספים שקיבלה העירייה ממפלגת "ישראל ביתנו". לנושא הנ"ל לא אתייחס. רק אעלה שאלה שרבים מכם ודאי יתייחסו אליה:

מה זה שוחד פוליטי?

כל פוליטיקאי, פעיל מפלגתי ברשות מקומית או חבר כנסת, נבחר בזכות הבטחותיו לציבור, במישור הממלכתי, המיגזרי, הקהילתי והאישי. וכאשר מגיע הפוליטיקאי למימוש יעדו, הוא שומר על קשרים כאלה ואחרים עם בוחריו. אחרת לא ייבחר בשנית. וחלק מפעולותיו נועדו לרצות את בוחריו, גם במישור האישי. בעזרה, בקידום אישי, בעזרה לבני משפחה, בסידור עבודה, בייעוץ, בקשרים אישיים, בקיצור תהליכי ביורוקרטיה ועוד. מערכת היחסים הדואלית בין הפוליטיקאי לבוחר היא בעייתית מלכתחילה. מעצם היותה מערכת יחסים של "שמור לי ואשמור לך." כלומר, אתה תצביע עבורי בפעם הבאה ואני אפעל למענך. כך מתנהלת הפוליטיקה – לא רק בישראל, אלא ברוב הדמוקרטיות בעולם המערבי.

האם זו שחיתות פוליטית? ומי שסבור שכן, גוזר גזירה שווה על כל פוליטיקאי שעוזר למי שהצביע עבורו, או עזר לו בבחירות. פרוטקציה? שוחד פוליטי? איך תקראו לזה? אין מחלוקת על טובות הנאה פרטיות. אין מחלוקת  ששוחד זה קבלת שלמונים או טובות הנאה אחרות, שוות ערך. וזו שחיתות. ומקומו של המושחת בבית הכלא.

אבל, איך תוגדר האינטראקציה בין נבחר ציבור למצביעו, שהיא על פניה מימוש ה"שמור לי ואשמור לך"? היכן עובר הגבול בין עזרה תמימה לחבר לבין "סידור עבודה"? היכן עובר הגבול בין קיצור תהליכי ביורוקרטיה לבין העדפה הלוקה ב"שיקולים זרים"?

יש כנראה גבול. ואינני תמים על מנת לא להבין. אני רק טוען שהתחום האפור משיק לתחום השחור. הפלילי. ולא קל להבחין היכן זה נגמר והיכן זה מתחיל. כי ה"שמור לי ואשמור לך"  –שהוא הברית הבלתי כתובה בין הבוחר לנבחר, מעצם קיומו מהווה כבר את תחילת הבעייה. או.קיי. זו הבעייה. ומה הפיתרון?

אהוד: זה מחיר הדמוקרטיה והוא עדיף על כל פתרון אחר.

* * *

יוסי אחימאיר

עמירם בוקשפן ז"ל: הנסיך הז'בוטינסקאי

דברי הספד שנשא יוסי אחימאיר בהלווייתו של סגן יו"ר הנהלת מכון ז'בוטינסקי, ביום שישי, 23.1.15

"צריך לזכור בשביל מה אנו קיימים ומה תפקידנו – להפיץ את מורשת זאב ז'בוטינסקי!"

משפט זה השמעת, עמירם יקירנו, בישיבת הנהלת מכון ז'בוטינסקי, האחרונה שבה השתתפת.

יו"ר ההנהלה, מוטקה שריג, הגיב מיד: "עמירם, אמרת משפט אשר שווה זהב."

אתה, עמירם, סגן יו"ר ההנהלה, אמרת את המובן-מאליו, לנוכח הצעות לפעולה שעלו בדיון, ולא נראו לך.

בישיבות, לרוב היית בגדר מאזין, ורק כשנראה לך שיש "חריגה" במרכאות מן המסלול שבו צריכה לנוע פעילותו של המכון, בבת עינך, התערבת והשמעת בתקיפות את אשר על לבך.

עמירם, היית נסיך. אולי ה-נסיך – בה"א הידיעה!

היית מן הנאמנים ביותר למורשת ראש בית"ר, למורשת בית אבא ואמא שלך.

מצודת זאב היתה ביתך השני, כשביתך הראשון, בצעירותך, שלך ושל אלדד, היה הבית הסמוך למצודה.

את חדר הישיבות של הנהלת המכון פקדת כבר כילד וכנער, כאשר היה זה חדרו של אביך, חבר הנהלת התנועה. בשנים האחרונות היית בא אל החדר הזה, פעם או פעמיים בשבוע, אם לישיבת הנהלה של המכון, אם לחתימה על מסמכים ומכתבים, ואם כדי להתעניין ולייעץ.

הצלחת להתגבר על פציעותיך בשירות הצבאי.

פעמיים נפצעת – לראשונה בסיני, במלחמת ששת הימים, מכדור שנורה בכתפך.

בפעם השניה זה קרה במלחמת יום הכיפורים, בגולן, כאשר הג'יפ בו נסעת איבד בלמים – וה"עוזי" נתקע לך בכתף.

בשנים האחרונות, כאשר הידרדר מצב בריאותך, התנהגת כאילו מגבלות פיסיות אינן חלות עליך. הקפדת לבוא לישיבות ההנהלה, גם כאשר ההתנייעות, ההליכה, קשתה עליך.

עמדת על כך שיישמר לך התואר, שעליו היתה גאוותך: סגן היו"ר.

עמירם, היית בית"רי בכל נשמתך, עוד משנות החמישים המוקדמות של המאה הקודמת, איש הדר, מנהל חסר מרפקים, אהוב על כל חבריו, שידע להתווכח בעוז עם כל מי שהעז לסלף, לשיטתך, את תורת ראש בית"ר, או לעוות את ההיסטוריה התנועתית, אף כי היית מתון בדעותיך, כמו בהליכותיך.

הקדשת למכון הרבה מזמנך וממחשבתך – בעיקר מאז סיימת את תפקידך כמנהל הרשות לעסקים קטנים. המכון, בשבילך, היה המורשת הז'בוטינסקאית האהובה עליך, אותה פירשת, כמו כל אחד מאיתנו, כרוחך וכהבנתך.

תמיד הזכרת לנו אירועים מראשיתה של תנועת החרות ומבית"ר בתל-אביב, בשנות החמישים, אנקדוטות, אפיזודות, ולעתים גם סיפורים חשובים, שהיית להם בבחינת מקור ראשון.

באחרונה הצעת את עצמך להדרכה של שתיים עד ארבע שעות בשבוע במוזיאון, לקבוצות של חיילים וגימלאים. בנוסף התגייסת למאמץ התרומות למכון, והספקת לשגר חמישה מכתבי-פנייה לידידיך, ובהם בקשה לתרום, כדי שייקל על המכון להפיץ את מורשת ז'בוטינסקי.

במלאת לך 70 שנה, ביקשת, עמירם, מכל חבריך וידידיך הרבים: אם אתם רוצים להביא לי מתנת יום-הולדת, בקשה לי אליכם. במקום לתת את המתנה לי – תנו את תמורתה כתרומה, למכון ז'בוטינסקי. המכון זקוק מאוד לתרומות – אמרת להם – למען פעילותו השוטפת החשובה.

למעלה מעשרת-אלפים שקל נכנסו בתוך שבוע לקופת המכון...

בשנים האחרונות הלכת לקורסי העשרה שונים באוניברסיטה, וסיפרת לי לא פעם, איך במקרים מסויימים התווכחת עם המרצה, והגבת על סילופים בדבריו בכל הנוגע לתנועת ז'בוטינסקי, היקרה כל כך ללבך.

כאמור, באת עמירם, מבית ז'בוטינסקאי מובהק:

האב, ד"ר דוד בוקשפן ("מיקרו" בפי ידידיו) –  מילא תפקידים מרכזיים בתנועת ז'בוטינסקי, בכל מוסדותיה, עוד בחייו של ראש בית"ר, איש ההדר, איש המעש והכספים, אשר הלך לעולמו והוא רק כבן 68. 

האב היה גם ממייסדי מכון ז'בוטינסקי, וחבר הנהלתו – ואין פלא על כן, שאתה, בנו הצעיר, התמסרת כל-כך למכון. ומה פלא שהיית גם חבר בוועד המנהל של עמותת לח"י – הן בכך הלכת בדרכה של אימך, אולה, שהיתה מראשוני רופאי קופ"ח ורופאה במחתרת לח"י.

לאחר מותו של ד"ר בוקשפן יצאה לאור חוברת לזכרו, ולזכר רעייתו, ואת אחרית הדבר בה, כתבת אתה, עמירם. אני קורא מדבריך:

"ניתן לומר שאנו הבנים – אלדד ועמירם – מעולם לא הצטרפנו לתנועת ז'בוטינסקי, או כמו שראש בית"ר שר: מעולם לא נקראנו לפלא של בית"ר וציון וסיני, אלא נולדנו בתוכה והיתה לנו הזכות להיות חלק ממנה.

"ארבעה עיקרים ספגנו אלדד ואני בבית הורינו:

"אהבה ונאמנות למדינה ולעם, שירות ללא תמורה וללא חשבון, הדר 'באור ובסתר', וצחוק כרוח צוואת שמשון. אני יכול רק לקוות, שגם בחיינו מגשימים אנו עיקרים אלה, אפילו בחלקם, ונצליח  להעבירם ברוח הורינו לילדינו."

עמירם היקר, אכן הגשמת, ויותר משהגשמת, את כל מה שספגת בבית אבא ואמא.

היית בראש וראשונה איש של אמת ויושרה, עממי וצנוע, איש של אנשים. איש של חברה וחברותא, אוהב החיים הטובים, טיולים ונסיעות, סרטים והצגות – אליהם נהגת ללכת, יחד עם נורית כמובן, כמעט תמיד עם זוגות חברים קרובים.

לכן גם יצאת למסעך האחרון, בסוכות, לאפריקה, כדי לעשות כיף לנכד שלך, בהגיעו למצוות.

מאז שבת במטוס מיוחד מטנזניה – לא ראיתיך עוד. מילאתי אחר עצת אחיך הבכור, אלדד, שאמר לי בעצב רב, כמו חזה את הנולד:

מוטב שתזכור את עמירם כפי שהיה עד לנפילה, עדיין במיטבו, כפי שהיה במהלך ביקוריו אצלכם במכון ז'בוטינסקי.

ובכל זאת, הלכתי ביום שני למוסד "רעות", לשם הועברת לשם שיקום – אך מאוחר מדי. כי בינתיים הוחזרת חסר-הכרה ל"איכילוב"...

עמירם שלנו, קשה לעכל את הידיעה, שלא נראה אותך עוד בין כתלי המכון. קשה המחשבה שלא נשמע עוד את קריאת ה"ש – לום" שלך מהדהדת במסדרון, אבל יכולני להבטיחך: רוחך הטובה תשרה עלינו, עובדי המכון, חברה ההנהלה – תמיד!

טוב לבך, תום לבך, מסירותך למורשת, למשפחה – הרעייה, הילדים, הנכדים, האח – למשפחה הלוחמת, לוותיקי בית"ר, נאמנותך להמוני ידידיך – יהיו חקוקים בליבנו לעד, כזיכרון עז מחבר בכיר, נדיב ונדיר.

כולנו במכון ז'בוטינסקי אהבנו אותך, הערכנו את תרומתך להצלחת פעולותינו, וננצור בחום את זכרך הברוך. אנחנו כבר מתגעגעים...

* * *

אהוד בן עזר

מכתב למערכת "מוסף הארץ" מ-8.8.2003

שלא התפרסם

יופי של "שהידה"

גם אני קראתי בשעתו את השיר "שהידה" של אגי משעול במוסף הספרותי של "הארץ", שעל אודותיו המשוררת אומרת, בראיון של נרי ליבנה עימה ("מוסף הארץ", 8.8.2003), שטילפנו בעקבותיו קוראים ואמרו שיבטלו את המנוי על העיתון.

דומני כי משוררת, שמסוגלת להוציא מתחת ידיה, "מטעם התודעה האנושית," כדבריה, שיר כה ציני, וולגארי, מתחסד ומעיד אולי על עיוורון מוסרי ועל שאפתנות נטולת עידון – משוררת כמוה ראוייה לא רק לכתבת-שער ב"מוסף הארץ" (המכתיר אותה כ"משוררת החשובה והפופולארית ביותר בישראל") – אלא ראוי היה לה לקבל פרסים גם מחוץ לישראל מידי אותם אלה שרק דמעת ילד פלשתינאי נחשבת בעיניהם, ואילו דם היהודים הפקר.

מגונה בעיניי התופעה שיוצרים הרואים עצמם "דור שני לשואה" מביעים, בציינם עובדה ביוגראפית זו, "הבנה" רבה במיוחד לסבל הפלשתינאי. הבנה זו מתקבלת יפה מאוד בחוגים מסויימים בישראל, ובמיוחד בחוץ-לארץ, במקומות רוויי-מוסריות כמו גרמניה. הוריה של אגי [אגנס] משעול הם פליטי שואה מהונגריה. דומני כי הרבה הונגרים אנטישמיים בהווה ובעבר, מאלה שעזרו בהשמדת יהודי הונגריה, היו שמחים לקרוא את "שהידה" שלה ודומיו, שירים שמטהרים אותם בהציגם בעקיפין את הישראלים כנאצים.

אלה המנסים להימלט ממצבנו הקיומי במזרח התיכון באמצעות האשמת עצמנו עד למדרגות שיטיון שכאלה, טועים. הערבים אינם מטה זעמו של אלוהים, כבימי הנביאים. האמת הקשה היא שאין קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין התנגדות ערבים לעצם קיומנו כאן.

מצד שני, גם אילו היינו המדינה המושחתת ביותר בעולם (ואנחנו רחוקים מרחק שנות-אור מכך), עדיין אין איש ואין מדינה בעולם שיש להם זכות לבקר אותנו מנקודת-מבט של עליונות מוסרית.

 אני יכול להבטיח לאגי משעול שאם בני-עמה של ה"שהידה" גיבורת השיר שלה, אותה מחבלת-מתפוצצת מירושלים, היו כובשים אותנו – הם לא היו נוהגים בנו אפילו כפי שנהגו בנות-הברית בגרמניה הנאצית. הם היו נוהגים בנו כפי שמתאר פרנץ ורפל את גורל הארמנים ברומאן "ארבעים הימים של מוסא דאג".

אהוד בן עזר

תל אביב

הערה: ה"שאהידה" שעליה מקוננת המשוררת העברית היא הצעירה המוסלמית-פלסטינית איאת אל-אחרס, ממחנה הפליטים דהישה, שפוצצה עצמה לדעת במרכול בקריית-יובל בירושלים במרס 2002.

* * *

יובל ברנדשטטר

ג'יבליה זה פה

ראש עיריית רהט מר טלאל אלקרינאוי, המייצג את אחת החמולות הגדולות והמשפיעות בעיר הערבית רהט השוכנת צפונה לבאר-שבע, מצוי בחדשות בעקבות המהומות שהתחוללו בעירו בשבוע האחרון. אלקרינאוי מאשים את משטרת ישראל באצבע קלה על ההדק בעקבות מותו של תושב העיר בן 23 בעת פעילות משטרתית נגד סחר בסמים בשטח בית הספר בעיר רהט. הוא מאשים את משטרת ישראל בחוסר רגישות קיצונית כשניידת משטרה ובתוכה 5 שוטרים נכנסה לאזור בית העלמין בעת הלוויה/הפגנה לזכרו של הצעיר שנהרג. רכבם של השוטרים הותקף על ידי המון זועם של 20 אלף איש, אומר אל קרינאוי, וזוהי אשמתם של השוטרים שהפרו את ההסכם עם לשכת ראש-העיר, כי לדבריו "כאן זה לא עזה ולא ג'יבליה."

האימרה "כאן זה לא ג'יבליה" היא אכן נכונה גיאוגרפית. ג'יבליה היא שכונה בצפון-מזרח עזה שלחוף הים התיכון, בעוד שרהט היא עיר ערבית פחות או יותר במרכז הנגב הצפוני, על אם הדרך המקשרת בין מרכז הארץ לבאר-שבע. אבל תרבותית-התנהגותית, טענתו של ראש העיר רחוקה מלהיות מדוייקת. אני הייתי בג'יבליה בשנת 1987. המהומות ברחובות רהט, המרדף אחרי מיידי אבנים, סלעים, בקבוקי תבערה, חסימות הדרכים, המוקשים המאולתרים, ההמונים המוסתים בקריאות תכביר – הכל בדיוק כמו ג'יבליה 1987.

דמוגרפית, אין שום הבדל בין רהט 2014 לבין ג'יבליה, אז והיום. אלה אנשים מאותן משפחות, רבים רבים מן הגברים של רהט לקחו לעצמם מעזה אשה שנייה ושלישית ורביעית בימים שלפני גדר ההפרדה, ובניהן של אותן נשים הם הצבר העצום של שבאב התוקף את משטרת ישראל. האינתיפדה של שנת 1987 התבססה דמוגרפית על הגידול העצום באוכלוסיה בשל הירידה בתמותת ילדים תחת שלטון צה"ל. האינתיפדה של 2014 ברהט מתבססת דמוגרפית על פרי יבוא הנשים מג'יבליה במהלך שנות ה-80' וה-90' של המאה הקודמת. השפה המדוברת ברהט מתובלת ביותר מילים עבריות, אבל הניב הכללי הוא מצרי, בדיוק כמו בג'יבליה.

כמה יהודים חיים ברהט?

תרבותית – רהט היא ג'יבליה. התרבות השלטת בה היא תרבות האיסלאם, המתבטאת באפס סובלנות כלפי כל מי שאינו מוסלמי, באלימות בינאישית, בין-חמולתית, ובמיוחד נגד יהודים. השלטון היהודי בלתי רצוי ברהט בדיוק כמו בג'יבליה, אלא כמשלם ג'יזיה, מס גולגולת, ככופר נפש לסובלנות כלפי הנוכחות היהודית בנגב. ראשי העיר לדורותיהם חזרו ואמרו זאת בפה מלא: אם לא תשלמו, יהיו פה מהומות אלוהים, ואם תשלמו, ננסה להקטין אותן, אלא אם תעצבנו אותנו.

סמל השלטון היהודי, משטרת ישראל, הוא הגורם השנוא ביותר ברהט, מתחם מבוצר, בדיוק כמו מפקדת החטיבה הצפונית בג'יבליה.

כמה יהודים חיים ברהט? בדיוק אותו מיספר יהודים שחיים בג'יבליה, בחומס, בחמה, בלקייה, באירביד, או בכל אחת מאלפי תפיסות הקרקע הבלתי חוקיות בנגב – אפס. רהט אינה שונה מחומס, חמה, אירביד, מען, פרבר של צנעא – אבל בישראל, על אם הדרך לבאר-שבע.

התבוננות על ג'יבליה מן הלווין מראה כיצד זו מתפשטת עד שהיא נוגעת בחומת ההפרדה, ואז חותרת מתחתיה במנהרות תקיפה. התבוננות על רהט מאותו לווין מראה כיצד רהט משלחת שלוחות מסביבה אל השטח הפתוח, מלפפת קנוקנות משני צידי הכביש המחבר את מזרח הנגב עם מערבו בין צומת להבים לאשל הנשיא. ובימים שרהט משתוללת, נחסם הכביש למעבר אוטובוסים של תלמידים הנאלצים לנסוע מסביב, דרך באר-שבע. המשטרה מעדיפה לסגת ולהימנע מחיכוך, מאשר להתגרות ברהט בהעברת אוטובוסים של יהודים למחוז חפצם. אין מדובר בחברון או בשומרון, אלא במרכז הנגב, הישראלי לכאורה.

רהט היא ג'יבליה בכל האמור בשלטון האיסלאם, בעסקות הסמים, בשוד המים, באי-תשלום עבור צריכת חשמל, ביחס בין הג'יזיא הנכנסת למיסים הנגבים (עשר לאחד) ובכל מדד אחר, חוץ מאחד. כדי להרוג יהודים, ג'יבליה נאלצת לייצר טילים, בעוד שמרהט יש בכל עונות השנה גישה ישירה אליי, אישית, כתושב להבים – יישוב קהילתי המצוי מזרחית לכביש שרהט ושלוחותיה שולטות עליו.

עם הנסיגה מרצועת עזה (כלומר הבריחה היהודית מפני הטרור של ג'יבליה) הוקמו מפעלי תעשייה במחסום ארז שסיפקו אלפי מקומות עבודה לאנשי ג'יבליה. עקב פעולות טרור חוזרות ונשנות, נסגרו המפעלים אחד לאחד עד לשממה, והג'יבליונרים התמסרו למלאכת ייצור-הקסאמים בשירות חמאס, ובמימון איראן, קטר והאיחוד האירופי.

לפני שנה הקימה חברת "סודה סטרים" מפעל ענקי באזור התעשייה של רהט, וזאת כדי להימנע מן החרם האירופי על מוצרי התנחלויות, הכולל את מישור אדומים, שם שכנו מפעלי החברה. השבוע שבת המפעל בשל השביתה הכללית שהוכרזה בעיר. המפעל אומנם לא נשרף. לפחות לא הפעם. אבל בפעם הבאה, מי יודע? ייתכן כי כדי להימנע משביתה והרס, כדאי לה ל"סודה-סטרים" לעשות אותו הסכם עם חמאס...

לראש עיריית רהט המוסלמי מותר לשקר לנו בפנים ולומר שכאן זה לא ג'יבליה. לנו אסור לשקר לעצמנו ולהתעלם מן המציאות. ככל שנתעלם ממנה, כן תירבה וכן תפרוץ, במיוחד לבתינו. ככל שתגדל רהט ותתרחב, היא תדרוש להיות חלק מדאר-אלאיסלאם – אותם חלקים של הארץ הנתונים לשליטת האיסלאם ורגל הריבון היהודי אינה דורכת בהם, כמו 751 האזורים המיוחדים בצרפת, כמו בלונדון, ברלין ובריסל, והטרור יפרוץ ממנה, כמו מג'יבליה.

בשלב זה, אני אמור להציע פתרונות. אני מוותר על התענוג, לא כיוון שאין, אלא כיוון שדברי ימינו מוכיחים שהיהודים מעדיפים קודם לקבל מכות רבות ונאמנות, לפני שיעשו משהו. לכן נצפה ונמתין, עם האצבע על ההדק, של המקלדת, כי זה כל מה שמדינת ישראל מאפשרת לנו לעשות.

זה גם מה שחשבו חברי המערכת של "שרלי הבדו".

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 322

* * *

הזמנה להשקת כרך איגרות ז'בוטינסקי – 1938

מפעל ההוצאה לאור של איגרות ז'בוטינסקי עשה בימים אלה צעד נוסף, עם צאתו לאור של הכרך השלושה-עשר בסדרת מפעל איגרות ז'בוטינסקי.  מפעל האיגרות משותף למכון ז'בוטינסקי ולספריה הציונית שליד ההסתדרות הציונית העולמית. כרך זה מכיל 257 איגרות מן התקופה שבין תחילת מארס 1938 לבין סוף דצמבר 1938. עורך הכרך, ד"ר משה הלוי, מציין, כי לאירועים הרי-הגורל שהתרחשו בשנת 1938 הייתה השפעה מכרעת על מצבם ועל גורלם של יהודי אירופה וארץ-ישראל בשנה הנדונה ובשנה שלאחריה – ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, וגם במהלך המלחמה.

לרגל הופעת הכרך, עורך מכון ז'בוטינסקי ערב השקה חגיגי בהשתפות:

השר לשעבר בני בגין

פרופ' אריה נאור

ד"ר משה הלוי

יעקב חגואל

מרדכי שריג

הערב יתקיים ביום ראשון, ה' שבט תשע"ה,  25.1.15 , בשעה 18.00, 

במוזיאון ז'בוטינסקי בתל-אביב

הכניסה חופשית

הכרך החדש יימכר בהנחה למשתתפי הערב

* * *

רביבה בן זאב

הקדימו לנו את פורים

הצמד המופלא הקדים לנו את חג הפורים והשניים מיהרו להתחפש לאחשוורוש ולוושתי המלכה.

ועדיין תקפות השאלות והתמיהות המטרידות על הקשר העלום שעמד מאחורי הקלעים של התוכנית הזאת בתקווה (נשיאותית בבית הלבן) להפלת נתניהו.

רמזים עבים כבר נרמזו בכנס סבן בארה"ב לפני כחודשיים בנוכחות קהל המוזמנים מהמפלגה הדמוקרטית הידועה ב"אהדתה" לישראל, ושם רמזו השניים על רעיון של "חתונה פופוליסטית".

הגברת גם הדגישה בגאווה את כישוריה והכריזה כדי להצדיק את יכולותיה: "הרי יש לי קשרים עם העולם!"

נו, לא קשה להבין מהאמירה הזאת ש"העולם הזה" שלה הם באראכ חוסיין אובמה וג'ון קרי, שנתניהו היה לצנינים בעיניהם מאז היבחרו.

אובמה וקרי, שלא הצליחו להתגבר על חוכמתו ופיקחותו המדינית של נתניהו, ניסו לשים את ביטחונם  בציפי לבני שתביס את שנוא נפשם. עד כה, נשוא תקוותם לא השכילה לספק את הסחורה, וכל מעשיה הפוליטיים הוכחו ככישלון מתמשך. 

ישבו חכמי הבית הלבן והתייעצו עם חרטומיהם, ו... אאוריקה! – חתונה פופוליסטית! – בתקווה  שכישלון הגברת ייהפך לניצחון, והשמאל בראשות בוז'י ייעתר לכל רעיון בתקווה שיגיע סוף סוף לראשות הממשלה.

מימוש הרעיון הביא לתוצאה שהועברה ברוב ששון ושמחה בערוצי הטלויזיה של השלולית המקומית.

לגמרי במקרה ובדרך אגב גילה אחד העיתונאים את הידיעה, שאותה ציפי לבני שפיצר ויצחק בוז'י הרצוג השתדלו להסתיר. לא מפליא הדבר שהתשקורת המשת"פניקית לא חזרה על הידיעה אפילו פעם אחת!

שופו:

מאחורי ההצגה הפורימית הגדולה עלו על הבמה שני הכוכבים מחופשים לראש ממשלה ולמחליפתו בתפקיד ברוטציה, צוהלים ומשועשעים לשמע מחיאות הכפיים של קהל המתקרנפים המאורגן בניצוח בחור אלמוני שהמצלמה הראתה אותו מנופף בידיו ומסמן לקהל המשולהב מתי להתחיל, ולפי הנחייתו כולם צווחו בחדווה:  "מהפך! מהפך! מהפך!"

ואז, אחרי שציפי התחבקה והתנשקה עם כל אחד ואחת מנבחרי הפריימריס של 'האבודה' ('התנועה' בראשותה הרי התאדתה כבר), בעוד שיו"ר המפלגה נראה אפרורי משהו ככינור שני, אחזה המלכה בידו של יצחק-בוז'י והשניים הרימו ידיים בחיוכים מאוזן עד אוזן. כל זה  בתזמון מדוייק של נפתלי שפיצר (הבעל של המלכה ציפי), המפיק והבמאי של האירוע, והמיח"צן את אשתו מאז "קדימה".

כך הגיע האירוע  לשיא של צלצולים וקריאות שמחה, הפרחת בלונים וקונפטי על ראשיהם של צמד "החתונה הפופוליסטית". (רק חסר היה איזה רב ושבירת הכוס ו... מזל טוב!)

ווואאוו! איזה אושר! השניים נראו כנוגעים בכס המלוכה. (כמעט). 

מיד למחרת נסקו הסקרים לטובתם. מעניין מי הם הנסקרים והאם ציבור הבוחרים המפוכח יאכל את הלוקש בדרכו להצביע ביום הבחירות, ויתקרנף אף הוא.

* * *

לכבוד הופעת השאמוטי, חורף 2015, בשווקינו

אהוד בן עזר

פרק מתוך הרומאן הנידח

"המושבה שלי"

הרצאת דודי על התפוז

 השושנה הפעורה של עדה-פרומנדה

יום אחד לקחו אותי הוריי ל"בית האיכר" לשמוע את דודי אלכס, שביקש להוכיח שאינו נופל מטשרניחובסקי, וכתב הרצאה פיוטית בשם "המלך תפוז" המתארת את גילגולי החקלאות במושבתנו.

מייסדי המושבה ובהם סבי ישבו בשורה הראשונה, מקלותיהם בין רגליהם, תמונותיהם ותמונות חבריהם שהלכו לעולמם מתנוססות גבוה על הקירות מסביב, והם מכחכחים ומהנהנים לאות הסכמה כאשר קטע מדברי דודי מצא חן בעיניהם במיוחד.

לנו, בני-איכרים, היה הבית מקדש-מעט למרות מה שהסופר חיים ברנר כתב שאנחנו "ילידי הארץ, הנירפים והמושחתים" שוכבים עם בהמות ומוכנים לזיין כל מה שזז.

מקרפיף ערימות-העץ הגדולות ממול, בצידו הריק של רחוב נורדאו, נשמעו קולות קצובים של ביקוע בולי-עץ בגרזן בידיו של יוסקה המרסק, בעל פני התורכי.

"לפני שנים רבות, רבות," פתח דודי ואמר, לבוש בחליפתו החומה, קומץ פרחי יסמין לבנבנים תקוע בכיס העליון, והמגבעת החומה, רחבת-התיתורה ובעלת הקצה המחודד, מונחת על השולחן לצידו, "כאשר נוסדה מושבתנו, ראשונה בארץ, לא היה לאיכרים מה לאכול, והם היו רעבים. הלכו אל החיטה ואמרו לה: 'חיטה, חיטה, תהיי לנו מלכה.'

 "אמרה החיטה: 'אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תקנו מחרשות ושוורים. תחרשו את השדות אחרי הגשם הראשון. תזרעו חיטה בתלמים. תקצרו את השיבולים בקיץ. האסמים יתמלאו חיטה. תטחנו את החיטה לקמח ולא יחסר לכם לחם לאכול כי עובד אדמתו ישבע לחם.'

 "קנו האיכרים שוורים ומחרשות. חרשו את השדות וזרעו את גרגירי החיטה. אבל השמיים הורידו יותר מדי גשם, הצמחים בשדות חלו במחלות חיטה – קימחון, חילדון ופחמון, ולא היה לאיכרים מה לאכול. הלכו האיכרים אל הגפן ואמרו לה: 'גפן, גפן, תהיי לנו מלכה.'

 "אמרה הגפן: 'אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו באדמה זמורות גפן. בקיץ הרביעי תבצרו את האשכולות ותאכלו ענבים מתוקים. תסחטו מהענבים את המיץ, זה התירוש. והוא יתסוס בחביות ביקב ויהיה ליין שמשמח את הלב. תמכרו את היין ותהיו עשירים ולא תהיו רעבים אף פעם כי יין ישמח לבב אנוש.'

 "נטעו האיכרים כרמים. בנו יקב וגם בית-חרושת לבקבוקים, למילוי היין. בעונת הבציר הובילו בעגלות אל היקב סלי-נצרים מלאים ענבים. שרו שירי בציר. האוויר היה מלא ריח נפלא של תירוש ועינב שתססו בחביות והיו ליין. אבל קיץ אחד התמלאו העלים של הגפנים כנימות שחדרו עד לשורשים. הגפנים התייבשו. האיכרים הלכו בכרמים ובכו ועקרו את הגפנים בגלל המחלה שהיה לה שם יפה ומצלצל: פילוקסרה..."

אל ההדים שהשמיעו מכות הגרזן הקצובות, שבהן ביקע יוסקה המרסק גזעים לכפיסים במגרש ממול, ניתווסף לפתע תקתוק קבקבי-עץ מכיוון הכניסה ל"בית האיכר".

בדלת הזכוכית הגדולה של המבוא הפנימי הופיעו פני המדונה של עדה-פרומנדה, שהתנוססו מעל לשמלתה הארוכה בעלת המיפתח הרחב החושף אין-כלום. אפה נלחץ אל הזכוכית ונתפחס כאשר צעקה לעבר דודי:

 "אבא! אבא! למה עזבת אותי?"

מיד קפץ לסלק אותה מר טרונסקי קל-הרגליים, שליח המועצה הכפרית, אבל באולם נפלה הרגשה לא-נעימה, כאילו מישהו הדביק עוגה של בוץ או חרא על הקיר.

אני כל-כך הסמקתי כשעדה צעקה, קיוויתי שאיש מהמשפחה לא ירגיש בכך. לפני שנים אחדות אמא שלחה בידי תבנית ובה כיכרות-לחם ופיתות רכים, מכוסים במטליות-בד, להביא אל התנור של בומבַּיי בשוק הגדול. זה היה ודאי אחד מימי שני או חמישי בשבוע, שבהם נהגו אימהותינו האיכרות ללוש את הבצק. ישבתי יחף על שרפרף בחוץ וחיכיתי שתסתיים האפייה, כשאני נהנה לשאוף את ריח הלחם הטרי. על הכיכרות החמים הניח בומביי האופה את ערימת הפיתות השחומות, שאמא משחה אותן בבית בחלמון ביצה ופיזרה עליהן גרגירי קצח שחורים.

בדרכי הביתה התחלתי לכרסם אחת מהן, והנה צצה מולי עדה-פרומנדה הגבוהה ובעלת הפנים המטומטמות כשהיא מתנודדת בשמלתה הארוכה על קבקבי-העץ, ואמרה:

 "בן-דוד קטן שלי אני רעבה תן לי פיתה."

 "לא!" אמרתי, והחזקתי את חבילת דברי-המאפה החמה קרוב לחזה, למרות שצרב לי. "אני לא בן-דוד שלך!"

 "בן-דוד קטן שלי אני רעבה נורא לא אכלתי שבועיים תן גם לי פיתה אם לא אני אמשוך לך בזובי."

 "לא."

 "ואם אראה לך קוס אז תתן גם לי פיתה בן-דוד קטן שלי?"

 "מה?" התבלבלתי. הייתי תמים וטרם ידעתי אפילו מה בדיוק ההבדל בין ילד לילדה. באותה תקופה קדומה בחיי חשבתי שגם לילדות יש זוִּּבִּי.

 "בן-דוד קטן שלי ראית פעם בחיים קוּס של גיברת?"

עמדנו לבדנו במשעול העובר בין החצרות, בגבעה מעל לשוק. דבר לא זז. לא נשמע. רק נץ אחד טס גבוה בשמיים, מחפש ציפור או גוזל לצלול עליהם ולטורפם.

עדה-פרומנדה הרימה מולי את שולי שמלתה הארוכה, לא היו שם תחתונים, לא היה שם כלום. רק שיער חום בהיר ומדובלל צמח בשיפולי הבטן הפחוסה. היא פתחה באצבעותיה משהו שניראה כמו פצע או שושנה אדומה.

בטיפשותי מילמלתי, "מה? בנות זה לא כמו אצל בנים? זה מה שנישאר אחרי שחתכו לך?"

 "חתכו לאמא שלך טומטום!" ניצלה עדה-פרומנדה את התדהמה שלי, הירפתה משולי שמלתה כמורידה מסך על מערומיה – אצבעותיה הארוכות חטפו פיתה מהבילה מהחבילה החמה שאימצתי לחזי, הכל בתנועה מהירה אחת, כאותו נץ העט אל טרפו – והיא ברחה ממני בצחוק קולני כשקבקביה נוקשים רחוק.

אותה שעה נשמע באולם "בית האיכר" קירקור הקיבה של אבא שלי.

אבא סבל מגאזים. כדורי הפחם שלעס ובלע לא עזרו לו, רק השחירו את לשונו והתאימו למראה הפסימי שלו. כאשר היה מתאפק מלהפליץ, היתה בטנו מקרקרת.

איש לא היה מעלה בדעתו שאבא הוא המקרקר. זה היה יכול להיות כל אחד אחר. אבל אימא היתה תמיד בכוננות שמירה עליו, מה שכמובן הגביר את התנועות הבלתי-רצוניות של מעיו.

ואכן, היא מיד הפנתה אליו מבט מאשים ולחשה:

 "אולי מספיק כבר... אתה לא יכול לשלוט על עצמך?"

כולם שתקו באולם הגדול של "בית האיכר", כובשים את צחוקם למשפחה שלנו, רק סבא הקיש במורת-רוח על הרצפה במקל שבין ברכיו, כתובע מדודי להמשיך בהרצאתו.

ואכן אלכס דודי, שעל פניו לא ניראו שום אותות התרגשות, ומערכת העיכול שלו היתה מצויינת, הוא אף פעם לא הפליץ, החליק לאחור את שערו השחור ופתח בפרק המספר על התות. גם אל התות הלכו האיכרים וביקשו: "תות, תות, תהיה לנו מלך."

 "אמר התות: 'אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו עצי תות. את העלים יאכלו זחלי המשי. מהפקעות תעשו קורי משי. מהקורים תטוו בד משי יקר ותמכרו אותו, ולא תהיו רעבים.'

 "התמלאה המושבה עצי תות רחבי צמרת. באביב ובקיץ קטפו האיכרים את העלים ושמו עליהם את הביצים הזעירות. מהביצים בקעו זחלי המשי והם כירסמו את העלים, גדלו והשמינו. אחר-כך סגר עצמו כל זחל בפקעת של קורי משי זוהרים, והאיכרים אספו את הפקעות הצהובות וזרקו אותן לדודי מים רותחים בבית-החרושת למשי. אבל האיכרים לא הצליחו להפריד מן הפקעות את קורי המשי. בית-החרושת למשי נסגר לפני שטוו בו אפילו סליל חוט אחד. הלכו האיכרים אל השקד ואמרו לו: 'שקד, שקד, תהיה לנו מלך.'

 "אמר השקד: 'אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו כרמים של שקדים. תמכרו את היבול ולא תהיו רעבים.'

 "נטעו האיכרים כרמים של שקדים. בט"ו בשבט התכסו הגבעות, עד קצה האופק, בשלג יפה של פריחה. בקיץ קטפו את השקדים. בכל החצרות ישבו האיכרים ופועליהם וקילפו את השקדים. במרפסות נאספו עשרות שקים גדולים ובהם ארוזים שקדים שהדיפו ריח וטרי. אבל התברר שאי-אפשר למכור את השקדים. אין קונים, מפני ששקדי חוץ-לארץ טובים יותר. עקרו האיכרים את עצי השקד. בקושי היה כסף לקנות לחם, והאיכרים היו רעבים. הלכו האיכרים אל השיטה ואמרו לה: 'שיטה, שיטה, תהיי לנו מלכה.'

 "אמרה השיטה: 'אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו שדרות של עצי שיטה. מהפרחים תייצרו בושם ותמכרו אותו לנשים בכל העולם. מכולן יעלה ריח הבושם שלי. מי שמייצר אותו לא יהיה רעב לעולם.'

 "נטעו האיכרים שדרות של עצי שיטה. באביב פרחו העצים, ושלג צהוב של פרחים מילא את כל המושבה בריח חריף ומשכר. אבל גם בית-החרושת לבושם נכשל. ביום עבודה שלם הצליח כל איכר לקטוף פרחי שיטה שאפשר להפיק מהם תמצית רק לבקבוק בושם אחד. המצב נעשה קשה. פחות פרה ברפת. פחות לחם. בגדים יותר משומשים, ולא היה כסף לשלם שכר-לימוד של הילדים..."

 "למה עזבת אותי אבא למה עזבת יתומה עלא זובי אנשים רעים מנוולים אני אגלה לנציב העליון שבין שתי הקומות של בית האיכר אתם מסתירים ת'סליק [את הסליק] של רובים!"

קולה של עדה-פרומנדה עבר מחלון גבוה לחלון גבוה, דרכם חדר האור לאולם מאחורי גבו של דודי.

מר טרונסקי, שליח המועצה הכפרית, רץ מיד החוצה כדי להשתיקה.

שמעתי את מסייה בוריס קלדם, אבא של ארלטי זכרונה לברכה, שישב לא רחוק מאיתנו, לוחש בשפתיים הדוקות, "צריך לחסל את המשוגעת, זה אסון להגנת המושבה!"

מסייה בוריס היה חבר של דודי. מאחר שתאוותו של מסייה בוריס לנשים לא ידעה שובעה, בגד לא רק באשתו אלא גם בפילגשו הצעירה, המורה אפרת ירקוני.

כאשר ניראתה בלילה מכוניתו ליד הבית של שיינע-פשה גרשוני הצעירה, שבעלה נסע מטעם אגודת "פרדס" לאלכסנדריה אל סוכני הנסיעות אלרמן ומוס ליין לשדל אותם לפתוח קו ישיר של "פרינץ ליין" מיפו לליוורפול, או ליד ביתה של גברת צעירה פנוייה אחרת, היו אישתו בתורה ואפרת בתורה עושות לבוריס סקנדלים: "איפה היית אתמול בלילה, ראו את המכונית שלך..."

הלך מסייה בוריס ונתן לדודי את המפתח הנוסף של מכוניתו ועשה אותו שותף בה, ומאז שימש לו כאליבי. השניים היו, כמאמר הערבים, "טיזיין ביל באס," שני עכוזים במכנס אחד.

לפעמים היו נוסעים במכונית של מסייה קלדם לתל-אביב, שם לא היתה האווירה כה שמרנית כמו במושבה. הם היו הולכים לקולנוע "בית העם" לראות את פולה נגרי משחקת בפילם "המקדש הסיני". שותים בירה בקפה פילץ, בקפה גינתי או במועדון הלילה דולפין בר, מבלים, רוקדים ואוכלים. באה עלייה גדולה של יקיות, באו בחורות יפות מרומניה, ומה חסר לווארשאיות, ללודז'איות, לצ'נסטחוביות וגם לביאליסטוקיות? יושבות על אש רעבה. בוערות. כן, היו בתל-אביב יפהפיות אירופה, עולות חדשות, חסרות אמצעים, שרצו מאוד להתערות בארץ.

דודי ומסייה בוריס עזרו להן להתערות וקיימו מצוות בעילת עלייה.

כאשר נשלחו השניים מטעם אגודת "פרדס" לבוקארשט לשם ייצוא השאמוטי כפו עליהם את חברתו של ר' מורדכה, מראשי ועד המושבה. שני ההוללים הודיעו לו שמישהו מחכה לו בחדרו במלון. פתח ר' מורדכה את הדלת והנה זונה רומנייה חסרת בושה נתלית על צווארו, משחקת בדבלולי זקנו ומחככת ערוותה הפעורה במכנסיו השחורים. אוהו!

ועתה, היחיד שהתעלם מצעקותיה של עדה-פרומנדה היה דודי, שהמשיך לקרוא ממחברתו:

 "הלכו האיכרים אל הטבק ואמרו לו: 'טבק, טבק, תהיה לנו מלך.'

 "אמר הטבק: 'אם אתם מושחים אותי למלך עליכם, מלאו בשיחים שלי את השדות שלכם, כי אותי מעשנים בסיגריות ובנרגילות, בסיגרים ובמקטרות, ויש שתוחבים את האבקה באף – ומתעטשים! ומי שמגדל אותי לא יהיה רעב לעולם.'

 "נסעו האיכרים לתורכיה, שבה איזורים שלמים חיים מגידול הטבק, והביאו זרעים והנביטו אותם, ושתלו את הטבק בשדות, וקטפו את העלים הדביקים, וישבו בחצרות עם הנשים והילדים והשחילו במחטים את עלי הטבק על חוטים, ויבשו אותם במחרוזות, וכל המושבה התמלאה בריח מחניק. אבל בתי-החרושת לסיגריות הציעו עבור יבולי הטבק מחירים נמוכים שלא כיסו את הוצאות הגידול. הלכו האיכרים אל התפוז ואמרו לו: 'תפוז, תפוז, תהיה לנו מלך.'

 "אמר התפוז: 'אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, לכו ותביאו את תפוח-הזהב הכי טעים – את השאמוטי, מהפרדס של אנטון איוב ביפו, ותגדלו אותו, ותייצאו אותו באוניות לכל העולם, ולא תהיו רעבים אף פעם.'

 "חרשו האיכרים חריש עמוק..."

אותו רגע נשמעה קריאתה של פרלה הגמלונית, שישבה עד כה בשקט בשורה האחרונה:

 "אוי, אני מתעלפת..."

 "וחפרו בארות, והכניסו בהן משאבות-מים..."

 "אוי, אני מתעלפת... חביאו לי מים!"

והיא התעלפה.

הרימו אותה והוציאוה החוצה, אל יוסקה בעלה, שיפסיק לחטוב בולי עצים ויטפל בה.

ואכן הוא בא, מחה בשרוולו את הזיעה מעל פניו, גירש את הזבובים מעל ראשו ונתן לה סטירה.

היא התעוררה וגירפצצה בירה בריח דג כבוש ובצל קצוץ. מתברר שאכלה יותר מדי.

דודי התעלם גם מההפרעה הזו, שכביכול נבעה מדבריו, (שום דבר מגונה לא דבק בדודי מעודו. אחת מתכונותיו, אולי האופיינית ביותר, היתה שהקרין על בני-שיחו חגיגיות תמיד. כמעט כל פגישה עימו – חגיגה), והמשיך: "חפרו בור ברוחב שלושה-ארבעה מטרים, עד לעומק שבו המים 'מזיעים'..."

הימהום של הסכמה לדבריו נשמע מפי זקני המושבה.

 "ומשהגיעו לחול הרטוב חפרו באמצע שוחה עמוקה, ולאחר שניקוו מים בשוחה מילאו מהם בקבוק והכריזו: 'פני המים ניראים!' – אך לעיתים נפלו קירות החול היבשים של הבור החפור, והעבודה נפסקה."

ושוב הימהומים לאישור, והזקנים היושבים בשורה הראשונה מקישים על הרצפה במקלות ההליכה שבין ברכיהם.

 "ולאחר שגמרו את חפירת הבור, ובנו את כתלי הבאר מלמטה למעלה במסגרות עץ, וגמרו את בניין הקירות, והרכיבו בתוך הבאר על עמודי ברזל את ה'חנזירה', שהיתה דומה לחבית גדולה לאגירת המים, ומעל לבאר התקינו את האנטילייה משני אופני-עץ גדולים המונעים על-ידי גמל או פרד, והבהמה סובבה את התוף ועליו השרשרת עם תיבות העץ המעלות את המים אל ה'חנזירה', וכדי שלא יאבד לה שיווי-משקלה תוך הסיבוב החרקני מסביב לבאר, הלבישו על עיניה 'משקפיים' עשויות קש או עור, ולא אחת קרה שבהמת-העבודה נפלה לתוך הבאר, ולפעמים החול היה נגרף עם המים וסותם את מקורם, ולכן החלו לחפור את הבארות באדמת החמרה הכבדה למרות שבאדמות החול נמצאו המים קרובים יותר לפני הקרקע, והקושי בחפירת בארות, וההשקעה הרבה הדרושה לנטיעת פרדס הנושא יבול ראשון רק לאחר חמש שנים, גרמו לכך שהפרדסים הראשונים ניטעו רק במקומות שבהם המים נישאבו מנחל או שמי-התהום לא היו עמוקים, אבל אז הגיעו למושבה מנועי הקיטור, ומנועי הנפט והגאזולין, ומשאבות הבוכנה, והגיעו הפילטרים שהמציא המכונן ליאון שטיין כדי למנוע את גריפת החול עם השאיבה, והגיע הצמנט לעשיית הבטון, וניבנו תעלות-השקאה ובריכות השקאה, ובית החרושת ביפו החל להתקין צינורות-מלט להוליך בהם את מי-ההשקאה מהמשאבה אל עצי הפרדס..." החל דודי ממש שר את שירת הפרדסים, וזקני המושבה מקישים במקלות-ההליכה, והאיכרים רוקעים ברגליהם ומהמהמים איתו בקצב המנגינה, שאותה ידעו רק במושבה שלנו, ושדמתה קצת ל"חד גדיא", ודודי מנצח עליהם בידיו:

 "וההתלהבות לנטוע תפסה את כולם, ובכל החצרות עלו ריחות השתילים של הלימון-מתוק ושל החושחש, וחוואג'ה בַּארֶס הפך בפי כל לאבו-אלחושחש, והשתילים שימשו ככנות שעליהן הורכב השאמוטי של יפו, ובין חלקות הפרדסים הצעירים פרשו מסילות ברזל צרות, ועל הפסים משכו סוסים קרוניות עמוסות פרי אל בתי-האריזה, ושם ישבו המבררות על מחצלאות, והאורזים עטפו את התפוזים ושמו בתיבות, והנגרים היכו בפטישים והכינו תיבות-עץ, ומבתי-האריזה יצאו שיירות גמלים טעונים ארגזי תפוזים אל רציף-הנמל, והסבלים העמיסו את הארגזים על האוניות, והן הפליגו לארצות רחוקות, והארץ התמלאה פרדסים של שאמוטי, ולנסיה, לימון ואשכולית, טאבורי, קלמנטינה, מנדרינה, סטסומה, אתרוג ותפוזינה, פומלו ופומלית, והמלך תפוז כבש את העולם – ומאז האיכרים ומשפחותיהם לא היו רעבים אף פעם, אף פ-עם!!!!!!!!!!..." [והפינלה כמעט כסיום: "חד גדיא, חד גד-יא!!!!!!!!!!!..."]

מחיאות כפיים נירגשות נשמעו, תרועות. העיניים נצצו. שנים חלפו. היום לא נותר אפילו פרדס אחד במושבה שבימיה הטובים היתה מושבת ההדרים הגדולה בארץ.

הערת המלביה"ד: לא כל זני ההדר שדודי הזכיר כבר היו אז בנמצא בארץ.

הערת סופר נידח: הספר המטומטם והגס "המושבה שלי", שבארצות אחרות, מפגרות כמובן, היה נחשב אולי בטעות לקלאסיקה – לא הצליח להיות שייך לספרות העברית, וטוב שאזל, ונשכחו גם שמו ושם מחברו – וזאת אף שיש בספרותנו בשנים האחרונות לא מעט גאונים שיכולים לצחצח את הסנדלים שלו...

* * *

תקוה וינשטוק

1. על כיסא גבוה, במסעדה בשוק

אחרי כל הארוחות העסקיות במסעדות היוקרה הלכנו לשם שינוי, להשיב את נפשנו בשוק.       שמענו כי ב"שוק הכרמל" נפתחה מסעדה ממש שוקית. לעומת מסעדות אחרות בשוק, שעליך לשאול כל אדם שני היכן מוצאים אותן, את המסעדה הזו נקל לאתר. היא ממוקמת ברחוב השומר 1, בפינת רחובו הראשי של הכרמל.

אכן מסעדה שונה, כל כולה שתי שורות של כיסאות גבוהים – שבעה בכל שורה – האחת בתחילת המדרכה, השנייה מולה, ובתווך, ביניהם, מטבחון בגודל של שולחן אוכל. בשוק ישנן כמה מסעדות אך הן חבויות בין הסימטאות הצפופות. זו פתוחה לארבע רוחות השמיים, לחמשת החושים, להמולת השוק, ריחותיו וזמירותיו. למרות השטח הפיצפון זו בפרוש מסעדה  – מסעדונת-ראויה לשמה. לא מזנון.

המקום החדש הזה עשה לנו מיד מצב רוח טוב. היה יום חורף חמים ונאה, מהימים שזכינו להם הרבה בחורף הזה (לצד הקרה והסופה). היתה שעת צהריים מאוחרת, והשמש כבר לא הלמה בראש, היתה אוירת שוק שוקקת... נותרה רק השאלה הקטנה: מה הטעם לאוכל כאן?

התיישבנו על הכיסאות הגבוהים, שבדרך כלל, במסעדות רגילות, הם מחוץ לתחום עבורנו.  כאן הגובה דווקא התאים, סייע לצפות בזרמי האדם העולים ויורדים ברחוב הראשי, מקצתם כבר כורעים תחת משא הסלים או עגלות הקניות, מקצתם עוד בולשים אחר המציאות האמיתיות של יום השוק הזה. אנו פטורות הפעם מהכול. לא באנו לטרוח ולא התפתינו למלא אפילו שקית ניילון בודדת אחת. הפעם רצינו רק ליהנות מן המוכן.

העפנו מבטים על המטבחון. זעיר, אך רוחש פעילות ואוושות ופצפוצים, וריחות "על האש" בוקעים ממנו. שלישיית עובדים בסינרי שחור-לבן קלאסיים טרחה במלבן הקטן – אישה שנראתה כבעלת הבית (מסתבר שהיא לא) שטפה, קילפה, חתכה, קצצה וגזרה, שפתה מים, שפכה שמן על משטח ברזל לוהט והעלתה על האש בשרים וירקות. בחור אתיופי שקצץ וקלף ונראה גם כאחראי לניקיון ולסדר. וגבר צעיר זריז שידו בכול, גם קולף גם מקבל הזמנות, מלהיט על האש ומגיש מנות במהירות. עוד בטרם טעמנו כזית היה ברור שהכול כאן טרי יותר מטרי.

רעבות וצמאות פתחנו בלימונדה מיוחדת רוויה מי ורדים ונגסנו בחלה פריכה מאד שאך זה הגיעה ממאפיה בשוק. קבלנו תפריט מפתיע בממדיו לגבי הקיתון הקטן. מנות בוקר וצהריים המקובלות במסעדות, עם נופך עיראקי. הרבה ירקות, שפע חציל. בשר עוף ובשר בקר. נראה זול מאשר במסעדות "נורמטיביות". דומה להפרש בין מחירי המצרכים בשוק למחירם במרכול. הפרינציפ: מנות בתוך חלה ("לא פיתה. כבר נמאס מפיתה-פיתה..." אומר נאור כהן, בעל העסק. מסתבר שעבד במסעדה נודעת והחליט לצאת לעצמאות,) ואותן מנות, במחיר יקר יותר, מוגשות גם בצלחת.

מוצעים כאן ירקות ועשבים טריים בחצי חלה, 29 שקל, 38 שקל בצלחת. שקשוקה במחבת, עגבניות וכוסברה טחינה חריף בחלה פריכה – 28 שקל. תפוח אדמה במדורה – 14 שקל. קציצות ערוק (ירקות) עם עמבה וחריף – 17 שקל. מעורב פועלים – חזה עוף עם צ'רשי (דלעת), לימון כבוש נענה, קונפי (שום כבוש), ירקות ועשבים טריים – 29/38 שקל. קובה עיראקית וחציל שרוף – 29 שקל, בצלחת – 38 שקל. זה פחות או יותר מחיר רוב מנות הבשר עם התוספות.

רוסטביף של פרה שמנה, חסה, עגבניות ורוטב הבית, יקר קצת יתר – 31/39 שקל, (תוספת ביצת עין – 5 שקל). יקרה ביותר – "הברבוניה של מוטי" (300 גרם) מטוגן בשמן עמוק ותבלינים – 66 שקל, מנה זו רק בצלחת.

שתינו, הזמנו קבאב עיראקי עם חציל שרוף ושעועית ירוקה, בצלחת – 38 שקל (בחלה 29). מנה גדולה ומשביעה. הקבאב קצת שונה מהרגיל, ערב לחיך, והשעועית על האש, ראויה לשבח.

יש תה בנענה וקפה נחלה – 7 שקל כל אחד. גם עראק – 10/18 שקל. בין המתוקים גיליתי גלידת וניל עם טחינה וסילאן. נראה לי מעניין והזמנתי. מהנה. מזכיר בטעם חלבה ובמראה גלידה אמריקאית.

עבור כל הארוחה, עם מי הורדים (12 שקל), החלה והתשר שילמתי  75 שקל. הכול מוגש כהלכה, גם מחצצות אינן נעדרות.

  שבנו הביתה עייפות מרוב אכילה אך מרוצות, כפי שאומר המשפט הידוע.

  פתוח משמונה וחצי בבוקר עד ארבע אחר הצהרים. גם בגשם.

2. יום השישי הקצר

זה תופס תאוצה מחודש לחודש ומשבוע לשבוע: יום שישי מתמלא עד להתפקע באירועים למיניהם – ספרותיים, מוזיקליים, ווקלים ותיאטרליים, טיולים וחתונות ושמחות וימי הולדת  מפוארים, ומה לא? הכול דווקא ביום השישי, הקצר מכל ימות השבוע, המונה בעצם רק בוקר וצהריים. אחר כך כבר ערב שבת, וזה  סיפור אחר לחלוטין – בית הכנסת, ארוחת שבת, פגישה משפחתית. בסך הכל מונה יום שישי חמש שעות, אם הספירה מתחילה בתשע בבוקר, ושש שעות אם מדובר בזריזים מקדימים בשמונה בבוקר. בכל מקרה – בשעות ספורות בלבד רוצים להספיק עולם ומלואו.

תל אביב הנה עיר בלי הפסקה, והשישי בשבוע הוא יום בלי הפסקה. יש אירועים המתקיימים דרך קבע ביום שישי: קבלת שבת ב"צוותא", "קוראים בקפה" ב"הבימה", הצגת "טמפלרים, נוה צדק וש"י עגנון" בנווה שכטר, ועוד ועוד. ויש אירועים הפועלים גם בימים אחרים אך מעדיפים את היום השישי, ואת תוהה במי לבחור: כל האירועים מעניינים, כולם ראויים להשתתפות. בשישי האחרון עמדה לפני הברירה לבחור ב"צוותא" ולהחמיץ טיול מאורגן ביפו, לשוטט ביפו ולא ליהנות מהרצאה ב"אסכולות", או ללכת ל"אסכולות" ולוותר על יום הולדת "עגול" של חברה. (לבסוף בחרתי ביום ההולדת).

אטרקצית השישי החלה כשמוסדות ומפעלים – בנקים, עיריות, משרדים של עורכי דין ועוד ועוד – החליטו לקחת חופש ולסגור את שעריהם בימי שישי. רק התפנה היום – והכול, מטיולים עד קונצרטים, הסתערו עליו ומאז הם אוחזים בו כבקרנות המזבח.

חבל. למרבית אירועי שישי בא לרוב קהל מסוים – גימלאים, ובעיקר גימלאיות, קהל שעבורו היינו הך יום שישי או כל יום אחר בשבוע. זה מעמד הביניים שעיתותיו וגם אמצעיו בידיו והוא כמהָ לבידור ולתרבות. בבוקרי "שבת תרבות" ב"צוותא", למשל, נראים כמעט רק ראשי שיבה. בני התשחורת מעדיפים אתרים המתאימים להם יותר – בארים, מועדונים ומסיבות.

הקהל הממלא את אירועי היום השישי פנוי למעשה גם בשאר ימות השבוע. הוא יכול לבוא להרצאה או לקונצרט גם בבוקר של יום חמישי ובבוקר יום רביעי ובעצם בכל יום אחר. התרכזות היתר  ביום השישי גורמת לו רק להפסיד אירועים שהיה חפץ להשתתף בהם.

אז לטובת כל הצדדים כדאי להרפות מיום השישי הקצר לטובת שאר הבקרים. הקהל המבוגר רק ישמח להימנע מהצורך לבחור ולוותר, האמרגנים יזכו ללקוחות נוספים, והקהל הצעיר? עבורו אירועי יום השישי ממילא אינם רלבנטיים.

3. ראמים בשירות צבאי

מטפלים מהספארי הגיעו לבסיס חיל האויר מהלול ליד נצרת לתפוש שלושה ראמים – הודיעה שגית הורוביץ, דוברת הספארי.

ראמים בבסיס צבאי? עוד פרשה נחשפת? ידוע שצה"ל מגייס כלבים, ודאי גם סוסים, אולי אפילו יוני דואר, כבראשית מלחמת השחרור – אבל ראמים? החיה מעלת  הגירה הזו?

אכן כן. לפני כמה שנים ביקשו הבסיס הזה – וכמה בסיסים אחרים בצפון ואחד בדרום הארץ – לקבל ראמים (ראם – אנטילופה, שמשקלה מגיע למאתיים קילו ויותר, בעלת קרניים גדולות ופרסה כפולה בכל רגל. נזכרת כמה פעמים בתנ"ך), וכן אנטילופות קנה – בעלי חיים הידועים כזוללי עשב. הכוונה היתה שישמשו נשק ביולוגי: הראמים יאכלו את העשב הגדל פרא בבסיס ואת ענפי העצים הסמוכים לקרקע, ובמקרה של שריפה, גם מהשימוש בפגזים, תופחת הסכנה משום שהעשב יהיה נמוך משמעותית. אם ציפרים, לא חומרי הדברה – מסייעות כיום לחקלאים במלחמה במזיקים, אז למה לא ישמשו ראמים לכיסוח הדשא?

לבסיס בצפון גויסו שישה ראמים מהספארי. הבסיס שמח שהעשב נמוך, והראמים נהנו  משפע מזון.

אך במרוצת השנים נקלע הפרויקט המתוחכם לבעיות. ששת הראמים התרבו ל 26 פריטים  והתעורר חשש שבעדר לא יהיה איזון. גרוע מכן: הבסיס הצפוני הזה מבוטח באמצעות כלבים. הכלבים התחילו לתקוף את הראמים, והראמים תקפו את הכלבים – והבסיס הפך לשדה קרב. היה צורך לדלל את הראמים.

בדיוק לאחרונה פנה גן החיות של צ'אנג מאי בתאילנד לספארי ברמת גן וביקש שלושה ראמים. הראם נדיר כיום ונמצא בתוכנית ריבוי עולמית. הוחלט להעביר לתאילנד ראמים מהבסיס. צוות מטפלים מהספארי – בהם הווטרינר ומנהל האוסף הזואולוגי – הגיעו למהלול, הרדימו בחיצי הרדמה שני ראמים, זכר ונקבה, והביאו אותם לספארי. אלה עברו בדיקות דם, ועומדים בדרישות הווטרינריות של ממשלת תאילנד. בבסיס לא נמצאה נקבה נוספת, והיא תילקח מהעדר בספארי.

בסוף החודש יוכנסו הראמים לארגזים יחד עם גזמי עצים מהבסיס, צידה לדרך, ויעברו לגן החיות היפהפה בצ''נג-מאי.

* * *

אהוד בן עזר

מכתב לרמי דיצני בשנת 2003

מתוך היומן

15.7.03. יום שלישי. לרמי דיצני היקר שלום רב, תודה על ספרך "ארץ זבה" ששלחת לי, ואשר הייתי עד מתמשך לחיבוטים שלך סביב הספר ולא מהצד התוכני אלא האקו"מי, וטוב שהכול הסתדר על הצד היותר טוב, גם מבחינת הפרס וגם מבחינת הוצאתו לאור של ספר השירים, שיצא לאור בצורה יפה ומאירת עיניים.

קשה לי יותר לדבר איתך על תוכנו של הספר, שניכר כבר בשמו, ארץ זבה, זבת דם, פצע וכאב, לעומת המקור התנ"כי, ארץ זבת, זבת חלב ודבש, והיא אותה ארץ. והתאריך הפותח את מיבחר השירים, 1982, הוא תקופתה של מלחמת לבנון, ואין לטעות בשירים שפותחים באותה תקופה כי הם מתכוונים למלחמה ההיא, בעיקר דומני בשער הראשון, "התערבות נמהרת".

ואני אגיד לך מה הקושי. אתה משורר מושחז, אירוני, פוצע ומכאיב. יש בשיריך לעיתים הד תוכחה של נביא, אבל דווקא משום ההקשר ההיסטורי הברור של השירים, והכתובת שאליה הם מופנים – אנחנו, ישראל, צה"ל, עם ישראל ­– נוצר קושי, לפחות אצל קורא כמוני, שמבחינה היסטורית יותר ויותר משוכנע, בייחוד מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה בספטמבר 2000, במה שכתבתי כבר בשנת 1968 ושעל כך היה לי כל השנים ויכוח עם א.ב. יהושע, והוא שלדעתי אין קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים כלפינו והדחייה הטוטאלית שלהם את קיומנו באזור.

וכך, כשאתה מכוון את התותח המצפוני והאירוני המושחז שלך אלינו-עצמנו – במלחמת לבנון, וכשאתה מציג טמטום צבאי דורסני ישראלי מול חוכמה יהודית עתיקה גלותית (תגיד לי איפה היא הצליחה, בשואה?) – אזיי נוצר בכל שיר לעצמו רושם חזק של תוכחה, של ביאליק וירמיהו גם יחד, אבל הקורא בן עזר, אחרי שהבין היטב את השיר, ונהנה מהברק שלו, החותך בכאב ופוצע בבשר החי, אומר לעצמו: אז מה? אז אנחנו הננו הגרועים מכל גוי ומגיע רק לנו שירי קינה ותוכחה על מעשינו הנפשעים והמיותרים מפי המשורר דיצני, ואילו הם, הערבים, שרק תן להם הזדמנות והם מחסלים אותנו כולנו, הם הצדיקים? הם רק מעין חלל ריק שבתוכו פועלת מתוך קפריזה נפשעת הרשעות הישראלית שלנו, שמרבית הפאתוס של שיריך, הנהדרים כשלעצמם, מופנה כלפיה?

אני כתבתי ופירסמתי לפני יותר משלושים שנה רומאן בשם "לא לגיבורים המלחמה", שיצא לאור מחדש לפני כשנתיים, וכולו עומד בסימן המחאה הזו כלפי עצמנו, שהגיבור אינו רוצה ללכת ליהרג במילואים (לבסוף הוא מתאבד במילואים) מפני שהציונות שהבטיחה לנו כביכול שקט, איכזבה, ואנחנו חיים על חרבנו. טבעי וקל להפעיל את הכעס על ההורים, על הקרובים, על הצבא והמדינה שלך, אבל מה לעשות אם המצב האובייקטיבי הוא כזה שללא כוח צבאי, מכוער ככל שיהיה, לא היינו מתקיימים כאן אפילו שבוע אחד?

יש אצלך לא רק תוכחה אלא גם נחמה, אבל גם היא מושחזת ואירונית ובעצם מבשרת חורבן. אז מה, אם יעלו את כולנו על האוניות, ונחיה במערב אחרי נפילת ישראל, ונחיה חיים מערביים בתכלית ולא על חרבנו הנפשעת במזרח התיכון, זה פיתרון? זו נחמה?

לכן קשה לי עם השירים שלך, שהם יפים מאוד, חזקים מאוד, ברורים בתכלית, בלי קשקושים ועירפולים, ומבחינה אסתטית הם מצויינים, וקולך נשמע והוא ייחודי מאוד, וברור לי שהאירוניה שלך מתכוונת לכך שצריך שהמצב יהיה אחר, ושיהיה שקט ושלום בישראל כמו במערב אירופה ולא נצטרך לחזור לגלות המתוקה, ששמה שרפו את בני עמנו לפני רק קצת יותר מיובל שנים, אבל מה לעשות והמציאות המזרח-תיכונית היא מחורבנת, לעולם לא יהיה כאן שלום, תמיד ישנאו אותנו בגלל שאנחנו אחרים מהם ולא בגלל מה שאנחנו עושים, ואם אתה כותב שירה פוליטית, ושירתך אכן פוליטית, אתה צריך להתמודד גם עם זה. עם האין ברירה. עם כך שאנחנו הננו האנדרדוג האמיתי בסיפור.

אחרת, שרון הוא פושע מלחמה, ויעסר ערפאת צדיק בדורותיו, ואתה יכול להצטרף לאנתולוגיה בהמשכים שבועיִים של בני ציפר וחצר משורריו ב"תרבות וספרות", שכואב להם על כל ילד פלשתיני שנהרג אפילו יותר משכואב למחמוד דרוויש, כי דרוויש ישמח להקריב את הילד כדי לסלק אותנו מהארץ. ואני לא חושב שזה כבוד גדול להיות דומה לשיריהם של יצחק לאור, אהרון שבתאי (שאת שירי הזימה שלו אני אוהב, והפורנוגראפיה נמצאת אצלו רק בשיריו הפוליטיים), אגי משעול, ואחרים, שלדעתי מַזְנִים את השירה העברית בחד-צדדיות הצבועה שלהם, לפיה תמיד הפלשתיני הוא הקורבן הצודק ואנחנו הקלגס האכזר והמשחית, ובכך הם כמובן לא שונים מדוד גרוסמן וסופרים אחרים שלנו, שככל שהם משמיצים יותר את ישראל ומבינים את הטרור נגדנו, כן כבודם גדל בארץ ובעולם, ובייחוד באירופה. שהרי יש לנו גם סופרות אחדות, דור שני לשואה, שכותבות שהן מבינות את הפלשתינאים משום שהוריהן סבלו מהנאצים, ואין כנעימות האלה ערבות לאוזני הגרמנים.

אני לא יודע אם היית רוצה שמכתב שכזה יתפרסם כעיקרה של רשימת תגובה לספר השירים שלך, אבל זה מה שיש לי לומר, ומתוך הערכה גדולה מאוד לשירה שלך, שתתפוס ללא ספק פרק בתולדות השירה העברית.

שלך בידידות,

אהוד

המשורר רמי דיצני 1950-2012, נפטר בגיל 62. ספר שיריו "ארץ זבה", שירים 1982-2000 הופיע בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, בשנת 2003.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שליט רוסיה פוטין עומד לבקר את שליט המוקטעה ברמאללה אבו מאזן. אולי כדאי שבאותה הזדמנות יבקר פוטין בגדה גם את משפחתו של הדוקר באוטובוס מצומת "מעריב" – כדי להביא להם דרישת שלום מהטרור הצ'צ'ני.

* המימשל האמריקאי והרמאים האיראניים כבר היו קרובים לחתום הסכם שיאפשר לאיראן להמשיך לפתח בחשאי את סרקזותיה ולהגדיל את מיספרן בדרך להשגת הנשק הגרעיני – שישמש איום בעיקר על ישראל וסעודיה, אבל זאת בתנאי שההסכם לא יתגלה אלא לאחר שאובמה יסיים את שתי שנות כהונתו האחרונות בבית הלבן – והנה בא איזה שליט של מדינה קטנה ומושתנת במזרח-התיכון, קוראים לו ביבי, ומאיים לקלקל בביקורו בקונגרס בוואשינגטון את חגיגת השקרים, כמו הילד שצעק – המלך ערום!

אבל אל דאגה, עיתוני הארץ המנוולים ובראשם "הארץ", ועיתוני ארה"ב המנוולים ובראשם ה"ניו יורק טיימס", וערוצי התקשורת שלה, ידאגו לעשות עפר ואפר מביבי – לבל יתקע מקלות בגלגלי עצירת האסון הגרעיני הממשמש ובא.

אלא שקהל הבוחרים הישראלי לא מטומטם. הליכוד דווקא מתחזק בסקרים [הגם שהם מפוקפקים] – לעומת "המחנה הציוני", והסיבה היא שמרבית הישראלים מרגישים שביבי צודק, ואילו אובמה מתעתע בנו.

* יעקב פדהצור: תגובה למאמרו של תומר כהנא – לזכר סמי אל ג'עאר. הסיפור הספציפי הזה הוא אכן מאוד עצוב. לא רק בגלל שנהרג אדם שלא היה קשור לסוחרי הסמים אותם המשטרה באה לעצור או בזריקת האבנים על השוטרים,  אלא בעיקר בגלל העובדה שזה קרה במשפחה שקשרה את גורלה עם מדינת ישראל.

יחד עם זאת מצאתי לנכון להגיב. לא כדי להצדיק את הירי אלא כדי להכניס דברים לפרופורציות, במיוחד לאלו שלא גרים בנגב. הבדואים בנגב חיים באוטונומיה משלהם. בונים איפה שבא להם, גובים דמי חסות מבעלי עסקים, גובים דמי חסות  מאנשים שבונים את ביתם הפרטי, גונבים מכל הבא ליד, פורצים לבתים, גונבים ממחנות צה"ל, גונבים ממשקים חקלאיים, (מגיעים עם משאית לאור היום ומעמיסים את כל התוצרת החקלאית), סוחרים בסמים,  סוחרים בנשים, נוהגים בפראות על הכבישים, נשואים ל-4 נשים, שכולן "חד הוריות" עם אינספור ילדים, שחולבות את כספי הביטוח הלאומי.

 מי שבא במגע עם אותם אנשים 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה, הם אנשי המשטרה. ומה לעשות? התסכול שלהם עצום. הכעס שלהם גדל ומצטבר מיום ליום והשחיקה הנפשית עצומה. בסוף זה מתפרץ. הפעם זה יצא על האדם הלא נכון.

* פינת הגזענות: נהג המיניבוס בירנטון, אוקספורד, ב-2003, בריאן, היה אומר ששלושה דברים משתפרים כאשר חובטים בהם – אישה, עץ-אגוזים וכלב.

* פינת הגזענות: מתוך היומן, 28.8.2003. בן-דודי בדרגה שנייה, בני ראב [ז"ל], מספר משמו של סבו משה-שמואל ראב ואחיו, הוא סבי יהודה ראב, כי היתה לשניים אימרה: "כשאתה נמצא לבד עם ערבי, לעולם אל תפנה לו את הגב!"

ועוד סיפר משמם – אם אתה הולך בדרך ומולך באה חבורת נערים עם שני ביריונים מבוגרים, מוטב לך לברוח, אבל אם אתה ערבי, אתה תתנפל עליהם, למרות שאתה יודע שהם חזקים ממך, ואפילו יוציאו לך את שתי עיניך, אתה תתנחם בכך שהוצאת לאחד מהם עין אחת!

* פינת הגזענות" מתוך היומן, 1 באוקטובר 2003: בחומר המתורגם מערבית שנשלח אליי מממר"י אני מוצא מאמר של הדיפלומט הערבי הרפורמיסט הכותב בשם העט "אבו אחמד מצטפא", וממשיך למתוח ביקורת על החברה המוסלמית – הרואה בחיים רק שלב מעבר למה שמתרחש אחריהם, ואשר דבקה בתרבות השהידים תוך שימוש ציני באסלאם במקום ליזום פרויקטים שיקדמו אותה לקראת העתיד.

להלן תרגום מתוך המאמר כפי שהופיע ביומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט" ביום 13.9.03: "השיח הדתי השוטף יומם וליל את מוחותיהם של האנשים באמצעות תחנות הלוויין הממלכתיות, האזרחיות והמפלגתיות  הוא ביטוי בוטה למנטליות מפגרת שאינה מאמינה באחר ואינה מקבלת את החיים בדו קיום עימו...

"הקריאות לשנאת האחר והקריאה להרוג את האחר בסוף כל תפילה ובכל הזדמנות מוסוות בטענה כי אנו אומה סובלנית המצווה על עשיית הטוב ועל מניעת האסור. מדוע מעשינו כה שונים מדברינו? הפילוסוף הסעודי עבדאללה אל-קצימי אמר בשעתו  כי  'המרחק הגדול ביותר [בין שתי נקודות] בעולם הוא המרחק בין דבריו של ערבי לבין מעשיו'."

* * *

Gaza girls

http://player.vimeo.com/video/106171741

.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,651 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-82 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל