גיליון מס' 1017

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז בשבט תשע"ה, 5 בפברואר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְאַחַר ט"וּ בִּשְבָט. // עמוס גלבוע: המצב האסטרטגי בצפון הופך ליותר מסוכן ומוּעד לטעויות הצדדים. // אורי הייטנר: 1. העץ שלי. 2. צרור הערות 4.2.15. // מוניקה כהן:  על ברנר (ופסילוב) בעין גנים של תקווה וינשטוק. // מנשה שאול: שאלות נוקבות. [ציטוט]. // רות ירדני כץ: זיונים רבותי זיונים. // בפיג'מה רטובה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // צבי י' כסה: מי ירים את הטלפון האדום בחצות הלילה? // משה כהן: הנדון: ראש הממשלה קונה לעצמו מטוס. // ד"ר נתן שחר: עוד על "שירת העשבים". // יואב אהרוני: שירת העשבים: הספין של נעמי שמר. // אהוד בן עזר: מתוך היומן: על נעמי שמר. // יהודה דרורי: ארגנטינה הנאצית נחשפת. // נחמיה שטרסלר: חוק הספרים: באו, הרסו, הלכו. פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" ביום 3.2.15. // יוסף אורן: פגיעה נוספת בספר העברי. // אלי מייזליש: "מלחמה ביוקר המחייה". // מנחם רהט: ד"ר בגין ומיסטר בני, בני בגין נתפס כנציג אותנטי של המחנה הלאומי, אבל לפעמים שוכח את שולחיו ומתקרב למרצ. // נעמן כהן: מפלגת חד"ש התגלמות הציונות? עיתון "הארץ" – על אמת ודמוקרטיה. // אהוד בן עזר: בארץ עצלתיים או ספר האופטימיות. פרק אחד-עשר: יום החומוס והבצל. התיאולוגים החדשים או – שבחי חמלניצקי בארץ אהש"ן. עשרת הדיברות למאונן המצליח. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לְאַחַר ט"וּ בִּשְבָט

כֵּיוָן שֶרַק אֶתְמוֹל נֶחְגַּג פֹּה חַג הַטּ"וּ בִּשְבָט

וּכְמוֹ תָמִיד הַשְּקֵדִיָּה פּוֹרַחַת

בְּחֵן שֶלְּעָקְרוֹ מִתּוֹךְ לִבֵּנוּ גַם בִּצְבָת

אֵין צַ'אנְס לְכָל הַצִּינִיקָנִים יַחַד.

וּמִשּוּם כָּךְ שֶכְּבָר אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל תּוֹקֵף פֹּה

טְרֶנְד שֶל פֵּרוֹת מְיֻבָּשִים שֶאֶת הַלֵּב כּוֹבֵש,

אָז בּוֹאוּ גַם כִּכְלוֹת הַחַג הַזֶּה לִטְעֹם בְּכֵּף פֹּה

נוֹסָף לִפְרִי יָבֵש סִפּוּר לְגַמְרֵי לֹא יָבֵש.

סִפּוּר עַל אִילָנוֹת זְקֵנִים אֲשֶר חָמְקוּ מִפֶּגַע

שֶל מַלְתְּעוֹת הַדַּחְפּוֹרִים, כִּי כְּשֶהֻפַּל הַפּוּר

הֵם אוֹטוֹטוֹ כִּמְעַט הָלְכוּ כָּאן פַיְפְן – אַךְ בָּרֶגַע

הָאַחֲרוֹן נִצְּלוּ, וְכָךְ מַתְחִיל אוֹתוֹ סִפּוּר:

בִּזְמַן שֶשּוּם תִּזְמֹרֶת פִילְהַרְמוֹנִית לֹא הִרְעִימָה

כָּאן שוּם קוֹנְצֶרְט מִלְּבַד יְלֵל תַּנִּים בְּקוֹל רָצוּץ

וְשוּם הֵיכַל-תַּרְבּוּת כָּאן לֹא עָמַד וְלֹא "הַבִּימָה"

וְשוּם מוּזֵיאוֹן רוּבִּינְשְטֵיְן עוֹד לֹא חָלַם לָצוּץ, –

בִּזְמַן שֶשּוּם רוֹעֶה עַרְבִי עִם שוּם כִּבְשָׂה וְשוּם עֵז

עוֹד לֹא רָעָה כָּאן אֶת צֹאנוֹ וּבַחוֹלוֹת טָבַע

עָמְדָה כָּאן חֲבוּרַת עֲצֵי שִקְמָה (בְּלַעַ"ז "גּ'וּמֶז")

עַל הַגִּבְעָה שֶנִּקְרְאָה "גִבְעַת הָאַהֲבָה".

גִּבְעַת הָאַהֲבָה שֶל תֵּל-אָבִיב שֶרַק נוֹלְדָה אָז,

שְמוּרָה קְטַנָּה שֶל טֶבַע הָאָדָם (וְהַמָאדָאם)

מִקְלָט לֵילִי רוֹמַנְטִי לְכָל זוּג צָמֵא לְמַעַשׂ

שֶל כָּל יוֹרְשֵי הָעֶצֶר (וְהַיֵּצֶר) שֶבַּדָּם.

שָם שָר כָּל דּוֹן ז'וּאָן לְכָל קְרָסָבִיצָה נִרְגֶּשֶת

אֶת "סֶרְצֶה", "הַכְנִיסִינִי" וּפְסוּקֵי שִיר-הַשִּירִים

וְאַהֲבוֹת פָּרְחוּ כְּמוֹ פִּטְרִיּוֹת אַחַר הַגֶּשֶם

וְאֻכְלוּסְיָה גָדְלָה מִמִּסְפָּרִים לְמִסְפָּרִים...

אֲבָל בְּיוֹם בָּהִיר, כְּשֶרֹאש-הָעִיר הָיָה נָמִיר

נָפְלָה עַל הַשִּקְמִים הַהֵם, מִגֶּזַע עַד אָמִיר,

צָרָה, כִּי הָעִירְיָה, לְשֵם גִּנּוּן "גַּן יַעֲקֹב"

עָמְדָה לִכְרֹת אוֹתָם (כְּמוֹ שֶכָּתוּב שָם כִּי "יִקֹּב

הַדִּין" אֶת הָעֵצִים הַהֵם) וְהָעִירְיָה לֹא חָסָה

עַל כָּךְ שֶהֵם זְקֵנִים יוֹתֵר מִתֵּל-אָבִיב עַצְמָהּ

וְכָל מְהַנְדְּסֵי-הָעִיר שָלְחוּ לְשָם בְּכַּאסַאח

גַּם סְקְרַיְפֶּרִים וְגַם בּוּלְדּוֹזֶרִים רַבֵּי-עָצְמָה

וְזַעֲקוֹת הַ"לּוֹבִּי הַיָּרֹק", כִּמְיֻתָּמוֹת

נָפְלוּ אַחַת-אַחַת שָם עַל אָזְנַיִם אֲטוּמוֹת

כְּשֵם שֶשּוּם שִמּוּר אֲתָר הִיסְטוֹרִי לֹא הִצְלִיחַ

לִמְנֹע אֶת חֻרְבַּן בִּנְיַן "גִּימְנַסְיָה הֶרְצֶלִיָּה",

כִּי עִיר שֶלּא שוֹמֶרֶת בִּדְבֵקוּת כִּמְעַט דָּתִית

אֶת זֵכֶר עֲבָרָהּ – מָה כְּבָר צוֹפֵן לָהּ הֶעָתִיד?

וְאָז, לֹא יְאֻמַּן, אַךְ בָּעִתּוֹן שֶשְּמוֹ "דָבָר"

פִּרְסֵם בְּשִיר פַּיְטָן צָעִיר קְרִיאַת-חֵרוּם נִרְגֶּשֶת

אֶל רֹאש-הָעִיר, שֶבּוֹ הִפְצִיר לִשְמֹר מִכָּל מִשְמָר

אֶת הַגּ'וּמֶזִים הַזְּקֵנִים וְלֹא לָתֵת לָגֶשֶת

אֶל שָרְשֵיהֶם לְשוּם דַּחְפּוֹר אֶלָּא לִבְנוֹת שָם גַּן

שֶיַּקִּיפֵם וְיַעַטְפֵם בְּאֹרַח מְהֻגָּן

כִּי כָּאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, בִּפְרָט אִילָן עַתִּיק

שֶחָל עָלָיו הַנֹּהַג "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי וָתִיק".

וְתִתְפַּלְּאוּ, אַךְ רֹאש-הָעִיר קָרָא שָם אֶת הַשִּיר

וְהִתְקַשֵּר בְּגֶ'סְטַת-פֶּתַע שֶל חִיּוּג יָשִיר

אֶל בֵּית אָבִיו שֶל הַפַּיְטַנְצִ'יק וְאָמַר בְּרוּרוֹת

כִּי הוּא שֻכְנַע וְלֹא יִתֵּן אֶת הַשִּקְמִים לִכְרֹת.

אוֹמְרִים שֶמֵּרֹב סְטוּצִים הָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה

וְשֶגִּבְעַת הָאַהֲבָה הַיּוֹם הִיא כְּבָר passé,

אוֹמְרִים הַרְבֵּה שְטֻיּוֹת אֲבָל בְּט"וּ בִּשְבָט, לְפֶתַע,

כְּשֶזּוּג שֶל אוֹהֲבִים בְּצֵל אוֹתָם שִקְמִים חוֹסֶה

אָז כָּל מִי שֶהֶחְלִיף פֹּה אִילָנוֹת וְסֶנְטִימֶנְטִים

בְּג'וּנְגֶּל-הַבֵּטוֹן יוֹצֵא קֵרֵחַ כְּמוֹ שְמָמָה

כִּי כָּל הַצִּינִיקָנִים מִתְגַּלִּים כְּאִימְפּוֹטֶנְטִים

אִם לֹא שֶל הָאַגָּן

אָז שֶל הַלֵּב

וְהַנְּשָמָה...

                            * * *

עמוס גלבוע

המצב האסטרטגי בצפון

הופך ליותר מסוכן ומוּעד לטעויות הצדדים

מדוע? כי המדיניות שקבע נצראללה  בימים אלו היא שחיזבאללה ימשיך לפעול  ולהיות נוכח בצפון רמת הגולן על אפה וחמתה של ישראל, והוא יגן עליה; יתר על כן, נצראללה חיבר בין חבית אבק השרפה השקטה של החזית הלבנונית לבין חבית אבק השרפה הרוגשת של צפון לבנון. כלומר, למען רמת הגולן חיזבאללה יהיה מוכן בעתיד לחמם גם את החזית הלבנונית                           .

 ברצוני להתמקד בנושא הרגיש והמורכב של הגבול הצפוני שלנו. ברגע זה שורר שקט בצפון. חיזבאללה הודיע רשמית שמבחינתו "החשבון עם ישראל נסגר" ופניו אינם למלחמה. מבחינת איראן, החשבון לא נסגר, אבל ברגע זה יש לה שיקולים אסטרטגיים המחייבים איפוק, והיא גם נחונה בסבלנות ארוכה. ובו-בזמן, אני בא ומעריך שהמצב האסטרטגי שלנו בצפון נהיה עכשיו הרבה יותר מסובך ומסוכן, בלי כל קשר להרתעה שלנו.

במה דברים אמורים? בנאומו האחרון ביום שישי, 30 ינואר, הדגיש נצראללה נקודה מהותית ביותר, שלא זכתה אולי לתשומת הלב הראויה. הוא אמר שקיימת היום "אחדות מערכה" של חיזבאללה, סוריה ואיראן; הוא הדגיש שדם איראני ודם לבנוני נשפכו והתערבבו זה בזה בצפון רמת הגולן; הוא חזר ואמר כי כולם, לבנונים, סורים ואיראנים, נאבקים יחד ואי אפשר להפריד ביניהם; הוא גם אמר שאנשי חיזבאללה שנהרגו בצפון רמת הגולן הם "שאהידים" בדרך לירושלים. שתי משמעויות אסטרטגיות חשובות למכלול האמירות האלו , כפי שאני מבין:

האחת, דעי לך ישראל, ויידע העולם כולו, כי אנחנו נמשיך להיות נוכחים בצפון רמת הגולן, על אפך וחמתך, ונגן על הנוכחות שלנו שם, שיש לה את כל הלגיטימיות.

השנייה, שנצראללה עושה לראשונה חיבור בין שתי חביות של אבק שריפה: בין החבית הרדומה של החזית הלבנונית שאגורות בתוכה עשרות אלפי רקטות, ובין החבית הרוגשת של צפון רמת הגולן. זהו חיבור קטלני המזהיר את ישראל: אנחנו נמשיך להיות נוכחים בצפון רמת הגולן; אל תנסו לפגוע בנו בצפון רמת הגולן. אם תנסו, אנחנו נגיב: או בצפון רמת הגולן, או בחזית הלבנונית.

זה יוצר מצב רגיש, מסוכן  ורווי אפשרויות של טעויות גם מצד ישראל וגם מצד חיזבאללה. הדילמה של ישראל  היא זאת: חיזבאללה  נוכח בצפון רמת הגולן משלוש סיבות עיקריות: זהו האזור היחידי בחזית רמת הגולן הנשלט עדיין ע"י אסד. לכן, המטרה היא לא לתת לאזור הזה ליפול בידי ארגון "ג'בהת אל נוצרא" המשתייכת לאלקאעידה; המטרה השנייה היא להכשירו כחזית לחימה נגד ישראל; והמטרה השלישית היא לחבר דרכו מבחינה גיאוגרפית בין לבנון לסוריה. 

ועכשיו, אם  ישראל  תפעל נגד  התארגנות חיזבאללה להכשירו כחזית לחימה פעילה, גם אם לא  נעשתה עדין מצידו שום פעולה עוינת, היא מסתכנת בתגובה של חיזבאללה; אם היא לא תפעל, על מנת לשמור על שקט ומול הבחירות המתקרבות, היא מסתכנת שבסופו של דבר תבוא פעולה כואבת של חיזבאללה בצפון רמת הגולן. במקרה זה גם תקום צעקה ציבורית אדירה: היכן הייתם עד היום? נא לעיין בסיפור המנהרות מול החמאס ברצועת עזה. 

ונקודה אחרונה שברצוני להאיר. קמו אצלנו כמה "חכמים" והיקשו למה אנחנו פוגעים רק בחיזבאללה, ולא פוגעים בכלל בארגון ג'בהת אל נוצרא, השולט למעשה על מרבית רמת הגולן?

הצטרף לקושיה הזו גם נצראללה בנאומו האחרון.

אז נכון שמדובר בשני ארגונים שאחד מהם הוא "דֶבר" והשני "חולירע". אבל, ההבדלים ביניהם עצומים: ג'בהת אל נוצרא משועבדת כולה ללחימה נגד אסד. עד עכשיו לא בוצעה מהשטח שבשליטתה שום פעולה עוינת נגדנו. בעתיד הרחוק זה כנראה יבוא. כל מה שבוצע היה מהשטח שבשליטה הסורית.

חיזבאללה, לעומתו, משועבד גם עכשיו ללחימה נגד ישראל, והחשוב מכל: הוא מסוכן עשרות מונים מג'בהת אלנוצרא, הן בשל עוצמותיו, הן בשל  פטרונו האיראני.

כל זמן שיהרגו אחד את השני – טוב למדינת ישראל.

* * *

אורי הייטנר

1. העץ שלי

לפני עשרים שנה, שבועות אחדים לפני הולדתו של עמוס, עברנו מדירת האשכול לדירה המשפחתית, בית הקבע שלנו מאז ולתמיד.

ועם הבית קיבלנו מתנה שלא תסולא בפז – בחצר, נטוע עץ תות שכבר אז היה גדול, שניטע כחמש שנים קודם לכן. עץ גדול ויפה ופריו מתוק ומשובח. והוא מניב פרי בכמויות אדירות, שגם אם כל הילדים והמבוגרים באורטל ייענו להזמנתנו בשיא העונה לבוא ולקטוף חופשי, הם לא יתגברו על השפע.

נכון, הנשר של הפרי אף הוא מוגבר, הוא מלכלך ומזמין זבובים. גם שועלים וקיפודים יודעים למצוא אותו בשעות הלילה ולאכול את הפרי שנשר. ואת העץ הזה אני אוהב יותר מכל עץ אחר בחצרי ובאורטל בכלל.

ואף על פי כן, כאשר אני חושב על "העץ שלי", אני מתכוון לעץ אחר.

גם לא לעץ השסק בחצרה של סבתי. לסבתא שלי באזור הייתה חצר גדולה, עם עצי פרי רבים – תפוחים, שזיפים וקלמנטינות, אך העץ המרשים ביותר, הגדול ביותר והאהוב עליי ביותר היה עץ השסק. מדי שבת נסענו לסבתא שלי, ובעונה, שניות אחרי שעצרנו את המכונית, כבר ישבתי על הצמרת והתמלאתי ללא חשבון בשסק כתום, מתוק ועסיסי. כל כך אהבתי את העץ הזה.

אך כאשר אני חושב על "העץ שלי", אני מתכוון לעץ אחר.

בנאומו בכנסת, כשהציג את חוק הגנים הלאומיים לקריאה ראשונה, אמר ראש הממשלה דוד בן גוריון: "עץ בן שבעים שנכרת – לא יכול לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם. אין שם בניין או חשמל חשוב יותר מעץ אקליפטוס עבות, שקמה ישנה, חורש אלונים. הם שורשי האדם. בניין תוכל להקים כאן או שם, ולעץ בן מאה אין תמורה."

למה הוא דיבר על שבעים שנה? שבעים הוא מספר גנרי המבטא שפע. ובוודאי הוא כיוון למדרש על חוני המעגל והנוטע שפגש, שנטע עצי חרוב שיתנו פרי בעוד שבעים שנה. "אני מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותיי לי – כך אטע אני לבני."

העץ שלי, עליו אני מדבר אינו עץ חרוב והוא עתיק הרבה יותר משבעים שנה ואף ממאה שנה. זהו עץ שקמה בן מאות שנים. העץ נמצא בדרום רחוב עוזיאל ברמת גן, ליד בית ילדותי. על העץ הזה ביליתי שעות רבות. הוא היה ונותר העץ שלי.

העץ שלי הוא עץ ענק. יש צורך במיספר אנשים כדי להקיף את גזעו. כל ענף מרכזי שלו, עבה הרבה יותר מגזע של עץ רגיל. והוא חי וצומח בקצב אדיר. מדי שנה הגיעו עובדי העיריה לגזום אותו. הם ניסרו ענפים, שכל אחד מהם הוא עץ עבות כשלעצמו. זה לא כל כך נעים לראות עץ מסופר, כשמשון שגזזו את מחלפותיו. אולם הגוזמים הסבירו לנו, הילדים המאוכזבים, שללא הגיזום הזה, העץ מזמן היה קורס, בשל הצימוח המהיר שלו. ואכן, העץ אף פעם לא איכזב. קצב הצימוח שלו פנטסטי.

על העץ הזה חבריי ואני בילינו שעות. על העץ הזה הקמנו מחנות. ועל העץ הזה ביליתי הרבה עם עצמי.

את סדר ט"ו בשבט באורטל, הקדשנו השנה לזכרו של עזריה אלון, מר טבע, המאהב הגדול של ארץ ישראל, מחבר עשרות ספרים על ארץ ישראל, בעל שיא גינס על כך שבמשך 54 התמיד בפינה שבועית ברדיו שעסקה בטבע וארץ, חתן פרס ישראל על מפעל חיים ומי שנתן לקיבוץ אורטל את שמו.

עזריה וחבריו יצקו החל בשנות ה-60 תוכן חדש לט"ו בשבת – חג הגנת הטבע וקבעו לאורך כל השבוע את שבוע הגנת הטבע.

עזריה היה ביקורתי מאוד בנוגע לנטיעות. הוא טען שהפכנו את הנטיעות לפֶטִישׁ, לגולם שקם על יוצרו. הוא טען שקידוש הנטיעות גורם לנו לנטוע היכן שאין צורך, לנטוע יותר מן הדרוש, לנטוע כדי לנטוע. הוא ראה סתירה בין חג האילנות לחג הנטיעות. הוא רצה לראות בט"ו בשבט חג של אהבת העץ, לא של אהבת הנטיעה.

וכך אמר בראיון רדיו: "במבט לאחור אנחנו יכולים להאשים את עצמנו בכך שט"ו בשבט לא נהיה חג לאילנות, ככתוב בשיר, אלא חג הנטיעות. בואו ונחפש בכל הפרסומים והשירים מילה על העתיד לקרות לשתיל לאחר שנטענו אותו, ועל המחויבות שלנו לעץ לאחר שעזבנו את אתר הנטיעות. אין זה מקרה כי בפולקלור נוצר זלזול בטקסי הנטיעה, כאשר לעתים לא בא בעקבותיהם יער, אלא טקס נטיעה חדש."

ומאמר זה, לכבוד ט"ו בשבט, נועד לתת כבוד לעץ הנטוע, לעץ הקיים, לעץ העתיק.

"היום השקמים נעלמו ואינם – רק שלט את שמם עוד מזכיר". בניגוד לגן השקמים התל אביבי, משירו של יצחק יצחקי, העץ שלי חי ובועט.

בחנוכה לקחתי את תמר לסיור שורשים במחוזות ילדותי ברמת גן. מה רבו התרגשותי ושמחתי, כשהיא טיפסה על עץ השקמה העתיק, על העץ שלי, והתחברה אליי ואל שורשיי.

שבת שלום וט"ו בשבט שמח!

2. צרור הערות 4.2.15

* קשה לשתי קונכיות לשוחח שיחה של ממש.

כל אחת מטה אוזן לים שלה.

רק שולה הפנינים או סוחר העתיקות

יכול לקבוע בלי חשש: אותו ים.

שירו של ט. כרמי "קשב", מיטיב לתאר את שיח הקונכיות המאיים לשסע את החברה הישראלית ומגיע לשפל חדש במערכת הבחירות המכוערת הזאת; מערכת בחירות המבוססת על שנאה, על "הם או אנחנו", על "רק לא", על השמצות, דמוניזציה, דה-לגיטימציה ומה שחורה לי במיוחד – עליהום חסר תקדים על מערכת אכיפת החוק, מאחר שאינה מתייצבת לקול תופי הטאם טאם שמנסים לגייס אותה למערכה הפוליטית.

שיח הקונכיות, שבו כל קונכיה מטה אוזן לים שלה, הוא שיח הרסני. במקום לשוחח, ללבן מחלוקות, להגיע להסכמות, כל "מחנה" גודר עצמו בתוך שבלול ומשכנע את עצמו עד כמה הוא צודק בתיעובו את הקונכיה האחרת.

מקובל שפוליטיקאים מן הימין ומן השמאל משתתפים בבמות של המחנה האחר, כי עצם קיומו של השיח הוא בעל חשיבות. ופתאום, הח"כים מן הליכוד ו"הבית היהודי" מחרימים את כנס "הארץ" לדמוקרטיה, אליו הוזמנו ובו היו אמורים להשתתף, כיוון שהקרן החדשה לישראל שותפה במימונו, וההשתתפות סותרת את הדה-לגיטימציה לכל מה שנוגעת בו הקרן. וח"כים ממפלגת העבודה ומרצ, שהיו אמורים להופיע בכנס ירושלים של העיתון הימני "בשבע", נעלמו פתאום מן המודעה על הכנס, מן הסתם בתירוץ דומה להחרמה. חרם חרם חרם. שרוי חתול ברוגז.

כי מה פתאום לדבר עם קהל הקונכיה האחרת? הוא לא מעניין אותי. הם לא בני שיח של אנחנו ואנחנו לא בני שיח של הם. כי אנחנו "רק לא".

* האם החיילים והקצינים שקיבלו צל"שים נלחמו בצבא של "אנחנו" או בצבא של "הם"?

* כפי שהבחנתי וציינתי כבר בשבוע שעבר, דבוקת שוקן ב"הארץ" שינתה כיוון והחלה להפנות את חיציה נגד "המחנה הציוני". הקמפיין הזה נמשך גם השבוע. את השבוע פתחו מאמרים ברוח זו של אורי משגב, קובי ניב, עודא בשאראת, יוסי ורטר וגדעון לוי. משגב האשים את "המחנה הציוני" ב"ממלכתיות חלבית וזהירה". לוי חושש שניצחון "המחנה הציוני", שהוא "מפלגת הכיבוש" האמיתית, עלול לבטל את הסנקציות על ישראל ש"עשויות" או-טו-טו לצאת לפועל, ישראל לא תישפט בהאג וכו'. ולכן, הוא מעדיף את נתניהו על הרצוג. כותרת מאמרו – "רק לא הרצוג". במאמרו הוא קורא לאבו מאזן לא לתת יד למשחק של הרצוג, המעוניין למזמז במשך שנים "תהליך מדיני" עקר.

קובי ניב אינו מסתפק במתקפה על "המחנה הציוני", אלא מצביע על הכיוון הנכון – הצבעה בעד הרשימה הערבית המשותפת, הנושאת בשורה גדולה לעם ... ישראל (!) – מי צריך להצביע למפלגה הערבית המאוחדת, אליבא דניב? "כל יהודי שוחר טוב." לפחות יש לבָּחוּר חוש הומור.

למה כל כך חורה לי הזינוב של "הארץ" ב"מחנה הציוני"? לא בגלל "המחנה הציוני" ולא בגלל הבחירות, אלא בגלל החברה הישראלית והבוקר שלמחרת הבחירות.

הבחירות הללו לעומתיות ומכוערות כפי שלא היו עשרות שנים. הקמפיין של "המחנה הציוני" מאוד תוקפני, מבוסס על דמוניזציה קשה של נתניהו. המסר אינו ששתי מפלגות לגיטימיות מתמודדות באופן דמוקרטי על השלטון, אלא שזאת "מלחמה על הבית" ומוכרחים "להוריד את הזבל." זהו מסר חסר אחריות, כאילו אין מחר.

וכאשר בתוך המערכה הזאת "המחנה הציוני" מואשם בקמפיין חלבי, צמחוני, אנמי, ממלכתי (שזאת כנראה מילה גסה בקרב ה"שמאל" הקיצוני), חלש, דפנסיבי ונרפה והוא מומרץ לקמפיין תוקפני יותר ומלא שנאה יותר, יש סיבה רבה לדאגה.

* שלי יחימוביץ' נבחרה לראשות מפלגת העבודה כיוון שידעה להיות לוחמת אידיאולוגית, אך חפה מדמגוגיה אישית. כראש אופוזיציה וכיו"ר מפלגה, הקפידה לכבד את יריביה ובהם נתניהו ולתקוף אותו רק עניינית, לא אישית. בכל פעם הקפידה לציין שהיא מכבדת אותו, אך הבעייה אינה הוא אישית, אלא דרכו. ולפתע, בבחירות הללו, היא מצטרפת לעליהום האישי, ומוסיפה כמעט מידי יום עוד קיסם למדורת האש הזרה הזאת. כאילו הלקח שלה מהפסדה להרצוג, הוא שזה מה שהקהל רוצה. וחבל, כי העוצמה שלה היא האותנטיות שלה והאותנטיות שלה היא הענייניות והאידיאולוגיה. במגרש ה"רק-לא-ביבי", ההתלהמות והפרסונליזציה, היא תמיד תהיה צל חיוור של ציפי לבני. חבל.

* מתי נגלית יושרה עיתונאית? כאשר עיתונאי נוהג ככלב השמירה של הדמוקרטיה, גם כאשר צריך לנשוך את המחנה האידיאולוגי שלו, ובמיוחד אם הוא עושה זאת בזמן בחירות. בימים אלה, שבהם כל העיתונים הפכו לביטאונים, יש לציין את החריגים.

אני מציג שני עיתונאים כאלה כמופת של יושרה. האחד הוא קלמן ליבסקינד, איש הציונות הדתית, שחשף את השיטה המושחתת שבה ח"כים מן "הבית היהודי" העבירו תקציבים למוסדות של הציונות הדתית. השניה היא קרן נויבך, אשת "שמאל" מוצהרת, שיצאה בגלוי נגד שיטת העמותות החיצוניות, שאינן כפופות למגבלות התקציביות של חוק הבחירות, המסייעות למפלגות השמאל.

אין לי ספק שהסביבה של שני העיתונאים הללו מלקה אותם על כך. אבל הרווח שלהם, הוא שכאשר קלמן יתקוף את ה"שמאל" וכשקרן תתקוף את ה"ימין" נאמין להם, ולא נחשוד בהם בתועמלנות גרידא.

* על יושרתו של בן דרור ימיני אין צורך להכביר במילים, הרי היא מן המפורסמות (הגם שיש מי שמנסים בצורה מגושמת לקעקע את אמינותו). אף שהוא טרם כתב למי הוא יצביע, אין לי ספק שהוא יתמוך ב"מחנה הציוני". אך גם הוא כתב שהפעילות של V5 היא פעילות בחירות מובהקת, ולכן עליה להיות כפופה לחוק מימון הבחירות.

* הליכוד האשים את "המחנה הציוני" בעבירות על חוק הבחירות ושימוש אסור בעמותות. "המחנה הציוני" והעמותות מכחישים. ובאופן אוטומטי, תומכי הליכוד משוכנעים שההאשמות נכונות ותומכי "המחנה הציוני" משוכנעים שההכחשה נכונה. מה לעשות, ואיני מסתחרר מסחרירים, ואין לי מושג האם ההאשמות נכונות או לא. אין לי אלא להמתין למידע רב יותר.

עם זאת, מאחר והוזכרה עמותת "קול אחד", מצאתי מה האידיאולוגיה של אותה עמותה. האידיאולוגיה באה לידי ביטוי במפת מדינת ישראל, לשיטתם. על פי המפה ההזויה הזאת, הגולן כולו עד הכינרת יימסר לסוריה. ונשאלת השאלה, לאיזו סוריה הם רוצים למסור את הגולן ואת חוף הכינרת? לחיזבאללה או לדעאש?

האם הם רוצים למסור את ביתי לאנשי ג'ובהאת אל נוסרא, או לחייליו של ג'יהאד מורניה?

מטורפים!

* בעקבות הודעתה של ציפי לבני השבוע נגד נסיגה מהגולן – הודעה הראויה לברכה ולשבח, ציין נפתלי בנט שבעבר היא תמכה בנסיגה מהגולן. לבני הכחישה, וטענה שמעולם לא תמכה בנסיגה כזאת.

מה האמת?

האמת היא שבמאי 2008, נפתח באנקרה מו"מ בין ממשלת אולמרט לבין הסורים על נסיגה מהגולן, בתיווכו של המתווך ההוגן ארדואן. כיוון שהסורים סירבו ללחוץ את ידי הישראלים ולקיים מו"מ ישיר, היו אלו "שיחות קירבה" – שליחי ארדואן התרוצצו בין המלון הישראלי והמלון הסורי והעבירו מסרים. שר החוץ הסורי וליד מועלם אמר אז שסוריה הסכימה למו"מ רק לאחר שישראל התחייבה לסגת לקווי 4.6.67. אולמרט הכחיש וטען שלא ניתנה התחייבות מראש. עם זאת, ברור על מה דיברו שם. אולמרט אמר בעיצומו של המו"מ, שאנו קרובים להסכם יותר מבכל פעם אחרת בעבר. וכזכור, כבר הוצעה לסורים נסיגה מכל הגולן. למשל, הסורים דחו את הצעתו של ברק, בשל כמה עשרות (!) מטרים על חוף הכינרת.

המו"מ נפסק, כיוון שהסורים פוצצו אותו במחאה על מבצע "עופרת יצוקה".

ומי הייתה שרת החוץ בממשלת אולמרט? ציפי לבני.

ככל הזכור לי, בזמן המו"מ לבני לא התבטאה בזכות נסיגה מהגולן, ואמרה שהתנאי של ישראל להסכם הוא התנתקות של סוריה מאיראן. אולם היא בשום אופן לא אמרה שהיא נגד נסיגה מהגולן. ובכל מקרה, ברור לחלוטין על מה דובר במו"מ.

* יש לזכור, שגם נתניהו ניהל מו"מ עם סוריה והסכים לנסיגה מהגולן. הוא אף עשה זאת בצורה מכוערת יותר – במחשכים, בדרכי מרמה וכחש. בזמן שהוא שלח את רון לאודר, מקורבו, למסור לאסד את נכונותו לנסיגה מהגולן, הוא שלח באופן קבוע את עוזי ארד לשר קהלני ולח"כ יהודה הראל מ"הדרך השלישית" לספר להם עד כמה הוא שומר על הגולן ואינו מוכן לדון על כך עם הסורים.

המו"מ הופסק כאשר אריק שרון התמנה לשר החוץ, ונודע לו על כך. הראשון שרמז בפומבי על המו"מ היה שר הביטחון בממשלתו הראשונה של נתניהו יצחק מרדכי, לאחר שהתפטר והקים את מפלגת המרכז, בעימות הטלוויזיוני עם נתניהו ("תסתכל לי בעיניים").

נתניהו הכחיש, אך לאחר סיום תפקידו הפרטים דלפו בהדרגה. היום נתניהו טוען שהוא הסכים לסגת "רק" לקו המצוקים, כלומר נסיגה מ-90% מהגולן ועקירת כל יישובי הגולן. וגם זאת אינה אמת, הוא הסכים עקרונית לנסיגה מלאה.

למרבה השמחה, הן נתניהו והן ציפי לבני התפכחו.

* בתקופת המאבק על הגולן סוכל פיגוע התאבדות, כאשר שני המפגעים נהרגו ב"תאונת עבודה", בטרם ביצעו את זממם. המחבלים היו ערבים אזרחי ישראל.

כששמעתי את הדברים, כתבתי תגובה, כדובר ועד יישובי הגולן, שבה בירכתי על שלוש ההצלחות: א. הפיגוע סוכל ונצלו חיי אדם. ב. המחבלים נהרגו. ג. פחות שני קולות בעד הנסיגה מהגולן במשאל העם.

התגובה הזאת היתה בדיחה פרטית. הראיתי אותה לחבריי, אבל לא עלה על דעתי לפרסם אותה. למה? הרי הכל נכון. הכל נכון, אך זו דמגוגיה – סעיף ג' משחיר את כל התומכים בנסיגה.

נזכרתי בכך השבוע, כאשר נתקלתי בחגיגה בפייסבוק בעקבות איזו ידיעה על כך שיגאל עמיר אמר שהוא יצביע ל"בית היהודי". אח, איזו שמחה. איזו שמחה דמגוגית. איזו דמגוגיה נפסדת.

אגב, קשה לי להאמין שהרוצח לא יצביע בעד רשימה שמועמד מיספר 4 שלה הוא מסוגו.

* מה יקרה אם הרצוג ולבני יעלו לשלטון?

אין לי מושג.

אבל ברור לי מה לא יקרה. לא יהיה שלום עם הפלשתינאים.

למה? מה, הרצוג ולבני אינם רוצים שלום עם הפלשתינאים?!

ודאי שהם רוצים. מה זה קשור?

* השר"פ הוא שירות מושחת, המעניק בריאות טובה ואריכות ימים לעשירים, על חשבון בריאותם של העניים, במוסדות בריאות ציבורי שמומנו בידי משלם המסים הישראלי. התוכנית של "המחנה הציוני" לביטול השר"פים וחיזוק הרפואה הציבורית, שהינה פרק בתכנית הכלכלית חברתית של המחנה, מקובלת עליי מאוד.

ובכלל, התוכנית הכלכלית חברתית רצינית ומרשימה, בעצם העובדה שהוצגה תוכנית כוללת שהושקעה בה מחשבה רבה ובעיקר – בתכניה.

* בחודשים האחרונים, עוזי ברעם כותב מאמרים ב"הארץ". וכמעט בכל מאמר שהוא כותב, הוא משתלח באובססיביות ב"ישראל היום". הוא שוכח להוסיף כוכבית קטנה של גילוי נאות, שהוא היה בעל טור קבוע ב"ישראל היום" מיום הקמתו ועד לפני חודשים אחדים. כנראה שהאובססיה שלו לכתוב נגד "ישראל היום" היא הכרח להיטהר בפני האינקוויזיציה על חטאו הכבד.

* עם החזרת השגריר הירדני לישראל, צפוי גינוי בישראל למלך עבדאללה שהתגייס לטובת הקמפיין של ביבי. מה, הוא הצטרף למפלגה הרפובליקאית?

* התפטרותו של שאבאס, יו"ר ועדת מועצת זכויות האדם של האו"ם לרקימת עלילת דם נגד ישראל וצה"ל, היא הישג מדיני ודיפלומטי חשוב של ישראל. עם מינוי המחליפה של שאבאס, על ישראל לשתף פעולה עם הוועדה ולא להפקיר את הזירה לאוייב. על ישראל למנף את קיומה של הוועדה להסברה ולמתקפת אמת מול תעשיית השקרים.

* כל העולם הזדעזע מרצח החטופים בידי דאעש. אז הזדעזע. השאלה היא – מה עושה העולם נגד הטרור הג'יהאדיסטי? מעמיד לדין בהאג את הדמוקרטיה המגינה על אזרחיה המותקפים בידי הטרור הג'יהאדיסטי? מנהל מו"מ עם מעצמת הג'יהאדיזם על הכרה בה כמדינת סף גרעינית?

* מי שעשה מעשה הוא נשיא מצרים א-סיסי, שהכריז על הזרוע הצבאית (בינתיים) של חמאס כארגון טרור.

* ביד הלשון: בסדרי ט"ו בשבט שאני עורך, אחד השירים הקבועים הוא שירה של רחל "כינרת", המוכר יותר כ"שם הרי גולן". בעבר כבר כתבתי על פניני העברית הנפלאה בשיר, שאותו כתבה עולה חדשה, ששנים אחדות קודם לכן כלל לא דיברה עברית.

אך בשיר יש גם טעות בעברית. "יש ימים פי שבע". זאת טעות. כאשר אנו אומרים מיספר סתמי, אכן אנו אומרים אותו בלשון נקבה, ומכאן שצורת היסוד של מיספר היא נקבה. אולם כאשר אנו אומרים מספר כפלי – "פי X", השימוש הוא בלשון זכר. ולכן, נכון היה לכתוב "יש ימים פי שבעה."

אותה טעות מופיעה גם בשיר שכתבה מלחינת השיר "כינרת", נעמי שמר. השיר הוא "שיר השוק". הבית השני נפתח במלים "השושנים יפות פי שבע". אין ספק שנעמי שמר ידעה שזו טעות, אך נהגה בחירות המשורר, כדי להתחרז עם השורה "אבל אנחנו מול השפע."

* * *

מוניקה כהן

על ברנר (ופסילוב) בעין גנים של תקווה וינשטוק

תקווה וינשטוק היא אישה יקרה אשר ליבה עם נושא המורשת של פתח תקווה. הכתבה שלה על ההיסטוריה של בית פסילוב מעניינת ומרתקת, אבל העובדות הקשורות בשימור המקום אינן מדויקות בעליל.

לא היה ויכוח לגבי שימור המבנה מאחר שהוא שייך לרשימת האתרים לשימור של העירייה. את שימור המבנה ביצע על חשבונו בעזרת אדריכל שימור – הקבלן-יזם שבנה את הרב קומות לידו. השימור הסתיים בשנת 2003 ואכן נערך אירוע חנוכה מרשים עם בני משפחת ברנר ואנשי עין גנים. הצריף, בהיותו שייך לאדם פרטי – משפחת שמי –  הושכר לשמש מספרה וכך היה משך 5 שנים.

כאשר יצא הספּר, הצריף הושכר לעמותת "דרור ישראל" אשר קיבלה תמיכה מן העירייה בשנתיים הראשונות של פעילותה במקום. התמיכה הופסקה עם חילופי השלטון, וחודשה השנה. עם כול הכבוד שאני רוכשת למר ישראל גל, המלווה את העמותה, הוא לא קשור לשימור הצריף.

אהוד ידידי, לגבי הערתך הצינית בסיום הכתבה: עיריית פתח תקווה ואנוכי, כממונה על השימור –  מאוד מעריכים ומוקירים אותך. הפעילויות בצריף ברנר נעשות  ע"י עמותת "דרור ישראל" – כך שכל טענה שיש לך, נא להפנות אותה אליהם.

מוניקה כהן

מנהלת מחלקת שימור אתרים

קשרי חוץ

עיריית פתח תקווה

* * *

מנשה שאול

שאלות נוקבות

"שאלות נוקבות ומביכות" – מכנה הסופר הסעודי אחמדי עדנן ("אלערב", לונדון 17.1.2015) את התהיות שמעלה הטרור הרצחני של הארגונים האיסלאמיים הג'יהאדיסטיים כמו דאע"ש ואלקאעידה:

אם יש למערכת העיתון הצרפתי "שארלי הבדו" היסטוריה פוגעת בכל הדתות – הנצרות, היהדות והאיסלאם – מדוע רק אנו המוסלמים, ולא אחרים, פונים אל דרך שפיכות-הדמים?

האם זה הגיוני שרק אנו נטען שהטבח ב"שארלי הבדו" תוכנן ובוצע על ידי שירותי הביון הצרפתי כדי להכתים את האיסלאם, כפי שעשו האקדמאי הסעודי עבדאללה אלדביח ואחרים?

האם אי-אפשר להגן על הפשעים הנוראיים המתבצעים בשם האיסלאם אלא באמצעות הטחת האשמות בזולת, וזאת על מנת להתחמק מן הביקורת העצמית?

איך אפשר להסביר את התופעה ולנמק אותה? הערבים והמוסלמים הם הפוגעים. הם שייכים    לאומה המזדנבת אחרי העולם כטפילים, ובו-בזמן הם מפגינים עוינות כלפי העולם. מוסלמים וערבים עולים על ספינות רעועות, ספינות המוות, כדי להגיע לחוף האירופי ולהינצל מן האבטלה והעוני. אך בו-בזמן פותחים באש על מארחיהם.

הסופר הסעודי מסכם את דבריו בקובעו כי "התפיסה השוררת בעולם הערבי והמוסלמי היא סירוב להתייצב מול הראי והיאחזות בתירוצים מאולתרים שאינם מועילים... ההפך הוא נכון... הם מכתימים אותם."

על ביקורתו החריפה של עדנן יש להוסיף גם תופעה מעוררת תמיהה, שמנהיגים ערביים רבים וכלי התעמולה שלהם מאשימים את המערב, מגדפים אותו ומכנים אותו קולוניאליסט, אימפריאליסט, בעודם מתחננים בפניו שיציל אותם מדאע"ש, אלקאעידה ושאר ארגוני הטרור האיסלאמי.

דיבורים לחוד ומעשים לחוד

בחודש האחרון ציטטה העיתונות הערבית אמירה של מנהיג דאע"ש אבו בכּר אלבגדאדי שאמר כי "אלוהים לא יצווה אותנו להילחם ביהודים." לאחרונה אף הכריז כי ישראל על המפה, משמע יבוא גם תורה.

אמירות מדהימות אלו שאינן מסוקרות במקומות אחרים – נוגדות את ההתנהלות בפועל של "המדינה האיסלאמית". אכן אלוהים לא ציווה להרוג נוצרים, ואף על פי כן דאע"ש הורג נוצרים. אלוהים גם לא ציווה את דאע"ש להרוג יזידים ומוסלמים שיעים ומוסלמים סונים, אך דאע"ש הורג אותם.

יתירה מזו, כשנפל לידי דאע"ש העיתונאי היהודי בעל אזרחות ישראלית ואמריקנית, התליין של דאע"ש כרת את ראשו.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 323.

* * *

רות ירדני כץ

זיונים רבותי זיונים

אם יש מישהו שמעלה על דעתו שאותו איש חשוב שאסף בדרך כוח, כסף השפעה, גילה בגיל 60 בערך שהוא גם מסוגל ויכול לזיין, מה-זה-טועה. הניצבים, בכירי המשטרה, הם בני 60 פחות או יותר ורק עכשיו נתפסו. עד עכשיו הם היו ״ילדים טובים״ שממש ממש לא הביטו ימינה ושמאלה ושמרו אמונים לנשותיהם. הדבר נכון גם לגבי קצינים בכירים בצבא, פקידים בכירים וכל מי שמחשיב עצמו. ״הנמר המדברי״ של בן עזר לא נם ולא ישן ועכשיו הם נתפסו. מה שמעניין הוא שהם נתפסים רק עכשיו וחבריהם אומרים בערך כך: ״אדם יוצא מהכלל, איש משטרה מעולה, 35 שנים שירת באירגון, הקדיש את חייו לבטחון הפנים ו....״ 

כל החבורה המיוחדת הזאת ידעו אחד על השני, ריכלו יחד על הזיונים שלהם, שיתפו פעולה והשתעשעו מהכיבושים שלהם. וזה עוד כלום מפני שאלה שמתחתיהם גם יודעים שהבוס שלהם מפנה זמן לתענוגות החיים במסגרת העבודה, וזה כבר לא סוד אבל הנאמנות לבוס מונעת מהם להתלונן בפני הרשויות המוסמכות וחוץ מזה ״למה לי להתלכלכך? להלשין? זאת לא הבעייה שלי.״

וככה 35 שנים עוברות להן ובבת אחת נתפסים שישה גנרלים-ניצבים בעבירות מין ובמתן וקבלת שוחד וחלק מתפטר וחלק מפוטר. 6 מתוך 17 ניצבים סולקו או הסתלקו. בדק בית הזה הוא סמן וסימן לכל אלה שהם בכירים ובטוחים שהם יכולים לעשות כל מה שבא להם ולא ייתפסו טועים. תמיד יהיה מישהו או מישהי שיפתחו פה. תמיד! אנחנו לא יודעים מה עם 11 הניצבים שנותרו. הלוואי שהם צדיקי הדור. 

אוסף הבקבוקים

הנכד שלנו בן העשר וחצי כבר שנה בערך אוסף בקבוקים ריקים הולך לסופרמרקט ומחזיר להם את הבקבוקים תמורת 30 אגורות לבקבוק.

הנכד פשוט העביר מסר לשכניו, למשפחתו המורחבת לחבריו בערך כך: ״אתם מתעצלים להחזיר את הבקבוקים לסופר? אני מוכן לפנות אותם.״ ובאמת מה זה 30 אגורות? שום כלום, שייקח! מי צריך את כאב הראש הזה? וכך משאירים לו את הבקבוקים, הוא סוחב לסופר ומקבל תמורה. לפעמים אביו עוזר לו כי יש לו רק שתי ידיים ותרמיל גב אחד.

לפני כמה ימים שוחחנו ושאלתי: ״מה נשמע? איך עסקי הבקבוקים?״

והוא השיב: ״לא רע. כל חודש אני אוסף בערך 100 בקבוקים שזה 30 שקלים. כל שבוע אני מקבל חמישה שקלים דמי-כיס מההורים ובסך הכל יש לי 55 שקלים לחודש. נשיונל ג׳אוגרפיק עולה 40 שקלים אז יש לי עודף של 15 שקלים כל חודש. הכנסה לא רעה. אבל שתדעי, אני עובד קשה כדי להרוויח 30 שקלים לחודש לא כמו אשתו של ראש-הממשלה."

[אהוד: נראה לי קצת מפוברק. אני לא מאמין שההורים נותנים לו רק 5 שקלים בשבוע דמי כיס!]

טיפת דבש

אלה פיג׳רלד מספרת שבשנת 1955 היא הופיעה במועדון לילה שנקרא ״מוקמבו״ בהוליווד בזכות מרלין מונרו, שלה היא חייבת חוב גדול. זה היה מועדון לילה מאוד פופולרי שמעולם לא דרכה בו רגל שחורה, שאז הגזענות היתה במיטבה. מונרו התקשרה אישית לבעל המועדון וביקשה ממנו להזמין את פיג׳רלד להופיעה במועדונו. בתמורה היא מונרו המפורסמת תבוא כל ערב ותשב בשולחן הקדמי ושהעיתונאים יתפוצצו. וכך היה. זו היתה סנסציה. העיתונים יצאו מדעתם ופיג׳רלד מספרת שמאז היא לא הופיעה יותר במועדונים.

אלה פיצ׳רלד זמרת הג׳ז המשפיעה של המאה ה-20, שרה והופיעה עם מיטב הנגנים והזמרים כמו לואי אמסטרונג, הגיטריסט ג׳ו פאס, דיוק אלינגטון, דיזי גילספי, פרנק סינטרה ומי לא? שווה לקחת פסק זמן ולהירגע מכל הסקרים.

[אהוד: לא הבנתי].

* * *

בפיג'מה רטובה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

נשכבה אפרקדן

ומרוב תאווה היא השפריצה עליי

מהקוּס שלה

כמו ממיזרקה

טיפות אחדות הגיעו אפילו

לתחת שלי

אני ברחתי כל עוד נפשי בי

תפסתי בדרך מטרייה

במקום קנדון

והרגשתי בטוח

ואז אני

השפרצתי

השפרצתי

השפרצתי

והיא הפסידה

את הזרימה העזה

והתעוררתי מהחלום

בפיג'מה רטובה

* * *

צבי י' כסה

מי ירים את הטלפון האדום בחצות הלילה?

את הפסוק הזה מגלגל ראש הממשלה שנים. אלא שהשאלה היא מי אסור שירים את הטלפון האדום בחצות הלילה. תחת הנהגה סבירה אין טלפון פתאומי. הכל הוכן וגובש בעוד מועד. אם כך, ראש הממשלה הוא הבלתי מתאים לאותו הרגע: מסוכסך עם כל ראשי המדינות שאנו זקוקים להם בצרה. למי הוא יתקשר? הוא לא הכין את המדינה לפעול עם אחרים בסבך האפשרויות המדיניות העולות באזור ובעולם. בכל שנות שלטונו אין אף יוזמה אחת לרפואה. ראה"מ הוא אישיות חסרת כל הבנה מדינית ואין לו כל אג'נדה תואמת מציאות.

בימי שלטונו לא חסך את ההפחדות והאיומים והחרדות. בוקר וערב נחתו עלינו איזכורי השואה. ערפאת הוא היטלר. חיזבאללה הם כנאצים, אבו מאזן אנטישמי חורש השמדה. מנהיגי איראן הם נאצים וכל כיוצא במבוהלות משנות הארבעים במאה הקודמת. אין מדינת ישראל, אין צה"ל, אין צוללות, אין בריתות עם ידידים. וכאילו שעראפת או אחמדיניג'אד או אבו מאזן או כל גורם ערבי אחר יש לו כוח מול העוצמה הישראלית.

מי שמקבל את ההפחדות האלה עלול להסכים לטענת עורבא פרח שנתניהו הוא שומר המדינה. תורתו היא כשל מובהק. מעולם לא היה מצבה הביטחוני האסטרטגי של המדינה כל כך בטוח ומבטיח. מעולם לא חברו אלינו גורמים בינלאומיים להילחם באויבים שלנו: ארצות הברית בנתה קואליציה לבלום את הגרעין האיראני; וקואליציה לבלום את דע"אש; היא וצרפת ובריטניה מאמנים מורדים מתונים סורים נגד אסאד. ערב הסעודית מפעילה את נשק הנפט כדי להחליש את איראן. ארה"ב אילצה את אסאד לסלק את הנשק הכימי. עדיין עומדת ההצעה הסעודית מ-2002 לשלום כולל עם כל מדינות ערב, שאושרה פעמיים ע"י הליגה הערבית, כנגד הסכמה למדינה פלשתינית. נשיא מצרים נלחם בחמאס ובמנהרות ובאיסלאמיסטים בסיני. מלך ירדן מקיים שלום וחוסם ממזרח. וסוריה מנוטרלת במלחמת אזרחים. מתי היינו במצב מעודד כזה?

ונשארנו עם מטרדי חמאס וחיזבאללה. אשר לחמאס הרי ראה"מ משדר לנו את הצלחתו בניהול המלחמה עם החמאס. מלחמת ענישה (אחרי חטיפת השלושה בגוש עציון) ללא מטרת מלחמה. המנהרות עלו להצדיק בדיעבד את חוסר התכלית של המתכונת שהופעלה (סדר הכוחות היה גדול מזה שניצח את ששת הימים). ולמדנו ממנו שראוי להשאיר את החמאס בעזה. יש חמאס אין אבו מאזן, אין עם מי לדבר. אשר לחיזבאללה, עד היום לא עיצב צה"ל תורת לחימה מול החיזבאללה גם לא אחרי מחדלי מלחמת לבנון השנייה, כשכל העולם ציפה שנכה בהם כסח.

שתי הסיירות הללו של איראן אינן לעצמן אלא קשורות למערך המדיניות האזורית והבינלאומית. כלומר, הן חלק אימננטי מהכשל המלווה את מנהיגותו של נתניהו: אין לָאיש מושג מהי מדיניות. אצלו מדינת ישראל היא פעולת תגמול נגד העולם. כל העולם כאן וישראל שם. אין לו כל הבנה ל-100 שנות מדיניות חכמה שהקימה ומקיימת את מדינת ישראל מ- 50,000 לשבעה מיליון... [מי הם החמישים אלף? – אב"ע].

מדיניות היא חוכמת ההשתלבות לניצול ההזדמנויות העולות במערבולות האינטרסים של המעצמות העולמיות. כל המעשים המכוננים בדרך לריבונותנו בוקעים מהמערבולות והעימותים המעצמתיים. הרצל מבין שמדיניות היא הסיכוי, ויצמן מבין לנצל את תבוסת תורכיה במלחמת העולם הראשונה ומחלץ מהמערבולת את הצהרת בלפור ומתעקש להחתים את ממשלת אנגליה ועד חבר הלאומים למשפט העמים. ובן גוריון מבין שממערבולת מלחמת העולם השנייה אמריקה היא המלכה ולכן, מוכרחים להסכים לחלוקה וכאן הזדמנות חד פעמית לתמיכה מסטאלין.

וכשנאצר מלאים את התעלה, הנה הזדמנות לחבור לצרפת ואנגליה במבצע סיני. ואח"כ גדול במדיניות מאתר את אדנהאור, הקנצלר הגרמני, לחלץ ממנו את הסכם השילומים. ושרת מגלה את מצוקתו של נאצר ויוזם מו"מ עם נציגיו. מהלך שעסק הביש של גיבלי מביא לחיסולו. ואשכול מבין שבסדר העולמי (חרף העובדה שצרפת מסייעת לדימונה) צריך לנוע ביטחונית מצרפת לארה"ב. וגולדה שהיא חפה מהבנה מדינית מחמיצה כל הזדמנות עד ליום הכיפורים. ובא בגין ומבין מה קרה במערבולת יום כיפור ונענה לשלום עם סאדאת. ואח"כ רבין ופרס מבינים כי התפרקה ברית המועצות ואין לעראפאת תמיכת מעצמה ואפשר ליזום פשרה עם הפלשתינים. ואפילו בממשלת האחדות פרס יוזם הסכם עם המלך חוסיין. ושמיר, אביו הרוחני של נתניהו, מבטל. ואח"כ מנסה ברק יוזמות מחוספסות ואחריו בא שרון שמגלה את האפשר והאי אפשר בסדר הדברים העולמי ובהיסב פרסה עוקר את יישובי עזה.

ומכולם יש לנו ראש ממשלה אחד שלא נמצא אף לא יוזמה אחת בתולדות מנהיגותו. זה כשל בסיסי האיש לא מבין מדיניות מהי. אם הגרעין האיראני הוא האיום, איך מסתכסכים עם הנשיא שרק הוא יכול לאיראנים?

אסור שנתניהו יעמוד ליד הטלפון האדום!

אהוד: עכשיו הבנתי. רק נקבל את יוזמת השלום הסעודית, ונמליך את בוז'י וציפי כראשי ממשלותינו – והכול יבוא על מקומו בשלום. מהפה שלך לאוזניו הזקורות של הסכל אובמה.

צביקה, מתי תבין כבר, בגילך, היכן אתה חי?

* * *

משה כהן

הנדון: ראש הממשלה קונה לעצמו מטוס

מכובדי,

אחד הסעיפים הנחקרים בעת הזאת היא החלטת הממשלה לרכוש מטוס לשימושו של ראש הממשלה בנסיעותיו הממלכתיות.

אומרים לנו שזו בזבזנות על חשבון הציבור, הגובלת בשחיתות. הכיצד רוכש לעצמו ראש הממשלה פריט מותרות כזה על חשבון הציבור.

אבל רגע, אני מבין שהמטוס הנ"ל הוא רכוש המדינה, ולאו דווקא של ראש הממשלה הנוכחי, אלא עובר לשימושו של ראש הממשלה הבא. וזה אושר בממשלה ובכנסת. אפשר לטעון שזו החלטה לא טובה, אך איפה כאן השחיתות? אינני מבין. המטרה "רק לא ביבי" מקדשת את כול האמצעים, לרבות זריית חול בעיני הציבור?

הנדון: תקשורת מאוזנת

מפלגות הימין טוענות שהתקשורת מגמתית נגדן. אז עונים להן שיש איזון, כי לעומת העיתונים המבקרים את מחנה הימין יש עיתון "ישראל היום" שתומך בימין, (זולת הפרט  הקטן שהסופר הראשי שלו, דן מרגלית, מותח ביקורת על ראש הממשלה).

נניח, אך מה בדבר תחנות הרדיו והטלוויזיה, לרבות הציבוריות, היוצאות במקהלה בקול אחד נגד ראש הממשלה ומנסות בכול דרך לפגוע בו? איפה כאן האיזון?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

ד"ר נתן שחר

עוד על "שירת העשבים"

בגיליון 1016 כתב ידידי ד"ר יואל רפל על מקורותיו ותכניו של השיר  "שירת העשבים", שכתבה והלחינה נעמי שמר ואף הקדישה את השיר  לשלמה ניצן.

לעניין זה ברצוני להוסיף את הדברים שלהלן:

 בשנת 1929 יצא לאור השירון "מזמרת הארץ" אותו ערך המוסיקאי שלמה רוזובסקי.  השירון נדפס בווארשה, אך הוא יצא בהוצאת "הועד הפועל לברית העולמית של הנוער העברי" בהשתתפות הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל, שישבה בירושלים.

מן הראוי לציין כי בקרן הקיימת ראו ב"זמר העברי", מכשיר ראשון במעלה לצרכי אינדוקטרינציה ציונית.

בעמ' 7 של השירון, בפאתו השמאלית נכתב כך:

"...דע כי יעקב אבינו, כששלח את בניו עשרת השבטים ליוסף שלח עמהם ניגון של ארץ, וזה  סוד 'קחו מזמרת הארץ בכליכם' בחינת זמר וניגון ששלח על ידם ליוסף, וכמו שפירש רש"י, מזמרת לשון זמר. כי, דע, כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם. כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד שהיא צריכה לאוכלו. גם אינו רועה. תמיד במקום אחד, ולפי העשבים והמקום שרועה שם,  כן יש לו ניגון, כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר שירה. בחינת פרק שירה ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה...

מדברי ר' נחמן מברסלב

ליקוטי מהר"ן  תנינא  ס"ג

על פעילות הקק"ל בנושאי הזמר העברי בכלל ועל השירון הנ"ל בפרט ניתן לקרוא במחקר שערכתי בשם: "השיר הארץ-ישראלי וקרן קימת לישראל" שיצא לאור בשנת 1994, בהוצאת המכון לחקר תולדות קרן קימת לישראל הקרקע ויישוב הארץ.

* * *

יואב אהרוני

שירת העשבים: הספין של נעמי שמר

דַּע לְךָ

שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה

יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיוּחָד

מִשֶׁלּוֹ

דַּע לְךָ

שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב

יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיוּחֶדֶת

מִשֶׁלּוֹ

וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים

נַעֲשֶׂה נִגּוּן

שֶׁל רוֹעֶה

כַּמָּה יָפֶה

כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה

כְּשֶׁשׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה

שֶׁלָּהֶם

טוֹב מְאֹד

לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם

וּבְשִׂמְחָה לַעֲבֹד

אֶת ה'

וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים

מִתְמַלֵּא הַלֵּב

וּמִשְׁתּוֹקֵק

וּכְשֶׁהַלֵּב

מִן הַשִּׁירָה מִתְמַלֵּא

וּמִשְׁתּוֹקֵק

אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

אוֹר גָּדוֹל

אֲזַי נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ

מִקְּדוּשָׁתָהּ שֶׁל הָאָרֶץ

עָלָיו

וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים

נַעֲשֶׂה נִגּוּן

שֶׁל הַלֵּב

בעיונו בשיר זה (חב"ע 1016) מתייחס ד"ר יואל רפל אל מקורותיו של השיר באמירותיו ובהגותו של ר' נחמן מברסלב. כל המקורות האלה נמצאים כבר בספר "תיקון הלב" של פנחס שדה (הוצאת שוקן, 1981).

יואל רפל ברשימתו היפה מתייחס רק לשני הבתים הראשונים ולא לבית השלישי, המנותק במידה רבה מהמקורות הללו ובנוי על ספין של נעמי שמר, הקושר את השתוקקות הלב אל ארץ ישראל. הבית השני מסתיים במילים: וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים מִתְמַלֵּא הַלֵּב וּמִשְׁתּוֹקֵק. הבית השלישי פותח במילים: וּכְשֶׁהַלֵּב מִן הַשִּׁירָה מִתְמַלֵּא וּמִשְׁתּוֹקֵק אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הקישור הזה של שירת העשבים לארץ ישראל מבוסס כנראה על נסיעתו של ר' נחמן לארץ ישראל – שאת משמעותה נעמי שמר לא הבינה או לא רצתה להבין.

בספר "תיקון הלב" מתאר שדה, בציטוט מדוייק מספרי ר' נחמן, את כניסתו של ר' נחמן לארץ ישראל ערב ראש השנה תקנ"ח (עמ' 168-169):

ואז נכנס רבינו הקדוש ז"ל לארץ הקדושה, ובא אל המקום אשר נכסף אליו והשתוקק אליו בהשתוקקות וכיסופים וגעגועים גדולים מאד, ומסר נפשו אלפים ורבבות פעמים בשביל זה, והשליך נפשו מנגד עבור זה. ----

ותיכף אחרי ראש השנה היה רצון רבינו ז"ל לחזור לביתו. ולא היה רוצה לנסוע כלל לשום מקום, לא לצפת ולא לטבריה.

את פשר המהפך התמוה הזה בין השתוקקות עצומה עם הכניסה לארץ לבין רצון לחזור הביתה מיד, כעבור יומיים, מסביר פרופ' אברהם יצחק גרין בספרו "בעל הייסורים" (ספריית אפקים / עם עובד, 1980). על-פי פרשנותו, לא היעד עצמו אלא עצם הנסיעה היא שהעסיקה את מחשבותיו של ר' נחמן. גרין אומר: עתה ברור כי ההגדרה היפה ביותר לנסיעתו של ר' נחמן לארץ הקודש היא "טקס מעבר" או "מסע כניסה". מסעות כאלה נמצאו בתרבויות דתיות רבות ושונות, קמאיות וקלאסיות, ואולם בדרך-כלל לא נחשבו כחלק מן היהדות המאוחרת. סימוכין לפרשנות זאת מצא גרין בספר "שבחי הר"ן": לאחר שדרכה כף רגלו על אדמת ארץ-ישראל בערב ראש השנה תקנ"ח, אמר "שתיכף שהלך ד' אמות בא"י פעל מיד מה שרצה להשיג."

את ההבדל בין השתוקקות לקב"ה להשתוקקות לאדמה, לעצים, לאבנים ולעשבים, נעמי שמר לא הבינה מעולם, או לא רצתה להבין. כך ב"שירת העשבים" כך גם ב"שבחי מעוז". מבחינתה, אין השתוקקות אלא בארץ ישראל, ואולי גם אין עשבים שראוי להשתוקק אליהם אלא בארץ ישראל. אין גם מי שמסוגל להשתוקק בארץ ישראל אלא יהודים כמוה, ולכן גם "כיכר השוק ריקה" אם אין בה יהודים.   

* * *

אהוד בן עזר

מתוך היומן: על נעמי שמר

26.6.04. שבת. נעמי שמר נפטרה הבוקר. בת שבעים וארבע היתה במותה. לאימה, רבקה ספיר, היתה חליפת מכתבים עם דודה אסתר [ראב]. אבל נעמי שמר עצמה מעודה לא התעניינה בשיריה של אסתר אף כי דומני ששלחתי לה בזמנו את כרך "כל השירים". השירים של אסתר היו יותר מדי אמיתיים, מסוקסים וחסרי חריזה ומשקל – עבור נעמי שמר, שעם כל יופיים של שיריה, היה בהם תמיד קצת טעם סאכריני סנטימנאטלי חזק, כובש אמנם את הלב ובלתי-נשכח.

פעם ראשונה ראיתי אותה באמצע שנות החמישים לערך, בחדר-האוכל של קבוצת כינרת, בליל שישי, בתוכנית אמנותית יחד עם בעלה-דאז גדעון שמר. הם נתנו תוכנית קריאה מיוחדת-במינה שלא היתה זימרה אך נאמרה במקצב מיוחד שאינו קריאה רגילה, ושניהם יחדיו. אינני זוכר מה קראו, רק את הרושם האמנותי החדשני של צורת קריאתם.

לאחר שנים רבות, פעם-פעמיים עשו בינינו הכרה, אם אינני טועה, באסיפות הכלליות של אקו"ם. באחת מהן באה מולי וכאשר אמרתי לה שלום התנפלה עליי בידידות רבה ובמאור פנים, ואולם כאשר התברר לה שאינני יעקב כהן [נכדו של ברש] או מישהו אחר, מ"מעריב" אלא אהוד בן עזר, סטתה מעליי בפרצוף חמוץ כאילו נגעה בשרץ, מבלי לנסות אפילו לשוחח איתי.

יהיה זיכרה ברוך. היא תיקבר בכינרת, שם ראיתי לא מזמן את הקבר של אימה. ואני מתאר לעצמי שעתה יעלו לשם לרגל בזכותה יותר מאשר בזכותם של המשוררת רחל או ברל כצנלסון.

בשנים האחרונות, מאז פרוץ האינתיפאדה, ובזכות ערפאת, היטשטשו במקצת ההבדלים הפוליטיים בין העמדות השונות בישראל. אבל בשעתו היתה נעמי שמר מן התומכות הבולטות ביותר של תנועת ארץ ישראל השלימה ואפשר לזקוף לזכותה את עידוד ההתנחלות בכל חלקי ארץ-ישראל מתוך גישה לאומנית וחד-צדדית בתכלית, בבחינת שפיכת שמן נוסף ומיותר למדורת הסכסוך הבלתי-נפתר בינינו לבין הפלשתינאים. באותה תקופה הייתי מכנה אותה ביני-לביני בשם "אום-כולתום הישראלית".

כאשר שירתי כחייל [חובש] בפח"ח חטיבה 10, במלחמת ששת הימים, ביום שבו כבשו את העיר העתיקה, נמצאנו כיומיים בשדה התעופה עטרות-קלנדיה. שם שמעתי לראשונה את "ירושלים של זהב". אם אינני טועה מהרדיו של מכונית הספורט הפתוחה של דן בן-אמוץ, שהגיע אלינו כאשר לידו יושב ירון לונדון. היה להם כניראה מעמד מיוחד אם יכלו לנסוע באופן חופשי ובבגדים אזרחיים. טרם ידעתי אז שהשיר נוצר לפני המלחמה והיה ניראה לי שהוא ממש במקביל לה. כך היתה ההרגשה. על רקע בין-ערביים שגם נשמעים בו לעיתים עדיין הדי יריות מרחוק וריח עשן ושריפות שהיו. והצבעים היו באמת של זהב ודבש בשעת שקיעה. אני חושב שאין ישראלי שחי באותה תקופה שאינו חווה את השיר בצורה דומה, כמבטא בצורה העמוקה ביותר את הזיכרונות ממלחמת ששת הימים ואת השינוי שחל בעקבותיה. בגלל הטון האיטי ונוגה, האלגי שלו, הוא לא נתפס כשיר ניצחון זול אלא גם כשיר של געגועים וצער, שמובלע בו גם האבל על הנופלים במלחמה.

בתקשורת כבר מכנים אותה "המשוררת הלאומית". זה כאילו היו מכנים את אלתרמן משורר או משורר לירי על פי הפזמונים שלו. נראה לי שאת ההגדרה הטובה ביותר נתנה היא לעצמה – משוררת-הזמר או כותבת שירי-זמר (שאנסונים), ובאמת היא משוררת-הזמר (השאנסוניֵרית) הישראלית הגדולה מכולם. פעם היו קוראים לשיר-זמר פזמון. בשנים האחרונות הזדלזל מעמדו של הפזמון, ונוצר הצורך לסוגה חדשה בין השיר הרציני לבין הפזמון הקל, שיר-זמר. ובתור שכזו היא באמת משוררת-הזמר הלאומית.

* * *

יהודה דרורי

ארגנטינה הנאצית נחשפת

כאשר מנהיגי הנאצים פנו לברוח, עם תבוסתם במלחמת העולם השנייה, הם פנו בראש ובראשונה לארגנטינה בה הם ראו את מולדתם הבאה – מדינה עם עושר רב, בה מעטים מדכאים רבים, חברה אליטיסטית צרה עם מסורת אנטישמית מבוססת, ופקידות גבוהה תאבת בצע, שלא תסגיר אותם למחפשי הצדק תמורת שוחד, בצורת הזהב היהודי שנשדד.

כאשר האנטישמים הטרוריסטים האיראנים חיפשו מקום בחו"ל, שם יוכלו לפגוע ביהודים וליהנות משיתוף פעולה עם הכת השלטת, הם הלכו לארגנטינה, פוצצו שם את המרכז היהודי בבואנוס-איירס, רצחו בדם קר 77 יהודים, ובחסות השלטונות שם יצאו בשלום לארצם...

ועכשיו ראינו כי מישהו שם החליט לא לשתוק, לחקור ולהוקיע אירוע זה, הוא נרצח בדם קר ערב הופעתו עם ממצאיו. יהיה זה אינטרס של מדינת ישראל, בשם הכבוד הלאומי היהודי, להוקיע שוב ושוב את השלטון המושחת הזה בארגנטינה , כשלטון המשתף פעולה עם הטרור הבינלאומי, כיישות אנטישמית מתועבת ומסוכנת.

והיה אם יאמרו שזה עלול לפגוע בקהילה היהודית שם, אזיי נאמר להם: אחים, הסתלקו מארץ פושעת זו כל עוד אתם יכולים, זיכרו את יהודי גרמניה, אלו שבשנות ה-30 לא האמינו למה שעלול לקרות להם... נשארו והושמדו...

* * *

יסודות

תערוכה חדשה של ז'אק ז'אנו

בגלריה אנגל

12.02.15-26.03.15

פתיחה: 12.02.15 בשעה 19:00

ז'אק ז'אנו הוא אמן מקומי; אמן החורש, זורע, קוצר ובונה את משמעות המקום. זהו חקר אינסופי באש, במים, באוויר ובאדמה.

בתערוכה מתפרסות יצירותיו של ז'אנו לאורכה ולרוחבה של הגלריה, מצטרפות להצבות ותליות המגוללות את הסיפור של כולנו מבעד לעיניו של אמן חזותי, אשר נוגע בשפתו האמנותית במקומות הצורבים והצרובים של המרחב בו אנו חיים.

ז'אנו הוא אמן שחי על ההר. בחיים על ההר, כל פעולה מובילה לשינוי בנוף המקומי, אם זה בית חדש או עץ נטוע, פסל חדש הניצב על ההר או דמות הנשקפת מחלון. הכל בתנועה.

בתערוכה זו לוקח אותנו ז'אנו במסע אל יסודות יצירתו, כמעין דקת דומייה בתוך שפתו האמנותית, החוקרת לעומק את רבדי התרבות העברית:

העיר הלבנה אשר עשן עולה מחלונותיה ורחובותיה שוממים – אש;

בית ועליו כיפת ברזל חלוד עם התזות של גואש בצבע תכלת השמים, והנמצא בתוך מקור החיים – מים;

העיר השקופה העשויה כולה רשתות ומוקפת חומה של תיל – אוויר;

הכפר הבנוי על ההר, המחובר בהווייתו לקרקע – אדמה;

והיסוד החמישי, סירה העשויה ברזל חלוד הנעה על נוזל שחור אטום (שמן שרוף) ועליה מתנוסס מפרש אשר המילה ואהבת נצרבה בו באש. זוהי היצירה היחידה בתערוכה הנושאת כתב, הוא היסוד החשוב ביותר לקיומנו פה, באם אנו רואים במקום זה את המקום שבו אנו רוצים לחיות כבניו, ולא כעוברי אורח.

חוויית הנדודים צרובה עמוקות בנפשו, וכאמן צעיר נהג ז'אנו לנדוד בעולם. לאחר סיום לימודיו בבצלאל, יצר והציג בלונדון מיצגים ומיצבים של אמנות וקוסקוס. בלונדון פגש את יוזף בויס, אמן המיצג אשר יצירותיו של ז'אנו עוררו את סקרנותו. בויס ביקש להמשיך את הקשר דרך חליפת מכתבים אשר תהפוך לעבודה משותפת; ובאמת נשלחו מכתבים, אך הקשר עם אמן גרמני אשר שפתו הייתה זרה לז'אנו, נמוג כלא היה. הוא המשיך ועבר לניו יורק, בה עסק באיסוף פסולת עץ והפיכתה לדיוקנאות עצמיים צבעוניים שהוצגו בגלריה –

O.K. HARRIS.

האמן דניס אופנהיים, שראה והתרשם מדיוקנאותיו של ז'אנו, הראה אותם לחברו אנדי וורהול, שהתרשם גם הוא מיצירותיו של האמן הישראלי המפסל בפסולת עץ. וורהול הציע לז'אנו ליצור את דיוקנו ודיוקנאות הסובבים אותו, הצעה שז'אנו סירב לה.

יצר הנדודים לא פסק וז'אנו המשיך ונסע להודו, לאשראם של אושו בפונה. כשהגיע זמנו לפגוש את אושו פנים אל פנים, אושו שילח את ז'אנו חזרה לארץ ישראל באומרו לו "חזור לארצך, המקום שממנו באת ואליו אתה תחזור היא ארץ כל ההארות".

תערוכה זו בגלריה אנגל בתל אביב מוצגת בכתובתנו החדשה בבן יהודה 100 תל אביב, ובמקביל לתערוכת היחיד של האמן במוזיאון רמת גן.

[דבר המפרסם]

* * *

נחמיה שטרסלר

חוק הספרים: באו, הרסו, הלכו

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" ביום 3.2.15

שנה לאחר כניסתו לתוקף, ברור היום ש"חוק הסופרים" הוא כישלון חרוץ. שלושת הפוליטיקאים שקידמו ודחפו את החוק הרע הזה כבר לא רצים לכנסת: לימור לבנת, שרת התרבות והספורט, עמרם מצנע, יו"ר ועדת החינוך, וח"כ ניצן הורביץ, שמאמין תמיד שניהול ממשלתי עדיף על שוק חופשי. שלושתם כבר לא לוקחים חלק בחיים הציבוריים שלנו, אבל הם השאירו אחריהם הריסות.

המחוקקים הללו, ואיתם חברי כנסת נוספים, שלא ניהלו מימיהם אפילו מכולת, החליטו שהם חכמים יותר מכל חוקי המסחר והכלכלה. הם החליטו שזה לא נאה למכור ספרים "בזול" או "במבצע", לכן אסרו בחוק על מתן הנחות שיפחיתו את מחירו הנקוב של הספר בשנה וחצי הראשונות להוצאתו. הם טענו שהציבור ימשיך לקנות את כמות הספרים שקנה קודם, "כי אין לו ברירה אחרת." התוצאה תהיה שכולם ירוויחו: הסופרים, המו"לים והחנויות. אך מה לעשות שחוקי הכלכלה קובעים אחרת. הציבור ממעט להיכנס לחנויות, וכאשר הוא עושה זאת, הוא מדלג על מדפי הספרים החדשים והיקרים (64-79 שקל לספר), ומחפש את הספרים שבמבצע, שמחירם נמוך בחצי, אותם ספרים שלמזלם הגיעו לחנויות טרם כניסת החוק לתוקף. התוצאה הרסנית: המכירות של ספרים חדשים צנחו ב–35%! בממוצע.

חברי הכנסת הטובים אמרו, שהחוק יגן על הסופרים ויגדיל את הכנסתם. לכן קבעו שהסופר יקבל לפחות 8% ממחיר הספר. נהדר. אבל כאשר המכירות של ספרים חדשים ירדו ב-60% אצל סופרים רבים וידועים, הכנסתם של הסופרים דווקא ירדה. חלק מהם נכנסו להלם. הם לא מסוגלים להתמודד עם הידיעה שספריהם החדשים נמכרים בכמויות מגוחכות. הרי התאווה האמיתית של סופר היא שיקראו את יצירתו כמה שיותר, והנה, עכשיו אפילו הספריות מזמינות פחות ספרים — עקב מחירם.

מדובר גם בחוק מטופש, כי עיקר המאמצים בשיווק ובפרסום נעשים עם הוצאת הספר לאור, אך מי יזכור זאת כעבור שנה וחצי, כאשר אפשר יהיה למוכרו במבצע.

החוק פוגע בעיקר בסופרים חדשים, לא ידועים. המו"לים פשוט לא מוכנים לקחת את הסיכון, כי מי יקנה ספר חדש של סופר לא ידוע במחיר גבוה? לכן הם דורשים מסופרים חדשים לממן את הוצאת הספר מכיסם, בסכום שנע סביב 40 אלף שקל, וזהו גזר דין מוות לכישרונות חדשים שלעולם לא יתגלו. כלומר, הפגיעה היא לא רק בסופרים, אלא גם בתרבות ובספרות בכלל.

מכה אנושה במיוחד ספגו סופרי הילדים והנוער. הרי אי אפשר למכור ספר ילדים חדש במחיר מלא, כאשר על המדף יש ספרי ילדים ישנים וקלאסיים בחצי מחיר. כלומר, זה לא "חוק הסופרים" זה חוק "הפגיעה בסופרים".

גם המו"לים שתמכו בחוק, סובלים. מיספר הספרים החדשים שהם מוציאים לאור ירד בעשרות אחוזים, מה שאילץ אותם להצטמצם ולפטר, והוריד את רווחיהם. כך נפגעו גם עורכים, מתרגמים, מגיהים, מעצבים ומאיירים, בעוד חנויות הספרים מרחיבות את השטחים המיועדים למכירת צעצועים, כלי כתיבה ודיסקים – רק כדי לשרוד.

החוק לא הסתפק בהטלת מגבלה על הנחות ומבצעים. הוא אסר גם על מתן תמריצים למוכרים והגביל את חירותו של מנהל החנות לסדר את הספרים כרצונו. אין חוק בולשוויקי כזה באף מדינה מערבית. נקווה שהכנסת החדשה תבטל אותו. הוא אנטי חברתי בעליל. הוא מונע מתושבי שדרות ואופקים לקנות ספרים חדשים. הוא מונע זאת גם מסטודנטים ומחיילים. רק העשירים יכולים.

"החברתיים עלק" – לבנת, מצנע והורביץ – באו, הרסו, הלכו.

אהוד: כמעט כל הנכתב כאן אמרתי, בשידור בטלוויזיה, וגם כתבתי שוב ושוב לפני שנה ושנתיים – ואיש לא הקשיב לי! צחקו ממני.

* * *

יוסף אורן

פגיעה נוספת בספר העברי

חלק ניכר מסחר הספרים מתבצע בישראל באמצעות דואר ישראל, ולכן נאלצים המו"לים לכלול בחישוב מחירו של הספר גם את מחיר המשלוח שלו בדואר. עד לפני ימים אחדים היה מחיר המשלוח של ספר בן 200 עמ' (שמשקלו קרוב ל-300 גרם) 4 שקלים, אך מתחילת החודש הוקפץ המחיר ל- 9.70 שקלים. כלומר: המחיר הוקפץ ב-142.5 אחוזים.

העלות המופרזת הזו למשלוח עותק של ספר עברי בדואר התרכזה רק במשקל הזה, כי כל דבר-דואר חריג במשקל אחר לא הועלה ביותר מ-30-20 אחוזים. כך למשל ניתן היה קודם לכן לשלוח דבר דואר חריג במשקל שאינו חורג מק"ג אחד (במשקל זה אפשר היה לשלוח חבילה שבה 4-3 עותקים של ספר) ב-11 שקלים, ובמחירון החדש הוגדלה העלות של חבילה כזו ל-14 שקלים – ייקור שאפשר היה לספוג אותו.

ההתרכזות של הדואר בדבר דואר חריג המותאם למשלוח העותק הבודד מספר עברי היא שערורייתית, כי היא מייקרת את משלוח הספר הבודד ב-5.40 שקלים. אין עוד מוצר שמחירו הועלה בהחלטה של מונופול השולט בשירות ציבורי חשוב ב-142.5 אחוזים – העלאה שתייקר את הספר העברי ב-10 שקלים לעותק. כנראה שמישהו בדואר החליט לפגוע במו"לים, בסופרים ובקוראים על-ידי העלאה מטורפת כזו של מחיר המשלוח של עותק מספר עברי באמצעות דואר ישראל.

בכל עולם מתאמצים להוזיל את מחיר הספר כדי שיהיה בהישג-יד. לפני שנים היה גם בישראל מחיר מוזל בדואר למשלוח ספרים, אם השולח דאג לרשום בשולי המעטפה את המילים "ספר עברי". במשך השנים לא רק ביטלו הטבה זו, שהוזילה את עלות הספר, אלא גם הישוו את מחיר המשלוח שלו לכל מוצר צריכה אחר במשקל דומה. גשמיות גסה כזו מעידה על ערכיו של אותו מנהל עסקים בדואר ישראל שהחליט כי הספר העברי דומה לכל מוצר מסחרי אחר כאשר קבע למשלוחו תמחיר מטורף כזה שבהכרח ייקר אותו לרוכש הספר העברי, שכיום רכישתו התמתנה מאוד גם מסיבה נוספת.

הסיבה נוספת היא כמובן "חוק הספרים" שנחקק לפני כשנתיים בכנסת, אשר הקפיא את מחיר הספר העברי למשך 18 חודשים מיום הופעתו ואסר את הכללתו במבצעי ההוזלה בחנויות. יוזמה זו, שהתכוונה להועיל לסחר הספרים, אמנם אילצה את המו"לים להוריד את מחיר הספר ב-20-10 אחוזים, אך בה-בעת היא גם הקטינה את שכרו של הסופר מכל עותק.

ישנם מעריכים שמכירת הספרים הצטמצמה מאז ב-40-30 אחוזים, והכנסותיו של הסופר הצטמקו בהתאם לכך במידה ניכרת. וכעת הוסיף דואר ישראל את חלקו, בתמחיר חסר-ההיגיון שקבע למשלוח עותק מספר עברי באמצעותו, לנזק שגרם "חוק הספרים", ועליו לתקן מהר כל האפשר את התמחיר הבלתי-סביר הזה.

 (למען הגילוי הנאות: מחבר תגובה זו פירסם לאחרונה בהוצאת "יחד" ספר חדש, "מוקדים חדשים בשירה העברית", המופץ לרוכשים עותק ממנו באמצעות משלוח בדואר ישראל).

* * *

אלי מייזליש

"מלחמה ביוקר המחייה"

אחד הסעיפים המרכזיים של שלושת המפלגות הגדולות הנלחמות בליכוד הוא על בסיס "מלחמה [לא פחות ולא יותר] ביוקר המחייה..." וכל ראש מפלגה או המומחה בתחומו כמו יאיר לפיד וכחלון ובעיקר הפרופסור לכלכלה שמעולם לא היה הסתכל בכיוון של מפא"י, אדון טרכטנברג, העדיף תחילה להצהיר על 'מלחמה' זו.

ובכן: מהו אותו 'יוקר המחייה'? הרי זה אותו ביקור שבועי ב'סופר' השכונתי שהזוג קונה לכל השבוע [מפני שביתר ימי השבוע הם עובדים מבוקר ועד ערב].

יוצאים מהמכונית בחנייה, מוציאים מהכיס מטבע 5 שקלים או משהו שדומה לו שמקבלים במוסך אם עברת שם טסט שנתי, והנה יש לך עגלה ענקית ריקה. אותה הם מתכוננים למלא עם מצרכים. אמרתי מצרכים ולא אמרתי מזון. כי בסופר יש המון שורות עם מצרכים ולא בכולן מזון ממש,  אלא מיד תיווכחו ותראו מעשי פלאים או קסמים – אז יאללה מתחילים:

נכנסים. שורה ראשונה. מה יש בה? ובכן אבקת כביסה, נוזלים לניקיון ריצפה, מטבח [שיש] דלתות, חלונות [יש דבר כזה מים כחולים], אמבטיה ומה לא. יאללה, נוזלים ואבקות לניקוי כתמים, מרובעים למכונת כביסה [לשפר את הצבע הלבן], נוזל לניקוי שטיחים ועוד כ-100 נוזלים לשטיפת פה, שמפו, קונדישינר, קצף גילוח, משחות שיניים, צבע שיער לנשים, 'ברסו' לניקוי פמוטים, משחות נעליים [קיווי...], 20 סוגי דיאוטורנטים. בקיצור חצי סופרפארם.

הלאה: שורה שנייה, ניר טואלט [במבצע עם 2 שכבות], מגבות ניר ג"כ במבצע 1+1, טיטולים, מגבונים לחים ועוד סוגי ניר; מפיות לארוחות פאר 3 בשקל, או חבילה [פושטית] ענקית ב-8 שקל, מוצרים נגד יתושים וזבובים ומקקים [ג'וקים], מלכודת עכברים, ועוד שכאלה. בינתיים ממלאים חצי עגלה. זה אוכל? בינתיים לא, אבל ממשיכים.

שורה שלישית. צנצנות ובקבוקונים. 'בולונז' לפסטה, רוטבים חריפים ומתוקים כולם אדומים. קטשופים [תכולת עגבניות 11% כל השאר בולשיט מים סוכר וסתם למלא את הבקבוק]. מי 'אוכל' קטשופ? ויש עוד, הן תוצרת איטליה והן תוצרתנו מלא-מלא צנצנות אדומות.

הלאה. שורה רביעית. הופפה: קורנפלקסים ענקיים לחצי שנה וקטנטנים לארוחת בוקר עצלנית; עם צימוקים או בלי עם סוכר או בלי. עם קשקושים לא מזוהים או 'ללא תוספת מלאכותית' [מה זה?]

ועוד לא הגענו ממש לאוכל. ובינתיים אני עוד לא מבין מהי כאן המלחמה? עם מי? עם קורנפלקס? עם מגבת נייר? איך נלחמים?

טוב. נמשיך בקניות. שורה חמישית. [מוישה, העגלה מלאה לך תביא עוד אחת] 'וילכו שניהם יחדיו' [אברהם ויצחק לעקידה בהר המוריה].

השורה החמישית היא 'ממש' אוכל, אבל רק עד גיל 3 או 4 בשקיות שעולות משהו בין שקל ל-5 בעיקר כל מיני במבות או עם צבע או רגיל או כל מיני הביסלי ובייגאלאך שורות-שורות ללא סוף. ולידם ממש כל סוגי הביסקוויטים והוופלות והשוקולדים וכל שאר הממתקים שכבר מילאו חצי מהעגלה ה-2. אוכל? עדיין לא. והרי יש המון אוכל של ממש באותו מרכול; פירות וירקות, מאכלי חלב, לחמים ומה לא? אבל אלה ועוד המון-המון משקי בית "לא גומרים את החודש..." מסכנים. כי מתחת לכיור יש 26 מכלים לניקוי שמשות או שטיחים.

אותו דבר בחנויות צעצועים. מלא-מלא הורים העומדים בתור ארוך עם משחקים או צעצועים כשבבית מיטת התינוק שכבר בן 5 או 7 מלא-מלא צעצועים [שבורים...] – אז ככה אפשר "לגמור את החודש" לפי פרופסור טרכטנברג, או שהוא מתכוון לאותם 2 וחצי מיליון הרשומים בדוחות הלמ"ס כ'עניים'. כן. תערוך בבקשה קניות בסופר הזה ובחנות הצעצועים ותרד אל חשבטים הבדווים ותחלק להם במבות וביסלי ובייגאלאך. תתמנה לשר אוצר ותעמוד במאה שערים ותחלק שם לפרזיטים מילקי ולחמניות.

אז מר טרכטנברג ומר כחלון תקראו את הכותרת היום יום שני [4/2/2015], ציטוט: "שיא של כל הזמנים; 34 אלף מכוניות חדשות עלו על כבישי הארץ בחודש ינואר."

תעשה חשבון פרופסור; 34 אלף כפול 12 [חודשים, שנה] הם 408 אלפים שבממוצע 100 אלף ש"ח למכונית שווה 40 מיליארד שקל. מזה מיסים למדינה 24 מיליארד. אז אין כסף 'לגמור את החודש'?

מה אנחנו מטומטמים? ולא רק זה. הרי אלה שקנו יד ראשונה מכרו את הרכב שלהם ליד שניה והרי אלה עוד 400 אלף ישראלים שיקנו השנה רכב יד 2 ובנוסף אלה שקנו יד 2 הרי מכרו את המכונית ליד 3 וזה עוד כמה מיליארדים. וזה רק שוק רכב פרטי. תעשה חשבון – מה עם אופנועים? מה עם טרקטורים? ומה עם משאיות? ומה עם סירות מנוע? ומי אוכל דגים ב-100 ש"ח במסעדה? מי? צרפתים? או 'עמך ישראל'. ותעשה חשבון בכמה ירד הדלק? בכמה החשמל והמים? או שביסלי יותר בזול בברלין?

ובכן: הרמאות והתחמנות והצדקנות והעליבות היא רק אצלכם ציפי-פי ובוז'י-ז'י. רק רמאות, והשוֹק שתקבלו בקלפי ישתק אתכם עד לסוף הקדנציה.

אתמול נסעתי לבארי לראות שמש ומיליון כלניות ובטלוויזיה ראיתי 6 מטר שלג באמריקה ו-2 מטר שלג באנגליה. קר להם שם ליהודים קאאררר. אוי כמה קאאארר להם. שאלה: כמה עולה לכם הסולר לחימום? כמה?

אני רק מבקש לומר לכמה מהקוראים כאן שממש מתכבדים לקרוא את מאמרי: אל תתייראו מהכחלונים ולא מהלפידים ובוודאי שלא מהטרכטנברגים והבוסים של "המחנה" ציפי-הרצוג – אין ולוּ מילה אחת אמת בפיהם. אחת. כי אין שום מלחמה באופק ובוודאי שלא עם העוני בארץ. אין כאן עוני. יש פרזיטים ורמאים שמזייפים דו"ח עבור מס הכנסה או ביטוח לאומי.

אמנם, יש הרבה זוגות צעירים ללא דירה משלהם. מי אשם? המדינה? מי? מדינה שיש לה את הצבא הכי גדול [וחזק] בעולם [פר-נפש] עם תקציב של 25% מהכנסות המדינה [הכי גבוה בעולם] לעולם! – לעולם לא תוכל לממן דירות [של 4 חדרים] לזוגות צעירים. אבל עוני? זה בלוף.

* * *

מנחם רהט

ד"ר בגין ומיסטר בני

בני בגין נתפס כנציג אותנטי של המחנה הלאומי, אבל לפעמים שוכח את שולחיו ומתקרב למרצ

החלטתו המפתיעה של ראש הממשלה נתניהו לקשט את רשימת הליכוד לכנסת ה-20 בנסיך-הנסיכים בני בגין, עוררה תחושות אופוריה לא רק בקרב רוויזיוניסטים מזדקנים, שבויי הקסם הבגיניסטי, אלא גם בשמאל ובנציגיו בתקשורת ובציבור. סוף סוף יש להם משהו משותף להסכים עליו.

"מינוי ראוי," התפייטה חובבת נתניהו ידועה, סימה קדמון (ידיעות, 30.1.15), והיא אינה יחידה. אחרים טענו: "בגין הוא אישיות ערכית, התגלמות החיבור של לאומיות וליברליזם, ההיפך הגמור ממירי רגב." והם יודעים למה. אם לשפוט על ביצועי העבר, האיש הזה עוד ינחיל  הרבה אכזבות למחנה הלאומי, עד כדי התקרבות למרצ בנושאים מסויימים.

האידיאולוגיה המדינית שלו זהה עם זו של המחנה הלאומי: מתנגד חריף לאוסלו ולהתנתקות, מתעב את רעיון שתי מדינות לשני עמים, מתנגד להטלת ריבונות זרה על א"י המערבית, וסבור שזכותו של כל יהודי לחיות בכל מקום מן הים עד הנהר. הוא פרש מהקואליציה בעקבות הסכם חברון, ולאחר שנתניהו הוביל להסכם וואי, הסתכסך עימו ופרש מהליכוד להקמת סיעת 'חירות התנועה הלאומית'.

תנו לעובדות לדבר

אלא שמשהו התרופף אצלו בתחום אחר. הליברליזם החברתי, ולעיתים הסֶמי-מדיני, עלה לו לראש, עד כדי התקרבות מסוכנת לאידיאולוגיה של מרצ. זו אינה הערכה. אלה עובדות:

בהיותו שר בממשלת נתניהו, הוטל עליו לפעול להסדרת תביעות הבידואים בנושא הקרקעות בנגב, והוביל תוכנית מוגזמת ושערורייתית שמעניקה לבדואים מתנת חינם מאות אלפי דונמים ועשרות מיליוני שקלים, למרות שהבידואים מעולם לא הוכיחו בעלות על שטחי ענק אלה.

במארס 2012 דרש מהיועהמ"ש לשקול בחיוב מתן היתר בנייה לבידואים בנגב, שהשתלטו בכוח על אדמות המדינה, בבחינת רצחת וגם ירשת (מעריב, 29.3.12).

ב-2009, כשנתניהו נכנע לאובמה להקפיא את הבנייה בשטחים מבלי לקבל על כך שום תמורה מהפלשתינים, היה האיש שהתחנך על 'שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן', לאחד מגדולי תומכי ההקפאה המרושעת ברוח גזירות 'הספר הלבן' המנדטורי, שנגדן לחם אביו המנוח בשצף קצף.

בדצמבר 2009 פירסם מאמר ב"הארץ", שממנו עלה, למרבה התמיהה, שהוא כבר השלים עם רעיון שתי מדינות לשני עמים, וכל טענותיו התמקדו נגד ארגון הפתח', שמסרב לפתרון זה.

כשהבינו במחנה הלאומי שהיועהמ"ש נמצא ללא הרף במצב של ניגוד עניינים, כפי שטענו גם מומחים בכירים מהאקדמיה, והוצע לפצל את סמכויות היועהמ"ש, תוגברה התנגדות השמאל למהלך בידי בני בגין, מגדולי חסידיה השוטים של 'דת המשפט'.

הוא התנגד בעקביות ובשיטתיות להצעות החוק, שנועדו לאסור הזרמת כספים אירופיים זרים למימון אירגוני שמאל. חקיקה כזו, כך טען, תפגע בזכויות המיעוט בשמאל, תגביל את פעילות אירגוניו ואת חופש הביטוי. השבוע פתח הליכוד בקמפיין כנגד מימון זר של עמותות וממשלות זרות המתדלקות את הקמפיין נגד הליכוד (ע"ע 15V). הקמפיין הזה יכול היה להימנע, אילו לא בלם הליברל הדגול חקיקה נגד המימון הזר.

הוא התנגד, ללא שום חמלה יהודית/אנושית, להחלת דין רציפות למתן חנינה לנערים ולנערות עצורי המחאה נגד ההתנתקות, שחטאו באהבת יתר למולדתם. "יש לי בעיה עקרונית עם חנינה גורפת," הסביר 'הצדיק בפרווה'.

הוא הוביל את הסיכול הממוקד לחוק שביקש 'להלבין' את המאחזים, וטען ש"זו הצעה הזויה."

הוא היה היחיד בימין שהתנגד לביטול חוק מנדטורי המעניק לשפה הערבית מעמד זהה לזו של השפה העברית בישראל (ונוטל ממנה את מעמד הבכורה הטבעי, בדומה לזה שיש לצרפתית בצרפת ולאנגלית באנגליה). בוועדת השרים לחקיקה נוצר איזון בין תומכי החוק להעדפת העברית לבין מתנגדיו. בגין מצא עצמו בעמדת לשון המאזניים, וממנה הפיל את הצעת החוק, תוך השמעת נאום חוצב להבות נגד "פגיעה בזכויות הערבים בישראל." 

צל"ש מהקרן לישראל חדשה

בקיץ 2010, בשיאו של הקמפיין שערכה תנועת 'אם תרצו' נגד הקרן לישראל חדשה, בשל תרומתה הנואלת להכפשת ישראל בדו"ח גולדסטון, הוקיע המחנה הלאומי את הקוויזלינגים מהקרן. אך אז עלה בגין לשידור בקול ישראל, ויצא מגידרו להגנת הקרן: "נפגשתי עם נציגים מהקרן החדשה לישראל ועם אנשי 'רופאים למען זכויות אדם', שהציגו בפני מיסמך שהוכיח כי מדובר בהאשמות שיקריות," טען בפאתוס בגיניסטי, והיה למעשה היחיד בימין שגונן על הקרן, בשעה שחטפה מכל עבר על מעורבותה עד צוואר בדו"ח גולדסטון המכפיש.

ארז תדמור, מראשי 'אם תרצו', ביקש להיפגש עימו ולהעמידו על טעותו, אך הוא התקפד וסירב לשמוע. הליברל הנאור הפך, מבלי למצמץ, לדיאודורנט היעיל ביותר לטיהור שותפי קמפיין השיטנה הבינלאומי נגדנו. 

כך הפך עצמו ד"ר בגין ומיסטר הייד לסוג של סוס טרויאני במחנה הלאומי. לא לחינם הוענק לו צל"ש חם מפי דניאל סוקאץ', מנכ"ל הקרן לישראל חדשה, בהופעה בסידני ב-2012: "בגין הוא אחד החברים הטובים שלנו בממשלת ישראל." (מקור ראשון, 8.6.12). אמור מי חבריך ואומר לך מי אתה...

היו שחשבו שבשתי שנות התנתקותו מהפוליטיקה יעבור תיקון עצמי. אבל לא. לאחר שהוצנח לרשימת הליכוד, שוב בעט בשולחיו, נעץ מקלות בגלגלי קמפיין ההסברה הרשמי של הליכוד. בראיון ראשון בגל"ץ, יצא להגנתם של – לא להאמין! - בוז'י וציפי מן 'המחנה הציוני'.

בתשובה לשאלה השיב: "הם [בוז'י וציפי, שוחרי נסיגות ועקירות – מ"ר] ציונים ושוחרי טוב."

ובמענה לשאלה אם 'המחנה הציוני' הוא מפלגה אנטי ציונית, השיב: "לא, חלילה... אינני מחלק ציונים לציונים."

זאת בשעה שעמיתיו בליכוד מתאמצים לשכנע את הציבור, שהמותג 'ציוני' הוא נכלולי ומזוייף, ככל שמדובר במפלגה בה מככבים סתיו שפיר, מירב מיכאלי, זוהיר בהלול, יוסי יונה וחבר מרעיהם.

מה שמוכיח שהעוף המוזר הזה לא השתנה, ועוד יאכיל הרבה קש את המחנה הלאומי.

* * *

נעמן כהן

מפלגת חד"ש התגלמות הציונות?

עיתון "הארץ" – על אמת ודמוקרטיה

לעיתים קרובות אני שולח לעיתון "הארץ" מכתב תגובה על מאמר כלשהו. אני מודע לעובדה שהסיכוי שהמכתב יתפרסם הוא אפסי, מפני שלרוב הוא סותר את האג'נדה של בעלי ההון הקפיטליסטיים, בעלי העיתון – האדונים עמוס שוקן, אלפרד נוון דומונט (הגרמני הנאצי לשעבר), והטייקון שעלה מרוסיה ליאוניד נבזלין.

והנה להפתעתי קיבלתי מכתב תגובה מאהוד עין גיל, עורך בכיר בעיתון, ובו דרישה לתקן את הכתוב במכתב.

העורך הבכיר של "הארץ" – אהוד עין-גיל, היה בעברו איש "מצפן", וכעת הוא איש חד"ש. לכן איני מתפלא על דבריו. למרות חילוקי הדעות בינינו, אני מאוד מעריך את עצם תגובתו למכתבי, כי יכול היה פשוט להתעלם, ולא לפרסם את המכתב, כפי שנהוג בדרך כלל.

סבורני שחליפת המכתבים ביני לבין אהוד עין-גיל מלמדת רבות על עיתון "הארץ", על דרכו, ותפיסת עולמו, והיא עוד תילמד בבתי ספר לתקשורת. ודוק: בעלי ההון הקפיטליסטים, בעלי העיתון – תומכים באג'נדה האנטי-ציונית של חד"ש, אבל לא באג'נדה הקומוניסטית של המפלגה הדורשת להלאים את נכסיהם למדינה.

הנה המכתבים. לא נגעתי.

מערכת "הארץ"

28.1.15

שלום רב,

אודה לפרסום התגובה: בעקבות דימיטרי שומסקי, ארץ ישנה-חדש"ה, "הארץ" 28.1.15 – חד"ש אינה ציונות אלא אנטי ציונות

קביעתו של דימיטרי שומסקי שמפלגת חד"ש היא התגלמות הציונות ההרצליאנית מזכירה את ה"שיחדש" האורווליאני-סובייטי.

מהות הציונות היא שחרור העם היהודי משלטון הגויים, והקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. מפלגת חד"ש אינה מכירה בזכותו של העם היהודי לריבונות לאומית. מפלגת חד"ש תובעת במצעה נסיגה מכל שטחי יו"ש (כולל ירושלים המזרחית), טיהורם מיהודים, והפיכת השטחים למדינה ערבית טהורה. במקביל תובעת חד"ש "הכרה באוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל כמיעוט לאומי, לו שמורה הזכות לשוויון זכויות לאומי ואזרחי-פוליטי חברתי ותרבותי," וכמובן גם את שובם של מיליוני צאצאי הפליטים הערבים לארץ, במטרה להביא לחיסולה של מדינת היהודים – ישראל, והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית.

האם זו הציונות ההרצליאנית?

נעמן כהן

לנעמן כהן שלום רב,

תודה על מכתבך.

ציין בבקשה מראה מקום או קישור שעליהם אתה מבסס את טענותיך הבאות:

מפלגת חד"ש אינה מכירה בזכותו של העם היהודי לריבונות לאומית.

מפלגת חד"ש תובעת במצעה נסיגה מכל שטחי יו"ש (כולל ירושלים המזרחית), טיהורם מיהודים, והפיכת השטחים למדינה ערבית טהורה.

שובם של מיליוני צאצאי הפליטים הערבים לארץ במטרה להביא לחיסולה של מדינת היהודים – ישראל, והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית.

כדי שאפשר יהיה לשקול את פרסום מכתבך, ראוי להבחין בין מה שכתוב במצע חד"ש, לבין מה שלדעתך המשמעות או הפרשנות של מה שכתוב בו.

בברכה,

אהוד עין-גיל

עורך בכיר

הארץ

אהוד עין גיל שלום,

הנה הקישור למצע חד"ש:

http://hadash.org.il/matzahadash/

ראה דלעיל בעיון:

סעיף 3. הכרה באוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל כמיעוט לאומי, לו שמורה הזכות לשוויון זכויות לאומי ואזרחי – פוליטי, חברתי ותרבותי.

יסודות השלום הם:

סעיף 1. פינוי כל ההתנחלויות ונסיגת ישראל מכל השטחים הפלסטיניים שנכבשו מאז מלחמת יוני 1967 – מכל שטחי הגדה המערבית ומירושלים המזרחית. (כלומר טיהורם מיהודים, והפיכת השטחים למדינה ערבית טהורה. אגב לערבי-מוסלמי כאחמד טיבי שהתנחל מעבר לקו הירוק בדחית אל בריד יותר כמובן להישאר).

סעיף 4. הבטחת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, בהתאם להחלטות האו"ם. (כלומר: במטרה להביא לחיסולה של מדינת היהודים – ישראל, והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית).

ודוק: ציונות היא ריבונות לאומית של העם היהודי בארצו, לא כמיעוט יהודי תחת שלטון ערבי-מוסלמי.

תודה.

נעמן

לנעמן כהן שלום רב,

אני לא זקוק לקישור למצע חד"ש. לא מצאתי בו מה שאתה טוען שיש בו.

כדי שאוכל לשקול את פרסום מכתבך אתה מתבקש לנסחו מחדש.

אתה מסיק מסקנות מרחיקות לכת – ולדעתי בלתי מבוססות – על המטרות (הסמויות לכאורה) של חד"ש.

האם יהודי שהוא אזרח פלסטין (למשל, ד"ר אורי דייויס), לא יהיה רשאי לגור במדינה הפלסטינית? האם לדעתך חד"ש תתנגד לכך? ואם חבר חד"ש ממוצא יהודי ירצה לגור ולהתאזרח בפלסטין, האם לדעתך חד"ש תתנגד לכך?

על סמך מה אתה קובע שחד"ש בעד מדינה ערבית-מוסלמית?

איפה ההוכחה לכך שחד"ש בעד שיבת כל צאצאי הפליטים? איזו החלטת או"ם קבעה זאת?

בברכה,

אהוד עין-גיל

אהוד עין-גיל שלום,

אני מבסס את דבריי על מצע חד"ש שאי אפשר להבינו אחרת.

להזכירך, אורי דיוייס אינו יהודי, הוא התאסלם. וככלל אין לעסוק בזוטות של יוצאים מן הכלל, יש לעסוק בכלל. לפי מצע חד"ש יש לפנות (טרנספר) את כל ההתנחלויות היהודיות כלומר לטהר את השטחים מיהודים. צר לי אבל הטיעונים שלך על ערבי ממוצא יהודי מזכירים את הפלפולים בנוגע לזכויות המישלינגים במדיניות הנאצית.

"הבטחת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, בהתאם להחלטות האו"ם" – (החלטת או"ם 194) משמעות הדבר הוא שחזרת כל צאצאי הפליטים תביא לרוב ערבי-מוסלמי, והפיכת היהודים למיעוט, והפיכת מדינת היהודים (בה ליהודים יש ריבונות) למדינה ערבית-מוסלמית בה היהודים הם רק מיעוט נסבל (או לא). ודוק: אין מדובר רק על הפליטים שמיספרם כיום אינו גדול, אלא על כל לצאצאי הפליטים עד דור רביעי וחמישי.

לשם הפרופורציה ההיסטורית שים לב שבכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, למעלה מ-13 מיליון קמ"ר (יותר מאירופה) לא רק יהודים אינם יכולים לחיות כמיעוט, אלא גם נוצרים. בעוד שבתחילת המאה ה-20 היוו הערבים הנוצרים כ-20 אחוז מהערבים, היום הם מונים כ-4 אחוז בלבד. צפון אפריקה נקייה כיום לחלוטין מנוצרים, לאחרונה גם עיראק, וסוריה, ושטחי הרשות. הנוצרים, שהיו רוב בלבנון, הפכו למיעוט נרדף, וכמובן גם האגיפטים-המצרים, שנלחמו כ-900 שנה נגד הכיבוש הערבי-מוסלמי ודוכאו קשה – ממשיכים להיות נרדפים קשות גם היום. כמיליון וחצי מיליון אגיפטים-מצרים נמלטו ממצרים רק בשנים האחרונות.

יש להיזהר מכך שכוונות פוליטיות יגרמו לעיוות העובדות.

מקווה שהאמת (התאמה בין טיעון לעובדות) תנצח.

תודה.

נעמן

לנעמן כהן שלום,

איפה כתוב בהחלטת או"ם 194 שכל הפליטים וצאצאיהם יחזרו? ולאן יחזרו?

אתה מוזמן שוב לנסח מחדש את המכתב, כך שתבדיל בצורה ברורה בין מה שכתוב במצע חד"ש, לבין הפרשנות שלך של מה שכתוב.

בברכה,

אהוד עין-גיל

אהוד עין גיל שלום,

הנה קישור לערך "זכות השיבה:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%94

קרא היטב. תביעת הערבים ל"זכות השיבה" לפליטים ולכל צאצאיהם לחזור לשטח מדינת ישראל (לפי ספירתם 7 מיליון פליטים), נסמכת על החלטת או"ם 194. זו לא פרשנות שלי, זו תביעה שלהם. ותביעה זו היא-היא הכתובה במצע חד"ש: "הבטחת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, בהתאם להחלטות האו"ם".

אם מצע חד"ש היה מביא סייגים בפסוק דלעיל, היית יכול לטעון שיש הבדל בין מצע חד"ש לתביעה לחזרת כל צאצאי הפליטים למדינת ישראל, אבל מצע חד"ש מנוסח בדיוק בהתאם לתביעה הערבית.

הניסוח שלי היה מדויק בהתאם לעובדות, ולא ניתן לנסחו אחרת. אני חוזר – הגדרת "אמת" היא התאמה בין טיעון למציאות. האמת הזו מנוגדת אולי להשקפת עולמך, אבל זו האמת. ולא ניתן לנסחה אחרת.

תודה

נעמן

לנעמן כהן שלום רב,

זה לא עניין של השקפת עולם. אחרי ניסיון מקצועי של עשרות שנים בעריכה אני יודע לקרוא טקסט ואני יודע לזהות מה כתוב בו, ומה לא כתוב בו והוא בבחינת פרשנות.

בברכה,

אהוד עין-גיל

אהוד עין-גיל שלום,

אם כן עליך לפרסם את דבריי ולסתור אותם בנימוקים שהבאת, אבל אי הבאה היא צנזורה ופגיעה בדמוקרטיה.

תודה,

נעמן

אפילוג: למותר לציין שהמכתב לא פורסם!

על האיסלם אמת ושקר – יוסף יואל ריבלין וראובן ריבלין

המזרחן החשוב יוסף יואל ריבלין (1889-1971) שתירגם לעברית בשלמותו את הקוראן. תרגם ב-1932 את הספר "חיי מוחמד". שלהגדרתו "מיוסד על ספר תולדות חיי מוחמד מאת אבן השם". "סירת רסול אללה" (סיפור חיי שליח אללה) במקור של איבן יצחק, נולד 767 מהעיר אל-מדינה שחיבורו אבד.

למה לא תרגום מלא, אלא רק חלקי ה"מיוסד" על המלא?

פרופסור יוסף ריבלין החליט לא לתרגם את הספר בשלמותו, אלא רק חלקים ממנו, מפני שחשש להציג לפני הקורא היהודי-העברי את האמת על מוחמד ועל יחסו ליהודים, שמא יגרום הפרסום לשנאת המוסלמים.

הספר ״חיי מחמד״ יצא לאור ב-1932, זמן קצר לאחר שפיכות הדמים של מאורעות תרפ"ט 1929, בהנהגת המנהיג המוסלמי-המופתי של ירושלים, מוחמד אל חוסייני. האווירה הציבורית היתה קשה כלפי הערבים, ודווקא עקב כך, עשה יוסף ריבלין ניסיון להציג את מוחמד באור חיובי.

ריבלין צינזר, כלומר השמיט, את תיאור היהודים ע"י איבן הישאם – כשקרנים, בוגדים, רשעים וצבועים, והעלים את תיאורי האכזריות של טבח יהודי קורייטה ע"י מוחמד, הוא רק סיכם בקצרה שמחמד הרג את הגברים, הנשים והילדים, ואת רכושם הוא חילק בקרב המוסלמים.

מובן מאליו שהעלמת האמת ע"י יוסף ריבלין לא הביאה לשינוי המציאות ולשינוי מדיניותו של המופתי מוחמד אל חוסייני שהקצין והלך בדרכו של מוחמד עד שהביאה אותו להזדהות עם היטלר.

בנו של יוסף יואל ריבלין, המזרחן – נשיא המדינה ראובן ריבלין, (ריבלין הוא בעצם נשיא רק של חצי העם היות ובגלל שיוכו המפלגתי הוא מתנגד להנצחת חללי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בפרשת אלטלנה) – ממשיך ללכת בדרכו של אביו, לצנזר, להעלים, ולהשמיט, את האמת על מוחמד והאיסלם.

ביום השואה הבינלאומי 27.1.15 הצהיר ראובן ריבלין מעל בימת האו"ם ש"אין למערב, לנוצרים, או ליהודים, מלחמה עם האיסלאם" וכי ל"ברבריות האכזרית ולטרור הנפשע" הגובה מאות אלפי קורבנות בימים אלה "אין דבר עם הדת או עם דברי הנביא."

ראובן ריבלין שכח לספר בעצרת האו"ם כי ליהודים אין מלחמה עם האיסלם, אבל לאיסלם יש מלחמה עם היהודים. ראובן ריבלין שכח לספר במעמד יום השואה הבינלאומי שבניגוד להיטלר, ששמר בסוד את תוכנית ההשמדה, המוסלמים מכריזים על תוכניתם זו בריש גלי, בהצהירם שהם הולכים בדרכו של מוחמד נביאם, ולמרבה הצער טרם נמצא מוסלמי בעולם שיראה את דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את היהודים כתנאי לגאולה – גזענות, ולא מופת מוסרי.

כבוד נשיא המדינה, מר ראובן ריבלין, השמטת העובדות ועיוות המציאות אינה משנה אותה.

מצעד הבהמה של הבית היהודי

שלמה המלך, החכם מכל אדם, אמר: "ומותר האדם מן הבהמה אָיִן."

אָיִן – פירשו חכמים – ראשי תיבות: "אדם יש נשמה."

לא בטוח. יום אחד בא החזיר בטרוניה אל החמור: "למה זה כשבני האדם רוצים להשתמש בשמות גנאי הם משתמשים בשמנו?"

"נכון מאוד," השיב לו החמור, "זו באמת חזירות...!"

מאז ומעולם הניסיון לעשות לאדם דה-הומניזציה התממש בכינויים של בעלי חיים למיניהם. מוחמד טען למשל שהיהודים (והנוצרים) הם קופים וחזירים, והם כחמור נושא ספרים.

בצלאל סמוטריץ', מיספר 9 ברשימת מועמדי הבית היהודי המשוריין מטעם תקומה, ומי שעתיד לשמש חבר כנסת מטעמה, היה מעורב ב-2006 בארגון "מצעד הבהמות" בירושלים. המצעד נועד לדבריו "להמחיש" את מעשיהם של הומואים כחלק ממחאה נגד מצעד הגאווה שהיה אמור להתקיים באותו היום בעיר.

בראיון שהעניק סמוטריץ' לערוץ 7 ערב האירוע, הוא אמר כי מצעד הגאווה "חמור יותר ממעשי בהמות." לדבריו, "מדובר בקבוצה של סוטים שעושה מעשה שהציבוריות הישראלית סולדת ממנו."

לאחרונה הכחיש סמוטריץ' את הידיעה שהוא מצטער ומתנצל עלה השוואת הלהט"בים לבהמות.

אז נכון, "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק:  אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קוּפָּה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח [=תתגאה] דעתו עליו, אומרין לו: 'חזור לאחוריך'! (מסכת יומא, דף כ"ב, ב')

אבל קופת שרצים כזו של ביזוי קבוצת אנשים ע"י הגדרתה כבהמות, אינה מאפשרת להעמיד את בעלה כפרנס מפני הכתוב: "כָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל..." (קידושין ע א).

בהמה אינה יכולה לשמש כפרנס. רק בן אדם יכול. לכאורה האומר על בני אדם שהם קופים וחזירים אינו יכול להיות חזיר או קוף, למעשה, האם הוא אינו התגלמותם?

התממשות ההלכה היהודית בדת האיסלם

רבות מהלכות הדת המוסלמית נשאבו מהיהדות. עריפה היא ייחודית לאיסלם, אבל עונש הסקילה נלקח מהיהדות.

מהי סקילה, וכיצד היא מתבצעת?

"בית הסקילה היה גבוה שתי קומות. אחד מן העדים דוחפו על מותניו, ונהפך על ליבו. אם מת בה, יצא; ואם לאו – העד השני נוטל את האבן, ונותנה על ליבו.  אם מת בה, יצא; ואם לאו – רגימתו בכל ישראל, שנאמר "יד העדים תהיה בו בראשונה, להמיתו, ויד כל העם, באחרונה." (דברים י"ז, ז'). (משנה מסכת סנהדרין פרק ו).

ומי הם הנסקלין?

"אלו הן הנסקלין – הבא על האם, ועל אשת אב, ועל הכלה, והבא על הזכור, ועל הבהמה, והאישה המביאה את הבהמה, המגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב, וידעוני, והמחלל את השבת, והמקלל אביו ואימו, והבא על נערה מאורסה, המסית, והמדיח, והמכשף, ובן סורר ומורה.  הבא על האם – חייב עליה משום האם, ומשום אשת אב; רבי יהודה אומר, אינו חייב אלא משום האם בלבד. הבא על אשת אב – חייב עליה משום אשת אב, ומשום אשת איש: בין בחיי אביו ובין לאחר מיתת אביו, בין מן האירוסין ובין מן הנישואין. הבא על כלתו – חייב עליה משום כלתו, ומשום אשת איש: בין בחיי בנו ובין לאחר מיתת בנו, בין מן האירוסין ובין מן הנישואין. הבא על הזכור, ועל הבהמה, והאישה המביאה את הבהמה."

אך בעוד שביהדות (למרות ההלכה) מעולם, כפי הידוע, לא בוצע הרג של הומוסקסואלים ע"י סקילה, הפרקטיקה הזו היתה וקיימת עתה באיסלם.

זהירות תמונות קשות:

http://rotter.net/forum/scoops1/177991.shtml

מה דינה של הבהמה?

ואם כבר הזכרנו את "מצעד הבהמות" של סמוטריץ', וקבענו שהפוסל במומו פוסל, נשארה סוגיה הלכתית, מה דינה של הבהמה?

לגבי הבהמה ההלכה היא שתיסקל: "אם אדם חטא, בהמה מה חטאת – אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידיה, לפיכך אמר הכתוב תיסקל. דבר אחר, שלא תהא הבהמה עוברת בשוק, ויאמרו זו היא שנסקל איש פלוני על ידיה."

ואבוי, גם אשתו של סמוטריץ' דינה סקילה, שהיא הרי בחינת "האישה המביאה את הבהמה..."

איננו כמובן בעד סקילה של בהמה, לא כל שכן של בן אדם, אבל מן הראוי הוא שסמוטריץ' יסולק (לא ייסקל) מכל פעילות פוליטית עד שיחזור בו מדבריו. הבית היהודי אינו ביתו של דעאש.

זביגנייב אורלובסקי – זאב שטרנהל  –

מה שלא הצליח בטרור יצלח בחרם נגד ישראל

פרופ' זביגנייב אורלובסקי, הידוע יותר בשמו – זאב שטרנהל, חוקר הפאשיזם האירופי, ולשעבר היועץ  לענייני טרור של ערפאת, כאשר יעץ לו שמטעמים פוליטיים, כדאי לו להתרכז ברצח יהודים בהתנחלויות בלבד. ("הארץ" 11.5.2001) – מיואש כעת מהסיכוי למהפך בבחירות, ולכן הוא כותב שהסיכוי היחיד לו הוא מייחל, "שינוי רדיקלי לא יחול כאן כל עוד השלטון הנוכחי לא יביא על ראשינו משבר לאומי גדול. אין די בכישלון כמו 'צוק איתן', שאת מחירו הכבד משלמים בעיקר הפלסטינים. לכן, החלופה הריאלית טמונה בהתערבות חיצונית שתהיה מסיבית די הצורך כדי לערער את שלוות החיים הישראלית הנוחה. רק כאשר כל אחד ואחד בקירבנו ירגיש את מחיר הכיבוש על בשרו, יגיע הקץ לקולוניאליזם ולאפרטהייד כחול־לבן. רק כשתיפגע הכלכלה, כולל רמת החיים הכללית, או ייפגע הביטחון, כתוצאה מסיכון חמור של האינטרסים האמריקאיים באזור, יתחיל הטיפול הממשי בחיסול הכיבוש ובהבטחת עתידנו". (זאב שטרנהל, "בחירות ללא בשורה "הארץ", 30.1.5).

לאיזו "התערבות חיצונית מסיבית" מייחל הפרופסור? האם התקפה של דעאש? החמאס? חיזבאללה? או סתם חרם כלכלי נגד ישראל? הפרופסור הנכבד אינו מפרט.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

בארץ עצלתיים

או

ספר האופטימיות

תל-אביב, 2000-1982

[לא הופיע מעולם בספר מודפס]

פרק אחד-עשר

יום החומוס והבצל. התיאולוגים החדשים או – שבחי חמלניצקי בארץ אהש"ן.

עשרת הדיברות למאונן המצליח.

רני סיים לטחון את גרגירי החימצה, החומוס, שהבשלנית המעולה גברת ליליסימה הרתיחה שעות אחדות כדי שיתרככו. הגרגירים הושרו במים לילה קודם, לכן היו עתה רכים וקלים לטחינה במכונת-בשר יצוקה מברזל, שמהדקים אותה בבורג לשולי השולחן וכדי להפעילה מסובבים בידית. בבית אבבטן לא נמצאה מטחנה חשמלית והוא היה דומה למיטבח הצנוע בבית של מייסד המדינה ישראל דוד בן-גוריון בשדרות בן-גוריון בתל-אביב.

פעמיים טחן רני את הגרגרים לפי הוראות אבבטן. אחר-כך שתה קקאו. בינתיים לקח אבבטן את הקערה, יצק והוסיף בה טחינה, סחט לימון, סינן והוסיף את המיץ, יצק שמן רגיל וקצת שמן-זית ירוק-כהה, ומלח, וסחוג חריף, ושיני-שום כתושות. בחש את העיסה בכף עץ כשהוא מוסיף מדי פעם קצת מים כדי לדלל ולהלבין את החומוס. כאשר הסתיימה מלאכת ההכנה, קלף וחתך לרבעים בצל יבש ובזק עליו קצת מלח ויצק קצת מיץ לימון. יצר בשתי צלחות מנות של חומוס כמו גבעות קטנות, וגם עליהן יצק שמן-זית ירוק-כהה, וסביב רבעי הבצל ופלחי גמבה ועגבניות זעירות וזיתים דפוקים חריפים. הזמין את רני לשולחן, מזג לו כוס גדולה אוראנג'אדה קרה, והניח ביניהם על השולחן את הבאגטים הארוכים.

"ממש כיף חיים!" אמר רני, "רק חבל שאין בעצלתיים פיתות טריות."

"לא צריך," פירק אבבטן את הבצל לפצליו ככפיות לבנות קטנות וטבל אותן בחומוס. ככל שהשתקע באכילה כן האדים מצחו ואדים עלו ממנו. טיפות-זיעה ביצבצו על פניו כשיכור מהבצל החריף. נקודות חומוס בהיר דבקו בשפמו החום הקצר והתנועעו איתו. כדי לכבות את הבעירה בגרונו גמע כוסות אוראנג'אדה קרה. לרני נידמה שעוד מעט יגיע אבבטן למצב הסמוק שבו נמצא קודם כשהתרגז על המטאטא.

רני עצמו טעם בנימוס מהמנה שלו. בעצם היה כבר שבע מכל זלילות היום הגדוש בבריכת הגלידה ובפונדק "חרדל המחבק", וחוץ מזה הוא אהב רק חומוס ירושלמי.

"אתה קורא ספרים?" שאל אבבטן אולי כדי לשבור את השתיקה.

"קצת."

"אז מה אתה עושה כל הזמן? לא משתעמם?"

"אני מסתכל בטלוויזיה."

"בטח יש לך שלילי בהבנת הנקרא?"

"אני דווקא אוהב לכתוב."

"זאת גם הצרה של הסופרים. הם כמעט לא קוראים, רק כותבים. לכן נכתבים ספרים כל-כך יבשים. אתה, בטח יש לך שאיפות להיות סופר, להתפרסם! העיניים שלך נוצצות. אתה בטח מקנא גם בי!"

"אני בכלל לא רוצה להיות סופר, אני לא ילד יצירתי."

"אז על מה אתה כותב?"

"על מחשב."

"על המחשב אתה כותב על מחשב?"

"כותב תוכנות, משחקים, גולש באינטרנט, מתכתב עם חברים."

"משונה. הייתי בטוח שאתה הילד הרציני שפעם שלח סיפור למדור 'קוראינו כותבים'."

"זה היה מישהו אחר. בן-דוד. קוראים לנו על שם אותו סבא. רניהו."

"הנה פיתה חמה, נגב עוד חומוס. זה בריא. קח תקרא בינתיים רשימה שלי. לא יזיק גם לילדים לדעת קצת היסטוריה. אני הולך להתפנות."

רני הסתכל בדף שלפניו ואחרי שקרא את המשפט הראשון החליט שזה לא בשבילו.

עברו רגעים ממושכים שבמהלכם נשמעו קולות משונים, ואבבטן שב מאוכזב. "ישבתי ישבתי על אסלתי ולא הצלחתי להתפנות. אולי לא היה לי חומר קריאה טוב. מה שאנשים כותבים היום מתחיל לגרום לי עצירות. אני חושש מהתקפת גאזים. טוב, בוא נמשיך. הנזק של הזלילה כבר נעשה. אשרי מי שמחרבן שלוש-ארבע פעמים ביום כי הוא זוכה בשלוות הנפש."

"אבא שלי חמש." אמר רני, "ואת הרשימה שלך לא הבנתי בכלל..."

"פעם כתבתי ביקורת על קובץ מאמרים ובו פרק על ברנר שכתב פרופיסור גרשון מאנדאלאך ואמרתי בה שאת הפרק שלו על ברנר לא הבנתי בכלל, ומאז כל פעם שהוא פוגש אותי הוא שואל אותי בקול בכייני ובעיניים עגומות אם כבר הבנתי אותו..."

בעודם מנגבים חומוס ומדברים נשמע מבחוץ רעש מסוק נוחת בחצר, כמו כשנוחת הרמטכ"ל לביקור פיגוע. אל המיטבח נכנסו דרך המרפסת, מהדלת הפונה לחצר, גברת ליליסימה הרחבה והנמוכה, ואחריה דודתה נסיכת-הקסם הצנומה צ'ירי בעלת האף הארוך, המצנפת השחורה, הפנים הקמוטות המחודדות והעיניים העצובות כאילו אין לה סיפוק בחיים גם לא משיפשוף הדגדגן במטאטא שלה. שתיהן הפשילו לאחור את קסדות-הבטיחות בעלות מצחיות-המגן השקופות, פרמו את הרוכסנים של סרבלי-הטיסה, מעל לבגדיהן הרגילים.

"ערב טוב," נהם אבבטן. "מה נשמע בקרית-שמונה?"

"שמנפוצקלה," ריחרחה גברת ליליסימה, "מה מסריח כאן כל כך?"

"שום דבר."

"שוב דרכת על קקה?"

"קיוויתי שתבלו בקרית-שמונה כל הלילה!" צחק אבבטן הגדול במבוכה, כילד שנתפס בקלקלתו.

"בוטשינקה!"

"אל תצעקי! האוזן שלי לא כואבת! יותר טוב תקראי את הרשימה החדשה שכתבתי. את יכולה להיות גאה בבעל שלך!"

והוא דחף לעברה את הדף שרני השאיר על השולחן. היה דבוק בו עוד דף, והיא התחילה קוראת בקול ביקורתי:

"חווה ונקניקיותיה. המדריך לאהבה עצמית... מה אתה דוחף לי עוד פעם את הפיטפוטים האירוטיים שלך? זאת ממש אובססיה!"

"היא צודקת," אמרה דודתה צ'ירי, "כל פסיכולוג..."

"לא, לא..." הסיט אבבטן את הדף וגילה את קודמו, "התכוונתי לזה!" – ודחף לעברה את הדף שרני השאיר על השולחן.

"בהתרגשות עזה קראתי את מכתבך לעורך, עכשיו מכתבך לעורי... ככה? אתה מאונן עם מכתבי הקוראות שלך ומנסה להתחיל איתן? רק תסתכל בראי איך אתה ניראה! – ממש ירדת מהפסים!"

"היא צודקת," אמרה דודתה צ'ירי. "כל פסיכולוג מתחיל יאשר זאת!"

"לא, לא..." חטף מידה את הדף, "התכוונתי לזה!"

התיאולוגים החדשים או שבחי חמלניצקי בארץ אהש"ן

הניסיונות הדתיים להסביר את הפרעות בימי חמלניצקי כעונש על חטאי הנאנסים והנשחטים ולפיכך לראות את חמלניצקי עצמו כלא-אשם במעשיו – החלו כמעט במקביל להתגלות גודל הזוועה. אבל איש לא העלה על דעתו בחלומותיו הפרועים ביותר שדווקא יהדות דתית וחרדית בימינו תלך עוד צעד ותגיע למסקנה תיאולוגית המכריעה לצד כל-יכולתו של אלוהים כנגד טובו, כלומר, שכל הרע שבעולם, גם נבוכדנאצר, טיטוס וחמלניצקי, הם אופן פעולה של אלוהים בעולם.

דיעות אלה, המעידות לאילו תהומות של טימטום ובורות התגלגלה המחשבה הדתית והחרדית – הובעו בדרשותיו של הרב זבדיה גילולי, שראה ברבבות היהודים שטומאו ונשחטו בידי פורעיו של בוגדן חמלניצקי – גלגול נשמות של עבריינים שחטאו.

להוסיף חטא על פשע ועוון על איוולת בא אידיוט אחד, נדודים בן פקח בן רמליהו למשפחת בלישינה, שאחרי שברח מביתו ועבר שטיפת מוחו, נעשה עוזרו הנאמן של מר"ן האדמו"ר זבדיה גילולי, המנהיג הרוחני של ארץ אהש"ן, ומתרץ במאמר ששמו "גם חמלניצקי זרוע אלוקים":

"אתם מלגלגים עלינו: 'מה, פורעי חמלניצקי הם זרוע אלוקים?' – כן, מכובדיי הנהנתנים מארץ עצלתיים – החמלניצקים ימח-שמם, יאבדו הם וצאצאיהם – הם, בכל מקרה – יהא ההסבר אשר יהיה – זרוע של מסובב כל הסיבות ומנהיג העולמות. כאן, כאמור, טמון יסוד העימות שבינינו המאמינים לבינכם האומללים. לדידנו, כל דבר שנעשה הוא מאיתו יתברך."

דברים אלה הם תשובה פשטנית ופרימיטיבית לשאלה "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", שהעסיקה את הנביאים לא רק במישור האישי אלא גם בנסיון לתת הסבר למאורעות פוליטיים ולאסונות לאומיים דוגמת חורבן בית ראשון. זוהי שאלה לא-פתורה, שעמדה ביסוד הפילוסופיה היהודית והקבלה בימי הביניים, כאשר נעשו נסיונות תיאולוגיים ופיוטיים רבים כדי להסביר את המעבר-לא-מעבר בין מידת הדין הקשה לבין צד השמאל, שהוא הסיטרא-אחרא, ממלכת השדים. והכל נעשה כדי להתמודד עם הדילמה בלתי-ניתנת לפתרון – אם אלוהים הוא כל-יכול, כיצד ייתכן שגם הרע בא ממנו? ואם נאמר שלרע יש קיום עצמאי, אזיי אלוהים אינו כל-יכול, שזה מנוגד לעצם התפיסה הפילוסופית, המוסרית, הקבלית וגם ההיסטורית של האל.

ממה נובעים דברי ההבל מצד התיאולוגים החדשים של ארץ אהש"ן? אולי מהעובדה שבכל תולדותיו של העם היהודי לא היה אפשר להתפרנס מעצם היותך יהודי דתי או חרדי. שכבת הלומדים בישיבות בגולה, שהוציאה גאונים יותר מכל מה שהוציאה המחשבה הדתית והחרדית בימינו – היתה שכבה דקה מאוד של אברכים ו"כלי קודש", שידעה חיי מחסור ועוני. כל שאר היהודים עבדו בזיעת אפיהם ולא יכלו לוותר על התקווה ל"טובו" של אלוהים. הם לא יכלו להעלות על דעתם שהוא אל אכזר שכזה.

כיום, כאשר בכל הקשור ל"טוב" ולפרנסה יכולים התיאולוגים החדשים של ארץ אהש"ן לסמוך על אוצר המדינה, יש להם זמן לשטויות המצדיקות בשם כל-יכולתו של אלוהים – את חמלניצקי כלא-אשם במעשיו.

אבבטן עקב אחר תנועות שפתיה וארשת פניה, וכשסיימו (צ'ירי קראה אף היא מאחורי גבה של ליליסימה) שאל:

"נו?"

"מה אתה אומר – 'נו?' – כל הזמן, אתה רוסי?"

"בסדר."

"מה בסדר? מדוע אתה צריך תמיד להסתכסך עם כל העולם? אלה שמשתינים על הערבים וגורמים לראש-הממשלה לרצוח את עצמו ­– בסוף עוד ישימו לנו פצצה כמו ששרפו לסופר חיים באר את דלת הדירה שלו לילה לפני שהיה צריך להדליק משואה בערב יום העצמאות – ואם לא היתה לו פלדלת כל הדירה שלו היתה נשרפת! ואתה יודע בדיוק מי נמצא שם על הגבעות אצל האהש"נים!"

"אולי מספיק כבר עם השטויות האלה? – מה, שאני אשתוק ורק המנוולים יסריחו את כל האווירה הציבורית?"

"אפרופו סירחון, בבוטשינקה! לפני הרצאה אתה זולל חומוס-עם-שום-ובצל כמו ווז-ווז שמן בביקור-מולדת בכרם-התימנים? השתגעת? הלא מסריח לך כל-כך גם מהפה שאי-אפשר לנחות על-ידך בקוטר קילומטר!"

"תשמעו את הטייסת מדברת! אולי מספיק?" האדימו פני הדלעת של אבבטן מהבושה והבצל, ושפמו החום הקצר רטט עם גבותיו הצהובות. "איך את לא מתביישת לדבר ככה אל סופר? מה את, מבקרת ספרות נהיית לי פתאום?"

"תראו-תראו את אלוף הבצלות! חשבת שבצל מסריח בפה של סופר נהפך לבושם!? – מה אתה יושב כמו מפגר ומלמד את הילד לאכול כמו חזיר! – ומה הדבר החדש הזה שאני שומעת שאתה מוצץ לתמי קורקבני בשיעורים פרטיים? – אתה הרי אפילו לזיין כבר לא יודע! – רק אומר כל הזמן 'אצבע בתחת, אצבע בתחת!' – את המטאטא של דודה צ'ירי צריך לתקוע לך בתחת! – וכל האסון התחיל מכך שלא הפלקת בזמן סטירה לילד! – עוד פרוסה ועוד פרוסה עוד נגיסה ועוד נגיסה והלב שלך יהיה כמו דייסה!"

"את..." כמעט נחנק, "יש לך כבוד אליי רק כשאת נבהלת כשאת מגלה ג'וק בבית וכל יתר הזמן את דורכת עליי כמו על גו'ק!"

"ואתה – חושב שאני לא יודעת שאתה מחזיק ג'וקים חיים בקופסה להפחיד אותי כל פעם שאתה רוצה להרגיש חשוב?"

"אם את לא סותמת את הפה המלוכלך שלך אני מושיב אותך ואת הדודה שלך על המטאטבוט הקקתומאטי ושולח את שתיכן ישר לטימבוקטו אל הטרמיטים!"

"קקק-טטטט! קקק-טטטט! – דוגמה טובה אתה נותן לילד!"

אבבטן קם והיכה בכף-ידו על השולחן עד שרבעי-הבצל קפצו ממיץ-הלימון, התהפכו במיפגן אווירי קצר ושבו לנחות על גבעת החומוס שטבל בשמן-זית. "אני... אני..."

כעסו היה כה רב, או שזלל כל-כך הרבה בצל בקיבתו, עד שדבריו לעו והוא כאילו נחנק. עיניו יצאו מחוריהן וזיעה קרה עלתה במצחו, כהולך להתפוצץ.

"דודה צ'ירי! דודה צ'ירי!" נבהלה גברת ליליסימה והחווירה, "עשי בקסמייך, עשי בקסמייך! – שכחתי שאסור להרגיז אותו! יש לו לחץ-דם גבוה! הצילו! הוא הולך להיחנק!"

"תקיא! תקיא!" פקדה עליו נסיכת-הקסם צ'ירי.

"אני... אני לא יכול..." נאנק אבבטן. "זה עושה לי בחילה..."

"אמרתי לך שאתה אוכל יותר מדי. בסוף תמות מזה."

"גם... הרזים..."

השתיים תפסו את הסופר השמן בזרועותיו במומחיות רבה, כניראה לא בפעם הראשונה, והוליכו אותו ביניהן לשירותים –

"...מתים. אני לא יכול..."

"אז תכניס אצבע לפה שמנפוצקלה!"

הן עמדו במסדרון, עדיין בסרבלי-הטיסה, נמוכות מאבבטן, מרבית כובד-גופן מוטה לאחור, נתלות ומחזיקות בכל כוחן בחגורתו, מצד גבו, בעודו מתכופף קדימה – כדי שלא ייפול אל האסלה בהקיאו את כל אשר זלל ביום החומוס והבצל.

לאחר שנרגעו הרוחות, התקלח אבבטן והחליף את בגדיו וציחצח היטב את שיניו וריסס את פיו ושפמו בתכשיר נגד ריח רע ומצץ שלוש סוכריות מנטה. לאחר שכו-לם התרחצו והחליפו בגדים לקראת ההרצאה. גם לרני הן מצאו בקלות חליפת-בגדים מתאימה בארון, מה שעורר את פליאתו – האם יש ילדים במשפחת בן-עצל, ואם כן – איפה הם?

בינתיים הביאה נסיכת-הקסם צ'ירי משום-מקום את האוטובוס של קו תל-אביב-עצלתיים עד לפתח הבית ופקדה על המטאטבוט להעמיס את השטרודלים על המושבים האחוריים. זה היה מחזה! המטאטא רץ מהמיטבח לאוטובוס וחזרה כרובוט יפני אבל עמוס שטרודלים, דידה על רגל אחת, וקול נקישותיו הזריזות על השביל המרוצף נשמע כקצב "שוליית הקוסם" של דיוקא.

*

אולם "בית העצל" לתרבות מנמנמת, אגף מפואר בארמון שבכניסה לבריכה המצופה גלידה ולפארק עצלתיים, היה מוצף אורות ומקושט בדגלי עצל-לבן, שדומים לדגלי ישראל רק שהמגן-דוד שלהם מנמנם. אל תשאלו אותי איך מציירים דבר כזה כי אני לא יודע אבל תושבי עצלתיים מבחינים מיד בין מגן-דוד ישראל למגן-דוד מנמנם.

בחוץ התנוסס סמל עצלתיים: בת-יענה שחורה טומנת ראשה בחול על רקע כחול. על קירות האולם מבפנים צויירו באותיות נקניקיות פתגמים וסיסמאות אהובים על אנשי עצלתיים:

תאווררנה הביצים וישוחרר הדגדגן!

אי אפשר להתחתן רק מלקרוא "פלייבוי"

וגם לא לקבל כושר בספורט מאינטרנט!

אל תדחה למחר מה שיכולת לא לעשות שלשום!

לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה, שב בצל!

ורוד ושוקולד הם צבעי הגוף!

איזהו גיבור – הכובש מלפפונים (ודופק זיתים).

אדם כמו בצל – מקלפים, מקלפים, לא נשאר כלום.

בני-האדם בעולם מחולקים לשני סוגים:

 אלה שצריכים לקום בבוקר, ואלה שלא.

 אנחנו – לא.

מי שאוכל רק בשביל לחיות, בסוף החיים אוכלים אותו חי.

אל תאכל את עצמך! החברים שלך מזון הרבה יותר טוב,

 אבל הכי טוב ללקק גלידה!

התנוססו שם גם צילומי ילדים חמודים מכל קצווי עולם (עם הקדשות בשפות שונות), ודאי התינוקות שנולדו בסיוע תרופת הפיריון המופקת במכון פט"ע מהשתן האליטיסטי של נשות עצלתיים.

אזרחית העונה לשם אלברטינה פיפשקוביץ, לבושה שמלה ורודה מעשה-ידיו של מעצב-האופנה ציצי חביתותצקי ושערה האפור פרוע – השמיעה תחתיה נפצוצים בדורסה ברוגז על הריצפה יריעת-אריזה שקופה מפלסטיק שהיתה מלאה בועות אוויר, ובידיה נופפה בשלט מחאה:

לקחו ממני שתן בלי רשות!

איפה העיתונות?

שלושת הילדים שעמדו אחר-הצהריים וציירו את מכשיר העצלתומט של בנק בל"ע (עם זין) עדיין ציירו סנטימטר בשעה, משתדלים מאוד לזכות בפרס הניתן מדי יום בבית-ספר עצלתיים למצטיין באיטיות.

המודעות של הסופר אבבטן על "שמיטה ראשונה ואחרונה, סכנות וסיכויים" התנוססו אף הן בכל פינה.

מטאטבוט פרק שטרודלים מהאוטובוס הירוק והכניס אותם למזנון "בית העצל" כשהוא מדגדג מדי פעם בחורות שנכנסו, ומוציא מהן קולות צחוק ובהלה.

נסיכת-הקסם צ'ירי פחה עמדה בפתח, מכרה כרטיסים וגם ספרון שירים ירקרק צנום מפרי ציפורניה: "אימתי שוב ניפגש, בערפל, סופה או אש?" בהוצאת "מכשפות מקבת", וחילקה חינם גיליונות של המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים".

גברת ליליסימה פרסה מנות שטרודל על צלחות-קרטון.

לסופרת אפרוחה ברנר פיזדה וירטואלית!

אישה בשם ציפי ציפור-שיר נכנסה לאולם מבלי לשלם. כאשר צ'ירי פחה העירה לה על כך, התנפלה עליה ציפור-שיר בגסות:

"אני לא צריכה לשלם דמי כניסה כי אני לא אכלתי שטרודל ולא שתיתי קפה בהרצאות הקודמות ואני לא מתכוונת לאכול שטרודל ולשתות קפה גם הפעם! ובכלל, הגיע הזמן שתביאו סמבוסק!"

"ודברי המרצה? והתוכנית האמנותית?"

"שיגידו תודה שבאתי לשמוע אותם."

"מי הברקודה [דג טורף] הזאת?" נכנסה ליליסימה לשיחה, "מאיפה הופיעה הפשקופקה?" – [אשת רחוב, תגרנית, בשפה הפולנית].

"אתן יודעות מה? שיניתי את דעתי. אני מסתלקת! – ואני מחרבנת על שתיכן!" פרצה הגברת ציפור-שיר בצרחות נוראות של עלבון, ונעלמה.

מה-זה איש טוב? מה-זה איש רע?

איש טוב זה-מה שלא עוזר לאף-אחד ולכן לא באים אליו בטענות!

איש רע זה-מה שמשתדל לעזור לכו-לם ולכן כו-לם באים אליו בטענות!

באולם המוסיקה הסמוך ערכו חזרה אחרונה פסנתרנית-הצמרת הג'ינג'ית קארין תוחעסצוצקי יחד עם זמרת-הצמרת שחורת-השיער ניבה צביטותצקי. על קירותיו נחרטו באותיות נקניקיות "עשרת הדיברות למאונן המצליח" מתוך "שבחי האוננות בארץ עצלתיים", יצירתו המפורסמת ביותר של הסופר הלאומי אבבטן בן-עצל:

עשרת הדיברות למאונן המצליח

האוננות היא ידידתו הטובה ביותר של האדם ואין מבין לצרכיו כמוה.

האוננות מונעת מחלות ואין בה חשש של הידבקות בגונוריאה, סיפיליס, איידס ונזלת.

האוננות אינה מצריכה קנדונים וגלולות נגד הריון.

האוננות מפתחת את הדימיון ופותחת אפשרויות פאנטאסטיות להזדיין עם כל מי שמתחשק.

האוננות שורפת קלוריות, מפתחת שרירים ומונעת אלימות, אונס, זנות, מעשי סדום, תבל, צליית זונות וגילוי עריות.

האוננות משוחררת מהעמדת-פנים, כדי לאונן אין צורך לאהוב, לזייף אורגזמות או להתנשק.

האוננות בחינם!

האוננות מפתחת את האהבה העצמית, מעניקה תוכן לבדידות אך היא גם ההכנה הטובה ביותר לחיים בשניים.

האוננות היא דימוקראטית. נשיא ארצות-הברית לא נהנה יותר ממך, נזירה לא נהנית פחות ממך.

האוננות היא המסדרון של גיל ההתבגרות להגיע בשלום לבית אבות עם זין זקוף ודגדגן לח.

בקהל הבאים להרצאה ניראו גם מנהל בנק בל"ע עגנון איש-גולדה (לשעבר הרצל איש-רוטשילד) שקלגרופר בליוויית פקידות אחדות חינניות מהבנק, שפיטפטו על מסופים ושפתונים והתפארו מי הטרידה יותר פעמים לקוח בדרישה להציג תעודת זהות גם כשלא היה שום צורך בכך ומי נתנה שירות טוב יותר ללקוחות עשירים שבחשבון הבנק שלהם יותר ממאה וחמישים אלף עצלים.

אנוך ווג'ווד בעל שפמות-הלחיים האפורות, מהחנות היוקרתית לתואמי ריהוט אנגלי עתיק בשדרות עצלתיים.

חיה צ'ופצ'יק, הפעם לבדה, כי אפרם קונסטנטין חביתותצקי נישאר לשרת את הקהל ב"חרדל המחבק".

מזכיר אמ"ע המזוקן, מר איצלֶה גרוֹנֵם.

רופא-הכלבים ד"ר גלמודי-ורדובר.

משתיל-הדשא האגרונום אמדיאוס זולפיקר.

חנן קרוקמן-אומסקי, מנהל חוות החממות של השתילים של העצים של שערות-הסוכר.

הפדיקיוריסטית-מניקיוריסטית גברת קלארה באדר-קליינהוף.

הקוסמטיקאי מואיז-יוחנן אבדלחק.

הנאטורופילית (מורטת שיער, גם מיפשעה ואורך התחלתי של הפין, ונערות ליטוף ומריטה בהזמנה) הרצגובינה אנטונסקו.

מנצח-התזמורת זולטן פשקו, שהוא גם מעצב-שיער ופסיכולוג חובב היועץ לנשים בבעיות פיריון והפרעות בחיי המין.

מעצב-האופנה ציצי חביתותצקי, אחיו של אפרם, בחברת תיירת שמנמונת צעירה מווסטפאליה בשם קונגונדה תונדר-טן-טרונק שנאנסה פעמים רבות בידי גברים אכזריים שבאחת הפעמים אף חתכו לה חצי תחת ובכל זאת זכתה בנעורי-נצח.

מנהל מוזיאון הבריכה המצופה גלידה, הבארון איש זליל-בטן.

המורה-המחנכת תמי קורקבני (שיש אומרים שהמרצה אבבטן מוצץ לה בשיעורים הפרטיים).

יצרן-הגלידה אלכסנדר כורש אייסלנד.

ד"ר דודו בנזומניא, שופט פרס פוטוצקי לסופרים עבריים ממוצא פולני.

מר דונאלד שוויסק-עופותצקי, מנהל מסעדת השירות-העצמי "עצל-בורגר".

ועתה אנו עוברים ישירות להרצאה "שמיטה ראשונה ואחרונה, סכנות וסיכויים" – ומדלגים על כל הברכות והמליצות לרגל צאת הגיליון החדש של המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים", שאבבטן קיבלן בצניעות עילאית ובחיוך נסתר של שביעות רצון עצמית שאמנם אינה באה לעולם על סיפוקה.

"עצלתנות ועצלתנים יקרים,

"נאחל רפואה שלימה לאחת מרבבות קוראינו הנאמנים, דינה קורדובה מקרית-שמונה, אשר בגלל כאב פתאומי באוזן לא יכלה להיות איתנו בערב חגיגי זה..."

קולות פיהוק רמים, שבעצלתיים נהוגים במקום מחיאות-כפיים, קטעו את דבריו האיטיים. בקהל נמצאים גם ילדים אחדים שבטעות מחאו כפיים, מה שנחשב מאוד לא מנומס בעצלתיים, כמו פיהוק פומבי בישראל.

נדלג על החלק הראשון בהרצאה שהיה מוקדש כרגיל לברכות ולשבחים עצמיים והעלה גלי פיהוק כבירים בקהל השומעים המתנמנם, ונעבור להרצאה בנושא שעליו הבטיח שידובר הערב לראשונה בפומבי: "שמיטה ראשונה ואחרונה, סכנות וסיכויים."

הפסקה והערה

מי שחושב שהנושא ההיסטורי קשה מדי עבורו או לא מעניין אותו, יכול לעשות הפסקה, לגשת למזנון כדי לקחת מנה שטרודל, ולהתראות בפיצוץ המסיבה.

המשך הסיפור האמיתי

בפרק הבא.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ככל שגוברות בתקשורת ההשמצות וההכפשות כלפי נתניהו ומשפחתו, כן מתחזק הליכוד בסקרים לעומת "המחנה הציוני".

חומר למחשבה.

* מרק הסנר: אני קורא את כל הקולות של החסידים (כולל אלה השוטים) וחושב לעצמי: איזה אידיוט היה יצחק רבין כשהתפטר בגלל מאה הדולר של אשתו. מה, המאה האלה היו מביאים למיגון יותר טוב של השריוניות בסג'עיה? ולמה באמת לא לבדוק אם עליזה אולמרט נכנסה לדיונים של אהוד עם ראש המוסד? הרי אולמרט אשם במצוקת הדיור ופולה בוודאי השתמשה בכסף כלשהו עבור התערובת שהכינה לדוד, אז בוודאי שצריך לבדוק גם את החשבונות של בן גוריון. והמצחיק מכול: אויבי האומה הם בן כספית ורביב דרוקר שבכלל מתעסקים בבקבוקים וגם ראש המוסד לשעבר דגן שלא מרוצה מהתנהלות ראש וראשת הממשלה. כי מה שחשוב זה שבן כספית התגרש (זה לא אני: תקראו מה שנכתב בחדשות 1016). הרי ברור שעיתונאים צריכים לכתוב רק על מה שמוצא חן בעיני אותם החסידים ובכלל, מי נתן להם אישור להיות עיתונאים? נרות וגלידה, מים ורהיטים – זה מה שחשוב בצוק העיתים? ממש לא, אבל הסיפורים האלה מעלים טעם רע באשר למי שאמור לטפל בבעיות החשובות באמת – וכן, בשיתוף עם ארה"ב ונשיאה למרות כל הפאשלות במדיניות החוץ שלו.

יש אלטרנטיבה? כמובן שיש כזו בליכוד עצמו אבל הס מלהזכיר את כל אלה שהופרשו או פרשו, כי נקעה נפשם. גם מהבקבוקים.

* "פאקפוקים... פאקפוקים" – כאשר הייתי ילד, אני זוכר איזה מסכן אחד שהיה עובר ברחובות תל-אביב, עם שק על גבו, ואוסף בקבוקים ריקים. הוא היה מרעים בקולו וצועק: "פאקפוקים" "פאקפוקים" – עקרות הבית היו נותנות לו בקבוק פה ובקבוק שם, ואנחנו, הילדים, היינו צוחקים...

ומכאן, כאשר כל נושא הבקבוקים של שרה, שאני שומע עליו, רק מעלה בי חיוך... לחשוב רק איך שנטפלים אצלנו לשטויות... אני מאוד כועס על נתניהו שלא עמד כסלע על פירוז רצועת עזה בתום מבצע "צוק איתן", אני כועס על יוקר המחייה, על חזירות הטייקונים ללא פיקוח, על השתוללות המחירים בדיור, על מע"מ המוטל על תרופות לקשישים ונכים, ועל אי שיוויון בנטל... אבל כל מה שאני שומע זה רק – "פאקפוקים... פאקפוקים..." – אלוהים ישמור אותנו מהשוטים...

יהודה דרורי

שערי תקווה

* לאודי, אלי מייזליש, טיפוס מאוס, מנסה להתאים את עצמו אליך לסגנונך ולדעותיך, מתבטא בגסות, מאיפה הבאת אותו?

אני שמח שאינו מהמחנה הנאור.

יורם סלע

אהוד: תודה על הפיליטון הקצר שלך. אלי מייזליש הוא איש חכם ומנוסה, בא ממשפחה שורשית מאוד בארץ-ישראל ומבוגר משנינו. אלה דיעותיו, יותר נכון – הערכותיו את המציאות שבה אנו חיים, וכמובן ש"הארץ" ה"נאור" לא ידפיס אותן.

אבל אולי אתה נהנה יותר מגדעון לוי ועמירה הס, שאינם מנסים "להתאים את עצמם לסגנון ולדעות של [אהוד בן עזר]." ואגב, אין לי דעות קדומות. יש לי בעיקר הערכות מצב ומסקנות – שאינן שונות מאלה של מרדכי קידר, למשל.

אם המצב בארץ ובמזרח התיכון היה אחר, הייתי שמח לדווח גם לך על כך. לפחות אצלנו אין שורפים למוות טייס מוסלמי בכלוב ברזל.

* פרטים: אלי מייזליש, בן אברהם ולאה, נולד בשנת 1931 בירושלים. בן שלישי למשפחה בת חמישה בנים. הוריו אף הם נולדו בירושלים. סבו, אבי אביו, נולד בחברון, נין לר' משה מייזליש שעלה לחברון בשנת 1813, אחד מראשוני וחשובי חסידיו של רבי שניאור זלמן מלאדי (מייסד תנועת חב"ד), איש בקי בשפות אירופה ובספרותה. נפגש עם נפוליאון, עסק בריגול לטובת רוסיה, נכלא, נמלט מהכלא והגיע לחברון.

ילדותו של אלי עברה בירושלים, ברוח החינוך החרדי. למד ב"חדר" ובילה את זמנו בתפילה. בראשית שנות ה-40 עברה משפחתו לנתניה. בעיר לא היה מצוי חינוך חרדי. על-כן עבר ללמוד בבית ספר "תחכמוני" של זרם "המזרחי".

* אהוד בן עזר: מתוך היומן: ביום רביעי, 3 בנובמבר 2004, התפרסמה, במוסף "ספרים" של "הארץ", מודעה של הוצאת "כתר" על פני עמוד שלם ובה המלצות של גדולי סופרינו על הרומאן החדש של שמעון אדף, עורך הפרוזה של ההוצאה, "קילומטר ויומיים לפני השקיעה". ההמלצות לא קובצו מתוך דבריהם שנדפסו בעיתונים או נאמרו בפומבי אלא הם כנראה פרי פנייה מיוחדת לכותבים.

עמוס עוז: "קראתי בשמחה ובהתלהבות." רות אלמוג: "מרתק וחושני." יאיר גרבוז: "את הקריאה... אי אפשר להפסיק בגלל העניין והמתח, ואין רצון לסיים בשל השפה המעודכנת, העשירה והאנינה." איריס לעאל: "מתנה בדמותו של אליש בן-זקן." דן בניה-סרי: "פרוזה משובחת ואף חכמה."

קראתי מהרומאן עמוד וחצי של עיתון במוסף ראש השנה של "ידיעות אחרונות" ונראה לי קשקוש מקושקש ומייגע. גורנישט מיט גורנישט של כותב מוגבל ויומרני, שאינו יודע עדיין לכתוב פרוזה.

והנה היום, יום שישי, 5 בנובמבר 2004, מתפרסמת באותו מוסף ביקורתו של ירון פריד על הספר בשם: "מי יערוך את העורך", ובה קטע אופייני: "בטקסט המופיע על העטיפה האחורית מצהיר יגאל שוורץ כי גיבור הרומאן, אליש בן-זקן, הוא בעיניו 'אחת הדמויות הספרותיות המרתקות ביותר שנוצרה בספרות הישראלית.' בעיניי, מה לעשות, אותו בן-זקן סובל מאנמיה חריפה בבנייתו, ובעיות השינה החמורות שלו עשויות להיפתר באופן מיידי אם יקרא עמוד אחד על עצמו בספר."

דוגמא אופיינית לשחיתות של התעשייה הספרותית, הכובשת את קדמת הבמה בהסתירה את ערוות הממליצים וחוסר הערך של המומלצים גם יחד.

עד כאן מתוך אלפי הדפים המוקלדים של היומן המופקד ב"גנזים" וייפתח לציבור בשנת 2036.

* בהספדים על הבמאי מיכה שגריר, שהלך לעולמו אחרי מחלה קשה, מנו רבים מסרטיו אך דומה כי שכחו את אחד החשובים ביותר. מיכה שגריר היה היחיד שמצא ביוזמתו לנחוץ לצלם סרט על ש"י עגנון בעוד עגנון בחיים, וזה החומר הקולנועי היחיד שנותר לנו כעדות מהסופר הגדול, חתן פרס נובל.

* יש לנו סיכוי להתעשר. המצאנו המצאה. כידוע לגברים רבים, בייחוד בגילים מתקדמים יש בעיות ברכיסה ובייחוד בפרימה של הזיפ [הריצ'רץ'] במכנסיים, ובייחוד כשהם צריכים מאוד להשתין ואינם מוצאים את לשונית המתכת הקטנה, ולעיתים אף מרטיבים בטרם מסיימים את הפעולה הקטנה הזו.

והנה ההמצאה שלנו, עליה כבר הוצאנו פטנט – שמה "זיפ-פונפון"! – לקצה הלשונית, שהוא בדרך-כלל מחורר, מחובר פונפון קטן, המאפשר למצוא אותו מיד, במישוש – לרכיסה, ובייחוד לפרימה בעת צרה.

* בשעתו היה ניתן מדי שנה פרס אקו"ם בתחום השירה על שם המשורר שלמה טנאי, שבין היתר היה גם יותר מעשרים וחמש שנים יו"ר הנהלת אקו"ם, וציבור היוצרים חייב לו רבות על הנהגתו החכמה והבוטחת.

לא עוד. מזה כמה שנים ששמו נמחק מרשימת היוצרים שעל שמם יש פרסים בתחום השירה והספרות, גם בחלוקת הפרסים השנה – וזאת חרף פניות חוזרות ונשנות מצידנו ומצד סופרים אחרים לחדש את שמו של שלמה טנאי על הפרס.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,651 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל