גיליון מס' 1018

הגיליון הבא 1019 יציין 10 שנים למכתב העיתי

12.2.2005-12.2.2015

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' בשבט תשע"ה, 9 בפברואר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: וְעִידַת זְכֻיּוֹת לָהָדָ"ם. // מרדכי קידר: אש הגיהינום בעולם הזה. [ציטוט]. // פרופ' אשר מעוז: ועדת שאבאס ללא שאבאס. // עמוס גלבוע: ברצועת עזה  יש שיקום יכולות צבאיות – אין שיקום אזרחי. // אהוד בן עזר: 10 שנים לצונאמי, טבע חף ממוסר, פורסם לראשונה ב"מקור ראשון", 7 בינואר 2005. // 9 שירים אל 'חדשות בן עזר' מאת אילן בושם. // אורי הייטנר: 1. דילמת הסיכול (ב'). 2. נאום נתניהו – לחשב מסלול מחדש. 3. צרור הערות 8.2.15. // אהוד בן עזר: מתוך היומן, על טיול היסטורי בנוה צדק ב-1972. // איליה בר-זאב: שני שירים. // אהוד בן עזר: מכתב לשמואל בן-ארצי, 13.2.05. // יואל רפל: עוד על 'שירת העשבים'. // אירית שושני: בַּדִּים. // אוריה באר: ענף עץ השקד. // נתי מלאכי: שני שירים. // יהודה דרורי: הצעה חשובה לנתניהו. // ידידיה יצחקי: לא נוכל למנוע את איראן מהשגת יכולת גרעינית. // נעמן כהן: זוהיר אנדראוס: ערבים, החרימו את הבחירות! – הצעה: לך בעקבות המופת של עזמי בשארה. // רותי יצחקי ריכטר: פרק מתוך הספר החדש "המנגינה של נועה". // אהוד בן עזר: בארץ עצלתיים או ספר האופטימיות. פרק שנים-עשר: המשך הסיפור האמיתי. הרצאת הסופר אבבטן על פתח-תקווה:שמיטה ראשונה ואחרונה, ספרדים טובים ואשכנזים רעים, סכנות וסיכויים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

וְעִידַת זְכֻיּוֹת לָהָדָ"ם

בֵּין כָּל הַגְּרוֹטֶסְקוֹת בִּתְחוּם הַקּוֹמֶדְיָה

שֶצְּחוֹק כָּל יוֹדְעֶיהָ מִזְּמַן לֹא נָדַם

כַּיּוֹם מְכַכֶּבֶת בִּמְלוֹא כָּל הַמֶּדְיָה

פָדִיחַת הָאוּ"ם

בָּהּ אֵין יֹשֶר בִּמְאוּם:

וְעִידַת זְכֻיּוֹת לָהָדָ"ם.

עַד לִפְנֵי כְּשָבוּעַ עָמַד בְּרֹאשָהּ

אַנְטִישֵמִי גָדוֹל וְנוֹכֵל לֹא קָטָן,

וִילְיָאם שַאבֶּס, צָבוּע חֲסַר כָּל בּוּשָה

שֶלִּפְנֵי כִּשְנָתַיִם כְּבָר אַשַ"ף נָתַן

לוֹ תַשְלוּם בְּדוֹלָארִים תְּמוּרַת חַוַּת-דַּעַת

מִשְפָּטִית בָּהּ הָיִינוּ (אֵיךְ לֹא?) לִצְנִינִים

וְהַזּ'וּלִיק הַזֶּה, שֶבָּאוּ"ם כְּבָר נוֹדַעַת

יָשְרָתוֹ כְּמִין שִׂיא שֶל נִגּוּד עִנְיָנִים

הִתְיַמֵּר לְכַהֵן כְּשוֹפֵט אוֹבְּיֶקְטִיבִי

בְּאוֹתָהּ וְעִידָה שֶמִּבְּלוֹף לֹא מַרְפָּה

עַד שֶפֶּתַע בְּלַחַץ תָּקִיף וְאַקְטִיבִי

הוּא אֻלַּץ לְהַגִּיש פִּטּוּרָיו בְּחֶרְפָּה.

כִּי אוֹתָהּ וְעִידָה שֶבְּלִי שוּם מִקְרִיּוּת

בָּחֲרָה בּוֹ בְּתוֹר יוֹשֵב-רֹאש וְשָבְרָה

בְּכָךְ רֵקוֹרְדּ אוֹלִימְפִּי מֻבְהָק בִּצְבִיעוּת

בְּדוּנָהּ עַל קְרָבוֹת "צוּק אֵיתָן" כְּבָר חָבְרָה

בְּאוֹתוֹ זִכָּרוֹן סֵלֶקְטִיבִי שֶלָּהּ

לִגְדוֹלֵי מְפִיצָיו שֶל יַלְקוּט הַכְּזָבִים

שֶהָאוּ"ם מִתְמַחֶה בּוֹ מֵאָז שֶנָּפְלָה

וְעִידַת שִקְרֵי דֶּרְבֶּן קָרְבָּן לָעַרְבִים

הַמַּשְלִים אֶת עַצְמָם כְּפִי שֶגֶּבֶּלְס סָבַר

כִּי כָּזָב שֶחוֹזְרִים עָלָיו דֵּי פְּעָמִים

מִתְקַבֵּל בָּעוֹלָם בְּסוֹפוֹ שֶל דָּבָר

כֶּאֱמֶת בֵּין מִילְיוֹנִים שוֹטִים מְרֻמִּים.

והִנֵּה, אִם עָלֵינוּ תוֹלָה בְּחֶמְדָּה

וְעִידַת-סַלְפָנִים זֹאת אֶת כָּל הָאָשָם

בְּתוֹצְאוֹת קְרָבוֹת עַזָּה לַמְרוֹת שֶיִּדָּה

הֶחָמָאס בָּנוּ כְּפִי שֶזָּכוּר אֶת אִשָּם

שֶל טִילִים וּפַצְמָ"רִים בְּלִי שוּם הִתְגָּרוּת

מִצִּדֵּנוּ בְּעוֹד בְּמַבָּט מִתְנַתֵּק

מִכְּנֻפְיוֹת-הַטֵּרוֹר הַנוֹקְטוֹת הֶפְקֵרוּת

מַעֲלִים מִכָּךְ אוּ"ם אֶת עֵינָיו וְשוֹתֵק –

הֲרֵי אִם מַזְכִּירים לְאוֹתָם צִדְקָנִים

אֶת אִירָאן שֶכַּיּוֹם בְּתֵימָן מְלַבָּה אֵש

הֵם אוֹמְרִים: "לָהָדָ"ם" וְגַם עֹרֶף מַפְנִים

לְעֻבְדּוֹת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן הֶחָדָאעֶש

כְּמוֹ כְּרִיתַת הָרָאשִים שֶחַיּוֹת-הָאָדָם

מִן הָ"אַנְסָר שָרִיעָה" עוֹרְכוֹת יוֹם וָלַיִל

וּכְמוֹ כֵן הֵם חוֹזְרִים עַל אוֹתוֹ "לָהָדָ"ם"

מוּל הַטֶּבַח שֶאַסַד מַגְבִּיר בּוֹ כָּל חַיִל

בְּעֶזְרַת "חִיזְבַּאלְלַהּ" בִּנְתִינָיו בְּנֵי עַמּוֹ

וּשְחִיטַת הַיָּזִידִים, הַכּוּרְדִּים וְיֶתֶר

קָרְבְּנוֹת הָאִיסְלָאם הַקִּיצוֹן שֶבִּשְמוֹ

מִתְנוֹסֵס הַ"סָּלָאם", הַשָּלוֹם, כְּמִין כֶּתֶר

וּכְשֶרַק מְיַדְּעִים אֶת חוּשָהּ הָעָלוּב

שֶל אוֹתָהּ וְעִידָה על טֵרוֹר מִקּוֹרֵיאָה

הַצְּפוֹנִית אוֹ טֵרוֹר אִיסְלָמִיסְטִי בְּלוּב

הִיא עוֹנָה בְּאוֹתוֹ "לָהָדָ"ם" לְמַפְרֵע.

כָּךְ שֶלֹּא וְעִידָה לִזְכֻיּוֹת הָאָדָם

הִיא אוֹתָהּ חֲבוּרָה מְסֻכֶּנֶת וְצִינִית

אֶלָּא רַק מְעִידָה שֶל דְּחִיּוֹת "לָהָדָ"ם"

בְּמִדְרוֹן חֲלַקְלַק שֶל סִכְלוּת צֶ'מְבֶּרְלִינִית

שֶהַנֶּזֶק שֶיֵּש בָּהּ לִשְלוֹם הָעוֹלָם

וּוַדַּאי לֹא לִשְלוֹם יִשְׂרָאֵל לְבַדָּהּ

מִתְבַּלֵּט עוֹד יוֹתֵר מִמּוּמֶיהָ כֻּלָּם

בְּיָמִים שֶכֻּלָּנוּ עֵדִים לָעֻבְדָּה

שֶכְּסִילִים כְּאוֹבָּמָה אֵינָם מְבִינִים

אֵיךְ אִירָאן מְסוֹבֶבֶת אוֹתָם עַל הָאֶצְבַּע

בְּמִשְׂחַק-הַשְהָיוֹת זֶה שֶבּוֹ הֵם נוֹתְנִים

שָם לָעַרְסִים-הַפָּרְסִים עוֹד טֶרֶם הַקֵּץ בָּא

עַל אוֹתָהּ הִזְדַּמְּנוּת אַחְרוֹנָה לֶאֱטֹם

אֶת דַּרְכָּם, עוֹד צ'וּפָּר לַמִּרְמָה הַפְּתַלְתֶּלֶת

שֶתּוֹבִיל לְיִצּוּר פִּצְצוֹת הָאָטוֹם

שֶדּוֹד סֶם בְּאִוֶּלֶת פּוֹתֵחַ לָהּ דֶלֶת

וְעַל מָה שֶצָּפוּן שָם בְּהֶרֶס וָדָּם

שוּם אָדָם לֹא יוּכַל כְּבָר לוֹמַר לָהָדָ"ם.

* * *

מרדכי קידר

אש הגיהינום בעולם הזה

ארגון "המדינה האיסלאמית" פירסם השבוע סרט מזעזע בן למעלה מ-20 דקות, ובשיאו מוצא להורג בשריפה הטייס הירדני מעאד' אלכסאסבה. הסרט מנסה להצדיק את העונש הזה על ידי תיאור חלקה של ירדן במלחמה נגד "מדינת האיסלאם", המלווה בתצלומי תקריב של חללי "מדינת האיסלאם", גברים, נשים וילדים, בעיקר כאלה שנשרפו למוות.

בהמשך הסרט מתאר הטייס הירדני את פעילותם של חילות האוויר של ירדן, איחוד האמירויות, סעודיה, קטר, בחריין, כווית, מרוקו וארצות-הברית, והוא מזכיר את העובדה שהמטוסים האמריקניים ממריאים מבסיסים בטורקיה.

הסרט ערוך במקצועיות רבה ומלווה באפקטים קוליים ויזואליים מרשימים. דקות ארוכות מוקדשות לביקור חרישי שעורך הטייס הירדני בחורבות בית גדול, כנראה מטה מפקדה של "מדינת האיסלאם" שהותקף על ידי מטוסי הקואליציה, ואולי על ידי המטוס של הטייס הירדני עצמו.

כל הסרט נועד להצדיק את שיאו המגיע לקראת סופו: שריפת הטייס הירדני בחיים. האירוע הוכן בקפידה: הוא הושם בתוך כלוב ברזל כדי שלא יוכל לברוח מהאש, והבגד הכתום שהוא לובש לאורך כל הסרט הוספג בדלק. גם החול שמתחת לכלוב הוספג בדלק ושובל של דלק הוספג בחול עד מקום שבו עמד חייל עם מוט וסחבה ספוגה בדלק בקצהו. חייל אחר הדליק את הסחבה, זו הבעירה את הדלק בשובל, האש התקדמה אל הכלוב והבעירה את הדלק שמתחת רגלי הטייס. אחרי שהטייס נשרף בייסורים קשים, הגיע דחפור וכיסה את הכלוב באבנים.

מה שהסרט מציג אינו חדש למי שמכיר את המקורות האיסלאמיים. אלה מציינים שעלי בן אבי טאלב, בן דודו של מוחמד, שנשא את בתו פאטמה וגם היה הח'ליף הרביעי, שרף למוות שני כופרים. יש ויכוח בין חכמי האיסלאם אם נכון לעשות כך, והמתנגדים מבססים את עמדתם על הקביעה שרק האל מוסמך לשפוט כופרים באש, כלומר בגיהנום. "מדינת האיסלאם" – שבראייתה נועדה להקים מחדש את מדינת האיסלאם המקורית – הולכת בדרכו של עלי בעניין שריפת האויבים, ומתירה להעניש בשריפה גם בעולם הזה.

עין תחת עין

עניין זה חשוב מאוד לממונים על התעמולה של "מדינת האיסלאם": המסר המשודר בסרט הוא ש"מדינת האיסלאם" תביא את כל מי שיתקיף אותה לגיהנום כבר בעולם בזה, ואם אינו יודע איך נראה הגיהנום ומה שקורה בו לרשעים, שיצפה בסרט ויראה במו-עיניו. רק לשם השוואה: ברשת הופצו סרטונים המציגים את לוחמי "מדינת האיסלאם" מדברים על קבלת נערות יזידיות למטרה ברורה, והמסר ברור: מי שמצטרף ל"מדינת האיסלאם" מקבל את גן העדן כבר בעולם הזה.

סיבה נוספת לשריפת הטייס היא העיקרון המשפטי "אלמועאמלה באלמית'ל" – ההתייחסות באופן דומה – הקובע כי עונשו של פושע הוא שייעשה לו מה שהוא עשה לקורבנו, כלומר "עין תחת עין". במקרה של הטייס הירדני, מקפיד הסרט להציג קורבנות "מדינת האיסלאם", כולל ילדים שנשרפו בהתקפות של מטוסי הקואליציה. הצגה זו של קורבנות שרופים נועדה להצדיק, על פי עיקרון ההדדיות, את שריפת הטייס.

דבר חשוב נוסף המופיע בסרט הוא רשימה ארוכה של טייסים ירדניים, חלקם עם תצלום שלהם וציון כתובותיהם האזרחיות, כדי לעודד ירדנים המזדהים עם "מדינת האיסלאם" לנקום בטייסים אלה, וכדי להרתיע את הטייסים מלהשתתף בפעולות נגד "מדינת האיסלאם". ללא ספק, מכונת המלחמה הפסיכולוגית של "מדינת האיסלאם" השקיעה זמן וכישרון רב בהפקת הסרט ובהטבעת המסרים שלה בתכניו, בגרפיקה ובפעלולים המשולבים בו.

יש פרשנים המתחרים ביניהם מי יעשה ל"מדינת האיסלאם" וללוחמיה דמוניזציה קשה יותר, והביטויים הנשמעים בימים האחרונים הם קשים, ובצדק. אלא שהתייחסות זו אל לוחמי "מדינת האיסלאם" משמשת בדיוק את מטרתם – לזרוע פחד בקרב אויביהם. הדמוניזציה משחקת לידיהם ומגבירה את הפחד בקרב אוכלוסיות רבות, בעיקר בעולם המערבי.

הדבר הנכון לעשותו אפוא הוא ניתוח קר, שקול ומעמיק, של פעולות "מדינת האיסלאם" ושל דברי דובריה, בניסיון להתחקות אחרי המקור התרבותי והדתי של התנהגות מנהיגיה, כדי להתמודד איתם באמצעות זיהוי נקודות התורפה שלהם.

כך לדוגמה, לוחמי "מדינת האיסלאם" מאמינים שאם אישה תהרוג אותם, הם לא יהיו שהידים ולא יזכו למנעמי גן-העדן. הצבא הכורדי בצפון עיראק, הפש-מרגה, מנצל עניין זה היטב: הוא גייס נשים ללחימה, וכשהן מתקרבות למוצב או למקום שבו נמצאים לוחמי "מדינת האיסלאם", הן משמיעות צעקות וצהלולים. כששומעים לוחמי "מדינת האיסלאם" את קריאות הקרב של הנשים הכורדיות, הם בורחים כדי שחס וחלילה לא ייהרגו בידי אישה. זוהי דוגמה אחת להתמודדות יעילה נגד לוחמי "מדינת האיסלאם", ויש אמצעים נוספים לשכנע אותם לוותר על המלחמה, ולא זה המקום הראוי להציע אותם.

ירדן במלחמה

מיד עם היוודע דבר הוצאתו להורג בשריפה של הטייס הירדני, הוציאה ירדן להורג בתלייה אישה וגבר שהשתייכו לאלקאעידה ושהמתינו במשך שנים אחדות לביצוע גזר-דין מוות. המלך עבדאללה השני נשא נאום קצר לאזרחי ירדן ובו הבטיח לנקום את דמו של הטייס במלחמה נגד "מדינת האיסלאם". המלך לא גילה פרטים, אבל משתמע מדבריו שירדן תגביר את ההתקפות שלה על "מדינת האיסלאם".

מצד אחד קיימת אומנם האפשרות להגביר את הפעילות האווירית במסגרת הקואליציה, אך ייתכן שנראה בתקופה הקרובה פעילות קרקעית של כוחות ירדניים נגד "מדינת האיסלאם". המלך חייב לצאת למלחמה נגד הארגון, שאם לא כן הוא יחשוף את עצמו לביקורת מצד השבטים הבדואים, שנקמת דם אחיהם הטייס היא עבורם חובה קדושה. המסר לבדואים וההזדהות עם כאבם הומחשו באמצעות כאפייה בדואית אדומה שחבש המלך על ראשו במהלך נאומו הקצר.

מצד שני, המלך חייב גם לאותת לאותם ירדנים המזדהים עם "מדינת האיסלאם" – ויש לא מעט כאלה – שידו הארוכה והקשה תשיג אותם. ייתכן שאם תהיה הסלמה בין ירדן ו"מדינת האיסלאם", תעצור משטרת ירדן מספר לא קטן של אזרחים הנחשדים בנטייה ל"מדינת האיסלאם", ובמיוחד בקרב תושבי העיר הדרומית מעאן, ובין הפליטים הסוריים שבמחנה אלזעתרי בצפון המדינה.

על ישראל לעקוב מקרוב אחרי המלחמה בין ירדן ו"מדינת האיסלאם", שכן תוצאותיה יקבעו מי יהיה מולנו מעבר לנהר הירדן: מדינה שיש לנו איתה הסכם שלום ושעימה אנו נמצאים בימים אלה בשוחה אחת מול ארגון טרור, או ארגון חסר מגבלות אתיות, השואף להביא את אש הגיהנום אל המזרח התיכון כדי לחסל את כל מי שאינו מתאים לתפיסת עולמו.

המאמר מתפרסם באתר מידה ובמגזין "מראה" 324

http://mordechaikedar.com

* * *

אהוד בן עזר: אני עומד נדהם נוכח כמויות השינאה והטמטום של התקשורת הישראלית, ובראשה עיתון "הארץ", נגד מסעו של ראש הממשלה לזעוק בוואשינגטון על הסכם מינכן ההולך ומתגבש בין ארה"ב לבין ממשלת שקריה של מדינת הסף הגרעינית איראן – וזאת בברכתם של הסכלים קרי ואובמה. ישראל לעולם לא תהיה צ'כוסלובקיה אשר הופקרה להיטלר ערב מלחמת העולם השנייה!

* * *

פרופ' אשר מעוז

ועדת שאבאס ללא שאבאס

מצהלות השמחה על התפטרותו של שאבאס מראשות ועדת החקירה שמונתה על-ידי מועצת זכויות האדם של האו"ם לבדיקת פעולות ישראל במבצע "צוק איתן" בעזה, מוקדמות ומופרזות. לכאורה מדובר בנצחון ישראלי. במכתב ההתפטרות הבהיר שאבאס כי קיבל את ההחלטה להתפטר מראשות הוועדה בעקבות טענות ישראל על הטייה מצידו.

לכאורה, התנהגות ראוייה של מי שמבקש לקיים את הצו "והייתם נקיים מאלהים ומאדם." ואולם עיתוייה של ההתפטרות מעורר את השאלה מפני מה קיבל על עצמו שאבאס את המנוי מלכתחילה. התשובה ברורה – מאותו טעם שמועצת זכויות האדם של האו"ם מינתה אותו לתפקיד. אין חולקים על מומחיותו של שאבאס במשפט הבינלאומי בכלל ובתחום זכויות האדם בפרט. ואולם, לא חסרים מומחים אחרים שאינם נגועים בדעה קדומה נגד צד שאת דינו התבקש שאבאס לחרוץ.

עוד בטרם החלה הוועדה את עבודתה ועוד בטרם נחתם כתב המינוי שלה, היתה עמדתו העויינת של שאבאס כלפי מדינת ישראל ידועה, וזו לא הפריעה למועצה למנות אותו לתפקיד, ולו לקבל את המינוי. זמן קצר לפני המינוי התבטא שאבאס, בכנס בינלאומי, כי "מה שהכי הייתי רוצה שיקרה זה שנתניהו יישב על ספסל הנאשמים בבית הדין הפלילי הבינלאומי."

שאבאס לא הסתפק בהיפרעות מנתניהו. עוד קודם לכן הוא קרא לשפוט את הנשיא שמעון פרס, חתן פרס נובל לשלום, בגין רצח עם בדומה לכתב האישום שהוגש נגד נשיא סודאן בגין רצח העם בדארפור.

בראיון שפורסם היום טען שאבאס כי הדרישות שיפרוש מתפקידו נשמעו אך ורק מכיוונה של ישראל ומכלי תקשורת ישראלים. לדבריו, הוא אינו שונא ישראל, וההאשמות בעניין זה כלפיו הן מופרכות. "יש לי השקפת עולם, אבל בעבודה אני דוחק את דעותיי ולא תהיה להן שום השפעה על תהליך החקירה."

בבלוג שלו, שפורסם בשנת 2009 בעקבות ועידת דרבן, שבאס הפציר בעולם לא רק להתעלם מהצהרותיו של נשיא איראן לשעבר, מחמוד אחמדינג'אד, אלא גם לא לייחס להם חשיבות מוגזמת.

לדבריו "האשמים הם ישראל וחבריה, שסילפו את האמת בנוגע לעבודת האו"ם". שבאס תיאר את אחמדיניג'אד כלא יותר מאשר "פוליטיקאי פרובוקטיבי". 

אם כל זה אינו מספיק, השתתף שאבאס בכנס פלסטיני בעקבות דו"ח גולדסטון והתבטא בחריפות נגד ישראל. לעומת זאת לא ראה שאבאס בחמאס ארגון טרור אף שהוכרז ככזה על ידי ארה"ב והאיחוד האירופי.

כל זה לא מנע ממנו לקבל על עצמו את ראשות הוועדה כשהוא דוחה את טענתו של ארגון UNWatch, העוקב אחר פעילויות האו"ם ואשר פועל מז'נבה, מקום מושבה של מועצת זכויות האדם – לפיו "זה אבסורד לתת לשאבאס להיות ראש צוות החקירה נגד ישראל. על פי המשפט הבינלאומי, הוא מחויב לפסול את עצמו מלמלא את התפקיד, וזאת משום שקריאותיו החוזרות והנשנות להעמיד את מנהיגי ישראל לדין, מעלות חשד ברור להטייה ממשית או למראה של הטייה כזו.  אינך יכול להקדיש כמה שנים כשאתה קורא להעמדתו לדין של מישהו, ואז לפתע למלא את תפקיד השופט של אותו  אחד. זה אבסורד והפרה של החוקים המינימליים של ההליך התקין אשר דרוש בוועדות חקירה של האו"ם."

בראיון שפורסם עימו, בעיתון ערבי – איך לא? – הוא טען כי הדרישות שיפרוש מתפקידו נשמעו אך ורק מכיוונה של ישראל ומכלי תקשורת ישראלים. לדבריו, הוא אינו שונא ישראל וההאשמות בעניין זה כלפיו הן מופרכות. "יש לי השקפת עולם, אבל בעבודה אני דוחק את דעותיי ולא תהיה להן שום השפעה על תהליך החקירה." הוא הבטיח.

כיצד ייתכן הדבר? – הרי אפילו סופרמן – שאבאס עצמו העדיף את הביטוי ספיידרמן – אינו יכול "לדחוק את דעותיו" ולשפוט משפט צדק שאף ייראה ככזה.

האופן שבו ניהל את דיוני הוועדה הוכיח שלחשש הישראלי היה ממש. בניסיון לסכל הבאת ראיות מצד אזרחי ישראל, הוא וידא שההזמנה של הוועדה לא תגיע לידיעתם של תושבי ישראל. הוא הבטיח תוצאה זו בכך שאת קריאתה "לאנשים משני הצדדים  לכתוב עדויות ולספר מה עבר עליהם בזמן המלחמה," וזאת משום שהוועדה "מבקשת לאסוף עדויות משני הצדדים כדי לקחת אותן בחשבון כשהיא מסיקה את מסקנותיה," מסרה הוועדה בהודעה לעיתונות  בערבית ובאנגלית בלבד, כשהיא אף אינה רואה אור בעיתונות הישראלית.

ובכן, מה גרם לשאבאס להתפטר עתה? הוא הבהיר, כי "קיבל את ההחלטה בעקבות טענות ישראל על הטייה." והרי טענות אלה הועלו כבר עם מינויו! אלא שבינתיים הוכח ששאבאס נתן חוות-דעת בתשלום לארגון אש"ף, אחד משני מרכיביה של הרשות הפלסטינית. הוא אמנם בטוח שאין בכך כדי להשפיע על הדו"ח, שכן "דעותיי על ישראל ועל פלסטין, כמו על נושאים אחרים, הנן ידועות וציבוריות מאוד."

ובכן מפני מה התפטר ואפילו "מיידית"? מסתבר שהגילוי החדש היה מביך אפילו עבור מועצת זכויות האדם של האו"ם והיא ביקשה לקבל חוות-דעת משפטית ממרכז האו"ם בדבר השלכתו על מעמדו של שאבאס. בכתב ההתפטרות שהעביר למועצת זכויות האדם, הוא ציין כי הוא מתקשה להמשיך בתפקידו כאשר המועצה יוזמת הליך לבחון האם יש להדיחו.

טוב ויפה, אך יש לשים לב לתוספת במכתבו של שאבאס: הוא מתפטר "כדי למנוע מההאשמות של ישראל להאפיל על כתיבת הדו"ח ומממצאיו, שאמורים להתפרסם בחודש מרץ."

שורה "תמימה" זו חייבת להעמיד את ישראל על המשמר. לא זו בלבד שוועדת שאבאס יזמה זרימתן של עדויות סלקטיביות. כל המצוי בנוהלי עבודתן של ועדות חקירה, כמו גם של גופים משפטיים, יודע שלהתפטרותו של יושב-הראש בשלב זה, כאשר דיוני הוועדה הסתיימו, אין כל משמעות. חברי הוועדה מתייעצים ביניהם לאורך הדיונים וברור שבשלב מאוחר זה כבר הגיעו לממצאים ואין להתפלא אם טיוטת הדו"ח כבר נכתבה. עתה, משנחשפה חד-צדדעותו של שאבאס אפילו על-ידי מועצת זכויות האדם עצמה, על ישראל לעמוד על פיזורה של הוועדה. אם לא ייעשה כן אנו צפויים לקבל את דו"ח שאבאס מבלי ששאבאס עצמו יהא חתום עליו.

פרופ' מעוז מכהן כדיקן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס

נוסח מורחב של המאמר פורסם ב"ג'רוסלם פוסט"

* * *

עמוס גלבוע

ברצועת עזה  יש שיקום יכולות צבאיות –

אין שיקום אזרחי

המדינות התורמות  הפסיקו לתרום לשיקום האזרחי כי הן רואות שכל הכסף מושקע בשיקום והגברת יכולות צבאיות . כיוון שכך, ומול המאמץ המצרי לבודד את הרצועה, מחריפה מאוד המצוקה ברצועה. זאת עוד חבית אבק שרפה שמזה כעשור מהווה את הבעיה האסטרטגית הביטחונית וההסברתית של המדינה. מה אומרות על זה המפלגות? כלום!

ומשהו על היצירתיות של רקימת שקר  בתקשורת שלנו לקראת הבחירות.

החזית הצפונית היא החזית הכי מסוכנת למדינת ישראל, תהא ממשלתה אשר תהיה. וכך היא מאז נחתם הסכם השלום עם מצרים. החזית הדרומית, לעומת זאת, היא הרבה פחות מסוכנת.  אבל, מאז ההתנתקות מרצועת עזה והשתלטות החמאס עליה, רצועת עזה היא זאת שמהווה את מוקד הפעילות האלימה המרכזית נגד מדינת ישראל; היא זאת  שגררה את ישראל לשלוש מלחמות תוך 7 שנים בלבד; היא זאת שמהווה מוקד לפעילות עוינת לישראל בעולם בקרב כל הארגונים הקוראים לחרם על ישראל; היא הגורם לכך שישראל מואשמת בעולם בפשעי מלחמה, רצח עם, הרג ילדים, מצור אכזרי, הרעבה ועוד "אלף " מעשי אכזריות; היא זו ששולט בה ארגון שחרט על דגלו את השמדת ישראל ואינו מוכן להיות שותף לכל הסדר מדיני עם הפלסטינים. במילים אחרות, רצועת עזה והחמאס הם למעשה הבעייה האסטרטגית המרכזית  הקרובה המעסיקה את ישראל מזה שנים, בתחום הביטחוני, המדיני, ההסברתי.

  מבצע "צוק איתן", מהקיץ האחרון, נתן לחמאס מכה צבאית קשה, ומכה לא פחות קשה לאוכלוסיה האזרחית. אבל, הבעייה האסטרטגית נשארה כמו שהיא! תוך כדי המבצע ולאחריו עלו כמה רעיונות בוסר כיצד ל"טפל" בבעייה הזאת. היו כאלו שתמכו בחיסול פיזי של העוצמה הצבאית של חמאס ע"י כיבוש הרצועה בוואריאציות שונות; היו כאלו שדגלו בנוסחה של "שיקום הרצועה תמורת פירוזה"; היו כאלו שהוסיפו לכך את ההצעה שבתמיכה ערבית ובינלאומית תוחזר הרשות הפלסטינית של אבו מאזן לרצועה ותתפוס שם את השלטון.  בדיבורים, כמו שאומר המשל הבדואי, "אפשר לקנות מגרשים על הירח, ובזול."

אז מה קרה מכל אלו ומה מתרחש עכשיו ברצועה?

3 מאפיינים מרכזיים:

הבולט ביותר הוא  שכל השיקום של הרצועה (שהוקצו לו תרומות של למעלה מ-4 מיליארד דולר) – תקוע, לא מתקדם; האו"ם, שנטל על עצמו את ניהול השיקום, הודיע לפני 10 ימים שאזל הכסף שנועד לשיקום בתי התושבים ברצועה. כמובן שפרצו מהומות, והן עוד תגברנה.

ומה עוד בולט? שהמאמץ העיקרי של החמאס הוא כלל לא לשיקום האזרחי אלא לשיקום היכולות הצבאיות. קשה היום להבריח, אבל יש ייצור עצמי, ומעל לכול יש כוח אדם. מה שהחמאס עושה הוא  להקים מסגרות צבאיות חדשות, לגייס ולהכשיר נערים ללחימה (17,000 נערים עברו קורסי הכשרה ואינדוקטרינציה דתית!), לשים דגש על אימונים הכוללים כיבוש מוצב של צה"ל וחטיפת חיילים, לחזק את מנגנוני הביטחון על מנת לכפות את  שלטונו, וכמובן לחפור מנהרות חדשות ולשקם מנהרות הרוסות. כל המדינות  שהבטיחו לתרום רואות את זאת ומבינות שכסף שיועבר לרצועה יירד לטמיון, וזוהי ככל הנראה הסיבה המרכזית לכך שזרם התרומות כמעט פסק.

 המלחמה המתנהלת בין מצרים לארגוני הג'יהאד בסיני, משפיעה לרעה על החמאס ועל האוכלוסיה האזרחית ומגבירה את  המצוקה שלה: המעברים למצרים סגורים לגמרי, המצרים מתמידים בהשמדה טוטאלית של המנהרות ויוצרים רצועת חיץ שרוחבה 1 ק"מ בין הרצועה למצרים, והזרוע הצבאית של החמאס הוכרזה ע"י המצרים כארגון טרור.

בתחום המדיני המשמעות היא שמצרים חדלה כבר מלשמש כמתווך מול החמאס.

והרשות הפלסטינית? כוחה בזירה הבינלאומית. יכולתה מול החמאס היא אפסית.

סה"כ לפנינו עוד חבית אבק שרפה. החמאס רוצה לשמור על שליטתו, אין לו עכשיו אינטרס ליזום משהו אלים, אך  לך דע אילו נסיבות חדשות, שאינך יכול לחזות אותן, יביאו לפיצוץ מוקדם של חבית אבק השרפה העזתית. 

מה אומרות לנו המפלגות על  תפיסתן לגבי החבית הזאת,  ביחס לבעיה האסטרטגית שהכי מציקה לנו?

כלום!

ואם בבחירות עסקינן, הרי כתבתי בזמנו כי נכונו לנו 100 ימים של שקר. אני מודה שלא דמיינתי אז לאיזה רמות של יצירתיות שקריות נגיע.

דוגמה טרייה:  במאמר בעיתון "ידיעות אחרונות" מ-5 פברואר כותב אמנון אברמוביץ'  כי הבקבוקים באמת אינם עניין למערכת בחירות ו"אפילו את גיוס מערך התקשוב של 8200 לטובת שרה נתניהו ניתן איכשהו להכיל."

אצלי השקר המקושקש הזה העביר צמרמורת. לקחת את יחידת ההאזנה של אגף המודיעין ולשרבב אותה לסיפורי שרה? איך ייתכן הדבר? ובכן, לפי אמנון זה ייתכן גם ייתכן:  ביבי נתן הנחייה לבוגי, שנתן הנחיה לרמטכ"ל, שנתן הנחייה לראש אמ"ן, שנתן הנחייה למפקד יחידה 8200, שנתן הנחייה לגוף המתאים אצלו, לאסוף מידע לטובת המלחמה האכזרית המתנהלת נגד אשת ראש ממשלתנו.  

האם מדובר בטעות סופר ובלבול עם מערך ההסברה שכפוף לראש הממשלה? אולי, אך בינתיים  הקשקוש השקרי הזה כבר עשה את שלו והרעל נזרע: דעו לכם קוראיי, כי טובי המוחות של מיטב בנינו מועסקים בשירותה של שרה!!

* * *

אהוד בן עזר / 10 שנים לצונאמי

טבע חף ממוסר

פורסם ב"מקור ראשון", 7 בינואר 2005

לצונמי אין שום משמעות וסיבה מעבר להיותה תופעת טבע מקרית, תוצר רעידת האדמה הגדולה בלב ים. לרצח של ציונה ספיבק, לעומת זאת, יש משמעות מוסרית.

לאחר אירועי הצונמי בדרום-מזרח אסיה יש שמציבים למאמינים באלוהים את בעיית "האף תספה צדיק עם רשע?" – אולם, הטבע אינו קטגור, אינו שופט וגם לא תליין. ואין להעניק לתופעותיו משמעויות תיאולוגיות, כאילו ב'מבול' הזה עונש משמיים על חטאי האדם. ההנחה שהאדם הוא סיבת כל הדברים נובעת מגבהות לב ומהתעלמות מהמקריות של הטבע.

לפיכך, גם אין להאשים את הגיאולוגים האמריקנים שאילו התקשרו במועד לדרום-מזרח אסיה כדי להתריע, היה האסון נמנע. אזורי האסון בדרום-מזרח אסיה וברוב חלקי העולם אינם ערוכים לאזעקה או לכריזת חירום, ואם לא נהוג בהם תרגול מקדים – אין כל תועלת באזעקה אשר תישמע. התושבים פשוט לא ידעו מה לעשות עם הישמעה. אולי מכל העולם כולו, רק בחופי קליפורניה יש כבר מערכת כריזה אשר מעירה את האנשים גם באמצע הלילה כדי שירוצו להרים או יעלו לקומות הגבוהות. ואילו אצלנו – אם וכאשר תהיה מערכת כזאת, יהיה צורך לתת לה איפיון מיוחד ולתרגל אותה, כדי שהתושבים יזהו בה את איום הצונמי ולא איום של טילים, וכדי שיעלו לקומות הגבוהות ולא ירדו למקלטים.

מה שקרה ביום ראשון, ה-26 בדצמבר 2004, הוא התפרצות כוח עיוור ואדיר מימדים של הטבע, דוגמת התפרצות הר געש, עצירת גשמים ובצורת, שיטפון או רעידת אדמה. כל מה שנותר עתה הוא לארגן מבצע הצלה המוני מהיר – רק כאן עשוייה לבוא לידי ביטוי יכולתו של האדם לתקן ולו במעט את נזקי הטבע. אולי זה אכזרי לומר, אבל לצונמי אין שום משמעות וסיבה מעבר להיותה תופעת טבע מקרית, תוצר רעידת האדמה אשר יצרה את הגל.

השוודים, אומה של תשעה מיליון בני-אדם, איבדו קרוב לאלף וחמש מאות מבני-עמם באסון, ומתברר שלא עשו די – ובזמן הנכון, כדי לאתר אותם. היום הם אומרים שהיה עליהם לקחת דוגמא מהישראלים, אשר פעלו במהירות וביעילות, ומתוך תחושה של סולידריות. אולי ייקחו עתה דוגמה, הצבועים האלה, גם מהכורח של מלחמת הקיום שלנו, ויפסיקו להטיף לנו 'מוסר' אנטישמי, מלא חנופה לפלשתינים, לטרור ולערבים.

ליבנו, ליבנו לסבל של מיליוני הפליטים שעולמם חרב עליהם, אך מבחינה מוסרית איננו יכולים לבוא אליהם בטענות, אפילו 'יבזזו' המסכנים האלה את מה שנותר מהמתים, כמו שלא נוכל לבוא בטענות מוסריות או דתיות אל הדבר שגרם לסבלם הנורא.

אבל נוכל גם נוכל להסיק מסקנות מוסריות מהשחיטה של ציונה ספיבק בת השישים ושבע, בביתה אשר בשכונת המושבה היוונית בירושלים. במשך שנים היא העסיקה גנן ערבי, מוחמד סבראנה, בן שלושים וחמש, אב לשישה ילדים, תושב הכפר בית-עומר שליד חברון. לפני חודשים אחדים פיטרה אותו כי נודע לה שאינו מצוייד באישור כניסה לישראל, והמשך העסקתו היה הופך אותה לעבריינית. ואולם הוא המשיך לבוא אליה מדי פעם, והיא, עובדת סוציאלית במקצועה, ריחמה עליו והיתה נותנת לו בכל פעם כסף כדי שיקנה מזון לילדיו.

ביום ראשון, בשעה שבה שטף הצונמי את חופי דרום-מזרח אסיה, הגיע סבראנה לדירתה של ספיבק. תוך כדי שתיית קפה במטבחה ביקש ממנה הפעם עשרים וחמישה אלף שקל, כדי לטפל במחלתו הקשה של בנו. כאשר השיבה שאין בידה סכום כזה תפס סכין  ממטבחה, דקר אותה, נאבק עימה, ולאחר שקרסה שיסף את גרונה, או בלשון פשוטה – שחט אותה, ונמלט. חקירת המשטרה העלתה שאף אחד מבניו אינו זקוק לניתוח. ההערכה היא שהציג את הרצח שיש בו "טביעת אצבע לאומנית" כפלילי, כדי למנוע את הריסת בית משפחתו.

כן, על השחיטה של ציונה ספיבק אפשר וגם צריך לדבר מהבחינה המוסרית.

7.1.05. יום שישי. ב"מקור ראשון" מהיום מפרסמים את הרשימה בשם "על השחיטה", ושינויי העריכה שעשו הם מזעריים. בראשית דצמבר 2004 טיילנו באי פוקט ובקו-פיפי בדיוק באזורים שלאחר כשבועיים נשטפו בצונאמי.

* * *

יום הולדת שמח

והרבה אהבה וברכות לעתיד

לגברת אידה בוריסובנה

בת סבינה ובוריס (ברוך) מואיסביץ'-טיטלבוים

* * *

9 שירים אל 'חדשות בן עזר'

מאת אילן בושם

*

אִמִּי שֶׁיָּלְדָה אוֹתִי מֵתָה,

הַמְּיַלֶּדֶת שֶׁיִּלְדָה אוֹתִי מֵתָה

וַאֲנִי עַכְשָׁו

חַי כְּמוֹ בְּמִשְׂחַק הַיְּלָדִים

"עַל הַחַיִּים וְעַל הַמָּוֶת"...

דֶּבֶק טוב

בְּאֶחָד מִימֵי יָנוּאָר 2015

חָלַפְתִּי עַל פְּנֵי מוֹדַעַת אֵבֶל

דְּבוּקָה לְתֵבַת סַעַף בְּצִדֵּי הַמִּדְרָכָה,

וּבָהּ פְּרָטִים עַל מַכָּרָה וָתִיקָה

שֶׁנִּפְטְרָה בְּשֵׂיבָה טוֹבָה,

הֵיכָן יֵשְׁבוּ בַּשִּׁבְעָה

וְעַל מוֹעֵד הַהַלְוָיָה

שֶׁתִּתְקַיֵּם לְתַדְהֵמָתִי בְּפֶבְּרוּאָר 2013 –

וְאָז חַשְׁתִּי שֶׁלֹּא יָרְדָה עֲדַיִן מִסֵּדֶר יוֹמֵנוּ.

מותו של כלב

הַזְּקֵנָה שֶׁכַּלְבָּהּ

הָיָה מוֹצִיא אוֹתָהּ לְטִיּוּל

יוֹצֵאת עַתָּה לְבַדָּהּ

אֲבוּדָה.

חדש בבית קפה

מִסְתַּכֵּל בִּמְבוּכָה רַבָּה

כֹּה וָכֹה

וּמְחַפֵּשׂ דַּרְכּוֹ אֶל הַשֵּׁרוּתִים

כָּמֵהַּ לְהַתִּיר מִכְנָסָיו וּלְהַטִּיל מֵימָיו.

*

אָמְרָה הָאִשָּׁה: מַתְאִים לְךָ שֵׂעָר קָצָר.

עָנָה הָאִישׁ: אֲקַצֵּר וַאֲקַצֵּר

אִם זֶה יְקַצֵּר לִי אֶת הַדֶּרֶךְ

לַמַּעֲבָר הַצַּר שֶׁבֵּין רַגְלַיִךְ

הָאֲרֻכּוֹת.

חשבון עובר ולא שב

עוֹבֵר אֹרַח הָיָה

אֵצֶל נָשִׁים,

אוֹרֵחַ שֶׁלֹּא נָטָה לָלוּן,

עוֹבֵר וְלֹא שָׁב.

*

הוּא שָׂח עִמָּהּ

וְשָׂח לָהּ

וְסוֹפָהּ שֶׁל הַשִּׂיחָה

שֶׁהוּא בְּתוֹכָהּ שָׂחָה.

בַּבְּרֵכָה

הַנַּעֲרָה הִסְתַּכְּלָה בַּחֲבֵרָהּ הַשָּׂרוּעַ לְצִדָּהּ

וְהִתְפַּלְּאָה מִכָּךְ שֶׁגּוּף זֶה, הַחַי וּמִתְנוֹעֵעַ

יֵשׁ לוֹ חַיִּים מִבִּלְעֲדֶיהָ.

אִשָּׁה זָרָה

מִסְתַּכְּלִים עַל הַפָּנִים

וְהָאֲחוֹר

מִלְפָנִים וּמֵאָחוֹר.

* * *

אורי הייטנר

1. דילמת הסיכול (ב')

בחלקו הראשון של המאמר, התייחסתי לעלילת הדם המרושעת על פיה חיסול ראשי התארגנות הטרור בקונייטרה נועד לצרכי בחירות. ניסיתי להפריך את הטענה, לא רק בהצגת הרשעות שביסוד החשדנות שבה, אלא גם בהצגת הסיכון הכרוך בפעולה כזאת, שבעטיו ההחלטה עליה מנוגדת לכל היגיון אלקטורלי. כן, הזכרתי את הרקורד של נתניהו, שלטוב ו/או לרע הוא הססן יותר מכל ראש ממשלה אחר בהפעלת כוח צבאי, ובוודאי אינו נוטה להרפתקנות ביטחונית.

הטענה המכוערת הזאת אינה לגיטימית. אולם דיון רציני על עצם הפעולה, לגיטימי גם לגיטימי. הלקח ממלחמת יום הכיפורים הוא שאל לאזרחים לומר אמן אחרי ההחלטות הביטחוניות של הדרג המדיני ושל הדרג הצבאי; מותר ורצוי לשאול שאלות, לתהות תהיות, להטיל ספק ואף להתנגד להחלטות. עם זאת, יש לעשות זאת בצניעות, מתוך הכרה בעובדה שאין בידינו כל המידע הקיים בידי מקבלי ההחלטות.

בחלקו השני של המאמר, אנסה למפות את השיקולים המצדיקים את הפעולה ולעומתם השיקולים השוללים אותה.

תחילה אתייחס לעצם העיקרון של הסיכול הממוקד. הסיכול הממוקד שנוי במחלוקת מוסרית ומבצעית. מוסרית – המתנגדים לו מציגים אותו כ"הוצאה להורג ללא משפט". בעיניי, ההתנגדות הזאת היא בלתי מוסרית, כי היא מתעלמת ממהות המלחמה הא-סימטרית בין מדינת חוק דמוקרטית ומסודרת לבין ארגוני טרור שאין להם אלוהים, אין להם חוקים, אין להם קווים אדומים ומבחינתם הכל מותר. המדינה הנאבקת בהם כפופה לחוק הבינלאומי ולחוקיה ולא אחת ידיה כבולות. אין פעולה מוסרית יותר מסיכול ממוקד של ראשי הטרור, תוך הימנעות מֵרבית מפגיעה בבלתי מעורבים. הדבר נכון כאשר נשיא ארה"ב מורה לחסל את בן לאדן וכאשר ראש ממשלת ישראל מורה לחסל את השייך יאסין. התנגדות בשם ה"מוסר", כביכול, לסיכולים ממוקדים, היא התגלמות המושג "אידיוטיזם שימושי" – שירות הרוע והרֶשע מתוך טמטום כביכול מוסרי.

לעומת זאת, אין לזלזל בהתנגדות הפרגמטית לסיכולים. הטענה היא שאין מנהיג טרור שאין לו תחליף ושהסיכול יוצר תאוות נקם שתגרום להקצנה של הארגון ושל המנהיג החלופי. לטענה הזאת יש הוכחה של ממש – חיסול מוסאווי.

ב-16 בפברואר 1992 יצאה סיירת מטכ"ל למבצע "שעת לילה", לחטיפתו של מזכ"ל חיזבאללה השייך עבאס מוסאווי, כדי להעמיד אותו לדין בישראל, אך למעשה בעיקר כקלף מיקוח לשחרורו של הנווט השבוי רון ארד. כיוון שמוסאווי היה מוקף באזרחים רבים, אי אפשר היה להוציא את הפעולה לפועל. הרמטכ"ל אהוד ברק וראש אמ"ן אורי שגיא יזמו חלופה – סיכול ממוקד באמצעות תקיפה במסוקים של שיירת מוסאווי בתום האירוע בו נכח. ראש הממשלה שמיר ושר הביטחון ארנס אישרו את הפעולה ומוסאווי חוסל.

כידוע, את מוסאווי החליף נסראללה, מנהיג קיצוני יותר ומוכשר יותר ממוסאווי, וחיזבאללה הוציא בתגובה שני פיגועי טרור גדולים נגד שגרירות ישראל בארגנטינה ובניין הקהילה היהודית בארץ זו, בהם נהרגו 114 יהודים וישראלים. בדיעבד, מוסכם שחיסול מוסאווי הסב נזק רב.

אולם לעומת המקרה הזה, ניתן להצביע על מקרים הפוכים רבים. חיסול ראשי "ספטמבר השחור" – יחידת העילית הטרוריסטית של אש"ף, בעקבות הטבח במינכן, הביא לחיסול הארגון. חיסולו של פתחי שקאקי, מנהיג הג'יהאד האסלאמי, בהוראת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, בידי סוכני המוסד ובסיוע שייטת 13 במלטה, באוקטובר 1995, שיתק את פעילות הארגון למשך עשור שלם. חיסולם של מנהיגי חמאס השיח' אחמד יאסין והשייך רנטיסי, בהוראת ראש הממשלה שרון בירי מטוסי חיל האוויר במרץ ובאפריל 2004, היוו מכה קשה לארגון והיו בין גורמי הניצחון על מתקפת הטרור ("האינתיפאדה השניה").

המשמעות העיקרית אינה החיסול הבודד של מנהיג זה או אחר, אלא יצירת מצב שבו הארגון יקצה חלק גדל והולך מזמנו, מרצו, חשיבתו, תשומת לבו ומשאביו למגננה, לחיפוש מסתור, להחלפת מקום שהיה מידי לילה וכו' ובכך תפגע באופן משמעותי יכולתו המבצעית.

במאזן כולל של עשרות שנות מלחמה בטרור, אין לי ספק שהסיכולים הממוקדים הם כלי חשוב ואפקטיבי במלחמה בטרור.

הסיכול הממוקד של ג'יהאד מורנייה ופמלייתו ובכיר משמרות המהפכה האיראניים גנרל אללה דדי, נועד לסכל התארגנות טרור חיזבללאית-איראנית בגולן, שנועדה להפעיל טרור כלפי יישובי הגולן וכוחות צה"ל בגולן. פגיעה כזו בתשתית הפיקודית של ההתארגנות, מסיגה את היכולת שלו לאחור באופן משמעותי. וחשוב יותר – היא מעבירה מסר קדימה, שישראל לא תהסס להמשיך ולסכל את ההתארגנות אם תחודש, ולא תאפשר פתיחת חזית טרור חדשה. ולכן, הפעולה הזאת מוצדקת מאוד.

אולם יש גם צד שני למטבע. הצד השני הוא העובדה שסוריה, איראן וחיזבאללה מצויות בעיצומה של מלחמה קשה נגד ארגוני הג'יהאד העולמי הפועלים בסוריה, ובראשם הארגונים הסונים דאעש, ג'בהאת אל נוסרה ואל-קאעידה. שעה שארגונים אלה לוחמים אלה באלה, מוטב שישראל לא תתערב, אלא תשמור על נייטרליות מוחלטת. ספק בידי, אם בשיאה של מלחמה לחיים ולמוות בין הצדדים – מלחמה חסרת רחמים, חלק ממלחמת הכל בכל בסוריה שכבר גבתה חיי כמעט רבע מיליון איש ומיליוני פליטים – חיזבאללה באמת היו מבזבזים תחמושת נגדנו, ומסתכנים בפתיחת חזית נוספת נגד צה"ל. במצב כזה, מוטב היה לקחת את הסיכון, ולתת לשני הצדדים להרוג זה בזה, בלי להתערב.

אין לי ספק שמי שהחליטו על המבצע, לקחו בחשבון את מכלול השיקולים שהצגתי. האם הכרעתם היתה נכונה? אני בספק. אולם אין לי ספק שהיא היתה עניינית, ונבעה אך ורק משיקולים טהורים של ביטחון ישראל. יש לשבח את ההחלטה להגיב באופן מדוד ומתון על פיגוע הנקם של חיזבאללה, ולא להיגרר להסלמה רבתי.

נ.ב. – לפני שאשכח... "על פי מקורות זרים," כמובן.

2. נאום נתניהו – לחשֵׁב מסלול מחדש

השאלה הרלוונטית בנוגע למו"מ בין ארה"ב לאיראן אינה האם יהיה הסכם טוב או רע, אלא האם יהיה הסכם רע או לא יהיה הסכם. הסיבה לכך, היא שתוצאותיו של כל מו"מ תחומות בין עמדות הפתיחה של שני הצדדים. כיוון שעמדת הפתיחה של ארה"ב מאפשרת הפיכתה של איראן למעצמת-סף גרעינית, הרי גם במקרה הדמיוני שבו ההסכם יהיה כעמדת הפתיחה האמריקאית, זהו הסכם רע, המאיים על שלום העולם ועל שלומה של ישראל.

חובתה של ישראל לעשות כל שלאל ידה כדי לסכל את ההסכם. אין לישראל מנופי לחץ, אלא שכנוע מוסרי בצדקת דרכה. אם ישראל יכולה לשכנע את בתי הנבחרים בארה"ב להטיל סנקציות נוספות על איראן, הדבר עשוי להביא את האיראנים לפוצץ את המו"מ. גם אם הנשיא אובמה יטיל וטו על החלטה כזו, עצם קבלתה תהווה תמרור אזהרה ברור לאובמה, שבתי הנבחרים לא יתנו יד להסכם כניעה עם איראן.

חובתה של הנהגת מדינת ישראל לעשות כל הניתן כדי למנוע את ההסכם. ראש ממשלה ישראלי שלא יפעל בכל מאודו לסיכול ההסכם ימעל בתפקידו ובשליחותו הלאומית. אם פעולה אפקטיבית לסיכול ההסכם תיצור משבר עם נשיא ארה"ב, זהו מחיר כדאי, כיוון שעומק היחסים בין המדינות עמיד בפני כל משבר חולף.

אם נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים, עשוי להשפיע באופן אפקטיבי על סיכול ההסכם, ראוי שנתניהו ינאם אותו, גם אם יהיה לכך מחיר לטווח הקצר.

אולם במצב שנוצר, כנראה שהנאום לא ישיג את מטרתו ואולי אף עלול להזיק לה, ולכן המחיר הכרוך בו אינו כדאי.

נאומו האחרון של נתניהו בפני בתי הנבחרים היה בעיצומו של משבר קודם בין אובמה ונתניהו. נתניהו נשא נאום מזהיר, אך חשיבות האירוע לא היתה תוכן הנאום, אלא ההתייצבות החד-משמעית של בתי הנבחרים, משתי המפלגות, לצד נתניהו. נאומו הופסק פעמים רבות לתשואות רמות וממושכות מצד חברי בתי הנבחרים משתי המפלגות. הנאום הזה הביא למהפך – בעקבותיו אובמה, שהבין את הרמז, יצא מגדרו כדי לרצות את נתניהו ולפייסו. בקרב בין אובמה לנתניהו – נתניהו ניצח.

כאשר נתניהו הוזמן לשאת את דבריו בפני בתי הנבחרים, היה לו יסוד טוב להניח שכך יהיה גם הפעם. אלא שלמרבה הצער, הפעם זה יהיה אחרת. הפעם חלק ניכר מחברי הקונגרס הדמוקרטים יחרימו את הנאום. במקרה כזה, המושבים הריקים יהיו הסיפור המרכזי, ולכן ללא קשר לתוכן הנאום, שכרו ייצא בהפסדו.

איך זה קרה? מי שטוען שהנאום תוכנן בידי הרפובליקאים שרצו לסייע לנתניהו בבחירות בישראל, או שנתניהו גויס למאבק הרפובליקאי נגד הדמוקרטים, לוקה בתפיסת עולם עסקנית וילדותית. הסיפור אחר לגמרי.

יש כאן מאבק בין נתניהו החותר לסכל את ההסכם עם איראן לבין אובמה החותר להסכם עם איראן. עדין לא ברור אם יהיה הסכם, אולם בקרב על הנאום בבית הנבחרים, אובמה ניצח. הפעם, בקרב בין נתניהו לאובמה, ידיו של אובמה היו על העליונה. יש להודות בכך.

אובמה נעמד על שתי רגליו האחוריות והטיל את מלוא כובד משקלו כדי לפגוע במהלך של נתניהו, ממנו חשש. הוא הצליח להסיט את המחלוקת למאבק הפנים אמריקאי בין הרפובליקאים והדמוקרטים, וכך גרם לרבים מהדמוקרטים, כולל מתנגדי ההסכם והתומכים בסנקציות, להתייצב לצידו. כמובן שהמאבק חסר האחריות של האופוזיציה בישראל נגד הנסיעה והנאום של נתניהו, מתוך אינטרס אלקטורלי ציני, הקל מאוד על אובמה ופגע בהצלחת המהלך החשוב של נתניהו.

במלחמה, המטרה היא ניצחון. אם בדרך לניצחון נבנתה תוכנית, אך מתברר שהתוכנית עלולה לסכן את הניצחון, יש לחשב מסלול מחדש ולשנות את התוכנית. אין לדבוק בתוכנית, אלא במטרה.

כך גם במדינאות. המטרה – סיכול הסכם מינכן 2 בין ארה"ב לאיראן, היא מטרה עליונה של מדינת ישראל. אולם במצב שנוצר, הנסיעה לארה"ב והנאום בפני בתי הנבחרים לא יקדמו את השגת המטרה, אלא להיפך.

במצב שנוצר, מן הראוי שנתניהו ימצא סולם כדי לרדת מן העץ, ויחפש דרך חלופית להשיג את המטרה.

3. צרור הערות 8.2.15

* בסדרה "זגורי אימפריה", האב לא עמד בצפירה ביום השואה, ואמר שלא יעשה זאת בטרם יהיה "יום המעברות". איני מכיר את הסדרה, ולמדתי על כך ממאמר ב-ynet של פרופ' דליה גבריאלי נורי שהצדיקה את האב, והסבירה זאת באפליית יהודי המזרח וההתעלמות ממורשתם.

מה שעומד מאחורי התפיסה של יוצר "זגורי" ושל גבריאלי נורי, זו התייחסות לשואה כאל שואת ה"אשכנזים". אך אין זו שואת האשכנזים אלא שואת היהודים. לא רק כיוון שנטבחו בה גם יהודי יוון, לוב וטוניס, אלא כיוון שגם יהודי פולין והונגריה שהושמדו, לא הושמדו כאשכנזים אלא כיהודים, והמטרה היתה להשמיד את העם היהודי כולו – הפתרון הסופי.

ההשוואה הנואלת בין השואה למעברות, מחנות המעבר בהם ישבו העולים (אגב גם עולי אירופה) בהגיעם למדינת ישראל, שלא יכלה לתת מענה דיור הולם מיידי לכל, היא סוג של הכחשת שואה, ומבטאת שנאה עמוקה למדינת ישראל.

* ללא קשר להשוואה הנואלת, אכן יש להעמיק את הכרת המורשת המפוארת של יהדות המזרח, שכן שורשינו התרבותיים כיהודים, נמצאים בכל מקום שבו חיו, פעלו ויצרו יהודים. עלינו להתחבר לשורשים הללו, שהם השורשים של כולנו – לא כמורשת "מזרחית", אלא כמורשת יהודית. 

* ומי חגג על ההשוואה הנואלת הזאת? "הארץ", כמובן. "הארץ", שהניכור – אומנותו; ניכור כלפי מדינת ישראל, כלפי עם ישראל וניכור גם כלפי זכר השואה. אורי משגב מצטיין באובססיה מטורפת של גימוד השואה, הגחכת השואה ובוז לזכר השואה, שכן אלה מביאים ל"לאומנות... קורבנות... הסתגרות..." ושאר הבלה-בלהאות מהג'יבריש המאוס שלו. והוא לא לבד.

רוגל אלפר יצא מגדרו בהתלהבות מהמסר של בוז לזכר השואה בפרק של "זגורי אימפריה", והצביע עליה כעל האמירה החשובה ביותר בטלוויזיה הישראלית מאז שידור "חירבת חיזעה" שאישר את ה"נראטיב" של ה"נכבה". איזה כיף! "עד חמש הדקות האחרונות כופר בבר זגורי בקדושת יום השואה, ללא כחל ושרק. הוא מסרב בתוקף לעמוד בצפירה: 'זו לא המשפחה שלי שמתה, אני לא עומד.' הוא מסביר ש'הווזווזים', כלשונו, שנרצחו בשואה, לא היו אבות אבותיו."

מה יכול להלהיב את רוגל אלפר יותר מ"זה לא המשפחה שלי," הרי אם זו המשפחה שלו, יש חיה כזאת שנקראת עם ישראל, ומה מאוס בעיניו יותר מעם ישראל? במיוחד הוא מתלהב מ"בבר טוען שהגזענות במעברות היתה המשך ישיר לשואה, ומשווה בין המעברות למחנות ההשמדה" (לדעתי, אגב, ההשוואה הזאת עושה עוול לנאצים, כאשר היא משווה אותם לציונים הנתעבים).

אבל סוף הפרק הורס לו, לרוגל. כי בסוף הפרק, האימא מביעה אמפטיה וכאב על קורבנות השואה, ואף מביעה שביעות רצון מכך שיש לנו מדינה. עם אמירות כאלו רוגל אינו מוכן להשלים. בשום אופן אין הוא מוכן להשלים עם אמירות לאומניות כאלו. אבל יש לו הסבר איך קרתה התאונה הזאת. "כנראה שב'הוט' מפחדים מפוליטיקאים כמו איילת שקד ויריב לוין, ומצופים נזעמים שלא מסוגלים לספוג כזה ערעור על דת השואה הרשמית בישראל. ולכן מיד אחרי נאום השואה של בבר, שלא היה מבייש את מלקולם אקס, מתיישבת בתו הקטנה גולי על ספסל ליד ניצול השואה הקשיש אדון לוי, שמראה לה את המספר שנצרב בידו באושוויץ. זה מהלך תסריטאי גמלוני, מיותר, פלקאטי ומגמתי... זה כאילו שחמש הדקות האחרונות של הפרק שוכתבו על ידי איזה פקיד צנזורה. 'בשנה הבאה אנחנו עומדים בצפירה. כולנו, גם הילדים,' מסכמת ויויאן. זו לא שורה מנומקת בתסריט דרמטי. זה מס שפתיים."

"הארץ" ראוי לשבח ולגנאי. הוא ראוי לשבח על היכולת המופלאה שלו להבחין בין טוב ורע. הוא ראוי לגנאי על כך שהוא מקפיד לבחור ברע ולמאוס בטוב.

* בעל תפקיד מקצועי בכיר במשרד התחבורה (איני יודע את שמו ותפקידו, כי לא האזנתי לתחילת הראיון) התראיין בתוכניתה של עדי מאירי ברשת ב', בעקבות התאונה המחרידה בכביש 31, שגבתה חיי שמונה נשים מחורה.

כל הראיון התמקד בחיפוש אחרי האשם במחדל. לא בשאלה האם היה מחדל. לא בשאלת הגורם האנושי שגרם לתאונה. והכל בנימה מזלזלת, המציגה את משרד התחבורה כמשרד של חדלי אישים, אימפוטנטים ובורחים מאחריות. המרואיין נתן תשובות טובות והסברים טובים בנוגע לטיפול של המשרד בכביש הזה ובכבישי האזור, אך את המראיינת זה ממש לא עניין.

וכשהוא סיפר שהוקמה ועדת חקירה לחקור את התאונה בראשות המדען הראשי של המשרד, מיד עבר הראיון לנימה של "ועדת טיוח", "המשרד חוקר את עצמו," "עכשיו ברור מה תהיינה התוצאות" וכו'. ולא עזרו כל ההסברים, שמטרת הוועדה, שהיא רב זרועית ואינה מורכבת רק מאנשי משרד התחבורה, אינה חיפוש אשם פלילי, אינה חקירת משטרה, אינה תחליף לחקירת משטרה, אלא תחקיר מעמיק לצורך הפקת לקחים כדי למנוע את התאונה הבאה. והמראיינת אינה מרפה. היא רוצה "ראשים". היא מחפשת דם. איך נמנע את התאונה הבאה, אם אף אחד לא ישלם מחיר?

רוח הראיון מבטאת תרבות קלוקלת המשלבת את שתי הרעות החולות של החברה הישראלית – המשפטיזם והפרסונליזציה.

ללמוד? לשפר? להפיק לקחים? את מי זה מעניין? את מי מעניין תחקיר? רוצים ראשים. יש להקים מיד ועדה בראשות שופט כדי שתמצא אשם, הרי צריך להקריב מישהו למולך. ואם אין אשם, זו ועדת טיוח. ואם יש אשם, תמיד הוא יהיה "הש"ג" כי תמיד יהיה מישהו בכיר יותר שוועדת הטיוח חיפתה עליו כאשר הפילה את התיק על הש"ג.

* לפני שבועות אחדים ברחו שלושה קרנפים מן הספארי. השומר נרדם ולא ראה אותם. הסיפור הסתיים בשלום, ללא נפגעים או נזק.

מי אשם במחדל? הש"ג. הוא נרדם. תפקידו להיות ער ולא לתת לזה לקרות. הוא – ולא אחר; לא מנהל הספארי, לא ראש העיריה, לא ראש הממשלה ולא מזכיר האו"ם. תרבות של אחריות, תובעת אחריות מכל אחד, ברמת האחריות שלו. הש"ג הנמצא בעמדה, הוא הרמטכ"ל של העמדה. כפי שאין לגלגל אחריות כלפי מטה, לא נכון לגלגל באופן אוטומטי את האחריות כלפי מעלה ולשחרר את הקצין הזוטר ואף את הטוראי, ואף את העובד בקצה, מאחריותו.

המונח תסמונת הש"ג נכנס לשפתנו בעקבות ליל הגילשונים. ב-25 בנובמבר 1987 חדר מחבל מלבנון באמצעות גלשון, חדר למחנה "גיבור" ופתח במסע ירי שבו נהרגו 6 חיילים בשנתם, עד שאחד החיילים התעשת והרג את המחבל.

בעקבות האירוע הודחו קצינים רבים ובהם מח"ט הנח"ל. אולם את העונש הכבד ביותר קיבל רוני אלמוג, החייל שאייש את עמדת הש"ג, וכאשר ראה את המחבל ברח. הוא ישב בכלא שנה וחצי. האם אפשר לפטור את החייל מאחריות, כי הוא בסה"כ הש"ג? להיפך. כל אחריותו היא לשמור בשער. לא אחריות מורכבת במיוחד. וכאשר זיהה את המחבל היתה לו משימה אחת ויחידה – לעשות הכל כדי לעצור אותו, לירות בו ולנסות להרוג אותו. או לפחות לעכב אותו, עד שחיילים נוספים יתעוררו וישיבו אש. אך הוא ברח. כל הטענה על הפלת התיק על הש"ג, כביכול, מופרכת לחלוטין. אין לשחרר את הש"ג מאחריות.

אגב, בעקבות האירוע אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד ביקש להתפטר ושר הביטחון רבין לא קיבל את התפטרותו.

* תשתיות הכבישים הן גורם משמעותי בתאונות, אך הגורם העיקרי הם הנהגים. נהג הנוהג בפראות, נהג המסמס בשעת הנהיגה, נהג העולה על הרכב בגילופין וכן הלאה, הם הגורמים העיקריים לתאונות. אסור לנו לשחרר את עצמנו, הנהגים, מאחריות ולהטיל אותה אוטומטית על "המערכת".

* האזנתי לראיון, שעה שנסעתי בכביש 65 מקדרים למחלף גולני. לאורך הנסיעה, לא הפסקתי לראות מאות כלים צהובים, העובדים במיזם האדיר של שיפור תשתיות הכבישים 65 ו-85, שהוא חלק מרשת מסועפת של תשתיות תחבורה משופרות, נוחות ומהירות מן הצפון ועד הדרום. העבודה מתקדמת בקצב רצחני, 24 שעות ביממה ולצערי גם בשבתות ובחגים. זוהי מהפכה תשתיתית, כלכלית וחברתית, חסרת תקדים. הטרוניות האוטומטיות מנותקות מן המציאות.

* החזרת השגריר הירדני היא בשורה טובה ומשמחת, אולם חשוב לא להתבלבל. ישיבתם של השגרירים בישראל ובירדן היא המצב הנורמלי המתחייב מהסדר השלום. העובדה ששלושה חודשים השגריר לא היה בארץ, היא הקלקול, היא הפרה של הסכם השלום, היא הפרה של רוח השלום ולא היתה לה כל הצדקה. מסתבר שעבדאללה נוהג כמו מובארק – מתייחס לתנאים המינימליים המתחייבים מהסכם השלום כאל צ'ופר שהוא כביכול מעניק לישראל, המותנה ב"התנהגות טובה". וכמו מובארק הוא פועל בניגוד לרוח השלום של המנהיג האמיץ שקדם לו, שחתם על הסכם השלום. מובארק פעל בניגוד לרוח פטרונו סאדאת ועבדאללה נוהג בניגוד לרוח אביו חוסיין.

* מעניין אם יש קשר בין החטיפה והרצח של הטייס הירדני בידי דאעש לבין החזרת השגריר לישראל. אולי הירדנים מבינים סוף סוף את מערך הכוחות במזרח התיכון, ומכירים בכך שעל המשטרים הערביים הנורמליים (לא הדמוקרטיים, אין חיה כזאת מדינה ערבית דמוקרטית, אבל הנורמליים) לשלב ידיים עם ישראל במלחמה נגד הטרור האיסלמיסטי המאיים על שלום האזור ושלום העולם.

* ציפי לבני התחייבה היום שלא תשב בממשלת ליכוד-ימין-חרדים. פירוש הדבר שהיא מוכנה לשבת בממשלה בראשות הליכוד, אם "המחנה הציוני" יצטרף אליו, כי זו כבר לא תהיה ממשלת ליכוד-ימין-חרדים. וההסבר שלה יהיה, שהיא קיבלה מנדט מן הבוחר למנוע ממשלת ליכוד-ימין-חרדים ולשם כך היא הצטרפה לממשלה.

* ראיון עם פוליטיקאי נשמע בדרך כלל כראיון עם הודעה מוקלטת – שטחי, רדוד, סיסמאתי; דקלום דפי מסרים יח"צניים. ראיון עם בני בגין, הוא חוויה מתקנת. בראיון עימו אנו מוצאים עומק, אידיאולוגיה, אמונה, יושרה, דבקות בדרך, טיעונים מובנים ומבוססים, רהיטות וגם מורכבות, מתוך הכרה במורכבות החיים. בגין התראיין ל"מקור ראשון", ראיון מעניין, מהותי ומשמעותי. כך חשתי כלפי טיעוניו הרבים עימם הסכמתי ולא פחות מכך כלפי טיעוניו הרבים עליהם חלקתי.

באופן בסיסי, עמדותינו חלוקות. אני דוגל בפשרה טריטוריאלית, בוויתור על חלקי א"י המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, ורואה בשלמות הארץ איום על צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. בני בגין הוא אולי אחרון המוהיקנים שמאמינים באמת ובתמים בשלמות הארץ, ולא ייתן ידו לעולם לנסיגה מאף שעל בא"י. בכך, אגב, הוא שונה לחלוטין מנתניהו, ואף שהחמיא מאוד להתנהלותו של נתניהו כמדינאי, לא הסתיר את המחלוקת עמו בשאלת שלמות הארץ והמדינה הפלשתינאית.

בגין התבקש להסביר את התנגדותו לרעיון של בנט, לספח את שטחי C למדינת ישראל. היו לו טיעונים טובים לשלילת ההצעה. הוא טען שסיפוח חלק מהשטח, יתפרש כוויתור על שאר השטח ואולי אכן יבטא ויתור כזה. לשיטתו, כדוגל בשלמות הארץ, יש צדק בדברים. טיעון נוסף היה ריאל פוליטי – הנזק שצעד כזה יגרום לישראל במערכת המדינית הבינלאומית, לעומת תועלתו הנמוכה לאחיזתנו בשטח, הנקבעת בעיקר באמצעות ההתיישבות. הניתוח הזה נכון, ומתאים יותר לדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה מאשר  לגישה הרוויזיוניסטית.

הטיעון השלישי היה קצת מוזר, לטעמי. "אמרת סיפוח? אין מספחים מולדת."

את הטיעון הזה קיבל בני בגין ב-DNA. אביו, מנחם בגין, נהג לומר זאת. אולם הוא אמר זאת דווקא כאשר תבע לספח את יהודה ושומרון (בהיותו באופוזיציה) וכאשר הוא סיפח את הגולן כראש הממשלה (אגב, צעד שבו היה מעורב מאוד בני בגין, שבדרך כלל הקפיד מאוד לא להתערב בעבודת אביו). הטיעון של מנחם בגין היה נגד השימוש במילה סיפוח. כאשר סיפח את הגולן, הקפיד להגדיר זאת בנוסח המשפטי היבש "החלת החוק, המשפט והמנהל הישראלי," וטען שבשימוש במילה סיפוח, אנו כאילו מקבלים את הטענה שהשטח אינו חלק מא"י.

* בני בגין הוא דייקן ודקדקן וקשה למצוא אצלו שגיאות עובדתיות. אבל בראיון הזה הוא טעה, כאשר אמר שאפרים סנה היה סגן שר הביטחון בממשלת רבין, בזמן הסכמי אוסלו. זאת טעות. סגן שר הביטחון בממשלת רבין היה מוטה גור. סנה היה סגן שר הביטחון בממשלת ברק.

* את מי שמאמין שהעלאת אחוז החסימה תורמת למשילות, כי היא מצמצמת את מספר המפלגות, אני מפנה לראיון ב"מקור ראשון" עם מי שעלול, חלילה, להיות בקרוב ח"כ, ברוך מרזל. מרזל הסביר בראיון בפשטות, שהצטרפותו לאלי ישי היא טכנית, ולמחרת הבחירות הם ייפרדו: "יום או ימים אחרי הבחירות – זה עניין טכני כי אפשר לעשות זאת רק אחרי שנשבעים – אנחנו מתנתקים והופכים למפלגת עצמאית, עם דרך עצמאית כפי שיורו לנו רבותינו הרב דב ליאור ורבנים אחרים שמנווטים את המפלגה. יש לי הרגשה שגם אלי ישי מעוניין בהיפרדות הזו ואנחנו ניפרד כידידים. אני אפעל כסיעת יחיד ששומעת לרבנים שלה. נקודה."

וכך לאחר העלאת אחוז החסימה כך שלא תבחרנה מפלגות בנות פחות מארבעה מנדטים, סביר להניח שתהיינה מפלגות בנות מנדט אחד. מרזל וחבריו, גם כאשר חברו לגורמים פחות קיצונים כמיכאל קליינר ואריה אלדד, לא עברו את אחוז החסימה. דווקא עכשיו הסיכוי שלהם גדול. הסיבה היחידה לכך שאלי ישי צירף אליו את מרזל, היא חששו שמא לא יעבור את אחוז החסימה. מרזל עצמו אמר זאת בפירוש (ואף הודה על כך, בסרקזם, לליברמן, אף שציין שמגיעה לליברמן תודה גם מ"האויב הערבי" שיכניס, בזכותו, עוד שלוש חנין זועבי). כלומר, אלי ישי מוכן לצרף את מרזל, כדי שהקולות שלו יסייעו לו לעבור את אחוז החסימה, מתוך ידיעה שאחרי הבחירות מפלגתו תאבד רבע מהמנדטים שקיבלה, כיוון שהאלטרנטיבה היא אפס מנדטים.

אמנם, איני חושב שבעיית המשילות בישראל היא המפלגות הקטנות, אולם מי שרצה להעלות את אחוז החסימה כדי לבלום את המפלגות הקטנות, יכניס לכנסת רסיסי מפלגות.

* אין זה מן הנמנע, שגם הרשימה הערבית המשותפת, המורכבת מקומוניסטים, לצד דתיים קיצונים, לצד לאומנים חילונים, תיפרד לגורמיה המקוריים, אם לא מיד אחרי הבחירות אז בהמשך הקדנציה, ותתאחד שוב לקראת הבחירות הבאות. וכך, עצם הליכתן המשותפת תיצור סינרגיה שתגדיל את כוחן, אך בכנסת הן תפעלנה כסיעות קטנות.

* תהיה החלטת ועדת הבחירות המרכזית בעניינם אשר תהיה, בסופו של דבר מועמדותם לכנסת של חנין זועבי וברוך מרזל תגיע להכרעת בית המשפט העליון. יש סיבות טובות בעד ונגד פסילתם, אולם לא תהיה כל דרך להסביר החלטה לפסול אחד מן השניים ולאשר את משנהו. החלטה כזאת תהיה איפה ואיפה מובהקת.

* יש לי שני דברים לומר על התוכנית "הכל שפיט" בערוץ הראשון – חיובי ושלילי. החיובי – טוב שניתנה רצועת שידור לסאטירה ימנית. השלילי – חבל שהיא כל כך גרועה וחסרת הומור וכישרון.

* בראיונות עבודה או קליטה, איני נוהג לשאול את השאלה המעצבנת – מה החסרונות שלך? אני יודע שלא אקבל תשובות רציניות לשאלה, אלא תשובות כמו: "הבעייה שלי שאני פרפקציוניסט," "אין לי סבלנות לטיפשים," "אני לא יודע להגיד לא" ושאר אמירות שמשמעותן היא, שהעובדה שאני כל כך צנוע נובעת מהיותי מושלם.

לפני זמן מה ניסיתי את השאלה, וקיבלתי את התשובה: "יש לי יכולת לצפות 2-3 מהלכים קדימה, וזה מעצבן את האנשים שעובדים אתי..."

ולמה נזכרתי בכך? ב"7 ימים" נערך ראיון עם ליהיא לפיד על בעלה, ובו היא דיברה כמו גרופי על אלילהּ. אז "איפה יאיר טעה?" ליהיא: "בחודשים הראשונים לכהונתו הוא מיעט להתראיין ולהגיב. הוא אמר שאין לו זמן לתקשורת. מה שקרה זה שרק המתנגדים דיברו, ורק כל אלו שפחדו שייגעו להם בשמנת התראיינו."

* מאה שנים מלאו השבוע להולדתו של אבא אבן, מגדולי הדיפלומטים של התנועה הציונית ומדינת ישראל הצעירה, שגרירנו הראשון בארה"ב ובאו"ם ושר החוץ בשנות ה-60 וה-70. אבא אבן היה נואם מזהיר ופולמוסן מבריק, שהיטיב להביא את דברה של המדינה הצעירה לעמים וליהדות הגולה.

בעשרה במאי 1951, התכנסו יהודי ניו-יורק לעצרת חגיגית לציון שלוש שנים להקמת המדינה, בהשתתפות ראש הממשלה דוד בן גוריון. מטרת העצרת היתה פתיחתו של "מלווה העצמאות" (הבונדס) לגיוס מיליארד דולר מיהדות ארה"ב באמצעות מכירת אגרות חוב של מדינת ישראל, כדי לאפשר את קיומה הכלכלי של המדינה ויכולת לעמוד במשימה הגדולה של קליטת העליה ההמונית של יהדות המזרח.

הנה משפטים אחדים מנאומו של אבן באירוע: "הדברים שבישרו יסוד מדינתנו הם תעודה נוגעת עד הלב בתולדות החירות. אולם עיני שר ההיסטוריה לעולם תהיינה תלויות במעשים שבאו אחרי הדברים. עם המעלה שנה-שנה, על פני כל הדורות, את זכר פרשת יציאתו הראשונה לפני שלושת אלפים שנה, מעבדות לחירות, לעולם לא ישכח לספר על מעשה שחרור שהתרחש רק לפני שלוש שנים ואינו נופל בגבורתו מהראשון.

"הנה עם שעמד על נפשו, על שלום ביתו ופתיחת שעריו, בפני חמת אויב רב-כוח; שיסד נאות דמוקרטית, חופש וקידמה, במדבר העריצות והזוהמה, המתפשט למרחבים מכל עבריו; שנתן מקלט ל-600,000 אחיו אשר עלו מעמקי פורענויות ומצוקה, שהירבה יישובים וטיפח חקלאות למעלה מכל מה שניתן לשער לפני-כן; שהתחיל לחקור ולגלות אוצרות האדמה, אשר היו חבויים ומוזנחים מאות בשנים; שהוציא מים מישימון-קדומים, מקרקע-בראשית; שהרחיב יסודות קדמתה התעשייתית, שפתח פרשה של עלילות תרבותיות גדולות ככל שנודעו בדברי הימים ומיוצאי ארצות שונות ורחוקות יצר חברה מאוחדת בלשון עברו של ישראל וברוחו; שקבע דגלו עם דגלי אומות העולם ונתן ביטוי לכמיהת ישראל, מאז ומקדם, לשים שלום בעולם. כל זה הגשים העם היושב בישראל בפרק זמן קצר זה, בעזרת היהודים שבכל העולם. האין בכך ראיה חותכת לאומץ ולחיוניות, לגמישות, לעוז-רוח ולמסירות-נפש הטמונים בלב עמנו במדינת ישראל ובקהילות היהודים בכל קצוות תבל?

"אולם לא למען נעמוד וניהנה מזיו העבר הקרוב התאספנו כאן הערב ברוח של דבקות... המאבק טרם תם ואין לנו עוד ניצחון גמור. אחרי שהבטחנו את קיומנו הגשמי והשגנו הכרת מדינתנו, הוסב עיקר דאגתנו על בעיית הביצור הכלכלי. ... כאן נקודת-התורפה הגדולה בחזיתנו. מדינת ישראל חלשה מבחינה כלכלית לא תוכל להיות חזקה מבחינה צבאית. מדינת ישראל שאיננה חזקה מבחינה צבאית וכלכלית לא תעצור כוח, מבחינה מדינית בפני הלחצים שעודם לוחצים על ענייניה החיוניים. החזק בכלי-זיננו במאבק הזה הוא מלווה העצמאות, שהננו עדים לפתיחתו הערב. כמה נאדרים הסיכויים, כמה איום הסיכון שבמעשה הנועז הזה! תהי-נא לנו שעה זו שעת אמונה עילאית, שעת התלהבות וחזון – שעת 'קולות וברקים.. וקול שופר חזק מאוד'. ... אם תדבקו בעניין כזה לעת כזאת, באלמוות אתם נדבקים."

* מהקמת הבונדס עד מלחמת ששת הימים גייס הבונדס 1.1 מיליארד דולר. היום הוא מגייס 1.2 מיליארד דולר בשנה. מאז הקמתו גייס הבונדס 33 מיליארד דולר למדינת ישראל. זהו אחד הביטויים הבולטים של היות ישראל מדינת העם היהודי ושל התגייסות העם היהודי למען המדינה ומשימותיה הגדולות.

* בקבוצת הפייסבוק "קול העברית כולה" עלתה השאלה איך כדאי לקרוא בעברית ל"ויאגרה". אולי ניצבון?

* ביד הלשון: ישנן ראשי תיבות שהפכו למילה בפני עצמה, ולעתים אף נוצר מהן פועל, כמו הפועל לדווח מראשי התיבות דו"ח.

בסלנג הצה"לי כל חייל יודע מה פירוש למגלר את הנשק ומהו המגלר, אך כמה זוכרים שהמגלר הוא במקור ראשי תיבות של מברשת-גילוח-לניקוי-רובה? אולי כיוון שאפילו כשאני הייתי חייל לפני שלושים שנה ומעלה, כבר לא השתמשו במברשת גילוח לצורך גילוח.

יש מקרים שבהם ראשי התיבות שהפכו למילה, יוצרים צירופי סלנג משעשעים, בעיקר בשפה הצה"לית.

שתי דוגמאות:

סס"ל צהוב – סס"ל הוא סרט סימון לבן. כאשר הוא צהוב, הוא כבר לא סס"ל, אולי סס"צ. אך נהוג להשתמש בביטוי סס"ל צהוב, כלומר סרט סימון לבן בצבע צהוב, כדוגמת המשפט הגששי האלמותי "באיזה צבע אתה רוצה את הפס כסף?"

חפ"ק אחורי – ראשי התיבות של חפ"ק הם חוליית פיקוד קדמית. אם היא אחורית, היא כבר אינה חפ"ק.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר: מתוך היומן

על טיול היסטורי בנוה צדק, 1972

ב-21.10.04 שלחתי לאליהו הכהן את הקטע הבא מתוך היומן, שהקלדתי לאחרונה:

לבחור אליהו הכהן שלום רב,

אני שולח לך דף מהיומן שלי. אולי אתה זוכר עוד מאותו טיול. בייחוד היכן חדרו של ברנר.

שלך בידידות,

אהוד

11.7.72. כ"ט בתמוז תשל"ב. יום שלישי. הבוקר הייתי מוקדם בבריכה ואחר-כך ערכתי טיול לפי הזמנתו של שלמה שבא בסמטאות נווה-צדק ונווה-שלום. שם היינו לפני כשנה וחצי יחד עם יהושע [קנז]. השתתפו בסיור: נחום גוטמן. משה שמיר [יחד עם אביו]. תמר מרוז. ובחור בשם אליהו הכהן אשר מאסף ספרי ארץ-ישראל.

כמו תמיד יש בטיול במחיצתו של שלמה משום השראה רבה. גם נחום גוטמן לא פסק מלחבקני ולדבר עליי ואליי טובות. [כנראה גם בזכות דודתי אסתר, שאותה לא ראה כבר שנים רבות]. הוא אמר שפגישתו עימי היא החלק היפה ביותר של הטיול. גם הזמין אותי לבקר אצלו.

הלכנו בעקבות מגוריהם של ברנר ועגנון והרב קוק. במסלול הרגיל. עם זיכרונותיו של גוטמן. ומקום בית אביו ש. בן-ציון. היינו בקומה השנייה, העזובה, של בית שמעון רוקח, באולם ששימש ל"בני ברית", ושם מצאה בעליית הגג תמר מרוז חלק ראשון מן הכרך השני של "מלחמה ושלום" בתרגום טריווש בהוצאת שטיבל, ורשה תרפ"ב.

סיימנו את הטיול על גג מגדל שלום. בקפה. ושם נתנה לי תמר בהקדשה את הספר, נחום גוטמן הוסיף ציור בחתימתו, ושלמה שבא חתם אף הוא למזכרת. נחום גוטמן גם אמר לי שישמח לצייר כל ספר שאכתוב על הימים ההם בארץ-ישראל. אותו דבר אמר גם לשמיר. עם משה שמיר עשיתי הכרה. חייכנו לפולמוס שבינינו [בעקבות מאמרי על הסקר] בלא טינה. גם שוחחנו מעט. אמרתי לו שמעניין כי מעבר לחילוקי הדעות שבינינו אנו באותו צד כאשר מדובר ברגשות לארץ-ישראל הישנה.

[כמה אני מצטער שדווקא בעקבות הסיור הזה הייתי קמצן בדיווח ולא רשמתי ביומן יותר דברים ויותר הסברים, בייחוד אלה ששמענו מפי נחום גוטמן. אם אינני טועה הוא הראה לנו את מקום חדרו של ברנר בפינה המערבית-דרומית בקומה הראשונה של מה שהיה נקרא "בית הסופרים" ובו שכנה מערכת "הפועל הצעיר", וזה מתאים להבדל בין חדרו הגבוה של עגנון לחדרו הנמוך של ברנר, לפי תיאוריו של עגנון].

סיימנו, שלמה שבא, אליהו הכהן, תמר מרוז ואני, בשתייה קלה במזנון בית העיתונאים.

על כך ענה לי אליהו היום, גם כן באי-מייל:

אהוד יקירי, שלום לך,

שלחת לי פיסת זיכרונות נשכחת. אני זוכר היטב את המפגש ההוא. אם תזכור אני הוא שהצעתי לכם לעלות לרגע אל עליית הגג בביתו של רוקח, שהיה אז עזוב ונטוש, כדי להראות לכם מוצג מעניין – הפסנתר שהקדיש מאיר דיזנגוף לאשתו צינה, פסנתר שהיה מאובק ושבור ומוזנח, כמו כל עליית הגג ההיא, ואמרתי לתמר שכעתונאית היא צריכה להתריע על הבושה הזאת, ואכן כתבה בעקבות הביקור מאמר ב"הארץ" על כך, עם צילום הפסנתר. 

בעליית גג זו נערך טקס בר המצווה שלי בעצם ימי מלחמת העצמאות, 22 במרץ 1948. זה היה מעמד בלתי נשכח. שרתי אז בקול סופראן דקיק את המפטיר וההפטרה של פרשת השבוע, ומסביב שרקו כל העת כדורים שנורו ממסגד חסן בק, שנשמעו כליווי מוזיקלי הרמוני לקולי.

לאחר שראינו את בית עגנון, פסענו ברחוב שלוש ומול בית שלוש נכנסנו לרחוב אמזלג, והראיתי לכם מרחוק את בית ילדותי, הבית שבנה אבי על המגרש הפנוי האחרון בנוה צדק. גם במועד הביקור ההוא עדיין היה קטע הרחוב מול ביתי דרך עפר בלתי סלולה כמו בכל שנות ילדותי.

חדרו של ברנר היה בקומה התחתונה הפינתית של מה שנקרא היום בית הסופרים בצד הפונה אל רחוב נווה צדק, מול הגינה.

דרישת שלום ליהודית

מהבחור המאסף

* * *

איליה בר-זאב

1. עוד שחר ו"השביל הרטוב"

"צוק  איתן" קיץ 2014

אֵהוּד שַׁחַר נֶהֱרַג בְּמֻצְּבֵי עַזָּה לִפְנֵי כְּשִׁשִּים שָׁנָה [1].

מֵאָז נִבְרְאוּ רַבִּים וְנֶאֶלְמוּ,

אֲחָדִים,

שְׁמָם כִּשְׁמוֹ.

כַּיּוֹם, מוּל פְּנֵי הַנּוֹפְלִים בַּחֲצִי הַתַּמּוּז וַחֲצִי אָב,

אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְבַכּוֹת תֹּם נְעוּרִים,

אַךְ קוֹלִי מָנוּעַ:

כָּךְ לֹא נָאֶה בְּשִׁירָה יְתוֹמָה, רַגְשָׁנִי מִדַּי.

בַּעֲרֹב הַיּוֹם, כִּשּׁוּף נִימְפַת הַיָּם בְּמָשְׁכָהּ אֶת הַחַיִּים אֶל סוֹפָם,

אֶל"הַשְּׁבִיל הָרָטוּב" [2],

כִּי נַעַר הָיִיתָ לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ.

[1] פעולת התגמול בעזה (צנחנים-פלוגה א) – "חץ שחור" –  28/2/1955.

[2] "השביל הרטוב", נחל שוקק, (שביל המעיינות) לזכרו של צביקה קפלן מקיבוץ מירב שנפל ב"צוק איתן" 2014.

2. אקטוּאליזציה

לָאַחֲרוֹנָה אֲנִי מְשׁוֹטֵט בְּמִגְרְשֵׁי חֲנָיָה, מֵעִיף מַבָּט

בְּתוֹכְכֵי מְכוֹנִיּוֹת. זְכוּכִית כֵּהָה מַסְתִּירָה

סוֹדוֹת,

בֶכִי נָטוּשׁ.

אֲנִי יָרֵא מִמַּה שֶׁכְּבָר יָדוּעַ וְעוֹד יוֹתֵר

מִמַּה שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ –

חַיִּים נִטְרָפִים.

בְּמֵאוֹת רְחוֹקוֹת שָׁפְכוּ אֶת הַתִּינוֹק עִם הַמַּיִם,

הַיּוֹם –

חֲלוֹמוֹת עֲרוּפִים.

בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וְאַחַת לֹא כָּל אִישׁ אָדָם,

אֵין רוֹעֶה –

גַּלֵּי נֵד סוֹחֲפִים כָּל שֶׁצָּף.

* * *

אהוד בן עזר

מכתב לשמואל בן-ארצי, 13.2.05. יום ראשון

לשמואל בן-ארצי שלום רב,

תודה על מכתבך אליי מן ה-8.2.05 בצירוף שני ספריך, "עם עלות השחר", שירים, ו"לארץ חמדה יולד", רומאן. את השירים קראתי והתרשמתי מהרוח ההיסטורית הנושבת מהם, סוף שנות השלושים וראשית הארבעים, החרדות של תקופת אל-עלמיין, הייתי אז ילד כבן שש אבל הרגשתי זאת באוויר. צער העם היהודי, ומשפחתך – עולים אף הם בשירים. נדמה לי שבילוגוריי היא העיירה שבה גר סבו של יצחק בשביס-זינגר. את הרומאן יהיה לי קשה לקרוא כי אני טרוד מעל לראש בכתיבת דברים שלי, במשלוח ספרים, ובעידכון רשומות סומליון, ובעיקר בהורדה לדפוס של ספר שירים שלי, "יעזרה אלוהים לפנות בוקר".

אני שולח לך כאן את "חנות הבשר שלי", חינם, ואת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שעליו כבר שלחת לי שיק על סך 20 שקל.

נדמה לי כי הפרוזה של אסתר ראב עשוייה לעניין גם את חתנך בנימין נתניהו, שאימו צילה סגל-נתניהו המנוחה גדלה בפתח-תקווה באזור לא רחוק ביותר מבית משפחתה של אסתר ראב.  אני זוכר את הבית של משפחת סגל, אמנם רק כאשר כבר משפחת רייספלד גרה שם. היכרתי את צילה כי היא היתה בידידות עם בנות משפחתי מרים גיסין ורחלה זילברווסר, כולן ז"ל, וביקרה אצלן בהזדמנויות חגיגיות.

שמחתי לשמוע כי הכרת בטבעון את דודתי אסתר ראב. נדמה לי שאפילו סיפרה לי עליכם. שמישהי ממשפחתכם כתבה רומאן, אם איני טועה. אסתר היתה אישה לא קלה. קצת מהאווירה של טבעון אפשר למצוא גם בכרך "כל הפרוזה".

באשר לערך על אודותיך בחוברת "מפגשים" של סומליון, אני לא יכול להשתמש בחומר ששלחת לי אלא חוזר ושולח לך את הדוגמא שלפיה עליך לכתוב ערך קצר על עצמך ועל ספריך. רצוי היה שמישהו יקליד את החומר וישלח לי באי-מייל, כדי שלא אצטרך להקליד הכול מחדש.

* * *

יואל רפל

עוד על 'שירת העשבים'

שמחתי לקרוא את דברי המגיבים לרשימתי על 'שירת העשבים'. רשימה זו היא חלק ממאמר רחב הרבה יותר על השיר שכתבה והלחינה נעמי שמר. הערתו של ידידי ד"ר נתן שחר, המצטט את פירוש רש"י על דבריו של יעקב אבינו המצווה את בניו לקחת למצרים 'מזמרת הארץ' היו זה מכבר לנקודת מוצא לרבים מאוהבי הזמר העברי. אני מודה לנתן על המידע בהקשר לאותו שירון שראה אור בוורשה בשנת 1929.

ספרו של פנחס שדה 'תיקון הלב' היה נושא לשיחה ארוכה בינינו שקדמה לראיון של שעה שקיימתי איתו בקול ישראל בעקבות הופעת הספר. פנחס שדה אמנם חיפש ככל שאפשר את המקורות הראשוניים, אך הוא אינו מקפיד לצטט בדיוק על פי הטקסט המקורי. שאלת ההבדלים היתה בין נושאי שיחתנו ואין כאן מקום להרחיב. אומר רק כי האופן שבו בחר שדה להביא את הסיפורים יש בו מרכיב חשוב של פרשנות אישית שלו.

במקום אחר הראיתי כיצד סיפור אחד מתוך 'שבחי הבעש"ט' מופיע בשלוש צורות שונות (ויש יותר) בכתבי מרטין בובר ('אור הגנוז'), עגנון (סיפורי הבעש"ט), ופנחס שדה (סיפורי הבעש"ט).באותו מקרה ברור לחלוטין שנוסח עגנון הוא הקרוב ביותר למקור הראשוני.

עניין מסעו של ר' נחמן לארץ ישראל והודעתו, עם הגעתו, כי ברצונו לשוב מיד לביתו, נדון בהרחבה, ופרשנותו של פרופ' ארתור גרין מקובלת על רבים, אף שיש, כמקובל, גם דעות אחרות.

עניין אחד אבקש להוסיף. רבים רבים נוהגים לצטט את רבי נחמן האומר 'כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל.' אנקדוטה. באחד הימים יצאתי למילואים עם קבוצת מרצים ליחידת שריון שקיימה יום עיון לחייליה בנושא 'הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל'. בחדר האוכל של אותה יחידה היה תלוי שלט גדול המצטט את רבי נחמן. ראשון המרצים באותו יום עיון היה פרופ' יוסף דן, חתן פרס ישראל, אז מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וראש הקתדרה על שם גרשם שלום.

כאשר הוא פתח את דבריו, הוא פנה תחילה למפקדים שתלו את השלט ואמר להם (בערך כך מתוך הזיכרון): "המשפט הזה הוא לטעמי המשפט הבלתי ציוני ביותר, הוא נראה כביטוי צרוף לציונות אך למעשה הוא באופן מוחלט נגדה."

כל כך למה? הסביר פרופ' דן, "אם כל מקום שבו הולכים ההליכה היא לארץ ישראל, הרי שגם הליכה מברסלב לאומן או מקייב למז'יבוז' היא הליכה לארץ ישראל. אם כך מתי באמת," שאל פרופ' דן, "הולכים לארץ ישראל?"

שאלת יחסו של רבי נחמן לארץ ישראל היא מורכבת וודאי עוד יעסקו בה רבים. נעמי שמר ב'שירת העשבים' נתנה ביטוי למה שהיא חשבה כדעתו של ר' נחמן על הקשר לטבע מחד והקשר לארץ ישראל מאידך.

* * *

אירית שושני

בַּדִּים

(מתוך הספר "צלילים שקופים" שיראה אור בקרוב בהוצאת "ספרי עיתון 77")

קוֹרֶסֶת תַּחַת ‏

מַפֹּלֶת בַּדִּים

בְּחַלּוֹן רַאֲוָה ‏

מִתְבַּרְבֶּרֶת ‏

מִתְעַלֶּפֶת מִתַּאֲוָה

מִי יַצִילֵנִי מֵהֹלֶם ‏

לִבִּי

אֲנִי שְבוּיָה בִּמְעֻיְּנֵי הַבַּד

בְּשִׂמְלָתָהּ שֶׁל אִמִּי

נִסְרֶגֶת אֶל אֲרִיגַת הַטְוִיד

שֶׁפֵּאֲרָה אֶת חֲלִיפָתוֹ שֶׁל אָבִי

בַּתַּהֲלוּכָה

בְּאֶחָד בְּמַּאי כְּשֶׁצָעַד

עַל פַּסֵי הָרַכֶּבֶת בִּשְׁצֶ'צִ'ין

אִוְשַת הַסָּטֶן וְהַטַּפְט ‏

מְשַׁגַּעַת אוֹתִי ‏

אֲנִי מִתְפָּרַעַת מִתְיָּגַעַת

תַּחַת עֲרֵמוֹת פִּרְחֵי ‏

צוּף בִּשְׂמִיכַת יַלְדוּתִי

ובֵינוֹת לַבַּדִּים בּוֹקַעַת

יַלְדַּת הוֹלוֹגְרָמָה

מִשְיִית

מְתַעְתַּעַת ‏

מְשַׂחֶקֶת

מַחֲבוֹאִים

* * *

אוריה באר

ענף עץ השקד

זה היה לפני קום המדינה, בכיתה אל"ף של בית הספר היסודי "לדוגמא" בצפון תל אביב. חג ט"ו בשבט קרב, והמורה רחל, מורתנו הצעירה והחביבה, עשתה הכנות רבות לקבלתו.

"אבל חסר לנו ענף עץ השקד," אמרה המורה בצער. "כן, של שקדייה. עם פרח לבנבן ורוד. אין כמעט עצי  שקד בתל אביב. כמה חבל."

הרמתי בלי משים את ידי הקטנה, ואמרתי בקול נמוך, אך בביטחון  עצמי רב. "המורה, אני אביא ענף של שקדייה . אני – "

"אבל איך?" תהתה המורה. "איך?"

"אבקש מאבא," השבתי, "הוא בטח יביא," אמרתי, בלא שהייתי בטוח כלל שאוכל לקיים את מה שהבטחתי.

"טוב נסה, אוריה," חייכה המורה רחל. "באמת נסה."

בשובי הביתה סיפרתי לאימא על  הבטחתי, והיא השיבה שזה רעיון טוב, אבל צריך לשאול את אבא. הוא נוסע בדרכים. הוא מכיר את הארץ היטב, הוא יודע היכן מצויים עוד עצי שקדייה.

אבא חזר הביתה בשעה מאוחרת, כדרכו, שכן כחבר "אגד" חרוץ, עשה תמיד שעות נוספות ארוכות, ומה גם  שבין יתר עיסוקיו, היה להוביל חיילים בריטיים ללבנון ולסוריה.

 אימא סיפרה לו על הבטחתי הנחפזת למורה רחל, ואבא קימט לרגע את מצחו, אך לאחר רגע, חייך ואמר:

"זה בסדר ציפורה. מחר אני נוסע רק לירושלים. ושם  ליד מוצא, בצד הדרך, יש עץ שקדייה גדול. אקטוף ענף קטן ואביא."

עבר יום ולמחרתו היה חג ט"ו בשבט.

 כשקמתי בבוקר ממיטתי, אחזה ידי לפתע בענף עץ שקד גדול, שהונח לידי על כיסא קטן. אימא מהרה לעברי, כולה חיוכים.

"אורלה," אמרה. "אבא הביא לך שקדייה עם הרבה פרחים."

לא ידעתי נפשי מרוב אושר. שעה לאחר מכן, כבר היה הענף היפה עם הפרחים הלבנבנים ורודים, על שולחנה של המורה רחל. היא שמה אותו באגרטל. כל הילדים הצטופפו מסביבו לראות ולגעת בענף היפה.

במהלך כל השיעור שרנו ורקדנו מסביב לשולחנה של המורה רחל, ועליו האגרטל, ואני הקטן הפכתי לגיבור היום. היה זה יום חג ט"ו בשבט מרשים, הכול בזכות הענף היפה שהבאתי, הודות למאמצי אימא ואבא. עד היום אני זוכר בגעגועים את ענף השקדייה של אז, ואת פרחיו הזוהרים.

* * *

נתי מלאכי

שני שירים

בֹּסֶר

אֲנִי לוֹקֵחַ אֲוִיר

הַחַמְצָן בְּגוּפִי אוֹזֵל שָׁעָה שָׁעָה

כְּשֶׁאַתְּ כּוֹרֶכֶת אֶת גּוּפֵךְ הַזָּר עִם הַנְּקוּדוֹת הַטּוֹפּוֹגְרָפִיוֹת

שֶׁאֵינִי מַכִּיר, 

הַמְּאַלְחֵשׁ 

הַלֹּא צָפוּי

כְּרִפְרוּף שֶׁל פַּרְפָּר זְנַב סְנוּנִית 

בֶּחָלָל הַחֶדֶר

כָּל יוֹם הַמָּוֶת הַנָּעִים

הַזֶּה

שָׁם שְׂרִיטָה עֲמוּקָה בַּסְּדִינִים

קָשֶׁה לְהַפְסִיק

שַׁלְוָה

פָאִיזָה מִבֵּית קָמָא

מְכִינָה לַבָּנֶה צֶ'רְקֶסִית בְּכָזוֹ

שַׁלְוָה

לְמַרְאֶה בָּתִים שֶׁמוּם אֵין בָּהֶם

אֲפִלּוּ הַזֶּבֶל מְסֻדָּר

כְּעֲרֻגַּת פְּרָחִים, שֶׁיִהְיֶה נֹחַ

לְאַנְשֵׁי תַּבְרוּאָה לְפַנּוֹת

עוֹנָה לִי

"בְּקַוְקָז עָשׂוּ לָנוּ טֶבַח. לֹא חָשַׁבְתִּי

שֶׁכָּאן נַכֶּה שָׁרָשִׁים, אַתָּה רוֹאֶה אֶת יָדַי

כַּמָּה חֲרִיצִים יֵשׁ בָּהֶם לִשְׁמֹר אֶת

הַחֲבָלִים עַל מְנַת שֶׁלֹּא יִתְרֹפְפוּ..."

הַבָּתִים מְסַפְּרִים סִפּוּר, הַנִּבְרֶשֶׁת שֶׁל סַבְתָּא שֶׁלָּה

יָרְקָה מִזְמַן דָּם, עַתָּה מוּנַחַת בְּוִיטְרִינָה לְסַפֵּר סִפּוּר

כְּשֶׁהַשֹוּמְשׂוּם מַשְׁחִים כְּבָר  בְּתַנּוּר אֲבָנִים

בִּטְעִימָה נִצְרָב לִי קְצָת מִשְׂפָתַי

צֶ'רְקֶסִי לְרֶגַע

כְּמוֹ הָרוּחַ הַזּוֹ, הַקָּפֶה הַגְּלִילִי הַמַּר

שֶׁהִרְחִיב אִישׁוֹנִים לְצַהֲלַת יַלְדַת הַקּוּקוּ

הַמַּקְפִּיצָה בְּעֶזְרַת מוֹט גַּלְגַל מַזָל רֶזֶרְבִי.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

 יהודה דרורי

הצעה חשובה לנתניהו

עקרונית נתניהו צודק! הוא חייב לנסוע ולהסביר לקונגרס איזה הסכם כניעה מסוכן הם עתידים לאשר. זה תפקידו החשוב ביותר כיום של ראש ממשלת ישראל שמדינתו תהיה הניזוקה העיקרית מהסכם גרוע בין אובמה לאייתולות.

אין ספק שאסור לנתניהו להתחשב בכל הקשקושים התעמולתיים של הבחירות פה כנגד נסיעתו, בעיקר על אלה הבנויים על פגיעה כביכול ב"פרוטוקול הדיפלומטי" או... העלבת אובמה (או "קילקול יחסים עם ארה"ב") –  כל אלו בטלים בשישים לעומת הסכנה הנשקפת למדינת ישראל מפצצה גרעינית איראנית.

אבל על נתניהו להיות לא רק צודק אלא גם חכם. נתניהו צריך להנמיך את הלהבות מכל הכיוונים, לא לתת חומר בעירה ליריביו מבית, ולהשקיט את כל האופוזיציות למיניהן בארה"ב.  נתניהו יכול פשוט לבקש ממנהיג הרוב בקונגרס לאפשר לו לדחות את נאומו שם בחודש! – כאשר עוד לא יהיה ברור מי יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל... זה לא ישנה בהרבה כי עד אז ניתן להניח כי שום הסכם לא יושג בין אובמה לרוחאני, אבל נתניהו ינאם אחרי הבחירות בישראל, זאת אומרת שה"רעשים" הקיימים כיום ישככו, ואז הוא יוכל לעדכן את חברי הקונגרס לא כראש ממשלה מכהן – אלא כאישיות פוליטית מוסמכת עם מומחיות ביטחונית לנושא איראן, והשפעתו לא תהיה פחותה – ואולי אפילו גדולה יותר.

* * *

ידידיה יצחקי

לא נוכל למנוע את איראן מהשגת יכולת גרעינית

אהוד, ידידי היקר.

אני מכבד את בחירתך ואת החלטתך לבחור בנתניהו לראשות הממשלה, וזאת בשל עמדתו בנושאי ביטחון, במיוחד בנושא הפצצה האיראנית. הרשה לי להציע לך לבדוק את עמדותיך מחדש. כזכור, טעית בגדול בתמיכתך הלא מסויגת באהוד אולמרט, שבגלל החמדנות היתרה שלו הפסדנו סיכוי רציני לשלום. אצל נתניהו המצב שונה, החמדנות שלו גדולה ועומדת ביחס ישר לקמצנות הצייקנית שלו – זוכר איך היה אוכל במסעדות יקרות ויוצא בלי לשלם? לא ניכנס לעניין הבקבוקים, אני שם את הבקבוקים הריקים שלי על הגדר כדי שמישהו שזה דרוש לו ייקח אותם, ובכל זאת, איך משתמשים ב-13,300 בקבוקי משקה (לפי שער של 30 אג' לבקבוק ריק)?

החשוב יותר זו עמדתו הפוליטית. הוא שם במרכז ענייניו את המאבק נגד האפשרות שאיראן תגיע לסף היכולת הגרעינית. זה אכן עניין חשוב, אבל המאבק נגדו אינו בנאומים ובהצהרות. באלה ממש אין תועלת, כי מה שקובע זהה האינטרס, בעיקר אינטרס של נפט. ובכך ידנו על התחתונה. זה עתה קיבלנו לכך ראייה ניצחת, ראה ערך 'ארגנטינה', נשיאה יהודייה עזרה לחפות על הטרור האיראני, אף על פי שיש לארגנטינה נפט משלה.

מה שמן ההכרח לעשות הוא להתעצם כך שנוכל לעמוד מול האיומים מכל צד. אלא שהחלק החשוב בהתעצמות הוא בבני ברית, בתמיכה מצד מעצמות אחרות. נתניהו הצליח להטות את אירופה נגדנו, ועומד לעשות זאת גם ביחס לארצות הברית. הוא אמנם מצפה לבחירתו של נשיא רפובליקני שיתמוך בנו – אולי – בכל תנאי, אבל הוא שוכח שיהדות ארצות הברית היא ברובה המכריע דמוקרטית, והם המשען האיתן ביותר שיש לנו, לא "מסיבת התה", ולא הנוצרים הפונדמנטלים שמצפים שנתנצר כולנו.

צריך להבין, לא נוכל למנוע את איראן מהשגת יכולת גרעינית, נוכל לעמוד נגדה. לפי מקורות זרים יש לנו הרבה מאוד פצצות מימן, איש לא יעז להתגרות בנו, אבל כשהעולם כולו נגדנו, בהשתדלותו של נתניהו, נאבד את היכולות הכלכליות והביטחוניות שלנו. לכן לא אתמוך בנתניהו, מדינתנו חשובה לי הרבה יותר משאוכל להפקיר אותה בידי הרפתקנים רודפי משרות.

תודה על הקריאה הסבלנית. אני מקווה שגם אם לא שכנעתי אותך לפחות הבהרתי את עמדתי.

שלך בכבוד ובידידות,

ידידיה יצחקי      

אהוד: לא ידעתי שהיתה לארגנטינה נשיאה יהודייה! – ואגב, דבריך רק חיזקו את החלטתי לתמוך כיום בנתניהו, חרף ביקורתי עליו בעבר. זכור את נאומו של אדוארד בנש בחבר הלאומים, כאשר מכרו צרפת ואנגליה את צ'כוסלובקיה לנאצים. ביבי חייב להרים את קולו בארה"ב בשם מצפון העולם – ולחשוף את סכלותם של קרי ואובמה!

גם אריאל שרון הזהיר בשעתו את הנשיא ג'ורג' בוש הבן, לאחר פיצוץ מגדלי התאומים, כי ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה וכי הטרור נגדה אינו שונה מהטרור נגד ארה"ב. ובוש אכן התקפל ולא חזר על השטות שלו – המְבַדֶלֶת כביכול את הטרור הפלסטיני מן הטרור המוסלמי הרצחני העולמי נוסח אל-קאעידה.

תמכתי בשעתו באולמרט כי לדעתי נערך עליו ציד מכשפות, וגם לא הפסדנו שום סיכוי לשלום בגללו – כי רק פתאים ורמאים מבטיחים לנו שלום.

אולמרט לא גרוע משרון או מנתניהו או מאחרים – בהתנהלותו האישית ובשלל התביעות נגדו, אלא שבו ערכו במיוחד סיכול ממוקד, וכיום לצערי הוא כבר לא ניראה דמות פוליטית שיכולה לחזור להנהגת המדינה.

לא נותר לי אלא לחרוק שיניים ולתמוך ביורשו נתניהו, שעושה היום בדיוק מה שהיו עושים בן גוריון, רבין, בגין, אולמרט – וכל אחד אחר מראשי הממשלה האחראיים שהיו לנו.

* * *

נעמן כהן

זוהיר אנדראוס: ערבים, החרימו את הבחירות!

הצעה: לך בעקבות המופת של עזמי בשארה

זוהיר אנדראוס, הערבי-נוצרי הגזען (אינו מכיר בזכות קיומו של העם היהודי) קורא לערבים להחרים את הבחירות בישראל, כי ישראל היא לדבריו מדינה גזענית הצועדת אל אפרטהייד בנוסח דרום אפריקה, והחכ"ים הערבים ישמשו תפאורה נוצצת לטענה השקרית, שזוהי מדינה דמוקרטית במה שמכונה "המידבר הערבי". מי שמצביע מוותר על זכות השיבה של אחיו שגורשו בנכבה של 1948." ("הארץ" 5.2.15)

מובן שעצם דבריו של אנדראוס הם-הם דווקא ההוכחה לדמוקרטיה הישראלית ולחופש הדיבור הנהוג בה.

אנדראוס מוסיף: "היינו כאן לפני היהודים ונישאר לנצח נצחים." אז נכון שהיוונים-הנוצרים היו בארץ לפני הכיבוש הערבי, ונכון שכתוצאה מכיבוש הערבי-מוסלמי הם איבדו את זהותם התרבותית ועברו תהליך של ערביזציה ונהפכו לערבים. ונכון שיש להעריך את אנדריאוס על מאבקו  נגד הכובשים הערבים-מוסלמים לשמירת הנצרות בעולם המוסלמי, (אנדראוס למשל שמר על שמו היווני), אבל בכל מקרה, היוונים, אנדראוס, היו אמנם לפני הערבים, אבל לא לפני עם ישראל.

נציע אם כן לערבי-הנוצרי הגזען, זוהיר אנדראוס, להתעלם מהידוע לו על מצב אחיו הערבים-הנוצרים בכל שטחי הכיבוש הערבי, וללכת בעקבות המופת של הערבי-הנוצרי הגזען עזמי בשארה שעזב את הארץ. ילך אנדראוס לחיות כערבי-נוצרי (ללא אפרטהייד וגזענות) בכל רחבי העולם הערבי.

הטרגדיה של הערבים-הנוצרים שהם לא ידעו לאמץ כבני ברית את היהודים. היסטורית תמיד היו ערבים נוצרים שעמדו בחוד המאבק נגד היהודים מתוך רצון לשאת חן בעיני המוסלמים, ולכן דווקא עקב כך הם היום הולכים ונעלמים.

הסיבה שבעטייה עזב רבי נחמן מברסלב את ארץ ישראל

בביקורתו "שירת העשבים – הספין של נעמי שמר" (חדשות בן עזר 1017), מביא יואב אהרוני את סיפורו של רבי נחמן: "ואז נכנס רבינו הקדוש ז"ל לארץ הקדושה, ובא אל המקום אשר נכסף אליו והשתוקק אליו בהשתוקקות וכיסופים וגעגועים גדולים מאוד, ומסר נפשו אלפים ורבבות פעמים בשביל זה, והשליך נפשו מנגד עבור זה. ----

ותיכף אחרי ראש השנה היה רצון רבינו ז"ל לחזור לביתו. ולא היה רוצה לנסוע כלל לשום מקום, לא לצפת ולא לטבריה."

ואז מעלה אהרוני את השאלה: "מה פשר המהפך התמוה שעשה רבי נחמן בין השתוקקות עצומה עם הכניסה לארץ לבין רצון לחזור הביתה מיד, כעבור יומיים?"

בתשובתו מבקר יואב אהרוני את נעמי שמר שלדבריו "לא הבינה מעולם, או לא רצתה להבין את ההבדל בין השתוקקות לקב"ה להשתוקקות לאדמה, לעצים, לאבנים ולעשבים," ומביא הסבר מפי פרופ' אברהם יצחק גרין בספרו "בעל הייסורים" (ספריית אפקים / עם עובד, 1980). מדוע בחר רבי נחמן לעזוב בפתאומיות את הארץ מיד לאחר הגיעו אליה, אולם אהרוני השמיט את ההסבר האמיתי של פרופסור גרין לסיבה שהניעה את רבי נחמן לברוח מחיפה מיד לאחר ראש השנה בחזרה לביתו.

רבי נחמן שנולד ב-1772 במז'יבוז' שבאוקראינה, שם התגורר "הבעל שם טוב" אבי סבתו. החליט לפתע בהיותו בן 26, לנסוע לארץ-ישראל. הוא עזב את אשתו ואת שלושת בנותיו, ויצא למסע עם שמעון חברו הטוב, ובערב ראש השנה 1798 הגיע בספינה לחיפה.

בחיפה הכיר רבי נחמן הכיר צעיר ערבי שנמשך אליו והחל לבקרו באכסנייתו. מה בדיוק קרה ביניהם לא ברור. ר' נחמן לא הבין את לשונו של הצעיר הערבי אך הבין את אהבתו אליו.

פרופסור גרין מסביר ש"רבי נחמן שמאז ומתמיד התייסר בבעיות מין נבהל מאד מהצעת האהבה של הצעיר הרווחת והמקובלת יותר במזרח התיכון הרבה יותר מאשר במזרח אירופה. בכך יש להסביר את קביעתו החד משמעית של רבי נחמן כי הצעיר הערבי אינו אלא התגלמות השטן."

ר' נחמן אמר ש"היו לו יותר ייסורים מהאהבה של הישמעאלי, מהשנאה והכעס שלו." ר' נחמן ראה בו סמאל-שטן. משיכה זו הביאה את ר' נחמן לדיכאון, והוא החליט לעזוב את ארץ-ישראל בלי לבקר בירושלים. (שם עמ' 79)

למרות זאת לאחר מכן הלך לטבריה, ביקר בצפת, ובבית הכנסת העתיק במירון. לאחר ששהה בארץ כחצי שנה חזר לביתו. לאחר חזרתו נהג לומר: "כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ-ישראל."

בכל מקרה תהא סיבת נטישת הארץ של רבי נחמן אשר תהא, דומה שדווקא נעמי שמר הבינה את רבי נחמן שמתוך ההשתוקקות לקב"ה ראה גם בעשבים של ערבות אוקראינה את עשבי ארץ ישראל.

בה במידה גם הבינה נעמי שמר היטב את ההכרזה האקזיסטנציאלית של הלל הזקן: "אם אני כאן, הכול כאן, ואם איני כאן, מי כאן!" (בבלי סוכה נ"ג עא) כאשר כתבה את המילים "כיכר השוק ריקה."

הרצוג – אל יתהלל חוגר כמפתח

לאחר נאום ארוך בו יצחק הרצוג התפאר, התהלל, והתנשא, בעצמו, הוא סיפר שהוא למד אצל מורתו גאולה בן אליעזר, הבת של בן גוריון, את הפסוק "אל יתהלל חוגר כמפתח," ומיד הוסיף שהוא יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל, "אני אנצח את נתניהו אני ארכיב את הממשלה הבאה שתהיה הטובה ביותר לישראל..."

http://rotter.net/forum/scoops1/178945.shtml

דומה שהרצוג לא הבין כלל את הפסוק "אַל-יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ"‏  (מלכים א י"א)  כלומר – אל לך להתרברב לפני שניצחת במלחמה.

בן הדד מלך ארם שהתכונן לתקוף את ממלכת שומרון התרברב בניצחונו עוד לפני שהביס את אחאב מלך ישראל:

"וַיִּשְלַח אֵלָיו בֶּן הֲדַד, וַיֹּאמֶר: כֹּה יַעֲשׂוּן לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּ אִם יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים לְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי."‏

אחאב מלך ישראל השיב לו: "אַל-יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ"‏ (מלכים א י"א); החוגר הוא החייל שלובש את החגור לפני הקרב. המפתח הוא החייל הפותח או משיל את החגור מעליו לאחר שחזר משדה הקרב.

התוצאה: בן הדד, שהיה בטוח לחלוטין בניצחונו, הרשה לעצמו לשתות לשוכרה באוהלו לפני הקרב, והובס על ידי אחאב.

האם הרצוג היה שיכור מיין או כוח?

במי תומך הרצוג בישראל, או באיראן?

יו"ר המחנה הציוני, יצחק (בוז'י) הרצוג, קרא במהלך ועידת הביטחון במינכן לראש הממשלה בנימין נתניהו לבטל את נאומו השנוי במחלוקת בקונגרס כדי לא לפגוע בביטחון ישראל. "עם כל הכבוד לקמפיין שלך ביבי," אמר הרצוג, "זה הרגע שבו אתה צריך לנהוג כפטריוט ישראלי ולא לזרוק את ביטחון ישראל מתחת לגלגלי אוטובוס הבחירות."

מדברי הרצוג עולה אם כן שהוא תומך בניסיון של אובמה ואנשיו להגיע לפשרה עם איראן שתהפוך אותה למעצמה גרעינית, ובאיראן גרעינית הוא רואה תרומה לביטחון ישראל.

האם לא מן הראוי שהרצוג כפטריוט ישראלי יתמוך במאמציו של נתניהו למנוע מאיראן נשק גרעיני וייצא נגד כל המתנגדים לו, בגלל חשיבות העניין לביטחון ישראל.

מדבריו של הרצוג עולה שהוא מוכן לסכן את בטחון ישראל ובלבד שגם נתניהו ייפגע. כי מה לו בטחון האזרחים מול תאוות השלטון.

הרצוג הוא מסוג האנשים המוכנים שיוציאו להם עין אחת ובלבד שהשני ייפגע יותר.

למי הקרן לישראל חדשה אינה תורמת כסף ולמי כן?

הקרן לישראל חדשה אינה פועלת למען הדמוקרטיה אלא למען הריסתה.

לקראת ועידת "הארץ" לדמוקרטיה, מפרסמת "הקרן לישראל חדשה" במודעות ענקיות את הגופים להם היא תרמה כסף. מסקירת הגופים, למשל בכותרת של "דמוקרטיה, זכויות אדם וזכויות אזרח", נראה בעליל שרוב רובן של הגופים הנתמכים ע"י הקרן הם עמותות ערביות, או מעורבות, התומכות בערבים במאבקם לחיסול מדינת היהודים – מדינת ישראל.

בעוד שהנהגת הערבים החמאס והפת"ח מכריזים בריש גלי על מטרתם חיסול מדינת היהודים והשמדת היהודים כתנאי לגאולה, ובעוד שטרם נמצא ערבי-מוסלמי שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים –גזענות ולא מופת מוסרי, אין שום עמותה התומכת במאבק בגזענות הערבית-מוסלמית הנתמכת ע"י הקרן לישראל חדשה.

גילוי נאות. כל מאמציי להשיג תרומה ל"עמותה להנצחת שואת יהודי ערב", על מנת להיאבק בגזענות הערבית-מוסלמית נענו בשלילה.

בעולם "המציאות" (ריאליטי) המדומה של "הקרן לישראל חדשה", אין בנמצא גזענות ערבית-מוסלמית – יש רק גזענות יהודית, ולכן יש לתמוך בארגונים שמטרתם היא חיסול מדינת הלאום היהודי – מדינת ישראל, ולהקים במקומה "מדינת כל אזרחיה", קרי מדינת ערבית-מוסלמית.

חיסול מדינת הלאום היהודי היא "הדמוקרטיה" של הקרן לישראל חדשה.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

רותי יצחקי ריכטר

פרק מתוך הספר החדש

"המנגינה של נועה"

כעבור שבועות אחדים מגיע חג המולד. סטיב רוצה שאבוא עימו לבית הוריו, ואבלה שם את חופשת החג ליד עץ האשוח והחנוכייה הדולקים בסלון ביתם המהודר זה ליד זה, אבל אני מעדיפה להישאר בניו-יורק. אינני רוצה שהוריו יתחילו לראות בי בת משפחה, ויקשרו עימי קשרים שאתקשה לנתקם אם אחליט להיפרד מסטיב.

למחרת אני יושבת בסנטרל פארק, לא רחוק מכיכר קולומבוס, שנגנים ושחקני רחוב מופיעים בה להנאת הקהל כל ימות השנה בקרנבל אינסופי של שירים, ריקודים ומוסיקה. מדי פעם אני קוראת עמוד או שניים בספר חדש ששלחה לי נורה או מעלעלת בהיסח הדעת בחוברת תווים בעלת דפים ישנים, צהבהבים, ששלחה לי רוני. שמש דהויה וקרה של חורף יצאה לחמם מעט את העיר הקפואה ולהמיס את שרידי השלג המעורבים באדמה חומה שהצטברו בימים האחרונים בשולי השבילים המבתרים את הפארק. הדשאים הצהיבו, ועצים חסרי עלים ניצבים כפסלים זקופים מאחורי האגם המאפיר באור חיוור. רק לפני שבועות אחדים עוד דלקו העצים בכתום ובסגול ארגמני של שלכת, ועתה הם עומדים עירומים, ענפיהם הדקים משתרגים זה בזה כמקלעת עדינה ברקמת תחרה שסלסוליה משתקפים במימי האגם העכורים ומרצדים בין בהרות השמש הזהובות. על אף חופשת החג מעטים האנשים בפארק, ואפילו הברבורים והאווזים חרדים מהקרה וחוששים לצאת מהסבך. רוח קלה זורה משבים של קור, מסחררת עלים יבשים וקרעי נייר, ומביאה באפי את ריח הנקניקיות העולה מהכיכר ומעיר את רעבוני.

אני צועדת כדי להתחמם מעט, ורגליי מובילות אותי למשטח ההחלקה על הקרח. רוני הזהירה אותי שלא אלמד להחליק פן אשבור, חלילה, את אחת מידיי או אצבעותיי, אבל הפעם המריתי את פיה, ואמרתי שאינני רוצה להיות משועבדת כל ימי לפסנתר. בתחילה הרביתי ליפול ולהיפצע, אבל למזלי הטוב היו הפציעות קלות, ועכשיו אני מחליקה במומחיות כאילו הייתי בת המקום, ונהנית משיכרון התנופה, המסיע אותי קדימה לצלילי מוסיקת פופ פרועה העולה מרמקולים שהותקנו בראשי העצים.

ושוב אני חוזרת לספסל שלי, ובוהה בעצים המרקדים ריקוד כפוי ברוח הסוערת ובאנשים היושבים בגן, עטופים היטב במעיליהם זקופי הצווארון. באתי לפארק כדי להימלט מהגעגועים שאחזו בי בימים האחרונים. נראה שחיכו געגועי שאתפנה מעיסוקי כדי לתקוף את בדידותי.

אולי הייתי צריכה להישמע לאבא ולנורה, שהפצירו בי לבוא הביתה ולחגוג עימם את חג החנוכה? סירבתי להזמנתם כי רציתי להיות לבדי, ועכשיו אוחזת בי חרטה עזה.

השעה רק שלוש אחר הצהריים, והשמש הדלה כבר מתחילה להכתים שולי עננים וללטף צמרות עירומות לפני שתמהר לשקוע. אני מסיימת ללעוס את הנקניקייה חסרת הטעם שקניתי בדוכן הסמוך, צועדת באיטיות לתחנת הרכבת התחתית, ונבלעת ברעש ובזרם הבלתי פוסק של אנשים ממהרים.

בחדרי שורר קור, ואני ממהרת להדליק את התנור ומשתרעת על המיטה הסתורה. הפסנתר הניצב בפינה מביט בי בעיניים מאשימות, ואני מחליטה לנסות ולנגן מחר בפסנתר הכנף הלבן והגדול שבאולם הקונצרטים של בית הספר. איזה פסנתר נפלא! ממש סקסי! רגליו מחוטבות בהידור, ברק אריסטוקרטי מוקרן מגבו הלבן, המקושת, וצליליו הנפלאים מרעידים את ליבי, מריצים את ידיי, ועוזרים לי להעניק פירושים חדשים ליצירה המנוגנת. לרוב יש צורך להירשם מראש כדי לזכות ולנגן בו, אבל הפעם, בזכות החופשה, מעטים הקופצים עליו.

בערב אני פוסעת ברגל למרכז היהודי בשדרות אמסטרדם. הדרך עוברת ליד בית הדקוטה, שהתגוררו בו בעבר כוכב להקת החיפושיות ג'ון לנון ואשתו יוקו אונו. זרי פרחים נבולים מעטרים את כניסתו, וקירות חזיתו האפורים רוחצים בברק מתכתי של גשם. אני חוצה רחובות מגורים חשוכים, וממשיכה באחד הרחובות המוארים שקושטו לכבוד החג בשרשרות של נורות צבעוניות.

במרכז היהודי אני משתתפת בטקס הדלקת נרות חנוכה, רוקדת ריקודי עם, ומתכבדת בסופגנייה. טוב לדבר עברית ולפגוש מכרים ישנים, והמקום הזה מעניק לי מעט חמימות ותחושה של בית. בשעות היום אפשר לשחות כאן בבריכה מחוממת, להתעמל בחדר הכושר המשוכלל ולפגוש ישראלים המכירים אותי או את מַכָּרַיי, ובשעות הערב נערכים כאן הופעות וערבי שירה וספרות. 

בתום המסיבה אני צועדת שוב בלילה ברחובות המוארים, ונלחמת ברוח הקרה המאיימת להעיף את כובעי ואת הצעיף העוטף את צווארי. בובות סנטה קלאוס מוצגות בחלונות הראווה, ואורות שאין בכוחם לפזר את האפלה מהבהבים מפנסים שנתלו על עצי הרחוב. אני מחליטה שמחר אחזור לנגן. אסור לי להזניח את הנגינה, ואני חייבת לשלוט ביצירה החדשה שקניתי אתמול את תוויה.

למחרת אני מצליחה לשכנע את הגנן הזקן, המשמש בימי החופשה כאב הבית, שיניח לי לנגן בפסנתר הלבן. בתחילה סירב לבקשתי, אבל הזכרתי לו את פרחי החרציות שקטף למעני לפני שבועות אחדים, ומניתי לתימהונו את שמותיהם של זני החרציות החדשים ששתל באדניות שברחבת בית הספר. לבסוף סיפרתי לו שדודי, יוסף, פיתח זני סייפנים מיוחדים הנקראים על שמי ועל שם אחי. 

"באמת?!" שאל בתימהון כלא מאמין לדברי.

"כן, הוא פיתח אותם לפני עשר שנים. אם תרצה, אביא לך פקעות אחדות. יש לנו זכויות יוצרים והיתר יצוא על הזנים האלה. הם נקיים ממחלות."       

כך התיידדנו, והוא הסכים לפתוח למעני את חדר הפסנתר כל יום, ואף בא להקשיב לנגינתי כשהוא נלחם בקושי בעיניו הנעצמות ביגיעה. 

כעבור ימים אחדים מסתיימת החופשה, והחיים חוזרים למסלול הרגיל. שוב אני מחלקת את זמני בין חזרות של החמישייה, אימוני פסנתר קשים, תחרויות, קונצרטים ולימודים, ואני שמחה על כך, מפני שבימי הלימודים, כשאני עסוקה, נחלשת תחושת הבדידות ומתמעטים הגעגועים.

עכשיו, כשסיימתי להתעמק בעבר, פתוחה הדרך למחשבות על העתיד. האם אני רוצה בכל מחיר להיות פסנתרנית מפורסמת וידועה? אני יודעת שבמשפחה שלנו חווית ההורות היא הדבר העיקרי. רוני ונורה אמרו פעם, כששוחחנו שיחת נשים על כוס קפה, שהאימהוּת הייתה החווייה המשמעותית ביותר בחייהן. אבל האם אוכל להיות פסנתרנית ואֵם? איך אוכל לעמוד בפרידות ממושכות מילדיי? רוני נוהגת לומר שאין גבול להישגים, ואסור לוותר על חלומות. אולי אין גבול, אבל יש להם מחיר כבד, ואינני בטוחה שאני רוצה לשלם אותו. אולי אסתפק בכך שאהיה חלק מחמישיית פסנתר טובה כמו שרוני עשתה? אינני רוצה להידחק, להילחם ולהתחרות כדי לנגן עם התזמורת המעולות בעולם! ואולי דווקא כן? למה אני משקרת לעצמי?! אני אוהבת את מחיאות הכפיים, את ההדרנים ואת הכרת התודה של קהל המאזינים. לרגע אחד אני נאהבת בלי גבול, וכולם מריעים לי ומעריכים את נגינתי. אני רוצה לנגן עם התזמורות של ניו יורק, ברלין, וינה וכמובן – עם התזמורת הפילהרמונית שלנו! אני רוצה להופיע בקרנג'י הול בניו יורק, ב"בקתה ביער" בברלין, בפסטיבל מוצרט בזלצבורג ובמקומות נחשבים אחרים.

בעבר חשבתי שרוני רוצה להגשים דרכי את חלומותיה שנכזבו, ולכן היא דוחפת אותי להישגים חדשים, ופעם, כשרשמה אותי לתחרות הפסנתר על שם רובינשטיין בלי לשאול את רשותי, הרמתי שלא כמנהגי את קולי, וצעקתי שאינני חייבת להגשים את חלומותיה. יש לי חיים משלי, ואינני חייבת להיות עבד כנעני לפסנתר! יש עוד דברים חשובים ונעימים בחיים ולא רק אימוני פסנתר מפרכים!

רוני הסמיקה ואמרה שאין לה כוונות לחוות דרכי ניצחונות ומאוויים שלא הצליחה להגשימם, והיא מבקשת סליחה ומתנצלת. כמובן שמיהרתי להתחרט וביקשתי סליחה, וכרגיל השלמנו בשיעור הפסנתר הבא.

כשאמרתי לרוני שאינני רוצה להיות עבד לפסנתר היא חייכה חיוך עגום ומלגלג, וידעתי שאיננה מאמינה לי, כי גם היא, שלפני חודשים אחדים מלאו לה שישים ושש, עדיין מנגנת שעות רבות כל יום, נאבקת בכיבוש קטעים קשים ומסובכים ביצירות חדשות, ועדיין מופיעה ברחבי העולם עם חמישיית הפסנתר שהקימה לפני שנים רבות. "את כבר עבד לפסנתר כמוני, נועה'לה," אמרה וחייכה בעצב, ואני זכרתי את השעות האינסופיות כשניסיתי לכבוש את הקונצרט לפסנתר ליד שמאל של רוול או את הקונצרט השלישי של רחמנינוב. לא ראיתי אז את אור השמש במשך ימים רבים, וכל זה בשביל מה? כדי לשמוע את מחיאות הכפיים?!

אבל לא! לא רק בשביל מחיאות הכפיים! אני פשוט מתחרה נגד עצמי כמו שאבא שלי עושה כשהוא מנתח אנשים בחדר הניתוח ומציל אותם מעיוורון. ואולי אני צריכה להנמיך את הציפיות? אני מפחדת. אינני רוצה לשבור לי את הכנפיים ואינני רוצה לוותר בלא מאבק. אני צריכה לפחות לנסות...

מרחוק מתקרבת אלי דמות גבוהה, גמלונית, נושאת צ'לו בידה. "ידעתי שאפגוש אותך כאן, בפארק, במקומך הקבוע," מחייך סטיב. הוא מניח בזהירות את הצ'לו היקר על הספסל ומתיישב לידי. "כולם מחפשים בניו-יורק את העיר, ורק את מחפשת בה מראות של טבע," הוא מלגלג ברוח טובה, וידיו הגדולות חובקות את כתפי, משקיטות לרגע את לבטיי, ומגרשות את המחשבות וההיסוסים.

"אימא ואבא שלי מוסרים לך דרישת שלום. הם מקווים לראותך שוב."

 "אתה מתכוון לומר שעמדתי במבחן בהצלחה?" אני מלגלגת.

"בוודאי! קיבלת ציונים גבוהים מאוד."  ידיו מלטפות את לחיי, והוא מציץ לתוך עיניי במבט חוקר. "אני מצטער שהבכתי אותך בארוחה ההיא. פחדתי ולכן שתיתי והייתי קצת שיכור."

"פחדת? למה פחדת?"

"הרגשתי שגם הוריי ואני  עומדים למבחן."

אנחנו שותקים מעט, וסטיב שואל: "איך היתה החופשה שלך?"

"הייתי עסוקה כל הזמן."

"באמת? מה עשית? ניגנת?"

"חשבתי.  כל הזמן חשבתי. הייתי עסוקה במחשבות."

הוא מסתכל בי ופניו מתקדרות בארשת מוטרדת. חששותיו ניבטים מעיניו המתחננות אליי שלא אעזוב אותו, ולבסוף הוא מעז לשאול בהיסוס: "ומה החלטת?"

"החלטתי לא להחליט עדיין," אני עונה, ופניו המתוחים מתרפים באחת כשחיוך טוב, בוגר ומתון פושט על פניו ומשקיט לרגע באורח פלא את סערותיי.

אולי רק אהבה רוגעת ושלווה היא אהבה אמיתית? האם אני רוצה באהבה כזאת? באהבה  חסרת סערות? אולי כן ואולי לא.  אני לא חייבת להחליט על כך עכשיו.

©

* * *

רוֹן גֵּרָא

נֶכְדוֹתַי בְּנוֹת הָאַרְבַּע

לְרוֹנָה וְלִבִּי

אֶמֶשׁ,

כְּאַחַת לִשְׁבוּעַיִם,

אֲנִי סָר לְבַקְּרָן בְּבֵית אֲבִיהֶן.

שְׁתֵּי הַסֻּכָּרִיּוֹת

עָטוֹת עָלַי

מוֹרְחוֹת בְּאַהֲבָה אֶת פַּדַּחְתִּי

אֶת פָּנַי.

מְמָאֲנוֹת לָחוּס עָלַי.

מְשַׂחֲקִים מִשְׂחָקַי אֵין סוֹף,

לֹא מַרְפּוֹת מִלִּטּוּף שֶׁל רֹךְ

מִשְּׁקָרִים קְטַנִּים

בְּמַטָּרָה לְנַצֵּחַ "לְנַגֵּחַ"

וּלְהַגִּיעַ אֶל הַחוֹף.

מַרְגִּישׁ כְּמֶלֶךְ אֲשֶׁר בְּיוֹם יוֹם

בַּמַּחְשַׁכִּים נֶחְבָּא

וְהִנֵּה חֻבַּרְנוּ

זֶה בַּזֶּה עַתָּה

וּכְמוֹ כּוֹכָב בְּאוֹתָהּ מְסִלָּה

אִתָּן אֲנִי

נָע.

* * *

ד"ר גיזי רפפורט

החלשת המאבק בהשלטת האיסלאם על העולם

בספרי האחרון "הטוב שבעולמות האפשריים – מול סכנות הרלטיביזם", שיצא בהוצאת   "גוונים", בחנתי אם ניתן לשפר את מה שנראה כל כך גרוע מסביבנו. הדיון הינו במושגים כמו:  רב-תרבותיות, תקינות פוליטית, דה-קונסטרוקציה, פוסט מודרניזם ועוד. דיון מיוחד הוקדש גם לנושאי הדת, ומאחר ונושא האיסלמופוביה והשלכותיו הינם כל  כך אקטואליים בימים אלו,  מצאתי לנכון לפרט הקטעים הרצופים  הרלבנטיים, כלהלן:

במסורת המוסלמית המבוססת על הקוראן, העולם מחולק לשניים: החלק האחד נתון לשלטון האסלאם, ובו שורר החוק המוסלמי, והחלק האחר הוא שאר העולם, הנשלט בידי כופרים (בדת האסלאם). על פי מסורת זו, על אנשי האסלאם לפעול ללא הרף עד ששאר העולם יאמץ את האמונה המוסלמית, עד שייווצר שלטון אסלאמי עולמי הכולל את כל ההיבטים של חיי האדם והחברה.

אי אפשר להאשים את מי שמפרש את הקוראן מילולית, במתן פירוש מוטעה לדברים – הקוראן קורא בבירור להרוג את מי שמסרב להמיר את דתו לאסלאם, למעט את אלו שיקבלו על עצמם מעמד של אזרחים מדרגה שנייה, ויכפפו עצמם לשורה של הגבלות ("כאשר תיתקלו בכופרים, הכו בהם לפי חרב," סורה 47: הקוראן "מחמד" פסוק 4: "הרוג את הלא-מאמינים היכן שתמצאו אותם." הקוראן 191:2: "הילחם באלה שאינם מאמינים באללה, גם לא ביום האחרון, ואינם מחשיבים כאסור מה שאללה ושליחו אסרו." הקוראן 9:29 ).

בשלב זה של ההיסטוריה האנושית מוסלמים מיליטנטים מהווים סכנה יוצאת דופן לביטחונם ולדרך חייהם של מי שאינם מקבלים עליהם את דת האסלאם ובפרט של אנשי המערב.

אימוץ הרלטיביזם הרב-תרבותי במידה נרחבת לא יאפשר להיאבק באנשי האיסלאם המיליטנטיים ביעילות. לא ניתן להיאבק ברוע, מבית ומחוץ, כאשר אין מזהים אותו בבירור ובגלוי, משום שאין קנה מידה אובייקטיבי המאפשר לקבוע אם תפיסת עולם או דרך חיים היא טובה או רעה, ראויה לאימוץ או לדחייה; כאשר מבטלים באופן גורף את תוקפם של מושגים כמו אמת וטוב, וסבורים שאפשר לומר כל דבר על כל דבר – בקצרה, כאשר כל מדינה וכל תרבות מוגדרים כטובים או רעים, בדיוק ככל האחרים.

 אם פועלים אך ורק על פי הרלטיביזם, אין תשובה רצינית ונחרצת לאסלאם המיליטנטי ולדרך החיים שמכתיב הקוראן. לרלטיביסט, שהוא ספקן ביחס לאמת ולטוב, אין אידיאל שהוא יכול להעמיד כנגד אידיאולוגיה זו. כך, למשל, מוסלמים אדוקים להוטים למות במלחמת ג'יהאד ושואפים יותר מכל להשיג אושר בעולם הבא; אי אפשר לשכנע אותם שרצוי לחיות וליהנות מן החיים כאן, בעולמנו זה, כאשר הכול  נתפס כשווה ערך, ובמקרה הקיצוני, הנובע מן התפיסה הרלטיביסטית, כאשר חיי האדם אינם נתפסים כבעלי ערך רב יותר מחייו  של כל יצור אחר ביקום.

הרלטיביזם משתק אף את האפשרות להיאבק למען סובלנות הדדית, משום שהוא מקבל גם את האחר הלא-סובלני ללא ביקורת. כאמור, הביקורת על האחר – כל אחר , נתפסת כהתנשאות שאינה במקומה בהיותה חסרת בסיס.

 כנגד גילוי של סובלנות רק כלפי חברות הדומות לחברה שבה האדם חי יצאו הרלטביסטים מלכתחילה, דרישתם היתה שנכיר גם בעמדות שאינן קרובות לעמדותינו – כלגיטימיות באותה  מידה. ואולם, רלטיביסטים סובלניים, בני תרבות המערב, אשר נמנעו מלבקר קבוצות אסלאמיות קיצוניות, לא קיבלו סובלנות בתמורה. אנשי איסלם , התובעים מבני המערב להימנע מביקורת כלפי דתם ואף נוקטים אלימות כלפיהם כאשר אינם עושים כן, טוענים לבלעדיות על הערכים הטובים, ואומרים שדרך החיים על פי הקוראן נעלה מדרך החיים המערבית.

כדי להביס את מי שרוצה לשעבד ולחסל את בני התרבות המערבית, חיונית קודם כל ההבנה שזהו רוע של מי שחפצים בכך, ושיש בצד המתגונן, במקרה זה בתרבות המערב, תכנים הראויים להגנה.

ואכן יש כבר מי שמתחילים להכיר בכך שהרלטיביזם אשר רווח בעשורים האחרונים במדינות המערב אינו יכול לספק מענה הולם לצורך להיאבק באידיאולוגיה של האסלאם הקיצוני. בהקשר זה נטען  שהרלטיביזם הוא אידאה מיטיבה עבור אנשים שטרם חוו את הטרור האיסלמי.  בהמשך אנסה להראות שהוא איננו אידיאה מיטיבה, גם בהקשרים רבים נוספים.

אהוד: מה שאת מכנה בשם רלטיביזם, רוֹוח בעולם הפוליטי וגם ההיסטורי והמדעי שלנו כיום בשם נרטיב, והוא מופיע קבוע במוטו של המכתב העיתי – מפי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

השימוש בנרטיב [סיפֵּר] בא כדי להצדיק טמטום, רשע, סכלות ובורות היסטורית, והוא רווח מאוד כיום בעולם האקדמי-החפיפי ובייחוד בחוגים של מדעי הרוח שבהם יש גם השפעה פוסט-טיזי חזקה, וכן הוא רווח בשיחות הסלון והקפה של נשות תל אביב המשכילות והנאורות, ששום עובדה מוצקה לא תשנה את רוחב האופקים של קוצר דעתן.

הרלטיביזם והשימוש בנרטיב נתפסים בעיניי תחת כותרת אחת – אידיוטיזם מוסרי.

* * *

אהוד בן עזר

בארץ עצלתיים

או

ספר האופטימיות

תל-אביב, 2000-1982

[לא הופיע מעולם בספר מודפס]

פרק שנים-עשר

המשך הסיפור האמיתי. הרצאת הסופר אבבטן על פתח-תקווה:

שמיטה ראשונה ואחרונה, ספרדים טובים ואשכנזים רעים,

סכנות וסיכויים.

"המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה," מזג הסופר אבבטן כוס מים בפתח הרצאתו ההיסטורית, וכשלגם נרטב שפמו בטיפות אחדות שהפריעו לרני להתרכז בהבנת הנשמע, "נוסדה בסוף השנה 1878. אחרי שנתיים רכשו המייסדים קרקע נוספת ומכרו ממנה בחיפזון חלקות, בעיקר לאנשי ירושלים. הבעלות על מרבית החלקות במושבה הצעירה היתה מצוייה מעתה בידי אנשים שלא גרו בה ולא העלו על דעתם לגור בה.

"בהשפעת הבעלים-השותפים חדשים אלה נערכו בחירות לוועד הראשון של 'החברה פתח-תקווה'. זכות ההצבעה ניתנה לא על פי היושבים במושבה בפועל אלא על-פי מחזיקי החלקות. לירושלמים, שלא גרו במושבה, והחכירו את חלקותיהם לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.

"בוועד החברה שנבחר נהפכו מתיישבי פתח-תקווה למיעוט: רק שניים לעומת חמישה חברים שהתגוררו בירושלים. כך נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכו ענייניה על-פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי החלקות שגרו בעיר הקודש, ועל-פי הנהגת רבניה הקנאיים, בראשות הרב יהושע ליב דיסקין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת 1878 והיה למנהיג המחנה החרדי, שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו התרכזו אנשי 'כולל אונגארן', תקיפי החלוקה. לדעתם היה צריך להתרכז רק בלימוד תורה בישיבות, לא לעבוד, ולחיות על חשבון תרומות העם היהודי בגולה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים, שהיו אנשים דתיים אך מתונים בדעותיהם.

"שנת תרמ"ב, 1882-1881, היתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ. הרבנים הירושלמים הקנאים ראו מלכתחילה את קניית החלקות בפתח-תקווה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כגון תרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים. הם לא ראו בכך מפעל התיישבות לאומית. לכן החליטו ללא היסוס כי בשנת השמיטה יופקרו השדות ואין רשות לשום מתיישב יהודי לחרוש ולזרוע את אדמתו.

"לרוע המזל, דעתם חייבה את כל המתיישבים, שרובם החל נואש כבר מישיבתו במושבה, בגלל שאר הצרות שנפלו עליהם – המלריה, השטפונות, עול המיסים לממשלה התורכית, מות השוורים הדמשקאיים ששימשו לחריש, התנכלויות הערבים והיעדר תמיכה ותשתית ציבורית – כביש, בית-מרקחת, בית-מרחץ, בית-ספר, או אפילו בית-כנסת.

"כך נגזר דינה של פתח-תקווה בירושלים. מתיישבי פתח-תקווה ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות על חסדי 'החלוקה' – אך הם היו מצויים במיעוט ודעתם לא נשמעה. מצוות הדת חזקה על הרבנים החרדים ותקיפי 'הכוללים' בירושלים יותר מחלום התחייה של שיבת העם לחיות חופשי על אדמתו! – תו! – תו! – "

מרוב התרגשות נפלטה מהמרצה נפיחה חצוצרתית בעלת צליל סידרתי לח, שאמנם נעלמה כמעט כליל מקהלו המנומנם (שלא היה נידהם או צוחק כי הפלצות בעצלתיים מתקבלות בטבעיות גמורה אף יותר משיעול או עיטוש כי הן סימן לבריאות הגוף) – אבל גרמה לו להשתתק ולרדת בדחיפות מהבמה.

"מה קרה?" נדאג רני, "שוב חטף שלשול?"

"לא, כרגיל, מהחומוס – " פיהקה גברת ליליסימה, "חמק לו פלוץ רטוב ושמנפוצקלה ממהר לשירותים לשטוף היטב את הסדק כי קשה לו מאוד להתרכז בעניינים רוחניים כשהוא מלוכלך. הוא לא כמו אחרים..."

"לא ידעתי שהשכל קשור כל-כך במצב התחת!?" לחש רני בפליאה.

"יש לך עוד הרבה מה ללמוד. אתה ידעת למשל איך הסופר ישן בקיץ?"

"לא..."

"ערום תחת שמיכת פוך בחדר קר ממוזג."

"ואתה יודע מה אמא שלי היתה אומרת על נפיחה?" התערבה בשיחה גברת צ'ירי.

"לא..."

"אַ-פִּישׁ אוֹן אַ-נפיחֵע – איז וִי אַ-גַלַח אוּן אַ-פְלִיכֵע! – אתה מבין?"

"לא..."

"השתנה בלי נפיחה מהתחת – היא כמו כומר בלי קרחת!" צחקה.

"מה מצחיק? מה זה כומר?"

"זה כמו הרב של..." התפרצצה צ'ירי מצחוק יחד עם אחייניתה ליליסימה...

...אבל אבבטן שב לבמה והמשיך בקול ישנוני: "ליום הכיפורים של שנת תרמ"ב, שלהי 1881, נותר בקושי מניין מתיישבים במושבה. לנגד עיני מייסדה הנידהם, דוד מאיר גוטמן, הלכה המושבה בת השלוש ונחרבה. השכנים הערבים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות כאריסים ותרמו בכך לערעור מצב הביטחון במושבה הזעירה. ואילו לבעלי החלקות שלא גרו בפתח-תקווה, וקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, שלעיתים הוא המעבד את אדמתם! עתה החלו שכנים אלה לפשוט בגלוי על השדות, על הרכוש, וגם על הבתים שבעליהם עזבו אותם ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן חזרה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים, ובייחוד הירקונים, נמחו כמעט כליל.

"לקראת שנת השמיטה הבאה תרמ"ט, 1889-1888, כבר היו בארץ-ישראל תשע מושבות צעירות ובהן ראשון-לציון, זכרון-יעקב, ראש-פינה וגדרה. הווותיקה בהן היתה פתח-תקווה בת העשר, שיושבה מחדש לאחר חורבנה. השאלה עמדה שוב במלוא חריפותה. איכרי המושבות, אנשים מסורתיים ברובם, ביקשו חוות דעת רבנית בשאלה שעלתה מחדש, לגבי רובם היתה זו שנת השמיטה הראשונה.

"כבר מתחילת 1888 התלקח הוויכוח בכל תוקפו. תנועת חובבי-ציון, שתמכה במושבות אחדות בארץ, וכן הפטרון של מרבית המושבות, הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שהיה אדם דתי, חיפשו פתרון שלא ישבית את העבודה החקלאית למשך שנה ואף יותר, שהרי בשנת השמיטה אסור גם להכין את השדות לקראת השנה שאחריה.

"רבני ירושלים החרדים, האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלאנט, התנגדו נמרצות לכל תיקון או הקלה בדיני שנת השמיטה. מצידם, שתעבור החקלאות לידי הערבים, והמושבות תישמנה. ממילא הן מהוות תחרות קשה למימסד החרדי הירושלמי על תרומות העם היהודי בגולה. יהודים מוטב שילמדו בישיבות ובכוללים ולא יעסקו בעבודת האדמה.

"הרבנים הספרדים בירושלים, ובראשם הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז'ל, נטו דווקא למצוא פיתרון, אך חששו לפעול לבדם. היה עליהם לחץ מצד הפחה של ירושלים, מוחמד רעוף, ששלח מכתב לרב פאניז'ל ובו הביע חשש שהשבתת החקלאות היהודית למשך שנה עלולה לגרום נזק להכנסות הממשלה התורכית ממיסים, ולכן ביקש מהרב הראשי הספרדי 'למצוא אופן להרים המכשול הזה לפי הדת היהודית.'

"הפתרון אכן הושג כאשר הרחק מגבולות הארץ, ביוזמתו ובתרומותיו של הברון רוטשילד, ובהשפעתם של חובבי ציון – פירסמו שלושה רבנים אשכנזים נודעים במזרח-אירופה – הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשה – 'היתר עבודה בשמיטה' בארץ-ישראל, שכלול בו היתר מכירת קרקע לנוכרי, אמנם לשדותיהם של יהודים עניים בלבד. לדעתם הצטרף באיגרת נפרדת אחד מגדולי הרבנים בדורו, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, שעל שמו נקראת השכונה נחלת יצחק בתל אביב. וכל זאת חרף התנגדותם של רבני ירושלים האשכנזים. רוב איכרי המושבות ראו בכך היתר לכל דבר, והסכימו לעבד את אדמותיהם בשנת השמיטה.

"אך היו איכרים שהתרגלו לחיות 'עלא חַשַׂב (בשי"ן שמאלית) אל-בארון', על חשבון הברון, ועתה צידדו בדעתם של הרבנים סלאנט ודיסקין... ואולם כוחו של הברון באמצעות פקידיו במושבות עמד לו להפר את עצת הבטלנים ולהעמיד גם בשאלת השמיטה את מפעל יישובה של ארץ-ישראל על יסוד איתן לדורי-דורות.

"בעקבות ההסדר שהשיג הברון אזרו גם הרבנים הספרדים אומץ ואישרו את היתר מכירת הקרקעות לנוכרי. לא ידוע על איומים או חרמות עליהם אך יש לזכור שהם העזו לעשות את הצעד המכריע רק לאחר שהיתה להם תמיכה של ארבעה רבנים אשכנזים נודעים מרוסיה ומפולין, תמיכה שמאחוריה עמדו גם השפעתו ונדיבותו של הברון.

"באותה תקופה יהודי חכם אחר, קארל מארקס, קבע שהחברה האנושית מונעת על-ידי החומרנות – הרכוש, העבודה, האבטלה, העושר, העוני. שההווייה קובעת את ההכרה. שכדי להבין תהליכים חברתיים צריך תמיד לחפש את המניע הכלכלי, מאיפה בא או לא בא הכסף ועימו הפרנסה.

"ואני אומר לכם, אזרחי עצלתיים, שלא יזיינו לכם את השכל בדיבורים ריקים! – שום דבר לא השתנה מימי הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד וקארל מארקס! הסתכלו היטב סביב וגם בראי – מהמשיח וחסידיו השוטים ועד אחרון הפועלים הזרים העובדים אצלנו בלילות, וגם הפרופיסורים, הרבנים, האורי זוהר, העיתונאים, הזונות, השורפים, פקידי המס, הספסרים, המחזירים בתשובה, החקלאים, עובדי חברת החשמל ובחורי הישיבות – חוץ אולי מחיילי שירות החובה וציבור התינוקות – כל אחד מנסה בסך הכול למצוא הצדקה לדרך שלו להתפרנס, ואם אפשר גם קצת על חשבון הברון! וכל השאר בולשיט! קוסמטיקה ורבאלית!

"הרבנים דיסקין וסלאנט, ועימם רבנים אשכנזים נוספים, פירסמו בימים הראשונים של שנת השמיטה, באוקטובר 1888, צו 'לאסור על הקולוניסטים [איכרי המושבות] כל עבודה בשדה האסור בשביעית.' העוברים על האיסור הוזהרו שמדובר בעוון חמור שכבר 'הסב לנו חורבן בית קודשנו ותפארתנו, וכל איש יודע הייעודים הטובים המובטחים לנו בשמירת שנת השמיטה.'

"הרבנים הספרדים לא הצטרפו לצו והמשיכו לדבוק בהסדר מכירת הקרקע לנוכרי גם בשנים הבאות..."

"ספרדים טובים! אשכנזים רעים!" קרא-נחר בקול משתיל-הדשא האגרונום אמדיאוס זולפיקר.

"אקוולוס ארן ורדאדרוס ספרדים, אי נו קומו אקוולוס די אוי, קי ני סאבן ספניולית אי סה ויסטן אן נגרו כומו אידיש!" – [ Aquellos eran verdaderos Sefaradim, y no como aquellos de hoy, que ni saben Spaniolit y se visten en negro como Yiddish! – אלה היו ספרדים אמיתיים, טהורים, ס"ט, ולא כמו אלה של היום שאפילו ספניולית אינם יודעים ומתלבשים שחור כמו אידיש!] – החרה אחריו בנחירו הדק הקוסמטיקאי מואיז-יוחנן אבדלחק.

"עכשיו כבר כמעט אין אף אחד מהצאצאים של משפחות הספרדים שעלו לארץ במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה – שאפשר לקרוא אותו ס"ט, ספרדי טהור – כי כמעט כו-לם שמעו בעצת אבותיהם והתחתנו עם אשכנזיות ואשכנזים!" קבע בביטחון אמדיאוס זולפיקר.

"טוב, אלה היו חכמים!"

"ועשירים!"

"טוב, הם באו לפני שהתחיל כאן כל הווג'עראס [כאב ראש, מהומה, בערבית] של הציונות ושל הספרדים אלה שלא יודעים ספניולית!"

"אלה שידעו היו אנשים נאורים, תענוג! לא כמו החניוקעס הירושלמים!" הטיל אבבטן לוויכוח את כובד מישקלו ההיסטורי. "הנה אברהם מויאל, ס"ט מיפו, הצטרף כבר בשנת 1885 ל'חובבי ציון' ועזר למושבות הראשונות פתח-תקווה, ראשון-לציון, גדרה, יסוד-המעלה, עקרון ובאר-טוביה ונחשב לאפוטרופוס של אנשי ביל"ו. הגביר ק. ז. ויסוצקי – התה שלו קיים עד היום – נשלח לארץ מטעם 'חובבי ציון' ברוסיה, וכתב על מויאל: 'יליד הארץ הוא, יודע בטוב-טעם את השפה המדוברת [הערבית], רב תושייה, בעל כוח אביר ורצון נמרץ. מעורב עם הישמעאלים [הערבים], שריהם ונכבדיהם, על פיו ועל-ידי השתדלותו ניבנתה המושבה עקרון. כל הכסף שמוציא הנדיב הידוע [רוטשילד] על ראשון-לציון ועקרון, עובר תחת ידו.'

"אברהם מויאל דרש בבתי-הכנסת נגד הפרושים, אלה החרדים האשכנזים בירושלים – בתור אדם שמייצג את הדור החדש הרוצה לחיות על עבודתו, לדבר עברית, להתיישב בארץ ולבנות אותה, בניגוד גמור לגישה החרדית של היישוב הישן."

אבבטן פיהק פיהוק רחב שנבלעה בסופו גם נחירה. "אומרים שמשוררנו הלאומי ביאליק לא אהב את הספרדים ולכן ביקש שיקברו אותו על הבטן, אבל גם לו חסד גדול הם עשו בכך שההברה הספרדית היא שניצחה בשפה העברית ואנחנו מתייחסים לשירים שלו על פי תוכנם ולא מושפעים מהמישקל ומהחריזה האירופאית שלהם.

"ההסדר של מכירת הקרקעות לנוכרי בשנת השמיטה, הקיים עד היום, קיבל תוקף מחודש לקראת שנת השמיטה תר"ע, 1910-1909 – בפסיקתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב האשכנזי הראשון בארץ-ישראל, שהסכים לו וקבע אותו. לעומת הגישה הזו פסק חזון אי"ש, ר' אברהם ישעיהו קרליץ, שהיה רב אשכנזי חרדי, שיש איסור מוחלט, ואף קבע כי מכירת הקרקע אינה תקפה. הרבנות הראשית הולכת בעקבות הרב קוק, מוכרת את אדמת ארץ-ישראל לערבי ונותנת היתר ליהודים לחרוש, לזרוע ולקצור. החרדים הולכים בעקבות חזון אי"ש ואינם מעבדים את האדמה. לאחרונה החרדים התחזקו ומנסים שההלכה שלהם היא תהיה הקובעת, ועלינו לטכס עצה..."

...בנקודה זו נירדם גם אבבטן וההרצאה, שזכתה להצלחה ניכרת, הסתיימה. אכן, מדי פעם הופסקו דבריו בגל פיהוקים קולניים, המשמשים בעצלתיים במקום מחיאות-כפיים. כך למשל במדוד חיה צ'ופצ'יק מטר וחצי נקניקיות במחרוזת לסופר אבבטן בפונדק "החרדל המחבק" של אפרם קונסטנטין חביתותצקי, היא טרחה להדגיש כי בזכות המוסף התרבותי של עיתונו "ידיעות עצלתיים" נירדמים ילדיה כל ערב. היא מתחילה לקרוא ממנו סיפור, ומיד נופלת עליהם תרדמה כבדה. בכל עיר אחרת היו דברי גברת צ'ופצ'יק נשמעים כעלבון, אבל בעצלתיים הם היו מחמאה כבירה כי מי שמצליח להרדים זוכה לתשבחות, ואבבטן הצטיין במיוחד באמנות ההרדמה ובאליפות השיעמום, אפילו כאשר השמיץ סופרים אחרים ואמר שהם המשעממים או שחזר על דברי רכילות ששמע בנעוריו מפי הסופר אביגדור המאירי: "המשורר זלמן שניאור הוא גס כשק של זבל!" או – "עגנון חזיר עטוף בטלית!"

ועוד ברכה בה: ילדים שנירדמים מהר לא נעלמים בלילות לארץ אהש"ן, לא נוטשים את עצלתיים ולא מפצחים פיסטוקים כשרים ללא חשש שביעית מג'נין בלילות ההתעוררות.

וכך, הצלחת אבבטן בהרצאה היתה כה רבה עד כי חלק מהקהל לא רק פיהק בקל רם אלא ממש נירדם, ועד מהרה עלו והתגברו קולות הנחירה על גלי הפיהוקים, וגג האולם של "בית העצל" עלה וירד בקצב נחירותיו של הקהל הישן באולם. ההצלחה היתה כה כבירה, שגם אבבטן עצמו התחיל לפהק לקראת סוף הרצאתו והיה נידמה שהנה-הנה יירדם על הבמה.

בהגיע מועד טיכוס העצה כנגד גזירת השביעית על יבול עצי שערות-הסוכר של עצלתיים – כבר לא היה כמעט איש אחד ער אחד באולם, וסערת הנחירות הריעה לאבבטן בקצב, עד שהגג המתרומם-ויורד כמעט נשבר מעוצמת ההתלהבות.

וכאשר עלו על הבמה פסנתרנית-הצמרת קארין תוחעסצוצקי, על גבה החשוף מודבקת תווית [סטיקר] מחאה:

יתוקן המצב של יותר כישרונות מקהל!

וזמרת-הצמרת ניבה צביתותצקי, על גבה החשוף:

לא בצימצום הכישרונות אלא בהגדלת הקהל!

 – נחר כבר אפילו אבבטן, והשתיים, שהגישו צרור שירי-ערש במיקצב נחירותיים, נירדמו אף הן אט-אט עם כלבלביהן, כמו בסימפונית הפרידה של הקומפוזיטור יוזף היידן, ששם מסתלקים הנגנים אחד-אחד מהבמה ובסוף לא נותר איש מן התזמורת.

ומי היחיד שנותר ער בנחיריאדה הזו? – בישנוניה? – בנירדמיאת השמיטה הראשונה והאחרונה, סכנות וסיכויים?

רני, כמובן.

ואז –

ואז –

ואז –

קר לי ואני הולך למיטבח לשתות כוס תה ולהתחמם. אוה, הנה הופיעה דינה קורדובה. מה, בחיי, אני ממש לא יודע מה לעשות איתה בפרק הבא.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד, נעמי שמר המציאה לעצמה כותרת, שלדעתי היא הטובה מכולן. היא קראה לעצמה "מזמוראית". איזו מילה יפה וקולעת!

טלי בצלאל-שושני

שרה ומשחקת בדרך

(מורת דרך, זמרת ושחקנית)

052-8807966

* יש לנו חבר רווק, גבר נאה, מבוגר. "חיפשתי כל השנים אישה שאינה מפליצה להתאהב בה," הוא אומר, "ולא מצאתי. אפילו בר רפאלי נופחת לפעמים."

* לנכבדיי שלומות, בסך הכול אינני מצליח להבין מדוע לא יצטרף המפכ"ל דנינו לניצבים (הלא כל כך "יציבים") ויתפטר. הרי אין כל ספק בכך שהוא ראה, שמע, והיה מודע לכך שקציניו הבכירים מנשקים בין השאר גם ידי רבנים – ולא חקר, בדק והפסיק את הקשרים הנלוזים ביניהם באופן מיידי! הרי כל האירועים המדוברים והנמשכים עד היום אירעו במשך שנים תחת כבוד מפכ"לותו.

ראובן שיפריס

פתח תקווה

* אהוד יקר שלום וברכה, אני נהנית בלי הרף מהמכתב הלילי העיתי ומוצאת בו חומרים מרתקים של כותבים חכמים ותודה לך על כך.

אירית שושני

* 1. חברים, אני בטוח שלאחר ביבי, החיים, בראשות בוז'י, יהיו נפלאים מכל בחינה שהיא, אך בתנאי שיצחק הרצוג יזדרז ויממש את כל התוכניות וההבטחות שלו כבר בשנתיים הראשונות לשלטונו ולפני שציפי תביא, חו"ח, לקטסטרופה עם הפלסטינים או תבגוד בו, כהרגלה, תוך ניבולי פה של ביבים והפעם על בוז'י.

נזכור שבשנתיים הראשונות עוד יהיה אובמה בבית הלבן וישרור שקט לנוכח ההסכם עם איראן וההבטחות שלה להפסיק את פעולות החמאס והחיזבאללה.

2. מימשל מול קונגרס. האינטרסים הפוליטיים של הממשל האמריקאי בבית הלבן ובמזכירות המדינה היו, מאז 1940, אנטישמיים ואויבי ישראל. וברמז מקוצר ומתומצת: פגישת רוזוולט-מלך סעודיה ב-1940, מימשל ארה"ב לא פעל דבר לעצירת שואת העם היהודי, איומי מזכיר המדינה, ג'ורג' מרשל, שלא להכריז על הקמת מדינת ישראל, אפס בהתנגדות לדיכוי היהודים בברית המועצות, איומים לפינוי סיני ב-1956, אמברגו כשהותקפנו, [להזכיר את תמיכת המימשל במשטרים החשוכים מאמריקה הלטינית ועד לסעודיה], "תתנצל בפני ארדואן" ועד להתרפסות ולכניעה לאיראן – למרות איומיה בהחרבת ישראל!

ולעומת המימשל, העם האמריקאי, הקונגרס: מאז 1776 הינו ליברלי, חופשי הומאני ומייסדיו מעריצי התנ"ך, ששימש כבסיס להכרזת עצמאותם, ומאוחד בתמיכתו בישראל עד היום בו: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו."

מוטי בן חורין

* לאהוד היקר שלומות, לית מאן דפליג שמכל ההצעות והאמצאות שלך, החל מן המרשמים לתבשילים שונים ועד לכבישת זיתים ועוד, המוצלח והמועיל והנחוץ ביותר מכולם היא הצעתך האחרונה בעניין הפונפון (או פסלון קטן או מחזיק מפתחות...) שיוצמד לצ'ופצ'יק של הריצראצ' של ה"חנות" שלנו...

אני מציע שתזדרז לרשום על זה פטנט וכבר לעניין בזה תעשיין מבין, שירתום את עצמו למשימה המבורכת... והלא מן העיתון הלילי שלך אין לך הכנסות פיננסיות חוץ מקללות של יפות נפש שמפריעה להן הזכרת שמותיהם המפורשים של איבריך שיחיו.

בברכה,

 י"ז

אהוד: אני, יש לי אמצאה גם בנוגע ליישור הסדק מאחור בתחת של נשים שלובשות מכנסיים, אבל לא נעים לי להמציע אותה – אף כי נקל לכל גבר מגיל תשע עד תשעים לשער בדימיונו במה דברים אמורים. ורק שלא לתקוע את האצבע עמוק מדי, כמו המורה לשחייה מבגדד. ראה בגיליון הבא).

* זה ברור שכל ההשמצות על שרה נתניהו הן מזימה של הליכוד – כי ככל שמלכלכים אותה יותר, זה מרגיז יותר את הציבור – ויותר בוחרים מחליטים להצביע דווקא עבור נתניהו, כך גם עולה מן הסקרים. שהרי לא ייתכן שצמד צח נקי וחכם כבוז'י וציפי ייזום מערכת השמצות כה שפלה נגד אשת ראש הממשלה.

* אהוד היקר, חליפת המכתבים בין נעמן כהן ובין אהוד עין-גיל מ"הארץ" על חד"ש ועל האיסלאם ממש מרתקת. אנא, מסור לנעמן כהן את רחשי הערכתי העמוקה.

שלך,

משה גרנות

אהוד: אפשר לומר שנעמן, האיש העקשן הידען, חשף את ערוות "הארץ" במיטבה. זו בושה וחרפה שבמערכת העיתון יושבים וקובעים אנשים כאהוד עין-גיל – המזכירים בהתנהגותם צנזורים רוסיים בתקופת סטאלין, ואשר לפי מכתביו הוא גם אינו חכם גדול.

* ישבתי בחברת ידידים וכמעט גרמתי לאחדים מהם התקף-לב וכמובן פרץ נורא של צעקות כאשר אמרתי שאני מתכוון להצביע עבור ביבי כדי שלא יהיה תלוי במפלגות קטנות – הגם שבעבר לא הייתי חסיד שלו – וגם שאני תומך במאה אחוז במסעו לארה"ב.

אין שיעור לקינה שנשאו הידידים הקולניים, על בטן מלאה, אחרי הטשולנט המצויין בשבת בצהריים, בשמש הנעימה על המרפסת – על מצבה הנורא של ישראל וכיצד ביבי מעז להעליב את אובמה, שזה כמובן מסוכן יותר מהגרעין האיראני.

ואני סברתי לתומי כי כל האשמה במצבנו הנורא, וגם בתהפוכות המזרח התיכון, כולל רצחנות דאע"ש – נעוצה בשרה נתניהו. זה הגיוני, לא? ממש כמו בקבוקיהָ. וגם הצעתי זאת לחבורה.

אך הידידים לא הבינו את ההומור הצולע שלי וקבעו בתוקף כי רק הפסקת ההתנחלויות והוצאתן מיו"ש תביא את השלום למזרח התיכון ואת התקציבים לבתי החולים הכורעים תחת עומס ולגני הילדים מגיל שלוש שאין בהם מספיק סייעות כדי לנקות את הקקה והפיפי של הפעוטות.

אני הסכמתי ללכת לגן לאה בכר בפתח תקווה רק בגיל חמש. וזה היה נוח גם להוריי כי התשלומים לגנים העירוניים היו אז גבוהים ולא פעם שלחו באמצע היום ילד הביתה כי הוריו לא שילמו. וזו אולי הסיבה שהיתה לי ילדות מאושרת בחצר ומעולם לא ניגבה סייעת את התחת שלי.   

אהוד: לידיעת צאצאי משפחת חנוך-יששכר ושרה-גאולה ליפסקי, שהם סבנו וסבתנו – ביקרתי לאחרונה פעמיים בבית הקברות נחלת יצחק בתל-אביב וראיתי את מצבותיהם. איך? עולים בשדרה הראשית הראשונה של בית הקברות, ובשורה רביעית-לערך מצד ימין, דרום, מסתתרות מצבותיהם. קשה לגלותן בראייה ראשונה.

סבא חנוך, ציוני משכיל מלודז', עלה עם משפחתו לפתח תקווה בשנת 1921 יחד עם ספרייתו הגדולה, אבל הוא כעס על איכרי פתח-תקווה וציווה כי יקברו אותו ואת אשתו מחוצה לה. והסיבה: בתור מנהל חשבונות [מקצוע שבו עבד אצל חותנו מאיר ליכטנשטיין בלודז'] הוא גילה מעילות במועצה המקומית, או הכפרית – ועל כך לא סלחו ופיטרו אותו בבושת-פנים.

אפשר לומר שחלק מתכונותיי המעצבנות ירשתי מסבי ואולי גם מסבתי השתלטנית, לבית ליכטנשטיין, שאותה לא זכיתי להכיר. סבי רכש פרדס במושבה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ובבואו ארצה הפרדס כמעט לא היה.

* מתוך היומן, 21.2.05. יום שני. דיברתי הערב עם בת-שבע אריאלי בת ה-94, שכותבת ספר סיפורים נוסף, והיא סיפרה לי קצת על לודז', שם היתה לאביה מאיר [אביה היה דניאל, "אבו סמנטה" הידוע, ומדובר כנראה בסבהּ] – ליכטנשטיין מינסרה גדולה שאליה היתה באה רכבת מיוחדת ממקום בשם בַּאיֵיז'ניק, מרוחק מלודז'. היה לו מגרש עצום בלב לודז', שחנו בו עשרים עגלות סוסים בבת-אחת, עמוסות עצים. הוא היה מספק עצים מנוסרים, פורניר, לכל הנגריות ובתי-החרושת לרהיטים. שם הפירמה היה דְרַאצָ'ה ליכטנשטיין, האחים ליכטנשטיין.

 לקראת הנסיעה לפולין, יש לי גם הכתובת של בית משפחת ליפסקי בלודז'.

* משה כהן: כל המקטרגים על אשת ראש הממשלה נמנעים משום מה מלהזכיר פרט ביוגרפי קטן וחסר ערך: שרה נתניהו היא אישה עובדת, פסיכולוגית מוסמכת המטפלת בילדים במצוקה. מישהו שמע על זה? אבל את מי זה מעניין, העיקר איפה הבקבוקים הריקים!

* האם היורד סייד קשוע יפסיק לכתוב את הטור השבועי המתבכיין שלו ב"הארץ"? "יש קושי אדיר בכתיבה מרחוק כשאתה ערבי פלסטיני אזרח מדינת ישראל. קושי אדיר כאשר התחושה הקיומית של מיעוט נרדף מתחילה להתפורר. הקושי להרגיש כמעט חופשי בכתיבה, ללא אזיקים שכובלים את ידיו של בן הערובה. לא, אני לא מתכוון שאין לי זכות לכתוב על המדינה, על ישראלים ועל ערבים – בכל זאת אני עדיין קורא את חדשות הארץ לפני שאני מתעניין במה שקורה כאן, ובכל זאת נכון לרגע זה אני עדיין תושב זמני שהחליט להישאר לעוד כמה שנים. זה פשוט אחרת, זה מפספס את המטרה בכתיבת הטור הזה באופן שבו אני הבנתי אותה. הסכנה אינה מיידית, הצורך בכתיבה ככלי הגנה הולך ומתקהה. כל הלילה חשבתי על מכתב פרידה ולא מצאתי דרך ראויה." ["הארץ", המוסף שבועי, 6.2.15].

חבל. האיש נמצא סוף-סוף בחופש, כלומר בוואקום. אין לו את מי להאשים – לכן אין לו על מה לכתוב; ובנוסף לכך עליו לפנות הרבה שלג מדי בוקר, ולא בגלל היהודים – אלא ככה זה כשאתה חי בגולת ארה"ב לאחר שהתפרנסת בכבוד כל השנים מהנגינה על המיתר האחד של הראבּבּה של הקיפוח, בממלכה ההזוייה של עיתון "הארץ".

* שלום אהוד, הטוב בישראל עולה על הרע אלפי מונים, אבל את כל הרע שיש הצליח יורם סלע, שאין לי מושג מי הוא, לתמצת במשפט אחד קצר.

אז מה יש ביצירה לקונית זו? נתחיל מהשתלחות פרועה בבן אדם שאינו מכיר כלל ועיקר [אלי מייזליש], בגלל דעותיו הפוליטיות שאינן קיצוניות ואף מייצגות הסכמה לאומית רחבה. ונמשיך במשהו הרבה יותר חמור: הבעת שמחה שאין מר מייזליש משתייך ל"מחנה הנאור".

יש כאן שני דברים, אל"ף התייחסות לקיומו של מחנה נאור כעובדה מוגמרת ובי"ת, רמיזה שאף אתה (וכמובן מר סלע) שייכים אליו.

אז ובכן מה עשו בני האור? הביאו את האוייב אל גבולותינו, גרמו לכך שכל תושבי ישראל נתונים לאיום יומיומי וממשי בנשק להשמדה המונית, הפכו איזורים שלמים בגבולות מדינת ישראל הריבונית לבלתי ניתנים למעשה לשימוש אזרחי, ועוד כדומה. כפי שכבר כתבתי לך ואף זכיתי שתפרסם את דבריי, יש סיכוי שחס ושלום המעשים הללו של המחנה שאליו השתייכת בעבר וככל הנראה לדעתו של מר סלע הינך משתייך עדיין – כבר גרמו לקריסתה המוחלטת של מדינת ישראל, ורק שהמהלכים הסופיים הנגזרים מהם עוד לא הבשילו.

הלוואי שאתבדה ונצליח לשרוד את המחנה הנאור ונזכה לראות אותו חולף מהעולם.

שבת שלום,

ברוך פלטנר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

                            ©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,651 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל