גיליון מס' 1019

במלאת 10 שנים להופעת הגיליון הראשון

בתאריך 12 בפברואר 2005

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג בשבט תשע"ה, 12 בפברואר 2015

עם צרופת תמונתו של אהוד בן עזר, 1991, בחוברת "מאזניים" פברואר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אַרְבָּעִים  וַחֲמֵש שָנִים לִפְטִירַת לֵאָה גוֹלְדְבֶּרְג ז"ל. // מריאן בֶּלֶנְקִי: איך לנפוש בִּקְרים חינם-אין-כסף. תרגום מרוסית: י.נ. // אהוד בן עזר: הסנאית בְּגָנִי עם מפת החורים, סיפור לילדים, עם המקור שנכתב באנגלית. // עמוס גלבוע מגיב על סיכול ממוקד לאורי הייטנר. // אורי הייטנר: 1. קורבנות השלום של רביב דרוקר. 2. צרור הערות 11.2.15. // עדינה אשל: נגד אובמה. // משה כהן: 1. מי רוצה משטרה? 2. רוב מהומה על לא מאומה. // אהוד בן עזר: אצל סמי ורחל בחיפה, ב-2004. // יעקב זמיר: מִיטְ-אָ-פִינְגָּער. נוסח ראשון פורסם בגיליון מס' 2 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר", 19 בפברואר 2005. // אהוד בן עזר: מעוללות י"א באדר בסיור בנווה-צדק, 1971. // אליהו הכהן על "ירושלים של זהב", 9 במאי 2005. // חליפת מכתבים עם בת-דודתי צִלה, אפריל 2005. // 1000 גיליונות ו-10 שנים למכתב העיתי. ציטוט מלא מחוברת "מאזניים" פברואר 2015 בעריכת משה גרנות. // ד"ר ארנה גולן: חג האלף ל"חדשות בן עזר". // אהוד בן עזר: בעתיד הניראה לעין, מתוך היומן, 2003. // דוד מלמד: כשאנטישמים תלו יהודי בארה"ב. [ציטוט]. // אלי מייזליש: האם אובמה פוחד מנתניהו? // אוריה באר: הטרדה מינית חמורה. // אהוד בן עזר: בארץ עצלתיים או ספר האופטימיות. פרק שלושה-עשר: שלושה-עשר הוא לא מיספר מזל, ולכן תבוא בו התפוצצות. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אַרְבָּעִים  וַחֲמֵש שָנִים לִפְטִירַת לֵאָה גוֹלְדְבֶּרְג ז"ל

"וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת..." (בּראשית כ"ט, י"ז)

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת

אַךְ עִם כָּל רַכּוּתָן תִּקֹּבְנָה

כְּמוֹ הַדִּין אֶת הָהָר, עֲמֻקּוֹת וּבוֹרְקוֹת

אֶת תּוּגַת הַיַּלְדָּה מִקּוֹבְנָה.

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת

מִצִּמְאוֹן אַהֲבָה וְעֶלְבּוֹן

הָעֶרְגָּה שֶנִּדּוֹנָה עַד בּוֹש לְחַכּוֹת

בִּבְדִידוּת הַסְּטוּדֶנְטִית מִבּוֹן.

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת

אַךְ לוֹטְפוֹת אֶת יַלְדֵּי הַגַּנּוֹן

עִם הַ"דּוֹדָה שֶל שוּםאִיש" פְּצוּעַת הַשְּתִיקוֹת

מִן הַבַּיִת בִּרְחוֹב אַרְנוֹן.

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת

כְּדִמְעוֹת בַּעֲלַת הָאַרְמוֹן

אַךְ יָפְיָן מְסֻתָּר בַּהֲמוֹן צַלָּקוֹת

שֶהֶחְבִּיאָה תֶּרֶזָה דִי-מוֹן.

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת

אַךְ הָרֹךְ הַזֶּה יֵש בּוֹ מִין כּוֹחַ

הַכּוֹפֶה עַל הַשִּיר, כְּבָר שָנִים אֲרֻכּוֹת,

אֶת עֵינֵינוּ אֵלֶיהָ לִפְקֹחַ.

וְהַכּוֹחַ הַזֶּה, שֶלָּאַט

בִּלְחִישָה אֶת  עָצְבָּהּ וּנְכָאֶיהָ

עוֹד שוֹבֵר אֶת לִבְּךָ הַזּוֹכֵר מַה מְּעַט

אַהֲבָה הִיא יָדְעָה בְּחַיֶּיהָ.

וְעַד מַה כְּפוּי-טוֹבָה הוּא הַזְּמַן שֶחָטָא 

בְּאוֹתָהּ הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת

בְּחַלְּקוֹ אַהֲבָה רַק אַחַר שֶכָּבְתָה                  

הָאַחַת שֶצָּמְאָה לָהּ, נִחֶרֶת.

רַק שָעָה שֶכְּבָר כּוֹס הָאִירוֹנְיָה מְלֵאָה

וּפְגוּעֶיהָ מִזְּמַן לֹא חַיִּים הֵם.

כֵּן, כַּיּוֹם עֲצוּמוֹת הֵן עֵינַיִךְ, לֵאָה,

אַךְ שִירַיִךְ

תָּמִיד

דּוּדָאִים הֵם...

* * *

מריאן בֶּלֶנְקִי

איך לנפוש בִּקְרים חינם-אין-כסף

שמותיהם של גיבורי הסיפור הזה שונו

תרגום מרוסית: י.נ.

"אני מבקרת רבות במרכז התרבות שליד השגרירות הרוסית בתל-אביב," מספרת לי מכרה ותיקה שלי, יבגניה מרקובנה, אשר מגיעה לעיתים קרובות להופעות שלי – "נחמד שם. אנשים סימפטיים, סביבה נאה, פעולות מעניינות. הרבה אנשים מעניינים מגיעים לשם. יום אחד התקרבה אליי נערה, מפעילות המרכז, ואמרה לי:

"'יבגניה מרקובנה, את רוצה לנסוע בחינם לקרים? לפוש קצת, לחזק קצת את הבריאות.'

"מיד נזכרתי באמרה הידועה על הגבינה שנותנים בחינם: 'ומה יידרש ממני בתמורה?'

"'שום דבר. את מבינה, עכשיו לא עונה, צריך למלא איכשהו את בתי ההבראה. ובואם של הישראלים יגביר את הלגיטימציה להעברתו של קרים לרוסיה, את מבינה? בנסיבות הקיימות של החרם המוחלט על קרים תהיה לזה חשיבות פוליטית.'

"אז טוב, הסכמתי. אתה לא תאמין, האוכל מצוין, המון פעילות, הכול בחינם. רק על הנסיעה שילמנו. וכעבור כמה חודשים אחרי שחזרנו באה אליי אותה הנערה, ליוּדה:

"'יבגניה מרקובנה, מתקיים שיט בים התיכון. מחיר הכרטיס 5 אלף דולר.'

"'לא', אני אומרת, 'עם הקצבה שלי...'

"'לא הבנת אותי. עבור הפעילים שלנו – ניתנת הנחה של 80%'.

"נו, אלף דולר אני עוד יכולה לגרד איכשהו. הסכמתי. ואז אומרת לי ליודה:

"'סיפרת לי, שהנכדה שלך, מאשה, משרתת בצבא?'

"'אכן, כן.'

"'באיזה חיל?'

"ובכן, אני מספרת לה הכול. ליודה מקשיבה בקשב רב. נערה נחמדה, אינטליגנטית. שהרי כאן בתל-אביב שלכם אין בכלל עם מי לדבר. אף אחד לא מקשיב. ואז ליודה אומרת:

"'את יודעת, יבגניה מרקובנה, מעניין מאוד לנהל איתך שיחה. לא תתנגדי, שנלך ביחד לאיזה בית קפה, נשוחח על החיים. את מזכירה לי מאוד את סבתי סוניה המנוחה.'

"אני, כמובן, הסכמתי.

"'יש לך קשר עם הנכדה שלך?'

"'כמובן, כמעט כל שבת היא בבית.'"

"'את יודעת, אצלנו ברוסיה הנערות לא משרתות בצבא. מעניין אותי, איך זה אצלן [כאן] – מה הן אוכלות, היכן הן מתגוררות, וכדומה. אני עיתונאית, ושולחת כתבות לעיתונים רוסיים.'"

"למה לא? ליודה זאת עוררה בי תיכף ומיד סימפטיה. והתחלתי לספר לה, איך מאשה חיה בצבא, מה המקצוע שלה, במה היא עוסקת. איך נסענו לצבא ביום ההורים. כל-כך הצטערתי כשליודה חזרה הביתה, לרוסיה. כבר התרגלתי לפגישות האלה אתה. שהרי בבית כולם עסוקים, מגיעים סחוטים מן העבודה, אין עם מי להחליף מילה.

"ולא מזמן כשבאתי אל מרכז התרבות, מתקרבת אליי נערה חדשה, לא ראיתי אותה קודם לכן, ואומרת:

"'שלום לך, יבגניה מרקובנה! שמי דאשה, ליודה סיפרה לי עלייך רבות. את יודעת, רוצה הייתי להמשיך איתך את הקשר. ליודה סיפרה, שאת חכמה מאוד, אישה אינטליגנטית מאוד.'"

כאן לא התאפקתי עוד:

"יבגניה מרקובנה, הם גייסו אותך."

"אוי, איזה שטויות אתה מדבר?"

"הנערות הסימפטיות הללו – שייכות לאנשי הסגל של הריגול הרוסי. הן שואבות ממך מידע על השירות בצה"ל."

"מריאן, אתה אידיוט. איזה מין מרגלת אני? אני בת 72. עזוב אותך מן השטויות, כמו שאומרים באודסה."

"טוב, בסדר. האם סיפרת להן על מיקומה של היחידה בה משרתת מאשה?"

"אכן, כן, הביאו אותנו לשם ברכב צבאי."

"האם ידוע לך, שמיקומן של יחידות הצבא הוא סוד צבאי? וכך גם כל היתר, שעליו שוחחת עם הנערות הסימפטיות האלה – במה עוסקים אנשי הצבא, באיזה חילות הם משרתים, מהם תנאי השירות, שמות המפקדים, וכדומה."

"אל תבלבל לי את המוח. ידעתי שאתה הומוריסט, אבל לא עד כדי כך. למה אתה מפחיד אותי?"

"האם סיפרת לנכדה שלך, שאת מפרסמת את תוכנן של השיחות איתה בנציגות הרוסית?"

"לשם מה?"

"ובין אלה שנסעו איתך לקרים, היו עוד מי שילדיהם או נכדיהם משרתים בצה"ל?"

"כן. למה זה חשוב?"

"יבגניה מרקובנה! אני מכבד אותך מאוד, אבל הייתי מייעץ לך לחדול תכף ומיד מן הקשר שלך עם אנשי סגל הריגול הרוסי."

"אילו רק ראית את הנערות האלה! חכמות, אינטליגנטיות, איזה מין מרגלות הן?"

"ואיך, לדעתך, אמורות להיראות מרגלות? במשקפיים כהים, שפוזלות בלא הרף לצדדים? לריגול מגייסים דווקא את הסימפטיות והמקסימות. מי היה משלם על הביקורים שלכן בבתי הקפה?"

"ליודה, כמובן. ואחר כך – דאשה."

"וסיפרת לה גם, שמאשה שלך יצאה לקורס קצינות?"

"לו רק ראית את הנערות האלה! כל-כולן אינטליגנציה וקסם! בשום אופן לא אאמין שהן מרגלות! אתה רוצה שאכיר לך את דאשה? היא תערוך אתך ראיון עבור עיתון רוסי."

"האם הנערות הסימפטיות האלה לא ביקשו ממך שתצלמי באייפון רישומים מקורס הקצינות של הנכדה שלך?"

"מה עוד?"

"את משוכנעת, שהנערות הסימפטיות האלה משוחחות איתך סתם מתוך סקרנות? שהן לא משגרות דין וחשבון אחרי כל פגישה? אני חושב, שהן נפגשות כך לא רק איתך. הן מקבלות עבור זה משכורת הגונה. ואת חשבונות בתי הקפה מחזירים להן. את לא עולה להן ביוקר רב."

"מריאן, אתה אידיוט, או מעמיד פנים? אתה מפחיד אותי? לשם מה? מה, יושיבו אותי בבית סוהר על ריגול בגיל 72?"

"אף אחד, כמובן, לא יושיב אותך בבית הסוהר. אבל, מאחר שמדובר בביטחון ארצנו, אני חייב להודיע על מה שסיפרת לי למוסדות המתאימים. רוסיה היא רחוקה מלהיות לנו ארץ ידידותית. החיילים שלנו נהרגים מן הטילים הרוסיים. רוסיה מספקת לאיראן נשק ורכיבים עבור תחנות האטום. מה עוד, שאני כקיצוני ימני, מי שמחבר פרסומים מסיתי איבה בין העמים, נקרא תדיר לשיחות במוסדות האלה. העמותה להגנה על זכויות האדם (הערבי, כמובן) ניסתה אפילו לתבוע אותי לדין. אלא שבית המשפט דחה את העתירה, משום שאין בה עניין לציבור. את רוצה לבוא איתי? תספרי את כל מה שהיה."

"מה עוד? מלשין! פבליק מורוזוב*! אני לא רוצה עוד שום עניינים אתך."

ככה נגמר הקשר בינינו.

ואילו הנערה הסימפטית דאשה ממשיכה לגלות עניין רב כבעבר במבקרי מרכז התרבות שליד השגרירות הרוסית בתל-אביב. בייחוד באלה, שיש להם בנים או נכדים המשרתים בצה"ל.

* פבליק מורוזוב – הילד המפורסם שבשנות ה-20 הלשין לשלטונות הסובייטים על אביו ועל סבו.

מכתב ממריאן בלינקי

י. [המתרגם] הנכבד מאוד!

העיתונים הישראליים הרוסיים סירבו לפרסם את החומר הזה. אפשר להבין אותם. יש להם הסכמים עם הוצאות לאור רוסיות. גם ברוסיה לא יפרסמו את זה. אבל אני הייתי רוצה שזה יישמע.

בכבוד רב,

מריאן

מערכת המכתב העיתי: אנחנו מביאים את הסיפור כסיפור דימיוני אשר כל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט.

* * *

27.9.04. יום שני. מתוך היומן: אתמול והיום תירגמתי והרחבתי ושיניתי קצת את הסיפור האנגלי על הסנאי עם המפה של גני, שכתבתי בירנטון ביולי 1998. בעברית הסנאי הפך לסנאית.

אהוד בן עזר

הסנאית בְּגָנִי

עם מפת החורים

סיפור מצוייר לילדים

בבוקר באה סנאית אל עץ התפוחים הירוק

ליד החלון

בגני

והיא טיפסה

טיפסה

טיפסה

עד שהגיעה לתפוח קטן

שעוד לא היה בשל, היה חמוץ

והתחילה לכרסם אותו

כירסמה אותו

וכירסמה אותו –

ואז, כאשר לא נותר ממנו דבר –

הגיעה לתפוח אחר

וכירסמה גם אותו –

פתיתים ירוקים קטנים

של קליפת תפוח

מהתפוחים הלא-בשלים

של עץ התפוח שלי

נפלו ארצה –

זה אחר זה

אחר זה –

ועוד אחד

ועוד אחד

כמו טיפות גשם רבות

על הדשא שלי –

"את לא מתביישת

לאכול את התפוחים בגני?"

שאלתי אותה.

"לי יש שתי תשובות לשאלתך, אדוני!"

ענתה לי הסנאית בנימוס רב,

וניפנפה בזנב,

"איזו מהן אתה מעדיף?"

"את שתיהן!" אמרתי, נרגז למדי.

"בסדר. התשובה הראשונה היא –

מדוע אתה חושב

שהתפוחים שייכים לך?

האם אתה האדמה,

השמש, הגשם –

שהם מגדלים את התפוחים שלך!

וגם למיטב ידיעתי

אין להם התנגדות

שאני אוכל תפוחים אצלך! –

מדוע אתה חושב שאנחנו

עַם הסנאים,

צריכים לטפס רעבים על העצים בגנך,

אדוני?"

וגם כאשר דיברה איתי

לעסה תפוחון "שלי",

והפילה הרבה פתיתי שלג ירוק

על הדשא.

חייכתי חיוך מריר ושאלתי:

"בסדר. עכשיו מה התשובה השנייה?"

"אני לא סנאית רגילה!"

היתה ממש גאה בעצמה,

ופעמיים בזנבה נפנפה,

"אני סנאית חכמה.

יש לי מפה."

ומתוך הכיס שלה

(היה לה כיס!)

בקלות היא הוציאה מפה!

"מפה!" חייכתי בכל פה,

"לשם מה נחוצות לסנאים מפות?"

"אל תצחק עלינו, אדוני," ביקשה,

בהבעה מאוד רצינית.

"במשך העונה אנחנו לא שוכחים

לאגור אגוזים ותפוחים לימים שיבואו –

כי ידוע לכל שאחרי סוף העונה

כבר לא מוצאים פירות שאפשר לאכול."

וכאשר דיברה איתי

היא שמה בפיה עוד תפוחון!

התפוחון מיד נעלם

והפך לתפיחה קטנה בלחייהָ.

ומהעץ היא ניתרה בקלות למטה

והתחילה לחפור חור באדמה החומה, הרטובה.

ולפתע התפוחון מפיה, שלם –

החליק עמוק אל החור הטרי.

הסנאית כיסתה אותו ברגבים קטנים,

כשהיא משתמשת ביעילות בכפות-ידיה הקטנות.

"אבל בשביל מה את צריכה מפה?"

שאלתי אותה.

"האם את מתכננת טיול של סופשבוע?

או ביקור אצל אהובך המטייל בעולם

ברחובות תָפוחי-העץ, בשדרות האגוזים?"

"שמע אדוני," ענתה ברצינות,

"זאת לא בדיחה, זה מאוד עצוב.

בבקשה לא ללעוג לי ולא להגזים!

לנו הסנאים אין מספיק זיכרון

לדעת בחורף איפה החורים שהחבאנו!

ואחרי שמסתיימת עונת הפרי

אנחנו חופרים לילות וימים

ולא מוצאים את המזון שנעלם ואיננו!"

"הו, עכשיו אני יודע מי חפר את תילי העפר

שהרסו לי את הדשא והגן מסביב!"

"לא אני, כמובן, אנא זכור, לא אני,"

נפנפה בזנב לי שלוש פעמים,

"אני סנאית חכמה," היא אמרה, "ובינינו –.

לי יש מפה של גנך, אדוני,

ובה כל החורים הטובים רשומים!"

* * *

Ehud Ben-Ezer

The Squirrel with the Map

of my Garden

Morning, a squirrel came to the green apple-tree

near my window

in my garden

and he climbed

climbed

climbed

till he reached a small apple

which was still unripe and sour

and begun to gnaw it

gnaw it

and gnaw it –

Then, when nothing was left –

He reached another apple

and gnawed it too –

Small green flakes

of apple-skin

from the unripe apples

of my apple-tree,

were falling down –

One by one

by one –

And then more

and more

and more –

Like many green drops of rain

on my grass –

"Aren't you ashamed

to eat my apples?"

I asked him.

"I have two answers to your question, Sir!"

He answered me very politely.

"Which of them you prefer?"

"Both!" I said, quite angry.

"O.K. the first one is –

Why do you think

you own the apples?

Are you the earth,

the sun or the rain?

They are growing 'your' apples!

And to my best knowledge

they have no objection

to me eating them-apples!

So why you think that we,

the squirrels' folk,

should starve in your garden, Sir?"

And even while he talk to me,

he was chewing one of 'my' apples,

dropping a snow of many green flakes

on my grass.

So I smiled a bitter smile and ask:

"O.K. now what is your second answer?"

"I am not a simple squirrel!"

He seems to be quite proud of himself.

"I am an educated one.

I have a map!"

And from his pocket

(he has a pocket!)

off he spread a map!

"A map!" I loudly laughed,

"Why you squirrels need maps?"

"Don't laugh at us, Sir," he asked,

in a very serious mood.

"During the season we are not forgetting

to store nuts and small apples for time to come.

Probably you know that the off-season is lacking

of any good fruits!"

And while he talk to me

he put an apple in his mouth,

the apple disappeared at once,

became a mini-bulge aside his cheek,

off the tree he came slightly down,

digging a hole in the brown wet soil.

Suddenly, the apple, from his mouth,

jumped strictly to the fresh deep hole,

and the Squirrel covered it with little clods,

using his small, efficient hands.

"But why you need the map?"

I looked at him and asked.

"Are you planning a weekend drive?

or visiting your sweetheart abroad?"

"Listen Sir," he said,

"it's not a joke, it's very sad.

We squirrels remember to store the fruits

but haven't enough memory

to remember where our hidden holes were!

So every off-season we dig and dig

to find the food that disappeared!"

"Now I know who digs those hills of soil

and ruin the grass and paths around!"

"Not me, of course, not me! Remember,

I'm an educated squirrel," he said.

"I have the map of your garden, Sir,

with all the real holes ahead!"

[where all the real holes inscribed!"]

Yarnton, Oxford, July 1998

* * *

עמוס גלבוע מגיב על סיכול ממוקד לאורי הייטנר

ברצוני להעיר על קטע מכתבה של אורי הייטנר בעניין הסיכול הממוקד (ב) בגיליון 1018 מ-8 פברואר 2015. במסגרת  הדוגמאות שמביא אורי לסיכולים ממוקדים הוא מביא גם את הדוגמה (השלילית) של חיסול עבאס מוסאווי בפברואר 1992. חלק  מהפרטים המובאים בכתבה אינו נכון, וחלקו אינו משקף נכונה את קבלת ההחלטות במקרה הזה. מדובר לכאורה בזוטות, אך  הבעיה היא שכאשר נתקלים במקרה בו הפרטים אינם נכונים, ואתה בקיא  בנושא, עולה מיד הספק לגבי מקרים שבהם אין  לך בקיאות. 

במה דברים אמורים:

"ב-16 פברואר יצאה סיירת מטכ"ל למבצע "שעת לילה" לחטיפה של מזכ"ל חיזבאללה..." – כותב אורי. האמת: סיירת מטכ"ל לא יצאה לשום מבצע חטיפה (היה ראיון מרכזי לחטוף אותו, אך הוא נשאר בוסר).

"כיוון שמוסאווי היה מוקף באזרחים רבים אי אפשר היה להוציא את הפעולה לפועל," כותב אורי. האמת: מכיוון שבכלל לא היתה פעולה של סיירת מטכ"ל, אז כל הסיפור על האזרחים שהקיפו את מוסאווי  ומנעו פעולה, לא היה ולא נברא.

כיוון שהאזרחים הפריעו, מציין אורי, ברק ואורי שגיא (ראש אמ"ן) החליטו על חלופה שהיא סיכול ממוקד מהליקופטרים. האמת: מה שלמעשה תוכנן היה לבצע "מודל מודיעיני" (הפעלת כל אמצעי האיסוף על ביקור של מוסאווי בכפר בדרום לבנון בטקס אזכרה) על מנת  לאסוף מידע לעתיד לצורך חטיפה. תוך כדי התגלגלות "המודל",  ברק  ושגיא הגו את רעיון הסיכול הממוקד.

כל הנוהל מרגע זה של קבלת ההחלטות היה מזעזע ומביש (ולא כאן המקום להיכנס לנושא), כאשר, בין השאר, לא נערך שום דיון הערכתי על ההשלכות! שום כלום!

דרך אגב, הגמול על הפעולה היה גם  מטח רצוף של ירי מטל"רים על ישראל (היתה הרוגה אחת ). עד אז חיזבאללה לא ירה מטל"רים על ישראל! זאת לכן פרשת מים במדיניות האש של חיזבאללה כלפי ישראל.

ושתי הערות: בזמנו הוטל עלי לחקור את האירוע מטעם  אמ"ן. וכן, כל דבריי אינם באים לפגום ברשימה המקיפה והמצוינת (לטעמי) של אורי בנושא הסיכול הממוקד.

בברכה

עמוס גלבוע

* * *

אורי הייטנר

1. קורבנות השלום של רביב דרוקר

ציפי לבני הכחישה בתוקף את טענתו של נפתלי בנט שבעבר היא תמכה בנסיגה מהגולן. ניתן לערער על אמינות ההכחשה, כיוון שלבני היתה שרת החוץ בממשלת אולמרט שנשאה ונתנה עם סוריה על נסיגה מהגולן, בתיווכו של המתווך ההוגן ארדואן, בשיחות קירבה באנקרה (2008). הסורים פוצצו את השיחות כתגובה על מבצע "עופרת יצוקה", אך אולמרט עצמו הגדיר את המו"מ כזה שבו הצדדים היו קרובים להסכם יותר מכל מו"מ בעבר. האם שרת החוץ התנגדה למהלך הזה?

אך די בעובדה שהיום לבני מתנגדת לנסיגה ומתכחשת לנכונותה בעבר, כדי להזעיק את רביב דרוקר, שפרסם בתגובה מאמר ב"הארץ", בו הביע צער על כך שישראל לא נסוגה מהגולן. המאמר רצוף סילופים היסטוריים, ומסקנתו היא, שאילו ישראל נסוגה מהגולן, סוריה הייתה הופכת למדינה פרו-מערבית יציבה.

הוא כותב במאמר, שבמו"מ בשנת 2000 חאפז אסד הרחיק לכת יותר מאי פעם בהליכתו לקראת ישראל, אך נתקל בעקשנותו של אהוד ברק. מהי אותה הליכה של אסד לקראת ישראל? הוא דרש נסיגה ישראלית מוחלטת לקווי 4.6.67. יש לציין, שהוא הקפיד על קווי הארבעה ביוני ולא על הגבול הבינלאומי (להבדיל מהסכם השלום עם מצרים), כיוון שנסיגה זאת כללה ויתור על שטחים שעל פי הגבול הבינלאומי והסכם שביתת הנשק אחרי מלחמת העצמאות היו בריבונות ישראל, ובשנים הראשונות אחרי קום המדינה הסורים השתלטו עליהם, ובהם חמת גדר, רמת בניאס והחוף הצפון מזרחי של הכינרת.

ברק, שהיה נחוש להגיע להסכם, הסכים לנסיגה כזאת, למעט רצועה של כמה עשרות מטרים (!) בחוף הכינרת. רביב דרוקר יודע זאת היטב, כיוון שבספרו על שלטון ברק, "חרקירי", הוא עצמו הגדיר את הצעתו של ברק לאסד כנסיגה מ-110% מהגולן. כאשר קלינטון נפגש עם אסד בז'נבה, ב-26 במרץ 2000, והגיש לו את הצעתו של ברק, דחה אותה אסד מכל וכול. ייתכן שהסיבה לכך היא חוף הכינרת, ויתכן שהסיבה לכך היא אי נכונותו בשום תנאי להסכם שלום, כיוון שמיתוס האוייב הציוני היה אחד הגורמים שבהם החזיק אסד את הלאומיות הסורית המלאכותית ואת שלטון המיעוט שלו, המיעוט העלאווי – משטר ברזל שֶׁרָדה באכזריות ב-90% מהאוכלוסייה.

הטענה שנסיגה מהגולן הייתה מונעת את מלחמת האזרחים בסוריה, שכבר גבתה חיי כמעט רבע מיליון איש, חסרת שחר. האם נסיגה מהגולן היתה מונעת גם את קריסת תימן, לוב, עיראק ואת התפוררות מדינות הלאום הערביות?

אילו ישראל נסוגה מהגולן, השאלה היום היתה האם דאעש או חיזבאללה יישבו על הכינרת.

דרוקר טוען שאילו אכן כך היה, כל העולם היה מקבל את זכותה של ישראל לכבוש מחדש את הגולן. האם העולם מוכן לכיבוש מחדש של עזה, כיוון שאחרי הנסיגה ממנה היא הפכה בסיס לטרור וירי טילים על אזרחי ישראל? הרי גם ללא כיבושה מחדש, העולם מתנגד לעצם מימוש זכות ההגנה של ישראל על אזרחיה.

שיחרורו מחדש של הגולן, אילו חלילה היתה נסיגה, היה עולה לנו במאות הרוגים – הרוגי שווא, שלבטח ניתן היה להגדיר אותם "קורבנות השלום", שלא לדבר על שיגור אלפי טילים לעבר ישראל מסוריה, לבנון, עזה ואיראן. אין לנו ילדים למלחמות מיותרות.

מה גורם לישראלי לטעון היום שצריך היה לסגת מן הגולן? יש לכך גורם אחד בלבד – חוסר היכולת להוציא מן הפה את המילה "טעיתי".

הכותב, חבר קיבוץ אורטל בגולן, היה דובר ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק נגד נסיגה.

2. צרור הערות 11.2.15

* הצהרתו של נתניהו שלא יקים ממשלה עם "המחנה הציוני" היא איוולת פוליטית. אין שום היגיון בכך שראש הממשלה, בקולו, בגלוי, יכבול את ידי עצמו ויגביל את כושר התמרון שלו, בטרם בחירות. אין הוא יודע מה תהיינה תוצאות הבחירות ומהן האפשרויות שתעמודנה בפניו. הוא מעצים מראש את כושר המיקוח של שותפותיו הפוטנציאליות למו"מ הקואליציוני, כיוון שהוא מתנדב להיות תלוי בהן.

הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובכל מצב על השחקנים לשקול את הדרך המיטבית לקדם את אמונותיהם והאינטרסים שלהם. לשם כך, עליהם להשאיר לעצמם מרחב תמרון רחב ופתוח ככל הניתן.

הלעומתיות והשנאה במערכת הבחירות הזאת, מהמכוערות במערכות הבחירות שידענו, שיבשו את שיקול הדעת הפוליטי של נתניהו. 

* הקמפיין הנגטיבי, בעיקר (לא רק) של שתי המפלגות הגדולות, המבוסס כולו על השחרת הצד האחר במקום על הצגת תכניותיהן בתחומים השונים, הוא עלבון לאינטליגנציה של אזרחי ישראל.

* שלי יחימוביץ' התראיינה ליומן הבוקר ב"קול ישראל", ואמרה בביטחון מלא: "הרי אין אפילו אדם אחד שמאזין לנו, שמאמין באמת שנתניהו נוסע לנאום בגלל העניין האיראני ולא כדי להרוויח עוד כמה קולות בקלפי."

ובכן, שלי, את טועה. יש לפחות אדם אחד שהאזין ומאמין. אני.

אין לי צל של פקפוק בצורך במאבק נחוש לסיכול ההסכם שאובמה רוקם עם איראן, הסכם מינכן 2. ואני מאמין לנתניהו שהוא מבין שאחריותו כראש ממשלת ישראל לעשות כל הניתן כדי לסכל את ההסכם הרה האסון הזה. אין לי ספק, שזאת סיבת נסיעתו.

השאלה היחידה שצריכה להנחות את נתניהו בהחלטה הסופית אודות הנאום, היא הערכת המצב לגבי האפקטיביות שלו. ובשאלה זו, איני משוכנע שנחישותו לנאום היא הצעד הנכון.

* אם בנושא המלחמה בטרור אין אופוזיציה וקואליציה, כפי שהטעימו הרצוג, לבני וידלין לאחר הפיגוע ברג'אר, קל וחומר שבנושא האיראני לא תהיה קואליציה ואופוזיציה. אילו האופוזיציה היתה מתייצבת מאחורי ראש הממשלה בשליחותו החשובה, ולא מעדיפה שיקולי בחירות זרים על פני טובת המדינה, גם התגובה האמריקאית היתה אחרת.

* זוכרים את הצונאמי המדיני א'? הצונאמי המדיני ב'? הצונאמי המדיני ג'? עכשיו אנו נמצאים בשיאו של מסע הפחדה מפני השלכות הנאום של נתניהו בפני בתי הנבחרים. כותרת ב-ynet "מנתחת" את האסון המדיני, הביטחוני, הכלכלי שיהיו תוצאת המהלך, וכמעט משכנעת שעדיפה איראן גרעינית על פני הנאום של נתניהו.

ההבדל בין מסעות ההפחדה הללו לבין אגדת ה"זאב זאב", הוא שבאגדה בסוף באמת היה זאב.

* כותרת ב-ynet שניסתה להגחיך את יובל שטייניץ הציגה אותו "אורב" לסגן נשיא ארה"ב ביידן, ונכתב שם שבעוד הליכוד תקף את הרצוג שנפגש עם ביידן על כך שהוא "חצה את הקווים האדומים", שטייניץ עצמו ארב לביידן כדי ללחוץ את ידיו.

אולם איש לא ביקר את הרצוג על פגישתו עם ביידן, אלא על כך שבנאומו בוועידת מינכן תקף את ממשלת ישראל, בניגוד לכל הכללים המקובלים בדמוקרטיות ובישראל. בכך הוא אכן חצה את הקווים האדומים. ושטייניץ לא "ארב" לביידן, אלא ניגש אליו ללחוץ את ידו. הרי ישראל אינה מחרימה את ביידן, ואך טבעי שהרצוג ושטייניץ ילחצו את ידו.

איזו תעמולה זולה.

* אם נתניהו ינצח בבחירות, תהיה זו במידה רבה ריאקציה ציבורית על הקמפיין האישי הארסי נגדו, בהובלת נוני מוזס.

* נמשך מצעד הכותבים ב"הארץ", המצהירים שיצביעו בבחירות לקרטל הלאומנות הערבית. והפעם – נירית בן ארי.

* ואילו גדעון לוי לועג לערבים שישתפו פעולה עם "המחנה הציוני", שנוא נפשו. הרי כאשר מדובר בערבים, הוא אוהב לאומנות, וככל שהיא קיצונית יותר, הרי זה משובח. אצל היהודים הוא אוהב בוגדנות עלובה. במאמרו "המחנה הביזיוני" הוא כתב את תמצית משנתו בקצרה: "ציונות ודמוקרטיה לא יכולות לדור בכפיפה אחת. יש סתירה פנימית, מובנית ובלתי נמנעת, בין הציונות העכשווית לבין זכויות המיעוט הערבי במדינה, ויש כמובן גם סתירה עמוקה בין 'יהודית' ל'דמוקרטית'. מבחינה זאת העלה המחנה הציוני תרומה לאמת: אין דבר כזה יהודית ודמוקרטית". ובלשון בני אדם: מאחר ואין דבר כזה יהודית ודמוקרטית, והוא הרי דמוקרט ידוע, חלום חייו, פסגת חלומותיו הוא חורבן המדינה היהודית.

* מיותר לציין, שאם לא תהיה כאן מדינה יהודית, תהיה כאן מדינה ערבית. ואם תהיה כאן מדינה ערבית, היא תהיה דמוקרטית כמו שאר עשרים המדינות הערביות.

* אופטימיות ב"הארץ". בהמשך לזאב שטרנהל וגדעון לוי, גם דימיטרי שומסקי מגלה אופטימיות. כמוהם גם הוא מיואש מהסיכויים להחליף את השלטון וכמוהם גם הוא סבור שאף חילופי שלטון לא ישנו את מדיניות אקיבוש-איטנכלוט-כולונייליזומ, אבל הוא לא מרים ידיים. יש תקווה ומקום לאופטימיות: "יש לייחל לתקומה של ישראל אחרת, שבה העקרונות של מרצ, הנתפשת היום על ידי רבים כגדולת 'עוכרי ישראל', ייהפכו לעמודי התווך של הזהות הלאומית, בדיוק כשם שהתפישות הליברליות של ה'גרמניוּת', שנחשבו ברפובליקת ויימאר לביטוי של 'בגידה באומה הגרמנית', היו למרכיבים לאומיים מקובלים בתודעה הגרמנית בימינו. ואולם, למרבה הצער, ישראל תוכל להגיע למקום מיוחל זה רק לאחר שרוב אזרחי ישראל ישתכנעו, כי פרויקט הכיבוש וההתנחלות הוא רע ומזיק להם. בכך הם יוכלו להשתכנע, רק לאחר שדרכו של נתניהו – שהייתה דרכן של ממשלות ישראל במרבית שנות קיומה של המדינה, ואין כל סימן שתשתנה מעצמה גם תחת ממשלת הרצוג־לבני – תנחל כישלון כלכלי, דיפלומטי ומדיני צורב באמת."

כן, מה שנדמה לכם שאתם מבינים, זה בדיוק מה שהוא מתכוון. כולל ההשוואה. בעיקר ההשוואה. או ההשואה.

* הניסיון לפגוע ב"ישראל היום" בטענה שהוא מגויס לבחירות היא עזות מצח וצביעות, בעיקר כשהיא באה מצד "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", שהנם עיתונים מגויסים לבחירות. מטרתם אחת – סתימת פיות ומונופול על המידע המגיע לציבור. 

נכון, "ישראל היום" מגויס. הוא תמונת ראי של "ידיעות אחרונות". אולם בדמוקרטיה יש מקום גם לעיתונים מגויסים. חופש הביטוי כולל גם עיתונים מגויסים. חופש העיתונות כולל גם את החופש של העיתונים להתגייס. אני מודה שהגיוס אינו לטעמי, אך מה שאינו לטעמי, לגיטימי בדיוק כמו מה שלטעמי.

אילו עיתונות מגויסת היתה עבירה על החוק, ראוי היה לסגור קודם כל את "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". ומכל מקום, כל ניסיונות סתימת הפיות מבטאים תופעה שלילית בחברה הישראלית; התערערות התפיסה הדמוקרטית.

* מה ביקשנו, בסך הכול? עיתון אחד, אחד (!), שיספק מידע אמין ובלתי מוטה, ישקף את מגוון הדעות הרחב, יאתגר את המחשבה ויכבד את קוראיו, שידעו לגבש דעה בלי שיאכילו אותם בכפית.

אין היום אפילו עיתון אחד שמתקרב לתיאור הזה.

* במסגרת מחקר אקדמי, אני קורא, לאחרונה, את העיתונות המפלגתית של שנות החמישים והשישים. מקובל להציג את העיתונות הזאת כ"פרבדה", מין מחלת ילדות שקדמה לעיתונות החופשית של ימינו.

על מיספר עובדות אי אפשר להתווכח – המקום הנרחב לפובליציסטיקה באותם עיתונים היה גדול לאין ערוך מכפי שהוא היום. האיכות והרמה של הפובליציסטיקה גבוהה הרבה יותר מבעיתונים היום. מדורי הספרות והתרבות היו עשירים הרבה יותר, מעניינים הרבה יותר וכתבו בהם באופן קבוע גדולי הסופרים, המשוררים ואנשי הרוח של התקופה.

מצד שני, כמעט שלא היו בהם תחקירים, חשיפות וכד', כלומר הם לא היו כלב השמירה של הדמוקרטיה, מן הבחינה הזאת. רמת הצנזורה והצנזורה העצמית הייתה גבוהה יותר, מבחינה זאת ודאי שהעיתונות היום חופשית יותר.

אולם כאשר אני משווה אותם לעיתונים של היום במה שאמור להיות המגרעת הגדולה שלהם, היותם ביטאוני מפלגה, לעיתונים הכביכול בלתי תלויים היום, אני חייב לציין שהם היו יותר פתוחים, יותר אמינים, מציגים מגוון דעות רחב הרבה יותר. האופן שבו "על המשמר", "דבר" ו"חירות" תיארו את האירועים קרוב הרבה יותר זה לזה, מאשר האופן המוטה שבו "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מתארים היום את האירועים, כאשר הבדל של יום ולילה קיים בין השניים, וברור שאינם משקפים את המציאות. העיתונות המפלגתית היתה הרבה פחות פמפלטית ותעמולתית מהעיתונות של היום. גם אז היה קו ל"הארץ", אך הוא לא היה עיתון רדיקלי קיצוני, ביטאון שולי השוליים, ולא היה אופוזיציה למדינה.

דוגמה בולטת היא סיקור דיוני הכנסת. העיתונות התייחסה הרבה יותר ברצינות ובכבוד לדיוני הכנסת, וסיקרה אותם בהבלטה. נכון שב"על המשמר" פירסמו את נאומו של מאיר יערי במלואו, ב"למרחב" את נאומו של גלילי וב"חירות" את נאומו של בגין. אולם בכתבה שסיקרה את הדיון, פורסמו עיקרי הדברים של כל הדוברים מכל המפלגות ובהרחבה רבה. כלומר, העיתון מסר את המידע האמין כשירות לקורא, ולצידו הבליט את הקו האידיאולוגי שלו.

אי אפשר להשוות בין העיתונות המפלגתית של אז לעיתונות החופשית של היום, כי אין היום עיתונות חופשית. אין אפילו עיתון חופשי אחד. ניתן להשוות בין העיתונות המוטה של אז לעיתונות המוטה של היום. ובהשוואה הזאת, העיתונות המפלגתית עדיפה. האינטרס שלה אידיאולוגי ולא כלכלי. ההשתייכות הפוליטית שלה גלויה ואינה סמויה. אין היא מתיימרת להיות אובייקטיבית, אך היא יותר אובייקטיבית מהעיתונות המתיימרת להיות אובייקטיבית היום. והרמה שלה והאיכות שלה גבוהה לאין ערוך.

האם אני מתגעגע לעיתונות המפלגתית? במידה רבה, התשובה חיובית, בעיקר בהשוואה לעיתונות הקיימת היום. אולם בראש ובראשונה אני כמה לעיתון מודרני, אמין, פתוח, פלורליסטי, המשקף את שוק הדעות בישראל ובאמת מכבד את קוראיו. לדאבוני, אין היום עיתון כזה בישראל.

* אפרופו קמפיין "לא מתנצל". האם "הבית היהודי" מתכוון להציע הצעת חוק לביטול יום הכיפורים?

* הדחתם של פרופ' אבנר הולצמן ופרופ' אריאל הירשפלד מוועדת פרס ישראל לספרות, היא שערורייה. אין ספק שמדובר בשנים מחוקרי הספרות הטובים והחשובים בישראל. התאמתם לתפקיד אינה מוטלת בספק. כמובן שניתן היה להקים ועדה בהרכב אחר, לא פחות טוב, אולם אחרי שהם נבחרו ונאמר להם שהם חברי הוועדה, אין כל הסבר אפשרי להחלטה, זולת נקמנות פוליטית והתערבות פוליטית זרה וגסה. לא בכדי הסופרת גיל הראבן התפטרה מן הוועדה במחאה ולא אתפלא אם חוקרים וסופרים שיפנו אליהם יסרבו להצטרף. ניצול העובדה שנתניהו הוא כעת שר החינוך בפועל כדי לנסות להקים ועדה מטעם, היא ז'דנוביזם.

פרס ישראל הוא פרס ממלכתי על מצוינות, לא פרס מפלגתי על עסקנות. הבחישה הזאת מגעילה, הופכת את הפרס לפארסה.

זהו עוד ביטוי לטירוף המערכות שפוקד את המערכת הפוליטית והתקשורתית בישראל בחודשים האחרונים.

* נמשך גל ההפגנות באירופה של פמיניסטיות חשופות חזה. והפעם, נגד הכלכלן והפוליטיקאי לשעבר שטראוס כהאן.

למה הן מפגינות בעירום? התשובה ברורה. הפגנה בנושא צרפתי פנימי, שלבטח לא היתה מוזכרת כלל בישראל, קיבלה כתבה גדולה ב-ynet ובה לא פחות מ-13 (!) תמונות גדולות. מן הסתם, כך בכל אמצעי התקשורת בכל העולם.

הפגנה נועדה למשוך תשומת לב, ואין ספק שבכך המפגינות הצליחו בגדול.

אולם יש לכך הגדרה אחת – החפצת גוף אישה, ככלי לשירות אינטרסים אלה או אחרים. וכאשר פמיניסטיות עושות זאת, ותורמות להפיכת גוף האישה לחפץ, לכלי, איך תוכלנה להלין על אחרים?

* ביד הלשון: האופניים המיתולוגיים של שלי יחימוביץ', בהם היא מתניידת ברחובות ת"א, נגנבו. היא יצאה בפניה נרגשת בפייסבוק למוצא הישר לדווח לה, או למי ש"לקח בטעות" להשיב אותם.

בדרך כלל שלי יחימוביץ' רהוטה והעברית שלה מדויקת. אולם על האופניים היא כתבה בלשון נקבה: "אופניים קשורות", "רוכבת עליהן" וכן הלאה.

אופניים הם לשון זכר – הכפלה של אופן. אופן (גלגל) הוא בלשון זכר. כך גם מכנסיים – הכפלה של מכנס, מגפיים – הכפלה של מגף, גרביים – הכפלה של גרב, ברווזיים – הכפלה של ברווז, יומיים – הכפלה של יום, שבועיים – הכפלה של שבוע, חודשיים – הכפלה של חודש.

לעומת זאת, נעליים אנו אומרים בלשון נקבה – נעליים יקרות, זולות, שחורות או חומות. נעליים – הכפלה של נעל, ונעל היא נקבה. כך גם ידיים – הכפלה של יד, רגליים – הכפלה של רגל, אוזניים – הכפלה של אוזן, שנתיים – הכפלה של שנה.

יהודה עמיחי, מתוך מחזור "ירושלים ירושלים למה ירושלים" בספרו "פתוח סגור פתוח":

למה ירושלים תמיד שתיים, של מעלה ושל מטה / ואני רוצה לחיות בירושלים של אמצע / בלי לחבוט את ראשי למעלה ובלי לפצוע את רגלי למטה. / ולמה ירושלים בלשון זוגית כמו ידיים ורגליים, / אני רוצה להיות רק בירושל אחת / כי אני רק אני אחד ולא אניים.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עדינה אשל

נגד אובמה

לעורך שלום,

תומכת בקריאתך הנרגשת (חב"ע 1018) נגד הסכם מינכן המתגבש לנגד עינינו. (מדוע נמנעת מלציין גם את "ידיעות אחרונות" וגרורותיו – ובעיקר את התקשורת ה"ציבורית", שעושה נאמנה את מלאכתם של "הארץ" ו"ידיעות"?)

Iran, credo, erat ad portas

מילכה אורינובסקי, מורתי לספרות ולהיסטוריה בגימנסיה "הרצליה", נהגה לתבל את שיעוריה בדברי ימי רומא באמרות בלטינית, שדי עיצבנו אותנו: על הזמנים המשתנים שאנו משתנים עימם, על קרתגו שחייבת להיכחד... היום, כעבור למעלה מיובל שנים, מתברר שלא זו בלבד שהאמרות הללו נחרתו היטב בזיכרון, אלא שהן אקטואליות כתמיד, בשינויים המתבקשים. 

נזכרתי בקריאתו-אזהרתו של קיקרו – Hannibal ante portas – או בנוסח אחר: Hannibal, credo, erat ad portas (חניבעל אכן הגיע עד לשערים), ובהשאלה אקטואלית:  Iran, credo, erat ad portas–  (בתקווה שהלטינית נכונה...)

אם לא די לנו באיראנים, ובחיזבאללה עושי דברם בלבנון ובסוריה מצפון, בנתמכיהם הסונים בעזה ובסיני – מדרום, ולאחרונה גם לוחמים שיעים בתימן, דהיינו בפתחו של ים סוף – הרי שההסכם הרע (במודע!!!) שעומד להיחתם עם איראן – ישתק אותנו כליל. זאת, אם לא יחליטו לתקוף אותנו ממש, כמובן.

ואובמה – הליברל האולטימטיבי – יוכל סוף-סוף להציג הסכם בינלאומי אחד שהצליח להוביל עד תום – בשש שנות כהונה בעייתיות.

כשאיראן הגרעינית תתחיל להכתיב לעולם אורחות חיים וכלכלה על פי מיטב מסורת האיאטולות ומשמרות המהפכה – אובמה כבר יבלה במקום החביב עליו – הוואי... כשפְּרס נובל לשלום בחיקו.  YES WE CAN!!! – ישראל לא נכנעה לדרישות מרחיקות הלכת של הפלסטינים בתקופת כהונתו, ולא זיכתה אותו, לשם שינוי, בפרס נובל מוצדק – כפי שקיווה?  הנה העונש הראוי: איראן גרעינית כמתנת פרידה. זוכרים את ה-Linkage?

מי שחושש מנקמתם של אובמה והמפלגה הדמוקרטית, גם בשנתיים שעוד נותרו לו, שוכח שאמריקה ניצבת לפני בחירות לנשיאות – בלי אובמה. הדור הצעיר יצביע לדמוקרטים בכל מקרה, הוא צמח על תורת הליברליזם חסר הגבולות, שגלש כבר מזמן לאנרכיזם. ואולם הדור הבוגר, זה שהכסף בידיו, יחשוב פעמיים לפני שיתרום למסע הבחירות של הדמוקרטים, כבעבר, ולפני שיצביע להם כבעבר; לאו דווקא בגלל ישראל, אלא בשל "הישגיה" הנדירים של אמריקה בזירה הפנימית והבינלאומית, תחת הנהגתם של אובמה והדמוקרטים.

ננסי פֶּלוסי, מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בקונגרס יודעת זאת היטב, מתוצאות מחצית הקדנציה  – ולכן מיהרה להודיע שתהייה נוכחת באולם בעת נאומו של נתניהו, גם אם הסתייגה מעצם קיומו.

פלוסי נחשבת לידידת ישראל, ואם גורלה של ישראל אכן נחשב בעיניה – היא תהייה שם, כמו גם מחוקקים רבים אחרים, ותקשיב היטב לכל מילה שתיאמר לגבי הסכם מינכן המתגבש. אין צל של ספק שנתניהו ידגיש בפני המחוקקים האמריקאים כמה עובדות, שחלקם אולי אינו ער למשמעותן המלאה, ואשר אובמה וקרי הצליחו להעביר מתחת לראדאר – עד כה.                                        חובתו של נתניהו לעשות זאת.

* * *

משה כהן

1. הנדון: מי רוצה משטרה?

מכובדי,

כאשר נרצחים ערבים ביישוב ערבי מקימים הערבים קול זעקה "איפה המשטרה?" – אך כאשר נכנסת המשטרה כדי להרוס מבנים לא חוקיים הם תוקפים אותה ומרתיעים אותה. מה לעשות, גם לשוטרים יש אישה וילדים ורוצים לחזור הביתה בשלום.

רבותיי הערבים, אי אפשר ליהנות מכול העולמות. תחליטו, רוצים משטרה או לא, ותפסיקו להתבכיין. 

אין משטרה כבקשתך.

2. הנדון: רוב מהומה על לא מהומה

מכובדי,

שודר היום, 10 בפברואר, ראיון עם הנשיא אובמה בנושא ביקורו של ראש ממשלתנו בארה"ב.

לפי מה שראיתי ושמעתי לא הזכיר הנשיא האמריקני את נאומו של נתניהו בקונגרס. הוא דיבר על חילוקי דעות בדבר המו"מ עם איראן, ועל פרוטוקול הקובע שלא  מזמינים לפגישה מנהיג שבועיים לפני הבחירות שלו, ולראייה הודיע אובמה שגם אם נשיאת גרמניה תבקש לבקר לפני בחירות, היא לא תתקבל.

אז על מה המהומה במקומותינו, אם נשיא ארה"ב אינו מתייחס כלל לנאומו של נתניהו, אלא רק לביקור בבית הלבן.

מישהו אמר היתממות, אבל של מי? – מדובר כאן בפרוטוקול דיפלומטי, והנשיא האמריקני אינו מתייחס לנאומו של ראש הממשלה שלנו, אז זה בסדר. שיהיה נאום, למה לא? ונוותר על ביקור בבית הלבן. 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר

אצל סמי ורחל בחיפה, ב-2004

מתוך היומן

4 באוקטובר 2004. יום שני. בבוקר אנחנו נוסעים עם יפה [ברלוביץ] לחיפה, לביתם של סמי מיכאל ורחל יונה ברחוב בירם 1. הם מקבלים אותנו במאור פנים. לאחר שאנחנו שותים קפה ומשקאות קרים, יורדים במכונית של יהודית לוואדי ניסנאס, כאשר סמי יושב לידה ומנחה אותה.

אזור ה"וואדי" ציורי מאוד. שוק הומה. חנויות. ריחות קפה. אווירה נעימה. זהו אזור מגורים ערבי. אנחנו עולים בשתי סימטאות שלאורכן מוצבים שלטים במסגרת "דרך סמי מיכאל" ובהם מובאות מתוך ספריו בעברית ובעברית תוך התייחסות למקום, שבו התרחשו חלקים מספריו. השלטים של סמי הם בכחול-אפור ויש גם שלטים באדום-לבן של אמיל חביבי, וגם שלטים עם שירים של סמיח אל-קאסם, נתן זך, ואחרים. זה מאוד יפה שעיר מכבדת סופר שלה עוד בחייו ויוצרת אתר היסטורי ואפילו תיירותי הקשור ביצירותיו.

אנחנו פוגשים קבוצת מטיילים פרטית והם שמחים לזהות את סמי ונכנסים בשיחה עימו. חלקם מודים שקראו את ספריו אך אישה אחת מבקשת ממנו לספר לה מה כתוב ב"חצוצרה בוואדי" כדי שהיא תיזכר ותוכל להמשיך בשיחה איתו. מישהו אחר שואל אותו אם "מים נושקים למים" מבוסס על סיפור אוטוביוגראפי וסמי אומר שכן, הכול חוץ מסיפורי האהבה. האיש שואל אם גם הקטע שבו הגיבור נכלא בטעות במיבנה בטון על המים ליד הגבול בגליל, וסמי אומר שכן, ובמציאות זה היה עוד הרבה יותר גרוע!

אני לא מתאר לעצמי מסלול כזה בעקבות "המושבה שלי" בפתח-תקווה, אף לא בעקבות אסתר ראב. סמלי גם שהשלטים הללו מוצבים דווקא בלב אזור מגורים ערבי מובהק, שרבים מהם נוצרים. לרחוב השוק או לסמוך לו קוראים בשם רחוב יוחנן הקדוש. יש גם ציורי קיר ופסלים פה ושם, רובם של יוצרים יהודים, ויש ערבוב של ישן וחדש בבנייה.

לכאורה היה עליי לקנא בסמי שהוא כל-כך פופולארי. והוא הרי נכנס לספרות העברית הרבה אחריי, למרות שהוא מבוגר ממני. אבל אני כבר לא מקנא כי השלמתי עם מצבי. אני יוכל לומר שדבר אחד לפחות "הרווחתי" מכישלוני כסופר, שאני חי חיים שקטים ואיש לא מבלבל לי את המוח. סמי מתאונן שבלי סוף מטרידים אותם בטלפון, בעיקר משום הוא עומד בראש האגודה לזכויות האזרח. לאחר הפיצוץ במסעדת "מקסים", במבואות הדרומיים של חיפה, קיבל שיחות-טלפון בנוסח – חבל שאתה לא היית שם עם הידידים הערבים שלך!]

אנחנו קונים קפה עם הל, טחינה גולמית, ארבעה קילו של זיתים ירוקים קטנים וחצי קילו שחורים עשויים טריים. אני מוצא גם מלפפונים זעירים להחמצה, כשלושה קילו, וסמי עומד לידי ועוזר לי לבחור את הקטנים ביותר, והוא יודע לבחור. אני אומר לו שככה צריכים שני סופרים אמיתיים להיפגש, ליד ערימה של מלפפונים טריים להחמצה, ולא בשיחות פלצניות.

יפה גם היא נהנית מאוד וקונה קפה וכמה ירקות. אנחנו יורדים גם למאפייה ששם סמי ורחל קונים פיתות מקמח מלא ומקלונים אפויים פריכים בטעם אניס. "בית מאפה חורי" ברחוב חורי 43. בקיצור, חגיגה של טעמים, מראות וריחות במזג-אוויר נעים, לא חם מדי. הדירה של סמי ורחל מפולשת לרוח ואין בה צורך במזגן ואף לא במאוורר. הנוף הנשקף ממנה יפה ומדהים מאוד. רואים צפונה עד ראש-הנקרה.

מתברר שסמי הוא הבשלן הראשי בבית, וכן אימה של רחל, שמביאה להם סירים וקדרות. רחל אינה עוסקת בבישול אבל היא מנהלת את כל עסקיו הספרותיים של סמי ומניחה לו להתפנות בשלמות לכתיבה.

סמי בישל למנה ראשונה דג מטוגן בבצל ומבושל בפלחי תפוז ולימון. מעולה. למרות שחשדתי שמדובר ב"נסיכת הנילוס", דג שאינני אוהב, הרי הבישול או האפייה כאן חיפו על טעמו המקורי של הדג. מנה עיקרית, קנוייה – קובה, ומקורית – סמי בישל בשר כבש עם גרגירי חומוס ופלחי קישואים ואולי קצת עגבניות. מעולה. נתן לנו מנה לקחת הביתה. הוא הכין גם אורז מתובל באורז פראי דק ושחור. מעולה. סלט חצילים. סלט סלק וסלט רגיל. היתה אווירה טובה וקצת גם ריכלנו על סופרים.

בדרך חזרה עברנו את עוספיה ודליית-אל-כרמל. בהמשך, ליד חורשות הזיתים, יש שתיים-שלוש עמדות קבועות של רוכלים דרוזיים שמוכרים שמן-זית, זיתים, לבנה, פיתות טריות ועוד. אני קונה ליטר שמן ירוק, שהמוכר אומר שהוא טרי מכבישת השנה, בשלושים שקלים, כעשרה שקלים פחות מאשר בתל-אביב. בבית אני טועם אותו והוא יותר טוב אפילו משמן ה"אקסטרא וירג'ין" של קיבוץ בית-ניר, שהוא מן הטובים בשוק.

אחר כך אנחנו עוצרים אצל שוורצמן בבת-שלמה ומחדשים את מלאי הגבינות והיוגורט.

*

5.10.04. יום שלישי. לרחל וסמי היקרים שלום רב, כל כך נהנינו אתכם אתמול, זה היה יום בל-יישכח – גם חזרנו דרך עוספיא ודליית אל-כרמל וקנינו ליד החורשות בדרך שמן זית דרוזי טרי ועצרנו לקנות גבינות ויוגורט במשק שוורצמן בבת-שלמה, בקיצור, חזרנו עם מכונית מלאה מזונות שאנחנו אוהבים, וכבר הבוקר טעמתי שני זיתים טריים למבחן והם מצויינים ומלאים שמן, ואני מאוד ממליץ גם לכם לקנות מאותם זיתים ירוקים קטנים.

בצהריים עוד התענגנו על תבשיל בשר הכבש, גרגרי החומוס והקישואים של סמי, ועוד נותר למחר כדי שגם הבן שלנו יטעם. אם לא גמר לקרוא בתיכון את "חסות" – לפחות יגמור לאכול את התבשיל של הסופר. גם מאבא שלו הוא מכיר יותר טוב את הסלטים מאשר את הספרים.

המלפפונים הקטנים שהחמצתי כבר אתמול, יצאו נהדר והוכנסו למקרר כדי שיישארו ירוקים-למחצה. וכמובן שגם כירסמנו את מקלות האניס של המאפייה ברחוב חורי, וכבר הרתחתי קפה עם הל.

מה אגיד לכם, צירוף כזה של כיף חיים בשוק יחד עם הדרך המתועדת של סמי בוואדי ניסנאס הוא ממש יוצא-דופן במציאות הישראלית הדחוסה והמתוקשרת והקצת מטומטמת. אולי באמת יש שמץ תקווה בחיים המשותפים ובאווירה הטובה בוואדי, ולא לחינם ראה הרצל ב"אלטנוילד" את חיפה, שבה לא ביקר מעולם, כעיר העתיד של מדינת ישראל, ואפילו תיאר בה חיים משותפים של ערבים ויהודים.

באשר לקרבות על "החווה הסינית" אני חייב הסבר לרחל. מה שאמרתי נגד הסרט וההאשמות המועלות בו, זו לא דיעה קדומה שלי או הערצת הגנרלים. אני שמעתי את ניר טויב, הבמאי, שהוא אגב בן של מכירים שלנו, שאף היה לו תקופה משרד בקומת הקרקע של הבניין שבו אנו גרים – שמעתי אותו נלחץ בראיון חי ברדיו בקשר לאותנטיות של סרטו, וכאשר נוכח לדעת שיודעי העובדות מביכים אותו, הודיע שמדובר ב"יצירת אמנות" וכי כך יש לקבל את הסרט שלו! –

על הקרבות האכזריים שהתרחשו ב"חווה הסינית", ועל כל התקלות וההחלטות השגויות – כבר נכתב באריכות ואין מה לחדש. זה חלק מאסון מלחמת יום כיפור כולה, שבכל זאת הסתיימה בניצחון צבאי מדהים. אבל מי שמפרש את מה שקרה ב"חווה הסינית" כמלחמת גנרלים-לעתיד לקידום מעמדם, שייך לאותם "היסטוריונים חדשים" שבאין להם דבר חדש לגלות הם מרעננים את היסטוריה בעזרת שקרים וסברות-כרס וקוצרים תהילה קצרת-טווח בתקשורת ובקהלים שזיכרונם קצר או שהידע שלהם מועט.

לעניות דעתי עם ישראל צריך לבקש סליחה ומחילה בעיקר מאיציק מרדכי, שכל מה שלחם וסיכן נפשו עבורו כל השנים לא עמד לו ביום צרה (בגלל שעמד לו) – ונזרק בבוז לפח האשפה של ההיסטוריה הישראלית. ברומאן האחרון שלי, "חנות הבשר שלי", הוא זוכה שוב ושוב לרהביליטאציה מפי הגיבור המטורף שלי, המאניאק, בעל חנות הבשרים.

דרישת שלום מיהודית ואני יודע שגם יפה נהנתה מאוד.

שלכם

אהוד

* * *

יעקב זמיר

מִיטְ-אָ-פִינְגָּער

נוסח ראשון פורסם בגיליון מס' 2 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

תל אביב, 19 בפברואר 2005

לפני זמן קצר הופיעה בעיתון "הארץ" ידיעה על ההתעללות המינית בילדים בכנסייה באוסטרליה. נאמר בה שסוף סוף מתחילים שם לטפל באופן  רציני בתלונות כלפי כמרים שונים אשר מאז חמישים שנה ועד היום התעללו מינית בילדים שבאו לחסות בצילה של הכנסייה הקדושה ולשמש בה נערי מקהלה או סתם תלמידים, שגם שימשו  בקודש. כגון פרחי הכמורה האלה אשר ילכו אחרי הכומר בעת המיסה ויפזרו הקטורת למען המאמינים.

והלא דבר זה היה קיים וידוע מאז קדמת דנא. אלה הילדים האומללים אשר "הוקדשו" לעבודת האל ולעבודת בנו, הוא ישוע בנו של הנגר מנצרת, שימשו תמיד מצע נוח וענוג לכמרים אשר תקנות הכנסייה מנעו מהם להתחתן, ובלית ברירה, כאשר הם מוּנְחִים על ידי יצריהם שלא ניתן לדכאם, חיפשו פורקן בבשרם של החניכים שניתנו להם למשמרת.

והנה סקנדל רודף את השני. יומיים אחר כך דווח על מה שהתרחש בכנסייה באוסטריה. שם נתגלה ארכיון גדול של סרטי וידאו בהם מצולמים כמרים כשהם חוגגים באורגיות מיניות עם הילדים. וראש הכנסייה משנשאל על כך ענה "חשבתי שאלה  משחקים..."  ועוד ועוד.

ולמה אני בא להכביר מלים על הנושא? אוה, אז אני אגיד לכם מה: קצת בדקתי את העניין הזה באופן אישי. חבר היה לי בבית הספר לרפואה בירושלים. נוצרי ערבי היה הבחור. מקור משפחתו בלוד שנכבשה על ידי היהודים במלחמת השחרור ורוב תושביה הערביים ברחו להם למקומות אחרים והדברים ידועים. לימים נדדה המשפחה לירושלים עיר הקודש בה הוא המשיך את לימודיו עד הגיעו לאוניברסיטה.

כאמור, ילדותו של חברי עברה עליו בלוד, אותה עיירה זנוחה מאז בריאת העולם ועד  ימינו אנו. הוא סיפר לי שבין היתר שימש בילדותו מעין פרח כנסייה, מאותם הילדים והנערים אשר ילכו אחרי הכומר בעת טקסי הקודש, עם כלי תלוי על שרשרת בידם ויפזרו את הקטורת, כאמור לעיל, שכן בית הספר בו למד אז היה שייך לכנסייה בעיר מגוריו. כסטודנטים יצא לנו לשבת פעמים רבות  וללמוד בצוותא את החומר הקשה שהיה עלינו לשנן ולפענח. הקדשנו לכך ימים לילות ושעות נעורים אינסופיות. ובין לבין שחנו מדי פעם במיני עניינים. וכאשר היה מספר על ילדותו  בעיירה הנ"ל וחניכותו בכנסייה, הייתי שואל-מקנטר אותו אם הכמרים משם לא שילחו בו ובחבריו את אצבעותיהם כנהוג... וכאן היתה תמיד התחמקות...

לעומתו, חבר  טוב אחר שלי, שאף הוא התחנך בכנסייה הקתולית בימי ילדותו, אכן אישר לי את דבר קיומן של התופעות הללו שם. לשאלתי אם הכמרים לא כללו גם אותו בין "מטעמיהם", ענה בשלילה, וטען שהכמרים התחילו בדרך כלל עם נערים שהגיעו בערך לגיל ההתבגרות ועד אז פסחו על הצעירים מהם.

מעניין לדעת אם הילָדוֹת, שלמדו אף הן בין כתלי הכנסייה והיו תחת חסותן של הנזירות, לא שימשו אובייקט מיני כדי לממש, ולוא באופן חלקי את הזיות המין, של אלה שהתחתנו עם  הצלוב שהוזכר לעיל.

עד כמה שידיעותיי מגיעות הרי שהתופעה הזו לא פסחה על אף תרבות מאז בריאת העולם ועד ימינו אנו. כך במקדשי מצרים העתיקה, ביוון וגם אצלנו העבריים. ועיין בתנ"ך בספר שמואל א', שם מסופר על שמואל הנער ששירת בהיכל הקודש, מקום בו  בניו של עלי הכהן היו  בעלי הזרוע ומלאי הזימה ולא פסחו על אף אישה שבאה להתפלל, שלא הכניסוה תחת כנפם הפרטית. (בימינו גם הרב פרדס לא פסח...) ועוד מסופר שם ששמואל החניך היה ניעור משנתו מדי פעם ורץ אל עֵלִי הזקן לישועה. מן הסתם הוא ניעור בגלל משמושיהם של בניו של עֵלי שבאו לפקוד את אחוריו באישון לילה. ועֵלִי זה מה ענה לו? "לך שכב," כלומר, קבל את הדין  ואל תעשה בעיות. (לא הייתי מעלה את השערתי זו על הכתב לולא העובדה שאנו חיים בתקופה של פוסטמודרניזם, פוסטציוניזם, פוסטתנ"כיזם ופוסט הכול).

גם אלה בינינו אשר מקפידים לקיים את מסורת אבותיהם בדבקות יתירה, כגון בישיבות חסידי ויזניץ' אשר בבני ברק, כמו גם בבתי המקוואות שם, מנצלים מינית את התלמידים. יען כי רבני הישיבות ופרנסיהן מכסים אחד על השני, ואין מושיע. ויעידו על כך הרופאים הפסיכיאטרים אליהם מגיעים הנערים האומללים הללו לאחר מכן עם הפרעות נפשיות שונות שנולדות ממעלליהן  של "מחנכי הדור" האדוקים.

ועוד הוזכרו בכתבה הנ"ל בעיתון "הארץ" גם בעלי דרגה בחיל הישע הכנסייתי כמי שנגועים בכך גם כן.

וכאן עלו בי  זיכרונות אישיים מימים עברו. לפני יותר מעשרים שנה ביקרנו אני וזוגתי שתח' בסקנדינביה הבלונדינית והחשוכה. את מקומות הלינה בחר לנו סוכן הנסיעות הנחמד מתל אביב, שמשום מה דבק בהוסטלים פשוטים ובעיקר אלה הכנסייתיים. הראשון היה באוסלו אשר בנורווגיה ושמו היה "אַנְסגָר מִישוֹן הוֹטֵל". מקום נקי ומסודר להפליא. מהחדר שלנו אני  זוכר  את החבל העבות אשר קצהו האחד היה קשור לטבעת ברזל גדולה שהיתה קבועה בקיר החדר, וקצהו השני היה חופשי להשתלשל דרך החלון למטה בשעת סכנה, כפי שהורה השלט שלידו.

ובשטוקהולם לנו באכסניה שבניהולו של חיל הישועה. אף היא בלטה בניקיונה ובמיקומה במרכז העיר. ועתה אני נזכר  שזמן מה אחרי עזבנו את המקום הזה חשתי באחורַי. כלום לא ייתכן שמישהו ממנהלי המקום הישועי הזה הסתנן באשמורת שנייה  של  לילה לחדרי ועשה בי איזה  מעשה "מיט-א-פינגער" או אף יותר מכך? שכן, בהיותי צעיר ומלא כוח בימים ההם, הוצאתי הרבה מאוד אנרגיה במשך היום בטיולים רגליים ובמוזיאונים, המצויים בשפע בארצם של קוּנְג אוּלָאף ופרינס כריסטיאנסן. כך שהגעתי ליצועי לעת ערב ללא כוחות בכלל, והייתי נופל כמת על המיטה. חבר המסדר הישועי בעל הזימה לא היה צריך אפילו להסניף לי סם הרדמה כלשהו כדי לעשות בי מעשה. והאמת שבמבט לאחור נראה לי הדבר די סביר. וגם נזכרתי  שפקיד הקבלה באותה אכסניה חייך אלי חיוך מתוק כאשר נרשמנו אצלו...

בבגדאד עיר הולדתי נפוצה מאד אהבת הנערים, הפדופיליה. וכבר כתבתי על כך  ברשימות קודמות של סיפורי בגדאד שלי,  וכאן רק אזכיר משהו מזה. בין יתר הכללים של "התחביב" הזה, לפי אבא, היה הנוהג שרבים מן הפדופילים יבחרו להם מקצוע או מלאכה שנוגעת איכשהו לילדים ולנערים. כגון מוכרי גלידה בשכונות בתי הספר, או משכירי אופניים לילדים, וכן ובעיקר מדריכי ספורט  ושחייה. זה המדריך ישאף תמיד להחזיק באחוריו של הנער כדי שזה ישפר את תנוחתו במים כביכול.

ומעשה במוֹשִי אִל-ִסבָּאחְ (משה מדריך השחייה), שיום אחד שפר עליו מזלו ויצא לו להדריך קבוצת נערות. אלה היו באות  למועדון השחייה אשר לשפת נהר החידקל, שחוצה את בגדאד, כשהן מלוות על ידי אימהותיהן לשמירה ולהשגחה. האם כמובן שהיתה נשארת על החוף כאשר  הבת נכנסה למים עם חברותיה, לקבוצה בהדרכת מוֹשִי המדריך. וכמקובל, קושרים למתלמד המתחיל שלושה מצופים עשויים מחתיכות של כפות תמרים מרופדות בבד רך. אחרי תקופת מה ועם התקדמות הלימוד, יוסָר מצוף ועוד מצוף לקראת העצמאות במים.

והנה, יום אחד מבשר מוֹשִי שלנו לאחת מתלמידותיו, היא  דייזי  החמודה, שהיא מתקדמת יפה, ושסוף-סוף בעוד יומיים-שלושה יסיר ממנה את המצוף השלישי ואפשר יהיה לומר שתוכל לשחות עצמאית.

ועונה דייזי החמודה למוֹשִי: "אז אתה יכול כבר להוציא את האצבע שלך מהתחת שלי?"

ועונה מושי שלנו: "לא, אני עדיין מפחד חס וחלילה שתטבעי...!"

ואלסלאם עלייכום

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיג'אמות

* * *

אהוד בן עזר

מעוללות י"א באדר בסיור בנווה-צדק, 1971

[מתוך היומן. ונדפס גם ב"חדשות בן עזר", מכתב עיתי מאת סופר נידח, גיליון מס' 21, תל אביב, יום שלישי, י"ח באדר ב' תשס"ה, 29 במרס 2005].

8.3.71. י"א באדר תשל"א. יום שני. קבעתי עם שלמה שבא ועם יהושע [קנז] להיפגש בתשע בבוקר ולצאת לטייל ביפו, נווה-צדק ונווה-שלום. נפגשנו ליד קפה "וֶרֶד" ברחוב דיזנגוף [שם היתה נוהגת בשעתה לשבת רחל איתן, ושם כתבה את ספרה הנהדר "ברקיע החמישי"] ונסענו במיספר 7 לכיכר השעון ביפו. שם הבחנתי לראשונה בבניין הסארייה ההרוס, בחצר המסגד, וכן הראה לנו שלמה את השערים של הכניסה, מצד מזרח, ליפו, בזמנים שהיתה העיר מוקפת חומה.

משם החילונו לחזור. ראינו את מקום חאן מנעולי, ליד השעון, עליו כותב [משה] סמילנסקי [בתקופה מאוחרת יותר זיהה דן ארנון, דנצ'ו, את החאן במקום מרוחק יותר מכיכר השעון, מול שוק הפשפשים, ברחוב שבו מצוייה מסעדת "ד"ר שקשוקה". כיום החצר הזו סגורה למבקרים והיא מלאה גרוטאות ברזל אבל למיטב זיכרוני היא באמת ניראית כחאן, החדרים סביב החצר המרכזית ואפילו טבעות הברזל לקשירת הסוסים, והשקתות].

משם עברנו דרך רחוב תרשיש, בוסטרוס, לתחילת שדרות ירושלים [לימים מצאתי גלויית דואר צבעונית ובה פסי רכבת צרים שהיו מתוחים לאורך הרחוב מתחנת הרכבת ועד לנמל במורד הדרך] ומשם – לכיוון נווה-צדק. עברנו את הבית הפינתי, שהיה בית משפט השלום היהודי, את הסימטה בה היתה גימנסיה הרצליה בראשיתה. את מקום מלונו של חיים-ברוך ומלון קמניץ [למרבה הצער אינני זוכר כיום היכן הם היו. כניראה בצומת רחוב יפו ושדרות ירושלים, ואולי כבר חרבו]. ומשם לנווה-שלום ולנווה-צדק – בית ספר אליאנס ובית הספר לבנות, הדומה לבית ספר פיק"א בפתח-תקווה. שם נקלענו להצגת י"א באדר, והמורה הכניסה אותנו לאולם בחושבה כניראה שאנו מפקחים ממשרד החינוך.

"אולם ובמה זו," אומר שלמה שבא, "שימשו להצגת חובבי הבמה העברית ביפו, להצגות של מנחם גנסין, אשר ברנר עזר להן וכתב עליהן ברשימותיו."

התלמידות, מחופשות כמו בפורים – הציגו מסכת י"א באדר, הערבים מול טרומפלדור וחבריו.

יצאנו לשוטט בחוצות ובסימטאות השכונה. היינו בבניין "האוטונומיה הרוסית", שם שכן בראשיתו, בקומה השנייה, בית הספר לבנות, ובקומה הראשונה ישב ברנר וכתב. האישה שגרה באותה דירה חשבה שאנחנו מהעיריה, ושאלה אם נוכל לעזור בהשגת שיכון טוב יותר.

ראינו את ביתו של הרב קוק [חלק מהשלטים שהיו מוצבים בחזיתות הבתים, נעלמו מאז]. בית [אהרון] שלוּש. את הבית והחדר בקומה השנייה בו גר עגנון, במקום המשקיף על הגשר שעובר על-פני תוואי הרכבת הישן ומקשר את נווה-צדק עם המושבה הגרמנית. ראינו כמה בתים של ותיקי תל-אביב – אמזלג, רוקח ועוד.

הגענו לכיכר המרכזית של נווה-צדק [אז עוד טרם נבנה בה מקלט הבטון והיא היתה ממש כיכר], שם בית-הכנסת של הרב אשלג, מחבר פירוש "הסולם" ל[ספר] "הזוהר". [בית-הכנסת הוזנח כליל מאז, ולבסוף נשרף בידי מנוולים בעלי-עניין שקיוו לבנות על מקומו. זכרוֹ היחיד – ישראל גוריון, מחופש לבן-גוריון הצעיר, עומד במעלה מדרגותיו, מבלי שיודעים שזה בית-הכנסת – ונואם, בסרטו של דוד פרלוב על בן-גוריון]. וכן הבית בו נערך "הפועל הצעיר", והבית [אותו בית פינתי] בו גרו ברנר, אהרונוביץ ודבורה בארון [לימים שופץ הבית בשם "בית הסופרים", ונזנח, ומאוחר יותר ניבנה עליו מוזיאון נחום גוטמן, מבלי שיהיה לנחום גוטמן שום קשר ביוגראפי למקום ולבניין החדש].

על החדר של עגנון, אשר מגזוזטרתו [מרפסתו, בילדותנו השתמשו בשתי המילים באותה תכיפות] רואים [ראו אז] את הגשר ואת הרכבת ואת המושבה הגרמנית –  מספר עגנון בספּרו על חדרו של חמדת ב"תמול שלשום" או [גם] ב"גבעת החול". בית-הכנסת היה עזוב כולו, הצצנו בחלונות, גם עלינו לקומה השנייה [עד היום רואים בפאתי קירותיו למעלה שרידים של ציורי-קיר או קישוטי קיר צבעוניים דהים].

משם סיירנו בכמה רחובות שהם תחילת תל-אביב, אחוזת-בית – קצה רחוב יהודה הלוי. קודם גם הצצנו לתחנת-הרכבת הישנה של יפו, שהיא נטושה וסגורה מכל צד. [היא דומה לתחנת הרכבת הירושלמית. אפשר לראותה כאתר צילום באחד הסרטים של יהודה ג'אד נאמן, דומני, "השמלה"].

עלינו על מגדל שלום והשקפנו על כל האיזור ממעוף הציפור. שם שתינו קפה. ירדנו והלכנו לאכול צהריים במסעדה בולגרית ברחוב לווינסקי, ליד רחוב הקישון. עברנו באלנבי והתעכבנו בדוכן הספרים המשומשים של האדון ניסים, ליד פינת מזא"ה, שם אני קונה הרבה ספרים, מהם שעליהם אני כותב ב"ספרי דורות קודמים". יהושע קנה כמה וכמה ספרים. בהם ספר שירי הגטו מתורגם לגרמנית ומעוטר בציורים של לילינטאל.

בנווה-צדק שוררת עדיין אווירה של רחוב חובבי-ציון בפתח-תקווה לפני שנים רבות. היא כמין מושבה קטנה שנשתמרה, אם כי הבתים במצב מוזנח מאוד, חלקם הגדול מתפורר, והתושבים – רובם עולים חדשים שהיגרו לכוכים אלה מכל פינות הארץ, כניראה מעיירות הפיתוח.

כאשר ישבנו באולם בית-הספר לבנות, הקרוי עכשיו על-שם יחיאלי – סיפר שלמה את הסיפור הבא על טרומפלדור, מפי פנחס שניאורסון – כשהגיע טרומפלדור לתל-חי יצא לטייל באדמת חַמָארָה עם שניים מן החברים. פגשו בהם בידואים, שדדו אותם והציגום ערומים. [וכך גם חזרו לתל-חי].

כשביקשו הערבים להיכנס לחצר תל-חי [כניראה בי"א באדר], אמר שניאורסון לטרומפלדור – "אל תיתן להם. הם יפשיטוך בשנית!"

* * *

אליהו הכהן על "ירושלים של זהב"

מתוך גיליון 39 של המכתב העיתי, 9 במאי 2005

אהוד יקירי,

הוויכוח על ירושלים של זהב איבד כל פרופורציות. לפני שלושים וחמש שנים ערכתי מסע הרצאות ברחבי הארץ (כ-300 ישובים) על הנושא: מהו שיר עברי, כלומר – על מקור והשפעות בזמר העברי. השמעתי מתוך טייפ-סלילים גדול קרוב ל-50 דוגמאות של שירים, והראיתי מה תרמו לזמר העברי שוודיה, נורווגיה, רוסיה, אנגליה, טורקיה, ארמניה, גרמניה, פולין, רומניה, בולגריה, צרפת, איטליה, יוון ועוד.

בהרצאה הבחנתי בין דרגות שונות של השפעה, ועמדתי על ההבדל בין שירים שמנגינתם שאולה ממנגינת עם אחר לבין מנגינה מושפעת לבין מנגינה שנכתבה בהשראת לחן אחר ובין מנגינה שיש בה רמזים ללחן אחר. באותה הרצאה השמעתי את הקלטת השיר "פלו גוספה" ודיברתי בזכותה של נעמי שמר ששירה ירושלים של זהב אינו שיר גנוב אלא לכל היותר פתיחתו הושפעה מלחן ששמעה נעמי שמר, אך בכל מקרה השיר המקורי היה שיר קצבי – שלא כמו "ירושלים של זהב", וגם את החלק הראשון הזה נעמי שמר שידרגה יפה מאד ואולי הבאסקים עוד יודו לה יום אחד על שבהשפעת שיר עם די זניח ולא מוכר בעולם יצרה שיר נפלא המוכר בכל רחבי העולם ונכנס בקהילות רבות לסידור התפילה.

עשיתי זאת באותן שנים (1969 עד 1973) מכיוון שבתוכנית הרדיו "שירי עמים" השמיע העורך ישראל דליות את השיר הבאסקי והצביע על הדמיון, ובהרצאות התייחסתי לכך.

כששמעה נעמי שעל כך כעסה, ובשיחה טלפונית ביקשה ממני לרדת מכך. הצעתי לה לבוא לאחת מהרצאותיי ולשמוע במו אוזניה מה אני מספר על השיר, אך היא הייתה פסקנית ודחקה בי לא להשמיע את השיר הבאסקי ולא להתייחס אליו. ואמנם, מאותה עת נמנעתי מלציין את הדוגמא הזו והסתפקתי בעשרות הדוגמאות האחרות.

למותר לציין שנעמי היתה איתי כל השנים בקשר מצויין, ביקרה בביתי ואני בביתה, אפילו הזכירה אותי בשיריה, ומעולם אחרי כן לא עלה הנושא הזה.

כשלושה שבועות לפני מותה התקשרה אליי לספר כמה התרגשה ממאמר שכתבתי על המלחין חנינא קרצ'בסקי ב"עתמול", שהוא לדעתה פנינה, ולא התייחסה כלל ל"ירושלים של זהב".

יומיים אחרי כן מצלצל אליי גיל אלדמע ומודיע לי שלפני חצי שעה קיבל מכתב מרגש מנעמי שמר, והוא רוצה לשלוח אותו אליי בפקס. זה קרה לפני שנה, ביוני 2004. קראתי את המכתב המרגש הזה, והצעתי לו לשמור אותו לעצמו, שכן לדעתי נעמי מייחסת להשפעה של השיר הבאסקי משקל גדול מדי ביצירה שלה, וכנראה זה העיק עליה כל השנים, וכשהייתה כבר במצב של שכיב מרע אמרה לעצמה: "אדברה וירווח לי."

 חששתי שאם יפורסם המכתב, מה שיתקבל בציבור הוא ש"ירושלים של זהב" הוא שיר באסקי. והאמת היא שזה בערך מה שקרה. הקורא את כותרות העיתונים ואת שטיפת המוח בעניין הזה משוכנע שנעמי הודתה שגנבה את הלחן מהבאסקים, עד כדי כך שבאתר אינטרנט אומר אחד המגיבים: "צריך להחזיר את 'ירושלים של זהב' לבאסקים ואת יהודה ושומרון לפלשתינאים."

לפי חוקי הגנת זכויות היוצרים רק אם יש שמונה טקטים זהים רצופים, אפשר לטעון על פלאגיאט. אין דבר כזה בדוגמא שלפנינו. מה עוד שמדובר בשיר עם שאימו של פאקו איבנז שמעה מאימה, ששמעה מאימה, וכמו כל שיר עם אין לו זכויות.

הפרשה הזו, הידועה לי, כאמור, זה כשלושים וחמש שנים, לא רק שלא מעיבה על תרומתה של נעמי שמר, אלא שהתוודותה במכתב מדברת לזכותה, וחבל שהפליגה למחוזות מרוחקים כל כך עד כדי שהניחה שחלתה בשל כך.

אליהו

* * *

חליפת מכתבים עם בת דודתי צִלה על אודות משפחת ליפסקי בלודז', מתוך היומן, אפריל 2005

צלה [זילברוסר]: התרגשתי לשמוע שאתם [יהודית ואתה] מתכוננים לבקר בלודז' – עיר הולדתן של האימהות שלנו. יש לי מעט "זיכרונות" מהסיפורים של אימא שלי ודודה רבקה מהבית ששמה, כי אני כילדה וכנערה אהבתי מאד להאזין לזיכרונותיהן.

צלה היקרה,

אם לא קשה לך לכתוב לי את הסיפורים של אימא שלך ושל רבקה דודתנו על לודז' אני אשמח לקבל ולקרוא יש לי הכתובת המדוייקת של הבית כפי שאימא סיפרה לי. הכתובת של משפחת חנוך-יששכר ליפסקי ואשתו שרה-גאולה בלודז', עד עלותם עם ילדיהם ארצה בשנת 1921 אחרי מאורעות מאי של אותה שנה, היתה:

רחוב נובו טרגובה 7

ליד בית החולים פוזננסקי

קומה ראשונה כנראה

אודי

לאודי שלום,

את הכתובת בלודז' אני מכירה [ואפילו יודעת להגיד אותה בפולנית].

ובאשר ל"זיכרונות":

[1] משפחת ליפסקי מרובת הילדים הייתה גם משפחה "ברוכת כישרונות תיאטרליים". לפיכך, בחג הפורים נהגו לחבר מעין מחזה פורים. כל הילדים היו עסוקים במשימה הזאת. יחיאל וגרשון חיברו מחזה והקימו במה ומסך, סלה ניגנה בפסנתר וצֶלה שרה.

ולאחר שהעמידו את כל כסאות בשורות, כיאה לאולם תיאטרון, שלחו את אמא שלי [רחלה], הקטנה בילדים וחביבת הקהל, להזמין את ילדי השכנים הגויים לצפות במחזה וכאילו "למכור כרטיסים". אימא שלך [דורה], שהייתה ילדה "פראית", הייתה משחקת בתפקידי בנים, ואילו יהודה "השקט" שיחק בתפקידי ילדות עם רבקה. המחזה היה חלקו בפולנית, וחלקו בעברית, ולמרות זאת ילדי השכנים לא התלוננו, ונהנו מהאירוע.

[2] בחג סוכות נהגו לבנות סוכה בחצר הבית, שלפי התיאור הייתה ממש צריף מעץ שייתן הגנה בפני הקור ששרר בתקופה זו של השנה בפולין. לציין, השכנים הגויים מעולם לא התלוננו על מנהג יהודי זה, כפי שציינו הבנות לבית ליפסקי.

[3] לסבתא [שרה גאולה] ליפסקי הייתה עוזרת בבישול במטבח [תאר לך, להאכיל יום-יום עשרה אנשים ולעיתים אף יותר, כשהצטרפו אורחים], נערה כפרית שנהגה לישון במטבח.

יום אחד יצאה לרחוב להשליך זבל ולא שבה הביתה. לאחר שיצאו לחפשה, נמצא פח הזבל ליד הכניסה לבניין, ו"הקרסביצה", כפי שהעידו השכנים, הלכה שבי אחרי חייל פולני. מאז, הייתה רווחת בדיחה בביתנו, כל פעם שאימא שלי הייתה יוצאת לפח הזבל הגדול בחצר, הייתה נוהגת לומר שרצוי שתראה יפה ומטופחת כי מי יודע את מי תפגוש ליד הפח.

[4] בתחילת מלחמת העולם הראשונה היה נטל הפרנסה [של רעיה ושמונה ילדים] קשה לסבא חנוך, ואז סבא-רבא שלנו – יוסף ליפסקי, שגר בצ'נסטחובה, הציע עזרה לבנו וביקשו לשלוח אליהם את שתי הבנות, אימא שלך דורה, ודודה רבקה.

לקראת סיום המלחמה, לאחר שהוקל, שבו הבנות בלוויית סבא ללודז'. אמא שלי, שהייתה ילדה קטנה, כל כך שמחה לבואן שרצה במהירות לקבל את פניהן נפלה על גרם המדרגות ונפצעה קשה בפיה ובסנטרה, מה שהצריך תפירה [סימן שנותר מתחת לסנטרה כל ימי חייה, ושתמיד שמחה לציין שזו מזכרת מגעגועים לאחיותיה האהובות].

ואילו דורה ורבקה, ששהו תקופה ארוכה בצ'נסטחובה, פנו אל אחיהן יחיאל וגרשון בגוף שלישי, ופתחו כל משפט פנייה אליהם בתואר פאן [אדון] יחיאל ופאן גרשון. כה זרים נראו להם שני הבחורים לאחר תקופה כה ארוכה של היעדרות, שלא העזו לנקוט בלשון קירבה.

שלך,

צלה

* * *

1000 גיליונות ו-10 שנים למכתב העיתי

ציטוט מלא מחוברת "מאזניים" פברואר 2015

ירחון אגודת הסופרים בעריכת משה גרנות

במדור המיוחד: עשור ל"חדשות בן עזר"

מתוך "דבר העורך" בפתח החוברת:

הגיליון הזה מצדיע גם לאיש בעל זכויות – הסופר, סופר הילדים, המשורר, העורך והמתרגם – אהוד בן עזר יבל"א, בימים אלה מלאו עשר שנים לייסוד כתב העת האינטרנטי "חדשות בן עזר". כתב העת הזה רואה אור פעמיים בשבוע, והוא מכיל מאמרים, שירים, מקאמות, סיפורים, כרוניקות, ויריעתו של כל גיליון משתרעת על למעלה מ-50 עמודים.

ממש מדהים שמפעל עיתונאי וספרותי ענק זה מנוהל ומופק על ידי אדם אחד, האיש שמעניק לספרות העברית רומנים, קובצי סיפורים, ביוגרפיות, ספרי ראיונות, ספרי ילדים ונוער, והוא יוצר ומפרסם גם תוך כדי הפקת כתב העת האמור.

אהוד בן עזר

נולד ב-1936 בפתח-תקווה. שירת בנח"ל. היה חבר קיבוץ עין-גדי וכן מדריך ומורה ביישובי עולים. למד פילוסופיה וקבלה באוניברסיטה העברית. מפרסם טורים, מאמרים ושירים בעיתונים ובכתבי-עת מסוף שנות החמישים של המאה ה-20. הרומן הראשון שלו "המחצבה" ראה אור ב-1963, הומחז על-ידיו והוצג בתאטרון "זוטא" (1964) והופק כסרט קולנוע (1990). מלבד פרוזה, הוא כותב גם שירה, סיפורי מסע, ספרי הדרכה לכתיבה יוצרת וכן מאות מאמרי ביקורת, רשימות, ראיונות ומחקרים בתחומי הספרות והפובליציסטיקה. ערך למעלה מ-70 ספרים ושימש "סופר צללים" לחלק מהם. כתב ביוגרפיות של נחום גוטמן, אסתר ראב, פנחס שדה, משה דיין, אברהם שפירא ועוד. מקיים מפגשים בכל רחבי הארץ על יצירתו, על אסתר ראב ועל נחום גוטמן. יצירותיו תורגמו לאנגלית, לגרמנית, לרוסית ולערבית. משנת 2005 הוא עורך מכתב עיתי אינטרנטי בשם "חדשות בן עזר".

פרסומים (מבחר, תצוין רק מהדורה ראשונה):

המחצבה (רומן), 1963; אנשי סדום (רומן), 1968; לא לגיבורים המלחמה (רומן), 1971; לילה בגינת הירקות, הנרדמים (לילדים), 1972; הפרי האסור (סיפורים), 1978; עופרית בלופרית (לילדים), 1977; אפרת (סיפורים), 1978; השקט הנפשי (רומן), 1979 ; בין חולות וכחול שמיים, סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, 1980; מי מספר את הספרים? (לילדים), 1982; אוצר הבאר הראשונה (לילדים ולנוער), 1982; בעקבות יהודי המדבר (לילדים ולנוער), 1983; המציאה (לילדים), 1985; הנאהבים והנעימים (רומן), 1985; אין שאננים בציון – שיחות על מחיר הציונות, 1986; לשוט בקליפת אבטיח (רומן), 1987; בצאת ישראל ממצרים (לילדים – ציורים – נחום גוטמן), 1987; ערגה (סיפורים), 1987; 50 שירי מתבגרים (עם דני קרמן), 1987; עכשיו קיץ, עכשיו גלידה (לילדים), 1989; פרשים על הירקון (לילדים), 1989; שרגא נצר – סיפור חיים, 1990; יצ'ופר הנוער! (צייר דני קרמן), 1991; ג'דע – סיפורו של אברהם שפירא, 1993; הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון (רומן), 1994; הילדה מן הים (לילדים, ציירה גיל-לי אלון קוריאל), 1996; דודו פאפל (לילדים, צייר אבנר כץ), 1996; ימים של לענה ודבש – סיפור חייה של אסתר ראב, 1998; אומץ – סיפורו של משה דיין, 1997; שלוש אהבות (רומן), 2000; המושבה שלי (רומן), 2000; ברנר והערבים, 2001; חנות הבשר שלי (רומן), 2001; להסביר לדגים – עדות על פנחס שדה, 2002; יעזרה אלוהים לפנות בוקר (שירים), 2005; ספר הגעגועים (רומן), 2009 ; מסעותיי עם נשים (רומן), 2013; והארץ תרעד (רומן), 2014

עריכה (מבחר):

נחום גוטמן (אלבום), 1984; כל השירים, מאת אסתר ראב, 1988; במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית, 1992; כל הפרוזה מאת אסתר ראב, 2002

פרסים:

פרס ראש הממשלה (פעמיים [למעשה שלוש פעמים – ובמדוייק, זו היתה מילגת ההתפנות לכתיבה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל, ונקראה בשם פרס מטעמי מס]); פרס זאב, 1993. [לא אישית אלא בתוך שלושה ספרי סדרת "ראשונים בארץ" שהגישו אותה שנה, ללא ידיעת המחברים, ההוצאות השותפות לסדרה: "עם עובד" ויד יצחק בן צבי].

* * *

אהוד בן עזר

1000 גיליונות ו-10 שנים למכתב העיתי

בחודש פברואר 2005 נשבר לי סופית מהמגבלה של הצורך להביע את דעותיי במאמרים ובמכתבים למערכות העיתונים, ולהיות תלוי בעורכים שלא פעם סילפו את דבריי או לא פירסמו אותם. נשבר לי גם מהתלות במו"לים, במפיצים ובחנויות וברשתות הספרים, שכמעט לא הפיצו את ספריי החדשים, כי לא הייתי אז, כמו שאינני כיום, "סופר חשוב" או פרו-פלסטיני.

במקביל נהגתי לשלוח מכתבים ומאמרים ב"תפוצת נאט"ו" לחבורה של ידידים ושל אחרים, בקובצי אי-מייל של וורד עברי, כאשר לעיתים, במכתבים האישיים, הייתי משנה את מילות הפתיחה אבל שולח את אותו המכתב או המאמר.

הוצאתי ב-2001 רומאן חדש בהוצאת אסטרולוג, "חנות הבשר שלי", שנכשל כמעט כליל. לכן, לאחר תקופת זמן, רכשתי במחיר סמלי את המלאי של המו"ל ונתתי שלוש מודעות ב"ספרים" של "הארץ" עם כתובת האי-מייל שלי, ובהן הבטחתי לשלוח חינם את הרומאן לכל מי שיפנה אליי. כתוצאה מכך הצטברו אצלי עוד כמה מאות כתובות אי-מייל, ואז עלה בדעתי לייסד מעין מכתב או כתב-עת אינטרנטי, שבו לא אהיה מוגבל על ידי שום גורם חיצוני, ואוכל ליצור קשר ישיר עם קוראים וכותבים.

וכך, החל מחודש פברואר 2005, שלחתי לתפוצת האי-מיילים שהיו ברשותי (רק מאות אחדות) – את "חדשות בן עזר / מכתב עיתי מאת סופר נידח" – עם המוטו, שלא השתנה מאז:

חדשות בן עזר

מכתב עיתי מאת סופר נידח

גיליון מס' 5

תל אביב, 27 בפברואר 2005

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים

לימים התרחבה ההגדרה בכותרת –

חדשות בן עזר / מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח

מאז חלפו 10 שנים שבמהלכן המכתב העיתי הופיע פעמיים בשבוע, אור לימי שני וחמישי, צבר אלפי נמענים, ויש מצטרפים חדשים כל העת – והוא חוגג עתה את גיליון ה-1000!

לשמחתי, כמעט מההתחלה, זכיתי בשותפות של עשרות כותבים מעולים, נהדרים – שרבים מהם יכלו לפרסם במלואם את דבריהם רק אצלי ולא בעיתונות הכתובה, וכך הם ממשיכים במכתב העיתי גם היום. וכל זאת בעזרתו המקצועית הצמודה של בני, בן, שלולא הוא המכתב העיתי לא היה קיים. [ובעזרתה של אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר, המקלידה עבורי מדי פעם פרקים חשובים].

והכול חינם – גם עבור הכותבים וגם עבור הנמענים.

יוסי גלרון, מנהל הספרייה למדעי היהדות באוניברסיטת מדינת אוהיו שבארה"ב, העלה את מאות הקבצים של המכתב העיתי לאתר http://benezer.notlong.com והוא ממשיך לעדכנו. כל מה שהתפרסם במכתב העיתי נמצא אפוא בהישג ידם של המעוניינים.

* * *

ד"ר ארנה גולן

חג האלף ל"חדשות בן עזר"

קשה להאמין, אבל זה עתה, ביום שני, ה-8 לדצמבר, הופיע גיליון האלף של העיתון האינטרנטי "חדשות בן עזר". וזה לא ייאמן, כי הרי  העיתון הוא מפעלו של אדם אחד, הלא הוא הסופר אהוד בן עזר, שנטל על עצמו לייסד כתב עת חלופי לקיים, לגבש לו קו אידאי ותרבותי, לערוך אותו ואף לשלוח לחותמיו, שהלכו ורבו, שני גיליונות עמוסים של העיתון מדי שבוע בשבוע.

יתר על כן, ניכר שהעורך גיבש סביבו גרעין של כותבים, סופרים, פובליציסטים וחוקרים ומסביבם מרחב של כותבי ארעי. יותר מזה, מדי שבוע מקבל העורך שפע של מאמרים ויצירות ספרות, עד שאין מקום לכולם (והוא מתנצל על כך בסיומו של כל גיליון), ובה בעת הולך וגדל מספר החותמים על העיתון, המבקשים לקבלו מדי בוקר של ימי שני וחמישי (תחילה היו לו 200 מנויים, בגיליון 46 עלה מספרם ל-450, בגיליון 500 כבר היו כ-2000 מנויים ואילו לקראת גיליון ה-1000 עלה מספרם לכ-2700, ויש לדעת כי רבים מהם חותמים בשם משפחה שלמה, וגם מעבירים במייל לחברים).

מהו, אפוא, סוד קיסמו של העיתון?

ניתן לתארו כמבע אינטלקטואלי "חצוף" ונועז, ספרותי ותרבותי – מכאן, ומתמודד בלהט עם האקטואליה – מכאן, מעוגן במודעות עזה לתולדות ארץ ישראל בכלל, אך גם לשורשיו הפרטיים של העורך במושבה פתח תקווה. עיתון אמיץ ומתריס מתוך אמונת העורך באמת שלו ובפיכחונו כ"יונה פסימית" אל מול המציאות, ומשתף כותבים רבים בעלי דעות דומות או גם מתנגדות לאלו שלו.

בנוסף משמש העיתון גם במה לפרסום מאמריו, זיכרונותיו ויצירותיו – שרבות מהן נועזות בצביונן האירוטי – של המייסד והעורך, המכריז על עצמו בכותרת המישנה של העיתון שהוא "סופר נידח", שלא זכה למעמד הראוי לו (לאור יצירתו העניפה למבוגרים ולבני נוער, והעובדה שכמה מהרומנים שלו היו רבי מכר, כמו גם חשיבות מחקריו, בייחוד על דודתו המשוררת הצברית הראשונה, אסתר ראב, ועל נחום גוטמן).

אי לכך, הוא גם מציע, בסופו של כל גיליון, לשלוח [באי-מייל] מחוברות-כתביו לכל המבקש. בקיצור – העיתון מצטיין בהיותו מעורר למחשבה ולעיון, לפולמוס וליחס ער למציאות הישראלית המורכבת, להיסטוריה, לפרוזה ולשירה, לביקורת הספרותית ולעמדות הסופרים ומעמדם בארץ.

ומעבר לכל אלה, עוד ניתנים לנו מיני תרגימא של קלילות והנאה תרבותית, תגובות על קונצרטים, הצגות תיאטרון וסרטים, ואפילו – שומו שמיים – על מסעדות ותיירות וזיכרונות של העורך, שהרי יש, כך משתמע, לדעת העורך – חיים והנאות ובילוי ותרבות של האדם הפרטי בתוך המעגל הלאומי הכללי.

אלא שמתברר, כי הצביון הזה לא נולד עם הולדת העיתון. אי לכך מרתק לעקוב אחר האופן שבו התגבשה אט אט מדיניות העריכה, וזו התגבשה גם מתוך יחסי הגומלין בין העורך לכותביו ולקוראיו. שהרי הגיליונות הראשונים, הקצרים, נשלחו אל המרחב האינטרנטי, כתובים בידי בן עזר לבדו, והוא לא ידע אם ימצאו הד. הוא עצמו מספר – בראיון עם נורית קנטי ("מעריב", תרבות, 15.02.2014) שהכול החל בעצם מתיסכולו, שלא היה לו היכן לבטא את עצמו, להביע את כל שתסס בו, אם בשאלות השעה ואם בפרסום יצירותיו הספרותיות שלא מצאו להן מו"ל.

ומה עשה? לאחר שפירסם מודעה (בהחלט יוצאת דופן) ב"הארץ" – שישלח את ספרו האחרון חינם לכל דורש, היתה בידו רשימת תפוצה של 200 איש (שכנראה ביקשוהו), ולאחר מכן חבר הביא חבר. המניע "החצוף" הזה גם הפך מן ההתחלה לכותרת המישנה של העיתון, על פיה אם אין לך ספר ראוי לקרוא – עדיף שתקרא ספרים ישנים "ואם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון."

לא פחות! זו היא מרדנות אפוא, וזה הוא גם אומץ כאילו בער משהו בקירבו. ואכן, הגיליונות הראשונים משמשים מבע לתגובותיו לעניינים אקטואליים, ובצידם – ביקורת על הוצאות הספרים ועל ספרות ההווה הנחשבת מרכזית, כמו גם על עמדותיהם המתבטלות של "הסופרים הנחשבים" בשאלות הסכסוך הישראלי-פלשתיני, שתכליתן, לפיו, לאפשר להם פרסום והפצה. עמדותיו הפוליטיות (למשל, התנגדותו הנחרצת להתנתקות) ודאי הפתיעו את מכריו ומוקיריו משכבר, שהכירוהו כאיש מר"צ, ולאחר מכן כאחד ממייסדי "שינוי", אך הוא עצמו מבהיר בראיון הנזכר לעיל, כי אינו איש ימין כלל, אלא "אדם שפוי" המעז לראות נכוחה ואינו שוקע באשליות.

את העיתון עצמו מכנה בן עזר בכינוי הסרקסטי והאנכרוניסטי, "מכתב עיתי", ואילו את עצמו הוא מכנה בכינוי מריר ואירוני, "סופר נידח", שמאחוריו מסתתרת בעצם גאווה גדולה. סמוך להתחלה הוא גם מתחיל, כאמור, בפרסום – העתיד להימשך בגיליונות כולם –  מיצירותיו, ובגיליון 8 כבר מופיע התבלין האירוטי-קומי, ויש יאמרו פורנוגרפי, עם הופעתה של  אחת הדמויות הבדיוניות שישמשו לצורכי סאטירה והתגרות, הלא זו אגנה וגנר, כביכול אהובתו משכבר הימים.

בדומה לכך, הוא עתיד לאמץ לעצמו בגיליונות מאוחרים יותר את הכינוי "חיימקה שפינוזה" או "אלימלך שפירא הסופר העל זמני היושב על גדות הירקון" ושם בפיהם דברי "זימה" כמו גם ביקורת רצינית, ובמקביל מתרחב הדיון בספרות ובמוסיקה. אט אט מתחילות להתפרסם גם יצירות של סופרים אחרים.

מאלפת גם הכרעתו של בן עזר, החל מגיליון 11, שבו מתפרסם מאמר על בני המושבות,  לעשות את מודעותו לשורשיו המשפחתיים, שהוא גאה בהם, בפתח תקווה – לנושא חשוב בעיתון ובכותרתו, והוא לוחם להכרה בה כמושבה הראשונה (לא כל שכן להכרה בדודתו המשוררת הצברית הראשונה, אסתר ראב).

בכך נפתח פתח למודעות להיסטוריה הארץ ישראלית  בכלל (למשל, 84 שנים לרצח י.ח. ברנר בגיליון 36, ולאחר מכן על טרומפלדור, או על בן גוריון, ובהמשך על מייסדי המדינה בכלל), כשם שהיותו בין מייסדי קיבוץ עין גדי ייעשה נושא משמעותי בעיתון וביצירתו. כך הולך העיתון ונבנה בצלמו ובדמותו של העורך, אך גם תוך אינטראקציה מתמדת עם הכותבים המתחילים לשלוח אליו את דבריהם.

בגיליון 100, למשל, כבר אפשר להבחין בכך היטב. בה בעת מתרחבים הדיונים באקטואליה וביחסינו עם העולם המוסלמי ועם הפלשתינים, אך גם במוסיקה, תיאטרון, וסרטים, כשם שבגיליונות רבים לאחר מכן הוא מנהל מאבק ציבורי חריף נגד שיפוצים נרחבים של היכל התרבות, שמא ישנו את אופיו.

החל מגיליון 200 כבר ברור שהעיתון נקלט, וסופרים, חוקרים ועיתונאים ידועים הולכים ותורמים לחיוניותו של העיתון, כשם שכבר מתקבע הנוהג לפתוח את העיתון ב"בלדה" האקטואלית של יוסי גמזו, שהחל דרכו כאן דווקא בסיפור; סמוך בגיליון ה-500, המופיע כמעט במלאת 5 שנים לעיתון, וסמוך לו כבר בולטים כותבים בתחומי פוליטיקה, תרבות, ספרות וביקורת ספרותית כמו עוז אלמוג, גיא בכור, אורי הייטנר, ברוך תירוש, עמוס גלבוע, פוצ'ו, דודו אמיתי (בפולמוס עם בן עזר, כמובן), בן דרור ימיני ורבים אחרים (חלקם מאשרים לפירסום חוזר כאן דברים שכבר פירסמו), בספרות – יצחק אוורבוך-אורפז, אליהו הכהן, אלישע פורת, שמאי גולן, דוד מלמד, מלכה נתנזון ואחרים, וכמובן – מהרומנים של העורך, ובביקורת הספרותית תופס מקום חשוב משה גרנות. בצידם מצויים כותבי ארעי רבים וביניהם גם כמגיבים. העיתון מתארך, מרתק, תוסס, חי ומתגרה ולובש את צורתו העתידית כשהעורך הולך ומגביר את  העזתו ו"חציפותו".

אם נתבונן בגליון 988 הסמוך ל-1000, כבר נגלה את השפע. בכותרות המישנה כבר מוצהר ביטחונו של בן עזר בתקפות אמיתותיו כמו גם פסימיות מוצהרת לגבי מדינה פלשתינית. מרחב המשתתפים גדל. גמזו פותח כתמיד, ואחריו מומחים למזרח התיכון (כמו מרדכי קידר) ותגובות במאמרים בנושא בוער זה (אורי הייטנר, ברוך פלטנר, יהודה דרורי) לענייני חינוך (כמו אלוני זמורה), סוציולוגיה וחברה (עוז אלמוג), ספרות (מיכל סנונית, דליס, הדסה מור, אוריה באר), סיפורים (שמאי גולן) ועוד רבים נוספים.

לקראת סיום הגיליון ניתן פרק נוסף מהרומן ההיסטורי החשוב והפרובוקטיבי של בן עזר, "והארץ תרעד", ולאחריו המדור הקבוע "ממקורות הש"י" ובו ידיעות ותגובות חריפות של העורך. חותמת את הגיליון רשימת הספרים והחוברות ממאמריו, מחקריו ורשימותיו – שיישלחו [באינטרנט] לכל דורש.

בגיליונות הסמוכים נוכל למצוא כותבים נוספים (בענייני השעה – עמוס אריכא, אלי מייזליש, מתי דוד ועוד, בשירה – מלכה נתנזון, אילן בושם, רון גרא, ואליהו הכהן על זימרת דורות קודמים, ביקורת ספרותית – תקוה וינשטוק, יוסף אורן וכן כותבת מאמר זה) ורבים אחרים.

אין תימה, שזהו העיתון האינטרנטי הפוליטי-תרבותי וספרותי שהגיע להישג יוצא הדופן הזה של 1000 גיליונות ואלפי מנויים. כל זאת בזכות תסיסתו הרוחנית וחריצותו המופלאה של הסופר והעורך אהוד בן עזר. לאור כל זאת, נאחל לו שיעמוד לו הכוח ותוסיף לתסוס בו רוחו ויוסיף ויתקיים מפעלו עוד לאורך שנים.

[עד כאן מתוך גיליון "מאזניים", פברואר 2015]

* * *

לארנה היקרה,

את צריכה להיזהר,

כי ככל שאת מרבה לכתוב עליי טובות

הולך ונשחק מעמדך בברנז'ה של הספרות החשובה בישראל

ובסוף עוד יצחקו עלייך ויחשבו ששיחדתי אותך

ברווחים שלי מהפרדסים שלי

שלך,

אסיר תודה

אהוד

אהוד יקר,

אני מאד שמחה שהדברים שלי על עיתונך נושאים חן בעיניך ומשמחים אותך, לא כל שכן שאלה דברי אמת!

הצלחת להצחיק אותי בדבריך על "הרווחים", אבל לגופו של עניין אני כבר רגילה מזמן להחזיק בדעותיי, גם אם הן יוצאות דופן, בלי להירתע מאיש (אם כי אני לא משווה את עצמי לאומץ ליבך!)

וד"ש חם ליהודית ושיהיה לכם  סוף שבוע טוב,

ארנה וגם שמאי

למשה גרנות היקר,

אין מילים בפי להודות לך ולארנה על העמודים היפים והנכונים שהקדשתם לי ולמכתב העיתי ב"מאזניים" החדש. זה אפילו יתר נעים מאשר לקבל את פרס אקו"ם לספרות על מפעל חיים.

האם תוכל לשלוח לי את כל הדפים הללו בקובץ וורד עברי כי ברצוני לתת אותם בציטוט מלא בגיליון לעשר שנות המכתב העיתי.

שלך

אהוד

אהוד היקר,

אני שמח שאתה מרוצה. וודאי שאני יכול לשלוח לך את החומר – הנה הוא בצרופות.

בברכה חמה,

משה גרנות

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

בעתיד הניראה לעין

מתוך היומן, נכתב ב-2003

23.4.03. יום 50 בירנטון, אוקספורד. יום רביעי. חג אחרון של פסח. אורה ואהוד עם יהודית עדיין מטיילים בלייק דיסטריקט, ומחר, מאוחר בערב, הם יחזרו. אני חשבתי שיחזרו ביום שישי כך שיהיה לי עוד יום אחד חופשי. לא נסעתי איתם כי אני קצת חולה בשיעול טורדני.

בבוקר היו לי כמה וכמה רעיונות פוריים בקשר לרומאן ["והארץ תרעד"] ורשמתי אותם להמשך העבודה, ובינתיים משום מה דבק בי הצורך לכתוב מאמר ארוך בשם "בעתיד הניראה לעין" ואני עדיין עובד על שיפוצו כי הוא מעין "אני מאמין" שלי מעבר לגבולות ישראל.

לפנות-ערב אני קופץ עם יונתן גולדשטיין במכוניתו, צפונה, לוודסטוק, ושם מטיילים קצת ונכנסים לפאב בשם Star Inn שנמצא מצד ימין בסוף שדרת החנויות במרקט פלייס 22, כאשר צועדים לכיוון הכניסה האחורית של אחוזת בלנהיים.

אני מזמין, כי יונתן שלח על חשבונו בדואר אוויר את המעטפה שלי עם המונודרמה על אסתר ראב, לחנה מרון, וגם מסיע אותנו במכוניתו; ואני חוקר אותו כל הערב, בשאלות שונות שקשורות לרשימות שאני כותב –­ להערכות מצב שלו, והוא תורם לי הרבה ידע, דווקא לא בתחום ההתמחות הסיני שלו, בארה"ב.

אני מזמין את ה"פיש אנד צ'יפס" עשוי היטב, ויונתן לוקח צלי כבש, וזה יוצא עם שתי בירות חצי פינט, יחד 16.75 פאונד שהם כמאה שלושים וארבעה שקל. לא נורא, מה עוד שהמנות ענקיות והדג טעים בצורה בלתי רגילה, מטוגן ביותר, גם הצ'יפס, ויונתן מחסל את המנה הענקית שלו ומשבח גם אותה. מתברר שהמחיר כלל גם קפה או תה בסוף, ואני סירבתי כי חשבתי שזה אקסטרה אבל האמת שהייתי כה מלא, וכבר היה תשע בערב, שטוב שוויתרתי. אבל טוב לדעת לבוא לכאן פעם נוספת עם חברים. מה עוד שהיה מקום בשפע, ואווירה שקטה ותרבותית אף כי בקדמת הפאב עמד נוער וצפה במשחק הכדורגל של מנצ'סטר יונייטד, אנגליה נגד ריאל מדריד, ספרד. וכל גול גרם לתרועות רמות אבל כשיצאנו היה ההפרש לטובת הספרדים.

ייתכן שהשיחות עם פרופ' גו'נתן גולדסטין [יונתן גולדשטיין], הסינולוג האמריקאי בירנטון, תרמו לי להבהרת הנושאים שעליהם כתבתי באותם הימים במאמר.

*

26.4.03. יום 53 בירנטון, אוקספורד. שבת. לאחר עריכה נוספת אני מחליט שהגיע הזמן להקפיץ למים הקרים את המאמר המקיף שלי, שכתבתי ביום רביעי שעבר, בבוקר, כשהייתי עדיין לבד בבית, ודווקא בתוך כתיבת הרומאן שגם היא זרמה קדימה. אני שולח את המאמר לעיתון "הארץ" ולנבחרת הידידים באי-מייל, בתוספת ציון שהמאמר נשלח ל"הארץ" אבל ודאי לא יידפס בו.

אני מקבל תגובות טובות, מנתן יובל, בעלה של נורית, ומד"ר יעקב זמיר, שמכיר את חיי הערבים בייחוד בעיראק מבפנים, ובעקבות דבריו של יהושע קנז אני שולח את המאמר גם ל"מוסף השבועי" של "הארץ".

בעתיד הניראה לעין

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד-ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות הדתית, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ. לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין כיום. חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציביליזאציה המערבית בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את כל הישגי הציביליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים, הציל אותן מגורל דומה.

בעתיד הניראה לעין, כל מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו הן מדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), מקסיקו, בנגלדש, פיליפינים וכדומה, כל מי שרוצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקראטית מסודרת במאה העשרים ואחת, יהא עליו להחליט אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו, או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי-דמוקרטית, או שהוא מהגר למערב.

בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי היו זוכות, או כבר זכו כביכול בדמוקרטיה ­­– זה לא רק שלא היה משפר את מצבן אלא מדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-תורק הצליח להציל את עמו מחזרה אל הבערות האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך "דמוקרטי" – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית. צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין, שמתברר שלא רדף את שלושה רבעי מיליון הנוצרים בעיראק, שעתה מפוחדים עד מוות מן העתיד, אבל כֵּן רדף את השיעים, שישים אחוז ממדינתו, ואסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה"עשורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם. עכשיו, לאחר ש"השתחררו" והם צועדים, נדמה שהשד השתחרר מהבקבוק, וכי שישים האחוז השיעיים מבטיחים בשם ה"דמוקרטיה" עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל השאר השיפורים לאחור, כמו באיראן.

בעתיד הניראה לעין ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה העשרים ואחת. גם טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, עומדים בפני משבר בחייהם אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת מישטרים מושחתים, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי מי שרק יכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.

בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי-הכפיים שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין-גזעי.

בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא-מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה"פרימיטיבי", השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות, הוא ילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן: גם לנו גם לכם לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל! – וגם כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו שסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מהעריצות הדתית של האיסלאם, ועתה רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.

בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עומדים בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה.

בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה העשרים חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות-כוחות לארה"ב: האימפריה העות'מנית, האוסטרו-הונגרית, הקיסרות הבריטית, הרייך השלישי, יפן ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת-על, מדינת-עולם ­– שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה. לא אירופה המאוחדת באיגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא מי שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי היא מתמודדת עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.

בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל באחד-עשר בספטמבר אלפיים ואחד. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של "אירגונים" ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו, כמי שהשיב להם את גאוותם וכבודם החשובים בעיניהם יותר מן החיים, החמלה והאנושיות. בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים  מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים הפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, וקנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה. עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.

בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות-הברית של אירופה, של אפריקה, של העולם הערבי, של ברית-המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון. למעשה, החזון של ארה"ב הצליח רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב-גזעי והרב-דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי-אפשר לומר שאין בעיות גם בארה"ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שסיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב. אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!

בעתיד הניראה לעין אין גם כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו, כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל. אם תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת. ואם יהיה שלום,  אזיי המדינה הפלשתינאית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה תהיה אותה תוצאה – עוד מלחמה. כל זמן שיימצאו פלשתינאים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם הפרימיטיביים מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתינאי הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו, ויטרפד אותו.

בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."

ירנטון, אוקספורד, אפריל 2003

*

לאהוד שלום רב,

נהניתי לקרוא את המאמר ששלחת לי ואתה כל כך לא מאמין שיפורסם בעיתון הארץ, כי זה עיתון של אש"ף... אני מסכים עם כל מילה שכתבת. באשר לערבים הרי אבי ז"ל נהג לאמר שאפילו בעוד אלף שנה הם לא יהיו בני אדם. אני משנה מעט ואומר שגם בעוד שלושת אלפים שנה הם  לא יהיו בני אדם. וכל מי שחושב אחרת או טוען כך הוא פשוט נאיבי עד כדי פשיעה. וזכור את צ'מברלין שאת דבריו ציטטת בסיום מאמרך.

ניתחת יפה ונכון את המצב של האנושות היום. ואני דווקא כן חושב שהעיתון יפרסם את דבריך אך ייתכן שיקצר בו. הם קוראים לזה "עריכה" אך קראתי באוטוביוגראפיה של צ'רלי צ'פלין, שגם הוא היה עורך את הסרטים שצילם לפעמים עשרות שעות ומהם היה צריך להציג רק שעתיים. אגב לעריכה הוא קרא "CUTTUNG", שם מתאים בהחלט.

מסור דרישת שלום לגברת הנחמדה שלך שלום ולהתראות,

בברכה,

ד"ר יעקב זמיר

*

אילו אני עורך "הארץ", הייתי מפרסם את המאמר הזה, ככל שהוא אפוקליפטי, מלטוסיאני, איסלאמופובי, מניח ליניאריות בהיסטוריה ומתעלם מהדיאלקטיקה שלה.

אילו אני עורך "הארץ" הייתי מעוניין לפתח ויכוח על החזון הקשה הזה, שנחבא בירכתי ליבו של כל אחד מאיתנו, אם כפחד עמום ואם כאפשרות נגזרת מן ההווה.

אילו אני עורך "הארץ", הייתי מציע אפילו לעורך המוסף השבועי לפרסם את זה, כדי להגיע למעגל רחב יותר של קוראים.

אילו אני עורך "הארץ", הייתי דואג שהטקסט הזה יפורסם בין דפי עיתוני, מפני שהוא כתוב היטב ושונה מרוב המאמרים המתפרסמים שם מדי יום ביומו.

שיהיה גם ירמיהו אחד, מה יש?

אבל גם אני מתקשה להאמין שזה יתפרסם כמו שהוא ב"הארץ".

שלכם,

להשתמע

יהושע [קנז]

אהוד: כמובן שהמאמר נדחה על-ידי "הארץ" ועיתונים אחרים בארץ, וזו אולי אחת הסיבות שכעבור פחות משנתיים, בפברואר 2005, התחלתי לערוך ולפרסם את "חדשות בן עזר" – כדי שתהיה לי במה חופשית – גם אם אינני סופר חשוב, שגם מלקק לפלסטינים.

המאמר גדפס לראשונה בשבועון "מקור ראשון", במוסף "יומן שבועי" בתאריך 29 בספטמבר 2004, אבל לקהל הרחב הוא לא הגיע.

* * *

דוד מלמד

כשאנטישמים תלו יהודי בארה"ב

אחד האירועים האנטישמיים הקשים ביותר בתולדות ארצות-הברית אירע לפני מאה שנים כאשר נעשה לינץ' ביהודי אמריקאי על לא עוול בכפו. פרשה זו נחרתה כאירוע האנטישמי החמור ביותר בהיסטוריה האמריקאית.

קורבנו של הלינץ' היה ליאו פרנק, יהודי יליד טקסס, שניהל מפעל לעפרונות באטלנטה, ג'ורג'יה, והואשם ברצח של אחת העובדות, נערה בת 14 בשם מארי פייגן, בליל ה-26 באפריל 1913. הדבר אירע בשיאו של גל גזענות ואנטישמיות, שהתחולל בעיקר במדינות הדרום בארצות-הברית.

פרנק הועמד לדין בעקבות הסתה אנטישמית שבסופה הורשע בדין למרות שהעדויות הצביעו על שרת המפעל, ג'ים קונליי, כאיש שרצח את הנערה. חוקרי הרצח ואנשי התביעה, שפעלו מתוך מניעים אנטישמיים, התעלמו מהרוצח האמיתי, והשתמשו בו כעד-תביעה ראשי נגד פרנק. ההסתה הביאה להרשעתו של פרנק והוא נדון למוות.

משפטו של פרנק התנהל תוך מחלוקות ושנאה אנטישמית יוקדת. למרות שהיה ידוע מי הרוצח טען התובע במשפט כי השרת רק סייע לפרנק לסלק את הגופה. האווירה במשפט היתה מתוחה עד כדי-כך שלפני הקראת פסק-הדין ביקש השופט מפרנק ובן-דודו שלא יגיעו לאולם בית-המשפט, בשל ההמון המתפרע שנאסף סביב הבניין.

בספרו "משפט עלילה פרשה" (הוצאת מלוא, תש"ן) כותב מאיר קוטיק שחוקרים רבים סברו כי סניגורו של פרנק, ארנולד (שלא היה יהודי), טעה קשות כשהכניס את העניין היהודי למשפט וטען שרדפו את פרנק רק בשל יהדותו. אחרים סברו כי לא היתה בכך טעות ו"העובדה שפרנק היה יהודי היתה חשובה ביותר מהרגע שבו המשטרה דיווחה על מעצרו. טענתו של ארנולד בבית-המשפט היתה ברורה ונחוצה, והאמת היתה כפי שאמר שאילו פרנק לא היה יהודי לא היה מובא למשפט" (עמ' 298).  

סניגור אחר של פרנק, רוסר, אמר על השרת ג'ים קונליי: "זוהי חרפה וכלימה לעיר ולמדינה שהמילים של הכושי השקרן, הפושע והמטונף ישמשו עילה לתלות אדם, וכי המדינה תצטער על כך בעתיד." (עמ' 299).

לעומתו אמר התובע דורסיי: "לא הייתי מעז לבוא למקום הזה ולבקש הרשעת בן אדם מפני שהוא יהודי, לא-יהודי, או כושי. תזכרו שהסניגורים היו אלה שהכניסו נקודה זו בבית המשפט ואנחנו לא עשינו זאת. המלה יהודי לא יצאה אף פעם מפי. אני אומר כי הגזע אשר לו משתייך האדם הזה הוא טוב כמו הגזע שלנו. אבות אבותיהם היו מתורבתים, חיו בערים ופעלו לפי חוקים, בזמן שאבותינו היו נודדים בדרך כלל ביערות ואכלו בשר אדם. אני חוזר ואומר, כי הגזע שלהם טוב כמו שלנו, אך לא טוב יותר... יש יהודים העולים לגבהים והם נערצים אך יש גם יהודים השוקעים בתחומים העמוקים של קלון." (עמ' 300).

בהמשך הפרשה, ב-26 באוגוסט 1913, אמר השופט לנציגי ההגנה והתביעה שזימן ללשכתו כי הוא חושש מה יקרה אם המושבעים יזכו את פרנק: "אני חושב שכולנו יודעים מה יקרה. לנאשם יעשו לינץ'." כשהיו המושבעים מחוץ לאולם בית המשפט, יכלו לשמוע את הקהל צועק: "זכאי או אשם, אנו נשים יד על היהודי המלוכלך." (עמ' 303).

חבר-המושבעים דן בנושא פחות מארבע שעות ומצא את פרנק אשם. מחוץ לבניין בית-המשפט קיבל המון של למעלה משלושת-אלפים אנשים את פסק-הדין בתשואות רמות.

פרנק חיכה בתא-המעצר להחלטה שתינתן שלא בנוכחותו. כשסיפר לו רופא-המשפחה שהמושבעים מצאו אותו אשם, הוא התייפח והתעלף. לעיתונאים שהגיעו אחר-כך אמר: "אני חף מפשע זה, כפי שהייתי שנה לפני כן." (עמ' 305).

בבית המשפט קרא השופט את החלטתו ב-27 באוגוסט 1913 בנוכחות פרנק: "ב-10 באוקטובר יוצא להורג המורשע... ויהיה תלוי בצווארו עד שתצא נשמתו..." (עמ' 306-305).

העיתון "קונסטיטיושן" דיווח על החלטת בית המשפט: "הצעקה 'אשם' שנשמעה מפי כתבים שונים מהחלונות של משרדי עיתוניהם, עברה מפה לפה... עובדי חשמליות עזבו את הקרונות, כדי להצטרף להמון שצהל ברחובות... והפגנה פרועה של שמחה פרצה בבמות. קבוצות כושים רקדו במשך שעה ארוכה בחזית בית-החרושת שבו נרצחה מארי." (עמ' 305). 

לאחר מתן גזר-הדין ערערו סניגוריו של פרנק על ההחלטה ופנו לכל הערכאות האפשריות. אולם כל הערעורים נדחו, ובסופן גם הערעור בפני הערכאה הגבוהה ביותר: בית המשפט העליון של ארה"ב שדחה את בקשת הביאס-קורפוס ב-19 באפריל 1915, דחייה שמשמעה היה אישור גזר-דין המוות.

אחרי שלב זה החל מסע להצלת פרנק: יהדות צפון ארצות-הברית נחלצה למענו, אך ללא הצלחה. פעלו גם מנהיגים יהודים ומושלי מדינות, קויימו אסיפות-תמיכה פומביות ופורסמו מכתבים של אשתו ואימו של פרנק למושל.

אך למרות שמושל ג'ורג'יה המיר לבסוף את העונש למאסר-עולם, ההמון סבר אחרת. בעקבות החלטת המושל הופיע באחד העיתונים המקומיים מאמר תחת הכותרת הקשה "ההמונים דורשים לינץ'."

ייסוריו של ליאו פרנק נמשכו עוד שנתיים. לפרשה נוסף גם אספקט דתי. "אם כי הוא היה תמיד אדיש בענייני דת הוא הפך לדתי בעל אמונה עמוקה, שמצא בה הרבה נחמה על גורלו." – מספר קוטיק (עמ' 307-306).

גם שאר יהודי ג'ורג'יה נפלו קורבן למסע האנטישמי ונאלצו להימלט מבתיהם לבתי-מלון, על חנויותיהם הוטל חרם, ורבים שילחו את נשותיהם וילדיהן לקרובים מחוץ למדינה.

לפני מאה שנים, באוגוסט 1915, שנתיים לאחר מתן גזר-הדין, פרצו אנשי המסדר האנטישמי "אבירי מארי פייגן" יחד עם המון זועם לתוך חוות-כלא שאליה הועבר פרנק, חטפו אותו והסיעוהו לעבר עץ אלון, הגבוה ביותר שמצאו באיזור, ועליו תלו אותו. לאחר התליה החלה הילולה ברברית: ניסו לשרוף את הגופה, השתוללו מסביבה, ואחר-כך איימו להיכנס בכוח לחדר-המתים שאליו הובאה הגופה. החוטפים שזהותם היתה ידועה לא הועמדו מעולם לדין.

בעיתון "המצפה", שבועון עברי שהופיע בפולין ונחשב לביטאונה של תנועת "המזרחי", כתבו ב-22.10.1915 על העץ שעליו נתלה פרנק: "את העץ ההוא בקשו לקנות בממון הרבה, לחלק קיסמים ממנו לכל אחד לזכרון, אך בעל העץ רוצה שישאר העץ בשדהו לזכרון ויציב גדר סביבו להתפאר."

בעקבות הלינץ' עזבו מחצית מיהודי ג'ור'ג'יה את המדינה. המקרה היה התמריץ להקמת "הליגה נגד השמצה" של "בני ברית" בשנת 1913, כשמטרתה להגן על שמם הטוב של היהודים ולהיאבק נגד ההאשמות שהוטחו נגדם. הליגה קיימת ופועלת עד היום. תעתוע-הגורל הוא שליאו פרנק נבחר בבואו אל העיר ליושב-ראש "בני ברית" במקום.

מן העבר השני הוקם מחדש באותה עת ארגון ה"קו-קלוקס-קלאן" הגזעני הידוע לשמצה.

ב-19 באוגוסט 1915 בא סופה של הפרשה. גופתו של פרנק נמסרה לרבה של אטלנטה והועברה באונייה לניו-יורק שם נקבר בבית-העלמין "מון רויאל" בנוכחות כ-20 איש בלבד.  

עשרות שנים לאחר הלינץ' הודה מחסנאי מפעל העפרונות שראה את השרת גורר את הנערה למרתף ביום הרצח. לדבריו איים עליו הרוצח כי אם יגלה את הדבר הוא ירצח אותו. כתוצאה מגילוי זה קיבל פרנק חנינה, שבעים שנה לאחר מותו הנורא.

רק בשנת 1986, הודיעה המועצה לשחרורים וחנינות של ג'ורג'יה כי היא מעניקה חנינה לליאו פרנק. יחד עם זאת עדיין החנינה לא נתנה לו זיכוי מלא אלא רק רהביליטציה מסוייגת.

בשנת 1995 הוקם לוח באתר-התלייה לזכרו של פרנק עליו נכתב: "הואשם בשל טעות, הורשע בשל שקרים, נרצח בשל הפקרות."

פרשת פרנק צפה ועלתה במשך השנים גם בתחום האמנותי. בשנת 1937 הופק הסרט "הם לא ישכחו" המבוסס על סיפורו של פרנק, ובשנת 1998 נכתב על הפרשה מחזמר בשם "המצעד". סרט-וידיאו נוסף "הרצח של מארי פייגן" הופק בכיכובו של ג'ק למון, שגילם את דמות המושל.

על הפרשה כותב רוברט רוקאווי בספרו "מהגרים פועלים וגנגסטרים" (המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל-אביב, 1990, עמ' 22-23): "היה זה אות בוטה ומפחיד, שזיעזע את יהודי ארצות-הברית כולם, לכך שאין בהצלחה כלכלית משום הגנה מקנאות-דתית וחוסר-סובלנות... השנאה לפראנק היתה טעונה בשנאה בין-מעמדית, ספוגה בדימויים דתיים של היהודי כמשחית התמימים, וקשורה בגזענות הפרועה שאפיינה את התקופה. מעל לכל היה פראנק שנוא בשל היותו זר – הוא לא היה איש הדרום אלא יהודי ינקי. במובן מסויים, סימל פראנק כל מה שאמריקה הפרוטסטנטית פחדה מפניו: אנשים זרים, בעלי מוצא, אמונה ומסורת שונים, שאיימו לחתור תחת אושיות התרבות הנוצרית המסורתית של אמריקה."

ב-23.2.1925 דיווח "דאר היום" על מות אמו של ליאו פרנק ש"הוסיפה לקוות שסוף סוף תתגלה צדקתו של בנה הנרצח, שנאשם לפי עדותו של כושי שהעיד נגדו בעת מהלך המשפט. ואמנם אותו כושי חלה אח"כ, וכשקרבו רגעיו למות הודה על עדות השקר באמרו שהוא ירא מאוד להיכנס אל העולם ההוא כשמשא-חטא כבד רובץ עליו. הוא הודה שהעלמה נהרגה ע"י כושי, אחד, חברו."

בשנת 1965, במלאות 50 שנה לרצח, כתב יוסף לפיד ב"מעריב" מאמר על הפרשה לרגל צאת ספרו של הסופר היהודי הארי גולדן: "הוא (פרנק) נדון למוות. היה זה מקרה ראשון בתולדות ארה"ב, שאדם לבן נידון לתליה על פי עדותו של כושי... לפתע נודע לציבור באטלנטה כי מושל מדינת ג'ורג'יה, ג'ון סלטון, נוטה לחון את הנאשם. הדבר עורר תרעומת עצומה... חיש מהר פשטה בעיר השמועה, כי היהודים 'קנו' את המושל... המושל חנן את ליאו פראנק, כדי להציל את היהודים מידי האספסוף המתפרע... אולם החנינה לא הצילה את חייו של ליאו פראנק... היה זה מעשה-הלינץ' היחיד בתולדות ג'ורג'יה, שקורבנו היה יהודי. בדרומה של ארה"ב שרים עד היום את 'הבאלאדה של מרי פגן': "הנוצרים בני גן-עדן / הטילו את ליאו פראנק / לגיהינום".

על הפרשה כתב הארי גולדן בספרו "ילדה קטנה מתה": "זהו ספר על הגורל היהודי: הדרך מקישינוב עד אטלנטה לא היתה ארוכה כל כך." 

כעבור שנים עלה הנושא שוב בעיתונות הישראלית, כאשר ב-31.1.1944 כתב העיתון "על המשמר" על פרנק: "רק לפני שבוע פירסם פרקליט ותיק ושבע-שנים מאטלאנטה... ספר זיכרונות. הוא שימש בשעתו בכהונת שופט בבית הדין לערעורים, והיה ידידו של השופט רואן, שישב בבירור דינו של פראנק... 'הנני אחד המעטים – כותב הלה בספר זכרונותיו – היודע כי ליאו פראנק היה חף מפשע... יודע אני מי רצח את מרי פאגאן."

ספיחי הפרשה לא גוועו. גם בשנות ה-80 של המאה הקודמת פנו ארגונים יהודיים בארצות-הברית לוועדת החנינה של ג'ורג'יה בתביעה שתפרסם הודעה רשמית כי ליאו פרנק היה חף מכל פשע. שלושה ארגונים: הוועד היהודי האמריקאי, "הליגה נגד השמצה" של "בני ברית" והפדרציה היהודית של אטלנטה, הביאו לידיעת הוועדה את עדותו של אותו ישיש בן 83 שהודה בשבועה כי שיקר בעדותו וכי פרנק חף מכל פשע. 

אך את קונליי לא היה ניתן להעמיד למשפט מחודש משום שעל-פי החוקה האמריקאית כבר הורשע כמי שסייע לפרנק להעביר את גופת הנרצחת למרתף.

המחזמר על הפרשה "המצעד", שהועלה בברודווי, הוצג גם בתיאטרון הקאמרי בשיתוף עם הסטודיו למשחק של יורם לוונשטיין ובתיאטרון ירושלים במסגרת פסטיבל ישראל בשנת 2012.

כך, מאה שנים לאחר הלינץ' ביהודי האמריקאי, עדיין צפה הפרשה ועולה מדי-פעם על סדר-היום למרות ריחוקה מן המציאות הנוכחית.

נדפס לראשונה ב"מקור ראשון" ב-2 בינואר 2015.

* * *

אלי מייזליש

1. האם אובמה פוחד מנתניהו?

אני מניח כי לו נתניהו היה גוי אמריקאי שהיה מתמודד לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הרפובליקנית, בעימות אחד-על אחד היה מביס את אובמה 3:0.

אובמה קיבל לידו מעצמה ענקית שעומדת אחר גבו – למרות הקונגרס הלעומתי כלפיו אז מה החוכמה? הרי שחקן סוג ב' מהוליווד – רונלד רייגן, בתפקידי קאבוי משני, ניצח ב-2 מערכות בחירות, אז בוגר הרווארד במשפטים לא יכול?

כך גם הנשיא טרומן, שהעז להפציץ את יפן בפצצות אטום, החל את חייו הבוגרים כבעל חנות בגדים. אז רק כוחה של מדינת הענק הזו יכול לתת גב פוליטי ומנהיגותי גם לסוחר בוטנים כמו ג'ימי קרטר או לאדון קלינטון מלוקק של הגברת לווינסקי מתחת לשולחן של הבית הלבן. "לא עשיתי סקס..." טען כמו אוויל מול האומה בשידור ישיר. אז מה עשית שם? ליקקת גלידה?

אז תהיו לי בריאים שם בבית הלבן. ממש. בריאות? אכן כן, אני מאחל לכם. אבל שכל? אין לכם. ואיני יכול לאחל לך מר פרזידנט הרבה חוכמה. רק תראה באיזה פיאסקו אתה מסיים את השנתיים האלה שנותרו לך. לולי הצי האדיר בתבל, ולולי מחסני הענק של טילים אטומיים [שלא בנית כלום מאלה] ולולי האוצר האגדי של מדינת הענק הזו – לא היית כזה חכם. הרי בארצנו לא היו בוחרים בך אפילו לראש הוועד של איזה כפר זוטרא בערבה.

כאן, בארצנו, יש עדיין אחוזי תזזית בשמאל, שמסתתרים תחת השולחן שלך מר אובמה ומלקקים לך את הנעליים כמו אחרוני היהודונים אצל הפריצים הפולנים במאה ה-18 למשל. כורעים ומלקקים ונאמר כבר אצל השופט גדעון [שופטים ז']: "...וכול יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים." וסופם היה מר.  

רק אתמול ושלשום גרמת לסקנדל ענק בארץ לגבי פליטות הפה האומללות שלך לגבי רצח היהודים במרכול הכשר בפריז ולגבי ישו. הנה מה אמרת: "נכנס מישהו למרכול בפריז וירה באנשים..." – תשפטו אתם. מישהו? באמת? מישהו? זה מה שאתה יודע? ולאחר שראית כיצד נשרף הטייס הירדני אמרת: "גם בשם ישו רצחו נוצרים במסעי הצלב..."

טוב. אם חוכמה כזו נמצאת במוחו של נשיא ארה"ב אז מעצמה זו מסכנה.

לי אין שום צל של ספק, כי כבר בפגישה ה-1 בין נשיא זה לנתניהו, הוא הבחין מיד כי ביבי אוכל אותו בלי מלח. אז מה הוא כבר יכול לעשות? מה? לקרוא לו ל- debate – ?

אם וכאשר יבוא היסטוריון וינבור בסודות הבית הלבן בימי אובמבה הוא יגלה תהומות של גיבוב שטויות שיעליבו את משרת הנשיא.

ורק מילה אחת לאלה שחוששים שמא יקלקל לנו נתניהו את היחסים עם ארה"ב. ובעיקר אלה בשמאל שפוחדים להפסיד בבחירות בגלל הנאום הזה. רגע אחד: ואם נתניהו לא היה נוסע לנאום, הייתם מנצחים?

ושגם הנשיא הבא יחרים את נתניהו? שהם יפסיקו לספק לנו חלפים ל-F-16? תנוח דעתכם. שרתתי גם בחיל אוויר, ויש שם בבונקרים טונות של חלפים ל-100 שנה. ולא רק חלפים. בסדר?

2. מענה לשון

הרהרתי והרהרתי לגבי מענה לשון ליורם סלע. אתם מכירים את משחק הילדים, כאשר מעמידים ילד מול הקיר והוא צריך לנחש מי הכניס לו סטירה מאחור? כולנו עברנו את זה. אז יורם סלע חושב שאני הילד המוכה והוא יכול להכניס לי סטירה ויעשה עצמו טמבל: "אני...?" – "זה הוא." 

מי ששכח, בחב"ע 1017 הוא כתב לאהוד הערה כך:

"לאודי, אלי מייזליש, טיפוס מאוס, מנסה להתאים את עצמו אליך לסגנונך ולדעותיך, מתבטא בגסות, מאיפה הבאת אותו?

אני שמח שאינו מהמחנה הנאור.

יורם סלע"

והרי היא כאן שוב בפניכם עם ה'טיפוס המאוס' ולמען תיזכרו: כה יעשה לאיש [כמוני] הכותב רק אמת. ואם אכתוב על איש עשיר כקורח וידוע בארץ; "קמצן" – שזה נכון, אבל מה עשה לי רע אותו עשיר וְכִילַי? לא נתן לי מיליון ש"ח מהמיליארדים שלו? בכלל לא. אז כילי ראוי להיות מבוזה בעמו בשל רוע ליבו לאחר שהתעשר על חשבון הציבור. כך גם ראוי שכל אחד יחטוף חזרה אם הוא מטיל מום בעמיתו, הנה ההסבר:

כשהיינו ילדים קטנים בני תשע או עשר, אבינו [ז"ל] נהג ללמד אותנו תורה ומשנה שלא לימדו בבית הספר. וככה, בכל יום ו' לפני ההליכה לתפילת קבלת שבת, היינו משננים בטעמי המקרא את שיר השירים, וביום שבת לפני ההליכה לתפילת מנחה, את פרקי אבות. פרק המשניות "אבות" ופרק התנ"ך "שיר השירים" היו בעברית עתיקה ולפעמים לא כל-כך מובנת בפרט שבמסכת אבות שובצו כמה משפטים בארמית, אחד מהם מפי הלל הזקן הוא כך: "על דאטפוך אטוף – וכל מטיפיך יטופון." ועוד בתלמוד [קידושין]: "כל הפוסל במומו פוסל."  [בבא בתרא]: "קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים." [קידושין]:"המוציא מחברו עליו הראייה..."

ועוד פעמיים: [סנהדרין וקידושין] שאין איש יכול למחול על כבודו: "[איש] שמחל על כבודו אין כבודו מחול."

 ולקינוח פסוק מספר ויקרא: "ואיש אשר יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו." וכן במשלי: "ענה לכסיל כאיוולתו פן יהיה חכם בעיניו..."

ואין אלה רק כמה מהדוגמאות שיש בשפע במקורות.

זוהי תשובתי למר יורם סלע.

* * *

אוריה באר

הטרדה מינית חמורה

מצאתי  עצמי לאחרונה מחייך חיוך רחב. כן, נזכרתי. גם לי זה קרה. גם אני כמעט והואשמתי בהטרדה מינית. גם עליי איימו במשפט צבאי.

ובכן, מעשה שהיה  כך היה. זה קרה לפני מבצע סיני, לפני למעלה מיובל שנים. הייתי אז מישנה טכני עול ימים בגדוד המרגמות הכבדות של גולני. הגדוד הוצב בכפר עזה של אותם ימים, ממש על גבול הרצועה

במשך היום היינו מתאמנים שעות ארוכות בעיבוד נתוני ירי למרגמות הכבדות, כדי להיות מוכנים למלחמה. בלילות היינו שומרים על אוהלינו, ועל מגורי בנות הנח"ל בקיבוץ של אותם ימים.

באחד הלילות, סמוך לשעת חצות, הגיע תורי לשמור. עשיתי סיור רגלי עם הרובה שבידי סמוך למגורי הבנות. והנה, מאחד החלונות של צריף הבנות, בקעו קולות השיר "יה יה משלטי" וכן שירים אחרים של להקת הנח"ל, אותם אהבתי מאוד. התקרבתי לאדן החלון, נשענתי עליו והאזנתי בהנאה.

לפתע בקעו צרחות וזעקות שבר מירכתי הצריף: "חייל. אתה רוצה לראות לי את השדיים? אתה מטריד אותי. אתה מנוול. תסתלק מכאן!"

מסתבר, שבירכתי החדר התפשטה אחת החיילות, סמלת, שהיתה ללא חזייה. היא התפרצה אליי בשדיים חשופים, פרועת שיער ורותחת מכעס.

אלוהים עדי שראשית, לא ראיתי אותה כלל באפלולית ששררה בחוץ. ושנית, לא היתה לי כל כוונה מינית.

"תירגעי, סמלת," השבתי, "אני משתעמם בשמירה אז עמדתי כאן רגע כדי לשמוע את השיר. זהו. תאמיני לי."

"לא, אתה שקרן," המשיכה לצרוח. "אני מכירה אתכם. חולי מין מנולים. אני אתלונן עליך.  עוד תראה!"

"אבל תביני, סמלת," ביקשתי על נפשי. "לא ראיתי אותך בכלל בהתחלה – "

"לא, אתה שקרן," המשיכה לצרוח. "אני מכירה אתכם. תותחנים עלובים. חולי מין. אני אתלונן עליך. יהיה לך משפט צבאי – "

דקה ארוכה התגוננתי, לבסוף כנראה הצלחתי. היא שוכנעה, חייכה חיוך רחב, ואמרה: "בסדר חייל. אני מאמינה. אבל למה לא הסברת הכול קודם? בוא, תאזין בפנים. ותשתה גם כוס קפה."

"מצטער, אני לא יכול," השבתי. "אני בשמירה."

"אז מחר," הפצירה. "תבוא מחר בלילה, אחרי השמירה."

חיכיתי לסיום השיר וחזרתי  לפטרל. היא ליוותה אותי בנפנוף של שלום.

למחרת, סמוך לחצות, שוב שמרתי. לאחר סיום השמירה, סרתי לצריפה. שתינו קפה, פטפטנו ארוכות, צחקנו, והתבדחנו, והפכנו כמעט לידידים.

אחרי מיספר לילות הרהבתי עוז והצעתי שניפגש בחופשה הקרובה של שנינו. היא הסכימה. מלא התלהבות ושמחה חזרתי לאוהלי וישנתי שינה ערבה ומתוקה. חלמתי עליה חלום ארוטי, והרהרתי כמה טוב יהיה באותה חופשה.

דא עקא, שעם שחר, העיר אותנו מפקד הסוללה. "מחר מתחילה המלחמה," בישר לנו בחומרה: "כל החופשות מבוטלות. בלילה אנחנו נוסעים לחפור בורות למרגמות ולעמדת המשנים טכניים. אז יאללה. ברור?"

בין ליל התמוטט בניין חלומות שלי. עם חשיכה נסענו  על השריוניות לעבר מוצבי רפיח. בלילה שאחריו הפגזנו כל הלילה את המוצבים. לאחר מכן הסתערו החי"רניקים וכבשו אותם בסערה.

אבל אני לא ראיתי יותר את הסמלת שלי. חיפשתי אותה לאחר מכן, אך לשווא. הכול גז. היא נעלמה. גרעין הנח"ל במקום – עקר למקום אחר בשל המלחמה. הכול היה כלא היה. נותרו בזיכרוני רק צעקותיה הרמות, ונזיפותיה, על שאני מציץ כביכול לעבר חזה החשוף ומטריד אותה מינית. וכן גם, צחוקה החמוד, המתגלגל.

* * *

אהוד בן עזר

בארץ עצלתיים

או

ספר האופטימיות

תל-אביב, 2000-1982

פרק שלושה-עשר

שלושה-עשר הוא לא מיספר מזל, ולכן תבוא בו התפוצצות.

דינה קורדובה נכנסה באופן בלתי צפוי לאולם "בית העצל" לתרבות מנמנמת ובכך שינתה בבת-אחת את מהלך הפרק שבו תיכננו נדודים בן פקח בן רמליהו למשפחת בלישינה, ועימו תלמידיו הצעירים הערים-תמיד מארץ אהש"ן אורבים בחוץ מזמזמים שירים חסידיים במטרה לפוצץ את הגג של אולם "בית העצל" ובכך להעיר את יושביו משנתם העמוקה ולא להניח להם עוד לשקוע בשלוות נחירות של לילות עצלתיים. הם גם פרשו בחשאי כרזות גדולות והדביקו סטיקרים שרק הם ראו אותם בחושך:

אייטולה, אייטולה, בוא נחטיף מכות לשולה!

מצווה: ספר-תורה לבית-סוהר יוכנס בידי הרב משיח גנב קדוש!

מצווה: במקום להדליק זונות אפשר לשפוך נפט על ירקות שנת שמיטה!

יושפל הראשל"צ! יורם המר"ן!

יצוייד כל ילדון בספר שבחי האדון

האסור ב"מגדל עוז" שבגליפולי!

ישוחרר הקדוש הדרוס רבי מאיר בעל השאכטה

מבית-סוהר שונאי ישראל בניו-יורק!

דינה ניגשה אל רני שישב בפינה עצוב למדי ונלחם בקורי-השינה שחיבקו גם אותו כחרדל המחבק נקניקיה בבאגט מרוח בחמאה אצל אפרם קונסטנטין חביתוצקי. רני שאל את עצמו אם גם המטאטבוט הניצב ליד אדוניתו הנוחרת נסיכת-הקסם צ'ירי הוא ער או ישן, ואם רובוט יכול בכלל לישון?

"יש לך משהו לאכול? אני רעבה."

דינה היתה מבוגרת מעט מרני. שנה, אולי שנתיים.

"אולי נישארה חתיכת שטרודל על הדלפק," התנדב רני לעזור לה.

"מה זה שטרודל?"

"מין מאפה. בצק מגולגל. כמו בורקאס, אבל של אשכנזים, מתוק."

"מגעיל. מה זה דלפק?"

"המתנ"ס של השטרודל, בווז-ווזית."

"שמע, אני לא מכירה אותך, אבל יש לך מזל שהאוזן כואבת לי. אחרת הייתי כבר מראה לך!"

"תגידי, קוראים לך דינה?"

"יה! איך היכרת אותי?"

"שלום דינה קורדובה," שמח רני על בואה כי ילדי עצלתיים שפגש עד כה היו נדירים או מנומנמים ועצלים כך שלא הצליח למצוא חבר למשחק. "קראתי עלייך בסיפור של רותי. אם האוזן עוד כואבת לך, אפשר ללכת למד"ע בשדרות עצלתיים. גם הסופר אבבטן היה עושה כך."

"מה, אתה באמת מכיר גם אותו?"

"הלא הוא המרצה שנירדם על הבמה, ואני אורח-הכבוד שלו, ישן אצלו בבית. ככה נודע לי שביקרת אצלו."

"מכשפות כאלה! הושיבו אותי על המטאטא והטיסו אותי הביתה. תנסה אתה לטוס בלילה על החולה הרוחשת יתושים של קדחת הנילוס המערבי ועוד כשכואבת לך אוזן!"

"אמרתי לך שאפשר לגשת למד"ע, זה על יד אמ"ע."

"אמכ עליכ, תגיד לי, למה אתה מתעקש לקלל אותי?"

"אני לא מקלל אותך אלא מסביר שמגן דוד עצלתיים נמצא על יד אגודת מגרמי עצמות עצלתיים בשדרות עצלתיים."

ככל שהתבונן יותר בדינה קורדובה כך מצאה חן בעיניו. היה בה יופי פראי, תימהוני במקצת. העיניים מבריקות, שחורות, פנים שחומות ועור חלק מאוד. שיער שחור קלוע מאחור בצמה עבה ורפוייה. פניה וגופה היו מעוגלים ומאוד נעימים אבל החזה מחודד וקצת חצוף ונשמעה גם תוקפנות מפתיעה בקולה שהיה עבה ממה שהיית מצפה למצוא בנערה שאתה כמעט בן-גילה.

"סוף-סוף אני בעצלתיים! – – – " הרימה דינה קולה כדי להתגבר על מקהלת הנחירות, "ריבונו-של-עולם, נמאסו עליי הקטיושות, המיקלטים, והפחד מפני מה יכול ליפול עלינו אם יחליטו שוב להפגיז את קריית-שמונה מלבנון. לא מגיע גם לי ללקק קצת גלידה מהבריכה המצופה וניל של עצלתיים? ולשחות בה ערומה, ושימצצו לי ושיגעו לי ושגם אני אוכל ללטף זיינים של גברים מפורסמים ושתהיה תמונה שלי עליהם בעיתונים? ושגם לי יחגגו מסיבת יומולדת כמו לדוגמנית-הצמרת אנבל ציצקי-תוחעס? ושגם אני אצא מתוך עוגת-ענק מצופה קצפת במכנסיים קצרים בצבע זהב מבריק? ושכל הזמרים, הבדרנים, הדוגמניות, השחקנים, מעצבי-השיער, העיתונאים והצמרתִיִים [תי"ו ויו"ד ראשונה בחיריק] יבואו ליומולדת שלי?! ושגם אני אדבר עברית אנגלית כמו הבחורות הכי יפות והכי חתיכות והכי פצצות-ציצים בעצלתיים! ושגם יתנו את הסיפור שלי 'רותי המגעילה' במוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים'? למה שכו-לם יעשו חיים ורק אני אשב מפוחדת מהקטיושות? – נכון, אני אוהבת את הגליל, יש מים וירק ופירות נהדרים, אבל את אנבל ציצקי-תוחעס אני אוהבת יותר כי אני קוראת עליה כל מה שכתוב ב'לאישה המתופחת' ורואה אותה הכול בטלוויזיה וגם תמונה שלה בפרסומת לסדין-חשמלי עם חזייה שקופה שרואים לה את הציצים הנהדרים אפילו יותר משל דנה אינטרנשיונל, אני משתגעת עליה, ואני לא מתכוננת לחזור לקריית-שמונה לפני שאני אראה את אנבל ואגע בה ואלטף אותה! מה זה שאי-אפשר להזיז פה אף אחד ולהעיר אותם? אם לא היו נוחרים הייתי חושבת שמתו כו-לם. תעזור לי, שטרודל!"

"קוראים לי רני."

"תגיד," פתאום לחשה לו ואפילו קצת הסמיקה, "נכון שצריך למצוץ לאבבטן בשביל לפרסם אצלו סיפור? – שככה עשתה רותי המגעילה בשביל לתקוע אצלו את הסיפור על הביקור שלי אצלה? – שקודם מוצצות, אחר-כך מדפיסות, ככה מתחילות הסופרות?"

"מציצות? שמעתי מציצות?" התרוממה ישנונית אחת פרועת-שיער והתקרבה אליהם בהליכה קוקטית של דוגמנית בגלל רסיסי-הבטון שעל רצפת האולם וקרעי התצלומים של הילדים שנולדו בזכות תרופת הפיריון המופקת מהשתן האליטיסטי של נשות עצלתיים, "קוראים לי יקירה מצצְתְ [צ"די ותי"ו שוואיות] כלומר אני אישתו החוזרת-בשאלה של הרב מצצת היושב זמנית בכלא מעשיהו על מציצת אברכים. כלומר ממש מגיפה. אני אומרת לכם, אפילו נשיא ארצות-הברית נמצץ. כלומר כל גבר מה-זה עומד לו בפיתוי, כלומר לא עומד בפיתוי. הסופר אבבטן לא יותר מוסרי מהרב מצצת. כלומר ימח-שמם כל הגברים – קבר אחים! ואותי – שכחו..."

"מציצות הן לא חלק מהכתיבה. לא צריך למצוץ בשביל להתפרסם," אמר רני, "אבל אימא צועקת על אבא בלילה: 'אולי תפסיק כבר להסתכל במציצות בטלוויזיה? בוא כבר לישון!'"

בעודם מדבר השתטחה יקירה מצצת על הריצפה – "כלומר, נכד שלי ראה פעם ראשונה תיש ואמר: 'הנה עז עם שני שופרות על הראש!'..." – ונירדמה בפה פעור כשהיא מלטפת בשתי אצבעות את דגדגנה וממלמלת: "כלומר, שופרות..."

"אלינו אפילו הסרטים כאלה לא מגיעים. כמה טוב לכם כאן במרכז, בעצלתיים! טוב, תזיז ת'עצמך רני. מה אתה מסתכל עלי כאילו לא ראית אף פעם גלילית? נכון אני לא נראית עשר כי כואבת לי האוזן אבל עוד יותר מזה אני רעבה שאני מוכנה לאכול אפילו בורקאס אשכנזי שטרודל! למה חושך בחוץ? למה תמיד אני מאחרת לכל דבר טוב? מגיע גם לי שתזרח עכשיו השמש הנהדרת של עצלתיים ואני אלך לשחות ללקק גלידה בבריכה המצופה כמו שכתוב במוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים'!"

רני מצא עבורה שני זנבות שטרודל בלי מילוי על דלפק המזנון, וכוס פלאסטיק לבנה שכבר שתו ממנה אוראנג'אדה עד החצי. דינה אכלה והאכזבה ניכרה על פניה. "אם החיים טובים אצלכם כמו החשטינדה שטרודל – אז אני לא יודעת מדוע כו-לם מקנאים בכם ורוצים לגור אצלכם!"

רני נדהם מהדברנות שלה וכלל לא היה מוטרד מהשאפתנות שבערה בה. "מה שנוגע לאוכל, היית צריכה לבוא לפונדק 'החרדל המחבק'."

"מה נותנים שם?"

"נקניקיות בחרדל."

"איחס, תעזוב אותי מזה!"

"ומה שנוגע לקטיושות אז עלינו נפלו סקאדים וזה הרבה יותר מסוכן."

"בעצלתיים?"

"בתל-אביב. ובקשר לשמש, צריך לחכות לבוקר, אולי את חושבת שגם השמש מקפחת אותך?"

"מה אתה עושה לי חידונים? קופחת, קפחת!"

רני הירהר שבעצם נדודים היה יכול לעזור אילו בא לקחת אותם לבריכה באור-יום הלילה של ארץ אהש"ן – היתה דינה יכולה לשחות כבר עכשיו כשהשמיים בהירים. כמובן, אם העצלתנים היו מרשים לה להיכנס לבושה. "ובקשר לבריכה, דינה, כאן אסור להיכנס אם את בבגד-ים!"

"אז איך אתה חושב שאיכנס, עירומה?"

"כך מתרחצים כאן כו-לם."

"יאללה! אתה עובד עליי! רותי בטח כבר ליכלכה עליי."

"בעצלתיים לא עובדים. הייתי היום בבריכה וראיתי."

"מה ראית? ספר, ספר! אפילו ב'לאישה המתופחת' לא הזכירו חיים משוגעים כאלה!"

"ראיתי בלי."

"וליקקת גלידה?"

"ועוד איך. ובבריכה כו-לם ערומים ולאף אחד לא איכפת, כמו שכתוב בתורה על אדם וחווה בגן-העדן: 'ולא יתבוששו'!"

"בוששו, בוששו. שמע, אתה מתחיל למצוא חן בעיניי – דלפק, אמ"ע! מד"ע! פונדק! ממש גזעי." מפני שהיתה קצת מבוגרת ממנו הירשתה לעצמה דיבור מגבוה. "הי, את מי אני רואה כאן ימח שמו! המטאטא שגירש אותי מהבית של אבבטן והעיף אותי כמו טיל לקרית-שמונה! בוא איתי בוששו, מתחשק לי לשבור אותו קצת!"

"לא!" נבהל רני, "דודה צ'ירי תכעס מאוד כשתתעורר!"

"אז בוא נעיר אותם, שטרודל, נעשה שמח!" התחילה דינה לטלטל את כתפי היושבים ראשונה בשורות אך ללא הועיל. "קום שטרודל, עזור לי! נגלגל את המזרון העגול מהבמה!"

"זה לא מזרון, זה הסופר אבבטן!"

אותה שעה נדודים בן פקח בן רמליהו למשפחת בלישינה, שארב שם מראשית הערב, דבוק לחלון גבוה בראש להק מטאטבוטי-תקיפה של סיירת המצוות של ארץ אהש"ן, שנמצאו מרחק פיצוח שלושה פיסטוקים כשרים ללא חשש שביעית מאחוריו, מוכנים לזנק איתו בכל עת – נדודים היה נרגז מאוד וקצר-רוח. הוא הבין כי אם יחכה יאחר את המועד. דינה קורדובה תעיר את אבבטן שיכריז על סיום המסיבה והכל יתפזרו מנומנמים לבתיהם ואפילו לא ישמעו את הפיצוץ –

לכן הוא נתן את האות,

והצית באש שחורה,

פתיל-השהייה לבן,

אשר בתוך אולם

"בית העצל" לתרבות מנמנמת

נהפך לפתיל שחור

שבער באש לבנה –

המשך יבוא

* * *

קבלת שבת בצוותא יום שישי, 20.3.2015– כ"ט באדר, תשע"ה

שעה 11:00

פרשת השבוע "ויקרא" – המשורר מירון איזקסון

קבלת השבת מוקדשת לחיים באר, ליום הולדתו השבעים

"חיים באר הוא הסופר העברי ביותר מבין הסופרים החיים בינינו – משום שספריו הם מלאכת מחשבת של דיבור אינטימי, מורכב, מתוח ומרתק, הן עם ארון הספרים היהודי והן עם מסורת הכתיבה של הספרות העברית החדשה, החילונית מעיקרה, שראשיתה בתקופת ההשכלה.‏" (פרופ' יגאל שוורץ)

משתתפים:

אליהו הכהן – חוקר הזמר העברי

ד"ר רוחמה אלבג – חוקרת ספרות

דני קרמן – סופר ומאייר

שמוליק עצמון – שחקן

יורם טהרלב – פזמונאי ומשורר

פרופ' יגאל שורץ – סופר, עורך וחוקר ספרות

ליאור בן אברהם – שחקן

ריקי דסקל – משוררת ושחקנית

בני משפחה

שירה – ענת עצמון

מנהל מוסיקלי – רמי הראל

מנחה – ליאת רגב

עורכת ומפיקה – נילי שחור

קוד קופה 2015 לכרטיסים מוזלים בקופות טל. 6950156

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד בן עזר: מה פשר הסקנדל שבהדחת שניים מתוך שלושה שופטים לפרס ישראל בספרות עברית לשנת תשע"ה? אולי ראש-הממשלה, המכהן גם כממלא-מקום שר החינוך – רצה לבחור חבר שופטים שיעניק את הפרס לסופר בני ציפר, שכתב לאחרונה רק טובות על שרה?

* פרופ' אבנר הולצמן שהודח – גם מלהיות יו"ר ועדת השיפוט – הוא אחד מחוקרי הספרות העברית הישרים והטובים ביותר, אשר כחניכהּ של מורתו פרופ' נורית גוברין, אינו שייך לשום אסכולה פוסט-טיזית.

* אחד מגדולי סופרינו, סמי מיכאל, טרם קיבל את פרס ישראל.

* אם זו רמת הייעוץ וההחלטות בסביבתו של ראש ממשלה, וגם שיקול דעתו שלו-עצמו – התעורר בנו פקפוק אם אכן נצביע עבור רשימת הליכוד בראשותו, כפי שהמלצנו גם לנמענינו, או שנחזור להצביע עבור יאיר לפיד, כמו בבחירות הקודמות. תמכנו הפעם בנתניהו משיקולים של טובת המדינה, ואפילו רבנו עם חברים על כך, אך לאחר הפאשלה של הדחת שופטי פרס ישראל – לא נצביע עבורו!

* לא היינו, איננו, ולעולם לא נהיה – מועמדים לפרס ישראל. לכן איננו יכולים להסיר את מועמדותנו ברעש תקשורתי כמו פרופ' יגאל שוורץ, שקרוב לוודאי שהיה זוכה בפרס, בעוד פרופ' נורית גוברין, שעולה עליו בכמה דרגות – מעולם לא זכתה בפרס ישראל בחקר הספרות.

* ההתערבות הגסה של נתניהו ויועציו בפסילת השופטים בפרס ישראל עוררה עליו קן צרעות ספרותי – מה שיפגום קשות בדמותו הציבורית ובביוגרפיה שלו ועלול להקטין את התמיכה בו בבחירות הקרובות.

* ואולי אחת הסיבות העיקריות להחלטתו-נקמתו של נתניהו, שעתידה לחזור ולפגוע בו קשות, כבומרנג, היא העובדה שאביו, ההיסטוריון פרופ' בן-ציון נתניהו, שהאריך ימים עד גיל 102 – לא זכה מעודו בפרס ישראל.

*  סופר נידח שלום, איך נכשל נתניהו בניסיונו לגרום לרוב של 67 סנאטורים בסנאט להצביע בעד הצעת חוק שתחמיר את הסנקציות על איראן בזמן שהמו"מ עם איראן בעיצומו?

בסנאט יש 54 סנאטורים רפובליקאים שכולם תומכים בהצעת החוק. בנוסף, היו גם סנאטורים דמוקרטים שותפים להצעת החוק ורבים אחרים שתמכו בו. כל מה שנתניהו היה צריך זה לשכנע עוד 13 סנאטורים דמוקרטים לתמוך ולהצביע בעד הצעת החוק וכך למנוע אפשרות וטו של הנשיא אובמה. לשם כך היה צורך לשכנע נציגים דמוקרטים, במו"מ שקט, להצביע בעד החוק למרות התנגדות הנשיא אובמה. כידוע,אובמה סבור שחקיקה כזאת במהלך המו"מ תגרום לפרישת האיראנים מהמו"מ ולהאצת פיתוח פצצה גרעינית באיראן.

אבל נתניהו החליט לצאת פומבית נגד הנשיא אובמה, לנאום בקונגרס כדי להגביר את סיכוייו לזכות בבחירות בישראל. בזאת הקדיח נתניהו את תבשילו.

הדמוקרטים (ולא רק הם) אינם מוכנים שאיזשהו ראש ממשלה(אפילו אם קוראים לו נתניהו) יתגרה וישפיל את נשיאם. התוצאה היא שדמוקרטים רבים יחרימו את נאום נתניהו ולא יושג הרוב הדרוש של 67 סנאטורים. אובמה יטיל וטו על החוק שיעבור בסנאט. אבל את נתניהו כל זה לא מעניין. מה שחשוב מבחינתו הוא שנאומו ישודר בטלוויזיה בישראל, ולעזאזל היחסים עם הממשל האמריקאי.

רון וייס

רמת-גן

* יהודה דרורי: הנשיא בראכ חוסיין אובמה בראיון לפני מיספר ימים: "העניין הוא כזה: העבודה הראשונה שלי היא להגן על העם האמריקני. זה לגיטימי לגמרי לעם האמריקני להיות מודאג מאוד כאשר יש לך חבורה של קנאים אלימים, אכזריים, שעורפים ראשים של אנשים או יורים באופן אקראי על חבורה של אנשים במעדנייה בפריז. אנחנו מקדישים לכך משאבים עצומים, וזה נכון וראוי שנהיה אגרסיביים בניסיון להתמודד עם זה – באותו האופן שבו ראש עיר גדולה צריך לקצץ את שיעור הפשיעה אם הוא רוצה שהעיר תשגשג. אבל עלינו להקדיש את תשומת הלב גם למגוון רחב של נושאים נוספים, ועלינו לוודא שאומדים זאת בצורה נכונה, כך שלא יצא שמה שאנחנו עושים הוא לא מועיל."

אובמה פשוט "לא יודע ולא מכיר" את זהותם של חבורה של קנאים אלימים, אכזריים, שעורפים ראשים של אנשים. הוא גם לא יודע את זהות הנרצחים (אף שכולם היו יהודים) כי אנשי החבורה הזו יורים באופן אקראי על חבורה של אנשים במעדנייה בפריז –

 אז כשאני קורא לאובמה איסלאמיסט מזויין – מדוע  אתם מתווכחים איתי? האם אתם מתפלאים מה יש לו נגד ביבי, זה שהולך לחשוף אותו בקונגרס על מזימותיו לאפשר לאיראן פצצה גרעינית?

* אהוד היקר, אתמול קיבלתי דו"ח על ספר שהוצאתי באחת מהוצאות הספרים, וכך כתוב שם: כל הפדיון של 80 ספרים ראשונים – ישר לכיסו של המפיץ. החנויות מקבלות 70% מהתקבולים.

לסופר (כלומר לי) נותרו פירורים. את המדפיס, הכורך, העורך – לא ניתן לעשוק – את הסופר קל מאוד לעשוק, וזאת כאשר הוא בכלל איננו מסוגל לברר אם הדו"ח הוא מדויק.

בעבר הייתי מקבל 8 עד 12 אחוזים ממחיר הספר לצרכן – לא מציאה גדולה, אבל לפחות נראה כלפי חוץ הגון.

מה יהיה הסוף?

שלך,

משה גרנות

אהוד: הסוף הוא חוק הספרים החדש המטומטם, המחייב למשל את המו"ל לשלם לסופר 8% תמלוגים, ומאחר שרוב המו"לים של השירה והפרוזה העברית עובדים בכספיהם של הסופרים-עצמם, הרי שמעתה המו"לים יבקשו מהסופרים השתתפות רבה יותר במימון הוצאת ספריהם כדי שיוכלו לשלם להם על פי החוק החדש את שמונת האחוזים!

אני עצמי מרוויח עשרות אלפי שקלים מהספרים שלי – הספרים שאינני מוציא לאור אלא מפרסם רק באמצעות המכתב העיתי – וכך חוסך את התשלומים למו"לים עבור הדפסתם והפצתם.

יש לך ספר חדש? שלח לי אותו בקובץ וורד עברי ואציע אותו חינם לקוראי המכתב העיתי. זו הדרך הזולה ביותר לפרסם ספר עברי. שהרי ממילא אתה, כמוני, לא סופר "חשוב" ולא רב-מכר ולא פרו-פלסטיני ולא אישה שאביה המרביץ אנס אותה – ולכן לא תהיה התייחסות לספרים שאתה מוציא לאור ולא תמצא אותם בחנויות.

* יהודה דרורי: מתי אובמה ילמד היסטוריה? האיסלמיסט באראכ חוסיין אובמה הסביר למאזיניו בארה"ב שדעא"ש לא הכי רעים באספקט היסטורי והיו לפני כן עוולות כמו העבדים האפריקנים שהובאו לארה"ב....

אז להזכירכם שהעבדים האפריקאים הובאו לאמריקה על-ידי סוחרי עבדים מוסלמים (ושוחררו לבסוף באמריקה ע"י מנהיגים נוצרים...) – ומישהו מזכיר לנו שהעבדות עדיין קיימת בסעודיה ובעוד מדינות מוסלמיות באפריקה...

ואילו הצלבנים היוו מלכתחילה תנועת התנגדות לשחיטה הגדולה של הנוצרים והכיבושים של המוסלמים בארץ ישראל.

אובמה כנראה לא היה התלמיד הכי מבריק בקולג'.

* ידידיה יצחקי: לאהוד, תודה על תשובתך, אני שואל, אם אתה בוחר בנתניהו ב"חירוק שיניים", למה אתה "כועס" כל כך על אלה שמבקרים אותו? או אפילו משמיצים אותו –  לדעתי בצדק.

שנית, אין בהיסטוריה "מה היה אילו", אבל בנש לא היה צריך לנאום נאומים אלא להקים ברית להגנה הדדית עם פולין וברית המועצות, אולי מעטים זוכרים שסטאלין איים בהתערבות אם יפלוש היטלר לצ'כיה, הוא, סטאלין, קרא להיטלר "כלב חום", בגרמנית - ein braune hund. הוא נסוג כמובן אחרי הסכמי מינכן האומללים, בין היתר בשל האוריינטציה המערבית של צ'כיה.

מה יש ללמוד מזה? לא היה אפשר לעצור את ההתחמשות של הנאצים, אפשר היה להציב נגדם כוח מרתיע. 

אהוד: לאחר השערורייה של הדחת שופטי פרס ישראל לספרות, ובייחוד של פרופ' אבנר הולצמן, אני לא אצביע עבור נתניהו, ואני צופה קשיים רבים בהרכבת הממשלה הבאה, ונזק לישראל.

* המשוררת הארצישראלית הצברית הראשונה, אסתר ראב, שנולדה בפתח-תקווה ב-1894, לא זכתה מעודה בפרס ישראל לשירה. הפרס החשוב ביותר שהוענק לה בחייה היה חצי פרס חולון לספרות...

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,651 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-82 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל