גיליון מס' 1020

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז בשבט תשע"ה, 16 בפברואר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: פְּרָס-טִיטוּצְיָה... // מרדכי קידר: גאולה מ"חיים של טיפשות". [ציטוט]. // עמוס גלבוע: בין ישראל למימשל אובמה. // דרור אידר: המונופול של "הקדוש המעונה" [ציטוט]. // יוסף אורן: שובו  בנים  שובבים. // אורי הייטנר: 1. הקוהרנטים. 2. צרור הערות 15.2.15. // אהוד בן עזר: הסנאי עם המפה בגני, נוסח מתוקן. // מנחם רהט: מי יקבל טלפון ראשון? // חדשות בן עזר, מכתב עיתי מאת סופר נידח, מרס 2005, מוקדש לבני האיכרים במושבות: משה בר-יוסף: כיצד נטשו את החיים הדתיים? // אהוד בן עזר: היינו עד היום יושבים כולנו בישיבות ולומדים תורה. // משה בר-יוסף: כיצד צריך להיראות התפוז האידיאלי? // אהוד בן עזר: 1. התרבות העברית יותר יהודית ובעלת ערך וחידושים מכל הגאונים שאותם לא הצמיחו הישיבות החרדיות בארץ. // 2. שנת השמיטה הראשונה והשנייה בפתח-תקווה. // יעקב זמיר: תנו כבוד לתחת של האישה. // פתיחת הסיפור "קאנדאוּלס מלך לוּד" מאת מַריוֹ וַרגַס יוֹסָה. // ביג'י ופולה... כל הכתוב כאן הוא אמת לאמיתה – לא פורסם מעולם. מאת עמיקם אסם. [ציטוט]. // ד"ר יובל ברנדשטטר: בנימין נתניהו, מבחן מנהיגות. [ציטוט]. // קלמן ליבסקינד ב"מעריב" מספר על פרס א.מ.ת. ועל פרופ' הירשפלד. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: על ניצבת לאברהם ב. יהושע. // אלי מייזליש: החלום ההזוי של בוז'י ומחאת הסופרים, ועל השחיטה הנוראה של האמת, ועל אובמה האנטישמי ואכילת כובעים. // אהוד בן עזר: בארץ עצלתיים או ספר האופטימיות. פרק ארבעה-עשר: מדוע לא אירעה ההתפוצצות בפרק הקודם? הסבר מדעי לפעולת הקונטרה של הגג-נוע. הנשמה מפה-לפה ולבלוב האהבה הבין-עדתית. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

פְּרָס-טִיטוּצְיָה...

בְּסִפְרוֹ "פּוֹלִיטֵיאָה" דוֹרֵש אַפְּלָטוֹן

לְגָרֵש מִן הַמְּדִינָה הָאִידֵיאָלִית

אֶת כָּל הַפַּיְטָנִים, כָּךְ שֶתַּכְתִּיב בָּהּ אֶת הַטּוֹן

קוֹנְבֶנְצְיָה אַבְּסוֹלוּטִית וְטוֹטָלִית

שֶל כַּת הַפִילוֹסוֹפִים הַשּוֹמְרִים עַל גַּחַלְתָּן

שֶל הַמִּדּוֹת שֶיֵּש בָּהֶן סִפּוּק

לְאֵלֶּה הַשּוֹקְדִים שָם לְמַמֵּש אֶת תּוֹחַלְתָּן

שֶל נוֹרְמוֹת הַמְּתִינוּת וְהָאִפּוּק.

וְאִלּוּ בִּמְדִינוֹת הָרְחוֹקוֹת תַּכְלִית רִחוּק

מִסְּטָטוּס הַמְּדִינָה הָאִידֵיאָלִית

בָּהֶן הַמַּעֲמָד הַבֵּינוֹנִי מַמָּש שָחוּק

וְהַחְרָפַת הָעֹנִי הַלּוֹקָלִית

גּוֹבֶרֶת בְּתֵאוּם מָלֵא עִם מַשְׂכְּרוֹת-עָתֵק

שֶל עֲשִירוֹן עֶלְיוֹן חֲסַר כָּל רֶסֶן

וְהַשְּחִיתוּת הַמִּמְסָדִית שֶל כָּל הַמִּתְנַתֵּק

מִכָּל בּוּשָה גְרוּרוֹת רַבּוֹת פּוֹרֶשֶׂת

וּמְדִינִיוּת-הַחוּץ גּוֹרֶמֶת בָּן לְהַוָּתָן

לְנֶזֶק מְיֻתָּר מְאֹד לַקֶּשֶר

בֵּינָן לִבְנוֹת-בְּרִיתָן כְּשֶחִלּוּקֵי-דֵּעוֹת נִתָּן

לַחְשׂף בְּרוּרוֹת מִבְּלִי לִשְׂרֹף שוּם גֶּשֶר

וְדַי לִזְכֹּר אֵיךְ מִפְעָלִים שֶסֻבְּסְדוּ בַּהוֹן

הַצִּבּוּרִי זוֹרְקִים לָרְחוֹב כְּכֶלֶב

מֵאוֹת שֶל מֻבְטָלִים רַבֵּי שְנוֹת וֶתֶק לְתִמְהוֹן

כָּל הַמַּכִּיר אֶת דִּוּוּחֵי הַסֶּלֶף

שֶל מַנְכָּ"לֵי אוֹתָם הַמִּפְעָלִים עַל הֶפְסֵדֵי

חֶסְרוֹן-רִוְחִיּוּתָם בּוֹ מְשֻדְרֶגֶת

רָמַת שְׂכָרוֹ הַחֲזִירִי שֶל כָּל מַנְכָּ"ל בִּכְדֵי

לִרְאוֹת כֵּיצַד הַצִּינִיּוּת חוֹגֶגֶת.

בְּאֵלּוּ הַמְּדִינוֹת שוּם פִילוֹסוֹף אֵינוֹ דוֹרֵש

גֵּרוּש סוֹפְרִים וּפַיְטָנִים בְּרוּטָלִי

אַךְ הַמִּמְסָד בִּטְרַנְס נִפְסָד שֶל זְ'דָנוֹבִיסְט חוֹרֵש

(לַמְרוֹת הִתְחַזּוּתוֹ כְּלִיבֵּרָלִי)

בְּלִי הֶרֶף מְזִמּוֹת צִנְזוּר, הִסּוּי וּסְתִימוֹת-פֶּה

לְאֵלֶּה הַחוֹלְקִים עָלָיו בְּצֶדֶק

וּכְשֶזְּכוּתָם לִזְכּוֹת בִּפְרָס רָאוּי – הוּא לֹא מַרְפֶּה

וְאֶל רַקַּת שוֹפְטָם מַצְמִיד הוּא הֶדֶק

שֶל פִּטּוּרִים אוֹ וִתּוּרִים עַל טֹהַר שִפּוּטָם

שֶאֵין לוֹ שֶמֶץ זְכוּת לְהִתְקַלֵּס כֹּה

בְּקִיּוּמוֹ כְּשֶאִיּוּמוֹ מַזְכִּיר פֹּה מִן הַסְּתָם

חֵרוּת-בִּטּוּי בְּנֻסַח צָ'אוּשֶסְקוֹ.

וְטוֹב שֶנִּמְנְעָה לִבְסוֹף אוֹתָהּ הַמַּכְשֵלָה

תוֹדוּת לְתַקִּיפוּת הָרֵזוֹלוּצְיָה

שֶל שֵׂכֶל הַיּוֹעֵץ הַמֶּשְפָּטִי לַמֶּמְשָלָה

שֶלֹּא נָתַן יָדוֹ לַפְּרָס-טִיטוּצְיָה...

* * *

מרדכי קידר

גאולה מ"חיים של טיפשות"

אחד הדברים המעוררים את דאגת המערב היא העובדה שמאות ואולי אלפי צעירים ממדינות המערב מתאסלמים, חלק מהם אף מצטרפים לארגוני טרור ול"מדינת האיסלאם" וכשהם חוזרים למדינותיהם מוכנים לערוך ג'יהאד נגד החברה שבה הם נולדו, גדלו והתחנכו. הבעייה הבטחונית הנשקפת מצעירים אלה היא גדולה מאוד, שכן אם הם מסתירים את זהותם המוסלמית, קשה מאוד לארגוני הביטחון המערביים לזהות אותם ואת כוונות הזדון שלהם.

רבים מן המתאסלמים משוכנעים כי האיסלאם הוא דת של שלום, אהבה, חיבה ורעות, וזאת בהתבססם על הכנסת האורחים הנדיבה ועל היחס החם והאוהב שהם מקבלים מחבריהם החדשים, המוסלמים, שלמעגל החברתי שלהם הם מצטרפים. במקרים רבים, צעיר שנולד לחברה אינדיווידואליסטית, מנוכרת וקרה, מוצא אצל חבורת המוסלמים – בקולג', באוניברסיטה או במועדון – חיק חם, חיבוק, מילה טובה, עידוד וסיוע, שחסרו לו בחברה שבה נולד. הדבר בולט במיוחד בצעירים שגדלו במשפחות בלתי מתפקדות, הורים גרושים, מסוכסכים, אלימים, מנצלים, מתעללים, אלכוהוליסטים או מכורים לסמים, או משפחות שלא העניקו לצעירים מסגרת רגשית ראויה ודוגמה נכונה לקיום חיים מאוזנים ומועילים.

הצעיר המתאסלם רואה בצעד שעשה כהחלטה שקיבל מתוך בגרות, בשלות המממשת את זכותו לקבוע בעצמו את זהותו הדתית והתרבותית, גם אם הסביבה המשפחתית החברתית שאותה הוא נוטש מתוך בחירה, מתנגדת לכך. לעיתים ההתאסלמות היא סוג של מרד נעורים נגד הסמכות ההורית. לעיתים קרובות חווה המתאסלם יחס שלילי מהסביבה המשפחתית והחברתית, וזה דווקא מגביר אצלו את הביטחון כי הצעד שעשה הוא נכון, ראוי ואפילו מתחייב. כל ביטוי נגד ההתאסלמות מתפרש אצלו כגזענות בלתי מוצדקת ואיסלאמופוביה חסרת בסיס.

חשים שהיושב במרומים אוחז בידם

המתאסלם שומע ממוסלמים כי האיסלאם מכבד את נביאיהן של היהדות והנצרות שקדמו לו, מקדם את האמונה ביושב במרומים, ביום הדין, בשכר ועונש, בעשיית הטוב ובהימנעות מהרע, והוא משתכנע שהאיסלאם הוא דת לגיטימית ותקפה כמו היהדות והנצרות. לכן, אם הוריו נוצרים או יהודים, למה שהוא לא יהיה מוסלמי? הוא רואה סביבו מוסלמים רבים שהם בני אדם חיוביים ומועילים לכלכלה ולחברה, שהשתלבו היטב בסביבה שבה גדל. מדוע אם כן אין הוא יכול להיות כמוהם? הרי מרבית המוסלמים אינם טרוריסטים, ולכן החלטתו להצטרף אליהם אינה אמורה להוות בעייה – לא לו ולא לאף אחד אחר.

מתאסלמים מדווחים כי הקריאה בקוראן והתפילה מכניסות משמעות רוחנית חדשה לחייהם אחרי שנים של שעמום אינטלקטואלי, חלל רוחני ושקיעה בהבלים החומריים של העולם הזה. הם מדברים על המעבר לאיסלאם כעל התפכחות מחלום רע, כמו טקס התבגרות ויציאה מגיל הטיפש-עשרה. תחושתם היא שהדת האיסלאמית ארגנה להם את החיים, העניקה להם סרגל למדוד בו את עצמם ואת התנהגותם וקבעה להם את גבולות המותר והאסור, שהחברה "הקודמת" לא ידעה, לא יכלה או לא רצתה להציב להם. הם מוכנים לקבל על עצמם את ההגבלות שמטילה על המוסלמים ההלכה האיסלאמית, "המסדרות להם את החיים", אחרי שניהלו "חיים של טיפשות" לפני ש"גילו את האור" האיסלאמי שטיהר אותם מכל חטאי העבר ושגיאותיו.

יש מתאסלמים המדברים על חמש התפילות ביום כאירוע מחזק ומעודד שהיה חסר להם לפני שהתאסלמו. הקשר הישיר, הצמוד והתכוף עם היושב במרומים, מלפני עלות השחר ועד שקיעת החמה, נותן להם תחושה שהוא מחזיק בידם, מוביל אותם במעגלות החיים, מדריך אותם ומסייע להם להתמודד עם קשיי היומיום. הם מרגישים שהאיסלאם מעניק להם את המזון הרוחני שכל כך רעבו לו לפני שהתאסלמו.

תהליך ההתאסלמות אינו מיידי, ויכול להימשך חודשים ואף שנים. המתאסלם צועד צעד אחר צעד, ובכל פעם מאמץ דבר נוסף: הימנעות משתיית אלכוהול (דבר חיובי כשלעצמו); הימנעות מאכילת חזיר (תוך הפנמת הסבר, אמיתי או שקרי, על הנזק הנגרם מאכילת בשר זה); תפילה אחת ביום בשפת האם; קריאת ספרי "דעווה" (הפצת האיסלאם) שהוא מקבל בדרך כלל בחינם כמעין השכלה והרחבת אופקים; הליכה לתפילה במסגד, בדרך כלל עם חברים מוסלמיים; מפגש עם אימאם המעניק למתאסלם הסבר על האיסלאם; מפגש עם מתאסלם אחר המדבר איתו בשפת עולם-המושגים של שניהם.

לפעמים מסע אל ארץ מוסלמית הוא חלק מתהליך ההתאסלמות, ובה נוגע המתאסלם מקרוב "בחיים האמיתיים" של מוסלמים. הוא מזדהה עם סבלם ושמח בשמחתם.

צעירים רבים במערב, שחונכו להזדהות עם מסכן, עני ונרדף, רואים בשלילה את יחסה, המפלה בעיניהם, של חברתם כלפי מהגרים מוסלמיים, ומצב זה גורם להם להזדהות עם המסכנים הללו החיים בשוליים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים של מדינתם. ההזדהות עם סבלם של המוסלמים מעוררת אצלם סקרנות להכיר יותר את תרבותם של הנדכאים והחלכאים הללו, שבדתם הוא רואה משהו אקזוטי ורומנטי.

מעבדות לאיסלאם

מקור גדול להתאסלמות אנשים בארצות-הברית הוא בתי הכלא, והציבור העיקרי שמתאסלם בהם הוא אפרו-אמריקנים. מדובר באלפים החשים שהאיסלאם הוא חזרה לשורשים שהיו להם לפני שאבותיהם נמכרו לעבדים. בדרך כלל אין הם מודעים לכך שסוחרי העבדים הגדולים ביותר היו ערבים מוסלמיים שפשטו על כפרים של אפריקנים עובדי אלילים ומכרו אותם לעבדות. גם אין הם יודעים כי בערבית איש שחור-עור נקרא "עבּד".

התאסלמותם של אפרו-אמריקנים נובעת גם מרצונם להיפרד מהחברה "הלבנה" הנתפסת כ"נוצרית", ולנקום בה על העבר של העבדות ועל ההווה של אפלייה ודחיקתם לשוליים. בבתי הכלא בארה"ב פועלים רשמית אנשי דת המעניקים לאסירים שירותי דת ותמיכה רוחנית. ביניהם נמצאים גם אימאמים, הפותחים בפני אסירים את הצוהר לאיסלאם. אימאם כריזמטי יכול בקלות לשכנע אסירים לאמץ את האיסלאם.

יש מקרים שבן משפחה אחד שהתאסלם משפיע על אחיו או קרוביו ללכת בעקבותיו.

בנות נמשכות לאיסלאם כי הוא מציע להן חיים של צניעות ומוסר, שלפעמים אינם קיימים בסביבה שממנה הן יצאו. הן מאסו במתירנות, הוללות, הפקרות, סמים ושכרות שאיפיינו את חייהן הקודמים, ובמקומם מציע להן האיסלאם חיים נקיים, שפויים, מסודרים ומוסריים. כללי האיסלאם המחייבים ריחוק בין גברים ונשים מוצאים חן בעיניהן אחרי שנים של התנהגות ללא מגבלות בהיבט זה. בנות שעברו ניצול והתעללות מוצאות באיסלאם נחמה, כבוד והערכה, בניגוד להשפלה שחוו לפני שהתאסלמו.

הורי המתאסלמים מתייחסים להתאסלמות ילדיהם כאל הצטרפות לכת. חלקם מדברים במפורש על "כת השטן" ששטפה את מוחם של ילדיהם והפכה אותם קורבנות של מניפולציות רגשיות. הם מאוכזבים מהחלטת ילדיהם להתאסלם וחשים שילדיהם אבדו להם ואיבדו את זהותם. חלקם חשים כי ילדיהם המתאסלמים בגדו במשפחה, בחברה ובארץ שבה גדלו והתחנכו, וכי הם עלולים להפוך לטרוריסטים. רובם מקווים שהתאסלמות ילדיהם היא זמנית, משובת נעורים חולפת, וכי הם עוד יתפכחו, ישובו לשפיותם ויעזבו את האיסלאם.

תופעת ההתאסלמות מקיפה אלפים רבים של אנשים ונשים באירופה, אמריקה, אוסטרליה וגם בישראל. שיעור קטן של מתאסלמים ממשיכים צעד אחד – וגדול – קדימה ומתגייסים גם אל הג'יהאד בסוריה ובעיראק. התופעה אינה חדשה, ובעבר היו כמה מתאסלמים בשורות "אלקאעידה". "מדינת האיסלאם" נתנה דחיפה גדולה לתופעת המתאסלמים המתגייסים לג'יהאד, ואלפים מהם, רבים ממדינות בעלות רוב נוצרי, הגיעו אליה כדי להילחם את הג'יהאד המקודש למען אללה. המספר הגדול של המתאסלמים במערב מהווה עתודה אנושית משמעותית לג'יהאד, גם אם רק אחוז קטן ממנה מתגייס לשורותיו.

כך, להגירת המוסלמים לאירופה, לאמריקה ולאוסטרליה, יש אפוא משמעות חדשה: הצגת האיסלאם בפני צעירים שנולדו במדינות אלה כאלטרנטיבה לתרבות שבה נולדו. האתגר העומד בפני מדינות דמוקרטיות אלה הוא כיצד להתמודד עם התופעה ולהישאר מדינות דמוקרטיות. אתגר זה חמור במיוחד בימים אלה, כשאחוז מסויים מהמוני המתאסלמים הופך להיות ג'יהאדיסטים צמאי דם.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 325

* * *

עמוס גלבוע

בין ישראל למימשל אובמה

 בין ישראל למימשל אובמה קיים פער שאינו ניתן לגישור בשאלת ההסכם עם איראן. עבור ישראל מדובר באינטרס ביטחוני לאומי הקשור לאיום קיומי פוטנציאלי עליה; עבור אובמה מדובר באינטרס אישי המחייב הסכם בכל מחיר. שום אסטרטגיה של עימות או של שיתוף פעולה מצד ישראל לא יוכלו, לדעתי, למנוע את ההסכם – בכל מחיר, שיהיה רע לנו ולאזור כולו. האתגר לישראל הוא כיצד להגיע להבנה עם ארה"ב על מה שיהיה אחרי  ההסכם, במידה שאיראן תתחיל להפר אותו, או לנצלו  לקידום שליטתה בכל המרחב.

"אין יותר קשישים עניים תוך שנה" זועק ומבטיח שלט חוצות גדול שתמונות הרצוג ולבני מעטרות אותו. מי מאמין להבטחה הזו? לדעתי, רק פתאים וחסידים שוטים לגמרי של השניים.

 מי מאמין  בארצנו לדברי אובמה ואנשי ממשלו כי הסכם הגרעין  עם איראן, במידה שייחתם, ישפר את ביטחונה של ישראל? שכל האופציות מצויות על שולחן ההחלטות שלו ושצריך לסמוך עליו?

לדעתי, חסידים שוטים שלו שעדין חיים בעידן YES WE CAN –,  וכאלו  המזלזלים ואפילו בזים לאיום האיראני. אני לא נמנה עליהם, וגם איני נמנה על אלו שיש להם גישה מוצקה נגד נאום נתניהו בקונגרס, או שמעודדים אותו לצאת ולנאום. לנושא הטקטי הזה של הנאום יש פנים לכאן ולכאן. אני רוצה לגעת בכמה נקודות מהותיות סביב הסוגיה של  אובמה-ישראל-איראן והסכם הגרעין.

הראשונה, ולדעתי הכי חשובה, היא שבין ארה"ב לישראל יש פער גישות  בלתי ניתן לגישור. עבור אובמה  הסכם גרעין עם איראן הוא  עניין אישי, העשוי  לדעתו לזכותו בהישג בינלאומי, להצדיק את פרס נובל לשלום שקיבל בזמנו, ולהיות אבן הפינה הנוצצת במורשת הנשיאותית שהוא ישאיר. כיוון שכך, העיקר  עבורו הוא להשיג הסכם, הסכם בכל מחיר, הסכם  שמערכת התעמולה שלו תוכל להציג את "רבע הכוס המלאה שלו", ככוס מלאה הישגים מופלאים. 

עבור ישראל, יהיה ראש ממשלתה אשר יהיה, ינסה להתעמת עם אובמה או לחייך אליו,  הנושא שייך לתחום הביטחון הלאומי, ונוגע באיום קיומי פוטנציאלי.  לאובמה לא תהיה יותר שום אחריות נשיאותית  בעוד פחות משנתיים, וככל הנראה הוא יגרוף כסף מהרצאות וספר זיכרונות. ישראל על שלל בעיותיה הביטחוניות תישאר כאן, מול איראן וכל גרורותיה ומול כל ההשלכות של הסכם בין איראן לארה"ב. הסכם, שדי ברור שלא יפרק את איראן מיכולותיה הגרעיניות, אלא גם יעניק לכך לגיטימיות. לא צריך להמר שאם חס וחלילה יהיה בעתיד איום  גרעיני איראני, הוא יכוון לתל-אביב ולא לוושינגטון.

השנייה, לדעתי, היא שה"חלב נשפך",  כלומר, יהיה הסכם  גרעין רע (לישראל, לסעודיה ולנסיכויות המפרץ, מצרים וירדן) של המעצמות עם איראן .שום אסטרטגיה של עימות עם נאום לעומתי, או דווקא ניסיון לשיתוף פעולה עם אובמה וממשלו – לא ישנו את הגישה של הבית הלבן להסכם בכל מחיר, או שיהפכו אותו להסכם שיהיה הרבה פחות רע, אלא אם יקרו ניסים.

אם כבר, אז האתגר הישראלי הגדול הוא לגבי מדיניות אובמה לאחר חתימת ההסכם. כלומר, לנסות ולהגיע להבנה עם ארה"ב לגבי מכלול הצעדים שארה"ב תנקוט והיה ויתברר כי איראן מפרה את ההסכם, עומדת להפר אותו, מגבירה את חתרנותה באזור, מפעילה את חיזבאללה נגדנו, ועוד. כלומר, לא להמשיך ולנקוט באסטרטגיה של עימות, אלא דווקא של שיתוף פעולה.  האם הדבר אפשרי בין אובמה לנתניהו, או כל ראש ממשלה  אחר בישראל?

השלישית קשורה לאזור, ישראל וארה"ב. לדעתי, ישראל מייצגת מול ארה"ב גם את סעודיה, מדינות המפרץ, ירדן ומצרים. כל אותן מדינות סוניות המאויימות, בצורה זו או אחרת, ע"י איראן השיעית, והחוששות מאיראן גרעינית, או על סף הגרעין, וללא סנקציות.  כולן מאוכזבות  מהמדיניות האמריקאית כלפי איראן. מדובר בשותפות אסטרטגית  בלתי כתובה. עם מצרים יש לנו גם שותפות כזו מול החמאס וארגוני הטרור בסיני. הכול לא פורמאלי. מי שבונה על כך שתיווצר ברית פורמאלית פומבית, חי לדעתי באשלייה. בשיא "הימים הטובים" עם איראן של השח, לא היתה לנו שום ברית פורמאלית פומבית.

כללו של דבר, צריך להיערך "ליום שאחרי ההסכם" על שלל משמעויותיו השליליות, כולל חתירה של סעודיה ומצרים לנשק גרעיני.  מי שמאמין  שאם רק יתחלף השלטון בישראל,  כי אז יבוא מזור לכל החוליים, כולל עוני הקשישים, ושהאיום האיראני יתנדף– אולי ירווה נחת.

* * *

דרור אֵידָר

המונופול של "הקדוש המעונה"

אינני אוהב התערבות פוליטית בתהליכי תרבות, וחבל שאבנר הולצמן, חוקר ראוי, חטף בעקבו של אריאל הירשפלד. אבל מה הטענה? הוועדות הללו הן ברובן פוליטיזציה אסתטית במסווה. אפשר להבין את חבורת פורסי הפרסים שהתרגלה להעניק יוקרה ומעמד לאנ"ש ולהם בלבד. פתאום גם הם עומדים למבחן ולא רק בני טיפוחיהם. המצב העלוב של מדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות נובע, בין השאר, בשל פוליטיזציה יתרה שבמסגרתה הפכו חוקרים ומרצים את הקתדרה שלהם לבמה פוליטית חד־מימדית. לפוליטיקה יש סימני קריאה ולחוקרים במחקר המדעי – סימני שאלה.

הירשפלד הסתובב אמש באולפני הטלוויזיה כקדוש מעונה. הוא תהה, כיצד פסלוהו משיקולים פוליטיים ולא תרבותיים, בעוד זה מה שהוא עצמו עשה במשך שנים. כי זאת האמת, מכלול מפעלו הביקורתי של הירשפלד בתחום הספרות נגוע בפוליטיזציה. באוקטובר 2006 התקיים פסטיבל המשוררים הבינלאומי בירושלים שהירשפלד היה מנהלו האמנותי. באותו זמן פירסמה המשוררת חוה פנחס־כהן את ספר שיריה השישי. כמי שחקר את שירתה, מדובר לטעמי במשוררת המוכשרת, הפורייה והמעמיקה ביותר כיום בשירה העברית. פשוט קיראו את שירתה וראו את שכבות העומק הלשוניות, תרבותיות, ספרותיות, מיתולוגיות, יהודיות, נשיות המככבות תדיר בכתיבתה.

והנה הירשפלד לא הזמין אותה לפסטיבל, כפי שלא הזמינו אותה לפסטיבלים הקודמים. הירשפלד אמר, בלי לטשטש ולרכך, שהבעייה שלו איתה היא "עמדתה הפוליטית". בראיון ל"הארץ" בינואר 2006 אמר, מבלי להתבלבל: "יש איזו אי-קבלה מבחינתי של מכלול פועלה ועמדותיה."

עוד אמר ש"אי אפשר לבצע הפרדה מוחלטת" בין איכות יצירה אמנותית לבין תפיסתו הפוליטית של היוצר. הוא הודה: "יש לי בעייה איתה. היא אישה פעלתנית מאוד. היא מפרסמת מאמרים ודעות בכל הזדמנות. הדעות הללו הן חלק ממי שהיא... העמדות שלה בנושא ההתנחלויות ובנושאים אחרים לא אחראיות ולא מוסריות בעיניי. מצד שני, היא נוהגת איזה ערפול אידיאולוגי שחשוד עלי... הערפול הזה, ה'גם וגם' הזה שהיא נוהגת, מאפשר לה לדעתי שימוש לא לגמרי מוסרי בסמלים שבשיריה."

מספיק כדי לפסול את האיש מלשבת בוועדת פרסים? על דאטפת אטפוך.

כך החבורה הזאת עובדת: יש לה מונופול על המוסר, האינטלקט, האסתטיקה. בקיצור, בדיחה. לא רק חוה פנחס־כהן, אלא מכלול יוצרים גדול, מלא ומקיף, זכה להדרה מכתיבתו וממפעליו של הירשפלד ואחרים המשתמשים בקריטריונים אמנותיים כמסווה לקריטריונים פוליטיים, והדוגמאות מרובות.

ב-2002 השתתף הירשפלד בוועדת השיפוט של פרס א.מ.ת שביקשה להעניק את הפרס לסופרים ס' יזהר ואהרן מגד. הירשפלד עורר שערורייה כשהתכחש להסכמתו להעניק את הפרס גם למגד. להזכירנו, הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, ואהרן מגד פירסם מאמרים לא נסלחים מבחינת החבורה המדוברת, שהעידו על התפכחותו מחזון השמאל.

חוה פנחס־כהן לא לבד. עכשיו הירשפלד תוהה כיצד מערבים פוליטיקה בתרבות. אז מה עשית כל השנים, ספרות?

המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום" ב-12.2.15

אהוד: אני מסכים לחלק ניכר מדבריו של דרור אידר. יש תחומים במדעי הרוח והספרות והאקדמיה אצלנו – שבהם, כדי להצליח ולהיות מקובל – עליך ללקק את התחת לפלסטינים ולהיות חסיד פוסט-טיזים, נראטיבים ושקרים למיניהם, ובעיקר – לשעמם ולהיות "חשוב".

וראוי אולי להזכיר גם שפרופ' אריאל הירשפלד פירסם לפני שנים מאמר רציני ונרחב ב"תרבות וספרות" של "הארץ" על השפעת אום-כולתום על הספרות העברית...

אני, כמוני כדרור אידר – אינני לוקח חלק במגמת ליקוק התחת לפלסטינים ולְסופרים ולפרופסורים עבריים "שמאלניים" ופלצנים, וזו אולי אחת הסיבות (חוץ מחוסר כישרוני המובהק הידוע לכול) – מדוע אני מוּדר באקדמיה של הספרות העברית, ובדרך כלל המנדרינים צריכים אותי, למחקריהם, רק בזכות כתבי דודתי אסתר ראב המצויים ברשותי.

אחת מתוצאות ההשתכשכות בביצה המסריחה – היא למשל שעד היום לא זכו בפרס ישראל סמי מיכאל ופרופ' נורית גוברין, וגם לא הסופר העל-זמני היושב על גדת הירקון, אלימלך שפירא, מחברם של הרומאנים הנדירים והנהדרים "הירקון שבלב" ו"הבלנית נכוותה".

חרף כל אלה – לא היה זה מתפקידו של ראש הממשלה להיכנס ברגל גסה כדי לעשות כביכול "סדר" בביצה הטובענית – ובצדק פרשו כמעט כל השופטים והמועמדים לפרס ישראל בתחומי הספרות והקולנוע.

הרי זה לא חדש שבכמה תחומים, ובייחוד ספרות וקולנוע, אי אפשר אצלנו להצליח מבלי להשתין על המדינה גם בחו"ל, וגם מחו"ל – וזוהי, לטוב ולרע, האליטה שלנו, זו שמלמדת ספרות עברית באוניברסיטאות וזו שבכתיבתה הבידיונית ובמאמרי הדיעה שלה משמשת דוגמא לסופרים חדשים – ממנו ראו וכך עשו; ואלה הם קהל הקוראים, המעריצים השוטים, היוצרים לאליטה רבי-מכר שלפעמים אי אפשר לקרוא אותם מרוב שיעמום – ועם המציאות הזו עלינו לחיות, ואי אפשר לערוף אותה במחי-יד פוליטית אחת.

זו גם אחת הסיבות שאני, בשמחה – סופר נידח.

אבל, לפחות מבחינתי – משלם נתניהו מחיר עבור הטיפשות שלו. רציתי להצביע עבורו כדי שתהיה לו ממשלה חזקה – לטובתו, לטובת המדינה, וגם הצהרתי זאת מעל דפי המכתב העיתי – ואילו עכשיו הסרתי ממנו את תמיכתי הצנועה – ואצביע כנראה ליאיר לפיד.

על החלטתו של נתניהו לחזור בו מהדחת שופטי הפרס לספרות – אפשר לומר את החוכמה הבלתי-נשכחת של נשיאנו-לשעבר, השנון כל-כך, שמעון פרס: "מביצה אפשר לעשות חביתה אבל מחביתה אי אפשר לעשות ביצה!"

לכן לדעתי על שופטי פרס ישראל לספרות יפה להתכנס לישיבה קצרה אחת בת חמש דקות ולהודיע שבין אם סמי מיכאל מבטל את הודעתו על פרישתו ממועמדות לפרס, ובין אם לא – הוא הזוכה בפרס לשנת תשע"ה.

ועל שופטי הפרס לחקר הספרות – להעניקו לפרופ' נורית גוברין – בין אם הגישה מועמדותה ובין אם לא, כי היא משכמה ומעלה ממי שכבר הודיע על מועמדותו לפרס!

* * *

יוסף אורן

שובו  בנים  שובבים

הצעה לסיום מכובד של הפרשה

אשר שיבשה את שיפוט פרסי ישראל השנה

מאחר ששערוריית ההתערבות הפוליטית בהליך השיפוט של פרסי פרס ישראל בספרות ובחקר הספרות החלה בשלילת מינויים של שני שופטים, הפרופסורים אריאל הירשפלד ואבנר הולצמן, ניתן כעת, אחרי שהיועץ המשפטי של ממשלת ישראל הציב לפוליטיקאים סולם לרדת מהנושא, כאשר אסר עליהם לעסוק בנושא בשנת בחירות, להציע סיום מכובד לתקלה החמורה שאירעה בניהול הליכי השיפוט בפרסים אלה לקראת חלוקתם ביום העצמאות תשע"ה.

את הצעד הראשון צריכים לבצע שני השופטים ששללו מהם את המינוי להיות שופטים בפרסים לספרות ולחקר הספרות, הפרופסורים אריאל הירשפלד ואבנר הולצמן. כאשר נבחרו היו ראויים לכהן בתפקידם בזכות בקיאותם המופלגת בספרות העברית הנכתבת על-ידי בני הדור הנוכחי, בזכות הגינותם האינטלקטואלית, ובזכות כושר השיפוט והיושרה האישית שהשתקפה בפעילותם העקבית והממושכת בהוראה האקדמית ובחיי הספרות העברית במדינת ישראל. שניהם צריכים להוליך את חיסול המשבר על-ידי הודעה משותפת שבלי שום התנאות – גם ללא הבטחת השיבה למועמדות של כל המתפטרים, הן מבין השופטים בתחומים האחרים והן מבין המועמדים לפרסים בקטגוריות השונות של פרסי ישראל בשנת החלוקה הנוכחית – הם מתעלמים מהעוול שנעשה להם על-ידי שלילת המינוי שכבר ניתן להם, ומחדשים את כהונתם כשופטים בפרס ישראל תשע"ה. בביצוע הצעד הזה יוכיחו לא רק גדלות נפש אישית, אלא גם את דאגתם כאנשי רוח לאקלים התרבותי שצריך להיות בחברה הישראלית. ומבחינה מעשית, אין ספק שבצעד כזה הם יחזירו את כל המתפטרים, הן מבין השופטים והן מבין המועמדים, למסלול שישלים בהצלחה את חלוקת פרסי ישראל בחג העצמאות בשנה הנוכחית וגם בשנים הבאות.

ייתכן שהניזוקים היחידים מהפרשה הזו גם אחרי סיומה יהיו דווקא המועמדים שהתפטרו. בעבר היה מוכרז רק הזוכה בפרס ישראל בכל תחום, אך לא פורסמו שמות המועמדים שלא נבחרו. ואילו הפעם עוד לפני שיוכרז הזוכה, כבר נודעו שמות המועמדים האחרים משום שהם בעצמם הזדרזו לפרסם ברבים, על-ידי התפטרותם, כי היו השנה מועמדים לפרס (ואני מונה רק את אלה שהתפטרותם התפרסמה בעיתונות: סמי מיכאל, יצחק בן-נר, חיים באר, דוד גרוסמן, יגאל שוורץ, אלי עמיר). מאחר שכולם סופרים ראויים, שרכשו את המועמדות שלהם לפרס ביושר, טוב שייענו ליוזמה האמיצה של שני השופטים, שעקב שלילת מינויים התפוצצה הפרשה. כולם יוצרים שהינם במלוא אונם ורק אחד מהם ייבחר השנה. עמיתיו, אלה שלא ייבחרו השנה, יוצעו כמועמדים באחת החלוקות הבאות, שבה יכהנו גם שופטים אחרים, ולכן לא תפגע הפרשה מהשנה הנוכחית בסיכוי של כל אחד מהם לזכות בפרס ישראל באחת השנים הבאות.  

* * *

פנינה פרנקל

כיוצר ביד החומר

תערוכת פיסול קרמי

12.3-13.4.15

פתיחה חגיגית: ביום שני 23 מרץ 2015 בשעה 20.00

בתוכנית:

ד"ר ברוך בליך – השתוקקות החומר לצורה

גברת חיה ליבני – קטעי נגינה בכינור

ד"ר דורית כהן – מראיינת את האמנית על עבודתה

כיבוד קל

האוצר: אודי רוזנויין

התערוכה תערך בבית האופרה, משכן לאמנויות הבמה

שדרות שאול המלך 19, תל-אביב

שעות פתיחה: א'-ה' 08.30-20.30

ו' 08.30-12.30

ובערבים בהם מתקיימים מופעים בבית האופרה

התערוכה מוארת במיטבה בשעות המופעים

לפרטים ולרכישה: 052-5407667

pnina@macam.ac.il

www.pnina-frenkel.com

* * *

אורי הייטנר

1. הקוהרנטים

לפני שבועות אחדים, הבעתי את דעתי השוללת את הקריקטורות המבזות ומשפילות את קודשי האסלאם ואת הנביא מוחמד, מתוך תפיסת עולם המכבדת את אמונות הזולת ורגשותיו. רוב התגובות שקיבלתי, כלל לא התייחסו לתוכן דבריי ולמהות עמדתי, אלא הגיבו נגדי כאילו הבעתי תמיכה בטבח במערכת "שארלי הבדו".

"אם איני מסכים עם מאמר שאתה כותב, אני אקח קלצ'ניקוב ואסע לאורטל?" – תגובה אופיינית.

וזה כל כך לא הפתיע אותי. זאת רמת הוויכוח אצלנו – ויכוח של שחור ולבן. אם התנגדתי למדיניותו של רבין, הרי שאני שותף ליגאל עמיר. אם אני מבקר את מדיניותה של הממשלה, הרי אני תומך בפיגועי חמאס. אם אני תומך במפלגה מסוימת, לא אמתח ביקורת עליה ועל מנהיגיה, אפילו אם סרחו בפלילים. אם אני מבקר את הרצוג על זכות השתיקה, מיד "מחזירים" לי את גלידת הפיסטוק של נתניהו והבקבוקים של שרה, כאילו אני דוברו של רוה"מ או יועצו לענייני פיסטוק ואני אפילו איני שוקל להצביע בעדו.

אם אני כותב שאסור לנו להתפשר בנוגע להגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, כותב לי מישהו שאין לי זכות כזאת כל עוד איני מחיל את ההלכה על הבית שלי, מניח בכל יום תפילין ושומר שבת. נחשו אם כתב לי את זה חרדי קיצוני או חילוני אנטי דתי? בעצם, מה זה חשוב?

שיח הקצוות הזה הוא נגע הרסני לחברה הישראלית.

עידן הפייסבוק יוצר שיח בין כותב לקוראיו; שיח מיידי וקל. הקורא קורא את המאמר או הפוסט ומיד מגיב. יש בכך הרבה יתרונות. הבעיה היא שהנטייה של אנשי הקצוות להגיב גדולה לאין שיעור משל הרוב הגדול, שגם בעידן הפייסבוק הוא דומם. כך נוצר עיוות של השיח, גדלה השפעת הקצוות, העימות הפנימי מחריף לכדי קרע חברתי והפוליטיקאים והתקשורת הממוסדת נגררים אף הם למחוזות הללו.

אנשי הקצה הם גם גסי לשון, שאינם בוחלים בביטויי בוז ובהצלפות כלפי עמדות שאינן נראות להם. אולם לרוב, הרבה יותר קל לאנשי הקצוות, משמאל ומימין, למצוא שפה משותפת אלה עם אלה, כי בסך הכל צורת חשיבתם הפשטנית דומה. הקושי שלהם הוא עם אנשים שמציגים גישה מורכבת יותר, המנסה להתמודד עם המציאות המורכבת, עם הסתירות בחיים, עם הגוונים הרבים שבין השחור ללבן. בעיני אנשי הקצוות, האנשים שמציגים עמדות מורכבות יותר, הם רכרוכיים, מתרפסים בפני ה"שמאל"/"ימין", מתחנפים ליריב, לא סגורים על עצמם, הססנים וחסרי חוט שדרה.

הדוגמאות שהצגתי בתחילת המאמר, הן בעבורי דבר יום ביומו. אין יום שאיני מותקף בידי שני הצדדים על עמדותיי. אם, למשל, אני כותב שאובמה הוא ידיד ישראל, שסייע לישראל ולביטחונה יותר ממרבית קודמיו, שסייע לישראל במערכות המדיניות והטיל וטו על כל הצעה אנטי ישראלית, ובעת ובעונה אני תוקף אותו בחריפות על מדיניות הפייסנות הצ'מברליינית שלו כלפי איראן והקנאות האיסלאמית, הגורמת נזק חמור לארה"ב, לעולם החופשי ולישראל –אנשים מתקשים להבין את המורכבות. מבחינתם אני סותר את עצמי. הרי או שמדובר ברשע מוחלט או בצדיק מוחלט. או שמדובר בבאראכ חוסיין המוסלמי ש"האחים המוסלמים" והקרן החד"שה או החדאעשה שתלו בבית הלבן כדי להשתלט על העולם ולהחריב את ישראל, או שמדובר בגדול המנהיגים בהיסטוריה האנושית, אדם חף מטעויות שכל מי שמבקר אותו הוא ימני חשוך המקבל משלדון אדלסון את כספי ההימורים מלאס וגאס. וכך בכל נושא ונושא.

יש לי שני טרחני פייסבוק, העוקבים אחרי כל פוסט שלי כשבידם ימנומטר, והם מודדים כל מילה שאני כותב האם היא מתיישרת לימין, כראוי. ואם לא, ובדרך כלל היא אינה מתיישרת, הם מצליפים: אתה סותר את עצמך, אתה כותב דבר והיפוכו, אתה רוקד מה יפית לשמאל ומשפט המחץ: אתה לא קוהרנטי.

אני לא קוהרנטי?!

אם להיות קוהרנטי פירושו להיות צר אופקים בעומק של פלקט, איני קוהרנטי. אם להיות קוהרנטי פירושו לראות את העולם רק בצבעי שחור לבן (שחור זה כל מה שאינו בדיוק כמוני, ובהכרח הוא ההיפך המוחלט ממני, כי הרי אין עוד גוונים) ולהתעלם מכל הצבעים והגוונים, איני קוהרנטי. אם להיות קוהרנטי פירושו להיות פשטני, שטחי ורדוד ולהתעלם ממורכבות החיים, איני קוהרנטי. אם להיות קוהרנטי פירושו לצווח סיסמאות קיצוניות, אין לי כל עניין להיות קוהרנטי.

כתב מורנו ורבנו, המנהיג הרוחני הדגול של תנועת העבודה, ברל כצנלסון, במאמרו "בזכות המבוכה, בגנות הטיח": "כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש'מורה נבוכים' חדש חובר למענו ונתון בחיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם – הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם הבכא שלנו ולתהפוכותיו ולייסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע נפשו בלעיסת גירה שהיא היא המיישרת כל ההדורים. ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי-נרגעת מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמִיתותה."

הוא לא היה קוהרנטי... אבל הוא, חבריו ותלמידיו בנו את הארץ והקימו את המדינה ולחמו עליה בנחישות רבה, במסירות אין קץ ויצרו את המהפכה המוצלחת ביותר בהיסטוריה האנושית, המהפכה הציונית, דווקא כיוון שלא היו פלקטים "קוהרנטים".

מורי ורבי המדיני והפוליטי, יגאל אלון, הוא התגלמות חוסר הקוהרנטיות. אדם שהאמין בכל נפשו בזכותנו על כל שעל בארץ ישראל השלמה, והיה הראשון שהציע מיד אחרי מלחמת ששת הימים פשרה טריטוריאלית, כדי להבטיח את צביונה היהודי דמוקרטי של המדינה, גם במחיר חלוקת הארץ. האיש שהציע פשרה טריטוריאלית והתנגד לכל התיישבות באזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים, אך עמד בראש הדוחפים להתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון, הראשון שהציע לספח את הגולן לישראל והעביר את בית השרד שלו למזרח ירושלים כדי לבטא את ריבונותנו בה. גם הוא לא היה "קוהרנטי".

גם הרב קוק לא היה "קוהרנטי". תורתו מלאה מורכבויות וסתירות-לכאורה, ולא בכדי ליוו אותו כל חייו פשקווילים של שטנה והסתה שזעקו מרחובות ירושלים, הטוקבקים של אותם הימים. קולו של האלוהים נשמע, כתב הרב, לא בקול אחד, אלא דווקא במתח הגלום בקולות מנוגדים.

היהדות מקדשת את המחלוקת, כשהיא לשם שמיים, ורואה בה ברכה – שסופה להתקיים. כלומר, היא לא בהכרח תסתיים בניצחונו של צד אחד במחלוקת; הצד שאצלו מלוא האמת והצדק, אלא "אלו ואלו דברי אלוהים חיים," שהרי שבעים פנים לתורה.

אני שותף לעמותה שתכליתה להעמיק ולהנכיח את הציונות בשיח הישראלי. שמה של העמותה – שבעים פנים לציונות. שמה מבטא את האמת הנעוצה בה – חידוש השיח הציוני, הוא החזרת המהות הציונית לשיח בין בעלי פלוגתא ומחלוקת, או כפי שכתב עמוס עוז, ציוני לעילא ולעילא שאני חולק על רוב תפיסותיו אודות הציונות: הציונות היא שם משפחה, ובתוכה קיימים שמות פרטיים רבים: ציונית דתית וחילונית, ימנית ושמאלית, סוציאליסטית ורוויזיוניסטית וכן הלאה.

אבל את זה "הקוהרנטים" אינם מבינים. הם אינם מסוגלים להבין. מבנה הנפש שלהם אינו מסוגל להתמודד עם המורכבות הזאת. שביל הזהב הוא המקום הרחוק ביותר בעולם, בעבורם.

בינם לבין עצמם יכולים "הקוהרנטים" מימין ומשמאל למצוא שפה משותפת. הם פשוט מגדפים זה את זה, ורואים זה בקיומו של רעהו אישור לקוהרנטיות שלהם. הקושי שלהם הוא עם אנשים המבטאים מורכבות. המורכבות היא איום קיומי בעבורם. אין אדם מושמץ ומשוקץ בידי "הקוהרנטים" משמאל כמו בן דרור ימיני, למשל. הוא לא מסתדר להם עם שום קופסה. ואין מושמצים ומשוקצים בידי "הקוהרנטים" מימין כמו רובי ריבלין, בני בגין והרב יואל בן נון.

יש להם יתרונות, ל"קוהרנטים". למשל, הם טובים מאוד בוויכוח. בתחרות דיבייט – אין עליהם. הם כל כך קוהרנטים, שלעולם לא ימצא סדק בטיעוניהם. טיעוניהם הדוקים, עד שאין מקום לתחוב סיכה בתוכם. והם תמיד יוכיחו לך עד כמה אתה סותר את עצמך ולא קוהרנטי. והם יצדקו בכך.

אבל אוי ואבוי אם ניתן ל"קוהרנטים" לנהל מדינה. במאה שעברה האנושות למדה על בשרה את המחיר של שלטון ה"קוהרנטים".

2. צרור הערות 15.2.15

* הדחתם של הפרופסורים הולצמן והירשפלד מוועדת השיפוט של פרס ישראל לספרות, היתה צעד כוחני של סתימת פיות, נקמנות פוליטית וזיהום סמל ממלכתי בעסקנות עלובה. בצדק חברי הוועדה האחרים התפטרו. מי ירצה להיות שותף בוועדה כזאת, כאילו יש לו הכשר בד"ץ, שהוא יותר כתם מאשר הכשר? ומי בכלל ירצה לקבל פרס כזה?

* אופנת הדיבורים על ויינשטיין כ"יועץ המשפחתי" היא השמצה גסה ופגיעה בשלטון החוק. עם זאת, אין ספק שבהנחייתו, המתבקשת, של ויינשטיין לנתניהו לבטל את התערבותו בפרס ישראל, הוא הציל אותו מעצמו. ובראש ובראשונה הוא הציל את פרס ישראל, שעלול היה בתוך ימים לקרוס לחלוטין.

אני מקווה מאוד שהלקח נלמד, ופוליטיקאים בעתיד לא יעזו לתחוב יד גסה לפרס הממלכתי.

* בהודעת ההסבר של נתניהו לצעדו החמור, הוא כתב על הרכב קיצוני ואנטי ציוני של הוועדות ועל כך שחבריהם מעניקים את הפרס למי שחושב כמותם. איני יודע מה היה הרכב הוועדות בשנים שעברו, אולם אני יודע מי היו כלות וחתני פרס ישראל לספרות, וניתן לומר בעליל שאין שחר לדברים הללו. אלה חתני פרס ישראל לספרות ולשירה החל בשנת 2000: מאיר ויזלטיר, עמליה כהנא כרמון, יהודית הנדל, אהרון מגד, יצחק אוורבוך אורפז, ישראל פנקס, אידה פינק, טוביה ריבנר, אריה סיוון ונתן שחם.

אין ספק שכל אחד ואחד מהם מתאים וראוי. איש מהם לא נבחר בשל פוליטיקה, אלא להיפך – אם מישהו מהם לא היה נבחר, היה זה רק בגלל פוליטיקה. שנית, כמעט כולם ציונים מובהקים, שכתיבתם ציונית מובהקת. היחיד שניתן להגדירו כאיש "שמאל" קיצוני הוא מאיר ויזלטיר, אחד מתוך עשרה, ועם זאת גם הוא ראוי בהחלט לפרס, כיוון שתרומתו לשירה העברית ולכן לתרבות הישראלית לא תסולא בפז, ומשמעותית הרבה יותר מעמדותיו הפוליטיות (אף שהן בהחלט באות לידי ביטוי בשירתו).

את דעתי על פוסט ציונים ואנטי ציונים אני מרבה לבטא, אך הוויכוח עם יוצרים פוסט ציונים אינו צריך להעיב על ההערכה הגדולה ליצירתם. מישהו רוצה לפסול משורר דגול וענק כנתן זך? בעבר התרבות הישראלית החרימה את אלכסנדר פן בשל היותו קומוניסט, ובדיעבד ברור שהיתה זו חרפה. אז מה אם היה קומוניסט? הרי עובדה זו זניחה לצד תרומתו האדירה לתרבות הישראלית.

די למקארתיזם!

* גדול הסופרים החיים עימנו היום, למיטב שיפוטי, הוא חיים באר. גילוי נאות – הייתי תלמיד שלו בלימודי התואר השני, והוא המורה הטוב ביותר שהיה לי אי פעם.

אין מתאים ממנו לפרס ישראל לספרות. באר הסיר את מועמדותו. הוא אינו רוצה לקבל פרס ישראל מוועדה מטעם. כך גם סמי מיכאל, סופר דגול, שמזמן ראוי היה לפרס וכמובן דוד גרוסמן, מטובי הסופרים וסופרי הילדים העבריים. וכמוהם גם סופרים מצוינים כיצחק בן נר ואלי עמיר.

* כדור השלג שהחל בהתערבותו הגסה של נתניהו בהרכב ועדת הפרס, הופך למצב שבו אנשים המכבדים את עצמם רואים בפרס אות קלון. זאת תוצאה של התנהגות אנטי ממלכתית, באירוע ממלכתי מרכזי של יום העצמאות של מדינת ישראל.

יש לציין, שאין זו הפעם הראשונה שבה פוליטיקאים מתערבים בפרס ישראל. הנה, שני מקרים הזכורים לי (ויתכן שיש עוד שאינם זכורים לי או אינם ידועים לי).

המקרה הראשון היה בשנת 1993. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע שלא יבוא לטקס הענקת פרס ישראל כי אינו מוכן ללחוץ את ידו של חתן הפרס ישעיהו ליבוביץ', שהסית לסרבנות וכינה את צה"ל צבא יהודונאצי.

יש להבחין בין המעשה של רבין למעשה של נתניהו. רבין לא התערב בהרכב ועדת הפרס ולא בדמות מקבלי הפרס. הוא גם לא דרש ולא ביקש לבטל את הפרס. הוא גינה את ההחלטה והודיע שהוא, אישית, יחרים.

הבדל נוסף הוא בין פרס על מצוינות בתחום מסוים, לבין פרס על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית, שבו השיקול הציבורי הוא העיקרי. ואחרי הכל, עם כל ההבנה לעמדתו של רבין, וכמובן ההסכמה עם עמדתו בנושא הסרבנות, הוא שגה כאשר הודיע שיחרים את הטקס. בעקבות הודעתו, ליבוביץ' ויתר על הפרס. הוא טען שאת ההכרה וההוקרה הוא קיבל בעצם ההחלטה להעניק לו את הפרס וזה מספיק לו. הוא נהג באצילות.

* המקרה השני היה ב-1997. פרס ישראל לעיתונות נשלל משמואל שניצר, בעקבות עתירה של ח"כ אדיסו מסאללה ממפלגת העבודה.

שמואל שניצר היה מגדולי הפובליציסטים בתולדות מדינת ישראל ועורך "מעריב" כשעוד היה עיתון אמיתי. הוא ראוי גם ראוי לפרס ישראל. הוא מעד בשני מאמרים גזעניים נגד העדה האתיופית. הוא ראוי לגנאי על המאמרים הללו. אפשר להבין את ח"כ מסאללה, בן העדה האתיופית, שמחה על הפרס. אולם איך אפשר להעמיד שני מאמרים בעייתיים מול מפעל חיים שלם, כאשר מדובר בפרס על מצוינות בתחום מסוים. ובכלל, בג"ץ לא היה צריך להתערב בסוגיה, אלא לדחות על הסף את העתירה, בטענה שהנושא אינו שפיט.

 אגב, בג"ץ לא פסל הפרס. בדיון אמרו נציגי ועדת הפרס, שכאשר קיבלו את ההחלטה לא היו מודעים לשני המאמרים. בג"ץ פסק שעליהם לקיים דיון חוזר הלוקח בחשבון את שני המאמרים. שר החינוך זבולון המר פנה לשניצר וביקש ממנו לחזור בו מן הכתוב במאמר ולהתנצל. שניצר סירב והוועדה ביטלה את הפרס.

אין בדוגמאות אלה כדי להמעיט בחומרת מעשהו של נתניהו, אולם הם מאירים את התמונה הכוללת, המעידה על כך שהפרס אף פעם לא היה מנותק לגמרי מפוליטיקה.

* בפוסט שיוסי אחימאיר פרסם בפייסבוק הוא הזכיר את החרמת אורי צבי גרינברג. אכן, ראוי להזכיר אותה החרמה, כדבר מגונה, שאין לחזור עליו. עם זאת, כדאי לזכור שאורי צבי גרינברג זכה בפרס ישראל לספרות ב-1957, בשיא שלטון מפא"י, עשרים שנה לפני עליית הליכוד לשלטון ואחרי שכבר זכה פעמיים בפרס ביאליק. אצ"ג זכה בפרס 11 שנים לפני גדול השירה העברית נתן אלתרמן, עשר שנים לפני שלונסקי, 13 שנים לפני לאה גולדברג ואבא קובנר ושנתיים לפני ס' יזהר. שנתיים לפניו זכה בפרס המשורר זלמן שניאור, שגם אותו הציג אחימאיר כמי שהוחרם.

עם זאת, יש לציין שחרף דבריו אלה, אחימאיר מתנגד לצעד של נתניהו. וכך הוא כתב: "לא אהבתי, בלשון המעטה, אף חשתי מבוכה מפסילת שני חוקרי הספרות מלהיות שופטים בפרס ישראל לספרות. כך אין פועלים בשום-שכל. אחרי שחבר שופטים נבחר – הנזק מפסילה כלשהי עולה על התועלת, שאולי יש בה לפוסל."

* למה נפסלו פרופ' הירשפלד ופרופ' הולצמן? שמעתי שתי תשובות על השאלה. האחת היא שהירשפלד חתם על עצומה התומכת בסרבנות והשניה היא שהוא היה שותף לפסילה של המשוררת חוה פנחס כהן. אז על מה ולמה הודח פרופ' הולצמן? כי הירשפלד...

* העימות על ההסכם ההופך את איראן למעצמת סף גרעינית בסמכות וברשות בינלאומית, אינו עימות בין נתניהו לארה"ב, אלא בין ישראל לאובמה.

כן נאום, לא נאום. אפשר להתווכח האם הנסיעה של נתניהו בעת הזאת לנאום בפני בתי הנבחרים היא הצעד הטקטי הנכון ביותר או שעדיפה דרך אחרת. אבל האם האדון והגברת הרצוג ולבני אינם יכולים לעמוד מול פני האומה ולהצטרף לאמירה הברורה שאין בישראל מחלוקת על ההכרח לסכל את ההסכם ההופך את איראן למעצמת סף גרעינית? האם הרצוג ולבני יכולים להופיע בפני התקשורת העולמית ולגנות את ההסכם, להיאבק נגדו להסביר לעולם את סכנתו? האם הרצוג ולבני יכולים להציג בפני אזרחי ישראל את התוכנית שלהם לסיכול ההסכם הזה? האם כאשר יש עימות, בנושא כה חיוני לשלומה של ישראל ולשלומם של אזרחיה, בין ישראל לבין נשיא ארה"ב, יכולים הרצוג ולבני לומר בבירור ובגלוי שהם בצד הישראלי?

או שהפוליטיקה מעל הכול, ומותר לפגוע במודע, במזיד, בביטחון מדינת ישראל רק כדי לקושש עוד כמה קולות בקלפי? כאילו אין מחר?

* במאמר ב"הארץ" מאשימה אווה אילוז את נתניהו במסע הפחדה, ובכך ששלטונו מבוסס על פחד. על רקע מסע ההפחדה הסדרתי, מפני הקרע עם ארה"ב, סוף הסיוע הביטחוני, סוף הטלות הווטו במועצת הביטחון, הקרע עם אירופה והעולם, הקרע עם יהדות ארה"ב והעולם, הצונאמי המדיני, החרם, האפרטהייד, החיילים המשוחררים שלא יוכלו לנסוע לחו"ל, המדינה המצורעת, הצונאמי המדיני (שהוא המשך של הצונאמי המדיני ממנו הפחידו אותנו לפני חצי שנה, בהמשך לצונאמי המדיני שמפניו הפחידו אותנו לפני שנתיים) וכו' וכו' וכו', ראוי היה להציב את המאמר במדור הסאטירי.

[אהוד: האם אינך יודע שגברת אילוז היא עב"ם ישראלי שרק בעיתון הזוי כ"הארץ" מתייחסים אליה ברצינות?]

* אביגדור ליברמן הופיע ב"שבתרבות" במופע אופייני של דמגוגיה פופוליסטית. הוא ידע שיסחוט מחיאות כפיים כשידבר נגד הפוליטיקאים שמדברים, "כלב נובח אינו נושך," "איף יו וונט טו שוט, שוט, דונט טוק" וכו' וכו' ובכך לעקוץ את נתניהו, לקראת נאומו בארה"ב. הדיבור הוא כלי העבודה של הפוליטיקאי, של הדיפלומט, של המדינאי. המילה פרלמנט באה מן הפועל לדבר בצרפתית – פרלה. ליברמן הוא פוליטיקאי, הוא התעקש דווקא על תפקיד שר החוץ בשתי הממשלות האחרות, כלומר על המגרש המדיני והדיפלומטי. אז מה זאת הדמגוגיה הזאת והלעג לנאומים?

נכון, פוליטיקה שאינה מגובה ביכולת צבאית וכלכלית היא מלל סרק. אולם בכוח צבאי ועשייה כלכלית בלבד, אי אפשר לקיים מדינה ולהתנהל בעולם. ליברמן יודע זאת, כמובן, אבל הבחירות הן חגיגה לפופוליזם.

* בכתבת השער של המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" רואיינו שישה שגרירים לשעבר של ישראל בארה"ב, בנושא נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים. חמישה מהם הביעו דעה התואמת את תעמולת העיתון ואחד מהם הביע עמדה הפוכה. בתמונת השער הופיעו חמישה מן המרואיינים בתמונות גדולות לכל אורך העמוד, ולצדם תמונה ממוזערת וממוסגרת בשולי העמוד, של השגריר הסורר משה ארנס, שלא צעד בסך.

* ככל ש"המחנה הציוני" מקצין ומחריף את העימות שלו מול הליכוד, כך מרצ, השמאל הקיצוני ובעיקר "הארץ" מזנבים בו, לועגים לו ותוקפים אותו על "פשרנותו", "רכרוכיותו", "שיתוקו" ו"עליבותו".

בשבועות האחרונים הצעתי כמה סיבות אפשריות למסע הזה, כמו ניסיון לבלום את זליגת מצביעי מרצ ל"מחנה הציוני" שכמעט הביאה למחיקתה בסקרים והסלידה הטבעית מאחת המילים בשם "המחנה הציוני", ולא, אין להם שום קושי עם "המחנה".

נדמה לי שיש לכך סיבה נוספת. לנוכח ההובלה של נתניהו בסקרים, הם חוששים שמפלה תביא את מפלגת העבודה לחשבון נפש, ולהבנה שההקצנה וההשמאלה המתמדת מבטיחים לה עתיד של ישיבת נצח באופוזיציה, ואם היא רוצה להיות אלטרנטיבה לשלטון עליה לחזור לעמדותיה המסורתיות, המתונות, המרכזיות.

לכן הם בונים אליבי חלופי להפסד – לא תקפתם מספיק, לא חידדתם עמדות, לא הקצנתם כראוי. כך מסתיים מאמר המערכת של "הארץ" בערב שבת: "הרצוג ולבני ויתרו אפילו על החתירה לשלום עם הפלשתינאים, ומסכימים עם נתניהו ובנט שאין פרטנר ושצריך לחיות עם 'הרסיס בישבן'. אם זו עמדתם, אין פלא שנתניהו מכה אותם בסקרים. הציבור שתומך במדיניות הליכוד מעדיף את המקור על פני החיקוי העלוב שמציעים לו הרצוג ולבני."

כלומר, אם הרצוג ולבני יספקו לציבור שתומך במדיניות הליכוד חיקוי עלוב של אחמד טיבי, או אז הוא יתמוך בהם בהמוניו.

* בעוד נתניהו מאשים את נוני מוזס שהוא מוביל מסע תעמולה נגדו, ואפילו יוסי ורטר ב"הארץ" מסכים ש-ynet מנהל רדיפה חסרת תקדים נגד נתניהו, רוגל אלפר ב"הארץ" רואה ב"ידיעות אחרונות" בת ברית של נתניהו.

הציבור סוגד לצה"ל. והציבור סוגד לזיכרון השואה. וכלי התקשורת העיקריים שהוא צורך – כמו ערוץ 2, "ידיעות", רשת ב', גל"צ ו"ישראל היום" – מתדלקים מדי יום את דת הציונות הפרנואידית והמתקרבנת שנתניהו הוא כוהנה הגדול."

* והרי התחזית:

א. הקמפיין החדש "רק פראייר יצביע לביבי" יפעל כבומרנג נגד "המחנה הציוני".

ב. המפלגות לא תלמדנה את הלקח ותמשכנה עם קמפיינים נגטיביים, כי זה מה שיורו להם היחצ"נים.

אם גם הקמפיין הזה לא יעבוד, הם ילכו על "ביבי בן זונה". את זה עוד לא ניסו.

* כמה זמן ייקח להרצוג להצטרף למופז ומצנע ולהתוודות על החיים בצלה של ציפי לבני?

* מסע מכוער של דה-לגיטימציה לשלטון החוק ולמערכת האכיפה, הציג את היועץ המשפטי לממשלה כ"יועץ המשפחתי של נתניהו" ועוד כהנה וכהנה שקרים והשמצות.

ועכשיו, אפשר להציג לו דרישות מופרכות ומטורפות, וכאשר הוא ידחה אותן התגובה תהיה: "טוב, נו, אתם יודעים, הרי הוא היועץ המשפחתי..."

ניסיתי להמציא דוגמה קיצונית. למשל, דרישה לחייב את נתניהו לצבוע את שערו בירוק עד הבחירות. היועץ המשפטי ידחה זאת ו... נו, טוב, אתם יודעים וגו'.

אבל שום דוגמה, מופרכת וחסרת שחר ככל שתהיה, לא תתקרב לדרישה המגוחכת והאנטי-דמוקרטית של זהבה גלאון, לאסור על שידור נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים.

* כאשר נתניהו טוען שהנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על ראש הסיעה הגדולה ולא על בעל הסיכויים הגדולים ביותר להצליח במשימה, הוא מטעה ביודעין את מאזיניו. הרי אם הליכוד יקבל מנדט אחד פחות מ"המחנה הציוני" הוא יהיה הראשון להתכחש לדבריו. אבל אין מחר.

יש לו טיעונים טובים למה לתמוך במפלגה הגדולה והמרכזית בגוש, למען יציבות ומשילות וכו'. אז למה הוא צריך להמציא טיעונים שקריים?

* מרזועבי אינם ראויים לשבת בכנסת. הם מייצגים השקפת עולם של קנאות לאומנית, גזענית, חשוכה (מרזל של יהודים וזועבי של ערבים). ובכל זאת איני נלהב מאקט הפסילה. בכלל, איני חושב שוועדת הבחירות, המורכבת מנציגי מפלגות, היא המקום הראוי לדון בכך. סביר להניח שבית המשפט העליון יבטל את הפסילה.

* לפני כעשר שנים, נעשה ניסיון פיגוע חברתי קשה ביותר – ניסיון להפריט את החברה למתנ"סים. המתנ"סים של החברה למתנ"סים, הפרושים בכל רחבי המדינה, באזורי הפריפריה, במגזר הערבי, בין אוכלוסיות מוחלשות וגם ביישובים חזקים ובמרכז הארץ, פועלים מתוך השקפת עולם חברתית קהילתית, של חיבור קהילתי, שירותים תרבותיים לכל, חינוך חברתי קהילתי, אכפתיות לחלש, לנכה ולמוגבל, עידוד התנדבות בקהילה, הירתמות למשימות לאומיות והעצמת מנהיגות קהילתית. המתנ"סים מנוהלים בידי הנהלות ציבוריות של נציגי ציבור, בשיתוף עם הרשות המקומית, במבנה ייחודי ודמוקרטי המוכיח את עצמו בהצלחה כמעט יובל שנים.

בבוקר בהיר אחד, החליט האוצר שיש להפריט את החברה למתנ"סים. מה פירוש "להפריט"? המילה הפרטה לא הוזכרה, אלא "מיכרוז". הכל בשם התקינות, כביכול. למה המתנ"סים פטורים ממכרז? זה לא תקין. אדרבא, הרשות המקומית רוצה לבצע פעילות? תוציא מכרז מסודר, שגם המתנ"ס יוכל להתחרות עליו, והטוב ביותר יזכה בו.

משמעות המהלך, מעבר למכבסת המילים, היתה שמול המתנ"ס המבטא תפיסה חברתית כוללת, ויש בו עובדים קבועים, בעלי תפקידים מנוסים ומוכשרים, יבוא אדם פרטי, המעסיק בשכר מינימום כמה עובדי קבלן, ללא כל תפיסה חברתית, ויציע את שירותיו לביצוע הפעילות. כמובן שהרשות תהיה מחויבת לבעל ההצעה הזולה יותר. כך, עוד מכרז ועוד מכרז, בעוד עיר או רשות מקומית, ולא יהיה מתנ"ס, ולא תהיה החברה למתנ"סים, ולא עוד כאב הראש הזה שנקרא תפיסה חברתית, קהילה, העצמת מנהיגות קהילתית, אלא הכל מסחרה.

זו היתה האידיאולוגיה של משרד האוצר בראשותו של נתניהו ואחריו אולמרט – להפריט כל מה שזז. אולם הפרטת החברה למתנ"סים, אילו הצליחה, הייתה הרת אסון לחברה הישראלית.

הייתי אז מנהל מתנ"ס הגולן ופעיל במאבק נגד הפרטת החברה למתנ"סים. באוזנינו, הפעילים במאבק, מילה אחת היתה גסה במיוחד, מילה שריכזה בתוכה את כל האידיאולוגיה הקפיטליסטית החזירית, על פיה יש לסלק מחיינו כל דבר ציבורי, כי ציבורי אינו יעיל, לצמצם למינימום שבמינימום את מקומה של המדינה בחיינו ולהוריד את תקציב המדינה ככל הניתן ("כלכלה מרסנת"). המילה הזאת היתה: החשכ"ל. החשכ"ל הם ראשי התיבות של החשב הכללי במשרד האוצר. החשכ"ל באותם ימים היה ירון זליכה. הוא לא היה מוכן לשמוע דבר, הוא היה נחוש כמיסיונר של דת ההפרטה "למכרז" את החברה למתנ"סים, כלומר להפריטה.

היום זליכה הוא הדמות העומדת מאחורי התפיסה הכלכלית חברתית של ... מרצ. ונשאלת השאלה האם האיש עבר מטמורופוזה ושינה את השקפת עולמו מן הקצה אל הקצה, או שמא מרצ תומכת בתפיסה כלכלית ימנית קיצונית?

* תוצאה חיובית של התפוררות סוריה, נוגעת ליחסים בין הדרוזים ליהודים בגולן. במשך שנים רבות, הממסד הדרוזי דחה כל שיתוף פעולה והקפיד על התבדלות. באופן אישי היו קשרים, היו כמובן קשרים עסקיים, העסקה, בילוי במסעדות וכד'. אולם ניסיונותינו למהלכים של שילוב אזורי, נדחו על הסף. כמנהל מתנ"ס הגולן (תפקיד בו שירתתי עד לפני חמש שנים), עשיתי ניסיונות רבים לקדם שיתוף פעולה, אך למעט השתלבות בליגות האזוריות בכדורגל וכדורסל, לא מצאתי פרטנר.

בשנים האחרונות, בעקבות התפוררותה של סוריה והתרחקות סכנת הנסיגה, הדרוזים פחות חוששים ויותר ויותר נפתחים. המועצה האזורית גולן בשיתוף עם המועצות הדרוזיות, מובילות מהלכים יפים של שילוב אזורי בתחומי החינוך, ההשכלה, המוסיקה, המתנ"סים, המחקר, התעשיה, איכות הסביבה ועוד. והכול, ברוח של שוויון, של שותפות אמיתית, ללא כל פטרונות.  גם בנושא הזה, של שילוב אזורי בין יהודים למיעוטים (במקרה שלנו דרוזים, במקומות אחרים – ערבים וצ'רקסים) הגולן יהיה חבל מופת ומודל לחיקוי.

השנים הראשונות להתיישבות בגולן התאפיינו ביחסים של שותפות. ההחלטה לסגת מסיני גרמה לדרוזים לחשוש מפני נסיגה מהגולן. הם לא סמכו עוד על ישראל, ראו בה משענת קנה רצוץ, ובחרו באוריינטציה פרו-סורית. עם זאת, בשיחות פרטיות אנשים הודו שהחיים בדמוקרטיה הישראלית וברמת החיים הכלכלית הגבוהה בישראל, טובים לאין ערוך מאשר תחת הדיקטטורה הסורית, ולכן הם מעדיפים את השלטון הישראלי. המו"מ חסר האחריות על נסיגה מהגולן אך החריף את המגמה, והרחיק יותר ויותר את הדרוזים. היום, הדרוזים מבינים שהסכנה הולכת ונעלמת, והם יוצאים מהארון. ללא הכרזות, ללא דרישות "נאמנות", פשוט פועלים יחד, בשכנות טובה, באחוות עמים אמתית, כשותפים באותו חבל ארץ, אוהבים אותו ושמים את הפוליטיקה בצד.

ככל שנתרחק מן הימים הרעים, ימי החשיכה של מו"מ על נסיגה ועקירה, אני מאמין שהקשר יתהדק, הדרוזים יבחרו באזרחות ישראלית ויעמיקו את השתלבותם במדינת ישראל ובחברה הישראלית.

* כתבה ב"הארץ" שעסקה בתקציבים לארגונים המכינים בנות דתיות לשירות בצה"ל, לוותה בתמונה מסיום קורס קצינים, שבה עמדו יחד בנות ובנים, ובין הבנות – בנות במכנסים ובנות בחצאיות, כלומר בנות חילוניות ודתיות.

מי צנועות יותר? בנות עם מכנסיים עד הנעליים, או בנות שרגליהן חשופות בין הגרביים לברכיים?

התופעה ההולכת וגוברת, של התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל, כולל שירות קרבי, כולל קצונה, כולל טיס, לעתים רבות לאחר שנה או שנתיים של שירות לאומי התנדבותי, היא תופעה מבורכת מאוד. היום שליש מהבנות הדתיות מתנדבות לצה"ל על אף הפטור. תופעה זאת, למרות שהרבנות הראשית וגורמים חרד"ליים מנהלים מלחמת מאסף נחרצת על נפש הבנות כדי למנוע זאת, היא עדות לשינוי המהותי המתחולל בציבור הדתי, בעיקר בנוגע למעמד האישה. יותר יותר בנות דתיות ערכיות אינן מוכנות לוותר על זכותן וחובתן להיות שותפות להגנת המולדת.

* באסקימוסית יש עשרות שמות לשלג, המתארים סוגים שונים של שלג. לנו, בצפון הגולן אין שמות נפרדים לשלג, ואיננו מכירים עשרות סוגי שלג, אך יש בהחלט הבדל בין שלג לשלג. השלג שירד השבוע שונה לחלוטין מהשלג שירד בינואר. אז היה זה שלג יבש והפעם שלג רטוב. ההליכה בשלג היבש היא כמו בחול על שפת הים. ההליכה בשלג רטוב היא כמו בבוץ טובעני. השלג היבש נשאר זמן רב על הקרקע ונמס לאט לאט. השנה, כיוון שלא ירד לאחר מכן גשם והיה קר מאוד, הוא נשאר יותר משבוע וחצי. השלג הרטוב נמס במהירות והכל הופך לשלולית אחת גדולה. כזה השלג שירד בימים ה' וגם ו' בשבוע שעבר. הוא עוד לא נמס לגמרי, אך קצב ההפשרה שלו מהיר, והגשם היורד מאז מאיץ את הפשרתו.

* ביד הלשון: בפרשת השבוע, שקראנו אתמול, פרשת "משפטים", מופיע מטבע הלשון "חינם אין כָּסֶף". פירושו הוא פשוט – חינם. חינם, ללא צורך בתשלום, בכסף.

פרשת "משפטים" נפתחת בחוקי העבד העברי והאמה העבריה. החוק מציע שלוש חלופות כיצד על האדון לנהוג באמתו, ואם אף אחת מן החלופות אינה מתאימה לו, עליו לשחרר אותה לחופשי חינם אין כסף, כלומר, אין צורך לפדות אותה. ובלשון הפסוק (שמות, כ"א, י"א): "וְאִם-שְׁלָשׁ-אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ, וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף."

ולמה אנו אומרים כָּסֶף בקמץ ולא כֶּסֶף בסגול? על כך בפינה הבאה.

* * *

אהוד בן עזר

הסנאי עם המפה בגני

נוסח אנגלי מתוקן

Ehud Ben-Ezer

The Squirrel with the Map

of my Garden

Morning, a squirrel came to the green apple-tree

near my window

in my garden

and he climbed

climbed

climbed

till he reached a small apple

which was still unripe and sour

and begun to gnaw it

gnaw it

and gnaw it –

Then, when nothing was left –

He reached another apple

and gnawed it too –

Small green flakes

of apple-skin

from the unripe apples

of my apple-tree,

were falling down –

One by one

by one –

And then more

and more

and more –

Like many green drops of rain

on my grass –

"Aren't you ashamed

to eat my apples?"

I asked him.

"I have two answers to your question, Sir!"

He answered me very politely.

"Which of them you prefer?"

"Both!" I said, quite angry.

"O.K. the first one is –

Why do you think

you own the apples?

Are you the earth,

the sun or the rain?

They are growing 'your' apples!

And to my best knowledge

they have no objection

to my eating them-apples!

So why do you think that we,

the squirrels,

should starve in your garden, Sir?"

And even while he talked to me,

he was chewing one of 'my' apples,

dropping a snow of many green flakes

on my grass.

So, I smiled a bitter smile and ask:

"O.K. now what is your second answer?"

"I am not a simple squirrel!"

He seemed to be quite proud of himself.

"I am an educated one.

I have a map!"

And from his pocket

(he has a pocket!)

off he spread a map!

"A map!" I loudly laughed,

"Why do you squirrels need maps?"

"Don't laugh at us, Sir," he asked,

in a very serious mood.

"During the season we are not forgetting

to store nuts and small apples for time to come.

Probably you know that the off-season is lacking

any good fruits!"

And while he talked to me

he put an apple in his mouth,

the apple disappeared at once,

became a mini-bulge inside his cheek,

off the tree he came slightly down,

digging a hole in the brown wet soil.

Suddenly, the apple, from his mouth,

jumped strictly to the fresh deep hole,

and the Squirrel, using his small, efficient hands.

covered it with little clods,

"But why do you need the map?"

I looked at him and asked.

"Are you planning a weekend drive?

or visiting your sweetheart abroad?"

"Listen Sir," he said,

"it's not a joke, it's very sad.

We squirrels remember to store the fruits

but haven't enough memory

to remember where our hidden holes were!

So every off-season we dig and dig

to find the food that disappeared!"

"Now I know who digs those hills of soil

and ruin the grass and paths around!"

"Not me, of course, not me! Remember,

I'm an educated squirrel," he said.

"I have the map of your garden, Sir,

with all the real holes ahead!"

[where all the real holes inscribed!"]

Yarnton, Oxford, July 1998

* * *

מנחם רהט

מי יקבל טלפון ראשון?

בציונות הדתית תוהים על מאמציו הפתטיים של נתניהו לקושש קולות מן הבית היהודי בטענת שווא, שחשוב שהוא יזכה במספר הקולות הרב ביותר בקלפי. בבית היהודי עדיין זוכרים כיצד ניסה להדיר אותם מהקואליציה של 2013

עד להגשת רשימות המתמודדים מטעם המפלגות השונות לוועדת הבחירות המרכזית, ניבאו הפרשנים כי הטלפון הראשון שירים נתניהו במוצאי יום הבחירות, יהיה לבוז'י הרצוג, על מנת להזמינו להצטרף ללא רוטציה לממשלה בראשותו (כפי שגם מציעים גורמים בליכוד), תמורת אי אלו כופתאות מפתות, שלבוז'י חובב מנעמי השלטון, קשה יהיה לעמוד בהם.

אבל מעת הגשת הרשימות הסופיות, נראה שחלה תפנית בהערכה זו, וכיום כמעט ברור שאת הטלפון הראשון יקבלו שלושה כמעט בו זמנית – ליצמן מ'יהדות התורה', דרעי מש"ס וישי מ'יחד'.

אז נכון אמנם שנתניהו לא ויתר סופית על חלומו לצרף לממשלתו, מעמדת עליונות, את השמאל הרך, על מנת להכשיר באמצעותו את הקואליציה החדשה בעיני 'העולם הנאור', זה שמבית וזה שמחוץ. אך ספק אם בוז'י וציפי יעניקו לו את התענוג הזה, למרות ששניהם ידועים כחובבים מן המעלה הראשונה של מנעמי השלטון: ציפי לבני, שכזכור הצהירה לפני שנתיים כי לעולם לא תשב עם נתניהו, היתה הראשונה שקפצה לעגלתו אחר הבחירות תמורת תיק המשפטים הנכסף; ואילו בוז'י כבר הוכיח את חיבתו לתענוגות השלטון, כשהתקשה מאוד, בהיותו חבר בממשלת ברק, להיפרד מתפקיד שר התיירות הנוצץ והחובק העולם, לטובת תיק רווחה משמִים, אפור ונטול מנעמים. 

הספחת הלא ציונית

מצד שני, הפעם יתקשו צמד מנהיגי 'המחנה הציוני' (עאלק ציוני – מה ציוני ברשימה שמוחקת את ההגדרה 'ציוני' מן הנוסח הערבי של שמה והופכת עצמה ל'מחנה השלום והשיוויון'?) להצטרף לקואליציה, בשל שובל האנארכיסטים: שלי יחימוביץ שהצביעה בעבר לחד"ש הקומוניסטית, וחבריה פורקי העול: סתיו שפיר, מירב מיכאלי, זוהיר בהלול, יוסי יונה ועוד (עאלק ציונים).

מצד שני, לא פג הסיכוי שציפ-בוז'י יזחלו פנימה, בניגוד להתחייבותם שלא לשבת בממשלת ליכוד-ימין-חרדים, אך בחסות הטענה שלאחר הצטרפותם זו כבר אינה ממשלת ליכוד-ימין-חרדים. "המנדט שלנו הוא לסכל ממשלת ליכוד-ימין-חרדים וזה בדיוק מה שאנחנו עושים," יוכלו לתרץ. 

יצטרפו או לא? ואולי בכלל יתפלגו אלה שממילא אין להם מה להפסיד ושאין להם חשק להיות אופוזיציה עקרה? התיתכן אפשרות שבוז'י, שהוא אכן ציוני, יתפלג עם אנשיו הציונים מהספחת הלא-ציונית שדבקה במפלגתו, שבעטיה ודאי מתהפך בקברו מייסדה דוד בן גוריון?

אם לא נתייחס לאופציה רחוקה זו, סביר מאוד שנתניהו, שמתיירא שמא יואשם בימניות יתר, כידוע לכל אורך דרכו, ישמח לצרף אליו את כחלון ולפיד, על תקן של חומר דטרגנטי לטיהור ההכפשות מן השמאל. מחירם אמור להיות סביר יחסית: החינוך ללפיד והרווחה לכחלון.

החרדים ישעטו בשמחה

התסריט הסביר יותר הוא שבתחילה ירצה נתניהו להניח בסיס מוצק לממשלתו על ידי צירופן קודם כל של שלוש המפלגות החרדיות: אגו"י-דגל (שמאוחדות בבלוק טכני תחת השם 'יהדות התורה'), ש"ס ו'יחד'. דרעי וגפני אמנם הצהירו שיש להם בטן מלאה כנגד נתניהו, ושבקונסטלציות מסויימות אינם פוסלים את השמאל, אבל גם הם ישעטו לעבר קואליציית נתניהו תמורת מחירים שאינם בשמיים: תיק הדתות לש"ס, תיק הפנים לישי, תיק הבריאות לליצמן, וראשות ועדת הכספים לגפני (ליצמן וגפני רצים אמנם באותה מפלגה אך זקוקים כל אחד בנפרד לעמדת-כוח משלו, בשל הקרבות המתנהלים בציבור החרדי בין כיתות ותתי-כיתות למיניהן), ואולי עוד אי אלו כיבודים למקורבים. 

ואז, אחרי שלב החלוקה הראשונית, יוזמן הבית היהודי, לבנות את הקומה השניה של הקואליציה. בניגוד לשמועות האינטרסנטיות, שנועדו לבלבל את המצביע הציוני-דתי, הבית היהודי לא יוזמן ראשונה. הוא ממילא בכיס. בנט, ואולי גם אלי ישי, הם היחידים שלעולם לא יילכו עם הרצוג והשמאל.

אלא שהבעייה היא, מבחינתם, שבשלב השני של חלוקת עור הדוב, תהיה הפרווה מחוררת כדבעי. הנתחים השמנים כבר לא יימצאו בה. תיקים אטרקטיביים כמו דתות, משפטים, חינוך ועוד, ישאו עליהם תווית: 'נמכר'. נתניהו יתנצל מעומק הלב ויבהיר בצער: חברים יקרים, מה לעשות? זה מה שיש. Take it or Leave it.

מי יזכה במניית הזהב

השבוע קרא נתניהו למצביעי מחנה הימין להצביע רק עבור הליכוד. הבית היהודי ממילא יימצא בממשלה, הוא הסביר, ולא חשוב אם מיספר מנדטים ינדדו ממנו לליכוד, מפני שרק כך נבטיח שאני אהיה זה שאוזמן ע"י נשיא המדינה להרכיב את הממשלה הבאה.

אבל הבוחר הישראלי כבר אינו מוכן להתבלבל. גם לא כשנתניהו מנסה לבלבל אותו. ראשית, מפני שבוחרי הבית היהודי עדיין זוכרים כיצד ניסה נתניהו בכל דרך להדירם מהקואליציה בראשותו ב-2013, וכיצד השפילם עד עפר; ושאלמלא תרגיל החבירה המתוחכם עם לפיד, הם היו נשארים בחוץ עד עצם היום הזה.

שנית, הבוחר כבר למד, שמי שמוזמן להרכיב את הממשלה הבאה אינו מנהיג המפלגה שצברה הכי הרבה קולות בקלפי, אלא מי שיוכל לגבש מאחוריו לפחות 61 ח"כים, וזה יהיה ככל הנראה נתניהו.

ושלישית, וזה עוד יותר חשוב מהסעיף הראשון, השאלה שמטרידה את מצביעיו הפוטנציאלים של הבית היהודי, היא אם יזכו שליחיהם בממשלה הבאה במניית זהב, המבטיחה את בכירותם והשפעתם, או סתם מניה בלתי סחירה, במשקל שווה ערך פחות או יותר לאריה דרעי, מתומכי אוסלו, ו/או ל'יהדות התורה' שתמורת נזיד עדשים של 290 מיליון שקל שקיבלה משרון ל'עולם התורה', מכרה את גוש קטיף לגדולי צוררינו.

החששות הללו אמורים להכריע במערכת השיקולים של הציבור הסרוג. מי שלא מעוניין שהם ישתלטו מחדש על משרד הדתות והמועצות הדתיות ומערכות חיי הדת במדינה, ומי שמעוניין שהגרעינים התורניים בפריפריה יזכו בתקציבים המתאימים לפעילותם הברוכה, ושההתיישבות תזכה לנתחים המגיעים לה כדין, ושישיבות ההסדר, הישיבות התיכוניות והאולפנות, יזכו בתמיכה הראויה למשקלם הסגולי במדינה היהודית, ושחונטת המשפט תעבור טיפול שורש מבריא, חייב לתרום לכך שבנט יקבל את הטלפון הראשון מנתניהו.

מי שכל אלה, ועוד (והרשימה ארוכה) יקרים לו, חייב להתעשת. אסור להתבלבל. פיזור הקולות בשדות זרים, לא יניב דבר לציונות הדתית: לא בשדות הליכוד (שרשימת כשלונותיו הקולוסליים בהנהגת המדינה ברוח המחנה הלאומי, בתחומי המשפט, הביטחון והחברה, ארוכה כאורך הגלות), וגם לא בשדות רשימתו של אלי ישי, שעם כל ימניותו הבלתי מוטלת בספק, מחוייב בראש וראשונה, ויותר מכל, לחרדיות האנטי ציונית, וּודאי שטובת המחנה הציוני דתי ממש איננה בראש מעייניו.

אל תתנו לאף אחד לבלבל אתכם.

* * *

חדשות בן עזר

מכתב עיתי מאת סופר נידח

גיליון מס' 11

תל אביב, יום שלישי, 8 במרס 2005

גיליון מיוחד מוקדש לבני האיכרים במושבות

ולשנות השמיטה הראשונות

משה בר-יוסף

כיצד נטשו את החיים הדתיים?

שלום מר בן עזר,

ראשית תודה על הספר "חנות הבשר שלי" שטרחת לעטוף ולשלוח בדואר. הצצתי בו בשבת ולא מצאתי בפרקיו הראשונים את הספרות הראויה ליום כזה, אך אל דאגה, אחזור אליו באחד מימי החול הבאים.

אך הסיבה למכתבי אליך אינה כמובן לבקר את הספר הזה אלא לנסות ולברר עימך שאלה שאולי כבן פתח תקווה עסקת בה בעבר והיא – כיצד קרה שבני הדור השני במושבות, שהוריהם היו דתיים ואפילו חרדים, נטשו כולם את החיים הדתיים. אם היה זה קסם הסוציאליזם, ואולי הם הרגישו לא שייכים למה שירושלים של מאה שערים ייצגה, ובאם כך מה מנע מהם ולפחות מחלקם לאמץ במושבות חיים דתיים אחרים של תורה ודרך ארץ?

אנחנו חיים היום בתקופה שונה לחלוטין, כאשר בקרב מאות ואפילו אלפי משפחות חרדיות החיות בתנאים קשים למדי – מעטים, אם בכלל, מבניהם נוטשים את המסגרת הקשה הזו. התופעה הזו ייחודית מבחינה היסטורית ובוודאי ב-200 השנים האחרונות, ואיני יודע האם יש להסבירה בחיוניותם של מפעלי החינוך הדתיים הפועלים בקירבם היום, בפחדם מהצבא ואולי בגלל האטרקטיביות הנמוכה של החיים החילוניים היום בארץ.

הנושא הזה למיטב ידיעתי טרם נדון בצורה רצינית בספרות העברית, וכבן רַאבּ אני מניח כי תוכל להתמודד עימו גם מהבחינה הספרותית וגם מהבחינה ההיסטורית.

תחום עיסוקי וירולוגיה של עצי הדר.

מספיק רק לשאול את השאלות. מקווה כי תרים את הכפפה ותתמודד עם הנושא הזה שתחילתו במושבתך לפני 125 שנים והוא נוגע היום לכל מי שחי בארץ הזו.

שוב תודה עבור הספר,

משה בר-יוסף

* * *

אהוד בן עזר

היינו עד היום יושבים כולנו בישיבות ולומדים תורה

תחת שלטון התורכים, האנגלים והערבים

לפרופ' משה בר-יוסף שלום,

תודה על מכתבך המפורט בעקבות קבלת הרומאן שלי, ואענה לך בשלושה אופנים.

האחד, רשימת ספריי בידיך, ונדמה לי שאם תקרא בעיון את "אין שאננים בציון", "המושבה שלי" ו"ימים של לענה ודבש", ובמידה מסויימת גם "פרשים על הירקון" ו"ג'דע", תוכל לקבל תמונה היסטורית מאוד מקיפה על ראשיתה של פתח-תקווה, ותשובות על מרבית שאלותיך. אני כבר התמודדתי עימן, צריך רק לקרוא את ספריי.

והאופן השני, שאם אענה לך בפרטות על כל אחת משאלותיך, אצטרך לחבר רשימה בת עשרות עמודים, אבל אולי לעזר יהיה לך גם קובץ המחשב שאני מצרף ובו קיצור תולדות פתח תקווה [סופר נידח מעיר: הקובץ יישלח חינם לכל דורש].

והאופן השלישי הוא שאענה לך בקצרה: בני הדור השני במושבות, ובכללם אבי, לא נטשו את אורח החיים החרדי כי הוריהם לא היו חרדים. למעשה מייסדי פתח-תקווה, ראשוני העלייה הראשונה, היו בקונפליקט מר עם המימסד החרדי בירושלים, שהתנגד להם ולדרכם בהתיישבות. הם היו אנשים דתיים מתונים, איכרים, ולא, כפי שהיו מתבטאים אצלנו במשפחה בזילזול – "חְנְיוֹקִים".

לימים, בתקופת צעירי העלייה השנייה, ניראו בעיניהם מעסיקיהם הפרדסנים, אנשי העלייה הראשונה כשמרנים, פלאנטאטורים (בעלי מטעים, פרדסנים). אבל הדור השני של האיכרים, שהיה חילוני ברובו, לא נעשה סוציאליסטי, להיפך, בין בני האיכרים והשמאל היה קונפליקט מר שנמשך שנים. הטעות שלך שאתה חושב שכדי להיות יהודי חילוני צריך להיות סוציאליסט.

 ראשוני פתח-תקווה, וגם בניהם, ראו באורח החיים החרדי בירושלים סוג של פאראזיטיות, ואני חושש שזה גם מה שנמשך וקורה כיום. ראה למשל את פרשת השמיטות הראשונות שאני מספר עליה ב"חנות הבשר שלי". אילו היה הדבר תלוי במימסד הדתי הירושלמי, היינו עד היום יושבים כולנו בישיבות ולומדים תורה תחת שלטון התורכים, האנגלים והערבים, וחיים על כספי ה"שְׁנוֹר" מהעם היהודי בעולם.

נדמה לי שאתה לא מעריך נכון את כוחה וחיוניותה של התרבות העברית החילונית בישראל. ועל כך אני שולח לך בקובץ גם את הרצאתי "חשבון נפש יהודי חילוני" שאמורה להתפרסם בחוברת הקרובה של "כיוונים חדשים". [סופר נידח מעיר: הקובץ יישלח חינם לכל דורש].

והרשה לי לסיים בשתי שאלות:

דודי ברוך בן עזר (רַאבּ) גילה בפרדסו זן של שאמוטי-דם וקרא לו בשם "שרה" על שם שרה אהרונסון שאותה אהב [וראה פרק 30, "ליל דודי עם שרה אהרונסון", ברומאן "המושבה שלי"] ואת אחיה אהרון העריץ. לעיתים רחוקות אני נתקל בתפוזים האלה, שגודלם וצורתם כשאמוטי רגיל. בביקורי במוזיאון הפרדסנות היפה ברחובות ביקשתי שיטעו גם את "שרה" בשלל הזנים שיש להם. האם יש לך נגיעה בדבר?

והשנייה: אתה ודאי מקבל את "חדשות בן עזר". האם תהיה מוכן שחליפת מכתבים זו תתפרסם בו בשמך המלא?

בברכה,

אהוד בן עזר

* * *

משה בר-יוסף

כיצד צריך להיראות התפוז האידיאלי?

למר בן עזר שלום,

אתחיל מהתשובות לשאלות בהם סיימת.

בעבר הרחוק ראיתי כמה עצים של הזן "שרה" באוסף ההדרים במקווה ישראל, והוא מוזכר כמדומני גם בספרו של הלל אופנהיימר. באם איני טועה המוטאציה הזו לא הייתה ממש דמית אלא נטתה לוורוד, וגורם הצבע בו היה ליקופן, בעוד שבזני תפוזי הדם המבוקשים בעולם דוגמת המורו והטרוקו האיטלקיים, גורם הצבע הכהה הוא אנטוציאן שצבעו בולט יותר. היו כמה בני זן אחרים של שאמוטי, חלקם, דוגמת "חזנוב" היה בכיר, ואילו ה"לנדאו" היה אפיל יותר, אך למען האמת השאמוטי הישן, זה שמקורו כנראה בפרדס [אנטון] איובּ ביפו, נשאר עד היום כטיפוס המוצלח ביותר.

אגב, לפני כעשור, המועצה החדשה לשיווק פרי הדר הזמינה מומחה שיווק מדרום-אפריקה לסימפוזיון שעסק בין השאר בשאלה כיצד צריך להראות התפוז האידיאלי. ולאחר שהמומחה מנה אחת לאחת את התכונות הנדרשות מזן העתיד, התברר לי שהתפוז החדש צריך בעצם להיות דומה בכל לשאמוטי המוכר כאן מזה כמאה ושישים שנים. אך זה נושא פחות ספרותי.

ולגבי שאלתך השנייה הרשות נתונה לפרסם את ההתכתבות הזו, ואתייחס בקצרה לתשובתך השלישית.

לפני כשנה נערך דיון טלוויזיוני מעניין בשאלת התועלת והסכנה בהנדסה גנטית, והנושא הזה מורכב אך השתרבב בו משפט של חקלאי קליפורני, שאמר שהוא מצדד בטכנולוגיה החדשה כיוון שזה הסיכוי היחיד שבניו ימשיכו לחיות כחקלאים. והשאלה היא האם הניתוק מהשורשים המסורתיים לא עקר עימו גם שורשים אחרים או במילים מעט בוטות יותר – כמה מצאצאי האיכרים יהיו מודאגים היום באם בניהם לא ימשיכו לחיות בארץ הזו. ואתה ודאי מכיר לא רק את ה"גדעונים" ואת "בני בנימין" שהקימו את נתניה אלא גם בני מושבות לא מעטים שלא חזרו ממקומות רחוקים אליהם נדדו מאז 1917 ועוד קודם.

אך ראשית עליי להדגיש כי איני מעלה את הדברים האלה על הכתב מתוך עניין לנגח אלא מתוך ניסיון להבין מה חסר בגנים של היהודי לשנות אותו ממציאות "חְנְיוֹקִית", המחוברת בכל אחת משורשיה האוויריים ליהדות, לבין החברה שצמחה לאחר שבני המושבות פסקו לשבת על ספסלי בתי הכנסת שהברון ופקידיו בנו להוריהם ויצרו אדם חדש שלאחר פחות ממאה שנים ספק באם יש לו עניין בהיותו יהודי.

לגבי פרק השמיטה ובעיות השמיטה במושבות, להזכירך כי לא כל מושבה נהגה באופן דומה, והיתה גם פרשת השמיטה בשנת 1889 של איכרי מזכרת בתיה, שהתעקשו לשמרה בקפידה, בניגוד לדעת הברון, והנה, למרות הדבקות החרדית הזו, גם בני עקרון לא המשיכו בדתיותם, וחוזרת השאלה כיצד זה קרה שהמושבות לא הצמיחו כאן יהודי בעל שורשים עמוקים יותר.

בברכה,

משה בר-יוסף

*

מר בן עזר שלום,

בדקתי בספרייה את נושא הזן "שרה" והנה הדברים כפי שכתובים בספרו של פרופ' הלל אופנהיימר "גידול עצי הדר" בהוצאת "ספריית השדה": "גם לארצנו יש זן דמי מקומי. גילה אותו בפרדס אחד בפתח תקווה ידידנו הנערץ ברוך בן עזר שכינהו בשם 'שרה' לכבוד שרה אהרונסון ז"ל גיבורת ניל"י. בניגוד לדמיים אחרים, מאדים זן זה ומבשיל עוד בתחילת העונה, אך צבע הדם מצומצם בעיקר לדפנות שלפוחיות המיץ ואינו מופיע במיץ עצמו, ולכן עסיס הפרי הסחוט ממנו אינו ארגמני אלא כתום בלבד, וזה חסרון רציני. אף עלי העץ לקויים בצורתם הצרה ופריותם עדיין אינה משביע רצון."

כל טוב,

משה בר-יוסף

* * *

אהוד בן עזר

1. התרבות העברית היא יותר יהודית ויותר בעלת ערך וחידושים מכל הגאונים שאותם לא הצמיחו הישיבות החרדיות בארץ

לפרופ' משה בר-יוסף שלום,

אני חושש שאתה עדיין רואה בצורה לא היסטורית את סיפור בני המושבות הראשונה בארץ-ישראל. אם אסתר רַאבּ, למשל, היא בעיניך חלק מ"מבני המושבות", הרי שאני מעדיף את העבריות ואת השורשיות שלה, שהיא חלק מיהדותנו ומתרבותנו כחילונים, ואת כל התרבות העברית שיצרו העליות הראשונות בארץ, ובניהם – על פני השורשיות האוורירית של ה"חְנְיוֹקִים" שאתה עושה מהם דגל של יהדות אמיתית. התרבות העברית היא יותר יהודית ויותר בעלת ערך וחידושים מכל הגאונים שאותם לא הצמיחו הישיבות החרדיות בארץ בגלל התלישות שלהם.

ובכלל, בני המושבות הראשונות לא ישבו בבתי הכנסת אלא למדו בבתי הספר המודרניים שבהם תמך הבארון. ובאשר לשנות השמיטה הראשונות, הנה לפניך רשימתי המקורית, שבעיבוד מסויים נכללה כפרק ב"חנות הבשר שלי", שאם לא הספקת לקוראו בימי החול של השבוע הזה אולי יהא סיפק בידך לקוראו בימי החול של השבוע הבא.

בברכה,

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

2. שנת השמיטה הראשונה והשנייה בפתח-תקווה

שנתיים לאחר שנוסדה המושבה שלנו רכשו המייסדים קרקע נוספת ומכרו ממנה בחיפזון חלקות לאנשי ירושלים. הבעלות על מרבית החלקות במושבה הצעירה היתה מצוייה מעתה בידי אנשים שלא גרו ולא העלו בדעתם לגור בה.

בהשפעת השותפים החדשים נערכו בחירות לוועד הראשון של המושבה. זכות ההצבעה ניתנה לא רק לאלה היושבים בה ומעבדים את אדמתה אלא לכל מחזיקי החלקות. לירושלמים, שלא גרו במושבה, והחכירו את חלקותיהם לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.

בוועד המושבה הנבחר נהפכו האיכרים-המייסדים למיעוט: רק שניים לעומת חמישה חברים שהתגוררו בירושלים. כך נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכו ענייניה על-פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי החלקות שגרו בעיר הקודש, ועל-פי הנהגת רבניה הקנאיים האשכנזיים בראשות הרב יהושע ליב דיסקין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת הקמתה של המושבה, והיה למנהיג המחנה החרדי שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו התרכזו אנשי "כולל אונגארן", תקיפי החלוקה. אלה עסקו רק בלימוד תורה בישיבות, לא עבדו בעבודה יצרנית אלא חיו על חשבון התרומות של העם היהודי בגולה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים של המושבה, שהיו אנשים דתיים אך מתונים בדיעותיהם.

שנת תרמ"ב, 1882-1881, היתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ. רבני ירושלים האשכנזים, שהיו חרדים וקנאים לדת, ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כתרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים, הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שנת השמיטה, פסקו שיש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.

דעתם חייבה את כל האיכרים, שלרוע המזל רובם כמעט נואש מישיבתו במושבה בגלל כל הצרות שנפלו עליהם – החולים והחללים שהפילה המלריה, השיטפונות, עול המיסים לממשלה התורכית, מות השוורים הדמשקאיים ששימשו לחריש הראשון, כשלון היבולים, התנכלויות השכנים הערבים והיעדר תמיכה לתשתית ציבורית – כביש ליפו או לרמלה, בית-מרקחת, בית-מרחץ, בית-ספר ובית-כנסת.

יהודה רַאבּ וחבריו, שהיו אנשי-כפר עוד בטרם עלותם ארצה, ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה"חלוקה" – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה"כוללים" הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל"עַרַאבֶּרְס" ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.

בירושלים החרדית נגזר דינה של המושבה הצעירה, שהלכה ונחרבה. השכנים הערבים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות של קוני-קרקע ירושלמיים, וגרמו לערעור מצב הביטחון במושבה הקטנה. לבעלי החלקות הירושלמיים, שקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, ולעיתים הוא המעבד את אדמתם! עתה החלו השכנים האלה לפשוט בגלוי על השדות, על הרכוש, על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נמחו כמעט כליל.

לקראת שנת השמיטה הבאה – תרמ"ט, 1889-1888, כבר התקיימו בארץ שמונה מושבות נוספות על מושבתנו שהתחדשה, והשאלה עמדה שוב במלוא חריפותה. איכרי המושבות, אנשים מסורתיים ברובם, ביקשו חוות דעת מהרבנים, כי לגבי רובם היתה זו שנת השמיטה הראשונה בארץ-ישראל.

הוויכוח התלקח בכל תוקפו. תנועת חובבי-ציון, שתמכה במושבות אחדות, והפטרון של מרבית המושבות, הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שהיה אדם דתי – חיפשו פתרון שלא ישבית את העבודה החקלאית למשך שנה ואף יותר, שהרי בשנת השמיטה אסור גם להכין את השדות לקראת השנה שאחריה.

רבני ירושלים החרדים, האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלאנט, התנגדו נמרצות לכל תיקון או הקלה בדיני שנת השמיטה. מצידם, שתעבור החקלאות לידי הערבים, והמושבות תהיינה לשממה. ממילא הן מתחרות במימסד החרדי הירושלמי על תרומות העם היהודי בגולה. יהודים מוטב שילמדו בישיבות ובכוללים ולא יעסקו בעבודת האדמה.

רבני ירושלים הספרדים, ובראשם הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז'ל, נטו דווקא למצוא פיתרון אך חששו לפעול לבדם. הופעל עליהם לחץ מצד הפחה של ירושלים, מוחמד רעוף, ששלח מכתב לרב פאניז'ל ובו הביע חשש שהשבתת החקלאות היהודית למשך שנה עלולה לגרום נזק להכנסות הממשלה התורכית ממיסים, ולכן ביקש מהרב הראשי הספרדי "למצוא אופן להרים המכשול הזה לפי הדת היהודית."

הפתרון אכן הושג אך הרחק מגבולות הארץ. ביוזמתו ובתרומותיו של הברון רוטשילד, ובהשפעת חובבי-ציון, פירסמו שלושה רבנים אשכנזים נודעים במזרח-אירופה – הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשה – "היתר עבודה בשמיטה" בארץ-ישראל, שהיה כלול בו היתר מכירת קרקע לנוכרי, זאת אמנם לשדותיהם של יהודים עניים בלבד. לדעתם הצטרף באיגרת נפרדת אחד מגדולי הרבנים בדור ההוא, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. כל זאת חרף התנגדותם העזה של רבני ירושלים האשכנזים.

אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה "עַלַא חִשֶׂבּ [שי"ן שמאלית] אִל-בַּארוּן," על חשבון הברון. ואולם כוחו של הברון, באמצעות פקידיו במושבות, עמד לו להפר את עצת הבטלנים ולהעמיד גם בשאלת השמיטה את מפעל יישובה של ארץ-ישראל על יסוד איתן לדורי-דורות.   

* * *

יעקב זמיר

תנו כבוד לתחת של האישה

לאהוד שלום רב,

באחד מעיתוניך האחרונים כתבת על הצגה שהיית בה כמבקר [גיליון מס' 6 על הצגת "מקווה"], ועל שחקנית שהיו לה פנים יפות ומה שקלקל לך את ההנאה היה התחת הגדול שלה או המילוי של אגן הירכיים הרחב.

אני שולח לך קטע מספרו המהולל של מַריוֹ וַרגַס יוֹסָה "שבחי האם החורגת", [הוצאת הספרייה החדשה, 1992] אשר מדבר כולו על פלאי התחת של האישה.

מיותר לציין שאני מזדהה איתו ודעתי לא כדעתך. מכאן גם אבקשך לתת לנ"ל (כלומר לתחת) כבוד ויקר המגיעים לו בדין. ואזכיר לך שגדולי הציירים, שהיו בהחלט בעלי טעם הנציחו אותו במופלאות של יצירותיהם. הנה ורגס עצמו, במבוא לסיפור, כותב שהוא מבוסס על ציור מעשה ידיו של הצייר הפלמי יאקוב יארדנס, עוזרו של רובנס, תמונה שהמלך מציג בה את מחמדי גופה של רעייתו להנאתו של ראש הממשלה.

המשך לכתוב, הדברים מעניינים בהחלט,

בברכה,

ד"ר יעקב זמיר

מתוך: חדשות בן עזר, גיליון 12, 9 במרס 2005

* * *

פתיחת הסיפור "קאנדאוּלס מלך לוּד"

מאת מַריוֹ וַרגַס יוֹסָה

אני קנדאולס מלך לוד, ארץ קטנה בין איוֹניה לקאריה, בלב האזור אשר מקץ מאות רבות עתיד להיקרא תורכיה. הדבר שבו אני מתגאה ביותר בממלכתי אינו הריה מצולקי היובש ולא רועי העיזים שלה, שבהתעורר הצורך ידבירו פולשים פריגיים, אאוֹליים ודוֹריים שמוצאם מאסיה וכנופיות פיניקים, לאקדימוֹנים ונוודים סקיתים העטים לחמוס את מחוזות הספר שלנו, כי אם עכוזה של לוקרציה, אשתי.

אני חוזר ואומר – עכוז. לא אחוריים. לא ישבן, לא שת ואף לא תחת, אלא – עכוז! שכן ברוכבי עליה זו ההרגשה הסוחפת אותי: הנני על סוסת שרירים וקטיפה, מרץ עצור וצייתנות. עכוז מוצק וכה עצום-מידות, כגרסת האגדות המתרוצצות בממלכה ומשלהבות את דמיונם של נתיניי. (כולן מגיעות לאוזניי אלא שאין הן מפריעות לי, אדרבה, הן מחניפות). כשאני פוקד עליה לכרוע על ברכיה ולנשק את השטיח במצחה כדי שאזין בו את עיניי להנאתי, פורשים כלי-החמדה שלה את מלוא מימדיהם המקסימים. כל חצי-כדור – גן-עדן בשרים. ובין הפלחים השניים – חריץ ענוג של פלומה כמעט בלתי-מוחשת, אובדת בסבך של לובן, שחרחרוּת ורכוּת משי משכרת, סבך העוטר את עמודי-השיש של ירכיה, אלה מעלים בי את דמות המזבח בדתם הברברית של הבבלים, שדתנו העבירה מן הארץ. נוקשה העכוז למישוש, מתוק למגע שפתיים, נרחב לחיבוק, יוקד בלילות קרה, כר מעדנות להניח עליו את הראש, מבוע עינוגים לעת הסתערות החשק. אכן, לא קלה החדירה, ובתחילה – אף מכאיבה, הרואית, בהתחשב בעמידות בשריה הוורדרדים למול מתקפת הגבריות. נחוצים רצון עיקש ואבר מעמיק לחתור וקשה עורף שאינם נרתעים בפני דבר או איש, כמו שיש לי.

רבים משתעממים חיש מהר עם נשותיהם החוקיות. שגרת חיי הנישואין קוטלת את התאווה, הם מתפלספים, שהרי היכן היא האשלייה שתתמיד ותקציף את עורקי הגבר שלאורך חודשים ושנים שוכב עם אותה אישה. אולם אני, למרות הזמן שנקף מאז נישואינו, בלוקרציה גבירתי לא מאסתי. מעולם לא שיעממה אותי. בצאתי לציד הנמר והפיל, או למלחמה, זיכרה מאיץ את פעימות ליבי ממש כבימים הראשונים, וכאשר אני ממזמז שפחה או אישה כלשהי להפיג את בדידות הלילות באוהל השדה, ידיי חשות תמיד אכזבה חריפה: כלום להללו אחוריים ייקרא, שת, ישבן, תחת?! רק לזה שלה, הו אהובה – עכוז! לכן נאמן ליבי לה, לכן אוהב אותה.

מתוך: חדשות בן עזר, גיליון 12, 9 במרס 2005

* * *

ביג'י ופולה... כל הכתוב כאן הוא אמת לאמיתה – לא פורסם מעולם

מאת עמיקם אסם – איש קיבוץ ופעיל חברתי

הכתוב להלן עוד לא פורסם מעולם. אני מצהיר חד משמעית שכל הכתוב כאן הוא אמת לאמיתה, אמת צרופה מראשיתה ועד סופה.

באמצע שנות החמישים שימשתי בתפקיד מפקד מחלקת הנח"ל בקיבוץ שדה-בוקר. באותם ימים חיו פולה ודוד בן-גוריון בשדה-בוקר כחברים. את בן-גוריון הכרתי בשדה-בוקר כבר בהיותי בכתה י"א. במחנה עבודה של תנועת הצופים עבדתי אתו בדיר. ולו הייתה לי אז תודעה היסטורית, יכולתי לבקש צילום של שנינו חולבים משני עברי אותה כבשה... אבל כשהייתי מפקד מחלקה במקום, סוג הקשרים ביני לבין בן-גוריון כבר היו שונים, כי כלובש מדים בדרגת סמל ראשון הוטלה עלי האחריות לשלומו ולביטחונו של ה"זקן"... לא פחות מכך, הוטל עלי לתת סיוע לרעייתו פולה, שמדי פעם נזקקה למשהו כזה או אחר... כולנו השתדלנו להקל עליה.

יום אחד פנתה אלי פולה וביקשה "חדר לישון בו הלילה."

"מה קרה, פולה?" שאלתי בתמיהה.

תשובתה הייתה קצרה ופשוטה: "מזכיר האו"ם דאג האמרשלד בא לבקר את בן-גוריון." (פולה מעולם לא קראה לבעלה "דוד", כשדיברה עליו עם אחרים...), "והאמרשלד הזה יישאר בשדה-בוקר בלילה, ילון בצריף של בן-גוריון, ולכן יש צורך למצוא לי מקום לישון בו..."

לא היססתי לשאול את פולה – "מה? אין עוד מקום בצריף שלכם?"

ופולה ענתה: "לא, ולכן אני מפנה את מיטתי, והאמרשלד יישן בה. ואז איפה אני אשן? הרי לבן-גוריון יש מיטה צרה, המספיקה רק לו..."

"פולה, הבנתי, יהיה בסדר," אמרתי לרעיית בן-גוריון. ניגשתי מיד לאחת מבנות מחלקת הנח"ל, ואמרתי לה שצריך להכין חדר לפולה, ללילה... החיילת לא ביקשה הסבר – כולנו היינו קרובים לפולה ולבן-גוריון – והיא אמרה לי מיד: "אני לא שואלת למה... החדר יהיה מוכן, גם נחמד וגם מכובד."

ואכן, אחד מחדרי מחנה הנח"ל הוקצה לפולה לאותו הלילה: המיטה היתה מוצעת יפה, על השולחן הוצב אגרטל עם פרחים, ומנורת לילה חוברה ליד המיטה והושמה על שרפרף גבוה.

מזכיר האו"ם דאג האמרשלד הגיע. היתה התכנסות בצריף של בן-גוריון, ובה נטלו חלק גם נכבדים אחרים. בערב כולם יצאו לדרכם, ורק האמרשלד נשאר. פולה יצאה כמעט "באין רואה" (כדי שדאג האמרשלד לא ירגיש), ואני ליוויתי אותה לחדר היפה שהכינונו לה. פולה נכנסה, אמרה "איזה יופי," ולפני שסיכמה באמירת תודה היא לחשה לי: "אבל אל תשכח להעיר אותי ברבע לשש בבוקר."

אינסטינקטיבית שאלתי: "פולה, למה כל כך מוקדם?"

פולה ענתה לי בלי חיוך, בכל הרצינות: "האמרשלד לא יודע שיצאתי מהבית, כי הוא לא ראה אותי יוצאת. מחר בשש בבוקר, כמו בכל בוקר, בן-גוריון ואני נעמוד על הדרגש לפני הכיור במטבח, כי שם אנחנו מצחצחים יחד שיניים ואומרים בוקר טוב... אז אני רוצה שהאמרשלד, שיקום בערך באותה שעה, יראה את שנינו שם יחד, וכך לא ידע שישנתי בלילה מחוץ לצריף..."

הכול קרה כמתוכנן. כשליוויתי בבוקר את האמרשלד לכיוון המכונית (שהנהג שלה ישן בתוכה!) – שאל אותי האמרשלד באנגלית אם אני דובר אנגלית. כשעניתי לו "YES" – הוא אמר לי כך: "הצטרפותו של בן-גוריון לקומונה במידבר היא מעשה מפליא! וזה שכדי לקבל אותי בביתו, אשתו היתה צריכה לצאת באין רואה מן הבית כדי שיהיה לי מקום לישון – זה ממש לא יאומן! אל תגיד לה שהרגשתי, אבל אני לא רק מודה לה מכל הלב, אלא מעריך אותה מאוד-מאוד-מאוד, וחבל שאני לא יכול להגיד לה את זה."

נו, ביבי. איפה היום אתה ואיפה היה בן-גוריון אז... ושרה, איפה את היום ואיפה היתה פולה? זה לא משהו שראוי קצת, אפילו רק קצת, ללמוד ממנה?

[ציטוט, אולי מהמגזין "על צד שמאל"]

* * *

ד"ר יובל ברנדשטטר

בנימין נתניהו, מבחן מנהיגות

מבלי שביקש זאת, קיבל בנימין נתניהו את מבחן המנהיגות החשוב ביותר לקראת הבחירות הבאות עלינו לטובה בעוד שישה שבועות.

לכאורה, ההזמנה לנאום בפני בתי הנבחרים האמריקניים בנושא הנשק הגרעיני של איראן היתה צריכה להיות עניין משותף לשתי המפלגות, בישראל ובארצות-הברית. לכאורה איש אינו מעוניין באיראן המצוידת בנשק גרעיני ובאמצעים לשלח אותו כראות עיני האיותאללה. אבל רק לכאורה. מתברר כי יש מי שרוצה אף רוצה לראות איראן גרעינית כמשקל נגד, כאיזון לישראל גרעינית. יש מי שלצנינים בעיניו הרעיון שישראל היא הכוח הצבאי השליט באזור.

המישהו הזה אינו אלא נשיא ארה"ב הברית, ברק חוסיין אובמה, והממסד המסייע בידו באגף הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית, ביחד עם משרד החוץ האמריקני, שבעיניו ישראל היא לצנינים בעצם קיומה, עוד לפני הקמתה. כליא הברק של ישראל הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, הסופג מצד הבית הלבן ברק אחר ברק של ביזוי, זלזול, ואף שטנה (בז"ש), אם לצטט את ג'פרי הרף.

התואנה הנוכחית למתקפת הבז"ש היא פגיעה בכבוד הפרוטוקול הדיפלומטי שנגרם לנשיא האמריקני בעצם קבלת ההזמנה של מנהיג הקונגרס מבלי לידע את הבית הלבן. אלא שתואנה זו היא שקרית. על פי "הניו-יורק טיימס", שאינו חשוד באהבת ישראל בכלל או נתניהו בפרט, הבית הלבן קיבל הודעה על ההזמנה, התעלם פומבית, ויצא במחול השדים לאחר שההזמנה לראש הממשלה לדבר בפני בתי הנבחרים התקבלה רשמית. מחול השדים התקשורתי שקרי אם כך ביסודו, וכולם, כולל האופוזיציה בישראל, יודעים זאת.

יותר מכל מזכירה התנהלות זו את הודעות הבז"ש המגיעות מיד לאחר פרסום תוכניות בנייה בירושלים. גם כאן ידוע לכל כי מבחינת החוק הבינלאומי, ישראל היא הריבון היחיד בירושלים, ובכל השטח שבין הירדן לים. ולמרות החוקיות המלאה של הריבונות היהודית, ממשיכה מחלקת המדינה האמריקנית לכנות כל יישוב יהודי חדש או הרחבת יישוב יהודי קיים כבלתי חוקית. מחרה-מחזיק אחריו האיחוד האירופי כמו גם חלק גדול מבתי הנבחרים באירופה שהזדרזו להכיר במדינה פלסטינית שאינה קיימת, שלעולם לא תהיה, שכלכלתה היא תרומות ואשר נשיאה הוא מכחיש שואה שזמנו עבר לפני חצי עשור. השקר הוא המנייה הבטוחה ביותר בשוק הדיפלומטיה האנטי-ציונית, האנטישמית, וגם את זאת כולם יודעים.

ג'פרי הרף ובעלי טורים כמוהו מביעים חשש זהיר שאובמה, ובעלי בריתו בחמש פלוס אחד, הם תמימים באשר לכוונותיה של איראן לפתח נשק גרעיני במהלך המשא ומתן או תוך הפרתו העתידית של כל הסכם שיחתם. אבל גם הם יודעים שאובמה וחבריו אינם תמימים, שהם רוצים שאיראן תצליח לפתח נשק גרעיני, כיוון שלדעתם הוא יכוון רק נגד ישראל, ואילו הם יסתתרו מאחורי ההרתעה הגרעינית של ארה"ב הברית ונאט"ו.

השקר, גם אם הוא מנוסח בזהירות, ידוע לכולם, וכולם גם יודעים כי אם נתניהו יידחק לפינה, הוא עלול לקרוא לשקר בשמו.

סיפור פורים מהדורת תשע"ה

בתוך בליל השקרים הזה מתנשא לו אי של שפיות יחסית, הקרוי הקונגרס האמריקני. שם יש נוהג של עריכת שימועים לכל הסוגיות שבעולם, ובמיוחד אלו הנוגעות לביטחונה של ארה"ב ובעלות בריתה. הקונגרס מצוי בעימות חריף עם אובמה, שלא קיבל את דין הבוחר האמריקני שהעדיף את מתנגדיו. חלק מעימות זה הוא בתחום מדיניות החוץ בכלל, והגרעין האיראני במיוחד, ואין בקיא בנושא זה כבנימין נתניהו, שהוא במקרה גם ראש ממשלת ישראל. אין ספק שבעולם שנתניהו נקרא על ידי בעלי בריתו הרפובליקניים להעיד לפני בתי הנבחרים כחלק מן ההתגוששות הפנימית עם הנשיא, הברווז הצולע, שמתכוון לתחוב את מדיניותו במורד גרונם של מתנגדיו הפוליטיים.

נאומו הצפוי של נתניהו חרג כבר מזמן מנושא הגרעין של איראן. הדיון מתרחב לסוגייה אחרת, והיא ההתנכרות ההולכת וגוברת של המפלגה הדמוקרטית למדינת ישראל, ועוד יותר מכך – להתנכרות של הצמרת הדמוקרטית היהודית לישראל. לכאורה, אם יש שמץ של סיכוי שאיראן תיהפך לגרעינית בחסות הסכם זה או אחר עם ממשלת ארה"ב, היתה המפלגה הדמוקרטית צריכה עמוד על רגליה ולזעוק לעולם לא עוד. אבל לא. אובמה הטיל חזיז ועוד חזיז בפני הקונגרס, על מנת להגן על יכולתה של איראן להמשיך ולפתח נשק גרעיני. הוא חזר והזהיר כי יטיל וטו על כל ניסיון להגביר את העיצומים על איראן. הוא מתערב ברגל גסה בבחירות בישראל, תוך שילוח נאצות השייכות לשיח-הזבל דרך עושי דברו לעבר ראש ממשלת המדינה היהודית, הוא מעודד את יריביו הפוליטיים של ראש הממשלה, ודוחק ביהודי אמריקה לנטוש את ישראל במה שנראה כשעתה הקשה ביותר מאז מלחמת יום כיפור. הכול כדי לקפל את נתניהו רגע לפני שהנשיא האמריקני יעניק לאיראן את ההרשאה לייצור נשק גרעיני.

וזהו מבחן המנהיגות של בנימין נתניהו. האם יעשה את הדבר הנכון, ויקרא לשקרים בשמם, יעמיד את חורש הרעה במקומו ויוכיח את תומכיו על כי לא קיימו את הבטחותיהם ולא נשארו נאמנים לעמדותיהם (למשל, העברת השגרירות לירושלים) או יכפוף ראשו כאגמון, יתעשת, ויבין את הנזק שהוא עושה לישראל (כך על פי הנביא גולדברג).

והיה כי יתקפל או ייסוג קמעא, או אפילו יהרהר פומבית בירידה מן העץ, החלקה זהירה במורד הסולם, או אז ייפתח ברז הבז"ש אלף מונים. הביטוי "לשלשת עוף" שכבר הוטח בו יהיה העדין ביותר באוצר המילים שינבעו מקהל יריביו. אין תענוג גדול מצהלה וריקוד על מבושיו של מי שנכנע.

אין זה המבחן הראשון של משפחת נתניהו. לפני 73 שנה נלחם בנציון נתניהו את אותה המלחמה, באותם ארגונים, באותם יהודים דמוקרטים שהעדיפו לשתוק בעוד יהדות אירופה מוסעת לתאי הגזים. קבוצת הרוויזיוניסטים בהנהגתו וקבוצת ברגסון סירבו לשתוק, ועד לנשיא רוזוולט הגיעו כדי לנסות ולעצור, ואם לא לעצור, אז למתן את השואה. מחול השדים התקשורתי היה גם אז לא פחות ארסי, אבל נתניהו וקבוצת ברגסון עמדו במבחן המנהיגות על אף האיומים, ניסיונות הגירוש והרדיפה של הממסד.

בפורים הקרוב נראה אם הדור הנוכחי של נתניהו עומד על כתפי אבותיו, או זוחל בין עקביהם.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 325

* * *

קלמן ליבסקינד ב"מעריב" מספר על פרס א.מ.ת. ועל פרופ' הירשפלד

הסיפור הזה החזיר אותי אל פרשה שחשפתי ב״מעריב״ ביולי 2002. הירשפלד היה אז חבר, יחד עם הפרופ׳ יהודה פרידלנדר והפרופ׳ זיוה שמיר, בוועדת השיפוט שהיתה אמורה לבחור את חתן פרס א.מ.ת בתחום הספרות. הוועדה בחרה פה אחד בס. יזהר, וברוב קולות - מול דעת המיעוט של הירשפלד – גם באהרון מגד.

כשוועדת הפרס העליונה הוציאה הודעה מסודרת ופירסמה ברבים את שמות הזוכים בכל הקטגוריות, נדהמו פרידלנדר ושמיר לגלות שמישהו זרק לפח את ההמלצה שלהם על מגד והשאיר על כנה רק את זו שהכתירה את יזהר.

הפרשה עוררה סערה גדולה. הטענה היתה שבוועדת הפרס בחרו להשאיר את מגד בחוץ, חרף המלצתה המפורשת של ועדת השיפוט, משום שעמדותיו הפוליטיות שלא תמיד מצאו חן בעיני השמאל, לא התאימו לחבר השופטים. שמו של ס. יזהר החליק להם בגרון יותר בקלות.

אבל זה היה רק הסיפור הקטן. משום שעוד התברר שבדרך אל מחיקתו של מגד, מישהו שיכתב את נימוקי הוועדה כפי שנוסחו על ידה. במקום שבו נכתב כי ״שני הסופרים נמנים עם טובי הסופרים של דור תש״ח״ וש״יזהר ומגד השפיעו עמוקות על דור המדינה... ויצירותיהם מהוות נכסי צאן ברזל של תרבות ישראל המתחדשת,״ מחק מישהו את שמו של מגד, העביר את ההמלצה מלשון רבים ליחיד, ואף הוסיף כמה מילים משלו, כשהוא קובע שיזהר נבחר ״בזכות היותו הסופר העברי הגדול ביותר החי עימנו.״

פרופ׳ פרידלנדר, שניסח את ההמלצות המקוריות, זעם. ״משפט כזה לא יכול היה לצאת מפי לעולם,״ אמר לי אז, ״מכיוון שאני, שנתתי פרס ישראל גם לאהרן אפלפלד, שהוא לא סופר מינורי, לא יכול לקבוע כזה דבר. מה זאת אומרת הגדול ביותר? סופר הוא לא כדורגלן. יש פה אבק הונאה.״

אז מי, אם כן, מחק? גם פרידלנדר לא ידע אז.

בעקבות החשיפה שלנו, ב״מעריב״, נחלץ הירשפלד לגונן על ההחלטה לדחוק החוצה את מגד. במאמר שפירסם ב״הארץ״ הוא פרש את גרסתו לאירועים, גרסה שנתגלתה במהרה מחוררת וככזו שאינה תואמת את העובדות.

הירשפלד טען כי ״בישיבה משותפת״ שקיימו פרידלנדר, שמיר והוא, נבחר ס. יזהר לבדו ושאחרי הישיבה הזאת, לאחר שכבר הוכר יזהר כזוכה היחיד, שלחו שני עמיתיו מאחורי גבו מכתב נוסף לוועדה וביקשו להוסיף את שמו של מגד. פרידלנדר ושמיר, שנדהמו מהסיפור שהמציא הירשפלד, כינו אותו שקרן. ״לא היו שני מכתבים,״ נשבעו.

התקשרתי אז לשופט גבריאל בך, שעמד בראש ועדות הפרס כולן. בך אישר שלסיפור של הירשפלד אין ידיים ורגליים. שלוועדה הגיע רק מכתב אחד שבו הומלצו מגד ויזהר. ״אני מכיר רק את המכתב הסופי שנשלח על ידי פרופ' פרידלנדר ושהודיע על הבחירה ביזהר פה אחד ועל הבחירה במגד ברוב קולות. לא ידוע לי על שום מכתב אחר,״ אמר בך.

הירשפלד השתמש במילים בוטות כלפי מגד, ששנה אחר כך זכה בפרס ישראל, כאילו היה כתב של עיתון לילדים. ״אמרתי שזה מגוחך,״ הסביר הירשפלד, ״שאי אפשר להעלות על הדעת לבחור גם במגד, כי הוא לא עומד ברמה הזאת. הוא סופר לא חשוב משום בחינה.״

בעקבות הדברים של הירשפלד פניתי אז אל פרידלנדר ושמיר וביקשתי שיספרו לי מה בדיוק אירע באותה ״ישיבה משותפת״, שאותה תיאר הירשפלד ב״הארץ״, ישיבה שבה לטענתו התקבלה ההחלטה לבחור ביזהר לבדו.

״סיפור הישיבה הזאת הוא עוד שקר של הירשפלד,״ אמרה לי אז פרופ' שמיר, ״אני מציעה לך לחזור אל הירשפלד ולשאול אותו איפה בדיוק נערכה הישיבה הזאת. לא היתה בינינו אפילו ישיבה אחת. זו המצאה שלו. הכול היה בטלפון.״

חזרתי להירשפלד. הירשפלד הודה שאכן לא נערכה אף ישיבה. כשהירשפלד, במצוקתו, בחר להאשים את פרידלנדר ושמיר כאילו הם שעירבו שיקולים פוליטיים בבחירתם במגד, לעגו לו השניים בתגובה. ״אותנו, שהענקנו פרסים לעמוס עוז ולאמיל חביבי, לנתן זך וליצחק לאור, קצת קשה להאשים בהטיה פוליטית,״ אמרו.

פרידלנדר ושמיר אולי לא מערבים את הפוליטיקה בשיקוליהם, אבל הירשפלד, שעכשיו מקונן על הדחתו משיקולים פוליטיים, כבר הודה בעבר שהוא בעצמו מערב גם מערב את הפוליטיקה והספרות.

דרור אידר הזכיר שלשום ב״ישראל היום״ עד כמה נהג הירשפלד בעבר להדיר אחרים, משום שעמדותיהם הפוליטיות לא נעמו לו. עד כמה כשהוא טוען שמישהו פוגע בו על רקע השקפותיו, הוא מסתובב עם שק של חמאה על ראשו. אידר חזר אל פסטיבל המשוררים שהתקיים בשנת 2006 בירושלים, שהירשפלד היה מנהלו האמנותי, אל החלטתו שלא להזמין אליו את המשוררת חוה פנחס כהן ואל התבטאותו מאוחר יותר, שלפיה יש לו בעייה עם עמדותיה הפוליטיות. ״יש איזו אי קבלה מבחינתי של מכלול פועלה ועמדותיה,״ הסביר הירשפלד בראיון ל״הארץ״.

״האם כמבקר אמנות וספרות אינך מסוגל להפריד בין איכות יצירה אמנותית של אדם לבין תפיסתו הפוליטית-חברתית?״ נשאל.

״אי אפשר לבצע הפרדה מוחלטת,״ השיב ביושר. ״יש לי בעייה איתה. היא אישה פעלתנית מאוד. היא מפרסמת מאמרים ודעות בכל הזדמנות. הדעות הללו הן חלק ממי שהיא. מצד אחד, העמדות שלה בנושא ההתנחלויות ובנושאים אחרים לא אחראיות ולא מוסריות בעיניי. מצד שני, היא נוהגת איזה ערפול אידיאולוגי שחשוד עליי... הערפול הזה, ה׳גם וגם' הזה שהיא נוהגת, מאפשר לה לדעתי שימוש לא לגמרי מוסרי בסמלים שבשיריה.״

 הירשפלד, שתמך בסרבנים ובסרבנות, צריך לדעת שלתמיכה כזו עשוי להיות מחיר. כי סרבנות היא לא רק עבירה על החוק. סרבנות היא סוג של קריאה נגד הממלכה. המחויבות לחופש הביטוי ולחופש הדעה מכריחה את הממלכה לאפשר לאנשים לומר כל שעל ליבם, אבל היא לא מחייבת את הממלכה להעניק להם פרסים, להושיב אותם בוועדות חשובות ולכבד אותם.

גם הטענה שלפיה יצירתו של יוצר עומדת בפני עצמה ויש להפריד אותה מעמדותיו, היא טענה שיש לה גבולות. האם נכתיר, לדוגמה, סופר מכחיש שואה בפרס ישראל ונטען שעמדותיו אינן רלוונטיות לעניין הפרס?

הסיפור הזה הוא בעיקר סיפורה של צביעות. הוא סיפורם של מי שלא היתה להם בעייה כשאקו״ם החליט שלא להעניק לאריאל זילבר פרס על מפעל חיים. הוא סיפורם של מי שלא צעקו ביומני החדשות כשאוניברסיטת חיפה החליטה שחתן פרס נובל, הפרופ' ישראל אומן, פסול מלקבל את התואר דוקטור לשם כבוד בגלל דעותיו. הוא סיפורם של מי שראו את חברתם למחנה הפוליטי הליברלי, יולי תמיר, פועלת להדיח ממשרד החינוך את המורה ישראל שירן, רק משום שהעלה שאלות על ההוראה ללמד בכיתה את ״מורשת רבין״, ולא מחו.

אספו את כל מי שיצאו להגנתו של הירשפלד, חתני פרס ישראל, סופרים ואמנים, הקישו את שמם בגוגל, ותבינו מאיזה רקע באים הזוכים בתחומים הללו. כל מי ששמע את ג'ד נאמן, חתן פרס ישראל – מי שתיאר בעבר את נוכחות צה״ל ביהודה ושומרון כ״משטר עריצות... שאינו בוחל בשיטות של עינויים, צנזורה, מחנות מעצר ובתי כלא, גירוש ומעשי רצח,״ וקבע ש״האוטופיה הציונית בשנת 1948 המיטה על הפלסטינים את אסון הנכבה״ – ותוקף את החלטתו של ראש הממשלה, מבין על מה מדובר פה.

לא דמוקרטיה מעניינת את להקת הזועקים הנוכחית ולא פלורליזם. איש מהם לא חשב לגוון פעם את הצלילים שבוקעים מהתקשורת הישראלית. איש מהם לא חשב שכדאי שבוועדות הפרסים הללו יישבו גם פרצופים אחרים. די היה לקרוא השבוע ברשתות החברתיות את מה שכתבו עיתונאים רבים, כדי לחוש בהיסטריה מהולה בהתנשאות. התחושה שמישהו נכנס לסלון הפרטי שלהם ודרך על השטיח בלי לקבל רשות. זה שלהם. רק הם יקבעו מי יחליט, מי ייתן פרסים ומי ראוי לזכות בהם.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

   * * *

תקוה וינשטוק

ניצבת

אברהם ב. יהושע

הספרייה החדשה. הוצאת הקבוץ המאוחד

ספרי סימן קריאה 2014

  ספרו החדש של אברהם ב. יהושע קרוי "ניצבת". ניצבת, שם עצם, לא פועל. לא "ותצב אחותו מרחוק" לדעת מה ייעשה למשה. גם לא ניצבת במשטרה אם בכלל ישנה כזו (ואם אין, לאור ההסתבכויות של הניצבים, הגברים חשוב שתהיה) – אלא ניצבת במובן סטטיסטית בסרט או הצגה.

א.ב. יהושע מעלה נושא שדומה כי טרם זכה לטיפול ספרותי. נוגה, נבלנית (פורטת על נבל. עוד שם עצם, לא תואר...) ישראלית בתזמורת בהולנד, מגיעה לארץ לשלושה חודשים. בפרק זמן זה אמורה אימה להחליט אם תישאר בדירתה בירושלים או תעבור לדיור מוגן בתל אביב, כפי שמבקש בנה חוני, הרואה מחובתו להשגיח עליה מקרוב. אמנם האם צעירה יחסית אבל מי יסעדנה בימי מחלה? דירתה בירושלים היא ב"דמי מפתח", חוק מנדטורי המקנה לדייר הגנה מפינוי עד סוף ימיו תמורת שכר דירה מצחיק. אבל הזכות על הדירה פוקעת אם הדייר עצמו או בן משפחה קרוב אינו מתגורר בה. לצורך המגורים הזמניים בדירה מקבלת נוגה חופשה מהתזמורת ובאה לארץ. בינתיים, בעיקר כדי להעביר את הזמן ולהקל על הכמיהה לתזמורת, משתתפת נוגה במשחקי נציבות שהשיג לה אחיה.

סיפור לקוח מן החיים. נושאיו ודמויותיו מופיעים כבר בדף הראשון: האם, הבן חוני ובראש וראשונה הבת, נוגה, אישה נאה בראשית שנות הארבעים לחייה שזוכה עד מהרה למחזר מקרב הניצבים. נוגה נשאבת בסקרנות לעיסוקה הזמני. הניצבות, הרקע המרכזי של "ניצבת", היא עולם הזוי שמציאות ודמיון משמשים בו בערבוביה. למעשה זו עבודה שחורה שחוזרת על עצמה שוב ושוב עד שהצילומים משביעים את רצון הבמאי. הזוהר האופף סרטים ושחקנים אינו מאציל על הניצבים. הם מעורים כביכול בסרט אך למעשה מודעים רק לסצנות שבהן הופיעו, לרוב באלם, סצינות שאינן מתקשרות זו לזו, ואין להם מושג מה העלילה ומה התפקיד שימלאו מחר.

גם לירושלים מקום נכבד בספר – יהושע הוא יליד ירושלים, בנו של סופר יליד ירושלים, חוקר העיר. נוגה, הגיבורה הראשית, חוזרת לדירה בשכונת מקור ברוך בה גדלה וממנה יצאה לפני כעשור. חוזרת לסביבה הישנה שבתיה הורחבו במקצת הודות לסגירת מרפסות, למכולת הנאמנה, לשכנים הקרובים. אותה שכונה אך יותר חרדית.

החרדים  מהווים מוטיב לא מבוטל ב"ניצבת". "התייחסתי אליהם בעין יפה יחסית," אמר יהושע בערב שנערך לכבוד הספר  ב"בית הסופר". חוני התל אביבי מתייחס אליהם בגועל, האם מיודדת עם אחדים מהם ואילו לנגה רגשות מעורבים, נוטים יותר לחיבה. היא  פוגשת מחדש בבן השכנים החרד יפה התואר. הלה נהג לשוחח עימה בחדר המדרגות ואמר כי אילו היתה נער, היתה פורטת על הנבל בבית המקדש. עתה מוליך אותה האברך לקבר אביה בבית העלמין.

מאידך, נוגה קונה שוט לגרש את הילדים החרדים שפולשים לדירתה לצפות בטלוויזיה (הרי לשיטתם "חוסך שבטו שונא בנו...") – ופעם אף מפשיטה ילד חרדי מלוכלך, "הצדיק הקטן", המטפס לדירתה, ורוחצת אותו עירום כשהיא עצמה ערומה למחצה. קטע מוזר. התעוררות של רגשות אימהיים?

עניין האימהות מתגלה כמוטיב המרכזי ב"ניצבת". נוגה מסרבת ללדת. סירוב נדיר למדי בארץ שלידת ילד נחשבת בה כמעט לחובה אזרחית קדושה ונשים נכונות לעבור אין ספור ניסויים וייסורים על מנת ללדת. גם נשים ללא תשוקת אימהות בולטת נכנעות לבסוף ללחץ המשפחתי, החברתי ואף הציבורי ויולדות.

ואילו נוגה מכריזה כי בכוחה ללדת אך אין רצונה בכך. אֵם לכמה ילדים ששומעת את הכרזתה מתרחקת ממנה בשאט נפש. נוגה עצמה אינה יודעת מה פשר האנטגוניזם הזה לילד. ודאי לא משום שיפריע למוזיקה שלה. לבאך היו עשרים  ילדים.

נוגה מגיעה כניצבת לצילומי האופרה "כרמן" במרומי המצדה ואף זוכה בה לתפקיד משחקי זעיר. באופרה צופה אוריה, בעלה לשעבר. הוא מגלה את נוגה על הבמה – והסיפור הופך לפתלתל ומוזר,  מאוד הוליבודי. כמה מספריו של א.ב. יהושע כבר עובדו לסרטים. אוריה, נשוי ואב לשניים, עודו מאוהב באשת נעוריו. למעשה רק היעדר הילד גרם לו להיפרד ממנה. באובססיה המדרדרת כמעט לאגרסיה הוא עוקב אחרי נוגה, מתחפש לניצב, מוצא אותה ישנה באחד מאולמות הצילום ונשכב  במיטה שליד מיטתה.

נוגה מתעוררת בבהלה ונמלטת, אך מודעת לנפש בעלה-לשעבר כשם שהיא מודעת לנפשן של שאר הנפשות סביבה – ברור לה, למשל, שאימה תחזור לירושלים – אין לה ספק שאוריה לא ישקוט ולא ינוח  עד שישיג אותה. והוא אכן נכנס לביתה במפתח הישן ששמר כל השנים ובין השניים מתחדש עימות מלפני עשור על מהלך חייהם בכלל ועל הילד בפרט "אני כאן רק כדי לבכות את הילד שלא היה לנו," אומר אוריה.

במהלך הוויכוחים נודע לקורא כי נוגה הרתה לאוריה, אך בטעות, שלא ברצונה. למרות תחנוניו הפילה את העובר. "במזיד. בסתר!" – מתריס אוריה, והרעייה-לשעבר מצטדקת: "לא רציתי לצערך..."

היא מציינת לשבח את טיפולו בנבל אך אוריה מכריז מיד כי מעולם לא נהנה מצליליו ונמאס לו להעלותו ולהורידו 32 מדרגות עד לדירתם. לדעתו בחרה נוגה בכלי הגמלוני הזה מפני שהשכן החרדי שאמר כי אלו הייתה נער יכלה לנגן בנבל בבית המקדש, ואולי באמת חפצה להיות נער – נער אינו יולד. (האברך החרדי מופיע לאורך הסיפור ואף מביא מנחת פירות עבור האם שבישרה לו – עוד בטרם בישרה לילדיה – שהיא חוזרת לירושלים).

נוגה טוענת: "אהבתך הפנימה אותי לתוכה והתחילה לכבול ולבלוע אותי." ואוריה מתריס כי כשראה אותה בתפקידה כניצבת בכיסא גלגלים הבין שבעצם היא נכה, בעלת פגם.

עימות פסיכולוגי נסער ומרוכז, לא אלים, בין שני בני זוג אינטיליגנטים. הרבה סודות נחשפים. כל צד מעלה דברים שהשני לא העלה בדעתו או העלה שלא כהלכה. אבל תוך כדי הסערה הנפשית וההתחשבנויות מתגלה לשני בני הזוג לשעבר כי האהבה עוד רוחשת ביניהם. היא מודה: "בנפשי אני משוחחת אתך... בתוך המוסיקה מופיעה דמותך פתאום."

והוא מתוודה "בישיבות עבודה ארוכות את לפעמים מבצבצת מולי."

נוגה מעירה כי עברה לתזמורת בחו"ל על מנת שאוריה ישתחרר ממנה ויהיה חופשי ומבקשת לבל ילך, שיספר על התקדמותו בעבודה. תמיד ייעדה אותו לגדולות.

ואז מטיל אוריה את הפצצה, את משפט המחץ של הספר: "עלייך ויתרתי מזמן אבל חורה לי על הילד שלא נולד לך... גם ילד שלך מהיכן שלא תביאי אותו – אני אקח אותו!"

"מה יוסיף לך  הילד על שני ילדיך?" תוהה נוגה, ואוריה מסביר: "יוסיף במה שיהיה לו ממך סימן, גומת חן. דברים שלי הם יקרים." כבר דיבר עם  רעייתו. היא בכתה אך הסכימה ובלבד שיירגע.

רעיון דומה הוגה גם אימה של נוגה. מסתבר שהאםי שמעולם לא גערה בבת על מיאונה ללדתי היא אידישע מאמע המתחננת: "תני לו את הילד הזה. כך גם יישאר בעולם משהו ממשי ממך, לא צלילים פורחים... אני אעזור לך לגדל את הילד ואם יפריע לקריירה שלך תמסרי אותו לאוריה, שיגדל עם ילדיו..."

לכאורה רעיון מצוין. אוריה יזכה לילד מאשתו הראשונה האהובה בלי להיפרד מאשתו השנייה. כך גם יכפר על שהתגרש ממנה. נוגה תמלא את חובתה למי שהיה בעלה, תלד לו ילד אך תהיה חופשייה מלטפל בו. אמנם אז תתעורר דרמה חדשה – רגשותיה של האישה השנייה המגדלת ילד מצרתה, ורגשותיו של הילד שיום אחד יגלה כי אימו נטשה אותו וכי למעשה הוא די זר בבית הזה, האם אינה אימו, אחיו הם רק אחים למחצה. כל זה יתגלה לו ביום מן הימים – בארץ הקטנה הזאת אין סודות. כולם מתגלים לבסוף.

בשיחה הזו, אולי הראשונה מסוגה בין האם לבת, מגלה האם כי בזוגיות שנחשבה מושלמת בינה לבין בעלה, אביה של נוגה, ניבעו גם בקיעים. "כעת את יכולה ללדת," מעירה האם. "אבא כבר איננו. הוא האשם העיקרי. במין ביטחון מוזר הפחיד אותי ואותך שאת עלולה למות בלידה... בבית הראשון שבו גרנו נפטרה אישה צעירה בלידה ואבא היה מזועזע." זו התיאוריה הפרוידיאנית  שלה לסרבנות הלידה של בתה. 

נוגה אינה מתנגדת להצעת האם אבל מאכזבת אותה: "החמצנו את המועד... כבר אין לי מחזור."

אחר שתי הפגישות הטעונות הללו עוזבת נוגה את ירושלים ושבה להולנד לתזמורת שלה. כאן מצפה הקורא לסוף פסוק. הוא כבר מודע לסיטואציה, מכיר לפני ולפנים את הנפשות הפועלות ובראשן נוגה, ואין לו ציפייה להתרחשות יוצאת דופן. מאחוריו נובלה מעניינת למדי, קריאה מאוד, עגולה ושלמה כשלעצמה. ברם "ניצבת" אינו מסתפק במעמד של נובלה. הוא שואף לגדול ולהתעצם ולהגיע לממדים של רומן. בפרק מ"ה פותח הספר פרשיות חדשות – התעמקות במוסיקה וביקור ביפן. אלו משתלטות על עשרה מתוך חמישים ותשעה הפרקים. העלילה בישראל מסתיימת בעמוד 228 והספר כולו – בעמוד   296 .

הטיפול במוסיקה מובן מאליו – זה מקצועה של גיבורת העלילה, ו-א.ב. יהושע אכן אנין טעם במוסיקה ובקי בצליליה. אבל הטיפול הזה מאד מפורט ומתמשך – ההבדלים בין יצירות מוצרט לאלו של דביסי, הנבלנית ההריונית ממלאת מקומה של נוגה כשהיתה בירושלים, טיפול שאינו מוסיף לגרעין העלילה וספק אם יש בו עניין למרבית הקוראים. הוא פשוט נראה מודבק ל"ניצבת". 

ההדבקה בולטת במיוחד במסע התזמורת ליפן. כבודה של יפן, נימוסיה ותפישת עולמה, במקומו מונח – אבל השייכות לסיפור העלילה רופפת ביותר. אכן, כל המוסיף גורע.

   אמנם ביפן זוכה נוגה למקרה מכונן: אורח הנשים חוזר לה ויוצר סיטואציה חדשה מעוררת תקוות. היא רק בת 42, החיים עוד לפניה. גם בנות 45 ו-46 יולדות כיום. ישראלית אחת ילדה לראשונה בגיל 56. ההתגלות הזו עשויה לשנות את כל חייה – ממש כפי ששינתה את חיי האם בספרו של חיים באר. האם הנואשת עמדה להתאבד אך חזרה בה כשחשה לפתע שעודה מסוגלת להעניק חיים (אין זה המקום היחיד ב"ניצבת" המזכיר ספר אחר). אבל האירוע הזה יכול היה כמובן להתרחש גם בארץ וקצת מוגזם להרחיק עבורו עד יפן.

   * * *

אלי מייזליש

החלום ההזוי של בוז'י ומחאת הסופרים

ועל השחיטה הנוראה של האמת

ועל אובמה האנטישמי

ואכילת כובעים

אמצע השבוע שחלף לא הרים את המורל של בוז'י כשראה את גרף הסקרים בטלוויזיה כשהליכוד מביס אותו 27:22. אבל הוא נאחז בסקרים של השבוע שחלף כבר, בו הוא מנצח את הליכוד 23:22 – ביג דיל, מנדט אחד. עכשיו עם 23 מנדטים אתה הולך לנשיא? כמנצח? וחושב כי הנשיא יטיל עליך את משימת הרכבת הממשלה. אבל איך? הרי בת הזוג שלך עכשיו, ציפי לבני, הלכה לנשיא עם 28 מנדטים והובסה ידי נתניהו עם 27, והנה מר בוז'י, הרי בסוף השבוע [חדשות בטלוויזיה] שוב הובסת פעם נוספת 24:22. ועם מי בכלל תקים קואליציה? שכחת את ציפי? כיצד תשיג רוב ציוני של 61 מנדטים? הרי זה רק חלום שווא.

ואז הוא מוציא עכבר או שפן מהשרוול ומציע לביבי ממשלת אחדות. ללא הליכוד, אין לך סיכוי להרכיב ממשלה. מי יסייע בידיך? הפושע דרעי? מי? יאיר לפיד שלעולם לא יישב עם דרעי? אז מי? כחלון שאמר רק "אוצר", והרי טרכטנברג כבר "שר האוצר" שלך מר בוז'י הרצוג? אז כיצד ומהיכן תלקט 40 מנדטים? בשדה הדודאים של ראובן? אולי אלי ישי עם ה-4 מנדטים? הרי זה סיוט יותר מאשר חלום.

המחנה הלאומי הוא אשר יכול ליצור מיד קואליציית רוב מובהק. הוא, ורק הוא מסוגל להרכיב ממשלת קואליציה; ליכוד, בית יהודי, ישי, כחלון, אגודה, ליברמן ואפילו לפיד שאין לו מה לעשות אם לשבת ליד זהבה והערבים. הנה אם-כך, 65-70 מנדטים אפילו ללא הפושע דרעי. המחנה עם מרצ 30 ועוד דרעי 37 ועוד 13 ערבים זה 50 ולא יותר. ואם דרעי יתחנף ללפיד יגיע ביבי לכמעט 80 מנדטים. וזה החשבון שריבלין עושה ולא שום דבר אחר.

אבל עכשיו נוצר פנצ'ר בשל מחאת וצעקת פרס הסופרים נגד נתניהו, שגם מיודענו והמו"ל שלנו אהוד בן עזר נוטש את נתניהו. מה הנזק? הרי פנצ'ר מחליפים עם גלגל רזרווי כי במכונית יושבים 5 נוסעים ובטלפון של אחד מהם מגיע מיד "שגריר" וכהרף עין מחליפים את הגלגל הרזרווי וממשיכים הלאה. החשבון הוא פשוט ביותר:

בבחירות האחרונות הצביעו לליכוד ולבית היהודי מיליון ורבע אנשים. רובם ככולם אינם מכירים לא את פרופסור הירשפלד ולא את הולצמן. עשרה אנשים שעשו עכשיו הסבה ליאיר או לבוז'י לא ישנו במאומה את המסה הקריטית של מיליון ורבע מצביעי ליכוד שבחיים שלהם לא שמעו על הולצמן או גרוסמן. הם לא ראו אותם בטלוויזיה ולו פעם אחת, וביום העצמאות עושים מנגל ולא יודעים למי ומה העניק [בשידור ישיר] נתניהו את פרסי ישראל.

הם אומרים 'ביבי' וזהו. כי הם מתעבים את השמאל. נקודה. ולא בגלל עניין ספרותי עם דוד גרוסמן [גילוי נאות: בחיים שלי לא קראתי אף ספר שלו והוא לא מעניין אותי אבל הצהרותיו השמאלניות ההזויות מרחיקות אותו ממני עד הוטנטוטו] – אז לא אוהבי הליכוד נמצאים ברשימת סופרים זו. הם כולם בקליקת השמאל הקיצוני.

ואילו כאן, באותה קליקה, כמו שני תפוחים בתיבה זה ליד זה, גם נרי ליבנה [אשתו לשעבר של הירשפלד!] – שגם לה יש טור ב"הארץ", אמרה על אנשי איתמר  ב"פוליטיקה" כי "איתמר היא התנחלות של רוצחים ואחת לשנתיים בערך יוצא משם רוצח."

איתמר נבנתה ב-1984 [לפני 30 שנה] אז הרי 15 רוצחים יהודים מאיתמר צריכים לשבת בכלא. אז לא 15 ולא תרנגולת. אלא שהערבים רצחו 16 מבני איתמר כולל שחיטת משפחה באמצע השינה עם סכין באותו ליל שבת טראגי.

ונרי לבנה לא אמרה מילה ש-16 יהודים מאיתמר נרצחו בידי ערבים. עכשיו אהוד, 'אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה' [מיגל דה סוורנטס]. אם "הארץ" הוא חבר של הירשפלד ושל אשתו-לשעבר, אז "הארץ" בשל כך לא חבר שלי. וכל מה שעיתון זה אומר הוא שלילי. אז לא אצביע עבור הירשפלד ואפילו שיש לו תואר פרופסור. גם להיסטוריון האנטישמי ארנולד טוינבי היה תואר פרופסור רק שהובס בקלות בידי ד"ר יעקב הרצוג – הדוד של בוז'י בוויכוח הנודע בקנדה ב-31/1/1961.

אבל ממש ברגע זה אני שומע בחדשות כי היועץ המשפטי הורה לנתניהו למשוך ידיו מכל העסק הזה וכך עשה נתניהו. והירשפלד וכמה מחבריו עכשיו [יום ו'] יעשו חושבים כדי לחזור לעבודתם בשיפוט הפרס [ולא איכפת לי מי יקבל או לא יקבל].

אבל נלאיתי מלהבין את הפזיזות שאחזה בכמה רצי מרתון כמו מיודענו אהוד בן עזר, שמיהר כספורטאי מחונן לחזור בו מתמיכתו בנתניהו לפני הסוף פסוק שעדיין לא נאמר כלל. היית ממתין מעט. לא נורא. גם לידה נמשכת לפעמים יומיים או שלושה ולא ספונטני. בדוק. היתה טעות. אז מה? כולו פרס. לא מלחמה ולא מיתון ולא רעב ולא חרם על ישראל ולא אפילו נאד שהוא תקע.

בישראל כיום [לכנסת ה-20] יש זכות בחירה קרוב ל-6 מיליון בוחרים. מקסימום יצביעו 70% [בבחירות הקודמות הצביעו 68%]. כלומר בפועל יצביעו כ-4.2 מיליון איש. אם רק הליכוד [ללא הבית היהודי] יקבל רק 25 מנדטים זה אומר קרוב למיליון איש. ואם כתוצאה מההליך של נתניהו אלף או אלפיים איש מביני ספר לא יצביעו זה לא מזיז לפסיק של מנדט אחד מתוך המיליון של מצביעי ליכוד שלא מבינים בספרות אלא מבינים מי זו ציפי שהיא עבורם מוקצה מחמת מיאוס.

ועוד אני טוען, מי שלא מצביע נתניהו מצביע לאובמה האנטישמי. ואני רק מצטט את העיתונאית קרולין גליק מ'מעריב-סופהשבוע' [עמ' 27-26] שזה עתה קראתי, להלן: "הוא [אובמה] מחזיק בדעות אנטישמיות... הוא הוכיח שאין לישראל מה לחפש אצלו... לאסטרטגיה שלו יש שני יסודות אידיאולוגיים; אנטישמיות ותמיכה בעולם האיסלמי הקיצוני. בשבועות האחרונים אובמה סיפק הוכחות לאפשרות שהוא מחזיק בדעות אנטישמיות..." קרולין גליק מביאה את דבריו לגבי הטבח בהיפר הכשר בפריז "שירו באופן אקראי..."  ועוד: "דבריו של אובמה הינם אנטישמים באופן מהותי ופועלים כדי לקדם אלימות נגד יהודים..." וכך עוד כ-1600 מילים המשתרעות על שני עמודים.

אני כשלעצמי, לפני שש שנים, כשאובמה נבחר לנשיאות, כתבתי עליו מילים דומות לאלה לאחר שהתגלה כי קיבל חינוך מוסלמי באינדונזיה, ושהכומר שלו [לאחר שהפך לנוצרי...] היה אחד מהאנטישמים השחורים, וכל התרגיל נגד נתניהו שימח כאן רק את השמאל מבלי לבדוק בכלל את תכניו מבחינה פסיכולוגית. וכל החמורים ששלחו מסרים לאובמה [באנגלית] לפי מיטב המסורת של הליקוק בתחת לפריץ הפולני, כתבו אצלנו כך:  Mr. President

save us from BB – please

ככל שיתקרב יום הבחירות, "המחנה הציוני" יעשה את כל השטויות שיקרב את קיצו. ויום למחרת הבחירות הרי ציפי מיד תברח לאיי יוון, כשתחזה את התבוסה, והיא לא תהיה ראש ממשלה שנתיים, תברח כמו מצנע כמו מופז כמו ארנבת. אחריה יברח אל הערבים זוהיר בהלול, ואיתן כבל המתחזה למהר"ל מפראג שבנה את הגולם שקם על יוצרו. כי זו לא מפלגה ולא מחנה כלשהו. זה אפילו לא "מעורב ירושלמי" שלפחות שמים בפיתה עם קצת טחינה. בושה שככה נופלת מפלגה שמייסדיה היו אבות האומה ובוניה: ב"ג, ברל, ואנשי ההתיישבות העובדת, שאיש כיום מ"המחנה" לא ראה ולא החזיק טוריה מימיו. מישהו מהם חרש תלם בעין חרוד? עם מה תמשיכו לבנות את המדינה [ואת המפלגה]? עם מה? עם כספי V15?

איני בא כאן בתעמולת בחירות ולא אעמוד בקלפי לצלם אף אחד. אני כאן רק כדי לכתוב אמת. על כל האמיתות האחרות שלי כבר כתבתי כאן בעשרות מאמרים וכולם אמת. זוכרים את ה"חרם" שלא היה ולא נברא? הרי כל גדולי המדינה ויוצאי המוסד כמו דגן או והאחרים הזהירו שהנה כבר מחר אוטוטו אירופה מחרימה אותנו, הנה אוטוטו ממש מחר הולנד או שבדיה תכריז עלינו "אפרטהייד". ואותו איתן הבר שזעק שהנה אוטוטו "ארה"ב לא תשלח חלפים ל-F-15, תוך רבע שעה [ככה בדיוק תוך רבע שעה] חיל-האוויר שלנו משותק [בגלל אי משלוח חלקי חילוף...] והוא אז המשיך: הנה אוטוטו 60 מרמרות מגיעות לעזה [בגלל נפל השייטת על המרמרמה] והנה נשיא טורקיה מגיע לעזה עם 2 מיליארד דולר והנה בעוד רבע שעה נהפוך למדינה מצורעת. ועוד כל מיני הבלים רק להבאיש את ריח עם ישראל בארצו והעם היהודי בעולם.

ואז פתאום הכול נעלם ורק יש בקבוקים וגלידה ומה לא? 8 עמודים רצופי שקרים ב'ידיות' ועשרות מאמרים של נחום ברנע ושימון שיפר ובני כספית: זהירות מביבי הוא אסון. עברו שנתיים. היכן החרם? חמורים. אין הרוגים ללא סוף באוקראינה, בסוריה, באפריקה, בפקיסטן ובעיראק? אין דאע"ש? אין? דאע"ש לא שורף טייסים? אז היכן האפרטהייד שלכם, היכן החרם שלכם – או שבשנת 2014 התל"ג פר-נפש עקף את מרבית מדינות אירופה ושיא של כל הזמנים בייצוא סחורות מישראל עם עודפים של מיליארדים לבנק ישראל. פשוט חמורים.  הרי יש מאות חיילים מצריים הרוגים בסיני ואמריקה בורחת מתימן.

עכשיו בא שר הביטחון המיועד של 'המחנה', אלוף ידלין, וטוען בשיא השיפלות כי 'לא הרסנו די את עזה בצוק איתן' [והוא היה ממש הורס אותה] כך ידלין. למדת לשקר ידלין? אז עם שקרים לא תגיע לקרייה גם לא לפרס ל'ספרות זרה'; לא אתה ולא בוז'י. 

עם סיום המאמר ושליחתו אני שומע על עוד שני פיגועים בקופנהאגן והרוג יהודי ששמר על בית הכנסת [המחבל נהרג]. או-קיי אובמה, זה רק ירי באקראי של "מישהו". סתם. איזה ילד יהודי התחפש לפורים עם אקדח קפצונים. נא לעקוב אחר תגובתו של אובמה שעדיין לא נאמרה. אז מי שמצביע בוז'י-ציפי מצביע בעצם לאובמה האנטישמי.

ולסיום: מילה אחת לרביב דרוקר ובן כספית ונחום ברנע: תיקנו כמה כובעים ושיהיה לכם בתיאבון. ורק עוד ציטוט אחד של אבי בניהו בעיתון הנ"ל: "מחצית מחברי הקונגרס החרימו את נאום נתניהו..."

מחצית? מחצית? הרי רק 4 הודיעו ושניים מה-4 תמיד מצביעים נגד ישראל.

 * * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

בארץ עצלתיים

או

ספר האופטימיות

תל-אביב, 2000-1982

[לא הופיע מעולם בספר מודפס]

פרק ארבעה-עשר

מדוע לא אירעה ההתפוצצות בפרק הקודם?

 הסבר מדעי לפעולת הקונטרה של הגג-נוע.

 הנשמה מפה-לפה ולבלוב האהבה הבין-עדתית.

וטראחח –

בום!

קרמבום –

בום-בום –

הערה: הפיגוע התרחש בפרק הזה מפני שלא היה לו מספיק מקום בפרק הקודם, בגלל הביקור הבלתי-צפוי של דינה קורדובה.

עוד מעט תתפזר פטריית העשן והאבק המיתמרת כלפי מעלה. שברי זכוכית וגושי-ביטון ורודים נוחתים סביב ושוברים גגות רעפים אדומים וחלונות-ראווה. מכוניות מתהפכות בכביש. גג "בית העצל" לתרבות מנמנמת מועף בבת-אחת כלפי מעלה, וכעבור רגע נשמע קול מפולת וטפיחה חזקה, כנפול גוש כבד על פני המים.

אנחת צער והפתעה בוקעת מפי כל יושבי האולם, שמתעוררים בין-רגע ומתחילים להבין את מה שעתיד להיכתב למוחרת בעיתונים – שגג "בית העצל" הועף עד לבריכה המצופה גלידה, קרס, הרס וסתם אותה.

"וככה התפקקששה התוכנית שלי," יצטטו בעיתון-של-מחר את דינה קורדובה, "שגם אני אזכה לשחות ערומה וללטף את הציצים של אנבל ציצקי-תוחעס בבריכת החלומות הזאתי."

עוד נכתב בעיתון: "מכון הי-טק עצלתיים קום, המוגן מכל פיגוע, נכנס עמוק באדמה מיד עם הישמע הפיצוץ ולא ניזוק כלל."

ואיך התעוררו העצלתנים בין-רגע?

אני מקדים לספר כאן מה שנכתב במסקנות הדו"ח של ועדת החקירה העצלתנית. ההדף והרעש של ההתפוצצות לא די היה בהם כדי להעיר את העצלתנים. מחקר מדעי-רפואי מוסמך הוכיח שרק עצלתן חולה מתעורר מרעש קל שכזה. עצלתן בריא ממשיך לישון גם כאשר פועל מארץ אהש"ן מקרקר בפטיש-אוויר קיר ביטון עבה ליד אוזנו של העצלתן.

אז מה העיר אותם?

גגות עצלתיים עולים ויורדים בקצב נחירות האזרחים, לכן הם מונחים על בוכנות, כמו מנופים הידראוליים. הגג-נוע בנוי כך מאחר שנחרת העצלתן כה כבדה היא, וכמות האוויר היוצאת מריאותיו כה גדולה היא, עד שללא פעולת הקונטרה של הגג-נוע – יישאר העצלתן בלי אוויר ויתעורר בבהלה.

מה זאת פעולת קונטרה? המומחים של ועדת החקירה הסבירו כי פעולת קונטרה אינה פעולת תגמול או טרור (קונטראס) אלא פעולת נגד. היא מתרחשת כאשר הגג-נוע יורד ודוחס חזרה את האוויר לחדרי העצלתנים, כמו הדלק הנדחס בפיסטונים, אלה הבוכנות העולות ויורדות במנוע המכונית.

זה ההסבר הביטחוני-המדעי לקונטרה. עכשיו מובן מדוע התעוררו בבת-אחת כל נירדמי אולם "בית העצל" מרגע שהועף הגג – הם נותרו בלי אוויר לנחירותיהם לאחר שפסקה פעולת הקונטרה של הגג. האוויר ברח והם החלו להיחנק!

לפקודתו של נדודים התנפלו, ממרחק פיצוח שלושה פיסטוקים כשרים ללא חשש שביעית, וחדרו פנימה מכל העברים, מהחלונות שהתפוצצו בהדף, ומהגג הפתוח לשמיים – מי? – כל נערי אהש"ן רכובים על מטאטבוטי-תקיפה, לבושים פיג'אמות-פסים בתכלת ובצהוב ולראשיהם כומתות כחולות.

העצלתנים המתעוררים ניסו לחזור ולהירדם מיד, כמו בת-היענה על סמל ארצם, או כאילו הם רק חולמים פיצוץ, אבל האהש"נים לא הניחו להם.

כאן המקום להעיר שרני ודינה היו שני הערים היחידים בעת הפיצוץ הנורא, וכי דינה, בעלת הניסיון מהקאטיושות בגליל, הבינה מיד מה קורה ומה צריך לעשות – היא השתטחה על הריצפה כשהיא תופסת את רני הנידהם ומפילה אותו עימה יחד, ושניהם תפסו מחסה קרוב מאוד לקיר האולם. מיד כשנרגעו קולות הפיצוץ וטפיחת הגג על המים בבריכה מבחוץ, משכה בידו של רני ורצה איתו בהרכנת ראש לעבר המקלט, כשהיא שואלת:

"אתה בריא ושלם? לא נפגעת?"

רני כה נדהם עדיין, שלא הצליח לענות.

"תענה לי לפני שאתן לך סטירת-לחי!"

היא ידעה שכך צריך לנהוג באנשים שנכנסים להלם בגלל פיצוצים ויריות.

"אני חושב שאלה שוב סקאדים. אני צריך להתפנות!" הצליח לומר לבסוף, והוא מתנשם מאוד.

דינה לא ידעה שיש משפחות שנהוג לומר בהן "להתפנות" כשרוצים ללכת לבית-שימוש. היא היתה בטוחה שרני נפצע והוא מתכוון לפינוי-נפגעים, מה שקורה בגליל אם חס-ושלום הקאטיושות ופגזי-התותחים 130 מילימטר פוגעים באנשים.

"צריך לפנות אותך? איפה נפצעת? לעשות לך הנשמה מלאכותית?"

דינה היתה נערה-לעניין. היא תפסה את רני בכניסה למקלט, השכיבה אותו על הריצפה והנשימה אותו מפה לפה. רני היה יכול ליהנות מאוד מהנשיקה הממושכת, הוא כבר די התאהב בדינה בעלת הצמה השחורה, הפנים השחומות והעיניים הפראיות שמבטיחות שלא ישתעמם לרגע בחברתה (ואם יתחתן איתה יהיה מיזוג גלויות למרות שאימא שלו אומרת – "שרק לא תביא לי פרנעקינע!") אבל –

הוא היה צריך נורא להתפנות, וממש באותו רגע חלף על פניהם דונאלד שוויסק-עופותצקי בדרכו לשירותים, גם הוא נבהל מהפיצוץ, וכשראה אותם אמר:

"מה זה מצאתם לכם עכשיו זמן להתמזמז! תתביישו לכם! להפסיק מיד!"

דינה היפנתה פניה לאחור בזעם: "אני מנשימה אותו! הוא נפגע. הוא צריך להתפנות!"

"צריך להתפנות בשירותים, טמבלית!" הצליח רני לומר לה ברגע שהסירה את שפתיה מעל פיו כדי לענות לשוויסק-עופותצקי. "אמרתי לך שאני לא מפחד. אני לא אמות לעולם!"

ורני השתחרר מלפיתתה וקפץ על רגליו.

"אז בוא איתי!" אמר שוויסק-עופותצקי, שגם הוא כבר לא היה יכול להתאפק, ושניהם מיהרו לשירותים. רני עבר מדלת לדלת על פני שורת תאים ורודים שכו-לם היו תפוסים מאותה סיבה שגרמה לעצלתנים להתפנות, ולהתפנות – עד שהגיע לדלת האחרונה, שנפתחה ו –

לא! נדודים בן פקח בן רמליהו למשפחת בלישינה לא עמד שם הפעם. התא היה ריק. נדודים עמד עכשיו על במת אולם "בית העצל" לתרבות מנמנמת ונואם בפני קהל העצלתנים שהתעוררו וישבו המומים על מושביהם כשהם מכוסים קליפות-סיד ופירורי-טיח, אבל למרבה המזל איש לא נפצע!

אמנם –

קונגונדה תונדר-טן-טרונק, התיירת השמנמונת וצחת-העור מווסטפאליה שנאנסה פעמים רבות בידי גברים אכזריים שבאחת הפעמים אף חתכו לה חצי תחת ובכל זאת זכתה בנעורי-נצח – התעלפה!

אך מעצב-האופנה ציצי חביתותצקי התכופף מעליה ונופף במטפחתו המבושמת כדי להחיות את נפשה –

ומאחוריו עמד הקוסמטיקאי ההמום מואיז-יוחנן אבדלחק, ונדחק, ונדחק.

אמנם –

זקנו של מזכיר אמ"ע מר איצלה גרונם, ושפמות-הלחיים של סוחר הריהוט האנגלי העתיק אנוך ווג'ווד, הלבינו מפתיתי סיד ואבק –

אמנם –

הבארון איש זליל-בטן עמד בפתח והתווכח בזעם עם שלושה אהש"נים שלא הירשו לו לצאת לראות אם מעוצמת ההדף לא נפלו התמונות במוזיאון הבריכה מצופה גלידה שלו –

אמנם –

מנהל הבנק עגנון איש-גולדה שקלגרופר היה שרוע חיוור על מושבו ופקידות בל"ע הניחו רטיות-חומץ על מצחו וליטפו ודיגדגו את כפות-ידיו הקרות מפחד –

אמנם –

אלברטינה פיפשקוביץ בשמלה ורודה ושיער אפור פרוע התרוצצה כרוח-רפאים בין החורבות ואחריה נגרר שלט המחאה: "לקחו ממני שתן בלי רשות! איפה העיתונות?"

אבל –

גברת חיה צ'ופצ'יק, רופא-הכלבים ד"ר גלמודי-ורדובר, מנהל חוות החממות של השתילים של העצים של שערות-הסוכר – מר חנן קרוקמן-אומסקי, משתיל-הדשא האגרונום אמדיאוס זולפיקר, הפדיקיוריסטית-מניקיוריסטית גברת קלארה באדר-קליינהוף, הנאטורופילית (מורטת שיער, גם מיפשעה ואורך התחלתי של הפין, ונערות ליטוף ומריטה בהזמנה) – הגברת הרצגובינה אנטונסקו, מנצח-התזמורת המשמש גם כמעצב-שיער מר זולטן פשקו, יצרן-הגלידה אלכסנדר כורש אייסלנד, ד"ר דודו בנזומניא, שופט פרס פוטוצקי לסופרים עבריים ממוצא פולני, המורה-המחנכת תמי קורקבני (שיש אומרים שהמרצה אבבטן מוצץ לה בשיעורים הפרטיים), מר דונאלד שוויסק-עופותצקי, מנהל מסעדת השירות-העצמי "עצל-בורגר" – וכל האחרים כבר ביקרו בשירותים כל אחד בתורו, ולאחר שהרטיבו ונרגעו קצת (ניחוח חלש של שתן אשכנזי הורגש באוויר), חזרו לשבת על מקומותיהם, שערותיהם מקומחות בפירורי-סיד והם מתבוננים מדי פעם בפליאה בשמיים המכוכבים שמעל ראשיהם, מתגעגעים לגג-נוע ומקשיבים.

 "הקץ לשלטון עצלתיים!" קרא נדודים, לבוש בפיג'אמת-הפסים בתכלת ובצהוב, ולראשו הכומתה הכחולה. "לא נאפשר לכם עוד לישון בלילות ולנחור כחזירים..."

כאן המקום לעצור לרגע ולהסביר מה קרה באולם כאשר דינה שכבה על רני בפתח המיקלט והנשימה אותו פה-לפה – העצלתנים ביקשו לצאת מיד מן האולם שגגו הועף, אך על כל פתחיו ריחפו נערי ארץ אהש"ן שרכבו על מטאטבוטים ומנעו את היציאה, רק לשירותים הירשו לצאת, והציבו לכל אורך המסלול שמירה.

ואחר כך –

"אתם בני-ערובה!" הכריז נדודים ברמקול מעל הבמה. "אתם השבויים שלנו! החטופים! נשחרר אתכם רק אם נקבל חזרה את אדמותינו שעליהן אתם יושבים!"

היחיד שניסה להתנגד היה המטאטבוט של נסיכת-הקסם צ'ירי, שהתעורר לחיים מיד לאחר הפיצוץ והיכה על ימין ועל שמאל כאילו משהו במנגנון שלו התקלקל מההדף. שלושה נערי אהש"ן, רכובים על מטאטבוטים, נלחמו בו, ומכות יבשות התעופפו באוויר, מקל מול מקל. המטאטבוט של נסיכת-הקסם צ'ירי שבר שני מטאטבוטים אהש"ניים והפיל שני בחורים במכות על הראש.

ואז העביר נדודים פקודה בסלולארי – והתותח הכחול ירה שלושה פגזי-דלעת ענקיים שיצאו מארץ אהש"ן ונחתו דרך הגג הפעור כשהם מתפוצצים באוויר על ראשי העצלתנים ומפיצים לכל עבר ברד של דלועים כשרים קלויים-במלח ללא חשש שביעית שניקנו בג'נין ולא בעפולה, ושאותם קהל היושבים התחיל מיד לפצח בתאווה, כי לא היה באולם המפוגע פח"ע כל מזון אחר.

צ'ירי הבינה שהעצלתנים השקועים בפיצוחים – לא יילחמו, וכי למטאטבוט שלה אין סיכוי לנצח לבדו את האהש"נים. היא הזעיקה אותו אליה בשלט-רחוק – האהש"נים הקיפו אותה כדי לקחתה בשבי וגם קינטרו: "למכשפות יש וסת?" – "אחרי שאת טובלת במיקווה יש למים ריח של גופרית?" – "כישוף פועל בימי נידה?" – "את שותה דם?" –

אך בהגיע המטאטבוט מילמלה צ'ירי את מילת-הקסמים, פלטה ריח גופרית חריף –

ומיד נעשתה נערה יפהפייה, לבושה שמלה צחורה ומדיפה ריח כביסה טרייה, גיהוץ ועננים. ברגע התדהמה והמחנק שאחז בכל למראה יופייה הבלתי-צפוי, שלא נפל מיופיין של הצמריות אנבל, קארין וניבה – ובטרם תיפול בשבי עם מטאטבוטה הכישופי שהחל נוסק כמנוע סילון על דגדגנה – המריאה דרך הגג הפעור, ותעל בסערה השמיימה כאדוננו מר"ן אליהו הנביא זצוק"ל.

וזה הרגע שבו שבו רני ודינה ודונאלד שוויסק-עופותצקי מהשירותים, ישר אל נאומו של נדודים –

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אני מודה שזה הביך אותי שהודית לי על הפרסום ב"מאזנים", הרי אילו התעלמתי מהאירוע המשמח (10 שנים, 1000 גיליונות למכתב העיתי), זה היה גובל בפשע. אני אינני מכיר בקריית ספר עוד מפעל כמו שלך.

קראתי את גיליון 1019, והוא מלא בתוכן מעניין. אני מבקש לציין במיוחד את הסקירה המלומדת של דוד מלמד על הרצח של ליאו פרנק במדינת ג'ורג'יה.

בברכה נאמנה,

משה גרנות

אהוד: מה אתה מתפלא? הרי אתה היחיד בעיתונות הכתובה שבכלל שם לב לאירוע הנידח הזה.

* לכבוד אהוד בן עזר סופר בלתי נשכח ובכלל לא נידח,

נכבדי,

מזמור לעשור!

כתב העת שלך מצליח להחזיק מעמד עשר שנים, ועל כך מגיעה ברכה מיוחדת. אין ספק, שכדי להמשיך בהתמדה ובנחישות בלתי נלאים... יש צורך בהשקעה גדולה: המון כוחות, המון מאמצים, המון זמן – וכל זאת למען מטרה נעלה:

קירוב הספרות לקהל, קידום הספרות העברית, חשיפת פכים מן ההיסטוריה של הזמר העברי, של היישוב העברי... קוקטייל שמצליח להלהיב את אלפי הקוראים שלך... גם כשיש סערות וגם כשיש מחלוקות... הכול חי ובועט ומלא חיים. קוראי כתב העת המיוחד כל כך, בוודאי חשו התפעמות למקרא מגוון הדעות, מגוון הסיפורים, ולא פעם זכינו אפילו לגילויים בלעדיים!

המשך לעשות חיל, ויישר כוח ליוסף גלרון שדאג לשיבוץ כתב העת באינטרנט. אוהבי ספרות וחוקרי ספרות בוודאי ימצאו עניין בכתב העת – ולבטח הוא יסייע לכל מי שיבקש לחפש מכמני ספרות והיסטוריה, תרומה לדורות.

הרשה לי להודות לך בשם רבים שיודעים להכיר טובה, למי שמתאמץ למענם.

בהצלחה לעתיד, בברכה,                                                                                                         

הרצל  חקק

יו"ר אגודת הסופרים העברים

* אהוד יקר, ברכות רבות וחמות לך במלאת 10 שנים להופעת הגיליון הראשון של חדשות בן עזר ולהמשך הופעת הגיליון ב-10 השנים הבאות.

ממני מוקירך

ארנון פורת

מנכ"ל

אגודת הסופרים העברים

* אהוד שלום, ברכותיי לגיליון העשור. כל הכבוד למסירות ודבקות במטרה, במה תקשורתית וחופשית לכל בעלי הדעות.

העובדה שמספר הקוראים רק עולה, היא הוכחה להצלחת מפעלך.

"יישר כוח"

נעמי בן צבי גרינבלט

* אהוד, עשר שנים? כבר?! וברצינות: מזלנו שאתה מתמיד בפעולתך, כי בזכותך קוראים כמה אלפי מנויים כל מה שמסתירים מהם העיתונים הכתובים והמקוונים. לא פעם מדובר בגילוי האמת ובהכחשת השקר.

תודה!

יחיעם פדן

* בוקר טוב אהוד, לא שמתי לב שהעיתון הגיע לעשור ואני  מצטרפת עתה לרשימת המברכים.

כל הכבוד לעיתון היחיד במינו, עיתון של איש אחד העושה כבר עשר שנים את כל המלאכה, מעריכה עד הפצה, והוא מגיע לאלפים. עיתון עצמאי שאינו נזקק לתמיכה ואינו תלוי באיש מבחוץ.

כה לחי!

 תקוה וינשטוק

* תגובה להערתו של עמוס גלבוע על מאמרי בנושא הסיכול הממוקד: עמוס גלבוע הוא בר סמכא ולבטח הידע שלו בנושא חיסול מוסאווי מדויק יותר מהמידע הקיים באינטרנט, ממנו שאבתי את הפרטים בהם לא דייקתי.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

* אורי הייטנר הוא כותב פורה מאוד המייצג בד"כ את השקפת העולם של הזרם המרכזי הציוני בישראל. יחד עם זאת, כנראה בגלל ההיקף המדהים של כתיבתו ורוחב אופקיה, נופלים בה, מדי פעם, פגמים מצערים. כך היה, כפי שציין עמוס גלבוע, במאמרו על הסיכול הממוקד, ולמרבה הצער גם בדברים המעט מוזרים שכתב על ועדת פרס ישראל בספרות בעקבות התערבותו של ראש הממשלה ושר החינוך נתניהו בהרכבה.

משהו הלך לחלוטין לאיבוד בפיליטון הקצר הזה (ואין לי צל של ספק שאכן מדובר בפיליטון) עד שהקורא התמים עשוי לטעות לחשוב כי הייטנר התכוון לכל מלה. הקורא האומלל לא יידע את נפשו מצער על העוול הנורא שנגרם "לשניים מחוקרי הספרות הטובים והחשובים בישראל" וכמובן לסופרים החשובים לא פחות באר, בן-נר וגרוסמן, אשר הפרס הכמעט-ודאי נגזל מהם. הצווחות הרמות של עסקני הספרות שהופרעו, כך לאור היום וללא אזהרה, במלאכת הפרכוס ההדדי שלהם, ושורת הראיונות ההיסטריים בחדשות הערב המבשרים על קץ הדמוקרטיה – הם מחזה משעשע המשווע ממש לכתיבה פיליטוניסטית מוצלחת יותר.

בברכה,

דורון גולדברג

* לאהוד שלום רב, אני מוצא עניין רב וחפץ רב בחב"ע, מאז הגעתם אליי איכשהו לפני שנים ספורות. אכן, עכשיו-ממש עולה על דעת תמיהה: יש משהו נודניקי בעליל בהתפרצות הלילית הקבועה לתיבת המייל שלי, ואני קורא כל פעם עד הסוף? תופעה די מוזרה בעצם.

חלק מהכותבים נראים לי כבר כחברים אישיים – ואעפי"כ איני מכיר אותם וטרם פגשתי איש מהם. אחד מהם הוא אורי הייטנר. והנה, קראתי בדבריו הלילה את הקטע הבא:

נמשך גל ההפגנות באירופה של פמיניסטיות חשופות חזה. והפעם, נגד הכלכלן והפוליטיקאי לשעבר שטראוס כהאן. למה הן מפגינות בעירום? התשובה ברורה. הפגנה בנושא צרפתי פנימי, שלבטח לא היתה מוזכרת כלל בישראל, קיבלה כתבה גדולה ב-ynet ובה לא פחות מ-13 (!) תמונות גדולות. מן הסתם, כך בכל אמצעי התקשורת בכל העולם.

הפגנה נועדה למשוך תשומת לב, ואין ספק שבכך המפגינות הצליחו בגדול. אולם יש לכך הגדרה אחת – החפצת גוף אישה, ככלי לשירות אינטרסים אלה או אחרים. וכאשר פמיניסטיות עושות זאת, ותורמות להפיכת גוף האישה לחפץ, לכלי, איך תוכלנה להלין על אחרים?

המטבע "החפצת גוף האשה", כדוגמא, גרם לי הרהורים מעמיקים וחורשי מצח, תוך ארגומנטציה אונטולוגית מקיפה. אבל דווקא קטע זה מאפשר לי סוף-סוף לתרום לחב"ע ביקורת בונה ומקצועית, ודווקא כלפי העורך והמו"ל. חדשנותו הידועה של חב"ע הוא במהות המדיום, ואין כאן צורך להאריך. אבל בגיליון אינטרנטי ראוי לשמו, בקטע הטקסט של "כתבה גדולה ב-ynet" וגו' היתה חייבת לבוא קישורית מתאימה.  בלי זה, חב"ע, אף שאמנם "אינו מצטבר כפסולת," איננו אלא אותם גווילים ישנים, רק בפלטפורמה מודרנית.

מאד מקווה שדברי יתקבלו ברצינות הראויה,

ישראל דויד

אהוד: אם הכותב לא מצרף לנו מראה-מקום מפורט יותר, אין באפשרותנו להקדיש זמן לחיפוש אחר המקור. קריאתך צריכה להיות מופנית בעיקר כלפי הכותבים-לנו, אבל לא תמיד כל כך חשוב לציין את מקור הציטוט, כמו בעבודה אקדמית, אלא מספיקה הפנייה כללית למקור בשמו.

* אהוד ידידי, לוּ היתה לי השפעה כלשהי על חלוקת פרס ישראל הייתי ממליץ עליך. יושרה היא כיום מצרך יקר ונדיר. 

ברכות,

ידידיה יצחקי

אהוד: אין לי סיכוי כי אני סופר נידח. אפילו בפרס אקו"ם על מפעל חיים בספרות לא נמצאתי ראוי לזכות. נסה למצוא ספר שלי בחנות ספרים, קרוב לוודאי שאפילו את שמי לא יידעו.

* מיכל סנונית: אהוד יקר, מפעלך הבלתי נתפס ראוי לכל ברכה, ואני מצטרפת עם כל הלב למילים החמות שזכית להן על דפי "מאזניים" ועוד.

הסיפור על הסנאית בגני, והתרגום הנפלא שלו לאנגלית, שנשמע לי עשיר וקולע,  מצאו חן בעיניי, עד מאוד.

שלך

מיכל סנונית

אהוד: הם לא מצאו חן בעיני שום הוצאת ספרים שאליה נשלחו, בעברית וגם באנגלית. אגב, את המקור כתבתי באנגלית, ואת סיפור האגירה של הסנאים, וקוצר דעתם, שמעתי מפי הנהג של ה"שאטל" של המרכז של הלימודים היהודיים והעבריים בירנטון, אוקספורד – ג'והן, שהיה גוי חביב מאוד.

* יוסי גלרון: שלום אהוד, מה דעתך על פרשת פרס ישראל?

אהוד: שלום יוסי, לדעתי כל המשך העיסוק בפרס, כאשר מרבית שמות השופטים וחלק מן המועמדים גלוי כבר – נוגד את תקנון הפרס.

אישית, בעקבות שערוריית הפרס – הסרתי את תמיכתי בבנימין נתניהו. לא אצביע עבורו.

אגב, חלק מהטענות כלפי פרס ישראל בספרות ובקולנוע, נכון. אבל אלה הסופרים הגדולים שלנו, שחלקם משתין על המדינה.

הפתרון הוא החלטה לתת את הפרס באופן יוצא מן הכלל לסמי מיכאל – בין אם יחזיר את מועמדותו ובין אם לא, ובחקר הספרות – לפרופ' נורית גוברין.

* עדינה אשל: מר בן עזר שלום, להלן משפט שנכתב, ככל הנראה, בעידנא דריתחא. אנא, במטותא ממך, קרא אותו שוב, הפעם תוך הפעלת שיקול דעת.

  אהוד: לאחר השערורייה של הדחת שופטי פרס ישראל לספרות, ובייחוד של פרופ' אבנר הולצמן, אני לא אצביע עבור נתניהו, ואני צופה קשיים רבים בהרכבת הממשלה הבאה, ונזק לישראל.

האמנם? כאשר גורלה של מדינת ישראל מונח על כף אחת של המאזניים, לעומת פגיעה במעמדו, הנכבד והנחשב (גם בעיניי, בעיקר בזכות ברדיצ'בסקי) של פרופ' אבנר הולצמן, שעל הכף השנייה – אתה חוזר בך מבחירתך, שהיתה מלכתחילה בלית ברירה?

אכן, אין ברירה. זאת האמת העגומה שצריכה להנחות, בסופו של דבר, את היד המושטת לפתקי ההצבעה – ברגע האמת.

באשר לבחילה – יש לא מעט יצורים מבחילים בצמרת הפוליטית שלנו, ומכל הגוונים. חתרן בלתי נלאה שנשתתק במפתיע דווקא עכשיו, כנראה בגלל פירסומו הצפוי של הדו"ח על חייו הטובים על חשבוננו. אחר, ששתק כשצריך היה לדבר, או מוטב, לו נמנע מלעשות את מה שעשה (לא רק לגבי ברק, גם לגבי בן-אליעזר), ואחת שאינה חדלה לשחק בכיסאות מוסיקליים, אלא שהמוסיקה צורמת. נדמה לי שהיא מחזיקה בשיא היאה לגינס.

על שר החוץ אין צורך להרבות במילים.

אבל, מי ששייך לדור שחווה את הקמת המדינה, מי שהמדינה הזאת יקרה ללבו כמדינה יהודית ורוצה שתמשיך להיות כזאת, ומכל מקום שתמשיך להיות, חייב לעשות את המעט שהוא יכול כדי להבטיח את המשך קיומה, ולהצביע בעד מי שעד כה הוכיח שיקול דעת סביר – "צוק איתן" והנאום בקונגרס בכלל זה.

באשר לפרס ישראל: איני יודעת מה יקרה עכשיו, כשהשופטים המודחים והמתפטרים חוזרים לשפוט. אני מניחה שהמיועד לקבל את הפרס מלכתחילה – גרוסמן – הוא גם מי שיזכה בו. אלא אם יקרה נס וסמי מיכאל – שצריך היה, לדעתי, לקבלו מזמן  –  הוא שיזכה בו. בהנחה שכל המועמדים ראויים, הרי שתאריכי הלידה צריכים לגרום להעדפת סמי מיכאל.

זאת ועוד – אני קוראת להביע הערכה עמוקה לתובע המיוחד החדש לחקר טיוח פרשת "אמיה", ששם את נפשו בכפו וממשיך בקו שהתווה קודמו, אלברטו ניסמן ז"ל. ספק אם קיימת חברת ביטוח אחת בעולם שתהא מוכנה לבטח את חייו.

* מכובדי, הנדון: תארו לכם לו זו היתה ישראל – בתגובה לרצח הטייס הירדני ביצע חיל האוויר שלהם הפצצות מאסיביות בסוריה ובעיראק ועוד היד נטויה. נסו לדמיין מה היה קורה לו עשתה זאת ישראל. איזו מהומת אלוהים ואלו חקירות היו מתרחשות. ובישראל נהרגו עשרות אזרחים מהטילים של החמאס.

שלא לדבר על ההפצצות של כוחות הקואליציה של נאט"ו, המורידים תחמושת בלי הגבלה. מישהו שמע על חקירה כמה אזרחים נהרגו בסוריה ובעיראק על ידי ההפצצות? איפה ועדת האו"ם לזכויות האדם ואיפה השופט גולדסטון?

מי אמר שצריך להיות מוסר אחד לכולנו? על איפה ואיפה שמעתם?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* לאהוד שלום, קראתי בכֵּף גדול את 1019 עד שעת לילה מאוחרת. אשמח לקבל את קובץ "חיי יום יום בדוד הורודוק לפני השואה". בצילום אתה נראה הרבה יותר צעיר מגילך הכרונולוגי. גם אני כך. כמוך גם אני נולדתי על גדת הירקון (ברמת גן של קריניצי), הייתי בנח"ל וזכיתי אך במעט פרסים ספרותיים (שלושה בלבד).  

אם לצטט את מרגרט תאצ'ר – אני מאחל לך FULL STEAM AHEAD

עמוס גורן

* רעש רקע: הנוהג לתת רעש רקע בתוכניות תעודה, דיון, שיח אנשים, כאשר לכל מילה יש משמעות, גורע מהיכולת לקלוט את מלוא הדברים ועל כך יש לתת את הדעת ולהפסיק את ההפרעה המוסיקלית המיותרת הזו שרק גורעת מאיכות התוכנית. רוב האנשים הבוגרים וכמעט כל הזקנים, או נכי-שמיעה, סובלים מאוד מהמטרד הזה. זה לא טוב ולא אנושי. יש להפסיק עם השיטה הקלוקלת הזו. אם אני רוצה לשמוע מוסיקה, איני מצפה שברקע מישהו ידבר. וכך גם ההפך...

בשידורים מחו"ל, מבינים זאת וגם אם יש רעש רקע, אזי בכל פתיחת פה, האחראי על ה-sound, מנמיך את ה-volume או בכלל מפסיק את הרעש/מוסיקת רקע.

אני מבקש מכל אחד לפרסם זאת גם בשמו בפייסבוק, בטוויטר ובכל מקום אפשרי – אולי יעזור כי לעורכי הטלוויזיה אין את ההבנה לכך, ולכן "אתה פתח לו..."

מרדכי בן חורין

סביון

* אודי יקירי שלום, מזה זמן המתנתי באורך רוח שאינו ממידותיי לקרוא את הודאתך שלא ירדת מדעתך ואינך יותר מחסידיו של הפניקריסט הלאומי. היה לי ברור שבאיזה מקום ואיזה זמן ייצא לו הביבי האמיתי, וכהרגלו יחרבן את מעשה ידיו שלא להתפאר. כמי ששורשיו של האיש הזה מוכרים לך לפחות כמוני, אני עומד ומשתאה עד כמה יכול עמישראל התמים והטיפש לשאת את משוגותיו של האיש. לית מאן דפליג שהאיש מוכשר ואוראטור מעולה, אך כל מי שעיניו בראשו רואה גם מעבר לניצוצות החיצוניים.

נכון, חלק ניכר בתורתו צודק ובנפשו של כל ציוני, אך מעשיו, אוי מעשיו, מה יהא איתם? מה גם שהאיש מצטיין בבחירת יועציו ודורשי טובתו שדואגים להכשילו בעצותיהם הטובות.

כמוני, כמוך איני מוצא לי במי מהמתיימרים להנהיג – את האיש כלבבי. כמוני כמוך זיכרוני ההיסטורי אינו מאפשר לי לקבל או אף להסכים לנמיכות המעש של כל הדרדסים וכל הכתבלבים למיניהם שזנחו את המקלדת לטובת מעמד אישי וטובות הנאה. ושלא יספרו לי מעשיות - "נחנא איל וואטאנין ערפין איל עוואנטה." מה אומר ומה אדבר, בחירות מיותרות בנושאי שוליים, מנהיגות רופסת כשהחיצוניות היא חזית הכול, והעיקר שיאייתו את שמי נכון. העם הזה מגיע לו את מה שהוא בוחר. ונבחריו מגיע להם את העם שבחר בם. בחירות נעימות לך יקירי.

שלך כתמיד,

דורון גיסין  

* לאהוד היקר שבת שלום, תודות על כמה דברים. תודה על המאמר שלך "בעתיד הנראה לעין" –  שאני זוכרו היטב היטב מזמן הופעתו בעיתונך – הרשימני אז ומרשים ונכון גם ביום (ולא חשוב שאתה סופר נידח...)

וטוב מאוד שאתה מזכיר אותו שוב וכן את הרשימות האחרות שאתה מפרסם בשנית כגון קטעי יומן ועוד. לא נס ליחם של הדברים האלה והם טובים מהרבה דברי קשקוש שהעיתונות היומית מלאה בהם כולל בעיתון המשוקץ הקרוי בפי העם "הארץ", שיורד מדחי אל דחי, ובני היושב באוסטרליה אומר שבעיתונות העולם האנטי ישראלית – מצטטים אותו כמקור לחיזוק דבריהם.

תודה על שהחמאת לי בהזכירך את הרשימה שכתבתי, ופירסמת בזמנו, על מדריך השחייה בבגדאד ומעלליה של אצבעו בתחת של התלמידה...

ממשיכים ליהנות מן העיתון ובני לא חדל מלשבחו והוא מעבירו לחבריו.

יש לציין לשבח את השירים שאתה כותב בעיתונך מהם אני נהנה ומחייך.

עד מאה ועשרים,

ד"ש ולהתראות

י"ז        

* על מדינות מערב-אירופה, המתבוננות בהשתאות ובפחד בפלישה המוסלמית אליהן ובראשית התהליך של עזיבת היהודים אותן – לזכור מה עלה בגורלן של מדינות שהיהודים עזבו – עיראק, סוריה, תימן, לוב, ולהבדיל – פולניה, רוסיה, אוקראינה, ועוד ועוד. אוי לה למדינה שיהודיה עזבו אותה, בכורח, באסון או גם ברצון. הלא זאת בדיוק אמר גם ראש ממשלת צרפת בנאומו האחרון בפרלמנט. אוי להם, לצרפתים, אם יישארו בלי יהודים!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,651 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל