הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1021

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ל' בשבט תשע"ה, 19 בפברואר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: חַלּוֹן לֵיל חֹרֶף. // אהוד בן עזר: דברים בכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי" באוניברסיטת תל אביב, מאי 2005. // ד"ר ישראל בר-ניר: צרפתים בני דת מוחמד – חורף 2015. [ציטוט]. // יואל רפל: פגישה עם יששכר מירון מלחין 'צאנה צאנה' שנפטר לפני שבועיים (1920-2015). // עדינה בר-אל: חמישים גוונים של שעמום. // אורי הייטנר: צרור הערות 18.2.15. // דרור אידר: 1. השחיתות האמיתית: שטיפת המוח בשירות מוזס. [ציטוט]. 2. המונופול של הקדוש המעונה. [ציטוט]. 3. אמנות ההדרה. [ציטוט]. 4. ההתנשאות של עמוס עוז. [ציטוט]. // ד"ר אריה אלדד, מנהל בנק העור בהדסה עין כרם: בקשה, הפיצו בעולם – דחוף!  // איליה בר זאב: מלך ההר, בעקבות אירוס הגלבוע, מתוך "שביל המעיינות",  ספר חדש שיצא בהוצאת "קשב לשירה". // משה בר-יוסף: כי האדם עץ המטע, סיפור חייו והישגיו של פרופ' פנחס שפיגל-רואי ז"ל, האיש שתרם לפיתוחם של כשמונים זני גפן שקדים והדרים חדשים. // אהוד בן עזר: שומאן וברטוק בפילהרמונית. // אוריה באר: חיות האדם. // אלי מייזליש: מכתב גלוי לנשיא בוש. // מנחם רהט: בוז'י לא מתאים! // יהודה גור-אריה: צבי אייזנמן ז"ל ושניים מסיפוריו: בובות-יהודים / ידידתי – "כיפה אדומה". //  אהוד בן עזר: בארץ עצלתיים או ספר האופטימיות. פרק חמישה-עשר: סוף טוב הכול טוב. נמצא הבן האובד, חטף סטירת לחי, נתגלה סוד האנרגיה והודפס הסיפור של דינה מקרית-שמונה. // ממקורות הש"י.


 

 

* * *

יוסי גמזו

חַלּוֹן לֵיל חֹרֶף

 

1.

 

כְּמוֹ מַחְרוֹזוֹת מִצְטַלְצְלוֹת שֶׁל חֲרוּזֵי זְכוּכִית חֶבְרוֹן

הַנִּגָּרוֹת מִתִּקְרָתָם שֶׁל שְׁמֵי הַחֹרֶף

וּכְשֶׁחוֹדֶרֶת בָּן הָרוּח כְּמוֹ לָקוֹחַ מִזְדַּמֵּן

אֶל תּוֹךְ חֲנוּת עַרְבִית בָּעִיר הָעַתִּיקָה

הֵן נִבְקָעוֹת לְרִבְבוֹת קְרִיעוֹת יַם סוּף קְטַנּוֹת שֶל כְּפוֹר

רַק עַל מְנַת לָשׁוּב לִדְלֹף אֶת הַסְּטָקָטוֹ

הַמִּתְרַטֵּט וְהַשּׁוֹתֵת שֶׁל שְׁחוֹר רָקִיעַ מִתְמוֹטֵט

צוֹנְחִים גִּשְׁמֵי אֲדָר עַל פְּנֵי הָעִיר הַזֹּאת.

 

הֵם מְשַדְּרִים לָנוּ בְּמוֹרְס סוֹדִי שֶׁלֹּא נוּכַל אַף פַּעַם

לְפַצְּחוֹ, אֵיזֶה וִדּוּי דָּמוּעַ, צְקוּן-

תְּפִלָּה שֶׁל דָּת לֹא יְדוּעָה שֶׁבָּהּ הָרֹחַק הַהִירַרְכִי

בֵּין אָדָם לֵאלוֹהָיו אֵינוֹ קַיָּם.

הֵם מִתְאַמְּצִים לוֹמַר לָנוּ שֶׁגַּם אֲנַחְנוּ כָּאן, כְּמוֹהֶם

רַק נִגָּרִים מֵאֵיזֶה אָן אֶל אֵיזֶה אַיִן

וְאִם זָכִינוּ לְהַרְווֹת בַּדֶּרֶךְ אֵיזֶה צִמָּאוֹן

שֶׁל מִישֶׁהוּ אוֹ מַשֶּׁהוּ שֶׁאַף אֶחָד

לֹא נֶעֱתַר עוֹד מִלְּבַדֵּנוּ לִיגוֹנוֹ, לְעֶרְגוֹנוֹ,

לִשְׁתִיקוֹתָיו הַמְּשַׁוְּעוֹת שָׁנִים לְקֶשֶׁב

בְּחֵרְשׁוּתוֹ הָאֲטוּמָה וְהָאוֹטִיסְטִית שֶׁל הַבְּדוֹד

אוּלַי בְּכָל זֹאת לֹא בֻּזְבַּזְנוּ לְחִנָּם.

 

אֲבָל רֻבֵּנוּ, הַשּׁוֹמְעִים, לֹא מְבִינִים מָה הֵם אוֹמְרִים

כְּמוֹ שֶׁסָּבֵינוּ, בָּעִבְרִית הַהִיא שֶׁל פַּעַם

זִהוּ "שׁוֹמֵעַ" עִם "מֵבִין" וְהֵם אָמְנָם שָׁמְעוּ עִבְרִית

אַךְ לֹא תָמִיד מַמָּשׁ הֵבִינוּ אֶת פִּשְׁרָהּ

(מָה שֶׁמַּזְכִּיר אֶת אֶלְיָקִים וְאֶת שֶׁבְנָה וְאֶת יוֹאָח

שֶׁצָּעֲקוּ מֵעַל חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם

לְרַבְשָׁקֵה לֵאמֹר: "דַבֵּר-נָא אֲרָמִית אֶל-עֲבָדֶיךָ

כִּי שֹׁמְעִים אֲנַחְנוּ"). כָּךְ, שֶׁרַק אוֹתָם

הַמְּעַטִּים שֶׁעוֹד מַטִּים בֵּין הַקּוֹלוֹת וְהַשְּׁקָטִים

אֶת אָזְנֵיהֶם הַפְּנִימִיּוֹת אֶל הַנּוֹקְטוּרְנוֹ

שֶׁל גֶּשֶׁם כָּח אֶת נִשְׁמָתוֹ בֵּין מִמְחֲטוֹת הַמַּלְמָלָה

שֶׁל הֶעָבִים כְּמוֹ שֶׁשּׁוֹפֶּן הָיָה יוֹרֵק

פְּרָצִים שֶׁל דָּם אֶל מִטְפַּחְתּוֹ אֵי שָׁם בְּפַּלְמָה דֶה מָיוֹרְקָה

וּשְׁתִיקוֹת הִשְׁתַּנְקוּתוֹ אָמְרוּ פִּי אֶלֶף

מִכָּל מִלָּה שֶׁבָּעוֹלָם וְכָל אוֹקְטָבָה, כָּל סֻלָּם

בָּקְעוּ מִגּוּף מֻכֵּה שַׁחֶפֶת וְאֵימָה –

רַק הֵם, אוֹתָם מְתֵי-מְעַט שֶׁאֶת הַצֹּפֶן הַנִּלְאָט

בִּפְרֹט מָטָר כְּעַל מֵיתָר בְּלֵילוֹתֵינוּ

עַל קְלִידֵיהֶם שֶׁל רְעָפִים בְּגַגּוֹתֵינוּ הַצָּפִים

כָּאֳנִיּוֹת בְּיָם שֶׁל קֹר וַעֲלָטָה

לֹא רַק שׁוֹמְעִים, גַּם מְבִינִים אֶת שְׂפַת הַמַּיִם הַנּוֹגְנִים

בַּמַּרְזְבִים הַמִּשְׁתַּפְּכִים עַל גְּדוֹת הַשֶּׁצֶף

כְּמוֹ שֶׁעַכְשָיו קוֹבֵל הַגֶּשֶׁם טֶרֶם שַׁחַר עַל קָצְרָם

רְצוּף הַסֵּבֶל שֶׁל חַיֵּי אֱנוֹשׁ רַבִּים

הַנִּתָּכִים שְׁפָכִים-שְׁפָכִים בַּלַּבִּירִינְתִּים הַסְּבוּכִים

שֶׁל הָאַקְרַאי וְהָעֲרַאי וְהָאֵינדֶּרֶךְ

וְעִצְבוֹנוֹת הַהַחְמָצָה וּמַלְכּוֹדוֹת הָאֵין מוֹצָא

וּמוּדָעוּת הַ-nevermore שֶׁעַל סִפָּהּ

שֶׁל וַדָּאוּת פְּגִיעוּת כָּל קֵן וּשְׁעוֹן-הַחוֹל הַמִּתְרוֹקֵן

שֶׁל קִיּוּמֵנוּ שֶׁאֵינוֹ מִתְמַהֲמֵהַּ

וּמִשּׁוּם כָּךְ אוֹסֵר הַלֵּב, מַמָּשׁ כַּגֶּשֶׁם הַדּוֹמֵעַ,

לְבַזְבֵּז בָּהֶם לַשָּׁוְא

אַף לֹא

טִפָּה.

                                                                                                                                

2.

 

רֵיחַ שֶׁל אֲדָמָה טְרִיָּה אַחַר זִרְמַת הַגֶּשֶׁם,

תּוֹפַחַת, מְעֻבֶּרֶת אֵיזֶה חֶסֶד מִתְהַוֶּה,

הָאוֹר הַלֹּא-נִרְאֶה, הַמְּנֻחָשׁ הַזֶּה שֶׁל קֶשֶׁת

שֶׁלֹּא בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה כִּי אִם בַּמַּעֲבֶה

הַתַּת-קַרְקָעִי שֶׁל שָׁרְשֵׁי הַכְּאֵב הַיּוֹנְקִים כְּגוּרִים עִוְרֵי חֹשֶׁךְ

בְּעֹמֶק קָטָקוֹמְבּוֹת הָעִוּוּת וְהַלִּקּוּי

אֶת מֹהַל הָאַפְעַלפִּיכֵן הַנַּרְקוֹטִי, אֶת פְּלַזְמַת הַכֹּשֶׁר לְאֹשֶׁר

שֶׁל גְּדוֹל הַמְּהַמְּרִים הַכְּפִיָּתִי, שֶׁל הַסִּכּוּי,

שֶׁל הָרִי הוּדִינִי הַזֶּה הַמַּפְלִיא לְשַׁחְרֵר אֶת עַצְמוֹ, לֹא פָּגוּעַ,

כְּנֶגֶד כָּל חֻקֵּי הַהִגָּיוֹן הַמִּתְיַשֵּׁן

מִכָּל כְּלוּבֵי הַכָּכָה-זֶה כְּלוּאֵי הַגַּעֲגוּעַ,

מִכָּל הַמַּנְעוּלִים וְהַבְּרִיחִים חוֹרְקֵי הַשֵּׁן,

מֵאֲזִקֵּי הַהִסְתַּבְּרוּת וּמֵחָכְמַת קֹהֶלֶת,

מִצִּדּוּקֵי דִּינָם שֶׁל הַכּוֹמֵשׁ וְהַבָּאוּשׁ –

הָרֵיחַ הַזֶּה הַגָּשׁוּם, הַנָּשׁוּם

בְּחֵמֶת חֲלִילֵי אוֹתָן רֵאוֹת שֶׁשְּׁמָן תּוֹחֶלֶת

הוּא אֵת-הַקַּבְּרָנִים שֶׁכִּתְּתוּ לָנוּ מֵחֶרֶב

לַחְפֹּר בּוֹ

עַד הַבֹּקֶר

אֶת קִבְרוֹ שֶׁל הַיֵּאוּשׁ.

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

דברים בכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי"

באוניברסיטת תל אביב, 31 במאי 2005

מתוך היומן

31.5.05. יום שלישי. כנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", סוציאליזאציה לקונפליקט בחברה הישראלית-היהודית, באוניברסיטת תל-אביב, לרגל צאת ספרם של דניאל בר-טל ויונה טייכמן (באנגלית, בהוצאת קמברידג' יוניברסיטי פרס) "סטראוטיפים ודיעות קדומות בקונפליקט, דמויות של ערבים בחברה היהודית-ישראלית. במושב הראשון מרצים את משנת ספרם בר-טל וטייכמן, בשני, המוקדש ל"סוציאליזיה תרבותית" בהנחיית נורית גרץ, מדברים דן אוריין, ג'אד נאמן – כולם עד כאן פרופסורים, ואחרון הסופר אהוד בן עזר, שעל הפתק של שמו בשולחן המרצים נכתב רק מר אהוד בן עזר.

מה אומר ומה אדבר – אני לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק השחיתות בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. האנשים האלה, שספריהם ומחקריהם נערכים כמובן באנגלית, לא הפסיקו להשמיץ את ישראל, את הכיבוש את החברה הישראלית, את ההיסטוריה הבולשביקית שלה, את הגזענות של החינוך היהודי, ומה לא? ג'אד הראה קובץ קטעים של סרטים ישראליים שרק מראים כיצד אנחנו מענים ומתעללים בערבים המסכנים, כולל הסרט האחרון על הילדים של ארנה מר הקומוניסטית, שבמקום לזעוק כיצד גידלה החברה הערבית ילדים להיות שאהידים, מופנה האשמה כלפינו, יצורי מלאך אלה הפכו טרוריסטים ונהרגו – בגללנו, בגלל הכיבוש של ג'נין!

כל הדברים הוקלטו, ואני מקווה שאוכל לקבל פיענוח של דבריי, כי בעשרים דקות האחרונות שהוקצו לי, נתתי על הראש למרצים הקודמים ולאיצטלה האקדמית שלהם כמו שוודאי לא שמעו מימיהם בין כתלי האוניברסיטה ולא ציפו לשמוע ממני. בתום דבריי הראשונים האלה, שנאמרו בקול גדול ומנהמת ליבי, פרצו מחיאות כפיים רבות בקהל, שמתברר שמתוך נימוס לא הפריע למרצים אבל ברובו לא קיבל כמעט אף הבחנה שלהם, וכפי שאמר אחר-כך אחד המשתתפים, רובם אנשים מאוד רציניים בתחומיהם, "אני בא לימי עיון כאלה וכל פעם המרצים אינם חדלים להאשים את עצמנו ולהצדיק את הערבים, בעוד אשר הקהל כלל לא חושב כמותם. פרופ' שלמה אהרונסון אמר כי בגלל גישות אלה של האקדמיה הישראלית, חדלו הגרמנים הצעירים לחוש רגשות-אשמה על השואה כי הם אומרים שזוהי הוכחה שהישראלים אינם טובים מהנאצים!"

 

כדי שלא לשחזר רק מהזיכרון, אחכה עד שאקבל את תעתיק דבריי ממארגני הכנס, והנה הם כפי שהגיעו אליי ביום 8.7.05 וממנו אני מביא רק את הפתיחה, כי ההרצאה עצמה קיימת אצלי בצורה מסודרת יותר בכתובים ובקובץ בשם "אדם כשדה מערכה".

 

תראו, אני קצת נרגש, אני לפני שבועיים חזרתי מביקור ראשון בחיי באושוויץ ולא התרגשתי מתאי הגזים, אבל היה באותו יום ביקור גם של הרמטכ"ל, אחר-כך של משטרת ישראל, ובבירקנאו צעדה מולי בסך קבוצה של קצינים ממשטרת ישראל, לא מי יודע מה, אתם יודעים, עכשיו הם חוקרים את המחשבים, העסק הגדול הזה שנראה לי קישקוש-בַּלָבּוּש, והם צעדו ושרו "עם ישראל חי" ובקושי עצרתי את דמעותיי.

מזה התרגשתי.

אני בדרך-כלל מתרגש ממצעדים, אבל פתאום זה תפס אותי, תפס יותר מכל הדברים הנוראים שראיתי באותו יום. אז אני קצת נרגש עכשיו משום שאשתי השביעה אותי לא להשמיע קריאות ביניים ושתקתי עד כה, כל הבוקר, אבל אני מתקומם כמעט על כל מילה שנאמרה פה. אני מרגיש כאן כמו חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה. לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק ההטייה, זאת בלשון המעטה – בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. אתם חיים בגן עדן של שוטים, אתם בונים לכם עולם דימיוני שנובע מרגש עליונות ישראלי מטופש ושקרי שחושב שבידינו לפתור את הסכסוך עם העולם הערבי שסביבנו.

זה התחיל עם "השבוי" של יזהר. זה היה סיפור גדול, ידעו עליו ועל הבעייה שהעלה, זה לא שלא ידעו באותם שנים את הסיפור ואת הדברים האלה ביחס לערבים, כפי שנטען כאן. זה התחיל כמאבק אמיתי על טוהר הנשק שלנו, שחיילים שלנו לא יָהרגו לחינם, אבל זה הפך להטעייה האומרת שאם לא היינו הורגים שבויים, שאם היינו מתנהגים כמלאכים בתש"ח, במלחמת 1948 – אז מלכתחילה היה שלום, אז לא היה צורך במלחמת השחרור, אז לא היו נופלים אלפי בחורים צעירים שלנו.

סופרי דור הפלמ"ח העלו שאלות נוקבות. לא נכון התיאור שתיארת, פרופ' בר-טל, כאילו היינו מדינה סובייטית, כאילו הכול היה פה תחת צנזורות. הדברים פיעפעו, פרצו, בפוליטיקה היתה פרשת לבון, בין המפלגות היו תהומות. איך אפשר לתאר את תקופת ראשית המדינה כבולשביקית? זה מה שבערך תיארת. זה פשוט לא נכון, וזו מפי עדות מקור ראשון של אדם שעודנו חי, ואי אפשר להמציא מול עיניו מחדש את ההיסטוריהו. אבל לצערי יש היום דור של חוקרים מתוסכל מכך שיש כבר היסטוריה כתובה, ולכן רק על ידי עיוות ההיסטוריה בונה לעצמו כל אחד מהם  פינה חדשה למען אנשים שלא זוכרים או שלא קראו אפילו עיתונים.

כן, אנחנו זוכרים, בני גילי זוכרים – מה היה אז.

אבל השמאל הישראלי, ובשנים האחרונות האקדמיה הישראלית, בייחוד במדעי הרוח והחברה, אתם חוזרים על הטעות הזאת, אתם מרמים את עצמכם, אתם לא אנשי מדע אמיתיים – יש לכם דעות קדומות ולפיהן אתם תופרים את הסִיפֵּר הזה, את הנאראטיב – שאנחנו אשמים, ואם אנחנו נהיה טובים – יהיה שלום.

מה זה כל הקשקוש הזה, מה? סדאם חוסיין בשעתו, המצרים, שעדיין הם בשלום איתנו, הפלסטינים, הסורים, האיראנים, כל מה שהיה וכל מה שעוד יהיה, עוד מעט – מה? – הם בעיניכם כסנחריב וכנבוכדנצר, ואנחנו כממלכות יהודה וישראל – ואתם נביאי ישראל, שאתם מאיימים עלינו-עליהם, על אזרחי ישראל – שבגלל חטאיהם סנחריב המוסלמי יהרוס אותם?

מה הקשקוש הזה? אם לסעודיה יש מקום על פני האדמה, אם למדינות הכי מושחתות בעולם יש מקום! – מדינה ישראל היא אחת המדינות הטובות ביותר שישנן בעולם, היא לא מושחתת, למרות השטויות פה ושם; אפילו הבורסה לא נפלה מהשטות הזו של הסוס הטרויאני בעולם המחשבים – אז אתם באים ומטילים את כל האשמה על עצמנו?

כבר בשנת 1966 כתב יהושפט הרכבי שהבעייה של היוֹנים ושל הניצים בישראל היא שהניצים חושבים, זה עוד היה לפני "ארץ-ישראל השלמה", חושבים שאנחנו בכוחנו נוכל לנהל ולשלוט בכל המזרח התיכון, מה שבדיוק היה תקופה קצרה, שחשבנו כך, אחרי שישים ושבע. ואילו היונים חושבות, חושבים או חושבות, שאם נהיה טובים בסגנון "השבוי", "חירבת חיזעה" וכל ז'אנר הסיפורים האלה – הערבים יקבלו אותנו לחיקם; אבל הם, היונים, השמאל, מתוך אותו שיגעון גדלות ישראלי שאופייני גם לניצים – מזלזלים בעומק ההתנגדות הערבית והמוסלמית לעצם קיומנו במזרח התיכון.

פה מתחיל הכול, רבותיי המלומדים, ולא במחקרים שלכם – אם הילדים שלנו חושבים על הערבי או רואים אותו או מציירים אותו כך או אחרת, ולא כמו שתיארת את זה, פרופ' יונה טייכמן – על פי שלבי הגילים, בספר המחקר שלכם העוסק בסוציאליזציה של ההתייחסות לערבים.

תגידו לי בבקשה, ואם כולנו נתייחס אל הערבים כמלאכים ונחנך את ילדינו כבר מגיל שנתיים לצייר אותם באופן "חיובי", לא גזעני, כדבריכם – אזיי הערבים יראו אותנו כמלאכים? יתנו לנו פרס של שלום נצחי עלי אדמות?

מה בכלל הדיבור הזה? אתם את הדבר העיקרי ביותר שבזכותו אנחנו חיים כאן, שכחתם! מה כל הדיבור הזה שלכם, המוסכם כנראה על כולכם – על הקולוניאליזם שלנו? אני נכדו של יהודה ראב (בן עזר) שחרש את התלם הראשון בקולוניה הראשונה בארץ-ישראל – פתח-תקווה בשנת 1878. ואני קולוניאליסט – אם הוא קולוניאליסט.

מה כל הדיבור הזה? יש לי ויכוח ארוך מאוד עם ידידי ג'אד נאמן, שעשה הרבה יותר ממני לביטחון ישראל, שהיה גיבור ישראל במלחמות. אני לא הייתי כזה, אבל אני לא מסכים לאף מילה אחת שהוא אומר ואמר כאן בהרצאתו. הרי זה אבסורד!

[ג'אד, שדיבר לפניי בגנות האוטופיה הציונית הקולוניאליסטית והטיל ספק בהישרדותה והסתמך על הומיי באבא, הציג קטעים מסרטים ישראליים המראים כיצד אנחנו מענים ומתעללים בערבים המסכנים על לא עוול בכפם, כולל הסרט האחרון של ג'וליאנו מָר על "ילדי ג'נין", שאימצה בשעתה באופן תרבותי אימו ארנה מר הקומוניסטית, וסיים הרצאתו במילים: "מה שאנחנו רואים בהמשך הסרט זה שכל הילדים האלה הפכו לשאהידים, חלקם למחבלים מתאבדים, ואחד-אחד הם נקטלים ונהרגים ואנחנו צופים גם בגופות שלהם, וזאת התוצאה של ההתדרדרות הקלה באוטופיה הציונית!"]

אז זה מה שהיה לי לומר, אבל ההרצאה שלי היום היא הרצאה אחרת. אני לא יודע אם אני... (מחיאות-כפיים סוערות של מרבית הקהל הפסיקו לזמן-מה את דבריי) – ...ואני בכל זאת מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמאי ולא בהשקפות פוליטיות שמסקנות מחקריהם מתאימות את עצמן אליהן ומשמשות להן בתור הוכחה "מדעית". דיברתם והתרעתם קודם נגד הבולשביזם בתקופת בן-גוריון?! – מה שאתם עושים כאן, זה בולשביזם!

אני ארצה פה, ברבע השעה שנותר לי, על קטע אחד ממחקר שלי שטרם הושלם – על דמות הערבי בספרות העברית. אני, הסופר הבידיוני, עדיין חוקר רק על פי העקרונות המדעיים שלמדתי מהפרופסורים שלי בירושלים לפני יותר מארבעים שנה. ואם יש לי דעות פוליטיות אני מפרסם אותן במאמר או במכתב למערכת עיתון ולא מערבב בכתיבתי המחקרית דעות קדומות, הטיות פוליטיות או ניסיון לשאת חן בעיני זרים.

המחקר הופיע גם כאנתולוגיה עברית בשם "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית" בשנת 1992, באנגלית בארה"ב בשנת 1999, ובהוצאה פיראטית ערבית בביירות בשנת 2001. הנושא שאני רציתי לדבר עליו, אני לא חושב שבמסגרת הזמן אספיק לדבר על כולו, נקרא בשם "אדם כשדה-מערכה – מחמדה בן יהודה עד סמי מיכאל". רציתי לפרוס בפניכם תמונה, שבדברים מסויימים דומה לכמה מן ההבחנות שדן אוריין הדגיש קודם בדבריו על התיאטרון העברי, והן די משיקות לספרות העברית.

ברנר, במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", משנת 1911, אמר שלא ייתכנו יחסי אהבה בין יהודי לערבייה בספרות, זה לא אמיתי, זה לא קורה, זה לא נפוץ, וגם אם היה אי שם אי פה מקרה, כמו שסמילנסקי בסיפורו "לטיפה" משנת 1906 תיאר, וכמו שדן אוריין אמר קודם: אף פעם הסיפורים האלה לא נגמרו בטוב, ואלה לא היו הסיפורים שאיפיינו את המהלך העיקרי של הספרות ושל החיים בארץ-ישראל.

 

(מכאן ואילך בעל-פה ובקיצורים רבים מאוד, המשך ההרצאה, שפורסמה במלואה עוד לפני יום העיון בגיליון 38 של "חדשות בן עזר" מיום 7.5.05, וכותרתו: "גיליון מיוחד: אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל").

 

ברבע שעה האחרונה שנותרה לי העברתי את כל הנושא "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", אמנם בקיצור נמרץ, אך לדעתי הייתי היחיד, למעט דן אוריין שעסק בדמות הערבי בתיאטרון – שנתן הרצאה אקדמית אמיתית שעוסקת במחקר ואינה מערבבת בו דעות פוליטיות וחנופה לגויים.

 

[אם מקישים "אהוד בן עזר" בחיפוש בגוגל – מוצאים בין השאר את ההקלטה המצולמת של דבריי אלה בכנס תחת הכותרת "סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר, יו טיוב". אולי בבוא היום ייכנס גם נאום של סופר נידח כמוני להיסטוריה שלנו ולתוכניות הלימודים].

 

 

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

צרפתים בני דת מוחמד – חורף 2015

פיגועי הטרור בצרפת העלו אל פני השטח בעייה שהשלטונות נטו עד היום, בעיקר מסיבות של פוליטיקה תקינה, להתעלם ממנה, או לפחות להמעיט מחשיבותה – מעמדה של הקהילה המוסלמית בצרפת. בהקשר הזה כדאי להשוות את ההיסטוריה של יחסה של ממשלת צרפת לקהילה היהודית. הרבה מהנאמר חל גם על ארצות מערב אירופה האחרות, אבל הדיון כאן יעסוק בעיקר בצרפת. 

הקהילה המוסלמית בצרפת מונה קרוב לעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה, והיא גדלה בקצב מסחרר. במקורה הקהילה הזאת הייתה מורכבת בעיקרה מיוצאי ארצות צפון אפריקה, שהיגרו לצרפת בתקופה שהן היו נתונות לשלטון צרפתי – מהמחצית הראשונה של המאה ה-19 עד להתפוררות האימפריה הצרפתית במחצית השנייה של המאה ה-20. כתוצאה ממדיניות הגבולות הפתוחים של האיחוד האירופי החלה זרימה המונית של מהגרים מארצות שלא היו חלק ממעגל ההשפעה הצרפתי.

המיבנה הדמוגרפי של הקהילה המוסלמית בצרפת השתנה בשל תוספת של מיליוני מהגרים שהביאו עימם נחשלות כלכלית ותרבותית. למהגרים החדשים לא היתה כל זיקה לתרבות ולמורשת הצרפתית, ובודדים בלבד מביניהם שלטו בשפה הצרפתית. המעטים שהצליחו למצוא תעסוקה נאלצו להסתפק בעבודות כמו פינוי אשפה וטאטוא רחובות. הניגוד הקוטבי בין הערכים הבסיסיים של המורשת הצרפתית, בעיקר הפרדת הדת מהמדינה – מנכסי צאן וברזל של המשטר בצרפת מאז ימי המהפכה – ומעמדה של האישה בחברה, לבין אורח החיים שהמהגרים החדשים הביאו מארצותיהם, היה מכשול בלתי עביר לשילובם של המהגרים החדשים בחברה הצרפתית. 

המצב הזה היה קרקע פורייה לקליטת תעמולת ההסתה האנטי מערבית של האסלאם המודרני. 

ממשלת צרפת ניסתה לעצור את התפשטות האסלאם הרדיקאלי על מנת למנוע את ההקצנה והאלימות המאפיינות אותו. בתחילת המאה התקבלה החלטה לארגן מועצה מוסלמית ארצית –גוף אליו ייבחרו ב"אופן דמוקרטי" נציגים מכל הקהילות המוסלמיות המקומיות בצרפת. היעד היה לפתח "אסלאם צרפתי", אותו השלטונות ראו כמפתח לשילובו של המיעוט המוסלמי בחברה הצרפתית. על מנת למנוע "הפתעות" נבחר לעמוד בראש הארגון החדש מוסלמי מתון ממוצא אלג'ירי שאינו איש דת ברקע שלו. רעיונות נוספים היו ארגון של "סמינרים להכשרת אימאמים דוברי צרפתית שיכירו ויכבדו את אורח החיים הצרפתי," וכן מערכת הסברה ש"חוקי האסלאם אינם ברי יישום בצרפת בשל היותם נוגדים את החוק הצרפתי." התלבושת האחידה הנהוגה בבתי הספר מנעה מבנות לבוא ללימודים בכיסוי ראש, וגם המורות חויבו להתלבש בסגנון מערבי. 

היוזמה הזאת נכשלה. מצד אחד, המוסלמים לא "נדלקו" על הרעיון של אימוץ אורח החיים החילוני של החברה בצרפת. מצד שני, למרות היותה מדינה חילונית עם הפרדה מלאה בין הדת והמדינה, צרפת היא עדיין מדינה קתולית. סובלנותם של הצרפתים למשוגות של מיעוטים דתיים איננה בלי גבול. 

לשם השוואה כדאי להסתכל על מעמדם של היהודים בצרפת. יש לנו, ובצדק, הרבה טענות כלפי הצרפתים באשר להתייחסותם ליהודים בכלל ולמדינת ישראל בפרט. אבל צריך לזכור שצרפת היתה המדינה הראשונה באירופה שהעניקה ליהודים זכויות אזרחיות מלאות והחזירה אותם למעמד שהיה להם לפני שהנצרות השתלטה על האימפריה הרומית במאה הרביעית לספירה.

יהודים נהנו מחופש דתי בכמה מארצות אירופה כבר במהלך המאה ה-17 (באנגליה ובהולנד למשל). אבל המדינה הראשונה באירופה בה היהודים קיבלו מעמד חוקי של אזרחים מן המניין הייתה צרפת. זה התחיל בהצהרת זכויות האדם של המהפכה, שבין השאר שיחררה את צרפת מכבלי הכנסייה הקתולית, וקיבל תנופה בזמן נפוליון אחרי שהוא הפך להיות שליטה הבלעדי של צרפת בסוף המאה ה-18. לנפוליון היו הרבה תוכניות גרנדיוזיות שכללו בין השאר חידוש מוסד הסנהדרין. במאמר מוסגר כדאי לציין שאלמלא השמדת הצי הצרפתי ע"י האנגלים בקרב אבו קיר ב-1798, ובלימת מסעו של נפוליון לכיבוש המזרח התיכון, ייתכן שחזון שיבת ציון היה מתגשם כבר בתחילת המאה ה-19, הרבה לפני הופעתו של הרצל על הבמה. ההיסטוריה היתה נראית קצת אחרת.

 הגישה הצרפתית למיעוט היהודי התמצתה במושג –  צרפתים בני דת משה. הרעיון היה שהיהודים ייהנו מחופש דת מלא, אבל לא יוכרו כמיעוט לאומי. אחרי דורות של קיפוח ורדיפות, היהודים קפצו על המציאה. זה החזיק מעמד קרוב ל-100 שנים, בהן היהודים חיו בשלווה בצרפת, בתחושה שהם הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. אבל הרעיון של "צרפתים בני דת משה" לא חלחל לעומק, ובקרב שכבות רחבות של החברה הצרפתית הוא נשאר בחזקת מס שפתיים בלבד. ביסודם הצרפתים הם שונאי זרים מכל המינים, הצבעים והדתות. היהודים למדו את זה על בשרם בגלי האנטישמיות שהתפרצו בעקבות פרשת דרייפוס בסוף המאה ה-19. אבל זה נושא לדיון אחר.

 במבט שטחי, מדיניותה של ממשלת צרפת כלפי הקהילה המוסלמית נראית כניסיון להציע למוסלמים החיים בצרפת משהו דומה, מעין מעמד של "צרפתים בני דת מוחמד", למרות שהמושג הזה לא מוזכר במפורש. 

היוזמה הצרפתית הזאת מתעלמת מהבדלים מהותיים בין מצבם של המוסלמים בצרפת היום לבין מצבם של היהודים בתקופת נפוליון. בראש ובראשונה עומד ההבדל הכמותי. הקהילה היהודית היתה ונותרה מיעוט שולי – קצת יותר מחצי אחוז מהאוכלוסייה. כמו כן זו לא היתה קהילת מהגרים. יהודים חיו בצרפת מאות שנים – חלק לא מבוטל מהם עוד מתקופת האימפריה הרומית.

הקהילה המוסלמית בצרפת מונה קרוב ל-10% מהאוכלוסייה. המוסלמים חיים בצרפת זמן קצר בלבד – אפילו הגרעין ה"וותיק" – יוצאי צפון אפריקה, נמצא בצרפת פחות ממאתיים שנה. כמו כן, בעולם יש כחמישים ארצות מוסלמיות. עבור היהודים ההשתלבות בחברה הצרפתית היתה משום יציאה מעבדות לחרות. עבור המוסלמים זו לא מציאה גדולה. ומה שחשוב במיוחד, ליהודים מעולם לא עלה בראש הרעיון לכפות את דתם ומנהגיהם על האוכלוסייה בקירבה הם חיו. 

השתלבות בחברה הצרפתית מחייבת אימוץ של ערכי היסוד של תרבות המערב, שבמהותם הם אנטי תזה של תרבות האסלאם. המוסלמים לא מוכנים להשלים עם זה. הם לא מסתפקים בהתנגדות פאסיבית למדיניות הצרפתית שדורשת מהם לציית לחוקי המדינה. הופעת המהגרים החדשים הביאה להחמרה במצב. למרות החינוך הצרפתי לו נחשפו בני הדור הצעיר של קהילת המוסלמים הוותיקים בצרפת, הם "נדלקו" על ה"בשורה" המוסלמית אותה הביאו עימם המהגרים החדשים. במקום שהמהגרים החדשים יושפעו ע"י הקהילה הקיימת, גל של "חזרה בתשובה" התעורר בקרב בני הדור השני והשלישי של הציבור המוסלמי. אנשים אלה, שלכאורה "התמערבו", שינו לפתע את עורם, החלו לדקדק בקיום מצוות הדת, ואימצו את הגירסה הקנאית ביותר של האסלאם. אירועי הימים האחרונים מלמדים שעל מנת לשמור על מעמדם הייחודי הם לא יהססו לעבור לפסים של אלימות קטלנית. 

השלטונות והציבור בצרפת נטו להמעיט מחשיבותה של האלימות המוסלמית. העובדה שרבים מהפיגועים, בעיקר אלה ש"עשו" כותרות, כוונו נגד יהודים ומוסדות יהודיים, איפשרה לשלטונות לעצום עיניים ולהתייחס אליהם כאל "תופעה נורמאלית" – תוצאה "טבעית" של הסכסוך הערבי-ישראלי, ולא כאל בעייה שנוגעת ישירות לצרפתים. הגישה הזאת אופיינית למרבית ארצות אירופה. 

האם בעקבות רצח העיתונאים תבוא התפקחות? מסופקני.

 התמיכה לה המוסלמים זוכים מחוגי האינטלקטואלים הליבראליים בצרפת היא אבסורד שלא ניתן למצוא בו כל היגיון. קשה להבין איזה מכנה משותף יכול להיות לאנשים הדוגלים בערכי החופש והשוויון של המהפכה הצרפתית – ולקנאי דת שעדיין שקועים בחשכת ימי הביניים, אבל זאת עובדה שהם מצליחים למצוא שפה משותפת. 

הרגשות האנטי אמריקאיים המאפיינים את האינטלקטואליה בצרפת, וההזדהות של השמאל הליבראלי הצרפתי עם האנטי מערביות של המוסלמים – משפיעים על תמיכתם באסלאם הרדיקאלי. במאמר מוסגר, מעניין לציין שמכל ארצות אירופה המערבית, צרפת היא הארץ היחידה שארה"ב מעולם לא היתה במלחמה איתה. אדרבא, פעמיים – בשתי מלחמות העולם במאה הקודמת, ארה"ב הצילה את צרפת במחיר של מאות אלפי קורבנות. בכל זאת, למעט תקופה קצרה במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית, רמת השנאה לארה"ב בצרפת היא הגבוהה ביותר באירופה. זה היה כך כמעט מהיום שארה"ב זכתה לעצמאותה.

 הנהירה ההמונית של מוסלמים – ערבים בעיקר, לעולם של ערכים ואורח חיים המנוגדים באופן מהותי לאמונתם ולאורח חייהם, מעוררת את השאלה מה בדיוק הם מחפשים באירופה. אם כל כך חשוב להם להמשיך ולקיים את אורח החיים והמסורת של האסלאם אז למה הם באים לאירופה? אם היה מדובר בהגירה של "מחפשי עבודה" הרוצים לשפר את מצבם הכלכלי, הם היו מתאמצים לעשות את המקסימום שיקל עליהם להשיג את המטרה הזאת. אבל זה לא מה שקורה. רובם ככולם מבזבזים את זמנם על ישיבה במסגדים והאזנה לדברי ההסתה של המולות. 

 קשה שלא לשאול אם אין כאן במודע או שלא במודע ניסיון לשנות את ההיסטוריה ולהחזיר את השעון אחורה. עם הופעתו על הבמה המאה השביעית, האסלאם התפשט כמו שריפה בשדה קוצים. תוך פחות ממאה שנים האסלאם השתלט על כל ארצות המזרח התיכון, צפון אפריקה וספרד. התפשטותו ליתר חלקי אירופה נמנעה רק אחרי שהערבים הובסו ע"י קרל מרטל בקרב פואטייה בשנת 732 לספירה (The battle of Tours). אירופה, למעט ספרד, נשארה נוצרית רק בזכות אותה מפלה. צרפת עדיין לא היתה קיימת אז, לא כמדינה ולא כאומה (הצרפתים מתחילים את מניין האוכלוסין שלהם מקרל הגדול, נכדו של קרל מרטל). בקצב בו הדברים מתנהלים היום, מיבנה האוכלוסייה בצרפת ישתנה תוך עשרות מעטות של שנים באופן מהותי מבלי להזדקק ל"זכות השיבה". 

קרוב לוודאי שאם יהיו בעתיד "צרפתים בני דת מוחמד", הם יהיו יותר בני דת מוחמד מאשר צרפתים. אני לא בטוח שכך ממשלת צרפת רואה את עתיד הקהילה המוסלמית בארצה. 

אחרי כישלונם של הערבים לכבוש את צרפת, החל התהליך ההפוך כיבושה מחדש של ספרד ע"י הנוצרים. תהליך הרקונקוויסטה (Reconquista) כפי שזה נקרא בספרדית, נמשך יותר משבע מאות שנה עד לגירושם הסופי של הערבים מספרד בסוף המאה ה-15 (גירוש היהודים מספרד התרחש מיספר חודשים אחרי סילוקם של הערבים). העולם הנוצרי ראה בשחרור ספרד מהכיבוש הערבי משימה בעלת חשיבות עליונה, והאפיפיורים העניקו לאצילי ספרד פטור מהשתתפות במסעי הצלב על מנת להתמסר למשימה. 

לסיום – הקהילה המוסלמית בספרד מונה היום כ-2.5% מהאוכלוסייה. זה עדיין רחוק מהמצב בצרפת, אבל גם להם יש דרישות. בשנת 2003 ממשלת ספרד נענתה ללחצים של הקהילה המוסלמית, והתירה להם לבנות מסגד ענק מול ארמון אלהמברה בגרנדה, מקום שהיה נקודת האחיזה האחרונה של הערבים לפני גירושם הסופי מספרד ב-1492. ממשלת ספרד התעלמה מהצד הסמלי של מיקום האתר. האימאם המקומי לעומת זאת, בטקס הפתיחה, אליו באו מאות אנשי דת מארצות ערב, נשא נאום חוצב להבות על תחילת "השיבה" והחזרת העטרה ליושנה.

 

ד"ר ישראל בר-ניר, "צרפתים בני דת מוחמד – חורף 2015", מתוך מגזין המזרח התיכון, 15 בפברואר 2015. 

 

 

 

* * *

יואל רפל

פגישה עם יששכר מירון

מלחין 'צאנה צאנה'

שנפטר לפני שבועיים (1920-2015)

לפני חמש שנים התבקשתי על ידי אלי ויזל לייצג אותו ולהביא את ברכתו במסיבה גדולה שנערכה בניו-יורק לציון יום הולדתו התשעים (90) של יששכר מירון. יותר ממאה וחמישים איש התכנסו לאירוע מיוחד לכבודו של האיש שהביא לארה"ב בשנות ה-50-60 של המאה הקודמת את בשורת האמנות המתעוררת במדינת ישראל הצעירה.

לא הכרתי כלל את מושא ברכתי אך ידעתי על פועלו ולכך גם כוונו דבריי. בסוף הערב הוא ביקש שניפגש בביתו לשיחה שקטה. ואכן, כעבור כמה חודשים מצאנו עצמנו, אשתי דורית ואני, יושבים על הספה בשדרות West End בניו יורק לשיחה של חמש שעות עם יששכר מירון, שנפטר לפני שבועיים ויצא את עולמנו בקול דממה דקה, בשונה מעיסוקיו כל החיים.

יוצר בגיל מעל תשעים יש לו את עיתותיו לחשבון נפש. כך הרגשנו בשיחה שנמשכה הרבה מעבר לצפוי. לאוזנינו הוא פרק את הישגיו ואת תסכוליו. בעבר הרחיב ידידי הקרוב אליהו הכהן בעיתון זה את סיפור הוויכוח על זהותו של מלחין 'צאנה צאנה', אחד מארבעת השירים הישראלים המוכרים ביותר בעולם. ההכרעה שהשיר שייך לו הושגה רק לאחר מאבקים משפטים ואף זו לא היתה הכרעה חד-משמעית. הדבר כאב לו והטריד אותו. אני לא היססתי, ובאופן מעודן ניסיתי לעשות בשיחה סיכום ליצירתו רבת השנים. אשתי כתבה, הטייפ הקליט ומעט מהנאמר אביא כאן:

 

ש. כמה שירים הלחנת?

ת. 300 שירים והרבה מאד מוסיקה למופעים שהעליתי כאן בארה"ב.

ש. כמה שנים אתה בארה"ב ומדוע בחרת לחיות כאן?

ת. הגעתי ב-1950. חברת הקלטות הזמינה אותי עם התחייבות מצידי שכל שאכתוב שייך בראש ובראשונה להם. הם התחייבו לשלם לי משכורת במשך שלוש שנים ומאז אני כאן. אני רוצה שתדע, רוב שנות חיי הן בניו יורק אך הלב שלי הוא רק בישראל.

ש. איך אתה מסתכל היום על המאבק המשפטי סביב 'צאנה צאנה' השיר שזכה ל600 ביצועים שונים ב-29 שפות שונות ואשר התפרסם בעיקר בגלל להקת האורגים ופיט סיגר?

ת. תראה, הרבה טענו שזה שלהם ובסוף אחרי דיונים משפטיים היו צריכים לבקש סליחה. אתה רוצה פרטים? הרי הכל כבר כתוב באינטרנט.

ש. ממה התפרנסת בארה"ב?

ת. הייתי מפיק מופעים בכל רחבי ארה"ב עבור קק"ל, המגבית היהודית המאוחדת, קרן ישראל-אמריקה וארגונים יהודיים שונים, וכמובן כתבתי מוסיקה. את אלי ויזל הכרתי בשנות ה-50, כאשר כתב טקסטים לאירועים שהייתי המפיק שלהם. אז השכר היה מאוד נמוך, ותמיד חיפשנו עוד הכנסה. אתה חושב שהוא היה יכול לחיות מהמשכורת שנתנו לו 'ידיעות אחרונות'?

ש. מהו השיר הפופולרי ביותר שלך אחרי 'צאנה צאנה'?

ת. ללא ספק 'עופי רוח'. אני רוצה לספר לך. באחד הלילות לפני חמישים שנה קראתי מאמר של אלי ויזל. עוד באותו לילה כתבתי יצירה מוסיקלית בעקבות המאמר, יצירה שנוגנה על ידי תזמורות שונות פעמים רבות. כתבתי גם את כל המוסיקה למחזה שהוזמן ממנו והוצג כאן כמה פעמים A Song of Hope.

ש. יש לך קשרים עם יוצרים בישראל?

ת. אין לי. אני מנותק מהנעשה במוזיקה הישראלית. מפעם לפעם מבקר כאן בבית איזה אמן ישראלי. היו לי גם פגישות עם ד"ר טלילה אלירם וד"ר גילה פלם, ששמעו ממני על כל מה שעשיתי.

הפגישה נמשכה ונמשכה והיו בה רגעי כאב אך גם רגעי סיפוק שיש ליוצר המסכם את מפעל חייו.

 

* * *

עדינה בר-אל

חמישים גוונים של שעמום

לא האמנתי שאפשר "לעבוד" על כל העולם. עכשיו, לאחר צפייה בסרט "חמישים גוונים של אפור", אני מאמינה שאפשר. היינו, בעלי ואני, בסרט וכמעט יצאנו באמצע. שעמום, שעמום, שעמום.

זוג השחקנים צעיר, נאה במידה, אך לא מקרין אמינות וגם לא ארוטיקה (לדעתנו). הדיאלוגים והתפתחות העלילה הם של רומן רומנטי – סטודנטית צעירה פוגשת מיליונר, שכמובן מתאהב דווקא בה ולא בגברות ה"מלוקקות" שסובבות אותו.

והפורנוגרפיה... היא באמת עניין של גיאוגרפיה, אך המשחק של השניים שטחי ביותר ולא משכנע.

לא רק אנו, ה"קשישים", (ועוד, זה היה ביום "שלישי בשלייקס"... חה, חה, חה), גם הקהל במגוון הגילים שהיה באולם, לא נראה מרותק; כולל בנות עשרה, שכל הזמן צחקו ופטפטו, ולא ניכר שהן מתרגשות מהנראה על המסך. לא היה "חשמל" באוויר.

והפסיכולוגיה בסרט – אפילו לא בגרוש, ממש במיל! פה ושם משפטים על ילדותו ובגרותו של הגברבר, שכאילו גרמו לו להיות "שולט". ממש לא משכנע.

לא קראתי את הספר. ייתכן שהוא טוב וממצה בתכניו ובתיאוריו. אינני יודעת. אבל הסרט – ממש גרוע!

 

אהוד: לסרט לא יגררוני גם חמישים מחבלים מזויינים. ניסיתי בזמנו לקרוא את הרומאן. טמטום בהתגלמותו. אך כמובן נסלח כי אישה כתבה אותו וקוראות הפכו אותו לרב מכר. כל מה שאני זוכר מהספר – שהגבר מכריח את הבחורה לשים בקוס שלה כדורי מתכת כמו של קוגלגר כדי שישקשקו ויגבירו את הגירוי.

ועליי אומרים שאני סופר פורנוגראפי!

 

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 18.2.15

* עצוב, עצוב, עצוב.

יש פוליטיקאים ועיתונאים שאני מעריך.

אבל את אורי אורבך לא רק הערכתי, אלא גם אהבתי.

אהבתי לאורי אורבך היא גם מהיכרות אישית, אולם אני שומע מכל כיוון את המילה אהבה, כביטוי ליחס האנשים לאורי אורבך. אני שומע זאת משותפים אידיאולוגיים ומיריבים אידיאולוגיים, מאנשים שהכירו אותו אישית וממי שהכירו אותו כדמות ציבורית.

איפיינו אותו השילוב המופלא בין רצינות וקלילות – הוא התייחס לענייני הכלל ברצינות רבה, אך האופן בו הביא אורי לידי ביטוי את האיכפתיות הגדולה שלו והרצינות שלו, היתה דרך קלילה והומוריסטית. איפיין אותו חוש הומור בלתי רגיל ובעיקר הומור עצמי. איפיינה אותו ענווה רבה.

הוא כל כך רחוק מאלה המתהדרים בקלישאה ש"אפסנו את האגו". הוא באמת היה צנוע... זה בא לו טבעי...

לפני חמש שנים, ישבתי ליד אורי באירוע של ארגוני ההתחדשות היהודית בגליל יחד עם ישיבת ההסדר קריית שמונה, שבין השאר ציינה 35 שנה להקמת של הישיבה, בה למד. ראיתי כיצד הוא השתנק כמעט, כאשר דיברו עליו כעל "אורח הכבוד", "אדוני" וכו'. הוא התייחס לכך בגיחוך, בהומור, וניכר שאין זו הצטנעות. הוא רחוק מלהיות "הצנוע הידוע."

התוודעתי לאורי אורבך לראשונה, כשהחל לכתוב ב"נקודה", בטאון מועצת יש"ע, ומיד התאהבתי בכתיבתו, שמהרגע הראשון בלטה בשילוב של מסר רציני וסגנון קליל, חף מקלישאות. נהניתי לקרוא אותו בעיתונות. אהבתי מאוד את ספרו הכל כך מצחיק, ושוב – אותו הומור עצמי – "סבא שלי היה רב", לקסיקון דתי-חילוני. אהבתי את ספרי הילדים שלו.

ההיכרות האישית בינינו היתה בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, והוא עיתונאי האוהד מאוד את מאבקנו.

כיוון שהיה אהוב על יריבים פוליטיים, הדביק לעצמו, באירוניה העצמית המאפיינת אותו, את הביטוי שהמציא "דתי מחמד". דרך האירוניה העצמית, הוא ביקר את היריבים המתהדרים שיש להם דתי שהם מסתדרים אתו, כהוכחה לפתיחותם.

מתוך "סבא שלי היה רב": "דתי מחמד – דתי שחילונים אוהבים לאהוב ולהציג אותו כחבר הדתי שלהם: 'הנה, גם לנו יש מישהו דתי שאנחנו מסתדרים איתו מצוין.' ממציא הביטוי הוא מחבר לקסיקון זה, שהוא עצמו דתי מחמד במידה מסוימת. יש כמובן גם ערבי מחמד, חילוני מחמד, הכול לפי הצורך."

משפט אחד המגלם בעיניי את אורי אורבך, הוא "אין סאטירה בימין". בשנות ה-90 ערך אורבך מדור סאטירי משובח ב"נקודה", "הלחי השנייה". הסלוגן של המדור היה "אין סאטירה בימין". כלפי מי הופנתה האירוניה הסאטירית? כלפי הימין המתנחלי, המצטייר כרציני מדי, כבד ראש מדי, המזלזל בחשיבותם של הומור וסאטירה ורואה בהם פינוק, מותרות, ליצנות? כלפי השמאל המזלזל בימין, המציג את הימין ככוחני אך חסר כישרון יצירתי בכלל וסאטירי בפרט? מן הסתם, שתי התשובות נכונות. עצם הסלוגן "אין סאטירה בימין" ככותרת משנה לטור של סאטירה בימין, היא הברקה אורבכית טיפוסית של "הפוך על הפוך". זה אורי אורבך.

מכל מפעליו של אורי אורבך, אהבתי במיוחד את התוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ. זו אחת מתוכניות הרדיו האהובות עליי. שיח של דתי וחילוני, איש ימין ואיש שמאל, לא של שנאה, מרירות ותוקפנות, אלא מתוך קירבה, ידידות, ברוח טובה, הומור ואירוניה עצמית. בדרך זו, מאזיני התוכנית שעקבו אחריה לאורך השנים נחשפו לתופעה הייחודית והמרתקת, של התקרבות מתמדת בין בעלי הפלוגתא.

בתוך שיח הקצוות המתלהם בתקשורת הישראלית, התוכנית היא שמורת טבע של שיח אינטליגנטי, חברי, בלתי לעומתי, המוכיח שיש במרחב הציבורי הישראלי משהו בין ביילין ופייגלין, והוא הרבה יותר מעניין מהקצוות הצפויים והמשמימים. במערכת הבחירות הנוכחית, רוויית השנאה וההסתה, הלעומתיות וה"הם או אנחנו" ההדדי, "המלה האחרונה" היא מופת של דרך אחרת והוכחה שאפשר גם אחרת.

 

* מי המציא את "העם עם הגולן", הסלוגן המצליח של ועד יישובי הגולן במאבק נגד הנסיגה, בשנות ה-90?

להצלחה אבות רבים. אני יכול להעיד, שהסלוגן לא נוצר על שולחן ועד יישובי הגולן ואפילו לא בגולן. הנהלת ועד יישובי הגולן אימצה אותו (אגב, אני לא תמכתי בכך, לבושתי), אך הוא הגיע מהשטח, בירושלים.

אורי אורבך הוא אחד הטוענים לאבהות על הסיסמה. בשל צניעותו הרבה, אני מאמין לו. אין לי ספק שהוא לא היה מתהדר בנוצות לא לו.

 

* זיכרון אישי – אורי אורבך ריאיין אותי, בתקופת שירותי כדובר ועד יישובי הגולן, בבוקר "אֵם כל ההפגנות" – הפגנת הענק בכיכר רבין נגד נסיגה מהגולן, בינואר 2000. בראיון הקצר, הכנסתי לכל משפט בערך את התזכורת ש"ההפגנה תהיה הערב ב-18:00 בכיכר רבין", בעידודו הבולט של אורבך. בסוף הריאיון, שאל אותי אורבך: "אגב, מתי ואיפה מתקיימת ההפגנה?"

(עירית לינור מאוד לא אהבה את זה, אבל לזכותה יאמר שמאז היא התפכחה).

 

* גם לפוליטיקה אורבך הביא את הרוח הייחודית שלו, ולכן היה אהוב על כל קצוות הקשת הפוליטית. ברוח הטובה שהישרה סביבו, בחוש ההומור השופע ממנו, באירוניה העצמית – היטיב לייצג את עמדותיו והשקפותיו.

אורי אורבך ניחן בקסם אישי רב, אך לא בכריזמה מנהיגותית. אין לו "הרצח בעיניים" והאמביציה הפוליטית שהיא תנאי הכרחי למנהיגות. הוא איש של השפעה בשיחות אחד על אחד, בהשפעה מאחורי הקלעים.

אורבך הוא האדריכל של "הבית היהודי" במתכונתה הנוכחית, כולל גיוסו של נפתלי בנט ודחיפתו למנהיג ובעיקר – הפתיחות לישראליות החילונית. המציאות הבלתי נתפסת, שבה המפד"ל (!) בוחרת במקום הראשון בפריימריז אישה (!!), ועוד אישה חילונית (!!!), היא התגלמות המהפכה שחולל אורבך.

 

* האנשים האוהבים את האנושות, לא תמיד אוהבים בני אדם. לעיתים, יש יחס הפוך בין אהבת האנושות לאהבת אנשים. אורי אורבך היה אוהב אדם. הוא היה מענטש. כל כך התאים לו, מכל משרדי הממשלה, לעמוד דווקא בראש המשרד לאזרחים ותיקים ולפעול באהבה למענם.

כאשר הנשיא רובי ריבלין ערך ביקור ממלכתי בכפר קאסם, ביום השנה לטבח, אורי אורבך התלווה אליו. יש להניח שאורבך לא הלך לקושש קולות בכפר קאסם לבית היהודי. סביר להניח שהוא גם לא הלך לשם כדי לקושש קולות לעצמו בפריימריז של הבית היהודי. הוא הלך לשם, כי הוא היה בן אדם.

 

* האבל האותנטי על מותו של אורי אורבך חוצה מגזרים והשקפות, אבל... יש גבול. בעיתון החרדי "המודיע", מופיעה ידיעונת קצרצרה ולקונית על מות השר אורבך, בשולי ע' 2. בעיתון החרדי "יתד נאמן", לעומת זאת, הידיעונת הקצרצרה והלקונית מופיעה בתחתית ע' 26. ולא בכדי. דרכו של אורי אורבך היא השתלבות בישראליות, בתרבות הישראלית, בחברה הישראלית. ואין דבר המפחיד את החרדיות, יותר מהמסר הזה. אני מאמין שחרדים רבים כמהים לדרכו של אורבך ויפרצו את ההסגר הבדלני של "המודיע" ו"יתד נאמן".

בימים אלה של קיטוב ושנאה, כולי תקווה שדרכו של אורי אורבך תאמר את המילה האחרונה.

יהי זכרו ברוך!

 

* אין מילה אחרת לתאר את החמדנות, התאוותנות והנהנתנות של נתניהו, כפי שעולה מדו"ח מבקר המדינה, אלא שחיתות.

זו שחיתות, גם אם החשדות לפלילים, שהועברו לבדיקת היועץ המשפטי, לא יעלו דבר. הנושאים שהוצגו בדו"ח המבקר, אינם נגועים בפלילים. אך זו השחתת המידות הציבוריות. מן הראוי שהציפייה שלנו ממנהיגי המדינה לא תסתכם בכך שהם לא יהיו עבריינים פליליים. יש לדרוש מהם אמות מידה ערכיות, מוסריות, נורמטיביות אחרות לגמרי מאלו שמייצג נתניהו.

טוהר מידות, ניקיון כפיים, ענווה, הצנע לכת, דוגמה אישית, הם ערכים שהנם יסוד מוסד בתפיסת המנהיגות הראויה.

 

* הפער המזעזע בין הקמצנות של נתניהו בכספו הפרטי לבין הפזרנות שלו בכספי הציבור; בין גישתו המצמצמת עד אכזריות בתקציבי חינוך ורווחה בשם הריסון התקציבי והאחריות הכלכלית, לבין גישתו המרחיבה ללא גבולות בתקציבי הציבור למימון אורח החיים הראוותני והרהבתני שלו, הופכים אותו לבלתי ראוי להנהגה לאומית.

השחיתות המוסרית של נתניהו, עם כל חומרתה, אינה ניצבת במישור אחד עם השחיתות העבריינית של הרצוג. הרצוג שמר כאחרון העבריינים על זכות השתיקה, כדי לחלץ עצמו מעונש על עבריינות פלילית מאפיוזית של הקמת עמותות קש כדי לעבור באמצעותן על החוק, בבחירות 1999.

איך החברה הישראלית הידרדרה למצב, שבו אין היא משכילה להעמיד אנשים ישרי דרך ונקיי כפיים הראויים למנהיגות, כמועמדים לראשות הממשלה?

 

* חשבתי לכתוב, שמעניין כיצד תתייחסנה המפלגות הדתיות, "השותפות הטבעיות", להעסקת החשמלאי בשבת. אם חשבתי לכתוב, למה לא כתבתי? כי יום הכיפורים אינו עניין של הדתיים. איזה יהודי לא יתקומם על ההעסקה הזאת?

מעבר לביקורת האישית על התנהלותו של נתניהו, יש לשנות את החוקים, הנורמות וכללי המשחק בנוגע להתנהלות ראשי הממשלה. הציבור מעמיד לראש הממשלה דירת שרד ומממן בצדק את כל הוצאותיה. אין כל סיבה שהציבור יממן ולו באגורה שחוקה אחת את הוצאות ביתו הפרטי, למעט אבטחה.

הטענה שראש הממשלה מארח גם בביתו הפרטי אינה רצינית. הציבור העניק לו דירת שרד כדי שיארח בה. אם הוא בוחר לארח בביתו הפרטי, שיממן באופן פרטי את האירוח, ממשכורתו המכובדת שאף אותה הוא מקבל מן הציבור.

 

* "ידיעות אחרונות", עיתון הבית של העבריין המורשע אהוד אולמרט, הוא האחרון שיכול להטיף לטוהר מידות. כעת, הוא מעמיד במיבחן את היועץ המשפטי, וכותב תחת הכותרת "יועץ משפטי למבחן" שמיבחנו של ויינשטיין הוא החלטה להורות על חקירה פלילית נגד נתניהו. כלומר, היועץ המשפטי אינו צריך לבחון את החומר, לבחון את הראיות, לבחון אם יש בכלל עילה לחקירה, כי עיתון הבית של המושחת כבר החליט שיש מקום לחקירה פלילית. ועכשיו, המבחן של ויינשטיין הוא האם הוא יתיישר.

 

* הנדוניה שאובמה מתכוון להציג כהישגו בהסכם מינכן 2 שהוא רוקם עם איראן: הסכם שיהפוך אותה למעצמת סף גרעינית בחסות המערב, אמורה להיות מחויבות של איראן להילחם בדאעש.

איראן היא דאעש שיעית. דאעש היא איראן סונית. אין כל הבדל מהותי בין איראן ודאעש, אבל איראן מסוכנת יותר כי היא חזקה יותר. איראן גרעינית תהסס להשתמש בנשק הגרעיני – כפי שדאעש מהססת לערוף ראשים ולשרוף שבויים חיים.

המלחמה של איראן בדאעש אינה טובה שהם עושים לאמריקאים, אלא אינטרס איראני במסגרת המלחמה בין שיעים וסונים. אולם המלחמה הפנים איסלמית אינה משנה את העובדה, שמדובר בזרועות של אותו תמנון ג'יהאדיסטי המאיים על שלום העולם, על שלום ארה"ב ועל שלומה של ישראל.

 

* נאומו של ראש הממשלה בפני בתי הנבחרים בארה"ב, הוא אירוע חדשותי ממדרגה ראשונה, וכלל אין צורך להסביר מדוע. מובן מאליו שיש לשדרה בשידור חי בכל הערוצים. העתירה לוועדת הבחירות המרכזית בדרישה לפסול את השידור, היא סחריר בחירות ציני, מכוער וילדותי. החלטתו של השופט ג'ובראן לשדר את הנאום בהשהיה של 5 דקות מגוחכת. מבחינה עניינית, חמש הדקות הללו לא תעלינה ולא תורדנה. מבחינה סמלית, זו כניעה לסחריר עלוב.

 

* ברוך מרזל וחנין זועבי הם שני צדדים של אותו מטבע. מרזועבי. שניהם מייצגים קנאות לאומנית-גזענית חשוכה. בתור שכאלה, הם מאתגרים את הדמוקרטיה הישראלית, את גבולות חופש הביטוי, את מהות הדמוקרטיה המתגוננת. אפשר להחליט שהדמוקרטיה הישראלית חזקה דיה כדי להכיל אותם ולהחיל עליהם את חופש הביטוי וחופש הייצוג ואפשר להחליט שהדמוקרטיה צריכה להתגונן מולם. אולם החלטה המפרידה בין השניים היא בלתי סבירה בעליל.

כצפוי, יצא מאמר המערכת של "הארץ" בהגנה נלהבת על זועבי וקריאה לפסול את תמונת הראי שלה. צביעות.

 

* סרטון הזוועה של ועד מתיישבי השומרון מוכיח שה"דר שטירמר" גידל תלמידים וחקיינים יהודים.

אורי משגב גינה את השימוש בנאצים שנעשה בסרטון של ועד מתיישבי השומרון. אלא ששום סרטון לא יוכל להתחרות בשימוש שמשגב עושה בנאצים ובשואה, נגד מדינת ישראל.

 

* התערבותו הגסה של נתניהו בהרכבי השיפוט של פרסי ישראל, פגעה באחד הסמלים הבולטים של הממלכתיות הישראלית. התפטרות המחאה של השופטים האחרים היתה צעד נאה ומכובד של סולידריות. משיכת המועמדות של סופרים וחוקרים הייתה צעד מתבקש, של מי שאינם חפצים בפרס המוכתם בקומיסאריות גסה.

טוב עשה היועץ המשפטי לממשלה שסיפק לנתניהו את הסולם לחזור בו. טוב עשה ראש הממשלה שמיהר לקחת את הסולם ולרדת מן העץ. טוב עשה נשיא המדינה שקרא לכל חברי ועדות השיפוט והמועמדים לפרסים לחזור בהם מהתפטרותם ולהשיב את מועמדותם. טוב עשו השופטים והמועמדים שנענו לקריאה. מן הראוי להתגבר על המשבר הזה, ולנסות לשקם את מעמדו הממלכתי של הפרס שחולל.

חבל שחלק מן השופטים והיוצרים, ובראשם דוד גרוסמן, שהוא אחד הסופרים הגדולים בתולדות הספרות העברית ואחד הסופרים האהובים עליי ביותר (אף שעמדותיו הפוליטיות רחוקות ממני ת"ק על ת"ק פרסה), ממשיכים לשבור את הכלים ולשחק ברוגז. דומה שהם די נהנים מן המשבר ואינם חפצים להטות שכם לתיקון.

אולם יש מי שגם זה לא מספיק להם. אורי משגב ועודא בשאראת פרסמו מאמרים ב"הארץ", בהם הם גינו את הסופרים על כך שפרשו והסירו את מועמדותם רק אחרי הפגיעה הנקודתית בעולם הספרות. היה עליהם מזמן להחרים את פרס ישראל. למה? וכאן הם מונים את כל הזוועות של המדינה המפלצתית הנוראה הזאת, אותה הם מתארים במיטב התיאורים הדמוניים של קמפיין הדה-לגיטימציה והדמוניזציה נגד קיומה של ישראל, של הגרועים שבאנטישמים בעולם. וכדרכם של אנשי ה-BDS האנטישמי הנתעב, המסיתים להחרמת מדינת ישראל, הם מסיתים את היוצרים להחרים את פרס ישראל, המסמל את המדינה השנואה עליהם כל כך.

ההבדל היחיד בין מאמריהם של אורי משגב ועודא בשאראת לבין הסרטון של ועד מתיישבי השומרון, הוא שכאן מדובר באנימציה וכאן בפובליציסטיקה.

 

* על פי ההדלפות מן "המחנה הציוני", אחד השינויים המרכזיים שיוביל ראובן אדלר, האסטרטג החדש של הקמפיין, הוא הסתרתה של ציפי לבני. מסתבר שלבני אינה נכס אלקטורלי, אלא נטל אלקטורלי.

איחודים יוצרים באזז של סינרגיה, של התלהבות בגוש. כך עשתה גם ההליכה המשותפת של מפלגת העבודה ו"התנועה". אלא שמה שיצר זאת היה עצם ההליכה המשותפת, ולא הרוטציה ההזויה של הראשים. הרי ברור היה שאין כל היגיון בכך שמי שעומדת בראש רשימה שאינה עוברת את אחוז החסימה בסקרים, היא מכפיל כוח המצדיק רוטציה. רוטציה היא צעד בעייתי בפני עצמו, פגיעה ביציבות השלטונית. רוטציה נעשית, בלית ברירה, במקרה של הקמת ממשלה בין שתי יריבות שאף אחת מהן אינה יכולה להקים ממשלה, כפי שהיה בממשלת האחדות ב-1984. רק בסיטואציה הייחודית הזו, לא היה מנוס מרוטציה, כי אף צד לא היה מוכן להעניק ליריבו שלטון מלא לכל התקופה. אין חיה כזאת רוטציה על ראשות הממשלה בין שני מנהיגים מאותה רשימה, כי יש בכך מפגן של אי אמון במוביל. אילו היה מדובר באיחוד בין שתי מפלגות זהות בגודלן ובסיכוייהן, ניתן היה לתרץ את הרוטציה בחוסר יכולת להכריע בין שתי המפלגות. אבל במקרה הזה? מדובר בסך הכול באמביציה מטורפת של לבני, ובאובססיה שלה להיות ראש הממשלה בכל מחיר.

האמירה "שנינו הנחנו בצד את האגו," כל כך מגוחכת במקרה כזה. הרי גם במסיבת העיתונאים הזחוחה, לא היה אפשר היה להתעלם מהפיל הענק במרכז החדר – האגו של לבני.

העסקה הזאת פגעה גם בהרצוג, שהצטייר כמנהיג חלש, כחסר חוט שדרה, נעדר יכולת עמידה וכמי שנכנע לסחטנות חסרת שחר ומתקפל מול איום באקדח צעצוע. ניתן היה לצפות ממנו להצעה נדיבה באמת ללבני – שיריון המקום החמישי ברשימה והבטחה לכהן כשרה בממשלתו וכחברה בקבינט. אולם פחדו מפני תוצאות המו"מ המקביל שהיא ניהלה עם יאיר לפיד שיתק אותו, והוא התרסק.

הופעתה המרושעת והזחוחה של לבני ב"מצב האומה", שבה לצד פנינים כמו "להוריד את הזבל" ו"קוסאממו" היא גם התפארה בכושר ניהול המו"מ שלה, כפי שבא לידי ביטוי בהישגיה במשאים ומתנים עם נתניהו לפני שנתיים ועם הרצוג היום, היו ממש פיגוע קטלני נגד "המחנה הציוני". אילו הליכוד היה גונז את כל סרטוניו, ובמקומם מפיץ את מופע האימים של ציפי לבני, הוא היה מבטיח מזמן את ניצחונו.

כעת אדלר מנסה להסתיר את לבני. לא תשמעו את המילה רוטציה עד הבחירות. זה לא מאוחר מדי?

 

* הפושע המורשע, לוקח השוחד והגנב, אריה דרעי, מנהיג את המפלגה שכבר שלושים שנה מנציחה את העוני ונאבקת נגד כל רפורמה שעלולה חלילה לשדרג את מצבם הסוציואקונומי של מצביעיה הפוטנציאליים. היא מנציחה את הבערות, נלחמת נגד לימודי הליבה, נלחמת נגד ישראליזציה של הציבור שלה ופועלת להפיכת דורות של מזרחים לבני דמותם של החרדים האשכנזיים הבדלנים.

בסרטון תעמולה של ש"ס, נושא דרעי נאום חוצב להבות שבו הוא מציג את עצמו ואת מפלגתו כמעין רובין הוד מודרני, שייקח מהעשירים ויחלק לעניים. ובהסתה דמגוגית מרושעת, הוא מונה בין העשירים את הקיבוצניקים האשכנזים ש"בניהם מקבלים וילה עם צימר."

השקרן נשאר שקרן. הפושע נשאר פושע. המסית נשאר מסית. הדמגוג נשאר דמגוג.

 

* איני יודע האם יש אמת בחשדות נגד ברק. אלה חשדות חמורים ביותר. אני מקווה שברק יפריך אותם, ואם לא – יהיה עליו להיענש במלוא חומרת הדין.

אבל אני מודה, שכאשר את החשדות מעלה אולמרט, קשה לי שלא לפקפק בהם. אם הוא, כראש ממשלה, ידע ששר הביטחון המכהן תחתיו לוקח שוחד במיליונים במסגרת תפקידו כשר ונתן לזה לקרות, הוא שותף לפשע.

 

* האם הניצב של ניצב משנה ניצב פחות מן הניצב של הניצב?

 

* ביד הלשון: בפינה הקודמת עסקתי בצירוף המילים "חינם אין כָּסֶף". ונשאלת השאלה, למה כָּסֶף בקמץ, ולא כֶּסֶף בסגול, כפי שאנו רגילים?

או אולי עדיף הניסוח של חידון התנ"ך העולמי, מתוך המערכון בכיכובם של אורי זוהר ואריק איינשטיין: גֶּפֶן במובן גָּפֶן או גָּפֶן במובן גֶּפן?

התשובה היא, שמקובל בעברית המקראית, שהמילה האחרונה לפני סוף פסוק (טעם המקרא המסיים את הפסוק) ואתנחתא (טעם המקרא המורה על הפסקה קלה באמצע המשפט) שומרת על צורתה הקדומה, הארוכה. וכך, בהברה שלפני האחרונה הסגול, ולעתים השווא, הופך לקמץ.

ניתן לראות זאת בדוגמה נוספת מפרשת "משפטים" בה מופיע הצירוף "חינם אין כסף": "וְאִם-אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה". במילים נָפש,  רָגל וָפצע, הסגול הפך לקמץ.

 

אהוד: הרשה לי לערער במקצת על הערכתך את גרוסמן כ"אחד הסופרים הגדולים בתולדות הספרות העברית" – שזה בעיניי ממש פטפוט או דוגמא לאי ידיעת הספרות העברית. לדעתי לא היה מזיק לגרוסמן לעבור סדנת כתיבה כדי שילמד סוף-סוף לכתוב כמו בן-אדם. ואני מתפלא שאינך מבין שההערכה המוגזמת כלפיו נובעת דווקא בגלל דיעותיו הפוליטיות. אני מכיר אנשים מכובדים ואוהבי ספרות שאינם מסוגלים כלל לקרוא את הרומאנים שלו, ולא בגלל דיעותיו.

כמו-כן מחקתי, שלא כהרגלי, כמה מביטוייך המכוערים, רוויי השמחה לאיד – כלפי אהוד אולמרט. חכה לפחות לתוצאות ערעוריו בעליון לפני שאתה מחרף ומגדף אותו כאיש המושחת ביותר בתולדות ישראל וראשי ממשלותיה.

 

אורי הייטנר: את דעתי על גרוסמן קבעתי על סמך קריאת ספריו. אני רואה בו גאון. ולגבי הביקורת על אולמרט – אתה יכול למחוק, אבל זה לא ישנה את העובדה שהפושע הזה הוא האיש המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל.

ולגבי ההמתנה לערעור – כידוע, חזקת החפות אינה נוגעת לערעור. אדם זכאי לחזקת החפות כל עוד לא הורשע בדין. ברגע שהורשע בדין הוא בחזקת אשם. עד להרשעה, הוא חף מפשע כל עוד לא הוכח אחרת. על התביעה חובת ההוכחה. ברגע שהוא הורשע, הוא אשם כל עוד לא הוכח אחרת ועליו חובת ההוכחה.

 

 

* * *

דרור אידר

1. השחיתות האמיתית:

שטיפת המוח בשירות מוזס

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (18.2.2015)

בעת הזאת, כשכמעט כל התותחים התקשורתיים מכוונים אל ראש המחנה הלאומי, ודרכו אל כלל הציבור השמרני-ימני בישראל; כשמדי יום ביומו אנחנו זוכים למנת-רעל מזוקקת הנמסכת היישר אל מוחותינו – נזכור שאדם חופשי ברוחו, אינו נכנע לקקפוניה המטומטמת של עיתונאים נפוחים מארשת חשיבות, המדקלמים באוזנינו את דו"ח המבקר השולי משל היה עשרת הדיברות.  

מדינה שלמה נטרפת לדעת אל מול עדר תקשורתנים הצורחים "נתניהו מושחת". לא. אתם המושחתים האמיתיים. אתם, שאיש מעולם לא בחר בכם, אבל מכתיבים מי ראוי להנהיג; שבזים לישראל האחרת; שמגנים על שופט פסול כאריאל הירשפלד בפרס ישראל, למרות שבמשך שנים פסל יוצרים על בסיס פוליטי; שמתייחסים לאיתן כבל כבעל טיעון מוסרי גם אחרי ששימן את אחיו בעשרות אלפי שקלים במטה הלא-כלום; שמתעלמים מקשריו של רביב דרוקר עם הקרן להחרבת ישראל שתרמה לעמותה בראשותו מיליוני ש"ח; שמקבלים את השתלטותו של אמנון אברמוביץ' על השידור הציבורי בלי דעה הפוכה – אתם המושחתים.

לא החשמלאי ולא הכריכים; השחיתות הגדולה נמצאת בתהליכים המדיניים שנעשו בעל כורחנו, תוך עקיפת המוסר והדמוקרטיה: הכנסת כנופיות ערפאת לארץ-ישראל המערבית, גירוש יהודים מחבל ארץ פורח והצבת דרום הארץ וצפונה בסכנה גדולה בהרבה מזו שחווינו לפני האקספרימנטים ההזויים ששווקו ביד חזקה בחסות תקשורת חד-צדדית. 

לאחר שמבקר המדינה נכנע ללחץ התקשורת ופירסם חודש לפני הבחירות דו"ח ראשון מסוגו, שמעולם לא פורסם על שום ראש ממשלה אחר – ומשהתברר שאין פה עניינים רציניים, לא טלנסקי ולא הולילנד – עדיין דוחפים האברמוביצ'ים לחקירה פלילית. רק לא להתחרות בבחירות. 

נעסוק בבית ראש הממשלה בזמן אחר. בינתיים, אסור לשתף פעולה עם מפגן הצביעות. אני לא מתכוון לכסות על ליקויים ובעיות שהתגלו בדו"ח, אבל אפשר לעשות זאת אחרי הבחירות. פרטי הדו"ח שנלעסו עד לזרא – לא נועדו לתיקון עולם. התקשורת הישראלית מעוניינת כקליפת השום בהוצאות הטיפשיות; היא רוצה את ראשו של נתניהו. עיתונאים נטרפים מכעס אל מול ההמונים הנבערים שאוטמים אוזנם מדברי הנאצה, ובוחרים אחרת. לא מפיהם אנו חיים.

זאת מסורת עתיקה בעמנו, לשתות למנהיגינו את הדם ולמרר את חייהם. אחר כך מתגעגעים אליהם.

 היו חופשיים לחשוב באופן עצמאי. אמרו לא לשטיפת המוח.

 

 

2. המונופול של הקדוש המעונה

פורסם בעיתון ישראל היום (11.2.2015)

אינני אוהב התערבות פוליטית בתהליכי תרבות, וחבל שאבנר הולצמן, חוקר ראוי, חטף בעקבו של אריאל הירשפלד. אבל מה הטענה? הוועדות הללו הן ברובן פוליטיזציה אסתטית במסווה. אפשר להבין את חבורת פורסי הפרסים שהתרגלה להעניק יוקרה ומעמד לאנ"ש ולהם בלבד. פתאום גם הם עומדים למבחן ולא רק בני טיפוחיהם.

המצב העלוב של מדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות נובע בין השאר בשל פוליטיזציה יתרה שבמסגרתה הפכו חוקרים ומרצים את הקתדרה שלהם לבמה פוליטית חד ממדית. לפוליטיקה יש סימני קריאה ולחוקרים מחקר המדעי – סימני שאלה.

הירשפלד הסתובב אמש באולפני הטלוויזיה כקדוש מעונה. הוא תהה, כיצד פסלוהו משיקולים פוליטיים ולא תרבותיים, בעוד שזה מה שהוא עצמו עשה במשך שנים. כי זאת האמת, מכלול מפעלו הביקורתי של הירשפלד בתחום הספרות נגוע בפוליטיזציה. באוקטובר 2006 התקיים פסטיבל משוררים הבינלאומי בירושלים שהירשפלד היה מנהלו האמנותי. באותו זמן פירסמה המשוררת חוה פנחס-כהן את ספר שיריה השישי. כמי שחקר את שירתה, מדובר לטעמי במשוררת המוכשרת, הפורייה והמעמיקה ביותר כיום בשירה העברית, ותאמינו לי ששום הנאת דבר אינה יוצאת לי מזה. פשוט קראו את שירתה וראו את שכבות העומק הלשוניות, תרבותיות, ספרותיות, מיתולוגיות, יהודיות, נשיות – המככבות תדיר בכתיבתה. 

והנה הירשפלד לא הזמין אותה לפסטיבל, כפי שלא הזמינו אותה לפסטיבלים הקודמים. הירשפלד אמר, בלי לטשטש ולרכך, שהבעייה שלו אתה היא "עמדתה הפוליטית".

בראיון ל"הארץ" בינואר 2006 אמר מבלי להתבלבל: "יש איזו אי קבלה מבחינתי של מכלול פועלה ועמדותיה." עוד אמר ש"אי אפשר לבצע הפרדה מוחלטת" בין איכות יצירה אמנותית לבין תפישתו הפוליטית של היוצר. הוא הודה: "יש לי בעייה איתה. היא אישה פעלתנית מאוד. היא מפרסמת מאמרים ודעות בכל הזדמנות. הדעות הללו הן חלק ממי שהיא... העמדות שלה בנושא ההתנחלויות ובנושאים אחרים לא אחראיות ולא מוסריות בעיניי. מצד שני, היא נוהגת איזה ערפול אידיאולוגי שחשוד עליי... הערפול הזה, ה'גם וגם' הזה שהיא נוהגת, מאפשר לה לדעתי שימוש לא לגמרי מוסרי בסמלים שבשיריה."

 מספיק כדי לפסול את האיש מלשבת בוועדת פרסים? על דאטפת אטפוך.

כך החבורה הזאת עובדת: יש לה מונופול על המוסר, האינטלקט, האסתטיקה. בקיצור, בדיחה. לא רק חווה פנחס-כהן, אלא מכלול יוצרים גדול, מלא ומקיף זכה להדרה מכתיבתו ומפעליו של הירשפלד ואחרים המשתמשים בקריטריונים אמנותיים כמסווה לקריטריונים פוליטיים והדוגמאות מרובות.

 ב-2002 השתתף הירשפלד בוועדת השיפוט של פרס א.מ.ת שביקשה להעניק את הפרס לסופרים ס' יזהר ואהרן מגד. הירשפלד עורר שערורייה כשהתכחש להסכמתו להעניק את הפרס גם למגד. להזכירנו, הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, ואהרן מגד פרסם מאמרים לא נסלחים מבחינת החבורה המדוברת – שהעידו על התפכחותו מחזון השמאל. חוה פנחס-כהן לא לבד.

עכשיו הירשפלד תוהה כיצד מערבים פוליטיקה בתרבות. אז מה עשית כל השנים, ספרות?

 

3. אמנות ההדרה

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (13.2.2015)

עוד בסאגת פרס ישראל. כמובן שלא טוב לערב פוליטיקה בתרבות, הלוואי והיינו נמנעים מכך, אבל רוב שנותינו התרגלנו להתערבות בוטה של השמאל הישראלי בכל חלקה תרבותית טובה. עכשיו הוא נזעק. הבאתי ברביעי עובדות ביחס לאריאל הירשפלד. הפוליטיזציה ארוכת השנים שלו פסלה יוצרים מוכשרים שלא עברו את סף ההכשר של דעותיהם. הוא פסל את המשוררת המעמיקה והפורייה ביותר כיום, חווה פינחס כהן, מפסטיבל המשוררים הבינלאומי בשל "עמדתה הפוליטית". בגלוי. יותר קוממו אותי דבריו, ש"הערפול האידיאולוגי" שהמשוררת הזאת נוקטת באשר לדעותיה "חשוד" בעיניו, "הגם וגם הזה שהיא נוהגת, מאפשר לה לדעתי שימוש לא לגמרי מוסרי בסמלים שבשיריה." שמעתם היטב. מעבר לכך שמדובר בהבל חסר ממשות, יש פה ניסיון כאילו מתוחכם להדביק למשוררת את התואר "לא מוסרית". כיצד יכול "חוקר" ספרות לומר דברים נוראים כל כך ולא להקים עליו את עולם הספרות והאמנות הישראלי? יכול גם יכול. כשמדובר ביוצרים שאינם שייכים לחוג הפוליטי של קובעי הטון, כל האמצעים להדיחם כשרים.

בשיחה שקיימתי בגל"צ, טען חוקר הספרות, פרופ' יגאל שוורץ, שיש בפסילה ניגוח פופוליסטי של האליטות הישנות, שאינן קיימות יותר, ובכלל יש יוצרים מזרחיים רבים. לדעתי, קו התפר של חילופי המשמרות בקרב האליטות אינו סוציולוגי גרידא, אלא פוליטי; לכל היותר אפשר לאפיינו כסוציו-פוליטי. נכון שחלק מהאליטות הישנות קירב יוצרים והוגים בני עדות המזרח, אבל זה נעשה על תנאי שידחיקו את דעותיהם הפוליטיות או יצהירו על "המרה" פוליטית בכך שיאמצו את השקפת העולם השמאלית.

בסתיו 2008 פרסמתי בכתב העת "הפרוטוקולים" של האקדמיה לאמנויות "בצלאל" מאמר בשם: "שומרי הסף; על ההדרה: הפוליטיזציה של האסתטי בשיח האמנות בישראל" (זמין ברשת).

עסקתי בהדרה ארוכת השנים של אמנים בשל דעותיהם הפוליטיות השמרניות-ימניות (לעתים גם בשל דעות "ציוניות"). זיהיתי שני מנגנוני פיקוח: הדרה והאדרה. המנגנון הראשון הדיר מהזרם המרכזי – המוזיאונים והגלריות, כתבי העת, פרסים וכיבודים – אמנים טובים, שלא תאמו את כללי החשיבה הפוליטית של קובעי הטון. המנגנון השני האדיר ורומם אמנים בינוניים ומטה, חלקם גרועים, ששירתו את העמדות הפוליטיות של הממסד התרבותי.

כמעט תמיד זה פעל בכיוון אחד: משמאל לימין. השמאל השתיק והדיר וזלזל והגחיך יוצרים טובים בעלי אוריינטציה יהודית, ציונית, שמרנית, ימנית – כל תואר ותקופתו. ב-2005 אמרה אוצרת מוזיאון ת"א, אלן גינתון: "מעולם לא נתקלתי באמנות שנוצרת מעבר לקו הירוק ומצדיקה כניסה למוזיאון [...] למתנחלים אמנם יש בתים גדולים וכסף – תנאים מצוינים ליצירה – אבל הם עסוקים בהרג ובדיכוי של האוכלוסייה הערבית." זאת הרמה של הטיעון, שמלמדת משהו על הקריטריונים להתקבלות. 

 

ב-2003 פרסם גדעון עפרת, אוצר וחוקר אמנות ידוע, מאמר ב"כיוונים", שבו שלל אפשרות קיומם של "אמנים משמעותיים" בקרב מה שכינה "הימין הישראלי". הוא לא טען שאין, אלא שאין אפשרות (!) שאמן משמעותי יחזיק בדעות המזוהות עם החלק הימני במפה הפוליטית.

עפרת "ביסס" קביעתו בכך שניסח שתי "גנטיקות" קוטביות של השמאל הפוליטי מול הימין. חשוב להביא שמץ מדבריו כדי להבין שלא מדובר רק במנגנונים ממסדיים, אלא בפילוסופיה מתנשאת (ומגוחכת, יש להודות):  "דגילה בברית בין עם-ארץ-תורה סותרת את כל עקרונות האמנות הטובה, בהיות העם קודם לאני, בהיות הארץ שלילתה של אמירה אוניברסלית, ובהיות התורה אישוש עליונותם של חוק ומסורת על פני חירות ואנרכיזם יוצר. השילוש הימני הקדוש של עם-ארץ-תורה מניח את האחד – אחד אלוהינו, אחת תורתנו, אחת היא ארצנו, אחד (ונבחר) הוא עמנו. אלו הן אחדות ואחידות המחייבות צנטרליזם של אלוה-אב-רב-מנהיג.

השמאל, לעומת זאת, מסתכן באנרכיה ובהפקרות, אך זוכה בהומניזם של המרד ובאותנטיות של הספק והחיפוש. כל אלה הן ערכים של אמנות טובה (ושל חיים המבקשים להפוך לאמנות)."

יודע לכתוב, עפרת, אבל משחית את זרע כתיבתו לריק.

לבד מהדעות הקדומות, אם כדבריו הרי שרוב התרבות האנושית לא היתה באה לעולם. האם יוצרי התנ"ך לא דגלו ב"ברית בין עם-ארץ-תורה"? האם יוצרי התלמוד והמדרשים שללו "אמירה אוניברסאלית"? האם אמונתו הדתית של מחבר ספר 'הזוהר' מנעה ממנו את חירות היצירה של אחד המיתוסים המופלאים באלפיים השנים האחרונות? המונותיאיזם הוא "שילוש ימני"? ככלל, אם "צנטרליזם של אלוה-אב-רב-מנהיג" אינו מזכה את האוחזים בו "בהומניזם של המרד ובאותנטיות של הספק והחיפוש" – כיצד יסביר עפרת את דמויותיהם של ירמיהו, ר' עקיבא, רשב"י, רמב"ם, רשב"ג, ריה"ל, אברבנאל, משה מנדלסון, הראי"ה קוק, הרב ישעיהו קרליץ (ה'חזון איש'), ישעיהו ליבוביץ, ועוד רבים בהיסטוריה של עמנו?

כך סיים עפרת את מאמרו: "יכולים בעלי ממון ימניים ליזום ולממן בימות שבהם תקודם מחשבת הימין, ברם, שום כסף ושום יזמה לא יצמיחו אמן ימני איכותי."

פשוט, אין סיכוי. הדברים דומים ברוחם לאלה של גינתון על בתיהם הגדולים של המתנחלים וכספם. בשני המקרים כדאי להחליף "מתנחלים" ו"ימניים" ב"יהודים" ונקבל משפטים שהיו משתבצים ב"סוחר מוונציה" של שייקספיר.

 

הירשפלד, גינתון ועפרת הם דוגמאות ספורות מים ההדרה והפסילה החד כיווניים שהטביע אותנו בעשורים האחרונים. מה שבולט לכל נקי דעת הוא הפוליטיזציה של התרבות הישראלית, שבמסגרתה מושתקים קולות איכותיים המזוהים עם היריב הפוליטי, ומנגד מועצמים קולות ירודים מבחינה איכותית אבל משתייכים ל"מחנה הנכון".

עוד בראשית המהפך ההוא, ב-1977, היה הליכוד צריך לאזן את אופי הוועדות מבחינה פוליטית, ולא להפקירן כטריטוריה עצמאית לכיבודים של השמאל הישראלי. אבל טבעה הפוליטי של השמרנות הוא לשמור על חירות הפרט וחופש הביטוי. הבולשביזם הרעיוני כשיטה וכפילוסופיה נמצא רק בצד אחד. זה לא אומר שאין טיפשים בימין שמבקשים לסתום פיות. יש ויש. אבל לא כשיטה.

 מבחינה זאת, אני מתנגד לחלוטין לניסיון לפסול את מפלגת בל"ד ואפילו לא את חנין זועבי. עם כל התיעוב כלפי דברים שאמרה, אנחנו יכולים להכיל אותה, ועדיף שאנשי המפלגה הזאת ישתתפו במשחק הישראלי הדמוקרטי. סתימת פיות הובילה תמיד לאלימות. מכל מקום, אינני תולה תקוות רבות בעקביות המהלך; הליכוד ומפלגות הימין לא פעלו מספיק לחיזוק האגף האינטלקטואלי שלהם. הזעקה שעלתה השבוע בעקבות פסילתו של הירשפלד היתה רק מחאה של הממסד הישן שגילה להפתעתו שהממזרים שינו את הכללים ולא הודיעו על כך מראש.

 

4. ההתנשאות של עמוס עוז

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (15.2.2015)

המאבק על ניקויו של פרס ישראל והשבת ההגינות לוועדות השופטים לא תם עם הודעת היועמ"ש. אנחנו בעיצומו. גם הצביעות בעיצומה. אל תאמינו לזעקות השבר של מי שסתמו פיותיהם של יוצרים ואנשי רוח טובים וראויים ובמשך שנים לא כיבדום בפרסים ולא העניקו להם קתדרות במחלקות למדעי הרוח והחברה – רק משום שהשתייכו לקבוצה פוליטית יריבה. ותמיד תמיד, הקבוצה הפוליטית שהודרה באכזריות, בעורמה ולעתים בריש גלי – היתה הקבוצה השמרנית-ימנית. לא מקרה שהאוניברסיטאות שלנו נראות הומוגניות להחריד, לא מקרה שעולם התרבות נראה כך. ועדות הפרסים היו אחת הדרכים (מיני כמה) לשימור ההגמוניה של האליטה המתנוונת של השמאל. חשבתם שאריאל הירשפלד שפט בוועדות הללו? מה פתאום, הוא שימש שומר סף לדאוג לאנ"ש. כך הם סימנו לעולם התרבות שמי שרוצה כבוד, ייכבד ויזדהה עם הדעות ה"נכונות". הירשפלד פסל יוצרים על בסיס פוליטי בגלוי, בעוד שרבים עשו זאת בסמוי. הם ידעו להסוות בחירתם בתואנות אסתטיות. משום כך, המחאה נגד הפוליטיזציה של פרסי ישראל צריכה להימשך. אסור שהירשפלד יחזור לכס השיפוט, נוכחותו תקבור את יוקרת הפרס.

ראו מי מגן על ההירשפלדים?

עמוס עוז, האדמו"ר בעל דמות היגון. עוז לא מחה נגד פסילתה של המשוררת חווה פינחס כהן – שמרכזיותה בשירה העברית אינה מוטלת בספק – בידי הירשפלד בעוון "דעותיה הפוליטיות". מדוע ימחה? עוז עצמו קיבל את תהילתו מהחבורה הזו. הוא אמנם בז לדודו הגדול, פרופ' יוסף קלוזנר, אבל לא להירשפלד שבאופן די תמוה ישב על כיסאו של קלוזנר בחוג לספרות באונ' העברית. שאלתי לא מעט פרופסורים, כיצד הגיע הירשפלד לפרופסורה שלו, והם לא ידעו להשיב לי. בידקו את ועדות הקידום באוניברסיטאות; לעתים די מזומנות הן מתנהגות ממש כמו ועדות הפרס. 

לכן עמוס עוז לא רוצה איזון בוועדות. הוא ניזון מהן ולא רק מאיכות יצירתו. הנה, אני שם זאת על השולחן: חלק מיצירתו של עוז הוא בינוני מאוד, אבל יחסי הציבור של האדמו"ר מעולים. לדבריו, שבעים אחוזים מהעם קורא "ישראל היום" אבל לא קורא ספרות, ולכן לא ראוי לייצוג בוועדות הללו. קראו טוב, בורים שכמותכם, אנחנו לא ראויים לייצוג. מי אנחנו שנבקש איזון באקדמיה, בפרסים, בתקשורת? כך פעלו הוועדות הללו, לפי התסריט של עוז. כך חשבו לפני שנות דור מרקס ואנגלס בבואם לרתום את הסופרים והאמנים למאבק נגד מה שכינו "התודעה הכוזבת". אנחנו צריכים לסמוך על עוז והירשפלד וגרוסמן; הם יחליטו מי ראוי לכבוד הממלכה ומי –  להוקעה והדרה. 

השלולית העכורה שעוז הטביל בה את רוב הציבור מצטרפת לקריאתו הקודמת לבנימין נתניהו שיבגוד. קדימה, קרא, הצטרף לבוגדים הגדולים ששינו את ההיסטוריה, ובגוד ערכיך ובאמונתך למען הגשמת חזון האימים של השמאל. לא מקרה הוא שאדמו"ר השמאל קשר את מעשה השלום עם בגידה. הבגידה הגדולה היא העיוורון של אדם כעוז וממנו לחסידיו השוטים, שעיניהם טחו מראות את המציאות הגיאופוליטית שהשתנתה, מראות את הניסיונות הרבים שכשלו בדם ואש ותמרות עשן על מזבח תוכניות השלום.

אבל עוד דבר שמענו פה: התנשאות על ההמון. בטעות מסווגים את ההתנשאות הקבועה הזאת כאליטיזם. ממש לא. ההתנשאות הזאת נועדה לקבע את ההגמוניה של אותו חלק בחברה שעוז מייצג, ולקבוע עבור כולנו מהי תרבות, מהי אמת ומהי חכמה. "האינטליגנציה חושבת שיכולה היא להיפרד מעל ההמון... זוהי טעות יסודית שאינה מכירה את הצד הבריא שיש בהכרות הטבעיות ובחושים הטבעיים... בהרגשת המוסר השורשית עולה הוא ההמון על אנשי הסגולה." כך כתב הרב קוק.

לעומת הפילוסוף הגדול הזה, עמוס עוז בחר להשקיף מהחלון כמו מיכל בת שאול ולבזות את ההמון. תשובתו של המלך דוד מהדהדת גם לימינו – כבוד גדול לנו להימנות עם שבעים האחוזים הללו: "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי, וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ – עִמָּם אִכָּבֵדָה."

 

אהוד: לא במקרה גם אתה לא הזכרת אותי בין המוּדרים. מודר ונידח הייתי בהיותי "שמאלי" כביכול, ומודר ונידח הנני גם כיום, בהיחשבי "ימני" כביכול. כדי להתעלם ממני גם אין צורך לפשפש בנטיותיי הפוליטיות כביכול. זה פשוט "בון טון" להתעלם ממני, כבר יותר מ-50 שנה –  כאילו אינני חלק מן הספרות העברית אלא כתבן מלוכלך שעוסק בפורנוגראפיה.

מי שמע, למשל, על ספר השירים שלי "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" [2005], שהוא באיכותו מעל ומעבר של חלק ניכר מספרי המשוררים החיים כיום? מי הזמין אותי אי-פעם בעקבותיו לפסטיבל משוררים כלשהו?

מי התייחס לרומאן האחרון שלי, "והארץ תרעד" [2014], שספק אם רבים כמוהו נכתבו בספרות העברית?

 

* * *

ד"ר אריה אלדד

מנהל בנק העור בהדסה עין כרם

בקשה, הפיצו בעולם – דחוף !!!!

לחברה המערבית קשה להבין את צורת החשיבה הזו. היא מנוגדת לתפיסה התרבותית אבל זו היא המנטליות המוסלמית.

הקמתי את בנק העור בישראל, שהוא הגדול מסוגו בעולם. בנק העור מכיל עור לטיפול שוטף וגם לעיתות מלחמה. בנק העור ממוקם בבית החולים "הדסה עין כרם" בירושלים, בו הייתי מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית.

יום אחד התבקשתי לשלוח עור עבור אישה מוסלמית מעזה, שהיתה מאושפזת ב"סורוקה", אחרי שבני משפחתה שרפו אותה. זוועות כאלה מתרחשות במשפחות מוסלמיות כאשר חושדים שהאישה ניהלה רומן.

סיפקנו את כל ההומוגרפט (תאי העור מהתורמים) הדרוש לטיפולה. היא טופלה בהצלחה על ידי ידידי ועמיתי, פרופ' ליאור רוזנברג, ושוחררה לביתה בעזה. היא הוזמנה לביקורי מעקב סדירים למרפאת חוץ בבאר שבע.

יום אחד היא נתפסה במעבר הגבול כשעליה חגורת נפץ. המשימה שלה היתה לפוצץ את עצמה במרפאות חוץ של בית החולים שבו הצילו את חייה. נראה כי משפחתה הבטיחה לה שאם היא תעשה את זה, הם יסלחו לה תמורת חיסול יהודים שהחזירו לה את החיים.

זוהי רק דוגמא אחת מיני אלף למלחמה בין היהודים למוסלמים בארץ ישראל. זה לא סכסוך טריטוריאלי. זהו סכסוך תרבותי, או ליתר דיוק מלחמה בין הציביליזציה לברבריות.

ביבי נתניהו מבין את זה.

אובמה לא.

מעולם לא כתבתי מכתב שביקשתי להפיץ הלאה. הפעם אני מבקש שתעבירו כדי שהעולם יוכל להבין מה משמעות האסלאם הקיצוני הרוצה לחסל אותנו, ולא איכפת להם מה הם מקבלים ממדינת האוייב השכנה שלהם, ללא החזר ותמורה קטנה. ומה מחכה לעולם אם לא ידאג לעצור אותו.

 

 

 * * *

איליה בר זאב

"שביל המעיינות"

מתוך ספר חדש שיצא בהוצאת "קשב לשירה" בסתיו 2015

 

מלך ההר

בעקבות אירוס הגלבוע

"...וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ..." שמואל ב' א'  ו

 

וְהַיְתָה אִירִיס [1], אֵלַת הַקֶּשֶׁת בָּעֲנָנִים, מִשְׂחֲקֵי אוֹר בְּהָרֵי 

הַגִּלְעָד וּבְפִתּוּלֵי הַיַּרְדֵּן.

וְהָיוּ מַאַגְרֵי מַיִם, נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית כְּחַלְחַלָּה. שֶׁמֶשׁ וּנְשִׂיאִים

בָּעֲרוּ יַחְדָּיו.

וְעָלְתָה קִינַת דָּוִד עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ: "הָרֵי בַּגִּלְבֹּעַ אַל טַל

וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם..." [2]

קִלְלַת דָּוִד.

בְּכִי תַחֲנוּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁמָע בְּרִכְסֵי הֶהָרִים –

 

יֵשׁ צַלָּקוֹת שֶׁנּוֹעֲדוּ לְהִשָּׁאֵר.

 

חִפַּשְׂנוּ אֶת אִירוּס הַגִּלְבֹּעַ. פֹּה וָשָׁם הֵגִיחוּ עָלִים מְרוּטִים,

מֻכִּים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם, פְּרָחִים הֶעֱלוּ נִצָּנִים–

הַיָּפִים הִסְתַתְּרוּ מִפָּחַד הָאָדָם.

בְּעֵין הַלִּילָךְ וְהַסָּגֹל הַכֵּהֶה, נֶחְשַׂף מַחְבּוֹאָם

בְּצֵל הָאֳרָנִים.

 

מֵעֵבֶר לְגִדְרוֹת הַתַּיִל נָסוּ צְלָלִים, קוֹל תְּפִלּוֹת עֲרָב

גָּלַשׁ בַּמִּדְרוֹן –

 

הַשּׁוֹמְרוֹן צָעַק.

 

[1] איריס – אלת הקשת בענן במיתולוגיה היוונית. בתם של הטיטאן תאומס ושל האוקיינידית אלקטרה. (האוקיינידים – במיתולוגיה היוונית היו שלושת אלפי ילדיהם של הטיטאנים אוקיינוס ותטיס). אסטרואיד איריס 7 נקרא על שמה.

[2] שמואל ב' א  כ"א

 

 

* * *

משה בר-יוסף

כי האדם עץ המטע

סיפור חייו והישגיו של פרופ' פנחס שפיגל-רואי האיש שתרם לפיתוחם של כשמונים זני גפן שקדים והדרים חדשים

הרשימה פורסמה אצלנו לראשונה בגיליון 893 מיום 21 בנובמבר 2013

 

בשנות החמישים של המאה הקודמת הכירו אנשי ההתיישבות העובדת בארץ, ובעיקר הנוטעים שביניהם, את שמו של בורבנק. פירסומו הרב של לוטר בורבנק בעולם נבע מהיותו מטפח של זני פרות חשובים דוגמת השזיף האדום סנטה רוזה שעד היום  סוחרים רבים בשווקים מטעים את הציבור ביחסם את שמו וסגולותיו לזני שזיפים אדומים אחרים פחות טובים.

היום רק מעטים יודעים על הקשר שבין זן השזיפים העסיסי והטעים סנטה רוזה לבורבנק המטפח האמריקאי המפורסם. אבל כולם שמעו על רשת מסעדות מקדונלד שתהילתם צמחה   אף היא באמריקה, בחלקה בזכות הטוגנים-הצ'יפסים המצויינים המוגשים לסועדי הרשת.   והנה גם  בדוכני מקדונלד הפזורים בערי ישראל וברחבי העולם, רוב הטוגנים הוכנו מזן תפוחי אדמה בשם רסט בורבנק שמוצאו מזן שטופח על ידי בורבנק.

לוטר בורבנק בן של חקלאים אוהב וחוקר טבע שחי ופעל תחילה במזרח ארצות הברית באזור המזוהה עד היום עם גידול תפוחי אדמה, שאחד הזנים החשובים של הגידול החשוב הזה  טופח כאמור על ידי בורבנק. 

לימים בורבנק נדד ועסק בטיפוח עצי פרי בקליפורניה, מדינה שאת יישוביה הכפריים בימיו הנציח בקראו לזני השזיפים שיצר בשמות דוגמת סנטה רוזה ומריפוזה, שאף הוא עדיין זן מבוקש וכמדומני שעד היום  שמו של הזן הזה מפורסם יותר משל שמה של העיר השקטה שצמחה ביישוב  שעל שמו קרא בורבנק לזן הזה בשעתו.

הכלאות שיצר בורבנק בין שזיפים אירופיים לשזיף יפני בעל דרישות קור נמוכות איפשרו קבלת שזיפים טעימים ומבכירים, שנמצאו מתאימים גם לתנאי הגידול הים תיכוני אצלנו. בורבנק לא הסתפק בטיפוח של מין יחיד של עצי פרי אלא אסף וטיפח מאות זנים של מיני עצי פרי שונים, כולל הצבר החסר קוצים, ולא רק עצי פרי טיפח אלא גם עצי נוי ופרחים יפים. אף כי  דרכו של בורבנק היתה ייחודית,  ויש פרופסורים מסוימים להורטיקולטורה שטענו  שלא היתה מדעית דייה, הנה בכל זאת זנים מצויינים  שבורבנק טיפח לפני כמאה שנים נמצאים עדיין בשימוש  מסחרי באמריקה וברחבי העולם.

ההתקדמות הרבה בתחום הגנטיקה הקלאסית ביובל האחרון, והמולקולארית בעשורים  האחרונים, מספקים היום כלים מצויינים לקידום עבודות ההשבחה של ירקות בחברות הזרעים הלאומיות והרב-לאומיות בעולם. טיפוח עצי פרי, מאידך, מתבצע עדיין בעיקרו בתחומי מוסדות מחקר ציבוריים, וזאת מכיוון שבניגוד לירקות ולגידולי שדה, בהם אורך מחזור הריבוי מזרע לפרי נמשך חודשים ספורים, בטיפוח זני עצי פרי חדשים, יחלפו לעיתים חמש ואף כעשר שנים עד שזרע נובט מפרי מוכלא, יצמח ויתפתח לעץ נושא פירות, שניתן לאמוד את איכות צאצאי ההכלאות השונות.

מסיבה זו מיספר מחזורי הטיפוח במהלך חיי אדם שעיסוקו בהשבחת עצי פרי מועט יחסית והכלאות דחיקה, למשל, בהן המטפח מעוניין להעביר תכונות בודדות כגון עמידות למחלות או תכונות ייחודיות בתחום הצבע והטעם – יארכו עשרות שנים עד לקבלת המוצר הטיפוחי המבוקש. ואומנם היו וחיו והלכו לעולמם עשרות חוקרים מצוינים שהקדישו את חייהם לטיפוח מין מסוים של עצי פרי לתכונות חיוביות מסוימות – והם לא זכו שמאמציהם יישאו פרי. והיו מטפחים בעלי הישגים מדעיים מזהירים שהגשימו קריירות מדעיות מכובדות עם פרסומים רבים וטובים  בתחום הגנטי והפיזיולוגי – שאף הם לא זיכו את הציבור באף זן בעל  תועלת חקלאית.

והיו גם מקרים רבים בהם הזנים שפיתחו הפכו פופולריים שנים לאחר שהחוקר פרש לגמלאות, כיוון שלא רק פיתוחו של הזן והוכחת איכותו אורכת שנים אלא שלא די בכך ונדרשו עוד שנים רבות לקליטתו של הזן חדש ולהתאמתו הגידולית והמסחרית למגוון תנאי הגידול בהם הוא יגדל.

והנה יש בקירבנו כאן בארץ פרופסור מכובד  שחגג כבר לפני שנה את גיל התשעים (עד מאה ועשרים), שרבים מהפירות המצויינים הגדלים אצלנו טופחו על ידו ועל ידי אנשי צוותו במכון וולקני.

סיפורו האישי של פרופ' פנחס שפיגל-רואי הוא סיפור של דור המחכה עדיין לסופר שיתמודד עם חלף עם הרוח, עם אובדן משפחתו המכובדת בעיר בשם מונקץ בהבל רותניה שסופחה לצ'כוסלובקיה בטרם השואה, והיה שם בית ספר ששפת ההוראה בה היתה עברית. פנחס ניצל כיוון שעזב ועלה ארצה לבדו כעלם צעיר וכיוון שידע עברית יכול היה  לאחר עלייתו   להתחיל בלימודים, תחילה של מתמטיקה וכימיה ובהמשך, לאחר שהתערה בארץ ולמד להכיר את צרכי השעה – במסגרת שלימים הפכה לפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית  בירושלים.

בסאגה של פנחס יש מלחמות ויש תקופות שלום ובעיקר עבודה קשה, תחילה בסוכנות היהודית וכמנהל המחלקה לשתלנות במשרד החקלאות, ובהמשך, לאחר שעבר לעבוד במכון וולקני, עלה פנחס בסולם הדרגות האקדמי ושימש גם כמדריך ומרצה בטכניון וכפרופסור  באוניברסיטה העברית ברחובות בה לימד את יסודות ההשבחה.

אך עיקר פירסומו ועניינו של פנחס היה  במחקר ארוך שנים וכמנהל המחלקה לטיפוח עצי פרי וגפן במכון וולקני, אותה הקים וניהל עד יציאתו לגמלאות בשנת 1987. פנחס  שימש במשך שנים גם כסגן ראש מנהל המחקר החקלאי וכיו"ר הוועדה האקדמית של מכון וולקני. אבל אלה רק ראשי פרקים כי פרשות חייו תחכינה לסופר כותב פרוזה, וברשימה הזו אסתפק בפירות החדשים שנוצרו במעבדת המחקר ובשטחי הניסוי, והיום הם פרושים בפרדסים ברחבי הארץ, וזנים רבים, לאחר שהוגנו בזכויות פטנטים מתאימים, מוסחרו ברחבי העולם תוך הבטחה ברורה שיופצו רק לארצות שאינן מתחרות עם הפרות שמייצרים החקלאים הישראליים.

וכך יכולים צוותי הטיפוח המקומיים, הפועלים היום במעבדות בהם פעלו פנחס וצוותו, ליהנות מכספי תגמולים המאפשרים להם את המשך המחקר בתחום – ללא היזקקות לקופה הציבורית.

פרופסור אליעזר גולדשמידט כתב לאחרונה הקדשה לפרופ' שפיגל-רואי לרגל צאת כרך חדש בשנתון מכובד העוסק בטיפוח ובהשבחת צמחים, והפירוט שלהלן הוא בעיקרו תרגום של קטעים מרשימתו של גולדשמידט:

...הגנטיקה של עצי הפרי, מנגנוני אי-התאם, פרתנוקרפיה, היעדר זרעים – נושאים חשובים אלה זכו כולם למחקר שיטתי ומעמיק בעבודתם של שפיגל-רואי ותלמידיו. אופקיו הרחבים וחשיבתו המעמיקה באו לביטוי במחקר קלאסי משנת 1975 על מהלך האבולוציה והביות של עצי הפרי בעולם העתיק, ובזיהויו של זן תפוז ה-JAFFA – שמוטי, בתור כימרה, נושא שהעסיק כבר את אהרון אהרונסון.

פרופ' שפיגל-רואי תרם רבות להשבחת עצי פרי שונים. אחד מכישרונותיו המיוחדים היה זיהוי הצרכים המיוחדים ומגמות ההתפתחות של כל אחד מגידולי הפירות:

* ענבי מאכל: חשיבותם של זנים חסרי זרעים הובררה בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים, והמשביחים ברחבי תבל התאמצו להשיג יעד זה. בשיטות הריבוי הקלאסיות ניתן היה להכליא רק זני ענבים בעלי זרעים, או הורה נקבי בעל זרעים עם הורה זכרי חסר זרעים כתורם האבקה. במכלואים כאלה התקבלו כ-80% צאצאיF1  בעלי זרעים, מה שהגביל למעשה קבלת זנים חסרי זרעים.

במחקר פורץ דרך של שפיגל-רואי וצוותו פותחה שיטה להצלת ביציות ועוברי זרעים מזנים חסרי זרעים וגידולם בתרבית. שיטה זו הובילה לפיתוח של זני ענבים ישראליים ובינלאומיים על ידי שפיגל-רואי וממשיכיו, ביניהם ניתן לציין בעיקר את

 ‘Prime’ ,‘Mystery’ ,‘Rocky’ ,‘Black glory’ ,‘Big pearl’.

 – ואלה כל זני הגפן הרשומים כיום על שם פרופ' שפיגל-רואי:

 'Argaman' יין, 'Elul', 'Hod', 'Jet Black', 'Laila', 'Muscat Aviv', 'Mystery', 'Nava', 'Novonuscat', 'Odem', 'Ophelia', 'Oz', 'Pe'er', 'Prime', 'Red Beauty', 'Roy Muscat', 'Shani', 'Sivan', 'Spring Blush', 'Stavit', 'Vered', 'Black Finger', 'Camea', 'Starlight', 'Red Rise'.

 

* שקד: שפיגל-רואי הבין היטב שהגדלת היבולים ושיפור איכות הפרי הם תנאים הכרחיים לפיתוח ענף השקדים, ותיכנן אמצעים על מנת להשיג יעד זה. פרויקט השבחה מרכזי אחד היה פיתוח מַפְרים שיכסו את כל עונת הפריחה של זן השקד הישראלי 'אום-אל-פחם' ויפתרו את בעיית אי ההתאם העצמי שלו. כיוון אחר היה איתור זנים חדשים, פוריים ואיכותיים, בעלי התאם עצמי, שיחסכו את הצורך במפרים. פעילויות אלו הביאו ליצירת זני שקד חדשים וזני מפרים הנמצאים בבסיס מטעי השקדים בישראל כיום. עבודתו של שפיגל-רואי הובילה לרישום כמה זני שקד חדשים, בהם –

Gilad’ ,‘Kochav’ ,‘Kochva’ ,‘Shefa’, ‘Levad’.

– ואלה כל זני השקד הרשומים כיום על שם פרופ' שפיגל-רואי:

'Dagan', 'Antinem', 'Alnem 1', 'Fergil', 'Gilad', 'Grema', Kochba', 'Kogil', 'Levad', 'Neganam', 'Prof. Samish', 'Shefa', 'Solo'.

 

* הדרים: תרומתו של שפיגל-רואי להתפתחותו של ענף ההדרים היתה מכרעת וניתן לראות בה את גולת הכותרת של הישגיו המחקריים. הוא זיהה בשלב מוקדם את הצורך בפיתוח זני הדר קליפים חסרי זרעים עבור ענף ההדרים לייצוא, ויעד זה הפך לעמוד התווך של עבודתו ועבודתה של ד"ר עליזה ורדי, חוקרת בעלת זכויות שהיתה שותפתו וממשיכת דרכו לאחר פרישתו.

פריצת הדרך המשמעותית בפיתוח זנים חדשים של קליפים נבעה בעיקר משילוב של שיטות השבחה מקובלות עם השריית מוטציות לסילוק הזרעים באמצעות הקרנה. מאמץ מרוכז זה הביא לפיתוח סדרה של זני מנדרינות קליפים מעוטי זרעים וחסרי זרעים – 15 מהם רשומים כפטנט וכמה מהם הפכו לזני יצוא. מקום כבוד מיוחד בסדרה זו תופס הזן המהולל 'אורי', או 'אור'. 'אורי' בורר מרכב מוקרן של הזן 'אורה', גם הוא אחד מזני הפטנט של שפיגל-רואי. 'אורי' הוא כיום זן הייצוא העיקרי של הדרי ישראל, וזן העוגן והמצוף המאפשר את המשך קיומו של הענף הוותיק הזה בארץ. את הזן 'אורי' מגדלים גם בחו"ל, כולל בספרד, תוך מגבלות על היקף הייצור שם, כדי לא להתחרות עם הייצוא המקומי. 'אורי' יוצא וגדל גם בדרום אפריקה, שם הוא מבשיל בתקופה שאינה מתחרה עם פרי מקומי.

זן זה הוא לא רק הצלחה פנומנלית מבחינה מסחרית (ועל כך כדאי להוסיף בדרכם של סוחרי פירות מביני עניין: טפו-טפו) אלא הוא מסמל גם את מאמצי המטפחים לקלוע לטעמם ורצונם של הקניינים בעולם. מאז עידן הטלוויזיה ירד במידה רבה חינם של תפוזים המצריכים סכין לקילוף ועלה ערכם של זני מנדרינות שטעמם עדין וקל ונוח לקלפם מבלי להיטרד ולהיפרד מהצפייה במסך. 'אורה', שהיה בין זני הקליפים המשובחים שפותחו באמצעות הכלאות במחלקה להשבחה בהנהגת פרופ' שפיגל-רואי, היה בעל טעם מעולה, צבע קליפה זהוב ומרשים וקילופו היה אידיאלי. עוד יתרון גדול היה ל'אורה' שהוא הבשיל לאחר גל הקליפים הגדול שנשלח כל שנה לשוקי אירופה על ידי מתחרינו הגדולים בספרד. אך למרות יבוליו הגבוהים וטעמו המצוין היה ל'אורה' חיסרון בולט – שפע של זרעים. הזן 'אור', או בשמו הרשמי 'אורי', מוצאו מ'אורה' והוא נושא עמו את כל יתרונות ה'אורה' אך ללא הזרעים הרבים.

-  ואלה זני ההדרים הרשומים כיום על שם פרופ' שפיגל-רואי:

'Moria', 'Nectar', 'Niva', 'Nora', 'Odem', 'Orah', 'Orri', 'Pazit', 'Shani', 'Tami', 'Vardit', 'Vered', 'Winola', 'Yafit', 'Yanov', 'Mor', 'Merav', 'Kedem',  'Galya',  'Edit', 'Dity', 'Dana', 'Ayelet'.

 

למרות הדמיון היצירתי שבין בורבנק ופנחס היה הבדל גדול במפעלם – מפעלו של בורבנק היה מפעל פרטי, וכמדומני ללא ממשיכים בחוות במזרח ובמערב ארה'ב, בהם פעל בורבנק בשעתו – ואילו המחלקה להשבחת מטעים שהקים פנחס במכון למטעים של מרכז וולקני בבית  דגן  – המשיכה וממשיכה לפעול גם לאחר שפרש לפנסיה, ולא רק שמפעלו המשיך אלא גם זנים שהיו בקנה הבשילו ומוסחרו על ידי חוקרים צעירים שעבדו לצידו והמשיכו אחריו.

ואכן זמן קצר לאחר שפנחס הפך גמלאי – הפכו זני הגפן חסרי הזרעים ללהיטים בארצות שונות אליהם, יוצאו בכישרון רב על יד ד"ר אבי פרל, שהוא היום המדען הראשי של משרד החקלאות, וזני ההדרים ובעיקר האורי הפך ללהיט מסחרי עולמי בתקופת עבודתה של ד"ר עליזה ורדי. גם שמם של זני השקדים התפרסם לאחר שפנחס הפך כבר לגמלאי ותיק בעקבות מחקר בו המשיך  ד"ר דורון הולנד, שפועל בתחנת הבת של מרכז וולקני בצפון, בנווה יער.

ואשרו של פרופ' פנחס שפיגל ואשרנו שזכה לאריכות ימים ולשנים שאיפשרו לו לראות את פירות עמלו ניטעים ברחבי הארץ והופכים למטעים מניבים שנוטעים רואים ברכה בגידולם.

כדי להעריך עד כמה חשוב הזן אורי לענף ההדרים בארץ די אם נציין כי השטח הנטוע בזן הזה הגיע כבר לכמחצית מכלל נטיעות ההדרים בארץ, ובגלל התחרות הרבה בזנים המסורתיים, בעיקר בזני התפוזים, מצד ארצות מגדלות הדרים ברחבי המזרח התיכון,  סביר כי ענף ההדרים בארץ ללא יתרונו המסחרי של הזן אורי היה מתחסל כענף יצוא, וכל מה שהיה נותר ממנו הוא כדי פחות מכשליש מהשטח היום, שדי היה בו כדי הספקת דרישות השוק המקומי לפרי הדר.

ומתבקשת השאלה כיצד קרה שהאיש ששמונים זני עצי פרי וגפן, שחלקן נחשבים מזה   שנים רבות כזנים המבוקשים ביותר על ידי המגדלים והצרכנים בארץ ובעולם  –  לא זכה עד כה בפרס ישראל בחקלאות? תאמרו – הזוכים בשנים שמועמדותו הוצגה בעבר היו טובים יותר,  ספק. וגם אם חלקם היו טובים – טובים יותר ודאי לא היו. כי אין וספק באם נמצא בין כל החוקרים-המטפחים בעולם, ולא רק בארץ – חוקר ומטפח נוסף, שתוצרי מחקריו תרמו וממשיכים לתרום כה רבות למגוון כה רחב של גידולי מטע חשובים כפי שתרם פרופ' פנחס שפיגל-רואי.

 

אהוד: לא יאומן! איך זה שהוא עדיין לא קיבל את פרס ישראל?

 

סוף הרשימה המקורית

 

פרופ' פנחס שפיגל מת לפני שבועיים. הוא לא זכה בפרס ישראל.

 

 

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

שומאן וברטוק בניצוח כריסטוף פון דוהנני בפילהרמונית

קונצרט מוצ"ש האחרון, 14.2, בהיכל התרבות ע"ש פרדריק מאן לשעבר (שמו נמחק לגמרי מהתוכנייה למרות שההיכל לא היה קם מבלעדי תרומתו) –  נפתח בסימפוניה מס' 4 ב-רה מינור אופ' 120 של רוברט שומאן (1810-1856) משנת 1841 – בניצוחו של כריסטוף פון דוהנני. איזו יצירה נפלאה, שמישכה הוא למרבה הצער רק כ-30 דקות – אך היא ממש הרקידה את קהל השומעים וגרמה לרבים לזמזם עם המנגינה. איזו חדווה של מוסיקה! ממש תענוג פיסי.

בחלק השני נתנו את האופרה במערכה אחת, "טירתו של כחול הזקן", מאת המלחין ההונגרי בלה ברטוק. הזמרת מישל דה ינג, מצו-סופראן והזמר מתיאס גרנה, באס-בריטון, שרו את תפקידיהם בהונגרית, כאשר התרגום המעולה, השירי, של איתמר יעוז-קסט מלווה אותם ממעל. קולותיהם היו נהדרים ומילאו את חלל ההיכל. התזמורת ליוותה את העלילה ואת זמרתם בצורה מצויינת, אף כי לעיתים היא נשמעה כמוסיקה לסרטי-אימה. הניצוח של פון דוהנני היה מעולה. הקהל הרב ישב בשקט, איש לא ברח מחלקו השני של הקונצרט. ובכל זאת היה צורך בהרבה כוח רצון כדי "לזרום" עם העלילה-האגדה, שבינינו – היא קצת מטופשת. וגם שאין שום אריות באופרה הזו. הכול כמין דיבורים עם מוסיקת רקע. עמדנו בזה בכבוד תוך שאנחנו חושבים מדי פעם על הבייגאלאך המלוחים החמים הטריים מחכים לנו בחוץ, בגמר הקונצרט.

 

 

* * *

אוריה באר

1. חיות האדם

שפע של סרטים קצרים מוצג לאחרונה לצופי האינטרנט באירופה. חלקם מועברים לישראל, חלקם לא מגיעים כלל אלינו. על כך נמצאנו למדים מז'אן, חבר ילדות, של אשתי בלוכסמבורג,  לאחר השואה. הלה מעביר לנו כל שבוע קטעי עיתונים, הלצות וגם סרטונים מרתקים על המתרחש בעולם כולו, לרבות בעולם המוסלמי. מובן שהוא חסיד גדול של ישראל.

לאחרונה העביר אלינו סרטון מזעזע, שלמיטב ידיעתי, לא התפרסם כלל בארץ. תקנו אותי, אם אני טועה.

ובכן, לאחר כיבוש מוסול, והעיירות סביבה, על ידי צבא המדינה המוסלמית דע"אש, הונהג משטר צניעות חמור לנשים במקומות שנכבשו. נשים נדרשו ללבוש לבוש צנוע במיוחד: שמלות ארוכות עד הקרסוליים, בורקות מכסות את הפנים והראש, כל פרט בגופן, אפילו את העיניים יש להסתיר.

כל הנשים במקומות הנכבשים עשו כנדרש מהן, גם האומללה נשוא הסרט הקצר. אישה כבת ארבעים, אלא שהיא טעתה טעות קטנה טראגית. היא לבשה מעיל קצר קטן מעל שמלתה הצנועה לגמרי, המגושמת, שצבעה, שומו שמיים, אדום בהיר.

שומרי המוסר החמושים תפסו אותה בקרן רחוב. הם האשימו אותה בחוסר צניעות, בשל הצבע האדום, בשל אי כיבוד הדת, ובפגיעה  במוחמד. אחד מהם נשא נאום מוסר נמלץ, בן חמש דקות, והשני, חמוש ברובה סער, ירה בה בראשה, מטווח אפס.

היא לא ביקשה על חייה. היא עמדה באומץ, מחכה למותה. עוברי אורח  עברו לידה, ולא הוציאו מלה מפיהם. מפחד. ראינו את הסרט והזדעזענו. כל מלה נוספת מיותרת.

 

אהוד: ראיתי את הסרט המזעזע באינטרנט, בארץ, ביו-טיוב. בגלל גודלו – כמה וכמה מגה-בייט, לא יכולתי להביאו לנמענים. מי שיורה בה בסוף הנאום הוא המטיף עצמו, ששולף אקדח ויורה בראשה של האישה הכבולה, היושבת על ברכיה על הארץ.

 

2. אנטישמיות באלזס

זה קרה לפני  כעשר שנים. אולי יותר. בן דודי המתגורר בפאריז, ששירת בשעתו שנים רבות במשרד החוץ הצרפתי, הציע לנו לעשות עימו טיול שורשים באלזס, שם התגוררו בני משפחת אימו מיספר דורות.

 הסכמנו מיד ויצאנו במכוניתו, אשתי ואני, והוא ואשתו.

היה זה טיול מרתק. עצרנו בכל מקום בו התקיימה קהילה יהודית לפני השואה, והגענו גם לכפר, בו שכנה אחוזתו היפה של הסב, אחוזה הקיימת עד היום. סמי, בן דודנו, סיפר לנו, שבצוק העיתים, הציע בעל הבית למכור לו את האחוזה במחיר מוזל, הוא שקל וסירב, בשל המרחק הרב מפאריז, בה הוא מתגורר עד היום.

מסתבר שלפני השואה היו באלזס קהילות יהודיות רבות, וחיים יהודים עשירים. ביקרנו גם בכמה בתי כנסת, ואף בבית הקברות היהודי הגדול, שנערים אנטישמים חיבלו בו בימים אלה.

זהו בית קברות יהודי יחיד במינו. יש בו מצבות עתיקות יומין, מלפני מאות שנים. על מרביתן כתבות כעברית, לעיתים עתיקה. חלקן  נפגעו, בשל פגעי הזמן ומזג האוויר הקשה, אך עדיין אפשר לזהות את שמות הנפטרים, מקצועותיהם ותפקידם בקהילה. בילינו שם שעות ארוכות והתרגשנו.

חזרנו לאחר מיספר ימים לפאריז המעטירה, מלאי רשמים.

כעת לקרוא ולשמוע בעיתונים וברדיו, על ההרס הנורא שערכו בבית קברות  ייחודי עתיק זה, מיספר פרחחים אנטישמיים, זה יותר ממזעזע. מן הראוי שפושעים צעירים אלה יועמדו לדין וייענשו במלוא חומרת הדין.

 

 

* * *

אלי מייזליש

1. מכתב גלוי לנשיא בוש

להלן העתק מאמר ב"הצופה" מלפני כ-11 שנים, בתאריך: 20.7.2003

לפני זמן קצר [על מדרגות הבית-הלבן] אמרת קבל עם ועולם כי "יש לחלק את ארץ הקודש לשני הצדדים, לישראלים ולפלשתינים" וברצוני לשאול אותך: כמה פעמים אפשר לחלק את אותה ארץ? האם עולה בדעתך כי יש לחלוק את קליפורניה לשני חלקים? הרי קליפורניה בעצם שייכת למכסיקו. ראשוני המתיישבים בקליפורניה במאות ה-15 וה-16 היו הספרדים של מכסיקו, ורק ב-1850 סיפחתם אותה לארה"ב כמדינה ה-31, לאחר שארצך הביסה במלחמה את מכסיקו ב'קרב מונטרי'. כלומר, כבשתם וסיפחתם לאחר מלחמה שבה ניצחתם, ולא בגלל שקליפורניה היתה עצם מעצמותיה של ארה"ב בזמן מלחמת השחרור של וושינגטון.

האם תהיה מוכן עכשיו להחזיר להם את סן-דיאגו ולוס אנג'לס ששם גרים יותר מכסיקנים מאמריקנים?

או למשל תורה לספרד לפנות את שתי ערי הנמל המרוקאיות סיאטה ומלילה, שספרד שולטת שם בכוח שתי אוגדות? האם תורה לרוסיה לפנות את עיר הנמל ומאגרי הנשק התת-קרקעיים שבקניגסברג [היום קלינינגרד] שבשטח פרוסיה המזרחית [לשעבר]? האם תורה לידידך טוני בלייר לפנות את איי פוקלנד הרחוקים מאנגליה יותר מעשרת אלפי ק"מ? או שאולי תורה לטורקים לפנות את את חבל הטאי [אלכסנדרטה הסורית] שטורקיה סיפחה בתעלול שווא ב-1939 [עד היום].

מעניין מה תענה לך טורקיה. [כנראה: אל תדחוף את האף שלך כאן].

אז הרי לא תעשה אף לא אחד מאלה, ועוד מאות כיבושים של עשרות מדינות משכניהם בכוח הזרוע. עם אלה לא תתעסק, כי אלה אפילו לא יתייחסו אליך.

אם אתה מעוניין באמת לשים קץ לסכסוך שבינינו לבין הערבים והאיסלאם, ובעיקר עם הפלשתינים, אל תציע לנו לחלק את ארצנו בפעם השלישית. לא זה. הרי רק מתום מלחמת העולם ה-1, היה זה אחד מאבות האימפריה הבריטית סר וינסטון צ'רצ'יל שהיה [1921-1922] שר המושבות הבריטי לאחר מלחמת העולם ה-1 – שקרע את עבר-הירדן ביום 3.6.1922 ומסרה לאמיר עבדאאללה [שהיה אז אמיר כושל ומוזנח בידי אביו חוסיין במדבר חצי האי ערב]. הרי במהלכה של המלחמה הוענקה דווקא לעם היהודי הזכות הבינלאומית ב"הצהרת בלפור" ואישורה בוועידות השלום להקים לעם היהודי בארץ ישראל בית לאומי משתי גדות הירדן.

אך ב-29.11.1947 שוב חולקה ארץ-ישראל המערבית והוצע לנו חלק מהגדה המערבית של הירדן. והנה אתה מציע לנו שוב לחלק את ארצנו בפעם השלישית.

אם לא הצליח לערבים בכוח, אתה רוצה לעזור להם בתחבולות?

הרי האינטרס המניע אותך יותר מכל במזה"ת הוא חיסול הטרור האיסלאמי מבית מדרשו של בין לאדן ועקירת משטרי רשע כמו אפגניסטן ועיראק. מה יתרום מבחינתך לעניין עקירת הטרור ומניעת פיצוץ ה"אמפייר סטייט בילדינג" אם נחלק שוב את ארץ הקודש לפיסות פעם נוספת? האם שוב מדובר באתנן לאמיר ערבי בעל חסות תמורת אינטרסים? האם מדינה פלשתינית ברמאללה תמנע פיגועים באמריקה?

הערבים מוליכים אותך שולל. ואילו יועציך, או שאינם מבינים את ההתרחשויות בעולם הערבי, או שבמזיד הם משקרים לך, כי האינטרסים שלהם אינם חופפים לדעה הציבורית בארה"ב – שברובה נגד חלוקת ארץ הקודש השייכת לעם היהודי, ומסירת חלקים ממנה לערבים.

אם רגשותיך כנים, ואם מטרותיך הוגנות, אני בספק אם תוכל לחזור על אמירה אומללה שכנראה בשגגה יצאה מפיך."

 

כך כתבתי לנשיא ארה"ב לפני 11 שנים. ולא שאני שואל אותו עכשיו שאלה רטורית: "אז אמרת? נו אז מה?" –  מישהו לוקח ברצינות את מה שאומר נשיא ארה"ב? ולא רק את זה אמרת, אמרת: "תוך 4 שנים תקום מדינה פלסטינית!"

4 שנים? הרי עברו כבר 11 שנה ודבר זה לא קם.

מאז רק הוחמר מצבה האסטרטגי של ארה"ב באזור לטובת הטרור הערבי-איסלאמי, שמפליג למרחקים. אובמה כיום, לא רק שגרוע ממנו. אובמה הוא אויב של עצמו. הוא כאובד עשתונות מול ראש-ממשלה של מדינה זעירה בגודל לוס אנג'לס. ומי שדוחק באובמה להפגין קוצר רוח או זלזול בנתניהו, אלה הם בני עמנו כאן שמכנים עצמם "המחנה הסיוני"? עוד ציונים שכאלה ואבדנו.  

 

2. מכתב אישי מיצחק הרצוג

הנה מכתב אישי שקיבלתי היום [לא תאמינו] "מכתב אישי מיצחק הרצוג". זו הכותרת. זה מכתב שנדפס כנראה במיליון או יותר עותקים.

מכתב ארוך כמו הגלות. פמפלט עלוב שלא ראיתי דוגמתו לפני בחירות מאז לכנסת ה-1 ב-1949.

הנה שורה אחת כדוגמית:

"... אנחנו נייצר אופק מדיני חדש ונחתור להסדר על בסיס של שתי מדינות לאום לשני עמים..."

איך "מייצרים" אופק מדיני? עם מה? עם מכשיר היי-טק חדש? הרצוג, תגיד לי איך! ולמה מתכוון הרצוג ל'שני עמים'? או 'מדינת לאום'? קרי, שבמדינה היהודית יחיה רק העם היהודי? ומה עם 2 מיליון הערבים שגרים כאן? איזה לאום הם הערבים שכאן ב"שתי המדינות"? אתה רוצה שהם יסופחו לפלסטין? לעשות להם טרנספר? עַם זה עַם. וכשאתה אומר ל"שני עמים" אז הרי יש כאן כבר עם יהודי וגם חלקו של עם שני [הערבי] שחי בארצנו – לא? אז אני מבין שאתה רוצה ארץ ללא ערבים? זה מה שאתה רוצה? איך?  חוץ מזה: וכי מי צריך לבנות עכשיו "שתי מדינות"? שתיים? הרי מדינת ישראל קייימת ונבנית כבר 67 שנים. ואנחנו בונים ובונים ללא ליאות. אז עכשיו יתחילו לבנות? רק עכשיו? שעכשיו אתה רוצה להתחיל לבנות מדינה חדשה לעם היהודי? מה זה המו"מ ההזוי הזה? 

הנה עוד חצי שורה: "ביבי ניהל שתי מערכות נטולות הישגים מדיניים נגד החמס..."

הופה! הנה גאון מווילנה שיצליח להביא הישג מדיני עם החמס. ואני לתומי חשבתי כי צריך לחסלו. לא?

אני מניח שרובכם קיבלתם בדואר ישראל את אותו מכתב ומעניין אותי כמה מכם גם פתחתם וקראתם את בליל גיבוב השטויות בו.

מי שחיבר עבורו את הפמפלט המעופש הזה נמנה כנראה עם תלמידיו של גדעון לוי. ולא רק שיאבד מנדטים. מילה אחת או אפילו חצי מילה ממנו היא בלתי אפשרית; אד-אבסורד. האם הוא חושב שמיליון מצביעי ליכוד הם אידיוטים?  

 

3. דו"ח על בזבוזי שרה וביבי

הנה מה ש'הארץ' כותב היום [יום ג'] בשעה 6 אחה"צ לאחר פרסום הדו"ח על הוצאות ביתו של נתניהו:

"וינשטיין מוכרח להורות על חקירה פלילית עוד הערב..."

עוד הערב? מוכרח? למה מי אתה? מי מינה אותך? אז מי שחיבר 'כתבה' זו, שהוא למעשה כתב אישום, הוא [ד"ר] עידו באום, שהיה בעבר כתב ועורך ב"הארץ" [ואיך לא?]. באום שאמנם סיים תואר ראשון ושני בת"א, רץ החוצה להמבורג לעשות שם דוקטורט. בהמבורג? למה? הסבתא שלך נולדה שם? נשאר לה חתול מאז? מה זה בלשונך החוקית מגרמניה "מוכרח".

אני לעומתך חושב כי אתה "מוכרח" לזרוק את הדוקטורט הגרמני שלך ולחזור ללמוד כאן בארץ  לדוקטורט ונראה אם תקבל כאן תואר שלישי. ועדיין אין לך שום רשות לכתוב "מוכרח". אין לך שום סמכות ולו גם עיתונאית לכך, זה רק עניין ליועץ המשפטי ולמשטרה.

ואתה יודע למה לא אצביע מפא"י או בשמה החדש 'המחנה הסיוני'? מפני שהיום בטלוויזיה אמר חבר כנסת שלכם אראל מרגלית "יש כאן 2 מיליון ילדים רעבים." 2 מיליון? הרי מתוך אוכלוסייה של 8 מיליון [יהודים וערבים] 30% הם ילדים ונוער עד גיל 18. כלומר יחד 2.4 מיליון. אם תוריד את בני הנוער ותשאיר רק 'ילדים' עד גיל 10 נמצאים כאן מיליון וחצי ילדים. אז איך יש 2 מיליון ילדים רעבים? כל ילד-וילד בארץ הוא ילד-וחצי רעב? ככה אתה יודע חשבון?

 

 

* * *

מנחם רהט

בוז'י מתאים? הליכוד, שטרם מצא סיסמה מנצחת, מוזמן לאמץ סיסמה שאפילו בשמאל מסכימים עימה בחדרי חדרים: בוז'י לא מתאים!

19 מערכות בחירות לכנסת התנהלו מאז קום המדינה, וכל אחת מהן הפיקה סיסמאות בחירות משלה, מקצתן מוצלחות מאוד: 'מספיק ודי בשלטון מפא"י' (1951), 'הגידו כן לזקן' (1959), 'תמ"י בקומה זקופה' (1981), 'פרס יחלק את ירושלים' (1996), 'נאש קונטרול (1999) ורבות אחרות. אולם אין ספק כי הקליטה והמוצלחת שבהן, שהצליחה לחולל מהפך בדעת הקהל ולהביא לניצחונו של נתניהו על פרס, היתה: "ביבי טוב ליהודים," שהיתה סוג של נשק יום הדין שהכריע את בחירות 1996, וגירש את פרס מלשכת ראש הממשלה. מאז לא היו סלוגנים שהצליחו להטות בחירות.

גם הפעם לא הוטלה לשטח סיסמה משמעותית, מרגשת, מנצחת. אשר על כן מתכבד טור זה להציע לקופירייטרים של הליכוד, חינם אין כסף, הצעה לסיסמה שעשויה להכריע: "בוז'י לא מתאים." לאמור: כהונת ראש הממשלה גדולה מדי על הבחור הנחמד הזה, בוז'י הרצוג.

קשה למצוא מילה רעה על נועם הליכותיו. חביב וחינני, מחייך בנועם, בלתי מזיק בעליל. איש רעים להתרועע: חבר של טייקונים ושל עיתונאים מאתרגים. שימש בתפקידי מיניסטר, ללא מעידות קולוסאליות. ילד טוב ירושלים.

 

'שניים במחיר אחד'

מבחינה מדינית, אין כמעט כל הבדל בינו לבין נתניהו. שניהם כבר הסכימו על 'שתי מדינות לשני עמים,' על הקפאה, על התנגדות ל'זכות השיבה', על המשך קיומם של גושי ההתיישבות. דרך אגב, אפילו זהבה גלאון מסכימה על עקרונות אלה. אלא שהמקסימום שהם מוכנים להציע, כל אחד בסגנונו, למען 'תאליך אשלום' – אינו אפילו המינימום שהערבים מוכנים לו. כך שאין סיכוי לפריצת דרך בטווח הנראה לעין, אפילו אם ראשת הממשלה תהיה זהבה גלאון.

אז מה הבעיה? – הבעיה היא שבוז'י הרצוג עדיין לא נתפס ולא נראה כמי שיכול לרשת את נתניהו. בוודאי לא במערכת הבחירות המביכה הזו, שבה מקבל כל מצביע בוז'י – פרס נוסח 'שניים במחיר אחד', בדמות האופורטוניסטית הגדולה ציפי לבני, שכוחה האמיתי בקלפי שואף לאפס, ובשנים האחרונות הספיקה להחליף בציניות מסחררת מפלגות ותומכים.

עצם נפילתו של בוז'י למלכודת הפתאים שמיסיס קלין הציבה בדרכו, במסגרת עיסקה לא תאומן, שהעניקה לה התחייבות לרוטציה בראשות הממשלה אם בוז'י יזכה בה, מהווה סיבה טובה להכרזה – רק לא בוז'י. מה גם שהעיסקה עצמה אומרת משהו עגום לגבי שיקול דעתו של מי שמתיימר להיות מנהיג-העל שלנו. אם הוא לא היה מסוגל לומר 'לא!' לציפי, כיצד יוכל להגות מילה זו במעמדים הרבה יותר גורליים?

עם יד על הלב: האם הוא יוכל להוביל את העם וצבאו למלחמה נוספת בעזה? איך יעמוד האיש, שעל פי עדותו כמעט התעלף עשר פעמים כשנשא את נאום הניצחון מול יחימוביץ, תחת עוצמתו המאיימת של מכבש הלחצים האמריקני-אירופי? 

אפילו בשמאל עולות תהיות כאלה. העיתונאי רביב דרוקר, מגדולי יריביו של נתניהו, מעלה "כמה שאלות שהופכות את הבטן: מתי בפעם האחרונה הרצוג נקט עמדה שנויה במחלוקת? אמר משהו שלא היה אהוב על הבסיס הפוליטי שלו? הוא היה בקבינט במלחמת לבנון השנייה ולא הטביע חותם. הוא ישב שנים בממשלותיהם של אריאל שרון, אהוד אולמרט ונתניהו, ומעולם לא העלה על הדעת להתאבד בסוגיה כלשהי. יותר מטריד: מהי יכולת העמידה שלו בלחצים? יש לו יכולת כזו? או שהוא חייב להשביע את רצון כולם כל הזמן?"

ואסור לשכוח כיצד הילד הטוב הזה, בעל החזות החנוּנית וקול של נער בר-מצווה, נפל קורבן לתעלוליו המתוחכמים של אהוד ברק בבחירות 1999, כשמעד בפרשת העמותות וגם שתק בחקירת המשטרה בפרשה ההיא, ונהג כאחרון העבריינים. באותה עת הוא כיהן כמזכיר הממשלה שבראשה עמד חביבו אהוד ברק, אבל בחר להשמיט דווקא פרט חשוב זה מן הביוגרפיה האישית שהוא מציג בקליפ שהופץ בימים אלה: בוגר 8200, שלושה תפקידים מיניסטריאליים, אבל אף מילה על ימיו כמזכיר ממשלתו של ברק, תפקיד שהוביל אותו לשתיקה הלא מוסרית, הלא ציבורית, הלא ראויה, בחקירת המשטרה בפרשת העמותות הנכלולית.

ומי יכול להסביר איך זה שהבחור הטוב הזה, דווקא הוא, הוביל את הקמפיין הלא מוסרי לבחירת פואד בן אליעזר לכהונת נשיא המדינה? האם לא ידע, או לפחות אמור היה לדעת, כפי שידעו רבים בצמרת הפוליטית, שהאיש סוחב מאחורי גבו קופה של שרצים וחשדות לפלילים?

 

מגינו של המטיף לסרבנות

גם מאבקו יחד עם השמאל נגד נסיעת נתניהו לנאום בוושינגטון בפרשת איראן, אף שאישים בולטים בארה"ב חיוו דעתם שהנסיעה ראויה ודווקא עכשיו, מעורר תהיות. קשה להבין מדוע עלינו רק לסמוך על הנשיא אובמה, שכל רצונו לגמור את הקדנציה בשקט, בסוגייה כל כך קיומית. מי חיבר את בוזי הרצוג לליבת המידע המודיעיני החשאי, במידה שמאפשרת לו לראות את התמונה כולה? המוסד? ה-CIA? יובל דיסקין? עופר שלח? אריה גולן? אמנון אברמוביץ?

וכך פרשת פרס ישראל לספרות, שהוציאה את הרצוג בצד הלא נכון. נתניהו, כמחזיק תיק החינוך, הדיח ובצדק את אריאל הירשפלד מלשפוט בבחירת חתן פרס ישראל לספרות לשנה זו (פסילה שהחזיקה מעמד שתי יממות בלבד, עד שנתניהו התכופף, כדרכו, בפני חונטת שלטון החוק).

ואז, כמה צפוי, פרס עליו בן דמות היגון את חסותו. מבלי לקחת בחשבון שהאיש מעודד סרבנות, שמאלן קיצוני, שעמדותיו הפוליטיות משפיעות על שיקול דעתו המקצועי, עד כדי שלילת הזכות לפרס ישראל מן המשוררת המוכשרת חווה פנחס-כהן, רק מחמת זיהויה עם הימין הפוליטי. "יש לי בעיה איתה," הודה בראיון ל"הארץ". "העמדות שלה בנושא ההתנחלויות ובנושאים אחרים, לא אחראיות ולא מוסריות בעיניי."

זהו אגב אותו הירשפלד שהסתבך במסכת שקרים מגעילה, כשפסל על דעת עצמו בשרירות לב את איש השמאל המתון הסופר אהרון מגד מקבלת פרס אמ"ת היוקרתי, בשל עמדותיו הפרו ציוניות, ועוד העז להאשים בפסילה את חבריו לוועדה, שלמרבה המזל אזרו אומץ להכחיש את כל טיעוניו בעניין השתתפותם בכשל הזה.

בוז'י הרצוג מתאים לשמש בתפקידים רבים. למשל שר החוץ בממשלת האחדות, לאחר הבחירות. או לעבוד במשרד עורכי הדין היוקרתי הרצוג-פוקס-נאמן, שהוא שותף בכיר בו. אבל ראש ממשלת ישראל? לא הגזמת?      

      

 

* * *

יהודה גור-אריה

צבי אייזנמן ז"ל

בשבוע שעבר הלך לעולמו הסופר היידי צבי אייזנמן, סופר מעולה, מבכירי הפרוזאיקנים של ספרות היידיש המודרנית בת-ימינו. הוא נולד בשנת 1920 בווארשה, למד בבית-ספר יהודי חילוני. במלחמת העולם השנייה ברח לרוסיה, שם חי בתנאי מצוקה קשים. בסוף שנת 1946 חזר לפולין, שם נוכח שכל משפחתו הוכחדה. הוא יצא לדרך, לארץ ישראל, כמעפיל. ב-1947 הפליג באוניית מעפילים, נשבה בידי הבריטים והובא למחנה בקפריסין. עם הקמת המדינה עלה ארצה. חי תקופה מסויימת בקיבוץ יגור, ומשם עבר לקיבוץ אלונים, שם חי ויצר במשך עשרות שנים.

היה ממייסדי קבוצת סופרי יידיש צעירים, "יונג ישראל", בחסותו של המשורר אברהם סוצקבר. הסופרים הצעירים, פליטי השואה, שמו להם למטרה לשקם את ספרות היידיש בארץ ובעולם – לאחר השבר של השואה,  שבה  הושמדו המיליונים דוברי היידיש.

סגנונו הצטיין בסיפורים קצרים, חלקם פנטסטיים, סוריאליסטיים, המעלים נופי נפש והלכי-רוח של היחיד, והוא נחשב לאחד הסופרים הבולטים בספרות יידיש של ימינו. מספריו שתורגמו לעברית: "המסילה", "מזלות", "בין גבולות", "המספר שאתה מבקש מזמן עלה באש", "קחוני אל ארץ השיכחה", "רוץ ילד, רוץ אל היער".

הוא נפטר בגיל 95, גלמוד, עיוור וחולה, אך צלול במוחו עד ימיו האחרונים.

       להלן שני סיפורים אופייניים בתרגומי לעברית:

 

צבי אייזנמן

בובות-יהודים

בפולין אין יהודים; אבל באחד השווקים של וארשה מוכרים בובות-יהודים. לא תוצרת סטנדרטית, לא עבודה רשלנית, אלא "אמנות" מעולה ממש. המחירים – לפי הביקוש.

– צחוק בצד, חבל על הזמן – אומר המוכר – הבובות האלה הן לא סתם. מרגיז לשמוע שמתמקחים על המחיר. מי שמתמצא ב"אמנות" יודע עד כמה מוכשר צריך להיות היוצר, כדי שהבובות יתקבלו ברורות, "מדויקות" וחדות.

המוכר מעמיד את "היהודים" שלו לפי גודלם והקפם, ביריד של יום א' בפארק וארשאי, הטובל בים של דשא, עצים ופרחים, והוא מצפה לקונים. הוא מציב את "היהודים" שלו בשורה, על גבי ספסל. הם ממושמעים "היהודים", הם לא נדחפים. לא מרעישים. לא מקשקשים  בלשונם המשונה. הם ספק ישנים, ספק ערים. אמרו להם לעמוד  –אז הם עומדים. הנה הם:

חייט עם מחט, חוט וסרט מדידה מוטל על אחת מכתפיו.

סנדלר, עם פטיש קטן ונעל.

חזן, עטוף במטפחת קדושה עם גדילים, ועם פסים שחורים-לבנים. פיו פתוח, מוכן לתפילת כל נדרי, או סתם לשיר שיר על נערה שעוד לא מצאה לה חתן, אין לה נדוניה; או על יהודי המהלך על פני כפרים מושלגים, תופר מעילי פרוות כבש לאיכרים ובעודו הולך לבדו בשדה הפתוח, הוא קופא למוות.

יהודי עם כינור (כינור! כן, כינור ממש!) בלי זה, יהודי איננו יכול. המיתרים משמיעים אנחה יהודית אמיתית, המשׁכֶּרֶת כמו יין מעולה.

יהודייה, ראשה עטוף במטפחת ראש, וסל בידה, ובסל אווז למכירה.

רבי קטן, עם ספר תלמוד פתוח. ראשו מורם אל השמיים. פיאותיו רוטטות. הוא ודאי קורא את ריבונו-של-עולם לדין תורה.

סוחר עם קסקט מחודד ושולי קפוטתו מתנפנפים, ליד חנות ריקה.

רופא, בחלוק לבן ועם סטטוסקופ על צווארו.

עורך-דין במשקפיים חכמים, שאיבד את הרישוי שלו.

סַבָּל, עם חבל חגור על מותניו, עומד בפינת רחוב ומחכה שישכרו את גבו, לסחוב משא כבד.

נערה בשמלת-כלה לבנה, עם הינומה לבנה. לחייה אדומות-לוהטות. את טבעת הכלולות יענוד לה המוות, הניצב לצידה בפראק שחור ובצילינדר שחור.

ובקצה השורה – ילד קטן, ילד יהודי. אוי לי ואבוי, ילד יהודי!

הבובות חסרות תנועה, נסבלות, ללא העוויות, סבר פניהן נעים, שלא להפחיד את הקונה, שלא לגרום לו הלם. הוא יקנה אותן, יעמיד אותן על מדף, על ארון או שידה, ולאורחיו יחווה בידו תנועה של חוסר-אונים ובחיוך עצוב יאמר בשקט:

– היה אצלנו עם, חי בינינו עם, ואיננו יותר.

 

מיידיש: יהודה גור-אריה

 

 

צבי אייזנמן

ידידתי – "כיפה אדומה"

לאחרונה רכשתי לי ידידה חדשה. כאשר עוברים את גיל השמונים, אין זה מן הדברים הפשוטים לקשור ידידות חדשה. נפגשים פחות עם בני-אדם, ממעיטים לנסוע. במקום ללכת אל חברים, שגם הם הולכים ומתדללים, הולכים עכשיו אל רופאים, בולעים כדורים ונזהרים מלהצטנן.

המחשבה נעשית דלילה יותר, הרגליים נחלשות – וזה מרגיז. אוי, כמה זה מרגיז, שעליך להזדקק לעזרתם של אחרים, שגם הם כבר אינם גיבורים גדולים.

ידידתי החדשה היא מנורת-לילה קטנה, פחותת-ערך, עם כיפה אדומה על גבי הנוּרה. "כיפה אדומה" אני קורא לה, אף שאין לה כל קשר, לא לזאב ולא לסבתא כלשהי. היא נדלקת ומתעוררת כאשר יורדת חשכת הלילה ואני אינני מצליח להרדם.

– תודה לך, "כיפה אדומה", תודה לאורך הרך, המאיר כמו מלאך, שברוב חסדך את מרימה במקצת את המורל השפוף שלי.

המנורה, שמושכת את כוחה מן הקיר ומסמיקה כמו ילדה תמה, באה אליי בדיוק בזמן. אילולא המנורה הקטנה הזאת, הייתי טובע בים של חושך, שאורב לי כבר עת ארוכה. אילולא "כיפה אדומה", היה הלילה נמשך עוד יותר ולא הייתי מבחין שהשמשות מכחילות-מתכילות ותכלתן דוהה כאשר מפציע השחר.

אני מקנא בַּיוֹם, אינני יכול לפרגן לו, שהוא ישן לו בשקט ובשלווה מאז בראשית וממשיך את שנתו בלא הפרעה, עד הבוקר, עת שהקרניים הראשונות של השמש מטלטלות אותו וקוראות אליו:

– קום! התעורר! השמש כבר מחכה לך!

אותי אין צורך להעיר. אני ער. אפילו כאשר אני שקוע במעין נמנום, גם אז אני ער. לעיתים רחוקות עוזר לי כדור שינה,  ולרוב גורם לי רק עייפות-יתר ולא מביא לי ישועה. אז טוב לדעת –  הן כאשר אני ישן והן בהקיץ – שאינני לבדי בחדרי השומם, שישנו מישהו שמושיט לי חוט של זהב ושולף אותי מן הים החשוך.

מה טוב ומה נעים שאני יכול להתאנח באוזניה של "כיפה אדומה", לומר לה מילה חמה. המנורה בעלת הכיפה האדומה אינה מסוגלת לדבר, אבל היא מבינה, הו, איך שהיא מבינה! סימן לכך: היא מזיחה את כיפתה למעלה, מעל למצחה הבהיר, כדי שתיטיב לשמוע מה אני אומר, מה אני מבקש ממנה.

אינני מבקש הרבה. אני רק רוצה שתאיר עוד ועוד, שלא תכבה בטרם עת.

 

מיידיש:  יהודה גור-אריה

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

בארץ עצלתיים

או

ספר האופטימיות

 

תל-אביב, 2000-1982

[לא הופיע מעולם בספר מודפס]

 

פרק חמישה-עשר

 

סוף טוב הכל טוב. נמצא הבן האובד,

חטף סטירת לחי,

נתגלה סוד האנרגיה והודפס הסיפור של דינה מקרית-שמונה.

 

"הקץ לשלטון עצלתיים! החלה המהפכה האהש"נית! נמאס לנו לטאטא בלילה את הרחובות ולאסוף את שערות-הסוכר!"

לבוש בפיג'אמת-הפסים בתכלת ובצהוב, הכומתה הכחולה לראשו, ניצב נדודים על הבמה של אולם "בית העצל" לתרבות מנמנמת. "כל לילה מצטרפים אלינו עשרות ומאות ילדים, נערים ובחורים שנמצאים בהתעוררות ושאינם ישנים בלילות. הם מטפסים על הגבעות ומכינים אבנים ובקבוקי-הארה לבניין בית מקדשנו במצוות אדוננו מורנו ורבנו זבדיה גילולי ישתבח שמו לעולם ועד! – לא! לא עוד נניח לכם לישון בלילות ולנחור כחזירים! לא עוד תלקקו גלידה מהבריכה האליטיסטית שלכם! לא עוד תטילו את העבודות הליליות עלינו, האהש"נים! מעתה ישרור שיוויון גמור בינינו – אנחנו לא נעבוד ואתם לא תישנו!"

"מה הוא מקשקש?" לחש רני לדינה, "הייתי בארץ אהש"ן וראיתי מה הם עושים בלילות – מפצחים גרעינים כשרים ללא חשש שביעית מג'נין ומספרים בדיחות, הפושטאקעס האלה! השבאבניקעס! הם בכלל לא עובדים – "

"רק אם לעבוד עלינו זה נקרא עבודה!" אמרה דינה.

שני בחורים מאהש"ן ששמעו את דבריהם התקרבו אליהם במבט שלא בישר טובות, אבל כאשר ראו שדינה לא אשכנזייה, סלחו לה.

"ואם יתחשק לנו לא לישון בלילות ולהרעיש לכם," המשיך נדודים לצעוק במערכת ההגברה, "אז איש לא יגרש אותנו מכאן כי הארץ הזאת היא שלנו ממש כמו ארץ אהש"ן! וכל מקום שהאהש"נים עובדים בו בלילות חוזר ונעשה מקום שלהם כבימי קדם בתקופת הכנענים!"

"ש-ל-נו! ש-ל-נו!" קראו כל האהש"נים.

"מהיום והלאה כל עבודה בעצלתיים, גם טיאטוא הרחובות בלילה, תהיה מוטלת על כו-לם. גברים לחוד, נשים לחוד ירחצו בבריכה, כך גם הקטנים! אסור יהיה ללכת ערום, לחשוף את המנוש והטיטס, למצוץ זרגים ולאונן! משכב זכר יהיה מותר רק לשומרי מצוות. גילוי-עריות יהיה אסור בתכלית האיסור כל שנת שביעית. נסיעה לאומן בחגים תקנה תואר חג' ותטהר גנבים חרדים אנסים יראי-שמיים, מקדשי השם והבאבא, שגרים שם עשרים-שלושים גברים בדירה אוקראינית אחת בלי מים ושירותים, משתינים ומחרבנים בחצרות ובגנים, והכול לשם שמיים! – אתם, הלא אפילו את הבנות שלכם בועלים! – ובתולות נישארות אצלכם רק אלה שרצות מהר יותר מאבא! – זאת חידש לנו בדין רודף מסכת בבא נקבות מר"ננו אדמו"רנו הקדוש זבדיה גילולי ישתבח שמו לעולם ועד! – אבל לא עוד! לא עוד תנמנמו אנשי עצלתיים כל הימים ותוציאו עצלים מהעצלתומטים בלי-חשבון ותשקיעו אותם בבורסה במניות של המצופים, הגלידות, הערוצים הכחולים וההי-טק! – אנחנו נשרוף את העצלתומטים! – לא, לא עוד תמצצו עצמות ותזללו נקניקיות-בחרדל ובאגטים בחמאה! – אנחנו נשרוף את האיטליזים והמסעדות הלא-כשרות ואת מכוניות הדואר המפיץ דברי תועבה ואת הרמזורים בצמתים שבהם נוסעים בשבת! – נפוצץ עם טנקים של מצוות ברחובות שלכם! – מעתה אתם תממנו את החיים שלנו בארץ אהש"ן נחלת אבותינו השלימה, הארץ של צבא חיילי השם שבלעדיהם תימעך עצלתיים בידי אויביה כדלעת רקובה! – אין שלום בלי דם ואין גאולה בלי מלחמת אזרחים! קדימה אברכים יאללה יחדיו בשם אללה! – אין אלוהים מבלעדי אלוהים ואדוננו שליח אלוהים! – ארץ עצלתיים היא שלנו! ש-לנו! ש-ל-נו! – "

"ש-ל-נו! ש-ל-נו!" צרחו הבחורים.

" – ממש כמו ארץ אהש"ן! – בתפילין, בציצית, נפדה את עצלתיים!"

"בתפילין, בציצית, נפדה את עצלתיים!"

"נכשיר את אדמותיה ופריין ולא נמכור אותן בשביעית לנוכרי! – ואנחנו, אנחנו נשנה אורחותיה, נחזיר עטרה ליושנה ונחררררוש אותה מן היסוד!"

"ש-ל-נו! ש-ל-נו!" צרחו הבחורים, "משיח, משיח, משיח לא גנב! לדארווין, לדארווין, לדארווין יש זנב!"

 

לפתע התרחש דבר מוזר.

שמתם לב שהסופר אבבטן בן-עצל נעלם ואין שומעים עליו מרגע שנירדם. איפה הוא? מה קרה לו? מי חטף אותו?

ובכן, בחברת הפסנתרנית קארין תוחעסצוצקי והזמרת ניבה צביטותצקי ישן אבבטן שנת ישרים בירכתי-הבמה, על מזרון-הספורט הגדול ששימש את הספורטאים של עצלתיים לאימוני-תנומה לקראת אולימפיאדת עצלים בבאר-עצלונה. אפילו ההתפוצצות האדירה לא העירה את אבבטן וידידותיו. שלושתם היו עייפים מאוד אחרי ההופעה המיישנת שלהם, שכבו על הגב, זרועותיו העבות של אבבטן השוכב בתווך שימשו להן ככר, וידיהן שלהן היו מונחות על הביצים של אבבטן כדי לשכך את עוצמת הוויבראציות. שלושתם נחרו אך איש לא שם לב אליהם במהומה.

אבל –

כאשר נדודים עושה את שגיאת-חייו (והזכיר את מעדני עצלתיים והגיע למרק הכרוב עם העצמות הממוייחות, ולתפוחי-האדמה האפויים ברוטב בצל מטוגן, ולגולאש האדמדם המדיף ריח פפריקה חריפה, וללחם השחור הטרי עם השוויסקים החמים, ולסאלאט המלפפונים הצעירים בחומץ ובשמיר, ולשעועית האפוייה, ולמעיים הממולאים גלדי-שומן ובצל-מטוגן וקמח, ולפשטידת תפוחי-העץ האפוייה בפירורי ביסקוויט ובאגוזים ומכוסה קציפת ביצים שחומה, וכל שאר נפלאות מיטבחה של הבשלנית המעולה גברת ליליסימה בן-עצל, רשימה שגירתה מאוד את אזרחי עצלתיים הרעבים) –

 – התעורר אבבטן מחלום מציק שקירקרו בו נדודי רעב בן שעתיים ותיאבון צעיר שלא בא על סיפוקו, והופיע מתנודד בחברת הפסנתרנית והזמרת, תלויות על זרועותיו או תומכות בו, היה קשה לדעת כי שלושתם היו הלומי-שינה והתקשו לעמוד על רגליהם. הם חגו כשיכורים, ראשו הגדול של אבבטן מתרומם ושט כדלעת גבוה מעל השתיים, גבותיו הצהבהבות הזדקרו, שפמו החום קצר רטט, ולעיניו הכחולות המימיות היתה הבעה ישנונית של מי שעדיין שרוי בחלום.

שלושה כלבלבונים התרוצצו על הבמה. אנבל ציצקי-תוחעס, הדוגמנית יפהפיית-עצלתיים, שלחה את כלבלבה להרצאה אך היא עצמה טרם באה.

והנה, מה ראו עיניהם?

לא גג –

לא אוכל –

לא קהל ישנים-מעריצים –

רק בחור צעיר בפיג'אמת-פסים תכולים-צהובים ובכומתה כחולה, עומד על הבמה ונואם –

הם שיפשפו עיניים פעם ופעמיים כדי להיווכח שאינם חולמים, ואז נתן אבבטן קולו בזעקה שכאב ושמחה נשמעו בה כאחת –

"דודי!"

שלושה הכלבלבונים נמלטו מפחד.

"דודי שלי! חזרת!?"

גבו של נדודים, שהיה באמצע נאומו החוצב הלהבות וקובע אמות מידה מוסריות חדשות – התכווץ קצת כאילו חשש לרגע הזה. הוא הסב פניו רגע לאחור ואמר –

"אבא, תפסיק!"

"דודי! ראות פניך לא פיללתי!" פסע אבבטן לעומתו בזרועות פשוטות כדי לחבקו, "דודי שלי, בני האובד! חזרת?!"

"אבא, אל תתחיל לי שוב בהצגות שלך!"

הפסנתרנית והזמרת צנחו לאחור על הפסנתר בהשמיען אקורד אחד ממושך: "לה... לה לה לה..."

"אבא, תפסיק אמרתי לך! אני לא מכיר אותך!"

תחילה שום (וגם בצל) עצלתני לא הבין מה קורה, גם לא האהש"נים, כי כאשר קרא נדודים לאבבטן אבא, הם חשבו שזה קיצור השם אבבטן, אבל, עד מהרה נשמעו קולות רבים בקהל העצלתנים –

"הלא זהו דויד בן-עצל, שלילה אחד התעורר ונעלם מעצלתיים למשך שנים אחדות!"

"חשבנו שנסע לנפאל!"

"לים הדרומי!"

"לערוצי הקודש הפיראטיים!"

"לאי הפטריות!"

"לאמאזונאס!"

"טיפס על פסגות ההימאלאיה!"

"ישב מול בית-הסוהר של הגנב המשיח בקאטמאנדו!"

"ביערות-העד של בראזיל!"

"בפיזדה של הנסיכה דיאנה!"

"בפתח-תקווה!"

"במעמקי אטלנטיס!"

"בחור השחור של ס"ש [סמי שקיעה] בגואה!"

"שב הבן האובד הביתה!"

"איך לא היכרנו את דודי?"

"חתיכת נבלה היה וכך גם נישאר!"

ואבבטן, בזרועות פרושות, המשיך מבלי להתחשב במהומה –

"דודי שלי יקירי, ראית כבר את אימא?"

"אבא, אמרתי לך, זה לא הזמן! תפסיק עם ההצגות הרגשניות שלך!" ולצד, כלפי חבריו, פנה נדודים והסביר בהתנצלות: "מה אני צריך את הנפּח הזה? סופר מהדור הישן. מנפח לי תמיד את השכל!"

"דודי בני יקירי," התעלם אבבטן מהפגנת הדחייה, וחיבק את נדודים, כראוי לאב בר-מזל שמצא את בנו האובד, "הפלא שחזרת אלינו מתגמד לעומת הפלא הנוסף – המטאטבוטים עובדים!"

"טוב, מה הפלא?" לא היה יכול נדודים לכבוש את יהירותו, "הם כבר עובדים אצלנו מזמן! ומי, אתה חושב, ניקה לכם את הרחובות בלילה כאשר ישנתם, ואסף את שערות-הסוכר? עבודת-ידיים?"

וכאשר אבבטן ניענע אותו בין זרועותיו כלולב, המשיך דודי ואומר, ויש הטוענים כי קולו היה כבר קצת חנוק מדמעות:

"אתה רואה אבא, לא רק פיצחנו גרעינים כשרים ללא חשש שביעית מג'נין! פיצחנו גם את סוד האנרגיה! כל אמונות ההבל, בעיניך, חיות וקיימות עדיין ואפילו מייצרות אנרגיה, עובדה, תראה איך אנחנו חיים בזכותן בארץ אהש"ן! נישקתי שערה בזקנו של הרב זבדיה גילולי! אנחנו מסוגלים להאיר בנורה חשמלית אחת את כל רמת-גן ובגדד! להפיק אנרגיה מגלי הים! לעשות מהסקאדים מאנגל! מהבערות – בעירה! מהשכל – זבל! מהפאטריוט – איטריות! מטילי הנץ – שטריימלים וקאפוטות לנכדים של אוהי זורר! גילינו את סוד הפרפטאום-מובילה איך עושים יש מאין!" וברוב גאווה והתרגשות לחש לאביו באוזנו את מילת הקסם:

"– – – –"

 

"בוגד! בוגד!" נשמעו קולות ממורמרים של אהש"נים צעירים ששמרו על פתחי האולם, "בגדת בנו נדודים!"

"התפייסת עם אבא שלך! אתה חוזר בשינה!"

"נדודים ברח!"

"פעולת הפיצוץ בעצלתיים היתה שגיאת תיכנון שלך!"

"מטרה מיותרת!"

"יותר חשוב נטוס לניו-יורק נקים אוהל-מחאה מול בית-סוהר של קדוש הדרוס רבי מאיר בעל השאכטה מה יש לו תיק הלבנה כספי המאפיה ממדיין שהלבישו עליו שונאי אהש"ן!"

 

"נפלא, נפלא!" קרא מצידו אבבטן כששפמו החום קצר וגבותיו הצהובות רוטטים, "בנינו שברחו מאיתנו בלילות גילו את סוד האנרגיה! עכשיו יחפרו המטאטבוטים את תעלת החשמל מהים-התיכון לים-עצלתיים והצורך לעבוד לא יהיה עוד לעולם! לא אתם ולא אנחנו! בני-האדם חופשיים מעתה, מטאטאים-רובוטים יעבדו למען האנושות! פרפטאום-מובילה יפרנס אותנו! ואת הדרוזים והצ'רקסים! ואת הקראים, איי הבתולה ומיקרונזיה! הבה נלך כולנו אל אימא ליליסימה לסעודה חגיגית לכבוד ההישג הגדול של בנינו הממציאים, שהצליחו לשכפל את המטאטבוטים ולגלות את סוד האנרגיה!"

"אבא, אם אתפייס איתך," שינה פתאום נדודים כיוון, "אתה מבטיח לנסוע איתי בחגים לאומן, להשתטח על הקבר של רבי נחמן?"

על כך העיף לו אבבטן סטירת לחי אדירה.

 

וכך, מי שציפה שאבבטן ישתלט על המצב בזכות הפגישה עם בנו – נתבדה. קמה שוב מהומה. אהש"נים ועצלתנים התווכחו מרות וצרחו זה על זה אך הפעם היה כל מחנה מפולג גם בתוך עצמו. למשל, מזכיר אמ"ע המזוקן, מר איצלה גרונם, לא היה יכול להשלים עם כך שהמדענים שלו, שחקרו והזיעו שלוש שעות כל יום במשך עשר שנים במעבדות החדישות של אגודת מגרמי עצמות – לא הם שגילו את סוד האנרגיה. לכן הוא טען כי מה שהצליחו לגלות האהש"נים אינו אלא אחיזת-עיניים ומדע לא-מדוייק, וכי אסור לשכפל, לשעתק, לשבט ולשרבט  מטאטבוטים אלא במיטבחים של אמ"ע, וכי כל מטאטבוט שאין בו עצמות ואי-אפשר לבשל ממנו מרק – הוא לא תקין ואסור להשתמש באנרגיה שלו מחשש שתפלוט קרינה.

והצעקות בקעו ועלו, וכמעט הגיעו לקטטה ומכות, אך פתאום נשמע קול משמיים:

"אנבל ציצקי-תוחעס יוצאת עכשיו מעוגת היומולדת בפונדק 'החרדל המחבק' מרימה ומלקקת את הקרם מזוג ציצי הסיליקון החדשים שלה עם הפטמות המקוריות שמזדקרות כמו דגדגנים אדמדמים!"

מיד התחילה נהירה המונית החוצה, ואיש לא הצליח עוד לשמור על הפתחים וגם לא שאל איך זה חוגגים יומולדת כל שבועיים, ומדוע רצים כו-לם לראות דוגמנית-צמרת לבושה מכנסיים יוצאת מתוך עוגת-קצפת בעוד שאפשר לראות אותה כל יום רוחצת עירומה לגמרי בבריכה המצופה גלידה, כמו שנוהגים בלי בושה ובטבעיות כל העצלתיימים?! ואפילו היא מרשה לשחק בציצים שלה כי זה מעודד את התינוקות לינוק ואת הנוער לאונן ואת הגברים למצוץ לנשותיהם ואת הזקנים להפעיל את מוחותיהם ולזכור מי הם – אבל כניראה שדבר טבעי לא מעורר סקרנות, וגם לא כותבים עליו במדורי-הרכילות כפי שיכתבו מחר על כל מי שיהיה נוכח במסיבת יום-הולדת של אנבל ציצקי-תוחעס כשתצא מעוגת-הקצפת כי ניתוח השתלת הסיליקון הוא אייטם חדשותי וקיימת סקרנות עצומה לראות אם נותרו צלקות בשיפולי שדיה הזקופים כשל נערה מוצקת-חזה ומָמְציצה [מ"ם קמוצה, מ"ם שוואית].

במורד שדרות עצלתיים התפלג הקהל הרב. חלק נכנס לפונדק "החרדל המחבק" להתחכך במו-עיניהם בדוגמנית האגדית, לנשום אבקת טאלק מאצבעות רגליה ולהחליף רשמים על מצב פטמותיה והשפעתן על עולם הספרות והאמנות בעצלתיים ועל חיי המין של העצלתנים – ואילו החכמים ובעלי-הניסיון מיהרו לביתו של אבבטן כשהם מכינים עצמם לסעודת הלילה של גברת ליליסימה, החוגגת את חזרתו של הבן האובד דודו בן-עצל.

 

דינה קורדובה קפצה משמחה כאשר שמעה את ההודעה. "עכשיו גם אני אזכה לראות את היפהפייה הבלונדינית יוצאת מן העוגה במכנסיים קצרים של בד-זהב נוצץ והציצים המפורסמים בחוץ, כמו שכתבו וצילמו בשבועון 'לאישה המתופחת'! איזה חיים מעניינים יש לכם בעצלתיים! הכל תופח כאן, רק כאן!"

אבל רני תפס חזק בידה ולא הניח לה ללכת לפונדק, וכדי להשפיע עליה להישאר, אמר: "עכשיו, כשהסופר אבבטן עסוק בנדודים," ולעצמו חשב – והוא כניראה כבר לא כל כך זקוק לי, "אולי תתני לי את הסיפור?"

"מה, אתה סגן-עורך שלו? רוצה להיות סופר בעצמך?"

"לא. אני לא ילד יצירתי. אין סכנה שאהיה סופר. אני יכול להקליד את הסיפור במחשב ולהדפיס לך אותו יפה עם ציורים מאינטרנט."

"אינטרנט זה צייר?"

"לא!" צחק רני, "מאינטרנט אפשר להוריד המון תמונות מוכנות ואפשר גם לקחת אותן מתוכנות."

"ופרפטאום-מובילה זאת אימא שלך, שטרודל?"

"פרפטאום-מובילה קוראים למכונה שעובדת-מעצמה בלי הפסק ובלי תוספת אנרגיה. ואני חושב שבאמת אפשר לייצר חשמל בחינם מניצול הבוכנות של הגגות העולים ויורדים מהנחירות של תושבי עצלתיים בלילות ובימים כמו הרוח שמניעה את טחנות-הרוח ופוזרת טאלק על המנוש, וכמו שהסופר יגאל מוסינזון המציא אנרגיה מתנועת הגלים של הים!"

"שמע שטרודל, תפסיק לבחבח, לנחנח ולדנדן אותי וקח ממני את הסיפור ותעשה בו מה שאתה רוצה כי אני משתגעת כבר לראות את אנבל ציצקי-תוחעס ומוותרת על הכבוד לפגוש את הסופר אבא שלך!"

"אבבטן לא אבא שלי ואשתו לא אימא שלי ובחיים לא הייתי רוצה להיות בן להורים שכאלה! – בכלל הוא כבר לא כל כך זקוק לי. אני הייתי כניראה רק תחליף אצל השמנפוצקלה הזה אחרי שהבן שלו נדודי – זה שמזיע ריח של שמרים – ברח ממנו... אבא שלי... רק פעם אחת בחיים נתן לי סטירה, אבל אני לא כל כך זוכר... וגם לא מוכן לוותר לאף אחד על ההורים האמיתיים שלי..."

"מצידי פוצקלה שיהיה סבתא שלך! – אבל אתה תישאר על ידי ותהיה חבר שלי עד שנתחתן!"

רני פרץ בצחוק.

"מה אתה צוחק, שטרודל?"

רני כבש את צחוקו ולא גילה לה שהוא כבר שומע בדימיונו את אימא שלו אומרת: "הפרענקינע תפסה אותו!" – – – כי הוא היה מאושר.

 

 

רותי המגעילה

 

באתי לבית של ילדה בתל-אביב בגלל הקטיושות. שמה רותי. משהגעתי אל רותי האבתי אותה אהבה עזה אפילו שהיתה מגעילה. אך יום אחד עבר תעלולה גבול. בלילה כאבה האוזן שלי והתאוננתי בפני הוריה, הוריה לקחו אותי למגן-דוד-אדום שם אביהו לי טיפות מיוחדות. למחרת נסענו לבריכה. אימה של רותי אמרה לי שלא איכנס מפני שאוזני כואבת. אמרתי שאני בכלל לא רוצה ללבוש בגד-ים. הלכנו לבריכה ושם התחילה רותי להגיד שאני לא נכנסת לבריכה מפני שאחת כמוני מפחדת ממים. נתנו לי לשבת ולהסתכל בבריכה אך אני קמתי ממקום מושבי ונכנסתי לבריכה עם בגדים. אימה של רותי כעסה עלי נורא אך לא אמרה כלום. אני כבר חזרתי לקרית-שמונה אך תעלולה זה נישאר לי למזכרת, ועובדה – אני זוכרת אותו היום, אם לא הייתי זוכרת לא הייתי כותבת ת'סיפור. אני חושבת שאחרי שיפלו עוד פעם סקאדים על תל-אביב, לא יביאו אותי עוד פעם אל רותי המגעילה.

 

 

סוף טוב הכל טוב

 

 

לא.

 

רק עכשיו הודיעו ברדיו שמטחי קטיושות נופלים על אצבע הגליל. כל אחד יודע ששם קרית-שמונה ודינה השובבה. הסיפור מתחיל מההתחלה. אם לא יפלו סקאדים על גוש דן, אולי יביאו שוב לתל-אביב ולרמת-גן את ילדי קרית-שמונה.

 

ועוד מודיעים בחדשות:

 

"לאור המצב הביטחוני חנן נשיא ארה"ב את האסיר הקדוש רבי מאיר בעל השאכטה היושב בכלא ניו-יורק. עתה נואם האסיר-לשעבר, ספר תורה בידיו, בעצרת הזדהות ענקית של יהודי העיר עם ישראל ויש גם לונה-פארק לילדים.

 

"בוטלה שנת השמיטה. בתמורה הסכימו החילונים להכיר באלוהים.

 

"ארץ אהש"ן, ארץ עצלתיים וישראל החליטו להתאחד ולהקים ממשלה ביטחונית אחת כנגד כל האויבים מבחוץ ומבפנים. הסופר אבבטן בן-עצל יכהן בה כשר התרבות. אנבל ציצקי-תוחעס תהיה שגרירתנו החדשה בפאריס ויתחילו להגות את שם-משפחתה במלרע."

 

"ארץ עצלתיים החליטה לכרות ברית ארצות תאומות עם האי נאורו באוקיינוס השקט. נאורו הוא מדינה חברה באו"ם המונה עשרים וחמישה אלף תושבים על שטח שאינו גדול מתל-אביב. היא תומכת בישראל בכל הצבעות הגינוי בעצרת הכללית. המשותף לעצלתיימים ולנאורים הוא העובדה שהם שני הציבורים היחידים בעולם שמעולם לא חשו עצמם מקופחים ולא יצאו להפגנות אלימות. מה הסיבה? האי נאורו מתפרנס בכבוד מקקי. במרכז האי מתנוסס הר שכולו לשלשת ציפורי-נוד שחלפו על פניו במשך מאות ואלפי שנים. מכריית הקקי מפיקים פוספאט נדיר ויקר. התושבים גרים רק בשולי האי, סביב ההר הגבוה. בשנים האחרונות מחצב הלשלשת הולך ונעלם בגלל כרייה מוגברת, אבל ממשלת נאורו השקיעה בחוכמה את רווחי השנים הקודמות בבורסה לניירות-ערך של תל-אביב. חקלאי עצלתיים בודקים אפשרות ללמד את המקומיים לגדל שערות-סוכר-חום על המקום שעמד בו הר הקקי."

 

 

 

"אחותי, אני גומר!" או –

נאום ישראלי להרגעת המצב

 

רשימה מאת הסופר אבבטן בן-עצל

שהתפרסמה זה עתה בעיתון "ידיעות עצלתיים"

 

"חשבנו שיש לפחות מקום אחד בעולם שהוא כולו ישראלי, כולו שלנו ועליו אין ויכוח, והוא בית – יחד עם ערביי ישראל שהם חלק בלתי-נפרד מן החיים והנוף – ופתאום גם הוא מלא גיס חמישי, שונאים חמומי-מוח שלא איכפת להם שתיהרס מדינת ישראל, ואם לא היה כוח צבאי ומשטרתי לעצור בעדם היו שוטפים גם את תל-אביב ושורפים אותה. אין לי צל של ספק. רק הכוח מגן עלינו. ואם חשבנו שבמלחמות הבאות ישבו ערביי ישראל בשקט, הנה גם תסריט זה עלול לקרות: מלחמה עם מדינות-ערב על הגבולות, טילים למרכזים העירוניים שלנו מכיוון עיראק, איראן, סוריה ולוב, אולי גם מצרים, וקאטיושות מלבנון על קריית-שמונה ושאר היישובים היהודיים בגליל. במקביל חלק ניכר מכבישי הארץ סגור בגלל מהומות והתפרעויות של ערבים ישראלים, שלא לדבר על המתרחש בגדה וברצועה. כלומר, מלחמה מבית ומחוץ בעת ובעונה אחת. זה תסריט מדהים אך לא בלתי אפשרי, והוא מראה שהתחושה היסודית שעדיין יש סכנה לעצם קיומנו היא הנכונה, והיא מאפילה על כל הטעויות שלנו, וחושפת את המציאות האמיתית שבה אנחנו חיים, את הסכנות ואת התחזית הקודרת לעתיד. ושוב חוזרת אותה תופעה היסטורית, שהפלשתינאים פוגעים קודם כל בעצמם, בתשתיות ובתדמית שלהם, בסיכויים שלהם להיטיב את מצבם כמדינה-בדרך ולזכות בשיגשוג, בעזרה כלכלית ובתיירות הודות למדינות מערב-אירופה ובעיקר ארה"ב. אהדת העולם למתפרעים אינה מביאה שום השקעות כלכליות. וערביי ישראל, ככל שהם פוגעים בתשתיתם, וגם בנו, הם מפסידים יותר ויותר, ומרחיקים את סיכויי השלום בדחותם מעליהם את רצונו הטוב של מרבית הציבור היהודי בישראל. אני לא חושב שאשכח להם אי פעם את הימים האלה שבהם ניסו למשוך לנו את הארץ מתחת לרגליים!"

 

קולות הייאוש העולים מישראל מחלחלים גם לעצלתיים ומפרים את שלוות חיינו הטובים, את התיאבון החיוני לבריאותנו ואת יציבות העצל שלנו. מדוע רוב המיואשים הם אנשים מבוגרים, כמו הסופר הישראלי אלימלך שפירא שאת דבריו ציטטנו? הלא דווקא הם אמורים לזכור תקופות קשות יותר – מלחמת העולם הראשונה, מאורעות 21, 29, 36, מלחמת העולם השנייה, מלחמות 48, 56, 67, 73, 82, 91, אלפיים, כל עשר שנים מלחמה ולפעמים יותר מאחת בעשור.

הייתכן שייאוש שורר גם בגילאים אחרים באוכלוסייה אלא שלמבוגרים, בייחוד למפורסמים שבהם, יש גישה נוחה לתקשורת ולכן קולם נשמע יותר?

ואולי הגיל המבוגר משפיע, כמו שאומרים: "עימי תסוף חוכמה"? – לאנשים שקרובים לסוף חייהם קשה להשלים עם העובדה שהמדינה והתרבות והספרות ימשיכו להתקיים גם לאחר מותם, לכן חביב עליהם החזון שלפיו אחריהם דועך ונעלם כמעט הכול.

ואילו חיילים צעירים אין להם גישה לתקשורת או פרספקטיבה היסטורית. רבים מהם נהרגים בתולים, לא הספיקו אפילו לומר לחברה: "אחותי, אני גומר!"

 

סוף הספר

 שלא יידפס לעולם

 

תל-אביב, 2000-1982

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד שלום, בשולי מהומת פרס ישראל בדקתי את רשימת הזוכים בפרס ישראל לספרות לדורותיהם. מתוך רשימה של 57 זוכים עד כה, 25 היו משוררים, רשימה ראוייה בהחלט, מאורי צבי גרינברג מימין ועד נתן זך משמאל. שלושה משוררים מבין האהובים עליי ביותר נעדרו מהרשימה: זלדה, פנחס שדה וארז ביטון. כל אחד מהם הביא אל שירתו את תבנית נוף מולדתו ויחד עמה את הקסם הבלתי מוסבר ההופך יגון לשיר. זלדה ופנחס שדה ז"ל כבר לא יזכו להיכנס לרשימה המפוארת הזאת. אני מאחל לארז ביטון שיזכה לאריכות ימים וגם לזכייה שהוא כל כך ראוי לה.

יואב אהרוני

 

אהוד: אסתר ראב, המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה ובת העלייה הראשונה, לא זכתה מימיה בפרס ישראל. הפרס הכי נכבד שקיבלה היה חצי פרס חולון לספרות, כיאות למעמדה בספרות העברית. עד היום אין רחוב על שמה בתל אביב.

 

* שלום לך אהוד! אני מקפידה לקרוא את תגובותיך למאמרים ולרשימות המתפרסמות בעיתונך, ולא תמיד מסכימה איתן. אהבתי מאוד את תגובתך לרשימתו של דרור אידר בעניין פרס ישראל, השופטים ונתניהו. תגובתך הקצרה – כל מילה בסלע! אמיתית, קולעת, ומסקנותיה חשובות.

עירית אמינוף

 

* אהוד, מתוך התגובה הנ"ל: יש תחומים במדעי הרוח והספרות והאקדמיה אצלנו – שבהם, כדי להצליח ולהיות מקובל – עליך ללקק את התחת לפלסטינים ולהיות חסיד פוסט-טיזים, נראטיבים ושקרים למיניהם, ובעיקר – לשעמם ולהיות "חשוב".

וראוי אולי להזכיר גם שפרופ' אריאל הירשפלד פירסם לפני שנים מאמר רציני ונרחב ב"תרבות וספרות" של "הארץ" על השפעת אום-כולתום על הספרות העברית...

אני אינני לוקח חלק במגמת ליקוק התחת לפלסטינים ולְסופרים ולפרופסורים עבריים "שמאלניים" ופלצנים, וזו אולי אחת הסיבות (חוץ מחוסר כישרוני המובהק הידוע לכול) – מדוע אני מוּדר באקדמיה של הספרות העברית, ובדרך כלל המנדרינים צריכים אותי, למחקריהם, רק בזכות כתבי דודתי אסתר ראב המצויים ברשותי.

אחת מתוצאות ההשתכשכות בביצה המסריחה – היא למשל שעד היום לא זכו בפרס ישראל סמי מיכאל ופרופ' נורית גוברין, וגם לא הסופר העל-זמני היושב על גדת הירקון, אלימלך שפירא, מחברם של הרומאנים הנדירים והנהדרים "הירקון שבלב" ו"הבלנית נכוותה".

חרף כל אלה – לא היה זה מתפקידו של ראש הממשלה להיכנס ברגל גסה כדי לעשות כביכול "סדר" בביצה הטובענית – ובצדק פרשו כמעט כל השופטים והמועמדים לפרס ישראל בתחומי הספרות והקולנוע.

הרי זה לא חדש שבכמה תחומים, ובייחוד ספרות וקולנוע, אי אפשר אצלנו להצליח מבלי להשתין על המדינה גם בחו"ל, וגם מחו"ל – וזוהי, לטוב ולרע, האליטה שלנו, זו שמלמדת ספרות עברית באוניברסיטאות וזו שבכתיבתה הבידיונית ובמאמרי הדיעה שלה משמשת דוגמא לסופרים חדשים – ממנו ראו וכך עשו; ואלה הם קהל הקוראים, המעריצים השוטים, היוצרים לאליטה רבי-מכר שלפעמים אי אפשר לקרוא אותם מרוב שיעמום – ועם המציאות הזו עלינו לחיות, ואי אפשר לערוף אותה במחי-יד פוליטית אחת.

זו גם אחת הסיבות שאני, בשמחה – סופר נידח.

אבל, לפחות מבחינתי – משלם נתניהו מחיר עבור הטיפשות שלו. רציתי להצביע עבורו כדי שתהיה לו ממשלה חזקה – לטובתו, לטובת המדינה, וגם הצהרתי זאת מעל דפי המכתב העיתי – ואילו עכשיו הסרתי ממנו את תמיכתי הצנועה – ואצביע כנראה ליאיר לפיד.

על החלטתו של נתניהו לחזור בו מהדחת שופטי הפרס לספרות – אפשר לומר את החוכמה הבלתי-נשכחת של נשיאנו-לשעבר, השנון כל-כך, שמעון פרס: "מביצה אפשר לעשות חביתה אבל מחביתה אי אפשר לעשות ביצה!"

לכן לדעתי על שופטי פרס ישראל לספרות יפה להתכנס לישיבה קצרה אחת בת חמש דקות ולהודיע שבין אם סמי מיכאל מבטל את הודעתו על פרישתו ממועמדות לפרס, ובין אם לא – הוא הזוכה בפרס לשנת תשע"ה. ועל שופטי הפרס לחקר הספרות – להעניקו לפרופ' נורית גוברין – בין אם הגישה מועמדותה ובין אם לא, כי היא משכמה ומעלה ממי שכבר הודיע על מועמדותו לפרס!

 

* שלום אהוד, משול אתה לאותו בן אדם שיוצא לטיול רגלי ארוך וחיש מהר מתברר לו שיש לו אבן בנעל. אז הוא מתלונן ומתלונן עד שבא המדריך ואומר לו בוא נעשה הפסקה ותוציא את האבן. אז משיב לו אותו האיש "עזוב, אולי היא מציקה, אבל היא מהבית."

אין גיליון של עיתונך שבו אין אתה מלין על כך שרק קולם של של אינטלקטואלים ש"משתינים" על ישראל מושמע ברבים ורק הם נהנים מתמיכת המדינה, אך כשבא נתניהו לעשות מעשה ולשנות מצב זה, מסתבר שיש לך בעצם חיבה מובנית עמוקה לאותן אליטות שמטילות את מימיהן על כולנו זה עשרות שנים.

אז או שתיתן שיוציאו את האבן, או שתמשיך לצעוד מבלי להתלונן.

בברכה חמה,

ברוך פלטנר

 

אהוד: הדוגמה שלך עם האבן – צולעת. נתניהו התנהג כמו פיל בחנות חרסינה, ומבלי לשער את התוצאות ההרסניות של החלטתו לגבי פרסי ישראל. גם מי ששותף לביקורת על חלק משופטי הפרס, צריך להתנגד לטיפשות ולחוסר ראיית הנולד של נתניהו – שגרמו נזק גדול לפרס ישראל – וגם לו-עצמו.

 

* שלום לאהוד, קראתי ב"חדשות בן עזר" על תפוז "שרה" שגילה דודך ברוך. גם אני אוהב מאד תפוז זה, שנעלם לצערי משווקינו. והנה באחד מטיולי הטרקטורונים שאני עושה כל יום ג' באזור תל מונד מצאתי פרדס שהוא כולו תפוזי דם. העצים עמוסי פרי, אמנם הם קטנים בהשוואה לשאמוטי אבל הם מתוקים מדבש. וכך אני מבקר בפרדס זה ולתדהמת חברי אני אוכל כמה תפוזים כאלה ונהנה הנאה צרופה. מתברר לי שבארץ אין "שוק" לתפוזים אלה ולפיכך קוטפים אותם ומעבירים לערביי יהודה ושומרון האוהבים פרי זה.

ואם בתפוזים עסקינן אולי אתה זוכר אם התפוז שנקרא "פראנסאווי", דהיינו צרפתי, שהוא קטן מלא גרעינים ומתוק מדבש. גם הוא נפקד מאיתנו ובזמנו, לפני פרוץ השלום, הייתי נוסע לקלקיליה וקונה ארגז או שנים מפרי נהדר זה.

כמו כן נעלמה ואיננה המנדרינה – זו עם השערות הלבנות מתחת לקליפתה שנקראת "יוּסוּף אפנדי" וש,עסיס, היה עושה ממנה תרכיז מנדרינה הקרויה על שמו של יוסף פרידמן' מוכתר ראש פינה' שבפרדסו נמצאה מוטציה זו לראשונה. אם תרצה אקח אותך עימי ואראה לך.

יוסף אתר

גימלאי מאושר

 

אהוד: תפוזי הדם שמצאת אינם השאמוטי-דם מזן "שרה", שצורתו וגודלו כשאמוטי רגיל – אלא תפוזי מיץ קטנים שישנם והיו תמיד בשווקים וכמוהם אתה מוצא למשל בשוק הכרמל ובקיוסקים למיץ. קשה לקלף אותם והם מצויינים בעיקר לסחיטה.

למנדרינות התפוחות, המלאות אוויר ו"שערות" לבנות ולהן ריח שאין שני לו – גם אני מתגעגע. והיו גם "סצומות".

 

* עד מאה ועשרים, לא גיליונות. חשוב מאוד לקרוא את מאמרו של ליבסקינד ב"מעריב". שם לא קראתיו.

בברכות לך ולמכתב עיתותיך. שלא כבעלי עלונים אחרים אינך מבקש תשלום.

אסתר גולדנברג

 

* אהוד היקר, בחב"ע 1020 יש הלל ושבח לסמי מיכאל, הראוי לדעתך, ולדעת אחרים, לפרס ישראל.

אני אשתכנע בכך רק כאשר הוא יתנצל פומבית על השנאה המפעפעת לאשכנזים בספרו "שווים ושווים יותר", שם הוא מכנה את הגיבור האשכנזי בשם ז'ידוביץ'. אני מבין שגזענות כלפי האשכנזים איננה נחשבת בציבור הישראלי – אבל אני סבור אחרת.

שלך,

משה גרנות

 

אהוד: מי שכתב את "ויקטוריה" (ולא מדובר בקנוט המסון) ראוי היה כבר מזמן לפרס ישראל.

 

* שלום לאהוד. מדוע אתה קובע בחב"ע 1020 שבכל מקרה יש להעניק את פרס ישראל לספרות לסמי מיכאל? הציבור הרי מודע לדעותיו החתרניות יותר מאשר לספריו.  האם הפרס מגיע לו בעבור תיאורי הסחי והעזובה בקרב יהודי בבגדד והכפשת הקהילה בספר 'ויקטוריה'?  האיש היה חתרן קומוניסטי בעיראק, ושם היה עליו אולי לצפות לפרס. הוא היה מועמד לתלייה עקב פעילותו החתרנית, וניצל ע"י הברחתו בעלייה ארצה, לדבריו בעל כורחו. בארץ המשיך במרירות חתרנותו המפלגתית שהפיץ סביבו למרות שנקלט 'כמומחה במפעלי מים', ומעניין לשמוע על פעילותו כ'מומחה', וכמה מיליונים עלתה ותעלה לנו הנדיבות בהעסקתו.

ברוך  תירוש

 

אהוד: שטויות כפי שכתבת כאן היו נסלחות לך אולי היית בגדדי (מה שאתה לא) – ולכן זכותך היתה להיעלב מהרומאן "ויקטוריה". אגב, יהודי פתח תקווה שקלו אם להוציא אותי להורג בגלל ספרי "המושבה שלי".

 

* אנשיל פפר, "הארץ", 17.2.15. כמה תושבים ניסו למצוא מעט היגיון במה שאירע. שתי סטודנטיות לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת קופנהאגן, איזבלה כריטנסן ורוניה גרון, הניחו במקום עציץ קטן עם פרחים סגולים. קריסטנסן הסבירה ש"מה שקרה היה כל כך נורא שהיינו חייבות לבוא כאן ולחלוק כבוד. המחשבה שמישהו שגר בעיר שלנו [קופנהגן] עשה את זה בלתי נתפסת כמעט. אני לא רוצה בשום דרך להצדיק, אבל אני חושבת שלא רק אבטחה יכולה למנוע דברים כאלה, אלא גם שהחברה בדנמרק תתייחס ברצינות לתחושת ההדרה של המוסלמים. זה קשור גם לתסכול של הרבה מוסלמים ממה שקורה בעזה," אמרה גרון, "לא שזה מצדיק את זה, אבל יש מי שלא מבחין בין היהודים לישראל. הייתי בהפגנות נגד המלחמה בעזה, כאן בעיר בקיץ, ואף אחד שם לא היה עושה פיגוע, אני בטוחה."

 

* תודה רבה על הדברים המעניינים שבעיתונך.

יהונתן

 

* יהודה דרורי:  למה נתניהו נוסע לארה"ב? ב"ערב חדש" היום (יום ב') ראיתי כיצד האלוף (מיל.) ידלין קובע שנתניהו בנסיעתו ועמידתו בקונגרס נגד אובמה כביכול קילקל את הרוב שכבר היה בקונגרס לכפות עוד סנקציות על אירן... המראיין, דן מרגלית הסכים עימו וזה נראה לי מוזר כיצד שני אנשים מאד אינטליגנטים עדיין לא תופסים שמטרת נסיעתו של נתניהו היא להסביר לקונגרס מדוע ההסכם שאובמה רוצה לחתום עם איראן הוא מסוכן לעולם, לארה"ב ובייחוד לישראל.

תקשיבו שוב, ותפנימו: נתניהו לא נוסע בקשר לסנקציות, הוא נוסע להסביר, ולהילחם בהסכם הרופס של אובמה עם איראן, וכישראלים, זה מה שמצופה ממנו!

 

* הרצוג: "שום נאום לא ילבין את כישלון נתניהו למנוע מאיראן להפוך למדינת סף." מועמד המחנה הציוני לראשות הממשלה, ח"כ יצחק הרצוג, תקף את נתניהו ואמר כי "הוא הבטיח לעצור את האיום האיראני ואחרי כל הנאומים והכותרות איראן הפכה למדינת סף גרעינית. שום ספין או נאום בקונגרס לא ילבינו את הכישלון הזה." (גלעד מורג, YNET).

יהודה דרורי: כמה  מרושע  וטיפש  יכול  בוז'י  להיות – לפרגן לאיראנים!

 

* אהוד: ההתנפלות התקשורתית על הוצאות בית ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים תוסיף לליכוד בין שניים לשלושה מנדאטים. ובעיקר כשמדובר בראש ממשלה שנאבק בתוכנית האמריקאית להגיע להסכם עם איראן כדי שתהיה גרעינית. בעצם, מדוע לא הוציאו לתקשורת את המימצאים הנוראים האלה באמצע מבצע "צוק איתן"? הרי אנחנו לא דיקטטורה, כפי שטוענת האופוזיציה. אנחנו דמוקרטיה עם ניצנים של טירוף, בעיקר תקשורתי.

 

* אהוד שלום – די הזדעזעתי שהתלוצצותי לא הובנה ע"י מחברם האלמותי של "מסעותיי עם נשים" ו"הארץ תרעד" וכו'. אני כתבתי בסך הכול שאורי הייטנר התבונן להנאתו ב-26 שדיים צרפתיים בתמונות גדולות (!)  (סימן קריאה במקור). ואח"כ, באקט בלתי חברי, הוא לא שיתף אותנו בזה, הרי יכול היה לעשות זאת בלינק.

זה הרבה לבקש?

עלה והצלח!

ישראל דויד

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,651 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל