גיליון מס' 1022

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' באדר תשע"ה, 23 בפברואר 2015

עם צרופת מדף ספרים בחנות ספרים במושב בן עמי

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָאָרֶץ הַזֹּאת מִתְפּוֹצֶצֶת. // עמוס גלבוע: העיסוק בדו"ח המבקר אינו אלא עיסוק בפסולת. // אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל, הרצאת אהוד בן עזר ביום העיון "רק על הסכסוך לדבר ידעתי" ב-31 במאי 2005. // פרופ' פלוץ בן-שחר:  י"ג עיקרים למחקר ולפרסום במדעי החברה, החינוך, הפסיכולוגיה החברתית והשלום באוניברסיטת בת-שלמה רבתי. // יובל ברנדשטטר: אנטישמיות במסווה. [ציטוט]. // מנשה שאול: ירדן מאויימת. [ציטוט]. // מתי דוד: מי שולט באמת במדינה? הכנסת? הממשלה? הקואליציה? עיתונאים ומשפטנים הם השולטים האמיתיים במדינה! // נעמן כהן: אם שופטי בג"ץ אינם מקיימים את החוק מוטב לבטלו או להחליפם. // אלישע פורת [ז"ל]: אנדלוס השנייה, מתוך גיליון 53 של המכתב העיתי מיום 9 ביולי 2005. // יוֹנָתָן גּוֹרַל: אוֹתוֹת הַזְּמַן. // משה גרנות: 1. מי המספר/ת? על הרומן של אילן שיינפלד "מעשה בטבעת". 2. קטעים מתוך ראיון עם דויד גרוסמן. // אורי הייטנר: 1. אלטרנטיבה ל"אנחנו או הם". 2.  צרור הערות 22.2.15. //  אהוד בן עזר: עם מותו של דן צלקה. מתוך "חדשות בן עזר" 45, 16 ביוני 2005. // יהודה דרורי: אובמה מסוכן מאיראן. // בועז ביסמוט מביא מדברי ג'וליאני על אובמה. [ציטוט]. // רכבת אווירית איראנית ללטקיה. //  ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הָאָרֶץ הַזֹּאת מִתְפּוֹצֶצֶת

הָאָרֶץ הַזֹּאת מִתְפּוֹצֶצֶת כָּרֶגַע מֵרֹב צִפִּיָה מִדַּבֶּקֶת 

שֶל עַם שֶכְּבָר קָץ בְּמִמְסָד שֶכָּל יוֹם מִתְגַּלָּה בּוֹ חֶרְפַּת הָעֶרְווֹת

אַךְ לֹא לְגוֹדוֹ מְצַפָּה הִיא, הַהוּא שֶכָּתַב עָלָיו סֶמְיוּאֵל בֶּקֶט

כִּי אִם לְאִבְחַת מַטְאֲטֵא שֶיַּשְׂכִּיל לְטַהֵר בָּהּ אֶת כָּל הָאֻרְווֹת.

וְאֵין בְּאוֹתָהּ צִפִּיָה שוּם הֶבְדֵּל בֵּין יָמִין וּבֵין שְׂמֹאל אוֹ בֵּין סֶקְטוֹר

אֶחָד לְמִשְנֵהוּ, שִכְּנוֹזִי אוֹ ווּז-ווּז, נוֹצְרִי, מוּסְלְמִי, יְהוּדִי,

צֶ'רְקֶסִי אוֹ דְרוּזִי, דָּתִי אוֹ גְלוּי-רֹאש, כִּי כֻּלָּם מְחַכִּים לָאִינְסְפֶּקְטוֹר

שֶלֹּא רַק יַחְשֹף אֶלָּא גַם יָשִׂים סוֹף לְסַרְטַן הַשְּחִיתוּת הַתְּמִידִי.

כִּי נִשְנַק הֶחָזֶה מִן הָאֹבֶךְ הַזֶּה שֶכִּסָּה רַק לִפְנֵי כִּשְבוּעַיִם

אֶת שָמֵינוּ כֻּלָּם בָּאָבָק שֶבָּלַם כָּאן דַּרְכֵי-נְשִימָה שֶל מְאוֹת

אֶזְרָחִים מִתְאַנְּחִים שֶהָיוּ מֻכְרָחִים אֶת זִהוּם-הָאֲוִיר בֵּינָתַיִם

לְאַחְסֵן לֹא בַּיָּם בֵּין גַּלִּים וְדָכְיָם, אֶלָּא דַוְקָא יָשָר בָּרֵאוֹת.

וּבִפְרָט שֶמִּלְּבַד אֲבָל גַּם בַּד בְּבַד עִם גַּל אֹבֶךְ מַחְנִיק, אֵקוֹלוֹגִי

מִתְגַּמֵּד וּמַחְוִיר כָּאן זִהוּם הָאֲוִיר שֶל אוֹתָן סוּפוֹת-חוֹל עֲכוּרוֹת

לְעֻמַּת מְהוּמַת הַקִּרְקָס הַפּוֹלִיטִי שֶבּוֹ בְּזִהוּם דֵּמָגוֹגִי

מִתְכַּסְּחִים קַנְדִּידָטִים שֶל שוּק הַמַּנְדָּטִים בַּפַארְסָה שֶל עֶרֶב בְּחִירוֹת.

וְהָעָם הָאָמוּן עַל סִסְמוֹת הַתִּחְמוּן שֶל כָּל זֶרֶם, סִיעָה אוֹ מִפְלֶגֶת

הַבְטָחוֹת טְרוֹם-קַלְפֵּי שֶל כָּל ז'וּלִיק קַל-פֶּה כְּבָר בָּקִי וְיוֹדֵעַ מֵרֹאש

שֶבְּשוּם מַחֲנֶה כְּלוּם כָּאן לֹא יִשְתַּנֶּה כִּי הַצִּינִיּוּת חַאפְלוֹת חוֹגֶגֶת

וּכְשֶזֶּה יִסְתַּיֵּם אִיש שוּב לֹא יְקַיֵּם שוּם פְּרִינְצִיפּ שֶהִרְבָּה בּוֹ לִדְרֹש.

וְכָל חַ"כּ שֶהֵטִיחַ: "הֲרֵינִי מַבְטִיחַ שֶלֹּא אֶצְטָרֵף בְּשוּם אֹפֶן

לְמֶמְשֶלֶת פְּלוֹנִי כִּי בְּרִיתוֹ הִיא קְלוֹנִי" עוֹד תִּרְאוּ אֵיךְ יִזְחַל עַל גָּחוֹן

אֶל טוֹבוֹת-הֲנָאָה וּבְגִידוֹת-הוֹנָאָה בַּבּוֹחֵר אִם יֻתַּן לוֹ רַק חֹפֶן

שֶל צ'וּפָּארִים כְּמוֹ ווֹלְווֹ, לִשְכָּה וְתִיק-שַׂר אִם יֻּצַּע לוֹ הַגּ'וֹבּ הַנָּכוֹן.

אָז כָּעֵת שֶעוֹטֵף גַּל-מָטָר וְשוֹטֵף כְּנִקּוּי יְסוֹדִי אֶת אַרְצֵנוּ

מָה עוֹשֶׂה הָאֶזְרָח שֶנֶּחְשָב פְרַאיֶר רַךְ שֶאֵינֶנּוּ נוֹתֵן אֶת הַטּוֹן

עִם אֵין-סְפוֹר מִשְאָלוֹת שֶהַרְבֵּה מֶמְשָלוֹת הִתְחַיְּבוּ לְמַלְּאָן כְּשֶנִּמְצֵאנוּ

טֶרֶם יוֹם-הַבְּחִירוֹת אַךְ זְמִירוֹת אֲחֵרוֹת הֵן זִמְּרוּ כְּשֶעָלוֹּ לַשִּלְטוֹן?

מִתְפַּלֵּל וְהוֹזֶה שֶכַּגֶּשֶם הַזֶּה הַמַּכֶּה, מְנַקֶּה וּמַדִּיחַ

כָּל סֵאוּב וְאָבָק שֶנִּצְמַד וְדָבַק זֶה שָנִים לְאָשְיוֹת הַמִּמְשָל

כָּךְ יֻסַּר הַמּוּסָר הַפּוֹלִיטִי חֲסַר הַבּוּשָה שֶבְּלִי הֶרֶף מַקְדִּיחַ

תַּבְשִילֵי תַּקִּינוּת נֶעֱדְרֵי הֲגִינוּת שֶהָיוּ לִשְנִינָה וּמָשָל.

וְכֵיוָן שֶעוֹנַת הַגְּשָמִים הִיא גַם עֵת נְבִיטַת הַדָּגָן בִּשְׂדוֹתֶיהָ

וְהִיא קָצָה בָּאֹבֶךְ, לִשְלֶשֶת הַשּוֹבֶךְ וְלוּל הַשֶּׂכְוִים הַפְּטָמִים 

הַשּוֹכְנִים בְּאַרְמוֹן מְנֻתָּק מֵהֲמוֹן עוֹפוֹת "עַמְּךָ" אַךְ כָּל הַשּוֹמֵעַ

מִפִּיהֶם שֶל אוֹתָם הָאָחָ"ם מָה עָלוּב שוֹבָכָם מִתְמַלֵּא רַחֲמִים.         

וּמַמָּש כְּמוֹ הָאָרֶץ הַזֹּאת גַּם הָעַם הַזֶּה, כָּל הַיּוֹשֵב וְשוֹכֵן בָּהּ 

מְחַכֶּה לְאִוְרוּר בְּעִסְקֵי הַצִּבּוּר כְּמוֹ לְרוּחַ צַחָה מִן הַיָּם 

בָּהּ יַצְדִּיק כָּל נִבְחָר חוּץ מִגּ'וֹבּ וְשָׂכָר אֶת הַנּוֹרְמָה אֲשֶר יִבָּחֵן בָּהּ 

וּמִלְּבַד בְּכָשְרוֹ גַם יַפְגִין בְּיָשְרוֹ אַנְטִיתֵזָה לְמָה שֶקַּיָּם.

וּמִשּוּם שֶכָּעֵת מִדֵּי יוֹם מִתְלַהֵט מַאֲבַק-הַכּוֹחוֹת הַפּוֹלִיטִי

וְהָרִים וּגְבָעוֹת מֻבְטָחִים לְמֵאוֹת בְּכָל חַארְטָה שֶל עֶרֶב בְּחִירוֹת

וְלָעַם כְּבָר נִמְאַס כָּל אוֹתוֹ וַּאגָ'ערָאס בּוֹ כָּל בַּאסְטָה, בְּטוֹן מוֹנוֹלִיתִי 

מַכְרִיזָה עַל שֶלָּהּ וּבַסּוֹף מִתְגַּלָּה כִּכְנֻפְיָה שֶל קְנוּנְיוֹת עֲכוּרוֹת, – 

הָעַם, כְּאוֹת, רוֹצֶה לִרְאוֹת פּוֹלִיטִיקָה אַחֶרֶת 

שֶל מַנְהִיגוּת-אֱמֶת שֶהִיא מֻשָּׂא לְהִזְדַּהוּת,

שֶל יֹשֶר בְּלִי פְּשָרוֹת וּבְלִי קוֹמְבִּינוֹת, שֶל נִבְחֶרֶת  

שֶבָּהּ נִקְיוֹן-כַּפַּיִם הוּא לֹא פּוֹזָה, הוּא מַהוּת.

כִּי כְּלָל וּכְלָל לֹא דַי לָנוּ שֶהֲגָנָה מֻגְבֶּרֶת 

כְּמוֹ זֹאת שֶל מוֹעֲצוֹת גְּדוֹלֵי תּוֹרָה סַמְכוּתִיִּים 

אוֹ סוֹלְלָה שְלֵמָה שֶל צֶוֶת פְּרַקְלִיטֵי צַמֶּרֶת

שֶיֵּש בָּהּ אַרְטִילֶרְיַת שוּעָלִים מִשְפָּטִיִּים

כָּאן תְּטַהֵר בְּשֶפַע דֵטֶרְגֶּנְטִים אֶת הַשֶּרֶץ

מַמָּש כְּפִי שֶכָּתוּב שָם בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין 

וּתְקַרְצֵף בְּמִכְבְּסוֹת-מִלִּים בְּפֶרֶץ מֶרֶץ 

אוֹ בְּשִטּוֹת נִקּוּי יָבֵש (וְהַמֵּבִין יָבִין)

כָּל שְוִינְדְלֶר מְמֻלָּח שֶבְּכַסְפֵּי צִבּוּר מָעַל כְּבָר

וְתוֹצִיאוֹ נָקִי, גְלָאט כֹּשֶר, עִם אוֹ בְּלִי קָלוֹן,

כִּי גַם קֻפַּת שְרָצִים בִּלְתִּי פְּלִילִית הִיא מִין סְקַנְדָּל כְּבָר

וּמִנּוּיוֹ לְשַׂר הוּא לְכֻלָּנוּ כִּשָּלוֹן

וְאִם זֶה אִיש מֻכְשָר אַך גַּם מֻכְשָר כְּסָפִים לַחְמֹס פֹּה

הֲרֵי כְּדֶגֶם מוּסָרִי לָעַם זֶה חִדָּלוֹן

כְּמוֹ שֶבָּשָׂר כָּשֵר אִם הוּא מַסְרִיחַ אֵין לִנְגֹּס בּוֹ

וְגַם אִם אֵין בּוֹ שוּם קָלוֹן זֶה לֹא אוֹ דֶה קוֹלוֹן...

אהוד: מספרים שעגנון אמר על העסקן הדתי יצחק רפאל, לאחר פרשת "תל גיבורים" – "יצחק רפאל הוא איש מוכשר, מוכשר לכל דבר עבירה..."

* * *

עמוס גלבוע

העיסוק בדו"ח המבקר אינו אלא עיסוק בפסולת

הדו"ח כמה וכמה חטאים. אין יותר בושה. לא רק בחוסר ניקיון כפיים ובפזרנות, אלא המדהים הוא שמתעסקים בו בשיא הלהט, הרצינות והפרטנות. הלוואי ובנושאים המרכזיים היו מתעסקים בפרטנות כזאת. במקום זאת מורחים האחד את השני בצואה, והסירחון מגעיל, מעורר סלידה: קללות וגידופים ברבים, דברי כזב בתקשורת,  צביעות מופגנת. "חפיפיות", והמשל לה הוא דו"ח המבקר, המלא במיספרים ללא שום נקודת משען על מנת להבין משמעותם. "ואוגוסטוס קיסר מושל באימפריה וברומא, וליוויה אשתו מושלת בו."

העיסוק בדו"ח המבקר הוא עיסוק בצואה, או בלשון הילדים עיסוק בקקי. מול  הרדידות האיומה של ההתעסקות  באתגרים של המדינה, מול שלל הסיסמאות והקלישאות  המופרחות ע"י הפוליטיקאים, הרי שההתעסקות  הפרטנית בצואה הזאת  היא מדהימה. פוליטיקאי אחד טען שישנם כיום "2 מליון ילדים רעבים" במדינת ישראל, אז הוא טען וכנראה חשב שבמדינת ישראל יש אולי 15 מיליון תושבים. לעומת זאת, ההתעסקות בפרטי הפרטים של הוצאות מעונות משרד ראש הממשלה, השאלות הנוקבות הנשאלות מול כל סעיף וסעיף בדו"ח, דברי ההגנה על הסעיף, נימוקי ה"בעד" ו"הנגד" – מעוררים השתאות ושאלה: למה לא מטפלים ככה בכל הנושאים המרכזיים? למה, למשל, כאשר הרצוג מכריז בחגיגיות כי "יטפל ביד קשה בטרור ולא יישא וייתן עם החמאס" (וזה נושא מרכזי שישפיע  בוודאות על  כל מרקם החיים שלנו) –  הוא לא נדרש לרדת לפרטים, להסביר מה זאת "יד  קשה", איך יטפל בחמאס: יכבוש את עזה? יבקש מהקהילה הבינלאומית שתגרש את החמאס, ועוד "אלף שאלות". והרצוג כאן אינו אלא משל לכל הפוליטיקאים. גם הם עוסקים כל הזמן במריחת צואה האחד על השני, והסירחון הופך לבלתי נסבל, לפחות עבורי.

אז ברוח הנביא עמוס אני רוצה להעיר על "שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו".

העיקרי שבהם הוא היעדר הבושה. אצל ראשי הממשלה שלנו, ולענייננו כאן נתניהו, אצל האליטות. אין בושה לשקר, אין בושה לחיות חיי הוללות, בזבזנות; אין בושה לקלל ולגדף כאחד מהריקים בשוק, ולהפגין גסות רוח מחליאה; אין בושה לפרסם דברי כזב והטעייה בתקשורת ולהעלים אמת, אין בושה להיות צבוע  כאשר הכול יודעים שמדובר בצביעות.

בימים אלו מופץ ברשתות מכתב שכתב השר יגאל אלון (מיד לאחר מלחמת ששת הימים) לאוצר ובו הוא קובל שהכספים שהקצה האוצר למשרדו החדש הם מרובים מדי ויש לקצץ! אכן, היו זמנים.

אבל, מכיוון שיש לי קצת בקיאות בזמנים ההם, הרי שגם אז חגגה לה השחיתות המוסרית, ובצע הכסף לא נעלם. אלא מה? היתה אז בושה! האליטות  התביישו. התביישו שהדברים ייראו לציבור, התביישו שקלונם יתגלה, התביישו פעמים גם במעשיהם. כמה מהם אפילו התאבדו. והחטא הגדול ביותר בעיני הוא שעובדי בית ראש הממשלה נאלצו לשלם מכיסם הוצאות קטנות של בני הזוג נתניהו. על חטא מעין זה אמר הנביא עמוס: "על מכרם אביון בעבור נעליים."

 אבל, מה שמדהים הוא שאותם חסרי בושה, מימין ומשמאל ומהמרכז ומכל אלו שבקצוות, מתביישים להודות בטעות, מתביישים להתנצל. איני מדבר כבר על התקשורת. אילו היתה צריכה להתנצל ולהודות בטעות, כי אז היתה צריכה  להכפיל את כמות הנייר או זמן השידור, והיתה פושטת את הרגל. אני מתכוון, למשל, לנתניהו: למה לא קמת ואמרת: טעיתי, חטאתי, מתנצל אני, התחלתי לתקן דרכי? כנראה שהאילוצים שלא להגיד כך הם כבדים. נתניהו אינו חריג, הוא הכלל של ציבור הפוליטיקאים: הטעות והאשם הם לא שלי, אחרים אשמים.

ולעניין זה אי אפשר  שלא להזכיר את שרה, אשת ראש הממשלה. איני בקיא ואין לי כל עניין לעסוק בה. אגיד רק זאת: בספר הנהדר "אני קלאודיוס", נכתבו הדברים הבאים: "ואוגוסטוס קיסר (המודל  לקיסר ענק שיצק את היסודות לאימפריה הרומית) שולט  באימפריה וברומא, וליוויה אשתו שולטת בו."  דרך אגב, חורבות הארמון שלה פתוחות לתיירים המבקרים ברומא. שרה היא כמובן לא ליוויה, שדאגה להרעיל את כל סביבתו של אוגוסטוס, אך רפרוף קצר בדפי ההיסטוריה יגלה לנו עד כמה שליטים חזקים (הרבה יותר מנתניהו) היו נתונים להשפעה ממארת של נשותיהם, או פילגשיהם.

וישנו החטא הנקודתי, חטא הדו"ח עצמו. פרופסור טרכנברג אמר על סוגיית "מע"מ אפס" כי אילו היה מוגש כעבודה סמינריונית, היה מקבל ציון "לא מספיק". דבר דומה הייתי אומר על הדו"ח. למה? כי אינך יכול להביא נתונים מספריים בלי לתת לקורא איזו שהיא נקודת משען על מנת שיתאפשר לו להבין את משמעות המספרים: זה הרבה? זה מעט? איך זה בהשוואה למיספרים דומים במקומות אחרים? האם מישהו יכול לתאר לעצמו שידברו על פערי משכורות, למשל, בלי להביא את מכלולי גובה המשכורת במקום מסוים, מול מקום אחר, מול תפקיד אחר; האם יעלה על הדעת לתאר את מצב הכלכלה הישראלית בשנה מסוימת בלי שיובאו נתונים מה היה בשנה שלפניה? זהו חטא "החפיפיות" הישראלי המוכר כל כך. וזאת הנקודה המצערת, מוסד מבקר המדינה הפך ל"חפיפניק". ומהי כל מערכת הבחירות עם לא "חפיף", אחד גדול המעלה צחנה שטרם הרחנו כמותה בעבר?

* * *

אדם כשדה-מערכה

מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל

הרצאת אהוד בן עזר

ביום העיון "רק על הסכסוך לדבר ידעתי"

ביום שלישי, 31 במאי 2005

באוניברסיטת תל אביב

ברנר, במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", משנת 1911, יצא נגד סיפורי אהבה בין פרטים משני העמים, היהודי והערבי. הוא אמר שיכול להתרחש מקרה כזה פה ושם, אך הוא אינו מלמד על הכלל. ברנר ליגלג על משה סמילנסקי, חוואג'ה מוסה, שכתב סיפור כ"לטיפה", על אהבה בין יהודי לערביה.

אבל, כפי שאנו רואים גם מן הספרות העברית שנכתבה בתקופות מאוחרות יותר – האפשרות זו הציתה את הדימיון הרבה יותר מאשר שכיחותה, שספק אם נבדקה, על פי מחקר סוציולוגי או סטטיסטי. היו כמובן מקרים בודדים של נישואי תערובת. הנושא מגרה, ואם היתה נוצרת חברה, קבוצה, שרובה בני-תערובת, והיתה להם תרבות אופיינית לבני-תערובת, אם היתה זו תופעה סוציולוגית – של אנשים שהם לא יהודים ולא ערבים, ויש להם תרבות עברית משלהם, כפי שיונתן רטוש בעצם רצה לראות כאן, אז היינו אומרים שהספרות מייצגת תופעה חברתית. ואולם קבוצה כזו לא נוצרה.

גם בעיצוב הספרותי – מדובר במקרים בודדים, וכפי שנראה – הסיומים הם לרוב טראגיים. אין מציאות שלישית. האדם חייב להגדיר את עצמו לכאן או לכאן. וכאשר הסופר בוחר בגיבור בעל מוצא משותף, ערבי-יהודי או מוסלמי-יהודי – דומה שהוא בוחר זאת כדי להראות את חוסר התוחלת. אלה הם לרוב סיפורים פסימיים.

אם לדייק, גם בסיפורים הרומאנטיים, כ"לטיפה" (1906) לסמילנסקי, אין "פרי בטן", לא נולד מישהו מן האהבה בין פרטים משני העמים, אפילו בהם היא אינה אפשרית. ואילו הסיפורים שבהם יש גיבור ממוצא משותף – תמיד סופם טראגי, חסר-תקווה.

ב"משא ערב" (1907) של ר' בנימין (יהושע רדלר-פלדמן, רעו של ברנר ומתנגדו בשאלה הערבית) הונח יסוד אידאי לחזון אשר לפיו משני העמים יקום עם משותף אחד, אבל לא תואר שם גיבור פרטי, דובר רק על עצם האפשרות.

פרופ' יפה ברלוביץ הוציאה קובץ סיפורים בשם "סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה", וגאלה בו כמה וכמה סיפורים של חמדה בן יהודה, אשתו השנייה של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. חמדה היתה סטודנטית לחימיה, ולפי בקשתו המפורשת של בעלה, שעודדה להתחיל לכתוב סיפורים – כי צריך שתהיה ספרות עברית, ובייחוד נשים הן שצריכות לכתוב ספרות לדור הגדל בארץ (הוא לא תיאר לעצמו עד כמה תתמלא משאלתו ותצליח) – פנתה חמדה לכתיבת סיפורים. למרבה הצער אין עד היום קובץ סיפורים נפרד משל חמדה בן יהודה, כדי שנוכל לעמוד על מלוא יצירתה, שאמנם לא היתה חשובה ועמוקה מבחינה ספרותית, אבל מעניינת מאוד כמאפיינת את תקופת הראשית של הספרות העברית בארץ-ישראל.

יפה ברלוביץ מדגישה במבואה לקובץ שהיתה סקרנות רבה בגולה, (שבה ישבו רוב קוראי העברית באותה תקופה) – לקרוא על ארץ-ישראל, על המזרח ונופיו, על הערבים – והיתה גם סקרנות לקרוא על דמויות יהודים מעדות המזרח, שישבו בארץ, בייחוד בירושלים, שהיתה בנוייה שכונות-שכונות. כל תיאור של יהודים, בין אם באו מתורכיה, מתימן, מבבל או מארצות המאגרב – היה בו משהו פיקאנטי, אכזוטי, בעיני קוראי העברית (והאידיש) במזרח אירופה.

אחד הסיפורים המעניינים, שמופיעים בקובץ "סיפורי נשים", הוא "קדיש"(1910). מסופר בו על אישה מזרחית בירושלים, בוליסה מזל, שמזלה הרע גרם לה ללדת רק בנות. חמדה בן יהודה מתארת את האישה כנאה מאוד, וגם עשירה. בצר לה הולכת בוליסה אל מכשף ערבי בשם עבד אל-רחמן, והוא מעניק לגברת הזו טיפול מסויים, שבעקבותיו היא נכנסת להריון ויולדת בן.

הסיפור כתוב בצורה מאוד מאופקת, בנוסח המותר באותה תקופה, בעברית. בפגישה בין בוליסה לעבד אל-רחמן הוא מקלף מעל חזה, שיש בו מחשוף קצת נדיב, בסגנון לבוש שחושף מקצת החזה – מקלף משם את הפנינים, את התכשיטים שלה, כשכר פעולתו. אבל מסתבר שפעל באותה הזדמנות עוד משהו, אם כי על כך לא נאמר דבר מפורש בסיפור – וכתוצאה נולד לבוליסה בן.

בוליסה מעריצה את בנה, אבל בהתבגרו הוא חושף תכונות מאוד מפוקפקות. הוא אינו נראה כיהודי. עד מהרה, כשהוא עומד על דעתו, הוא עוזב את הארץ, מהגר לפאריס, נוטש את אימו – לאחר שניצל אותה ולקח מכספה.

הנה קטע בסיפור, שמתאר שמועות על מצב-העניינים אצל הבן, כבחור הולל בפאריס, ובתוך כך מתברר שישנן גם שמועות על מקורו, על מוצא לידתו, שמתברר כמפוקפק במקצת:

"ואז החלו בני-המשפחה הקרובים, והמחותנים, להבאיש את ריחו בעיניה, ויספרו עליו כל מיני דברים רעים: כי איבד את אמונתו, ועזב את אלוהיו, ונשא לו אישה נוצרייה בלי חופה וקידושין, אף אמר להמיר את דתו ולהיות מוסלמי. והביאו שני עדים כשרים, שהיו בפאריס, וששמעו מפיו שאמר: 'מוסלמי אנוכי, בן מוסלמי.'"

הימים חולפים, בוליסה נחלית, וכל מבוקשה לראות עוד פעם אחת את בנה. היא הולכת אל המכשף הערבי, עבד אל-רחמן, לאחר שלא התראו יותר מעשרים שנה, ומתחננת בפניו שיפעל להחזיר אליה את בנה. הוא לוקח ממנה את כתובת הבן, וכנראה כותב ומעביר לו מסר מסויים, שגורם לבן לבוא ולראות פעם אחרונה את אימו, לפני מותה.

הסיפור מאוד מעניין וחשוב. דומה שהוא הסיפור הראשון שמרומז בו, באופן די ברור, שמזיווג של יהודיה וערבי נולד בן, והוא חצי-יהודי וחצי-ערבי. וכמעט כמו ב"כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר (רומאן גארי) – בן-התערובת מוצא מקלט בפאריס. כאילו כבר אז נאמר שרק בפאריס, יהודים וערבים, יהודים ומוסלמים – עוד מסתדרים איכשהו יחד (לפחות בתקופה שבה נכתב "כל החיים לפניו"), אך לא כן בשיגעון ובטירוף של המזרח התיכון. כי אין לו מקום בירושלים, לבנם של בוליסה ואל-רחמן. וכך, למרות שגדל כיהודי, הוא בורח לפאריס, ולאחר ששב לראות את אימו טרם מותה – חוזר ונעלם.

הסיפור לא רק פיקאנטי ומעניין, אלא בא גם להראות שכאשר האדם הוא כשדה-מערכה – אזי כל שדה-המערכה נמלט משדה-המערכה – ואין לו לאדם מקום בארץ-ישראל.

בשנת 1951, בעוד מתפרסמות והולכות יצירותיהם של סופרי דור הפלמ"ח, שעיקרן חוויות מלחמת השחרור, יוצא הסופר מידד שיף ברומאן מוזר, בעל שם מוזר – "שמעון צהמרא".

מיהו שמעון צהמרא?

לפי המסופר ברומאן נולד ב-1920, בדמשק. אביו היה סוחר יהודי, בעל תרבות לבנטינית, ואימו אישה מארונית, ילידת ביירות. האם מתה כאשר ילדה את שמעון, והוא גודל בתל-אביב, בבית משפחת אחותו מצד אביו. ילדותו של שמעון צהמרא עברה עליו בתקופת המנדאט הבריטי. הוא למד בגימנסיה עברית, רצה להיות צייר. משפחתו היתה אמידה, וכך בילה גם בפאריס ובלונדון, וחזר לתל-אביב, וגם שמר על קשרים עם משפחת אימו, בעיקר עם דודו ג'ורג', ערבי-נוצרי, שהיה פקיד גבוה בממשלת המנדט, בירושלים.

בשנים ההן גבולות הארץ היו פתוחים – ושמעון נהג לבקר בביירות, בדמשק ובעבר-הירדן. היתה לו פרשת-אהבה עם בחורה יהודיה בשם פרפר. היה לו חבר-בנפש, יהודי, בן המושבה ראשון-לציון, היא מושבת הולדתו של מידד שיף, ושם החבר – ג'ומג'ום.

כאשר פרצה מלחמת השחרור, שמעון צהמרא נעצר ועבר עינויי חקירה בידי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, הגוף שהיה ממונה על ביטחון הפנים. חשדו בו, ולא קשה לנחש מדוע. בשלב מאוחר יותר הוא התגייס לצבא הישראלי, בשם בדוי. לאחר המלחמה שוחרר משירותו, אגב – הוא שירת כאפסנאי, ולא השתתף בקרבות. בתוך שנה-שנתיים הגיע שמעון להכרה שאין לו מקום בישראל, עזב את המדינה הצעירה, החדשה, באחד מלילות פברואר הקרים והגשומים של שנת 1950, ועקר לביירות.

מה היתה ההווייה הרעיונית, החברתית, שבה התרחש הסיפור? – מידד שיף מתארה באמצעות ג'ומג'ום, חברו העברי של שמעון. ג'ומג'ום הוא בעל דיעות "כנעניות". הוא מבקש ליצור איזו חברה, איזו מהות לאומית – שגם שמעון, שהוא דו-לאומי, חצי-יהודי וחצי-ערבי – יוכל לחיות בה.

המוצא השמי המשותף, היישות המשותפת הזו, העברית-ערבית, היא גלגול של רעיון שכבר פגשנו ב"משא ערב" של ר' בנימין. וכדי שהגלגול יתקיים, לפי ההשקפה ה"כנענית", הברורה-למדי בספר – צריך לדחות הן את הפולחן היהודי והן את הפולחן הציוני – וליצור בארץ עם עברי אחד, חדש, לא יהודי ולא ציוני. שמעון, בן-התערובת, מעלה רעיון זה כשאשר הוא לומד בגימנסיה עברית. הוא מעריץ את הפולחן הישראלי של בני אפריים, בתקופת המקרא; אך מוריו מאשימים אותו שהוא מחזיק בדיעות נאציות.

לא רק שמעון, גם חברו ג'ומג'ום, בן-המושבה, חש עצמו באותן שנים ראשונות של המדינה, בבחינת – "נוכרי אני במולדת כי באו זרים וזרוהָ לי."

הרגשת הניכר של ג'ומג'ום באה משום שגלי העלייה החדשה, ההמונית, של שנות החמישים, (כפי שנראה גם בנובלה "הפרדס" של בנימין תמוז) – שינו בבת-אחת את פני הארץ. הערבים אינם; ואנשים אחרים, יהודים, חדשים, באו ורובם אינם דוברים עברית. כל המהפך נראה מיותר בעיני ג'ומג'ום, בן המושבה הוותיקה, שהיה רוצה לראות בארץ עם עברי אחד, חצי יהודי-לשעבר וחצי ערבי או בן-מיעוטים אחר, לשעבר.

מתאר מידד שיף שיחה עסיסית בין שני איכרים במושבה, כנראה ראשון-לציון, מושבתו של ג'ומג'ום, על המהפך שחל בארץ בעקבות מלחמת השחרור:

 "אח, חביבי, זוכר אתה את אמינה, שהיתה רוחצת אותי בשוקת כשהייתי כזה? ואת מחמוד? הנשארו בחיים? ואייה בניהם? ואתה מביא לי כיני-אדם אלה בשביל לשמח את ליבי!"

אומר השני: "מה אתה מילל? הלכו – וחסל. ואת הביזה – לא תחזיר. אי אפשר למצוא כלום. ואלה – אינם כיני-אדם. רק מסריחים הם. צריך ללמד אותם לעבוד, ולא לגנוב, ולדבר עברית – ויהיו כמו בני-אדם אחרים."

אומר הראשון: "את זאת הלא יכלו לעשות לפלאחים, ולא היו צריכים את כל המלחמה!"

זוהי כמובן פרודיה חריפה מאוד. היא נסמכת על מעין חלום איכרי – שהפלאחים לא יעזבו את הארץ, ידברו עברית – ויהיו בני העם העברי החדש; ושהעולים החדשים לא יגיעו לכאן, כי לשם מה בכלל לשנות אותם ולעברת את שפתם? – וכל זה הוא בעצם פרודיה על החלום הכנעני, המראה שהוא בלתי-אפשרי. לכן הרומאן מסתיים בבלתי-אפשרי. כי שמעון אינו איזו בעייה מוסרית, כמו הערבי שביצירות דור הפלמ"ח, דוגמת "השבוי" של יזהר – שמעון הוא אדם-לעצמו, הוא הקיום-יחדיו של שני העמים, שנעשה בלתי-אפשרי לאחר הקמת המדינה, והוא אומר:  "יהיה אשר יהיה המנצח במלחמה – חילקוני לשני מחנות יריבים."

ואילו מידד שיף, המספר, שואל בסיום ספרו: "אותו קיבוץ אנשים, שאין בו מקום לשמעונים, מה תקוותו?"

קשה לדעת אם הרומאן הוא זעקה לעם עברי חדש – או אולי פרודיה על עמדה אוטופית, שרואה באנשים בעלי מוצא משותף, ובהיווצרות עם משותף מבין שני העמים, כחלומם של הכנענים – אפשרות ריאלית. אבל הוא בהחלט מדגיש, וזאת חמדה בן יהודה טרם יכלה לראות, וגם לא ר' בנימין – מדגיש שיצירות העוסקות באדם כשדה-מערכה, וגיבורם חציו ממוצא יהודי וחציו ממוצא ערבי – הן לרוב, עד כמה שיש בידינו דוגמאות, מפרי עטם של יוצרים, שיש להם נטייה כנענית מובהקת; כי זה חלק מן הרעיון, מן האידיאולוגיה הכנענית – שעתיד להיווצר כאן עם אחד חדש, משותף.

וזה מביא אותנו ליצירה הבאה. הרומאן הקצר "הפרדס", של בנימין תמוז, הופיע בשנת 1972, כעשרים שנה לאחר שהתפרסם "שמעון צהמרא" של מידד שיף.

 "הפרדס" הוא מעין משל, ומספר על שני אחים, הבכור שמו דניאל, והצעיר – עובדיה-עבדאללה. שניהם נולדו לאיש יהודי מרוסיה. עובדיה נולד לאותו יהודי בקונסטנטינופול, בשעה שהלה שהה בה, מזיווג שלא-בנישואין עם אישה מוסלמית. ואילו דניאל נולד ברוסיה.

שני האחים, ראשון עובדיה-עבדאללה, וזמן-מה אחריו דניאל – מגיעים בראשית המאה לארץ-ישראל. עובדיה שם מִשְׁכּנוֹ בפרדס, ששייך לביי תורכי בשם מחמט, או מוחמד אפנדי. הוא מתקבל שם כפועל. דניאל עולה לארץ עלייה ציונית, חולם על הפרדס, חולם על הארץ, חולם גם על דמות נערה יפה, שלימים שמה יהיה – לונה, ואשר אותה מגדל מחמט אפנדי בפרדסו – דניאל חולם את דמותה עוד בהימצאו באונייה, בדרכו ליפו.

כל זה מרמז מיד שהסיפור מאוד-מאוד אליגורי, או סמלי – וכך כל דמות וכל מעשה שמופיעים בו; אהבת דניאל ללונה עוד בטרם ראה אותה לראשונה – זו בעצם האהבה לארץ, החלום הציוני בטרם התממש, בטרם עמד במבחן המציאות.

דניאל מגיע ארצה, צרור הכסף בידו, והוא רוכש את הפרדס מן התורכי. מחמט ביי נפטר, שעתו עוברת, עד מהרה האנגלים בארץ, והיא ניתנת תחת שלטון המנדט.

ובפרדס, הנמצא בבעלותו של דניאל, מתפתחת עלילה מאוד מוזרה. דניאל קונה את הפרדס לא רק בשל הדריו ופירותיו, אלא הוא מתאהב בלונה, בבואו לראשונה לראות את הפרדס המוצע למכירה. מיהי לונה? אין אנו יודעים אם לונה היא נערה יהודיה או ערבייה. על מוצאה נאמר בספר: "בתם של אנשים נכבדים היא. מראשוני הראשונים שחיו בארץ-ישראל לפני כמה וכמה דורות, ושחטו אותם שודדים, ורק לונה לבדה נותרה. ומחמט-אפנדי הביא אותה אל ביתו בעודה ילדה."

איננו יודעים אם היא יהודייה שהסתערבה, או ערבייה. לונה מייצגת את הארץ, את נצחיותה, את כוח פוריותה המתחדש מדי עונה. היא אינה מזדקנת במהלך הסיפור, ונענית בגופה רק למי שיודע את הדרך לפתוח את ליבה, ולהפרותה.

דניאל, המאוהב בה, נושא אותה לאישה, זאת כחלק מעסקת הקנייה של הפרדס, אבל הוא אינו מצליח ליצור קשר משמעותי עימה – לא קשר ארוטי, ולא קשר נפשי. חשוב לציין שלונה היא חירשת-אילמת. היא אינה ניתנת לתקשורת, כביכול, היא אדישה-כאילו, מרוחקת ומסתורית, ורק האח הערבי, שגר בפרדס, מצליח ליצור עימה קשר ארוטי חזק, ואולי רק איתו היא מדברת, או מתדובבת.

לימים נולד ללונה בן, שאינו מוזכר בשמו, אין לו שם פרטי, וגם איננו יודעים אם הוא בנם של דניאל ולונה, או של עובדיה-עבדאללה ולונה. בבן הזה ניכרים אותות מאפיינים של המוצא משותף, של אדם כשדה-מערכה, אך עד מהרה הוא מכריע לכיוון אחד בלבד.

אמנם, לפי תיאור המספר, בילדותו ניכרים בילד סימני ערביות, כביכול – ביחסיו למשחקי ילדות, לטבע, ולנושאים אחרים; אבל עד מהרה הוא גדל כשהוא מכוון כולו לצד היהודי, ולפי סדר הזמנים – הוא אפילו מצליח להיות חייל צעיר במלחמת 1948, בעוד שהדוד, עובדיה-עבדאללה, נעשה "איש כנופיות", כינוי עברי לחייל בצבא הלא-סדיר של ערביי הארץ באותה תקופה. הוא נשאר בפרדס, הנמצא סמוך ליפו, והמשמש עתה בסיס ללוחמים ערבים נוספים, שנאבקים עם אנשי ההגנה, חיילי הצבא העברי החדש, על אותה כברת-ארץ.

סיפור "הפרדס" הוא בעקיפין גם מעין המשך לסיפור מאוד ידוע של תמוז, "תחרות שחייה" (1951), שבו המספר עצמו ביטא עמדה מוסרית-יהודית. תחילה תוארה תחרות בין נער יהודי לנער ערבי, תחרות של בקיאות וידע, ושל כוח גופני, בשחייה – ולימים, במלחמת 1948, לאחר שהחיילים הישראלים הורגים את הבחור הערבי, את השבוי, חש המספר היהודי שכולנו הפסדנו כאן את המערכה, מבחינה מוסרית.

ואילו ב"הפרדס" נקט תמוז עמדה שונה. את הלבטים המוסריים הוא משייך רק לדניאל, האח היהודי. ובסיום הסיפור נפגוש את דניאל יוצא מדעתו ומאבד את טעם חייו משום שבאותה מלחמה, במפגש שבין הבן המשותף, בנה של לונה – לבין הדוד או האב הערבי, בפרדס – הורג הבן את דודו או אביו – כאוייב מול אוייב. לאחר זמן לא רב מוצאים את דניאל מת ב"צלחת" העפר, (ערוגה לשם השקאה), בצל אחד העצים בפרדסו. ועוד לפני כן הוא מתמלא רעיונות משונים – שצריך, למשל, לכרות את עצי הפרדס, כדי לראות את המציאות, את הבעיות – בצורה ברורה יותר.

ואילו הבן – זה גדל והולך בצורה מאוד לא-יהודית – (כפי שדמות היהודי ה"מוסרי", בניגוד לעברי החדש, לישראלי, נראתה לתמוז בתקופה שבה כתב את הסיפור). הוא משתתף בפעולות-תגמול של שנות החמישים, עובר את הגבול, קוטף אוזני מחבלים ערבים ומביא אותן כמתנה לאימו. הבחור גדל כאיזה מין של לא-יהודי חדש, (אם להיות יהודי מובנו אדם מוסרי ולא אכזר), וגם של לא-ערבי – במובן תרבותי (אין בו מן התדמית האכזרית, הפרימיטיבית, של הערבי). הוא גדל כצאצא לגזע עברי חדש, משוחרר מכל מעצורים מוסריים. דומה כי אימץ לעצמו את כל התכונות הרעות, את כל הסטריאוטיפים השליליים של שני העמים, ואלה מאפיינים אותו.

וכדי שהאלגוריה המשעשעת תהיה מושלמת – אזיי עם לונה הנצחית, הנשארת צעירה – ממשיך הבן את השושלת. הוא חי עם אימו, הנפתחת אליו כאל עובדיה-עבדאללה, הוא מפרה אותה. לונה נכנסת להריון מבנה – ועתה יש סיכוי שקיום הגזע החדש, המשותף, הבריא – יימשך גם להבא.

בסופו של "הפרדס" אנו פוגשים תחושת מקום לגבי הארץ הדומה לזו שנפרשה ב"שמעון צהמרא". בתוך שנתיים-שלוש הפרדס אכן נעקר, ועל מקומו ניבנה שיכון חדש. אנשים חדשים, שלא ידעו את קורותיו מימים עתיקים, ואת פרשת שני האחים, והמאבק שנערך ביניהם – עולים חדשים, יהודים – הם הגרים עתה על מקום הפרדס, והם זרים לכל ההתרחשות המפליאה, שאותה תיאר תמוז ביצירתו.

מה הלקח שניתן להסיק מהסיפור בנושא, או בחתך, שבו האדם הוא שדה-מערכה, כאשר מוצאו משותף לשני העמים?

לונה נשארת באילמותה, ואין אנו יודעים על איזה צד היא נוטה. על פי חוקיות הווייתה, המתוארת בספר, היא ניתנת למי שיודע ליצור עימה קשר עמוק.

בנה של לונה, שייתכן שהוא ערבי-למחצה, ואולי גם יותר – מגדיר עצמו כיהודי, וחי כיהודי, עברי, ישראלי.

אמנם, במרוצת השנים, יותר ויותר יהודים חיים ומתנהגים בישראל בדומה לאותו בן מופרע-במקצת וחסר מעצורים מוסריים, בנה של לונה. הם רואים בדרך חיים "לא יהודית" זו את הגשמת יהדותם, יהדות כוחנית ולאומנית, לרוב גם דתית – ולא הולדת עם חדש, "כנעני", לא צמיחת גזע עברי צעיר ורענן, כחלומם של רטוש ושותפיו-לדיעה, שבנימין תמוז נמנה עליהם בשעתו.

כמו כדי להדגיש שאין סיפור מן הסוג שבו האדם הוא שדה-מערכה בין יהודים לערבים משום שמוצאו משותף או שזהות מוצאו לוטה בערפל – אין סיפור כזה שמסתיים בחיוב אלא בקרע ובחוסר תוחלת – בא סיפור מאותה "משפחה", אך מן הצד השני, והוא "חוזר לחיפה" (בתרגום חדש לעברית ניתן השם – "השיבה לחיפה") של הסופר הפלסטינאי ע'סאן כנפאני, שמילא תפקיד באש"ף, ונהרג בביירות לאחר שאנשי ביטחון ישראלים הצליחו להתנקש בחייו.

הסיפור, או הנובלה, הופיע במקורו בשנת 1970, וחלק ממנו נדפס בשעתו בכתב-עת עברי. כנפאני מתאר התרחשות דומה, הפעם מן הצד הערבי. גיבורו הוא ערבי מהגדה, שאחרי מלחמת יוני 1967, אחרי ששת הימים, בא לביקור בחיפה. לפני כעשרים שנה ברח הגיבור, סעיד שמו, מעירו, והשאיר בה את תינוקו. הוא אינו יודע מה עלה בגורל התינוק מאז מלחמת 1948.

סעיד מגיע אל ביתו-לשעבר, ומוצא שמתגוררת בו אישה אלמנה, פליטת-שואה. מתברר שהיא גידלה את בנו, חאלדון. כעת שמו – דוב, והיא חינכה אותו כיהודי גמור. סעיד דורש להחזיר לו את בנו. השניים מתווכחים, ואז אומרת האישה: "נראה מה יגיד הבן?"

הבן חוזר אותה שעה לביתו מן הצבא. הוא חייל ישראלי, כבן עשרים, הרואה עצמו יהודי גמור. הוא מדבר, לדעת המספר הערבי – "בקולה של התעמולה הציונית" – ואינו רוצה לחזור אל אביו הערבי, האמיתי.

סעיד חוזר מחיפה אל ביתו שבנה בגדה ואומר – "אין דבר, כאשר יגדל חאלד, אחיו הצעיר של חלדון, יצטרף הוא אל כוחות הפידאיון, והמאבק יימשך."

נראה אפוא שגם כאשר מספר ערבי לוקח כנושא לסיפורו גיבור שהוא כשדה-מערכה, שצריך להחליט בין ישראליותו, או יהודיותו – לבין ערביותו – מסקנתו פסימית באותה מידה, הגיבור מכריע רק לצד אחד, ומבלי שבעיית שני העמים תיפתר באמצעותו אפילו בגִזרה זעירה אחת.

ברומאן "יונים בטרפלגר" (ספרייה לעם, עם עובד, 2005) ממשיך סמי מיכאל במכוון וביודעין את הסיטואציה שעומדת במרכז הנובלה של ע'סאן כנפאני "החוזר לחיפה" ("השיבה לחיפה"), והסיפור מקבל כבר מעין מימד מיתי, תנכ"י: למי שייך הילד? – כמו במשפט שלמה שנועד להבחין בין האם האמיתית לאם המזוייפת.

גיבור הרומאן של מיכאל הוא זאב אפשטיין, הנער הערבי-יהודי או היהודי-ערבי, הנשכח באותו מקום ובאותם תנאים, בעת בריחת הערבים מחיפה בשנת 1948, ומגדלת אותו אם יהודייה ניצולת-שואה, ריבה, והוא משרת בצה"ל ורואה עצמו יהודי גמור גם לאחר שנודע לו סוד מוצאו, וגם לאחר העימות עם האב הפלשתינאי, שרואה בו בוגד ואשר מקווה כי אחיו הצעיר יתגייס למלחמה בישראל ויכפר על בגידת האח הבכור שהפך לחייל יהודי, בדיוק כמו אצל כנפאני.

המשימה שלקח על עצמו סמי מיכאל אינה קלה וזאת משום שהוא סופר ריאליסטי שרוקם עלילה סבירה והגיונית, ואינו יכול לברוח למחוזות של עירפול וסמליות כדי לטשטש התרחשויות אשר ברומאן ריאליסטי-כפשוטו יש לעיתים קושי לעצב אותן בצורה משכנעת. קושי – לא מבחינת יכולת הסיפור המצויינת-תמיד של סמי מיכאל אלא מבחינת ההסתברות שכך ולא אחרת יתגלגלו היחסים המסובכים בין זאב אפשטיין לבין אימו הפלשתינאית, אחיו ואחותו.

מבחינה מסויימת מזכיר "יונים בטרפלגר" את "חצוצרה בוואדי" (1987). כל זמן הקריאה ברור שלא ייתכן כי לסיפור של יחסים בין שני העמים יהיה "הפי אנד". זה פשוט לא מסתדר עם המציאות שבתוכה הוא מתרחש, כפי שלא הסתדר גם ב"חצוצרה בוואדי", ששם היתה כבר כמעט אידיליה בין הוּדָא ההרה לבין אלכס בעלה היהודי, העולה החדש מרוסיה – עד שהוא נהרג בשירות המילואים במלחמת לבנון בשנת 1982, והיא אינה שומרת את הוולד כי לדעתה אין לו עתיד בישראל.

ואכן, גם לקראת סיום "יונים בטרפלגר" נוצרת הרגשה, עולה איזה קצב – כמו במהלכים אחרונים של משחק שחמט: כלי לבן מסלק כלי שחור, כלי שחור מסלק כלי לבן, הלוח מתרוקן, גם המלכים – שני האחים, זאב-בדיר וכרים – נהרגים בניסיונו של כרים להציל את זאב אחיו מסקילה בידי המון פלשתינאי, ונותרות רק שתי מלכות שחורות, נבילה אימו של זאב, וסנא אחותו, והן  כמשחקות על לוח שחמט אחר, זר, בקפריסין, ושתיהן הפסידו בזאב לא רק בן ואח אלא גם מעין מאהב, משהו שגובל ברמז, לא במעשה, עם תשוקות מודחקות של גילוי-עריות.

זאב הוא שדה המערכה בין ישראל ופלשתין גם בלב האינתיפאדה האחרונה (אף כי מבחינת הגילים הוא היה צריך להיות כבר בעשרים שנה מבוגר יותר) – זו שמביאה לסופו המר. הוא, כסופר שברא אותו, משתדל כל הזמן להתעלם מהשפעות המציאות הטראגית וליצור מציאות אחרת שיש בה בכל זאת שיתוף, טריטוריה נורמאלית יותר, כמיזם המשותף בקפריסין, ששם יוכלו בני המשפחה, יהודים כערבים כאחד, לחיות ולעבוד יחדיו. אבל המחיר יהיה עקירה, עקירה מרמאללה וגם מחיפה לארץ אחרת, קרובה אמנם, אבל אחרת. כמעט טרנספר משותף.

האם "הפתרון הקפריסאי" שברומאן אפשרי במציאות? ב"כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר (רומאן גארי) יכלה להיווצר סימביוזה מופלאה בין רוזה היהודייה הקשישה ניצולת-השואה לבין הנער מומו המוסלמי מצפון-אפריקה, אך בשנים האחרונות נושאים עימם יהודים ומוסלמים את השינאה ההדדית גם מחוץ לגבולות ארץ-ישראל, גם ללא קשר לישראל. ומצד שני, ההישארות של כל בני-משפחתו של זאב בארץ מתבררת כפאטאלית. כמעט אין דמות בספר שלא נפגעה או נפגעת מהטרור הפלשתיני או מכוחות הביטחון הישראליים, ואפילו שיתוף הפעולה הסמוי, שמתבטא בעזרה רפואית ישראלית עקיפה לכוח פוריותו של אחד מרבי-המחבלים, טאבע פרעון, מסתיים בחיסולו הממוקד ממסוק צה"לי. נותרות רק אלמנות משני העמים, שהרי גם אביו של זאב-בדיר חוסל בידי ישראלים, בדומה לחיסולו של כנפאני.

אפילו המפגש המשפחתי הראשון בלונדון, מקום נייטראלי, והבילוי המשותף בכיכר טרפלגר, שלכאורה הוא אירוע אידילי ועומד בסימן היונים, שהן כידוע סמל השלום – אפילו בו, אותן יונים עצמן הן כסיוט לסוהייל, נכדה של נבילה, שנפשו פגועה כבר.

מצד אחד יש ב"יונים בטרפלגר" עלילה בעלת מתח, מעוררת סקרנות ונקראת בשטף, אך מצד שני אי אפשר לקרוא בו כפשוטו משום שהקורא העברי מעביר אותו כל הזמן במסננת הביקורת של – הייתכן או לא ייתכן? – והוא כמשתתף פעיל עם הסופר ברקימת המשך העלילה, שהרי כולנו חיים באותה מציאות יומיומית שמתוארת בספר.

מה עוד שדמותו של זאב היא סמל הפשטות במובן הטוב. הוא חי את היותו כשדה-מערכה אך ללא דרמות גדולות, הוא מבקש, כמעט בנאיביות, לאחד את הקצוות, ואין בו תהומות, מעמקים, דעות קדומות וטירוף, הוא מעין "כל אדם" שמקווה שאם יפתור את בעייתו הפרטית עם קרוביו משני העמים, ייפתר גם הסכסוך הגדול בין ישראל לפלשתינאים, או לפחות יהיה אפשר להתעלם ממנו. למרות שמבחינת המוצא הוא מאה אחוז ערבי, הנה מבחינת הזהות הוא מאה אחוז יהודי-ישראלי שוחר טוב גם לבני משפחתו הפלשתינאים. והעתיד – אולי תלוי בנכדיה של נבילה, ברמאללה הפלשתינית כמו גם בחיפה היהודית, אף כי ייתכן מאוד, וזה לא נאמר בספר אלא זו דעתי הפרטית – שגם הם ימשיכו להילחם אלה באלה ולא יתרחש ביניהם פיוס מדהים, רוחש אהבה ונאמנות משפחתית על סף המוות הנורא, כמו בין כרים לזאב.

אהוד: מאחר שלא הותירו לי כמעט זמן לדבר באותו כנס מוזר, עליו סיפרתי בגיליון הקודם – הנה הנוסח המלא של ההרצאה שהכנתי וגם שלחתי לבקשת המארגנים כדי שתיכלל בחוברת הכנס.

* * *

פרופ' פלוץ בן-שחר

י"ג עיקרים למחקר ולפרסום

במדעי החברה, החינוך, הפסיכולוגיה החברתית, השלום והדומים להם

באוניברסיטת בת-שלמה רבתי

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" מס' 42 מיום 4 ביוני 2005

א. כתוב מחקריך וספריך באנגלית כי רק כך יש סיכוי שיתקבלו לפירסום בכתבי-עת מדעיים ובהוצאות הספרים, בעיקר האוניברסיטאיות. כל מה שמפורסם בעברית בארץ שווה לתחת.

ב. התאם מראש את תוצאות מחקריך וחידושי ספריך לגישה הפוליטית הרווחת בפקולטה שלך, אצל עמיתיך בחוץ-לארץ ובייחוד לדעות הפוליטיות שלך או אלה שאימצת לעצמך כדי להצליח באקדמיה. חלפו הימים שבהם הבדילו פרופסורים במדעי הרוח בין השקפותיהם הפוליטיות לבין מחקריהם. היום אין כבר מחקר "אובייקטיבי" אלא מעורבות של החוקר כאדם פוליטי בנושאי מחקריו ובמסקנותיהם. איזה "ייקים" ומזרח-אירופים טמבלים יָשבו באוניברסיטה בירושלים לפני ארבעים וחמישים שנה והאמינו שאסור לחוקר להכניס למחקרו שום דעה קדומה, וכי אם יש לו דעות פוליטיות וביקורת, שיפרסם מכתב למערכת!

ג. אל תוציא לאור שום פרסום שאינו מסתמך על עָלִי בָּאבָּא והוֹמֵיי בָּאבָּא ואינו מגנה את הקולוניאליזם והכיבוש בישראל.

ד. זכור בכל מחקר חברתי כי כל היהודים הם לבני עור וכל הערבים הם שחומי עור.

ה. אל תירתע ממסקנות מפליגות, כמו למשל שהחינוך לגזענות נגד הערבים מתחיל בעוד העובר ברחם אימו ומי שאשמים בכך הם ממשלת ישראל, הכיבוש והמתנחלים.

ו. כשאתה מראה תמונות, מוצגים, עובדות, סרטים, מצגות – דאג תמיד שישתקף בהם הצד הפלשתינאי המעונה, המושפל, הסובל והנהרג על לא עוול בכפו, ובחיים אל תהיה אידיוט לתת תמונה של אוטובוס יהודי עם ילדים שרופים או של טבח הפסח בנתניה. אין סיבה ומסובב. תמיד הישראלי הוא החטא הקדמון, הוא הכובש והוא הגזען, ואילו הפלשתינאי הוא הקורבן שהכול מותר לו, ואידיוט איש המחקר שמעביר עליו ביקורת ועוד סבור בתמימותו שיפרסמו את מחקרו בחוץ-לארץ.

ז. תשתדל תמיד למצוא שותף ערבי-ישראלי או פלסטיני למחקרים שלך כי כך יהיה לך קל יותר לגייס קרנות, בעיקר באירופה, ובגרמניה, כדי לממן את מחקריך שנועדו לרצות את גישתם האוהדת לפלשתינאים ואת גישתם הביקורתית, שלא לומר אנטישמית-לעיתים, כלפי ישראל.

ח. אם אתה עושה בשיתוף עם פלשתינאי מחקר משווה, למשל, בנושא זיוני קטינים בבתי הספר, תמיד תאשים את הממשלה ואת הצבאיות המיליטנטית בישראל במה שמתרחש בצד היהודי, וקבל ללא עוררין את הסברי העמיתים מהגדה, שגם אם מוכנים לעיתים נדירות להודות שיש זיוני קטינים גם בבתי הספר שלהם, הם מאשימים בכך רק את הכיבוש הישראלי, והם צודקים, תמיד! שהרי הכיבוש מצדיק כל אכזריות ורצחנות מצידם כלפינו ובקרֶב עצמם.

ט. התקף שוב ושוב את הרוח הבולשביקית והאנטי-דמוקראטית ששררה בישראל בעשורים הראשונים לקיומה, בימי שלטונו העריץ של דוד בן-גוריון, אבל אוי ואבוי לסטודנט או לדוקטוראנט שלך אם יעזו לכפור בכך ולכתוב עבודה אקדמית אובייקטיבית שאינה עולה בקנה אחד עם מקהלת הדעות הקדומות הבולשביקית שלך ושל עמיתיך, שבדרך כלל גם מצדיקות את הערבים יותר משמוצאים בהם זכות מבקריהם האמיצים והבודדים מבפנים.

י. אל תזדקק למקורות מידע אמינים, דוגמת ממר"י, על הסכסוך הישראלי-ערבי ועל המתרחש אצל הערבים מדי יום, כי המידע האמין והמדוייק עלול לקלקל את הדעות הקדומות שלך, שמתאימות במקרה, לגמרי במקרה – לדעותיהם של עורכי כתבי העת המדעיים והוצאות הספרים בחוץ-לארץ, שניזונים בדרך-כלל מן התעמולה הפלשתינאית ונעזרים לא פעם בכסף סעודי למימון קיומם האקדמי. הקפד לכבס בחו"ל את ה"לכלוך" של מולדתך.

י"א. אל תאמין למרבית המחקרים במדעי הרוח בישראל שפורסמו בשלושים השנים האחרונות לערך, כי מרבית החוקרים והפרופסורים מזייפים תוצאות ממש כמוך וכותבים ספרים פוליטיים ולא מחקרים חסרי פניות. האמת אינה עושה כותרות כי היא כבר ידועה. רק השקר המתחזה לאמת בונה אותך פרופסור בעל מוניטין תקשורתי.

י"ב. אם אתה חוקר, למשל, את הפחד מהטרור בבתי הספר היהודיים בישראל, לעולם אל תביא בחשבון גורמים כמו המציאות היום-יומית, טלוויזיה, רדיו, עיתונות, סיפורי המבוגרים על מה שקרה וקורה, ובייחוד מה שעיני התלמידים ראו, רואות, מרגישות ומבינות – אלא התרכז רק בתוכניות הלימודים ותגיע למסקנה כי מאחר שלא לומדים ערבית ומנהגים ערביים וקוראן בבתי הספר העבריים, ולא יודעים למשל אפילו כמה ימים מתאבל ערבי על דוד שלו שמת, נוצרות דעות קדומות של התלמידים בקשר לערבים ולפחד מהטרור. הסוציאליזאציה השלילית הזו, שבה אשמות שרת החינוך ותוכניות הלימודים הישראליות, שאינן מלמדות את המורשת הפלשתינאית בת מאות השנים ואת ספרותה העשירה – היא שמרחיקה את הסיכוי לשלום, וזו מסקנה מחקרית-אקדמית פַּר אכסלאנס, שאין עליה עוררין. הנה, גם הומיי באבא ודאי חושב כך. 

י"ג. לעולם אל תשכח כי למרות שאתה פרופסור בישראל – אתה לא מה שהיה פעם פרופסור ובחיים גם לא תהיה.

מערכת "חדשות בן עזר" מתנצלת מראש: ידוע לנו כי דבריו של פרופ' פלוץ בן-שחר תקפים רק לגבי חלק זעיר ומבוטל בקהילה האקדמית בישראל, המתרכז באוניברסיטת בת-שלמה רבתי.

* * *

יובל ברנדשטטר

אנטישמיות במסווה

התקפות הטרור על יהודי אירופה מוציאות ממנהיגי אירופה ביטויים והצהרות חסרות תקדים. ראש ממשלת צרפת עמנואל ולס אומר בפני הפרלמנט כי צרפת ללא יהודים אינה צרפת, וכי גילויי האנטישמיות על אדמתה לא יעלו על הדעת. שגריר דנמרק בישראל מיצג את ממשלתו נאמנה בצטטו את דברי ראש ממשלתו שאמר: "כשהקהילה היהודית בדנמרק מותקפת, כל דנמרק וכל הדנים מותקפים."

יפה מאוד. לפתע פתאום, אחרי שנים של התכחשות לאנטישמיות ששבה לאירופה בגדול ביחד עם גלי המהגרים המוסלמים, חוזרות ממשלות אירופה לרעיונות של האמנסיפציה ומאמצות את היהודים אל ליבם.

ובכל זאת, בכל ההצהרות התקיפות והנמלצות חסר משהו. חסרה המקבילה הנדרשת הגיונית בין האנטישמיות האלימה המופעלת נגד יהודי אירופה לבין האנטישמיות האלימה המופעלת על יהודי ישראל. הגם שהגורם לאלימות, האיסלאם הג'יהאדיסטי לכל צורותיו, מתנועת החרם-הימנעות מהשקעות ועיצומים ועד לקוליבאלי אחד ושתיים, חד הוא. להיפך. כשיהודי המזרח התיכון, שהתקבצו מכורח הנסיבות בארץ ישראל, מותקפים – בטילים, בטרור, בסכינים, בבקבוקי תבערה, במנהרות תקיפה, בגילשונים, מל"טים – ועומדים על נפשם, מיד קופצות כל אותן מדינות וגוערות באותם יהודים כיצד הם מעזים להתגונן באופן אפקטיבי. ואם לא די בכך, כל אותן מדינות שמרימות את קולן נגד האנטישמיות האירופית מתקצבות במיליארדים את כל הישויות, מארגונים ועד אגודות ועד תת-מדינות, העושות ככל יכולתן לפגוע, להכפיש, ולהלקות את יהודי ישראל בגין ההגנה שהקימו מפני הג'יהאד.

הפרויקט להפיכת המוסלמים לצרפתים בני דת מוחמד נכשל בגדול

אין מנוס מן המסקנה שאירופה, גם זו שמתיימרת להגן על האירופים בני דת משה, היתה ונשארה אנטישמית, דהיינו שונאת יהודים. ההצהרות הנוכחיות אינן נישאות בשל ההכרה בזכותם של היהודים, כמיעוט דתי-לאומי, לחיות את חייהם במסגרת החוק, גם אם תרומתם החיובית לסביבה היא מעל ומעבר למספרם. ההצהרות ניתנות בשל החרדה האירופית מפני אובדן השליטה, אובדן הריבונות, אימת הכיבוש האיסלאמי, שהיהודים הם רק הנפגעים הראשונים שלהם. שוודיה היתה לבירת האונס של אירופה, כשגברים מוסלמיים אונסים נשים שוודיות באכזריות ומעלים את מספר מקרי האונס  לפי-7 עד פי-10 משהיו לפני תחילת ההגירה הגדולה. אלפי נערות בריטיות מוכנסות באלימות למאגר הזנות המנוהל על ידי גברים מוסלמיים בערי בריטניה. 9 מתוך כל 10 אירועי אונס בנורבגיה מבוצעים בידי גברים שאינם נורווגים, קרי, מוסלמים. הפרויקט הגדול לעשות את המוסלמים לצרפתים בני דת מוחמד נכשל בגדול, וצרפתים בני דת מוחמד קוראים תיגר על המשטר והמשטרה במאות אדוואר-אלאיסלאם המפוזרים בכל רחבי צרפת. לו היתה אירופה חוזרת תשובה מלאה ומגלה חרטה מלאה על האנטישמיות שהובילה להשמדת היהודים ולגירושם, היו עמי אירופה עושים את ההקבלה בין היהודים שלהם ויהודי ישראל ואומרים, בניסוח מעודכן של דברי מנהגיהם: אירופה ללא ישראל אינה אירופה. וכשמדינת ישראל מותקפת, כל אירופה מותקפת וכל האירופים מותקפים.

זוהי התובנה, ולא מהיום, של חירט וילדרס, יו"ר המפלגה הצפוייה להיות הגדולה בבית הנבחרים ההולנדי ממארס הקרוב, באומרו כי: "ישראל היא מגדלור, והדמוקרטיה היחידה באזור אפל ורודני, היא חלק מאיתנו, מזהותנו האירופית. ישראל נלחמת את מלחמתנו."

אלא שלא זאת כוונתם של המנהיגים האירופיים הפונים אל היהודים ומתחננים שלא ינטשו את אירופה. הסיבה האמיתית לפנייתם היא אי-קבלתם את זכותם הטבעית וההיסטורית של היהודים להקים את ביתם בארץ ישראל. זוהי אותה אנטישמיות ששמה את היהודים במקום נחות, כנתינים של הפריץ, ולא של בני חורין מלאי מודעות לאומית. זוהי כניעות עצמית לפריץ של היהודים שכבר חיים בארץ ישראל, אך שוללים את הריבונות היהודית על לב הארץ, ומתיישרים פוליטית עם האנטישמיות האירופית. הקריאה ליהודים להישאר אינה פילושמיות אלא אנטישמיות במסווה.

הפעם, גם ההבטחה של אירופה להגן על יהודיה חלולה. על פי כל הסקרים, לפחות רבע מן המוסלמים באירופה מזדהים עם הג'יהאד לצורותיו, כולל החלה אלימה של השריעה על אירופה בכלל ועל היהודים בפרט. 25 מיליון מוסלמים, 6 מיליון ג'יהאדיסטים בכוח – הרבה הרבה יותר מכל צבאות אירופה ביחד.

כריס קייל, הצלף האמריקני, אמר שבני האדם מתחלקים לשלוש קבוצות: הכבשים, הזאבים וכלבי הרועים. הכבשים פועים ומקווים שיהיה בסדר, והכבש האחרון שנטרף יהיה באמת האחרון. הזאבים הם זאבים, וכך יהיו תמיד. השאלה היא תמיד כמה כלבי רועים יש, ומי מוכן להיות כזה.

ובכן באירופה מיספרם מועט עד כדי גיחוך. אירופה מקדישה שני אחוז מן התוצר לצרכים צבאיים. חיילים אירופיים רועדים מאימה מפני האפשרות שייאלצו אכן לצאת ולהילחם. הפתרון של אמריקה לתופעת המדינה האסאלמית הוא להציע יותר מקומות עבודה בשכר הולם. רק בישראל מחצית מן האוכלוסייה בקבוצת הגיל המתאימה מתנדבת להיות כלבי הרועים, ורק בישראל מספר המתנדבים ליחידות הלוחמות הוא הנבחרת של האוכלוסייה ולא תחתית החבית של חסרי ברירה.

יהודי אירופה, שבכורח המציאות הם כבשים, עִם היסטוריה של צאן לטבח, אמורים משום מה להאמין למסר האנטישמי של אירופה שמקומם הנכון והטבעי של יהודים הוא להישאר כבשים. הברירה בידם אם להאמין לשקר החלול, או להצטרף לכלבי הרועים, למדינה היהודית הריבונית, ולצפצף פעם אחת ולתמיד על האנטישמיות, מוסווית כגלוייה.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 326

* * *

מנשה שאול

ירדן מאויימת

סרטון הווידיאו שבו נראית הוצאתו להורג בשריפה של הטייס הירדני מועאז אלכסאסבה, זכה לשיא של צפייה ברחבי העולם הערבי. יש לציין כי ערוצי הטלוויזיה בערבית נמנעו, כפי שמחייבת האתיקה המקצועית, משידור מחזה-האימים בשלמותו. אך חלק מהרשתות החברתיות, ובעיקר של ארגון דאע"ש, הציגו את מעשה הזוועה עד סופו.

וידיאו השריפה הגשים את מטרת דאע"ש לזרוע אימה ופחד בקרב תושבי האזורים שבהם הוא פועל ולאלצם לנטוש את בתיהם, כפי שקרה בשטחים שכבש הארגון בעיראק וסוריה. בשריפת הטייס התכוון דאע"ש להפחיד את הירדנים ולהכניעם, יום יבוא ודאע"ש יתקדם לעבר ירדן.

דאע"ש הסוני לוטש עין על ירדן שהיא מדינה סונית. הארגון למד מן הקרבות בעיראק כי קל לו יותר לפעול באזורים שמרבית תושביהם סונים ולא שיעים. לדאע"ש ירדן היא טרף שמן ומוקד אסטרטגי שגם ממנו, ולא רק מעיראק וסוריה, אפשר לאיים על סעודיה.

בנוסף, לירדן יש גבול של 500 ק"מ עם ישראל, שכזכור מנהיג הארגון אבו בכר אלבגדדי הכריז כי היא על המפה. הממסד הירדני ועמו מדינות ערב, שעליהן מאיים דאע"ש, כמו גם כוחות הברית הנלחמים נגד הארגון, עֵרים לסכנות הצפויות למדינת ירדן, ומכאן התמיכה והחיבוק שלהם היא זוכה מצידם של גורמים אלה

העיקר והטפל

הרשות הפלסטינית מאיימת על ישראל שאם לא תשלם את כספי המיסים שהיא גובה בעד הסחורות שנכנסות לאזורים שבשליטת הפלסטינים, תפרק הרשות את עצמה, והעול של ניהול שטחים אלה יוטל על כתפיה של ישראל.

בתגובה לכך אמר ח"כ סילבן שלום בראיון ל"קול ישראל", כי אם זה יקרה, ישראל תממן את ניהול האזורים שנמצאים כעת באחריות הרש"פ מכספי המיסים שהיא גובה עבורה.

האומנם זה אפשרי?

תקציב הרשות הפלסטינית לשנת 2014 היה 4.2 מיליארד דולר, שהם 350 מיליון דולר בחודש. המיסים שישראל גובה עבור הרשות מגיעים לכ-100 מיליון דולר בחודש בלבד. מוזר אפוא לשמוע ממי שהיה שר אוצר הצהרות כאלו.

יש לציין כי לפי אמנת ז'נבה, אם תפורק הרשות, על ישראל תהיה מוטלת החובה לנהל את חיי הפלסטינים.

יוזמה לא מבורכת

היוזמה להעלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת ל-4 מנדטים במקום 2 חוזרת כבומרנג אל יוזמיה. הללו גילו פזיזות, לא צפו את הסיכונים הכרוכים בה ולא ראו את הנולד, כפי שמעידה התנהלותן של המפלגות הערביות.

הללו, שהיו קטנות ומפוצלות, מתאחדות רק כדי לחצות את אחוז החסימה, גם אם אין ביניהן מכנה משותף. להן לא ישנה אם לאחר הבחירות יפורק האיחוד ביניהן והן תחזורנה אחרי הבחירות לחלוקתן המקורית. זאת, בשל המחלוקות העמוקות השוררות ביניהן שאינן ניתנות לגישור.

התוצאה של העלאת אחוז-החסימה היא הגדלת כוחן של המפלגות הערביות, שהסקרים נותנים להן בין 13 ל-14 מנדטים במקום 11 מנדטים שיש להן היום.

הזדהות עם חולי הסרטן

שרת התיירות התוניסאית אמאל כרבול קוצצת את צמותיה למען חולות הסרטן. כרבול הבהירה באתר שלה כי היא עושה זאת, בעקבות בתה, למען הילדים חולי הסרטן הזקוקים לפיאות.

כרבול מתעמתת עם האיסלאמיסטים שמתנגדים לכך שנשים ימלאו תפקידים בממשלה. במסגרת תפקידה כשרת התיירות, עודדה כרבול את התיירות מישראל. כרבול, שהיא מהנדסת במקצועה, נטשה לא מזמן את משרתה הרמה, וכיום היא משמשת כנציגת ארצה ב-BMW בגרמניה ובבריטניה.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 326

* * *

מתי דוד

מי שולט באמת במדינה? הכנסת? הממשלה? הקואליציה? – עיתונאים ומשפטנים הם השולטים האמיתיים במדינה!

הדמוקרטיה המסורתית מבוססת על כמה עקרונות וערכים יסודיים ששני המרכזיים הם הפרדת הרשויות (מונטסקיה) ושלטון החוק. שני עקרונות אלה איבדו במידה רבה את השפעתם הדומיננטית, כתוצאה מהתעצמות שני מוקדי כוח נוספים שעוקפים, גוברים ומגמדים את הרשות המחוקקת והרשות המבצעת:

מָדְיָהקְרָטיַה – שלטון העיתונאים, מִישְפָּטוֹקְרָטְיַה – שלטון המשפטנים

שני מוקדי כוח אלה לא נבחרו לנהל את המדינה, כתוצאה מבחירות דמוקרטיות של מאבקים בין רעיונות ודעות. ואולם השפעתם על מקבלי ההחלטות שנבחרו היא גדולה ומכרעת. הנבחרים תלויים במשפטנים ובעיתונאים.

האקטיביזם השיפוטי והאקטיביזם התקשורתי, שאין עליהם מורא ציבורי אפקטיבי של ציבור המצביעים, יצר מציאות דמוקרטית חדשה לפיה כוחם והשפעתם של העיתונאים והמשפטנים גדולים יותר משל חברי הכנסת ושרי הממשלה שתלויים בהם. בשם "המקצועיות" כביכול, מובילים המשפטנים והעיתונאים את הפוליטיקאים לכיוונים הרצויים להם. יועצים משפטיים, עיתונים ומנהלי ערוצי הטלוויזיה – קובעים במידה רבה לפוליטיקאים את מדיניותם ואת סדר היום שלה.

לא ניתן כיום לממש כמעט שום נושא או מעשה ללא צנזורה, בָּקַרָה, חקירה ושפיטה של עיתונאים ומשפטנים. שום מחוקק בכנסת ואף שר או מנכ"ל במשרד ממשלתי לא מסוגלים לקבל החלטות ולבצען, ללא "אישור" של משפטנים ו"ברכת נדרך" של עיתונאים.

עדת החסודים של פולחן קדושת שלטון החוק מציגים אותו כשלמות התבונה האנושית, כּחכמה עילאית וכדפוס התנהגותי ושלטוני מחייב ובלעדי שאין עליו עוררין.

חסידי פולחן שלטון החוק אינם מוכנים להודות שמשפטנים ושופטים הם בני אדם עם חולשות, הטיות, חשבונות, נקמנויות ודעות כמו כל הבריות. הם לא מדע מדויק, הם לא תוכנת מחשב, הם לא אחד מחוקי הטבע והם גם לא מתחום הפיסיקה והמתמטיקה. גם הם מושפעים מהתקשורת ומדעת הקהל, מבלי להודות בכך. רוב פסקי הדין וגזרי הדין במסגרת שלטון החוק, הם במידה רבה בזאר מזרחי שיפוטי שבו הכול אפשרי.

באמצעות ניסוחים מפותלים פרשנויות אישיות סלקטיביות טקסטים "מקצועיים" כמו: "עיסקת טיעון", "חוסר ראיות", "מן הצדק", "התיישנות", "חוסר עניין לציבור" – אפשר להחמיר בצורה לא סבירה ולא אנושית על נאשם (הנעל על השופטת בייניש) ולהקל בצורה לא סבירה על נאשם שהרג אם ובן בתאונה במרכז ת"א (עורך דין ידוע ומפורסם).

החיים מלמדים שבמקרים רבים, רוב הבכירים והמיוחסים בעלי הכוח וההשפעה שהסתבכו בפרשיות פליליות וכלכליות – מסתדרים ועוקפים את החוק, בסיוע משפטנים, שופטים ועיתונאים ידידותיים שהופכים אותם לזכאים.

בארה"ב, הנשיא ממנה את שופטי בית המשפט העליון שחייבים לעמוד בחקירה, ללא כפפות משי, בפני חברי הסנט. אצלנו לפוליטיקאים אסור אפילו לתמוך או לבקר מועמדים לשפיטה מפחד התקשורת שיואשמו חס וחלילה במקרתיזם, בסכנה לדמוקרטיה ולשלטון החוק! בארה"ב זה דמוקרטי וחוקתי. אצלנו זו פוליטיזציה מסוכנת.

התקשורת הפכה לכוח דומיננטי בדמוקרטיה הנתונה במשבר

רבים מהעיתונאים מאמינים ופועלים בשכנוע עצמי שהם הרשות הרביעית בדמוקרטיה, שזכותם להיות הפוסקים והשופטים מעל לרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. הם קובעים מי הוא המשיח (הפוליטי) ואת מי יש להדיח. הם רואים את עצמם ככוח עליון הקובע מהו ביטחון ומהו אסון. הם פוסקי הדור הכל יכול בין ימין לשמאל. בידם המיקרופון הקובע את הטון בכל שלטון. השפעתה של התקשורת על הפוליטיקאים יש לה תוצאות שליליות. חלק מנבחרי האם מתבטלים בפני העיתונאים שיש להם אינטרסים אישיים פוליטיים כלכליים מוסווים.

הישרדותו של כל פוליטיקאי בזירה הציבורית הדמוקרטית תלויה במידה רבה ביחסה של התקשורת כלפיו. פירסומו, מעמדו ויוקרתו בציבור אינה רק פונקציה של אישיותו וכישוריו האישיים והמקצועיים, אלא קשריו עם העיתונאים. התלות והקירבה בין הפוליטיקאי לעיתונאי, יש לה תמורה הדדית חבויה שזכות הציבור לא לדעת אודותיה.

העיתונאים והמשפטנים הם בפועל הרשות הפוסקת והשולטת מעל למחוקקת ולשופטת, הקובעת מי לצָמרות ומי לחקירות, מי הוא המשיח ואת מי יש להדיח, מהו ביטחון ומהו אסון, מהו צודק וחיובי ומהו פסול ושלילי. השלטון הדמוקרטי הנבחר הרלבנטי איבד מכוחו ומסמכותו, לטובת עוצמתה של התקשורת (שחלקה מופקרת) הפועלת רק על בסיס האינטרסים של רייטינג, תחרות וסקופ, שפוגעים לעתים באינטרסים ביטחוניים ולאומיים, במדינה החיה במציאות של טרור ומלחמה.

* * *

נעמן כהן

אם שופטי בג"ץ אינם מקיימים את החוק מוטב לבטלו או להחליפם

במגילת העצמאות שנקראה בטקס הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948. מוגדרת מדינת ישראל כ"מדינה יהודית בארץ-ישראל". המילה "דמוקרטיה" נעדרת ממנה, אולם מופיעה התחייבות לקיים שוויון זכויות מלא ללא הבדל דת גזע ומין, ולתת נציגות הולמת לאזרחים לא-יהודים במוסדות המדינה הזמניים והקבועים.

ב-1984 זכתה מפלגת כ"ך במושב בכנסת האחת-עשרה. במצעה שאפה כ"ך לביטול המשטר הדמוקרטי, ולהחלפתו במשטר המבוסס על ההלכה היהודית, תוך שלילת חלק ניכר מזכויות הלא-יהודים במדינה.

ועדת הבחירות המרכזית פסלה בגין זאת את רשימת כ"ך מהתמודדות בבחירות לכנסת ה-11, אולם כ"ך עתרה לבג"ץ, וזה קבע כי אין עילה משפטית לפסול את הרשימה.

ב-1985 התקבל בכנסת ה-11 תיקון מס' 9 לחוק יסוד: (נכנס לתוקפו בבחירות לכנסת ה-12) שקבע שלא תתמודד בבחירות רשימה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כ"מדינתו של העם היהודי," וכן רשימה ששוללת את "האופי הדמוקרטי של המדינה."

הכנסת ה-15 תיקנה שוב את חוק יסוד הכנסת, כך שהתנאי לקבלת אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה יחול לא רק על רשימה המועמדת לכנסת, אלא גם על כל אחד מהמועמדים ברשימה בנפרד. על פי סעיף 7א החדש לחוק יסוד: הכנסת:

"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי העניין, במפורש או במשתמע (...) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (...)"

לקראת הבחירות לכנסת ה-16 פסלה ועדת הבחירות המרכזית, על-פי סעיף זה של החוק, את מועמדותם של עזמי בשארה ושל אחמד טיבי. הצעה לפסול את מועמדותו של ברוך מרזל לא התקבלה. בערעור לבג"ץ החליט בג"ץ להתיר לכל שלושת המועמדים הנ"ל להשתתף בבחירות.

על משמעות "מדינה יהודית ודמוקרטית" כתב השופט אהרן ברק, שכיהן אז כנשיא בית המשפט העליון, שיש להעניק לה פירוש מצמצם, מאחר שהיא מגבילה זכות יסוד. זאת בניגוד לפירוש המרחיב שיש לתת לחוקים העוסקים בזכויות האדם.

השופט ברק קבע בפסק הדין שהפירוש המינימאלי ביותר למושג "מדינה יהודית" הוא כדלקמן:

"במרכזם עומדת זכותו של כל יהודי לעלות למדינת ישראל, בה יהוו היהודים רוב; עברית היא שפתה הרשמית המרכזית של המדינה ועיקר חגיה וסמליה משקפים את תקומתו הלאומית של העם היהודי; מורשת ישראל היא מרכיב מרכזי במורשתה הדתית והתרבותית."

לפי ברק, הפירוש המינימאלי ל"מדינה דמוקרטית" הוא:

"הכרה בריבונות העם המתבטאת בבחירות חופשיות ושוות; הכרה בגרעין של זכויות אדם ובהן כבוד ושוויון, קיום הפרדת רשויות, שלטון החוק ורשות שופטת עצמאית."

לפיכך: "רשימת מועמדים או מועמד לא ישתתפו בבחירות אם ביטולם או שלילתם של מאפיינים אלה היא מרכזית ודומיננטית בשאיפותיהם ופעולותיהם; והם פועלים נמרצות להגשמת שאיפות אלה; וניתן להוכיח כל זאת בראיות משכנעות, ברורות וחד משמעיות."

למרות שחברת הכנסת חנין זועבי מצהירה בעליל שהיא שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית והיא בעד הפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית (בהגדרתה הכיבוסית "מדינת כל אזרחיה" הכוללת את כל צאצאי הפליטים הערבים-מוסלמים).

ולמרות שברוך מרזל מצהיר על כך שהוא שואף לביטול המשטר הדמוקרטי, ולהחלפתו במשטר המבוסס על ההלכה היהודית, תוך שלילת חלק ניכר מזכויות הלא-יהודים במדינה –  החליטו שופטי בית המשפט העליון, נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, השופטת אסתר חיות, והשופטים חנן מלצר, יורם דנציגר, ניל הנדל, עוזי פוגלמן, יצחק עמית וצבי זילברטל, להתעלם מן הנראה בעליל ולאשר את מועמדותם לכנסת. כלומר שופטי בית המשפט העליון ביטלו למעשה את החוק לפיו פסקו.

במצב שנוצר יש שתי אפשרויות, או לבטל לגמרי את החוק (חוק שאין הולכים לפיו מיותר ומזיק), או להחליף את השופטים.

הדמוקרטיה האנגלית מול הישראלית

הפוליטיקאי וחבר הפרלמנט הבריטי אוסוולד מוזלי הקים מפלגה בשם "האיחוד של הפשיסטים הבריטים". מוזלי תמך באוייב הגרמני. ב-23 במאי 1940 נשלח מוסלי ביחד עם אלפי חברי מפלגתו, למחנות מעצר, ומפלגתו פורקה.

מה שהבינו השופטים הבריטים, נשגב מבינתם של שופטי ישראל. שמירה על הדמוקרטיה מחייבת הוצאת המתנגדים לה.

שופטי אנגליה מעולם לא עסקו בשאלה מה יגידו עליהם בעולם. הם דאגו רק לאינטרסים של הדמוקרטיה האנגלית.

דמוקרטיה כזו תשרוד יותר שנים.

השארת נציגי האוייב בכנסת מחלישה את הדמוקרטיה גם בכך, שהיא תורמת לעליית כוחות אנטי דמוקרטיים בצד היהודי, למשל הגזען האנטי-ערבי מרזל.

ודוק: אם מרזל בדומה לקודמו כהנא שואף רק להעביר את הערבים באוטובוסים אל מחוץ לארץ, גורלם של היהודים החילוניים יהיה רע ומר יותר כי במשטר ההלכה שאותו הוא רוצה להגשים הם יטופלו ע"פ ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג, חנק.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2_%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%93%D7%99%D7%9F

האמת העצובה – החולשה הגדולה של הדמוקרטיה הישראלית

האמת עצובה הרבה יותר. שופטי בגץ אינם יכולים לפסול את חנין זועבי מלייצג את הערבים-המוסלמים מהסיבה הפשוטה שלמרבה הצער אין בנמצא פוליטיקאי ערבי-מוסלמי שאינו חושב כמוה. אין פוליטיקאי ערבי-מוסלמי המכיר בקיומו של העם היהודי ומכיר  בזכותו לריבונות ולעצמאות. כולם תובעים את הפיכת המדינה היהודית למדינה ערבית-מוסלמית.

למרבה הצער גם טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי הרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי.

לכן לא ניתן להדיר את חנין זועבי ועמיתיה מייצוג בכנסת, כי פשוט אין ערבים מוסלמים אחרים.

סוס תמורת מלכות או ציונות תמורת ארוחת בוקר דשנה

הסופר סאלח מוג'דל מנשה ידוע יותר בכינויו הספרותי העברי "סמי מיכאל" (שם של יהודי פרסי שניתן לו בדרכון מזויף שהנפיקה התנועה הציונית כאשר הבריחה אותו מעיראק לאיראן ומשם לארץ).

סאלח מוג'דל מנשה נודע גם בכינויו הספרותי הערבי "סמיר מארד", כסופר הביטאון הקומוניסטי-הערבי האנטי-ציוני אל-איתיחאד ואל-ג'דיד.

עוד מנעוריו כחבר המפלגה הקומוניסטית-סטליניסטית בעיראק התנגד סאלח מנשה לציונות. לארץ הוא עלה רק בדלית ברירה כאשר נמלט על חייו מעיראק, והמדינה היהודית שמשה לו מקום מקלט. (הצלת יהודים, זו הרי בדיוק הגשמת האידיאולוגיה הציונית).

לאחר הגילויים של הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, נטש אמנם סאלח מנשה (סמי מיכאל) את המפלגה הקומוניסטית, אבל למרות שהתנועה הציונית היא היא שהצילה את חייו, ממשיך סאלח מנשה (סמי מיכאל) לשמור על האידיאולוגיה הסטאליניסטית האנטי-ציונית לאורך כל חייו.

על המדינה היהודית אמר סאלח מנשה (סמי מיכאל) את הדברים הבאים: "אני חושב ש(זה) הטמטום הכי גדול שעשה העם היהודי באלף השנים האחרונות. תקיעת יתד במקום קבוע זו הזמנה לשואה חדשה." ועוד הוסיף: "מדינה יהודית זה חלום, פיקשן, רומן של עיתונאי... שאנחנו התייחסנו אליו ברצינות יתר."

בראיון לכתב העת "אופקים חדשים" שנתן ב-2004 אמר כי הוא מבין לרוחם של אנשי החמאס שנלחמים ביהודים, ושאין להגדיר אותם כ"מחבלים", והוא הדין בחיזבאללה.

דומה שמולדתו האמיתית של סאלח אינה בגדד, אלא מוסקבה של סטאלין. מי שהיה קומוניסט-סטליניסט אנטי-ציוני, לא יפסיק לעולם להיות קומוניסט אנטי-ציוני.

דומה שאין היום סופר עברי שהינו יותר אנטי-ציוני מסאלח מנשה (סמי מיכאל), מוזר אם כן שאריאל הירשפלד לא המליץ עליו לפרס ישראל.

לאור דבריו נגד הקליקה האנטי-ציונית בעולם הספרות, מוזרה לא פחות תמיכתו של אהוד בן עזר בסופר אנטי-ציוני (ואנטי-אשכנזי) כסאלח לזכייה בפרס ישראל. האם תמיכתו היא רק בגלל שהלה כיבד אותו בביתו בארוחת בוקר מושקעת ומפנקת כפי שסיפר כאן לא מכבר?

נ.ב. בכל אלו איני אומר מילה על איכות ספריו. נהניתי בייחוד מספרו "חסות" שכתב בעת שגרתי ברחוב עבאס בחיפה והכרתי את הרקע לספרו.

[אהוד: זו היתה ארוחת צהריים, לא ארוחת בוקר].

אווה אילוז

שמשון דער גיבֵּר מיט דה תוחעס אריבּער

על הסוציולוגית העולה, ילידת מרוקו, אווה אילוז, שגזענותה האנטי-אשכנזית הפכה לגזענות אנטי-ציונית ואנטישמית כבר כתבתי לא אחת.

לאחרונה מציגה אווה אילוז את עצמה כגיבורה ללא חת. היא, אווה אילוז, אינה מפחדת מהרצחנות של דעא"ש, היא אינה מפחדת מהרצחנות של החיזבאללה, היא אינה מפחדת מהרצחנות של החמאס, כל הסכנות לדידה הן רק וירטואליות ולא אמיתיות. הסכנות, היא כותבת, הן רק בדייה של נתניהו כדי לשלוט. "כדי לשלוט, נתניהו מציג את תוכנית הגרעין של איראן ואת העולם הערבי כאיומים קיומיים וטוען שאירופה שונאת יהודים."

 אין ממה לפחד, אומרת אילוז, אלא רק מהפחד עצמו המוביל אותנו לגיהינום. ("האקולוגיה של הפחד", "הארץ", 13.2.15)

ואו, שמעו, אווה אילוז היא ממש גיבורה מיתית בסדר גודל של ז'אן דארק.

ל"גיבורים" כמו אווה אילוז היה אבא שלי ז"ל קורא: "שמשון דער גיבר מיט דה תוחעס אריבער" (שמשון הגיבור עם התחת בחוץ).

נראה את הגיבורה ללא חת, אווה אילוז, חוזרת למולדתה מרוקו ונלחמת שם על הדמוקרטיה וחיסול הכיבוש המרוקאי מסהרה הספרדית, וסילוק הכיבוש הערבי מהבֶּרְבֶּרִים הילידים.

רמטכ"ל מרוקאי

בן גוריון חלם כל ימיו על רמטכ"ל תימני לצה"ל כסמל לקיבוץ גלויות וביטול הפערים בחברה. אמנם טרם הוגשם חלום הרמטכ"ל תימני, אבל לראשונה בהיסטוריה של עם ישראל מונה לצה"ל רמטכ"ל מרוקאי. רא"ל גד אייזנקוט.

נאחל לרמטכ"ל החדש הצלחה בתפקידו, שיצליח ע"פ האימרה הרומאית להביא את השלום:  "Si vis pecem, para bellum" הרוצה שלום, ייכון למלחמה.

נקווה שהמינוי של רמטכ"ל מרוקאי יתרום לתהליך המבורך של ביטול הפערים בחברה הישראלית, ולשיכוך הגזענות האנטי-אשכנזית העולה וגואה לאחרונה, גזענות שהפכה לאנטישמית ואנטי-ציונית.

המשך יבוא בגיליון הבא

* * *

אלישע פורת [ז"ל]

אנדלוס השנייה

מתוך גיליון 53 של המכתב העיתי מיום 9 ביולי 2005

בגיליון האחרון של Jewish Quarterly היוצא לאור בלונדון התפרסמו רשמי מסע מאל אנדלוז האמיתית מאת עדינה הופמן, שהיא אחת העורכות של הוצאת הספרים הירושלמית באנגלית "איביס"(*). בדבריה היא מטפחת את המיתוס או המטאפורה הכוזבים של אל אנדלוס – אנדלוסיה – כגן עדן תרבותי של שלוש הדתות, יהודים מוסלמים ונוצרים. פריחה תרבותית גדולה, שכל אחד משלושת היסודות תרם לה כביכול. זה חלומה הכוזב, והנוגע ללב בתמימותו, על אנדלוס החדשה, קרי המזרח התיכון.

הופמן, כמו אחרים לפניה, וודאי יהיו גם אחריה, בחוגים תרבותיים שונים וחבריהם לאידיאליזאציה – מסלפים לגמרי את המושג של אנדלוס. הפריחה התרבותית המשולשת שהפכה לסמל – היא פשוט עיוות של ההיסטוריה. הפריחה הזו נתאפשרה ונתקיימה אך רק תחת שלטון מוסלמי אכזרי ומוחלט. היהודים כמיעוט, ללא שום תביעות של עצמאות פוליטית כלשהי, במעמד נחות המוגדר היטב על ידי הקוראן. משוררים – בוודאי, אנשי כספים – כמובן. מתרגמים, אנשי לשון, בלשנים ובעלי אגרונים למיניהם – אדרבא ואדרבא. רק שכל אלה כפופים ללא שיור לסייף אל דין, לחרב האיסלם, אז – בגילגולה המאורי, הצפון-אפריקאי, שלא היה פחות אכזר ממשטרים איסלאמיים אחרים.

הנוצרים – תחילה כלוזרים, כמי שהפסידו את אנדלוס למאורים, אבל אחר כך כאויבים נחרצים, שהצליחו לבסוף לגרש את המוסלמים לכל הרוחות. איזה מין שיתוף שווה-שוקיים יכול להיות כאן? אגדה מולידה אגדה, וכמיהות הלב של יהודייה שמאלנית בת ימינו, מתלבשות בכסות אנדלוסית שקרית וכוזבת.

יש רק יתרון תעמולתי אחד למושג אנדלוס בעיניי, והוא: אל מול מודל מדינת הצלבנים שפרחה כאן כמאתיים שנה, והוכרעה על ידי ביריוני האיסלאם – יש להציב את מודל אנדלוסיה. לאמור, חרף שמונה מאות השנים שהאיסלאם שרץ בה, הוא סולק לבסוף בחרפה ולא חזר עד ימינו אלה. כלומר, למעלה מחמש מאות שנה. אני מוכן לחתום כעת על שטר של חמש מאות שנה למדינת ישראל. זהו בשבילי לפחות, הפירוש היחיד והקביל של אל אנדלוס – טריטוריה יחידה בעולם שהאיסלם הפסיד ולא כבש מחדש. תקוותי שפלשתין תהיה, במובן זה בלבד – אנדלוס השנייה.

(*) Jewish Quarterly, 2005. Adina Hoffman is the author of "House of Windows: Portraits from a Jerusalem Neighborhood" (Broadway Books) and one of the editors of Ibis Editions, which publishes the literature of the Levant.

* * *

יוֹנָתָן גּוֹרַל

אוֹתוֹת הַזְּמַן

כַּפְתּוֹר מְעִילִי  נִתְלָשׁ

וְהִתְגַּלְגֵּל לַנִּקּוּז

מִשָּׁם הָלְאָה

גַּלְגַּל הָרוּחַ מֵעִיף

נְיָר בִּקְלִילוּת

כְּתוֹבוֹת בַּאֲוִיר

הַיּוֹם נוֹקֵף כְּמוֹ קֶרַח

בַּשֶּׁמֶשׁ

 נוֹטֵף מִתְאַדֶּה

הַזְּמַן לֹא פּוֹסֵחַ

עַל אִישׁ

חֲרוּתִים אוֹתוֹתָיו

* * *

מטיף סעודי מוכיח שכדור הארץ אינו סובב סביב צירו

https://www.youtube.com/watch?v=-9Jp_XCvVto

* * *

משה גרנות

1. מי המספר/ת?

על הרומן של אילן שיינפלד "מעשה בטבעת"

 כתר 2007, 460 עמ'

לכאורה, התשובה לשאלה דלעיל היא פשוטה: בעמ' 458 מובהר לקוראים שאספרנסה, בתה של אסתר, ונכדתה של לאה – שלושתן יצאניות – היא שכתבה את הסאגה של שתי המשפחות הנחשפת בספר. אלא שזה "לא עושה שכל" בכלל: כדי לכתוב את הספר הזה נזקק אילן שיינפלד לתחקיר חובק עולם – ואיך ייתכן שנכדה של זונה ובת של זונה, שכמעט לא זכתה ללמוד בבית הספר – תהיה מסוגלת לחבר מין מפעל היסטורי-ספרותי ענק כזה?! זאת ועוד: רוב הספר כתוב מתוך מנקודת תצפית של מספר "כל יודע", וחלק לא מבוטל ממנו אף כתוב בסגנון של ספרי יראים, שאין כל סיכוי כי אספרנסה הכירה, שהרי היא גדלה כיתומה במנזר, ואחר כך נדדה עם אימה הזונה מאכסניה לאכסניה, ולא ידעה אפילו יידיש. הרי דוגמה לכתיבה בסגנון הזה:

"חתונה יש בה בדרך כלל טעם של אושר ושל שמחה, על אחת כמה וכמה חתונה יהודית, שבה מזדווגת שכינה עם אלוקיה, ועם ישראל זוכה להעמיד בנים ובנות ולהגדיל ולרומם את שם אלוקיו ולעשות את זרעו כחול אשר על שפת הים לרוב..." (עמ' 60; ראו גם עמ' 52; וכן סיפור הדיבוק שנכנס בבחור ישיבה, ומעשיו של המגיד מקוזניץ – עמ' 232-229).

אין סיכוי שבעולם שאספרנסה תדע לפרט סודות פנימיים של שתי המשפחות בסאגה הזאת, שקורותיהן מתפרשות על פני 150 שנה! הסיפור מתחיל בשדלץ שבמזרח פולין, עובר דרך קוצק, אצל הרבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק, שכידוע, לא קיבל את מבקשי פניו בעשרים השנים האחרונות לחייו, ומאחר שהוא נפטר ב 1859 – פירוש הדבר שהסיפור מתחיל כבר ב-1839 – לפחות! העלילה ממשיכה לדנציג, להמבורג, לפאריס, ומשם לבואנוס איירס, מונטווידאו, פלרמו, ישראל. התאריך האחרון המוזכר בספר הוא 1976 (עמ' 445), אך העלילה מתפרשת לפחות לעוד עשר שנים.

מילא שאספרנסה ידעה את סודות משפחתה האומללה, אבל איך היא היתה אמורה לדעת את הסודות הכמוסים ביותר של משפחת ברגמן? איך היא ידעה, למשל, שריינע-חיה, אימו של גרשון, חושפת שגרשון בנה הוא הומוסקסואל? איך היא ידעה שבלה, אישתו של גרשון, מגלה שבעלה מתעלס עם גבר? איך היא יודעת פרטי פרטים של התנהלות ביתו של גרשון ברגמן ואישתו בלה, כולל ביקורם אצל הברון הירש בפאריז?, איך היא ידעה מי הגיע לאזכרה לברון מוריץ הירש באחוזה של הזוג ברגמן, ואיך היא ידעה לתאר בפרוטרוט מה קרה שם? איך היא ידעה בדיוק מי מבין הסרסורים תרם מה לבית הכנסת של "הטמאים" בבואנוס איירס, ועוד ועוד – אניגמות  הגדולות מאספרנסה אלפי מונים. אספרנסה, למשל, יודעת מי הם ספנסר, דידרו ושפינוזה (עמ'430)!

כדי שהקורא יבין על מה אני מדבר – אביא בתמצית את סיפור המעשה: נפתלי וברוריה בריינע מהעיר שדלץ אינם מצליחים להביא ילדים חיים לעולם. כשסוף סוף נולדת להם בת ששורדת, היא ריינע-חיה, מסתבר שהיא אפילפטית, וחייה בסכנה. האֵם נזקקת לכל מיני כשפים מבהילים כדי לרפא את הבת, ובסוף היא עולה לרגל לרבי מקוצק (כלומר, המועד הוא לכל המוקדם שנת 1839), וזה מציע פתרון מאגי: 10 אברכים בתולים יביאו שברים של כלי זהב, ומהם יכין הצורף זרחיה ברגמן טבעת, והיא תביא לבת מזור, וכך היה – לא רק שהיא הבריאה, אלא שאף התחתנה עם בנו של הצורף, הלא הוא שמואל ברגמן.

לא ברור איך הזוג הזה התעשר ועבר לגור בדנציג, ועוד ברובע העשיר של העיר. בנם גרשון מסתבר כהומוסקסואל, וכשאימו מגלה זאת, היא שולחת אותו ללמוד באוניברסיטה של המבורג. בינתיים נַגָר בשם לייזר קוכמן מתאהב בזונה בשם לאה, שגם היא חולה במחלת הנפילה. כדי להציל אותה הוא גונב מבית ברגמן את הטבעת. בעקבות כך המחלה חוזרת לריינע-חיה, ועל ערש מותה היא מחייבת את בנה, שהוחזר מהמבורג, שיישא לאישה את בֶלָה, לבית ליטווינובסקי, ויצליח להחזיר למשפחה את הטבעת.

החתונה מתקיימת אחרי האבל (על אימו של גרשון ועל אחיה של בלה), ובהיותו הומוסקסואל – מתגלה כגבר רופס, הגם שהוא אהב את אישתו מאוד. בינתיים לייזר קוכמן, שגנב את הטבעת, מתחתן עם לאה, שהבריאה מחולייה, אלא שהיא יולדת בת בשם אסתר לבן של מנדל גרונעם, שהובא אל לאה הזונה כדי לעשות אותו "גבר". לייזר אינו מוכן לגדל ילדה לא שלו, והוא מניח אותה על סף בית יתומים. לאה מיניקה אותה שם בהסתר מלייזר, ומפקידה בידי מנהלת בית היתומים את הטבעת. בלה, אישתו של גרשון, מחליטה לקיים את צוואת חמותה ולמצוא את הטבעת שנגנבה. ר' הירש פיינשטיין הקברן מזהיר את לאה מפני בלה. לאה,  שחוששת מפני התגברות האנטישמיות בדנציג, מאלצת את בתה אסתר לנסוע עם מנואל זינד לארגנטינה, שם היא אמורה לעבוד בבתים של עשירים. לאה לא ידעה שמנואל הוא סרסור זונות אכזרי. שלושה מלחים אונסים את אסתר באונייה, ואחר כך היא מובאת לבית הזונות שלו ברחוב חונין בבואנוס איירס, ושם בועלים אותה עשרות גברים ביום.

הסופר לא חס על הקורא ומתאר את כל הזוועות האלו בפרוטרוט. מסתבר שהסרסורים הקימו איגוד עוצמתי בשם "ורסוביה" או "צבי מגדל". הם שולטים במשטרה ובבתי המשפט, ולנערות הכלואות המסכנות שהובאו לארגנטינה בעורמה – אין שום סיכוי להשתחרר. מי שמורדת, או נכנסת להריון – נמכרת ערומה במכירה פומבית. כשהקהל היהודי מסרב לקבל אותם בקהלם – הם מקימים בית כנסת, בית קברות ותיאטרון משלהם.

בינתיים גרשון מפרסם מאמרים על הציונות ועל הצורך להיטמע בעמים, והברון מוריץ הירש, שמתרשם ממנו, מבקש להפוך אותו לשליח שלו בארגנטינה כדי שייסד רשת חינוך במושבות שהקים שם. כדי לשכנע את בלה, שמסרבת להתנתק מדנציג, הוא מזמין את הזוג לפאריז ומעניק להם אירוח מלכותי. הם אמנם נוסעים לבואנוס איירס ומשוכנים באחוזה ברובע של עשירים. למרות שגרשון מחפש אהבת גברים, הוא מתנה אהבים מדי פעם עם אשתו, והיא יולדת תאומים: אלחנדרו ואמדו, שבנערותם מתגלה אצלם מחלת הנפילה, והם נופחים את נשמתם באותו הזמן (אח אחד על גופה של זונה, והאח השני בחדרו). בהיעדר הטבעת – לאה, אימא של אסתר, מתה בדנציג, וכשנודע לבת על כך היא מאשימה את עצמה במותה (היא הצליחה לשגר לאימה בסתר מכתב, בו היא מתארת את אשמת האם לגורלה המר). אסתר נכנסת להריון מעמנואל מוכר הערמונים, אבל הוא נעלם לה כשהיא מסרבת למכור את הטבעת ולברוח עמו. לבת של אסתר קוראים לאה-אספרנסה, ואסתר נאלצת להפקיד אותה בבית יתומים של מנזר, אחרת "הארגון" עלול היה להרוג את התינוקת

בלה, החולה אנושות במחלת הלופוס, הגורמת לה לעיוות פניה ולעיוורון, מנסה לשכנע את אסתר לתת לה את הטבעת כדי להציל את התאומים שלה. אסתר מסרבת, וכאמור, שני בניה של בלה מתים בהתקף של אפילפסיה. כנקמה שולחת בלה את סנטו, הסייס שלה, לשרוף את בית הזונות של מנואל זינד. אסתר ניצלת, אבל שאר הזונות נשרפות חיים. סנטו גונב את סוסיה של בלה, ונעלם. בלה ובעלה גרשון מתים גם הם ביום אחד. חוסה, הבן השלישי של גרשון ובלה, נמצא תחת אפוטרופסות, וכאשר הוא גדל, הוא לומד רפואה, משכיר את האחוזה לשגרירות צרפת, ופותח קליניקה בתוך רובע עני כדי לסייע לאוכלוסייה קשת היום.

בגלל העבר שרודף אחרי אסתר (שברחה מבית הזונות השרוף של מנואל), היא נאלצת לנדוד עם בתה (ששוחררה יחד עם הטבעת מהמנזר) מנותן חסות אחד למשנהו, וכאמור, אספרנסה כמעט שאיננה זוכה ללמוד בבית הספר. לבסוף היא משמשת פילגש ליצחק גנץ, איש בן 68 בעל חנות לכלי בית. על סף מותו משחפת הוא נושא אותה לאישה, אבל היא נדבקת ממנו, ונפטרת גם כן. אפסרנסה לווה 3000 פסו מבעל בית העבוט בשם קויפמן תמורת הטבעת, ופותחת עסק עצמאי, כלומר – היא יצאנית בלי סרסור. אספרנסה מתאהבת במלח ממוצא אינדיאני בשם אלפרד, והיא יולדת לו בת בשם פלורה. אלפרד עצמו נהרג בתגרת שיכורים.

חוסה, שכאמור, נהיה לרופא מאוד מבוקש, נושא לאישה את מאוריסיה (צעירה המתנגדת למשטר), ולהם נולדות שלוש בנות. אצל הבת הקטנה, גרסיאלה, מתגלה מחלת הנפילה. חוסה מבקש לרפא אותה במכות חשמל שגורמות לעינויי תופת לילדה. בייאושם הם מחליטים להזמין את אספרנסה כדי לרפא את הילדה באמצעות הטבעת, מעשה שבאמת מצליח. חוסה מעניק לאספרנסה דירה ומאפשר לפלורה חינוך טוב, הגם שאספרנסה עצמה ממשיכה לקבל גברים בדירתה הקודמת.

בגלל משטר הטרור של השלטון בארגנטינה, שולחת אספרנסה את פלורה לישראל, ושם היא מוצאת כבת זוג את גרסיאלה, בתם של חוסה ומאוריסיה. כך בסופו של דבר, שתי המשפחות מתלכדות. אבל שתי הבנות מחליטות לחזור לבואנוס איירס לחנותו של קויפמן הבן, שם נמצאת הטבעת בחלון הראווה. כלומר, מרומז שסיפור הטבעת לא יגיע לעולם לידי סוף.

כדרכן של תמציות – גם פה הובאו רק הקווים העיקריים מבלי לפרט את הפיתולים הרבים והמרתקים של העלילה. כבר ציינתי שכדי לחבר את הספר נזקק אילן שיינפלד לתחקיר חובק עולם, ומלבד רביצה בארכיונים ובספריות, הוא נזקק ללימוד הספרדית, לנסיעות לארגנטינה ולסיוע של רבים וטובים, כפי שמוזכר בסעיף התודות בסוף הספר. דא עקא – מי שמקדיש כל כך הרבה כוחות נפש לתחקיר מקיף, חבל לו לא פעם לוותר על "מציאות" שלא תמיד הכרחיות לגוף העלילה. אביא מעט דוגמאות מתוך רבות: גרשון ובלה ברגמן מוזמנים אצל הברון הירש בפאריז, וכאן מוצא הסופר להרחיב את הדיבור על מיתולוגיה ואמנות, שכביכול בלה (הקרתנית למדיי!) בקיאה בהן (עמ' 141); הסופר שש לא פעם לפרט את המאכלים המיוחדים של ארגנטינה (בפדיון הבן שנערך לתאומים אלחנדרו ואמדו , עמ' 219; בארוחתה של אספרנסה במסעדה – עמ' 447 עוד) יש בספר פירוט מדוקדק של התרומות של הסרסורים לבית הכנסת שיסדו, כולל שמות וערך כל תרומה (עמ' 271-270); פירוט האירועים באזכרה שנערכה לברון הירש (עמ' 310-307) ועוד.

הזכרתי לעיל שאין הגיון כי אספרנסה כתבה את הסיפור הזה, כפי שמתיימר לשכנע סוף הספר, אבל הדיסוננס העיקרי הוא גם בתחום הסגנון: חלק מההיגדים בספר כתובים ברוח של ספרי יראים, אבל רובו המוחלט כתוב בהרצאה ריאליסטית לחלוטין. ללא ספק בלוז הסיפור שולטת המאגיה, והיא מקבלת תוקף של עובדות שאין עליהן עוררין: הטבעת, שנצרפה מזהב שהביאו עשרה אברכים לצורף, מרפאה את ריינע-חיה ממחלת הנפילה ומביאה לה שידוך מוצלח. הטבעת הזאת, שמשנה את זוהרה ואת חומה, כשהיא צורבת – היא מנבאה אסונות. לייזר קוכמן גונב את הטבעת כדי לרפא את לאה אהובתו, והיא באמת מבריאה על חשבונה של ריינע-חיה, שבהיעדר הטבעת נחלית שוב וגוססת למות.

לאה מעבירה את הטבעת לאסתר התינוקת שהובאה בהסתר על ידי לייזר לבית יתומים. הטבעת מגינה על התינוקת, אבל גורמת לחזרת המחלה אצל לאה האם. כשמנהלת בית היתומים מחזירה ללאה את בתה, יחד עם הטבעת – לאה מבריאה שוב. לאה עושה טעות נוראה ושולחת את אסתר בתה עם מנואל הסרסור לארגנטינה, אבל מחביאה בחפציה את הטבעת הפלאית. סנטו, הסייס של בלה ברגמן, מתעלף כשהוא רואה את הטבעת. שני הבנים של בלה, אלחנדרו ואמאדו, באים להתנסות בבית הזונות של מנואל, ושם הם חווים התקף אפילפטי. אסתר שמה את הטבעת על אצבעו של אחד מהם, ושניהם מתעוררים מההתקף. אספרנסה, בתה של אסתר, שנשלחה בינקותה למנזר, חולה מאוד, אבל אֵם המנזר, שקיבלה את הטבעת למשמרת מאסתר, מרפאה את הילדה באמצעות הטבעת. קויפמן, בעל בית העבוט, שאצלו  מופקדת הטבעת על ידי אספרנסה, שם את הטבעת על אצבעה של גרסיאלה, בתם החולה של מאוריסיה וחוסה ברגמן, והיא חשה מיד בהקלה. קויפמן עצמו משוכנע שאם הטבעת לא תעבור לגרסיאלה – היא עלולה למות. הזוג חוסה ומאוריסיה ברגמן מצליחים לשכנע את אספרנסה להביא לביתם את הטבעת, וכשגרסיאלה הבת עונדת אותה, היא חשה מיד בזרמים. אספן אמנות, חבר של חוסה, מביט בטבעת בחנות של קויפמן הבן, והוא מתעלף, ומוצא עצמו על ספסל בגן ציבורי.

אבל לא רק הטבעת מחוללת ניסים, נדמה שהלא נודע והמאגיה הן לוז היצירה, ומוחש שהמספר עצמו מאמין בכך בוודאות: איסבל, העוזרת האינדיאנית של בלה ברגמן, עורכת כישוף, ובלה החולה, שרופאים לא הצליחו לרפא, מבריאה מיד (עמ' 213-212). איסבל טוענת שאת התכשיטים שקיבל הזוג ברגמן לפדיון הבן שנערך לשני התאומים – יש לתרום לבית האלוהים, אחרת הרוח תביא אסון, ובאמת משום שלא נשמעו לה – שני הבנים התאומים מתים ביום אחד, ואחר כך גם ההורים מתים ביום אחד (עמ' 220, 359, 361, 382).

לאה, אימה של אסתר, מקבלת מכתב שהוגנב מבית הזונות על הגורל הנורא של אסתר בתה. בייאושה היא מבקשת לקבל סעד מאבי בתה, הלא הוא דוד שנדלר (הוא הבן שאביו, מנדל גרונעם, הביא אותו ללא [?] כדי להפוך אותו ל"גבר"), שבינתיים התחתן עם בתו של בנקאי, והתעשר. דוד מתכחש לבתו, ולאה מקללת אותו קללה נמרצת, והוא מקבל התקף לב במקום ומת (עמ' 247).

לאה מתה בייאוש גדול משום שאיננה מסוגלת לסייע לבתה האומללה, אבל רוחה  מרחפת מעל החדר ועפה לארגנטינה לחדר של אסתר בבואנוס איירס, ואסתר חשה ברוח של מת בחדרה. רוחה רוסה, השוערת של בית הזונות, מסלקת את הרוח באמצעות כישוף של ניחוח המרווה (עמ' 278-275). הרוח של בלה, אימו של חוסה מזיזה את הנברשת בבית ברגמן (עמ' 438 ואילך).

אילו הצליח הסופר לשכנע אותנו שאספרנסה כתבה את הספר (כפי שנרמז מעמ' 334 ואילך, ומודגש בעמ' 458), אפשר היה בדוחק להסכין עם כך שהיא מאמינה בכישוף ובמאגיה, אבל, כפי שכבר ציינתי לעיל – התוכן מכחיש בתוקף אפשרות כזאת, והדיסוננס הזה איננו מרפה מהקורא.

הספר מעניין ללא ספק, הוא גם משמש תעודה היסטורית-סיפורית החושפת את השלטון המושחת של ארגנטינה למשך דורות, את הטרור שהחונטות השליטו במדינה, ואת העובדה המרה שהמעבר ממזרח אירופה לארגנטינה לא היטיב עם היהודים – הם השתלבו בעולם המושחת (המשטרה ובתי המשפט שיתפו פעולה עם הסרסורים היהודיים ועם מעשי הזוועה שהם ביצעו – האדם ההגון היחיד בכל המנגנון השלטוני המוזכר בספר הוא השוטר חוליו אלסוגראי  – עמ' 345, 394). הספר מתאר גם פוגרומים ביהודים בבואנוס איירס, שחייבו יהודים רבים להוסיף ולנדוד – גם לישראל...

2. קטעים מתוך ראיון עם דויד גרוסמן

(הריאיון התקיים בביתו של משה גרנות ברמת השרון – 16.2.03)

משה גרנות: ...פתאום העולם הריאלי שב"ספר הדקדוק הפנימי" גולש אל האבסורד, כוונתי לשבירת הקירות אצל עדנה בלום, ואז הקורא נפגש בעל כורחו במשל, המתעל אותו אל "מוסר השכל": הקירות אינם סתם קירות, אלא קירות האבן בנפש של עדנה בלום (ע' 203 ואילך, 209 ואילך). הליך דומה קורה ב"עיין ערך אהבה" – מומיק בן התשע מתמודד עם הבלתי ניתן להסבר, והוא מגדל במחסן את "החיה הנאצית", אבל כל זה גולש אל תוך אבסורד: ברונו שולץ, הסופר והצייר הופך לדג סלמון, אנשל וסרמן הנצחי משוחח עם מפקד מחנה ההשמדה שלו, וזה מבקש מאנשל שיספר לו את סיפור "ילדי הלב", ובתמורה הוא יירה בו (מעין סיפור שחרזדה מהופך); קאזיק שחי רק 24 שעות ועוד.

הקורא מצליב את כל הסיטואציות ומקווה למצוא את הנמשל של כל העולם הכאוטי הזה הדומה מהרבה בחינות לעולם "ספר המעשים" של עגנון. האבסורד מוביל בהכרח את הקורא אל חיפוש נמשל, כביכול יש סוד גדול בלבו של הסופר, ורק אם יפענח את משליו – הקורא יגיע אליו. נשאלת השאלה אם פתרון הסוד מצדיק את היגיעה הרבה שהסופר מטיל על הקורא. אצל עגנון, למשל, הנמשל הוא כל כך טריוויאלי שבא לך לבכות על המאמץ שהשקעת.

דויד גרוסמן: המשל הוא בעיני המתבונן. כשהזכרת את "קירות הנפש" של עדנה בלום, אתה עקצת אותי, לכן ארשה לעצמי לעקוץ אותך: אני רואה כאן דפורמציה "מקצועית" של מפקח במשרד החינוך. ההסבר שלי להריסת הקירות הוא לא משל – מדובר בחוויה של ילד – הוא עד לעוצמה ההרסנית של המין המבקע קירות ויכול גם להרוס בית.

באשר ל"עיין ערך אהבה" – מה שקורה לווסרמן ולשולץ הוא אבסורד, אבל גם מי שמגדל את "החיה הנאצית" זה אבסורד, ואולי כל מה שהתרחש "שם" הוא אבסורד ותוהו, שנוצרו דווקא על בסיס של "רציונליזציות". כל אחד מחלקי "עיין ערך אהבה" בא להביע ניסיון כמעט נואש לכתוב על מה שקרה בשואה, וכל זה מזווית ספרותית שונה ועיצוב ספרותי שונה. רצוני היה להראות עד כמה האמנות כושלת כשהיא באה לפצח את השאלה הגדולה ביותר אולי בקשר לשואה: איך ייתכן שאדם עולל דבר כזה לאדם אחר? זאת שאלה שמעלה דמעות בעיניי, למרות שנשאלתי אותה מאות פעמים. כשכתבתי את זה – הדבר האחרון שחשבתי עליו היה אם ינסו לתת לזה פרשנות אלגורית. כתבתי מתוך מצוקה קשה מאוד של איש צעיר (הייתי בן 28 כשהתחלתי לכתוב), הרגשתי שחיי אינם חיים עד שלא אנסה להעמיד את עצמי במציאות המסויטת של מה שקרה שם. רציתי לראות מה אני, כאדם, הייתי יכול להעמיד מול המחיקה המוחלטת של האישיות שלי, של הייחודיות שלי כאדם, והתשובה נמצאת בחלק של ברונו שולץ, שהוא בעיניי שיר הלל של כוחות יצירה, המצאה, הִתְחַיוּת. "אלגוריה" או "מטפורה" הן בגד שמלבישים על זה מעצבי האופנה הספרותית – אנשים שבאים מרחוק.

גם הפרק על וסרמן ונייגל איננו מטפורה – זו כמעט זעקה של רצון לנַגֵּעַ את הרע המוחלט באנושות – כך אומר וסרמן – למצוא ניצוץ של אנושיות בלב המאפליה. החלק האחרון של "עיין ערך אהבה" הוא מחאה כלפי העולם הנאצי, שאת עקבותיו ניתן למצוא בכל מקום. העולם הנאצי ניסה בפועל את מה שנמצא עמוק בנפש האדם: את הרצון לעקר את החִיּוּת, את הרצון לקטלג בני אדם, את ההתנגדות לכל זרימה.

משה גרנות: ...בספר "עיין ערך אהבה" התפתלויות שממש אינן מתיישבות אצלי בראש  עם הנושא שעניינו – השואה ומוראותיה. אחת הדוגמאות המבהילות היא סיפורו של ידידיה מונין בעל הקילע, שמתאפק מינית ומקווה שבכוח הדחף של הזרע הנפלט הוא יוכל להימלט ממחנה המוות. איך אתה מצדיק סיטואציות כאלו בספרך?

דויד גרוסמן: למה צריך להצדיק? ידידיה מונין הוא פרטיזן, אך לא בדרכים המקובלות והמוכרות. יש בספר אישה יפה, היפה ביותר בעולם, שמנסה לפתות את אלוהים כדי להרוג אותו, יש שם איש שאיננו מסתפק במערכת הרגשות שיש לכל אדם, והוא רוצה ליצור שפה שלמה של רגשות. יש עוד דוגמאות. כל אחד מהפרטיזנים רוצה להרחיב את תחום האנושי, לפרוץ את התחום שנגזר עליו בהיותו מוגבל בגוף ובנפש. לדעתך, אין לזה רלוונטיות לנושא, אלא שהנושא בספר הזה הוא לא המוות, אלא דווקא החיים – מה זה אומר להיות אדם חי? בספר מצויה התשובה הפרטית שלי, המנסה להתמודד עם אורח החשיבה והפעולה הנאצית. בדיוק כמו שהיו אנשים שהנשק שלהם היה הומור, היו אחרים שנשקם היה יציאה מדעתם – כדי לא להיות במקום שמתרחשת בו הזוועה – כך גם הסוריאליזם של ידידיה מונין הוא דרך תשובה אפשרית.

משה גרנות: בנובלה "איטרוף", הראשונה מתוך השתיים בספר החדש שלך "בגוף אני מבינה", מסופר על שאול המקנא קנאת שווא באשתו אלישבע, שכביכול יש לה מאהב בשם פאול. כל מי שמכיר קצת את המיתולוגיה הנוצרית, יודע שפאולוס, פאול, הוא שאול הטרסי, מכאן שמדובר בנפש אחת, ולא בשתיים, נפש שהיא מסוכסכת עם עצמה וממציאה לעצמה יריב פנימי (דוגמה אחרת לשימוש בשם מכוון: אהרן קליינפלד  הוא הילד הנמוך ב"ספר הדקדוק הפנימי"). האמת היא שלאורך 125 העמודים של הנובלה, הכתובים באמת ברהיטות מרשימה, לא מתחדש דבר מלבד התחושה המיידית הזאת שהזכרתי קודם. כתיבה כזאת מקובלת בספרות העברית החדשה (לדעתי, בהשפעת עגנון) יש תחושה שהסופר משחק בקורא במשחק "חפש את המטמון", וזה לא ממש דו-שיח כן שבין כותב לקורא שאני הייתי מייחל. השאלה המתבקשת, מדוע אתה נוקט בדרך הזאת?

דויד גרוסמן: צר לי לאכזב אותך – אני לא חושב עליך כקורא. אני כותב כך מפני שזה מתאים לטמפרטורה האישית שלי. אני גם לא מסכים איתך שאין בנובלה התפתחות. יש מקום גם לעוצמת הווידוי של שאול עצמו, וליחס שמתרקם בין שאול ובין אסתי שמסיעה אותו. – זה מצית אצל אסתי את הסיפור הפנימי שלה.

הסיפור של שאול בעיניי הוא לא רק סיפור של קנאה, אלא סיפור של אמנות. שאול הוא מין אמן ששכלל את אמנותו עד אבסורד: הוא יוצר לעצמו סיפור פנימי שאיננו תלוי במה שקורה סביבו. הוא משעבד את כל עולמו לספק הזה שלו, לחשד הקנאה שלו. הוא מפנה את גבו לכל מה שמפריע לו להתמקד בהזיה הזאת, ואולי זה מה שעושה את הקנאה לרגש כל כך ממכר. אילו באנו והסברנו לשאול כי אישתו נאמנה לו – היה מסרב להרפות מרגש הקנאה. מסתבר שאפילו האנשים הצחיחים ביותר, כשהם מקנאים, הם הופכים להיות יוצרים. על מוקד יצרי-יצירתי לא קל לוותר. לכן הוא מלבה את קנאתו גם כאשר ברור לו שאין בכך ממש.

*

אהוד היקר, בגיליון האחרון היה ויכוח על מעמדו של דויד גרוסמן בספרות העברית. ב-2003 אני ראיינתי אותו בביתי, ושאלתי אותו שאלות קשות על יצירתו. הוא כעס עליי כעס רב.

אני מצרף קטעים מהריאיון שפורסם לראשונה במאסף ירושלים, כרך כ"ב, 2005, וכונס בספרי "שיחות עם סופרים", 2007.

בברכה,

משה גרנות

* * *

אורי הייטנר

1. אלטרנטיבה ל"אנחנו או הם"

"אנחנו או הם" או "הם או אנחנו" – זו הבחירה המוצעת לציבור במערכת הבחירות הזאת. דווקא הבחירות המיותרות הללו, שמלכתחילה לא היתה להן הצדקה, הפכו למסע הקצנה, התלהמות, שנאה, פלגנות והסתה משני הצדדים, כפי שלא ידענו מאז בחירות 1981. כאילו אין מחר, מציג כל צד את יריבו כאויב האומה, כסכנה למדינה, כמי שאם ינצח יהיה כאן חורבן.

שני הצדדים פוגעים בדמוקרטיה ובחברה הישראלית בהתלהמותם, ויוצרים שבר לאומי שקשה לאחותו. חצי שנה לאחר שהעם כולו (למעט שוליים הזויים בשני הקצוות) התאחד במלחמת "צוק איתן" והישראליות היפה באה לידי ביטוי במלוא הדרה – איזה יֶצֶר הרס עצמי, שכנראה קיים בתוכנו, והמערכת הפוליטית והתקשורתית מלבה אותו, עסוק בהשחתת שיטתית של כל חלקה טובה בישראליות. 

הקרע הזה הוא היום הבעייה מספר 1 של החברה הישראלית; יותר מכל איום חיצוני ואף מן הבעיות הכלכליות. חברה מרוסקת לא תוכל להתמודד עם אתגרים ביטחוניים וכלכליים.

בבחירות הקרובות אבחר במפלגה המציבה אלטרנטיבה לקיטוב ולשנאה. באופן סמלי, שְׁמָהּ של המפלגה הוא אנטיתזה לסיסמאות ה"הם או אנחנו" – "כולנו". אני בוחר במפלגה שאינה מזוהמת משנאה ואינה מזהמת בהסתה. אבחר במפלגה שאינה שייכת לאף אחד משני גושי השנאה, לאף אחד משני המחנות המקצינים והולכים ויוצרים שבר לאומי. אבחר במפלגה שאינה מציגה אף יריב פוליטי כאויב האומה, שאינה עוסקת בפסילות, ושסביר להניח שתהיה שותפה בכירה ומשפיעה בכל ממשלה ותשמש בה גורם מאזן וממתן. ואולי היא אף תהיה הגשר לממשלת אחדות לאומית, שהיא בעיניי התשובה הטובה ביותר לאתגרים בפניהם ניצבת ישראל, והדרך הראויה לאיחוי הקרע.

המפלגה היחידה בה הייתי חבר ופעיל ושותף להנהגתה, הייתה "הדרך השלישית". גם היא הציבה דרך של שביל הזהב מול הדרכים הקיצוניות. "הדרך השלישית" הייתה עוף מוזר, בכך שמצד אחד הייתה מפלגה אידיאולוגית מובהקת, ובכך דמתה יותר למפלגות הקיצוניות משמאל ומימין, ומצד שני הייתה מפלגת מרכז כיוון שהדרך שהציעה הייתה דרך הביניים בין הליכוד והימין לבין מפלגת העבודה והשמאל. למרבה הצער, "הדרך השלישית" לא האריכה ימים. לעומת זאת, לפניה ואחריה היו מפלגות מרכז חסרות טעם וצבע, חפות מדרך, שהציבו במרכז את הכּוֹכָבוּת של הנהגתן – ד"ש, מפלגת המרכז, קדימה, יש עתיד ועוד. כל אותן מפלגות הנחילו אכזבה. אולם הצלחתן האלקטורלית מעידה על הוואקום הקיים בציבוריות הישראלית, ועל כמיהה לדרך שפויה, מתונה ומרכזית, המבינה שהפשטנות בקצוות אינה נותנת מענה הולם למציאות מורכבת. אין בידי ערובה ש"כולנו" לא תתגלה כעוד אחת ממפלגות האווירה הללו, אך החלטתי לתת לה הזדמנות. החלטתי זאת באין אלטרנטיבה אחרת. אך גם בזכות מספר גורמים הנותנים לי סיבה להאמין בה.

"כולנו" משלבת נטייה ניצית בתחומי החוץ והביטחון עם מסר של צדק חברתי וכלכלי, ובכך היא הולמת את הנטיות האידיאולוגיות שלי.

אני מברך על כך שהדגש של "כולנו" הוא על הסוגיה החברתית כלכלית, ועל מחויבות לשינוי חברתי. איני סבור שהסוגיה המדינית חשובה פחות מהסוגיה החברתית, אולם אני מודע לכך שהמחלוקת העזה בתחום המדיני, הקורעת את העם, וההתמקדות בה מעצימה את הקרע, היא מחלוקת סרק, שכן אין לנו פרטנר לשלום המוכן להצעה ישראלית כלשהי. מאחר ואין אופציה להסדר מדיני בעתיד הנראה לעין, יש למצוא דרכים לנהל את הסכסוך בשום שכל, אך עיקר המיקוד צריך להיות בתחום שכולו באחריותנו, והוא התחום החברתי כלכלי.

השקפת עולמו הכלכלית של כחלון אינה השקפת עולמי. השקפתי נוטה לסוציאליזם הרבה יותר מן הגישה של "כולנו". אולם האמת היא שהמחלוקת הזאת היא בעיקר תיאורטית. בפועל, האיום האמתי על החברה והמשק הישראלי, הוא הטייקוניזם, כלומר אותו סוג חזירי של קפיטליזם קיצוני, שאינו מציב במרכז את התחרות החופשית ההוגנת, שקיומה והגינותה מותנים ברגולציה חזקה ובכך שהמדינה תהיה שופט אסרטיבי בתחרות. הקפיטליזם הטייקוניסטי מציב את היעלמות המדינה מן המגרש הכלכלי. משמעות הדבר, שאין תחרות הוגנת, אלא ג'ונגל דרוויניסטי של מלחמת הישרדות נצחית, בה כל דאלים גבר, בעל המאה הוא בעל הדעה, החזק אוכל את החלש ולאף אחד אסור להתערב ולפגוע בחופש שלו לטרוף, ובחופש של החלש להיטרף.

הטייקוניזם אינו מנוגד רק לסוציאליזם, אלא גם לקפיטליזם הנאור. מי שמאמין באמת בכלכלה חופשית, בתחרות הוגנת לטובת האזרח והצרכן, יתנגד לטייקוניזם לא פחות מסוציאל דמוקרט, המאמין במעורבות ממשלתית בכלכלה, ככלי להגשמת חזון של מדינת רווחה. משה כחלון הוא נושא הדגל של המלחמה במונופוליזם ובקרטליזם הטייקוניסטי. הוא הוכיח זאת בגדול ברפורמת הסלולר החשובה שהנהיג, תוך גילוי כושר עמידה ונחישות יוצאי דופן מול האיומים והלחצים הדרקוניים של הטייקונים. כחלון מחויב למאבק בתופעת הטייקוניזם.

שמעתי לאחרונה הרצאה שלו, שבה הציג את מחויבותו הגדולה ביותר למלחמה במונופולים הללו. הוא אמר שמונופול פרטי הוא הרבה יותר מסוכן ואכזרי ממונופול לאומי (שגם לו הוא מתנגד) ושהריכוזיות החמורה ביותר והמאיימת ביותר על המשק הישראלי, היא הריכוזיות בידי קומץ משפחות הון. בראש ובראשונה, הציב כיעד וכמחויבות לפעולה במערכת הפוליטית, ובמיוחד אם יהיה שר האוצר, את פירוק קרטל הבנקים המסחריים. זהו יעד ראוי לשבח. אני חייב לציין, שהסכמה שלי עימו אינה בכל התחומים, ואני שולל את אחד הדגלים שהוא מניף – הפרטת רשות מקרקעי ישראל.

כחלון הציב ברשימתו אנשי מעשה מובהקים המחויבים לעשיה חברתית, כמו ד"ר יפעת שאשא ביטון מקריית שמונה ורחל עזריה מירושלים. בולט במיוחד אלי אלאלוף, מי שעמד לאורך שנים בראש קרן רש"י שחוללה עשיה חברתית מהותית ומשמעותית ביותר ולאחרונה עמד בראש ועדת אלאלוף למלחמה בעוני. במצע "כולנו" המפלגה מתחייבת לאמץ את הדו"ח במלואו.

מצע?! כן, "כולנו" פרסמה מצע חברתי כלכלי. קראתי אותו והזדהיתי עם חלק ניכר מן הרעיונות שעלו בו. מדובר באחריות אקטיבית לצמצום הפערים באמצעות אימוץ ומימוש המלצות ו' אלאלוף, בהשקעה גדולה בחינוך ובתקצוב דיפרנציאלי של החינוך, על פי מצב הרשות המקומית ומצב בית הספר, כך שהמדינה תקצה הרבה יותר למוחלשים, ותקטין את הפער החברתי, את העוול החברתי. החינוך הוא התשובה העיקרית לעוני ולפערים, והשקעה דיפרנציאלית גדולה בחינוך, היא צעד חשוב מאין כמותו. המצע מחויב לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית, מתוך תקציבים ציבוריים, וניתוק הזיקה הבלתי מוסרית בין בריאות ומצב כלכלי, בין אריכות ימים ועושר. המצע מדבר על מחויבות המדינה, בתקציב המדינה, להבטיח ביטחון תזונתי לכל אזרח ולכל ילד. המצע מדבר על הורדת עלויות הדיור באמצעות הגדלה משמעותית של מלאי הדיור הציבוריות, בין השאר ברכישת דירות ע"י המדינה והוזלת מחירי הדירות שיירכשו, למנוע ריכוזי עוני ולהבטיח תמהיל חברתי מאוזן יותר. אלו באמת דוגמיות אחדות, המצביעות על הכיוונים של "כולנו". המקור התקציבי למימוש היעדים הללו הוא הרפורמות להגדלת התחרותיות במשק, מלחמה נחושה ונחרצת בהון השחור וצעדים נוספים ש"כולנו" מציעה. אני מאמין שאלה הכיוונים הרצויים למדינת ישראל.

כמו במערכות קודמות – כל מערכות הבחירות בעידן שאחרי "הדרך השלישית", גם בחירתי ב"כולנו" אינה בלב שלם ועם לא מעט לבטים. אך כך היה גם, למשל, בתמיכתי במפלגת העבודה בבחירות הקודמות ובמפלגות אחרות במערכות שקדמו לה. מבין כל האפשרויות הניצבות בפניי, ובעיקר כאלטרנטיבה לשבר של "אנחנו או הם" – "כולנו" היא הבחירה שלי.

2. צרור הערות 22.2.15

* שני פוסטים שפרסם כתב הטלוויזיה המוכשר עמית סגל יום אחרי יום בדף הפייסבוק שלו, בשני נושאים שונים לגמרי, עוסקים בעיניי באותו עניין ונושאים מסר אחד.

פוסט אחד עסק בסרטון ההסתה של ועד מתיישבי השומרון, ובו טען סגל שמכל הסרטונים שהוציא "המחנה הציוני", זה היחיד האפקטיבי, היחיד שאכן משרת אותו.

הפוסט השני היה קטע מתוך דברי ההספד שנשא בהלווייתו של אורי אורבך. בהספדו, סיפר עמית סגל על ההשפעה של אורבך עליו ועל בני דורו, כתלמיד המדבר על מורהו לחיים, על מי שפרץ לדורו ולו את הדרך לתקשורת הישראלית וחנך אותם בהשתלבותם המוצלחת בתוכה.

אסכם בלשוני את המורשת האורבכית (אוף, איך אורי היה מצטמרר מהצירוף "מורשת" לשמו) של "הטובים לתקשורת": די להתבכיינות, די להתקרבנות, די להסתגרות. הפסיקו ליילל 'שתו לי אכלו לי, סותמים את פי, חוסמים אותי, לא מקשיבים לי. פשוט, הפשילו שרוולים והתחילו לעבוד. אזרו אומץ, קפצו למים, השתלבו בחיי התקשורת, התרבות והאמנות. הביאו אליה את הכישרון שלכם, את המסר שלכם, את הדעות שלכם, את הייחוד שלכם. איש לא יחסום אתכם. אתם רוצים להשפיע? רק כשחקנים על המגרש. לא כצופים המיידים חפצים למגרש.

הפוסט של עמית סגל על סרטון הנאצה, לא התייחס אליו במישור הערכי, המוסרי, אלא במישור הטקטי. המסר שלו היה פשוט – הקיצוניות הזאת, השנאה הזאת, ההסתה הזאת, משיגה תוצאות הפוכות ומשרתת את היריב.

האנטיתזה של תשדיר ועד מתיישבי השומרון אינו מאמרי ההסתה של ספי רכלבסקי ב"הארץ". זו בדיוק אותה תזה. האנטי תזה של שניהם זו "המילה האחרונה".

מי שעקב ב-17 שנות שידור התוכנית הנפלאה הזאת אחרי השינוי האיטי אך העקבי בדעותיהם הפוליטיות של אברי גלעד ועירית לינור, יבין שהדרך להשפיע על מישהו, אינה לגדף אותו ולהכות אותו, אלא לשוחח אתו שיחה גלויה, מלב אל לב, משכל לשכל, בכבוד, בהגינות, בפתיחות ובהקשבה. האנטיתזה של ועד מתלהמי השומרון הם אורי אורבך, ג'קי לוי וקובי אריאלי. 

* פעם אחת בחיי הצבעתי למפלגה דתית. זה היה בבחירות 2009. הצבעתי ל"הבית היהודי" בראשות הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ (שהתמודדה בנפרד מ"האיחוד הלאומי"). היו להצבעתי סיבות שונות. חלקן נגטיביות (לא היתה לי אלטרנטיבה טובה יותר) וחלקן פוזיטיביות. אולם אחת הסיבות המרכזיות, הייתה תמיכה אישית במספר 3 ברשימה, אורי אורבך.

* פשע שנאה. במטה הבחירות של "המחנה הציוני" נדונה הצפת המדינה בשלטי חוצות נבזיים, ובהם בנט והרוצח יגאל עמיר מוצגים כשותפים. זו אחת ממודעות ההסתה השפלות והבזויות ביותר בתולדות מדינת ישראל. המנוולים חסרי המצפון שהציעו את הזוועה הזאת, מציגים מאות אלפי ישראלים כשותפים לרצח ראש הממשלה, וממקדים זאת באדם אחד, נפתלי בנט. האנשים האלה גרועים יותר ממפיצי סרט ההסתה של ועד מתיישבי השומרון.

אמנם הוחלט לא להציב את הכתובת על הקיר, אבל עצם קיומו של דיון כזה, הוא כמו דיון "תיאורטי" על דין רודף. ובאורח פלא, "יד נעלמה" טרחה להדליף את הסקיצה ולהפיץ אותה באינטרנט. בסופו של דבר הפצה ויראלית ברשת הרבה יותר חסכנית מקמפיין חוצות.

זה לא חופש הביטוי. זו הסתה נוראית והתרת דמו של נפתלי בנט.

* חשוב לציין, שפשעי שנאה מהסוג הזה הם חלק בלתי נפרד ממערכת הבחירות הנוראית הזאת. גם "הבית היהודי" חתום על פשעי שנאה, כמו הסרטון שהציג את מועמד "המחנה הציוני" יוסי יונה כחמאסניק ועוד. משהו נורא קורה כאן, ועל הרוב הדומם, להפסיק לשתוק ולאפשר לפנאטים לכבוש את המרחב הציבורי.

* מודעת ההסתה הזאת, היא המשך למסע הביריוני המאורגן של פיצוץ אסיפות הבחירות של "הבית היהודי". מדובר בהתנקשות בדמוקרטיה הישראלית. על המשטרה לחקור מי הגורמים העומדים מאחורי המעשים. 

חבל שראשי "הבית היהודי" מזדרזים להאשים את "המחנה הציוני", ללא כל הוכחה. אני מאמין שידם לא במעל, ומדובר בגורמי "שמאל" קיצוני, אנרכיסטי.

* החלטת בג"ץ לאשר את מועמדותם של מרזועבי לכנסת עוררה בי רגשות מעורבים.

מצד אחד, לא טוב שהקנאים הלאומנים הגזענים הללו שמחים. עד מתי רשעים יעלוזו?

אני גם ממש לא שבע רצון מהנוכחות הצפויה בכנסת של הרוע הגזעני המזוקק הזה.

מצד שני, אנחנו יכולים להתגאות בחופש הביטוי ובפתיחות של הדמוקרטיה הישראלית, המסוגלת להכיל אפילו את הזוועה הזאת.

* מסר חשוב של בית המשפט, הוא ההתייחסות האחידה למרזועבי, ולאתגר שהם מציבים בפני הדמוקרטיה הישראלית. הן שמונת שופטי הרוב והן השופט רובינשטיין בעמדת היחיד שלו, לא עשו הפרדה מלאכותית בין הדבקים. אילו נהגו אחרת, זו היתה החלטה בלתי סבירה וחסרת היגיון.

הריטואל של פסילת מועמדים בידי ועדת הבחירות המרכזי ופסילת הפסילה בידי בית המשפט העליון מיצה את עצמו. יש להפקיע את הסמכות הזאת מוועדת הבחירות המרכזית. אין זה מן הראוי שגוף פוליטי המורכב מנציגי המפלגות ידון ויחליט על זכות ההתמודדות של מפלגות אחרות או מועמדים מטעמן. לשם כך יש בית משפט עליון בישראל.

יתכן שיש לחדד את החוק, אך רק גוף שיפוטי כבית המשפט העליון ראוי לסמכות הקיצונית של פסילת רשימות ומועמדים, על פי חוק.

* בתקופת המאבק על הגולן, נהגנו להזכיר לעצמנו תדיר, שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים, לא לריב עם השומר. וכך, בכל צומת של התלבטות, האם לנקוט בדרך מאבק זו או אחרת, הקפדנו לזכור שהמטרה אינה עצם המאבק, אלא התוצאה. המטרה אינה לבטא את הזעם שלנו, אלא לשכנע את דעת הקהל. כך, השכלנו לבחור באסטרטגיה שהוכיחה את עצמה, הביאה לניצחוננו במאבק והצילה את מדינת ישראל מאסון לאומי.

אני מזכיר זאת על רקע שאלת נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים. האם נתניהו שואל את עצמו את השאלה הזאת? המטרה – סיכול הסכם מינכן 2 שאובמה, צ'מברליין של המאה ה-21, רוקם עם איראן, שתהפוך אותה למעצמת סף גרעינית. האם הנאום משרת את המטרה הזאת? זו השאלה היחידה, האחת והיחידה, שצריכה להנחות אותו. הרי הנאום אינו מטרה, אלא אמצעי.

התגובה ההיסטרית של אובמה, מעידה על כך שהנאום הזה מלחיץ אותו, שהוא חש שהנאום עלול לאיים על היכולת להעביר את ההסכם במערכת הפוליטית האמריקאית ובציבור האמריקאי. מכאן, שמלכתחילה היה זה רעיון נכון. עימות עם ארה"ב אינו דבר טוב, אולם לעתים הוא הכרחי, כאשר מדובר, כמו בסיכול ההסכם הנורא הזה, באינטרס לאומי מובהק של ישראל. אולם במצב שנוצר, בעקבות התגובה של אובמה שנבנתה במידה רבה מהמסע הנואל של האופוזיציה בישראל נגד נתניהו בנושא הזה, האפקט של הנאום עלול להיות שלילי, ולהזיק יותר מאשר להועיל.

כבר לפני שבועות אחדים כתבתי שראוי שנתניהו ימצא סולם לרדת מן העץ. ככל שהזמן חולף, יהיה קשה יותר למצוא את הסולם הזה. אולי אפילו מאוחר מדי. 

* נהג נתפס נוהג בצורה מסוכנת. לתדהמת השוטרים, הם מצאו ספר גמרא מונח על ההגה. הוא נהג ולמד בעת ובעונה אחת וסיכן את חיי הנוסעים בכביש. הנהג נעצר.

האם ניתן לומר שהוא נעצר בעוון לימוד תורה?

הוא נעצר בשל נהיגה עבריינית ומסוכנת.

זו המקבילה לטענה הדמגוגית לפיה יש למחוק את הסעיף הפלילי בחוק הגיוס, כדי לא להכניס לכלא יהודים בעוון לימוד תורה. הם לא ייכנסו לכלא כיוון שלמדו תורה, אלא כיוון שהשתמטו וערקו מצה"ל.

יש טיעונים רציניים נגד הסעיף הפלילי, כמו הצורך לפתור את בעיית ההשתמטות בהדרגה, בהידברות; שבדרך כוחנית משיגים תוצאה הפוכה. יש בזה משהו. שווה לדון על כך. אבל הטיעון הדמגוגי על שליחה לכלא באשמת לימוד תורה, הוא בלתי נסבל.

מצער מאוד שראש הממשלה משתמש באמירה הדמגוגית הזאת, בתרצו את התחייבותו לחרדים למחוק את הסעיף הפלילי. היה מכובד הרבה יותר, אילו אמר את האמת: אני זקוק להם לקואליציה ולהמלצתם בפני הנשיא, ואין לי ברירה אלא להיכנע לתנאי שלהם.

* למה נתניהו ממקד את הביקורת בציפי לבני? מאותה הסיבה ש"המחנה הציוני" מחביא אותה. הסקרים הבהירו שהיא החוליה האלקטורלית החלשה של "המחנה הציוני".

* לאחר 82 שנים פוענחה תעלומת רצח ארלוזורוב.

החשוד המרכזי – מני נפתלי.

 והרי הודעה שהתקבלה זה עתה. הוחלט להוציא את נשיא בית המשפט העליון לשעבר שמעון אגרנט מקברו, כדי שיקים מחדש את ועדת אגרנט, שתטיל את האחריות למחדל יום הכיפורים על מני נפתלי.

דומני שאין טעם להסביר עד כמה נואלת תגובתו ההיסטרית של נתניהו על דו"ח המבקר – בריחה מאחריות והטלתה במני נפתלי. למה מיותרת? כיוון שרק חסידים שוטים מוחלטים של נתניהו אינם מבינים זאת בעצמם, ואת החסידים השוטים שום דברי היגיון לא ישכנעו.

* במאמרו השבועי ב"ידיעות אחרונות" הציג יועז הנדל הודעה חלופית, שראוי היה שנתניהו יישא בעקבות דו"ח המבקר, ובה הוא נוטל אחריות אישית מלאה על כל הליקויים והתקלות, מתחייב ליישם אותן ומציע לחזור לדון בסוגיות הלאומיות המרכזיות במערכת הבחירות. אילו נשא נתניהו נאום כזה, לא זו בלבד שהדבר היה ראוי מבחינת ההיגיינה הציבורית, הוא גם היה הרבה יותר טוב בעבורו, מבחינת מיצובו כמנהיג ואף מן הבחינה האלקטורלית. יועז הנדל היה יועץ ראש הממשלה, ומהר מאוד נפלט משם. לא במקרה, כנראה.

* כאזרח משלם מסים, כולי נפעם ונרגש מזהירות היתר שבה נוהגת משפחת נתניהו בכספי. ובכן, אני מאשר לכם, משפחה יקרה, הוצאה של שקלים אחדים לתיקון הידית בדלת, לטיוח וצביעה של הפינה המתקלפת ולשפריץ של "זזקל" בצירי הדלת החורקת. 

* "פרס ישראל צריך לייצג את כל חלקי העם". וואלה. אז יש לי רעיון. נקפיא את פרסי ישראל עד אחרי הבחירות, ואז נחלק אותם בהתאם לתוצאות הבחירות, על פי מפתח מפלגתי. למשל, 10% לנציגי הרשימה הערבית המאוחדת, 8-9% לנציגי "יש עתיד" וכו'. שמעתי שלכחלון יש מועמד מצוין לפרס ישראל בכימיה ולמרצ יש מועמדת מעולה לפרס ישראל בארכיאולוגיה ימית. ונשאלת השאלה – לאור העלאת אחוז החסימה ל-3.25% – אם מפלגה מסוימת תקבל 3.2% בבחירות – האם יהיה לה ייצוג בין מקבלי הפרסים למרות שלא עברה את אחוז החסימה? דילמה.

* אורי משגב השתלח במילים בוטות ברמטכ"ל היוצא בני גנץ וברמטכ"ל הנכנס אייזנקוט, על שביום החילופים הם עלו לכותל המערבי. דוגמיות מהרפש שהטיל בהם: "מיליציה פונדמנטליסטית... הכפפת האינטרסים של המדינה לאלוהי צבאות... סכנה... סגידה לאבני הקודש" וכו' וכו' ממיטב ארסנל הבליסטראות שלו.

הכותל אינו רק סמל דתי. הכותל הוא סמל לאומי, ותמיד הוא היה כזה. הוא היה סמל בעבור הציונות הדתית והחילונית, הימנית והשמאלית. מאז ומתמיד, למעט 19 השנים שבהם היה הכותל בשבי הירדנים, שם נערכו ההשבעות של חיילי צה"ל ושם נערך טקס הפתיחה של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לא בכדי, נשות הכותל מיקדו שם את מאבקם נגד הדרת הנשים מהסמל הלאומי החשוב כל כך.

דווקא בשל היותו סמל לאומי, הביקור בו עורר את זעמו של משגב, הסולד מכל דבר לאומי.

על אנשים מסוגו של אורי משגב כתב יוסי גמזו בשירו "הכותל": "יש אנשים עם לב של אבן." והוסיף: "יש אבנים עם לב אדם."

* האם פרסום תמונה של בני גנץ במדי אס.אס. היא הסתה? התשובה על שאלה זו ברורה. אבל מאמר של גדעון לוי ב"הארץ" נגד גנץ, למחרת סיום תפקידו, הוא הסתה חמורה לאין ערוך. המנוול לא חסך במילות שנאה והסתה נגד הרמטכ"ל, הציג אותו כפושע מלחמה האחראי למעשי רצח המוניים ולרצח המוני של ילדים וקרא להעמיד אותו לדין בהאג.

חופש הביטוי אינו חופש ההסתה. לאחרונה נחצו כאן הרבה קווים אדומים. הדמוקרטיה חייבת להתגונן בפני התופעות החמורות הללו.

אין המדובר באיזה טוקבקיסט מופרע ולא בסרטון ויראלי של איזו קבוצה הזויה. מדובר בעיתון מרכזי בישראל, שהוא העיתון הישראלי הנפוץ ביותר בחו"ל. די! יש לשים קץ להשתוללות הזאת ולהתרת הדם הזאת.

* בשנים הראשונות של "ישראל היום", כתבו בו כבעלי טור דעה רבים ממחנה ה"שמאל" ובהם שלי יחימוביץ', זהבה גלאון, יהושע סובול, עוזי ברעם, מוריה שלומות ועוד. למרבה הצער, רובם הפסיקו, כנראה בשל קושי לעמוד בלחץ החברתי של המיליה שלהם. עוזי ברעם כתב במשך שנים בעיתון, ומהיום שבו פרש והחל לפרסם ב"הארץ", יש לו אובססיה לתקוף את "ישראל היום", מה שמצטייר כמו ניסיון נואש לטהר את נפשו החוטאת בפני האינקוויזיציה.

בניגוד אליהם, יוסי ביילין ממשיך לכתוב בדבקות ב"ישראל היום", מאמר גדול על פני עמוד שלם בגיליון ערב שבת ועוד מאמר בשבוע במדור הדעות.

למה הוא עושה זאת? הרי הוא יכול לקבל כל במה שירצה.

 אני רואה שלושה הסברים אפשריים להחלטתו. א. זה העיתון רב התפוצה ביותר, וכמי שחשוב לו להשפיע על דעת הקהל, זו במה מתאימה בעבורו.

ב. דווקא כיוון שהעיתון נוטה "ימינה", וסביר להניח שכך גם רבים מקוראיו, חשוב לו לפנות דווקא לקהל הזה ולנסות להשפיע על עמדותיו ולהציג לו עמדה שונה מהקו המוביל של העיתון, כפי שעושים משה ארנס וישראל הראל ב"הארץ".

ג. לדעתי יש לכך סיבה נוספת. הוא רוצה להעביר מסר נגד המלחמה המלוכלכת ב"ישראל היום", שהגיעה לשפל חסר תקדים ב"חוק ישראל היום", האנטי-דמוקרטי הזכור לשמצה (ושהוא היה חתום על גילוי דעת של אנשי רוח הגונים מן ה"שמאל", שיצאו נגדו). הוא רוצה להעביר מסר לחבריו ואולי גם לעצמו, שאין הוא חלק מן העדר הדורסני, אלא הוא אינדיווידואליסט הנאמן לעצמו ולמצפונו ומוכן ללכת נגד הזרם. הוא ראוי על כך לשבח.

* יוסי ביילין היה ונשאר איש מרצ, הוא תומך במרצ וכמדומני הוא גם בין סוגרי רשימתה לכנסת. המסר שלו יוני קיצוני, כפי שהיה מאז ומתמיד. עם זאת, הדגשים שלו שונים משל זהבה גלאון; פחות הלהג על אקיבוש ודקלום סיסמאות אופנתיות של "זכויות האדם" ויותר מסר מדיני יוני של שלום, חלוקת הארץ והבטחת הרוב היהודי במדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. המסר המדיני שלו מדגיש את העניין הציוני, ואת אמונתו שדרכו המדינית משרתת את הערכים הציוניים. המאמרים שלו שונים לחלוטין ממאמריו של יוסי שריד ב"הארץ", הנוטפים ניכור, מרירות, נרגנות, שנאה, בוז ויהירות.

מרבית מאמריו מציגים את המסר המדיני היוני ומתפלמסים בתקיפות עם דרכו של נתניהו ודרכה של הממשלה. אולם לעיתים הוא מתפלמס עם השמאל הרדיקאלי, הפוסט והאנטי ציוני, היוצא נגד המדינה היהודית. לאחרונה הוא פרסם שני מאמרים כאלה, האחד נגד אברום בורג שיצא נגד הציונות והמדינה היהודית בהצטרפו לחד"ש והשני, השבוע, נגד גדעון לוי שפרסם עוד מאמר אנטי ציוני. דרכו המדינית של יוסי ביילין רחוקה מאוד מדרכי. אין כמעט עניין עליו אנו מסכימים. אך הלוואי שהייתי מוצא במחנה שלו עוד אנשים הראויים כמוהו להערכה.

* הייחוד של הסופה האחרונה, הוא הפריסה הרחבה של השלג, במקומות שלא ראו שלג מאז 1992, הזכורה לטוב. אולם בקיבוץ אורטל, ביתי, זאת סופה ממוצעת, הרבה פחות מהמערכת הראשונה, של ינואר. הייחוד באורטל, הוא שזו המערכת השלישית השנה. שלוש מערכות שלג בחורף אחד – זו תופעה נדירה.

* ביד הלשון: בראיון לרינה מצליח בערוץ 2, אמר יצחק הרצוג: "אני מתכוון לנצח את הבחירות ואני אנצח את הבחירות." הבנתי. יש התמודדות בינו לבין הבחירות, והוא ינצח את הבחירות. עובדה, זה מה שהוא אמר. זה לא רק הרצוג. הביטוי העילג הזה מקובל בשיח הפוליטי והתקשורתי. הוא מקובל גם בשיח הספורטיבי – "אנחנו ננצח את המשחק" והביטחוני -"אנו ננצח את המלחמה." וכמובן, נכון לדבר על ניצחון על היריב בבחירות ובמשחק, ועל האוייב במלחמה.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

עם מותו של דן צלקה

מתוך "חדשות בן עזר" 45, 16 ביוני 2005

בשובי ממסענו לפולין מצאתי מכתב ששלח אליי דן צלקה ביום רביעי, 18.5.05, בעקבות "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" ששלחתי לו ולאביבה אשתו בטרם נסיעתנו עם הקדשה שרמזה לכך שהם זוכרים את התקופה הלא-קלה שבה כתבתי חלק משיריי, יודעים למי נכתבו, וגם עזרו לי אז בידידותם הטובה:

אהוד יקירי, ידידנו היקר,

כמובן שאנחנו זוכרים את התקופה הקשה.

הספר מרגש, ויש בו גם הרבה חן ומרץ.

בטח שמעת שאני חולה. לצאת אפשר מכל זה, אבל יש לסבול.

נשיקות ליהודית.

שלך

דן ואביבה

יומיים לאחר שובנו, ב-26.5, טילפנתי אליו ואביבה אמרה לי: "דבֵּר איתו." מתברר שגילו אצלו סרטן בריאות והוא קיבל כימותראפיה, וגם כעת כדורים אחרים, והוא חלש מאוד וכבר לא צועד ברחובות תל-אביב ואינו יוצא מהבית. זאת היה אפשר להבחין גם בקולו. הרגשתי כמו כלפי חבר שנפצע אנושות בקרב, בקרב על החיים ועל הבריאות. הלא היינו באותה חטיבה של אורי בן-ארי במלחמת ששת הימים, והוא בן-גילי. והוא מדבר כבר כאילו הוא מהעבר השני. עדיין אני זוכר כיצד נלוויתי ביום שמש קיצי, ביער בן-שמן, לחולייה מטעם הפח"ח, פלוגת החובשים החטיבתית, שפקדה מסיבה רפואית כלשהי את הכוחות הפזורים בשטח, ומצאתי את דן במדי עבודה ליד הטנק או הזחל"ם, כבר אינני זוכר בדיוק, רק שהיה קרבי יותר ממני, ושמח מאוד על בואי כי מצב-רוחו לא היה הכי טוב ונראה די שפוף.

ואולם הפעם הראשונה שראיתי את דן הולכת הרחק לאחור אל ראשית שנות השישים, בעודי סטודנט לפילוסופיה כללית, יהודית וקבלה באוניברסיטה העברית בירושלים, והנה בכנס של החברה הפילוסופית מופיע בחור בעל קסם בלתי-רגיל, מלא שמחת חיים, גוף אתלטי, פנים נאים ומלאי הבעה, והוא בן-גילי שעלה ארצה בשנת 1957 בהיותו בן 21 וכבר כותב ב"משא" של "למרחב" והעברית שלו מצויינת ובעלת מבטא מיוחד שלא היה אפשר לטעות בו כל ימיו, גם בטלפון, והוא כבר סופר מבטיח ואדם משכיל ולומד פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ואם איני טועה היה המורה שלו ד"ר משולם גרול, שגם הרצה באותו כנס.

התיידדנו, אינני זוכר כיצד ומתי בדיוק החלה הידידות, אולי גם כאשר נעשה בסוף שנות השישים עורך "משא" בתקופה שאהרון מגד דומני היה בשליחות בלונדון, ואצל דן התחלתי לכתוב את מדורי "קריאה אפשרית", ואחרי עוזבו את עריכת "משא", נדדתי עם המדור ל"הארץ" בשם "ספרי דורות קודמים".

ב"אחרית דבר" למהדורה החדשה של "אנשי סדום" (2001), שהופיע לראשונה בשנת 1968, כתבתי:

"ידידי דן צלקה, ששימש עורך המוסף הספרותי 'משא' של עיתון 'למרחב בתקופת צאתו של 'אנשי סדום' לאור, אמר לי בשעתו, לאחר ששוחחתי עימו ארוכות על הקטבים הרעיוניים שמהם מורכב הרומאן, כי לדעתו הטוב ביותר היה שאני אכתוב את רשימת הביקורת על הספר..."

והוא צדק. חוש הומור ושמחת חיים תמיד היו לו, אם כי, אודה על האמת, רוחב ידיעותיו שבא לביטוי גם בחלק גדול מיצירותיו – המם אותי לא פעם וחשתי שאני הולך לאיבוד כי אין לי ידע בספרות ובתרבות קלאסית, עתיקה כחדשה, כדי להבין את כל היקף כתיבתו העשירה. הרגשתי לעומתו תמיד כבן-מושבה יליד-הארץ שאין לו אלא מה שקלט על קרקע בית-גידולו וקצת סיגל לעמו מתרבות העולם כדי שלא להיות פרובינציאל גמור.

כשערך דן את "ציור ופיסול", ביטאון אגודת הציירים והפסלים, שלח אותי לעשות כתבה על נחום גוטמן, וזו היתה אחת משתי ההתחלות לספרי, שנכתב מפי גוטמן: "בין חולות וכחול-שמיים" (1980).

ספרו הטוב ביותר בעיניי, שגם היה לסרט ישראלי לא-רע, הוא "כפפות". דן שיחזר בו בנאמנות מפליאה את החיים בתל אביב בשלהי שנות השלושים ואם איני טועה גם הארבעים, תקופה שבה לא חי עדיין בארץ וגם מבחינת גילו לא היה יכול לזכור אותה. זהו רומאן ריאליסטי על חייו של מתאגרף יהודי בתל-אביב, שניתנים בו את כל ניחוחות התקופה, השלטון הבריטי והצבא הבריטי, פשוט פנינה ספרותית. הספר יצא ב"הספרייה לעם" של "עם עובד". גם כתבתי עליו בשעתו ביקורת אוהדת. יפה מאוד הוא גם ספרו לנוער "פרחיה בין שודדי-הים".

מצד שני, יום אחד שלח אליי בנימין תמוז, שהיה במשך שנים ארוכות עורך "תרבות וספרות" של "הארץ" (כן, פעם עשו את המלאכה הזו אנשים שיש להם קשר עמוק לספרות העברית) – לביקורת את ספרו של דן "פיליפ ארבס" ואמר לי, "אתה חייב לכתוב עליו בין אם ימצא חן בעיניך ובין אם לא. לא מעניין אותי אם אתם חברים."

קיבלתי את הספר, התחלתי לקרוא, ולא הבנתי אף מילה. קורה. אך מאחר ותמוז לא הותיר לי דרך נסיגה, שלחתי לו מאמר ביקורת (אז עוד היינו כותבים במכונת כתיבה ושולחים בדואר) רשימה שכותרתה: שמי ככותבה ושם הספר, ציטוט מדוייק של שם כותבו וההוצאה והשנה, ולמטה כתבתי רק משפט אחד:

"לא הבנתי את הספר."

ושלחתי לתמוז בנפרד חזרה גם את העותק של הספר.

תמוז הרים אליי טלפון נזעם: "ככה זה אתם, חברים. אתה לא רוצה לכתוב עליו רעות. זאת לא רשימת ביקורת. אני לא אדפיס את זה!"

אמרתי: "אני מצטער. אני לא יכול לכתוב רשימת ביקורת על ספר שלא הבנתי ולא הצלחתי לקרוא אותו."

לא היתה לו ברירה. נתן למישהו אחר. אינני יודע אם דן ידע על כך. כדי לא לצערו לא סיפרתי לו מימיי על כך. מצד שני, יחסיו שלו עם תמוז לא היו פשוטים. אם אינני טועה היה תמוז תחילה אחד מתומכיו החשובים, עם התגלותו כסופר צעיר, וגם פירסם מסיפוריו ב"תרבות וספרות" (כן, היה זמן ש"תרבות וספרות" של "הארץ", בעקבות עורכו השני, במשך עשרות שנים, ד"ר יעקב הורביץ, פירסם כל שבוע שיר חדש וסיפור חדש, רובם של משוררים וסופרים שזו היתה להם הופעתם הראשונה על בימת הספרות העברית. אחר-כך קם דור של עורכים שטובת מה שנראה להם הספרות בה"א הידיעה היה חשוב להם יותר מטובת הסופרים, וכיום אין מקום מכובד ושבועי לפרסם בו סיפורים קצרים, בייחוד לסופרים צעירים, ויש רק תחרות שנתית אחת שמוטב היה לוותר עליה ולהקצות את המקום מדי שבוע לסופר חדש).

ובכן, לאחר זמן, דומני שנשתבשו היחסים בין דן לתמוז, ועדיין אני זוכר את אחת הבדיחות של דן, אם כי ברוח טובה, על תמוז: "כל הבעייה של תמוז," אמר, "שהוא נמצא בחדר-האמבטיה ולא היה יכול לענות כאשר צילצלו בדלת."

"מי?"

"השליח מטעם פרס נובל!"

גם יחסיי שלי עם דן לא תמיד היו על מי מנוחות. אני זוכר כמה נעלב פעם, לפני כשלושים שנה, כאשר קיבל את פרס ברנר, וזה היה באמת בראשית דרכו, ופרס ברנר היה עדיין בעל ערך, ואני הבעתי בפניו השתוממות על כך שפסחו על סופרים רבים וחשובים וכבר נתנו לו. "מה," הוא אמר, "אתה לא יכול להשתתף בשמחת החבר שלך?"

שאלתי פעם אם פנה לקבל פיצוי על שנות הסבל שעברו עליו במלחמת העולם השנייה. לא. הוא סירב לפנות. לא רצה שום קשר עם הגרמנים וכספם. כמוהו אני מכיר עוד שלושה חברים סופרים, בעלי ביוגראפיה דומה ברוסיה האסיאטית, ובאותה עמדה כלפי הפיצויים מגרמניה.

 עם דן לא היה צריך לקבוע פגישה. כל פעם עשירית לערך, כאשר ירדת לרחוב בתל-אביב, פגשת בו צועד לקראתך, תרמיל-הבד הנצחי תלוי לצידו, החיוך הגדול בעיניו הבורקות מְקדֵם אותך כאילו רק לראותך חיכה, ומיד מתקשרת שיחה ארוכה עד שנפרדים והוא ממשיך לצעוד. מי מדד בשעלו את תל-אביב, ואת ספריו במחשבותיו תוך כדי הליכה תיכֵּן – דן.

לפני כשנה בדיוק ראינו בטלוויזיה את דן זוכה בפרס ספיר של מפעל הפיס על "ספר האל"ף-בי"ת" שלו (בהוצאת חרגול) והוא יורד-צועד אל הבמה לבוש כמו בטיוליו ברחוב, חולצת מלחים טי-שירט עם פסים לרוחב, מכנסי ג'ינס או בד פשוט אחר, אין גרם מיותר עליו, שובב, צועד באופן ספורטיבי כאילו עבר וקטף את הפרס על ספרו האחרון כלאחר-יד.

שמחנו בשמחתי והרמתי טלפון לברך אותו וגם הוא שמח מאוד כי לא הרבה סופרים שמחו בשמחתו, וגם הפרס בא בזמן, כדי להחזיר חובות. זאת גם אמר בראיון עימו ברדיו.

לא עוברים חודשים רבים ועולה הבעייה של מס הכנסה. אני מפציר בדן להתייעץ במומחה מיסים, ואילו הוא מבשר לי שכבר ניכו לו מס הכנסה מהפרס. התרתחתי. ביום רביעי, 17.11.04, התפרסם במדור "מכתבים" למערכת "הארץ", בהבלטה ובהרחבה, בתחתית העמוד, מכתבי שנקרא במקור "מי הפרס פטור ממס?" עם צילום צבעוני נהדר של דן במיטבו, והכיתוב: "דן צלקה בטקס קבלת פרס ספיר לספרות, יוני 2004. הזוכים בנובל דווקא קיבלו פטור."

* * *

לבטל את המס על הפרס

שר האוצר בנימין נתניהו ומנהל רשות המיסים איתן רוב החליטו לפטור את זוכי פרס נובל הישראליים, הפרופסורים אברהם הרשקו ואהרון צ'חנובר, מתשלום מס הכנסה על זכייתם, בסכום של כשני מיליון שקל לכל אחד מהם. אלמלא הפטור היה על כל אחד מהם לשלם כ-525 אלף שקל למס הכנסה. חוק שחוקק באחרונה מחייב להטיל מס בשיעור 25% על זוכים בפרס הגבוה מ-70 אלף שקל.

הנימוק לפטור המיוחד הוא ש"שני המדענים לא פיתחו את המצאתם לצורך קבלת הפרס". זאת בניגוד למי שמשתתף, למשל, בתוכנית טלוויזיה, שבה המטרה היא זכייה בפרס. קברניטי האוצר חוששים אולי לקלקל את חגיגת זוכי פרס הנובל, אז הם נוהגים כדרך המלכים בעבר. מתברר שהחוק אינו אחד לכולם – אשרי מי שהמלך חפץ ביקרו.

בחסדי מלכים שכאלה לא זוכים סופרים ואמנים ישראליים שחייבים במס. הסופר דן צלקה, לדוגמה, זכה – ולא בהגרלת פיס – בפרס הספרות ע"ש ספיר של מפעל הפיס, בסכום של 150 אלף שקל. זהו פרס שכמוהו זוכה סופר עברי אולי פעם אחת בחייו. צלקה קיבל לידיו, לאחר ניכוי המס, רק 112 אלף שקל, כי 38 אלף שקל העביר מפעל הפיס ישירות למס הכנסה. אך זה לא  הפריע למעניק הפרס לנופף ב-150 אלף השקלים בכלי התקשורת, ואולי בכך גם להגביר את הקנאה בסופר ש"התעשר" ואת בקשות ידידיו להלוואות ולגמילות חסדים. שאר הסופרים, שהגיעו לשלב הגמר בתחרות, זכו ב-25 אלף שקל כפרס ניחומים. מהם לא ניכה מפעל הפיס מס במקור, כי הם פטורים לפי החוק.

פרס היצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול מחושב על פי משכורת שנה ברוטו של מורה תיכון עם תואר שני ובשיא הוותק, וכמוהו פרסים נוספים. יש סיכוי רב שפרס צנוע זה, שאינו מאפשר לסופר או לאמן קיום של שנה ללא עבודה נוספת, יעבור בקרוב גם הוא את מחסום ה-70 אלף שקל לשנה, ויהיה חייב במס. זה יעמיד באור מגוחך פרסים אלה לעומת היומרה החגיגית שבהענקתם במעמד ראש הממשלה ושרת החינוך והתרבות.

צריך אפוא לבטל מהר ככל האפשר את החוק הלא-צודק של גג ה-70 אלף שקל, להחזיר לצלקה ולאחרים את אשר ניכו מהם מאז הוחל החוק, ולא לגעת יותר בשום פרס ספרותי או אמנותי.

רבותיי המלכים הממונים על המסים – סופרים ואמנים, ממש כחתני פרס נובל המצויינים, לא "מפתחים את המצאתם" לצורך קבלת הפרס. הם רק מקדישים את מרבית חייהם לתרבות העברית, לרוב כמעט ללא תמורה ממשית.

עד כאן המכתב. אינני יודע אם כבר היה חולה אז, ואולם שמחה רבה לא היתה בקולו של דן כאשר הודה לי על המכתב, שעליו נודע לו כאשר התקשרתי אליו לחדר-עבודתו. הבנתי שלדעתו כבר אין סיכוי שיחזירו לו את הסכום שגבו ממנו.

 מאז השיחה עימו, לאחר שובנו מפולין, אמרתי לעצמי: "צריך לטלפן שוב ולבוא לבקר אותו." אלא שנסענו שוב לימים אחדים לגליל, ולא ידעתי שמצבו כה חמור וסופני, ובעודי מהרהר אם לטלפן אליו מחר או בשבוע הבא ולקפוץ אליו כדי לעודדו – שמעתי ברדיו אתמול לפנות-ערב על מותו.

* * *

17.6.05. יום שישי. בצהריים נוסעים עם רות אלמוג להלוויית דן צלקה בגבעת השלושה. אביבה אלמנתו נראית חזקה מאוד. אף לא דמעה אחת. כך גם שני בניו, מיכאל והצעיר יותר, החיים בארה"ב. מיכאל מלמד מוסיקה בקולג' ומופיע מדי פעם כפסנתרן, והצעיר צלם. אין הרבה סופרים, משוררים ואנשי ספרות בקהל ­– מגד, רות ואני, אורי ברנשטיין במכונית לינקולן ענקית, בקושי רואה אותי, אידה פינק, רות קרטון-בלום, יוסי אורן, דוד ויינפלד, יורם מלצר, לאה איני, רינה ליטוין, מאוחר יותר מגיע גם אשר רייך. בית הקברות הקטן עטור עצים גבוהים רבי-שנים. קברו של דן נכרה כמעט בצד, ליד שורשי אחד העצים, הפועלים מורידים את הארון בחבלים משני הצדדים, והקול האחרון שנשמע הוא קול שריקת החבלים המתחככים בארון כאשר מושכים אותם החוצה לאחר הורדתו. האדמה היא אדמת חול. לא ידעתי שיש אדמת חול באזור הזה, כמו במישור החוף. תמיד חשבתי שכולו חמרה. אדמה מאוד לא חקלאית.

מוצב מיקרופון ומישהו מנהל את הטקס שכולו מיוסד על קריאת קטעים מספריו, סיפוריו ושיריו של דן. יש סיפור אחד ושני שירים ש"עוברים" לקהל, ועוד תמונות מסופרות אחדות, אבל ככלל הקריאה ארוכה מדי והמיבחר לא כל-כך מתאים למעמד. בייחוד קורא גרוע יורם מלצר, שנעזר במקל הליכה ובקושי עומד, חרף גילו הצעיר.

לסיום משמיעים ברמקול מהקלטות את האריה של כרובינו "ווֹיקה ספטה" מתוך "נישואי פיגארו" של מוצארט, שמזכירה לי תמיד את שיעורי הזימרה של ענת אצל פנינה אבני ז"ל, וכן שני שיאי עם איטלקיים, דומני נפוליטניים.

[הסופר דן צלקה נולד בווארשה ב-19 במרץ 1936 ונפטר בתל אביב במחלת הסרטן ב-15 ביוני 2005 בהיותו כבן 69].

* * *

עוד על דן צלקה (ואסתר ראב)

מתוך "חדשות בן עזר" 47 מיום 21 ביוני 2005

באחד מפרקי הכרך הנידח "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של דודתי המשוררת אסתר ראב, אני מוצא:

מדי פעם מבקרת אסתר למשך יום או יומיים בתל-אביב. היא נוהגת להתאכסן במלון "ריביירה" בפינת אלנבי-הירקון, שהיה פעם ביתו של אוסישקין. בעיני אסתר יש לאזור הזוהַר של פעם, והיא אינה שמה לב לזונות המסתובבות למטה.

אל המרפסת הפינתית של חדרה בקומה השנייה, הפונה לים, אני מביא את דן צלקה, שמתרשם מאוד ממנה ומשירתה, ולימים מספר על אותה פגישה:

פגשתי את אסתר ראב בשנת 1971, יחד עם אהוד בן עזר, במלון "ריביירה", מלון שנמצא בפינת הירקון-אלנבי, קרוב לשפת-הים. זהו מלון, שתוכנן כפי הנראה לפי הכלל שביאליק ביקש מהארכיטקט שלו לנקוט: שיהיה מזרחי מבחוץ, ובפנים קומפורט מערבי. המלון נראה נאה למדי. בחוץ קשתות ולוג'ה חצי-מזרחית חצי-איטלקית. מלון נחמד.

ישבנו על המרפסת. מה שאמרה לי זורה אולי אור על שירתה. קודם כל, כדי לאפיין את ארץ-ישראל של שנות העשרים, היא אמרה: "האם ישבת פעם בשדה והתבוננת בסרט קולנוע? ככה זה היה פעם. שדה גדול, הכול ריק, שיחים, עננים, לילה... ורק על פיסת בד קטנה הוקרן משהו, אנשים, חיים מסויימים." היא דיברה על כך זמן רב, וזאת היא שבחרה את הנושא.

דבר שני ששמתי אליו לב, היה שהיא הסתכלה בסקרנות רבה בגברים הצעירים שנכנסו להול ולקפה של המלון.

דבר שלישי: אהוד סיפר לה, כנראה, שהגעתי לכאן לא מזמן, והיא הביעה דאגה והסתכלה בי בתשומת-לב. היא בחנה אותי – האם אני יכול להסתדר במקום כה קשה? היא ראתה את החברה שלנו כחברה קשה מכל הבחינות, קשה לחיות כאן, קשה לשלוט, קשה להשיג דברים, צריך להיות מומחה גדול להתקיים, להישרד.

(אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, עם עובד, 1998, עמ' 527-528. המקור: דן צלקה: "משוררת שיש בשירתה משהו חד ואפל", דברים על אסתר ראב ב"קול ישראל", ערכה הדסה וולמן, וכן – "אפיריון" 12, ת"א, חורף 1988-1989).

דן עצמו אולי לא ייחס חשיבות לסיפור הכמוס שנמצא מאחורי שורות פשוטות-לכאורה אלה, ואולי ייחס, אך מתוך נימוס השאירו כמוס.

אסתר ראה לא אהבה פולנים. את כל הפגמים שבאישיותי, למשל, ייחסה למוצאה הפולני של אימי, שהרי לא ייתכן שרכשתי אותם מאחיה האהוב, הוא אבי.

אם איני טועה הכנתי לכך את דן.

מצד שני, אסתר אהבה גברים נאים. אותם מתי-מעט שקראו את הביוגראפיה שלה עד תומה פגשו שם את פרשת אהבתה החד-צדדית והמופלאה לראובן שוהם הצעיר.

מה קורה אפוא, במהלך חייה, כאשר היא פוגשת גבר צעיר ונאה אבל ממוצא פולני?

בדרך-כלל הוא מקבל חנינה. גבריותו הנאה מכסה על הפגם של פולניותו. וכך אירע בפגישה החד-פעמית שלה עם דן. הוא הצליח להקסים אותה. ואם אינני טועה, שנינו ראינו בכך סוג של ניצחון נדיב על דיעותיה הקדומות של הגברת דודתי.

*

זאת ועוד, מה היו הסיבות לקרע שבין דן לתמוז? על כך שמענו מאחד העדים לאותה תקופה כי כאשר סיים תמוז לכתוב את הרומאן "בסוף מערב" הוא נתן את כתב-היד לקריאה לדן, שעימו היה מיודד מאוד. דן השיב לו את כתב-היד ואמר עליו דברים טובים. גם זה חלק מהנימוס של דן. הוא לא היה אומר לך בפירוש שמשהו לא מצא חן בעיניו ביצירה שלך, אלא רק מציע ברמז שאולי היה אפשר גם אחרת, וכדומה.

כאשר הספר יצא לאור, כתב עליו דן ביקורת במוסף הספרותי של עיתון "מעריב", ולא התפעל ממנו באותה מידה שהיתה זכורה לתמוז משיחתם בעל-פה בעקבות כתב-היד.

על כך תמוז כעס מאוד וכך נבעה הקרע ביניהם.

אני מכיר כמה וכמה סופרים שהם אנשים נפלאים, תענוג להיפגש איתם ולשוחח, אבל כאשר מופיע ספר חדש שלהם, הם נתקפים סוג של שיגעון-סופרים שגורם להם לראות אפילו את ידידיהם הקרובים כבוגדים. עד היום אזכורה דברי אחד מהם, אחרי שלא כתבתי או כתבתי ללא התפעלות יתירה, על ספרו החדש: "אחיי בגדו בי כמו נחל!"

* * *

אהוד בן עזר

איך בשעלךָ מדדת דן

איך בשעלך מדדת דן

צלקה את רחובות תל אביב

עם תיק "שכל" צבאי

תלוי על כתפך

עיניים בורקות

ויצר הליכה שאינו שבע

היינו באותה חטיבה של

אורי בן ארי בששת הימים

ואני זוכר את הרומאן

כפפות הנהדר שכתבת

על תקופה שבה טרם היית בארץ

והיו ספרים שלך שלא הבנתי

תמיד הרקעת שחקים

היית ההפך מפרובינציאל

היית אינטלקטואל יהודי-פולני

אבל אני לא הבנתי

ורק אזכור את הליכתך הנמרצת

היומיומית

ברחובות תל אביב שלך

עם החיוך הזוהֵר הבולמוסי

והפנים האדומות

כאילו אתה טורף את העולם

וזה יותר חזק מכל הספרים שכתבת

ובחורות אהבו אותך

מאוד

פורסם בגיליון 993 מיום 13.11.14

* * *

יהודה דרורי

אובמה מסוכן מאיראן

אין ספק ש"המרצע יצא מן השק" והנשיא אובמה התגלה לאחרונה לעמו ולעולם בכל כיעורו האיסלמיסטי. מתחילת כהונתו הוא הפנה פניו לאיסלם ולא לעולם המערבי, ובייחוד לא לישראל! ההתחלה היתה באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר – במעוז האיסלם הפונדמנטליסטי...

בשם "האביב הערבי" הוא עודד מהפכות (דמוקרטיות יא-עני...) בעולם המוסלמי בידיעה ברורה שדמוקרטיה לא מתאימה לאיסלם כי רק תביא לעליית הקיצונים שבאיסלם, ואכן כך אכן קרה בטוניסיה, בלוב ובמצרים.

למגינת ליבו של אובמה, טוניסיה חזרה למתינות הקודמת וגם מצרים התנערה מראשי אל-אזהר ותומכיהם ("האחים המוסלמים") – מה שהביא את אובמה ל"ברוגז" ממושך עם השלטון החדש והמתון בקהיר... ואילו מרחץ הדמים בלוב נמשך ...                     

במבצע "צוק איתן" אובמה היה בחזית אחת עם קטאר ותורכיה (שתמכו בחמאס) ונגד מצרים, ירדן וסעודיה שהיו נגד החמאס (ויותר לצד ישראל). ולאחרונה הוא סירב להכיר בפעילות הטרור בפריס נגד היהודים כטרור איסלמי (כינה זאת  כ"ירי לא מכוון ומפוזר ע"י אנשים חמושים")  מה שהביא אפילו את העיתונות האמריקאית (זו שתמכה בו כל הזמן), לצאת במאמרים קשים נגדו על תפישותיו האיסלמיסטיות ועל התעלמותו המכוונת מהאנטישמיות העומדת מאחורי הטרור האיסלמי המקומי והבינלאומי.

בגלל היחסים הטובים והמיוחדים שיש לנו עם ארה"ב, אנחנו, בגופים הרשמיים, נמנענו עד היום מלציין את עויינות אובמה כלפינו כנובעת ממשנתו המוסלמית, (עליה התחנך מילדותו עד גיל 16. אפילו את שמו, שמתורגם מערבית כ-בראכ, שינו אצלנו ל-ברק) – אבל האמת היא שבראכ-חוסיין אובמה הוא אוייב ישראל! את זאת אנחנו מבינים כיום ואנחנו חוזים כיצד הוא חושש מאוד שנתניהו, בנאומו הצפוי בקונגרס, יחשוף אותו במערומיו הפוליטיים, ובתפישותיו המהוות סכנה מוחשית לכל התרבות המערבית!

אם ההתנהגות הטרוריסטית של איראן בהנהגת האייטולות תימשך כצפוי, הרי שפצצה גרעינית איראנית כבר לא תהיה רק שיווי משקל לפצצה הגרעינית הפקיסטנית אלא שתוכל לפעול למען טרור-גרעיני אירני נגד ישראל, אירופה – ואפילו נגד ארה"ב – משהו מוחשי ביותר!

אגב, אני בהחלט מאמין שהנשיא אובמה כיום כבר אינו מזדהה  עם האסלאם הקיצוני הסוני, אבל לבטח הוא תומך באסלאם השיעי המונהג ע"י איראן והאייטולות. מכאן שהוא מוכן לוויתורים מרחיקי לכת בנושא שיחות הגרעין עם איראן, ובו זמנית מתאם את פעילות ארה"ב נגד דאע"ש עם איראן... אני מניח שבקרוב נשמע את אובמה מגן על אנשי חיזבאללה כ"חיל שלום" שאסור לישראל לפגוע בהם...

לדברי מומחים צבאיים וגיאו-פוליטיים בינלאומיים, אובמה רוצה לגרום לכך שאיראן (המתונה כביכול...) תהיה הכוח המרכזי השולט בצפון המזרח-התיכון ובמפרץ הפרסי. כי הרי הנפט של מדינות המפרץ כבר אינו משמעותי לכלכלה האמריקאית, ולאחרונה התבשרנו כי מאז ומתמיד מדיניות משרד החוץ של ארה"ב קובעת שמדינת ישראל היא נטל על ארה"ב שניתן לוותר עליו...

מכל האמור כאן ניתן להבין מדוע נסיעתו של נתניהו לארה"ב, לנאום ולהתריע, וללחוץ על כל כפתורי האזעקה האפשריים – הינה נסיעה חיונית, ומדוע לראשי ה"מחנה הציוני" שלנו אין כל הבנה לעומק – בבעיות המדיניות והצבאיות שמולן ניצבים מדינת ישראל והעולם בכללו. זאת כאשר המומחה מספר 1 שלהם, האלוף (מיל.) ידלין, טוען בראיון ב"ערב חדש" שנסיעתו של נתניהו לנאום בארה"ב, "קילקלה לנו" רוב בקונגרס בעד סנקציות על איראן (וביטול הווטו הנשיאותי עליהן) – וזאת מבלי שיסביר לנו מדוע שהנשיא אובמה יפעל נגד סנקציות שיאפשרו לו מרחב פעילות במו"מ הגרעיני עם אירן....

* * *

בועז ביסמוט מביא מדברי ג'וליאני על אובמה

ראש עיריית ניו יורק לשעבר, רודי ג'וליאני, עורר סערה רבתי בשבוע שעבר כאשר טען כי "הנשיא אובאמה לא אוהב את אמריקה." למרות הביקורת, ג'וליאני לא מתחרט וגם מביע בראיון ל"ישראל היום" תמיכה גלויה בנאומו של בנימין נתניהו בקונגרס: "הנאום של נתניהו הוא חיוני ביותר, ואילו הייתי נתניהו ודאי שהייתי מקבל את ההזמנה ומגיע."

סוכנות הידיעות אי.פי מדווחת כי הממשל האמריקני בוחן שורה של צעדי תגובה לנאום ראש הממשלה, שהם למעשי צעדי ענישה, בין השאר שליחת נציגים בדרג נמוך מהרגיל לוועידת איפא"ק בוושינגטון בחודש הבא. אולי הנאום של ראש הממשלה הוא טעות, בסופו של דבר?

"הנאום של נתניהו הוא חיוני ביותר, ואילו הייתי נושא בעמדה שלו, והאיש מספר שלוש בחשיבותו בארה"ב (יו"ר בית הנבחרים; ב"ב) היה מזמין אותי לקונגרס כדי להסביר לנו את הסכנה מפני איראן גרעינית – ודאי שהייתי מקבל את ההזמנה ומגיע. אתה צריך להבין שאני כאמריקני חושש מאיראן גרעינית לא פחות מראש ממשלת ישראל ולא פחות מהישראלים. תחשוב לרגע שהסכם רע עם איראן הולך לתת לקבוצה של אנשים בלתי רציונליים ומטורפים יכולת גרעינית. אילו הייתי נתניהו, הייתי מגיע עד סוף העולם כדי לדבר על הגרעין האיראני, בכל במה שתינתן לי ובכל מצב. במקרה שלנו מדובר בקונגרס".

אבל אין סכנה שהנאום הזה צפוי לפגוע ביחסי ארה"ב־ישראל?

"נפגשתי לפני שבועיים בשתי הזדמנויות עם ביבי במסגרת פרטית. אמרתי לו שהייתי עושה בדיוק אותו הדבר אילו הייתי הוא. אמרתי לו כי העם האמריקני מכבד אותו ומסכים איתו, גם אם אובאמה והממשל מנסה לצייר רושם אחר. נתניהו עושה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות: לבוא לנאום ולדבר נגד הסכם רע, גם אם הממשל לא אוהב את זה. רוב האמריקנים מסכימים עם נתניהו בסוגיה האיראנית."

מהי דעת הקהל האמריקנית בנושא?

"דעת הקהל האמריקנית תומכת בעמדה של נתניהו בנושא האיראני. ייתכן כי יש כאלה אשר חושבים שהוא פגע בכבודו של הנשיא, אבל גם אלה עדיין סבורים שהוא צריך לנאום."

איך יכול להיות שנתניהו רואה את הסכנה, מדינות המפרץ רואות אותה, הצרפתים רואים אותה, אתה רואה אותה, דעת הקהל רואה אותה, הסנאטור הדמוקרטי מננדס רואה אותה, וכיצד ייתכן שאובאמה לא רואה את הסכנה?

"אני לא מכיר את הנשיא אובאמה. אני לא מכיר היטב את הפסיכולוגיה שלו, את דרך המחשבה שלו. כאחד שהיה מעורב 35 שנה בממשל בדרג הגבוה ובדרג הנמוך, כאחד שעבד עם הנשיא רייגן ועם הנשיא פורד ובתור אחד שמכיר את הבית הלבן, אני יכול רק להגיד לך שהמדיניות של הנשיא אובאמה כלפי איראן היא מאוד מסוכנת. איראן היא הספונסרית מספר אחת בעולם לטרור, ואסור למדינה כזו להחזיק ביכולת גרעינית. בואו נהיה כנים לרגע, איראן לא זקוקה לגרעין למטרות אזרחיות. יש לה עתודות נפט וגז למאות שנים. הרי ברור מדוע היא מחפשת להשיג יכולת גרעינית. בואו לא נהיה תמימים, איראן שואפת ליכולת גרעינית למטרות צבאיות."

סליחה שאני חוזר לאובאמה, איראן גרעינית זה גם כישלון אמריקני, ובכל זאת דומה שהנשיא מאוד להוט להגיע איתם להסכם.

"לאובאמה יש מדיניות חוץ שהיא – אני לא רוצה להגיד אובססיבית, פן יגידו שזה פוגעני – אבל יש לו מדיניות חוץ המרוכזת כל כולה בלהשיג הסכם גרעין. כל השאר משני בשבילו. כל המטרות האחרות של מדיניות החוץ האמריקנית משניות מבחינתו, ואפילו נופלות מול הסכם הגרעין האיראני."

האם יכול להיות שצפויה מבוכה לראש הממשלה, שינאם מול הרבה מושבים דמוקרטיים ריקים בקונגרס?

"צריך לזכור כי האנשים האלה הם דמוקרטים והם צריכים להראות גם היכן נמצאת הנאמנות שלהם. צריך לחלק את הדמוקרטים לשלוש קבוצות: יש קבוצה שהיא נאמנה לנשיא וגם חושבת כמוהו – והיא לא תבוא. יש כאלה שלא מסכימים איתו אבל נאמנים לו ולכן לא יבואו, ויש את אלה – ואני קורא להם האמיצים – שלא מסכימים איתו וגם יבואו לשמוע את הנאום. תזכור שכל הרפובליקנים יהיו שם, ואני מאמין כי לפחות מחצית מהדמוקרטים יגיעו לשמוע אותו, וזה רוב הרבה יותר גדול ממה שאובאמה יכול היום להשיג בגבעת הקפיטול בכל הצעת חוק שהוא יעלה."

האם יכול להיות שכל המאמץ הנוכחי של הממשל לפגוע או להביך את נתניהו הוא כדי לפגוע בו בבחירות?

"בחירות יש כל הזמן, ואתה לא יכול להפסיק מדיניות רק בגלל בחירות."

לאחרונה גרמת לסערה כשהצהרת שאובאמה "לא אוהב את אמריקה," וכי הוא פוגע במה שכינית ה"ייחודיות האמריקנית." נתבקשת להתנצל וסירבת. תוכל להסביר?

"אני לא מתכוון לחזור בי. לא אמרתי שאובאמה אינו פטריוט, אבל אמרתי שאני לא מוצא אצלו אותה אהבה כלפי אמריקה או כלפי ה'ייחודיות האמריקנית' וכלפי כל מה שאמריקה עשתה ותרמה לנו. לא שמעתי ממנו מילים ששמעתי אצל נשיאים אחרים."

האם מורשת אובאמה תהיה הסכם הגרעין עם איראן?

"אם הסכם עם איראן צפוי להיות מורשת אובאמה, הרי צפויה לו מורשת נוראה. אם איראן תהיה גרעינית זה הולך להיות הדבר המסוכן ביותר שקרה בעולם זה עשרות שנים. אני לא רוצה אפילו לחשוב על כך, אבל אסור שאיראן תהיה גרעינית."

על פי החוקה האמריקנית, הנשיא רשאי לחתום על אמנות עם מדינות אחרות – אך הן לא נכנסות לתוקף כל עוד לא אושרו על ידי שני שלישים מהסנאט. עם זאת יש בתקשורת הטוענים כי הנאום בקונגרס הוא מיותר, כי לקונגרס אין באמת שיניים מול הבית הלבן, הממשל וזכות הווטו שלו. מה דעתך?

"זה לחלוטין לא נכון. ראשית, יש כמובן את העניין הסימבולי והחשוב לבוא ולנאום בקונגרס ולהסביר לעולם בכלל ולאמריקנים בפרט את הסכנה האיראנית. נוסף על כך, אתה גם לא מסרב לג'ון ביינר, האיש מספר שלוש בהיררכיה האמריקנית, שמזמין אותך לנאום. מעבר לכך צריך להבין כי יש דרכים חוקתיות שבהן הקונגרס יכול להקשות על הנשיא כגון סירוב להסיר את הסנקציות. הם יכולים להתנגד לכך ולהסביר שהם אלה שהצביעו על הסנקציות, ולכן הם גם אלה שצריכים להסיר אותן. הם יכולים להביא את הנשיא לבית המשפט וזה עניין של שנתיים עד שלוש של הליכים. מכאן חשיבותו הגדולה של הנאום.

"עדיין צפויים לנשיא חיים קשים להשיג אותו הסכם עם איראן כי הקונגרס צריך תחילה להסיר את הסנקציות. אני חושב שלקונגרס יש אוזן קשבת לנתניהו. שני סנאטורים חשובים, לינדזי גרהאם והסנאטור מקיין, כבר הודיעו כי הם לא מקבלים את עמדת הנשיא. נאומו של נתניהו חשוב לא רק סימבולית או תקשורתית – הוא גם חשוב מאוד חוקתית. הנאום הזה חשוב ביותר, בוודאי בעיתוי שכזה, שבו הסכם הגרעין עם איראן הולך ומתקרב."

* * *

רכבת אווירית איראנית ללטקיה

רכבת אווירית איראנית מביאה אלפי לוחמים שיעיים ללטקיה. חלק מהמטוסים האיראניים ממריאים מנמל התעופה של בגדאד. לאחר שהמורדים הסוריים בעיר חלב הצליחו להדוף בימים חמישי ושישי האחרונים את ההתקפות של צבא סוריה וחיזבאללה, ולקחו בשבי עשרות לוחמי חיזבאללה, החלה איראן, ביום חמישי, ברכבת אווירית המביאה אלפי לוחמי שיעיים ללטקיה בסוריה. משם מועברים הלוחמים לחלב בניסיון לייצב שם את קו החזית של כוחות משטר אסד.

הלוחמים השיעיים מורכבים מאנשי מליציות שיעיות עיראקיות, אפגניות ופקיסטניות. עצם העובדה שאיראן הצליחה לארגן ולהפעיל רכבת אווירית המעבירה אלפי לוחמים, פחות מ-24 שעות מאז המפלה הסורית-חיזבאללה בחלב, מצביעה על כך, כי איראן ערוכה עתה צבאית ואסטרטגית למנוע כל נסיגה שהיא של צבאות אסד, וכוחות חיזבאללה, באחת מחזיתות המלחמה – במלחמת האזרחים הנמשכת כבר ארבע שנים.

המקורות הצבאיים והמודיעיניים של תיק דבקה מדווחים, כי התפתחות חמורה נוספת היא  שהרכבת האווירית האיראנית מתנהלת בשני ערוצים. מטהרן ללטקיה, ומבגדאד ללטקיה. מטוסים איראניים שנוחתים באזור הצבאי של נמל התעופה הבינלאומי של בגדאד אוספים משם לוחמים של מליציות שיעיות עיראקיות ומעבירים אותם ללטקיה. זו פעם ראשונה שטהרן מפגינה את שליטתה המוחלטת במתרחש בבגדאד ובממשלת עיראק  בראשותות של חיידר אל-עבאדי, וזו גם פעם ראשונה שעיראק מעורבת ישירות בפעולות צבאיות במלחמה בסוריה.

המקורות הצבאיים שלנו מוסיפים עוד, כי התפתחות זו היתה צריכה להדליק כמה מנורות אדומות בירושלים ובצה''ל. אם איראן ערוכה להנחית רכבת אווירית בצפון סוריה בגלל נסיגה בחלב, אין שום סיבה מדוע לא תנחית רכבת אווירית כזו, באם היא לא תצליח בהתקפה בדרום סוריה, שקצינים של משמרות המהפכה מנהלים אותה, ואשר מטרתה להציב 2,000 לוחמים של חיזבאללה לאורך גבול סוריה-ישראל מול רמת הגולן.

עוד מציינים המקורות שלנו, כי אם ממשל אובמה היה רוצה לעצור את האיראנים, הוא היה יכול להתערב בבגדאד כדי לעצור את הרכבת האווירית המגיעה משם. בינתיים, אין כל סימן שממשל אובמה מוכן או נערך להתערבות כזו.

בחוסר המעש שלו מעמיד עצמו הממשל מאחורי התנועות הצבאיות האיראניות במזרח התיכון.

המקור: תיק דבקה. שלח את הציטוט מוטי הרכבי שגם מעיר: "אבל בוז׳י וציפורע מספרים לנו שלאובמה יש בעייה רק עם ביבי."

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בלי פרס. טוב שראש ממשלתנו הצליח לרדת מן העץ ונסוג מפיטורי השופטים לפרס ישראל לספרות. חלק מהשופטים הסכימו לחזור, סופר מועמד החליט לוותר על מועמדותו.

הלקח נלמד – ואני מציעה לוותר השנה על הענקת הפרס לספרות.

את הכסף שייחסך כדאי להעביר לקרן התמלוגים שמקבלים הסופרים עבור השאלת ספריהם בספריות הציבוריות.

נגה מרון

רמת גן

["הארץ", 19.2]

אהוד: אלה אינם תמלוגים אלא תשלומים. אילו היו תמלוגים היו המו"לים שמים ידם גם עליהם, ובדרך דומה נזהרים מהמו"לים גם במדינות אחרות, שבהן נהוג הסדר תשלומים לסופרים על שאילת ספריהם בספריות הציבוריות, מדינות כאנגליה שבעקבותיהן הלכנו.

אני יודע זאת כי כיהנתי כיו"ר הוועדה המקצועית של אגודת הסופרים כאשר ההסדר נקבע בעקבות ההמלצות של ועדת המנכ"לים למעמד הסופר – בימיו של שמעון פרס כראש ממשלה, שולמית לפיד כיו"ר אגודת הסופרים, ועו"ד אלי זוהר כיועצה המשפטי של האגודה, בהתנדבות.

* למי מנמענינו שיש ספק בליבו, הננו לאשר כי הסערה שפקדה את ישראל בסוף השבוע וגם השלג, הם מעשי ידיה של שרה נתניהו, בעידוד בעלה – וזאת כדי להסיח את הדעת מהקטעים המתקלפים במעון ראש-הממשלה המוזנח, שכידוע הבית הלבן בוואשינגטון ומשכן הנשיא בירושלים הם כמעונות-עניים לעומתו.

* לאהוד שלום, שמחתי לקרוא שעדיין ישנם אנשים המבינים וגם מתעניינים בפרי ההדר, הלא הוא יוסף אתר. זנים שכמעט ונכחדים מנופי ההדרים וכמובן מהשווקים הם אלה אשר לא תמיד היו להם "חיי מדף" אבל היו להם חיי עולם.

ובכן, בחצרי ברחובות מצוי יוסוף אפנדי אמיתי. אבל לדאבוני טועה יוסף אתר לגבי מקור השם. בהיותי בסיני, באותן שנות אושר ומרחבים, באזור נאת פיראן, זו המצויה בחלקו המערבי של דרום סיני, הסתבר לי כי הבדווים מכנים את כל זני המנדרינות שלהם בשם יוסוף אפנדי, וכך גם ברצועת עזה, שם כל הזנים נכללו תחת אותו שם. ובא לעזרתי גם ספרו של יצחק רוקח 'פרדסים מספרים' ובו נכתב: 'המנדרינה הקטנה, הידועה אצלנו בשם "יוסוף אפנדי", הובאה ממצרים בתחילת המאה ה-19 ומסתבר כי הביא אותה אפנדי בשם יוסוף, אשר על שמו היא נקראת." 

עצי לימון מתוק עדיין ניתן למצוא ללא קושי, אולם הפראנסאווי אשר נהנינו משלושת עציו בפרדסנו בנס ציונה, מצוי פה ושם בשרון, כעצים בודדים, אולם לדאבוני לא הצלחתי לגלות היכן. גם ביריחו מגדלים אותו ובהצלחה מרובה. 

שלך

יענקלה ניר

נ.ב. ליבי ליבי עליך שאתה סבור שאולמרט הינו צפיחית בדבש. קרא בספרו של אריה אבנרי "זעקי ארץ מושחתת" ותיווכח עד כמה שגית.

יענקלה

* ציטוט מגיליון 1021 על הסרט "50 גוונים": "אהוד: לסרט לא יגררוני גם 50 מחבלים מזוינים. ניסיתי לקרוא את הרומן. טמטום בהתגלמותו. אך נסלח כי אישה כתבה אותו וקוראות הפכו אותו לרב-מכר. כל מה שאני זוכר מהספר, שהגבר מכריח את הבחורה לשים בקוס שלה כדורי מתכת כמו של קוגלגר כדי שישקשקו ויגבירו את הגירוי. ועליי אומרים שאני סופר פורנוגראפי!"

 איילה זמרוני: עשית לי את היום – אני כבר חצי שעה מתפקעת מצחוק...

* מתוך היומן, 15.6.05. יום רביעי. לפני הצהריים שיחה ארוכה בטלפון עם אשר רייך.  מספר [בין השאר] שעמוס עוז מציג עצמו בגרמניה כתלמידו של גרשם שלום.

נער הייתי וגם זקנתי, ובכל שיעוריו וסמינריו בשנות הוראתו האחרונות של גרשם שלום נוכחתי, עוד בטרם הגיע עמוס עוז לאוניברסיטה, ומעולם לא ראיתי אותו בהרצאה או בסמינר של פרופ' שלום. באותה תקופה הייתי אני אולי היחיד, לבד מיוסף בן שלמה ורבקה שץ, שהכיר בארץ, מחוץ לחוגי האוניברסיטה, את גדולתו של שלום, וגם כתבתי עליו רבות. אני עדיין זוכר איך צחקו עליו ב"חוג למחשבה עברית" של אהרון אמיר בראשית שנות השישים, שהתקיים סביב הרבעון "קשת". יהושע קנז לא ידע עליו דבר. וכאשר אמרתי שצריך להתמודד עם משנתו של שלום על ההיסטוריה היהודית, אמר לי אמיר: "בטח שאנחנו מתעניינים ביהודים. גברים, לא מתעניינים בנשים?"

לימים "גילה" יורם ברונובסקי את גרשם שלום מעל דפי "הארץ", וזה היה כבר לאחר מותו של שלום, אבל ברונובסקי התהדר בנוצותיו וכתב עליו ברישול, כדרכו. ואילו ה... יצחק לאור, באחת מרשימותיו, ליגלג על שלום כאיזה מלומד פרובינציאלי שלא ברור מדוע מנפחים את חשיבותו.

* באירועי שבוע הספר היהודי בלונדון, הסופר דוד גרוסמן מתייחס ישירות למצב הפוליטי בישראל: "אני לא מבין מחבלים מתאבדים, אך אני מבין את אנשי החמאס. הם מתנגדים לכיבוש, והייתי נוהג כמוהם אילו חייתי תחת כיבוש." (צוטט ב"הארץ", 12.3.03). מתוך היומן.

* משה כהן: מכובדי, הנדון: תג מחיר. בכול פעם שפרחחים מרססים כתובות נאצה על קירות של מסגד מזדעזע כול הציבור, ורובי ריבלין וראשי מדינה אחרים יוצאים בקול קורא "טרור יהודי!" ודורשים (בצדק) מיצוי הדין עם המרססים על פי חוקי המלחמה בטרור.

והנה התבשרנו על מותה קורע הלב של הילדה אדל ביטון, ומשום מה קולו של רובי ריבלין כלל לא נשמע, וראשי המדינה האחרים לא דיברו על טרור ערבי. מה, ריסוס קירות הוא לדעתם טרור לכול דבר, ויידוי אבנים קטלני בילדה בת 4 איננו טרור? ראשי המדינה שלנו רגישים מאוד לזכויותיהם של הערבים, וטוב שכך, אך סלחנים ואדישים מאד לדמם השפוך של ילדים יהודיים, וזה פסול ומביש.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* אורי הייטנר: אהוד, האם בדקת אם המכתב המיוחס לאריה אלדד [גיליון 1021] אכן נכתב על ידו? יש לי הרגשה שזה זיוף אינטרנטי. אפשר תמיד לבדוק זאת באתר "לא רלוונטי".

אורי היטנר

* אהוד, במקום תשובה – מתוך היומן, 21.6.05. יום שלישי. אתמול נתפסה מחבלת בת 21, בחורה רווקה ערבייה מעזה שנכוותה קשות וטופלה בבית החולים סורוקה בבאר-שבע, והכריחו אותה כנראה לחזור לטיפול כאשר לתחתוניה חגורת-נפץ. במקרה הזה אני משער שאם לא היתה מסכימה למשימת ההתאבדות, היו מפעיליה רוצחים אותה. "ממילא אין לך סיכוי להתחתן," אמרו לה, למראה כוויותיה. מה היה לה לעשות? אילו הסגירה את עצמה במעבר הגבול, לא היה לה לאן לחזור, ומשלא הסגירה, תבלה את שנותיה הבאות בכלא ישראלי ויהיה עליה להוכיח כל הזמן שלא בגדה בעניין הלאומי, אחרת חייה אינם חיים, לא בחברת האסירות האחרות בכלא ולא לאחר שתשוחרר.

דווקא הפעם יש לי סימפטיה אליה. תחילה דיברה סיסמאות אנטי ישראליות ואחר-כך פרצה בבכי בהבינה היטב מה מצבה. מנוולים הם אלה ששלחו אותה. אותם צריך להרוג.

* מתוך היומן, 26 ביוני 2005: אשר רייך מתקן לי שהוא לא למד בישיבה בבית הכנסת של הייקים בפתח-תקווה, זה היה בירושלים, ואילו בפתח-תקווה היה שלושה חודשים בישיבה שנמצאה לא רחוב מבית הכנסת הגדול, נדמה לי אצל הרב גליק.

כך שרות אלמוג צודקת שבבית הכנסת של הייקים, ליד גימנסיה אחד העם הישנה, לא היתה ישיבה מעולם.

* לאור ההתפתחויות האחרונות בהתמכרות של התקשורת ומערכות החקירה למיניהן לחיסול ראשי ממשלות ישראל, לשמחת האספסוף המשכיל – האם יש סיכוי שאהוד אולמרט יחכה לבנימין נתניהו בתא במעשיהו, ובבוא היום אולי גם אהוד ברק יצטרף?

על דאטפת אטפוך...

* מתוך היומן, 6.7.05. יום רביעי. צ. מתקן לי את העברית. יש עכשיו ביטוי חדש: פצח בקריירה, ואצלו זו שגיאה נוראה! בעיניי דווקא מצאה חן החזרתו של פועל קצת נמלץ לשפת היום-יום, פצח במריבה עם אשתו, פצח בפיצוח ראשים, פצח פיו ויאמר כי טוב, פצח בקבוק בירה, פצח לה את הצורה, שבי לי על הפֶּצָח, ועוד ועוד.

* מתוך היומן, 6.7.05. אחרי הדור של מאיר שלו לא יהיה כאן מי שיוכל לכתוב. ברשימתה "מתחת לווילות החדשות בזיכרון יעקב קבורה היסטוריה שערורייתית," רשימה המוקדשת לספרו האנגלי של הלל הלקין על מושבה ישנה בארץ-ישראל, כותבת פרופ' פניה עוז-זלצברגר: "עד עכשיו חשבתי, מתוך צירוף צברי של שחצנות ותוגה, שאחרי הדור של מאיר שלו לא יהיה כאן מי שיוכל לכתוב עוד את העברית הארצישראלית ההיא." (מוסף "ספרים", 6.7.05).

והנה, אני מכיר מישהו, שלמרבה המזל אינו שייך ל"דור" של מאיר שלו, ובכל זאת פירסם לפני חמש שנים רומאן בשם "המושבה שלי" (אסטרולוג, 2000) שלדעת יודעי דבר טרם נכתב כמוהו על מושבות העלייה הראשונה ועל העברית-האידיש-הערבית והפולקלור שלהן. דא עקא שמחברו, ששמו במקרה כשמי שלי, הוא סופר נידח עד כדי כך שמעולם לא התפרסמה אפילו ביקורת אחת על הרומאן שלו ב"ספרים" או ב"תרבות וספרות".

פרופ' עוז-זלצברגר, שמיהרה להכליל הכללות שגויות בביטחון כה ספרותי, לא שמעה כנראה על "המושבה שלי", ובכך היא אינה חורגת מקונצנזוס הביקורת הספרותית. פעם פרופסור היה מהסס במקצת ובודק לפני שקבע במסמרות עובדות שכאלה, אלא אם כן מדובר בהתייחסות לסופרים לא חשובים, שגם לא חשוב מה הם כותבים.

* שלושים שנים אחרי שראה אור לראשונה הסיפור "אח קטן" מאת רונית מטלון, הוא נבחר להילמד כסיפור חובה בכל בתי הספר התיכונים בישראל. הסיפור, שפורסם בכתב העת "סימן קריאה" 19 (1986) וכונס מאוחר יותר בקובץ "זרים בבית" (1992), מתאר כמה שעות בחייו של ניסו, נער בן 15, שהיה עד למות אחיו הגדול אבנר, שנורה בידי שוטר כשהגן על ביתו מפני הריסה. ["הארץ", 20.2.15].

חמישים ושתיים שנים אחרי שראה אור לראשונה הרומאן "המחצבה" [1963] מאת אהוד בן עזר ב"הספריה לעם" של "עם עובד", רומאן שהיה כלול כספר קריאה בתוכנית הלימודים של בתי הספר התיכוניים – הוא כבר לא כלול בה – כי במרוצת השנים התברר שהמחבר הוא "אשכנזי" ולא בן או בת לעדות המזרח.                                      

אכן, אפלייה מתקנת.

* אלי מייזליש: הערת בחירות: היום, יום א'  נערכה הצבעת [דמה] לכנסת בבית-ספר "בליך" ברמת-גן. התוצאה היתה: מקום 1 "המחנה הציוני", מקום 2 יאיר לפיד, מקום 3 הליכוד. לו היתה נערכת אותה הצגה בבני ברק, התוצאה היתה כך: אגודה 80% ש"ס 20%. ולו הייתה נערכת אותה הצגה באשקלון התוצאה היתה כך: הליכוד 80% ליברמן 20%.  

* אהוד שלום, לפני זמן מה ביקרתי בחנות ספרים משומשים במושב בן עמי (מול ביה"ח נהריה), אותה מפעילה משפחת וולף, אשר נקראת מחלף הספרים. החנות התחילה כפתרון לבעיית האגירה של אם המשפחה וכיום מחזיקה מעל 50,000 ספרים.

אחרי שמצאנו ספרים שתמיד חיפשנו, כמו ״לאש ולמגן״, אנציקלופדיה תרבות, ואוספי פנזינים משנות השמונים, הפלתי על בעל הבית פצצה:

"אתה מחזיק ספר כלשהו של אותו סופר נידח, אהוד בן עזר?"

למרבה הפתעתי, התשובה היתה "ודאי, מה אתה מחפש? עיון, פרוזה או ספרי ילדים ונוער. לכל אחד מהם מדף אחר."

אני מצרף את תמונת אחד המדפים [ר' צרופה], אחד מני רבים, המוקדשים לפועלך. בנוסף הנה הקישור לאתר החנות. www.booxchange.co.il

דוד הראל

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,651 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל