גיליון מס' 1023

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' באדר תשע"ה, 26 בפברואר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

                    "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי                   

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: רוֹמַאנְסָה קְטַנָּה לְמִפְלַס הַכִּנֶּרֶת. // עמוס גלבוע: סירטון תעמולה של הרצוג – מערב את יחידה 8200 בתעמולת הבחירות. // חטא הגאווה של השמאל, מאת אהוד בן עזר,  מרץ-אפריל 2005. // אהוד: המקור הוא סמיואל ג'ונסון. // משה כהן: הנדון: ברווזים במטווח. // תקוה וינשטוק: 1. כלנית מצויה, צמח חודש שבט.  2. "את לי לילה", במאי אסף קורמן. 3. הגננת. במאי נדב לפיד. //  אהוד בן עזר: רוחות לוהטות בצריף הנשיא בן-צבי בירושלים, 11 ביוני 1973. // מי מכיר את הצייר היוגוסלאבי יארו הילברט שביקר וצייר בארץ-ישראל בשנות ה-30? // ראובן שהם: חשבון עובר ולא שב ובקשה צנועה אחת. // מוטי בן חורין: לו הייתי ביבי. // אורי הייטנר: 1. אתרוגיזם ופליליזם. 2. פשע שנאה. 3. צרור הערות 25.2.15. // אהוד בן עזר: לזיכרו של אהוד בן-עזר הראשון, מתוך גיליון מס' 66. 22 באוגוסט 2005 // ראובן שהם: הנדון: חשבון עובר ולא שב ובקשה צנועה אחת. // אהוד בן עזר: האם נישקת עֵז? איה בירושלים. הפר שכמעט הרג אותי. פרק מ"ספר הגעגועים". // נעמן כהן: מישל וולבק: ישראל מוסרית יותר מהפלסטינים. // אהוד בן עזר: הקירבה המשפחתית של ויקטור ראב למשפחת בן-עזר ראב בישראל. // מנחם רהט: "העם החליט: אחדות לאומית" – תסריט אימים למקרה שבמוצאי יום הבחירות, לא יימצא ימין אמין לימין מועמד הימין. // אהוד בן עזר: סדר יום של סופר-בדימוס, נובמבר 2004. // מרדכי שמואלי: קריאת אזעקה הכרחית. // אראל סג״ל: האגו של אובמה מול הביטחון שלנו. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: חידושים בסוגיית ההפלצות בטִיסות, מתוך "חדשות בן עזר" 46, 18 ביוני 2005. // אלי מייזליש: האמת על יחסי ארה"ב-ישראל // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

רוֹמַאנְסָה קְטַנָּה לְמִפְלַס הַכִּנֶּרֶת

הַגֶּשֶם תּ‏וֹפֵף בַּחַלּוֹן כְּמוֹ כַּף-יָד עַל דַּרְבּ‏וּקָה

וְאֵש הַבְּרָקִים זִגְזְגָה כְּמוֹ רִקּוּד לַפִּידִים

וְכָל אַרְטִילֶרְיוֹת הָרַעַם שֶפַּעַם הִרְבּוּ כָּאן  

לִרְגוֹם אֶת הַשֶּקֶט בְּחַאפְלָה שְלֵמָה שֶל הֵדִים –

חָזְרוּ אֶל הַבַּנְיַאס מִקַּיִץ אָרֹךְ שֶל בַּצֹּרֶת,

כְּאִלּוּ בַּגַ"ץ הַשָּמַיִם הִכְרִיז חֲנִינָה

עַל שְׂדוֹת הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה שֶבִּקְּשוּ רַק לִקְצוֹר אֶת

הַבְּלוֹנְד שֶל זְהַב הַדָּגָן שֶלָּהֶם בְּרִנָּה.

כְּשֶאֲנִי מִסְתַּכֵּל בַּיַּרְדֵּן מִסְתַּבֵּר לִי בְּעֹנֶג

שֶמִּפְלַס-הַכִּנֶּרֶת עוֹלֶה מִשִּכְבָה לְשִכְבָה.

כְּשֶאֲנִי מִסְתַּכֵּל בְּאַגְמֵי שְתֵּי עֵינַיִךְ, יַלְדוֹנֶת,

עוֹלִים בִּי מִפְלַס-הַשִּירִים וּמִפְלַס-הַתִּקְוָה.

                        ***

הַמַּיִם שוֹצְפִים תַּלְתַּלִים-תַּלְתַּלִּים בַּחַצְבָּנִי,

הַמַּיִם הוֹלְמִים כְּמוֹ סוּפַת-אוֹפְּטִימִיזְם בַּדָּן.

אֲפִלּוּ בַּרְנָש תֵּל-אֲבִיבִי כָּמוֹנִי, אוּרְבָּאנִי,

פִּתְאֹם יֵש בַּלֵּב שֶלּוֹ מִין שְמוּרַת-טֶבַע אוֹ גַן.

וְשָם, בַּשְּמוּרָה הַמּוּגֶנֶת הַזֹּאת מִכָּל פַּחַד,

בְּתוֹךְ אוֹתוֹ גַן אֲבִיבִי שֶלְּפֶתַע נֵעוֹר,

אֵין דִיכִּי וּבַּאסָה, רַק שֶמֶש גְּדוֹלָה שֶזּוֹרַחַת

עַל מַיִם חַיִּים הָרוֹקְדִים לָנוּ סַאלְסָה שֶל אוֹר.

כְּשֶאֲנִי מִסְתַּכֵּל בַּיַּרְדֵּן מִסְתַּבֵּר לִי בְּעֹנֶג

שֶמִּפְלַס-הַכִּנֶּרֶת עוֹלֶה מִשִּכְבָה לְשִכְבָה.

כְּשֶאֲנִי מִסְתַּכֵּל בְּאַגְמֵי שְתֵּי עֵינַיִךְ, יַלְדוֹנֶת,

עוֹלִים בִּי מִפְלַס-הַשִּירִים וּמִפְלַס-הַתִּקְוָה.

                        ***

בְּכָל נַחֲלֵי-הָאַכְזָב שֶשָּתְקוּ אֶת קֹהֶלֶת

צוֹחֵק עַכְשָיו וַאדִי פָּרוּעַ אֶת שִיר הַשִּירִים

וְגַם מְבֻגָּר שֶכָּמוֹנִי חוֹזֵר לִהְיוֹת יֶלֶד

מוּל סֹמֶק לֶחְיֵךְ וּפִרְיָם שֶל עֲצֵי הַנְּשִירִים.

וְשוּב דַּיָּגִים מַעֲלִים בְּחֶדְוָה אֶת הָרֶשֶת

בֵּין כּוּרְסִי לִטְבֶרְיָה מַמָּש כְּמוֹ שֶאַתְּ מַעֲלָה

בְּרֶשֶת יָפְיֵךְ אֶת הַדָּג שֶל נַפְשִי הַנִּרְגֶּשֶת

יָשָר לַמַּחֲבַת הַלּוֹהֶטֶת שֶל תְּכֵלֶת צְלוּלָה.

כְּשֶאֲנִי מִסְתַּכֵּל בַּיַּרְדֵּן מִסְתַּבֵּר לִי בְּעֹנֶג

שֶמִּפְלַס-הַכִּנֶּרֶת עוֹלֶה מִשִּכְבָה לְשִכְבָה.

כְּשֶאֲנִי מִסְתַּכֵּל בְּאַגְמֵי שְתֵּי עֵינַיִךְ, יַלְדוֹנֶת,

עוֹלִים בִּי מִפְלַס-הַשִּירִים וּמִפְלַס-הַתִּקְוָה.

* * *

עמוס גלבוע

סירטון תעמולה של הרצוג

מערב את יחידה 8200 בתעמולת הבחירות

לראשונה בחיי אני נתקל בסירטון מהסוג הזה, כאשר כמה מיוצאי היחידה מהללים ומשבחים את הרצוג  בתפקידו ביחידה, ומציגים אותו כמנהיג ביטחוני שיידע לקבל החלטות קשות בנושא. המדהים הוא שהמהללים לא הכירו אותו כלל וכלל בעבודתו ביחידה. אכן, אין כבר בושה.

בימים אלו ראיתי סרטון תעמולה של הרצוג "מנהיג שקול ואחראי" שכותרתו: "קציני וחיילי יחידה 8200 על בוז'י". הם אמרו את הדברים הבאים:

בוז'י מכיר את המנטליות הערבית.

בוז'י ידע לקבל החלטות מהירות ונכונות.

ההחלטות שלו קבעו גורלות: ישראל צריכה להוציא חיילים ללחימה, לירות טיל, לבצע סיכול.

הוא עסק בתחומים רגישים.

הוא מהווה מודל למפקד.

כלומר, הצופה בסירטון צריך להקיש בלי כל מאמץ שהרצוג, שבע קרבות ב-8200, אינו רק בעל ראש חכם כיאה לאנשי היחידה, אלא גם כזה שיידע לקבל החלטות בתנאים קשים, שיידע איך להתנהג עם הערבים, שיידע איך להפעיל את צה"ל. בקיצור, מנהיג ביטחוני משכמו ומעלה ולא "לפלף צפוני" בעל קול מצפצף.

כמה הערות:

האחת, זו פעם ראשונה שאני רואה כיצד יחידה צבאית מנוצלת למטרות פוליטיות, וכיצד הופכים זבוב לפיל.  זהו ניצול כל כך מגעיל, לא אמיתי, כמו בושם זול המשווק כמוצר יוקרה של חברת "הרמס". ואתה שואל: מהיכן החוצפה הזאת, מהיכן  עזות המצח הזאת לניצול הציני של יחידה צה"לית. מאיזה מעיין של חוסר טעם נשאב הרעיון הלא אתי של הסירטון? מקובל במחוזותינו לפאר פוליטיקאי אשר שירת בסיירת מטכ"ל. עצם הזכרת השם מיד מקנה לו חשיבות ביטחונית וסמכותיות בנושאי ביטחון. כמובן שזה לא כך, אך לא נתקלתי (ויתקנו אותי אם טועה אני) שסיירת מטכ"ל תעורב בסרטון תעמולה לבחירות.

השנייה, הלהט בו נאמרו דברי השבח וההלל להרצוג ע"י שלושה מהמרואיינים בסירטון. דומה היה שהם אחוזי אקסטזה. בלט ביניהם אחד בשם יובל אלבשן. מה הדבר המדהים? שאיש מהשלושה האלה לא שירת ביחידה בזמן שהרצוג שירת! הם לא הכירו אותו כלל בעבודתו ביחידה! והמפליא הוא שאחד מהם הדגיש שהרצוג היווה עבורו את המודל של המפקד!

השלישית, ועליה כבר עמדתי ברשימה קודמת שלי, היא שפסה הבושה, והשקר נאמר בכזו עוצמה ולהט עד שמתגנב לליבך החשש שהאומרים אותו כבר השתכנעו באמיתות הדברים שבפיהם. ליחידה לא נגרם נזק מסירטון הבלים זה. הנזק הוא  בראש ובראשונה  לאותה שלישייה שנתה ידם למלאכת רמייה זאת של הסרטון.

* * *

חטא הגאווה של השמאל

מאת אהוד בן עזר

נדפס בגיליון שכותרתו: "השמאל הישראלי: חי או מת?"

של כתב-העת "ארץ אחרת" מס. 25, מרץ-אפריל 2005

בעריכת במבי שלג, עורכת-משנה: נעמה צפרוני

יהושפט הרכבי כתב עוד לפני מלחמת ששת-הימים שהישראלים סובלים משיגעון גדלות הבא לידי ביטוי בשני אופנים: במחנה הלאומי הדבר מתבטא באמונה שאנחנו, במו כוחנו, נשלוט בכל המזרח התיכון; ואילו מחנה השמאל מאמין שרק בנו האשמה להיעדר השלום באזורנו, ואם אך נהיה טובים ומוסריים ונמלא את דרישות הערבים, ישרור שלום בינינו לבינם. אהוד בן עזר עורך חשבון נפש של "יונה פסימית".

כשרבין נרצח, חשבתי – כמו רבים במחנה השמאל – כי הוא היה "קורבן השלום". אך מאז פרוץ מלחמת הטרור בשנת 2000 הבנתי כי רבין היה קורבן חינם. הגעתי למסקנה כי כנראה לא יהיה שלום, לפחות לא בטווח הנראה לעין, ויותר מכך – אם רבין היה חי כיום, גם אז היתה פורצת מתקפת הטרור הפלשתינית, והוא היה נוהג כלפי הפלסטינים כמו ברק ושרון.

המשבר המתבקש לא פקד את מחנה השמאל. הגרעין הקשה של המחנה הזה לא ערך חשבון נפש נוקב בעקבות האירועים של השנים האחרונות, אלא להפך – התבצר בעמדותיו הסהרוריות, אשר לשיא קיצוניותן הגיעו ביוזמת ז'נבה של ביילין. באמצעות מסמך ז'נבה כבש ביילין את מרצ, וכמעט שהרס את השמאל הישראלי סופית. אם היה נערך חשבון נפש, לא הייתי עוזב את מחנה השמאל אלא מנסה לשנות בו את הכיוון ואת הערכת המציאות, וממילא גם את העמדות הפוליטיות הנובעות מהם.

אני מנסה להבין מהו מקור העמדות הסהרוריות, ולדעתי, התשובה טמונה בדברים שכתב יהושפט הרכבי [קרובי-רחוקי דורות אחדים לאחור, אימו חיה הרכבי היתה בת אח של יהושע שטמפפר; אימם של האחים שטמפפר היתה ממשפחת ראב. זה לא כלול במאמר הנדפס] עוד לפני מלחמת ששת הימים. הרכבי טוען שהישראלים סובלים משיגעון גדלות הבא לידי ביטוי בשני אופנים: במחנה הלאומי הדבר מתבטא באמונה שאנחנו, במו-כוחנו, נשלוט בכל המזרח התיכון; ואילו מחנה השמאל מאמין שרק בנו האשמה להיעדר השלום מאזורנו, ואם אך נהיה טובים ומוסריים ונמלא את דרישות הערבים – ישרור שלום בינינו לבינם. הַהִיבְּרִיס, חטא הגאווה של השמאל, מתעלם מעומק השנאה וההתנגדות הערבית-פלסטינית-מוסלמית לעצם קיומנו כאן, במדינת ישראל.

את צורת החשיבה וההתנהגות של מחנה השמאל אפשר להמשיל לילד שאינו מבין את המציאות הכלכלית הקשה בחברה, אך הדבר אינו מונע ממנו להאשים את אביו בכך שאינו מרוויח מספיק. אנשי השמאל רוצים שלום בכל מחיר ולא מבינים את האילוצים המונעים השגת שלום, אילוצים שאינם בשליטתה של מדינת ישראל.

"יונה פסימית", כך אני מגדיר את עצמי כל השנים. אני מעריך שעידן ה"שלום" מצוי מאחורינו – הוא שרר-כביכול עד פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, כאשר האמנו עדיין בתהליך אוסלו – ומעריך כי המציאות המדינית-הביטחונית רק תלך ותחמיר. גם הסיבה לתוכנית ההתנתקות של שרון אינה אלא העובדה, שהעולם עדיין לא הבין ולא הפנים את מלוא סכנותיו של טרור פונדמנטליסטי-אסלאמי, ולכן אילץ את שרון להראות שישראל מוכנה לעשות "צעד חיובי", ובלבד שלא יגידו שאין תזוזה.

יש חשש סביר מאוד כי לאחר ביצוע ההתנתקות ישרור כאן מצב חמור פי כמה. יישובים עבריים אולי ייעקרו – אך הטרור הפלסטיני ודאי יימשך. ההישג הישראלי היחיד שאפשר לראות במהלכיו הטאקטיים של שרון הוא קיצור קו הגבול בינינו לבין העזתים.

אבסורד הוא שהשמאל הפך את רבין לסמל השלום. רבין היה ביטחוניסט ולא היה מעלה בדעתו להחזיק בעמדות כשל אנשי השמאל. בכך שהם משייכים אותו אליהם יש לא רק עיוות ההיסטוריה, אלא גם פגיעה קשה בזכרו של ראש הממשלה המנוח. הדיבורים הנמלצים ותוכניות החינוך העוסקות במורשת השלום של רבין הם בחלקם מילים ריקות. המורשת הייחודית שיש לשמֵר אותה לזכר רבין היא שאין לרצוח נבחרים פוליטיים ואין לשנות בכוח, בדם ובדרכים בלתי חוקיות תהליכים דמוקרטיים. וזה נכון באותה מידה גם אילו היה יהודי רוצח מנהיג מהימין.

אין צורך להיות "ימני" ולרוץ על הגבעות בגדה כי להיות מפוכח ולהבין שאין לנו שום אפשרות לגרום בכוחנו-בלבד לכך שהאיסלאם הקיצוני יוותר על מאבקו הנחוש והאכזרי בתרבות המערבית, מאבק שמתמקד גם – ואולי בעיקר – בנו, וזאת מהיותנו, אם נרצה ואם לא – עמדה קדומנית של התרבות המערבית והדמוקראטית מול מאות מיליוני מוסלמים.

איש לא תיאר לעצמו מציאות כזו בזמן שהאימפריה הסובייטית עדיין התקיימה, והיא היתה "האיש הרע" בעיני המערב, (ולפני-כן הרייך הנאצי הוא שייצג את "ציר הרשע"). והנה בשנים האחרונות, בייחוד מאז קריסתם של מגדלי התאומים – נמצאות ישראל, ארה"ב, הודו, סין, רוסיה, אולי גם גרמניה – ובעתיד יצטרפו אליהן מדינות מתפכחות נוספות – בצד אחד של המתרס, בצד אלה הנלחמים בסכנת הטרור המוסלמי המאיים על שלום העולם – ואילו בצידו השני נמצאות צרפת, בלגיה, דנמרק ועוד כמה מדינות אירופאיות מתחסדות או מאויימות על-ידי המוסלמים-שלהן, ועימן רוב העולם הערבי והמוסלמי.

אז אולי מבחינה גלובאלית מצבנו לא כל-כך רע, אף כי ברור כי לא יהיה שלום ולא ייפסק הטרור עד אשר רוב העולם המוסלמי והערבי יהיה לחברה שמחסלת את האנאלפאביתיות ומעניקה חינוך חילוני-הומאני, מעודדת הקטנת הילודה לרווחת הנולדים, מעניקה שיוויון זכויות מלא לנשים, מפסיקה למול להן את הדגדגן בילדותן או לרצוח אותן על רקע כבוד המשפחה, ועוד כמה קטנות כאלה.

מהצד שכנגד, ישנה הפשטנות של הימין הישראלי, המדבר על "פשעי אוסלו", כאילו אלמלא הסכמי אוסלו היינו חיים במצב אחר עם הפלסטינים, ותוך שליטה נוחה בהם. אלה דיבורים ריקים. אין ואקום בהיסטוריה. אלמלא הסכמי אוסלו, שנתנו שנים אחדות של שקט יחסי, אולי לא היינו משלימים את הבאת מיליון העולים מרוסיה, לא היינו מגיעים להישגים גדולים בכלכלה שהצעידו אותנו קדימה, ישראל לא היתה נבנית בצורה כה מדהימה בחמש-עשרה השנים האחרונות, לא היה נכרת שלום עם ירדן, והאינתיפאדה של ספטמבר 2000 היתה פורצת שנים אחדות קודם לכו.

לפני האינתיפאדה היה שיתוף פעולה כלכלי ואפילו תיירותי עם הפלסטינים, היה יסוד להאמין שהם לא יהיו טיפשים עד כדי כך שיהרסו לעצמם השקעה בלתי-חוזרת (של מה שנשאר לאחר הגניבות של מנהיגיהם) בסכום עתק של שניים וחצי מיליארדי דולרים שקיבלו ממדינות אירופה ומארצות-הברית לשיקומם. מעולם לא היה מצבם הכלכלי טוב יותר מאשר בספטמבר 2000. מי יודע אם אי-פעם יחזרו לאותו מצב. במו ידיהם הם הרסו את מעמדם, מוסתים-מרצון כהמון נבער בידי הנהגה רצחנית, מרושעת ומטומטמת, ואני לא מוכן לפתרון הקל של ראיית יאסר ערפאת כשעיר-לעזאזל, שאחריו כביכול ישתנה הכול.

לא פשוט לומר שאין סיכוי להסדר שלום בדורנו, ואולי גם לא בדור הבא. ישראלים בסדיר, במילואים ובקבע, רובם צעירים, שנדרשים להשתתפות יומיומית ומתישה במלחמה נגד הטרור הפלסטיני – ויש המשלמים בחייהם – אינם מוכנים לשרת ולהילחם ללא תקווה שאפשר גם אחרת. הם מוכרחים להאמין שיום אחד ישרור שלום ושוב לא יידרשו להשליך את נפשם מנגד בסדיר ובמילואים.

מי שצריך לעצור את הטרור בגופו או לשלוח בני-משפחה, בנים, בנות ובעלים למלחמה, אינו מוכן להשלים עם התחזית הקודרת והפסימית. לכן באות ההאשמות וההכאה על חזה הממשלה – כל ממשלה ישראלית, כאילו בכוחה להביא שלום עם ממלכת הרצח וההסתה האסלאמית, וכאילו כל הוויכוח הוא על "כיבוש" ו"פשעי מלחמה" (ישראליים כמובן).

לכך מצטרפים הדיבורים הריקים של "מחנה השלום", של יוזמי אמנת ג'נבה 2003, של הכותבים המתקרנפים לפי הקו של עיתון "הארץ", של ההיסטוריונים החדשים באוניברסיטאות ושל שאר נביאי שלום-השקר למיניהם – שאת פעילותם מממנים לעיתים קרובות האיחוד האירופי, ארגון אונסק"ו ותורמי כספים זרים אחרים, הידועים בחיבתם הרבה לישראל ולממשלתה הנבחרת.

העתיד המזרח-התיכוני עלול להיות הרבה יותר קודר. הדילמה של המנהיגות הישראלית היא אם לומר את האמת לעם ולייאש אותו בכך שאין פתרון כולל, וכי תקוות הערבים היא לחסל אותנו בשיטת הסלאמי, פרוסה ועוד פרוסה, או להמשיך לדבר על תקוות לשלום תוך ידיעה מכאבת ששום ויתור שלנו, גם ההתנתקות, לא יביא שלום אמיתי, ואולי רק יחליש אותנו.

* * *

אהוד: המקור הוא סמיואל ג'ונסון

בגיליון 58 [וגם לא פעם בבאים אחריו] כתבנו על אחד מגדולי סופרינו כי חלק ניכר מהדברים המקוריים שהוא אומר אינו תמיד נכון, וחלק ניכר מהדברים הנכונים שהוא אומר אינו תמיד מקורי, וכי זוהי אמירה ישנה שאיננו יודעים בדיוק למי לייחס אותה, אולי לברנרד שאו.

והנה מיהר אחד מקוראינו ושלח לנו את המקור, שהוא הרבה יותר חריף בניסוחו מדברינו הזהירים, וכתב אותו סמיואל ג'ונסון במכתב תשובה לסופר: "...הספר ששלחת הוא מקורי וטוב, כל מה שמקורי אינו טוב וכל מה שטוב אינו מקורי..."

מתוך גיליון 62 של המכתב העיתי מיום 8 באוגוסט 2005.

* * *

משה כהן

הנדון: ברווזים במטווח

מכובדי,

אזרחי ישראל הבלתי חמושים הם ברווזים במטווח לרשות המפגעים החמושים. זה הוכח שוב אתמול כאשר רק במזל הזדמן למקום ראש העיר ירושלים כדי להציל יהודי מרצח בידי מחבל חמוש בסכין. לא תמיד משחק המזל, לכן יש להקל את חוק הרישוי ולאפשר לאזרחים לשאת נשק. דמנו הפקר.

הנדון: סתימת פיות

מכובדי,

לא די בכך שהתקשורת מגוייסת לטובת השמאל, אלא גם סותמים את פיהם של דוברי הימין.

בכול פעם שמעלים דובר ימין לשידור, דואגים מיד המנחה והמשתתפים לסתום את פיו על ידי שיסוע בצעקות והתפרצויות, כך שהאיש אינו יכול לומר דבר דבור על אופניו ואפילו להוציא משפט מפיו.

זו התנהלות תקשורתית ברוטאלית ובריונית השמה לאל את הדמוקרטיה ואת חופש הדיבור ומהווה דוגמה אנטי חינוכית לנוער.

הנדון: הכול בעיני המתבונן

מכובדי,

יש לא מעט סנטורים ומושלי מדינות אמריקניים התומכים בהתלהבות בנאומו של ראש הממשלה בקונגרס של ארה"ב. אפשר להביא לדוגמה את המושלים האקבי, גב בוש, סנטורים מק-קיין וביינר ועוד רבים אחרים. הם מביעים את דעתם, אך התקשורת שלנו בקושי מזכירה אותם, אבל כאשר באים סנטורים יהודים, פיינשטיין וסטיב כהן, ומותחים ביקורת קשה על ראש הממשלה, או אז זה מתפרסם בראש מהדורות החדשות ואנו שומעים זאת שוב ושוב ושוב. מי אמר שהתקשורת שלנו אינה מאוזנת. הכול בעיני המתבונן.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

תקוה וינשטוק

1. כלנית מצויה, צמח חודש שבט,

לפי ד"ר שרה'לה אורן

צמח חודש שבט, כותבת שרה'לה אורן, מנהלת הגן הבוטני ב...[?], בייעוץ בוטני של אוריה אורן, הוא הכלנית המצויה. אחרי הצהוב של החרציות והסביונים שכיסו כל שעל אדמה שעודו חופשי מבנייה, הגיע תור השטחים המרהיבים של האדום-האדום הזה, הכלניות, אליהן מומלצים טיולים ונערכים סיורים מאורגנים.

"שקיעות בהר תבערנה ותדעכנה אבל כלניות תמיד תפרחנה..." אומר נתן אלתרמן בשירו החובק דורות, אותו ביצעה שושנה דמארי הבלתי נשכחת.

שמה של הכלנית נקשר להרבה פירושים ואגדות. יתכן וכונתה "כלנית" משורש "כלה" (בדברי חכמים היא גם "כלניתא", כלה קטנה). כידוע כלה נאה תמיד ביום נישואיה גם אם כרגיל אינה כלילת יופי... סביר יותר שנקרא על שם "כליל": כתר.

שמה הלטיני "אנמון קורונירה" קשור לכתר ("קראון"). זה גם שם מינו של הצמח. השם הלטיני קשור לאהבהבים במיתולוגיה הרומית. זפיר, הרוח המערבית, התאהב בנימפה (מעין פייה צעירה המגינה על ההרים, הנחלים,הנהרות והימים) בשם אנמון. כלוריס אלת הפרחים, רעייתו של זפיר זעמה מאוד על בעלה וגרמה למותו. ונוס אלת האהבה הרומית החזירה את אנמון לחיים בדמות הפרח אנמון – הכלנית, אבל לתקופה זמנית בלבד: הכלנית מופיעה בעונת הגשמים ונעלמת בסופה.

המוטיב הזה קיים גם באגדה מוקדמת יותר על אדוניס, אל הצמיחה והפריון, במיתולוגיה היונית. אפרודיטה אלת האהבה התחננה לזאוס אבי האלים שיקים לתחייה את אהובה אדוניס. זאוס נעתר אך לתחייה קצובה בלבד: טיפות מדמו של אדוניס יצרו את פרח הדמומית האדום. הפרח זכה למחצית שנה של צמיחה ופריחה ולאחר מכן נידון ליובש ומוות.

סיפורים רבים רווחו גם בארצות קדומות אחרות באגן הים התיכון. זה גם סיפורו של נעמן אל הפריון הכנעני ושל התמוז בפולחן השומרי והבבלי. נשים ביכו את היובש של התמוז וביקשו שישוב. פולחן התמוז נזכר בספר יחזקאל פרק ח' "ויבא אותי אל פתח שער בית ה' אשר אל הצפונה והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז." ישעיהו הנביא מוכיח את עם ישראל: "כי שכחת את אלוהי ישעך... על כן תטעי נטעי נעמנים וזמורת זר תזרענו." (ישעיהו י', ז').

בערבית מכונה הכלנית "שאקעיק אל נעמן" (האל -נעמן) ופירושו חלקה פורייה רווית מים.

מוצא הכלנית ממשפחת הנוריתים. פרחיה גדולים למדי (3-10 ס"מ) והפרח חי עשרה ימים. בבוקר הוא פורש את עלי הכותרת, שישה במיספר, ובערב הוא סוגר אותם, להגן על האבקנים והצלקות מהרטיבות. עלי הכותרת נסגרים גם בימי סגריר. הכלנית פורחת מינואר עד אפריל. פקעיה מתעוררים לחיים אחרי גשמי העוז הראשונים ופורחים כל עוד האדמה לחה, עד לחמסינים. בפריחה מתארך גבעול הפרח, וגדל המרחק בינו לבין "הצווארון", העלים הירוקים העוטפים את הגבעול כצווארון. כשהפרי קמל נוצרת בבסיס של עלי הכותרת טבעת לבנה נטולת פיגמנטים וצבע הכלניות דוהה. גם מנגנון הפתיחה והסגירה שלהן נחלש והפרחים פתוחים בכל מזג אוויר.

לכלנית אבקנים רבים ורחבים המתאימים למאביקים גדולים יחסית – חיפושיות, בעיקר "זבלית פרחים". חיפושית הלהוטה אחרי הצבע האדום. החיפושיות מוצאות משטח נחיתה נרחב על המבנה הרחב של הפרח, שפע חלבון באבקנים וכן מסתור מהקור והגשם בין עלי הכותרת הנסגרים.

זהו צמח מתוחכם, מצויד במנגנון המפריד בין זמני ההבשלה של האבקנים (החלק הזכרי) לבין בשלות הצלקות (החלק הנקבי). תחילה מבשילות הצלקות השחורות וקולטות גרגרי אבקה מפרחים אחרים. בהמשך מבשילים בהדרגה האבקנים. כך נמנעת הכלנית מהאבקה עצמית שבה מפרים גרגרי אבקה זכריים את ביציות השחלה – מעין נישואי קרובים וגילוי עריות של פרחים, כדברי ד"ר שרה'לה אורן.

פרי הכלנית מכיל מאות זרעים ונראה ככדור צמר. לכל זרע עטיפה צמרית, מותאמת להפצה ברוח. הזרע נובט בסתיו ומפתח באדמה פקעת קטנה – גלגול של גבעול – הפורחת אחרי שנתיים-שלוש.

  הכלנית נפוצה בכל ישראל כולל שולי המדבר, פרט לשטחי חולות וביצות. בצפון הארץ  מצויות גם כלניות בגווני כחול, סגול, ורוד ולבן. הצבעים נקבעים בחוקי תורשה. כל סוג צבע יוצר בני כלאיים פוריים, עדות שכולם מין אחד.

הגודל והיופי היו הרבה שנים עם בעוכרי הכלניות. הן נקטפו בלי חשבון לקישוט בתים ואף למכירה ושטחיהן נידלדלו מאוד. התנועה לשמירת הטבע הצליחה להוביל מסע חינוכי האוסר קטיף של צמחי בר מוגנים, ביניהם הכלנית. כיום מפארים מרחבי כלניות את אדמתנו והכלנית הוכתרה לפרח הלאומי של ישראל.

השנה הקדימו הכלניות לפרוח וכבר בסוף ינואר כוסה הנגב בשטיחיהן הלוהטים. בין נחל שקמה ונחל הבשור מתקיים זה מניין שנים פסטיבל "דרום אדום" המוקדש בעיקר לכלניות. בסופי השבוע של חודש פברואר קיים הפסטיבל סיורים לפריחת הכלניות וכן סיורי טבע וחקלאות, הופעות אמנים  ומופע לזכר שושנה דמארי "מלכת הכלניות" למלאות  עשור למותה.

2. "את לי לילה", במאי אסף קורמן, 2014

קולנוע דיזנגוף תל אביב.

"את לי לילה" (השם לקוח משיר של זוהר ארגוב) הוא אולי הסרט הישראלי המעולה ביותר שראיתי. סיפורן של שתי אחיות בנות עשרים וכמה. הצעירה, נתי, מוגבלת שכלית. הבכורה, חלי, בריאה ומסורה לה בכל מאודה, מדריכה אותה, יודעת להרגיעה ולרסן את התפרצויותיה –ואוהבת אותה, ישנה איתה במיטה אחת. אבא לא נראה באופק. אימא מופיע לרגע ונעלמת – אינה מסוגלת לשאת את צרחות בתה.

חלי בודדה מאוד. היא מתקשרת בלהיטות, ללא כל עכבות (סצינה הנראית לי מוגזמת במקצת) לחבר בעבודה קשיש ממנה, בודד אף הוא. הבחור עובר לגור בדירתה ועתה מתחלקים במיטה שלושה – החבר, האחות הגדולה, ולצידה גם האחות הצעירה. היחד בא כנראה משום שחלי רוצה שהמוגבלת תמשיך בשגרת לילותיה ולא תחוש נטושה משום שהופיע גבר ושמא היא מחזיקה אותה קרוב על מנת לגונן עליה.

מה יתרחש אפשר כבר לנחש אבל הסרט ממשיך לרתק. לילה אחד קץ החבר בשילוש הכפוי ומעביר את נתי לחדר השני – ואז זה קורה. היא טרף קל. מעוטת שכל אך רבת תשוקה מינית. מתבצעת הפלה, הבכירה מגרשת את המאהב וחוזרת לבדידותה, לחברת אחותה בלבד.

דנה איבגי כל כך משכנעת בתפקיד המפגרת עד שבתחילה האמנתי שאכן הינה מפגרת המשחקת את עצמה. כשהיא מטיחה את ראשה בקיר או ננעצת במדרכה עובר זעזוע בקהל. דנה, בתו של שחקן, זכתה בפסטיבל הסרט הטוב בחיפה בפרס אופיר כשחקנית הטובה ביותר. בהוליווד ייתכן שהיתה זוכה באוסקר. גם משחקה של הבריאה, לירון בן שלוש (אשת הבמאי ומחברת התסריט) מדהים. היא זכתה בפרס שחקנית המשנה. החבר, יעקב זדה דניאל, מיטיב לשחק. הבמאי הינו אסף קורמן, במו של השחקן יוסף כרמון, וזה סרטו הראשון. כישרון!

שתי האחיות, זו במוגבלותה וזו בחסדה האנושי, שוברות את לבבות הצופים. הסרט כה אמין, הפיגור המרוכז כה מדכא, עד שממש קשה להמליץ על הסרט לידידים ולהעכיר את נפשם.

3. הגננת. במאי נדב לפיד, סינמטק תל אביב

סרט מופרך שאינו מתקבל על הדעת

גננת מבוגרת (שרית לארי) מגלה בגן הילדים שלה ילד משורר. מפעם לפעם נוטש הילד את פינת המשחקים, צועד כמה צעדים קדימה חוזר אחורה לפינה ומכריז "יש לי שיר!"

 הגננת מזהה בו משורר מלידה, מפיצה את יצירותיו וגוררת אותו לקראם בפני סופרים. השירים אינם החרוזים הקלילים שילדים מחברים דוגמת "בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת, uמכל החברות אותך אני אוהבת" שפיזמנו פעם. זו שירה בעברית מעולה, דקדוק לפי הכללים, משקל. אין בהם למשל "ראיתי אותך" אלא "ראיתיך". שירים על מצב רוח, על הגר שהגאון הצעיר אינו מגלה מיהי, על דיכוי עדות המזרח. אכן מוטיבים אופייניים לבן חמש!

הילד (אבי שניידמן) מתוק מאין כמוהו. מלאך קטן. הגננת מתה עליו. היא חוטפת אותו מהגן ונעלמת איתו באילת. הוא יהיה הילד שלה. ממילא אין לו אימא בבית. האֵם התגרשה מהאב וחיה בחו"ל. ייתכן שהגננת זוממת לחצות את הגבול עם הילד. מי יודע מה מתרחש במוח חולני?

אבל המשורר הינוקא הזה הנו גיבור רב תושייה. רק נכנסת הגננת להתקלח, מיד הוא מחייג למשטרה. השוטרים מגיעים, החוטפת נכבלת באזיקים והילד מוחזר לאבא ויכול להמשיך בשירה.

מילא החטיפה. מאז ומעולם נחטפו ילדים בידי פושעים דורשי כופר או נשים שחשקו בילד. האבסורד של הסרט אינו הגננת אלא הילד "המשורר". הוא משחק כהלכה, שינן בעל פה את מה שחיבר משורר עלום. אבל הסרט מנסה לשכנע שהזאטוט, שאך זה נגמל מהחיתולים, הוא הוא מחבר השירים. שום בר דעת לא יאמין כי ילד בגיל הזה שולט במכמני הלשון וכותב על אקטואליה והוויות עולם. ראינו ילדי פלא שהופיעו בסרטים בביצוע מבריק – מג'קי קוגן עד שירלי טמפל, שמענו על ילדים מוסיקאים – מוצרט הפליא לנגן כשהיה בן חמש, התגלו גם ילדים ציירים, אבל לא משוררים בגיל הגן. לשירה דרוש ניסיון חיים.

מה רקח לנו הבמאי בסרט? פרודיה על משוררים? הכרזה ששירה הינה אחיזת עיניים וגם ילד קטן מסוגל לתעתע בה? קומדיה של חטיפה? או אולי טרגדיה בזעיר אנפין, הטרגדיה של הצופים שנקלעו להבל ההבלים הזה.

* * *

אהוד בן עזר

רוחות לוהטות בצריף הנשיא בן-צבי בירושלים

פרק יומן מיום 11 ביוני 1973

11.6.1973. י"א בסיון תשל"ג. יום שני. היה יום חם. אחרי-הצהריים נסעתי לירושלים. בערב התקיים הדיון בצריף הנשיא-לשעבר ביד יצחק בן-צבי ברחביה. השתתפו: צבי ירון (זינגר) כמנחה, פרופ' שלמה אבינרי, ח"כ יוסף גולדשמידט, אליעזר ליבנה (אשר על ספרו נסב הדיון – "ישראל ומשבר הציביליזציה המערבית") ואני. נושא הדיון הכללי היה: מקורותיה החילוניים והדתיים של שיבת ציון.

אבינרי הרצה ראשון ודיבר על חילוניותם של הרצל ומשה הס. אחריו דיבר גולדשמידט. אחר כך אני. הדגשתי את סכנת טשטוש המקור החילוני של הציונות, סכנת האידיליקה. עמדתי על התפיסה הפוליטית ועל זיוף כמה אספקטים של המציאות בספר, תוך הקראה אירונית של מבחר קטעים. (אכתוב על כך מאמר).

עוד אמרתי כי ליבנה מנסה לצייר תמונה של "היסטוריה קדושה", כאילו השתמש ריבונו-של-עולם בחילוניות כמכשיר להשגת מטרות דתיות. בבחינת גוי של שבת. כביכול עורמת ההיסטוריה. ואמרתי שאינני סבור שעגנון, ברנר והזז – אשר עמדו על חריפות הקרע – חיו בעולם מדומה.

ליבנה נשא נאום כמעט נבואי על קץ הגלות, ואחריו קם שוב אבינרי והפעם היה חריף עוד יותר ממני, והתעכב על סילופי המציאות בספרו של ליבנה בקשר לשאלה העדתית ובקשר למתירנות.

כאן הפסיק אותו ליבנה ואמר שהמתירנות, החשיש, הפורנוגראפיה והצגות העירום יגרמו לכך שהצעירים לא יהיו חיילים טובים ולא יֵדעו להפעיל מערכות נשק מסובכות.

אבינרי אמר: "אני מכיר את הצעירים האלה. הם סטודנטים שלי. ביום הסטודנט הם רוצים דווקא הצגת חשפנות, אבל כשצריכים אותם לצבא הם קצינים מצויינים ויודעים לעשות את העבודה. אלה הם אותם בחורים."

פרופ' [ישעיהו] ליבוביץ, שישב בקהל, והעווה כל הזמן את פניו למשמע דברי ליבנה, ובייחוד שעה שליבנה אמר שאין סתירה במטרה הסופית בינו לבין ליבוביץ – שאין קיום למדינת ישראל בלא קיומה של הדת היהודית, אלא שליבוביץ מציג זאת בצורה שלילית ואילו הוא, ליבנה, בצורה חיובית – ליבוביץ, למשמע דברי אבינרי, קרא קריאת ביניים:

"הם יהיו קצינים טובים בצבא אבל יישארו אותם סמרטוטים בתור בני-אדם!"

מישהו בקהל קם וצעק: "איך אתה מעז לדבר כך על קציני צה"ל? הם קצינים מצויינים!"

צעק ליבוביץ: "גם קציני אס-אס היו קצינים מצויינים!"

כאן קם ד"ר ישראל שייב-אלדד, שישב אף הוא בקהל, [אבא של ח"כ אריה אלדד], התהלך במעבר לקראת הבמה וצעק:

"די! די! להפסיק! אי אפשר יותר! במקום הזה לשמוע דברים כאלה! להפסיק! הוא משוגע!"

ליבוביץ לא היפנה אליו כלל את פניו, ואילו אלדד, היסטרי, מנופף בידיו כטחנת-רוח, פנה לעבר היציאה והמשיך לצעוק:

"חבל. גאון, פרופיסור, אבל משוגע! חבל על האיש."

ויצא.

הדיון נמשך בדברי אבינרי ודברי סיכום של ליבנה, ושוב התלהטו הרוחות כשעלתה שאלת הפנתרים השחורים. אבינרי ממש התרגז, וליבנה השמיץ את כל התופעה הזו וביטל אותה ביהירות פולנית.

בסוף הערב כתב [אליעזר ליבנה] לי ולאבינרי הקדשות על עותקי ספרו, ונפרדנו בדברי נועם. הצטערתי שלא הספקתי לגשת אל ליבוביץ וללחוץ את ידו. לא ראיתיו מאז נפטר בנו, אף כי שלחתי לו מכתב תנחומים. הוא נראה כאיוב. אלוהים יסר אותו והוא ממשיך בעקשנותו. מי שיודע את השקפתו [ריאיינתי אותו בפברואר 1966 ובאפריל 1970 לסידרה ולקובץ השיחות על מחיר הציונות "אין שאננים בציון" שהופיע תחילה בארה"ב] מבין מה רצה לומר בקריאתו. צבא אינו ערך אלא מכשיר, ככל צבא בעולם. כשלעצמו אינו טוב ואינו רע. והצדקה יש לו [בישראל] רק אם הוא בא להגן על העם היהודי והדת היהודית. אך אלה שנושאים את שם הצבא ושם היהדות יחדיו, לשווא הם נושאים זאת, כי אינם יהודים שומרי מצוות ואין להם הצדקה לכך.

* * *

מי מכיר את הצייר היוגוסלאבי יארו הילברט

שביקר וצייר בארץ-ישראל בשנות ה-30?

מתוך היומן, 4 במרס 1973

4.3.73. יום ראשון. אימא ראתה את התמונות של יארו הילברט, הצייר היוגוסלאבי, אשר תיק תמונות שלו (בתצלומים) מצאתי אצל אבא ז"ל, וסיפרה לי שהכירה אותו, וכי אבא אהב מאוד את אשתו של הצייר, שרה לבית דינוביץ בפתח-תקווה, וכי כאשר בא הזוג לבקר בארץ יצא לטייל עימה יום אחד ואימא די קינאה וחששה. היא צחקה לכך שעכשיו התמונות של אותו צייר מקשטות את קירות ביתי.

[כאשר עברתי לדירת החדר-וחצי גזרתי בטיפשותי מתוך חוברת התמונות הגדולה ציורים אחדים לתלות על קירות ביתי מבלי להבין שערכה גדול יותר בתור חוברת שלימה. לימים השתמשתי בציור האישה המזרחית הערומה, היושבת עם כד מול קבוצת דקלים באופק, שתלוייה כל השנים מעל שולחן-הכתיבה שלי – לעטיפת המהדורה החדשה של "לא לגיבורים המלחמה", 2000, בהוצאת "אסטרולוג", אך לא הצלחתי לגלות אז את החוברת ואת שם הצייר, ולכן הזכרתי אותו מאוחר יותר באחרית הדבר למהדורה החדשה של "אנשי סדום" או של "המחצבה"].

היש למישהו מהקוראים מידע על או תמונות של יארו הילברט?

או היכן אפשר להשיג את האלבום השלם?

* * *

מוטי בן חורין

לו הייתי ביבי, הייתי כותב כך:

אליכן האימהות, הבנות, האחיות והרעיות, אליכם האבות האחים והבנים, אליכן ואליכם אני פונה ואומר: צודקים יריביי הפוליטיים התוקפים ומאשימים אותי, ראש הממשלה ואת שר הביטחון והרמטכ"ל, על שלא חיסלנו את החמאס ב"צוק איתן". בסוף "המערכה", כן, לא "המלחמה" הזו, שבעים משפחות היו למשפחות שכולות. כן, גם כל עם ישראל שכל 70 מבניו. האם כבר שכחתן ושכחתם כי על מנת להפוך ל"גיבור מלחמה שחיסל את החמאס" היה עליי להחליט לפתוח במלחמה איומה ולהפציץ את העזתים בלי התראות מראש, בלי לדפוק על הגגות ובלי כל אזהרות או הימנעות מהפצצת אזרחים ללא חשבון, כפי שאחרים נוהגים, ולסיים הלחימה לא באלפיים הרוגים של אזרחים אומללים ששימשו "מגן אנושי" למנהיגיהם המנוולים, אלא בעשרות אם לא מאות אלפי הרוגים?

מה, אנו לא יהודים רחמנים ואנושיים? ומה גם] והנורא מכל, היינו צריכים לשלוח את חיילנו לחדור למבוך העצום של עזה שמתחת לאדמה ולאבד אלפים יקירים ולהפוך אתכן, אתכם ואותנו לשכולים? האם לא היה נוצר שוב אוייב? הרי כל חינוך ילדי "הפרטנרים שלנו להסדר ולשלום" מרגע לידתם, הוא לשנאתנו, לשפיכת דמנו ולשחיטתנו? אכן, אחרי אלפיים שנות גלות בזויה, פרעות ושנאות עד לשואה, עלינו להילחם שוב ושוב על קיומנו כעם חופשי. ואני לכן,  כראש ממשלה, חייב לפעול בשקול דעת בתוך עולם שחלקו לא אוהבנו.

מאשימים אותי על האובססיביות שלי כלפי איראן גרעינית, הגורמת למתח אישי עם נשיא ידידתנו הגדולה ארה"ב, ברק אובמה. שוב צודקים יריביי הפוליטיים: אכן לנוכח האיומים המפורשים של הכנופיה השלטת על העם האיראני הנפלא והמדוכא, שמטרתה להשמיד את מדינת ישראל, אני אובססיבי לעמוד כנגד כל כניעה לערמומיות הכנופיה. האם עלינו לשכוח את כניעתו של "רודף השלום", צ'מברלין – להיטלר ולכנופייתו, שהביאו לחורבן אירופה ולמות שישים מיליוני בני אדם?

מאשימים אותי שאני "נעזר" בבן גוריון שעמד בגבורה מול ממשל אמריקאי שאיים עליו שלא יכריז על הקמת מדינה ליהודים, וזאת רק שלוש שנים אחרי שואתנו? ומי הוא אשר איים עלינו? מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל וזאת, כאשר באותו הזמן, שלוש שנים אחרי מלחמת העולם, היה גם אבי "תוכנית מרשל" לשיקום גרמניה, זו שהצמיחה את הנאציזם עם תורת הגזע העליון וגרמה למות כמיליון אמריקאים.

אני גם משמש כנושא ללעג על עזות מצח, כמנחם בגין שלנוכח איומי סדאם חוסיין להשמיד את מחצית ישראל, לא נכנע לחתירת האופוזיציה ושלח את שמונת טייסי חיל האוויר להשמיד את הכור האטומי בעיראק. האם הצבועים לא האשימו אח"כ את בגין שזה נעשה "משיקולי בחירות"?

אלה הם אותם יריביי הפוליטיים אשר אולי בגלל שיקולי בחירות, שיקרו לעם ש"מעולם מצבנו לא היה כ"כ טוב," נמנעו מהתקפה מונעת ראשונה על האויב בסיני ובגולן, גם בגלל החשש מממשל כועס, כמו שהוא כועס עלי, על שאני עושה למנוע שואה לנו ומלחמת עולם להם. התנהגות כזו, גרמה למלחמת יום כיפור ולאלפי חללינו. נכון שהעיתוי לנאומי הוא לפני הבחירות, אבל הוא נקבע כך רק בגלל שהממשל עומד לחתום על הסכם מינכן 2 עם כנופיה 2.

"רק לא ביבי" זו שנאה עיוורת המלווה בניבולי פה שמעולם לא היו פה! זו שנאה המלובה ע"י אותם ש"אתרגו" את ראשי הממשלה ב-"אי היווני", ב"מעטפות", בזיופים ובשוחד. בצדק כועסים על ההוצאות הגדולות בבית ראש הממשלה. מאשימים אותי שלא בדקתי את החשבונות. וזה נכון. האם אתם מצפים שזה ענייני לעסוק בזה? אם בבית ראש ממשלת ישראל היו חריגות, הן יתוקנו והאחראים ייענשו. להסיט את הרעל כלפי אשתי שחסכה בהחזר בקבוקים ובשימוש אותם נרות נשמה בשני בתינו, זה זלזול בכם ובחכמתכם.

הצלחתי למנוע מישראל התמוטטות במשבר הכלכלה העולמי ולא הפכנו לפושטי רגל כַּיוונים. הצלחתי לשלש את הסכומים שאתם תקבלו מאוצר הגז ומהכימיקלים. הוצאת הקרנות משליטת ההסתדרות, הביאה לתשואה של 100%. גם העלינו את המס על הטייקונים ליותר מפי שלושה.

מאשימים אותי בעוני, במצוקת הדיור ועוד רעות חולות בחיי האזרחים שאכן קיימות ולא הצלחתי לחסלן. אך כל זאת לא החל בי אלא ירשתי זאת מקודמיי מייסדי השיטה, המנגנונים, מקרקעי ישראל, הבירוקרטיה, האיגודים על השלטר ובנמלים, הפרוטקציה והמקורבים.

נכון שלא התגברתי על השותפים לממשלה אשר מתפקידם היה לטפל, מטעמי, בבעיות האלה, וכל ניסיון שלי, כמו לחסל את הסחבת באישורי בנייה, סוכל ע"י אלה המאשימים אותי. אכן המשילות שלי היתה חלשה עד שנאלצתי לפטרם ולהקדים את הבחירות במקום להידבק לכיסא עוד שנתיים כאלה.

נכון שאני "נהנתן". אני גם לא "מושלם". נכון שהגעתי ל-4 קדנציות ושזה לא רצוי. אבל מה החלופה? תחשבו טוב! אני את הלקח לומד ואלמד. זה מגיע לי וגם לכם עמי, עמכם.

שלכם,

ביבי, בנימין נתניהו

ושרה נתניהו    

* * *

אורי הייטנר

1. אתרוגיזם ופליליזם

אין מילה אחרת לתאר את החמדנות, התאוותנות והנהנתנות של נתניהו, כפי שעולה מדו"ח מבקר המדינה, אלא שחיתות.

זו שחיתות, גם אם החשדות לפלילים, שהועברו לבדיקת היועץ המשפטי, לא יעלו דבר. הנושאים שהוצגו בדו"ח המבקר, אינם נגועים בפלילים. אך זו השחתת המידות הציבוריות.

הפער המזעזע בין הקמצנות של נתניהו בכספו הפרטי לבין הפזרנות שלו בכספי הציבור; בין גישתו המצמצמת עד אכזריות בתקציבי חינוך ורווחה, בשם קדושת "הריסון התקציבי" והאחריות הכלכלית, לבין גישתו המרחיבה ללא גבולות בתקציבי הציבור למימון אורח החיים הראוותני והרהבתני שלו, הופכים אותו לבלתי ראוי להנהגה לאומית.

השחיתות המוסרית של נתניהו, עם כל חומרתה, אינה ניצבת במישור אחד עם השחיתות העבריינית של הרצוג. הרצוג שמר כאחרון העבריינים על זכות השתיקה, כדי לחלץ עצמו מעונש על עבריינות פלילית מאפיוזית של הקמת עמותות קש כדי לעבור באמצעותן על החוק, בבחירות 1999.

איך החברה הישראלית הידרדרה למצב, שבו אין היא משכילה להעמיד אנשים ישרי דרך ונקיי כפיים הראויים למנהיגות, כמועמדים לראשות הממשלה?

מדוע אנו כה מקלים ראש בשחיתות?

אני רואה שני קלקולים יסודיים בחברה הישראלית, שהם הגורם לתופעה – אתרוגיזם ופליליזם.

האתרוגיזם הוא הנכונות שלנו להעלים עין ולסלוח לשחיתות של אנשים מתוך המחנה הפוליטי שלנו. שדר הטלוויזיה אמנון אברמוביץ' סיפר, לאחר ההתנתקות, שחבריו והוא בתקשורת עטפו את שרון כאתרוג וגוננו עליו, כדי לא לקלקל את המהלך שהוביל. אך זה לא רק שרון, זו לא רק התקשורת. זהו קלקול יסודי בחברה הישראלית. במקום שהראשונים שיצאו נגד מנהיג מושחת, יהיו בוחריו, אנשי מחנהו ומפלגתו, אלה שנתנו בו את אמונם והוא מעל בו, אצלנו המחנה מתגייס להגן על "המושחת שלנו" ולתקוף את "המושחת שלהם". כלומר, השחיתות, כמו הפורנוגרפיה, היא עניין של גיאוגרפיה. השאלה אינה האם אתה מושחת או ישר, אלא האם אתה "משלנו" או "לא משלנו".

היטיב לבטא זאת הרצוג בראיון משותף של ציפי לבני ושלו ליעקב אילון בערוץ הראשון. אילון הקריא תגובה קשה וחריפה של ציפי לבני על זכות השתיקה של הרצוג, שאמרה לפני כ-15 שנים. תגובתו של הרצוג היתה: "זה לגיטימי לחלוטין. היא ה יתה אז באופוזיציה ותפקידה היה לתקוף". במשפט זה הוא תאר את המשחק הפוליטי הצבוע בנושא השחיתות. במשחק הזה, תפקידו של השלטון להיות מושחת. תפקידה של האופוזיציה לתקוף את השחיתות של השלטון. כיוון שלבני הייתה באופוזיציה היא מילאה את משימתה, תקפה את השלטון וזה בסדר. בכך העיד הרצוג על חבריו ועליו התוקפים את נתניהו. הם אופוזיציה, ולכן הם תוקפים אותו על שחיתותו. אם הם יעלו לשלטון, יהיה תורם להיות מושחתים, האופוזיציה תשחק את המשחק ותתקוף אותם וחוזר חלילה. מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש.

הביטוי הבוטה ביותר של התופעה הוא העיתון "ידיעות אחרונות". עיתון זה שימש כעיתון הבית של אולמרט, איש הציבור המושחת ביותר בתולדות המדינה, ונתן לו גיבוי מוחלט, אפילו אחרי הרשעתו. הוא המשיך לראות בו את האיש הראוי להנהיג את המדינה. לעומת זאת, מאחר שהיום העיתון הוא בעיקר אופוזיציה לנתניהו, הוא אוחז פתאום באמות מידה טהרניות מאין כמותן ומצליף ביועץ המשפטי לממשלה ובמבקר המדינה על הרפיסות שהם מגלים, כביכול, בטיפולם בנתניהו.

האתרוגיזם הוא המדמנה שבה צומחת השחיתות. כאשר כל מנהיג יודע שהתנהגותו לא תפגע ביחס של תומכיו אליו, אין לו עכבות.

הפליליזם, שהוא תופעת משנה של המשפטיזם, הוא הורדת רף הציפיות שלנו ממנהיגינו, לסף הנמוך של העבירה הפלילית.

מן הראוי שהציפייה שלנו ממנהיגי המדינה לא תסתכם בכך שהם לא יהיו עבריינים פליליים. יש לדרוש מהם אמות מידה ערכיות, מוסריות, נורמטיביות אחרות לגמרי מאלו שמייצגים מנהיגינו. טוהר מידות, ניקיון כפיים, ענווה, הצנע לכת, דוגמה אישית, הם ערכים שהנם יסוד מוסד בתפיסת המנהיגות הראויה.

היום, הציבור אינו דורש ממנהיגיו נורמות גבוהות וכלל אינו מצפה מהם לשמש דוגמה ומופת. כל מה שאנו דורשים ממנהיג, הוא לא להיות עבריין פלילי. מבקר המדינה פרסם דו"ח קשה ביותר על נורמות ההתנהגות של ראש הממשלה. במקום שנתניהו יקום כמנהיג וייקח אחריות, הוא שולח פרקליטים, כי הכול משפטי. והמסר המרכזי שלהם הוא שאין כל דבר פלילי בדו"ח. כלומר, מה שאינו פלילי, הוא כשר. מסריח, אבל כשר.

וכאשר אולמרט זוכה מחמת הספק בפרשת טלנסקי, הוא יצא בחגיגות ניצחון והשתלח בפרקליטות ובגורמי האכיפה. בפסק הדין נאמרו דברים קשים מאוד שהצביעו על שחיתות חמורה. בפסק הדין נאמר בפירוש שאולמרט קיבל מעטפות עתירות מזומנים. אבל כיוון שלא הוכח למעלה מכל ספק סביר שהוא היה מודע לדברים, הוא זוכה מחמת הספק. בחברה מתוקנת, זיכוי כזה היה גורם למנהיג לא להציג עוד את פניו בציבור. אך אולמרט הזחוח יצא מבית המשפט כמנצח. הרי כל שאנו דורשים ממנהיגנו הוא לעמוד בסף הפלילי. ואם הוא זוכה מחמת הספק, הרי שהוא לא הורשע. ואם הוא לא הורשע, הוא ראוי להנהיג. נכון, מבחינה משפטית זיכוי הוא זיכוי. אולם מבחינה מוסרית, מבחינה ציבורית, מה שהתגלה, אלה דברים שאסור לקבלם.

הוא הדין בזכות השתיקה של הרצוג. זכות השתיקה ניתנת לחשוד כדי לא להפליל את עצמו. משמעות הדבר, היא שאם הוא ידבר, הוא יפליל את עצמו. מכאן, שמי ששומר על זכות השתיקה, הוא מי שיש לו מה להסתיר. הוא אולי יצליח להימלט מעונש ומבחינה פלילית אף לא יוגש נגדו כתב אישום. אולם ברור שמבחינה מוסרית, מבחינה ציבורית, הוא בחזקת אשם. מי ששמר על זכות השתיקה, לא כל שכן, מי ששמר על זכות השתיקה כאשר היה איש ציבור (הרצוג היה אז מזכיר הממשלה), אינו ראוי להיות איש ציבור, לא כל שכן מנהיג ציבור ובוודאי לא ראש הממשלה.

עוד ביטוי לקלקול הפליליסטי הוא "הטלת הקלון". יש בכלל ספק בקלונו של איש ציבור עבריין? האם בכלל צריך להכריז על קלון? אצלנו, אפילו הקלון כבר אינו עניין ציבורי או מוסרי, אלא משפטי. בית המשפט קובע האם יש קלון במעשיו של איש ציבור עבריין. ואם בית המשפט לא "הטיל עליו קלון," אין בו קלון והוא ראוי לחזור להנהגה. חיים רמון הורשע בעבירת מין, ואומה שלמה ציפתה בכיליון עיניים שבית המשפט יפסוק בעבורה האם יש או אין קלון באיש ציבור עבריין מין. וכשלא הוטל עליו קלון, הוא שודרג לתפקיד המשנה לראש הממשלה.

ביטוי נוסף ממכבסת המילים הפליליסטית, הוא "החזיר את חובו לחברה". אריה דרעי ריצה את עונשו, ישב בכלא, השלים את "תקופת" הקלון ומרגע זה הוא ראוי להנהיג ציבור, עם חותמת הכשרות של בד"ץ בית יוסף. "אבל הוא החזיר את חובו לחברה, הוא לא יכול לחזור לחיים נורמליים?" אכן, הוא החזיר את חובו לחברה. לכן הוא אדם חופשי, מרגע שסיים לרצות את עונשו. זה הופך אותו ראוי להנהיג ציבור?

השופט דן כהן הורשע בקבלת שוחד (אגב, גם המונח "קבלת שוחד" הוא מכובס. אדם אינו מקבל שוחד, הוא לוקח שוחד. זה מעשה אקטיבי, ולא כמו במערכון של הגשש "שים לי חמש לירות בכיס, אבל שלא ארגיש, יען כי אינני מתעסק עם כסף.")

 האם אחרי שירצה את עונשו, נקבל אותו כשופט? למה לא? הרי הוא החזיר את חובו לחברה. מה, הוא צריך להיענש פעמיים?

דן כהן לא יחזור לכס השיפוט. אבל דרעי חזר להנהיג, ואולי גם אולמרט יחזור להנהיג, כי אין לנו ציפיות מוסריות ממנהיג, אלא רק משפטיות-פליליות. ואם הוא החזיר את חובו לחברה, או לא הוטל עליו קלון, או הוא שמר על זכות השתיקה ולכן יצא נקי, או יצא זכאי מחמת הספק, או מבקר המדינה כתב עליו ביקורת חמורה אך לא פלילית – שמלה לך, קצין תהיה לנו.

האתרוגיזם והפליליזם אינם קלקולים של המנהיגים. הם אינם קלקולים של המערכת הפוליטית. הם קלקולים שלנו, של החברה הישראלית. אנחנו נותנים למנהיגינו אשראי לשחיתות.

2. פשע שנאה

ברחבי האינטרנט מופצת הדמייה של שלט חוצות ענק, שעליו תמונות של נפתלי בנט ויגאל עמיר, זה לצד זה, והכתובת "יגאל עמיר מצביע לבנט." הרבה יותר זול להפיץ סקיצה באינטרנט מאשר לממן קמפיין חוצות, וכך גם ניתן להתנער, לציין שהמטה של "המחנה הציוני" לא קיבל את ההצעה ואף להפיץ שמועות קונספירטיביות כאילו מדובר בפרובוקציה של "הבית היהודי" עצמו.

כמובן שאין קשר בין עמדותיו של יגאל עמיר לאלו של בנט. מי שיקרא את דברי הבלע שאמר לאחרונה ברוך מרזל על בנט, יבין מה חושבים עליו בימין הרדיקלי. אך נניח שאכן עמיר מצביע לבנט. נניח שעמדותיו זהות לשל בנט. אז מה? הבעייה היא בעמדותיו של עמיר, או בכך שרצח ראש ממשלה? אם מישהו החושב על נתניהו את כל אותם הדברים הקשים המוטחים נגדו רוקם התנקשות בחייו, ניתן להשוות אותו למי שרוצה להחליפו בקלפי בהצבעה דמוקרטית? הכרזה הזאת אינה רק דמגוגיה, היא הסתה, הסתה חמורה כיוון שהיא מטילה דופי בחצי מיליון מצביעים ומשווה אותם לרוצח הנתעב, והיא חמורה כיוון שהיא ממקדת את האשמה ברצח במנהיג לגיטימי של מפלגה לגיטימית המתמודדת בבחירות דמוקרטיות. הכרזה הזאת היא פשע שנאה והתנקשות בדמוקרטיה.

אולם גם בנט עצמו אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו. הרי מפלגתו הפיקה סרטון הסתה המציג את יוסי יונה, מועמד "המחנה הציוני", כמחבל חמאסניק. ובנט עצמו הצדיק את הסרטון, אולי אפילו עמד מאחוריו. גם זה פשע שנאה.

משהו רע וקשה קורה לחברה הישראלית במערכת הבחירות הזאת, שלא היתה אלימה כמותה (כן, גם אלימות מילולית היא אלימות) מאז בחירות 1981, הזכורות לשמצה. בחירות, שבהן ראש הממשלה מכנה את יריביו "אנטי ציונים", ואת ציפי לבני, שעד לאחרונה ניהלה מטעמו את המו"מ עם אבו מאזן – סכנה למדינה, לא פחות. בחירות, שבהן מתנהל מסע השמצות קשה וממוקד נגד ראש הממשלה, מאמרים נוטפי שנאה נגדו מציפים את כלי התקשורת, ומנהיגת האופוזיציה אינה מדברת על התמודדות בבחירות דמוקרטיות בין חלופות לגיטימיות, אלא על "הורדת הזבל". בחירות בהן אסיר משוחרר העומד בראש מפלגה, מוביל הסתה עדתית קשה.

הקרע הזה, השנאה הזאת, המחנאות הלעומתית הזאת, ההקצנה הזאת, ההיגררות של כל מחנה אחרי שוליו הקיצוניים, היא סכנה לחברה הישראלית; סכנה קשה יותר מכל איום חיצוני ומכל בעיה כלכלית, כיוון שהלכידות והסולידריות החברתית הם תנאי הכרחי ליכולת להתמודד עם כל אתגר. מנהיגי המפלגות איבדו כל רסן ונוהגים כאילו אין מחר; כאילו אחרי ה-17 במרץ אין 18 במרץ.

במלחמת "צוק איתן" גילה העם לכידות וסולידריות למופת. נכון, שולי השוליים ההזויים הגבירו ווליום, אלה ב"הרעים לטיס" והשוואת צה"ל לנאצים ואלה ב"מוות לשמאלנים" ואלימות כלפי מפגינים נגד המבצע. אולם רובו המוחלט של העם התאחד, ולצד מסירות הנפש של לוחמי צה"ל, גילה גם העורף כושר עמידה, סולידריות והתנדבות מופתית. הקיץ שחלף העצים את הטוב והיפה שבישראליות. והנה, חלפה רק חצי שנה, והבחירות מוציאות את כל הרע והמכוער שבנו. ולא השוליים מובילים זאת, אלא המנהיגים, בחוסר אחריות משווע.

אהוד: הרושם שלי הפוך לגמרי. זה שנים שלא היתה מערכת בחירות כה שקטה וכה חסרת עניין. אין היא מורגשת כלל ברחוב. אנשים רבים פשוט לא יודעים למי להצביע כי נקעה נפשם כמעט מכולם. הבעיות האמיתיות לא נידונות בכלל, והרפש התקשורתי לא מסית את הציבור אלא גורם לו חוסר אמון רב בתקשורת ובפוליטיקאים. אבל אין שנאה. זוהי מערכת בחירות צמחונית לגמרי.

3. צרור הערות 25.2.15

* כל אימת שאני מבקר את נתניהו, ואני עושה זאת לעיתים תכופות, פונים אליי חברים, כמעט מתחננים, שאסיק את המסקנה המתבקשת מביקורתי, ואתמוך ב"מחנה הציוני" ובהרצוג.

ובכן, אין מצב שאתמוך בבחירות בנתניהו, וכפי שכבר כתבתי, אני מצביע ל"כולנו". אולם אני מעדיף את נתניהו, עם הסתייגותי ממנו, על פני "המחנה הציוני". למה?

העובדה שהם מתעלמים מהאביב הערבי ומכל מה שקרה במזה"ת בשנים האחרונות, ומתוצאות אוסלו וההתנתקות, וממשיכים לדקלם אותן מנטרות מדיניות, כאילו לא קרה דבר, זו סיבה אחת. האם מישהו שמע מהרצוג כיצד הוא מציע למנוע מצב שבו גוש דן יהיה עוטף יו"ש אחרי הנסיגה שהוא מציע, כפי שהיה בנסיגות הקודמות, אלה שהיו בהסכם ואלו שהיו באופן חד צדדי?

סיבה שנייה היא העובדה שכאשר יש עימות בין מדינת ישראל לאובמה, על ניסיונו האובססיבי להגיע עם איראן להסכם מינכן 2 שיהפוך את איראן למעצמת-סף גרעינית, במקום לשלב ידיים כאופוזיציה אחראית יחד עם ראש הממשלה במאבק נחרץ לסיכול ההסכם הרה האסון הזה – הם מריעים לכל עיתונאי או פוליטיקאי בארה"ב היוצא נגד נתניהו. ב"אנחנו או הוא" שלהם, אובמה הוא חלק מן ה"אנחנו".

סיבה שלישית היא מלחמתם הנחרצת נגד חוק הלאום והצגתו כ"לאומני" ו"גזעני" אף שהוא מגלם את הציונות הבן גוריונית, שתנועת העבודה דגלה בה והאמינה בה כל השנים.

במאבק נגד החוק, הם השתמשו בטיעונים מן הארסנל הפוסט ציוני המציג סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית לדמוקרטית.

ועוד לא אמרתי דבר על איזה עניין פעוט... פרשת שחיתות קשה שהרצוג ניצל ממנה בעור שיניו בזכות השתיקה.

ולא על חוט השדרה המנהיגותי שגילה הרצוג כאשר נכנע לסחטנותה של האופורטוניסטית, כשאיימה עליו באקדח מים, בהסכם המביך שהעניק רוטציה בראשות הממשלה למי שלא עברה את אחוז החסימה בסקרים.

אני רואה הרבה חיוב במפלגת העבודה, אני מאמין בדרכה החברתית כלכלית, יש בהנהגתה אנשים שאני מעריך מאוד כשלי יחימוביץ', טרכטנברג, ידלין, איציק שמולי. אבל במכלול, הם אינם אופציה להצבעתי.

* האם בית הספר "בליך" חוזה את תוצאות הבחירות? בעוד פחות מחודש נדע. אבל האם הוא באמת חזה את תוצאות הבחירות בעבר?

ב-1977, כאשר אף אחד לא חזה את המהפך וכל הסקרים הציגו ניצחון של המערך (למעט סקר אחד של סוקרת אלמונית שאיש לא התייחס אליה ברצינות, מינה צמח מחברת "מודיעין אזרחי", בעיתון כלכלי שולי שנקרא "מבט"), בביה"ס "בליך" ר"ג, שתלמידיו מאז ומתמיד היו בני מעמד הביניים הגבוה ומזוהים עם מה שנקרא היום "מרכז/שמאל" – הליכוד ניצח. מאז נוצר המיתוס, ש"בליך" מנבא את התוצאות. בדרך כלל הוא לא ניבא.

אני למדתי ב"בליך", שתמיד הצטיין ביחסי ציבור, וידע להעצים את המיתוס. בתקופת המאבק על הגולן, היו "משאלי עם" בבתי ספר רבים. רק זה שב"בליך" עורר סקרנות ומשך את כל התקשורת. גם אנחנו, ועד יישובי הגולן, השקענו בו כסף רב ומאמצים שלא דמו לשום בי"ס אחר (כפי שעושות היום המפלגות), כולל שלטי "בליך עם הגולן" ברחבי העיר. אני ייצגתי את עמדת מתנגדי הנסיגה, וכבוגר ביה"ס זה היה אירוע מרגש בהחלט (אגב, זה היה ביקורי היחיד בבית הספר מסיום לימודיי ועד היום). כמובן שזכינו בניצחון גדול, אם איני טועה בסביבות 2/3 תמכו בנו. זה לא היה שונה מהתוצאות בבתי הספר האחרים, אך אנחנו כמובן ניצלנו את ההישג וסחטנו אותו עד תום. אבל האמת היא שזה מאוד שעשע אותי. בעיקר הודעותיי לתקשורת על הניצחון הגדול, המנבא את תוצאות משאל העם.

* האם ראוי לפרסם דו"ח ביקורת המדינה סמוך לבחירות? בדרך כלל, מי שבשלטון יסביר למה זה לא ראוי ומי שבאופוזיציה יסביר למה זה הכרחי. האמת היא שיש נימוקים לכאן ולכאן. מצד אחד, דווקא לקראת בחירות, יש לספק לציבור את המידע המירבי על הנושאים שעל סדר היום, כדי לסייע לו לגבש את עמדתו על סמך עובדות. מצד שני, דו"ח מבקר המדינה, מעצם טבעו, אינו מציג תמונה שלמה, אלא את הכישלונות ואת הראוי לביקורת, ובכך הוא מעוות את התמונה. נימוק נוסף נגד הפרסום, הוא שקשה לקיים דיון ענייני במהות הדו"ח באווירת בחירות.

בעיניי, הכלל צריך להיות פרסום הדו"חות במועדם, תוך התעלמות ממועד הבחירות. דחיית פרסום של דו"ח בשל הבחירות, עלולה להתפרש כהתערבות של המבקר למען השלטון. הקדמת פרסום כדי שיופיע לפני הבחירות, עלולה להתפרש כהתערבות של המבקר נגד השלטון. קביעת מועד פרסום של דו"ח שלא הוחלט עליו מראש, אחרי שהוקדמו הבחירות, עלולה להתפרש כהתערבות נגד השלטון.

בסוגיות רגישות כאלו, חייבים להיות כללים נוקשים, כדי להבטיח את אמון הציבור במוסד ביקורת המדינה.

* תופעה בבחירות הללו – אנשי שמאל רדיקלי מזרחיים, המצהירים על תמיכתם בש"ס ובעבריין שמנהיג אותה ובהסתה העדתית האנטי אשכנזית שלו.

למי שהתקשה להבין את התופעה, הבהיר אותה נשיא מועצת קטני התורה שלום כהן, שהשתלח בהמנון המדינה, "התקווה", לעג לו וכינה אותו "שיר מטומטם". כהן חשף בדבריו את הדנ"א החרדי האנטי ציוני המצוי עמוק בתוך הליבה של ש"ס.

* אם בתקופת הרב עובדיה ההנהגה הרבנית בחרה את העסקנים, בעידן הפוסט מרני, העסקנים ממנים את הרבנים. האסיר המשוחרר הוא האיש שמינה את ההנהגה ה"רוחנית" של ש"ס, בראשות שלום כהן.

* ומי התלהב מדברי הבלע של כהן נגד ההמנון? מאמר המערכת של "הארץ". "תתרגלו," הכתיר "הארץ" את מאמר המערכת שלו, שבו קיבל בתשואות את דברי הבלע נגד ההמנון. הוא פנה אלינו, הציונים, וקרא לנו להתרגל לכך שיותר ויותר ישראלים מפסיקים לקבל את האידיאולוגיה הציונית – הערבים, החרדים ואחרים, ועלינו להתרגל לכך שנאלץ לבנות ישראליות חדשה, כלומר פוסט ציונית.

זה לא מפתיע, כמובן. "הארץ" תומך בכל מה שמפריד ומפורר את החברה הישראלית, וכל מה שמנוגד למה שמאחד אותה – הציונות. אך זה לא יעזור, לא ל"הארץ" ולא לאף פוסט ציוני ואנטי ציוני. מדינת ישראל היא מדינה ציונית, שייעודה הוא הגשמת הציונות וכזו היא תהיה תמיד. הם יכולים להמשיך לדפוק את הראש שלהם בקיר כמה שהם רוצים.

* הערוץ השני העניק במה אדירה לחנין זועבי – התכנית "אנשים" בערוץ השני יוחדה לה, לראיון איתה, למתן אפשרות להציג את גישתה הלאומנית, האנטי ישראלית, התומכת בטרור. איני מכיר עוד דמוקרטיה כל כך פתוחה, המאפשרת תופעה כזאת.

לשבחו של המראיין, חיים אתגר, ייאמר שהוא לא עשה לזועבי הנחות ושאל אותה את השאלות הקשות, מה שהביא כמעט לפיצוץ הראיון. כלומר, אתגר עשה מה שנדרש מעיתונאי – אִתגֵר את הפוליטיקאי שהוא ראיין, בשאלות קשות. ניתן לצפות מביקורת טלוויזיה שתשבח אותו על כך.

אולם ביקורת התקשורת של "הארץ" קטלה אותו. סוף סוף מדובר ביקירת המועדון, במי שיש לנהוג בה בכפפות של משי, כיוון שבתרבות הפוליטיקלי קורקט הפוסט מודרניסטי, בעצם היותה ערביה ועוד אישה, היא באופן אוטומטי "קורבן". וכאשר גבר, ועוד גבר יהודי, ועוד גבר יהודי אשכנזי, ועוד גבר יהודי אשכנזי חילוני (כלומר אחוס"ל בלהג הפוסט מודרניסטי) מראיין אותה, ברור שמדובר בנציג האולטימטיבי של ההגמוניה השלטת המבצע מעשה כיבוש ואינוס בנציגה האולטימטיבית של הקורבניות. זה כבר לא עיתונאי מול פוליטיקאי. כאשר המראיין מבצע את תפקידו כעיתונאי המראיין פוליטיקאי, אין הוא אלא שולט המתעמר בקורבן.

הפעם לא רוגל אלפר כתב את הביקורת אלא שני ליטמן, אבל זה משנה? מדובר באותה סדרת ייצור אנטי ציונית של שוקן. את מה שכתבה שני ליטמן יכול לכתוב רוגל אלפר ולהיפך.

אז מה היה בתוכנית "אנשים", על פי ביקורת "הארץ"? "האובססיה הישראלית כלפי חנין זועבי." המראיין היה "עוין ושיפוטי". הציפיה של המבקרת מן המראיין, היתה שלא יאתגר את המרואיינת, אלא שיחבור אליה כדי "לאתגר את הגישה המקובלת כלפי זועבי." במקום להיות תועמלן שלה, הוא בחר להיות עיתונאי, רחמנא לצלן. "וכל האמצעים כשרים," כלומר הוא אפילו שאל שאלות קשות.

כמקובל בתכנית הזאת, היא משלבת שאלות פוליטיות עם שאלות אישיות, "בנעלי בית", כמאמר הקלישאה. המטרה היא להציג את הפן האנושי, האישי של המרואיין, מעבר לפן הפוליטי, הייצוגי. הגישה הזאת שנויה במחלוקת. האם תפקידו של עיתונאי להיות יחצ"ן של הפוליטיקאי? גם שני ליטמן מבקרת את אתגר על השאלות הללו, אך שוב מהכיוון המתקרבן. כיוון שהוא שאל אותה על אפשרות של זוגיות בחייה, שני הציגה זאת כשאלה קונספירטיבית שנועד להחליש את זועבי. "מה שבאמת מעצבן את מי שמתבוננים עליה מבחוץ, זו העובדה שבנוסף לכל הצרות, אין אף גבר ששולט עליה."

הרי מהי זוגיות? מהי אהבה? שלטון של גבר תקיף באישה, שבעצם היחסים שלה עם גבר, היא בהכרח קורבן.

* העיתונאית תמר סוקניק פירסמה מאמר אנטי ציוני נגד "התקווה". מיד החלו להפיץ ברשת תמונות שלה עם אביה, גדי סוקניק, כצמד אנטי ציונים.

מה זה חשוב שגדי סוקניק הוא לוחם השייטת? מה זה משנה שבראיונות על תקופת שירותו, הוא תמיד אומר שיותר מכל מבצעיו הקרביים, נצורה בלבו משימת העלאתם של יהודי אתיופיה, שכן בכך הוא חש את הייעוד שלו כלוחם בצבא של המדינה היהודית. העיקר שכל מיני זרזירי אנטר יכולים בקלי קלות להשמיץ אותו ולהטיח בו רפש. הרי זה כל כך קל.

ולמחרת, מופצצת הרשת בסרטון פפראצי שבו אימא של מרב מיכאלי אינה רוצה להצטלם מתחת לדגל במשחק כדורגל.

ככל הידוע לי, הן תמר סוקניק והן מרב מיכאלי הן נשים מבוגרות, עומדות ברשות עצמן. הן גם נשות ציבור. תקפו אותן. הלו, בלי הורים!

זאת תופעה דוחה, של אנשים רעים, ששנאתם – אומנותם, שארס זורם בעורקיהם, והם פשוט נהנים לבזות ולהשפיל אנשים אחרים.

תרומתי הצנועה לביעור הנגע, היא שכל אימת שסרטון או תמונה מן הסוג הזה מועלים על דף הפייסבוק שלי, אני ממהר למחוק אותם.

* ארץ ישראל שייכת לעם ישראל או לקומץ טייקונים? מנכ"ל כי"ל סטפן בורגס מרוויח מיליון ושבע מאות אלף שקלים בחודש, מהרווחים שהוא מפיק מאוצרות הטבע של ארץ ישראל שלנו. אבל כדי להגדיל את הרווחים, הוא רוצה להתייעל. איך להתייעל? לא באמצעות צמצום משכורתו, למשל למשכורת רעב של מיליון שקל בחודש. בשכר החזירות שלו הוא לא ייגע. הוא "יתייעל" באמצעות הפיכת 139 עובדים למובטלים והגדלת מעגל המובטלים בנגב.

בפרקי אבות נאמר: "האומר שלי שלי שלך שלי – רשע".

* מי שמע על אלכסנדר בראגין? יש כאן מישהו בכיתה ששמע את השם? באולם? באיצטדיון? לא, לא, אל תרוצו לוויקיפדיה, הוא לא נמצא שם. אפילו פרופ' גוגל לא יעזור. הוא עמוק בתהום הנשייה.

אותו אלכסנדר בראגין פירסם בחודש מרץ 1895 מאמר בירחון היהודי-רוסי "ווסחוד", שבו הביע שאט נפש מכתיבתו של ביאליק, והציע לו לנטוש לצמיתות את הכתיבה, משום שלא ניחן בכישרון משורר.

ולמה נזכרתי בכך? כיוון שבדיון הציבורי על שערוריית פרס ישראל, קראתי כל מיני תגובות מזלזלות בסופרים גדולים, בשל העובדה שעמדותיהם הפוליטיות אינן נראות למותחי הביקורת. עמוס עוז הוא גרפומן בינוני, דוד גרוסמן צריך ללכת לסדנת כתיבה, חיים באר חסר כישרון וסמי מיכאל הוא סתם אוהד חמאס.

ומאיפה אני מכיר את שמו של אלכסנדר בראגין? פרופ' אבנר הולצמן, חוקר הספרות ומבקר הספרות הדגול, עורך המהדורה המעודכנת והמוערת של כל כתבי ביאליק, כתב עליו והאיר את עיניי. הולצמן הודח בבושת פנים מוועדת השיפוט של פרס ישראל בחקר הספרות, בידיו הגסות של נתניהו. למה? כובע.

* "מחאת השוקולד" בישראייר ו"מחאת המילקי" של היורדים מן הארץ, הם שני ביטויים של תופעת "הישראלי המכוער".

טוב היה, אילו ברגע נחיתת מטוס "ישראייר" בשדה התעופה בבולגריה, היו ממתינים שוטרים עם אזיקים מוכנים, והפראים היו מבלים את הטיול שלהם בתחנת המשטרה המקומית.

* "המפא"יניק האחרון", כך אני נוהג לכנות את צביקה צמרת. יש מי שבעבורם "מפא"יניק" זו מילה גסה. אולם כאשר אני מכנה את צביקה "המפא"יניק האחרון", זהו אות של כבוד. צביקה מייצג בעיניי את כל היפה והטוב בתנועת העבודה הציונית; את ערכיה, את אורח חייה, את השקפת עולמה, את יסודות תרבות החיים שהיא נשאה: ציונות, פטריוטיזם, ממלכתיות, ערבות הדדית, צדק חברתי, הצנע לכת, פשטות, הסתפקות במועט, אכפתיות, העדפת טובת הכלל על טובתי הפרטית, שירות, חלוציות.

צביקה מגלם את העולם הזה, שהוא בעיניי היפה והטוב שבעולמות. וכל חייו – קודש לחברה הישראלית, להגשמת הערכים הללו.

כאשר שירת צביקה צמרת כיו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, הוא חטא חטא נורא ואיום. הוא ניסה להכניס קצת חינוך ציוני למערכת החינוך הישראלית. על כך "הארץ" לא היה יכול לעבור בשתיקה. אור קשתי הוביל ציד מכשפות שיטתי של דמוניזציה ודה-לגיטימציה  נגד צביקה "הימני" (והוא בכלל לא ידע שהוא כזה) – שטיפת מוח מקארתיסטית של 200 מאמרים, כתבות וידיעות מוטות, ממוקדות נגדו, למטרת סיכול ממוקד. צביקה צמרת הוא התגלמות ארץ ישראל היפה, ולכן הוא היה המוקד להסתה של "הארץ".

השבוע, בה"א באדר, מלאו לצביקה שבעים שנה. איך חוגג אדם את יום הולדתו השבעים? צביקה נסע כל הדרך מביתו בבית שמש לקריית שמונה. בשנות ה-70 המאוחרות וה-80 המוקדמות, בשיא ירי הקטיושות על קריית שמונה, עלה צביקה עם משפחתו הצעירה לקריית שמונה וניהל במשך שנים אחדות את בית הספר התיכון "דנציגר", עד שנקרא לנהל את יד בן צבי. מאז, צביקה שמר על קשר חם עם קריית שמונה ועם חבריו הוותיקים. הנסיעה צפונה נפלה במקרה על יום ההולדת. צביקה נסע כדי ללמד בערב במכללת תל-חי, בתוכנית "מעגלים".

תוכנית "מעגלים" היא בית מדרש של מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל, ומשתתפים בו מובילים חברתיים בתחומים שונים ובעיקר בתחום החינוך, בגליל העליון ובגולן. הנושא השנתי שלנו הוא עשרת הדברות. בכל מפגש אנו עוסקים בדיבר מעשרת הדברות, בשילוב של הרצאה – לעתים של חבר הקבוצה ולעתים של מרצה מבחוץ, עם סדנה בהנחייה עצמית. צביקה הגיע להרצות בהתנדבות על הנושא שבחר – לא תחמוד. ומה מתאים בימים אלה של שערוריות בצמרת, כולם סביב חמדנות, רכושנות ורדיפת בצע, יותר מעיסוק בדיבר לא תחמוד? עיקר ההרצאה היו סיפורים וטקסטים של חלוצי הציונות מכל הזרמים, שהציגו והגשימו אידיאל של צניעות ופשטות, על סף הסגפנות.

עופר גביש, מחנך בזֶמֶר וחוקר הזמר העברי, אחד החברים הוותיקים והפעילים בקבוצה, מוביל מידי מפגש שירה – שיר העוסק בנושא הלימוד. הפעם הוא חרג ממנהגו, והשיר לא היה בנושא ההרצאה, אלא שיר שבחר המרצה, לכבוד יום הולדתו העגול. צביקה בחר את שירו של אריאל הורביץ "כמו רקפות בין הסלעים". את השיר אריאל כתב בעקבות מבצע "עופרת יצוקה", והוא מעלה בו על נס את הצדדים היפים בחברה הישראלית, בנוער הישראלי, שביום יום איננו רואים אותם כי את הכותרות תופסות התופעות השליליות, ובעת משבר הן מופיעות כמו רקפות בין הסלעים.

כל כך אופייני לצביקה. דווקא הוא, שאינו חושך את שבטו מתופעות הפערים בחברה, החמדנות, הנהנתנות והשחיתות מיטיב לראות גם את הפנים היפים של הארץ, הנחבאים כמו רקפות בין הסלעים. בקבוצת ירוחם שהוא מוביל כבר 16 שנה, אנו חורשים את הארץ כדי לראות אותה על כל פניה – הן את החצרות האחוריות שלה, והן את התופעות היפות, שאינן מגיעות לכותרות ואין להן סיכוי להגיע לכותרות. התקשורת אוהבת להסתיר את הרקפות בין הסלעים.

הזמנו את צביקה ללמד אצלנו גם ביום הולדתו השמונים והענקנו לו תשורה צנועה – עציץ  רקפות.

* בעונה שלמה של "ארץ נהדרת", "מצב האומה" ו"הכל שפיט" גם יחד, אני צוחק פחות מאשר בתוכנית אחת של חנוך דאום. אין איש מצחיק ממנו.

* אילו יום הזיכרון לחללי צה"ל היה יוצא לפני הבחירות, הכותרת ב-ynet היתה: "החזן בתפילת אל מלא רחמים: ויעמדו לגורלם לקץ הימין."

* ביד הלשון: בכתבה במוסף "הארץ" על משה קלוגהופט, מנהל הקמפיין של "הבית היהודי", נכתב שהוא "חוטא בכתיבה."

חוטא?! למה חוטא? מה החטא בכתיבה? ומהו מטבע הלשון הזה?

הביטוי הזה מתייחס לאנשים שהכתיבה אינה עיסוקם הראשי, כלומר אינם סופרים, משוררים או עיתונאים, שלצד עיסוקם המרכזי גם כותבים פה ושם, למגירה או לפרסום. בהשאלה, העיסוק המרכזי של "החוטא בכתיבה" הוא אשתו החוקית, ואילו הכתיבה היא האישה מהצד.

אף פעם איני חוטא בשימוש בביטוי הטיפשי והמכוער הזה.

* * *

אהוד בן עזר

לזיכרו של אהוד בן-עזר הראשון

מתוך מכתב עיתי מאת סופר נידח, גיליון מס' 66. 22 באוגוסט 2005

בראשית אוגוסט כתבה לי עיתונאית "הארץ" דליה קרפל, שהכינה כתבה גדולה על הרן בר-דור (פנסטר לשעבר), ושאלה אם אני, אהוד בן עזר, הייתי יחד עם הרן בר-דור בקורס המודיעין הגבוה הראשון של צה"ל, שהשתתפו בו בין השאר, עם בר-דור מאמ"ן: שמעון סומך, מרדכי בנצור ("הקצין הבכיר" השני מהפרשה), רחביה ורדי, גיורא נבון ויצחק אורון (סוקולובסקי). מחיל האוויר: אריה רובנס, בנימין אימברג ומאיר אפל. מחיל הים: גד גדעון וישראל בן-אפרים. ממה"ד: אהוד בן עזר כמדריך הצבאי של הקורס, שהצטרף ללומדים. ממשרד החוץ, אגף החקר (לימים המוסד): אליעזר כספי, עמנואל סלע ורפאל סימון. ומהשב"כ: יעקב קראוס, משה ריבלין (שהיה יו"ר הקרן הקיימת) ודרורי (ללא שם פרטי. האם זה המהפנט?) והיו בקורס עוד שלושה קציני משטרה, ונציג אחד של האוצר.

עניתי לה שהייתי צעיר מדי מכדי להשתתף בקורס, אבל בשנות החמישים המוקדמות היה במשפחתנו רס"ן אהוד בן-עזר ששירת בצבא הקבע בדרום ובערבה, ונהרג בתאונת דרכים באמצע שנות החמישים לערך. ואילו על אבישלום דרורי, דודו של האלוף אמיר דרורי ז"ל, היא תוכל לקבל מידע מאחותו של אמיר, אורנה בן-עזר (אימה של הסופרת הצעירה עדי בן-עזר, מחברת הרומאן "אפרודיטה 25") הגרה בצופית.

דבריי הגיעו גם לידי צילה דרורי, אלמנתו של אמיר, והיא כתבה לי, בין השאר, כי דודו של אמיר, אבישלום דרורי, שירת בצבא הוד מלכותו במלחמת העולם השנייה, ביחידת קומנדו, ונטל חלק בפעולות נועזות ומרתקות. את רוב שנות המלחמה, אחרי שנכשל הניסיון לתפוס את פילדמרשל רומל במיפקדתו במרסה מטרוח, בילה במחנה שבויים גרמני. "אם תרצה, אהוד, לעסוק אי-פעם בדוד בִּישׁוֹ של אורנה ואמיר – יש חומר."

דליה קרפל הודתה לי על כל הבירורים שערכתי למען הכתבה שלה על בני דור שהיום הם כבר כבני 80 פלוס, והכתבה המעניינת אכן הופיעה ב"מוסף הארץ" ביום שישי, 19.8.05.

שאלתי על אהוד בן-עזר את בן-דודי המבוגר ממני, עמנואל בן-עזר (אביהם של רזי בן-עזר ושרון בן-עזר) והוא כתב וסיפר לי פרטים הזכורים לו על קרוב-משפחתנו אריך ראב, לימים אהוד בן-עזר.

אריך היה שייך לפלג המשפחה שנשאר באוסטרו-הונגריה כאשר סבא-רבא שלנו, אלעזר ראב, שני בניו ושתיים מבנותיו, עלו בשנת 1875 לארץ-ישראל. משפחתו של אריך-אהוד התגוררה בווינה, וכאשר הלחץ הנאצי גבר, הוא עלה לארץ לפני מלחמת העולם השנייה. לדבריו, אז, של אותו אריך-אהוד – הוא השאיר בווינה זוג הורים ואח אחד צעיר ממנו. מהיותו בחור בודד וחסר אמצעים (הוא נולד כנראה בשנת 1923) הצטרף לאחד הקיבוצים בצפון הארץ.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עבר ללבנון/סוריה והתגייס ללגיון הזרים הצרפתי. לאחר נפילת צרפת חשש שהפיקוד המקומי ישתף פעולה עם ממשלת וישי (מה שאכן קרה), ולדבריו ערק מהלגיון כאשר הוא מביא עימו כמות מסוימת של נשק, כך הגיע לקיבוץ בצפון הארץ וירד למחתרת.

הוא שב והתגייס ללגיון הזרים, הפעם הפלג שבשליטת "צרפת החופשית" תחת פיקודו של הגנרל דה גול, נשלח לאפריקה, ושירת בלגיון ליד אגם צ'אד.

יום אחד הוא הופיע בבית הוריו של עמנואל בפתח-תקווה, אלעזר ובלה (לבית שרייבמן) בן-עזר (ראב) בפתח-תקווה כשהוא לבוש מדי הלגיון ואמר שהוא רוצה לערוק מלגיון הזרים בגלל האנטישמיות הגואה שם.

"עזרנו לו לשרוף את המדים, וכאזרח, תוך שינוי מסוים בשם, הוא התגייס לצבא הבריטי בו שירת עד סוף המלחמה, וכנראה שהגיע גם להודו," מספר עמנואל. "היה לו עור שחום, כשל משפחתנו, עיניים ירקרקות, שיער בצבע הדבש, והוא היה גבר יפה להפליא, זקוף, בהליכה צבאית, מרשים מאוד במדי לגיון הזרים, עם הכובע שיש בו מגן-בד הנפתח על העורף. הוא השתמש כנראה בכמה ואריציות של שמותיו: אהוד ראב, אהוד בן-עזר, אריך ראב, אריך בן-עזר, במהלך חייו ובצבאות השונים שבהם שירת.

"לאחר מלחמת העולם השנייה הוא התחתן עם בת למשפחה ותיקה בחדרה, והשתקע שם. עם פרוץ מלחמת השחרור התגייס לצה"ל והגיע לקצונה. עקב סכסוך עם מפקדו, שכנראה כלל הרמת ידיים, הוא הודח מהקצונה. הוא התנדב שוב לקורס קצינים וסיים אותו בהצלחה. במצעד הראשון של צה"ל בתל-אביב (המצעד שלא צעד, ב-1949) – הוא נשא את דגל צה"ל בראש התהלוכה, בהיותו קצין במשטרה הצבאית. סופו שנהרג בתאונת דרכים בעודו משרת בצה"ל."

בשנת 1953 או 1954, כאשר ירדתי לחוות הגדנ"ע באר אורה (פעמיים באותן שנים) ועצרנו בבסיס צה"ל בעין יהב, משכה את ליבי פקודת-קבע מפורטת, מודפסת ומהודקת ללוח ההודעות הצבאי, מפרטת את כל התקנות החלות על היורדים לערבה ולאילת, ועליה חתום רס"ן אהוד בן-עזר.

כאשר אימץ לעצמו את השם אהוד ועיברת את שם משפחתו לבן-עזר, אני כבר הייתי קיים, כבן שנתיים. אינני יודע אם ידע על קיומי כתינוק בפתח-תקווה כאשר בחר בשם אהוד, שלא היה שם היסטורי במשפחתנו כיהודה, אלעזר, אסתר, בנימין ואחרים, אלא זכיתי בו מפני שכך היה שמו של אהוד פסקל, נכדו של פרץ פסקל העשיר הידוע בתולדות המושבה; ודודתי רחלה זילברוסר אמרה ששם מקראי שהיה טוב לנכד של פסקל – טוב גם לבן-אחותה, היא אימי דורה. ועל שמי אני מודה לדודתי כל חיי.

כל היודע פרטים נוספים על אותו אהוד בן-עזר ואלמנתו מחדרה, ואם היו להם צאצאים, מתבקש להוסיף פרטים ל"חדשות בן עזר".

* * *

ראובן שהם

הנדון: חשבון עובר ולא שב ובקשה צנועה אחת

לכל מאן דבעי: אני ישראלי ויהודי ספקן. אובד עצות ואתאיסט מוצפן. בזמני הפנוי אני רואה חשבון מצוי, קטן. מנסה (ובדרך כלל נכשל) להאיר את מה שנעלם בין המספרים, סמוי מן העין מאחורי הפרגוד, בצילן של מילים גדולות מאוד. וכדי לסבר את האוזן תובא כאן דוגמא מוכרת שנחבאת אל הכלים בכל דו"ח תאגידי ומאזן שנתי.

וראשית כמקובל תקציר. בראשית הימים בחר בנו אחד, נעלם בכיר, שאת שמו הס מלהזכיר, שהציג עצמו כאחד ויחיד לעולמי עולם. הוא הודיע לנו, חד-צדדית, שבחר בנו להיות לו לעם סגולה מכל העמים האחרים וכדי להמתיק את הגלולה הבטיח, לאבותינו ולנו, ארץ נהדרת "זבת חלב ודבש" ממש וכבונוס הבטיח גם הרבה מאוד ילדים, כחול אשר על שפת הים לרוב וכדי ליפות את הדברים הוא איזן את התקבולת כשהצביע גם על הכוכבים. אבל עוד טרם יבשה הדיו על קלף כבר פקפקת בנו והפכת את האבות המייסדים (אברהם ויצחק) לשפני ניסיונות, האב עוקד והבן נעקד, הולכים שלשה ימים ושלושה לילות בדרך עם עצי העולה על הגב יחדיו. וכשהיה מי שהרים גַּבָּה טענת להצדקתך, שהכול נעשה כדי להבטיח שהבונוס המובטח יגיע לידיים הנכונות. אלא, שזה היה רק אות פתיחה לכל הניסיונות האחרים שדאגת לספק לנו באותות ובמופתים גדולים, לאורך דברי הימים. כך שהלכה ולמעשה הפכת אותנו, בכל דור ודור לעם נבחר על תנאי והארץ המובטחת כנ"ל.

OK אתה רוצה שנמשיך? חבל על הזמן, את תקציר הנרטיב הזה תוכל לקרוא בהגדה הזו שמונחת בלילה הזה, כמו בכל הלילות, במקרה, כאן על השולחן. אבל, וזה מאוד חֲבָל, העיקר הוא שמחמשת הספרים, שאתה כתבת או הכתבת לעבדך משה, מסתבר שלא הסתפקת בבחירה, בתנאים שהצבת ובמבחן הזמן, אלא גם כפית עלינו חוקים יוצאים מן הכלל רק חבל שההליך היה, וזאת בלשון המעטה, מאוד בעייתי כיוון שהוא עומד בנגוד ל"חוק זכויות האדם וחירותו". אפילו חז"ל הודו שמדובר בכפייה דתית, כשכפית עלינו את תורתך הר כגיגית. באותה אסיפת עם מיתולוגית שבה התרחשה העסקה היינו המומים כשהופעת בה "כאש אוכלת בראש ההר". מה יכולנו אז להגיד מלבד "נעשה ונשמע"? הרי היינו כחולמים ופזיזים ועל כך עד היום הזה אנחנו משלמים. תודֶה בעצמך, שמדובר בהסכמה מאונס שיש בה, לכאורה, פלילים ועוד נראה מה יגיד עליה הבג"ץ. אתה יודע, בירושלים יש שופטים.

ובכלל, מה כבר אפשר היה לדרוש מאיתנו אז באותם ימים, הרי בסך הכול היינו ערב-רב של עבדים גמורים. במשך 400 שנים היינו משוקעים עד צוואר בעבודת פרך, בתבן, בחומר ובלבנים. תודֶה, מבחינתנו בכלל לא היית קיים ואם כן אז רק כשמועה רחוקה בלבד, מין כוח נעלם כזה, או סתם נרדם, שלא בדיוק הפעיל השגחה עליונה כמצופה וכמובטח מכוח המתיימר להיות אחד, יחיד וחזק כל כך. כנראה ששכחת אז שבחרת אותנו מכל העמים או שזה היה עוד אחד מן הניסויים שהעמסת על שכמֵנו בלי עין הרע. ואולי גם נתת הֵיתר, בעצימת עין, לפעילותו הפלילית של הממונה המצרי על משאבי אנוש שדאג להתייחס אלינו כעובדים ועבדים זרים. אבל אתה יודע, בכל רע יש גם טוב, כי למדנו ממך שם, כיצד לנהוג באוכלוסיית מסתנני העבודה שמאיימת עלינו ממצרים ומסביבתה בימים האלה, בזמן הזה.

נו ואחר כך, מי כמוך יודע, תפרת לנו עלילה, תרתי משמע, מאד בעייתית. עלינו ארצה, אחרי אלפיים שנות, וירדנו מן האוניות ומצאנו את עצמנו מוכי קדחת ושרב, משתזפים בארץ צהריים באדמה, ללא צל, בין הרים ובין סלעים כשהשמש מלהטת. ובעמק? תודָה, לפעמים, עוד נוצץ הטל. הכול מתועד בספרות העברית בת הזמן. אם אתה מעוניין נעביר לך רשימה ביבליוגרפיה מעודכנת, חבל על הזמן.

אבל מה שהכי מעצבן בעת הזו זה שלא כמו במידבר של אז, בהנהגתו של משה הלוי, עיזה עיוורת (כך העיד המר"ן) מוליכה אותנו היום בעיוורונה בחזרה לשם, אל מדבר העמים, כשבשמה משולב שמך הגדול לשווא (?). אל תדאג העז הזאת אינה לבד. היא מסתייעת בקומץ חַפָּרִים, שחופרים וחופרים ועוקרים בדבקות, בשִׁמך הרם, כל נטוע, זית אחר זית. הם כנראה מפרשים קצת אחרת את מצוותך "כי תבואו אל הארץ ונטעתם." הם כמו אז, למרגלות ההר העשֵׁן, רואים קולות, תרועת שופרות ומעלים לך השמימה בדבקות ראויה לשבח תקרובת: נקטר עמודי אש ועשן לתפארת מדינת ישראל. ואם אתה שומע תבין שהם מכריזים, בשמך שלך, בחוצות אשקלון, שכם וחברון, בין מערת המכפלה ו"קבר יוסף": "נעשה ונשמע ושיישרף הבית ושיישרף העולם." והעיזה? היא מחייכת וקורצת לנו ולך בעיניים.

אבל מי כמוך בנעלמים אדונִי יודע שאנחנו, הרוב הדומם, דווקא ציוֹנים טובים, שמנסים לסנתז, במקום ובזמן הזה, את תורת משה, הרצל ואחד העם, גם אם אנחנו זוכרים בערגה את ריחו המשכר של סיר הבשר, את ריח הבצלים והשומים ההם שגידלנו שם בין פִּתוֹם ורעמסס עד שבא, בשליחותך, משה הגואל והוציאנו ממצרים תוך שהוא מנחית, בפקודתך שלך, על ראש פרעה דצ"ך עד"ש באח"ב מכות, שלפחות לגבי האחרונה שבהן יש לנו ספקות משום שעליה, לעניות דעתנו, מתנוסס דגל שחור. ולכן יש מי שרואה בנו פוסט ציונים בלתי כשרים שאותם יש להדיר למהדרין.

אבל על אפם וחמתם אנחנו סבורים שאנחנו ציונים כלליים נורמטיביים, סבירים, לכל דבר וענין, שמבקשים, למען השם, רק קצת שקט בבקשה, אנא, מעט דממה דקה. האם אתה בכלל שומע? האם יש לך עדיין סבלנות להאזין? באם התשובה היא "כֵּן", אז תן מנוחה ליגע ומרגוע לְציוני עָמֵל, רְאֵה, ירח מלא מאיר הלילה על שדות עמק יזרעאל. ועוד בקשה קטנה, אם לא קשה לך, תשאיר אותנו כאן לבד ובתמורה תקבל מאתנו תקיעת כף שיותר לא נבלבל לך את המוח. אתה תשאר בשמיך, עם נָשָׂאֵי שִׁמְךָ, לשווא, ואנחנו נלך מכאן ואילך לעזאזל. נתיר את הברית וניפרד בידידות, כדי שתוכל לאמץ לך, בלי רגשי אשם, עם אחר בארץ אחרת. מבחינתנו אתה יכול למחזר את סיסמת הבחירות משנים עברו, תבטיח למי שתבטיח עוד "ארץ זבת חלב ודבש." רק שמע לעצתנו, אל תבטיח להם הרבה ילדים כמו חול וכמו כוכבים, כדי שלא ינוסו ממך וישאירו אותך לבד בבושת פנים. אתה יודע, השתנו הזמנים.

הבטחת לנו מה שהבטחת בראשית הזמנים אבל כמו יצחק שמיר ואלוהים אחרים לא הבטחת לקיים, אז די, דיינו. יש לנו הצעה שתתקשה לסרב לה, ממש win win situation לנו ולך: אנחנו  נעביר לך את העז העיוורת, שחזרה להיות אטד, כן, ההוא ממשל יותם, שמשמש היום הזה כמלכנו התורן. נכון בפזיזותנו המלכנו אותו עלינו בבחירות כלליות וחופשיות (גם אנחנו יודעים לבחור ולטעות). להצדקתנו רק נֹאמַר שבשעתו הוא היה אטד בעל צל ענק, איש מכירות כהלכה, מאוד משכנע. פיו ולבו ניראו לנו שווים. הוא גם נראה יפה בלורית ותואר. אם תאזין לו תיווכח שגם היום הוא מדבר יפה, אף כי מעט הקריח וּמְאֻפָּר יפה, איש הדר ולעולם אינו כבד פה. אם תזיז את הענן ותציץ משמיך תראה אותו מרקד בגינה, מסביב לחבית, בגן שרה, מפזז מול דיוקן עגל קטן שהושתל בתשומת לב בין שאר הגרוטאות בחצר הגן. כן זה העתק מעודכן של העגל ההוא שעיצב אהרון ואותך עיצבן, שכל חטאו היה שביקש להראות לעם שבראש ההר יש מישהו ומשהו ממשי ולא איזה נעלם בלתי נתפס ובלתי אנושי. אבל כמקובל מכספנו שלנו עשה מה שעשה שם למרגלות ההר ואת הכסף הזה הוא לנו עדיין לא החזיר הלקחן. אגב, בסוגריים, שם התחיל הכול: עגל זהב, הון ושלטון.

אתה מתקשה להחליט? אז נהיה לארג'ים אתך, על חשבון הבית השלישי שאתה, אולי שוקל גם אותו לְחָרֵב. נצרף אליו את "הקומץ" התורן. אתה בעצמך תבחר אותם, אנשי סגולה, אחד אחד (אתה הרי אוהב לבחור) ממרכז הליכוד וימינה עד נערי "תג מחיר", כל אחד אברך משי, גלאט כושר למהדרין. דקדקנו ובדקנו בציציות, אין להם אלוהים אחרים. ולנו תשאיל, בבקשה ממך, את ירמיהו מענתות ואת עמוס מתקוע נביאים לעניין, מספר המלכים, כן, שליחיך שלך, שגוֹרשו מן העיר כבוגדים ועוכרי ישראל, על ידי ההון והשלטון של הבית הראשון, אף שגם איתם יש לנו חלוקי דעות עקרוניים.

אתה מסרב? והרי לך אין בעיות מקום. הַצֵּב להם סולם במקום, למשל בלוּז, בית אל של אבינו יעקב-ישראל. הם כבר יטפסו אליך בעיניים בורקות מלאי תעצומות ואתה, בבקשה, רק תדאג להשאיר אותם שם, בגן עדן שלך. רק תשגיח עליהם יפה יפה שלא יעקרו גם את גנך. ואם הם לא בראש שלך, אתה יכול לאשפז אותם בחד גדיא, במחלקה פנימית א' של בית חולים רמב"ם או בפנימית ב' של מעיני הישועה. ואם צר שם המקום תשכיב אותם בפרוזדורים תחת כנף ימינך שכבר הספיקה, כך אנחנו מְדוּוָחִים, להחלים. ובהזדמנות זו נאחל לך בריאות שלמה עד מאה ועשרים.

האם אתה שומע? האם אתה עדיין מקשיב? אתה מקבל אותו ואותם ממש בחינם אם כי למען הגילוי הנאות האטד יפה הבלורית קצת משומש אבל רק לאחרונה העברנו אותו טסט והצל שלו במצב די טוב. בהזדמנות ראשונה תוכל למכור אותו, יד שנייה, לאותו עם סגולה תורן שתבחר לך. אין ספק בליבנו שתקבל בשבילו מחיר טוב בהתאם למחירון של יצחק לוי השמאי הלאומי.

"למי?" למי שתבחר. עצה שלנו, למי שמגיע לו ותאמין לנו כאלה בעולמך לא חסרים. ואולי, לשיקולך, תמנה אותו, הוא יודה לך, לנשיא לעם אחר בארץ אחרת שמעבר לאוקינוס, שמעבר לים הוא מתאים להם בדיוק, כמו כפפה ליד, הוא אפילו מדבר טוב יותר מהם בשפתם. ולנו? אל תדאג, אם לא אכפת לך תשאיר ב-2000 השנים הבאות לבד. אנחנו כבר ציונים גדולים לא צריכים שתחזיק לנו את היד. אנחנו נקצור, נקטוף ונבלוס את פרי עמלנו כאן וימתק לנו חלומנו, חלום הבצלים והשוּמים, עם הדוודים מלאי הבשר הרבים והעצומים, שנזכרו לעיל, אבל הפעם אנחנו מגדלים אותם בין בית אלפא לנהלל,  ובא לציון גואל.

אתה כועס? אנא אל באפך. אז מה אם אתה סבור שאנחנו עם לא יוצלח, תועי מדבר? אנחנו לא ראשונים ולא אחרונים. האם לא מגיע לנו אחרי 3800 שנה, מאז תקופת הברונזה התיכונה, כשציווית על אבינו אברהם: "לֵךְ לְךָ!" – לתהות מעט על קנקנך הנעלם ולקוות? אנחנו באמת מנסים לא להסתכל בקנקן אבל מה? עֵינינו רואות מה שרואות. למה אתה חושב אנחנו שרים בלבב פנימה את "התקווה" שלנו ללא הפוגות למרות שראש חכמי התורה של ש"ס המעודכנת חושב שזה טקסט מטומטם ומקווים שאימבר שלנו לא נפגע.

אז בוא, בוא כבר. בוא, תתגלה רק לא מן הסערה, ונעשה סוף-סוף הֶכֵּרוּת בדיוק כשאנחנו נותנים זה לזה גט כריתות. בוא ולמען השם תיקח לך את האטד המיועד וניפרד בידידות. ועד שתתגלה לא נבזבז זמן ובהסכמתך, כמובן, נתקן את שטר הקניין והברית, לפנות מקום לעם הנבחר הבא שתבחר לך מפה או משם. ועד שהעסקה החדשה תיחתם, ננסה לעזור לאובד עצות של יוסף חיים ברנר אהובנו למחוק, בתקוה שנצליח, מכאן ומכאן, "בהנאה חריפה", למעננו ולא פחות מזה למענך, "מן הסידור העברי בן הדור את ה'אתה בחרתנו' בכל צורה שהיא."

שלך ולתמיד

בשם מתי מדבר האחרונים 

 נ.ב.  וד"ש לשכינה, מביאליק ומאיתנו, באמת הצטערנו לשמע על כנף ימינה השבורה.

פסח, תשע"ד

ל ר.פ.ש שלום,

 קיבלנו את חשבונך ואת הצעתך הצנועה בתודה. דבריך יישקלו בתשומת לב ויטופלו, לפי התור, בהקדם האפשרי ובצינורות המקובלים. אנחנו מתנצלים שבגלל העומס הרב בלשכה, הטיפול ייקח קצת יותר זמן מן הרגיל. תשאיר לנו כתובת ומספר טלפון.

ריבונו של עולם

הלשכה לתלונות הצבור

פסח, תשע"ה

* * *

אהוד בן עזר

האם נישקת עֵז? איה בירושלים. הפר שכמעט

הרג אותי. הפסקת גלידה

פרק מהרומאן הנידח "ספר הגעגועים" 2009

לא רחוק הייתי מדריסה ברגלי פר מיוחם השועט בדרכו אל הרפת.

חצר הפרים היתה האזור המסוכן ביותר באחוזת פלז. היה לפרים מדור בקצה המערבי-דרומי של האורווה. דלת-ברזל אטומה בקיר-החומה סגרה על המעבר לחצר הפרים, שהיתה גדורה צינורות-ברזל ועמודי-ברזל עבים וחזקים. את המִכלאה הזו, לרגלי החומה, במורד-כלשהו של גבעת האחוזה, היה אפשר לראות ממרחקים. תמיד הסתובבו בה שני פרים מבוגרים מגזע הולנדי, מנומרים כתמי שחור-לבן וחחים באפיהם. לעיתים היה פר צעיר מסתובב עימם בבוץ המסריח ולועס ומעלה גירה ומחכה בסבלנות ערמומית ליום שבו יִכְבד משקל גופו כשלהם ויוכל להשתתף עימם במלאכת ההרבעה של כשבעים עד מאה הפרות שהיו ממתינות בסבלנות ברפת הגדולה, זו שצורת רי"ש לה ומקומו בקצה הצפוני-מזרחי של חצר החומה.

אלה היו ה"חיות" המפחידות ביותר שהִכרנו. גם כיום קשה לי לכנותם – בהמות, כי למילה בהמה יש איזה צליל כנוע וצנוע שאינו הולם כלל פר הרבעה. אמנם ידענו כי מי שתופס את הפר בחָח, זו טבעת הברזל התקועה באפו, בקרום-הבשר הדק שבין נחיריו – יכול להשתלט עליו בקלות – כי הפר הפראי ביותר נעשה חסר-אונים כאשר מושכים אותו בנקודה רגישה זו שבפניו. אבל לך תפוס גוש-שרירים כבד שכזה באפו! – היינו מתקרבים בלב חרד אל גדר-הברזל של המִכלאה ומתבוננים בהם והם משיבים לנו מבט ערמומי כלשהו בראש מורכן, כמפתים – נסו רק להיכנס, ונמעך אתכם אל העמודים או נשקיע אתכם בנגיחת-ראש בתוך עיסת הזבל השחור, הבוצי, אשר בה אנו בוטשים יום אחר יום ברגלינו.

מעודי לא ראיתי מבט ערמומי ומסוכן שכזה בעיניה של פרה. הבדל אופי ומזג מוחלט שכזה בין זכר ונקבה מאותו מין לא פגשתי מעודי. להפך, באיזו סבלנות היתה עומדת פרה, גם בשעת לידתה, וקרום-השִלייה הלבנבן, התפוח ככדור, בולט מאחוריה והיא גונחת וגועה וזה אינו זז כמעט. באיזו סבלנות היא מניחה לרופא הווטרינר לשלוח יד פנימה אל תוך רחמה כדי לבדוק את מצב ההמלטה. וכמה היינו חרדים על כל פרה פן תמלא כרסה בעשב רטוב ותתנפח ויהיה צורך לתקוע סכין בבִטנה כדי לשחרר אותה מן הגזים ולהצילה.

גם את חביבה, העז הלבנה שלי, שחיבבתיה והייתי מלטף אותה ומנשקה על לחייה ומדגדגה בגרונה ומניח לה ללקק מלח מכף-ידי ומושך בשובבות בִּזְקָנה וגוזם במזמרה את ציפורניה – הייתי בודק שבע פעמים ביום ומקיף את ביטנה ולוחץ מעט ומאזין בהצמדת אוזן – אולי התנפחה והתקשתה מאכילת עשב רטוב שאני ברשלנותי הנחתי לפניה? וחס-ושלום יהיה צורך לקרוא לווטרינר דוקטור פרבר שיתקע סכין בכרסה? – דבר שלא קרה אף פעם, תודה לאל. אבל אני, החבר הצעיר ביותר בסניף המקומי של "עזיזה", אגודת מגדלי עיזי-בית בישראל, אני שקיבלתי ספרון עם תמונת עז לבנה על כריכתו ופירוט כל הטיפולים והפגעים האפשריים – הייתי חרד, חרד מאוד, לשלומה.

ולא פעם הייתי מדבר באוזניה שעה ארוכה על צרותיי ועל אהבתי הנכזבת לנלי, והיא היתה מניעה כלפיי באוזניה כמגרשת זבוב, וכאילו היא מחייכת אליי בעינה הלבקנית, הנִראית מצד פניה הקרוב אליי. וכששואלים אותי לפעמים איך זה שאני יכול להרצות כמעט בפני כל קהל ואין בי שמץ של אימת-ציבור, אני עונה: "מי שהִרצה בילדותו בפני עיזים כבר יש לו ניסיון עם בהמות!"

*

לאחר שנים, ואני כבר סטודנט לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, פגשתי שוב את איה שנעשתה יפה עוד יותר בעורה השחום, האשכנזי והמשגע, ובעיניה הכחולות, כן, עדיין היתה כלחמנייה טרייה, ונדלקנו. לא אהבתי אותה אבל נדלקנו.

בימים הרחוקים ההם לא היו סרטי פורנו זמינים, לא היה פחד איידס, ומין מזדמן בפגישה ראשונה, או לפחות מזמוז רציני בלי חדירה – היה מתרחש לעיתים קרובות אפילו באמצע היום אחרי ארוחת-צהריים של קציצת דג פילה ומרק קלוש במֶנְזָה שברחוב מַמִילָא, כאשר מן האצבעות נודף עדיין ריח דג ותבשיל זול, ומתמזג בהמשך עם ריח הכּוּס.

היה זה כמעט עלבון לסטודנטית שהסכימה לבוא לחדרךָ, אם במשך ישיבתה אצלך לא ניסיתָ לתקוע בה מבט חודר שלעיתים גם הצליח לפעור מולך את עיניה הנוצצות במין הרשאה רטובה ואילמת להתקרב אליה, אם לא למטה מזה.

היו שהתמסרו בהנאה גלויה והיו שהגיבו כאילו רק גופן נוכח בחדר. יַעֲנִי, קדֵשוֹת מעוּנות. ומי בכלל חשב על הטרדה מינית? להפך, מי שלא ניסו להשכיב אותה חששה שמשהו פגום בה וחשה עצמה דחויה, מה-זה דחויה – חוּי דחויה! – היתה מטפלת במראה החיצוני שלה עד כדי הגזמה. פנים. בגדים. חזייה מרופדת. אני עצמי, רק מטוּב-לב בעלתי מבוגרות ממני וגם מכוערות, מָמֵש טבלתי והשרץ בידיהן ומעולם לא הברחתי מישהי ולא ברחתי ממנה בתואנה של שלשול, כפי שנהג דודי אלכס בנשים שלא נשאו חן בעיניו.

ואיה, למרות שלא אהבתי אותה וגם היא לא החשיבה אותי מי-יודע-מה בתוכניותיה לעתיד – אבל כנראה ששנינו היינו אז בתקופה קצת נואשת ודחויה כל אחד בחיי האהבה שלו, בודדים במֶנזה אותם צהריים עצובים, כורעים תחת עומס עבודות סמינריוניות משעממות ושיעורים שמייבשים את השכל –

אבל איה, טרייה וצחקנית כתמיד, וכאילו טיפות זרעם של כל הגברים שעימם התעסקה לא באו אלא לרענן ולהעניק נעורֵי-נצח לעורה הקטיפתי וללחייה החלקות –

ונאחזנו זה בזה בחדרי (שנמצא לא רחוק משם, ברחוב עקיבא 4, אצל גברת בניכר סיל), ובעברנו המשותף, ולא פסקנו להעלות זיכרונות משעשעים מהמושבה גם כבר כשהיינו ערומים לגמרי, ואחרי מקלחת בסבון-כביסה, שלא חדלתי להשתמש בו כל ימיי כדי לשמֵר את ריח המושבה, ואיוֹנֶת החזיקה את האבר שלי ושִפשפה אותו כשהיא מתפוצצת מצחוק:

"אתה זוכר איך התנודד לו הזין השחור, למוכר-הביצים הערבי הזקן שכרע מולנו?"

והרפתה משלי כשהיא מכה בו קלות ועוקבת איך הוא מיטלטל מצד אל צד.

"בֵּייד! בֵּייד! חַמאמַה!" חיקיתי את הערבי כשאני ניצב על ברכיי ומפציר בה לנשק לי את הביצים.

איה יקרה ומצומקת, השנים לא היטיבו עימך. סלחי לי על גילוי הלב. אני מבטיח לך שאיש לא יזהה אותך בדפים האלה.

איה על ארבעתיה ופניה טמונות במבושיי הנודפים ריח סבון-כביסה, עושָׂה בהם כחפצי. ליטפתי את שערותיה הדבשיות, אף הן בריח סבון-הכביסה, את גבה החלק ללא מתום, את עכוזה הבהיר שכמו שמר עדיין את כל בתוליותו מאז ניסה גיורא להשחיל בו לעינינו את הזרג על החול בצריפון הירוק של תחנת "אגד" ומאז ירדה כף-ידו של דוקטור קסלר על גבה עד ששרטה לה את פי הטבעת ולדבריה נגעה לה בקקי.

"אתה זוכר את חַבִיבָה הלבנה שלך?" הִמהמה מבין אשכיי, "בוא נשחק בעֵז ואתה!"

"מה זה?"

"עֵז, אני, ואתה, אוּרי!"

והיא הרפתה מתותחִי המוּטס על שני גלגליו שנותרו תלויים באוויר כְּלִפנֵי נחיתה, נִשארה על ארבעתיה, ואני ירדתי לצידה והתחלתי ללטף את צווארה ולנשקה על לחייה ולדגדג לה תחת הסנטר. איה נשאה ראשה כלפי מעלה ונהנתה עד שהשמיעה קולות הנאה של עז הולנדית לבנה שמעלה גירה וצוחקת, ואני שאלתי אותה אם היא רוצה ללקק גרגירי מלח-גס מכף-ידי כמו שאהבה מאוד חביבה בדיר שלה, והיא אמרה שתודָה לא, הספיק לה "ללקק לי את הבֵּיצוֹת."

ואחר-כך חלבתי אותה בתנועת האצבעות שבה הייתי חולב בוקר וערב את פְּטַמות עטינֶיהָ הוורודים והמנומרים כתמי שחור של חביבה. תופס בשד בין אגודל לאצבע ומכווץ בזו אחר זו את שאר האצבעות בתנועת מניפה נסגרת כלפי מטה, וכך סוחט פעם פטמת ימין פעם פטמת שמאל הנתונות בשתי כפות-ידיי – עד ששדיה התקשחו ממש כתותחִי ולא יכולתי להמשיך לחלוב לה.

"חבל שאני לא שומעת את סילוני החלב הדקים מצלצלים על דפנות סיר האמאיל שלכם מתחתיי ונבלעים בקצף הלבן, שממנו אימא שלך היתה עושה גבינה נהדרת," צחקה, מגוּרה, ותפסה באצבעותיי הסוחטות אותה, כמבקשת להרגיש את שדיהָ-שלה דרכן, "אוי כמה הייתי רוצה להניק אותך!" גִרגרה, "כמה אני מתגעגעת לגדיים שחביבה שלכם היתה ממליטה באביב, לריח שלהם, אתה יודע מה? בוא נשחק עכשיו בעז דורשת ותיש מיוחם ונגיד שהיית סוחב אותי כל סתיו לאדון פסילוב, אבא של נָתִי [לימים אלוף נתי שרוני, אבא של השחקנית יעל שרוני]! אוֹי כמה שאני מתגעגעת..."

"מה, אַת התיש?"

"לא, אני העֵז שלך, טֶמְבֶּל! בוא נעשה זיון אמיתי של בני-המושבות!"

"כמו במֶסְחָה? שהורידו את הקָנְדוֹנִים רק אחרי שלושה ימים כדי שהעירונית ששכבה איתם לא תיכנס להריון?"

"תפסיק שטויות. אמרתי של בני-המושבות! ושילכו לעזאזל האמיגראנטים! אני רוצה אותך כמו תיש על עז! אני רוצה שתמלא אותי חלב מהביצים שלך!"

הרבצתי קול חרחור מיוחם מהאף כמו שזכרתי את התיש של פסילוב, ועליתי על איוֹנֶת מאחור.

"אל תפחד, אני לא בימי הביוץ שלי," הסבה ראשה לאחור כלפיי, כשאני שוקע לא רק בַּכּוּס הלועס שלה אלא גם בעיניה הכחולות, "אתה יכול להזריע אותי בלי חשש."

"עיזים לא מדברות על ביוץ, עיזים עושות מֶה… מֶה…"

"מֶה... מֶה... מֶה... רק לא בתחת, בבקשה... בהמות דקות לא עושות בתחת, נמאס לי מֶ... מֶה... מֶה..."

התפעלתי מהידע שלה בִּלשון המקרא ובתאוותיהם הנלוזות של הגברים שהיו לה, והנחתי שתי ידיים קשות על שכמה כמו תיש את גפיו הקדמיות. "סליחה שאני לא מסריח כמו התיש של פסילוב בתקופת הייחום."

"זה בסדר. מֶה... מֶה..."

"בפעם הבאה אשׂים לך על הראש גבינת צאן, כי מוסיפים להן באופן מלאכותי תמציות המחקות את הסירחון הנודף מגופם ומאשכיהם של התיישים בעונת הייחום."

"לא תהיה פעם הבאה. מֶה... מֶה..."

המחשבה שאני בא עליה כדרך תיש בעז החזיקה אותי בתוכה הרבה יותר, אני חושב, משהיה מחזיק התיש של בֶּרְל פּסִילוֹב (שקיבל מאיתנו תשלום) בחבִיבָה שלי. מעולם לא הרגשתי כל-כך תיש, נחרתי לתוך אוזניה של אַיוֹנֶת, והייתי שעיר-עיזים, והייתי אל יווני עם ראש תיש, ויכולתי לבעול עדר, את מכלאות הצאן של הסטודנטיות פעורות הפות הפועות אליי מכל הפקולטות ודורשות: "מֶה... מֶה..."

קטונתי מדעת אִם עֵז מגיעה לאורגזמה, אבל נִראה שהמחשבה עליי כתיש הועילה מאוד לאיה. וכשסיימנו תפסתי בידי השמאלית את שני קרסוליה, קרוב לכף הרגל, והרמתי אותם גבוה כשהיא נסמכת רק על ידיה, והתחלתי לשפשף בכף-ידי הימנית את גבה בתנועה קבועה מלמעלה למטה, רק מלמעלה למטה, לכל אורך הגב, מלמעלה למטה, כשאני טופח וסוטר מדי פעם על שיפולי-גבה ואחוריה המורמים –

ועקביה המפונקים ורכי העור נוגעים-לא-נוגעים בשפתיי –

"מה אתה עושה, משוגע?"

"מה שבֶּרְל פסילוב היה עושה לחביבה העז שלי אחרי שהתיש גמר – כדי להיות בטוח שֶהַדוֹזָה [המנה] שקיבלה תְעַבֵּר אותה – "

ומרחתי לה את התחת ושיפולי הגב בשִיוּרֵי טיפות הזרע כדי שלא תתקמט.

איה, איוֹנֶת, למרות שאהבתי את נלי, אני מתגעגע אלייך! – עומד לי כשאני נזכר בך.

ניסיתי להתקשר איתך עוד פעם-פעמיים, כשהרגשתי תיש מאוד. ויום אחד ראיתי ב"הארץ" מודעה שהתחתנת. תגידי, הבת שילדת אז היא גדייה שלי?

אחייני שפגש את בתך בצבא סיפר שאלונה דומה לי ומסר לי דרכה דרישת-שלום ממך אליי, לתיש. (מה תיש? היום אני גבינה!)

הוא גם ראה אותך פעם, כשביקר עם אלונה בביתה, ואמר שאת נראית זקנה מאוד. ומקומטת כולֵך. אוֹי וֵי.

*

בבוא העת להזריע פרה היו נסגרים כל הדלתות והשערים בחצר-החומה של האחוזה ובקומותיה התחתונות. במדור הפָּרים, שמשום-מה המשיך להיקרא כל השנים על שם דודי ההולל "חצר אלכס" – היה נפתח שער נמוך עשוי צינורות-ברזל הפונה פנימה אל החצר, ופר אחד היה שועט בנתיב אלכסוני לאורך כל החצר הפנימית, חולף על פני מגדל המים העשוי בטון שבמרכזה ונבלע בפתח הרפת. שם בפנים חיכתה לו בתא מיוחד, מוקף צינורות-ברזל כך שלא היה אפשר לה לזוז ממנו – הפרה המיועדת-להרבעה. את הדרך חזרה היה עושה כנִראה רגוע יותר, כשהוא מובל בחח.

יום אחד אחר-הצהריים נכנסתי לחצר האחוזה, התחומה בחומה גבוהה המסויֶדת בחום-כתום (כך היו צבועים בתי האחוזות של האצילים בהונגריה, שממנה עלה סבי, בצבע הזה סייד את ביתו במושבה, וממנו הושפע דודי אלכס שבנה את האחוזה עבר אדון פלז הזקן). באתי עם גיורא כדי ללקק את גלידי קרח-השמנת מן הסֶפַּרָטוֹר הצורמני הפועל במחלבה שבקומה הראשונה, מתחת לדירתו הגדולה של אדון פלז.

משום-מה השתהיתי קצת מאחורי גיורא, שכבר את חצה את החצר ונכנס למחלבה, והנה לפתע אני מבחין באיזו דממה מוזרה מסביב, כאילו אני יחידי בכיכר ענקית, סגורה, ומהקצה שלה שועט למולי גוש של פר מתנשף, שנחיריו רוטטים ונוטפים מים וכתמי עשב לעוס, ומישהו שרץ אחריו, כנהוג, צועק אליי מה אני עושה פה ומזהיר אותי לזוז הצידה מנתיב הזיונים של הפר –

התחלתי לרוץ אך הפר רץ מהר ממני. כל זה נמשך אולי שניות אחדות – וכשהגעתי קרוב למגדל המים, אשר בבסיסו המרובע היתה קבועה רצפה וסביבה מעקה-אבן נמוך – הִטלתי עצמי בבת-אחת לרגלי המעקה מבחוץ, שוכב ונצמד אליו, ובעוד רגע רעדה האדמה שעליה שכבתי ועלה לעומתי אבק פסיעותיו של הפר השועט, אשר אילו סטה רק סנטימטרים בודדים ממסלול ריצתו המיוחמת היה מועך אותי כליל ושובר את עמוד שִדרתי.

קמתי.

סוּפת הפר כבר נבלעה בפתח הרפת המוצל. גיורא התבונן בי ואמר:

"מה קרה לך?"

אבל אמר זאת באורח סתמי, כאילו לא הבין כלל מאיזו סכנת מוות נחלצתי. ואולי זה פשוט לא היה כל-כך איכפת לו. גם אף אחד אחר לא ניגש אליי, כאילו איש לא נמצא סביב או לא הרגיש במה שקרה.

ויותר לא דוּבּר על כך בשום מקום ואיש לא ידע, גם לא אבא. עשרות שנים חלפו מאז הרגע ההוא ועדיין אני זוכר הכול, פרט אחר פרט, ולא סיפרתי את הדבר לאיש עד עצם היום הזה.

ניערתי את האבק מבגדיי ונכנסתי עם גיורא אל המחלבה ללקק את ה"גלידה" של גלידי-השמנת. ואם טעמת פעם מעדן שכזה אחרי שפר-הרבעה כבד ומהיר ניסה לדרוס אותך – ודאי תבין מדוע אני מוכרח עכשיו לעשות הפסקה וללכת אל המטבח ולהוציא מתא-ההקפאה מנה נכבדה של גלידה ו – ו –

* * *

ברכות לחברנו המאייר והסופר

אורי שולביץ

במלאת לך מחר 27 בפברואר

80 שנה!

שתמשיך ליצור ולזכות אותנו

בספריך המופלאים

ושבריאותך לא תבגוד בך!

* * *

נעמן כהן

מישל וולבק: ישראל מוסרית יותר מהפלסטינים

הסופר הצרפתי מישל וולבק, שלאור המתיחות האחרונה בצרפת ירד למחתרת למקום מסתור ונעלם מצרפת, יצא להגנת ישראל בריאיון שפורסם בשבועון הנפוץ לה-פואה.

"בניגוד לישראלים, שפוגעים במטרות מסומנות מראש, ההתקפות של הפלסטינים עיוורות," אמר. בזמן שמאות אמנים בריטים הודיעו כי יטילו חרם תרבותי על ישראל, היא מקבלת חיבוק מעולם הרוח הצרפתי: הסופר מישל וולבק הגן עליה בסוף השבוע האחרון, כאמור – בשבועון הנפוץ לה-פואה, במסגרת פרויקט מיוחד שלו על יהודי צרפת.

הריאיון פורסם כחודש לאחר צאת רב-המכר המדובר והשערורייתי של וולבק, "כניעה", המדמיין מציאות בה מפלגה מוסלמית עולה לשלטון בצרפת. הסופר, שכבר כמה שנים מזוהה כפרו-ישראלי, הצהיר בספרו שהוא אכן כזה והסביר – "ישראל מוסרית יותר מהפלסטינים. בהתחלה הייתי ניטראלי, אבל פיגועי ההתאבדות של הפלסטינים זעזעו אותי. בניגוד לישראלים, שפוגעים במטרות מסומנות מראש, ההתקפות של הפלסטינים עיוורות וזה מוסרי הרבה פחות. המטרה לא מקדשת את האמצעים, ולכן הפלסטינים איבדו לגיטימיות בעיני."

וולבק האשים גם את השמאל הקיצוני בצרפת בכך שהפך את ישראל לאוייבת ולמעשה הסית נגדה את המוסלמים במדינה. לדבריו, אינטלקטואלים, עיתונאים ופוליטיקאים שמאלניים קיצוניים – הם שאחראים למתח בין הקהילה המוסלמית והיהודית במדינה. "מה למוסלמים בצרפת ולפלסטינים?" אמר לעיתון, "למה המוסלמים בצרפת לא מזדעקים על מה שקורה לאחיהם באפריקה ובאסיה, אלא רק על אחיהם הפלסטינים? זה רק באשמת האנטי-ישראליות של השמאל הקיצוני והחיבור שלו לאסלם."

כמו כן נשאל וולבק למה הוא כה פופולרי בישראל. תשובתו "מאותה סיבה שאני אהוד בגרמניה: הישראלים אוהבים דיונים פילוסופיים, משהו שהם לא מוצאים ברוב הספרות הצרפתית, אבל כן מוצאים אצלי והם מתים על זה."

בניגוד לעמוס קלויזנר-עוז המחניף למוסלמים בתקווה לקבל את הזוזים של פרס נובל, מישל וולבק ויתר על כך. אין סיכוי שיקבל את הפרס הנחשק.

המפלגה הערבית המשותפת – גזענות, פוליגמיה, ויהודיות צדקניות

בעוד ש"המפלגה הערבית המשותפת" אוחזת כולה באידיאולוגיה גזענית אנטי יהודית, "המתונים" כביכול מחד"ש, מכריזים בריש גלי על כוונתם לטהר את שטחי יו"ש מיהודים, לחסל את מדינת היהודים, ולהקים במקומה מדינה ערבית-מוסלמית, ואילו נציגי "האחים המוסלמים" במפלגה אוחזים בדעת מייסדם שיש להשמיד את היהודים כולם כתנאי לגאולה, נמשך מצעד של יהודיות צדקניות "נשות 'הארץ'" – המצהירות על תמיכתן במפלגה זו.

נירית בן ארי כותבת כי "הכי יהודי להצביע לרשימה הערבית" ("הארץ" 7.2.15)  וטל ניב כמייצגת מה שהיא קוראת: "רצועת האינטליגנציה של השמאל" קובעת שהמצביע למפלגה לאומנית-ערבית-גזענית "עוצר את השטף הלאומני בפתק אחד" (כוונתה כמובן ללאומנות היהודית). ומניעת אפרטהייד ("הארץ"12.2.15)

בעוד היהודיות "הצדקניות" מזדהות עם הלאומנות הערבית והגזענות המוסלמית, קמות שתי נשים ערביות-מוסלמיות נגד צביעות המפלגה הערבית המשותפת.

אינסאף אבו שארב ורינאל שלאבנה-בהותי, עורכות דין במרכז "זכויות האישה הערבייה בנגב" – כותבות כי בין חברי הרשימה המשותפת, מאלה המייצגים את הנגב, יש נציגים פוליגמיים – אחד מטעם התנועה האיסלאמית ואחד מטעם חד"ש". (הצדדים הבעייתיים של הרשימה הערבית, "הארץ", 8.2.15)

הן כותבות: "סוגיית הפוליגמיה היא סוגייה כואבת, שסובלות ממנה בעיקר נשות הנגב." האם מצפים שאנו, הנשים הערביות, נצביע לרשימה שנמצאים בה גברים פוליגמיים? האם בשם האחדות הלאומית אמורות אנו להשעות לזמן מה את עקרונות השוויון, הכבוד והמאבק הבלתי מתפשר בתופעת הפוליגמיה? האם מחוייבות הנשים הערביות, בעל כורחן, לשלם את מחיר האיחוד בפגיעה המוחשית בהן, המתרחשת כעת?

ומי הם הביגמיסטים? מהתנועה האיסלמית הביגמיסט הוא ח"כ מטעם רע"מ-תע"ל טלב אבו עראר יליד 1967 מורה בדואי, הנשוי לשתי נשים.

מיהו הביגמיסט מחד"ש לא הצלחתי למצוא, אולי מי מהקוראים יודע?

כידוע תופעת הפוליגמיה עומדת אצל הערבים-המוסלמים בין 20 אחוז ל-36 אחוז.

הנשים היהודיות "הצדקניות" התומכות במפלגה הערבית-המשותפת, תומכות אם כן באותה תופעה.

הרשימה המשותפת משיקה קמפיין בעברית: ''התשובה שלנו לגזענות''

 למרות שהמפלגה הערבית המשותפת אוחזת כאמור לעיל בפוליגמיה, היא מתנאה בייחוד בכך שהיא לוחמת בגזענות. כמובן, הכוונה שלה רק לגזענות יהודית. גזענות ערבית-מוסלמית לדידה יוק, אינה בנמצא.

קמפיין הבחירות שלה בעברית הושק תחת הסיסמא: "הרשימה המשותפת, התשובה שלי לגזענות." אין ספק גבלס היה גאה בתעמלנים ממציאי הסיסמא.

למרות שטרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען (כזכור למרבה הצער אפילו דודו אמיתי מגבעת חביבה לא הצליח למצוא ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען בין עסקני הדו-קיום של גבעת חביבה, ונפתלי רז "איש החינוך ומורה דרך" לא הצליח למצוא אחד כזה מעמיתיו) – אנחנו נמשיך לחפש אחד כזה. אנחנו נמשיך לחפש ערבי-מוסלמי שאינו רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי המופתי של הפת"ח שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים מופת מוסרי – אלא גזענות, אנחנו נמשיך במאמצינו למצוא ערבי-מוסלמי שאינו גזען.

אם אתם מכירים כזה אנא הודיעונו.

השקרים של "האח בנט"

השר בנט שביקר ב-10.2.15 בכפר הנוער הודיות, רכב על סוסים ונפגש עם התלמידים. והצהיר: "אנחנו המפלגה היחידה שמתנגדת להקמת מדינה פלסטינית בארץ שלנו."

האם השר בנט תובע את כיבוש מדינת עזה ומדינת עבר-הירדן, שהן שתי מדיניות פלשתינאיות?

פתרון "שתי המדינות לשני עמים"

אין שתי מדינות ואין שני עמים

המושג "פתרון שתי המדינות לשני עמים" הוא מושג שקרי שיש לחשוף את השקר שבו ומכמה טעמים.

הטעם הראשון הוא שבהנחה ש"מדינה היא ארגון שיש לו מונופול של שליטה בטריטוריה מסוימת," הרי מבחינה אמפירית-עובדתית יש בנמצא כעת שתי מדינות פלשתינאיות. המדינה האחת מדינת החמאס בעזה, והשנייה היא מדינת עבר-הירדן. (גם אם נקבל את השקר שיש בעבר-הירדן שני עמים, העם הפלישתינאי והעם העבר-ירדני, הרי הפלישתינאים מהווים למעלה משבעים אחוז, כלומר אמפירית זו מדינה פלישתינאית). כלומר כרגע מדובר על הקמת מדינה פלישתינאית שלישית נוספת ביהודה ושומרון.

לכן, אמרו מעתה: פתרון שלוש המדינות הערביות-פלישתינאיות, ולא פתרון שתי המדינות.

הטעם השני הוא שלא מדובר על "שני עמים", כי הערבים כולם אינם מכירים בעם היהודי כעם, ואינם מכירים בזכאותו לריבונות ולמדינה, מכאן אין לעם היהודי פתרון במדינה משלו.

לכן אל תאמרו מעתה "פתרון שתי המדינות לשני עמים" כי ב"פתרון" הזה אין שתי מדינות, ואין שני עמים.

יוסף יונה מצטיין (נעשה ציוני)

יש לברך את המועמד למפלגת "המחנה הציוני" פרופסור יוסף יונה על כך שהוא מתחיל להצטיין (להיעשות ציוני).

כזכור פרופסור יוסף יונה התנגד ל"חוק השבות", הציע לאחד את יום השואה עם יום הנכבה, סירב להגדיר עצמו ציוני ("אני לא מתחבר למילה הזאת ציונות. היא לא מבטאת את מי שאני"), הצדיק את הטרור הרצחני הערבי: ("ישראל אינה קורבן תמים ומזדמן של קנאות אסלאמית. כל עוד יהיה כיבוש יהיה טרור"), תמך בסירוב פקודה וחתם על גילוי דעת התומך בחיילים שסירבו לשרת בשטחים, ותבע סולידריות עם המשומדת טלי פחימה, שהגדירהּ: "פעילת שלום אמיצה."

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%94

והנה מפלגת "המחנה הציוני" הוציאה הודעה בה נאמר: "בעמדתו של פרופ' יונה חלו תמורות במהלך השנים, והיום הוא מצטער על העמדה שהביע בעבר. פרופ' יונה נמצא בעמדת המחנה הציוני ומתנגד לסרבנות."

 יוסף יונה, המשך בדרך זו, המשך להצטיין, נשמח לשמוע את הצטיינותך (הפיכתך לציוני) גם מפיך, ולא רק מדובר המפלגה בתעמולת הבחירות.

אנטישמית גיבורת תרבות ישראלית

ב- 23 אוקטובר 1980, מיד לאחר פרוץ השלום עם מצרים נסעתי לטיול במצרים. בכל טקסי שלקחתי, מיד פתח הנהג את הרדיו במלא הווליום, והשמיע את שירתה של הזמרת המצרייה אום כולתום.

"קוויס? מבסוט?" הוא שאל, קיווה לקבל טיפ שמן.

אני מודה, האוזן המזרחית (אוסט יודה) שלי, לא הורגלה במוזיקה שלה, וסבלתי ממנה רבות. (השתדלתי שזה לא ישפיע על הטיפ).

בטיול השני שלי במצרים, חמש שנים לאחר מכן, דאגתי לבקש שקט. מאז דומני עד לאחרונה לא שמעתי את קולה הרם של אום כולתום. 

מה ידעתי עד אז על שירתה? כמעט כלום. ידעתי שהיא זמרת החצר של הרודן המצרי נאצר, ידעתי שהיא אנטישמית גדולה וקראה לטבח היהודים ערב מלחמת ששת הימים, שמעתי שכינו אותה בלעג "אום טומטום", ועשו פרודיה על שירתה:

עליזה רוזן בחיקוי לאום כולתום נואמת באו"ם. בהשתתפות נגני תזמורת קול ישראל בערבית של זוזו מוסא. מתוך תוכנית 12, אוקטובר 1974:

https://www.youtube.com/watch?v=Vy4QYyN3Tqg

פאטמה כזכור היה השם של הבת של מוחמד וחדיג'ה. לה ולעלי בן דודו של מוחמד נולדה בת שנקראה אום כולתום.

פאטמה איבראהים אל-בלתאגי‏ ידועה יותר בכינויה "אום כולתום"  (בערבית האם של כולתום בעלת פרצוף שמן) היתה זמרת ומוזיקאית מצרייה, אחת הזמרות הידועות והאהובות בעולם הערבי. וכונתה גם "כוכב המזרח". יש הטוענים שהכינוי "כוכב המזרח" ניתן לה בהופעה שנתנה בחיפה בקולנוע עין דור.

אום כולתום הופיעה בארץ ב-1931 וב-1935 ואפילו באולמות של יהודים ציונים. קולנוע עין דור בחיפה, קולנוע עדן בירושלים, וקולנוע מוגרבי בתל אביב.

ב-10.5.35, ארבעה ימים לאחר ההופעות שלה במוגרבי, העיתון הערבי "אסלאמיה" זעם על עצם קיום ההופעה באולם השייך ליהודים: "אסון הציונות," כותב הוא, לא רק בזרם העלייה ובהפקעת הקרקעות בדרך קנייה, אלא באמצעים אחרים שהשפעתם עמוקה יותר. אחד האמצעים האלה הוא תל אביב. בה מחזירים הערבים ליהודים את הכסף שקיבלו בעד הקרקעות חינם כמעט. הרי הקרקעות הם נכס קיים ואילו הכסף שהערבים מקבלים מוצא על שעשועים וכדומה. כי מי מבין עמנו והלאומיים שבהם יעזו לומר כי הם או משפחותיהם או בניהם אינם קונים את צרכיהם בתל אביב?"

הערה נוספת: "בעל המאמר עושה חשבון המראה כי חלק מדמי הכרטיסים ירד לכיסו של בעל האולם, וחלק לעיריית תל אביב."

אחד המעריצים את שירתה של הזמרת המצרייה היה הרב עבדאללה יוסוף (עובדיה יוסף) אשר הכיר את שיריה במצרים והאזין להם כל חייו.‏

ככלל היהודים הערבים העריצו את שירתה של אום כולת'ום עת ביצעה את גדולי המלחינים המצרים והערבים, אבל אום כולת'ום שברה את ליבם כששרה ב-1967, טרם מלחמת ששת הימים: "אטבח אל יהוד." היהודים, שאהבו את אום כולת'ום בכל ליבם, כאבו כאשר הגברת הראשונה של הזמר הערבי, היתה שונאת ישראל קיצונית, ובתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים נשבעה מעל כל במה לשתות דם של יהודים, ולאכול לב וכבד חמים ומדממים שיעקרו מיהודים אחרי הניצחון וחיסול ישראל, ושרה בקול מלא פאתוס מתלהם ומסית  "אטבח-אל-יהוד"

דומה שהיום נהפכה לפתע אום כולתום לפופולארית בארץ. מעלים הצגה על חייה, מחקים את שירתה, ואף מנציחים אותה:

ניר ברקת ראש עירית ירושלים משבח את אום כולתום, והעיר ירושלים קוראת רחוב ע"ש אנטישמית שקראה לטבוח ביהודים אום כולתום:

https://www.youtube.com/watch?v=x5onMdDarqM

אם בפולמוס סביב השמעת היצירות של וגנר נטען כי ניתן להפריד בין היצירה ליוצר, האם כאן ניתן להפריד בין ביצועי הזמר(ת) לאישיותו(ה)?

הנביא והתיאולוג החדש ברק חוסיין אובמה

בשעה שאנשי דעאש מצהירים על כך שהם הולכים בדרכו של מוחמד בג'יהאד נגד הכופרים, היהודים והצלבנים, בשעה שאנשי דעאש הורגים את הכופרים ומוכרים כמוחמד את נשותיהם בשוק, בשעה שאנשי דעאש לא עושים שום דבר שמוחמד לא עשה, והם רק מחקים את מעשיו, והולכים לפי תורתו, מכריז ברק חוסיין אובמה שהם לא אסלאם. יש טרוריסטים, טוען אובמה, אין טרור אסלאמי.

אם הם לא אסלאם מהו אסלאם?

האם ברק חוסיין אובמה ממציא דת חדשה אסלאם חדש שהוא נביאה?

האם הגיע הזמן לקבור את השואה מאחור?

ביום שבו העולם מציין את יום השואה העולמי ו-70 שנה אחרי שחרור אוושויץ ובזמן שיהודי אירופה בורחים משם בגלל אנטישמיות אסלאמית, שואל ה-BBC בטוויטר:  "השאלה הגדולה שלנו הבוקר: האם הגיע הזמן להניח את השואה בעבר?"

http://rotter.net/forum/scoops1/176958.shtml

המסקנה מהשאלה ברורה. כן, יש להשאיר את השואה מאחור, כדי להתכונן לשואה יהודים חדשה.

חכם או מטומטם?

הרב שלום כהן, מחליפו של הרבֶּה עבדאללה (עובדיה) יוסף כנשיא מועצת חכמי הדת של מפלגת ש"ס, מתנאה בתואר "חכם". לפי אותו חכם, המנון "התקווה" הוא שיר מטומטם.

http://elections.walla.co.il/item/2831964

איש לא ילמד את "חכם" שלום כהן, שגדל כל ימיו בירושלים שבין החומות – מהי ציונות ומהו היחס לארץ ישראל, הגנו עליו במפלגת ש"ס.

בן זומא אמר במסכת אבות (פרק ד' א'): "איזהו חכם? – הלומד מכל אדם, שנאמר: 'מכל מלמדיי השכלתי'"(תהילים, קי"ט, צ"ט).    

הרב שלום כהן אינו לומד מאיש, מכאן – "החכם" שלום כהן מטומטם!

היהודים הערבים – מגזענות אנטי-אשכנזית

לאנטישמיות ואנטי-ציונות

כבר כתבתי לא אחת על הגזענות האנטי-אשכנזית שהפכה לאנטישמיות ולאנטי-ציונות, והנה ב-22.2.15 התראיינו שני אקטיביסטים אנטי-אשכנזים בתוכניתם של לונדון וקירשנבאום. האחת, רוויטל מדר, בעלת טור העוסק בזהות יהודית-ערבית, והמרבה להביע בכתיבתה דעות גזעניות אנטי-אשכנזית ואנטי-ציונות, מספרת בראיון על החלטתה לפעול למען "המפלגה הערבית המשותפת" מפני שרק היא, לדידה, מייצגת את היהודים הערבים.

הציונות, לדידה של מדר, היא רק אשכנזית, ולכן יש להביא לסופה.

בתשובה לשאלה אם היא נציגת התנועה האסלאמית, היא ענתה שהיא נציגת בלד (מפלגתם של עזמי בשארה וחנין זועבי).

השני שהתראיין, רון כחלילי, הסכים לדבריה שהציונות היא אשכנזית בלבד וככזו יש לצאת נגדה, אך בניגוד אליה הוא תומך בש"ס כמייצגת היהודים הערבים.

כחלילי הסביר שהוא אינו יכול לתמוך ב"מפלגה הערבית המשותפת" מפני שהיא ר"ל כוללת אשכנזי (דב חנין), והוא, (כחלילי) אינו יכול להצביע בעד אשכנזים. לדידו אין חשיבות אם אדם הוא ישר, או פושע (כדרעי), העיקר שלא יהיה אשכנזי.

תיקון טעות – מהם השטחים ששוחררו מכיבוש ערבי-מוסלמי

ברשימתו של אלישע פורת ז"ל, "אנדלוס השנייה" (גיליון 1022) הוא כותב: "אל אנדלוס – טריטוריה יחידה בעולם שהאסלאם הפסיד ולא כבש מחדש."

טעות.

הצרפתים (מחצית צרפת עד פואטיה היתה כבושה ע"י הערבים), הספרדים, (כל ספרד היתה כבושה ע"י הערבים לא רק אל אנדלוס) הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, הגיאורגים, הארמנים, הישראלים, וכיום גם בחלקם הכורדים – הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי-מוסלמי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות-מוסלמיות.

למרות זאת השטחים הכבושים ע"י הערבים-המוסלמים הם כיום כ-13 מיליון קמ"ר. יותר מכל אירופה.

* * *

מנחם רהט

"העם החליט: אחדות לאומית"

תסריט אימים למקרה שבמוצאי יום הבחירות, לא יימצא ימין אמין לימין מועמד הימין, ששוכח לפעמים שהוא ימין

השעה 00.00, מוצאי יום הבחירות, אור ל-18 במארס 2015. תוצאות המידגם מדווחות תיקו: 24 מנדטים לנתניהו, 24 מנדטים להרצוג.

המנצח האמיתי בבחירות הוא גוש המפלגות החרדיות, המונה 20 מנדטים: 8 ליהדות התורה, 6 לש"ס ו-6 להפתעת הבחירות, 'יחד', שחוברת לגוש החרדי, בדיוק כפי שהצהיר מראש הרב שטיינמן, מנהיג הציבור החרדי: "עִם 'יחד' אנחנו 20 מנדטים, הכוח הפוליטי השלישי בבית המחוקקים."

השעה 00.05. התיקו בין שני הגושים מריץ את הכתבים הפוליטיים למנהיגו הלא מוכתר של הגוש החרדי, יעקב ליצמן, מועמד מס' 1 ביהדות התורה. יעקב ליצמן, מדושן עונג, מצהיר כשעל פניו חיוך זחוח: "בחסדי שמיים ניצחנו. אנחנו מודים לבורא עולם, על שהעמיד את יאיר לפיד במקומו המצומק; ועל שהעניק לנו החרדים את הייצוג האמיתי שלנו בציבור הישראלי. מסובב הסיבות הוא שהוביל לפילוג בש"ס, על מנת להכפיל בסופו של דבר את כוחו של הגוש החרדי. ותודה לאלי ישי שהצליח יחד עם יוני שטבון לגרוף למחנה החרדי רבבות מזרוח'ניקים, חרד"ליסטים, אנשי הרבנים טאו וליאור וחבריהם. מרגע זה מתבטלים חוקי השיוויון בנטל. ואם מדברים על שיוויון, איך נוכל להתעלם מן השיוויון בין הגושים. חובתנו לדחוף אותם לשבת יחד. איתנו. אחדות לאומית, זה מה שהעם החליט."

שלום עכשיו, מקלחת אחר כך

השעה 00.10: נתניהו, בסוויטה 1717 במלון סיטי טאואר, מודאג. מי יקים את הקואליציה? מגיעה שיחה מנשיא ארה"ב. "העם, ביבי יקירי, אמר את דברו: ממשלת אחדות. זה ייטיב עם כולנו, ויחזק אותנו במאבק נגד הגרעין האיראני."

00:12: מטה הבחירות האישי של הרצוג מתכנס לדיון חירום. מחליטים לשלוח את בוז'י, במיידי, לבית ברחוב החזון אי"ש 5 בבני ברק, על מנת לקבל ברכתו של הרב שטיינמן להקמת קואליציית הרצוג-לבני-חרדים.

00.14: מגיעה שיחה דחופה מנתניהו. מעכבים את הנסיעה לבני ברק. נתניהו: "היי בוז'י. היה קשה, הא? עברנו כברת דרך מטורפת, לא? התעלקנו, נשכנו ונושכנו. טירוף מוחלט, הא? אבל ככה זה בחירות. עכשיו צריך לדבר בהגיון, להקשיב לקול התבונה, וגם להצעה של אובמה. בוא נודה, בוז'י: שר ההיסטוריה הועיד לנו גורל משותף. אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה לצד זה. אני בנו של היסטוריון, ואתה בנו של נשיא המדינה. שר ההיסטוריה הטיל עלינו להוביל יחד את המדינה לעידן חדש. מחובתנו לשלול מן הקיצוניים מימין ומשמאל – בנט וזהבה גלאון – את היכולת לכפות עלינו את עמדותיהם המטורפות. הרי שנינו יודעים את האמת: שנינו נמצאים במרכז. לא ימין קיצוני ולא שמאל קיצוני. בוא ניפגש כאן ועכשיו. אין לנו זמן מיותר לבזבז. מקלחת? תתקלח אחר כך. שלום עכשיו."

01:00: נתניהו והרצוג נפגשים. גם ציפי באה. מסכמים: ממשלת רוטציה, עם גרעין קשה של 68 מנדטים: ליכוד, העבודה, חרדים. מוסכם שכל השאר יוכלו להצטרף על בסיס קווי היסוד, בתנאי שלא יכתיבו עמדות קיצוניות, לא מימין ולא משמאל.

01.30: חותמים על זיכרון דברים: תוקם ממשלת רוטציה. במרכזה הליכוד והעבודה, והחרדים. ניפגש מחר ב-10.00. עד אז ינסחו  העוזרים את ההסכם.

06.00: עם ישראל מתעורר בבוקר עם תקווה חדשה. יש ממשלת אחדות. משק כנפי ההיסטוריה. השלום באופק. נמר עם גדי ירבץ. העם החליט – אחדות לאומית.

07:00. לחגיגה מצטרף הנשיא ריבלין. "העם החליט – אחדות לאומית," הוא מתפייט וכבר מתווה כיוון, בראיון רדיו ראשון לאחר הבחירות.

12:00: מתכנסים לחתימת קווי היסוד. לחותמים מצטרפים לפיד, כחלון וליברמן. שמונים ח"כים בקירוב. נתניהו, שמכהן ראשון, נענה מיד להצעת מ"מ ראש הממשלה הרצוג, להותיר את בוגי במשרד הביטחון. "הוא הרי תמיד היה ותמיד יהיה מפא"י'ניק," קורץ בוז'י לציפי. "רק איתו נשיג את החזון של מדינה יהודית כאן, מדינה פלשתינית שם."

היחידות שהודרו מהחגיגה הן הבית היהודי ומרצ. שתיהן יצאו בחוץ. די לקיצוניות. חלומה הגדול של שרה'לה, לראות את בנט מתייבש על ספסלי האופוזיציה, מתגשם. גם חלומם הגדול של החרדים מתגשם: "העיקר שעולם התורה יוצא מחוזק," אומר אלי ישי, ממציא תביעת "והשיב את הגזילה אשר גזל."

המפעל הציוני, סוף

14 באפריל 2015: אבו מאזן, נתניהו, בוז'י-ציפי, וגם ליצמן, דרעי וישי, האבות המייסדים של ממשלת האחדות, מצטלמים במדשאת הבית הלבן. באופק כבר רואים את פרס נובל לשלום. העולם כולו מגיב בתשואות.  

14 במאי 2015: לפני 67 שנה בדיוק הכריז ב"ג על הקמת המדינה. בדיוק היום מקימים נתניהו ו"ידידי החדש אבו מאזן", את מדינת פלשתין: "שתי מדינות שיחיו בשלום, זו לצד זו." וגר זאב עם כבש. שלום עכשיו. נשיקות וחיבוקים.

14 ביוני 2015: 600 אלף יהודים, כולל 200 אלף בירושלים, מגורשים 'ברגישות ובנחישות'. ציפבוז'י: "למה שלא תלכו לנגב ולגליל?"

14 ביולי: החלה מלחמת השיחרור של 'העם הפלשתיני'. אש"ף, מתוגבר בחיות הטרף של החמאס, אל-קאעידה, משמרות המהפכה האיראנים ודאע"ש, יוזמים פעולות איבה על הקו הירוק, מסתערים בשאגות 'אללה אכבר' לתוך ישראל הקטנה. צה"ל משיב מלחמה, אך 'גבולות אושוויץ' קורסים. הנשיא חוסיין אובמה, שהבטיח ערבויות לקיומה של ישראל, 'עסוק' ולא מתפנה לטלפונים מתל אביב. פלשתין מצטרפת לחליפות האיסלמית. 

14 באוגוסט: תם המפעל הציוני. הושלמה האם-אמא של ההונאה הערבית. חזון הפיתרון הסופי 2 של המופתי הירושלמי אל-חוסייני, מומש בסיועם של חוסיין הוושינגטוני ושל התמימות הישראלית, אללה ירחמה.

הכל בגלל ה'פיין שְמֶקֶערְס'

הכול הי יכול כמובן להתנהל אחרת. אבל ה'פיין שְמֶקֶערְס' החליטו הפעם ללמד לקח את בנט. בגלל הצנחת אוחנה לרשימה לכנסת. בגלל הוצאת אוחנה מהרשימה לכנסת. בגלל ההליכה עם לפיד. בגלל ההליכה עם אורי אריאל. בגלל אימוץ תכתיבי הרבנים. בגלל התעלמות מתכתיבי הרבנים. בגלל רבני הקו. בגלל רבני ה'מיין סטרים'. בגלל השיוויון בנטל. בגלל אי השיוויון בנטל. בגלל המתינות. בגלל הקיצוניות. ועוד אלף סיבות, שבגללן עלול הסיפור הציוני להסתיים בשוֹאה חדשה ובבכייה לדורות. העיקר שכולם התחשְבּנו עם מפלגת הימין היחידה בישראל.    

* * *

אהוד בן עזר

על משפחת ראב

             מתוך היומן, 11 באפריל 2005

הקירבה המשפחתית של ויקטור ראב למשפחת בן-עזר ראב בישראל

שלמה ראב, מהכפר סילֶשׁ שבהונגריה (כיום בסלובקיה), עלה לירושלים בשנת 1863 עם אשתו אסתר (בת הרב יחזקיהו הכהן מבעלעד שבהונגריה), וזאת כדי למות ולהיקבר בעיר הקודש.

לשלמה ראב היו כמה בנים ובנות.

אחת מבנותיו של שלמה ראב – יטול-חנה שמה, נישאה לבנימין שטמפפר, אביו של יהושע שטמפפר, ממייסדי פתח-תקווה, שעלה ברגל לארץ-ישראל מהונגריה בשנת 1869.

אחד מבניו של שלמה ראב – בנימין זאב וולף ראב שמו, הוליד (בין השאר) את יחזקאל ראב, שנישא לבת-דודו אסתר ראב (שניהם ניספו באושוויץ). אותו יחזקאל ראב הוא אביו של צדוק ראב, הגר כיום בעצמונה עם משפחת בנו יחזקאל ראב. אסתר, בתו של צדוק, נשואה לרב יואל בן נון.

בן נוסף של שלמה ראב – היה יהושע ראב. בתו אסתר היא זו שנישאה לבן-דודה יחזקאל ראב (בנו של בנימין זאב וולף ראב). בן של יהושע ראב ואח של אסתר ראב – היה יחזקאל-יינל ראב – והוא אביו של ויקטור ראב ממיאמי ושל אחותו ברברה.

בן נוסף של שלמה ראב (והוא אחיהם של יהושע ראב ובנימין זאב וולף ראב – היה לאזאר ראב, שעלה עם בניו יהודה, משה-שמואל ובנותיו חנה וטויבֶּה (טובה) לארץ-ישראל בשנת 1875 או 1876.

כלומר, יחזקאל ראב, אביו של צדוק, אשתו אסתר ראב, ואחיה יחזקאל-יינל ראב (אביו של ויקטור) – היו בני-דודים מדרגה ראשונה של יהודה ראב (ושל בן-דודתו יהושע שטמפפר).

ויקטור ראב וצדוק ראב הם בני דודים מדרגה שנייה של בנימין בן-עזר (ראב, בנו של יהודה ראב). בנימין היה אביהם של אהוד בן-עזר (ראב) ולאה שורצמן (לבית בן-עזר ראב).

 ויקטור ראב וצדוק ראב הם בני דודים מדרגה ראשונה.

לנוסח הסופי הזה הגעתי יחד עם ויקטור ראב מארה"ב, שתיקן פרטים אחדים בדף המשפחה של יהושע ראב. שמו נזכר בדף שבחוברת, אך לא בהקשר הנכון. לדפים שהבאתי לוויקטור הוספתי במקביל שמות בתעתיק אנגלי וגם תאריכי עלייה ארצה.

ויקטור ראב נולד בווינה ובגיל שש עשרה וחצי, אחרי האנשלוס (סיפוח אוסטריה לגרמניה) הועבר עם קבוצת ילדים לאנגליה ולבלפאסט, משם לארה"ב, ושם התגייס לצבא, עוד בטרם קיבל אזרחות אמריקאית. הוא נשלח כחייל אמריקאי לגרמניה, נכח בשחרור מחנות הריכוז והיה גם חוקר, שיודע גרמנית, בהכנת משפטי נירנברג. מה שבהחלט מוסיף כבוד למשפחת ראב.

חמשת ראשי משפחות המייסדים של פתח-תקווה, שהיא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה שנוסדה שנת 1878 – הם דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, בן-דודתו אליעזר (לאזאר) ראב ובנו יהודה ראב (בן עזר, הוא סבי), וכן יואל משה סלומון וזרח ברנט. ארבעה הראשונים – שטמפפר, גוטמן וראב האב והבן, עלו לארץ-ישראל מהונגריה.

תל-אביב, מרס 2005. יש גם נוסח אנגלי.

* * *

אהוד בן עזר

סדר יום של סופר-בדימוס, נובמבר 2004

14.11.04. יום ראשון. סדר יום של סופר-בדימוס. קם לקראת שבע בבוקר. יהודית יוצאת אחרי שבע לעבודה. מכין סלט ירקות גדול וחתוך דק, שמספיק ליומיים-שלושה, בקופסת פלסטיק גבוהה, וזה עיקר ארוחת-הבוקר שלי.

מרכיבי הסלט: מלפפונים, עגבניות שרי ועגבניות בשלות רגילות, בצל יבש ובצל ירוק, פלפל אדום, צהוב, ירוק, צהוב-ארוך וסגול. פלפל ירוק חריף. צנוניות. לפת. מיץ לימון. פטרוזיליה, שמיר, נענע, גבינת ברינזה קשה, מלח ושמן זית.

מכין בקופסה אחרת גבינת סקי 5% עם שמיר, ירוק של בצל ירוק ופלפל טרי אדום קצוצים דק, עם שמן זית חריף (שהושרו בו טבעות פלפל חריף) ומלח, גם זה חלק מארוחות הבוקר והערב, ואת שני אלה, בייחוד הסלט, עדנה העוזרת אוהבת במיוחד כאשר אנחנו אוכלים מדי יום שלישי ארוחת-בוקר משותפת.

מעמיד בינתיים סיר גדול של מרק כרובית שנותרה במקרר, עם שמיר, קוביות של שני תפו"דים, אבקות מרק בשר ועוף, קצת מרגרינה, אגוז מוסקט, הרבה שמיר קצוץ, ובסוף גם תוספת חלב. ועל אש קטנה יותר, שלוש ביצים שתהיינה קשות, מתבשלות בקליפות בצל ומלח גס כדי שתהיינה חומות ולא תהיה בעייה להבדיל אותן.

כאשר כל זה מוכן, מתיישב לארוחת הבוקר תוך שמיעת כל יומני החדשות בגל ב' של "קול ישראל".

אחרי הארוחה אני מעמיד צנצנת של מלפפונים להחמצה, עוד מאלה שקניתי בשוק עג'מי בשבוע שעבר, במי מלח, פלפל חריף, שום ושמיר ושתי כפות חומץ, ושם במרפסת המזרחית, בשמש.

ועכשיו מגיע החלק העיקרי של הבוקר, לדפוק שלושה קילו זיתים שקניתי בשוק באותו יום חמישי, במי מלח שביצה טרייה צפה בהן, חתיכות פלפל חריף ולימון. מחר בבוקר כבר אטעם מהם. שלושה ימים החלפתי מים. וגם היום, תחילה אני זורק אותם מקרש הדפיקה לצנצנת מלאה למחצה מים רגילים, וכשהיא מתמלאת, מרוקן ושוטף אותם פעמיים, ורק אז יוצק את תמיסת מי המלח.

שלוש שעות. משבע עד עשר לערך. באמצע מטלפנת שפרה לאחר שסיפרתי לה שאהרון אמיר כבר לא יכול להכניס מהשירים ששלחתי לו בהמלצתה ל"קשת החדשה", כי החוברת יורדת לדפוס. היא מתלוננת כרגיל על צרותיה ומסיימת, "אתה באמת אדם חזק אם אתה יכול לעמוד בכל אלה [האכזבות הספרותיות]. לך תמשיך לדפוק זיתים!"

* * *

מרדכי שמואלי

קריאת אזעקה הכרחית

נאום ראש הממשלה בארה"ב חייב לכלול את ההשוואה המצמררת המראה כי איראן  עוקבת  במדוייק  אחרי המדיניות של גרמניה הנאצית לפני  מלחמת העולם  השנייה. מערכת הסתה גזענית היורדת לתהום הרוע השפל, הצגת היהודים / ישראל  כגרועים בנברנים מפיצי המחלות ומשחיתי האנושות. הצגה גלויה של המטרות האסטרטגיות האכזריות והחולניות, הכוללות השמדת עם  תוך  חיוכי מאור פנים  טקטיים  מרדימים  לעולם. הסכמים  גלויים ונסתרים  עם גורמים חיצוניים  וקיצוניים  תוך קניית שותפים ואוהדים עם  מכירת  אשליות שווא וחזרה בלתי פוסקת על שקרים בנוסח תורת גבלס.

כל זאת יחד עם רתימת כל המשאבים הלאומיים לחימוש צבאי ללא תקדים מכל סוג ולכל משימה.

ומצד שני כיום כמו בעבר יש גורמים בעולם המערבי השואפים לשלום עכשיו והרגע, תוך אמונה כמעט משיחית כי פשרות וויתורים ימנעו ויבטלו את המטרה האסטרטגית של עולם קיצוני הרשע. לצורך כך אפילו בוחרים שיח לשוני אחר כדי שלא להבליט את העובדות  המפריעות לאשליות.

על כן מוטב לזעוק ולרתום ככול האפשר את העולם עכשיו מאשר לבכות בכי תמרורים  לאחר מכן  !

ולקינוח הייתי מציע כי הפעם, בנוסף  לציטוט  הפסוקים  מהתנ"ך  שלנו , יצוטטו  פסוקים  מהצהרת כורש, מהגדולים במלכי פרס ומדי, אשר עודד את שיבת ציון, שיבת היהודים לארצם,  ואף  תמך ותרם להקמת בית המקדש היהודי בירושלים  !

* * *

אראל סג״ל

האגו של אובמה מול הביטחון שלנו

נשיא ארה"ב בדרך להעניק לאיראן תעודת הכשר. אם הרצוג רוצה להוכיח שהוא מנהיג אמיתי ולא בובה שמפעילים האמריקנים – עליו לגנות את ההסכם עם טהרן.

על פי מנהג איראני, בטקס החתונה, החתן והכלה מלקקים דבש זה מאצבעו של זו, כדי לסמל התחלה מתוקה של החיים המשותפים. לפני כמה שנים התפרסמה ידיעה שחתן אחד ליקק את האצבע של כלתו בהתלהבות כה רבה עד ששאב ציפורן מלאכותית שחנקה אותו למוות. רומנטי. כמעט רומנטי כמו ההסכם המתגבש בין המעצמות לאיראן. הסכם שגורם לי לתהות בקול רם איפה כל ראשי מערכת הביטחון בדימוס – ראש המוסד לשעבר דגן, הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי – שהתנגדו בזמן אמת לפעולה צבאית והבהירו לציבור שעדיפה האופציה הדיפלומטית האמריקנית על פני הרפתקה ישראלית. היה מעניין לשמוע את דעתם כעת על האופן שבו ניהל ממשל אובמה את המגעים.

איכשהו, אני זוכר סיפור על מערכת שנדרכה ונעצרה בהתערבות הרמטכ"ל וראש המוסד. כן, אני זוכר במעומעם גם הצהרות אמריקניות והדלפות חוזרות ונושנות שהעבירו מסר אחד לממשלה הישראלית: תנו לנו לטפל בגרעין האיראני. אז הנה הם טיפלו. והגענו להסכם שאם אני מבין נכון מדברי המומחים למיניהם, גובל באסון. הסכם שרוב הקונגרס מתנגד לו.

בימים אלה נמצאת על שולחן הקונגרס הצעת חוק להגברת הסנקציות על איראן, והיא מקבלת תמיכה מהרוב הרפובליקני, וגם מדמוקרטים לא מעטים. הנשיא יכול להטיל וטו על הצעה כזו, אך הווטו עשוי ליפול אם יימצא רוב של שני שליש מחברי הסנאט (ולא 75 סנטורים כפי שטועה בטעות עמוס ידלין). הווטו על הווטו הינו הסיבה שמנהיגת המיעוט הדמוקרטי, ננסי פלוסי (ידידת משטר אסד להזכירכם), מיהרה לצאת נגד ההזמנה. זו הסיבה לעלבון של אובמה – כלומר למשחק הציני של הנשיא. האגו שלו מול הדאגה שלנו.

מתכון לחור שחור

אובמה החליט: איראן בדרך לקבלת תעודת הכשר, אין טרור אסלאמי והנרצחים היהודים בפיגועים היו רנדומליים. באמריקה מודאגים ולא בכדי – הם לא מצליחים להבין לאן חותר אובמה. אולי זה מה שגרם לרודי ג'וליאני, מראשי העיר הנערצים של ניו יורק, לפקפק בפומבי בפטריוטיות של הנשיא, ולג'ו ליברמן, הסנטור הדמוקרטי שהיה מועמד לתפקיד סגן הנשיא, לתמוך בנאום נתניהו.

אגב, לידיעת המודאגים בישראל, הרשימה של הדמוקרטים המחרימים הצטמצמה באחד ועומדת כרגע על 24, רובם חברי קונגרס שחורים וכמה יהודים ליברליים לקישוט. פרשנים אמריקאיים מבהירים שלאחר שהנשיא אובמה יחתום על צו נשיאותי להסרת הסנקציות, הקונגרס יגיב, אובמה יטיל וטו על הסנקציות, ואז אנו צפויים אולי לאחד המשברים החוקתיים הגדולים שידעה ארה"ב.

אז אולי עכשיו הזמן להתפרע. התקשורת עוסקת בבית ראש הממשלה בזמן שהשמיים מתקדרים סביבנו. אולי כדאי לברר עם בוז'י אם הוא עדיין סומך בעיניים עצומות על אובמה, או שהאמונה העיוורת בתבונתו של הנשיא התערערה. על הטענה הממוחזרת שלפיה קיבעון איראן של נתניהו הינו הסחת דעת וספין לבעיות אמיתיות יש להשיב באמצעות שכל ישר. גם הממעטים בסכנה לא יכולים לשלול אותה לחלוטין ולו בשל ניסיון העבר. לכן, אם יש אפילו צ'אנס של חמישה אחוז שהאיום יתממש, הוא יגרור מרוץ חימוש שיהפוך את החיים במזרח התיכון לפחות נעימים מאשר בריוויירה.

קחו את הסביבה, ערבבו עם פצצות אטום, תקבלו חמין שיכול להיגמר בחור שחור. היה מצופה עכשיו מיצחק הרצוג שיתעורר מהפנטזיות. אם הוא רואה עצמו כמנהיג, דהיינו, מנהיג העם היהודי, עליו להתגבר על הקמפיין המלוכלך של אדלר ועל האגו וליישר קו עם ראש הממשלה. אם הרצוג מבקש להפיג כל חשש אמיתי או מדומה שהוא ומפלגתו בובות של האמריקאים, שיאמר בקולו את דעתו על ההסכם ויגבה את ראש הממשלה. יצהיר הרצוג שבנושא האיראני אין הבדל מפלגתי. אם ההסכם רע לישראל, הרצוג חייב להגיד את זה.

ציטוט מאתר NRG

* * *

אהוד בן עזר

חידושים בסוגיית ההפלצות בטִיסות

מתוך "חדשות בן עזר" 46, 18 ביוני 2005

אחת הרעות החולות בטיסות, שכולאות את האדם בין שעה-שעתיים לבין אחת-עשרה שעות ויותר בחלל סגור אחד ובצפיפות עם עשרות בעלי-מעיים אחרים, היא הקושי להתגבר על מכת ההפלצות: הן באופן פעיל, להתאפק או לשחרר בשקט, והן באופן סביל – להריח את הנאדות ששיחררו הנוסעים האחרים.

הגדילו עשות חברות הטיסה שכוללות בארוחותיהן גביע גדוש חומוס ופיתות חמות, מתוך אמונה שגורם הפלצות אדיר זה, שרק שעועית אפוייה במיץ עגבניות או מרק שעועית או חמין-של-שבת – חזקים ממנו – יישאר כלוא בבטנם של הנוסעים בארבע-חמש השעות הבאות הנחוצות לעיכולו, ותוצאותיו תוכרנה כבר הרחק מבטן המטוס.

דא עקא, שיש טיסות שנמשכות זמן רב יותר, והחומוס בינתיים משתחרר לאוויר המטוס בצורת הצבירה הקקה-גזית שלו, ומנגד יש בעלי קיבה ומעיים שמעכלים מזון מהר יותר, ויכולים להפליץ חומוס לאחר שעתיים בלבד, גם בטיסות קצרות יחסית.

שלא לדבר על סוגיות קשות לא פחות. למשל, מה עושה נוסע כמו מר סופר נידח שלא הצליח לחרבן בבוקר או בכל שעה אחרת, לפחות פעמיים-שלוש – כדי לנקות את בני-מעיו לקראת הנסיעה, ובטנו נושאת עתה פנימה לבטן המטוס מוכנים-כבר הקקה-גזים מארוחותיו ביום אתמול, ולא כל נוסע זהיר לאכול בטווח של כשתים-עשרה שעות לפני הטיסה רק מאכלים קלים, נטולי קטניות וחנקן, וחברות הטיסה גם לא שולחות הוראות ניקוי מעיים לנוסעים, שהן חיוניות לא פחות מההוראות המפורטות שמקבל כל בעל-מעיים לפני בדיקת קולונוסקופיה מעכוזו. אילו היו כל הנוסעים צמים לפחות שתים-עשרה שעות לפני הטיסה, לא היו ההפלצות באות כלל לאוויר המטוס.

ועצה עוד יותר טובה היא טיפול חוקן לכל נוסע טרם עוברו את ביקורת הדרכונים כדי לוודא שמעיו ריקים וכמו שבנמלי התעופה של תאילנד ממשיכים לעבוד במכוני העיסוי על הנוסע עד סמוך לעלייתו למטוס, כך יפעלו בטרמינלים גם מכוני החוקנים.

ואם כבר הפליץ – הלא גם כאן יושב הנוסע בפני אחד הפרדוקסים הגדולים של הבטן האנושית והוא – שלא הריח קובע אלא הרעש. אם אתה מצליח לשחרר נאד שקט, אפילו מסריח, לתוך ריפוד הכיסא שלך ומבלי השמע קול – בּוּל! הרווחת. אך אם חס ושלום תקעת נאד רועש, אפילו חסר ריח לחלוטין – אכלת אותה. אין בושה גדולה מזו בטיסה!

האם אפשר להדמים פלוץ רעשני או לחלופין לחצרץ פלוץ שקט? (כמובן לא במטוס אלא כשאתה לבד בבית ורוצה ליהנות גם מחוש השמע, להפליץ ולשיר!)

על כך מתנהל מחקר גזו-סטאטיסטי בחסות פרופ' פלוץ בן-שחר, דיקן אוניברסיטת בת-שלמה רבתי, שבין שאר תאריו הוא גם ראש החוג למדעי השלום ולנשיאת חן בעיני גויים. תוצאות המחקר (העומד להתפרסם באנגלית בהוצאת אוֹקסְפְלוֹץ פְּרֵס, שגם מימנה אותו בחלקו) מאששות את משנת עלי באבא והומיי באבא על גזענות וקולוניאליזם: הן מראות כי אצל 60% מקרב הפלשתינאים שמחוץ לגבולות ישראל נצפית תופעת פלוץ שקט, אצל 50% מאזרחי ישראל הערבים נצפית התופעה, אצל 40% מיהודי ישראל בני עדות המזרח נצפית התופעה, ורק אצל 30% מיהודי ישראל האשכנזים נצפית תופעת פלוץ שקט – כלומר 70% אשכנזים יריעו מבלי אשר יחושו כל צורך להסוות, מה שגם נובע מעודף תזונה משווע, והוא כדרכן של חברות קולוניאליסטיות הנמצאות בתהליך שקיעה. (הנתונים מהימנים בהחלט מהיותם מותאמים-מראש ובסדר-גודל מדוייק של מאה אחוז לדעות הקדומות ולהשקפת העולם הפוליטית של החוקרים בפקולטה למדעי הרוח והחברה, כְּמָה שנאמר: "חברֶה, מי עשה כאן רוח?")

נשים אינן מפליצות כלל. כלומר, לא שומעים אותן.

אשתו של מר סופר נידח נוהגת לומר לו בטיסות: "תפסיק להתאונן. אתה יכול ללכת לבית-השימוש ולשחרר שם את הגזים!"

ובכן, קודם כל מר סופר נידח שונא ללכת לבתי-השימוש במטוסים כי תמיד נדמה לו שהם לא די נקיים, זאת לפי התור שהיה לפניו,

וגם הרעש של הורדת המים באסלה מפחיד אותו, כאילו ניבעה חור במטוס!

כן, ולפעמים הוא אפילו אינו משתין עד חמש שעות – מבית-נתיבות ההמראה ועד לבית-נתיבות הנחיתה. וככל שהוא מקשיש כך הוא נעשה יותר פרטנציוזי וקפריציוזי.

ובנוסף לכך, קירות בית השימוש במטוסים דקים, והם ממוקמים ליד המיטבח ומושבי הדיילות או ליד מושבי נוסעים, ומי שאינו מצליח להפליץ בשקט יוצא משם בבושת פנים יותר מאשר אילו עישן שם או אנס.

ולמפליצים כרוניים, בעלי תפוקה גדולה, המעט שהם מצליחים לשחרר בבית-שימוש בגובה עשרה קילומטר מעל כל בית-כיסא נורמאלי – הוא ממש בדיחה, מה עוד שלעיתים דווקא אז נסגר המצליץ של הנוסע וכאילו נסתתמה בטנו. ורק הוא חוזר לשבת על מקומו, והנה שוב יש לו קראמפים (עוויתות כואבות) שנוצרים מטיולי הגזים ומפרפוריהם בבני-מעיו!

לפיכך החליט "חדשות בן עזר" לערוך מכרז עולמי בין יצרניות המטוסים וחברות התעופה לעיצוב המושב המושלם בכיסאות במטוסים.

מדובר בצינור סמוי דמוי שואב-אבק שיפעל בשקט גמור ויקלוט ברצף, או לפי חיישן-פוֹרְץ שיפעילו בעת הצורך – את הסירחון שהנוסע משחרר בחשאי לתוך מושבו, כתינוק היושב בכיסא-עץ גבוה ומתחתיו סיר נשלף –

רק שלא מדובר כאן במוצקים אלא ברשת-ריפוד דקה וכהה שתסתיר את חלל הקליטה של גז הנוסעים. ייתכן שאיסוף נבון של הפלצות יוכל גם להוסיף אנרגיה למנוע המטוס, והטסים בו יחושו בקשר שבין התאמצותם לשחרר גז לבין התגברות המהירות המופקת מן המנוע הסילוני. ובייחוד יש להתאמץ בעת ההמראה, שאז כידוע צורכים המנועים כמות עצומה של דלק בזמן קצר ביותר, וממילא מצויים כל הנוסעים בתנוחה אלכסונית המתאימה לסיוע.

ישנן שמועות שריפוד המושבים כבר הוכשר במידה מסויימת לכך והוא קולט ריחות, אחרת היה האוויר בטיסות מסריח עד לבלי נשוא, אלא שחברות התעופה שומרות את החידוש בצנעה (עדיף בעיניהן לא לתת פרהסיה לנושא לא מלבב ורחוק מפומביות, שאחרת ידרוש הציבור כי יתקבלו לעבודה רק טייסים תתרנים) ואילו החברות הישראליות, על אחת כמה וכמה – מצניעוֹת מטעמי כשרות את עירוב פלוצֵי הבשר, החלב והפרווה, מה עוד שכיום מוחרם השימוש בפרווה מן החי.

ואיך מתבצע הטיהור הדיסקרטי? דיילות-אוויר תתרניות שאינן חוששות להתכופף ולהריח – טומנות לפני הטיסה במושבי הנוסעים גלולות אנטי-ריח שמתנדפות בבואן במגע עם הפְלצות מכל גזע, דת ומין.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אלי מייזליש

האמת על יחסי ארה"ב-ישראל

ב-6 השנים האחרונות, לאורך כל תקופת נשיאותו של אובמה, נשברה הסטיגמה על יחסי ידידות בין ארה"ב לישראל, בשל מעורבותו כביכול של נתניהו לבחירות לנשיאות ארה"ב, ובתמיכת המועמד הרופליקני מיט רומני [שהפסיד]. לא עזר לנתניהו כלום. כך גם הביריונות של עוזרו [ראש הצוות של הבית הלבן היהודי-ישראלי רם עמנואל שהסתלק לשיקגו] לעוות את דמותו של נתניהו ומפני שהוא יהודי, והכול מותר לו.

אותה שעה ערכה מפלגת-העבודה בארץ עבודה מלוכלכת בהשחרת פניו של נתניהו בשל תמיכתה הבזויה באובמה, כאילו הוא אחד מצדיקי הל"ו. הגדילו עשות עיתונאים שונאי נתניהו, שהנה אוטוטו יקפיא אובמה את אספקת הנשק... [איזה? מרכבה? צוללות?] ואחד מהם – איתן הבר, הזהיר את כולנו כי תוך רבע שעה כל חיל האוויר ישותק... למה ואיך ישותק? מפני שאובמה לא ישלח לנו חלקי חילוף למטוסי F-16 אם ח"ו תתפתח מלחמה עם נסראללה, והנה החיזבאאלה ינצח אותנו בנוק-אוט [כי אין הרי חלקי חילוף בדרך ארצה במטוסי חילוץ מיידים להצלת ישראל ברגע האחרון] – ככה אותו עיתונאי מהולל: תוך רבע שעה!

אני באמת רוצה לשאול אותך, איתן הבר: אתה באמת חושב כי מפקדי חיל האוויר מטומטמים? וכי אין בבונקרים חלקי חילוף לעשר שנים רצופות? ורק משלוח חירום רבע שעה אחרי תחילת מתקפה שלנו נכי נצטרך עזרה מיידית ממחסני החרום שם?

עצתו הסמוייה של אותו עיתונאי, ועוד כמה, היתה, שביבי חייב לקנות בסופרפארם 19 בקבוקי ספריי נגד סירחון, וכשיגיע לבית הלבן, קודם יתיז את הספריי בכל 19 החדרים שם, כולל על הנעליים המבריקות של אובמה, שגם מהן נודף סירחון כשהוא מרים אחת מהן על שולחנו. רק אז יבחין אובמה שביבי יושב כבר לידו, אבל מיד יסיט את מבטו לתקרה כאילו נתניהו הוא סתם עב"מ כמו פרפר לילה מעופף.

המזל הוא שביבי לא זבוב, מפני שבאמת, פעם אחת, תפס ומעך אובמה זבוב שהטריד אותו מזמזם ליד אוזנו: טראך, 'תפסתי אותו!' חייך אובמה לצלמים והראה להם זבוב מעוך בידו. הגרויסער גיבער. עוד גיבור כזה ואבדנו.

הציבור חייב לדעת כי אין שום משבר עם ארה"ב. נקודה. לא עם כלל אזרחיה, ולא עם מנהיגי האומה בשני בתי הקונגרס הסנט ובית הנבחרים, ולא לפחות עם כל הנהגת המפלגה הרפובליקנית. לפעמים, בעת צרה לישראל, לעם כולו, דווקא היהודים מסתתרים עמוק בבונקר שלא נשמע מהם. כי איך אפשר לחיות עם "נאמנות כפולה"? כאילו שישראל היא לא פחות ולא יותר מתולעת או נחש.

ליהודים, שמהווים רק 1.5% מאותו ציבור המונה יותר מ-300 מיליון איש, ישנה השפעה אדירה על כמה מהמערכות החשובות שם, בכלכלה ובבנקאות בביטוח ובבורסה, בתרבות, בספרות ובהוליווד. רק לא בבית הלבן. פשוט לא כדאי עם משכורת של הממשל. ואם היו שם יהודים כמו למשל אותו קיסינג'ר, הוא תיפקד יותר כיהודי של הפריץ בפולניה. חנפנות ומשחק דו-פרצופי של קשיחות רק מול ישראל ולא למשל בכניעה המבישה ללוחמי הצפון של וייטנאם.

ולמרות הכול, ולמרות היעדר שקיפות נאותה של הממשל בבית הלבן בפרט, והפילגש שלו, יהודים חנפנים נעדרי חוט שדרה לאומי-יהודי – בכלל, הציבור הנוצרי מאמין לעם ישראל התנ"כי כפי שכתוב – ותקראו לזה משיחיות עוד אלף שנה. זה ציבור יציב היודע טוב מי הם הטרוריסטים שפוצצו את ה'תאומים', ומי יכול לדפוק אותם. וזו ישראל.

נשיא הולך שם ונשיא בא, וישראל לעולם מתחזקת. רק מתחזקת, ויגידו בוז'י וציפי מה שהם רוצים. עובדה. מה? מה כבר בוז'י יכול לעשות? מה? לא להחזיר בקבוקים למכולת? מה? לפעמים אני ממש נבהל מהשטחיות שלו. אמנם הוא חיבר 2 ספרים [יחד עם אחרים] בענייני 'רווחה כלכלית', קרי: איך מתעשרים? אבל מעולם לא חיבר או כתב מאמר דעה אחד בעניינים פוליטיים או מדיניים-ביטחוניים. לא הביע דעה בסוגייה הערבית או המוסלמית. אפילו שיש לו סודות צבאיים מהשירות הצבאי שלו כקצין זוטר ב-8200 [לפני יותר מ-30 שנה] – אבל להחזיק רובה ולראות חייל ערבי או מחבל ערבי מול העיניים? או רק דמות קרטון במטווח.

מי מוכן להתנבא מה יעשה האיש הזה כשיהיה ראש ממשלה ולפתע ירי בבת-אחת של מאות טילים מלבנון ורצועת עזה וקלקיליה [הרי הוא אומר שהיא 'השטחים הכבושים']. ומה אנחנו נעשה?

על-כן, הגינוי שלו על נסיעת נתניהו וההתחנפות שלו לאמריקאים והפחד מהם ממש כמו של איתן הבר ['תוך רבע שעה...'] – הוא מעשה פוליטי מגונה שאין לו ולדמוקרטיה שום דבר. כי בעת צרה לישראל ['הלנו אתה או לצרינו?' יהושע], ושיאמר האיש אמת. כי הרי בסופו של דבר יתגלה הפרצוף האמיתי של אובמה על ישראל ויהודיה ['סתם אנשים...'] ויפטפט.

 לו היה שומע רק השבוע את ג'וליאני בהופעה שלו בארה"ב ["אובמה אינו אוהב את אמריקה! שיילך לנתניהו וילמד אצלו אהבת מולדת..." ועוד]. למרות הסקנדל שדבריו גרמו, איש אינו יכול לקחת את זה ממנהיג אמריקאי, שאת מה שהוא חושב בסתר ליבו – שיתף עם  הציבור. זאת לא מכה מתחת לחגורה של אובמה, זאת חבטה בפרצופו. ומה שנתניהו הולך לעשות שם, זה רק גירוד בקצה החוטם.

וזה לא רק ג'וליאני. מה ש-FOX עושה לאובמה סביב לשעון, נתניהו לא יעז להוציא אפילו בחדר סגור.

מה שלא עשתה ישראל הקטנה ממול 10 נשיאים אמריקניים אחד אחר השני זה בגלל חולשתה, וכיום? כשנשיא זה מבוזה בפומבי על כל צעד ושעל יבוא בוז'י ויתחנף אליו כאחרון השוטים?

הבה ניזכר במלחמת השחרור, כשארה"ב הטילה אמברגו של נשק לישראל בעוד היא עומדת להינגף מול צבאות ערב. איסור ייצוא כדור רובה אחד. נזיפת אייזנהואר במבצע קדש המאיים שיפציץ עם טילים יחד עם ברז'נייב. נזיפת קנדי בבן-גוריון על הסוד של דימונה. מטוסים? תקנו בצרפת. טנקים? תייצרו בתל-השומר. מי זוכר שבששת הימים כיכב כאן המיראז'? פנטומים מארה"ב? רק בספטמבר 1969 – 41 שנה לאחר הקמת המדינה, הגיעה הרביעייה הראשונה לישראל!

 ארבעים ואחת שנים! – היכן היתה עד אז ארה"ב? היכן?

שנשכח? כי היום אנחנו כן מקבלים?

הרי כל פקיד זוטר יודע למה. לא בחינם. ממש לא. הם יודעים שאנו כל יום ויום מבצעים משימות צבאיות והם-הם שמקבלים את הנתח המודיעיני ראשונים. הם? מה הם יודעים ללא הזרמת מידע מכאן? מתי התעופף מעל לבנון או סוריה מטוס אמריקני? לעשרות אלפי פועלים במפעלי המטוסים יש עבודה רק בגלל זה. מרבית ה'סיוע' הוא שכר עבודה לפועלים אמריקניים. והסיפור הזה על 'ידידים' בארה"ב כמו נשיא זה וחבר מרעיו – הוא סיפור בדים. הרי ביום שהוא ישתחרר יתחיל לכתוב כמו קודמיו, קרטר למשל, שהפך לאנטישמי מוצהר.  

     * * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד, קראתי ומאוד נהניתי מרשימתך (?)  פרופסור  פלוץ בן שחר: "י"ג עיקרים למחקר ולפרסום." פרופסור גיאוגרף מאוניברסיטת חיפה (איש ידוע ששמו שכחתי) כתב שתי חוברות עם דוקומנטציה בנושא הזה. בזמנו הוא שלח לי את החוברות שלו שבהן הוא מאשים את עמיתיו בדיוק בדברים שאתה כותב.

מתי דוד

אהוד: דבריי נכתבו ופורסמו לפני 10 שנים.

* אהוד שלום,אשר רייך למד אצל הרב ניימן, שהישיבה שלו היתה בהמשך של רחוב סלומון, מול בית [מיכל] בוּך. בקטע שבין סנדר חדד לטרומפלדור. נדמה לי שעד היום יש שם ישיבה. משפחת הרב ניימן גרה במה שהיום רחוב טרומפלדור ואז היתה דרך עפר בין פרדסים בבית בודד בן שתי קומות, ליד אישה בשם מיקניק, שקנינו אצלה פרי הדר. היה לרב ניימן בן מבוגר מאיתנו שהיה פוחח וגם, אם איני טועה, בת. בבית הכנסת של הייקים מעולם לא היתה ישיבה. אבל איך השתרבב שמי לעניין זה? חשבתי אמנם להעיר על כך, אבל ויתרתי. זה נראה לי חסר חשיבות.

בידידות

רות אלמוג

אהוד: אשתו של מיכל בוך היתה אחותה של רבקה ראב בן עזר לבית שלאנק מירושלים, ורבקה היתה אשתו של דודי ברוך בן  עזר ראב.

אהוד: כידוע יש בארץ יותר ילדים עניים מאשר ילדים. אך הנה גם החלאה נוסעת לחוץ-לארץ – כי חלק מה"עניים", שאינם משלמים מס הכנסה – טובעים בכסף של הכלכלה השחורה, ולכן מרשים לעצמם להתנפל על דייל ולנבל את הפה כלפיו ולשגע מטוס מלא נוסעים. כמה נחמד לדעת שגם התחתית של התחתית של הזבל בישראל, זו שבוכה על הקיפוח – חיה חיים טובים ונוסעת לחוץ לארץ כשהיא משופעת בכסף וקונה שוקולד במטוס. איזו הגשמה נהדרת של חלום הציונות בבתי ההימורים של הכסף השחור של ה"עניים" בוורנה!

* ביום שני האחרון הרצה אהוד בן עזר בדיור מוגן "פאלאס" בתל אביב על נחום גוטמן הצייר והסופר.

ומעניין שדווקא מוזיאון גוטמן בנווה-צדק בתל אביב אינו מזמין את בן עזר להרצות על נחום גוטמן, למרות שבן עזר כתב את "בין חולות וכחול שמיים" מפי גוטמן וגם הוציא את אלבום נחום גוטמן, שני ספרים הנמכרים עד היום, זה עשרות שנים.

בן עזר, שהוא במקרה גם סופר – הוא כיום מן הבודדים שיכולים לספר על גוטמן גם מתוך היכרות אישית.

* יואב דגון ז"ל, מייסדו של מוזיאון נחום גוטמן, נעזר רבות באהוד בן עזר ובספרו מפי גוטמן – "בין חולות וכחול שמיים", בתקופת כינון המוזיאון. דגון גם הקדיש קיר שלם, במבואה של הקומה השנייה, לתולדות חייו של נחום גוטמן על רקע תקופתו, עם שפע צילומים.

לימים, עקב טרגדיה אישית, תלה עצמו יואב דגון באחד המשקופים של המבואה הזו.

האוצרת שבאה אחריו, שיש אומרים כי העריכה את הפלסטינים יותר משהעריכה את גוטמן, ביטלה את הקיר ההיסטורי, שדומה כי עיצב אותו צביקה זליקוביץ – וכיום כל הידע הנהדר שהיה בו כבר אינו מוצג למבקרים. אבל אולי היה אפשר לשים במקומו קיר לתולדותיו של מחמוד עבאס הוא אבו מאזן? אולי יש גם ציורי הכחשת השואה של הנ"ל כדי לתלותם במוזיאון?

* צביעות הבית הלבן. דובר הבית הלבן האשים את נתניהו בפוליטיזציה של היחסים עם ארה"ב, בגלל התייצבותו לימין הרפובליקנים בהתנגדותם להסכם המוצע עם איראן. כמובן שהתנגדותו של נתניהו להסכם איננה ניזונה מהתנגדות הרפובליקנים, למדינת ישראל סיבות טובות משל עצמה להתנגד להסכם כניעה אמריקאי... אבל אם כבר מדברים על מעורבות פוליטית – הרי הבית הלבן תומך בכל מפלגה בישראל שרוצה פיוס מזוייף עם הפלשתינאים... וזו לבטח מעורבות פוליטית, בייחוד גם כאשר אובמה מעודד מנהיגות יהודית בארה"ב להתנגד לעמדות ממשלת ישראל ביחס לפלשתינאים...

צבועים כבר אמרנו?

יהודה דרורי

שערי תקווה

* אהוד שלום, אני מקבלת כבר כמובן מאליו את "חדשות בן עזר" הקבועות המעטרות את יומי...לילי. אז רוצה להודות לך ההנאה, האינטלקט שמנסה להיכנס לחיי וגם על הכעסים שמתפרצים לעיתים.

תודה

נוריה אמיר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,651 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל