גיליון מס' 1024

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א באדר תשע"ה, 2 במרס 2015

עם דוגמת הזמנה לתערוכה במלאת 80 לאורי שולביץ, באמהרסט, ארה"ב

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אוֹר אַקְטוּאָלִי בְּיוֹתֵר עַל מִיתוֹס מְגִלַּת אֶסְתֵּר. // עוז אלמוג: אות קין תקשורתי. // עמוס גלבוע: מדוע מנהל מימשל אובמה "מלחמת עולם" נגד נאום נתניהו בקונגרס? // יואל רפל: מרדכי – הגיבור של מגילת אסתר. // כל מה שרצית לדעת על נפיחות (PEIDOS) ולא העזת לשאול. [ציטוט]. // מ.מ.: מתביישת להגיד שאני קרובה לסופר של הפלוצים. // מרדכי בן חורין: Eureka –  יש!!! // ממכתבו של גדעון אור לאהוד בן עזר ב"חדשות בן עזר" בספטמבר 2005. // משה כהן: הנדון: הלאה ביבי. // איליה בר-זאב: סאפארי ב"מעיינות". // אוריה באר: כפויות הטובה. // מנשה שאול: על פשעי טהרן. [ציטוט]. // אורי הייטנר: צרור הערות 1.3.15. // יבין כ"ץ: אתרוגים כשרים. // הדסה  מור:  "פתאום הגיע סתיו" – בתיאטרון הבימה. // אהוד בן עזר: "אוי, אליאס, אליאס!" בצוותא. // תקוה וינשטוק: לא על הכסף לבדו... // ד"ר יוחאי סלע: ברק חוסיין אובמה הוליך שולל את מדינת-ישראל. [ציטוט]. // אשר תורן: כדי לא להסתבך בגאולת דם. // אהוד בן עזר: שיעור באפולוגטיקה יהודית: פינקלקראוט הזיקית. מתוך "חדשות בן עזר", גיליון 93 מיום 28 בנובמבר 2005. // אוריה באר: רציף 117 למשלוח יהודים למוות מברלין. // אלי מייזליש: 1. מי באמת פוחד מנאום נתניהו: איראן! 2.  י"א באדר. // אורציון ברתנא: קֵיסָרִים גְּדוֹלִים חוֹזְרִים בָּעֶרֶב הַבַּיְתָה. // כה אמרה רבקה מיכאלי, 2005. // אהוד בן עזר: הַמְלֵט מנתניה, 2005. // משלוח מנות לִשְׁפְּרִינְצֶה, סיפור מאת בן ציון יהושע. // בן מבקר במסעדה:  ארוחת צהריים לארבעה במסעדת Mex&Co. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אוֹר אַקְטוּאָלִי בְּיוֹתֵר

 עַל מִיתוֹס מְגִלַּת אֶסְתֵּר

בְּעוֹד שְלוֹשָה יָמִים פּוּרִים וְאְם צְרִיכָה * הָיְתָה לְמִישֶהוּ לִהְיוֹת כָּאן הוֹכָחָה * מָה רֵלֵוַנְטִי עַד יָמֵינוּ הוּא סִפּוּר * מַלְכוּת אֲחַשְוֵרוֹש שֶבָּהּ הֻפַּל הַפּוּר * עַל גּוֹרַל עַם שֶבִּמְרוּצַת כָּל הַזְּמַנִים * שָׂרַד עַל אַף אִינְטְרִיגוֹת כָּל הַהָמָנִים * הִנֵּה כְּדַאי לִקְרֹא אֶת מְגִלַּת אֶסְתֵּר * בְּפֵרוּשָהּ הָאַקְטוּאָלִי בְּיוֹתֵר.

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְוֵרוֹש הַפוּנְדֶּמֶנְטָלִיסְטִי

(הוּא-הוּא הָאָיָאתוֹלַהּ שֶאֵינוֹ חָדֵל לִרְקֹם

חֲלוֹם-זְוָעוֹת אָטוֹמִי שֶל גִּ'יהָאד קָנִיבָּלִיסְטִי

בִּשְלַל כּוּרִים גַּרְעִינִיִּים: "נָתַאנְז", "בּוּשֵר" וְ"קוֹם").

וַיַּעֲרֹךְ שַלִּיט-שוּשַן מִשְתֶּה כְּיַד הַמֶּלֶךְ

לְפַרְתְּמֵי פָּרַס וּלְשָׂרֵי מָדַי כֻּלָּם

עִם מִשְמְרוֹת-מַהְפֵּכָה נוֹשְׂאֵי נַבּוּט וָשֶלַח

וְעִם סְטְרִיפְּטִיז שֶלֹּא נִרְאָה כָּמוֹהוּ מֵעוֹלָם.

וְלַמַּלְכָּה שָלַח פַּתְשֶגֶן: "בּוֹאִי וְהַרְאִי נָא

לְמֻזְמָנַי וְחַרְמָנַי אֶת חֲמוּדוֹת נוֹפֵךְ

שֶיִּתְפַּקְּעוּ אוֹיְבַי מִוָּשִינְגְּטוֹן עַד פָּלֶשְׂתִּינָה,

אַךְ רַק בִּתְנַאי שֶתְּכַסִּי בַּ'בּוּרְקָה' אֶת גּוּפֵךְ."

וַתְּמָאֵן לוֹ גְבֶרֶת וַשְתִּי וַתֹאמַר: "תִּקְפֹּץ לִי!

כִּי רַק סָתוּם-בְּלַחַץ לֹא מֵבִין עוֹד, מִשּוּם-מָה,

שֶשּוּם חוֹבֵב-סְטְרִיפְּטִיז לִרְאוֹת כָּאן 'בּוּרְקָה' לֹא יַחְפֹּץ לִי

בִּמְקוֹם לָזוּן עֵינַיִם בָּאֱמֶת הָעֵירֻמָּה..."

– "שְטֻיּוֹת," הֵשִיב הַמֶּלֶךְ לַטִּעוּן הָאָנָטוֹמִי,

"מָה שֶאָסוּר מוֹשֵךְ תָּמִיד יוֹתֵר מִן הַמֻּתָּר, 

הֵן גַּם אֲנִי מַסְתִּיר מִן הָעוֹלָם כָּל כּוּר אָטוֹמִי

וְהָעוֹלָם סַקְרָן מְאֹד לִרְאוֹת אֶת הַמֻּסְתָּר."

– "הַנֶּשֶק הַסּוֹדִי שֶלִּי, מַלְכִּי," עָנְתָה לוֹ וַשְתִּי,

"אֵינוֹ הַנֶּשֶק הַסּוֹדִי שֶלְּךָ, לְדַעֲתִי.

וְאֶת הַ'בּוּרְקָה' לֹא אֶלְבַּש כְּשֵם שֶלֹּא לָבַשְתִּי

כְּתֹנֶת-כְּפִיָּה בְּבֵית-מְשֻגָּעֶיךָ הַדָּתִי..."

כָּעַס הַמֶּלֶךְ וְכִקְנָס עַל אָמָּנוּת מֻפְשֶטֶת

שֶכָּל חַכְמֵי-הַדָּת שֶלּוֹ כָּבְלוּ אוֹתָהּ בְּסַד

הֶחְלִיף מִיָּד אֶת וַשְתִּי בְּאֶסְתֵּר הַמְּהַפְּנֶטֶת

(שֶבֶּן-דּוֹדָהּ, הוּא מָרְדְּכַי, הָיָה סוֹכֵן "מוֹסָד"...)

שָמַע זֹאת בְּחִיּוּךְ-עָרְמָה רֹאש לְשָׂרֵי הַסּגֶל

הוּא חַסַן רוֹחָנִי הָעַרְס, תַּחְמַן-הַחִיּוּכִים

שֶמִיסִיס אֶשְטוֹן הַשּוֹטָה עָלְתָה אֵלָיו לָרֶגֶל

וּמַר אוֹבָּמָה וְשָׂרָיו נִפְתִּים לוֹ ותוֹמְכִים

בַּהֲקָלַת הַסַּנְקְצְיוֹת מֵעָלָיו כְּדִין הַפֶּתִי

הַמַּאֲמִין לְכָל דְּבַר-שֶקֶר הֶעָטוּף צִפּוּי

שֶל נֹעַם-הֲלִיכוֹת בּוֹ מִסְתַּנְוֵר כָּל כְּסִיל פָּתֵטִי

כְּשֶלְּטֵרוֹר אִירָאנִי יֵש יִפּוּי וְגַם חִפּוּי

וְחִיש, עַל פִּי מַסֹּרֶת שֶל הַרְבֵּה אַנְטִיסֶמִיטִים

בַּפְּרוֹטוֹקוֹלִים שֶל זִקְנֵי צִיּוֹן אָמַר כָּזֹאת:

"מַלְכִּי, הַצִּיּוֹנִים חוֹדְרִים אֵלֶינוּ כְּטֶרְמִיטִים,

הֵם לֹא רַק בְּדוּבַּאי יָדְעוּ כֵּיצַד לְהִתְחַזּוֹת,

הֵם גַּם חִסְּלוּ לָנוּ מַדְּעַן-גַּרְעִין, אוֹתָם בַּנְדִּיטִים

וְגַם גָּרְמוּ לָנוּ בְּמֵי יַם-סוּף לְהִתְבַּזּוֹת

כְּשֶנֶּחְשְׂפָה עֶרְוַת כֻּלָּנוּ בַּשְּלַבִּים הַקְּרִיטִים

בָּהֶם 'קְלוֹז-סִי' חָטְפָה שָם חֲשִׂיפוֹת קְלוֹז-אַפּ עַזּוֹת

לְעֵין תֵּבֵל כֻּלָּהּ –  לָכֵן מִיָּד, בְּלִי שְמַאלְץ פּוֹלִיטִי

יֵש לְהַפְעִיל נֶגְדָּם בִּשְוונְגּ אֶת כָּל הַסַּרְכָּזוֹת!!!"

וּמָרְדְּכַי שוֹמֵעַ זֹאת מִבַּת-דּוֹדוֹ בְּרַעַד

וּכְבָר מַזְעִיק אֶת דַּעַת-הַקָּהָל הָעוֹלָמִית,

אַךְ לָעוֹלָם, מַמָּש כְּמוֹ בִּימֵי מִינְכֶן, אֵין שוּם דַּעַת

וּמַנְהִיגָיו – כְּמוֹ צֶ'מְבֶּרְלִין שֶעַל אַרְצוֹ הֵמִיט

אֶת שוֹק הַ"בְּלִיץ" –  חִדְלֵי-אִישִים, כָּךְ הָאֱמֶת נֶחְשֶׂפֶת,

וּמָה שֶכָּל אֶחָד מֵהֶם מוּכָן כָּאן וּמְזֻמָּן

זֶה רַק לָתֵת לְתַחְמָנֵי אִירָאן אַרְכָּה נוֹסֶפֶת

וּלְאַפְשֵר לַחוּלִיגָאנִים לְהַרְוִיחַ זְמַן...

כִּי סִין, בִּגְלַל פְּגִישַת אוֹבָּמָה עִם הַדָּלַאי-לָאמָה,

נִמְנַעַת מִלָּצֵאת נֶגְדָּם בְּסַנְקְצְיוֹת מַרְתִּיעוֹת

וּפּוּטִין מוֹסִיף נֵפְטְ אִירָאנִי לִמְדוּרַת הַדְּרָמָה

וּבְלִי בּוּשָה מוֹכֵר לָהֶם טִילֵי "סֶם 300"

אַגַּב תְּמִיכָה בָּרַב-רוֹצֵחַ אַסַד – וְאוֹבָּמָה

סָח כְּמוֹ גַנֶּנֶת "נוּ-נוּ-נוּ" לְסַחְטָנֵי פָּרַס

וְסַחַר בֵּין גֶּרְמַנְיָה לְאִירָאן (לֵךְ-דַּע-בְּכַמָּה)  

מִתַּחַת לַשָּטִיחַ הַפָּרְסִי שֶעוֹד נִפְרָשׂ

בֵּין חֶבְרַת "סִי-מֶן" לָאִירָאנִים חֵרֶף הָרֶקְלָמָה

שֶל נִעוּר-חֹצֶן-כִּבְיָכוֹל מִטֶּהֶרָאן – הוּא פְּרָס

לְתַחְמָנוּת הָאָיָאתוֹלוֹת הָאוֹרְגִים מַסֶּכֶת

שֶל תֵּרוּצִים וְשֶל כְּזָבִים אֲגַב צִפְצוּף אָרֹךְ

עַל טִמְטוּמוֹ זֶה שֶל עוֹלָם חָפְשִי (חָפְשִי מִשֵּׂכֶל)

אֲשֶר בְּמוֹ יָדָיו מֵכִין הַיּוֹם כְּבָר אֶת הַבְּרוֹךְ

שֶל קָטַסְטְרוֹפַת-יוֹם-מָחָר שֶאוֹי לָנוּ אִם פֶּתַע

תֻּנְחַת עַל הָעוֹלָם מִכִּוּוּנָהּ שֶל טֶהֶרָאן

בְּעוֹד הַמַּעֲרָב הָאִימְפּוֹטֶנְטִי כֻּלּוֹ רֶתַע

וּמִתְחַנֵּן מַמָּש שֶיִּצְחֲקוּ לוֹ בְּאִירָאן.

כֵּן, מָרְדְּכַי שוֹמֵעַ זֹאת אַךְ לֹא נִכְשָל בַּפַאשְלָה

שֶל עֲקִיפַת אֲחַשְוֵרוֹש שֶבְּחֵמָה נִתְקַף

כְּפִי שֶנִּכְשַל מִי שֶבְּקַלּוּת-דַּעַת לֹא חָשַש לָהּ

וּכְבָר עַכְשָיו בָּרוּר כַּמָּה שָגָה כְּשֶהוּא עָקַף

וּמָרְדְּכַי נוֹאֵם בִּפְנֵי קוֹנְגְּרֶס אוֹהֵד בְּטַעַם

שֶלֹּא מַקְפִּיץ שָם פְיוּזִים לְשוּם צַד, וְכָךְ נִקְלָט

הַמֶּסֶר שֶל אִזְכּוּר הַבְּרוֹךְ שֶל צֶ'מְבֶּרְלִין כְּרַעַם

שֶל אַזְהָרַת-אֱמֶת שֶמִּפָּנֶיהָ אֵין מִפְלָט

וְכָל בַּר-דַּעַת הַזּוֹכֵר אֶת לֶקַח הַהִיסְטוֹרְיָה

מִימֵי הַ-"Peace and Honour" שֶל מַר צֶ'מְבֶּרְלִין הַכְּסִיל

שוֹמֵעַ אֶת אִוֶּלֶת גִּמְגּוּמֵי הַסָּנֵגוֹרְיָה

שֶל אֵלֶּה הַסְּבוּרִים כִּי רַק דָּבָר אֶחָד יַצִּיל

אֶת הַמַּצָּב: אִם יִנָּתֵן לְעַרְסִים-פָּרְסִים אֵלֶּה

לָרֶדֶת מִן הָעֵץ בּוֹ מְטַפְּסִים הֵם עוֹד וָעוֹד

(מִבְּלִי לִתְפֹּס כִּי רַק עֵצָה אַחַת  יֵש בָּהּ תּוֹעֶלֶת:

לְהַשְאִירָם עַל אוֹתוֹ עֵץ, אֲבָל תְּלוּיִים מְאֹד

מִצַּמַּרְתּוֹ וָמַטָּה עִם פּוֹרָתָא, פַּרְשַנְדָּתָא

וַאֲרִידָתָא וּוַיְזָתָא, כָּך שֶבּוֹ-בַּזְּמַן

עִם כָּל מִשְפַּחַת-רֶשַע זֹאת יֵלְכוּ שָם עַלָא פַּאטָה

כְּמוֹ שֶכָּתוּב כְּבָר בַּמְּגִלָּה עַל יֶתֶר בְּנֵי הָמָן...)

* * *

עוז אלמוג

אות קין תקשורתי

אזרחים רבים לוקחים צעד אחורה ונמנעים מלהתערב ולדווח על מעשים שליליים שנעשים מול עיניהם. הם חוששים מפגיעה פיזית ונפשית ומהסתבכות בהליכי עדות כפויי טובה ומתישים. החשש הגובר להגן על קורבנות ולהעיד על עוול הוא אחד הגורמים לשפל האלטרואיסטי המאפיין את תקופתנו.

למרבה השמחה, מתגלה לאחרונה אור חדש בקצה המנהרה המוסרית. אנחנו רגילים לבקר את תרבות הבועה הסלולארית, אבל שוכחים שהמכשיר הקטן הוא גם כלי מוסרי מדגם חדש. הוא לא רק חושף עוולות ואוזלת יד של ארגונים ורשויות, אלא מחזיר, בדרך עקיפה ומפתיעה, את כוח ההרתעה והענישה לציבור.

כשקין הרג את הבל, אלוהים גזר עליו באופן מפתיע עונש סמלי בלבד. אבל לפעמים אות קלון גרוע מכלא. הסלולארי בשיתוף האינטרנט הופכים את קול ההמון לקול שדי והעונש התנ"כי עושה קמבק. הטכנולוגיה הדיגיטלית מאפשרת לציבור הרחב להדביק אות קלון תקשורתי על מצחם של רשעים, תוך עקיפת רשויות החוק והמשפט, שנעשו אימפוטנטיות וסלחניות מדי.

דוגמא מרהיבה לתהליך החשוב הזה קיבלנו השבוע. עשרות אלפי גולשים הגיבו לפרסום קטע הווידיאו הסלולארי שתיעד את מופע האימים בטיסת ישראייר לוורנה. כמעט כולם הוקיעו את "משפחת פילוס" במהדורת הריאליטי ורבים גם מתחו ביקורת קשה (ובצדק) על חברת התעופה ורשויות החוק בשל היעדר אכיפה וענישה.

אפשר לטעון ש"הזובור התקשורתי" הספונטני הוא מהיר, תכליתי וצודק יותר מכל הרשעה ועונש שהחבורה האלימה היתה מקבלת (אם בכלל) בתום הליך משפטי מייגע ויקר. גם המסר הציבורי ההרתעתי תקיף ויעיל יותר.

מצד שני, כמו בכל תהליך שינוי בלתי מבוקר, גם משפטי הבזק האינטרנטיים טומנים בחובם סכנות לא מבוטלות שצריך להיות ער להן. מטבע הדברים הם אינם מושתתים על הליכי משפט הוגנים ועלולים ליצור עיוותים מוסריים קשים. יתר על כן, רבים מהמגיבים ברשת אינם מתבטאים בשפה מדודה וברגישות הנדרשת. לעתים אוסף התגובות המתלהמות נראה כמו טקס סקילה וירטואלי, שבו תוקפנות המבקרים מתחילה להידמות לתוקפנות המבוקרים.

יתר על כן, העיקרון העומד בבסיס חוק המרשם הפלילי הוא, שאין לזכור לאדם את חטאו כל ימיו. יש לאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו ולעודד את שיקומו. הזמן שחולף מהרשעתו של אדם פועל תחילה להתיישנות ההרשעה ואחר-כך גם למחיקתה (בהתאם לעבירה).

אבל מנוע החיפוש של גוגל לא מכיר בחוקי ההתיישנות, וטקסי גינוי וביזוי פומביים נשארים בחלל הווירטואלי לזמן בלתי קצוב. התוצאה היא שהתווית שהודבקה לעבריין ומוצדקת לשעתה אינה מאפשרת לו/ה לתקן את דרכיו ולאמץ זהות חדשה. ומה שלא פחות חמור: היא ממשיכה להכתים את שמם של קרובי משפחתו.

נצטרך אפוא למצוא את האיזון הנכון בין משפט השדה התקשורתי לבין ההליכים המשפטיים המסודרים. בינתיים, אוזלת ידם של רשויות החוק מגדילה את הכאוס ואינה מותירה הרבה ברירות לציבור, זולת הוקעה מהירה ופומבית של הרשעים.

* * *

עמוס גלבוע

1. מדוע מנהל מימשל אובמה "מלחמת עולם"

נגד נאום נתניהו בקונגרס?

3 סיבות מרכזיות לכך: האחת, הקרע בין אובמה לנתניהו הוא עובדת יסוד מזה יותר מ-6 שנים בשל  פערים אישיים, אידיאולוגים ואסטרטגיים בין השניים.

השנייה, נתניהו מגיע לנאום בנסיבות רעות לאובמה בהתמודדות הקשה שלו מול בית המחוקקים בשורה של נושאים החשובים לו.

השלישית, החשש כי נתניהו כקוסם ישפיע על דעת הקהל האמריקאית, שההסכם הצפוי הוא באמת רע לאינטרסים האמריקאים ומהווה סכנה קיומית בפוטנציה לבעלת הברית הכי אמינה של ארה"ב.

מחר צפוי ראש ממשלת ישראל לנאום בקונגרס האמריקאי. יש קולות בעד, יש קולות נגד. דומה שנאום זה עומד להפוך בימים אלו לדבר המרכזי בעולמנו, לפחות בעולמו של הממשל האמריקאי של אובמה. זה נאום, לא מלחמה, לא פיגוע טרור רצחני המוני, לא שואה אקלימית, לא קטסטרופה כלכלית!

ולכן אני רוצה להעלות לכן שאלה, ולנסות ולתת לה תשובות כמידת האפשר. והשאלה היא: מה קורה כאן? מדוע מתייצב מימשל אובמה למלחמת עולם נגד בעלת הברית  הכי אמינה שלו?   ממה הוא מפחד? כאשר ממשלת ישראל, עם נתניהו וברק, איימה שתפעל לבדה נגד מתקני הגרעין באיראן, מימשל אובמה נלחם נגד הכוונה הזו, כי מבחינתו עצם התקיפה והשלכותיה היו ממאירות. הוא אכן פחד מתקיפה ישראלית. אז לא היה מדובר במילים, אלא בפצצות. אבל עכשיו?  נתניהו מאיים במילים! מה הפחד?

דומני שההדלפות של הממשל,  הדברים הבוטים  הפומביים שהוא אומר נגד  ראש ממשלת ישראל, החרמות הטקסיות שהוא מפעיל, ההתערבות הגסה שלו בבחירות בישראל (לעיין בדברי היועצת לביטחון לאומי האמריקאית), ועוד שורה של דברים חשאיים שהוא נוקט  בהם, ככל הנראה, על מנת לנסות למנוע את הנאום או לשבשו – הם חסרי תקדים, אפילו מול אויבים.

ההסבר המקובל שישראל עקפה את הנשיא, "פגעה בפרוטוקול," נתנה יד לרפובליקאים נגד הנשיא, ובכלל שהיא שוגה כי אינה מכירה את ההסכם המתגבש עם איראן, ולכן פועלת כמו פיל בחנות חרסינה – דברים אולי נכונים כשלעצמם, אך לטעמי אין בהם כדי לתת הסבר מניח את הדעת למאבק האיתנים של הממשל האמריקאי נגד הנאום. איני מעלה על הדעת שממשל אובמה יעז להעליב את מלך סעודיה, או להדליף נגד בית המלוכה הקטארי, או אפילו ללעוג לאסד הרוצח. מול ממשלת נתניהו הוא מעז גם מעז.

אני מוצא 3 הסברים מרכזיים.

הראשון שבהם הוא שהקרע בן אובמה לנתניהו התחיל מהרגע הראשון שאובמה עלה לנשיאות, ועוד בסמליות רבה: נתניהו נכנס לחדר, רגליו של אובמה על השולחן ומבטו נעוץ בתקרה. נתניהו לא הרכין את ראשו. על הסיבות האישיות, האידיאולוגיות והאסטרטגיות לקרע  בין השניים כבר "נכתבו ספרים". הקרע הוא עובדת יסוד לאורך 6 שנים, ועכשיו הוא מתרחב עוד יותר, ואולי מגיע לשיא חדש. זאת כאשר אובמה, משוחרר מאילוץ בחירה נוספת, ונתניהו  דווקא נאבק להיבחר מחדש. קרקע בשלה להתנגשות מצח.

השני שבהם הוא צירוף  הנסיבות הפנימיות שבהן נמצא ממשל אובמה.  מאז ינואר השנה הוא עומד מול רשות מחוקקת (בית הנבחרים והסנאט) עם רוב רפובליקאי, שרובו "שונא" אותו, פשוטו כמשמעו, וכבר התחיל לפעול נגדו (כולל דרך הרשויות המשפטיות) בשורה של נושאים שחשובים לאובמה, ובכללם חתימת ההסכם עם איראן. כאן עומדת לפרוץ "מלחמת עולם" משפטית סביב השאלה האם הסכם הגרעין עם איראן נכלל בקטגוריה של אמנה (TREATY) המחייבת את אישור בית המחוקקים (כדעת הרפובליקאים), או לא (כדעת ממשל אובמה). נאום נתניהו על פי הזמנת הרפובליקאים הוא כמו מטלית אדומה  בעיני אובמה.

השלישי, קשור בחשש אובמה שנתניהו, שכישוריו כנואם  ידועים, יצליח כקוסם להשפיע על דעת הקהל האמריקאית שהסכם הגרעין המתגבש עם איראן הטרוריסטית, שונאת ארה"ב, הוא רע לאזרחי ארה"ב, רע לאינטרסים האמריקאים ומסכן את קיומה של ישראל. כלומר, הממשל יצטרך להפעיל מאמץ על מנת  לשכנע כי זה לא נכון. ואם ההסכם הוא באמת רע, ואולי רע מאוד, זאת משימה לא קלה.

 איך יתקבל הנאום בארה"ב? מה יעשה ממשל אובמה בעקבותיו? יתנקם? נחכה ונראה ונעריך.

2. תיקון  קטע של מאמר בנושא

סרטון תעמולה המערב את יחידה 8200 בבחירות

במאמר שפורסם בבלוג שלי ב"מחלקה ראשונה" וכן אצל אהוד בשבוע שעבר על סרטון תעמולה של הרצוג המערב את יחידה 8200 בבחירות, הופיע הקטע הבא:

 "ההערה השנייה, הלהט בו נאמרו דברי השבח וההלל ע"י שלושת המרואיינים בסרטון. דומה היה שהם אחוזי אקסטזה. בלט ביניהם אחד בשם יובל אלבשן. מה הדבר המדהים שאיש מהשלושה האלה לא שירת ביחידה בזמן שהרצוג שירת!! הם לא הכירו אותו כלל וכלל בעבודתו ביחידה. והמפליא הוא שאחד מהם הדגיש שהרצוג היווה עבורו את המודל של המפקד." היתה לי כאן טעות בניסוח, ולמען ההגינות הרי הקטע בניסוח חדש:

"ההערה השנייה, הלהט בו נאמרו דברי השבח וההלל להרצוג ע"י שלושת המרואיינים בסרטון. דומה שהם אחוזי אקסטזה. בלט ביניהם אחד בשם יובל אלבשן. מה הדבר המדהים? שאיש מהשלושה לא שירת עם הרצוג (בהיותו ב"סדיר" בדרגת סגן) באותו בסיס, לפי מיטב ידיעתי, ולכן לא היה יכול להכירו מקרוב ולתקופה ארוכה בעבודה היום יומית. ייתכן מאוד שהשלושה הכירו אותו בשרתו במילואים ביחידה, ואז כנראה עמדו מקרוב על יכולותיו. המפליא הוא שאחד מהם הדגיש שהרצוג היווה עבורו את המודל של המפקד (כנראה במילואים?!)" אין כמובן בתיקון זה כדי לתקן משהו מכוונת המאמר.

* * *

יואל רפל

מרדכי – הגיבור של מגילת אסתר

מהי דמותו ומהי זהותו של מרדכי – יהודי גאה או פקיד שלטון זר נעלה? כמה מבני דמותו משרתים היום במדינות העולם ב'חצרות' שלטון לא-יהודי.

ארבע דמויות מרכזיות במגילת אסתר – אחשוורוש, אסתר, המן ומרדכי. מבין הארבע, הדמות המעניינת ביותר היא זו של מרדכי, אך הוא זוכה אצל מרבית קוראי המגילה להתעניינות המועטה ביותר. לכאורה, ורק לכאורה, סיפורו של מרדכי הוא סיפור מישנה לשתי דמויות אחרות – אסתר והמן. עיון מעמיק במגילה מעלה כי שני אלה הם דמויות משנה לדמותו של מרדכי. על כן, במקרים רבים, בעיקר בספרות ובאמנות, מצטייר מרדכי כאותו קבצן מרוד היושב ב'שער המלך' ומבקש לוודא כי אסתר תקפיד לשמור על זהותה היהודית.

אירוע מקרי המתרחש לידו, כאשר הוא שומע על מזימתם של שני משרתים לרצוח את המלך, מחולל, לכאורה מיפנה בחייו והוא מתעלה למדרגות פקידותיות עליונות עד לתפקיד משנה למלך. אך דומה שתדמית זו של מרדכי, שעיקר עניינו באסתר, שגויה, ואין בה כדי לתאר את מהלך האירועים שעובר היושב ב'שער המלך' אל הרוכב על 'סוס המלך'. מבן-הדוד האומן את הדסה היא אסתר למעלת הכול-יכול בממלכת מאה עשרים ושבע המדינות.

לא בכדי עסקו חז"ל בהרחבה יתרה בהשוואת סיפוריהם של יוסף במצרים ומרדכי בשושן הבירה, הן על יסוד דימיון לשוני, בין ספר בראשית למגילת אסתר, והן על יסוד דימיון באירועים שעוברים השניים ובתפקידים שהם ממלאים בשלטון המרכזי.

במאמרו על מגילת אסתר כותב הרב ד"ר בני לאו: "מרדכי, כרבים מאנשי דורו, אלה שלא נענו לקריאת כורש ומאסו בארץ חמדה, התבולל בשושן העיר הגדולה, עלייתו לגדולה הביאה אותו לדרגה בכירה בחצר המלך... כך גם אסתר היתה מנותקת לגמרי מעמה ומזהותה היהודית... בחירתה כמלכה הוא מימוש כל התקוות והחלומות שנערה מהגרת עשויה לחלום אליו."

דמותו של מרדכי כפי שרואה אותה הרב ד"ר לאו מול עיניו שונה לחלוטין מדמות המופת שבנו חז"ל מתוך התעלמות, לדעתו, כמעט מוחלטת מנתונים ומאירועים היסטוריים. השקפתו של לאו מבוססת כלשונו "על שברי מדרשים ונאחזת ברמיזות של חז"ל... המסתירים קריאה אפשרית של המגילה שסופרה בעבר וטושטשה על ידי שכבות מאוחרות יותר."

ומכאן עולה השאלה: מי אתה מרדכי היהודי – דמות מופת של יהודי גאה המדקדק בזהותו היהודית כדעת חז"ל או פקיד שתדלן בחצר המלך שעולה לגדולה?

 יסודה של כל אחת משתי ההשקפות המרכזיות בדיון על מרדכי בפסוק מהמגילה. אצל חז"ל ובהשקפה המסורתית הדברים ברורים: "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני. אשר הוגלה מירושלים עם הגולה אשר הוגלתה עם יכניה מלך יהודה אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל."

נתוני היסוד חשובים מאוד. "יהודי" ועובדה זו חשובה בעיני כותב המגילה יותר משמו הפרטי, ועל-כן היא מופיעה לפני שמו. אבות אבותיו של מרדכי באו משבט בנימין – 'איש ימיני' – הוגלו עם המלך יכניה, ושושלת היוחסין בפסוק מוליכה אל שאול המלך, שכאן נזכר שמו של אביו – קיש [שמואל א, ט, א-ב].

 על יסוד עובדה זו ביקשו חז"ל למצוא במרדכי, הקשור למשפחת המלוכה הישראלית, את האיש אשר ישלים את שלא עשה שאול, מלך ישראל, שחס על חייו של המלך אגג העמלקי. בשונה משאול המלך, מרדכי היהודי לא יחוס על המן האגגי, הוא ממשיך את המאבק ההיסטורי בין ישראל ועמלק ומנצח בו, ובכך מקיים "מחה תמחה את זכר עמלק."

נקודת המוצא להשקפה הרואה במרדכי פקיד בשלטון פרס היא בארבע מילים החוזרות על עצמן בצורה דומה עשר פעמים: "ומרדכי ישב בשער המלך." הקשר בין מרדכי היהודי לשער המלך, מחייב הרחבה והבהרה כיוון שהוא מאבני היסוד לפרשנות כי מרדכי ואסתר מגלמים בזהותם – ולא רק בשמם – את חיי היהודים שהעדיפו לחיות כחלק מהחברה הפרסית על פני האפשרות לחזור – בעקבות הצהרת כורש – מהגולה לארץ ישראל.

בפנייתו של המן למלך אחשוורוש הוא אומר "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהן שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים."

המן מציין שתי עובדות לגבי אחד העמים בממלכה: עם זה, מבלי שאוזכר מיהו, נאמן אזרחית ומדינית ואף מעורב כלכלית עם החברה – אך בה בעת, אותו עם מקפיד על זהותו הדתית ושמירת נאמנות למורשת אבותיו, השונה משאר הדתות הממלכה, והוא אינו מקיים את דת המלך. בקביעתו-קריאתו מאתגר המן את המלך. מה משמעותי וחשוב יותר בעיניך – נאמנותם הפוליטית לשלטון או הסיכון הטמון בהיבדלותם הדתית? מכאן לשאלה, האם אפשר להפריד ביניהם? ההכרעה תיפול בארמון המלך ותושפע ממעשיו של היושב בשער המלך.

שער המלך – מרכז השלטון.

מה חשיבותו של אותו שער? ממחקרי היסטוריה וארכיאולוגיה עולה כי הביטוי 'שער המלך' אינו מציין שער מוגדר המשמש כניסה לבית, לארמון או למצודה – אלא הכוונה למרחב בנוי המשמש מקום מושבה של הפקידות המלכותית – יועצים, עוזרים, פקידים, שרתים – צוות הארמון כדוגמת צוות בית הנשיא או צוות בית ראש הממשלה של זמננו.

שער המלך הוא  לשכת המלך על מכלול נושאי התפקידים בה, האחראים מטעם המלך על פונקציות שלטוניות שונות.

מרדכי היושב ב'שער המלך' איננו אותה הדמות שהצטיירה בעינינו בילדותנו, של קבצן מרופט בגדים הממתין לנדבות ולחסדי העוברים בשער. ההפך הוא הנכון. מרדכי, שככל הנראה התבולל מבחינה חברתית, וזאת תוך הקפדה על שמירת זהותו היהודית-דתית ("איש יהודי") –  ממלא תפקיד בכיר במערך המנהלי-השלטוני הצמוד לארמון המלוכה. בכיר – כיוון שרק מרום מעמדו הוא יכול להרשות לעצמו להתעלם מתביעתו-הוראתו של המן כי הכול חייבים להשתחוות לו. כך גם ניתן להבין את התעלמותו מההערה "ויאמרו עבדי המלך אשר בשער המלך למרדכי."

בכיר – משום שלאחר שהורכב על סוס המלך הוא חוזר ישירות למקום מושבו ב'שער המלך', דהיינו אל המשרד החשוב שיש לו במנהלת השלטון המרכזי. בין 'שער המלך' לבין 'ארמון המלך' נמצאת החצר הפנימית שחלק מהמרחב הגדול שלה הוא חצר בית הנשים שבה מדי יום התהלך מרדכי. התנועה החופשית במרחב המלכותי, ויותר מכך, בסמוך לבית הנשים שעליו הופקדה, ללא ספק, שמירה הדוקה וקפדנית, היתה אפשרית רק לפקידים בכירים שלא נחשדו בנאמנותם לשלטון ולא היה חשש מהם מבחינה ביטחונית. אם מקובל עלינו ששער המלך הוא בניין מנהלת הארמון הרי שמתבהרות לנו כמה וכמה תמונות מתוך המגילה.

נבחן אחת מהן כדוגמה (פרק ד): "ויבוא עד לפני שער-המלך, כי אין לבוא אל-שער המלך בלבוש שק."

וכי יעלה על הדעת שפקיד בארמון יגיע לעבודתו לבוש שק? אלא ששינוי הלבוש נועד מחד לעורר תשומת-לב ומאידך להביע צער וכאב. למרדכי נודע כי המלך נענה לבקשתו של המן 'להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים.' ראוי לשים לב לביטוי הקיצוני המוכר לאסוננו מהמאה ה-20, את כל היהודים בכל מדינות המלך. על רקע זה  הוא קורע את בגדיו ובא לבוש בשק ואפר 'עד לפני שער-המלך'. אין הוא נכנס לארמון בלבוש האבל שהרי "אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק."

אין עדות טובה מזו כי בימי שגרה היה בא ויוצא בשער המלך כשהוא לבוש ככל אדם בעל תפקיד במנהלת המלוכה. כאשר אסתר שולחת את התך לבדוק מדוע שינה מרדכי את לבושו, יוצא התך לפגוש את מרדכי "אל-רחוב העיר אשר לפני שער-המלך." העולה מכך כי 'לפני שער-המלך' פירושו  'מחוץ לארמון המלך', ועל כן 'שער-המלך' הוא החלק הציבורי, אך לא הפרטי, של הארמון המלכותי.

מרדכי, כמו יהודים נוספים, עבר בממלכה הפרסית תהליך כפול: מחד – הוא נטמע בחיים הפוליטיים-כלכליים ואולי אף הצבאיים של הממלכה אותה שירת; מאידך הוא הקפיד – כאחרים מבני עמו – על זהותו היהודית-הדתית, כפי שעולה מפנייתו של המן למלך אחשוורוש. מרדכי הוא אפוא התגלמות היהודי בגולה המשרת בנאמנות את השלטון ואף מתפלל לשלומו ובאותה עת מקפיד על גאוותו וזהותו היהודית. היש מישהו בינינו שלא יעלה מיד בזיכרונו ובמחשבתו דמויות זהות, בנות זמננו אנו?

'שער המלך' הוא נקודת המפתח לכל סיפור המגילה. בישיבתו ב'שער המלך' שומע מרדכי את בגתן ותרש מתכננים 'לשלוח יד במלך אחשוורוש'. כעבור זמן, מבקש המלך, אשר חייו ניתנו לו במתנה, לתגמל בצורה ראויה את מי שהציל את מלכותו וחייו והוא מצווה את המן: "...מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דיברת ועשה-כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך."

אל אותו שער חוזר מרדכי לאחר הסיבוב הרכיבה בעיר על הסוס המלכותי "וישב מרדכי אל-שער המלך."

המגילה היא אפוא סיפור בעל השלכות אקטואליות לכל הזמנים ועיוננו היה רק בתחום אחד. המגילה נקראת 'אסתר' אך היא סיפורו של מרדכי, ההתרחשות המרכזית היא ב'שער המלך' ולא כפי שניתן לחשוב ב'ארמון המלך'.

מתוכן המגילה עולה כי בכיר יהודי בשלטון זר עשוי לרכוש השפעה לא פחותה, ואולי אף רבה יותר, ממי שנבחר או מוכר כשליט עצמו.

* * *

אני מאחל לראש הממשלה הצלחה בנאומו

 בפני הקונגרס בארה"ב

מדיניות אובמה היא אסון עולמי!

אהוד בן עזר

עוד קול שפוי שמתריע מול טועים ומתעים

* * *

נספח מיוחד

בעיקר לאוכלי חומוס, חמין ופיג'ואדה

מתוך "חדשות בן עזר" 74 מיום 22 בספטמבר 2005

כל מה שרצית לדעת על נפיחות (PEIDOS)

ולא העזת לשאול

  ש: מה גורם לנפיחה להסריח?

ת: ריחן של הנפיחות נובע מהתערובת של גזי המימן-הגופרתי והמרקפטן (mercaptan) המכילים גופרית. חומרים עתירי חנקן כדוגמת סקטול (skatole) ואינדול (indole) מוסיפים גם הם לארומת הריח של הנפיחה.

ככל שהדיאטה שנבחרה עשירה יותר בגופרית, יותר תחמוצות גופרית (ללא חמצן) ומרקפטנים יופקו ע"י הבקטריות במעיים וארומת הנפיחה תשתפר עוד יותר. מזונות כגון כרובית, ביצים ובשר ידועים לשמצה כגורמי נפיחות ריחניות בזמן שאכילת שעועית גורמת לכמות נפיחות גדולה אם כי יחסית חסרת ריח.

ש: מדוע נפיחות ריחניות הינן בדרך כלל חמות יותר ושקטות יותר ביחס לנפיחות רגילות?

ת: רוב הגז ממנו מורכבת הנפיחה מקורו באוויר שנבלע ומכיל כמויות גדולות של חנקן ודו-תחמוצת הפחמן, החמצן נקלט בגוף עוד לפני הגיעו לפתח היציאה האנאלי. גזים אלו הינם נטולי ריח, אם כי לעיתים בפנים הגוף הם סופחים אליהם חומרים קצת יותר ריחניים. יציאתם דרך פי הטבעת מתרחשת לרוב בבועות יחסית גדולות בטמפרטורת הגוף. בעזרת נפיחות בעלות נפח זה ניתן להשיג איכויות קול טובות אבל בדרך כלל (אם כי לא תמיד) הן חסרות תכונות ריח ואינן חמות במיוחד.

מקור עיקרי אחר לנפיחות הינו פעילות בקטריאלית. פעולות העיכול והתסיסה מפיקות חום בתוספת גזים חריפים כתוצרי לוואי. התוצאות הינו בועות גז קטנות יותר, חמות, בעלות ריכוז גבוה של תוצרי מטבוליזם בקטריאלי מצחינים. אלו מוצאות דרכן החוצה כנפיחות הידועות לשמצה, החמות, השא"קליות (שקטות-אך-קטלניות), בדרך כלל בכמות הקטנה מדי להפקת קול אך מצוינות בצחנתן. 

ש: כמה גז מפיק אדם רגיל ביום?

ת: בממוצע מייצר אדם כחצי ליטר גז ביום המופק בממוצע בכ-14 נפיחות יומיות. אמנם קשה לקבוע את נפח הגז הנוצר יכול כל אחד מאיתנו לעקוב אחר ספירת הנפיחות היומיות שלו באמצעים פשוטים יחסית. 

ש: כמה זמן לוקח לגז הנפיחה להגיע אל אפו של מישהו אחר?

ת: זמן הולכת הנפיחה תלוי בתנאים האטמוספריים כגון לחות, טמפרטורה, כיוון ומהירות הרוח, המשקל המולקולרי של רכיבי הנפיחה והמרחק בין משגר הנפיחה וקולט הנפיחה. נפיחות מתפזרות כבר ביציאתן מהמקור ועוצמתן מצטמצמת. בדרך כלל, נפיחה שאינה מתגלה בתוך מספר שניות, יכולתנו לזהותה נמוגה והיא תעלם לחלל האוויר לתמיד. תנאים יוצאי דופן קיימים כאשר הנפיחה משוחררת במקומות קטנים וסגורים כדוגמת מעלית, חדר קטן או מכונית. תנאים אלו מקטינים את יכולת הדילול וריח הנפיחה יכול להישאר מעל סף הרגישות לזמן ארוך יותר עד שייספג דרך הקירות. 

ש: מדוע קיים פרק זמן של 13 עד 20 שניות בין פעולת הנפיחה ועד להרגשת ריחה?

ת: למעשה הנפיחה ריחנית כבר ברגע יציאתה אולם לוקח לריחה מספר שניות עד הגיעו לנחירי הנופח. אילו נפיחות יכלו לנוע במהירות הקול הינו מריחים אותן כמעט בו ברגע בו הינו שומעים אותן. 

ש: האם זה נכון שישנם אנשים שאינם נופחים לעולם?

ת: לא, במידה שהם עדיין בחיים. אנשים אפילו נופחים קמעה לאחר מותם.

 ש: האם גברים נהנים לנפוח יותר מנשים?

ת: כן, רוב הגברים גם גאים בזאת יותר מאשר הנשים. קיימת שונוּת גבוהה בין כמות הגז המופקת ע"י יחידים שונים במשך היום, אך השונוּת חסרת מתאם עם מין הנופח. ישנה דעה לפיה גברים נופחים יותר מנשים. אם זהו אכן המצב, הרי שהנשים מפיקות יותר גז בכל נפיחה לעומת הגברים. [או שהן יודעות טוב יותר לעדן את נפיחותיהן ולהסתירן כדי שתהיה להן הצדקה לגעור בגברים הנופחים בריש גלי. א.ב.ע.]

ש: האם נפיחותיהם של הגברים ריחניות יותר מאלו של הנשים?

ת: בהתבסס על ניסיוני בנוגע לנפיחותיהן של נשים כולי תקווה שאין זה המצב.

ש: למה שעועית גורמת לריבוי בנפיחות?

ת: שעועית מכילה סוכרים שאין ביכולתנו לעכל. כאשר סוכרים אלו מגיעים למעיים, הבקטריות חוגגות ומייצרות גז רב. מאכלים נוספים מעוררי נפיחות רבות הינם כרוב, חלב וצימוקים. בעלי כלבים הנוהגים לתת לחיות המחמד שלהם מאכלים כגון תפוחים ולפת כדאי שידעו להם שמערכת העיכול של כלביהם אינה ערוכה לטפל בהם כיאות, והבקטריות יעבדו שעות נוספות תוך כדי יצירת נפיחות ראויות לשמן.

 ש: מה עוד גורם לאנשים לנפוח יותר?

ת: אנשים השואפים כמויות גדולות של אוויר נופחים יותר מאחרים. ריפוי חלקי לבעייתם אפשרי אם יסגלו לעצמם הרגלי אכילה בפה סגור. טיפוסים עצבניים בעלי פעילות מעיים מהירה גם הם נופחים יותר, היות ופחות אוויר נספג בגופם מחוץ למעיים. ישנן מחלות שבהן קיימת הגברה בהיקף הנפיחות. כמו כן טיסות ותנאי תת-לחץ דומים עלולים לגרום לגז שבתוכנו להתפשט ולצאת כנפיחות.

 ש: האם נפיחה אינה בעצם גיהוק שמצא את דרכו לכיוון הלא נכון?

ת: לא. גיהוק מקורו בבטן ומרכיביו הכימיים שונים מאלו של הנפיחה. נפיחות מכילות פחות גז אטמוספרי ויותר גז שמקורו בבקטריות.

ש: האם זה מסוכן להתאפק מלנפוח?

ת: ישנן דעות שונות בנידון. במשך מאות שנים נחשבה ההתאפקות מלנפוח כמסוכנת לבריאות. בימי שלטונו של הקיסר קלודיוס אפילו הועבר חוק המתיר לנפוח במהלך סעודות, וזאת מתוך דאגה לבריאות הציבור. רווחה דעה שהמתאפקים מלנפוח עלולים ללקות בהרעלות ובמחלות מסוגים שונים. כיום מרבית הרופאים מאמינים שאין כל סכנה ממשית בהתאפקות, היות שמרכיבי הנפיחה הינם תוצרים טבעיים של המעיים. לטענתם לכל היותר יסבול המתאפק מכאבי בטן, כתוצאה מלחץ הגז. אולם ישנם רופאים המזהירים מהתאפקות-יתר העלולה לגרום להתנפחות פתולוגית של הבטן.

 ש: לכמה זמן ניתן להימנע מלנפוח?

ת: נפיחה שבויה תחמוק לה ברגע נינוחות או הרפיה. משמעות הדבר הינה כי מי שנמנע בהתמדה מלנפוח במשך היום יעשה זאת באריכות לאחר שנרדם. ניסיונו של כל אחד מאיתנו מטיולים, הכוללים שינה בחניונים, מנסיעות ארוכות באוטובוסים ומטיסות טרנס-אטלנטית – מחזק את העובדה שאנו נופחים בשנתנו, ואפילו בצורה שופעת. לכן התשובה לשאלה הינה כי אנו יכולים להימנע מלנפוח כל עוד אנו יכולים להישאר ערים.

ש: האם כל האנשים נופחים בשנתם?

ת: לשאלה זו אין תשובה מדעית אולם ככל הנראה לא כולם נופחים בשנתם. הנופחים הינם בעיקר אלו שסירבו לנפוח כאשר היו במצב ערות. אחרים שהתאמנו, והם בעלי יכולות שליטה טובה על הסוגרים (בעיקר עקב שיטות גמילה מחיתולים) ייתכן שלא ינפחו בשנתם. עבור אלו, הגז שהצטבר במהלך הלילה ישוחרר כאשר יקיצו משנתם.

 ש: לאן נעלמות הנפיחות כאשר אנו מתאפקים?

ת: כמה פעמים התאפקת מלנפוח, מחכה להזדמנות הראשונה לשחרר את נפיחתך, וגילית שהיא נעלמה כאשר אתה מוכן לכך? האם היא דולפת החוצה מבלי שנחוש בכך? האם היא נקלטת במחזור הדם? הרופאים מסכימים שהנפיחה אינה משוחררת אך גם אינה נקלטת בגוף. הנפיחה חוזרת אל המעיים ויוצאת מאוחר יותר. זה בהחלט מרגיע לדעת שהנפיחות אינן באמת נעלמות, הן רק מעוכבות.

ש: כיצד ניתן לחפות על נפיחה?

ת: קיימים בשוק אביזרים כדוגמת מכנסי נפיחה הקולטים את ריח הנפיחה. במידה ונתפסת ללא מכנסי הנפיחה שלך, תחבולה אפשרית הינה להאשים את הכלב או החתול המצויים בסביבה (אם כאלו אכן קיימים) או להתלונן על כך שהרוח שינתה את כיוונה ומגיעה עתה מאזור התעשייה. באשר לרעש, במידה והינך נמצא בקרב קבוצת אנשים גדולה, התנהג בהתעלמות או הבט במהירות לעבר האדם שלצידך במבט הרומז לכך שהוא המקור. תחבולות אחרות הינן להשתעל או להזיז בפתאומיות את כיסאך כך שיחשבו בטעות שנשמעה נפיחה.

במידה ואתה בחברתו של אדם נוסף בלבד, אתה יכול להתעלם כאילו כלום לא קרה וכך לגרום לו להאמין שהוא טועה לחשוב ששמע נפיחה.

לחילופין ניתן לאמץ את טקטיקת "ההגנה הטובה ביותר הינה ההתקפה" – וברגע הישמע הנפיחה, להכריז עליה כעל אחד מביצועך הטובים ולאתגר את האחרים לעלות עליך בביצועיהם במידה והם יכולים.

ש: האם באמת ניתן להצית נפיחה?

ת: כן. נפיחות ניתנות להצתה מכיוון שהן מורכבות ממתן (בדרך כלל) וממימן, שניהם גזים דליקים. (מימן הינו הגז בו מולאה ספינת האוויר "הינדנבורג" שנשרפה). להדלקת הנפיחה מומלץ להשתמש בלהבה כחולה או צהובה. אנשים שניסו לבצע פעולה זו נפגעו לא רק בעקבות הלהבה שחדרה לאזור חלציהם – אלא גם מהתלקחות בגדים וחומרים נוספים בסביבתם. ממחקרים שנעשו מסתבר, שכרבע מאלו שניסו להצית את נפיחותיהם – נפגעו. במידה ואין לך חבר המוכן להבעיר עבורך את הנפיחה, מומלץ להשתמש בציוד מתאים. ידועים מקרים בהם מצבורי גז שבהם ריכוז החמצן היה גבוה מהממוצע – גרמו להתפוצצויות במהלך ניתוחים בהם בוצע שימוש במיכשור אלקטרוני, ככול הנראה עקב ניצוצות מיקרונים.

"חדשות בן עזר" אינו נוהג לפרסם דברים שכבר רצים באינטרנט, בעיקר בנושאים פוליטיים, ואולם הפעם, בגלל חשיבותן של הפלצות, ומחשש שבדרך אחרת לא יגיע המידע עליהן לרבים מקוראיו, הקצה להן "חדשות בן עזר" נספח מיוחד, אף כי אין יודע מיהו הכותב עליהן ומהי מידת אמינותו; ובעיקר יש להזהיר מפני הצתות ושריפות! – אל תשליכו לאחור גפרור בוער ועל תעמדו כשאחוריכם מופנים כלפי אש או כלפי כל להבה שהיא ובייחוד אם אתם נוסעים ברכבת ישראל בין תל-אביב לחיפה, כי שמה, בין זיכרון לעתלית – התגלו לאחרונה כמה מוקדים של שריפות, שטרם נודע למי היה עניין להציתן.

* * *

מתביישת להגיד שאני קרובה לסופר של הפלוצים

לאהוד שלום,

מה זה כל השטויות האלה עם הנפיחות? [גיליון 74]. יאללה, מספיק עם כל החאלסטרה הזאת... אני ממש מתביישת להגיד שאני שייכת למשפחת בן עזר... שואלים אותי אם אני קרובה לסופר של הפלוצים... תעשה טובה תשתחרר מזה וגמרנו... בחיאת ראבָּכּ...

מ. מ.

שסבא שלה וסבא שלך היו אחים למשפחת בן עזר ראב.

לבת משפחתי מ. מ. היקרה שלום,

אולי אינך יודעת, כי טרם קראת את כל כתביי, אבל הנפיחות הן חלק נכבד מיצירתי הספרותית, החל מהסיפור "מדאם אום אל טאך ובנותיה" (בקובץ "הפרי האסור", 1977), כאשר טאך פירושו פלוץ; ואותה אישה מדהימה, בעלת בית-הבושת במנשייה, המסתובבת עם בנותיה על פני שדות הקרב של ארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה כמו אימא קוראז' – היתה מפורסמת מאוד בהפלצותיה לא רק בחייה אלא גם לאחר מותה. הסיפור תורגם לכמה וכמה שפות ועורר עניין רב וגם כללתי אותו ואת גיבורתו ברומאן הנשכח "המושבה שלי" (2000) שכמוהו לא נכתב עדיין וספק אם ייכתב אי פעם, כי כפי שאת אומרת, זו ממש בושה להיות קרובה לסופר של פלוצים.

ממני קרוב-משפחתך הנופח חיים במילים,

אהוד בן עזר

     * * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

מרדכי בן חורין

Eureka יש!!!

עם הרשעתו של ראש עירית רמת גן, אל"מ/ניצב צבי בר בארבעה מקרים [שהתגלו] בהם קיבל שוחד מיזמי בנייה, נמצא קצה החוט לפתרון ההוזלה המשמעותית בעלויות הבנייה.

הזמן לקבלת היתר בנייה מגיע גם ל-12 שנה ויש שמעידים גם על 20 שנה. הדבר נגרם בעיקר ע"י אלה שמטרתם, כן, כן! לכאורה! חה, חה! להוציא את הנשמה לכל אחד המבקש בית: "אנו [חלוצים, יהודים, אזרחים] באנו ארצה לבנות [פקידים] ולהיבנות בה."

אך על מנת להצליח ולבנות, צריך להיות חנפן, מתרפס לקקן, אך מאוד עדיף להיות בעל יכולת כספית ומוכנות תת-מוסרית לתת שוחד. כך גם היה ב"הולילנד" ובעוד מקומות בהם היו כאלה, שנתפסו, נידונו, הורשעו ונאסרו לשנים.

אז מה השמחה שלי ושלכם? אם הגענו למצב הנפלא שצבי בר, אהוד אולמרט ועוד רבים כמוהם, משלמים ביוקר על השיטה, כבר לא יהיה כדאי למשוך אישורי בנייה שנים, היתרי בנייה יינתנו בקלות ויופסק הצורך להוסיף לעלויות הבנייה את כל כספי השוחד, הביזיון והתלאות.

המחירים, מזה בלבד, ירדו אולי לחצי. הבנתם? אני כבר שומע את היללות של כל אלה ששכרם נקבע באחוזים מהעלויות כמו מתווכים, עורכי דין, ארכיטקטים וגם הפקחים, השוטרים, השופטים והסוהרים.

מרדכי בן חורין

אדריכל מזה 60 שנה

מוטי שלום, דברי אלוהים חיים! ותבוא עליך הברכה!

איצ'ה גדיש

* * *

חשוב ביותר להאזין לדברי סנטור מרקו רביו!!!

https://www.facebook.com/video.php?v=803363976379643

* * *

מתוך מכתב של גדעון אור לאהוד בן עזר

ב"חדשות בן עזר" 72 מיום 12 בספטמבר 2005

...מצד אחד אתה אומר ש"אין פתרון לסכסוך," ובאותה נשימה, אתה אומר – "אילו היינו מתקדמים לקראת שלום אמיתי," – זה קצת אבסורד לא? 

גדעון אור

גדעון היקר,

כבר מראשית האינתיפאדה הנוכחית [2005] יכולת לשים לב שאותם ישראלים המוכנים לחזור מיד לגבולות 67' הם גם האכזריים ביותר כלפי הפלסטינים, בנוסח: "ואם אז ימשיכו בטרור – יהיה להם מה להפסיד. אנחנו נפציץ יישובים שלמים שלהם, נשים וילדים, והעולם יבין אותנו!" – אתה לא תאמין מפי אילו הומניסטים, אנשי "שמאל" נאורים ושונאי מלחמה – שמעתי דברים נוראים כאלה, תוכניות שלעומתן כל מה שעשו ברק, שרון, שרי הביטחון והרמטכ"לים מראשית האינתיפאדה – הוא סמל המתינות, הזהירות והאנושיות – עשו כדי להגן על חיינו מבלי להתפתות לגרום לפלסטינים קורבנות גדולים מדי, דבר שבעצם הם, הפלסטינים, אולי רוצים בו כדי לקנות את אהדת העולם ולערער על בסיס קיומנו בארץ-ישראל, גם בגבולות הקו הירוק.

"אין פתרון לסכסוך," ו"אילו היינו מתקדמים לשלום אמיתי," – זה בעיניי אותו דבר, כי רק באחרית הימים אולי יהיה שלום אמיתי. וזו אינה עמדה "ימנית". אני לא פאשיסט ולא איש ימין. אני רק לא מוכן להאמין למצגי-שווא למרות שאני מבין שמבחינה טקטית צריך לדבר כל הזמן על השלום, כמו הערבים. והאמן לי, לפעמים, במפגשים עימם, כשצריך לדבר שלום, גם אני מדבר שלום. שלום. שלום. לא עשו אותי באצבע. וכמו שהיה אומר אחד מוותיקי משפחתי בפתח-תקווה: "נִחְנָא אִל-יָהוּד פָלָסְטִיוּן [אנחנו היהודים מפלשתינה, מתקופת התורכים], נחנא נִפְהַם אִל-עַוואנְתכּוֹם אַכְּתַר מְנְכּוֹם!" – אנחנו מבינים את האוואנטָג'י שלכם, את האוואנטה, המשחק הפוליטי הנהוג במזרח, של אחת בפה ואחת בלב – יותר טוב מכם!

ולא מפני שאינני רוצה בשלום! – אלא מפני שאינני מאמין שהוא אפשרי בטווח הנראה לעין גם כאשר מהצד השני מדברים עליו במתק שפתיים.

אהוד

 * * *

משה כהן

הנדון: הלאה ביבי

מכובדי,

מסיבות כלכליות גלובליות ירדה הרבית הבנקאית ברחבי העולם (באשמת ביבי), ומחוסר אפיקי השקעה נוהרים המשקיעים לרכישת דירות וכתוצאה מכך מזנקים מחירי הדירות (באשמת ביבי).

אתם הבנתם את זה?

הלאה ביבי.

הנדון: ישראל כזירת עסקים

מנכ"ל חברת ההייטק החשובה בעולם, "אפל", ביקר בארץ לרגל פתיחת משרדים לחברה בהרצליה וגיוס מאות עובדים, נפגש עם נשיא המדינה ואמר לו: "יש לנו הערכה עמוקה לישראל כזירת עסקים."

אבל את מי זה מעניין, ולמה להזכיר את זה כשאפשר לעסוק בבקבוקים הריקים של אשת ראש הממשלה?

כנראה הפכה ישראל לזירת עסקים בינלאומית באשמת ביבי שהורס את המשק.

מה זה משנה, כך או כך את ביבי יש לנגח, כי אינו מוכן לפרק את התנחלויות.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

איליה בר-זאב

סאפארי ב"מעיינות"

"שביל המעיינות" – טירת צבי תל שלם, תל מלוח, עין בזם, שדה אליהו

מתוך ספר השירים שיצא בסתיו השנה בהוצאת "קשב לשירה"

נְמִיָּה (פוליטי)

גּוּף כִּמְעַט מֻשְׁלָם וְאוּלַי גְּוִיָּה –

נָמוּךְ, מָאֳרָךְ, גְּלִילִי, רֹאשׁ מְחֻדָּד, הָרַגְלַיִם קְצָרוֹת –

אֲבָל הַזָּנָב,

מַרְשִׁים לְהַפְלִיא.

נְמִיָּה –

מְשֻׁרְיֶנֶת, מָקוֹם מַמָּשִׁי בִּרְשִׁימַת הַטּוֹרְפִים הַלְּאֻמִּיִּים,

טוֹרֶפֶת בְּכָל פֶּה, לְלֹא גְּבוּלוֹת,

יוֹנְקִים, זוֹחֲלִים, עוֹפוֹת, מְוַסֶּתֶת אֶת אֻכְלוּסִיַּת הַצִּפְעוֹנִים.

בֵּין הַחַרְדָּלִים הַצְּהֻבִּים, נְשִׁיכַת תַּן פּוֹצַעַת בָּהּ –

מָוֶת בַּעֲרִיסַת*

הַטֶּבַע.

* עריסה – לפי הרמב"ם, גם מקלעת שָׂרִיגֵי גֶּפֶן (כלאיים ו ג)

עִמּוּת וּמַשַּׁק כְּנָפַיִם

בַּעֲלֵי כָּנָף נֶאֱסָפִים, אוּלַי לְעִמּוּת, זֵכֶר לְמִלְחֲמוֹת קִיּוּם רְחוֹקוֹת,

הֲמוֹנִים –

הַשָּׁחוֹר מוּל הַלָּבָן, אֲפֹרוֹת כַּשַּׂק מוּל עֲשִׁירוֹת הַצֶּבַע,

לְכֻלָּם מָקוֹם בְּמַאַגְרֵי הַמַּיִם וְהַדָּגִים –

שְׁחָפִים מְרַחֲפִים כְּמוֹ בְּעִקְבוֹת אֳנִיַּת מִפְרָשׂ

בְּאוֹקְיָנוֹס לֹא שָׁקֵט,

חֲסִידוֹת שְׁחֹרוֹת שׁוֹמְרוֹת עַל טֹהַר הַגֶּזַע, לִבְנִיּוֹת

קְטַנּוֹת מִתְרַפְּקוֹת –

קַו שֶׁל חֵן.

מַשַּׁק כְּנָפַיִם, שַֹקְנָאִים וַאֲנָפוֹת בִּסְבַךְ שׁוֹשַׁנַּת הָרוּחוֹת –

אֵין עֵרוּב נוֹצוֹת.

מִתֵּל מָלוּחַ אֲנִי צוֹפֶה בְּנַחַת אֶל הַשֶּׁקֶט הַמָּתוֹק.

נֶזֶם בנוֹף

"חונזיר" עין נזם שדה אליהו 2015

רַחַשׁ, מֵי מַעְיַן זַכִּים בְּסִבְכֵי הַצִּמְחִיָּה,

מִקְוֵה טָהֳרָה.

נֶזֶם בַּנּוֹף – "אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה[1]."

תַּחַת פִיקוּס עַתִּיק, אִישׁ [2] רַב שָׁנִים מְדַבֵּר עַל

נִקָּיוֹן מִטֻּמְאָה

וְכָל שֶׁבָּא לְגוּפוֹ שֶׁל אָדָם,

תִּקּוּן עוֹלָם.

חוֹלֵם אֲנוּשׁוֹת עַל טֹהַר הָאֲדָמָה –

טֵרָה סַנְטָה [3]

טֵרָה אִינְקוֹגְנִיטָה [4]

1. משלי (כ' י"ב).

2. מריו לוי, חבר קיבוץ שדה אליהו. בן 92. חסיד אדוק של גידול אורגני בחקלאות.

3. ארץ הקודש – Terra sancta.

4. ארץ לא נודעת – Terra incognita.

* * *

אוריה באר

כפויות הטובה

קראתי וחיוך על שפתיי, את פקפוקו של  מיודענו, אורי הייטנר, לגבי סיפור של ד"ר אריה אלדד, וכן את  תשובתו של  אהוד. ראה הגיליון העיתי האחרון. מצער שמיודענו הייטנר, טרם קלט, עם מי יש לנו עסק בעולמנו.

להלן, סיפור אמיתי של צעיר, המקורב לי מאוד. לצורך סיפורנו נקרא לו עמירם.

ובכן עמירם היה קצין מצליח במשמר הגבול, ושירת בקבע כמה שנים טובות, בתקופת האינתיפאדה השנייה, ולאחריה. פיקודיו היו מאוהבים בו. הוא השליט משמעת שכולה מבוססת על התלהבות לשרת, מיעוט של ענישה, קללות וזעקות, אלא הסברה, דברי כיבושין רכים, ורצון עז לעזור לכל אחד מהם. התוצאה: מחלקה ממושמעת, עד כדי נכונות להתאבד למען המפקד.

גם לגבי הנשים הערביות, שהיו עוברות במחסום בית לחם, היה מנומס, ודרש מפקודיו לגלות כלפיהן מקסימום של התחשבות. לכן, היה אהוב גם עליהן.

לאחר מיספר שנים, בתור קצין בדרגת מפקח, הגיע תורו לקבל את דרגת הפקד, ומבחינתו, לא היתה לכאורה שום מניעה לכך. אלא שהדרגה לא  ניתנה, והקצין המאוכזב, חיכה חדשים ארוכים, בתמיהה מדוע  העלאתו בדרגה מתעכבת.

בצר לו, החליט לפנות לבכירים, הממונים  עליו. ואז נאמר לו להפתעתו: "ישנה אחת בשם פטימה, נערה בת שבע עשרה לערך, היא בהריון. היא טוענת, שכל פעם כשהיא עוברת במחסום, אתה  מטריד אותה, מקלל אותה, מעכב אותה ומשפיל אותה.

עמירם נדהם. "פטימה?" שאל. "אתם בטוחים?"

"כן פטימה," ענה לו הקצין הבכיר." היא ולא אחרת."

"לא ייאמן, הרי אני  מעביר אותה ללא תור, אני נתתי הוראה לשוטרים בפיקודי לעזור לה עם מטענה, והיא טענה לא פעם שהיא ממש מאוהבת בי. תמיד משבחת את הערבית הטובה שלי. זה ממש לא ייתכן."

עמירם יצא ממשרדו של הקצין הבכיר הלום רעם.

למחרת התייצב במחסום כשלידו דאוד, הקצין הדרוזי שמסייע לו, כדי שיהיה עד שמיעה.

ואז התקרבה פטימה למחסום וחייכה לעמירם. כתמול שלשום.

"פטימה," פנה אליה עמירם  בלשון רכה, "את התלוננת בפני המפקד שלי על ההתנהגות שלי? סיפרת שאני מטריד אותך, מכה אותך?"

פניה של פטימה הצעירה התכרכמו. היא פרצה בבכי קורע לב, והתוודתה בפני עמירם ודאוד, שהכול אינו נכון. שאחיה, השייך לחמאס, הוא שאילץ אותה להגיש תלונת כזב. הוא שאיים עליה שיכה אותה, שינדה אותה מהמשפחה אם לא תגיש את תלונת השווא. היא נפלה לרגליו בבכי קורע לב, וכמעט רצתה לנשק את  כפות ידיו.

עמירם עצר בעדה, והעביר אותה את המחסום. בכייה של פטימה נשמע למרחוק עוד רגעים ארוכים.

למחרת היום התייצבו מפקח מישנה דאוד הדרוזי, ומפקח עמירם, בפני הקצין הבכיר וסיפרו את הסיפור.

כעבור שבוע, בטקס מרשים, ולתרועות פקודיו, קיבל עמירם את דרגת הפקד.

כל מילה נוספת מיותרת. מדובר בסיפור אמיתי.

* * *

כה אמרה רבקה מיכאלי:

שלושה ימים אחרי רצח חמשת הישראלים בקניון "השרון" בנתניה ב-2005

"הדבר שהשתנה אצלנו, בישראליוּת החדשה, הוא שיותר ויותר אנשים מבינים שיכול להיות שהכול פה זמני. שמי שירדו מהארץ צדקו, כי כך לפחות הם יצילו את הילדים שלהם. אולי באמת חורבן הבית השלישי מגיע בגלל החורבן המוסרי שעובר על כולנו. כל מה שהפרופסור ליבוביץ אמר, התקיים. כולל עניין המאבטחים שיורים בנשותיהם. ולמה שהם לא יעשו זאת, הרי היד כל כך קלה על ההדק. הלב של כולנו נאטם. אנחנו מתעלמים ממה שקורה שם וחוגגים בתל-אביב. מתנחלים כורתים 250 עצי זית ואנחנו ממשיכים לחיות. אם הייתי בן-אדם, הייתי באה אל אותם אנשים שעציהם נכרתו עם שתיל זית ומבקשת כפרה, קורעת את בגדיי ושמה אפר על ראשי." ("גלריה", "הארץ", 7.12.05, בראיון לגואל פינטו).

רבקה, אני מכיר אותך מאז החורבן הראשון, כאשר למדנו יחד לפני קרוב ליובל שנים פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, בבניין לאוטרמן בגבעת רם, והיית באה לתרגיל של מר א"צ בראון במגפי עור גבוהים וכהים, שרק לד"ר פפיטה האזרחי, אשתו של יהודה, היו כמותם. איך הידרדרת עד כדי החורבן השלישי? אגב, פרופ' ליבוביץ היה פטריוט ישראלי, ובשעתו גם איש ה"הגנה", ולעולם הוא לא היה חותם על דברי הבל כשלָך.

ראוי לך לבקש סליחה ממשפחת המאבטח חיים עמרם מנתניה, שהקריב את חייו כי לא ירה, ושחייו שווים קצת יותר מ-250 עצי זית שמציקים למצפון התל-אביבי הפוליטיקלי קורקט שלך, שגם אהוב ומקובל כל כך על עיתון "הארץ" – ושימי אפר על ראשך בגלל השטויות שפיך פלט במסגרת ראיון של פְּרוֹמוֹיְשֵׁן, כלומר בעיתוי מסחרי, לסרט חדש בהשתתפותך. אני נשבע לך שלא אלך לראותו ולוּ רק בגלל התנשאותך החצופה, שהיא כיריקה בפרצופנו הישראלי.

ובמחשבה שנייה, אולי באמת יותר טוב שתלכי אל הפלסטינים בגדה. ותישארי. אולי גם תפגשי שם את המתאבד-המתפוצץ הבא ותבקשי ממנו כפרה עלייך.

* * *

אהוד בן עזר

הַמְלֵט מנתניה

לירות או לא לירות, וזו השאלה:

מה נַּעֲלֶה יותר: לירות בכל חשוד כמחבל-וכמתאבד

ולהציל בכך חיי רבים וגם שלךָ

אף אם אתה כמאבטח עלול ליטול בכך חיי חפים מפשע?

או אם חָמוּשׁ לָצֵאת מוּל יָם הַיִּסּוּרִים

ולהתפוצץ חבוק עם אויבך הממולכד

אז לא תועמד לדין על הפרת הנהלים של הפתיחה באש –

(תקשורת לא תצלוב אותך על יד קלה על הדק – )

אבל עכשיו אתה גיבור וָמת.

פּוֹלִיטִיקָלִי קוֹרֵקְט אתה וָמת –

פֹּה לֵב אָצִיל נִשְׁבַּר

לֵיל מְנוּחוֹת, נָסִיךְ חיים עמרם

כַּת מַלְאֲכֵי-עֶלְיוֹן לְנוּחֲךָ יָרוֹנוּ.

[שני קטעים מתוך "חדשות בן עזר" 96, 8 בדצמבר 2005].

* * *

מנשה שאול

על פשעי טהרן

משטר האיותאללה פועל בשיטתיות להקמת הסהר השיעי במדינות המזרח התיכון שממנו הזהיר מלך ירדן עבדאללה השני. דוברים איראניים מתרברבים לאחרונה בגאווה בכך שאיראן שולטת בארבע בירות ערביות: בגדד, דמשק, ביירות וצנעא.

פשעיו של משטר זה עולים על ארבעת פשעי דמשק. להלן הפירוט:

איראן זורעת הרס וחורבן בעיראק ומתכננת להשתלט על מקורות הנפט. סוכניה מגרשים את התושבים הסוניים מהעיירות והכפרים, בתירוץ שהם תומכים בארגון דאע"ש – "המדינה האיסלאמית".

במרוצת מלחמת 8 השנים נגד עיראק, גייס המשטר האיראני אלפי נערים, צייד אותם באשרת כניסה לגן עדן שהדביק על גביהם ושלח אותם להתפוצץ בשדות המוקשים כדי לפנות דרך לחייליו. כדי להמריץ ולעודד אותם, היה מופיע בשטחי הכינוס, לפני יציאתם לחזית, פרש רכוב על סוס עטוי גלימה ירוקה, בעוד שכרוז משמיע קריאות כי "זהו המהדי הקורא לכם לג'יהאד ומבטיח גן עדן."

איראן מנצלת את עניי שכנתה אפגניסטן ומגייסת אותם לקרבות נגד הסונים בעיראק, במגמה לבסס את שליטתה על מדינה זו.

איראן מפעילה את סוכנה חסן נסראללה לערער את היציבות והביטחון בלבנון. זה למעלה משנה שאין אפשרות לבחור נשיא למדינה בגלל ההשפעה האיראנית החותרת למינוי נשיא פרו-איראני.

איראן מעודדת את מלחמת האזרחים בסוריה שמתנהלת זה 4 שנים והביאה עד עתה למותם של כרבע מיליון בני אדם, לכ-4 מיליון פליטים ולהרס תשתיות במדינה.

איראן משלימה את השתלטותה על תימן על ידי הגשת סיוע כספי ואמצעי לחימה לחות'ים – המיעוט השיעי הנתון להשפעתה.

איראן מערערת את היציבות בבחריין על ידי הפעלת התושבים השיעים בממלכה נגד המשטר, בהכרזותיה החוזרות כי בחריין היא מחוז איראני.

איראן פועלת במדינות ערב הסוניות להמרת אמונתם של סונים עניים לשיעה. מלך מרוקו מוחמד השישי ניתק את היחסים הדיפלומטיים עם איראן בשל כך.

איראן יסדה את ארגון "הג'יהאד האיסלאמי" הסוני שעליו הוטל להילחם בישראל ולירות אליה טילים במטרה להכשיל ניסיונות להביא להפסקת אש.

איראן גם טיפחה את ארגון חמאס, לא רק כדי להילחם בישראל, אלא כדי להכשיל כל ניסיון של הרשות הפלסטינית להגיע להסכם עם ישראל.

איראן מאיימת מדי פעם בסגירת מיצרי-הורמוז במטרה למנוע יצוא של נפט וגז ממדינות המפרץ, להחליש את כלכלתן וגם לאיים בכך על מדינות אירופה המייבאות את הנפט והגז ממדינות אלו.

איראן עודדה חטיפת מטוסים על ידי חיזבאללה וסיכון התעבורה האווירית הבינלאומית בשנות ה-80'. לשיא הגיעה עם חטיפת מטוס TWA.

איראן ביצעה פיגועים נפשעים נגד היהודים בארגנטינה, שגרמו לעשרות הרוגים במוסדות היהודיים ובשגרירות ישראל.

איראן יוזמת פיגועים נגד מטרות ישראליות ויהודיות ברחבי העולם, אם כי כמעט את כולן מסכל המוסד.

בחסות ההסכם הצפוי בין איראן למעצמות המערב, ובראשן ארצות-הברית, תפעיל איראן 6,500 צנטריפוגות להעשרת אורניום ברמה החורגת מהעשרה לצורכי שלום. הדבר יצעיד את איראן לעבר היותה מדינת סף גרעינית שתהיה מסוגלת להגיע לפצצה גרעינית תוך 6 חודשים עד שנה.

מדינות ערב מביעות דאגה חמורה מהתפתחות כזו המאלצת אותם להשיג נשק גרעיני לבלימת ניסיונות ההתפשטות של איראן.

בעם האיראני שולט משטר חשוך ומדכא, המזייף את תוצאות הבחירות, מוציא להורג ללא משפט את מתנגדיו, מענה את אסירי המצפון, מקפח את זכויות הנשים, מדכא את המיעוטים ושקוע במעשי שחיתות ושוד קופת המדינה.

נוכח כל אלה, איך זה שהממסד האמריקני אינו מבין את המצב ומגלה תמיכה במשטר האימים הפושעני של האיותאללה ומקומם בכך לא רק אותנו, אלא את מדינות האיסלאם הסוני?

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 327.

אהוד: הממסד "אינו מבין" בזכותו של נשיא אמריקאי סכל, שתקופתו תיזכר למשל ולשנינה בתולדות ארה"ב והעולם כולו. יש לקוות שבוז'י וציפי קוראים לפעמים דברים כאלה [כאשר הם מתעוררים מהזיותיה על רוטציה בראשת הממשלה] – וכן שדברים אלה ייכללו בנאומו של נתניהו בקונגרס, כי צריך לחזור ולחזור עליהם שוב ושוב.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 1.3.15

* השבוע יוצא ראש הממשלה לשליחות לאומית היסטורית – אחת החשובות בתולדות המדינה. הוא יוצא לניסיון הרואי של עצירת האיום הגדול עלינו ועל שלום העולם כולו – הסכם מינכן 2, שבו ארה"ב והמערב יכשירו את איראן כמדינת סף גרעינית; הסכם שעלול להפוך את המזה"ת לאזור מוכה מרוץ חימוש גרעיני, עם סבירות גבוהה לדליפה לארגוני טרור כדעאש (שאגב, איראן אינה טובה מהם במאומה).

האם הדרך הנכונה למלא את השליחות הזו היא נאום בפני בתי הנבחרים? זה ממש לא חשוב, כיוון שההחלטה לנאום כבר התקבלה. אם היתה זו טעות, הרי זו טעות טקטית – ספק אם הטקטיקה הנכונה היא דווקא נאום, דווקא בפורום הזה, דווקא בעיתוי הזה, או שמא עדיפה טקטיקה קצת שונה. מבחינה אסטרטגית, דרכו של נתניהו נכונה – מאבק פומבי ועימות פומבי עם הממשל האמריקאי, בניסיון להשפיע על דעת הקהל האמריקאית ובאמצעותה לנסות לסכל את ההסכם הרה האסון.

הברית האיתנה בין ישראל לארה"ב יציבה יותר מכל מחלוקת עם ממשל זה או אחר. היסטוריית היחסים בין ארה"ב לישראל מעידה שלאורך השנים היחסים עם ארה"ב ואהדת הציבור האמריקאי לישראל הולכים ומתחזקים, והעימותים הגדולים בין המדינות, כאשר ישראל עמדה על האינטרסים הקיומיים שלה, לא פגעו לאורך זמן במערכת היחסים הזאת.

התגובה ההיסטרית של אובמה וממשלו, מעידה על המצוקה בה הם נמצאים והפחד שלהם מפני שכנוע דעת הקהל בארצם בידי ראש הממשלה. הם משתוללים, כיוון שהם יודעים שאין להם תשובה אמתית לטיעונים של נתניהו.

אובמה משתולל, כי הוא מרגיש מאוים. הוא חש מאוים, כי השליך את כל יהבו, כמו צ'מברליין בזמנו, על ההסכם ההיסטורי עם מעצמת הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאדיסטית, והוא משתוקק, הו כמה הוא משתוקק, שהעם האמריקאי יקבל אותו כגיבור לאומי, כמושיע, כמי שהביא "שלום בדורנו". הוא חש מאוים, כי הוא רואה בהסכם את מימוש ההבטחה שבעטיה הוא זכה בפרס נובל לשלום, בטרם הספיק לחמם את כסאו בחדר הסגלגל.

אפשר להבין לליבו, אבל האינטרסים הקיומיים של ישראל חשובים יותר. חובתו של ראש ממשלת ישראל היא להיאבק למען האינטרסים הללו. חובתה של אופוזיציה אחראית ופטריוטית לגבות את ראש הממשלה בשליחות כזאת. היא מועלת בתפקידה כשאינה עושה כן.

* אני מציע לא להתרגש ממסע ההפחדה מפני המשבר הנורא בינינו לבין ארה"ב, כביכול. כשמדברים על היחסים עם ארה"ב בנפרד מהקונטקסט של המחלוקת – התגרענותה של איראן וההסכם הנותן לכך גושפנקא בינלאומית, כאילו מה שעומד על הפרק הוא רק רמת היחסים עם ארה"ב, מעוותים את התמונה. התמונה הכוללת היא של סכנה מוחשית שייחתם הסכם שחומרתו לשלומה של ישראל, לשלומו של המזרח התיכון, לשלומה של ארה"ב ולשלום העולם הוא דרמטי, ומשמעות המיני-משבר עם ארה"ב זניחה לידו.

המשבר בין ארה"ב לישראל נובע מהנחישות של אובמה להגיע להסכם. אובמה מזהה בנאומו של נתניהו איום, בשל היכולת להשפיע באמצעותו על דעת הקהל האמריקאית ועל המערכת הפוליטית האמריקאית. אובמה יוצא למתקפת נגד, נוהג באופן בלתי דיפלומטי, והוא מרשה לעצמו לנהוג כך כלפי ידידה ובעלת ברית, כיוון שהוא חש באהדה ובתמיכה מצד האופוזיציה הישראלית, ככל שהוא חובט בראש ממשלת ישראל ערב בחירות.

אם חלילה ייחתם ההסכם – מהו המשבר הזה לעומת חומרת ההסכם? אם לא ייחתם ההסכם – מהו המשבר הזה לעומת הרווח הגדול, לאורך זמן, מסיכול ההסכם? לכן, אין לנו מה להפסיד, ונכון לשלם את מחיר העימות.

אם, חלילה, ייחתם ההסכם, ארה"ב לא תתחשבן עם ישראל על ניסיונה לסכל אותו. להיפך, הממשל האמריקאי יצא מגדרו כדי לפצות את ישראל על ההסכם ו"לפנק" אותה. אם לא ייחתם ההסכם, והממשל יחוש שהמאבק הישראלי היה גורם משמעותי של התוצאה הזאת, הוא ישתולל ויפגע בישראל. נזקי הפגיעה הזאת יהיו כאין וכאפס לעומת נזקי ההסכם. וכמו במשברים קודמים, היא קצרת טווח ולאחר זמן מה נחזור לשגרת הידידות העמוקה וההדוקה בין שתי בעלות הברית.

* גיא בכור מביא באתר שלו תוצאות סקר עומק של גאלו"פ על האהדה לישראל בקרב הציבור האמריקאי; סקר מתמשך המתקיים מאז שנות ה-80. תוצאות הסקר מעידות על חיזוק משמעותי באהדה לישראל, והיא כרגע הגבוהה ביותר שהיתה אי פעם, למעט תוצאה נקודתית בעת מלחמת המפרץ הראשונה, שעה שסדאם חוסיין ירה טילי סקאד על ישראל.

כך, שכדאי להעמיד בפרופורציות הנכונות את מסע ההפחדה מפני קריסת היחסים המיוחדים עם ארה"ב, בשל העימות על הסכם מינכן 2.

* אם התמיכה הגדולה ביותר בישראל היתה כאשר סדאם חוסיין שיגר טילים לעבר ישראל, סביר להניח שהאהדה תגיע לשיאה אם האיראנים ישגרו טיל עם ראש חץ גרעיני לעבר ישראל. אם כן, צודקים הטוענים שהמאבק נגד ההסכם עלול לחבל בתמיכה האמריקאית בישראל.

* בנאומו בארה"ב מייצג נתניהו לא רק את ישראל, אלא גם את מצרים, ירדן, סעודיה ומדינות הציר המתון במזה"ת. כמובן שהן אינן מרשות לעצמן להודות בכך באופן פומבי, אבל הן מייחלות לכך שישראל תצליח לסכל את ההסכם, המאיים עליהן.

* חומר למחשבה להרצוג ול"מחנה הציוני". אחרי ניצחון הליכוד בבחירות לכנסת העשירית (1981) נאמר שבגין ניצח בזכות הפצצת הכור העיראקי. בפרספקטיבה של 34 שנים, אין ספק שהפצצת הכור האטומי, תוך עימות גלוי וקשה עם הממשל האמריקאי (כולל סנקציות), היה צעד הכרחי ואחת ההחלטות הנועזות והמוצדקות ביותר של מנהיג ישראלי בכל שנות קיומה של המדינה.

אולם כדאי לזכור, שלמרות הפצצת הכור העיראקי, ולמרות הסכם השלום עם מצרים, הניצחון של הליכוד היה דחוק. הרי בליל הניצחון, אחרי פרסום המדגם, פרס נשא את נאום הניצחון כראש הממשלה הנבחר.

נקל לשער, שאילו פרס והאופוזיציה היו מתייצבים לצד בגין בהחלטתו לתקוף את הכור העיראקי ולא יוצאים נגד ההחלטה, חלק מהקולות שהוא איבד לליכוד היו נשארים אצלו והוא היה מנצח. יותר משהפצצת הכור העיראקי העניקה לבגין את הניצחון – ההתנהגות הנואלת של האופוזיציה השאירה אותה באופוזיציה.

* ואפרופו מנחם בגין, הנה התייחסותו למערכת הבחירות הנוכחית: "איך ייתכן שכנוע הדדי, אם ישנה שנאה הדדית? השנאה גורמת לאטימת אוזניים, להמתת רצון ההקשבה, לחיסול כושר השמיעה. לכן לא אגזים, אם אומר, כי אויבתה הראשונה של הדמוקרטיה היא השנאה,"

בגין גם התייחס ישירות לח"כ מירי רגב: "אם לא יהיה הבדל טרמינולוגי בין בית הנבחרים לבין בית מרזח, עלול העם כולו להתמרזח, לא רק בדיבורו, אלא גם בנוהגו ובמעשיו. עדינות, הנראית מעושה, עדיפה מגסות, הנחשבת לפשטות."

* הכשל הבסיסי שהוביל למשבר הדיור אינו תפעולי, אלא אידיאולוגי. אותה אידיאולוגיה הנחתה את אולמרט, נתניהו ולפיד – השוק הפרוע. מהו שוק פרוע? שוק בלתי מרוסן. יש המכנים אותו שוק חופשי. אני דוגל בכלכלה חופשית, ביוזמה פרטית, בשוק חופשי, אך שולל את הקדושה, כביכול, של השוק החופשי. ברגע שאנו מתייחסים לשוק החופשי כאל דבר קדוש, דבר שאסור לגעת בו, זו עבודת אלילים. במקום שהשוק ישרת אותנו, אנו משרתים אותו, הופכים לעבדיו.

אני בעד כלכלה חופשית, כל עוד היא משרתת את האזרחים, משרתת את האדם. תפקידה של המדינה להתערב בכשלי השוק, באותם המקומות שבהם השוק פוגע באזרחים. זאת הדרך השלישית, דרך האמצע, שביל הזהב של כלכלה חופשית המאוזנת במעורבות המדינה.

המשבר העולמי ב-2008 היה תוצאה ישירה של שוק פרוע, שוק של ג'ונגל, ללא אחריות חברתית, ללא התערבות המדינה, ללא ריסון בעלי הכוח, ללא שבירת מונופולים ריכוזיים, ללא איזון הכשלים. וכך גם משבר הדיור בישראל. השאלה האם מנהיג זה או אחר נושא באחריות היא חשובה, אך חשוב יותר לשנות את השיטה.

נניח שבקדנציה האחרונה מחירי הדירות היו יורדים פלאים ומשבר הדיור היה נפתר. האם נתניהו היה מקפיד להבהיר לציבור שהוא אינו אחראי לכך, אלא שר האוצר יאיר לפיד?

מי שנושא באחריות להצלחות הוא הנושא באחריות לכישלונות. התחמקות של ראש הממשלה מאחריות לתוצאות השליליות בקדנציה שלו סותרת את עקרון האחריות המשותפת של כל שרי הממשלה ואת עקרון האחריות העודפת של ראש הממשלה. בריחה מאחריות היא היפוכה של מנהיגות.

ואין בכך כדי להמעיט כהוא זה מאחריותו של שר האוצר.

האמת היא שהאשם העיקרי במשבר השיכון הוא מני נפתלי.

* בכתבה של יהונתן ליס ב"הארץ", הוא מדווח על שינוי מגמה ב"מחנה הציוני" – התקפה אישית ישירה על לפיד ו"יש עתיד", בעקבות דו"ח מבקר המדינה על משבר הדיור.

המעניין בכתבה אינו עצם שינוי הכיוון, אלא המניע. על פי הכתבה, אין המדובר בכך שבתהליך ניתוח הדו"ח הגיעה המפלגה למסקנה שלפיד הוא הנושא באחריות למשבר, אלא שבסקרים התברר שאין ל"מחנה הציוני" פוטנציאל של שאיבת קולות מן הליכוד, אך יש פוטנציאל של שאיבת 2-3 מנדטים מ"יש עתיד", ובכך להבטיח את היותו של "המחנה הציוני" הסיעה הגדולה ביותר.

השיקול הזה הוא שיקול פוליטי אלקטורלי לגיטימי לחלוטין. אולם הוא מצביע על הבעייתיות בפרסום הדו"ח סמוך לבחירות – הדיון בו אינו ענייני, אלא פוליטי נטו.

* בראיון ל"קול ישראל" תקף ח"כ מאיר כהן מ"יש עתיד", לשעבר שר הרווחה, את ראש הממשלה על מחדל השיכון. שאל אותו המראיין, "אם כך, האם תודיעו שלא תשבו בממשלתו של נתניהו אם ינצח בבחירות?" מאיר כהן השיב, שהוא אדם פרגמטי, שנכנס לפוליטיקה כדי להשפיע ולשנות. יש מדינה לנהל, ומי שיבחר לראשות הממשלה, נתניהו או הרצוג (בלשונו "ביבי או בוז'י" אך נדמה לי שראוי להתייחס אליהם יותר ברצינות), נצטרף לממשלתו אם ייקח ברצינות את פתרון משבר השיכון ויוקר המחיה וייתן לנו את האחריות לקדם את הנושאים הללו.

אהבתי את דבריו, משתי סיבות. ראשית, אני מסכים איתם עקרונית. אין שום קדושה באופוזיציה ולא בהשתתפות בשלטון. מפלגה קיימת כדי להשפיע, ובכל מצב עליה לבחון האם נכון יותר שתשפיע בתוך הממשלה, או תהווה אלטרנטיבה מבחוץ. כיוון ש"יש עתיד" אינה מפלגת שלטון בפוטנציה, היא לא תהווה אלטרנטיבה באופוזיציה, אלא תנגן בה כינור שני. לכן, בצדק עליה לשאוף להיות שותפה בכל ממשלה שתבחר, כמובן שלא בכל מחיר. זו גישה פוליטית נכונה.

הסיבה השנייה לכך שאהבתי את דבריו, היא שניכרים דברי אמת. הוא לא התחכם ולא התחמק ולשם שינוי אמר את האמת שיאיר לפיד וחבריו מתעקשים לעקוף. הוא לא השיב "נעשה הכול כדי שנתניהו לא יבחר." הוא לא השיב "זאת שאלה היפותטית." הוא פשוט אמר ישירות, שמטרתה של "יש עתיד" היא להיות שותפה בממשלה שתיבחר.

* כאשר לפיד תוקף את הפושע המושחת דרעי על פשעיו ושחיתותו הוא צודק. אבל הוא צבוע, כיוון שהוא תמך בבן דמותו החילוני והאשכנזי של דרעי – אהוד אולמרט.

* תקציר הפרקים הקודמים. פרק א' – "ישראל ביתנו" החליטה להפיץ חינם את גיליונות "שארלי הבדו".

פרק ב' – ועדת הבחירות המרכזית אסרה על "ישראל ביתנו" להפיץ חינם את גיליונות "שארלי הבדו".

פרק ג' – "ישראל ביתנו" עתרה לבג"ץ נגד החלטת ועדת הבחירות המרכזית.

פרק ד' – בג"ץ קיבל את עתירת "ישראל ביתנו" וביטל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית.

 פרק ה' – אביגדור ליברמן התראיין בשבתרבות ואמר שיעביר חוק האוסר על בג"ץ להתערב בהחלטות ועדת הבחירות המרכזית.

* במאמר מתנשא, כהרגלו, מסביר יוסי שריד מדוע אינו מצליח לשנות את דעת הקהל הישראלית, מדוע מצביעי הליכוד והימין עומדים במריים, ולהערכתו כך יהיה גם בבחירות הללו. זה עניין כימי. "שוני מובהק במבנה המוח בין ליברלים לשמרנים. אצל השמרנים — החלקים שמייצרים פחדים מפותחים יותר, בעוד החלק המשכך אותם – מפותח יותר אצל הליברלים. הפחד משינוי מפתח אפוא נטייה פוליטית לימין, וגם אם המצב הקיים מאיים ובלתי נסבל, הרי האיום במצב חדש ולא מוכר –גדול יותר ונסבל פחות." וכיוון ש"ישראל מתמחה באיומים אמיתיים ובעיקר באיומים מדומים" הסיכוי קלוש, כי השמרנים אינם מועמדים לניסויים במעבדות לעתיד טוב יותר.

אומר זאת אדם שעשרות שנים ניצב עיקש בדעותיו, ללא קשר עם המציאות, ומאיים עלינו בהפחדות מהפחדות שונות, אמיתיות ובעיקר מדומות, על החורבן שישראל ממיטה על עצמה. את הפחדים בהם הוא מלעיט אותנו – אי אפשר לשכך, כי החלק במוחו שאמור היה לשכך אותם, כנראה אינו מפותח. ככה זה אצל שמרנים.

שמרן כיוסי שריד מפחד לאתגר את השקפותיו עם המציאות. הוא מעדיף את התוצאות המאיימות והבלתי נסבלות של דרכו, על פני מצב חדש ובלתי מוכר שבו יצטרך לבחון אותן, להתמודד עם המציאות.

וכך, במקום התמודדות יש לו תירוצים. יש לו תירוצים מדוע כל שטח שנסוגונו ממנו באוסלו הפך בסיס לתוקפנות נגד ישראל – כמובן שהוא מאשים את ישראל, כי אחרת יידרש לבחון את הדרך לה הטיף שנים. יש לו תירוץ למה כאשר משנתו נוסתה במלואה ברצועת עזה – נסיגה מוחלטת עד גרגר החול האחרון וגירוש כל הנוכחות הישראלית, עד היהודי האחרון, החי או המת, לא קיבלנו שלום עכשיו אלא רקטות וטרור בלתי נפסקים – כיוון שזה היה חד צדדי, לא בהסכם. כאילו לא קיבלנו אותה תוצאה בדיוק בנסיגות בהסכם, כשמימשנו את אוסלו.

בעצם, לא דייקתי כאשר טענתי ששריד לא שינה את עמדותיו. בהיותו ראש מרצ, עמד על רגליו האחוריות כדי לסכל את הצעתה של זהבה גלאון להכניס למצע מרצ בבחירות 1999 את חלוקת ירושלים. רק כעבור שנה, כאשר אהוד ברק עקף את מרצ מ"שמאל" והציע לפלשתינאים הכול, כולל מזרח ירושלים, הוא מיהר לא למצוא עצמו, חלילה, מ"ימין" לו. וכאשר ההצעה נדחתה בדם ואש ותימרות עשן, באלפי נרצחים ברחובות, באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים, היו לו תירוצים. וכמובן שאנחנו אשמים.

שינויים במרחב? המזה"ת משתנה? האסלאם הג'יהאדיסטי משתלט עליו? העובדות הללו לא תזזנה את יוסי שריד מדעותיו הקדומות כמלוא הנימה, ולא תגרומנה לו לחשוב, להסס, להתלבט, לבחון את דרכו. הוא אינו רואה את הקנאות הפונדמנטליסטית סביבנו. הוא מזהה אותה דווקא אצלנו, בנבואות הזעם האפוקליפטיות בהן הוא מאביס אותנו ואת עצמו במסעות ההפחדה של מעל דפי "הארץ".

המרכיבים הכימיים במוחו של יוסי שריד אינם של שמרן. הוא אינו מפחד משינויים. הוא אינו מפחד מרעיונות נועזים.

לכן, ביום שבו כנסת ישראל החילה את הריבונות הישראלית על הגולן, שריד, שהפר את המשמעת הסיעתית של המערך והצביע נגד, הסתובב אנה ואנה לאורך אולם המליאה כארי בסורג, ידיו משולבות מאחורי ידיו, ופלט שוב ושוב כמוכה ירח את האפוקליפסה-עכשיו שלו: "מטורפים... מטורפים... הם ממיטים עלינו מלחמה נוראה... עכשיו תפרוץ מלחמה."

אך דווקא ישיבתנו על הגולן הפכה את הגבול עם סוריה לשקט ביותר, אפילו יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן, כל עוד סוריה הייתה קיימת.

כעבור 13 שנה, בביקור בגולן בתפקידו כשר לאיכות הסביבה, הוא ישב עם ראשי ועד יישובי הגולן במועדון של קיבוץ אורטל ואמר: "אומרים עליי שאני פלשתיניסט. אבל האמת היא שאני לא פלשתיניסט. האמת היא שאני סוריסט. ולמה אני סוריסט? כי אני יודע שסוריה היא המפתח לשלום במזרח התיכון. משלה את עצמו מי שמאמין, שבלי שנחתום על הסכם שלום עם סוריה, שמחירו נקוב, אי פעם יהיה שלום עם ירדן ועם איזושהי מדינה ערבית אחרת."

זה היה ביום רביעי אחרי הצהרים. בשבת לפנות בוקר נמסר רשמית שרבין וחוסיין עומדים להיוועד לראשונה בפומבי בארה"ב; הפגישה בה סוכם על הסכם השלום בין ישראל לירדן, שנחתם כאשר בקעת הירדן ישראלית, בניגוד לכל איומיו של שריד, ובלי ששילמנו את "המחיר הנקוב" לסוריה.

וגם היום, כאשר כל בר דעת מבין שאילו נסוגונו מהגולן, היום השאלה היחידה היתה האם חיזבאללה או דאעש תשלוט בכינרת, החומרים הכימיים במוחו הבלתי שמרני של שריד לא הצליחו להרכיב מילה מן האותיות ט-ע-י-ת-י.

הוא לא יודה שצדקו אלה שלא נבהלו ממסעות ההפחדה שלו, יישבו את הגולן וסיפחו אותו לישראל, והיו להם העוז והמעוף לשנות את המציאות ולעצב מציאות חדשה, טובה יותר, ולא לצעוד בסך כבני בקר בקוראלס.

* על רקע הפיגועים האנטישמיים באירופה והוויכוח סביב הקריאה ליהודי אירופה לעלות לארץ, יוסי ביילין פרסם בגיליון שבת של "ישראל היום" שני מאמרים שאין בהם כל התייחסות אקטואלית ישירה, אך המסר שלהם חד משמעי. האחד הוא מאמר היסטורי, בו הוא מספר על מהלך של הרצל לחבור לאנטישמים באירופה שיתמכו ממניעיהם ב"ניקוז" של חלק ניכר מיהודי אירופה, וכך יהיה סוף לאנטישמיות, והיהודים שיישארו באירופה לא יסבלו מאנטישמיות. וכך סיים ביילין את מאמרו "לנקז את השנאה": "'תיאוריית הניקוז' של הרצל התבררה כטעות קשה. באירופה של היום יש פחות יהודים מאשר בסוף המאה ה-18, והיא אינה מאכלסת את העניים שבהם. רוב היהודים הושמדו, אף שכמעט בכל מדינה שבה זה קרה, היתה אגודת צער בעלי חיים. האנטישמיות הוכיחה כי היא לא זקוקה לנוכחותם הפיזית של היהודים בשטחי אירופה כדי לשנוא אותם".

המאמר השני, במדור הספרותי, הוא ביקורת על ספרו של אבי פרימור "המלחמה הגדולה של לודוויג ולואי", המגוללת את סיפורם של שני חיילים יהודים משני צידי המתרס במלחמת העולם הראשונה. וכך מסיים ביילין את מאמרו "שניים מאותו הכפר": "לקחו של הספר ברור, אף שפרימור נזהר מלומר זאת באופן ישיר, כיאה לכתיבת ספרות: יהודי אירופה הישלו את עצמם כי ארצותיהם מוכנות לקבלם כמות שהם, וראו במלחמת העולם הראשונה הזדמנות מצוינת להוכיח לשכניהם את נאמנותם העליונה – הנכונות להקריב חיים. אשליית ההשתלבות הוליכה את היהודים לאסונם. ההיסטוריה מלמדת כי אפשר היה להבין זאת הרבה לפני מלחמת העולם השנייה."

* התובע ניסמן חוסל – הנשיאה דה-קירשנר זוכתה. הרצח השתלם.

* כל מקרי השחיתות בשלטון המקומי מקוממים ומזעזעים, אך כאשר זה ברמת גן, אני נפגע אישית. נולדתי וגדלתי בר"ג, אך למרות שכבר 31 שנים חלפו מאז עליתי ברמה, מרמת גן לרמת הגולן, אני עדיין חש זיקה עמוקה לעיר הולדתי, העיר בה אבי חי עד היום. העובדה שבמשך עשרות שנים, כל ראשי העיר – ראש עיר אחרי ראש עיר, הם מושחתים, מעוררת בי תחושות של זעם וקבס.

פעם אחת בחיי השתתפתי בבחירות המוניציפליות. היה זה ב-1983. הייתי אז חייל בסדיר, ובעיצומו של קורס צניחה בתל-נוף הצבעתי וסייעתי למועמד המערך אורי עמית לנצח בבחירות. שמחתי מאוד על הניצחון, שהיה לי בו חלק. מה רבה היתה עוגמת נפשי, כשכהונתו הסתיימה בהרשעה באשמת לקיחת שוחד.

את צבי בר, מחליפו, שללא ספק קידם מאוד את העיר, היכרתי באופן אישי. בתו למדה איתי באותה כיתה, ומאוחר יותר הוא הצטרף לתנועת "הדרך השלישית" בה הייתי פעיל. וגם הוא סיים בהרשעה בדין.

מחליפו, ישראל זינגר, היה מורה שלי בתיכון, מורה מצוין. הוא נבחר על תקן הלוחם הגדול בשחיתות, שאף זכה על כך באות מטעם התנועה לאיכות השלטון. והיום אף הוא צועד בסך לחדרי החקירות בחשדות כבדים של שחיתות ושוחד.

לאן נוליך את החרפה?

* ביד הלשון: לאחרונה הסתיים המחזור הראשון של קורס גנרלים בצה"ל. זה הקורס הבכיר ביותר בצה"ל. נטלו חלק בקורס אלופים וכמה תא"לים. הקורס מכשיר אותם לפיקוד ברמה הגבוהה ביותר. אבל למה גנרלים? צה"ל בחר בצדק לתת שם עברי לדרגת הגנרל – אלוף. למה קורס גנרלים?

מן הראוי לתת שם עברי לקורס. לא מתאים לקרוא לקורס – קורס אלופים, כיוון שחלק מן המשתתפים בו הם כבר אלופים ותיקים והדרגה אלוף אינה ניתנת דווקא לבוגרי הקורס.

הצעתי היא לכנות את הקורס - קורס מצביאים.

* * *

יבין כ"ץ

אתרוגים כשרים

מזה כמה שבועות מנהל מר אורי הייטנר מסע פסילה כנגד יצחק הרצוג מועמד המחנה הציוני לראשות הממשלה. הייטנר מסתמך על העובדה שמר הרצוג שמר על זכות השתיקה לפני כ-15 שנה בעת שנחשד בפרשת עמותות; שתיקתו של מר הרצוג מעידה על פי קביעתו של הייטנר על אשמתו הפלילית ו/או המוסרית ולפיכך פסול מר הרצוג ממילוי תפקידים ציבוריים.

בגיליון 1023 של המכתב העיתי פורס מר הייטנר יריעה רחבה, כדרכו, הנוגעת לתופעת השחיתות בקרב מנהיגים בחברה הישראלית, והוא מצביע על מקורה, "אני רואה שני קלקולים יסודיים בחברה הישראלית שהם הגורם לתופעה, אתרוגיזם ופליליזם. האתרוגיזם הוא הנכונות שלנו להעלים עין ולסלוח לשחיתות של אנשים מתוך המחנה הפוליטי שלנו..." דברי מר הייטנר, אשר לפלילייזם הוא טוען, אני מצטט –

"מן הראוי שהצפייה שלנו ממנהיגי המדינה לא תסתכם בכך שהם לא יהיו עבריינים פליליים, יש לדרוש מהם אמות מידה ערכיות, מוסריות, נורמטיביות אחרות מאלה שמייצגים מנהיגינו..."

עד כאן טוב ויפה ומוסכם. שני הרהורים עולים בי תוך כדי קריאה: שתיקתו של מר הרצוג אמנם לא מוסיפה לו כבוד, אבל במחשבה שנייה נדמה לי שרוב המואשמים בפלילים אינם מודים באשמה ו/או שומרים על זכות השתיקה בחקירתם, ולמרות הכול מצליחים החוקרים לחשוף את אשמתם ולהפלילם. מר הרצוג לא הופלל.

אשר לאתרוגיזם, מר הייטנר הצהיר מספר פעמים שהוא עומד להצביע לרשימת כולנו בבחירות הקרובות. מספר שתיים ברשימה זו הוא אלוף במילואים יואב גלנט, איש ראוי, גיבור עתיר זכויות שתרם רבות לחברה, אבל, נגד האלוף גלנט הועלתה האשמה על ניצולה לרעה של השררה כדי להסיג את גבולות נחלתו ותוך כדי כך לפגוע בזכויות שכניו ושותפיו לאגודה שיתופית. הטיעונים נבדקו על-ידי מבקר המדינה והועברו על-ידו ליועץ המשפטי, שהודיע שלא יוכל להגן על האלוף בבית הדין העליון למול העובדות שנחשפו.

כל הפרשה קשורה בנכסי רשות מקרקעי ישראל, רשימת כולנו תובעת את הכפפת רשות מקרקעי ישראל אליה לאחר הבחירות. איך כל זה מר הייטנר מסתדר עם ציפיותיך ממנהיגי ישראל.

מסתבר שאתרוגיו של האדמו"ר מתל-חי כשרים גם כשיש עליהם כמה צלקות של "פחתת", ("נוגסנים" בפרדסנית), לרבה מותר.

* * *

הדסה  מור

הזיקנה כדילמה קיומית

"פתאום הגיע סתיו" – בתיאטרון הבימה

להישאר בבית, או ללכת לבית אבות? להמשיך לגור לבד בבית ולסבול מבדידות, או להילכד   עד סוף ימיך בחברת אנשים שלא אתה בחרת בהם כחבריך לחיים?

אלה הן שתיים ממגוון נרחב של דילמות המתעוררות בהגיע האדם לגיל זיקנה, כשכל ילדיו עזבו את הבית, איש איש לביתו ולמשפחתו, ובן הזוג הלך זה מכבר לעולמו.

זה מה שהמחזה, אותו כתב המחזאי האמריקאי אריק קובל, מעלה בצורה נוקבת,   משעשעת, מעוררת תהיות ומחשבות ושאלות שכל אדם בעצם נתקל בהן, בין בתור זקן בודד ובין בתור ילדו של הזקן הדואג לשלומו.

אלכסנדרה, אישה זקנה בכושר מצוין ובדעה צלולה ובהירה שיודעת היטב מה היא רוצה,   בגילומה הנפלא של מלכת הבמה ליא קניג – מתבצרת בביתה ומסרבת להצעות ילדיה לעבור לגור בבית אבות. מנקודת מבטו של צופה מהצד, היא צודקת. היא  הרי גרה בבית מלא חפצים ומזכרות מימים עברו, ענפיו של העץ העבות שבגן הצמוד לקיר ביתה חודרים לסלון שלה ומשרים  בו  אווירה רעננה של טבע, של נוף, של צמחייה ואור. והיא מרגישה טוב מאוד עם עצמה. בלי אנשים שסובבים אותה. סוף סוף היא השתחררה ממחויבויות גידול הילדים. היא חופשייה. הבית המלא עם בעל וילדים גרמו לה לא מעט מועקות, גם  כשבזמנו היא אהבה את כולם. השעות בהן היו הילדים בגן או בבית הספר והבעל בעבודה, היו שעותיה היפות.  הכמיהה להיות עם עצמה, בשקט שלאחר המהומה – תמיד ליוותה אותה. עכשיו, כשהבית התרוקן, היא אוהבת את החופש שלה גם כשהיא כלואה למעשה בין ארבעה קירות. היא אוהבת את  הלהיות לבד.

על מנת להתגונן ולהגן על עצמה מפני פלישה לא רצויה של  מי  מקרוביה  הדאגניים, שמרוב דאגה רוצים להעבירה מביתה, היא חוסמת את  דלת הכניסה בנייר דבק ובמתרס  שהקימה מכיסאות שגובבו זה על זה, לבל יצליח מי מילדיה חס וחלילה לבוא ולדאוג לה  ולהחליט מה טוב בשבילה.

אבל אז פתאום הגיע הבן, כריס, שעזב את הבית לפני עשרים שנה,  ובא לעשות סדר בעניינים וביחסים של אימו איתו ועם  יתר ילדיה.  עוד לפני שהקהל קולט שהדלת חסומה,  הוא צופה כבר בסצינה הפותחת של ההצגה באיזה ראש שמבצבץ  מאדן החלון אחרי שטיפס במאמץ עצום על בדי העץ שענפיו חודרים כאורחים קרואים לתוך סלון הדירה,  ובקולות מאמץ הוא מצליח להשחיל את גופו מבעד לחלון אל תוך דירתה של אימו.

ואז מתחילה הדרמה, אותה מביים ברגישות רבה ובאיפוק הבמאי איציק ויינגרטן. דיאלוג מושחז, אינטליגנטי, מרתק – בין כריס, הבן ההומו, בגילומו של   תומר שרון, לבין אימו,  שכמו העץ האהוב  שבדירתה, נראית נטועה  כסלע מוצק בחלל הווייתה. ליא קניג אינה צריכה להתאמץ כדי להפגין נוכחות. היא ממלאה בעצם נוכחותה את הבמה ומקרינה סביבה חום ואמינות ושכנוע מוצק בעמדתה, גם כשהיא מאיימת על בנה, ברגע קומי, שהיא תפוצץ את עצמה באמצעות בקבוקי תבערה שאגרה בתוך הבית, אם רק ינסה להזיז אותה מהבית.

תומר שרון מפגין משחק וירטואוזי בניסיונו לשכנע את אימו לצאת מביתה. ואכן אט אט, תוך כדי  הדגמה שהוא  מדגים בפניה מיצג באמנות הזן האינדיאנית [?] כשהוא מפזר על ריצפת הבמה גרגרי חול צבעוניים  והסבר על מהות האמנות הזו, מתרככת הקשיחות  של האם, שעד עכשיו נלחמה  נגדו בעקשנות, עד שבסוף המפגש היא נעתרת לו, חובשת את כובעה  ומוכנה שהוא  יסיר את המחסום שהציבה על הדלת.

דווקא הסוף, שאמור להיות הפי-אנד, מאכזב במקצת, כשהוא גולש לסנטימנטליות. כל עוד האם נלחמת כלביאה על זכויותיה ורצונותיה, בלי שום ייפיופים או סנטימנטליות, היה מתח באוויר. הכניעה שלה ונכונותה לצאת מהתבצרותה, היתה עצובה במידה מסויימת, אם כי  ברור  שזוהי המציאות האכזרית שהיא מנת חלקם של קשישים. בשלב מסויים הם נאלצים להיפרד מביתם האהוב, מהחפצים, הקישוטים, האוספים שעמלו לאסוף במשך שנים רבות. ומה שיותר כואב,  זה  שהם  יודעים שזהו צעד אחד  לפני הנטישה המוחלטת  את  העולם.

  לא נותר אלא להתפעל מיכולותיה של ליא קניג  שבגיל שמונים וחמש היא מפגינה אנרגיות בלתי נלאות,   מופיעה בהצגה אחרי הצגה,  ללא הפוגה,   כשכל דמות שהיא מגלמת     מביעה באופן ספציפי את האישיות   המיוחדת שהמחזאי יצר ושהבמאי עיצב.

  כל הדרמה הזו מלווה בצלילי המוסיקה שהלחין אודי וידיסלבסקי, שהוא המלחין הקבוע של התיאטרון, כשלכל הצגה הוא יוצר צלילים מותאמים לתוכנה.

את האווירה וההשראה ומראה העיניים הנעים יוצרת התפאורה של הדירה, אותה יצרה לילי בן נחשון – ואת התלבושות, או ליתר דיוק, השמלה המרהיבה של ליא קניג, בהדפסים של עלים ירוקים על רקע לבן, והכובע הירוק הצמוד לראש, שאותו היא חובשת לקראת יציאתה עם בנה מן הבית, כובע שעיצבה מעצבת התלבושות דליה פן.

זוהי הצגה קטנה במשתתפים אך גדולה במסרים ובמשחק, שלמרות הנושא הכאוב המועלה בה, היא משרה  רגשי שמחה והנאה.

* * *

אהוד בן עזר

"אוי, אליאס, אליאס!" בצוותא

מוני מושונוב, ליליאן ברטו ודרור קרן מציגים ערב מערכונים ופזמונים מאת חנוך לוין, שאותו הם גם ערכו וביימו, פסנתר וניהול מוזיקלי: טל בלכרוביץ'.

שלושה שחקנים נהדרים, ממש אשפים, משחקים כאחוזי תזזית בכישרון בלתי רגיל. הנה דוגמא להומור החנוך-לויני:

"נו, מה עכשיו? איך לחיות? לאיזה כיוון?

כל תנועה שאני עומד לעשות, אני אומר לעצמי: אולי טעות?

הרי במה שלא תבחר – הפסדת.

ובאמת, מי יודע? החיים הם מין דייסה, בליל של השד-יודע-מה.

אומרים: תתחתן! אומרים: תאכל שום! אומרים: סע להודו!

כולם אומרים, כולם יועצים, עולם של יועצים.

ומנין יודעים? לא יודעים.

אז למה אומרים?

אומרים. מה איכפת להם?

כל אחד מקשקש קצת ומת."

למרות הווירטואוזיות של הלשון החנוך-לוינית ושל המשחק והתזמון המעולים של השלושה, אני לא צחקתי וגם לא מחאתי כפיים.

מה לעשות? לא תפס אותי.

כל אחד מקשקש קצת,

ההצגה נגמרה.

השחקנים היו נפלאים.

ממש נפלאים.

צוחקים צוחקים ובסוף מתים.

זה חנוך לוין.

* * *

הזמנה

לערב ספרותי המוקדש לספרו של עמוס עוז

"הבשורה על פי יהודה"

האירוע יתקיים בבית הסופר ע"ש טשרניחובסקי

רח' קפלן 6, תל-אביב ביום ה', ו' בניסן תשע"ה (26.3.2015) בשעה 19.30

(חנייה חופשית מהשעה 19.00 במגרש החניה שברחוב ליאונרדו דה וינצ'י)

בתוכנית:

ברכת יו"ר אגודת הסופרים העברים – המשורר הרצל חקק

דברים:

ד"ר עו"ד דורית זילברמן

האב ד"ר דוד נויהאוז, סגן הפטריארך הלטיני

הסופר חיים באר

הסופר עמוס עוז

קטעי נגינה בחליל – נילי עוז

מנחה: ד"ר משה גרנות

* * *

תקוה וינשטוק

1. לא על הכסף לבדו...

לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים, ח, ג)

איבדתי את מכשיר השמע

הלכתי למספרה, צעדים מיספר מהבית. המכשיר תקוע באוזני. הסרתי אותו לבל יירטב בחפיפה והכנסתיו לארנק. הרכבתי אותו שוב, חזרתי הביתה – המכשיר איננו.

רוקנתי את הארנק, חיפשתי על השולחן, על הרצפה – איננו. אולי זיכרוני מטעה אותי ולא החזרתי אותו לאוזן?

מיד חזרתי למספרה במסלול שבו הלכתי אליה כשעיניי נעוצות במדרכה, שמא נפל המכשיר עליה, בדקתי עם הספרית כל רהיט ומתחתיו... יוק!

 לאן נעלם במהירות כזו? הרי לא לקחו אותו, אין בו תועלת אלא לי.

 שבתי הביתה מתוסכלת, מתבוננת גם בשולי הכביש, אולי הוא מסתתר שם. אין זכר למכשיר. כאילו נפל למחילה בלב תל אביב.

מכשיר השמיעה – אני קוראת לו  "האוזנייה" – חיוני עבורי. למעשה בלעדיו אין חיי חיים. גם איתו השמיעה מוגבלת .מכשיר שמע אינו כמשקפיים, שאפשר לראות דרכם עולם ומלואו. באוזנייה אפשר לשמוע, למשל, את דברי מי שיושב לצידך או מולך אך לא מה אומרים המסובים בקצה השולחן. אמנם  המכשירים הולכים ומשתכללים, אך בקצב איטי מאוד, והעדכניים שבהם גם יקרים מאוד. המכשיר שאבד היה דגם חדיש ויקר.

הצטערתי צער רב. עתה עליי לרכוש  מכשיר חדש – הוצאה של אלפי שקלים, כבדה אפילו כשהיא נעשית בתשלומים. ואיך אסתדר עד שיכינו לי מכשיר? הציקה גם הידיעה שהאשמה בי – התרשלתי, לא השגחתי כראוי. ועצם האניגמה, כיצד זה קרה? הרי הלכתי רק למספרה ולא התעכבתי בשום מקום אחר!

מצאתי במגירה מכשיר ישן, הרכבתי אותו ומיהרתי למכון ברחוב פרישמן שבו אני רוכשת מכשירים להתאמת שמיעה וביקשתי מכשיר חדש.

"חכי עוד קצת," יעץ לי המנהל, אהוד. "אולי בכל זאת תמצאי... לא פעם מוצאים לבסוף. לאחרונה באה אלי לקוחה שאיבדה מכשיר ואמרה שכבר חיפשה בכל מקום. הצעתי שתחפש עוד והאבידה באמת נמצאה – בתחתית המקרר..."

שמעתי לעצתו. לא חיפשתי יותר – כבר סרקתי את כל הבית – אבל אולי בכל זאת. הלב מצפה תמיד לאיזה נס.

חלפו כשבועיים, שום נס לא התרחש והזמנתי תור במכון. עשיתי בדיקת שמיעה ועם התוצאות ונכנסתי לחדר המנהל, האודיומדיק. הוא הרכיב באוזני מכשיר חדש שכבר הכין לי,  אמר משפט קצר, חזר עליו בטונים יותר נמוכים ויותר גבוהים ובדק את התוצאות באודיומטר, המכשיר לתכנות הדיגיטלי שעל שולחנו, קצץ קצת בחלק הפלסטי של המכשיר והעיר כמו תמיד: "אל תצפי לשמיעה מוחלטת. שום מכשיר אינו משתווה לאוזן!"

בשעה ארבע חזרתי הביתה כשהמכשיר החדש באזני. בשש צלצל בדלת ראש הוועד ושאל:

 "אולי איבדת מכשיר שמיעה?" והושיט לי את המכשיר... אחד הדיירים מצא אותו בכניסה לבית, סיפר. איפה בכניסה? למה לא הודיעו לי עד כה, הרי עברו כמעט שבועיים? – ראש הועד אינו יודע. 

הרהרתי רגע והבנתי מה התרחש. פתרון החידה נעשה פשוט ביותר. ביום האבידה היה גשום וכיסיתי את אוזני בכובע צמר. כשחזרתי מהמספרה והגעתי לכניסה לבית משכתי מיד מראשי את הכובע הצמוד, המכשיר נפל בלי שהרגשתי ועליתי לדירתי. בדיוק אז הגיע הדייר, גילה את המכשיר והניח אותו על כיסא בחדר המדרגות. על הכיסא נח מעיל בלוי והמכשיר נבלע בו ונעלם מעין. הכול היה מסתדר מיד בכי טוב אילו רק תלה בכניסה  מודעה קטנה המעידה על המציאה, אבל הדייר לא טרח לתלות הודעה, ורק כשפגש באקראי את ראש הועד ליד אותו כיסא, נזכר במציאה והודיע לו עליה.

למזלי או לביש מזלי... לביש מזלי – אילו נמצא המכשיר כמה שעות לפני כן, הייתי מאושרת! אבל כעת חשתי אכזבה, אפילו התעללות. אם פורטונה, אלת הגורל והאושר הרומית, החליטה להאיר לי פנים, למה איחרה כל כך? למה אני, כאותו סנאי שגילה מטמון של אגוזים בדיוק כשנשרו לו כל שיניו? למה נמצאה האבידה אחרי שכבר חתמתי על כמה אלפי שקלים בכרטיס האשראי?

בלילה לא עצמתי עין. מה אעשה בשני מכשירים? אחד יהיה לבוקר, השני לערב? אשמור את הישן לעת צרה, אם החדש יאבד? אבל אני לקוחה ותיקה, אולי יתחשב המכון במקרה המיוחד הזה ויילך לקראתי? אולי יסכים להתחלק בעלות? זה נראה לי פתרון ג'נטלמני. אני אשלם את חצי הסכום והמכון יוותר על החצי השני. אבל נכון שמכשיר-שמע אינו שמלה המוצעת בשוק לכל דכפין. הוא מותאם במיוחד לאוזן שלי, לא לאחרת. עבור המכון זה "טוטאל לוס" – מכונית אבודה לחלוטין. למה יסכים לוותר על חצי הסכום? אכן ברור שההפסד כולו שלי.

מוקדם בבוקר באתי למכון וסיפרתי לבעליו מה התרחש. אהוד הקשיב ואמר מיד: "העסקה מבוטלת. אינך צריכה לשלם כלום! אני לא תגרן שמוכן למכור בכל מחיר. את פטורה מכל התחייבות."

למחווה כזו לא פיללתי. זה היה מעל ומעבר לכל מה שציפיתי גם בחלום הלילה. לחצתי את ידו בהתרגשות וגם בי התעורר רצון עז למחווה. "אני יודעת שטרחת והכנת את המכשיר במיוחד עבורי," אמרתי, "והסייעת בדקה את שמיעתי... מגיע לך פיצוי! חייב אותי לפחות באלף שקל."

האודיאולוג לא הגיב אבל ביטל את כל ההתחייבות למעט מאתיים ש"ח לבדיקת השמיעה. כך נתן לי להרגיש שאיני כפוית טובה לחלוטין.

חשבתי שזה הרבה יותר מיחס הוגן. אילו הלכנו להתדיין היה המכון זכאי לתשלום מלא. חתמת. העסקה גמורה. מה שהתרחש אחר כך אינו רלבנטי. כבר היו לי דין ודברים עם סוחרים שמכרו מוצר פגום וכשניסיתי להחזירו רק הרעימו עליי בקול. וכאן קיבלתי מכשיר תקין למהדרין שתוכנן עבורי בלבד והמוכר מתחשב ופוטר אותי מתשלום .איזו נאמנות והתייחסות לפנים משורת הדין ללקוח ותיק, מחווה אנושית במלוא מובן המילה! נוכח נדיבות הלב כבר שכחתי את עוצמת האבידה.

'לא על הלחם לבדו יחיה האדם.' נאמר בימים קדומים בספר דברים. ולמרות הכול גם בימינו לא על הכסף לבדו יחיה האדם.

2. החידה של פרשת השבוע

אני צופה בהנאה ב"מקבלים שבת", תוכנית האירוח של דב אלבוים. מדי יום שישי בשש וחצי בערב אני פותחת את ערוץ 1 בטלוויזיה לשאלות שמציג המנחה לאורחיו, פרופסורים ופרופסוריות למקרא, וגם חובבי ספר הספרים ממקצועות שונים שלא פיללת כלל שהם מתעמקים בתנ"ך, לרבות נוצרים ומוסלמים. הראיון האחרון למשל, עם הסופר הישראלי-אמריקני ראובן נמדר, שזכה בפרס ספיר, היה מעניין ביותר. זמן רב נעדרה התוכנית מהמרקע ולאחר מכן הועלתה בשידורים חוזרים. כבר חששתי כי שבקה חיים, אבל חזרה עטרה לישנה ו"מקבלים שבת" שבה בתפאורה חדשה, יותר משמעותית וצבעונית עם הרבה כתום וירוק.

 מה שלא השתנה הוא הפתיח של התוכנית המוקדש לנשים: שתי נשים משתכשכות בים או באגם, עולות מן הרחצה וצועדות יחפות – הסנדלים מופיעים בצילום מיוחד בפינה – במין ריקוד או אולי תרגיל יוגה, ואחת מהן בונה מגדל מהחול הרטוב כאלו היא ילדה בת חמש. רק אז מופיעים שברי פסוקים מקראיים "לא מעבר לים" ו"כי  קרוב אליך הדבר מאוד" ומתחילה הפרשה. בכל תוכנית אני תוהה מחדש מה פשר המראות הללו, מה בא המעין-ריקוד לסמל ובכלל מה עניין הנשים הרוחצות אצל הר סיני? אם כבר נשים בתוכנית של ערב שבת, יותר מתקבל על הדעת שתעסוקנה בהכנות לסעודה המשפחתית מאשר שתשתעשנה בחול...

הרבה פרשיות סתומות פותרת לנו "מקבלים שבת" אך המוטו שלה עצמה נותר חידה.

3. מיזם 929

 "קבלת שבת" אינה בת יחידה. תוכניות הרדיו והטלוויזיה בימי שישי מלאות וגדושות  בפרשת השבוע וכל דכפין ייתי ויבחר תוכנית כלבבו. אבל מה עם ספרי המקרא שאינם חומשים? הנביאים הראשונים, הנביאים האחרונים, תרי עשר, המגילות? אלה לא זכו אפילו לתוכנית אחת. שירת דבורה, דוד המלך , ירמיהו, ישעיהו יחזקאל ותהילים – כאילו לא היו מעולם.

לפיכך שמחתי על תוכנית 929 בערוץ הראשון בטלוויזיה (שישי 3.30). מנחה רחל פרנקל, אימו של אחד משלושת הנערים שנרצחו בטרמפ בגוש עציון. המיזם נועד לקריאה משותפת "בעיניים חדשות," בעזרת הטלוויזיה, של כל 929 פרקי התנ"ך, בעזרת הטלוויזיה, בשיטה קבועה ואחידה, פרק ליום בימי א-ה, כשכל יום בחצות מתחלף הפרק היומי ומופיע הפרק הבא. מדובר במעין מרתון של קהילה לומדת בחסות נשיא המדינה ורעייתו, האמור להשתרע על שלוש שנים ושבעה חודשים, עד יום העצמאות השבעים של מדינת ישראל. מיזם דומה בארץ ובעולם כבר התקיים בלימוד הגמרא.

תוכנית הטלוויזיה החלה כמובן בחומשים ובינתיים היא חופפת את פרשת השבוע. אני כבר מצפה שתגיע ליהושע ותמשיך לכל ספרי המקרא עד מלאכי. לא פעם גמרתי אומר לקרוא יומיום פרק תנ"ך אולם גלי העיתונים וערימות הספרים דוחקים הצידה את הכוונות הטובות... והנה הזדמנות פז לחזור בכוחות משותפים לספר הספרים. אפילו אם לא נתמיד בקריאת פרק יומי נתייחד לפחות אחת לשבוע עם פרק בנ"ך ונרענן את מה שלמדנו בבית הספר, חומר ההולך ומשתכח מאתנו.

* * *

ד"ר יוחאי סלע

ברק חוסיין אובמה הוליך שולל

 את מדינת-ישראל

לאור ההסכם המתגבש בין המעצמות לבין איראן בנושא הגרעיני, קרוב לוודאי שיש אלפי מומחים מתחומים שונים השאולים את עצמם "מה מתחולל בראש של ברק חוסיין אובמה?" אחרים בוודאי יתהו, מתי השגריר האמריקאי בישראל יגיד "מספיק לי עם הנשיא הזה." השגריר האמריקאי בישראל ונציגים בכירים רבים נוספים נדרשים בימים אלה להמציא מילים חדשות באנגלית כדי להסביר את מדיניותו של אובמה במגוון רחב של נושאים ותחומים – החל מענייני המזרח-התיכון וכלה במשבר באוקראינה.

 ב-24 בפברואר 2015 האמיר של קטאר, השייח' תמים בן חאמד אל-ת'אני, ערך ביקור רשמי מתוקשר היטב בבית-הלבן של אובמה. לקראת הביקור, דוברי הבית-הלבן פירסמו את ההודעה הזו: "לארצות-הברית ולקטאר יש שותפות ארוכת-שנים, ולכן הפגישה הזו מהווה הזדמנות לקידום היחסים בין שתי המדינות, לצד האינטרס המשותף שלנו ביציבות ובשגשוג במזרח-התיכון."

אין צורך בהרבה גופי מודיעין (כפי שיש בארה"ב) כדי לאבחן במדויק את התמונה המלאה בנוגע לתפקידה הקטלני של קטאר למען "יציבותו" ולמען "שגשוגו" של המזרח-התיכון בשנים האחרונות.

ב-27 בינואר 2015, משלחת על חברים בתנועת "האחים המוסלמים" נועדה עם בכירים בבית-הלבן. אחדים מחברי המשלחת האסלאמית ערכו ביקור במחלקת-המדינה האמריקאית. כמובן, שהביקור הזה עורר תרעומת עזה במצרים, בעיקר לאור מעורבותם של "האחים המוסלמים" בסדרת הפיגועים הקטלנית שהיתה באזור אל-עריש ב-29 בינואר 2015, שגרמה להריגתם של 31 חיילים וקצינים.

שני האירועים הקטנים הללו, בעצם מבהירים לנו את התמונה הרחבה-יותר בנוגע להעדפותיו של הנשיא האמריקאי הנוכחי – הן בנוגע לאיראן והן בנוגע להרפתקה האסלאמית של ברק חוסיין אובמה ברחבי המזרח-התיכון.

 יש כאלה שיטענו שארה"ב עייפה ממלחמות. יש כאלה שיסבירו שארה"ב כילתה את כוחותיה במלחמות מיותרות באפגניסטן ובעיראק שגבו את חייהם של כ-7,000 חיילים אמריקאים. לשם השוואה, במלחמת-העולם השנייה נהרגו יותר מ-400,000 חיילים אמריקאיים ובמלחמת וייטנאם קיפחו את חייהם יותר מ-58,000 חיילים אמריקאיים. למרות שבהשוואה כזו יש שמץ של יוהרה משום שמדובר בסופו של דבר בחיי-אדם, ההתמקדות ב"מיספר ההרוגים" וב"עייפות האמריקאית ממלחמות" איננה יכולה לתת מענה מדויק למה שהתחולל בארה"ב מאז שנת 2009, בעת שאובמה תפס את מקומו בבית-הלבן. 

גם הניסיון של אחדים מכלי התקשורת הישראלית להראות שבקרב הציבור האמריקאי גוברת הנטייה להתרחק מישראל, אינה עולה בקנה-אחד עם נתונים המראים על עלייה בתמיכה בישראל לאורך השנים האחרונות – בעיקר בקרב הרפובליקנים בארה"ב. למעשה, התמיכה בישראל בשנת 2014 הגיעה לשיא חדש של כ-70 אחוזים מאזרחי ארה"ב על-פי סקר שנתי של מכון גאלופ שפורסם ב-23 בפברואר 2015. התמיכה הזו מראה, ללא כחל-וסרק, על ההבנה הגוברת של הציבור האמריקאי בנוגע להתמודדות הישראלית מול אויבים הנתפסים כאיום גם על ארה"ב.

במילים אחרות, בניגוד גמור למה שהתקשורת הישראלית ניסתה לשדר לציבור הישראלי, התרגילים השקופים של אובמה כלפי ישראל אינם עובדים על הציבור האמריקאי ביחסו הכללי לישראל. שוב, התקשורת הישראלית הרשלנית צריכה לבקש סליחה מהציבור הישראלי בדומה למה שהתרחש במהלך מבצע "צוק איתן". מסתבר שיש משהו משותף בין ברק חוסיין אובמה לבין התקשורת הישראלית הוותיקה – שניהם אינם באמת מבינים או רוצים להבין את הציבור האמריקאי או זה הישראלי.

מאז שברק חוסיין אובמה נכנס לתפקידו בבית-הלבן, הממשל האמריקאי החדש לא פספס שום הזדמנות להגיע לעימות מתוקשר עם ישראל. מאות-אלפי ידיעות ומאמרים התפרסמו בתקשורת הבינלאומית על העימותים בין אובמה לנתניהו (תבדקו בגוגל). חלק לא קטן מהמאמרים האלה הגיעו בהזמנה ישירה של הבית-הלבן או של כאלה שצידדו באובמה על רקע עוינותם המסורתית לישראל.

"ליצן החצר" של אובמה בעיתון ה"ניו יורק טיימס", תומס פרידמן, כתב מיד עם כניסתו של אובמה לבית-הלבן שלממשל החדש אין זמן למריחת-הזמן של ישראל בעניין הפלסטיני משום "שאנחנו צריכים לבנות מדינה," דהיינו לבנות מחדש את ארה"ב לאחר נשיאותו הכושלת, לכאורה, של ג'ורג' בוש (2009-2001). ובכן, יותר משש שנים עברו מאז שאובמה החל את תפקידו במשרה הרמה. סביר להניח שאפילו פרידמן אינו מצליח להבין את אובמה – לא רק בגלל שארה"ב לא נבנתה מחדש, אלא שבמסגרת המדיניות הנוכחית של אובמה הוא הצליח להביא גם לקריסתן של מדינות אחדות במזרח-התיכון. הקורבן האחרון של המדיניות האמריקאית הנוכחית היא תימן – שנפלה בתחילת פברואר 2015 לזרועותיהן של המיליציות השיעיות החמושות ולזרועותיה של איראן. כנראה שאיראן היא בכל זאת סיפור-הצלחה בניגוד לארה"ב תחת משטרו של אובמה. 

כשהגיעו הידיעות על הנעשה בתימן לאור השתלטותן של המיליציות השיעיות החמושות המקבלות סיוע הדוק מאיראן, קשה היה להבין את השתיקה הנשיאותית האמריקאית בעניין. חודשים אחדים בלבד לפני סילוקו של הנשיא התימני בידי המיליציות השיעיות, הממשל האמריקאי שיבח והילל את שיתוף-הפעולה עם תימן כ"מודל של הצלחה".

לממשל האמריקאי הנוכחי יש בעיה גדולה מאוד עם ההערכות מודיעיניות או הערכות מדיניות הנוגעות להתפתחויות במזרח-התיכון. כך למשל, כשארגון "המדינה האסלאמית" החל בחודש יוני 2014 את ההכנות לכיבושה המהיר של העיר מוסול בעיראק, אף גורם מודיעיני אמריקאי לא זיהה את ההיערכות לכך, כשם שהמודיעין האמריקאי לא זיהה את הקריסה המהירה של הצבא העיראקי, שהושקעו בו עשרות מיליארדי דולרים בשנים האחרונות. מסתבר שהמפקדים העיראקים הקימו "גדודי רפאים", וכן הם עסקו במכירת ציוד צבאי ובהעברת מידע מודיעיני לארגוני טרור אסלאמיים הפועלים בעיראק. במערכת הפוליטית הסבוכה של עיראק, מינויים או הדחות של קצינים נעשו על-פי מפתח של נאמנות פוליטית, עדתית או משפחתית. לאורך כל השנים האחרונות, מעט מאוד קצינים הועמדו לדין בגין שחיתות – וכל זה נעשה מתחת לעיניהם הפקוחה של האמריקאים שהמשיכו להזרים כספים לממשלה העיראקית ולצבא העיראקי המדומיין. כדי לנצח את ארגון "המדינה האסלאמית" וכדי לשחרר את העיר מוסול, ארה"ב צריכה להשקיע עוד כמה מיליארדי דולרים וזאת כדי להעמיד על הרגלים כוח עיראקי של כ-25,000 לוחמים מיומנים.

לארה"ב יש מערכת איסוף-מידע בממדים מפלצתיים. למעשה, רוב סוכנויות המודיעין האמריקאיות טובעות בים של מידע שממנו צריך לדלות פרטים שיש בהם כדי לתרום לאינטרסים האמריקאים. "האינטרס האמריקאי" יכול להיות כל דבר – החל מפרטים צבאיים בעלי-משקל וכלה בנושאים כלכליים שוליים ביותר. כך למשל, בזמן שהאמריקאים היו עסוקים בהאזנה לטלפון הסלולרי של קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, הם לא הצליחו לגבש הערכה ראויה לגבי כוונותיו ויכולותיו של ארגון "המדינה האסלאמית" בסוריה ובעיראק. במילים אחרות, אישים פוליטיים ומומחים לענייני המזרח-התיכון הם יעד מודיעיני, אך התארגנותם של אלפי טרוריסטים המתכוונים לכבוש עיר בעלת מיליוני תושבים, נעלמה מעיני האמריקאים כפי שנעלמה מעיניהם כוונותיהן של המיליציות השיעיות החמושות בתימן.

 הממשל האמריקאי הנוכחי רואה באסלאם הפוליטי הרדיקלי כוח-עולה. לפיכך, טורקיה של ארדואן, קטאר של שייח' תמים ואיראן השיעית, מהוות ציר מרכזי עליו היתה יכולה להישען מדיניות-החוץ האמריקאית במזרח-התיכון-החדש על-פי תפיסתו של אובמה. ההפיכות המדממות במדינות הערביות, מאז שנת 2011, היוו הזדמנות נאותה מצד הממשל האמריקאי לנהל רומן-אידיאולוגי עם ארגונים אסלאמיים רדיקליים ברחבי המזרח-התיכון כולו ואף מעבר לו.

אנחנו חייבים לציין שכבר עם כניסתו של אובמה לבית-הלבן בתחילת 2009 הזהרנו מהמדיניות האסלאמית של הממשל החדש, שהוכתבה לכול המערכות הממשלתיות בארה"ב בהשראתו של הנשיא. אין תימה איפה, שבעיני הממשל האמריקאי הנוכחי אין דבר כזה "טרור אסלאמי", לא קיים! הבלוף האמריקאי עוד עלול להתפוצץ להם מול הפרצוף, אולם בינתיים אובמה גיבש בלוף חדש והרסני הרבה יותר בדמותו של הסכם פשרה מרחיק-לכת בנוגע לתוכנית הגרעין של איראן השיעית – זו האחראית גם על הפצתו של הטרור הקטלני ברחבי-העולם.

כאן נשאלת השאלה האם הממשל האמריקאי הנוכחי "איבד את הראש"?

לא! הממשל האמריקאי הנוכחי לא איבד את הראש. הנשיא האמריקאי פועל על-פי מדיניות סדורה בעזרת יועצים אסלאמיסטיים בעלי נטיות רדיקליות שהתאספו סביבו. ברק חוסיין אובמה עצמו התחנך על ברכי השמאל האמריקאי הקיצוני הרואה במדינות-המערב כוח לבן מדכא שעבר-זמנו. אובמה למעשה הטיל פצצה-אידיאולוגית על העם האמריקאי כולו. והשאלה היא, כמה זמן ייקח עד שהענן הרדיואקטיבי הזה יפוג מעל ארה"ב. במסגרת הזו, נאחל נסיעה טובה לראש-הממשלה במסעו לארה"ב.

ד"ר יוחאי סלע, "ברק חוסיין אובמה הוליך שולל את מדינת-ישראל", מגזין המזרח התיכון, 26 בפברואר 2015.

* * *

אשר תורן

כדי לא להסתבך בגאולת דם

שלום אהוד,

ממשיך לקרוא בשקדנות ועניין את הספר. ["ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה]. בספרך – ההיסטוריה שלנו עוטה רבדי בשר ודם ולא סיסמאות.

במקום ׳טוב למות בעד ארצנו׳ אברהם שפירא שוקד לא לפגוע אנושות בערבים כדי לא להסתבך בגאולת דם איתם. אני מנסה להעביר את השעון קדימה לימינו ומגיע לכמה מסקנות מוקדמות:

א. אם הם הורגים משלנו ואנחנו חובשים אותם בכלא, עם פנסיון מלא, לדעתם הם יוצאים מורווחים ואנחנו פראיירים.

ב. בלהרוג 2000 בעזה אנו מעמיסים על עצמנו אלפיים נקמות דם. עדיף אולי לכסח את התשתית הכלכלית שלהם, מים, חשמל, דלק וכו'. כן, האירופאים יצאו מדעתם, לטפטף להם מזון טיפין, טיפין ולהציע להם תחבורה ימית או יבשתית על חשבוננו, עם תנאים, לכל מקום שמוכן לקבל אותם, שנס אליזובה פינת רו סאן מישלובה, למה לא?

בברכה,

אשר תורן

אהוד: הגישה של אברהם שפירא היתה נכונה לשעתה. בתור ראש השומרים של פתח תקווה הוא שכר שומרים בדואים משבט חזק בדרום, כדי שאם מי מהגנבים יפגע בהם, יהיה להם עניין עם גאולת הדם של אנשי השבט! צורה חכמה של הרתעה שהיתה טובה לשעתה.

כל זה כבר אינו תקף היום – במלחמת הקיום שלנו מול הפלסטינים והמוסלמים, מול ארגוני טרור ומדינות אוייב – אלא אם המזרח התיכון כולו יתפרק לשבטים ונחזור לתקופה שתחת השלטון העות'מני.

* * *

אהוד בן עזר

שיעור באפולוגטיקה יהודית:

פינקלקראוט הזיקית

מתוך "חדשות בן עזר", גיליון 93 מיום 28 בנובמבר 2005

קוראי "חדשות בן עזר" (גיליון 91 מיום 21.11.05, "הזוועות שישראל אחראית להן") זוכרים אולי את ההשוואה שעשינו –

בין הראיון  עם ה"פילוסוף" היהודי-צרפתי תקשורתי אלן פינקלקראוט שפורסם בגיליון "גלריה" של "הארץ" מיום 18.3.04 ושבו אמר:

"גם אני נגד מדיניותו של אריאל שרון וגם אני נגד בניית החומה, אבל לקרוא לזה 'נאציזם' זה אבסורד. רק תדמיין שני במאים – ישראלי ופלשתינאי, שני אנשים כמו סרי נוסייבה ודויד גרוסמן – יוצאים למסע, ש[אליו] יצאו סיון וחלייפי [שנגד סרטם יצא]. האם נדמה למישהו שגרוסמן או עמוס עוז היו מסתירים את הזוועות שישראל אחראית עליהם? לא. זה היה סרט של שני פטריוטים שמציגים את הזוועות הישראליות, אבל היה בזה אמת. אמת כואבת. אבל אמת."

– לבין הראיון עימו שהתפרסם בגיליון ה-18 בנובמבר 2005 של "מוסף הארץ" בכותרת "הם לא מסכנים, הם מוסלמים," ושבו אמר:

"אני חושב שהרעיון הנדיב של 'המלחמה בגזענות' הופך לאט-לאט לאידיאולוגיה שקרנית באופן מפלצתי. והאנטי-גזענות תהיה עבור המאה ה-21 מה שהקומוניזם היה עבור המאה ה-20. מקור לאלימות. היום יהודים מותקפים בשם שיח אנטי-גזעני: גדר ההפרדה, 'הציונות היא גזענות'. אותו דבר בצרפת. צריך להיזהר מהאידיאולוגיה של 'האנטי-גזענות'. כמובן, יש בעייה של אפלייה, יש רפלקס קסנופובי, זה נכון, אבל ההצגה של האירועים [ההתפרעויות בפרברים] כתגובה לגזענות צרפתית הוא שקרי לגמרי, שקרי לגמרי."

הראיון האחרון עסק כמובן בהתקוממות הפרברים המוסלמיים של פריס וערים אחרות בצרפת, ובמידה מסויימת גם בעתיד הקודר של יהודי צרפת. פינקלקראוט דיבר כגיבור גדול, כמי שמסכן לא רק את שמו ומעמדו אלא אפילו את חייו כדי לומר את האמת על המוטיבציה המוסלמית להרוס את אירופה; הוא דיבר על השקר שבגישה הפוסט-קולוניאליסטית של האינטלקטואלים הצרפתיים ועל עוד הבחנות ומסקנות, שמה מוזר – לנו מכאן הן ברורות כבר שנים, ולא היה לנו ספק שהמהומות תתחוללנה ושהן תהיינה רק קצה-קצהו של מה שעתיד להתרחש באירופה בעתיד הקרוב.

סיימנו את דברינו עליו במילים: "ובכל זאת מגיע צל"ש לפינקלקראוט על אומץ ליבו. לפחות אינו חרא כמו האינטלקטואלים הצרפתיים האחרים שמתרפסים בפני הטרור המוסלמי."

אך מתברר שהאיש אינו גיבור גדול כל כך כי לאחר שהריאיון עימו תורגם לצרפתית והתפרסם ב"לה מונד" ביום רביעי שעבר [23.11.05], הוא נבהל מדבריו הנכוחים, התכחש להם בפומבי וחזר להיות אותו חרא של אינטלקטואל צרפתי שאת שכמותם הוא "העז" להוקיע בראיון. הנה קטעים מכתבתו של דניאל בן סימון ב"הארץ" מיום אתמול:

"ארגוני השמאל בצרפת התחרו זה בזה כמעט בחירוף נפש מי יתבע ראשון את הפילוסוף היהודי, או יגיש נגדו תלונה במשטרה בגין הסתה לגזענות. ביום חמישי האחרון, אחרי שקיבל איומים על חייו, החליט הפילוסוף לחזור בתשובה. בעצה אחת עם שוחרי טובתו, יזם תיקון נפש בתחנת הרדיו 'אירופה 1' ועל דפי 'לה מונד'. 

"למראיינו ברדיו, ז'אן פייר אלקבאש, אמר כי הוא אינו מכיר את האיש המצטייר מתוך הכתבה ב'לה מונד' [כלומר, הבאת הריאיון איתו ב'הארץ'], ואינו מזדהה כלל וכלל עם דיעותיו.

"אתמול העניק הפילוסוף המותקף ראיון נרחב ל'לה מונד' ובו אמר כי הוא 'מתעב את האיש המצטייר מהכתבה [של 'הארץ' שתורגמה ל'לה מונד'], הוא אפילו מעורר בי סלידה. הוא זה הוא ואני זה אני. לתדהמתי הרבה, מאז יום רביעי שעבר [יום פרסום הריאיון ב'לה מונד'] התברר שאנו נושאים אותו שם."

ובהמשך מסופר כי לכל אורכו של הריאיון עימו ב"לה מונד", פינקלקראוט מכה על חטא ויוצא מגדרו כדי להלל ולשבח את המהגרים שבנו את חייהם בצרפת. לדבריו, הוא התכוון לומר דברים ברורים כדי לכפות אחריות למה שמתרחש בפרברי העוני "האינטגרציה (של תושבי הפרברים) היא חובתנו," אמר.

בעקבות התנצלותו בוטלו התלונות והתביעות שהוגשו נגדו.

גרשם שלום, ש"פילוסופים" כפינקלקראוט היו יכולים לצחצח את נעליו תריסר לנעל לאחר שיתברר שהם יודעים לצחצח, אמר בשעתו כי רק בישראל ייתכן מחקר היסטורי חסר פניות בכל התחום של יהדות, עם ישראל וחוכמת ישראל, זאת מאחר שבכל מקום אחר בעולם עמד ועומד מחקר היהדות בסימן האפולוגטיקה, כלומר, הצורך של היהודים לגונן על עצמם, להסתיר פרקים אפלים בעברם ובאמונתם ובלבד שימצאו חן בעיני הגויים שבקרבם הם יושבים.

שלום כמובן לא תיאר לעצמו שאותה אפולוגטיקה בפני גויים תָזְנֶה חלקים רבים באקדמיה הישראלית בתחום מדעי הרוח, שיכולים להתחכך לשון ליד לשון עם הלשון של פינקלקראוט עלוב-הנפש בתאוות ליקוק התחת של הגויים ככלל, ובארץ החופש צרפת בפרט. אפולוגטיקה ישראלית שמתבטאת בפרסום מחקריהם בלועזית בכתבי-עת מדעיים מכובדים וספריהם בהוצאות אקדמיות בלועזית, כאשר מגמותיהם של העורכים המדפיסים, וקני-המידה שלהם לפרסום, הם לרוב אנטי-ישראליים, וזו ה"סחורה" שהם דורשים מהכותבים.

אבל אולי שלום בכל זאת צודק. הנה, פינקלקראוט הצרפתי מתנהג כ"אנוס" בנוסח הווידוי וההתכחשות-לעצמך של משפטי הטיהורים ברוסיה הקומוניסטית, ואילו שלנו, במדינתנו הציונית, רשאים לכתוב מתוך חופש גמור – החופש לשקר, לזייף, להתחנף ולחרבן על עצמך ברבים.

[עד כאן מדצמבר 2005]

* * *

אחרי התרפסותו לשמאל היתה לו עדנה מִסָרְקוּזִי

עוד בפרשת הפילוסוף היהודי-צרפתי אלן פינקלקראוט

"חדשות בן עזר" 97, 12 בדצמבר 2005

אלן פינקלקראוט, בשלב אמירת האמת, בכתבה לעיתון "הארץ" שתורגמה לצרפתית וחוללה את המהומה: "בצרפת היו רוצים מאוד לצמצם את המהומות האלה לממד הסוציאלי שלהן, לראות בהן מרד של צעירים מהפרברים נגד המצב שבו הם נמצאים, נגד האפלייה. אך הבעייה היא שרוב הצעירים האלה הם שחורים או ערבים בעלי הזדהות מוסלמית. יש הרי בצרפת גם מהגרים אחרים שמצבם קשה. והם לא לוקחים חלק במהומות. ברור אם כן שמדובר במרד בעל אופי אתנו-דתי."

אלן פינקלקראוט, בשלב ההתרפסות בפני התקשורת והשמאל הצרפתיים: "אני מתעב את האיש שמצטייר מהכתבה [דבריו בראיון ל"הארץ"]. הוא אפילו מעורר בי סלידה. הוא זה הוא ואני זה אני. לתדהמתי הרבה התברר שאנו נושאים אותו שם."

ויליאם גולדנאדל, עורך-דין יהודי ששותף לדיעותיו של פינקלקראוט בראיון ל"הארץ", על הִשתפְנוּתוֹ של האחרון: "אם אתה אומר משהו שפוגע בחשיבה של השמאל, אתה נחשב למת מבחינה תקשורתית. העיתונים כבר לא מתייחסים אליך ומתעלמים מקיומך. אני חושב שאלן פחד שיתעלמו מקיומו."

שר הפנים הצרפתי ניקולה סרקוזי, שהפעיל יד קשה נגד המתפרעים המוסלמים והשחורים, על דברי פינקלקראוט בטרם השתפֵן: "מסייה פינקלקראוט הוא אינטלקטואל שמביא כבוד וגאווה לתבונה הצרפתית, ואם יש נגדו כל כך הרבה מבקרים, זה אולי משום שהוא אומר דברים נכונים. מה אתם רוצים ממנו? מסייה פינקלקראוט לא רואה עצמו מחוייב למחשבה האחידה של רבים מהאינטלקטואלים [מחוגי השמאל] שהביאה לכך שלה פן זכה ל-24% בבחירות. זה קרה בגלל מומחים להגיגים של סלון שחיים בין קפה דה פלור ובולוואר סן ז'רמן ומגלים פתאום שצרפת כבר לא דומה להם."

[מתוך דיווחו של דניאל בן סימון המסקר את הפרשה לעיתון "הארץ", גיליון 6.12.05]

אהוד: הייתכן כי אינטלקטואלים, סופרים, אמנים, שחקנים ושאר ידוענים ישראליים – גם הם מפלסים לעצמם דרך ושומרים על מעמדם בתקשורת, בסגנון של השתנה על עצמנו? – האם גם הם עושים שקר בנפשם מסיבות דומות לאלה שהביאו את פינקלקראוט לפרסם וידוי בנוסח משפטי מוסקבה בשנת השלושים של המאה שעברה? – או אולי שלנו כה שטחיים, זאת בלשון המעטה – שאין להם אפילו מספיק שכל ותיחכום לעשות שקר בנפשם, גם כי הכרת המציאות שבה אנו חיים מעולם לא הבליחה בתודעתם, כפי שאכן אירע לזמן-אמת קצר לפילוסוף היהודי-צרפתי?

[עד כאן מדצמבר 2005]

* * *

אוריה באר

רציף 117 למשלוח יהודים למוות מברלין

עוד תאריך טראגי, שרצוי שנזכור ולא נשכח. ימלאו לו בימים אלה שבעים שנה.

במרץ 1945, בימים שלאחר חג "פורים", אותו נחגוג כולנו, יצא מרציף גרונואלד 117 שבברלין קרון הרכבת האחרון, שהוביל יהודים להשמדה במזרח. כמאה יהודים, רובם מבוגרים וקשישים, אולצו לעלות לקרון עלוב של המחלקה השלישית, כאשר רק מזוודה, או תיק בודד בידיהם, ועל חזות כולם מגן הדוד הצהוב, כאשר פני הרכבת מועדות למזרח להשמדתם.

לא, הנאצים לא ויתרו על ההזדמנות האחרונה לרצוח יהודים גם כאשר היה כבר  ברור, שהם את המלחמה הפסידו. כאשר ברלין היתה כבר איי חורבות בשל הפצצות בנות הברית הבלתי פוסקות, וכאשר הצבא האדום התפרש לא רחוק מפרבריה המזרחיים של העיר. אבל שנאת היהודים, אליה נוסף הטמטום הנאצי הבלתי מובן, והאכזריות הבלתי נתפשת של חיות אדם, כל אלה עשו את שלהם.

היה זה כאמור הקרון האחרון. אבל מיוני 1941 ועד מרץ 1945 הובלו בקרונות אלה ואחרים, משלושה רציפים בברלין, כולל גרונואלד 117, כחמישים אלף יהודים. אל טרזינשטאדט ומשם לאושוויץ. כמעט כולם לא חזרו.

לפני כחמש שנים, בביקור בברלין, עם בן דודי, ששימש בתפקיד דיפלומאטי בשגרירות צרפת באותה עת, ביקרנו ברציף 17 העזוב. הקודר. משני צידי הפסים, עצים גבוהי צמרות ורוח חרישית נושבת. הכול כה שליו ופסטוראלי. אנחנו הולכים דומם, ומתקשים להבין איך כאן, במקום יפה זה, בוצע אחד הפשעים האיומים בהיסטוריה.

ומשפט סיום: באוקטובר 2014, נערך במקום טקס זיכרון, בהשתתפות כמניין ניצולים, וכן נשיאת הפרלמנט הגרמני, ונכבדים אחרים.

בהגיע תורו לנאום שאל אנדריאס נחמה, ראש הקרן נגד טרור בגרמניה, בלעג מושחז: "אנו עדים עתה לשביתת נהגי הקטרים בברלין, בשל תנאיהם והעלאת שכרם. ואני שואל, עתה. מה היה קורה, אילו נהגי הקטרים הלוחמניים, היו שובתים אז. שובתים, ופשוט מסרבים להסיע את היהודים למזרח?"

הקהל הגרמני הנבוך עמד בשקט. אף אחד לא  ענה על שאלתו...

* * *

אלי מייזליש

1. מי באמת פוחד מנאום נתניהו: איראן!

כל השאר כולו בלוף. בלוף שהאיראנים הצליחו להעביר את מחנה בוז'י-ציפי אל אובמה וצוות הבית הלבן.

העולם כולו, לרבות העיתונות בישראל וחלק קטן מהעיתונות בארה"ב "נעלבו" מהחוצפה הישראלית-יהודית [חוצְפֶּה' בלע"ז] – שישראל כביכול נגד אובמה. אבל לא.

כי מה שהולך לומר נתניהו לעולם כולו בלשונו המתוחכמת אבל באופן ברור זה בדיוק כך: "אתם – ארה"ב ומדינות המערב הולכים מחר לחתום חוזה מפוקפק עם איראן, ההיטלר של ימינו, בדיוק כמו החוזה שחתמו גרמניה ורוסיה ב-1939 ערב מלחמת העולם כדי להשתיק את רוסיה עד שפלשו אליה במבצע 'ברברוסה' ביוני 1941 והרגו 20 מיליון רוסים עד שנזרקו חזרה."

 כך איראן בדיוק, תחילה היא מכתיבה 'חוזה' מפוקפק [הכולל כדורי שינה] וכשכולם באירופה ובוושיגנטון ילכו לישון, היא תודיע: יש!!! אבל אז הרי כולם יהיו תחת שמיכות הפוך המחממות. ורק בבוקר הם יתעוררו ויראו את הכותרת בעיתון: "פרל הרבור!" שתחזור אליהם שוב.

זו התוכנית היפנית של פרל הרבור וההעתק [הקופי] האיראני עכשיו.

אבל נתניהו זה גם אחרת. חוץ מאנגלית הוא יודע גם יפנית וגם פרסית. אותו המן מהמגילה שחוזר עכשיו ומנסה להשכיב את סוזן ריייס.

המעניין הוא איך הצליחו הפרסים להתחמק עד עכשיו מעונש. איך כמו צ'מברלין בשעתו, שיצא ממינכן עם פיסת ניר בידו, כך גם ג'ון קרי מתכוון לצאת מאותה מינכן עם נייר ביד, נייר שלא שווה אפילו לנגב בו את התחת.

אבל! מה שנתניהו הולך לומר לאותם פרסים: לא! תתנו לקרי אפילו משאית שלמה עם נייר. 4 טון. 40 טונות, נייר תוצרת טהרן. אבל לא איתי, חבורת רמאים! – לא עם חיל האוויר הישראלי, שהפעם יכה ויכה ויכה עד הפירור האחרון של המתקנים שלכם.

ומזה פוחדים הפרסים של ימינו; פאחאדדדד!

ההתרברבות הפרסית שיש להם נשק תוצרת-בית שיכול להגיע לתל אביב – שקר. ומי שיקרא בין השורות את הנאום יפענח על נקלה כי אין בו שום מילה נגד ארה"ב ונגד נשיאם [והבית הלבן עם אובמה עוד ישלם על כך]. כל הנאום נועד להזהיר את איראן לפני שכלי נשק ישראלים מכל הסוגים יפלו מהשמיים על אותו מרחב די קטן של מתקני הגרעין [בלבד].

כדי להבהיר סוגייה זו, מדברים רבות על איראן כמדינת ענק שגודלה יותר מספרד, צרפת, גרמניה ואנגליה יחד. יותר ממיליון וחצי קמ"ר. אולי זה מפחיד. אכן. אבל יותר מ-2/3 משטחה הוא מדבר. יותר ממחצית איראן במזרח ריקה מיישוב או אדם. כל היישוב העירוני ומרבית היישובים הכפריים נמצאים במלבן [צפון-דרום] על רבע משטחה מהים הכספי ועד המפרץ הפרסי. וכל תשעת מתקני הגרעין נמצאים שם כמו שני המפורסמים: נתז ופורדו . אין כלל צורך בהחרבת כל תשעת המתקנים וכל בסיסי הטילים ארוכי הטווח. די והותר להרוס מחצית מהם. את החשובים והמתקדמים – ארבעה-חמישה וזהו. ואם יש למישהו מעט ניסיון צבאי מתקדם – בעיקר באווירייה ובלוחמה הורסת מכ"ם [ויש לישראל שפע של ניסיון בזה] – יכול בקלות להבין מה הסיכון לעומת הרווח. די שנזכור כי במלחמת לבנון ה-1 – שעברו מאז 33 שנים ועם ציוד מיושן כולל הפנטומים, הרס חיל האוויר קרוב ל-30 סוללות נ"מ ומכ"ם וכן הפיל 82 מטוסים מסוגי מיג שונים מ-21 ועד 25 ללא אף מטוס ישראלי מופל. כלומר 82:0. עכשיו, עם הציוד הכי מתקדם בעולם ועם הניסיון הכי מדהים של הפלות, האם יכולה איראן לגעת בכלים שלנו? שכל אחד יענה לעצמו.

ולכן הפרסים משקשקים. הם יודעים את האמת למרות התרברבותם, אבל אין להם ולו מטוס מודרני אחד. וכל שדות המכ"ם שלהם יכפילו את הנבואה הסורית מ-1982 – שהעלו מול חיל האוויר שלנו 100 מטוסי קרב – ומי שברח שרד, כל השאר התפוצצו מטילים ישראלים.

ובעצם נתניהו הולך לקונגרס רק להזהיר שם את הפרסים, שגורלם יהיה גרוע שבעתיים מגורל הסורים – ושום דבר נגד אובמה או הממשלה או החוזה האומלל מס' 2 של מינכן. זה הכול. וכל השאר שבוז'י או דגן או ידלין מקשקשים – הכול פרופגנדה מסריחה. וכי הפרסים צריכים סנגורים יהודים?

מפלגות השמאל עוד תשלמנה בעתיד על התנהלותן בעת הזו – עת צרה ליעקב. נבלות אלה משאירות את נתניהו לבדו בשדה המערכה. שיירקב שם עם שרה אשתו והבקבוקים או הגלידה המסריחה עם תאריך שפג תוקפו. ועוד איך ישלמו כשגם מפלגותיהם [בעיקר מרצ] יילכו לשממת המדבר הפוליטי ללא טיפת מים חיים של אידיאה. ריקים מתוכנם האידאי, יתפזרו כעננים אחרי הגשם.

העם הזה, בסופו של דבר, יתאושש מדברי הבל של שיפוצים במעון של ראש ממשלה בישראל כאילו זה סעיף בעשרת הדברות: אל תשפץ. ואחרי שיפסיק להתבכיין על דירות ועל 'לא גומרים את החודש' [נו באמת? לא גומרים?] שכולו בולשיט, תברר האמת העירומה – כמה הם שיקרו לנו כמו אותו פוחז ששמו נחום ברנע בעיתון שכולו פמפלט אחד – 'ידיעות'.     

ולבסוף, רק לקרוא מחרתיים בין השורות את עיתוני טהרן – והפחד שלהם מנתניהו יעוף מכל שורה.

2.  י"א באדר

אני תמיד נזכר בכיתה ד' כאחד מהמקהלה שלמדו את השיר של ז'בוטינסקי על טרומפלדור "מיני דן ועד באר-שבע", להלן השורה: "דם עברי רווי לשובע..." [אגב, אליהו הכהן דש בעניין השפה העברית של השיר וגרס כי אין ראוי לומר רווי], וכשהלכתי הביתה לאחר בית-הספר, פחדתי לצעוד בחולות כי היה נדמה לי כי אני אדרוך על דם יהודי. ומאז, שורה זו מנקרת ומנקבת במוחי. דם! כמה דם יהודי רוותה אדמתנו מאז ועד היום. והנה באים ציפורי טרף אלה מהשמאל ועטים על כל צעד של נתניהו. כל צעד. מה אכלת בבוקר? מה? בקבוק? מה אכלה שרה? שני בקבוקים? לאן הלכת בערב? לאן? לאכול על חשבון המאבטח? או לשלוח אותו לקנות טיפה לאף ב-7 שקלים ולא להחזיר לו? שמע מני. אם חסר לך 7 שקלים, בא ואתן לך שבעים. אולי גם שמונים.

בסוף אותה שנת לימודים פרצה מלחמת העולם ה-2. והיינו מקללים אחד את השני: "הלוואי שתמות בקבר השחור עם היטלר." כל ילד בן 9 או 10 כבר ידע את השם הארור הזה. ואף יום אחד, מאז שאני זוכר את עצמי, כל מילה שנייה בבית [שבו דיברו יידיש] היה "די אראבער", הערבים. הערבים ירו, הערבים רצחו, הערבים גנבו, הערבים שרפו, הערבים 'התנפלו', הערבים כמילת גנאי לכל הפשעים בעולם. ולמרות שגרנו מול כפר ערבי [קטן], והם היו באים אלינו ללא הרף, התרוצץ במוחי תמיד המשפט: כבדהו וחשדהו, ולא האמנתי להם אף פעם.

והיום, ממש בי"א אדר – בכל בית ספר ישירו או שיר זה או שירו של אבא חושי "בגליל בתל חי..."

אז מעניין אם ציפי לבני זוכרת את  השיר כשהיא מדברת על "לקיים שיחות על אופק מדיני."  עם מי ציפי? עם מי?   

* * *

אורציון ברתנא

קֵיסָרִים גְּדוֹלִים חוֹזְרִים בָּעֶרֶב הַבַּיְתָה

קֵיסָרִים גְּדוֹלִים חוֹזְרִים בָּעֶרֶב הַבַּיְתָה בְּתֵל-אָבִיב.

כָּל הַיּוֹם הֵם פּוֹקְדִים אֶת הַנְּתִינִים בְּהֶסְתֵּר.

אֶפְשָׁר לִרְאוֹתָם בָּרְחוֹבוֹת מוֹדְדִים אֶת הַמַּמְלָכָה

לוֹבְשִׁים מַלְמֶלֶת מִכְנְסֵי חָאקִי, וּבְדֹלַח חֻלְצָה פְּרוּמָה.

זִמְרָה וְזִרְמָה.

הַמַּמְלָכָה גְּדוֹלָה. צָרִיךְ לְהַסְפִּיק לִפְקֹד אֶת כָּל מְקוֹמוֹת הָאַהֲבָה.

וְעַל פְּנֵיהֶם עוֹבְרִים הֲמוֹנֵי נְתִינִים,

וּבִכְדֵי שֶׁלֹּא יֻרְגְּשׁוּ הֵם חוֹצִים אֶת הַכְּבִישׁ כְּמִדְבָּר לְהַבְקִיעַ.

וְחַם, וְזֵעָתָם שׁוֹטֶפֶת עַל מְבוּכָתָם.

וּבְכָל זֹאת הֵם מְרִימִים עַיִן בִּגְנֵבָה, אוּלַי כָּרֶגַע מַגִּיעָה

הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה.

וְהָעַיִן הַמּוּרֶמֶת פּוֹגֶשֶׁת בִּשְׁכֵנִים שֶׁתּוֹלִים עַל הַגָּג כְּבִיסָה.

וְכָךְ גַּם אֶת הַכְּתָרִים שֶׁלָּהֶם, כְּתָרִים צְנוּעִים, מִן הַחֹמֶר הַטּוֹב שֶׁל הַתִּקְוָה,

הֵם צְרִיכִים לִמְסֹר לַעֲנָנִים מַכָּרִים.

וְאָכֵן, לְמַעְלָה הוֹלְכִים עַנְנֵי תֵּל-אָבִיב בְּתִפְאֶרֶת שְׁקֵטָה.

וְכָל מִי שֶׁעוֹבֵר רוֹאֶה גַּם אֶת הַיָּם שֶׁעוֹלֶה וְעוֹלֶה וּמְמַלֵּא אֶת כֻּלָּם,

וְעוֹשֶׂה מַמְלָכָה לְמַמְלָכָה וְעוֹלָם לְעוֹלָם.

וְהַשֶּׁמֶשׁ עוֹמֵד, וּמְחַלְּקִים בָּאֲוִיר יַהֲלוֹמִים מַמָּשׁ

לְקֵיסְרֵי תֵּל-אָבִיב.

וְכָל אֶחָד מֵהֶם מִתְמַלֵּא סוֹף סוֹף שַׁלְוָה,

הוֹלֵךְ עִם עֶרֶב הַבַּיְתָה,

וְיוֹדֵעַ שֶׁזֹּאת הַמַּמְלָכָה.

מתוך ספרו החדש "אחרי הגשם"

* * *

משלוח מנות לשְׁפְּרִינְצֶה

סיפור

מאת בן ציון יהושע

[א]

כמיספר קהילות ישראל שהתקבצו ובאו מארבע כנפות תבל להתיישב בירושלים כך מיספר העדות שהשתכנו בחצר מגורינו. איש על דגלו ומנהגיו: בוכרים, פרסים, אפגנים, תימנים, בגדאדים, כורדים, חלַבּים, ספניולים, גורג'ים, מוגרבים ודגסטנים ויהודים שעלו ובאו מעבר לסמבטיון. גם קומץ חרדים ממאה שערים נקלעו לחצר שלנו. הם דיברו אידיש ונענו לרוב בשפת חירשים-אילמים או בעברית רצוצה. הניכור והריחוק בין הדיירים הספרדים והמזרחים – לבין המשפחות החרדיות הדוברות אידיש היו כרוחבו של הסמבטיון המשליך אבנים כל ימות השבוע ובשבת הוא נח לפעמים. הם מנעו מילדיהם להתחבר ל'פְרֶנְקִים', לשחק ולדבר עברית. הם מנעו כל אפשרות שביום מן הימים בנם או בתם יינשאו לספרדים.

יום אחד בשנה נשברו המחיצות – ביום שושן פורים שבו ירושלמים על כל עדותיהם מקיימים מצוות משלוח מנות. גם עניים מרודים שלחו מנות לשכנים ואין מי שאומר: 'אין לי!' כל שָכֵן בתורו, לקח מתוך משלוח המנות שהוגש פריט אחד בלבד – ביצה צבועה, מעמול או בקלאווה, ושׂם במקומו סוכריית טופי או עוגיית לֶקַח. אפילו למשפחה החרדית היחידה בחצר שלנו הגישו משלוח מנות.

יום אחד בשנה לא היו מריבות וקטטות על שווה פרוטה, או על 'הילד שלי... הילד שלך....' רוח של בדיחות הדעת שלטה בכול. השתייה היתה כדת, והשיכורים שהסתובבו בחצר, לא פסקו מלשיר שירי זימה וליצנות. החצר צהלה ושמחה. הילדים הרעישו ברעשנים ובכלי משחית שיכלו להכריע מלחמות עולם. הבנים התחפשו לאסתר המלכה והבנות התחפשו לאחשוורוש ולמרדכי.

מתוך הזדהות עם אחיי הבוגרים, לוחמי מחתרת, שנאבקו באוייב הבריטי המר, התחפשתי לקאובוי בלי סוס, שנלחם באינדיאנים האכזריים. ילדי החרדים, אפילו תינוקות של בית רבן, עישנו בפרהסיה ביום זה. הם התחפשו ליוכבד, אימו של משה רבנו, ושתו לשוכרה עד שלא ידעו להבחין בין שכנה פרסייה לשכנה בוכרית.

[ב]

מכל משלוחי המנות לא היה משלוח מרשים יותר ממשלוח מנות של ארוס וארוסה. אחותי דבורה, שהתארסה לא מכבר עם פנחס בחיר לִבָּה, קישטה מגש גדול בבדי משי צבעונים ובניירות כסף וזהב, וסידרה פירות ביכורים שמחירם בשמַיים, יין מוסקט משובח, טורט ועוגת אגוזים בדבש, ביצים צבועות, חלבת אורז, ועיקר העיקרים מתנות יקרות ערך – חולצה, עניבת משי, שעון זהב, שרשרת ח"י וחפתים מזהב טהור.

אימי אמרה לי: "מושיקו, איל קרידו, תעבור בין השכנים ותראה להם את משלוח המנות שאחותך דבורה מתכוונת להגיש היום אחר הצהריים לארוס שלה פנחס. המשלוח היפה הזה עלה לנו הון תועפות. כשיראו השכנים את המתנות שנגיש לארוס של בתנו הם יתפעלו, יברכו את הארוס ואת הארוסה, ויידעו להעריך את רוחב ליבנו. הם ייקחו עוגייה או סוכריית טופי וישימו במקומן ביצה צבעונית או עוגייה ואולי גם יתנו לך דמי פורים."

שמח וטוב לב דהרתי במדי קאובוי עם המגש הכבד ועברתי מבית לבית, כשילדי החצר משתרכים אחריי. משלוח המנות המפואר שערכה אחותי דבורה לארוס שלה פנחס עוררה התפעלות רבה. לאחר שהחליפו עוגית או ממתק, אמרו: "מזל-טוב, מאשאללה," ואני המשכתי במסע. פה ושם קיבלתי מיל או שני מיל כדמי פורים.

שמח וטוב לב הגעתי לפתח ביתם של השכנה שְׁפְּרִינְצֶה ובעלה רֶבּ יענקל גרויס. הם, שחששו מהשכנים הספרדים, לא פתחו מיד את הדלת. לאחר נקישות ממושכות באגרוף הברזל הקבוע בדלת, סוף סוף נפתח חריץ צר בין הדלת למשקוף. שְׁפְּרִינְצֶה תקעה את ראשה, שעליו רבץ פארוק – פאה נכרית עיסתית. משהבחינה בי ובמשלוח המנות, היא הפנתה את ראשה לאחור ושאלה את בעלה באידיש:

"רֶבּ יענקל, הילד של הפְרֶנְק פַּארֶך הביא לנו משלוח מנות. מה עושים עם הצרה הזאת?"

"זה לא הזמן שְׁפְּרִינְצֶה... עכשיו אני מחליף חיתול למוישלה. כל הבית מסריח ממנו. קחי את המגש ואחר כך נעבור וניתן להם קצת עוגיות לֶקַח בד"ץ."

שְׁפְּרִינְצֶה הצייתנית נטלה מידי את המגש ההדור, שבו כל הכיבוד העשיר ומתנות האירוסין, שאחותי ומשפחתי ייעדו לארוס שלה להיום אחר הצהריים. ברוב נימוס, אמרה שְׁפְּרִינְצֶה שלום וטרקה את הדלת בפניי. עמדתי מול הדלת הנעולה, המום, ובידיים ריקות. המגש על כל האוצרות שבו נלקח מידי. לאן אני בא בידיים ריקות? נותרתי בלי המגש למשלוח מנות שאחותי מגישה היום לארוס שלה. "מה אומר לדבורה אחותי?" התפתלתי. ידעתי שבבית תפרוץ מהומת אלוהים. פרצתי בבכי מר בעיצומו של יום שושן פורים.

ילדי החצר, שראו את המתרחש, טסו כחץ מקשת ודיווחו לאימי ולדבורה אחותי על האסון הנוראי שנחת על ראשינו בעיצומו של יום פורים. אימי יצאה לקראתי ואני נצמדתי לסינרה. שנינו בכינו ואימי קינחה את אפי ואת דמעותיי בשולי סינרה.

"מה עושים?" שאלה אימי וסטרה בשתי כפותיה על פניה. לא היה מענה בפיה. בשארית כוחותיה גררה אותי הביתה, שם מצאתי את דבורה שכובה אפיים על השטיח, דופקת באגרופיה  וצורחת: "אני רוצה למות! אני רוצה למות! מה אעשה עכשיו? למה הם לקחו את המגש שרציתי לתת לפנחס? למה?!"

אבא שלי, שהיה רתחן אך איש מעשה, לגם עוד לגימה מן התה. שָׂם קוביית סוכר מתחת ללשון, מצץ ואמר: "אל תדאגו. יהיה בסדר!"

אימי ואחותי צרחו פה אחד: "מה יהיה בסדר?! מה?! כשאתה אומר יהיה בסדר, צריך לרדת למקלט. טוב לא ייצא לנו מזה."

אבי לבש את הגלימה החגיגית שלו, הניח את מצנפת הפרווה על ראשו והדליק סיגריה. הוא נראה כראש שבט מונגולי במרכז אסיה, שעשן עולה מאפו והוא יוצא לכבוש את העולם. רק החרב היתה חסרה על מתניו. כך הגיע אבי לפתח ביתה של משפחת גרויס, האדונית שְׁפְּרִינְצֶה ובעלה רֶבּ יענקל, כדי להחזיר את המגש האבוד. אני נגררתי אחריו.

"גברת שְׁפְּרִינְצֶה," הכריז אבי מאחורי הדלת הנעולה בקול בס חרוך מרוב עישון. משלא נענה הוא דפק עם אגרוף הברזל על דלת ביתה של משפחת גרויס ואין קול ואין קשב. הוא חזר ודפק פעם שנייה ושלישית. שמענו קולות בפנים הבית אבל הדלת לא נפתחה. מיתרי הסבלנות של אבא פקעו. הוא צעק בקול רועם: "גברת שְׁפְּרִינְצֶה, תפתחי הדלת או אני שובר הדלת."

מי שהכיר את אבא לקח ברצינות את טוהר כוונותיו. הדלת נפתחה לחצאין. ראשה של שְׁפְּרִינְצֶה בצבץ עם הפארוק העיסתי הידוע על ראשה והיא צייצה: "כן, אדון מזרחי? למה אתה צועק ומאיים עלינו ביום פורים? לא מספיק לנו כל השנה?"

"גברת שְׁפְּרִינְצֶה, אני לא צועק ולא מאיים. זה הקול הטבעי שלי, גברת שְׁפְּרִינְצֶה."

"אדון מזרחי... מה עשינו לא בסדר אדון מזרחי?"

"ככה גברת שְׁפְּרִינְצֶה... מושיקו שיחיה בא אליכם עם מגש של משלוח מנות, שעלה לפחות מאה לירות. אתם רואים שזה לא משלוח מנות לאביונים אלא מתנה מארוסה לארוס. אתם צוחקים לנו בפרצוף, לוקחים המשלוח, ואומרים 'הפרֶנקים משוגעים! תראו מה הביאו לנו! איזה מנהגים מוזרים יש להם!' גברת שְׁפְּרִינְצֶה, למי יש מנהגים מוזרים – לנו או לכם?! הילד בא אליכם עם משלוח מנות, ובמקום להחליף מעמול... להחליף בקלאווה...  נַאדָה. נותנים לכם אצבע ואתם לוקחים את כל היד. לקחתם המגש על כל מה שיש בו... למה? מה קרה?!"

"אדון מזרחי, אנחנו באנו מאירופה... מאיפה עלינו לדעת שהמגש שלכם הוא לא משלוח מנות בשבילנו?"

"אתם עיוורים או מה? אתם לא רואים שאלה מתנות שארוסה נותנת לארוס שלה?" הרים אבא את קולו, ואני חששתי שבעוד רגע יהיו כאן תגרות ידיים.

"ברוך השם, המנהגים שלכם הם לא המנהגים שלנו," אמרה שְׁפְּרִינְצֶה רועדת כעלה נידף ופניה חיוורות כמו הסיד של ערב פסח, "אדון מזרחי, אם אתה רוצה להכות אישה חרדית, אימא לשמונה ילדים, אז בבקשה. תכה! יש ריבונו של עולם שיבוא אתך חשבון! שתדע לך, שהעוגות והממתקים שלכם הם לא בהשגחת הבד"ץ ובלי הפרשת חלה. רֶבּ יענקל רצה להשליך אותם לאשפה כדי לא לטמא את נפשות הילדים שלנו. את המתנות היפות שלכם התכוונתי לתת לרֶבּ יענקל בעלי. גם לו מגיע. אם אתם כל כך רוצים לקבל בחזרה את משלוח המנות שלכם, אני אחזיר לכם...  ואני מבקשת בכל לשון של בקשה: אל תביאו לנו אף פעם משלוח מנות..."

 בקול צרוד קרא רב יענקל באידיש: "שְׁפְּרִינְצֶה, תחזירי לשווארצע, לפרענק פארעך, את משלוח המנות שלהם ושילכו אתו צום טיַיוול! [לעזאזל]."

פניו של אבא אדמו מזעם. הוא אסף מידה של שְׁפְּרִינְצֶה את המגש ומסר אותו לידי. הוא כחכח בגרונו ואמר באידיש עסיסית: "אַ גאנעב... גאזלאנים... זיין זאל ער ווי א לעמפל – וואס באטאג הענגט ער, באנאכט הרענט ער, און אידערפער גייט אר אויס" [גנבים... גזלנים... שתהיו כמו עששית – ביום היא תלויה, בלילה בוערת ובבוקר גוֹועת] – והוסיף ואמר: "יונגער מאן, מאכט זיך ניט נאריש, רעדט ווי א מענש" – ["אישי הצעיר,  אל תשתטה, דבר כבן-אדם."]

רֶבּ יענקל עם החיתול המצחין בידו וזוגתו שְׁפְּרִינְצֶה נותרו פעורי פה. הם לא ציפו שאדון מזרחי יידע לקלל ולהטיף להם מוסר באידיש עסיסית וציורית כל כך.

נפלה שתיקה. משהתאוששה אמרה שְׁפְּרִינְצֶה: "אתה יודע רֶבּ יענקל, אנחנו, החרדים לדבר השם, חיים בגלות... אפילו את האידיש שלנו גזלו הפרענקים...."

[ג]

למראה המגש שחזר הביתה  חדלה אחותי לבכות. לאחר ששתתה כוס תה מתוק, התאוששה ובדקה את המגש, ומצאה שלא חסר בו דבר.  

עוד באותו היום יצאה משלחת מכובדת מביתנו לביתו של פנחס החתן המיועד ומשלוח המנות בידה. במצהלות חתנים, בצהלולים ולקול תרועה ורעם תופים ושירי חתונה, קיבל ארוסה של אחותי את כל תכולת המגש, מבלי לדעת את קורותיו. בתמורה הוא שלח לאחותי דבורה מגש מפואר, שכלל: צמיד, עגילים וענק עשויים זהב טהור וכן שתי שמלות פרחוניות וזוג נעליים אופנתיות, בקבוק או-די-קולון ולצדם סלסילת פירות ביכורים, עוגות וממתקים מכל סוג ומין.

עוד באותה השנה באה אחותי דבורה בברית הנישואים עם בחיר לִבּה פנחס ואנחנו הפסדנו יחסי שכנות טובים בשל אי הבנה קטנה.

מתוך הספר: "יונים מעל החומה" – נובלה ושמונה-עשר סיפורים, שייצא לאור בקרוב בהוצאת 'צבעונים'.

* * *

בן מבקר במסעדה

 ארוחת צהריים לארבעה במסעדת Mex&Co

כמדי יום שלישי בו בן הזוג ואני נאלצים להתפנות מדירתנו עקב בוא המנקה, קבענו להיפגש עם הנידח והמסתורית לארוחת צהריים. מסעדת Mex&Co שוכנת ברחוב בן-יהודה 122 בתל אביב, דרומית לשדרות בן-גוריון.

המסעדה, על פי הגדרתה, היא דיינר מקסיקני. התפריט מודפס על מפיות השולחן (Placemats), כל סועד מקבל חותמת גומי ומתבקש לסמן בתפריט את בחירתו. מחירן הבסיסי של הארוחות העסקיות הוא 33 ₪ לארוחה צמחונית, 36 ₪ לארוחת עוף ו-39 ₪ לארוחת בָּקָר. העסקיות כוללות מנה ראשונה, עיקרית ושתייה קלה.

למנה ראשונה ניתן לבחור בין מרק טומטינה (עגבניות), מרק וואחקה (ירקות) וסלט ירקות. בחירת המנה העיקרית מעט יותר מורכבת. כל סועד מסמן בתפריט את מרכיבי המנה לפי שלבים. לשתייה קלה ניתן להזמין תה קר במילוי חופשי, שתייה קלה אחרת או משקאות אלכוהוליים בעלות של 10 ₪.

אז מה אכלנו?

למנה ראשונה הגברים הזמינו מרק עגבניות והמסתורית הזמינה סלט ירקות. מרק העגבניות טחון גס וטעים מאוד. סלט הירקות, למרות שנראה פשוט למראה, תובל ברוטב מצוין. הזמנו כד תה קר ושלוש מרגריטות קפואות (10 ₪ כ"א).

החלטנו להזמין גם מנת נאצ'וס קון קסו (29 ₪), טורטיות צ'יפס עם גבינה מותכת בתנור, שעליהן סלסת עגבניות, פלפל חלפיניו כבוש, גוואקמולה (ממרח אבוקדו), שמנת חמוצה וגבינה בולגרית.

למנה עיקרית הנידח הזמין קערה ובה נתחי כתף בקר עם ירקות צרובים על אורז. הוא טען שהמנה גדולה ושהבשר מעט חסר טעם, אבל הצליח להתגבר על כולה. המסתורית הזמינה 3 טאקוס שעליהם אותו תבשיל כתף בקר כמו של הנידח ואמרה שהיתה שמחה אם כמות הבשר ביחס לירקות הייתה טובה יותר. בן הזוג הזמין בוריטו עם תבשיל רצועות בקר ונקניקיות חריפות ברוטב ברביקיו, אורז, פריחולס (מחית שעועית שחורה) ועוד כל מיני סלסות ורטבים שיכולים לגרום לכוויה בלשונו, בקיבתו ובאחוריו של האזרח הפשוט. בן הזוג ליקק את שפתיו ונהנה מכל רגע. ומה אני אכלתי? בוריטו עם תבשיל כתף בקר, אורז, שמנת חמוצה, סלסת עגבניות וירקות (הסלרי הכבוש מומלץ מאוד).

לקינוח הזמנו צ'ורוס (19 ₪), שהוא הגרסה המקסיקנית לסופגניה. ארבע רצועות בצק מטוגנות בשמן עמוק, מצופות בסוכר ומוגשות עם מטבל נוטלה ומטבל שוקולד. לטעמי הצ'ורוס היו ספוגים בשמן ולא ממש טעימים. בניסיון קודם במסעדה הצ'ורוס היו מעולים.

אז כמה כל התענוג הזה עלה לנו?

4 עסקיות בקר = 156 ₪

1 נאצ'וס קון קסו = 29 ₪

3 מרגריטות קפואות = 30 ₪

1 צ'ורוס = 19 ₪

סה"כ, לא יאומן, 234 ₪ ועוד 30 ₪ טיפ.

אחת מהארוחות העסקיות הכי משתלמות בעיר.

Mex&Co, בן יהודה 122, תל אביב יפו, 03-567-2507

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד בן עזר שלום, למרות שאיני מכירה אותך ובוודאי גם לא אכיר. מדהים להיווכח איך אני חושבת בדיוק כמוך. אחד לאחד. כמוך גם אני התפכחתי מאשליית השלום העומד בפתח והסיכויי של הסכם אוסלו להביא לתפנית . האמנתי באוסלו באמונה שלמה. אך פיגועי ראשית שנות  2000 זיעזעו אותי עד מאוד. ולאחריהם באה האכזבה מהשמאל שלנו, שהייתי כל חיי חלק ממנו. בגירסה היותר ביטחוניסטית, "המערך".

לא יכולתי להשלים עם חוסר הרצון לערוך חשבון נפש מול המציאות, ומול יוזמה ותקווה שנכזבו. כל מה שבא אחר כך היה נראה לי סיסמאות נבובות. שמאז אותן שנים איומות פשוט מרתיחות אותי. אני עדיין מחכה לחשבון הנפש הזה. אך הוא לא יגיע.  בשמאל שלנו ממשיכים עסקים כרגיל. לי אין עניין יותר בשמאל כזה. אני לא מאלה שמוכנים שימכרו להם אשליות ובוודאי לא סיסמאות בכל מחיר. גם לא במחיר הפחדים והספקות שלי. כל הניתוחים שלך – הם גם הניתוחים וההשערות שלי.  מה שהתפתח כאן היום זו שנאה מטופשת בין שני המחנות. ולא שמחנה הימין הוא טלית שכולה תכלת של חוכמה.  ממש לא. היום אין לי מפלגה. או בית. אני יודעת מה אני לא בוודאות. הבית של השמאל – לא! באל"ף רבתי. לגבי הבתים האחרים זה לא כל כך משנה.  כי ממילא איני אמוציונאלית לגביהם.  

יכולתי להמשיך עוד בניתוחים. אך אינני טובה במיוחד בפובליציסטיקה, ובהתנסחות. אך ראש חושב ברוך השם יש גם יש.

לכן מצאתי עניין ודברי טעם  במכתב העיתי הלילי שלך. אני קוראת את דבריהם של אחרים. ותוך הפעלת קריאה ביקורתית, מוצאת פה ושם לא אחת נחמה של נידחים.

הפלא ופלא כמה דבריך קולעים למחשבותיי שלי.

בכבוד רב,

חוה ליבוביץ

רמת גן

* ידידיה יצחקי: אפשר לחזור הרבה פעמים על האיוולת שבטענה ש"התקשורת תומכת בשמאל," זה לא יהפוך אותה לאמת. שמעתי יותר מפעם עימותים בין אנשי ימין ושמאל/מרכז (עבודה, בדרך כלל, מתי שמעת בתקשורת שמאל ממש, מרצ או חד"ש?) – בהם השתלט דובר הימין, (ישראל ביתנו, שעדיין אינם מתביישים להופיע בתקשורת או ליכוד, עליהם קרא הנביא, ונתתי נערים שריהם) –  השתלט על השיחה וסָתַם לדובר האחר את הפה.

המנחה לא התערב.

* אהוד: ככל שמתרבות ההשמצות הנבזיות על נתניהו, ערב נאומו החשוב לעתיד ישראל והעולם בקונגרס האמריקאי – אני מתלבט אם לא בכל זאת להצביע עבורו, חרף פגיעתו ברגל גסה בפרס ישראל – או להצביע פעם נוספת ליאיר לפיד.

 אגב, "הקדוש המודח" השופט פרופ' אריאל הירשפלד – נמצא במחנה המשוקץ אשר לעולם לא יכיר בי כסופר עברי. עמדותיי הרי אינן רחוקות בהרבה מאלו של הסופר הוותיק אהרון מגד, שאותו הירשפלד כבר פסל.

ככל שהשמחה לאיד נתניהו גוברת בתקשורת החזירית והמנוולת, ובסקרים המנבאים לו 18 מנדטים בלבד, ערב נסיעתו לארה"ב – אני חושב שאולי בכל זאת אצביע עבורו.

* מוניקה כהן: תגובה לכתבה על הסרט "את לי לילה". אכן סרט מצוין: נושא, משחק, אווירה... רק תיקון קל: לדעתי מי שהכניס להריון את האחות הסובלת מפיגור אינו החבר, למרות שאחותה חושבת כך, אלא החבר של חלי, גם הוא בפיגור, מן המעון יום, שבו נשארת בבקרים. זה הטוויסט המעניין בעלילה.

* "השב"כ אוגר רצף תוכניות מוקלטות של עדי אשכנזי – כדי לשבור באמצעותו חשודים בטרור, וזאת ללא כל שימוש בלחץ פיסי כלשהו, אפילו מתון." ["חדשות בן עזר", 5 בדצמבר 2005].

* איננו יודעים מדוע לא מפרסמים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" את התמליל של טיסת העממיים המזרחיים לוורנה בחברת "ישראייר". הלא זוהי ערס-פואטיקה אותנטית במיטבה, ממדרגה ראשונה ממש – ששמה את ארז ביטון ורוני סומק [סומך] במקום המגיע להם – בתור עבדיה הנרצעים של השירה העברית ה"אשכנזית"!

* בעקבות מות אביה החולה היהודי-הצרפתי בבית חולים ישראלי, מאורע כואב ומעציב מאוד, כותבת הדמגוגית האנטי-ציונית אווה אילוז מסה רבת עמודים ב"הארץ" [27.2.15, אלא איפה תכתוב?] – ובמסה היא מאשימה את המיליטריזם הציוני הישראלי בהיעדר חמלה לחולים, ובעקיפין במות אביה, ומסיימת במילים:

"חברה שבה כוח ושליטה הם הנורמה והשפה הרגילה להבנת קשרים עם הזולת, אינה יודעת לחוש חמלה כלפי חולשה ופגיעות ואינה ראויה לשם 'ציוויליזציה'. חברה כזו גם לא תדע לחשוב כראוי על האינטרסים שלה. ונחמת עניים היא לדעת שחברה כזו – כמו רופא יהיר וקר המורה לאיש זקן וחולה לצאת מחדרו – בסוף תשקע."

אז אולי תחזרי לצרפת, ארץ החופש והשיוויון, שאותה את מביאה לנו תמיד כדוגמא, גברת חצופה וחסרת בושה שכמותך, הנה –

צרפת, אוגוסט 2003: 3,000 בני אדם מתו מסיבות הקשורות לגל החום. משרד הבריאות הצרפתי הודה היום כי מקרי המוות כתוצאה מהחום הכבד הגיעו לממדי ענק. בימים האחרונים היתה הממשלה תחת ביקורת בשל טיפולה הכושל בפרשה. בצרפת מעריכים כי קרוב ל-3,000 מתושבי המדינה מתו מסיבות הקשורות לחום הכבד, כך נמסר היום ממשרד הבריאות של צרפת. "מיספר האנשים שמותם קשור באופן ישיר או עקיף לגל החום עומד סביב ה-3,000 בכל רחבי צרפת," הודיע משרד הבריאות [הצרפתי].

מה דעתך, אילוז? – אולי הם מתו בגלל המיליטריזם של נפוליאון? או הסתגלנות הצרפתית לכיבוש הנאצי, או שליחת יהודי פאריס בידי הז'נדרמים הצרפתיים לאושוויץ? או משום שהרגישות, המסירות והדאגה לחיי אדם בישראל, חרף הצפיפות הקשה בבתי החולים שלנו – גדולות פי כמה וכמה מאלה שבצרפת?

אז חיזרי לצרפת, מגה-פטפטנית של "הארץ" שכמותך, ואנו נמשיך ליהנות מהשקיעות כאן בלעדייך.

* האם צבי בר יישב במעשיהו רק עם אהוד אולמרט – או שבבוא היום גם בנימין נתניהו ואהוד ברק יחברו אליהם?

* זה כמעט מיותר לומר שלמחרת הבחירות לא תהיה מפלגה מנצחת כי ההפרשים בין הליכוד למחנה הציוני יהיו מזעריים. מה שיקבע הוא מי יכול להקים גוש חוסם או קואליציה שיש לה רוב, "ימני" או "שמאלי". וככה כל הרעות החולות של הסחר-מכר המפלגתי – תרמנה ראש, וצפויות הפתעות.

* לא פעם סנטנו בסייד קשוע בעקבות הטור השבועי המתבכיין שלו ב"מוסף הארץ", אך מאז ירד מהארץ עם משפחתו לארה"ב, וחדל לכתוב את הטור, כמעט שאין לנו מה לחפש בימי שישי בבוקר בעיתון, ואנחנו נאלצים לחרבן בלי לקרוא – כמו בתקופה שלפני המצאת הדפוס.

* גם אנחנו רצינו לרוץ במרתון תל אביב אבל התעוררנו רק בתשע בבוקר ביום החמסין ובשעה עשר כבר הודיעו ברדיו שהמרוץ הופסק בגלל החום הכבד. כמה חבל. הרי אנחנו בכושר נהדר. בגיל 78 לוקח לנו שעה ורבע בהליכה להגיע מכיכר רבין לתא הדואר שלנו בסניף הקסטל אבן גבירול פינת פנקס גם ביום חמסין – בלי להתעלף בדרך!

* איך זה שזמר בינוני כאייל גולן לא ידע כלל שאביו המורשע דני ביטון השתמש בשמו ובחברתו כדי לזיין מעריצות צעירות שלו, של אייל – שלא היה להן כנראה טעם בררני במיוחד בְּמוזיקה וגם לא בבולבולים – כמו זה שהשחיל להן האב בצל תהילת בנו?

* למר בן עזר שלום רב, תודה ותודה שוב על המכתב העיתי. אין עוד בנמצא כדבר הזה מרתק, משעשע ומחכים. 

בברכה, 

דורון גולדברג

* הרגת אותי מצחוק בעניין ההפלצות במטוסים... כך גם לגבי נסיעות ארוכות באוטובוסים חדשים שאין בהם אפשרות לפתוח חלון. אח, כמה טוב לצחוק!

תודה!

טלי בצלאל-שושני

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל