גיליון מס' 1025

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד באדר תשע"ה, 5 במרס 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שְנֵי לוֹחֲמִים פְּצוּעִים מִ"צּוּק אֵיתָן". // אורי הייטנר: 1. שעון מעורר. 2.  צרור הערות 4.3.15. // ד"ר יוחאי סלע: אחד הנאומים הטובים ביותר שנישאו בקונגרס האמריקאי. [ציטוט]. // מוטי הרכבי: נתניהו הצליח. // יפה ברלוביץ: איפה הן היו 'בבוקר לח בשנת תרל"ח': תמונה קבוצתית עם חנה פרומה סלומון. // אהוד בן עזר: מי שפך את דמו? הרוצחים במילים או – גם לחץ נפשי הורג, ובינתיים קרבות מאסף עדיין מתנהלים בין התקשורת לרופאים בשאלה: "מי פחות אחראי לשטף הדם במוחו?" פורסם ב"חדשות בן עזר" 105 ביום 9 בינואר 2006. // אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר'. // משה כהן: הנדון: אפשר להתפוצץ! // נעמן כהן: על כל הדוגל במורשת רבין-אלון להצביע ליכוד. // אהוד בן עזר: כיצד פרופסור מכובד נהפך לבלופר מעורר חמלה. פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 106 מיום 12 בינואר 2006. // אסתר ראב: היתה לי ילדות נפלאה [טיוטה. שרטוטי ביוגראפיה לצורך כתבה שנשלחו לתקוה וינשטוק בשנת 1964]. // פוצ'ו: הנפיחוֹת כמקור השראה ספרותית. // רון וייס: נתניהו אדם חסר אחריות. // אליהו הכהן: עדות שמואל נמנווירט, ממייסדי ירקונה, על ימיהם האחרונים של ברנר, לואידור וגוגיג. פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 127 מיום 29 בדצמבר 2005. // הַתְּנַהֵל הַפְּרוצה מועצה? פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 127 מיום 29 בדצמבר 2005. // בן מבקר במסעדה: ארוחת צהריים לשניים  במסעדת China Court. // ברוך תירוש: על כתבלבים וברקודות. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שְנֵי לוֹחֲמִים פְּצוּעִים מִ"צּוּק אֵיתָן"

הַרְחֵק מִלַּהַט נְאוּמוֹ הַסּוּפֶּר מְתֻקְשָר

שֶל רֹאש הַמֶּמְשָלָה שֶלֹּא הָיָה נִגְרָע מִמֶּנּוּ

מְאוּם לוּלֵא עָקְפָה הֵעָנוּתוֹ לָבוֹא יָשָר

לְווֹשִינְגְּטוֹן אֶת הַנָּשִׂיא (מָה שֶהָיָה, בֵּינֵינוּ,

חוֹסֵךְ אֶת כָּל מַחְמְאוֹתָיו שֶאוֹתְתוּ רִכּוּךְ

שֶלֹּא הָיָה בּוֹ כָּל הֶכְרֵחַ אִלְמָלֵא הַפַאשְלָה

שֶבָּהּ שִּׂחֵק לִידֵי אוֹבָּמָה שֶתָּבַע שִכּוּךְ

עַל שְטוּת אוֹתָהּ מָנַע רֹאהַ"מ לוּא בִּתְבוּנָה חָשַש לָהּ), –

הַרְחֵק מֵהַשְלָכוֹת הָרֶפֶש הַהֲדָדִיּוֹת

שֶל יַחְ"צָנֵי בְּחִירוֹת שֶיִּשְכְּחוּ בְּעוֹד שְבוּעַיִם

אֶת הַצְהָרוֹתֵיהֶם הַלִּכְאוֹרָה-חֶבְרָתִיּוֹת

וְיִתְחַלְּקוּ שוּב זֶה עִם זֶה תוֹךְ לְחִיצוֹת יָדַיִם

כִּקְנָאקֶרִים מְיֻמָּנִים בְּנֶתַח הָעוּגָה

הַצִּינִית שֶל הַווֹלְווֹ, הַלִּשְכָּה וְהַ"שּוּפוּנִי-

יָא-נָאס" כְּשֶלְּמַרְאָם כְּבָר מִתְהַפֶּכֶת בְּתוּגָה

רוּחָם שֶל זַ'בּוֹטִינְסְקִי וְשֶל חֲלוּצֵי אוּם-גּ'וּנִי, –

הַרְחֵק מֵחֶרְפָּתָם שֶל אַרְבָּעָה מוֹכְרֵי בַּרְזֶל

יִשְׂרְאֵלִים לְמִנְהֲרוֹת חָמָאס, שֶתְּמוּרַת בֶּצַע

שִלְּחוּ אֶת בִּטְחוֹנָם שֶל בְּנֵי עַמָּם לַעֲזָאזֵל

כִּי אֵין בְּעוֹלָמָם דָּבָר זוּלַת בִּקּוּש וְהֶצַּע

וּבִנְבָלַת עִסְקוֹתֵיהֶם זְמַן רָב הָיוּ רוֹקְדִים

עַל דַּם יוֹשְבֵי קַו-הָעִמּוּת שֶיִּשָּפֵךְ חָלִילָה

כְּבָר בַּסִּבּוּב הַבָּא מִידֵי אוֹתָהּ כְּנֻפְיַת בּוֹגְדִים

נִקְלִים יוֹתֵר מִכָּל שֶיַּד כָּל חֹק שֶהוּא הִפְלִילָה, –

הַרְחֵק מִסְּאַת שְמָצֶיהָ הַשְּחוּקִים שֶל חַ"כּ חָנִין

זוּעַבִּי וּמִבִּרְיוֹנֵי יָמִין שְלוּחֵי כָּל רֶסֶן

שֶהִיא וְהֵם אֵינָם מוֹפֵת שֶל טַעַם טוֹב, אָנִין

בְּעוֹד הַדֵּמוֹקְרַטְיָה בְּבִיבֶיהָ מִתְבּוֹסֶסֶת, –

הַרְחֵק מִפִּטוּרֵי מְאוֹת עוֹבְדִים קְשֵי-יוֹם וְהֶרֶס

מַטֵּה-לַחְמָם בִּשְלֹט קַפִּיטָלִיזְם חֲזִירִי

בְּאֶרֶץ בָּהּ טַיְקוּנִים מַגְדִּילִים עַוְלוֹת וְכֶרֶס

וּבְכִירֵי-עַם חַיִּים בְּאֹרַח כְּלָל לֹא נְזִירִי, –

הַרְחֵק מִמְּטֹרָפֵי הַסְּפִּיד שֶבִּמְחִירוֹ שֶל רֶוַח

בֶּן שְתַּיִם אוֹ שָלוֹש שְנִיּוֹת לִפְנֵי רַמְזוֹר אָדֹם

הוֹפְכִים כָּאן אֶת כְּבִישֵינוּ לְאֵימַת שְמוּרוֹת-הַטֶּבַח

שֶמִּדֵּי יוֹם שִׂיא-דָם אָיֹם מַכֶּה בָּן כְּקַרְדֹּם, –

וְגַם הַרְחֵק מִן הַהוּ-הָא הַגַּס וְהַבְּרוּטָלִי

שֶל מַחַץ קְבוּצוֹת-לַחַץ בּוֹ כָּל צַד תַּקְצִיב חוֹלֵב

קוֹרֶה הַחִזָּיוֹן הֲכִי מַרְטִיט וְאַקְטוּאָלִי

שֶאִיש לֹא שָׂם לִבּוֹ אֵלָיו בִּכְלָל (אִם יֵש לוֹ לֵב):

עַל שְתֵּי מִטּוֹת בָּתֵּי-חוֹלִים שְׂרוּעִים זֶה כְּבָר בְּלִי שֶמֶץ

שֶל הַכָּרָה שְנֵי לוֹחֲמִים פְּצוּעִים מִ"צּוּק אֵיתָן"

וְרַק תְּפִלּוֹת יַקִּירֵיהֶם נוֹפְחוֹת, דְּמוּעוֹת, בָּרֶמֶץ

שֶל סִכּוּיֵי אֶחָד-מִתּוֹךְ-מִילְיוֹן אֶת תִּקְוָתָן

שֶיִּתְחוֹלֵל נֵס רְפוּאִי כִּי טַעַם הַשִּקּוּם הוּא

בַּצִּפִּיָּה הַלֹּא נִלְאֵית, הַמַּכְמִירָה כָּל-כָּךְ

שֶהֵם עוֹד יִפְקְחוּ עֵינָם, שֶהֵם סוֹף-סוֹף יָקוּמוּ

וְשֶאָבְדָן הַכָּרָתָם יִמּוֹג כְּצֵל נִשְכַּח.

רַב-סֶרֶן חַגַּי בֶּן-אֲרִי שֶלְּיַד מִטָּתוֹ, בְּרִגְשָה לֹא מֻסְתֶּרֶת

עָרַךְ מָחָ"ט הַצַּנְחָנִים אֶת טֶקֶס מִנּוּיוֹ

(לַמְרוֹת שֶחַגַּי לֹא שָמַע אַף מִלָּה מִדְּבָרָיו) לְפַקֵּד עַל סַיֶּרֶת

חֲטִיבָתוֹ וּמִי שֶעֹז-רוּחוֹ בְּגִלּוּיוֹ

הָמַם אֶת כָּל יוֹדְעָיו מִשֶּקָּטַע לְפֶתַע נֹפֶש

בְּבֵית-מָלוֹן אֵילָתִי בְּשָמְעוֹ עַל פְּרִיצָתָם

שֶל הַקְּרָבוֹת בְּעַזָּה וּמִיָּד, אֶל תּוֹךְ הַתֹּפֶת

מִהֵר לִבְקֹעַ פְּנִימָה וְלַחְבֹּר לִלְחִימָתָם

שֶל חֲבֵרָיו לַנֶּשֶק בְּגִזְרַת חָאן-יוּנֶס, בָּהּ הוּא

נִפְצַע אֲנוּשוֹת וּמֵאָז הוּא מוּקָף כְּמוֹ בְּגַל שֶל תּוֹחֶלֶת חַמָּה

בְּהוֹרָיו, בְּאֶחָיו, בְּאִשְתּוֹ וּבְנוֹתָיו וּבְחֶבֶר פְּקוּדָיו אֲשֶר בָּאוּ

לְבָרֵךְ עַל בְּשׂוֹרַת נִתּוּקוֹ בְּמִצְוַת הָרוֹפְאִים מִמִּכְשוּר-הַנְשָמָה

וְחָמְרֵי-הַרְדָּמָה וְכָעֵת הוּא לוֹחֵם אֶת הַקְּרָב הַנֶּחְרָץ, הַמַּכְרִיעַ

וְאוּלַי הַקָּשֶה בְּיוֹתֵר בַּקַּרְיֶרָה שֶלּוֹ הַצּוֹפָה לַבָּאוֹת

וַאֲנִי, שֶאוֹתוֹ לְהַכִּיר לֹא זָכִיתִי, וּכְלָל לֹא מֵעֵז לְהַפְרִיעַ

מַחְזִיק לוֹ כְּשֶרִיסַי לַחִים

אֶת כָּל הָאֶצְבָּעוֹת.

וְסַמָּל יְהוּדָה הַיִּשְׂרְאֵלִי, אִיש גִּבְעָתִי שֶחַי וּמֵפִיחַ

גַּם לְלֹא הַכָּרָה אֵש מְאֹד לֹא קָרָה שֶל אִחוּל וְיִחוּל לְנִצְחוֹן

בְּרִיאוּתוֹ הַשְּלֵמָה וּבִרְכַּת הַחְלָמָה לְאַחַר שֶנִּפְצַע בְּרָפִיחַ

וְעָבַר לֹא מְעַט נִתּוּחִים שֶצִּוָּה גוֹרָלוֹ אֶת כּוֹחוֹ בָּם לִבְחֹן

וְלִפְנֵי כִּשְלוֹשָה חֳדָשִים נוֹלַד בְּנוֹ הַשֵּנִי וּלְיַד מִטַּת אַבָּא

שֶעֲדַיִן נוֹתַר מְחֻסַּר הַכָּרָה נֶעֱרַךְ טֶקֶס בְּרִית הַמִּילָה

שֶל הָרַךְ הַנּוֹלָד שֶנּוֹעַד לֹא בִּלְבַד לְאַשְרֵר בְּרִית-עוֹלָם שֶבְּשׂוֹרָה בָּהּ

אֶלָּא גַם לֶאֱרוֹת אֶת שִׂמְחַת-הַדּוֹרוֹת

שֶכֻּלָּנוּ שְרוּיִים בְּהִלָּהּ.

וַאֲנִי, שֶאוֹתוֹ לְהַכִּיר לֹא זָכִיתִי, אוֹמֵר לוֹ מִתּוֹךְ הַבִּפְנוֹכוֹ

הַפְּנִימִי בְּיוֹתֵר שֶאָסוּר לְוַתֵּר כִּי בְּעַם שֶקְּשֵה-עֹרֶף הִנּוֹ

יֵש תִּקְוָה לַחַיִּים חֵרֶף כָּל הַנְּכָאִים

וּמַבָּט שֶכֻּלּוֹ מָלֵא רֹךְ הוּא

עוֹד יִקְרַן מִפָּנָיו כְּשֶיִּפְקַח אֶת עֵינָיו

וְיִרְאֶה דְמוּעַ-עַיִן

אֶת בְּנוֹ.          

* * *

אורי הייטנר

1. שעון מעורר

ב-12 בנובמבר 1940, התכנס הפרלמנט הבריטי לישיבת אבל מיוחדת, לזכרו של השר נוויל צ'מברליין, עד חצי שנה קודם לכן ראש הממשלה, שמת ממחלת הסרטן. הנואם המרכזי היה יורשו של צ'מברליין כמנהיג מפלגת השמרנים וכראש הממשלה, יריבו הגדול צ'רצ'יל. בהספדו אמר צ'רצ'יל:

"נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל בידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה היתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי."

ניכרים דברי אמת, והספדו של צ'רצ'יל היה הספד של אמת. צ'מברליין לא היה בוגד ולא אדם שוחר רע. הוא היה פטריוט בריטי, שכל חייו פעל למען ארצו, והסכם מינכן לא נבע מרצון לחזק את היטלר, אלא באמת ובתמים מתוך רגש נאצל של אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום. אלא שהתלהבותו לשלום בכל מחיר, סימאה את עיניו, וגרמה לו לראות בבן שיחו פרטנר בעל כוונות טובות כשלו. בנאומו המפורסם עם רדתו מהמטוס שהחזיר אותו ללונדון מטקס חתימת ההסכם במינכן, הוא תיאר את ההסכם "סמל לרצונם של שני עמינו לא לצאת עוד לעולם למלחמה זה בזה." צ'מברליין חזר לארצו כגיבור לאומי, שהציל את בריטניה ממלחמה נוראה, כמי שהביא שלום לארצו. והיטלר צחק כל הדרך לאושוויץ.

גם אובמה הוא מנהיג שוחר טוב. הוא פטריוט אמריקאי המאמין בכל ליבו שהוא משרת את שלומה של ארצו ואת שלום העולם במדיניותו. הוא באמת ובתמים ידיד של ישראל, וראש הממשלה היטיב לתאר בנאומו בפני בתי הנבחרים את תמיכתו בישראל. מניעים אותו, כמו את צ'מברליין לפניו, אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, שהינם בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם. וכמו צ'מברליין, גם הוא שוגה לראות בבן שיחו פרטנר בעל כוונות טובות כשלו, אך גם הוא מרומה ונגזל בידי איש זדון. מדיניותו עלולה להוביל להסכם מינכן 2, שבו הוא יחזור לארה"ב כמנצח, עם הישג היסטורי, וחמינאי יצחק כל הדרך לפצצה.

בתגובתו לנאום נתניהו, שלל אובמה את הדרישות שהעלה נתניהו כתנאי להסכם עם איראן, והסביר שאינן ריאליות, כי אין סיכוי שאיראן תקבל אותן. דברים אלה מעידים על מדיניותו – הסכם עם איראן בכל מחיר. בכל השנים הארוכות של הדיון העולמי על הדרך למנוע את התגרענותה של איראן, היתה הסכמה שהדרך הרצויה היא הדיפלומטית. הסנקציות והאיום בפעולה צבאית היו אמצעי להושיב את איראן לשולחן המו"מ, כדי להגיע לפתרון דיפלומטי. אך הדיון היה על הדרך, לא על המטרה. המטרה היתה הפסקת תוכנית הגרעין האיראנית.

כעת, אחרי שהסנקציות והאיום בפעולה הושיבו את איראן לשולחן המו"מ, נשכחה המטרה, ותחת הסכם שיגשים את המטרה, הפך ההסכם למטרה בפני עצמה. כדי להגיע לכך, יש להציע הצעות שתהיינה מקובלות על איראן. מאחר ומטרת העל של איראן היא הפיכתה למעצמת על גרעינית איסלמית, היא לא תסכים להסכם שיעצור אותה. וכך דוהר העולם להסכם שיְקָבֵּעַ את מעמדה של איראן כמעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות, תמורת הגבלות מסוימות במשך עשר שנים, שאינן אלא סמי הרדמה לעולם החופשי.

את נאומו, עם שובו ממינכן, סיים צ'מברליין: "אני מאמין כי זהו שלום בדורנו. לכו הביתה ושנו שנת ישרים."

הסכנה הגדולה היום לשלום העולם ולשלומה של ישראל, היא אותה שנת ישרים. היו לי ספקות, טרם נאומו של ראש הממשלה, אם זה הצעד הנכון, אולם בדיעבד אני משוכנע שטוב שהדברים נאמרו. מול ניסיונות ההרדמה של אובמה, השולח אותנו לישון שנת ישרים, נאומו של נתניהו היה שעון מעורר.

2. צרור הערות 4.3.15

* היו לי ספקות לפני הנאום, האם נכון להתעקש ולשאת אותו בעת הזאת, לנוכח התגובה הקשה של אובמה. בדיעבד, אין לי עוד ספק. היה זה נאום מצוין, נאום חשוב מאוד, שהעביר לעולם, לעם האמריקאי ולבתי הנבחרים את המסר החשוב, שההסכם הנרקם בין המעצמות לאיראן מסוכן לשלומה של ישראל, לשלום המזה"ת ולשלום העולם.

מיבחנו האמתי של הנאום יהיה מבחן התוצאה – האם הוא יצליח לסכל את ההסכם או להשפיע על מיזעור סכנותיו. אולם אף שלא עלינו המלאכה לגמור, אין אנו בני חורין להיבטל ממנה. ראש ממשלה ישראלי, שישתמט מהחובה לעשות כל שניתן כדי לסכל את ההסכם, ימעל בתפקידו.

דברי השבח של נתניהו לאובמה, בנאומיו בוועידת איפא"ק ובפני בתי הנבחרים, על ידידותו לישראל והסיוע הביטחוני שהעניק לישראל, ראויים היו להיאמר לא רק כיוון שזו האמירה המדינית הנכונה, אלא כיוון שזו אמת לאמיתה. נכון למקד את המחלוקת עם ממשל אובמה על ההסכם החמור הנרקם עם איראן, ולבודד אותם מהדיון על מכלול היחסים עם ארה"ב ועם ממשל אובמה.

נתניהו שגה, כאשר לא הציב דרישה חד משמעית לביטול תוכנית הגרעין האיראני.

* כל המתחרעים על "הנאום הגרוע" של נתניהו, שוכחים לומר על ביקורתם, למען הגילוי הנאות: "במקרה הכינותי מראש."

* ההשהייה בשידור נאומו של נתניהו בחמש דקות, היא חסרת כל משמעות מהותית. מהן חמש דקות? אזרחי ישראל לא הפסידו שום דבר בגלל חמש הדקות הללו.

ההשהיה הזאת היא סמלית. וסמליותה – חמורה ביותר. בושה לדמוקרטיה הישראלית, שיו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שופט בבית המשפט העליון של מדינת ישראל, קיבל החלטה כזו, המטילה דופי בראש ממשלת ישראל, ומציגה אותו כמי שעלול לנצל את במת בתי הנבחרים של ארה"ב, בנאום היסטורי בסוגיה קיומית, לצורך תעמולת בחירות אסורה.

כאשר יזמה זהבה גלאון את גימיק הבחירות הנחות והבזוי של העתירה לוועדת הבחירות למנוע את שידור הנאום, היא ידעה שזה גימיק. היא לא ציפתה להחלטה כזאת. במקום לנפנף אותה מכל המדרגות ולדרוש ממנה תשלום הוצאות משפט על עתירת הסרק הזאת, ג'ובראן קיבל החלטה פוליטית מבישה. קלון השופט. 

* ההתפרעות של אובמה, לקראת נאומו של נתניהו, הייתה בלתי רציונלית. כאשר אנו בוחנים רציונליות של התנהגות, אנו בוחנים אותה על פי מטרתו של המתנהג. לשיטתו של אובמה, הוא עשה כל טעות אפשרית.

אובמה נחוש עד אובססיה לחתום על הסכם כניעה עם איראן, והוא מאמין באמת, כמו קודמו צ'מברליין, שהוא מביא שלום בדורנו. הוא רואה בהסכם הזה את הישגו הגדול ביותר, המצדיק בדיעבד את פרס נובל לשלום שקיבל. והוא רואה בנתניהו יריב חמור, שעלול בנאומו לשכנע את דעת הקהל ואת הקונגרס להכשיל את ההסכם.

התנהגותו של אובמה היא כשל ילד שגונבים מידיו צעצוע. היא אינה רציונלית, כי דווקא התנהגותו מיקדה את העניין הבינלאומי בנאום נתניהו והפכה אותו לאירוע עולמי היסטורי. היא אינה רציונלית, כיוון שהתערבותו הבוטה והגסה בבחירות בישראל, רק תעצים את כוחו של נתניהו.

אילו נהג אובמה בשיקול דעת וברציונליות, הוא היה מנסה להנמיך ציפיות באמצעות הצגת הנאום כצעד שגרתי המקובל בביקורים של ראשי מדינות בארה"ב. הוא היה מקבל את נתניהו לשיחת נימוסים קצרה, הוא היה מתעלם מהנאום, הוא היה מורה לאנשיו למעט בדיבור על הנאום, אך להשתתף באירוע, כשגרה מנומסת.

התנהגותו מפתיעה? אותי לא. קשה לי למצוא רציונליות אצל מנהיג אמריקאי המוביל את העולם החופשי לכניעה למעצמת הג'יהאד העולמי, והופך אותה למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות.

כנראה שאובמה עצמו הבין זאת, ובימים האחרונים הוא ניסה לרדת מן העץ ולהנמיך את הלהבות.

* ליבי ליבי למערכת ynet. איך אובמה הבריז להם בראיון שלו ל"רויטרס". הוא לא איים בפעולה צבאית נגד ישראל, לא בסנקציות, לא בהפסקת הסיוע הביטחוני, לא בקרע, לא במשבר. הוא דיבר על כך שהידידות בין המדינות איתנה ותהיה כזו גם בעתיד. הוא כמעט אמר "משפוחה".

* גדעון לוי יוצא במאמר ב"הארץ" נגד הדמוניזציה האישית כלפי נתניהו. לא, לא על נתניהו הוא רוצה לגונן. המסר שלו, הוא מסר אופייני לשונאי ישראל אובססיביים כמוהו – כל הישראלים אותו דבר, כליל השלילה. כמו אלה שהפגינו בשבת בוואדי ערה נגד ביקורם של הרצוג ולבני, בדיוק כפי שהם מפגינים כשברוך מרזל מבקר שם.

בדבר אחד לוי צודק – הוא לועג למסע ההפחדה מפני קרע, כביכול, עם ארה"ב. הוא טוען, בצדק, שזו הפחדה מופרכת ושהברית בין המדינות איתנה ויציבה ועימות אישי קל בין נתניהו לאובמה לא יסדוק כהוא זה את התמיכה האמריקאית בישראל. אלא שבעיני לוי הברית הזאת היא ברית טומאה, בין השטן הקטן – ארה"ב והשטן הגדול – ישראל. לוי כבר התייאש מחלומו הרטוב לאחר עליית אובמה לשלטון, שבא לידי ביטוי במאמרו: "אנא, בכוח," שבו התחנן בפני אובמה לפעול בכוח נגד ישראל.

* רביב דרוקר פירסם ב"הארץ" מכתב גלוי לציפי לבני, בו הוא קורא לה לוותר מרצונה על הרוטציה. לטענתו, הרוטציה היא נטל אלקטורלי ונזק ל"מחנה הציוני", ואם היא באמת רוצה לקדם מהפך, עליה לוותר על האגו ולהודיע שהיא חוזרת בה מן הרוטציה.

אין צורך לחזור על נימוקיו של דרוקר, כיוון שהוא כתב את המובן מאליו; את מה שכל אדם שאינו ציפי לבני מבין. בעצם, גם ציפי לבני מבינה, אלא שהיא מאוד מאוד מאוד רוצה להיות ראש הממשלה. אמנם הסיכוי של הרצוג לנצח עם החטוטרת הזאת קטן יותר מאשר בלעדיה, אבל אם היא לא תהיה ראש הממשלה, מה אכפת לה?

לא אתפלא אם דרוקר כתב את המאמר בתיאום עם הרצוג. כתוב בו כל מה שהרצוג חושב אבל מפחד לומר. מפחד מציפי לבני.

* בדצמבר 2002 זומנה סגנית שר התשתיות נעמי בלומנטל לחקירת משטרה, בחשד לשוחד בחירות – אירוח מפנק של חברי מרכז הליכוד במלון "שרתון סיטי-טאוור" ערב הפריימריז לרשימת הליכוד לכנסת.

כעבור ימים אחדים, קיבלה בלומנטל מכתב מראש הממשלה אריק שרון, ובו הודיע לה על פיטוריה. "לא אסכים שחברי ליכוד, החשודים שנבחרו שלא כדין, יסרבו לתת על כך הסבר לרשות המוסמכת," כתב שרון במכתב הפיטורין ששיגר לסגנית השר.

שרון לא היה בדיוק אביר טוהר המידות וניקיון הכפיים, בלשון המעטה, אך היו לו קווים אדומים. בהחלטתו לפטר את נעמי בלומנטל, קבע תקדים חשוב, על פיו איש ציבור אינו יכול לברוח מאחריות למעשיו, להימנע ממתן דין וחשבון על מעשיו ולהסתתר כאחרון העבריינים מאחורי זכות השתיקה.

שרון כתב שהסירוב להשיב על שאלות המשטרה הוא "מעשה בלתי נסבל ובלתי ראוי, ומכתים לא רק את הנחקר עצמו – אלא גם תנועה שלמה, המתמודדת בימים אלה על מעמדה הציבורי והשלטוני." כזכור, נעמי בלומנטל לא עמדה בראש תנועת הליכוד, אך עצם העובדה שחשודה ששמרה על זכות השתיקה מופיעה ברשימה, נחשבת ככתם על התנועה כולה.

האם יש איזו סיבה המצדיקה את ההרגשה שלי, שהעיקרון הזה קצת נשחק בשנים שחלפו מאז?

[אהוד: לי נדמה כי שתיקתה של נעמי בלומנטל נבעה ממצוקה אישית קשה. אולי הכספים ששימשו אותה במערכת הבחירות הגיעו מבעלה והיא לא רצתה להסגיר את מקורותיו?]

* העלאת הגרה העדתית לקראת הבחירות, היא מלחמת המאסף של הגלות. בעוד דור או שניים אף ילד יהודי ישראלי לא ידע אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

* מה המשותף למערכת הבחירות לכנסת ה-20 ולמערכות הבחירות ל-19 הכנסות הקודמות? שכמו ב-19 מערכות הבחירות הקודמות, כך גם מערכת הבחירות לכנסת ה-20, "הפעם זו מערכת הבחירות הגורלית שתקבע את עתידה של ישראל לשבט או לחסד."

* מתקפת הטרור הפלשתינאי במפנה המילניום, המוכרת בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השניה", בה נטבחו למעלה מ-1,500 ישראלים, כתשובה של ערפאת ועמו להצעתו של ברק בקמפ-דיוויד להקמת מדינה עצמאית בקווי 49' ובירתה ירושלים (כן, עם "חילופי שטחים") – היתה בראשיתה הצלחה פלשתינאית גדולה. הנכונות של המונים להתאבד במעשי טבח המוני, לא היתה ביטוי לייאוש, אלא לאופוריה רבתי. דומה היה שהם מצאו את הדרך לשבור את החברה הישראלית ולרסקה. הרש"פ ביו"ש ובעזה היתה מדינה כמעט לכל דבר, ושמשה בסיס למתקפה רצחנית על ערי ישראל, על אוטובוסים, בתי קפה, קניונים ודיסקוטקים. הבון טון היה שאין פתרון למתקפת הטרור, שאין פתרון צבאי לטרור, ששום דבר אינו יכול לעצור את הפצצה החכמה ביותר – אדם עטוף בחגורת נפץ הנחוש להתאבד ולרצוח. הפלשתינאים חשו ששום דבר לא יעצור את התנופה שלהם. ערפאת עמד במוקתעא, אחז בידיו של ח"כ אחמד טיבי, וצווח שוב ושוב באוזני ההמון הפלשתינאי המשולהב את קריאת הקרב: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים." לראשונה מאז ראשית הציונות, הם חשו שניצחונם על ישראל הוא בהישג יד.

במרץ 2002 נרצחו מאות ישראלים. למחרת טבח הפסח במלון פארק בנתניה, ממשלת ישראל נתנה לצה"ל לנצח. מבצע "חומת מגן" שבר את תשתית הטרור, החזיר את השליטה הביטחונית הכוללת על יו"ש לישראל ומאז ועד היום צה"ל וכוחות הביטחון עוצרים מדי לילה מחבלים, וכך מאלצים אותם להקדיש את עיקר מעייניהם להישרדות ומחבוא ולא לתכנון ולביצוע פיגועים. שורה של סיכולים ממוקדים, בהם נשלחו ראשי הטרור ובראשם השייח יאסין והשייח רנטיסי למקום הראוי להם, הנחית מכה קשה על הטרור. הוקמה גדר הביטחון, המקשה מאוד על היכולת לבצע פיגועים בישראל. ישראל ניצחה. מתקפת הטרור נשברה. האופוריה הפלשתינאית הפכה לייאוש. ההפסקה הכמעט טוטאלית של פיגועי ההתאבדות, היא הביטוי לייאוש הפלשתינאי.

כיוון שגדר הביטחון היא מונומנט קיים בשטח, הוא הפך סמל לייאוש הפלשתינאי, עדות צורבת לאופוריה שליוותה את הטבח ההמוני בישראל; את מתקפת הרצח שכשלה, התרסקה והתמוטטה.

לכן, הפלשתינאים מנהלים מלחמה נגד גדר הביטחון. הם לא נאבקו נגד ההתנחלויות, נגד בניית כבישים, נגד כל נוכחות ישראלית, כפי שהם נאבקים נגד גדר הביטחון. היא מסמלת את כישלונם ואת הקושי הרב ביכולת לבצע פיגועי טרור ורצח. הם דורשים את הסרת הגדר, כדי שיוכלו לשוב לפגע בתוכנו, כמו בימים הטובים של מתקפת הטרור; ימים המעוררים בהם געגוע וערגה.

זאת הסיבה היחידה, ואין בלתה, להפגנות השבועיות בבלעין, המתקיימות מדי שבוע ובימים אלה מלאו להם עשר שנים. ההפגנות הללו – הפגנות אלימות, בהם המפגינים מיידים אבנים ובקבוקי תבערה לעבר חיילי צה"ל ועובדי הגדר, הפכו מוקד משיכה לפעילי קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל מכל העולם: אותה קואליציה נתעבת של ימין רדיקאלי ניאו-נאצי, שמאל רדיקאלי אנרכיסטי והאסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי. ההפגנות הללו מושכות גם חבורה של ישראלים, אידיוטים שימושיים, המפגינים ומתפרעים בצוותא עם האוייב נגד מדינתם ולמעשה בעד חידוש מעשי הטרור נגד בני עמם.

מבחינה מוסרית, אין לישראלים המפגינים בבלעין שום יתרון על שלושת הישראלים שהואשמו במסירת חומרי בנייה לחמאס ברצועת עזה.

* ביד הלשון: התחפושת הפופולרית ביותר של בנות לאורך שנים היא המלכה של אסתר. "המלכה של אסתר"?! כמובן. מה פירוש "מלכת אסתר"?

מהיכן בא הביטוי העילג הזה – במקום אסתר המלכה, מלכת אסתר?

מן הסתם, אשם בכך לוין קיפניס. "אני מלכת אסתר / ועל ראשי יש זר." ובכן, כנראה שהטעות אכן נובעת מהשיר הזה, אך הטעות אינה של קיפניס. שירו של קיפניס עוות.

השורה המקורית היא: "מלכה אסתר אני, וזר זהב יש לי."

השיר הוא "משחק פורים". השיר אינו נפתח בשורות "אחת שתים שלוש / אני אחשוורוש," שהן בכלל השורות הפותחות את הבית השלישי, אלא כך:

צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל!

מִצְנֶפֶת לִי וּגְדִיל!

אַל יָקוּם אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ,

מִשְׂחַק פּוּרִים מַתְחִיל!

הבית השני הוא של הליצן, הבית השלישי – של אחשוורוש, הרביעי – של אסתר, החמישי – של מרדכי ויש אפילו בית להמן.

נחום נרדי הלחין את השיר, על פי ניגון של חסידי סטולין-קרלין, עבור ההצגה "גיבור בפה", והוא הושר גם במופע "חיזיון פורים", בחג פורים בת"א הקטנה של שנות ה-30.

* * *

נאום נתניהו בקונגרס האמריקאי היה נאום מצויין, מזהיר, נאום היסטורי שמביא בחשבון גם את תקיפת איראן אם לא תהיה לישראל ברירה. אין לנו כיום נציג טוב מנתניהו בעולם ואין לנו בעולם מדינה ידידה אמיתית כארה"ב!

ובושה וכלימה לאובמה! ולעלובי החיים בתקשורת הישראלית שרק נגמר הנאום וכבר התחילו להשתין על נתניהו ולקבוע כי נכשל. איזה חראים וגם טיפשים!

אהוד בן עזר

* * *

ד"ר יוחאי סלע

אחד הנאומים הטובים ביותר

 שנישאו בקונגרס האמריקאי

זה היה אחד מהנאומים המבריקים של נתניהו ואחד מהנאומים הטובים ביותר שנישאו בקונגרס האמריקאי.

אחד מהעיתונאים בארה"ב אמר מיד לאחר הנאום, שהמידע שהביא נתניהו בנאומו לא נמסר לציבור האמריקאי בשש השנים האחרונות. רמז ברור לנשיא אובמה שלא העביר לציבור האמריקאי מידע אמין ומלא כמתחייב מתפקידו.

הנאום הועבר בעשרות ערוצי חדשות ברחבי העולם בשידור ישיר. סביר להניח שזה היה אחד מהנאומים הניצפים ביותר בשנים האחרונות. רשת "פוקס ניוז" הכתירה את נתניהו כ"צ'רצ'יל של דורנו" גם משום שהוא דיבר בשם מדינות ערב כמו מצרים, סעודיה וירדן החרדות מהאיום האיראני.

עיתונאים נוספים בארה"ב אמרו שנתניהו הצליח בכישרון רב להעלות את הנושא האיראני לדיון ציבורי כפי שלא היה כך מעולם. אחרים רמזו שאין כיום "אישיות בינלאומית" שמצליחה לרתק כך את העולם כפי שנתניהו מצליח לעשות זאת בכישרון רב.

ערוצי החדשות בישראל שידרו את תגובתו של יצחק הרצוג לנאום – הרצוג שנשמע כיבבן חיוור והיסטרי יותר מהרגיל.

פורסם לראשונה ב"מגזין המזרח התיכון".

http://www.mideast.co.il/p-2_a-131/

* * *

מוטי הרכבי: נתניהו הצליח להביא את הגרעין האירני למודעות העולמית. בין אם הצליח לעצור את אובמה ובין אם לא, כבר לא יוכל איש בארה״ב, בישראל או בכל מקום אחר בעולם להגיד לא ידעתי. כאשר ישקע אבק הבחירות והבקבוקים, נבין כולנו שאתמול נוכחנו ברגע היסטרי, רגע היסטורי אמיתי, רגע היסטורי בו יש נסיון כן לעצור אסון עולמי.

חבל שפוליטיקאים קטנים ועיתונאים תאווי כוח לא מסוגלים להתעלות ולראות את מה שקורה לעיניהם. הגרעין האיראני אינו רק סכנה לימין, הוא סכנה לכולנו!

ושוב כמה עצוב זה, שכדי לשמוע את ראש ממשלת ישראל, אנו חייבים שבנימין נתניהו יצא לוושיגטון!

* * *

יפה ברלוביץ

איפה הן היו 'בבוקר לח בשנת תרל"ח':

תמונה קבוצתית עם חנה פרומה סלומון

יום האישה הבינלאומי יתקיים השנה ביום ראשון ה-8 במרץ, והוא גם תאריך מתאים להעלות על נס את המתיישבות הראשונות בפתח תקוה. מאמרה של פרופ' יפה ברלוביץ "איפה הן היו בבוקר לח בשנת תרל"ח" מובא כאן ללא הערות שוליים. המאמר המלא ראה אור בקובץ מאמרים בשם "בית סלומון, שלושה דורות של מחדשי היישוב", ירושלים. 2014, עמ' 132-176.

פתח דבר

למעלה מארבעים שנה שר הציבור הישראלי את "הבלדה על יואל משה סלומון", נרגש מהמעמד ההיסטורי ההוא שמחברו יהורם טהר-לב כתב אותו כאגדה והציבור קיבע אותו כמיתוס יישובי ראשון בזיכרון הקולקטיבי שלו. ואכן, מה נעים לעצום עיניים ולהתרפק על אותו בוקר לח בשנת תרל"ח, בו יצאו ארבעה רוכבים יהודים מירושלים להתוודע אל שממותיו וסכנותיו של כפר עני ועלוב בשם אמְלַבס, במטרה להפוך אותו לספינת הדגל של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. אבל בוקר זה, שהוא למעשה סיפור הבראשית של שיבת ציון המודרנית, הוא גם סיפור שכולו גברים, כשם שהמפעל הציוני כולו הוא מפעל גברי וכשם שכל ההיסטוריה של ההתיישבות כאן סופרה כל השנים כהיסטוריה של גברים. הם עשו אותה, והם כתבו אותה.

בעשורים האחרונים, עם התפתחות חקר המגדר במסגרת לימודי ארץ ישראל, התחילו לגלות גם את מקומן של הנשים במפעל הציוני. המידע בנושא זה הולך ורב, בייחוד עם גילוי כתביהן של נשים אלה – יומניהן, זיכרונותיהן ויצירתן הספרותית. מהכתבים האלה ניתן ללמוד כי גם נשים "עשו היסטוריה" בארץ הזאת וכאמור גם כתבו ותיעדו אותה, אף שעדויות אלה לרוב אינן מופיעות כחלק מהסיפר הגברי. יוצא אפוא שדורות של צעירות וצעירים גדלו והתחנכו במשך שנים על היסטוריה חלקית: היסטוריה ארץ-ישראלית גברית שבנתה את עצמה על מקורות מידע חלקיים, אשר – חשובים ותורמים ככל שיהיו – אינם ממחישים את התמונה ההיסטורית המקיפה והמלאה.

הדבר מתבטא גם במחקר ההיסטורי העוסק בדמויותיהם של ארבעת הרוכבים המייסדים, ולא כל שכן במיתוס שהתפתח לעיל. זה למעלה מארבעים שנה ממשיכים לדון בשאלה אם יואל משה סלומון אכן נשאר כל הלילה על הגבעה בלב הביצות ומה קרה לחבריו: דוד גוטמן הגביר, יהושע שטמפפר העילוי (שהלך ברגל מהונגריה לארץ ישראל) וזרח ברנט ה'אנגלנדר' (שעם עלותו על הגבעה הפיל עצמו מהסוס ושטף בדמעותיו את האדמה). אבל איש לא התעניין בזהותן או במקומן של הנשים בהקשר היסטורי זה: מי היו נשותיהן של ארבעת הרוכבים? מהו סיפור הייסוד שלהן? והיכן הן היו באותו בוקר לח בשנת תרל"ח?

חקירותי ובדיקותי בעקבות נשים אלה העלו מידע זעום. נראה שרוב כותבי תולדות העלייה הראשונה, לרבות חוקרי תולדות פתח תקווה, לא מצאו בהן עניין עד כדי כך שכמו נמחקו שמן ונוכחותן מספרי ההיסטוריה וממילא מן הזיכרון הלאומי. אם ניתן בידינו בכל זאת בדל מידע, הרי שמדובר תמיד בהערות אגביות מתוך כתבים האוטוביוגרפיים שהותירו בני זוגן (המייסדים והבונים) או במידע המתקבל משולי הדיווחים שהתפרסמו על מייסדים אלה בעיתונות ובספרי היובל. כך או כך, מבדלי-מידע אלה חיברתי, כמו במעשה פסיפס, את דיוקנאותיהן של ארבע נשים אלה, כשדיוקנה של חנה פרומה סלומון (להלן פרומה, כפי שנקראה בפי כל) משמש כציר מוביל. יש להדגיש כי אף שכל אחד מהדיוקנאות מתקבל כאן כפרט בפני עצמו, על כל האישי המייחד אותו, הדיון בכל אחת מהנשים בסמיכות ובהקבלה לרעותיה ייצר בדיעבד מעין ביוגרפיה קולקטיבית המציעה קווים של שיתוף ביניהן – שיתוף היסטורי-חברתי תרבותי-נשי, שעושה אותן למעין קבוצה טיפולוגית ייצוגית לדיוקנה של המתיישבת הראשונה בפתח תקווה.

הדיון יתנהל להלן בשלושה פרקים:

א. פרומה סלומון: 1878-1835 (עד הקמת פתח תקווה)

ב. קוים לדיוקנן הקבוצתי של המתיישבות הראשונות בפתח תקווה (לאה גוטמן, דייכה שטמפפר, רחל לאה ברנט ועוד)

ג. פרומה סלומון: 1892-1878 (מפתח תקווה ועד יהוד).

א. פרומה סלומון: 1878-1835

1. החיים בין החומות

פרומה נולדה ב-1835 לאביה ר' אברהם רוטנברג, יליד רוסיה. עם זאת, ספק אם פרומה נולדה ברוסיה, שכן על אביה נכתב כי "זמן רב היה גר בטרייסטה, ואחרי כן התיישב במרוקו במסחר ספרים". יוצא אפוא שהמשפחה עלתה לארץ ממרוקו כאשר פרומה הייתה נערה בשנתה התשע-עשרה (1854), ואין לדעת אם נולדה ברוסיה, בטרייסטה שבאיטליה או שמא במרוקו. מכל מקום, גם אם נולדה ברוסיה, ילדותה ונעוריה עברו עליה בנופי תרבות שונים ומרתקים, וייתכן שגם רכשה במידה זו או אחרת את לשונותיהם של אותם מקומות (על אביה נכתב כי היה בקי היטב בערבית כמו גם בגרמנית, וכאשר הוזמנה המשלחת האוסטרית הקיסרית לתור את מרוקו מינו אותו לשמש תורגמן ומורה דרך, כיוון שהיה בקי הן ב"שפת המדינה" והן ב"שביליה היישוביים והמדבריים").

עוד נאמר על ר' רוטנברג כי "משאת רוחו ונפשו" היו "תורה וחיבת הארץ", ונראה כי חיבה זו (שקדמה לחיבת ציון) דרבנה אותו לעזוב את כל הטוב שבמרוקו, וחרף התערותו הכלכלית בה לקחת את משפחתו הקטנה ולעלות לארץ. נראה שגם בתו עודדה אותו לכך, ועם בואה לירושלים, מספר המתעד והביוגרף מ"פ גרייבסקי, נשבעה "שבועת אמונים לא לעזוב את הארץ לעולמים. נשבעה וקיימה, ומעולם לא עזבה את גבול אדמת ארץ ישראל".

ירושלים של 1854 הסבירה פנים למשפחת רוטנברג. הם השתלבו בבני העדה האשכנזית, ורוטנברג, סוחר הספרים, נשא ונתן גם עם בני העדות השונות (דוברי הערבית), כך שתוך זמן קצר היה לדמות בולטת בחיים הציבוריים של ירושלים היהודית. ברשימה שנכתבה לזכרו ב-1939 תיארו אותו כ"איש חי רב פעלים, עסקן חרוץ" וכן כ"בעל תעשייה על שדה המסחר, העבודה והמלאכה". על כך הוסיפה גם אשתו בתיאוריה הציוריים: בכתביו של נכדהּ מרדכי סלומון היא מופיעה כמספרת עממית שהרבתה להקשיב לסיפורי הבריות ולאחר מכן לספרם בחיות ובחינניות רבה לציבורים משלה. לפי עדותו של מרדכי סלומון בית רוטנברג היה בית מרווח, מסביר פנים ופתוח. אנשים נכנסו ויצאו בבקשת עזרה, ייעוץ ונדבה; ענייני הקהילה נדונו סביב השולחן עם קהל אורחים, עסקנים וסתם עמך; ועל כולם ניצח ר' אברהם, חב"דניק משכיל ואיש העולם, כשאשתו הדעתנית, העומדת כמו מהצד, מעורבת בכל.

בבית זה, שכולו שמחת הבריות, סקרנות ומעורבות, גדלה פרומה, ונראה שגם היא ביקשה לקחת חלק בעשייה הציבורית המתאימה לצעירה כמוה. כך קרה שכאשר התקבל הרישיון לשקם ולבנות את בית הכנסת חורבת ר' יהודה החסיד, ויהודי ירושלים, גברים ונשים כאחד, נקראו לסייע ולתת יד בהנחת אבן הפינה (ב' חול המועד פסח, 1856), מוזכר גם שמה כמי ש"השתתפה ועזרה בחומר ובלבנים".

באותה שנה (1856), שנה וחצי אחר בואה ארצה, נשתדכה פרומה ליואל משה סלומון, תלמיד חכם שלמד אצל גדולי הרבנים האשכנזים ביישוב הישן של אותם ימים: הרב שמואל סלנט והרב משה לייב מקוטנא (בעל "עץ זית"). אמנם אביה היה כאמור חסיד חב"ד, ואילו משפחת סלומון נמנתה עם מחנה הפרושים, אך נראה כי רוטנברג נכבש על ידי הצעיר הירושלמי, לא רק בשל היותו 'עילוי' אלא גם משום שהיה 'יליד הארץ'. במשך שנים ליווה רוטנברג את יואל-משה כבן לו, תמך ועודד אותו, גם אם יואל-משה הרבה להפתיע בבחירותיו החריגות ובמעשיו הלא מקובלים, שעוררו לא פעם את זעמו של היישוב הירושלמי על מנהיגיו ורבניו (כפי שנראה להלן).

וכמו האב כך גם הבת. פרומה הייתה מבוגרת מיואל-משה בשנתיים ויותר, ונראה שהבינה מלכתחילה את היותו אחר ושונה מן הצעיר הנורמטיבי בן הקהילה האשכנזית המקומית. ואכן, ברוב העדויות שנמצאו אודותיה, היא ניצבה תמיד כמו בתנוחת "היכון", דרוכה וקשובה לצאת חוצץ נגד מלעיזיו וללמד עליו סנגוריה. כאמור, פרומה קיבלה את בעלה כמות שהוא, על יתרונותיו ומוזרויותיו, כישרונותיו וגחמותיו. הוא שאף להיות מוביל ומנהיג לעדות אשכנז בירושלים, אבל בה בעת לא נמנע מלקומם אותן נגדו בחשיבתו העצמאית והחתרנית. שהרי מטבעו היה סלומון פורץ דרך, נועז וחסר עכבות במימוש חזונותיו, כשהוא מסכן בכך לא רק את עצמו אלא גם את בני משפחתו; ועל כל אלה נוסף אי השקט הנפשי והיצירתי שלו, שסחף אותו ללא הרף לתחומי עיסוק מאתגרים (אם רוחניים-אינטלקטואליים ואם מסחריים-עסקניים) והרחיק אותו לתקופות של היעדרויות ארוכות ובודדות מהבית. נפרט.

פרומה נישאה לתלמיד חכם שנכונו לו עתידות של רב וגדול בישראל, ולפיכך כאשר ביקש,  אחרי שלוש שנות נישואין, לצאת לליטא להשתלם בישיבותיה – הסכימה אף שהייתה מטופלת בשני פעוטות: יוחנן דויד שנולד ב-1857 ושלמה זלמן שנולד ב-1858. והנה חוזר יואל משה הביתה לאחר ההיעדרות הארוכה, וחרף היותו בעל סמיכות לרבנות והוראה, הוא מחליט שלא לעסוק בכך. לאחר שנתיים של התמדה והצטיינות (1861-1859), לרבות הצעה למשרה בקהילה מכובדת, הוא עוזב הכול ובוחר להתפרנס מיגיע כפיים. אין ספק שהחלטה זו הלמה בפרומה, כמו גם במשפחה ובקהילה: יואל משה ויתר על עמדה גבוהה במרומי הסולם הקהילתי-החברתי ועל פרנסה בטוחה לה ולילדים, ונסע מקובנה לקניגסברג הקרובה כדי ללמוד את מלאכת הדפוס במטרה לפתח בארץ את התחום.

בתחילה לא צלחה התכנית, שהייתה משותפת לו ולחברו מיכל הכהן. הם שבו לארץ ב-1862 עם טכנולוגיה חדשנית של הדפס אבן (ליטוגרפיה) ועם מכונה מודרנית שקנו מכספי הנדוניה של יואל משה, אך המכונה נשברה בדרך, וחסרי כל נאלצו לקנות מכונה חדשה ולצרף שותף שלישי (יחיאל ברי"ל); ואם לא די בכך, הם נמצאו מאוימים גם על ידי המדפיס הירושלמי הראשון ישראל בק, שראה בהם מתחרים ופעל ככל יכולתו לסגירת בית הדפוס שלהם. ואכן כך היה. שלושת השותפים אמנם התמידו לייצר עבודות דפוס מקוריות (שושנתא) ועשו היסטוריה כשהוציאו לאור את העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, 'הלבנון' (1864-1863), אך מאחר שלא הצליחו לקבל רישיון על שם נתין טורקי, נאסר עליהם להפעיל את בית הדפוס ויואל משה לקח את ארגז האותיות וירד עימו מצרימה.

פרומה נשארה עכשיו עם ארבעה פעוטות (טוביה נולד ב-1862 ואריה ליב נולד ב-1864), שוב ללא בעל ואב ושוב בחסות הוריה והוריו, והמשיכה לחיות את היעדרותו כמו הייתה אלמנה חיה, והפעם ללא תאריך חזרה. שנתיים ימים ישב יואל משה במצרים (1866-1864), כשהוא מוצא את פרנסתו בעבודות הדפוס ובכתיבה לכתב-העת 'הלבנון' (שנדד עכשיו עם יחיאל ברי"ל לפריז ולמיינץ), וייתכן שהיה ממשיך לשבת שם לולא מגיפת החולירע שפקדה את מצרים, ממנה ברח כל עוד נפשו בו. אלא שהמגפה פשטה גם בארץ, ותחילת שנת 1866 הפילה חללים רבים בירושלים וביניהם בני משפחת סלומון: אביו של יואל משה ר' מרדכי, אימו חנה ודודו ר' יצחק (חשוון תרכ"ו). גם יואל משה נאבק קשות עם המחלה, אך גם כשהתגבר עליה – האובדן הכואב של מות הוריו לא עזבו. הוא שינה את שם משפחתו לבהר"ם (בן הרב מרדכי), וכמו חש עצמו אשם בכישלונם של אבות הקהילה, שלא השכילו לייצר סביבה הגיינית ורק לאחר הקטל הנורא נתנו על כך את הדעת.

בתקופה זו של שכול ותדהמה נחלץ ר' אברהם רוטנברג, אביה של פרומה, לעזור ולתמוך גם מבחינה כלכלית. בזכות קשריו הטובים בארץ ובחוץ לארץ, הצליח לקבל רישיון רשמי מהמיניסטריון בקונסטנטינופול להפעיל את בית הדפוס על שמו כנתין טורקי (כסלו תרכ"ו, דצמבר 1866). דפוס סלומון היה אז לדפוס רוטנברג, ובמעמד זה נכנסה גם פרומה ל"עסקים". אמנם ב-1867 הביאה לעולם בן נוסף, מרדכי (שנקרא על שם אביו של יואל-משה, שנספה במגפה), אך מאחר שהדפוס היה בבית ויואל משה הגביר את עסקנותו בענייני הציבור (ראו להלן בניית נחלת שבעה), פנתה פרומה לתת יד בעבודות הדפוס ובניהולו. וכך מתאר שלמה זלמן הנכד את מקומו של הדפוס בחדר המגורים של המשפחה: "אלו מכונות כבר היו אז? היה ארגז אותיות והיה מכבש-גליל לא גדול. זה היה הדפוס. היו מסדרים את האותיות על גבי נייר דבק, הופכים את הנייר על אבן, מעבירים עליו את הגליל, סוגרים ומהדקים... אחר כך פותחים, מחליפים את הנייר וחוזרים על הפעולה. ארבעה אנשים היו פותחים וסוגרים את המכונה, ומדפיסים 200 עותקים ביום... בלילה היו סוגרים את המכבש, שמים עליו שמיכות ומשכיבים עליו את הילדים. בשבת היו מכסים אותו בציפה לבנה".

2. הפריצה החוצה

עם תום המגפה בעיר העתיקה כתב יואל משה ביומנו: "כמאתיים מטובי העיר ספו תמו... וכשליש מאנשי ירושלים שכבו קבר, בגלל היישוב הצפוף". כידוע התנהל ויכוח באותם ימים, מדוע התפתחה המגפה לממדים אימתניים כאלה. הדעה המקובלת תלתה זאת במחסור ברופאים ובתרופות, אבל יואל משה סבר כי מאות החללים, וביניהם בני משפחתו, היו קרבנות למדיניות המרושלת של מגורים צפופים המאכלסים משפחות גדולות בתנאים של הזנחה תברואתית (ואכן תושביה של השכונה 'משכנות שאננים', שנמצאה מחוץ לחומות, לא נפגעו מהמגפה). מכאן ואילך הטיף לצאת מהחומות בכל תנאי, ויחד עם ששת רֵעיו שחברו לדעה זו תר אחר אדמות שאפשר לרכוש לאלתר כדי להקים בהן שכונות חדשות ומפולשות ולקדם את היהודי לקראת איכות מגורים בריאה יותר.

עם זאת, מגורים במרחבים השוממים שמחוץ לחומה היו בגדר סכנת חיים. התושבים היו מופקרים לכל מעשי שוד ורצח, ורשויות העיר העתיקה נעלו את השערים עם ערב, כך שאי אפשר היה לקבל כל עזרה בלילות. לא בכדי הסתייגו הכול מתכנית זו, ובכלל זה הרבנים (הממונים על הכוללים), ש"אטמו אוזניהם" לבקשת שבעת הרֵעים לקחת חלק בקניית אדמה על דרך יפו. "יצאנו מלפניהם בפחי נפש ובשברון לב", כתב יהושע ילין, ויואל משה התבטא לימים: "כל אחד דן אותנו למשוגעים ולמתאכזרים על עצמם, גם רבנים התנגדו לנו משום סכנת נפשות ומשום שאין סומכים על הנס". אלא שהאדמה נקנתה בכל זאת, והשכונה – 'נחלת שבעה' – הוקמה, גם אם מעשה "מטורף" זה הגשים את הנבואות הרעות: כבר בשנה הראשונה הותקפה אשתו של המייסד יוסף ריבלין, כמה חודשים לאחר מכן נרצח משה ליב טפר איש השכונה, ויוחנן דויד, בנו בכורו של יואל משה, נפצע קשה כאשר ערבים מליפתא תקפוהו בביתם.

אבל סיכונים אלה לא הרתיעו את יואל משה, ונראה שגם לא את פרומה. כך מתאר גרייבסקי את אווירת העויינות כלפי מתיישבי נחלת שבעה ונשותיהן: אחת מחברותיה של פרומה באה וסיפרה שהבריות מרננים שיואל משה יצא מדעתו, "בפתותו אותם לעזוב את חומות העיר, ולהתיישב מחוץ לחומה". על כך השיבה פרומה: "המשוגע הזה הוא בעלי, איתו אלך באשר ילך".

ב-1872 עברה משפחת סלומון לגור בשממות 'נחלת שבעה'. האדמה נקנתה באפריל 1869, אבל בידי אף אחד מהרוכשים לא היו כספים לבנות בית. לכן החליטו על קופה משותפת, שתממן בניית שני בתים מדי שנה. בגורלות שהפילו ביניהם יצאו ראשונים מיכל הכהן וי"מ סלומון, אך מאחר שפרומה הייתה בהריון (עם בתה אסתר) "והיה חשש שהבנייה תתעכב בשל כך", מסר יואל משה את זכותו ליוסף ריבלין. שנה לאחר מכן (ב-1870) בנה יואל משה את ביתו, והעביר אליו רק את בית הדפוס. בשנה זו חפר מיכל הכהן בור מים, אבל לא עבר לגור שם. יוצא אפוא שמכל השבעה התגורר במקום בשנתיים הראשונות רק יוסף ריבלין, כשהכול חרדים לחייו. ואכן, בשנים אלה היו בעלי הנחלות יוצאים לשכונה בבוקר, רק כדי לעבוד בה, וחוזרים עם ערב, וכמוהם יואל משה בעבודתו בדפוס.

ב-1871 נוספו עוד דיירים לשכונה, וביניהם ר' אברהם רוטנברג, אביה של פרומה, שבנה את ביתו לידם. ב-1872 יצא יוסף ריבלין לגייס כספים לבניית דירות נוספות, וב-1875 נבנו חמישים דירות שיושבו על ידי משפחות אשכנזיות וספרדיות כאחת. אך גם אם נבנו בתים והאוכלוסייה גדלה, השכונה הייתה נטולת הגנה והחיים התנהלו בה כחיי סְפר לכל דבר. פרומה, כמו יתר הנשים במקום, התמודדה יום יום בארגון חיי הבית והמשפחה בתנאים-לא-תנאים של חוסר מים, מזון, עזרה רפואית, מסגרות חינוך לילדים וכדומה. כך הובאו מי שתייה מבורות המים שבעיר העתיקה, ומי גשמים – ששימשו לרחיצה ולכביסה – נשאבו בשנים הראשונות מבריכת ממילא הסמוכה. כמו כן אסרו השלטונות על הקמת חנויות (למזון וכדומה), והמתיישבים עקפו איסור זה כשהקימו דוכנים לאורך דרך יפו, כמו במטרה לספק צרכיהם של נוסעים ותיירים.

וכך מתאר הבן הצעיר חיים זלמן (להלן – חיים), את ביתם הפרוץ לכול: "ביתנו הוקם על יד הדרך הראשית... עוד לא היה כביש סלול. כאשר יצאנו מן הבית נמצאנו בשדה הפתוח", "אנו ילדים קטנים... רואים רק בניין אחד גדול על הגבעה מרחוק, בניין מנזר רוטיסבון", "מקרה התנפלות ארע באישון לילה על ביתנו בו נפצע אחי הבכור יוחנן דוד בדקירת סכין. זמן רב היו חייו בסכנה". ואכן, הנסיגה ברמת חייה של פרומה כאישה וכאם עם המעבר מהעיר העתיקה לנחלת שבעה ניכרה בכל תחום, ובעיקר בדאגה התמידית לשלומם ולבטחונם של ילדיה, שהעיקה והעיבה כמו עננה כבדה. בשנים אלה (1878-1870) פסקה פרומה מללדת, אבל הטיפול בפעוטה ובחמשת הבנים לגיליהם השונים היה קשה מנשוא (חלקם מצאו את חינוכם במסגרת ללימוד תורה שהוקמה בבית הכנסת 'נחלת יעקב' בנחלת שבעה, וחלקם יצאו ללמוד בישיבות בעיר העתיקה).

נוסף על כל אלה הייתה פרומה מחויבת לעבודה ולהשגחה בבית הדפוס, שהרי פעילותו של יואל משה בייסוד השכונות 'נחלת שבעה' ולאחריה 'מאה שערים' ו'אבן ישראל' פתחה ערוצים נוספים לעסקנות אינטנסיבית. ב-1873 היה לעוזרם של שני הרבנים הראשיים של העדה האשכנזית (הרב מ' אוירבך והרב ש' סלנט), אשר צירפו אותו להנהגת העדה ומינו אותו לתפקידים מובילים במוסדותיה – גבאי בית הכנסת הגדול 'בית יעקב' ומנהל בית החולים 'ביקור חולים'. ב-1873 יצא סלומון בראש משלחת לאיטליה ולגרמניה במטרה לגייס כספים להרחבת בית החולים. הנסיעה ארכה חודשים ארוכים, וגם לאחר שחזר יואל משה ארצה הוא המשיך בפעילותו העסקנית (גישור סכסוכים פנימיים בעדה האשכנזית והקמת ועדת-על בשם 'כנסת ישראל' לאיחוד הפלגים שבה – 1873-1872) ונוכחותו בבית הדפוס הלכה והצטמצמה. כך נפל בית הדפוס, מקור פרנסתה של המשפחה, על כתפיה של פרומה.

כאן יש לציין כי בית סלומון נבנה מלכתחילה כבית דו-קומתי, שבו שכן בית הדפוס בקומה התחתונה ומעליו שכנה דירת המשפחה; אבל גם אם המיקום היה נוח ונגיש, הדבר לא הפחית מעומס העבודה. לפי עדותו של שלמה זלמן, כבר בשש בבוקר הייתה פרומה מתייצבת על גרם המדרגות ומקבלת את פני הפועלים, ובמשך היום כולו הייתה מתרוצצת – עולה ויורדת – בין הדפוס לדירת המגורים. שהרי לצד הטיפול בלקוחות, קבלת עבודות חדשות וביצוען לשביעות רצונם, השכילה פרומה גם לשאת ולתת עם הפועלים: עקבה בקפדנות אחר מעשיו של כל אחד, העירה על סדרי העבודה, על יעילותם ועל תפוקתם, וכפי שהדגיש שלמה זלמן, דבר לא נעלם מעיניה.

במחקר אודות הנשים ביישוב הישן (במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה), מציינת מרגלית שילה שנשים-אשכנזיות – בעיקר יוצאות ליטא שהיו נשואות לתלמידי חכמים – בחרו לשאת בעול הפרנסה (להבדיל מן הספרדיות), בהאמינן כי ייעודה של אישה לְפַנות לבעלה זמן ללימוד תורה. רוב מקורות פרנסתן התבסס על מסחר, שבו ניצלו את הידע הנשי המסורתי ויִיעלו אותו "ממלאכת בית – לתעשיית בית" (טחינת קמח, עשיית יין, טוויה, תפירה, מזכּרות מעיר הקודש וכדומה). לא כן עבודת הדפוס, שנתפסה כמקצוע גברי ונשים מעטות עסקו בה (כמו אשתו של המלומד א"מ לונץ, שעם התעוורותו סייעה לו בבית הדפוס שהקים, או פייגע וייס הסדרית שעבדה בדפוס של אביה). גם פרומה נתפסה על ידי הלקוחות והעובדים כיוצאת דופן בניהולה את בית הדפוס המשפחתי; וכפי שתיאר אותה שלמה זלמן – היא הייתה לא רק אישה שהקרינה סמכות ובקיאות בעבודות דפוס, אלא גם סוחרת ממולחת. לכן, חרף היותה אישה בציבור שמרני ושוביניסטי, קהל הגברים שעבד איתה נשמע להוראותיה, ותמיד ביראת כבוד.

ב-1874 המשיך יואל משה את פעילותו בקניית אדמות להתיישבות יהודית (והפעם מחוץ לירושלים), והקים עם פעילים כמוהו את 'חברת יישוב ארץ ישראל'. באותה שנה הועמדה למכירה כברת ארץ גדולה ביריחו והחברה עמדה לרכשה, אלא שהמשא והמתן הארוך עם השלטונות בקושטא נכשל (1875-1874), ולאחר תקופה של משבר ואכזבה יצאו שוב הפעילים לחפש נחלה מתאימה בין האדמות שהוצעו אז למכירה במקומות שונים בארץ (כמו אדמות חברון או אדמות דוראן שליד רמלה). עכשיו קראו לאגודתם 'גאולת הארץ', במטרה להקים יישוב חקלאי לכל דבר. בשנה זו (1877) החליט יואל משה לממש גם את הרישיון הטורקי שניתן לו להוצאת עיתון עברי ('יהודה וירושלם'), כשהוא רותם אותו ל'אני המאמין' הרעיוני שלו – לעזוב את חיי החלוקה הדלים והמבישים, להתחבר אל האדמה ולחדש ימים כקדם: "כלימה תכסה פנינו בזכרנו כי העמים אשר לא מבני עמנו יהיו הראשונים לחונן ארצנו הקדושה, ואנחנו עַם בני ישראל נעמוד מרחוק ולא נמהר לנחם את האֵם הצמאה לבניה"; ובמקום אחר: "מתי... נצא גם אנו אל השדה, נשליכה משכנותינו ונלכה בכפרים... ללקוט פרחי חמד על יד יובלי מים?".

למותר לציין כי עם הוצאת העיתון התארגנה מחדש העבודה בדפוס, כאשר בצד ההדפסה השגורה של יומני שנה, מודעות, כרטיסים וכדומה נדרשה גם מיומנות של הדפסת עיתון, שהקיף עתה שמונה עמודים (רק ארבעת הגיליונות הראשונים היו בני ארבעה עמודים) ושאמור היה לצאת בתכיפות של פעמיים בחודש. בשנה זו עבדו פרומה ויואל משה זו בצד זה, כשפרומה דואגת לעבודה השוטפת ואילו יואל משה כותב את העיתון על רוב מאמריו וסיפוריו, מעמידו לדפוס ומדפיסו. כאן גם סייע לצידו בנו שלמה זלמן בן ה-18.

העיתון התקבל בהתרגשות. לפי קרסל, עיתון שבא לדובב בעקרונותיו ובמגמותיו קונצנזוס כה רחב של היהודים בתפוצות (והכל מתוך עמדה של איחוד וקירוב לבבות לאהבת הארץ), אין תמה שהתקבל בהסכמה גם על ידי עדות ומגזרים מתנגדים כמו רבני ירושלים וראשי החלוקה. התקבלות אוהדת זו ניכרה גם במספר ההזמנות והמנויים על העיתון, שגדל והלך, וממילא הביא למחזור רווחי יותר של בית הדפוס. על כך ניתן ללמוד גם מפיה של פרומה, אם כי בהקשר טרגי. בגיליון ה של 'יהודה וירושלם' (עמ' 20) פרסם סלומון הודעה בזו הלשון: "מפני האסון הנורא אשר קראני, ביום ד' אייר, כי בני היקר החתן בן השמונה עשרה כ"מ שלמה זלמן ברוך נחטף ממני מעל זרועותי, בעומדו איתי במלאכה... ואיננו, על כן לא יכולתי להוציא הנוּמר במועדו".

גם שלמה זלמן הנכד מדווח על הטרגדיה, בספרו: "כאשר התחילו להגיע הזמנות רבות לעיתון – קרה אסון. הבן של סבא, שהיה חתן, עלה על כיסא כדי לשים שמן במנורת השבת, התהפך הכיסא והבן נפל ונהרג. אמרה סבתא: 'כמה רחום הוא ריבונו של עולם. עכשיו כשקרה לנו אסון כזה, הוא שולח לנו הרבה הזמנות כדי לנחם אותנו'". תגובתה זו של פרומה הדואבת באבלה, מגלה דיוקן של אישה מאמינה, שמצדיקה ומקבלת עליה את הדין, אך גם אופטימית מעיקרה, המבקשת למצוא בכל אובדן קורט של עידוד; והעידוד, על פי פרומה כאן, הוא העיתון המצליח וגל ההזמנות הרב, שבעיניה הוא אות לניחומי האֵל.

אבל חרף ההצלחה, 'יהודה וירושלם' לא האריך ימים, וזאת שוב בשל התפניות החדות וההחלטות הבלתי צפויות של יואל משה. גם הפעם חש שאין עוד מקום להמשיך ולהלהיב את ההמונים ל'גאולת הארץ', ללא מימוש הדברים הלכה למעשה ובאמצעות דוגמה אישית משלו – בבחינת "נאה דורש ונאה מקיים". וכך הוא כותב בגיליון האחרון (אדר תרל"ח, 1878): "קום ועשה! המילים האלה דופקים בחזקת היד וממלאים את נפשי רגשות אשר לא ידעתים כל ימי הגות רוחי... הנני עוזב את מלאכת עריכת מכתב העת יהודה וירושלם, וימתקו לי רגבי האדמה אשר אשדד מאלפי דברים ונאומים רבים".

בשלב זה מתקרב יואל משה אל פסגת חזונו, כשהוא הולך ונוגע בייעוד חייו. ואכן, עם קניית אדמות אמלבס הוא סוגר את העיתון, משאיר אחריו בית ומשפחה ויוצא עם רֵעָיו להקים חיים מבראשית בממדים כלל-ארציים. למותר לציין כי לפרומה, שנשאה על כתפיה את האחריות לבית, למשפחה ולפרנסה, הליכתו של יואל משה לפתח תקווה היא בבחינת הלם נוסף בטלטלת חייהם הזוגיים והמשפחתיים. אפשר לומר שכל עיסוקיו האינטנסיביים עד כה, בהקמת נחלת שבעה ובהנהגת העדה האשכנזית בירושלים (לרבות הנסיעות), הצטיירו בקני מידה מקובלים שאליהם התוודעה פרומה מסיפורים משפחתיים דומים של שליחי ציבור ירושלמים (וביניהם משפחת סלומון עצמה: הסב הראש"ז והאב ר' מרדכי צורף שנזכר לעיל). לא כן ההליכה לאמלבס השוממה והרחוקה: זו הצטיירה כמעשה הזוי לכל דבר, כאשר כל יום מאיים בסכנותיו וכל לילה – בחרדותיו.

עם זאת האמינה פרומה בבעלה, ונראה שגם הוא ידע להעריך כראוי את מאמציה לשמור לו תמיד קֵן חם ומוכן ולתפקד בנאמנות בכל החזיתות (וראו את צוואתו בנידון). רק בתפקיד ההורֶה-המורֶה, המשגיח על לימודי הבנים, לא סמכה פרומה על עצמה ועקבה בדאגה אחר מילוי חובותיהם ושיעוריהם. במילים אחרות, אם היו לה טענות כלפי בעלה כאָב – היו אלה תמיד בתחום זה.

אילוסטרציה לכך מצויה בסיפור "כהן" שכתב הבן מרדכי. מרדכי מתאר סצנה שבה חוזר אביו שזוף ויגע מפתח תקווה של ראשית עבודות החריש והזריעה (חשוון/כסלו תרל"ט, ראשית 1879). השמועה על בואו עוברת מפה לפה, והבית מתמלא באדם רב. רק כאשר מתפזרים הכול מתיישבים האב והאם לשוחח, ומרדכי מצטט את חילופי הדברים ביניהם לגבי הזנחת תפקידו של יואל משה בחינוכם: "אמרה אמא: 'ילדינו, ענייני לימודיהם מוזנחים, באין השגחה עליהם'. השיב לה אבא: 'בעוד חודש תיגמר עונת הזריעה, ואוכל לתת ליבי עליהם'. למחרת אחר תפילת שחרית, אמר לנו אבא: 'היום תשבו בבית ולא תלכו ללמוד... בינתיים אֶבְחנכם ואדע טיב לימודיכם'. בצהריים נגמרו הבחינות ואבא אמר לאמא: 'אל תדאגי ואל תרגזי, לימודי הילדים כתיקונם'".

ב. לדיוקנן הקבוצתי של המתיישבות הראשונות

1. איפה הן היו בבוקר לח בשנת תרל"ח

חנה טרגר, בתו של ר' זרח ברנט, הייתה בת שבע כאשר יצא אביה עם שלושת החברים (סלומון, גוטמן, שטמפפר) לסייר בארץ בקיץ הלוהט של יולי 1878, בתקווה למצוא אדמה מתאימה ולהקים עליה חיים יהודיים חדשים. בממואר שכתבה בשם 'הפתח לתקווה' מתארת טרגר כיצד אמה מלווה את אביה בבכי מר, בהאמינה כי לא תראנו עוד, ואילו האב מרגיע ומבטיח כי תוך שלושה ימים – יחזור. והנה עברו חמישה ימים, שבוע, עשרה ימים, וכל אות לא נשמע ממנו ומחבריו. משפחת ברנט גרה אז בשכונה החדשה 'מאה שערים' (שנוסדה 1874), ולפי טרגר כל התושבים חיו שם בידידות והרבו לבקר את האֵם ולתמוך בה. עם זאת, הכול היו בטוחים כי הארבעה נרצחו. כשאמרו נואש ופנו למשטרה הטורקית בבקשה לשלוח חיילים לחפשם, נענו בשלילה: "איש לא ידע לאן שמו פעמיהם והמשטרה לא יכלה, או לא רצתה, לנקוט בצעדים הדרושים". רק ביום השלושה-עשר חזרו הארבעה, רוכבים על סוסיהם. זה היה יום שישי בצהריים, מציינת טרגר, וכל אותה שבת חגגה השכונה את שובם לחיים ואת היותם גואלים ראשונים של אדמת הארץ. שכנים וידידים נכנסו ויצאו, בידיהם רקיקים ויין, והכול ישבו בצוותא רתוקים וקשובים למשמע סיפורי החיפוש והקנייה (אף כי היו כאלה שהעלו ספקות ודחו את המעשה במורת רוח).

אשתו של ברנט, רחל לאה, הייתה אז בחודשי הריונה האחרונים. היא הייתה בת 36, ולה שלושה ילדים קטנים: חנה בת השבע, רבקה בת החמש ואליהו בן השנתיים וחצי. בנה בכורה, משה, נפטר בינקותו, בלונדון. רחל לאה נולדה בלונדון למשפחה יוצאת ליטא. בלונדון נישאה לברנט, מהגר, אף הוא מליטא, שעם השנים עשה חיל והקים מפעל לייצור מעילים וכובעים מעור. החיים היו נוחים ומרווחים, אלא ששבע שנים אחרי נישואיהם החליט בעלה לעלות לארץ ולהגשים את השליחות שהבטיח לרבו, 'אסיר ציון' מסלובודקה. עלייתם הראשונה הייתה ב-1871, עם בתם חנה, ועד 1878 כבר חזרו ועלו עוד פעמיים (1874, 1877), עם צאצאיהם הנוספים.

דייכה, אשתו של שטמפפר, הייתה ילידת ירושלים (1854). אביה, יצחק רוזנטל (שנקרא בפי כל 'דנציגר' משום שעלה מדנציג שבפרוסיה), היה איש ציבור בולט בירושלים דאז: מראשוני כולל הולנד-דויטש (הו"ד) וממייסדי שכונת 'בתי מחסה'. דייכה נישאה בגיל 16 לשטמפפר, עולה מהונגריה, ובאותו קיץ בתרל"ח הייתה בת 24, מטופלת בשלושה ילדים: חנה בת השש, שרה בת השלוש ושלמה יצחק בן השנה (בנה הבכור נפטר טרם מלאו לו שנה).

ללאה גוטמן לא היו ילדים. היא הייתה ממשפחת רבנים ודיינים במערב הונגריה (משפחת וייסנשטרן), ונישאה לדוד מאיר גוטמן שהיה בן למשפחת סוחרים עשירה. כמו אביו הצליח גוטמן בעסקיו ואף היה מעורב בחיי הקהילה. ב-1876 חיסל את עסקיו, ובדעה אחת עם אשתו החליטו לעלות לארץ ולקחת חלק ביישובה. ירושלים של ראשית השכונות החדשות קיבלה את פניהם, ואף שגוטמן ('הגביר ההונגרי', כפי שכונה בפי כל) הקים לאשתו בית מהודר ומאֻוורר על גבעה ('משכנות ישראל'), לא היו אלה אותם חיים מרווחים שידעה. כאמור, גוטמן פתח כאן בפעילות נמרצת כבר עם בואו: הקים חֲבָרוֹת לקניית אדמות ליישוב הארץ (גם אם קנאים מירושלים תקפו אותו פיזית על כך), נבחר לוועד שכונת 'אבן ישראל' ותרם כספים רבים למוסדות ציבור בעיר; ואילו לאה ניהלה את ביתה החדש, כשעל ידה מסייעת לה בת אחיה שבאה עימם – פראדל וייסנשטרן. לאה גוטמן הייתה כבת ארבעים וחמש כאשר החלו המייסדים הראשונים להקים את התשתית למושבה, ואילו נשותיהם וילדיהם עברו בינתיים להתגורר ביפו. לאה, שהייתה ללא ילדים, ביקשה להצטרף אל בעלה בפתח תקווה ולסייע באשר תוכל. לפי ברוך אורן לקחה גוטמן על עצמה את תפקיד הכנת הארוחות לגברים העמלים, וכדרך הערביות יצאה לשדות, ליקטה עשבי מאכל ואף אפתה לחם על גבי טאבון (תנור שמוסק על ידי גללי בקר). בְ'חוּשה' שעמדה לרשותה הציבה מעין מטבח עם כלים אלמנטריים, וכאשר קשתה עליה העבודה באו לעזרתה אחייניותיה: מירה בת אחותה ופראדל (בת אחיה), שנישאה בינתיים למיכל ליב כץ, גם הוא בין מתיישבי פתח תקווה הראשונים.

ומה באשר לפרומה סלומון? ובכן, באותם ימים (יולי 1878) הילכה פרומה וכרסה בין שיניה, כשהיא אמורה ללדת בכל יום. וכך סיפר הנכד שלמה זלמן את גרסתו: "והנה יום אחד, כשהייתה בסוף הריונה, והבית מלא תינוקות, עזב אותה והלך לקנות אדמות"; כאן "נאלצה [שוב]... להגן על בעלה מפני הלשון הארוכה של השכנות ה'טובות' שגינו אותו על כך", וכמו תמיד החזירה מלחמה שערה: "'הלא נסע לבנות את ארץ ישראל... הלא לשם כך קיווינו, שאפנו, התפללנו. ובזכות זה – אעבור את הלֵידה בשלום גם בלי מויסֶה'". ואכן הלידה עברה בשלום, אם כי הייתה מהולה באבל על מות בנה, ששנה קודם לכן קיפד את חייו בתאונה משונה. בחודש אב כרעה פרומה ללדת, ואלוהים זיכה אותה שוב בבן זכר. פרומה קראה לו חיים זלמן: חיים – על שום שרך נולד זה העניק לה ולביתה חיים חדשים, וזלמן – יד ושם לבנה המת שלמה זלמן. יואל משה, כאמור, לא נכח בלידה, ולפי עדות הנכד הוא השתהה גם ביום ה'ברית' בשל המשא ומתן שהתנהל אז על אדמות אמלבס.

מתי התקיימה הברית של חיים זלמן, ובאיזה בוקר לח בשנת תרל"ח היה זה? ובכן, מעמד רכישת האדמה מהבעלים, סלים קסאר, נערך בראש חודש אב תרל"ח (30 ביולי 1878), ואילו חיים סלומון נולד בח' באב תרל"ט (1879) – כך לפי הערך "חיים סלומון" באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו. אבל חיים ביומנו ("חיי אדם") מציין אחרת, ומספר כי נולד בכ' טבת תרל"ט (ולפי דרכונו הגרמני ב-20 בינואר 1879). ריבוי תאריכים מעיד, כידוע, על אי ודאות, ובעיקר כאשר התאריך הלועזי והתאריך העברי אינם תואמים. ואכן, גם חיים עצמו, לאחר שפירט ביומנו תאריכים אלה, הגיע למסקנה שלמעשה אינו יודע את תאריך הולדתו המדויק. לא כן בנו יעקב. לימים, כאשר הוציא לאור בדפוס את יומנו של אביו, קבע כי תאריך ההולדת הוא

י' בטבת תרל"ח (ולא תרל"ט כפי שציין אביו). הוא הסביר זאת בכך שהאב ציין במקום אחר ביומן כי "בשנה בה נולדתי קנה אבא יחד עם חבריו... את אדמת אמלבש ויסדו את המושבה פתח תקווה", ומכאן שנולד בתרל"ח. ואילו שלמה זלמן הנכד: הוא לא התחבט הרבה, וידע לספר כי חיים נולד בראשית אב תרל"ח, כפי ששמע ישירות מסבתו פרומה. וכך סיפר שלמה זלמן: "כשנולד הבן (חיים) שלחו להודיע לאב, כדי שישוב הביתה לברית. טלפון, ודואר אקספרס – כל אלה לא היו אז. שלחו פּרָשים לחפש אותו... עד שמצאו אותו – עברו ימים אחדים, כי הוא הסתובב בשטח... ואיש לא ידע איפה הוא בדיוק. וכך הגיע מן השדה ישר לברית. כשנכנס היה שחור כפחם מן השמש והדרכים. אמרו הנשים זו לזו: 'מי זה?! מוישֶה היפה?!' ענתה סבתא (פרומה): 'זה מויסֶה האמיתי. כך הוא רוצֶה להיראות'".

2. לטיבו של הדיוקן הקבוצתי

לפנינו ארבע נשים בנות העדה האשכנזית בירושלים – פרומה סלומון, דייכה שטמפפר, לאה גוטמן ורחל לאה ברנט, שצומת היסטורי בתולדות היישוב (קניית אדמות פתח תקווה) היה לצומת קריטי בפגישתן ובחייהן לעתיד. אמנם היו אלה נשים שבאו ממסורת חיים דומה ומחינוך עדתי-נשי דומה, אך השוני בגיל (שנות ה-20 עד שנות ה-40), במקום ההולדת (ילידות הארץ, הממלכה האוסטרו-הונגרית, בריטניה הגדולה) ובמצב המשפחתי (אימהות, חשוכות ילדים), וכמובן באופי ובטמפרמנט ביניהן, עלול להקשות על הצגתן כ"ביוגרפיה קולקטיבית". אף על פי כן, התוודעותן בצומת זו לא רק חיברה אותן לגורל משותף אלא גם הכתיבה מעין הקבלה בדרך התנהגותן ואורח חייהן – הן בספֵרה הפרטית (זוגיות, משפחה) והן בספֵרה הציבורית. שיתוף ביוגרפי זה ניכר בראש וראשונה בדיוקנאותיהם הדומיננטיים של בני זוגן, שכל אחד מהם העמיד את עיסוקו בענייני הכלל בראש סדר העדיפויות שלו ועל כן חַסְרה תמיד נוכחותו בחיי המשפחה. זאת ועוד, בני זוג אלה, גם אם באו מתפוצות שונות, הביאו עימם אותו חזון 'לאומי', בלתי אפשרי באותם ימים, מתוך נחישות לממשו בדרכים לא מקובלות הגובלות לא פעם במעשי סיכון והתאבדות – כשהם משתפים בהם גם את בני משפחותיהם הגדולים והקטנים.

כך למשל, יהושע שטמפפר, עילוי בתורה ומשכיל, שחזון ארץ ישראל טלטל אותו כבר בגיל 17 לקום ולעזוב את בית הוריו בהונגריה וללכת ברגל לירושלים כדי לממש חלום דורות (1870); גם כשנשא אישה והביא ילדים לעולם, הוא לא היסס להביאם לשממות פתח תקווה, ולאחר הקמת התשתית המבנית למקום (הוא היה ממונה על הקמת הבניינים וחפירת הבאר) יצא כמה פעמים לגייס כספים באמריקה ובאירופה (לא פעם לשנתיים ויותר). כך עזב את אשתו הצעירה לחיות את חייה רחוק ממשפחתה, לגדל ולפרנס את ילדיה הקטנים ולהיאבק בדוחק ובמחלות בכוחות עצמה.

גם דוד גוטמן לא הקל עם לאה אשתו, כשעקר אותה בגיל מתקדם ממשפחתה ומארצה והלך בעקבות חלומו לבנות מושבות בארץ ישראל. אמנם תמיד נהג בה בכבוד, וכשחכך בדעתו אם לקנות מהסוחר טאיאן נחלה נוספת של עשרת אלפים דונם, לבקשתם של מתיישבים פוטנציאליים (חורף 1879/1880), התייעץ עימה

והיא, השקולה והזהירה, חרף החשש שאין בידי המתיישבים לשלם את התמורה, ביקשה לשַמֵח את ליבו והסכימה. כך במשך שלוש עשרה שנה (1892-78) העניקו גוטמן ואשתו מטובם ומנדיבותם למתיישבי פתח תקווה, ואחר כך למתיישבי יהוד: "כשהתחילה המושבה מתרחבת והולכת, היה דויד גוטמן המוציא והמביא את הכול, בונהּ, מנהיגהּ ויועצהּ... וגם שולח ידו אל הנשק בהיות הצורך בכך"; ב-1885 נבחר ל'דירקטור' של פתח תקווה, וב-1886 – לחבר בוועד הפועל של 'חובבי ציון' בארץ. אלא שבאצילותו ובסלחנותו ללווים הרבים שלא החזירו לו את כספיו ואת אדמותיו, הלך גוטמן ואיבד את הונו, ובסוף שנות ה-80 גילה את ממדי השבר וגם את החוק הדרקוני שקבע כי רכושם של בעלים שאין להם יורש נלקח על ידי הממשלה לאחר מותם. גוטמן אמנם רשם את שארית רכושו תחת שמות אחרים והחזיר חובות שהסתבך בהם, אך מאומה לא שב להיות כשהיה, והוא הגיע עד פת לחם. כך נפטר משברון לב באחת מנסיעותיו מירושלים ליפו (1894), ואילו לאה נשארה ללא תומך בין קרוביה בירושלים.

למותר לציין כי גם זרח ברנט היה עשוי לפי דגם זה. שוב ושוב טלטל את אשתו וילדיו מחיים שקטים ומסודרים בלונדון, כשהוא מעבירם הנה וחזור על פני ימים ויבשות בין בריטניה ופלשתינה (חמש-עשרה פעם, על פי עדותו). כך במשך 35 שנה (1906-1871) היה מיישבם בכל פעם באזור נחשל אחר. אלא שעם רכישתן של אדמות אמלבס וההחלטה להעביר את הנשים ואת הילדים ליפו (י"ב אלול תרל"ח, 10 בספטמבר 1878), הודיעה רחל לאה ברנט שהיא מסרבת ובשום פנים ואופן אינה מוכנה לעזוב את ירושלים ולהצטרף למפעל ההתיישבותי שיסכן את חיי ילדיה. במאמרו נשות החיל מכנה אותה ברוך אורן בשם "הסוררת", אף שמרדנותה לא נבעה מגחמות של אישה מפונקת אלא ממודעותה לתפקידה כאֵם; שהרי האחריות לפעוטותיה, ולא כל שכן לילד שבקרבה, היא שהובילה אותה להתנער מחינוכה הצייתני כאישה יהודייה (ה"עושה רצון בעלה") ולמחות נגד סמכותם והחלטתם של המייסדים, וביניהם בעלה. במילים אחרות, רחל לאה ביטאה את רחשי ליבן, את פחדיהן ואת התנגדותן של כל האימהות ששתקו, והייתה נחושה ללכת עד הסוף, כלומר לפָרק את ברית הנישואין ולהיות מגורשת על ידי בעלה, ובלבד שתרחיק את הילדים מכל "שיגיונותיו". ברנט הנדהם ניסה בכל דרך לפייסה ואף פנה לרב העדה כדי ליישב את ההדורים, אלא שהרב סלנט דווקא הסכים עם האישה וצידד בזכותה לסרב. הדיון ביניהם נמשך חודשים ועבר תפניות שונות, עד שהתרצתה רחל לאה בכל זאת, הצטרפה לנשים המתיישבות וחיה כמותן את הרֵאשית במחסור ובחולי (1881-1878).

חיבור נוסף שאפיין את ארבע הנשים האלה (לרבות נשות המייסדים האחרות) היה היותן פרי החינוך היהודי הפטריארכלי, שהגביל נערות צעירות ברכישת השכלה במסלול של לימוד מסודר ומושכל (שלא כמו הנערים). לפי מסורת חינוכית זו של יהודי אירופה, הקנו לנערות לימוד בסיסי של קרוא וכתוב ביידיש וארבע פעולות החשבון (לצורך קנייה ומכירה). כך שעם התפרצות הלכי הרוח המהפכניים באירופה, סילוק המשטרים המלוכניים והתפשטות המאבקים הלאומיים לעצמאות (הלכי רוח שהלהיבו את המייסדים לאמצם ולממשם בתחייה לאומית משלהם), נשותיהם כלל לא הבינו במה דברים אמורים. כאמור, הליכת הנשים אחרי הבעלים-המייסדים הייתה כה מובנת מאליה (בעיניהם), שלא העלו בדעתם שיש לשתפן במהפך הרעיוני הלאומי הזה ולהקנות להן ולוּ ידע בסיסי בהתיישבות יהודית מהי.

לצד זאת, שיתוף הגורל של נשות המייסדים ביפו, ולאחר מכן במושבה, ייצר מעין סוציאליזציה של נשים שמצאו עצמן בודדות ורחוקות ממקומותיהן וממשפחותיהן, ועל כן – חרף הבדלי הגיל, המוצא והשפה – החלו לחפש קשר ביניהן. ואכן, שלא כמו במסגרת חייהן המכונסים בירושלים, כאן חרגו הנשים ממרחבן הפרטי (הביתי-משפחתי) אל מרחב נשי אינטראקטיבי, פתוח יותר, שכמו בידל אותן ל"יחד" משלהן (אינטראקציה של עזרה, שיח גלוי ושחרור משותף של כעס מודחק על הבעל). חנה טרגר, בזיכרונותיה מגיל שבע, מרבה לספר על מצבים שונים שקידמו וגיבשו סוציאליזציה זו, כמו הסיפור אודות יום גשם קר וסוער (חורף תר"מ) שבו בוששו הגברים לחזור מהקניות ביפו (נחל המוסררה [איילון] געש וחסם את הדרך); העיכוב נמשך יום ועוד יום, וכשהמזון אזל, החלו הנשים להתארגן: לאסוף את השיירים שנותרו, לחלקם באופן שווה ולאפות לראשונה על טאבון. בעזרתה של ערבייה מקומית הן אפו פיתות מקמח דורה, הניתן לרוב לעופות, שהתקבלו בצוק הרעב כטעימות ומשביעות.

נוסף על ה"יחד" הנשי, חיברות זה הגביר את מודעותן גם למעורבות קהילתית, כשהן יוזמות ותורמות לענייני המושבה מבלי שנתבקשו לכך. ואם בירושלים היהודית יצאו הנשים ממרחבן הפרטי רק כדי לעשות לביתן ולמשפחתן, כאן בפתח תקווה הן יצאו מן המרחב הפרטי מתוך תחושת שייכות ונכונות לעשות לִכְלל המושבה. במילים אחרות, הן אמנם הגיעו לפתח תקווה כמתיישבות בעל כורחן, אבל ההתייסרות וההתמודדות עם קשיי היום יום עשו אותן עם השנים למתיישבות מרצון, כשהתוודעותן אל המקום וההתחברות אליו הגבירו את נוכחותן גם במרחב הציבורי. כך לאה ראב, שהלכה אחרי בעלה המתיישב יהודה ראב, אך משהבחינה בערביי יהודיה התוקפים את המושבה, מיהרה לאסוף מוטות עץ שהוכנו לבניין ולחלקם לאיכרים תוך כדי התגרה; כך חברותיה, שבשעה שהערבים-הכפריים היו עולים לחרוש את אדמות המושבה כדי להפגין "בעלות", היו מטילות עצמן לפני המחרשות ומונעות בגופן את התקדמותם. ביניהן גם: אסתר גרינשטיין, שעברה בשדות בשעה ששיירת-חתונה בדואית חצתה ודרסה את השבלים, והיא לא היססה ובמקל שבידה משכה מהכלה את תכשיטיה כעירבון לתשלום הנזק; רחל לאה ברנט הקימה קבוצת-עבודה להכנת פרוכות לבית הכנסת שהקים בעלה, ומדי ערב, אחרי יום מפרך במשק ובבית, היו מתכנסות אצלה כולן כדי לתפור ולרקום; ודייכה שטמפפר, שבמשך שנים ניהלה את הפרדסים שהופקדו לעיבוד ולשמירה בידי בעלה (לימים ראש הוועד), מצאה לנכון לקחת חלק בישיבות הוועד שהתקיימו בביתה ולהביע את דעותיה הנחרצות על סוגיות שונות במושבה.

בחבורה זו של נשים מייסדות הייתה אמורה לקחת חלק גם פרומה סלומון, שמבחינה ביוגרפית וטיפולוגית כמו התבקשה לדיוקן קבוצתי זה, ולאור ניסיון חייה בין החומות ומחוצה להן אין ספק שהייתה יכולה לתרום ליחד נשי זה כמו גם למושבה בכלל. אלא שפרומה סלומון לא הצטרפה עם ילדיה למשפחות המייסדים ביפו (אלול תרל"ח, 1878), וגם שנה לאחר מכן – אחרי שנחרש החריש הראשון, נחצבה באר המים, חולקו האדמות ונבנו בתי הבוץ והאבן (תשרי תר"מ, 1879) – לא העתיקה את מקום מושבהּ לפתח תקווה. היא נשארה עם ילדיה בנחלת שבעה, שם המשיכה לנהל את ביתה בעוד יואל משה חי ופועל לבדו בפתח תקווה, באותה מסירות ודבקות במימוש החזון. והשאלות המתבקשות הן: כיצד התקבלה אי-הצטרפותה של פרומה לקבוצת המשפחות המייסדות – אם בקרב הקהילה הירושלמית ואם בקרב הקהילה הפתח-תקוואית? האם רחל לאה ברנט, שהתנגדה ללכת אחר בעלה לשממות אמלבס, לא התריסה בפניו שיש כאן אֵיפָה ואיפה? ומה לגבי נשות-המייסדים האחרות – האם המשיכו לשתוק (גם אם זעמו בינן לבינן)? ומה הייתה תגובתה של פרומה, שתמיד ידעה להשיב לתוקפיה?

כאן כדאי להביא מדבריו של יואל משה, שבשיחה עם דוד גוטמן, ערב עזיבתם את פתח תקווה מוכת החולי והמוות (1881), מסיק לקחים לגבי המתיישב לעתיד לבוא ובדיעבד גם לגבי עצמו ומשפחתו. וכך אומר שם סלומון: "אמנם האלמנט הירושלמי מסוגל יותר לעבודה חקלאית מאותו היהודי הבא זה עתה מרוסיה, מפני הטעמים הבאים: א. שהוא מכיר בלשון המדינה; ב. שהוא מכיר את תכונת הערבים ויודע איך להתנהג עימהם; ג. שהוא רגיל באקלימה של הארץ. אלא שהדבר המעכב בעדו להיעשות לחקלאי זוהי קירבתו לירושלים, שבכל מקרה ופגע... נמצאים לו מיד גואלים ומושיעים בירושלים". מסקנתו היא כי "כדי להקים את סוכת פתח תקווה הנופלת, דרוש להביא יהודים מרוסיה (שבאין להם 'גואלים ומושיעים בירושלים' למצוא מקלט אצלם בעת צרה, יישארו במקום להיאחז בו בכל תנאי, י"ב), ואילו הירושלמים, המקומיים, הבקיאים בארץ "יהיו [להם] למורים... ולמדריכים".

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

מי שפך את דמו?

הרוצחים במילים או – גם לחץ נפשי הורג

ובינתיים קרבות מאסף עדיין מתנהלים בין התקשורת לרופאים בשאלה: "מי פחות אחראי לשטף הדם במוחו?"

פורסם ב"חדשות בן עזר" 105 ביום 9 בינואר 2006

יצחק רבין נרצח בכדור אקדח. אריאל שרון נרצח בתקשורת עויינת וברעל פוליטי. אלה שתקפו בארסיות את רבין, גם משמאל, היטיבו מאוד להספידו. אלה שתקפו את שרון, עדיין המשיכו לכתוב עליו "גנב," "מושחת", "לוקח שוחד" ו"רודן" גם ביום חמישי, 4.1.05, כי מדורי המאמרים ירדו לדפוס לפני שטף-הדם המוחי, אבל הם הוכנו ביודעין ליום שבו עמדו לצנתר את ליבו של שרון.

צפו עכשיו לגל של כתבות, של חשיפות ומאמרים על שחיתותו של אהוד אולמרט. על הלוואות שלקח ולא החזיר, וכדומה. הוא עכשיו על הכוונת של התקשורת, שכוחה גדול בלהוריד יגון שאולה את מנהיגי המדינה – אך אין לה כל אחריות כלפי המדינה, ובמקרים מסויימים האינטרסים שלה הם רק רייטינג או גם ליקוק תחת לאויבינו הצודקים והמסכֵּנים.

* * *

אילן בושם

11 שירים ל'חדשות בן עזר'

זָקֵן בבית קפה

אוֹכֵל וְאוֹכֵל עוּגַת שְׁטְרוּדְל

עוּגַת שְׁטְרוּדְל הוּא אוֹכֵל וְאוֹכֵל

שֶׁלֹּא תִּגָּמֵר לוֹ הוּא אוֹכֵל וְאוֹכֵל

שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לוֹ הוּא אוֹכֵל וְאוֹכֵל.

*

לזכרו של י' ו'

בָּעֶרֶב הוּא עוֹד יָשַׁב וְשָׁתָה מַשֶּׁהוּ חַם עַל הַבַּאר

בַּבֹּקֶר שָׁכַב דּוּמָם בַּמִּטָּה, צוֹנֵן וְקַר עַל הַכַּר.

*

מֵאֲחוֹרֵי כָּל גְּרֶעפְּס טוֹב

עוֹמֵד לוֹ מַר הַמָּוֶת מְשֻׁעֲשָׁע:

"אוֹכֵל הֵיטֵב, הָאִישׁ, עוֹשֶׂה פִּימָה עֲלֵי כֶּסֶל –

בַּסּוֹף יִהְיֶה לִי אֹכֶל טוֹב."

מועדון האסון

גַּם מִבַּעַד לֶעָשָׁן הַסָּמִיךְ

נִשְׁמְעוּ מִכִּיסֵי הַנִּסְפִּים

הַנַּיָּדִים שֶׁלֹּא חָדְלוּ לְצַלְצֵל.

*

שָׁאַלְתִּי זָקֵן קְרוֹב מִשְׁפָּחָה כְּבֶן 90 עַל עֲבָרוֹ

וְהוּא עָנָה לִי בְּכַעַס:

"עֲזֹב אוֹתִי מֵהֶעָבָר

כָּל יוֹם שֶׁאֲנִי חַי

עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בִּשְׁבִילִי!"

Le Petit Mort^*

מֵת עָלֶיהָ

בַּמִּטָּה.

  * כינוי לאורגזמה

פרדוקס

לָטִיפָה עָלָיו רָכְבָה

לָטִיפָה מַמָּשׁ דָּהֲרָה

אַךְ הוּא מִצִּדּוֹ

שׁוּם לְטִיפָה!

(הוּא אָהַב אֶת לָטִיפָה

בְּלִי טִיפְּ טִפַּת חִבָּה).

אחרי עשרים שנה

יַחֲסֵיהֶם כְּקֶלַח תִּירָס

שֶׁאָבַד עָלָיו הַכֶּלַח

וְנִנְגַּס בְּשִׁנֵּי הַזְּמַן.

חֲתוּלִי

אַ גִּיבֵּער בְּדִיבֵּער^* (=בִּילָלָה),

גֶּשֶׁם בַּחוּץ וְהוּא

לָחוּץ לוֹ לָצֵאת;

אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת –

הוּא מִתְלַבֵּט

וּמִתְחָרֵט.

  * גיבור בדיבורים (מיידיש)

שאלה

מָה רוֹאָה שָׁם חֲתוּלָתִי שֶׁקָּפְאָה

תּוֹקַעַת מַבָּט

עֵינֶיהָ פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה

וַאֲנִי לֹא מַצְלִיחַ לִרְאוֹת?

יתוש

אֲנִי נִלְחָם בּוֹ

עַד טִפַּת דָּמִי

הָאַחֲרוֹנָה.

* * *

משה כהן

הנדון: הנהנתן

בין שאר המגרעות של נתניהו מונים גם את הנהנתנות שלו. ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין גינה בחריפות תכונה נלוזה זו של ראש הממשלה. והוא גם פירט, לא רק שנתניהו מריק מדי פעם כוסית משקה (שומו שמיים) אלא לפעמים גם מעשן סיגר! (אלוהים ישמור).

לו היה נתניהו עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה, אפשר היה להבין את תשוקתו להנאות הקטנות בחיים, אך הוא מתבטל רוב הזמן. לו היה נושא באחריות כבדה לגורל המדינה, ניחא, שיעשן סיגר פה ושם, אך לו לא איכפת. לו היתה לו אפשרות להשתכר עשרת מונים בשוק הפרטי, היינו סולחים לו, אך איש לא ירצה להעסיק אחד כמוהו.

דיסקין ואחרים צודקים, הוא סתם נהנתן חסר תועלת ויש להדיחו מתפקידו.

הנדון: היתה אופציה צבאית?

בתחילת המגעים עם טהרן הצהיר חוסיין אובמה שבכוונתו לתת הזדמנות לדיפלומטיה לפני הפעלת כוח צבאי. וגם הוסיף שהאופציה הצבאית מונחת תמיד על השולחן. זה היה אז, והנה שלשום, דווח בתקשורת, דיווח שלא עורר אצלנו הדים, על התבטאות של אחד ממנהיגי ממשל אובמה, המלמד סנגוריה על הסכם עם איראן באומרו, "הסכם פחות טוב עדיף על היעדר הסכם, כי אז תוכל איראן לפתח נשק גרעיני ללא הפרעה."

ללא הפרעה? שום זכר לאופציה הצבאית שעליה דובר בתחילה. אז איפה כאן האמינות?

אולי בכול זאת יש צדק בספקנותו של ראש ממשלתנו באמינותו של חוסיין אובמה לגבי הגרעין האיראני?

אולי עלינו לנהוג מנהג "כבדהו וחשדהו" כלפי חוסיין אובמה כדרכו של בנימין נתניהו?

הנדון: לאן פניך, מאיר?

כידוע שימש מאיר דגן כראש המוסד, ובתום כהונתו פנה אל ראש הממשלה בדרישה להאריך את כהונתו. ראש הממשלה דחה את דרישתו, למורת רוחו של מאיר. ומאיר לא שכח ולא סלח. הוא שם בראש מעייניו להיפרע מבנימין נתניהו ולנגח אותו, גם במחיר פגיעה חמורה בביטחון המדינה במאבקה בגרעין האיראני, בהתייצבו בריש גלי נגד מהלכיו של ראש הממשלה נגד הסכם גרוע עם טהרן.

האין זה מצמרר לחשוב שזה האיש, שהיה מופקד על ביטחוננו הלאומי ואלו עדיפויותיו?

הנדון: חברה חולה

אנשים נאורים מפנים אצבע מאשימה וקובעים שאנחנו חברה חולה. וכול כך למה, בין השאר משום שני תחלואים, מאצ'ואיזם וגזענות.

אכן כן, יש לנו פתיל קצר. עלינו להיות אדיבים וחביבים כלפי שכנינו – אך רק אחרי כמה מאות טילים וכמה מנהרות כבר הגבנו בכוח. האין זה המאצ'ו הישראלי בפעולה?

עלינו להיות סובלנים ומכילים כלפי אזרחינו הערבים, אך כאשר מיידים ערבים אבנים על כלי רכב וגורמים בין השאר למותה של ילדה בת 4, אדל ביטון, קמים יהודים ומרססים כתובות נאצה על קיר של מסגד. הרי לכם הגזען היהודי בפעולה.

הנדון: אפשר להתפוצץ!

אנחנו, אנשי השמאל, עושים ימים כלילות כדי להכפיש את ביבי, והשגנו הישגים לא רעים עד כה, עד שבא ראש הממשלה בנימין נתניהו ונותן את הופעת חייו בבית הנבחרים האמריקני החשוב בעולם, זוכה לאהדה והוקרה יוצאות דופן, מביא כבוד אדיר למדינת ישראל ולציונות, וטורף לנו את כל הקלפים. מה לעשות, הוא משכמו ומעלה, אפשר להתפוצץ! פצצה איראנית, חמאס, חיזבאללה, ניחא, רק לא ביבי.

נחום ברנע, אריה גולן, שמעון שיפר ושות', הצילו, אנה אנו באים, ביבי עוד עלול להיבחר לראש ממשלה! יש להגביר את ההכפשה ואת הניגוח, מה, כבר אין בקבוקים ריקים אצל שרה, אין מבשלת ממורמרת?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

נעמן כהן

על כל הדוגל במורשת רבין-אלון להצביע ליכוד

למי ששכח הנה תוכנית רבין כפי שהוא הציג אותה בנאומו האחרון בכנסת לפני שנרצח:

1. ירושלים המאוחדת תחת שליטה וריבונות ישראל.

2. ריכוזי הישובים היהודים ביו"ש יישארו תחת ריבונות ישראל.

3. ביקעת הירדן תחת ריבונות ישראל.

4. לא תהיה שיבה של צאצאי הפליטים הפלשתינאים למדינת ישראל.

5. הכרה בישות פלישתינאית מפורזת.

יש לומר בבירור: אין מדינה ערבית-פלישתינאית מפורזת ללא צה"ל על בקעת הירדן, וצה"ל לא יהיה לאורך הירדן ללא אחיזה ישראלית אזרחית שם, קרי יישובים. את זה הבינו יגאל אלון ותלמידו יצחק רבין.

בשעה שברק אובמה מדבר על מדינת פלסטינית רציפה (איך תיראה הרציפות בין עזה ליו"ש?) ומפורזת, עולה השאלה מי יבטיח את הפירוז? לדברי אובמה הפירוז יובטח על ידי: "אחריות ביטחונית פלסטינית במדינה ריבונית." אם תהיה לפלסטינים אחריות ביטחונית כלומר צבא, היכן הפירוז? יש כאן סתירה.

גם אם האחריות תוטל על גורם אחר, כגון המרינס האמריקאים או כוח בינלאומי – אין בכך ערובה לפירוז. ב-1983 המרינס ברחו מלבנון לאחר פיגוע גדול אחד, והכוח הרב-לאומי בלבנון אינו מצליח למנוע מהחיזבאללה להתחמש.

למרבה הצער, אין ברירה אלא להודות שמדינה לפי תוכניתה העכשווית של "המחנה הציוני", (מפלגתו של רבין שנטשה את מורשתו), נסיגה לגבולות 3 ביולי 1967 ויתור על בקעת הירדן, וחלוקת ירושלים, אין לה יותר יכולת קיום.

מיהו היורש של מורשת רבין?

היורשת הנאמנה של מפלגת העבודה ההיסטורית של רבין-אלון הינה דווקא מפלגת הבית היהודי, שנטשה את חזון ישראל השלימה וסיפוח כל השטחים.

תוכנית בנט:

1. החלת הריבונות הישראלית על השטחים הישראלים ביהודה ושומרון (שטחי C) באופן חד-צדדי, ואזרוח מלא של 50,000 הערבים החיים בשטחים הישראלים המסופחים.

2. אוטונומיה מלאה עם רצף תחבורתי לשטחים שבשליטת הרשות הפלישתינאית.

3. שליטה ביטחונית ישראלית מלאה על כל שטחי יו"ש.

אבל מכיוון שמפלגת "הבית היהודי" היא מפלגה דתית אורתודוכסית, בעלת השקפות גזעניות הומופוביות, השואפת להשליט את ההלכה על החיים, לא ניתן לראות בה מפלגה הראויה לתמיכה.

נשאר הליכוד. למרבה הצער גם בנימין נתניהו, שהיה הפוליטיקאי הישראלי האחרון שאחז שנים רבות במורשת רבין, נטש את מורשתו, וויתר על בקעת הירדן. נתניהו מדבר עתה על צבא ישראלי לאורך הירדן לתקופה ארוכה, ותו לא, אבל לאור הלחץ של מפלגתו נאלץ נתניהו לסגת מהכרזתו זו ולשוב אל עמדתו המקורית המאמצת את מורשת רבין-אלון.

הפן החברתי השוואת הליכוד למחנה הציוני

נשאר הדיון החברתי-כלכלי. האם עדיף "המחנה הציוני" על הליכוד?

מפלגת העבודה שמרכיביה הקימו את היישוב, את "ההגנה" ו"הפלמ"ח" ושבזכותם הוקמה המדינה, זנחו זה זמן רב את הפן החברתי-סוציאליסטי. "מורשת יצחק רבין" (בניגוד למורשת יגאל אלון) הינה פירוק "הסתדרות העובדים הכללית" ו"הפרטה".

יצחק רבין יחד עם חיים וישניה-רמון, ארמנד עמיר פרץ, וחיים אורון-ג'מוס, פירקו את חברת העובדים ומסרו בחצי חינם את נכסי העובדים לטייקונים בעלי ההון.

יצחק רבין, בלחץ בעלי ההון, התנגד לכל מיסוי על הון, (דבר שהושג רק מאוחר יותר ע"י שר האוצר סילבן שלום).

http://www.haaretz.co.il/news/elections/trueornot/1.1857348

כך שכיום נראה בעליל שאין כל יתרון למפלגת יצחק הרצוג, ציפורה בז'זוביץ-לבני שפיצר כולל מנואל טרכטנברג על הליכוד.

הפגישה הסודית של טרכטנברג עם בעלי ההון:

http://www.themarker.com/career/1.2570525

שחיתות – נתניהו מול הרצוג ולבני

אין דומה השחיתות הנהנתנית הקטנה והמעוררת שאט נפש של הזוג נתניהו, לשחיתות הפלילית של הרצוג כאשר הוא שמר על זכות השתיקה בחקירה המשטרה, וטרם נחשף במלואו התפקיד שמילאה לבני בפרשת השחיתות במפלגתה לשעבר קדימה, כי היא סירבה לתת את עדותה לפני הבחירות.

פתרון הבעיות הכלכליות – בעיית הפער החברתי והדיור

המשק הישראלי עומד בפני בעיות קשות ביותר. בעיית הפער הכלכלי הגדול, ובעיית הדיור, אך תמיד יש לזכור היטב שמספיק ירי ספוראדי של נק"ל לעבר נתב"ג כדי לערער עד היסוד את הכלכלה הישראלית, להביא לחוסר השקעות, לאבטלה, לאי יכולת לממן שרותי בריאות וחינוך, וכמובן להגדלת הפער החברתי-כלכלי, ולמשבר דיור.

לכן כל החפץ בפתרון הבעיות הכלכליות, אל לו לבחור באלו המסכנים את הסיכוי לפתרון ע"י הסיכון של ירי נק"ל על נתב"ג.

כיוון שכך אין מנוס מלבחור. על כל הדבק במורשת רבין להצביע ליכוד ונתניהו.

ואם שרה ביילה היא באמת א שטיק נבילה?

ונניח ששרה האן (תרנגול) בן ארצי-נויבורגר-נתניהו, היא אכן אשמה בכל הרפש שמטילים עליה, אז האם המסקנה היוצאת מכך היא שבגללה יש לוותר על בקעת הירדן, ולהכניס את החמאס-הסלפיסטים-דעא"ש ליו"ש?

זוהיר בהלול איש חינוך הומניסטי או גזען ערבי מוסלמי

זוהיר בהלול מועמד המחנה הציוני לבחירות מוגדר באתר המפלגה כ"איש חינוך":

http://hamahanehazioni.co.il/zionist/?team_member=%d7%96%d7%94%d7%99%d7%a8-%d7%91%d7%94%d7%9c%d7%95%d7%9c

במסגרת חיפושנו אחרי ערבי-מוסלמי שאינו גזען, שלחנו לו את השאלה האם כ"איש חינוך", הומניסט, הלוחם נגד גילויי גזענות, הוא רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות או מופת מוסרי?

למרבה הצער זוהיר בהלול "איש החינוך" סירב לראות בדברי מוחמד אלו גזענות, ולא מופת מוסרי.

זיכרו זאת כאשר תתלבטו אם להצביע עבורו.

אנחנו עדיין ממשיכים לחפש ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אנא הודיעו לנו אם תמצאו אחד כזה.

השיח' טייב: דרושה רפורמה מקיפה בלימודי האיסלאם

היהודים אשמים בכול.

בכנס בסעודיה שנערך ב- 23.2.15, ועסק במאבק בטרור, הזהיר המופתי הגדול השיח' אחמד אל-טייב (אין קשר לנינט טייב) כי "קריאה לא נכונה של הקוראן במשך דורות היא שהובילה לפרשנות לא סובלנית לאיסלאם והאשמת מוסלמים בכפירה."

השיח' אחמד אל־טייב, המופתי הגדול של מוסד אל־אזהר בקהיר, הגוף הדתי החשוב ביותר בעולם הסוני, קרא לרפורמה מקיפה בלימודי הדת כדי לבלום את התפשטות האיסלאם הקיצוני.

בנאומו גינה א־טייב את הטרור וקרא לאחדות בין המוסלמים. "הקיצוניות נובעת מפרשנות שגויה של הקוראן ושל חייו של הנביא מוחמד. התקווה היחידה לשיקום אחדות האומה המוסלמית היא להתמודד בבתי הספר ובאוניברסיטאות שלנו עם מגמה זו של האשמת מוסלמים בכפירה," אמר.

בנאומו במכה לא התייחס אל־טייב במישרין לארגון המדינה האיסלאמית, אך כינה את הג'יהאדיסטים כמי "שאימצו פרקטיקות ברבריות ופראיות." עם זאת, הוא הוסיף כי הטלטלה שעובר המזרח התיכון מקורה "בקונספירציית 'הפרד ומשול' של הקולוניאליזם הגלובלי החדש בשיתוף הציוניות העולמית."

כמובן, לא חשבנו אחרת, היהודים לדידו של הגזען הערבי-מוסלמי טייב, הם תמיד האשמים בכול.

הגזענות המרוקאית – האשכנזים אשמים בכול

המהפכה נגד האשכנזים של סמי שלום שטרית – 2

יליד מרוקו, הישראלי לשעבר, סמי שלום שטרית, הפעיל בחבורת התנועה האנטי-אשכנזית: נוהג כרבים מעמיתיו לחרף ולקלל את האשכנזים בעברית ובערבית: "אני כותב לכם שירים / בלשון אשדודית / כוס אם אם אמכם / כלה בוכם / שלא תבינו מילה... מי שם עליכם."

בלילה הוזה וחולם שטרית על הקמת מונרכיה אבסולוטית בישראל בנוסח מרוקו:

סמי שלום שטרית – תנו לי מלך מרוקאי

תנו לי מלך מרוקאי אחד, מרוקאי עם כבוד,

וקחו את כל הבנגוריונים, בגינים, גולדות, רבינים, שמירים, פֶרֶסִים, ושרונים,

ולכו תחגגו לכם קוממיות ועצמאות.

אסתפק במלך מרוקאי שלשונו לשון אימי –

ארכין ראשי ואנשק את ידו ואשבע לו אמונים

"אללה יברכ פי-מולאי סידי."

שטרית אף מספר שהוא ביקר במולדתו מרוקו והרגיש בה ממש בבית, אבל, לא מפליא, סמי שטרית, המעריץ כל כך את המלך הדספוט המרוקאי, (המלך מוחמד השישי מכונה "המלך הגזלן", (LE ROI PREDATEUR) והכל כך מעריץ את התרבות הערבית-מרוקאית הנפלאה לדבריו, (מתוך שנאתו את התרבות המערבית האשכנזית), החליט לא לרדת למרוקו, לנשק את ידי מלך מרוקו, ולתת לו את ה"ביעה" – שבועת אמונים, אלא לרדת לאמריקה בירת העולם המערבי.

והנה ממרומי גלות אמריקה קורא סמי שלום שטרית למהפכה אלימה נגד האשכנזים. ("הארץ", 21.11.14) "אני מדבר", אומר שטרית, "על רפורמה בכוח ובכפייה כי ישראל היא מדינה מושחתת מן היסוד שהמיעוט היהודי הלבן (אשכנזים) השתלט בה על כל משאביה לדורות."

שטרית, לנין החדש מגדות ההדסון, קורא לרבולוציה, להעביר אדמות, כהונות שופטים, ומשרות מרצים בתיכונים ובאוניברסיטאות, מהאשכנזים לערבים ול"מזרחיים" (כולל "המערביים" המוגרבים מרוקאים).

כדי שניתן יהיה לבצע זאת, הוא אומר, יש לשחרר את "המזרחיים" (כולל "המערביים" המוגרבים מרוקאים) מהלאומיות הישראלית שכישפה אותם שנים. (לא ברור האם הוא עצמו שייך כבר ללאומיות האמריקאית או ללאומיות המרוקאית?)

האויבים של "המזרחיים" (כולל "המערביים" המוגרבים מרוקאים), אומר שיטרית, אינם איסמאיל הניה, ואבא של מאזן, אלא האשכנזים, נתניהו, ליברמן, נפתלי בנט, וכו'. הם האחראים לציונות המשיחית המשעבדת את רוחם של "המזרחיים" (כולל "המערביים" המוגרבים מרוקאים) ומביאה לקפיטליזם החזירי.

אז ככה, "יורד" מהארץ שוויתר על הלאומיות הישראלית, ונשבע אמונים לחוקת אמריקה אינו יכול להיחשב כ"פעיל חברתי" ישראלי ולהטיף מוסר.

אם יחזור שטרית לארץ, וישוב ללמד בבית הספר את ילדי העולים ממרוקו דור שלישי ורביעי, ויקרא לצדק חברתי לכולם, למשל מאבק בניצול נכסי המדינה ע"י בעלי ההון כתשובה ועופר – יבורך מאבקו.

אם יישאר שטרית (הפעיל החברתי האמריקאי) באמריקה נייעץ לו: לך, היאבק נגד הקפיטליזם החזירי באמריקה, או במרוקו מולדתך, שהרי תושבי מרוקו זקוקים למאבקך הרבה יותר מהישראלים, הן למאבק המעמדי של העם המדוכא, והן למאבק נגד כיבוש סהרה הספרדית, וההתנחלויות בה, והן לשחרור הבֶּרְבֶּרִים מהכיבוש הערבי.

כל אלו כבר כתבתי על סמי שלום שטרית:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00996.php

והנה חידוש. סמי שלום שטרית המרוקאי-אמריקני, לנין דה לה שמאטע, מוותר על מהפכה אלימה.

רק לפני זמן קצר הוא הצהיר שיצביע רק למפלגה שהוא יעמוד בראשה (אצביע למפלגה שתעמיד אותי בראשה ("הארץ", 26.12.14), ועתה במקום לתת את "הביעה" (שבועת אמונים) למלך מוחמד במרוקו, החליט שטרית לתת את "הביעה" למרוקאי אחר.

שטרית קורא להצביע בעד אריה מכלוף דרעי. (דרעי – פעם אחרונה, "הארץ" 27.2.15) שהרי לא חשוב לשטרית שבהצבעה למען עבריין-גנב הוא נותן לגיטימציה לשחיתות החברה כולה, לא חשוב לו שש"ס היא מפלגה המדירה נשים, ופוגעת בהן. לא חשוב לו שש"ס היתה שנים רבות בממשלה ומעולם לא פעלה למען מדיניות חברתית-סוציאליסטית המיטיבה עם השכבות הנמוכות של היהודים הערבים, אלא תמיד פעלה להשאיר אותם חסרי השכלה ונחשלים, ע"מ שיישארו כאלו וימשיכו לתמוך בה.

לגבי סמי שלום שטרית לא חשוב דבר מלבד טהרת הגזע. הכל כשר ובלבד שלא יהיו אשכנזים.

ותשאלו למה הוא תומך באריה מכלוף דרעי, ולא למשל באלי ישי? התשובה ברורה. סמי שלום שטרית הוא אמנם יהודי מערבי (מוגרבי), אבל הוא מרוקאי. אלי ישי הוא תוניסאי. גזענות מרוקאית כבר אמרנו?

נ.ב. בטוחני שהגזענים האנטי-אשכנזים יכנו אותי "גזען" על דבריי אלו.

חטא ריקוד ה"מה יפית" של "המחנה הציוני" ועונשו

ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר, מנהיגת "המחנה הציוני" (ברוטציה) עמדה כשרת משפטים בראש ועדת שרים שתפקידה היה להגיש להחלטה את חוק הלאום שיזם חבר מפלגתה דאז אבי דיכטר.

והנה בכינוס בחירות שערכה בערערה עם יצחק הרצוג תקפה ציפורה לבני את חוק הלאום ואמרה ש"הוא חקיקה רעה, ואני גאה שהצלחתי לעצור אותה."

בתגובה לחנופה ולריקוד ה"מה יפית" של חברי "המחנה הציוני", ערכו הערבים הפגנה אלימה נגדם. איימן חג' יחיא מהתנועה הלאומנית הפאן ערבית "כיפאח", המתנגדת להשתתפות בבחירות, אמר כי ההפגנה אורגנה על ידי אנשי התנועה, יחד עם פעילים פוליטיים נוספים מתנועת "בני הכפר". לדבריו, "המחאה שלנו היא בעיקר נגד המפלגות הציוניות והמחנה הציוני, שמגיע לזרוע חול בעיני הציבור הערבי, כפי שהם עשו תמיד." הוא הוסיף ואמר כי "מדובר במפלגה שאחראית על לא מעט פשעים נגד הציבור הערבי והעם הפלסטיני, וזה מביש שהם חוזרים שוב להבטיח הבטחות סרק."

זו חנופה וזה שכרה. החטא ועונשו.

אחד באפריל

הליצנים אומרים שאחד באפריל נקבע כיום השקר הבינלאומי בגלל שתשעה חודשים אחר כך אומרים שישו נולד מבתולה...

והנה התבשרנו שהרשות הפלישתינאית החליטה להגיש תלונה נגד ישראל בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ב-1 באפריל.

הנה עוד סיבה לציין את יום השקר הבינלאומי.

* * *

אהוד בן עזר

כיצד פרופסור מכובד נהפך לבלופר מעורר חמלה

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 106 מיום 12 בינואר 2006

"ישראל הפכה למדינה הענייה והאי-שיוויונית ביותר בעולם המערבי עם רמת חינוך נמוכה מאוד," כך אומר פרופ' ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה ואחד הכלכלנים המובילים בעולם. את הדברים הוא אמר בראיון לעיתון 'ידיעות מהעבודה' – עיתון של מפלגת העבודה המופץ בין חבריה. האיש שתיווך בהשגת הראיון הוא ידידו של שטיגליץ, פרופ' אבישי ברוורמן, הדמות הכלכלית הבולטת במפלגה בראשה עומד עמיר פרץ." ("דה מארקר", "הארץ", 10.1.06).

האם פרופ' שטיגליץ ביקר בפולניה? ברוסיה? האם שמע על שמונה מיליון טיסות של ישראלים מנתב"ג בשנה האחרונה? האם שמע על המשאב האנושי האדיר של מיליון העולים מרוסיה? על הישגי ההי-טק הישראלי? האם הישווה למשל את רמת המיכשור, המכונים והיקף הבנייה בבתי-החולים הציבוריים שלנו (נכון, בזכות תרומות יהודי התפוצות) לעומת בתי-החולים של הרפואה הציבורית הנאנקת מחוסר אמצעים בבריטניה? וברוסיה? האם ראה את תנופת הבינוי האדירה בישראל – גשרים, כבישים, מסילות-ברזל, בניינים, ממש טירוף, עוד מעט לא תישאר אֶרֶץ, לפחות במרכז האָרץ –

שנים רבות הערכתי מרחוק את פרופסור ברוורמן בזכות מסירותו לאוניברסיטת הנגב, למרות שהנהיג שם אינפלציה של פרופסוּרוֹת ששוות, לדעתי, פחות מתעודת הב"א שלי אצל פרופ' גרשם שלום בירושלים מלפני קרוב ליובל שנים – אבל מאז שהצטרף לאמיר פרץ, פתאום התגלה – הפרופסור לא חכם. מאוד לא חכם. מאוד-מאוד לא חכם. וגם מדבר ברדיו על עוני כמי שכפאו שד (עדתי?). לא משכנע. מאוד לא משכנע.

רק דבר טוב אחד עשה ברוורמן, שלא הצטרף ל"קדימה" ואינו אומר את השטויות שלו שם.

* * *

אסתר ראב

היתה לי ילדות נפלאה [טיוטה]

[שרטוטי ביוגראפיה לצורך כתבה שנשלחו לתקוה וינשטוק בשנת 1964]

היתה לי ילדות נפלאה – היה לנו משק מעורב גדול – חצר מלאה אוקליפטוסים ענקיים – שוורים לחרישה פרות לחליבה סוסים יפים לרכיבה ולעבודה כלבים וחתולים

אבי היה אז גבר במיטב שנותיו מלא עצמה

אחי הבכור [ברוך] – התבגר – והחל לעבוד – סידר מכורת ושובך יונים החצר היתה סואנת מחיים – לא הלכתי לגן הילדים שלא היה אז עוד קים הייתי נותנת אוכל לתרנגולות להקה עצומה מכל הצבעים שהיתה מתעופפת סביבי ושלא קבלה שום זריקות וביציהם ובשרם היה נפלא

אחר כך הטיל עלי אחי להרוג דבוּרִים שהיו טורפים את הדבורים סדרתי לי שבט דק של אוקליפטוס ובו הייתי מצליפה על הדבוּרים והורגת אותם לעשרות –

מובן שהיו עקיצות גם מן האויב וגם מן הידיד

זרעתי צנונית ופטרסיליה [בהיותי בת שש והיא הצליחה] ואמנון-ותמר ואספתי שושנים בגינה על מנת שאמא תעשה מהם רבה

התרוצצתי יחפה בחול הם [החם] והשתקשקתי במי הברז הראשון בפ"ת

[אבל ימי הזהר לא ארכו – ]

ילדותי היא במדה ידועה ילדות המושבה – עם התבגרותי – החלו בענף תפוחי הזהב – במקום הכרם שנעקר – מלחמת העולם הראשונה – המשק הצטמצם בפרה אחת ובסוסה אחת – והפרדס בולע את הכל וסוחט את המשפחה – אנו מגיעים כמעט לרעב – המלחמה נמשכת

ובאותו זמן משהו זז מתדפק על דלתות נשמתי כוחות מבקשים להתפרץ איני מדעת מה הן – אני מתחילה לנגן בכינור לצייר ולבסוף לכתוב – ברש ורבינוביץ מעודדים אותי – חברי כולם אנשי העליה השניה – נאום אחד של ברל כצנלסון היהודי הגדול סוחף אותי למחנה העובדים אני נוסעת לגליל עובדת שם שנה קודחת יותר משעובדת –

חוזרת לנס-ציונה עובדת בענפים יבשים רעבה יחד עם צבור הפועלים שם – מקנה לי ידידים יקרים חוזרת והולכת להיות מורה בבן-שמן שעודנה קבוץ אזי עובדת שנה – חולה שוב במלריה קשה –

פוגשת את בן דודי [איזאק] גרין מתחתנת עמו – הוא מעריץ אותי ומעודד אותי לכתיבה מעמיד לרשותי את חייו ואת כספו – ואני נוסעת אתו נסיעות שהן נסיעות-השתלמות בעצם – אין מאורע אמנותי חשוב באירופה – שלא אראה אותו פריס ברלין וינה זלצברג וניציה – והדברים נקלטים רבדים רבדים כי הם באו בשעה הנכונה – אני אז רק 24-25 [26-27]

עם מות בעלי באו עלי ימים קשים מצבי החמרי היה בכל רע –

ופתאם החלטתי שעלי להיות איש מעשה בניתי בית והתקיימתי משכר דירה – עם כל הכרוך בזה – [והדבר] והעקשיות הזאת היתה לי לרועץ – יצאתי ממנה בשין ועין והחלטתי למסור את רכושי לקק"ל – אני שבעת רצון – כעת אינני רואה כעור –

והיופי שאני נהנית ממנו נתן לי חינם

[אגל טל שפגע בו קרן שמש האור והוא הופך לככב]

איזה פרג חור רועד [שכוח] בפאת [שדה] גינה

אמירי עץ נושאים את הלילה בזרועותיהן כל זה חינם

שפע של יפעה – [טבע וספרים – וגם] לספרים ותמונות ומוסיקה

[והדק היטב את העיניים מול כִעור]

פה ושם אדם יקר שנותר [כאגלי] כספיח בשדה חיינו [שהתהפך] שהשתנה מן הקצה אל הקצה

אני רוצה לכתוב שירים יפים – נקודה.

יש עוד בי הרבה שלא בא לידי בטוי

*

את דבריה אלה של אסתר ראב קיבלתי מתקוה וינשטוק בצירוף מכתב מיום 4.1.06 ובו נאמר:

"שלום אהוד, לצערי הדפים כבר מתפוררים. איני זוכרת באיזו שנה אסתר ז"ל כתבה את זה, אבל זה היה כשעוד גרה בפתח-תקווה לפני שעברה לטבעון (אם איני טועה) ובכל אופן בספר שהוצאת עליה יש גם כתבה שלי ותוכל לראות את התאריך."

אסתר ראב עברה לגור דרך-קבע בטבעון בקיץ 1968, והיא בת 74, ואולם הראיון של תקוה וינשטוק, עליו חתמה בשם ת. לוריא – "עם המשוררת אסתר ראב", התפרסם כארבע שנים קודם לכן ב"הפועל הצעיר" שבעריכת ישראל כהן, כרך ל"ה, תשכ"ד, 4.2.64. בשלהי 1964 אסתר עברה מפתח-תקווה להתגורר תקופת שנים אחדות בבית בודד בכפר יחזקאל, חזרה לפתח-תקווה, ושוב עזבה, לטבעון.

לצורך אותה כתבה שלחה אסתר לתקוה דף פוליו אחד מקופל ומחולק לארבעה עמודים. החומר לא היה תחת ידי שעה שכתבתי את הביוגראפיה שלה "ימים של לענה ודבש" ("עם עובד" 1998) וגם לא כאשר אספתי את כל הפרוזה שלה ("אסטרולוג" 2001), אך מרבית הדברים המסופרים כאן כבר מצויים בסיפוריה, בראיונות עימה ובחומר האוטוביוגראפי שכתבה בשעתו לפרופ' ראובן שהם בעודו כותב עבודת מ"א עליה בהדרכתו של פרופ' גרשון שקד.

כאשר פיענחתי את הפרוזה של אסתר ראב, גם יומניה, השתדלתי להעבירם לכתיב מלא והרשיתי לעצמי גם קצת תוספת ניקוד חלקי וסימני פיסוק, אחרת הטקסט היה לעיתים ממש קשה לקריאה. כאן אני מביא את הרשימה הקצרה ללא שום עריכה, למעט פתיחת פסקאות חדשות, והקורא יכול להתרשם מדרך כתיבתה המקורית של אסתר ראב, שמבטאת לא פעם את העברית של ילדותה בראשית המאה שעברה. בסוגריים מרובעים נתתי הערות הבהרה באלכסון או מחיקות בטקסט המקורי]. את שם הרשימה נתתי על דעתי מתוך השורה הראשונה של הטקסט. גילה הנכון אז היה המחוק – 27.

אהוד בן עזר

[פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 105 ביום 9 בינואר 2006]

* * *

פוצ'ו

הנפיחות כמקור השראה ספרותית

לאהוד נפחן המילים,

הרשימה המדעית על המבנה הכימי של הנפיחה ותרומתה החברתית שהופיעה בח.ב.ע. האחרון, הזכירה לי מעשה שקרה במושב שבי ציון הייקי. הישוב גידל 20 דונם של כרובית שהניבה פרי רב, אך מאחר שהמחירים באותה שנה לא כיסו את הוצאות ההובלה, החליטו באסיפת המושב, שהם לא מוכרים את הכרובית אלא אוכלים לבד את כל התוצרת. את התוצאה הרגישו באוויר במשך חודש שלם, עד גמר המלאי.

כשהתבקשתי לכתוב למושב מחזמר ליובל החמישים, לא יכולתי להתאפק מלכתוב שיר טבע נחמד על אותה תופעה. חלום חיי שילמדו את השיר בבתי הספר עוד לא התגשם – אולי מפני שבמשרד החינוך היה מי שהבין שהמילה "ריחות" המופיעה בכל בית של השיר, לא באה לציין את ניחוחי האביב.

אני שולח לך את השיר בתקוה שמישהו ילחין אותו ואולי יצליח להפכו לנחלת העם ולהכניסו לרשימת השירים העולים על גלי השידור בחגי העצמאות.

שִׁיר הַכְּרוּבִית (שֶׁל שֶׁבִּי צִיּוֹן)

עוֹלֶה הַשַּׁחַר, עֲרָפֶל עוֹד נָח עַל הַשָּׂדוֹת

בְּגַן הַיֶּרֶק מִישֶׁהוּ כְּבָר מְחַלֵּק פְּקּוּדּוֹת

רָאשִׁי כְּרוּבִית לבנבנים עִם טַל נוֹצֵץ רָטוֹב

וּבַאֲוִיר רֵיחוֹת שֶׁל חֹרֶף מְבַשְּׂרוֹת כִּי טוֹב.

בְּבֹקֶר – סָלָט כְּרוּבִית בְּתוֹר סָלָט יָרַק

בְּצָהֳרַיִם –  תַּבְשִׁיל כְּרוּבִית, קְצִיצוֹת, לְפֶתֶן, מָרָק

בְּעֶרֶב יֵשׁ – כְּרוּבִית עַל אֵשׁ, אוֹ מְטֻגֶּנֶת עַל מַחֲבַת

וְכַמּוּבָן עוּגַת כְּרוּבִית – אַךְ זֶה רַק לְשַׁבָּת.

כְּשֶׁשָּׁתַלְנוּ כָּאן כְּרוּבִית הָיְתָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה

כִּי הַגִּזְבָּר אָמַר שֶׁזֶּה חָשׁוּב לַכַּלְכָּלָה

וְהַכְּרוּבִית סְפוּגַת עָמַל גְּדֵלָה מְאֹד ותיף

וְיֵשׁ רֵיחוֹת טוֹבוֹת בַּכְּפָר כִּי בָּא מוֹעֵד קָטִיף.

בְּבֹקֶר – סָלָט כְּרוּבִית...

פּוֹרַחַת הַכְּרוּבִית בְּלִי קֵץ בָּעֵמֶק וּבַכַּר

וְהַמּוֹשָׁב אָכַל אוֹתָהּ כִּי זֶה גּוֹרָל אִיכָּר

בְּכָל צַלַּחַת וּקְדֵרָה פִּלְחֵי כְּרוּבִית סָבִיב

וְכָל הַכְּפָר תּוֹסֵס וְחַי, מַדִּיף רֵיחוֹת אָבִיב...

בְּבֹקֶר – סָלָט כְּרוּבִית...

אהוד: אוף, המסתורית בישלה סיר ענק של מרק כרובית לצהריים... ועוד יש לה טענות כלפי...

* * *

איך זה שבכל הרפש המטונף והחרא החם הטרי ששפכו העיתונות והאופוזיציה בישראל על נתניהו לאחר נאומו בקונגרס האמריקאי – לא הוזכרה כלל העובדה שנתניהו היה קשור לרצח בוריס נמצוב במוסקבה והיו לו קשרים רומנטיים עם בת-זוגו הדוגמנית האוקראינית היפהפייה אנה דוריצקיה? וכי המתווך היה שר החוץ האיראני מוחמד ג'וואד זריף!

ולמפקפקים: הידיעות האלה אמינות ממש כמו הדיווחים בעיתון "הארץ".

* * *

רון וייס

נתניהו אדם חסר אחריות

סופר נידח שלום,

עדיין לא ידוע אם יושג הסכם עם איראן בנוגע לגרעין האיראני. גם הנשיא אובמה לא יודע האם האיראנים יסכימו לתנאים האמריקאים הקשוחים: רמת העשרה נמוכה במיספר סרקזות הקטן בהרבה מהמספר הקיים היום, פיקוח הדוק, העברת האורניום המועשר לרוסיה וחזרתו לשימוש בכור האטומי לצורכי שלום בבושייר, ועוד פרטים שאינם ידועים. לפי ההצעה האמריקאית, גם אם האיראנים יפרו את ההסכם יהיה פרק זמן של לפחות שנה אחת כדי "לטפל" בהם. כמובן שזה לא מפריע לכותבים רבים ללהג שההסכם הצפוי הוא אסון.

כנראה שהנשיא אובמה יודע מה ניתן להשיג בתנאים הקיימים היום (איראן היא מעצמת סף גרעינית כבר היום). נתניהו אינו מציג שום הצעה חלופית סבירה.

נתניהו מציע למעשה לפוצץ את המו"מ עם איראן, ומה הלאה? אילו נתניהו היה אדם רציני, הוא היה מנהל מו"מ שקט, ומשכנע לפחות 13 חברי סנאט דמוקרטים להצביע בעד הצעת החוק המטילה סנקציות נוספות על איראן. רוב של לפחות 67 סנאטורים היה מונע הטלת וטו ע"י הנשיא, הצעת החוק היתה נכנסת לתוקף, והאיראנים, להערכת אובמה, היו פורשים מהמו"מ ומאיצים את הפיתוח הגרעיני.

אבל נתניהו, שהוא אדם חסר אחריות, יזם את הזמנתו לנאום בקונגרס האמריקאי, במטרה לקושש מספר מנדטים בבחירות בישראל. צעדו זה גרם לעימות עם הממשל האמריקאי ולנסיגה של סנאטורים דמוקרטים מתמיכה בחוק, שכנראה לא יזכה ב-67 תומכים בסנאט. מבחינת נתניהו המטרה העליונה היא זכייה בבחירות בישראל ולשם כך הוא מוכן לסכן את היחסים עם ארה"ב.

רון וייס

רמת-גן

* * *

חבר/ת אגודה יקר/ה!

הננו מתכבדים להזמינך לחגיגה ספרותית צבעונית וייחודית מסוגה לרגל יום האישה הבינלאומי שיחול ב-10.3.2015 – יום ג' הקרוב בשעה  19:30 בבית הסופר קפלן 6 ת"א.

האירוע משלב מחזה פואטי – תמונות מחייה וקטעים מיצירותיה של המשוררת אלזה לסקר- שילר – מאת השחקנית והזמרת עדי עציון-זק. הערב יתקיים בשילוב שירי משוררים הקוראים מיצירותיהם לאלזה במלאות 70 שנה למותה.

עורכת ומנחה: המשוררת עדנה מיטווך-מלר.

נשמח לראותך בערב שכולו חגיגה והוקרה ליוצרת לירית גדולה!

חג פורים שמח!

הנהלת אגודת הסופרים

* * *

אליהו הכהן

עדות שמואל נמנווירט, ממייסדי ירקונה

על ימיהם האחרונים של ברנר, לואידור וגוגיג

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 127 מיום 29 בדצמבר 2005

אהוד יקירי,

נפגשנו אתמול עם בת המאה, רחל אייזנברג, כדי לשמוע זיכרונות על חנינא קרצ'בסקי, המורה לזמרה שלה, ועל הגירוש. היא התוודתה שלא הייתה לה נטייה למקצוע הזימרה, אף כי למדה לנגן על קונצרטינה, ובעיניה קרצ'בסקי, מסתבר, החמיר מדי בדרישותיו ולא הכמיר. הייתה איתנו בתה אורה שטרנאו ויואב הורן, שהם פשוט זוג מקסים עם סיפור מרגש משלהם. היית צריך לראות איך לאט-לאט ניעור והולך זיכרונה של האישה הישישה הזו, ומשאלה לשאלה היא מתעוררת ומתעודדת ומגלה פתאום רוח נעורים ומשובה, וצוחקת במלוא פיה, וכך החלפנו רשמים על דמויות ועוללות מתולדות תל אביב והיישוב בכלל, ואווירה נעימה שרתה על הפגישה כולה, שהוקלטה על ידי. אני מדווח לך, כי בעטייך נוצר הקשר. אתה היית השדכן ולך יאה התודה.

ועוד מילה אישית אליך: עם צאת גיליון 100 של "חדשות בן עזר", זו הזדמנות לשוב ולשבח את היוזמה, ההעזה וההתמדה שלך בהוצאת כתב עת באינטרנט, שבמקרה זה אפשר לומר שהוא נעשה בעשר אצבעותיך, דו משמעית.

הזכרת את הסופר יוסף לואידור, שנרצח באבו-כביר וגופתו לא נמצאה עד היום. יתר קורבנות הרצח ההוא קבורים בקבר אחים בבית הקברות הישן שברחוב טרומפלדור בתל אביב.

אני מנצל איזכור זה כדי לשלוח אליך קטע מתוך ראיון שערכתי לפני עשר שנים עם שמואל נמנווירט, ממייסדי ירקונה, שהיה אז בן 95. (מפעם לפעם אני נפגש גם עם כאלה שגילם פחות מ-100). הוא היה, כמדומני, האחרון שראה את ארבעת הסופרים ואת בני משפחת יצקר לפני הירצחם בשנת 1921 (על רקע לאומי ולא על רקע פלילי). הוא שהה שם יחד עם חברו גוגיג, הנשכח מבין ארבעת הסופרים שנרצחו אז. שניהם עלו יחד ארצה. כך סיפר לי:

הייתי בתל אביב בדרכי לעמק הירדן, ולא היה לי היכן לגור, וגוגיג הזמין אותי לגור איתו ימים אחדים בבית שגר בו באבו-כביר. הלכתי לשם עם גיסי, כי הוא לא נתן לי ללכת לשם לבד, כי צריך לעבור כפר ערבי בדרך. "אמנם אין לי רהיטים," אמר לנו גוגיג, "ותצטרכו ללון על הרצפה, אבל לפחות יהיה לכם גג."

הבית היה בן שתי קומות בתוך פרדס באבו-כביר. למטה גרה משפחת יצקר, שהייתה להם רפת, ולמעלה גרו הסופרים, ברנר, לוּדוֹר (לואידור) וגוגיג. לכל אחד היה חדר נפרד בבית הגדול שבפרדס באבו-כביר. לגוגיג לא הייתה משפחה. הוא היה רווק. דיברתי איתו יידיש למרות שהוא כתב עברית. את שץ לא ראיתי. ברנר היה עוסק כל הזמן בספרות, וכך גם לודור וגוגיג, שאמרו לי שבאו לשם בכוונה רק כדי להיות ליד ברנר. למשפחת יצקר היו חמש בנות צעירות, שלאחר חליבת הפרות היו יוצאות לחלק חלב לבתים פרטיים בתל אביב ומכך התקיימו. חשמל לא היה שם. רק עששיות נפט. אני הייתי בן עשרים, גוגיג היה מבוגר ממני בשנים אחדות ופירסם דברי ספרות עוד בגרמניה, ולודור היה מבוגר עוד יותר משנינו. הם עבדו כל אחד בחדרו למעלה. עם ברנר דיברתי בקשר לעבודה שחיפשתי אז, והוא הציע לי אל מי לפנות. גם איתו דיברתי יידיש. היה מזוקן אך לא זקן. שלושה ימים שהיתי שם. ישנתי בחדרו של גוגיג.

לאחר שלושה ימים עזבתי את המקום בשעה 4 לפנות בוקר, כי הייתי צריך להספיק לרכבת היוצאת מיפו לחיפה בשעה 6. גיסי אמר לי: "אני אלך איתך כי צריך לעבור כפר ערבי ולא נעים ללכת שם לבד." כשעזבנו היו כולם ישנים ולא נפרדתי מהם. הוא ליווה אותי לתחנת הרכבת, הייתי צריך לנסוע עד חיפה ומשם לצמח. הגעתי לחיפה ושם הגיעה אלי הידיעה שכולם נרצחו.

את גוגיג היכרתי בברלין, במועדון של "הפועל הצעיר" ב(רחוב) ליליינשטראסה, שקראו לו רחוב היהודים (יודישע שטראסה). על הארץ ידעתי שצריכים לבנות אותה ושיהיה קשה לחיות בה. אבל קיבלנו את זה עלינו, כי הייתה לנו מטרה לבנות את ארץ-ישראל. למרות שהחיים היו מאוד-מאוד קשים, לא היו לנו טענות. תל אביב הייתה אז קטנה כמו ירקונה. עבדתי אז בבניין והייתי מכין את הפיגומים כדי שהבנאים יוכלו לצקת את הגגות. אחר כך בניתי משק בירקונה. בעצמי בניתי את כל המשק.

אף פעם לא התחרטתי שעליתי לארץ, גם לא בימים הכי קשים. הקמתי משפחה, יש לי בן פרופסור ברחובות, ואת הארץ לא עזבתי מאז שהגעתי הנה אפילו ליום אחד. אני קורא את עיתון "דבר" מאז יומו הראשון. את המגרש שקניתי ליד בית הקברות המוסלמי (כיום מלון הילטון) מכרתי לזליג לוביאניקר (לבון, אחיו של פנחס) בשנת 1924, והוא עד היום לא גמר לשלם לי את תמורתו ונשאר חייב לי כמה מטרים של צינורות... איתי באונייה עלה לארץ מברלין חיים ארלוזורוב, שהיה לי ידיד. הוא היה אז רווק, ועוד טרם הכיר את גרדה לופט. הוא גר ברחוב הירקון, והיה נותן לי ספרים לקרוא.

חג חנוכה שמח ואכול סופגניות במשורה.

מאליהו הכהן

* * *

הַתְּנַהֵל הַפְּרוצה מועצה?

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 127 מיום 29 בדצמבר 2005

בביקורנו לפני שנים רבות בסן-פרנציסקו הגענו לעיירה הנחמדה סוסליטו, השוכנת לחוף המפרץ ודומה מאוד לעיירת דייגים איטלקית גם בתפריטי פירות הים של מסעדותיה. לא על מפית הנייר של המסעדה מצאנו את הסיפור הבא, אלא מפי אחד המלווים. מאדאם היתה בסוסליטו, את שמה איננו זוכרים. יום אחד, כאשר הגיע מועד הבחירות לראשות העיירה, הציגה המאדאם את מועמדותה.

"מה הניסיון שלך?" נשאלה בלעג, כשמאחורי אחוריה מתלחששים: "התנהל הפרוצה מועצה?"

עונה המאדאם: "יש לי הרבה ותק בעבודה ציבורית וניהולית וגם הרבה ניסיון."

"את?"

"בוודאי. שנים רבות אני עובדת תחת בעלי התפקידים הכי חשובים בעיירה, גם תחת העומד בראשה!"

בהגיע יום הבחירות, הצביעו אזרחים רבים עבורה בתור בדיחה, וכל אחד חשב שהוא האקסצנטרי היחידי. כאשר נפתחו הקלפיות התברר שמאדאם "תחת" זכתה ברוב הקולות. היא קיבלה לידה את ראשות העיירה כאילו במהתלה, אבל בתום תקופת כהונתה הראשונה, כאשר העמידה עצמה לקדנציה נוספת, כבר זכתה ברוב מוחץ בזכות עצמה!

* * *

מיקבץ כותרות הטינופת של העיתונאים-מטעם ב"הארץ" אתמול בעמוד הראשון של העיתון בעקבות נאום נתניהו:

חמי שלו נאום טוב והרסני. יוסי ורטר יום השואה. אמיר אורן נמנום קיומי. רוית הכט אל תשתפו פעולה. צבי בראל השטן הגדול-קטן. טל ניב ניצחון פירוס.

* * *

בן מבקר במסעדה

ארוחת צהריים לשניים

 במסעדת China Court

את הצרפתי אני מכיר כבר כמעט 5 שנים. מאחורינו סעודות בארץ, בברצלונה ובניו-יורק, אבל רק השבוע הצלחתי לסחוב אותו בפעם הראשונה לצ'יינה קורט.

את מסעדת צ'יינה קורט אני מכיר כבר כמעט 20 שנה. במשך השנים האלה שמחתי לשוב ולבקר בה כמעט מדי חודש ו"להוריש" אותה לחברים. המסעדה מזכירה לי את אותם כוכים בצ'יינה טאון בניו יורק, שהתייר הממוצע פוחד להיכנס אליהם ורק יודעי דבר באים בפתחן.

מבחוץ, כמעט ולא ניתן להבחין במסעדה ששוכנת בקרן הרחובות בן-יהודה ושלום עליכם בתל-אביב. החלונות החיצוניים נראים מבחוץ כמראה וכל הווייתה של המסעדה זועקת, "מלכודת תיירים". טעות. גם עיצוב המסעדה הוא קלישאת המסעדה הסינית בהתגלמותה, ציורים, מנורות, קישוטים וברקע, גרסאות כיסוי בסינית לשירים מערביים.

מה מייחד אותה משאר הסיניות? הסועדים. פעמים רבות נתקלתי בסועדים אסייתיים במסעדה. הבעייה היא, שתמיד נראה לי שהם יודעים להזמין אוכל הרבה יותר טעים מאשר אני יודע...

המסעדה מגישה בכל יום ארוחות עסקיות בעלות של 54 ₪, בשבת העסקית מעט יקרה יותר. הארוחה העסקית כוללת, מרק, אגרול, מנה עיקרית וכוס שתיה קלה.

כמה טיפים/סודות על המסעדה:

1. אם לא אוכלים עסקית, מומלץ לבקש את התפריט הסיני. התפריט כתוב בסינית ובאנגלית ומכיל מנות שאינן בתפריט הרגיל.

2. מנת ה-Pancake Duck היחידה לדעתי בארץ. החברים שלי קוראים לה ברווז מקופל. שני כרעי ברווז מפורקים, מוגשים עם ערימת חביתיות אורז דקות, מקלות מלפפונים ובצל ירוק ורוטב הוי-סין. כל סועד לוקח חביתית, שם מעט ברווז, ירקות ורוטב, מקפל ואוכל. טעם גן-עדן.

3. קדרות מרק אטריות. קערות גדולות ובהן מרק מהביל עם אטריות ותוספות. ארוחה שלמה. ממליץ בחום על מרק האטריות עם נתחי החזיר והכרוב הכבוש הסצ'ואני.

4. הרוטב החריף. מי מכם שאוהב חריף יתאהב ברוטב. אני מכיר מישהו שאוהב לאכול אותו בכף.

ומה אנחנו אכלנו?

למנה ראשונה הצרפתי הזמין מרק וון טון ואני מרק חמוץ חריף.

למנת ביניים קיבל כל אחד אגרול עם רוטב חמוץ מתוק. הצרפתי טען שהרוטב חסר טעם. לטעמי הרוטב פשוט עדין יותר מהרטבים התעשייתיים אליהם אנו רגילים.

למנה עיקרית הצרפתי הזמין תבשיל עוף עם ירקות ולצידם אורז לבן. אכל הכול ואחר כך בכה לי שהאוכל הרגיש לו שומני. לדעתי, הרוטב של המנה, שהיה סמיך מקורנפלור, גרם להרגשה זו. אוכל סיני מטוגן או מוקפץ זמן קצר בווק ולא סופג כמעט שמן.

אני הזמנתי את המנה הכמעט קבועה שלי, בקר סצ'ואן עם חצילים. המנה הזאת היא לטעמי אחת מהטובות במסעדה. החצילים נטבלים בטמפורה מעט מתקתקה ומטוגנים בשמן עמוק לפני שהם מצטרפים לבשר הבקר ולרוטב. המנה המתקבלת היא שילוב מרקמים וטעמים מצוין.

בתוספת שתי כוסות דיאט קולה, שילמנו יחד 108 ₪ לשתי ארוחות עסקיות. אין ספק, העסקית המשתלמת בעיר.

צ'יינה קורט, מסעדה סינית. שלום עליכם 14, ת"א. 03-5178454.

* * *

ברוך תירוש

על כתבלבים וברקודות

לדן מרגלית, לאחרונה נדהמתי לראות בהתבטאויותיך אודות רוה"מ, גלישה לעבר מחוזות שלא ראוי לך להיספח אליהם. אינני מחסידי מפלגה כלשהי, אבל אם מוכר לך מישהו עדיף על נתניהו או שווה ברמתו – הצביע עליו!

מאידך, אני חושש שנתניהו לא יקום מההסתערות הכללית והמשיסה הגסה עליו, בעיקר ע"י כמה מכתבלבי* שידורי ישראל, שאינם לאים מתיאורי הנזק הנגרם כביכול לישראל מפעילות מעסיקם הישיר, ראש הממשלה. ואכן ברור לכל משקיף שהכפשתם הינה ממומנת כפי שמומנו מאות אוהלי המחאה, ההכפשות וההפגנות שנועדו למרר ולערער את החיים במדינה.

ובעיקר אשם בכך נתניהו שלא טרח לטפח ולפנק סביבו את אלה שללא יסוד ורקע נכון מלעיזים עליו בכל פה ומעל כל במה. למשל, אילו היה ממנה את אלון פנקס לשגריר באו"ם, ובתפקיד רם יותר את ה'מיועדת לחלוק בתפקיד רוה"מ', הם לא היו מזמנים להתראיין ולגדף אותו בכל ערוץ. אילו למד נתניהו מיצחק רבין, היה משיג לעצמו שקט ע"ח המדינה במינוי עיתונאים כבן כספית ונחום ברנע, שמעון שיפר והברקודות* סביבם, לתפקידי מעלה, למרות שניסיונם מתמקד בבירבור, ואינם נמנעים מלייעץ לאנשי מדינה וצבא כיצד לפעול.

גם ב.ג. בשעתו שגה כאשר פיטר את יהושפט הרכבי ולא קידם אחרים שמיד הפכו לאויבים מרים. ומי יתנה את תלאות יובל דיסקין ומרעיו עד מאיר דגן, שנשארו עם חצי תאוותם, ולא יודעים את נפשם מרוב הכפשה.

ועל כולם מתעלה ומקפץ מיודענו איתן כבל, המלהג על במותינו בעברית מוזרה ועל חשבוננו בסכומי עתק בעבר ובעתיד. ללא כל הישג ראוי הוא מכהן בסביבתך על הבמה, ומכנה כ'מדינאי קטן' את רוה"מ שזה עתה השכיל לעורר לצידנו מאות מראשי ארה"ב. מעניין מדוע התגדרה התקשורת בארץ להכפיש ולהבליט את מעט הנעדרים בכפייה, כאשר האולם סאן ממאות האוהדים. האם בכנסת היה גורל רוה"מ שפיר יותר?

ואיתן כבל בעילגותו ובהתנכרותו מסביר לנו מדוע לא ראוי לראש הממשלה להעלות מדיניות מעל בימת הכנסת, בה כל דיון בנושא ישראלי נתקל בגינויים גסים, ובמקרה הטוב מתקבל ברוב זעום. והנה, בקונגרס בכללו בוושינגטון, שם מעטים המתנכרים כאיתן כבל, מתקבל כל דיון בנושא ישראלי ברוב של מעל ל-% 95.

* כתבלבים וברקודות היו כינויי אורי אבנרי לכמה מיריביו ב"הארץ".

* * *

פרק ברומאן "מסעותיי עם נשים"

כל המסופר בו אמת לאמיתה

שאירע למחברו בבחרותו בחיפה

מה שהתרחש בו אכן קרה בעליל

ולמרבה המזל אזל הספר כליל

רק נפוג בחלל הבית הדהוד הטריקה של וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית בצאתה אותנו בברכת לָרֶוֶודֶרֶה קולנית – שמעתי מישהי מיָדללת מפתח חדרה, פועה בקול גדי רך ומוצצָנִי: "אחי... אחי... אני מקווה שאתה לא לש שם לבדך את המָלוּש..."

הו לחמנייה טרייה. הו מתוקה, זהבהבה-בוֹנֶת! – איזה מזל שאת מארחת אותי בנדיבות ובפתיחות נפלאה בבית-הורייך. מיד קמתי ללכת לחדרה, בפרוזדור שמעתי אותה שרה, וכשנכנסתי ראיתיה יושבת בנפנוף-ידיים, כמו מעל בימת אופרה, את ההימנון של אגודת הבריאות:

"צְעד הנוער, עז וקל / על אף מכשול, לֵאוּת / דגלנו עוד יזהיר מעל / הניקיון בריאות. / עזרה לטף / טיפול בסב / לא נאחר / זהיר וָעֵר!"

מחאתי כפיים.

"אתה לא חושב שאתה צריך לעזור לי קצת בשיעורים?" התפנקה.

רק ניגשתי לשולחן-הכתיבה שלה והספקתי לומר "באיזה מקצוע..." וכבר קמה והדפה אותי למיטתה, שעדיין היתה סתורה וחמימה משנת הבוקר-צהריים שלי, והתחילה לנשק אותי מכף-רגל ועד ראש. חלצה את הסנדלים התנ"כיים שלי, למרבה המזל קיבלתי זוג חדש לקראת הנסיעה. היינו יוצאים לעבודה ביָשן ושומרים את החדש לבגדי אל"ף, לאחרי המקלחת לפנות-ערב ולארוחת-השבת בלילות שישי.

אך ריחות הגוף שלנו לא מצאו חן בעינֵי הקטנה והיא התעקשה שניכנס לבָּמְבַּטְיָה, שם בילינו בנעימים כשני ילדים, מכנים זה את זה "אחי" ו"אחותי", מתנשקים ומשחקים – אני מושך בשדיה הקטנים כמנסה להגדילם והיא מדגדגת בזין שלי שהפעם התחזק כזרוע המלוֹש וקיבל מימדים רציניים – מרים אותה ומנשק את ערוותה הצהבהבה כשערות ראשה, מושיב אותה ומנשקה על פיה החמוד והעבה במקצת, משפשף לה במים, מנסה לחדור לתוכה, והיא: "לא מרשָׁה אחי, אני בתולה," ואני לא כל כך מאמין.

היתה בי אמונה נאיבית, בעקבות מה שאמר לי פעם מזכיר המשק, שהוא לי כאורים ותומים בעליונים וגם בתחתונים – שאם אתה מזיין בחורה בתחת אתה זוכה במשהו דומה לראשונות אצלה, משהו דומה לבתולים "גם אם בתוליה מלפנים נבתקו כבר מזמן והיא בחזקת משומשת."

אז סובבתי את מלנכולי, שערותיה הזהובות נוטפות מים ואני חופן את שדיה הקטנים בשתי ידיי החובקות מאחור והושבתי אותה על אברי, הזקוף, כן, זקוף ומוצק, כמלוש, כן, היו ימים – ושרתי לה בו-בתוסיק מנגינת "חושו אחים חושו" בוורסיה חֵיפָאִיתִית:

"חוּשִׁי יָלְדָה (במלעיל) חוּשִׁי

ממני אל תַחְשׁוּשִׁי

בַּעיר של אבא חוּשִׁי

תקעתי לָך בטוּשִׁיק..."

אבל במים לא הלך כל-כך לַשיר וגם הבתולה, רק הרגישה את קצה העטרה תקוע בפי-טבעתה ומבקש להיכנס מהצד של האין-בתולים, נרתעה מאוד אף שקצת נפתחה לקראתי מעצם הגירוי, "השתגעת, אחי, מה אתה שר? תגיד, אפשר להיכנס להריון גם מהתחת?... וגם אז צריך לעשות הפלה?.. מהתחת?..."

הסתובבה על קצה הזין שלי ופניה מתחננות אליי, מפצירה בי לגמור לי ביד ואפילו לצלול במים ולמצוץ את הנמר המידברי שלי ואני צוחק – "אחותי, את ממש אחות רחמנייה!" – והיא מתחננת: רק שלא אגמור עמוק בִּפְנִים, אבל שלי כבר נפל לא שדוד בלי להזריע, ונותרתי עם כל תאוותי כשיָדי מחזיקה בחלציי.

- - -

"תכתוב לי משהו על הגב," ביקשה להפיג את המתח.

"מה?"

"מה מה? תכתוב שאני אנחש!"

אייתתי על גבה הרטוב, אות על אות בַּאצבע עם נשיקה במקום רווח בין המילים, והיא פיענחה בקול: "אל"ף, נו"ן, יו"ד (נשיקה) – אני! – אל"ף, ו"ו, ה"א, בי"ת (נשיקה) – אוהב! –  אל"ף, תי"ו (נשיקה) – אֶת! – פ"א, ו"ו, סמ"ך, יו"ד (נשיקה) – פוסי!!! – ו"ו, רי"ש, ו"ו, צדי"ק, ה"א (נשיקה) – ורוצֶה! – אַי!!! – " כניראה שהקשת הקטנה של הה"א שרטה את גבה התפנוקי או רק חשה בקצה הציפורן נוגעת ולא כרית האצבע, כי ידללה פתאום בקול ילדותי, אפילו קצת מפגר: "אני מתפלאה שמרשים לְךָ ללוש עם ציפורניים כמו שלךָ!" –

וככה לא הספקתי לאיית: למ"ד, זי"ן, יו"ד, יו"ד, נו"ן סופית –

כי מיד קפצה מהַבָּמבּטיה נימפונת זהובה-שחמחמה, עגלגלונת וגם רזה – ועדיין מכל חמוקיה נוטפת מים, חזרה עם זוג מספריים קטנות כשהיא מדקלמת במתיקות ובהברה שנשמעה לי אפילו קצת "ייקית":

"אש, סכין ומספריים – לא לקחת בידיים!"

והחלה גוזזת אותי, תחילה באצבעות הידיים, "שיהיה לך יותר קל לשחק לי בקוּסִי," כדבריה, "אבל אחי, בלי לפגוע בבתוליים," על משקל מספריים, והתכוונה שאוכל אולי לתקוע גם אצבע מאחור בלי לפצוע את העור הרגיש. אחר-כך עברה לאצבעות הרגליים וליטפה לי אותן אחת-אחת ונישקה בייחוד את הבהונות, וגם דגדגה קצת, וכשסיימה העבירה לידי את המספריים והרשתה לי לגזוז את ציפורניה, ועכשיו תורי היה להגיד ב"ייקית" שלדבריה ככה דיברה הגננת שלה מהדר הכרמל:

"אש, סכין ומספריים – לא לקחת בידיים!"

עדיין היו לה ציפורניים בגיל שאין בו הבדל בין נערה לנער ויכולתי לעשות זאת בנקל כמו שאני גוזז לעצמי. ומדי פעם עשינו הפסקה והתנשקנו ארוכות. וכאשר החזקתי בידי את כפות-רגליה הרכות והחמימות הייתי מגורה מאוד. הצמדתי אותן זו לזו ביוֹשְׁבְנָה על מעקה הבמבטיה ושיחקתי בהן כאילו היו שפתי ערווה.

אני ממש מתבייש לספר כי בשובי למשק, רק הייתי שוכב ומתבונן בבוהן החשופה שמלנכולי מצצה לי, ומיד המגוּרֶה שלי היה מתרומם ומשפריץ. כן, בימים ההם הייתי זָכרן מצויין וטרם ניטשטשתי.

"עכשיו צריך להוציא את המים עם כל חתיכות הציפורניים!" ושרה: "דגלנו עוד יזהיר מעל, הניקיון בריאות! עזרה לטף, טיפול בסב, לא נאחר, זהיר וָעֵר!"

וכך עמדנו באמבטיה וקילחנו זה את זה בטוש-טלפון, כשאני משתדל להשהותו מול פתחיה הנמוכים שהרי חיפה היא עיר המפרץ ואני מהמושבה ויש לי ניסיון בהשקאה בקִישְׁקֶה, צינור הגומי שבלחיצה על הקצה מתיז יותר רחוק –

ואז, כאשר מי האמבטיה העכורים-במקצת הולכים ופוחתים עם נשורת ציפורנינו עד שהם עושים בסוף "לופינג", סיבוב, ומשמיעים קול שאיבה גס כמו שיהוק, אבל פנימה – והבתולה לוקחת את הטוש-טלפון מידי כדי שאפסיק לדגדג לה בזרם ומתיזה בו על פניי בַּבּמבטיה – אני מצליח סוף-סוף להכניס בזהירות קצה אצבע אמה מלפנים ועוד אצבע אמה מאחור, וככה עמדה בין שתי ידיי החובקות אותה, משופדת, רועדת, כמהופנטת, ומלמלה, כלא יודעת מה קורה לה כשהיא מפרפרת בין כפות-ידיי זקורות האצבע ונאנחת, "רק לא לעשות לי חור..." ביקשה, "אחי, רק לא לקלקל את פּוּסִי... לא נמר... רק חוקן..."

גם אני לא הבנתי בדיוק מה קורה לה. נזהרתי לא להיכנס באצבעותיי, אמנם גזוזות הציפורניים – עמוק מדי, אף כי תחת העגלגל והרטוב נפער למגע האצבע לא פחות משפתי פּוּסִי, ומרוב התרגשות השפרצתי טונה של זרע כשאני מצליח בשניות האחרונות לשלוף את שתי ידיי ולתפוס בה רק מאחור כדי להשחיל את שלי בין עגבותיה הקטנות, השזופות, ולמלא אותה עד פי הטבעת טיפות לבנות, ריחניות, כי לא התפרקתי כבר כמה ימים – ממש הסרחנו זרע, מה שחייב אותנו שוב להתקלח, הפעם בשתיקה, כאילו עבר עלינו איזה זעזוע של התגלות או תגלית שלא מן העולם הזה.

"אני חושבת שאני מרגישה כמו אישה עוד לפני שהייתי אישה..." קבעה בקולה הילדותי. "עכשיו אתה כבר לא רק אחי כי אני גם כבר כמו אישה שלך?"

לא עניתי.

"אישה מהתחת!" ציחקקה, "ואתה חיימקה שפינוזה, הבּוּבּוּ חוקן שלי כמו אפריים כשיש לי עצירות! מה זה מילאת אותי שם כשעמדנו בבמבטיה..."

"מה פתאום אפריים? מה..."

"טוב, תשכח," צחקה במבוכה, "אז כמו במשאבה של תחנת בנזין? – בּוּבּוּבּוּבּוּ שלי... ככה אתה גם מנפח את הפרימוסים במאפייה שלך בקיבוץ?" ניסתה עוד פעם לגעת לי בנמר המידברי הרטוב שטרם לגמרי נרגע. "ככה, בַּמשאבה?"

בתחנות הדלק פעלו משאבות ידניות והיה צורך להניע את הידית הלוך וחזור כדי לשאוב מלוא הגלון בנזין ולמלא את הטנק של האוטו. הבנזין הצהוב כשתן היה מבעבע ועולה, ממלא צנצנת גלילית, וכשהיתה תאומתה מתחילה להתמלא, היתה הראשונה משמיעה קול גרגור ומתרוקנת במהירות לטנק של האוטו.

פינקה אותי במלמולים מוזרים ואפילו קצת בכתה, "היה לי טוב," אמרה, "אף פעם בחיים לא הייתי כך בעננים... אוּיְשׁ, יהיה יותר טוב לי עכשיו בְּתנ"ך, אפילו טוב מאוד כי אני כבר מבינה מה זה אביונה... עשית לי רעידת-אדמה בגוף, בּוּבְּקָלֶה."

"אני, ציטרוס המרעיד מפרדסי שפינוזה ובניו, פרדסן וחבר-קיבוץ, וגם בוסתנאי – הכול ביחד!" נשקתי לה מכף רגל עד ראש, פשוטו כמשמעו. הכול ליקקתי.

ועוד לחשוב שהמחבר המופרע היה מועמד לפרס אקו"ם על מפעל חיים בספרות העברית!

* * *

בצלאל בן אהרון

מיישרים קו עם איראן

מי אמר: "הניסיון של נתניהו למנוע הסכם מול ארה"ב לא יצלח, (להיפך) נאומו הגביר את הקונפליקט והמתיחות"? הרצוג? לפיד? נחמן שי? שמעון פרס? זהבה גלאון? אודי סגל? רביב דרוקר? מואב ורדי? אמנון אברמוביץ'?

תודו שאחד השמות האלה עבר בראשכם. ובכן, את זה אמר לא אחר מאשר שר החוץ האיראני מוחמד זריף. ואכן, וכצפוי לצערי, דוברי השמאל – פוליטיקאים ואנשי התקשורת לא התרשמו מנאומו המבריק, הבהיר, הצלול, הסדור על אופניו, האמיתי ולכן משכנע (!) של ראש הממשלה, אשר זכה לעשרות קימות ומחיאות כפים של חברי הקונגרס והאורחים שהיו שם. יתירה מכך, ניכר היה שמגישי החדשות אצלנו מצפים לשמוע מהפרשנים מטעם דווקא את הביקורת השלילית על נתניהו ונאומו. הם הרי רגילים לכך, ואסור בשום פנים ואופן לאפשר לנתניהו נקודות זכות מול הסיכוי הגדול ביותר של השמאל לזכות בשלטון. ולכן אין להתפלא אם התקשורת בארץ מגוייסת עכשיו לגמד את הנאום, ולתקוף אותו, ולהצביע עד כמה הוא מחבל ביחסים ואינו תורם וכו'. (לו זה היה נעשה בפרסית, אזי זה היה מושלם).

בכל מדינה אחרת היו חשים סולידריות עזה עם ראש הממשלה בנאום היסטורי כזה. בכל מדינה אחרת היו מבינים את גודל השעה שבה ראש ממשלה של מדינה קטנה ופגיעה אשר עלולה להיקלע לסכנה קיומית, מנסה לשנות את רוע הגזרה, בצעד אחרון ממש, מול אימפריה שעם כל הכרת הטובה שאנו חייבים לה, בסופו של דבר היא לא זו שתשלם בגורלה את מחיר ההסכם הרע הזה.

אבל כאן, למרבה הצער ועוגמת הנפש, כל הפוליטיקאים הקטנים האלה שבאופוזיציה אינם מצליחים לראות מעבר לאינטרס הצר של המשחק הפוליטי. נכון, הנאום חשף את ערוותם של כל מי שמוביל את ההסכם האומלל והפייסני הזה. די לשמוע את תחושותיה של מנהיגת המיעוט בקונגרס ננסי פלוסי ("הנאום היה עלבון לאינטיליגנציה/למודיעין של ארה"ב") ולראות את פניו הכעוסות של הנשיא אובמה, כדי להבין שהנאום החד כתער הזה העמיד מול פניהם מראה שלא יוכלו להתחמק ממנה, אלא בעזרת ביקורת אישית ולא עניינית, וגם בעזרת השמאל הישראלי והתקשורת המשרתת אותו.

נכון, אין זה מן האינטרס הישראלי לקומם עלינו את הנשיא אובמה; כי למרות המדיניות השגויה והאסונית שהוא הוביל במזרח התיכון מאז האביב הערבי (ואשר נובעת לדעתי מסנטימנטים לאסלאם "העגול" והמתון – בניגוד לזה הנוקשה והאכזרי שבמזרח-התיכון – שהוא זוכר מילדותו באינדונזיה, וממוצאו הקנייתי-המוסלמי של אביו הביולוגי), אני מאמין שהוא ידיד-אמת של מדינת ישראל, ופעל רבות לחיזוקה, כפי שנתניהו פירט בנאומו (ובניגוד גמור לכל האשמות ההבל של השמאל ועושי דברו, כאילו התדרדרו היחסים).

אבל באמת לנתניהו אין ברירה. הרי כל בר דעת מבין שאין סיכוי שהאיראנים יכבדו את ההסכם שהם יחתמו עליו. ואז מה? אובמה, שכבר לא יהיה נשיא, יטיל את האחריות על מחליפו, והמחליף יטיל את האחריות על קודמו, וארצות הברית של אמריקה תמשיך את שגרת חייה. אבל הסכנה האיומה הזאת תרבוץ לפתחנו ותעיב על עתידנו.

התקווה שנאומו של נתניהו יוכל לשנות משהו, יכולה להתממש אם כל הכוחות הפוליטיים בארץ יעמדו מאחוריו כאיש אחד בסוגיה האיראנית. כי למה שהנשיא אובמה ישנה את המגמה הנוכחית של המו"מ עם איראן, אם האופוזיציה הישראלית ואמצעי התקשורת בישראל בעצם תומכים בו? או לחלופין רק מותחים ביקורת בלתי פוסקת בנתניהו? בעשותם כך, האופוזיציה משמאל ואמצעי התקשורת, בסופו של דבר, מעודדים את הממשל להמשיך את המתווה הנוכחי של המו"מ עם איראן. ובעצם, מיישרים קו עם איראן, שזהו מתווה נוח עבורה (ואת זה ניתן בקלות להבין מהצהרותיהם של האיראנים בתקשורת).

כמה עצוב וכמה חבל שהשנאה לנתניהו מעבירה אותם על האמת. אמת שגם הסעודים ומדינות המפרץ, והמצרים, ובכלל כל מי שמבין משהו במזרח התיכון, זועקים מפניה.

והנה עוד סיבה להצביע לנתניהו.

*

אהוד שלום,

אני סבור שטוב אתה עושה בהשיבך את תמיכתך לנתניהו בשעה גורלית כזו.

לעומת זאת, יאיר לפיד, אמנם אומר הרבה דברי טעם אשר ניתן בקלות להזדהות איתם, אבל יהירותו במהלך הקדנציה הקודמת, ההיבריס שעלה לו לראש בעקבות 19 המנדטים שקיבל, והחבירה שלו לציפי לבני, קלקלו את השורה והביאו לנפילת הממשלה שלא בעיתה, ואשר על כן טוב יהיה אם יישב קצת באופוזיציה וילמד ענווה מה היא. בסך הכול יאיר לפיד הוא דמות חיובית בעיניי, אבל עליו לתקן את מה שקלקל. ויש להודות בכל אופן שבשלב הזה של חייו הפוליטיים אינו יכול להשתוות לנתניהו אשר מציג משנה סדורה ורהוטה, ולא רק בתחום המדיני-בטחוני. ושוב, איני נמנה על תומכיו האוטומטיים של נתניהו (ויש לי ביקורת רבה על המצב הכלכלי בארץ).

על כל פנים אני מצרף תגובה לנאומו של נתניהו. התוכל לפרסמה בעיתונך?

בתודה,

בצלאל בן אהרון

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, קראתי את הסיפור של בן-ציון יהושע "משלוח מנות לשפרינצה" בגיליון 1024, ונחלתי אכזבה גדולה: קיוויתי שבן-ציון יהושע נגמל מהצורך לחבוט באשכנזים בספריו. הוא כתב הרי דברים ראויים כמו "מילואים בשדות האורז", "ריח לחם חם", ובעיקר מפעלו המונומנטלי "מאחורי מסך המשי", מפעל ספרותי-היסטורי על יהדות מרכז אסיה, ובו גם עדות לתרומתו החשובה להעלאת היהודים ממחוזות אלה.

הרומן שלו "שתיקת התרנגול" גדוש בארס כלפי האשכנזים, שהם הסיבה לכל מדווי הספרדים ועדות המזרח. קיוויתי שהוא נגמל מהגזענות ("המותרת") הזאת, אבל התבדיתי: בסיפור "משלוח מנות לשפריצה" מתוארים האשכנזים  החרדים כקריקטורה. אני מבקש מבן-ציון יהושע שלא ישלח לי את הספר הזה כשיראה אור.

בברכה,

משה גרנות

אהוד: אני כלל לא הרגשתי בעניין העדתי כאשר קראתי את סיפור ההווי הירושלמי החביב הזה, שהרי היו וגם בימינו יש גנבים "אשכנזים" ויש גנבים "ספרדים" – ונוכחותם מעשירה את מערכות המשפט ולעיתים גם את הספרות.

* זהבה גלאון הודיעה שבשום פנים לא תסכים להפרת הסכם הרוטציה לשנתיים אחרי בוז'י בראשת הממשלה.

 אוף, התבלבלתי, ציפי לבני אמרה זאת – והוסיפה בכך עוד מנדט או שניים לנתניהו.

* תנו לזועבי לדבר... כל פעם שמישהו מדבר איתי על עתיד של חיים ביחד ובשכנות טובה עם  הפלסטינים, קופצת לנגד עיניי תמונתה של "השכנה – חנין זועבי" ואני נרגע מיד ומבין ששלום לא יגיע, ואפילו לא שכנות טובה – כל זמן שזועביות מסוגה מסתובבות בשטח. חנין זועבי, בהופעתיה השחצניות והברוטליות, נותנת טיעון טוב ל"ימין" נגד הקמת מדינה פלסטינית לצידנו... וגם גורמת להרבה ישראלים לקנות בקלות את סיסמתו של אביגדור ליברמן – המציע העברתם של מאות אלפי ערביי ישראל לשליטת הרשות הפלסטינית.

מבחינתנו היא שעון מעורר, קול קורא לכולנו ומזכיר שאין עם מי לדבר – ושאיננו רוצים כל מגע עם זועבי ודומיה. אז אל תפריעו לה... אז תנו לה להתהלך בארץ ולקשקש ולהצדיק טרור נגדנו, לנאץ את המפעל הציוני ואת צה"ל, כך נלמד מהם ערכינו ומהם "ערכיהם" – ובו-זמנית נקווה שהיא תזכור שימי חייה יהיו ספורים אם דאע"ש תגיע לאזורנו...

כי אחרי הכול, היא בכלל נוצרייה... זאת אומרת שהיא כופרת ושגם דינה מוות... אולי אין בה פחד ואולי היא לא דואגת כי יו"ר הכנסת הציב לה כבר שני שומרי ראש ממשמר הכנסת...

יהודה דרורי

שערי-תקווה

* ידידיה יצחקי: האם אפשר לנסות לבלבל אותך? – עזוב פוליטיקה, שאל את עצמך, האם היית קונה מכונית משומשת מאחד כמו נתנ-יאהו? אחד שאוכל במסעדה מפוארת ויוצא בלי לשלם, לא משלם חובות קטנים לאנשים שעובדים בשבילו. מתנער מאחריות על מעשים שהוא אחראי להם. איש קטן, קמצן וצייקן.

אהוד: ידידיה ידידי היקר, במערכת "הארץ" נשאר עוד קצת קקה טרי שתוכל לקבל כדי למרוח על נתניהו. אומרים שעיוורים מקבלים שם מנות כפולות.

* רפי אשכנזי: נאום נתניהו היה מצויין! צפיתי בשידור הנאום של נתניהו בקונגרס. ישבתי מול ערוצי השידור האמריקאים על מנת להימלט מהגועל שעוררו בי פרשנינו תכולי העין כאן בארץ. למורת רוחו של עיתון "הארץ" – "העיתון לאנשים חושבים", נאום נתניהו היה מצוין!

אני מקווה שמבקריו של נתניהו בתקשורת הכתובה והמשודרת, בייחוד אלו מבית, יאכלו את כובעיהם בהמשך הדרך. אין מילים בפי לתאר את הבוז אותו אני חש כלפי משגרי החיצים בגבו של נתניהו מכאן, מארצנו החמה, ובראשם מובילי התקשורת.

גם חברי הבית "הדמוקרטים" שנעדרו מהמליאה שם, הם מגוחכים במקרה הטוב, ובראשם המנהיגה ננסי פלוסי. האם כה קשה להאזין לנתניהו?

אני תוהה, מה הדיבוק שנכנס לכל אמצעי התקשורת בארץ, מבלי יוצא מהכלל, פרט לעיתון אחד,  כלפי נתניהו?

ועל מכתב הקצינים במיל', מיותר להגיד ולו מילה...

הנני לציין כי אינני חבר ליכוד ולא רבע שכזה. אני בס"ה חבר במדינת ישראל!

* הקרבות של הצבא העיראקי השיעי, בסיוע צבא איראני שיעי, לכבוש את העיר תכרית שבשליטת דאע"ש הסונית, וזאת ללא תיאום עם ארה"ב הנלחמת בדעא"ש בהפצצות מהאוויר – רק ממחישים את התוהו ובוהו של המצב במזרח התיכון, שבו איראן וארה"ב מוצאות עצמן בחזית אחת מול דעא"ש – תוך שאיראן ממשיכה לפתח בחשאי את הנשק הגרעיני שלה!

וללא קשר לישראל, גם סעודיה ומצרים לא תוכלנה להישאר ללא נשק גרעיני במאזן האימה מול איראן!

איך אמר נתניהו בנאומו המזהיר והנכון בקונגרס האמריקאי: "גם האוייב של אויבי הוא אוייב שלי!"

* מוטי: ננסי פלוסי [על רקע צילום לחיצת יד עם רוצח בני-עמו אסד] היתה על סף דמעות והתמלאה צער רב על נאומו של נתניהו בקונגרס. (וכמובן שהתקשורת השמאלנית ציטטה והבליטה את זה בלי סוף). לעומת זאת, מעולם לא שמענו ממנה מילה אחת על הרג של למעלה מ-200 אלף בני אדם שנרצחו בסוריה. גם לא שמענו ממנה על טבח הנוצרים והיזידים. בוודאי לא על למעלה מ-4 מיליון פליטים ועל עשרות אלפי הרוגים (בשנה) שמוסלמים טובחים אחד בשני.

ננסי, על כל אלה יש לשפוך דמעות. דמעות רבות שאין להן גבול. על כל אלה ליבך צריך להתמלא צער רב – ולא על דבריו של בנימין נתניהו. 

* שלא תהיינה לכם אשליות – נשק גרעיני איראני יביא בעקבותיו נשק גרעיני סעודי, מצרי ואולי גם של נסיכויות המפרץ, שתרכושנה אותו מפאקיסטאן.

כל זה מהווה סכנה קיומית לישראל וגם כבילת ידיה בתגובותיה להתקפות טרור מצד חמאס, חיזבאללה, דעא"ש ושאר כל מטורפי האיסלאם הקיצוני במזרח התיכון ובעולם.

     * * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,654 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל