גיליון מס' 1026

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח באדר תשע"ה, 9 במרס 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֲנִי פֵמִינִיסְט. // יפה ברלוביץ: איפה הן היו 'בבוקר לח בשנת תרל"ח': תמונה קבוצתית עם חנה פרומה סלומון. המשך מהגיליון הקודם. // אהוד בן עזר: מהי מידת האמת ההיסטורית  בבלדה של יורם טהר-לב? // יושב-ראש הכנסת רובי רובלין בערב מחווה לאברהם שפירא: במלאת 135 שנה להולדתו ו-40 שנה למותו, פתח-תקווה, בית אברהם שפירא, 18.12.2005. פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 115 מיום 13 בפברואר 2006. // נשף הפורים מוש"ק י"ב אדר תרע"ח [1918] בישיבת הוועד [של פתח-תקווה, מתוך הפרוטוקול]. פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 123 מיום 13 במרס 2006. // שיא ספרותי של כל הזמנים, פרופ' בנימין הרשב (הרושובסקי), חתן פרס א.מ.ת בחקר הספרות, חצה את הים התיכון בסירת גומי קטנה. פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" מיום 30 בינואר 2006. // עמוס גלבוע: פרשנים בכירים  בתקשורת הסעודית תומכים בחוזקה בנאום נתניהו. // מרדכי קידר: מהודו ועד כוש. [ציטוט]. // דרור אידר: א. הפרוטוקולים של נחום ברנע. ב. מקצת ממה שחוויתי שם. [ציטוטים].  // עמוס אריכא: זעקת הלוחם. // אורי הייטנר: צרור הערות 8.3.15. // רות ירדני כץ: מסיבת פורים 2015. // משה כהן: הנדון: דו"ח העוני. // יובל ברנדשטטר: אמריקה לא לצידנו. [ציטוט]. // עוז אלמוג: פתק לבן מצפוני. // אהוד בן עזר: חידת סופר. // מנשה שאול: צועדים במרץ לאחור. [ציטוט]. // הדסה מור: תערוכת האמנות השנתית של בנק הפועלים. // אהוד בן עזר: חליפת מכתבים פרטית 2006 עם אלישע פורת. // בן מבקר במסעדה: ארוחת צהריים לשניים במסעדת Taizu // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אֲנִי פֵמִינִיסְט!

(ליום האישה הבינלאומי)

בישׂראל משׂתכרת אישה ב-30% פחות ממשׂכורתו של גבר. רק 19% מעמדות הניהול בשוק העבודה מאויישות ע"י נשים. 38% מן הנשים מועסקות במִישׂרה חלקית, ובתחום הייצוג הפוליטי עדיין אין כל שוויון. (עובדות סטאטיסטיות הזועקות לשמיים).

אֲנִי פֵמִינִיסְט, רַבּוֹתַי, וְגֵאֶה לְהַצְהִיר זֹאת כְּגֶבֶר

שֶכְּבוֹד הָאִשָּה וְשִוְיוֹן זְכֻיּוֹתֶיהָ נִתְפַּס לוֹ תָמִיד וּבֹאַר

כְּאֶבֶן-בָּחְנוֹ שֶל הַמִּין הַגַּבְרִי שֶמֵּאוֹת בַּשָּנִים, מִכָּל עֵבֶר,

דִּכֵּא אֶת "הַמִּין הַשֵּנִי" כִּדְבָרָהּ שֶל הַגְּבֶרֶת סִימוֹן בּוֹבוּאָר.

וּכְבוֹדוֹ שֶנֻּפַּץ וְגוּפוֹ שֶהֻחְפַּץ שֶל אוֹתוֹ "מִין שֵנִי", שֶסְּטָטִיסְטִית

כּוֹלֵל לְפָחוֹת אֶת חֶצְיוֹ שֶל הַגֶּזַע הַזֶּה הַקָּרוּי אֱנוֹשִי

הֵם אוֹת וּמוֹפֵת בְּעֵינַי לְחֶסְרוֹן גַּבְרִיּוּת שֶל בּוּרוּת מָצ'וֹאִיסְטִית

הַמַּשְלָה אֶת עַצְמָהּ כִּי תוֹסִיף לָהּ עָצְמָה אִם תִּרְמֹס אֶת הַמִּין הַנָּשִי.

וְאֵין בְּעֵינַי עוֹד יָפֶה וְנָאוֹר מִחֵרוּת הָאִשָּה לְהַפְרִיחַ

מַמָּש כְּפִי שֶפִּצְחָה מָדָם קִירִי אֶת סוֹד הָרַדְיוּם וּכְפִי שֶתֵּאֲרָה וִירְגִּ'ינְיָה ווּלְף בְּמַסָּתָהּ

עַל "חֶדֶר לְעַצְמָהּ", כָּל קִיר, כָּל צֹהַר, כָּל אָרִיחַ

בְּכָל פִּרְחֵי רוּחָהּ, מוֹחָהּ וִיצִירָתִיּוּתָהּ.

וְשַבֵּחַ אֲנִי לֹא פָּחוֹת אֶת גְּאוֹן קוֹנְטְרַפּוּנְקְט הַגּוּפִים הַנּוֹבֵעַ

כִּדְכִי יָם לֹא נִרְדָם בֵּין חַוָּה לְאָדָם וּבוֹקֵעַ מִסְגוֹר מַרְתְּפָיו

שֶל עֶרְגוֹן הַבָּשָׂר אֶל חֶצְיוֹ הַנֶּחְסָר שֶמֵּרֹב שֶהוּא חַי הוּא גוֹוֵעַ

מִלִּרְעֹב וְלִצְמֹא אֶל חֶצְיוֹ שֶל עַצְמוֹ הַמַּצִּית אֶת עוֹרוֹ בִּלְטָפָיו.

וְכָל שֶנֶּחְמַס וְנִרְמַס בְּרַגְלֵי הַזִּ‏ילוּת שֶחַיֵּינוּ לָהּ טֶרֶף

וְכָל שֶנִּכְפַּש וְנִרְפַּש בְּבִצּוֹת הַפֶּרְוֶרְסְיָה שֶל אֶתוֹס קַמְצָן

שֶאֵין בּוֹ קִצּוּב בְּסֵאוּב אַךְ הָיֹּפִי מִזְּמַן בּוֹ יָרַד לַמַּחְתֶּרֶת

כִּגְנוּת וְחֻלְשָה הַיָּאוֹת לְאִשָּה אַךְ אֵין גֶּבֶר הַשָּׂש לְאַמְּצָן –

חוֹזֵר כְּאוֹצָר שֶאָבַד אֶל הַהֵם הַיּוֹדְעִים כִּי אֶפְשָר גַּם אַחֶרֶת

וְאֵין הָרוֹמַנְטִיקָה לוּקְסוּס יוֹתֵר כִּי אִם צֹרֶךְ דָּחוּף כְּחַמְצָן.  

וְכָל סַרְסוּרֵי-הַזִּמָּה הַקְּטַנִּים, רוֹכְלֵי נִבּוּל-הַפֶּה וְחֶנְוָנֵי קֻבּוֹת-הַפּוֹרְנוֹ,

אוֹתָם שֶיּוֹם-יוֹם מוֹזִילים אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה, אֶת הַיַּיִן בַּדָּם  

לְשֵפֶל בָּהוּם שֶל סֶקְסִיזְם זָהוּם, לִסְחִי שֶאַף פַּעַם אוֹתוֹ לֹא יָּגֹרְנוּ

מִשּוּם שֶאֶצְלֵנוּ אִשָּה אֵינָה חֵפֶץ

רַק אוֹת לְמוֹתַר הָאָדָם, –

אֵיךְ הֵם פִּתְאֹם מַכְמִירֵי רַחֲמִים

וְאֵיךְ הֵם מַחְמִיצִים הַכֹּל, הַמַּאנְיָקִים הָאֵלֶּה:

אֶת שִיר הַשִּירִים הַמֻּפְלָא שֶל הָאֵרוֹס

וְכָל זֶה בִּמְחִיר מָה? בִּמְחִיר זִרְמַת שִפְכֵי הָרְחוֹב.         

הַטֹּהַר אֵינוֹ רַק הִיגְיֶנִי יוֹתֵר, הוּא גַם חַם שִבְעָתַיִם וְסֶקְסִי פִּי אֶלֶף

וּמַה שֶנִּדְמֶה לַכְּסִילִים כְּחַלָּש הוּא הָעַז בַּכֹּחוֹת:

לֶאֱהֹב...

* * *

יפה ברלוביץ

איפה הן היו 'בבוקר לח בשנת תרל"ח':

תמונה קבוצתית עם חנה פרומה סלומון

המשך מהגיליון הקודם

יום האישה הבינלאומי התקיים השנה ביום ראשון ה-8 במרץ, והוא גם תאריך מתאים להעלות על נס את המתיישבות הראשונות בפתח תקוה. מאמרה של פרופ' יפה ברלוביץ "איפה הן היו בבוקר לח בשנת תרל"ח" מובא כאן ללא הערות שוליים. המאמר המלא ראה אור בקובץ מאמרים בשם "בית סלומון, שלושה דורות של מחדשי היישוב", ירושלים. 2014, עמ' 132-176.

ג. פרומה סלומון: 1892-1878

1. בין ירושלים לפתח תקווה

וכך כותב הבן חיים סלומון על ילדותו בנחלת שבעה (סוף שנות ה-70/ראשית שנות ה-80): "הישיבה בנחלת שבעה בימים ההם לא הייתה קלה. קרו מקרי התנפלות של ערבים בייחוד מן הכפר ליפתה הקרוב. אבי ז"ל היה בימים ההם טרוד בהקמת פתח תקווה, היישוב החקלאי הראשון. הוא נסע הלוך וחזור. השומר היחיד בבית היה אחי אריה ליב, בעל לב אמיץ אשר לא חת מפני כל. היה לו אקדח אשר השתמש בו לפעמים להברחת מתנפלים... כאמור, היה אבא מרבית זמנו בפתח תקווה, ובא הביתה לירושלים לעיתים רחוקות. נסיעתו וחזרתו מפתח תקווה היו ברכיבה על סוס באשר דרך סלולה מפתח תקווה לירושלים טרם הייתה".

למותר לציין כי דבקותו של יואל משה בפעילות חדשה זו – נדידה והתרחקות מהבית ומהמשפחה כדי להקים אי-שם ליד יפו מעין מעבדה יישובית ניסיונית שיש בה כדי להציע עתיד חקלאי ליְהוּדֵי הארץ (והתפוצות) – מחזירה אותנו שוב אל אותו דפוס התנהגותי, המדרבן את יואל משה לעזוב מדי פעם את כל אשר לו ולהפעיל מחדש תכניות-יעדים-חזונות שנפשו חסרת המנוח מייצרת ללא הרף. כך בנדודיו ללמוד תורה, כך בעיסוקיו הספרותיים-העיתונאיים, וכך בפעילותו הרעיונית-הציבורית למען הקהילה ולמען היישוב כולו. והנה גם עכשיו, כפי שמספר הבן, עולה יואל משה על סוסו ונע בדרכים-לא-דרכים הלוך ושוב בין הבית שהוא מנסה להקים (בפתח תקווה) לבין הבית בירושלים, שבו שוב מוצאת עצמה פרומה באותו חֲסך של בעל ואב וממילא בדיוקנה של אישה-מחכה-תמיד. שהרי אם ב-1859, כשהרחיק לליטא, חיכתה עם שני פעוטות, ובצאתו למצרים ב-1864 נותרה עם ארבעה ילדים בחיקה (שלא לדבר על שליחויותיו לאירופה ועל מסעותיו בארץ), הפעם מצאה עצמה מחכה עם שבעה ילדים לגיליהם השונים, ובתוך כך שבה ומתמודדת עם הריון בגיל מתקדם (שבסיומו הביאה לעולם את בתה צפורה, בסוף 1879), מתאבלת על מות אביה אברהם רוטנברג (1880), שחי בקרבתה שנים והיווה דמות גברית ואבהית בחינוך ובגידול ילדיה, וגם כואבת את פציעתו הקשה של בנה הבכור יוחנן דוד.

כאן כדאי להעיר כי הדימוי של פרומה כ"אישה מחכה" מתחבר לאותו מוטיב ספרותי-רומנטי שאכלס רבות את היצירה העולמית והעברית, ובה בעת גם ערער על הקונבנציה המשתמעת ממנו. שהרי מצד אחד נטען כי תדירותו של מוטיב זה שבה ומאשרת את מערכת היחסים הפטריארכלית – גבר אקטיבי (נודד)/אישה פאסיבית (מחכה) – כנורמה חברתית; ואילו מצד שני יוצא המחקר הפמיניסטי להשיג על "נורמה" זו, בטענו כי הציפייה הנשית לא רק שאינה פאסיבית אלא שיש בה מן ההעצמה, כיוון שבתנאים אלה מפתחת האישה יתר עצמאות ויתר תושייה, בבואה לתמרן את דרכה מול החברה הרואה בה "הפקר" (ללא חסות גבר).

אבחנה זו כוחה יפה גם לגבי פרומה, שנשארה לנהל בית, משפחה ובית דפוס "כושל", שעם סגירת העיתון 'יהודה וירושלם' חלה ירידה ברווחיו ובפופולריות שהביא לפירמה. אלא שפרומה לא שקטה על שמריה – להפך. עכשיו ניסתה כל דרך כדי ליזום עבודות דפוס חלופיות להגדלת הפרנסה, וההצעה שהעלתה נתגלתה קל מהרה כהכנסה מבטיחה: היו אלה הדפסות משי שיועדו לכסות את החלה על שולחן השבת (או את המצות לשולחן הסדר בערב פסח), ונראה שהייתה להן דרישה רבה – אם לצריכה עצמית ואם למתנות (נהוג היה להעניק כיסוי לחלה כשי לכלה ביום חופתה). יוזמה זו של פרומה הלכה ושיוותה לבית הדפוס אופי נשי, כאשר בצד פועלי הדפוס הועסקו בו גם נשים תופרות, שפתחו קו ייצור בפני עצמו: גזירת בד המשי (הלבן או התכלת) לגדלים שונים, תליית הכיסויים לייבוש לאחר ההדפסה, תפירת שולי הכיסויים וייפויים בגדילים, גיהוץ הכיסויים ואריזתם. הדפסי משי אלה הוצעו בדוגמאות שונות, עם אלמנטים חוזרים כמו נרות שבת, חלה מכוסה וטקסטים קצרים מהתפילה.

עוד נשים שסבבו את פרומה היו השכנות, דיירות נחלת שבעה, שהיו עולות לפקוד את ביתה, בעיקר בשבתות. לפי שלמה זלמן הנכד, בכל שבת אחר הצהריים היו מתכנסות אצלה לעונג שבת משלהן, ופרומה הייתה קוראת בפניהן פרקים מתוך הצאנה וראינה (סיפורי התורה בעיבוד ביידיש לנשים). כמו כן היו נשים באות לשאול בעצתה בתחומים שונים, ובעיקר בענייני בריאות, בשל בקיאותה בתרופות עממיות. במילים אחרות, פרומה כ"אישה מחכה" בנתה לה חיים עצמאיים משלה, ובו בזמן חיה מרחוק ומקרוב את פתח תקווה, שהעמידה בפניה התנסויות משפחתיות לא קלות.

להלן שתי התנסויות מתקופה זו (1881-1878), שעליהן סיפרו הבנים, טוביה וחיים, בכתביהם. אמנם בדיווחים אלה ביקשו הבנים להאדיר את דמות האב ולהמחיש את מנהיגותו ואת אחריותו כלפי המושבה הנבנית (ולו על חשבון טקסים חגיגיים בחיי המשפחה), אך בבלי דעת הם מאדירים גם את דמותה של האם, המתנשאת מעל ומעבר בהתמודדויותיה עם המצבים הפרובלמטיים כל כך שמזמן לה בעלה.

הדיווח הראשון הוא מיום חתונתו של אריה-ליב (הבן הרביעי), שנשא לאישה את חנה פרל בתו של ר' מרדכי דיסקין (1882). וכך כותב חיים ביומנו: "אני זוכר [את]... חתונת אחי אריה ליב... אורחים חשובים בבית. אני לבוש מעיל אדמדם... החופה הייתה על יד הבית, ואחר החופה התאסף הקהל בשני חדרים, חדר לגברים וחדר לנשים. יהודי עם זקן מלא עגול, ר' דוד גוטמן, שותפו של אבא ברכישת אדמות פתח תקווה – נכנס במרוצה הביתה ואומר לאבא: 'ר' משה אנחנו מוכרחים לנסוע לפתח תקווה, מחר יום המשפט'... אמא מתקוממת וטוענת: 'ר' דוד מי יקבל את האורחים?', ור' דוד עונה: 'פרומה, אמנו-אדמה שוכבת על הארץ, צריכים להרימה, אין תירוץ, ר' משה מוכרח לנסוע לפתח תקווה וליפו'". כלומר, בתחרות בין "אמא אדמה" לבין פרומה "האם", ההתחייבות ל"'אמא אדמה" קודמת כמו מובנת מאליה.

וממשיך חיים בתיאור מאבק זה, כשהוא מתמקד בפרומה היוצאת חוצץ נגד יואל משה, המתנער לפתע מתפקידו כאב-החתן, כ'בעל השמחה' וכמארח. אלא שבינתיים, מדווח חיים, "נכנס יהודי שני יפה תואר עם זקן ארוך. זה היה ר' יהושע שטמפפר, הידיד השני שהשתתף עם אבא ביסודה של פתח תקווה. אמא פונה אליו ואומרת: 'נשמע מה אומר ר' יהושע. איך אפשר לעזוב את השמחה ואת האורחים ולנסוע?' 'אני אהיה במקום "בעל השמחה", משיב ר' יהושע. 'אני אקבל האורחים ור' משה יסע עם ר' דוד'. אמא מורידה דמעות ובבת צחוק על פניה מסכימה. שני סוסים הובאו לפני הבית בנחלת שבעה... אבא ור' דוד עלו על הסוסים. קריאות... 'סעו בשלום', 'הצליחו', מילאו את הרחוב. הם דרבנו את הסוסים, אבק רב עלה, עוד מעט נעלמו".

איזו מין שמחה התנהלה לאחר שהאב עזב? נראה שגם חיים חש שלא בנוח לפרט, ואולי בשל כך הוא מעלים מן הסצנה כולה את אריה ליב החתן ואת המחותנים. עם זאת הוא מכביר בתיאורים אודות הקהל החוגג, ומרבה להתעכב על ר' יהושע, המשתדל למלא את מקום 'בעל השמחה': מקביל במאור פנים מופגן את הבאים, מברך את שבע הברכות, מעודד ריקודים, מגביר שירה, וכל זאת כדי לכסות על השמחה הפגומה בהיעדר האב.

הדיווח השני מוביל אותנו ליואל משה, בחודשים האחרונים לשהותו בפתח תקווה ההולכת וננטשת (1881). כידוע, יִישבו את פתח תקווה בשני אזורים: על הגבעה התיישב הגל הראשון של המייסדים (התקוואים), ובעמק, עד גדת הירקון, התבססו מתיישבי הגל השני (הירקונים). עם בואם של הירקונים (תר"מ, 1880) הזהיר אותם סלומון שלא לשתות ממי הנחל, אך בנרגנותם כלפיו, ובסכסוכים שנתגלעו, הם בחרו לפעול כפי ראות עיניהם. שנת תר"מ הסבירה להם פנים, יבוליהם עלו יפה והדגה שרצה בנחל, אבל בסוף הקיץ פרצה קדחת קטלנית שהפילה בקרבם חללים (ובעיקר ילדים). הירקונים קמו וברחו מנחלותיהם, ובמשך השנה שלאחר מכן הצטרפו אליהם גם רבים מהתקוואים. סלומון נשאר עם קבוצה קטנה של מתיישבים נאמנים, והנה נתקף גם הוא בקדחת. כשהמצב החמיר מיהר עוזרו, חיים נבלר, להזעיק את פרומה לקחתו הביתה. יואל משה סרב, ואין ספק שהיה בכך אקט של סיכון עצמי. לפי עדותו של הבן טוביה, פרומה "בכתה והתחננה... כי יחוס על עצמו ועל משפחתו", אלא שמאומה לא הועיל. פרומה נאלצה להשאיר אותו במחלתו, אך בבואה לירושלים מיהרה לשלוח אליו את חברו ר' יוסף ריבלין. סלומון דחה גם את ריבלין, בטענה כי אם יעזוב את המושבה יחיש את חורבנה. ריבלין חזר כלעומת שבא, אך טרם צאתו הזהיר את יואל משה שיִפְנה בעניין זה (דיני נפשות) אל הרב סלנט (הנערץ עליו), וזה "יגזור עליו בגזרת דין לשוב". אחרי הדברים האלה החליט יואל משה שעליו לקבל בכל זאת טיפול רפואי ראוי. הוא עלה על סוסו והחל לעשות את דרכו לירושלים, אלא שבסביבות רמלה נתקף בחום גבוה, התעלף וצנח קודח בצד הדרך. כאן מצא אותו אחד מהתקוואים שעבר במקום (מרדכי הויזדורף), ומיהר לשכור עגלה מרמלה ולהביאו לאשתו. שלושה שבועות התייסר יואל משה על מיטת חוליו, עד שהתאושש וחזר לפתח תקווה.

2. משפחת סלומון ביהוד (1892-1886)

הפרק הבא בתולדותיה של פתח תקווה היא הקמתה של יהוד, המהווה מפנה חד בתולדות יואל משה ומשפחתו. ביהוד מגשים יואל משה משאלה שהעלה שוב ושוב מעל דפי 'יהודה וירושלם': "מתי יעבור החודש ונצא גם אנו אל השדה, נשליכה משכנותינו ונלכה בכפרים"? כלומר, ביהוד יואל משה אינו רק בתפקיד ה"מייסד" אלא גם ה"מתיישב", כשיחד עם פרומה, הבנים הצעירים והבנות הוא משאיר מאחוריו את משכנו הירושלמי בנחלת שבעה ופונה להכות שורש כמשפחה חקלאית. ואכן, לפי היומן שכתב חיים (שהיה אז כבן שמונה, ב-1886), היו אלה שנים מפויסות ורגועות, שבהן – אחרי התקופה ה"פתח תקוואית" הסוערת של טלטלה בין שם לכאן ואב נוכח-נעדר – התנהל ביתם כבית נורמטיבי לכל דבר, עם אב מצוי ונגיש המרבה שיחה עם הילדים ומשנן עימם את תלמודם, בנים בוגרים שנישאו וחיו בקרבת מקום, וחיי כפר, שעם כל הקושי שבהם, הסבו פחות דאגה וחוסר שקט. מה הייתה אז יהוד?

בסוף 1881, כששנת השמיטה (תרמ"ב) עומדת בפתח והזעזוע של אובדן ילדים ומבוגרים אינו מרפה, עזבו גוטמן וסלומון את פתח תקווה, כשהם כבר מתכננים להקים תחליף מושבה, שבה תהיה הפרדה בין מגורים לעבודה: "לשם הצלת המצב דרוש לתור מקום חדש הרחוק מעט מהנחלה הראשונה... צח ובריא ונקי מיתושי קדחת... וככלות העבודה ישוב איש איש לביתו שבשכונה החדשה". התכנית הייתה אפוא לבנות "שכונה" בסביבה בריאה יותר, שתהיה מיועדת רק למגורים, שעה שהנחלות בפתח תקווה תישארנה כאזור חקלאי לעיבוד השדות והכרמים. האדמות שנקנו עבור ה"שכונה" היו בקרבת הכפר הערבי יהודיה (מרחק שבעה קילומטר מפתח תקווה), שהתפרסם "באווירו הזך... ומימיו הטובים", וגוטמן וסלומון החלו להציען למכירה ל'חובבי ציון' בתפוצות, במטרה ליישב עכשיו גם אוכלוסיות של משפחות עולים, כפי שהוסכם. ואכן, מיד עם תום שנת השמיטה, בכ"ה תשרי תרמ"ג (אוקטובר 1882), הודיע עיתון 'המגיד' על יום העלייה לקרקע, כשגוטמן וסלומון מתארגנים להקמת 'יהוד' במרץ ובהתלהבות האופייניים להם, והפעם עם תקנון-חוקים מסודר ובלווית משוב מעודד מצידם של המתיישבים החדשים.

כבר בשנה הראשונה נסדקה והלכה תמונה אידילית זו, עם גבור מעשי השוד על מתיישבי יהוד בלכתם לעבד את אדמותיהם בפתח תקווה. אז גם החלה הקריאה לחזור לפתח תקווה, כאשר הראשון שהעז לעזוב ולהקים את ביתו שם היה הרב אריה ליב פרומקין (חנוכה תרמ"ד, 1884). נס המרד שהרים פרומקין נגד המדיניות היישובית של סלומון וגוטמן גרר את סלומון לנקוט כלפיו צעדי דיכוי של החרמה והרעבה, ובלבד שיחזור בו. אך פרומקין לא נכנע ולא עוד אלא שמתיישבי יהוד החלו אט אט מצטרפים אליו. הזרם אף גבר עם ביקורו של הנדיב ק"ז ויסוצקי (אייר תרמ"ה, 1885), ממנהיגי 'חובבי ציון' ברוסיה. ויסוצקי, שביקר ביהוד ובפתח תקווה, צידד גם הוא בפיתוח פתח תקווה כמקום מגורים, ואף המליץ בפני ההנהגה המרכזית של 'חובבי ציון' (וד"ר פינסקר בראשה) להעניק כספים למטרה זו. הכספים נתרמו כבר בסוף שנות ה-80 והביאו לגידולה של המושבה. למותר לציין כי חזרתם של מתיישבי יהוד לפתח תקווה והעדפתם לחיות בצל סיכון בריאותי ולא בנוף ירוק ואוויר צלול הייתה סטירת לחי למנהיגותו של סלומון. עם זאת, סלומון לא נרתע אחור – להפך: הסביבה האיכותית של יהוד, על מאפייניה הגיאו-אקולוגיים מחד גיסא ומרקם האוכלוסין שנשאר בה מאידך גיסא, דרבנה אותו לפתח צורת יישוב חדשה וייחודית שהיה בה כדי לשלב חיי עבודה ותורה, כפר חקלאי וקריית ספר.

איטה ילין מספרת בספר זיכרונותיה על ביקור שערכה ביהוד ב-1888 עם בעלה ובתה, כדי לחגוג עם משפחתה את חג הפסח (אביה, ר' יחיאל מיכל פינס, נציג 'חובבי ציון' וועד 'מזכרת משה מונטיפיורי' בארץ, התיישב במקום שנה קודם לכן). ילין מספרת על קהילה של כעשרים בתי אב שחיו "כמו משפחה אחת", על שכנים שמתכנסים לעת ערב בבית זה או אחר, ועל מבקרים מירושלים ומיפו המרבים לפקוד את יהוד. היא אף מפרטת את שמות המתיישבים ומשפחותיהם, ולפיהם ניתן ללמוד שביהוד התרכזה קבוצה של אינטליגנציה יהודית שאמנם באה להיבנות במסגרת משקית אבל כל אחד מחבריה תרם גם ממטעניו הרוחניים. היו ביניהם ההיסטוריון והמחנך זאב יעבץ, הבלשן והגיאוגרף אליהו ספיר, וכן הרב מרדכי גימפל יפה, שהביא עימו את ספרייתו התורנית הגדולה וביתו היה למרכז של לימוד ועיון (יואל משה פנה לחברה הירושלמית 'דגל תורה', וזו שלחה אליו עשרה בחורי ישיבה מצוינים שלמדו מפיו תורה וגם היו למורים לתלמידי המקום).

וכך פותח חיים הבן, בבואו לספר אודות התיישבותם ביהוד: "למען חזק את היישוב ביהוד, החליט אבא לעבור מירושלים ליהוד... [ו]ככה נהיינו לבני כפר". בהמשך הוא פונה לתאר את חייהם שם, על היבטיהם המשקיים, החברתיים והלימודיים, כאשר נוכחותה של פרומה משתקפת בכל פרט. חיים מספר על בית מרווח שלא ידעו כמותו בנחלת שבעה ("בית בנוי אבנים, ארבעה חדרים לבית, המחיצות בין חדר לחדר מעץ"), שני בוסתנים גדולים שהקיפו את הבית (הבוסתן הקדמי ובו עצי זית והבוסתן האחורי ובו עצי גפן ותאנה) ואף ערוגות ירק בין העצים ("בצלים, עגבניות, קישואים, דלועים ועוד") שהצטרפו לגן גדול. הוא מתאר גם את משק בעלי-החיים שהוקם שם (פרה, סוס, תרנגולות) ושבו טיפלה פרומה. כאן כדאי לציין כי גם במושבות העלייה הראשונה היה 'משק העזר' חלק בלתי נפרד מעיסוקיה של האיכרה. כלומר, בצד עבודות הבית השגורות והטיפול בילדים עסקה האישה בטיפוח משק חקלאי בחצר, ובכך סייעה כלכלית לתחזוקה השוטפת של הבית, כשהמשק מְסַפק את התצרוכת היומית של ירקות, ביצים וחלב.

יש להניח שגם הילדים עזרו לאֵם בעבודות משק העזר, ולפי עדותו של חיים היה זה יואל משה שדרבן אותם לכך, כשהוא מצטרף אליהם בעבודות העידור: "בשעות הפנאי היה אבא עודר ואני עוזר על ידו. בעת העידור... היה אבא חוזר איתי על שעורַי בגמרא... לפעמים הייתי חוזר לפניו בעל פה על פרקים מן התנ"ך. אבא היה מבאר לי ונותן פּנים שונות למובן המקרא".

חיים מספר גם על חיי החברותא של המתיישבים, שהמרכז למפגשם היה בית הכנסת שעל גבעת החול. שם התפלפלו על דף גמרא יומי, התרוננו בשעת תפילה והתדיינו בין מנחה למעריב על הקשר בין הערבית לעברית (בהנחייתו של הלשונאי אליהו ספיר). בצד חברותא זו של גברים פעלה גם חברותא של נשים, שעיקר עשייתה הייתה עזרה לחולים (כמו אותה 'חברת לינת צדק' שארגנו נשים במושבות העלייה הראשונה). חיים מתאר פעילות כזאת בביתם, שפרומה הייתה אחראית עליה: "פעם בשבוע היה ד"ר מזי"א בא מירושלים בעגלה רתומה לשלושה סוסים, נשאר במושבה מספר שעות ומקבל את חולי המושבה. גם לערבים היה נענה. מקום הקבלה היה בביתנו (קליניקה כביכול)". ואכן ב'קליניקה' זו ריכזה פרומה מדף עם מכשירים רפואיים לשימוש התושבים, וכן תרופות שיואל משה היה מביא מראשון לציון (שם פעל הרוקח היחיד בסביבה) לפי מרשמיו של ד"ר מזי"א. כאמור, ה'קליניקה' הייתה פתוחה גם לחולים מן הכפר הערבי השכן, ויחסי הידידות והאמון שהתפתחו בעקבות מחווה הומניטארית זו סייעו גם בכינונם של חיים בטוחים יותר.

פעילות נוספת שפרומה הייתה מעורבת בה הייתה הדאגה להסעדתם ולרווחתם של בחורי הישיבה, לרבות הארוחות המשותפות שניהל הרב גימפל יפה. שהרי בכל מוצאי שבת היה הרב מארח בביתו את תלמידיו ואורחיו לסעודה שלישית, ולפי המתואר היו מאריכים בדברי תורה ומוסר עד חצות הלילה. "ימים יפים היו ימי שבתנו ביהוד", מדווח חיים בגעגועים – יפים לו עצמו, שאת שנות גידולו כנער עשה בנופיה הפתוחים של יהוד ("חיינו חיי דרור מעורב בתלמוד... על הרי החול כאוות נפשינו"), לאביו ("מה נהדר היה לראות את אבא עם הזקן השחור הארוך וכובע רחב השוליים על ראשו בדוהרו על הסוסה") ולאמו, ששנים אלה היו מהרגועות בחייה: מסלול נסיעותיו של יואל משה התקצר ליהוד-יפו, הבנים אריה ליב ומרדכי חיו עם בנות זוגן ביהוד, וב- 1889 (תמוז תרמ"ט) נישאה הבת אסתר לראובן גוטפריד-ידידיה, תלמידו של הרב יפה. ואכן, הידידות והשותפות עם מתיישבי יהוד, שעטפו את פרומה, עשו אותה לחלק בלתי נפרד מקהילה שביקשה לקשור את חייה עם האדמה הזאת ובכך מימשה אידיאולוגיה לאומית-יישובית משלה.

אלא ששנים טובות אלה לא ארכו. בחורף תרנ"ב (סוף 1891) חלה הרב גימפל יפה והלך לעולמו. שנה קודם לכן מונה יעבץ למנהל בית הספר בזיכרון יעקב ועבר עם משפחתו לשם; גם י"מ פינס נאלץ לעזוב את יהוד, בשל עבודתו בוועד הפועל של 'חובבי ציון' ביפו; ואליהו ספיר, שהיה רוכב יום יום על חמורו ללמד בבית הספר בפתח תקווה, הצטרף גם הוא למושבה. כך או כך, היישוב התדלדל והלך, אך גם עכשיו סלומון לא ויתר. תכניתו הייתה לקנות מערביי יהודיה שטח אדמה של כמה אלפי דונם ולהמשיך להרחיב וליישב את יהוד כמושבה בפני עצמה. ערביי יהודיה, שעימם קיים יחסי שכנות טובים, הסכימו למכור לו מאדמותיהם, אך לא כן רעוף פחה, המושל הטורקי בירושלים. הלה לא רק נזף בערביי יהודיה אלא אף איים עליהם באיסורים ועונשים לבל יהינו לשתף פעולה עם סלומון (ראו המשפט של גוטמן וסלומון נגדו). עם אכזבה צורבת זו נאלץ יואל משה להשאיר את חזונו מאחוריו, כשהבן חיים עוקב אחר אביו וכואב את הדברים בכותבו: "אבי... ראה סוף סוף כי נשאר כמעט בודד ביהוד והחליט בנפש מרה לעזוב את יהוד ולשוב לירושלים". ומה עם פתח תקווה? ובכן יואל משה, עקבי ונאמן במדיניותו ההתיישבותית לגבי יהוד, אינו חוזר לפתח תקווה, וחיים ממשיך: "נשארנו בבית ביהוד רק אבא ואנוכי. באחד מימי הקיץ, שכר אבא גמלים מהכפר הערבי הסמוך להעביר את רהיטי הבית לירושלים. בֵית אבא בנחלת שבעה חיכה לנו". ואכן,

בסתיו תרנ"ג (1892) נסגר המעגל. נחלת שבעה הייתה שוב לבית, ופרומה חזרה לנהל אותו כמימים ימימה, כך עד זקנה ושיבה.

סוף דבר

רן אהרנסון, במאמרו "נשים בחיי היום יום בראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל", מסווג את תפקודה של המתיישבת במושבות העלייה הראשונה לשלוש קטגוריות: 'עזר כנגד', 'יוזמה אישית' ו'פעילות עצמאית'. נראה שגם אהרנסון מאבחן אצל אותן מתיישבות ראשונות התפתחות לא צפויה במעבר מחיים מאורגנים וידועים מראש – לחיי התיישבות של יש מאין; חיים, הנמשכים אמנם באותה חברה יהודית פטריארכלית, אך בתנאים נחשלים של חיי סְפָר, שם הן ממלאות לצד תפקידיהן המסורתיים בבית ('עזר כנגד') – גם עשייה יזומה משלהן ('יוזמה אישית') וגם מעורבוּת בהתנהלותה של המושבה ('פעילות עצמאית').

גילויים אלה של עשייה משולבת (מסורתית/חדשנית, פרטית/ציבורית) זיהינו כבר בדיוקנן של המתיישבות הראשונות בפתח תקווה וביהוד, וביניהן ארבע הנשים לעיל. כך שלסיכום נאמר זאת: ייסוד פתח תקווה בשנת תרל"ח פעל למעשה כמעין לוויָן ניסוי, שבחן לראשונה את האפשרות "לברוא" כְפר יהודי בארץ ישראל אחרי אלפיים שְנות, וחרף כל הטעויות נוצר בכל זאת דפוס ראשון שהיה בדיעבד לסַמן-דרך במפעל המושבות לעתיד לבוא. עניין זה כוחו יפה גם לגבי הופעתה של האישה במושבות, שהדפוס הראשוני שלה ניצוק בדמויותיהן של המייסדות. שהרי כמו רוב הנשים בעלייה הראשונה, גם אלה לא גדלו ולא התחנכו להיות מתיישבות ראשונות. רק הליכתן, מרצון או שלא מרצון, אחר בני זוגן (המייסדים והבונים), ורק התמודדותן היומיומית והדיאלקטית כנשים וכאימהות, עשו אותן חרף הקשיים, ואולי בשל הקשיים, למייסדות ולבונות המקום הזה ובדיעבד לדגם טרומי בדיוקנה של היהודיה-הארץ-ישראלית החדשה.

* * *

אהוד בן עזר

מהי מידת האמת ההיסטורית

 בבלדה של יורם טהר-לב?

מהי מידת האמת ההיסטורית בבלדה של יורם טהר-לב? – אני ממליץ לקרוא בעיון את אחרית הדבר שלי למהדורה החדשה של "התלם הראשון" משנת 1988, בייחוד בעמודים 206-207, וכן את גירסתי לסיפור "הירקונים" ונאום הרופא היווני ד"ר מזוריקי, בספרי "פרשים על הירקון", 1989.

לדעתי ד"ר מזוריקי כלל לא הובא לנחלת טאיאן (שליד הירקון) או לנחלת קאסאר (שסביב לכיכר המייסדים) בקיץ תרל"ח, 1878, אלא כשנה מאוחר יותר, כאשר כבר נקנתה נחלת טאיאן מדרום לירקון וסמוך אליו, ובאו להתיישב עליה "הירקונים".

המייסדים הראשונים, שגרו כבר באזור "הגבעה", כיכר המייסדים, נחלת קאסאר – הביאו כנראה את הרופא היווני כדי להזהיר את "הירקונים" – והוא אכן צדק במאה אחוז בתחזיתו הקשה.

ועוד אני מביא קטע מעניין מרשימתה של זהבה בן-דב (נינתו של יהושע שטמפפר) "124 שנים לקניית אדמת פתח-תקווה" שנדפסה בעיתון "הצופה" ביום 9.7.2002. והנה דבריה בסוף הרשימה:

הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר-לב] על ידי נכדו של סלומון, לא נאמנה לעובדות ההיסטוריות. אגדת הציפורים האמיתית היא זו: אחיו של [יהושע] שטמפפר [הכוונה לאחיו הצעיר, מנחם-יהודה שטמפפר] שאל אותו: "מאין לקחת את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות?"

ענה לו שטמפפר: "כששמעתי את דברי הרופא, נזכרתי באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: "למה אתה מצחק?"

אמר להם: "אני מצחק כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן כן תתגשם נבואת הגאולה. והנה בהפטרה כתוב: 'ראיתי ואין האדם וכל עוף השמיים נדדו." (ירמיהו ד', ב'). אין כאן ציפורים כי אין אדם. אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים."

עיוות שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.

רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".

דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].

מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:

"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" [בשנת 1880] ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."

וכמו כדי להוסיף טיפשות על בורות וסכלות – מוצבים מאז יובל ה-135 של המושבה 5 פסלים של "הרוכבים משתתפי הסיור" שלא היה – בכיכר המייסדים במרכז העיר. ומיהו הרוכב החמישי? כנראה לא רצו לשים פסל רוכב של גוי, ד"ר מזוריקי – ומבלי לשאול אותי שמו שם "פסל" של סבי יהודה ראב בן עזר, שהגיע לראשונה למושבה לא באותו קיץ תרל"ח אלא רק אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, ואמנם חפר בה את הבאר הראשונה, חרש את התלם הראשון והיה שומרה הראשון.

והמורות מביאות לשם את התלמידים ומסבירות את תולדות המושבה, לפי הבלדה של יורם טהר-לב – שזה כל מה שהן יודעות... אפילו אינן יודעות שיהודה ראב לא קשור כלל לאותו טיול הזוי...

אז אולי לשם איזון בין גברים לנשים כדאי לשים במקום סבי פסל של אשתו היא סבתי המייסדת לאה ראב בן-עזר?

* * *

יושב-ראש הכנסת רובי רובלין

בערב מחווה לאברהם שפירא

במלאת 135 שנה להולדתו ו-40 שנה למותו

פתח-תקווה, בית אברהם שפירא, 18.12.2005

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 115 מיום 13 בפברואר 2006

מוריי ורבותיי, גבירותיי הנכבדות,

לפני מיספר שעות ראש הממשלה [אריאל שרון] קיבל איזשהו התקף קל והוא מאושפז, [רחש תדהמה בקהל], ראש הממשלה, הדבר כבר פורסם, אנחנו לא יודעים מה מצבו, למרות כל חילוקי-הדעות, ראש ממשלה, ראש ממשלתנו, ראש ממשלתי, נאחל לו באמת החלמה מהירה ומיידית, נקווה לטוב.

ערב טוב.

אני הכנתי כמובן משנה סדורה שבה אוכל להרצות בפניכם, דברים מן הכתב. לא עולה על דעתי לעשות כך, שכן פתח-תקווה קשורה בירושלמים ואני ירושלמי קשור לפתח-תקווה. קשור לפתח-תקווה בגלל הבית הזה ובתים אחרים, אבל קשור לפתח-תקווה שכן כאן, הבית הזה, הוא ביתו של דוד אבי [אברהם שפירא] ודודת אבי [ליבע-רוחל שפירא], הוא [אברהם שפירא] הדוד הגדול שלי, אח לסבתי רבקה, שבתי נקראת על שמה, סבתי אשר נישאה לא זמן רב לאחר שעלתה מאוקראינה, יחד עם דוד ואח נוסף, והיא בחרה להיות לאישה, ליהפך לירושלמית, לסבי ראובן [ריבלין], והיא נישאה לו למרות אזהרת רופאים אז, לבל תיכנס להיריון בגלל שסכנה גדולה מרחפת עליה באם תלד. היא ילדה את אבי ובלידתה מתה, ועד היום אני זוכר את הרגע שבו נולדה בתי, לאחר שבני נולד ובתי השנייה באה לעולם, ושאלתי את אבי מורי יוסף יואל [ריבלין], הוא היה פרופסור, היה תלמיד חכם, איך נקרא לבת והוא אמר – "מה פירוש איך נקרא לבת?" ואבי אז, כבן שמונים ואחת, והוא אומר – "איך נקרא לבת? אני שמונים ואחת שנה מחכה," ואכן אנחנו היססנו באותה עת, בשנת 1970, אם לקרוא לבת בישראל רבקה, אמרנו לאבי – "טוב, נקרא לה רבקה רביד, שלא תהיה במבוכה בשמה," ואבי גיחך וחייך ואמר – "כשתגיע לצבא ויקראו לה רביד היא תבקש מכם מיד להחליף את שמה," וכך היה.

והנה, רבקה זו, אשר היא סבתי, היתה אחות לאברהם שפירא, ומאחר שהיא השאירה את אבי יתום, אימצה המשפחה בפתח-תקווה את אבי גם כבן לה, ולמרות שלמד בירושלים ועבר את כל מדורי ההשכלה כנער חרדי בירושלים, היה לפרופסור לאחר שגם קיבל את הגושפנקה של האוניברסיטה העברית, ששלחה אותו לפרנקפורט, על-מנת ששם ילמד ערבית.

ולמה חשקה נפשו של אבי בערבית? לא בגלל שהוגלה לסוריה על-ידי התורכים, כאשר הוכרח על-ידם להצטרף לצבא, אלא בגלל שהדוד, הדוד הגדול, אברהם שפירא, ויצחוק-הירש [שפירא, אחיינו של אברהם שפירא] – אבא של בלה שנמצאת כאן איתנו, יצחוק-הירש, שאני כל חיי הצעירים גדלתי על אותם אגדות, על אותם מיתוסים, על אותה מציאות שהתגלגלה לה כאן באותם ימים ראשונים של פתח-תקווה, באותם ימים שבהם היה הדוד הגדול לאגדה, לזקן השומרים, כאשר הוא נמצא יחד בכורח ובגורל שחייב אותנו, יהודים וערבים, לחיות כאן, בארץ הזאת, שכן כך אמר אבי, כך אמר דודי, אם לא נועדנו לחיות אלה עם אלה, בוודאי שנגזר עלינו לחיות אלה עם אלה – ועד אשר נהיה אלה עם אלה מתוך תודעה או מודעות שנועדנו לחיות יחד – אנחנו צריכים להגן על עצמנו ולהיות אלה אשר לא יתנו בשום פנים ואופן לאיזה שהוא רעיון שטרור יכול לנו, ליהודים כאן, בארץ ישראל.

ואני לא הייתי הולך לישון מבלי שאבא שלי היה מספר לי שם, בירושלים, את סיפורי הדוד, מה מהם היו נכונים ומה לא, על הלימודים, על קופמן, על דינוביץ', וכמובן על אבו קישק האגדי, ולא היה לילה שבו הייתי הולך לישון מבלי שסיפורי אברהם שפירא הדוד, סיפורי איברהים-מיכה, היו מתגלגלים באוזני כולם, ואני הייתי הילד הצעיר אז. אחי הקטן עוד היה בחיתוליו, אבל היו מזדחלים גם הילדים הגדולים ואלה שהיו חברים של הילדים הגדולים, להתגלגל ככה על-יד המקום שבו פרופ' ריבלין היה מספר לבן שלו את סיפורי אברהם שפירא.

כאן, בדיוק, במקום הזה [בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל], כאשר הייתי בא לחופשה, לא הייתי אצל הדודה דבורה [לבית סווטיצקי], אשת יצחוק הרש, שהוא היה נכד לאבא של אברהם שפירא [ושל אחיו הבכור של אברהם, מיכאל], כאן בדיוק במקום הזה, הייתי ישן במיטה, במיטה של הדוד והדודה, שכן אני הייתי ילד של היתום. הילד של היתום שהיו לו זכויות. הילד של היתום, אשר אסור היה לגעת בו, גם אם היה עושה דברים שובבים ביותר.

כאן, בחצרות ובמגרשים הריקים, בטרם פתח-תקווה הפכה לכרך, היו אז פרדסים בצד הדרומי והיו המגרשים הריקים בצד הצפוני והיו חמש שנים חולפות כאשר בכל פעם היתה חאפלה גדולה כאן. חאפלה גדולה, כאשר ערביי ישראל וערביי ארץ-ישראל אז, שכן אני מדבר על הימים שקדמו להקמת המדינה ועל לימים שלאחר קום המדינה, היתה נעשית פה פנטזיה בכל פעם שהדוד היה מגיע, חמש שנים וצועד קדימה.

פנטזיה אחרונה שזכורה לי היתה הפנטזיה של שנת התשעים לחייו, שלא היתה כמותה, וזקני העיר פתח-תקווה עוד מספרים עד היום על גדולתה.

נער הייתי וגם זקנתי וגם למדתי. למדתי כאן, בבית הזה, את הדברים אשר היו לי למורים לימי דרכי גם בעתיד. ההבנה שאנחנו חיים יחד, ההבנה שדם יהודי לא יהיה הפקר, ההבנה שאסור לחכות ולהתעסק עם אותם שודדים רק כאשר הם כבר באים אליך – אלא צריכים ללכת ולמצוא אותם במקומותיהם; על ההבנה שלא יכול להיות דבר שבו ישלם יהודי תשלום עבור זכותו לחיות כאן בארץ, לחיות מבלי שאנחנו מיד נבוא ונסביר שזכותנו כאן היא זכות שאין עליה ערעור.

על אברהם שפירא, גם זכיתי, בגימנסיה העברית בירושלים, וחלילה לא ללעג, לא לקלס, אבל ביקורת כזאת או אחרת, או אפילו לגיחוך כזה או אחר, כאשר הוא זעק לכל ילדי ישראל בזמנו – "זה נוער זה? זה בררה!"

קריאת ביניים: "חרא!"

רובי ריבלין: כן, יש כאלה שאמרו שהוא אמר חרא, אדוני, אני לא מעלה על דעתי שהדוד הגדול שלי אמר מילה כזאת.

קריאת ביניים: "הוא פשוט לא ידע ערבית!"

רובי ריבלין: הוא ידע ערבית, ידע גם ידע ערבית וערבית, ואצלו לא ערבית מפרנקפורט ולא מירושלים, לא, הוא למד ערבית כאן, הוא למד את הערבית אשר עליה היה נפגש, מכבד ומכובד על-ידי כל אותם מנהיגים ערבים אשר ביקשו לקיים איתנו קשרים, אם מרצון או אם מתוך הבנה שאין דרך אחרת, לחיות יחד אתנו.

הוא גם היה זה שכל פעם שהוא נכנס לגימנסיה, חבריי והוריהם למדו לדעת שאני הבן בן-אחות של אברהם שפירא, היו אומרים לי, בעקבותיו – "נו, אנחנו יצאנו ונלחמנו, לא הרגנו ולא נהרגנו!"

ככה אברהם שפירא, שהיה אגדה. הדוד הגדול שהיה בא אלינו, לירושלים וכמו שהוא היה, גיבור גדול, והמגפיים, אני זוכר אותם עד היום, שהוא הולך במחלבה פה [כנראה ליד הרפת], והסוסה, והילדים, והבנים. הדוד הגדול אשר באמת היה  פרק בתולדות ההתיישבות שלנו כאן בארץ, הפך לאגדה.  אנחנו, הריבלינים, קשורים יותר בירושלים, אבל צריך לזכור כי למשפחת ריבלין היתה גם סבתא, והסבתא היתה רבקה, ורבקה היתה שפירא, ואנחנו – לפחות חצי שפירא.

ובאתי הנה היום לתת את הכבוד ואני באמת חושב שעשו מעשה גדול למשפחה, כל הילדים, כאשר החליטו להקדיש את הבית לעיריית פתח-תקווה. אני רק תקווה שגם בעוד חמישים, שישים שנה, כאשר תבקשו ממני לבוא הנה... אנחנו לא משתחררים כל-כך מהר... הבית הזה עוד יהיה קיים ויהיה למורשת, והמורשת היא לא מורשת של איש זה או אחר, למרות שהאיש הזה היה איש גדול, איש גדול שעם כל גדולתו וכל היותו בעל גוף, היה בעל נשמה עמוקה וכבירה.

אני זוכר, הדודה [הגדולה, אשת אברהם, ליבע-רוחל] מתה והלכה לדרכה אבל הדוד שפירא, בגיל תשעים עוד היה נותן עיניו בנערות יפות... לידו, והוא היה גם מקפיד קלה וחמורה לשמור מצוות אשר יכול היה לשמרן, ואני מקווה שהבית הזה יהיה באמת למורשת שכן פרק גדול בתולדות הציונות – כאן, בבית הזה, עוצב. אינני יודע מה הדוד שלי היה חושב היום, אבל אני מנסה לחשוב שהוא היה חושב כמוני ואני די בטוח.

 [הפיענוח באדיבות אגף התרבות של עיריית פתח-תקווה, שהערב נערך ביוזמתו]

* * *

נשף הפורים

מוש"ק י"ב אדר תרע"ח [1918] בישיבת הוועד [של פתח-תקווה, מתוך הפרוטוקול, עמ' 754, 755, 759]

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 123 מיום 13 במרס 2006

באו ה"ה, ימיני דוב, ראאב מ.ש., דינוביץ ברוך, מאקלעב מרדכי.

ה' ראאב מ.ש, היות ששמענו כי חושבים לעשות חגיגה ביום הפורים לכבוד פקידי הצבא [הבריטי], וכפי הנראה וההכנות של הצעירים, יהיו רקודים של נשים וצבא, לכן באנו להתנגד ולמחות נגד זה. אנו חושבים שלא יבוא לידי כך. אבל אם ח"ו יבוא לידי כך, אנחנו מודיעים לכם מראש שאנו נבוא ונעכב אף אם יהיה סְקַנְדַל.

ה' ליפקיס. מעולם לא שמענו משום איש שחושבים לעשות נבלה כזו.

ה' שטאמפר [כנראה שלמה, בנו של יהושע ז"ל] מציע לסדר את ענין החגיגה בקצור, דהיינו שהקרואים יהיו רק חברי הועד וגבאי בית הכנסת.

ה' פיאלקוב מציע ג"כ לקצר את סדר החגיגה, ושיזמינו את הנאספים אח"כ לבית איש פרטי בתור רומון [?] מיוחד.

ה' גיססין [אחד מן האחים, משה או שלמה זלמן] מציע לסדר שעות קבועות בשביל החגיגה היינו ערך 2 שעה ואח"כ יוכלו לעשות נשף חדש.

ה' ליפקיס אבל צריכים להודיע לכל הנאספים אחרי השעות הקבועות שסדר הנשף נגמר, ואם ירצו אח"כ להישאר לנשף אינו ע"ש הועד.

ה' שטאמפפר מנחם-יהודא [אחיו של יהושע ז"ל], פקידי הממשלה המוזמנים הם מ-12 עד 15. גם אנו מזמין בערך כזה, ולעשות את החגיגה במדה מצומצמה.

הזמנת המקהלה אל הנשף [נרשם בשוליים ימניים של העמוד]

בא ה' חאשעסמאן ומודיע בשם המקהלה כי הם נכונים להשתתף בחגיגה באופן כזה, שכל הנוכחים ינאמו רק בשפה עברית, וחברי המקהלה הם 18 ורוצים שכל אחד יוכל להזמין אתו עוד אחד, על החגיגה.

ה' ליפקיס, מפני שיעלו להוצאות מרובות ע"כ מוכרחים אנו להמעיט צריכים אנו להתחשב עם המצב הרע של המושבה [בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אמנם כבר תחת שלטון הבריטים], די שנזמין את חברי המקהלה בעצמם.

ה' שטאמפפר. תומך בדברי ה' ליפקיס.

ה' גיססין מ, [כנראה משה גיסין], אנו מסכימים שהנואמים ידברו רק עברית. אבל להזמין אנו מזמינים רק את חברי המקהלה מפני שלא יעלו ההוצאות הרבה.

ה' ליפקיס אנו מסכימים להזמין את חברי המקהלה ושיהיו הנאומים בעברית אך בתנאי שלא יהיו שם רקודים, בכלל צריכים חברי המקהלה שומרים על סדר הפרוגרמה של הועד לחגיגה, אם יסכימו חברי המקהלה לזה תודיעו לנו מחר בבוקר מזה.

ישיבת הועד ליל פורים, תרע"ח

דנים ע"א הפרוגרמה של נשף פורים

תוכנית הנשף [נרשם בשוליים ימניים של העמוד]. הוחלט: היו"ר יפתח את הנשף בנאום קצר. המקהלה תזמר שושנת יעקב. נס ציונה. בעדביצקי ינגן על הכינור. מזנון. נאם. מקהלה תהלים קי"ז. קי"ח. כנור או פסנתר. ארוחה. נאם. מקהלה. כנור. המנון העברי האנגלי עד כאן הסדר האופיציאלי של הנשף. מכאן ואילך הרשות בידי האורחים.

העתיק יקיר פתח-תקווה דוד בן עזר (ראב), נכדו של משה-שמואל ראב (בן עזר). ספר הפרוטוקולים המקורי נמצא בארכיון לתולדות פתח-תקווה על שם עודד ירקוני [ומבחינתנו גם על שם אביו אליהו ירקוני] בקריית המוזיאונים של פתח-תקווה. ועד המושבה נתון בלחץ מפני שאין אפשרות לבטל את הנשף שנערך לכבוד מפקדי הצבא הבריטי ולכן רק מטכסים עצה איך לצמצם את הנזק שעלול להיגרם לציביון הדתי הכפוי מטעמם במושבה, אשר יש לשער שלא היה לרוחם של מרבית צעיריה.

* * *

אנו מתכבדים להזמינכם

לתערוכת ציוריו של  צחי רייך ז"ל

שבחר לפרסם את יצירותיו בשם אומנותי

יוסף יצחק

התערוכה תתקיים בתאריכים  21-22 למרס 2015

בבית האמנים ע"ש זריצקי ברח' אלחריזי 9, ת"א

הפתיחה במוצ"ש ה-21 למרס 2015

קבלת פנים 19:00

19.30 ישאו דברים ד"ר חיים נגיד, ד"ר אייל דורון, אלישבע ואשר רייך

במעמד זה יקראו שירים מספר שיריו של צחי (יוסף יצחק) "שושן פראי"

שיצא לאור באוגוסט 2014 לאחר מותו

בהוצאת ספרא

נשמח לראותכם

אשר ואלישבע רייך

אלישבע 052-2807156

אשר 03-6992232

* * *

שיא ספרותי של כל הזמנים

פרופ' בנימין הרשב (הרושובסקי), חתן פרס א.מ.ת בחקר הספרות

חצה את הים התיכון בסירת גומי קטנה

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" מיום 30 בינואר 2006

"ב-14 במאי 1948, בחשכת הלילה, הפלגנו מחופי אירופה בסירות גומי קטנות. נהריים נפלה, ירושלים נפלה (אחר-כך התברר שזו רק העיר העתיקה), למחרת, בן-גוריון הכריז על הקמת המדינה. שבועיים היטלטלנו בחופי הים התיכון, כשהבריטים עדיין שולטים בים ובחופי הארץ. הגענו לשדות-ים עם שחר, ושעתיים אחר-כך הייתי חייל בפלמ"ח."

בנימין הרשב: "המדע מפשיט, האמנות מרכיבה", מתוך דברים שהיו אמורים להיאמר בערב חלוקת פרס א.מ.ת, שנדחה עקב מחלתו של ראש הממשלה. הפרס (אמנות, מדע, תרבות) הוא מעין פרס נובל ישראלי. סך של מיליון דולר נחלק בין הזוכים בקטגוריות שונות. פרופ' בנימין הרשב זכה בתחום חקר הספרות. ("ידיעות אחרונות", המוסף לשבת, ספרות, 27.1.06)

מר א. בן עזר מעיר: מעודי לא הבנתי ולא הצלחתי לקרוא את מחקריו החשובים של פרופ' הרושובסקי-הרשב ושל חבריו לאסכולה הסמיוטית בכתב-העת שיסד, "הספרות", ושהדי במרומים שלא הרגשתי שאני מפסיד משהו, אולי בגלל הרמה השכלית הנמוכה שלי, וחרף העובדה שהמקצוע הצנוע שבו בחרתי מספק את חומרי-הגלם למחקריהם החשובים ולפרנסתם בתחומי הסמיוטיקה, הפואטיקה, הפנומויטיקה, הפּלֶצֶבוֹיטיקה  וההרמיוטיקה.

למען הגילוי הנאות אציין שמעולם לא מצא חתן הפרס בחקר הספרות עניין בספריי ובספרי סופרים ומשוררים לא מעטים בספרות העברית, וספק אם בכלל עסק בספרות העברית, כך למשל מעודו לא כתב מילה על אסתר ראב, אבל התיימר להיות משורר עברי בספר שירה שהוציא בשם-עט ואשר חסידיו קשרו לו כתרים למכביר, גם כאשר תיאר בצורה קצת פחות פטריוטית את גיוס המעפילים לצה"ל.

 והנה סוף-סוף אני זוכה להבין משפטים עבריים אחדים מפרי עטו של חתן פרס א.מ.ת בחקר הספרות, ואני שואל – האם מישהו מכם שמע או קרא על שלוש סירות גומי קטנות מלאות מעפילים ששטו על פני הים התיכון מאירופה במשך כשבועיים ונחתו לבסוף בחוף של קיבוץ שדות-ים ב-28 במאי 48'? ואשר מהן, בתוך שעתיים – כבר גוייס לפלמ"ח לפחות פליט אחד?

* * *

עמוס גלבוע

פרשנים בכירים בתקשורת הסעודית תומכים בחוזקה בנאום נתניהו

 להבדיל  מ"שונאי נתניהו השרופים"  הרואים בנאום משום שואה ליחסי ארה"ב-ישראל. זאת הפרזה פראית ביותר, להערכתי, בגלל מיספר סיבות, וביניהן שהנשיא אובמה, בכבודו ובעצמו, שולל זאת בתוקף. מתיחות וקרע בין אובמה ונתניהו צפויים לנו, כמובן, כפי שהיו ב-6 השנים שחלפו, אולי חזקים יותר.

את ההתייחסות לנאום נתניהו הייתי מחלק ל-3 קבוצות.

הקבוצה הראשונה – קבוצת "הנאום ההיסטרי".  לגבי דידה מדובר בנאום הרסני ביותר, גימיק זול הקשור לבחירות בישראל שנועד ל"קושש כמה מנדטים," והחסר כל השפעה על המו"מ בין איראן לארה"ב. על הקבוצה הזאת נמנים בעיקר: כל אלו ששונאים את נתניהו ונשבעו "לא עוד ביבי": האיראנים ודוברם שר החוץ הרהוט; חברי קונגרס דמוקרטים שהחרימו את הנאום או כאלו שמחויבים לגלות נאמנות לאובמה; כמה ארגונים יהודים אמריקאים קטנים.

 הקבוצה השנייה – קבוצת "אין חדש ולא הוצגה אלטרנטיבה."  קבוצה זאת מייצגת בעיקרה את הממשל של אובמה, ובראשה הוא עצמו, וכן אנשי ממשל לשעבר, אישים במכוני מחקר אמריקאים, ומקצת  מהתקשורת האמריקאית.  קבוצה זו, להבדיל מהקבוצה הראשונה, פחות קיצונית בהתייחסות, מאופקת, אינה  מגדירה אותו כאסון ליחסי ישראל-ארה"ב.  היא מגינה על עמדתה, וזה מובן.

 הקבוצה השלישית – קבוצת "הנאום ההיסטורי". לגבי דידה זהו אכן נאום שעושה היסטוריה, הקשר שלו לבחירות בישראל הוא מקרי, תכליתו היתה לנסות ולמנוע הסכם גרעיני רע, או לפחות לעשות בו "מיקצה שיפורים", גם במחיר עימות עם נשיא ארה"ב  והנזקים שבצידו. על קבוצה זאת נמנים: "כל אנשי נתניהו"; מרבית הארגונים היהודים בארה"ב;  מקצת מהתקשורת האמריקאית, רוב הציבור האמריקאי (56 אחוזים, על פי סקר, רואים בחיוב את הזמנת נתניהו לנאום, לעומת 27 אחוזים הרואים זאת בשלילה), וכמובן הרפובליקאים בקונגרס.

למרבה הפלא, ואולי לא, אל קבוצה זאת מצטרפים פרשנים בכירים ביותר בתקשורת הסעודית, המשקפים ככל הנראה את עמדת בית המלוכה הסעודי ואת כלל מדינות המפרץ.  אחד מהם קורא לאובמה "להקשיב לדברי נתניהו על איראן" ומגדיר את אובמה  "כבעל המניות היחידי שאינו מבחין בסכנה."

האחר קובע כי "צודק נתניהו  בהתעקשותו על הנאום בקונגרס על העסקה עם איראן... למרות כעסו וזעמו של  ממשל אובמה." והוא מוסיף: "אני מאמין שהתנהגות נתניה משרתת אותנו, מדינות המפרץ, הרבה יותר מאשר התנהגותו המטופשת של אחד מהגרועים שבנשיאי ארה"ב."

וישנה עוד קבוצה איכותית ביותר שעד עכשיו לא התייחסה כלל לנושא הנאום, והמייצגת שלה היא הגברת הילרי קלינטון. מה הסיבה לכך? מדוע אינה מצטרפת לאנשי הקבוצה השנייה? כל אחד ופרשנותו.

ברצוני לדון עכשיו בטיעון רציני וכבד שמעלים אנשי הקבוצה הראשונה. לפני הנאום ואחריו נקבעה כבמסמרות הקביעה המאיימת הבאה: הנאום מביא נזק בלתי ישוער לביטחון ישראל; הוא הרסני ליחסי ישראל וארה"ב ומעמיד בסכנה חמורה ומידית את התמיכה האמריקאית הביטחונית, המדינית והדיפלומטית בישראל; כל מערכת היחסים המיוחדת, העדינה והרגישה של ארה"ב וישראל יורדת לטמיון; מה שנתניהו השאיר אחריו זאת אדמה חרוכה, שבירת כלים גמורה. המהדרים גם קבעו כי הנאום יחליש את ההרתעה שלנו ויקרב את איראן לפצצה. עם שתי הקביעות האחרונות  איני יכול להתמודד מכיוון שנבצר מבינתי להבינן, אבל עם שאר הקביעות  בכוונתי להתמודד.

 טענתי היא כי "לא כצעקתה," והמדובר בהגזמה פראית חסרת בסיס. מדוע? שלושה הם נימוקיי. ראשית, ואיני קובע זאת באירוניה, בעלי הקביעות המפחידות והמאיימות הללו תולים את כל האשם בנתניהו ובמדיניותו, וסוגדים לאובמה החף לדעתם מכל טעות. לכן, הדעת נותנת שאם נתניהו לא ירכיב את הממשלה הבאה, אלא הרצוג ולבני – אזי כל הקביעות תתבטלנה מאליהן, אין משבר, אין אסון, אין נזקים ביטחוניים איומים, אין אדמה חרוכה ובא מרפא לעם ישראל. במילים אחרות, כל בעלי הקביעות האפוקליפטיות על יחסי ישראל-ארה"ב  צריכים לסייג את תחזיתם ולהגיד שמדובר ב"תחזית מותנית".

 הנימוק השני הוא לכאורה פשטני. שמעתי במו אוזניי את  הנשיא אובמה קובע כי יחסי ארה"ב-ישראל ההדוקים לא יפגעו, וכמוהו קבעו  כך אנשי ממשל אחרים. מי שהכי הרחיק לכת היה אחד מאנשי  משרד החוץ שאמר כי היחסים בין הבית הלבן לנתניהו יהיו מתוחים עד סוף כהונת אובמה. כמובן יהיו תמיד כאלו שיגידו כי בשיחות סגורות "הנשיא ואנשיו" משתגעים מכעס וישפכו את חמתם על נתניהו "וכולנו בעם ישראל נשלם על כך." זה בהחלט יכול להיות נכון, אלא מה שקובע זה לא מה ששומעים קירות החדר, ותמיד ניתן להכחיש, אלא הדברים הפומביים.

והנימוק השלישי הוא שיחסי ישראל-ארה"ב  הם  מורכבים, עמוקים, הדוקים, ונתמכים ע"י הקונגרס האמריקאי והציבור האמריקאי – מכדי שנאום מתריס של ראש ממשלת בעלת הברית האמינה היחידה שיש לארה"ב במזרח התיכון – יוכל לפגוע בהם בצורה קשה. האילוצים על נשיא ארה"ב, מערך האיזונים של המשטר בארה"ב, והנסיבות האזוריות והעולמיות, מורידים בעיני את הסבירות שהנשיא אובמה יפגע בנושאי שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לארה"ב, ובסיוע הביטחוני האמריקאי לישראל. 

 והייתי מוסיף אולי נימוק רביעי, משהו מבודח. לא מעטים מבעלי גישת השואה ביחסי ישראל-ארה"ב חזו לא מכבר כי אולם הקונגרס "יהיה ריק" בזמן הנאום או חצי ריק כי כל הצירים הדמוקרטיים ייעדרו, וכי במקום להאזין לנאום אנחנו נלך בעקבות המצלמות שיתמקדו בכיסאות הריקים. "הבושה תהיה איומה!" – הם זעקו, והפצירו בנתניהו שלא לנאום. בזה הם  לא צדקו, כמו שבעבר ניבאו פעמים רבות שאובמה עומד לתת לישראל מכות נבוט בראש, והתאכזבו. אני מעריך שגם הפעם הם יתאכזבו.

אבל, איני רוצה לצייר תמונה ורודה. לא! הקרע בין אובמה לנתניהו יימשך ויתעצם (בהנחה שיכהן כראש הממשלה הבא) ולהערכתי אינו ניתן לתיקון. זה כמובן מצב לא בריא. הוא לא יפגע משמעותית ביחסים, אבל ישרה עליהם רוח רעה. ייתכן ומדי פעם בפעם הבית הלבן ינסה "לעקוץ" אותנו פה ושם.  בו בזמן קיים נזק לא קטן ביחסים שלנו עם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. זהו נזק, שלהערכתי המאוד צנועה, ניתן לתקנו, והוא מחייב מאמץ  של הדיפלומטיה הישראלית. חשוב ביותר שהתמיכה בנו בקונגרס האמריקאי תהיה דו- מפלגתית, רפובליקנית ודמוקרטית כאחד.

* * *

בזכות מסע ההכפשה והשנאה התקשורתי המטורף והמנוול – נגד נתניהו

ובזכות נאומו ההיסטורי בקונגרס האמריקאי

אצביע עבורו בבחירות הקרובות

ואני פשוט נדהם מהטמטום שאני פוגש סביבי

אהוד בן עזר

* * *

מרדכי קידר

מהודו ועד כוש

בימים האחרונים, ועל רקע נאומו של בנימין נתניהו בקונגרס האמריקני, עולה הדרישה מישראל לאפשר למשא ומתן להגיע לידי מיצוי, כדי להימנע מהתדרדרות היחסים בין איראן והמערב, ומצעד צבאי או סנקציות שידחקו את השלטון באיראן לפינה שממנה הוא יתנהג בקיצוניות חסר מעצורים, בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים."

   מבדיקה ארוכה בשנים של חומר שמפרסמים האיראנים, החל מהשתלטות האיותאללה על איראן בתחילת 1979 – עולה כי המוטיבציה שלהם מורכבת משילוב של מיספר גורמים. במצבים ובהקשרים שונים עולה מניע אחר אל קדמת השיח, והגורמים האחרים ממשיכים להשפיע ברקע.

במאמר זה נסקור את מרכיבי המוטיבציה של האיותאללה להגיע לנשק שירתיע כל מי שינסה בעתיד להתמודד איתם.

הגמוניה אזורית

מנהיגי איראן רואים את ארצם כמעצמה אזורית וכשחקנית מפתח בזירה הבינלאומית, והם ינקטו כל דרך כדי לבסס מעמד זה, וזאת בשל כוחם הצבאי, גודל אוכלוסייתם, שטחם הטריטוריאלי, תעוזתם ונכונותם לסבול בעבור הגשמת שאיפותיהם. מבחינתם, אין למדינה כמו זו שלהם להסתפק במעמד של "עוד מדינה", וזכותה לתפוס מעמד בכורה באזור שבו היא חיה.

ניצחון שיעי על הסונה

מנהיגי איראן רואים לעצמם מטרה להחזיר לשלטון על האיסלאם את צאצאי הח'ליף הרביעי עלי בן אבי-טאלב – מייסד השיעה. שיעים רבים ברחבי העולם נושאים בלבם שנאה יוקדת לסונים ממשיכי דרכו של המורד בעלי, מועאוויה בן אבי סופיאן, ושנאה זו מוזנת מ-1300 שנה של רדיפות, רציחות, עינויים ומוות, שהסבו הסונים לשיעים.

במיוחד זוכרים השיעים לרעה את רצח בנו של חוסיין בן עלי בעיר כרבלא בדרום עיראק ב-680, שכן הם לא רק רצחו אותו, אלא כרתו את ראשו והביאו אותו לדמשק כדי להוכיח שהמשימה בוצעה. הח'ליף האומיי יזיד בן מועאוויה הניח את ראשו של אלחוסיין על שולחנו למשך חודש ימים, כדי שכל מתנגדיו יראו מהו גורלו של כל מי שיעז למרוד בשלטונו וייראו. עד היום מעלים השיעים את זכר האירוע בטקסי "תעזיה" – תנחומים – כשהם מכים, מלקים ופוצעים את עצמם עד זוב דם.

האיותאללה חולמים על כיבוש מכה מידי הסונים הסעודים, כדי להחזיר לשלטון את בית עלי. זהו אחד המקורות לשנאה היוקדת השוררת בין איראן וסעודיה.

נקמה בערבים

הפרסים לא שכחו את ההרס שגרמו להם הערבים המוסלמים כשהביסו את האימפריה הפרסית הסאסאנית במאה השביעית. הם לא שכחו איך שחטו אותם צבאות האיסלאם ואיך התייחסו הכובשים לנשיהם ולבנותיהם. הם גם לא שכחו איך מכרו אותם הערבים לעבדים בשוק ואיך איסלמו אותם בכוח. הפרסים, האזרים, הבלוצ'ים והכורדים – עמי איראן – לא שכחו ולא סלחו על מה שהערבים עוללו להם, ורבים מהם עדיין ממתינים לרגע הנקמה בערבים שנואי נפשם.

   הם במיוחד שונאים את הבדווים שוכני המדבר בחצי-האי ערב, שממנו יצאו שבטי ערב לכבוש את העולם ולהכניע את תושביו. היום מתגוררים הסעודים במדבר זה, ולכן סעודיה נתפסת בעיני איראן כמדינה החייבת לפנות את מקומה למדינה טובה יותר ולגיטימית יותר – איראן.

החזרת האימפריה הפרסית להדרה

הפרסים חולמים על שיבה אל מימדי האימפריה הפרסית ששלטה "מהודו ועד כוש", מתת-היבשת ההודית ועד צפון אפריקה. את הביטוי לשאיפה אימפריאליסטית זו נתן עלי ח'אמינאי בנאום שנשא ב-25 במארס 2006, ובקטע מנאום זה, המופיע בדף שבועי שפירסם חיזבאללה, אומר ח'אמינאי באופן המפורש ביותר: "העומק האסטרטגי של העם האיראני משתרע על פלסטין, צפון אפריקה, המזרח התיכון, מרכז אסיה ותת-היבשת ההודית."

ניצחון איסלאמי על המערב

המערב, ובראשו בריטניה וארצות-הברית, הוא הכוח המודרני העויין את האיראנים. בריטניה היא המעצמה שהשפעתה על הגבולות והשלטון של איראן, החל מייסודה בשנות ה-40' של המאה ה-20 – היא הגדולה ביותר, וגם האמריקנים התערבו מאז יותר מפעם בניהול הפנימי של ענייני המדינה.

הדבר השנוא ביותר על האיראנים הוא התערבות זרה בענייניהם. הם מכנים את המערב "אסתכבאר" – גאווה ללא הצדקה – וכותרת הדף המצורף הוא: "הו האסתכבאר". ח'אמינאי מצוטט בו אומר: "זה מסר אל האסתכבאר העולמי: יידע האסתכבאר העולמי שהעם האיראני מוצק וחזק. הצעירים והמבוגרים של המדינה האיסלאמית הגדולה הזו והדורות שבאו זה אחר זה בעם העצום הזה שחי בלב האירועים ואשר חושל בניסיון שצבר, נושאים מסר של הגנה על האיסלאם. הדגל שלנו מתנוסס על ארץ זו שאליה מופנות עיניהם של מיליארד מוסלמים וחצי מכל רחבי העולם, וזהו העומק האסטרטגי של עמנו ומהפכתנו בארצות האזור האיסלאמי..."

בעיני ח'אמינאי, המערב הכופר מצליח להחדיר את הרעל התרבותי שלו – המתירנות, החומרנות, השוויון בין בני אדם, החילוניות והדמוקרטיה – אל תוך החברות האיסלאמיות, כדי להרקיבן מבפנים, להחלישן ולמוטט אותן מוסרית וערכית, שלטונית וכלכלית, וכדי לשתק את רצון הלחימה שלהם נגד המערב. התעמולה המערבית מואשמת בכך שמרבית הצעירים האיראניים היו מהגרים לארה"ב או לאירופה אילו רק יכלו.

שנאה ליהודים

במסורת השיעית יש מקום מיוחד ליהודי וליחס אליו. מצד אחד, היהודים כמו השיעים היו מיעוט בקרב הסונים, ולכן ברוב הזמנים והמקומות חיו יהודים בצד השיעים. חלק מהשיעים מתייחס ליהודים כאל "נג'ס" – טמא – והדבר היה בולט במיוחד בשוק. כשהיהודי בא לרכוש מצרכי מזון, הוא לא הורשה לבחור בעצמו את הסחורה, אלא הסוחר בחר אותה עבורו והשליך אותה לתוך הסל של היהודי. מטבע הדברים הסחורה שקיבל היהודי היתה הרקובה והירודה, שאף אחד ממילא לא היה מעוניין בה.

ישראל, מדינתם של היהודים המודרניים, היא בראיית האיותאללה "השטן הקטן", בעוד שארה"ב היא "השטן הגדול". על פי שיטתם, ליהודים אין זכות למדינה, ולכן ישראל אינה לגיטימית ועליה להסתלק מן העולם. ליהודים אין זכות להתנגד למוסלמים וודאי שאסור להם להרוג מוסלמים אפילו בהגנה עצמית. לכן כל היהודים במדינת ישראל הם בני מוות.

ירושלים, אשר בשיעה המסורתית אין לה כל מעמד, אומצה על ידי האיותאללה כדי להראות לעולם האיסלאמי שהם לא פחות אנטי-ציונים מהסונים. גם חיזבאללה מדבר במונחים אלה.

מכאן השנאה היוקדת של מנהיגי איראן לישראל, והם יעשו כל שביכולתם כדי להשמידה מעל פני האדמה. הם יודעים שרבים מעמי העולם לא יזילו דמעה אם ישראל תתאדה, ולכן לא ייפגע מעמדם הבינלאומי אם ישמידו אותה.

   אחד ממנהיגי איראן כבר כינה את ישראל "מדינה של פצצה אחת" – שכן די בפצצת אטום אחת על תל-אביב כדי לחסל את כל המדינה.

עלינו ועל העולם להתייחס אליהם ולאיומיהם באותה רצינות שבה היה עלינו להתייחס לאזהרות בשנות ה-30'.

   על ראש ממשלת-ישראל לזעוק אפוא מעל כל בימה אפשרית ולהעיר את העולם ומנהיגיו נוכח הסכנה האיראנית הנשקפת לישראל ולעולם כולו.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 328.

http://mordechaikedar.com

* * *

דרור אידר

א. הפרוטוקולים של נחום ברנע

פורסם בעיתון "ישראל היום" (6.3.2015) תחת הכותרת

"לא נתנו לעובדות לבלבל אותם"

1

פעם, בימים שיאיר לפיד דיבר איתי, הוא הגדיר את מאמרי הביקורת שפירסמתי כ"השלכת בקבוקי תבערה" על התקשורת. לא הלכתי כה רחוק, אלא ביקשתי לנעוץ סיכות בבלונים הנפוחים של הקבוצה הקטנה הזו שאיש מעולם לא בחר, אבל מתעקשת להכתיב מה לחשוב, מה לאהוב ובמי לבחור. מכל מקום, המטאפורה של לפיד התממשה בפעילות המתמשכת של התקשורת נגד נאומו של ר"מ ישראל בבית הנבחרים באמריקני, בסוגיה שמעולם לא היתה שנויה במחלוקת ואשר קשורה במישרין לקיומה של ישראל. אלא שבפעם הזאת הושלכו בקבוקי התבערה של המוני העיתונאים על כולנו.

עוצמת ההתנגדות שהשקיע ממשל אובמה נגד הנאום לימדה על חשיבותו. ההתנגדות המתוקשרת גרמה לכך שרבים רבים בארה"ב ובעולם (כולל במדינות ערב) צפו בנאום. כל נהג מונית שנכנסתי אליה השבוע בוושינגטון, התייחס לנאום. הציבור האמריקני ברובו לא הכיר את המידע שהעביר נתניהו, מה שהעמיק את הדיון הציבורי בנושא והחריף את הביקורת הציבורית על ההסכם המתגבש עם איראן. "אלו רק מילים" אמרו הממעיטים. נכון, אבל מילים הדוחפות למעשים. העולם היה מרותק לדברים. האסוציאציה שעלתה בראשי בעת הנאום היתה "כי מציון תצא תורה". נציג העם היהודי עומד מול ההנהגה הנבחרת של המעצמה החשובה בעולם ומצביע על דרך אחרת מזו שהיא מובילה.

מתנגדיו רה"מ וסייעניהם בתקשורת מפחידים אותנו ב"קרע חסר תקדים" ו"נזק בל ישוער" ליחסי ישראל-ארה"ב. מבחינתי, במה שנוגע לסוגית איראן, ישראל צריכה לחשוב מה טוב עבורה ולא האם מעשיה מעליבים מישהו. בכל מקרה, סיפור הקרע הוא שקר. ייתכנו מתח ודחייה הדדית בין נתניהו ואובמה, אבל זה בין שניהם – ולא בין ישראל כמדינה לבין ארה"ב. כדאי לחזור על הנתונים המדהימים של סקר גאלופ מלפני שבועיים, בעיצומה של המחלוקת וה"קרע": למעלה מ-70 אחוזי תמיכה בישראל! אפילו בקרב הדמוקרטים יש רוב ברור לתומכים בישראל.

2

כשקראתי אצל נחום ברנע את סיכום נאום נתניהו, קיבלתי את הרושם שהסיבה שבשלה נסע חתן פרס ישראל לעיתונות לוושינגטון היתה, לנטרל את הרושם החיובי שעשוי להשאיר הנאום. השנאה שממלאת את האיש פגעה בשיקול דעתו, כדי כך שלא רק נתניהו זכה בפיו לפטרון מיליארדר, אלא הקונגרס האמריקני כולו. חטאם של נבחרי הציבור האמריקני נעוץ בכך ש"קיבלו את נתניהו בחיבה גדולה, הרבה מעבר לפרוטוקול, הרבה מעבר לנימוס המקובל."

מה הסיבה לשערורייה הזו שימו לב: "חברי הקונגרס... מריעים ע"פ הפקודות שהם מקבלים מהיציע." קודם סיפר ברנע ש"מהיציע השגיחו המיליארדרים היהודיים על בני טיפוחיהם באולם למטה. הם באו לראות במו עיניהם את פירות השקעתם. הפוליטיקה האמריקנית משועבדת כרגע לכסף הגדול." 

כדאי שנקרא שוב את הטירוף: באמצעות כספם, היהודים שולטים בפוליטיקה האמריקנית. הפרוטוקולים של זקני ציון מודפסים חינם ב"ידיעות אחרונות". לכאורה, עם האשמה כה כבדה, היה ברנע צריך לספק שמות רבים של מיליארדרים שנכחו ביציע, אבל לא נקב בשום שם זולת שלדון אדלסון. הוא דיבר על "מיליארדרים יהודיים" שהשגיחו שכל חברי הקונגרס יריעו לנתניהו. מסכנים שכמותם, הכריחו אותם. אז היכן המיליארדרים הרבים? הוא פשוט השתמש בגוף רבים "מיליארדרים יהודיים" ואז חזר ואמר "אדלסון ואחרים". זרק מילים; מי יבדוק? בחפזונו להגחיך ולהמעיט מחשיבות הנאום, ברנע לכלך את בית הנבחרים האמריקני כמי שנבחריו נגועים בשחיתות.

לא מדובר רק בכסף, אלא במשהו חמור מזה. מבחינת ברנע אין בעולם איש שמחשבתו חופשייה – גם לא נבחרי הציבור האמריקנים – זולת הוא ותומס פרידמן וחבורת משליכי בקבוקי התבערה התקשורתיים משמאל. משום כך, לא ייתכן שנתניהו אמר דבר בעל ערך, ואם האמריקנים מריעים לו, הם זקוקים לאשפוז.

השיטה הזאת היא נשק ידוע בעיקר מצד שמאל כלפי יריבים: תקיפה לגופו של אדם (אד-הומינם) ולא לגופם של טיעונים (אד-פקטום), משהו כמו "זה אנחנו או הוא."

ואני, רק שאלה: נניח שברנע היה חושב שנתניהו צודק בטענותיו ונאומו היה חשוב והיסטורי – האם יכול היה לכתוב זאת בעיתונו של מוזס המשגיח עליו מהיציע? לא ברנע לבדו עומד לדיון, אלא ברנע כמשל לחלק ניכר מעיתונאי ישראל.

3

במשל המערה המפורסם, תיאר אפלטון אנשים הכבולים בגבם לפתח המערה. כל שהם רואים הוא צללים של המציאות האמיתית בחוץ, המשתקפת על קיר המערה. מכיוון שזה מה שהם יודעים, אינם מכירים מציאות אחרת ומשוכנעים שהצללים הם המציאות האמיתית. מי שהצליח להשתחרר מהכבלים, להימלט מהמערה ולהתוודע אל האמת הם הפילוסופים. ואכן, רק הפילוסופים היו ראויים להנהיג במדינה האידיאלית של אפלטון, משום שרק הם מכירים את המציאות האמיתית.

ישעיהו ליבוביץ נהג לומר שאפלטון היה "אבי אבות הפשיזם". החודש האחרון בתקשורת הישראלית מחזק את המחשבה שברנע וחבריו מבקשים להשליט עלינו פשיזם תקשורתי – שלטון מעטים, נחשבים בעיני עצמם, שלא נבחרו מעולם, אבל יודעים מה טוב לנו, מה ראוי שנחשוב, ומהי האמת. הם לא עושים זאת מתוך רצון לתיקון עולם או להיטיב אותנו, אלא מתוך בוז עמוק להמון, שבעים האחוזים שלא קוראים ספרים אבל קוראים "ישראל היום" כדבריו של עמוס עוז. אצל ברנע, לא רק קוראי "ישראל היום" כבולים במערה; גם חברי בית הנבחרים האמריקני נמצאים אתם.

חכמינו לימדו במסכת אבות (ה', י"ט) על ההבדל שבין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם: "עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו." ולעומת זאת, "עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה – מתלמידיו של בלעם הרשע."

כוחו של בלעם היה בפיו, ובאמצעותו חולל קסמים. ההצלחה גרמה ל"רוח גבוהה" – ל"היבריס" שחצני, בוז למציאות ותחושה של כל-יכול, מה  שהביא לכך שבשלב מסוים כבר לא יכול היה להשתחרר מהעין הרעה שדרכה הביט על המציאות. הכול בעיניו היה רע, בעיקר יריביו: הכול – חוץ ממנו.

לא את נתניהו הם שונאים, אלא את המחנה שהוא מייצג. לכן הם מנדים כל מי שמדבר בו טובות, עובד אצלו או מדבר בעדו. שלא יעזו להתקרב אליו. לא לחינם היתה כותרת המאמר של ברנע "אחד משלהם". נתניהו אינו "משלנו" אמר, אבל בכך הוציא ברנע דווקא את עצמו מהכלל.

ב. מקצת ממה שחוויתי שם

פורסם בעיתון "ישראל היום" (4.3.2015) תחת הכותרת

"מגילת אסתר אקטואלית מתמיד"

צפיתי בנאומי נתניהו הקודמים בטלוויזיה. לא הבנתי עד שלא נכחתי בעצמי. בסיום הנאום אמר לי סנטור דמוקרטי לשעבר ש"זה רגע היסטורי שנשמור לזמן רב; מנהיג העם היהודי עומד מול העולם ואומר שהיהודים לא ישתקו יותר; והם נתנו לו את הבמה." הוא פנה לאישה בשורה הראשונה והודה לה על האומץ וההזדמנות. מי זאת, שאלתי. אשתו של ג'ון ביינר, יו"ר בית הנבחרים. הודיתי לה גם.

נתניהו עמד בלב בירת העולם החופשי והציב חלופה מצפונית בפני ארה"ב, ובאמצעותה – לעולם כולו. הוא הסתייע בנוכחותו המוסרית של אלי ויזל שישב ביציע. מה דעתך, שאלתי את ויזל, "נאום טוב, מלא, תמיד מלא."

אחת הנציגות הלא יהודיות של איפא"ק, הצביעה על תמונתו של ג'ורג' וושינגטון ואמרה, הלוואי שהיה יכול לתת לנתניהו יד. הוא היה מבין אותו, שניהם נלחמו על אותם ערכים. 

אם קיבלתם את הרושם שאני מתפייט, זה נכון. התרגשתי עמוקות, ואין לי רצון לסנן רגשות. עוד יגיע הזמן לכך. זכיתי להיות ברגע היסטורי, שבו הודיע ר"מ ישראל לעולם, שגם אם העם היהודי יישאר לבדו, הוא יילחם ולא ישתוק יותר, כי הפעם אנחנו יכולים להגן על עצמנו. רגע מכונן. מגילת אסתר ופורים התערבו עם האקטואליה הדוחקת, ופתאום המילים "בימים ההם – בזמן הזה" קיבלו משמעות מצמררת.

לפני הנאום, אמרה לי חברת קונגרס לשעבר, שרצות שמועות שחלק מהצירים הדמוקרטים מתכוננים לצאת בהפגנתיות עם כניסת נתניהו. הסנטור שלצידנו אמר, שאין סיכוי שזה יקרה. וכך היה. האולם התמלא לגמרי וסער מתמיכה בדברים.  

ערב קודם בוועידת איפא"ק דיברה סוזן רייס על יתרונות ההסכם. נתניהו התכתב איתה, בכבוד, לא בהתנצחות, מתוך רצון כן לשכנע. איראן אינה ברית המועצות. לא יהיה פה מאזן אימה. ההסכם הרע הוא דחייה זמנית של הקץ: עימות גרעיני. דיבר על שתי דרכים שיש לבחור ביניהן. בין השורות ריחף האיש שלא הוזכר, אבל נכח שם: צ'רצ'יל. אל תבחרו בחרפה, אלא בניצחון על הרע.  

צפיתי ממול בעיתונאינו הידועים מחפשים מי לא עמד כשמחאו כפיים, פניהם מכורכמות. חשבתי על הפער המייאש בין ההערכה העמוקה שרוחשים באולם לנתניהו לבין הבוז שהחבורה הזו משדרת.

הדברים שאמר נתניהו אינם אמורים להזניק מיד את הצי השישי נגד איראן, אלא לגרום ללחץ נגדי על קובעי המדיניות. הדבר התבטא בנאומיהן של סמנת'ה פאואר ואפילו סוזן רייס וגם בתגובתה של ננסי פלוסי אחרי הנאום. לא צריך עיניים חדות להבחין בנימה האפולוגטית.

כשיצאתי לקור המקפיא ראיתי מנהיג דתי מפורסם. נתניהו הציב את האמת על השולחן, אמר לי. ימים יגידו האם הממשל האמריקני והעולם החופשי יקבלו את הדברים. אני אזכור את היום הזה, "והגדת לבנך".

* * *

עמוס אריכא

זעקת הלוחם

לעיתים חוצה את חלל עולמנו צליל שמתייחד במבנה מוסיקלי נדיר, הנובע מזעקת אמת  מצמררת. הצליל הזה נשמע במוצ"ש בהפגנה להחלפת השלטון שהתקיימה בכיכר רבין בלב תל-אביב. זה היה צליל מדהים שעלה מדבריו הנוקבים של לוחם ואוהב ארץ ענק בשם מאיר דגן.

שני נאומים נישאו בהפרש של ארבעה ימים זה מזה במרוצת השבוע שעבר. הנאום הראשון של מר נתניהו שאירגן לעצמו במה פוליטית לבחירות הקרובות בלב וואשינגטון, והשני של מאיר דגן. הנאום הראשון היה ספוג יהירות וריקנות, שלא חידש דבר, אף לא כפסיק. אמנם היה זה נאום מלוטש של שחקן מלודרמטי אך רדוד לכל אורכו.  היה זה נאום אופייני לאיש רדוף פוביות שכל שנותיו בזירה הפוליטית עשה רק לעצמו, לביתו ולכיסאו.

מבין שני הנאומים היה זה של דגן בעל המימד ההיסטורי האמיתי, הכן, הזועק מרה איך הלכנו בשבי קסמיו המדומים של איש חסר אונים בעשיית תפקידו, בנימין נתניהו; אותו מתעתע ומוליך שולל שהזניח כל חלקה טובה וזקוקה לטיפוח. איש שהעביר מתחת לרדאר מיליארדים של שקלים להתנחלויות. הון עתק שיכול היה לפתור את מצוקת הדיור הנוראה ואף לתקן את מערכת החינוך החסרה ולייצב את מערכת הבריאות המתרסקת.

בדור הזה נפלה מדינת ישראל בידי חבורה חסרת-אחריות המתחילה בראש הממשלה ומסתיימת במלחכי-פנכה עלובי נפש בניסיונותיהם לאתרג את המנהיג הכושל מתחילתו, והם מתרוצצים בין המרקעים השונים.

זו חבורה הצבועה בצבעים פאשיסטיים ואמוניים השואפת בחמת-טירוף לחסום בעד כל דרך שתאפשר למדינת ישראל לשמור עצמה כמדינת יהודים דמוקרטית; חבורה המניעה מהלכים שאין בהם שמץ של היגיון והם נחלצים ממוחות זעירים וקפואים ותרומתם נועדה לחסל כל אפשרות של פיתרון הבעיה הפלשתינאית במסגרת תכתיב היסטורי של שתי מדינות.

זו חבורה העושה כל שבכוחה למנוע קביעת גבול מזרחי למדינת ישראל. את החבורה הזאת צריך להחליף היום ולא מחר. כל שעה מתאחרת מגבירה את הסיכונים שהמיט עלינו ראש החבורה "הלאומית" הזאת, מר נתניהו, עד קעקוע יסודות קיומנו.

לעתים נאלץ אדם להשתמש במלים הנשמעות מחוספסות, לעתים אף בוטות, כלפי אלה שמכבר חדלו מלמתוח את אפרכסותיהם לקול התבונה, וכולנו נתלים בלשונם שמא יבוא פיתרון למצוקות ההווה וחזון לימים אחרים. אלא שהלשון הזאת יבשה עד שקול הנחלץ ממנה נשמע כמתלעלע, שאין בו מיתר אחד המכוון לעתיד שיש בו תקווה. כאילו אנחנו שלא בטובתנו  נידונים לחיות בלי חזון. נידונים להשלים עם בנייתו של גטו יהודי ענק ומביש, שאוכלוסייתו נזקקת לאב המגן השוקד וטורח בכל-דרך ליירא את כולנו.

על-כך כבר אמרו לוחמי תש"ח: "יש גבול לכל תעלול." מעבר לגבול מעוות כזה אורבת לנו מדינה דו-לאומית שמשמעותה אחת, חיסולה של מדינת ישראל.

   מעטים לא שמרו על לשון האמת רק לעצמם, אלה אנשי עוז שלא חסכו מאיתנו את האמת בדבר סימני השאלה המרחפים מעל קיומנו. בעל שיעור-קומה מיוחד ביניהם הוא אלוף דגן שהוא ואחרים כמותו עשו למען ביטחון ישראל אלף מונים יותר מראש הממשלה, זה הזורע אימים ופחדים כיהודון מבוהל. 

ראש המוסד לשעבר ניסה כבר פעמים אחדות לבלום את ההתייפחות המבישה והבלתי-פוסקת של נתניהו המבקש על נפשו. אמש, דומה ולרגע אחד הוא בלם את נתניהו המתוזז והמפוחד. לרגע הוא הזכיר לרבים את סיבת היותנו כאן בארץ האבות, ואת אמונתו המוצקה כי אין צורך בהפחדות, בכדי להתמודד עם העולם הגועש מסביב.

מאיר דגן שזר כל חטאי ומחדלי ממשלות נתניהו על חוט איתן שלא ניתן לנתקו. לא היה מחוז ממחוזות חיינו שלא חשף אותו כמות שהינו. המראות שחשף דגן מעוררים תחושת גועל על אלה מבני העם הזה שהתפתו פעם אחר פעם למתק שפתיו והבטחותיו החלולות של נתניהו שדבר מהם לא קוים, כדרכו בקודש.

אמש, סימן דגן שביל של תקווה וקרא במלים ברורות למהפך ביום הבחירות בכדי להציל את הארץ הזאת למען ילדינו, למען נכדינו. הארץ הזאת איננה ולא היתה מעולם קנין פרטי של "האצילים" בעלי היצרים הגסים לבית נתניהו.

די למנהיגות שקרית ומוליכת שולל של נתניהו. שבענו עד להקיא ממנהיג חסר מוסר בסיסי ושמעולם לא הציג אפילו צל תבנית של דוגמא אישית אף לא שמץ של חזון. לעומתו מאיר דגן היה לאורך מסלול חייו איש המעשה על-פי המסורת שגיבשה התנועה הציונית. השעה הזאת עשויה להיות שעתם היפה של אלה הקשובים לאזהרותיו. לאלה, כדברי מאיר דגן, אין ולא תהיה לא להם לא לילדיהם ארץ אחרת ורק צריך להיאבק על שפיותה. המבחן לפנינו.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 8.3.15

* כותרת העל באתר "הארץ", מעל כל פשקווילי השטנה לנתניהו ולמאבק נגד הגרעין האיראני, הוא "יום השואה". ניסיון להגחיך את נתניהו, אך למעשה המשך המהלך שאותו מוביל אורי משגב – גימוד השואה והגחכתה, ציורה של ישראל כנאצית ומלחמת חורמה נגד הפקת הלקח מן השואה, כיוון שהפקת הלקח מן השואה היא הציונות, שבעיני דבוקת שוקן היא תועבה.

* פשקוויל בלע מאוס נגד נאום נתניהו, כתבה רווית הכט ב"הארץ". את הנאום היא כינתה "נאום", האשימה אותו כ"גזעני" ו"איסלמופובי", כמובן האשימה אותו ואת מדינת ישראל בפשעי מלחמה והרג המוני, את נתניהו היא הגדירה כ"חייל צייתן של איל הון רפובליקאי הנלחם בשלטון הדמוקרטי," את ארה"ב היא גינתה על תמיכתה בישראל וכו'.

הקטע הדוחה ביותר בפשקוויל הנאצה, הוא האופן בה היא תיארה את חתן פרס נובל, איש הרוח הדגול, ניצול השואה אלי ויזל: "בובת סמרטוטים מהשואה," כמתחרה באורי משגב בהגחכת השואה וגימודה.

והדבר החמור ביותר – "הארץ" לא העלה את פשקוויל השטנה במדור הדעות, אלא ככותרת הראשית (!) של האתר, בשעות שלאחר הנאום.

* באופן חד פעמי, רווית הכט כתבה (במאמר אחר) משפט נכון: "מרזל ודומיו עושים שירות דווקא לשמאל." 

* חמי שלו היה פרשן מדיני ב"ישראל היום" ועבר להיות פרשן מדיני ב"הארץ". וזה בסדר גמור. מה שלא בסדר, הוא שברגע שהפך מפרשן מדיני ב"ישראל היום" לפרשן מדינית ב"הארץ", דעותיו השתנו מיד, מדעותיו של מו"ל "ישראל היום" לדעותיו מו"ל "הארץ". ונשאלת השאלה: האם בעמדותיו שהוא מביע ב"הארץ" וב"ישראל היום" הוא השמיע את קול אדוניו? או שמא כלל אין לו דעות, והוא רק יודע להשמיע את קול אדוניו? כלומר, שכפרשן, ההתמחות שלו היא להיות הפרשן של מחשבות הבוס.

* בגיליון שבת של "הארץ" חמי שלו כתב מאמר ממש אנטישמי ברוח "הפרוטוקולים של זקני ציון", על המלחמה שתפרוץ אם נתניהו יצליח לשכנע את הקונגרס לסכל את ההסכם עם איראן. תהיה זו מלחמה באשמת היהודים, ככתוב בפרוטוקול ג' של "הפרוטוקולים של זקני ציון". תהיה זו הוכחה לכוח היהודי השולט בעולם, עם הלובי היהודי ו"המיליארדר היהודי" וכו'.

לא. חמי שלו לא כתב בדיוק כך. הוא הזהיר, שהאנטישמים יראו בנאום ביבי הוכחה לכך, ושהם – לא הוא, חלילה – יאמרו זאת. כלומר, הוא מראש מאשים אותנו באנטישמיות שתופנה כלפינו, אם לא ייחתם הסכם שמסכן אותנו. המסקנה היא כמובן שהאסון הגדול ביותר הוא שלא ייחתם אותו הסכם, המקבע את מעמדה של איראן כמעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות.

לכן הוא גם חוזר על הטענה שנתניהו לא הציע אלטרנטיבה. כלומר, הוא טוען שנתניהו כן הציע אלטרנטיבה, אך היא לא ממשית, כי האיראנים אינם מוכנים לה. זו גישה של הסכם בכל מחיר. למען הסכם בכל מחיר, חייבים להציע הצעה שאיראן תסכים לה. ואיראן תסכים רק להצעות שישרתו את מטרת העל שלה – להיות מעצמה עם נשק גרעיני.

* מתוך מאמר של אורי אבנרי ב"הארץ": "ההכרעה היא בין שתי מדינות שונות – המדינה הגזענית, הסיפוחיסטית, האפרטהיידית, שעליה חולם הימין הקיצוני ואותה הוא מקדם יום יום ושעה שעה, או המדינה הפתוחה, ההומניסטית, הדמוקרטית, שעליה חלמו הרצל וז'בוטינסקי, ויצמן ובן-גוריון. לא פחות."

אני ערכתי בעבר מחקר אקדמי מקיף על אורי אבנרי וקראתי אלפי מאמרים שלו משנות החמישים והשישים. אבנרי הציג את עצמו ואת עיתונו כחלופה למשטר בן גוריון. הוא טען שההכרעה היא בין שתי מדינות שונות: המדינה הגזענית, הסיפוחיסטית, האפרטהיידית שעליה חולמים בן גוריון ומפא"י לבין המדינה הפתוחה, ההומניסטית, הדמוקרטית שעליה חלם "הנוער העברי", שהוא היה מייצגו האולטימטיבי. פתאום אבנרי נהיה בן גוריוניסט...

אגב, בן גוריון נלחם באורי אבנרי ובעיתונו, באמצעות השב"כ, כפי שהיום לא היה עולה על דעתו של שלטון כלשהו. הוא גם התכוון להוציאו מחוץ לחוק ולאסור את אבנרי על פי תקנות שעת החירום, ומי שמנע זאת היה ראש האופוזיציה מנחם בגין.

* שלמה זנד, יוצר ערימות הזבל ("ספרים") של הכחשת העם היהודי וארץ ישראל, מטיף במאמר ב"הארץ" לתמוך בבחירות ברשימה הערבית המשותפת. אין זה פלא שמי ששולל את הלאומיות היהודית תומך בלאומנות הערבית.

מיום ליום אני מתרשם, שהרשימה שתזכה לרוב בקרב כותבי המאמרים ב"הארץ" היא קרטל הלאומנות הערבית.

* לפני מיספר שנים כתב שוקן מהו בעיניו הפתרון הסופי – נישואי תערובת עם ערביי ישראל. בינתיים העיתון שלו מוביל נישואי תערובת אלקטורליים עם קרטל הלאומנות של ערביי ישראל.

* במאמר ב"הארץ", יוסי קליין שב ושופך אש, גופרית ובעיקר זבל על מלחמת "צוק איתן". את נפילת 73 החללים הוא מגדיר "מוות מיותר", ומכנה אותו "מחדל 73". יש לו טענות אפילו למשפחות השכולות ששותקות.

אין כמעט יום מאז מלחמת המגן הזאת, מלחמת האין ברירה שאין צודקת ממנה, שלא מתפרסם ב"הארץ" לפחות מאמר אחד המתגולל במלחמת "צוק איתן". מבחינתם, זה היה בסדר גמור שתושבי הנגב המערבי ימשיכו לחטוף "טפטופים", העיקר שיהיה שקט ברחוב שוקן.

ב-1955, אחרי ש"הארץ" התייצב בתקיפות נגד פעולת כינרת ותקף קשות את הממשלה, הגיב על כך ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון: "אני יודע שיש הבדל בין בעלי עיתון חשוב וסופריו – ובין דייגים בכינרת... אבל ממשלת ישראל חייבת להגן גם על חיי דייג פשוט."

טענת המתנגדים לפעולת כינרת, היתה שצריך להכיל את הירי הסורי על דייגי הכינרת ויישובי הגליל והעמקים, כיוון שאלו רק "הטרדות קלות ערך."

כתב על כך נתן אלתרמן ב"הטור השביעי": "נְשַעֵר כִּי תּוֹתָח עַרְבִי אֶחָד, / תּוֹתָח קָט, בֶּן-בְּלִי-עֵרֶךְ, יוֹרֶה נִים-לא-נִים / יְרִיָּה רַק אַחַת, לְשָבוּעַ בִּלְבַד, / אֶל שֶטַח מַעַרְכוֹת הָעִתּוֹנִים ... אִיש רֵעוֹ שוֹאֵל: אֵיךְ אֶצְלְכֶם בַּסְּבִיבָה? / וּמֵשִיב הַנִּשְאָל: הַטְרָדוֹת קַלּוֹת-עֶרֶך... / הַטְרָדוֹת שֶל שִגְרָה. הַסְּבִיבָה דּוֹמֵמָה. / רַק מִפַּעַם לְפַעַם, בְּאֶמְצַע הַמְּלֶאכֶת, / יוֹרֵד אֵיזֶה פָּגָז עָלוּב שֶל מַרְגֵּמָה / בְּשֶטַח מַזְכִּירוּת-הַמַּעֲרֶכֶת. ... וְרַק רַחַש סָפֵק בִּי שָאַל, אִם אָמְנָם / לֹא הָיָה מִתְעַרְעֵר מְעַט קַו הַשִּכְנוּעַ / לוּ שָכְנוּ בֶּאֱמֶת עִתּוֹנֵינוּ אֵי-שָם / וְהָיוּ מְקַבְּלִים "רַק" פָּגָז לְשָבוּעַ... / רַק פָּגָז לְשָבוּעַ – לֹא כֵן? – עִם צְלִיפוֹת / אֲחָדוֹת בְּכָל-יוֹם אֶל חֲדַר הַיְשִיבוֹת... / יִתָּכֵן כִּי הָיוּ הֵם דּוֹרְשִים אָז בְּקוֹל / לְסַלֵּק וִיהִי-מָה כָּל עֶמְדָה שֶל טִיוּוּחַ... "

* ynet קושש כל תגובה שלילית בארה"ב על נאומו של נתניהו, והאיר עליה בזרקור ענק, כמוצא שלל רב. אחת הכותרת היא ציטוט של פרשנית ב-CNN שהשוותה את הנאום לד"ר סטריינג'לאב. בסרט "ד"ר סטריינג'לאב או איך הפסקתי לדאוג והתחלתי לאהוב את הפצצה", ד"ר סטריינג'לאב, אותו גילם פיטר סלרס (כאת שאר הדמויות המרכזיות בסרט), הוא מדען מטורף המצית מלחמה גרעינית. השוואה אליו של נתניהו, החותר למניעת מלחמה גרעינית, ולמניעת נשק גרעיני ממדינה מטורפת, ולמניעת מירוץ חימוש מטורף באיזור המסוכן ביותר בעולם – מוציאה שם רע לאורוויליאניות.

* בגיליון האחרון כתב אהוד בן עזר: "...ולעלובי החיים בתקשורת הישראלית שרק נגמר הנאום וכבר התחילו להשתין על נתניהו ולקבוע כי נכשל." ואני רק שאלה: האם רק כשנגמר הנאום הם התחילו להשתין? ומה הם עשו קודם?

* גם אם לא כל הפרטים בכתבה של נחום ברנע בנוגע לוויתורים של נתניהו מדוייקים, אין ספק, שבאופן כללי זה היה הכיוון. דברים דומים, בנוגע למו"מ שניהל נתניהו עם קרי כעבור כשנתיים, כבר התפרסמו, למשל בכתבה גדולה של ברק רביד ב"הארץ" לפני חצי שנה, שלא הוכחשה.

הדבר מצביע על בעייתיות משני צידי המתרס הפוליטי. מצד נתניהו, התוקף את המחנ"צ על ויתוריהם, כאשר הוא ויתר כמותם. מצד המחנ"צ, המאשימים את נתניהו בהכשלת המו"מ ומציגים עצמם כמי שישיגו שלום והסדר עם הפלשתינאים, כאשר הם יודעים שהם משקרים – נתניהו הציע הצעות מרחיקות לכת באופן קיצוני, והן נדחו על הסף, כמו הצעות אולמרט, כמו הצעות ברק, כמו כל הצעה שהוגשה להם או תוגש להם, שלא תכלול הצפת ישראל במיליוני פלשתינאים ("זכות" ה"שיבה").

* אפרופו מאמרו של נחום ברנע על הוויתורים של נתניהו, להלן דברים שכתבתי ב-1.11.14:

השוואה בין המו"מ שניהלו רבין ונתניהו עם הפלשתינאים מעידה על כך שנתניהו הרבה יותר פשרן וותרן מרבין. ההשוואה היא בין נאומו האחרון של רבין בכנסת לפני הרצח, בו הציג לראשונה את מתווה תכניתו להסדר הקבע ואת הקווים האדומים שלו, לבין עמדותיו של נתניהו בדיונים על מסמך המסגרת במו"מ עם הפלשתינאים שנערך ב-2013, על פי התחקיר שערך הכתב המדיני של "הארץ" ברק רביד ופירסם במוסף המיוחד של "הארץ" לרגל ועידת ישראל לשלום. כיוון שהאג'נדה של "הארץ" היא האשמת נתניהו בכישלון המו"מ והצגתו כסרבן, יש להניח שלא היתה לרביד מגמה לייחס לנתניהו ויתורים שלא ויתר באמת, ולכן אני מייחס אמינות רבה להצגת עמדות נתניהו במאמרו.

בנושא הגבולות, ניסח רבין את עמדתו במשפט נחרץ: "לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967." כמובן שהוא לא סבר שיש לפצות על כך את הפלשתינאים בנסיגה משטחים ריבוניים של ישראל ("חילופי שטחים"). נתניהו, לעומתו, הסכים לכך שהמו"מ יתנהל על בסיס נסיגה לקווי 1967 עם חילופי שטחים. עם זאת, הוא סרב בתוקף לפתוח מפות ולהציג את קווי הנסיגה המדויקים שהוא מציע.

בנושא בקעת הירדן רבין לא השאיר מקום לאי הבנות: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה." פירוש האמירה הוא שאין הוא מתכוון לכביש 90 ושוליו, אלא כפי שהסביר פעמים רבות, לשטח שעד כביש אלון, כלומר כולל מדבר יהודה והמורדות המזרחיים של השומרון. ואילו עמדתו של נתניהו במו"מ היתה ותרנית לאין ערוך. "לצה"ל תהיה נוכחות לאורך נהר הירדן, כחלק ממשטר ביטחוני מיוחד שֶׁיְיוּסָד באזור." הנוכחות של צה"ל לאורך הנהר הוגדרה כזמנית, כאשר אורך התקופה יקבע במו"מ.

אפילו בנושא ה"פליטים" גילה נתניהו ותרנות, והסכים לנוסח שישראל תשקול חזרה של "פליטים" לפי עקרון "כל מקרה לגופו" ובאמצעות מנגנון מיוחד שאליו יפנו "פליטים" פלשתינאים כדי שישראל תבחן את בקשותיהם על בסיס אינדיבידואלי או הומניטארי. אגב, רביד מצטט בכיר ישראלי הטוען שבנושא הזה עמדתה של ציפי לבני הייתה קשוחה מעמדתו של נתניהו (אני מרשה לעצמי לנחש ש"הבכיר הישראלי" היא לבני).

לא זו בלבד שעמדותיו של רבין היו הרבה פחות פשרניות משל נתניהו, אני מאמין יותר בכושר העמידה שלו מאשר בזה של נתניהו. עם זאת, אין לי ספק שבסופו של דבר אבו מאזן היה דוחה כל הצעה, כפי שדחה את הצעת אולמרט.

* אי אפשר להשוות בין מתווה רבין להצעות נתניהו, בלי להבין את ההבדל בסיטואציות המדיניות.

בנאומו, רבין דן לראשונה במתווה הסדר הקבע, לקראת המו"מ שעמד להתחיל. הוא הציב את הקווים האדומים שלו במו"מ. אני מאמין, שגם אם היתה חלה בהם שחיקה כלשהי, באופן כללי הוא היה עומד עליהם. אגב, רבין לא המציא אותם. הוא הציג את הדרך של מפלגת העבודה מאז 1967, בהתאמות אלו או אחרות למציאות בשטח.

 את המהפך המדיני הגדול ביותר בתולדות המדינה חולל אהוד ברק בקמפ-דיווייד. ברק, פחז כמים – בחוסר אחריות, בפזיזות, ביהירות, בשחצנות של "אני ואפסי עוד"; ללא כל החלטת ממשלה, ללא כל דיון בקבינט, על דעת עצמו, מחק את כל הקווים האדומים של ישראל, עקף משמאל את מרצ, והציע הצעות מטורפות, מתוך גישה משיחית של "אני מסיים בשבועיים מאה שנות סכסוך ישראלי ערבי."

את המחיר כולנו משלמים עד היום. אחרי שערפאת דחה על הסף את הצעתו, הוא שיכנע את קלינטון להפוך את הצעתו, "משופרת" לרעה, כ"מתווה קלינטון" ומיהר לקבל אותה וערפאת מיהר לדחות אותה. את האבן שהוא זרק, גם אלף חכמים יתקשו להוציא. וכך, כל מי שעומד על אפס קצם של הקווים האדומים של רבין, נחשב "קיצוני". זאת המציאות שבה נתניהו מתמרן. הוא לא נמצא במציאות עימה התמודד רבין, אלא במציאות של פוסט ברק. זה ההבדל. האם במציאות הזאת הוא מתמרן נכון? על כך אפשר להתווכח. זה ממש לא פשוט. אך אין טעם להתכחש לכך שנתניהו הציע את מה שהוא הציע, כפי שעושים חסידיו השוטים, מאז פרסום מאמרו של ברנע.

* חסידיו השוטים של נתניהו מריעים לו כאשר הוא עומד עמידה איתנה מול דרישות הפלשתינאים ותוקף את השמאל על ותרנותו, וכאשר נגלית בפניהם תמונה המוכיחה בעליל שנתניהו הציע ויתורים מפליגים, לא פחות מהרצוג ולבני, מיד משתחרר להם מצנח רזרבי וממנו קופצת בובה קשורה לקפיץ המדקלמת "נוני מוזס שקרן מזימה קוסנפירציה."

* כאשר רבין היה ראש הממשלה ופרס שר החוץ, סגן שר החוץ יוסי ביילין ניהל על דעת עצמו, מאחורי גבם ובלי ידיעתם, מו"מ פרטי עם אבו-מאזן, מס' 2 באש"ף וברש"פ, על מתווה להסדר הקבע. במו"מ ביילין דן על הנושאים שהיו טאבו בעיני רבין והציע הצעות מנוגדות לחלוטין לעמדות הממשלה.

רבין עמד על כך שבקעת הירדן "בפירוש הרחב ביותר של המושג" יהיה אזור ישראלי בהסכם הקבע, ועל כך השתית את עיקר אסטרטגיית "גבולות בני הגנה" בה דגל.

ביילין הציע נסיגה מבקעת הירדן.

עקרון היסוד של רבין היה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67", גם מטעמים עקרוניים – העובדה שהשטחים נכבשו במלחמת מגן צודקת ואין להעניק פרס לתוקפן.

ביילין הציע "חילופי שטחים" – נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל תמורת סיפוח לישראל של גושי ההתיישבות המאוכלסים בצפיפות ביהודים. בכך הוא הכיר עקרונית בעיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67, ולכן בצורך לפצות את הפלשתינאים בשטח חלופי, תמורת אזורים שישראל לא תיסוג מהם.

בנושא ירושלים הציע ביילין רעיון יצירתי לא רע – הוספת אבו דיס לירושלים ואז נסיגה מאבו-דיס, הגדרתה כאל-קודס, ובכך שמירה על ירושלים השלמה בריבונות ישראל עם הכרה בינלאומית, תוך מתן מענה לפלשתינאים כהקמת בירתם בירושלים.

לביילין נקבעה פגישה עם רבין, בה התכוון להציג לו את מסמך ביילין-אבו מאזן, ב-6 בנובמבר 1995. בזכות יגאל עמיר, נחסכה מביילין בעיטה בתחת מרבין וגלגולו אחר כבוד מכל המדרגות.

ומדוע אני מזכיר פתאום את הפרשה הזאת?

הדבר החשוב ביותר במסמך ביילין-אבו מאזן הוא תוצאתו. אבו מאזן התכחש למסמך ולכל הוויתורים שבו, אך כל הוויתורים של ביילין הפכו לעובדה, לנקודת המוצא לוויתוריו הנוספים של אהוד ברק בקמפ-דיוויד.

בשיטה הזו נהג אבו-מאזן גם במו"מ עם נתניהו, אותו תיאר נחום ברנע במאמרו. אם ננקה את המאמר מן הגידופים שהכותב הרעיף על נתניהו, שהסיבה היחידה להם היא שהכותב אינו יכול לכתוב בלי לגדף את נתניהו – היה כאן מו"מ שבו מולכו ניהל בתום לב מו"מ מטעם נתניהו, בעוד אבו מאזן שלח את אנהא לנתניהו כפיתיון לסחוט ממנו ויתורים, בעוד הוא מתכחש לכל הוויתורים שהציג אנהא.

כך הוא נהג בכל דרכו לאורך כל השנים. ואין מי שיודעת זאת טוב יותר מציפי לבני, שניהלה את המו"מ עם הפלשתינאים מטעם ממשלות אולמרט ונתניהו. כאשר היא מציגה מצג של סיכוי להסכם עם הפלשתינאים אם המחנ"צ ינצח בבחירות, היא יודעת בעליל שזהו מצג שווא. 

* מדוע, בעצם, אינך מצביע לנתניהו, שואלים אותי אנשים בעקבות תמיכתי במהלכים משמעותיים שהוא מוביל, כמו פעולתו לסיכול ההסכם עם איראן. את התשובה לשאלה זו, נתן נתניהו עצמו, בסרטון המשווה עובדים בישראל למחבלי חמאס. זה לא נושא שולי, זה לא עניין של סגנון, אין זה חוסר טעם טוב. זה עניין מהותי הרבה יותר, של ראש ממשלה המשסה ומסית נגד בני עמו, ולא כמעידה חד פעמית. העובדה שהוא עצמו משמש יעד ומוקד להסתה ודמוניזציה, אינה מקלה מחומרת חוסר האחריות הלאומי שהוא משדר. נכון, אני מבכר אותו על יריביו, שאת דרכם אני שולל, ואת חוסר האחריות הלאומי בהתנהגותם בנושא נאום נתניהו אני מגנה. אך לתת את קולי לנתניהו? איני רוצה ואיני מסוגל.

* אני מתנגד והתנגדתי תמיד לעונש מוות למחבלים. אני שולל עקרונית את עונש המוות, וסבור שאך לכבודה של ישראל היא העובדה, שזולת המקרה החריג של אייכמן, לא היו בה עונשי מוות. מחבל שנעצר, צריך לעמוד לדין ולהיענש על פי החוק הישראלי ומי שרצח צריך לרצות מאסר עולם (ואני מתנגד לשחרור מחבלים בעסקות חליפין, ובוודאי לשחרור רוצחים).

ההיסטוריה בכל העולם הוכיחה שעונש מוות אינו מרתיע טרור אלא דווקא מדרבן אותו. בוודאי שהוא לא ירתיע מחבלים מתאבדים, והמחבלים הרוצחים רובם מבצעים פיגועי התאבדות, או פיגועי הקרבה (לא התאבדות, אך כאלה שסיכוייהם לצאת מהם בחיים אפסי).

עונש מוות למחבל ימקד את עיני כל העולם בו ויגרום ללחץ אדיר על ישראל לא לבצע את גזר הדין. אם הוא יבוצע, הנזק יהיה חמור והנדון יהיה גיבור לאומי ומודל להזדהות וחיקוי. אם הוא לא יבוצע, ישראל תושפל וגם אז המחבל יהיה גיבור לאומי.

מכל כיוון שנבחן את הרעיון הזה, הוא רעיון רע.

ליברמן אדם חכם ומנוסה, והוא יודע שהרעיון של גזר דין מוות למחבלים הוא רעיון סרק, אך אין זה מפריע לו להפריח אותו כסיסמת בחירות.

ובכלל איני מתלהב ממפלגות שהסיסמה שלהן מתחילה במילה "מוות".

* אין ספק ש"ישראל היום" מבצע תעמולה נגד "המחנה הציוני". עובדה, מדי יום מתפרסמות בו תמונות של ציפי לבני, שאותה "המחנה הציוני" מסתיר.

* בתגובה לביקורת שכתבתי נגד החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות המרכזי השופט ג'ובראן להשהות בחמש דקות את שידור נאומו של ראש הממשלה, קיבלתי כצפוי תגובה גזענית (להפתעתי – רק אחת) בנוגע ללאומיותו של השופט.

ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית, המעניקה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, ללא הבדלי דת, גזע ומין, כפי שהתחייבה במגילת העצמאות. השתלבותם של ערביי ישראל בכל מערכות החיים היא מטרה לאומית של המדינה היהודית, ובכלל זה השתלבותם במערכת המשפט. שופטים ערבים בכלל, ובבית המשפט העליון בפרט, הם רק לכבודה של המדינה היהודית.

כשופט ישראלי, קיבל ג'ובראן החלטה אומללה, הראויה לביקורת, ולכן ביקרתי אותה. כמובן שאני שולל גם את הגזענות ההפוכה, על פיה אין לבקר החלטות של שופט ערבי, בשל היותו ערבי. ביקורתי על החלטתו, אינה פוגמת בכבוד שאני רוחש לו, בהיותו שופט בבית המשפט העליון של מדינת ישראל.

* השבוע התקיים בבית המשפט העליון קדימון לדיון שיתקיים בו, אם הכנסת הבאה תקבל את "חוק ישראל היום". עו"ד בן מאיר עתר לוועדת הבחירות המרכזית בתביעה לסגור את "ישראל היום" כיוון שהוא מהווה "תעמולת בחירות אסורה." עתירתו נדחתה מכל וכל בפסק דין מפורט ומנומק של יו"ר הוועדה השופט ג'ובראן, שאף השית עליו הוצאות בסך 20,000 ₪. בן מאיר עתר לבג"ץ נגד ועדת הבחירות המרכזית. בראשית הישיבה רמזה נשיאת בית המשפט מרים נאור לעותר, שהוא מבזבז את זמנו של בית המשפט, אך הוא הלך עם הראש בקיר והתעקש להרצות את גיבוביו, תוך התעלמות מן הרמזים של השופטים. רק לאחר שעה ארוכה הוא הבין לאן נושבת הרוח ומשך את עתירתו.

ביטול חוק של הכנסת הוא כמובן צעד הרבה יותר בעייתי וקשה מדחיית עתירה. אולם אם יתקבל החוק, שהיועץ המשפטי לממשלה ונשיאת מועצת העיתונות השופטת דליה דורנר הגדירו אותו כבלתי חוקתי, אין לי ספק שבג"ץ יפסול אותו. בג"ץ אמון על חופש הביטוי, לטעמי יש מקרים שהוא מרחיק לכת בהעדפת חופש הביטוי על פני ערכים אחרים. ברור שבמקרה הזה, החוק יבוטל.

* לעתים קרובות מצטטים את אמרתו של מנחם בגין "יש שופטים בירושלים", כאשר ביצע במלואה, ללא כחל וסרק, את בג"ץ אלון מורה, שחייב אותו לעקור את היישוב ממקומו המקורי, החלטה שכאבה לא מאוד.

חצי שנה קודם להחלטה זו, שהיתה נקודתית ליישוב אחד במקום מסוים, שנבנה על קרקע פרטית, קיבל הרכב מורחב של בג"ץ החלטה עקרונית, תקדימית, שאישרה את חוקיות ההתנחלויות. מן הראוי, שאלה המעלים שוב ושוב גרא עם טענת הכזב ש"ההתנחלויות אינן חוקיות," יאמצו את הכלל של בגין, "יש שופטים בירושלים." הם יכולים להתנגד פוליטית להתנחלויות, וזו עמדה לגיטימית לחלוטין, אולם טענת חוסר החוקיות היא שקר וקריאת תגר על החלטת בית המשפט העליון.

בנאום בכנסת לאחר ההחלטה (20.3.79), העלה בגין על נס את הפסיקה, ואמר שאילו ההחלטה היתה הפוכה, ממשלתו היתה מכבדת אותה (כפי שאכן הוכיח כעבור חצי שנה). כדאי לקרוא את תגובות ח"כי השמאל הקיצוני מאיר פעיל, שולמית אלוני ואורי אבנרי, בקריאות ביניים, ולבחון האם הם נהגו על פי הכלל של עליונות המשפט, כבוד לבית המשפט העליון ו"יש שופטים בירושלים."

ח"כ מאיר פעיל קרא שלוש פעמים שפסק הדין של בית המשפט העליון הוא פסק דין פוליטי. ח"כ שולמית אלוני אמרה אף היא שפסק הדין פוליטי. כאשר העירו לפעיל שהוא מבזה את בית המשפט ועובר בכך על החוק, קראה שולמית אלוני שלשם כך יש לח"כים חסינות.

בגין: "לפני דקות מספר קרה דבר חמור מאוד. חבר כנסת, בנצלו את חסינותו, הירשה לעצמו לומר שבית המשפט קיבל החלטה פוליטית. זאת פגיעה חמורה ביותר בבית משפט בישראל. בית המשפט הוא עצמאי לחלוטין, ומי שאומר כפי שנאמר פוגע באושיות הדמוקרטיה בישראל... אדוני היושב ראש, יואיל להעיר בכתב או בעל פה לאותו חבר כנסת שהוא השתמש לרעה בחסינותו בפגעו בכבודו של בית המשפט בישראל. אנחנו כולנו חייבים בכבודו של בית המשפט בישראל. שמעני, אילו בית המשפט העליון היה מקבל פסק דין הפוך, הממשלה הייתה מבצעת אותו... זאת בושה שחבר כנסת משתמש בחסינותו כדי לפגוע בבית משפט בישראל, בכבודו ובמעמדו."

אילו בית המשפט העליון היה מקבל החלטה בעד או נגד ההתנחלויות, זו אכן היתה החלטה פוליטית והתערבות בנושא לא לו. ההחלטה לא הביעה דעה על צדקת המדיניות, אלא על החוקיות שלה. לשם כך קיים בית המשפט העליון. ומי שטענו שההחלטה פוליטית, הם אלה שרצו החלטה פוליטית – שבית המשפט יקבל החלטה חסרת שחר מבחינה משפטית, על פיה ההתנחלויות אינן חוקיות, כלומר הם רצו שבית המשפט יהיה כלי שרת בידיהם לקידום עמדתם הפוליטית.

* פורים שמח! היה לי פורים שמח במיוחד, כיוון שצפיתי עם בתי הקטנה ב"עוץ לי גוץ", בתיאטרון הקאמרי. בתי נהנתה מאוד. אני יותר.

גדלתי על "עוץ לי גוץ", המחזמר הנפלא של אברהם שלונסקי בלחנו של דובי זלצר. השנה מלאו למחזמר 50 שנה. צפיתי בו כילד קטן, בכיכובם של השחקנים המקוריים, ובהם – אברהם חלפי, אריק לביא, שושיק שני, יוסי ידין, יוסי גרבר וזאב רווח. את תקליט הוויניל של המחזמר חרשתי רצוא ושוב כל שנות ילדותי, יותר מכל תקליט אחר, ועד היום אני זוכר אותו על פה. גם הילדים שלי גדלו על הצגת "עוץ לי גוץ", וגם הבנים הגדולים שלי ראו אותה. בפורים השתא גם אני עשיתי זאת, לראשונה מאז ילדותי הרחוקה.

החוויה היתה נפלאה. התרגשתי ונהניתי. המשחק של השחקנים הנוכחיים, ובהם רמי ברוך, שלמה וישינסקי, אלינור אהרון, יוסי טולדו ואחרים, היה יוצא מן הכלל וכך גם התפאורה.

לקראת ההצגה, קראתי שוב את המחזה. התפעלתי לראות, איך בהוראות הבימוי שלונסקי ליהק את הקריאות הספונטניות של הילדים בקהל, ואכן, גם היום, כעבור 50 שנה, הילדים הצטרפו וצעקו את הדברים הנכונים במקומות הנכונים בדיוק על פי הליהוק, כאילו קראו את ההוראות. "לכי, את מכוערת!" הם השיבו לחצרונית כששאלה אם היא יפה, וכו' וכו'.

לצערי, רוח הפוליטיקלי קורקט הגיעה גם ל"עוץ לי גוץ לי". השורה "אישה המליטה שלישיה" ב"שיר העצה" הפכה ל"אישה ילדה שם שלישיה."

* ביד הלשון: אברהם שלונסקי כתב את "עוץ לי גוץ לי" במשלב לשוני גבוה מאוד, רווי בציטוטים ממקורות ישראל והלצות לשוניות המתכתבות עמם. זו היתה דרכו בכתיבתו לילדים, מאז היצירה הראשונה (שאף עליה גדלתי) "עלילות מיקי מהו". כאשר כתב את "עלילות מיקי מהו", ההוצאה לא רצתה לפרסמו, כי איך ילדים יתחברו לשפה גבוהה כל כך? שלונסקי התעקש לא לשנות דבר, והספר זכה להצלחה רבתי. ו"עוץ לי גוץ לי" – על אחת כמה וכמה.

וגם היום, 50 שנה לאחר העלאת המחזמר לראשונה על הבמה, כאשר הילדים ניזונים מדייט שפה, דלה ורדודה, הם ישבו כמהופנטים מן ההצגה ומן השפה. אולי הם לא ידעו לשייך את הביטויים למגילת אסתר או למגילת איכה, והם לבטח אינם מורגלים לביטויים כמו "לצחוק יתנני ושנינה," "יישר חילך, חותני כאח לי, / שהתוודית בלי כחד / על פשעך בעוד מועד," "מהחל ועד כלה" או "מדוע שוב שתי עינך כמבוע, / ובזיו פניך – האימה?" אך עובדה, הם הבינו, הם התחברו, הם נהנו, שרו, צעקו. הם נהנו לפסוע בנתיבי העברית (מי אמר "ישראלית-שמישראלית?") במיטבה. ואילו גדלו על שפה יותר עשירה ויפה, והכירו טוב יותר את מקורותינו, היו נהנים שבעתיים.

אתייחס לשני ביטויים. האחד – אֻכְלוּס. המשרת שר: "מיד אצא רכוב על סוס / לרשום שמות של כל אֻכְלוּס." על פי מילון אבן שושן – אֻכְלוּס, הוא מילה נרדפת לאוכלוסיה, לאוכלוסין. אולם כיוון שהריבוי Xין הוא הגרסה הארמית לXים, כלומר לשון רבים, אם אנו מדברים על ציבור כאוכלוסין, הרי אדם אחד הוא אֻכְלוּס. ביטוי מקסים ששלונסקי המציא.

עוד אהבתי את השימוש שלו ב"יוצא דופן". מתוך שיר העצה: "אתמול ברפת עין חרוש / נולדה פרה שאין לה ראש / – וזה מפריע לה להיות פרה כיתר הפרות? / לא, אדרבא, הן כבר שמעו / איך היא פועה אפילו 'מו' / – בלי ראש?! ובכן, באיזה אופן / ה'מו' יוצא לה? – יוצא דופן." איזה יופי!

 ומהו יוצא דופן? "יוצא דופן" פירושו – חריג. ומה הקשר ללידה של חריג? מקור הביטוי הוא חז"לי, ופירושו – מי שלא נולד לידה רגילה, אלא הוצא מדופן הבטן בניתוח. 

* * *

אהוד: רבים מחברינו וחברותינו, שה-אי.קיו שלהם גבוה פי כמה וכמה מזה שלנו – מעדיפים איראן בעלת נשק גרעיני – ובלבד שהם לא יצביעו עבור שנוא-נפשם נתניהו!

* * *

רות ירדני כץ

מסיבת פורים 2015

המשטרה בירושלים כבר יודעת שנים שלמסיבת פורים המתקיימת אצלי בבית מגיעים אנשים חשובים מאוד והיא נערכת בהתאם. לקראת השעה שמונה בערב השכנה שלי עלתה ואמרה: ״ראית מה הולך לאורך הרחוב? הלוואי שכל יום היו כך מאבטחים אותנו.״

אני: ״נכון עליזה. את צודקת. אבל מה לעשות שכשראש הממשלה ואשתו אמורים להגיע כל רגע?״

עליזה: ״פויה. איך את מעזה להזמין אותם? תגידי איך?״ עליזה עשתה הפסקה ואמרה: ״אני לא הייתי מזמינה אותם. האיש הזה מעורר בי צמרמורות שלא לדבר על אשתו ה...״ חייכתי אליה, אני אוהבת את עליזה שכנתי, והשבתי לה:

״עליזה, אין שחור-לבן. תראי, הוא חזר מאמריקה אחרי שדיבר בפני העולם ו...״ לא הספקתי לגמור את המשפט ואופנועים הגיעו ברעש מחריש אוזנים ומכוניתו של ראש-הממשלה נעצרה בכניסה לבניין והזוג ירד. עליזה שכנתי ברחה, נכנסה לדירתה. קיבלתי אותם ושאלתי את נתניהו:

״ביבי מה שלומך? איך מצב-הרוח שלך אחרי נאום חוצב הלהבות שלך?״

נתניהו השיב לי: ״תגידי לי, איך הייתי? תגידי לי את האמת, את חייבת להגיד לי.״

אני: ״מה שנכון נכון, לנאום אתה יודע...״

מאחוריו עמדה זהבה גלאון והגיבה מיידית: ״נתניהו לנאום אתה יודע אבל מה עשית  שש שנים?״

יאיר לפיד נכנס: ״כלום. הוא עשה כלום. הוא רק הפחיד אותנו. איראן, איראן. זהבה, הוא לא עשה כלום! איפה בנט אחי היקר?״

אני: ״הוא עוד לא הגיע, בדרך.״

מירי רגב נכנסה בריצה מבהילה היישר לראש הממשלה, חיבקה ונישקה אותו ובקולי-קולות החמיאה לו: ״ביבי, היית אדיר, נפלא, איזה נאום! הראית לכולם מי אתה ושאתה לא מפחד משום דבר ומאף אחד. כל הכבוד! כל הכבוד ביבי!״

הרצוג, בנט וסתו שפיר נכנסו יחד והספיקו לשמוע שרגב צועקת: ״כל הכבוד ביבי!״ סתו נעמדה מולה, הניחה את שתי ידיה סביב מותניה והחזירה לה: ״על מה אמרת לו כל-הכבוד? תגידי על מה? על כך שהוא אוכל, שותה, מבזבז על ימין ועל שמאל, סוחט את המדינה לצרכיו האישיים ואשתו...״ בנט התפרץ לתוך דבריה:

״סתו, על אשתו אני אספר, אני הייתי שם. אשתו מנהלת את המדינה, אתם שומעים? היא קובעת והוא אחריה, הוא לא יכול להחליט על שום דבר.״ בנט השתתק, העביר מבט בין כולם. שם את ידו על פיו ואמר: ״אני מתנצל.״

מיכאל שלי שהתנדב הפעם להכין את הכיבוד בלי תנאים יצא עם שני מארחים. מלצר ומלצרית ובידיהם מגשים עמוסים במאפים, מתאבנים וירקות מכל המינים והצבעים. יין, וודקה, ויסקי וקרח היו על השולחן ואורחיי שירתו את עצמם. באיחור הגיעו חנין זועבי ואחמד טיבי וגם אביגדור ליברמן.

חנין הביטה ימינה, שמאלה, הלכה לשולחן המשקאות ואמרה בקול רם: ״בעלת הבית שכחה שיש גם ערבים שלא שותים יין, וודקה ו-ויסקי. איזה זלזול, איזה חוסר יחס. זה בדיוק מקומנו בחברה. לא סופרים אותנו. אנחנו שקופים!״

אחמד טיבי אמר: ״יאללה בואי נלך... עזבי אותם הם לא שווים... אנחנו בבחירות הקרובות נראה להם. 13-14-15 מנדטים מצפים לנו. בואי לא צריך את המסיבה שלהם.״

את אריה דרעי תפס התקף זעם והוא צעק: ״כן, גם אנחנו המזרחים שקופים, שקופים, שקופים.״

לפיד: ״תראו את העבריין הזה, תראו אותו. גנב, רמאי שקרן עם תעודות שחזר מבית-הכלא זרק את ישי לכלבים לנהל את מפלגתו כאילו לא קרה כלום.״

דרעי: ״אולי כבר תסתום את הפה לפיד? אני שילמתי את חובי לחברה!״

מיכאל בא עם מגש ועליו כוסות מלאות במיצים שונים והתנצל והתנצל בפני חנין וטיבי: ״אני אשם. סליחה. אני ורק אני. הנה יש לכם מה שאתם רוצים. למנה עיקרית הכנו לכם מאלובה אז אנחנו לא...״

״מיכאל אולי תפסיק ללקק להם את התחת.״ זה היה מר ליברמן. הוא המשיך: ׳מחבלים-מחסלים׳ אתה מבין מיכאל?״

מיכאל הביט בליברמן והשיב: ״אני חשבתי שכולכם באתם לחגוג את חג הפורים ולא לגלות כמה אתם שונאים אחד את השני, כמה אתם רעי לב, כמה לא מעניין אתכם כלום חוץ מאשר אתם עצמכם.״ 

יצחק בוז׳י הרצוג שהתחפש לקאובוי, שלף אקדח, כיוון אותו כלפי התקרה ואמר:

״מיכאל, אנחנו נתקן הכול. הכול! דיור לכל צעיר וצעירה. העלאה במשכורת, הורדת מחירי מזון, חינוך חינם, נקל על בתי-החולים, נשפר את תנאי הבריאות ותראה, תראה שיהיה כאן גן-עדן. תנו לי לנהל את המדינה ותראו.״

הוא הוריד את ידו, הכניס את האקדח לנרתיק, ושמענו את שרה נתניהו:

״תגיד חוצפן, איפה הגברת ציפורה נעלמה? אתה והיא באמת חושבים שתצליחו להחליף אותי?״

אהוד: נדמה לי שחנין זועבי נוצרייה ומותר לה לשתות אלכוהול.

* * *

משה כהן

הנדון: דו"ח העוני

כתוב בתורה "לא יחדל אביון מקרב הארץ" – דברים-ט"ו-11.

למה נזכרתי בפסוק הנוקב הזה, כי היום 7 במרס שודרה בערוץ 1 כתבה על "קרון רפואה" כמשל – כתבה אמריקנית על משאית מקרטעת, הנוסעת באחד האזורים בארה"ב ומושיטה עזרה רפואית לאנשים חולים נזקקים שאין ידם משגת לרכוש ביטוח בריאות ולממן טיפול רפואי, כשהמימון לה כולו מתרומות. כמו כן, סיפרו על אנשים שאין ידם משגת לרכוש מזון והם עומדים בתור במוסדות הצדקה לקבלת תרומת מזון מצילת חיים. לא, לא באפריקה עסקינן, ולא באנשים ממוצא אפריקני, אל באזרחים אמריקנים לבנים לכול דבר.

ללמדך עד כמה הפסוק המקראי הנ"ל נכון ואקטואלי היום כבעבר.

מצער אך עובדה היא שתמיד היו ועדיין יש עניים בכול מקום בעולם לרבות בארה"ב.

האם יש למישהו ספק שהיו עניים בישראל בימי ממשלת אשכול, רבין, שרון ואולמרט? אך לא היה נהוג בעבר להזכיר ולנפנף בתקשורת ב"דו"ח העוני", ולנפח אותו מעל ומעבר ("מיליון ילדים רעבים בישראל!") במטרה לנגח את הממשלה. אדרבה, כול הסימנים מעידים שמצבנו הכלכלי כיום טוב בהרבה מבעבר, ראה חברות היי-טק מובילות, כגון "אפל" פותחות משרדי עסקים ומגייסות עובדים בארץ, שיא ברכישות מכוניות חדשות, טיסות לחו"ל, בילוי בבתי מלון וצימרים וכיו"ב. די לשוטט בחוצות ירושלים כדי להיווכח בתנופת בנייה שלא היתה כמוה.

לכן, די לצביעות ולזריית החול בעיניים על ידי התקשורת המגויסת בסיסמאות שקריות כגון "מיליון ילדים רעבים בישראל!" – "קריסת המעמד הבינוני בארץ!" וכיו"ב. רבותי העיתונאים, אין לכם מינימום הגינות האלמנטארית?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: לא. אין להם. פשוט יצאו מדעתם. השתגעו. אינם מבינים שהם משרתים בעקיפין את הגרועים באויבינו המכינים פצצות גרעיניות כדי לכבול את ידינו במלחמה בטרור.

* * *

יובל ברנדשטטר

אמריקה לא לצידנו

בנימין נתניהו אינו שחקן תיאטרון. מדוע אפוא הופיע כשחקן ראשי בהצגה הטובה בעיר? למען משפט אחד. ממרום עליונותו האיסלאמיסטית, ברק אובמה משוכנע שהיהודון ביבי אינו אלא דברן מעולה, שחקן תיאטרון פוליטי, ותו לא. הוא אומר זאת בפה מלא, בבוז מודגש, כיאה למי שדיבר ולא עשה.

כמעט לעולם איני מסכים עם דוברי מפלגת האבודה, אבל כשיצחק הרצוג אומר כי נאומו של בנימין נתניהו בקונגרס לא רק שלא ישיג את השינוי המיוחל במרדף האיראני אלא את ההפך, אני נאלץ להסכים. אני מוכן גם לחתום ולשים ידי באש, שגם נתניהו יודע שכמעט שום דבר שהקונגרס יעשה לא ישנה את מסלולה של איראן אל הנשק הגרעיני. נאומו הוא אכן הצגה מרהיבה של תיאטרון פוליטי, אבל רק הצגה.

הצגה, כיוון שנתניהו, בצר לו, נקלע ליריבות הבין-מפלגתית העמוקה ביותר שנתגלעה בין הדמוקרטים לרפובליקנים מאז סיום מלחמת העולם השנייה. התמיכה בישראל אינה עוד מוסכמה של שתי המפלגות. המדיניות כלפי ישראל היא אחד ההבדלים העיקריים שבין המפלגות האמריקניות. די לראות את קריאות הבוז שבהן התקבל מצע המפלגה לגבי מעמדה של ירושלים כבירת ישראל. די לראות את החרם שהטילו דמוקרטים יהודיים על הצגת נתניהו כדי לדעת שבנושא הישראלי התמיכה הדמוקרטית בישראל מתיישרת עם אובמה ועם ארגון השטנה לישראל ג'יי סטריט, בעוד שהתמיכה הרפובליקנית בישראל היא גורפת.

הצגה, כיוון שבניגוד לשבחים שהעתיר נתניהו על הנשיא ברקּ אובמה, הרי שאובמה הוא הנשיא העויין ביותר לישראל מאז ג'ימי קארטר. עוינותו משקפת שילוב של עליונות איסלאמיסטית וגישה פוסט-קולוניאלית המייחסת למדינה היהודית את עוולות הקולוניאליזם הלבן של המאה ה-19. הנשיא המסוים הזה עשה כל שביכולתו לקעקע את ביטחונה של מדינת ישראל (300 מיליון הדולר שהעניק הממשל לטובת "כיפת ברזל" הם פסיק לעומת רכישות הדולרים בשקלים שעשה בנק ישראל באותן שנים) – להעניק חזות חוקית לאנטישמיות המוסלמית מבית מדרשם של ה"אחים המוסלמים", וכשהבין כי נכשל במשימתו (כמו כמעט בכל המטרות שהציב), פנה לאירן כגורם המאיים ביותר על מדינת ישראל, על-מנת לכרות איתה ברית.

הצגה, כיוון שלא זו בלבד שהשטנת איראן בעיני הקונגרס הרפובליקני לא תשנה את דעתו של הנשיא ועוזריו שונאי-ישראל, אלא תחזק אותו ואותם בדעתם שהנה מצאו את המקל באמצעותו יוכלו לחבול בישראל בידיים נקיות. הרי אם איראן מפחידה את ישראל עד כדי כך שנתניהו נאלץ להתחנן בפני בית הנבחרים שיעשה משהו, כלשהו, כדי לעצור את העסקה הנוראה ואיומה, הרי זה כל העידוד שהממשל הנוכחי זקוק לו כדי להגיע אל העסקה הזו, בכל תנאי, ולומר שזה הכי טוב שאפשר לעשות ללא מלחמה. כדי לומר שהחלופה היחידה שנתניהו מציע היא שארצות-הברית תיכנס שוב למלחמה למען ישראל כמו בעיראק, כמו בסוריה, כמו באפגניסטן – כולן מלחמות ביוזמת השמרנים החדשים שאינם אלא עושי דברה של אייפק, שהיא עושה דברו של נתניהו, בדיוק על-פי המתכונת של הפרוטוקולים של זקני ציון.

כך לדוגמה, האשים אובמה את אחד מבכירי הדמוקרטים, רוברט מננדז, בהקרבת ההסכם עם איראן למען תרומות למסע הבחירות שלו. ג'ון קרי לא בחל בהאשמת נתניהו באחריות למלחמת עיראק, רק כיוון שנתניהו, כמרצה פרטי, תמך במדיניותו של הנשיא בוש והאמין כמוהו שעיראק חופשית ודמוקרטית עדיפה על רודנות בסגנון נאצי.

הצגה, כיוון שהבסיס הרעיוני שעליו העמיד נתניהו את טיעוניו הוא שאין להקריב את העתיד למען ההווה. אלא שכל ההוויה של ממשל אובמה הוא להקריב את העתיד למען ההווה. תחת מנהיגותו של אובמה צמח החוב הלאומי האמריקני לשיא של כל הזמנים, במהירות שלא נודעה מעולם. החוב הלאומי האמריקני עומד על למעלה מ-18 טריליון דולר, ושועט בעלייה. החוב לכל אזרח, כולל אזרחים אמריקנים החיים בארץ, הוא יותר מ-56 אלף דולר, וחוב ציבורי לכל משלם מיסים הוא פי-שלושה מזה שכן רק שליש מאזרחי ארה"ב משלמים מיסים כלשהם.

התקציב לחמש השנים הקרובות צופה עלייה של החוב בעוד 6 טריליון דולר, וכל החוב הזה מסתמך על החסכונות של כלל אזרחי ארה"ב. וזה רק ברמה הפדרלית. כלל החובות לכל משפחה בכל הרמות הוא למעלה מ-700 אלף דולר, בעוד שהחיסכון הקיים לכל משפחה הוא פחות מ-9000 דולר.

לבקש מן הנשיא הזה, מן הממשל הזה, שלא להקריב את העתיד למען ההווה, זה כמו לבקש מן הרבי מלובביץ' לאכול חזיר בפרהסיה ביום כיפור, או כמו לדרוש מאיראן להפסיק להיות תומכת טרור, להפסיק את הקריאות להשמדת ישראל, ולהפסיק את המאמץ להשגת נשק שובר שוויון, הוא הנשק הגרעיני. זה לא יקרה. התגובות הנזעמות של הממשל ונגרריו בבית הנבחרים נגד התביעה הישראלית לכניעה איראנית שלא תהיה, מוכיחות כי הממשל האמריקני ואיראן הולכים יד ביד כדי להקריב את העתיד למען ההווה.

הצגה, כיוון שארה"ב אינה מסוגלת היום, לא כלכלית ולא צבאית, ולא אנושית, לנהל יותר ממלחמה אחת בחזית אחת. ולדימיר פוטין יכול לעשות מה שהוא רוצה באוקראינה, בארצות הבלטיות, וארה"ב יכולה רק למחות. לא אני אומר זאת. זוהי ההערכה של מכון הריטייג' (מורשת).

יתר על כן, סביר כי בנוכחות חזית אחת יתעוררו עוד חזיתות, בשל הריק שנוצר עם הסתלקות כוחות לעבר אותה חזית עיקרית. ועוד, סדר הכוחות הנוכחי צפוי לעבור צמצום נוסף, ועמוק, כיוון שהתקצוב לצבא ארה"ב לשנים הקרובות הולך ומתקצץ. ב-500 מיליון דולר לשנה. לכך יש להוסיף כי כל צבאות המערב מצטמצמים (לבריטניה הגדולה יש פחות מ-100 אלף חיילים). המסקנה המתבקשת היא כי ארה"ב וכלל המערב הם משענת קנה רצוץ לישראל, אם תזדקק לסיוע צבאי במלחמה נגד גורם אזורי ענקי כמו איראן.

לא רק שאמריקה בהנהגתה הנוכחית לא תפתח חזית כלשהי, אלא כדי להימנע מן הסיכוי שחזית כזאת אכן תיפתח, היא תעדיף לפגוע בישראל. למעשה, יש דיווחים שהממשל הנוכחי הזהיר את ישראל כי יפיל כלי טייס ישראלים בדרכם לאיראן (לא שזה הרתעה גדולה. האמריקנים לא ראו ולא ידעו שצה"ל מפציץ את אש"ף בתוניס ב-1985, או את האוסיראק בבגדד ב-1981, או את הכור הסורי ב-2007).

אין צורך במקורות ביון עמוקים, מספיק לגגל, כמאמר ראש הממשלה לפני הקונגרס. הממשל הנוכחי משתמש באנשי קש כדי להביע את עמדתו, מן המקור המכנה את נתניהו חריוני תרנגול, ועד לזה שהדליף שאובמה ייתן את ההוראה להפיל מטוסים ישראלים בדרכם לאירן.

בנימין נתניהו אינו שחקן תיאטרון. מדוע אפוא הופיע כשחקן ראשי בהצגה הטובה בעיר? למען משפט אחד שאמר: "אם ישראל תועמד לבד, היא תעמוד לבד."

ויש גם שורה חסרה בתמליל.

ומהי השורה החסרה?

על ראשכם מה שיקרה לאחר מכן, כי יהיה רע מאוד. אם ההסכם הנוכחי עם איראן הוא עסקה רעה, הרי מה שיקרה אחרי פעולה ישראלית הוא עסקה רעה שבעתיים. בניגוד לשתי הפעולות הקודמות לחיסול מתקני האטום, שהיו ממוקדות ונקיות כמו קרן לייזר, הפעולה הזו תהיה נרחבת ומטונפת. במיוחד בנשורת גרעינית מבושהר ואיספהאן. כל הסרכזות הללו בבטן האדמה בפורדו ונתאנז המחוסנות לכאורה מהתקפה אווירית – פועלות על חשמל, וכדי להפסיק אותן החשמל באיראן יופסק. להרבה זמן. כל הגז של אורניום 6 פלואוריד לצורך העשרה מופק באיספהאן במתקן גלוי שכל ההגנה שלו היא הסיכון לזיהום הסביבה בנשורת גרעינית. המתקן יחוסל. כל החשמל הגרעיני מופק בבושהר, לחוף המפרץ הפרסי, שאם ייבקע, יזהם את כל המפרץ בנשורת גרעינית. אם אתם, חברי הקונגרס, אינכם רוצים את העסקה הרעה הזו, השיגו עסקה טובה הרבה יותר, שבסופה איראן אחרת משהיא כיום. על ראשכם. ראו הוזהרתם.

האם אובמה אינו יודע זאת? מובן שהוא יודע. אבל ממרום עליונותו האיסלאמיסטית הוא משוכנע שהיהודון ביבי אינו אלא דברן מעולה, שחקן תיאטרון פוליטי, ותו לא. הוא אומר זאת בפה מלא, בבוז מודגש, כיאה למי שדיבר ולא עשה.

עכשיו מִשֶכָּלוּ המילים, יש לשתוק, ולעשות.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 328.

* * *

עוז אלמוג

פתק לבן מצפוני

אני אשים פתק לבן בקלפי. לא ביבי, לא בוז'י, לא לפיד ולא כחלון. עוד לא עברו שנתיים מאז נתתי את קולי האזרחי ואין בכוונתי להיות מריונטה בתיאטרון האבסורד הישראלי, רק בגלל שמישהו החליט שהגיע הזמן למחזה חדש. כל יום שעובר מאז שהכריזו על הבחירות רק מחזק אותי  בבחירתי, או יותר נכון בחוסר בחירתי. מצטער, לא משחק, שובר את הכלים.

כשהמחלוקת הפוליטית מקבלת צביון של מלחמה מאפיונרית, התגובה שלי היא "שביתה איטלקית" – שביתת בוחרים, ללא שלטים. זו זכותי ולדעתי גם חובתי. השמאל רוצה שאחליף את ביבי, הימין רוצה שביבי יישאר לעד, והמרכז מציע בעיקר לחבור למנצחים. אני לא בימין, לא בשמאל ולא באמצע. כמו במבחן אמריקאי, אני בוחר באפשרות "כל התשובות לא נכונות" (או "כל התשובות נכונות"). למעשה לא בא לי בכלל להיבחן. עשיתי מועד א' ולא רוצה מועד ב'.

לפיד החליט להקים לעצמו מפלגה, כחלון החליט להקים לעצמו מפלגה, ביבי כבר הקים לעצמו ממלכה מפלגתית, ובוז'י שינה את שם המפלגה וזהותה כדי שתתאים לו. אז גם אני רוצה להקים לעצמי מפלגה. מפלגה זמנית (כמו רובן) של סרבני בחירות. אנחנו נהיה מפלגה וירטואלית, חוץ פוליטית. ללא מנהיג, ללא תקציב ועם אג'נדה אחת: עד שלא משנים את שיטת הבחירות אנחנו לא בעסק.

בהימנעותי האזרחית אני גם מוחה נגד התקשורת – הדי ג'יי הגדול, שמה שבאמת מעניין אותו זה שכולנו נמשיך לרקוד. הוא יגרוף את הכסף ואנחנו נסיים עם הנג-אובר ובחילה.

אז לא. לא רוצה. ויותר מדויק: לא מסוגל. די! מספיק ודי! תקראו לי חסר אחריות, תקראו לי נאיבי, תקראו לי אסקפיסט. אני אחיה עם זה, כי אני יודע מאיזה מקום מגיעה הסרבנות שלי. ולמרות שהסיכוי שיהיו עוד סרבנים רבים כמוני לא גדול, אני בוחר להיות סרבן מצפון. בלי לעשות חישובים פוליטיים לכאן או לכאן.

בינינו, למרות שמציירים את זה כסיפור של חיים או מוות, של להיות או לחדול, זה כלל לא משנה מי בסוף ייבחר. זה כלל לא משנה מי ירכיב את הקואליציה. אני לא מודאג, העולם לא ייפול עליי אם לא אצביע. הרי הפקידות הממשלתית תישאר אותה פקידות, הדמוגרפיה תישאר אותה דמוגרפיה, האויבים אותם אויבים, והטכנולוגיה (שקובעת לנו באמת את כיוון השינוי) לא תעשה תפנית בגלל הבחירות האלה.

אני מאמין שאם תהיה כאן תפנית, היא לא תבוא ממפלגה כזו או אחרת ואפילו לא מראש ממשלה כזה או אחר. הגאולה תבוא מתוך העם. בינתיים אני לא רואה את העם משנה את השיטה – לא הפוליטית, לא הכלכלית, לא כלום. כשהעם יפסיק להיות שפוט של התקשורת, שכשהוא יפסיק להתייחס למציאות כמו אל משחק כדורגל, כשהוא יחליט לקחת אחריות על עצמו ולא לזרוק את המחדלים רק על הפוליטיקאים - המציאות תשתנה.

וגם אם הוא לא יעשה את זה, המציאות תשתנה בכל זאת, רק יותר לאט. היא תשתנה בגלל תהליכים רחבים ועמוקים מהפוליטיקה המקומית, ומכל מה שפרשנים אינטרסנטים מפמפמים לנו חדשות לבקרים. היא תשתנה כי עם הזמן יותר אנשים יבחרו לא להשתתף במסיבת הבחירות המזויפת, שמונהגת על ידי אנשים שלא מסוגלים ולא רוצים לשנות את השיטה. שיטה שפועלת בעיקר לטובתם ולא לטובתנו.

* * *

אהוד בן עזר

חידת סופר

מי הסופר שתקף מצד שמאל בבוז ובהתנשאות את רבין לפני הירצחו אך מיהר לפרסם עליו באותו עיתון שיר קינה לאחר הרצח? מי הסופר האומר למשפחות נפגעי הטרור כי ממשלת ישראל אשמה בהרג קרוביהם? מי הסופר שהפרוזה שלו משעממת כמו צנון, בלתי-קריאה, פטפוט מייגע פוליטיקלי קורקט – אבל כל ספר חדש שלו זוכה לחשיפה תקשורתית רחבה ומכובדת ולשבחים שסופרים גדולים ממנו, שאינו ראוי אפילו לצחצח את נעליהם – אינם זוכים להם? מי הדילטאנט שלגלג במאמריו המעמיקים על ההיסטוריון הפרובינציאלי חסר החשיבות בעיניו, גרשם שלום, בהשוואה לוולטר בנימין? מי אביר המצפון האנטי-ישראלי שמשיריו עולה שרק אנחנו אשמים וככה הוא עושה כבר שנים רבות קריירה לא רעה בקריית ספר מושחתת-הדעת שלנו? מי המשורר שאוהב אותנו ממש כמו החמאס?

תשובה: אין סופר עברי כזה. לא יכול להיות.

פורסם ב"חדשות בן  עזר 123 מיום 13 במרס 2006

* * *

מנשה שאול

צועדים במרץ לאחור

מה צפוי לדאע"ש

המלחמה המתנהלת נגד דאע"ש שונה תכלית שינוי מן המלחמות המתנהלות בין צבאות מדינתיים סדירים. היא גם שונה מן המלחמות המתנהלות בין ארגוני טרור, כפי שזה קורה בסוריה, לוב ועיראק. זוהי מלחמה המתנהלת בין צבאות סדירים לבין ארגון טרור רצחני.

מכאן, שאין אפשרות לנצח את הארגון בשדה הקרב ולהגיע עימו להפסקת אש, ואולי אף להסכם שיוביל לדו-קיום. זאת, כי דאע"ש אינו מכיר בדו-קיום עם אויביו לאחר שיכניע אותם בשדה הקרב. הארגון שולל לחלוטין דו-קיום כלשהו עם בני דת אחרת. הוא מכריז כי מטרתו להגיע לוותיקן, לבית הלבן, לקרמלין, לירושלים ולהניף שם דגלים שחורים. היעד הסופי של דאע"ש – מדינה איסלאמית אוניברסלית.

נוכח עובדות אלה, הפתרון היחיד הוא פירוק הארגון והשמדתו הטוטלית נשיא ארצות-הברית מבין זאת. לכן, לאחר התייעצות עם ה-CIA הכריז כי המטרה היא: "לפגוע בו ובשלב הסופי – להשמיד אותו."

יש לציין כי מוסדות האיסלאם, ובראשם אקדמיית אלאזהר במצרים, מזדהים עם פתרון זה ומכריזים על קטיעת ידיהם ורגליהם של לוחמי הארגון וחיסולו הסופי.

מה מסתובב סביב מה

האומנם כדור הארץ מסתובב סביב עצמו? בימים אלה מעסיקה שאלה זו את הרשתות החברתיות בסעודיה ובעולם הערבי בכלל, וזאת בעקבות טענת המטיף הסעודי המפורסם בנדר אלח'וביירי, שכדור הארץ אינו מסתובב בכלל, וכי הוא מקובע ויציב בחלל.

בסרטון יוטיוב טוען אלח'וביירי כי השמש היא שמסתובבת סביב כדור הארץ ויוצרת את האור והחושך, היום והלילה. המטיף מצטט את דבריהם של שיח'ים אחרים המאששים את טענתו, ביניהם המופתי הגדול של סעודיה אבן אלבאז (1910-1999). פעילותו של אלח'וביירי מתנהלת גם באוניברסיטאות במדינות המפרץ, אך אינו מצליח לשכנע את הסטודנטים הצעירים, ובהרבה מקרים הוא סופג מהם לעג וקלס.

לאישוש טענתו, הוא נותן דוגמה: מטוס ממריא משדה תעופה בסעודיה ויעדו – סין. אם באמת כדור הארץ מסתובב סביב עצמו, טוען אלח'וביירי, אותו מטוס אינו צריך לנוע לכיוון סין. כל שעליו לעשות הוא לעצור מעל שדה התעופה עד שאדמת סין תגיע מתחת למטוס, והוא ינחת בשלום.

המטיף אינו מביא כמובן בחשבון שהאטמוספירה העוטפת את כדור הארץ – המהווה חלק אינטגרלי ממנו וכי זו מושפעת מכוח המשיכה של כדור הארץ, ולכן היא מסתובבת איתו. כך גם יקרה למטוס שיעצור באוויר ובאופן פלאי לא ייפול ארצה ויתרסק – הוא יישאר מעל שדה התעופה שממנו המריא ולא יגיע לשום מקום – גם לא לסין.

סיפורו של המלומד הסעודי מזכיר את פרשת גלילאו גליליי שלפני 410 שנה הטיף לתורת קופרניקוס כי כדור הארץ אינו מרכז היקום, אלא הוא כוכב לכת קטן המסתובב סביב השמש. הכנסייה הקתולית רדפה אותו בטענה כי דבריו סותרים את הכתוב בברית החדשה. כשסירב לחזור בו, הועמד לדין, הורשע ונכלא ל-10 שנות מאסר-בית עד למותו ב-1642. כידוע, ב-1983 התנצלה הכנסייה על העוול שעשתה לגליליי, וב-1992 אף הורה הוותיקן להקים אנדרטה לזכרו.

הכנות לבואו של המהדי

אישיות בכירה במשמרות המהפכה של איראן הצהירה, כי אם המהדי יופיע במכה ולא באיראן, צפוי משבר חמור, היות שסעודיה אינה מקום בטוח. הצהרה זו מקורה במהדי טאלב, הממונה מטעם המנהיג העליון חמינאי על המועצה האסטרטגית לניהול מלחמות קטנות. הדובר הוסיף כי אם יופיע המהדי בעיר משהד האיראנית, הוא יהיה יותר בטוח ומוגן.

הדברים נאמרו לרגל חלוף 36 שנה מפרוץ ההפיכה האיסלאמית באיראן, ומהם עולה כי המשימה העיקרית של ההפיכה היא להכשיר את הקרקע לבואו של המהדי. אחד התפקידים החשובים שהטיל חמינאי על המועצה האסטרטגית הנ"ל הוא הכשרת הכוחות הנחוצים למהדי כדי לנהל את העולם ולהצילו. הדובר הוסיף כי אם המהדי יופיע במכה, יפעל הנשיא האמריקני אובמה להרוס את מכה תוך דקות ספורות, ומכל מקום המהדי לא יופיע כל עוד יש בידי ארה"ב נשק גרעיני.

הסוגייה של הופעת המהדי – האימאם ה-12 של העדה השיעית – היא אחד מגורמי המחלוקת השוררת בין הסונים לשיעים. הנביא מוחמד מוגדר אצל הסונים כאחרון הנביאים שהשלים את החסר בכל הדתות המאמינות באל אחד, וכי אחריו לא יופיע שום נביא. ואילו השיעים טוענים כי המלאכה טרם נשלמה, וכי האימאם ה-12, אלמהדי, יופיע, ישלים את המלאכה ויציל את העולם.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 328.

* * *

הדסה מור

בעלי המאה למען נצרכי העזרה

תערוכת האמנות השנתית של בנק הפועלים

על הקשר הקיים בין הון לשלטון אין חולק. זהו קשר תועלתני שכל צד מפיק ממנו טובות הנאה לעצמו, מבלי להודות בכך, כמובן. זהו קשר חשאי, מוסתר ומוכחש, שמרוב חשאיות  הפך להיות תופעה כלל עולמית שלא ניתן לעקרה אפילו בעד כל ההון שיש בעולם.

מן הצד האחר, יש  וההון פונה לכיוון האמנות. קשר ההון שמתפצל לשני כיוונים: האחד הוא כמובן רכישות של בעלי הון – של יצירות אמנות  יקרות ונדירות  במיליוני דולרים. והשני  מכוון למטרה פילנטרופית, לכיוון הנתינה. העזרה לזולת, התרומה לקהילה, לחברה.

זה מה שעושה בנק הפועלים, כבעל  הון, מזה 16 שנה. מבנה הבנק  המרכזי בשדרות רוטשילד, בכל חמש קומותיו, מקיים מדי שנה תערוכת אמנות גדולה ומציע למכירה כ-700  ציורים, פרי מכחולם של 600 אמנים, יצירות של אמנים גדולים לצד ציורים של סטודנטים משנקר ובצלאל. בתערוכה השנתית האחרונה, שהתקיימה לא מכבר, הוצגו גם עבודות של  דיירי כפר עידוד, במטרה לקדם  קהילות בעלות צרכים מיוחדים.

התערוכה שנערכת בימי שישי מהבוקר עד אחר הצהריים למוזמנים, ובמוצאי השבת היא פתוחה לקהל הרחב, מהווה מקור מימון מרכזי  של הוועד למלחמה באיידס, ונועדה לסייע לכל אותם גברים ונשים וילדיהם, שאיתרע מזלם והם נדבקו במחלה וחלו, או  שהפכו לנשאים, וגם כדי למנוע  מאחרים את ההידבקות הנוראה.

התערוכה נערכת לזיכרה של לאה רבין ז"ל. רני רהב, המשמש יועץ מיוחד לבנק הפועלים אינו שוכח את ידידתו הגדולה, שהיתה בין הראשונים לתמוך ולפעול למען הגברת המודעות לנושא.

לדבריו, בנק הפועלים "רואה עצמו מחויב למעורבות פעילה ומובילה בחברה ובקהילה,  לצד המנהיגות העיסקית והיוזמה בתחום הכלכלי."

התערוכה לא מקפחת לחלוטין את האמנים המציגים. שלושה רבעים מההכנסות מועברות לעמותה למלחמה באיידס ורבע מהן משולמות לאמנים שיצירותיהם נמכרו.

שעה ארוכה של שוטטות בין הקומות, התבוננות בשלל הציורים בשלל הצבעים, היתה עבורי   חווייה יוצאת דופן. מראה מהמם. אין שום גלריה בארץ, שיכולה להכיל מיספר כה רב של ציורים, תאווה לעיניים. שלא כמו בתערוכות רגילות שמציגות עבודות של אמן אחד, כאן דווקא   ריבוי האמנים, הבדלי הרמות והבדלי הסגנונות הופכים את התערוכה הייחודית הזו לתופעה  יחידה במינה, ונראה שקהל הצופים העצום שממלא את האולם המרכזי ואת יתר הקומות, ניחן בעין אמנותית טובה. מרבית העבודות המצוינות זכו לקבל לצידן את העיגול האדום למרות  היותן  תלויות במפוזר בין עבודות  אחרות.  

במיוחד בלטו השנה 12 הדפסים של הציירת לאה ניקל ז"ל, שנתרמו על ידי בתה של הציירת  לרגל ציון עשור לפטירתה, ותערוכת האמנות של הבנק  הצדיעה לה  במיוחד.

בנוסף היתה זו הזדמנות פז לצפות בעבודותיהם של יגאל תומרקין, אילנה גור, עליזה אולמרט, מנשה קדישמן, ציבי גבע, עמנואל בר-קדמא, סעיד אבו-שקרא, שרון דרעי, רפי פרץ ועוד רבים וטובים. אין ספק שזהו אירוע רב-שנתי חגיגי במיוחד, הן בגין החווייה האמנותית, והן בגין המטרה הנעלה של עזרה לציבור גדול של אנשים מוכי גורל, עזרה המחדירה קרן אור לחייהם.

* * *

תרבות ורוח בימין

בעקבות המחלוקת סביב פרשת פרס ישראל לספרות, וטענות שנשמעו כאילו אין הרבה סופרים ואנשי רוח באגף הימין של הקשת הפוליטית בישראל, יקיים מכון ז'בוטינסקי רב שיח על הנושא: תרבות ורוח בימין.

ברב השיח, אותו ינחה במנכ"ל יוסי אחימאיר, ישתתפו:

הסופרת אמילי עמרוסי

הפובליציסט ישראל הראל

החוקר  ד"ר אבי שילון

עורך תרבות וספרות ב"הארץ" בני ציפר

האירוע יתקיים ביום רביעי, כ' אדר תשע"ה, 11.3.2015, בשעה 18.00, במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב. הכניסה חופשית.

עקב ההתעניינות הרבה, מומלץ להירשם מראש בטלפון: 03-5287320, שלוחה 4, בשעות העבודה

* * *

אהוד בן עזר

חליפת מכתבים פרטית 2006 עם אלישע פורת

[1938-2013]

אלישע: [מתוך היומן של אהוד. המכתב התקבל ב-23.3.06]. השבוע נוכחתי בערב מיוחד במינו, במכון ואן ליר בירושלים. הערב הוקדש להשקת ספרו של האדריכל דוד קרויאנקר "אדריכלות המדינה שבדרך", הוצאת כתר 2006, בראי יצירתם של הקר-ילין. הספר הוא תיעוד מרתק של שתי דמויות מפתח באדריכלות היהודית בארץ בשנות המדינה שבדרך. וילהלם הקר, ואליעזר ילין. אם אתה מתעניין בנושא זה, ואני יודע שאתה מתעניין, אני מאד ממליץ לך על הספר.

עכשו תשאל בוודאי מה לי ולספר? ובכן משפחת ילין היא צומת מרתק של תרבויות בארץ ישראל שטרום המדינה. אם תרשה לי, הרבה יותר מעניינת ממשפחת ראב ובן עזר. מפני שבמשפחתך מדובר במוצא משותף ומעגלים דומים. כאן בילין כל העולם התרבותי נמצא: משפחות בנטוויץ' (בנטואיץ'), מאנגליה, משפחת המוסיקאים לנגה, ראה אחוזת כרמל שלהם ובית דניאל, משפחות פרידלנדר, דנין, סוכובולסקי, הגיאולוג פיקרד ועוד ועוד. כיוון שזה מכתב פרטי בהחלט אליך, ולא לפרסום, ארשה לעצמי לאזכר את ארבע בנותיה של תלמה ילין, הצ'לנית הדגולה, אבן הראשה במוסיקה הארץ ישראלית: שושנה ישראלי, שהיתה אשתו של אבנר ישראלי, שהיה בן דוד דרגה ראשונה של אבי, אליהו פורת. אביהם של האחים ישראלי, אלתר יוסלביץ', היה ממייסדי רשת "תרבות", וממורי הסמינר למורים בווילנה. שלושת בניו: עמינדב ישראלי, ממיסדי בית הספר המשותף בעמק הירדן, שנעמי שמר מזכירה בחרדת קודש אותו ואת אשתו שושנה. חמדה הלוי מדגניה ב', ובעלה הסופר והמחנך מנחם הלוי, ואבנר ישראלי ושוש לבית ילין.

סבי, הרב יוסף יוסלביץ', אחיו של אלתר, היה רב חרדי מתון וסובלני, ואוהד של תנועת המזרחי. מבחינה דתית היה שייך לתנועת "המוסרניקים" ולא ארחיב כאן. הוא היה רב נודד, ואולי משום כך לאבי המנוח לא היתה שום עיר הולדת, שום מחוז געגועים. והוא תיעב את פולין ואת ליטא, ואף הוריש לנו...  [נקטע, ונפתח מכתב חדש]

ושוב אליך אהוד, בשלב זה כמכתב פרטי בהחלט.

כאמור, אבי המנוח, המתרגם אליהו פורת, 1906-1966, יוסלביץ' מהבית, מאד לא אהב את פולין וליטא ואני מניח שגם את שאר מזרח אירופה, מלכודת הזבובים של היהודים, כפי שנהג לכנותן. הוא עבד שנים רבות בכרם ובמטע של הקיבוץ, וכשהניחו מלכודות לזבוב הפירות, הוא היה כביכול מתבדח ואומר שכך בדיוק נלכדו היהודים.

הוא היה בן של רב נודד, ולא היתה לו שום כברת מולדת, אלוני המולדת ההם, מכורתי אוי מכורתי וכיו"ב. המשפחה נדדה מעיר לעיר ומעיירה לעיירה, כמה שנים של רבנות, וקדימה, הלאה. אביו שימש כרבה של קהילת סמיאטיץ' וכרבה של קהילת סובלקי, ועוד כל מיני עיירות כמו זוסלה שבליטא ועוד. אגב סבי, הרב יוסף יוסלביץ', זכה ונפטר מידי שמיים: באדר 1935 כרע נפל מהתקף לב. בן 56 היה במותו.

אבא היה אז כבר בעין החורש שבוואדי חווארית, והתאבל עליו מאוד, אך בשתיקה גמורה. ולפחות התנחם במותו מידי שמיים ולא מידי החיה הנאצית.ומעניין שדווקא אחיו, המפא"יניק הידוע עובדיה פורת ז"ל, איש קיבוץ רמת הכובש ולימים עינת, הוא שמילא את גיליונות העדות בשביל יד ושם. לא אבא. כלומר, הוא שמר טינה לגולה ולמה שנשתמע ממנה, גם אחרי השואה! זוכרני מאמר התקפה חריף משלו, בעיתון דבר, הוא היה מפ"איניק נאמן למרות קיבוץ השומר הצעיר, על אברהם קריב קריבורושקה, שיצא אז בסדרת מאמרים סוחטי דמעות כמה יפה היתה העיירה היהודית.

לנו לבניו הוא אמר לא פעם שהעיירה היהודית היתה מכוערת כמו הגלות! שהיה בה ניצול מחפיר של עניים וחלשים בידי הגבירים, שהיתה בה עליבות נוראה, ואין שום צורך לפאר ולרומם, מה שבעצם היה מכלאות יהודיות מלאות מצוקה. ולימים כשהגיע אבא קובנר לכאן, והצטרף גם הוא למקהלת "המה יופית" לעיירה, היה לו פולמוס מתמשך עם אבי, שלא השלים עם החזות השקרית המצטיירת של העיירה של תחום המושב וסביבו. חבל שלא השאיר דברים בכתב על כך.

לגבי היידיש הוא היה חצוי: מצד אחד בכל זאת מאמע לושן, והוא שלט בה היטב, ואף תירגם את יחיאל הופר מיידיש, ועוד. ומצד שני, היא היתה בעיניו סמל ל"לא שפה", כמו שהעיירה היתה סמל ל"לא ארץ". אגב, הוא היה פוליגלוט אמיתי, קרא וכתב ותרגם מאנגלית, גרמנית, צרפתית, יידיש, פולנית ורוסית. סולז'ניצין מרוסית למשל. הרצוג של בלו, מאנגלית. התפילה על קתרינה הורוביץ, של ארנושט לוסטיג, מגרמנית. סדרת מדע פופולרי ומחזות של מולייר, מצרפתית. טדיאוש קונוויצקי, על החלומות, או בדומה, מפולנית ועוד.

בן דודו, אבנר ישראלי יוסלביץ', פגש בעת שירותו בבריגדה היהודית את שושנה לבית ילין-בנטוויץ', בתה הבכורה של תלמה ילין, שהיתה מפקדת שיירות משא ב-א.ט.ס, ולימים נשאה לאישה. אבנר היה איש חריף, הגיע לימים למעלת סמנכ"ל משרד החינוך לענייני ארגון. הוא "אימץ" לו את משפחת ילין, על כל הסתעפויותיה המעניינות, מפני שחש שנקלע למשפחה שהיא ממש צומת תרבויות. הוא נעשה בקיא במכלול הפרטים המשפחתיים, וזוכרני את סיפוריו המרתקים על דניאל לנגה המוכשר שלא עמד בלחץ והתאבד, על ליליאן אימו, על תלמה עצמה ועל אחיותיה המרובות. ועל המקור הבבלי של ילין, דוד ילין כמובן ועוד ועוד.

וכך משפחת יוסלביץ', אפילו שהיתה שושלת רבנים של ארבעים דורות אחורה, היתה משפחה לגמרי נטולת ייחוס, מצאה לה פתאום קשר מהמם אל לב ליבו של עולם הייחוס היישובי שבטרם מדינה. אגב, אנחנו גם ישרואל מצד אבא, לא לוויים ולא כוהנים. הרי לך תמונה מעניינת.

כילד גדלתי על ברכיהם וסיפוריהם, ואף כי הוריי דאגו לאזן אותי, ולומר לי שיש במשפחות הללו גם מתאבדים, משוגעים, מופרעים ואמנים, מה שנכון באמת, הרי נמשכתי אל הסיפורים ואני מיצר שלא עשיתי איתם שום דבר ראוי.

מכאן קשריי עם הילינים לסוגיהם: הפרופ' לבוטניקה אבינועם דנין למשל, ד"ר חנן גינת הגיאולוג מקיבוץ סמר שבערבה למשל, ועוד רבים אחרים. ומשום כך גם מצאתי עניין בספרו של קרויאנקר ובערב ההשקה. עד כאן אהוד נכבדי, מכתב פרטי כאמור. להראותך שמשפחת ראב בן עזר היא אמנם מעניינת מגוונת ורחבה, אבל עדיין היא כקליפת השום ליד משפחת ילין למעגליה, צומת תרבויות יהודית אמיתית.

ברכה,

אלישע פורת

לאלישע היקר שלום,

אמנם הסיום של מכתבך מאוד לא מצא חן בעיניי כי סיגלת לך את מאבקי היוקרה של המשפחות הוותיקות בארץ. משפחת ילין לא הקימה מקירבה אפילו את אסתר ראב כך שאי אפשר לכתוב שטויות בקליפת השום כמו שאתה כתבת. אבל כבודם במקום מונח ולא צריך להמעיט במשפחה אחת כדי לדעת את ערכה של האחרת. נדמה לי שיפה ברלוביץ מצאה גם סיפורים של איטה ילין.

זה שמשפחת בן עזר ופתח-תקווה מככבות ב"חדשות בן עזר" נובע בעיקר מכך שמדובר בכתב-עת פרטי של סופר נידח שמרבית כתיבתו נוגעת באנשים, בנופים ובהיסטוריה הזו, וכן שנתברך שרבים מבני-משפחתו כותבים אף שאינם אסתר ראב חדשה. אני מאמין בערך ההיסטורי של המכתב העיתי גם כעדות לדורות הבאים, עדות חיה שמשלבת עבר והווה ומאפשרת לי לרענן עשרות נושאים שלכ היותר יכולתי לפרסם אחוז אחד מהם, אם בכלל, במכתבים למערכת.

אמנם מכתבך אליי פרטי, אבל אילו היית עושה רשימה על אבא שלך ועל יחסו לעיירה היהודית והוויכוח עם אבא קובנר, כל הקטע הזה, זה היה חשוב מאוד כדי לאזן את התמונה האידילית המזוייפת. לאבי יליד הארץ היו בדיוק דיעות כאלה על העיירה היהודית, וגם אני בכתב ובעל-פה לא עושה מממנה אידיאליזאציה.

בידידות,

אהוד

[24.3.06]

תודה אהוד, אתה צודק, ההתלהמות שלי היתה מיותרת, ואני מתנצל. אגב לא ניכסתי לעצמי ולו לרגע את משפחת ילין. אנחנו בסך הכל קרובים מאד רחוקים. רציתי רק להדגיש את הפן הרב תרבותי המדהים שלה, שבא לידי ביטוי קולע בספרו החדש של דוד קרויאנקר, ובערב ההשקה שנערך לכבוד הספר, ואני מקבל את בקשתך להתמודד עם נושא העיירה משני צידיו, ואני שמח לקרוא בדבריך שההשקפות של הורינו היו דומות בעניין הזה.

ועוד שני סיפורים קצרים: הדברים שאתה מפרסם מסתבר אינם הולכים לאיבוד. זכיתי לשתי הוכחות כאלה, תוך שבוע, ושתיהן מנשים צעירות ונאות, שאלמלא הייתי במצבי הרי שהייתי... לפחות מנסה... הראשונה היא אשה סלובקית קתולית צעירה פחות משלושים, נאה מאוד פקחית וסקרנית, שהגיעה ארצה לסמינר קצר של מורי שואה, שיד ושם מארגנים. כל הקבוצה, שהיא בסך הכל השנייה שמגיעה מסלובקיה – לא לערבב עם סלובניה – היא קבוצה של מורים ותלמידי אקדמיה מבריקים ומצטיינים, שגילו עניין בנושא היהודי. ובכן לפני שנתיים שלוש הגיע אליי מכתבה, המבקש סיוע בעבודת המ"א שלה על הערכים התרבותיים של יהדות סלובקיה, שאבדו עם השואה. כמובן שסייעתי לה ככל יכולתי, היו לי חומרים על להולה שתורגמו לאנגלית, והיא זכתה בהצטיינות, והודתה לי כאילו אני הוא הגורם לכך.

לפני כחודש הגיע אימייל מפתיע ממנה, שנבחרה לקבוצת המורים לשואה שתגיע לארץ. היא היתה מאושרת. חלומה כאילו התגשם. אמרה לי המדריכה שלהם שהסלובקית שלי היא פרח נדיר. מגיל 14 היא כבר רחרחה בארכיוני העיר פופראד שבמזרח סלובקיה, מדוע איך ולמה הושמדה יהדות העיר. הם עניים מאוד שם, אפילו מחשב משלה אין לה, והיא מנהלת את הקשר דרך קפה אינטרנט, ממש לא להאמין. נפגשתי איתה לפני שבוע, אכן, פרח נדיר ומקסים. שליטתה באנגלית הפתיעתני, החלפנו מתנות ונשיקות, ואני מאוד מקווה שהיא לא תשכח את הביקור בארץ. ראה נא, אהוד יקירי, מה הביא לי הבמאי המתוסכל הזה, ליאופולד אריה להולה: צעירה סלובקית קתולית יפהפיה.

והצעירה השנייה היא ישראלית, סטודנטית לתואר ראשון בבאר שבע, הלומדת ספרות עברית ומתעניינת במיוחד באלתרמן. אני התפרסמתי קצת, בחוג הפנימי של מעריצי אלתרמן וחוקריו, בשל רשימתי הקטנה על קדמות כתיבתם של שירי מכות מצרים. אגב עיסוקי בלהולה, מצאתי את תרגומו המאוד מאוד מוקדם – 1940 – לשלושת השירים הראשונים של מכות מצרים. ומזה נובעים שני דברים: ראשית זהו התרגום הראשון של שירי אלתרמן הרציניים, כי פזמוניו כבר תורגמו קודם לכן, ללשון אירופית כלשהי. ודווקא סלובקית! הלשון המכוערת הזו! אבל מה לעשות זה מה היה.

ודבר שני, ברור משום כך שמחזור שירי מכות מצרים נכתב הרבה יותר מוקדם, לדעתי בשנת 1938. הוא לוטש בשנת 1939, ושלושת שיריו הראשונים פורסמו בשבועון השומר הצעיר מהראשון לספטמבר, יום פרוץ המלחמה. כלומר: אין ולא היה למחזור הזה שום דבר וחצי דבר – לא עם המלחמה העולמית, לא עם השואה ולא עם היהודים.

הרעיון הזה, שאני לא הראשון שהגה אותו, מרגיז נורא כמה מחוקרי אלתרמן הותיקים, אבל דווקא הצעירים מקבלים אותו. תלמידה אחרת, מורה מהקיבוץ הדתי, כתבה ל"עמודים", העיתון שלהם, איך קראה את דבריי, שנדפסו אגב ב"מאזנים", אצל משה בן שאול, ודעתה על כל המחזור השתנתה.

הרי לך אהודי יקירי, שתי צעירות מקסימות בשבוע אחד... אגב, קראת את המאמר שלי? אם יהיה לך עניין אנא הודיעני. הוא מצוי ברשת.

ושוב מכתב פרטי בהחלט, לא לפרסום, ושבת שלום,

אלישע פורת

* * *

בן מבקר במסעדה

ארוחת צהריים לשניים במסעדת Taizu

על מסעדת טאיזו אני שומע כבר כמעט שנתיים. אני מודה, הביקורות היו מעורבות, אבל נטו בעיקרן לכיוון החיובי. חברי הפיזיקאי חגג יום הולדת והציע שנלך לשם לאכול צהריים. אני מודה שהיססתי, בעיקר בגלל שלא ידעתי למה לצפות.

המסעדה מגדירה את עצמה כ-AsiaTerranean. אני הייתי מגדיר אותה כמסעדה אסייתית עם הרבה נגיעות הודיות, בלי התדמית הלא כל כך טובה שיש למסעדות הודיות בארץ.

המסעדה היתה יחסית מלאה ומכיוון שלא הזמנו מקום מראש, הוצע לנו לשבת על הבר. עצה ממני, והיא נכונה כמעט לכל מסעדה, אם אתם זוג ולא באתם לארוחה אינטימית, שבו על הבר. השירות כמעט תמיד מהיר יותר, הברמן, שהוא גם המלצר, בסביבה, ובדרך כלל מקבלים איזה צ'ופר או דרינק חינם.

המסעדה מציעה ארוחה עסקית ב-79 ₪ המורכבת ממנה ראשונה ומנה עיקרית. ניתן לבחור גם בארוחה בעלות של 99 ₪ בה תקבלו שתי מנות ראשונות ומנה עיקרית אחת. אנחנו בחרנו באפשרות השנייה.

כחלק מהארוחה העסקית מוגשים לשולחן סלסלה ובה ארבע קוביות אורז דביק, קערת חמוצים (את שלנו שכחו) ורוטב חמוץ-חריף.

למנות ראשונות הזמנו מרק וון-טון (מנה זוגית) שהיה טעים מאוד, צפו בו חמישה כיסונים מעל ירקות ירוקים ואטריות אורז. מנת פּוֹט סטיקרס (תוספת 15 ₪) שהכילה שני כיסונים מטוגנים ממולאים בבשר טלה וירקות, שהונחו על מצע יוגורט ונאמר לנו שעדיף לטבול אותם ביוגורט ואחר כך ברוטב סויה מתובל שהוגש איתם. טעים.

מכיוון שהמרק נחשב כשתי מנות ראשונות, הגיעה לנו עוד מנה אחת. הזמנו סלט אנשובי קריספי וקיבלנו מנה אחרת. המלצר התנצל, נתן לנו את המנה האחרת, ודאג שנקבל גם את הסלט.

סלט האנשובי הקריספי הוא באמת מנה למתקדמים. דגיגי אנשובי קטנים מטוגנים (לדעתי גם מיובשים קודם לכן) מוגשים עם מקלוני מלפפון, בוטנים וכוסברה ברוטב רענן. לצידם קרקרים של שרימפס וההמלצה היא להעמיס מהסלט על הקרקר ולנגוס. טעים מאוד.

המנה שהגיעה בטעות נקראת נמס (Nems), מזכירה בצורתה את מנת ארובות השרימפס של מסעדת ג'ירף. שני סיגרים עבים ממולאים בפרגית קצוצה ומתובלת. לצידם מוגשים עלי חסה, כוסברה ובזיליקום ופרוסות דקות של פלפל חריף. כורכים את הסיגר בתוך עלה חסה יחד עם הכוסברה, הבזיליקום ופלפל חריף, טובלים ברוטב ואוכלים. טעים ומיוחד.

למנות עיקריות הזמנו שרימפס בקארי ובקר וינדאלו. מנת השרימפס (תוספת 35 ₪) הכילה 6 שרימפים גדולים ברוטב קארי ירוק, בתוספת קישוא ננסי וחציל תאילנדי. טעים, מזכיר מאוד את מנת ה"סומלא קארי קמבודי" של מסעדת זוזוברה, ללא האיטריות.

כמו שבטח שמתם לב, הרבה מנות במסעדה דורשות מהסועד הרכבה לפני האכילה. כך גם במקרה של מנת הווינדאלו.

הווינדאלו מוכרת בעולם כמנת קארי שמקורה באזור גואה בהודו. המנה נחשבת חריפה מאוד, למרות שכאן החריפות היתה מתונה. בצלחת שלוש קוביות יפות של בשר בקר אונטריב בבישול ארוך, כשעליהם רוטב הווינדאלו. בשולי הצלחת, בערימות קטנות, שמנת חמוצה, כוסברה, נענע ובצל סגול. עם המנה מוגשת פאראטה שהיא מין פיתה הודית דקה מאוד. טעים מאוד.

בשלב זה היינו די שבעים והחלטנו להסתפק במנת קינוח אחת. הזמנו מנה שנקראת אננס צלוי. ארבע פרוסות אננס צלויות בגריל, מוגשות על רוטב לבן המכיל קוקוס, וניל ושוקולד לבן. לצידן, חתיכות קראמבל מלוח ובועות טופי. טעים ולא כבד.

להפתעתנו, קיבלנו מנת קינוח נוספת על חשבון המסעדה. פרוסת עוגת שוקולד לא גדולה אך עשירה, כשמסביבה שני פרלינים קטנים, פירורי אגוזים טחונים וגבעות קטנות של רוטב מנטה. טעים, מיוחד, אבל כבד.

ביקשנו חשבון והמתנו כמעט 20 דקות מכיוון שהמסעדה חוותה באותו יום תקלות מחשב.

אז כמה עלה לנו התענוג?

מרק וון טון 40 ₪

פוט סטיקרס 35 ₪

סלט אנשובי 20 ₪

שרימפס בקארי 94 ₪

וינדאלו 59 ₪

קולה זירו 14 ₪

סיידר אלכוהולי 18 ₪

אננס צלוי 48 ₪

סה"כ: 328 ₪ ועוד 52 ₪ טיפ

לא נכללו בחשבון, נמס 20 ₪ ושוקולד פרלינים 52 ₪

היה טעים, לא שגרתי ומרענן. בהחלט מקום שאפשר לחזור אליו פעם בכמה חודשים.

Taizu, מגדל לווינשטיין, רח' מנחם בגין 23 ת"א.

03-5225005, www.taizu.co.il

עסקיות, א'-ה' בשעות 12:30-15:30

בשבת עסקית שונה באותן שעות.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם, לפי מקורות זרים, הצוללות הישראליות במפרץ הפרסי, החמושות בטילים שיכולים למחוק את בגדד – סרות למרותו של פיקוד ישראלי-בלבד או גם מותנות באישור אמריקאי?

האם הנשיא באראכ חוסיין אובמה בכלל יודע עליהן או שהן חלק מהקשר הביטחוני הישראלי-האמריקאי ההדוק – שחלקו מוסתר מפניו ומפני שר החוץ שלו ג'ון קרי – כדי שלא ידלוף למדינות עוינות?

עושה רושם שיש אמריקאים רבים בעמדות-מפתח במערכות הביטחון בארה"ב שמחכים בקוצר רוח לתום השנתיים האחרונות לכהונתו של באראכ חוסיין אובמה.

* מוטי בן חורין: הרבה מאמרים טובים בגיליון האחרון, אם כי ארוכים יותר מדי.

אהוד: "חדשות בן עזר" הוא במהותו גם עיתון, שהקורא בוחר מה לקרוא בו ואינו חייב לקרוא הכול. יש מאמרים שהם גם מחקרים, כמו מחקרה של פרופ' יפה ברלוביץ – ולמרות שאנחנו מבקשים מהכותבים לפרסמם אצלנו בלי הערות שוליים וביבליוגרפיה – הם לפעמים עדיין ארוכים ואין אפשרות לקצרם כי כל הנכתב בהם חשוב. כך גם לגבי יצירות ספרותיות בידיוניות.

 מצד שני אנחנו מבקשים מכל המשתתפים-המגיבים לקצר ככל האפשר, ולצערנו לא כולם נענים לנו. והתוצאה היא כי אלו שמאריכים נקראים פחות ולעיתים הקוראים מדלגים עליהם.

ידוע לנו שהמדור הזה – ממקורות הש"י, הוא הפופולארי ביותר בגיליון בשל היותו מיוסד על קטעים קצרים. אורי הייטנר ונעמן כהן כותבים אמנם באריכות, אבל בצורת קטעי נושאים קצרים, מה שמקל על קריאתם.

* אהוד היקר, אינני יודע למה סיפור פורימי עם שמץ של הומור יכול להקפיץ את ידידי היקר והטוב ד"ר משה גרנות, שלא אחת כתבתי על ספריו ברוח אוהדת חרף התיאורים 'האשכנזיים' שלהם. 

הסיפור 'משלוח מנות לשפרינצה' הוא אמת לאמיתה מזיכרונות הילדות שלי, והוא מתאר בצורה די מגוחכת דווקא את אביו הספרדי של המספר. הוא גם מדגיש את הפער התרבותי שהיה קיים במיוחד באותן שנים בין היישוב החרדי ליישוב הספרדי-מזרחי. ההווי המתואר הוא אחד לאחד.

יתר על כן, השם 'שפרינצה' [שנבחר במתכוון] הוא שיבוש של 'אספרנסה' (תקוה) בספרדית, שם שהביאו עימם מגורשי ספרד לפולין ולתפוצות אשכנז ונטמעו בהם.

ברומן 'שתיקת התרנגול' שהוא כולו באווירה 'ספניולית' אין שום עימות בין עדתי.

ואחרון, 7 מנכדיי ונכדותיי חציים אשכנזי וחציין ספרדי וליבי הולך שבי אחריהם.

המילה 'גזענות' איבדה כל פרופורציה וטוב לגנוז אותה.

ספרי 'יונים מעל החומה' – יישלח  לידידי ד"ר גרנות כדי שיקבל תמונה מלאה!

בברכת פורים שמח,

בן-ציון יהושע

אהוד: דעתי כדעתך.

* שמענו כי התגלה סיפור "פלורה ספורטו" משנת 1914 המיוחס לסופרת נחמה פוחצ'בסקי מהמושבה השנייה של העלייה הראשונה, ראשון לציון.

אנחנו מציעים מיד לגנוז אותו כי לא ייתכן שסופרת "אשכנזייה" תכתוב על אישה "ספרדייה".

שהרי בדידנו הווה עובדא – הרומאן "המחצבה" (1963) מאת אהוד בן עַזַר הבגדדי, מצאצאי סוסתו של דאוד אבו יוּסֵף הבגדדי, הוצא מתוכנית הקריאה של בתי-הספר התיכוניים לאחר שהתברר כי המחבר רימה וכי אימו היא בכלל ילידת לודז' ולא בגדדית – ולכן הוא נחשב "אשכנזי" למהדרין ולא ייתכן שכתב רומאן בעל ערך על "עדות המזרח".

* במסגרת תעמולת הבחירות של נוני מוזס – הכתבלב שלו, ברנע, מביא מסמך, שהוגש לפלסטינאים מטעם נתניהו (כביכול) והמציג ויתורים מפליגים לקראת מו"מ איתם.

אינני בא כאן להתייחס ל"הגינות הידועה" של ברנע ומוזס, שמשום מה נשכחו מהם ויתוריהם המופלגים של הזוג אולמרט-ליבני (חביבֵי נוני..). כי מה שחשוב בכל הנושא הוא שנתניהו חכם מספיק בהבנת שכנינו הנכלוליים ויכול היה בשקט להציע לאבו-מאזן גם את חיפה ותל-אביב בהסדר עתידי בידיעה הברורה כי שום הסדר לא יהיה מקובל עליהם כל עוד הוא כולל הישארותה בשטח של מדינה יהודית משגשגת כמו מדינת ישראל. אבל מה שמטריד פה בכל זאת הוא, שברנע גם הוא מודע לכך ובכל זאת מפרסם שטויות אלו כתעמולת בחירות במצוות אדונו.

"המחנה הציוני" פרסם סרטון חדש שבו כיכבה שאלה אחת: "אתה יכול להגיד לי דבר טוב אחד שביבי עשה בתשע שנים?"

התשובה שלי: כלכלת ישראל חזקה ובין המקומות הראשונים באירופה, ההכנסה לנפש ברמה אירופית, הייצוא הישראלי מדהים בהיקפו, הוקמה הגדר לאורך הגבול המצרי ונחסמו ה"פליטים", נוטרלו החרדים ועבר חוק השיוויון בנטל, הוקטנו קצבאות הילדים, החמאס הוכה קשות בעזה (ולא יצאנו לכבוש את עזה ולאבד מאות מבנינו!... כדרישת ה"לשעברים"), צה"ל חזק מאי-פעם והמדינה בתנופה וראש הממשלה לא מהסס להתעמת עם נשיא ארה"ב על הגרעין האירני... הפלסטינים משותקים (בינתיים)... ולא ויתרנו על שום נכס לאומי...

לעומת זאת "העבודה" או ה"מחנה הציוני" (המכיל פעילי שמאל רבים שאינם כל-כך ציונים...) ב-9 השנים האלה עשו – 0 מוחלט!

אז אני מסכים בהחלט שממשלות נתניהו לא דאגו מספיק לרווחה, לפיקוח על המחירים ולהקלה על השכבות החלשות... ולכן רק על זה ניתן לשפוט אותו... לא על השקרים שבסרטון.

יהודה דרורי

שערי תקווה

* מוזר שאחרי דברי הבלע והטיפשות של אווה אילוז על מערכת הבריאות בישראל ועל שקיעתה הצפוייה של המדינה כולה כתוצאה מכך – כל המכתבים למערכת המוסף השבועי של "הארץ" מיום 6.3.15 תומכים באילוז בהתלהבות, ואין אפילו רופא אחד שקם להגן על כבודו האבוד של פרסונל מערכת הבריאות בישראל ועל האנושיות והחמלה הישראלית – זו המערכת שגברת אילוז חירבנה עליה בריש גלי.

הייתכן כי כל המכתבים מהסוג המתנגד לה ולמדיניות העיתון – נזרקים לפח?

* אתם המתהוללים נגד נתניהו, דעו לכם כי הסיכוי היחיד של בוז'י-ציפי להקים ממשלה חלופית הוא בתמיכת הרשימה המשותפת של ערביי ישראל, שאפילו מרצ אינה מספיק אנטי-ציונית בשבילם כי להגיע להסכם עודפים עימה.

* לדעתנו האיש המתאים ביותר להיות ראש הממשלה הבא אחרי נתניהו הוא יאיר גרבוז. מנהיג ענק בעל פה מפיק צ'חצ'חים וקמיעות.

* מדברי הפילוסוף רוגל אלפר ב"הארץ": "מה עשית שם, אלי ויזל? נתניהו הוא ראש הממשלה שלי. אתה לא אזרח ישראלי. אתה לא גר כאן. האיום האיראני לחסל את ישראל לא חל עליך. אתה יהודי שגר באמריקה. לא מדובר בבעייה שלך. באיזו זכות נעמדת שם, והשתמשת במוניטין וביוקרה שלך כדי לנסות להשפיע על חברי הקונגרס לקבל את עמדת נתניהו בסוגייה שאיננה נוגעת לך? אם גורלה של ישראל כה חשוב לך, אם גורל ירושלים כה חשוב לך – למה אתה לא מתגורר כאן? אתה חושב שלך ולי יש איזה גורל משותף משום ששנינו יהודים? תחשוב שוב. כל מה שקורה לי פה בארץ לא קורה לך שם בניו יורק. מאיפה אתה שואב את הזכות להתערב בעניינים שלי? אתה חוצפן.

אני צריך למצוא דרך לחיות כאן, אלי, עם פלסטינים וחרדים, מוקף בחיזבאללה ובחמאס. וכבר כתבתי על כך שנראה לי, כי לאורך זמן סיכויי לגבש עימם כאן חיים סבירים ששווה לחיות אותם, הם אפסיים, ושאצטרך לעזוב את הארץ. אבל כל עוד אני פה, אני לא צריך אותך ואת העזרה שלך. אתה לא מדבר בשמי, לא מייצג אותי ולא יודע מה טוב לי. אם אתה כל כך אוהב את נתניהו, בוא תחיה כאן, בוא תחיה אתה במדינה שנתניהו מעצב לנו. ותעביר לכאן את כל נכסיך ואת כל יקיריך. עד אז, צא לי מהחיים, אלי ויזל. [8.3.15]

אהוד: ואולי יותר טוב שאתה תצא לנו מהארץ ומ"הארץ"? טיפש גס נפש שכמוך.

* ידידיה יצחקי: אהוד, איכזבת אותי, אם יש לך סיבות לבחור בנתניהו, לך בדרכך זו, אבל אין שום סיבה להכחיש עובדות ועדויות ידועות ומוכחות. הנהנתנות והאנוכיות של הזוג נתנ-יאהו זה החרא שהם יוצרים ומתפלשים בו להנאתם ומאכילים בו אותנו, לא "הארץ" ולא "ידיעות אחרונות" יצרו אותו. מצטער על שירדנו לרמה זו. 

אהוד: אני מניח שלתקוותך ציפי ובוז'י יושיעו אותנו, וחבל מאוד שלא הם הזהירו את אובמה בקונגרס האמריקאי מפני העסקה עם איראן כי היו עסוקים כנראה במכירת בקבוקים ריקים יחד עם אלי ויזל.

     * * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,654 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל