חדשות בן עזר

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א באדר תשע"ה, 12 במרס 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: פִּתְאֹם, בְּהַפְתָּעָה גְמוּרָה, רַקֶּפֶת... // דורון גיסין: אסתר גיסין שבה לביתה. // קמיע ששלח יאיר גרבוז לראשת מחנהו ציפי לבני. // אליהו הכהן: אַי, אי, איה, אי, מתוך "חדשות בן עזר", פברואר 2006. // שׂישׂי מאיר: לַיֵּק לִי וָאֲלַיֵּק לְךָ. // משה גרנות: על ספרו של ענר שלו "החומר האפל". // רביבה בן זאב: "האיכר והנחש" – המשל והנמשל. // אריאל כהנא: עשרת השקרים הגדולים של מערכת הבחירות 2015. [ציטוט]. // יהודה דרורי: "ביטחוניסטים" כשקרנים להשכיר. // יבין כ"ץ: קול המוסר מראש ההר. // "חדשות בן עזר" מחזק את ליבה של ח"כ נעמי בלומנטל. 16 במרס 2006. // אורי הייטנר: צרור הערות 11.3.15. // צבי לפר: 1. הכשר הרבנות לענבי הפנינה של עין-גדי. 2. עין-גדי והטפטפות. 3. חפירת הבור. // אהוד בן עזר: עם ר' ישעיה שיינברגר ור' עמרם בלוי בחתונת נכדם יוסף חיים באולמי ויז'ניץ' בבני-ברק, 1972. // חסיה שורצמן: אנחנו קרובי משפחה גם של ר' עמרם בלוי. // שלמה בן-עזר: הלורד בלפור מבקר בבלפוריה. פורסם לראשונה בגיליון 101 מיום 26 בדצמבר 2005. // אורה עשהאל: עד לא ידע, פורים תשס"ו, 2006. // ח'אלד משעל ב"אלערביה", 23 בינואר 2006, הרגיעה: צורך פנימי פלסטיני זמני. פינוי עזה: הוכחה שכוח מתיש את ישראל, הסכמה על גבולות 1967: כחלק מתוכנית השלבים. // כבר עבר שבוע, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: יעקב איינשטיין ואימי. // אלי מייזליש: אותה גברת באותה אדרת. // יצחק מאיר: שתי נבלות יותר מדי. // משה כהן: דמגוגיה של סילופים. // בן מבקר במסעדה: ארוחת צהריים לשניים במסעדת 24 רופי. // ממקורות הש"י.

פִּתְאֹם, בְּהַפְתָּעָה גְמוּרָה, רַקֶּפֶת...

פַּטְרִיצִית, נְסִיכִית, בִּלְתִּי צְפוּיָה

שֶל יוֹם חָרְפִּי אָפֹר, שֶכֻּלּוֹ פְּרוֹזָה

שוּם לֵב בִּמְנַת-בַּרְזֶל שֶל אוֹפְּטִימִיזְם,

אַךְ כְּבָר, בֵּין קְוֻצּוֹתָיו הַמִּסְתַּמְּרוֹת

שֶל עֵשֶׂב צְלוּף-צִנָּה אוֹתוֹ מַגְבִּיהַּ

בִּקְרֹס חוֹמַת הַכְּפוֹר הַמִּתְפַּצַּחַת

עוֹד רַקָּפוֹת פּוֹרְחוֹת בּוֹ בְּהֶסְתֵּר

בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917, השתלטו הגייסות התורכיים על אזור המושבה פתח-תקווה וקבעו בה את קו החזית אל מול כוחותיו של הגנרל אלנבי, שהלך והשתלט על מרחבי ארץ-ישראל. פגזי התותחים נפלו בגבולות המושבה, הכדורים שרקו בין הבתים, וחיילים תורכיים חפרו עמדות הגנה בין עצי הפרדסים. האוכל היה בצמצום ובכל רגע יכול היית למצוא עצמך מאוים על-ידי כידון או קנה רובה שבידי חייל תורכי רעב שדרש "אֶק-מֶק" – לחם. בדרך כלל התשובה הייתה "אק-מק יוֹק!" – אין לחם.

ובאחד הלילות הזדעזעה דלת ביתם של שלמה-זלמן ואסתר גיסין מדפיקות חזקות. הבית עמד בראש גבעה בגבולה הצפוני של המושבה [כיום רחוב אבשלום גיסין, סמוך לתחנת הרכבת הישנה של המושבה, ששניהם טרם ניבנו אז]. מוקף היה בפרדסים מכל העברים, ורק שבילי עפר צרים חצו בשתי וערב את הגושי הצפופים של עצי ההדר.

הדפיקות לא בישרו טובות לבני-הבית, ובחששות כבדים ניגשה אסתר לפתוח את הדלת. למרות ממדי גופה הקטנים, היתה אסתר "טיפוס". בעלת כושר אירגוני, מסודרת וחרוצה, שלטה אסתר בבני-ביתה ביד ברזל. בעלה שלמה-זלמן היה בעל חלומות ועסקן ציבורי, ומראשי ועד המושבה. לכן גם היה עומד ותלוי נגדו צו מאסר והגלייה מטעם השלטון העות'מני.

קודם שפתחה את הדלת, דאגה אסתר להסתיר את בעלה וילדיה בחלקו הפנימי של הבית. בפתח עמד קצין פרשים תורכי ולידו מתורגמן. בקשתו-דרישתו של הקצין היתה, שיצא אליו מי מבני-הבית ויתלווה אליו ואל גדודו וישמש בתור מורה-דרך. אין הוא מכיר את הדרכים וצריך הוא להמשיך צפונה. והימים היו ימי חורף, נחל הירקון והביצות סביבו היו מכשול בלתי עביר, ובלי מורה-דרך הוא לא היה יכול להגיע לראש-העין [ראס-אל-עין] ולעקוף את המחסום הנחל והביצות שהשתרע בדרכו צפונה.

לא בקלות עלה בידי אסתר לשכנע את בני-הבית שהיא זו החייבת למלא את המשימה, וכך אכן הוחלט. תוך דאגה ופחד ליוו בני-הבית במבטיהם את האם, הקושרת מטפחת מהודקת לסנטרה, עוטה על כתפיה הגרומות "שַׁל", צעיף, עשוי מקלעת צמר צפופה, ובמצוות הקצין נועלת את נעלי הבית, שמא אם תנעל נעליים-ממש ייקל עליה להתחמק ולברוח.

היו אלה נעלי-בית פשוטות, עשויות סוליית עור עבה שמעליה כיפת עור המכסה את הסולייה רק עד מחציתה, ומותירה את העקבים ללא מגן. בשפת העם "לפצ'ס", שקול גרירתן מתלווה לקול הטפיחה שהן משמיעות בעוברן על מרצפות הבית הממורקות, וכל השומע אותן יודע, הנה הולכת לה עקרת-הבית, הצופייה הליכות ביתה.

יצאה אסתר גיסין את הבית ודמותה נעלמה בחושך בין רגלי הסוסים. מחשבות אפלות התרוצצו בראשו של שלמה-זלמן, שחשש שמא שוב לא יראה את רעייתו ואם ילדיו בחיים. מול עיניו עלו תמונות של מוות ושכול, ובנפשו הכין עצמו לישיבת "שבעה".

שוו נא בנפשכם את החיזיון הפנטסטי הזה, גדוד פרשים של צבא רעב בנסיגה, בראשו קצין פרשים במדי קרב, חרבו הארוכה שלופה בידו, צניפות הסוסים, קול טפיפת הפרסות על העפר, צלצול המתכת הפוגעת בענפי עצים, וענן האבק העולה מתחת רגלי הסוסים ועוטף את הכול בשמיכה מחניקה. ובראש הטור הולכת לה דמות אישה קטנה בנעלי בית. אסתר גיסין לבית איזמוז'יק, אחת מחמש בנות ענוגות ומטופחות ממשפחה של חובבי-ציון מרוסיה, שבקמטר בביתה שמורות עדיין שמלות הקטיפה השחורות, והחולצות עם צווארוני המלמלה – והיא מוליכה ומראה את הדרך לגדוד פרשי השׂוּלטן ירום הודו.

השעות נוקפות, בבית שבראש הגבעה חשוך וקר, אין אור בוקע מן החלונות, ובו פנימה מכונסת המשפחה, אנחות המבוגרים מתערבבות בדמעות הילדים – והנה לקראת עלות השחר נפתחת הדלת, ואל תוך הבית חומקת לה חרש דמות אישה קטנה, רגליה שרוטות, מטפחת הראש נאחזת בקווצת שיער סתור, הרדיד העוטף את גווה מרובב בבוץ ובעלים, ובידה אחוזות נעלי-בית שחוקות ודהויות.

דורון גיסין הוא נכדהּ של אסתר גיסין ונינו של יהודה ראב בן עזר. רשימתו על סבתו הופיעה לראשונה ב"חדשות בן עזר" 98 מיום 15 בדצמבר 2005.

קמיע ששלח יאיר גרבוז לראשת מחנהו ציפי לבני

סינוי וסנסנוי

ארגיאל כרגיאל סרגיאל

וסמנגלוף

בשמא רבא ותקיפא בשם אלו

המלאכים הקדושים משבענא אני

עליכון כל מיני רוחות וכוחות הטומאה

הבאים בחלום לציפורה בת שרה ומדמין

לה כדמות יצחק בוז'י הרצוג או

כדמות איש אחרת ומחמת את גופא

משבענא אני עליכון בשבועתא

דיהושע בר נון שאל תביאו לה שד

לדמות לה בחלום כדמות בני אדם

ותשמרו ותצילו את האישה הנכבדה

ציפורה בת שרה מכל פחד ואימה ומכל

כאב ומכאוב וכאב ראש וכאב גוף

ברמ"ח אבריה ובשס"ה גידיה בכח

אלו שמות הקדושים הכתובים בקמיע

זו

אמן אמן אמן נצח

רשלקזע

אל

נא

רפא נא

לציפורה בת שרה

א ס נ

ר"ש לאב"ר

זכור לי שכאשר היינו שומעים את שושנה דמארי שרה את השורות "איה, איה אַי" מתוך השיר שאיני זוכר את שמו, וכניראה של אלתרמן ווילנסקי, ידענו שהכוונה היא לא"י וזה היה ב"קול ירושלים", כמו כדי להערים על הצנזור הבריטי. אודה לך אם תרחיב לי קצת יותר בנושא ואביא על כך קטע במכתב העיתי, וגם קצת יותר שורות מהשיר.

ראשית, את השיר "איה" לא הלחין וילנסקי אלא מרדכי זעירא. שושנה דמארי, כידוע לך, לא שרה רק את לחני וילנסקי אלא הרבתה לשיר משירי זעירא וגם אדמון וזהבי, נרדי ושלם, עמירן ועמנואל זמיר וניסן כהן מלמד ורבים אחרים.

השיר "איה" הוא משירי מלחמת העולם השנייה. מרדכי זעירא היה מן המתנדבים היהודים שהתגייסו למלחמה הארוכה הזו, ובמרוצתה הלחין עשרות שירים, כמו "שיר הלגיונות" ("צבא, צבא, מה טובו אוהליך"), "שיר הגדודנים" ("היו ימים של תכלת ברקיע"), "שיר ההודיה" ("ליוִית אותי ארצי בלובן שקדיה"), "שיר החייל" ("עלי נא עלי, שלהבת שלי"), וגם את השיר "איה", שאותו כתב נתן אלתרמן כפזמון אהבה לנערה קלועת צמות, בת מושב בארץ, שהחיילים המגוייסים מתגעגעים אליה ממרחקים, ממקום שירותם בנכר. הוא בחר לכתוב איה-אַי תוך רמיזה מכוונת לראשי התיבות של ארץ ישראל, שכידוע לך על השם המפורש הזה חלו הגבלות. אסור היה, למשל, להטביע אותו על השטרות והמטבעות שהיו הילך חוקי בארץ בימי השלטון המנדאטורי, ועל כך ניטש ויכוח ממושך בין הנהגת היישוב היהודי בארץ ובין השלטונות, עד שבסופו של דבר נתקבלה הפשרה שיוטבע באותיות עבריות השם פלשתינה (א"י), ועל הא"י הזה שבסוגריים נכתבו חידודים ונחרזו חרוזים ונשברו קולמוסים בלי סוף באותם ימים, לא רק בעיתונות היומית, אלא גם בתיאטרונים הסטיריים, בעיתונות ההיתולית שממש פרחה אז, ובפזמונים מכל הסוגים. אפילו בפזמון של תיאטרון "המטאטא" – "צִ'י צִ'י בּוּם בּוּם", שמילותיו התחלפו כל פעם מחדש בעקבות האירועים והאקטואליה, הפזמון החוזר נשאר: "אַי אַי אַי זה לא טוב" תוך פזילה למושג אַ"י, והקהל הבין וצחק.

אלתרמן אף פעם לא התראיין על השיר "איה". הוא בכלל לא אהב ראיונות ולא נענה לפונים אליו. עם זאת לא צריך להרחיב פרשנויות כדי לזהות את כוונתו בשיר הזה, העולה מבין השיטין:

אגב, בשיר "שולמית" שכתב אלתרמן לתיאטרון "לי לה לו" שנים ספורות לאחר מכן, עדיין בשנות המנדאט, שולמית היא בת דמותה של איה. יפה, בעלת צמות, באה ממרחבי שדות, אלא שהפעם הזיהוי שלה עם ארץ ישראל מופיע במפורש:

בְּמְחִי לְחִיצַת עַכְבָּר, לַפֹּוסְט שֶלּךָ.

כִּי אֲנִי רַק מְרַפְרֵף עַל הַפּוֹסְט בְּמַבָּט מָהִיר

אֶווָה מאוהבת באיליה עד שיגעון, נוסעת מסנט פטרבורג לריגה כדי להפתיע אותו, אבל היא גם שוכבת עם אחרים (כגון המורה שלה לפסנתר) ומתוודה בפניו, דבר הגורם לו לאהוב אותה עוד יותר. לאיליה עצמו יש חברה, שהוא מבטיח להיפרד ממנה. בו בזמן איליה שוכב עם מכרה אחרת. למרות האהבה המטורפת לאיליה (יש תיאור פלסטי של המשגלים והתכיפות האסטרונומית שלהם!) – אווה נוטשת את איליה ועולה לארץ. בארץ הופך הביולוג סשה לבן-זוג שלה, אבל היא שוכבת גם עם גבי, הפרופסור שמנחה אותה לדוקטורט. גבי עצמו נשוי פעם שנייה, ובין לבין היה חבר של רווקה יוונייה, אותה הוא זרק מהדירה לאחר שבוע. הוא מתחתן עוד פעם, אבל זה לא מפריע לו לשכב עם נשים אחרות, ביניהן – אווה.

אלכסנדרה, החוקרת המצטיינת, חברה טובה של אווה, מאוהבת בסשה, אבל אווה גונבת לה אותו, למרות האהדה הגדולה שלה אליה. אדם, דיפלומט בקונסוליה הישראלית בניו יורק, נשוי לרות, שהיא רופאה, אבל מנהל רומן סוער עם אווה ועם טניה במקביל. טניה, שהיתה המאהבת של סשה, נשואה לקונסול הישראלי בניו-יורק, אבל מנצלת כל הזדמנות להתייחד עם אדם בבית מלון. על אדם מסופר ששכב מהצד גם עם ענת, ג'יין ונטע. גם לאימא של אווה יש מאהבים רבים, רובם נשואים.

הספר מלא בתיאורים מפורטים של גופים ערומים ושל התעלסויות, וזה נראה כמו מצע אידיאלי לספר פורנוגרפי, או למצער – לספר טיסה, אבל התמצית הנ"ל מטעה: הרומן הזה מתאר בצורה מרגשת למדי את מעמקי הנפש של שני אוהבים. הכוונה לאהבה שבין אדם לאווה. שניהם, כמתואר לעיל, הם מנוסים מאוד במערכות יחסים מזדמנות, אבל מה שמתרקם ביניהם הוא רחוק מלהיות מתואר כ"סטוץ". אדם, כאמור, הוא דיפלומט בקונסוליה הישראלית בניו-יורק. הוא נשוי לרות, רופאה בבית חולים מונט סיני. באחת החופשות בארץ הוא גורם לתאונה, שבה נפצעת קלות אווה, עולה חדשה מרוסיה וסטודנטית צעירה לדוקטורט באסטרופיזיקה. אדם מביא אותה לבית חולים ומטפל בה במסירות. ממפגש הזה נולדת אהבה עזה בין השניים, למרות שכאמור, אדם נשוי, והוא מבוגר ממנה בעשרים שנה.

ברוב הספר מובאים האי-מיילים שהם שולחים זה לזה, ובעיקר האי-מיילים שלה אליו, מהם ניתן להבין מה הוא כתב לה. אווה, כאמור, אינה מתנזרת מחברתו של סשה וממשכביו של גבי, המנחה שלה בדוקטורט, אבל האי-מיילים הכנים שלה משכנעים את הקורא שמדובר באהבה עזה ביותר שלה לאדם, ושלו אליה, אהבה שעל פניה אין לה שום סיכוי.

בחג ההודיה מצליח אדם להמציא שקר לאישתו בדבר כנס בוושינגטון, והוא מזמין את אווה שתבוא אליו לניו-יורק כדי לממש את אהבתם במלון המצוי בוושינגטון סקוור שבניו-יורק, אותו מלון אליו הביא בעבר את שאר המאהבות שלו. לאחר עיכובים שונים, היעדרות חידתית של אווה והפתעות אחרות – השניים מתאחדים במלון, כשהם מענגים זה את זה לפי תור.

באי-מיילים של אווה היא מרמזת לאדם שהיא בהריון ממנו, אבל הוא לא נרמז. כאשר היא מודיעה לו זאת באופן מפורש – הוא קודם רוצה להיות בטוח שזה ממנו, ואחר כך מפציר בה לא להפיל. היא איננה שומעת בקולו, ואני לא אמשיך לספר כדי לא לגלות את הסוף, שהוא אמנם צפוי, ולמרות הכול – מפתיע.

שם הספר הוא "החומר האפל", וזאת משום שגבי ואווה עוסקים באסטרופוזוקה ומתרכזים במסות האפילות שהן האניגמה של היקום (ראו עמ' 26, 206, 224, 235, 243-241), אבל יש כאן, לדעתי, עוד מסר: שתי נשים בספר (שוב לא אפרט) מתאמללות בעקבות קלות הראש של האהבהבים בעולם המודרני המשוחרר. הווי אומר – ליד נפלאות האהבה והמין (אווה היא ארוטית מאוד, ועל הרוב היא זאת שיוזמת סקס) מתחבאת גם סכנה אפילה שאסור להקל בה ראש.

הרומן בנוי היטב, והמכתבים הכנים והליריים של אווה כובשים את הלב, אבל באמת קשה להאמין שאווה, רק שנתיים בארץ, יכולה לכתוב ולהתבטא בעברית כל כך נפלאה, ותהיה היא מוכשרת ככל שתהיה. אבל זה באמת עניין שולי – הרומן מרשים וראוי בהחלט.

בימים שלפני ה-17 במרץ 2015, כאשר הלשונות משתלחות מכל עבר ללא הרף ושמות התואר כבר מוצו מכל כיוון מרושע של טרף. כאשר עיתונאים ופרשנים ופרסומאים 'מטעם' עטים על סיפורי בדים בכותרות מרשיעות שתופסות את צמאי הדם השותים אותם בצימאון פרוע, כביכול היו אמת צרופה. כאשר כל הרשע והטיפשות שמנפקים פיותיהם של מתמודדים מסויימים חסרי צניעות אישית וריסון עצמי, ובאגו מנופח העולה פי כמה על מידותיהם הם משוועים לייצג את עם ישראל בכנסת ישראל ובממשלת ישראל, לא כל כך בזכות עצמם אלא בעיקר בזכות השמצות היריב והבטחות סרק בטרם כיסוי מוכח. כאשר כיכר העיר, הבאסטה הלאומית הקרויה "פייסבוק", פתוחה לרווחה לפרץ של גסויות רוח והשתלחויות חסרות רסן, ומראיינים כוחניים בתקשורת שמים עצמם כשופטי על. כאשר אין כבר לאן להימלט מכל זה, או אז נזכרתי באחד ממשליו של איוואן אנדרייביץ קרילוב בתרגומו של חנניה רייכמן: "האיכר והנחש".

"ידעתי" – סח לאיש – "כי נפשכם מואסת בגזע נחשים.

כי גם הטוב שבנחשים – מוטב לרצוץ לו את המוח!"

הגיע הזמן לעשות סדר. כמו אצל כל ראש ממשלה לפניו גם לנתניהו יש במה להשתפר. אבל, בדיקת נתונים פשוטה מראה שברוב הפרמטרים – הביטחוניים, המדיניים, החברתיים והכלכליים - ביבי עולה על קודמיו.

1. נתניהו רע לביטחון – הסיסמה מצוינת, העובדות, מה לעשות, לא מסתדרות. בתשע השנים המצטברות של נתניהו מצב הביטחון של תושבי ישראל הוא הטוב ביותר בהשוואה לכל מי שישב על כיסאו ב-20 ויותר השנים האחרונות. הנה העובדות: רבין ז"ל חתם על אוסלו והזמין גל פיגועים בן מאות הרוגים. פרס, שהחליפו, כנ"ל. אהוד ברק הבעיר את הארץ עם האינתיפאדה השנייה וכאלף נרצחים. אצל אריק שרון דיממנו שלוש שנים עד שהושב השקט. אותו שרון, שהבטיח לדכא את ירי הקסאמים על הדרום, לא פתר את הבעייה. גם לא יורשו אהוד אולמרט, שאת תפקודו במלחמת לבנון השנייה אין צורך להזכיר. אז תסלחו לי על ספירת המתים, אבל אצל נתניהו ספגנו הכי פחות הרוגים, ויש כאן חומר למחשבה.

2. המצב הכלכלי גרוע – העובדות שוב מדברות אחרת. ב-2014 הצמיחה במשק עמדה על 2.6 אחוזים (הנתון הסופי יתפרסם בימים הקרובים). ב-2013 על 3.2, ב-2012 על 3.0, ב-2011 על 4.2 אחוז, ב-2010 על 5.8 אחוז. ספק אם יש ראש ממשלה אחר שמחזיק ברקורד כזה של צמיחה חיובית בכל שנותיו בתפקיד. כי כאלה גם היו הנתונים בקדנציה הראשונה של נתניהו, בשנות ה-90.

3. הצמיחה לא מגיעה לאזרח הקטן – איני יודע מה הולך בחשבונות העו"ש של כולנו. אני כן יודע שעל פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מחקרי הביטוח הלאומי ומחקרי בנק ישראל, השכר בארץ עולה בעקביות. באחד בינואר 2010 היה השכר הממוצע במשק 7,884 שקלים לחודש. חמש שנים לאחר מכן, השכר הממוצע הוא 9,123 שקלים לחודש. במקרה זה אגב אין קשר לנתניהו. העלייה בהכנסה נמשכת מאז תחילת שנות ה-90 ולא משנה מי בשלטון.

4. צוק איתן נכשל – כותב שורות אלה נמנה על אלה שלא היו שבעי רצון מתפקוד הדרג המדיני והצבאי במלחמה האחרונה. אבל, המגוחך ביותר הוא שציפי לבני ויאיר לפיד הם אלה שתוקפים את נתניהו על תיפקודו. בזמן אמת, השניים שיבחו את נתניהו על קור רוח והעדר התלהמות. הנה למשל דברים שאמר שותפו הקרוב של לפיד, השר יעקב פרי, בעיצומה של הלחימה על נתניהו: "הוא מקבל אצלי ציון טוב מאוד. אני מוכרח לומר ביושר שאופן הניהול של המערכה, ההקשבה, הדיונים הממצים, מערכת הפיקוד והשליטה, האיפוק וקבלת ההחלטות – כולם מרשימים מאוד."

יאיר לפיד אמר בערוץ 2 על התנהלות הקבינט בימי המלחמה: "זה נעשה באחריות, מתוך הבנה של תמונה רחבה. הקבינט מתנהל באופן אחראי. הקבינט מנהל את זה נכון וכמו שצריך. הציבור מרגיש שיש לו הנהגה קרת רוח."

על כל פנים, חצי שנה אחרי, מבחן התוצאה מראה שמבצע 'צוק איתן' עבור חמאס, היה כמו הפצצת רובע הדאחייה עבור חיזבאללה. הרוצחים הפנאטיים מעזה לא מעזים לירות ולו כדור אחד לעבר ישראל – הישג משמעותי מזה של 'עופרת יצוקה' או 'עמוד ענן'. זה כמובן לא אומר כלום על מה שעשוי לקרות בעוד שעה או יומיים, אבל שקט וביטחון לפחות כרגע יש. אגב, מי שמשבח את הרמטכ"ל הפורש בני גנץ על 'צוק איתן' (ע"ע הריאיון המחמיא של אילנה דיין בעובדה), לא יכול לנאץ את נתניהו על אותו המבצע ממש. המלחמה נוהלה כידוע על ידי שניהם.

5. מערכת הבריאות קורסת – שטויות. מערכת הבריאות הישראלית, ובמיוחד האיזון הייחודי בין בריאות ממלכתית לפרטית (הקרדיט בעניין זה לחיים רמון), נחשבים לאחד הטובים בעולם. תוחלת החיים בישראל (שהמשיכה לעלות בימי נתניהו, היית מאמינים?!) – היא בין הגבוהות ביותר, 81.76 שנים בממוצע על פי נתוני ה- OECD כלומר מקום שמיני בעולם.

צידו השני של המטבע הוא תמותת תינוקות בישראל, שממשיכה לרדת – אפילו שביבי בשלטון – ועומדת על 3.1 תינוקות לאלף לידות. על פי המדד הזה, שהוא בין החשובים ביותר, מצבנו טוב יותר מארה"ב, בריטניה, קנדה, וניו זילנד. אז נכון שיש בחורף תורים נוראיים בחדרי המיון. אבל, זו תופעה כלל עולמית נטולת פתרון.

6. ביבי לא עושה כלום (ובניסוח אחר: נתניהו דואג רק לשרידות האישית) – צר לי מאוד, ביבי וורקוהליק. מי שמכיר את סדרי לשכת רה"מ (שמשום מה לא מנדבת מידע בעניין) יודע שנתניהו עובד מבוקר עד לילה, לתוך הלילה, כך שסיום יום עבודה בחצות אינו דבר נדיר. אפשר להתווכח על תוכן העשייה, אבל לעשות הוא עושה. כל יום עבודה כולל עדכונים ודיונים ביטחוניים וכן סוגיות כלכליות וחברתיות שוטפות, גדולות כקטנות.

אפשר לדבר על מערך הסייבר ששם את ישראל בחמישייה הראשונה בעולם, על העברת צה"ל לנגב, על הגדרות לחסימת המסתננים והמחבלים גם בנגב וגם בגולן, על שדרוג יסודי של הגנת העורף (מישהו שאל את עצמו פעם איך זה שבלבנון 2 ובעופרת יצוקה העורף קרס אבל בעמוד ענן וצוק איתן, תפקד היטב?) – על הכבישים והרכבות לצפון ולדרום, ועל סתם משימות שגרתיות של ראש ממשלה.

אין ספק שיש דברים נוספים רבים שהייתי רוצה שנתניהו או מחליפו יעשה. אבל, זה עדיין לא אומר שביבי לא עושה כלום. אשר לשרידות האישית, רק אידיוט לא יתאמץ לשמור על הכיסא במקום העבודה, ואיני מכיר ראש ממשלה שבכוונת מכוון הפסיד. אבל, לוּ נתניהו באמת היה דואג רק לשרידות האישית, כפי שטען מאיר דגן אמש, לא היה הולך לבחירות מוקדמות. לא?

7. ישראל מבודדת – הבל. ישראל נאבקת. ישנו מטבע אחד שישראל יכולה לקנות בו אהדה בינלאומית והוא מסירת שטחים. הצרה היא שתפוגתו אינה ארוכה. תשאלו את ציפי לבני, שזמן קצר אחרי ההתנתקות היתה הבכירה הישראלית הראשונה שהוצא נגדה צו מעצר בינלאומי. כי הדינמיקה היא כזו שהנסיגות של אוסלו, לבנון וההתנתקות, הקנו לישראל אהדה אירופית קצרת טווח ועם החיבוק הגיעו נזקים ביטחוניים אדירי ממדים (ע"ע, נתניהו רע לביטחון). כך שהחוכמה היא לשמור על הביטחון ובה בעת לשמר גיבוי בינלאומי סביר. בגדול, זה מה שביבי עושה – ולראייה, למשל, ביקורו הנוסף בישראל של נשיא רוסיה פוטין מיד לאחר הבחירות.

נכון שאפשר היה להתנהל טוב יותר בזירה המדינית, אבל מה שבטוח הוא שהשלישייה ביבי-בוגי-בגין, עדיפה על בוז'י-לבני-לפיד. נתניהו, תאהבו או לא, הוא מדינאי בינלאומי, והיחיד מבין המנהיגים הישראליים שמסוגל להתניע מהלך בינלאומי כפי שעשה בנוגע לאיראן.

בוז'י ושות' בליגה נמוכה בהרבה ובכל מקרה ינדבו לפלסטינים ויתורים מיידיים על חשבון אזרחי ישראל. קל מאוד לסגת, כפי שנהגו רבין, פרס, ברק ושרון. קשה ומסובך בהרבה לעמוד על האינטרסים הישראליים חרף הלחצים.

8. ביבי אשם במשבר הדיור – ההאשמה הזו לשם שינוי נכונה. שש שנים היו די והותר לפתור את הבעייה, והעובדה היא שהפעולות שנתניהו כן עשה בלתי מספקות. מצד שני, בשנתיים האחרונות, יו"ר קבינט הדיור היה יאיר לפיד, שקיבל מנדט רחב מאוד, אך לדעת כל המומחים עשה את הפעולות ההפוכות מן הרצוי. כלומר, ביבי לא סיפק את הסחורה אבל איש לא יתקע לידינו שמחליפו יעשה עבודה טובה יותר.

9. ביבי מושחת – לא נכון. נתניהו ואשתו אולי נהנתנים, תופעה שאני אישית מאוד לא אוהב. מושחתים הם לא. עם כל הכבוד, 300 אלף דולר במעטפות הן שחיתות. 3,000 שקל על בקבוקים, הם במקרה הגרוע טיפשות. כי אם רוצים לדבר על שחיתות, צריך לזעוק בקול גדול את זעקת הצביעות. אותו מחנה תועמלני ובולשביקי, שבשם השחיתות משלב עכשיו זרועות כדי להפיל את נתניהו, היה זה שדחף בכל הכוח את אהוד אולמרט, בידיעה שהאיש מושחת מכף רגל ועד ראש. בשעתו התפרסמו תחקירים והיו די עדויות על אולמרט. אף על פי כן, מחנה השמאל-מרכז, עם ידיעות אחרונות כמדורת השבט, עשה הכול למען אהוד ונגד ביבי. את האוי-אוי-אוי הזה לכו ספרו במקום אחר.

10. רע פה – לא מנסה להתווכח עם רגשות. יש רבים שזו תחושתם. אבל כל אחד צריך לשאול את עצמו, מי ומה נטע בליבו את המרירות. כי בשבועות האחרונים הציבור מוצף בתעמולה זולה שלא מגיעה מהמפלגות, אלא מתקשורת ועיתונות מגוייסים, שתיפקודם ייזכר לדיראון. כתבים, פרשנים ועורכים, החליטו "לחנך את העם", או בעצם להסית אותו, כשבדרך נרמסים הערכים הבסיסיים של תקשורת חופשית. כך שבטרם נשלשל את הפתק לקלפי, כדאי לכל אחד מאיתנו לבדוק היטב מהן העובדות ומהן החלופות וגם עצם השאלה הזו היא שיקול משמעותי במי לתמוך.

לא מעט בכירים בצה"ל, במוסד ובשב"כ הוצאו בשעתו לפנסיה בתום קדנציה עשירה ואינטנסיבית ולפתע הם מצאו עצמם ברחוב האזרחי, ערום ועריה, ללא המדים, ללא הנהג עם המכונית הצמודה, הם גם אינם שומעים יותר סודות לבקרים, ונעלם הכבוד המופגן כלפיהם ברחוב... זה קשה כי הם מרגישים כי כוחם עדיין במותניהם וכי נעשה להם עוול בכך ששוחררו מאחריותם הביטחונית מוקדם מדי... אז עכשיו הזמן לנקמה ויש מטרה! הרי ראש ממשלה (יהיה מי שיהיה...) היה יכול לעצור את יציאתם לגמלאות ולא עשה זאת, אז הבה ונתנקם בראש הממשלה המכהן – וכל האמצעים כשרים.

ראו למשל את אותו אלוף במיל (תרתי משמע) שמספר לנו שתחת נתניהו ירושלים איננה בטוחה והיא למעשה מחולקת... התיאור הזה לגבי ירושלים מתאים לכל כהונת ראש ממשלה בישראל מאז יוני 1967... ואלוף במיל אחר טוען במודעת תעמולה, על חצי עמוד בעיתון, כי החמאס בעזה עדיין פעיל, וכי החמאס ממשיך לחפור מנהרות... אוי וי... שוד ושבר, לא ידעתם? אבל אגלה לכם סוד – החמאס פעיל בעזה כבר 20 שנה לפחות ולא הפסיק לחפור מנהרות כל הזמן (אגב, היחיד שעד היום הרס עשרות מנהרות היה צה"ל... של נתניהו...)

את הבדיחה נותן דווקא אחד בשם אריה פלמן המוצג כ-מ"מ ראש השב"כ, הטוען במודעת ענק (שלא הוא מממן...) "עובדה: תחת נתניהו יותר יישובים הותקפו בטילים מאשר בכל תקופה אחרת בתולדות ישראל." בתחילה חשבתי שבתחת של נתניהו יש יותר ישובים... אחר כך הבנתי שכנראה נתניהו היה זה שיזם תקיפות של טילים על יישובים רבים (מישהו שכח פה להזכיר שרוב הטילים נוטרלו ע"י "כיפת ברזל"), והכי מצא חן בעיני הביטוי: "בתולדות ישראל" דהיינו מ"מ ר' השב"כ (שכח לכתוב לשעבר) מכסה 3000 שנות העם היהודי...

הגדילו לעשות מכולם עוד אלוף במיל, וגם עו"ד אחד (שרוצה להיות ראש ממשלה) – שמאשימים את נתניהו בהתחמשות הגרעינית של איראן (הנמשכת כבר 15 שנה...) שטות רשעות ושקר מוחלט שכולנו מודעים לו, וזה לא הכול – הם גם מאשימים אותו בהרס היחסים עם ארה"ב... (הם לא שמעו שבשבוע שעבר קיבלנו עוד 17 מטוסי חמקן מארה"ב...) ולא רואים כיצד מדינות אירופה, הקונגרס והמדיה האמריקאית חוזרים על דברי נתניהו בקונגרס כאמת היחידה.

כל האשמות הנ"ל כלפי נתניהו אינן יכולות להיחשב בגר סתם תעמולת בחירות – אלא שקרים מרושעים של תאבי שלטון ומלחכי פינכה הסמוכים לשולחנם. ולכן אני מקווה שהעם הזה יבוא איתם בחשבון ביום הבחירות, לא למען נתניהו דווקא, אלא שלא ייתן קולו למחנה הקורא לעצמו "מחנה ציוני" – זה המבייש את הציונות הן בחלק מהמועמדים שבתוכו והן בפגיעה בכולנו בתעמולתו הנבזית.

מר הייטנר ממשיך במסעו למען טוהר המידות והכפשתו של יצחק הרצוג, אם לא במישרין אזיי ברמיזה.

בגיליון 1025 של המכתב העיתי מביא מר הייטנר את סיפורה של נעמי בלומנטל שבשנת 2002 דבקה גם היא בזכות השתיקה ובתגובה לשתיקתה פיטר אותה אריאל שרון מתפקידה כסגנית שר, זאת כדוגמא לדרך הנכונה לשמור על טוהר המידות הציבורי.

מר הייטנר שכח לציין כמה עובדות, אחת מהן היא שלמרות שתיקתה של הגב' בלומנטל הוכחה אשמתה והיא נידונה לשמונה חודשי מאסר. תיקו של יצחק הרצוג נסגר מחוסר ראיות, לא כבוד גדול אבל עובדה. איש לא חלק על העובדה שאריק שרון היה אסטרטג מוצלח שראה בדרך כלל מהלך אחד, לפחות, קדימה.

עובדה נוספת ששכח מר הייטנר לציין, היא שאריק שרון מינה את יצחק הרצוג לשר השיכון בממשלתו שנתיים מאוחר יותר. מבחינתו של מר הייטנר, באין אתרוג גם חושחש יקודש.

מר הייטנר קובע גם מסמרות מוסר בהקשר ליחסי ישראלים-פלסטינים. אין חולק על כך שמעבר לפעולות צה"ל ושאר כוחות הביטחון כנגד הטרור, יש לגדר ההפרדה תפקיד חשוב, אם לא במקום הראשון אזיי הרבה לפני המקום השני, במניעת פעולות טרור של החאמס ושות' בתחומי ישראל. יש גם מקום להנחה שהפלסטינים מאוד לא מרוצים מקיומה של הגדר וזאת בלשון המעטה. הקמת הגדר פגעה בחופש התנועה של הפלסטינים, ופה ושם גם היו גם פגיעות מוחשיות בזכויותיהם ובעיקר בזכויות במקרקעין. והפלסטינים נלחמים בקיומה של הגדר בדרכיהם, שאינני נוהג לצדד בהן. הפגיעות לדעתי ולדעת רבים כמוני מוצדקות מכל בחינה היות ומדובר בביטחון ובחיי אדם.

מר הייטנר מצא להתייחס למאבקם של הפלסטינים בגדר דווקא בקטע של הכפר בילעין, בקטע זה כבר קבע בג"ץ שהצדק עם הפלסטינים, ומיקום הגדר נקבע לא מטעמי ביטחון כי מסיבות אחרות וביניהן סיבות פוליטיות פנימיות ישראליות. בהפגנות נגד מיקום הגדר (ולא נגד קיומה) השתתפו גם יהודים ישראליים שאפשר להתנגד או להסכים עם דעתם והתנהגותם. מה שברור הוא שהשתתפותם בהפגנות לא היתה למטרות רווח, וההישג היחיד שיכלו להשיג בפועלם היו כמה חבטות מאנשי משמר הגבול, ולעיתים גם כמה ימי מעצר, שכן מפגיני בילעין לא פעלו במחשכים ולא חבשו מסכות, רובם ככולם, אידיוטים או לא, האמינו שהם פועלים לטובת מדינת ישראל.

מר הייטנר בחר להשוות את מפגיני בילעין לחשודים בשיתוף פעולה ובהברחה למען החמאס בעזה, תמורת בצע כסף, ומדובר בהרבה מאוד כסף. לדעתו, אני מצטט: "מבחינה מוסרית אין לישראלים המפגינים בבילעין שום יתרון על שלושת הישראלים שהואשמו במסירת חומרי בנייה לחמאס בעזה."

כך, לא חומרי גלם לייצור אמצעי לחימה – "חומרי בנייה".

כל עוד אין חשש לאידיאולוגיה אלא רק במזומנים – זה לא נורא כנראה.

שהיא קורבן של צביעות, של תקשורת עויינת, של שמחה לאיד ושל הסתבכות בשל מעשה שבראשיתו אין בו שום פסול כשלעצמו. כדאי היה שמערכת המשפט, המשטרה ובתי-הסוהר יתמודדו עם הפושעים האמיתיים, האכזריים, שמצפצפים על כולנו ומסוגלים להרוג עדים ערב משפט מתחת לאפם של המשטרה, שירות בתי הסוהר ומערכת המשפט.

ח"כ נעמי בלומנטל היא קורבן של חברה ישראלית מתחסדת, צמאת שערוריות ונפילות, חֶברה שח"כ נעמי בלומנטל בתמימותה הקדישה לה חלק כה רב מחייה.

היה זה למשל ממש מרענן לשמוע ברדיו אתמול את נתן זהבי, שבשעתו הודה, אחר שנים רבות, כי שרף את ארכיון "העולם הזה" וכי רק בגלל חוק ההתיישנות לא נשפט על כך – צורח כדרכו העממית כשהוא מכנה את ח"כ נעמי בלומנטל "קרימינלית!" ומכריז שאילו הוא היה שופט היה מכניס אותה לכלא לחמש שנים!

דומה כי רוב אלה שנהנים לזרוק אותך לכלבים, נעמי, הם מהמכבסים בחשאי את כביסתם המלוכלכת.

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 124 מיום 16 במרס 2006

* איני מסכים כמעט עם אף מילה בדבריו של מאיר דגן. אני רחוק מאוד מדעותיו הן בנושא האיראני והן בנושא הפלשתינאי. אף שאיני מחסידי נתניהו, איני מקבל גם את ביקורתו הגורפת על נתניהו.

עם זאת, אני מתקומם נגד הדה-קרדיטיזציה והדה-לגיטימציה שעושים לו בעקבות הדברים, מחיפוש מניעים זרים, כלכליים וכו' כמה שעומד מאחורי ביקורתו, כמו הטענה שעמדותיו נובעות מכך שכהונתו כראש המוסד לא הוארכה.

מעטים האנשים שתרמו תרומה גדולה לביטחון המדינה כמאיר דגן ואנשים שגילו אומץ רב כל כך כמוהו. אין בכך כדי להצדיק את עמדותיו ולא להעניק לו חסינות מפני ביקורת, אך הוא בהחלט ראוי ליחס מכבד ולא להצגתו כאויב הציבור.

מצער מאוד שהשיח הציבורי בישראל, משני צידי המתרס, מתאפיין בשנאה ובהתלהמות, ובגישה לפיה מאחר שכל האמת אצלי, מי שחושב אחרת ממני בהכרח נגוע במניעים זרים. זהו שיח הרסני לחברה הישראלית.

* הכרתי את מאיר דגן, כאשר הוא התייצב לתמוך במאבקנו על הגולן, לאחר שיחרורו מצה"ל. עמדתו היתה חד משמעית נגד הנסיגה והוא סייע לנו בהסברה. עמדתו נומקה הן בנימוקים ביטחוניים והן בנימוקים ציוניים התיישבותיים.

דגן דגל בעמדות ניציות לא רק בנושא הגולן, אלא בכל הנושאים. זכותו לשנות את דעתו, אך כאשר כל הנתונים מעידים על צדקת הגישה הניצית, הן בעקבות התפרקות מדינות הלאום הערביות ועליית האסלאם הקנאי, הן בעקבות התוצאות המרות של הנסיגות באוסלו ובהתנתקות והן בעקבות דחייתן של כל ההצעות הפשרניות ביותר בידי הפלשתינאים, מוזר שדווקא מי שבתפקידו אמור היה לראות היטב ומקרוב את המציאות, מגיע למסקנות המנותקות מהן.

על כך ראוי להתווכח אתו, וחבל שיש מי שממירים את הוויכוח הענייני בהכפשות.

* הלקח המרכזי ממחדל מלחמת יום הכיפורים, הוא שראשי המודיעין הישראלי הם בני אדם, לא אלים. וכבני אדם, הם עלולים לטעות. וכאשר מנהיגים מתייחסים אל דבריהם כאל דברי אלוהים חיים – הם עלולים להיגרר ולגרור את מדינת ישראל לטעות נוראית. כך היה במלחמת יום הכיפורים. זו לא היתה הפעם הראשונה ולמרבה הצער גם לא הפעם האחרונה שהם טעו ובגדול. שהם לא הבינו את המזרח התיכון.

הטעות המודיעינית במלחמת יום הכיפורים, היא כאין וכאפס לעומת הקונספציה ההזויה של אורי שגיא, ראש אמ"ן, בנושא הסורי (שלמרבה המזל לא התממשה, אחרת מחירה היה כבד לאין ערוך ממחיר מחדל יום הכיפורים). שגיא פִינטז שחל שינוי אסטרטגי בסוריה, שאסד חותר לשלום עם ישראל, ששלום כזה יחזיק מעמד, שהשלום הזה הוא האינטרס הישראלי, ומה שמפריד בינינו לבין השלום הזה הוא הגולן. לכן, ישראל חייבת לסגת מהגולן. רבים ובהם מנהיגים אימצו את הקונספציה. אילו חלילה פעלנו על פי הקונספציה שלו, היום צפון מזרח הכינרת, רבע משטח האגם, היה בשליטת דאעש, עם האפשרות להרעיל את מימיה.

אני מכבד מאוד את מאיר דגן, מטובי הלוחמים והמפקדים בצה"ל ובמוסד ומהאמיצים שבהם. ראוי להקשיב לו, אך בספקנות, בעיניים פקוחות. למיטב הכרתי, הוא טועה טעות חמורה, הן בעמדתו בנושא האיראני והן – בנושא הפלשתינאי. צר לי לקבוע זאת, אך עמדותיו פשוט מנותקות מן המציאות.

הלקח המרכזי ממלחמת יום הכיפורים, הוא שהמנהיגות האזרחית אינה חייבת ללכת שבי אחרי עמדות מערכת הביטחון. אם אזרחי ישראל בחרו בנתניהו לראשות הממשלה, הם בחרו בו כדי לקבוע את המדיניות, לא כדי לפעול על פי מדיניות שקבעו ראשי קהיליית המודיעין.

ובנושא האיראני, נתניהו דווקא קיבל את המדיניות עליה המליצו ראשי קהיליית המודיעין בראשות דגן ונמנע מפעולה צבאית נגד תוכנית הגרעין האיראני. אני מקווה מאוד שהחלטה זו לא תתברר בדיעבד כבכייה לדורות.

* בכל מערכות הבחירות הייתה לי הערכה ברורה מי ינצח, ולמעט בחירות 1996 תמיד דייקתי. זו הפעם הראשונה, שבה שבוע לפני הבחירות אין לי כל הערכה, ואף תוצאה לא תפתיע אותי.

* פוליטיקה היא אמנות האפשרי ובבחירות אנו בוחרים בין אלטרנטיבות. לעיתים אנו בוחרים באלטרנטיבה שאנו מזדהים אתה. לעיתים אנו בוחרים ברע במיעוטו, בעינינו. אבל תמיד כדאי שנצביע בעיניים פקוחות ולא נהפוך לחסידים שוטים של מי שאנו בוחרים בהם.

אני יכול להבין ולקבל אמירה, של מי שמצביע בעד הרצוג למרות זכות השתיקה, כיוון שהוא תומך בדרכו הפוליטית ומעדיף אותו על האלטרנטיבה. איני יכול להבין ולקבל את מי שמדקלם את תירוציו המביכים בנושא זכות השתיקה.

אני יכול להבין ולקבל אמירה, של מי שמצביע בעד נתניהו למרות החשיפות על ויתוריו המפליגים במו"מ עם הפלשתינאים ובמו"מ עם אסד, כי הוא עדיף על האלטרנטיבות, או כיוון שהוא עומד על כמה עקרונות חיוניים, או כיוון שהוא מעריך את יכולת התמרון של נתניהו במו"מ ומאמין שזו טקטיקה שנועדה לא לוותר מצד אחד, ולמנוע עימות עם ארה"ב והעולם מצד שני. כל אלה טענות לגיטימיות ורציניות. אך איני יכול להבין ולקבל את מי שמדקלם את הכחשותיו המביכות של נתניהו ואת הצגת העובדות כקונספירציה של נוני מוזס.

* זלמן ארן, מי שהיה שר החינוך ומראשי מפא"י, אמר פעם שהוא הולך אחרי בן גוריון בעיניים עצומות, אבל מדי פעם הוא פוקח עין תורנית כדי לוודא שעיניו של ב"ג אינן עצומות.

* במשך שנים רבות, "ידיעות אחרונות" ושלוחותיו הובילו את תרבות הסגידה לעושר ולעשירים, הערצת הטייקונים וכל אותן רעות חולות שהן בין הגורמים המרכזיים לפערים ולעוולות החברתיים. ולכן, הפוזה של מגן החלשים והחותר לצדק שבה מתהדרים העיתון ושלוחותיו, אינה אמינה. זהו שימוש ציני וצבוע במצוקות בחברה הישראלית, למטרותיו הפוליטיות והעסקיות של המו"ל.

* המהפכן, הטרוריסט ורוצח ההמונים צ'ה גווארה הוא הוכחה ליחס ההפוך הקיים, לעיתים, בין מי ש"אוהבים את האנושות" למי שאוהבים בני אדם. בגל"צ דווח על כך שבמכללות הפיצו תאי סטודנטים של המחנה הציוני את תמונתו של גווארה. מה כל כך ציוני במי שהגדיר את ישראל של טרם מלחמת ששת הימים מדינה אימפריאליסטית, שלל את קיומה ותמך באויביה?

אני שותף להערכת הכתב בגל"צ שייחס את העיוות הזה בעיקר לבורות. גווארה הפך לסמל סקס החורג מאישיותו האמיתית ודרכו האמיתית. אך השימוש בו כסמל מבטא סנטימנט מסוים, והוא ממש לא סנטימנט של קונסטרוקטיביות ציונית. זו אש זרה המלחכת בשולי המחנה הציוני ומחייבת את מנהיגיו למהר ולכבותה, בטרם תתפשט פנימה.

* אילו ניתן היה להצביע בשני פתקים, את הפתק השני הייתי נותן ל"ובזכותן" – חרדיות מחוללות שינוי. אני אוהב מאוד את מה שהן מייצגות ואת השינוי שהן שואפות לחולל. הן מבטאות קול חשוב מאוד לחברה הישראלית.

* תקציר אירועי השבוע האחרון: סרטון של הליכוד המשווה עובדי מדינה למחבלי חמאס. נאום הסתה של "איש רוח" בהפגנת רבבות בכיכר, בו הוא מסית נגד ציבור גדול בישראל, בז לו ומתנשא עליו והקהל אינו מוריד אותו בקריאות בוז מהדוכן. עיתונאי מבזה אלמנת צה"ל בביריונות מילולית גסת רוח. מחזאי משווה מפלגה גדולה וחשובה בישראל לנאצים.

תרועות הסיום של מערכת בחירות דוחה ומכוערת, שאקורד הפתיחה שלה היה מופע אימים של מועמדת לראשות הממשלה, שבעיניה התמודדות דמוקרטית בין מפלגות על השלטון היא "הורדת הזבל".

* בתגובת נגד לדברי הבלע של יאיר גרבוז, החל גל יציאה מן הארון של מאמינים בקמעות. איני מאמין בקמעות, איני מנשק מזוזות, איני משתטח על קברי צדיקים. אין זו דרכי ביהדות. אולם אני מכבד את הציבור הנוהג אחרת ממני, וסולד מן ההתנשאות והשיסוי, הפחד מן האחר וההפחדה מפניו ומחרחור מדנים בין קבוצות בחברה הישראלית, מטעמי בחירות.

* איני יודע אם הוריו של משה כחלון "מנשקים קמעות", אבל ברור לי שהם הציבור עליו התנשא יאיר גרבוז בדברי הבלע שלו. עובדה זו מחזקת את תמיכתי בו [בכחלון].

* כתומך ב"כולנו" אני אמור להתקומם על כך שנתניהו מתהדר במהפכת הסלולר בתעמולת הבחירות של הליכוד, אבל אני דווקא מקבל זאת בחיוב רב. בדיוק מאותה הסיבה שאני שולל את התנערותו של נתניהו מאחריות למחדלים וכישלונות וגלגולם כלפי מטה, אני מחייב את ניכוס ההצלחות, כי זו תפיסת האחריות שבה אני דוגל. ראש הממשלה נושא באחריות להחלטות ולמעשים של ממשלתו, לטוב ולרע. אין אחריות זו מפחיתה מאחריותם של השרים להצלחות וכישלונות בתחומי אחריותם.

* משום מה, נתניהו אינו מונה ברשימת הישגיו את ועדת ששינסקי, שחוללה את רפורמת התמלוגים במשק הגז, שבעיניי היא התמורה החברתית החשובה ביותר בתקופת שלטונו. כנראה שהחיבור ההדוק שלו לטייקונים גורמת לו להצניע את מה שעלול להכעיס אותם.

* מיד לאחר נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים, כתבה רווית הכט פשקוויל שיטנה ב"הארץ", ובו גינתה, בין השאר, את אלי ויזל שנכח בנאום, וכינתה אותו בעזות מצח "בובת סמרטוטים מהשואה." דברי הבלע הללו היו רק קדימון למאמר רווי שנאה, ממוקד כולו באלי ויזל, שכתב כעבור ימים אחדים רוגל אלפר.

את כל שנאת ישראל שבו, את כל האוטו-אנטישמיות שמפעפעת בו, את כל אובססיית גימוד השואה שלו, את כל תסביכיו כיהודי-בעל-כורחו, הטיח אלפר, בפרץ חסר-רסן של שנאה – באלי ויזל.

אלי ויזל בן ה-86, סופר דגול, חתן פרס נובל לשלום, הוא אחד מאנשי הרוח הבולטים, המשפיעים והנערצים בארה"ב. אלי ויזל נושא את דגל ההומניזם יותר מכל איש רוח אחר בארה"ב, לאורך למעלה מיובל שנים. אלי ויזל השמיע את הקול המוסרי נגד עוולות בכל העולם, כמו משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, רצח העם ברואנדה, הטיהור האתני בבוסניה, מאבק הכורדים לחירות, מאבק האינדיאנים נגד הדיכוי בניקרגואה ועוד. בנימוקים להענקת פרס נובל לויזל נאמר עליו שהוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חווייתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי."

לאורך כל השנים, אלי ויזל מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית בכלל ועם הנשיא אובמה בפרט. הוא תמך בבחירתו בפומבי ואובמה התהדר, בצדק, בתמיכתו בו. ויזל אף נענה להזמנתו של אובמה להצטרף אליו לביקורו במחנה בוכנוולד, לפני שנים אחדות.

עד כאן הכול בסדר. אלא שכהומניסט וכיהודי הוא נאבק למען פתיחת שערי בריה"מ ליציאת היהודים ונגד רדיפת היהודים בבריה"מ. והוא תמך ותומך נלהב של מדינת ישראל ולאורך שנים הוא משמיע קול צלול ורהוט נגד התגרענות איראן. וזה כבר לא כל כך בסדר. ולכן, לאורך שנים גורמים אנטישמיים ואנטי ישראליים, כולל גורמים אוטו-אנטישמים בתוכנו, סונטים בו וסולדים ממנו. אורי אבנרי, למשל, כבר בשנות ה-80 הדביק לו את התואר "שואן".

בעקבות תמיכתו בנאום נתניהו והתייצבותו לנאום בקונגרס, יצא נגדו רוגל אלפר במאמר נורא ואיום, חצוף ויהיר. הכותרת, שהיא גם שורת הסיום והמחץ של המאמר היא "אלי ויזל, צא מחיינו!" כלומר, אלפר היוצא נגד כל קריאה בגנות מעורבות ארגונים אנטישמיים ואנטי ישראליים במימון פעילות פוליטית בישראל, יוצא לפתע חוצץ נגד זכותו של ויזל להתערב בנעשה בישראל, או בזכותו כאזרח ארה"ב להתערב בעמדת ארה"ב כלפי ישראל.

אלפר לא חסך בסופרלטיבים כדי להשפיל את אלי ויזל. "במודעות עצמית גלויה, טווסית ומתנאה קמעה, כסימן ההיכר של האייקון שטיפחת לעצמך," זו דוגמית אחת.

לרוגל אלפר יש תסביך בנושא השואה. אין שבוע שבו אין הוא כותב על "דת השואה", "פסטיבל השואה" וכו'. יש משהו כפייתי בעיסוקו בנושא. הוא דומה למכחישי השואה; אלה שהשואה מפריעה לאנטישמיות שלהם ולכן הם מכחישים אותה. השואה מפריעה לאוטו-אנטישמיות של אלפר ולכן הוא מגחיך ומגמד אותה. "כל הג'אז השואתי הזה," הגדיר אלפר את נוכחותו הסמלית של ויזל בנאום. את תשואות חברי הקונגרס לאיש הרוח הנערץ עליהם הוא הגדיר "אוטומטיות", שיש בהן "קלות בלתי נסבלת," כהגדרתו.

וכאן באה התקפת המחץ, המבטאת את השקפת עולמו של אלפר. "מה עשית שם, אלי ויזל? נתניהו הוא ראש הממשלה שלי. אתה לא אזרח ישראלי. אתה לא גר כאן. האיום האיראני לחסל את ישראל לא חל עליך. אתה יהודי שגר באמריקה. לא מדובר בבעיה שלך."

הרי אין דבר המעורר את סלידתו של אלפר כמו היותו בן לעם היהודי. ואם יש סולידריות יהודית, אם יש זיקה של יהודי הגולה למדינת ישראל, אם יש ברית ייעוד או לפחות ברית גורל בין היהודים בארץ ובגולה, הרי שיש עם יהודי, ומדינת ישראל היא מדינת העם היהודי והגרוע מכל – רוגל אלפר הוא חלק מן העם היהודי. אין דבר שהוא מואס בו יותר מאשר עובדת היותו חלק מן העם היהודי, ואין מי שמזכיר לו את העובדה הזאת יותר מאלי ויזל. ולכן, את כל אובססיית השנאה העצמית החולנית שלו, הוא מטיח בחוצפה באלי ויזל, ומגדיר אותו "חוצפן".

אלפר אינו רואה את עצמו ואת אלי ויזל כחלק מאותו עם. ההשתייכות שלו אחרת. "אני צריך למצוא דרך לחיות כאן, אלי, עם פלסטינים וחרדים." הפלשתינאים, כלומר ערביי ישראל, הם שותפיו הטבעיים. הם "העם" שלו. וכדי להיות קוהרנטי הוא מוכן לסבול גם את החרדים החיים כאן, בפרט שהקיצונים שבהם הנם אנטי ציונים כמותו.

* אני סבור שמקומו של כל יהודי הוא בארץ ישראל, במדינת ישראל. לכן, הייתי שמח מאוד אילו ויזל היה בוחר לחיות בישראל. אולם גישתי אינה של "הכול או לא כלום". אני מצפה למקסימום אכפתיות של כל יהודי באשר הוא לקיומו כיהודי, לקהילתו היהודית ולמדינת הלאום של עמו – מדינת ישראל. אלפר כביכול קורא לוויזל לעלות לישראל, אך הוא עושה זאת כדי לבוז לו, כדי לסנוט בו, כדי להשפיל אותו, כדי לסתום את פיו. כדי לומר לו שזה בסדר שהוא נאבק נגד עוולות בבוסניה, באפריקה ובדרום אמריקה, אבל עליו לסתום את פיו כאשר מדובר בעוולות נגד יהודים ונגד מדינת היהודים.

לפני חודשים אחדים אלפר כתב על כוונתו "להגר", כלומר לרדת מן הארץ [זאת הוא מזכיר גם במאמר נגד ויזל. – אב"ע]. על פי הדרישה מוויזל – מרגע ירידתו [של אלפר] יהיה עליו לסתום את הפה בנוגע לישראל. אז אולי באמת הגיע הזמן שיקיים את הבטחתו, ובכך יקיים גם את הבטחת הנביא: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". דיבוק – צא!

* מדי יום מתפרסם ב"הארץ" לפחות מאמר אחד של תמיכה בקרטל הלאומנות הערבית. למגינת ליבה של מרצ, שעה שהיא נאבקת על עצם הישרדותה הפוליטי, העיתון הפונה למצביעיה הפוטנציאליים מגויס להעביר אותם לרשימה הערבית.

ביום ראשון היה זה תורו של גדעון לוי, שהציג אותה [את הרשימה הערבית] כאלטרנטיבה היחידה להפרתאייד ואקיבוש, ולכן "חייבים להצביע" בעבורה. היא היחידה שמבטאת שינוי אמיתי ולא "החלפת ביבי בבוז'י." היא היחידה המהווה אלטרנטיבה ל"עוולות הציונות" ולהונאה של "יהודית ודמוקרטית".

במילים אחרות – גדעון לוי וחבריו אינם רואים בבחירות התמודדות על השלטון בישראל, או בחירות שנועדו להשפיע על דרכה של המדינה, אלא הזדמנות לקדם מהפיכה רדיקלית של החלפתה של ישראל בתופעה חלופית. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ובעיניהם זו הונאה. בעיניהם, מדינת לאום עשויה להיות דמוקרטית אם היא מדינת הלאום הבריטי, הצרפתי, האיטלקי, הגרמני וכן הלאה, אולי בעיניהם העיוורות גם מדינות הלאום הערביות הן דמוקרטיות. מדינת לאום יהודית אינה יכולה להיות דמוקרטית.

למה? כי הם גזענים. כי הם אוטו-אנטישמים. וכיוון שישראל אינה יכולה להיות יהודית ודמוקרטית, והם הרי דמוקרטים דגולים, הם נגד קיומה של מדינה יהודית. הצבעתם היא הצבעה חתרנית נגד קיומה של המדינה היהודית, נגד קיומה של מדינת ישראל. אולי הם מוכנים לכך שהמדינה שתקום תחת מדינת ישראל תיקרא "ישראל", אך כבר אמר מחמד ברכֶּה, המנהיג היוצא של חד"ש, בראיון ל"הארץ" לפני חודשים אחדים, שהוא נגד השם ישראל למדינה.

מדינת ישראל היא מדינה ציונית. היא קמה כמימוש הרעיון הציוני ולמען הגשמת הציונות. אולם בעיני גדעון לוי ושכמותו הציונות היא עוול, ולכן אין מקום מתחת השמיים למדינה הזאת. צריך להחליף אותה במשהו אחר. ההצבעה הרדיקלית למפלגה הלאומנית הערבית מסמנת בעיניהם את האלטרנטיבה הזאת.

במאמרו, מציג גדעון לוי את הפנטזיה שלו. הרשימה הלאומנית הערבית תהיה השלישית בגודלה. נתניהו והרצוג יקימו ממשלת אחדות, הרי אין ביניהן כל הבדל בעיניו (כל היהודים אותו דבר). המפלגה הלאומנית הערבית תהיה מפלגת האופוזיציה הראשית, וכך תהיה סוף סוף בפרלמנט של מדינת ישראל אלטרנטיבה למדינת ישראל.

ושוב, כדאי להזכיר, שאם מדינת ישראל לא תהיה מדינה יהודית, היא גם לא תהיה דמוקרטית. המדינה הלא יהודית הזאת, שמטרתה הראשית תהיה הצפת הארץ במיליוני "פליטים" פלשתינאים במסגרת "זכות" ה"שיבה", תהיה במהרה מדינה ערבית נוספת, שתהיה דמוקרטית בדיוק כמו שאר המדינות הערביות במזרח התיכון.

* וביום שני – הפתעה. לא בכל יום מפרסם "הארץ" מאמר של מרצה באוניברסיטת אריאל, המגדיר עצמו כ"ימני" וכאיש "המחנה הלאומי". אבל כאשר מדובר באיתן אורקיבי, שהסביר מדוע הוא יצביע בעד הרשימה הערבית, הוא אורח הכבוד של מדור דעות. לא, חבל שאשחק את מקשי המקלדת שלי, בניסיון להסביר את המהלך הפתלתל והעקום בו הוא הסביר את הצבעתו ההזויה.

* מי ששלחו ילד בן עשר לרצוח שבוי, ומי שהפכו את ילדי עזה למגן אנושי, הן שתי שלוחות של אותה מפלצת.

* ביד הלשון: מרכז מורשת מנחם בגין מוציא לאור סדרת חוברות המביאות את הגותו של בגין בנושאים שונים. לאחרונה יצאו שלוש חוברות, בנושאים: הרשות המחוקקת והאופוזיציה בדמוקרטיה הישראלית, הפרדת הרשויות ועליונות המשפט בדמוקרטיה הישראלית וחרות האדם.

קשה שלא להתפעל מעומק הגותו, מכושרו הרטורי הנדיר וגם מן השפה העברית השגורה על פיו. שפתו עשירה ומדויקת וניכר עד כמה הוא אוהב אותה, נהנה לפלרטט אתה. בגין נהג לשבץ בנאומיו ובמאמריו ביטויים וציטוטים לועזיים, באנגלית, צרפתית ובעיקר לטינית, ולא אחת דומה שהוא מתהדר בשליטתו בהן. אך כאשר הוא עושה זאת הוא ממהר לתרגמם לשפת עבר.

אהבתו לשפה העברית מתבטאת גם בהמצאת מונחים שונים בעברית. שניים מצאו חן בעיניי במיוחד: מאומיות ומהומיות.

מאומיות הייתה הצעתו למונח העברי לניהיליזם. באין חזון יפרע עם ובאין אידיאולוגיה לא נשאר מאומה. ולכן ניהיליזם הוא מאומיות.

מהומיות, לעומת זאת, היא גרסתו העברית לאנרכיזם. האידיאולוגיה של התנגדות לשלטון ולמדינה, היא מתכון למהומות ולניהול החברה באמצעות מהומות.

נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר" 105 מיום 9 בינואר 2006

כאשר הבשילה כמות מסחרית של ענבי פנינה הוחלט לשווקם, ואיך לא – דרך "תנובה". דאגנו להוריד עשרה ארגזים מיוחדים לפירות, כי הקרטונים של סם דובינר טרם חדרו לשוק. הארגזים היו בגודל של ארגזי העגבניות והמלפפונים, אלא שבאמצע אורכם עברה מחיצת רוחב שחילקה הארגז לשני ריבועים שווים, כמו כן היה מכסה מלוחות שמנע מעיכה של הפירות. מתחת, בצידי ומעל הענבים היה ניר אריזה מיוחד דמוי נייר משי. ענבי הפנינה, שהיו טעימים אך צורת האשכול די דלה, נעטפו כאמור, וחמשת הארגזים הראשונים הוטענו בחלק העליון בקדמת המשאית.

הפרי הגיע לשוק הסיטונאי ברחוב קרליבך בתל-אביב כמה ימים לפני הפסח והיה אטרקציה הן לעובדי "תנובה" והן לקונים. שיטת המכירה נקראה "דלל", בחדר די גדול, ארוך וצר יחסית, עמדו בצד אחד הקונים: ירקנים, מרכזי קניות של הצרכניות, מלונות וכדומה, מהצד שני עמד על במה קטנה הכרוז, ולידו מספר פקידים של "תנובה". במרכז החדר עבר מסוע גלילים ובקצהו משקל ולידו פקיד וסבלים של "תנובה". מהצד האחר היו מכניסים ארגזי ירקות או פירות ומסיעים על המסוע למרכז החדר. הכרוז היה מכריז את מין הירק או הפרי, סוגו ומחיר התחלתי. לאחר קבלת תגובות מהרוכשים הוא העלה, ולעיתים הוריד מחיר, וכאשר המחיר יוצב, הקונה אמר כמה ארגזים הוא קונה, הארגזים נשקלו ונעשו רישומים ולעיתים גם תשלומים בו-במקום והארגזים הועברו לחזקת הקונה.

כאשר לאחר שלוש שעות של המתנה הועלו ארגזי הענבים על המסוע, הכרוז הודיע שהם יימכרו אחד-אחד ונקב במחיר התחלתי גבוה לקילוגרם. ירקנים, שחנויותיהם היו באזורי יוקרה, התחילו להציע מחיר. אלא שאז נכנס יהודי בעל זקן והפסיק המכירה בטענה שלא הוצגה תעודת כשרות מהרבנות, ולכן, על פי ההסכם שבין "תנובה", הקרן הקיימת והרבנות – אין למכור את הפרי ללא אותה התעודה.

כמובן שלא הוצגה תעודה, והמשגיח החל לאסוף את הארגזים לחזקתו.

פניתי מיד למנהל "תנובה פירות" שהיה נוכח במכירה וביקשתי שיחזיר לי את התוצרת עד שאביא תעודת כשרות. כמובן שהוא לא התנגד, וחמשת הארגזים הוצאו מהחדר לרמפה שבחוץ. ובעודי מנסה לאתר מי יכול לעזור לי לקחת את הפרי, ניגש אליי נציג אחד ממלונות היוקרה וביקש לרכוש את הענבים במישרין, תוך הבטחה שעד הפסח אביא תעודת כשרות מהרבנות.

נסעתי לבאר-שבע ופניתי למשרדי הרבנות וביקשתי תעודה. מנהל לשכת הרבנות הודיע לי שמאחר שקמה עיירה בדימונה, יש בה רב ועל מנת שגם הוא יוכל להתפרנס, הועבר כל הטיפול בעין-גדי לאותו רב.

נסעתי באוטובוס לדימונה, או דימעונה כפי שנקראה אז בידי תושביה, איתרתי את הצריף של הרב ונכנסתי אליו. הסברתי לו שאני זקוק לתעודה שאין חשש לערלה בענבים שאנו משווקים באמצעות "תנובה".

הוא הקשיב, וביקש שאביא ארגז ענבים והוא יוציא תעודה.

כנראה שהיתי נאיבי, ושאלתי אותו אך יבחין בענבים את גיל הגפן מבלי לראותה.

תשובתו: "תביא, יהיה בסדר, בלי ענבים אין תעודה."

התרגזתי ויצאתי לכביש, תפסתי טרמפ לבאר-שבע במשאית של "מפעלי תובלה". הלכתי למשרדי הסוכנות, למדריכים החקלאיים שיעצו וליוו את עין-גדי, חלקם עוד מתקופת ההיאחזות. ביקשתי מהם אישור על גיל הגפנים. לתעודה המודפסת על נייר רשמי של הסוכנות היהודית, דאגתי לצרף את חתימתו של מנהל החבל. עליתי עם הנייר למשרדי הרבנות הראשית בירושלים ובקשתי מהממונה הארצי על ההכשרים תעודה. תחילה הוא סירב והיפנה אותי לרב המקומי, אך כשסיפרתי על עלילותיי עם הרב של דימונה, הוצאה התעודה. העתק ממנה העברתי בו-ביום ל"תנובה" והעתק שני הצגתי למלון, והוצאתי להם חשבון על הענבים.

[אהוד: בשנת 1957 לערך, בהיותי חבר עין גדי, הייתי כורם, ובין שאר תפקידיי היה לרסס את העשבים השוטים בכרם בתמיסת "סיינוקס" ממרסס שהיה נישא על הגב ומתמלא לחץ אוויר על ידי הפעלת משאבה. יום אחד התנפחתי באלרגיה קשה, כנראה בגלל הסיינוקס, והיה עליי לבלוע כדורים רבים של פירובנזמין שקיבלתי מהרופא במרפאה של מחנה העבודה הנטוש בסדום, שאותה גם תיארתי לימים ברומאן הנידח שלי "אנשי סדום".

וביום אחר פתחתי את המרסס הנישא מבלי שרוקנתי אותו לפני כן מלחץ האוויר, וראשו עף אל פניי וחתך לי שסע בשפה העליונה. הסיעו אותי בשכיבה בקומנדקאר לבאר-שבע לשם תפירת השפה בבית החולים.

ככה הייתי די שלימזל ולא מצאתי את מקומי במשק עד שלא נעשיתי אופה].

נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר" 119 מיום 27 בפברואר 2006

המייחד את עין גדי כנאת מידבר הם המים, לולא היו מים לא היה גדל דבר במקום הזהה בהרכב הקרקע ותנאי האקלים למדבר המקיף אותו. במשך שנים רבות מימי נחל דוד היו מחלחלים לקרקע, או יותר נכון להגיד לאבני הסחף שבערוצו, וזרמו מתחת לפני השטח לים המלח. בזמן ההיאחזות נתגלה נתיב הזרימה ונשתלו בו עצי תמר שהובאו בזמנו מעיראק ומאיראן. חברי גרעין שדמות, בעזרת מחנות עבודה רבים, הגדילו בעבודת סיקול מאומצת את השטחים המעובדים מחד ואת גלי האבנים מאידך.

כאמור השתמשו במי נחל דוד להשקיית השדות, בעוד מי מעין עין גדי שימשו בעיקר את צרכי הנקודה הישנה ולאחר מכן, בגרוויטציה, את הפלטו, מקום הנקודה החדשה. כשמי נחל דוד נוצלו במשך שעות מרובות, כולל להשקיה בלילות, סבל מטע התמרים מחוסר מים ונתגלו סימני התייבשות. הפתרון היה להשקות את התמרים, אלא שהשקייה בהמטרה היא בזבזנית וגורמת למחלות ולגידול עשבים שוטים בשטח. החליט בניס להשקות בצלחות סביב העצים.

באותו זמן החליפו צינורות אלומיניום, שהיו קלים מאוד, את צינורות צינקל הכבדים, שהיו עשויים מפסי פח מגולוון הסגורים בלחיצה כמו קופסאות שימורים. (חורבות מפעל צינקל ליד צומת גהה). הצינקלים הונחו באמצע מטע התמרים, במקום ממטרות חוברו צינורות גומי ארוכים. הוטל על צ'רלי (יורם צורי) לעסוק בהשקייה ולהעביר הצינורות מדקל לדקל כל פרק זמן. אלא שמהר מאוד התברר שהעברת צינורות הגומי אינה פשוטה, הצינור הסתבך באבנים, ולא היו חסרות אבנים. בניס הציע שאנסה להשיג צינורות צינקל שהוחזרו לסוכנות על ידי מושבים וקיבוצים בחבל בנגב. הרעיון היה להניח קו ליד כל שורת עצים ולהשקות ללא צורך בגרירת צינורות גומי וללא צורך להעביר את צינורות הפח בין השורות.

הצלחנו לארגן כמות די גדולה של צינורות, שנפרשו שורות-שורות במטע. בֶּנִיס לא הסתפק והעלה הצעה לטעת דקלים לאורך גלי האבנים ולהשקותם באותה הצורה. רעיון נוסף היה להרכיב על כל צינור על יד העץ פיה של ממטרה, בקוטר עולה ככל שהמרחק מהשיבר גדל. אלא שלא הצלחנו להרכיב שורה שוות ספיקה לאורך קו. גם אנשי "נען ממטרים", יצרני הממטרות והפיות, שעזרו לנו, לא הצליחו לחשב את הפיות הנדרשות.

פנינו לאלדד, מהנדס המים של חבל הנגב, וביקשנו עזרתו. לאחר שגם הוא לא הצליח לחשב, אז עדין לא היו מחשבים ואפילו לא מחשבונים, והחישוב נעשה בסרגלי חישוב או לוחות לוגריתמים, הוא היפנה אותנו למשרד מהנדסים יועצים למים, שיפתרו לנו את הבעייה. משרד בלס עלה על רעיון, שאיש לפניהם לא חשב. מדוע להשקות בזמנים קצובים קצרים יחסית ולא להשקות בספיקות כמעט אפסיות בזמנים ארוכים יחסית.

מכאן התגלגל הרעיון לפטנט הטפטפות, שלימים כבש את העולם.

נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר" 121 מיום 6 במרס 2006

לאחר שהפעילו את מכונת הכביסה וה"טרמאויל" (מחמם המים בסולר) ליד הבניין האמצעי, התברר שקו החשמל לאזור אינו יכול לספק את כל העוצמה הנדרשת. הוחלט להוסיף קו חדש שיסתעף מהקו הראשי שעבר לאורך הצריפים. היה צורך לחפור שניים או שלושה בורות בעומק של מטר, לתוכם יוצבו עמודי החשמל.

למחרת הוקצה לעבודה חבר, אך למרות עבודתו במשך יום שלם הוא לא הצליח לסיים אפילו חצי בור. זה לא כל כך באשמתו, זו אדמת סחף המכילה הרבה אבנים גדולות וקטנות וכל פעם נוצרת מפולת והבור גדל לרוחב ולא לעומק. הבחור נשבר מעבודתו הסיזיפית, התלונן בפני החברים, וביקש מסדרן העבודה לא להציבו לעבודה זו בעתיד. כל חבר שהסדרן ביקש ממנו לעבוד בזה, סירב.

סדרן העבודה סיפר לי על תסכולו ושאל אותי באם אני מוכן. עניתי לו שיחכה עד לאחר ארוחת-הערב ובאם לא ימצא מתנדב, אני אחפור.

בארוחת-הערב חיפשתי וישבתי ליד חבר, שהיה ידוע בכושרו להעביר ידיעות, נוסח רב סרן שמועתי, בין החברים. בסוד אמרתי לו: "אתה יודע למה החבר שחפר קיטר וסיפר לכולם שאינו מוכן להמשיך לחפור? הוא מצא מטבעות עתיקות ואינו מעוניין לשתף אחרים."

לאחר זמן-מה פנה אליי הסדרן ואמר שכמה חברים התנדבו לחפור והוא לא מבין למה, וכמובן שאני פטור מהמטלה.

למחרת בארוחת-הצהריים התברר שאחד מהחופרים אכן גילה מיספר מטבעות מימי בית שני בבור שחפר.

בחתונת נכדם יוסף חיים באולמי ויז'ניץ' בבני-ברק, 1972

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 99 מיום 19 בדצמבר 2005

2.2.72. י' בשבט תשל"ב. יום רביעי. בערב נסעתי לאולמי וִיז'נִיץ' בבני-ברק, לחתונת יוסף חיים שיינברגר, נכדו של הרב ישעיה שיינברגר, בן-דודו של אבא מצד האם [סבתי לאה ראב לבית שיינברגר, שנפטרה בטרם נולדתי]. נסעתי לחתונה לבד, בעיקר מתוך הסקרנות לראות חתונה מסורתית ביותר. את החתן זכרתי בעודו ילד כבן תשע, לפני כעשר שנים, כאשר ביקרתי בליל שמחת תורה בבית הכנסת "חת"ם סופר" [בבתי אונגרן] ואחר-כך הזמין אותי ר' ישעיה לארוחה בביתו. הנכד פקח עליי אז זוג עיניים תמהות ולא האמין כיצד זה אינני מדבר אידיש. [ר' ישעיה דיבר איתי עברית].

הנכד הוא כבר בחור גדול, בן תשע-עשרה. והוא גם נכדו של ר' עמרם בלוי, כי בנו של שיינברגר נשוי לבתו של בלוי. אלא שבלוי ושיינברגר ברוגז מאז פרשת הגיורת (שגם היא היתה אתמול בחתונה).

באתי בשעה שבע ורבע לערך. הוכנסתי לחדר לא גדול, מלא גברים. מאחורי הפרגוד היה מקום לנשים, אשר נכנסו מדלת אחרת. ר' ישעיה [דומני שכבר היה אלמן] קיבל אותי במאור פנים. הציג אותי בפני אחרים – "הוא מעיתון 'הארץ'." [מה שהיה נכון מבחינת הטור "ספרי דורות קודמים" ב"תרבות וספרות"]. ערכי גדול בעיניהם משום שאני כותב בעיתון. גם ההזמנה הגיעה עבורי דרך "משרד עיתון הארץ" בתל-אביב.

אחד הנוכחים לחש לי – "כדאי לך לכתוב על החתונה בעיתון."

הסברתי שאני כותב רק על ספרות, ואינני עיתונאי.

החדר היה מלא יהודים צעירים וזקנים, עם חלוקים ומעילים, קפוטות, שטריימלים ומגבעות פשוטות יותר, פיאות וזקנים. חלקם אכלו – הגישו לֶקָח, קוניאק ומלוחים.

נכנס ר' עמרם בלוי. ר' ישעיה הראה לי עליו, ואמר – "אנחנו מחותנים. אבל לא ביחסים. אבל אולי עכשיו זה ישתנה. מי יודע. ניראה."

אך דבר לא השתנה והם לא השלימו ביניהם אפילו ביום חתונת נכדם המשותף.

חיכינו כמעט כשעה. במשך הזמן הזה התפללו מעריב. חתמו את התנאים. מישהו הרים את השטריימל של החתן ושפך אפר מן המאפרה על ראשו. זכר לחורבן. החתן גם צם כל היום. הוא ניראה בחור בריא. יפה וסמוק לחיים. זקן דליל. ניראה בעל הדרת מלכות. אישיות. מעשן כל הזמן, מרוב התרגשות. אביו, בנו של ר' ישעיה, שמו ליבוש. נמוך, צנום, כמו מתבטל בין האב [הסב] והבן.

ר' ישעיה אמר לי – "עכשיו תראה חתונה של דורות קודמים." וכשלא הבנתי בדיוק את ההדגשה, הסביר – "כמו דורות קודמים שאתה כותב עליהם. למה לך לכתוב על ספרים כאלה. תכתוב על ספרי צדיקים."

השבתי לו שכתבתי על ר' זאב יעבץ. [אדם דתי, מראשוני הסופרים של העלייה הראשונה].

סוף-סוף הגיעה הכלה והחלה התכונה. הובילו את החתן, דרך המחיצה שבין שני המדורים, אל הכלה אשר ישבה במדור הנשים. זרקו עליהם קונפטי בשפע. ומשם לקחוהו אל בימת החופה, תחת כיפת השמיים. שם עמד, מוקף. והביאו את הכלה, אשר צעיף כיסה את כל פניה ולא ניראתה צורתה כלל. הטקס היה לא ארוך. תחילה סובבו הכלה ואימה את החתן, והוא עצם עיניו ואימץ אותן ותקע אצבעותיו בהן, כבוכה. אולי היה זה גם העלאת זכר החורבן. הקידושין נערכו בשקט ומהר. אחרי קריאת הכתובה, בקיצור, נשמעו ברכות מצד הכלה, אביה ראש ישיבה בבני-ברק. גם ר' ישעיה בירך. אחרון בירך ר' עמרם בלוי, ובכך נסתיים הטקס.

עתה עלו הכול אל האולמות. אולם לגברים ואולם לנשים. בכותל המזרח ישבו המכובדים, ועימם ר' עמרם. ואילו ר' ישעיה התרוצץ כל הזמן. תזמורת ניגנה נעימות יהודיות, מזרחיות, ואפילו יווניות ומודרניות. ישבנו סביב לשולחנות ערוכים. כמעט שעה עברה עד שהוגשה המנה העיקרית. כי חיכו לחתן (ולכלה) שיסיימו ארוחתם בחדר הייחוד. לבסוף בא החתן, לבדו כמובן, הושב בראש השולחן, ובצע בסכין את החלה הגדולה. מיד חטפו את החתיכות בזו אחר זו וחילקו אותן לבצעים קטנים ואכלו מהם לשם מצווה וברכה.

אגב, משך כל הזמן צילמו. הצלם אמר לי אחר-כך שחתונה כזו כמוה כשתי חתונות תל-אביביות. גם אותי צילמו ואבקש ממנו למזכרת תמונה [ואכן לקחתי ממנו את כתובתו וקניתי אצלו למזכרת תמונה ברורה מאוד שבה אני עומד מאחורי ר' ישעיה שיינברגר, היושב לשולחן, ואינו שם לב שמצלמים אותנו].

בבואי לקחתי עימי במעטפה חמש-עשרה לירות בלוויית ברכה קצרה ומסרתי לר' ישעיה. אחר-כך חשבתי שאולי המעטתי. לפחות ח"י לירות. מצד שני – אם אביא מתנה גדולה – אכנס אצלם לרשימת הגבירים, ולא יחדלו להטרידני בהפצרותיהם.

מיד בבואי, עוד לפני החופה, נדחקו אליי מפה ומשם – מתרימי תרומות, אוספי תמיכות למשפחה דלה, גבאים וקבצנים. לא היה נעים שלא לתת. וברגעים הראשונים נתתי בזו אחר זו כארבע-חמש לירות. כשהם מרגישים שמישהו נותן – מיד עטים עליו. אחר-כך הרגשתי שאפשר גם לא לתת. וסירבתי. מחוץ למבקשי התרומות עברו, גם אחר-כך, באולם – מוכר כרטיסי פיס שניהל עסקיו בפינה. וכן אדם שהחזיק במכשיר הטובע אותיות בסרט פלסטי צבעוני – כדי להדביק על דלת הדירה או על חפצים. ואף הוא ניהל את עסקיו ללא הפרעה בתוך שמחת החתונה.

כמנה עיקרית הגישו רבע עוף, או שניצל, עם תוספות. ולפתן. רק נסתיימה הסעודה והחלו הריקודים. כשתי שעות רקדו בלי הפסק. צעירים, זקנים וילדים.

עם היכנס החתן בא אחריו בחור עם כיפה וכובע טמבל עליה, ורעשן גדול, והחל מרעיש בו. אחר-כך סיפרו לי שהבחור הזה הוא חולה-נופלים. היה עוד מראה נוגע-ללב – ילדון קטן, עם כיפה ופיאות בהירות, חולה שיתוק עם שני קביים קטנים, שהתרוצץ בין כל החוגגים והרוקדים.

כאשר נכנסתי לאולם, אחרי החופה, עבר על פניי ר' עמרם בלוי. כל הזמן שלח בי עיניים ובחן אותי. כניראה הדאיג אותו החילוני הזה שמסתובב עם ר' ישעיה. אולי חשב אותי לעיתונאי. הוא בא מולי והושיט ידו.

"סבתא שלי," אמרתי – "היתה לאה שיינברגר. מהמשפחה."

"אה!" אמר. אך לא ניראה לי שהבין באמת. ואילו אני קיצרתי. חשבתי, אולי ר' ישעיה ייפגע מכך שאני מדבר עם בן-ריבו. אבל גם אחר-כך, במשך הערב, תקע בי ר' עמרם שוב ושוב עיניים. ניראה שעוררתי את עניינו וסקרנותו. ואודה על האמת – גם אני נמשכתי להביט בו. עיניו, שאחת מהן, השמאלית, קצת עצומה, כאילו קטנה יותר, הזכירו לי משום מה את עיניו של דוד ברוך ז"ל. אותה צורת תפיחה של שקיות העפעפיים. משוכות קצת כלפי מטה. ובכלל – הוא איש יפה. זקן לבן. שטריימל מפואר. חלוק פסים עדין ממשי, בצבע חום בהיר. ובטן גדולה. ידיים יפות. (לשיינברגרים אצבעות ידיים לא יפות. קטנות. מכוססות ציפורניים, לכולם). היתה בר' עמרם הדרת מלכות. [אנחנו, את האצבעות הנאות, ירשנו ממשפחת ראב].

הריקודים נמשכו שעה ארוכה. אחד הרכיב את החתן על כתפיו ורקד עימו בתוך המעגל. ומול שורת רוקדים, קדימה ואחורה. רקדו מעגלים בתוך מעגלים, ובכיוונים שונים. ופעם החזיקו אחד בכתפי השני מאחור וכך התקדמו סחור-סחור במעגל בשורות [טורים] צפופות. בגוש אחד. היה שם זקן אחד בחַלַט [חלוק] של פסים שחורים ואפורים, עם זקן אפור, ששם ידיו על כתפי ילד, וכך סבבו בתוך השורה [הטור] האחת.

ממש התרגשתי. שמחה כזו לא ראיתי אפילו באותו ליל שמחת תורה בבית הכנסת "חת"ם סופר" בירושלים. דבקות כזו. בגוש אחד. אפשר לראות על מה התרפקו חלוצי העליות הראשונות בריקודיהם. האם אין בכך סתירה להרצאה של אחרי-הצהריים, בה הוכחתי בלהט רב את משנתו של פרופ' שלום, האומרת שאין יהדות אחת, אלא לכל דור היהדות שלו.

עמדתי ליד הקיר המבדיל בין עזרת הנשים לזו שלנו. שם, אפשר היה להציץ מבין הסדקים המותקנים לכך במחיצה – רקדה הכלה עם הנשים, הנערות והילדות. שם ראיתי לראשונה את פניה – כי מתחת לחופה לא גילתה פרצופה, ונעלמה מיד בתוך הקהל שנהר פנימה לאולמות. בחורה, בעצם נערה – נאה, דשנה וסמוקת לחיים. כבר ניכרים בה תווי פני האם היהודייה, והרבנית, אשר תהיה בבוא הזמן.

והריקודים נמשכו. לפעמים הצטמק המעגל, ושוב נוספו חדשים. היו הופעות סולו. עם כרכורים, יד על המותן ויד באוויר, עם מטפחת, וקפיצות וקצת "עינטוזים". ר' ישעיה עצמו נתן "מיספר" – ריקד סוֹלוֹ לפני נכדו החתן. בעיניים עצומות, בהבעת דבקות. ולמרות גילו (כבן שבעים בוודאי) קיפץ והתרומם וזקנו מתנפנף באוויר. זו תמונה שלא אשכח אותה אף פעם. ממש היהודי המעופף של שאגאל. אבל לא במחזמר, לא באמנות ובפולקלור – אלא נתח חיים אמיתי. מציאות. והרגשתי שבכך שהזמין אותי כאילו רצה לומר לי – אתה כותב. הלא כל עניין הכתיבה, בעיתונים, בספרים, הוא כמעט כולו בידיכם. החילוניים. ובכן תיראה גם את הצד שלנו בטרם תחרוץ משפט. קח גם אותנו בחשבון. אולי תמצא לנחוץ לכתוב גם עלינו. לתאר אותנו.

שעה ארוכה הסתובבתי והתבוננתי ברוקדים מצד אל צד. החתן היה כל הזמן באמצע. רקד. וכשעייף ישב על כיסא ועישן סיגריה בעצבנות. פלא שלא התעלף. לצום כל היום. והתרגשות כזו. ואחר כך לרקוד כשעתיים. וללחוץ ידיים. ולהתנשק.

בעשר וחצי בערך נסתיימו הריקודים. הכול שבו וישבו ליד השולחנות, שפונו מצלחות וכל השאר. והחלו שבע ברכות. לפניהן נשא מעין בדחן דרשה של שחוק. הוא עצמו רב מחדרה וראש ישיבה. רוב הדרשה נשא באידיש ולצערי לא הבנתי את תוכנה. זה התחיל בר' הלל, שהיה עולה חדש מעיראק. ובא לירושלים וחיפש שיכון. וכיצד לא ידע לפנות למפלגה המתאימה. וכך זה נמשך שעה ארוכה. ולמען האמת לא עורר גלי צחוק רבים. רק לעיתים נדירות. לבסוף הגיע לעניין "אם אין אני לי מי לי" – וקשר זאת בחתן, ושיבח אותו.

אחר-כך החלו שבע הברכות. המיקרופון עבר מרב לרב וכל אחד דיבר ובירך, אך את שפתם לא הבנתי. גם ר' ישעיה ור' עמרם דיברו. ודומה שגם התנגחו אלה באלה בדבריהם. כשר' ישעיה מדבר הוא מרים את פניו, עוצם עיניו בהבעה של ריכוז ודבקות, וכל פניו נעשים חריצים-חריצים של מחשבה עילאית. מה אמר? זאת לא הבנתי.

וכך נסתיים הערב. השעה היתה כמעט אחת-עשרה. הנשים, ועימן הכלה, יצאו וישבו בקצה האולם. ביניהן בלטה הגיורת [הצרפתיה, רות בלוי], אשתו של ר' עמרם. גבוהת קומה ובריאת אברים. מצח חלק ובהיר. עיניים תכולות. אף גבנוני ודק, כמעט יהודי. ושביס שחור הדוק על שערה ומכסה את כולו. היא ניראתה כנזירה קתולית ירושלמית, חיוורת פנים עם קצת אדמומית בלחיים, בעלת נעורי נצח. סבר פניה חמור. חכם ורב תוקף. לא אתפלא אם היא מנהלת את ענייניו של ר' עמרם.

מאוחר יותר שמתי לב לטקס יציאתם. היא עמדה למטה וחיכתה לו ליד מונית מיוחדת, מרצדס, שעמדה לקחתם לירושלים. הוא ניגש, נכנס, לאחר שפתחו לו את הדלת, והשתקע במושב האחורי. ואז נכנסה היא מן העבר השני, השמאלי, וישבה לצידו. וכך הפליגו שניהם במונית, כמו זוג מלכותי.

כשלושה-ארבעה אוטובוסים אדומים של "יונייטד טורס" החזירו את המשתתפים לירושלים. נשים לחוד וגברים לחוד, גם באוטובוסים. אחד מלא גברים ואחד מלא נשים.

נפרדתי מר' ישעיה, מבנו ומנכדו החתן. החתן היה סחוט לגמרי, ואף שלחצתי את ידו בסוף הערב לראשונה, ניראה בוהה ולא יודע מי אני. חזרתי במונית מיוחדת עם הצלם ועם קרוב-משפחה תל-אביבי, יהושע שיינברגר שמו.

המשפחתיות של ר' ישעיה ויחסו החם והלבבי אליי – הם באמת יוצאים מן הכלל. אולי נעלב על שלא הזמנתי אותו לחתונתי [עם ענת]. ובאמת חבל שלא עשיתי זאת. אבל חסתי מהטריחו. וגם לא רציתי יותר מדי שאלות מן הצד הדתי הזה.

ברכות לעיתון המאה. מאחר והחומר מעניין בכללו, שלחתי לבת-דודי מיקנעם, הבת של אברהם (בן עזר מחיפה), אחי אבי – יפה רוטר. היא בודאי תכתוב לך פידבק.

לגבי הרב עמרם בלוי, הוא בן דוד של סבי מצד אימי. שמו של סבי היה יהושע בלוי. ר' עמרם היה שייך לנטורי קרתא, ועל כן היחסים בינו לבין סבי לא היו קרובים כל כך, ובכל זאת אני זוכרת אותו מימי ילדותי, כאשר ביקרתי בירושלים השתדלנו להתלבש בצניעות, במיוחד כדי לא להרגיז אותו ושכמותו.

סבי, שעלה ארצה כילד מהונגריה, נישא לסבתי מלכה לבית ליפשיץ, שהיתה נינתו של "החכם צבי", הם חיו בבתי אונגרין במאה שערים. לשלמה (בן עזר) אחי יש בוודאי זיכרונות רבים, כי היתה תקופה שהוא אפילו הלך שם ל"חֵידר".

אגב, לפני כשנתיים שלח אליי מישהו מהמשפחה עיתון "המשפחה" שמופץ בירושלים לחרדים, שם היתה כתבה על תולדות המשפחה. אם אמצא אותו אשלח אליך.

[נינתו של יהודה ראב בן עזר, אחותו של שלמה בן-עזר מבלפוריה]

איך ייתכן בשבוע אחד – איתור מגרש לבניית בית ציבורי – הכנת התוכניות, הקמת המבנה והשלמתו על כל פרטי פרטיו כדי שיקלוט בתוכו מאה איש ויותר לארוחת צהריים חגיגית? זו חידה שגם בזמננו יקשה להשיב עליה, כאשר הכול ממוכשר ולא נעשה בעבודת ידיים – הבטון מופעל במערבל ענק, הברזל מתקבל מוכן לפי המידה, והפועלים הם זרים ולא חלוצים יהודיים.

ובכל זאת נעשה הדבר בשנת תרפ"ה 1925, ומעשה שהיה כך היה: באחד באפריל 1925 עמדה להיחנך האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים. אל המאורע הזה הוזמן להשתתף הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ובכך ניתן ביטוי הולם לאהדת התנועה הציונית ללורד הנכבד ולממשלתו. בעשרת ימי ביקורו בארץ. התנועה גם עיבדה את האירוע לכל פרטיו. לפי המתוכנן היה הלורד אמור לבוא באחד באפריל לטכס החנוכה, לשהות בירושלים ובסביבותיה עד ה-7 בחודש, ואז לנסוע לנצרת ולטבריה ולבקר גם בבלפוריה – המושב הקרוי על שמו.

היה זה ביקור ממלכתי ממדרגה ראשונה ליישוב בארץ, ולשם הצלחתו, ולבל תקרה בו תקלה חלילה, החלו לעסוק בתכנונו עוד בחודש ינואר 1925, והודעה על כך נשלחה גם לבלפוריה, בצרוף הבטחה שכל הוצאה כספית תהיה על חשבון המוסדות.

תושבי המושב נענו בהתלהבות לאתגר וקיבלו על עצמם להקים שער כבוד בכניסה למושב, לשגר לקראת השיירה רוכבים נושאי דגלים, וילדי המקום יקבלו את פני האורח בפרחים. דובר גם לארגן מִספר בדואים ידידים מהסביבה, שיצטרפו לרוכבים ויֵצאו לקראת שיירת המכוניות וירכבו לפניה עד הכניסה למושב.

ביום שני, ה' בניסן תרפ"ה, 30 במרץ 1925, באו למושב הרצפלד עם פסמן (נציג קהילת ציון האמריקנית) לבדוק איך מתקדמות ההכנות, וגם הודיעו על הצורך להכין ארוחת צהריים חגיגית לאורחים, שבהם יהיו הנציב העליון נחום סוקולוב, חיים ויצמן ורעייתו, ורמי מעלה רבים אחרים. פמליה של 80 עד 100 איש, ומאחר שיהודים רבים יהיו בבאים – חייבת הארוחה להיות כשרה למהדרין, מה שאין אפשרות להבטיח בכל הדרך מירושלים עד נצרת וטבריה. וסיבה נוספת הייתה לכך, והיא חששם של המארגנים מפני הרעלה במקום חנייה אחר, התנסות שכבר התרחשה בעבר, בעת ביקור הנציב העליון באחת הערים.

משפחת סלצקי קבלה על עצמה את הכנת הארוחה, וחברים וחברות התנדבו לעזור ולשמש כמגישים וכמגישות. מר פסמן רשם המחאה לקניית המצרכים, וכאן פתאום התברר שבכל המושב אין מבנה מתאים שיכיל את כל האורחים. בית העם היה צריף רעוע בקצה הכפר, וכמוהו בית-הכנסת. שליחי ההסתדרות הציונית היו אובדי עצות ומהססים – הכול פתרו בכסף וברוח ההתנדבות של אנשי המקום, וכאן צף מכשול שאין לפוטרו בימים ספורים, כי אפילו מגרש ציבורי להקמת המבנה היה קשה לאתר, ונדרש זמן לטיפול בדבר.

וכאן קם סלצקי, בעל התושייה הבלתי נדלית, והציע את המגרש הריק שצמוד לביתו. כבר למחרת בבוקר הביאו הרצפלד ופסמן שתי קבוצות בנאים, שיצקו יסודות והקימו את הקירות. קבוצה אחת הניחה מרצפות כאשר השנייה הקימה את הגג – ולא יאומן כי יסופר – בתוך ימים ספורים הוקם המבנה והושלם.

רעפים אדומים כיסו את גגו, חלונותיו ופתחיו היו מזוגגים ומעוטרים במגני-דוד. וביום שלישי י"ג בניסן, 7 באפריל 1925, הגיעה לבלפוריה כל הפמליה מירושלים ונתקבלה בכבוד מלכים. המבנה קלט והכיל את כולם, ומכאן הם יצאו מרוצים בלי קץ ושבעים. ואפילו מטר האבנים שספגה השיירה בהגיעה לנצרת, לא הצליח להעיב על הרגשתם הטובה.

בבלפוריה המשיכו החברים לחגוג עד שעה מאוחרת בלילה על השאריות הרבות שנותרו מן הארוחה החגיגית.

ביום רביעי, למחרת, חל ערב פסח, וכדי להפטר מן החמץ – ביערוהו חברי המושב בשמחה, ובכך נתנו ביטוי לשמחתם על הצלחת קבלת הפנים לכבוד האישיות הנערצת.

ואם תשאלו מה מידת חוזקו של המבנה, אשר נבנה בחיפזון כה רב – התשובה היא שכיום, לאחר שחלפו 80 שנה וגם עברה עליו שרפה, הוא נרכש וגם נבדק – יסודותיו איתנים וחזקים, וקומה שנייה נבנתה מעליו בסגנון המקורי של אותה תקופה.

עזריאל ברושי, המורה הראשון בבית-הספר, כתב בשעתו רשימה על אותם ימים בשם "בלפור בבלפוריה":

בעמק יזרעאל, בצד הכביש ההולך מעפולה לנצרת, שוכן מושב העובדים בלפוריה. המושב נוסד בשנת 1922 ונקרא על שמו של לורד בלפור, אשר הכריז בשני בנובמבר 1917 את הצהרתו הידועה, לפיה הובטח ליהודים בית לאומי בארץ-ישראל. בשנת 1925 בא הלורד בלפור לארץ-ישראל, להשתתף בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית שעל הר-הצופים. לאחר החגיגות הוזמן הלורד בלפור למושב.

במושב הייתה תכונה רבה לקבלת פני האורח רם-המעלה. שער כבוד הוקם בכניסה למושב. החברים לקחו לעצמם חופשה באותו יום והחליפו את בגדי העבודה בבגדי שבת. גם ילדי בית-הספר והגן ערכו הכנות רבות לקבלת פני בלפור. מפי מוריהם שמעו על פועלו של חסיד אומות העולם הזה, ומקושטים עמדו וציפו לו בחצר.

את בית-המלון הקטן של סילצקי, שעלה למושב בתחילת שנות העשרים מארצות-הברית, הכינו לארוחת-צהרים חגיגית.

ילדי בלפוריה העליזים הגישו לאורח זר מפרחי המקום.

פניו של הלורד הזקן נהרו למראה הפרחים ולמראה הילדים החביבים.

ביקורו של לורד בלפור בבלפוריה נשאר כחוויה בלתי נשכחת למבוגרים ולילדים כאחד.

שלמה בן עזר (רַאבּ), היושב כל שנותיו בבלפוריה – הוא נינו של יהודה רַאבּ בן-עזר מאשתו הראשונה בירושלים הדסה, שהיתה מכונה בשם סית הודֵעס מן אל טחוּנֶה. אביו של שלמה היה שמעון בן-עזר ראב, ממייסדי בלפוריה. דודו של שלמה, הסופר יצחק ראב, תיאר את ראשית חיי המשפחה בירושלים בספריו "בהימוט חומות" ו"עלה ברוח", כמו כן הקליט בשעתו, בסיפור ובזימרה, את קולות ירושלים שזכר מילדותו בראשית המאה ה-20. הקלטות שמורות אצל בן-דודו אהוד בן עזר.

שלמה בן-עזר הוציא בשעתו קובץ סיפורים ועדויות רב ערך לתולדות בלפוריה, העמק ומשפחתו, בשם "בשיפולי הגבעה", מהדורה ראשונה 1996, מהדורה שנייה מורחבת 1999, בהוצאה לאור שבתאי גל-און, כפר תבור. קובץ סיפורים נוסף של שלמה, ממנו נלקח הסיפור על ביקורו של לורד בלפור, נמצא בכתובים וטרם יצא לאור, ואולם יש בו חומר בלעדי ורב ערך על כל משפחות המתיישבים הראשונים של בלפוריה לפרטיהן. הקובץ כולו נמצא מוקלד אצל אהוד בן עזר ובעריכתו.

בהמשך לבקשתו של אהוד בן עזר, בבוקר הפורים האביבי הזה, במקום להתחפש אופיע לפניכם בלבושי האמיתי. לא חלילה בלבוש חווה, עץ התאנה בחצרי עדיין אינו מוכן, אלא בגנאולוגיה המדויקת. הדבר יאפשר לאהוד, לי ולקורא הסקרן לסקור את קשרי החיתון בין משפחות הראשונים: שור, פוחצ'בסקי, שרון (שינרמאן), בן-עזר (רַאבּ) ווילסון.

מבין המשפחות הנזכרות, הוותיקה ביותר בארץ-ישראל היא משפחת שור. התיעוד המדוייק של המשפחה מופיע באלבום "תולדות משפחת שור" שנכתב והופק על-ידי יעקב וידס, בעלה של ציפה, בת אחות אבי, אברהם שור. התרשימים, המגיעים עד למאה השתים-עשרה, מופיעים באלבום נוסף הנושא אותו שם.

על מנת שהדברים יהיו עוד יותר נגישים, הוכנסו תרשימים אחדים בראשית הספר "הזכות", שכתב אבי אברהם שור ז"ל, ואשר השקתו תהיה בבית הסופר על שם שאול טשרניחובסקי בתל-אביב. בכריכה האחורית של הספר מסופר: "אברהם שור (1908-1998), יליד צפת, נצר למשפחות יהודיות מהגליל אשר עלו לארץ-ישראל לפני דורות רבים. משפחת סבתו עלתה מברודי ב"עליית החסידים" (1777). משפחת שור עלתה מלבוב (1850)." קורות המשפחה נחשפים בספר.

התייחסות לעלייתו של יואל שור הראשון לארץ-ישראל מצאתי בכתבתו של יוסי מלמן: "המורעלים" במוסף "הארץ" (31.12.04). הקורא הנברן יוכל למצוא את הקשר בין הקטע בכתבה המתייחס לשנת 1848 לבין חשיפתו של אבי לגבי עליית המשפחה לארץ-ישראל.

בספר "הזכות" מספר אבי על היכרותו וקשריו עם משפחת פוחצ'בסקי וכיצד התחבר ליונה אימי. יונה ז"ל, שנפטרה לאחר לידתה אותי, הינה נכדת הסופרת נחמה פוחצ'בסקי, ששם בתוליה פיינשטיין ומכאן כינוייה נפ"ש. הסופרת נישאה לקרוב-משפחה (רחוק), מיכל פוחצ'בסקי, מכאן ששמה פוחצ'בסקי נכון מהבחינה הגנאולוגית. מיכל ידוע כ"איש האילן". קורות חייו, שפורסמו בכתב העת "בוסתנאי", נמצאים בתהליך הבאה לדפוס. ראש הממשלה אריאל שרון, שאנו נוהגים לקרוא לו אריק, נהג לספר שחתונתה של יונה היתה החתונה הראשונה בה השתתף. הסיפור שלו עסיסי מאוד. סבתא-רבא של אריק, פרידה גיטל, היתה פוחצ'בסקי, היא נישאה למשה שינרמאן. השם עוּברת לשרון בימיו של אריק. אבא של אריק, שמואל (סמואיל), קרא לעצמו שינרמאן. הטבלה הגנאולוגית מופיעה בעמוד 17 בספר "הזכות". בטבלה ניתן לראות שיחיאל מיכל, בעלה של נפ"ש, ומרדכי, סבו של אריק – היו בני דודים.

את הקשר האמיץ בין המשפחות חוויתי היות שגודלתי בביתם של נפ"ש ומיכל על-ידי עשהאל ועידה, הורי יונה אימי המנוחה. עידה נולדה לקבלן התל-אביבי שמואל וילסון, המתועד בקורות תל-אביב. הוא היה מראשוני הבונים בה והתמחה בבניין בתים משפחתיים.

אבא, אברהם שור, הגיע לתל-אביב כאיש צעיר, במסגרת עבודתו בבנק. הוא השפיע על הוריו ואחיותיו לעבור מצפת לתל-אביב, למרכז ארץ-ישראל, כדי להבטיח את עתידן של אחיותיו. לאביו, הוא סבי זינדל שור, היה אח אחד (ושתי אחיות) שנהגנו לקרוא לו דוד דויד.

דוד זה, הנזכר הרבה בספר, ושהיו לו קשרי פרנסה עם סבי, החליט אף הוא לעזוב את צפת. כך פגש בן דודנו יעקב שור, בנו של הדוד דויד, את עדה בן עזר (ראב) מפתח-תקווה, ונשא אותה לאישה. עמי אישי, אנוכי והזוג עדה ויעקב, נמצאים בידידות רבה מראשית נישואיהם. עמי עסק בחקלאות והיה לו קשר מסחרי עם משפחת בן עזר החקלאים ומשווקי התוצרת החקלאית.

כאמור אנו מקפידים מאוד על תיעוד ושימור ארכיוני של תמונות, מכתבים ומסמכים אחרים הקשורים במשפחה. מאחורי כל אמירה ברשימה זו יש זיכרונות רבים, תמונות, מכתבים ומסמכים ותמיד הרבה אהבה.

אסיים בציטטה קצרה ממכתבו של אריאל שרון, שהיה בין הראשונים שקיבלו את הספר "הזכות", הראשון שהגיב עליו, ומי ששוחח עימי על התיעוד המשפחתי בכלל ואודות ספר זה בטרם יצא לאור:

"אורה יקרה, כמה טוב שאינך זונחת את זיכרון בני משפחתנו. אביך ז"ל זכור לי מימי ילדותי. ד"ש לכל בני המשפחה." והוא חותם – "בברכה ובידידות, שלך אריק."

היות ואיני יכולה לנשק אותו ולכבדו באוזן המן, מוקדשת לו רשימה זו.

אהוד בן עזר מעיר: עדה שור [ז"ל] לבית בן עזר היא בתו של אייזק ונכדתו של משה-שמואל ראב בן עזר, שהיה אחיו הצעיר של סבי יהודה ראב בן עזר. עדה ואני הננו בני-דודים בדרגה שנייה.

ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של החמאס, בַּראיון לערוץ אלערביה: הרגיעה אינו עצירה מוחלטת של הירי, היא תחנת חרום זמנית לרגיעה, בגלל צרכים ואינטרסים לאומיים, להערכת מצב, והיא אמצעי בניהול המאבק. כי בניהול של מאבק, פעם מסלימים, ופעם מרגיעים, זה טבעי, במיוחד מפני שאינך צבא, אתה מרי עממי, אתה התנגדות עממית, זה טבעי שתרגיע מתי שתרצה, ותסלים מתי שתרצה, בהתאם למצבך הפלסטיני, ובייחוד ההתנגדות שדואגת למצב העם הפלסטיני ולתנאיו, ותמיד נותנת לו הזדמנות להסדיר את הנשימה, ולהתכונן לסבבים הבאים כי מערכתנו היא מערכה ארוכה. זאת פילוסופיית הרגיעה שלנו, בכל הזמן שנמשכה הרגיעה, לא כיבד האויב את תנאיה, ולכן נשוב לעיקר תוכניתנו והוא ההתנגדות לכיבוש.

פינוי עזה היא עדות שרק הטרור, אשר מתיש את ישראל, מצליח. כמו שהשגנו בכוח את עזה, כך נשיג בכוח את שאר האדמה ושאר הזכויות הפלסטיניות. הוויטנאמים, מתי הצליחו באמצעות מו"מ להשיג בכוח נסיגה אמריקאית מוויאטנם? כאשר אמריקה הותשה במלחמת ויאטנם – רק אז היתה תועלת בשעה שניהלו מו"מ. לאורך כל שנות הסכסוך הערבי ישראלי תמיד יש ריצה אחר מו"מ. כשישראל אומרת שהיא לא מכירה בנו, אנו אומרים, צריך להסלים את ההתנגדות, להסלים את העמידה האיתנה, כדי להתיש את האויב, כמו שאילצנו אותו להסתלק מעזה, כך הוא יסתלק מהגדה ומכל אדמותינו, והוא יעמוד בפני מצב שאין לו ברירה אלא לסגת.

שום פלסטיני שורשי לא יכול לוותר על אדמתו אולם אנו מציאותיים, אנו מבינים את מאזן הכוחות במאבק, ואנו מבינים ששחרור האדמה דורש שלבים ודורש זמן, כעת השגנו בכוח את עזה, ומחר נשיג בכוח את הגדה, וזה ידרוש תנאים, קורבנות, זה ברור. אבל עוד ויתורים לא יביאו לשחרור, עוד מו"מ לא יביאו לשחרור, אולם עוד קורבנות יביאו לשחרור, בשלבים. שואלים אותנו בנוגע [לגבולות] 67. אם ישראל תיסוג לגבולות 67, שאנו נאמר, לא? – אבל אנחנו בכל מקרה לא נוותר על שאר זכויותינו הפלסטיניות, ולא נכיר בלגיטימיות הכיבוש [ישראל בגבולות 49], ולא בלגיטימיות ישראל.

[מוגש באדיבות האתר "מבט לתקשורת פלסטינית": www.pmw.org.il]

3.1.06. יום שלישי. לפני הצהריים אני מבקר את בת-שבע אריאלי. בת 96 וצלולה לחלוטין. היא מספרת כי אחד ממשפחת פייקוביץ ממסחה, אח של יגאל אלון, גר בבנימינה ויום אחד שמע שגבר מסויים מתעסק או מנסה להתעסק עם אשתו, וירה בו למוות מבעד לחלון פתוח באקדח בליל שישי כאשר הלה ישב בראש השולחן עם כל משפחתו. זהות הרוצח מעולם לא הוכחה והוא יצא נקי.

סיפרה על משפחת סוזאייב העשירה בפתח-תקווה (אני חושב שהיא טועה בשם וזו היתה משפחה בוכארית אחרת) שהתחתנו ביניהם כדי שזרים לא יחמדו את עושרם, והיתה לה בכיתה תלמידה מפגרת שנולדה למשפחה מנישואי קרובים.

עוד סיפרה על קבוצת השומר הצעיר שבאה לפתח-תקווה בראשית שנות ה-30 בתור פועלים, ובנות האיכרים נמשכו אליהם כי היו שם בחורים נאים וגם משכילים, ובנות-האיכרים היו לוקחות במשיכה אוכל מהבית ומביאות לבחורים הרעבים. לה היה מחזר שלימים עזב את הארץ מתוך אמונה סוציאליסטית חזקה והתנדב למלחמת האזרחים בספרד ושם נעלמו עקבותיו.

אימי, [בת דודה של בת-שבע] – שבת-שבע מכנה אותה בשם דורקה, מצאה לה את יעקב איינשטיין, לימים אביו של אריק, שהיה גבר נאה ושר באידיש שירים מעוררי דמעות. לדברי בת-שבע כוחו כזמר היה גדול מכוחו כשחקן. היא אומרת שאימי לא אהבה אותו ואילו הוא אהב מאוד אותה. תקופה מסויימת נחשבו כנראה ל"זוג".

מצידי סיפרתי לה שבארכיונה של אימי יש מכתבים של יעקב איינשטיין שמאשים אותה כי זנחה אותו, הפועל, למען האיכר העשיר, הוא אבי, שבאותה תקופה אכן היה מצבו לא רע והיתה לו מכונית ומשרה טובה אצל הפרדסן ברין בחדרה.

הסקרים היציבים בחודש האחרון מראים כי התמונה הכוללת היא העתק מדוייק למצבה של הכנסת כיום. אין שום סיכוי שהרצוג יוכל להקים ממשלה מפני שהערבים לא ימליצו על הרצוג ואפילו אם מפלגתו תביס את הליכוד 25:22.

הליכוד שהלך ביחד עם ליברמן ושהתפצל, הוא אותו ליכוד בסה"כ. ליכוד, שמקבל היום כ-22 מנדטים.

כך גם העבודה שהיתה 15 והתקשרה עם ציפי לבני מקבלת אותו דבר: 25.

לפיד, שקיבל 19, 'תורם' עכשיו 8 לכחלון שעובר ב-99% למחנה הימין, כך שהימין מתחזק – והמרכז, מאז ימי יגאל ידין ב'מהפך' ב-1977, נשאר אותו מרכז.

אין לי ספק, כי לולי שרה נתניהו, שמשחקת כאן עם אמירתו של שמשון "לולי חרשתם בעגלתי," היינו מוצאים עכשיו ליכוד אחר. חזק מתמיד, היות ובראש השמאל עומדים שני ליצנים בדמות הרצוג ולבני – ולא נתניהו שהראה לאובמה בנאום שלו מהיכן משתין הדג.

47 סנטורים רפובליקנים, לא היו מעיזים, ללא הגיבוי של הנאום, לכתוב לנשיא איראן שהוא יכול לשכוח מההסכם עם אובמה, לאחר שהכושי עשה את שלו ויכול ללכת לביתו כמאמר אצל המן: 'והמן נדחף לביתו אבל וחפוי ראש.'

התגובה ההיסטרית של אובמה רגע אחרי הנאום, מזכיר את הילד הרע בכיתה; "זה הוא... המורה. זה לא אני." ככה לא מנהלים נשיאי ארה"ב את ארצם. להטיל רפש על מנהיג יהודי.

ולא פחות מאובמה, התנהגו 'מנהיגי' השמאל כאן כשגינו את הנאום לפני ואחרי כמו דגן: "ביבי גרם נזק למדינת ישראל." נזק! לא פחות ולא יותר. תסביר מר דגן איזה נזק? מתי? היכן?

השמאל כיום, שהוא לקט מקרי של אנשים מסוגים שונים שאינם עשויים מקשה אחת, אידיאית או חברתית – זולת הטלת רפש בשרה נתניהו ובנתניהו עצמו – איבד לחלוטין את הלגיטימיות של תנועה פוליטית והפך להיות חבורת מקבצי נדבות אצל מרצ, שמאבדת את עצם קיומה ונראה אותה עוברת את אחוז החסימה באשקלון ליד עזה שחטפה כל יום טילים.

נכון ליום שלאחר הבחירות, יכחיש השמאל כי חטף עוד תבוסה ולוּ יקבל שניים או שלושה מנדטים יותר מהליכוד, שזה לא אותו ליכוד ושוב בגלל אמירתו של שמשון 'עגלתי'. כי לו היה לה מעט שכל, לא הייתה עֶגְלָהּ זו מדליפה סודות הבית החוצה בעזרת משרתיה שברחו ממנה.

ולולי השטינקריי והשקרים [בהתאם לבני בגין] של נחום ברנע ועורכו, וצוות מרעיו; שיפר, סרנה ויתר משמיצי משפחת נתניהו ב'ידיות', היו הליכודניקים מטילים חצי מיליון פתקי 'מחל' לקלפי יותר מאלה של יורשי מפא"י.

על עֶגְלָהּ זו, מפיהו של שמשון, שהיא-היא כיום בעל הבית, מנסה כיום השמאל לרכב כמו קאובוי ב'רודיאו' ולא כפרש אמיתי אלא ליצן.

מכאן והלאה, תלוי באיסור מוחלט של השם 'שרה נתניהו' להופיע בתקשורת כאשתו של נתניהו בהנהגת הימין. ואז, ורק אז, כשהגברת תשתוק, יוכל הימין להשמיע קול אמיתי ללא שהנחום ברנעים ושות' ב'ידיות' יהיה מה לכתוב. אבל בינתיים זה מה יש. אותה גברת באותה אדרת.

2. הרצוג: 10 מיליארד שקלים להתנחלויות מבודדות

כרגיל מרבה הרצוג, מאז החל להופיע על במות, לנקוב מספרים ממוחו הקודח; 10 מיליארד שקלים.

הרצוג, בוא תעשה חשבון כמו בכיתה ג': כמה התנחלויות מבודדות יש בכלל? כמה? 20? 50? כמה? מישהו יודע מה זה 'מבודדות'?

אני אומר לך אין יותר מ-10. אז כל התנחלות כזו שיש בה 5 אוהלים, 5 קראוונים, 5 אזבסטונים ועוד 5 אזבסטונים [וסה"כ 30 או 40 משפחות] קיבלה מיליארד? 1000 מיליון שקלים? מה עשו בכסף? סנדוויצ'ים לארוחת עשר?

אני רוצה לספר כאן מקרה אחד עם הרצוג. היה זה בכנס עולמי של הקונגרס היהודי במלון גדול בירושלים והרצוג שם היה הנציג הישראלי. בנאומו [לפני ההתנתקות] סיפר ליהדות העולם כי "המתנחלים ברצועת עזה 'שדדו' 25% מאדמות הרצועה כשהם [מתנחלי גוש קטיף] מהווים רק חצי אחוז מתושבי הרצועה." ככה: חצי אחוז שדד מהערבים 25% מאדמותיהם וככה גם את המים, 25% מהמים של ערביי הרצועה.

אמרתי להרצוג: "האם ידוע לך כי אדמות הגוש מעולם לא עובדו בידי ערבים או אחרים מאז בריאת העולם? הרי אדמת בור זו היתה רק דיונות חול כמו מדבר סהרה ואפילו עיזים לא היה להן איזה עשב לחפש שם. רק כשבאו עשרות טרקטורים של קק"ל ועבדו שנה שלמה להוציא את החול ואלפי משאיות הביאו לשם אדמה פורייה – הפך מדבר זה ל"גוש קטיף" חקלאי ומצליח. לא ידעת?"

תירוץ אידיוטי. לא הצלבת מידע כה קריטי שמעליל על יהודים שוד וגזל? לימוד הנושא היה מגלה לך כי גם בשל כך, אי לקיחת אדמה חקלאית מערבים, 'הצדיק' את ההתיישבות בגוש. כך גם המים, שהובאו בצינור של 'מקורות'.

אותו דבר עם 10 מיליארד. לא רק שמיספר זה הוא טירוף הדעת ואיש נורמלי היה נמנע מכך, אלא שבכדי להשמיץ את הימין, כל שקר הוא מותר ואפילו הוא נבזי. נניח-נניח, שאפילו-אפילו, שמתיישבי גוש קטיף שדדו את אדמות הערבים ברצועה, הגוש כולו מעולם לא היה 25% מהרצועה.

עכשיו צא ולמד שאיש זה עם המידע הזה, עם שכל כזה [ועם קול של אנדרגינוס], רוצה להנהיג את ישראל. הרי לולי היה הבן "של" והנכד "של" מי היה מייחס לו שורה בעיתון או דקה באולפן?

יכול להיות שלא כולם יודעים מי האיש הזה. ובכן, הוא ח"כ בכיר במפלגת העבודה וכל עבודתו היא להשמיץ את הליכוד ואת הממשלה.

בשתי הזדמנויות אמר בשבוע שעבר: "יש שני מיליון עניים בישראל והליכוד אשם," ולשונו לא נצרבה מאש השקרים.

2 מיליון? רבע מהאוכלוסייה? בשבת לפנה"צ, שהיה חם במיוחד, נסענו לחוף פלמחים. כבר בגשר על נחל שורק היה תור עצום של מאות מכוניות וזזנו מטר אחר מטר במשך חצי שעה עד לחניון שהיה מפוצץ באלפי מכוניות.

שמעתי שכך היה בחוף רישון וככה ברישפון ובכל 23 חופי ישראל. לא ראיתי ולו איש עני אחד. רובם עמדו בתור לארטיק ובירה בקיוסקים והוציאו שטרות של 100 או 200 [אין שם כרטיס אשראי] בקלי קלות. הם לא עניים וכך 98% מתושבי הארץ – ושלא יבלבלו לכם את המוח עם דו"ח הלשכה לסטטיסטיקה. כולו שקר ומבוסס על דוח"ות שקריים, הנה אחד מהם לדוגמא: [תסריט פיקשיין].

יוצא לו 'חוקר' סמוי של הביטוח הלאומי למלא דו"ח [כדוגמא] באופן מקרי ברחוב ירושלים מס' 22 בעיר בני-ברק, קומה ד' ללא מעלית דירה 4 חדרים משפחת פיינשטיין 9 נפשות; אבא אימא 3 בנים ו-4 בנות בגילאי 5-15 כולם תלמידים.

הדלת נפתחת גב' פיינשטיין בת 40, בעלה בן גילה, אברך בכולל [2600 ש"ח לחודש] היא מורה מחליפה [12 ימים בחודש 3000 ש"ח ותשלומי ביטוח לאומי כ-2000 ש"ח ] הנה סך הכול ביחד 7600 ש"ח. לפי הלמ"ס מי שמרוויח פחות מ-9600 הוא עני.

החוקר מבקש מהגברת לשבת. הם מתיישבים ב'סלון' ליד שולחן האוכל. החוקר מתבונן סביבו ולא רואה 'סלון' אלא שולחן אוכל לתריסר, 2 קירות עם מדפים מלאים ספרי קודש עד התקרה. מזנון ועליו פמוטים מכסף לראותם בלבד ועוד פמוטי נחושת לנרות שבת, חנוכייה מכסף, גביעי כסף לקידוש ועוד.

"יש ספה וכורסה בסלון? מעור מבד? אז אתם עניים – לא?"

"אבל אין לכם ספה בכלל ולא כורסה. רק שולחן אוכל וספרי קודש. [עוד 6 נקודות]. אז כמה ספרי קודש?"

"אני לא יודעת. בעלי קיבל המון ספרים מתנה לחתונה."

"אז אם סתם רומן בסטימצקי עולה 90 שקלים, אז גמרא גם עולה לפחות 100 שקלים. בואי נראה: אלפיים כפול מאה ש"ח זה 200 אלף שקלים. מהיכן היה לבעלך 200 אלף?"

"לא. הוא כורך אצלו ספרים עתיקים ובתמורה הוא מקבל ספר."

הדו"ח שהחוקר מילא וגם בעוד 3 משפחות חזר על עצמו בצורה דומה – שכולם עניים. אחד עוזר לקצב ומקבל בשר שמוכר לשכנים. השני מוהל. והשלישי כותב מזוזות. אף אחד לא ממלא דו"חות ולא משלם מיסים, ורשום כ'אברך' בכולל שאיש אינו יודע מתי הוא בא ולאן הוא הולך אבל מקבל כאמור בין 2000 ל-3000 שזה 'פינטס' כי את השמנת מלקקים לא בעת לימוד בכולל אלא בשל כריתת המילה או ניקור הבשר באיטליז או כורך ספרים עתיקים.

הנה 4 משפחות וביחד 30 נפשות עניות לפי הלמ"ס ודו"ח ה-OECD. יופי שושנה. ומכאן גוזר אראל מרגלית את החומר המצוטט מאותו דו"ח על 2 מיליון עניים וגנבים ברשות התורה. ובמקום להצהיר "יש 2 מיליון גנבים," משקר: יש 2 מיליון עניים, כולל גונבי המתכות או המכוניות הבדווים מהנגב שאוכלים כבשים מ"שחיטה שחורה".

עכשיו. מה תעשה מפלגת העבודה אם תהיה בשלטון כדי להוציא ממעגל העוני את המוהל ואת הכורך ואת הקצב ואת מוכר המזוזות שעובדים ב'שחור' אבל יש להם אלפי ספרי קודש בסלון שהוא חדר אוכל למניין איש.

'חקירה' קלה בקרב משפחתי ומכריי מגלה כי כמעט כולם יצביעו כתמיד. רק עקרת בית אחת מהססת לעבור מהליכוד לכחלון.

"כי הוא יעזור לבני לקנות דירה ועכשיו הוא בשכר דירה."

"איך?" שאלתי, "ולמה את לא עוזרת, ובזבזת מאות אלפי שקלים על רמונט ומטבח חדש וסלון חדש – בשביל מה?"

"אז," אני אומר, "לכחלון יש כסף? או שהממשלה תיתן לו כמו לפרזיטים בכולל – לא?"

אם זה שיקול דעת אצל המתלבלים, וככה רוצים דירות – כחלון בבעייה.

ברור שהטלת האשמה – מטורפת על פי כל קנה מידה – באלמנת מלחמות ישראל – שהיא נושאת בעוון נפילת בעלה – מזעזעת. אבל היא נאמרה. שבע התנצלויות אינן יכולות לבטל אותה כאילו מעולם לא יצאה לאוויר.

ההתנצלות – כמובן מותר להתנצל, וראוי להתנצל – אינה מועילה, מפני שעצם העובדה שדבר כל כך חסר שחר נאמר בקונטקסט של בחירות בהן נראה כאילו הברירה העומדת לפני הציבור היא על ראש איזה בוגד הוא יכריע להניח כתר, אין לה כפרה. אין רציונל בעולם היכול לתת טעם לסכלות היצרית הטוענת שהשמאל נושא באחריות למותם של ישראלים מפני השקפת עולמו – או הימין נושא באחריות לחיי יהודים מפני דעותיו.

מותר להיאבק בימין על ניצחון הימין ובשמאל על ניצחון השמאל אבל מדינה שמגלה סובלנות עם התרת כל רסן ומשלימה עם היסטוריונים באגורה שחוקה המוכיחים בסרק גרוטאותי מי בעבר הקרוב או הרחוק חטא בחטא הסגרת גורל ישראל ביד האוייב, אינה יכולה להזדעזע אם מישהו לא עוצר באלמנות מלחמה. היא לא לחמה בזיהום האקלים הישראלי בשנאה, בכחש וכחני, בערעור האמת כדי לסלול את הדרך לשקר, בהרעלת האוויר בזילות הדדית של כל מי שאיננו נמנה עם המחנה הפטריוטי הלגיטימי, בהטלת אימה על מי שמשמיע דעה שאינה חופפת לדעת המשמיץ שמנגד. ליבה אינו נקי כשמה שנראה כרמיסה גסה של כל גדרי האנושיות, מגעיל אותה עד כדי טרום שבץ. מי היה מעז כך לרגום אלמנת מלחמה בשל עולם דעותיה אילו היה חי באקלים של מדינה ממוזגת יותר, הגונה יותר, מכבדת גבולות יותר, ספקנית יותר, ישרת רוח יותר. אף שפוי לא.

מנשקי קמעות, מזוזות ועריית מצבות קדושים, זה משהו אחר. זן אחר של זיהום. אדם נקרא לעצרת פוליטית המבקשת לגייס את הבוחר הישראלי באשר שם לגנות השקפותיו ומנהגיו ואמונותיו כדי להרבות פתקי הכרעה בקלפי, ועומד על הדוכן ומשמיע אמירה שנוגדת את המטרה שלשמה הוא נקרא לדבר אל ההמון – גיוס, שמרחיקה בלי שום ספק כלל בוחרים בפוטנציה שהוא בא לקרב – מיאוס.

מה מניע אותו? לא חוכמה. אחת מן ההגדרות של מעשה רציונאלי הוא שהמעשה משרת את עושהו, אבל אם המעשה, בעליל, נוגד את האינטרס של עושהו, הוא הופך לא רק לבלתי רציונאלי אלא למעורר את דאגת חבריו הקרובים החומלים עליו בסתר ליבם. אין להניח אפוא שהרציונל היה להסתייג מנושקי מזוזות או להצביע על מארגני העצרת כנציגי הקדמה החילונית הלוחמים באובסקורנטיזם הדתי המאיים להוליך את המדינה ואת יושביה אל סמטאות החשכה שזחלו במתחמי האנושות בעידן של אמונות הזויות.

הרציונל היה כנראה הצבת היוצר הנאור כדמות-על שאינה מתבהלת לא מן ההמון אליו היא מדברת ולא מן ההמון המאזין או הצופה בו במסכי הטלוויזיה והיא מתבדלת מן הפרימיטיב באומץ לב הראוי להערצת דברי הימים. המארגנים, שערפילי האובך הישראלי מילאו את ריאותיהם באוויר נגוע בהונאה עצמית – שיש לה כאילו גם הוכחות מדידות – שהוויכוח הפוליטי בארץ הוא בעצם ויכוח בין הנאורות לבין הנחשלות הרוחנית, הזמינו נואם להתפאר בו ולא הבינו מלכתחילה כי הוא בעצם בז להם ולרצונם למשוך אליהם את המצביעים הדתיים, ושהוא לא יוכל להתאפק מלתת ביטוי לעליונותו לא רק על מנשקי המזוזות אלא גם על באי העצרת העוגבים על מנשקי מזוזות. זה הרציונל. זה הבעיטה הנאורה בכל דלי שטוען שהוא מלא נאורות במגף שרק היא נאורה באמת. זו נקמת היוהרה בטיפשות האשליה.

שתי התבטאויות ממרידות ומקוממות אירעו בסמיכות פרשיות הכופה לראות את האחת כאחותה של השנייה. אם הן אחיות, הן חורגות. כל אחת מאוסה לעצמה. כל אחת מפחידה לבדה. האיזון – כאילו "אל תאמר לי נגעי עורי כי שלך חמורים משלי," הוא איזון המאריך את ימי הנגעים השניים באותה מידה.

גם הנואם גם הכתב אינם חשודים בגרעון של אינטלקט. הם ידעו ידוע היטב כי הם עתידים לזעזע את הציבור, זה בניתוץ הקונצנסוס הרואה באישה האלמנה או השכולה, תהיה השקפת עולמה אשר תהיה, את האם שאימהותה היא קדושה, את הרעיה שאלמנותה היא קורבן עולה – וזה בשבירת הלוחות ברגע שהם יורדים לעם.

שני זני זעזועים בלתי נמנעים, שונים בתוכנם, אבל זהים בכוונתם המודעת: הזעזוע לא רק מרתיע, הזעזוע גם מפתה. בעולם בו מנתצים מיתוסים וערכים והסכמות ומידות ודיני בין אדם למקום ובין אדם לחברו – יש גם מי שיעריץ את מי שאינו עוצר בשום תחנה מוסרית ומנתץ גם מה שמקודש. מה שמזעזע אותי, לא יותר מכול אבל עם הכול, הוא שהשניים שכך הטריפו את כולנו, אמרו לנפשם כי בארץ הזאת יש מספיק קנדידטים להערצה עיוורת של מי שאינו נרתע מלשבור את הכול. זה מפחיד.

ברגע זה ממש מוכרח להיות בין הקוראים מי שאומר לנפשו בלחש, ומי שיקום מיד ויאמר בדציבלים עודפים ברשתות החברתיות כביכול, שמה שמזעזע באמת זה תמיד השני שאינו מזדעזע אלא ממה שעושה או אומר הראשון, ועל כן מה להם לצבועים המשחיתים קולמוסים שאינם מבחינים בין מיאוס למיאוס ועושים עצמם כסוכני איזונים שקריים. גם זה מפחיד. גם זה מאיים. גם זה אלים. אבל אסור להירתע. זה שתי נבלות יותר מדי. לקרא לשתי נבלות – נבלות איננו מצריך אומץ לב יוצא דופן. רק עמידה פשוטה במקום בו כל אדם יכול וצריך לעמוד.

אני משפשף את עיניי וקורא סיסמת בחירות עם תמונתו של רא"ל דן חלוץ בזו הלשון: "תחת נתניהו איראן מתקרבת בהתמדה לפצצה גרעינית."

רגע, מי השליט של איראן, לא חמינאי? הרי לכם חידוש "תחת נתניהו איראן מתקרבת..." ממתי נתמנה נתניהו לשליט של איראן?

זה סילוף משווע! אין גבול לדמגוגיה? איראן היא תחת נתניהו?!...

ביום 9 במרס בשעה 17.00 צפיתי במהדורת החדשות של ערוץ 10. לרגע העלו כתבה על ביקור של ראש הממשלה בשוק מחנה יהודה בירושלים ובתמונה רואים המונים המריעים בהתלהבות לבנימין נתניהו. ברם השדרנים חיש קל התעשתו ולתדהמתי הורידו תוך שנייה את הכתבה ועברו להופעה של הרצוג המקטרג על נתניהו.

משום מה, כל הכתבות של הפרשן הפוליטי החרוץ של ערוץ 10, נדב פרי, על מהלכי הליכוד הן ביקורתיות ולגלגניות בלשון המעטה, וכל הכתבות על המפלגות האחרות משודרות ללא פרשנות כפשוטן.

ללמדכם שכתבה טלוויזיונית אסור לה שתהיה מחמיאה לנתניהו אלא מכפישה בלבד.

עד כמה יכולה להיות תקשורת ציבורית מגמתית וחד צדדית? אין שום סטנדרטים?

ראשית, גילוי נאות. את נטע, מבעלי ה-24 רופי, ואת זוגתה אני מכיר כבר לא מעט שנים והן לי כאחיות. אכלתי במסעדה עשרות פעמים (אולי אפילו מעל מאה) ואני מרגיש בה כבן בית.

מסעדת 24 רופי קיימת כבר מעל 10 שנים. המסעדה מושכת אליה הרבה ישראלים שביקרו בהודו ורוצים לחוש שוב באווירה המיוחדת. המסעדה מגישה אוכל הודי צמחוני ומתמחה בארוחות טאלי. הטאלי היא מנה המוגשת בצלחת מתכת מסורתית המחולקת לגומות ומכילה אורז, תבשיל עדשים ושני תבשילי ירקות. לצידם, פיתה הודית דקה וצלוחית עם יוגורט מתובל.

הישיבה במסעדה היא על ספות, מזרונים וכריות ובכניסה למסעדה מקובל להוריד נעליים. במרכז כל שולחן מונחים תפריטים, סכו"ם, מפיות, כוסות ובקבוק מים במילוי חופשי. תבשילי הטאלי משתנים מדי יום כך ששווה לחזור למסעדה לעיתים קרובות. האוכל פיקנטי, אבל לא חריף.

הארוחה העסקית כוללת צלחת טאלי במחיר מוזל, מילוי חוזר ללא עלות וכן מנות אחרות בהנחה.

הגעתי למסעדה עם בן הזוג. הזמנו שתי מנות ראג'ה-טאלי (55 ₪). המנה כללה סמוסה – משולש בצק גדול ממולא באפונה, תפוחי אדמה ותבלינים, שהוגש עם צלוחית יוגורט קטנה ורוטב תמרהינדי. בצלחת הטאלי היו אורז מלא (אפשר גם לבן), תבשיל עדשים שחורות (דאל), תבשיל כרובית וחומוס, תבשיל תפוחי אדמה וברוקולי, תבשיל טופו ברוטב בטטה, פיתה הודית דקה (צ'פאטי), קרקר גדול מקמח עדשים (פאפדם) וצלוחית יוגורט.

לצד הטאלי, בכלים קטנים הוגשו רוטב חריף, צ'טני קוקוס ופיקלס – מנגו הודי כבוש.

הכול טעים, מרגיש מאוד מזין ובריא ועשוי מהלב. בקושי סיימתי מהצלחת כך שאופציית המילוי החוזר כלל לא עמדה על הפרק.

1. למרות שמה ההודי, המסעדה נקראת על שם המקום בו הכול התחיל – הגג ברחוב רופין 24.

2. בימי שני בערב בנוסף למנות הרגילות, מוגשות מנות מדרום הודו. המלצה חמה על ה"מסאלה דוסה".

3. המסעדה צמחונית עם נטיות טבעוניות. ניתן לקבל טחינה במקום יוגורט.

4. הקינוחים המומלצים במסעדה הם בנופי ו"שלום למלכה". מומלץ לא להתפתות למילוי חוזר של המנה העיקרית ולהשאיר מקום לקינוח.

5. המסעדה לא מבצעת משלוחים, אבל ניתן לבוא ולקחת הביתה.

6. החל משעה 23:00 בלילה, ניתן לקנות אוכל במשקל בהנחה של 35%. האוכל הנותר בסוף כל ערב נתרם לעמותת "לשובע".

24 רופי, שוקן 16, קומה ב' (הכניסה מול ביתן מפעל הפיס), ת"א

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* איילה זמרוני: חנין זועבי, ילידת נצרת ובת למשפחת זועבי המוסלמית, בתם של עאישה, מורה למתמטיקה, ופארוק, עורך-דין. קרוב משפחתה, איש "ההגנה" סייף א-דין זועבי, כיהן שנים רבות כחבר-כנסת מטעם מפא"י ומפלגות הלוויין שלה, ובמקביל כראש עיריית נצרת.‏ אחד מדודיה הוא השופט עבד אל-רחמן זועבי שכיהן בבית-המשפט העליון (במינוי זמני) ודוד אחר הוא איש מפ"ם עבד אל-עזיז א-זועבי, שהיה ראש עיריית נצרת וסגן שר הבריאות.

זועבי בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מאוניברסיטת חיפה ותואר שני בתקשורת ועיתונאות מהאוניברסיטה העברית בירושלים. לימדה תקשורת בסמינר אורנים ובבתי-ספר שונים ושימשה מפקחת מטעם משרד החינוך‏‏.

אהוד: טעות שלנו בגיליון הקודם, שחשבנו שזועבי נוצרייה, כי כך קראנו באיזה מקום, ולהוותנו לא בדקנו.

עוז אלמוג מציע במאמרו "פתק לבן מצפוני"(גיליון מס' 1026(לשלשל פתק לבן לקלפי. התוצאה תהיה חיזוק פוליטי של המפלגות שדעתן מנוגדת לדעתו של עוז אלמוג. פתק לבן משמעותו הצבעה בעד מפלגות אלה. לשם המחשה, אציג דוגמא קיצונית: נניח שכל תומכי השמאל והמרכז ינהגו לפי עצת אלמוג וישלשלו פתק לבן לקלפי. התוצאה תהיה חיזוק הימין, הימין הקיצוני והמפלגות החרדיות. כלומר מי שנמנע בהצבעה תומך למעשה במפלגות להן הוא מתנגד.

מוטב שעוז אלמוג לא יחזור על ההצעה המביכה של הטלת פתק לבן מצפוני.

* אודי יקירי שלום, מזה זמן שנואשתי להבין את העדפותיך הפוליטיות והאישיות בבחירת אישים ומנהיגים שלדעתך ראויים לקבל על עצמם את עול ההנהגה של מדינתנו הקטנה והמשוגעת. בחינת אל תבלבלו אותי עם העובדות וגו'. לא מובנת לי הנטייה שלך לתמוך ולהמליץ על מנהיגים במציאות שלנו שלית מאן דפליג, הראו לכולנו את אצבעם המשולשת ואת מה שהם חושבים עלינו. מאז ימי בחרותי המוקדמים הדרתי את עצמי מפעילות פוליטית ופרט לפרק קצר בו הייתי חבר במשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. מה שנותן לי את הזכות לבחון את האישים לגופם [תרתי משמע]. איני מתלהב ואיני נוהה אחרי מי מהפרסונות. אך איני יכול לסבול ואפילו מתעב חוסר יושר ואמות מוסר קלוקלות שלא לומר נגועות בהתנהגות פלילית. ברור לי שהצגתם של המועמדים על ידי התקשורת לוקה בחוסר אובייקטיביות והניסיון להאדיר או להשפיל מי מהם נגועים בחוסר תום לב. כל מה שאני מצליח להעלות על דעתי כרגע הוא את משל יותם המופיע בספר שופטים וכולל רק שמונה פסוקים המחזיקים את המרובה בתוכנם הקצר והתמציתי. אולי לא תהא בחירתי מילוי משאת נפש, אך עדיף אולי להמליך עלינו אטד שפגיעתו לא תהא אנושה מדי וקוציו לא יגרמו לפציעות וחבלות כה אנושות שיהיו בגדר סכנת נפשות ויסכנו את עתיד האומה. איני מצליח לראות בהעדפותיך את מי שיעביר אותנו בנזקים מזעריים את התקופה הבאה עלינו לרעה. זה נראה אחרת להשתין בתוך מי הבריכה לעומת העמידה המתריסה על המקפצה.

* יהודה דרורי: הצביעות בנושא הדיור. ממשלות ישראל ב-10 השנים האחרונות למעשה רקדו ועלזו על התייקרות הדיור כי זה הכניס לאוצר המדינה מיליארדים כל שנה. אם בשנת 2004 המיסים על נדל"ן למגורים הכניסו לאוצר יותר מ- 7,300,000,000 שקל, הרי שתוך 10 שנים, (בשנת 2014) כלל המיסים על נדל"ן למגורים הגיעו ליותר מ-19,400,000,000 שקל. (אין פה שום טעות באפסים).

מה שקרה הוא שהאוצר, בחסות כל ממשלה, הפך את הצורך הבסיסי למגורים למקור הכנסה שערורייתי, העלה את מחירי הדיור לרמות שלא מאפשרות יותר לרכוש דירה אלא על-ידי יחידי סגולה – דהיינו, השכבות העליונות... עוד לא שמעתי על מפלגה שמציעה להקטין לפחות את השוד והגזל הזה... בעצם אני תוהה אם יאיר לפיד, כשר האוצר, ידע על כך...

* נאום הקמעות של יאיר גרבוז בכיכר רבין במוצ"ש האחרונה, שביטא את הנרגנות של השׂבעים בעלי חוש ההומור המתנשא, האליטיסטי, ובעלי הנטייה הקדושה "שמאלה" – הבטיח יתרון של שניים עד שלושה מנדטים לרשימת הליכוד על פני "המחנה הציוני", ובכך הקל על נתניהו את הקמת הממשלה החדשה.

זה היה גול עצמי למחנה שגרבוז מתיימר להיות ממנהיגיו, על כל פנים, כך לפחות בהופיעו בנאומיו בכיכר רבין, מאין להם כנראה אישיות סמכותית אחרת.

* הסקרים, שלא נראים לנו אמינים – המנבאים יותר מנדטים למחנה הציוני מאשר לליכוד, נראים לי כחלק מתעמולת הבחירות של הליכוד על מנת שהמצביעים שלו לא ישקעו בשאננות של ניצחון מובטח אלא יטריחו עצמם לקלפי להצביע כדי להשפיע.

* יש עכשיו בטלוויזיה שידורים חוזרים מאוחר בלילה של "פולישוק" ואני מוכרח לומר שאני מכור להם למרות שאת מרביתם כבר ראיתי בשעתם. נדמה לי שזוהי אחת הסדרות הטובות ביותר שנוצרו אי פעם בדרמה הטלוויזיונית הישראלית.

* אומרים שבמערכת הארץ קיבלו מכונות מיוחדות לייצור חרא מסריח במיוחד, שאחרת לא מובן מאין יש להם כמויות כה גדולות של קקה לזרוק על נתניהו מדי יום בעיתונם.

* סוף-סוף הסופר החשוב דויד גרוסמן התעשת והודיע: "בעניין האיראני נתניהו צודק. בנוגע לגרעין האיראני אי אפשר להתעלם מדבריו. עמדת ארה"ב בנושא היא נאיביות פושעת."

וכל זאת מפי הגאון הספרותי (המיועד לקבל פרס ישראל לספרות עוד לפני סמי מיכאל) – שאמר לא מזמן בעצרת אחרת בכיכר רבין כי הממשלה שלנו חלולה.

* התוכנית האחרונה של "ארץ נהדרת" היתה מטומטמת בצורה בלי-רגילה וגם משעממת לבד מהקטע האחרון של נהג המונית, יובל סמו, שבנוי על טקסט חכם ומשחק טוב ובלי תפאורות ותלבושות אידיוטיות.

* אלה אבות-בתיך ישראל: אב הבית לשעבר במעון ראש הממשלה, מני נפתלי, הכחיש היום, (רביעי, 11.3], בראיון לרזי ברקאי בגלי צה"ל כי הטריד מינית עובדת במעון ואמר: "לא היה ולא נברא. אני אגע בבחורה בת חמישים? אני שאני נראה טוב? אתה ראית אותי במציאות? אני לא מתבייש להגיד את זה, אני לא צריך להטריד בחורה מינית."

בשבוע שעבר פורסם בערוץ 2 כי עובדת במעון טוענת שנפתלי הטריד אותה מינית. לפי הפרסום, העובדת הטיחה את הטענות בנפתלי בשיחת טלפון בין השניים, שהוקלטה על ידי אב הבית לשעבר. עוד דווח כי נפתלי הוא שדיווח על התלונה למשטרה

אב הבית פתח בימים אלה קמפיין גיוס למימון המונים באתר הדסטארט, בו הוא מבקש סיוע כספי מהציבור למימון תביעתו נגד בני הזוג נתניהו על הפרת זכויותיו כעובד.

אהוד: ואנחנו חשבנו לתומנו שרק גברים דוחים ומכוערים מטרידים מינית – ולא אלה שנראים טוב ואשר נשים ממש מפללות להידפק איתם ולחוש את אבריהם שנראים טוב חודרים לפלג גופן התחתון. כמובן – לא בנות החמישים, שהרי אלה ממש זקנות בעיני החתיך אב הבית לשעבר מני נפתלי, והוא כנראה כבר לא שם זין עליהן.

* לזכותו של כחלון ייאמר בינתיים שהוא החזיר את יואב גלנט, שהרמט"כלות נלקחה ממנו – לעמדת השפעה פוליטית חשובה בכנסת הבאה.

* פעם היו מאוננים ומאוננות, היום יש סמארטפונים ואין זמן לשפשף.

* בצלאל בן אהרון: לא שפני ניסיונות. אהוד שלום, גם אני הייתי רוצה לתת הזדמנות להרצוג (אבל לא ללבני), או ללפיד (ולפי הסקרים כחלון יקבל הזדמנות בכל מקרה). גם לי יש ביקורת קשה (שאין זה הזמן לפרטה) נגד מדיניותו החברתית-כלכלית של נתניהו.

אבל הבעייה המרכזית בכל הסיפור של הבחירות הקרבות הינה העובדה שמדיניות השמאל בנושאים מדיניים-בטחוניים גורמת לתוצאות בלתי-הפיכות. כלומר, כל נסיגה משטח שנמסר לפלסטינים אינה בת-חזור, והיא תשמש אותם על מנת לחתור תחת קיומנו כאן, במגמה לחסל אותנו. והמצב הזה יימשך, כל עוד לא נראה תפנית עמוקה ביחסם של הפלסטינים ליהודים ולישראל, תוך הכרה תודעתית והצהרתית, מפורשת, כנה, וחד-משמעית, בזכותנו להתקיים כאן כמדינה יהודית.

והואיל וסוגיה זו היא הגורלית ביותר לשרידותנו כאן, הרי שבתחום זה אינני סומך לא על הרצוג-לבני ולא על לפיד. היינו כבר פעמיים במצב הזה שבו הבטיחו לנו ראשי השמאל ועושי דברם בתקשורת שרק אם ניסוג, רק אם נוותר, רק אם נכיר, רק אם... אזיי השלום יפרח וישגשג וכו'. רק שזה לא קרה, ובדרך איבדנו אלפי אזרחים – רבים מהם ילדים – וחיילים הרוגים, ועוד אלפי פצועים בגוף ובנפש, ועוד נזק של מיליארדים בכסף וברכוש, שבוודאי היו יכולים לשפר את מצבנו הכלכלי-חברתי לאין שיעור. די. מספיק. איננו שפני ניסיונות. ואין לשחק בגורלנו ובחיינו ב"רולטה רוסית" הפוכה של אקדח ה"שלום אך-שווא", שבו כל הכדורים בתוף האקדח למעט אחד.

אשר על כן, לדעתי אין ברירה, אלא לבחור בנתניהו, ואת המאבק בתחום החברתי-כלכלי לעשות מיד לאחר הבחירות. זכרו, לא יעזור לנו אם אחר כך נתחרט. כי זה בלתי-הפיך.

* ביום שני הקרוב, 16.3.15, מתקיים סיור של חברי סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ונוער בישראל – למוזיאון השואה במושב ניר גלים, בהדרכת חברתנו זהבה קור.

היציאה באוטובוס מיוחד בשעה 9.00 מאזור תחנת רכבת מרכז, ארלוזורוב בתל-אביב, ממתחם "שלמה סיקסט".

פרטים אפשר לקבל אצל דוד בן-קיקי 050-8280833 או 03-5067835. וכן במייל לאהוד בן עזר – benezer@netvision.net.il

סופרים ומשוררים לילדים ונוער מוזמנים ליצור קשר ולהשתתף. עדינה בר-אל ודוד בן-קיקי הם מרכזי סומליו"ן.

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל