חדשות בן עזר

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה באדר תשע"ה, 16 במרס 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַמִּבְחָן הָאֲמִתִּי. // מרדכי קידר: למה העולם הערבי משתוקק לניצחון מפלגת העבודה? [ציטוט]. // מלכה נתנזון ז"ל: שירים מבית הכאב. // עמוס אריכא: היוצרת מלכה נתנזון ז"ל (2015-1946). // עמוס גלבוע: מיליון הילדים ה"רעבים" ייעלמו אחרי הבחירות, איראן המאיימת יותר – תישאר. // נעמן כהן: "מלחמה היא עניין רציני מדי מכדי שתושאר לאנשי צבא." // עוז אלמוג: שעטנז תקשורתי הרסני. // רוֹן גֵּרָא: בְּעוֹלַם הַנֶּצַח. // שָׁאהִיד אִל-אַטְפָל, שיר חדש מאת המשוררת הפלסטינית מָשְׂע'וּלָה אִל-גָ'מִילָה. // ברכות לאבא, רוצח רבין, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // חגי סגל: המצוד אחר נתניהו היה פראי ובלתי נסלח. [ציטוט]. // יוסי אחימאיר: מי אומר ש"אין גרוסמן לימין"? // הדסה מור: מנגנון הכחשה לרצח, "אדיפוס תיאור מקרה" – תיאטרון הבימה. // אורי הייטנר: 1. אוטוביוגרפיה אלקטורלית (או: קיצור תולדות הזיגזג). 2. צרור הערות 15.3.15. // יהודה דרורי: למי אצביע בבחירות ומדוע. // יחזקאל עזרא דוגר על ביצי הפיל, מאת יעקב זמיר. // לא תשבנה מגיל שלוש ומעלה בליל הסדר על ברכי סביהן מחשש שייתקע בהן הזי"ן, מאת הסופר העל-זמני אלימלך שפירא. // יוסי אחימאיר: תנו לנתניהו עוד קדנציה. // רות ירדני כץ: למי אתן את קולי? // אלי מייזליש: תקוות שווא: אפילו שבוז'י ינצח הסיכוי שלו להרכיב קואליציה – אפס! // ממקורות הש"י.

יֻחְלַף עִם כָּל הַשְמָצוֹתָיו הָעֲכוּרוֹת

לִצְבֹּר מַנְדָּטִים הַמַּקְנִים אֶת הַבְּכוֹרָה

מָה שֶסּוֹף-סוֹף כָּאן יִשָּקֵל עַל הַמִּשְקָל

בִּקְנֵה-מִדָּה שֶל תַּכְלֶס, לֹא שֶל לִכְאוֹרָה

אוֹתָן פִּזְּרוּ תוֹעַמְלָנֵי הַמִּפְלָגוֹת

כִּי אִם כִּסּוּי הַמְּלֻוֶּה בְּהוֹכָחוֹת

וּבְפִרְעוֹן שְטָרוֹת שֶל פְרָאזוֹת מֻפְלָגוֹת.

כִּי עַד הַיּוֹם לֹא הַיָּמִין שֶבְּלִי לַחְמֹל

הִגְדִּיל גַּם פַּעַר גַּם תְּלָאוֹת-קִיּוּם עַזּוֹת

אוֹ הַמֶּרְכָּז שֶכְּבָר מִזְּמַן אֵינֶנּוּ שְׂמֹאל

אַף כִּי אוֹיְבָיו טוֹפְלִים עָלָיו אַשְמַת-שָוְא זֹאת

כְּלָל לֹא פָּתְרוּ בְּעֵת שֶהֶגֶה הַשִּלְטוֹן

אֶת מְצוּקוֹת הִתָּקְעוּתֵנוּ עַל שִׂרְטוֹן

פְּגָמִים שֶזֶּה שָנִים סוֹבְלִים אָנוּ מֵהֶם

כְּמוֹ אוֹתוֹ חֹסֶר בְּדִיּוּר בַּר-הַשָּׂגָה

שֶאֵינוֹ לוּקְסוּס כִּי אִם תְּנַאי-קִיּוּם בְּסִיסִי

שֶשּוּם מֶמְשֶלֶת שוּם תְּנוּעָה אוֹ מִפְלָגָה

טֶרֶם פָּתְרָה וְהוּא כָּל יוֹם שוֹבֵר כָּאן שִׂיא.

כְּשֶהַדַּלּוּת מִיּוֹם לְיוֹם גּוֹבֵר דֶּחְיָהּ

וְהַטַּיְקוּן גּוֹרֵף מִילְיוֹן וְעוֹד מִילְיוֹן

כְּשֶמַכְחִישֵי גִּדּוּל הָעֹנִי מַצְבִּיעִים

עַל רַוְחַת אֵלֶּה שֶאֵינָם כְּלָל עֲנִיִּים

תּוֹךְ הִתְעַלְּמוּת גְּלוּיָה מִמִּי שֶדַּוְקָא כֵּן.

כְּשֶבַּמֶּרְכָּז קַוִּים זֵהִים זוֹלִים יוֹתֵר.

אוֹ הֵעָדֵר כָּל הִתְקַדְּמוּת בְּפִתְרוֹנוֹ

שֶל הַסִּכְסוּךְ עֲקֹב-הַדָּם עִם בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ

שֶבּוֹ כָּל צַד אוֹחֵז דּוֹרוֹת כְּבָר בִּגְרוֹנוֹ

שֶל צַד שֵנִי וְ-deadlock מַר חוֹצֵץ בֵּינֵינוּ.

שֶל הַנָּכִים שֶלְּסִבְלָם כָּאן אֵין שוֹמֵעַ

בְּאֶרֶץ בָּהּ נוֹשְׂאִים מוֹשְלֶיהָ בְּגָאוֹן

אֶת רוֹמְמוּת צִדְקָהּ תוֹךְ הַסְתָּרַת מוּמֶיהָ

מִבְּלִי לִתְפֹּס כִּי יַחַס זֶה שֶל אֹטֶם-לֵב

כִּי מְדִינָה זוֹ, עַד כַּמָּה שֶזֶּה עוֹלֵב,

וְאֶזְרָחִים שֶזִּקְנָתָם זְרוּקָה הַמַּיְמָה

כְּשֶמַּשְׂכְּרוֹת מַנְכָּ"לִים מַמְרִיאוֹת שָמַיְמָה.

וְהִתְגַּבְּרוּת הַגִּזְעָנוּת הַמַּמְאִירָה

אִם בֵּין עֵדוֹת שוֹנוֹת בָּעָם וְאִם כְּנֶגֶד

בְּנֵי מִעוּטִים שוֹנִים שָעָה שֶבַּזִּירָה

אֵין זֶה אוֹמֵר שֶאֵין בְּאֶרֶץ זֹאת רֹב אוֹר

שֶל הֶשֵּׂגִים, שֶל מַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶל יֹשֶר,

זֶה רַק אוֹמֵר שֶאִם יִזְכֶּה מַנְהִיג נָאוֹר

בְּיוֹם-בְּחִירוֹת זֶה שֶל מָחָר בִּשְעַת-הַכֹּשֶר

שֶבָּהּ תַטְבִּיעַ מִפְלַגְתּוֹ אֶת חוֹתָמָהּ

לֹא עַל קְנוּנְיוֹת וְדִילִים שֶל שִטָּה מֻכֶּרֶת

לְחֶנְוָנוּת קוֹאָלִיצְיוֹנִית זְרִיזַת מֶקַח

אֶלָּא עַל עֹמֶק קְשִיבוּתוֹ וּרְגִישוּתוֹ

לְתְסְכּוּלֵי הָעָם הַזֶּה הַמְּרֻמֶּה כָּךְ

שָנִים רַבּוֹת בַּטְּרִיק הָאִימְפְּרוֹבִיזָטוֹרִי

שֶל תִּקּוּנִים קוֹסְמֵטִיִּים בִּמְקוֹם רִפּוּי

בַּמֶּה שֶכְּבָר מַצְרִיךְ טִפּוּל אַמְבּוּלָטוֹרִי

כְּשֶפְּעָרִים בֵּין רִיש וְנוּבוֹ רִיש עֲדַין

אֵינָם נוֹתְנִים דֻּגְמָה אִישִית בַּאֲגוֹרָה

וּמַנְהִיגִים שֶסְּטַיְל בֵּיתָם נוֹקֵר כָּל עַיִן

כְּשֶלִּקְרַאת פֶּסַח הִרְהוּרֵינוּ מַפְלִיגִים אֶל

מִי שֶקִּיֵּם הַצְנֵעַ לֶכֶת בְּלִי לִמְעֹד

הֵעִיד כְּבָר: "וְהָאִיש מֹשֶה עָנָו מְאֹד..."

גילוי נאות א': אני מכיר את משפחת הרצוג מזה עשרות שנים, מאז שהייתי נער, ונתיבות חיי הפגישו אותי בתחנות שונות עם שלושת האחים, יואל, (תא"ל מיל.) מיכאל, וח"כ יצחק הרצוג. מאז ומתמיד הערכתי את בני המשפחה האצילה הזו כאנשים עדינים ואדיבים, משכילים ומבריקים, בנים לתפארת של הנשיא השישי חיים הרצוג, ונכדים מעוררי הערכה לרב הראשי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ז"ל. אבא אבן, אושיה פוליטית ותרבותית בפני עצמו, היה הדוד שלהם. משפחה אצילה במובן העמוק ביותר של המילה.

גילוי נאות ב': במהלך המחצית השנייה של שנות ה-90, מאז שהשתחררתי מצה"ל, הייתי פעיל בארגון "נתיבות שלום", האחות הקטנה והדתייה של "שלום עכשיו". נתתי צ'אנס לשלום בסגנון אירופי, אך שכנינו הערבים איכזבו אותי.

גילוי נאות ג': במהלך השנים העליתי תכנית לשלום מזרח תיכונית בינינו לבין שכנינו, "תכנית שמונה האמירויות הפלסטיניות" – www.palestinianemirates.com

אני מתנגד בגלוי להקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון, שללא צל של ספק תהפוך לחמאסטאן נוספת, ותביא בהכרח למלחמה הבאה.

גילוי נאות ד': אני תומך בגלוי ברשימת "הבית היהודי".

מתוך מחקר ארוך שנים של השיח הערבי, התקשורת הערבית והתרבות הערבית, אני יודע בוודאות שהרוב הגדול של בני האומה הערבית מייחל ליום שיצחק הרצוג יהיה ראש ממשלה, כי באותו יום יתחיל – בראיית רוב בני העולם הערבי – הסוף של מדינת ישראל. הסיבה לכך היא פשוטה: יצחק הרצוג נתפס כאיש חלש אופי, חיוור פנים וחסר חוליות. יצחק לא היה קצין קרבי אלא קצין ביחידתי, 8200, יחידה של "חנונים", אינטליגנטים עם "משקפיים עגולים".

סגנון דיבורו העדין של יצחק הרצוג, הביטויים הרכים שהוא משתמש בהם, אלו הקוסמים מאוד לישראלים האוהבים לחשוב במושגים אירופאיים ואמריקניים, מבטיחים לעולם הערבי שהרצוג הוא הסיכוי שישראל תהפוך לרכיכה שניתן יהיה לדרוך עליה, סמרטוט שאפשר יהיה לסחוט אותו עד תומו.

המזרח התיכון הוא אזור שהסטראוטיפים והתדמיות קובעים בו את סדר היום, ותדמית כל כך חלשה שיש ליצחק הרצוג גוררת זלזול במדינת ישראל והקלת ראש באיומים שהיא תשמיע, ומכאן הדרך למלחמה קצרה מאוד. אין לי צל צילו של ספק שהרצוג בראשות הממשלה יביא גורמים רדיקלים כמו חיזבאללה וחמאס לנסות את כוחם פעם נוספת, כי הפעם הם משוכנעים שיצליחו להכניע את ישראל. כך, הרצוג רודף השלום יביא דווקא מלחמה.

במזרח התיכון, מי שמצהיר יומם ולילה שהוא רוצה שלום מקבל תדמית של אחד הפוחד ממלחמה כי הוא חלש, ולכן הוא מעורר אצל יריביו דווקא את בלוטות האדרנלין המלחמתי, בדיוק כמו עיטים, נשרים ועורבים המרחפים מעל פרה גוססת.

ולהיפך: דווקא מי שמקרין כוח, עוצמה, איום וסכנה, הוא מקבל שקט, כי עוזבים אותו במנוחה.

זו הסיבה שהערבים שנאו והעריכו את אריאל שרון ומשה דיין, כי הם פחדו מהם. סאדאת עשה שלום עם ישראל כי הוא נכשל להביס אותה למרות ההפתעה שבה פתח את מלחמת יום הכיפורים וההצלחה הראשונית בחציית התעלה. חוסיין עשה שלום עם ישראל כשזו הקרינה עוצמה שתסייע לו מול משטרי הבעת' בסוריה ובעיראק. ערפאת עשה איתנו שלום חודיבייה (שלום זמני כל עוד האוייב חזק מדי) אחרי שנכשל באינתיפאדה הראשונה.

יצחק הרצוג בראשות הממשלה הוא החלום המתוק של העולם הערבי, כי הוא ההוכחה שהחברה בישראל עייפה, תשושה, חסרת מוטיבציה להגן על ארצה ומוכנה לשלם כל מחיר בעבור נייר שכתובה עליו המילה "שלום".

הרצוג בראשות הממשלה יהיה נתון ללחצים מצד העולם הערבי – והבית הלבן של אובמה – כי הוא יוצר אצלם רושם ש"הפעם זה יצליח". Yes, we can – הלחצים שיופעלו עליו יהיו גדולים הרבה יותר מאלו המופעלים על נתניהו, כי העולם הערבי והבית הלבן יחושו שימיו בראשות הממשלה ספורים ויש לסחוט ממנו את המירב בתקופת הזמן הקצרה שעם ישראל יאפשר לו לתפקד לפני שיתעורר לראות את האסון ויסלק אותו מכיסאו כמו שסילק את אהוד ברק כשוויתר לערפאת על נכסים היסטוריים, דתיים, טריטוריאליים ואסטרטגיים.

יצחק הרצוג יביא שלום עם הבית הלבן ואולי גם עם המנהיגים אחוזי הייאוש של אירופה, אך יביא מלחמה בביצת הדם, הדמע והאש הנקראת "מזרח תיכון" אשר רק החזק, המרתיע והמאיים באופן אמין שורד בה.

היא הצד האחר של החלום המתוק של העולם הערבי. אישה שנולדה והתחנכה בבית רוויזיוניסטי לוחם, בעל עקרונות ציוניים בריאים וחזקים, שהחלה את דרכה הפוליטית בליכוד, אך הלכה והתרככה, הידרדרה ממפלגה למפלגה, עד שחברה אל הרכיכה האחרת, יצחק הרצוג. לבני מסמלת ומייצגת עבור העולם הערבי את הישראלים עייפי הנפש, אשר קצה נפשם במאבק על שרידותם, ומוכנים להגיש את צווארם לשוחט בהנחה ובתקווה שהוא ישחט אותם בעדינות אם הם רק יהיו נחמדים.

התקשורת האינטרנטית מספרת שלבני הייתה סוכנת של המוסד באירופה בשנות השמונים, וכמה אתרים ערביים יודעים לספר על "השירותים המיוחדים" שהגישה למדינה. http://www.alankabout.com/various_files/studies_and_reports/34322.html

שירותים אלו נתפסים בחברות מערביות כהכרח שלא יגונה, אך במזרח התיכון הם נתפסים באופן שונה לחלוטין. אנו יכולים כבר כיום לתאר לעצמנו איך ידברו עליה ועלינו בעולם הערבי, איך יתייחסו אליה שכנינו, איך יתלחששו עליה, איך יצחקו עלינו בגללה ומה תהיה התדמית שלנו אצלם אם היא תהיה ראשת ממשלתנו.

אך הדברים הקשורים בציפי לבני אינם מצטמצמים לתדמיות, שכן במקרה שלה יש לשכנינו ולנו הוכחה שללבני אין מושג מינימלי בדרכי ההתנהלות בשבילים המפותלים והקוצניים של המזרח התיכון: היא היתה שרת החוץ בימי מלחמת לבנון השנייה, והיא היתה האדריכלית מטעם ישראל של החלטת מועצת הביטחון 1701 שאיפשרה לחיזבאללה – כבר על פי הניסוח שלה – לחדש ואף להגדיל את מלאי הטילים שלו. הייתי מצפה מגברת בעלת תואר במשפטים שתבין את הכשלים המוטבעים כבר בנוסח ההחלטה, אבל ציפי לבני לא עמדה במבחן המשפטי המינימלי הזה. האם יש מישהו שפוי שייקח אותה לנסח עבורו הסכם שכירות על דירתו?

המוזר הוא שבמקום להתבייש ולשתוק, צפי לבני אפילו הגנה בפומבי על החלטה 1701 בטענה המוזרה שהחלטה זו "יצרה שינוי בדרום לבנון"

היא צודקת בדבר אחד: החלטה 1701 יצרה שינוי בדרום לבנון, אבל לרעת ישראל, שכן במקום לפרק את חיזבאללה מנשקו – צורך שמדינות רבות הבינו והסכימו עליו בעקבות מלחמת לבנון השנייה – החלטה זו אפשרה לחיזבאללה להתחמש מחדש. כישלון זה של לבני בניסוח ההחלטה וביישומה היה אמור להשאיר אותה רחוקה ת"ק על ת"ק פרסה מכל מעגל של קבלת החלטות בישראל, בוודאי כאלה הקשורות לסביבה הגאופוליטית שלנו.

לסיכום: רק בישראל הרכיכות מבקשות מהציבור מועד נוסף למבחן המזרח תיכוני שייכשלו בו שוב. רק בישראל הזיכרון הקולקטיבי של הבוחרים מגיע רק עד לעימות הטלוויזיוני האחרון, עד לסיסמה ששמעו אתמול ועד לשטות שמועמד הפריח הבוקר רק כי על פי יועצי התקשורת שלו היא נשמעת פופולארית וקליטה.

אף אחד מעייפי הנפש – אלה המדברים יומם ולילה על "שלום" – איננו יכול להתמודד כראוי עם הסביבה התרבותית הקשה והאכזרית שאנו חיים בקרבתה, שבמקרה הטוב תיתן לו בעיטה באחוריו כאזהרה לפני שתנעץ סכין בצווארו.

הצמד יצחק הרצוג וציפי לבני הוא הדבר האחרון שהייתי ממליץ עליו להנהגת מדינת ישראל כל עוד אנחנו רוצים לשרוד במזרח התיכון החדע"ש. אולי, בעתיד, אם וכאשר התרבות בסביבה שלנו תהפוך למשהו כמו באירופה או באמריקה, ניתן יהיה לדבר על שני עייפי נפש אלו כמנהיגים של ישראל, אך כל עוד המזרח התיכון נראה כפי שהוא נראה ומתפקד כפי שהוא מתפקד, אין ברירה אלא להשאירם ממוסמרים לספסלי האופוזיציה של הרכיכות ו"המשקפיים העגולים" כדי שיצייצו משם את ביקורתם על מנהיגי המדינה, החייבים להקרין חוזק, עוצמה ואיומים אמינים.

זו המציאות המרה שבתוכה אנחנו מנסים לשרוד. לא אני יצרתי אותה, ולכן אינני אשם במצב. אני רק השליח המספר לקוראיי את מה שלא כולם מבינים על תרבות העולם שמסביבנו – המעניקה שקט ושלווה רק למי שמצליח לשכנע את שכניו שהוא בלתי מנוצח, ושלטובתם כדאי להם לעזוב אותו במנוחה. זו משימה מתמשכת, בעיקר כי מדי פעם צצים אצלנו חכמים שאחרי שרשמו פטנט על הגלגל הם מצאו את הדרך להתקבל אצל שכנינו כישות לגיטימית ורצויה.

אני מקווה שאצלכם איש יקר, הכול טוב. אני לצערי מתמודדת כבר שלושה חודשים עם כאב אלים, שהסתבר לפני שבועיים כסרטן העצמות (הגיע גם לכבד), ומחפשים עתה עוד.

רצ"ב מחזור שירים שכתבתים הלילה, כשלא יכולתי לשאת יותר את הכאב, ואלה נשפכו כמו בהתקף אמוק, והיוו בסופו של דבר איזה נוחם לסבל.

אינני יודעת כמה זמן, על כן אני רוצה לנצל הזדמנות זו ולהודות לך על כל אשר עשית למעני. בזכות הספר, הענקת לי שנה נפלאה, שלא ידעתי כמותה מעולם. שלא לדבר על הפרסומים אחר-כך, שכה היטיבו עמי. אז תודה לך אהוד היקר, תודה מעומק הלב, בשם אמנון ובשמי.

תודה אהוד היקר, חיממת את לבי והקלת עלי מאוד במכתבך הנפלא.

אֲנִי, שֶׁכָּל יָמַי בֵּין מִטָּתוֹ שֶׁל זֶה

אֵיךְ אֶסְתֹּר אֶת הַפַּחַד הַמְּקַנֵּן בְּלִבּוֹ שֶׁל אִישִׁי

אַחְאָב נָהָה אַחֲרֵי שִׁגְּיוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל אִיזֶבֶל

"אַל תָּרוּצִי," הָיָה אוֹמֵר כְּשֶׁהִשְׂתָּרֵךְ אַחֲרֵי צַעֲדַי,

רַגְלֵי-עוֹפֶרֶת לְבָנוֹת שֶׁלִּי מוֹדְדוֹת

תַּשִּׁיל מֵעָלֶיהָ עוֹד שִׂמְלַת שִׁיפוֹן

חַיָּב שֶׁיִּהְיֶה פֹּה גַּם מַשֶּׁהוּ מְשַׁעֲשֵׁעַ

הֲרֵי לֹא יִתָּכֵן שֶׁהַכְּאֵב יַכְתִּיב מְלֵאוּתוֹ שֶׁל יוֹם

וְהִנֵּה, מִבַּעַד לְעַנְנֵי הֶעָשָׁן הַמִּתְאַבְּכִים בְּחַדְרִי

בַּכְּאֵב הַזֶּה הָיָה גַּם רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת

מַסָּע חוֹבֵק אֶל פְּנִים אַדְמַת הַנֶּפֶשׁ

קָרוֹלָה הַיָּפָה מַאֲכִילָה אֶת רֶקְסִי הַלָּבָן

אֲנִי, שֶׁכָּל חַיַּי חִפַּשְׂתִּי אַחַר הַדֶּלֶת הַנּוֹסֶפֶת

כָּל כַּמָּה שֶׁנִּסִּיתִי לְהָסֵב מַבָּטִי

וּבְסִיגַרְיוֹת הַפֶּלֶא, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן יוֹתֵר חֶמְלָה מִשֶׁפָּגַשְׁתִּי,

לְהוֹצִיא אֵלֶּה שֶׁמִּלְּאוּנִי נֶקְטַר תְּאֵנִים

וּבֵין לְבֵין מְנַסָּה לְהַפְרִיחַ נִיצוֹץ הַבְטָחָה שֶׁל קִיּוּם מְכֻבָּד כָּלְשֶׁהוּ

לִפְנֵי שֶׁזְּרוֹעוֹת הַסַּרְטָן יְהַדְּקוּ אֲחִיזָתָן גַּם סְבִיב מֹחִי

"הַסַּרְטָן בַּכָּבֵד מִשְׁנִי." רֹאשׁוֹ בֵּין הַמִּסְפָּרִים הָאֲדֻמִּים הַמְּרַצְּדִים עַל הַמִּרְקָע

"זֶה אוֹמֵר שֶׁמְּעֹרָבִים גַּם הַלַּבְלָב, גַּם הַמְּעִי, מִשָּׁם הַכֹּל הִתְחִיל."

וּלְפֶתַע אַתֶּנָה, וּפָנֶיהָ הַיָּפוֹת, וְעֵינֶיהָ

וְאֶצְבָּעָהּ הָאֲרֻכָּה, עֲטוּרַת הַצִּפֹּרֶן הָאֲדֻמָּה "עַל מַתְּנַת חַיִּים שֶׁבֻּזְבְּזָה..."

"לֹא לְהַאֲרִיךְ חַיִּים בְּאֹפֶן מְלָאכוּתִי!"

מְנַסָּה לְהַדְחִיק אֶת הַמַּחְשָׁבָה עַל בִּתִּי

מְנַסֶּה לְהַדְחִיק אֶת הַמַּחְשָׁבָה עַל בְּנִי

אֲבָל רִבּוֹא נִמְלֵי מַעַשׂ רוֹחֲשׁוֹת בְּרֹאשִׁי

"וְלָקַח אֶת אִמְּךָ...... אֶת יְחִידָתְךָ........ אֶת

וְאֵיךְ לְהַטְמִיעָם כֹּחַ לְהֶמְשֵׁךְ הַמַּסָּע

וּמָה הַזְּמַן הַטּוֹב בְּיוֹתֵר לִפְרֵדָה?

אהוד: את כל שיריה ששלחה לי פירסמתי מיד, במשך השנים האחרונות, אבל טרם הצלחתי לאתר בדיוק את הקובץ שהיא מזכירה במכתבה המובא כאן, וייתכן שהוא כלול במחזור השירים הזה – שירים שהובאו בשעתם ב"חדשות בן עזר", בניקודה של מרים אהרוני.

יום שישי האחרון מתחילתו נחשף כאביבי, שטוף קרני שמש נעימה. יום יפה להתענג בו על חן-טבע מרעיף אור על אדם לשמחו. אך גם ביום כזה נולדת תחושת עצב עמוק בלכתה של ידידה, יוצרת עתירת-זכויות, אהובה בחייה ומוקפת בהערכה שצמחה בהתמדה בקו מקביל ליצירתה. ביום היפה הזה נסתיימו ייסוריה הקשים של מלכה נתנזון לאחר שנת מחלה ממארת, מבשרת קץ-מר מתחילת גילוייה.

מרגע בו נתגלתה מחלתה פתחה מלכה במאבק אם לא להתגבר כי אז להאריך את חייה, שכן היתה בנסיבות חייה גם ראש משפחתה הקטנה. המחלה האכזרית לכדה אותה בעונת בשלותה והיא בשיאה הן כמשוררת והן כמספרת. שירתה צנועה בתחילתה וסופה מרטיטת-לב.

בשני ערוצים התמקדו חייה בשנה הזאת כשהיא מוטלת אפרקדן לפותת-כאבים שקשה לשערם; היא חשבה על המצפה לבן זוגה אמנון, אוהבה הגדול, לילדיה ונכדיה, כולם חוסים תחת כנפיה. במקביל הגיעה לשיא יצירתה כמשוררת, והתמקדה גם בהכנת כתב-יד חדש לדפוס, פרוזה רקומה מקטעי ושסעי זיכרונות על בני משפחתה שנרצחו בשואה.

תחילתה כשורש מנץ בעץ זית שנשרף. היא נולדה כשנה שנה לאחר הבסת גרמניה הנאצית. היה זה כשהוריה חזרו והתאחדו לאחר מאורעות הטבח הנורא במהלכו נרצחו שני אחיה ואחותה ולאחר-מכן שני אחים נוספים נפטרו גם הם משכשלו לעמוד בסבל. חמישה אלה הקדימו להיוולד עוד לפני פרוץ המלחמה. ההורים נקלעו למחנה של אודים מוצלים בגרמניה שחיכו לנס, לעליה לארץ-ישראל, לחבור ליישוב העברי, לארץ-אבות. באותם ימים היה מקובל לראות ביהודי העולה לארץ, איש עברי. בעת ההמתנה שם, במחנה האודים, אירע מעשה עוף החול כשאימה גילתה כי הרתה שוב ללדת, פלא של תקומה.

זמן קצר לאחר היוולדה של מלכה במחנה הניצולים עלתה המשפחה לארץ והתיישבה במעברת בת-ים, עיר שהפכה לבית עד ליום פטירתה. בבת-ים היתה לה תקופת אושר קצרה עם אהבת חייה, אמנון, דומה ומעתה יתנהלו חייה באפיק ישראלי מבטיח את ימי המחר והמחרתיים. למנת האושר הצנוע הזה היא ציפתה גם כדי להרחיק מעליה את אימי השואה של הוריה, לבל היא עצמה תכרע תחת עומס ההתוודעות באמצעות סיפוריה של אימה לאחותה וארבעת אחיה שמעולם לא הכירה. אך ככל שהתבגרה קלטה כי הם היו ויהיו חלק בלתי-נפרד ממנה.

בדירה הבת-ימית הקטנה של ההורים גדלה ילדה בעל רגישות נדירה כשהיא מוקפת ביום ובלילה בדמויות האחים המתים אותם למדה לאהוב במותם. זהו פרק מדהים בגווניו הכה-מיוחדים ומייראים. האחים, מבחינת ההורים, לא יכלו שלא להימצא מתחת לכל קורת-גג שמעתה והלאה תחיה תחתיו מלכה. גם כשעברה להתגורר בדירה משלה ושל אמנון אהובה, באו איתם האחים שהמשיכו בקיומם הכמו-מוחשי. הם היו לה לזיכרונות שאינם מרפים ממנה והיא היתה להם למצבה.

ישראל שלאחר מלחמת ששת הימים לא חזרה יותר להיות ארץ העברים. החלה עונת הטירוף האלוהי. נפתחה מלחמת ההתשה. אמנון, מפקד טנק, נפצע במהלכה של תקיפה אכזרית. אחדים מאנשי צוותו נהרגו והוא חזר שבר-אדם לבית משפחתו הצעירה. הלום-קרב, כך קבעו הרופאים. מאז ועד למותה היא הפכה שלא מרצונה לא רק לנושאת בעול האחים שלא חזרו מהשואה ונמצאו איתה, אלא מעתה נוסף לעומס הזה איש יקר לה, אבי ילדיהם, מותש נפשית, מובס. אך היא האישה הצנומה ובעלת הקומה הממוצעת, נתגלתה כלביאה שתעשה מעתה בגבורת-נפש לשמור על הבית הנסדק לעתים עד סכנת התפוררות.

אולי מכאן נבע מקור יצירתה והתבטאותה שהתחילה בכתיבה לעיתונים והניצה תחילתה של עולם פיוטי בו משמשים קדרות-עולם מהשואה, וכבר נוספו גם הגוונים המעיקים וכותשים של ההווה, של החבר לחיים המתרסק וקם ומתרסק. בשנות השמונים התחילה מלכה לפרסם את שיריה. כמהדסת היתה בכבישת משעולה האישי; כחוששת מקבלת הפנים המצפה לה. אבל היא, לוחמת מטבעה, האמינה כי המעיין שלה באמת מקורו – ולא הרפתה.

"רעלת פתאים" היה שמו של קובץ שיריה הראשון שהופיע בהוצאתו יוצאת הדופן של ירון גולן. היה זה בשנת 1989. אחר-כך הופיעו הקבצים "בובה שחורת שפתיים (ספריית פועלים, 1992), "בטבעת הים" (ספריית פועלים, 1993), "אוכמניות בגשם" (ספרי עתון 77, 1995) וקבצים נוספים.

בפרוזה התפרסם סיפור חייה בצידו של לוחם הלום קרב בשם, "ללב היגיון משלו" (הוצאת "עקד", 2013). מלכה נתנזון יצקה ביצירה זאת ביטוי מושחז ומדויק לא רק לחייהם המסוכסכים כפקעות של הלומי הקרב, אלא גם לחייהם של אוהביהם שלא תמיד נמצא בהם כוח להתמודד, להימנע מנפילה. כישלון של חוסר-אונים, של תשישות, של מפח-נפש נורא. היצירה הזאת בפרוזה נוקבת זכתה בשימת-לב מיוחדת של ציבור מבקרים שעמדו על ייחודו של סיפור זה גם מהזווית הספרותית שהעמיק את הכרות כולנו והעצים את הוקרתנו ביוצרת הזאת.

פרק נוסף ביצירתה שיש בו שגב ומטעם הוד ערך החיים, נוצר בעת מאבקה הנואש על חייה. היא תיארה את המתרחש אתה בשורת ארוכה של שירים, חלקם בני שורות אחדות, חלקם בני בתים אחדים. שליטתה בעברית נחתמה בהם כשל אמנית-שפה מלוטשת להתקנא בה.

עשרות שירים ממיטב שירתה הלירית והכה-פיוטית נוצרו בחודשים אלה ונמצאה להם במה בדף הספרותי של אהוד בן עזר, שפתח לפניה את במתו בזרועות פתוחות. בדרך זו נחסכה ממנה ההמתנה המייגעת, לעתים מעצבנת, לקריאת שיריה בדפוס. הבמה הספרותית של בן עזר הקלה עליה ואף הרחיבה נשימתה ברגעים קשים. בשירים אלה קבעה מלכה את מעמדה הבלתי-מעורער כיוצרת מוערכת, כמשוררת מקורית ובעלת ביטוי מפרכס מול העין כמו היו מילותיה יצורים חיים. רבים מבין שירים אלה נחשבים בעיני כפנינים אותם אנצור כהוכחה ברורה שיצירתה תמשיך להתקיים.

אהוד: היכרתי את מלכה כאשר ערכתי את ספר הפרוזה שלה "ללב היגיון משלו".

הגורם המרכזי שנלחם עכשיו בעיראק נגד דאע"ש היא למעשה איראן, ייתכן בהסכמה, אם לא בשיתוף פעולה כלשהו עם ארה"ב. הם הופכים לבעלי הבית בעיראק, הלכה למעשה, ויתכן שמדינת טרור איראנית תחליף בעתיד בעיראק את ארגון הטרור דאע"ש. וזה מעלה שאלה מציקה: לצד מי יתייצב ממשל אובמה: לצד האימפריה האיראנית המתפשטת, או לצד ציר אפשרי סעודי-ישראלי?

מחר בחירות. בואו נוציא לרגע את הראש מהמדמנה בה אנו שרויים כבר כ-100 ימים, ונביט על הסביבה שלנו.

נתחיל ב-דאע"ש (או המדינה האסלאמית) שמככבת אצלנו בתעמולת הבחירות. לפני למעלה מחצי שנה הכריזה ארה"ב מלחמה על הארגון הזה בעיראק ובסוריה (הכוונה לאזורים הגיאוגרפים כי אין כבר מדינה סורית ואין כבר מדינה עיראקית) במטרה להחלישו עד להשמדתו. לצורך כך הוקמה קואליציה בינלאומית של עשרות מדינות, שלא היתה גדולה ממנה בהיסטוריה, לפי ידיעתי.

ל-דאע"ש, חשוב לחזור ולשנן, יש כוח צבאי של כ-30 אלף איש. לא יותר. הוא ברברי, אבל אין לו מאות אלפי לוחמים כמו לברברים שהיו תוקפים את האימפריה הרומית.

מה מאזן המערכה הבינלאומית נגד הארגון הזה לאחר חצי שנה? "מרכז המידע למודיעין וטרור על שם האלוף מאיר עמית" הוציא בימים אלו נייר הערכה ראשונית. המסקנות מראות על מאזן של הישגים וכישלונות. בסוריה ובעיראק נבלמה תנופת ההישגים של דאע"ש. ולא רק זאת אלא שהוא ספג מפלה בקרבות נגד הכורדים בסוריה סביב העיר קובאני. כמו כן, התקיפות האוויריות של הקואליציה פגעו במתקני הנפט שבידיו ובכך פגעו בהכנסותיו וביכולתו לספק שירותים לאוכלוסייה שתחת שליטתו. אבל, כל התקיפות עדיין לא הצליחו לערער את אחיזתו של דאע"ש בשטחים הנרחבים שכבש בסוריה ובעיראק. ובו בזמן היתה לדאע"ש הצלחה מחוץ לסוריה ועיראק. ראשית, הוא הצליח להתבסס במדינות אחרות במזרח התיכון: לוב ומצרים (בסיני); שנית, זרם המתנדבים הזרים לשורותיו לא פסק בחצי השנה האחרונה, ופעילים ג'יהאדיסטים במדינות המערב פתחו בגל פיגועים נגד יעדים ממשליים ויהודיים; ושלישית, מהבחינה האידיאולוגית, תפיסת העולם של דאע"ש נמצאת עדיין בתנופת התפשטות.

ממשל אובמה מנהל את המערכה מהאוויר, אבל הגורם המרכזי בשטח שנלחם נגד דאע"ש הוא איראן! לא בחשאי, אלא בשיא הפומביות. גנרלים איראניים, עם לוחמים איראניים, עם "צבא" עיראקי, עם מיליציות שיעיות עיראקיות, שאכזריותן אינה נופלת מזו של דאע"ש, מובילים בימים אלו את הלחימה נגד דאע"ש בעיר תכרית, מצפון לבגדאד, וימשיכו אותה צפונה לעבר העיר מוסול שבשליטת דאע"ש.

הכול נעשה בידיעת האמריקאים ובהסכמתם, אם לא בשיתוף פעולה כלשהו. איני יודע כיצד יסתיימו הקרבות, אך כמעט ודאי שאם דאע"ש יובס, איראן תהיה בעלת הבית בעיראק, הלכה למעשה, ואלוהים ישמור את הסונים בעיראק מנקמת המליציות השיעיות.

במילים אחרות, התוצר של לחימת הקואליציה הבינלאומית נגד ארגון הטרור בדמות דאע"ש – עלולה להיגמר בכך שאת מקום דאע"ש בעיראק תתפוס מדינת טרור הקרויה איראן.

ואם איראן זאת תקבל רישיון בינלאומי לייצר נשק גרעינ?! לא לחינם סעודיה ונסיכויות המפרץ רועדות מפחד. וכאן אני מעלה שאלה מציקה: המצב מזמין שת"פ בין ישראל לסעודיה וגרורותיה, כמובן תחת המטרייה האסטרטגית האמריקאית, מול האימפריה האיראנית השיעית המתפשטת.

אבל, היכן באמת יהיה ממשל אובמה? עם האיראנים או עם הציר המיוחל הסעודי-ישראלי? ואם הוא יתייצב לימין האיראנים (בצורה ישירה או עקיפה, פומבית או חשאית), האם פירושו של דבר שממשל אובמה גם ישנה את היחס שלו לאסד, הנתון לשליטה איראנית כאשר השטח שבשליטתו שייך כבר למעשה לאימפריה האיראנית המתפשטת – ויתמוך ברב המרצחים הזה??!!

האם נהיה עדים ל"חילופי בריתות" מצד הממשל של אובמה בפרק האחרון של כהונתו?

קשה להאמין, זה משהו שבגדר סיוט, אך הממשל הזה עשה באזור כל כך הרבה טעויות, שזה לא בלתי סביר שיעשה טעות אדירה נוספת.

שני מיליון "העניים" ומיליון הילדים "הרעבים" ייעלמו כהרף עין אחרי הבחירות, ירכיב את הממשלה מי שירכיב – הבעיה האסטרטגית האיראנית תישאר גם תישאר, אך בצורה הרבה יותר מאיימת. זרועותיה מצויות על הגבולות שלנו!

[כזכור הבחירות תתקיימנה מחר, יום שלישי, 17.3].

המדינאי הצרפתי ז'ורז' בנימין קלמנסו (1841-1929) שכיהן פעמיים כראש ממשלת צרפת, וב-1898 פרסם בעיתונו "ל'אורור" את מאמרו של אמיל זולא "אני מאשים", ואף נתן לו את הכותרת, ובשנת 1917, בהיותו בן 76, קיבל לידיו את ראשות הממשלה וכיהן במשך השנה האחרונה של מלחמת העולם הראשונה ועד שנת 1920, ולאחר המלחמה הקדיש את עצמו לעניין הסדרי השלום ודאג לאינטרסים של ארצו בוועידת השלום בפריז (1919), נודע באמרה המפורסמת:

'La guerre est une affaire trop sérieuse pour être confiée à des militaires'

"מלחמה היא עניין רציני מדי מכדי שתושאר לאנשי צבא."

נזכרתי באמרה זו בעת שהתכנסה חבורת הגנרלים המומחים מטעם עצמם במדיניות (ומטעם המממנים הנעלמים), וליהגו את המנטרה שנתניהו מסכן את בטחון ישראל.

האמירות הנלעגות על הצורך להגיע לפתרון (הסדר מדיני לא שלום) עם מדינות ערב המתונות מבלי לפרט את הפתרון, האם כוונת האסטרטגים בדימוס, הגאונים, להגיע לשלום ע"י כך שהרצוג ימליך את מלך סעודיה החדש על הפלשתינאים, או אולי את מלך ירדן, וכך ימנע מהחמאס או דעאש להשתלט על השטח שיפונה מצה"ל?

אין ספק קלמנסו צדק: ""מלחמה היא עניין רציני מדי מכדי שתושאר לאנשי צבא."

הגזענות האנטי-אשכנזית והפיכתה של ש"ס למפלגה בעלת אידיאולוגיה ניאו-נאצית המקדשת את קדושת המוצא המרוקאי

בעבר הציגה מפלגת ש"ס את עצמה כמפלגה אידיאולוגית-דתית שחרתה על דגלה את עיקרי היהדות ע"פ פסיקת יוסף קארו והפוסקים מיהדות ספרד, בניגוד לפסיקת פוסקי אשכנז, (והפוסקים העיראקים כבן איש חי) ובזה היא ראתה את ייחודה.

לראשונה בבחירות אלו הביאה הגזענות האנטי-אשכנזית להפיכת מפלגת ש"ס למפלגה בעלת אידיאולוגיה ניאו-נאצית המקדשת את המוצא בלבד.

לאלו המגדירים עצמם "אליטה אינטלקטואלית מזרחית"* לא חשובה כלל הפסיקה הספרדית, הם אינם רואים כלל חשיבות אם אוכלים קטניות בפסח או לא, או אם יכולים להתאפק מללכת לבית שימוש שעה אחת או לא. לדידם, גם לא חשוב כלל אם המפלגה היא סוציאליסטית-חברתית המשרתת את השכבות הנמוכות בחברה, או מפלגה המשרתת את הבורגנות הקפיטליסטית. לדידם גם לא חשוב כלל אם המפלגה מפלה נשים ולה"טבים או לא, העיקר לגביהם הוא קדושת המוצא המוגרבי (מערבי) מרוקאי ( למשל תוניסאי העובר ל"יחד" של אלי ישי נתפס כבוגד).

לדידם של טהורי המוצא – "המישלינגים" בני התערובת כסתיו שפיר, או איילת שקד הם כבר אשכנזים לכל דבר, כי הם לא שומרים על טוהר המוצא.

בראש האידיאולוגיה הניאו-נאצית-מרוקאית עומד הגזען האנטי-אשכנזי, יליד מרוקו הישראלי לשעבר שירד לאמריקה (במקום למרוקו כפי שהכריז), סמי שלום שטרית, ומחרים והולכים אחריו גזענים נוספים, ככותב השירים הגזעניים האנטי-אשכנזים רועי חסן, ורבים אחרים.

כבר ראינו בהיסטוריה שמפלגה גזענית המקדשת את טוהר המוצא אינה מקדמת את טהורי המוצא. נהפוך הוא.

* הם קצת התבלבלו בגיאוגרפיה כי כוונתם ליהודים "מוגרבים" (מערביים) מרוקאים, ולא ל"אוסט יודה" מזרחיים אשכנזים.

הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) והכופרים האחמדים

"המפלגה הערבית המשותפת" של חד"ש בלד רע"ם תע"ל, משותפת רק בנושא אחד – שנאת ישראל. ההבדל ביניהן הוא רק במטרה. המפלגות הלאומניות הערביות דוגלות רק בחיסול מדינת ישראל והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית בשם פלסטין, והתנועה האיסלמית כחלק מתנועת "האחים המוסלמים" דוגלת בהשמדת היהודים בכל העולם ע"פ דברי מוחמד באמנת החמאס.

מעניין שאיימן עודה העומד בראש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) הוא בן הדת האחמדית. הדת האחמדית נוסדה במדינת פנג'אב שבהודו הבריטית על ידי מירזא ע'ולאם אחמד אל-קאדיאני (1908-1835) ונקראת על שמו. בהיותו כבן 40 הכריז ע'ולאם אחמד כי אללה הטיל עליו לחדש פני הדת המוסלמית ולהשליט בעולם צדק ויושר. תומכיו התכנסו בעיר לודהיאנה ב-23 במרץ 1889 ונשבעו לו אמונים (בייעה), תאריך זה נחשב כתאריך בו נוסדה הדת האחמדית. האחמדים מאמינים כי ישו לא מת על הצלב ולא עלה לשמיים. הוא ניצל, ומאמיניו הסתירו אותו והוא הוברח לגליל, ומשם הגיע עם מרים אימו להודו ושם מת בגיל 120. קברו נמצא בעיר סירינגר בחבל קשמיר.

ע'ולאם אחמד, מבשר הדת, היה לפי דבריו גלגול של קרישנה, ישו ומוחמד גם יחד. הוא "אל-מועוד" – המובטח (מילה המקבילה במשמעותה למהדי). בניגוד לתפישה האיסלמית המקובלת לפיה מוחמד הוא "חותם הנביאים", האחמדים מאמינים שלאחר מותו לא חדלה הנבואה והיא עברה לע'ולאם אחמד ולתלמידיו אחריו.

אחרי פטירת מייסד הדת בחרו בני העדה לתפקיד החליף (מחליף) את מאזאלנא נור אל דין, ואחריו ירשוהו חליפים אחרים. למותר לציין כי אלה מוגדרים ככופרים בני מוות ע"י החליף החדש של האיסלם הסוני, אבו בכר הבגדדי, החליף של דעאש.

בגלל רדיפתם ככופרים בארצות המוסלמיות נאלצו מאמיני הדת להעביר את מרכז הדת ללונדון.

אבי הכפר, עודה, הגיע לכבביר בסביבות שנת 1850 מהכפר נעלין בשומרון. לראשונה גר במערה גדולה ששימשה גם מקום מגורים לעזים ולבהמות. ב-1928 הגיע לכבביר שליח הדת ג'אלאל אל דין שמס מהודו דרך דמשק, ובמפגש עם הצעירים המוסלמים החליטו התושבים להתחמד (להפוך לאחמדים). בשנת 1934 נחנך המסגד האחמדי הראשון הקרוי "אדוננו מחמוד", על שם החליף השני של הכת. הוא בנוי כמבנה מתומן לפי מתכונת כיפת הסלע בירושלים.

אימאם העדה האחמדית בישראל כיום הוא מוחמד שריף עודה, והוא כפוף לח'ליף מירזא מסרור אחמד, שמושבו בלונדון. ראש העדה הוא מחמוד שריף עודה.

לאחמדים ירחון הקרוי "אלבושרא אלאסלאמיה אלאחמדיה" – "הבשורה המוסלמית האחמדית", אשר מופיע מאז שנת 1932. כבר בגיליונו הראשון פנה ליהודים בהצעה להתאסלם, והם אף מיהרו לתרגם לצורך זה את הקוראן ליידיש.

האחמדים עורכים מסיבה לזיכרון תרגום הקוראן ליידיש:

עקרונות האחמדיה השונים מהאיסלם הסוני והשיעי

התורה האחמדית שוללת שלילה מוחלטת אלימות במסגרת הג'יהאד. עקרונות התורה האחמדית מחייבים את מאמיניה להיות נאמנים למדינה בה הם חיים. בן הכת חייב במצוות הקוראן כדי להגיע לעולם הבא ואסור לו לעבור על חוקי ממשלת מדינתו, כדי שיחיה בשלום בעולם הזה.

במהלך המאבק ההודי לעצמאות מבריטניה לא תמכו אנשי האחמדיה במאבק והעדיפו שלטון זר ששומר על זכויות המיעוטים על פני שלטון הינדי שעלול לדכא אותם, זה השתלב בגישתם לציות לחוק (בעוד שאנשי הקונגרס הלאומי ההודי פעלו נגד החוק הקיים בשאיפתם לעצמאות).

מסתבר שאיימן עודה, ראש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) למרות עקרונות דתו, אינו יכול להשתחרר מגזענותו הערבית-המוסלמית, והוא הכריז שערבי שמצביע למפלגה שיש בה יהודי, מזהם את קולו.

למרבה הצער עד עתה סירב איימן עודה לראות את דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי.

בפאנל בחירות באוניברסיטת בר אילן ב-10.3.15 הכריז ראש מערך ההסברה של הרשימה המשותפת, רג'א זעאתרה, שארגון דאעש שואב השראה למעשיו מהציונות, ושחמאס איננו ארגון טרור: "מאיפה דאעש למדו את הפשעים האלה? תראו מה התנועה הציונית עשתה בשנת 1948. מעשי האונס, הביזה, הרצח, הטבח, שבוצעו גם כאן באזורים האלה."

כשנשאל האם חמאס הוא ארגון טרור, השיב זעאתרה: "לא. העם שהוא תחת כיבוש יש לו זכות להתנגד לכיבוש."

בראיון אצל רינה מצליח ב-14.3.15 סירב איימן עודה לגנות את דברים אלו של דוברו.

"הרשימה הערבית המשותפת", שהיא מרכיב חיוני בבלוק החוסם של המחנה הציוני. ממומנת בעיקרה ע"י קטר דרך בל"ד. על פי מידע שאין לו אישור רשמי, עזמי בשארה, מייסד בל"ד, העביר מקטאר 20 מיליון דולר לקופת המפלגה.

כאשר הוצע לעשות הסכם עודפים בין מר"צ לרשימה הערבית, זהבה גלאון התנגדה בהתחלה. אחר כך השתכנעה. הרוב ברשימה הערבית, כולל ג'מאל זחאלקה מבל"ד, התייחס להסכם בחיוב. ואז הגיעו הטלפונים מקטאר. גורמים בתוך בל"ד איימו לפלג את המפלגה. הרשימה נאלצה להתיישר על פי הקיצונים. למי המאה לו הדעה.

העיתון "וושינגטון פרי בייקון" חשף מסמך סודי של ארגון "עמנו" האמריקאי, הקורא לגיוס תרומות לצורך העלאת אחוזי ההצבעה במגזר הערבי.

קבוצת ארגונים אמריקאים תכננה קמפיין להעלאת אחוז המצביעים בבחירות בישראל, בעיקר בקרב סקטורים המתנגדים לראש הממשלה בנימין נתניהו ולמפלגת הליכוד, כך עולה ממסמך חסוי שהגיע לידי העיתון השמרני "וושינגטון פרי בייקון". במכתב, שנשלח על ידי ארגון "עמנו" (Ameinu) שפועל בארה"ב, מתבקשים תורמים אמריקאים לתרום כסף לקמפיין לקראת הבחירות בישראל שנועד בעיקרו להעלות את אחוז ההצבעה במגזר הערבי.

– "איטבח אל יהוד", עולי רוסיה והבחירות לכנסת

מייסדי הדת הדרוזית – מוחמד בן ישמעאל אל-דרזי, וחמזה בן עלי, פרסים במוצאם, הכריזו על השליט הפאטמי הערבי-מוסלמי של מצרים (996-1021) – אל-מנצור בן אל-עזיז – כהתגלמות אלוהים עלי אדמות. לאחר שהוכר כהתגלמות אלוהים הוא קיבל את הכינוי אל-חאכם באמר-אללה (מילולית המושל מטעם האל). כתוצאה מכך הוכרזה הדת החדשה על-ידי האיסלם כדת כפירה סוג א', שמאמיניה אינם זכאים אפילו לתנאי ההשפלה של "בני החסות" תחת האיסלם. הערבים-המוסלמים נתנו להם את כינוי גנאי – "דרוזים", ואילו הם, על אף שקראו לעצמם "אלמווחידין" – המייחדים את האל (מונותאיסטים), ומטעמי ביטחון שמרו את עקרונות דתם האמיתית בסוד, לא עזרו להם כל אלו למנוע את רדיפתם ע"י האיסלאם, שהרי הכרזת ערבי-מוסלמי כאל, נוגדת את אמונת הייחוד (מונותיאיזם) ואין כפירה גדולה ממנה.

לפני האלהתו כ"אלוהים הדרוזי", נודע אל-חאכם אל-מנצור, כערבי-כמוסלמי קנאי ברדיפותיו את הנוצרים והיהודים. ב-1009 הוא הרס עד היסוד את כנסיית הקבר בירושלים, ואילץ את נתיניו הנוצרים לענוד צלבי עץ של חצי מטר ברוחב ובאורך סביב צווארם. הוא ציווה גם להרוס את בתי הכנסת של היהודים וגזר שעליהם להתאסלם או לצאת מהמדינה, או להסתמן ע"י סימנים בולטים – ראשי עגל שיישאו על הצוואר כרמז לעגל הזהב.

לקראת סוף ימי שלטונו הפך אל-חאכם רדוף פחד רדיפה, חשד בסובבים אותו והורה להוציא להורג כמה מבכירי ממשלו. תקופה זו התאפיינה גם בפרסום חוקים יוצאי דופן, כמו איסור על אכילת מלוח'יה, המאכל המצרי המסורתי, ואיסור על משחק שחמט.

אל-חאכם נעלם באופן מסתורי ועם היעלמו פחתו לזמן מה גם הרדיפות.

בניגוד לאלוהיהם – אל חאכם, הדרוזים מאמיניו, אינם מיסיונריים ואינם תובעים לרדוף ולהרוג בני דתות אחרות. הדרוזים לא צעקו מעולם: "אטבח אליהוד."

לפני שנים מספר התחכם הפובליציסט הערבי-פלסטיני-דרוזי סלמאן מצאלחה, כאשר כתב שהערבים (כוונתו לערבים-המוסלמים) מעולם לא צעקו "אטבח אליהוד" מפני ש"אטבח" פירושו בערבית "לבשל את היהודים", והערבים מעולם לא צעקו לבשל את היהודים. ("להרוג שלושה ולנוח", באתר "הגדה השמאלית", 24 בנובמבר 2008). בפונטיקה הערבית כמובן מצאלחה צודק. הערבים מעולם לא צעקו "אטבח" אלא, "אד'בח אליהוד" שפירושו "שחוט את היהודים". לאוזן היהודית אד'בח נשמע אטבח.

והנה מצאלחה מעלה רעיון חדש. כל הרעיון של "אטבח אליהוד" – הקריאה לרצוח יהודים, הגיע לטענתו לא מן הערבים אלא, מהרוסים שהתגיירו: "אחד מהמתייהדים, יעקב ניצ'ייב, ישב בסג'רה, ובשמחת תורה, הרשה לעצמו להשתכר כ"גוי". ומשהשתכר חזר להיות איכר רוסי כמימים ימימה, וככל איכר רוסי שתוי צעקה הוודקה מגרונו: 'בי ז'ידוב'". כך נולדה לה אי שם בתחילת המאה ה-20, הקריאה הנפוצה בעברית ארצישראלית "איטבח אל-יהוד". והודבקה לערבית. שיוך הקריאה לערבים הוא המצאה ציונית שנועדה לעשות דמוניזציה של הערבי באשר הוא." ("קשים גרים לישמעאל", "הארץ" 28.12.11)

האם הפובליציסט הערבי-דרוזי מצאלחה הבקי בעיני עצמו בהיסטוריה הערבית ובתיאולוגיה המוסלמית והמעז לקבוע שהקריאה לרצוח יהודים לא באה מעולם מן הערבים-המוסלמים, אינו מכיר את דברי מוחמד (כפי שהוא מצוטט באמנת החמאס סעיף 7 – שהוא מצע פוליטי של מפלגה שזכתה לרוב קולות בקרב הערבים-הפלישתינאים), שיש לרצוח את היהודים כתנאי לגאולה? האם הוא באמת סבור שהקריאה לרצוח יהודים באה רק מן הרוסים שהתגיירו, והערבים-המוסלמים, מעולם לא רצו, לא שאפו, לא צעקו, "אטבח אליהוד", וכמובן מעולם גם לא ביצעו רצח שכזה...?

כנראה שלא. כי הנה סלמאן מצאלחה מכיר את האידיאולוגיה המוסלמית ובשל כך הוא החליט לראשונה להצביע למר"צ.

במאמר ב"הארץ" סלמן מצאלחה, "למה אצביע למרץ?" ("הארץ", 13.3.15) אומר מצאלחה: "אם הברירה היא בין קול שיכניס מנדט למר"צ או קול שיכניס מנדט לערבים מהרשימה המשותפת המקבילים לבית היהודי או לישראל ביתנו, אז הבחירה של כל אזרח הגון היא בבירור מר"צ."

בניגוד למצאלחה מנהיג הדרוזים בלבנון וליד ג'ונבלאט קורא לדרוזים בישראל להצביע לרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל). בהודעה שפירסם ג'ונבלאט אמר כי איחוד הרשימות הערביות הוא הזדמנות של ממש לחזק את החברה הערבית בישראל ולאחד את השורות אל מול הסכסוך ישראלי-פלסטיני. ג'ונבלאט הוסיף כי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) היא המפתח להשבת זכויותיהם של הדרוזים בישראל.

הריצה הנמהרת של פוליטיקאים לתוכניות שמסתלבטות על חשבונם, והכוונה של הערוצים השונים לערבב בליל הבחירות בין דיווחים ופרשנויות רציניים לבין דחקות מבודחות על האירוע הלאומי – הן עוד ציון דרך בשפל החברתי. פעם אייל קיציס היה אתנחתא ליונית לוי. היום כבר לא ברור מי כאן האתנחתא.

הומור, אירוניה, סאטירה ואפילו ציניות חשובים מאד לבריאותה ולאושרה של החברה. הם מחדדים את חוש הביקורת, מסייעים לחשוף עיוותים חברתיים, מכניסים דברים לפרופורציה, מרוקנים אוויר נפוח, מרסנים כוח משחית, מחדדים את המחשבה והיצירתיות ויוצרים אווירה שמחה וכיפית.

אבל לפעמים גם הרצינות חשובה לחיים החברתיים, ואפילו הקדושה ויראת הכבוד. העולם אמנם מצחיק ביסודו, אבל גם עצוב ומאיים. פה ושם נדרשת מידה של איפוק טקסי כדי לייצר אחריות ואכפתיות – כדי להניע אנשים להוקיר את הטוב ואולי גם להקריב קורבן ראוי.

דווקא חברה פתוחה ודמוקרטית חייבת להישמר מלהפוך כל רגע בחיים וכל אדם ומשרה לקריקטורה. אם נזלזל בכל מה שזז נמצא עצמנו נטולי כבוד לזולת ולעצמנו. למען האמת, אנחנו קרובים מאד לרגע הזה – "באדיבותה" של התקשורת.

במשך שנים רבות פעלה התקשורת הישראלית כקטליזטור דמוקרטי חשוב. ההיסטוריה של ההומור והסאטירה – שרובם יוצרו והופצו בכלי התקשורת היא למעשה ההיסטוריה של תהליך ההתפכחות וההתבגרות הבריא שכולנו עברנו. אבל לאחרונה המאזן משתנה לרעה, וההגחכה נעשית לחרב פיפיות. להפוך את הבחירות לבדיחה, זו בדיחה עצובה. מי שמטשטש בין חדשות לבידור, בין רציני לנלעג ובין כבוד לבוז, מחליש את הביטחון בחברה ובמדינה. כך גם מצטנן הלהט האידיאולוגי של אנשים מוכשרים וישרי דרך להשפיע.

כאשר המסר העיקרי הוא שפוליטיקאים הם לא יותר מחרצופים אופורטוניסטים, האמון בהנהגה פוחת והתקווה לעתיד טוב יותר נחלשת. מי שמזלזל במשרתי ציבור, רק משום שהם יושבים בבית הנבחרים, שלא יתפלא שילדים מזלזלים בהוריהם, שתלמידים מזלזלים במוריהם, שחיילים מזלזלים במפקדיהם, שעובדים מזלזלים במנהליהם ושאזרחים מזלזלים זה בזה. התקשורת ממהרת להתפלץ ממופעי האימים של "הישראלי המכוער", בלי לשים לב שהיא אחד הגורמים העיקריים להיווצרות התופעה הזאת. למעשה אפילו עליה הם צוחקים.

לא מזמן פורסם מחקר שחשף את חוסר הכבוד שבו נוהגים היום עורכי דין בשופטים. זה מגיע מאותו מקום – מהמקום של בוז לסמכות. של חילון כל קדושה חברתית.

צפיתי בעניין בהתפרצות המבוימת של הקומיקאי יובל סמו בראיון בחירות של יצחק הרצוג וציפי לבני במרכז הבינתחומי. זה היה לכאורה משעשע מאוד, כמיטב המסורת של "ארץ נהדרת", אבל למרות שבדרך כלל אני מתגלגל מצחוק מהפרודיות של סמו, הפעם נעצב ליבי. כצפוי, גם הרצוג וגם לבני שיתפו פעולה עם המארב הסאטירי. וכי היתה להם ברירה? אבל בעיני המופע הזה היה אונס תקשורתי אלים, וכלל לא מצחיק, של שיח בחירות, שאמור להיות רציני ומכובד, ושל קודים בסיסיים של איפוק ונימוס ציבורי.

אין צורך להיות אוהד נתניהו כדי להבין שהוא הוכפש בשיטות מחפירות לכל אורך מערכת הבחירות. האנשים שרדפו אותו, רדפו למעשה את כל מה שהוא מייצג, וזה כבר לא עניין פרטי. המרדף המוטרף הזה יילקח בחשבון בקלפי, וגם הרבה אחר כך.

המצוד הגדול: אנשי המחנה הציוני, כך דווח השבוע, שכרו כבר את כיכר רבין לנשף הניצחון במוצאי הבחירות. אין כמעט ספק שהידיעה הזו היא חלק מלוחמה פסיכולוגית אשר נועדה לרפות ידיים ורגליים בימין, וליצור שם רושם מוטעה של נפילת הכרעה ושל חוסר תוחלת בהמשך המאבק נגד מכונת המלחמה המשומנת של הרצוג. היא כאילו אומרת: פעילי ימין, עסקני ליכוד, חבל על זמנכם היקר, בקבוקי השמפניה שלנו כבר במקרר, להתראות באבן-גבירול.

אבל גם אם נניח שהזמנת הכיכר נובעת מצורכי התארגנות גרידא, כיאה וכיאות למפלגה סוציאל-דמוקרטית מסודרת, היא מסגירה כשל מוסרי: נשף ניצחון פוליטי המוני הוא מעשה קנטרנות שמעיד על חוסר רצינות. מי שמנצח בבחירות אמור להרגיש יותר אימה מאשר חדווה. משימת ניהול המדינה מונחת פתאום על כתפיו. אין עוד את מי להאשים. סיכויי הכישלון גדולים עשרת מונים מסיכויי ההצלחה. חוצות ישראל ראו כבר כמה וכמה נשפי ניצחון פוליטיים, משמאל ומימין, שהסתיימו במפח נפש. זוכרים את "שחר של יום חדש" 1999?

אלא שקמפיין האדירים "רק לא ביבי" הוא לא מסע פוליטי שגרתי להחלפת שלטון כושל. אין פה השקפת עולם אופוזיציונית מובהקת שמשתוקקת למימוש, או מחנה שנאנק תחת עול דיכוי. כל מי שעיניו בראשו מבין שהרצוג לא יוכל לשלוף מכיסו פתרון קסם לבעיית הדיור ולבעיית פלסטין. לכן, עיקר תכליתו של הנשף המתוכנן בכיכר רבין הוא לציין את סיומו המוצלח של מצוד מאורגן היטב, אולי המצוד הגדול בתולדות ישראל. הציידים רוצים לחגוג. הם הזיעו קשות בחודשים האחרונים.

במשרדים אחדים נפלה בסתיו החלטה להעיף את נתניהו מלשכת ראש הממשלה, ביי הוק אור ביי קרוק. זו היתה החלטה כשרה לחלוטין מבחינה דמוקרטית. מה שלא כשר זו השיטה: ראש הממשלה הוכפש בשיטות מחפירות לכל אורך מערכת הבחירות. אין בליסטרה אחת שלא הוטלה בו, אין בור שלא נכרה לרגליו. ניחוח לינץ' עמד באוויר כל החורף.

רוב כלי התקשורת השילו מעצמם גם את מסיכות האובייקטיביות, לא רק את האובייקטיביות עצמה, והשתלחו בנתניהו בלי בג"ץ ובלי אתיקה, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה. כל טעות טקטית קטנטנה שלו, כמו סרטון החמאס, נופחה לממדי קטסטרופה אסטרטגית (כשרבין ז"ל ערך השוואות בין הימין לבין ארגוני החבלה אמות הספים העיתונאיות רעדו פה הרבה פחות). פיטורים של כמה עשרות פועלים במפעל כימיקלים לישראל הוצגו כגל פיטורים המוני בשירות הציבורי. חיסול הכרחי של צורר איראני בגולן תואר כתעלול בחירות. טענות מני נפתלי נגד משפחת רה"מ זכו ליחסי ציבור נדיבים במיוחד, ואילו הטענות נגד נפתלי עצמו הודחקו לירכתיים. מאיר דגן, לשעבר קצין בכיר שנוי במחלוקת, הועלה לצורך המצוד לדרגת קדוש מעונה. פתאום הוא הפך לאורים ותומים.

כבר בשלב מוקדם של המערכה הצטרף גם הבית הלבן למצוד. סערת ההתנפלות של אנשי אובמה על נאום נתניהו בקונגרס (בעצם, מה היה איכפת להם שהוא ינאם?) – נועדה להבאיש את ריחו בעיני הבוחרים כאן. לנשיא האמריקני היה זמן לפגוש בחודש האחרון את נסיך הטרור מקטאר, אבל את ראש ממשלת ישראל הוא סירב בתוקף לפגוש. זו היתה תרומתו הלא צנועה, והכל-כך בעייתית, למען המלכת הרצוג. אובמה הלך לנתניהו על הראש.

כותב שורות אלו אינו נמנה, בלשון המעטה, עם אוהדיו האוטומטיים של נתניהו. הרבה מילים כעוסות נכתבו פה עליו, ומן הסתם עוד ייכתבו אם ינצח שוב. אבל אין צורך להיות אוהד נתניהו כדי להבין או להודות שהמצוד אחריו היה פראי ובלתי נסלח – בושה וחרפה לדמוקרטיה הישראלית. האנשים שרדפו אותו, רדפו למעשה את כל מה שהוא מייצג, וזה כבר לא עניין פרטי של נתניהו. המרדף המוטרף הזה יילקח בחשבון בקלפי, הוא יילקח בחשבון גם הרבה אחר כך.

אתה החייל הַסָּהָיוּנִי הבא לרצוח את בני עמי

מחזיק בנשק אוטומאטי בּוֹלט כדורים כמו זֶרע אתה

חייל גלמוד סָהָיוֹנִי אִל-מוֹסְקוֹבִּי משבִּיך סְבֵּרְמָה בחשיכה

קליעיךָ מְחבְּשִׂים ילדוֹת פלסטיניות עם קרוּם

שֶׁיוֹנִים סָהָיוֹנִיוֹת עִבְּרַאנִיוֹת מחרבנות עליה בְּצָצוֹת

מִן אִל-מָזְלַט אל-מַלְעוּן אִילִי טס עַלַא אַרְד פלסטין

אתה הַשָּׁאהיד הַזִּ'יהִיד התמים שלימדו אותו להרוג

מי ייתן וירבו רוצחים בדמותו ובדמות בת-זוגו הביזארית

מתוך דברים שהשמיע מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, יוסי אחימאיר,

רב השיח הערב, על תרבות ורוח בימין, מתקיים פחות משבוע לפני הבחירות, שמעסיקות את כל ההתעניינות ותשומת הלב.

במהלך מערכת הבחירות, או מערכת ההכפשות, צץ ועלה גם נושא התרבות והספרות בימין, או לדברי המקטרגים – היעדר, כביכול, של תרבות ורוח וספרות בימין, תוך ביזוי המחנה הלאומי בסלוגנים הזויים ומתנשאים, כגון: "אין גרוסמן לימין!"

הנושא עלה גם בהקשר לפרס ישראל לספרות, הפרס המבוטל, הפרס שנעשתה בו התערבות לא-ראוייה, וגם בהקשרים נוספים שצצו בימים האחרונים.

אצטט מדברים שסיפר בשעתו ל"מעריב" השחקן עודד תאומי, "לפני כמה ימים: לקראת מהפך 77, היינו בחוג בית עם בגין, שבאמת היה איש תרבות. כשנשאל מדוע לליכוד אין מועדון כמו צוותא ולא הוצאת ספרים, כמו 'עם עובד', 'הקיבוץ המאוחד' ו'ספריית הפועלים', לא היתה לו תשובה. אני לא רוצה לומר שמי שמצביע לליכוד הוא לא תרבותי, אבל ניכר שלמפלגה הזאת יש פחות קשר לתרבות."

אינני יודע אם זה אכן מה שבגין המנוח אמר באותו חוג בית, שהרי יכול היה להצביע, למשל, על המוסד שאתם נמצאים בו היום, מכון ז'בוטינסקי, ועל הוצאת הספרים שלו, כמו גם על הוצאות ספרים נוספות, "ימניות" במרכאות, שהיו קיימות באותה תקופה.

בגין היה יכול לנקוב בשמותיהם של סופרים ומשוררים רבים במחנהו, וגם כאלה שנטשו את השמאל והצטרפו לימין. אפשר להיזכר במכתב הסופרים המפורסם לאחר מלחמת ששת הימים, שקרא להקמת התנועה למען ארץ-ישראל השלמה. בין החותמים: עגנון, הזז, אצ"ג, אלתרמן, גורי ומי לא.

סיסמתו של מכון ז'בוטינסקי היא: "תרבות לאומית – מורשת ציונית." זו אינה רק סיסמה, סלוגן, זו מציאות המשקפת את הפעילות הרוחשת ביומיום בין כתלי מוסד זה: עידוד מחקרים, הוצאת ספרים, קיום ערבי עיון וספרות, שימור מורשתו של סופר ומשורר דגול הנושא את השם: זאב ז'בוטינסקי, והנגשתה לציבור הרחב, לקהל המתעניינים.

כלום היה בתנועה הציונית עוד מנהיג בעל שיעור קומה כשלו? האם קם לה ענק רוח כמוהו?

הנה בימים אלה מתקדמים שני מפעלים ספרותיים מונומנטליים, שהמכון שלנו מפיק ומוביל: הוצאת מהדורה חדשה, מדעית, של כתבי ז'בוטינסקי, בעריכתו הראשית של פרופ' אריה נאור, הכרך השני, "ארץ ישראל", יראה עוד בעוד כחודש. ולקראת סיום – מפעל האיגרות של ז'בוטינסקי, שהגיע עתה אל כרך 13, שנת 1938, בעריכתו של ד"ר משה הלוי. מעבר לזה יוצאים ספרים ופירסומים אחרים על-ידי מכון ז'בוטינסקי.

ועם זאת, הרשו נא לי להתוודות בחוג סגור זה: אף כי אנחנו נמצאים בבניין שבקומותיו העליונות שוכנים משרדי תנועת הליכוד, איננו זוכים למלוא ההוקרה ושיתוף פעולה מצד הנהגת התנועה, שאנו משמרים את הארכיון שלה, אף לא לתמיכתה החומרית.

אין תשומת לב מצד השרים והח"כים של הליכוד למורשת ההגותית והספרותית הגדולה של אבות התנועה הרביזיוניסטית. משלמים לה רק מס שפתיים. בקושי נושא זה, דהיינו העבר המפואר, יסוד היסודות לבניין התנועה בכל גלגוליה, מעניין אותם. לא בימי בחירות ולא בימי חול.

אמנם זכינו לתמיכת שרת התרבות היוצאת, אבל ידיה היו כבולות בכבלי תבחינים, קריטריונים, שאינם מאפשרים אפלייה לטובה, מכל סוג שהיא, לגוף או מוסד שהיא חפצה ביקרו.

גם כיום אפשר למנות יוצרים, סופרים ומשוררים רבים, שניתן להגדירם כאנשי ימין, חלקם מתגוררים ביישובי יו"ש. והרי פעילות תרבותית רבה רוחשת בהתנחלויות.

מנגד, אותם סופרים בולטים, שמיוחסים למחנה השמאל, תמצא אותם חתומים על מודעות תעמולה של "מרצ", בעיקר, תפגוש את שמותיהם על כרוזי תמיכה בוויתורים על חלקי מולדת וקבלת כל תנאי הערבים למען הקמת מדינה פלשתינית ונסיגת ישראל, למען ה"שלום".

רווחת בקרבם תופעה של התנשאות, של התייפייפות טווסית, בבחינת "אני ואפסי עוד". נתק מן העם הפשוט, בעיקר העם בפריפריה, ובוז לאמונותיו ולמנהגיו. מקרי נתן זך, גרבוז וסובול, דבריהם הנלוזים, הם רק דוגמאות לכך. סופרים שמבטאים אנטי תרבותיות במירעה!

תופעה כזו לא תמצאו בעולם הספרות והרוח במדינות ערב. שם, כל הסופרים הערביים, ללא יוצא מן הכלל, מתייצבים לימין ממשלותיהם, בדרישה טוטאלית, חסרת פשרות, מישראל – לסגת לקווי 67', לחלק את ירושלים ולהסכים לזכות השיבה.

מישהו יכול להסביר תופעה זו, שבה כל הסופרים ואנשי הרוח במדינות ערב מגוייסים למאבק נגד ישראל ולשלילת זכות קיומה, ולעומתם סופרים עבריים בישראל מתייצבים דרך קבע למען נסיגות מחבלי מולדת היסטוריים, מצדדים בוויתורים אין-קץ לערבים, מתעלמים מהקשר ההיסטורי בין האומה למולדת, מחלישים את הרוח הלאומית?

לא השאלה, אם יש תרבות ורוח בימין – היא על סדר היום. השאלה היא, מדוע תרבות עשירה, דינמית, זו מקופחת, אינה בולטת במגוון הדעות, הרעיונות שמציגה התקשורת שלנו?

מדוע רק סופרים, משוררים, הוגים, פובליציסטים, שרובם ככולם עשויים ממיקשה רעיונית אחת, כלומר אינם נימנים על מה שמכונה מחנה הימין, נהנים ממלוא ההכרה וממבחר הפרסים, שהיוקרתי שבהם הוא פרס ישראל?

"האדם עומד חסר אונים נוכח גזר-הדין הבלתי נחזה מראש של גורלו." זהו המוטו של המחזה "אדיפוס המלך", שכתב המחזאי היווני בן המאה החמישית לפנה"ס, סופוקלס, שמבקש להוכיח בדרך הבולטת והמזעזעת ביותר את חוסר האונים שבמאמצי בני האדם לשנות את הגורל שנקבע להם מראש.

על פי השתלשלות העניינים, גורלו של אדיפוס, שנגזר עליו להרוג את אביו ולהתחתן עם אימו – היה ידוע מראש עוד בטרם נולד! למעשה, בעיניי, הרקע למחזה עליו ביסס סופוקלס את עלילת המחזה, מרתק הרבה יותר מהמחזה עצמו.

ברקע, אביו, המלך ליוס, שהתחתן עם יוקסטה, קיבל נבואה לא להוליד ילד כי היילוד יהיה רוצח אביו. פשוט כך. נאמר לו כי בנו ירצח אותו, לפיכך אסור לו להוליד ילדים. עד כמה שליוס נשמר לנפשו, בכל זאת יום אחד הוא שתה לשוכרה ושכב עם אשתו יוקסטה ונולד לו בן. מחשש שמא הנבואה תתגשם, מסר ליוס את התינוק לרועה על מנת שיפקיר אותו למוות במרעה, אולם הרועה הפקיר את התינוק בהר לא הרחק מקורינתוס. הרועים בשרות מלך קורינתוס מצאו את התינוק והביאוהו לאשתו של המלך והיא אימצה אותו וגידלה אותו ונתנה לו את שמו אדיפוס, וזאת משום שאביו ליוס, בטרם מסר את התינוק לרועה, ניקב את קרסוליו בסיכות ורגליו התנפחו. השם אדי פוס פירושו רגל נפוחה, וכך הוא גדל להיות לגבר חזק וגבוה שעלה בכוחו על כל בני גילו, שמרוב קינאה בו קראו לו אסופי, מה שדחף אותו לגלות מיהם הוריו הביולוגיים.

בחקירתו אחר שורשי משפחתו, נודע לאדיפוס מפי האלים שאל לו לחזור לארצו כי הוא עשוי להרוג את אביו ולהתחתן עם אימו, אז הוא החליט לעזוב את קורינתוס. הוא נסע במרכבה באיזור של מרכז יוון, ובדרך צרה אחת הוא נתקל במרכבה שבאה מולו ובה ארבעה אנשים ובהם ליוס המלך. הכרוז קרא לאדיפוס לזוז מהדרך כדי לאפשר לו לעבור, אך אדיפוס סירב. בתגובה הרג הכרוז את אחד מסוסיו של אדיפוס, ואדיפוס ברוב זעמו הרג את הכרוז ואת שלושת האנשים האחרים שישבו במרכבה, שאחד מהם היה המלך ליוס, אביו – ומבלי לדעת את מי הרג, המשיך אדיפוס בנסיעתו והגיע לממלכת תביי.

באותה עת קריאון ירש את הממלכה ומיד נפל על הממלכה אסון: האלה הרה שלחה אליהם את הספינקס, יצור בדמות אישה עם זנב אריה וכנפי ציפור, שחד להם חידה, שעד שלא יפתרו אותה הספינקס יבלע כל יום אחד מתושבי העיר.

מכיוון שאיש לא ידע לפתור את החידה – איזה יצור הולך בבוקר על ארבע, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש – בלע הספינקס אנשים רבים ובהם גם את בנו של המלך קריאון. בצר לו, הכריז קריאון שכל מי שיפתור את חידת הספינקס, יזכה למלוך בממלכה ויזכה להתחתן עם אלמנתו של ליוס, יוקסטה.

אדיפוס, בגילומו של אלכס קרול, פתר את החידה ואז הספינקס השליך עצמו מההר שבו ישב, ואדיפוס זכה בממלכה והתחתן עם יוקסטה, אימו. בגילומה של ייבגניה דודינה.

כל זה רק הרקע למחזה של סופוקלס. המחזה מתנהל בעצם כחקירה בלשית – מי רצח את המלך ליוס. החקירה החלה לאחר שנים של חיי אושר עם אשתו-אמו, ולאחר שנולדו להם שני בנים ושתי בנות, (אחת מהן היא אנטיגונה) –לאחר שפרצה מגיפה בעיר שהפילה חללים רבים, והמלך הקודם קריאון ופרנסי הממלכה ואדיפוס בראשם נרתמו לגלות מי היה הרוצח של ליוס על מנת להדביר את המגיפה.

אדיפוס, שסופוקלס מתארו כאדם אמיץ, ישר, ומעמיק מחשבה, שפתר את חידת הספינקס בכוח שכלו המבריק, תחילה חושד בקריאון, אותו מגלם גיל פרנק, אולם אט אט, לאור עדויות שני הרועים המובאים לפניו, הרועה מתביי – דב רייזר, שהפקיר התינוק על ההר, והרועה מקורינטוס שמצא התינוק והביאו לאשת המלך, ג'אסן עבאס – ועוד שני שליחים בגילומם של אהרון אלמוג ומיכאל כורש, כל אלה, יחד עם דמותו של טירטיאס, בגילומה של דבורה קידר, מהווים כולם יחד, בבימויו של חנן שניר, בתרגומו החדש והמצוין של שמעון בוזגלו, קבוצת שחקנים שהם גם צוות חוקרים, גם מקהלה יוונית – גם צוות החוקר מקרה רצח וגם צוות טיפולי בבית חולים פסיכיאטרי. בפועל, הם מהווים את כל אלה גם יחד, ופותרים את התעלומה.

זוהי דרמה של חקירת רצח, שמתפתחת באופן דרמטי שלב אחר שלב. גם כשהאצבע מתחילה להיות מופנית כלפיו כמי שרצח, אדיפוס עדיין מתכחש לאפשרות הזאת. הוא לא מאמין. זהו מנגנון ההכחשה שפרויד מדבר עליו כאחד מחמשת מנגנוני ההגנה שאדם מגן על עצמו מפני פחדים עמוקים וטראומות שקשה לו לעמוד בפניהן ולהתמודד איתן.

אדיפוס ואשתו היו יכולים להמשיך ולחיות חיי אושר אלמלא המגיפה שעוררה את צוות החוקרים-המטפלים ואילצה אותם לחקור את תעלומת הרצח.

מבחינה חזותית יש בצוות השחקנים מין תערובת מוזרה של תפקידים ושל תלבושות מזמנים שונים. הצוות "החוקר" מופיע בלבוש של פסיכיאטרים (שחור ולבן), כולל המלך קריאון. והרועים והשליחים מופיעים עם כובעים צמודים לראשם בסגנון ימי הביניים. אווירת חדר הטיפולים הפסיכיאטרי לא כל כך משתלבת באווירת צוות החקירה הבלשי שאותם שחקנים ממלאים. מכל מקום, ככל הנראה שה"טיפול" שניתן לאדיפוס די נכשל. כי במקום שיתאוששו מהטראומה, הוא ואשתו פוגעים בעצמם.

כשאט-אט מתחילה עניבת החנק להיכרך סביב צווארם, כשאשתו-אימו קולטת את גודל הזוועה, שהנה בנה התינוק שכה התאבלה עליו, עומד עתה לפניה בתור בעלה, היא נמלטת מהמקום בייאוש והולכת ותולה את עצמה. גם אדיפוס פוגע בעצמו אך לא על ידי התאבדות. המוות בעיניו הנו דרך קלה מדי לכפר על פשעו. הוא בוחר לנקר את עיניו במו ידיו כדי לגרום לעצו סבל וייסורים.

אלכס קרול ממלא את תפקיד אדיפוס בעוצמה רבה, ויבגניה דודינה, כיוקסטה אשתו-אימו, משחקת ברגש ובעדינות. לגיל פרנק, המגלם את המלך, קריאון יש הופעה מאוד סמכותית ואצילית כפי שתפקידו מחייב, וגם יתר השחקנים ממלאים תפקידם כהלכה.

זוהי הטרגדיה היוונית שפרויד ביסס עליה את תיאורית התסביך האדיפלי, לאחר שחקר את מיניות הילד והגיע למסקנה שכל ילד באשר הוא, חולם ומשתוקק להרוג את אביו ולהתחתן עם אימו. ההבדל הוא שאדיפוס עשה זאת פיזית, בעוד הילד האוניברסלי עושה זאת בתת המודע שלו.

מעניין אם פרויד היה מגיע לאותה תיאוריה אלמלא היה אדיפוס קיים ואילולא היה סופוקלס כותב עליו מחזה, אלפיים חמש מאות שנה קודם לכן.

מוסיקה מותאמת של יוסי בן-נון, עיצוב תפאורה של רוני תורן ועיצוב התלבושות של פולינה אדמוב תרמו אף הם ליצירת הצגה מעניינת ועשויה היטב.

על פי הסטריאוטיפ המוכר, "הקול הצף", זה שאינו משויך אוטומטית למפלגה או לפחות לגוש מוגדר, הוא מצביע בלתי אידיאולוגי, מצביע אווירה, זגזגן. אני כופר בסטריאוטיפ, ולפחות לגביי הוא חסר שחר. כל מי שקצת מכיר אותי, יודע שאני אדם אידיאולוגי – שחי אידיאולוגיה, נושם אידיאולוגיה, מודרך אידיאולוגיה והאידיאולוגיה מניעה אותי, את בחירותיי בחיים ואת החלטותיי. אני גם אדם פוליטי מאוד, אכפתניק מאוד ודעתן. והנה, אני "קול צף" מובהק, במובן שאין לי מפלגה, אין לי גוש, ועל פניו, מעקב אחרי רצף הצבעותיי מצביע על חוסר קוהרנטיות. הסיבה לכך אחת – אין מפלגה המשקפת ומייצגת את האידיאולוגיה שלי. היתה כזאת – "אחדות העבודה", אך הפעם האחרונה שבה היא התמודדה בבחירות היתה שנתיים לפני שנולדתי...

את הבחירה החשובה ביותר בחיי קיבלתי בגיל 17 – לחיות כל חיי בקיבוץ אורטל, שקם באותם הימים. את ההחלטה קיבלתי עוד טרם ביקורי הראשון בקיבוץ. היתה זאת בחירה בדרך חיים שבה אגשים את האידיאולוגיה שבה אני מאמין; הן האידיאולוגיה הסוציאל דמוקרטית, בחיים בקיבוץ, והן האידיאולוגיה הציונית בהתיישבות בגולן.

מאז ועד היום לא חלף במוחי להרף עין הרהור על דרך חיים אחרת, חרטה או אפילו ספק קל בדרך שבחרתי. לא בחרתי בדרך של מגורים בקיבוץ, אלא של חיים מלאים, אכפתיות עשייה ותרומה. וכל חיי הם מאבק – מאבק לכך שהקיבוץ יהיה קיבוץ שיתופי אמיתי, מצליח ומשגשג. מאבק על ההתיישבות בגולן, קיומה ושגשוגה וסיכול כל ניסיון לעוקרה ולמסור את הגולן לאויב הסורי. את כל חיי אני מקדיש למטרות הללו, שהן מטרות קדושות בעבורי.

מפלגה אינה ערך, אינה מטרה, היא אמצעי להגשמת מטרות ודרך. המפלגה היחידה שבה הייתי חבר פעיל וחבר בהנהגתה היתה "הדרך השלישית". בכל מערכות הבחירות, זולת השתיים בהן "הדרך השלישית" התמודדה, לא בחרתי במפלגה שבה תמכתי ממש, עימה הזדהיתי באמת, אלא בחרתי בחירה פרגמטית שנראתה לי כמשרתת בצורה הטובה ביותר את מדינת ישראל באותה נקודת זמן, על פי השקפתי. גם ההצבעה הפרגמטית הזאת, היא בחירה אידיאולוגית מאוד.

אבי היה בית"רי, איש אצ"ל, חרותניק. כילד מעורה ומעורב פוליטית משחר ילדותי, הושפעתי מן האווירה והדרך שספגתי בביתי. עם זאת, סקרנותי, העניין שלי בהיסטוריה ובפוליטיקה, הביאו אותי מגיל צעיר מאוד להזדהות עם חלוצי תנועת העבודה, אנשי העלייה השנייה והשלישית, תנועות הנוער החלוציות והפלמ"ח. שתי ההשפעות הללו עיצבו את דרכי – להט ציוני, אהבת ארץ ישראל, גישה ניצית בנושאי חוץ וביטחון והשקפה סוציאל דמוקרטית בענייני חברה וכלכלה.

בשורות הבאות אסקור את "קיצור תולדות הזיגזג" – הצבעותיי במערכות הבחירות השונות.

כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, הייתי נער בן 16. הייתי נער פוליטי ודעתן. למרות התרגשותי הרבה בביקור סאדאת, ואף שהאמנתי בכנות רצונו בשלום והייתי נכון לוויתורים עמוקים בסיני, התנגדתי בכל מאודי לנסיגה המוחלטת ובעיקר לעקירת היישובים. בהחלטתו של בגין ראיתי ביטוי לחוסר היחס של הליכוד כלפי ההתיישבות והאחיזה בקרקע, לא בדיבורים אלא בשורשים. פעלתי בתנועה לעצירת הנסיגה מסיני. והצטרפתי לנוער התחיה.

הפעילות הראשונה שלי בנוער "התחיה" עם הצטרפותי, הייתה הפגנה ליד ביתו של שר הביטחון עזר ויצמן, לאחר רצח 6 יהודים בחברון. בראשית ההפגנה, החלו המפגינים לצעוק קריאות כמו "ויצמן רוצח יהודים." הבנתי במהרה שמקומי אינו שם, נטשתי את המקום, עליתי על האוטובוס הראשון הביתה, והפסקתי את פעילותי.

כעבור חודשים אחדים שוב התקשרו אליי מנוער "התחיה", לשאול מדוע איני פועל. הסברתי. ענה לי איש הקשר, שחל שינוי בגישה. שהקיצונים שפעלו אז – עזבו, ומי שפועלים היום הם חבר'ה אחרים לגמרי. חזרתי, ואכן כך היה. וכך, לצד פעילותי כרשג"ד בצופים, פעילותי יום ולילה בשבט הצופים, פעילות בגרעין לאורטל שכבר פעל – פעלתי גם במסגרת תנועת התחיה.

האמנתי ברעיון שלמות הארץ. כעסתי על מפלגת העבודה הדוגלת בפשרה טריטוריאלית. אף שהערכתי מאוד את יגאל אלון – לפני ואחרי מותו, ובמידה רבה ראיתי בו מורה דרך, שללתי את דרך הפשרה הטריטוריאלית שהוא יזם. הזדהיתי עם אנשי תנועת העבודה, חברי קיבוצים ומושבים, שהיו בין מייסדי תנועת "התחיה", ובהם בניו של מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין (שכבר לא היה בין החיים) ואחרים. אהבתי את הרעיון של "הולכים ביחד" – חילונים ודתיים, אנשים מן הימין ומתנועת העבודה. הערכתי את הנהגת התנועה – יובל נאמן, גאולה כהן, חנן פורת ומשה שמיר. הייתי פעיל בבחירות, והצבעתי לתנועת התחיה. הייתי אז בן 18, תלמיד כיתה י"ב.

בבחירות לכנסת ה-11 הייתי חייל. הצבעתי בעיצומה של הכנת סגל לקראת מחזור חדש של קורס מ"כים שהדרכתי בו.

את מרבית שירותי עשיתי במלחמת לבנון הראשונה. עמדתי היתה אמביוולנטית. תמכתי במטרותיה המקוריות. ידעתי מההקפצות הרבות שלנו לפני המלחמה, עד כמה חסר שחר השקר על ה"שקט" כביכול ששרר לאורך הגבול בשנה שקדמה למלחמה. אך התנגדתי מאוד להתרחבות המלחמה ליעדים זרים אותם שללתי, להתערבות בפוליטיקה הלבנונית הבוגדנית והמושחתת, וסלדתי ממנהיגותו חסרת המעצורים של שרון, שר הביטחון. לא תמכתי במתנגדי המלחמה, אך גם לא הייתי בין תומכיה. הסכמתי עם חלק מן הביקורת על המלחמה, אך היתה לי גם ביקורת חריפה על מתנגדיה. היתה לי גם ביקורת על תנועת התחיה, שהתייצבה באופן אוטומטי כימין, בתמיכה חסרת ביקורתיות בכל צעד ועמדה קיצונים, בנושא לבנון ובכלל.

אהבתי את ההתייצבות של הנהגת התחיה נגד המחתרת היהודית וגילויי הכהניזם, ואף על פי כן, הרגשתי שהיא פחות ופחות מייצגת אותי, היא נמצאת מימין לי. כאשר רפול הקים את צומת, שקלתי לתמוך בו, כיוון שראיתי בתנועה זו גלגול של זרם שלמות הארץ בתנועת העבודה, למרות ביקורתי על מלחמת לבנון. "צומת" ו"התחיה" התאחדו ורצו יחד. גם בבחירות הללו תמכתי בהם, אם כי בהרבה פחות התלהבות; הצבעה מסויגת מאוד, כאלטרנטיבה שהעדפתי מתוך הקיים, אך לא בהזדהות של ממש.

בליל הבחירות הזדעזעתי מכניסתה של "כך" לכנסת ובחירתו של "הרב" כהנא. ראיתי בכהניזם סתירה מוחלטת לרוח היהדות ולרוח הציונות, סוג של פשיזם גזעני מאיים. שמחתי ש"התחיה", ובעיקר גאולה כהן, היו בין ראשי הנאבקים להוצאתם מחוץ לחוק. אך עצם בחירתם עוררה בי תחושות קשות על ההקצנה בימין, ודי הרחיקה אותי מן המחנה הזה.

בשנותיי הראשונות לאחר הצבא, חל שינוי בהשקפת עולמי הפוליטית. אף שהמשכתי להאמין בזכותנו על א"י השלמה, כפי שאני מאמין עד היום, הגעתי למסקנה שכדי להבטיח את היותנו מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק, אין מנוס מפשרה טריטוריאלית. התנגדתי לזרמים היוניים במפלגת העבודה, ללהט הוותרנות שלהם. אך תמכתי בפשרה נוסח תכנית אלון – שבה ישראל מוותרת על חלקי א"י המאוכלסים בצפיפות בערבים ומספחת את האזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בערבים, שבהם ראיתי יעד להגשמת הציונות בהתיישבות ובריבונות, ולהבטחת גבולות בני הגנה למדינת ישראל. הצטרפתי לעמותת "השידרה הכפולה" שנשאה את הדגלים הללו. באותן שנים (עוד טרם שחרורי מצה"ל) התחלתי לכתוב מאמרים לעיתונות, בהם ביטאתי את השקפותיי. על העמדות הללו נאבקתי כחבר פעיל בתנועה הקיבוצית.

לא היתה מפלגה שנשאה ברמה את הדגל הזה – דגל הגולן, הבקעה וכו', לצד נכונות לוויתורים. אולם באופן כללי, מפלגת העבודה היתה הקרובה ביותר לדרך זו. הזרם הניצי בתוכה, שנקרא "הזרם המרכזי", נשא את הדגל וחשתי קירבה אליו. כיוון שמפלגת העבודה גם ביטאה במידה רבה את עמדותיי בנושאי חברה וכלכלה, אך טבעי היה שאתמוך בה. בוודאי, אחרי פירוק המערך, פרישת מפ"ם ופרישת יוסי שריד שעבר לר"צ.

הייתה לי ביקורת חריפה על הליכוד ועל שמיר. אך היתה לי ביקורת חריפה לא פחות על מפלגת העבודה ובמיוחד על פרס. חשתי שהעמדות שלה הולכות ונעשות יוניות יותר ויותר, ושפרס עצמו מוביל את הקו הזה. למי להצביע?

עד הרגע האחרון התלבטתי בין שתי רשימות. האחת הייתה לאו"ר של יעקב חסדאי. האמנתי מאוד בחסדאי האיש, שאותו פגשתי לראשונה בהרצאה בצבא, וקראתי בשקיקה את ספריו "בעט ברזל" ו"אמת בצל המלחמה". היתה לו ביקורת נוקבת על המערכת הפוליטית, על השיטה, על השחיתות, על חוסר היושרה, על תרבות השקר, על תרבות רדיפת הבצע. הוא היה בעל קו ניצי פרגמטי שהתאים לי. השניה הייתה מימ"ד – המפלגה הדתית המתונה, שנשאה את הדגל של חיבור בין חילונים ודתיים וחיזוק זהותה היהודית של מדינת ישראל בדרכי חינוך ושלום והתנגדה לחקיקה דתית וכפיה דתית. גם גישתה המדינית הייתה "יונצית" והתאימה לי.

אולם על פי כל הסקרים שתי הרשימות לא עמדו לעבור את אחוז החסימה ולא רציתי לבזבז את קולי. ממש ברגע האחרון החלטתי לתמוך, בלב כבד, בליכוד. הנושא המרכזי על סדר היום של הבחירות היה הוועידה הבינלאומית. מפלגת העבודה תמכה בה ושמיר התנגד בתוקף. אף שלא תמכתי בעמדותיו המדיניות של שמיר, ב"אף שעל" שהיה קיצוני בעיניי, ראיתי בוועידה הבינלאומית מלכודת שבה מדינת ישראל תבודד בלחץ בינלאומי מאסיבי לנסיגה לקווי 49'. לכך הצטרף חוסר האמון שרחשתי לפרס (לצד הערכתי הרבה לרבין) ואי רצוני שהוא יבחר לראשות הממשלה.

אגב, בבחירות להסתדרות שנערכו זמן קצר לאחר מכן, תמכתי במפ"ם בראשות יאיר צבן, שייצגה את השקפותיי החברתיות.

לאחר הבחירות קמה ממשלת אחדות לאומית נוספת בראשות שמיר. שמחתי על כך מאוד. בממשלה התייצב ציר מרכזי חזק בראשות שמיר ורבין, ומולו עמד שמעון פרס. בצד השני ניצבו שרי החישוקים של הליכוד, שרון, לוי ומודעי, שאיגפו אותו מימין. לשרי החישוקים לא האמנתי, ראיתי בהם קואליציה של אמביציה לשמה. את שמיר ורבין הערכתי, תמכתי בהם וסמכתי עליהם.

בשנת 90' התפרקה הממשלה בעקבות התרגיל המסריח של פרס. ראיתי בתרגיל עצמו ובפרס אישית את התגלמות הכיעור שבפוליטיקה; פוליטיקה המבוססת על כזב, כחש, מניפולציות מכוערות, כוחנות ורדיפת שלטון שלוחת רסן.

אולם ביקורתי כלפי ממשלת שמיר הלכה והתגברה. שללתי את עמדתו הקיצונית, עמדת ה"אף שעל" וההתנגדות לכל ויתור טריטוריאלי. חשתי שעמדתו מסכנת את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ולא הבנתי איך האינתיפאדה אינה גורמת לו לחשיבה מחדש. התנגדתי לדרכה החברתית כלכלית של הממשלה, לכניעתה לסחטנות החרדים בנושאים שונים. הרגשתי שישראל דורכת במקום.

בדיעבד, שיניתי את דעתי על ממשלת שמיר. שמיר היה בעיניי אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. בנושאים המדיניים והביטחוניים הוא היה זהיר מאוד ונמנע משגיאות היסטוריות, אך עיקר מעייניו והנושא שבו עסק יותר מכל, היה העלייה מבריה"מ ואתיופיה וקליטתה. בדרכו הנחושה, ללא הכריזמה מן הסוג של מנהיגים כבן גוריון ובגין, הוא הוליך מדיניות שלמעשה סגרה את שערי ארה"ב בפני יהודי בריה"מ כ"פליטים" וניתבה אותם למולדתם. הוא הוביל מהלכים דרסטיים שיצרו קורת גג למיליון עולים בתוך שנים ספורות. מבצע שלמה עליו הוא החליט ועל ביצועו ניצח, לעליית יהדות אתיופיה, היה אחד המבצעים הציוניים החשובים בתולדות המדינה. גם כאשר הדבר כמעט הביא לנפילת שלטונו, הוא עמד מול לחץ החרדים להתנתק מיהדות ארה"ב באמצעות חקיקה השוללת גיורים רפורמיים וקונסרבטיביים. הדברים נעשו ללא רעמים וברקים, בצניעות, ללא פרגון תקשורתי – ובזמן אמיתי לא ראיתי את שמיר בגדולתו, כפי שאני רואה אותו בפרספקטיבה של 25 שנים.

כאשר רבין ניצח את פרס בפיירמריז, התחלתי לשקול תמיכה במפלגת העבודה. השתתפתי בכמה מפגשים עם רבין והתרשמתי מאוד. שני ביקורים של רבין בגולן בשבועיים שלפני הבחירות, ובהם ביקור באורטל יום לפני הבחירות, בהם נשבע אמונים לגולן ולשמירתו בידי ישראל, והבטיח לפתח את הגולן ולחזקו, שכנעו אותי. בלב כבד הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין.

רבין איכזב קשות. מיד אחרי הבחירות החל לשאת ולתת על נסיגה מהגולן. הייתי דובר ועד יישובי הגולן ומראשי המאבק נגד הנסיגה.

תמכתי, על אף חששות רבים והסתייגויות רבות, בהסכם אוסלו. רבין עמד אז על עקרונות הפשרה הטריטוריאלית שבהם דגלתי, אך חשתי בעליית הגורמים היוניים והשתלטותם ההדרגתית על מפלגת העבודה.

שבועות אחדים אחרי הבחירות, התחרטתי על ההצבעה ורציתי בנפילת הממשלה. קיוויתי מאוד שהגורמים הניציים במפלגת העבודה יפרשו ויקימו את תנועת העבודה החדשה, ברוח "אחדות העבודה" של פעם.

הייתי בין מייסדי "הדרך השלישית", בין הדוחפים להקמתה ובין התומכים המובהקים בהפיכתה מתנועה חוץ פרלמנטרית למפלגה. הייתי חבר בהנהלתה. התגייסתי כל כולי להצלחתה בבחירות.

היו אלו, לראשונה, בחירות בשני פתקים – פתק לכנסת ופתק לראשות הממשלה. היה לי ברור שאתמוך במועמד שנגד הממשלה.

את רצח רבין לקחתי קשה מאוד, ראיתי בכך ועד היום אני רואה בכך את האסון הלאומי הגדול ביותר שקרה לנו. אך הפרדתי בין הזעזוע מן הרצח ומן ההסתה של הימין הקיצוני, לבין העמדה הפוליטית הלגיטימית לחלוטין של התנגדות לרבין ולממשלתו (כולל של הימין המתנגד לכל ויתורים, שלא ייצג את עמדותיי, אך ניהל מאבק דמוקרטי ראוי).

המועמד של הליכוד לראשות הממשלה היה נתניהו. את נתניהו לא הערכתי ומאוד לא רציתי שייבחר לראשות הליכוד. אך היה לי ברור שאצביע בעדו, נגד רבין וכמובן נגד פרס.

נהגתי לומר אז, ש"לעולם לא אסלח לשמעון פרס שבגללו אני נאלץ לתמוך בנתניהו" וש"אילו הסוס של קליגולה היה מתמודד נגד פרס הייתי מצביע לסוס."

בבחירות הצבעתי בעד נתניהו ו"הדרך השלישית". נתניהו הפתיע וניצח ו"הדרך השלישית" קיבלה 4 מנדטים.

אחרי בחירות 1996 תמכתי בהצטרפות "הדרך השלישית" לממשלת נתניהו. אולם מהר מאוד חשתי מיאוס מנתניהו ומאופן ניהול המדינה. פרשת בר-און תמורת חברון, היתה בעיניי מגה-שחיתות, ניסיון להעמיד בראש התביעה נציג של עבריין מושחת – אריה דרעי, תוך שילוב ענייני מדיניות מהותיים בעסקה המושחתת.

נאבקתי, ללא הצלחה, למען פרישת "הדרך השלישית" מן הממשלה. רציתי בריצה משותפת של "הדרך השלישית" עם "ישראל בעלייה" (שרנסקי), מימ"ד וגורמי מרכז אידיאולוגיים נוספים (להבדיל מהבלון הנפוח מן הסוג של מפלגת המרכז), אך גם זה לא קרה.

למרות שהיתה לי ביקורת פנימית לא מעטה, תמיכתי ב"דרך השלישית" היתה יציבה. תמכתי בה בכל מאודי, ופעלתי להצלחתה בבחירות.

אך במי לבחור לראשות הממשלה? לא יכולתי להצביע לנתניהו, שראיתי בו גורם המשחית את החברה הישראלית. התנגדתי בכל מאודי לדרכו החברתית כלכלית, הקפיטליסטית הקיצונית (שלא איפיינה את הליכוד לפניו) המנפצת את מדינת הרווחה, וראיתי בה הרס של מדינת ישראל. אך לא יכולתי להצביע לברק, שהתנגדתי לדרכו המדינית ובמיוחד בנושא הגולן, אם כי לא העליתי על דעתי עד כמה הוא ירחיק לכת, כי הוא נחשב לאיש המחנה הניצי במפלגת העבודה.

בבחירות לראשות הממשלה הטלתי, בפעם היחידה בחיי, פתק ריק, פתק צהוב. לכנסת הצבעתי ל"הדרך השלישית", אך היא היתה רחוקה מאחוז החסימה והתפרקה.

אהוד ברק ניהל מדיניות הרסנית. יותר מכל ראש ממשלה אחר הוא ניסה בנחישות להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. אנו ניהלנו נגדו מאבק נחוש וניצחנו.

לאחר מכן הוא עבר לטפל בסוגייה הפלשתינאית. בקמפ-דיוויד הוא נטש את דרכה של מפלגת העבודה, מחק את כל הקווים האדומים של רבין, עקף את מרצ משמאל והציע נסיגה מלאה כולל מבקעת הירדן וחלוקת ירושלים, כולל ירושלים העתיקה, על דעת עצמו, ללא כל דיון בממשלה ובקבינט. ראיתי בו מנהיג מסוכן, יהיר ונמהר, חסר אחריות, מוכה שגעון גדלות, המאמין שבשבועיים הוא יכול לפתור סכסוך של מאה שנה, הבז לכל מי ומה שהיה לפניו ומוליך את מדינת ישראל לאסון.

אחרי שערפאת דחה על הסף את הצעתו, בגלל "זכות" השיבה, במקום להודיע שכעת הצעתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא המשיך לזחול לוויתורים נוספים. הוא דחף את קלינטון להפוך את תוכנית ברק ל"מתווה קלינטון" שכלל ויתורים נוספים. מדיניותו הנמהרת הובילה למתקפת הטרור הפלשתינאית שבה נהרגו ונרצחו למעלה מ-1,500 ישראלים. ותחת אש הוא עוד זחל לטאבה ברגע האחרון לפני הבחירות, בניסיון לחלץ הסכם בוויתורים נוספים.

ראיתי בהפלתו משימה לאומית. מולו עמד שרון. בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, סלדתי משרון וראיתי בו אדם מסוכן. בתקופת המאבק על הגולן הכרתי אותו אישית, והופתעתי מהפער בין התדמית לבין הדמות שגיליתי.

תמכתי בשרון ואף פעלתי לבחירתו. שמחתי מאוד על ניצחונו.

שרון ביטל את הבחירה הישירה לראשות הממשלה, ושוב הבחירות היו בפתק אחד. "הדרך השלישית" כבר לא היתה קיימת ולא היה לי במי לתמוך.

הערכתי את שרון, בעיקר על מבצע "חומת מגן" ומלחמתו הנחושה בטרור, אך סלדתי מפרשיות השחיתות שנקשרו אליו. בעיקר התנגדתי לדרך הכלכלית של ממשלתו.

למפלגת העבודה, שהלכה והתיוננה ואימצה עמדות הרחוקות מאוד מדרכה המסורתית, אפילו לא העליתי על דעתי להצביע.

בחרתי ב"ישראל בעלייה", מפלגתו של שרנסקי. שרנסקי היה גיבור לאומי שהערצתי עוד מנעוריי, בזכות מאבקו הנחוש במשטר הסובייטי כמתנגד משטר וכאסיר ציון. כנ"ל מספר 2 שלו – יולי אדלשטיין. לאדלשטיין התקרבתי כאשר הצעתי לו לעמוד בראש לובי הגולן בכנסת, אחרי נפילת "הדרך השלישית".

"ישראל בעליה" נקטה בקו מרכזי, שהיה קרוב למדיי לקו של "הדרך השלישית", וכאמור, רציתי באיחוד בין המפלגות. התאכזבתי מתוצאות הבחירות, בהן "ישראל בעלייה" קיבלה רק שני מנדטים. לא אהבתי את ההצטרפות שלה לליכוד מיד אחרי התוצאה המאכזבת, למרות שבהחלט הבנתי את ההחלטה.

היו אלו הבחירות שאחרי ההתנתקות. התנגדתי להתנתקות והצבעה ל"קדימה" לא עלתה על דעתי. גם לא הצבעה לליכוד בראשות נתניהו, שתמך בהתנתקות, אח"כ התנגד להתנתקות ובעיקר – הוביל כשר האוצר מדיניות של הרס מדינת הרווחה, שראיתי בה איום על עתיד החברה הישראלית.

בבחירות תמכתי ב"תפנית" בראשות עוזי דיין. תמכתי בעוזי דיין אידיאולוגית ואישית. אני מאמין באיש ותומך בחלק ניכר מעמדותיו. הוא הקים את כנס שדרות לחברה – הכנס החברתי החשוב ביותר במדינה, והעלה על סדר יומה של המדינה את הסוגיה החברתית, שהיתה מאוד שולית ובלתי פופולרית באותם ימים. שעה שהתקשורת סגדה לעושר ולעשירים והעלתה על נס את הטייקונים, הוא הקים כאנטיתזה לכנס קיסריה הנוצץ את כנס שדרות העממי.

הוא הניף את דגל המלחמה בשחיתות והציג קו מדיני ביטחוני מרכזי עם נטייה ניצית.

בבחירות לכנסת ה-18 הצבעתי ל"בית היהודי", בראשות פרופ' דניאל הרשקוביץ ואורי אורבך. הסיבה העיקרית לכך היתה שלא היתה אף מפלגה שבאמת תמכתי בה, ולא נותר לי אלא לבחור ברע במיעוטו.

אך "הבית היהודי", ללא "האיחוד הלאומי", הובילה קו מרכזי ומתון, לא מתלהם, שולל כל כיוון גזעני, מקדם דרך של אחדות לאומית ובעיקר מייצג יהדות מתונה ופתוחה. רציתי לחזק את הקו הזה, שראיתי בו אלטרנטיבה להקצנה הדתית. ראיתי ב"בית היהודי" את בני הברית של ההתחדשות היהודית בה אני פעיל ובה אני מאמין ורציתי לחזקה.

היו אלו הבחירות של "ציפי או ביבי". רציתי בניצחון הליכוד, ולו כדי להעניש את "קדימה" שראיתי בה את מפלגת השחיתות, מפלגת המושחתים ואת המפלגה שהציגה את הקו המדיני הוותרני וההרסני ביותר בתולדות המדינה, תוך שהיא מתהדרת בהיותה מפלגת מרכז. אמנם אהוד אולמרט, איש הציבור המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל כבר לא עמד בראשה, אך גם לציפי לבני התנגדתי מאוד.

רציתי בהענשת המפלגה הזאת, אך לא רציתי לתמוך ישירות בליכוד ובנתניהו. ברור היה שמפלגת "הבית היהודי" תלך עם הליכוד, והעדפתי לתמוך בה.

אחרי שאבו מאזן דחה את הצעותיו של אולמרט, הגעתי למסקנה שהוויכוח המדיני הקורע את החברה הישראלית הוא ויכוח עקר. היטיב לנסח זאת אחמד טיבי, שאמר שהמקסימום שישראל יכולה להציע רחוק מהמינימום שהפלשתינאים יכולים להסכים לו. היה לי ברור וברור לי גם היום, שכל עוד ישראל לא תסכים ל"זכות" השיבה, כלומר לוותר על היותה מדינה יהודית ולהסכים להצפה במיליוני פלשתינאים, אין סיכוי להסכם. ומאחר שברור לי, שגם מרצ, אפילו בראשות זהבה גלאון, מתנגדת לכך, הסוגיה המדינית היא מרכיב חשוב פחות בהחלטתי למי להצביע, לעומת הנושא החברתי כלכלי.

במשך עשרות שנים, החיים הציבוריים בישראל השתעבדו לנושא המדיני. הוא שהגדיר את הימין והשמאל – למשל, נחמיה שטרסלר, נושא דגל הקפיטליזם הדרוויניסטי החזירי, נחשב "שמאל" בשל עמדותיו המדיניות. בנושא החברתי והכלכלי, הגישה הקפיטליסטית היתה לקונצנזוס, כאשר התקשורת כולה הובילה אותה במרוץ של הערצת העושר והעשירים, ובכך שרתה את קומץ המשפחות שלמעשה השתלטו על כלכלת המדינה ואף על התקשורת (משפחות מוזס, נמרודי, שוקן וכו').

משבר הקפיטליזם ב-2008 בישר את ההתפכחות והשינוי (בכל העולם ובישראל) וביתר שאת – המחאה החברתית ב-2011. תמכתי במחאה והשתתפתי בה (בקריית שמונה ובגולן).

הביטוי הפוליטי של הרוח החדשה היה בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה. שלי העלתה באמת ובתמים, מתוך אמונה אמתית ולא כגימיק בחירות נוסח "הזקנה במסדרון", את הצדק החברתי והערבות ההדדית על ראש שמחתה. זה היה הנושא למענו נכנסה לפוליטיקה, פעלה בו כח"כית, עליו רצה לראשות מפלגתה וכראש המפלגה – לכנסת.

אני רואה בשלי יחימוביץ' מנהיגה אמיתית, דבקה באידיאולוגיה החברתית ונחושה להגשים אותה ולא פחות חשוב, מנהיגה ישרת דרך ונקיית כפיים.

יחימוביץ' יצאה נגד השיח של שנאת מתנחלים, שהוא שיח אנטי חברתי ואנטי סולידרי, ונגד השקר המאשים את המתנחלים בחוליי החברה והכלכלה הישראלית.

את הנושא המדיני היא הורידה למקום נמוך בסדר העדיפויות. אמנם, עמדותיה המדיניות הן עמדות מפלגת העבודה מאז המהפך האידיאולוגי שחולל בה ברק ("מתווה קלינטון", בלשונה, כי הס מלהזכיר את המילים הגסות ברק ואולמרט), אך מתוך הבנה שאין פרטנר פלשתינאי לדרך הזאת, היא העדיפה להתמקד בנושאים החברתיים.

אחרי מפח הנפש שנחלתי ב-1992, לא האמנתי שאצביע שוב למפלגת העבודה, אך לאחר לבטים קשים, מתוך העדר אלטרנטיבה ובשל הערכתי האישית הרבה לשלי יחימוביץ', בחרתי במפלגת העבודה.

שלי יחימוביץ' הודחה בפריימריז. הרצוג נבחר תחתיה. חברי מפלגת העבודה העדיפו אדם שהיה מעורב בפרשת שחיתות פוליטית חמורה (עמותות ברק) ושתק בחדרי החקירות, על פני מנהיגה ישרה, נקייה והגונה. לא בכדי המפלגה הזאת הריצה את פואד לתפקיד נשיא המדינה.

מפלגת העבודה ירדה מן הפרק, מבחינתי. אמנם היא נהגה באחריות במלחמת "צוק איתן", אך הזדעזעתי מכך שאימצה את הקו ה"שמאלני" הרדיקלי, ובראש ובראשונה בנושא חוק הלאום. לצערי, גם שלי יחימוביץ' היתה בין נושאי הדגל של הקו הזה. חוק הלאום הוא חוק בן גוריוני מובהק, ברוח מגילת העצמאות. בהתנגדות לו, נשמעו מצד מפלגת העבודה מסרים המושפעים מאוד מן הרעל הפוסט ציוני, המציג סתירה, כביכול בין מדינה יהודית ודמוקרטית.

היה לי קשה לראות כיצד מפלגת העבודה מידרדרת, מתמיכה בפשרה טריטוריאלית נוסח תוכנית אלון כדי להבטיח את היותה מדינה יהודית ציונית עם רוב יהודי מאסיבי, דרך נכונות לנסיגה מוחלטת ושלום בכל מחיר, דרך אימוץ להג "אקיבוש" ולפתע גם כפירה בעיקרי הציונות. צר היה לי לראות איך רוחות של "שמאל" רדיקאלי, לא ציוני, משפיעות עליה.

אני חייב לציין – המחנ"צ הוא ציוני. איני כופר בפטריוטיות של הרצוג, לבני ורוב חברי מפלגת העבודה. אלה אנשים שמדינת ישראל יקרה להם וחשובה להם לא פחות מכפי שהיא חשובה לי. אבל עשרות שנות שטיפת מוח פוסט ציונית החלו להשפיע עליה ולהחליש את המערכת החיסונית שלה.

אני שולל גם את דרכו של הליכוד ונתניהו, בעיקר בתחום החברתי כלכלי, אך גם את אופי התנהלותו האישית, הנהנתנית, הרהבתנית והראוותנית, שאני רואה בה שחיתות מוסרית, היעדר דוגמה אישית, גם אם אינה פלילית. בפירוק הממשלה וטלטול מדינת ישראל לבחירות מיותרות ויקרות אני רואה גחמה אישית של מנהיג שאימץ גישה של "המדינה זה אני", ונהג בחוסר אחריות לאומית משווע.

אני תומך בדרך כלל בדרכו של נתניהו בסוגיה האיראנית, כולל נאומו המצוין והחשוב בפני בתי הנבחרים. העמדה של המחנ"צ והשמאל בנושא הזה חסרת אחריות, ומעדיפה אינטרס פוליטי ואלקטורלי צר על פני טובת המדינה.

מערכת הבחירות הזאת העצימה את הצדדים המכוערים בחברה הישראלית, של שנאה, קיטוב ומחנאות. הוליכו זאת בעיקר אנשי "רק לא ביבי" ובראש ובראשונה נוני מוזס ועיתוניו, במערכת הסתה והכפשות חסרת תקדים. אך גם נתניהו והליכוד לא טמנו את ידם בצלחת – בהתערבות הגסה בפרס ישראל ובתעמולה ארסית ומסיתה כלפי יריביהם. אני רואה בקיטוב המעמיק והולך סכנה לאומית גדולה יותר מכל איום ביטחוני וכלכלי.

בבחירות הללו החלטתי לתמוך ב"כולנו" – כמפלגה המשדרת אהבת ישראל, אחדות ישראל, מתינות ושפיות כנגד כל אותה שנאה וקיטוב הרסניים, המאיימים על החברה הישראלית. אני תומך במסר החברתי שהוא מייצג, אף שאני חולק עליו בכמה סוגיות יסוד (ובראשם הפרטת רשות מקרקעי ישראל, לה אני מתנגד). אני רואה בו את הלוחם הגדול בטייקוניזם, כפי שהוכיח בעבר, ומאמין ביכולתו לעמוד מול כוחם המערב הון-שלטון-עיתון. אני מאמין שהוא נחוש להתמודד עם קרטל הבנקים המסחריים כפי שנהג בנושא הסלולר, מתוך סלידתו מריכוזיות בכלל ומריכוזיות טייקוניסטית פרטית בפרט. כחלון ומפלגתו תומכים במדינת הרווחה ושוללים את הקיצוצים בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה. הקו המדיני ביטחוני של "כולנו" ניצי.

אני מאמין ש"כולנו" תצטרף לכל ממשלה שתיבחר, ותהיה גורם שפוי, ממתן ומאזן בתוכה, משקל נגד לכוחות ההרסניים הדוחפים להקצנה ולקרע לאומי.

לכן, בין האלטרנטיבות הקיימות, החלטתי לבחור הפעם ב"כולנו".

רק פעמיים הצבעתי ברציפות לאותה רשימה. רק פעם אחת הצבעתי למפלגת השלטון. אני יודע שיש מי שיראו בביוגרפיה האלקטורלית הזאת "זגזוג" אבל אני דווקא רואה בה קוהרנטיות רבה – חוט שדרה ציוני פטריוטי, המביא אותי לשקול בכל מערכת בחירות מה הדבר הנכון והטוב באותה נקודת זמן למדינת ישראל, בלי להיות כבול לאף מפלגה ולאף מחנה.

אהוד: אין לי אמון בכחלון ואני מטיל ספק בכישוריו. נדמה לי שמייעדים אותו למקום גבוה הרבה יותר מכפי יכולתו הממשית. אני אצביע עבור ביבי חרף הסתייגויותיי ממנו בעבר – כדי שתהיה לו מפלגה שנתונה מה שפחות לסחיטה מצד מפלגות קטנות ובינוניות. בבחירות הקודמות הצבעתי עבור לפיד.

* כמה נתניהו היה מוכן לשלם היום, כדי לחזור ארבעה חודשים אחורה ולבטל את החלטתו הפוחזת לפרק את הממשלה ולקלוע את מדינת ישראל לבחירות המיותרות והבזבזניות הללו, רק בשל ביטחונו ויהירותו שהוא יגדיל את כוחו?

* וכמה הרצוג היה מוכן לשלם, כדי לחזור שלושה חודשים אחורה ולבטל את הסכם הרוטציה ההזוי עם ציפי לבני, שאותה המחנ"צ מסתיר, מאותן הסיבות שהיא הכוכבת של תעמולת הליכוד?

* זכותו של ראש הממשלה להחליט שאינו מוכן להתראיין אצל עיתונאי זה או אחר, אך זו שגיאה פוליטית. הוא מצטייר כמי שמפחד להתמודד עם דרוקר, ואיני משוכנע שזאת התדמית הרצויה לו, חמישה ימים לפני הבחירות.

* צפיתי בראיונות של נתניהו והרצוג אצל יונית לוי בערוץ השני, ודבר אחד בלט מאוד בעיניי. נתניהו לא הפסיק להזכיר את ציפי לבני, כמעט בכל משפט שאמר. הרצוג התעלם ממנה, כאילו היתה אוויר, וכשנשאל שאלה ישירה על הרוטציה, השיב שהתוכנית של המחנ"צ היא תוכנית אחת לארבע שנים, כלומר ניסה למזער את הנזק.

כשהרצוג נשאל האם הוא מוכן לחלוקת ירושלים, הוא התחמק. לשבחה של יונית ייאמר שהיא התעקשה, ושבה ושאלה וניסתה להוציא ממנו תשובה ברורה, אך הוא התחמק בתשובות כמו "מי שבפועל חילק את ירושלים הוא נתניהו," "בתקופת נתניהו נבנתה חומה בירושלים" (שקר, היא נבנתה טרם חזרתו לשלטון), "אבא שלי היה המושל הראשון של ירושלים המאוחדת אחרי מלחמת ששת הימים," "זאת טעות להציג לפני המו"מ את הוויתורים" וכן הלאה.

אני מתנגד לחלוקת ירושלים, אך זו עמדה לגיטימית. אם הרצוג מוכן לכך, עליו לומר זאת והציבור יחליט. אם הוא נגד חלוקת ירושלים, הוא בעצם משנה את עמדת מפלגתו מאז שנת 2000, ויוצא נגד הצעות ברק ואולמרט לפלשתינאים ונגד מתווה קלינטון.

הרצוג חייב תשובה לבוחר – האם הוא מוכן לחלק את ירושלים?

באשר לתשובתו הרלוונטית על אבא שלו, שהיה המושל הראשון של ירושלים המאוחדת – היא לא מדויקת. חיים הרצוג היה המושל הראשון של "הגדה המערבית", שכללה את יהודה, שומרון וגם את מזרח ירושלים, בשבועות הספורים שבין המלחמה לסיפוח מזרח ירושלים. האם משמעות הדבר שבוז'י הרצוג מתנגד לכל נסיגה ביהודה ושומרון, שאביו היה מושלה הראשון?

חיים הרצוג היה חלק מוועדת השלושה (הרצוג, רחבעם זאבי-גנדי ושלמה להט) ששירטטה לבקשתו של דיין את גבולות הסיפוח של ירושלים, כולל שכונות הקצה. מתוך 70,000 דונם שסופחו לעיר, רק 6,000 היו בגבולות המוניציפליים של העיר בממלכת ירדן ובמנדט הבריטי. האם יצחק הרצוג מחויב לכל השטח הזה?

* האם עתה, כאשר נתניהו הודה בכישלונו בתחום משבר הדיור ויוקר המחייה, מותר גם לחסידיו השוטים להודות בכך? האם כהרגלם הם יצטטו אותו, או שמא להודות בטעויותיו זה כבר גדול עליהם?

אני מעריך מנהיג היודע להודות בטעות, לקחת אחריות ולהתחייב לתקן את טעויותיו. אך במקרה הזה, הדבר נראה כמו סחריר מבית היוצר של יועצי תדמית, במלחמת המאסף שנתניהו מנהל לנוכח הירידה בסקרים.

האמירה של נתניהו שהוא לוקח אחריות אישית לטיפול במשבר הדיור וביוקר המחייה אם ינצח בבחירות, משמעותית אפילו יותר מנטילת האחריות על הכישלון, כי זו הודאה בשגיאה קונספטואלית, אידיאולוגית. נתניהו מבין ומודה שתפקיד ראש הממשלה אינו רק לתת לשוק לעשות את שלו, אלא יש לו אחריות חברתית ועליו להיות מעורב ולהנהיג.

* כמה פעמים כתבתי את המילה "אחריות" בהערות האחרונות? זה לב העניין. אין מנהיגות ללא אחריות. מנהיג אמיתי חייב לקחת אחריות, ולא להסתתר מאחורי היד הנעלמה של השוק.

* אנו נמצאים בישורת האחרונה של אחת ממערכות הבחירות המכוערות ביותר שידענו; מערכה רוויית שנאה, הסתה, חוסר כבוד, דמוניזציה, דה-לגיטימציה ליריב, תעמולה מפלגת וחסרת אחריות. עד הימים האחרונים, הסמל לכך היתה הסיסמה הפלגנית הדו-קוטבית "הם או אנחנו", כאילו מדובר בגט כריתות, כאילו אין מחר, כאילו אין זו מערכת דמוקרטית שבה בוחרים את ההנהגה של כולנו, בבחירות שכולנו נכבד את תוצאותיהן.

אבל בימים האחרונים, סיסמה אחרת שברה את שיא הכיעור, הציניות, הבדלנות והפלגנות: "מזרחי מצביע למזרחי."

זו אמירה פלגנית, הרסנית, מעבירה מסר של שני עמים, המחייבת כל אחד להצביע ל"עם" שלו; זהו ביטוי נפסד של הגלות. אין גבול עד לאן האנשים הללו מוכנים לרדת, בעבור חופן קולות.

העדתיות היא מלחמת מאסף של הגלות. התהליך ההיסטורי של קיבוץ גלויות חזק יותר מכל מלחמות המאסף נגדו, ומכל הניסיונות, שהדוחה שבהם הוא הדמגוגיה העדתית של דרעי "מזרחי מצביע למזרחי," להנציח את הגלות. בעוד דור או שניים לא יהיה ילד שידע האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי". התהליך ההיסטורי הציוני ינצח את הגלותיות.

* "מי הוא שישקם אותנו?" זועקת מודעת בחירות של ש"ס עם הסלוגן הדוחה "מזרחי מצביע למזרחי," ומציגה תמונות של יאיר לפיד ואריה דרעי. המודעה מרמזת לאמירה של לפיד כלפי אריה דרעי, שיש לשקמו כאסיר משוחרר. דרעי הפך את האמירה הזאת ל"לשקם אותנו", כאמירה המכוונת ל"אנחנו", כלומר למזרחיים, לא אליו – עבריין, מושחת, נוטל שוחד, נהנתן עם פוזה של מגן העשוקים.

כמובן שאין בדבריי הסכמה עם דבריו הצבועים של יאיר לפיד, שכ"עיתונאי" היה למעשה דובר ופרזנטור של בן דמותו של דרעי - אהוד אולמרט.

* אילו הבחירות היו על פי המועמד מספר 2 בכל מפלגה, הייתי בוחר ב"ישראל ביתנו" (אורלי לוי אבוקסיס).

* יום אחר יום מתפרסמים ב"הארץ" מאמרי תמיכה בקרטל הלאומנות הערבית לכנסת. ביום רביעי היו שלושה כאלה. ב. מיכאל היה קצת יותר לארג'. הוא הִרשה להצביע, לצד הרשימה הערבית גם למרצ. המסר שלו היה: "רק לא בבל"ץ: רק לא ביבי־בוז'י־לפיד־ציפי."

רווית הכט הצדיקה את סירובה של הרשימה הערבית לחתום על הסכם עודפים עם מרצ והוקיעה את אנשי השמאל שתקפו אותה על ההחלטה. בעיניה, הביקורת על החלטתה של הרשימה היא גזענית, פטרונית ומתנשאת, מצד "אנשים נבובים ובוגדנים", שהיו בטוחים שהערבים עובדים אצלם, ולכן יחסם להחלטה היא כאל "חבורה של ערבים טיפשים שלא יודעים מה טוב להם." והמסר שלה: "חבר'ה תבינו, הערבים לא עובדים אצלכם. הם לא מחתימים כרטיס במפעל הגוש, הם לא צריכים לעמוד דום למשמע הקריאה 'רק לא ביבי', והם לא מחויבים להשתטח אוטומטית לפני מועמד שהפוטנציאל שלו להתעמר בהם קטן יותר."

היא מונה את חטאי השמאל הציוני – מנסה להנציח את הרוב היהודי, תומך בשמירה על חוק השבות ומנסה להחיות בכוח את פתרון שתי המדינות (כאשר היא מבטאת התנגדות לפתרון שתי המדינות, אין צורך להסביר שהמדינה המעוררת את סלידתה אינה המדינה הפלשתינאית).

דימיטרי שומסקי קרא ליהודים לתמוך במפלגה הערבית, למרות המרכיב האסלאמי הדתי בתוכה ולמרות שיש בין מועמדיה פוליגמים ולמרות שיש בתוכה ביטוי לדיכוי הנשים הפלשתינאיות, כי "זאת הבחירה הישראלית האמתית."

"ישראלית", במובן של הפיכתה של ישראל ממדינה יהודית למדינה לא יהודית. אם הדרך לכך עוברת דרך הקנאות האסלאמית ודיכוי נשים... המטרה מקדשת את האמצעים.

* גדעון לוי שונא את מדינת ישראל. אך האם הוא "אוהב ערבים"? תלוי. הוא אוהב אותם רק כאשר הם שונאי ישראל. ערבים המוכנים לשלום עם ישראל (כלומר לא ל"שלום" על חורבותיה) הוא שונא, כי הם בוגדים. וכאשר מדובר בערבים ישראלים המעוניינים להשתלב במדינת ישראל – על אחת כמה וכמה.

בפשקוויל התורן שלו הוא מתגולל במגישת הטלוויזיה לוסי אהריש, שנבחרה להדליק משואה בטקס יום העצמאות של מדינת ישראל. איזו בגידה! "ביום האסון של עמה היא תעמוד בהר הרצל, לא הרחק מחורבות דיר יאסין, חומת ההפרדה ומחנה הפליטים אל־אעידה, ותדליק משואה לתפארת מדינת ישראל... תעמוד בהר הרצל, במקום שבו קבור מי שחזה את המדינה שנהפכה לסיוט הגורלי של בני עמה, ותדליק משואה לתפארתה, המדינה שחייליה ממשיכים להרוג בילדי מחנה אל־אעידה... בעיני הממסד הציוני, אהריש היא ערבייה טובה. מתברר, כי במדינתנו הנאורה ערבי טוב הוא ערבי מחוק מבחינת זהותו... ככה אנחנו רוצים אתכם, שתהיו כמונו. לא כמו הזועביז. במילים אחרות, מוטב שתתבוללו."

הוא יוצא בכתב אישום חריף נגד אהריש שמתוך שאפתנות אישית מתקרנפת והסעיף הנורא בכתב האישום, שרק עליו כנראה היא ראויה לעונש המקובל במזה"ת על בגידה: "זו הרי אותה אהריש שיצאה נגד החמאס במבצע 'צוק איתן' על כך שהוא פוגע באוכלוסייה אזרחית."

וכי מה ראוי לשבח יותר מפגיעתו של חמאס באוכלוסייה אזרחית?

יש אנשים הטוענים שגדעון לוי הוא "פעיל שלום". כמו מורו ורבו, הלורד האו האו.

* "ישראל היום" תומך בשלטון. "ידיעות אחרונות" מתנגד לשלטון. אם נתניהו ינצח –"ישראל היום" ימשיך לתמוך בשלטון ו"ידיעות אחרונות" ימשיך להתנגד לשלטון. אם הרצוג ינצח, "ידיעות אחרונות" יתמוך בשלטון ו"ישראל היום" יתנגד לשלטון. אם נתניהו או הרצוג ינצחו, "הארץ" ימשיך להתנגד למדינת ישראל.

* כאשר רובה הגדול של התקשורת מגויסת למפלגת "רקלוביבי", ו"ישראל היום" מגויס למען נתניהו, בולט הערוץ הראשון כאי של מקצוענות, יושרה, אובייקטיביות וממלכתיות. בולטת בכך במיוחד איילה חסון, התגלמות של תקשורת עצמאית וחסרת פניות.

ובמרשתת אני קורא יותר ויותר אמירות הזויות המאשימות את הערוץ הראשון ואת איילה חסון שהם ... מגויסים לטובת נתניהו, כביכול. אין לכך שחר.

אלא מה? מי שהתרגלו שתקשורת = אמנון אברמוביץ', שהוא ושכמותו הינם המיינסטרים, הוא "הפרשן" – בעבורם, תקשורת שאינה מוּטָה, היא תקשורת סוֹטָה. סוטה מן הנורמה אליה התרגלו.

* כאשר מיספר ההרוגים במלחמת האזרחים בסוריה הגיעה למאה, העולם רעש וגעש. היום, כאשר מספר ההרוגים הגיע לרבע מיליון ומספר הפליטים ל-11 מיליון, הדבר בקושי מוזכר. התרגלנו. שיגרה מזרח תיכונית.

* הפעם האחרונה שבה צפיתי באירוויזיון הייתה ב-1979, כשישראל אירחה אותו וזכתה בו בפעם השנייה ברציפות בשירה של גלי עטרי "הללויה". הייתי אז בן 16. כעבור שנה כבר הייתי בוגר מכדי לבזבז כמה שעות יקרות מחיי על הזבל הזה. ולמרות חוסר האכפתיות שלי כלפי מפגן התת-רמה השנתי הזה, צורם בעיניי, ששיר המייצג את מדינת ישראל על במה בינלאומית, שמיליונים רבים מכל אירופה צופים בה, לא יהיה בעברית.

* בכתבה בערוץ השני על קיבוץ בית הערבה לקראת הבחירות, אמר אחד החברים שהוא יתמוך במפלגה שתבטיח להוריד את הטמפרטורות בים המלח. בתגובה, יונית לוי שוקלת להקים מפלגה.

* הזירה הלשונית: הכתב ששידר מן הכיכר ציין שמאיר דגן, בנאומו, הזכיר את סָבִיו.

ניתן להבין את ההיגיון בדבריו. בשל הדמיון, התוכני והמילולי, בין אָב וסָב, יש הגיון בהנחה שאם אנו אומרים אָבִיו נאמר גם סָבִיו. אולם זאת שגיאה – ההטיות של סָב שונות מן ההטיות של אָב, אָח וחָם. יש לומר חָמִיו, חָמִיהָ, אָחִיהָ, אָבִיהָ וכן הלאה.

לעומת זאת, נטיות המילה סָב הן שונות: סָבִי, סָבְךָ, סָבֵךְ, סָבוֹ, סָבָהּ, סָבֵנוּ, סַבְכֶם, סַבְכֶן, סָבָם, סָבָן.

קרובי משפחתי, חבריי ומשתתפי 5 ה"פרלמנטים" אותם אני מנהל, שאלו אותי שוב ושוב, עבור מי בדעתי להצביע בבחירות, וקיבלתי זאת כקומפלימנט, וזאת משום שאני מביע דעות די נחרצות בנושאים רבים וקשה לזהות את מגוון דעותיי כתואמים עם מפלגה מסויימת. בראשית דברי אומר שמערכת בחירות זו היתה לדעתי מטופשת וחסרת אחריות מצד כל המפלגות המשתתפות למעט מר"צ (שתתמיד במצע הבולשביקי בן 100 השנה) והחרדים (שהמצע שלהם נכתב לפני יותר מ-2000 שנה והם עדיין חיים שם...)

אינני מתייחס למפלגה הערבית המשותפת כי אין שם כל שותפות אמת (וגם לא תהיה...) והם יישארו "סוכני" אש"ף בצורה מתונה או אקטיבית (תלוי בכל ח"כ...). בצד השני של המפה הפוליטית

פעם הייתי חסיד גדול של אביגדור ליברמן, אולם הוא איבד אצלי "את כל מניותיו" מאז נחשפה השחיתות של אנשיו. כמנהיג שהיה ידוע שהוא שולט בשטח שלו ב-100%, תמהתי איך זה שלא ראה את הרע שעושים אנשיו... ומדוע התייחס אליהם כחפים מפשע, למרות העובדות אשר הוצגו לכול (ולמרות זכות השתיקה...) ליברמן עבורי הוא אכזבת הבחירות הללו.

אינני חסיד של הקונגלומרט ללא דבק בין מרכיביו שקורא לעצמו "המחנה הציוני"... שחלקיו השונים אינם תואמים ואינם נדבקים. מהרצוג ששייך לדעתי ל"ציונים הכלליים" (סוציאליסט הוא בטח לא) וציפי לבני שמוצאה מהאצולה הרווזיוניסטית ואשר רקדה על מיספר מפלגות בכמה שנים (וגם לא עשתה דבר בתפקידיה ב-5 השנים האחרונות); כמו-כן קיימת ב"מחנה" חבורה של "שתולים" – 7 אנשי מר"צ לשעבר במקומות ריאליים ברשימה לכנסת ביחד עם פרופסור לכלכלה שעבר זמנו וגם... יו"ר צעירי הליכוד לשעבר (יואל חסון). אין פה אג'נדה ברורה אלא מסע הכפשות מגעיל נגד נתניהו ומשפחתו ובשורה התחתונה – בוז'י אינו מנהיג!

אני רואה את ה"בית היהודי" כחלק מהליכוד וגם כחלון הוא סניף של הליכוד (ושיגיד מה שיגיד בנושא... אני לא מאמין לו) אלא שהליכוד מונהג ע"י נתניהו והגיע הזמן שילך! (הייתי מתייחס אחרת לליכוד אם בראשו היה עומד למשל גלעד ארדן או אפילו בני בגין... אבל זה לא יקרה כל עוד נתניהו ושרה עושים מניפולציות...)

מצד שני, שיהיה ברור שאני מאוד מעריך את תרומתו של נתניהו לעמידה זקופה של ישראל כנגד עולם האנטישמי, בניהול המערכה נגד איראן, בעמידה נגד האוייב ונגד עויינות אובמה. זכותו בעיקר בתרומתו לכלכלת המדינה (מאקרו). אבל בשתי הקדנציות שלו הוא הוכיח חוסר רגישות חברתית ועממית-כלכלית עד כדי פשע כלפי כלל הציבור, ביצירת עלויות גבוהות של יוקר המחייה, באיבוד כל רסן של פיקוח לגבי ניצול הציבור ע"י הטייקונים והבנקים, ובהבאת נושא הדיור לפי פחת. שגיאות אלו אינן נסלחות והוא חייב לכן לפנות את מקומו!

אז נשארה לי מפלגה אחת כברירת מחדל – "יש עתיד", שיש ברשימתה אנשים טובים שהוכיחו עצמם בממשלה היוצאת. למפלגה זו הצבעתי בבחירות הקודמות משום שסמכתי עליה בראש ובראשונה שתרחיק את החרדים מהממשלה וכך עשתה (וכך תעשה בעצם היותה בכל קואליציה...) התקוות הרבות שתליתי במפלגה זו התממשו רק בחלקן. חוק השוויון בנטל יצא כחוק גרוע (שיש לתקנו במהרה ולהטיל עונשים כלכליים על המשתמטים ולא עונשים פליליים...) חוק מע"מ אפס חייב להיות מבוטל ובמקומו יש להכניס מענק לרכישת דירה כחלק מתנאי השירות של משוחררי צה"ל והשירות הלאומי – וחייבים להקצות קרקעות בזול למשתכנים. אני משוכנע שגם להבא "יש עתיד" לא תאפשר לחרדים לשדוד את כספי המדינה. תלמד משגיאותיה, תגדל להיות המפלגה השלישית בגודלה כך שתוכל להשפיע על מבנה הקואליציה הבאה.

בסיכום, אף שלא רואים דמות מנהיג בשטח חוץ מביבי נתניהו, המצב הוא כזה שאולי ממשלה בישראל ללא מנהיג כריזמטי תשפר את המצב, ותהיה דווקא הנהגה חכמה הקשובה לצרכי העם.

המוטיב של הישיבה המזרחית כאשר ה"ציפור" מתאווררת, ידוע וקיים באוריינט שלנו. ואפשר להוסיף גם גרסה בגדאדית מסיפורי ילדותי.

הודו האגדית שימשה תמיד מושא לדמיון האנושי בכל התרבויות. עוד לפני קולומבוס שחיפש דרך קצרה להודו, וכלה באנגלים של הוד מלכותה שתקעו שם יתד עד שסולקו משם כמו מכל הקולוניות של האימפריה. גם בדמיונם של הבגדאדים הצטיירה כמקום אגדי ססגוני וקסום בו כל האפשרויות פתוחות למסחר ולרווחים. וכך לא מעט יהודים תושבי ארץ שני הנהרות תפסו יוזמה ונסעו להודו לנסות מזלם בעסקים. חלקם היכו שם שורשים כאשר ההצלחה האירה להם פנים, ואף הקימו חברות מסחריות שהלכו ושיגשגו. מהם אף התעשרו עושר אגדי וגם התפרסו מזרחה לארצות אסיה הדרום מזרחית.

יום אחד החליט אדון יחזקאל עזרא לעשות מעשה. הוא לקח את אשתו נעימה ושני בניו יוסף ומנשה והפליג לבומביי, עיר ואם באסיה. אמר, ינסה את מזלו שם. ושלא כמו הישראלים הרבים שירדו לארצות-הברית לעשות מיליונים, וגם כאשר מוצאים עצמם לא תופסים אפילו חופן קטן אחד של דולרים, ממשיכים לשבת בניכר ולא חוזרים לארץ בגלל הבושה, מה יגידו לחבר'ה. משעשה יחזקאל עזרא שלנו בהודו זמן מה וראה שההצלחה לא מאירה לו פנים החליט לשוב חזרה לארצו ולמולדתו עיראק.

ובבגדאד חיש מהר נפוצה הידיעה שמשפחת יחזקאל עזרא חזרה מהודו לביתה. ורבו הסקרנים שבאו לבקר את השבים לגבולם ולדרוש בשלומם. עלתה על כולם אספרנס, קרובת-משפחה רחוקה שבאה פעם ופעמיים לביקור ולתשאול, ובשתי הפעמים לא ראתה את האדון והסתפקה בחליבת הידיעות מהאישה. אלא שסקרנותה הלכה וגברה כאשר מדי פעם נאמר לה שהאדון עסוק מאוד ולא פנוי לביקורים. וכך, בפעם השלישית, העזה לשאול בעדינות את האישה – כלום דברים ישנם בגו? האם חס וחלילה דבר רע מסתתר מאחורי המסתורין הזה?

התפתלה נעימה בתשובתה וענתה לחברתה, שאמנם הדבר עדיין בגדר סוד ורק לה היא מספרת מפה לאוזן. לפני חזרתם לבגדאד עשה יחזקאל עזרא עסקה מיוחדת. הוא קנה כמות גדולה של ביצי פילים (רמאי ממולח אחד מכר לו שק גדול מלא אגוזי קוקוס וסיפר לו בדיות). וכל שצריך זה לדגור על הביצים ארבעים יום ואז יבקעו ויצאו מהן פילים הרבה למימכר, כדבר נדיר בעיראק. ועכשיו יושב יחזקאל עזרא למעלה בחדר העילי (שקרוי "כאבישקאן") ודוגר על ביצי הפיל. ואם חייבת אספרונס להחליף איתו דברים תואיל לעלות אליו למעלה.

במרץ רב עלתה אספרנס לאותו חדר עילי, שם מצאה את יחזקאל עזרא כשהוא לבוש בכתונת רחבה שבחלקה מורמת לשם האוורור, והוא יושב ודוגר. אחרי מיספר דקות ירדה ובשמחה ובהתלהבות סיפרה את רשמיה לנעימה לאמור:

"זה באמת רעיון מצויין עניין הביצים של הפיל והדגירה, וכנראה שהעניין בקרוב מאוד יצליח והביצים יתחילו לבקוע, שכן כבר ראיתי חדק אחד מציץ מבין רגליו של יחזקאל!"

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 130 מיום 6 באפריל 2006.

רב גדול ומפורסם, דומני הרב אליושיב, הוציא פסק הלכה חדש: ילדות מגיל שלוש ומעלה אינן רשאיות לשאול קושיות בליל הסדר מחשש פריצות וקול שבאישה ערווה, ואני תמה, הרי הרב הירושלמי הידוע ר' גרונם יקום-פורקן, באחד מביקוריו הקבועים במושבה לפני החגים (שגם תואר בספרו היפה של בן מושבתי הסופר יהושע קנז "אחרי החגים") בכה וילל כבר אז ברחבת בית הכנסת הגדול על הפריצות הנסתרה – שסבא ממשיך לשים על ברכיו נכדתו התינוקת שכבר מלאו לה שלוש שנים ויותר (שלא לומר שבע ועשר! – תצילנה אוזניים משמוע תועבות שכאלה!) – ואף ששנו רבותינו ואמרו שציפור היושבת על ביצים אינה בורחת, בכל זאת לנכדות קטנות היא יכולה לגעת בתחת, ואפילו בדרך אקראי ומתוך שלא לשמה – בא זה של סבא לְשָׁמה ויתעורר הציפור ויחטא בקרי כי החטיאה אותו הקטנה במובן חטא ולא במובן זי"ן כי סבא דווקא מכוון היטב ובל יחטיא.

ואני תמה אולי יום אחד יקום דור ואולי כבר קם שאינו מבין עברית שכתבתי כאן ואולי גם דור ותיק נגעלות שלא במובן הגעלה לקראת הפסח אלא מצד הג'נדר והדת שלעיתים הן נגעלות בחזית אחת ואותי אינן קוראות.

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 130 מיום 6 באפריל 2006.

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

עזבו אותי ממצעים. עזבו אותי מהבטחות. עזבו אותי מהצהרות. עזבו אותי מסקרים. עזבו אותי מסיסמאות. מה שמעניין אותי, זה לא מה ש"מאכילה" אותי ואתכם התקשורת. אלא מה שאני רואה מסביבי.

נסעתי באחד מימות השבוע שעבר בשעות הצהריים בכביש החוף. סתם יום של חול – והתנועה היתה סואנת באופן מפתיע. המוני מכוניות שעטו צפונה ונסעו דרומה, לעבר תל-אביב. תור ארוך, צפוף, של כלי רכב התנהל לאיטו מהרצליה לכיוון העיר הגדולה. ואלו מכוניות – הכי חדישות שבעולם!

חשבתי בליבי: כל-כך הרבה אנשים לא עובדים? רבים כל-כך נמצאים באמצע היום בדרכים? לאן הם נוסעים? מה הם ממהרים? מה הם מבלים על הכבישים ומדוע אינם נמצאים במשרדים או במפעלים?

ואז "נפל האסימון": לפי מדד המכוניות על הכבישים, בצהרי יום חול מקרי אחד, מתברר לעין כול, כי ישראל האמיתית איננה כפי שמנסים "ללכלך" אותה.

ראו את הכבישים הדחוסים, את המוני הרכבים התוקעים את התנועה כמעט בכל קטע ובכל שעה. הזוהי מדינה ענייה?

באותו ערב נכנסתי לקניון כלשהו. המקום שקק חיים. המוני בני אדם גדשו את ה"מול", מצטופפים בחנויות למיניהן, משתרכים אנה ואנה, נושאים שקיות בידיהם, רוכשים מכל הבא ליד. בקיצור – חגיגה.

בערב הלכתי לתיאטרון. מזל שרכשנו כרטיסים מראש. האולם היה מלא עד אפס מקום. ההצגה נפלאה. הקהל נהנה עד הגג. ראיתי המוני בני האדם נוהרים החוצה מהיכל התרבות, מפתחי התיאטראות, ממהרים לחניונים, לנסוע הביתה בתום עוד ערב של בילוי.

באותה שעה הבארים והרחובות הסמוכים, כמו אבן גבירול, היו גדושים בצעירים חוגגים. חבורות-חבורות הם התגודדו ליד איזה מועדון, ובפתח אחת המסעדות. לבושים במיטב הבגדים, חלקם עם כוס בירה או כוסית יין ביד, מסמסים, מפלרטטים ונהנים.

מסעדות? – לרוב הן מלאות, עמוסות בסועדים. בפתחיהן רבים הממתינים לבוא המלצר-ית, שילווה-תלווה אותם אל שולחנם. כך בשעות הצהריים, כך גם בערב. החופים? – המונים באים לתפוס שמש או גלים, ולא רק בשבת. יש להם כל הזמן שבעולם, הבעת הפנים היא של שביעות-רצון, של "הסר דאגה מלבך."

במקביל לכל הבליינים למיניהם, רבים ספונים בבתיהם, בוהים במין מאזוכיזם בטלוויזיה, מאזינים לפרשנויות, לומדים על הסקרים. הללו שומעים שוב ושוב, שבישראל כולם "מיואשים", "מאוכזבים", "כורעים תחת הנטל". הם לומדים כי ישראל "מדינה הרוסה". שומעים – ולא מאמינים.

אז בואו נעשה סדר בעניינים. אכן, הבעיות הכלכליות והחברתיות בישראל הן רבות. לא פשוטות. ישנן קבוצות שנמצאות מתחת לקו העוני. יש אצלנו עניים רבים, שורר מחסור בדיור, קיים יוקר מחייה – ואפשר היה לטפל בבעיות אלה טוב יותר.

אבל להכפיש, ועוד מבית, את המדינה המשגשגת שלנו? המדינה שנמצאת למרות הכל ואף-על-פי-כן בצמיחה, שבה אחוז האבטלה נמוך ממרבית מדינות המערב, ששוכנת בלב המאפלייה המזרח-תיכונית, בסמיכות לכוחות האופל האיסלאמים המשתוללים, שמתקיימת בצל איומים כבדים על עצם קיומה, ומנגד מעוררת קינאה באיכות החיים של מרבית אזרחיה, בלב כל אורח ותייר המזדמנים אלינו?

ביקורת בלתי מידתית, חסרת אחריות, צביעת המצב בשחור-משחור, הן בבחינת ניסור הענף שעליו כולנו יושבים.

הבחירות שבפתח אינן בעיתן. אבל הן עובדה מוגמרת. ביום שלישי נלך כולנו – או רובנו – להצביע, לבחור את הממשלה והמנהיג הבא. נזכור מדוע הוקדמו הבחירות – בגלל בעיית המשילות, לא עקב נושאים כלכליים, חברתיים, או צבאיים. ועם זאת, כל הנושאים הללו הם בסדר היום ועומדים לשיפוט הבוחר.

אם ישקול את המצב לאשורו, בלי "לכלוכים" בלי סילופים, בלי תעמולה מכפישה, הוא יבין שאין זה הזמן לשינוי פוליטי. אין זה הזמן לשעות להבטחות אין-ספור חסרות-כיסוי, שמבטיחים בוז'י או לפיד, כחלון או גלאון. התפתות להן – זהו חוסר אחריות.

אין סיבה אמיתית ודחופה, שהממשלה המכהנת זה שנתיים בלבד, שהקואליציה היוצאת בראשות בנימין נתניהו, בהרכב דומה או שונה, עם שריה היעילים ברובם, לא תכהן עוד קדנציה, כדי שתוכל להמשיך את פעולותיה המבורכות, כדי שמיספר העניים ומחוסרי הדיור יילך ויקטן, בניית הדירות תואץ, וכן – אל נשכח – כדי שארץ-ישראל תישאר בידי העם היהודי.

הנכד: ״בבית-ספר שלי שכמו שאת יודעת הוא פתוח לקראת הבחירות קיבלנו משימות ואני צריך לשכנע את תלמידי בית-הספר לבחור בכחלון והבחירות בבית-הספר יתקיימו ביום הבחירות, ביום שלישי.״

הנכד: ״עשיתי אסיפה ובאו תלמידים מכל הכיתות והסברתי למה אנחנו צריכים לבחור בכחלון. אמרתי שהוא חמוד, שיש לו חיוך מאוד חם, אבל הכי חשוב הוא ידאג להורים שלנו שיהיה יותר קל. לרכוש דירה, להוריד את מחירי המזון, והוא יכריח את הבנקים שגונבים את ההורים שיורידו עמלות.״

״מתוק שלי, כל המפלגות מבטיחות היום את אותם הדברים. כולם! על מה אתה מדבר?״

הנכד: ״נכון, אבל כחלון הוכיח את עצמו כשהיה שר התקשורת. כל שאר המפלגות ישבו ולא עשו. נתניהו שש שנים לא עשה כלום. ההורים שלי כל הזמן מקטרים ומקטרים על כך שהוא מפחיד עד כדי כך שהוא פוחד מעצמו ולא עושה כלום. אז תבחרי כחלון.״

ברכות לרמי לוי שנבחר להדליק משואה לתפארת מדינת ישראל ביום העצמאות בגלל שפרץ דרך. סיפור הצלחה מיוחד שרק החיים יכולים להמציא. האיש המרשים הזה הוא חסר השכלה פורמלית. כן, בכיתה ד׳ גילו שהוא דיסלקטי והשאירו אותו כיתה. כאשר הגיע לכיתה ח׳ לא הצליח לעבור את מבחן הסקר, התוצאה היתה שנאלץ לעבור לבית-ספר מקצועי ששלח אותו לעבוד בתפעול מריצות בעיר-העתיקה [לפני 67'?].

אחרי שירותו הצבאי, בשנת 1967, הוא נכנס לנהל חנות קטנה ברחוב השקמה שבשוק מחנה-יהודה ומהר מאוד הבין שמה שהקונים רוצים זה הרבה ובזול. רמי לוי בחוכמתו החליט לעקוף את כל המתווכים ופנה ישירות לספקים כדי לחסוך דמי תיווך. הוא הבין גם שבתחילה הוא לא ירוויח אבל בטווח ארוך אסטרטגיה זו תצלח. ההצלחה האירה לו פנים ומהחנות הקטנה של 40 מטר מרובע, כיום הוא שולט על אימפריה.

רמי לוי נולד למשפחה ששורשיה הם מאורפה ואבי סבו היה בין מייסדי שכונת נחלת ציון בירושלים. רמי הוא דור רביעי, צבר מארץ הצברים. התקווה הגדולה שלי שאלה שכל-הזמן מסכסכים בין מזרחים ללא מזרחים לא יעשו שימוש בעובדה שרמי לוי צאצא לאורפאי כמו העבריין דרעי והמתנשא גרבוז. רמי לוי הגיע למה שהגיע בזכות היכולות, הכישורים, ההתמדה והחזון. ממש לתפארת מדינת ישראל.

טיפת דבש: לשמוע את זמרת הג׳אז סטייסי קנט זו חווייה. היא צעירה, יפה, בעלת נוכחות, יש לה תזמורת משלה ובעלה הוא הסכסופוניסט והם ביחד גם בבית וגם על הבמה. הם מופיעים ברחבי העולם ואפילו הופיעו פעמיים בארץ. קנט מאוד מוערכת והמלחין זוכה פרס האוסקר ג׳יי ליווינגסטון כתב שהיא משתווה לגדולות שבין זמרות הג׳אז כמו בילי הולידיי ואלה פיצ׳רלד.

תקוות שווא: אפילו שבוז'י ינצח הסיכוי שלו להרכיב קואליציה – אפס!

בוז'י הרצוג לא מפספס אף אולפן ואף הופעה ציבורית בלי שיאמר [יקשקש] שש-שמונה פעמים: "אני אנצח ואני אהיה ראש הממשלה הבא". [סליחה ומה עם ציפי?].

האמת שלא רק שאיני מבין אותו מהיכן יקושש עוד 40 מנדטים למלא מכסה של 63-65 לפחות, איני מבין על מה ועל מי הוא סומך? חשבון פשוט מלמד כי הוא יצטרך לשלם ריבית דריבית ל-5 מפלגות לפחות. מי הן? מרצ, לפיד, כחלון, אגודה וליברמן או ש"ס. וזה לא יכול להיות מפני שלפיד אמר שלא יישב עם דרעי, וליברמן אמר שלא יישב עם מרצ ובכלל הדתיים עם מרצ היא בעייה שאינה פתירה.

ויש עוד דקדוקי פוליטיקה שאינם מאפשרים לקיים קואליציה לא בגלל ההרכב הדיכוטומי והא-נורמלי, אלא שמי שיכול לקושש מנדטים בקלות יחסית יותר, הוא מחנה הימין שבקלי קלות מגיע ל-63-65 מנדטים, והוא כנראה מי שירכיב את הקואליציה.

אז למה בוז'י נאבק עם עצמו ומשקר ללא הרף? [ושוב היכן ציפי?]. מראה אמיתי ושקוף הוא ההימנעות שלו לתת מענה פשוט לשאלה של רינה מצליח ב"פגוש את העיתונות" [בשבת אחה"צ בערוץ 2]: "אם מי תקים קואליציה?" ושוב ושוב חזרה על השאלה כשהרצוג מתחמק ומפריח סתם סיסמאות והיא פשוט מאבדת סבלנות.

ההתחמקות של הרצוג ממתן תשובה לשאלה זו בכל אולפן, מסתיימת עם אמירה אנמית: "אני יכול לשכנע כל אחד..." כך גם המענה שלו לשאלה: "איזה ניסיון יש לך בהנהגה..." – תשובה: "יש לי הרבה ניסיון, הייתי בתפקיד שר חמש שנים..."

האמת היא כי ביבי פשוט ריחם עליו כמו על גור חתולים שיונק עדיין. הציבור היה מתפקע מצחוק לו היו שניהם בדו-קרב אחד-על-אחד באולפן וביבי היה קורע אותו לגזרים.

אני יכול רק להזכיר את ההתנהגות של הרצוג בבחירות הפנימיות לראשות מפלגת העבודה מול שלי יחימוביץ, לפני כשנתיים, הוא השתמש באותה סיסמה: אני אנצח ואני אהיה ראש הממשלה הבא. המילה ראש הממשלה הבא, היא הכי אהובה עליו רק שאין זה דבר מאכל שקונים בסופר.

אני גם בספק אם חברי ובוחרי מפלגת העבודה כיום מאמינים לו. הרי הם לא טמבלים ויודעים פעולת פשוטה בחשבון. רק שהם מתעלמים ממנה כשאצלם 2+2=5.

לליכוד אין את הפריבילגיה להיות לנצח בשלטון. זה לא הליכוד. זה הערבים. מי שרוצה לפנות שטחים והתנחלויות לפני דיבור רציני עם הערבים הוא פושע לאומי, והיות ואין עדיין הגדרה זו בספר החוקים בסדר הפלילי שלו, אוכל להשתמש בה ככל שארצה. והיות ולא יהיה דיבור עם הערבים לא בעתיד הקרוב ולא הרחוק, מה היומרה הזו? שלום? שלום עם מי? נסיגה חד-צדדית? שוב פשע לאומי? אז לא. ולכן התפקיד מוטל על הליכוד ובני בריתו במחנה הלאומי, לבלום כל האפשר נסיגה ויהי מה. ועל זה הבחירות ולא על דברי ההבל של הרצוג.

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

הקמיע ש"כתב" גרבוז לציפי נגד בוז'י עושה לו כנפיים במרשתת

סינוי וסנסנוי

ארגיאל כרגיאל סרגיאל

וסמנגלוף

בשמא רבא ותקיפא בשם אלו

המלאכים הקדושים משבענא אני

עליכון כל מיני רוחות וכוחות הטומאה

הבאים בחלום לשרה בת חוה ומדמין

לה כדמות בנימין ביבי נתניהו או

כדמות איש אחרת ומחמת את גופא

משבענא אני עליכון בשבועתא

דיהושע בר נון שאל תביאו לה שד

לדמות לה בחלום כדמות בני אדם

ותשמרו ותצילו את האישה הנכבדה

שרה בת חוה מכל פחד ואימה ומכל

כאב ומכאוב וכאב ראש וכאב גוף

ברמ"ח אבריה ובשס"ה גידיה בכח

אלו שמות הקדושים הכתובים בקמיע

זו

אמן אמן אמן נצח

רשלקזע

אל

נא

רפא נא

לשרה בת חוה

א ס נ

ר"ש לאב"ר

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ב-1999 נקלעה רשת מעיין החינוך התורני [של ש"ס] למשבר תקציבי חמור. המדינה החליטה להעניק לה סיוע תקציבי, ובתמורה התחייבה הרשת לבצע תוכנית הבראה. ואולם, הביקורת העלתה כי הרשת לא עמדה גם בתנאי תוכנית ההבראה. כך למשל, היא המשיכה לפתוח בתי ספר בלי לעמוד בדרישות לגבי מיספר התלמידים המינימלי הנדרש לפי תוכנית ההבראה. הביקורת מצאה לפחות 22 בתי ספר שבהם לומדים פחות מ-150 תלמידים, וכן כיתות לימוד שבהן לומדים תלמיד בודד עד 11 תלמידים. באחד מבתי הספר של הרשת נמצאה כיתת לימוד של ארבעה תלמידים, ובממוצע למדו בו 7.6 תלמידים בכיתה, מיספר רחוק מתקן משרד החינוך לגבי החינוך החרדי, שקובע כי יש לשבץ 20 תלמידים בכיתה – לעומת עד 40 תלמידים בכיתה בחינוך הממלכתי. ["הארץ באינטרנט, 12.3.15].

אכן, מנפלאות הפאראזיטים על חשבון הרוב הפלוראליסטי, החילוני, המשלם מיסיו ושולח ילדיו לכיתות שמתפוצצות מרוב אוכלוסין, ושבהן המורות והמורים כורעים תחת עומס!

* לפני כשנתיים ראינו את הסרט "מלון מריגולד האקזוטי" עם ג'ודי דנץ ומגי סמית ומאוד נהנינו. לכן מיהרנו הפעם לראות, כבר בערב הראשון להקרנה, את ההמשך – "מלון מריגולד האקזוטי השני" עם שתי השחקניות הנפלאות הללו בתוספת ריצ'ארד גיר, כולם על תקן של מזדקנים חביבים, ובתוספת שחקנים בריטיים והודיים מעולים.

איזו אכזבה! כשעתיים של פטפוט צבעוני ועלילה טיפשית, כמעט חסרת פשר. אפשר לוותר על הסרט. מומלץ לוותר. חבל על הזמן במובן המקורי והלא מטומטם ולא מזוהם של הביטוי.

בשעתו העלה ניסים אלוני ב"הבימה" את המחזה "דודה ליזה" שגיבורתו חנה רובינא הקשישה, ודמותה במחזה מושפעת מהמיתוס של רבקה אהרנסון בזיכרון יעקב. במחזה השתתפו מיטב שחקני "הבימה" הקשישים של אז, וכל מי שחזה בו זוכר את ריקודם המשותף שהיה אולי הופעתם האחרונה יחדיו. ולמה הזכרנו זאת? כי המחזה לא היה מי יודע מה, אבל הוא נתן לשחקנים הקשישים אפשרות להופיע על הבמה. וזה גם מה שהרגשנו ב"מלון מריגולד האקזוטי השני".

אלוני היה המלך המוכתר של המחזאות הישראלית אבל מחזותיו לא כל כך הצליחו והיו שזקפו זאת לזכותו או לרעתו של מעריצו, העיתונאי משה נתן ב"מעריב", שלא הפסיק ללוות את עשייתם בחזרות ולכתוב עליהם מאמרים ארוכים ומסובכים שהבריחו מאלוני את הקהל. ומספרים שמחזה אחד, איננו זוכרים איזה, עלה על הבמה בזמן שמשה נתן היה בחוץ-לארץ ולא כתב עליו ב"מעריב", ודווקא המחזה הזה הצליח באופן מסחרי.

* למה בני אדם אינם מטילים גללים כמו עיזים שאז היתה נחסכת מהם פעולת הניגוב של התחת?

* על גשרים בארצנו הקטנטונת יש כתובת – "עם ביבינט נישאר תקועים עם הפלשתינים לנצח."

נו, שאלתי, ובלעדיו? עם מי לא נישאר תקועים עם הפלשתינים לנצח? – אולמרט, ברק, בוזי, ציפי, יאיר?

מי משנינו, הישראלים או הפלשתינים, יעזוב פה ראשון, לשדות הירוקים של המילקי, כדי לא להיות תקוע עם השני לנצח?

* אולי העלייה בסקרים של "המחנה הציוני" על פני הליכוד ערב הבחירות נובעת מכך שמרבית מנשקי הקמעות, (על פי אחד ממנהיגי "המחנה הציוני", יאיר גרבוז) – הם בוחרי ליכוד "פרימיטיביים", שאינם מוכנים לענות לסקרים הטלפוניים של ה"אשכנזים". חכו להפתעה בבחירות עצמן! – הלא ייתכן שאפילו "יהודים ערבים" כפי שמגדיר עצמו פרופ' יהודה שנהב הנאור [מצביע לרשימה המשותפת] – נעלבו מדברי המנהיג יאיר גרבוז.

* סיבה נוספת לכך שהליכוד עשוי לעלות במנדטים יותר ממה שהסקרים מנבאים לו – היא שהפעם הוא הולך לבחירות ללא החטוטרת של "ישראל ביתנו" של ליברמן, שמנעה אנשים רבים מלהצביע עבור הליכוד. ומצד שני, מאחר שרשימתו של ליברמן הולכת ומתאיידת על גבול אחוז החסימה – ייתכן שגם מצביעים שלה, שלא ירצו שקולם יילך לאיבוד – יצביעו לבסוף ליכוד כמו שהצביעו בבחירות הקודמות.

וכדאי להזכיר לטובה גם שברשימת הליכוד נעדרים הפעם לא רק ליברמן אלא גם פייגלין.

* "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" נחושים כנראה במגמתם ליצור אווירת נכאים במחנה נתניהו ולהגחיך את דמותו –

"רוח העיוועים של נתניהו: דווקא עכשיו, החל ראש הממשלה להצטייר כשלפן נואש המתקשה להסתיר חרדתו. כך או כך, אם אכן יוכרז מהפך, בבית הלבן יצטרכו למנוע מרעש בקבוקי השמפניה לבקוע מהקירות." חמי שלו. "ידיעות" 13.3.

"סבב הראיונות שהעניק ראש הממשלה בנימין נתניהו במשך סוף השבוע העיד על מצבו כאלף עדים. יומיים לפני הבחירות לכנסת נתניהו נראה לחוץ, עצבני, עייף ומבולבל. כמו טייס שמאבד גובה ונכנס לסחרור הוא מנסה בכוחותיו האחרונים להשתלט על המטוס. אך לפחות לפי סקרי הבחירות האחרונים ביום שישי ההתרסקות שלו אל קרקע המציאות היא כנראה בלתי נמנעת." ברק רביד. "הארץ" 15.3.

ממש אווירה היסטרית של שמחה לאיד והתהללות חוגר כמנצח – אופפת "עיתונאים" בסגנון הפשקוויל בשני עיתונים אלה, שאינם חדלים להתיז על נתניהו קקה ולתארו ככישלון מוחלט.

יש לקוות שבוחרים אחראיים, שטיפה של שכל בראשם לגבי העתיד הפוליטי של היתכנות ממשל יציב רק עם ליכוד חזק בראשו – יזימו את סוכני השקרים האלה, שמנסים לברוא מציאות במקום לתאר אותה, ועוד לעשות כל זאת בכסות עיתונאית-כביכול.

* פרופ' שלמה אבינרי: "המבחן הוא פשוט: אפשר להצביע למחנה הציוני גם אם אינך מתלהב מהרצוג או מלבני, ולליכוד גם אם אינך נפעם מנתניהו – כי בשני המקרים מדובר בדרך, ברעיון. אם מישהו יאמר שהוא מצביע ליש עתיד אף שאינו מסמפט את לפיד, או מצביע לכולנו אף שכחלון נראה לו חלול – יצחקו עליו: אז למה אתה מצביע בעבור הרשימה הזאת?

מצביעים פוטנציאליים הנמשכים לאישיות של לפיד או כחלון צריכים לשאול את עצמם איך הם מצדיקים את נכונותם להניח את קולם – הזכות החשובה ביותר בדמוקרטיה – על קרן הצבי, שהיום היא כאן ומחר תתנדף ולא תהיה. זו לא תחרות יופי או בחירת שחקן הכדורגל האהוב עליך." ["הארץ", 13.3.15].

* פרופ' מיכל אביעד. ענת אבן. אודי אידלמן. פרופ' צח אדם. מאיה אובר. פרופ' עדי אופיר. נתי אורנן. עילית אזולאי. ד"ר גדי אלגזי. ד"ר חן אלון. אודי אלוני. פרופ' קלמן אלטמן. יונתן אמיר. ד"ר יוסי אמיתי. פרופ' נעמי ארטשיק-שיר. פרופ' אבישי ארליך. ד"ר ענבל ארנון. אלמוג בהר. ד"ר איילת בן-שאול. ד"ר נור בר-און. מיכל בראור. גזית בראל. ד"ר תמר ברנר. ד"ר ניצה ברקוביץ. שושנה גבאי. פרופ' עודד גולדרייך. רחל לאה ג'ונס. פרופ' ניב גורדון. פרופ' רחל גיורא. ד"ר סנאית גיסיס. פרופ' אלי גלזנר. פרופ' אבנר גלעדי. ד"ר איתן גרוסמן. פרופ' ישראל גרשוני. רלי דה פריז. ד"ר אפרים דוידי. דליה הגר. ד"ר תמר הגר. טליה הופמן. ברק הימן. ד"ר דפנה הירש. להב הלוי. פרופ' אופירה הניג. ד"ר אילנה הרסטון. ד"ר אביגיל ווד. ליאור וורטמן. פרופ' אמנון וולמן. עינת ויצמן. יאיר ורדי. ד"ר רז חן-מוריס. פרופ' צבי טאובר. ערן טורבינר. איתי טיראן. אסנת טרבולסי. ד"ר יובל יונאי. פרופ' ניצב ינאי. ד"ר חיים יעקובי. סמדר יערון. שלמה יצחקי. ד"ר דורית ירושלמי. שי כרמלי-פולק. יצחק לאור. פרופ' שמעון לוי. ד"ר חיים דעואל לוסקי. הלה לולו לין. ד"ר איילת לנדאו. פרופ' עידן לנדו. רויטל מדר. אבי מוגרבי. רלה מזלי. ד"ר ענת מטר. יעל מרום. ד"ר רוחמה מרטון. יעל נאמן. ליבה נאמן-הנדלר. אורלי נוי. ד"ר אייוי סישל. ד"ר קובי סניץ. ד"ר חנה ספרן. סער סקלי. פרופ' אברהם עוז. ד"ר עובדיה עזרא. יגאל עזרתי. נועם ענבר. לירן עצמור. יוסי פולק. ד"ר תמי פולק. פרופ' יורי פינס. פרופ' נורית פלד-אלחנן. פרופ' עמנואל פרג'ון. פרופ' גדעון פרוידנטל. פרופ' משה צוקרמן. פרופ' ורד קראוס. פרופ' ישי רוזן-צבי. ד"ר קתרין רוטנברג. פרופ' דנה רון. פרופ' פרדי רוקם. תמי ריקליס. ד"ר עפרה רכטר. פרופ' חני רם. ניר שאולוף. אהרן שבתאי. פרופ' יוסף שוורץ. עדית שמר. פרופ' יהודה שנהב. פרופ' אריק שפירא. ד"ר סמדר שרון. ד"ר תקווה הוניג-פרנס. תמר גרסטנפלד סלבי.

אלה הם בוחרים ישראליים שכנראה אפילו מר"צ אינה מספיק "שמאל" בעיניהם ולכן הם חתומים על מודעת התמיכה בהצבעה לרשימה הערבית המשותפת – חד"ש, רע"ם, בל"ד ותע"ל – בעיתון "הארץ" מיום ה-12.3.15.

מחוץ לאהבת ישראל המפעפעת ברשימה המשותפת הזו, הנה שניים ממועמדיה לכנסת, לפי העיתונות – נשואים ליותר מאישה אחת, כלומר הם גברים פוליגמיים.

אבל לסכלותם של יהודים אין כנראה גבול – יש לעודד משפחות שבהן גבר אחד נשוי לכמה וכמה נשים, לעיתים בזו אחר זו, מוליד עשרות ילדים ומתפרנס מדמי הביטוח הלאומי שלהם-שלנו.

* אנחנו חוששים כי הרכב הנואמים והמשתתפים מן הימין הקיצוני המתנחל והדתי – בעצרת של הליכוד, אמש בכיכר רבין – יבריח מצביעים מתונים שהתכוונו להצביע לנתניהו, והתוצאה תהיה קשיים וסחטנות רבים יותר בהרכבת הממשלה הבאה, ויותר כניעה לרשימות הדתיות והעדתיות.

* קראנו ב"הארץ" ביום שישי האחרון – שעמוס עוד גילה שיש רנסאנס תרבותי בישראל. מוזר שאיש לא אמר ולא כתב ולא חזר ואמר זאת פעמים רבות לפניו, גם ב"חדשות בן עזר", אבל עכשיו, שעמוס עוז אמר, אנחנו יודעים שיש, ורק שלא יגיד שהשמש לא תזרח מחר, שאז נהנה שרויים ח"ו באפלה עד שידליק אותה למעננו מחדש. ומעניין שיש ישראלים, בעיקר נשים, שמרבית השכלתם היא ציטוטים מעמוס עוז. לפעמים גם מגרוסמן.

* לצערי הרב לא יכולתי להשתתף בהלווייתה של מלכה נתנזון, האישה המיוחדת והיקרה, ידידותה ומילותיה, החיוך והעצב, היכולת לעמוד באומץ בכל קשיי חייה, הנתינה והתמיכה ללא גבול במשפחתה, משוררת וסופרת עד רגעי חייה האחרונים. כך אנצור את זיכרה.

לאמנון בעלה, ולילדיה, זכיתם באישה ואם מיוחדת. תנחומיי. יהיה זיכרה ברוך.

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל