גיליון מס' 1029

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח באדר תשע"ה, 19 במרס 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: כֻּלָּם מְנַצְּחִים כֻּלָּם... // פוצ'ו: בחיי. // דבוישה: מתוך "אפיק", עלעלון קבוצת עין-גדי, כ"ז בתמוז תשי"ז, 26.7.57, שנה ב' מס' 41 (57). // אורי הייטנר: 1. חשבון הנפש. 2. צרור הערות 18.3.15. // מכתב תודה מחברי "סומליון" לבית העדוּת במושב ניר גלים. // אהוד בן עזר: הדילמה האיראנית: מוות או מוות? –פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 172 מיום 31 באוגוסט 2006. // משׁה שׁפריר:  שׁוֹאָה. // אהוד בן עזר: המשורר, הסופר והמתרגם שלמה טנאי ז"ל הוא ההוגה והמייסד של שבוע הספר העברי. פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 148 מיום 8 ביוני 2006. // רוֹן גֵּרָא: מַשְּׂאַת לֵב. //  הדסה  מור: מיזוג אמנויות בגלריה, מופעי תרבות בגלריה עמליה ארבל. // יעקב זמיר: אהרן שבתאי על תקן "דַפְעַת מָארְדִי" של מנקי הג'ורות בבגדד, "חדשות בן עזר" 166 מיום 10.8.2006. // תקוה וינשטוק: דימויים ספרותיים. // אהוד בן עזר: השגיאות של עירית עמית-כהן ב"מחקרה" על אחוזת קלמניה ועל חלקו של ברוך בן עזר רַאבּ בייסודה ובהנהלתה. // עמנואל בן-עזר ז"ל: 1. רב-סרן זה לא "מיור". 2. Home, sweet Fucken home // מוסף לחג: הקדימי בישולייך לפסח. // אוריה באר: כניעתה של צ'כיה. // יעלי זאבי: בדיעבד, כולכם תעריכו אותו. // אורי הייטנר: לקסיקון הבחירות 2015. // מסעדת משיח בן דוד, כתב: אהוד בן עזר לפני כתשע שנים ב"חדשות בן עזר" מיום 28 באוגוסט 2006. // רביבה בן זאב: ניצחון נתניהו קילקל לאנטישמים את התזה. // אלי מייזליש: בוז'י: שכחת את הפסוק "אל יתהלל חוגר כמפתח"? // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

כֻּלָּם מְנַצְּחִים כֻּלָּם...

כֻּלָּם מְנַצְּחִים פֹּה פִּתְאֹם, כֻּלָּם חוֹגְגִים בְּאוּפוֹרְיָה

(גַם אֵלֶּה שֶאִבְּדוּ, מִלְּבַד מַנְדָּטִים, אֶת הָרֹאש),

כֻּלָּם מַגְבִּירִים רַמְקוֹלִים וּפוֹצְחִים בְּזִמְרַת אוֹרָטוֹרְיָה

שֶקֶּשֶר בֵּינָהּ לַמְּצִיאוּת

בְּמַרְבִּית הַמִּקְרִים

אֵין לִדְרֹש.

וּכְמוֹ בִּמְכוֹנֵי הַרְזָיָה אוֹ מִבְחַר חָזִיּוֹת בְּכָל קֹטֶר וָנֶפַח

רַבִּים הוֹלְכִים בְּלִי כָּךְ וְכָךְ אַלְפֵי קוֹלוֹת מְנוּעִים

אַךְ פְּרָט אֵלֶקְטוֹרָלִי זֶה מַסְוִים טֶפַח עַל טֶפַח

וְאַף שֶהֵם כְּבָר  בְּלִי 

הוֹלְכִים כְּאִלּוּ הֵם עוֹד עִם...

כֻּלָּם נַעֲשׂוּ פֹּה פִּתְאֹם חֶבְרָתִיִּים כָּאֵלֶּה,

כֻּלָּם רְגִישִים פֹּה פִּתְאֹם לִמְצוּקַת הַדִּיּוּר וּלְיֹקֶר מִחְיָה

גַם אֵלֶּה שֶיָּשְבוּ בַּמֶּמְשָלָה הַפְלֵא וָפֶלֶא

וְאֶצְבַּע לֹא נָקְפוּ מוּל דַּלַּת-עַם וּמְרִי בִּכְיָהּ.

כֻּלָּם מְחַרְטְטִים פֹּה אוֹתָהּ חַארְטָה מִתְחַסֶּדֶת

שֶרַק טוֹבַת הָעָם וְהַמְדִינָה לְעֵינֵיהֶם

וְאֵין מִלָּה עַל מַנְעַמֵּי שִלְטוֹן, אַף לֹא כְּסֶדֶק,

כְּשֶרֹב מִרְצָם מֻשְקָע כָּאן בִּקְרָבוֹת כִּסְּאוֹתֵיהֶם.

כֻּלָּם, בְּכָל מַטֵּה-בְּחִירוֹת, שְתוּיִים וְלֹא מִיַּיִן

וּמִתְרַכְּזִים בַּכֹּל, בִּפְרָט בְּנִפּוּחֵי שְרִירִים

מִלְּבַד בִּקְשָיֵי-הָאֱמֶת שֶנּוֹתְרוּ בְּעֵינָם וְטִפּוּל בָּהֶם אַיִן

כְּמוֹ deadlock מְדִינִי, כְּמוֹ הַגְדָּלַת הַפְּעָרִים

הַסּוֹצְיוֹ-אֵקוֹנוֹמִיִּים בָּעָם וּכְמוֹ אוֹתָהּ

זְקֵנָה בְּמִסְדְּרוֹן בֵּית-הַחוֹלִים בְּנַהֲרִיָּה,

הַקֶּרַע עִם אַרְהַ"בּ, עָרְמַת אִירָאן הַמְּשַטָּה

בֶּאֱוִילֵי עוֹלָם חָפְשִי, הָעָוֶל הַמַּרְקִיעַ

בִּסְגִירַת מִפְעָלִים וּזְרִיקַת מֻבְטָלִים לַכְּלָבִים וּמְצוּקָה בִּטְחוֹנִית

שֶל יוֹשְבֵי עוֹטֵף עַזָה וְשֶל סַכָּנַת מִמּוּשוֹ שֶל מִפְגַּע הָאָמוֹנְיָה       

בְּחֵיפָה וְרִבּוּי גִּזְעָנוּת וְנִגְעֵי אַלִּימוּת אוֹ שְחִיתוּת שִלְטוֹנִית

וּפִצּול סֶקְטוֹרְיָלִי בְּעַם הַזָּקוּק לְאַחְדוּת וּלְכִידוּת וְהַרְמוֹנְיָה.

וְכָל אוֹתָם שֶבִּשְאַט-נֶפֶש רַק אֶתְמוֹל הִצְהִירוּ

שֶלֹּא יֵשְבוּ בְּגֹּעַלִיצְיָה לָהּ חָשִים הֵם בּוּז

יֵשְבוּ וְעוֹד אֵיךְ כִּי מוֹפַע הַקּוֹמֶדְיָה הֲכִי פּוֹפּוּלָרִי בָּעִיר הוּא

"וְגָר זְאֵב עִם קֶבֶס אַךְ יֵשֵב מֵאָה עַכּוּז."

וְרַק הַתְּמִימִים שֶקִּווּ לְשִנּוּי מַהוּתִי בַּתַּרְבּוּת הַפּוֹלִיטִית

אִם בַּיָּמִין אוֹ בַּמֶּרְכָּז שֶכְּבָר אֵינֶנּוּ שְׂמֹאל

מִזֶּה שָנִים וְשֶחָלְמוּ עַל אֵיזוֹ מָאסָה קְרִיטִית

שֶתְּטַהֵר אֶת הָאֻרְווֹת בְּלִי חָת וּבְלִי לַחְמֹל

רוֹאִים אֵיךְ שוּב נִשְאֶרֶת אוֹתָהּ גְבֶרֶת בָּאַדֶּרֶת

זוֹ הַבְּלוּיָה שֶעוֹד תְּלוּיָה כִּשְמַאטֶע מִתְקַמֵּט      

עַל פְּנֵי הַסַפַּחַת שֶשּוּב כָּאן נוֹכַחַת כְּשֶמִּי שֶתָּמִיד נֶעֱדֶרֶת

(כְּפִי שֶכָּתוּב בִּישַעְיָה נ"ט) הִיא הָאֱמֶת.

כָּעֵת יִתְנַפְּלוּ עָלַי כָּל הַמָּה-יָפִית'נִיקִים מִטַּעַם

כְּעַל מַשְבִּית-שִׂמְחָה (joy killer) שֶבְּחֹסֶר טַקְט

צִטֵּט פֹּה אֶת גְּדוֹל מַשְבִּיתֵי הַשִּׂמְחָה שֶמִּלְּבַד נְבוּאוֹת רוֹשְפוֹת זַעַם

אָמַר "נַחֲמוּ נַחֲמוּ" וְעוֹדֵד כְּפִי שֶאִיש לֹא עוֹדֵד כְּמוֹתוֹ (פַקְט!),

אֲבָל כְּדַאי מְאֹד לִזְכֹּר כִּי גַם כְּשֶהוּא הֵטִיחַ

דְּבָרִים שֶהִצִּיגוּהוּ כְּאַחַד הַחֻצְפָּנִים

עָשָׂה כָּל זֹאת בְּרוּחַ "אֶת אֲשֶר יֹאהַב יוֹכִיחַ"

בְּלִי שוּם שִׂמְחָה לְאֵיד וּבְלִי קֻרְטוֹב מַשּׂוֹא-פָּנִים.

* * *

פוצ'ו

בחיי

הקדמה שכזאת

ישנן שתי משימות שאותן תיכננתי לבצע אחרי שאגיע לגיל 80. האחת, לשבת לכתוב אוטוביוגרפיה, והשנייה – לאזור אומץ, למצוא את הזמן המתאים, להתבונן מסביב, לוודא שאיש לא רואה, ואז ללכת פעם ראשונה בחיי כדי לראות מבפנים מה זה הדבר הזה שקוראים לו בית זונות. המשימה הזאת האחרונה היא משימה רבת מעצורים, אך ברורה וניתנת להשגה,  אבל הראשונה? מה יש לי עוד לכתוב אחרי שכתבתי למעלה משלושים ספרים שבכולם אני מסתתר תחת שם זה או אחר?

שאלתי – ועניתי לי:

לא את הכול כתבת בספרים שלך. לא כתבת איך הצלחת לעבור מכיתה לכיתה ולהגיע לתואר השני במדעי הטבע בלי להיתפס אפילו פעם אחת בהעתקה. לא כתבת איך נפצעת בחוליקאת כשעברת את הגדר, ואיזה מלחמות עברת עם החבר'ה שטענו ששריטה מגדר תיל זה לא נקרא להיפצע בקרב. לא סיפרת איך כמעט קפצת מהקומה השנייה כשמהנדס העיר עכו, הגיע במפתיע לביתו ומצא אותך במיטה של אשתו, לא סיפרת איך באה אליך הצעירה מהבית ממול, כדי  לספר לך שחברתה הטובה רוצה אותך לעצמה, ואתה במקום להתמסר לחברה, הלכת התחתנת עם השדכנית. ואחרון אחרון חביב לא  סיפרת  על התקופה שהיית הנהג של  יצחק רבין , תקופה שהיתה – לפי סיפוריך – התקופה היפה בחייך...

והיו עוד כמה אירועים מעניינים בחיי, כאלה שהם גם אירועיה של המדינה, ואם אני לא אדלה ואגלה אותם עכשיו, איש לא ידע עליהם לעולם. אין ברירה, אמרתי לעצמי, הגיע הזמן להתחיל לכתוב ועד אשר אגמור לספר על שמונים השנים הראשונות, אולי אספיק גם לבצע את המשימה השנייה ובה בטח יקרו לי דברים הראויים להיות מונצחים בפנתאון של אוצר נכסי האומה...   

כל האמת – בחיי

א.  שקרן

לא נעים להודות, אבל הזיכרון הראשון של חיי – הוא גם השקר הראשון שלי.  הייתי אז כמעט  בן ארבע והלכתי כמו בכל יום לבדי אל חגן של חוה הגננת ברחוב בן יהודה. גרתי עם הוריי בבית קטן ברחוב שלום עליכם הסמוך, מרחק של חמש דקות הליכה. חציתי בריצה את הכביש שנסלל לא מכבר ו...טרח! עליתי על השליח של המכולת שרכב על אופניו. שנינו נפלנו ותוך שנייה היינו מוקפים אנשים מבוהלים. אותי מלטפים ומנחמים ואת השליח המסכן מגדפים ומחרפים.

אחר כך, כשמרחו  יוד על ברכיי השרוטות ואני צרחתי בקולי קולות, אמרו כולם – תראו איזה ילד גיבור שלא בוכה. כאן הפסקתי לבכות, כי הבנתי שגיבורים לא בוכים ורק משיכות האף המקורטעות שלי הסגירו את תחושתי האמיתית.

יותר מאוחר, כשאימי הביאה אותי לגן. (אותו יום כבר לא רצתה לשלוח אותי לבד) סיפרה לחוה הגננת, לעיני כל הילדים, איך נדרסתי על ידי האופניים ולא בכיתי.

הגננת אמרה: "איזה גיבור!" וביקשה ממני לספר לכל הילדים איך זה קרה, וכאן שיקרתי. סיפרתי שעברתי את הכביש בזהירות והוא, הנער השליח של המכולת, נסע על האופניים כמו משוגע, קרא עיתון ולא ראה אותי.

אף ילד לא שאל איך אפשר לקרוא עיתון תוך רכיבה ורק אני שאלתי את עצמי אחר כך מאיפה גירדתי את הבלוף הזה? מה שזכרתי היה שבידו האוחזת בכידון הוא החזיק דף נייר שבו כנראה היתה רשימת המצרכים, אבל מכאן ועד קריאת עיתון תוך רכיבה? תמיהני...

אותו בוקר, שהתחיל כל כך יפה, בו כל הילדים העריצו אותי והילדות רצו לשבת על ידי, נגמר בעלבון צורב.

זה היה בשיעור זימרה שנוהל על ידי אישה שמנונית מטופחת שהדריכה אותנו בלימוד שירים עבריים כמו "נד נד עלה ורד" או "קן לציפור בין העצים". לפני שהתחיל השיעור הקיפו אותה הילדים וסיפרו לה בהתרגשות שיש לגן גיבור שנדרס על ידי אופניים וכמעט מת. היא הניעה ראשה בתנועת "אוי אוי אוי" וביקשה מכולם לשבת ולהתחיל לשיר. כרבע שעה אחרי תחילת השיעור, בעוד אצבעותיה מרקדות על המנענעים,  היא חדלה מלשיר ובלי להפנות פניה לאחור, הכריזה בקול מזרה אימה:

"אני מבקשת מגיבור האופניים להפסיק לפטפט כל הזמן!"

יותר לא דיברתי באותו יום ואלמלא הייתי גיבור עד לפני כמה רגעים, הייתי בטח פורץ בבכי מרוב עלבון.

התכונה הזאת לייפות דברים בעזרת שקרים קטנים ליוותה אותי הרבה שנים. לא שהייתי שקרן פתולוגי, אבל פה ושם הייתי מייפה דברים בעזרת דמיוני הפורה, בייחוד הייתי נוטה להשתמש בשקרים לבנים, כדי לעשות את החיים נוחים יותר, שקרים אלה פסקו כעבור עשרים שנה כשהייתי סטודנט והכרתי מקרוב אישה אחת שלא שיקרה אף פעם בחיים ולא קרה לה כלום, אבל לזאת נגיע מאוחר יותר; בינתיים אני בגן הילדים, ילד רגיל בן ארבע שמשקר לפעמים אם צריך או לא.

השקר הבא הזכור לי קרה אחרי חצי שנה, כאשר עברנו משלום עליכם לרחוב חשמונאים וגם משם הלכתי לגן ברגל. בתל אביב של אז רוב התנועה התנהלה בעזרת סוסים ועגלות ואלה כמעט שלא דרסו אנשים. יום אחד איחרתי. כשהגעתי לגן לא ראיתי אף ילד בחצר ומבעד לחלון בקע קולה של חוה הגננת הצועקת לילדים לשבת בשקט. היתה זו הפעם הראשונה שאיחרתי, אז עוד לא ידעתי שאני שונא לאחר. במשך 12 שנות לימודי הראשונות לא נירשם לי אף איחור אחד, היתה זו כנראה תכונה משפחתית, כי גם הוריי ואחיותיי נזהרו תמיד שלא לאחר לאף פגישה. רק אחרי שהתחתנתי עם השדכנית שלי, למדתי ממנה שלא תמיד מוכרחים להיות ראשונים תמיד אנחנו. ועד אשר השלמתי עם זאת, קדמה לכל חתונה שאליה הלכנו מערכה רוויית עצבים של ויכוחים והתנצחויות.

עמדתי כעשר דקות ליד דלת הגן, בתקווה שעוד מישהו יאחר ואז יהיה לי אומץ להיכנס, אבל דווקא באותו יום הייתי המאחר היחיד. כשהבנתי שעזרי לא יבוא מאין, חזרתי למדרכה והתחלתי משוטט ברחבי העיר. מי שעזר לי היה מכבש דרכים שסלל כביש ברחוב בוגרשוב בכיכר האקליפטוסים מול בית הכנסת החדש. הנסיעה האיטית של המכבש הכבד והחצץ השחור הנדחס והופך למשטח נוצץ – כבשו את ליבי ולא הרגשתי איך הזמן זז.

אותו יום חזרתי הביתה מוקדם מהרגיל, הדבר היה חשוד בעיני אימי. היא שלחה אליי מבט נוקב ואמרה: "לא היית בגן?"

הייתי המום. מאיפה היא יודעת. לפי מבט עיניי המושפלות, הבינה שהניחוש שלה נכון, ושאלה למה.

כאן פרצתי בבכי והאשמתי את הגננת שהתחילה היום לצעוק על הילדים  יותר מדי מוקדם.

בערב שאלתי את אימי איך ידעה שלא הלכתי לגן והיא גילתה לי את הסוד: זה היה כתוב לי על המצח.

מאז הייתי תמיד בצרות, כי כל פעם שעשיתי משהו לא חינוכי, או שיקרתי, היא תיכף ידעה לפי כפות ידי שמיהרו להסתיר את המצח.

בכיתה אל"ף, אחרי שלמדתי לכתוב ולקרוא, שיקרתי לאימי ואמרתי לה שלא היו שיעורים, מיד אחרי זה רצתי למראה הגדולה שניצבה במסדרון וכשהסרתי ידי מהמצח, התפלאתי  לגלות שאין לי על המצח שום מילה כתובה. מאז חדלתי לכסות את המצח ואימי שוב לא יכלה לדעת אם שיקרתי – אלא אם חקרה אותי לפרטי פרטים, והיא  מרוב דאגות דווקא היתה מרבה לחקור ולבדוק ולברר. פולניה או לא...

* * *

גם אני האמנתי, אם איני טועה – בזכות הספר המקסים "יותם הקסם" של יאנוש קורצ'ק, כי מחשבותיי הכמוסות כתובות לי על המצח. הייתי הולך שעה ארוכה במשעולי הכרם והפרדס, מבית הספר לילדי עובדים בצופית עד ביתנו בקלמניה, שהיה בצד המערבי של הכביש לרמת הכובש, מול חומת האחוזה, וחולם. אבל כאשר הייתי מגיע לגשרון הבטון הקטן על "מעביר המים", מהכביש לביתנו הייתי מתיישב על המעקה הנמוך ומוחה ברוק את המצח שלי, כדי שבבית לא ידעו על מה חשבתי בדרך.

ובאשר לפרק שלך כולו, פוצ'ו יקר – שפתיים יישק. מחכה בקוצר רוח להמשכים. גם אני עד היום לא מימשתי את החלום ללכת לבית זונות.

שלך

אהוד

יופי,

אחכה עד שתגיע ל-80 ואז נלך ביחד. זה נכון שיש הנחה אם מגיעים באופן קבוצתי?

שלך

פוצ'ו

* * *

דבורה סלפ-גוטמכר (דבויש'ה)

(דור גרעין "שדמות")...

חיפה, י"ג אב תשס"א, 2.8.2001

מתוך "אפיק" עלעלון קבוצת עין-גדי, כ"ז בתמוז תשי"ז,  26.7.57, שנה ב' מס' 41 (57)

... מכונת ה"גסטטנר" הישנה שלנו, זו שהיתה מדפיסה בשארית כוחותיה ובגניחות אחרונות כל עלעלון ועלעלון,  עד שהופעת כל דף נוסף היתה בחינת נס למשה, ליוכבד ולי, עלתה סוף-סוף לחופשת תיקון בתל-אביב. משהגיעה למשרד "גסטטנר" נערכה לה קבלת פנים נרגשת כלבת אבודה החוזרת לבית הוריה. זה ארבעים שנה ששוב לא ראו במשרד מכונה מסוגה ובכך תובן אותה התרגשות אמהית, כמעט, למראיה. במשך החודש ששהתה שם למדה שיטות הדפסה מודרניות אצל מכונות חדישות יותר ונחה מעט תוך טיפול טוב והיתה מועמדת להישלח  למשרד "גסטטנר" המרכזי באנגליה לקבלת פרס על התואר – "המכונה הישנה ביותר של 'גסטטנר' בעולם, שעודנה מדפיסה." עתה, משחזרה, והוחלפו מרבית גלגליה, גליליה, שרשראותיה וברגיה אנו תקווה כי רמת הדפסתו של העלון תעלה... ⁽¹⁾

הערה שלי:

⁽¹⁾  העורך היה אז אודי בן עזר.

מעניינת התפתחות הזדהות הכותבים:  מתחילה, לא היתה משמעות לשם הכותב לעלון.  היו "דוברים" בעילום שם, ולא מתוך כוונת זדון. באופן טבעי העורך היה מוסר את החומר להדפסה, ולפי כתב-היד היה ברור למערכת ולמדפיסה מיהו הכותב... פשוט ה"אני" היה מצטנע... כוח היחד היה דומיננטי יותר מן ה"אני"... אחר-כך בא השלב של "חתימה", ציון האות הראשונה בשם כותב ה"מאמר".  בהמשך – ציון השם הפרטי המלא או הכינוי... שם פרטי ושם משפחה צויינו, כאשר היו בקטגוריה של כינוי...  (כמו שרה שילו...)        

רק אחרי שנים רבות, בצמוד לשינויים האחרים, החלו לציין את השם הפרטי ושם המשפחה.  עוד מעט יוסיפו גם את התואר... 

* * *

הניצחון של נתניהו, בו תמכנו, הוא סטירת לחי לנשיא הסכל אובמה, שמעדיף הסכם גרעין רעוע עם השקרנים בטהראן על פני ביטחונן של ישראל, מצרים, ערב הסעודית, ירדן ומדינות המפרץ.

אמנם העיתונות בישראל היא בחלקה מושחתת ומוכת סנוורים  – אבל העם בישראל לא טיפש.

* * *

אורי הייטנר

1. חשבון הנפש

אם לא תהיינה הפתעות גדולות, נתניהו יעמוד בראש הממשלה הבאה, אחרי קרב קשה מאוד. מערכת הבחירות מאחורינו, והיא מחייבת מיספר גורמים לחשבון נפש.

"המחנה הציוני" יכול להיכנס למרה שחורה ולהגיע למסקנה שיש להחליף את העם. הצגתם את מדינת ישראל תחת שלטון הליכוד כאזור מוכה אסון, מבטא חוסר יכולת להבין את מי שבחר שוב בנתניהו ובמפלגות שתשבנה עימו בקואליציה. מצד שני, המחנ"צ עלול להגיע למסקנה שבדרכו הוא כמעט הגיע ליעד הנכסף, וכל מה דרוש היה להם הוא עוד מאמץ קטן, עוד מאותו דבר.

זאת טעות.

מה שנחוץ למחנ"צ הוא חשבון נפש. מסע ההכפשה הממוקד נגד נתניהו והצגתה של מדינת ישראל תחת שלטונו באופן שחור משחור, אולי הלהיבה את הציבור שהיה בכיסה, אך הרחיקה את הציבור המתלבט. הדבר עלה לה בסיכוי להחליף את השלטון.

דרכה החברתית כלכלית של הממשלה והתוצאות הקשות בתחומי העוני, יוקר המחיה והדיור אמורות היו להביא לחילופי שלטון. אולם דרכו המדינית של המחנ"צ היתה בעוכריה. עמידתו מנגד, שעה שראש הממשלה הוביל מאבק נחרץ לסיכול הסכם שעלול להפוך את איראן כמעצמת סף גרעינית בסמכות ורשות העולם, היתה בלתי נסבלת. התייצבותו נגד חוק הלאום והצגת החוק, המבטא את הליבה של הציונות ברוח בן גוריון כ"לאומני" ואפילו "גזעני", היתה הפניית עורף לערכיה.

אם מפלגת העבודה רוצה לחזור אי פעם לשלטון, עליה לחזור קודם לעצמה; לדרכה ולערכיה.

גם נתניהו זקוק לחשבון נפש. הוא יכול להתבשם מהצלחתו להטות את הכף בימים האחרונים, ולנוח על זרי הדפנה כ"קוסם". תהיה זאת שגיאה.

תגובתו של נתניהו על דו"ח הדיור – דבריו על "החיים עצמם", היו אומללים ואטומים. גם אם נתניהו אינו מאמין ברעיונות של צדק חברתי, סולידריות וחברה שוויונית, אין הוא יכול לברוח מאחריות למצבם של אזרחי ישראל, ליכולתם לפרנס בכבוד את משפחותיהם ולהבטיח את עתידם. נתניהו חייב להבין שלצד הסוגיות הביטחוניות, מצבם של אזרחי ישראל הם הם החיים האמתיים.

בבליץ הראיונות בימים האחרונים, נתניהו הודה בטעויותיו והתחייב לקחת אחריות אישית לשינוי בתחומי יוקר המחיה ופתרון משבר הדיור. הוא לא היה נבחר ללא המסר הזה. הוא חייב לציבור הישראלי לעמוד בהתחייבות הזאת. יחד עם שר האוצר המיועד משה כחלון (גילוי נאות – אני בחרתי ב"כולנו"), עליו לעלות לדרך כלכלית חברתית אחרת לגמרי ולחולל שינוי חברתי.

גם נפתלי בנט זקוק לחשבון נפש. המחשבה שלו, שדי בכריזמה שלו כדבק בין הקיצוניות החרד"לית לבין הציבור המסורתי המתון ואף לציבור חילוני – התבררה כיומרה חסרת סיכוי. אם בנט רוצה באמת לפרוץ מעבר למחנה הדתי לאומי החד-ספרתי, יהיה עליו להיפרד מן החרד"לים ולאמץ קו אמיץ ומתון, שהוא עצמו מאמין בו.

התקשורת הישראלית מחויבת בחשבון נפש. במסגרת מחקר אקדמי, אני קורא בימים אלה את העיתונים המפלגתיים של שנות החמישים והשישים. אני חייב לציין, שאותם עיתונים הרבה פחות מגויסים מהעיתונות דהיום. מעולם לא היתה התגייסות תקשורתית כל כך קיצונית, כל כך בוטה, כל כך מוחקת את הגבולות בין ידיעה לדעה, בין מידע לתעמולה, כמו במערכת "רק לא ביבי" בחודשים האחרונים. את התוצאה לה חתרה היא לא השיגה, אך עיקר הנזק היה לתקשורת עצמה, לאמינותה. התקשורת תידרש למאמץ גדול כדי להחזיר לעצמה את אמון קוראיה.

החברה הישראלית זקוקה לחשבון נפש. היתה זו מערכת בחירות מכוערת, לעומתית, קיצונית כפי שלא היתה עשרות שנים, ושני הצדדים תרמו לכך. כעת המשימה החשובה ביותר היא איחוי הקרעים בעם.

במדינה דמוקרטית יש תפקיד חשוב מאוד לאופוזיציה, המבקרת את השלטון ומציבה לו אלטרנטיבה. אולם לנוכח הקרע בחברה הישראלית והצורך באיחויו, יש צורך בממשלת אחדות לאומית. להערכתי, הסיכויים לכך אינם גבוהים. הלוואי ואתבדה.

2. צרור הערות 18.3.15

* ואם בשעה 9:00 אחטוף לפתע דום לב, ואלך לבית עולמי בטרם עת? הרי לא אסלח לעצמי שלא הספקתי להטיל את הפתק הגורלי.

ולכן, כבכל מערכת בחירות, פתחתי את היום בהטלת הפתק בקלפי. מיד עם פתיחת הקלפיות מילאתי את זכותי האזרחית וחובתי המוסרית.

את ההחלטה קיבלתי בשלב מוקדם במערכת הבחירות. בחרתי כ' – כולנו, בראשות משה כחלון.

מאז "הדרך השלישית" מעולם לא הצבעתי פעמים לאותה רשימה. אני מקווה מאוד שכחלון יגרום לי לנהוג אחרת בבחירות הבאות (ואני מקווה שהן תהיינה בעוד ארבע שנים).

ביממה האחרונה לפני הבחירות, היה לי דחף להצביע מחל. לא כיוון ששיניתי את דעתי. לא בזכות הליכוד ובטח לא בזכות נתניהו. היה לי דחף להצביע מחל כריאקציה למסע הדמוניזציה, הדה-קרדיטיזציה וההסתה האישית נגד נתניהו, שחצה כל גבול של טעם טוב, של הגינות, של ביקורת עניינית הראויה במדינה דמוקרטית. לא, המסע הזה לא גרם לי להצביע מחל, אבל אני מאמין שרבים אחרים עשו את הצעד הנוסף שאני לא עשיתי. אל בית משפחת מוזס צפוי זר פרחים ענק מן הזוג נתניהו.

* היתה זו שעתה הרעה של התקשורת הישראלית. לא כולה, אך חלקים רחבים ממנה. במשך חודשים התגייס אתר ynet לשטיפת מוח, שמטרתה להשניא את נתניהו על העם, אך המסר שלה היה השנאת מדינת ישראל על אזרחיה. מדינת ישראל תוארה כאזור מוכה אסון. איך זה מסתדר עם העובדה, ששנה אחרי שנה, בכל מדד אושר עולמי, ניצבת ישראל בין המקומות הראשונים, הרבה יותר אפילו ממדינות שאינן זוכרות מהי מלחמה ומהו פיגוע טרור? יש לאזרחי ישראל ביקורת רבה, אך הסך הכול חיובי מאוד ואזרחי ישראל מאושרים, שמחים, מרוצים ואוהבים את מדינתם. התחושה הזאת חוצה דעות הפוליטיות.

* כל אדם עני ורעב הוא חרפה לאומית. הדברת העוני היא משימה לאומית ראשונה במעלה. יש מקום לתקוף את הממשלה על מדיניותה החברתית הכלכלית, על הפערים העמוקים בחברה, על העוני בישראל. יש להציב אלטרנטיבה של צדק חברתי, ערבות הדדית, סולידריות, צמצום פערים. אולם ניתן לעשות זאת בלי לשקר, בלי להשחיר את דמות המדינה, בלי לתאר מציאות בדויה לפיה ישראל היא מדינת עולם שלישי מוכת רעב.

* יש מקום לביקורת על מערכת הבריאות בישראל, על התפשטות הרפואה הפרטית, המשתמשת במשאבי הבריאות הציבורית לעסקה המושחתת שבה העשירים נהנים מבריאות טובה יותר ותוחלת חיים ארוכה יותר תמורת תשלום גבוה מאוד לכיסם של רופאים, ובעיקר של סלבריטאי רפואה.

אולם אי אפשר להתעלם מן העובדה שמערכת הבריאות בישראל היא מהמתקדמות בעולם, ובמדדים המקובלים בעולם לבחינת מערכות בריאות – תוחלת החיים ותמותת תינוקות, ישראל היא מהטובות בעולם. מי ששואב את המידע מתשלובת מוזס, יחשוב שמערכת הבריאות בישראל היא מהנחשלות בעולם השלישי.

* "ידיעות אחרונות" הוביל במשך שנים את תרבות הסגידה לבצע הכסף, הערצת העשירים והגלוריפיקציה לטייקונים. ולפתע, למען המטרה הקדושה של הפלת השלטון, הוא הפך ל"חברתי". האם הציבור כל כך מטומטם וקונה את הסחורה הזאת?

"ידיעות אחרונות" היה עיתון הבית של איש הציבור המושחת ביותר בתולדות המדינה, אהוד אולמרט. לפתע, למען אותה מטרה קדושה, הוא נהיה נושא הדגל של המלחמה בשחיתות, וחיפש בכל מחיר ובכל פינה, אם לא אקדח מעשן לפחות קפצון מסניף, כדי להפליל את נתניהו. לשם כך הוא אף ביזה את שלטון החוק ומערכת האכיפה במסע דה-קרדיטיזציה ליועץ המשפטי לממשלה ולמבקר המדינה, על כך שלא תמיד סרו להוראותיו ולא קפצו לדום כשקיבלו צו 8.

* יש צורך לשקם את התקשורת הישראלית החולה, שאיבדה את אמון אזרחי ישראל.

* מן הראוי שראש ממשלה יעודד את כל אזרחי המדינה באשר הם לגלות אזרחות טובה ולהצביע. דברי ההפחדה של נתניהו מפני אחוזי ההצבעה הגבוהים במגזר הערבי נחותים ומכוערים, בלתי ראויים למנהיג לאומי, גם אילו היו נכונים, קל וחומר שהם שקר.

כנראה שהסוג הזה של התנהלות נועד להזכיר לי שצדקתי כאשר לא בחרתי בו.

* הכותרת הראשית ב"ישראל היום", ערב הבחירות, היתה "ימין – או שמאל". הכותרת הזאת היא מיצוי מערכת הבחירות האיומה הזאת, הלעומתית הזאת, הדיכוטומית הזאת, רוויית ההסתה והשנאה הזאת. אני דוחה בשאט נפש את שטיפת המוח הזאת. ההצבעה שלי היתה נגד הדיכוטומיה הזאת. ההצבעה שלי היתה נגד התכתיב ההרסני הזה. הצבעתי בעד "כולנו" היתה, בראש ובראשונה, הצבעה נגד "ימין – או שמאל".

* "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" יכלו לתת בדיוק אותה כותרת. תקשורת ופוליטיקה צינית מחלקת את אזרחי ישראל לשני עדרים, ומנסה להכתיב להם השתייכות לעדר הזה או הזה. הגיעה השעה שאזרחי ישראל יבעטו בעדריות הזאת, וכאזרחים חופשיים יציבו אלטרנטיבה אמתית, שלטונית, לברירה הזאת. 

* פנייתו של נתניהו ימינה בתקופת הבחירות והצהרותיו החוזרות ונשנות שלא יקים ממשלת אחדות עם המחנ"צ כיוון שתהום אידיאולוגית רובצת ביניהם, תקשה עליו לרדת מן העץ. אולם מאז ב"ג, אף ראש ממשלה לא רצה להיות הקצה בקואליציה שלו, אלא הציר המרכזי. ממשלת ימין צרה, שבה נתניהו הוא הקצה השמאלי, אינה טובה לישראל. הדבר הרצוי ביותר הוא ממשלת אחדות לאומית. גם ממשלה שתכלול את כחלון ולפיד היא אופציה רצויה. אני מקווה מאוד שנתניהו ינסה ללכת לכיוונים הללו.

המסר החשוב בנאום הניצחון של נתניהו, היה התחייבותו לשינוי בנושא הרווחה, הדיור ויוקר המחייה. יש לקוות שבנושא הזה הוא יבצע סיבוב פרסה, ייקח אחריות ויפעל אחרת לגמרי מכפי שפעל בעבר, יחד עם שר האוצר המיועד משה כחלון.

* התופעה המכוערת ביותר במערכת הבחירות המכוערת הזו, היתה הניסיון המגושם להחיות בכל מחיר את הגלות, ולדחוק את החברה הישראלית לכל מיני חלוקות שבטיות עבשות, עם כל מיני מילים מוזרות כמו אשכזרחים, מזרשכנזים או משהו כזה. אבל מלחמת המאסף של הגלות לא תמנע את הניצחון הבלתי נמנע של הציונות, של חזון קיבוץ הגלויות. קיבוץ גלויות – לא באמצעות מחיקת תרבויות, חלילה, אלא באמצעות שילוב והטמעה של המקורות התרבותיים של עם ישראל בכל גלויותיו, שכולם נכסים של כל יהודי, ללא הבדל האם הסבתא שלו התגוררה בעיירה בפולין או במרוקו, בכפר באתיופיה או בפרבר בניו יורק. שילוב סינרגטי היוצר תרבות יהודית ישראלית עשירה ועמוקה, הגדולה מכל חלקיה. הפוליטיקה העדתית הגלותית, היא כתם על החברה הישראלית.

* ציפי לבני הייתה אבן ריחיים על צווארו של המחנ"צ. אין ספק שהיא היתה נזק אלקטורלי. אין ספק שהרוטציה היתה מקח טעות. כל אדם סביר הבין שמפלגה המציגה את מנהיגה כחצי מועמד, פוגעת במנהיגותו. כל אדם סביר מבין שהרוטציה היתה גחמה – שילוב בין אמביציה מטורפת, תאוות שלטון שלוחת רסן ועזות מצח לבין חולשה של מנהיג שנכנע לאיום באקדח ריק. כל אזרח סביר הבין שאין כל היגיון בכך שמי שבסקרים לא עברה את אחוז החסימה תהיה מועמדת לראשות הממשלה, רק כיוון שהיא מאוד רוצה ושאין לה בושה.

החלטתה של ציפי לבני לוותר על הרוטציה סייעה למחנ"צ, אבל מעט מדי, כי ההחלטה המתבקשת באה מאוחר מדי, אחרי שמרבית הבוחרים כבר גיבשו את החלטתם.

אין צורך בדמיון מפותח מדי, כדי להבין איזו מערכת לחצים אדירה הופעלה על לבני. הרצוג עצמו, סביר להניח, לא אמר לה זאת ישירות, אלא מלאכתו נעשתה בידי אחרים. בסופו של דבר היא הבינה, שמועמדותה עלולה להיות אבן הנגף בפני ניצחון של המחנ"צ בבחירות, ושבמקרה של הפסד, כל חיצי האשמה יופנו אליה. לא היה לה מנוס מן ההחלטה הזאת, אך היא הגיעה מאוחר מדי למסקנה המתבקשת.

* מבחינה לאומית, ובלי להתייחס לדמותה של ציפי לבני באופן אישי, רוטציה היא דבר שלילי, פוגע במשילות וברצף השלטוני. לעיתים, כמו אחרי בחירות 1984, המציאות הפוליטית עלולה להכתיב זאת. המציאות הפוליטית בבחירות 84' היתה שאף גוש לא היה יכול להרכיב ממשלה ואף גוש לא היה מוכן להעניק את השלטון בשלמותו לגוש היריב. במצב שנוצר, נאלצו להתפשר על הפתרון הגרוע הזה. אולם למעט מקרה זה, גם בממשלות אחדות לאומית לא היתה רוטציה.

ריצה של מפלגה לבחירות, כשהיא מציגה את מועמדיה ברוטציה, מעבירה מסר בעייתי מאוד בנוגע לתפיסת ראשות הממשלה ובנוגע לעמידתה מאחורי מנהיגה.

רעיון הרוטציה בין הרצוג ללבני היה רע לפוליטיקה הישראלית, רע למדינת ישראל. בלי קשר לסיבות שבעטיין הוא ירד מן הפרק – טוב שהוא ירד מן הפרק. יש לקוות שהלקח נלמד.

* בעבר, ראשי ממשלה ראו כחלק מתפקידם להתראיין לרדיו ולטלוויזיה, לשוחח עם הציבור ולהשיב על שאלות העיתונאים. בגין, רבין, פרס ושמיר, הופיעו לעתים מזומנות ביומן הבוקר ברדיו או במבט והתראיינו.

בקדנציה הראשונה של נתניהו וביתר שאת – בתקופת כהונתו של ברק כראש הממשלה, הופעותיהם בתקשורת הפכו תכופות מדי, ויצרו אפקט אינפלציוני של ירידת ערך ראיונותיהם. ברק, בעיקר בשלהי תפקידו, התראיין כמעט מדי יום, וזה הפך לבלתי נסבל.

כשאריק שרון החליף את ברק, הוא הלך לקיצוניות השנייה. הוא העביר מסר של דיסטנס, ריחוק, שיצר הילה של חשיבות ומכובדות. הוא לא התראיין, לא שוחח עם הציבור והציבור הריע לו, אולי מתוך מיאוס בפטפטת היתר של קודמיו. שרון שידר בשתיקתו מסר של איש עשייה, לא דיבורים. אכן, ראוי היה להוריד את מינון הראיונות, אך הוא הרחיק לכת. מנהיג צריך לשוחח עם העם.

הפופולריות הגבוהה של שרון, על אף ואולי בזכות אותו ריחוק, גרמו לאולמרט ולנתניהו שבאו אחריו ללכת בעקבותיו ולא להתראיין. שתיקת ההנהגה הפכה ליותר ויותר בעייתית. היא בעייתית מבחינת הדמוקרטיה והצורך של ראש הממשלה להשיב לשאלות התקשורת ולהתמודד עמן, אך היא בעייתית גם מבחינת ראש הממשלה עצמו, המוותר מרצונו על ההזדמנות להשפיע על העם.

שתיקתו של נתניהו לאורך תקופת כהונתו, כולל בחודשי הבחירות פגעה בו. גל הראיונות בישורת האחרונה לפני הבחירות מעידה על כך שהוא מבין זאת. בלי זה הוא לא היה מנצח.

* רינה מצליח צלחה בהצלחה משימה טלוויזיונית לא פשוטה, כשהובילה ביד רמה, באסרטיביות ובעירנות, מרתון ראיונות עם ראשי כל הרשימות המתמודדות לכנסת (כמעט. לאן נעלמו האחים גולדשטיין?) היא היתה מראיינת תקיפה והיטיבה לאתגר את מרואייניה בשאלות הקשות, מרואיין מרואיין והשאלות הקשות המתאימות לו.

למחרת תקפה אותה רווית הכט, מבקרת הטלוויזיה של "הארץ", על כך שהעזה לשאול שאלות קשות גם את איימן עודה ועל כך שאיפשרה לליברמן לדבר. הרי ברור שמראיינת מקצועית, אליבא דהכט, צריכה לסתום את פיו של ליברמן ולא לאתגר את עודה.

* במאמר ל"הארץ" טען גדעון לוי, הלאומן האנטי ישראלי, המסית נגד ערבים מתונים ושוחרי שלום המקבלים את קיומה של ישראל – כבוגדים, שמערכת הבחירות הנוכחית היתה הגזענית והלאומנית מכולן (ולא, הוא ממש לא התכוון לקרטל הלאומנות הערבית בה הוא תומך בהתלהבות כ"אלטרנטיבה היחידה" כלשונו). בין הגזענים והלאומנים הוא מונה את ציפי לבני, הרצוג, יאיר לפיד, "קבוצת המומחים לשלום וביטחון" ועמוס עוז.

* בבחירות הצביעו, כנראה, כמה מאות סמרטוטים ממוצא יהודי לקרטל הלאומנות הערבית. בין כותבי "הארץ" הם רוב. מעולם לא היה ביטוי מובהק כל כך לנתק בין מערכת "הארץ" לעם ישראל.

* אין לי בעיה עם הערבים המצביעים למפלגה המבטאת את לאומיותם. לעומת זאת, יהודים המצביעים למפלגה זו הם בעיניי נמושות (ובמילים אחרות – חנין זועבי עדיפה בעיניי על חנין דב).

* צלצול טלפון.

"שלום. מדבר יצחק בוז'י הרצוג."

"מי נתן לך את מספר הטלפון שלי?" שאלתי, אך הוא לא השיב והמשיך לדבר.

אז ניתקתי.

* במערכת בחירות אחת הייתי מועמד לכנסת. זה היה בבחירות 1999. צמרת רשימת "הדרך השלישית" נבחרה בידי מועצת התנועה, מתוך המועמדים שהתמודדו על מקום בכנסת. ואחריהם הוצבו עוד כעשרים-שלושים מפעילי התנועה. האמת היא שהייתי קצת צעיר מדי למועמדות של כבוד, אך השיבוץ היה של חברי מזכירות, הנהלה ומועצה.

לא, לא נכנסתי לכנסת בבחירות. לצערי, גם אביגדור קהלני שעמד בראש הרשימה לא נכנס.

* נתן אלבז נולד במרוקו וכנער עלה לארץ לבדו, ללא משפחתו. הוא התגייס לשירות קרבי בחטיבת "גבעתי". בביצוע משימה של טיפול ברימונים, תוך ישיבה באוהל, הוא שמע קול נקישה מאחד הרימונים, שניצרתו השתחררה. הוא אחז את הרימון בידיו ורץ אל מחוץ לאוהל, קרא לחבריו להשתטח, ומשלא מצא מקום ריק מחיילים שניתן להשליך לעברו את הרימון, הוא הצמיד את הרימון לחזהו, התרחק מחבריו בריצה, התפוצץ עם הרימון ונהרג, ובכך הציל את חיי חבריו.

על מעשהו, קיבל אלבז את עיטור המופת והיה לגיבור לאומי. אלתרמן כתב עליו שיר מרגש ב"הטור השביעי", ילדים נקראו על שמו, רחובות הנציחו את זכרו.

בתוכניתו של יהונתן גפן "אומרים שהיה פה" – שהוקדשה לשנת 1954, אחד הנושאים היה סיפורו של אלבז. רוח הדברים, של גפן ושל המרואיין המומחה האני זוביידה, היתה שבמדינה הגזענית, הדרך היחידה של עולה ממרוקו להתקבל לחברה היא למות לבד.

הקמתה של דימונה, בתוכנית שהוקדשה ל-1955, תוארה בידי השניים כמימסד האשכנזי שלא ידע מה לעשות עם עולי ארצות ערב, ולכן הוא זרק אותם הכי רחוק שאפשר מן העין.

חשוב מאוד לערוך תוכניות בטלוויזיה החינוכית ובכלל, על תולדות מדינת ישראל. חבל שהמשימה החשובה הזאת הופקדה בידיו הציניות של גפן.

* ביד הלשון: שבוע הבחירות הוא השבוע הפוליטי ביותר ב... רציתי לכתוב בארבע שנים, אבל... האם נכון לומר שזהו השבוע המדיני ביותר?

בדרך כלל, אנו נוהגים להבחין בין פוליטי למדיני. הפוליטי הוא מה שקשור למפלגות, למאבקים על השלטון, למאבקים בין המפלגות ובתוכן, לבחירות ולפעילות הפרלמנטרית. המדיני הוא מה שקשור ליחסי החוץ, לדיפלומטיה, להכרעות האזרחיות בנושאי ביטחון. הכתב הפוליטי מסקר את הבחירות. הכתב המדיני מסקר את הפעילות הדיפלומטית של הממשלה. סדר יום פוליטי הוא סדר יום הממוקד בבחירות או במאבק בין המפלגות. סדר יום מדיני הוא סדר יום העוסק בשאלות החוץ והביטחון של המדינה.

אולם התרגום לעברית של פוליטיקה הוא מדיניות. הפוליטיקה נובעת מן המילה פוליס, והמדיניות – מהמילה מדינה. במגילת העצמאות מובטחות הזכויות המדיניות של כל תושבי הארץ ללא הבדל דת גזע ומין. מהן זכויות מדיניות? זכויות פוליטיות, הזכות לבחור ולהיבחר. בגין נהג להשתמש במונחים מדיניות ומדיני, הרבה יותר מכפי שהשתמש במונחים פוליטיקה ופוליטי.

אולם במשך השנים השימוש במילה מדיני כפוליטי נשחק ונשכח, ואין היום בשימוש מילה עברית לפוליטיקה. אולם המושג מדיניות אינו משמש עוד לדיפלומטיה ולפוליטיקה בין המדינות, והמושג המקובל לאלה הוא מדינאות (אך ההטיות הן כמו במדיניות – מדיני, מדיניים וכן הלאה). במילה מדיניות אנו משתמשים לתיאור תפיסה ודרכי פעולה בנושא מסוים – מדיניות כלכלית, מוניטרית, מדיניות ביטחונית, המדיניות שתינקט בתחום מסוים וכד'. 

* * *

אהוד בן עזר

מה כתבנו לכם בגיליון הקודם, 16.3.15 – ערב הבחירות?

אולי העלייה בסקרים של "המחנה הציוני" על פני הליכוד ערב הבחירות נובעת מכך שמרבית מנשקי הקמעות, (על פי אחד ממנהיגי "המחנה הציוני", יאיר גרבוז) – הם בוחרי ליכוד "פרימיטיביים", שאינם מוכנים לענות לסקרים הטלפוניים של ה"אשכנזים". חכו להפתעה בבחירות עצמן!

סיבה נוספת לכך שהליכוד עשוי לעלות במנדטים יותר ממה שהסקרים מנבאים לו – היא שהפעם הוא הולך לבחירות ללא החטוטרת של "ישראל ביתנו" של ליברמן, שמנעה אנשים רבים מלהצביע עבור הליכוד. ומצד שני, מאחר שרשימתו של ליברמן הולכת ומתאיידת על גבול אחוז החסימה – ייתכן שגם מצביעים שלה, שלא ירצו שקולם יילך לאיבוד – יצביעו לבסוף ליכוד כמו שהצביעו בבחירות הקודמות.

וכדאי להזכיר לטובה גם שברשימת הליכוד נעדרים הפעם לא רק ליברמן אלא גם פייגלין.

"הארץ" ו"ידיעות אחרונות" נחושים כנראה במגמתם ליצור אווירת נכאים במחנה נתניהו ולהגחיך את דמותו – "רוח העיוועים של נתניהו: דווקא עכשיו, החל ראש הממשלה להצטייר כשלפן נואש המתקשה להסתיר חרדתו.
כך או כך, אם אכן יוכרז מהפך, בבית הלבן יצטרכו למנוע מרעש בקבוקי השמפניה לבקוע מהקירות." חמי שלו. "ידיעות" 13.3.

"סבב הראיונות שהעניק ראש הממשלה בנימין נתניהו במשך סוף השבוע העיד על מצבו כאלף עדים. יומיים לפני הבחירות לכנסת נתניהו נראה לחוץ, עצבני, עייף ומבולבל. כמו טייס שמאבד גובה ונכנס לסחרור הוא מנסה בכוחותיו האחרונים להשתלט על המטוס. אך לפחות לפי סקרי הבחירות האחרונים ביום שישי ההתרסקות שלו אל קרקע המציאות היא כנראה בלתי נמנעת." ברק רביד. "הארץ" 15.3.

ממש אווירה היסטרית של שמחה לאיד והתהללות חוגר כמנצח – אופפת "עיתונאים" בסגנון הפשקוויל בשני עיתונים אלה, שאינם חדלים להתיז על נתניהו קקה ולתארו ככישלון מוחלט.

יש לקוות שבוחרים אחראיים, שטיפה של שכל בראשם לגבי העתיד הפוליטי של היתכנות ממשל יציב רק עם ליכוד חזק בראשו – יזימו את סוכני השקרים האלה, שמנסים לברוא מציאות במקום לתאר אותה, ועוד לעשות כל זאת בכסות עיתונאית-כביכול.

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

הרהורים על המצב – מרץ 2015

א. הנאום שהסעיר את כל העולם – שאלה של מידתיות

 הופעתו של נתניהו בפני הקונגרס האמריקאי גרמה לסערה הן מעבר לים והן בארץ הקודש. הסערה לא שככה גם אחרי שהאירוע הסתיים. עוצמת התגובות, אלו של הבית הלבן וכן אלו של התקשורת הממוסדת, לא היתה בשום יחס לאירוע עצמו. למען הדיוק, לכנות את מה שהתרחש סביב נאומו של נתניהו ובעקבותיו "סערה", רחוק מלשקף את המציאות – צונאמי הוא מונח הרבה יותר נאות.

בצדק עולה השאלה מה גרם לכך? הסטייה מכללי הפרוטוקול בהופעתו של נתניהו בפני הקונגרס רחוקה מלהצדיק תגובה כל כך קיצונית. אחרי ככלות הכול יו"ר בית הנבחרים הוא האדם השלישי בחשיבותו בהירארכיה של ממשל ארה"ב והוא איננו זקוק לאישורו של הנשיא את מי להזמין להופיע בפני הקונגרס. ננסי פלוסי, בתקופת כהונתה כיו"ר בית הנבחרים, לא היססה לצפצף על הנשיא בוש ולנקוט בצעדים בעלי משמעות בינלאומית למרות דרישות מפורשות של הממשל להימנע מהם.

אז על מה יצא הקצף? בעבר, כאשר עלתה האפשרות שישראל תנקוט בצעדים צבאיים נגד מתקני הגרעין באיראן, ממשל אובמה נלחם בכל כוחו למנוע את האפשרות הזאת. אפשר היה להבין את זה כי תקיפה כזאת והשלכותיה היו מנוגדות לכל השקפת עולמו. יתרה מזאת, החשש האמיתי של אובמה לא היה מעצם התקיפה, אלא מהאפשרות שהיא תצליח. אחרי הדמגוגיה שלו נגד איראן גרעינית, הצלחה ישראלית היתה מציגה אותו כחדל אישים. הפעם נתניהו בסך הכול עמד לשאת נאום. אז ממה אובמה כל כך פחד? ההדלפות של הממשל, ההתבטאויות הבוטות בפומבי נגד ראש ממשלת ישראל, ההחרמות הטקסיות וכנראה שורה של צעדים חשאיים נוספים, שנועדו לנסות ולמנוע את הנאום או לשבשו – היו חסרי תקדים. אף ממשל בעבר לא נקט בתגובות כל כך חריפות אפילו נגד משטרים עוינים.

חוסר המידתיות הזה אומר דרשני. אולי באמת לאובמה יש/היה מה להסתיר. אם אכן אלה פני הדברים, אז בהתחשב באופי האיום, נתניהו צדק בהתעקשותו לאמר את הדברים בפומבי ולא להסתפק בשיחות חשאיות מאחורי הקלעים.

ב.  היום שלמחרת

בשעה טובה, נתניהו נשא את דבריו והעולם לא התמוטט. בניגוד לחשש המרומז של אובמה, נתניהו לא גילה "סודות" מהחדר, והסתפק בהתייחסות לדברים שהם כבר נחלת הכלל. התגובות לנאום, בעיקר הביקורות בתקשורת בארה"ב ובישראל, היו כמצופה. מאחר ורובן ככולן נכתבו עוד לפני שנתניהו נאם, הן למעשה כלל לא התייחסו למה שנאמר בפועל. לתגובות בישראל אתייחס להלן.

בארה"ב למעשה שכחו את נתניהו אחרי שניים שלושה ימים, אבל הנושא האיראני איננו יורד מסדר היום למרות שכבר עברו שבועיים, ואין כרגע סימן שזה ישתנה בקרוב. מבחינה זאת נאומו של נתניהו היה הצלחה. מבלי לומר זאת במפורש, הוא עורר בקרב חברי הקונגרס את המודעות לכך שאובמה עובד עליהם. זה לא חדש, אבל כל עוד השליטה בסנאט היתה בידי הדמוקרטים עם הרי ריד כמנהיג הרוב, לא היה בידי הסנאטורים מה לעשות, חוץ מלצעוק חי וקיים. עכשיו, כשהשליטה בשני בתי הקונגרס עברה לידי הרפובליקנים, להתנגדות של הסנאטורים יש שיניים.

מהיום שהוא נבחר לתקופת כהונה שנייה, אובמה מנסה להביא לשינוי מהותי של המשטר בארה"ב, שינוי שמתבטא במיזעור השפעתו של הקונגרס והפיכת הנשיא לשליט על בעל סמכויות בלתי מוגבלות. מנקודת מבטו של אובמה הקונגרס הוא גוף מיותר וההצדקה היחידה לקיומו היא לשמש חותמת גומי על החלטותיו של הנשיא. זה בא לידי ביטוי בכך שגם כאשר ישנה הסכמה של הקונגרס בנושא כלשהו, הוא מתעלם ממנה ופועל לבדו. את הכתוב בחוקה הוא רואה כהמלצה לא מחייבת.

שתיים מיוזמותיו הקודמות של אובמה – בתחום הבריאות ובתחום ההגירה, בהן הוא עקף את הקונגרס, נמצאות כרגע ב"סכנה" שבית המשפט יבטל אותן. את דרישת הסנאטורים להימנע מחתימת הסכם עם איראן בלי לשתף את הקונגרס – דרישה לה שותפים גם לא מעט דמוקרטים, אובמה רואה איום על כוונותיו.

כאן קבור הכלב. זאת הסיבה לתגובתו החריפה של אובמה – הוא לא אוהב שמזכירים לו כי לנשיא דרוש יותר מ"עט וטלפון" על מנת לנהל את המדינה. 47 סנאטורים מצאו לנכון לנקוט בצעד חסר התקדים של משלוח מכתב לנשיא האיראני בו הם מביאים לידיעתו שהסכם שאובמה חותם עליו בלי לקבל את אישור הסנאט הוא חסר תוקף מעבר לכהונתו של אובמה. ייתכן שתגובתם של הסנאטורים היתה נאמרת גם ללא הנאום של נתניהו, אבל לאובמה ברור שהנאום תרם. נתניהו הוא כתובת נוחה לתלות בה את הקולר.

הצעד בו נקטו הסנאטורים הוא חסר תקדים. למעשה הוא עבירה על החוק. בארה"ב יש חוק, "חוק לוגאן", שנחקק בסוף המאה ה-18, האוסר על אזרח אמריקאי לנהל מו"מ עם ממשלה זרה בלי שהוסמך לכך ע"י הנשיא. החוק הזה נועד למנוע "יוזמות" פרטיות בתחום יחסי החוץ, והוא חל על כולם ללא יוצאים מן הכלל. עד היום לא תבעו אף אחד על פי החוק הזה, אבל תמיד יש פעם ראשונה. נראה לי שהעובדה ש-47 סנאטורים היו מוכנים להסתכן בצעד כל כך קיצוני הדליקה אור אדום אצל אובמה. הוא בנה על כך שבעולם הרחב רואים את הנשיא ככל יכול ושחתימה שלו מחייבת ללא כל הסתייגויות. גם במדינת ישראל שצברה ניסיון רב בהפרת התחייבויות נשיאותיות, זאת עדיין הדעה הרווחת.

ג.  יחסי ישראל ארה"ב - הכצעקתה?

הטענה העיקרית שהועלתה ע"י מבקריו של נתניהו שהופעתו בפני הקונגרס בלי לקבל את אישורו של אובמה "תהרוס את יחסי ישראל ארה"ב." יש כאן הטעייה, ולא בתום לב. זה נכון שיחסי ארה"ב ישראל נמצאים בשפל המדרגה, אבל זה לא התחיל היום, וזה לא באשמתו של נתניהו.

למעשה מהרגע הראשון שהוא נכנס לבית הלבן, אובמה לא הסתיר את יחסו העויין לנתניהו. זה בא לידי ביטוי במחוות סימליות – כמו רגלים על השולחן או יציאה "להשכיב את הילדים" באמצע ישיבה – מחוות שכולן תוקשרו היטב. אובמה לא בחל גם בצעדים לא כל כך סמליים. תמיכתו בישראל במהלך מבצע "צוק איתן" היתה מסוייגת, ולמעשה מנעה מישראל להשלים את המשימה. בעת ביקורו בארץ הוא נמנע במכוון מלנאום בפני הכנסת (מחשש שזה יתפרש בהכרה בירושלים כבירת ישראל?) והסתפק בהופעה בבנייני האומה בפני קהל של סטודנטים ש"נבחרו" בקפידה מאוניברסיטת בן גוריון.

שפע של מאמרים ומחקרים נכתבו על הסיבות לקרע בין השניים – אנטיפאתיה אישית, אנטישמיות, הכרה ב"עוול" שישראל גרמה לפלשתינאים, השלמה עם ה"כורח ההיסטורי" של השתלטות האיסלאם הרדיקאלי על האזור – הם רק חלק מהרעיונות שהועלו. הופעתו של נתניהו בפני הקונגרס אולי לא תרמה לשיפור היחסים עם ארה"ב, אבל להאשים אותו שהוא הרס אותם? לא היה מה להרוס.

כדאי לציין כאן שגם נשיא מצרים איננו מלקק דבש אצל אובמה. הכיסוי התקשורתי איננו באותה רמה, אבל יחסו של ממשל אובמה לגנרל סיסי דומה מאוד ליחס לנתניהו. קצת קשה לייחס את העויינות לסיסי לאנטישמיות, וגם שנאת ערבים או האיסלאם איננה יכולה להיות גורם. מה שמשותף לנתניהו ולסיסי זה ששניהם "הימרו את פיו" של אובמה. הם סרבו להיכנע לתכתיבים שלו. על ה"חטא" הזה אין כפרה בעולמו של אובמה.

הזמן והמאמץ המושקעים ע"י ממשל אובמה – הן באופן רשמי, הן כ"תדרוכי רקע", והן כהדלפות מ"מקורות אנונימיים" – בהתקפות על נתניהו הם מדהימים. רק לעיסוק בגולף אובמה מקדיש יותר תשומת לב מאשר לישראל –

 (The time and energy that President Obama and his administration have spent on attacking Mr. Netanyahu - on the record, on background, and off the record - is astonishing. Only Obama's golf game seems to command more of his time and passion than does Israel)

ד.  התגובות בישראל

על התגובות בארץ חבל לדבר. גם אם לוקחים בחשבון שבתקופת בחירות אנשים נוטים לאבד קצת את שיקול הדעת, הפעם, כחלק מהמערכה "רק לא ביבי", הותרו כל המעצורים וכמות הזבל שנשפכה על הציבור מהתקשורת היתה חסרת תקדים. אסתפק כאן בתגובה אחת לדוגמא, נחום ברנע, המועסק ע"י נוני מוזס כשכיר עט, לא היה מרוצה מהתשואות בהן נתניהו התקבל בקונגרס, אבל יש לו הסבר מדוע זה קרה – מהיציע השגיחו המיליארדרים היהודים על בני טיפוחיהם באולם למטה. הם באו לראות במו עיניהם את פירות השקעתם.

לשם השוואה, יחסה של העיתונות בארצות ערב לנאומו של נתניהו היה הרבה יותר חיובי מזה של התקשורת בישראל. עיתונים סעודיים קראו לאובמה להקשיב למה שיש לנתניהו לומר.

הבעיה עם ה"עליהום" של "רק לא ביבי" היא שסיפורי הזוועה על מיליון ילדים רעבים, או מיליונים שידם אינה משגת למצוא דיור נאות ייעלמו ביום שלמחרת הבחירות – אבל האיום האיראני וכמוהו האיום של דעא"ש שזרועותיו כבר מגיעות לגבולות הצפוני והמזרחי של ישראל לא ייעלמו. הם יישארו במלוא עוצמתם.

ה. ישראל – בחירות 2015

באשר לבחירות בישראל הייתי מציע לבוחר הישראלי לפני שהוא משלשל את פתק ההצבעה לקלפי, לקחת בחשבון שיש הבדל מהותי בין יוזמות בתחומי הכלכלה, החינוך, הדיור, הבריאות וכו', לבין יוזמות בתחום המדיני ביטחוני. בראשונות, אם היוזמה נכשלה אפשר לתקן את הטעות, לשנות את הטעון שינוי ולנסות שוב. יוזמות בתחום המדיני ביטחוני הן בלתי הפיכות. את הנזק שנגרם ע"י יוזמה שנכשלה אי אפשר לתקן. לא ניתן להחזיר את הגלגל. כל הקוראים לממשלת ישראל הנוכחית או הבאה לנקוט ב"יוזמה מדינית", להפגין "חזון מדיני", ללכת לקראת "הסדר אזורי" וכיוצא באלה, מנסים ליצור את הרושם שמדובר בניסוי – "מוכרחים לנסות". הם מסתירים מהבוחר את העובדה שיוזמות כאלו אף פעם אינן ניסויים, כל יוזמה כזאת היא צעד שאין ממנו חזרה.

לסיום קוריוז משעשע. מישהו נקט ביוזמה ברוכה, ובשעה טובה זכינו לערוץ טלוויזיה המשדר תוכניות ישראליות. וכך, במחיר סביר אנו נהנים משידורי חדשות ותוכניות בידור שונות – חלקן בשידור חי וחלקן בשידורים מוקלטים. אינני יודע מה הקריטריונים לפיהם העורכים בוחרים את התוכניות המשודרות, אבל משום מה הם מצאו לנכון לשדר כאן את סרטוני הפרסומת של המפלגות השונות - פעמיים ביום! נשגב מבינתי מה הייתה מטרת השידורים האלה כאן.

ד"ר ישראל בר-ניר, "הרהורים אל המצב – מרץ 2015", מגזין המזרח התיכון, 17 במרס 2015.

* * *

מכתב תודה מחברי "סומליון"

ל"בית העדוּת"

לכב'

אנשי "בית העדוּת"

מושב ניר-גלים

מאת: חברי "סומליון", סופרים ומשוררים לילדים ולנוער

שלום רב,

בשם כל חברי "סומליון" אני מתכבדת להודות לכם על הסיור המרתק ב"בית העדות" ביום שני, ה-16 במרץ 2015.

זו היתה חוויה מרגשת ומטלטלת. "בית העדות", הוא מיבנה מרשים ביותר, בית נאות ליצירות אמנות המוצגות בו בתערוכות מוקפדות, וכן לסרט המצוין ב"בית הזכוכית", ששחזר את שהתרחש בבודפשט בתקופת השואה.

כל זה, בהדרכתה המעולה של זהבה קור, פקח את עינינו והוסיף לנו מידע חשוב על יהדות הונגריה שלפני השואה, ועל התקומה של השורדים ביישובכם הפורח. זהבה, חברת "סומליון",  תורמת רבות לנושא גם בכתיבתה לבני הנעורים, למען יידעו, לא ישכחו, ויצברו לקחים.

עדותה של ניצולת השואה גב' שרה טסלר היתה מנקודת מבט אישית. אנו, המאזינים, הושפענו ביותר מתכני העדות, מהתרגשותה ומכאבה של הדוברת. הפרטים שסיפרה על אורח החיים שם לא היו קלים להאזנה, אך הוסיפו מידע על התמודדותם היום-יומית האמיצה של האסירים במחנות העבודה וההשמדה.

בנוסף לכך, לאור סיפור חייה, בעיקר השתקמותה בארץ והקמת משפחה לתפארת, קיבלנו "תחמושת" אופטימית לחיינו. כמה גבורה וכמה כוח היו לאנשים אלו, שנלקחו מהם התנאים הבסיסיים לחיות, ובכל זאת רוח האדם היתה מסוגלת לגבור על כל זאת. אנו מאחלים לשרה טסלר בריאות ואריכות ימים.

הכיבוד שהוגש לנו וארגון כל הסיור היו למופת. תודה לכל הצוות.

כה לחי! המשיכו בפעלכם החשוב.

בברכת חברים,

ד"ר עדינה בר-אל

* * *

אהוד בן עזר

הדילמה האיראנית: מוות או מוות?

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 172 מיום 31 באוגוסט 2006

הדילמה האיראנית היא פשוטה אבל הרת אסון.

ייתכן שאין ברירה לאמריקאים ולישראל אלא לאיים על איראן כבר עכשיו בהפצצת כל מתקניה הגרעיניים, ואם יהיה צורך, גם לעשות זאת לא רק בנשק קונוונציונלי אלא אפילו בנשק גרעיני, ובלבד שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני.

פעולה הכרחית כזו עלולה לגרוף עימה אסונות נוראים בכל המזרח התיכון, כי מי יודע מה כבר יש בידי האיראנים, ואיך תסתיים מלחמה שכזו, שבעיני רוב העולם תיראה כהירושימה שנייה.

הדרך האחרת היא לפעול בכל הדרכים האחרות לבד מהפצצת הכורים האיראניים, זאת אומרת להרוויח זמן שקט או זמן ושקט, כביכול – כפי שהיה אולי עשוי לקרות אם לא היינו מגיבים על הפרובוקציה של החיזבאללה ולא פותחים במלחמה, אבל, זוהי דרך שסופה כניעה לאסלאם הקיצוני וזאת בשני אופנים:

הראשון, מלחמת התשה על ישראל מכל גבולותיה כאשר ידיה כבולות בגלל שיווי המשקל הגרעיני עם איראן שמנטרל אותה וישראל הולכת ונחלשת, עם פחות כוח הרתעה.

והאופן השני, מכה גרעינית איראנית על מרכזי האוכלוסייה האזרחית של ישראל, בעיקר על גוש דן וחיפה, מתוך הנחה שהשמדת ליבה של ישראל, גם של חלק מאוכלוסייתה הערבית, היא מטרה ששווה להקריב עבורה אפילו את טהרן בהפצצה תגמול – שתהיה עדיין בכוח חיל האוויר או הים של ישראל, וזאת משום שאזרחי טהרן יזכו לצורת קיום טובה יותר כי הם יעלו לגן העדן של המוסלמים.

* * *

משׁה שׁפריר

 שׁוֹאָה

הָאֵל מֵעָפָר הוּא בָּרָא

אֶת אָדָם בְּצַלְמוֹ

כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלֹט עַל גַּן-עֵדֶן;

אַחַר הִפִּילוֹ לְשֵׁינָה,

פָּתַח וְסָגַר הַבָּשָׂר –

וְכָךְ שָׁם נוֹתַר, עִם חַוָּה,

אָדָם לְלֹא-צֶלַע.

וַיַּרְא הָאֵל כִּי טוֹב עָשָׂה.

אָדָם מִלְחָמָה עָשָׂה

בִּבְנֵי-אָדָם זוּלָתוֹ

וזֹאת כְּדֵי לִשְׁלֹט בְּכָל-הָאָרֶץ;

אַחַר הִכְנִיסָם לִמְדוֹרֵי גֵיהִנּוֹם

 עַד שֶׁנָּגֹזוּ חַיֵּיהֶם –

ושם ְנוֹתְרוּ רַק צְרִיפִים לְהָעִיד

עַל מַעֲלָלָיו שֶׁל אָדָם לְלֹא-צֵל.

וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

* * *

אהוד בן עזר

המשורר, הסופר והמתרגם שלמה טנאי ז"ל

הוא ההוגה והמייסד של שבוע הספר העברי

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 148 מיום 8 ביוני 2006

התאחדות הוצאות הספרים והגופים הנילווים אליה חוגגים ברעש רב מלאת 45 שנה לשבוע הספר העברי. יש שמדקדקים וכוללים בו מבצעים של הוצאת "מסדה" ומייסדתה ברכה פלאי ז"ל בשדרות רוטשילד, ומונים 80 שנה לשבוע הספר העברי, אף כי לא היתה שום רציפות מאז.

ואולם האמת היא ששבוע הספר העברי נוסד ביוזמתו של המשורר שלמה טנאי ז"ל, שהיה חבר ועדת העשור למדינה, שחגיגותיה נערכו בשנת 1958, ומאחר שנותר תקציב שלא נוצל, הצליח שלמה טנאי לייסד בו את מפעל שבוע הספר העברי, שתחילתו היתה במועדון בוסתן ליד כיכר דיזינגוף בתל-אביב.

כאשר בא שלמה טנאי עם הרעיון להנהלת התאחדות הוצאות הספרים בישראל, הם רצו לזרוק אותו החוצה כי טענו שהיוזמה שלו עומדת למוטט את המו"לים מפני שאם אנשים יקנו ספרים ישנים זולים הם לא יקנו ספרים חדשים יקרים. וזאת לזכור כי תחילת שבוע הספר לא היתה מכירת ספרים חדשים ורבי מכר אלא ניסיון של המו"לים להפטר מעודפי ספרים ישנים שהצטברו במחסניהם. על ספרים חדשים לא ניתנו הנחות והם לא יצאו במיוחד לשבוע הספר כדי שלא לפגוע במחירם.

לימים, כאשר שבוע הספר התמסד, וחלקם של הספרים הישנים בו התגמד, והוא כמעט כולו נועד למכור את החדש ואת המלאי האחרון ובמקרים רבים כבר אין כמעט מלאי ישן כי שלחו אותו לגריסה – זקפו המו"לים לזכותם את היוזמה ובשום אופן לא הסכימו לתת לשלמה טנאי את הקרדיט שהוא הגה את רעיון שבוע הספר.

אקו"ם, ששלמה טנאי היה יו"ר הנהלתה במשך יותר מעשרים וחמש שנה וניהל אותה למופת, גמלה לו בכך שאחד מפרסיה הספרותיים, הפרס לשירה, קרוי על שמו בתוספת המילים: "משורר ומתרגם, מייסד שבוע הספר העברי."

זהו.

[בינתיים אקו"ם ביטלה את הפרס על שמו והעבירה אותו על שמה של דליה רביקוביץ, פן תישכח, שהרי את שלמה טנאי כולם מכירים ואין חשש שיישכח ולכן אפשר להתעלל בזיכרו]

* * *

אנו שמחים להזמינכם ליום העיון

האם יש לזיכרון שפה?

לרגל הוצאת הספר

נתן רפופורט: אמן יהודי מאת בתיה דונר

האירוע יתקיים ביום ו' 20.3, 9.30-13.00

באודיטוריום שבבית התנועה הקיבוצית,

 רח' ליאונרדו דה וינצ'י 13, תל אביב

הכניסה חופשית

מוזמנים!

                              * * *

רוֹן גֵּרָא

מַשְּׂאַת לֵב

נכתב בתום ההלוויה של מלכה נתנזון ז"ל

כְּשֶׁאֲנִי חוֹזֵר מִבֵּית הַחוֹלִים

אֲנִי חוֹמֵל,

מַרְגִּישׁ נִמְלָט

דּוֹבֵר בְּקוֹל אָבֵל.

כְּשֶׁאֲנִי שָׁב מִבֵּית הַקְּבָרוֹת

אֲנִי לְפֶתַע

רוֹצֶה לִחְיוֹת.

לִהְיוֹת אָמוּן עַל כָּל מַגַּע יָד.

שָׂשׂ  לִתְמוּרוֹת

לַחְפֹּר אוֹצָר

לְאֵיזֶה זִיו

שֶׁטֶּרֶם נוֹצַר...

* * *

הדסה  מור

מיזוג אמנויות בגלריה

מופעי תרבות בגלריה עמליה ארבל

מזה עשרות שנים שעמליה ארבל הפכה להיות שם נרדף לתערוכות ציורים. גלריות אין ספור קמו ונפלו, נפתחו ונסגרו במהלך  שנות קיומה של המדינה,  אך הגלריה של עמליה ארבל  בתל אביב לעולם נשארת.

"הרבה ציירים חשובים התחילו את הקריירה האמנותית שלהם אצלי," אומרת עמליה בעירוב של צניעות  וגאווה. וההדגשה היא על ההתחלה. על צעדיהם הראשונים של ציירים  בדרך אל הפרסום והתהילה, גם אם  מדובר רק באחוז מסוים מהציירים שהציגו  בגלריה שלה וזכו לפרסום.

קצב החלפת התצוגות ממש מהמם. בממוצע כל שבועיים נפתחת תערוכה אצלה, עם קהל רב שאף זוכה לכיבוד טעים ומכובד. הכול ביד רחבה. נכון שהרבה ציירים מתחילים מציגים אצלה אבל לא שכל מי שמצייר זוכה. רק המוכשרים באמת. בטרם תאשר אם הצייר ראוי לתערוכה אצלה, עמליה בודקת ומעריכה ומבקרת את ציוריו של הצייר בקנה מידה אמנותי ומבוקר, ורק הטובים מבין "המתחילים" זוכים לעלות על קירות הגלריה שלה.

עשרות שנים, שבמהלכן החליפה  מקומות, אך הרצף של התצוגות לא נשבר. לא אחת היא ערכה תערוכות של הציירים שהציגו אצלה,  גם בארצות אחרות, שם קצרו התערוכות הצלחה. 

עמליה יכולה להיחשב לשיאנית בהצגת תערוכות. שלל ציירים, ושלל ציורים מכל הסוגים והרמות והצבעים. זוהי פתיחת דלת לציירים שאולי גלריות "מיוחסות" לא יקבלו אותם. קרש קפיצה לרבים וטובים. דלת פתוחה לאותם ציירים שהקדישו את כל מרצם, כשרונם וזמנם   לצייר כמות ציורים שתספיק למלא גלריה. גם אם לא יגיע אל התהילה הנכספת, מדוע לא   תינתן לו אפשרות להציג את עבודותיו בפני בני משפחתו, ידידיו ומכריו והקהל הרחב?

הגלריה של עמליה ארבל היא הכתובת המהווה נדבך ראשון לסיפוק העילאי שיש לכל אמן  שרואה שעיניים רבות מתבוננות ביצירתו.

במשך שנים רבות היתה הגלריה של עמליה ארבל ממוקמת בכניסה לנמל תל-אביב במבנה ישן, שלא היה שייך לה, אך היתה בו אווירה נעימה עם חצר גדולה, וקהל המבקרים הרב היה מבלה שם ערב שלם בצפייה בציורים, באכילה ובשתייה ובמפגשים עם חברים.

לפני כשנה היא בנתה לעצמה גלריה מפוארת עם אולם תצוגה מרווח  ומעוצב במרכז תל-אביב, מול מלון דבורה ברחוב בן-יהודה, שגם ממנו יש יציאה לגינה מקסימה עם כיסאות  לישיבה. אצל עמליה לא רק באים, מתבוננים ביצירות ויוצאים. זהו בילוי נחמד של ערב שופע  אווירה תרבותית, שגם מדגדגת את הכיס לרכוש יצירה, שבעל עין טובה, שיודע להבחין בפוטנציאל  אמנותי מבטיח –  יכול  לאחר שנים  להרוויח עליה כסף  רב.  גם באמנות, כידוע,   יש הרבה מן ההימור.

החידוש הגדול שבגלריה החדשה של עמליה  הוא – הפיכתה  גם לאולם תיאטרון אינטימי.   זהו תיאטרון-גלריה, או קודם כל גלריה המשמשת גם כתיאטרון, שבו מופיעים אמנים  מכל הסוגים, כיחידים, בדואטים ובשלשות.

מנהל התיאטרון בגלריה של עמליה הוא איקי שובל, שמדי חודש שולח לנמענים הרבים של הגלריה חוברת מעוצבת ובה פירוט כל המופעים  שיתקיימו  באותו חודש. וכשם שהציורים שעל הקירות הם חגיגה לעיניים, כך לוח המופעים הינו חגיגה לכל החושים.

מבין שלל המופעים של החודש, שבהם מופיעים מושיק טימור ולינדה תומר;  ניחוח צרפתי – ערב של שירים וסיפורים צרפתיים; פגישה מקרית – ערב על לאה גולדברג ואלכסנדר פן;   טריו בייליס, ערב של שירים ספרדיים וארגנטינאיים; שירת משוררים עם אלונה טוראל; ערב משירי אריק לביא, ועוד ועוד.

אני בחרתי לראות את המופע החדש של עדי עציון, המציגה את המונדרמה "אלזה הברבור השחור", על חייה ויצירתה של המשוררת הגרמנייה-יהודייה אלזה לסקר שילר, שחיתה בגרמניה כל שנותיה עד שעם עלות הנאצים לשלטון היא הצליחה לברוח מגרמניה, עלתה לארץ וחיה את שארית שנותיה בירושלים. היא כתבה שירים מופלאים ופרובוקטיביים בגרמנית, שאותם תרגמו המשוררים נתן זך ויהודה עמיחי.

את המוסיקה למופע  כתב גיל שוחט. עדי  עציון עיצבה את המופע ומבצעת אותו בדרך מיוחדת. מה שמרתק במופע הוא לא רק הקראת דברי השירה של המשוררת כי אם צורת ההגשה שלהם. תנועות הגוף, ההדגשים הדרמטיים, המוסיקה, ובעיקר – התלבושות בסגנון האירופאי  הקלאסי של ראשית המאה הקודמת, עם הכובעים המעוטרים בפרחים ובנוצות צבעוניות,  וגלימות המשי והשיראין והשמלות הארוכות המעוטרות בשניצים ובנצנצים, הכול גרנדיוזי,  ומפואר ובד בבד בסגנון ארכאי-מיושן.

לפחות כעשר פעמים במהלך המופע בן השעה עדי מחליפה תלבושות וכובעים, והעין  נהנית אולי יותר מהאוזן, שלעיתים מתקשה לקלוט את הטקסט. אבל אין ספק שההגשה הזו מוסיפה נופך רב לטקסטים של השירה, שכדי להבינם ביתר בהירות מוטב לקרוא אותם מהכתב. 

ואגב קריאה מהכתב, כדאי להזכיר שתחרות מאוד ספרותית היתה קיימת בין זך לעמיחי  בקשר לתרגום. מין קנאת .משוררים-מתרגמים, שכל אחד מהם הוציא ספר משיריה של אלזה לסקר. מבקרי השירה וחוקריה מצאו הבדלים כאילו מהותיים בתרגומי שני המשוררים הנחשבים הללו, אך לקהל הרחב אלו שני תרגומים של אותו שיר והיינו הך לו מי המתרגם, זך או עמיחי, שניהם מצויינים.

התופעה  הזו של מופעי תרבות  אינטימיים-ביתיים בגלריה על  רקע קירות עמוסים בציורים  יפים  בשלל צבעים – הינו משב רוח מרענן במרחב התרבותי שלנו.

לא יהא זה מוגזם לומר,  שעמליה ארבל היא לא רק בעלת  גלריה מהוותיקות בארץ, היא מוסד אמנותי תרבותי בפני עצמו.

* * *

יעקב זמיר

אהרן שבתאי על תקן "דַפְעַת מָארְדִי"

של מנקי הג'ורות בבגדד

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 166 מיום 10.8.2006

לאהוד שלום רב,

אם כן לא חבל על דאבדין. אתה יודע מה זה לקום בשעה חמש בבוקר ולקרוא את העיתון שלך [גיליון 165] ובו הבשורה המשמחת אותי מאוד – שיצור אחד, שמילא את עיתוני יום שישי בשרבוטים שקרא להם שירים ובעצם היו כאשפה וכרפש ביבים, מלאי שפיך, צואה, שתן ועוד מעולמו המלא ט----ת (לא בכדי הוא מצא את האכסניה שמפרסמת את הדברים שיוצאים מקולמוסו הטמא) – שאיזה כיף זה שאדון שבתאי הסתלק והוא לא יחסר לנו כלל, מה גם שנטל עימו את זוגתו הצוררת.

בערבית אומרים על כגון זה "דַפְעַת מָארְדִי", ובבגדאד המארדי הוא המקל הארוך שנותר אחרי שמקנבים את כל העלים מכף התמרים. משתמשים בו מנקי הג'ורות ומשחררי הסתימות בצינורות, שהיו פעם. אלה דוחפים את המקל כדי לפתוח את הסתימה, ומה שהמקל דוחף זה בדרך כלל טינופת מרוכזת שמצאה לה תנאים להתגבש לגוש שחוסם את הזרימה של החומר. והנאמר בשתי המילים משמעו שכפי שהמארדי מסלק את הסתימה ודוחף את הגוש החוסם, ובאה אנחת רווחה לבעלי הבית – כך שמחנו אנו להיפטר מאדון שבתאי שגרם לנו בחילה והעלה בגרוננו קבס בקראנו את יצירות רוחו.

 ואבי סיפר לי שהמארדי הזה היה הסמל המקצועי שהניחו בעלי המקצוע הללו. ואם הוזמן מי מהם לעשות עבודה של ניקוי בור השופכין, בדרך-כלל אחת לשנה, ומן הסתם הבטיח שיבוא ביום פלוני והבריז ולא בא, כדרכם של בעלי מקצוע שמבטיחים ולא מקיימים – אבל אם הניח את המארדי שלו, לא היה יכול אותו בעל-בית להזמין מישהו אחר מאותו מקצוע, יען כי השארת המקל הזה על פתח הבית שאליו הוזמנת הרי זה כאילו אמרת: "הנה אני כבר חוזר!" – ולמעשה השארת אותו כאות וכסימן לאחרים שאם יוזמנו לבוא כתחליף לך יראו שהעבודה כבר שייכת לאחר... גם אם הוא מתמהמה.

ועוד הוסיף אבא שעד שהוא תפס את התחבולה של השארת המארדי בכוונה, היה מחכה לעיתים עד בוש. וכאשר הבין וסילק את מקל התמר הארוך הגורף ביבים – נמסרה העבודה לאחרים ללא דיחוי.

והנמשל שאולי שמחתנו מוקדמת מדי שכן מסתמנת תמונת מצב לפיה ימלא מר לאור מהעיתון לאנשים חושבים את מקומו של העוזב מר שבתאי בדברי עוועים מאותו הביב.

למרות ההפגזות עלינו, בכל זאת בבניין ציון ננוחם, 

יעקב זמיר

רמת גן

עיר הפיז'אמות

* * *

תקוה וינשטוק

1. דימויים ספרותיים

הדימויים המופיעים בסיפורת הבידיונית מהווים חלק אינטגראלי מהספרים ואין הם לווית חן בלבד. יצירה נבחנת גם לפי ההנאה מהדימויים המצויים בה, מהמקוריות ומההתאמה בין המשל לנמשל. ספר נעדר דימויים נראה לא פעם יבשושי.

ספרו האחרון של עמוס עוז "הבשורה לפי יהודה", למשל, רצוף דימויים מענגים, כל דימוי מרתק יותר ממשנהו ונותן תמונה משלו. כשעוז כותב "שמואל התבונן בו וגילה עד כמה פניו הגושיים, פנים שהפסל כאילו התייאש מהם באמצע מלאכת הפיסול, עם הסנטר המושחז המזדקר לפנים ועם שפם השיבה הפרוע" (עמ' 185) או "הביטה בשמואל בתימהון כאלו היה ילד של אנשים זרים שנמסר לה בעל כורחה" (ע' 263) מיד עולים לפניך הדמות והסיטואציה כמו הכרת אותם מימים ימימה.

לא כל סופר הוא עמוס עוז אבל גם אצל סופרים רבים אחרים – שלא לדבר על משוררים שהדימוי הוא מיסודות כתיבתם – ניתן למצוא דימויים מקוריים ורעננים כיד הכישרון הטובה עליהם.

אלא שבשנים האחרונות מתמלאים הספרים אצלנו בדימויים אין קץ, ללא מינון ובקרה. הם נעשו מין אופנה, ליתר דיוק: למכה ספרותית. את מנסה להתרכז בעלילה – ובזה אחר זה ניתכים עלייך פגזי דימויים. הצלחת לפצח דימוי אחד – וכבר נורה שני וגם שלישי, ומרוב דימויים, לעיתים ארוכים ביותר, מתנתק הקורא  מעיקר העלילה. לא פעם נדמה אפילו כי הספר לא נוצר אלא לשם אותם דימויים. גם ספרים שלא מהגרועים נעשים בלתי נסבלים כשהם טובעים בדימויים, בבחינת עושר השמור לבעליו לרעתו.

אתעכב על שני ספרים כאלה. שניהם נכתבו בידי נשים והופיעו בשנה-שנתיים האחרונות בהוצאת 'ידיעות אחרונות".

"גחליליות" של גילית חומסקי מתרכז בבית ספר דתי לבנות בבני ברק וביחסי הרעות בין הילדות גם אחר שהגיעו לבגרות. החיים במגזר החרדי כבר טופלו בלא מעט ספרים. החידוש של "גחליליות" – מדובר בשלושה יתומים, שתי בנות ובן, שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים והם גדלים בבית דודה. נושא שעשוי להוות חומר קריאה מעניין למדי אלמלא שפעת הדימויים, רבים מהם ארוכים ומובנים לחוגים מסויימים בלבד.

להלן כמה קטעים שהעלינו לגמרי במקרה אך הם אופיינים לספר כולו.

"בחוש דק שאין לו שם אבל חסרונו הוא פעמון זעיר של אי נעימות, כמו אצל מבוגרים שמתבדחים עם ילדים במתן תשובה מגוחכת או בחסימת דלת אבל הולכים צעד אחד רחוק מדי." (עמ' 146).

מה הדימוי הזה אמור להיות?

או "מסלול מחשבתי פתלתל ומרובד ומעגלי, שסופו קבוצה קטנה ומלוכדת של ילדות צודקות בתלבושת אחידה..." (עמ' 43), ובהמשך אותו עמוד "קריאת ג'י! נדבקה לזמן קצר לשפתנו, שאופנות התחלפו בה באותה תדירות שבה הומרו צמידי סרגל במחזיקי מפתחות שהומרו גם הם בממתק דמוי כלי שחמט." עודך מתאמצת  לפענח מה הם "צמידי סרגל'  וכבר עליך לרוץ אחרי מחזיקי מפתחות וכלי שחמט. אין אתנחתא ואין הנאה.

בספר השני, "כותבת ומוחקת אהבה", מספרת ענת לב-אדלר על עיתונאית נשואה, אם לילדים, המתאהבת בגבר בעל משפחה, הסוף כמובן, הפי אנד. הגיבורה חוזרת לבעלה והמאהב לרעייתו ושתי הנשים הרות בה בעת, כל אחת מבעלה החוקי, תודה לאל.

אדלר, עיתונאית, מתארת באותנטיות את "מאחורי הקלעים' של מערכת עיתון, על התחרות והציניות שבה. אך הכול נבלע בדימויים המתהדרים  בלוליינות לשונית סרת טעם, חלקה על רקע ארוטי.

"יכולתי להסתפק בעובדה שחיית החשק הפראית שהשתוללה בינינו עד לפני כמה שנים חזרה להיות גורה אינטימית עקורת שיניים שרק מחכה לליטוף מתחת לשמיכת הטלאים מול הטלביזיה." (עמ' 298). אכן קצר ולעניין... או: ""סופי השבוע... הפכו לפתע למרוץ מכשולים שקצו נספר לאחור בנתחי זמן קצובים שבסופם נצצה קובית הסוכר המובטחת," (עמ' 187).

ובאותו עמוד: "דרור תמיד היה מחליט ומותיר לי לחבר את קרון חיי החבוט אל הקטר הדוהר שהוא, ולהפוך לחשמלית של תשוקה." לא תמונה, לא מקוריות. הצטעצעות במלים.

   גם עורכי ספרים נדבקו בדמיינת הזו. גם הם מאמינים כנראה שזו הדרך הנכונה לכתיבה. הם נמנעים מלמחוק ומשאירים אותנו להיאבק במשפטים בלתי נסבלים.

אהוד: לפי הציטוטים מדובר בשתי סופרות מגדריות חשובות מאוד ולא אתפלא אם ספריהן כבר תורגמו לגרמנית והן משתתפות עכשיו ביריד הספרים הבינלאומי בלייפציג יחד עם עמוס עוז.

כאשר מישהו אומר לי שקרא בספר דפים יפים מאוד, אז אני עונה: "אבל השתעממת לקרוא אותו?" – והתשובה: "איך ידעת?" – ואז אני: "והדפים היפים לפני עמוד שלושים?" – ושוב: "איך ידעת?" – "כי מעבר לו לא המשכת לקרוא." – "איך ידעת?"

2. משלוח מנות סלפי

עדי, בת ארבע וחצי, התחפשה בפורים למלכה, כמובן. אבל לא ל"מלכת אסתר", זו כבר פאסה, אלא למלכה אלזה. אם השם אינו זכור לכם מספרי ההיסטוריה, לא תקבלו ציון "נכשל". המלכה הזו היא במלכות דיסני.

נוסף לתחפושת נהנתה עדי מאפיית אוזני המן, משלוח מנות לחברות. את משלוח המנות הראשון אירגנה ל...עצמה. למה לא? כולם מצטלמים סלפי – אז יש גם משלוח מנות סלפי! היא הכינה לעצמה אוזן גדולה במיוחד, מילאה אותה במטעמים האהובים עליה – פיסה הגונה של  שוקולד, סוכריה על מקל, חטיף גרנולה ובשביל הבריאות – מלפפון ירוק. על כרטיס הברכה רשמה באותיות דפוס "לעדי חג פורים מעדי." סגרה את החבילה והודיעה שתאכל אותה רק כשיגיע פורים.

עדי אוהבת מתנות מסודרות. ליום הולדתה הרביעי לקחו אותה ההורים להצגה ולאחריה הבהירו לה שזו מתנתם ליום ההולדת.

"ההצגה מצאה חן בעיניי," הגיבה הקטנה, "אבל  זו מתנה ליום ההולדת? מתנה נותנים רק בקופסה!"

* * *

אהוד בן עזר

השגיאות של עירית עמית-כהן ב"מחקרה" על אחוזת קלמניה ועל חלקו של ברוך בן עזר רַאבּ בייסודה ובהנהלתה

עירית עמית-כהן: "החידה מאחורי הברושים", חוות וחברות מטעים במישור החוף בתקופת המנדאט, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

בהוצאת מאגנס היוקרתית הופיע ספר מוזר ולא-אמין המתיימר לתאר את תולדות אחוזת קלמניה, אחוזת ילדותי, האחוזה שבנה דודי ברוך בן עזר ראב עבור היהודי האנגלי העשיר משה גרידינגר. החוקרת אמנם טילפנה אליי לפני שנים אחדות ושאלה לא רק על דודי אלא גם על פרדס גן-רווה, אך לא חזרה אליי ולא טרחה לראיין אותי ולבקש ממני את החומר המשפחתי העשיר המצוי ברשותי על ייסודה של קלמניה ועל המשק החקלאי המיוחד שהוקם שם.

היא אפילו לא מכירה את רשימתו של קדיש יהודה סילמן, סופר ירושלמי ומחבר פזמונים ("שם שועלים יש") וספרים סאטיריים, שהתגורר עם משפחתו בשכונת בית-הכרם, ובמאי 1931 יצא למסע דרך תל-אביב וכפר-סבא לקלמניה, ואת רשמיו פִּירסם בעיתון "העולם" גיליון ל"ב מיום 18 באוגוסט 1931. שבתי והבאתי את דבריו בשני גיליונות של "עתמול" לפני שנים אחדות, וכן התפרסמו בהמשכים האחרונים של "ספר הגעגועים" מעל דפי "חדשות בן עזר". כמובן שהחוקרת גם לא קראה את ספריי שמתארים את האחוזה לפרטי-פרטיה.

דוגמה לכזבים, שבהם אולי הזינו את החוקרת צאצאי משה גרידינגר, אולי בנו קֶנִי (קלמן), ואולי בני משפחה אחרים – שמעוניינים למחוק את חלקו של ברוך ראב, המייסד והמתכנן של קלמניה על בנייניה ועל משקה החקלאי, מצוי בקטע הבא:

"על המצב הכלכלי של קלמניה דיווח (משה גרידינגר) לקרובי משפחתו. לטענתו את הפסדי החווה יש לתלות לא רק במאורעות 1939-1936 ובמלחמת העולם השנייה אלא גם בניהול לא תקין דווקא בתקופה של משבר. התעקשותו של בן עזר לא לבסס את ענף ההדרים ולהרחיב את הניסיונות החקלאיים היתה בעוכרי החווה. גרידינגר ביקר את המשק הרב-ענפי שפיתח בן עזר. לדעתו העיסוק הרב בגידולים הטרופיים גרם להזנחת הטיפול בהדרים."

ובכן אני קובע בכל האחריות ששטויות אלה אין להן על מה לסמוך. ברוך בן עזר סיים את עבודתו בקלמניה ב-1939 כי אמר שאין צורך באדם בעל כישורים כמוהו ומשכורת כשלו לניהולה השוטף. מעטים האנשים בדורו שהיו ישרים כמוהו והיו מסוגלים לצעד כזה של יושרה מקצועית. משנת 1944 ועד מכירתה היה אחיו הצעיר, בנימין בן עזר, הוא אבי, המנהל של קלמניה, ושם גרנו. למשה גרדינגר היתה דירה מפוארת בחצר האחוזה והוא גר בה עם משפחתו בעיקר בסופי שבוע ובחגים, עובדה שנעלמה כליל מהחוקרת. אבל השקר הגס ביותר הוא הטענות נגד ברוך בן עזר, בשנת 1945! – שש שנים לאחר שפרש – על כך שהוא מטפח גידולים טרופיים ומזניח את הטיפול בהדרים!

ברוך הוא שגילה את זן השמוטי-דם וקבע את שמו – "שרה", על שם שרה אהרונסון. פרדס קלמניה היה ענק במושגי אותם ימים, כך גם מערכת ההשקאה שלו העשוייה תעלות בטון, הבארות, שדרות הברושים, בית האריזה הגדול בסוגו אז בפרדסי ארץ, ומערכת הפסים שעליהם היו הקרוניות הרתומות לסוסים מובילות את הפרי. הפרדס היה מושא להתפעלות בכל הארץ ובאו ללמוד ממנו. ברוך בן עזר היה מן הידענים המובהקים ביותר בגידול פרי ההדר בארץ.

לעומתו "הגן הטרופי" או "גן הניסיונות" כפי שקראנו לו, לא היה אלא חלקה קטנה מאוד וזנוחה בפינה הדרומית-מערבית של גוש הפרדסים הצפוני, ממש לרגלי שער הכניסה המזרחי לאחוזה, שהיום הוא הכניסה הראשית ואילו אז היה שער לאזור החקלאי בלבד. ברוך ראב נטע חלקה קטנה של עץ פרי טרופי ולא-טרופי למינהו, כנראה מתוך הוקרה למורהו אהרן אהרונסון, מייסד תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, שברוך היה מנהל העבודות החקלאיות בה. וכנראה גם מתוך מבט לעתיד. מנגו! אבוקדו! – ענפי ייצוא חקלאי של ישראל לעתיד. אז, קוריוז.

קלמניה הרוויחה היטב, בפרדס, בכרם, ברפת ובפלחה. היא נמכרה לא רק משום מחלתו ומותו המוקדם של בעליה משה גרידינגר אלא משום שהוא ויורשיו החליטו, ובצדק במושגי אותם ימים, שבשנות ה-40 הגועשות אין סיכוי להמשיך בקיום אחוזה, שמבוססת על עבודה זולה של עשרות פועלים ערבים, מבוגרים וצעירים, הבאים מדי בוקר מכפרי הסביבה, ובהשגחה של יהודים. פועל יהודי באותן שנים היה יקר מאוד וגם יקר המציאות ולא היה מוכן לעסוק בעבודות פשוטות, ממש כמו היום. ואילו המאבק בבריטים ומלחמת השחרור הקרבה גרמו אז לחשוב שלא יימצאו יותר פועלים ערביים שעבודתם זולה בגבולות ישראל העומדת לקום!

לכן נמכרה קלמניה, ולא בבת-אחת, ובית ברל צמח על אדמותיה. נסתיימה תקופתה שהיתה מבוססת על הרבה עבודת ידיים זולה. וכל מה שכותבת לעיל עירית עמית-כהן על הטענות כלפי ברוך ראב, כאשר כבר לא היה לו שום קשר לניהול האחוזה! – הוא שקר וכזב. אולי מתוך בורות בילבלה וחשבה שבן עזר של 1945 (הוא אבי בנימין) הוא אותו ברוך בן עזר שעזב ב-1939, וכנראה שגם בני משפחת גרידינגר, שהזינו אותה בטעויות אלה, חשבו כך.

מחקר לא רציני, לא מקיף, מוטה כנראה לצד אלה שסיפקו לה "חומר מרשיע" ועדויות לא מדוייקות, והיא, שידעה היטב על הקשר שלי ושל משפחתי לקלמניה, לא טרחה לברר אצלי את סברות הכרס שלה, אולי כדי שלא להרגיז את משפחת גרידינגר, העשירה גם כיום, ואשר באבן החרוטה שקבעה לציון חצר קלמניה, כאתר לשימור, לא נזכר כלל ברוך בן עזר ראב שהגה, בנה וניהל עבורם את האחוזה רוב שנותיה. ואילו יחסיהם של ברוך ושל משה גרידינגר היו לבביים ביותר, ודודי היה בא לבקר אותנו כדי לפגוש את משה גרידינגר בדירתו המפוארת שבחצר האחוזה בקומה השנייה של הבניין הדרומי-מזרחי.

איך אפשר לכתוב שטויות כאלה בספר שיוצא לאור בהוצאה המתיימרת להיות מדעית? איך היה אפשר להגיש אותו כעבודת דוקטוראט?

אגב, אי-התעסקותו של ברוך בן עזר ראב בענייני הכספים של קלמניה לא היתה החלטתו של גרידינגר אלא אחד התנאים הראשונים, יחד עם החופש הגמור בתיכנון האחוזה – שהיתנה עימו דודי לפני תחילת העבודה.

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 147 מיום 5 ביוני 2006.

אהוד: כבר חלפו כתשע שנים מאז התפרסם המאמר הביקורתי שלי אך טרם התקבלה שום תגובה מאותה גברת "חוקרת" עמית-כהן – או מהוצאת הספרים שהוציאה לאור את הקשקוש ה"מדעי" שלה על קלמניה.

אגב, למרות שלושה הרומאנים שכתבתי על רקע קלמניה, "לשוט בקליפת אבטיח", "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" ו"ספר הגעגועים" – שום רשת טלוויזיה, שום מפיק ושום משרד תרבות לא טרחו אי פעם ליזום לגולל עימי סרט דוקומנטארי על רקע נופי ילדותי המיוחדים האלה, שהרי אני סופר לא חשוב ולכן מה חשוב מה כתבתי ואיפה?

מילא, אולי אם הייתי מצביע לרשימה הערבית המשותפת של הפוליגמים – אז היה לי סיכוי כלשהו לסרט ישראלי במימון ממלכתי על נופי ילדותי ומשפחתי בארץ.

מצד שני, מאחר שהקפדתי כל ימיי לא לקפח את הצד הארוטי הקרוי "גס" – בכתיבתי, לא הפכתי מעודי לגיבור תרבות של ה"ימין" השמרני והדתי – וכך תודה לאל נותרתי בנידחותי המזהירה.

* * *

עמנואל בן-עזר

1. רב-סרן זה לא "מיור"

היינו חבורה די משונה. לא היינו בני אותו גיל, לא מאותה ארץ מוצא, שפות האם היו שונות, הדבר המשותף היחידי היה שכל אחד הביא עימו ידע וניסיון טכני באחד המקצועות הקשורים לתיקון, שיפוץ ואחזקת טנקים וכלי רכב משוריין.

את האנשים קיבצו מכל חייל או יחידה של צה"ל הצעיר, שהיה בחיתוליו. הגורם לכך היה שעם הקמת חטיבת השריון הראשונה של צה"ל, חטיבה שמונה בפיקודו של האלוף יצחק שדה, היה צורך להקים גם סדנא לתיקון ולטיפול בכלי הרכב הקרביים של החטיבה.

במבט אחורה נראה שהקמת היחידה נעשתה באיחור. אולם ברור שמי שהיה מופקד במחתרת, עוד לפני קום המדינה, על רכש וחימוש, חשב במונחים של המלחמות הקודמות והדגש היה על נשק קל, כאשר מרגמות כבדות או תותחים כמו ה"נפוליונצ'יקים" נחשבו לנשק כבד. ברור גם שלרכוש, או לחילופין לייצר – נשק קל במחתרת היה הרבה יותר פשוט. לייבא לארץ נשק כבד, מתחת לאפם של הבריטיים, זה כבר לא כל כך פשוט. מסיבה זו ההתחמשות בנשק כבד היתה איטית ומאוחרת.

את בעלי המקצוע שלפו מכל מקום אפשרי. מיחידות לוחמות של צה"ל, ממתנדבי המח"ל (מתנדבי חוץ-לארץ), מאנשי הגח"ל (גיוס חוץ-לארץ), מוותיקי אנשי התעשייה הצבאית שבמחתרת ומעובדים לשעבר במסגריות ובמוסכים.

למרבית הפלא העסק הצליח. התברר שבכל מיני פינות היו חבויים בעלי מקצוע מופלאים אשר הידע והניסיון שלהם היו שווים זהב. זכור לטוב מוישה ש. מקנדה, ששירת במלחמת העולם השנייה בסדנא לתיקון טנקים בצבא הבריטי; יוזף ש. מיוגוסלביה, אשף בשיפוץ מנועים, שהצליח לעבור את המלחמה באירופה כשהוא מסתיר את יהדותו בין היוגוסלבים לבין ההונגרים; למנהל עבודה ראשי בסדנא מונה אברהם פ., בחור ארץ-ישראלי בעל עבר טכני במוסכים, ששירת בצבא הבריטי בחיל המהנדסים והטכנאים המלכותי בדרגת רב סמל גדודי. היו גם התאומים שׂונִי וגֵיִיזֶה מהונגריה, שהצליחו לעבור את השואה כאשר בזמן ה"סלקציה" הכריזו על עצמם כמכונאים, ניצלו ממוות בטוח ועבדו כעובדי כפייה בסדנאות של הגרמנים וגרוריהם. באותה צורה ניצלו והגיעו אלינו כמה בחורים מפולניה. היה בינהים אחד, וְלָדֶק, בחור מג'וּנגָ'ן קטן-קומה, נחבא אל הכלים שלא הביט לך בעיניים כשהוא דיבר. יש להדגיש "כשהוא דיבר" – כי אוצר המילים שלו וגם של העולים החדשים האחרים היה אולי חמישים מילים שימושיות בעברית. כמותם היו גם ויטוריו מ. מטריפולי, אפלולו ממרוקו, צביקה הג'ינג'י מרומניה וצביקה השני מבסרביה.

את גוֹגוֹ מבוקרשט יש לציין במיוחד. זה היה בחור שמעולם לא ראו אותו כועס. הוא נשאר עם החיוך גם כאשר היה מקלל ברומנית במשך כמה דקות רצופות מבלי לחזור פעמיים על אותה קללה. נכון שהמילה "פִּיזדָמָטִי" היתה חוזרת ומופיעה מדי פעם.

גם לורנס מ. היה טיפוס מעניין. הוא נולד וגדל בשנחאי להורים שהיגרו לשם מבגדד בראשית שנות העשרים. השכלתו היתה מקצועית ממוסד שהתנהל בשפה האנגלית. הוא היה בעל "חגורה שחורה" בג'ודו, דבר שהיה משרה ביטחון כשהיינו יורדים בחבורה בערב לתל אביב ומסתובבים במקומות בילוי חשוכים. חייבים להודות שאף אחד לא היה מסוגל לחזור אחרי הקללות שהיה פולט בסינית, אולי חוץ מ"רָאגְנִי מָמָה" שמיד היה ברור שזה מקביל ל"פיזדמטי".

היה לנו גם מכונאי מצוין מעריקי צבא אנדרס (הגנרל הפולני שהקים יחידות לוחמות נגד הנאצים בצבאות בנות הברית). היה איתנו גם אחד, דוֹנטוֹ פֶּדרוֹ שמו, ספרדי קתולי, שלחם בשעתו בצבא הרפובליקאי במלחמת האזרחים בספרד. כפי הנראה שהוא נשא עימו הלם קרב הגון. בלילות הוא היה יושב בחושך על מיטתו שבפינה הרחוקה ומשחיז בהתמדה, על שבר של אבן השחזה, פגיון ארוך שהיה מוציא מתרמילו. כל החברה כבר נחרו רק הקול המונוטוני של השחזת הפגיון נשמע מהפינה.

מפקדת החטיבה וגם הסדנא מוקמו במחנה תל ליטווינסקי (לימים תל השומר), שם נמצאו כירושה מהצבא הבריטי והאמריקאי מיבנים מתאימים, כולל סדנא בעלת מנוף עילי, משטחי בטון עצומים ו"בורות טיפול", לשם ירדו המכונאים לצורך תיקונים מתחת לרכב.

יום אחד הגיע לסדנא טנק שרמן מהגדוד להחלפת מצמד. בגדוד הטנקים היה רב-סרן שאול י. שרצה להכיר את הציוד שתחת פיקודו עד הבורג האחרון. זה היה כבר עם שוך הקרבות והיה זמן גם לעיסוקים כאלה. הוא סיכם עם מפקד הסדנא שיוכל להצטרף לצוות המכונאים. מוקדם בבוקר הוא הגיע לסדנא, החליף את המדים בבגדי עבודה והשתלב בצוות.

אחד מהצוות היה ולדק, שלא הבין בדיוק מי זה שאול וצעק עליו, גער בו ונתן לו הוראות כמו "תפתח את הבורג!" "תדחוף חזק עם הלום!" כפי שנהוג בעבודות מכונאות כבדה.

לעת ערב סיימנו את החלפת המצמד ונכנסנו כולנו לחדר המקלחות היחיד שהיה. רחצנו מעלינו את כל הגריז והלכלוך ולבשנו מדים נקיים. גם שאול עשה כך, ולאחר הרחצה לבש את מדיו כולל דרגות רב-סרן.

לפתע נשמעה צווחת פחד מהפינה וראינו את ולדק מכווץ על הרצפה כשהוא ממלמל: "אוֹי וֵי אֶר אִיז אָמָיוֹר!" (אויה, הוא רב-סרן!) – אבל ביידיש ובקולו הרועד של ולדק, היה ברור שהוא אחוז אימה לאחר שבמשך היום הוא צעק לא פעם על ה"מיור". מניסיונו בעבר היה ברור לו שמי שמרים קול על "מיור" מסתכן באופן וודאי בכדור בראש.

שאול, למרות שהיה צבר, הבין מיד מה קורה ויחד איתנו הרגיע את הבחור.

לקח לוולדק די הרבה זמן להבין שרב-סרן זה לא בדיוק "מיור".

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 129 מיום 3 באפריל 2006. עמנואל, בן דודי אלעזר, שהיה מבוגר ממני – כבר אינו בחיים.

2. Home, sweet Fucken home

זה לא קל להיות סטודנט עני. זה פחות נעים להיות זוג סטודנטים, נשואים טריים, עניים, בעיר הגדולה ניו יורק. הגענו לשם למטרת לימודים בסוף 1959. בארץ עוד היה מורגש ה"צנע" של שנות החמישים, והשפע של ניו יורק היה מהמם. אשתי ג'ודי קיבלה מילגה צנועה להמשך לימוד והתמחות בביוכימיה בבית-הספר לרפואה על שם אלברט איינשטין. בדולרים המועטים שהיו לנו שכרנו דירת מרתף ליד בית-הספר לרפואה וניסינו להסתפק במה שיש. אני התקבלתי לבית-הספר להנדסה של אוניברסיטת ניו יורק וציפינו לסוף מאי, שאז מתחילה חופשת הקיץ – שלושה חודשים – אני אלך לעבוד ונוכל לשלם עבור הלימודים, הדירה וגם לאכול משהו.

ואכן כך היה. בהמלצת האוניברסיטה קיבלתי רישיון עבודה לשלושה חודשים ומצאתי לי מקום עבודה בבית המלאכה המכאני של חברת מזון בדרום מנהטן. אחרי התשלום של השבוע הראשון התחלנו להאמין שנשרוד. היו עוד כמה סטודנטים ישראלים במחזור שלי שהלכו לעבוד בקיץ בשטיפת כלים בבתי מלון. אני פניתי למקצוע הנעורים שלי, מסגרות ועיבוד שבבי, והשתכרתי כמעט פי שנים מהם. בנוסף היה יתרון במקום העבודה שלי, הוצבתי לעבוד עם צוות שפיתח מכונה חדשה, אוטומטית, לייצור ולטיגון דונאטס, שהן סופגניות אמריקאיות עם חור. כל יומיים שלושה היו מביאים מקו הייצור של המפעל כמות רצינית של בצק, היינו מחממים את מיכלי השמן ומפעילים לניסיון את המכונה החדשה. ברור שבסוף יום כזה נערמה כמות יפה של דונאטס, לא כולם בעלי צורה מושלמת, אבל בהחלט אכילים. ברשות ההנהלה כל אחד מאנשי הצוות הלך הביתה עם שקית מלאה.

בתום שלושת החודשים נוכחנו שהחיסכון השתלם, היה לנו מספיק לשכר הלימוד שלי, תוספת יפה לתקציב המחייה ואפילו נשארו 100 דולר שבהם קנינו מכונית פונטיאק בת תשע אבל במצב נסיעה לא רע. (קחו בחשבון שמאז עברו 46 שנים ודולר של אז שווה בערך 5-6 דולר של היום).

שנה לאחר מכן, בחופשה הבאה, השגתי עבודה בחברה ניו-יורקית שעסקה בייבוא מכונות לעיבוד מתכת מצ'כוסלובקיה, שאז היתה מעבר למסך הברזל. היה להם מחסן ובית מלאכה בשכונת ויליאמסבורג בברוקלין, שם איחסנו את המכונות. עבודתי היתה בהסבה של מערכת החשמל והפיקוד לסטנדרטים האמריקאים. השתלבתי יפה בעבודה, ודי מהר הציעו לי, כחלק מהעבודה, למלא תפקיד של "טכנאי שטח". מהות התפקיד היתה לבקר אצל כל מי שרכש מכונה ולפקח שהמכונה הוצבה וחוברה לרשת החשמל כראוי. שמחתי לצאת מבית המלאכה יום-יומיים בשבוע, לנסוע ברחבי צפון-מזרח ארה"ב, לקבל את השכר הרגיל, שעות נוספות ותוספת של 7 סנט לכל מייל נסיעה במכונית.

יום אחד נשלחתי לעיר קטנה ליד בריג'פורט קונטיקט ללקוח שקנה מחרטה. כשהגעתי לשם נדהמתי לראות שאולם הייצור, שהיה מלא בכל סוגי מכונות העיבוד, מיתקני ריתוך, חיווט חשמלי ועמדות ניסוי – היה ריק מעובדים. הבעלים, לבוש בסרבל עבודה, הסביר לי שהוא מתמחה בייצור אבי טיפוס של מיתקנים ומנגנונים מתוחכמים עבור סוכנות החלל. הוא טען שמשתלם לו יותר לבנות את אב הטיפוס, כשהוא מייצר את כל החלקים בעצמו, שלב אחרי שלב כשהוא עובר ממכונת עיבוד אחת לשנייה. תוך כדי בדיקת המחרטה הוא שאל אותי מהיכן אני. המבטא הישראלי שלי באנגלית לא היה משהו שניתן היה להסתיר. לשמע המילה ישראל נשפך חיוך גדול על פניו ומיד אמר:

"כן, הייתי בפלסטיין בתקופת שירותי בצבא הבריטי."

הסתבר שהאמריקאי הוא בחור אנגלי ששירת בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה היגר לארה"ב. הוא ניסה לתאר לי היכן היה מוצב בפלסטיין, מחנה כשמונה מייל מזרחה לתל-אביב בשם... תליווינסקי או משהו דומה. כשאמרתי את השם המדוייק, תל-ליטווינסקי, הוא קפץ ואמר: "כן, כן, זה המקום."

מסתבר שהוא שירת כמכונאי טנקים בסדנה של הצבא הבריטי בתל-ליטווינסקי, כיום תל-השומר, אותה סדנה שאני שירתתי בה כמכונאי טנקים בחטיבת השריון הראשונה של צה"ל כחמש שנים מאוחר יותר.

תוך כדי החלפת זיכרונות, הוא שאל אותי האם אני זוכר את הכתוב במברשת בצבע אדום בקצהו העליון של הקיר הגבוה שבסדנה. כן, אמרתי לו, כתוב שם:

Home, sweet Fucken home

כשהוא קצת חנוק מדמעות התרגשות, הוא אמר "אני כתבתי את זה!"

את שארית היום בילינו בשתייה של בירה בפָּאבּ שמעבר לכביש.

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 159 מיום  17 ביוני 2006.

* * *

הקדימי בישולייך לפסח

דגים ממולאים, גפילטע פיש, על פי המתכון של המיסתורית

אחד וחצי קילו קרפיונים, נקי, חתוך לפרוסות או כבר טחון – אפשר טחון עם העור אך ללא האִדרות (העצמות). לשמור על האדרות, והראשים, ורצוי שיהיו חצויים.

חמש כפות קמח מצה.

1 כפית סוכר.

2-3 ביצים.

בצל גדול אחד.

שני גזרים גדולים.

מלח.

פלפל לבן טחון (אני אוהבת את הדגים יותר חריפים).

1. העיסה

בקערה מערבבים: דגים טחונים + קמח מצות + 2-3 ביצים טרופות + מלח (כפית אחת או לפי הטעם) + פלפל לבן (כפית אחת או לפי הטעם) + כפית שטוחה סוכר.

להשהות את העיסה כרבע שעה.

2. הציר

בסיר שטוח (דפנות עשרה ס"מ) ממלאים מים עד מחציתו ומכניסים בצל חתוך לפרוסות + גזר מקולף וחתוך לפרוסות בעובי סנטימטר עד סנטימטר וחצי + אִדרות (עצמות) הדג + ראש הדג. בישול עצמות הדג (ג'לטין, חשוב ליצירת הציר הקרוש) + מלח + פלפל לבן + כפית שטוחה של סוכר.

3. הבישול

מרתיחים את המים ותוכנם ומשאירים לרתוח כעשר דקות. מרטיבים את הידיים במים וצרים קציצות בגודל בינוני ומכניסים לציר הרותח. (מאחד וחצי קילו, להערכתי, ייווצרו שתים-עשרה עד חמש-עשרה קציצות-דג). מכסים ומבשלים שעה וחצי עד שעתיים. אפשר לטעום. רצוי לסגור את דלת המיטבח כדי שהריח לא יתפשט בכל הבית.

4. אחרי הבישול

בתום הבישול, מקררים מעט. בעזרת כף מחוררת מוציאים לצלחת, לקערה או לתבנית את קציצות הדגים, שמים על כל קציצה פרוסת גזר, מכסים ומכניסים למקרר.

מסננים את הציר לכלי אחד או יותר, מכסים ומכניסים למקרר. (למקום הכי קר בו, אבל לא לפריזר!) עד שהציר נקרש. בכלי נפרד מניחים גם את האדרות והראש החצוי, למי שאוהב.

חרוסת ל-20 סועדים על פי המסורת המשפחתית לפי מתכון הדוד ברוך

1 גוש תמרים ללא חרצנים (500 גרם).

4 תפוחי עץ גרנד אלכסנדר (עדיף) או גרני סמיט מקולפים לריבועים.

200 גרם אגוזי המלך.

לטחון את כל הנ"ל במכונת הבשר של המיקסר, לסירוגין כל אחד משלושה המרכיבים, כדי שלא ידבק בדפנות.

להוסיף: חצי כוס יין אדום (אפשר מתוק, של פעם, או יבש), 4 כפות דבש.

קינמון. ציפורן טחונה. ג'ינג'ר  – בערך 1 כפית מכל תבלין.

לערבב היטב.

לשמור במקרר.

רצוי להכין בצהריים, לפני הסדר.

קניידאלאך ל-15 סועדים

מהמסורת המשפחתית של אחות הסופר הנידח

חומרים: 250 גרם קמח-מצה.

6 ביצים.

6 כפות שומן עוף מומס (שמאלץ) עם גריבנז (שוויסקים), בערך חצי צנצנת. (*)

חצי קליפת ביצה עם מים כפול שש פעמים + חצי כוס מים.

בקערה: לערבב חלמונים, שומן, מים, מלח ופלפל.

במיקסר: להקציף החלבונים + קורט מלח.

לתוך הקערה להוסיף לסירוגין קמח-מצה וקצף.

לבחוש בעדינות בתנועה סיבובית.

להגיע למצב של עיסה דלילה לא מוצקה (זו מתקשה במקרר).

לכסות במגבת.

להכין את העיסה בצהריים, להניח במקרר עד שעה 17:00.

לקראת הארוחה:  להרתיח בסיר גדול מים + 2 כפות מרק עוף מוכן.

לטבול הידיים במים. להכין כדורים בגודל של אגוז המלך (זה תופח).

לבשל שעה.

להפוך בעזרת גב של כף מדי פעם בתוך המים הרותחים, כל הזמן.

לפני הארוחה – להניח הכופתאות בזהירות, בעזרת כף מחוררת, בתוך המרק ולהרתיח עוד כחצי שעה, עד ההגשה.

(*) הכנת השמאלץ: לבקש מהקצב (או לאסוף בבית) שאריות שומן ועור של עוף. לחתוך לחתיכות ולטגן במחבת עם קוביות בצל, להוסיף שמן ולטגן עד שהגריבנז (שוויסקים) משחימים.

להקפיא במקרר בתוך צנצנת.

קומפוט פירות מיובשים

ממסורת הדודה רבקה, אשת הדוד ברוך

1/2 ק"ג שזיפים יבשים.

1/4 ק"ג פירות יבשים שונים: תפוחי עץ, משמש, צימוקים, אגסים.

להשרות כל פרי בנפרד במים פושרים. לרחוץ היטב.

להרתיח בסיר שש עד שמונה כוסות מים + 1 כוס סוכר

לזרוק לסיר כל פרי לחוד תוך כדי הרתחה, כלומר, להוציא ולהחליף בבישול את הפרי הבא בתוך אותם המים.

לקראת סוף הבישול – להוסיף מיץ לימון מסונן, קליפת לימון וקצת קינמון [ויש שמוסיפים גם קורט ציפורן].

משך הבישול כולו על אש קטנה הוא כשעתיים. לא יותר מדי כדי שהפירות היבשים לא יתפוררו, אבל מספיק כדי שיקבלו טעם ייני מתוק.

* * *

אוריה באר

כניעתה של צ'כיה

ממש בימים אלה מלאו שישים ושש שנים למאורע היסטורי רב חשיבות. גרמניה הנאצית פלשה לחבל הסודטים שבהרי צ'כיה וכבשה אותו ללא כל התנגדות. הצבא הצ'כי החזק ורב העוצמה נסוג, כאילו היה מדובר בחיילי שוקולדה. בהמשך, ותוך מיספר חדשים, השתלט היטלר על כל המדינה. הסוף ידוע.

כניעתה של צ'כיה החזקה הוא אחד ממעשי האיוולת הגדולים של מנהיגים בהיסטוריה המודרנית, ואולי בכלל. מדינה בעלת הגנה טבעית כמעט בלתי עבירה, ביצורים אדירים, וצבא מאומן היטב, נכנעת בצורה משפילה בשל התקפלות וחולשת הדעת של מנהיגיה. זו גם תעודת עניות למנהיגים מסוגו של צ'מברליין או מנהיגי צרפת שהפרו הסכם הגנה חתום עם ראשי מדינה זו.

היינו בספטמבר אשתקד בהרי הסודטים, במסגרת טיול והחלמה. למרות שעברו שנים כה רבות, אתה שב ונפעם מההרים, מהביצורים שנותרו בחלקם, ומההגנה הטבעית המצוינת שהיתה לבני  אומה זו.

כעת ברור, ונעלה מכל ספק, שאילו התנגד הצבא הצ'כי, היה מנחיל לגרמניה הנאצית אבדות כבדות, נזקים עצומים וקריסה מהירה. מלחמת העולם השנייה הנוראה, לא היתה פורצת כלל.

הגנרלים הנאציים, שהתנגדו מלכתחילה לפלישה, הודו בכך לאחר המלחמה. שכן, גם כשלא נתקל בכל התנגדות, נע השריון הגרמני בכבדות בהרים. התיאום בין אוגדות השריון שלו היה לקוי, גם עם החי"ר. הבלגן היה עצום .הצבא הגרמני המפואר, אז ב-1938, לא היה מוכן כלל למלחמה. כן, מצער וטראגי.

אך זה מה שקורה כשמנהיגי מדינה חזקה "עושים במכנסיים", נרתעים למשמע איומים, ונרתעים מלהתמודד עם אוייב. אפילו אוייב מר. כן, זה גם מה שקורה, כשאתה לא סומך על עצמך ונשען על בריתות כוזבות ועל הבטחות שאינן שוות פרוטה של בעלי ברית, כביכול.

אני מקצר. אנא, קראו את היתר בספרי ההיסטוריה. מרתק ולא יאמן.

* * *

יעלי זאבי

בדיעבד, כולכם תעריכו אותו

יחלוף הזמן, ההווה יהיה להיסטוריה, ואז כולכם, לא רק בימין אלא גם בשמאל, תלמדו להעריך אותו. כמו שהשמאל היום מעריץ את ז'בוטינסקי, כמו שהוא מצטט את בגין, כך יקרה גם לנתניהו. אם כי הימין כמובן יעריך אותו יותר. הרי אפילו הימין הדתי יודע להעריך היום את יצחק שמיר, אותו הפיל בטהרנות עיקשת, והמיט על עצמו ממשלת מערך ואת הסכם אוסלו.

קשה להבין עד כמה עם ישראל לא מעריך את מנהיגיו. יש בישראל, כולל בימין, נרגנות מתמדת וחוסר-בגרות פוליטי משווע. חלק מהימין קורא לאליטות הישנות יריב מר ונשבע להילחם בהן, אבל למעשה נכנע להן תודעתית ומפנים את מסרן העיקרי: "רק לא ביבי."

בדיעבד, כולכם תעריכו אותו. מפני שהזמן מוריד את להט התעמולה ומותיר את העובדות, מפחית את עוצמת הרגשות ומשאיר את הרציונל, ועולה מקנה-המידה המיידי למבט ממעוף הציפור. מי שיש לו חוש היסטורי מבין באילו לחצים אדירים נתניהו עומד, ויכול להם. הוא רואה עד כמה ויתוריו קטנים, ועד כמה מרשימה יכולתו לסכל מדיניות אנטי-ישראלית. ומי שלא מבין את זה היום, יבין ברגע שנתניהו ירד מהבמה ההיסטורית.

אנחנו אולי מדינה צעירה, אבל יש לנו מספיק היסטוריה להשוואה: בן-גוריון לא עמד בלחץ קטן בהרבה אחרי מבצע קדש, בגין לא עמד בלחץ קטן בהרבה מול קרטר וסאדאת, ואפילו שמיר הלך למדריד בלחץ בוש האב. לעומתם נתניהו, שעמד מול לחצים גדולים הרבה יותר במשך זמן ארוך הרבה יותר, לא נתן לחסידי הפלסטינים שום סיבה אמיתית למסיבה. כמה הצהרות, כמה מחוות, שום דבר בלתי-הפיך. זו הרי הסיבה שכל כך שונאים אותו בשמאל הישראלי והעולמי.

בדיעבד, כולכם תעריכו אותו. יש פוליטיקאים כאלה. צ'רצ'יל לא היה אהוב במיוחד באנגליה; כולם ידעו כמה הם חייבים לו, אבל לא אהבו אותו, ומיד אחרי שניצח את היטלר שלחו אותו לאופוזיציה. השמאל בוודאי חושב משהו דומה על שמעון פרס. ולנו יש את נתניהו.

נתניהו איננו מנהיג מהפכן. מי שמחפש אידיאולוגיות לוהטות ופרצי להבות יוקדות, לא ימצא אותן אצלו. נתניהו הוא מנהיג שמרן. הוא מעדיף לשנות דברים לאט, באופן מושכל, בלי להרוס דברים טובים בדרך. הוא מתקדם עקב בצד אגודל לעבר עתיד משופר. המטרה שלו היא להשאיר אחריו ישראל טובה יותר משקיבל. הוא עומד במשימה הזו בהצטיינות.

קצת פרופורציות נדרשות כאן. הרי יש לנו כמעט 20 שנות ניסיון עם נתניהו. מי שבוחן אותן ביושר רואה בקלות רבה: בכל פעם שנתניהו לא היה בשלטון, קרו דברים רעים. מאוד רעים. לעומת זאת בכל פעם שנתניהו בשלטון, המצב הכללי טוב, אפילו יותר מטוב.

זו השוואה פשוטה, זועקת לשמיים: כשנתניהו לא בשלטון, אנחנו מדברים על טרור, על מסירת שטחים, על בגידה בציונות, על משברים כלכליים. כשנתניהו בשלטון אנחנו מדברים על מחירי מילקי וטיסות לחו"ל, ועל כך שלא לכולם יש בית משלהם. ככה, גבירותיי ורבותיי, נראה הישג כמעט בלתי-יאומן של מנהיגות לאומית.

כן, גם אני ישראלי עקשן, וגם לי יש הרבה ביקורת על נתניהו. לדידי, רשימת הטעויות של ביבי ארוכה כאורך הגלות. אלא שאז אני נזכר שרשימת הטעויות של יריביו ארוכה כנצח. ובעוד שרשימת ההישגים שלהם דלה עד אפסית, רשימת ההישגים של נתניהו ארוכה, ארוכה, בלי שום תחרות. בדומה לאמרת צ'רצ'יל על הדמוקרטיה, נתניהו הוא המנהיג הלאומי הגרוע ביותר, להוציא כל האחרים.

בדיעבד, כולכם תעריכו אותו. יש לנו שאיפה מוזרה אל המושלם והאוטופי, מלווה בעודף טהרנות. יש לנו מקהלה צקצקנית-צייקנית מומחית, שתמיד מפספסת את התמונה הגדולה ותמיד מחמיצה את משק כנפי ההיסטוריה.

אם כן, זו ההיסטוריה: נתניהו מתפקד במערכת אילוצים בלתי-אפשרית. כולם נלחמים בו. הלחץ הבינלאומי על ישראל גדול היום מאי-פעם, בשל הקמת האיחוד האירופי, עליית כוחם של המוסדות הבינלאומיים, ממשל אובמה (הגרוע אף מקרטר), ומעמדה של הרשות הפלסטינית. בבית הוא מותקף פוליטית ללא הרף משמאל ומימין, ולא נשכח את המתקפה המתמשכת והאגרסיבית, שלא לומר משתוללת, של האליטות הישראליות ותקשורת השמאל. הישראלים מסרבים לתת לו ממשלה נוחה עם ליכוד גדול, והוא תמיד נאלץ לבצע תמרונים פוליטיים לולייניים. ועוד גרוע מכך, נתניהו תמיד יורש ממשלות חורבן שקדמו לו. בקדנציות שלו יש משברים כלכליים עולמיים. הוא נתקע תשע שנים עם קלינטון ועם אובמה. מישהו היה רוצה להתחלף איתו?

אבל פלא פלאים: אזרחי ישראל כמעט לא מרגישים את הדברים האלה. במבחן ההיסטוריה נבין, שמה שעשה ביבי תחת האילוצים הללו הוא לא פחות מפנומנאלי. כן, פנומנאלי. ישראל בלי נתניהו היתה במקום אחר לגמרי מבחינה כלכלית. נתניהו ביצע שרשרת של תמרונים מדיניים מורכבים, עם דיפלומטיה מושכלת ומרובת דקויות, שהצילה אותנו מלא מעט פורענויות. הביטחון תחת נתניהו טוב יותר מאשר תחת כל מנהיג ישראלי אחר. ויכולת העמידה של נתניהו בלחץ בינלאומי צריכה לשמש כמופת למנהיגות ישראלית.

זה אולי נשמע מוגזם, אבל מי שיש לו פרופורציות יודע שכך הוא יירשם בסוף בספרי ההיסטוריה. מה אתם חושבים, שיש מנהיג כלשהו שלא היו לו טעויות ושלא היתה עליו אינסוף ביקורת בזמנו ומאבקי ירושה בחייו? ובכל זאת, הזמן רושם את ההישגים, במיוחד כשהם מרשימים.

בדיעבד, כולכם תעריכו אותו. ובעיקר תעריכו אתו על הנאמנות האידיאולוגית. כי אם נתניהו היה שביר, אם היה אפשר להזיז אותו מטר הצידה, הוא היה שובר שמאלה וקונה את עולמו ברגע. כמה זה בוודאי מפתה: העולם היה מחבק, האליטות היו מתאהבות, ציבור גדול היה מתמסר לו (כמו לשרון אחרי ההתנתקות), ובספרי ההיסטוריה של השמאל היו נותנים לו מקום של כבוד. הוא היה הופך למישהו שמעריצים אותו לא אחרי שהלך, אלא עוד בחייו. אגדה חיה.

אני אומר באחריות: אתם בוודאי חושבים שאתם אידיאולוגים גדולים, אבל אף אחד ממי שקורא את הדברים האלו לא היה עומד בפיתוי הזה. פיתוי של כבוד בינלאומי בסדר גודל שאף אחד מאיתנו לא מבין בכלל.

אבל נתניהו לא נשבר ולא התפתה, לא סטה מדרך הישר. להפך, הוא איזן במיומנות וסבלנות בין אינספור מתחים וחיכוכים, ייצב את ישראל ומעמדה, קידם אותה להישג אחרי הישג, והכול תוך נאמנות לדרך הציונית שלמד מאביו. בדיוק כמו שצריך. בדיוק כמו שכל איש ימין צריך לייחל לו.

בדיעבד, כולכם תעריכו אותו. אבל היום יש בציבור שלנו אנינות. הבררנות שלנו מרקיעה שחקים. מכורסתנו הנוחה אנו דורשים שנתניהו יתפקד כאילו אין שום אילוצים, ושיממש בדיוק, אבל בדיוק, את מה שהאידיאולוגיה שלנו דורשת.

מבחינתי, טוב ימני שעומד בלחצים אחד ביד, מעשרה אידיאולוגים גדולים על העץ. אבל ברור לי שנתניהו משלם את מחיר ההצלחה שלו. הוא הצליח כל כך, עד שהתרגלנו לטוב והפכנו למפונקים וחסרי קנה-מידה. התחלנו לראות דברים כמובנים מאליהם. בזכותו קל לנו להתיימר, להיות חכמים גדולים, שאפתנים בלי גבול, נלהבי פוליטיקה, נוקדני אידיאולוגיה, נלחמי מנדטים ודקדקני דרישות.

אבל אחרי שהוא ילך, נתגעגע אליו. כולנו. אחרי שהוא ילך, נראה עד כמה כהונותיו אינן מובנות מאליהן ועד כמה הדברים שהתרגלנו אליהם הם בעצם הישגים. אחרי שנאלץ להסתדר בלעדיו, נרשום אותו בספרי ההיסטוריה של הימין כמנהיג היציב והנאמן ביותר שהיה לנו. אחרי שהוא ילך, נבין מה הוא עשה עבורנו, ועד כמה השכיל לקדם את ישראל במציאות קשה ומורכבת.

בדיעבד, כולכם תעריכו אותו.

[אהוד: איננו בטוחים בדיוק מי מחבר הרשימה]

* * *

אורי הייטנר

לקסיקון הבחירות 2015

אחוז החסימה – רף הכניסה לכנסת הועלה ל-3.25%, כלומר ארבעה ח"כים, לצורך חיזוק המשילות. התפרקות הממשלה הוכיחה שחוסר משילות אינה נובעת מסיעות קטנות דווקא, אלא מתרבות פוליטית. התוצאה הישירה של ההחלטה היתה הקמת הרשימה הערבית המאוחדת. הדוחף העיקרי להעלאת אחוז החסימה, אביגדור ליברמן, התקשה לחצות את אחוז החסימה המוגבה.

אלי אוחנה – כוכב העבר של הכדורגל הישראלי, מסמלי בית"ר ירושלים, שבנט רצה לשריין לו מקום בעשיריה הפותחת של "הבית היהודי", אך נתקל בהתנגדות חריפה, שהביאה את אוחנה לחזור בו ולפרוש. מטרתו של בנט היתה למשוך קולות מזרחיים מסורתיים מקרב מצביעי הליכוד. ההתנגדות בקרב "הבית היהודי" גרמה להאשמות נגד המפלגה כגזענית. יש הרואים בפרשה את הסיבה לאובדן מנדטים רבים לבית היהודי.

אריאל לישראל אום אל פחם לפלשתין – הסלוגן החדש לתכנית הישנה של ליברמן: חילופי שטחים ואוכלוסיות

ביביהו – כינוי מכוער מחיצה המורעל של סילבי קשת, אותו הדביקה לנתניהו בקדנציה הראשונה שלו, ומשמש השראה לטיעונים רציניים ועמוקים כמו "שקרניהו", "פחדניהו" וכן הלאה.

ביביסיטר – סרטון ויראלי של הליכוד, ובו נתניהו מככב כבייביסיטר.

ביוקרטיה – (שלטון החיים?) בירוקרטיה בלשון האחים גולדשטיין.

בית ראש הממשלה – האתר השנוי ביותר במחלוקת במערכת הבחירות, שאופן ניהולו עמד במשך ימים רבים בראש מהדורות החדשות וכותרות העיתונים, הוא בית ראש הממשלה בירושלים וגם הדירה הפרטית של משפחת נתניהו בקיסריה.

בלורית – תמצית דמותו של יאיר לפיד על פי נאום בכנסת של קודמו בתפקיד, נטול הבלורית, יובל שטייניץ.

בני – הכוכב האמתי של מערכת הבחירות, ע"פ התשדיר של ערוץ 2, לעידוד ההצבעה.

בקבוקים – הסוגיה הרת העולם שעמדה במרכז סדר היום בבחירות 2015: לאן הלך הכסף מפיקדונות בקבוקי המחזור בבית ראש הממשלה?

גלאמין, משה – סטייליסט שערך סרטון מעורר חמלה על תנאי המגורים הירודים בבית ראש הממשלה, באחד הרגעים הפאתטיים והגרוטסקיים של מערכת הבחירות.

דגן, מאיר – ראש המוסד לשעבר, סמל ההתנגדות לנתניהו והנואם המרכזי בעצרת נגד נתניהו בכיכר רבין.

דו"ח הדיור – דו"ח של מבקר המדינה, שבועות ספורים טרם הבחירות, על מחדלי הממשלה בהתמודדות עם משבר הדיור בישראל.

דו"ח המבקר – בדיוק חודש לפני הבחירות, פירסם מבקר המדינה דו"ח חמור על הוצאות מעונות ראש הממשלה, מעון השרד והמעון הפרטי. באווירת הבחירות לא היה אפשר לקיים דיון רציני על הדו"ח, שהפך להתנצחות בחירות גרידא, כשאוהדי כל צד התחפרו בעמדתם בעקבותיו.

די כבר – צמד המילים ש"ארץ נהדרת" הדביקה לבנט.

דף מסרים – הפוליטיקאים המדברים אתנו בתקשורת לפני בחירות (ואולי לא רק לפני בחירות), הם בסך הכול קריינים, המדקלמים דף מסרים יומי שמנחה אותם מה לומר.

האחים גולדשטיין – האתנחתא הקומית של הבחירות. צמד הליצנים, ראשי מפלגת הכלכלה.

החיים עצמם – התחמקותו האטומה, המנוכרת, המגושמת והמביכה של נתניהו מתגובה עניינית על דו"ח הדיור, והפניה החדה לסוגייה האיראנית. אחד הגולים העצמיים הגדולים שלו.

הם או אנחנו – סיסמת הבחירות המשותפת לליכוד ולמחנה הציוני.

המחנה הציוני – שמה של הרשימה המאוחדת למפלגת העבודה ו"התנועה". תגובה בהפוך על הפוך להאשמות לפיהן בהתנגדות לחוק הלאום זנחו המפלגות הללו את הציונות. השם הניב תגובות נגד שהתמקדו במועמדים פוסט ציונים ברשימת "המחנה", ועורר התנגדות בקרב ערביי ישראל ובהם חברי מפלגת העבודה הערבים ומסע זינוב מצד "הארץ".

המתנחל – תכניתו המצוינת של חנוך דאום בערוץ 10. בכל תוכנית הוא התנחל ליומיים אצל אחד ממנהיגי המפלגות. תוכנית הסאטירה הטובה, המקורית, היצירתית והמצחיקה ביותר בישראל.

המקום ה-11 – המקום שיועד לשיריון הבכיר בליכוד ובמחנה הציוני. בליכוד מוקם שם בני בגין ובמחנה הלאומי פרופ' מנואל טרכטנברג.

הסלמה בצפון – סיכול ממוקד של מערך טרור איראני – חיזבללאי נגד אזרחי ישראל בגולן, באמצעות חיסול בכירי ההתארגנות בקונייטרה, נערך בעיצומה של מערכת הבחירות ותפס את הכותרות למשך שבועיים, שכללו שני פיגועי תגמול של חיזבאללה. "המחנה הציוני" נהג כלפי הנושא באחריות וממלכתיות וגיבה את כוחות הביטחון, תחת הסיסמה הפטריוטית "בנושא המלחמה בטרור אין אופוזיציה וקואליציה." בקרב מרצ, "הארץ" והשמאל הקיצוני הממשלה הואשמה בהסלמה מכוונת משיקולים אלקטורליים. בימין הקיצוני תקפו את הממשלה על "ההכלה" – תגובתה המתונה לפיגוע התגמול של חיזבאללה ברג'אר.

הסתרה – עם כניסתו של ראובן אדלר לניהול מערכת הבחירות של המחנ"צ, ציפי לבני והרוטציה הוסתרו. מי שרצה לראות את ציפי לבני, היה צריך לצפות בתשדירי הליכוד או לדפדף ב"ישראל היום".

וי 15 – ניצחון 2015. עמותה שקמה לסייע למפלגות השמאל בבחירות. הליכוד האשים את "המחנה הציוני" בשימוש בלתי חוקי בעמותה לגיוס משאבים בניגוד לחוק הבחירות וחזר בו מהאשמותיו בבית המשפט.

ויתורים – האיום של נתניהו מפני תוצאות ניצחון של "ציפי ובוז'י" – ויתורים מפליגים לפלשתינאים. שבוע וחצי לפני הבחירות, חשף נחום ברנע את ויתוריו של נתניהו במו"מ.

זובור – כינוי שהודבק לפגישה של נתניהו עם יאיר לפיד, בה הציב בפניו דרישות אולטימטיביות, ערב החלטתו לפטרו מהתפקיד.

זכות השתיקה – זכות שהתקשורת לקחה לעצמה, להשתיק את סוגיית שתיקתו של הרצוג בחקירות הפליליות על תפקידו בפרשת עמותות ברק.

חוק הלאום – חוק יסוד ישראל כמדינת העם היהודי. המחלוקת על החוק עמדה במרכז המשבר הקואליציוני שהביא לפירוק הממשלה.

חוק "ישראל היום" – הצעת חוק שנועדה לאסור על הפצת עיתון יומי בחינם. התפרשה כהתרסה אישית נגד נתניהו, ואיחדה את האופוזיציה עם כל ראשי סיעות הקואליציה, על אף שהיועץ המשפטי לממשלה ושופטי בית המשפט העליון בדימוס הבהירו שהחוק אינו חוקתי ולא יעמוד במבחן בג"ץ.

ימין קיצוני – כל מה שאינו ציפי לבני, בפיה של ציפי לבני. למשל – ציפי לבני עד לפני שנים אחדות. למשל – שרה ואיתן לבני ז"ל.

כולנו – שם רשימתו של משה כחלון, שלגמרי במקרה מורכבת מאותיות שמו של ראש הרשימה (למעט חי"ת).

כיכר רבין – לאחר היעדרות בת שני עשורים, בישורת האחרונה לקראת הבחירות, קמה לתחייה תופעת עצרות העם הגדולות בכיכר, בעצרות של שני הגושים. כנראה שלציבור נמאס מהליצנות הרדודה של אינסטנט סרטונים ויראליים ברשת.

 כלכלת בחירות – מיספר החלטות חברתיות כלכליות המשפרות את מצב האזרחים, שקיבל נתניהו, אף שהן מנוגדות לדרכו המסורתית, הוגדרו בידי מתנגדיו ככלכלת בחירות. למשל – מע"מ אפס על פירות וירקות, העלאת שכר המינימום ועוד.

כפר כנא – אחד הסחרירים המבישים במערכת הבחירות, היה ניסיון מגושם של שני עיתונאים לפגוע בתדמיתו של בנט, בטענה שכקצין צעיר ב-1996 דיבר בהיסטריה בקשר ובכך גרם לתקלה המבצעית שהביאה למותם של 100 חפים בפשע בכפר כנא שבלבנון, בירי שגוי של צה"ל במבצע "ענבי זעם". מהר מאוד התברר הסחריר כקשקוש.

לא מתנצל – סלוגן של בנט. אגב, מה עושים ב"בית היהודי" ביום הכיפורים?

לא פינית, לא עשית – אחת מסיסמאות התעמולה של נתניהו, הדוחה את טענות יריביו לפיו לא עשה דבר כראש הממשלה, בטענה שבעבורם רק נסיגה ופינוי יישובים תחשב לעשייה.

לאפסן את האגו – ביטוי פופולרי מאוד בקרב הפוליטיקאים, המתהדרים בענוונותם המפורסמת.

הניתוח של הרצוג לצעד של ציפי לבני ושלו, בהסכם הרוטציה. לגבי עצמו הוא צודק, במקרה הזה. אבל ... לבני?!

לוי אשכול – ראש הממשלה השלישי ומגיבורי תשדירי התעמולה של הליכוד והמחנ"צ.

לחיצת יד – אחד מרגעי השפל והחרפה בבחירות – סירובו של המועמד הכהניסט ברשימת "יחד" ללחוץ את ידי יו"ר ועדת הבחירות סלים ג'ובראן, בשל היותו ערבי. כדי לא להסתכן בעבירה על החוק נגד גזענות, הקריץ מרזל איזה תירוץ כלשהו לאי לחיצת היד.

לירות בנגמ"ש – ביטוי פופולרי בין הפוליטיקאים לבטא מאבקים פנים מחנאיים. במקום לירות מן הנגמ"ש החוצה, לעבר היריב, יורים זה על זה.

מגרבצים – איילת שקד לסתיו שפיר, בשיחת בנות אופיינית: "אתם מגרבצים ואנחנו עושים."

מוזס, נוני – ראש החץ בתעמולה ארסית, אישית, ממוקדת נגד נתניהו, והצגתה של מדינת ישראל כאזור מוכה אסון.

מועצת חכמי התורה – המוסד העליון של ש"ס, גוף הרבנים המקבל את ההחלטות ובוחר את המנהיג ורשימת הח"כים. הגרסה המזרחית למועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. עד מותו של הרב עובדיה יוסף, הוא היה מועצת החכמים, ושאר החכמים היו קישוט. לאחר מותו התהפכו היוצרות, כאשר הדרג הפוליטי הכפוף למועצת החכמים, קרי אריה דרעי, מינה את מועצת החכמים בראשות הרב שלום כהן. בלשון הש"סניקים: "המועצת".

מושחתים נמאסתם – סיסמת המאבק של התנועה לשינוי שיטת הממשל אחרי התרגיל המסריח של שנת 1990, מוחזרה בצורה קצת מגושמת בקמפיין של יאיר לפיד.

מכתב התפטרות – לאחר פרסום הקלטת הלוהטת עם דברי הרב עובדיה נגד דרעי, כתב דרעי מכתב התפטרות, לא לפני שווידא שכבר נוסח מכתב של מועצת חכמי התורה, הגוזר עליו לחזור בו.

מנותק – הכינוי שהדביק יאיר לפיד לנתניהו, בנאום התגובה לפיטוריו.

מע"מ 0 – תוכניתו של שר האוצר לשעבר יאיר לפיד להוזלת הדיור. הבייבי של לפיד ובבת עינו. נאחז בה בעקשנות אף שכל הכלכלנים התנגדו לה. נתניהו הצביע בעדה, אף שלא האמין בה, מתוך אילוץ קואליציוני, אך יצא נגדה כשהחליט לפרק את הממשלה. אחרי פיטורי לפיד, נתניהו הציג תכנית מע"מ 0 למוצרי מזון בסיסיים, אותה דחה זמן קצר קודם לכן, כאשר עמיר פרץ הציע אותה.

מפלגות אווירה – כינוי לעג גורף למפלגות המרכז מד"ש ועד "קדימה" שקמו ונעלמו. "יש עתיד" ו"כולנו" מוצגות בידי מפלגות השמאל והימין כמפלגות אווירה נוספות שתתנדפנה במהרה.

מצב האומה – תוכנית סאטירית בערוץ השני, מזוהה עם הקצה השמאלי של המפה. לקראת הבחירות אירחה את ראשי המפלגות לחלקה האחרון של התכנית. אירחה את מופע האימים של ציפי לבני, שכינתה את נתניהו "זבל", "אפס" ו"אימפוטנט" וסיננה קוסאמק עסיסי. על סף סיום העונה עברה התוכנית לערוץ 10, שם היא נקראת "גב האומה".

מרזועבי – ברוך מרזל וחנין זועבי, הקצוות המטורפים של שולי השיח – נציגי הלאומנות הגזענית של ערבים ויהודים, המאתגרים את חופש הביטוי בישראל. עמדו במוקד ריטואל הפסילה, בבחירות 2015.

מרכז-שמאל – שמאל.

מרן – הרב עובדיה יוסף, שהלך לעולמו אשתקד. ש"ס ו"יחד" אוחזים בו וכל אחת טוענת: כולו שלי.

משטרת הקיטורים – ההברקה בתשדירי ועדת הבחירות המרכזית, לעידוד ההצבעה בכנסת. חל איסור על מי שלא הצביע, לקטר בארבע השנים הבאות. או השנתיים. או... עזוב...

נאום בתי הנבחרים – נאום שנשא נתניהו שבועיים לפני הבחירות בפני בתי הנבחרים בארה"ב בנושא סוגיית הגרעין האיראני. הנאום תואם ללא ידיעתו של נשיא ארה"ב וגרם למשבר דיפלומטי ולמשבר אישי בין רוה"מ ונשיא ארה"ב. האופוזיציה האשימה שמטרת הנאום הייתה להשפיע על הבחירות בישראל, בשיתוף פעולה עם ידידיו הרפובליקאים של נתניהו. תומכיו ראו בו שליחות לאומית; משא היסטורי לסיכול איום קיומי על ישראל.

נאום הצ'חצ'חים 2 – הכינוי שהודבק לנאום מתנשא של האמן יאיר גרבוז בעצרת להחלפת נתניהו בכיכר רבין, בו לעג ל"מנשקי קמעות ועובדי אלילים", השתלח בהם וטען שהם "משתלטים על המדינה". הכינוי מרמז לדודו טופז, מנחה עצרת הבחירות המרכזית של המערך ב-1981, בה הגדיר את מצביעי הליכוד כצ'חצ'חים, וגרם נזק כבד למפלגתו, שהפסידה בבחירות. 

נאום השקופים – נאומו של דרעי בכנס ש"ס, עם שובו מגלות ממושכת ומיוסרת בת שבועיים. חזר שוב ושוב על "השקופים" – השכבות המוחלשות.

נפתלי, מני – לשעבר אב הבית של מעון ראש הממשלה, ומאז האשם בכל שערוריות הבית, במחדל יום הכיפורים וברצח ארלוזורוב. האשם תמיד.

נתניהו מאוחדת – הבטחת הבחירות המעניינת ביותר, הייתה התחייבותו של יצחק הרצוג, במיני עימות עם נתניהו בהנחיית רינה מצליח, ש"אנחנו נשמור על נתניהו מאוחדת". כל כך קשה לו להתחייב על שמירת ירושלים מאוחדת?

סער, גדעון – השר הפורש של הליכוד, שהלחיץ את נתניהו במשך שבוע, באיתותי התמודדות נגדו בפריימריז של הליכוד, שלוו בסקרים מחמיאים. לא פחות מכך, הוא הלחיץ את השותפים לקמפיין "רק לא ביבי". סמוך לבחירות הצטרף למסע הבחירות של הליכוד.

סרטון הוועדים – סרטון בוטה של הליכוד, בהשתתפות נתניהו, שהציג בגאווה את "נפגעי נתניהו" – העובדים ברשות הנמלים וברשות השידור ו... מחבלי חמאס. גול עצמי שעורר סערה ואילץ את הליכוד ואת נתניהו אישית להתנצל.

סרטונים ויראליים – הלהיט התעמולתי של בחירות 2015 הוא הפקת סרטוני תעמולה והפצתם באינטרנט וברשתות החברתיות. הסרטונים הם הומוריסטיים ולרוב השחקנים המלוהקים בהם הם מנהיגי המפלגות עצמן. הוביל בנט שפתח את המסע בסרטון ההיפסטר ה"לא מתנצל" וסרטונים נוספים ובהם סרטון הסתה נגד מועמד "המחנה הציוני" יוסי יונה שהוצג בו כמחבל חמאסניק. הליכוד הפיק סרטונים בכיכובו של נתניהו בגן ילדים וכבייביסיטר. מרצ הפיצה סרטון שבו מנהיגיה רוקדים בחתונה. הסרטונים הופצו בהיקפים גדולים מאוד, וקיבלו חשיפה גם בתקשורת ההמונים.

עימות – כבכל מערכות הבחירות ב-16 השנים האחרונות, ראש הממשלה, כקודמיו, סירב להתייצב לעימות טלוויזיוני. ערוצי הטלוויזיה וחובבי הז'אנר הסתפקו בעימות לעניים, בין ראשי המפלגות שאינן מתמודדות על השלטון.

עלאת שכר החיילים – מעיקרי המצע של האחים גולדשטיין.

פוטש – טענתו של נתניהו לפיה לפיד ניסה להקים ממשלה חלופית עם החרדים. טענה הנגועה במידה הגונה של פרנויה. בשל מופרכותה זכתה לכינוי "פוטש בננה".

פיטורין – מערכת הבחירות נפתחה בפיטורי השרים לפיד ולבני בידי נתניהו.

פייגלינים – קבוצה מאורגנת של פעילי ימין רדיקלי, בהנהגת משה פייגלין, תחת הכותרת "מנהיגות יהודית", ניסתה לבצע השתלטות עוינת על הליכוד בשנים האחרונות, אף שאנשיה אינם מעלים על דעתם להצביע לליכוד. בפריימריז של הליכוד, תבונת ההמון טיאטאה אותם אל מחוץ לליכוד.

פסילה – ריטואל קבוע מדי בחירות, בו ועדת הבחירות המרכזית פוסלת מועמדות של מפלגות או מועמדים קיצונים, מעניקים פרסום ופופולריות לנפסלים ולדורשי הפסילה, מתוך ידיעה שהנפסלים יעתרו לבג"ץ ועתירתם תתקבל.

פראייר – מי שמצביע נתניהו, על פי צעירי "המחנה הציוני".

פרגמטי – הגדרתו של ליברמן החדש, בפיו של ליברמן.

פרנויה – הגדרה מקובלת לחשדנות היתר של נתניהו, שהביאה אותו למהלך של פירוק ממשלתו.

פרס ישראל – פרשה שהסעירה את מערכת הבחירות – התערבות פוליטית של נתניהו, בתפקידו כמ"מ שר החינוך, בהרכב ועדת השיפוט לפרס ישראל בחקר הספרות ובקולנוע. הוא הדיח את הפרופסורים הירשפלד והולצמן, צעד שהביא להתפטרות שאר חברי הוועדה ולהודעה של מועמדים לפרס שהם מושכים את מועמדותם. נתניהו קיבל את המלצת היועה"מ וחזר בו.

פרשת 443 – הכינוי שהדביק אביגדור ליברמן לפרשת "ישראל ביתנו". יחידת להב 443 היא סיירת מטכ"ל של המלחמה בשחיתות ובתור שכזאת היא סדין אדום בעיני ליברמן. טענתו היא שהחקירה היא רדיפה פוליטית.

פרשת "ישראל ביתנו" – בעיצומה של מערכת הבחירות הפכה לגלויה חקירה חשאית ממושכת אודות מעשי שחיתות רבי זרועות של ראשי "ישראל ביתנו" ופאינה קירשנבאום בראשם.

ציונות – הבחירות החזירו לאופנה את המילה ציונות. האם גם את התוכן? הגורם לכך היה העימות בנושא חוק הלאום, שהיה מהגורמים למשבר שהביא להקדמת הבחירות והועצם כאשר האיחוד של "העבודה" ו"התנועה" הגדיר עצמו "המחנה הציוני", ופתח דיון ציבורי על השאלה מיהו ציוני.

קול אחד – אחד מרשת של עשרות עמותות ארגוני שמאל, שלום וזכויות אדם, בכינויים מכינויים שונים, הפועלים לאורך כל השנה, ולטענת הליכוד התגייסו באופן בלתי חוקי לתעמולת הבחירות של "המחנה הציוני" ומרצ.

קולו של הרצוג – אחת מסוגיות הליבה של מערכת הבחירות.

קירשנבאום, פאינה – סגנית שר הפנים, החשודה המרכזית בפרשת "ישראל ביתנו", שנאלצה לפרוש מן החיים הפוליטיים.

רוטציה – ברטרו של 30 שנה, החליטו הרצוג ולבני על רוטציה, עם הקמת הרשימה המשותפת של מפלגת העבודה ו"התנועה", במקרה שינצחו בבחירות. אלא שבניגוד לרוטציה בין שמיר לפרס, כאן אין המדובר בפשרה בין שתי המפלגות היריבות, שאף אחת לא יכלה להקים ממשלה צרה, אלא בחלוקה בתוך רשימה אחת. הסכם הרוטציה הוא תוצאת השילוב בין האובססיה של לבני לראשות הממשלה, חוסר הבושה שלה וכישרון הסחטנות שלה, עם חולשתו של הרצוג. רוטציה? יש שראו בה מוטציה.

במשך שבועות הכול דיברו על כך שהרוטציה היא נזק. שעות אחדות לפני פתיחת הקלפיות, גם לבני הבינה שאין מנוס משימת קץ לפארסה. זה היה מאוחר מדי.

רק לא ביבי – האידיאולוגיה של מפלגות מרכז שמאל.

רשימות חיסול – דילים בפריימריז, שנועדו לדחוק את רגליהם של בכירים במפלגות, בידי מתנגדיהם. למרות השמועות, בליכוד ובמפלגת העבודה רשימות החיסול כשלו.

שבתרבות – תכניות ראיונות פומביים בערים השונות בשבתות. הפוליטיקאים, בעיקר בתקופת הבחירות, מרבים להשתתף בתכניות ולהציף בהכרזותיהם את כותרות השבת.

שומרי הסף – כינוי למבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, שאמורים להיות שומרי הסף של שלטון החוק. לטענת האופוזיציה וכלי התקשורת, הם נכשלו בתפקידם ומרחו את החקירות הנוגעות להתנהלות ראש הממשלה, משפחתו וביתו.

שיעור בצניעות – מה שקיבל נפתלי בנט מפרשת אלי אוחנה, על פי עדותו.

שיקום – הצעתו הנדיבה של יאיר לפיד לאסיר המשוחרר אריה דרעי.

שכר מינימום – ראש הממשלה החליט להעלות את שכר המינימום במגזר הציבורי, והחלטתו הואשמה ככלכלת בחירות.

שקופים – השכבות המוחלשות, בתעמולת ש"ס.

שרה נתניהו – אשת ראש הממשלה ומוקד הביקורת נגדו. דמות בעייתית, שהיחס אליה נע בין רחמים עליה ועל בעלה לבין שנאה וניצול חולשותיה לחגיגת בחירות סרת טעם.

שיריונים – במפלגות שבהן התקיימו פריימריז, ניתנה למנהיגים סמכות לשריין מספר מקומות עבור אישים בולטים, בעלי משמעות ומושכי קולות, שייחסך מהם הצורך לכתת רגליים אחרי המתפקדים בפריימריז. בשלב מסוים רעיון השריון הפך את פניו, כאשר המנהיגים פתחו בזאר של חיפוש דוגמניות צמרת, שדרני צמרת, כדורגלני צמרת וכד'.

תכל'ס – סיסמת מלחמת המאסף של ליברמן על תדמיתו כמנהיג של מעשים והחלטות ולא של דיבורים. לא כל כך עזרה לו.

תשדירי הבחירות – לב מערכות הבחירות וההצגה הטובה בעיר בשנות ה-70 וה-80. היום – סרח עודף שדוף רייטינג לתעמולה באינטרנט.

* הלקסיקון הסופי יוצג לאחר הרכבת הממשלה

* * *

תמונות ישנות מקסימות של ירושלים מאוסף יצחק סעד ז"ל

https://www.youtube.com/watch?v=DotiUzcVDAA

     * * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

בס"ד

מסעדת משיח בן דוד

מאכלים בוכריים ומזרחיים

[ציור מגן דוד] גלאט כשר [ציור מגן דוד]

דושפרה, גושגיג'ה, פלוב, בכש, סירקניז,

ברווז ועוף בגריל, שיפודי כבש על האש, שווארמה.

מקבלים הזמנות לבית / שירותי קייטרינג / בכל חלקי הארץ

רח' ידידיה פרנקל 31 [מקודם עמק יזרעאל] תל אביב

טל. 6821148, פלאפון 054-939910

[כתב: אהוד בן עזר לפני כתשע שנים ב"חדשות בן עזר" מיום 28 באוגוסט 2006. לא בדקנו מאז אם המסעדה עדיין קיימת].

כן, אנחנו היינו שם, במסגרת נדודינו השיפוציים בחגיגת הקיץ הלוהט של דרום העיר. לא היתה מסעדה קרובה יותר, והרפד (המרוקאי הקירח שנראה כבולגרי ומדבר כפיגארו) סימון, מרחוב אוריאל אקוסטה, שלח אותנו למסעדה הבוכרית הקרובה למרפדייתו.

בגלל החום והדוחק בזמן לא הזמנו מאכלים בוכריים אופייניים אלא הסתפקנו בתפריט רגיל. מנה צלי בשר עם אורז מבושל עם רצועות גזר בנוסח בוכרי, האורז טעים אך הצלי עשוי מבשר קפוא ויש לו טעם של חתונות, 30 שקל. מנה שווארמה טעימה מבשר כבש ובו חתיכות שומן, ועם צ'יפס שמן ועייף, 35 שקל. מרק קרפלאך[מעדן בוכארי ידוע!] שהוא מרק בשר-ירקות טעים עם חתיכות בשר שמן לא אכילות ומנה גדושה של קרפלאך תעשייתיים, 25 שקלים. בקבוק קטן מי עדן, 7 שקלים. בקבוק בירה גולדסטאר חצי ליטר קר (אין בקבוקים קטנים), 10 שקלים [בשום מקום אחר בתל-אביב לא תקבלו חצי ליטר בירה מצויינת במחיר כה זול].

חופשי על הבר – ליד שולחן גדוש ספרי קודש לעיון, בר סלטים חופשי – טחינה טעימה, פלחי מלפפונים חמוצים חריפים טריים, רבעי חצילים מטוגנים בשמן רב, סלט ירקות, עיגולי בצל לבן טעימים במיוחד, פלפלים חריפים וחריפים מטוגנים, סלק בחומץ ולחם לבן אחיד. מכל אלה לבד אפשר לשבוע.

וכמובן נזכרתי בשחקן הנפלא מישה (משיח) אשרוב מהמשפחה הבוכרית בפתח-תקווה, שאביו [דומני ששמו היה לוי] היה משוש ליבנו, הילדים, כי נוסף על עבודתו כנהג במכונית האשפה של העירייה היה נוהג בקיץ גם באוטו-מים הירוק, שהיה עובר ומרביץ בסילוני מים בשני מזלפיו שבצדדים את הרחובות במאובקים והחמים, ואנחנו יושבים יחפים במכנסיים קצרים על הבנקט כדי שירטיד גם אותנו! – חבל שלא שמרו למזכרת את האוטו-מים עם מכלו הגדול מאחור, שהיה דמוי קופסה מלבנית, ושאותו גם תיארתי ב"המושבה שלי" תוך שאני מערבב את דמות אביו של מישה עם דמותו של תבורי, מפקד מכבי האש במושבה ואביו של מי שהיה לתקופה ראש העיר פתח-תקווה דב תבורי, ובצעירותו המדריך שלי בגדנ"ע.

ס"ה 107 שקלים! אין צורך בטיפ כי את המקום מנהלים בס"ד משיח בן דוד המבוגר צולה הבשרים, עם כיפה, ואשתו השמנמנה שבוסת הראש, שמתייחסת לסועדים כאם חסודה. תמונות הלובאביצ'ר (רב בוכרי ידוע משכבר הימים) ודברי תורתו ("אבינו מלכנו, מורנו ורבנו, מלך המשיח, לעולם ועד!" – "היכונו לביאת המשיח!") – מעטרים את קירות המסעדה מכל עבר. בקידמתה דלפק הגריל והשווארמה, הפתוח כלפי הרחוב. ושלט ענק של מסעדת משיח בן דוד. בפנים ממוזג ועממי מאוד. אפשר לאכול רק מנת שווארמה בלאפה עם סלטים חופשי.

לא מוכרחים לנסוע לשֵׁם כך במיוחד לדרום העיר, אבל אם כבר נמצאים, זו חווייה מרנינה של מיזוג גלויות יחד עם תקינות פוליטית עדתית ודתית (כמו "שתרד אל העם ולא תעלה משם!" – דן בן אמוץ מקלל בתוכנית הרדיו ב"קול ישראל", שזוכרים אותה היום רק שוכני בתי אבות, "שלושה בסירה אחת").

* * *

רביבה בן זאב

ניצחון נתניהו קילקל לאנטישמים את התזה

מה סוד הקסם של בנימין נתניהו? – שואלים בתימהון "אוהבי" ישראל הצבועים, הצדקניים ויפי הנפש במערב שאין בו כל חדש.

די לקרוא את הכותרות הגדולות בעיתונות העולם כדי להבין את הזעזוע שפקד את המערב הצבוע מהעובדה שלמורת רוחו של העולם, העם בישראל בחר שוב בבנימין נתניהו לראשות מדינת ישראל והעניק לו רוב מוחץ.

הגורמים העלומים שהעניקו כספים רבים להפלת נתניהו מהשלטון – מתפלצים!

למרות נסיונותיהם של גורמים זרים להתחכם ולשנות את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות בישראל, העם בחר בנתניהו על אפם וחמתם.

נשיא ארה"ב באראכ חוסיין אובמה, שלא הצליח להסתיר את תיעובו מנתניהו מאז כניסתו לבית הלבן, טרם התעורר משנתו כדי לברך את רוה"מ הנבחר, כנהוג בפרוטוקול המקובל.

נו, על הנימוסים של הנשיא הזה כבר נוכחנו כאשר כינה את נתניהו "קוץ בתחת", ביטוי אריסטוקרטי מאין כמוהו שזכה להבלטה בעיתונות המקומית חסרת הכבוד הלאומי.

בכל פעם שנערך מיפגש ביניהם בבית הלבן, הפך הנשיא השחור ירוק מזעם למשמע הסבריו המנומקים של נתניהו היהודי, שהעז להאפיל בידיעותיו על שומעו האמריקני והצליח להסביר את בעיותיה של מדינת ישראל ולנמקם בשפה אנגלית/אמריקאית משובחת.

לחציו של אובמה על נתניהו להיענות לדרישותיו במשך השנים האחרונות היו לשם דבר. תחילה בעזרת מיטשל עוזרו, שהוזמן לארוחת ערב במעון רוה"מ, ובחוסר נימוס מכוון ומשפיל הניח לנתניהו ולרעייתו לחכות לו כשעה ומחצה, בתואנה שהיה צריך קודם להתייעץ בטלפון עם אובמה.

לאחר מכן, נאומו המפורסם של נתניהו ב'בר אילן' בו הכריז את ההכרזה האומללה: "שתי מדינות לשני עמים" – ושהיה תוצאה מהכפייה ומהלחץ של הבית הלבן שגובה בשמאל "האחראי" בישראל.

איש אינו זוכר את רשימת ההסתייגויות בנאום, שהיוותה אבן נגף בפני הכשלת המו"מ על ידי הפרטנרים, ובעיקר שמירה על העקרונות של מדינת ישראל וארץ ישראל.

מאז, כל השנים זוכרים לביבי רק את ארבע המלים הללו ותוקפים אותו על ההכרזה האומללה שמשמעותה התקפלות מהבטחותיו לשמור על שלימות הארץ, עליהן קיבל מהמחנה הלאומי את המנדט לראשות הממשלה.

מאז זרמו מים ודמים רבים בנחלי המו"מ השקרי, הכפוי וחסר התוחלת לשלום, שגרר אסונות לשני הצדדים והרחיק את האפשרות להסכמים כלשהם.

בביקורו הקצר והמפורסם בישראל לא הירפה אובמה מנתניהו וגם לחץ עליו להתרפס בפני הנשיא התורכי ואף להתנצל על תוצאות ההרג בטרוריסטים שעל המרמרה. נתניהו נענה לדרישה בתקווה לרכך את המתחים הפוליטיים עם תורכיה.  כידוע הג'סטה לא הניבה את התוצאה המקווה לטובת ישראל, אבל אובמה הוכיח בכך את כוחו לכפות על נתניהו את רצונותיו.

בתוכניתו לנגח את נתניהו בכל דרך אפשרית, העניק אובמה לשמעון פרס  את 'אות החרות' האמריקאי. חוץ מהטקס הבומבסטי והפרחת מילים ריקות – לא השיג אובמה דבר וחצי דבר משמעון פרס פרט להוכחה הנוספת על העדפתו על נתניהו.

בניסיון נוסף להשפיל את נתניהו ולהבהיר שאובמה מנהל את העניינים עם שמעון פרס, מעל ראשו של רוה"מ, נשלחה היועצת שלו לפגישה מתוקשרת עם  פרס במשכן נשיאי ישראל. בעודה נופלת לזרועותיו בחיבוק מביך, צעדו השניים שלובי זרוע בהפגנתיות לעבר פתח המשכן. שנתניהו יראה ויתפוצץ!

אחרי כל זה ולמורת רוחו, הבין אובמה שפרס לא יביא לו את הישועה להפלת נתניהו, וכך נבחרה ציפי לבני, שונאת ביבי באופן חולני, כ"מדינאית דגולה" שתביא שלום למזרח התיכון. את כישלונה במו"מ עם אבו מאזן ייחס ג'ון קרי דווקא לנתניהו. (כל כך לא מפתיע...) שהעז בחוצפתו להופיע בתקשורת העולמית ב"פוף" אחד גדול בהאשמת נתניהו ביכשלון.

 נאומו הנפלא בקונגרס בו התריע נתניהו על הסכנה האורבת לישראל ולעולם מהפצצה האיראנית, היה הקש ששבר את גב הגמל של הבית הלבן. הדאגה לביטחון מדינת ישראל כפי שבאה לביטוי בנאום, חשפה קבל עם ועולם את הבית הלבן בעליבותו ובהיכנעו לדרישות האיראנים.

כל התירוצים שיצאו מפיהם של אובמה/קרי רק לא לפגוש את נתניהו – נראו מגוחכים, במקרה הטוב. נתניהו, שהשיג את תשומת לב העולם לסכנת הפצצה האורבת לא רק לישראל, העלה את חמתו של אובמה.

מוזר שבחירתו המחודשת של נתניהו לראשות הממשלה מתפרשת בשמאל הישראלי כנוק אאוט ל"ידידי" ישראל. הבחירות הוכיחו את העדפת אזרחי ישראל במחנה הלאומי על פני השמאל המתרפס, וזאת ההוכחה לעולם שחסל סדר ההתרפסות בפני הפריץ.

אזרחי ישראל, שתולים את יהבם בנתניהו, בחרו בו באופן דמוקרטי והעניקו לו 29 מנדטים שישמור על ארץ ישראל מפני המייחלים ללחוץ עלינו להקים מדינה פלסטינית על חשבון מדינת ישראל.

גם אם ניאלץ להתמודד עם קשיים בינלאומיים בעתיד הקרוב – נוכל להם כי הצדק איתנו.

בעוד כשבועים נתכנס בערב פסח לחגוג את חג החירות ונקרא בהגדה את הסאגה הבלתי נשכחת שתזכיר לנו איך כבר עברנו את פרעה ולכן באמונה שלימה נעבור גם את זה! 

* * *

אלי מייזליש

בוז'י: שכחת את הפסוק

"אל יתהלל חוגר כמפתח"?

ספרתי. 226 פעמים אמר [או התרברב] בוז'י הרצוג בשישה שבועות יום אחר יום לפני הבחירות: "אני אהיה ראש הממשלה ואני אנצח את ביבי..." בוורסיה זו או מעט שונה כמו "את נתניהו," ולא כוותה לשונו פעם אחת.

לשם מה? כדי לבזות את שלטון הליכוד? או אולי להרחיק סופית את שרה מרחוב בלפור.

התשובה ברורה: הרצוג השתמש באלמנטים ובנתונים שקריים בעליל לגבי מצבה המצויין וחוסנה של המדינה. "יש עוני.." זעק בחצי גרון ניחר ובחצי השני "יש פערים חברתיים שאותם נשנה..."

כמעט 90% מהשקרים שלו כוונו לבטן הרכה של בוחרי הליכוד דווקא, להרחיקם מהקלפי. כי הרי מצבם הכלכלי והחברתי של בוחרי העבודה הוא העשירון העליון שמתגורר ליד ביתו בצהלה או ברמת אביב ולא חסר להם גרוש, אז מה הצביעות הזו? וכי עליו יכולים בוחרי הליכוד לסמוך? על נער זה [גם ביידיש].

אז צא ולמד בוז'י את הרכב האוכלוסין במדינה. תבדוק טוב-טוב כי 'ניצחת' רק ב'מדינת' ת"א ובהר-הכרמל. ואילו בשמונה הערים הגדולות נחלת תבוסה מוחצת. למשל באשדוד על 260 אלף תושביה או אשקלון, בת-ים, חולון וכל השאר, ובפריפריה. שם כלום. רק ליכוד, ש"ס, בנט, וכל הימין. לא ידעת? האם הסוקרים שלך לא הדרימו מרמת אביב דרומה? אל בת-ים למשל? 

אז על מה ומי חגגת את הכתרתך: אני המלך! אני המלך בוז'י ה-1 מייד אין יזראעל, והכתר כבר על ראשי? או שככה הבינו רק השכנים שלך בצהלה. רק פשוט לא ספרת עם אותו הצייר יאיר גרבוז: מי כאן מנשק מזוזה? מי?

מהומת האלוהים ברשימתך הכוללת את הגברת ציפורה המעופפת מקן לקן לטרוף גוזלים, ואת גברת מירב הבוהה על העולם, ואת הגברת הג'ינגית מרוטשילד ואת הפרשן הערבי מעכו בהלול, ולקישוט את היוֹ-יוֹ פרופסור טרכטנברג, שאתמול כבר חגג כמיניסטר האוצר ובאישון לילה נאלץ לתת את המפתח לכחלון – מלמד על חוג תיאטרון האבסורד ולא על מלומדים מוכרים שנבחרים לבית מחוקקים.

עם אלה תתפלל? הרי כנכד של רב-ראשי התהללת? לא למדת ממנו כי מתפללים בבית-כנסת ולא על בימת תיאטרון? הרי שישה שבועות דקלמת כשחקן חובב; אני... אני... אני... [נקודה]. מה לא? אני אהיה ראש ממשלה. אני אנצח. ועוד פעם אני אנצח.

פשוט, כאזרח וותיק, איני זוכר התהדרות בניצחון כפי שאתה התהללת. אני גם לא זוכר נוהג זה בארץ אחרת.

הרי הזהרתי אותך לקנות אלף כובעים לאכול אותם לאחר שתובס ולא שמעת. מה תעשה עכשיו? מי כבר יתייחס אליך ברצינות? או שאתה ציניקן מקצועי, או שאינך רואה שאתה בועט בפנדל החוצה וצורח: "גול!"

אמנם, גם מי שהובס 5:2 טוען: "גם אני תקעתי שני גולים..." – אבל את חמשת הגולים תיקח הביתה.

היה הבוקר איזה עיתון שטען כי מפלגתך התחזקה ב-9 או 10 מנדטים. אז מה? זה טעם של סוכר או סוכרזית?

כל האמור לעיל בתוקפו גם לגבי ציפי לבני. הרי הגברת הזו, הידועה בקפיצותיה מ'תנועה' למפלגה בהתאם למזג האוויר, לא בוחלת בהתעללות במילים, בעיקר באמת. הגועל נפש הזה מקומו בבתי בושת למרבה במחיר. גם תמר בת שוּעַ הֲדֻלָמִי כיסתה פניה ב'פֶּתַח עינַיים אשר על הדרך תִּמְנָתָה...' – על כן אמרו לה רבנינו ז"ל: מותר לך! מותר לך! מותר לך! מותר מותר מותר, והולכים הביתה כי הבושה מכסה את העיניים.

אני מוכן להתנבא כי לבני תמשיך לקפוץ [הביתה] כפי שהתרגלנו. אין לי גם ספק ש'המחנה הציוני' יקפל אוהלים טרם הסתיים הטיול בחיק הטבע וחברים ממנו פשוט יעזבו. ונראה עוד עיתונאי אחד מוכן לקחת סיכון זה. פשוט מפני שאין שום דבק שיכול לחבר בין אלמנטים כה סוררים וכועסים וצורחים ושקרנים [יש 2 מיליון עיניים] שכל תאוותם היא לשלוט, ובאין להם שלטון בידיהם יחריבו כל מה שנקרה בדרכם  כנאמר 'מְהָרְסַיך וּמַחריביך מִמֵך יֵצֵאוּ..."  

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום רב לך אהוד היקר. כמה דברים. אחד: תודה שהוצאתני מארכיון השיכחה ופירסמת משלי דברים חמודים שפורסמו לפני כך וכך חודשים. טוב שאתה עושה את הדבר הזה כי בימינו הרעים, המוזות בתרדמה, וערכם של הדברים הישנים מי ישורנו.

והשנית בצדק לא קוראות אותך הנשים, וזה מן הטעם שדבריך עלולים חס וחלילה להביאן לידי "הרהור", כמצויין בספר שולחן ערוך לר' יוסף קארו עליו השלום, שכן דבריך היפים בדרך כלל הם גם מלאים זימה ותועבה ופוגעים בקדושתן ובתומתן של נשותינו החמודות.

וגם אין לך מה לחשוש בעניין הדור שקם ולא מבין את מילותיך. הוא אמנם קם אך לא יבין את מילותיך אלא אם תופענה על מסך הפלאפונים החכמים.

ולסופריך החכמים והנכבדים אמליץ שכדאי גם כדאי להם לחזות שוב בתמונה של פיקאסו "צרור פרחים", שם יראו חביבינו כמה הצרור יפה אך קטן ולא תופס שטח של קילומטרים רבועים. הכוונה לאלה שכותבים לך "צרור הערות", ונמצאנו טובעים באוקיאנוסים רחבים של מלל. איך אומרים באידיש? דח'ילכום מיט א ביסעלה ראחמונס.

בברכה חמה וחג שמח,

י"ז

* אהוד היקר, כל פעם מחדש אני מתפעל מדבריו החדים של נעמן כהן ומהידע הרב שלו. הדברים על הגזענות של ש"ס בגיליון 1028 היו מאלפים ביותר. אני מצרף כאן פכים קטנים משלי על דבריו הנכוחים. דבריי מתייחסים אל מאמר של רועי חסן (שנעמן כהן מזכיר בדבריו), שכתב מאמר ארסי נגד האשכנזים ב"ידיעות השרון" (13.3.15), כשהמסקנה שלו נגד "הגזענות האשכנזית" היא להצביע ש"ס. אני כתבתי מכתב למערכת, אבל אין סיכוי שזה יתפרסם, לכן אני שולח את עיקרי הדברים ל"חדשות בן עזר":

במאמר "חמסה עליכם" של רועי חסן במדור שלו מה-13.3.15 הוא מאשים את יאיר גרבוז בגזענות אשכנזית נגד המזרחים. קראתי את דבריו של יאיר גרבוז כמה פעמים, ולא מצאתי שם את המילה "מזרחים" – כלום מנשקי קמיעות ומשתטחים על קברי צדיקים הם בהכרח מזרחים?!

עשר פעמים במאמר הוא מציין את גזענותם של האשכנזים, ולכן הוא יצביע עבור ש"ס, שכידוע אינה גזענית, ורק המנהיג שלה דורש ממזרחים להצביע למזרחי, וכמובן שאין במועמדיה בכנסת אף אשכנזי ואף אישה.

גזענות?! חס וחלילה! מסתבר שיש מי שהגזענות היא לא רק מותרת לו, אלא אפילו מומלצת: מואיז בן הראש מקלל את ביאליק ואת האשכנזים הזוכים בפרס ביאליק על חשבון הכסף של המזרחים (?!)

דוד ביטון צעק שהאשכנזים אינם האחים שלו.

שלמה צדוק התחייב בפני אלי תבור שהוא ייצא לרחוב ויירה בכל אשכנזי שיפגוש (גזענות? חס וחלילה!)

מוני יקים טען שהאשכנזים הם האוייב האמיתי, ולא ארצות ערב. האשכנזים הם בכלל לא יהודים – הם צאצאי הטטרים והמונגולים. הוא יעץ לאש"ף להפגיז את הקיבוצים האשכנזיים. (גזענות? מה פתאום?! – זה מונופול אשכנזי!)

חסידה אבו-חצירא טענה שהרשעת השר אבו-חצירא היא שואה ספרדית (לא פחות!) וכי בורג וזיגל המנוחים היו מאפייה של נאצים.

ולא שכחנו את כתובות הזוועה מעל קירות בתי הכנסת האשכנזיים, על אנדרטות הנופלים ועל קירות "הבימה": "אשכנאצים!" – "אשכנזים לבוכנוואלד!"

אני מניח שרועי חסן חושב שזה בסדר – בעיניו זה לגיטימי.

משה גרנות

* "זכותו של ראש הממשלה להחליט שאינו מוכן להתראיין אצל עיתונאי זה או אחר, אך זו שגיאה פוליטית. הוא מצטייר כמי שמפחד להתמודד עם דרוקר, ואיני משוכנע שזאת התדמית הרצויה לו, חמישה ימים לפני הבחירות.''

קטע זה של הייטנר בחב'ע האחרון הוא לדעתי קשקוש הזוי. אינני חושב שנתניהו מפחד מדרוקר. להיפך, הוא בז לו וצודק שאינו מוכן להתראיין אצל אדם שקורא לעצמו עיתונאי ותחקירן ואשר איננו אלא אדם שטוף שנאה עיוורת.

אבניאל לטר

* אהוד: לפני הצהרים מטלפן י. ל. בן-דודי ובין השאר שואל אותי אם יש לי בת לא חוקית בעין-גדי שאני מתכחש לה, כפי שכותבת אחת הקוראות שלי, אגנה וגנר. הוא לא מתאר לעצמו שמדובר בפרודיה. מה שעושה את העיתון שלי לחצי-בידיוני. מתוך היומן מיום 21 באוגוסט 2006.

* איילה זמרוני: בקשר להזירה הלשונית (אורי הייטנר): "הכתב ששידר מן הכיכר ציין שמאיר דגן, בנאומו, הזכיר את סָבִיו. האם הוא צדק בנטייה סָבִיו?"

 ובכן, נדמה לי שהכתב אמר/התכוון לסָבָיו – שני הסבים שלו – וזאת צורה תקינה לגמרי.

* אהוד: אנחנו היינו משוכנעים כל הזמן בניצחונו של נתניהו ולא האמנו לסקרים אבל חשבנו על 27 מנדטים ולא תיארנו לעצמנו שיגיע ל-29! וזה לא היה מהפך של הימים האחרונים. זה היה רוב הזמן השכל הישר של העם – מול השחיתות שפשתה בתקשורת.

* זה היה משובב נפש לקרוא אתמול את גיליון "הארץ" – שבו כל שונאי נתניהו פינטזו עדיין על תוצאות מדגם התיקו 27:27 – בעוד אשר התקשורת המשודרת והאינטרנטית, כולל אתר "הארץ" עצמו, כבר בישרו מהבוקר את התוצאות האמיתיות 24:29 שהן ניצחון ברור לנתניהו, ובכך חשפו את טיפשותם של ה"עיתונאים" הממהרים ללקק את התחת של מעסיקיהם השחצניים עוד בטרם נודעו תוצאות האמת.

* הנדון: אפשר להתפוצץ. איך חמק הניצחון הבטוח מידינו! אנחנו, האנשים הנאורים, לא חסכנו בוץ ורפש כדי להכפיש ולנאץ את ביבי הלאומן השנוא, והיינו על סף ההצלחה, עד שהוא טרף שוב את הקלפים. שינס את מותניו בימים האחרונים, ירד לשטח, והפך את הקערה על פיה. והאיש אינו עול ימים, הוא בן 65...

מהיכן האנרגיות האלו שלו? אפשר להתפוצץ!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* אהוד: אם זהבה גלאון, האחרונה בקברני מר"צ (מפלגה הפוחתת והולכת מאז יוסי ביילין) – אכן תפרוש מהנהגת מפלגתה, יהיה זה עוד אחד מן הצ'ופרים שהביאה לנו מערכת הבחירות האחרונה. לכי, לכי כבר הביתה, זהבה, חיזרי לפתח תקווה – פה מפיק מרגליות מורעלות שכמותך!

* לפי הפרסומים בעיתונים בוטלה השנה רק הענקת פרס ישראל בחקר הספרות, ואין – למיטב ידיעתנו – הודעות על ביטול הפרסים בקטגוריות האחרות שבהן אירעה השערורייה.

ונשאלות השאלות:

1. האם אכן בכל שאר הקטגוריות כמו ספרות, קולנוע ומפעל חיים כן יינתנו השנה פרסים?

2. והאם הקטגוריה היחידה המיותמת היא כך רק משום ששום אישיות מתחום חקר הספרות הספרות העברית לא היתה מוכנה לקחת חלק בשיפוט, לאור מה שהתרחש?

3. והאם המעניקים מודעים לכך שבכל קטגוריה פרובלמטית, שבה כן יחליטו להעניק פרס השנה – צפויים ערעורים משפטיים שיבטלו את מתן הפרס?

* אבניאל לטר: אולי עם ישראל יותר חכם מהתקשורת? לדעתי בהחלט, והעובדה כי התקשורת לא הצליחה להסיט את העם מדעתו (הנכונה) והתוצאה מדברת בעד עצמה. יישר כוח לעם ישראל!

* אהוד: בממשלה הבאה יכהן אולי שר עבריין שרבבות חסידיו ליוו אותו בתפילות בדרכו לריצוי עונשו בכלא מעשיהו – תוך שהם מפגינים רוח של הפקרות ושל בוז לחוקי המדינה.

מצד שני – כבר אין חשש שבראש הממשלה יעמוד מי ששמר על זכות השתיקה בחקירתו – אבל צפו עכשיו למתקפות של אנשי תקשורת מאוכזבים ונואשים במאמץ לחשוף את "פשעי" נתניהו וזוגתו, ולהפילו – כפי שעשו לקודמו בתפקיד – ובלבד שלא ייעשה רצון הבוחר, בוחר שהוא כידוע מנשק קמעות כרוני.

במקום הכאה על חטא של תקשורת מושחתת – יבואו זימונים של נתניהו וזוגתו לחקירות משטרתיות בענייניהם הפרטיים, וידי הפרקליטוּת תהיינה עמוסות.

* באראכ חוסיין אובמה, אולי הנשיא הביזארי ביותר שידעה ארה"ב מעודה, שלא לומר פשוט – אהבּל, לא טרח עדיין לשלוח אפילו ברכת נימוסין לנתניהו על ניצחונו בבחירות.

* מכתב מחבר שאינו קוטל קנים: מן הסתם שנינו שמחים מאוד לאידה של התקשורת המנוולת שלא בחלה בשום אמצעי, כולל הכפשת מדינת ישראל, כדי לעשות לביבי סיכול ממוקד. פשוט מדהים וטוב מאוד שהם חטפו נוק אאוט. אגב, אין לי ספק שהסקרים שפורסמו לפני הבחירות היו מפוברקים. באופן מצחיק הם דווקא עזרו לביבי.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל