חדשות בן עזר

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ג' בניסן תשע"ה, 23 במרס 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַ-case שֶל מִשְׂחֲקֵי הַכֵּס. // פוצ'ו: בחיי, ב' – דירה מלאה כוכבים. // אליהו הכהן: חיים באר בן שבעים, דברים שנאמרו במסיבה לכבודו בצוותא, יום שישי, 20.3.2015. // עמוס גלבוע: "מסעודה משדרות" סומכת על צה"ל וביבי יותר מאשר על ה"גנרלים". // עוז אלמוג: תבונת האספסוף. // מרדכי קידר: האומנם תחילתה של ידידות מופלאה? [ציטוט]. // דרור אידר: היום שבו נפלו ביריוני התקשורת. [ציטוט]. // נעמן כהן: חָנִיבָּעֲל אָד פּוֹרְטָס. // יוני גל: הנקודה הארכימדית של השמאל. // אהוד בן עזר: שנברג, מוצרט, זורמן, צ'ייקובסקי ומהטה במוצ"ש האחרון בפילהרמונית. // יהודה דרורי: 1. לממש פתרון חד-צדדי! 2. ראש ה-CIA לשעבר: האיום הגדול ביותר על עיראק הוא לא דאעש אלא איראן. // מור ליטמן: המלצרית הנוצרייה ושמה "באשבע" (בת שבע). // אורי הייטנר: 1. שעיר לעזאזל. 2. צרור הערות 22.3.15. // מנשה שאול: הקולוניאליזם האיראני – רק אובמה אינו מבין. [ציטוט]. // נעמי רז: רבע מאזרחי ישראל. [ציטוט]. // אלוני זמורה: מה לאחר הבחירות? // אביעזר שלוש: פריחת הפרדסים, פרק מתוך ספרו "מי היה אותו אפלבוים?" [ציטוט]. // מאיר ינאי: כה אמר שטיינמן. [ציטוט]. // יוסף יצחק: עדיין ילדה. // אלי מייזליש: האמת העירומה. // אמנון זאבי: על בתי זונות וסקרים. // Charles Krauthammer Opinion writer, March 19. // ממקורות הש"י.

מֵאַחַר שֶבְּשָבוּע זֶה בְּלִי שוּם אִפּוּק חוֹסֵם

מְקַבְּלִים אָנוּ אִיּוּם בָּרוּר מְאֹד מֵאַנְקְל סֶם

כִּתְגוּבָה עַל הִתְנַתְּקוּת הַמְּעוֹרֶרֶת רְעָמִים

מִקּוֹנְסֶפְּצְיַת בַּר-אִילָן (שְתֵּי מְדִינוֹת לִשְנֵי עַמִּים)

וּמִיָּד לְאַחֲרֶיהָ, בְּהַרְבֵּה פָּחוֹת עָצְמָה,

הִתְנַתְּקוּת מֵהַצְהָרַת הַהִתְנַתְּקוּת הַזֹּאת עַצְמָהּ

וְכֵיוָן שֶבְּשִתּוּף אִינְטֵרֵסַנְטִים וָתִיקִים

כְּבָר עֵדִים אָנוּ, מִבַּיִת, לַקְּרָבוֹת עַל הַתִּיקִים

יֵש עִנְיָן, כְּשֶמְּדֻבָּר עַל אִיּוּשוֹ שֶל כָּל כִּסֵּא

בְּגִישַת מֻמְחֵי עִצּוּב-כִּסְּאוֹת לְעֶצֶם הַנּוֹשֵׂא.

כִּי עוֹד טֶרֶם נִכְנְסוּ שָׂרִים וְחַ"כִּים הַשָּבוּעַ

מִמִּלְחֶמֶת הַבְּחִירוֹת לִשְלַל תְּבִיעוֹת מִשְׂרוֹתֵיהֶם,

כְּבָר סְטוּדֶנְטִים מִ"שֶּנְקָר" שֶלַּהַט הָעִצּוּב טָבוּעַ

בְּלִבָּם מְתַכְנְנִים כָּאן אֶת סִגְנוֹן כִּסְּאוֹתֵיהֶם

(כִּי כָּל רִפּוּד סְטַנְדַּרְטִי שֶל עוֹר צְבִי שֶעַד אֶתְמוֹל עוֹד

סִמֵּל אֶת הָעֻבְדָּה שֶכְּמוֹ שֶצְּבִי מַקְרִין קַרְנָיו

כָּךְ הַבְטָחוֹת הַמִּפְלָגוֹת הִצְמִיחוּ בְּלִי לַחְמֹל עוֹד

עַל הַבּוֹחֵר הַפְרָאיֶר זוּג קַרְנַיִם לְעֵינָיו

שֶל הַצִּבּוּר שֶהִתְפַּתָּה לְכָל עַסְקָן קַל-פֶּה

לִפְנֵי יוֹם הַבְּחִירוֹת לִתְחֹב לְעֹמֶק הַקַּלְפֵּי

אֶת פִּתְקֵיהֶן שֶל רְשִימוֹת שֶכְּלָל לֹא יְאֻמַּן

שֶהִתְכַּוְּנוּ כִּכְלוֹת סְפִירַת קוֹלוֹת גַּם לְקַיְּמָן) –

בְּאֹפֶן שֶבִּמְקוֹם עוֹר צְבִי רָאוּי כָּאן לְחַשֵּב

רִפּוּד מֻתְאָם יוֹתֵר לְיַשְבָנוֹ שֶל כָּל יוֹשֵב.

כִּי אִם אָדָם נִכָּר, אִם בִּפְעוּלָה וְאִם בְּאֹמֶר,

לֹא בְּכוֹסוֹ וּבְכִיסוֹ בִּלְבַד, גַּם בְּכִסְּאוֹ –

הֲרֵי אוֹתָם סְטוּדֶנְטִים כָּאן תּוֹהִים: מֵאֵיזֶה חֹמֶר

יֵש לְרַפֵּד אֶת הַכִּסֵּא לְזֶה אֲשֶר נִשְּׂאוֹ

סַךְ הַמַּנְדָּטִים שֶזָּכְתָה בּוֹ מִפְלַגְתּוֹ, כְּדֵי

שֶלֹּא כְּמִתְיַשֵּב עַל שְפִּילְקֶס בְּלִי מְנוּחָה יָזוּז

וְלֹא כְּעוֹף סוֹבֵב עַל גְּרִיל יִקְפֹּץ לְכָל צִדֵּי

כִּסְּאוֹ, כִּי אִם יָחוּש בּוֹ נוֹחַ בְּמֵאָה עַכּוּז.

לָכֵן, כְּפִי שֶמֵּבִין כָּל מְעַצֵּב כִּסְּאוֹת פּוֹלִיטִי

אִם מֶמְשַלְתִּי וְאִם פַּרְלָמֶנְטָרִי בְּטִיבוֹ

יֵש לְהַשִּׂיג סוֹף-סוֹף תֵּאוּם שָלֵם וּמוֹנוֹלִיתִי

בֵּין כָּל חוֹבֵש-כִּסֵּא לְרִפּוּדוֹ שֶל מוֹשָבוֹ.

וכָךְ נִבְחַר רִפּוּד מֵעוֹר זִקִּית לְמוֹשָבָם

שֶל כָּל הַמַּחְלִיפִים כָּאן מִפְלָגוֹת לְפִי הַצֹּרֶךְ

שֶל קוֹנְיוּנְקְטוּרוֹת מִשְתַּנּוֹת כָּל יוֹם, שֶחִשּוּבָם

הוּא כִּסְּאוֹלוֹגִי, לֹא אִידֵיאוֹלוֹגִי וּבְלִי מֹרֶךְ

וְעַכָּבוֹת מוּסָרִיּוֹת הֵם מְמִירִים מַּצָּע

אוֹ הַצְהָרוֹת מְדִינִיּוֹת כְּמוֹ תְמִיכָתָם בְּנֹסַח

שְתֵּי מְדִינוֹת לִשְנֵי עַמִּים הַיּוֹם, וְכִפְצָצָה

מָחָר הֵם מִתְכַּחְשִים לוֹ אַךְ הוֹלְכִים כְּבָר לְקָנוֹסָה

כְּשֶכִּתְגוּבָה לְהַכְחָשָה זוֹ הַפָּרִיץ הָרָם

רוֹמֵז כִּי תְמִיכָתוֹ בָּם בֶּעָתִיד כְּלָל לֹא מֻבְטַחַת

וְאָז הֵם מִצְטַדְּקִים: "דְּבָרַי הֻצְּאוּ מֵהֶקְשֵרָם"

כְּשֶהֵם שֶהוֹצִיאוּם וְהֵם שֶהֶחְזִירוּם בְּפַחַד.

וּלְכִסֵּא אַחֵר נִבְחַר רִפּוּד מֵעוֹר שֶל פִּיל

וְזֶה כִּסְּאָם שֶל נִבְחֲרֵי-צִבּוּר רַבִּים שֶחֵרֶף

כָּל פַּעַר סוֹצְיוֹ-אֵקוֹנוֹמִי שֶיּוֹם-יוֹם מַפִּיל

אֶל תַּחַת קַו-הָעֹנִי אֶזְרָחִים רַבִּים מִקֶּרֶב

עוֹבְדִים קְשֵי-יוֹם הַמַּשְקִיעִים בְּיֹשֶר וּבְתֹם

לְפַרְנָסַת בְּנֵי מִשְפַּחְתָּם מַאֲמַצִּים עַד גֹּדֶש

אַךְ יֹקֶר הַמִּחְיָה הַמַּאֲמִיר מוֹסִיף לִרְתֹּם

אוֹתָם לִקְהַל הַמִּתְקַשִּים לִגְמֹר כָּאן אֶת הַחֹדֶש –

וּבָהּ בָּעֵת בִּשְווּנְגּ שָׂרִים וְחַ"כִּים מַגְדִּילִים

אֶת מַשְׂכֻּרְתָּם מִשְּלַל מִסֵּינוּ וְחַיִּים כְּקֹרַח

מָה שֶמַּסְבִּיר פֹּה אֶת רִפּוּד כִּסְּאָם בְּעוֹר-פִּילִים

שֶטִּיב רְגִישוּתוֹ מֵעִיד עַל מָה מַרְבִּים הֵם טֹרַח.

וְאִלּוּ עוֹר שֶל דֹּב מֻתְאָם כָּאן לִכִסְּאוֹתֵיהֶם

שֶל מִי שֶבַּבְּחִירוֹת הִפְסִידוּ לֹא מְעַט מַנְדָּטִים

וְשֶלַּמְרוֹת זֹאת כְּבָר לוֹטְשִים אֶת מַלְתְּעוֹתֵיהֶם

לְתִיק בָּכִיר לוֹ הֵם רוֹאִים עַצְמָם כְּקַנְדִּידָטִים

מִבְּלִי לִתְפֹּס כִּי שֵרוּתָם לְתַדְמִיתָם מֵרֹב

מֵגָלוֹמַנְיָה זוֹ שֶבָּהּ הֵם נוֹהֲמִים בַּשַּעַר

הוּא סַךְ הַכֹּל שֵרוּת שֶל דֹּב שֶכֵּן אֶת עוֹר הַדֹּב

אֵין לְחַלֵּק לִפְנֵי שֶהֵם צָדִים אוֹתוֹ בַּיַּעַר.

וְעוֹר צָבוֹעַ מְתֹאָם בְּתוֹר רִפּוּד הוֹלֵם

מֵאֵין כְּמוֹתוֹ לְמוֹשָבָם שֶל כָּל צְבוּעֵי צַמֶּרֶת

הַמַּצִּיגִים פָסָאדָה חֶבְרָתִית לְכָל חוֹלֵם

עַל צֶדֶק חֶבְרָתִי בּוֹ מְכַסִּים הֵם בְּאַדֶּרֶת

שֶל חַארְטוֹת וּכְזָבִים אֶת הָעֻבְדּוֹת הַמּוּכָחוֹת

שֶכָּל אֵימַת שֶשִּלְטוֹנָם הֻבְטַח אֵלֶקְטוֹרָלִית

הֵם בְּלִי רַחֵם עָשׂוּ אוֹתוֹ פְּלַסְתֵּר בְּכָל אָרְחוֹת

קַפִּיטָלִיזְם חֲזִירִי בּוֹ הֵם דּוֹגְלִים מֶנְטָלִית.

וְרַק תְּכוּנָה אַחַת הִקְפִּידוּ כָּל מֻמְחֵי "שֶנְקָר"

לִדְאֹג שֶיְּשֻתְּפוּ בָּהּ כָּל סוּגֵי רִפּוּד כָּל כֵּס פֹּה,

תְכוּנָה שֶהִיא בְּעֶצֶם תּוֹךְ-תּוֹכוֹ שֶל הָעִקָּר

וְהִיא הָעֲרֻבָּה לְכָךְ שֶאִיש לֹא יְנַכֵּס פֹּה

קָדֶנְצְיָה לֹא מֻגְבֶּלֶת בָּהּ יֻצְמַד אֶל הַכִּסֵּא

אֵיבַר-הַיְּשִיבָה שֶלּוֹ וְשֶל הַמִּפְלָגָה

שֶאִפְשְרָה שָם אֶת הִתְנַחְלוּתוֹ לְמַעֲשֶׂה:

שֶשּוּם רִפּוּד כָּזֶה אֵינוֹ קוֹלֵט דֶּבֶק-מַגָּע...

אימי נולדה בפולניה בתחילת המאה הקודמת, בשנת 1900, בעיירה קטנה שניאטין, הקרובה לגבול הרומני ונמצאת בחבל שהיה אז תחת שליטת הקיסר פרנץ יוזף, זאת הסיבה שידעה גרמנית יותר טוב מפולנית, וזאת היתה גם שפת הקריאה והכתיבה שלה. שפת הדיבור שלה היתה כמובן אידיש, ובשפה זו גם הלכה שבי אחר אבי, שבסיפוריו המצחיקים על תקופת היותו חייל בצבא האוסטרו-הונגרי היה מוציא ממנה פרצי צחוק קולניים.

אבי נולד כחמש שנים לפניה למשפחת נגרים בעיירה הורודנקה הרחוקה כעשרים קילומטרים משניאטין. בסוף המלחמה, כשהשתחרר מהצבא, עסק בהברחת מטבע מרומניה לפולניה. עבודתו זו פסקה כאשר לילה אחד חלם שהמשטרה עושה חיפוש ברכבת ומוצאת אצלו את מזוודת הכסף. למחרת עם בוקר, בלי לחשוב הרבה, מכר אבי את הכסף בהפסד למבריח אחר, והתאכזב מאוד שאף שוטר לא עלה על הרכבת.

אותו יום בשעות הצהריים, כאשר היה בדרכו לבית אחיו הבכור, מדוכדך על פזיזותו, יצאו העיתונים במהדורה מיוחדת ובה הודיעו על פיחות עצום במטבע, פיחות שהיה מוריד לטמיון את כל כספו, אלמלא החלום שהצילו.

את אמונתו בחלומות העביר אבי לאימי ובוקר אחד, כשאני הייתי בקורס מ"כים של ה"הגנה" בבית הראשונים ליד ביתן אהרון, הגיעה פתאום אימי לקורס כדי להגיד למפקד הקורס שאבי חלם שהבריטים יבואו לעשות חיפוש וצריך להסתיר את הנשק.

הסיפור גרם לי צער רב כי כל הקורס צחק על הטוראי שאימו הדאגנית באה לביקור חמישה ימים אחרי שהקורס התחיל. אני רציתי לקבור את עצמי, אך כעבור כמה שנים, כשכתבתי את "חבורה שכזאת", שימש לי המקרה מקור לא אכזב של חומר כשתיארתי את אימא של יוסיניו שבאה לביקור במחנה הפלמ"ח ועושה לו בושות נוראיות. אני חייב להודות שהבריטים לא הגיעו אל הקורס, לעומת זאת הם הגיעו לחפש בקורס ההמשך, שהתקיים מיד לאחר הקורס שלנו, אבל חוץ ממקלות קפא"פ [קרב פנים אל פנים] לא גילו דבר.

אחיו הבכור של אבי, עמנואל אלתר ויסלר, הגיע לעיירה שניאטין בעקבות אשתו הצעירה, שהוריה העניקו לו בחצר ביתם מקום להקים נגרייה והוא הציע לאבי להפסיק עם ההברחות ולעבוד אצלו בנגרייה. לא רחוק מהנגרייה היתה חנות מכולת קטנה של משפחת יורמן ובה עבדה לפעמים הבת הבכורה אדלה. הוא היה הולך למכולת לקנות מצרכים לבית אחיו והיא הייתה הולכת לנגריה לתקן איזה שרפרף עם רגל מתנדנדת. אימי היתה אז צעירה ורזה. "לא הייתי יפה," אמרה לי פעם, "אבל הייתי רעננה כזאת וצחקנית."

הרעננות והחריצות שלה הם שכבשו את ליבו של אבי, שהיה בחור נאה וכל בנות העיירה פזלו לעברו. הזוג הצעיר החליט שאין לו מה לעשות בעיירה העלובה ובחר לנסוע לאמריקה, שם היתה לאבי אחות בכורה, או לארץ ישראל בה היה לאימי בן דוד רחוק, המהנדס משה צ'רנר.

בן הדוד הזה נולד בשם משה יורמן, אך כשחזר לבית הוריו, אחרי שרכש את התואר אינג'ינר בעיר צ'רנוביץ, כינוהו הכל משה צ'רנר, ועם שם זה עלה ארצה כציוני שרוף וכארכיטקט נחשב. הרבה בתים ברחוב אלנבי המתפתח הם פרי תיכנונו. היכל התרבות של אז שנקרא "אוהל שם", אף הוא יצא מתחת ידיו, וגולת הכותרת, בית מלון שתיכנן ברחוב ביאליק והפך לבניינה המפואר של עיריית תל אביב.

האחות באמריקה הציעה לאבי את מסדרון ביתה בברוקלין כמקום מגורים זמני, ואילו בן הדוד, שבינתיים נבחר והיה למהנדס העיר, הציע להם את מטבחו. הזוג הצעיר התלבט די הרבה ובחר בסוף בבן הדוד, כי אבי אמר שאם יגורו במטבח, אף פעם לא יהיו רעבים.

אני כמובן הייתי יותר גאה לכתוב שלמרות שאחותו של אבי הציעה לו את ביתה הרחב באמריקה, הם העדיפו מסיבות ציוניות לעלות דווקא לארץ ישראל הצחיחה, אך מאחר שהחלטתי לכתוב באוטוביוגרפיה רק את האמת ואפילו את כולה, אין לי ברירה, אלא להודות שלא כמיהת העם לציון היא שהביאה אותם ארצה, אלא דאגות פרנסה.

אבי חשב שאם בן הדוד הוא מהנדס העיר, לבטח ימצא לו עבודה בעירייה, דבר שהתברר אחר כך כמוטעה לחלוטין, כי המהנדס צ'רנר היה איש ישר כמו סרגל ולא ניצל את מעמדו כהוא זה, כדי לעזר לאבי.

הוריי לא עלו ארצה בידיים ריקות, הם הביאו איתם שולחן שרכשו בכספי הנדוניה. היה זה לא סתם שולחן אלא שולחן נגרות שוודי כבד, ששימח מאוד את אימי אשר נתנה לאבי את הזמנת העבודה הראשונה: שישה שרפרפים, כדי שהשולחן ישמש גם כשולחן אוכל ויהיה אפשר להזמין הביתה אורחים. ה"הביתה" היה מטבחו של משה צ'רנר, שגר בדירת שני חדרים עם אימו הקשישה. סלון לא היה לדירה, אך המטבח היה רחב ידיים ועמד בו שולחן אוכל גדול, מסוג השולחנות הארוכים שהיו אז בקיבוצים, ולצידם שני ספסלים באורך 180 סנטימטרים. מאחר שגובהם של הוריי לא עבר את המטר שבעים, היה ניתן להפוך את השולחן והספסלים למיטות ועוד נשארו להם כמה סנטימטרים לזוז למעלה או למטה. אימי הייתה ישנה על השולחן ואילו אבי הצמיד את שני הספסלים וברגע שעלה עליהם, עוד לפני שהספיק להגיד לילה טוב, כבר נפלה עליו השינה, שינה חזקה ובריאה שהמשיכה ללוות אותו כל חייו גם אחרי שעבר לישון על מיטת קפיצים רכה ונוחה.

את שולחן הנגרות הציב אבי בחצר הבית ובנה מעליו סככה של ענפי אקליפטוסים שהוחלפה עם בוא החורף בלוחות פח גלי משומש. אימי תלתה בחנות המכולת של גלעדי ברחוב בוגרשוב פינת שלום עליכם מודעה ובה מסופר באידיש על נגרייה חדשה ומודרנית שנפתחה ברחוב סירקין 10. גלעדי הוסיף לצידה את התרגום לעברית וגם נתן לאבי שני כסאות לתיקון. תל אביב של ראשית שנות ה-20 היתה בתנופת בנייה ועד מהרה יצא לאבי שם של נגר מקצועי וזול, ועבודה לא חסרה לו מהיום הראשון.

אחרי כמה חודשים, כשאימי נכנסה להריון (אף פעם הם לא גילו לי אם זה קרה על השולחן או על הספסלים) הם חסכו די כסף כדי לשכור דירה בעליית גג ברחוב בוקי בן יגלי ושם נולדה אחותי הבכורה יהודית, שמתה כעבור חצי שנה מדיזנטריה ונקברה בבית הקברות טרומפלדור הסמוך.

הנגרייה המשיכה לשכון בחצר של צ'רנר, שסירב לקבל שכר דירה ולא היה מוכן שאבי יבצע עבורו עבודות בחינם. אימי זכרה לדוד צ'רנר את קבלת הפנים שלו כל חייה, ולעת זיקנה, כשגר עם זוגתו בחדר קטן ברחוב דוב הוז, היתה שולחת אותי או את אחותי הקטנה אביבה כל שבועיים עם עוף צלוי בתנור ופירות לקינוח. אשתו, שהיתה בצעירותה מנהלת בית ספר ברוסיה, היתה אישה גאה מאוד. תמיד הביעה מחאה על משלוח המנות הזה ולא הסכימה לקבלו, אלא כעיסקת חליפין , שבה זכיתי בחפיסת שוקולד שאחותה היתה שולחת לה בחבילת מזון מאמריקה.

כשלוש שנים גרו הוריי ברחוב בוקי בן יגלי עד שאימי נכנסה שוב להריון והיה לה קשה לעלות לעליית הגג במדרגות הסולם הצרות שאבי התקין להן מעקה. התחילו השניים לחפש דירה, הדבר לא היה פשוט, כי אבי הודיע שהוא לא מוכן לגור בדירה שכורה, אלא רק בדירה שיקנה בכספו. חיפשו חיפשו ויום אחד הגיעה אליהם שמועה שברחוב שלום עליכם 38 ישנו למכירה בית חדש במחיר 100 לירות. מחיר כל כך זול למגרש עם בית עורר חשד בלב אבי וכשהגיע למקום הבין את הסיבה, זה היה בית של שני חדרים ללא גג. הדבר היה בתחילת הקיץ ואבי, על דעת אימי, שאמרה שהיא אוהבת לראות את הכוכבים, תקע כף עם המוכר והבטיח להביא מחר את הכסף.

למחרת, כשאבי בא עם תיק ובו כל הכסף במזומן, הודיע לו המוכר, שהיה חלוץ שלא היה לו כסף להשלים את הבית, שהוא מצטער, אבל יש לו קונה שנותן לו 120 לירות. לאבי לא היה מאיפה להשיג עוד עשרים לירות והוא הודיע לאימי שתצטרך להמשיך לעלות בסולם לעליית הגג.

אותו יום, כשאימא הלכה לקנות לחם במאפייה ברחוב בוגרשוב, שאל אותה האופה מתי היא עוברת לבית החדש. כאן פרצה אימי בבכי וסיפרה לו שהעיסקה התפוצצה בגלל 20 לירות.

"אל תלכי," אמר האופה שביתו היה צמוד למאפייה, "אני רוצה להראות לך משהו."

כשחזר היתה בידו מעטפה ובה עשרים לירות אנגליות.

אימי סירבה לקחת את הכסף. "אין לי איך להחזיר לך." אמרה.

במשך החודשים הבאים חסכו הוריי כל פרוטה ולא קנו דבר לביתם החדש, עד שהצליחו להחזיר את הכסף לבעל המאפייה, שלצערי אני לא זוכר את שמו.

אדם קרוב אצל עצמו. לכן אדבר על חיים כתולעת ספרים.

את חיים הכרתי לפני כיובל שנים, עוד לפני שחיבר את ספריו. הוא עבד אז כמגיה בהוצאת "עם עובד".

נפגשנו לראשונה בדוכן הספרים הישנים של ניסים, בחצר בית ברחוב אלנבי ליד גרוזנברג. חיפשנו מציאות במדף של שלושה ספרים בלירה.

אצל ניסים בחצר תמיד יכולת למצוא מכמנים: בין רומנים למשרתות וחוברות של בלשים, הסתתרו שם ספרים נדירים שהמוכר לא היה מודע לערכם.

חיים שאל אותי אם אני יודע היכן ניתן להשיג את המהדורה הראשונה של "והיה העקוב למישור", ספרו הראשון של עגנון שהוציא ברנר ביפו.

אמרתי לו: "לא תאמין, לפני שנים מצאתי עותק של הספרון הזה ממש כאן בדוכן הזה."

ראיתי שעיניו נדלקות וזוויות פיו עוטות חיוך של תקווה.

כך נתגלגלה בינינו שיחה איך מכר ברנר את השלייקעס שלו, כדי לממן את הוצאת הספר הראשון של האברך היפואי הצעיר ש"י צ'אצ'קעס.

מאז נפגשנו שוב ושוב בחנויות של ספרים ישנים, שרובן נעלמו מזמן מן הנוף התל אביבי, ופינו את מקומן לבתי קפה וגלידריות.

עם כל חוברת מרופטת שחיים שלף מן המדף, הוא היה מספר אנקדוטה הקשורה למחבר, ומיד התפתחה שיחה קולחת שהתחילה בענייני ספר וגלשה לפרשיות עלומות מתולדות היישוב או הספרות העברית.

צריך להבין, בעיני הביבליופיל, החנויות האלה, שהיו עמוסות מדפי ספרים ישנים ועתיקים מן הרצפה ועד התקרה, לא היו בבחינת בתי מסחר אלא היכלי קודש ואבן שואבת לאוהבי ספר שראו בהן מקום מפגש לשיחה פורייה. במבואה של כל חנות כזו התקיים מפעם לפעם מין פרלמנט זוטא של חובבי ספר שהחליפו דברים על ספרים שנעלמו או שנגנזו ועל מהדורות נשכחות. רובם לא קנו דבר למורת רוחו של המוכר, אבל למדו משהו בכל ביקור בחנות.

חיים, ביבליופיל מושבע, היה משוטט בין המדפים מתוך ציפייה שפתאום תבצבץ לו בין הספרים איזו חוברת נדירה שיש מאחוריה סיפור, או אוצר ספרותי נשכח, שישמש לו חומר גלם לרקוח ממנו מטעמים דשנים בספריו.

כמו כל ביבליופיל המתמכר לחיבת הספר והספרות, ודאי גם חיים היה שש למצוא פעם בין המדפים למשל את החוברת שהוציאו הביל"ויים כשהגיעו לארץ בשנת 1882 והשתכנו בפרדס אנטון איוּבּ ליד אבו כביר. איש לא ראה עד היום את החוברת הזאת, ששוכפלה בהקטוגרף בעותקים בודדים.

או למשל את הספרון הנדיר "גיצים מתחת הפטיש", שאינו מופיע בשום ביבליוגרפיה, הכולל שירים נגד הברון שחיבר שניאור זלמן גינזבורג מראשון לציון בימי העלייה הראשונה, או למשל את החוברת העברית הראשונה של הדרכה מינית לנוער שהוציא המורה חיים אריה זוטא בשנת 1909 בשם 'הזרע למינהו', חוברת שמעולם לא הגיעה לחנויות הספרים, ועל פי עדות ברנר, היא נגנזה במחשכים.

כל אחד מהפריטים האלה נוצר בחובו סיפור, ומהכירי את חיים ונטיות ליבו ודאי יכולים היו לשמש אותו בעבודתו הספרותית. כולם מייצגים פרקים נשכחים בתולדות התרבות בארץ.

עד היום אני מתגעגע אל הטור השבועי "מזיכרונותיה של תולעת ספרים" שפירסם חיים לפני כשלושים שנה בעיתון "דבר השבוע". זו היתה פנינה ספרותית בנוף התרבותי שלנו. כל טור כזה היה כתָבת עומק המבוססת על עבודת נמלים של תחקיר ובילוש, והוא הרבה לחשוף בו פרשיות לא מוכרות ומסמכים גנוזים.

קוראים רבים חיכו מדי שישי בציפייה דרוכה לטור שלו שהיו בו תמיד גילויים וחידושים.

כך למשל הוא מצא את המכתבים ששלח למשוררת רחל הסטודנט מיכאל ברנשטיין שהכירה בלימודיה בצרפת, ופתר תעלומה שמקורה בקנאת אוהבים.

כשרחל חתמה תחת שירים ששלחה לעיתון "דבר" בשם מיכאל ברנשטיין, שאלו הכול האם מאחורי השם הזה מסתתר מאהב שלה. הנשיא שזר, אהובה הנודע של רחל, טען שלא היו דברים מעולם, והיא בדתה מליבה את השם כדי להסתיר את שמו של האהוב האמיתי שלה, הלא הוא שזר עצמו. עד שחיים מצא בארכיון גנזים מעטפה ובה מכתבי ברנשטיין לרחל, והעשיר את גלריית המאהבים של רחל.

שמונה שנים התמיד חיים בכתיבת הטור המלבב הזה שהיה בו שילוב נדיר של למדנות וחדשנות, פרי עטו של תלמיד חכם וחוקר ספרות. לקט ראשון של הכתבות האלה יצא לאור בספר, ואנחנו מחכים להמשך.

חיים מרבה לשבץ בספריו ובמאמריו מובאות וביטויים מתוך מה שקרוי 'ארון הספרים היהודי': המקרא, המשנה, התלמוד, המדרש, האגדה, לשון הפיוטים, לשון תקופת ההשכלה ועד לעברית ישראלית בת ימינו. לא אחת הוא מתבל את כתיבתו גם בשפת יידיש. מִרקחת עסיסית לתפארה.

רבים משתמשים במושג "ארון הספרים היהודי" כאילו הוא צירוף הקיים בשפה העברית מדורי דורות, ולא יודעים כי הוא בא לעולם לראשונה רק במאה שעברה בהקשר הלכָתי, ומי שהכניס אותו לשיח התרבותי שלנו הוא חיים באר.

לא אוכל לדבר על חיים כתולעת ספרים מבלי להזכיר את ספרו "לפני המקום". בעיניי זהו ספר חובה לכל חובב ספר וספרות.

ספר טוב הוא ספר שאתה חוזר אליו. דומה הדבר ליצירה מוזיקלית שבה אי אפשר למצות את ההנאה בשמיעה ראשונה. שלוש פעמים קראתי את הספר הזה: פעם ראשונה בשל העלילה המרתקת, בפעם השנייה התענגתי על הלשון העשירה וההומור הסוחף, ופעם שלישית ולא אחרונה, כדי לעקוב אחר שלל הפרטים הביבליופילים שבו.

בספר הזה משתקף יחסו האמביוולנטי של חיים באר לספרים בכלל ולספרייתו שלו בפרט.

מצד אחד – תשוקתו לספרים, שהביאה אותו להקים בין כותלי ביתו ספרייה עשירה בת אלפי ספרים, ומן הצד השני – אי היכולת שלו להתרכז בכתיבה, כשהוא מוקף ספרים המסיחים את דעתו. לכן לצורך כתיבת כל ספר חדש הוא עובר התנתקות: נוסע לחו"ל לחודשים אחדים, ומסתגר בחדר שכל כתליו עירומים.

כדי ליישב את הסתירה בין השניים, הוא מגולל בספר הצעה שקיבל מאוניברסיטה בארה"ב, דרך סוכן בווינה, שלפיה האוניברסיטה תרכוש ממנו את הספרייה שלו תמורת הון עָתֵק, כדי לאפשר לו להתרכז בכתיבת ספרים, ובחודשי הקיץ תעמוד הספרייה לרשותו, לצרכיו שלו.

אך אין טוב ממשמע אוזניים היישר מן המקור עצמו. אקרא קטע מצודד מתוך הספר שבו מנסה הסוכן פנחס (במלעיל), לשכנע את חיים למכור את ספרייתו:

"לשם מה בנית לך ספרייה? כדי שיעמוד לרשותך ארגז כלים משוכלל לצרכי כתיבה, לא כן? אבל בשעה שאתה מבקש באמת ובתמים לכתוב, אתה קם ועוזב את ארצך ואת מולדתך ואת חדרך ונמלט לחוץ לארץ ומסתגר באיזה חור. פעם אחת נסעת ללונדון וגרת באכסניה זולה, פעם אחרת גרת בביתו של אשמאי זקן בהינטרצרטן, ואת 'חבלים' כתבת באוקספורד.

"כששואלים אותך מדוע אינך פורה יותר, כעמיתיך המביאים אל העולם ספר כל שנה שנתיים, אתה טוען ששני דברים מעכבים בעדך: ראשית, הספרים שהקפת עצמך בהם, מעיקים עליך ואינם מניחים לך לכתוב, ושנית, שחסרון כיס מאלץ אותך לשוט בארץ ולהתהלך בה, ולהרצות פה בפני חוג קוראים ושם באוזני קומץ מאזינים המתקבצים ובאים למתנ"ס מנומנם.

"והנה בא אני אליך ובפי הצעה שאי אתה יכול לדחותה.

"ביד אחת לוקח אני ממך את הספרים החונקים אותך, ובאחרת מעניק לך ממון רב, שיפטור אותך מן הצורך לעשותו טיפין טיפין בין נשים סורגות וגברים נוחרים.

"ואם תבוא ותטען שזקוק אתה לספרייתך בשובך הביתה מנסיעותיך כדי לברר סתומות ולאשש עובדות ולדייק בפרטים, גם לזה יש בפי תשובה מן המוכן:

"'שב בארץ, בחדרך הריק, ותכתוב עשרה חודשים ללא הפרעה, ואת שאלותיך תרכז יחד ותביאן אתך כשתבוא אלינו לנפוש בחודשי הקיץ. נעמיד לרשותך דירה קטנה, אבל נוחה, ואתה תשב ותעבוד בספרייתך. אצלנו יהיו ספריך בטוחים פי כמה משהם בביתך. הרי יום אחד יחזרו לעופף בשמיכם סקאדים, והסקאדים החדשים משופרים יהיו פי כמה מאחיהם הבוגרים. ומה תאמר להגנתך כשתגלה שעש הטיל את ביציו בין כריכות ספריך האהובים או שכתמי חלודה עלו בדפיהם.'"

דומה כי בספר מתרחש מאבק סמוי בין היצר הרע ליצר הטוב בנפשו המתחבטת של חיים. אך כשחיים מספר לאשתו על ההצעה, היא מגיבה בסערת רגשות:

"ירדת מדעתך? השתגעת על כל הראש? הספרייה שלך הלא היא בעצם הביוגרפיה שלך, ואתה תמורת חופן דולרים שאיזה אורח פורח מושיט לך, מוכן להיפרד ממנה בקלות שכזאת. הרי בכל הזדמנות אתה מספר לכל מי שמוכן לשמוע שספרים הם ילדי רוחך, ועכשיו האב המסור מוכן למכור את בניו ובנותיו האהובים לעבדים ולשפחות לעם זר תמורת בצע כסף. איך הסכמת להמשיך להקשיב לו ולא שלחת אותו תכף ומיד לכל הרוחות?

"דולרים באים והולכים, אבל הספרים חייבים להישאר.

"ונניח שתמכור, הרי עוד לפני שיוצאו הארגזים מהסטודיו שלך ואתה תישאר בין ארבעה קירות ריקים, החרטה והגעגועים שיאחזו בך יהפכו את החיים שלך, ובעצם את החיים של כולנו, לגיהינום."

אם כן, נפשו המסוכסכת של חיים ממשיכה להציק לו. הפעם בדמות קולה של רעייתו הבוקע אף הוא מבִּטנו שלו. היא עוזרת לו לחשוף את הֶגיון הלב שלו. היא היצר הטוב שלו. ולראייה – הספרייה חיה וקיימת אצלו עד עצם היום הזה ולמיטב ידיעתי הוא לא ממהר להיפרד ממנה.

"החיים חשובים פי כמה מן הספרים," אומרת לו בספר הדוקטורנטית יפת התואר קתרינה, והמשפט האלמוֹתי הזה, כמו גם עיניה הירקרקות המנומרות בנקודות זהב – ודאי ממשיכים להצית את דמיונו של חיים עד עצם היום הזה.

אך נראה כי על פי האמת הפנימית שלו, חיים אינו יכול בלי "הספרים המאפילים על החלונות ועוצרים בעד אור היום להיכנס פנימה" – וגם אם זוגתו תתקשה להסתיר את הסתייגותה מקניית הספרים הקדחתנית שלו עוד זמן רב, אנחנו נמשיך ונתענג על היצירה הספרותית המרתקת שלו ש"שיעבד לה את חייו" למורת רוחה של קתרינה אך לשמחתנו המלאה, עד מלאת לו מאה ועשרים.

במקומות שבהם מתגוררים אלו שיש להם חיים מאוד טובים, הצביעו בעד המפלגות שזעקו שהחיים כאן הם הכי לא טובים.

בערים שבהן הכי סבלו מהחמאס, לא האמינו לצווחות ה"גנרלים" שהחמאס הוא שניצח ב"צוק איתן". ל"מסעודה משדרות" יש כנראה הרבה יותר שכל ישר מאשר ל"ליברלים" ול"אינטלקטואלים" של השמאל ב"נסיכות" תל אביב הצפונית.

"העם מאס בביבי" – זה המשפט שגילם את עשרת הדיברות של התקשורת שלנו. "אני אהיה ראש ממשלה," חזר ורעם הרצוג כאילו דברו בא היישר מפי השכינה. המציאות, תמיד טרגי/קומית, היא אחרת. אני רוצה לגעת בשתי נקודות בנושא הבנת המציאות.

הראשונה עוסקת בהפתעה. הטיעון שלי הוא כי למעשה לא היתה הפתעה בניצחון הסוחף של נתניהו. מדוע? כמעט בכל הסקרים שנערכו מאז הוכרז על הבחירות הוצגה גם השאלה הבאה: את מי אתה מעדיף כראש הממשלה הבא: את נתניהו או הרצוג? בכל הסקרים, שאני ראיתי, נתניהו הוביל ברוב מוחץ. פעמים הפער קצת הצטמצם, אך עדיין הרבה יותר נשאלים העדיפו את נתניהו כראש הממשלה. גם בשיא מסע ההכפשות, גם בימים האחרונים, עדיין נתניהו הוביל בפער גדול על הרצוג.

אבל, פער זה לא קיבל כלל ביטוי בפילוח ההצבעה למפלגות. הליכוד רק ירד. נוצר כאן פרדוקס זועק לשמיים. על הקיר היתה הכתובת: העם רוצה את ביבי יותר מאשר את בוז'י. התקשורת, ברובה המכריע, פשוט התעלמה מכך, כי היה לה, כנראה, הרבה יותר נעים להתרפק על המידע הרצוי – לה של ירידת הליכוד מול עלית "המחנה הציוני".

להערכתי, ברגע המכריע, ברגע הפקודה, וכשנתניהו אישית התגייס והצביע על הפרדוקס הזה, ההצבעה בקלפי נתנה את הביטוי הנכון לכתובת שהיתה כל הזמן על הקיר: העם לא מאס בביבי, הוא מעדיף אותו.

ויומיים לפני הבחירות היתה עדות מוחשית וחיה לכך. בעצרת הימין בכיכר רבין היו ככל הנראה כמעט מאה אלף איש (הרבה יותר מאשר בעצרת השמאל שבוע לפני כן ) – שזעקו "ביבי, ביבי!" – אבל, התקשורת פשוט העלימה את התופעה הזאת, וגם שיקרה במצח נחושה. ב"ידיעות אחרונות" והאתר שלו, דיווחו כי בעצרת "על פי מקורות שונים" היו כ-20 אלף איש. זהו העיוורון, זהו הרצון שלא לראות ולא לדווח על המציאות האמיתית, וזאת השאיפה לראות רק את מה שאתה רוצה לראות.

והנקודה השנייה עוסקת בהבנת בני האדם שחיים במציאות הישראלית. במה דברים אמורים? בסביון ובכפר שמריהו, למשל, "המחנה הציוני" זכה ברוב גדול מאוד, אחריו לפיד, רק אחריהם הליכוד ואז "מרצ". מקומות אלו, בהם חיים את החיים הטובים ביותר, נתנו את מרבית הקולות למפלגות שזעקו שהחיים כאן הם מחורבנים, שהכול לא טוב, שהכול רע, שמוכרחים שינוי, ואם הוא לא יבוא כי אז יירד עלינו החושך. פרדוקס! מה, התושבים שם, או בכל מקום שבע אחר סביב "נסיכות" תל אביב הצפונית ושלוחותיה בשרון הפורה – רוצים שאורח חייהם ישתנה? ככה זה כנראה בעולמנו: אלו שטוב להם יכולים תמיד לדבר כמה רע במדינה שלהם.

הליכוד לא זכה רק בפריפריה! הוא זכה בכל הערים הגדולות במרכז שמחוץ לשרון: בחולון, ברחובות, בבת ים, בראשון לציון, בפתח תקווה, בנתניה, בחדרה, ובאחרות בצפון המדינה. ומה שמרתק הוא שבערי הספר, באותן ערים שסבלו מהחמאס ומחיזבאללה בזמנו, היה לליכוד רוב מרשים: אשדוד, אשקלון, שדרות, נתיבות, באר שבע, נהריה, קרית שמונה.

"מסעודה משדרות", אותו מודל של השמאל התל-אביבי "הליברלי והאינטלקטואלי" – כנראה מבינה יותר בביטחון מאשר הגנרלים שלנו. היא מבינה, בשכל הישר שלה, שכל הדיבורים על ניצחון החמאס ב"צוק איתן" הם קשקוש. היא סומכת על צה"ל וגאה ב"כיפת ברזל". דברי ביבי על איראן והערבים לא מפחידים אותה, כי הם נראים בעיניה טבעיים. היא באמת ובתמים מפחדת מהערבים, עימם יש לה רק ניסיון דמים, והיא באמת חרדה מהאפשרות שפצצה גרעינית תיפול עליה יום אחד. היא זוכרת שביבי וגם בוגי הרמטכ"ל הזהירו בזמן "ההתנתקות" שיפלו עליה רקטות מעזה, שעה ש"הגנרלים" הבטיחו לה שזאת סתם הפחדה!

ויש לה מצרך נדיר: יש לה גאווה וכבוד. היא לא יכולה לסבול שכל הזמן מקללים את ראש הממשלה שלה, שלועגים לו; היא גאה במדינה שלה, למרות שמצבה הכלכלי אינו הכי טוב, והיא רואה במו עיניה שלא הכול רע; והיא בזה ליהירות ולהתנשאות שמפגינים כלפיה "אינטלקטואלים" מתל-אביב – מה לעשות שיש לה הרבה יותר שורשיות יהודית ותחושה שהיא חלק "מעם ישראל" מאשר לכל "האינטלקטואליות" שבוכות ש"גנבו להן את המדינה..."

שמעתי בסוף השבוע את ח"כ לבני מסבירה, קצת בצורה מבולבלת, שההפסד של "המחנה הציוני" הוא שלא הבינו את הרגשות של "מסעודה", וזאת המשימה הבאה של "המחנה הציוני".

איך תעשה זאת, איני יודע, ואני מסופק אם היא בכלל יודעת. דבר אחד אני יכול להעריך כמעט בוודאות: היוהרה של "הליברלים והאינטלקטואלים" התל-אביביים לא תשתנה, אולי אפילו תגבר, ולכן הזעקה שלהם שבמדינה שלנו "הכול רע" – רק תתחזק.

במילים אחרות, לדעתי, הבנת המציאות שלהם לגבי המתרחש במדינה ובאזור שסביבה, תישאר לקויה.

אלה שהגזימו, שיקרו והסיתו – יתכנסו בקרוב לדון בשאלה המרה: "כיצד גנב לנו שוב האספסוף את המדינה?"

אבל לא תהיה להם תשובה מניחה את הדעת, בגלל פרדוכס המתרחש בעולם המערבי. זהו פרדוכס שנחשף במלוא מערומיו בבחירות האחרונות: "האספסוף" נהיה רציונאלי, ו"הרציונאלים" נהיו אספסוף.

יש סיבות רבות וחשובות לבקר את הליכוד ומנהיגיו, אבל מי שמצייר את ישראל כמדינה שמרנית השקועה בחושך כלכלי ואת ראש הממשלה כשטן, יורק מול הרוח. מותר וחשוב לייסר את השלטון (יש גם על מה), אבל ביקורת אלימה, שלא בוחלת בשום אמצעי, צורמת לכל אדם הגון. מורת הרוח מאלימותו של "שבט האנטי ביבי" אינה מייחדת את אוהבי ההתנחלויות ואת "מנשקי המזוזות" – היא רווחת בקרב רוב הציבור הישראלי. מי שלא מבין את זה, לא יבין לעולם מדוע ביבי ניצח.

הסופרת החשובה והמתוקשרת אלונה קמחי, בהיוודע לה תוצאות הבחירות: "לכל עם יש את השלטון שהוא ראוי לו. תחי הטיפשות, הרשעות והתודעה הכוזבת. תשתו ציאניד ניאנדרטלים מזויינים. ניצחתם. רק המוות יציל אתכם מעצמכם.'

יתרון הליכוד על פני המחנה הציוני ב-6 מושבים בכנסת מסמן ניצחון מרשים, בעיקר לאור הכספים האדירים והמאמצים העצומים שהושקעו בהפלתו של הליכוד, הן על ידי גורמים בישראל והן מצד גופים בחו"ל. עם ישראל שוב הוכיח שאין הוא מתרשם מהתערבות זרה במערכות הבחירות בישראל, ושישראל אינה רפובליקת בננות שקל לעשות עליה מניפולציות.

תוצאה זו תנחיל אכזבה קשה לשונאי ישראל בעולם בכלל ובעולם הערבי בפרט, כי בסופו של דבר נתניהו הצליח לנצח בבחירות תוך שהוא קורא תיגר על נשיא ארצות-הברית בכבודו ובעצמו. מבחינת הישראלים תם פרק הלחצים האמריקניים על ישראל, שכן הללו הביאו דווקא להתלכדות רבים בישראל סביב נתניהו. ואם נתניהו הצליח בעימות מול אובמה – במיוחד בהשוואה לכישלון אובמה בבחירות אמצע הקדנציה לקונגרס ולסנט – הוא ודאי ייצא מחוזק לקראת העימותים הבאים שלו מול הפלסטינים בפרט והערבים בכלל.

החברה בישראל בחרה בביטחון והציבה את האיום הקיומי מצד איראן מעל כל שיקול אחר. מצב זה עשוי לפתוח הזדמנות חדשה מול העולם הערבי, ובפרט מול סעודיה, האמירויות ומצרים. ניצחון הליכוד – אם יתורגם לקואליציה גדולה ויציבה שתקנה לנתניהו מרחב תמרון מדיני ובטחוני – יכול להביא את מדינות ערב החוששות מאיראן להצטרף לישראל. זאת, היות שעתה, כשנתניהו יצא מחוזק לקראת הקדנציה הבאה, קולו יישמע טוב יותר במסדרונות המשא ומתן עם איראן על תוכנית הגרעין הצבאית שלה.

עתה הכדור נמצא במגרש של השותפות הפוטנציאליות. יחד עם הבית היהודי, ישראל ביתנו, כולנו וש"ס – יש לנתניהו קואליציה של 61 חברי כנסת. תוספת של יהדות התורה תקנה לו קואליציה של 67 חברי כנסת, עם סיכויים רבים לכהן ארבע שנים בשקט תעשייתי. אם השותפות הטבעיות יערימו קשיים, יכול נתניהו לפנות למחנה הציוני ולהקים איתו ממשלה שלכולם ברור מי יעמוד בראשה ומה תהיה האג'נדה שלה. אני מניח שהרצוג יצניע את דרישותיו האידיאולוגיות כדי להיכנס לקואליציה עם הליכוד. ייתכן שנתניהו יקבע תקופת זמן קצרה לניהול מו"מ על הרכבת הקואליציה, כדי לממש את המנדט החזק שהעניק לו הבוחר.

בשל העלאת אחוז החסימה, חשו נציגי שלוש המפלגות הערביות בכנסת ה-19 – חד"ש, בל"ד ותע"ל-רע"ם – שאין להם ברירה אלא להתאחד, ולו רק כדי לעבור את הבחירות. האיחוד היה משאת ליבם של רבים במגזר הערבי בישראל, שכן הפלגנות והסכסוכים בין המפלגות הערביות גרמו לרבים לא להזדהות איתן ולא לצאת כלל מהבית כדי להשתתף בבחירות לכנסת. שיעור השתתפות הערבים בבחירות 2013 היה 56 אחוז לעומת 68 אחוז בציבור הכללי. עתה, משהתאחדו המפלגות לרשימה אחת, הפכה רשימה זו לחביבת הציבור, ושיעור המצביעים הערביים עלה משמעותית.

מספר הח"כים שנבחרו במסגרת הרשימה המשותפת הוא 14 – עלייה של שניים או שלושה מנדטים מאשר בכנסת ה-19, וזו נבעה בעיקר מהאיחוד. אם המחנה הציוני יצטרף לקואליציה, תהיה המפלגה הערבית המפלגה הגדולה ביותר באופוזיציה, דבר שיקנה כמה זכויות לראש הרשימה, כמו התייעצויות עם ראש הממשלה על רקע אירועים גורליים כמו מלחמה, או מפגשים עם מנהיגי מדינות המבקרים בישראל. אם אכן כך יהיה, תהפוך המפלגה הערבית לגוף בעל משמעות חשובה מאוד למדינת ישראל, שכן חבריה יכהנו כראשי ועדות בכנסת עם יכולת רבה להפוך את חיי הממשלה לקשים יותר.

אבל משמעות הרשימה המשותפת גדולה הרבה יותר, שכן יכול להיות שהיא מהווה תפנית במישור היחסים בין הערבים אזרחי ישראל לבין המדינה. היא מסמלת החלטה קולקטיבית ערבית ליטול חלק פעיל וחיובי בניהול המדינה ובקביעת סדר היום שלה. אם אכן הבחירות מסמלות תהליך זה, זו כנראה תגובה למצב הנורא של העולם הערבי ומרחצאות הדמים שאזרחי ישראל הערבים רואים בדאגה רבה בשנים האחרונות. המשבר בעולם הערבי דוחף חלק חשוב מהמיעוט הערבי בישראל להכרה שמדינת ישראל – למרות שאינה משאת נפשו – היא המדינה הנורמלית היחידה במזרח התיכון, כזו המכבדת את אזרחיה, ערבים כמו יהודים, וגם אם יש טענות צודקות כלפי המדינה, היא עדיין האלטרנטיבה המועדפת עליהם. הם כקולקטיב אינם רוצים להיות מצורפים למדינה הפלסטינית, שכן הם מבינים היטב שחיים בישראל הדמוקרטית עדיפים על חיים בכל מדינה ערבית שהיא.

וקיים עניין נוסף, וחשוב לא פחות: הרשימה המשותפת הציגה את הערבים כמגזר לא רק מול הימין הישראלי, אלא גם מול השמאל. התחושה ברחוב הערבי היא שהח"כים הערביים אינם בכיס של אף גוש, אפילו לא של גוש השמאל. האמירות בסגנון זה החלו כשמפלגת העבודה והתנועה כינו את הרשימה המאוחדת שלהם בשם "המחנה הציוני". עצם הכינוי "ציוני" מנוגד לחלוטין למגמות של כל הגופים ברשימה המשותפת הערבית, והשם הזה – אטרקטיבי ככל שיהיה לציבור היהודי – אינו מעודד ערבים לשתף איתו פעולה.

הערבים יבחנו את גוש השמאל במעשים, לא בדיבורים. נכון שאם הרצוג ולבני יהיו באופוזיציה, לא יהיו להם הרבה משרות לחלק לנציגים הערבים. אך עם זאת, האופוזיציה מקנה לח"כים היושבים בה – יהודים וערבים כאחד – אפשרויות לשיתופי פעולה, בין השאר נגד הממשלה. אם המחנה הציוני יישב באופוזיציה וישתף פעולה באופן מלא ונאה עם המפלגה הערבית, יהיה זה בסיס לשיתוף פעולה בעתיד, אם וכאשר יהיה השמאל חלק מהקואליציה.

המפה הפוליטית הישראלית ברורה: הציבור היהודי נוטה באופן ברור לימין והעניק לו כ-43 מושבי כנסת, בעיקר בשל סוגיות הביטחון. הציבור הערבי מתארגן ומתאחד עם 14 ח"כים. ביניהם יש גוש שמאל ההולך ומצטמק, באיטיות אך בקביעות, עם 28 מושבים בכנסת, וגוש מרכז ההולך וגדל ומתפרק למפלגות אווירה קטנות עם 21 חברי כנסת. הגוש החרדי – 13. מצב זה יכול להביא למפה פוליטית ברורה ויציבה, אם מרכיבי הקואליציה יראו לנגד עיניהם את טובת הכלל ולא רק את טובת המפלגות.

עם ישראל הוכיח לעצמו ולשכניו שאינו שוגה באשליות על מזרח תיכון חדש, ונתניהו אף הכריז בימים האחרונים על נסיגתו מנאום בר-אילן של 2009. המזרח התיכון של היום מספק לישראלים בעיקר חששות ואיומים, לא הזדמנויות, וודאי לא שלום. אלא שחשוב לתרגם את תוצאת הבחירות לעובדות בשטח, כמו לדוגמה לקדם ולבצע את רעיון שמונה האמירויות הערביות: אחת ברצועת עזה קיימת מאז יוני 2007, ועוד שבע שצריכות לקום בערי יהודה ושומרון הערביות. זה הזמן להציב תוכנית זו על סדר היום הממשלתי והמדיני.

מעניין לראות את התגובות בעולם הערבי לניצחון של נתניהו והליכוד: באמצעי התקשורת הערביים יש קונצנזוס סביב הדאגה לתהליך השלום, ובפרט לאור ההכרזה האחרונה של נתניהו שהוא חוזר בו מרעיון ההקמה של מדינה פלסטינית. ערבים רבים רואים בדאגה רבה איך הישראלים מחסלים את החלום הערבי לחסל את ישראל. הדוברים הפלסטיניים הרשמיים יוצאים מגדרם לגנות את ההחלטה הישראלית, בחוששם מהתמוססות תקוותם להקים מדינה על חורבותיה של ישראל. הממשל האמריקני מודאג, וג'ון קרי בשלב זה אינו מגיב.

אלא שבסעודיה, באמירויות המפרץ ובמצרים, בקרב ראשי המדינות, שוררת שמחה לא קטנה מן הניצחון. שמחה זו אינה גלויה לתקשורת, אלא חבויה במעמקי התקווה שנתניהו – שקיבל מהישראלים צ'ק פתוח בעניין הביטחוני – יעשה סוף סוף משהו בעניין האיראני. הוא הרי הצליח להתמודד עם התנגדות עיקשת של הבית הלבן לנאומו בקונגרס והוכיח בכך שהוא עשוי ללא חת, ולכן על אחת כמה וכמה יוכל להתמודד מול איראן.

נשיא מצרים עבד אלפתאח א-סיסי רואה בנתניהו שותף למלחמת החורמה נגד הטרור האיסלאמי בעזה ובסיני, והוא מעדיף – בשקט כמובן – להמשיך לעבוד עם נתניהו.

ואילו בית המלוכה הירדני מודאג מאוד מניצחון הימין ומהתרחקות הקמת המדינה הפלסטינית, כי אם זו לא תקום ביהודה ושומרון, כלומר בלב ארץ ישראל, ישובו הפלסטינים ויעלו את רעיון "המולדת החלופית", כלומר מדינה פלסטינית בצפון מערב ירדן.

בתוך קלחת האינטרסים, הפחדים, התקוות והצביעות הזו, המציפה את העולם הערבי השוקע בתוך משבר עמוק ומדמם, מנסה ישראל לבנות לעצמה עתיד בטוח ויציב, עם כלכלה פורחת וחברה דמוקרטית ופתוחה. הערבים אזרחי ישראל בחרו במדינת ישראל, ובאופן ברור החליטו להצטרף למערכת הפוליטית הישראלית. הם מפנים את גבם לעולם הערבי שאיכזב, ומעדיפים לפעול למען שיפור מצבם במדינת ישראל כפי שהיא, לאומית, בטוחה בעצמה ומביטה לעתיד בעיניים אופטימיות.

המאמר התפרסם לראשונה במגזין "מראה" 329 וכן באתר "מידה".

ביממה שאחרי ההלם הגדול מתוצאות האמת עשה רושם שמה שהכעיס את העיתונאים יותר מכל הוא הידיעה שתפקידם כמכשפי השבט התייתר. גם תפקיד נער התוף כבר לא מוצע להם. הציבור מסתדר בלעדיהם. בעבר הרחוק קמו לנו נביאים ששימשו צופה לבית ישראל. את תפקידם ירשו חכמי ישראל. בעידן החדש, עם התעוררות העם היהודי מתרדמת בת מאות שנים, תפסו הסופרים והמשוררים את התפקיד, ואיתם האינטלקטואלים. בעשורים האחרונים, דומה היה שהעיתונאים קיבלו את ההובלה בנושא.

התקשורת הישראלית שכחה שתפקיד הנביא, האינטלקטואל, איש הרוח וכרוז השבט, הוא לא רק לייסר את העם, להוכיח אותו על מצוקותיו ועוולותיו, אלא גם לעודד אותו, לחזק ברכים כושלות, לעמוד לימינו בעת צרה, להאמין בתקוותו, בערכיו, בצדקת קיומו.

מערכת הבחירות הזאת הביאה לשיא תהליך ארוך שבמסגרתו התייצבה התקשורת כמעט כגוף אחד בצד אחד מסוים של המפה הפוליטית. היא הפכה להיות עיתונות של שבט מסוים, למרות שהתיימרה לייצג את מגוון הקולות בעם. בחרון אף, בכעס עצום, עיתים בשנאה, היא נזפה בנו על דעותינו והכתיבה לנו מה לחשוב, מה לומר, מה לאהוב ומה לשנוא. בעיקר היא הכווינה אותנו לבחור בחירה מסוימת בקלפי.

החודשים האחרונים הביאו למיאוס גובר והולך של חלקים ניכרים בציבור כלפי התקשורת. האזרח הממוצע ראה את ראש ממשלתו עומד בליבה של בירת העולם ונלחם על עמדתה הצודקת של ישראל. הוא צפה בו מכריז לכל העולם "עם ישראל חי" – ושגם אם העולם יעמוד מנגד במלחמתנו מול הרשע האיראני – אנחנו לא ניאלם דום אלא נפעל להסרת האיום. בפשטות. בגאווה. במסורת היהודית מעמד כזה מקבל את התואר "קידוש השם"; שם ישראל בעולם מקבל חיזוק ותוכן והצדקת קיום. אבל גם אם העם חווה את המראות, פס הקול שנתלווה אליהם היה נרגן, שלילי, מבזה. הציבור יודע בחוכמה להבחין בדיסוננס הבולט הזה. עיתונאי ישראל רצו שנחשוב אחרת על מה שראינו בעצמנו. אני נזכר בנחום ברנע שהוסיף חטא על פשע שעה שכתב שביציע הקונגרס ישבו "המיליארדרים היהודיים" ודאגו שנבחרי הציבור האמריקנים יתנהגו כראוי כלפי ר"מ ישראל. היהודים שולטים בפוליטיקה האמריקנית באמצעות כספם, כתב אחד מבכירי עיתונאי ישראל – והמדינה לא רעדה.

מדוע תרעד? ברנע הוא מוביל דעה. הוא ענה למשאלת ליבם של רוב העיתונאים, העורכים והמגישים וביזה את בנימין נתניהו, עניין שהוא קונצנזוס תקשורתי (על הדרך ביזה גם את כלל חברי הקונגרס והסנט האמריקנים). הוא ביטל את הישגיו והציג אותו כמטרד לאינטרסים הישראלים האמיתיים, ומה זה משנה אם השתמש במפגיע בטענה אנטישמית המופיעה ברב המכר העולמי, "הפרוטוקולים של זקני ציון" על היהודים השולטים בעולם?

ברנע כותב ב"ידיעות אחרונות". גם שמעון שיפר, סימה קדמון ושלל הכותבים שם, רובם ככולם (למעט עלי תאנה בודדים) אוחזים בעמדות שמאל מדיניות ותרבותיות מובהקות. מ"ידיעות" יצאה תורה לתנועות השמאל העממיות שחווינו בשנים האחרונות: שנאת ההתיישבות, שנאת הימין, הדתיים, החרדים, המזרחים, מנשקי המזוזות, וכמובן שנאת נתניהו כסמל וכמנהיג של קואליציית המיעוטים הזו שהיא רוב מובהק של הציבור.

ההתגייסות הברורה והחד משמעית של "ידיעות" ואתר האינטרנט שלו Y-net לטובת השמאל, לא הפתיעה. "ידיעות" נכבש בידי השמאל כבר במחצית השנייה של שנות ה-80. הוא נתקע שם, ולא רק הוא: רוב השמאל הישראלי סובל מקיבעון פסיכולוגי. מבחינתו, שום דבר לא השתנה במערכת הגיאופוליטית באזור, לא במדינות ערב ולא בישראל. כאילו לא עברנו את כל הניסיונות הנוראיים ביותר, החל מהסכמי אוסלו וחורבן גוש קטיף, דרך גלי הפיגועים וההתאבדויות, האינתיפאדות והמלחמות (חומת מגן, לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן). זה לא מספיק להם. הבעייה שלהם היא נתניהו.

אנשי שמאל רבים התהללו חוגרים כמפתחים והתנבאו ביהירות על "סוף עידן נתניהו", ועוד הוסיפו גידופים ונאצות כיד רוחם הטובה. ובכן, מה שמסתמן הוא דווקא סוף עידן נוני מוזס. קואליציית מוזס שהוקמה בכנסת היוצאת איבדה מכוחה באופן משמעותי.

בילדותי, היו בשכונה טיפוסים חברתיים שנהגנו לכנותם "עברייני צעצוע". הם נהגו להתרברב, לנבל פה ולגדף את יריביהם בעסיסיות. הם לא בחלו להטיל אימתם על הסביבה באלימות. מבחן הצעצוע שלהם היה כשהתייצבו מולם אחרים שהחטיפו להם לא פחות ואולי יותר. או אז הם היו נמנעים מלהיתקל בהם או שהתלוננו אצל הגדולים ש"הרביצו להם".

עד לא מזמן זה היה מעמדו של "ידיעות אחרונות": הבריון של השכונה. עיתון ששלט ללא עוררין בפוליטיקה ובתרבות בישראל. בחסות הפופולריות חסרת התקדים שלו, הוא שיווק את השמאל הישראלי כתרופה לחולאיי החברה והצביע על האידיאולוגיה של הימין והציונות הדתית כסכנה ברורה ומיידית לחברה הישראלית.

אפשר לסמן את תחילת העידן עם סדרת מאמריה של הסופרת המנוחה שולמית הראבן בספטמבר 1985 "איקל'ה (עולמו של איקלה גוטקינד [שם בדוי], איש גוש אמונים)". היא שירטטה שם דיוקן מופרך ומתנשא של הצעיר הדתי האידיאליסטי ובעצם של הימין הישראלי. הנה תחילתו:

"את דברינו על חלקיה גוטקינד, המכונה איקל'ה, מן הראוי לפתוח בדבר של שבח: איקל'ה נמנה עם אותם מתי-מעט, בארץ ובוודאי בעולם, המייחסים חשיבות גדולה לרעיונות ומוכנים לממש אותם. בכך הוא נבדל מהפרגמטיסט המצוי, שהוא רוב מניינו ובניינו של עולם. אבל עם יכולתו לתפוס רעיונות במלוא היקפם, גוף הידע שלו, ויכולת הבקרה והחשיבה האוטונומית שלו פגומים, נמצא שהוא מסוכן לאין ערוך מן הפרגמטיסט המצוי, ויכולת ההיזק שבו גדולה מאוד."

כמו לא עברו שלושים שנה, מאז שפורסם בהרחבה הטקסט הזה במוסף "ידיעות" של יום הכיפורים וסוכות תשמ"ו. רק בחודש האחרון שמענו טקסטים דומים (עמוס עוז ויאיר גרבוז ועוד אלף כותבים מאותו שבט זועם).

ביוני 1989 פרסם "ידיעות" את הטקסט המכונן של השמאל הישראלי. הוא הדפיס אותו במקום של כבוד על פני עמוד שלם ללא הסתייגות או הצבת דעה נגדית. אלה היו דברים שנשא אדמו"ר השבט, הסופר עמוס עוז, בהפגנת "שלום עכשיו" בכיכר, שבהם איפיין את יריביו האידיאולוגיים: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה... מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרצפי התבהמות וסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף."

אלו טקסטים של אנשים שאבני הבניין היסודיות של עולמם הן מילים. זאת אינה פליטת הפה המפורסמת של דודו טופז המנוח על הצ'צ'חים והשי"ן גימ"לים שבליכוד. אתם מבינים את מי ניסה יאיר גרבוז לחכות בגמלוניותו? כשקוראים היום את נחום ברנע או כששומעים את רזי ברקאי או כשצופים באמנון אברמוביץ (ודומיהם הרבים), צריך לזכור שאלה הטקסטים המכוננים שלהם. מדובר בדינוזאורים מהעידן ההוא, ומשם – משנות ה-70 וה-80 העליזות – הם מדברים אלינו כיום.

ממרחק השנים אפשר לפטור את הטקסטים המרושעים הללו כנאיביים. להזכירנו, מדובר בשנות ה-80, לפני הניסויים הגדולים. לא כך בשנים האחרונות ולבטח במערכת הבחירות הנוכחית: נוכחותם של טקסטים דומים למאות ולאלפים בשמאל הישראלי כלפי "ישראל השנייה" (וכן, לצורך העניין, בנימין נתניהו הוא מנהיגה של ישראל השנייה) ב-2015, מעידה על קיבעון פסיכולוגי ומחשבתי ראוי לציון ועל עומק דברי חכמינו "הפוסל – במומו פוסל". צאו וחישבו: "גוף הידע, יכולת הבקרה והחשיבה האוטונומית" של מי פגום?

תהיתי אם כדאי להביא זאת, אבל יש משהו מרתק בדיבור החופשי של מי שמחשיבה עצמה סופרת (במסורת חז"ל "סופרים" היו מי שספרו את המילים במגילות הקלף של ספר הספרים, ובלשוננו: שקלו היטב את מילותיהם) והטקסט הראשון שהיא מנפקת לחלל העולם מיד עם היוודע תוצאות הבחירות הוא זה: "לכל עם יש את השלטון שהוא ראוי לו. תחי הטיפשות, הרשעות והתודעה הכוזבת. תשתו ציאניד ניאנדרטלים מזוינים. ניצחתם. רק המוות יציל אתכם מעצמכם". אלונה קימחי, לשירותכם. האמת היא, שיגאל סרנה מנצח אותה בגידופיו וכן שורה ארוכה של כותבים בעלי חשיבה טוטליטרית הבזים לנו.

ביממה שחלפה מאז ניצחון הימין בבחירות שמעתי מספר דיונים על "חשבון הנפש" של התקשורת. שטויות. זה לא אמיתי. עיקר הדיונים נסב על השאלה, היכן טעתה התקשורת בניבוי התוצאות ולא בהתגייסותה המלאה והמפחידה נגד נתניהו ובוחרי הימין ולטובת מפלגות השמאל.

הנה תמצית הסיפור בקליפת אגוז רדיופונית: רזי ברקאי ואילנה דיין מראיינים את עוזי בנזימן לבדו. שלושה אנשי שמאל מדברים בינם לבין עצמם על חשבון נפש. בנזימן הוא איש הממסד התקשורתי הישן, וביטאונו, "העין השביעית" מנסה לייצר אורתודוכסיה תקשורתית עם חוקים ונוהגים שנועדו לשמר את הסדר הישן. משם נובעת גם הביקורת שלהם על "ידיעות אחרונות", וכמובן התיעוב הקבוע שלהם כלפי "ישראל היום", שמשך את השטיח מתחת לסדר התקשורתי הישן. הם לא מכירים בעוול ארוך השנים שחטאה (ומוסיפה לחטוא) בו התקשורת הישראלית: השתקת רוב הציבור וגזילת (כמעט) כל המיקרופונים לטובת קבוצה קטנה בחברה.

כתבתי השבוע לאשת תקשורת ידועה: "נסי לדמיין את תחושתי במשך עשרות שנים – לא היתה לי לשכמותי כתובת בתקשורת, לא עוגן או נמל בית, במה ביתית כלשהי שבה לא נעמוד כעניים בפתח ונבקש חסדים או הגינות ממגיש זה או עורך זה. חשבי על מציאות שבה אני מיעוט נצחי באולפנים (חמישה מולי בערוץ 10 ושלושה בגל"צ. עניין שבשגרה)."

החבורה הזאת לא עברה מעולם את חוויית ההשתקה שהימין חווה, ולכן מדובר בחשבון נפש מלאכותי שמשמר את שליטתם במוקדי הכוח, גם אם איש לא בחר בהם.

יעל דן שאלה, מדוע אני מתייחס לדיין וברקאי כאנשי שמאל. התשובה קלה: אני בוחן את הטקסטים שלהם. לצורך העניין – הטקסטים המילוליים שהם משדרים, מושאי השידור, הנושאים, השאלות, ההשוואה בין היחס שמקבלים אנשי ימין לזה של אנשי שמאל. זאת מלאכה שכל סטודנט בשנה ראשונה בחוג לספרות יודע לעשות: לחלץ את "המחבר המובלע" מתוך הטקסט, כלומר לגלות מה חושב הסופר על דמויותיו, ולצורך העניין – מה חושב העיתונאי על מושאי סיקורו.

רזי ברקאי לא יעשה חשבון נפש על שידוריו בחודשים האחרונים: פמפום התעלולים התקשורתיים שנועדו להכפיש את נתניהו ובאמצעותו את הימין ולהשניא אותם על הציבור: החל מהבקבוקים ומני נפתלי וכלה בדחיפת "מסמך הוויתורים" השקרי ש"ידיעות" אחרונות פירסם, מבלי לספר למאזינים שדניס רוס, לא מאוהדי נתניהו, מי שהיה אחראי למו"מ אז מטעם האמריקנים, הודיע במפורש שהמסמך הזה אינו עמדת נתניהו אלא טיוטה של עמדת האמריקנים.

תארו לעצמכם את מערכת הבחירות הנוכחית בלי "ישראל היום" ובלי הרשתות החברתיות – צמרמורת. הניצחון בבחירות הללו הוא גם ההוכחה להשפעה של "ישראל היום". הברנז'ה העיתונאית יכולה להתעלם, אבל הציבור השמרני-ימני בישראל קיבל בית תקשורתי. אנחנו היינו עלה התאנה של התקשורת שרובה ככולה בחרה צד פוליטי הפוך.

זאת הסיבה לכישלון התקשורת בבחירות הנוכחיות. אתם חיים בתוך האבטיח הקטן שלכם, בתוך התודעה המלאכותית שיצרתם ושלפיה ניחנתם ביכולת ראייה שלא הוענקה לנו, בני התמותה. אבל האמת היא שלא רק בניבוי הבחירות נכשלתם, אלא בשלל האקספרימנטים הפוליטיים של העשורים האחרונים – החל מתמיכתכם חסרת הסייגים בהסכמי הדמים באוסלו דרך דריסת ההתיישבות ב"התנתקות" וכלה בהתנשאות התרבותית הקבועה כלפי ישראל השנייה. הביקורת שנשמעה מצדכם כלפי גרבוז היתה במסגרת כללי התקינות הפוליטית, כי הוא היה גלוי מדי ועשה זאת מהמקפצה. לא עשיתם זאת מיספר שבועות קודם לכן כשעמוס עוז אמר דברים דומים על 70 אחוזים מאזרחי ישראל ש"אינם קוראים ספרים אבל קוראים 'ישראל היום'"? עוז מסר את רוח הדברים לגרבוז שהשלים את התמונה: לא רק ששבעים האחוזים הללו אינם קוראים ספרים – הם מנשקים מזוזות.

העובדה שדבריו של עמוס עוז נפלו על אוזן קשבת ולא זכו לביקורת, בעוד שדבריו של גרבוז כן זכו לביקורת, היא שוות ערך להצגה של חשבון הנפש: הביקורת שלכם סלקטיבית ואינה אמיתית; היא תלויה במידת הנזק שלהערכתם התבטאויות כאלה גורמות לרעיונות שלכם.

מהיכן אני יודע שלא יהיה חשבון נפש? מכך שמיד לאחר שנודעו תוצאות הבחירות, החלה התקשורת לפמפם את הפחדותיה הישנות בדבר "ממשלת ימין-חרדים צרה". כמעט 70 מנדטים ועדיין צרה צרורה. הסכמי אוסלו – הגורליים ביותר מאז קום המדינה – עברו על חודו של קול קנוי, ואיש לא דיבר על "ממשלה צרה". איש התקשורת המוערך, יעקב אחימאיר, כתב השבוע:

"מצפייה בתכניות השיח הפוליטיות בערוצים, אני מתרשם, כי כמה ממנחי התכניות לא מודעים לכך שמערכת הבחירות הסתיימה וישנן תוצאות. הם, על כל פנים, ממשיכים בשלהם."

אפשר לקוות שבפרספקטיבה היסטורית, הבחירות הללו יהיו קו פרשת המים שיביא למהפך המקווה גם בתקשורת הישראלית.

בימים הקשים שאבתי עידוד וכוח מעמדתך האמיצה. סופר ואיש רוח העומד לימין האמת ולא נרתע מהטוטליטריזם הרעיוני שניסו לכפות עלינו. רוחה של פתח תקווה אם המושבות פיעמה בדבריך.

אהוד: אתה טועה. קולי ועמדתי אינם נחשבים כי אני סופר נידח ואינני חלק מן הספרות העברית החשובה ורבת-המכר. אני מוציא את הרומאנים שלי על חשבוני והם זוכים להתעלמות כמעט מוחלטת בביקורת, בתקשורת ובמכירות, ואינם בחנויות.

גם המכתב העיתי, שרק בו התפרסמו עד כה דברֵי "עמדתי האמיצה" – נוסד בעיקר משום שבשנים האחרונות כמעט שום במה אחרת לא ניאותה לפרסם את עמדותיי, כולל "ישראל היום", שפסל בשעתו רשימה שלי בזכות אולמרט, ולכן נטשתי את הטור הדו-שבועי שהיה לי בו בראשיתו.

כיום אני תומך בנתניהו משום שהוא ראש ממשלתנו ונוהג נכון. בעבר התנגדתי לו מאוד והעדפתי על פניו את אולמרט, שהיה לדעתי, בתקופתו, ראש ממשלה מצויין, אבל התקשורת שתתה את דמו בסעיפים שאצל אחרים העלימה מהם עין.

מה מבזה יותר מכך שמצד אחד אולמרט הוא "פושע" כפי שרבים אצלנו, גם במכתב העיתי – אינם נילאים מלכנותו, ואילו מצד שני העבריין דרעי יהיה שר בממשלה, אולי אפילו שר הפנים, שבמסגרת כהונתו בו כשר בעבר – ביצע את עבירותיו?!

חָנִיבָּעֲל אָד פּוֹרְטָס – חניבעל בשער! הוא ביטוי לטיני שמשמעו: חניבעל לפני השערים. צרה גדולה ממשמשת ובאה, ועל כן אין להתמהמה ויש לפעול בדחיפות. (למימרה גירסה שונה במקצת, hannibal ante portas, שמשמעה "חניבעל ניצב בשער" (בניגוד ל-ad המבטא תנועה).

בדומה לקריאה הרומית הכריז נתניהו ביום הבחירות: "המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים."

דובר הבית הלבן (ברק חוסיין אובאמה) הביע דאגה מהשימוש ב"רטורקיה הפלגנית" של נתניהו במערכת הבחירות בישראל כלפי ערביי ישראל. במהלך יום הבחירות ובימים שקדמו לו.

לקריאה של נתניהו יש בסיס איתן. הערבים במפלגתם המשותפת (בשנאת ישראל) רצים לכנסת ישראל עם דגלי האוייב אש"פ והחמאס, הם אינם מכירים בזכות קיומו של העם היהודי, ובזכותו לריבונות. במצע משותף הם קוראים לחיסול מדינת ישראל-מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית. (אנשי התנועה המוסלמית "האחים המוסלמים" תומכים בהשמדת היהודים ע"פ דברי מוחמד באמנת החמאס).

האם אובמה היה מתיר בארה"ב ריצת מפלגה שמטרתה חיסול ארה"ב? האם היה מתיר למפלגה להניף באמריקה את דגל גרמניה או דגל יפן בזמן המלחמה איתן? הלא כל אזרחי ארה"ב ממוצא גרמני ויפני הוכנסו למחנות ריכוז.

האם האנגלים היו מתירים זאת? הלא אוסוואלד מוסלי עם כל תומכיו הוכנסו לכלא ולמחנות מעצר.

על נתניהו להכריז בפני אובמה ובפני העולם כולו, שאין בעולם עוד דמוקרטיה כדמוקרטיה הישראלית מבחינת הליברליות.

המתירה למפלגה הדוגלת בחיסולה לרוץ לבחירות

ייאמר ברורות – הערבים הם אזרחים שווי זכויות במדינת היהודים, ויש לשאוף לשוויון מלא בינם לבין היהודים במסגרת הדמוקרטיה הישראלית. אבל כדי להגשים זאת אסור לתת להם להרוס את מדינת היהודים ואת הדמוקרטיה בה.

בטלביזיה רואיין צעיר בשם טל מילר שמקצועו כותב הנאומים של הרצוג. לפני הודעת תוצאות מדגם הבחירות הוא חיבר להרצוג נאום ניצחון.

עם היוודע ההפסד הוא אמר שעתה לאור ההפסד הוא יירד מהארץ לברלין, ושם יכתוב תסריט לסרט.

אם זו הדמות הרוחנית-האידיאולוגית שהרצוג בחר לו לכתוב את נאומיו, ברור למה הוא אינו יכול לזכות באמון העם.

אם שואלים מדוע מה שקרוי השמאל, שבנה את הישוב והמדינה, אינו זוכה באמון, התשובה פשוטה. התנועה הציונית-סוציאליסטית שהקימה את המדינה איבדה את המושג המהותי החמקמק והקשה להגדרה של "נפש יהודי הומייה," העבודה איבדה את הרגש היהודי.

ברל כצנלסון, בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, כולם היו בעלי נפש יהודי, וכל תומכיהם בעלי הנפש היהודייה נהו לכן אחריהם.

נכון גם יצחק הרצוג כנכדו של הרב הראשי לשעבר שומר על "נפש יהודי", אבל כל הסובבים אותו אינם דומים לו. לכל הפחות כך הם מקרינים.

"תחי הטיפשות, הרשעות והתודעה הכוזבת. תשתו ציאניד ניאנדרטלים מזויינים. ניצחתם. רק המוות יציל אתכם מעצמכם," כתבה אלונה גייקלה קמחי, העולה החדשה ילידת גליציה, לבוב.

גם פרופסור אמיר חצרוני, מרצה לתקשורת ופרופסור חבר באוניברסיטת אריאל, כתב דברים דומים: "הצבעה לימין יכולה להיות אינדיקציה לפיגור שכלי."

השיח הפרשני על מלחמת השבטים – השבט הלבן מול השחור טועה ומטעה.

רבים מעמיתיי ומכיריי הם א.ט. טהורים (א.ט. ר"ת אשכנזי טהור) בני תנועת העבודה מימים ימימה, שאין להם כל קשר עם הליכוד ודרכו, אנשים שסלדו מכל מאודם מהדמגוגיה של מנחם בגין (שלקח את קופת בית"ר ונטש אותם למות בשואה, ובעיצומה של מלחמת השחרור עשה פוטש מזוין נגד המדינה שרק קמה) – הצביעו עתה לליכוד. והסיבה פשוטה: הליכוד הוא היחיד ששמר על מורשת תנועת העבודה ברוח יגאל אלון ויצחק רבין, פתרון של פשרה טריטוריאלית. שמירה על ירושלים מאוחדת ובקעת הירדן במובנה הרחב.

ההצבעה לליכוד נעשתה מתוך דאגה לביטחון ישראל ולכלכלתה.

כן, גם העניים המוגבלים מנשקי הקמיעות הבינו שהסכנה הגדולה ביותר להישרדותם הכלכלית היא ירי מרגמות או אפילו נק"ל על נתב"ג. במקרה כזה הכלכלה הישראלית מיד תדרדר אל פי התהום. העשירים ידעו כבר לדאוג לעצמם, העניים הרי הם הם שיפגעו.

על פינסק, על מנשקי קמיעות ועל מנשקי אבא של מאזן

למרות הביקורת שקיבל, שנוצלה פוליטית בצורה דמגוגית ע"י הליכוד, יאיר גרבוז לא הפנה את דבריו ליהודים-ערבים דווקא. כפינסקאי הוא יודע היטב שבק"ק פינסק היו לא מעט מנשקי קמיעות, וישנם עובדי עבודה זרה אצל האשכנזים לא פחות מאצל יהודי-ערב.

אבל משום מה התעלם גרבוז מהאמונות הטפלות ומהעבודה הזרה של עמיתיו, מנשקי הקמיע "אבא של מאזן", באמונה שנשיקת קמיע זה תביא לשינוי בעמדתו. אמונה זו היא היא האמונה הטפלה האמיתית שיש לצאת נגדה.

שורשיו של הוויכוח בין השמאל לימין בארץ נמצאים, מן הסתם, בימים רחוקים יותר, ולאו דווקא בימים אלה. אולם נראה שניתן לחדד את הוויכוח על נקודת מוצא מרכזית אחת. המציאות, כפי שאני מוצא אותה, היא שיסוד הסכסוך בינינו לבין העולם הערבי והמוסלמי הוא באי נכונותם של אלה לקבל אותנו כיֵשות לגיטימית כאן. מכאן, שעשיית שלום איתם אינה תלויה בנכונותנו לוותר, אלא בנכונותם לקבלנו. כלומר, המנוף לשלום, הנקודה הארכימדית שעליה ניתן "להרים את העולם" – נמצאת בידי אויבנו. לא בידינו. אמירה זו יש לה השלכות קשות. יש בה הוצאה של השליטה על גורלנו מידינו, ולכאורה מסירת עתידנו "בידם". יש בכך פגיעה קשה בתקווה שיהיה כאן שלום.

וכאן אני רואה את הקושי של אנשי השמאל. התבוננות באומץ במציאות הזו יש בה אלמנט מכאיב מאוד של אובדן תקווה, לכאורה. אנחנו אנשי תקווה, כיהודים. ההמנון שלנו הוא התקווה. איש אינו רוצה באמת לוותר על התקווה, כי פירושו של זה – ייאוש. ואנחנו הרי צווינו – "ובחרת בחיים!"

אבל כאן גם ההזדמנות הגדולה של השמאל. התבוננות במציאות המרה אינה ייאוש. ויש להכניס תכנים לתקוות חדשות. והשמאל יכול לעשות זאת.

כבר ב-1936 כתב משה בילינסון במאמרו ב"דבר היום": "עד מתי? כּך שוֹאלים. עד מתי? עד שכּוחוֹ של ישׂראל בּארצו ידוּן למפרע לתבוּסה כּל התקפת האוֹיב, בּאשר הוא שם; עד שהנלהב ביוֹתר והנוֹעז בּיוֹתר בּכל מחנוֹת האוֹיבים בּאשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבּוֹר את כּוֹח ישׂראל בּארצוֹ, כּי הכרח-החיים אתוֹ ואמת-החיים אתוֹ, ואין דרך בּלתי אם להשלים אתוֹ."

הדרך להתמודד עם עמדת הערבים והמוסלמים היא להיות חזקים. חזקים פיזית, צבאית, כלכלית, אך לא פחות מכך – חברתית ומוסרית. וכאן השמאל יכול וצריך להוביל! חוסנו של עמנו היא במוסריותנו, בערכינו, בשלמות ואחדות החברה. יש בה, בפגיעה בתקווה, משהו השורט בך ומחספס אותך. וזה יכול להגיע גם ל"פנים המכוערות" של הימין. החשש יש לו על מה להתבסס. אך קבלת העמדה המדינית-צבאית ע"י השמאל, שהבעייה אינה אצלנו ובוויתורים שלנו, תיתן לו את אותה נקודה ארכימדית הדרושה ע"מ להתחבר לציבור הרחב.

הציבור (אם ניתן להכליל) תופס את העניין הקיומי שבאיום עלינו, ואינו מקבל את ההתכחשות של השמאל עם ההלקאה העצמית הנלווית אליה. התחברות וקבלת האיום ומשמעותו החד-צדדית, תאפשר למקד את השוני בתפיסת העולם החברתית והצודקת יותר של השמאל. היא תאפשר למלא בתכנים את התקווה הלאומית שלנו כאן, מבלי צורך לשאול "האם זה אחראי להשאיר את ילדיי בארץ?"

ישנו גם שוני בתפיסה המדינית. משא ומתן עם הפלסטינים הוא צורך אסטרטגי של ישראל. אבל לא לשם הבאת "שלום", כי זה כנראה לא אפשרי בשלב זה. אלא ע"מ לחדד את הקווים האדומים של הצד השני – על מה לא יסכים לעולם: על זכות השיבה? על סיום הסכסוך? על הכרה בנו כמדינה יהודית? האם אין מטרתם באמת "תורת השלבים" של ערפאת, וכל רצונם הוא לרשת את המדינה שבנינו כאן?

חידוד עמדותיהם על ידינו יאפשר למנף את מצבנו הבינלאומי, האבסורדי: אנחנו, לתפיסתנו, נאבקים על קיומנו הלאומי כנגד כל הסביבה, והעולם שונא אותנו ותומך בצד השני.

אל לנו להתווכח בינינו מהו "הפתרון הנכון יותר." זהו וויכוח עקר, כי הוא לא נקודת המשען שלנו להתקדמות. אני יכול לתמוך בפעילות ל"קירוב לבבות בין העמים" שנעשית ע"י אנשי השמאל. אבל יש לזכור, עם כל החשיבות של פעולה כזו: מי שקובע, הם המנהיגים, לא הציבור. הציבור בחברה שהדמוקרטיה מושרשת בו עשוי להשפיע (הפעם, זה לא הלך לו...) – אך בחברה הערבית זה עדיין לא קורה. ודי לראות במה הנהגת הערבים הישראלים עוסקת. ההנהגה המוסלמית והערבית לא תוותר על הסכסוך בינינו.

עד מתי? – "עד שהנלהב ביוֹתר והנוֹעז בּיוֹתר בּכל מחנוֹת האוֹיבים בּאשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבּוֹר את כּוֹח ישׂראל בּארצוֹ... ואין דרך בּלתי אם להשלים אתוֹ."

את הסימפוניה הקאמרית מס' 1 של שנברג צלחנו בגבורה מתוך ציפייה למוצרט. כל רגע מ-22 דקותיה של הסימפוניה, בניצוחו הנמרץ של זובין מהטה – נשמע כאילו אין לו סוף וגם לא התחלה וככה הוא מרעיש כבר שעות רבות ומי יודע מתי זה ייגמר.

איתמר זורמן הצעיר היה הסולן בקונצ'רטו מס' 5 בלה מג'ור לכינור ולתמורת, "הטורקי" – ואיזה סולן! מצמרת הכנרים בעולם! נגינתו בכינור מצטיינת בצניעות, בשקט, בעדינות, בחמימות בלתי-רגילה – ולמן הרגע הראשון הוא כובש את לב הקהל וגם מפליא לעשות בקדנציות, בעיקר בפרקים הראשון והשני; היכל שלם עקב אחריו, מתוח ונכבש בקסמו – איזו גאווה יכולה למלא אותנו שכישרונות צעירים ונהדרים כמו זורמן צומחים אצלנו לצמרת המוסיקה בעולם, אצלנו, מנשקי הקמעות – שאנחנו אי של שפיות ושל תרבות ושל כישרונות אדירים בתוך איזור שצועד לאחור אל תקופת הג'הלייה וכיבושי מוחמד האכזריים.

לא. לא ייתכן שכאן לפעמים יש אירופה יותר מאירופה, וכי כאן המסורת של גדולי הכנרים היהודיים בעולם הולכת ונמשכת. בראבו. פשוט בראבו. וכך גם הגיב הקהל, שזכה גם להדרן, סוויטה מקסימה של באך, כאשר כינור אחד מפעים היכל שלם.

בחלק השני ניצח מהטה על הסימפוניה מס' 6 בסי מינור אופ' 74, הפתטית, של צ'ייקובסקי. מה עוד אפשר לבקש? התזמורת היתה בסערת חושים, מן הרועש אל השקט והזך – וחוזר חלילה. הקהל מחא כפיים בטעות בפינלה הקולני המסעיר של הפרק השלישי – ומהטה מתח את הקהל הזה כאשר לא הוריד מיד את ידו עם שרביט הניצוח בתום הפרק הרביעי, האחרון, שנגמר בדממה גמורה, ולא ידעו אם סיים או לא – ואם אפשר כבר למחוא כפיים על באמת, ואז פרצו התשואות הממושכות.

אכן אנחנו עם מוזר של מנשקי קמעות המפליאים לעשות גם על כינורות. אבל אולי כדאי עכשיו לרדת מן הארץ של שרה וביבי, כי ייתכן שזורמן והפילהרמונית נותנים קונצרטים עילאיים כאלה גם בגולה, בצרפת למשל, באנגליה או בשוודיה, ואז יהיה אפשר ליהנות מהם ללא חברתם המעיקה של מנשקי הקמיעות – אלה האנשים כמונו, שנשארו בארץ והעדיפו להשאיר את שרה וביבי בבית ברחוב בלפור.

הממשלה החדשה בישראל חייבת לדחות כל פתרון אמריקאי-אירופאי שהוצע לנו עד היום בקשר לבעייה הפלשתינית – כי הגופים הללו אינם מזהים את הסכנה עבור מדינת ישראל במתן עצמאות מוחלטת לפלשתינאים. אבל מצד שני, ישראל תהיה חייבת להציע פתרון אלטרנטיבי, ישים וריאלי – לנושא השליטה בשטחי הרשות הפלשתינאית. פתרון כזה מתבטא במימוש חד-צדדי של מהלכים מיוחדים.

נקודת המוצא שלנו הוא בחוק הבינלאומי שקבע ברורות (בוועידת סן-רמו 1923), שאנחנו הריבון הבלעדי על כל השטח ממערב לירדן. לפיכך נכריז על אוטונומיה לפלשתינאים בשטח שבשליטתם – אוטונומיה שתיתן להם ממשל עצמי מלא (למעט אחזקה ותפעול של צבא וכלי נשק), וכולל שיתוף פעולה כלכלי נרחב, כאשר לאחר 10 שנים, כשיוכיחו עצמם כגוף שוחר שלום, יוכלו לקבל עצמאות כמדינה לכל דבר.

אין ספק שהצעה מעין זו (שאני בטוח שגם השמאל הישראלי יתמוך בה) תראה לא רק כוונה רצינית מצד ישראל לפתרון הבעיה אלא , מהיותה בעיקרה הגיונית היא עשוייה להביא לתמיכה ממדינות רבות במערב. מצד שני, סירוב פלשתיני לקבל תוכנית כזו יעמיד אותם כסרבני השלום, ויאפשר לנו המשך שליטה.

הצעה כגון זו אינה דורשת הכרה בנו כמדינת העם היהודי, אינה מטפלת בבעיית ירושלים או "זכות השיבה" ואיננה קובעת גבולות קבע. זהו לא יהיה הסכם דו-צדדי עם הפלשתינים, אלא הסכם עם האו"מ (ובתמיכת המעצמות) לפתרון מיקדמי לסיום ה"כיבוש" ולפתיחת דרך לעצמאות פלשתינית. אין פה צורך בשרטוט גבולות מכיוון שבשלב ראשון, תעשה חלוקה אבסטרקטית של השטח – ליצירת ארבע פרובינציות באוטונומיה הפלשתינית (ג'נין, שכם, רמאללה וחברון). בצורה זו גם יקל על צה"ל להשגיח מקווי התפר (ומהיערכות לאורך הירדן), על כל הנעשה בשטח מבחינה ביטחונית, בלי להיכנס לאזורי האוטונומיה, אלא לשם עצירת אלימות המתארגנת או המתוכננת כלפינו. (מצב דומה למה שקיים כיום...)

אני חושב שההצעה צריכה לכלול גם את העברת השטחים הערביים במזרח ירושלים לאוטונומיה הפלשתינית, לרבות האוכלוסיה העוינת של כ-300,000 פלשתינים אשר כיום הביטוח הלאומי שלנו מפרנס במיליארדים רבים כל שנה... מהלך כזה יחייב בנוסף להקים חיץ פיזי משמעותי במזרח העיר, ואם הם ירצו לקרוא לפרברים הללו בירתם – שיעשו זאת. אין ספק שהעולם המערבי יידע בירת מי היא ירושלים...

באווירה שנוצרה כיום בעולם הערבי, יש להניח שגם מדינות כמו מצרים, ירדן ואפילו סעודיה יקבלו בברכה פתרון מעין זה, שיוריד את המתח הפנימי לטובת ההתמודדות עם אויביהם החיצוניים.

ניתן להציע פתרון דומה לגבי רצועת עזה בבוא הזמן.

2. ראש ה-CIA לשעבר: האיום הגדול ביותר על עיראק הוא לא דאעש אלא איראן

הגנרל דיויד פטראוס, ראש ה-CIA לשעבר ומי שהיה מפקד הכוחות האמריקנים בעיראק בשנים 2008-2007, אמר כי האיום הגדול ביותר על עיראק והאזור אינו דאעש, אלא איראן ולוחמיה במדינה.

"איראן היא חלק מהבעייה, לא מהפתרון. המיליציות השיעיות שנתמכות על ידי איראן יכולות להתבסס ככוח עליון במדינה, שיפעל על פי רצון השלטון בטהרן, ולממשל בעיראק לא תהיה שליטה עליו. כוח כזה יזיק לאזור כולו ולאינטרסים האמריקנים, אמר." Ynet, יצחק בן חורין, וושינגטון

אבל האסטרטג הגדול, באראכ חוסיין אובמה – החליט לתמוך בפעילות איראן בעיראק.

הרבה זמן לא היינו בקשר. הסיפורים שלי הולכים ונגמרים ואיתם הימים וגם הלילות. אני קצת מתעניין בהווה אבל קטונתי. הפעם לא התעוררתי מהשינה, חרגתי קצת ומגיע למסקנה שאין גבול חד בין העתיד והעבר וחלילה לי לגלוש ל"תורת היחסות".

שנים העליתי זיכרונות וסיפרתי, בדרך כלל, את העובדות מבלי להיכנס לפרשנות. הפעם עלה בדעתי לספר עובדה כביכול לא חשובה אבל "מוסר ההשכל" והפרשנות שלה פותחים חלון רחב לחפש ולמצוא עובדות לא ידועות או שנויות במחלוקת.

בסתיו 1944 השתחררתי מהשירות בקֶרב פרטיזנים הסובייטיים. עיר מולדתי דויד-הורודוק היתה עדין כבושה בידי הצבא הגרמני הנאצי ורק באביב 1945 נתאפשר לי בדרך לא דרך להגיע מווילנה "הביתה" (כ-300 ק"מ).

בית הוריי היה ריק ועזוב. אבא, אימא, האחים והאחיות, כל הקרובים, כל היהודים הושמדו בדם קר על ידי הנאצים והגויים המקומיים – ביאלורוסים וצאצאי הטטארים אשר כבשו את העיירה במאה ה-13 בערך.

את הביקור הראשון בעיירה תיארתי בפרוטרוט באוטוביוגרפיה שלי ("המלחמה על החיים"). מתוך כ-6,000 יהודי העיירה והסביבה לא מצאתי אף יהודי בחיים ביומיים ש"שהיתי" בעיירה (בבית שלנו לא לנתי ולא נכנסתי אליו יותר).

נכנסתי לאכול צהריים במסעדה היחידה שהוקמה בזמן המלחמה. והנה את המרק הגישה לי בתשלום מלצרית שהיתה מוכרת לי לפני המלחמה כבחורה יהודייה שעבדה בבית מלון. היא לנה וגרה במלון, עבדה בניקיון, במלצרות ובעבודות שונות. המלון נמצא על הגבול של מרכז העיר בו גרו יהודי העיר – לבין הפריפריה, האזור שאוכלוסייתו היתה נוצרית. בעל המלון היה יהודי (לפי מיטב זיכרוני שם המשפחה שלו היה קושניר), מבוגר בלי אישה, בלי ילדים. בקהילה היהודית התהלכה שמועה שהמלצרית (בגילי בערך בגיל 10) אומצה למעשה על ידי בעל המלון. מתי? כאשר נגמרה מלחמת העולם הראשונה וכל האזור הקרוי "פוליסה" – כיום ביאלורוסיה המערבית – סופח בהתאם לברית ריגה משנת 1921 לפולניה הלכה למעשה.

לא זכור לי שבעל המלון ביקר בבית כנסת כמקובל. המלצרית היתה מוכרת ליהודי העיר, אבל לא היתה מעורבת מדי בחיים הציבוריים כי היא לא למדה בחדר וגם לא בבית הספר העברי "תרבות". היא אפילו לא ביקרה בבית כנסת. בחיי היום יום היא דיברה יידיש. היא גם לא היתה מעורבת עם האוכלוסייה הנוצרית. גם ליתר הילדים היהודיים לא היו חברים גויים. גם לי לא.

אגב אימוץ ילדים להלכה וגם למעשה היה דבר שכיח לאחר שהגבול הסובייטי-פולני חצה את כל השטח, והאוכלוסייה הביילורוסית וגם היהודים, לרבות קרובים ובני משפחה מדרגות שונות, נשארו משני צידי הגבול. ברבות הימים נסגר הגבול באופן הרמטי עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, והיו דברים מעולם.

ולענייננו: בזמן ארוחת הצהריים דיברנו כמובן רוסית. אני לא רמזתי בשיחה שהיא מוכרת לי. במהלך השואה התחבאו יהודים, ובדרך כלל נערות ונשים יהודיות, אצל גויים. (לימים הוכרו אלה כ"חסידי אומות עולם"), והיה עלינו להיות זהירים מאוד שמא הם יתגלעו כמתחזים.

בכל זאת לא התגברתי על סקרנותי וכאשר נפגשתי עם הגויים של העיירה שאלתי בתמימות כיצד נשארה באשבע בחיים, והתשובה היתה מכל הנשאלים: בזמן המלחמה היא היתה זונה, ומוכרת במיוחד כנותנת שירותים למשטרה – הז'נדרמריה הנאצית שפעלה מטעם השלטון הגרמני הנאצי. משתפי הפעולה של היטלר השאירו אותה בחיים.

כל נוצרי העיירה, לרבות השכנים שהיו כביכול ידידים של הוריי, שתקו ולא גילו מאומה מה קרה למשפחתי ולכל היהודים כאשר הגרמנים כבשו את העיירה והסובייטים נסוגו. אולם הם כולם כנראה הכירו וידעו את כל הפרטים והקורות של "באשבע". הם חשדו ואולי אפילו ידעו שבאשבע מוצאה לא מהדת היהודית ורק נטמעה בין היהודים. הרבה נוצרים ובמיוחד נערות ונשים, עוזרות בבתים של יהודים, דיברו יידיש וקיימו יחסי מין עם בני הבית. אבל כל עוד לא המירו את הדת הן נחשבו כנוצרים לכל דבר.

בווילנה, למשל, הזנות היתה רשמית ולזונות היו רישיונות כדין. הקריטריון המבדיל בין נוצרי/יה ליהודי/יה היתה הדת. גורלם בשואה היה השמדה.

היטלר קבע את ההשתייכות, לעניין "הפיתרון הסופי", לשלושה דורות, ובהחלטה שהתקבלה בינואר 1942 – הביצוע בשטח היה בידי המבצעים ולא תמיד בהתאם להצהרה של היטלר. בוודאי נערכו מחקרים בנושא אבל אני לא בקיא בהם. ידועים לי מקרים שיהודים שגרו בגרמניה לא קיבלו פיצויים מגרמניה. אולי אפילו יהודים שניזוקו ב"ליל הבדולח" ו/או אחרים שנשארו בחיים במחבוא בגרמניה ולא עקרו מגרמניה מרצונם או שלא מרצונם.

ועוד מקרה דרמטי: בארץ פגשתי בת מבוגרת של קצין יהודי בצבא פולניה במלחמה שהתחילה ב-1939, הוא חוסל ומצא את מותו ב-katyn – היא לא קיבלה פיצוי מאף אחד.

מטרת הכתבה הזו היא עצם הסיפור על באשבע ובת-שבע. וכפי שציינתי במבוא מתבקשות עוד כמה סיבות:

בביקורים שערכתי בעיר הולדתי לאחד המלחמה לא מצאתי את בת-שבע במקום. אולי נולדה ב"מזל רע", אבל לאחר 1944 היא היתה בערך בגיל 20 ויש להניח שהיא המשיכה לחיות בדומה לרבים/ת כמוה.

עם גמר המלחמה, באזורים השונים שהשתחררו מהנאצים, שליחי הסוכנות היהודית – זו מדינת ישראל בדרך – וכן פעילי ה"בריחה" וה"העפלה" – חיפשו תינוקות וילדים ממוצא יהודי שהופקדו והשאירו במנזרים על ידי ההורים, בדרך להשמדה. עליית "ילדי טהראן" ו"עליית הנוער" מארצות הגולה לארץ ישראל לפני קום המדינה ולאחר הקמתה הם רק דוגמא.

ב-25 בדצמבר 1945 בלילה נפל בגורלי להעביר כשלושים בני נוער של הקיבוץ "איחוד הנוער הציוני" מלודז' שבפולניה ל"צ'כוסלובקיה". בגבול קיבלתי משליחי הבריחה תינוקת כבת שנה וחצי ללא זהות, ונשאתי אותה בזרועותיי דרך הרי הקרפטים המושלגים – הגבול בין שתי המדינות שנשמר בקפדנות על ידי חיל הגבול הפולני. מפראג העבירה אותם הסוכנות היהודית לארץ ישראל.

בארץ פגשתי כמובן רבים מאלה שהעברתי. אני מקווה שאותה תינוקת נקלטה בארץ ואולי גם מצאה את זהותה. לרבים אבדה זהותם עד היום הזה. את המלצרית בת-שבע לא חיפשנו וחבל. ומי ייתן ולא נצטרך לעולם להתלבט ולהתחרט.

עד היום ישנו דיון וויכוח מה היו הסיבות שהגרמנים העבירו את יהודי מערב אירופה למזרח בעיקר לפולניה להשמדה. עובדה: רוב מחנות ההשמדה היו באזור פולין.

באשבע נשארה בעיר מולדתי בחיים, כי הנוצרים לא הלשינו לשלטונות הנאציים מי הוא יהודי. בדנמרק למשל, הנוצרים עזרו ליהודים אזרחי המדינה לעקור צפונה בסירות מעבר לים. הנושא הזה לא נחקר לדעתי באופן מוחלט ויש הבדל מהותי למשל בין הולנד, צרפת של ווישי ושל דה גול ועוד. גם המסקנות היו לא אחידות ויש מקום למחקר מקיף.

ליטמן מור, שהוא כיום כבן 98, הוא זקן הכותבים שלנו במכתב העיתי.

ב-18 במרץ כמעט זרחה השמש על מדינת ישראל. כמעט הודחה דיקטטורת החושך שהחריבה את המדינה, המיטה חרם בינלאומי על ישראל ודירדרה אותה למדינת עולם שלישית נחשלת; כמעט קמנו לשחר של יום חדש של שלום קוסמי, כלכלה משגשגת, אוויר צח וחופש אין סופי. כמעט. הכול בגלל יאיר גרבוז. הוא אשם. הוא אשם. הוא אשם. אותו נוקיע אל עמוד הקלון.

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר-לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ (ויקרא ט"ז).

וכיפר בעדו ובעד ביתו. יש שעיר, יש את מי להאשים. וכשיש לנו את מי להאשים, אנו את נפשנו הצלנו. יש שעיר לעזאזל, ואת הנפש ניתן להציל מפני הדבר הקשה לה ביותר – חשבון נפש.

בראיון לאיילה חסון ברשת ב' למחרת הבחירות, הקדיש הרצוג מקום רב לגינויו של יאיר גרבוז, השעיר לעזאזל. פוסט שקראתי בפייסבוק אמר: "בני הזוג נתניהו צריכים לשלוח זר פרחים ענק ליאיר גרבוז." הרי זה ברור, המשפט האומלל של יאיר גרבוז, העביר עשרה מנדטים לליכוד והעניק לנתניהו את השלטון.

מדרש חז"ל לפיו על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, הוא קצת מוזר. מה? העובדה שפלוני התנהג באופן מכוער לאלמוני וסילק אותו ממסיבה, היא סיבה לחורבן לאומי?

אלא שלא כאן שורש הבעייה, כי אם בכך שגדולי ישראל ישבו באולם, ראו ושתקו, לא מיחו בידו. דבריו של גרבוז לא נאמרו במעמד של גדולי ישראל, אולם הם נאמרו מעל הבמה המרכזית בעצרת המרכזית של מפלגת "רק לא ביבי", ורבבות משתתפיה לא מיחו בידו, לא שיסו את דבריו בקריאות בוז, לא הורידו אותו בבושת פנים מן הבמה. כי האמת היא שהשעיר לעזאזל ביטא אותם, את אמונתם.

יאיר גרבוז לא התמודד על ראשות הממשלה, אפילו לא על מקום בכנסת. ולא הוא הגדיר בשידור חי, בפריימטיים בטלוויזיה את מטרת הבחירות: "להוריד את הזבל." מערכת הבחירות הזאת לא היתה תחרות לגיטימית בין שתי מפלגות על השלטון במדינה דמוקרטית, אלא מערכה להורדת הזבל. ומי שנתן את הטון, לא היה יאיר גרבוז.

אם יש מישהו שצריך לקבל זר פרחים ענק מבני הזוג נתניהו, אין זה יאיר גרבוז אלא נוני מוזס. לא אמן מן הפריפריה שאמר דבר שטות בעצרת, אלא טייקון, איל תקשורת, אחד האנשים החזקים במדינה, שניהל במשך מספר שנים את הקמפיין של להוריד את הזבל, ורתם אליו את שליטתו הריכוזית בלמעלה מ-50% מהתקשורת בישראל. כל מי שפתח בכל שעה ביממה את ynet קרא תיאור של מדינת ישראל כאזור מוכה אסון, ונחשף למסע דמוניזציה אישי חסר תקדים כלפי ראש הממשלה. שטיפת המוח הזו אמורה הייתה למחוק את תודעת ההמון, לשתול בתוכו שנאה ובוז כלפי נתניהו ולתכנת אותו לעשות את הדבר הנכון בקלפי.

זה היה כל כך קיצוני, כל כך מכוער, כל כך אכזרי, כל כך אישי, כל כך ממוקד, כל כך שקרי, כל כך מתנשא – שקהל הקוראים אטם את אוזניו ואת עיניו, וגם כשפה ושם נאמר איזה דבר של טעם, אנשים כבר לא היו מוכנים לשמוע. תגובת הנגד היתה בקלפי.

בבוקר שלמחרת הבחירות זה נמשך. אותה התנשאות, אותה פלגנות, אותה לעומתיות. אותה אי הבנה מדוע הציבור לא הבין מה עליו לעשות ולמה הוא לא הוריד את הזבל כפי שאמרנו לו. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם. הציבור הוא עדר שאינו מבין מה טוב לו והוא מצביע נגד האינטרס של עצמו, כי זאת "הצבעה שבטית". אין ברירה, צריך להחליף את העם.

* הדבר הראוי ביותר, הטוב והמיטיב עם מדינת ישראל, הוא הקמת ממשלת אחדות, שתאחה את שברי החברה הישראלית, אחרי מערכת הבחירות המכוערת הזאת ותתמודד יחד, עם האתגרים הביטחוניים והחברתיים שעומדים בפנינו.

לצערי, נראה לי ששני הצדדים אינם הולכים לכיוון הזה. דומני שגם קריאתו של הנשיא ריבלין לא תגרום לשני הצדדים לנהוג באחריות. הלוואי ואתבדה.

אם לא ממשלת אחדות, אני מקווה שהממשלה תכלול בתוכה גם את "יש עתיד", שלצד "כולנו" יהיו גורם ממתן ומאזן בממשלה. הראשון שצריך לשאוף לכך הוא בנימין נתניהו.

רוב מצביעי "יש עתיד" לא רצו בהמשך שלטונו של נתניהו והעדיפו שהמחנ"צ ינצח בבחירות. אולם לא בכדי, הם לא בחרו במחנ"צ אלא ב"יש עתיד". הם בחרו ב"יש עתיד", שמנהיגו הקפיד לסרב בעקשנות לומר שלא יצטרף לממשלת נתניהו. הם בחרו ב"יש עתיד", שמנהיגו הקפיד לא לציין על מי הוא ימליץ לנשיא. הם בחרו ב"יש עתיד" שהקפידה לציין שאינה חלק מגוש השמאל אלא היא מפלגת מרכז. הם נתנו ליאיר לפיד מנדט ברור לשאת ולתת על הצטרפות לכל קואליציה. ומאחר והליכוד ונתניהו ניצחו, הצטרפות לפיד לממשלה תבטא את רצון בוחריו.

* לנוכח מערכת הבחירות הלעומתית ורוויית השנאה מצד שני הצדדים, בחרתי ב"כולנו" כגורם שפוי ומאוזן, שיהווה גורם ממתן ומאזן בכל ממשלה שתיבחר. אני מקווה שאכן "כולנו", כמפלגת מרכז, שקיום הקואליציה תלוי בה, תנהג באחריות ולא תיתן ידה להשתוללות נוסח הצהרות הרהב של יריב לוין על שלטון ללא מיצרים ושבירת הקודים הממלכתיים.

* בעקבות נאום הניצחון של נתניהו, ברכתי על התחייבותו לשים דגש על נושא הרווחה, להוריד את יוקר המחיה ולפתור את משבר הדיור. ציינתי שהדבר מעיד על שינוי כיוון בדרכו.

התגובה האוטומטית שקיבלתי היתה "אתה עוד מאמין לו?"

ובכן, גישתי תמיד היא "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך." ראשית, בירכתי על הצהרת הכוונות. טוב שזו הבטחתו וטוב שהוא השמיע אותה גם אחרי הבחירות. כפי שאיני קונה אף הבטחה של פוליטיקאי כאמת מוחלטת, כך איני פוסל מראש את נכונותו לקיימה.

אני אופטימי בנושא זה, בעיקר בזכות ההישג של "כולנו", שבלעדיה לא תהיה ממשלה. "כולנו" תיתן את הטון בנושא החברתי – כלכלי וקרוב לוודאי שכחלון יהיה שר האוצר.

אני שמח שבחרתי ב"כולנו", אך גם כלפי כחלון ו"כולנו" גישתי היא "מעשיכם יקרבוכם, מעשיכם ירחיקוכם."

* להערכתי, נתניהו ירצה מאוד לעצב, בקדנציה הרביעית, את האופן בו ייחרט בהיסטוריה. לכן, תהיה לו מוטיבציה לחולל שינוי כלכלי חברתי אמיתי, ולשם כך עליו לשנות את דרכו.

המבחן הראשון יהיה מילוי התחייבותו למנות את משה כחלון לתפקיד שר האוצר. אין ראוי מכחלון לתפקיד, בזכות מחויבותו לשבור את שלטון הטייקונים הריכוזי בכלכלת ישראל ובעיקר את מונופול הבנקים המסחריים. אני מקווה שנתניהו, המחובר לטייקונים, לא יפריע לו. אם הוא לא יפריע, כפי שהוא לא הפריע לו ברפורמת הסלולר, הוא יוכל בצדק לזקוף לזכותו את ההצלחות.

* יוסי ביילין ב"ישראל היום", עקיבא אלדר ב"הארץ" ומאמר המערכת של "הארץ" קראו לכחלון להמליץ על הרצוג לנשיא ולמנוע את הקמת ממשלת נתניהו. למה? יש דרך יותר פשוטה ליישם בכל מחיר את אידיאולוגיית "רקלוביבי" – הפיכה צבאית.

* המנדט ש"כולנו" ביקשה וקיבלה מן הבוחר, היה להצטרף לממשלה שאזרחי ישראל יבחרו כדי להוביל בה את התחום החברתי כלכלי, על פי רעיונותיה. אזרחי ישראל בחרו בליכוד ובנתניהו, ואני בטוח שכמוני – 99% ממצביעי "כולנו" רוצים בהצטרפותה לממשלה, ויראו באי הצטרפותה מעילה באמון.

במאמרו ב"הארץ" הזכיר עקיבא אלדר שבמצע המדיני של "כולנו" נאמר שעל ישראל לשמר את ההישגים הדיפלומטיים והמדיניים מן העבר ובראשם מסמך בוש. מסמך בוש מדבר על הקמת מדינה פלשתינאית. זה נכון. אך הוא גם מדבר על גבולות בני הגנה – שם קוד לריבונות ישראל על בקעת הירדן, והכרה בשינויים הדמוגרפיים שנוצרו ביהודה ושומרון במשך השנים – שם קוד לריבונות ישראל על גושי ההתיישבות. והוא בשום אופן לא הזכיר חילופי שטחים. אני משוכנע שנתניהו חותם בשתי ידיו על המסמך הזה.

* אחד המהלכים הציניים והנפסדים במערכת הבחירות, היה צירוף הכהניסט ברוך מרזל ל"יחד" של אלי ישי. אלי ישי רחוק מאוד מכהניזם. אבל כדי לקבל את מאגר הקולות הכהניסטי, בניסיון לעבור את אחוז החסימה, הוא נתן הכשר לתועבה. העובדה ש"יחד" לא עברה את אחוז החסימה, והכהניסט לא יטמא את הכנסת, היא אחת התוצאות החשובות והמשמחות של הבחירות.

* לאחר הודעתה של זהבה גלאון שהיא לוקחת אחריות לתבוסה ומתפטרת, פירסמתי בפייסבוק פוסט, ובו הבעתי הערכה לצעדה הציבורי הראוי.

מסתבר, שבדומה לאריה דרעי, היא זרקה מפתחות קשורים בגומיה.

שלושה ימים טרם הבחירות אמרה בראיון לרינה מצליח שאם מרצ תקבל פחות משישה מנדטים זה יהיה כישלון והיא תישא באחריות כפי שהיא דורשת מאחרים. ולפתע, חמישה מנדטים הם הצלחה גדולה.

הסיבה העיקרית לכישלון של מרצ היא העובדה שמפלגת העבודה אימצה (כבר בשנת 2000, בימי ברק) את דרכה של מרצ, ובכך ייתרה אותה.

אני מקווה שחשבון הנפש של מפלגת העבודה יביא אותה להכרה, שלעולם לא תחזור לשלטון אם לא תחזור קודם לעצמה, לדרכה. או אז, יהיה מקום למרצ במערכת הפוליטית. אם לא, אין כל סיבה שמרצ לא תתמזג במפלגת העבודה.

* בני ציפר ניתח ב"הארץ" את הצבעת חבריו לקרטל הלאומנות הערבית: "שעמום, אופנתיות, התפנקות ורגשי אשם. היתה זו הצבעה ביזארית." והוא היטיב לסכם: "החשק שלהם לתת את קולם לרשימה המשותפת גדל כי ניתנה להם הזדמנות לפנטז על כך שהם יוכלו להתגבר על הפערים התרבותיים שביניהם לבין אותם ערבים הומופובים ופוליגמים באמצעות זה ששניהם ייאבקו שכם לצד שכם נגד האויב הציוני. מה שהם אינם מביאים בחשבון הוא שהאויב הציוני הוא אולי הם עצמם."

* אחד היעדים הראויים לממשלה החדשה הוא קידום המגזר הערבי ופיתוחו. המסר הלאומני של ההצבעה ההמונית לרשימה הלאומנית, מחייב את המדינה לחשבון נפש, ביחסה למיעוט הערבי. המיעוט הערבי נהנה מכל זכויות האזרח הפוליטיות, ובכך הוא שונה מכל ערביי המזרח התיכון, אך אין די בכך. יש צורך בהשקעה בתשתיות ובחינוך, בעידוד יציאת נשים לעבודה וכד'. זו מחויבות המדינה לאזרחיה.

* ליברמן אינו ראוי לתפקיד שר הביטחון. במלחמת "צוק איתן" הוא חתר תחת ראש הממשלה ושר הביטחון, בעודו מכהן כחבר הממשלה וקבינט המלחמה, כשר החוץ של מדינה במלחמה. אדם כזה אינו ראוי להיות שר הביטחון. גישתו הביטחונית היא כוח ללא שכל, ומה שאינו הולך בכוח ילך בכסח. אחרי חיסול מורנייה-ג'וניור וצמרת התארגנות איראן-חיזבאללה בקונייטרה, ישראל הכילה, בתבונה ובאחריות, את פיגוע חיזבאללה ברג'אר והגיבה במתינות, כדי לא לפגוע בהישג וכדי לא להיגרר למלחמה מיותרת. ליברמן, בעודו שר החוץ בממשלה, ניסה לחמם ולהוביל לתגובה חסרת אחריות. אדם כזה אינו ראוי להיות שר הביטחון. יתכן מאוד שכשר הביטחון, כשהאחריות תהיה עליו הוא ינהג אחרת. נכון, כשר הביטחון הוא כפוף לראש הממשלה, ונתניהו זהיר מאוד (לעתים זהיר מדי) בהפעלת הכוח. אך אסור לקחת סיכונים. האיש פשוט אינו ראוי.

אין גם כל סיבה פוליטית להיענות לדרישתו. עצם הדרישה הזאת, מצד ראש מפלגה קטנה בת שישה ח"כים, עזת מצח כמעט כמו סחיטת הסכם הרוטציה בידי ציפי לבני. יש לישראל שר ביטחון טוב, בוגי יעלון, ועליו להישאר בתפקידו.

* אריה דרעי אינו ראוי להיות שר הפנים. הוא אינו ראוי להיות שר ואף לא ח"כ, אך היותו ח"כ היא עובדה וכוחו הפוליטי מחייב את מינויו כשר. אלה תוצאות הבחירות וזה מחיר הדמוקרטיה. אבל אין כל סיבה להחזיר אותו לזירת הפשע – עמדת הכוח בה נהג ללא רסן וביצע את מעשי השחיתות העברייניים שלו. להחזיר את דרעי למשרד הפנים, זה כמו להחזיר את משה קצב לנשיאות או את אולמרט לראשות הממשלה (אחרי ש"יחזירו את חובם לחברה," כמובן).

* אורלי לוי אבוקסיס היא האדם המתאים ביותר לתפקיד שרת הרווחה. כח"כית היא היתה לוחמת ומחוקקת חברתית נחושה, מסורה, מקצועית ואיכפתיות. האיכפתיות החברתית שלה היא אמיתית, לא טרנדית. והכול היא עושה בנועם הליכות, ברוח טובה, ונהנית מהערכה ואהדה של כל קצוות הכנסת. אני בטוח שהיא תהיה שרת רווחה מצוינת. אמנם היא נציגת "ישראל ביתנו", אך כמי שתמך ב"כולנו", מבחינתי היא תהיה שרה נוספת של הסיעה בה בחרתי, כי היא מייצגת אותה השקפת עולם.

* את שר התחבורה ישראל כץ יש להשאיר כיתה, בעוון הצטיינות יתר. כץ מחולל מהפכה רבתי בתשתית התחבורתית של ישראל, ובכך מחולל שינוי חברתי משמעותי המקרב מאוד את הפריפריה למרכז. חשוב שהוא ימשיך להוביל בהצלחה את מפעל חייו.

* בני בגין הוא האיש הראוי לתפקיד שר המשפטים. יש מקום לרפורמות במערכת המשפט, אך מוטב שהדיון בהן יעשה כאשר שר המשפטים הוא אדם המכבד את בית המשפט ואת השופטים ואת רעיונות שלטון החוק ועליונות המשפט – ולא מישהו הרואה בבג"ץ אויב שיש להילחם בו. מינוי זה עשוי לאותת שנתניהו אינו מתכוון להקצין כפי שעשה במערכת הבחירות אלא לבחור בכיוון מרכזי, ממלכתי ואחראי.

* אני קורא ושומע את ההפחדות מן האסון הצפוי למדינת ישראל בעקבות הכרעת העם, ומבין שמחנה ה"שמאל" מתעקש לא ללמוד מטעויותיו, לא לעשות חשבון נפש ולהמשיך בדרך שגרמה לתבוסתו.

* הלקח של "הארץ" מכישלון מסע ההפחדה, הוא להמשיך במסע ההפחדה.

* אחרי בחירות המהפך ב-77' הודבקה ליצחק בן אהרון האמירה שצריך להחליף את העם. זאת אגדה אורבנית, הוא לא אמר זאת. מאז, הביטוי הזה מודבק בסרקאזם לביטויים של חוסר כבוד להכרעת הבוחר. והיום, למחרת הבחירות, יש ביטויים רבים העונים על ההגדרה. הגדיל לעשות גדעון לוי, במאמר תחת הכותרת "להחליף את העם", שבה הוא כותב ברצינות שזה הפתרון היחיד. מעניין, רק בשבוע שעבר הוא כתב שאין הבדל בין ביבי ובוז'י וקרטל הלאומנות הערבית הוא האלטרנטיבה היחידה. מן הסתם, כך הוא היה כותב אילו הרצוג ניצח.

האמת היא שלוי מזמן החליף את העם. הצבעתו למפלגה הלאומנית הערבית היא בסך הכל ביטוי אלקטורלי להחלפת העם שלו. כבר מזמן הוא לאומן אנטי ישראלי קיצוני.

* מה שבן אהרון אמר בליל המהפך, היה שאין הוא מכבד את הכרעת העם, במובן שהוא מקבל את התוצאה אך אינו נותן לה כבוד. ניתן להבין זאת כתגובת הלם של מי שקיבל בשורה קשה שלא העלה אותה על דעתו, והגיב בספונטניות בשידור חי. אבל יוסי שריד לא יצא מן ההלם גם לאחר 38 שנים, ובמאמר ב"הארץ" כתב "אני מקבל את התוצאות, אך איני מכבד אותן." לגבי ה"אני מקבל" הוא הסביר "וכי יש לי ברירה?" כלומר, אילו היו בידיו אמצעים, הוא היה מבטל את התוצאות. משמעות דבריו, היא שהשלטון שנבחר הוא אולי לגאלי אך לא לגיטימי. דה לגיטימציה לשלטון שנבחר בבחירות דמוקרטיות, מבטאת רוח טוטליטארית, אנטי דמוקרטית. מי שאינו מכבד את הכרעת העם, אינו מכבד את העם. ושריד אומר זאת בפירוש. מי שהצביע אחרת ממנו אינו העם שלו, או כהגדרתו "שתי מדינות לשני עמים."

* במקום חשבון נפש אמיתי של ה"שמאל" והתקשורת, אני קורא את ההיפך מחשבון נפש; את האמירות שהכיוון היה נכון, אך לא מספיק. היה צורך ביותר שנאה, יותר הסתה, יותר שטיפת מוח, יותר תוקפנות. הגדיל לנסח זאת בן כספית ב"מעריב". הוא עשה את חשבון הנפש של התקשורת והמסקנה שלו היתה שאסור היה לתקשורת לאפשר לנתניהו להתראיין בה לקראת הבחירות. זאת הדמוקרטיה נוסח בן כספית – על התקשורת להתגייס ולסתום את פיו של ראש הממשלה.

* בליל שבת התראיינה מרב מיכאלי ביומן בערוץ הראשון, ואמרה שהאופוזיציה היא מקום מצוין ללמוד ולתקן. וזה נכון. אלא שהיא אינה מבינה שהיא הבעייה ולא חלק מן הפתרון. ואיני מדבר עליה אישית אלא אידיאולוגית.

* מי שמצביע על הכיוון הנכון של חשבון הנפש הוא פרופ' אמנון רובינשטיין. בראיון ל"קול ישראל" הוא אמר שעל המחנה הציוני להתנתק לחלוטין מן הפוסט ציונים והאנטי ציונים, ובלי להזכיר שמות הוא הזכיר את הצגת "התקווה" כהמנון גזעני, אמירות נגד שירות בצה"ל וכד'.

* כך כתבה אלונה קמחי בעקבות תוצאות הבחירות: "לכל עם יש את השילטון שהוא ראוי לו. תחי הטיפשות, הרשעות והתודעה הכוזבת. תשתו ציאניד ניאנדרטלים מזויינים. ניצחתם. רק המוות יציל אותכם מעצמכם."

מי שרוצה להבין מה קרה כאן בבחירות, כדאי שיקרא שוב ושוב את דברי הבלע (כולל ה'אותכם' העילג).

* בבחירות 2006 קיבל הליכוד 12 מנדטים בלבד. בבחירות 1999 הליכוד קיבל 19 מנדטים. נתונים אלה מפריכים את התאוריה הנפוצה מאז הבחירות על "ההצבעה השבטית" של מצביעי הליכוד. הטענה הזאת מתנשאת, ומבטאת חוסר כבוד לבחירה החופשית התבונית של אזרחים במדינה דמוקרטית למפלגה יריבה, ומציגה אותה כהצבעה אוטומטית, רגשית.

לכל מפלגה יש עוגן מוצק של מצביעים שבטיים, כאלה שהיחס שלהם למפלגה הוא כשל אוהדים לקבוצת כדורגל. אני מכיר זאת היטב, מהצבעתם של חברי קיבוצים רבים בגולן למפלגת העבודה בתקופה שהיא הובילה מדיניות של נסיגה מהגולן (ולא אחזור על התירוצים המביכים). אולם הרוב הגדול של המצביעים אינם כאלה.

* אני מציע לא להתרגש מן ההפחדות מפני עתיד היחסים עם ארה"ב בעקבות תוצאות הבחירות. הידידות בין המדינות איתנה, והדמוקרטיה האמריקאית מכבדת את הדמוקרטיה הישראלית ואת תוצאות הבחירות. מה שמאיים על היחסים אינו תוצאות הבחירות בישראל, אלא ההסכם הנרקם בין ארה"ב לאיראן. אם חלילה ייחתם ההסכם, ארה"ב תצא מגדרה כדי לפצות את ישראל ו"לפנק" אותה. אם לא ייחתם הסכם ואובמה יחוש שהסיבה לכך היא המסע של נתניהו לסיכולו, יהיה משבר זמני ביחסים. מבין שתי האפשרויות הללו, הראשונה הרבה יותר מסוכנת לישראל.

* תמונת המצב במו"מ עם איראן – דווקא אירופה, ובעיקר צרפת, מגלה אחריות ולא נסחפת ברוח הפייסנית, הצ'מברליינית, של הסכם בכל מחיר, אותה מובילים אובמה וקרי.

* סופית – הבדיקות הוכיחו שערפאת לא מת כתוצאה מהרעלה.

סופית – אף ערבי בעולם לא יפסיק להאמין ולהיות בטוח שהמוסד הרעיל אותו.

* בפסח ימלאו שבעים שנה לחגיגת העומר בקיבוץ רמת יוחנן; אחת מיצירות המופת היהודיות-ציוניות החשובות ביותר שנוצרו בארץ ישראל בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. את המסכת יצרו חברי הקיבוץ – המשורר, הפזמונאי, המוסיקאי וגיבור התרבות (במובן העמוק של המושג) מתתיהו שלם, והכוריאוגרפית לאה ברגשטיין.

לרגל התאריך העגול ולקראת חג הפסח, ערך הקיבוץ, בשיתוף עם מיספר גורמים, כנס בן יומיים – "תפארת חג", העוסק ביצירת החג של שני היוצרים הדגולים, שבנוסף לטקס העומר יצרו גם טקסי ביכורים, חג המים בסוכות וחג הגז, טקסי כלולות ועוד. אני השתתפתי ביום הראשון של הכנס, שהוקדש למתתיהו שלם.

הופתעתי לטובה מהקהל הרב מאוד שהשתתף בכנס. רובו – ותיקי הקיבוצים. אני חש קירבה רבה מאוד לאנשים האלה. לצידם אני תמיד חש בבית. אך אני חש גם זרות מסוימת. האירוע היה יומיים אחרי הבחירות, ופגשתי אנשים באבל. ואילו אני – איני שותף באבלם. הם מכירים אותי ואת עמדותיי הפוליטיות, אותן אני מבטא, בין השאר, בעיתונות הקיבוצית ובתנועה הקיבוצית כבר שלושה עשורים, ולא קל להם איתי. אבל בתוך תוכי אני יודע, שדווקא אני נאמן לערכי תנועת העבודה, דווקא בכך שאיני דבק במפלגת העבודה. ודומני שאין ביטוי ברור לכך יותר משיריו של מתתיהו שלם: שירי אהבת ארץ ישראל, דבקות באדמת המולדת, הזיקה לתנ"ך כתשתית חיינו וקיומנו בארץ. האם מירב מיכאלי ויוסי יונה הם נושאי הדגלים הללו?

יצירתו של מתתיהו שלם מסמלת בעבורי את המסר ההפוך למסרי הקיטוב, השסע והשנאה שבאו לידי ביטוי במערכת הבחירות. יצירתו משלבת את תרבות המזרח עם תרבות המערב ובכך הוא הקדים את זמנו (לא בכדי, יוצרים ואמנים האמונים על השילוב הזה, חוזרים היום ליצירתו – יאיר דלאל, ר' חיים לוק ופרופ' מיכאל וולפה, שנשא את ההרצאה המרתקת ביותר בכנס). היא משלבת את החדשנות הציונית החילונית עם הזיקה העמוקה למורשת היהדות על רבדיה השונים ובראשם התנ"ך. בעבורי הוא דמות מופת.

גולת הכותרת של הכנס היה מופע זמר, מחול וקריאה מיצירת מתתיהו שלם, כולו על טהרת החברים הכישרוניים של רמת יוחנן.

* חיים באר הוא הסופר האהוב עליי ביותר. קראתי לראשונה את רומן הביכורים שלו "נוצות" בהיותי נער בכיתה י'. באר התגורר במרחק בתים אחדים מביתי. נהג ללכת ברחוב לבוש מכנסי ג'ינס ובטלדרס ג'ינס ועדין כיפה סרוגה לראשו, ואני התביישתי לגשת אליו, להציג את עצמי ולספר לו עד כמה אהבתי את ספרו.

במשך השנים קראתי את מדורו "זיכרונותיו של תולעת ספרים" ב"דבר" ואת כל ספריו. את כולם אהבתי מאוד, ומעל כולם את יצירת המופת האוטוביוגרפית שלו – "חבלים".

רק שלושים שנה מאוחר יותר היכרתי את חיים אישית, כשהיה מורה שלי בלימודי התואר השני ביהדות. ארבעה קורסים למדתי אצלו. חיים באר הוא המורה הטוב ביותר שהיה לי. מורה נפלא ואדם מאוד אנושי ונעים.

את צירוף המילים "ארון הספרים היהודי" חיים באר המציא. הוא עצמו ארון ספרים יהודי מהלך. כל שורה בספריו מתכתבת עם אוצר התרבות היהודית. עובדה זו, ועימה – העברית העשירה, ההומור המיוחד, היצירתיות והדבקות באמת הפנימית שלו, הם העושים אותו לסופר דגול.

במלאת לו שבעים, נערכה לכבוד חיים באר קבלת שבת יפה ומרגשת במועדון "צוותא". הזמנתי כרטיס חודש מראש, וכך זכיתי להיות בין המאות שהצליחו להשתתף באירוע. נהניתי מאוד.

וכמו יום קודם לכן, בכנס על מתתיהו שלם, מצאתי את עצמי בין אבלים, באווירת תשעה באב של מוצאי הבחירות. "נציג הימין" כינה אותי חיים באר כשנפגשנו. חיים יודע שאיני איש ימין. אך חוששני שהוא צדק – בין המאות באולם "צוותא", יתכן שאני הייתי "נציג הימין".

אין קלקול גדול יותר בחברה הישראלית, מאשר המציאות שבה אירוע תרבותי מכנס אולם על טהרת אנשי "שמאל" או על טהרת אנשי "ימין". ואם יש נושא שאני מאוד רוצה להשפיע עליו בפעילותי הציבורית והחינוכית ובכתיבתי, הוא תיקון הקלקול הזה.

* ביד הלשון: בראיון ל"קול ישראל" אמר ח"כ הרב גפני: איך אמרו חז"ל? "אל יתהלל חוגר כמפתח."

אולם לא חז"ל אמרו זאת. הפסוק הזה לקוח מן המקרא. היתה זו תגובתו של המלך אחאב לדברי הרהב של מלך ארם בן הדד, ערב המלחמה בין הממלכות. ואכן, ישראל ניצחה במלחמה.

* לאילה זמרוני – הכתב לא דיבר על סָבַיו של מאיר דגן אלא על סָבִיו, במובן סָבוֹ, הסבא שלו, בלשון יחיד. וזאת, כאמור, טעות.

דאגותיהן של מדינות ערב, המאויימות על ידי משטר האיותאללה, בטהרן גוברות מיום ליום, והן מוחות ומזהירות מפני הסכנות הצפויות. עורך האתר "אלערבייה", שנחשב למקורב לממסד הסעודי, פרסם למחרת נאומו של בנימין נתניהו בקונגרס האמריקני מאמר, שבו שיבח את דבריו של ראש הממשלה ואף טען כי האדם היחיד שאינו מבין את הנסיבות הוא ברק אובמה.

דובר הממשל הסעודי אומר כי "החיפזון של הבית הלבן לחתום על הסכם עם איראן בסוגיית הגרעין משליך לרעה על יחסי ארצות-הברית-סעודיה, וכי הבית הלבן אינו דואג לאינטרסים של ידידי ארה"ב במזרח התיכון."

הדובר הסעודי מוסיף כי "ההתפשטות הקולוניאליסטית של איראן במזרח התיכון חמורה יותר מן ההסכם המקווה. אך לא זו בלבד, אלא שמדינות ערב, הנחשבות חלק מהציר הסוני המתון, מתנגדות למדיניות הפיוס של הבית הלבן כלפי 'האחים המוסלמים' בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט.

"הבית הלבן מניח כי הידוק הקשרים עם 'האחים המוסלמים' הוא הדרך הנכונה להילחם באיסלאם הקיצוני נוסח דאע"ש, הג'יהאד העולמי, חמאס ואלקאעידה.

"אך לא זו בלבד. הממשל האמריקני מעודד את מעורבותה של איראן בענייניה הפנימיים של עיראק ואת השתתפותן של משמרות המהפכה בקרבות נגד ארגון דאע"ש ברחבי עיראק. הבית הלבן מתעלם מכך שבסופו של דבר איראן תשתלט על עיראק ועל אוצרות הנפט שלה.

"הבית הלבן משתדל להרגיע את סעודיה ומדינות המפרץ כי ארה"ב לא תנטוש מדינות אלו שהן בעלות בריתה במזרח התיכון. אך לא ברור אם ביקורו לאחרונה של שר החוץ ג'ון קרי בסעודיה ירגיע את השלטונות של סעודיה ומדינות המפרץ וישכך את פחדיהן מפני המשטר האיראני."

ואילו העיתון "אלשרק אלאווסט" מפרסם מאמר (5.3.15) בכותרת: "איראן מסוכנת יותר מדאע"ש" ובו נטען כי: "אין מקום להשוואה בין דאע"ש לאיראן. דאע"ש הוא אומנם קבוצה מסוכנת אך קטנה, והשמדתה אפשרית, כפי שהושמדו קבוצות חריגות קטנות דומות שהתנגדו לערבים, כמו קבוצות הפורשים, הקרמטים, החששים והפטמים האלימים שחוסלו על יד צלאח א-דין אלאיובי. אך איראן שונה מהן תכלית שינוי: היא הצליחה להשתלט על 4 בירות ערביות – דמשק, ביירות, בגדד וצנעא. איראן מהווה איום אסטרטגי על הסונים. איראן מסוכנת אלף מונים מדאע"ש.

הנשק של דאע"ש הוא זריעת פחד ואימה בקרב אויביו במגמה להניא אותם מהתנגדות ולאלץ אותם לברוח משדה הקרב.

תולדות המזרח התיכון משופעות בטקטיקת ההפחדה. שיא השימוש בהפחדה היה ב-1258, כשהמונגולים בפיקודו של הולגו הגיעו לעיראק והחריבו את החליפות העבאסית. מימי החידקל במחוז בגדד הפכו שחורים בשל הדיו של עשרות אלפי הספרים שהוצאו מהספריות והושלכו לנהר. מימיו נצבעו גם באדום ממעשי הטבח הרבים שביצעו המונגולים.

לאחר כיבוש בגדד, פקד הולגו להקים על גדת החידקל פירמידה מגולגלותיהם של ההרוגים, כדי שיוכל להתייצב בראשה ולחגוג את נצחונו. יום לפני החגיגות ביקר באתר, ראה את פירמידת הגולגלות ואמר כי אינה די גבוהה. הוא פקד להרוג עוד עשרת אלפים בני אדם כדי שראשיהם הכרותים יגביהו את הפירמידה.

ואילו בדמשק פקד הולגו לגרש את כל תושבי העיר אל מחוץ לחומותיה למדבר ולדהור עליהם בסוסים. מפקדיו ניסו לרסן אותו באומרם שיש בין תושבי העיר נשים, זקנים וטף. הם ביקשוהו לשאול את אלוהיו אם לנהוג כך.

הולגו עצם את עיניו והשיב: "שאלתי את אלוהיי. קדימה! בַּצעו את הפקודה!"

זהו שם ספרו של המשורר הסורי ממדוח עדוואן. בערבית מורכב שם הספר משתי מילים בלבד: "חיונת אלאִנסאן". נעיר כי בערבית ניתן ליצור פועל מהשם "חיה", בדומה ל-animalize באנגלית. תכני הספר מעציבים ומכאיבים, כי הם מבטאים באופן מציאותי את מצבם המדכא של עמי ערב כיום, ההופכים טרף לטרור, לאלימות ולכיבוש האיראני.

ההשראה לחיבור הספר נלקחה מן הטבח ההמוני בעיר חמת ב-1982, שבמהלכו נרצחו כעשרת אלפים בני אדם, והעיר העתיקה נחרבה כליל. גם העינויים והחיסולים של אנשי האופוזיציה בבתי הסוהר שימשו מקור לנכתב בספר.

ברשתות החברתיות הופיעו תגובות רבות המזדהות עם המחבר שנותן תואר של "חייתיות" לאכזריותם של השליטים. הנה כמה מהן:

"שם הספר זועק לשמיים. אך מי שקורא את הספר חייב להתמודד עם אמת לאמיתה."

"המזעזע בספר הוא הסיפורים על שיטות העינויים בבתי הסוהר בסוריה, שמוכיחים כי בני אדם גרועים מחיות טרף. שכן חיות אלה טורפות במהירות, אך אינן מענות את קורבנותיהן."

"הספר מדהים כי הוא מתבסס על עובדות ולא על רעיונות ודעות. וכשהמחבר מביע דעה כלשהי, הוא עושה זאת לאחר שהוא מביא את העובדות."

בשנות ה-60' של המאה ה-20 חיסל משטר הבעת' בסוריה 800 אנשי "האחים המוסלמים". הם הועלו על מטוסי טופולב המשמשים להצנחת צנחנים, והושלכו מן המטוסים ללא מצנחים למדבר אלג'זירה בצפון סוריה.

זהו אירוע מזערי בחומרתו לעומת הריגתם ופציעתם של 1,3 מיליון סורים והפיכתם של כ-5 מיליון סורים לפליטים בארצם ובמדינות השכנות. נתונים אלה הם לפי מקורות של האופוזיציה.

יש לציין כי ספר זה נכתב בטרם גילוי הזוועות של ארגון דאע"ש.

The UN’s top women’s rights body, the Commission on the Status of Women (CSW) – CSW ends its annual meeting on Friday, March 20 by condemning only one of the 193 UN member states for violating women’s rights – Israel.

ועדת האו"ם למעמד האשה אישרה אמש (שישי, 20.3) החלטה המטילה על ישראל את האחריות ל"מצבן החמור של הנשים הפלסטיניות" בשל הכיבוש המתמשך בשטחי הגדה. שגריר ישראל באו"ם, רון פרושאור, גינה את ההחלטה ואמר כי מדובר בהוכחה נוספת ליחס המפלה שלו זוכה ישראל מצד הארגון. לדבריו, ישראל היא המדינה היחידה שהוזכרה באופן פרטני על ידי הוועדה.

25% מאזרחי ישראל בחרו במי שרומס אותם במשך שנים ארוכות, באדם שמנצל את המישרה שניתנה לו כדי לפגוע בהם, בבוחריו. הם בחרו במי שתופס עצמו כ"מלך", בעל זכויות נעלות על כל אחד מהם. הם בחרו באדם שמוביל בשחצנות, ביוהרה ובהתנשאות אותם, ובמיוחד את אלו שאינם "לבנים" כמוהו, "נעלים" כמוהו. הם בחרו באדם בוגדני, זחוח, ש"אינו רואה אותם ממטר." הם נתנו קולם למי שאינו מייצג אותם בשום צורה ואופן, למי שאינו דואג לאינטרסים שלהם בשום דרך. הם בחרו באדם שמציג עצמו כקורבן תמידי, בעוד הוא הופך אותם לקורבנות של מדיניותו (או של חוסר מדיניותו), בהפקירו אותם במסדרונות הרפואה, בכיתות החינוך, בדירותיהם המטות לנפול או באוהליהם הדולפים. הם בחרו באדם "עליון", שעבורו אינם חשובים כאנשים.

הם בחרו באדם שהשניא אותם, ואת כל הישראלים, על אומות העולם. הם בחרו באדם שמוביל את המדינה של כולנו בדרך ללא מוצא. המציאות טופחת על פני כולנו, והוא, ש"אין בלתו", ממשיך, ומן הסתם גם ימשיך, להוביל אותנו אל ההתקוממות הבאה של 4 מיליון פלסטינים כבושים ומדוכאים. הוא מוביל אותנו גם אל המלחמה הבאה, "הבלתי נמנעת", כמובן, ואל החרם הבינלאומי ההולך ותופח – החרם הכלכלי והמדיני – שיפגע בבוחריו ובכולנו.

הם בחרו באדם שזרה שנאה לכל עבר, והפך אותה לדרך התנהלות יומיומית כלפי מי שאינו דומה לו. הם בחרו באדם, שמשתמש בקורבניות כדרך חיים, והופך אותה לדגל.

לא סביר בעיניי שרבע מאזרחי ישראל מאמינים ששנאה וקורבניות הן דרך חיים ראויה. לא סביר בעיניי שיוהרה והתנשאות על אחרים הן התנהגויות ראויות בעיניהם. לא סביר בעיניי שהם חפצים להירמס שוב ושוב על ידי מנהיגם. לא סביר בעיניי שרבע מאזרחי ישראל חפצים להיות מנודים בעולם.

האם הם יגרמו לו לשנות מדרכו? האם ההשקעה שלהם בו תניב פירות לא באושים? האם האיש הזחוח הזה מסוגל לנהוג אחרת? האם הם סוברים שזו רק מסיכה, ורואים מעבר לה משהו שהוא מסתיר כל השנים? האם משקלם וערכם של 25% מאזרחי ישראל יגרמו לו להפנות עורף למיליונרים שאותם טיפח כל השנים? אולי אמונתם בכוחם זה הובילה אותם לבחור בו?

והאם אתה שומע את 45% מאזרחי ישראל שמאסו במדיניותך, החברתית והמדינית, ובחרו ב"מחנה הציוני" וב"רשימה המשותפת" וב"יש עתיד" וב"מרצ"? והאם אתה שומע את קריאתם של ה"שקופים" של ש"ס, שמייחלים לשינוי במדיניות שנקטת עד כה? ואת בוחרי "כולנו" בהנהגת כחלון, שגם הם בחלו בדרכך?

האם הקולות הללו חודרים את מבצרך, ואת ליבך? כי אם כן, אולי לא תוביל את העגלה עם מי שהלכו איתך עד כה בדרך הנלוזה? אולי תקשיב למייחלים לשינוי, לשיפור באיכות חייהם כאן, לתקווה לימים טובים ושלווים, למנוחה ממלחמות?

אני מנסה להתנחם בדברי מרטין לותר קינג: "רק בחושך המוחלט אפשר לראות את הכוכבים מנצנצים!"

פורסם לראשונה ב"על צד שמאל", מגזין הסוציאל-דמוקרטיה בעריכת נפתלי רז מיום 19.3.15.

ברכות ליואב גלנט, שלאחר שנמנע ממנו ברשעות תפקיד הרמטכ"ל, הוא נבחר לכנסת ישראל ויוכל להשפיע בדרכו ומניסיונו. הכנסת התעשרה עימו.

יומיים לאחר הבחירות, ומה שהיה הוא שיהיה. אולי יהיה יותר גרוע – כי לממשלה החדשה שתקום יצטרפו קבוצות לחץ של מפלגות שחבריהם אינם משרתים בצבא, אינם מתפרנסים ורובם תלויים בקופה הציבורית, שהיא ממילא בצרות.

צריך לעקוב באם הבטחות שלפני הבחירות יקוימו – כמו דיור לזוגות צעירים, סיוע אמיתי למשפחות מצוקה שנקלעו למעגל העוני, ועזרה לקשישים מעוטי יכולת. פחות איומים על מה שאיראן עושה או לא עושה, ויותר תשומת לב לנושאים החברתיים. פחות ביטויי שנאה לאחר, ויותר חינוך לערכים.

אני אשמע נאיבי אם אשמיע קולי בבקשה מהמפלגה שזכתה בבחירות, שתקרא לממשלת אחדות לאומית. זו תהיה ממשלה יותר מאוזנת שלא תהיה נתונה לסחטנות של קבוצות מיעוט. ממשלה כזו תיתן ביטוי נאמן לרוב המצביעים בבחירות ותהיה פחות קיצונית בהחלטותיה. היא תפתח צוהר מחודש גם למדינות אירופה הנאורות (?) ולשיבה לקשרים, הנחוצים כל כך, עם ארה"ב

הקדמנו לברך על פרישתה של זהבה גלאון מהפוליטיקה. המקום החמישי למר"צ החזיר אותה ואת פיה המפיק מרגליות מורעלות – לקדמת הבמה.

תפוח-הזהב ויתר הזנים ממשפחת ההדרים (ציטרוס) אינם נמנים על שבעת המינים בהם התברכה ארץ-ישראל. עם זאת קיימת עדות לכך כי האתרוג גדל בארץ לפחות מתקופת החשמונאים בעוד הלימון החמוץ, החושחש והלימון המתוק הובאו ארצה בימי הביניים, מהודו, ע"י סוחרים ערבים.

תפוח-הזהב הובא מפורטוגל בראשית המאה השמונה עשרה. זכר לכך נשאר עד היום בשמו הערבי "בורטוגאן" אשר אינו אלא שיבוש של השם פורטוגל בשפה הערבית שאינה מכירה את האות "פ".

ומדוע נקרא תפוח-הזהב היפואי שמוטי? כי בימים שלא נודעו עוד נפט וחשמל השתמשו למאור בשמן זית נתון בפחית סגלגלה, הדומה בצורתה לביצת בת-יענה. פחית זו נקראה שמוט (בערבית) ומפאת דמיונו של תפוח-הזהב הסגלגל לאותה פחית נקרא על שמה.

מקור השמוטי וזמן הופעתו בארץ לוטים בערפל. בחוץ לארץ הוא ידוע כתפוח-הזהב היפואי ובאנגליה קוראים לו פשוט Jaffas .

הפרדסים, שרובם היו מרוכזים סביב יפו, היו קטנים. בני 5 עד 25 דונם כל אחד. בכל פרדס באר מים משלו ומנהל פרדס – באירג'י. השטח הקטן נקבע בעיקר בגלל מגבלות ההשקייה באותם הימים. מקור המים היחיד היתה הבאר שנחפרה לעומק של 8 עד 12 מטר, עד שהגיעו לשכבת המים העליונים. באר זו ספקה 10 עד 15 מטר מעוקב מים לשעה והיתה מידלדלת תוך שאיבה של שעות אחדות; השאיבה היתה מופסקת למיספר שעות עד שמי הבאר עלו מחדש ואז חזרו לשאוב. הבאר המצויה סיפקה מים כדי השקיית פרדס של כ-10 דונם.

חפירת הבאר אף היא היתה נעשית בשיטה מיוחדת. חפרו בעומק של מטר בערך ואחר כך החלו בונים את הבאר בבלוקים מלמעלה למטה. חופרים עוד ומשלימים בבניה עד שהגיעו לשכבת המים העליונים. כאן התקינו שלד עץ לתמיכת מיבנה האבנים של הבאר.

המים הועלו מתחתית הבאר אל תוך בריכה, באמצעות "אנטילייה" (נורית בערבית), שהיתה עשוייה שני גלגלי עץ גדולים, ומונעת על ידי גמל או פרד, שעיניהם כוסו בשל ההליכה בסיבוב. לאנטילייה היתה מחוברת שרשרת דליים שירדו לבאר ועלו מתוכה, כשהם מעלים את המים ושופכים אותם לתוך בריכה מרובעת.

מן הבריכה הבנויה במקום הגבוה, בפרדס, הסתעפו תעלות פתוחות שנחפרו בשיפוע כדי לאפשר את זרימת המים. בתחתית התעלה או בדופנה, ברווחים של מטרים אחדים, היה נקב אשר דרכו קלחו המים אל שורת העצים. נקב זה סתמו בסמרטוט, שעה שהיה צורך להעביר את המים לשורת עצים שנייה.

נטיעת הפרדס היתה איטית מאוד ועלתה בכסף רב, לפי מושגי הזמן. לא נטעו עצי הדר לפני שניקו את האדמה מעשבי הבר למיניהם ובמיוחד מן היבלית. פרדסנים מהדרים היו נוהגים לנקות משורשי היבלית כל רגב אדמה עד לעומק של מטר. את השתילים גידלו מייחורים אשר גדילתם הייתה איטית מאוד, גם עובדה זו היא שקבעה לא במעט את גודלו של הפרדס.

פרץ פסקל [מפתח-תקווה] היה מספר כי הערבים נהגו לנטוע הדרים ייחורים (בערבית – "וותאד"), דהיינו: גדעו ענף מתאים מעץ הדר, גזרו אותו לחלקים באורך של 20 ס"מ האחד, ונעצו את הגזירים באדמה, ברווחים של 25 עד 30 ס"מ. כעבור שנה, כאשר הגזיר הצמיח שורשים ועלים, העבירו אותו אל שטח הפרדס ולאחר שנה או שנתיים הרכיבו שתילים אלה ברכב שמוטי או לימון. השתיל היה ממשיך לגדול ולאחר חמש או שש שנים התחיל להניב פרי.

הערבים נהגו לנטוע מיספר רב של עצים לדונם, לא פחות ממאה. הם נימקו זאת בכך ששני עצים מניבים יותר מעץ אחד, עיבודם של מאה עצים לדונם זול יותר מעיבודם של מאה עצים לשני דונם; הרוחות מזיקות פחות כאשר העצים צפופים יותר; ולבסוף, עצים צפופים נשארים קצרי קומה דבר המקל על קטיף הפרי.

משהחלו היהודים לנטוע פרדסים ונוכחו לדעת כמה קשה ויקרה היא עבודת ניקוי הקרקע מעשבי הבר באת ובטוריה, הנהיגו את שיטת החרישה במאנז'-ריס. זו היתה מחרשה גדולה וכבדה שהובאה מחו"ל ונרתמה לשישה עד עשרה זוגות סוסים או פרדות. המחרשה הפכה את האדמה וחשפה את עשבי הבר על שורשיהם לאור השמש. תוך שבועות אחדים יבשו העשבים ושורשיהם בחום השמש ואז עברו בדיסקוס על האדמה החרושה, כדי להכשירה לפתיחת בורות הנטיעה.

בעלי הפרדסים הערבים השתדלו כמיטב יכולתם להכביד על היהודים את נטיעת פרדסיהם בשל החשש מתחרות. אחד האמצעים היעילים לכך היה סירוב למכור רכב שמוטי ליהודים, כי בלי הרכב אי אפשר היה לגדל שמוטי.

מה עשו חלוצי הפרדסנים היהודים? מצאו להם הרפתקנים, ושלחו אותם בלילות לגנוב רכב מפרדסי הערבים. הגניבה נמסרה למזמין בחשאי, בו בלילה, בעד החלון. שומרי הפרדסים היו ברובם מרוקאים או אלג'יראים חסונים אשר חיי אדם נחשבו בעיניהם כקליפת השום. גניבת הרכב היתה כרוכה אפוא בסיכון רב והסתיימה במקרים לא מעטים בפציעת הגנב ואפילו במוות.

רק לאחר התפתחות פרדסי היהודים הראשונים לא היה יותר צורך להיזקק לגניבות רכב, ונוטעי הפרדסים החדשים מקרב היהודים יכלו לקבל את הרכב חינם מאחיהם בעלי הפרדסים היהודים.

האגרונומים ["הגננים" בלשון תקופת הברון] היהודים חיפשו דרכים לקצר את הדרך המובילה לנטיעת הפרדס ולהוזילה. לשיטתם, החלו לזרוע גרעיני לימון מתוק בארגזים, ולאחר זמן קצר, משנבטו הזרעים, העבירו את הנבטים למשתלה, וממנה, לאחר כשנה, העתיקו את השתילים לפרדס. אותה דרך נקטו גם בגרעיני החושחש.

כמה עשרות שנים לאחר מכן הנהיגו היהודים את שיטת ההרכבה במשתלה והעתקת שתילים מורכבים לנטיעה הסופית. בשיטה זו הקדימו בשנה אחת את פריון הפרדס; ואם בתחילה היתה נהוגה בארץ שיטת ההרכבה הנמוכה של הערבים, בא פרץ פסקל והטיף "להרכבה בגובה הכתף".

בראשית היה סחר הפרי וייצואו נתון כולו בידי שלושה סוחרים ערבים. לימים, כאשר התרבו הפרדסים וגדלה הפוריות, גדל הייצוא ועימו גם מספר היצואנים. אלה היו ברובם נוצרים אף כי בעלי הפרדסים היו ברובם מוסלמים. הסוחרים-היצואנים היו לרוב גם הם בעלי פרדסים, אלא שהנוהג היה שאין סוחר משווק את פרי פרדסו הוא, אלא מוכר את פרי פרדסו לאחר וקונה פרי מבעלי פרדסים אחרים.

הקנייה והמכירה נעשו בשתי שיטות. האחת ב"דמאן", לפיה הסוחר היה עובר בפרדס לאורכו ולרוחבו, מונה את העצים ואת מיספר הפירות על כל עץ ולבסוף מציע הצעת מחיר בעבור כל פרי הפרדס "על העץ".

בעל הפרדס היה לרוב מבקש פי שניים ובסופו של דבר היו מגיעים להסכמה על המחיר. כמו כן היו מסכמים את תנאי התשלום. לרוב: שליש במזומן עם חתימת החוזה, שליש לפני הקטיף והשליש האחרון לכל תיבת פרי לפני הוצאתה מהפרדס. בדרך זו היה בעל הפרדס מובטח כי בכל מקרה הוא יקבל את תמורת המכירה במלואה.

השיטה השנייה, שהיתה פחות מקובלת, היתה מכירה לפי תיבה ארוזה למשלוח.

במשך הקיץ והסתיו היה היצואן מכין לו את חומרי האריזה הדרושים. לוחות העץ להכנת התיבות היו מיובאים מרומניה. המסמרים מצ'כיה, הנייר המיוחד לעטיפת הפרי – מאנגליה, וחישוקי עץ האגוז, בהם היו מחזקים את התיבה הארוזה, יובאו מתורכיה.

עד לכיבוש הארץ על יד הצבא הבריטי, היה נמל יפו המוצא היחיד למשלוח פרי ההדר מהארץ, וגם לאחר מכן שימש נמל יפו, משום קירבתו לאיזור ההדרים, כנמל העיקרי למשלוח ההדרים. עוד בעונת 1900/1901 נשלחו דרך יפו 250,000 תיבות פרי, רובן ככולן לבריטניה הגדולה.

האוניות, שהיו מובילות 25 עד 30 אלף תיבות, פרקו את מטענן בנמל ליברפול בו התקיימה המכירה בשיטת המכרז בבורסה של ליברפול, לכל המרבה במחיר.

כמות קטנה, ובעיקר פרי מדרגה שנייה ושלישית, נשלחה בסירות מפרש לאיסטנבול ולאלכסנדריה של מצרים שנחשבה חלק מהאימפריה העות'מנית. ב-1919 הוחל במשלוח הפרי ברכבת לפורט סעיד ולאלכסנדריה ומשם לאנגליה וליבשת אירופה, ורק בשנות השלושים הופנה חלק מן המשלוחים דרך חיפה, עוד לפני שהוקם בה נמל עמוק מים.

המשלחים הערביים העדיפו לייצא את פריים דרך נמל יפו, אם בשל קרבתו לפרדסיהם ואם משום שביפו יכלו להשגיח מקרוב על המשלוחים וטעינתם. היהודים נזקקו אף הם לנמל יפו אף כי לאחר מכן היו הראשונים לייצא את הפרי דרך חיפה.

עוד ב-1905 בנתה אגודת "פרדס", שאיגדה את הפרדסנים היהודים, מחסן גדול ומרווח על שפת הים, דרומית לרציף הנמל, ותרמה בכך רבות לשיפור משלוח הפרי דרך הנמל. היתה בכך מהפכה בזעיר אנפין מכיוון ששטח המחסן עלה על זה של כל המחסנים האחרים גם יחד. נוסף לכך נבנה מעין גשר נטוי אל הים שהקל על הובלת הפרי מהמחסן לתוך הסירות. אף כי הסירות היו שונות בגודלן הקציבו לכל סירה אותו מספר תיבות, בתחילה 300 וכשגדל נפח הסירות 500 תיבות.

במשך כל עונת ההדרים, מאוקטובר ועד סוף מרץ, היו מביאים את תיבות פרי ההדר לנמל על גבי גמלים. לרוב היו מבריכים את הגמלים בסמטת הנמל ופורקים מעליהם את התיבות במישרין לתוך הסירה, אך אם לא נמצאה אותה שעה אונייה בנמל לטעינה מיידית, היה הכרח לאחסן את התיבות במחסנים הצרים ונטולי האיוורור, שעמדו לאורך סמטת הנמל. נתמלאו המחסנים, והם נתמלאו מהר מאד בגלל שטחם המצומצם – היו עורמים את התיבות זו על גבי זו ומכסים אותן בשעווניות.

בשיא העונה קרה שבערימות תחת כיפת השמיים נמצאו יותר תיבות מאשר במחסנים. הדבר גרם לעיתים לכך שהתיבות שהגיעו ראשונות, הוטענו באנייה שנייה או שלישית. קל לתאר באיזה מצב היו אלה מגיעות לשווקים, לאחר שהות של 15 יום נוספים בבטן האנייה שהובילה אותן לליברפול.

פועלי הנמל הערבים, ספנים, סוורים וסבלים – התמחו בטעינת הפרי, ועבודתם היתה מהירה להפליא, במיוחד בים שקט. אף יחסם לפרי היה בזהירות ובהקפדה. ספני יפו, אף על פי שלא ידעו קרוא וכתוב, היו מאורגנים בקורפוראציה חזקה (הליג'נה) אשר שום שלטון, לא התורכי ולא המנדטורי, לא יכל לה. הליג'נה היא שקבעה את תור הפלגת הסירות בגורל או בדרך מוסכמת אחרת, והכול התנהל למישרין. אמנם היו ספנים ששיבשו את התור לאחר שקיבלו "בקשיש" מיצואן או קבוצת יצואנים, שלא היו מרוצים מהתור שעלה בגורלם, אך הליג'נה היתה מתערבת ומשליטה מחדש את סדר התור.

לכל משלח-יצואן היה סימן מסחרי משלו, "מרקא" בלע"ז, ולפעמים יותר מ"מרקא" אחת כדי להבדיל בסוגי הפרי לפי אריזתם. יצואני הפרי דאגו כי פרי שלהם לא ישתהה זמן רב במחסני הנמל, שהיו צרים מאד וחסרי איוורור. אלמלי זאת היה הפרי שהגיע אחרון לנמל נטען ראשון בעוד הפרי שנכנס קודם היה משתהה בנמל. סוחר-יצואן אחראי היה עולה בעצמו, או שולח את נציגו האישי, לעלות על סיפון האונייה כדי להשגיח שתיבותיו לא תינזקנה במהלך העברתן מבטן הסירה לאונייה וכדי להבטיח שהתיבות יאוחסנו במקום "טוב" במחסני האונייה.

העובר היום לאורכו של רציף הנמל, כותב יצחק רוקח בספרו ["פרדסים מספרים"], ממנו היו מטעינים את הפרי לסירות, לא יוכל לתאר לעצמו את המצב ברציף (שהורחב מאז פי שלושה בתקופת המנדט). ההמולה היתה ללא נשוא. מאות גמלים, עשרות רבות של עגלות, מאות סבלים וספנים, וסתם עוברים ושבים מילאו את השטח הצר של הרציף ואת המחסנים לידו. הסבלים שהוציאו את הפרי מן המחסנים, הספנים אשר הורידו את אלפי התיבות לסירות, הסוחרים למיניהם וכל הקשורים במשלוח הפרי, כל אלה עשו מלאכתם בדוחק, בצעקה והמולה רבה – אף בגשם שוטף ובבוץ.

המחסור במים היווה כאמור אחת המגבלות להרחבת הפרדסים. הנוריות סיפקו כמות מים קטנה בלבד ואפשרויות ההשקייה היו מצומצמות. הפרדסנים היהודים התחילו בחפירת בארות מים עמוקות ולעזרתם באו המכונאים היהודים אשר התקינו בבארות מסננים (פילטרים), הרכיבו משאבות ומנועים ושאבו כמויות מים אשר הערבים לא חלמו עליהן, בפרט אם שיחק המזל לפרדסן ובתחתית בארו התגלה מעיין.

לעומת זאת, הירקון ויובליו לא נוצלו כמעט להשקיית הפרדסים. הסיבה לכך היתה כי רוב האדמות, משני עברי הנהר, היו כבדות ונחשבו בזמנן כבלתי מתאימות לגידול תפוחי זהב. סיבה שנייה היתה שאדמות אלה היו ברובן רכושו של ההקדש המוסלמי (וואקף) שלא יזם נטיעת פרדסים על אדמותיו ואף אסר את מכירתן לזרים. הראשונים שנטעו פרדס רחב ממדים על שפת הירקון היו השותפים ל"בחריה" כפי שעוד יסופר.

כיצד גדל והתרחב ענף ההדרים במושבות היהודים? הפרדס היהודי הראשון על שטח גדול, לפי מושגי הימים ההם, היה זה של סר משה מונטיפיורי, אשר קנה אותו מערבי יפואי ב-1855. במרוצת הזמן רכש מונטיפיורי שטח אדמה גובל ונטע אותו עצי הדר. כוונתו היתה ליצור מקום עבודה ליהודים מהיישוב הישן שחיו על ה"חלוקה". בהיותו יהודי דתי נתפס לנטיעת פרדס כדי לגדל בו בעיקר אתרוגים.

בספר זיכרונותיו "פרשת חיי" מתאר יוסף אליהו שלוש כיצד נגנב על ידי ערבי שהוליכו מרחק גדול מיפו, וכיצד ניצל בידי ר' שמחון שנקלע במקרה לדרכם. אותו ר' שמחון היה המפקח על פרדס מונטיפיורי בו גר דרך קבע. לעיתים רחוקות היה נוהג לרדת העירה [ליפו] בכדי לקנות את הצרכים הדרושים לפרדס וצרכי מזון לכלכלת משפחתו. הוא סיפר למשפחת שלוש שבאותו יום בו נגנב יוסף אליהו על ידי המוגרבי, הכין ר' שמחון את עצמו לרדת העירה. האכיל חמורו והכין את רובהו ואלותיו, שבלעדיהם לא היה יוצא לדרך, לא רק מפני אימת השודדים כי אם מפחד החיות הטורפות, זאבים ושועלים, שלא פעם התנפלו עליו והודות לכלי זינו ניצל משיניהן.

בביקורו האחרון של השר משה מונטיפיורי ב-1875 התאכסן בביתו של סניור חיים אמזליג שכיהן כקונסול אנגליה ביפו. באותו ביקור קנה מונטפיורי כברת אדמה מחוץ ליפו, על גבול אדמת הגרמנים, ואחרי שהושלמה העברת הבעלות ביקש את אמזליג לזמן אליו אחדים מנכבדי הקהילה כדי להיוועץ בהם. בין המוזמנים היה גם ר' אהרון שלוש. השר מונטיפיורי סיפר לנאספים כי קנה כברת אדמה ורצונו לנטוע עליה פרדס. אבל, הוסיף, זקוק הוא לאדם אמיץ לב שישכון בה והוא מוכן לבנות לו בית וגם לחפור לו באר. את התקציב הוא משאיר בידי סיניור אמזליג ומוכן לכסות את כל ההוצאות עד שהפרדס יניב פרי. בהגיע הזמן שהפרדס יניב פרי תחולק הכנסתו לשלושה חלקים: החלק האחד יוקדש לעניי העיר, החלק השני להוצאות השוטפות של הפרדס ולהשבחתו והרחבתו והחלק השלישי לאיש המטפל בו.

לפי בקשת מונטיפיורי בחרו הנאספים את יהודה הלוי ור' אהרון שלוש כנאמני הרכוש. על ר' שמחון הוטל תפקיד המפקח על הפרדס שמוקם בשכנות למושבה הגרמנית "שרונה", בדרך פתח-תקווה, שהפך במשך השנים לשכונת מונטיפיורי. פרדס מונטיפיורי התקיים שנים רבות, ולאחר ייסודו של בית-הספר החקלאי מקווה-ישראל, פקחה הנהלת בית-הספר גם על הפרדס הזה.

קרל נטר, מייסדו של בית-הספר החקלאי "מקווה-ישראל", התחיל לטעת אתרוגים ב-1872, אולם המנהל הראשון של בית-הספר שנטע פרדס ראוי לשמו, בשטח של 60 דונם, היה שמואל הירש ב-1890. שלושת הפרדסים של "מקווה-ישראל" ניטעו לפי השיטות הערביות: העצים רובם ככולם שמוטי עם קצת לימונים מסביב לגבולות. מספר העצים למעלה ממאה לדונם, הכול מורכב על לימון מתוק. במרוצת השנים הוכנסו בפרדסים אלה שינויים ברוח הזמן: נעשה דילול במספר העצים, עצים על כנות לימון הוחלפו בחושחש וכדומה. רק ב-1927 החלה ב"מקווה-ישראל", בהנהלתו של אליהו קראוזה, נטיעת הדרים מודרנית שנסתיימה בשטח של כ-250 דונם עם כל הזנים המסחריים: שמוטי, אשכוליות, תפוז טבורי, ואלנסיה, לימון, קלמנטינה וזנים חדשים לניסיון. לפרדס זה ניתן השם "רוטשילד".

בשנת תרנ"ה (1895) נטע הברון רוטשילד את פרדסו בפתח-תקווה. היה זה פרדס אתרוגים שהכוונה היתה לספקם ליהודי התפוצות. אף כי גידול האתרוגים התפתח יפה במשך כמה עשרות שנים, לא זכה הענף להצלחה רבה עקב התחרות של האתרוגים המשובחים שגדלו באי היווני קורפו.

במרוצת הזמן נוספו עליו עוד שני פרדסים. שלושת פרדסי הבארון בפתח-תקווה טופחו יפה ושימשו דוגמה וכעין בית אולפנא לפרדסנים היהודים וכמקור לקבלת רכב בריא. במשך הזמן ניהלו את הפרדסים, כל אחד בזמנו, האגרונומים חיים כהן, פרץ פסקל, מאיר אפלבוים, אברהם בריל ואחרים. לימים עברו שלושת הפרדסים להנהלת יק"א ואחר כך לפיק"א.

אחד שלא הכיר את פתח-תקווה, כותב יצחק רוקח בספרו, בהיותה "אם המושבות" וחולשת על חמישה עשר אלף דונם מטעי הדר נושאי פרי, מתוך 150,000 דונם הדרים בארץ כולה (בשנות ה-30 הראשונות) – אחד כגון זה אם יתרחק היום ממרכז העיר, רחובותיה ובנייניה, ויביט על סביבו, יחשוב שהוא עדיין נמצא במושבה מובהקת של פרדסים... ואכן כדאי הביקור בפתח-תקווה "הפרדסנית", אף על פי שהיום נותרו בה אלא כמחצית מספר הדונמים שהיו לה בימי גדולתה.

פרץ פסקל אף הוא היה אחד מבעלי הפרדסים בפתח-תקווה. הוא הוחזק בשעתו ל"מומחה" בכל הנוגע לגידול פרדסים, עיבודם, קטיף הפרי ואריזתו. המצאות שונות יוחסו לפסקל ולעתים נקטו לשון גוזמה והדברים נשמעו כאגדה. בזמנו נחשבה כנת הלימון המתוק לכנה המובחרת, לצורך הרכבת השמוטי, והנה בא פסקל ויעץ להרכיב על כנת חושחש, בין אם הפרדס נטוע באדמה קלה ובין באדמה כבדה. מאז קראו לו לפסקל "מלך החושחש".

פסקל נחשב לממציא שיטת "הרכבת התמך" – עץ שהיה מורכב על כנת לימון מתוק, יש לשתול בסמוך לו שתיל חושחש ולהחדיר חלק מן השתיל לתוך העצה של הלימון, כאילו הזריקו לו לעץ הלימון המתוק מאונו של החושחש. כדי להקדים את הבשלת הפרי ניסה פסקל לחמם בחשמל את האדמה מסביב לעץ, ועוד...

אלו דוגמאות מעטות לחידושיו במטעי ההדרים. כמה מחידושי פסקל אף נקבעו כהלכות בענף. אין ספק כי פסקל היה נתון ראשו ורובו בהלכות הפרדס, לחפש ולגלות שיכלולים וחידושים בכל מקום שאפשר. על פרדסו של פסקל באדמות החול עברו גילגולים רבים והיום נמצא על מקומו בית-החרושת לצמיגים "ג'נראל" [בקריית אריה].

הספר "מי היה אותו אפלבוים?" הודפס בישראל בשנת 1999 בהוצאת רחל בע"מ, גינות שומרון.

המלך אחשוורוש והנשיא אובמה הוציאו מכרז בינלאומי לפקחים שיתנדבו לנסוע לאיראן ולדווח על המיספר האמיתי של הצנטרפוגות הפועלות בה במטרה לייצר אורניום שישמש לנשק גרעיני.

התשלום יכלול גם דמי החזרת גופותיהם בארונות עץ משובח.

מתוך הספר "כה אמר שטיינמן, יומן השיחות של מאיר ינאי"

* שונאים אצלנו בהנאה, לתיאבון. יושבים בציבור ושונאים. מתי שמחים? כשנולד ננס. אם מתגלה ננס, מתחילים לטפח את ננסותו.

* בארוחת-ערב ציבורית [בארה"ב] בא אליי אלי ויזל ולחץ את ידי. הסתכלתי בעיניו. הוא הסתכל בי. הוא חש מיד שלא כבש אותי. הסיר עיניו, הסתובב ונעלם. באותה ארוחת-ערב הירצה על יהדות. הוא דיבר על הנשמה היהודית, כשהמסובים יושבים וזוללים תרנגולות ומתמוגגים מנחת. אלי ויזל נותן ליהודים את הגניחה. יהודי זולל תרנגולות והוא מדושן עונג, אלא מה, חסרה לו, כך נדמה לו, קצת רוחניות. לכן הוא מזמין את אלי ויזל שעושה עסקים מן הדמעות של העם היהודי, וזה בא, נותן ליהודים אוכלי התרנגולות את הצימוק, והם יכולים להמשיך לגנוח.

* קראתי את "שיח לוחמים". רבים היללו את הספר ואחדים דיברו נגדו. אני סבור שהספר מלא פטפוטים.

* בטבע אוכלים הדגים הגדולים את הקטנים, ובאמנות אוכלים הדגים הקטנים את הגדולים.

* השבוע מתקיים "שבוע הספר העברי". עושים חגיגה לספרים, שרבים מהם כלל לא היו צריכים לצאת לאור.

הַתְּמִימוּת מִשְׁתַּמֶּרֶת עֵקֶב חֹסֶר הַשְּׁפִיוּת.

"זֶה הַזִּיּוּנִים שֶׁמְּשַׁבְּשִׁים עָלֵינוּ אֶת דַּעְתֵּנוּ."

כַּמָּה שָׁבוּעוֹת לִפְנֵי שֶׁמֵּתָה הִכְרִיזָה

שֶׁכָּבְשָׁה אֶת סוּרְיָה. שָׁבוּע לִפְנֵי שֶׁמֵּתָה

אָמְרָה לִי בַּטֶּלֶפוֹן: "בָּרַדיוֹ אָמְרוּ שֶׁאַתָּה מֵת."

אִמִּי מֵתָה עָלַי וְהִיא זְקֵנָה עֲטוּיַת סְחָבוֹת,

חַיָּה מִסִּיגָרְיָה לְסִיגָרְיָה, מִשְׁתּוֹקֶקֶת לְ"נוֹבֶּלְס",

צוֹעֶקֶת עַל הַמְּשֻׁגָּעִים הָאֲחֵרִים שֶׁסְּבִיבָה.

מתוך ספר שיריו שהופיע לאחר מותו – של יוסף יצחק, "שושן פראי" – שיצא עתה לאור בהוצאת ספרא, בעריכה ועם מבוא של חיים נגיד.

הצבע האדום תמיד כיכב בתעמולת הבחירות של מפא"י, כך גם בימים שצעדו ב-1 במאי עם דגלים אדומים כשה'קרמלין', אותו בית ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב, צבע את חלונותיו וגגו בים של דגלים אדומים. כך מַדֵּי "הפועל" באדום – יצירת הספורט שלהם.

לימים התברר שכולו בלוף, סטלין מת ואיתו כל השקרים, ומאז אין יותר הפגנות עממיות ב-1 במאי עם ראשי ההסתדרות או אפילו ראשי המדינה דאז. חאלאס. החלפנו דיסקט, אבל פתק ה'אמת' ממשיך בשקריו כל הזמן עם אותם שקרים. ככה גם הפעם אפילו לאחר תבוסתם. רק היום בבוקר [יום א'] אני פותח את המחשב ומיד קופצים עלי שקרים מעשה חושבים של הרצוג, להלן: [כל הציטוטים הם מראיון אחד ולא שהוא אינו חוזר על זה בראיונות אחרים כמו נייר קופי עוד ועוד]:

"נתניהו אמר את האמירות הכי גזעניות והכי שקריות... נתניהו אמר שנחילי ערבים באים לכלותנו... שהן אמירות הכי שקריות והכי גזעניות... נתניהו ערך מסע הסתה והפחדה ... נתניהו נגע בעצב עמוק וגזעני... הוא משקר... נתניהו משקר את הציבור ומטפטף לו רעל – וזה עובד. נתניהו הולך להתנגש בקיר עם ממשלה צרה עם ליברמן ובנט שתוביל אותו למבוי סתום וקשה...."

עד כאן מעט מהדברים שהוא חוזר באותו משפט כמו תוכי.

הבה ונספור מתוך 55 מילים כמה פעמים אמר "נתניהו" 6 פעמים. "שקר" 4 פעמים. "גזעניות" 3.

מה עוד? הסתה, פחד, רעל, להתנגש... מבוי סתום. חוק התחביר העברי הוא שאין חוזרים על אותה מילה פעמיים בפיסקה אחת, והנה, איש זה חוזר וחוזר כאילו לא סיים בי"ס יסודי, וזה רוצה, עם מילים אלה – להיות ראש ממשלה.

אם ככה מתמודד תבוסתן; בהכפשה מיידית על יריבו, כאילו גנב ממנו את הבכורה ולא בבחירות במדינה דמוקרטית, הרי הוא עירום מכל "אמת" שהיא-היא חביבתו בפתק בקלפי. זה מה שיש לך לומר מי שעתיד לשבת את כס ראש הממשלה? זה שינהיג את העם [כולו וגם את הרצוג] לשלום או מלחמה?

הצרה האמיתית של הרצוג ושל בחירת ליבו כפרטנרית להנהגת "אמת" – היא היעדר כל מידע אמיתי על עמו ועל ציבור מצביעיו ששמו 'אמת' בקלפי. הוא נדהם כשהבחין כי רק בערים עשירות ואשכנזיות, ובעיקר בווילות של המיליונרים של כפר שמריהו – זכה לניצחון בעוד הליכוד מזדנב אחריו בפער כלשהו.

אני עצמי נדהמתי כשטילפנתי לכמה קרובי משפחה שתמיד הצביעו ליכוד או דתיים, והנה אני שומע בצד השני: "מחנה ציוני."

נקעה נפשם של רבים ממצביעי ליכוד בשל שרה אשתו [וכך כבר כתבתי כאן לפני שבועיים], אבל שלא יתרברב הרצוג כי הם-הם מצביעיו לעתיד. מצביעי ליכוד, בדרך כלל חוזרים הביתה, כמו אלה שהלכו אחרי שרון ואולמרט וציפי ל'קדימה' ששבקה חיים, נשמתה גיהינום ולא גן עדן. הורסים ובורחים ומניחים לנפשם את הפצועים כמו את מופז למשל, שהלך עכשיו לבית מרפא סופי מהפוליטיקה.

24 המנדטים שהרצוג-לבני קיבלו אינם נטו מפא"יניקים. אלה ברובם ליכודניקים שערקו, חלקם להרצוג וחלקם לכחלון רק בגלל שכחלון טריפוליטני ותראה לי טריפוליטני אחד [אחד!] שערק מהליכוד לטובת ציפי. אין. וגם העריקה מהליכוד לכחלון אומרת דרשני.

האמת הלא עירומה היא כי מאז המהפך ב-1977 בידי בגין, אין למפא"י דרך אלא נסיגה ועוד נסיגה לקראת פיזורה כמו מפ"ם. כמו "אחדות העבודה" כמו הציונים הכללים, כמו מק"י או מפלגתו של גדעון לוי ועמירה הס שהם במיעוט מבוטל אפילו פחות ממרצ כיום.

היות שבשערי ישראל עומדים כיום אוייבים רבים לא רק מבני ישמעאל אלא גם חצי כושים מקניה שהשם שלהם ברק אובמה, צוררים ללא בושה וללא כבוד, והאיש שיכול לתת מענה של כבוד ומענה לאומי ומענה של ביטחון הוא רק נתניהו ולא נער מבועת כמו הרצוג – הרי שאין לעצמנו ברירה אלא להתאחד תחת מנהיגות ראוייה לשמה, מנהיג שאינו חושש מעימות עם בית לבן אחד. כי על גגות בתים רבים ברחבי ארה"ב, מתנופף לצד דגל ארה"ב גם דגל ישראל.

על אובמה ניתן לומר: עוד שנה וחצי – ואיש בעולם כולו לא יזכור אותו. וכמו לכל אדם יש גם לו תחליף, מי שייבחר, ולא חשוב מי רפובליקני או אפילו דמוקרטי, איש מהם לא ימשיך את דרכו.

בעניין הביקור בבית הזונות. שיעמוד על שלו וידרוש כפל הנחות. האחת לפי תעריף קבוצתי, השנייה הנחה לאזרח הקשיש.

מי שהיה סטודנט בירושלים ועשה כמה לירות בעבודת רגליים של סקר דבילי לטובת הלמ"ס, יודע כי הפתרון לכיתות רגליים בשרב, הוא השלמת הטפסים בישיבה בצל, וכיד הדמיון הטובה עליו.

רוב הסקרים היום הם טלפוניים. הנסקרים של היום אינם מסבירי פנים כנסקרים דאז. בימינו כל איש מאורגן עם כמה משפטי מחץ כדי להשיל מעליו את המטרידים הטלפוניים. אפשר להניח כי הסטודנטים הסוקרים היום, ונפגעים אישית מה"מי שבירך" שמשפיעים עליהם הנסקרים, מוצאים דרך יצירתית להשלים את משימתם.

בעניין דומה, מי לא מצא, לפחות פעם בחייו, קבוצה של פליירים זהים בת"ד הדואר שלו, או גרוע מכך, ערימה גדולה שלהם זרוקה בין השיחים?

המדיה משלמת לסוקרים עבור הבידור ולא בעד דיוק בתחזית. משום כך אותם טועים ימשיכו גם בעתיד לקבל חוזים מהמדיה וגם ימשיכו לטעות ולהטעות.

האם כדאי, בהזדמנות זו, להזכיר אימרה שהיתה נפוצה במושבותינו: "אמור לי מי שילם בעד הסקר ואומר לך מה תהינה תוצאותיו."

האם זה יהיה חוסר אחריות להעלות על הדעת כי תוצאות הסקרים באות ללטף את נטייתם הפוליטית של המשלמים?

לעומת זאת, בתי הימורים שפותחים לַיין, גם על תוצאות הבחירות, מזמינים את הציבור להמר נגדם. מי מהם שטועה מספיק פעמים בתחזיותיו, ישלם כסף רב מכיסו וייסגר. לעומתו ישגשג ויתמלאו כיסיו של המדייק, בתחזיותיו.

רונן דורפמן, מאיר את עינינו, כי אתרי הימורים מובילים "נתנו לנתניהו סיכוי של מעל 70% להיות האיש הבא שיושבע לראשות ממשלת ישראל" ובהתאמה שילמו לא הרבה יותר מ- 15 סנט על כל דולר של מי שהימר על ביבי.

מדור הספורט עמ' 58, כותרת ראשית: "מייקל ג'ורדן השני". כותרת לפרק משנה "על סוקרים ומהמרים").

Of all the idiocies uttered in reaction to Benjamin Netanyahu’s stunning election victory, none is more ubiquitous than the idea that peace prospects are now dead because Netanyahu has declared that there will be no Palestinian state while he is Israel’s prime minister.

I have news for the lowing herds: There would be no peace and no Palestinian state if Isaac Herzog were prime minister either. Or Ehud Barak or Ehud Olmert for that matter. The latter two were (non-Likud) prime ministers who offered the Palestinians their own state — with its capital in Jerusalem and every Israeli settlement in the new Palestine uprooted — only to be rudely rejected.

This is not ancient history. This is 2000, 2001 and 2008 — three astonishingly concessionary peace offers within the past 15 years. Every one rejected.

The fundamental reality remains: This generation of Palestinian leadership — from Yasser Arafat to Mahmoud Abbas — has never and will never sign its name to a final peace settlement dividing the land with a Jewish state. And without that, no Israeli government of any kind will agree to a Palestinian state.

Today, however, there is a second reason a peace agreement is impossible: the supreme instability of the entire Middle East. For half a century, it was run by dictators no one liked but with whom you could do business. For example, the 1974 Israel-Syria disengagement agreement yielded more than four decades of near-total quiet on the border because the Assad dictatorships so decreed.

That authoritarian order is gone, overthrown by the Arab Spring. Syria is wracked by a multi-sided civil war that has killed 200,000 people and that has al-Qaeda allies, Hezbollah fighters, government troops and even the occasional Iranian general prowling the Israeli border. Who inherits? No one knows.

In the last four years, Egypt has had two revolutions and three radically different regimes. Yemen went from pro-American to Iranian client so quickly the United States had to evacuate its embassy in a panic. Libya has gone from Moammar Gaddafi’s crazy authoritarianism to jihadi-dominated civil war. On Wednesday, Tunisia, the one relative success of the Arab Spring, suffered a major terror attack that the prime minister said “targets the stability of the country.”

From Mali to Iraq, everything is in flux. Amid this mayhem, by what magic would the West Bank, riven by a bitter Fatah-Hamas rivalry, be an island of stability? What would give any Israeli-Palestinian peace agreement even a modicum of durability?

There was a time when Arafat commanded the Palestinian movement the way Gaddafi commanded Libya. Abbas commands no one. Why do you think he is in the 11th year of a four-year term, having refused to hold elections for the last five years? Because he’s afraid he would lose to Hamas.

With or without elections, the West Bank could fall to Hamas overnight. At which point fire rains down on Tel Aviv, Ben Gurion Airport and the entire Israeli urban heartland — just as it rains down on southern Israel from Gaza when it suits Hamas, which has turned that first Palestinian state into a terrorist fire base.

Any Arab-Israeli peace settlement would require Israel to make dangerous and inherently irreversible territorial concessions on the West Bank in return for promises and guarantees. Under current conditions, these would be written on sand.

Israel is ringed by jihadi terrorists in Sinai, Hamas in Gaza, Hezbollah in Lebanon, Islamic State and Iranian proxies in Syria, and a friendly but highly fragile Jordan. Israelis have no idea who ends up running any of these places. Will the Islamic State advance to an Israeli border? Will Iranian Revolutionary Guards appear on the Golan Heights? No one knows.

Guarantees? Like the 1994 Budapest Memorandum in which the United States, Britain and Russia guaranteed Ukraine’s “territorial integrity”? Like the red line in Syria? Like the unanimous U.N. resolutions declaring illegal any Iranian enrichment of uranium — now effectively rendered null?

Peace awaits three things. Eventual Palestinian acceptance of a Jewish state. A Palestinian leader willing to sign a deal based on that premise. A modicum of regional stability that allows Israel to risk the potentially fatal withdrawals such a deal would entail.

I believe such a day will come. But there is zero chance it comes now or even soon. That’s essentially what Netanyahu said Thursday in explaining — and softening — his no-Palestinian-state statement.

In the interim, I understand the crushing disappointment of the Obama administration and its media poodles at the spectacular success of the foreign leader they loathe more than any other on the planet. The consequent seething and sputtering are understandable, if unseemly.

הנשיא האמריקאי הסכל דורש מאיתנו להכיר בפתרון "שתי המדינות" כאשר מחציתה של "מדינת פלסטין" היא רצועת עזה בשלטון הטרור של החמאס השואף להשמיד אותנו ושולח טילים לעבר אזרחינו, וכאשר גם הרשות הפלסטינית מסרבת להכיר בישראל כמדינת העם היהודי, ומשמשת חממה לטרור נגדנו.

תגידו, האם המימשל של אובמה נורמאלי? האם הם מבינים בכלל מה הולך במזרח התיכון? איזו בנדה של טיפשים יושבת שם אצלו בבית הלבן?

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כנס ענק של עיתונאים שנושאו יהיו הכאה על חטא והפקת לקחים – יתקיים השבוע בתא טלפון ציבורי בפינת הרחובות חירבת-תקשורת ומוזס שוקן.

* הידעתם עד כמה המצב בארץ קשה? חיפשנו במכולת חבילה של צנימים ומצאנו רק אריזות טעימות מתוצרת סלובניה! כנראה המאפיות שלנו אינן מסוגלות לייצר צנימים – והן נסמכות על המאפיות של המעצמה הגדולה סלובניה.

* תקשורת – ישראל – אובמה: אנחנו לא צריכים להתרגש יותר מדי מדברי אובמה על ישראל ונתניהו. הנשיא הזה הצליח להשליט את איראן השיעית והג'יהדיסטית במזרח-התיכון מלבנון ועד לתימן. הברית האזורית שנוצרה במזרח-התיכון נגד אובמה תקבל חיזוקים נוספים במהלך החודשים הבאים. לדידו של אובמה, ישראל משמשת לו כשק-חבטות בעקבות כישלונותיו בזירה הבינלאומית משום שזה קל, נוח ומתאים לזרמים האידיאולוגיים בארה"ב הקשורים לאסלאם הרדיקלי. הטונים נגד ישראל עלולים להיות קשים יותר ככול שאובמה יתקרב לסיום תפקידו. דרושים לנו סבלנות, אורך-רוח ומתינות. הבית-הלבן חטף הלם גדול מניצחונו הברור של נתניהו.

דרך אגב, במשדרי-החדשות של סוף השבוע, התקשורת הישראלית עדיין לא הצליחה להיגמל מהאימרות הגזעניות נגד מצביעי הליכוד.

* אהוד: אני מבקש סליחה מאנשים שאני מכיר, שהם או בני משפחותיהם מכריזים שהם שוקלים לעזוב את הארץ בעקבות תוצאות הבחירות האחרונות – ואני מבטיח להם כי מהיותי סופר נידח סוג זי"ן, שידוע גם ככותב פורנוגרפיה מגעילה – אין שום סיכוי שאתוגמל על ידי הממשלה החדשה על כך שהצבעתי ליכוד.

* "אבל קשה היה שלא להבחין אצל חלק לא מבוטל מהגולשים בנימה של עלבון והתנשאות מעל אלה ששוב בחרו ביבי. ביטויים כמו 'תסמונת האישה המוכה' על ישראל ששוב בחרה נתניהו והכרזות על התנתקות חד צדדית רווחו ביממה האחרונה בפייסבוק ובטוויטר. זאת לצד תמונות של דרכונים זרים, ומחשבות על היעד האירופי או האמריקאי הבא.

"בלט במיוחד הסטטוס של הסופרת והשחקנית אלונה קמחי, שכתבה: 'לכל עם יש את השלטון שהוא ראוי לו. תחי הטיפשות, הרשעות והתודעה הכוזבת. תשתו ציאניד ניאנדרטלים מזויינים. ניצחתם. רק המוות יציל אתכם מעצמכם.'

"קמחי מחקה את הסטטוס זמן קצר לאחר מכן, אבל הוא כבר צולם והופץ בכל רחבי הרשת. היא עצמה אמרה לוואלה כי ה'דברים נכתבו בלהט היצרים וברור שנוסחו בלשון בוטה וציורית יתר על המידה.'" [עודד ירון. "הארץ" באינטרנט, 18.3.15].

מי אנחנו, סופר נידח מדרגה זי"ן – לעומת סופרת חשובה ומתוקשרת וגם פוטוגנית יפה ובלונדית כמו הגברת אלונה קמחי.

מהרשימה של עודד ירון קיבלנו גם מידע שבעקבות ניצחון נתניהו בבחירות ישראלים מתכוננים לרדת לאירופה או לארה"ב, ומנגד שמענו ישראלים יורדים שהודיעו שלא יחזרו לכאן כל זמן שביבי ראש ממשלה.

אתם יודעים מה, רדו, הישארו בגולה, אנחנו נסתדר בלעדיכם. אבל מה, חבל לנו על הילדים שלכם שלא יגדלו בחברה דוברת עברית.

* בקשר להצהרות הון של "משרתי ציבור" – אם הם עשירים מדי, הם מבוזים בתקשורת כחשודים במעשי מרמה והעלמה – ואם הם לא עשירים, למשל שאין להם אפילו דירה משלהם וגרים בשכירות, הם מבוזים בציבור כשלמזילים.

* בשנים רחוקות היו הסופרמרקטים מכסים בגיליונות נייר לבן את המדורים של המצרכים שאינם כשרים לפסח, אבל יכולת לשלוף אותם משם ולשלם בקופה. לא עוד! הרבנויות בישראל התחכמו והכריחו את הסופרמרקטים להוציא במשך כל ימי החג את המוצרים הללו מרשימת הקניות, וכך הקופות הממוחשבות מנועות מלאפשר ללקוח לשלם עבורם.

לכן אנו פונים לקהל הצרכנים – לכו לקנות בחנויות הקטנות שאינן מקפידות וברשתות הנהדרות שאינן כשרות – וככה נתנקם יחד ברשתות הגדולות שנכנעות לרבנויות! אל תקנו בהן בימי החג!

* זאת ועוד, הידעתם או כבר שכחתם כי בימי חול המועד מנועים חיילי צה"ל מלקבל חבילות מן הבית מחשש שחמץ יטמא את מחנות צה"ל הכשרים למהדרין! החרדים בעיר ינקו בנוצות את פירורי החמץ מהספרים שלהם ואילו חיילי צה"ל במחנות – על מצות בלבד ירעבו.

שלא לדבר על כך שלא רק בפסח – אין לחיילות רשות כניסה למחנות ולחדרי אוכל שיש בהם חיילים "חרדים", שהרי ידוע שכל אחת ואחת מהן יש לה בתחתונים את הכוס השעיר שלה שאולי הוא כבר פתוח כי ידע גבר – ולכן עצם המחשבה עליו למראה חצאיתה גורמת לשפכנותא חרמנותא רחמנא ליצלן אצל החיילים ה"חרדים" והם מתחילים להסריח זרע ישראל קדושים!

אגב, חיילים חילוניים לא משפיכים למראה חצאיות. ויש מהם שבתקופת השירות הצבאי נהרגים בטרם ידעו אישה.

* קירות הבתים ברחוב שלנו לוכלכו בכתובות מחאה כחולות "ביבי הביתה". אנחנו מבקשים מאותם לכלכנים ומאותה מפלגה להגיע שוב ולהוסיף לכל לכלכה את המילים – "לרחוב בלפור!"

* בשבועות האחרונים השפתיים שלנו כואבות מרוב שאנחנו מנשקים קמיעות, שזה כידוע המנהג הרווח במחנה שלנו – כל מי שהצביע ליכוד גם אם נתניהו אינו משוש ליבו.

אגב, ידוע לכול המנהג של נישוק מזוזות, וכמובן ההזדקקות לקמעות, בעיקר אצל עדות המזרח ה"פרימיטיביות" אך גם אצל ה"אשכנזים" הפרימיטיביים, כמו ברומאן הנידח "והארץ תרעד" שבו מופיע קמיע אמיתי – אבל אנחנו לא זוכרים ששמענו על "נישוק קמעות"! – נדמה לנו שזהו מין ביטוי חדש שנולד בעקבות נאומו של גרבוז.

* בגיליון הקודם, כדי להיות מדוייקים בשעת הופעתו, נתנו לליכוד 29 מנדטים ולמרצ 4. בינתיים, לפי התוצאות הסופיות, מדובר כמובן ב-30 לליכוד ו-5 למרצ.

* למר בן עזר שלום רב, ברצוני להודות לך על הספר המקסים "המושבה שלי" ששלחת אליי. קראתי אותו ללא הפסקה במשך השבת. קולאז' מרתק של חיי המושבה פתח-תקוה – פעם משעשע ומצחיק ופעם מרגש עד דמעות. המושבה שאיננה עוד, על בתיה, רחובותיה ואנשיה, ממש קמה לתחייה – זו בדיוק הספרות שאני אוהב.

אהוד: לדורון שלום רב, צר לי שהתרגשת כל-כך מספר מטומטם ונידח שגם אזל ולא יודפס שוב ושאינו שייך כלל לספרות העברית – ועובדה שכמעט איש מן העוסקים בה והכותבים עליה אינו מכיר אותו ולא כתב עליו ולא מזכיר אותו וגם לא הוענק לו שום פרס ספרותי.

אל תגיד בקול רם מה שכתבת לי כאן כי דע לך שקורא/ת ספרות עברית צריך/כה לדבר רק על הסופרים החשובים שממלאים את ספרותנו עד להתפקע – אחרת יצחקו ממנו/ה ויגידו שהוא/היא מכור/ה לספרות גסה ופורנוגראפית, "ספרות של בנים" – כפי שהגדירה אותנו אחת מחוקרותינו הדגולות, שכמו רוב החוקרות גם היא סולדת מסקס שנכתב בידי סופרים-גברים וממש לא מסוגלת לקרוא אותנו למרות שהיא שייכת למחנה של מנשקי הכּוּס ולא מנשקי הקמעות.

* במסיבה הנחמדה בצוותא למלאת 70 לסופר חיים באר, דיבר גם העורך ממוצא הונגרי יגאל שוורץ, ובין שאר הדברים המבולבלים והשמות שזרק בגימגום מתנשא, מרוצה-מעצמו, ובמין צחוק מוזר, זחוח, אולי קצת פסיכי – הוא נשמע אומר בהברה אידישאית "גֵרשׁוּן שׁוּלֵם" – כאילו ישבו שניהם יחד, חשופי תחת, סיר ליד סיר בגן הילדים בברלין.

למדנו אצל פרופ' גרשם שלום עד סוף שנות הוראתו באוניברסיטה הירושלמית ומעולם לא ראינו מישהו בשם [אמנם כלל לא מוכר אז] יגאל שוורץ – בשיעוריו. אבל שמענו שגם עמוס עוז מציג עצמו כתלמידו של גרשם שלום מבלי שלמד אצלו מעודו וספק אם שמע אי פעם באוניברסיטה הרצאה שלו.

* באותה מסיבה, בדברי הסיום, סיפרה רוני, בתו של חיים באר, כיצד לא נרפא מתאוותו לרכוש ספרים גם באותן שנים ראשונות, כאשר מצבם הכלכלי לא היה איתן ביותר, ולכן כאשר היה קונה ספר חדש-ישן היה מטמינו בארון החשמל בפרוזדור, ובהזדמנות שבתיה אשתו לא היתה בבית, או ישנה, היה מגניב את הספר ומבליעו במדף כדי שלא תרגיש בקנייה. עד שפעם, בהפסקת חשמל, ירדה להחליף את הפקק ומצאה ספרים בארון החשמל!

וזה הזכיר לי את סבי המשכיל מצד אימי, חנוך יששכר ליפסקי, שעלה מלודז' לפתח תקווה עם משפחתו וספרייתו הגדולה ב-1921, ואשר אשתו התקיפה, שרה-גאולה לבית ליכטנשטיין, לא ראתה בעין יפה את קניות הספרים שלו, והוא פחד ממנה. לכן, כאשר רכש ספר חדש, היה מטמין אותו במסעף הגזע של עץ התות הגדול בחצר הבית הצופה אל מגרשי שפיגל [כיום הבניין של עיריית פתח-תקווה], ומבקש בחשאי מבתו הצעירה רחלה [לימים זילברווסר] להגניב את הספר הביתה מבלי ששרה-גאולה תבחין.

ואולם סבתא זו, שכנראה לא היתה קריינית גדולה, היתה מגלה בחוש שישי את הספרים החדשים המוגנבים הביתה – לפי שלא היה עליהם אבק כמו על שכניהם למדף!

* חבל רק שלאותה מסיבה נחמדה באולם צוותא 2, שגדשו אותו אנשים מעולים, ובאמת נהדרים, אוהבי חיים באר, עד שהכרטיסים אזלו כבר ימים קודם לכן (מסיבה שהתקיימה ביוזמתה של נילי שחור המסורה, העורכת את קבלות השבת בימי שישי לפני הצהריים) – לא הצליחו להיכנס, בגלל הצפיפות הרבה והדוחק ששרר בחוץ, הסופרים החשובים בני דורו של חיים באר והדורות הקודמים – יצחק לאור, דויד גרוסמן, יאיר גרבוז, א"ב יהושע, עמוס עוז, אלונה קמחי, שרה שילה, מאיר שלו, אהרן אפלפלד, יוסף חיים ברנר המאניאק הצמא לנשים, ביאליק כנ"ל, ש"י עגנון, גרשון שופמן, אלימלך שפירא, ר' דוֹוִיד לֶדֵר, פּוֹפֵּר לינקאוס, יצחק ראב – ועוד ועוד, גם מהסופרים והמשוררים הפרופיסוריים של אוניברסיטת ב"ג בב"ש, ויצא שבאולם ישב עם אשתו, ושתק, רק סופר פרוזה בידיונית עברי אחד, אבל מדרגה זי"ן – הסופר הנידח.

* בכל אחת ממערכות העיתונים, "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", נותרו עדיין שתי חביות – אחת של קקה ואחת של רעל, שבהן השתמשו ללכלכך ולהרעיל את ביבי ואת הליכוד לפני הבחירות האחרונות – אבל מאחר שתוֹכנן של החביות טרם אזל – מחייבים את שכירי-העט בשני העיתונים להמשיך לשפוך אותו מדי יום על דפי עיתוניהן.

ועוד באים בטענות אלינו שאנחנו משתמשים במילים כמו "מטומטמים" ו"חרא".

* יש חשש שאם יאיר לפיד יחבוש במשך ארבע השנים הבאות את ספסלי האופוזיציה, "יש עתיד" תימוג ועימה גם עתידו הפוליטי.

* אוריה באר: מסכים לחלוטין עם דברי תקוה וינשטוק ועם דבריך. סופר שאינו מצליח ליצור עלילה, או לפחות תחילתה של עלילה, ברומן או בנובלה אותה כתב, מן הדין להניח את ספרו בצד ולא להמשיך לקרוא בו. זה כלל הברזל שסיגלתי לעצמי במשך השנים, גם כשנתבקשתי להיות שופט בתחרות ספרותית לפני מיספר שנים.

המחמאה הגדולה שקיבלתי לפני שנים היתה של נתן שחם שכתב עליי: "אוריה באר יודע לספר סיפור." בהמשך מתח ביקורת על כך שבמרוצת השנים האחרונות שכחו לגמרי בהוצאות הספרים כלל חשוב זה. והתוצאה: ים של שעמום, מליצות, ודימויים מיותרים.

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל