הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1031

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' בניסן תשע"ה, 26 במרס 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: ניסן. // פוצ'ו: בחיי ג' – המשורר והאש. // דבורה קוזוינר: לְפֶּסַח תשעה. // יוסי אחימאיר: המדינה החסרה במזה"ת. // אורי הייטנר: 1. ממשלת השותפות הבלתי טבעיות. 2. בדרך ל"שיר הסלפי".  3. צרור הערות 25.3.15. // אהוד בן עזר: יופי של רומאן, על ספרו החדש של סמי מיכאל "יהלום מן הישימון". // יהודה דרורי: צדקנות וצביעות מוסרית. //  אוריה באר: קשישים בשולי הדרך. // דן בניהו (בניס): אולי הטפטוף התחיל בעין גדי? // איתמר פרת: אתכם לא יפחידו. // אהוד בן עזר: על הרס התצוגה הקבועה במוזיאון נחום גוטמן. // הניו יורק פוסט בהתקפה חריפה על אובמה. // עמוס אריכא: המכנה המשותף בין דרעי לנתניהו. // אהוד בן עזר: על "ספר הצחוק והשיכחה" מאת מילַן קוּנְדֶרָה, 2007. // אהוד בן עזר: ממשלת ישראל כ"ארגון טרור" בעיני היסטוריון יהודי-בריטי שניצל מדריסה מכוּונת בידי פרופסור יהודי אמריקאי. // אלישע פורת [ז"ל]: נרקיס מתבונן בשלולית, עם הסתלקותו של ס. יזהר. 2006. // אהוד בן עזר: דור האספרסו הכזיב את מקטרגו. // א"ב יהושע על "ימי צקלג": "כל יום צריך לקרוא בו עמוד אחד!" // אהוד בן עזר: האִם היה ברונובוסקי מי שמצטייר שהיה? // אהוד בן עזר: "רק מדבר אחד תיזהר, חסן, אם יציעו לך לשתות משקה חריף, אל תסכים!" // יעקב זמיר: חטיפת הבן. // אסתר ראב: שני שירים מאוחרים. // תקוה וינשטוק: סיור ב"בית העדוּת". // אהוד בן עזר על יוסף בן שלמה, מתוך היומן, 2007. // בן-ציון יהושע: פסח בירושלים של ילדותנו.// אלי מייזליש: חידת אובמה: שטן או נוכל? // עוז אלמוג: אובמה עלה לי על העצבים. // אהוד בן עזר: ביקור חוזר בפיצה שיין. // ממקורות הש"י.

 

* * *

יוסי גמזו

נִיסָן

 

אֵין חֲטוּבוֹת כִּשְעוֹת הַשֶּקֶט הָרָפוּי,

גָּזִית גְּבוּשָה וּמְסֻתָּתָה בִּינוֹת וָרֹגַע.

נִיסָן בָּשֵל, נִיסָן נִנּוֹחַ וְשָפוּי

מֵנֵץ בָּךְ שוּב אֶת כּוֹכָבַיִךְ, נֹגַה-נֹגַה.

 

כְּמֵאֵלָיו, כְּמֵאֵלָיו נוֹגֵן שִקְטוֹ

וּשְרַב לֵילוֹ כִּכְפִיר אֻלַּף וְלֹא יָרֵעַ.

וְנַהֲמוֹת הַיָּם שַכּוֹת וְכָל שִקְתוֹת-

הַדּוּמִיָּה מָלְאוּ נִיחוֹחַ וְיָרֵחַ.

 

אַתְּ הֲלוּמָה אֵלָיו לֵאמוֹר: נִיסָן, נִיסָן,

כָּבְדוּ, כָּבְדוּ עַל צַוְּארוֹתֵינוּ חֵילוֹתֶיךָ.

אִם לֹא יוּהַס מְעַט הַשֶּקֶט וִירֻסַן

עוֹד יַטְרִיפוּנוּ הַשְּפוּיִים בְּלֵילוֹתֶיךָ...

 

פוצ'ו

בחיי

ג' – המשורר והאש

אל ביתם  חסר הגג ברחוב שלום עליכם, העבירו הוריי את אחותי הגדולה אביגיל שנולדה כשלוש שנים קודם לכן, ואת שולחן הנגרות השוודי. בחדר אחד הם גרו ואילו השני שימש כנגרייה עד שאבי יצליח לבנות סככה בחצר. בימי שישי ושבת, כשבאו אורחים, היתה אימי פורשת מפה לבנה על השולחן השוודי והופכת את הנגרייה לסלון אורחים מרווח תחת שמי ישראל.

כשהחורף התקרב רמזה אימי לאבי שהיא לא יודעת לשחות, אבי אמנם התלוצץ ואמר שתמיד יוכלו לקחת לוח עץ ולצוף עליו, כי גם הוא לא ידע לשחות, אך יחד עם זאת החל להקציע קלונסאות לבניית שלד התקרה. וכשירד הגשם הראשון היה הגג כולו מכוסה ברעפים אפורים.

עכשיו, אחרי שהיתה להם דירת שני חדרים מכוסים בגג, אמרה אימי שחבל לבזבז חדר שלם על נגרייה. את הנגרייה אפשר לבנות מפחים בחצר ואת החדר אפשר להשכיר, ובכסף לקנות חיתולים ומיטה לתינוק שצריך להיוולד בעוד כמה חודשים. התינוק הזה הייתי אני, ואם נולדתי להיות אדם עם נשמה רומנטית נוסטלגית, זה אולי מפני שנוצקתי ונאפתי תחת תקרה המשובצת בהילת ירח וכוכבים.

ושוב תלתה אימי דף נייר במכולת של גלעדי ובה מודעה על חדר להשכרה ברחוב שלום עליכם 38. חדר עם מטבח ושירותים משותפים. לא היה שום דבר יוצא דופן במודעות מסוג זה. במרבית הבתים של תל אביב הצעירה גרו שתיים או שלוש משפחות בדירה, ולפעמים גם  עם שניים או שלושה ילדים, וכל משפחה שמחה בחלקה ואיש לא אמר צר לי המקום. לפני שיצא לעבודתו, השביע אבי את אימי שתשכיר את החדר רק למי שיש לו פרנסה, כי קבצנים – כך אמר – יש לנו במשפחה משלנו.

אימי הבטיחה  לעשות כדבריו והחלה לחכות למי שיבוא.

בצהריים הגיעה אישה צעירה נעימת סבר עם גוף מלא, ואימי לא יכלה להחליט אם היא בהריון או סתם שמנה. אימי עצמה היתה אז בחודש השלישי להריונה איתי, אך אני שכבתי בבטנה בשקט ולא התבלטתי בכלום.

עד מהרה התברר שהשתיים  יכולות לדבר רק בקושי, כי אימי ידעה אידיש, גרמנית ופולנית ואילו האישה דיברה רק עברית ורוסית. בלית ברירה דיברה אימי בעברית המגומגמת שהספיקה בקושי לרכוש  בארץ. היא הראתה לאורחת את החדר, את התקרה החדשה, ואת המטבח שהיה עתיד להיות משותף לשתיהן. עיקר הגאווה היה בית השימוש שהיה בבית ולא בחצר, וחדר האמבטיה שהיה בלי אמבטיה אבל עם מקלחת ודוד שהמים שבו התחממו בעזרת חבילות נסורת ספוגות בסולר שנחשבו אז לשיא הטכניקה.

דירת החדר עם המטבח המשותף והשירותים כבשו את ליבה של הדיירת החדשה ובלי להתווכח על המחיר אמרה לאימי שהיא בטוחה שהמקום ימצא חן בעיני בעלה והיא שוכרת את החדר. כאן נזכרה אימי, בהוראתו של אבי שלא תשכיר את החדר למי שאין לו עבודה, ושאלה את האישה: "למה בעלך לא בא?"

הדיירת התנצלה ואמרה שיבוא יותר מאוחר, כי  נשאר לו הבית האחרון והוא לא יכול לבוא עד שלא יגמור.

מכל דברי ההסבר תפסה אימי את המילה בית  והבינה  שהדייר החדש עובד בבניין ומיד הזמינה את הזוג להיכנס לחדרם החדש.

הדייר החדש היה המשורר עמנואל הרוסי שכתב אז לתיאטרון המטאטא את שירו "דודה הגידי לנו כן", והתקשה לסיים את הבית האחרון.

לימים שאלתי את אבי אם הזוג החדש הצליח לשלם להם את שכר הדירה. אבי קימט את מצחו, גירד בראשו, חשב חשב וניזכר: "לא," אמר, "לשלם שכר דירה לא הצליחו, אבל בעד זה הם תמיד הצטרפו אלינו לארוחת ערב."

כשלושה חודשים אחרי שהזוג הצעיר נוסיה ועמנואל הרוסי נכנסו לחדרם החדש, נולד בנם הבכור אבנר שהיה מרבה לבכות בלילות, והודות לכך זכה הישוב היהודי בארץ בשיר הערש הנוגע ללב:

שכב בני שכב במנוחה

אל נא תבכה מרה

על ידך יושבת אמך

שומרת מכל רע...

הבן הזה, אבנר, שהיה לימים החבר הכי טוב שלי, היה בוכה מרה מפני שלהוריו לא היה כסף לקנות לו עריסה משומשת, ואימי בעלת התושייה הציעה להם להשכיב את הקטן הצורח באמבט הפח, אשר שימש לסירוגין את  אחותי הבכורה אביגיל ואת הבגדים שהושרו במים לפני הכביסה.  

נוסיה, שהיתה אשת חיל בכל הקשור לעבודות יד, תפרה שק מבד ישן, מלאה אותו בנסורת מהנגרייה של אבי, והרי לה עריסה מקורית עם דפנות פח השומרות על הפעוט מנפילה.

באחד הלילות, כשהקטן לא הפסיק לבכות, שלפה אימי את כסת הפוך הגדולה שמתחת לראשה, קיפלה אותה לשנים  במכת זרוע, הוציאה את מזרן הנסורת מהפיילה ושמה במקומו את הכסת המקופלת.  

ברגע שאבנר הקטן שקע בתוך הכסת הרכה, הוא  הפסיק לייבב וכל הבית שקע בתרדמה עזה. 

המזל של האומה היה שעד החלפת מזרון הנסורת הספיק המשורר לגמור את שיר הערש הידוע "שכב בני" – ולאימהות היהודיות בארץ ישראל נוסף שיר  חדש שבו הן יכלו להרגיע  את תינוקיהם הפועים.

בשיר המרגיע הזה ישנו בית האומר:

בוערת הגורן בתל יוסף

וגם מבית אלפא עולה עשן

אך אתה נומה בני

נומה שכב ויישן ...

מומחי הזמר העברי מפרשים את הבית הנינוח הזה ברצונו של המשורר לתאר את המצב הביטחוני של הארץ באותה תקופה . יש להניח  שהצדק עימם, אך  מה שהם  לא יודעים זה שאת ההשראה לגורן הבוערת קיבל המשורר באותם ערבים, כשחיכה בחצר הבית ליד האש המרתיחה את דוד המים, כדי שהפיילה תתפנה מהכביסה ויהיה אפשר להשכיב את התינוק לישון, ושלא יבכה מרה.

 

* * *

דבורה קוֹזְוִינֵר

לְפֶּסַח  תשעה

 

כְּשֶׁנֵּשֵׁב עוֹד שָׁבוּעַ אֶל שֻׁלְחַן הַסֵּדֶר,

וַאֲוִירָה שֶׁל חַג  תִּשְׁרֶה בַּחֶדֶר,

נַחְזוֹר וְנִשְׁאַל כִּבְכָל שָׁנָה

סִדְרַת שְׁאֵלוֹת שֶׁל מַה נִשְׁתַּנָּה.

 

מִי יְנַהֲלֵנוּ לִפְנֵי הַמַּחֲנֶה?

מַה יִשְׁתַּנֶּה וּמַה לֹא יִשְׁתַּנֶּה?

וּמַה לָנוּ לִסְפּוֹר אֶת מַכּוֹת מִצְרַיִם

אִם יֵשׁ לָנוּ צָרוֹת מִשֶּׁלָּנוּ עַד אַפַּיִם?

 

הַזְּמַן אֶצְלֵנוּ נָזִיל וְלָחוּץ

וּכְבָר הִגַּעְנוּ לְסוֹף הַמֵּרוּץ,

וּמַה שֶׁעַכְשָׁיו דָּרוּשׁ  וְנָחוּץ:

נִבְחַרְתֶּם?

תַּתְחִילוּ לַעֲבוֹד, לָזוּז, וַאֲפִילוּ לָרוּץ!

 

כִּי צָרִיךְ בְּרִיאוּת וְחִנּוּךְ וְדִיּוּר

עֶזְרָה לַנִּצְרָךְ, רַוְחַת הַצִּבּוּר,

כָּבוֹד לַשּוֹנֶה, לַאַחֵר – סוֹבְלָנוּת,

לְעוֹמְדִים בְּרֹאשׁ – יֶתֶר צְנִיעוּת.

 

וְצָרִיךְ, וְצָרִיךְ, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,

קְצַת יוֹתֵר פִרְגּוּן וְאָהַבַת אָדָם.

אָז בִּמִקוֹם לְלַכְלֵךְ וְלִרְטוֹן וּלְקַטֵּר –

נַעֲרוֹךְ תָּכְנִית נְעִימָה יוֹתֵר:

 

כִּי הָאָרֶץ יָפָה עַד כְּאֵב וּדְמָעוֹת,

בּוֹאוּ נַתְחִיל אֶת הַיּוֹפִי לִרְאוֹת,

בְּדַרְכֵי הֶעָפָר, בִּכְבִישֵׁי מֶחְלָפִים,

נַחַל וְאֶבֶן וְשׁוֹנִי נוֹפִים,

 

מִשֶּׁלֶג חֶרְמוֹן עַד פְּרִיחַת שוֹקֵדָה,

מִמִּגְדַּל אַשְׁקְלוֹן לְמִדְבַּר יְהוּדָה,

חוּצוֹת הַיּוֹצֵר, חוֹרְשוֹת בַּכַּרְמֶל,

חוּמוּס בְּעַכּוֹ, דָּגִים בַּנָּמֵל,

 

שָׂדוֹת שֶׁבָּעֵמֶק, כְּלֵיזְמֶר בִּצְפַת,

כְּרָמִים בְּלָכִישׁ, אַלְמוּגִּים בְּאֵילַת,

מִתְחַם הָרַכֶּבֶת, אַכְזִיב וְהַחוֹף,

אִיקֶאָה כְּפַר אָתָא, שְׁכוּנַת יְפֵה נוֹף.

                    

פֶסְטִיבַל אַבּוּ גּוֹשׁ, פֶסְטִיבַל כַּרְמִיאֵל,

הֵיכַל הַתַּרְבּוּת, וְכָל שְׁבִיל יִשְׂרָאֵל,

כָּל מָקוֹם וְאָפְיוֹ, כָּל עִיר וּקְהָלָהּ,

בַּמֶּרְכָּז, בַּקְּצָווֹת, שֶׁל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ.

 

אָז נָרִים נָא עוֹד פַּעַם ,כּוֹסִית אַחֲרוֹנָה,

בְּתִקְוָה עֲנָקִית מוּכֶּרֶת-יְשָׁנָהּ,

שֶׁנָּגִיד עוֹד שָׁנָה, כֻּלָּהּ-עוֹד שָׁנָה:

כֵּן, מַשֶּׁהוּ זָז פֹּה,  מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּנָּה!

 

רֹאשׁ פָּנָה

נִיסָן, תשע"ה,  מֶרֶץ  2015

                                                 

 

* * *

יוסי אחימאיר

המדינה החסרה במזה"ת

מנהיגי עולם מטלפנים בזה אחר זה אל ראש הממשלה בנימין נתניהו לברכו על ניצחונו. ניצחון שכמובן הפתיע גם אותם. חלקם מנצלים את השיחה, להעלות שוב, ואולי ביתר תוקף, את נושא המדינה הפלשתינית.

בטון ידידותי, אך בשפה תקיפה שאינה משתמעת לשתי פנים, הם  דוחקים בנתניהו לקדם את "חזון" שתי מדינות לשני עמים. "מדינה פלשתינית" – זהו חלומם הרטוב של אובמה, נשיא צרפת ומזכ"ל האו"ם. זהו חלום הבלהות של ישראל וראש ממשלתה.

האובססיה הזאת להקמת מדינה ערבית נוספת, על חשבון ביטחונה ועתידה של המדינה היהודית האחת והיחידה, מלמדת יותר מכל על סדר-היום המעוות של הקהיליה הבינלאומית. מן הבית-הלבן וה"סטייט דיפרטמנט" אף יוצאים רמזים גסים, בדבר אי-עמידה בעתיד לצד ישראל בהצבעות באו"ם, עד כדי הימנעות מהטלת וטו בעת הצורך. עדיין הם מזהים את ישראל כ"חוליה חלשה" שעומדת להם למכשול מדיני בדרכם השגוייה.

יותר מכל, הדבר מלמד על חולשת המערב. בשעה שבתימן נטבחים ב"מכה אחת" 160 איש, בשעה שבתוניס מותקף המוזיאון ועשרות נרצחים, בשעה שמצרים מנהלת מאבק עיקש ב"אחים המוסלמים", באירגוני טרור חמאסיים שעושים בסיני כבשלהם, בשעה שבסוריה נמשך מרחץ הדמים (וכבר מונים למעלה מ-220 אלף הרוגים במלחמת האזרחים) – עיקר תשומת הלב בפאריז, בוושינגטון, בניו-יורק מופנית משום-מה לעבר ירושלים.

עם הגברת הלחץ – בוודאי חושבים הם – נאלץ את ישראל להתפשר בנושא הפלשתיני, ולרשום לעצמנו הצלחה בזירה הבינלאומית.

אם באמת היו רוצים אובמה ושותפיו הישג מדיני אמיתי, בלי שישראל כרוכה בו, הם היו ממקדים את מאמציהם, אכן כן, להקמת מדינה נוספת במזה"ת. לא "פלשתינית", כי אם כורדית. לא עוד מדינה ערבית, כי אם – סוף סוף – מדינה עצמאית לעם הכורדי.

בעוד שהפלשתינים אינם שונים בהרבה מן הסביבה הערבית הסובבת אותם (אז מה אם המבטא הערבי אצל ערביי ארץ-ישראל קצת שונה מזה הירדני, הסורי או המצרי?) – הנה הכורדים הם אומה מוגדרת לכל דבר, עם לשון משלה, עם אתוס לאומי מובהק, ועם טריטוריה תחומה, שבה הם מהווים רוב. זהו המשולש, שמורכב משטחים שבשלטון שלוש מדינות: תורכיה, סוריה ועיראק.

שלושתן תומכות נלהבות בעצמאות הפלשתיניים, מחד גיסא, ובמאבק דמים בישראל, מאידך גיסא. שלושתן נאבקות קשות בכל ניסיון של הרמת ראש כורדית – כל אחת בשטח הכורדי שבתחומה.

ואולם בעוד שסוריה ועיראק הן מדינות-בפירוק, נעדרות סמכות, ננגסות בידי אירגוני הטרור הרצחניים, הנה תורכיה עומדת בעוז על משמר שלימותה הטריטוריאלית, ומדכאת ביד קשה את "התורכים ההרריים" שבשטחה.

הנושא הכורדי צץ ועולה על סדר היום הבינלאומי כפעם בפעם. בשנה שנתיים האחרונות הוא עלה בעוצמה ניכרת בעקבות לחימת הכורדים בחבל הסורי שלהם ובעיר קובאני, כנגד רוצחי דאע"ש. העולם הביט בהשתאות על הכורדים עזי-הנפש, ובמיוחד זכו להערצה ולתשומת-לב הנשים הכורדיות שהיו חלק בתוך הכוח הלוחם.

כיום הכורדים שולטים באופן בלעדי בשטח די גדול בצפון-מזרח סוריה. מתמיה אפוא, שאין הם מכריזים באירביל, באופן גלוי ורשמי, על הקמת מדינתם, ולו רק בחלק מכלל השטח הנתבע על ידם. מפליא עוד יותר, שמעצמות המערב אינן מעודדות אותם למהלך זה.

על נתניהו לומר למברכיו-לוחציו, לקראת הקמת ממשלתו הרביעית, כי מדינה פלשתינית רק תסכן את עתיד ישראל. מנגד עליהם לתמוך בהקמת מדינה כורדית, ולגלות להם שישראל תומכת במאבק הכורדי הצודק מזה שני דורות, גם בסיוע צבאי, שהשתיקה יפה לו. אם חסרה עוד מדינה במזה"ת – זוהי אך ורק כורדיסטן.

 

(פורסם לראשונה ב"מעריב",  23.3.2015)

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. ממשלת השותפות הבלתי טבעיות

"שנתניהו יקים ממשלה צרה על טהרת הימין, עם השותפות הטבעיות, בלי עלה תאנה ובלי שעירים לעזאזל. שיתמודד... וניפגש בבחירות."

אמירה זו, בניסוח זה או אחר, נפוצה מאוד בימים שמאז הבחירות.

היא מתחברת היטב לאמירה אחרת, מן הקוטב הימני: "הגיע הזמן שסוף סוף נקים ממשלה לאומית אמיתית, שסוף סוף נשלוט ללא מורא, נחוקק חוקים שיבטאו את הרוב בעם ובכנסת... רק לא אחדות... לא רו-צים אח-דות! לא רו-צים אח-דות!"

לפני הבחירות כתבתי מאמר על "הקוהרנטים", הפלקטים, אנשי השחור לבן, ה"הם או אנחנו". המסרים הללו מתאימים להם מאוד. לשיטתם, הציבור מחולק באופן דיכוטומי לגוש הימין וגוש השמאל. גוש הימין מייצג את נתניהו וברוך מרזל ומה שביניהם. גוש השמאל מייצג את הרצוג וחנין זועבי ומה שביניהם. זו גישה המסרבת להכיר בספקטרום. אין צבעים, אין גוונים יש שחור ולבן, אנחנו או הם.

אומרים "הקוהרנטים" מימין – ניצחנו בבחירות. עד היום גם כשניצחנו בבחירות לא שלטנו באמת. הגיע הזמן להקים קואליציה קוהרנטית, טהורה, לטהר את בית המשפט, לטהר את האקדמיה, לטהר את התקשורת וליצור כאן שלטון ללא מיצרים.

"הקוהרנטים" משמאל היו מאוד רוצים לומר זאת, אולם מה לעשות, הם הפסידו. והמסר שלהם הוא המסר של לנין – ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב. כיוון שיש רק ימין ושמאל, והשמאל הוא הטוב המוחלט והימין הוא הרע המוחלט, הדרך היחידה להכריח את העם לבחור בטוב, היא שיהיה לו ממש רע. ניסינו לשכנע את העם שממש רע לו. כל שעה הצפנו עוד כתבה ב-ynet שתסביר לעם כמה הוא סובל. אך הציבור מטומטם ולוקה בתסמונת האישה המוכה וחוזר להצביע למי שפוגע בו. איך זה יכול להיות שאחרי 38 שנים הציבור עוד לא מבין כמה רע לו? פשוט מאוד, כיוון שראשי הימין המתוחכמים לקחו תמיד "עלה תאנה" שעצר אותם מלהחריב את המדינה והתוצאה היא הנצחת שלטונו. הפעם, הימין לא יקבל "חבל הצלה". הפעם נאפשר לו להרוס הכל, ומההריסות – נִיבָּנה.

הטעות הגדולה היא בעצם תפיסת העולם הזאת. בחוסר אחריות משוועת ליהג נתניהו ערב הבחירות על התהום שאינה ניתנת לגישור בין הליכוד למחנ"צ. אולם האמת היא שהרצוג ונתניהו קרובים בעמדותיהם זה לזה אלף מונים מאשר נתניהו למרזל והרצוג לזועבי. האמת היא שאין חלוקה של שמאל וימין, אלא יש רצף של עמדות והשקפות בנושאים מדיניים וחברתיים וציבור רחב המצוי לאורך הרצף, ולעתים אותם אנשים נמצאים במקומות שונים על קווי הרצף בנושאים שונים. תוצאות הבחירות לכנסת נותנות ביטוי לרצף הזה. משטר קואליציוני אינו משטר דיכוטומי, שבו צד אחד לוקח הכל והצד השני אינו לוקח כלום. משטר קואליציוני וכנסת ייצוגית הם פתח למו"מ בין נציגי הציבור, להקמת קואליציה הנותנת ביטוי לציבורים שונים, שבסופו קמה ממשלה המבטאת חלקים מהציבור וחלקים אחרים משרתים את העם באופוזיציה. אין זה משחק סכום אפס.

אכן, כל ראשי הממשלה מהליכוד שאפו להקים ממשלות עם גורמים שאינם חלק מ"גוש הימין" ולא אחת העדיפו גורמים שאינם חלק מן הגוש על פני גורמים בתוך הגוש. אולם לא כיוון שהם חיפשו "חבל הצלה" ולא "עלה תאנה", אלא מאותה הסיבה שבעטיה כל ראשי הממשלה ממפלגת העבודה לדורותיה נקטו בדיוק באותה דרך. אף ראש ממשלה אינו רוצה להיות כבול בידי קיצונים, ללא יכולת תמרון פרגמטית. כל ראש ממשלה שואף לכך שהוא יהיה הציר של הממשלה, ולא הקיצון שבה. עמדת הציר, מאפשרת לו ליצור קואליציות אד-הוק בתוך הממשלה, כדי שיוכל לממש את רצונו. כך נהנה ראש הממשלה מתמיכת לבני ולפיד בדרכו השקולה והזהירה במלחמת "צוק איתן", ולא היה תלוי בליברמן ובנט שדרשו דרך אחרת בניהול המלחמה. וכך הוא היה יכול לשתף פעולה עם ליברמן ובנט כשרצה לקדם בנייה בירושלים, בלי להיות תלוי בלבני ולפיד. כך נהגו כל ראשי הממשלה בישראל, ללא יוצא מן הכלל.

כאשר דוד בן גוריון הקים את הממשלה הראשונה, הוא לא צירף את מפ"ם (המאוחדת, שכללה גם את אחדות העבודה). מפ"ם היתה המפלגה האחות, השותפה הטבעית, כללה את הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי, את תנועות הנוער החלוציות. ובן גוריון ביכר עליהם את החזית הדתית המאוחדת, שכללה את המפלגות שהרכיבו לימים את המפד"ל ואת המפלגות שהרכיבו לימים את יהדות התורה. גם את הרשימה הספרדית, המסורתית, הוא צירף לקואליציה, והעדיף גם אותה על מפ"ם, שותפתו מן האגף השמאלי של תנועת העבודה. כך נהג גם בממשלה השנייה והשלישית. בממשלה הרביעית, ללא החרדים אך עם הציונות הדתית, הוא עדין סירב לצרף את מפ"ם, וצירף את יריביו מן המחנה האזרחי – הציונים הכלליים, לימים המפלגה הליברלית בליכוד.

כמוהו בדיוק נהג גם משה שרת בשתי הממשלות שהקים. רק בממשלה השביעית, אף היא בראשות בן גוריון, צורפו מפ"ם ואחדות העבודה לממשלה, אך ב"ג לא ויתר בשום אופן על המפד"ל, למרות שהיה יכול להקים קואליציה בלעדיה. בין מפא"י ולימים המערך לבין המפד"ל היתה ברית היסטורית, עד עליית הליכוד לשלטון, ולעיתים אף עם אגו"י החרדית. מפ"ם היתה לעיתים בממשלה ולרוב באופוזיציה. רפ"י שפרשה ממפא"י היתה באופוזיציה. והמפד"ל – תמיד חלק מהממשלה.

ערב מלחמת ששת הימים הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי (ממשלות אחדות בלשון ימינו) וגח"ל (גוש חירות ליברלים – הגלגול הקודם של הליכוד) הצטרף לממשלה בראשות אשכול. הסיבה לכך היתה תקופת החירום, אך לאחר מות אשכול, גולדה שבה והקימה ממשלת אחדות וכך היא עשתה גם אחרי ניצחונה בבחירות 1969. באותן הבחירות זכה המערך בראשותה ב-56 מנדטים והיא ממש לא היתה זקוקה לגח"ל לצורך הרכבת ממשלתה, אך היא העדיפה ממשלה כזאת. גם לאחר פרישת גח"ל מן הממשלה, עדין היא כללה את המפד"ל.

כשרבין הקים את ממשלתו הראשונה, הוא לא הגיע להסכמות עם המפד"ל והקים ממשלה צרה בהשתתפות רצ, אך ללא מוקד (לימים ממרכיבי של"י ובהמשך הגלגולים חלק ממרצ) וכמובן ללא רק"ח (גלגולה הקודם של חד"ש). הוא לא שקט ולא נח עד שבחיזור נמרץ שכנע את המפד"ל להצטרף לממשלתו, תוך ויתור על רצ.

ביום המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון, קרא בגין למערך להצטרף לממשלת אחדות בראשותו, למרות שהיה לו רוב של מה שקרוי היום "גוש ימין חרדים". ימים אחדים לאחר בחירתו הציע את תפקיד שר החוץ למשה דיין מן המערך. אפשר לבקר את המוסריות של הצעד הזה, אך אין ספק שמטרתו הייתה לצרף גורמים מתונים, מרכזיים, לממשלתו. הוא רצה מאוד בהצטרפותה של ד"ש, שהייתה מפלגת מרכז, או בלשון ימינו מרכז-שמאל, ומשלא הצליח בכך, שמר להם תיקים בממשלה והמשיך לחזר אחריהם עד שהתרצו והצטרפו לממשלה.

בניגוד למיתוס על הליכוד המחפש עלה תאנה, הממשלה הראשונה בתולדות המדינה שהיתה ממשלה צרה, על טהרת "השותפים הטבעיים", היתה ממשלתו השניה של בגין. ממשלת האחדות של שמיר ופרס ב-1984 נכפתה על הצדדים בידי המציאות, כיוון שאף צד לא היה יכול להקים ממשלה לבדו. אולם ב-1988 שב שמיר והקים ממשלת אחדות ללא החרדים וללא "התחיה" למרות שהיה יכול להקים ממשלה בהשתתפותם, כי לא רצה להיות תלוי בקיצוניותם ובעיקר בדרישות החרדים בענייני דת וכיוון שהיה מאמין גדול בממשלות אחדות (שבניגוד למיתוס, אינן ממשלות שיתוק, אלא דווקא ממשלות שתיפקדו היטב). רק אחרי התרגיל המסריח ופרישת מפלגת העבודה, נאלץ שמיר להקים ממשלה צרה.

כשרבין עלה לשלטון בפעם השנייה, אף הוא לא רצה ממשלה צרה. הצטרפות המפלגות הערביות לקואליציה כלל לא עלתה על דעתו. הוא התעקש על הצטרפות ש"ס והמשיך להילחם עליה מול המערכת המשפטית שדרשה את פיטוריו או התפטרותו של אריה דרעי בשל פרשיות השחיתות עליהם נחקר. בהקמת הממשלה הוא רצה מאוד בצירופן של צומת והמפד"ל, אך הדבר לא הסתייע (למיטב הכרתי כיוון שמנהל המו"מ מטעמו, חיים רמון, תימרן כך את הדברים במזיד). אך לאורך כל תקופת כהונתו שוב ושוב ניסה לצרפן, ולבסוף הצליח לצרף את פורשי צומת בראשות גונן שגב.

ממשלת נתניהו הראשונה היתה ממשלת ימין-מרכז, שלצד מפלגות ימין וחרדים כללה את מפלגות המרכז "הדרך השלישית" ו"ישראל בעליה" של שרנסקי. ואילו אהוד ברק החל להקים את הקואליציה עוד טרם הבחירות, כאשר צירף לרשימתו – "ישראל אחת" את "גשר" של דוד לוי. כשהקים את ממשלתו, הקפיד ברק לצרף אליה את מפלגת המרכז, ש"ס, המפד"ל ו"ישראל בעליה". שרון, שהחליף אותו, הקים ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה, מפלגת המרכז ו"גשר". גם לממשלה השנייה שהקים צירף את מפלגת העבודה. ואילו אולמרט בחר לא להקים ממשלת שמאל עם השותפות הטבעיות, אלא צירף את ש"ס, "ישראל ביתנו" והגמלאים, בעוד מרצ נשארה בחוץ. נתניהו צירף לממשלותיו את מפלגת העבודה, בהמשך את "קדימה" בראשות מופז ובממשלה שאחריה את "התנועה" ו"יש עתיד".

האם כל ראשי הממשלה, מבן גוריון ועד נתניהו, היו כל כך טיפשים? כולם טעו, כולם לא הבינו פוליטיקה, כולם לא רצו משילות, כולם לא רצו ממשלה "קוהרנטית"? אולי, במעט צניעות, ניתן להם קרדיט שהם הבינו שהם ראשי ממשלת ישראל, ולא ראשי "ממשלת הימין" ולא "ממשלת השמאל". הם לא רצו "עלה תאנה" ולא "חבל הצלה". הם רצו ממשלה רחבה, עם בסיס ציבורי איתן, שאינה תלויה במיעוט הקיצוני הכובל את ידיה.

הממשלה הבאה לא תהיה ממשלת ימין-חרדים, כיוון שאין להם יחד 61 ח"כים. היא תכלול לפחות את מפלגת המרכז "כולנו". אני שמח על בחירתי ב"כולנו", שתהיה גורם שקול, ממתן ומאזן בממשלה. אולם אני מקווה שהיא לא תהיה יחידה.

מערכת הבחירות המכוערת שעברנו פצעה את החברה הישראלית, ולמרבה הצער בימים שאחרי הבחירות נמשכת המגמה ההרסנית. מדובר בפגיעה חמורה בחברה הישראלית, המסוכנת יותר מכל איום ביטחוני או כלכלי. הקמת ממשלת אחדות נחוצה כדי לאחות את הקרע. ואם לא אחדות, לפחות ש"יש עתיד" תצטרף לממשלה.

יש לקוות שהתנצלותו של נתניהו על דברי הבלע שלו נגד ערביי ישראל מסמלת את רצונו לבלום את דהרתו חסרת האחריות ימינה בימים שקדמו לבחירות, וחתירתו למרכז אחראי.

 

 

2. בדרך ל"שיר הסלפי"

 

חיכיתי חיכיתי

בכיתי בכיתי

ומי לא בא

מי לא בא

מיכאל

 

והוא הבטיח פעמיים

שיבוא אחר הצהריים

ומי לא בא

מיכאל

 

שמלה לבשתי יפה מאוד

עם סינר בו רקום

אפרוח ורוד

דומם ישבתי דומם חשבתי

עלי ועל מיכאל

ומי לא בא

מי לא בא

מיכאל

 

שירה של מרים ילן שטקליס, "מיכאל", לא הופיע בסרט התעודה "הכי הרבה אני אוהב אותי". הוא לא מאושש את התזה של הסרט.

על פי התזה, עד אמצע שנות השבעים, לא היו שירי ילדים אישיים. שירי הילדים היו שירי קולקטיב, שירים מגויסים, שירים לאומיים, ובאמצע שנות השבעים חל מהפך ושירי הילדים החלו להיות שירים אישיים, אינדיבידואליסטיים, המבטאים את הילד, את רגשותיו ורצונותיו, כפי שהם בשירי "הכבש השישה עשר" של יהונתן גפן ובשירי "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס.

"מיכאל" לא הוקרן, אך הוקרנו "שכב בני" ו"לילה לילה"; ועל רקע שירתה של שושנה דמארי "אחד היה טרף, שני מת בחרב" הוקרנו תמונות בשחור לבן של ילדים בוכים במיטות הלינה המשותפת.

אבל האם יש שיר יותר אישי, יותר רגשי, מ"מיכאל"? האם יש שיר שיותר מבטא אמפתיה לילדה, לרגשותיה האמיתיים, הכנים, ומיטיב לבטא אותה, כמו השיר הזה?

השיר הזה אינו שיר זניח של אמן זניח. מרים ילן שטקליס, כלת פרס ישראל לספרות ילדים (משנת 1956), הייתה היוצרת החשובה והמוערכת ביותר של שירי ילדים בתקופה שבה על פי הנראטיב של הסרט, שטפו לילדים את המוח עם "טוב למות בעד ארצנו", או בלשונו הצינית של יהונתן גפן, "לימדו אותנו שמה שחשוב הוא לחרוש את השדות ולהרוג ערבים." ספרי הילדים שעליהם אני גדלתי, בבית ובגן, היו בראש ובראשונה "חיוך הגדי" ושאר שיריה של מרים ילן שטקליס.

שיר אחד של ילן שטקליס דווקא הוצג בסרט. "דני גיבור". המסר ברור: אנו מעבירים לילד מסר שאסור לבכות. "ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון." אבל הספר מדבר על רגשותיו של ילד, שנתן לנורית פרח ותפוח, והיא הלכה לשחק עם ילד אחר. ולכן "הדמעות זולגות מעצמן." השיר דווקא נותן לגיטימציה לבכי, גם לבכי של בן, ובכי בגלל שהילדה שאהב הלכה לשחק עם ילד אחר, ולא כפי שסיפר יהודה אטלס, מותר היה לנו להתרגש רק מהעלייה למצדה בשביל הנחש. ועל השיר הזה גדלנו, בבית ובגן, אני, אחיי וחבריי ובני דורי וגם גדולים ממני בעשר ועשרים שנה. וגם על "אז למה כששרתי לו שיר שאהב, נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו. אבא, למה?"

מרים ילן שטקליס כתבה את "ג'ינג'י", שבו תיארה את "האחר" – את תחושותיו, רגשותיו ותסכוליו. וע' הלל כתב על "יוסי, ילד שלי מוצלח", שהוא ממש לא המאצ'ו האולטימטיבי, אלא הילד הרגיש, המבולבל, המתרגש מפרח אדמוני, מזמר מפוחית ומנביחות כלבלב. והשיר הזה התקבל כלהיט גדול של להקת "התרנגולים", שלבטח מתויגת כהתגלמות "תרבות הקולקטיב".

הסרט הציג את מלחמת יום הכיפורים כקו פרשת המים, שחולל את השינוי. אולי הסמל לחוסר הנכונות של הטענה הזאת, הוא שב-1973, חודשים אחדים לפני המלחמה, יצא אריך הנגן של "ילד הפלא" נועם קניאל, עם הלהיט הגדול, שירה של לאה נאור "אמא שלי", שיר כל כך כל כך אישי.

אז מה, תום שנאן סתם בלבל את המוח? הוא בדה מהפכה שלא היתה ולא נבראה? סתם יהונתן גפן, יהודה אטלס, יוני רכטר, מתי כספי וחוה אלברשטיין המציאו לעצמם ולדורם ביוגרפיה?

קשה להתווכח עם התחושות האישיות של המרואיינים בסרט, כי קשה להתווכח עם תחושות אישיות. אולם בחינה אובייקטיבית תוכיח שהמציאות הרבה יותר מורכבת. לעתים הזיכרון מתעתע ולעתים הוא מתועל לשרת את הנראטיב. יהונתן גפן סיפר: כשכבר היה שיר על ילד חמוד, "הודי חמודי הוא בן אביטל", טרחו לספר לנו שהודי, שעליו נכתב השיר, נהרג במלחמה. אלא שאהוד דפנא, "הודי חמודי", נהרג במלחמת יום הכיפורים, כשיהונתן גפן כבר היה בן 26, כך שהילדים שגדלו על כך שגיבור השיר נפל במלחמה, הם דווקא הילדים שגדלו אחרי המהפכה שחוללה, לפי הסרט, מלחמת יום הכיפורים.

אין ספק ששנות השבעים בישרו שינוי, אולם כפי שהוכחתי בכמה דוגמיות, השינוי לא היה שהתחילו לכתוב שירים אישיים. כפי שחיים גורי מרבה להפריך את הטענה כאילו "דור הפלמ"ח" לא כתב שירה אישית, כך גם הטענה שלא נכתבו כאן שירי ילדים אישיים, חסרת שחר. היתה מהפכה, אך היא היתה אחרת. המהפכה היתה, שבאותה תקופה הפסיקו, כמעט, לכתוב שירים קולקטיביים ולאומיים. השירים האישיים של יהונתן גפן, של יהודה אטלס ואחרים באותה תקופה הם באמת שירים מקסימים. אולם בראיה תרבותית כוללת, חסר להם האיזון של ה"אנחנו".

"אם אין אני לי – מי לי?", אמר הלל הזקן והוסיף "וכשאני לעצמי – מה אני?" זה התמהיל המאוזן, הראוי, בין פרט לכלל. חלקו הראשון של המשפט מקדש את האינדיבידואל. חלקו השני, מבטל אותו, אם הוא כשלעצמו, אינו חלק ממשהו; ממשפחה, מקהילה, מחברה, מאומה.

בספרו "אור הגנוז" מביא מרטין בובר את סיפור החסידים על ר' בונים, שהיה הולך ובכיס אחד של מכנסיו הפסוק מן המשנה "בשבילי נברא העולם" ובכיסו השני הפסוק מן התורה "ואנוכי עפר ואפר." והקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל, הגדיר את עצמו לפני 25 שנה, כ"קיבוץ של אינדיבידואליסטים." כי אין כל סתירה בין קולקטיב ואינדיבידואליזם. הקולקטיב בנוי מאינדיבידואלים, ואדם שלם – הוא אדם אוטונומי בפני עצמו, אך הוא גם משתייך למשהו גדול ממנו. אין סתירה בין ציבור, קהילה, קיבוץ, קולקטיב לבין אינדיבידואליזם, אך יש גם יש סתירה בין ציבור לבין אגואיזם. וכאשר אנו מחנכים באופן בלתי מאוזן, רק לאינדיבידואליזם, אנו מגדלים אגואיסטים.

בפרפראזה על הסיפור אודות ר' בונים, ראוי שילד ילך כשבכיס מכנסיו האחד "אבל הכי הכי הרבה אני אוהב אותי" ובכיס מכנסיו השני "שירה הנוער שיר עתידנו שיר התחדשות בניין ועלייה" וילמד להתמודד עם המתח בין השניים. כי אם נגדל אותו רק על "הכי הרבה אני אוהב אותי," התוצאה תהיה "שיר הסלפי": "מת על עצמי, אני מת על עצמי, וואלאק אחי, אני מת על עצמי."

הסרט "הכי הרבה אני אוהב אותי" הוא סרט מצוין. ההקלטות והצילומים המקוריים של השירים הנפלאים – שירי "הכבש השישה עשר" ושירי הילדים המקסימים של שנות השבעים, יפים ומרגשים. הצילומים נפלאים, הראיונות מרתקים.

אבל הנראטיב מחמיץ את הסיפור האמתי.

 

3. צרור הערות 25.3.15

* הנשיא אובמה נחוש להגיע להסכם מינכן 2 עם איראן. התקפותיו הבוטות על נתניהו נועדו לגרום לו להוריד פרופיל במאבק לסיכול ההסכם.

אובמה אומר בציניות שהוא מאמין לנתניהו שלא תקום בזמן כהונתו מדינה פלשתינאית. זה נכון, אך מה הסיבה לכך? הוא יודע היטב שהפלשתינאים הכשילו את שיחות קרי. הוא יודע היטב שהם פוצצו את המו"מ. הוא יודע היטב שהם אינם מוכנים לסיים את הסכסוך ולכן אינם מוכנים להסיר את הסיבה האחת והיחידה לסכסוך – סירובם להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית במזה"ת.

האם כאשר ברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים מדינה פלשתינאית בקווי 49' שבירתה ירושלים, הפלשתינאים נענו? במדיניותו, אובמה מחזק את הסרבנות הפלשתינאית. כאשר הוא רומז שייתן את ידו להסכם כפוי, איזה סיכוי יש שהפלשתינאים יחזרו לשולחן המו"מ? שיזוזו כהוא זה מעמדתם הסרבנית?

אם נתניהו יבטיח לאובמה לא לעמוד בדרכו, במשימתו ההיסטורית לפייס בכל מחיר את איראן, כל זעמו וכל תוקפנותו של אובמה יירגעו באחת. אסור לנתניהו לעשות כן.

יש לחפש נתיבות לנשיא אובמה, לשקם את היחסים עמו, אולם לא על חשבון האינטרסים הקיומיים החיוניים לישראל.

די טבעי והגיוני, שמי שמנסה בכל מחיר לפייס את האויב הקיומי של אמריקה, שמנהיגיו רואים בארה"ב את השטן הגדול ומובילים את ההמון לזעוק "מוות לאמריקה", מפנה עורף לבעלת בריתו הנאמנה ביותר בעולם.

וכדאי לזכור שבעוד שנתיים הוא לא כבר לא יהיה נשיא ארה"ב.

 

* בלי קשר לגינויו של אובמה, הדברים שאמר נתניהו ביום הבחירות על הצבעת הערבים היו נואלים ונקלים, ובעיקר אינם הולמים ראש ממשלה. איני יודע אם זה מקל על חומרת הדברים או אף מקצין את חומרתם, אולם ברור שנתניהו אינו מאמין ואינו חושב את הדברים שאמר – היתה זו דמגוגיה צינית לצרכי בחירות.

התנצלותו של נתניהו היתה המעשה הנכון והמתבקש (ואני מודה שהוא אף הפתיע אותי לטובה). מצד שני, זו הוכחה לציניות שבדבריו בבחירות. ודאי שהמטרה שלו לא היתה לפגוע בערבים, אלא לדרבן מצביעים. אלא שכדי לדרבן מצביעים הוא פגע במגזר שלם ונהג באופן שאינו הולם ראש ממשלה, פוגע בחברה הישראלית ומבייש את מדינת ישראל.

"אי קבלת ההתנצלות" מצד הרשימה הערבית המשותפת, נשמעה כמו "שלא ייגמר לעולם". ברור שהפוליטיקה הלאומנית הערבית נבנית מאמירות מסוג אמירתו של נתניהו.

לדעתי, ההתבטאות האומללה של נתניהו בבחירות לא הוסיפה לו אפילו חצי מנדט.

 

* מן הראוי שנתניהו, בנאום ההכתרה ובראיונות לתקשורת (בהנחה שהוא למד את לקח ההימנעות מראיונות), יבטא מחויבות מוחלטת לעקרונות מגילת העצמאות אודות שוויון זכויות מלא לכל אזרחי ישראל ללא הבדל דת, גזע ומין. שיבטא מחויבות עמוקה לזכויותיו המלאות של המיעוט הערבי. שיתחייב לקדם גם את השוויון המעשי של המיעוט הערבי.

 

* המלצה לנתניהו. מרכז מורשת מנחם בגין הוציא לאור לאחרונה שלוש חוברות מעניינות מהגותו של מנחם בגין. נושאי החוברות: א. הרשות המחוקקת והאופוזיציה בדמוקרטיה הישראלית. ב. הפרדת רשויות ועליונות המשפט בדמוקרטיה הישראלית.  ג. חרות האדם.

יואיל נתניהו להקדיש מעט מזמנו כדי לקרוא את החוברות ולשנן אותן. כדאי שיקרא מה כתב ואמר בגין על שוויון הזכויות המלא לערביי ישראל, החל מדברים שנשא ביום הקמת המדינה ועד יומו האחרון. שיקרא את נאומיו חוצבי הלהבות נגד הממשל הצבאי ובעד ביטולו. שיקרא את קריאתו למצות את הדין עם הדרג הבכיר ביותר שנתן את ההוראה שהביאה לטבח בכפר קאסם. שיקרא איך תנועת החירות היתה המפלגה הציונית הראשונה שמיד עם הקמתה פתחה את שעריה לערבים, דרוזים וצ'רקסים ובמקביל בגין דיבר בזכות הקמתה של מפלגה ערבית עצמאית. שיקרא על קריאתו של בגין למנות שופט ערבי לבית המשפט העליון.

בגין לא המציא את הרעיונות הללו. הוא טען בכל הזדמנות שזאת התורה שחבריו והוא למדו ממורם ורבם זאב ז'בוטינסקי: "שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב, בן נצרת ובני." נתניהו גדל בבית רוויזיוניסטי, על ברכי תנועת ז'בוטינסקי. אבל הוא התבלבל. לפתע, המטרה – השלטון, מקדשת את כל האמצעים, כולל הסתה גזענית (שאני בטוח שהיא מנוגדת לאמונתו הבסיסית). מצער מאוד, שממכלול משנתו של ז'בוטינסקי, נתניהו מאמץ בעיקר את השורה "אלוהים לשלטון בחרתנו".

 

* אמיר אורן ב"הארץ" ואחרים קראו להעמיד את נתניהו לדין על הסתה בעקבות דבריו ביום הבחירות. כתבתי מה דעתי על המשמעות הציבורית והערכית של דבריו, אבל אפילו מיותר להסביר עד כמה מופרך כל ניסיון להדביק לדברים "הסתה" במובנה הפלילי. אלה שאומרים זאת, הם מי שמסרבים לקבל את הכרעת הבוחר וחושבים שמצאו פטנט לסכל את ההכרעה הדמוקרטית של אזרחי ישראל בקלפי. אני מציע להם ללכת לשיעורי היסוד באזרחות, ללמוד א"ב של דמוקרטיה.

 

* ברשתות החברתיות אנשים מתחרים ביניהם בפנטזיה איך היה ניתן למנוע את האסון. הנה דוגמית: "אם כאן היתה חוקה כמו שצריך – נתניהו היה נעצר/מואשם מיד בהסתה גזענית." משום מה, נמחקה לכותב שורת ההמשך, ולכן אני משלים: "הוא היה נעצר מיד, עובר משפט שדה של 2 דקות ועומד מול כיתת יורים בכיכר העיר. אח"כ היינו מקימים מחנות ריכוז למיליונים שבחרו בו."

 

* האו"ם עורך סקר עולמי תקופתי, המשווה את תחושות האזרחים במדינות השונות – מדד האושר. בסקרים הללו, באופן עקבי, ישראל היא בין המדינות המובילות. על אף המלחמות, על אף הרקטות, למרות פיגועי הטרור, אזרחי ישראל מאושרים יותר מאזרחי מדינות אחרות, טוב להם, הם גאים במדינתם ואיכות חייהם גבוהה.

האם יש קשר בין מדד האושר ותוצאות הבחירות? הישראלים המרוצים מחייהם חלוקים ביניהם בהשקפות העולם, בעמדות אודות מה שנכון לעתידה של ישראל בסוגיות המדיניות והכלכליות השונות. יש ביניהם מעריצים מושבעים של נתניהו יחד עם שונאיו המושבעים וכל מה שבאמצע. יש בהם מצביעים לכל המפלגות. מבחינה זאת, אין קשר בין מדד האושר ותוצאות הבחירות.

הקשר הוא בפער בין המציאות המתוארת במדד האושר, לבין המציאות הבדויה שהופיעה בתקשורת המגויסת בבחירות, שהציגה את ישראל כמדינת עולם שלישי נחשלת, כאזור מוכה אסון, כארץ שתושביה הנם עם עבדים מזי רעב, חסרי קורת גג, המלקטים מזון מפחי האשפה, שמערכת הבריאות שלה היא מהמפגרות בין מדינות העולם השלישי.

הפער בין התעמולה במסווה של מידע תקשורתי לבין החיים עצמם היה כל כך גדול ובוטה, שהוא גרם לאנשים להיאטם בפני כל דבר ביקורת, כולל ביקורת מוצדקת ועניינית שנבלעה בים התעמולה. היא גרמה לאנשים לתחושת אנטי קשה נגד מוליכי הקמפיין הזה, שגברה על הביקורת שיש להם על הממשלה ועל המדינה בנושאים השונים.

אפקט הזאב זאב היה כל כך מובהק במערכת הבחירות הזאת, והוא חזר כבומרנג בקלפי.

הפער בין הסקרים לתוצאות הבחירות, בין האווירה הציבורית לתוצאות בקלפי וההפתעה החוזרת ונשנית כמעט מדי מערכת בחירות, מצביע על תופעה לא בריאה, שראוי לרדת לעומקה.

הנה פתרון אפשרי חלקי. קיימת בחברה הישראלית אווירה הגורמת לחלק בלתי מבוטל מן הרוב להיות דומם, לא לנסות להתמודד עם הבוז, הלעג וההתנשאות, להנהן ולשתוק ולצאת מן הארון רק מאחורי הפרגוד ביום הבחירות.

 

* המועמד הרצוי לתפקיד שר החוץ הוא סילבן שלום. הוא שר עתיר ניסיון, חכם ומוכשר, מתון ולא מתלהם ויש לו היכולת לנהל היטב את התפקיד בתקופה מדינית לא פשוטה. רק מניעים אישיים קטנוניים של נתניהו יגרמו לו לבחור במועמד אחר.

 

* בכתבה ב"מעריב" נמסר שהרצוג מנסה להקים קואליציה חלופית ברוטציה עם כחלון. אני מקווה ומעריך שזה ברווז עיתונאי. נעזוב שיקולים מוסריים וקבלת דין הבוחר. אני פשוט מתקשה להאמין שהרצוג מטומטם להאמין שאחרי שהפסיד בבחירות יוכל לפתות את כחלון לרוטציה בממשלה בלתי אפשרית, שבה זהבה גלאון תשב עם שר הביטחון ליברמן ויאיר לפיד - עם שר הפנים דרעי. פשוט אבסורד.

ואם זה נכון, הרי סימן הוא שהרצוג הולך בדרכיו הקלוקלות והעקלקלות של שמעון פרס. אולי הוא עוד ממתין לקולות הימאים.

 

* המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי עטה על עצמו מסכה של נופת צופים ובמאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "ישראל מחכה לכחלון" קרא לכחלון לחבור להרצוג להקמת ממשלת "שמאל".

להלן תגובה שכתבתי למאמר: "בחרתי ב'כולנו', וקראתי להצביע ל'כולנו', ודומני שאני די מייצג את המצביע האופייני של 'כולנו'. תמכתי ב'כולנו' כמי שמשדר את הרעיון של 'כולנו' כאלטרנטיבה לרעיונות הפלגניים של 'אנחנו או הם'. בחרתי ב'כולנו' כמפלגה מתונה ושקולה, שתכבד את הכרעת הבוחר הישראלי ותשאף להיות בכל ממשלה שתיבחר, ותהיה בה גורם מתון וממתן. בחרתי באלטרנטיבה לשנאה ולהסתה שהייתה בשני הצדדים. אם אני צריך למצוא אדם שהוא בעיניי תמצית תרבות השנאה וההסתה, לאורך שנים, האיש הוא ספי רכלבסקי. ולכן, אני בטוח שאני מייצג 99.99% ממצביעי 'כולנו', כאשר אני דוחה את קריאתו של רכלבסקי בשאט נפש."

 

* בראיון רדיו יהיר (ואופייני) אמרה ציפי לבני שהיא הוסיפה למפלגת העבודה 12 מנדטים. כלומר – 12 מנדטים הביאו הרצוג ושאר 118 המועמדים לכנסת וכן כל המסורת של מפלגת העבודה לתולדותיה, ועוד 12 מנדטים הביאה לבני.

הערכתי טיפה שונה. בלי ציפי לבני מפלגת העבודה הייתה מקבלת 24 מנדטים. ציפי לבני שניהלה מו"מ מקביל עם העבודה ו"יש עתיד" הייתה מצטרפת ל"יש עתיד", והם היו מקבלים 11 מנדטים. או שהייתה מצטרפת למרצ, והם היו מקבלים 5 מנדטים.

 

* במערכת הבחירות, ניסה המחנ"צ בכל דרך להעמיד את הנושא החברתי כלכלי בראש סדר היום, והליכוד – את הנושא המדיני ביטחוני. הסיבה לכך, היא שהנושא החברתי כלכלי הוא עקב אכילס של הליכוד בעוד הנושא המדיני הנו עקב אכילס של המחנ"צ.

לנוכח קריאות במפלגת העבודה לחשבון נפש, שהן קריאות חשובות וראויות, כדאי להבין  שחשבון נפש אמיתי מחייב בחינה של הדרך המדינית. אפשר ללעוג לעם ולחזור על המנטרה שנתניהו והליכוד "הפחידו" אותו. אבל קשה להתעלם מהתוצאות של אוסלו, של ההתנתקות, של התגובה הפלשתינאית על הצעות ברק ואולמרט. למה הציבור צריך לתמוך בדרך שנוסתה שוב ושוב וכשלה? למה עליו לתת אמון במי שמציע לחזור עליה בלי לבחון אותה מחדש, תוך התעלמות מן הכישלון? למה הציבור צריך לתת מנדט למי שעוצם עיניים לנוכח התהליכים במזה"ת בשנים האחרונות, בלי לחשב מסלול מחדש?

אין מנוס מבחינה מחודשת של הדרך הזאת. יש להשתחרר מדוגמות ופרדיגמות ולא להיכבל אליהן. האם באמת ובתמים הברירה היחידה היא בין נסיגה מכל השטחים והפיכת גוש דן ל"עוטף יו"ש" לבין מדינה דו לאומית? הרי זו נבלה וזו טריפה והציבור אינו מוכן לא לזו ולא לזו. כל עוד לא הוצעה לציבור חלופה ראויה, הוא מעדיף את מי שאינו מוכר אשליות ומציע לעת עתה את "ניהול הסכסוך". ואכן, אם אלו החלופות היחידות, ניהול הסכסוך הוא האפשרות השפויה היחידה. אלא שאין זה פתרון לטווח רחוק.

אם רוצים לחפש פתרון אפשרי, אפילו אם הוא לטווח הארוך, ראוי לצאת מן הקופסה, ולחשוב על כיוונים אחרים לגמרי, קצת יותר יצירתיים וקצת פחות עבשים. למשל, הרחבת יריעת הפתרון באופן שיכלול גם את ירדן ומצרים ויאפשר פשרה טריטוריאלית סבירה, ששני הצדדים יוכלו לחיות אתה, ולא דבקות בפתרון "שתי המדינות" בקווי 49', שאף צד אינו יכול לחיות אתו. ההתעקשות ללכת עם הראש בקיר בדרך שנוסתה שוב ושוב וכשלה, והאשמת ישראל בכישלונה של הדרך, בניגוד לעובדות, אינה אלטרנטיבה.

 

* מרב מיכאלי התארחה ב"גב האומה" ואמרה שם: "אנחנו אף פעם לא 'החזרנו' יישובים. היחידים שעשו זאת הם הימין."

קודם כל היא צודקת. עם העובדות אין להתווכח. היחידים שעקרו יישובים היו בגין ושרון, מנהיגי הליכוד. אולם האם כוונתה שעקירת יישובים היא דבר שלילי ושגוי, שאין לחזור עליו? כי אז אלה דברים של טעם. או אולי, שעקירת יישובים היא דבר רצוי וחיובי ולכן היא ממליצה לתמוך בימין, כי רק הוא עוקר יישובים? כי אז יש היקש לוגי מעניין בדבריה. או שהיא סתם אמרה דברים בעלמא כדי לומר.

 

* אחרי נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים כתבתי, שבבחירות 1981 – יותר משבגין ניצח בזכות הפצצת הכור העיראקי, פרס הפסיד בשל התנגדותו הבוטה להפצצה.

 

* "לא היה קורה כלום אם ההורים שלך היו נשארים במרוקו ונרקבים שם", אמר הפרופסור הגזען האוטו-אנטישמי אמיר חצרוני לבת שיחו אמירה בוזגלו בשידור ב"הבוקר של רשת". מה הפלא? מדובר באדם שהצביע לקרטל הלאומנות הערבית, שמבחינתה ההורים של כולנו היו אמורים להירקב בגלויותיהם.

בעקבות התפרעותו של הבהמה הנ"ל בשידור, הוא סיפר בדף הפייסבוק שלו שהוא הוזמן להשתתף ב"האח הגדול VIP" והציעו לו כסף גדול. אם הוא לא משקר, זו חרפה.

הפרובוקציה הגזענית של חצרוני ותעמולת ה"מזרחי מצביע למזרחי" של דרעי, הם שני צדדים של אותו מטבע – מלחמת המאסף של הגלות, המנסה לעכב את הניצחון הבלתי נמנע של חזון קיבוץ הגלויות.

בנאום קורי העכביש המפורסם של נסראללה, בבינת ג'בייל, לאחר נסיגת צה"ל מלבנון, הוא אמר: "תנו לפלאשמורה לחזור לאתיופיה ולרוסים היהודיים לחזור לרוסיה." קצת מזכיר את דבריו של חצרוני, לא?

גינוי הפרובוקציה של חצרוני אינו מקיר אל קיר. עלית קרפ ב"הארץ" יצאה נגד הסגנון, אך הביעה תמיכה בהתנגדותו לחוק השבות ולמדינה היהודית. אופייני.

ואילו אמילי מואטי כתבה ב"הארץ" שנתניהו ומרזל הם היינו הך. מואטי היתה יועצת התקשורת של קרטל הלאומנות הערבית, המפלגה אותה הריץ "הארץ". מבחינת הלאומנות הערבית בלאו הכי כל היהודים אותו הדבר.

 

* אני שמח על החלטתו של ראש העיר צפת אילן שוחט לוותר על מקומו בכנסת, מטעם "ישראל ביתנו". שוחט ויתר כדי לאפשר את המשך כהונתו של ח"כ אילטוב. אני שמח על כך, לא בגלל אילטוב אלא בגלל העיר צפת. שוחט הוא ראש עיר מצוין, המעלה עיר שהיתה נחשלת, מבירא עמיקתא על דרך המלך. מן הראוי שישלים לפחות את הקדנציה הנוכחית. לאחר מכן, הוא בהחלט ראוי לתרום לחברה הישראלית ברמה הלאומית.

 

* "ניאנדרטלים מזוינים", "בבונים", "לא מפותחים", "הקדנציה הנוכחית תנוצל היטב להמשך רדידות החינוך והגדלת הפערים הכלכליים. ניתוח תוצאות הבחירות, מוכיח כי כך הימין שומר על כוחו." "לא מבינים מה טוב להם." הנה חמש סיבות למה הליכוד ינצח גם בבחירות הבאות.

והנה עוד חמש סיבות: התנשאות, יהירות, שחצנות, גזענות, העדר מודעות עצמית.

 

* הרוצח יגאל עמיר עתר לבית המשפט בדרישה שיוחזר לו מכשיר DVD שנלקח ממנו. על סמך ניסיון העבר, אין זה מן הנמנע שגם הפעם בית המשפט יקבל את עתירתו. יש כאן קונפליקט מובנה בין המדינה והפרט. מבחינת המדינה, מבחינת הכלל, מדובר בפושע שהמיט על מדינת ישראל את אחד האסונות הגדולים בתולדותיה; שהתנקש בדמוקרטיה ושלושת הכדורים שירה בגבו של ראש הממשלה נורו לגבו של כל אזרח בישראל. אולם מבחינת בית המשפט, מדובר באסיר הראוי לזכויות האדם ולהגנת החוק מפני רשויות השלטון. המתח הזה בין אינטרס הכלל וההגנה על הפרט, הוא מתח מובנה בחברה דמוקרטית, ואף שלבי נוטה לאינטרס הכלל, אף שיש בו מידה רבה של נקמנות, אני מאושר לחיות במדינת חוק וסומך על בית המשפט, שיקבל החלטה מאוזנת.

אגב, זאת עמדתי גם בנוגע למחבלים אסירים, בניגוד לקלישאה הפופוליסטית על הכלא כ"בית הבראה". אני נגד עסקאות שחרור מחבלים, אך אני בעד יחס הומאני והוגן לכל אסיר, גם אם הוא מחבל. רק במקרה אחד חשבתי שיש לשלול מן המחבלים האסירים את כל ההטבות – כשראיתי בכך אמצעי לחץ על חמאס שהחזיק את גלעד שליט ולא אִפשר לו אפילו להיפגש עם נציגי הצלב האדום.

 

* אהוד בן עזר תמה איך זה שאולמרט מוגדר פושע ואילו דרעי הוא ח"כ ויחזור להיות שר. ממה נפשך? אם אתה טוען שאולמרט אינו פושע, הרי גם דרעי אינו פושע, ואז מה הבעייה בכך שהוא שר? אם אתה רואה בעייה בכך שדרעי הוא שר כי הוא פושע, הרי שגם לשיטתך אולמרט פושע. הן מדובר בדיוק באותן עבירות ובאותה התנהלות מאפיוזית.

כמו דרעי, גם אולמרט ירצה את עונשו בכלא כמה שנים טובות ולאחר מכן תהיה לו תקופת קלון. אני מקווה שבניגוד לדרעי, החברה לא תחשוב שהדרך לשקם אותו היא החזרתו להנהגה.

 

* עורך עיתון [לא אני. – אב"ע] שבו אני כותב טור שבועי פנה אליי, וביקש שאכתוב טור נוסף. "אתה כל כך פורה, לא צריכה להיות לך בעיה."

אבל הייתה בעיה קטנה: "אי אפשר שהקורא יפתח את העיתון ויראה רק אורי הייטנר אורי הייטנר," ולכן הוא ביקש שאכתוב את המאמר השני בפסבדונים – שם עט. "גדולי הסופרים, המשוררים והעיתונאים כתבו כך, ואין בכך כל בעייה."

אולם אצלי מדובר בעיקרון בל יעבור: אני נוטל אחריות מלאה על כל מילה היוצאת תחת מקלדתי. ואין לקיחת אחריות כאשר מסתתרים מאחורי שם אחר.

 

* רק פעם אחת פירסמתי מאמר בחתימה אחרת. לפני עשרים שנה, כשבני הבכור נולד, חתמתי על מאמרי השבועי בעלון הקיבוץ "אבו עמוס".

 

* ביד הלשון: שאל אותי קורא על ההבדל בין נחשל ונכשל.

נכשל הוא פועל, נחשל הוא תואר. שם העצם של נכשל הוא כישלון, של נחשל הוא נחשלות.

ההבדל הוא במשמעות המילים, וניתן להציג זאת על פי ההפכים שלהם. נכשל הוא היפוכו של הצליח (כישלון הוא היפוכה של הצלחה). נחשל הוא היפוכו של מתקדם (נחשלות היא היפוכה של קדמה).

נחשל פירושו מפגר, מי שאינו מגיע לרמת ההתקדמות של אחרים, של סביבתו, של העולם. נכשל הוא מי שחווה אי הצלחה, מי שלא עמד ביעד או מטרה שהציב לעצמו או שהסביבה הציבה לו.

מלבד הדמיון בצליל בין המילים, יש גם קשר הגיוני, בין נחשלות לאי הצלחה.

ויש גם קשר אקטואלי – מי שנכשלו בשטיפת מוחו של הציבור בהצגתה של ישראל כמדינה נחשלת, מתרצים את כישלונם בבחירות בנחשלות של העם (הניאנדרטלי-מזויין שמנשק מזוזות ומשתטח על קברי צדיקים ולוקה בתסמונת האישה המוכה).

המקור הקדום של המילה הוא בתיאור ההתנפלות של העמלקים דווקא על הנחשלים בין בני ישראל לאחר יציאת מצרים, כלומר דווקא על החלשים שהשתרכו מאחור ולא יכלו להחזיר מלחמה שערה.

 

 

* * *

צוותא מגישה:

קבלת שבת יום שישי, 17.4.2015 – כ"ח בסיוון, תשע"ה שעה 11:00

פרשת השבוע "תזריע-מצורע " – המשורר מירון איזקסון

קבלת השבת מוקדשת ליעל דיין לכבוד ספרה"מנגד"

ולפעילותה הציבורית רבת השנים

"ומה על החשבונות? חשבונות בין דורות שלא נפרעו. מה שהבטחנו לילדינו, מה שהורינו הבטיחו לנו, שטרות שהוכתמו בזיעה, בדם ובמאמץ, וגם אם לא נפדו במלואם, היתה בהם כוונה אך לטוב" (מתוך "מנגד" מאת יעל דיין).

יעל דיין, היא סופרת ועיתונאית ישראלית. בעבר שימשה בין היתר כחברת הכנסת מטעם מפלגת העבודה, וכסגנית ראש עיריית תל אביב-יפו מטעם מרצ

משתתפים:

יעל דיין

הסופר חיים באר

הסופרת אורלי קסטל בלום

הסופרת והמחזאית סביון ליברכט

ח"כ לשעבר נעמי חזן

הסופר ישי שריד

שולה מודן מהוצאת הספרים מודן

אסנת זיביל שחקנית

רות דיין אימא של יעל דיין

שירה – יובל כספין

מנהל מוסיקלי – רמי הראל.

מנחה – ליאת רגב

עורכת ומפיקה – נילי שחור

קוד 2015 לכרטיסים מוזלים במחיר 50 שקל

 בקופות טל. 6950156

 

                                                                   

* * *

אהוד בן עזר

יופי של רומאן

על ספרו החדש של סמי מיכאל

"יהלום מן הישימון"

כנרת, זמורה-ביתן – מוציאים לאור, 2015

328 עמ'

 

מזמן לא נהניתי מקריאה כמו בספרו החדש של סמי מיכאל "יהלום מן הישימון", שמתאר את פרשת אהבתם של כמאל ואלמאסה בבגדד שבין שתי מלחמות העולם, תקופה שהיתה אולי תור הזהב והקידמה של העדה היהודית המפגרת-בחלקה בעיראק, ושלאחריה שקעה עיראק בחשכה גדולה ואילו מרבית יהודיה עזבוה מבעוד מועד וניצלו, אך בגדד שלהם נמוגה לעד.

כאשר סמי מיכאל חוזר לתקופת נעוריו בבגדד, כמו ברומאן הגדול "ויקטוריה", הוא במיטבו. וממש מתבקש לבקש ממנו לכתוב עוד ועוד רומאנים על אותו רקע קסום וחד-פעמי, שבזכות כתיבתו היה לחלק חשוב בספרות העברית וגם בהיסטוריה היהודית במאה  ה-20.

כמאל הוא נער משכיל, בן למשפחה אמידה בבגדד, אמנם לא עשירה מאוד, אך גם לא ענייה. אלמאסה, ה"יהלום", היא נערה ענייה מרובע ראס אל-צ'ול, שנשכרת להיות משרתת בביתו של כמאל. הרקע של אלמאסה הוא איום ונורא. רעב, סחי וסכנת אונס בידי דודה האלים. ואילו בבואה לביתו של כמאל היא זוכה במתנת חיים חדשים שמקלפים ממנה את שכבות הלכלוך והבורות שעימן צמחה, ומפתחים בה כישרונות טבעיים שהם שיר הלל לבחורה ולאישה היהודייה העיראקית שניצבה על פתחו של עולם חדש, מודרני, ובסופו של דבר מצליחה לבנות חיים בעלי ערך ומעמד, אמנם כבר לא בעיראק.

הרומאן מעלה אווירה קסומה וחושנית מאוד של היחסים המתפתחים בין כמאל לאלמאסה, כמעט תמיד על הגבול, מבלי לקיים עדיין יחסים של ממש, אבל בתשוקה אירוטית עזה שגם מדגישה כל הזמן את הבדלי המעמדות ביניהם ואת העובדה שלעולם לא יהיה סיכוי לכמאל לשאת את אלמאסה לאישה.

וכל זאת על רקע האווירה הצבעונית, האלימה לעיתים וגם קשה, אם כי מפתה מאוד – של החיים בבגדד בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת. ההשפעה האנגלית חזקה ביותר, והיא המפתח של היהודים להשתלב בחיי המעשה וגם התרבות של עיראק, שהיא עדיין מדינה שכביכול תוכל להחזיק יחד את כל מיעוטיה ועדותיה לקראת היותה מודרנית ונאורה.

חבל רק שהספר לא עבר עריכה סגנונית הולמת, שאז לא היה מופיע בו משפט תמוה כמו בעמוד 145: "מדי פעם השתרעו שני הנערים זה מול זו והגור הולך ובא, הולך ומחבר בין אלמאסה לכמאל." ומדובר כאן לא בשני נערים אלא בנערה ונער.

אי אפשר לא להתפעל מן החיוניות של סמי מיכאל, המתקרב לגיל 90, וכיצד אין לו שום בעייה להיכנס לעולמם של נערים ונערות מתבגרים שיכלו להיות לא רק נכדיו אלא כבר גם ניניו, ולשחזר באמצעותם את הרגשות של תקופת נעוריו שלו, בבגדד, בהיותו בגילם.

סמי מיכאל הוא אחד מגדולי סופרינו, בלי קונצים, בלי רמיות מודרניסיטיות ואחרות בכתיבה, אלא כתיבה ריאליסטית קלאסית, לפי מיטב המסורת של הרומאנים הגדולים בספרות העולם, אולי במיוחד הרומאנים האמריקאיים, יחד עם מסורת טוויית הסיפור הערבי מימי אלף לילה ולילה, כי בלי סיפור אין ספרות אלא שיעמום ויומרה בלבד.

זה שנים שאנו שואלים וחוזרים ושואלים מדוע טרם הוענק לו פרס ישראל. ויש לקוות שיאריך ימים ויזכה אותנו בעוד רומאנים נפלאים ומרתקים כאלה – וגם יזכה בפרס.

אגב, אנחנו בידידות, למרות שחלוקים מאוד בדיעותינו הפוליטיות ובהערכות המצב שלנו, אם כי נדמה לנו שבתוך-תוכו סמי מיכאל קרוב מאוד לדיעותינו ולהערכת המציאות שלנו ואולי הוא אף יותר פסימי מאיתנו לגבי סיכויי ה"שלום", מאחר וגדל ממש בסביבה ערבית ואותו אי אפשר לרמות.

רוצו לקנות ולקרוא את ""יהלום מן הישימון". לא הארכנו כאן בסיפור עלילתו כי לא רצינו לקלקל את ההפתעות הטמונות בו, בייחוד בסופו.

 

 

* * *

יהודה דרורי

צדקנות וצביעות מוסרית

ידוע לכל כי באראכ חוסיין אובמה חונך על ברכי האסלם ולפיכך חוזים בהתנהגותו הנקמנית, כשחש שכבודו נפגע... נאומו של נתניהו בקונגרס חשף אותו במערומיו כלפי עמו (וכלפי שותפיו האירופאים) – על ניסיונותיו לעבוד על כולם בעיניים ולעשות עם איראן הסכם "כאילו..." – בכעסו כי רב, בייחוד על נתניהו, החל להטיף לנו מלב ה"מדבר המוסרי" – מבירת ארה"ב – זו השולטת על טריטוריות אשר בהן מיליוני תושבים (כמו: סמואה, גואם ופוארטו-ריקו) המצויים ללא מתן עצמאות וללא זכות בחירה... (ואיננו שוכחים גם את אותם מיליוני תושבים בשוליים של ארה"ב שנמנעת מהם זכות הבחירה). אנו מתעלמים מהרג של אזרחים בהפצצותיה של ארה"ב בתימן, בעיראק, באפגניסטן, בפקיסטן ובסומליה – כי אנחנו מבינים את ההכרח שבכך, אבל לא מנסים להתעטף בקישקושים של "מוסריות" ו"ערכיות" – שבפיו של אובמה כלפינו נשמעים כצדקנות וכצביעות מוסרית...

נצטרך לסבול זאת עוד 20 חודש...

 

 

                                                          

 

                                                                                                          

* * *

אוריה באר

קשישים בשולי הדרך

זה עשרות שנים שהם כמעט ונשכחים. מושארים בצידי הדרך ומוזנחים. הכוונה היא לכשמונה מאות אלף קשישים, מהם כמאתיים אלף, ואולי יותר, החיים מתחת לקו העוני.

מדברים גבוהה גבוהה, אך מרבית המתמודדים לכנסת, משני הגושים, לא נתנו כמעט את דעתם על קיומם. על הצורך לסייע להם.

רק מיעוט מהם חיים בתנאים של רווחה ממש, בגין גמלה גבוהה שצברו, או נכסים שהשכילו לקנות בימיהם הטובים, או סתם ירושות טובות שקיבלו מהוריהם בשכבר הימים. למה? למה, זה צריך לקרות?

קשיש בישראל מקבל קצבה מהמוסד לאומי בסך כאלפיים עד אלפיים וחמש מאות שקל בלבד. תקנו אותי אם אני טועה. בצרפת למשל, הסכום הוא כמעט משולש, ובארצות כמו שבדיה, או נורווגיה, אף גבוה יותר. בארצות הברית, הוא מגיע לסך כארבעת אלפים שקל לחודש.

בשנת 2006 באה לעולם רשימת הגמלאים, הזכורה לרעה, בראשות רפי איתן. הם הצליחו הצלחה מסחררת. הם הכניסו לכנסת שבעה נציגים. הם יכלו לעשות המון לטובת חבריהם. בדיעבד, הם לא עשו כמעט כלום.

רפי איתן, גמלאי המוסד וצה"ל, ובעל אמצעים, ומי שלא צריך לדאוג לו כלל, הבטיח הרים וגבעות. אך בכנסת העדיף לעסוק בבעיות ביטחון ומודיעין. הוא שכח שנבחר כדי לשפר עד למקסימום את מצבם של בני גילו. מרגע שנבחר, בעיותיהם לא "הזיזו" לו. מפלגת הגמלאים שהקים התרסקה לרסיסים גם בשל מריבות פנימיות על עניינים של כבוד ומה בכך. השאר ידוע.

הליכוד, בראשות נתניהו, דאג מעט מאוד לגמלאים. גם לא חברינו מהשמאל. גם לא חברינו במרצ, גם לא החברים האחרים, מהסיעות הערביות. ושם, במגזר הערבי, מצב הקשישים הוא קשה עוד יותר. אבל למה שידאגו? לכולם יש משכורות של כארבעים אלף שקל לחודש, לבד מהטבות אחרות. אז מה אכפת להם...

כיום רבים מאיתנו, שלא שפר מזלם, ושהגיעו לגיל שישים וחמש ויותר, משוועים לעזרה. אני רואה זאת מדי יום  אצל חברים, ידידים, וסתם מכרים.

 האם מצב זה ישתנה בקדנציה הבאה? בהכירי את הנפשות הפועלות שם, אני מלא ספקות.

 הלוואי שאני טועה. אולי כדאי לקום ולצעוק: "הללו שם, נבחרים מכובדים. יש לכם אבות, יש לכם סבים וסבתות. למה אתם מתעלמים מהם? היכן מצוות כיבוד אב ואם עליהם חונכתם? למה אתם לא עוזרים להם?..."

 

 

* * *

דן בניהו (בניס)

אולי הטפטוף התחיל בעין גדי?

שלום אודי,

בעקבות זיכרונות לפר, שיש בהם איזכור להשקייה בטפטוף בעין גדי, חשבתי שכדאי להרחיב את הסיפור.

זה בנוסף לאירוע של הדלקת המשואה שאליו הוזמן המהנדס רפי מהודר, שהוכתר כממציא הטפטפת ע"י הוועדה.

מטבע הדברים להצלחה הזו יש הרבה אבות וכך רצוי להתייחס לסיפורי הראשונים על הטפטוף.

אני מעביר לך שני קבצים:

מה שכתבתי לפני שנים אחדות לאפיק" כתגובה לזיכרונות של אלי רון.

מבוא לראיון עם בנו של שמחה בלאס עם קישור לראיון שבסרטון.

הערה: בסרטון יש הסברים נוספים למה לא הקמנו את מפעל הטפטפות בעין גדי ולמה הוא הוקם דווקא בחצרים.

בברכה,

בניס

 

אלי שלום,

אני קורא בעניין את יצירותיך ב"אפיק" בהם הלכסיקון הישן של עין גדי. אני מאוד מחשיב את הפעילות הזו שהיא מבחינת דור לדור יביע אומר.

בגיליון האחרון של ה"אפיק" הזכרת את נושא הטפטוף בהקשר של הטפטפות הראשונות בגן הנוי [שדרת הטספסיות שליד חדר האוכל הישן]. אני מבקש להרחיב מעט את הערך "השקייה בטפטוף בעין גדי".

אני מבקש לציין שכל מה שאכתוב אינו מסתמך על תיעוד אלא על הזיכרון שלי בלבד. הזיכרון האנושי אינו קבוע והוא משתנה עם השנים וכנראה שכך גם זיכרוני.

הכותרת שבחרתי: אולי הטפטוף התחיל בעין גדי?

הייחוד של עין גדי היה באותם ימים [שנות ה 50] – אקלים נוח המאפשר הבכרה של הגידולים החקלאיים באיכות גבוהה.

החיסרון הגדול היה ועודנו שטחי קרקע מצומצמים וקשים לעיבוד בגלל השיפועים החזקים והאבניות שלהם.

כבר בשנים הראשונות עלתה אצל אנשי חבל הנגב בסוכנות היהודית ההצעה לפתור את בעיית הקרקע בעין גדי על ידי גידול ירקות וגפנים בהידרופוניקה.

שיטת גידול זו, של צמחים בבריכות ביטון ממולאות בחצץ שבהן מוזרמות תמיסות מזון, פותחה ע"י הצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה על מנת לספק ירקות לחיילים ששירתו בבסיסי הצבא באיי האוקינוס השקט. מיותר לומר שאיים אלה היו חשופים וללא קרקע וללא צמחייה.

השיטה הובאה לארץ ע"י מאיר שוורץ מקיבוץ חפץ חיים כפיתרון לגידול ירקות בשנת שמיטה.

ההידרופוניקה אכן יושמה בעין גדי, תחילה בחלקה קטנה במשטח מתחת למרפאה הקיימת ובהמשך בהיקף גדול בשטח הדרומי ליד הפלטו הראשון סמוך לכביש הראשי כביש 90.

תוצאות הניסוי הזה היו שניתן לגדל ירקות בכמות ובאיכות, ללא קרקע אלא שהוצאות הגידול ובעיקר ההשקעה הגבוהה לא עמדו במבחן הכלכלי.

חפשנו דרכים ליישם את הרעיון של שימוש בתמיסות מזון לגידול צמחים בקרקע החצצית שלנו.

כתוצאה מניסיונות הפיתוח של ההידרופוניקה ולימוד הטכנולוגיה של גידול צמחים בתמיסות מזון, חיפשתי דרכים ליישם את הרעיון של שימוש בתמיסות מזון לגידול צמחים בקרקע החצצית שלנו.

בסוף שנות ה-50 פיתח המהנדס שמחה בלאס את הטפטפת שנועדה כהגדרתו לפתור את שאלת המחסור במים, שעלתה כבר בשנים הראשונות של המדינה. חשוב לציין שבלאס, מתפקידו כמנהל תה"ל, היה ממתכנני ומבצעי "המוביל הארצי" וכבר אז היה מודאג מבעיות המחסור במים של המדינה בדרך.

הטפטפת של בלאס תוכננה להיטמן באדמה בעומק של חצי מטר במטרה למנוע התאדות של המים מפני השטח.

הניסיונות של בלאס לגדל צמחים המושקים בטפטפות התבצעו בעיקר בנטיעות של הקרן הקיימת בנגב, ללא הצלחה.

עלתה אצלי המחשבה שניתן לנצל את הטפטפות של בלאס וליישם את הרעיון שהתפתח מההידרופוניקה להשקות את קרקע עין גדי החצצית בתמיסת מזון. מקריאה בספרות מקצועית נודע לי על שימוש שנעשה בחממות באנגליה בטפטפות מתוצרת "טייפון". הכנתי הזמנה ופניתי למיכה הילב ז"ל, שניהל את איזור הערבה במשרד החקלאות ולפני זה היה מפקד היאחזות עין גדי. ממיכה נודע לי על האכזבות של שמחה בלאס במטעי הקק"ל בבארותיים. "למה שלא תנסה עם השיטה שהוא פיתח?" דברי מיכה.

התחברתי לבלאס ובעזרת תקציבים ממשרד החקלאות הקמנו חלקת ניסיונות של דונם וחצי שמוקמה בפלטו הראשון.

הגידול היה עגבניות שגודלו בקיטום, כפי שמגדלים עגבניות בחממות, והצינורות עם הטפטפות אשר חוברו למיכל דישון נטמנו באדמה בעומק של מספר סנטימטרים.

הצלחת הגידול היתה מפתיעה בכמות הפרי שנקטף ובאיכותו. זכינו באותה עונה לביקורו של שר החקלאות חיים גבתי, שהתרשם מתוצאות הניסוי ועודד את בלאס להמשיך בו.

ניסוי מוצלח זה היווה את פריצת הדרך לשיטת הטפטוף, שמכאן התפשטו הניסויים לערבה ולנגב, והשאר ידוע.

חשוב לציין שני חברים יקרים שהיו איתי בניסוי הראשון ואח"כ המשיכו והתמידו: הלל סופר ז"ל ויהודה זוהר ז"ל [יהודה ניהל באותן שנים את שירות השדה במשרד החקלאות] – שללא תרומתם לתנופת הפיתוח של הנושא בעין גדי ואח"כ בערבה ובנגב ספק אם היה מגיע אח"כ ליישום חקלאי ותעשייתי בנטפים חצרים כפי שהגיע.

ראוי לציין בדיעבד את פריצת הדרך הזו אולי כתרומה חשובה שלי ושל עין גדי לחקלאות בעולם ולכלכלה בישראל.

נשאלת שוב ושוב השאלה מדוע לא קמה נטפים בעין גדי?

אני חושב שבזמן שההצעה הוצעה לנו ע"י בלאס התפרנסנו טוב מאוד מהחקלאות שלנו.

אפשר למנות בוודאי סיבות נוספות כמו קוצר ראות של הפוטנציאל של השיטה מחוץ לעין גדי, ריחוק וחוסר ידע בהקמת תעשייה ועוד.

 בחצרים, לעומת זאת, צמח המפעל מתוך מצוקה כלכלית שאיימה באותן שנים על המשך הקיום של הקיבוץ במקום, ואילצה אותם להעמיד בראש סדר העדיפות שלהם הקמת מפעל תעשייתי.

נכתב מהזיכרון של דן בניהו [בניס]

       

הקדמה לסרטון על ראשית הטפטוף

הסיפור מוקדש לפורצי הדרך לשיטת הטפטוף שאינם עימנו: שמחה בלאס, שי בלאס, יהודה זהר והלל סופר.

בשנותיו הראשונות של קיבוץ עין גדי הקדשנו הרבה מחשבות ויוזמות למציאת תחליפים לקרקע, שהיתה במחסור. כל היוזמות האלו זכו לגיבוי ועידוד של הסוכנות היהודית ומשרד החקלאות.

בסוף שנות ה-50 הוקמה, בסיוע הסוכנות ובהדרכתו של מאיר שוורץ מקיבוץ חפץ חיים, חלקת ההידרופוניקה. בעקבות הניסיון בהידרופוניקה נולדה היוזמה לעשות צעד נוסף קדימה.

באמצעות השיחה ביני לבין שי בלאס מתוארים האירועים שקרו בשנת 1961, שהביאו לפריצת הדרך שהיתה בעין גדי. וכל מה שהיה אח"כ כתוב בתולדות החקלאות והתעשייה שהתפתחו בארץ בהמשך.

דן בניהו [בניס]

 

הקישור לסרטון למטה:

 http://www.eingedi.co.il/page_44910

עין גדי 23 בנובמבר 2011

 

 

* * *

איתמר פרת

אתכם לא יפחידו

אחי בני עמי, הנאמנים והאמיצים,

ביבי הזה, כל מה שהוא עשה זה להפחיד אותנו עם איראן וכל זה, במקום לטפל במחירי המילקי והדירות.  אבל אני, במלוא היושר, דוקא כן פחדתי ועדיין פוחד.

[כאשר רפול חזר מסיור לאורך המעוזים, שאלו אותו איך החברה.

"החברה בסדר," ענה רפול. "אנשים ישרים מאוד."

"ישרים על מה?"

"הם אומרים לי: המפקד – מפחדים."]

אני מפחד מפני מחירי הדיור, אבל מפחד עוד יותר מתצלומי החלל של מתקני הגרעין על פני איראן.

אני מפחד ממחירי הקוטג' על המדף, אבל מפחד עוד יותר ממאגר הטילים החדשים של חמאס בעזה, טילי הנחייה ש'כיפת ברזל' חסרת אונים לעומתם.

אני מפחד מקריסת העסקים הקטנים ומן האבטלה, אבל מפחד עוד יותר מטילי הקורנט הרוסיים, שאין לשריון של צה"ל תשובה עליהם.

אני מפחד מהשפעת חינמונים על דעת הקהל, אבל מפחד עוד יותר ממאגר הטילים של חיזבאללה, שיכול להשמיד תוך שעה את כל יישובי הגולן עד האחרון שבהם.

אני מפחד מפני התעמולה הנאצית של הטורקים ומן המשט הבא, אבל מפחד עוד יותר ממנהרות הענק החדשות על גבולות הרצועה.

אני מפחד ממצוקת המשפחות הצעירות שאינן גומרות את החודש, אבל מפחד עוד יותר מהתרוקנות הנגב, ואפס ההתגוננות בישובי עוטף עזה.

אני מפחד מפני המגזר החרדי הגוזל את משאבי הרווחה והשיכון, אבל מפחד עוד יותר מהשתלטות הבדווים על אדמות הנגב והגליל, ומתרועת האימאמים לחיסול היהודים, מכל מסגד בישראל ובאירופה.

ויותר מכול, אחיי בני עמי וגיבורי התהילה, אני פוחד מכם, הנאמנים והאמיצים, שאינכם מאמינים שיש ממה לפחד.

על הכול נתגבר ולבטח ננצח, מלבד אולי את קהות המוח והביטחון העצמי שלכם.

וא החיוך האמיץ, חסר הפחד, שבו אתם, תודה לאל, נוהגים להפסיד.        

                                                                                                            

 

* * *

אהוד בן עזר

על הרס התצוגה הקבועה במוזיאון נחום גוטמן

בימי האוצרת טלי תמיר בשנת 2007

מתוך היומן. 4.5.07. יום שישי.  נוסעים למוזיאון גוטמן, לתערוכה של רישומי גוטמן על יפו ותל-אביב, חלקם מעניינים שטרם היכרתי, גם רישומי זונות, בתוך ערב-רב של גרוטאות והמצאות ויזואליות שנחשבות יצירות ציור של אמנים בני תקופתנו, ורובם הם לעצמם קשקוש מקושקש אבל באופן אבסורדי הם מעניקים חדוות גילוי לרישומיו של גוטמן, כאילו אתה מסייר בחנות עתיקות רווייה חפצי קיטש ומוצא פה ושם פנינים.

 הצרה היא שלצורך התערוכה הוציאו כמעט כל מה שקשור לגוטמן עצמו, תצוגת קבע ותולדות חיים [בקומה השנייה, בטקסט ובצילום], וכך מי שבא למוזיאון פעם ראשונה, או עם אורחים מחו"ל, יתקשה להסביר להם מיהו הצייר אשר לשמו קיים המוזיאון.

                      

 

* * *

הניו יורק פוסט בהתקפה חריפה על אובמה, מכריז בכותרת ראשית: "ישראל היזהרי מאובמה!"

הנשיא אובמה משקר לציבור, מתעלם מהחוקה, מנסה לרסן את חופש דת, שולח לרגל אחר עיתונאים, מלבה יחסי גזע, וקורא להעניש את 'האויבים הרפובליקנים'

הוא נוטש את בעלי הברית שלנו, מפנק עריצים יריבים, ומשתמש במסעי הצלב כתירוץ לחוסר מעש נגד טרוריסטים אסלאמיים השוחטים חפים מפשע ברחבי מזרח התיכון.

עכשיו הוא מגיע לישראל.

הבטחתו של ברק אובמה להפוך את אמריקה למקום טוב לחיות בו היא צנועה מדי. כי הוא משנה את העולם כולו לנגד עינינו. עם 'צונאמי' של צרות שהוא שיחרר עלינו, דוגמת התחייבותו "להעריך מחדש את מערכת היחסים של אמריקה עם ישראל."

לא נוכל לזלזל בהתחייבות זו. כי היא סוללת את הדרך לגרעין האיראני.

הוא גם נותן לאנטישמים במזרח התיכון לעצב את דרכם מחדש. אם זה ברמז באי תמיכה אמריקנית בהחלטות ענישה במועצת הביטחון נגד ישראל או ביוזמת להקמת המדינה הפלסטינית. זה יכול להיות גם שניהם, או משהו גרוע יותר.

לא משנה מהי צורת הענישה, העיקר שזה ילמד את ביבי נתניהו שלעולם לא כדאי להאפיל עליו. וילמד את הבוחר ישראלי לעולם לא לבחור במישהו שאובמה לא אוהבץ

סנגורים והוגי משאלות לב, כולל כמה יהודים, מתעקשים שאובמה מבין שהיחסים המיוחדים בין ישראל לארצות הברית חייבים לגבור על הקרע בין שני המנהיגים. אנשים אלו לומדים את המפה באיטיות נוראה, או יותר נכון הם מסוכנים.

הסלידה שלו מנתניהו היא אמיתית, היא גם משמשת כעלה תאנה נוח לסלידתו ממדינת ישראל. העובדה שזה אישי עם נתניהו אינה מסבירה שש שנים של ניסיון להפחיד את ישראלים בדרך לחתימת הסכם התאבדות עם מוסלמים הנחושים להרוס אותם. החטא היחיד של נתניהו הוא, שהוא מעמיד את ביטחון מדינתו בראש, ומסרב להיכנע לדרישות האין סופיות של אובמה לוויתורים חד-צדדיים.

מדאיג עוד יותר הוא שאובמה נוטש את כבודו ויורד על ברכו בכבוד שנותן למנהיג העליון של איראן, אשר בהפגנות בטהרן לא נפרד מסיסמאות כמו "מוות לאמריקה, מוות לישראל."

עם זאת, הוא בחר לצאת נגד נתניהו, המנהיג היחיד האמין שלנו באזור, הוא בחר להתעלל בו שוב ושוב בניסיון מתוזמן להביס את נתניהו בקלפי ולבחור ביריב שלו, בעזרת פעילים פוליטיים של אובמה שמומנו בחלקם על ידי משלם המסים האמריקאי.

אך הם נכשלו ונתניהו שרד, כי הישראלים רואים בו את הפתרון הטוב ביותר שלהם להגנה עליהם. הבחירה שלהם היתה חכמה, אך הם זקוקים לכוחות כבירים כדי להתמודד עם זעמו של אובמה הנוקם.

להמשך קריאת הכתבה:

http://nypost.com/2015/03/22/israel-beware-of-obama

                                                  

 

* * *

עמוס אריכא

המכנה המשותף בין דרעי לנתניהו

או – שובו של הגנב לממשלת ישראל

שניים אלה, דרעי ונתניהו, כמעט תאומי-סיאם בתכונותיהם המגונות. ביניהם נמתח מכנה משותף המורכב ממסכת שקרים בנוסח המאפשר לזהות את אלה שמתנהלים בעקמומיות כאילו היו נוכלים מלידה. הדמיון המגונה בין שניים אלה הגיע לשיא פריחתו המדאיבה במערכת הבחירות האחרונה; דמיון המעמיד מעל שניהם סימן שאלה מטריד בדבר כשירותם של זה לכהן כשר וזה לכהן בפעם הרביעית כראש ממשלה נבחר.

משנברור לעצמנו את "אבני החן והחוכמה" המזויפות הנמצאות בשפע בערימת ההסתות שנפלטו מפיותיהם של שניים אלה בתחום העדתיות והגזענות, בשלושת החודשים האחרונים בעיקר, יסתבר כי על-פי כל קנה מידה של הגינות בסיסית ומוסר אנושי הם אחים לחרפה מצחינה הפוסלת אותם מכל וכל לתפקידיהם הציבוריים. היותם מייצגים ציבורים גדולים איננה מעניקה להם מוצא לרחוץ עצמם במי-פלא המטהרים שרצים.

אומר במלים ברורות: תהיה הממשלה הבאה אשר תהיה, זו ממשלה שדומה ונולדה לכאורה והיא נגועה בצבעי הסתה של חטא קדמון, עת קם אח על אחיו להורגו. לא המרכז, לא הצד השמאלי, היו שותפים להשתלחויות גסות ומצמררות הן של דרעי והן של נתניהו נגד הערבים ונגד ישראלים ממוצא אשכנזי. היה זה פלג אחר בעם שהד.נ.א. שלו חשוף וגלוי לשניים אלה, בעלי תככים מבוזים שפלטו והקיאו קיתוני שנאה לאחרים.

דרעי, לאורך כל דרכו בחיים הציבוריים, פעל כגזען ומפלג עדתי מהרמה השפלה ביותר. ואילו נתניהו לא היסס בוקר וערב להתגולל על מחצית העם האחר כמו מדובר באויב שרמת עוינותו כלפיו וכלפי מרעיו אינה שונה מעוינותם של איראן ודאעש כלפי מדינת ישראל. ההתייחסות של נתניהו למי שאינו מזוהה כימני נעשתה בבוטות של רוכל שווקים והגיעה לשיאה בגזענות המצמררת כשהבעיר אש בשדות ישראל כי הנה הערבים מגיעים בהמוניהם  לקלפיות בהסעות מאורגנות בכספים זרים והם מעלים את "השמאל" המסוכן לשלטון.

מעולם לא ציפיתי לדברי חוכמה, או לזכות באמירות תרבותיות מהאיש הזה נתניהו המתיימר לדבר בשם ההיסטוריה היהודית ואף להציג עצמו בחוצפה כמלך יהודי העולם כשהוא גורר לפריימים של המצלמות לא רק את רעייתו המנושקת, אלא מוסיף מעתה בנוסח המזרח גם את יאיר בנו, כמסמן את יורשו בעתיד. לבכות או לצחוק? הדרך בה התנהל נתניהו מתחילת מערכת הבחירות האחרונה היתה רווייה בביזוי כל הכללים כבעבר, והוא נוקט בדרכי מרמה, אחוז אימה מעצם הרעיון המחרידו מרבצו שמא יהיה עליו להרפות מאחיזתו בבית העלוב ברחוב בלפור בירושלים המעטירה.

אמת שנתניהו זכה באמון מחצית העם, אבל חוזר לתרום את תרומתו הרעה להנציח פילוג בעזרת דרעי שעומד בראש מסע של רדיפה אחר כל אלה ממוצא אשכנזי. אעיד על עצמי כי מעולם לא הייתי שותף לגינוי בני עמי שהם בני עדה ממוצא אחר; לא אני, לא אבי, לא מוריי, לא מדריכיי בתנועות הנוער, לא כל מי שהכרתי.

מי שפיתח את הרדיפה הזו כמומחה להסתה מושחזת לקטול, הוא בן דמותו לשיסוי של נתניהו, כמעט כמו דבק בשרם לאחד. ההוא הזה היה ונשאר אותו אריה דרעי, בעל דיפלומה של אסיר פלילי במדינת ישראל, שבכל ארץ מתוקנת לא היה יכול להעלות בדעתו לפתוח בפרק ב' בזירת החיים הציבוריים. זהו נבל שהוגדר בלשון זו בגזר דינו: "קשה היא תמונת השוחד, שנתגלתה בראיות ותוארה בהכרעת הדין. אין מדובר בכישלון בודד של צעיר שעתה זה נחשף למנעמי השלטון, אלא במי שהתמיד באורח חיים המיוסד על אדני שוחד. לקיחת השוחד השתרעה על פני כל חמש השנים שבהן מילא נאשם 1 תפקידים ממלכתיים. היא פסקה אך בפתיחת חקירת המשטרה. נאשם 1 החל לקבל שוחד בעת היותו עוזר שר הפנים, המשיך בכך בהיותו מנהל כללי של משרד הפנים או מועמד לתפקיד זה, וגם אחרי כן – בתקופת היותו שר הפנים... חמש שנות השוחד עומדות בסימן חפץ נאשם 1 להתעשרות אישית מהירה בדרך של עשיית הון מהכהונות הממלכתיות." (מתוך ויקיפדיה).

ולאיש הבזוי הלזה יסלול נתניהו דרך לממשלתו הימנית החדשה?

ומה ביחס להפיכת "מזרחיות" כגרזן רשע לבתר בו בשרם של יוצאי בני אשכנז? איזה ראש חולה גורס קריאה בימים האחרונים למסע הבחירות כי "מזרחיים צריכים להצביע רק עבור מזרחיים..." או לקחת משפט אמיתי של יאיר גרבוז ולעוותו כמשפט מצורע על-ידי תוספת מלה אחת בלבד, "מזוזות". מסתבר כי גרבוז כלל לא הטיח מילה זו מפיו. אבל נבל ערמומי כנחש על גחונו, לא יחמיץ אפשרות לרסס את סביבותיו כדרכו בקודש בעבר ובהווה, בתרסיס רעלי כה-"מוצלח" בו שינה כוונה נכונה של גרבוז כאילו חילץ מפיו קללה שטנית כנגד מזרחיים. לא היה כדבר הזה.

לא מכבר הלעיז דרעי על האשכנזים שאילצו את בני המזרח להמיר שמותיהם הלועזים בשמות עבריים. קיימות שתי אפשרויות, שהוא בור בהיסטוריה של המסע הציוני בארץ-ישראל, או שאין גבול לנכליו. הרי מי שבקי בתהליך הזה של ישוב הארץ מתחילה יודע כי המגמה להמיר שמות משפחה נועדה ליצור בסיס משותף לכל בני הפזורות, לבל יזהו זה מוצאו של זה על-פי שמו.

הכוונה היתה ועדיין קיימת לצקת דפוסי עם עברי מחדש ימיו כקדם.

בשנות השמונים של המאה הקודמת טינף אריה דרעי את הזירה הפוליטית כמעט בכל אחד מצעדיו, כשהוא מפעיל חן אישי מחושב ומדוד להפליא, בדיוק במינון המתאים להשיג את יעדיו הכלליים והאישיים. הוא הצליח אפילו לגרום לרבין להתנהל בצורה לא ראויה. עכשיו הוא חוזר שוב כאילו ההשגחה מלמעלה היא שמנחה אותו, ושוב הוא נחשף כמעליל עלילות ומעמיק פירוד בין העדות, כשחיוך ארסי קבוע במבע פניו הזחוחות. תמהני איך לא נזעק כנגד שובו של הגנב לממשלת ישראל – תהיה אשר תהיה.

צריך המחוקק למצוא דרך לבלום את האונס והעונש הזה של כולנו מידי המפצל והמפלג הלאומי אריה דרעי ולבלום את מסע ההשמצות המכוער והארסי שלו כנגד האשכנזים. לא עוד. אך עד שתשונה החקיקה יש לעשות ולמנוע שובו של האיש הזה, גזען איש נכלים המרבה פירוד ושנאה, לממשלת ישראל, אפילו עומד בראשה נתניהו הגזעני לבושתנו.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

על "ספר הצחוק והשיכחה" מאת מילַן קוּנְדֶרָה

מצ'כית רות בונדי, בהוצאת זב"מ, ת"א,1981

 

יש ספרים שאי-קריאתם רודף אותי שנים ואיכשהו אינני מוצא פנאי לקרוא בהם, אפילו לא לדפדף, אבל כל אימת שאני שומע מתפעלים מהם וממחבריהם יש בי איזו הרגשה של חוסר-נחת, של שמיעת פטפוט תרבותי על סופר אופנתי שברור לי שגם אם אקרא אותו לא אשנה את דעתי הספקנית בקשר לערכו הספרותי. לעיתים נדירות אני שמח להתאכזב לטובה.

והנה, תוך כדי מיון ספרייתי לקראת העברת חלק ניכר מספריי למוזיאון לתולדות פתח-תקווה, אחרת לא יהיה לי מקום להניח את מיטתי בבית העירוני החדש של מערכת "חדשות בן עזר" (הארמון שבפרדס עם בריכת המיץ-תפוזים, הקוטפות והעוטפות, נועד בעיקר לבילויים ולהתכנסויות של חובבי ציון בסופי שבוע ובחגים) – נפל לידי "ספר הצחוק והשיכחה", אשר על אצבעות ידו הגדומה של טרומפלדור אוכל למנות את האנשים שלא הביעו באוזניי את התפעלותם ממנו ולא שירבבו את שמו, לצורך ושלא לצורך, בשיחותיהם החכמות, שבהן אני משום-מה חש את עצמי כקרתן וכהדיוט, והתחלתי לקרוא בו.

השתעממתי מאוד לקרוא דו"ח עיתונאי על צ'כיה תחת השלטון הקומוניסטי, קצת עצוב ולרוב מתחכם בצורת כתיבה חובבנית למדי הסובלת מעודף למדנות, דו"ח שאין לו קשר ברור לספרות היפה וגם אינו מגלה לי כמעט שום עובדה היסטורית חשובה שלא ידעתי קודם לכן מקריאת העיתונים, עד שהגעתי לעמוד 12 ובו פגשתי את הקטע המרנין הבא:

"רצח אַיינדה כיסה עד מהרה על זיכרון הפלישה לבוהמיה. השחיטה ההמונית בבאנגלה-דש השכיחה את איינדה. המלחמה במידבר סיני החניקה את בכייה של באנגלה-דאש. רצח העם בקמבודיה מחק את זיכרון סיני וכך הלאה וכך הלאה עד לשיכחה מוחלטת של הכול על ידי כולם."

טוב, מר קונדרה, אינני צריך להמשיך לקרוא בספר כדי להבין מי אתה ומי הם אלה שכל כך נהנו מספרך, שנחשב לאחד החשובים בתקופתו ואשר האינטלקטואלים שאני מכיר לא חדלו למלמל ולזמזם את שמו אף כי אינני יודע אם באמת קראו אותו או רק השם מצא חן בעיניהם.

אותי, זה לא מצחיק.

אני גם לא שוכח.

אתה יכול לנשק לי בתחת אם מבצע סיני של אוקטובר 56' עומד אצלך באותה דרגת זוועה כרצח העם בקמבודיה.

 

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 145 מיום 29 במאי 2006

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

ממשלת ישראל כ"ארגון טרור" בעיני היסטוריון יהודי-בריטי שרק בנס ניצל מדריסה מכוונת בידי פרופסור יהודי אמריקאי

ההיסטוריון היהודי הבריטי פרופ' אבי שליים, איש מורעל בשנאת ישראל חולנית המבוססת על עובדות שקריות וחנופה לגויים, הוא עמית מחקר בסנט אנתוני קולג' באוקספורד, שפירסם ב"הראלד טריביון" מאמר על מלחמת לבנון השנייה. קטעים ממנו מופיעים במאמר של אברהם טל ("הארץ", 15.8.06), שהוא מאמר קצת יוצא דופן בקו הכללי של מאמרי אותו עיתון שאינו חדל לרדת לחייהם ולמחדליהם של מנהיגי ישראל וראשי צבאה ומצד שני מעצים בכותרותיו ההיסטריות את "ניצחונו" של חסן נסראללה.

בכל המאמר אין שום מילה על רצח חפים מפשע בידי מתאבדים פלסטינים ולא על הפגזות שיטתיות של יישובים אזרחיים על ידי חיבאללה במטרה להרוג יהודים רבים ככל האפשר. בכל המאמר – 1,200 מילה – אין מופיעות אף לא פעם אחת המילים: קטיושה, רקטה או טיל. שליים קובע, ש"שום רווח אסטרטגי לא מצדיק במונחים מוסריים את ההרג וההרס שישראל הנחיתה על שכנתה חסרת הישע... הרג ילדים הוא רע. נקודה. ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי לא יכול לנצח ב'מלחמה בטרור' אם היא פועלת כארגון טרור."

"בעולם המושגים המעוות של שליים," מסיים אברהם טל את מאמרו, "ממשלת ישראל פועלת כאירגון טרור, ואילו חיזבאללה הוא תנועת התנגדות איסלאמית לגיטימית."

בתקופה בה שהינו במרכז ללימודים עבריים ויהודיים באחוזת ירנטון שליד אוקספורד (בתקופת האינתיפאדה האחרונה) היה שליים מופיע לעיתים לכנסים בנושאים שעסקו בדרך-כלל בהיסטוריה יהודית. סטודנטים שביקרו בהרצאותיו של שליים באוקספורד סיפרו שחלק ניכר מהשיעור היה מקדיש להשמצות על ישראל עד שנתמלאו בחילה והפסיקו לבוא לשמוע אותו.

היה עימנו חבר, לא ננקוב בשמו, פרופסור יהודי אמריקאי ידען ומבריק ובעל לב חם מאוד בכל הקשור לישראל ולהתנגדות לאויביה. הוא היה טיפוס. בתקופת ההפגנות נגד כניסתה של בריטניה למלחמת עיראק היה נוסע מאוקספורד ללונדון במחיר אפסי באוטובוסים שהועמדו לרשות המפגינים, ובינתיים שומע שיח מפגינות קשישות, שאחת מהן אמרה לרעותה שמאז ההפגנות נגד מלחמת האמריקאים בוויטנאם לא הרגישה רעד של הנאה שכזו חולף בעצמותיה! ומהן גם שמע על אחד הפאבים המקסימים ביותר, הנמצא צפונה לעיירה וודסטוק, בכפר קטן בשם "גרֵיט טְיוּ", שכולו בתים עתיקים מכוסים גגות קש.

לאותו חבר היתה מכונית שכורה קטנה שבה היה נוסע מירנטון לאוקספורד, מרחק של כעשרה קילומטר, כדי לעבוד על מחקריו בספריות ולא להיות תלוי במועדי ה"שאטל" של המרכז, וגם כדי לצאת בערב לבלות איתנו בפאבים בעיירות שבסביבה, דוגמת ה"גריט טיו" או ה"טראוט אין" שעל התמזה. בנסיעותיו בבוקר ברחובות אוקספורד היה בא מולו לא פעם פרופסור אבי שליים, רכוב על אופניו, והחבר שלנו אמר כי כל פעם שראה את שונא ישראל הזה – היה חולף בידיו רעד כמעט בלתי נשלט לסובב מעט את ההגה כדי לעלות עליו ולדרוס אותו!

 

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 168 מיום 17 באוגוסט 2006

 

                                

 

 

* * *

אלישע פורת [ז"ל]

נרקיס מתבונן בשלולית

עם הסתלקותו של ס. יזהר

חורף אחד, בסוף שנות ה-70, השכם בבוקר, המתנתי לאוטובוס ליד שער הכניסה לאוניברסיטה העברית בגבעת רם. בוקר צונן ובהיר, כמו פעמון של זכוכית, היה שפוך על ירושלים, ובשלוליות הקטנות עדיין לא נמסה שכבת הקרח הדקה.

לפתע הגיע אל פשפש הכניסה הפרופסור לחינוך ס. יזהר. אף על פי שחדרו המשולט נחנך לא מזמן בבית הספר לחינוך, שזה אך נפתח, בהר הצופים, בקמפוס החדש. הוא כנראה נצרך בדחיפות לאיזה ספר מספרי בית הספרים הלאומי, ונשא בידו האחת תיק של ספרים.

הוא עצר לפני השער, אך לא נשא את מבטו אל המראה הגדולה שהיתה קבועה שם על אחד העמודים. "סטודנט, שפר הופעתך...". לא, הוא דווקא השפיל את מבטו אל השלולית הקפואה שמתחתיו. ובעוד אני ניצב לבדי בתחנה, המום ולא מאמין, ראיתי במו עיניי מראה שהיה נראה אז בעיני חזיון תעתועים: הוא רכן אל השלולית, ניער את בלוריתו המפוארת, פעם ופעמיים, העביר עליה את ידו הפנויה מתיק הספרים שנשא, סקר את דמותו בקרח הדק והנוצץ, ובבת ראש הזדקף, והישיר צעדיו אל שער הכניסה.

אני, שהייתי מנעוריי מעריץ מושבע של סיפוריו, הייתי דהום לגמרי. הפניתי ראשי מסביב, לראות אם היו צופים ועדים נוספים למעשה ההתגלות שזכיתי לראות. אך איש לא היה ברחבת הכניסה הקפואה.

לרגע חשבתי לזנק אחריו: לרוץ במדרכה הרחבה, לדלוק אחריו ולבטוש בפירורי הקרח הלבנבן שכיסו את המדשאה. לוודא, ללא שום שיור של ספק, שהאיש הוא ס. יזהר נערצי. אך רק לרגע היססתי, במשנהו ידעתי שאין שום טעם בריצה אחריו. אין בכל העולם מראה פנים מחורץ כשלו! ואין בכל העולם בלורית נערית ומרשימה כשלו!

הייתי מעוטף ב"דובון" הצבאי שלי, שנותר אצלי לאחר החזרת הציוד, בסיומה של מלחמת יום הכיפורים. על ראשי חבשתי את כובע הצמר, שקיבלתי במתנה מהוועד למען החייל, ולידי היו הכפפות החמות שהמשפחה קנתה לי בחורף הארור ההוא של שנת שבעים-ושלוש. אני חוזר על כך, כי כל פרט זכור לי, כאילו הצטלם אצלי על איזה לוח פנימי: חולצת הגולף החמה והכהה שלו, הז'אקט המשובץ שלו, תנועותיו הגמישות ברכנו מעל שלולית הקרח. ואפילו מבטו, המתחטא-בגניבה, כשהציץ מסביבו, לראות אם היו עדים למעשה הפולחן שלו.

התרגשתי באמת. היתה לי לפתע הרגשה שהורשיתי להציץ בטקס מאד אינטימי, מאד פנימי. כאילו הבחין, ממרחקי הזמן, בהערצתי הגדולה אליו. היתה לי הרגשה משונה, ששותפתי בטקס סודי וחבוי, לא כיוון שעמדתי במקרה והמתנתי לאוטובוס בתחנה, בבוקר הירושלמי הקרחי. ולא כיוון שדמיוני הקודח העלה מראות שניטלו מעולמות אחרים. לא, אלא כיוון שהייתי ראוי למראה! ראוי להשתאות! ראוי להתגלות! וכך באמת נחרת ס. יזהר בזכרוני מאז: נרקיס גמיש, הרוכן אל השלולית הקפואה, בשער של גבעת רם, בחורף הקר והדוקר ההוא, של סוף שנות ה-70.

מאותו הרגע נדרתי לעצמי, שאם יבוא היום, ואני אזכה לספר את הסיפור המופלא הזה בציבור, יהא זה רק לאחר הסתלקותו. ואני לא אהין בשום אופן לדבר בנרקיס ובקרח, כל עוד האיש חי. כעת אני פטור משבועתי, האיש הלך לעולמו כבד שנים ושבע מעשים וימים. והנה אני מספר את סיפורי שלא ייאמן. אדרבא, יבואו מכיריו האינטימיים ביותר, מכל החוגים שהקיפוהו, ויכחישו בפומבי מה שסיפרתי כאן.

 

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 180 מיום 24 באוגוסט 2006.

 

                                            

 

* * *

אהוד בן עזר

דור האספרסו הכזיב את מקטרגו

שנים אחדות לפני מלחמת יוני 1967, שהיתה ללא ספק מן המפוארות (אם כי גם כואבות) בתולדותינו, יצא הסופר ס. יזהר בקיטרוג קשה נגד הנוער הישראלי השטחי והשטוף בבידור, וכינה אותו בלעג מתנשא "דור האספרסו", ועל כך חזרו שוב ושוב כמוצאי שלל רב חסידיו השוטים של הסופר הגדול, בהם אלה שמעולם לא קראו את ספריו, לבד אולי מ"השבוי" ו"חרבת חיזעה" בתקופת היותם בתנועת הנוער. אנחנו, תלמידי יעקב בהט ב"תיכון חדש" בתל-אביב, היינו דומני היחידים בכל הארץ שלמדנו אז את היצירות הללו.

באותה אמירה אומללה חטא ס. יזהר כמה וכמה חטאים.

קודם כל, גם בדור תש"ח, דור "מגש הכסף" שהקיז דמו יותר מכל דור אחר בארץ – היו משתמטים, עריקים מסוגים שונים, כמו אלה שלא טרחו לחזור ארצה, ועוד. שלא לדבר על נטיות פוליטיות מסוכנות, שבגללן נתן בן גוריון פקודה לירות על "אלטלנה" ואחר כך פירק את מטה הפלמ"ח. והרי יזהר עצמו הוקיע את דור תש"ח בשני סיפוריו דלעיל, וגרם לישראל נזק מתמשך מתוך התייפיפות מוסרית-כביכול, שלעיתים גובלת באידיוטיזם מוסרי. יפה ההזדהות האנושית עם האדם הערבי הסובל, אבל אלה האנשים שרצו בתש"ח לשחוט את כולנו!

החטא השני של ס. יזהר היה שהשמיץ את האספרסו. עד שלא בא האספרסו האיטלקי לארץ, וגם כבש את העולם, שתו כאן קפה די מחורבן, "קפה בוץ", "קפה הפוך", "קפה תורכי" ועוד, לא באיכות בישול מי-יודע-מה, זאת לעומת המיצוי המירבי של מכונת האספרסו.

למיטב ידיעתנו ספל אספרסו עוזר יותר לעירנות ולצלילות המחשבה, גם לכתיבת סיפורים בלשון צלולה ונקייה – מאשר הקפה התורכי שבישלו ב"פינג'אן" [שיבוש לשוני מהערבית] במדורות הפלמ"ח לצד בישול תרנגולות ש"נסחבו" מלולים בקיבוצים. מי ששונא אספרסו או לועג לו, לא מעורר אמון רב. אספרסו הוא אחד הדברים החיוביים ביותר שתרמו האיטלקים לתפריט העולמי, אחרי הפיצה, הספגטי והלזניה. עוד לפני המצאת האספרסו עזרה שתיית הקפה ללא מעט סופרים לכתוב יצירות טובות וחשובות, וחבל שסופרים אחרים לא שתו יותר קפה, גם אספרסו, שאז אולי ספריהם היו פחות מעורפלים.

והחטא השלישי של ס. יזהר הוא שהשמיץ את הנוער הישראלי מתוך קוצר ראות וללא שום סיבה – אותו נוער שמצד אחד המשיך להשליך נפשו מנגד בכל אחת ממלחמות ישראל הבאות וגם במלחמות ההתשה שביניהן, ומצד שני הפך את ישראל למעצמת הי-טק בקנה מידה עולמי, שלא לדבר על הישגי הספרות, האמנות, המחקר, החקלאות – כמעט בכל תחום חוץ מאשר גילוי בארות נפט במידבר הישראלי.

 

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 180 מיום 24 באוגוסט 2006.

 

 

* * *

       א"ב יהושע על "ימי צקלג":

"כל יום צריך לקרוא בו עמוד אחד!"

ברשימתו הקצרה על ס. יזהר "מאוהב ברגבי אדמה" (ידיעות אחרונות, מדור ספרות, 25.8.06) כותב חיים פסח על עבודתו כעורך עם ס. יזהר על הוצאת "ימי צקלג" במהדורה החדשה בהוצאת זמורה ביתן: "יזהר החליט לשנות ולהשמיט מילים, פסקאות וקטעים שלמים שהומרו באחרים. כשהמהדורה החדשה הופיעה, הופתעתי מאוד שבתוך כל המאמרים שנכתבו עליה כמעט שלא הבחינו בשינויים הדרמטיים הללו."

יש לי תשובה על כך. במסיבה שערכה אז ההוצאה למהדורה החדשה דיברו גדולי הספרות שלנו בשבח הספר. א"ב יהושע אמר: "כאשר הגיעו שני הכרכים העבים לשולחני, שאל אותי בני, 'אבא, אתה תקרא את כל הספר הזה?' – ועניתי לו: 'זה לא ספר רגיל. הוא כמו התנ"ך. כל יום צריך לקרוא בו עמוד אחד!'"

אנחנו משערים אפוא שאחרי כשלוש שנים סיים א"ב יהושע את קריאת "ימי צקלג", ואולי זו גם הסיבה שרוב המבקרים לא הבחינו שהנוסח החדש שונה מן הישן כי יזהר היה מאותם סופרים גדולים וחשובים שכותבים עליהם גם בלי לקרוא אותם.

כאשר הופיע "ימי צקלג" בשנות ה-50 הראשונות כתב עליו המבקר הספרותי החשוב ביותר באותה תקופה, ד"ר ברוך קורצווייל, שזהו סיפור קצר שנמתח על פני שני כרכים. אבל לא צריך לקחת את דבריו ברצינות, שהרי בסיכום שנת 1963 הזכיר את "המחצבה" בחצי משפט בלבד: "רפורטאז'ה לשעתה" ומאז לא יסף.

 

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 171 מיום 28 באוגוסט 2006.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

האִם היה ברונובוסקי מי שמצטייר

שהיה ברונובסקי?

בעיתונים הופיעו לאחרונה רשימות געגועים והערצה למבקר הספרות והטלוויזיה של עיתון "הארץ" יורם ברונובסקי ז"ל, וזאת עם צאת ספר אחד, או יותר, המוקדשים לזיכרו. זה לא נעים כל כך לנפץ מיתוסים, ובייחוד כשמדובר במסאי מבריק, אולי מבריק מדי, מבקר ומתרגם, שחי ויצר רוב שנותיו במצב של בריאות מעורערת שלבסוף גם הביאה עליו את מותו בגיל צעיר-יחסית. מה גם שהיכרנו אותו אישית, אם כי לא היינו מן הידידים, שכינהו גם בשם "ברונו".

ואולם הניסיון שלנו עימו לא תמיד היה מרנין. קודם כל גרשם שלום. כל מה שכתבנו במשך השנים על "שוֹלֵם גאון הדור" (כהגדרתו של יוסף בן-שלמה), וכתבו אחרים, גם מעל דפי "הארץ", לא גילה את גרשם שלום לקהילת החייזרים של התרבות התל-אביבית, והוא לא נחשב "אִין". אבל אחרי שברונובסקי "גילה" אותו, דומני כבר אחרי מותו של שלום, היה אפשר לדבר עליו גם בקהילה התל-אביבית של האנשים הקובעים את הטעם, אף כי אחד מהם, הפטיש החזק של השירה העברית האנטי-ישראלית, יצחק לאור, עדיין סבור במאמריו גם כיום ששלום היה פרובינציאל שהגזימו בערכו! – ובכך הוא נאמן לטמטום התל-אביבי המקורי שבעמדה המגמדת והמתעלמת מגרשם שלום.

כשהיה ברונובסקי מבקר הטלוויזיה של "הארץ" היתה כתיבתו חריפה ומגמתית מאוד מבחינה פוליטית, שמאלנית כמובן. אמנם דומני שלא הגיע לדרגת הביקורת העברית האנטי-ישראלית שמפגין המבקר השבועי בני ציפר כיום, אבל אני זוכר שפעם אמרתי לו: "יורם, אל תגזים כל כך בביקורת הטלוויזיה שלך מפני שאתה משחק לידי הימין והמתנחלים בכך שאתה מסיט את דעת הקהל מהביקורת העניינית על דרכם ומעשיהם. בהגזמותיך אתה משרת את הימין הקיצוני." הוא הבטיח לקחת זאת לתשומת-ליבו. אינני זוכר אם לקח.

אבל הביקורת החריפה ביותר שהיתה לי עליו, ושעל כן, גם אם הערכתי אותו, לא סמכתי על אף מילה שכתב, היתה כאשר בשם-העט יוחנן רשת כתב ביקורת בטורו ב"תרבות וספרות" על ספרי "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת הארץ-ישראלית הראשונה אסתר ראב, שיצא לאור ב"עם עובד" בשנת 1998. הבאתי לו במו-ידיי את הכרך העבה, שהוא נשמע סקרן מאוד לקרוא בו ודיבר יפה על חשיבותו-חשיבותה. אבל על פי הביקורת, או שלא קרא את מרביתו, או שקרא אבל בזמן שכתב הסתמך רק על זיכרונו. זו היתה ביקורת מרושלת, מלאה שגיאות קשות, עובדתיות, שהוכיחו על זלזול שאולי רק גאונים כמוהו יכלו להרשות לעצמם בכתיבה לעיתון המיועד לאנשים חשובים, סליחה, חושבים.

באחד הציטוטים ממנו, או מאחרים על אודותיו, קראתי שהוא הודה במפורש שבכתיבתו סמך תמיד רק על זיכרונו הפנומנאלי ולא היה בודק את המקור עצמו. אולי לכן היתה לו פוריות כתיבה רבה כל כך, שהפכה אותו במידה מסויימת ל"גורו" של התרבות התל-אביבית החשובה והנחשבת, אבל בסופו של דבר זה לא היה רציני, וחבל. מאוד חבל. כך כותב דילטאנט ולא אדם שיש לו אחריות מתודית לדבריו ורוצה שגם אחרים יוכלו להסתמך עליהם.

 

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 147 מיום 5 ביוני 2006.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

"רק מדבר אחד תיזהר, חסן, אם יציעו לך לשתות משקה חריף, אל תסכים!"

 

ביומני מיום שני, 20 באוגוסט 1973, כ"ב באב תשל"ג, מצאתי סיפור מפי משה דגן-גרינברג, איש פתח-תקווה, שהיה אבי החורג לאחר מות אבי ואשר ניהל פרדסים באזור גבעת שמואל, בהם הפרדסים של משפחת בני דוד חיון (מייסד ומנהל בית הספר יק"א-פיק"א בשעתו) והם אברהם, יגאל ושלמה. לימים, בזכות ירושה קטנה שהשאיר לי, יכולתי להקצות את מרבית זמני לכתיבה, ואף הקדשתי לו את הרומאן הנידח שלי "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (בהוצאת "ידיעות אחרונות").

הסיפור של משה רחוק מאוד מתקינות פוליטית, אבל אם היה עליי לפרסם ולכתוב רק דברים מטוייחים לא הייתי משקיע את זמני במכתב העיתי. אני הולך בדרכו הקשה של ברנר וגם כתבתי עליו ספר ("ברנר והערבים") אף כי אינני זוכר מתי לאחרונה טרחו להזמין אותי לדבר או לכתוב עליו (שהרי כל התקינים פוליטית כבר מסתופפים בצל אדרתו הדקורה ומנכסים אותו לעצמם).

 

ובכן, בערב, על מרפסת ביתו בפתח-תקווה, בחברת דודיי יחיאל וגרשון ליפסקי, אחיה של אימי, סיפר משה כי לפני כמה זמן ניגש אליו אחד הפועלים הערביים בפרדס ואמר לו שהוא רוצה לעבוד בשביל הש"ב.

"מדוע אתה רוצה?"

"אני אוהב את היהודים," אמר.

"אבל אתה יודע שאם אחיך או בן-משפחה אחר יעזור למחבלים, תצטרך אפילו אותו למסור."

"לא איכפת לי. אני אוהב יהודים."

משה החליט לחכות להזדמנות לחקור יום אחד מה מתרחש בלב הערבי, והיום לא איחר לבוא. ביום סיום הקטיף עורך משה מדי שנה מסיבה לפועלים. "חג הקטיף". על ארגזים הפוכים מעמידים משקאות חריפים וקלים, חמוצים ומיני מאכל, והכול שותים ואוכלים. משה רוצה שהם ידעו כי היה מרוצה מעבודתם. אף שאינו מרוצה, והפעם היתה לו מטרה – לשכֵּר את הערבי ולהוציא ממנו את סודו. וכך היה. הוא שקד על הערבי להשקותו, והלה, כדרך הערבים שאינם יודעים לשתות, היה שיכור לגמרי אחרי כמה לגימות.

"תראה חסן," אמר לו משה, "היהודים לקחו את האדמות שלכם, את הבתים ואת הערים שלכם, את כל הארץ לקחו. ואתה, אם היית יכול, אם כל היהודים היו בידך, תגיד את האמת – מה היית עושה להם?"

אמר חסן: "את כל הנשים שלהן, היפות, הלבנות, הייתי אונס בזו אחר זו. את כל הרכוש אשר בתוך הבתים – שודד ולוקח. ואת כל הגברים – שוחט וזורק לים."

שמע משה כך. הרפה ממנו ושוב לא ניגש אליו אותו יום.

אחרי כמה ימים קרא אליו את חסן ואמר לו:

"דיברתי עליך עם הש"ב והם מוכנים לקבל אותך. אבל אתה צריך לנסוע איתי כי לבד לא יתנו לך לגשת לשם. אך שמע חסן עצה שלי. אתה יכול לעשות איתם הכול. ותעבוד בכל מה שיאמרו לך. רק מדבר אחד תיזהר – אם יציעו לך לשתות משקה חריף – אל תסכים. סרב. כי אם פעם אחת תשתה, וישמעו מה אתה באמת חושב על היהודים – תיכף יירו בך כדור. בשקט יעשו זאת. ברובה עם משתיק-קול. אף אחד לא ישמע. לא ירגיש בכך. ואתה, תיעלם."

לאחר כמה ימים: "נו, חסן, מה עם הש"ב? מחכים לך."

"חושבים," ענה הלה, ומאז לא פנה יותר.

 

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 149 מיום 12 בחודש יוני 2006

 

 

* * *

יעקב זמיר

חטיפת הבן

מצער ביותר שבעת מלחמת קיום של חיים ומוות באים אנשי השמאל ומדברים כאילו היו סוכניו של האויב (וראה דברים שכותב יצחק לאור בעיתון "הארץ", היוצא במדינת ישראל). וכמוהו רבים מאנשי המדיה, ואותו עיתון מפיץ בין דפיו את הסטיקר שאומר: "לא נסתדר עד שלא נדבר!"

לדבר? הנה מה יכול שר הביטחון לדבר עם בני-דודנו:

"אנחנו סומכים על הכנסת האורחים של שכנינו הטובים והאנושיים, (זוכרים איזו קבלת פנים ערכתם ברמאללה לשני חיילי המילואים שלנו שנקלעו לשם בטעות?) ומשוכנעים שינעימו לחטופים את הזמן וישמרו מכל משמר על בנינו שבידיהם. ברצוננו לשבת ולדבר ולעשות סולחה. והלא בני-דודים אנו... והחיפזון מן השטן, ככתוב בקוראן הקדוש." 

ונזכרתי בסיפור של אבא:

ילד קטן בערך כבן חמש יצא מביתו לבקר את חברו ולא מצא את דרכו חזרה. כאשר הרגישה משפחתו בדבר, ואביו היה משועי העיר בגדאד, יצא האב מיד אל כיכר השוק ושכר לו כָּרוֹז. נלווה האב אל הכרוז והלכו לאותן השכונות שעשוי היה הבן להימצא בהן. "צדיקים בני צדיקים, ילד בן חמש הלך לאיבוד וכל הישר המביא אותו למשפחתו יבוא על שכרו עשרה דינרי זהב!"

סיבוב אחד ללא תוצאות. אמר האב לכרוז להכפיל את הפרס. "...והמוצא הישר יבוא על שכרו עשרים דינרי זהב!"

ושוב ללא תוצאות. וכך שלושים דינרי זהב חמישים דינרי זהב – ותוצאות אין.

 בינתיים ערב היום והגיע הבן עייף לאן שהגיע באחד הרחובות הסמוכים ונאסף על ידי בעל-בית אחד. וזה, בשומעו את הכרוז מכפיל ומשלש מדי שעה את הפרס, אמר לאשתו: "אלוהים זימן לנו אוצר, בן של עשירים מופלגים. תדאגי לו, תאכילי אותו ותשכיביהו לישון ושמרי עליו. מי יודע, אולי עד מחר יגיע הפרס לחמש מאות דינרים!"

בבוקר למחרת יצא האב לשוק כהרגלו לעשות קניותיו. האיש שהלין את הילד בביתו ראהו מתנהג כתמול שלשום. ניגש בפליאה אל האב ושאל: "שמעתי שאתמול בנך הלך לאיבוד והיה כרוז (והבטיח כך וכך דינרי זהב, וכדומה), האם מצאת את בנך לבסוף?"

ענה האב: "תראה, רציתי מאוד שבני היקר לא יבלה את הלילה בביתם של זרים, והעליתי את הפרס למאה דינרי זהב, ולא מצאתיו. עתה, משעשה את הלילה בכל זאת אצל אחרים, שקט ליבי. כל עוד הוא נשאר שם, הם ודאי שומרים עליו היטב!!"

ענה החמדן: "בוא חביבי, קח את בנך ושלום על ישראל!"

בכבוד רב

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיז'אמות 

 

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" מיום 3 באוגוסט 2006.

 

 

 

* * *

אסתר ראב / שני שירים מאוחרים

 

19.6.06. יום שני. תוך כדי דפדוף בחומר גיליתי שני כתבי-יד של שיריה:

 

עוד לא באת

לחקר עצמך

עוד את מפתיעה

את עצמך

עוד חסרים לך

שבעים שנה

למען הבין

את עצמך

 

דף בודד, אינו שייך למחברת אך נמצא בתוכה ר.ש. [רשום על דף השיר] – זו ההערה של ראובן שהם על גבי דף נייר שנמצא בין דפי אחת מ"מחברות קמשונים", ובה הטיוטה של ספר שיריה הראשון של אסתר ראב, "קמשונים", 1930. תקופת כתיבתו של השיר בין השנים 1973-1978.

 

איני רחל – אני אשה אחרת

חייתי ועל ילדים חלמתי –

[לא התפללתי בשילה. מחוק]

בשילה כחנה לא התפללתי

הגורל חנני בילד חן

פלא קטן!

כפות-ידיו חמימות

עיניים אבני-חן

וזערוריות הרגליים

גדל הבן ומצלצל קולו

הופיעה אח

 

שיר לא גמור. לא נכלל בכל כתבי (השירים). א.ב.ע. 1986. השיר הועתק ל"כל הפרוזה", א.ב.ע. [רשום על דף השיר]. תקופת כתיבתו של השיר היא 1969 לערך, שנה שבה כתבה גם את השיר "בני". השיר לא נכלל ב"אסתר ראב / כל השירים" וגם לא ב"אסתר ראב / כל הפרוזה".

 

 

* * *

תקוה וינשטוק

סיור ב"בית העדוּת"

חברי סומליון (סופרים ומשוררים לילדים ונוער) קיימו לאחרונה סיור ב"בית העדוּת" במושב ניר גלים ליד אשדוד. "בית העדוּת" הוא ממוזיאוני השואה הגדולים בארץ. אבל לא מוזיאון המתבסס בעיקר על מראות העין אלא על הארכיון וההדרכה. הוא מכיל עדויות, מסמכים ומוצגים שמסרו ניצולים מכל הארץ השופכים אור על התנועות הדתיות הציוניות. יש בו דגמי בתי כנסת, צילומים ותולדות חיים, לרוב של קרוביהם של אנשי המושב שנספו בשואה, בעיקר בהונגריה. הבית נועד להנחיל את זיכרון השואה לדורות הבאים והוא מתרכז גם בהעמקת הפעילות החינוכית הקשורה לשואה.

בית העדות, מיסודה של תנועת המזרחי, שוכן כאמור בניר גלים, מושב שיסדו קבוצות של פליטי שואה צעירים מהונגריה וכן וקבוצת חיילים יהודיים מהונגריה. כולם היו בוגרי 'בני עקיבא" בני 19-24. השנה היתה 1949. מדינת ישראל הצעירה, שמרבית שטחיה היו בלתי מיושבים, עודדה חיילים להקים גרעיני התיישבות על ידי שחרורם המוקדם מהצבא. הקבוצות התארגנו והקימו צפונית לאשדוד את המושב השיתופי "ניר גלים", בעקבות הפסוק "עֵד הגל הזה," מספר בראשית.

כיום ניר גלים הינו ישוב פורח המונה כאלף נפשות, בהם קבוצה גדולה של עולים ממרוקו וכן יוצאי ארצות אחרות, ובמקום גדל כבר דור רביעי. ההתחלה היתה קשה. מאזור התעשייה בצפון אשדוד הזדקרו ארובות, אולי של בתי זיקוק. במיוחד בלטה ארובה שבראשה בערה אש תמיד שהזכירה לניצולים את ארובות הקרמטוריום באושוויץ. לבסוף הורחקה הארובה כקילומטר צפונה, כנראה כמחווה למתיישבים.

   על זרועותיהם של מייסדי היישוב היו מיספרים שקיעקעו הנאצים. "גם לאבי יש מיספר כזה," סיפרה זהבה קור, שהדריכה את חברי סומליון בבית העדות. זהבה, דור שני בניר גלים, אם לשישה ילדים, חברה בסומליון ותורמת לנושא השואה גם בכתיבתה. היא סופרת לילדים ולנוער, הוציאה לאור שבעה ספרים. (האחרון, "מיספר", לתלמידי כיתה ט' ומעלה, עוסק בסבתא המכריזה שתצא עם נכדתה למסע לפולין למרות התנגדות הנכדים: "גם זקנה עם מיספר על הזרוע זכאית להחליט על המשך חייה...")

כמו כן משתתפת זהבה קור בעיתון הילדים שהקים ח"כ אורי אורבוך ז"ל.

המתיישבים, חלקם ניצולים יחידים ממשפחות עניפות, ראו לחובה קדושה להקים בית שיהווה עדות לנספים ויוריש את משמעות השואה למבוגרים ובעיקר לנוער. ואכן כיתות בתי ספר מכל יישובי הדרום והמרכז, מאשקלון עד גדרה, באים לסייר בבית. כמו כן זה מרכז למסע "משואה לתקומה" לבתי ספר תיכוניים שמעוניינים במסע ערכי בארץ במקום מסע לפולין.

שרה טסלר, ילידת 1928, העלתה בפני חברי סומליון זיכרונות מימי השואה. בני משפחתה ושבע המשפחות היהודיות בעיירת מולדתה בהונגריה נדחסו כמו כבשים לרכבת שהובילה ל"מחנה העבודה" כביכול, אושווייץ בירקנאו. ברכבת לא היתה טיפת אוויר ואנשים נחנקו מהריח הנורא. על הילדים נאסר לבכות בקול לבל ירביצו בהם הקלגסים בשוט.

שרה סיפרה על חיי יומיום במחנה. אחרי שהנשים הופרדו מהגברים מצאה עצמה בקבוצה של בנות דתיות. כשקרב יום כיפור החליטו הבנות לצום, חרף כל התנאים. הן שאלו את הגברים מתי יום כיפור, אגרו לחם יבש לסעודה המפסקת וצמו כל היום. אבל בערב, כששבו הגברים מהעבודה, התברר שטעו ויום כיפור חל רק למחרת – ושוב החליטו לצום. שני ימי כיפור של בנות שגם בימים רגילים חיו על סף הרעב.

"היינו בטוחים שהעולם כבר נחרב," אמרה שרה טסלר. היא שרדה, עלתה לארץ, הקימה משפחה לתפארת וכיום הנה סבתא רבתא לשלושים נכדים ונינים. את הנאצים נצחה.

אשתקד נוסף לבית העדות "בית הזכוכית", מבנה מרשים עשוי זכוכית שקופה, שהוקם בטכנולוגיה חדשנית ומציג סיפור הצלה בצורה אינטראקטיבית מתקדמת. זה סיפור ההצלה של 2500 יהודים מבודפשט. אחד מסיפורי ההצלה הגדולים בתקופת השואה.

במלחמת העולם השנייה התנהלו חיי היהודים בהונגריה כמעט כרגיל עד מרס 1944. אז פלשו צבאות הנאצים למדינה. מפלת גרמניה כבר היתה עניין של זמן אבל היטלר היה נחוש להשמיד את יהודי הונגריה, וההשמדה נעשתה במהירות אדירה. זו היתה תקופת השיא של המשלוחים – בתוך כחודשיים נשלחו כ-400,000 יהודים אל כבשני אושווייץ. בעקבות לחץ בינלאומי אדיר נעצרו השילוחים ביוני 1944 וקהילה אחת בהונגריה, קהילת בודפשט הבירה, נותרה בחיים. הודות לשיתוף פעולה בין המנהיג הציוני משה קראוס והדיפלומט השוויצרי קרל לוץ נוצר מנגנון הגנה מתוחכם. בלב בודפשט עמד בית חרושת גדול לזכוכית שהיה שייך ליהודי. יהודים קיבלו רישיונות לעבוד בו ונחשבו לחיוניים למאמץ המלחמתי. מנגנון ההצלה התבסס על תעודות חסות שוויצריות, תחילה תעודות חוקיות ולאחר מכן מזוייפות – וכך ניצלו 2500  יהודים. מזכיר את סיפור היהודים שהעסיק אוטו שינדלר במפעלו – והציל אותם.

אותו קרל לוץ נחשב לחסיד אומות העולם. שמעתי עליו לראשונה מפי הרסטוראטור שי פרקש, משקם קפה לורנץ. לוץ היה סגן הקונסול של שוויץ ביפו. משרדו שכן ליד לורנץ והוא היה אורח קבוע בבית הקפה והכיר את האורחים היהודים, ביניהם חבורת הסופרים ובראשם עגנון. במלחמת העולם השנייה התמנה לוץ לקונסול הונגריה בבודפשט והוא שהנפיק את רישיונות העבודה שהצילו המוני יהודים. 

היהודים בבית הזכוכית פעלו תוך סיכון עצמי להצלתם האישית ולהצלת הכלל. הם נותרו בחיים הודות לתושייה ולאומץ הלב של כל השותפים להצלה וכן של תנועות הנוער הציוניות. עובדי המפעל גם התגוררו בו אך רובם לא יצאו לרחוב מחשש שייתפשו בידי הנאצים ההונגריים. נערים ונערות אמיצים יצאו להביא לכולם אוכל ותרופות. בית הזכוכית בניר גלים הוקם ב-2014, שבעים שנה בדיוק לאחר שבית החרושת לזכוכית בבודפשט הפך למפעל הצלה. 

בתום הסיור פרקו הסופרים חברי סומליון את חוויותיהם בשיח. חברים שהיו בעצמם תחת הכיבוש הנאצי סיפרו על ימי האימים. אחרים, על קשריהם  עם פליטי השואה. כאשר יצאנו מבית העדוּת לשמש החמימה ולחורשה שסביבו, חשבנו כמה אנו בארץ בני מזל וכמה גדולה חובתנו לזכור ולהזכיר.

 

                          חיים באר בצוותא

מועדון צוותא עורך אחת לחודש בשישי בבוקר "קבלת שבת" המוקדשת בדרך כלל לאישיות בולטת או לאירוע מכונן ברחבי ישראל ומחוצה לה.

האירוע, בהנחיית העיתונאית ליאת רגב, נפתח כרגיל בפרשת השבוע. נפרשן הוא המשורר מירון איזקסון, וההרצאות מלוות בקטעי מוסיקה, קריאה ושירה, בהם  שירי שבת.

ביום שישי האחרון אירחה צוותא את חיים באר, הסופר והמשורר (ספרו הראשון היה ספר שירה) למלאות לו שבעים, "הסופר העברי ביותר מבין הסופרים החיים בינינו," כדברי פרופסור יגאל שורץ בדף ההזמנה.

האירוע היה אחת ההופעות המעניינות והמרנינות ביותר שעלו בצוותא. בין המדברים על חיים באר היה אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי, שאף הוא הגיע עתה ליום הולדת עגול – שמונים – וקיבל ברכה מצוותא, שמוליק עצמון מקים תיאטרון האידיש שקרא שירים באידיש וכן בתו השחקנית ענת ששרה באידיש, וידידים נוספים.

לבסוף עלה על הבמה חתן השמחה וכן בני משפחתו  – בתו שהיא חוקרת ספרות ונכדיו, אחד מהם, כבן תשע, אף השמיע קטע נגינה. כולם זכו לחיבוקים מהאבא-הסבא והיתה הרגשה שלא רק הם אלא כל הקהל שמילא את האולם מפה לפה מחבק את הסופר האהוב ליום הולדתו ומאמץ אותו אל ליבו.

 

* * *

אהוד בן עזר על יוסף בן שלמה

מתוך היומן, 2007

10.4.07. יום שלישי. בחדשות הערב של ערוץ 1 מראים מחזה קורע לב של פרופ' יוסף בן שלמה, ההולך כנראה למות במחלת הסרטן, מוסע בכיסא גלגלים לקדמת ביתו לפגישה עם כשלוש מאות מתלמידיו שבאו להיפרד ממנו. בקושי הוא מדבר. חושש לעתיד המדינה משום שמסירות הנפש, הנכונות להתאבד, נמצאת כיום אצל הערבים.

הוא היה אחד מבחירי תלמידיו של גרשם שלום כאשר אני למדתי אצל שלום בירושלים, ונראה לי שאם בן שלמה מחליט ללכת בעקבות שלום היה יורש אותו והיה טוב יותר מכל האחרים, אבל בן שלמה היה מסוכסך בנפשו, פעם דתי ופעם חופשי, ונדמה לי שלמרות שהוציא כמה ספרים מדעיים, בהם על שפינוזה אם איני טועה, הרי שמבחינה מסויימת ביזבז את חייו כי לא הגיע למדרגה של הפרופיסורים שאצלם למדנו ואשר כל אחד מהם היה ענק בתחומו.

בן שלמה למד יחד והיה חבר עם מנחם ברינקר, עדי צמח, ירמיהו יובל, כל אותו דור ביניים שצמח אחרי דור המייסדים של האוניברסיטה הירושלמית, ואשר לדעתי כולם איכזבו משום שלא היו יותר ממורים וחוקרים מקצועיים אבל איש מהם לא יסד אסכולה, לא גילה תחומים חדשים ולא המשיך בתנופה תחומים של קודמיו. אני לא הייתי יכול לחבור אליהם אף כי היכרתי את כולם. הם היו מוכשרים ממני, קצת מבוגרים ממני, ונטועים כבר אז בלב-ליבו של המימסד האקדמי. אני ראיתי שאין לי עתיד באקדמיה וירדתי לתל-אביב כדי להגשים עצמי באופן מלא כסופר.

 

* * *

בימת מופעי הספרות

קוראים

אורי אורבך

מופע ספרותי מתוך היצירות בספרים והכתיבה הסאטירית

שהשאיר אחריו אורי

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות מיכל אורבך, רעייתו של אורי

השחקנים: רמי ברוך, משה טימור, יואב יפת ועוד

צוותא רחוב אבן גבירול 30 תל אביב

להזמנת כרטיסים 03-6950157 \03-6950156

(המחיר: 90 ₪, למקבלי הודעה זו: 60 ₪ בלבד נא לצין בקופה: קוד 708)

יום שני, א' באייר תשע"ה, 20-4-2015

בשעה 20:30

מותר ורצוי להעביר הודעה זו לכל מי שנראה לכם מעוניין

 

 

* * *

בן-ציון יהושע

פסח בירושלים של ילדותנו

 

החורנים מלבינים את כלי הנחושת

הסימן הראשון להתקרבות חג הפסח היה בסביבות חג פורים, כשהחורנים, שהיו סוג של צוענים, מומחים לפרזול של כלים פרימיטיביים ובעיקר מומחים לצפות בבדיל את כלי הנחושת. כשרצו לומר בירושלים שמישהו מלוכלך ומוזנח קראו לו 'יא חורני'.  נראה שמוצאם היה מן החורן והם נדדו ממקום למקום כצוענים. בירושלים. בשיח' ג'רח הייתה מושבה של צוענים שהיו מרקידים קוף קטוע רגל ("אראוס אראוס יא מיימון" – הו, קוף רקוד רקוד"), ולצידו דב סורי שרקד ותיש שטיפס על עמוד עץ ותרנגול צבעוני ובעל כרבולת שקרא 'קוקוריקו' לפי הזמנת המאלף. אנחנו הילדים בלענו במבטינו את הקרקס הנודד הזה.

עם שק מלא כלים ופנים מפוייחות וידיים שחורות משחור הם עברו בשכונה וקראו בקולי קולות: "אימבאייד נחס טנג' פיילה!" – והאימהות אצו רצו למסור להם את הכלים, עליהם הם עבדו במסירות בטבור החצר.

הם חפרו גומה בחצר, הדליקו מדורה, ישבו בישיבה מזרחית כשסביבם כל ילדי השכונה, למורת רוחם של ההורים שפחדו שהחורנים יכניסו איזה ילד לתוך שק ויסתלקו איתו לנצח.  עם מפוח הלהיטו את האש שהלכה והתעצמה עד שהמסה את ציפוי הבדיל הישן מכלי הנחושת, והם ציפו את הכלי בבדיל חדש שיצר כלי יפה להפליא. באוויר עמד ריח כבד של בדיל מומס שאותו מרחו על כלי הנחושת. לימים כשכלי הנחושת הישנים היו אביזר קישוטי בסלון, גירדנו את ציפוי הבדיל.

לאחר הטיפול של החורנים, הכלים היו יפים להפליא וכשרים לפסח כהלכה בזכותם של החורנים. אנו הילדים פחדנו פחד מוות מהם, הם לבשו שחורים עם אברכיים רחבים בהם אפשר היה להחביא ילד באחד השקים ולגנוב אותו אל מושבות הצוענים החורנים.

הפחד היה פחד של ממש, כי סופרו סיפורים מסמרי שיער, מבלי שהמספרים יכלו להצביע על מקרה אחד שבו נעלם ילד יהודי ערב פסח ונגנב על ידי הצוענים החורנים.

 

סיידים של ערב פסח

האימהות שלנו עסקו בסיוד כל יום שישי. בצד עציצי הגרניום והמיורנה והריחן והאספנג'- רודה שהיה מגן נגד עין רעה, והנענע וזנבות הבצל הירוק – אימא נטלה לפי מסורת ים תיכונית באיי יוון מברשת ופח של סיד שהיה שמור עמה וסיידה מדי יום שישי את הקירות ואת עציצי הפח בצבע כחול בהיר, שהוא סגולה בדוקה נגד עין רעה, וגם קבע את תחום הממלכה שלה.

הסיידים הירושלמים, שהאופניים הגדולים שלהם שימשו אותם לא לרכיבה חלילה, כי לרכוב לא ידעו, אלא לנשיאת הסולם ופחי הסיד. כל השנה הם היו מובטלים ולכן כל מי שפנה אליהם וביקש לסייד את הבית לכבוד חג הפסח הם נענו ברצון. בחדר הריק הם טיפסו למרומי הסולם ושרו שירי סיידים, ומכל בעלי המלאכה לא היו זמרים טובים שנתנו קולם בשיר כמו הסיידים הירושלמים.

הם סיידו חצי קיר או רבע תקרה והודיעו לבעלת הבית שכל חפציה ורהיטיה פזורים בחצר וצפויים לגשם. אומר הסייד: "גברת סולטנה, הבית שלך מקרה קשה ויש לו פרצוף איכה, אני הולך לקנות בשוק שתי אוקיות חלב,  חלמוני ביצה ומיץ לימון, כדי להוסיף אותם לסיד כדי שהצבע יחזיק אחרי שפכטל. ואני כבר חוזר. את יכולה למזוג קפה טורקי עם שני סוכר."

גברת סולטנה נתנה קרדיט לסייד שיצא ולא חזר אלא כעבור יומיים ובזמן הזה הערים על עוד חמש סולטנות עם סיפור שתי אוקיות החלב, חלמוני ביצים ומיץ לימון וכוס הקפה המר שהוא לא שתה מעולם כי אהב תה דווקא.

מי זוכר את השבלונות שסידרו לנו ים של ציורי פרחים במרומי התקרה ואם לא די בגועל נפש הזה עוד הוסיפו עם גלגלת גומי פרחי גן עדן על כל הקירות. לפחות כך לא ראו את הסדקים בקירות.

מה שמפליא שעם כניסת החג כל החדרים היו מסוידים, שטופים ונקיים ומוכנים לחג. רק הלב של בעלת הבית היה שבור לגמרי מרוב דאגה.

 

הגעלה או עגלה?

'עשיתם כבר 'עגלה'? למה בערב פסח צריך לעשות עגלה?" אני שואל בפעם המאה את ה'קלוץ קאשעס' שלי.

 "זאת חובה." משיבה אימא.

"גם אני רוצה," אני משיב.

הלכתי עם אימא לעשות 'עגלה'. לא הבנתי למה היא לוקחת אתה סירים ומחבתות כשבעצם מדובר בעשיית 'עגלה'. הגענו למרכז השכונה. חבית ענקית הוצבה מתחת למדורה גדולה והמים שבה  רתחו בטמפרטורה של 100 מעלות. המוני מבוגרים וילדים וכלים בידיהם. תמורת כמה פרוטות קיבל אברך ממאה שערים מאימא את הכלים הכניס אותם לסל רשת והוריד את הסל המלא אל המים הרותחים ולאחר ששלק אותם שלף את הסירים והגיש אותם לאימא.

"עכשיו הם כשרים," אמר האברך והושיט ידו לקבל את שכרו.

'זאת ה'עגלה'," אומרת אימא והאברך מתקן אותה ואומר: "גברת, לא אומרים 'עגלה' אומרים 'הגעלה', שפירושה טבילת כלים ברותחים כדי להכשירם לפסח."

"באמת גועל נפש," אני אומר לאימא, "ואני חיכיתי בקוצר רוח שנעשה עגלה שבה אוכל להתדרדר בירידות."

"אתה באמת אהבל," אומרת לי אימא בחיבה, "אבל חמוד, כמו שאומרים ילד טוב ירושלים". 

 

פרימוס יד לחיסול פשפשים

הבתים הישנים בשכונת הבוכרים היפה לא ניבנו מבטון מזויין ולא טויחו במלט אלא היו פסדה יפהפייה של אבני גזית ומאחוריה בעובי של מטר – קיר בנוי מתערובת של עפר תבן וסיד.

התקרה נבנתה מפלפונים ועליהם בוץ שסויד.

לא היה בשכונת הבוכרים מומחה לתיקון תקרות שנפלו עלינו בזמן השינה בקיץ היבש – כמו מוסטפה שהגיע מבית חנינא. אני זוכר עדיין את הפלח גבה הקומה עם הגלבייה ופה נטול שיניים העומד בראש הסולם ושר: "אין אמונה בגוי אפילו בקבר ארבעים שנה."

ערבי שמתענג על שיריהם של שונאי ערבים.

בקיץ הבא שוב התייבשה תקרת הבוץ ונשרה לנו על המיטות וגם על הראש, ופירנסנו כרגיל את מוסטפה מבית חנינא.

הקירות העבים והתחוחים (כזכור, בעובי של מטר) היו מקום מרבצם של פשפשים ושאר חרקים שמצאו בהם מקלט. בבוקר יכולת לזהות את כל בעלי הפשפשים לפי העקיצות על הפנים. מסתבר שבמיטות הברזל דאז, ובעיקר בפינות שלהם, התכנסו מושבות ענקיות של פשפשים מוצצי דם, שהתמקמו בחריצים מבלי שיד אדם תגיע אליהם. בלילות הם יצאו לטרף ומצצו את דמם של הישנים ותושבי השכונה תרמו דם מבלי שידעו על כך. כל בוקר הילדים יצאו חבולים מן המציצות הללו.

בהיעדר חומרי ניקוי כמו בימינו – אז היו סבון "מנורה" תוצרת בית חרושת "שמן" או בקבוקים מאולתרים של אקונומיקה חריפה. כל אלה לא עשו רושם על הפשפשים שהמשיכו למצוץ ולטייל על הקירות ובתוך הקירות.

המושיע האמיתי בשכונה היה משה הפחח, שהיה לו פרימוס יד בעל להבה של להביור, ששרף כל מה שעמד בדרכו, אפילו פשפשים מוצצי דם. תמורת סכום לא משמעותי הוא שלח את הלהבה אל פינות מיטות הברזל ועד מהרה עלה ריח סירחון של פשפשים ומי שלא הריח פשפש חרוך לא הריח גועל מימיו.

אימי, שאת רוב חייה בילתה בניקיון הבית וקירצפה אותו מבוקר ועד ערב, כל הימים התלוננה על השכנים המלוכלכים שלא פותחים חלון לאוורור, ופחדה פחד מוות שהפשפשים שלהם ייצאו לטיול של מנחה ויגיעו בהמוניהם אל ביתנו. בעיקר חששה מניקיון האביב של השכנים המוציאים את המיטות והמזרנים לאוויר החופשי. היא תחמה את הכניסה לביתנו בקו של ליזול מחניק שעליו שפכה גם אקונומיקה. כל פשפש שהעז להתקרב, שילם בחייו ונשמתו נחה מנוחת עולם בארץ הפשפשים המתים.

לאחר שהבית נוקה וסוייד, שתלו בבית כמה פיסות חמץ כדי שהברכה על בדיקת חמץ לא תהיה לשווא. חיפשנו לאור הנר וכשהאבדה כולה נמצאה ולא משהו זולתו היה ברור שהבית הוכשר סופית.

או אז הורידו מהבוידם את כלי הפורצלן תוצרת סין ויפאן, כלי כסף וגביעים ומפות רקומות. כולם  יפים להפליא, וכמובן את הסירים והמחבתות שבהם השתמשנו רק מפסח לפסח.

רק אז הבנו מה פירוש הביטוי "ריח של ניקיון".

 

הא לחמא עניא – לחם עוני מהו?

העוני בירושלים היה כה גדול בהשוואה לימינו. הפלחים והפלחיות מכפרי הסביבה באו בהמוניהם וחיפשו לחם חמץ. את כל הלחם היבש והעבש נתנו לפלחים שאכלו אותם בתיאבון רב ואת העודף לקחו להזנת ילדיהם ובעלי החיים במשק הקטן שלהם. הלקח שלנו היה: שלא רק בעושר יש הבדלים בין עשיר לעשיר יותר אלא גם בעוני יש עניים ויש גם 'לחמא עניא'.

 

מצה שמורה וחרוסת

היום, בעידן של התעשייה, מייצרים מצות בכל מיני טעמים, עם ביצים ובלי, ומאפי פסח בכמויות שלא אוכלים כל השנה. שפע הבצקים הוא כה גדל עד שאנו מתגעגעים לפיסת מצה פשוטה ובלי חוכמות. עוגות של כל השנה לובשות הכשר של 'כשר לפסח בהשגחת בד"צ' ואתה שואל איפה חוויית הפסח של פעם, שלכל היותר מרחנו שוקולד למריחה על זנב מצה וקראנו לזה עוגה של פסח.

ההכנות הגיעו לשיאן לקראת 'מצה שמורה' ושימוש ב'מים שלנו' שנשאבו ממעיין ליפתא. לא הבנתי בילדותי מה פירוש 'מים שלנו'. מאיפה יש מים שלנו ומים שלהם והרי כולנו שואבים מים כל השנה מן הבור או מן הברז השכונתי האחד והיחיד שממנו קנינו מים פעם בשבוע ומילאנו את הפחים. איש לא הסביר לנו. עד שלימים בגרנו ולמדנו שמדובר במי מעיין שנשאבו יממה קודם והם לנו בבית לילה שלם כנראה כדי שכל המוצקים ישקעו בתחתית המכל.

ומהי 'מצה שמורה'? מי שומר עליה – הגפירים, הנוטרים עם הקולפאקים? – עלינו בקושי הם שומרים. אני אוזר אומץ ושואל את המלמד ב'כותאב', ולהפתעתי הוא אומר: "יפה שאלת בני" והוא מסביר כי חודשים ארוכים לפני פסח מבודדים את גרגרי החיטה שיהיו נקיים ורחוקים ממקורות מים. כל גרגר זר או שבור סולק. החיטה נבדקת שלוש פעמים. מכשירים טחנת קמח מיוחדת לפסח. שם טחנו סמוך לפורים את החיטה ומן הקמח הפיקו מצה שמורה ב"טאבון".

אני בולע במבטיי את אופי המצה שמורה. שלושה גברים לבושים לבנים, שרים מפיוטי ה'הלל'. אחד לש, השני מרדד את הבצק והשלישי אופה. אין זריזין בין בעלי מלאכה כמו אופי המצה השמורה ערב פסח. בזריזות רבה, תוך רגעים ספורים, לשו את הבצק, רדדו אותו והכניסו אותו לתנור חימר שנבנה במיוחד למצה השמורה של פסח. מה פלא שהמצה שמורה יקרה כל כך. את שרידי המצה השמורה שמרנו כל השנה כקמיע וכהגנה עלינו מפני עין רעה וכסגולה להצלחה בעבודה ובלימודים.

 

מצה שמורה וחרוסת תעשייתיות היו כבר בילדותנו. בארגז שהיה קשור לצווארנו הסתובבנו ערב פסח בשוק והכרזנו "מצה שמורה וחרוסת" ומכרנו לכל מי שלא היה יכול למצוא מצה שמורה אוטנטית וחרוסת אוטנטית. אנחנו לא נגענו בהן אלא הכנו במו ידינו.

התחביב שלי עד עצם היום הזה הוא הכנת חרוסת, שיהודי פרס ואפגניסטן קראו להם 'חאלק', זכר לבוץ שממנו בנו העבדים העבריים במצרים את בתי העיר גושן.

בחרנו אגוזי מלך, שקדים, פונדוק, צימוקים, רימונים, תפוחים ותמרים, כתשנו אותם במכתש נחושת מיוחד לפסח. מכל עבר נשמעו צלצולי מכתשי הנחושת. הוספנו יין ביתי וזנגוויל והל ובליל הסדר התענגנו על חרוסת טעימה שאותה אכלנו בהיחבא כל חג הפסח כשאנו כורכים מצה ומרור וחרוסת כמנהגו של הילל הזקן.

 

הלוקס בליל הסדר. 60 איש מסביב לשולחן אחד

התאווה שלנו כיום לאור אינה יודעת גבולות. פלורוצנטים, הלוגן, נברשות ותאורה מסנוורת עיניים של מאות ואט.

מישהו חשב שאת התנ"ך ואת הפילוסופיה היוונית ואת המוסיקה הקלאסית ואת יצירות הספרות הקלאסיות כתבו הקדמונים לאור עששיות שמן ולימים לאור 'למפות' של נפט ומנורות 'לוקס'? החשמל בימינו הקטין את איכות היצירות והגדיל את התאווה לאור שחשפה את כל הפגמים והסדקים בבית  ובמשפחה.

את ילדותנו בילינו בקריאת ספרים לאור עששית נפט, שהאור שלה היה מועט ומהר מאוד הזכוכית היתה מפוחמת. אני, שהייתי תולעת ספרים, קראתי לתוך הלילה לאור העששית. אבי היה גוער בי: "יאללה תלך לישון, אתה גם מקלקל את העיניים והאור מפריע  לנו לישון."

איזה אור ואיזה 'בטיח'?

רק בפסח נהנינו מכמות מופלגת של אור. אחי, המומחה ללוקסים, הדליק לנו את מנורת הלוקס שסיפקה לנו את אור שבעת הימים. כך ראינו לאור הלוקס את הקירות המסוידים ואת ציורי הפרחים שהסייד עשה לנו בשבלונות שלו. שולחן הסדר והמפה הלבנה שעליו, ושפע המזון – נראו בעינינו קסומים לאורו של הלוקס. הסיד והצבע הטריים וניקיון האביב כבשו את ליבנו לאור הלוקס. בינינו לבין עצמנו, הלוקס עם כל תפארתו לא היה יותר ממנורה 50 ואט בימינו. מי מאיתנו היה מסתפק בימינו באור זעום כל כך? בעיניי היה זה האור הגדול ביותר והמרשים ביותר שהיכרתי בימי חיי.

זהו אשר אמרנו – התיאבון הולך וגדל עם האכילה. אנחנו הולכים ומוסיפים אור וצמאים לעוד ועוד אור אבל בקושי קוראים ספר.

גרנו בחדר ענק בשכונת הבוכרים. אולם רחב ידיים עם תקרה גבוהה מאוד, פי שניים לפחות מהתקרות בימינו. סדר היה סדר. איש לא חשב על הליכה למלון. כ-60 איש ואישה ושפע של ילדים הסבו מסביב לשולחן, שנוהל ביד רמה על ידי אבי המשפחה. איש לא קם מן השולחן לפני שסיימנו בשירת 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'.

אז עוד קיימנו את הפסוק 'כל דיכפין ייתי ויכול', כל נצרך יסב עמנו ויאכל. חלק מן המסובים היו אורחים – אלמנות או אנשים עריריים שביום זה יכלו ליהנות מאוכל טוב ומשמחה של ממש.

 

מחזה 'יציאת מצרים' עם האפיקומן על כתפם של הבנים

איש במשפחתנו אינו מחזאי ואינו במאי, אבל באופן הטבעי ביותר ביימנו והצגנו מחזה של יציאת מצרים. הגברים הצעירים והילדים יצאו מן החדר, קשרו לגבם במטפחת את האפיקומן, נטלו מקל סבא בידם. היו שהתחפשו למשה ואהרן. משה רבנו דפק על הדלת. 

"מי דופק בדלת?" שאל אבי המשפחה.

"אני משה רבנו ובני ישראל."

"מאין באתם?" שאל אבי המשפחה.

"מארץ מצרים, עבדים היינו לפרעה במצרים. ויוציאנו אדוניי אלוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה ואילו לא הוציאנו הקב"ה ממצרים היינו משועבדים לפרעה במצרים."

"ולאן אתם הולכים?" שאל אבי המשפחה.

"אל ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש."

"פתחו את השער ליוצאים מארץ מצרים ויסבו עמנו לסעודת ליל הסדר."

השער נפתח וחבורת היוצאים ממצרים שרה מתוך ההגדה: "עבדים היינו לפרעה במצרים."

פעמים רבות ראיתי ולקחתי חלק במחזה הקטן הזה ותמיד התפעלתי מחדש, כאילו אנו יצאנו ממצרים.

 

'דיינו' עם זנבות בצל

הפיוט שבאמת אהבנו היה הפיוט 'דיינו'. כל אחד מבני הבית חטף מן השולחן זנב בצל שאימא הכינה בכמויות גדולות מבעוד מועד. כל אחד מן המסובים הצליף בזנב הבצל באחד המסובים לפי בחירתו, ממש כמו שהשוטרים המצריים הצליפו בעבדים במצרים:

"אילו הוציאנו ממצרים – ולא עשה בהם שפטים" (וכולם יחד צועקים: "דיינו") ובכל פעם שאמרו "דיינו" הצליפו זה על זה.

כולם יצאו חבולים וזאת היתה השעה להתחשבנות משפחתית. בסופו של יום, כפי שאומרים היום, נשארנו ללא בצלים, חבולים אך מאושרים בציפייה ל'דיינו' של השנה הבאה.

 

עשר המכות כסגולה לפגוע בשכנים רעים

ממש כמו בטקס מאגי, לחש אבי המשפחה את עשר המכות. מכה מכה – דם, צפרדע, כינים וכו' – ובכל מכה שהזכיר יצק טיפת יין לכלי שאין צורך בו. במכה העשירית כבר היו בכלי הזה טיפות יין שסימלו את עשר המכות והן היו מסוכנות לכל מי שנגע בהן. או אז הרשעות שלנו חגגה. אם היה שכן בחצר שהיה אלים וגרם לצרות היו בחשאי שופכים את טיפות היין האלה בפתח ביתו, כסגולה שהברנש יסתלק לנו מהעיניים ולא משנה איך!

 

* * *

אלי מייזליש

חידת אובמה: שטן או נוכל?

השערורייה התקשורתית שבה הטיל אובמה על ישראל אשמת ריגול היא תקדים שטני ונכלולי בהיסטוריה, ולא רחוק משאר עלילות הדם של הנוצרים באלף השנים האחרונות ובעיקר עלילת "דרייפוס" של הקולונל אסטרהאזי, שעיקרה אותו דבר: מסמך מזוייף, כשהעלילה האנטישמית פעלה כקטליזטור פרו-יהודי, וכתוצאה מכך גמלה בליבו של הרצל החלטה ליצור את הבסיס להקמת התנועה הציונית והקמת מדינת היהודים שהיא כיום איתנה וחזקה.

עכשיו מסתבר שיש לנו קולונל אסטרהאזי חדש ושמו אובמה. מנסה לחבל ביחסי יהודים נוצרים עם מסמך מזוייף ואין ספק שסופו יהיה כמו אסטרהאזי. אין יותר עלילות דם.

כלי תקשורת בארה"ב ואישי ציבור רבים מכנים את אובמה 'אידיוט'. וכי מישהו באמת מאמין לאחר פרשת פולארד כי ישראל מרגלת אחר ארה"ב? לא רק ההאשמה הנואלת והאנטישמית, אלא המאפיינים שבהם נציגי הבית הלבן הציגו את "פרשת הריגול" שאינה אלא טענה מגוכחת. 'להריח' ולהציץ מאחורי גבם של נציגי ארה"ב לשיחות שלהם עם נציגי איראן ולהלשין פרטים אלה לחברי סנאט וקונגרס. הרי המודיעין הישראלי "רואה" כל דבר בעניין איראן, הרבה לפני האמריקאים, ואין מילה אחת שישראל אינה יודעת. אז אובמה עושה מאיתנו טמבלים שמציצים [למלקחת של בנות אולי...]

הניסיון של נתניהו לטרפד את ההסכם הנפשע עם איראן, הוא בחזקת מציל ומושיע. לו היה מישהו אחר במקום נתניהו מתחמק מלטרפד את ההסכם, היה מתקבל בארץ כבוגד. אמריקה היא אמריקה, אבל מטען הטעויות הפטאליות שעשתה במזה"ת מאז נשיאותו של אובמה היא בושה לשכל הישר וכתב אשמה נגד הבית-הלבן, שאינו רואה ממטר את שלל הבעיות באזור שבו נרצחים מדי יום מאות רבות של אזרחים חפים מפשע בידי טרוריסטים שוחטי אנשים.

ורק העניין הפלסטיני על ראשו? זה העניין העגום שמסעיר את הנשיא? "תיסוגו לקווי 67' גם בירושלים," מצווה הפריץ בפעלול אנטישמי מובהק. לו היתה ארה"ב מדינה אחרת ולא אחת שבה מתגוררים 5 או 6 מיליון יהודים, ומתוך חמלה עליהם – היתה ארה"ב חוטפת מענה פטריוטי, אבל ישראל מתאפקת מלהחזיר לאותו נשיא כלשונו. אינך אלא מרגל. וכי על הגג של שגרירות ארה"ב ברחוב הירקון אין עשרות אנטנות שמצייצות לכל שיחה בארץ? וכי לא יושבים במשרדי השגרירות עשרות מרגלים אמריקנים מצייצים? שיבא שגריר ארה"ב ויחשוף מה עושה שם כל אנטנה. הוא יבחר בשתיקה.

רשימת הפאשלות האמריקאית ארוכה כזקנו של מתושלח – עד הבלטות. מפלישת הנפל לקובה ועד לריסוק ההליקופטרים במדבר איראן בניסיון לחילוץ בני הערובה בשגרירות ועוד עשרות שכאלה, ועתה הם רוצים להוסיף עוד בושה.

האיומים של אובמה שלא יתמוך בנו במועצת הביטחון או שיפסיק לשלוח לנו מטוסים, תחזור כבומרנג אל וושינגטון כאחראים להחלשת ישראל בשמירת הסדר בחלק זה של המזה"ת. ומי שתיפגע דווקא תהיה בעיקר ארה"ב.

אנחנו נסתדר גם ללא מטוסים אמריקאים כמו עד מלחמת יום כיפור עם המיראז' האגדי. יש בעולם מבחר ענק של מטוסי איכות צבאיים, והתעשיינים יתחרו ביניהם מי ימכור לחיל האוויר שלנו ראשון.

זה בעניין הריגול האמריקני המלוכלך.

אבל בעניין הביטחון כאן, המעצרים הליליים של כנופיות חמאס שמונעים מהם לפעול, הם עדות אחת מיני רבות שישראל יודעת לדואג לעמה ולארצה. לא אלמן ישראל. ההרתעה של ישראל כלפי אויביה ופעולות מנע וריסוק המשטר הסורי בידי עמו, ממקדת את עניינה של ישראל כיום רק לגבי הטרור האיראני שבסופו של יום גם זה יטופל – למרות ההימנעות של ארה"ב.

אין אלא לקוות כי בסופו של יום מישהו בבית הלבן יחזור על עקבותיו לראות אחורה איזה נזק ארה"ב גרמה לעצמה בעניין זה ואיך היא יוצאת בכבוד ממנו. לנו אין עניין של חנופה יתרה. לנשק לפריץ את נעליו או את התחת. כי היו דברים מעולם, הנה:

פעם אחת אמר הפריץ ליהודי החצר, ר' יעקב שמו, "שמע ר' יעקב, ידוע לי כי אתה חכם ומפעיל את חוכמתך כאן בחצרי בכל נושא. גובה עבורי את כל המיסים, עורך תקציב עם רווח בצידו, שומר על כל הסוסים שלי. וכל השדות מניבים ירק ופרי לשביעת רצוני. דא עקא, אשתי דווקא לא מרוצה, היא מתעקשת כי אתה חייב ללמד את הסוס שלי לדבר, ואם ידבר 300 זהובים תקבל ואם לא אחתוך את גרונך."

ענה לו ר' יעקב: "אדוני הפריץ, אני יכול ללמד את הסוס לדבר אבל אנא בטובך תן לי חמש שנים זמן, כי הסוס קולט לאט לאט."

ענה לו הפריץ: "בסדר  ר' יעקב, הנה לך חמש שנים אבל אם לא – תמות."

ענה ר' יעקב: "בסדר ניפגש בעוד חמש שנים והסוס ידבר פולנית."

בא ר' יעקב הביתה שמח וטוב לב שגרונו לא נחתך. אומרת לו: "אשתו השתגעת? הרי אתה יודע שסוס לא מדבר אפילו אחרי עשרים שנה!"

אמר לה ר' יעקב: "גיטל יקירתי מה את חוששת? תוך חמש שנים או שהסוס ימות או שהפריץ ימות."

ככה עם אובמה. יש לו שנתיים וחצי. או שהסוס שלו ימות או שהאיראנים יפוצצו אותו.

ומילה אחת להנהגת יהדות ארה"ב, זו התומכת בישראל בדרך כלל, למעט הכנופייה של הג'ייסטריט השמאלנית: מה קרה לכם שנאלמתם ונעלמתם? אין לכם פה? אין כתובת של הבית הלבן? וכי לא אמר מרדכי לאסתר: "אל תדמי בנפשך להימלט... כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר [ואתם יהודי ארה"ב ] את וביתך תאבדו..."

והסוף ידוע: את המן הרשע תלו על העץ – כי אם תשתקו החשבון יהיה בסוף. צריך רק ביצים. אני תמה רק  מה גודלם? ואני אומר לכם תעשו לו את המוות בוקר צהריים וערב עד שיחזור בו מעלילתו. 

ולעצם העניין – האיום האיראני.

לדעתי שוגה נתניהו באיפוק שלו. לו היה שומע עצתי זו היה כל העולם נכנס ל'פרישמיש' חדש. ישראל תתקוף לבדה. וככה צריך לעשות. להפיץ מנשר בעולם כולו וגם דרך האו"ם שימסור לאיראן, כי ניתנת לאיראן ארכה של שנה אחת בלבד להסבת כל מפעלי הגרעין למפעלים קונסטרוקטיביים אזרחים וששערי מתקנים אלה יהיו פתוחים לכל דיכפין, ושאם לא בסוף השנה ישראל תתקוף ותשמיד את כל המתקנים כולל צבא איראן. יש להם שנה להחליט.

ומי שמפקפק יכול לבדוק בגוגל את יכולות השיא של ישראל בכל – כוחה שהן מדהימות: באוויר, בים, ביבשה [הנחתת כוחות], בטילים ארוכי טווח קטלניים ובעיקר בשיבוש ובהשבתת מערכות המיחשוב והאלקטרוניקה האיראניות בבחינת – שמיים נקיים. לאחר מכה זו תזדקק איראן עשרות שנים לשקם את עצמה ואין ספק שעד אז יוחלף שלטון האייטולות.

 

שר אזרחי ערבי

לו היתה רוצה ממשלת נתניהו להכשיל את מגמת הרשימה הערבית לנצל את בימת הכנסת לפרופגנדה פלסטינית, היה עליה למנות לאלתר שר ערבי [אזרחי ולא פוליטיקאי, מומחה לכלכלה] לעניינם של הערבים עם משרד גדול והרבה כסף. לשנות מקצה לקצה את אופיים המרושל של הכפרים והעיירות הערבים. וכן ע"י הקמת משרדים אזוריים לטיפול בכל ענייני הפנים של הערבים. כך, תוך כמה שנים יילקח מידי הח"כים הערבים כוחם והפרופגנדה שלהם תישאר  כמו ענן ברוח.

 

     * * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

  

 

* * *

עוז אלמוג

אובמה עלה לי על העצבים

הבית הלבן עשה לעצמו לאחרונה מנהג – לזלזל ולהעליב את ראש ממשלת ישראל. אחרי הבחירות הטון הֶחְרִיף ונוספו גם נזיפות ואיומים ("נבחן מחדש את מדיניותנו").

מעולם לא בחרתי בנתניהו ואין לי יומרות לסנגר עליו. אבל כאזרח ישראלי הסגנון המשתלח של הנשיא אובמה וחבר מרעיו עלה לי על העצבים.

זמן קצר לפני הבחירות התקשר אליי בכיר בשגרירות ישראל בוושינגטון וביקש שאסייע להסברה הישראלית. זאת על רקע התדמית הלא מחמיאה של ישראל בקרב שכבה רחבה של משכילים אמריקאים.

לאור ההתפתחויות האחרונות, יש לי רק דרך אחת לסייע: לנהוג על פי המסורת הישראלית הדוגרית ולומר לאמריקאים את האמת בפנים:

הגזמתם.

המתקפה שלוחת הרסן על ממשלת ישראל היא מתקפה גם על אזרחיה.

אנחנו פתוחים לביקורת, אבל לא ביקורת חד צדדית, מניפולטיבית, צבועה ופטרונית.

מודים לכם מקרב לב על הסיוע הביטחוני והכלכלי, אבל לא היינו ולא נהיה שפוטים שלכם.

אנחנו לא אוייבי השלום. אם לא הבחנתם, יש אחרים. אגב, רוב הישראלים (גם בוחרי ליכוד) תומכים בפתרון של שתי מדינות לשני עמים.

 אנחנו הרבה פחות גזענים ומפלים מכם. טלו קורה מבין עיניכם ואל תטיפו.

בוויקיפדיה יש ערך נרחב על יחסי נשים ומיגדר בערב הסעודית. בין השאר מצוין שם:

אסור לאישה לצאת מביתה שלא בלבוש מלא הכולל עבאיה ורעלה.

אסור לאישה לצאת מביתה ללא אישור מהמופקד עליה (מחרם).

עד 2011 אסור היה לאישה לנהוג במכונית ואסור היה לה לעבוד במחיצת גברים.

רק בספטמבר 2011 הודיע המלך עבדאללה כי נשות המדינה תהיינה רשאיות להצביע בבחירות שיתקיימו בסעודיה ב-2015.

עד אולימפיאדת לונדון אסרה סעודיה על נשים להשתתף במשחקים האולימפיים.

בשנת 2013 אושר לראשונה לנשים סעודיות לרכוב על אופניים ועל אופנועים. זאת רק למטרות פנאי, ולא כאמצעי תחבורה, ובפארקים מוגדרים, תוך שהן לובשות לבוש המכסה את גופן לחלוטין בלווי גבר בעל קירבה משפחתית.

אתמול קראנו שראש סגל הבית הלבן דרש מישראל "לסיים 50 שנות כיבוש" לתשואות ארגון ג'יי סטריט. מעניין מתי הוא ידרוש מהסעודים לסיים את כיבוש הנשים ומתי הפטרון שלו בבית הלבן "יבחן מחדש את מדיניותו" ביחס לסעודיה (ואחיותיה) על רקע גזענות.

 

אהוד: ומה על כך שדווקא גברים בעלי קירבה משפחתית [המלווים] הם שבדרך-כלל אונסים נשים מבנות משפחתם?

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

ביקור חוזר בפיצה שיין

פיצה שיין שוכן בקרן הרחובות שלמה המלך ופרישמן, ממש לידנו, ואין זו הפעם הראשונה שאנחנו קופצים לאכול שם צהריים. בעבר ישבנו הרבה במקום בתור בית קפה לשם שיחות וראיונות, ואולם כיום הוא יותר מסעדה מעולה מאשר קפה אם כי עדיין אפשר לבלות שם בשיחה שעה ארוכה על כוס קפה בלבד.

וזה מה שהזמנו:

פוקצ'ת הבית עם רוטב עגבניות אדום, וירוק חריף. טרייה מהתנור ועושה חם באצבעות המבתרות אותה. ממש מעולה. 14 שקל.

עסקית עיקרית: פפרדלה רגו בשר, מנה גדולה של אטריות רחבות וטעימות עם רוטב פירורי בשר ופירורי גבינה לבזוק ממעל בשפע וללא הגבלה. 55 שקל + 7 שקלים תוספת. חצי לקחנו הביתה וסיימנו בערב.

לעסקית הזו קדם מרק היום שהיה מרק קרם חצילים מקורי במיוחד. קרם חצילים בבלנדר ללא הקליפה אך עם טעם חזק של קלייתם, למעלה רצועות שתי וערב של טחינה גולמית, ובאמצע זר קטן של פטרוזיליה קצוצה. ממש מעדן וכלול בעסקית.

כוס בירה פרוני, שליש, קרה וטעימה מאוד. תוספת 12 שקלים.

עסקית חזה עוף עם פריקי וקערית סלט בצד. רצועות עוף מוקפצות בגריל על מצע של חיטה טרייה ותפוחה. החיטה היתה קצת יבשה. 53 שקלים + 7 שקלים.

לעסקית הזו קדמה מנה של קלמארי מטוגן על מצע של עדשים שחורות ומתחתן יוגורט. מנה מעולה וכלולה בעסקית.

בקבוק דיאט ספרייט כלול בעסקית.

קינוח מפנק: טרמיסו עסקית 28 שקלים.

סך הכול 190 שקלים + 20 שקלים טיפ שהם 210 שקלים. מים קרים חופשי. שירות מעולה. אווירה נחמדה. מבחר גדול של מיטבח איטלקי. מומלץ.

פיצה שיין. שלמה המלך 36 תל אביב, טלפון 03-5276186.

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* שלום לך אהוד, אני מבקש להעביר באמצעותך את מיטב ומירב הברכות למר אליהו הכהן, בהגיעו לגבורות. כה לחי! יישא ברכה לבריאות טובה עם רעייתו דליה ועם כל המשפחה. זכיתי להכיר בזמנו את הוריו, אביו הסלוניקאי מר שמואל כהן ז"ל, עמיל מכס, איש חביב ביותר ובעל פנים מאירות. ואת האם הנפלאה. המשפחה התגוררה באותה עת במעלה רחוב בן יהודה בתל אביב.

כל טוב ורוב תודות ויקר

בהוקרה

יוסי דה-ליאון

 

* תודה לך אהוד בן עזר על ברכת "העם" ששלחת לאליהו הכהן.

כל מילה בפ"א סלעים.

בתיה

 

* בעקבות התוצאות של הבחירות האחרונות ניסתה מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ להכות את העורך, שלדבריה תומך בביבים – ואולם העורך הקשיש תפס בחוזקה בשני שדיה הגדולים והעמיד אותה על מקומם. ייתכן שהיא תגיש נגדו בקרוב במשטרה תלונה על הטרדה מינית באמצעות צביטת הפטמות ודחיפת ברך למפשעתה למרות שהוא אינו משרת במשטרה.

 

* ח״כ לשעבר מרשה פרידמן הציעה בוועידת ג׳יי סטריט מדינה אחת שהיהודים יהיו בה ״מיעוט מוגן״. הקהל מחא כפיים.

 

* אלי מייזליש מעיר: מני נפתלי העיד [זאת לא עדות כי איש לא ביקש זאת ממנו] כי שרה נתניהו "שותה כל יום 3 בקבוקי שמפניה..."

איזה חמור זה. מי ששותה רק בקבוק שמפניה אחד מתמוטט ומזעיקים מד"א. ומי ששותה שני בקבוקים מת במקום. אבל מי ששותה את הבקבוק השלישי חוגג רק בגיהינום. והיא? שרה? כל יום? כל יום? זה בדיוק אם היה מעיד כי היא משתמשת עם ויברטור של סוס בסלון.

 

* אולי שמתם לב שאנחנו לא מתעסקים במכתב העיתי בפסיכים גם אם הם ממלאים בשטויותיהם את התקשורת ויש להם תארים אקדמאיים.

 

* מכובדי, הנדון: סדר עדיפויות. אחד הכלים העיקריים של כל ממשל הוא קביעת סדר העדיפויות שלו, ובכך הוא נבחן. בבואנו לבדוק את סדר העדיפויות של ממשל חוסיין אובמה רואים אנו תופעה תמוהה: לפני טיפול במלחמות האזרחים העקובות מדם במזרח התיכון ובאוקראינה, כגון בסוריה, בעיראק, בתימן, בלוב, וגל מעשי טרור קטלניים כמו בטוניס – מפנה באראכ אובמה את תשומת ליבו לניגוח מדינת ישראל וראש ממשלתה.

מוזר שמעולם הוא לא הפעיל לחץ על הרשות הפלסטינית, המכשילה כול ניסיון לתהליך מדיני.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* מערכת שיקום האסירים בישראל היא מן הטובות בעולם. עובדה, האסיר המשוחרר, העבריין אריה דרעי, יתמנה בקרוב לשר הפנים, משרה שבה ביצע את עבירות השוחד שבגינן נכלא.

 

* מבחינת מערכת הצדק הש"סית, לאחר שאריה דרעי יתמנה להיות שר הפנים, יש להכניס השר-לשעבר אלי ישי לכלא מעשיהו לכל תקופת כהונתו של דרעי, ויש לכך ודאי סימוכין במסורת מרן, רבם של האריה-דרעים מקבלי השוחד.

                    

* ישראל זמיר [ז"ל]: אבי [יצחק בשביס זינגר] פעם אמר לי: "ספר גרוע כמוהו כמכונית גרועה. אל תנסה לתקן אותה. הוצא ממנה כמה חלקים שהם טובים בעיניך וזרוק אותה לגרוטאות." 8.7.07.

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל