גיליון מס' 1032

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י' בניסן תשע"ה, 30 במרס 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

גם החקלאות המפוארת של מושבי הערבה העומדת בסכנה של פשיטת רגל כספית!

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה. //  פוצ'ו: בחיי, ד. דער משיגינער. ה. "מי היה הראשון שהמציא את השקיית הנטפים?" // אורי הייטנר: הבן הרשע תשע"ה. // עמוס גלבוע: "מפקדים למען ביטחון ישראל" –  תקדים מסוכן לדמוקרטיה. // יוסי אחימאיר: "ערבים, צאו להצביע" –מי כאן הגזען? על "הארץ" כעיתון פרו-ערבי. // ד"ר יוחאי סלע: מסע ההסתה של אובמה נגד ישראל – עולה הילוך. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: יבטושנקו בתל אביב, מתוך היומן, 2007. // מרדכי קידר: ארצות-הברית – רשמים נוגים. [ציטוט]. // אליהו קאופמן [רב אורתודוכסי]: ח"כ לפיד, טול קורה מבין עיניך. [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: מחדלי ביבי. // יואל רפל: אליהו הנביא "מטייל" בארץ ישראל. // נעמן כהן: הגזענות הערבית-מוסלמית והצעת מרשה פרידמן בוועידת J Street. // עדינה בר-אל: מעופפת ומתמזגת בלבן ובשקוף, אירית שושני, "צלילים שקופים". // רות ירדני כץ: עוד פגישה מיקרית. // מנשה שאול: המיליארדים זורמים למצרים. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: הפגישה עם אשר אֶדֶר [ז"ל], מתוך היומן 2006. // דוד פז: והפרחים לנוני. // נתי מלאכי: שיר. // אורי קיסרי: 100 שקרים וְהָאֶמֶת [מתוך "9 בערב", 9.7.1942]. // אריה שטראוס: בן פתח-תקווה זוכר את ראשוני מושבתו. ["הבוקר לילדים", 11.11.1943]. // משבוע לשבוע, טיול "הבוקר לילדים" לפתח-תקווה [נדפס ביום 30.12.1943]. // יעקב זמיר: תרופה משלשלת למציאת חמור בורח בבגדאד. // עמנואל בן-עזר [ז"ל]: חמים ודביק. // אורי הייטנר: צרור הערות 29.3.15. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

מַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה

מִמְּרוֹם דִּיּוּרוֹ הַמּוּגָן בַּשָּמַיִם צוֹפֶה הַנָּבִיא יְחֶזְקֵאל

בְּמַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה הַקְּדַם-קוֹאָלִיצְיוֹנִי

וְכָל כַּמָּה שֶהוּא מֵיטִיב לִצְפּוֹת וּלְהִסְתַּכֵּל

נִתְקָף הוּא בִּמְבוּכָה וּבְאִי-שֶקֶט פְּרִינְצִיפְּיוֹנִי

שֶכֵּן בִּנְבוּאָתוֹ הָיוּ אוֹתָן חַיּוֹת-הַקֹּדֶש

שֶהוּא רָאָה בַּחֲזוֹנוֹ בְּאֶרֶץ הַכַּשְׂדִּים

עַל נְהַר כְּבָר מְלֵאוֹת בְּרוּח אֱלֹהִים וְגֹדֶש

קְדוּשָה – וְאִלּוּ כָּאן פּוֹלִיטִיקָאִים מִתְחַסְּדִים

הַמְּדַבְּרִים גְּבֹהָה-גְבֹהָה עַל מְסִירוּת טוֹטָלִית

לָעָם וְלַמְּדִינָה (וְלֹא חָלִילָה לְעַצְמָם)

שוּב כְּמוֹ בְּכָל תְּקוּפַת-אַחַר-בְּחִירוֹת חוֹשְׂפִים מֶנְטָלִית

אֶת טֶבַע-מַהוּתָם בְּהִתְכַּתְּשָם וּבְהִתְעַצְּמָם

כְּתַגְרָנִים בַּשּוּק בֵּין הַקּוֹמְבִּינוֹת וְהַדִּילִים

עַל עוֹד חֲצִי כִּסֵּא וְרֶבַע תִיק בְּלִי שוּם קְדוּשָה

חוּץ מִקְּדוּשַת הַקְּלָף הַמְּמֻסְחָר, הַמֶּרְקַנְטִילִי

שֶל שְנוֹר לִי וְאֶשְנוֹר לְךָ בְּלִי סְיָג וּבְלִי בּוּשָה.

כִּי אִם לְכָל אַחַת מִן הַחַיּוֹת שֶהִתְגַּלּוּ לוֹ

לְבֶן-בּוּזִי בְּאֵש שֶמִּתּוֹכָהּ כְּעֵין חַשְמַל

הָיוּ שָם אַרְבָּעָה פָנִים, הֲרֵי  כַּיּוֹם עָלוּל הוּא

לִמְצוֹא בֵּין עַסְקָנֵינוּ – וְגַם זֶה בְּדֵי עָמָל –    

רַק שְנֵי פָּנִים לְכָל אֶחָד מֵהֶם, כְּמוֹ בְּפִרְסֹמֶת

לִקְרֶם-פָּנִים, פְּנֵי הַלִּפְנֵי וּפְנֵי הָאַחֲרֵי:

לִפְנֵי בְּחִירוֹת – כְּשֶרַק טוֹבַת הַכְּלָל זוֹכָה לִתְשׂמֶת-

לִבָּם שֶל מְפַזְּרֵי הַהַבְטָחוֹת בְּרֵיש גְּלֵי

הַמַּרְעִיפִים חֶמְלָה עַל אֵלֶּה שֶבְּלֵיל-הַסֵּדֶר

אֵין שוּם מָזוֹן עַל שֻלְחָנָם בְּלִי עֲמוּתוֹת-צְדָקָה

וּפְנֵי אַחַר-בְּחִירוֹת – כְּשֶסַּךְ כָּל הַבְטָחָה וְנֶדֶר

מוּפָר בִּידֵי אָחָ"מ וְכָל קָרְבָּן שֶל מְצוּקָה

שוּב אֵין סוֹפְרִים אוֹתוֹ וּבֵין זְכֻיּוֹת שֶל הוֹד וָהֶדֶר

נִשְאֶרֶת כָּאן לַפְרָאיֵרִים רַק זְכוּת הַצְּעָקָה

שֶבְּרֶנֶר לוּא יָדַע מָה מִתְרַחֵש כָּאן הָיָה בֶּטַח

מוֹסִיף לָהּ דֵצִיבֵּלִים מוּל הִתְפּוֹצְצוּת בָּלוֹן

הַהַבְטָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת יוֹם-יוֹם פְּלַסְתֵּר בְּשֶטַח

הַפְרָאזוֹת שֶסּוֹפָן תָּמִיד הוּא שְכוֹל וְכִשָּלוֹן.

כִּי זֵכֶר אֵין לְפָּתוֹס חֶבְרָתִי שֶאֲחָ"מֵינוּ

מִלְּאוּ בּוֹ בְּכִנְסֵי-בְּחִירוֹת אֶת הָאוּלָם כֻּלּוֹ

(אֵיךְ סָח לֵוִי אֶשְכּוֹל בְּיִידִיש עֲסִיסִית: "בֵּינֵינוּ,

הַבְטוֹחֶס אִיז אוֹיְף תֹּחֶס") וּבֵין מֶכֶס לְמַס בְּלוֹ

כְּשֶהַצִּבּוּר רָצָה קְצָת הֲקָלוֹת מִקְּשִי חַיָּיו פֹּה

אֶשְכּוֹל הִבְטִיחַ הַבְטָחוֹת אֲבָל אַף פַּעַם לֹא

הִבְטִיחַ לְקַיֵּם כִּי שְקוֹלְנִיק כְּלָל אֵינוֹ חַיָּב פֹּה

לִדְאֹג שֶלֹּא בִּלְבַד הַלִּירָה פֹּה תִזְכֶּה לִמְלוֹא

כִּסּוּי, כִּי אִם גַּם, פּוּנְקְט, הַהַבְטָחוֹת שֶהוּא מַבְטִיחַ.

"נוּ, וּמֵאָז," אוֹמֵר גַּם יְחֶזְקֵאל וְלֹא מַרְפֶּה,

"לֹא הִשְתַּנָּה בְּכָל מֶמְשְלוֹתֵינוּ כְּלוּם, הַטִּיחַ

שֶמְּטַיְּחִים לִפְנֵי שִלְשוּל הַפֶּתֶק לַקַּלְפֵּי

נוֹשֵר וּמִתְקַלֵּף כְּשֶשּוּב הָעַסְקוּנָה שׂוֹרֶרֶת

אִם בַּיָּּמִין שֶזַּ'בּוֹטִינְסְקִי מִתְפַּלֵּץ הָיָה

לִרְאוֹת מִי מִתְיַמְּרִים לִהְיוֹת יוֹרְשָיו, אוֹ בַּנִּבְחֶרֶת

שֶל הַמֶּרְכָּז הַלּוּזֵרִי שֶקּוֹל תַּאֲנִיָּה

וַאֲנִיָּה הָיוּ פּוֹצְחִים בּוֹ בּוֹרוֹכוֹב וּבֶרְל 

לוּא רַק יָדְעוּ מִי הֵם מַמְשִיכֵיהֶם בַּזְּמַן הַזֶּה

כּשֶזְּמַן זֶה מְשַוֵּעַ כְּבָר שָנִים כַּמִּסְתַּבֵּר אֶל

פּוֹלִיטִיקָה אַחֶרֶת,  scriptאַחֵר לַמַּחֲזֶה.

וְכָךְ מֻרְתָּח לִבּוֹ שֶל יְחֶזְקֵאל הַמִּתְכַּבֵּד כָּאן

לִצְפּוֹת מִמְּרוֹם טְרִיבּוּנָה זֹאת שֶל הָעוֹלָם הַבָּא

בְּמַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה בּוֹ כָּל מִי שֶאִבֵּד כָּאן

מַנְדָּטִים –  הוּא, עִם אוֹבֶרְדְּרַפְט, תּוֹבֵעַ, אַדְּרַבָּה,

תִיק שַׂר בָּכִיר וּמִי שֶכְּבָר הִבְטִיחַ בַּעֲלִיל בָּהּ,

בַּמֶּדְיָה, לֹא לָשֶבֶת כְּלָל עִם צִ'ילְבָּה זֹאת אוֹ זֹאת

כְּבָר יֵש לוֹ מוּ"מ סוֹדִי אִתָּהּ, מַמָּש עִם אוֹתָהּ צִ'ילְבָּה,

כִּי סְחַר-כִּסְּאוֹת לְחוּד הוּא וּלְחוּד הַהַכְרָזוֹת.

וְכָךְ מַמָּש מִי שֶרָמַז לַעֲלוּקוֹת הַב הַב פֹּה

שֶאִם יְהֵא זֶה הוּא אֲשֶר יַּרְכִּיב אֶת הַלִּהוּק

הַמֶּמְשַלְתִּי, הוּא יַעֲנִיק לָהֶן בְּלֵב רָחָב פֹּה

נֵתַח-עוּגָה הָגוּן – אֲבָל כַּיּוֹם מַרְבִּיץ פִּהוּק

שֶל לֹא רָאִיתִי, לֹא שָמַעְתִּי, לֹא הוֹצֵאתִי הֶגֶה

עַל שוּם אֶתְנָן מִינִיסְטֶרְיָלִי וּמוֹסִיף לְבְחֹש

בִּנְזִיד-הָאֲדִישִים שֶלּוֹ בְּעוֹד יָדוֹ נוֹהֶגֶת

בַּמֶּרְכָּבָה בְּדִילִים וְקוֹמְבִּינוֹת בְּלִי לַחְשֹש

מִיְּחֶזְקֵאל שֶאוֹר נֵרוֹ מִזֶּה זְמַן רָב כָּבָה

לִפְנֵי פָּרוֹדְיָה זוֹ שֶל מַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה

כִּי אוֹפַנִּים וְחַיּוֹת-קֹּדֶש אֵין בִּתְחוּם כַּשְׂדִּים

אַךְ בְּקִרְקָס פֹּה-לִי-תִיק-קַח אֵין חֹסֶר מִִתְחַסְּדִים...

* * *

פוצ'ו

בחיי

ד. דער משיגינער

המפנה הכלכלי של אבי חל בראשית שנות השלושים כאשר הגיע מאמריקה יהודי עשיר שהחליט לבנות בית כנסת ברחוב נווה שאנן בתל אביב, אותו רחוב שהיום משמש בעיקר את הזונות של העיר. משהושלם המיבנה עברה שמועה שהאמריקני מחפש נגר מקצועי שיעשה לבית הכנסת ספסלים ומדפי קריאה. אימי דירבנה את אבי שייגש לאמריקני ויציע את עצמו, אבי סירב, אמר שהוא לא יודע אנגלית ואיך ידבר עם האמריקני העשיר? אימי לא הרפתה, אמרה לו שעכשיו, כשיש להם שני ילדים (אני נולדתי כמה חודשים קודם לכן) הוא חייב לדאוג לפרנסה מוגברת ולדבר עם האמריקני.

אבי נשבר, לבש את בגדי השבת והלך לביתו של האיש. כשחזר אחרי שעה, הסתכלה אימי על עיניו ואמרה: "אתה לא היית אצלו."

ממש כפי שאמרה לי כמה שנים אחר-כך: "אתה לא היית בגן."

"אבל איך אני אדבר איתו?" התגונן אבי, "אני לא יודע אנגלית."

"ואיך הנגרים האחרים דיברו?"

"הם יודעים טוב עברית. אני אפילו עברית עוד לא יודע."

"אתה כן יודע, והוא לא יהרוג אותך. הוא גם כן יהודי, לא?"

למחרת כל היום  שינן אבי ולמד להגיד גוד מורנינג,  גוד איבנינג, האו דו יו דו, גוד ביי –  ועם זה הלך לדפוק על דלת ביתו של האמריקני. כרבע שעה עמד עם יד מושטת קדימה אך מסרבת לנקוש. אחרי רבע שעה הבין שלעולם לא יהיה לו האומץ לעשות את הצעד הבא, הסתובב אחורה ואז ניתקל בעיני אימי העומדת שני צעדים מאחוריו ומחזיקה אותי בחיקה.

אבי עשה חשבון מהיר ממי הוא מפחד יותר, וללא אומר הסתובב ונקש על הדלת.

כשנפתחה הדלת, מיהרה אימי לסור הצידה ושם שמעה את קולו המגמגם של אבי האומר בהיסוס "גוד מורנינג."

לפי הבוקר טוב שנאמר בערב, הבין האמריקאני עם מי יש לו עסק ואמר  במצב רוח טוב: "שלום עליכם רב ייד!"

אם היתה רעידת אדמה באותו רגע בארץ, זה רק בגלל שתי האבנים הכבדות שנפלו בו זמנית על הארץ. האחת מליבו של אבי והשנייה מליבה של אימי, שהסתתרה בצד. ברגע שאבי הבין שהאמריקני מבין אידיש סר כל פחדו והוא הסביר לו שהוא נגר ויודע לעשות ספסלים וכסאות. השניים ישבו ליד השולחן עם שרטוטי הספסלים והשולחנות, אבי רשם את המידות והבטיח לחזור מחר עם הצעת המחיר. 

לימים, כשאבי התיידד עם האמריקני  ושניהם גילו שיש להם שורשים משותפים על גדות הוויסלה, העז אבי ושאל: "איך זה שהתחלת לדבר איתי אידיש ולא אנגלית?"

"אנגלית?" אמר האמריקני, "למה אתה חושב שאני יודע אנגלית? בברוקלין כולם מדברים אידיש."

למחרת אבי הגיש את ההצעה. הדבר לא היה פשוט כי הוא מעולם לא למד חשבון וידע רק פעולות חיבור וחיסור, מזל שאימי ידעה את לוח הכפל ועזרה לו לעשות את שאר החישובים.

עוד באותו שבוע התבשר אבי שההצעה שלו התקבלה והוא התחיל בעבודה בלי לבזבז זמן. כששמעה קהילת הנגרים שהעולה החדש הזה, שהגיע רק לפני חמש שנים לארץ, גבר עליהם במכרז, אחזה בהם הקנאה, ביקשו לראות את המחיר שהציע וכשראו שהמחיר נמוך ממחיר העצים, באו אל גבאי בית הכנסת ואמרו שבבית הכנסת שלהם יהיו ספסלים ושולחנות העשויים מעצים גנובים.

בדקו הגבאים את מחירי העצים בעיר ומצאו שאכן משהו כאן לא מתקבל על הדעת. עוד באותו ערב יצאה משלחת של גבאים אל הבית בשלום עליכם, שגגו החדש היה כבר גמור. אימי ישבה אז במטבח מנסה להרדים בזרועותיה את אביגיל אחותי הבכורה. רק נרדמה הקטנה וכבר דפיקה בדלת. שלושת האנשים הנזעמים שהופיעו בפתח ביקשו את ויסלר הנגר. 

"הוא בחצר," אמרה להם אמי, "תגידו לו שכבר מאוחר  ושיבוא לארוחת ערב."

השלושה ירדו לחצר וראו, לאורה של מנורת לוכס, שולחן נגרות מתחת סככת פח. לצד הסככה ערימה של עצים לבנים ומצידו השני של השולחן מסודרים בקפידה  לוחות עץ חלקים. כשהתקרבו אל הסככה הבחינו שהעצים הלבנים הם קרשי פיגומים של בניין שפניהם מכוסים סיבים ספוגים סיד וטיט. כשהסתכלו על הנגר שהיה שקוע בעבודתו ולא חש בבאים, ראו שהוא מחזיק מקצוע ידני ומגלח לוח עץ מסיביו הלבנים. משפנה אחרי כמה דקות אל המשחזת כדי להשחיז את סכין המקצוע, הבחין בבאים ובירכם בשלום עליכם.

הגבאים, שכבר לא היו צריכים לשאול איך השיג עצים כל כך זולים, שאלו מה נשמע ואמרו שבאו לראות איך מתקדמת העבודה.

אבי התנצל על שסוחר העצים סידר אותו ומכר לו לוחות שיש בהם יותר סיד מאשר עץ, אבל אל דאגה, הבטיח להם, הספסלים יהיו מוכנים בזמן, סך הכול יעבוד בלילה יותר שעות מאשר תיכנן.

אחד הגבאים בדק לוח מהוקצע ואמר לאבי שלאף אחד לא יהיה אכפת אם הצד התחתון של הספסל, יהיה מהוקצע פחות.

לכך אבי לא הסכים ואמר שספסלים המיועדים לבית כנסת צריכים להיראות טוב מכל הצדדים.

כשיצאו הגבאים מהנגרייה, סיפרה לי אימי ששמעה אותם אומרים – "הר איז המשיגינער" ונדמה לי שהיא הסכימה איתם לגמרי.                                                       

כשגמר אבי את העבודה בדיוק בזמן, שאלו הגבאים את אבי  אם יהיה מוכן לנגר גם את ארון הקודש ואת במת התפילה. אבי הסכים ברצון, אבל אמר שעם עצי פיגומים הוא גמר לכל החיים, הפעם יקנה עצים חלקים מהוקצעים למשעי.

"ברור." אמר הגבאי הראשי ושני האחרים הנידו ראשם.

בימים הבאים לא חסרה לאבי עבודה. הוא הרחיב את הסככה, קנה מכונות נגרות חשמליות וקיבל כעשרים פועלים לעבודה. באלבום התמונות שלי ישנה תמונה שצולמה לפני ביתנו ברחוב שלום עליכם ובה אני נראה בגיל שלוש, יושב על ברכי אחד הפועלים וסביבנו, מניתי, עשרים ושלושה נגרים.

בעיירות שניאטין והורודנקה, אשר בהן גדל אבי, הפכו השמועות את הוריי למיליונרים ואם העלייה מפולניה גדלה בראשית שנות השלושים, היה זה קצת גם הודות לכך שהכול ידעו שמי שבא מפולניה יוכל לקבל אצל אבי עבודה ואצל אימי אוכל.

הצרות באו מהשכנים. אלה שלחו מכתבים לעירייה וטענו שלא ייתכן שבלב תל אביב תעבוד הנגרייה של ויסלר עד 12 בלילה, ומכונות הנגרות המרעישות לא יתנו להם לישון.

העירייה הסכימה עם השכנים והגבילה את שעות העבודה עד עשר בלילה, אבי קיבל את הדין וכיבה את החשמל בנגריה בעשר בלילה בדיוק, אבל לעומת זאת התחיל לעבוד כבר  בארבע בבוקר.

בבית המשפט פסק השופט המחוזי שתוך שנה חייב אבי להעביר את הנגרייה לאזור תעשייתי ושם יוכל לעבוד כמה שעות שירצה.

אזור התעשייה העיקרי של תל אביב היה אז בשכונת פלורנטין הסמוכה ליפו, אך אבי לא רצה להעביר לשם את הנגרייה, לא רצה שכנים לידו. חיפש מקום אחר ומצא  במושבה הגרמנית שרונה, אשר שדותיה הגיעו עד רחוב יהודה הלוי התל אביבי – מגרש העומד למכירה. המגרש היה שייך לאחד הטמפלרים שהיתה לו חלקת שדה בת 20 דונם, אשר הכביש לחיפה חצה אותם והותיר דונם אחד מעברו המזרחי. הכביש, שיסודותיו הונחו עוד בימי התורכים, קישר בין יפו לחיפה ונקרא דרך פתח תקוה. את הדונם הזה רכש אבי במאה לירות שטרלינג ועליו בנה בית קומותיים, אשר בו מיקם  את הנגריה.

היה זה בית בודד בלב שדות שרונה.  בקומה השנייה התקין אבי דירה בת שני חדרים אשר בה התכונן להלין את משפחתו שכבר כללה שלושה ילדים, אך אימי טענה שאין בסביבה גן ילדים, ובמקומנו נכנסו לדירה הוריה שעלו באותם ימים מפולניה, וסבי הסוחר הקמעונאי מהגולה, אשר כלי הנשק היחיד שידע להשתמש בו היה מטאטא – הפך והיה לשומר הבניין.

כמה שנים לאחר מכן התמחה אבי בעשיית תריסים מתקפלים והפך את הנגרייה לבית חרושת, אשר סיפק לכל הארץ תריסים מתקפלים שהיו אז שיא המודרניזציה. בין השאר סיפק אבי תריסים לשכונה חדשה בפרדס חנה. שכונה שהוקמה על ידי שלושת האחים מאיר ונקראה תל שלום, להנציח את זכרו של אביהם. אותם אחים חזרו על מעשה ההנצחה, כאשר אחרי יותר מעשרים שנה בנו בתל אביב מגדל בעל שלושים קומות וקראו לו מגדל שלום. לא הייתי מכניס אפיזודה זו לספרי, אלמלא זימן לי הגורל את בתו של אחד האחים הללו אל מתחת החופה, אבל על זאת בהמשך.

כדי לחתום פרק זה של הנגרייה, נקפוץ עוד כמה שנים קדימה ונמצא את בית הקומותיים ניצב בלב ליבה של תל אביב מול בית מעריב.  לא שהבניין  זז ממקומו, אלא שהעיר היא שהתקרבה אליו ועטפה אותו מכל הצדדים בבניני משרדים. אבי, שבגיל   80  היה עוד במלוא אונו, הוסיף לבניין קומה נוספת, מכר את מכונות הנגרות והפך את המבנה לבית משרדים, שבאחד מהם, חדר קטן בקומה השלישית, צמוד למערכת  "עיתון 77"  אני יושב עכשיו וכותב את הפרקים האלה.

ה. "מי היה הראשון שהמציא

את השקיית הנטפים?"

 הרבה גורמים מתהדרים בהמצאת הנטפים שכבשה את העולם. בגיליון  האחרון של אהוד בן עזר, קראתי שגם קיבוץ עין גדי נכנס לרשימה וטוען שבזכותו יצאה האמצאה לאור. כי הם היו הראשונים שהזמינו את שמחה בלאס לפתור להם בעיית השקייה, ואצלם בא לו הרעיון לפתח את המצאת הנטפים. אז איך אני הגעתי לאותו רעיון, למה אני נדחף?

אז אני לא נדחף, עובדה ששתקתי עד היום, אבל עכשיו, כשמיספר השותפים להמצאה הולך וגובר מיום ליום, חשבתי שהגיע הזמן לגלות, שאת עבודת הגמר שלי בפקולטה לחקלאות, ביססתי על השקיית נטפים כאשר זו טרם נולדה!

איך ייתכן?

אז זה היה כך: כשהייתי חבר קיבוץ נתיב הל"ה, אבי לא חדל מלנדנד לי שאעזוב את הקיבוץ ואבוא לעזור לו בנגרייה. בסוף נשברתי ואמרתי שאסכים לחזור הביתה אם יעזוב את תל אביב ויעבור לגור בכפר. היתה זו שנת 1953, צפונית לתל אביב בקצה העולם,  הוקם יישוב חדש שחבריו כמעט כולם נהגים. ליישוב קראו שיכון דן. אבי רכש שם שני מגרשים, על האחד – אמר לי – נבנה בית בכפר, ועל השני, הצמוד אליו, תעשה לך את החקלאות שלך.

וכך היה. הוא בנה בית, ואני בחצר הצמודה אליו נטעתי מטע לתפארת. בינתיים עזבתי את הקיבוץ ונזכרתי שבתעודת הבגרות, שקיבלתי מגימנסיה הרצליה, כתוב שאני יכול להתקבל לאוניברסיטה בלי בחינות כניסה. כיף כזה, להתקבל בלי בחינות, איך אפשר להחמיץ? אז נרשמתי לפקולטה לחקלאות והתמחיתי בענף המטעים.

בשנת 1957, כשהתקרבתי לסוף הלימודים נאמר לי לגשת לפרופ' הנס אופנהיימר, שייתן לי נושא לעבודת גמר. פחדתי שייתן לי נושא שלא אמצא בו את ידיי ורגליי. ובאתי אליו בהצעה לעשות מחקר על עצים שמושקים רק מצדם האחד, כדי לבדוק אם העץ ישכיל להעביר את המים לכל חלקיו ונופו יתפתח באופן שווה גם בצד שלא הושקה.  הרעיון בא לי בזכות המטע הקטן שלי שהייתי צריך לנסוע אליו כל שבוע  מרחובות כדי להשקות אותו וחיפשתי פתרון שיחסוך לי את הנסיעה. כך בא לי הרעיון שאם אפרוש צינור גומי שיעבור ליד העצים. ואנקב חור של סיכה מלובנת ליד כל עץ, יטפטפו המים באופן תמידי ואני לא אצטרך לנסוע כל שבוע לשיכון דן.

פרופ' אופנהיימר היפנה אותי למהנדס המים דן גולדברג, שאישר את הצעתי, ולבקשתי אפילו מסר בידי מכתב למפעל הפלסטיק בקיבוץ העוגן, שיספקו לי צינור של 200 מטר במחיר מוזל, כי אני עוסק במחקר שיכול לקדם את הצריכה לצינורות שלהם.

הקיבוץ נתן לי את הצינור אפילו בחינם, ואני פרשתי אותו בשטח. התיאוריה שלי היתה שעץ המקבל מים באופן קבוע רק מצידו האחד, יתפתח יפה בכל צדדיו. תיאוריה זו הוכחה כמוטעית, כי השתילים שבם ערכתי את המחקר הוכיחו באופן חד משמעי שגם השורשים וגם הנוף התפתחו יפה יותר בצד המושקה ואם רוצים שהעץ יתפתח כראוי, יש לפרוש את הטפטפות מכל צדדיו, למרות שאז עלות הצנרת עלולה  להתגלות כבלתי כדאית.

בשנת 1959 פירסמתי את עבודת הגמר שלי בחמישה עותקים, ושנתיים לאחר מכן התפרסמה המצאתו של שמחה בלאס, שעשה את עבודתו במקביל אליי, וספק אם שמע על  מחקרי.

מאז פירסום ההמצאה ירדה קרני בפקולטה לחקלאות, וחבריי הטובים אמרו עליי: "איזה טמבל! היתה בידיו תרנגולת זהב, והוא הלך להטיל ביצים בעולם הספרות..."

המשך יבוא

* * *

אורי הייטנר

הבן הרשע תשע"ה

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול.

מבין ארבעת הבנים, אני רוצה להתמקד דווקא בבן הרשע. "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" שאל הבן הרשע. במה רשעתו? מדוע מי ששואל את השאלה הזאת נקרא רשע?

ההגדה מבהירה את סוגיית הרֶשָׁע שבשאלה הזאת. הרשע מצוי במילה "לכם". "לכם – ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל – כפר בעיקר. ... אילו היה שם, לא היה נגאל."

הרשע הוא הכופר בעיקר. והעיקר היא ההזדהות, הסולידריות, ההשתייכות. מי שמוציא את עצמו מן הכלל, מי שאינו מזדהה עם עמו, מי שאינו סולידרי לאחיו, כופר באחד מעיקרי היהדות ואולי בחשוב שבעיקרים, שבזכותו שמר העם היהודי על קיומו בתנאי גלות בלתי אפשריים לאורך עשרות דורות: "כל ישראל ערבים זה בזה."

שני לוחמי חיל הים, אברהם "אמלה" יסעור ויעקב "יק" כהנוב, נפלו בשבי המצרי חודש אחרי מלחמת ששת הימים, במבצע ראווה של שיט בסירה עם דגל ישראל בתעלת סואץ. הם הצטרפו לשמונת חיילי צה"ל שנפלו בשבי במלחמה עצמה.

בצמרת הביטחונית הישראלית התגלעה מחלוקת קשה בין שר הביטחון משה דיין לבין ראש המוסד מאיר עמית בנוגע לחילופי השבויים עם מצרים. דיין רצה בעסקה מיידית שבה ישוחררו 5,000 השבויים המצריים תמורת עשרת השבויים הישראליים. עמית דרש לעמוד על כך שיחד עם חיילינו ישוחררו גם אסירי "הפרשה" (יהודים אזרחי מצרים שישבו בכלא מאמצע שנות ה-50 בשל השתתפותם ברשת ריגול וחבלה, שהמודיעין הישראלי הפעיל במצרים) – גם אם העמידה על דרישה זו תדחה את העסקה.

ראש הממשלה אשכול, החליט לתת למוסד שלושה שבועות לקדם את עמדתו. במהלך שלושת השבועות, העביר המוסד את השאלה, באמצעות "הצלב האדום", לשבויים עצמם.

מספר השבוי אמל'ה: "לא היו הרבה דיבורים והצבענו צ'יק צ'ק... תשעה בעד לחכות לאנשי 'הפרשה', והעשירי לא ממש התנגד אלא הביע הסתייגות."

מי מאריך לעצמו את השבי? סיפר השבוי יק: "שחרור אסירי 'הפרשה' היה משימה לאומית." אמל'ה: "אמנם היינו שבויים, אבל עדיין ישראלים ועדיין חיילים. לא?"

אבא של יק, שהיה ידידו של מאיר עמית, העביר לו מסר שהמשפחות אינן לוחצות לשחרר את בניהן. ההתעקשות עזרה, ויחד עם שבויי המלחמה שוחררו גם אסירי "הפרשה".

 זוהי הישראליות במלוא הדרה. זו היהדות במלוא תפארתה. "כל ישראל ערבים זה בזה" – זה בעיניי הערך הנעלה ביותר ביהדות; ערך הערבות ההדדית. אין המדובר כאן באחוות לוחמים בקרב ולא ברעות שנקשרה בין השבויים בכלאם. הייתה זו פשוט ערבות הדדית בין יהודים – כל ישראל ערבים זה בזה.

אבא קובנר (1918-1987) היה דמות מופת – פרטיזן, לוחם, סגן מפקד המחתרת בגטו וילנה, כותב הכרוז "אל נהיה כצאן לטבח", שחשף לראשונה את מהותה של תוכנית ההשמדה הנאצית, מנהיג ארגון הנקם אחרי המלחמה שתיכנן הרג המוני בגרמנים, קצין התרבות של חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות, משורר דגול – חתן פרס ישראל לשירה, מייסד בית התפוצות, חבר קיבוץ עין החורש ומהדמויות המרכזיות ביצירה היהודית התרבותית בתנועה הקיבוצית.

כתב אבא קובנר בספרו "על הגשר הצר": "בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אימי ז"ל היא לא ציוותני דבר. שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים. והרגשתי שאיני שייך. שהנני נטוע בהוויה אחרת. שלא פסעתי צעד נוסף. אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף ל'מניין'. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי."

זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות, להיות אחד ממניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי והאחד לתשעה. אפשר זה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות. ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי. תפילתי תמיד להיות אחד מכולם. שמילותיי הטובות יצטרפו למילים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה, הוא 'העובר לפני התיבה' – ולא יותר. אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם להוויה, אל המילים שבאו עדיך, ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. אחד – אבל אחד בציבור.

איזו הגדרה מדויקת ויפה לרעיון הערבות ההדדית: "לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי והאחד לתשעה." אכן, כדבריו של אבא קובנר, "זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות."

"אין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי," כותב אבא קובנר. התנועה שבה התחנך, היא תנועת "השומר הצעיר". קובנר הנהיג את התנועה בווילנה, תחילה בגלוי ואח"כ במחתרת. כן, "השומר הצעיר", התנועה הסוציאליסטית, החילונית ביותר שבין תנועות הנוער הציוניות – ואבא קובנר רואה את ערך השותפות במניין כערך המרכזי שבה. ובוודאי, שזה הערך המרכזי בקיבוץ.

הקיבוץ מבוסס על הערבות ההדדית. לא בכדי, הקיבוץ הוא יצירה יהודית. אין הוא יצירה יהודית רק כיוון שיהודים יצרו אותו, אלא כיוון שהוא מבוסס על ערכי הליבה של היהדות, ובראשם – הערבות ההדדית. ודוק – הערבות היא הדדית. זו הערבות של הכלל לפרט, אך לא פחות מכך זו גם המחויבות והאחריות של הפרט לכלל, ולכל אחד מן הפרטים המרכיבים אותו.

מי שכופר בערבות ההדדית, מי שמנוכר לעמו ולמדינתו – כופר בעיקר. מי שכופר בסולידריות הלאומית והחברתית נקרא רשע.

ההגדה עושה לנו הנחות. "אחד רשע," היא מספרת. אבל הפסוק עצמו מציג תמונה רחבה יותר: "וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" לא ברשע אחד מדובר, אלא ברשעים רבים: "יאמרו... בניכם." והם קיימים עד היום.

מיהם הבנים הרשעים של ימינו? מי שמוציאים את עצמם מן הכלל, אינם נושאים יחד עם העם את המשא של קיומו ושואלים בניכור, לעתים בזלזול: "מה העבודה הזאת לכם?"

למשל, עריקי 8200. שעה שחיילי צה"ל מחרפים נפשם על הגנת אזרחי ישראל, יושבת קבוצה של חיילים, שאפילו לא נדרשת מהם הקרבה ואין הם מסכנים את חייהם ושלמות גופם, ומחליטה שהיא מחוץ למשחק. הם קוראים לעצמם בכל מיני שמות חיבה כמו "סרבנים" ואפילו "סרבני מצפון." מה מצפוני בדיוק בעריקה ממלחמה על הקיום? איזה מצפון בדיוק גורם לאנשים להשתמט ממלחמה, שאחיהם מוסרים בה את חייהם כדי לאפשר לכולנו חיים? הם לא בעסק. לא נעים להם להאזין בטלפון למחבל. נכון, אולי ההאזנה הזאת תציל חייו של ילד. אבל הם אנינים. זאת פגיעה בפרטיות... שמישהו אחר יעשה את העבודה המלוכלכת. והם, נקיים, יתראיינו ויקבלו כותרות ועמודי שער. העבודה הזאת אינה להם. ולפי שהוציאו את עצמם מן הכלל – כפרו בעיקר. אילו היו שם, לא היו נגאלים.

מי עוד? אלה שבשעה שאחיהם נלחמים ומסכנים את חייהם כדי לאפשר את קיום הקולקטיב שלנו, אינם מתביישים לזנב בהם, לכנות אותם "נאצים", "פושעי מלחמה", "הרעים לטיס" וכו'. רשעים. אף אתה הקהה את שיניהם.

כאלה הם גם אנשי מחאת המילקי. "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת." הדגש הוא על "גם אם אדמתי בוערת." איננו ישראלים על תנאי, איננו אזרחים על תנאי. כישראלים, ניאבק כאן למען חברה טובה יותר, צודקת יותר.

להפנות עורף לחברה הישראלית, לנטוש את העם, את המדינה, את החברה, את המולדת בעבור מילקי קצת יותר זול... ודווקא, להכעיס, לארץ המרצחים, מכל המקומות בעולם? זאת הפגנה נפסדת של ניכור, של הפניית עורף לסולידריות הישראלית. "לכם, ולא לו." ולפי שהוציאו עצמם מן הכלל, כפרו בעיקר.

גם החרדים המשתמטים מצה"ל הם הבן הרשע. "גזירת הגיוס" הם מכנים, ללא בושה, את הציפיה מהם להיות חלק מן ההגנה על קיום העם והמדינה, שיטלו חלק ב"כל ישראל ערבין זה בזה." גם הם מוציאים את עצמם מן הכלל וכופרים בעיקר. כופרים בשם התורה.

מרגע שנחטפו שלושת הנערים בגוש עציון, גל של סולידריות והזדהות שטף את החברה הישראלית כולה. ערך הערבות ההדדית איחד אומה שלמה באכפתיות ודאגה לשלושה מבניה שנחטפו ונרצחו. הערבות ההדדית, הסולידריות, הרעות, האכפתיות נמשכו לאורך כל מלחמת "צוק איתן" – הן בקרב הלוחמים, הן בקרב תושבי הדרום והן בקרב החברה הישראלית כולה. הסמל לתחושה הזאת היתה ההשתתפות ההמונית בהלוויותיהם של חיילים בודדים שעלו לישראל, התגייסו לצה"ל ונפלו במערכה. אריאל הורביץ היטיב לתאר זאת בשירו הנפלא "עשרים אלף איש."

אבל היו גם בנים רשעים.

* * *

עמוס גלבוע

"מפקדים למען ביטחון ישראל" –

 תקדים מסוכן לדמוקרטיה

בפעם הראשונה בתולדות הבחירות בישראל, ובפעם הראשונה במדינה דמוקרטית בעולם, התאגדו "גנרלים" על מנת  להפיל ראש ממשלה שהוא האחראי על הגופים הביטחוניים, משם הם  באו.  הם היו כחומר תעמולתי זול בידי פרסומאים, וקבעו תקדים מסוכן ביותר. כי "מחר" תקום התארגנות קצינים על מנת להפיל ראש ממשלה  שפוליטית אינו מוצא חן בעיניהם.

הבחירות מאחורינו, מסביבנו התפתחויות אסטרטגיות דרמטיות, אך אני רוצה להצביע על תופעה הנוגעת לעתיד בכל מה שקשור לדמוקרטיה הישראלית. כוונתי להתאגדות של "מפקדים למען ביטחון ישראל" שהיתה חלק בלתי נפרד מהתנועות החוץ מפלגתיות שהתלכדו סביב הסיסמא "רק לא ביבי!"

ותחילה גילוי נאות. בתחילת דרכה, עוד בטרם החל מסע הבחירות, הרימה התאגדות ה"גנרלים" על נס את הקריאה להסדר אזורי, הדגישה שהיא לא נגד ראש הממשלה, וכי "היוזמה הערבית" כפי שהיא – אינה מקובלת עליה. תמכתי בכך, ואף כתבתי על כך ("מעריב", 9 נובמבר 2014).

ברם, בהדרגה הבחנתי כי ההתאגדות הופכת לכלי פוליטי הפועל בראש חוצות להחלפת ראש הממשלה, הרחק  ממטרת הקמתה הראשונית. אני מלא בושה וגם חרדה. למה בושה? כי התביישתי בקצינים שאני מכיר ומוקיר אותם, שהפכו לחומר תעמולתי הכי זול בידי פרסומאים ויחצ"נים. על חצאי עמודים, פעמים על גבי עמודים שלמים צבעוניים, בכל אמצעי התקשורת, אנו רואים את פניהם של קצינים בכירים ולידם כתוביות הקובעות "עובדות", כמו: "תחת נתניהו ירושלים לא בטוחה ומחולקת בפועל." – "תחת נתניהו החמאס מתחזק, ממשיך להתחמש ולחפור מנהרות." – "תחת ביבי חיזבאללה ממשיך להתעצם וכבר פותח חזית שנייה בגולן."

אני מוכן לחתום שאלו לא דברי הקצינים, כי קשה להאמין שהם הוציאו מפיהם דברי תעמולה כאלו זולים. ברוח התעמולה הזו הייתי  מוסיף עוד כמה "עובדות", כמו: "תחת ביבי גדלה האוכלוסייה בלבנון." – "תחת ביבי החמאס מחנך את ילדיו לשנאת ישראל."

ודבר מעניין ומצחיק: כל הקצינים משתמשים במילים "תחת ביבי". אין כוונתם לאחוריים שלו, אלא כוונתם להגיד שבזמן כהונת ביבי קרה כך וכך (וכמובן שהוא אשם בכך). אבל השימוש האחיד במילה "תחת" (שהיא תרגום לא מוצלח של המילה האנגלית UNDER),  יכולה בהחלט להיות מובנת כאילו ביבי הוא זה  שבזמן שלטונו על חיזבאללה, הצליח הארגון הזה להתעצם. אכן, טעויות של פרסומאים.

ואני מתבייש בשביל צה"ל. דומה כי ה"גנרלים" של ה"מפקדים למען ביטחון ישראל", התחרו ביניהם מי יגיד דברים חמורים יותר על ניצחון החמאס במבצע "צוק איתן". זאת למה? כדי להכפיש את ראש הממשלה שלא "חיסל" את החמאס כפי שהבטיח בעבר?!  ביישתם את הרמטכ"ל, ביישתם את הלוחמים, וכמובן, לדעתי, ביישתם את עצמכם.

ולמה אני חרד, וזאת הנקודה המהותית!?

כי איני מכיר אף מדינה דמוקרטית שבה התארגנו "גנרלים" על מנת להפיל ראש ממשלה שהוא האחראי על הגופים הביטחוניים משם הם באו. לא היה כדבר הזה! בסוף שנות השמונים קמה הארץ תנועת "שלום וביטחון". היא כללה הרבה מאוד "גנרלים" ו"קולונלים" ואף בעלי דרגות נמוכות יותר, אך היו בתוכה גם הרבה אזרחים מעולם האקדמיה והעסקים. צביונה היה שמאל לאומי מתון. היא יצאה בתוכניות מדיניות משלה, ובהרבה מקרים התנגדה למדיניות ממשלות הליכוד. אבל מעולם לא נטלה חלק במסעות הבחירות, ומעולם לא קראה להפיל את ראש הממשלה.

לא כך הפעם. איש ביטחון בכיר לשעבר אמר לי בערך כך: "נכון שאין דבר כזה בעולם, אך באף מקום בעולם ראש ממשלה לא מוביל את אונית הטיטאניק לעבר הקרחון."

עניתי לו: "בשביל זה יש מפלגות פוליטיות במדינה דמוקראטית. אם ה'גנרלים' חושבים שראש ממשלתם נוקט במדיניות שגויה לחלוטין, המובילה לאסון, אז שיצטרפו בבקשה למפלגות הפוליטיות. ככה נוהגים במדינה דמוקרטית."

הדבר החמור ביותר הוא שנקבע כאן תקדים מסוכן. "מחר" תתארגן קבוצה אחרת של קצינים בכירים, נגיד מהימין, שתשיג הרבה כסף ותקרא להפלת ראש הממשלה מהשמאל/מרכז. לאן נגיע?!  

טוב היו עושים מקימי "מפקדים למען ביטחון" אילו היו מתפרקים.

* * *

יוסי אחימאיר

"ערבים, צאו להצביע"

מי כאן הגזען? על "הארץ" כעיתון פרו-ערבי,

ועל שוויון הזכויות לערביי ישראל

קריאתו של בנימין נתניהו ביום הבחירות למצביעי הימין לצאת ולהצביע, כי "כמויות של ערבים מגיעות לקלפי ומוסעים באוטובוסים" – זכתה כזכור לקיתונות של ביקורת מבית ומחוץ. מאז הבחירות אין מפסיקים גורמי השמאל המתוסכלים לשוב ולהזכיר זאת, כדי לצייר את ראש הממשלה כגזען, וכדי להבאיש את ריחו של שלטון הליכוד.

הגדילו לעשות היימן עודה, ראש "הרשימה המשותפת" (עד להודעה חדשה), הערבית, שכמובן ניצל את האמירה של נתניהו, כדי להכריז על גזענותו, פאשיסטיותו של ראש הממשלה, ובאותה הזדמנות התיישר עם קיצוני רשימתו, ובהם זחאלקה וזועבי הבוגדנים.

אבל מה לנו עודה כאשר הנשיא אובמה בכבודו ובעצמו – לאחר ש"דורשי טובתו" הביאו לידיעתו את קריאתו של נתניהו לבוחריו – הציב סימן-שאלה על הדמוקרטיה הישראלית, לנוכח הדברים של בר-הפלוגתא שלו, ראש הממשלה.

לא עמדה כאן שאלת "חוסר הבנת הנקרא." אובמה, ודוברי הבית הלבן ומשרד החוץ, נאחזו כמוצאי שלל רב באמירה ההיא, בפרשנות המוטית שניתנה לה, כדי לצאת בגינויים לא-מוסווים לישראל, על ההמרצה הלגיטימית של הבוחרים הפוטנציאלים תומכי נתניהו.

הם נשמעו שם בוושינגטון כל-כך מודאגים, כביכול, שנדמה היה לרגע, שהם כמהים לדמוקרטיות מזרח-תיכוניות נאורות כדוגמת איראן, סוריה, תימן...

הנה כי כן, כאשר רוצים לגנות את ישראל, להשמיצה ולבקרה, נאחזים אפילו במין אמירה שכזו, שהושמעה תחת לחץ השעות האחרונות של יום הבחירות המותח, ועל גבה ממהרים לצייר ישראל גזענית, ישראל לא-דמוקרטית, ישראל החריגה במרחב הערבי-איסלאמי-משובב-הלב, שמקיף אותה.

העובדה שנתניהו נקט בצעד תעמולתי מתוחכם, כנגד מפלגה יריבה וקיצונית מן השמאל, שצבועה ברובה המכריע בצבעי האיסלאם המתלהם, רק העלתה את מיפלס השנאה אצל יריביו.  העובדה שקמה מפלגה גזענית בדמות "הרשימה המשותפת", רשימה לערבים בלבד עם כמה "עלי תאנה" יהודיים (אחד ברשימה והשאר בהצבעה), לא עוררה שום ביקורת והסתייגות, בוודאי לא מעל דפי "הארץ".

יתר על כן, אם לדבר על גזענות, על מיגזריות, הרי שעיתון עברי זה מצטיין בהן בצורה ארסית. "הארץ" לא הסתיר את התייצבותו לימין רשימת השמאל הערבית, לא במערכת הבחירות שזה עתה נסתיימה, ולא במערכת הבחירות הקודמת.

אז, בינואר 2013, פירסם "הארץ" מאמר מערכת בוטה, שכותרתו היתה: "צאו והצביעו." המאמר הנחשב קרא להשתתפות מאסיבית של המיגזר הערבי בבחירות. "על הערבים לצאת ולהצביע, למען השלום, שוויון ודמוקרטיה," לשון העיתון. ולא עוד אלא שפירסם את המאמר הראשי הזה מילה במילה גם בשפה הערבית, באותו עמוד (15.1.13).

חלפו בדיוק שנתיים, ושוב נמצאנו במערכת בחירות, ושוב מאמר ראשי של "הארץ", כאילו העתקה של קודמו, וכותרת דומה: "ערבים, צאו להצביע."  במאמר נאמר: "על חברי הרשימה הערבית לגרום לציבור הערבי לצאת לקלפיות ועל הציבור הערבי להבין את שעת החירום, ולהשתתף בבחירות. רק כך תוקם אלטרנטיבה אמיתית לשלטון הימין."

הנה כי כן, קריאתו של "הארץ", החוזרת על עצמה מידי בחירות ובחירות, הינה גזענית במובהק. העיתון ה"נאור" הציב בשתי מערכות הבחירות הצמודות עמדה פרו-ערבית, שמייחדת מיגזר בחברה הישראלית ומבודדת אותו משאר 80 אחוז האזרחים, וקורא לו לצאת בהמוניו לקלפי. המטרה – להפיל את שלטון הליכוד, שנוא נפשם של עמוס שוקן וחבר כתבלבלריו.

ללא ספק, צביעות השמאל וחלקים גדולים מן התקשורת, ההתלהמות של הבית הלבן המתוסכל מן הדמוקרטיה הישראלית, על שאיננה "בוחרת נכון", ההקצנה של הרשימה הערבית בראשות עודה חביב-שמאלנינו, צפה כקצף מעל פני המים העכורים, רק בגלל קריאה פוליטית-לגיטימית של ראש הליכוד, אמנם בשפה לא-תיקנית שעליה הוא התנצל בפומבי.

התיסכול עוד גבר לנוכח הכישלון הקולוסאלי של השמאל, שכבר חגג במוצאי יום הבחירות את נצחונו על פי הסקרים המטורללים.

אז מה נותר לכל המאוכזבים? – פשיטא. לנסות לצייר את ניצחון הימין כלא-לגיטימי, באמצעות עלילות כזב.

אני קצת מכיר את בנימין נתניהו, באופן אישי, ולא מהיום. אני מכיר את בית גידולו. אין אדם, מנהיג יהודי, הרחוק מכל גזענות שהיא, משנאת ערבים כשלעצמם, יותר מבנימין נתניהו. אין מפלגה שרחוקה מאפליית ערבים יותר מאשר הליכוד. אין לכחש עם זאת, כי  יש כעס, יש זעם בקרב שכבות נרחבות בציבור היהודי והליכודי, על העמדות האנטי-ישראליות שנוקטים ראשי ההנהגה הערבית בישראל. מנהיגם ה"מתון" היימן עודה, עוד ילעיט אותנו בהן מעל בימת הכנסת ה-20.

מנגד, יש קבוצות ויש עיתונאים יהודיים, ששנאתם העצמית מעבירה אותם על דעתם, עד כדי השתעבדות רעיונית לתעמולה הערבית הגזענית. הללו עשו כל מאמץ להפיל את שלטון הליכוד ונתניהו, גם בעזרת תמיכה ועידודה של מפלגה ערבית, שעויינת את המדינה היהודית ואת הרוב היהודי, שמבדלת עצמה מכלל האוכלוסיה בישראל.

היימן עודה וחבריו להנהגה – שלא כמו מרבית ציבור הערבים אזרחי ישראל – משחקים בזירה הפוליטית הישראלית, אבל רואים את עצמם יותר כפלשתינים מאשר ישראלים. הם נהנים מתמיכת ביטאון עברי המשמאיל והולך משנה לשנה. למרבה הרווחה, מפלגות השמאל, "הארץ" והערבים – נכשלו בשתי המערכות האחרונות, בדמוקרטיה היחידה במזה"ת, לידיעת מר אובמה.

"הארץ" הוכיח עצמו לכל אורך מערכת הבחירות, כמו גם בימים רגילים, למי שלא הבין זאת עד כה – כי הוא עיתון שנגוע בגזענות, בפרו-ערביות מובהקת, בשנאה בלתי מוסווית למגזרים נרחבים בחברה הישראלית.

עמדתו המוצהרת היא שמאל-קיצון. מעיתון עברי-ציוני הוא נהפך זה מכבר לביטאון "הרשימה המשותפת" הערבית, עם קמצוץ של "מרץ".

היחס לאזרחים הערבים בישראל, זאת תקוותי, ישתנה לטובה תחת ממשלת הליכוד הבאה. הצבעת רובם לרשימה המשותפת ולשמאל הקיצוני לא תהיה להם לרועץ. נהפוך הוא, אני סמוך ובטוח שהיחס יילך וישתפר. לצד הזכויות המגיעות להם, כאזרחים שווי-זכויות, יש לדרוש מהם מילוי סביר יותר של החובות.

לנגד עיני ראש הממשלה נתניהו צריכה לעמוד דוגמת ראש הממשלה מנחם בגין, שהביא – עוד כראש האופוזיציה – לביטול המימשל הצבאי בכפרים הערביים, ודוגמת השר משה ארנס, שיזם בזמנו תיקונים רבים והביא לשיפור מצבו של המיגזר הערבי.

האם זה מופרז לצפות מהם, כאזרחי ישראל, להפגין פחות גזענות ויותר נאמנות? 

* * *

ד"ר יוחאי סלע

מסע ההסתה של אובמה נגד ישראל –

עולה הילוך

מאות מיליוני שקלים, שהושקעו למען השמאל הישראלי בבחירות האחרונות, ירדו לטמיון. סביר להניח שאלה שהצביעו עבור השמאל ואלה שפעלו למען עמותות פוליטיות למיניהן, שרויים בתחושה של השפלה ותבוסה לנוכח ההצהרה החד-משמעית של הציבור הישראלי שהוא אינו מוכן לקבל הסתה הנעשית גם באמצעות התקשורת הישראלית.

יתרה מזאת, הציבור אינו מוכן לקבל תכתיבים פוליטיים שעוצבו בידי עמותות הזויות המתוחזקות בעזרת מימון זר (אירופאי ואמריקאי) שנועדו להחליף את השלטון בישראל בדרכי עורמה. ההונאה הזו, שהתבצעה בעידודה הנמרץ של אחדים מאמצעי-התקשורת בישראל, קיבלה תשובה הולמת בבחירות האחרונות עם ניצחונו של נתניהו באופן ברור ומוחלט. לא רק נתניהו ניצח, אלא ניצחה גם התבונה האזרחית של תושבי המדינה. ככול שחולפים הימים, כך עולים וצצים ביטויים מפורשים על ההתנהלות השערורייתית של התקשורת הישראלית במהלך החודשים שקדמו עד לבחירות. האומץ לחשוף את ההתנהלות הזו הוא רצוי ומבורך, אך הוא עדיין נחלתם של עיתונאים מעטים, מעטים מדי. 

כבר כעת אפשר להזהיר שההלם וההפתעה בבחירות הבאות יהיו גדולים יותר – אם אחדים מכלי-התקשורת בישראל וחלק מהעמותות הזרות הפועלות בישראל לא יפסיקו את ההסתה יומיומית המתנהלת נגד מדינת-ישראל בארץ ובחו"ל. ביקורת עניינית – בהחלט רצויה! אך, הסתה נגד המדינה ותושביה (כדוגמת דברי ההבל של זהבה גלאון הנמסרים לתקשורת מדי ימים אחדים), תיתקל בתגובה שתבוא לידי ביטוי הולם בבחירות הבאות בעוצמה לא פחותה ממה שהיה בבחירות של 2015.

להערכתנו, מפלגות אחדות, הפועלות כיום בכנסת ישראל, ייעלמו לחלוטין בבחירות הבאות. זהו תהליך טבעי הנובע מהיותו של הציבור הישראלי מתון בדעותיו הן בתחום המדיני והן בתחום הצבאי, הכלכלי והחברתי. הציבור הישראלי ברובו מעוניין בקו שפוי ככול שניתן, למרות שהאזור כולו נשטף בברבריות אסלאמית קטלנית – פעם במסווה סוני ופעם במסווה שיעי, הפועל תחת המטריה האמריקאית של המשטר האמריקאי הנוכחי.

 בשיחות אקראיות שנערכו לאחר הבחירות עם עמיתים אחדים, רבים מהם טענו בציניות שמאז הבחירות האחרונות אי-אפשר להאמין אפילו לתחזית מזג-האוויר של ערוץ 2. טענה זו מקבלת חיזוק נוסף לאור המופע ההיסטרי של יונית לוי וערד ניר שבא לידי ביטוי בסוף מהדורת-החדשות של הערוץ שהתקיימה ב-24 במרס 2015 – שעסקה בעוד הצהרה מטופשת של אובמה בנוגע לבנימין נתניהו.

מאז ניצחונו המרשים של נתניהו, אובמה נראה כמי ששרוי במרה-שחורה והוא מתנהג כמי שמחפש נקמה בכל מחיר. סביר להניח שהוא יודע היטב כמה כסף זר הושקע במערכת-הבחירות האחרונה שהתקיימה בישראל במטרה להפיל את נתניהו. סביר להניח שאובמה שאב עידוד מהסקרים המדומים שהתפרסמו בישראל שניבאו הצלחה מרשימה דווקא לשמאל הישראלי. אלא, שבדומה למדיניות הפנטזיונרית של אובמה בנוגע למזרח-התיכון, כך אובמה היה אחוז בדיבוק משיחי בשאלת ההכרעה הפוליטית בישראל שאמורה היתה לשרת את האינטרס האישי של אובמה על חשבון מדינת-ישראל ותושביה.

 אפשר לשער שאחדות מהמדינות הערביות במזרח-התיכון נשמו-לרווחה עם היוודע דבר ניצחונו של נתניהו בבחירות האחרונות. הנושא העיקרי שמעניין כרגע את העולם-הערבי "המתון" אינו קשור לגורלה של הרשות הפלסטינית אלא דווקא לעוצמתה של איראן החותרת להגמוניה אזורית בכל מחיר. התחושה השוררת בעולם הערבי היא שאיראן פועלת ללא הפרעה, בברכתה ובתמיכתה ההזויה של ארה"ב, על-פי מתווה אידיאולוגי מבית-היוצר של הנשיא הכושל ביותר שהיה לארה"ב בעשרות השנים האחרונות.

כך למשל, בעקבות המדיניות האמריקאית הכושלת במזרח התיכון, סעודיה כרגע מרגישה שהיא לכודה בין שתי ישויות שיעיות ברוטאליות – עיראק ותימן, הנמצאות תחת השפעה איראנית אינטנסיבית – בשתיקתו ובהסכמתו של הנשיא אובמה.

נפילתה של תימן לידי השיעים ונסיגת הכוחות-המיוחדים של ארה"ב ממדינה זו ב-22 במרס 2015, מראות בעליל שהנשיא האמריקאי הפך לחסיד שוטה של האסלאם הרדיקלי השיעי, וזאת לאחר כישלונו של האסלאם הרדיקלי הסוני לתפוס אחיזה פוליטית-שלטונית במזרח-התיכון בעקבות המפכות הרצחניות שהחלו ב-2011.

 הרפיסות והפייסנות המוזרה של אובמה כלפי איראן מאותתות לסוריה, לחיזבאללה ולארגון החמאס בעזה שיש להם פטרון אזורי רב-עוצמה המקבל גיבוי מלא מארה"ב של אובמה. דבריו של שר-החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, ש"רק משא-ומתן עם אסד יביא לסיום מלחמת-אזרחים בסוריה" היו למעשה בלון-ניסוי דיפלומטי לקראת שינויים בהתייחסות האמריקאית לנשיא הסורי בשנתיים הקרובות עד למועד לסיום כהונתו של אובמה בבית-הלבן.

בכך, המפלגה הדמוקרטית הפכה לחברה אינטימית ביותר של אחד מהרוצחים הגדולים ביותר במזרח-התיכון – שהוא אינו שונה בהרבה משאר הפסיכופטים המוסלמים המנהלים את העולם-הערבי והעולם-המוסלמי בימים אלה. הדברים המוזרים האלה לא היו נאמרים בפומבי, אם ממשל אובמה לא היה דוגל בהשגת הסכם עם איראן השיעית בכל מחיר – וזאת על-מנת ליצור את "המורשת המדינית של אובמה" עם סיום כהונתו בבית-הלבן בעוד 22 חודשים.

המוזר הוא, שמרבית הפקידים האמריקאיים רתומים למטרה זו, למרות האזהרות הנשלחות לעברה של ארה"ב מפי גורמים ערביים ובינלאומיים בכירים מאוד. הינה כי כן, האובססיה של אובמה היא האסון של המזרח-התיכון. סביר להניח שהמדיניות של אובמה תזרז את הקמתו של כוח צבאי מזרח-תיכוני שייזום פעולה עצמאית נגד איראן בטווח של שנים אחדות מהיום. התגובה הצבאית הסעודית בתימן שהחלה בליל ה-25 במרס 2015 – יחד עם מדינות-המפרץ, מצרים וירדן, מראים בעליל על הכיוון הזה אם המדינות הסוניות יחושו איום הולך וגובר מצד איראן השיעית.

 במסגרת האמירות ההזויות של אובמה בנוגע למזרח-התיכון, נמסרה הצהרה נשיאותית שאי-הגעה להסכם עם הפלסטינים עלול לגרום לכאוס במזרח-התיכון. ובכן, כנראה צריך לסבול מאוטיזם-פוליטי קשה כדי לא להבחין שהמזרח-התיכון כולו נמצא בכאוס אחד גדול גם בשל הכישלון הקולוסאלי של הנשיא אובמה עצמו. אין כמעט מקום אחד במזרח-התיכון שהאמריקאים לא נגעו בו והוא לא הפך למגרש-משחקים קטלני של פסיכופטים מוסלמים. אפילו מדינת דרום-סודאן הצעירה, שקיבלה את עצמאותה ביולי 2011, שרויה במלחמת-אזרחים קשה, וזאת למרות ההבטחות המפורשות של אובמה לסייע באופן מיוחד למדינה זו. כבר אז כתבנו שלהבטחה אמריקאית בעניין הזה אין כל כיסוי לנוכח ההתנהלות האמריקאית הרשלנית מאז כניסתו של אובמה לתפקידו. 

כבר בשבועות הראשונים לכניסתו של אובמה לבית-הלבן, הוא יצר במו-ידיו ריחוק הולך וגובר בין ישראל לארה"ב, וזאת כחלק מהמדיניות החדשה של הבית-הלבן שנועדה לאותת לעולם-המוסלמי על כוונותיו לעתיד. כבר שש שנים עברו מאז שאובמה וחבורת ליצני-החצר שלו בתקשורת האמריקאית יוצרים עימותים מתוזמנים היטב נגד ישראל. אובמה בסך-הכל מנצח על התזמורת המנגנת מוזיקה שנכתבה בעזרת יועצים אסלאמיסטים רדיקליים שהתגודדה סביבו.

ועם זאת, אין הרבה קונים ל"סחורה הפגומה" של אובמה בימים אלה – אולי חוץ מעיתונאים ישראלים בודדים העובדים בערוץ 2, בעיתון "הארץ" וב"ידיעות אחרונות". לפיכך, אין זה משנה כלל מה בנימין נתניהו יעשה: אם הוא ינסה להתקרב לאובמה במטרה להגיע להבנות מסוימות, הוא ייתקל בזלזול מתנשא מצדו של אובמה. אך מאידך, ככל שאיראן תזלזל בארה"ב, כך אובמה ינסה להתקרב עוד יותר לעמדה האיראנית. זאת המדיניות האמריקאית האמיתית והיחידה שתשרור במזרח-התיכון למשך 22 החודשים הבאים עד לסיום כהונתו של ברק חוסיין אובמה.

הבחירה המחודשת של בנימין נתניהו בעקבות הבחירות האחרונות, הפכו את "הטינה" של הנשיא אובמה כלפי מדינת-ישראל לסוג של התנהגות הניתן להגדירה כ"מסע של נקמה" בנתניהו ובמדינת-ישראל. אובמה החליט "לשרוף את המועדון" בעזרת הפירומנים השיעים מאיראן. את הגישה הילדותית-נקמנית של אובמה אפשר לעצור אך ורק בעזרת קשיחות ותקיפות ישראלית כלפי אובמה עצמו. בסופו של דבר, מישהו בארה"ב יעצור וישאל את עצמו ואת העם האמריקאי כולו האם אובמה החליט לנקום דווקא בידידה האחרונה שנותרה לארה"ב במזרח-התיכון.

ד"ר יוחאי סלע, "מסע ההסתה של אובמה בישראל – עולה הילוך", מגזין המזרח התיכון, 26 במרס 2015.

* * *

אהוד בן עזר

יבטושנקו בתל אביב

מתוך היומן, 2007

21.11.07. יום רביעי. ב-16.30, במרכז תרבות רוסיה החדש ברחוב גאולה 38, תל אביב, מפגש עם יבטושנקו. מזמין אותי אפריים באוך העומד בראש התאחדות הסופרים בישראל המאגדת את כל האגודות גם הלא-עבריות. אני פוגש גם את שמאי גולן. מתברר שיבטושנקו תקוע עדיין במכונית ליד לטרון והמפגש מתחיל באיחור גדול. האולם הלא-גדול בקומה העליונה מלא נשים וגברים מבוגרים ובגיל הביניים, כולם דוברי רוסית ורובם סופרים. המראה שלהם פאתטי. לאחדים מהם יש ספרים וחוברות, הכול ברוסית, והם מחזיקים אותם, מחליפים ביניהם ועורמים מהם על השולחן, היכן שיישב יבטושנקו.

אני, יותר מכל נכרכים מבטיי אחרי בחורה נמוכה עם גרביים כהים ונעלי עקב לא גבוה, לבושה בחצאית וכמה חולצות, עם מפתח צח לחזה מדהים בגודלו יחסית לקומתה, וזוג עיניים ענקיות שממלאות את כל הפנים מצד אל צד, עיניים כחולות-ירוקות עם הרבה לבן מסביב, ומבט כשל חיית פרא נדירה. גם שאר פניה נעימים אם כי לא יפים במיוחד. אני לא יכול להתיק עיניי מהחזה שלה ועוקב בזהירות אחריה. בסוף הערב, לפני יציאתי עם שמאי, בעודני בפתח, היא חולפת על פניי פנימה לחדר, מולי, ומרביצה לבטני שפשוף ארוך בקצה חזה המלא שלה, המגיע רק עד לגובה הזה. איזו מזכרת! – גם כשניגשה בסוף הערב אל יבטושנקו הוא לטש בה עיניים והיה אפשר לראות איך מתעורר הזכר שבמשורר הקשיש.

הופעתו של יבטושנקו אומרת אני "פואט", "אקטיור", למן הרגשה הראשון להיכנסו. גבר כבן שבעים וארבע, גבוה, זקוף, יפה-תואר חרף סימני הזיקנה והידלדלות השיער. לבוש בז'קט פרחוני שנראה כתפור מבד של וילונות צבעוני ישן עם פרחים וקישוטים. עניבה ענקית ומלאה פרחים צבעוניים גם היא, חולצה לא רכוסה לגמרי בצוואר, כדי שלא להילחץ בעניבה, והיא בצבע זהב-בהיר עם חפתי שרוולים מזהב. בידו כובע מצחיק שעימו הוא מצטלם, מין ברט בצבעי לבן ואדום ואולי גם כחול, ויש לו גם "תיק" שהוא כסל גדול של אישה, כולו פרחוני בצבעים עזים מבחוץ, וממנו הוא שולה ובו הוא טומן את החומר הכתוב והספרים. אף שאינני מבין מילה רוסית לא יכולתי להישאר אדיש לדיקציה שלו, לכישרון האוראטורי האדיר המגולם בו והנראה לפעמים כשחקן החוזר על טקסטים שגורים היטב שבהם מסומנים כל ההדגשות, הצעקות, הלחישות, הבדיחות וההתפנקויות. מעולם לא שמעתי משורר מדבר כך, ולעיתים דומה שגם אין הבדל גדול אצלו בין דיבור סתם לבין קריאת שיר שלו, כי כל דיבורו הוא כאילו קצוב ובעל משקל אמנותי, אבל כמובן כאשר הוא קורא שיר אזיי זה הרבה יותר. ממש הצגה. אפשר להבין איך הוא מרתק מאות ואלפים בהופעות הפומביות שלו ובטריקים שלו. מדי פעם הידיים בכיסי המקטורן כמחפש דבר-מה. לבסוף מתברר, משקפי-הקריאה. הוא שולה אותם ופתאום מתברר, הוא כבר קורא אבל הן מוסטות על המצח ואין לו צורך בהן. והוא ממשיך לדבר, וצריך לקרוא עוד שיר, ומתחיל לחפש בכיסים, ומוציא זוג משקפיים נוסף עם מסגרת כהה, שכנראה לא מתאים לקריאה, ואז קריאות מהקהל מזכירות לו שמשקפי הקריאה שהוא מחפש נמצאים על מצחו, והוא מחייך באופן שובה-לב ושובבני ומוריד אותם על אפו ומתחיל לקרוא. יש לי הרגשה שכל זה אינו פיזור-נפש אלא טריק בדוק ומנוסה מהופעות קודמות. ומאחר שהוא מזכיר הרבה את שמו של צ'רלי צ'פלין, זה איכשהו מתחבר עם ה"שטיקים" שלו. מישהו מתרגם לי ואומר שהוא אומר שסטאלין אמר שכל אחד ואחד צריך להיות כלבנה בבניין של המהפכה וזה מזכיר לו את הסרט "זמנים מודרניים" של צ'פלין.

היה נראה שכוח התלהבותו יכול להחזיק מעמד שעה וגם שעתיים ויותר מבלי להתעייף. וההופעה בפני קהל לא רק שאינה מעייפת אותו אלא מעניקה לו כוחות מחודשים. הבנתי שהוא גם מרבה לדבר על עצמו. על אנשים ידועים, כמו פליני, שעימם התיידד ואף כתב שיר לפליני, מדבר על פרסים שקיבל, על תוכניותיו הספרותיות ועל הופעותיו בחודשים הקרובים, והכול בחיוך ובשמחת חיים ובארשת פנים שאינה חדלה להשתנות וללבוש מבעים משתנים לפי תוכן דיבורו. ממש תופעת טבע. גם שחקן גדול וגם יוצר מקורי. והוא מצליח לשחק את יצירותיו ואת עצמו על ידי קריאתן בעוצמה בלתי רגילה.

בתוכניה שאני מקבל, ויש בה גם חלק מתורגם לאנגלית, מתברר שהוא מבלה כיום חלק גדול מזמנו יחד עם משפחתו בארה"ב ומלמד באוניברסיטה של טולסה באוקלהומה.

* * *

מרדכי קידר

ארצות-הברית – רשמים נוגים

בשבע השנים האחרונות ערכתי מסעות הרצאות בארצות-הברית וקנדה בחופשת הסמסטר בחודשים ינואר-פברואר. המסע כולל מוסדות אקדמיים, ארגונים יהודיים, נוצריים ומוסלמיים, הופעות בתקשורת ומפגשים עם פוליטיקאים. שלוש פעמים הייתה לי הזכות לדבר בגבעת הקפיטול בפני יועצים של חברי קונגרס.

גם השנה, למרות החורף הקשה בצפון אמריקה, נסעתי למסע ההרצאות השנתי. אישית, חשתי בנוח בכל סביבה שדיברתי בה, ודבריי על המזרח התיכון התקבלו בדרך כלל בפתיחות הן אצל קבוצות מסורתיות ודתיות והן אצל קבוצות ליברליות וחילוניות, יהודיות ולא יהודיות כאחד. ברוב הגדול של המקומות שאליהם הוזמנתי לדבר חשתי אהדה גדולה לישראל והזדהות עמוקה עם מאבקה לשרוד במזרח התיכון הרועש והגועש. אלא שהפעם לא רק דיברתי אלא גם הקשבתי.

הרושם שהתקבל אצלי השנה הוא שהציבור בארה"ב, לא רק יהודים, מקוטב בין תומכי הנשיא ומתנגדיו, באופן שלא היה בעבר. למען האמת, מעולם לא שמעתי מצד אחד ביטויי ביקורת כה חריפים כלפיו ברק אובמה, ומצד שני – הבעות תמיכה כל כך חמות כלפיו. במיוחד בלט השנה היחס, המתנגד והתומך, כלפי הנשיא עצמו אישית. בעבר התייחסו אנשים לממשל, ואילו עתה – לנשיא עצמו. הקיטוב בין התומכים והמתנגדים בולט במיוחד בקרב יהודים, הן על רקע המצב הפנימי בארה"ב – חוק הבריאות, המדיניות הכלכלית – והן על רקע יחסו לישראל בכלל ולבנימין נתניהו בפרט.

מן היום שנודעו כוונת נתניהו לנאום בקונגרס והתנגדות הבית הלבן לכך, התווכחו אנשים בקולניות רבה סביב השאלה אם על נתניהו להגיע לקונגרס כדי להתריע על הסכנה הנשקפת מאיראן לישראל, לאירופה ולארה"ב, או לציית לדרישת הבית הלבן ולהימנע מלנאום.

אבל הבעייה לא הצטמצמה לנאום נתניהו: חוגים ליברליים שדיברתי בפניהם הביעו תקווה בלתי מוסתרת שנתניהו יוחלף בבחירות, והרושם שלי היה שקשה להם תרבותית להזדהות עם ישראל כשהיא בהנהגת הימין. אירועי "צוק איתן" בקיץ האחרון הקצינו את התחושות הללו נגד הימין בישראל. מצד שני, קבוצות מסורתיות תומכות בדרך כלל בישראל בכל מצב ומתקשות לקבל את העובדה שממשלת ישראל נכנעת לתכתיבי הבית הלבן בעניינים רבים. לטעמם,  "צוק איתן" היה אמור להסתיים בסילוק חמאס מהרצועה.

הקיטוב בקרב היהודים בלט על רקע העובדה שמרבית היהודים (78 אחוז) הצביעו לאובמה ב-2008 ושיעור נמוך במעט, אבל עדיין גבוה (70 אחוז), הצביעו לו בפעם השנייה ב-2012. התמיכה כוללת גם תרומות למסע הבחירות שלו. מכמה יהודים מתנגדי אובמה שמעתי דברים בסגנון: "אני אולי מבין את מי שהצביע לו בפעם הראשונה, בשל המסורת להצביע למפלגה הדמוקרטית, אבל בפעם השנייה?" נתקלתי אפילו ביהודי הממלא תפקיד חשוב בקהילתו, שניתק את קשריו החברתיים עם כל מי שהכריז כי הצביע לאובמה בפעם השנייה. לעומתו, פגשתי יהודים שעבורם אובמה נמצא במדרגה של מושיע – הדבר הטוב ביותר שקרה לאמריקה ולישראל.

גורם נוסף המגביר את הקיטוב בקרב יהודי ארה"ב הוא פעילות של ארגונים יהודיים ליברליים נוסח ג'יי סטריט, "ידידי שלום עכשיו" וארגוני סטודנטים כמו  Students for Justice in Palestine  שהמסר האנטי-ישראלי שלהם בולט, למרות שהוא מסתתר מאחורי "תמיכה בשלום". ארגונים אלה תומכים בלחץ שמפעיל הבית הלבן על מדינת ישראל להקים מדינה פלסטינית, והם מעודדים את אובמה לכפות על ישראל את פתרון שתי המדינות. ויכוחים מרים מפלגים את היהדות בארה"ב סביב השאלות אם לכלול ארגונים אלה במוסדות מייצגים כמו ועידת הנשיאים, אם לשתף אותם באירועים ציבוריים למען ישראל, ואם לאפשר להם לפעול במסגרת סניפי ארגון "הלל", הבית היהודי בקמפוסים.

הבעייה המדאיגה של נישואי התערובת

עם זאת, כל היהודים שפגשתי מודאגים מאוד ממצב הסטודנטים היהודיים באוניברסיטאות ובמכללות. שם נאלצים הבנים והבנות הצעירים לעמוד בפני גלי אנטישמיות מעורבים ברגשות אנטי-ישראליים ואנטי-ציוניים, שלעתים גולשים לאלימות מילולית, והסטודנטים היהודיים המפוחדים חשים חסרי הגנה. היהדות המודרנית בארה"ב ניצבת בעניין זה בפני דילמה קשה: מצד אחד חשוב להורים יהודיים, גם דתיים, להעניק לילדיהם חינוך אקדמי ברמה הגבוהה ביותר, אם אפשר באוניברסיטאות "ליגת הקיסוס", אך דווקא במוסדות המכובדים הללו האווירה האנטי-יהודית/אנטי-ציונית/אנטי-ישראלית היא הקשה ביותר. החשש אצל הורים כאלה הוא שהצעירים לא יוכלו לעמוד נפשית בפני גלי השנאה, ייכנעו, יישברו נפשית, ייסחפו בזרם האופנה, יצטרפו למקהלה נגד ישראל והציונות, ובסופו של דבר – יפנו את גבם גם ליהדות וייטמעו תרבותית בסביבה הלא יהודית.

מצב זה נוגע בבעייה גדולה שממעטים לדבר עליה והיא נישואי התערובת ששיעורם מגיע כיום לעשרות אחוזים. סקרים מציגים נתונים הנעים מהתבוללות נמוכה מאוד, אך קיימת, בקרב אורתודוקסים, עד לשיעור של 70 אחוז נישואי תערובת בקבוצות אחרות, בעיקר אצל אלה שאינם חברים בארגון יהודי ממוסד. את הקהילות היהודיות מדאיג מאוד "כור ההיתוך" האמריקני ש"המיס" את מרבית המהגרים לארה"ב, ניתק אותם מן התרבות של ארצות מוצאם והפך אותם לעם אחד, עם חריגים ידועים על רקע אתני. לפני דור מניין היהודים בארה"ב נאמד ב-6 מיליון. כיום יש המעריכים כי הוא עומד על 4 מיליון, ויש מי שטוען שגם מספר זה מוגזם כלפי מעלה.

אחת הסיבות להתבוללות בקרב היהודים היא האתגר הקשה להנחיל לדור הצעיר את ערכי היהדות ואת תחושת השייכות שמשמעותה שעל הדור הצעיר לשמר את יהדותו. הדבר קל יותר בקהילות אורתודוקסיות, שבהן שולחים כמובן מאליו את הילדים לחינוך יהודי מלא, גם אם מחירו הכלכלי גבוה למדי. באזור ניו-יורק, נאלצים הורים לשלם בין 15 ל-30 אלף דולר לשנה עבור ילד בגן או בבית ספר יהודי. הממשל האמריקני בדרך כלל אינו משתתף בהוצאות של בתי הספר היהודיים, גם לא בהוצאות על לימודים כלליים ואדמיניסטרציה. אחד החברים אמר לי בחיוך מר: "שכר הלימוד בחינוך היהודי הוא אמצעי למניעת ההיריון היעיל ביותר בקרב יהדות ארה"ב."

אצל קבוצות לא אורתודוקסיות שילדיהן הולכים לבתי ספר ציבוריים, יש מי ששולחים את הילדים בימי ראשון ל"סאנדיי סקול", המתקיימים בדרך כלל בבית הכנסת, אך השאלה היא עד כמה מטמיע מאמץ זה בצעירים ובצעירות תחושת מחוייבות אמיתית ליהדות ולעם היהודי. נראה כי הגיע הזמן שיהדות ארה"ב תפסיק לשלוח תרומות לישראל ותזרים את התרומות שהיא אוספת לערוצים מקומיים, ובעיקר להורדת מחיר החינוך היהודי למשפחות צעירות. במצבה הכלכלי, ישראל יכולה לוותר על התרומות, ואם הן תוזרמנה לחינוך יהודי בארה"ב, גם ישראל תצא נשכרת בטווח הארוך מן הירידה בשיעור ההתבוללות.

כאן המקום לציין את המפעל הענקי של חסידות חב"ד. "שלוחים" מקימים סניפי חב"ד בכל מקום, אפילו הנידח ביותר, כדי לקרב רחוקים, כאלה שלא ייכנסו לבית כנסת אחר, כולל רפורמי. בכך הם עושים שליחות רבת חשיבות, בשומרם על גחלת היהדות במקומות שבהם אין אלטרנטיבה יהודית אחרת. הם פתוחים לכל יהודי, גם אם הוא מגיע לבית הכנסת ברכב בשבת, וחלקם אינם שואלים את המשתתפים בתפילות למי הם נשואים. אלא שהשלוחים גם סופגים ביקורת, שכן חלק מבתי חב"ד מקנים אלטרנטיבה ליהודים שאילולא בית חב"ד, היו אולי מצטרפים לקהילה קיימת, אורתודוקסית, קונסרבטיבית או רפורמית, ומשלמים בהם את מיסי החבר. הטענות בולטות במקומות שבהם לקהילות הממוסדות יש קשיים כלכליים. בדיחה עצובה ששמעתי בקליפורניה: מיהו יהודי? פעם אמרו: "מי שאימו יהודייה או שהתגייר כהלכהי" היום אומרים: "מי שנכדיו יהיו יהודים" למרבה הצער בדיחה זו משקפת את המציאות של יהדות ארה"ב.

נקודה נוספת הולכת ומבהרת: יהודי – גם אם אינו דתי במובן האורתודוקסי – ששם את ישראל במרכז ההתעניינות והאהדה של משפחתו, מגביר בהרבה את הסיכוי שילדיו יהיו יהודים, לעומת מי שמתנער מישראל ומתכחש לה. מי שמשדר לילדיו כי ישראל – הנאלצת להילחם על חייה כדי לשרוד – אינה מתאימה לטעמו התרבותי, גורם לילדיו להפנות את גבם לישראל ובהמשך – גם ליהדותם. התמיכה בישראל, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, הופכת לגורם שיגדיר את רוב יהדות ארה"ב, למעט הקבוצות החרדיות.

פעם חשבנו כי ישראל תלויה ביהדות ארה"ב. נדמה כי בעתיד הלא רחוק, ואולי כבר בהווה, דווקא קיומה של יהדות ארה"ב תלוי בישראל ובהזדהות עימה. ליברלים יהודיים בארה"ב מתקשים לקבל משוואה זו, אבל היא תובהר להם יותר ויותר גם אם זו אינה לטעמם. אך לא כולם.

לאורך מסעי נפגשתי עם כמה קהילות ליברליות שהקימו ארגונים פעילים מאוד לתמיכה בישראל, וכן היכרתי יהודים לא מעטים שאינם מנהלים אורח חיים דתי-אורתודוקסי, ועם זאת הם תומכי ישראל בלב ונפש ומקדישים לה, לרווחתה ולביטחונה את זמנם, את אונם ואת הונם. כמה מהם חיים עם בני/בנות זוג שאינם יהודים. גם פגשתי תומכי ישראל מושבעים שאינם יהודים כלל. ברקע נמצאת מציאות ההולכת ומחמירה: הפילוג ביהדות ארה"ב בנוגע למדיניות הישראלית מחליש את ההשפעה היהודית על התמיכה האמריקנית בישראל, כשברקע נמצאת קהילה זו בירידה דמוגרפית איטית אך מתמדת. המחויבות לישראל מאפיינת את הדור המבוגר החי עדיין תחת זכרון השואה, אך נחלשת כמאפיין של הצעירים שהשואה ממלאת חלק קטן והולך של הזיכרון והתודעה שלהם.

מנגד הולכות וגדלות הקהילות המוסלמיות בארה"ב, והשפעתן על הפוליטיקה האמריקנית הולכת וגדלה. אולי הגיע הזמן שישראל תפתח ביתר שאת את יחסיה הפוליטיים עם סין...

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 330.

* * *

אליהו קאופמן [רב אורתודוכסי]

ח"כ לפיד, טול קורה מבין עיניך

חיצֵי לפיד נורים רק נגד דרעי, החרדי, ולא נגד ח"כים אחרים שהורשעו בשחיתות ומועמדים לתפקידי שרים, כח"כ צחי הנגבי.

אינני נמנה עם מעריציו של אריה דרעי. אבל טענותיו של ח"כ יאיר לפיד בתקשורת (ושל הסופר עמוס אריכא) נגד מינויו של אריה דרעי לשר בממשלה, הן תכלית הצביעות. ח"כ לפיד ממשיך להבדיל לרעה את החרדים, ובמיוחד את ש"ס הספרדית, כהמשך למורשת ההסתה של אביו המנוח, טומי לפיד. אינני חושב שטענתו האתית של לפיד נגד דרעי היא כוזבת. אבל אדם עקרוני אמור להילחם נגד שחיתות ובעד אתיקה אמיתית, נגד כל סילוף ונגד כל מסלף, ואת זה ח"כ לפיד אינו עושה. חיציו נורים רק נגד אריה דרעי. נגד ח"כים אחרים שהורשעו בעבר בבתי המשפט בשחיתות, ומתנוססים כיום ברשימת המועמדים של נתניהו למשרות שרים או סגני שרים – ח"כ לפיד אינו משלח אפילו רמז. הדברים אמורים למשל בח"כ צחי הנגבי.

נכון אמנם שהח"כ – ובעבר השר לביטחון פנים ושר המשפטים! – צחי הנגבי לא ישב בכלא על עבירת עדות השקר שבה הורשע. הוא "רק" אולץ להתפטר מהכנסת – ומתפקידו כיושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, הודבקה למצחו תווית הקלון, והוא נקנס. אבל ההרשעה שבה הורשע ח"כ הנגבי, ומעלליו במשך עשרות השנים, מטילים בהחלט צל אתי ומוסרי על מינויו (לפני כשנתיים) על-ידי ראש הממשלה היוצא בנימין נתניהו כסגן שר, ועל מינויו הצפוי עתה לשר – ח"כ הנגבי נמצא ברשימת המועמדים המועדפים של נתניהו לתפקיד שר. מי שדואג כל כך שהצדק ייעשה וייראה והאתיקה תמומש – צריך להזכיר לגנאי את שמו של ח"כ הנגבי בנשימה אחת עם שמו של דרעי, ולדרוש גם את פסילתו של ח"כ הנגבי ממינוי לשר.

אבל את ח"כ לפיד לא מטרידים, כנראה, העניינים המשפטיים והאתיים. אכפת לו רק לשמר את כל "הישגיו" האנטי-דתיים, ולמנוע את רמיסתם על-ידי ממשלתו החדשה של נתניהו. אריה דרעי, במעמד של שר, יכול לדחות את הרמיסה הזו בכמה צעדים. יתרה מכך, אריה דרעי כשר פנים יכול בהחלט לחזק מחדש את המוסדות התורתיים – בערים, בעיירות הפיתוח ובמושבים הנידחים ביותר. עבור ח"כ לפיד, ורוב חבריו, זהו חלום בלהות דמוגרפי, תרבותי ואלקטוראלי. לכן, ח"כ לפיד מנצל את הכתם הפלילי והאתי של דרעי מהעבר, לצורך הגשמת מטרתו: המשך מלחמתו בדת בכלל, וביהדות החרדית בפרט. זוהי מטרתו, ולא המלחמה בשחיתות והמאבק להגשמת מנהל תקין ונקי משרים סוררים.

ח"כ צחי הנגבי הוא בעל השקפה חילונית, ובמידה מסוימת אף אנטי דתית, בדומה לח"כ לפיד עצמו. בתפקידי העבר, ובמיוחד כשר לביטחון פנים וכשר המשפטים, הגשים צחי הנגבי קווים אנטי-אורתודוכסים שהולמים את ח"כ לפיד ואת השמאל גם יחד. הדברים אמורים לגבי חקיקה אנטי-דתית בשנות ה-90 של המאה הקודמת, ובמיוחד בהענקת הגיבוי של מח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים), לשוטרים ולקציני משטרה שהתעמרו בציבור החרדי בהפגנות השבת ברחוב בר אילן בירושלים (זאת, למרות העדויות, ההקלטות והצילומים שהוצגו נגד השוטרים הללו).

כך ברור מדוע ח"כ לפיד נלחם נגד מינויו של אריה דרעי, החרדי, לשר; ונמנע מלהיאבק נגד מינויו לשר של ח"כ צחי הנגבי, היושב על העץ האנטי-דתי יחד עם ח"כ לפיד עצמו. ח"כ יאיר לפיד אינו מציב קשיים לבן ברית רעיוני שכזה…

פורסם לראשונה ב"על צד שמאל" המגזין של הסוציאל-דמוקרטיה בעריכת נפתלי רז מיום 26.3.15.

* * *

משה כהן

הנדון: מחדלי ביבי

מכובדי,

צודקים אלה הטוענים שביבי לא פעל ולא עשה דבר למען החברה. ניקח לדוגמה את תחום התחבורה הציבורית, החיוני כול כך למשק ולתעסוקה, דבר לא נעשה בשנים האחרונות – הה, רגע, אולי שכחתי פרט קטן, אי אלו מפעלים זניחים – כגון רכבת לשדרות, רכבת קלה בירושלים, ומפעלים קטנים בתהליך, לאמור רכבת מהירה מתל אביב לירושלים, וכביש מהיר מתל אביב לירושלים. הוא אשר אמרנו.

[אהוד: ו"כיפת ברזל"? ובקבוקי שרה הריקים ופוחזים?]         

הנדון: נא לא להפריע

מכובדי,

היי, אתם שם בסעודיה, תפסיקו לעורר מהומות בתימן, תרגיעו, אינכם רואים שנשיאנו באראכ אובמה עסוק מעל הראש? כאשר יסיים את משימתו העיקרית, לאמור – לרסק את מדינת ישראל, שהיא הסיבה לכול התוהו ובוהו ויד איש באחיו במזרח התיכון, אז יתפנה לעסוק בעניינים פחות חשובים כמו תימן.

עד אז נא לשבת בשקט ולא להפריע!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יואל רפל

אליהו הנביא "מטייל" בארץ ישראל

הסיפור המקראי מותיר לנו סימן שאלה: אליהו הנביא לא מת מעולם, אלא עלה בסערה השמימה. זה מקור 'הפופולאריות' של אליהו, העתיד לשוב ולהתגלות עם בשורת הגאולה בפיו. כדברי הזמר של מוצאי שבת:

אליהו הנביא

אליהו התשבי

אליהו הגלעדי

במהרה יבוא אלינו

עם משיח בן-דוד

ומדוע יופיע אליהו ביום בואו של המשיח? כיוון שנאמר במפורש בספר מלאכי, אחרון הנביאים, "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא."

הדמות המקראית

אליהו פעל בימי אחאב מלך ישראל (851-870 לפנה"ס) ובימי אחזיה בנו. מוצאו של אליהו מהעיר תשבה, בחבל גלעד, על כן נקרא תשבי. האגדה והסיפור העממי שילבו את אליהו במסכת חיינו והחזירו אותו כמה פעמים אל קרקע העולם. לפי סיפורי האגדה יורד אליהו כדי לבקר בבתי מדרשות של תלמידים חכמים ועונה על קושיות שנשארו פתוחות. אליהו הנביא, מספרת האגדה, עמד בפתח המערה, שבה התחבאו שתים עשרה שנים רבי שמעון בר-יוחאי ובנו אלעזר, הוא נכנס לבית מדרשו של ר' יהודה הנשיא, ישב בליל הסדר בביתו של ר' יהודה החסיד ועמד ליד מיטתו של ר' ישראל בעל שם-טוב בעת פטירתו. הוא השלים מניינים בבתי כנסת בירושלים ובצפת ועל כן הם נקראו בשמו.

זאת ועוד: אליהו נחשב ל'מלאך הברית' (מלאכי ג,א) השומר על כל ילד שנולד, ולכבודו מוצב בכל ברית מילה 'כיסא אליהו הנביא'. בסיפורי העם מופיע אליהו לעיתים קרובות כאשר הוא מבקר בבתי עניים במוצאי שבת. העניים האלה, שלבם דואג לקיומם בימות החול, הם יסוד השיר "איש חסיד היה, בלי מזון ומחיה." המושר במוצאי שבת.

גואל ישראל

'כוסו של אליהו' הניצבת על השולחן בליל הסדר מרמזת על תפקידו כמבשר הגאולה. הכוס החמישית, שכל ילד נשאר ער כדי לראות מתי תילגם ממנה לגימה קטנה, מעניקה פן אנושי לאליהו המלאך. שילוב דמותו של אליהו הנביא באווירת ליל הסדר באמצעות כוסו של אליהו נעוץ ברצון לקשור את הגאולה הראשונה, שבה נגאל עם ישראל ממצרים, בגאולת העתיד.

"אתה מוצא שני נביאים שעמדו להם לישראל משבטו של לוי, משה הראשון ואליהו האחרון. משה שגאלם ממצרים לא חזרו ונשתעבדו במצרים. ואליהו כשיגאל אותם מן הגלות הרביעית מאדום – אינם חוזרים ומשתעבדים עוד, אלא היא תשועת עולמים" (פסיקתא).

"שפוך חמתך על הגויים" אנו אומרים בליל הסדר ופותחים את הדלת לאליהו הנביא, שיש בו מטיבו של מלאך ומאופיו של בן-אדם. בתור מלאך הוא בא לעזור לנדכאים ולהציל את הנרדפים, ובתור בשר ודם הוא מוצא בחכמים את ידידיו ורעיו, הנפרדים ממנו, על פי החלטתו, בכל פעם שלא נהגו כדין.

פתיחת הדלת נקשרה כבר בימים קדומים עם בואו של אליהו בליל השימורים – "ליל המשמר ובא מששת ימי בראשית" (ראש השנה יא) ועל כך מוסיף המדרש "ליל שבו המשיח ואליהו מתגלין" (שמות רבה).

עושה ניסים

אליהו הנביא היה איש פשוט בהילוכו ובלבושו. שליחי אחזיה תיארו אותו: 'איש בעל שער (אדרת שיער עשויה עור כבשים) ואזור עור אזור במותניו.' לאדרת היו תכונות מיוחדות, שהרי בעצם נפילתה, כאשר עלה בסערה לשמיים, נעשה אלישע לתלמידו של אליהו ובעזרתה עשה נפלאות כרבו.

ניסים אחדים נקשרו בשמו של אליהו: נס העורבים המביאים לו לחם ובשר בעת ישיבתו בנחל כרית, המזוהה עם ואדי קלט, נס הקמח והשמן בבית האלמנה אשר בצרפת (לבנון) או נס החייאת בנה של אותה אלמנה. נס ההחייאה בוודאי יכול להיחשב לראשית שיטת ההנשמה מפה לפה. אך מופלא מכל הוא הנס, שהתרחש בעת שירדה אש ה' בהר הכרמל: כינוסם של שמונה מאות וחמישים נביאי הבעל על הר הכרמל והצבת האתגר בפניהם "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים" יש בו כדי להעיד על אמונתו המוחלטת בה' ועל השלילה המוחלטת של הבעל. ירידת האש מהשמיים מביאה את כל הנוכחים להצהרה "ה' הוא האלוקים ה' הוא האלוקים." אין זאת כי אם הוכחה לאמונתו הטהורה ולהכרתו של אליהו, כי הוא פועל בשליחות קדושה.

אגב, יש פרשנים הממעיטים בערכו של הנס. לדעת פרשנים אלה, לא מים יצק אליהו הנביא על העולה והעצים ובתוך התעלה אשר סביב למזבח אלא... נפט. בשל הגישה הזו, באים מחפשי הנפט ומנסים לאתר את 'הנוזל השחור' במעמקי הסלעים שבהר הכרמל. נפט עדיין לא התגלה, אך אמונה תמימה יש. ואולי טובה אמונה תמימה בנפט שאיננו מאמונה בנס שלא נוכחים בו, מי יודע.

מקודש לשלוש אמונות

את דמותו של אליהו הנביא קידשו מאמיני שלוש הדתות המונותיאיסטיות. כנביא, שנכנס חי לגן עדן, מופיע אליהו עם משה רבנו. באגדה הנוצרית הוא תואר כלוחם במתנגדיו של משיח הנוצרים. נבואתו על אחאב, כי תבוא הבצורת, נתנה מקום להידמותו לשר הגשמים.

המוסלמים העניקו לאליהו כבוד רב ואף כינויים אחדים התחברו לשמו: חוץ מהשם מר אליאס – אדון אליהו, מקובל על הכל הכינוי אל-חד'ר – הירוק. ואין הכוונה לגווני פניו של הנביא, כי אם רמז לעובדה שהוא חי לעד.

שם אחר נפוץ מאוד בין הערבים הוא אבו משעל, כלומר בעל האבוקה. כך אף שמו של הכפר דיר אבו משעל בשומרון.

כינוייו של אליהו, הנוגעים להיותו 'נביא אש', יש להם ביטוי באתר המקודש שיח' שעלה – בעל השלהבת, הנמצא מול תל שומרון, שם היתה בירת ממלכת ישראל בימי קדם. 'שעלה' פרושו להבת אש. במקום הזה, מציינת המסורת, אירע המעשה בשרי החמישים, שליחי המלך אחזיה, שבאו לאליהו. "...ויען אליה וידבר אל שר החמישים: ואם איש אלוהים אני תרד אש מן השמיים ותאכל אותך ואת חמישך. ותרד אש אלוהים מן השמים ותאכל אותו ואת חמישיו." (מלכים ב', א, י"א-י"ב).

הפופולאריות של אליהו השפיעה על כך, ששמו התחבר גם למקומות שלא ביקר בהם כלל. על אם הדרך מירושלים לבית-לחם נמצא מנזר מר-אליאס משמו של אליהו הנביא. במנזר הזה מתגוררים כמה נזירים יווניים השמחים לספר לכל מבקר כי מנזרם בנוי באותו מקום שעליו נח אליהו הנביא כאשר ברח מאיזבל, אשת אחאב. בספר מלכים מסופר על אחאב, כי הרג את הנביאים בחרב, "ותשלח איזבל מלאך אל אליהו לאמור כה יעשון אלוהים וכה יוסיפון כי כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם. וירא ויקם וילך אל נפשו ויבא באר שבע אשר ליהודה."

הנזירים מספרים כי בבוא אליהו למקום הוא שכב לנוח. בעת שישן התרכך הסלע אשר תחתיו כדי להקל על גופו העייף ולהנעים את מנוחתו. ואכן במנזר יש סלע ועליו שקע בדמות אדם. הדמות הזו על פי דברי הנזירים היא דמותו של אליהו.

מסענו בעקבות אליהו יתנהל מצפון לדרום והוא יחשוף לפנינו אמונות ואגדות,השערות ומחקרים שהעלו נוסעים שונים על הכתב במרוצת הדורות.

צרפתה

העיר הקדומה צרפתה נמצאה על יד צידון, לחוף הים התיכון. שני ניסים חולל אליהו במקום הזה, ששמו נגזר מהשורש צרף – לזקק מתכת. בנס הראשון בירך אישה אלמנה ואם לילד, שהצטוותה לדאוג לכלכלתו, כי כד קמח וצפחת שמן ישמשו להם מזון ימים רבים.

בנס השני החייה אליהו את בנה של האלמנה.

הנוסע מבורדו, שכתב את ספר המסע הנוצרי לארץ ישראל הקדום ביותר (שנת 333), מציין כי העיר צרפתה נמצאת 9 מילין מצידון וכי "פה עלה אליהו אצל האלמנה וביקש אוכל לעצמו."

מעטות הן העדויות על העיר צרפתה, ובה לפי האגדה נולד יונה הנביא לאותה אלמנה שאירחה את אליהו. אשתורי הפרחי, מחבר 'כפתור ופרח' בראשית המאה הארבע עשרה, מזהה את צרפתה 'בדרך שבין צידון לצור למערב הדרך, וקורין לו צרפאן, והוא על שפת הים קרוב לצידון." עדות מאוחרת מאד על צרפתה מביא הנרי בייקר טריסטרם, "...שרידיה המועטים של צרפת העתיקה, היא – SAREPTA יכולנו לשוטט במקום שהנביא איש המדבר מצא את האלמנה המקוששת עצים. ושם בירך את כדה שלא תכלה ימים רבים. עתה לא שרד כאן אף בית אחד, ורק מעטות מאבני המקום פזורות על הארץ."

צפת והר מירון

האמונה העממית, בעיקר הקבלית, הרואה באליהו הנביא את המשיח, קשרה את פעילותו הענפה עם מקומות שאין להם כל קשר עם המקומות שפעל בהם בתקופה המקראית. על יסוד דברי ישעיהו – "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" – התפתחה מסורת מקובלים, שלפיה תחל גאולתם של ישראל בגליל העליון.

ר' חיים בן עטר, שסייר בגליל בשנת 1742 כותב אל חסידיו: "עלינו לראש ההר, ראינו שם כמו כיסא של שיש. אמרו שזה כיסא של אליהו שעתיד לבשר לישראל וישב בה, במהרה בימנו."

מהו אותו כיסא שעליו מספר בן-עטר?

במורד ההר ממול למירון מתרומם מתוך סבך השיחים צוק סלע (יותר מ-5 מטרים גובהו) בעל צורה מיוחדת. צוק סלע זה כונה 'כיסא המשיח', או 'כיסא אליהו הנביא'. האגדה מספרת כי בכיסא הזה יישב אליהו הנביא באחרית הימים ויכריז בשופרו על בוא המשיח ועל ראשית הגאולה. בקרב מקובלי צפת, במאה השש-עשרה, רווחה אמונה, כי המוני בית ישראל יצטרפו למשיח אליהו בעלייתו מהגליל העליון לירושלים.

ר' משה באסולה (1622) מספר לנו על ביקורו בעיר צפת, שהיתה מרכז לתורה ומפוארת בישיבותיה ובתלמידיה: "יש בה ג' בתי כנסיות, אחד של ספרדים אחד של מוריסקים [תושבי הארץ מדור דור] ואחד של מערביים וקורין לה כנסת של אליהו ז"ל כי היא קדומה. וקבלה בידם שאליהו ז"ל התפלל בה." המקובלים האמינו שאליהו הנביא היה מתגלה לעיתים קרובות אל האר"י הקדוש ומלמדו סתרי תורה. תלמידו של האר"י היה מספר על רבו הנערץ "ומפי אליהו זכור לטוב, שנתגלה אליו תמיד לגלות רזין וטמירין."

מערת אליהו וקרן הכרמל

שמותיהם השונים של הר הכרמל ושל אתרים הנמצאים בו מעידים על משמעותו הקדושה של ההר בחיי אליהו הנביא. הערבים-הנוצרים קוראים לו ג'בל מר אליאס – הר הקדוש אליהו. הנזירים המתגוררים על ההר נקראים כרמליתיים ואליהו הנביא הוא קדושם הנערץ. הערבים קוראים לאליהו אל-ח'דר, כלומר הירוק, שהוא ירוק ורענן וחי תמיד במסורת עממית.

בקצהו המזרחי של הר הכרמל מתנשאת לגובה 482 מטר 'קרן הכרמל' המכונה בערבית 'המוחרקה' – 'מקום השרפה'. מהמקום הזה, השייך היום למנזר הכרמליתים ואשר סביבו טופח 'יער אליהו הנביא', אפשר לצפות ברמות מנשה, בגלבוע, בהרי גלעד, בבקעת מגידו, בגבעת המורה, בתבור, בגליל העליון והתחתון, במישור עכו ובמפרץ חיפה, ובנופיו המושלגים של החרמון. לפי המסורת, המסתמכת על הפסוק 'קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל,' קיבץ לכאן אחאב, מלך ישראל, את שמונה מאות וחמישים נביאי הבעל והאשרה, וכאן התחולל קרב הקרבת הקורבנות בינם לבין אליהו.

דמותו של אליהו הנביא, עוטה אדרת שיער ואזור עור למותניו, היתה סמל מסדר הכרמליתים, שנוסד בתקופת מסעי הצלב (מאה השתים עשרה) ואשר מרבית אנשיו יושבים במערב הכרמל, במקום המכונה 'ראש הכרמל'. אנשי המסדר הקימו בקרן הכרמל – המוחרקה, מנזר וכנסייה קטנה, בכנסייה – מערה. מאות שנים התקיים המנזר מכספי מבקרים שבאו לראות את המקום.

נפוליון קוצץ את ידו של אליהו הנביא

כל מטייל המעפיל אל קרן הכרמל רואה במרכז חצר הכנסייה פסל המציג את אליהו מניף חרב רחבת להב מעוקמת, ורגלו מונחת על ראשו הכרות של אחד מנביאי הבעל. אין זה הפסל המקורי. כי אם העתק שעשה בן נצרת לפני ארבעים שנה. בעבר הלא רחוק היה במקום פסל יצוק בטון שידו הימנית קטועה עד המרפק וגדם ברזל חלוד מבצבץ ממנה. בספרו 'בשביל המטיילים' מספר יהודה זיו את סיפור גדיעת ידו של אליהו: 'נפוליון שצר על עכו בשנת 1799 ללא הצלחה, שלח את חייליו – בעצת חכמיו, לקטוע את יד אליהו, הנושאת חרב שלופה, ולהתגבר בדרך זו על מגיני עכו.'

קטיעת היד לא הועילה לנפוליון והוא נסוג מעכו. אך אגדת העם חשפה את הערצת תושבי הסביבה לדמותו של אליהו הנביא ואת פחדם מפני כוחו הנסתר.

[אהוד: בתקופת נפוליאון לא היה עדיין בארץ בטון].

מערת אליהו – מקום מרפא לחולי רוח

ר' בנימין מטודלה, שביקר בארץ בשנת 1170, הוא הראשון המספר על מערת אליהו, ובתוך כך הוא קושר אותה למזבח אליהו בקרן הכרמל.

"מעכו שלוש פרסאות לכפיש (חיפה) היא הכפר שעל שפת הים ומצד אחד של הר הכרמל עליה, ובתחתית ההר שם מקברי ישראל רבים, ושם בהר מערת אליהו ע"ה. ועשו שם בני אדום במה וקראו אותה שאן-אליש (סנט אליאס). ובראש ההר ניכר מקום המזבח ההרוס שריפא אליהו בימי אחאב, והוא מקום המזבח העגול כמו ארבע אמות הנשאר, ובתחתית ההר יורד נחל קישון לצידו."

הקירות של מערת אליהו מכוסים שמות יוונים שחקקו מבקרים, עולי רגל יהודים ונוצרים במערה עצמה, החצובה בסלע (אורכה 14 מ', רוחבה 8 מ' וגובהה 6 מ') – חקוקה מנורה בעלת קנים. בצד המזרחי של המערה חצובה עוד מערה קטנה יותר.

על שתי המערות מספר תייר צרפתי שביקר בארץ בשנת 1652: "שתי מערות נהנות מיחס כבוד ומורא גדול מאת כל העדות הנוצריות וגם הכופרות: תורכים ערבים ויהודים. הם באים אליהם באלפים בעונה מסויימת של השנה."

יוסף ריבלין מספר בעיתון 'יהודה וירושלים', עיתונו של יואל משה סלומון, על דיבוק שהשתלט על ילדה בירושלים בשנת 1877. הילדה שכבר 'עשרים יום כאילמת,לא פתחה פיה' נרפאה רק לאחר שאמרה לאימה 'כי יוליכוה אל מערת אליהו בהר הכרמל בחיפה.'

אליהו הנביא עשירי למניין

אם הלך אליהו הנביא בדרכים שאנו משוטטים בהם בעקבותיו, או לא הלך, הרי בירושלים ובסביבתה ודאי היה. בני הדתות השונות קידשו מקומות אחדים בירושלים וסביבתה שבהם התגלה אליהו.

אחד מארבעה בתי הכנסת הספרדיים בעיר העתיקה הוא בית הכנסת על שם אליהו הנביא. בבית הכנסת הזה מערה קטנה ואפלה ובה כיסא עתיק מכוסה פרוכת. האגדה מספרת כי על כיסא זה ישב אליהו הנביא ולפיכך הוא קדוש ליהודים. סגולותיו המיוחדות של הכיסא הזה משכו אליו יהודים רבים בתקווה למצוא מזור לתחלואיהם ונשים עקרות היו באות לבקש במקום זה פרי בטן.

מר אליאס

על אם הדרך מירושלים לבית-לחם שוכן מנזר 'מר  אליאס' השייך  ליוונים האורתודוכסיים. שם המנזר מעיד על הקשר לאליהו הנביא, שעל פי האגדה נח במקום הזה בעת בריחתו מפני איזבל, אשת אחאב מלך שומרון. בספר מסעות  משנת 1586 מופיעה תמונה של המנזר ובצידו סלע שעל פניו שקע בדמות אדם שוכב. בעבר סיפרו שזו צורתו של אליהו הנביא כאשר נח על הסלע.

הר חורב

ארבעים יום וארבעים לילה הלך אליהו הנביא במדבר עד שהגיע להר האלוהים, הר חורב. שייכותם המשותפת של משה רבנו ואליהו הנביא להרי הגרניט של דרום חצי האי סיני מקבלת ביטוי בדרשתם של חז"ל, "עשרה דברים נבראו בערב שבת, בין השמשות," ואחד מהם "מערה שעמדו בה משה ואליהו." הוסיפו חכמים ואמרו: "מעולם לא זזה שכינה ממערת סיני. אלמלא נשתייר במערה, שעמדו בה משה ואליהו, כמלוא נקב סידקית (מחט) לא היו יכולים לעמוד בפני אורה."

מסעו של אליהו התנהל מצפון לדרום. אפילו לא עבר אליהו בכל המקומות שנקשרו בשמו, בכולם מצפים לבואו: "שלושה ימים קודם שיבוא המשיח בא אליהו ועומד על הרי ישראל ובוכה ומספיד עליהם ואומר: הרי ארץ ישראל, עד מתי אתם עומדים בחורב, ציה ושוממה? וקולו נשמע מסוף העולם עד סופו. ואחר כך בא ואומר להם: בא שלום לעולם." (ילקוט שמעוני).

* * *

נעמן כהן

הגזענות הערבית-מוסלמית

והצעת מרשה פרידמן בוועידת J Street

ע"פ האיסלם המתון (שאינו דורש את רצח היהודים כתנאי לגאולה כבדברי מוחמד באמנת החמאס), מתירים ליהודים, לנוצרים, ולשומרונים לחיות, ובלבד שיהיו "בני חסות" (ד'ימים) מושפלים של המוסלמים תחת שלטון כיבוש מוסלמי. ("והיו שפלים" קוראן סורה 9 פסוק 29). חוקי ההשפלה המוסלמיים הגזעניים קובעים בין השאר שאסור שראשו של יהודי יהיה גבוה מזה של המוסלמי. לכן למשל נאסר על יהודים לרכב על סוס או גמל. נאסר עליהם לבנות בית גבוה מזה של המוסלמי וכיו"ב. בנוסף "בן החסות" המושפל מחויב לשלם למוסלמים ג'יזיה (מס גולגלת).

והנה במועצת J Street שהתכנסה לאחרונה בקריאה לתמוך באובמה ובאבא של מאזן, הציעה מרשה פרימן ברוח האיסלם, פתרון מקורי לבעיית היהודים.

מרשה פרידמן שהיתה ח"כ בכנסת השמינית מטעם סיעת ר"צ שקדמה למר"צ, והיתה חברת הכנסת הלסבית הראשונה, וירדה מהארץ לארה"ב, הציעה שהיהודים יהיו מיעוט מוגן תחת שלטון כיבוש ערבי-מוסלמי. הצעה זו קיבלה מחיאות כפיים רבות מהנוכחים בקהל.

http://rotter.net/forum/scoops1/195679.shtml

מעניין מהי בדיוק "ההגנה" אותה מציעה הגברת הנכבדה, והאם היא בעצמה ובת זוגתה, ושאר הנוכחים באולם שהריעו לה, היו מוכנים לחיות כ"בני חסות" תחת שלטון כיבוש ערבי-מוסלמי?

זהו אות מעורר דאגה על ארגון יהודי הזוי המייצג כפי הנראה את "רוח הזמן" של הדורות הצעירים של יהודי אמריקה.

המשותף לגזענות האנטי-אשכנזית

ולגזענות הנגדית נגד יהודי ערב הוא האנטי ציונות

רבות עסקתי כאן לאחרונה בגזענות האנטי אשכנזית שהפכה לגזענות אנטישמית ואנטי-ציונית, והנה הגיעה תגובת הנגד:

אמיר נגד אמירה

בגזענות מופגנת פירסם פרופ' אמיר חצרוני סטטוס בפייסבוק שבו האשים את יהודי ערב והאיסלם בתוצאות הבחירות, וכשהוזמן לאולפן הטיח ברשעות בפני אמירה בוזגלו: "לא היה קורה כלום אם ההורים שלך היו נשארים להירקב במרוקו."

בעקבות הדברים, התבקש על ידי המראיינים להתנצל או לעזוב את האולפן. חצרוני החליט שלא לחזור בו מדבריו ויצא בסערה במהלך השידור.

בסטטוס שהעלה לרשת לאחר התקרית הוא סירב להתנצל ותקף פעם נוספת את חוק השבות שמאפשר ליהודים לעלות לישראל מארצות שאותן הגדיר "כלומניסטן". פרופסור אמיר חצרוני הצהיר בנוסף, כי הוא אנטי-ציוני ובכוונתו לרדת מהארץ.

מסתבר שהמשותף בין כל הגזענים הוא האידיאולוגיה האנטי-ציונית.

אז ככה. ידוע הסיפור על הבריונים שהיו בשכנותו של ר' מאיר, והיו מצערים אותו הרבה. היה מבקש עליהם ר' מאיר שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: מה דעתך? – משום שכתוב "יתמו חטאים", האם כתוב חוטאים?! חטאים כתוב, ועוד רד לסופו של הפסוק: "ורשעים עוד אינם,", כיוון ד"יתמו חטאים" – "ורשעים עוד אינם"? אלא, בקש רחמים עליהם שיחזרו בתשובה – "ורשעים עוד אינם."  ביקש רחמים עליהם וחזרו בתשובה. (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י, עמוד א).

ואנחנו גורסים ייתמו חוטאים מן הארץ. מן הראוי שפרופסור חצרוני אכן יירד מן הארץ ויצטרף לעמיתיו הגזענים האנטי-אשכנזיים, סמי שלום שטרית שנתן את הבייעה למלך מרוקו וירד לאמריקה, ומתי שמואלוף שירד לאשכנז (גרמניה) במטרה להשתאכנז. שלושתם הם גזענים אנטי-ציונים ומכאן גם אנטישמיים.

כמובן אנו גם מקווים שבכל זאת יצדקו דברי ברוריה, ואותם גזענים יחזרו בתשובה, יזנחו את גזענותם וישובו לארץ.

בעקבות אנדראס לוביץ

אנדראס לוביץ, טייס המשנה של "כנפיים גרמניות", היה בדכאון והיפנה את חרטום המטוס, אותו הטיס, אל האדמה והתרסק. כך גם למרבה הצער רבים בארץ המוכנים לרסק את המדינה כולה אל פי התהום ובלבד שביבי ימות.

יוסף שניידר-שריד על ערביי ישראל

שנפגשו עם נתניהו: "ערביי מה יפית"

יוסף שניידר-שריד (גרומפי רטנני) אינו יכול לסבול ערבים שאינם אנטישמים, הרי הוא עצמו קרא לאנטישמים להתעורר: ("הארץ" 11.14.14): "רק ישראל הקטנה והמפונקת מחביאה מתקנים אסורים באין משקיף, מתעלמת עשרות שנים מהחלטות של מוסדות בינלאומיים באין מפריע, שמה ללעג אמנות והסכמים, מפרה בריש גלי זכויות עם ואדם; והעולם מבליג. אומרים 'אנטישמיות' יש בעולם. אז איפה היא הידועה לשמצה – כשזקוקים בדחיפות לשמץ ממנה."

לא ברור רק אם שניידר-שריד מחכה רק לפוגרום קטן, או להשמדה בגזים? את זה הוא אינו מפרט.

ולכן יוסף שניידר-שריד (גרומפי רטנני) קרא לערבים שאינם אנטישמים שבאו לבית ראש הממשלה "ערביי מה יפית."

יוסף שניידר-שריד (גרומפי רטנני) מאוד מעריך לעומתם את חברי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) איימן עודה, ד"ר ג'מאל זחאלקה, מסעוד גנאים ואוסמה אלסעדי, שנפגשו עם הנשיא הפלסטיני אבא של מאזן, ש"שמח על הישגם בבחירות," וגורם ברשימה המשותפת אמר כי "בפגישה דובר על כוח הרשימה והשפעתה הפוליטית והחברתית.

נכשל עוד ניסיון למצוא בין ערביי "הדו-קיום" של גבעת חביבה

ערבי-מוסלמי שאינו גזען

למרות התסכול הארוך מכך שלמרות כל מאמציו טרם הצליח דודו אמיתי מגבעת חביבה למצוא אפילו ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען בין ערביי "הדו-קיום" של גבעת חביבה, ניסינו לעשות ניסיון נוסף.

לאור תוצאות הבחירות התראיין מר מוחמד דראושה, מנהל תיכנון שיוויון וחיים משותפים "גבעת חביבה", מרכז הפועל "ברוח ההומניזם ושיוויון ערך האדם", בטלוויזיה, ואמר כי הצלחת המפלגה הערבית היא דרך חיובית למען דו-קיום, לכן פנינו אליו והצענו לו להיות הערבי-המוסלמי הראשון שיצהיר כי הוא רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי. למרבה הצער מוחמד דראושה סירב לראות בהם גזענות ולא מופת מוסרי.

אנחנו לא מתייאשים. חייב להימצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אם אתם מכירים כזה אנא הודיעונו.

* * *

עדינה בר-אל

מעופפת ומתמזגת בלבן ובשקוף

אירית שושני, "צלילים שקופים"

ספרי עיתון 77, 2015

בספרות בכלל ובשירה בפרט, מוצא כל קורא בטקסט את מה ש"מדבר אליו" ועונה להד נפשו. יתרונו של ספר שירים, שניתן לתור בעמודיו הלבנים כתייר בארץ אחרת, ולבחור מתוכו מראות, תחושות ואירועים כאוות נפשנו. אני כשלעצמי, די אם אמצא אפילו שיר אחד, או אפילו שורה או שתיים, אהפוך זאת לרכושי. זכורני שיר נפלא של המשורר יצחק לאור שנקרא "שיר לאשת איש". יש שם שורה אחת שאני זוכרת היטב: "עַל אֵילוּ כֻּרְסָאוֹת אַתּ עוֹד קוֹרֶסֶת." האמינו לי, בסוף כל יום אני מתיישבת בסלון על כורסתי הגדולה והבהירה, ואומרת לעצמי: "עַל אֵילוּ כֻּרְסָאוֹת אַתּ עוֹד קוֹרֶסֶת," גם אם זה לא אחרי יום עמל מפרך. (בכל זאת גימלאית...)

ספר שיריה של אירית שושני כולל בתוכו שירים אישיים ביותר. ביניהם שירים שעוסקים בכיסופים למחוזות ילדותה, להוריה. הזיכרונות והתחושות עולים בה למראה הבית הישן:

"בארון המטבח עוד / טמונה עוגת הפרג / אני נוגסת מבעד / לשכבות הזמן / העץ והנייר / אימא מכבר לא כאן."

מוטיב חוזר בהקשר לעברה הוא הבדים. "קורסת תחת / מפולת בדים / בחלון ראווה / מתברברת / מתעלפת מתאווה / מי יצילני מהולם / ליבי / אני שבויה במעֻיְּנֵי הבד / בשמלתה של אימי / נסרגת אל אריג הטוויד / שפיארה את חליפתו של אבי..."

ועוד היא זוכרת את אימה בכובע הירוק "(שיא האופנה בשְצֶ'צֶ'ין)". הבגדים הם בעצם חלק מפולקלור של עדות ועמים. והם, בדיוק כמו שיר-עם מתנגן או רהיט שמזכיר לנו את ילדותנו, הם אמצעים להעלאת זיכרונות ותחושות מן העבר.

בצד הקלילות, ההתמזגות והרצון לעוף, שמובעים ברוב השירים, מצוי גם משהו כבד. זוהי "אניית הפלדה הכבדה", שהביאה את הילדה מפולניה לארץ. למרות הכובד, היא מתקבלת על-ידי הדוברת כחלק מהווייתה:

"אניית מסעותיי / עוגנת בי / פורקת מטענה / לבסוף / תשיב לי את / פניני ילדותי / את כיסופיי / אל אוושת בדי השיפון / ופרחי החינניות / הלבנות."

הדוברת ערה לא רק לעצמה, אלא גם לזולת, בעיקר לחלשים בחברה, לאנשי הרחוב. היא מבחינה ברגע של חסד, בו פיליפיני צעיר מעסה את ידה של הזקנה שבהשגחתו ונושק ללחי הקמוטה, אפילו ש"השכר של הפיליפיני / לא כלל את / ההטבה הזאת."

עוד היא מספרת על "אדם מונח על ספסל / עטוף שמיכה עבשה...." ובערב פסח, כאשר הכול מוסבים אל שולחנות האור, יישב אדם גלמוד על ספסל שנצבע מחדש, ישלוף בדל סיגריה מחריץ המדרכה, ויעשן אותו כאילו היה סיגר מהודר. ובאותו ערב פסח חולפת ברחוב אישה בשיער לבנבן, אשר "כיונה היא מרחפת / על כנפי שכמייתה."

שוב ושוב שזורים בשירים ריחוף, קלילות, חוטי זוהר, שקיפות ולובן. אלו מתובלים מדי פעם בכתמי צבע סגול, אודם תפוח או אודם שפתיים. יש בשירים "ערבוביה של זמן". ואולי ניתן לסכם במילים: "אז / עמדתי על הרציף / היום / אני עפה עם השחפים."

* * *

רות ירדני כץ

עוד פגישה מיקרית

המתנתי בתחנת האוטובוס והאוטובוס לא בא. לידי ישבה אישה על ספסל של התחנה וואמרה: "עשרים דקות אני כבר פה ואין זכר לאוטובוס."

"אן את צריכה להגיע?״ אמרתי לה.

היא: ״אנחנו ממש שכנות מוכנה שניקח מונית?״

אני: ״בשמחה.״

היא: ״על מה את כל-כך שמחה? אני כל-כך כועסת על עצמי ש...״

אני: ״את כועסת על עצמך? על מה? שהימין ניצח בבחירות?״

היא הביטה בי והשיבה: ״אם כבר את נוגעת בניצחון הימין אז יש לי משהו להגיד לך.״

היא הביטה בי במבט כזה חד שאני קצת התכווצתי והיא המשיכה: ״אני לא יודעת במי בחרת וזה גם לא מעניין אותי. העובדה היא שהימין המליך שוב את נתניהו, והמרכז והשמאל לא יכולים להתלונן אלא רק להתעצב בגלל שהתוצאות הסופיות מראות חד-וחלק שהם ניצחו. אבל זו לא הסיבה שאני  עצובה.״

מונית עברה, עצרנו אותה, התיישבנו בספסל האחורי, אמרנו לנהג לאן ואני שאלתי אותה: ״ולמה את עצובה?״

היא: ״אתמול הלכתי לסופרמרקט בקרבת הבית וזרקתי לעגלה מה שצריך, ומה שלא צריך. שיהיה. שלא יחסר חס-וחלילה. הגעתי לקופה ולפני עמדה אשה די מבוגרת ולידה ילדה קטנה, חשבתי לעצמי בטח נכדתה. הסתכלתי בקטנה והיא שמה בשקית כל מוצר שעבר את הקופה. לפתע האישה ראתה שהמסך מראה 47 שקלים ויש לה רק 50 שקלים. היא הביטה בקטנה והקטנה חטפה את הלחם. הקופאי אמר לה: ׳גבירתי חסרים לך 4 שקלים׳. היא הביטה בו ואמרה: ׳בפעם הבאה אחזיר לך את ה-4 שקלים.׳ אספה את הקטנה ועזבה. על המסוף של הקופאי היא השאירה קצת פירות, קצת ירקות  וממתק אחד. הגיע תורי. הקופאי העביר מוצר אחר מוצר והחשבון הסופי 432 שקלים.״

הגברת עשתה הפסקה, סובבה את ראשה אליי וסיימה כך: ״את מבינה מה עבר בראשי? את מבינה למה אני עצובה? חזרתי לביתי והתמונה של הגברת ונכדתה שחטפה את הלחם לא עזבה אותי. הרי יכולתי לומר לקופאי, תן לה הכול, אני אשלם את ההפרש מה שלא עשיתי.״

הבטחה על הבוקר. הזמנתי מונית. הנהג שבא לאסוף אותי הוא אותו נהג ששן של זהב מקשטת את טור שיניו העליון. הוא זכר אותי ואני אותו וחיוכים עפו בכל המונית. 

הוא: ״מה שלומך גברת רות?״

אני: ״טוב תודה. ומה שלומך?״

הוא: ״וולא בסדר. בסדר גמור. אין עבודה אבל מה אגיד לך אני מבסוט.״

אני: ״ספר לי. הרווחת בלוטו?״

הוא: ״הלוואי. שמעת חדשות הבוקר? שמעת שסעודיה מתקיפה יחד עם עוד כמה מדינות ערביות את תימן?״

אני: ״בודאי ששמעתי. מה אתה אומר?״

הוא: ״אני אומר שהנשיא אובמה מה-זה-חכם. חכם מאוד. נמאס לו להתערב במדינות ערב שרק מביאות צרות בכל העולם. מה המדיניות של אובמה? מאוד פשוטה. הוא החליט שיותר הוא לא מתערב. אומר לכולם, נמאס לי לשלם עבור הפאשלות שלכם. תסתדרו. אותו דבר הוא אומר לממשלת ישראל. התוצאה? נפלאה. חלק ממדינות ערב התאחדו והם נלחמים באיראן והתוצאה, גברת רות, תהיינה לנו שלוש ארבע שנים של שקט. הם ילחמו אחד בשני, אלה יהרגו את השיעים ואלה את הסונים ואת יודעת מה זה כמה שנים של שקט?״

אני: ״עלי, אתה מבטיח לי כמה שנים של שקט?״

עלי: ״עליי גברת רות.״

״אלף נשיקות״ שירי האהבה הגדולים של יהורם גאון. המופע התקיים ב״זאפה״ באולם שיש רק 300 מקומות. האווירה היא אווירה של מועדון כמו פעם. יושבים סביב שולחנות ואם באים מוקדם אפשר גם לאכול ולשתות. יש מסעדה ובר והאווירה היא אינטימית כזאת ולראות את הירושלמים בגיל של גאון, ואני ביניהם, שמחכים שהוא רק יעלה על הבמה וישיר. הוא עלה יחד עם תזמורת בת חמישה אנשים ובמשך שעתיים הוא עינג את כולם. סיפר סיפורי אהבה וכולם שרו איתו את מיטב שיריו.

 אין מה לדבר, יהורם גאון במיטבו. משעשע, מצחיק ושר והוא ממלא את הלב והנשמה.

ליל הסדר. כל שנה חודש לפני הערב שמברכים על החופש, הדרור והעצמאות הטלפונים מתחילים לשגע את הבן-אדם והכל מתוך כוונה טובה, התחשבות, נחמדות ומה-לא? הסקרנות לדעת מי הולך למי, מי מארח את מי, ומי מבשל מה, ומי מקטר על כך שהוא בעונש וצריך לבלות ערב מייסר אצל הורי אשתו, והאימא שמקבלת צמרמורת כשהיא יודעת שכלתה הבת... שולטת בבנה שליטה מוחלטת והם הולכים להוריה. כן, הימים שלפני החג הם מלאי אהבה, שנאה וקנאה.

חג שמח.

* * *

מנשה שאול

המיליארדים זורמים למצרים

בתקופה האחרונה היתה לנשיא מצרים עבד אלפתאח א-סיסי עדנה. בוועידה הכלכלית למען מצרים, שהתכנסה במשך 3 ימים בשארם א-שייח', נכחו 15 ראשי מדינות ונציגים של 80 מדינות. איראן, טורקיה וישראל לא הוזמנו לוועידה.

הישגיה של מצרים מאירוע מכונן זה הם רבים ומגוונים. מדינות המפרץ העשירות התחייבו לסייע למצרים בסכומים המגיעים ל-12.5 מיליארד דולר. בנאומו נקב א-סיסי בסכום של 200 עד 300 מיליארד דולר כיעד לסיוע במלווים ובמענקים, וזאת כדי לתת תקווה לחיים טובים יותר ל-90 מיליון מצרים.

מדינות אירופה מבקשות הוכחות לכך שמהפיכת ה-30 ביוני 2013 של א-סיסי אכן מבטיחה את הדמוקרטיה, החירויות והשיוויון לאישה. אך בכל זאת הבטיחו מנהיגי אירופה בנאומיהם סיוע מאסיבי למצרים עם הגשמת היציבות במדינה, והקנצלרית אנגלה מרקל אף הזמינה את נשיא מצרים לביקור בגרמניה. נחתמו 35 חוזים בתחום הבנייה והפיתוח ששוויים עשרות מיליארדי דולר.

התוכנית המרכזית שעליה התחייבה מצרים היא הקמתה של עיר שתיקרא "קהיר החדשה" בעלות של 150 מיליארד דולר, ממזרח לקהיר לכיוון תעלת סואץ ושבנייתה תארך 5 עד 7 שנים. שטחה של קהיר החדשה יהיה 750 קמ"ר, ויחיו בה 7 מיליון תושבים. הבנייה תספק 1.5 מיליון מקומות עבודה, וזה כולל את המיזמים הכלכליים. בעיר החדשה ייבנו 40 אלף חדרי מלון, 18 בתי חולים, 1900 בתי ספר ו-1250 מסגדים. כמו כן יונחו כבישים באורך כולל של 250 ק"מ.

בנוסף להישגים הכלכליים, קיבלה מצרים תמיכה מדינית רבה בעיקר ממדינות ערב, שעבורן ביטחונה של מצרים הוא אינדיקציה לביטחונן הן, ואומנם מלחמתה של מצרים בטרור היא מלחמתן של מרבית מדינות ערב

איך זה קרה?

הייצוג של ערביי ישראל עלה בבחירות האחרונות מ-11 ל-14 חברי כנסת – עלייה משמעותית של קרוב ל-30 אחוז. זהו אירוע מכונן עבורם, והם מתגאים בכך שהפכו לסיעה השלישית בגודלה בכנסת.

איך זה קרה ומי גרם לכך?

היוזמה להעלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת ל-4 מנדטים במקום 2 חוזרת כבומרג אל יוזמיה. הללו גילו פזיזות, לא צפו את הסיכונים הכרוכים בה ולא ראו את הנולד, כפי שמעידה התנהלותן של המפלגות הערביות. הללו, שהיו קטנות ומפוצלות, מתאחדות רק כדי לחצות את אחוז החסימה, גם אם אין ביניהן מכנה משותף. להן לא ישנה אם לאחר הבחירות יפורק האיחוד ביניהן והן תחזורנה אחרי הבחירות לחלוקתן המקורית. זאת, בשל המחלוקות העמוקות השוררות ביניהן שאינן ניתנות לגישור.

התוצאה של העלאת אחוז החסימה היא הגדלת כוחת של המפלגות הערביות, שהסקרים נתנו להן בין 13 ל-14 מנדטים במקום 11 מנדטים שהיו להן קודם.

יוזם החוק להעלאת אחוז-החסימה הוא אביגדור ליברמן, ותמכו בו הח"כים דוד רותם, רוברט אילטוב וחמד עמאר מ"ישראל ביתנו", שאליהם הצטרף ח"כ רונן הופמן מ"יש עתיד.

תוצאות הבחירות מעלות כמובן את השאלה אם ליברמן לא עשה טעות קולוסלית וכיצד זה שיוזמי החוק לא חזו את התוצאות ולא ראו מעבר לאפם. ליברמן מעוניין להיות שר הביטחון בממשלה הבאה. אם יזכה בתפקיד, יש לקוות כי לא יעשה טעויות כאלה, שכן מדובר בתפקיד שיש לו השלכות ישירות על בטחון המדינה ושלום העם.

"עלינו ללמוד מישראל"

בתגובה למערכת הבחירות בישראל פרסם עימאד אלפאלוג'י, ראש "מכון אדם לדיאלוג בין תרבויות" בעזה מאמר שכותרתו "הדמוקרטיה של ישראל והאנרכיה שלנו" (באדיבות ממר"י).

אלפאלוג'י, איש חמאס לשעבר שפרש מהתנועה ב-1996 וששירת כ-7 שנים כשר התקשורת תחת שלטונו של יאסר ערפאת וכיועצו, הביע במאמרו הערכה להתנהלות מערכת הבחירות בישראל ושיבח את המפלגות הישראליות שמבטיחות במצעיהן לפעול לרווחת הפרט ולשיפור בכלכלה, בחינוך ובביטחון. זאת, בניגוד לפוליטיקאים הפלסטיניים הממעטים, לדבריו, לעסוק בשיפור חייהם של התושבים ואינם מציעים פתרונות לבעיותיהם. אלפאלוג'י קרא לפלסטינים ללמוד מערביי ישראל שהצליחו להתאחד כדי ליצור את השינוי המיוחל, וכך הוא כותב:

"אין בושה להביט במציאות כפי שהיא, ואין זה נכון להתמחות בגידוף אויבנו ולזלזל בו, אף שאני מודע לקושי להשוות בין המצב הפלסטיני הפנימי, אופן עיצוב המדיניות אצלנו, היחסים בתוכנו וכיצד אנו מתמודדים עם המחלוקות בקירבנו, לבין המצב הפנימי של אויבנו הכובש את אדמתנו, הופך את מקומות קודשינו להפקר ואינו מכיר בזכויותינו המינימליות. אולם האוייב הזה מוכיח לנו ולקהילה הבינלאומית שחרף עריצותו ותוקפנותו, הוא עולה עלינו בנושאים רבים שאינם נסתרים עוד מעיניו של כל משקיף בעל מינימום אובייקטיביות."

לדעת מה מתכנן מישטר האיותאללה באיראן

למזרח התיכון אין צורך באנליסטים ובמומחים

שליטי איראן, מומחיהם ויועציהם מדברים גלויות ובפומבי ואומרים את האמת לאמיתה. סוכנות הידיעות האיראנית "איסנא" פרסמה (8.3.15) את הצהרותיהם של אישים איראניים בנדון, שאותן ציטטה העיתונות הערבית למחרת היום. באותו יום התקיימה בטהרן "ועידת הזהות האיראנית". הדובר הראשי היה עלי יונסי, יועץ הנשיא לענייני מיעוטים דתיים ולאומיות, שאמר:

"בימים אלה, עיראק אינה רק מגרש לעליונות הציוויליזציה האיראנית. עיראק היא זהותנו ובירתנו. כך היתה בעבר וכך היא היום. איראן קמה כאימפריה בעלת יכולת גלובלית. אין אפשרות לפצל את הגיאוגרפיה של איראן ועיראק, ואין אפשרות להפריד בין התרבויות של שתי המדינות. יש אפוא להגשים ביניהן איחוד."

יונסי דרש להקים איחוד בין המדינות הקיימות ברמה האיראנית (הכוונה לשטח המשתרע מאיראן לעיראק והמדינות מסביבן), והכריז כי איראן מחוייבת להגן על מדינות אלה ועמיהן, הואיל והם חלק אינטגרלי מן העם האיראני. הוא גם אמר כי עמים אלה מתמודדים נגד השליטה העות'מנית החדשה ונגד הווהאביזם והזרמים הכופרים.

בנוסף ליועץ הנשיא יונסי, דיבר גם נציג המנהיג העליון במשמרת המהפכה עלי סעיד:

"טורקיה עשתה טעויות אסטרטגיות, והיא חייבת לתקן את דרכה לפני שיהיה מאוחר מדי. על אנקרה לחדול מחלומותיה להחיות את האימפריה העות'מנית ועליה לשתף פעולה עם מדינות האיזור למען האינטרסים של המוסלמים."

אך אין מדובר רק בנאומים ובהצהרות. איראן שולטת כיום בארבע בירות ערביות: ביירות, דמשק, בגדד וצנעא, ובכך מתפארים לאחרונה שליטי איראן. לא דרוש דמיון מופלג כדי להסיק כיצד יתנהגו שליטיה של איראן כשיהיה ברשותם נשק גרעיני.

הם שוחטים גם פסלים

"האנושות מתעוררת בבהלה כשפסלים מלפני 3000 שנה זועקים לשמיים בעת ששוחטים והורסים אותם," כך פותח הסופר רישאד אבו דאוד מאיחוד מדינות המפרץ את מאמרו (עיתון "אלביאן" 6.3.15), וממשיך: "בסרטון של דאע"ש נראה קרב אכזרי בין אנשים הדומים לאבנים לבין אבנים המייצגות את שיאה של התרבות האנושית מלפני אלפי שנים... אנשים שמכים בפטישים כבדים את פני האנושות שנעתקה מן הג'ונגל לקידמה, למדע ולתרבות, שהביאה אותנו אל הירח ושצמצמה את המרחק בין אדם לאדם והפכה את העולם הגדול לכפר קטן."

אך לא רק במוזיאון של מוסול שוחטים את הפסלים. גם בפירמידות במצרים זה עלול להתרחש.

שיח' אוסמה אלקוצי, המטיף האיסלאמי הקיצוני, קורא להרס הפירמידות ופסליהן, בנימוק כי הנצחתם היא כפירה. גם ג'יהאדיסטים מדאע"ש קוראים לרסק את הכעבה הקדושה בסעודיה, בנמקם זאת בכך שמוסלמים עובדים אותה במקום את האל, וכי "אנשים עולים לרגל למכה כדי להשתחוות לאבנים, לא לאלהים." הם מבטיחים כי "אם נשחרר את אלכעבה – נהרוס אותה."

הכותב אינו חוסך שבטו משריפתם של מסגדים וכנסיות על ידי יהודים קיצוניים הזויים, וכך הוא כותב: "מעשי דאע"ש הברבריים נגד המוסלמים והנוצרים בסוריה ועיראק מתבצעים במקומות אחרים. קיצונים יהודיים מבצעים מעשים דומים כשהם שורפים מסגד בבית לחם, ולמחרת – כנסייה בירושלים."

מה עושים חילות האוויר בימים אלה?

ברשתות החברתיות הערביות מתפרסם הקטע הבא:

חיל האוויר העיראקי מפציץ את דאע"ש.

חיל האוויר הסורי מפציץ את המורדים ואת השכונות.

חיל האוויר המצרי מפציץ את ארגוני המחבלים בסיני.

חיל האוויר הלובי מפציץ את קבוצות הטרור האיסלאמי.

חיל האוויר התוניסאי מפציץ את בסיסי המחבלים שפגעו במוזיאון בארדו שבתוניסיה.

חיל האוויר הירדני מפציץ את מעוזי דאע"ש ששרפו את הטייס הירדני.

חיל האוויר של איחוד המפרציות מפציץ את בסיסי דאע"ש בעיראק וסוריה.

ואילו טייסי חיל האוויר הישראלי עסוקים במשחק סימולציה בפליי סטיישן...

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 330.

* * *

אהוד בן עזר

הפגישה עם אשר אֶדֶר [ז"ל]

מתוך היומן 2006

23.7.06. יום ראשון. בחמש אחר-הצהריים אני פוגש בקפה יהודית בגן העיר את  אשר אדר שאותו לא ראיתי קרוב לחמישים שנה, מאז נפרדתי ממנו בעין-גדי בשנת 1957. הוא נראה צנום ומסוגף כפי שהיה כבר אז, רק שנוסף לו זקן דליל לבן ושפם, ולראשו חבש כל הזמן כובע מצחייה בסגנון ברט חום בהיר. נראה שביר ופריך מאוד וזקוק להגנה, אף כי עיניו הכחולות אינן משדרות חולשה אלא עירניות רבה ומידה גבוהה של מודעות. שליטתו בעברית טובה מאוד אם כי לעיתים חסרה לו מילה פה ושם. לדבריו התרחק מאוד מהגרמנית וגם לא עניין אותו לקחת ממני עותק של "אנשי סדום" בגרמנית. די לו בעותק העברי ששלחתי לו. בסוף הפגישה, לאחר כשלוש שעות, כשאני מלווה אותו באבן גבירול לתחנת האוטובוס בארלוזורוב, כדי שיגיע לאוטובוס לירושלים מתחנת הרכבת, הוא אומר שאינו זוכר כלל ששלחתי לו לשגב עותק של "אנשי סדום" מהמהדורה הראשונה. אני זוכר ששלחתי אז ואם איני טועה גם ענה לי שהוא זה שפגשתי בעין-גדי. אבל ייתכן שכך כתב לי קודם, ואילו הספר מסיבה כלשהי לא הגיע בדואר לידיו.

אני גם לא בטוח אם קרא בכלל את הספר במהדורתו החדשה ששלחתי לו כי הוא לא העיר שום הערה על דמותו של קארל בן-דמותו ברומאן וגם לא על שום נושא אחר שעליו דיברתי בהקשר לרומאן אלא אם כן היתה זו סוגייה כללית שאין צורך לקרוא עליה בספר כדי לעסוק בה.

הוא אומר שהכתבה שהתפרסמה על אודות בעיתון "ידיעות אחרונות" בפברואר 1966 אינה לגמרי מדוייקת אבל היא כמובן על אודותיו. הוא סיים לימודי עורך דין ועבד בבנק בעיירת הולדתו בגרמניה, שאת שמה אמר אך הוא שם לא מוכר. הוא יצא למסע להודו ולמד באוניברסיטה אצל פרופ' נהרו, אחיו של נהרו ראש ממשלת הודו באותה תקופה. קשה היה לו להסביר מהי אנטישמיות לאותו נהרו, שלא ידע כמעט דבר על היהודים.

מהודו הגיע בדרך היבשה לירדן כשהוא עובר את אפגניסטן ועומד שם על שיטת הלימודים במדרסה, עובר כנראה את איראן ואת עיראק או סוריה ומגיע לירדן. שם הוא נתקע בתקופת מבצע סיני של אוקטובר 1956, ובין השאר מטייל ומגיע לחירבת קומראן. רק ב-1957 מגיע, כנראה דרך מעבר מנדלבאום, לירושלים הישראלית, ומכיר כמה אנשים, בהם פרופ' הוגו ברגמן, שמכיר לו את נתן חופשי, שמסדר לו בבוא העת את ביקורו בעין-גדי, שכך הוא משלים את צדו הדרומי של ים-המלח.

אחרי הביקור בעין-גדי, ודומני גם באולפן, הוא מחליט להשתקע בישראל אך לשם כך הוא חוזר קודם לגרמניה, לעיירת הולדתו שם עבד כעורך-דין בבנק מקומי. כשנתיים נמשך התהליך, ואנשי העיירה סבורים שקרה לו משהו לא תקין בבנק, שאחרת מדוע הוא עוזב את עבודתו.

כשהגיע לארץ עבד בתור פועל פשוט ביוקנעם וגם בצריף עם עוד פועל אחד מרומניה, כנראה יהודי. באותה תקופה, 1959 לערך, מתנהל בארץ מפקד אוכלוסין והוא מרגיש שאין ברצונו להצהיר על עצמו כנוצרי אלא כיהודי והוא מתחיל בתהליך הגיור בעזרת רב אחד שנזכר בכתבה ב"ידיעות" מ-1966, ומתגייר בחיפה. הוא נושא אישה יהודייה פליטת שואה מרותניה, על גבול צ'כוסלובקיה ורומניה, כיום באוקראינה. לה יש בת מנישואים קודמים. בגלל גילם המבוגר, והיא גם לא אישה בריאה ביותר, הם לא מולידים ילדים ובעיניו בתה ובנות הבת הן כמו הנכדות שלו.

חבר שלו, דומני גם כן גר, בונה צריף מפואר ליד מושב שגב, מתכנן שם את הטיילת, ולבסוף נרצח בידי ערבים בגדה לאחר שהוא מנסה לקנות שם חלקת אדמה כדי לבנות עליה את בית המקדש השלישי. אלמנתו של החבר, שירדה עוד קודם לארה"ב עם בתה, נותנת לו את הצריף מתנה והוא עוקר לשם למשך שנים אחדות עם אשתו וכנראה גם הבת. לאחר שנים הוא עובר לגור בירושלים ומתפרנס למחייתו בתור מדריך תיירים בגרמנית ובאנגלית. כאשר הוא מדבר גרמנית עם באי ארצו-לשעבר, יש השואלים אותו מניין לו הגרמנית המשובחת. כאשר הוא אומר להם שהיה גרמני במקורו והתגייר, יורד כמין מסך על השיחה (והוא עושה בידו תנועה של הורדת מסך מן הפנים ועד לשיפולי החזה). אשתו נוסעת הרבה לעין-בוקק כדי להירפא ממחלת עצמות שיש לה.

לא היה קל להבין את כל דבריו כי הוא מדבר מאוד בשקט, בהברה ייקית, ולעיתים המילים אינן לגמרי תקניות. אני חושב שחוץ ממני הוא לא זוכר אף אחד מחברי עין-גדי שאותם פגש באותה תקופה. נדמה לי שהוא התגורר אז באכסניה של עין-גדי, שהיתה שייכת לרשת האכסניות, ותמיד היו שם מפעיל אחד או שניים, ותקופת זמן, איני זוכר אם בתקופתו, היה שם רלף ענבר, שלימים היה מפיק חשוב בטלוויזיה הישראלית ואחר-כך בהולנד, ארץ-מוצאו, ולבסוף מת בגיל צעיר-יחסית בהולנד.

יש לאשר נקודת מבט מקורית בכמה וכמה נושאים. מדרש על השם ישמעאל. שהוא ישמע את האל ושהאל ישמע אותו. מדרש על יחס אלוהים לישמעאל שלצערי לא ירדתי לסוף דעתו. תשוקה עזה להוכיח מתוך הקוראן כי ארץ-ישראל וירושלים שייכות ליהודים ועל-ידי כך להביא לפתרון של ההתנגדות המוסלמית לישראל כי היהודים יהיו בבית השלום ולא בבית החרב, לפי הגדרת האיסלאם. הוא מאוד מפוכח לגבי הרצון של האיסלאם לכבוש את אירופה. טוען שהאסלאם ניגף פעמיים, בספרד ומול שערי וינה, ועתה הוא מנסה בשלישית, ובדרך אסטראטגית מאוד ערמומית, בעקבות שיטתו של אחד המצביאים, שכחתי את שמו, לא מוסלמי, לשלוח שתי זרועות של צבא. אחת חלשה, שתנוס מן האוייב, ואחת חזקה, שתתנפל מאחור על האוייב הרודף ותשמיד אותו.

הזרוע החלשה של האיסלאם היא ההסתננות האזרחית למדינות אירופה, שנראית לא צבאית. אבל הזרוע השנייה היא צבאית אלימה, אל קאעידה, חיזבאללה, חמאס, איראן, כל מי שמעודד וגם מפעיל אמצעי טרור מול מדינות המערב כדי להפחיד אותן ולהשתלט עליהן באמצעות המיעוט המוסלמי המתרבה בהן במהירות.

אני מספר לו מצידי קצת על תולדות משפחתי ועל הקשר של סבי יהודה עם הטמפלרים, מה שלא מעניין אותו ביותר כי הוא מתכחש לעברו הגרמני, וכאמור כנראה שמעודו גם לא קרא את "אנשי סדום".

הוא אומר שאשתו אומרת לו שהוא כותב "יבש" ואני מחזק את דבריה ואומר לו שהוא "מטיף" יהודי אבל שכלתני מדי, למדני, ללא שום סיפור מרתק ושטף הרצאה, כמו בשיחתו איתי, ולכן קשה לקרוא את מאמריו. הוא לא נותן מעצמו. נשאר סגור. אני מבטיח לעזור לו בעריכה אם יכתוב דברים אישיים יותר, שגם יתאימו יותר למכתב העיתי, אבל בעברית. אנגלית אינני יכול לערוך ולהעריך.

אנחנו לוקחים יחד עוגת גבינה טובה עם פירורי בצק מלמעלה, שהוא כמעט אינו טועם ממנה ואינני יודע אם שגיתי כשהצעתי עוגה אחת, או שמטבעו הוא אוכל מעט כל כך כי הוא מאוד רזה, ממש כפי שהיה לפני כחמישים שנה. מזכיר לי לעיתים את אורי שולביץ במראה וגם בלהט שלו.

הוא מצידו מזמין רק טה, ומאחר שארל גריי יש להם רק של ויסוצקי, הוא מעדיף "טה רגיל".

מספר על פגישות שלו עם השיח' פאלאצ'י [?] באיטליה והארגון שלהם למען הבנה יהודית-מוסלמית ולמען השלום.

* * *

מתוך היומן, 16 באפריל 2006. שמוליק לס, חברנו מעין גדי, מספר: כאשר ביקר בעין-גדי בשנת 1957 אוסקר איידה, הטייס הגרמני – שהה שם בביקור ניסן לס, אביו של שמוליק, אשר ידע לדבר גרמנית ועבר כאדם בוגר את כל מלחמת העולם השנייה, ואולם הוא לא רצה לדבר, בשום פנים ואופן, עם הגרמני!

* * *

דוד פז

והפרחים לנוני

בעקבות תוצאות הבחירות, נודע ממקורות יודעי-דבר שנתניהו שלח זר פרחים ענק לנוני מוזס, עם ההקדשה הבאה:

"נוני יקירי, אני מודה לך מקרב לב על המאמץ האדיר שעשית, באמצעות קונצרן התקשורת שלך, להביא לבחירתי לקדנציה רביעית. ללא ההתעקשות שלך ללכלך עליי ועל שרה יום אחר יום, שעה אחר שעה, אני בספק אם הליכוד היה עובר את אחוז החסימה.

"מסור את הערכתי העמוקה והוקרתי לצוות המסור שלך, ובעיקר לנחום ברנע, יגאל סרנה, סימה קדמון ואמנון אברמוביץ' – שעשו ימים כלילות למצוא מידע מפליל, או לפחות 'צהוב', עליי ועל רעייתי. הם לא נחום (סליחה, נחו) לרגע, ובימים בהם ניצבו בפני שוקת שבורה, הגו ממוחם הקודח כותרות מדומיינות/שקריות, שאין בינן לבין המציאות ולא כלום. ועל כך מגיע להם יישר כוח!

"לסיום, בקשה אישית: אנא המשך במלאכת הקודש בה התחלת ואל תרפה. המשך לממן את מני נפתלי במאבקו הצודק; את עו"ד שחר בן-מאיר (שמנסה לסגור את "ישראל היום"); את הח"כים בראשותו של כבל, שמנסים לקדם את חוק "ישראל היום" בכנסת. עודד את סוללת העיתונאים והפרשנים שלך להמשיך ולבוסס במדמנה, כי מי כמוני יודע שיש עוד הרבה פרטים עסיסיים אודותיי ואודות רעייתי שטרם נחשפו. חזק את ידי המגישים והפרשנים של ערוץ 2, שתרמו תרומה מכרעת לניצחוני (ותודה אישית ליונית לוי ולרינה מצליח). אל תניח לעמותת 15V, לעמותת "מיליון ידיים", לעמותת "לא לתת" ואחרות להרים ידיים כל-כך מהר, כי מלאכתם לא נשלמה. השתדל לתת טור אישי בעיתונך ליאיר גרבוז, האמן שהעלה את שנאת החינם לדרגת אמנות. המשך לתת פיתחון-פה למפקדים למען ביטחון ישראל, שדאגתם הכנה לביטחונם האישי של אזרחי ישראל נגעה לליבי, אם לא למטה מזה. וכמובן, אל תשכח לגמול טובה למאיר דגן, איש יקר וראש 'המוסד' לשעבר. אנא, הפעל את קשריך הטובים ודאג שיתקבל ל'מוסד' סגור.

"צר לי על כך שבכל יום שעובר, מיספר הקוראים והמנויים של 'ידיעות אחרונות' הולך ופוחת, כמו גם הרייטינג של ynet – אבל כשהמטרה מקדשת את האמצעים, אסור להסתכל על החיים דרך החור של הגרוש. ובכלל, אם תקלע למצוקת מזומנים, ידידי הטוב שלדון יהיה מוכן לסייע מרווחי-העתק שלו בקזינו במקאו You can bet on it!  

שלך,

ביבי

נ.ב. אני מסיר בפניך את הכובע ומצרף אותו למשלוח. בתיאבון!

נתי מלאכי

שיר

אָדָם שֶׁהוּא עֲרִירִי

עִם סֵפֶל בְּיָדוֹ

וְאוֹר חַשְּׁמָל

חֲלָשׁ בְּחַדְרוֹ

וְאֵין מַעֲנֶה, אֵין בָּא

בָּבָא בָּתְרָא, כַּמָּה נְזִיקִין

יֵשׁ בַּאֲרוֹן בְּגָדִים?

אִלְחוּשׁ הַלֵּב, חִפּוּשׂ הָאוֹר

וְדִבּוּר יָשִׁיר, אֲפִלּוּ שֶׁהָאֶצְבָּעוֹת מְדַבְּרוֹת

וּמְמַאֲנוֹת לָלֶכֶת

"הָאוֹר עוֹד יָשׁוּב"

אוֹמֵר וְהוֹלֵךְ.

* * *

אורי קיסרי

100 שקרים וְהָאֶמֶת

[מתוך "9 בערב", 9.7.1942]

הפרצוף והתמונה

או: החיים והטקס.

הואיל והאחד אינו משלים את חברו. להפך ובניגוד גמור הם זה לגבי זה.

מי שחי את חייו, בעזוז ובסערת-חוויות – בז לטקסים ואינו מתעכב בקרבתם.

וזה הצמוד לטקס, האוהב אותו, הרודף אחריו, המתרפק עליו ותולה עצמו על צוואריו – חייו אינם אלא העתקה, חקוי, גוף מדולדל שנשמה אין בו.

ומשום כך גם התמונה – ותהי הטובה שבתמונות – אינה כי אם צל, צל כה חיור וכה עלוב – מן הדמות, מן הקלסתר, מן הדיוקנה והפרצוף.

*

"לא ידענו כי נחוץ לצלם" – השיב הישיש יהודה ראב מפתח תקוה לעיתונאי, שביקש ממנו תצלום מן החריש הראשון על אדמת המושבה.

כמה פשטות גדולה, כמה גדלות פשוטה במלים הללו. טוב מזה: במחשבה הזו, בהרגשה הזו.

"לא ידענו – אומר הישיש – שצריך לצלם דבר זה. לא עשינו זאת בשביל פרסומת. ובכלל לא ידענו שום צרמוניות וטקסים".

וכך, במקרה, בפרוס חגם של בילו"יים ובעלות על לבו של עתונאי חרוץ הרעיון לילך אצל חורש ותיק וישיש, כך, במקרה, אנו למדים את הלקח הגדול הזה, את המוסר, מוסר השכל מפיו של איש-החיים. הסבל, הכח והגבורה. לא מפיהם של פרופיסורים על גבי קתדראות באוניברסיטה ולא מפיהם של כותבי מאמרים-ראשיים בעתונות... מפיו של חורש ישיש, שידע את אדמת פתח-תקוה בבתוליה, כרת עמה ברית-דמים, אהב אותה ושמר לה אמונים. וכל זה בלי תמונות ובלי תצלומים...

איזה לקח נפלא!

*

מסתבר, שביפו לא היה בכלל צלם עד סוף המאה שעברה.

האמנם?

אנו, שביפו הערבית יצאנו לאויר העולם בתחילת המאה הזאת, זוכרים כי נהפוך הוא. היה צלם ביפו. אך הוא היה יווני. בני המקום, ערביי הארץ, ככל פרימיטיבי, נתלהבו לפלא זה, לראי זה, המגיש להם את פרצופם. וגם היהודים מחדש עלו ובאו, היו פוקדים את ביתו, את הסטודיה של סאבונג'י זה או של סאווידס זה, אם זכרוני אינו מטעני, שמדרגות ארוכות היו מובילות על גגו שברובע עג'מי.

אולם מסתבר, שרבי יהודה ראב וחבריו לא נזדקקו לו. הם דאגו למכונות החריש, לפרד או לסוס. לאקדח. לאומץ ולשרירים. אולם לארכיביוֹן לא דאגו... וככל מי שעושה ופועל באמת ובתמים עבור המחר והעתיד – לא חשבו גם הם להיסטוריה שתיכתב מחר ומחרתיים...

הם היו מעורים יותר מדי בהוה הלוהט, בהוה הקשה. הם סללו דרכים למען העתיד – ועל כן לא כתבו פרטי-כלים מצוירים. היה להם פרטיכל אחד, פרטיכל העבר. היה זה ספר קטן ונצחי, הספר.

כך החלה הפרשה הגדולה.

*

ואחר כך?

אחר כך נשתנו הדברים.

באו הצילומים, ובאו הנאומים; באו המסיבות, הבנקטים, ה"ברכות על הכוס". באו כל הטקסים הללו, המנופחים והספוגים זיעה של שקר. וכך הגענו יום אחד ל"מסיבות העתונאים" באוניפוֹרם אפור וחד-גווני, דרכך לציון...

וכך הגענו להסרטת סרטי תעמולה קצרים, בצורת "יומנים", שהסריטו לויות, שרפות, שמחות ויובלות...

כאותה צפרדע, שביקשה להשמין ולהתרחב ברוחב ממדיו של הפר, התנפחנו גם אנחנו ובקשנו לחקות את ניו-יורק ואת לונדון ואת מוסקבה.

האם לזאת שאפו ראשוני החלוצים אשר קראו בוקר אחד בנהמת לבם את הקריאה אל בית יעקב למען יקום וילך!?

האם לתמונה ערגו? האם בקשו להיות עובדי אלילים הכורעים לנוכח הפסל והתמונה?

הם עלו מירכתי הצפון, סוערים ורוויי רוח גדולה. הנצח פקד אותם, הלהיב אותם, חיזק אותם וטלטל אותם עד למזרח הלוהט.

באו, קדחו, סבלו, דמעו, שרו, עבדו ועבדו. "לא ידענו שצריך לצלם כל זאת. לא עשינו זאת עבור הפרסומת" – יאמר יהודה ראב הישיש.

אכן, חוברות התעמולה, ושליחי הפרסום, וקופסאות הקרנות – כל אלה נולדו היו למציאות אחר כך, אחר כך...

*

יתכן, כי קוסם לנו העבר הזה בקסמו הרומנטי, יען עבר הוא, ועבר מדבר ללב ביתר שאת מן ההוה האדיש והמאבק אבק חולין.

יתכן, כי ההמשך של אותו עבר, בהכרח הפך לאשר אנו קרואים "ימינו אלה". יתכן, כי אי אפשר היה אחרת...

ובכל זאת...

המדורה, אשר לאורה נתחמם עד היום, שם היא, אז היתה... קברות נושנים, ישישים מרוטי-פנים וכפופי-גב, הנה המסורת, האחת, המלמדת זכות קיום על הנכדים התועים בדרכים ונותנת להם עדיין תקוה ותפילה כי יהיו ראויים לסבא ולסבתא...

הערות הנכד, אהוד בן עזר (רַאבּ):

* לקורא בן-ימינו ניתנת הזדמנות לעמוד על רמת הכתיבה, הברק השיכלי המתרוצץ, והעברית החגיגית של אחד העיתונאים-המסאים הפופולאריים ביותר בארץ-ישראל באותם ימים וגם שנים רבות לאחר מכן. דומה כי אורי קיסרי (1901-1979) תיסכל דור שלם של כותבים שלא האמינו כי יוכלו להגיע לרמתו הלשונית, לעושרו התרבותי ולבקיאותו בהיסטוריה של ארץ-ישראל המתחדשת. קוראיו הנאמנים היו רבים מאוד. את עיקר כתיבתו עשה במשך השנים בעיתונים "דואר היום", "הארץ" ו"מעריב". קיסרי (קייזרמן) היה העורך והבעלים של השבועון "9 בערב", שלימים נמכר לאורי אבנרי והפך להיות "העולם הזה".

* העיתונאי ששאל את ראב ושאותו מזכיר קיסרי ברשימתו הוא כנראה יוסף קבנצל, לימים ח"כ תמיר, שמסר את ארכיון קטעי העיתונות שלו לארכיון לתולדות פתח-תקווה על-שם עודד ירקוני, והם שהעבירו אליי את גזיר העיתון. לפי תגובתו של קיסרי יש לחפש בעיתון "הבוקר" מחודש יוני 1942 לערך, כתבה או ראיון שערך יוסף קבנצל, כתב העיתון בפתח-תקווה, עם יהודה ראב בן עזר. ה"ישיש" ראב היה בן 84 בעת שהתראיין. מבוגר ממני כיום ב-14 שנה.

* חריש התלם הראשון בפתח-תקווה התקיים ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

* יש לשער שהסיבה לראיון עם ראב היתה "חגם של הביל"ויים" במלאת 60 שנה לעלייתם לארץ-ישראל (1882-1942), ואולם ליהודה ראב בן עזר ולמייסדי פתח-תקווה אין שום קשר היסטורי לתנועת ביל"ו, אשר לה היו אמנם יחסי ציבור טובים משלהם. פתח-תקווה נוסדה בידי חבורה שרובה "עולים חדשים" – 4 שנים לפני עליית הביל"ויים! – ובטעות הנמשכת והולכת רואים את הביל"ויים כראשוני העלייה הראשונה. מרשימתו של קיסרי עולֶה שהוא רואה את ראשוני ביל"ו וראשוני פתח-תקווה "אם המושבות" כמקשה היסטורית אחת.

* יש תמונות משפחה של ראב ושל רבים אחרים בארץ מלפני 1900 אבל הן צולמו בסטודיו ביפו ובירושלים. צילומי חוץ של משפחות בבתיהן ובחצרותיהן ושל עובדים חקלאיים, בזמן אמת, היו נדירים לפני שנת 1900 בגלל גודלן וזמינותן של המצלמות. רוב צילומי הנופים מאותה עת נשמרו לנו בגלויות ארץ-ישראל שצילמו צלמים מקצועיים למטרה זו. כמובן שצילום בזמן אמת של מעמד התלם הראשון בשלהי 1878 לא היה אפשרי בשום אופן.

* ה"נכדים" (וגם הבנים), שעליהם כותב קיסרי, (בעצמו "צבר" ילד יפו, וגם טוען שהוא אשר המציא את המושג) – היו שקועים (ושקועות) אז בפעילות חקלאית, תעשייתית וביטחונית, במושבות, במושבים ובקיבוצים, התגייסו לצבא הבריטי (הציירת ציונה תג'ר ילידת הארץ היתה באותם ימים חיילת בריטית! כמוה התגייסה לחיל הנשים המלכותי הבריטי גם נורה דינוביץ' מפתח תקווה, אשתו של השומר חיים דינוביץ') – המשיכו את מסורת ההגנה בארץ והניחו יסוד לפלמ"ח.

שנת 1942 היתה אחת השנים הנוראות ביותר של מלחמת העולם השנייה עם השלכות חמורות ליישוב העברי בארץ-ישראל – הארמיה של פון פאולוס מול סטאלינגראד, ופניה דרומה, להגיע גם לארץ-ישראל, הקורפוס של גנרל רומל במידבר המערבי ופניו מזרחה למצרים, האוהדת את הנאצים, ומשם לארץ-ישראל... וחמור מכל אלה הוא שמדי יום הומתו בגז ועלו בעשן המשרפות מאות ואלפי יהודים... מוזר כי לכל אלה אין ביטוי ברשימתו הנוסטאלגית-והאקטואלית-כביכול של קיסרי, הרואה לנגד עיניו רק את ההוללים בתל-אביב.

* קיסרי אולי לא ידע אבל בספר זיכרונותיו של יהודה ראב "התלם הראשון", שבאותה תקופה היה עדיין בכתב-יד בלבד ורק פרקים אחדים ממנו התפרסמו בגיליונות "בוסתנאי" שבעריכת משה סמילנסקי, וקודם לכן ב"ספר היובל" הראשון של פתח-תקווה, משנת 1929 שבעריכת יערי-פולסקין וחריזמן – בזיכרונות אלה קיים פרק בשם "באר חפרנו", שבו מלגלג ראב על סיפורו של יצחק וילקנסקי, איש העלייה השנייה, שמתאר בסיפור את עבודתו בחפירת באר בפתח-תקווה בעשור הראשון של המאה ה-20.

אומר על כך יהודה ראב: זמנים מודרניים הגיעו. בימיה הראשונים של פתח-תקווה לא העלינו על הדעת שעתידים אנו, במשך הזמן, להיות מוצגים לראווה, בארץ ובגולה. לאמתו של דבר התחילו מעשינו כמעט בצורה קונספירטיבית. מעשים פשוטים וצנועים, בנוסח הימים ההם. לא היה לנו בפני מי להתהדר.

כאשר חָפַתי את מכנסי וירדתי יחף לחפור את "ביר שוע" [הבאר הראשונה, בקצה המזרחי של רחוב חובבי-ציון, נחפרה אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, כיום לא נותר לה זכר והיא קבורה תחת הבטון. הבאר נקראה על שם יהושע שטמפפר], לא עלה על דעתי כי מאורע זה ראוי לשמש חומר לסיפור בשביל בני-הגולה, או לכתיבת זיכרונות. מה שידעתי אותה שעה היה שעלינו למצוא בהקדם מים חיים לשתיה, כדי שלא נושמד משתיית המים המאררים של אמלבשׂ [הכפר הערבי מלבס] או אפילו של הירקון.

עכשיו, בראשית העשור הראשון למאה הנוכחית [המאה ה-20], נשתנו פני הדברים, מוצגים היינו כבר לראווה, לא רק בפני "חובבי ציון" ופקידות הברון [רוטשילד], אלא בפני כל העולם היהודי בארץ ובחו"ל, האוהד והעוין כאחד. זמנים חדשים וזמירות חדשות. הדברים מצאו ביטוי בעתונות ובספרות העברית, שכבר התפתחו אז למדי, וכן בהגבות של עסקני הדור המושבעים.

חפר מישהו באר – הרי לא היתה זו באר סתם, לשם שתיית מים והשקאה במושב חדש, אלא "באר חפרנו", ספור פלאים לבני-הגולה. עשה מישהו מעשה בן-חיל רגיל ויום-יומי – והרי אגדות מעולפות הוד שבגבורה ושבהגזמה. ישן מישהו על הארץ בצריף ואכל זיתים, שוב "קידוש השם". הוי! לו היו לנו בימים הראשונים צריפים לשינה וזיתים לאכילה!

["התלם הראשון", עמ' 143. הזיכרונות סופרו לבנו בנימין, הוא אבי, בשנת 1930 לערך]

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 154 ביום 29 ביוני 2006.

* * *

סיפורים מן העבר של פתח-תקווה

מכתב למערכת

בן פתח-תקווה זוכר את ראשוני מושבתו

["הבוקר לילדים", 11.11.1943, ו' חשון תש"ד]

לאם המושבות ולצעירה בערים, פתח-תקווה, מלאו ביום ז' חשוון תש"ד שישים וחמש שנה למן היום אשר בפעם הראשונה פלח המחרשה את אדמתה [התאריך אינו מדוייק. התלם הראשון נחרש בחנוכה תרל"ט, אחרי הגשמים]. רבות סבלו המתיישבים הראשונים מהקדחת הממארת ומהתנפלויות השכנים. אך הם התעקשו ולא שמו לב לכל זאת. הם יבשו את הביצות, נטעו עצים, בנו בתים והנחילו לנו, לנכדים, את פתח-תקווה, תפארת השרון. מושבתנו שימשה פתח תקווה לשאר המושבות, אשר כבנות נחשבו לה והיא אימן.

חמישה היו מייסדיה, והם: אליעזר ויהודה ראב, יהושע שטמפפר, דוד גוטמן ויואל משה סלומון. הם הניחו את אבן היסוד לאם-המושבות. יואל משה סלומון אמר: "איך ינעם לנו זיו קרני השמש בעוד שארץ חמדתנו לוטה בערפל?" הם התגברו על כל הצרות בעזרת המרץ הרב ואש ההתלהבות אשר היתה בליבם. כיום מונה מושבתנו עשרים אלף נפש, כן ירבו. מושבתנו היא הנזר לשרון. היא אם המושבות.

אזרי כוח, אם המושבות והצעירה בערים! הצליחי. בל תיכשלי לעולם!

אריה שטראוס

משבוע לשבוע

טיול "הבוקר לילדים" לפתח-תקווה

[נדפס ביום 30.12.1943, ג' טבת תש"ד]

הסיור הראשון שלנו, בעקבות חלוצים, היה בפתח-תקווה, למלאת לה שישים וחמש שנה. ביום ד', א' בחנוכה, הוסעה שיירה גדולה של ילדים אל אם-המושבות, בשיירה השתתפו ילדים וילדות מבתי-ספר שונים שבתל-אביב. תחילה תמהו קוראינו הקטנים: מה טיול זה מטיולים? ואולם, לאחר שחזרו הביתה, מלאים רשמים והשראה מן הטיול היוצא מגדר הרגיל, לא היה קץ להתלהבותם.

השיירה הובאה אל "בית-האיכר", סמלה של פתח-תקווה החקלאית. שם בירכה אותם הגברת שושנה גיסין בשם המושבה. מעל גג הבית הראה להם מר יוסף קבנצל [לימים ח"כ יוסף תמיר יבדל"א, שהיה עיתונאי "הבוקר" במושבה] את המושבה ונופה וסיפר בקצרה את תולדותיה: מעשה בביצת-מארה שנהפכה בעמלם ובדמם של יהודים לגוש נפלא של רחבי שדות, פרדסים, בתי-מידות וכבישים מטופחים. המורה הוותיק רבי יהודה שפירא נשא את ברכתו בשם בית-הספר פיק"א שבפתח-תקווה. הילד אריה שטראוס, בן המקום, בירך את הבאים בשם משלחת קוראי "הבוקר לילדים", שבאה לקדם את פני האורחים. על הברכות השיב אברהם פינגר מתל-אביב, בן שתים-עשרה.

לאחר שנתכבדו האורחים בפירות הדר – יצאו מסודרים לביתו של ר' יהודה רַאבּ, אחרון הראשונים. היה זה מראה נוגע עד הלב – הפגישה בין החורש הישיש, בן השמונים-וחמש, ובין ניצני הדור החדש. בקול רוטט מהתרגשות של שמחה בירך רבי יהודה את שוחריו הצעירים, שילכו בדרכם של החלוצים הראשונים ויהיו חורשים טובים ושומרים חזקים על כבוד עמם ומולדתם. יצחק דברה מתל-אביב, בן שלוש-עשרה, קרא לפניו ברכה, פרי עטו – והישיש הנרגש חיבקו ונישקו.

במחיאות-כפיים סוערות לכבוד החלוץ הישיש יצאו הילדים אל גלעד, היא האבן שעל-ידה נפל אבשלום גיסין חלל, במאורעות תרפ"א. בנימין שטמפר, שנודע אז באומץ ליבו, בהביאו למגנים, בסכנת נפשות, נשק ומים, והוא אז נער בן ארבע-עשרה. החיה לפני האורחים את פרשת הימים הנוראים ההם: כאשר עמדו עשרות אחדות מגיבורי פתח-תקווה בפני אלפי פורעים – ויכלו להם.

ומכאן, על פני מצבת הארבעה, מצבת זיכרון לארבעת הגיבורים שנפלו באותם הימים [ששכנה בגן קטן דרומית לבית העירייה הישן, בפינת הרחובות מונטיפיורי וחובבי ציון], לביתו של אברהם שפירא. החייל הזקן, עודנו זקוף ורענן, קיבל את פני האורחים בחורש היפה שבחצרו. לאחר שהוצג על ידי העורך – סיפר אברהם שפירא פרקים מפרשת עלילותיו המרתקות.

עוד ביקור בבית-הכנסת – והחבורה הוסעה חזרה תל-אביבה. טיול זה היה לילדים מאורע גדול. עין בעין ראו אחדים מראשוני החלוצים. שמעו מפיהם את פרשת עברם, הצטלמו איתם, עמדו במחיצתם.

הדריכו את המטיילים: מר יוסף קבנצל, מנהל סניף "הבוקר" בפתח-תקוה, המורה רחל איכילוב [ידידתו של הפרדסן הידוע פרץ פסקל], יצחק זיו-אב, ממערכת "הבוקר", והעורך [יעקב חורגין, שוודאי גם כתב את הדברים האלה].

* שבוע לאחר מכן, בגיליון 6.1.1944, י' בטבת תש"ד, הופיעה תמונה רבת משתתפים בטיול, ותחתיה הכיתוב, מנוקד:

טיול "הבוקר לילדים" בפתח-תקוה / בתווך, על הכיסא, ר יהודה רַאבּ, אחרון המייסדים

* בין רגליו של יהודה רַאבּ בן עזר כורע ילד בן שבע שנתבקש אז לבוא לצילום כי ביתו היה סמוך לבית סבו. ילד שקרא מדי שבוע בשקיקה את השבועון "הבוקר לילדים" ובאמצעותו גילה לראשונה מחוזות חדשים ורחוקים, והתפתח, ועד היום הוא שומר את שלושה הכרכים הראשונים של השבועון – אהוד בן עזר (ראב).

* הילד בעל הבלורית הכורע בתמונה לצד ידו הימנית של יהודה ראב, בגובה הזרוע, מתחת לחץ, הוא יורם ארידור, כבן עשר. התצלום כאן הוא רק קטע מרכזי מהתמונה רבת המשתתפים, שנשתמרה במשפחת ראב, ואשר איכות הדפסתה המקורית בעיתון אינה טובה ולכן לא הובאה במלואה –

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 171 ביום 28 באוגוסט 2006.    

* * *

יעקב זמיר

תרופה משלשלת למציאת חמור בורח בבגדאד

בבגדאד עיר הולדתי, שם חיתה קהילה גדולה מאד של יהודים, לא היו כידוע שירותי רפואה מסודרים כבימינו אנו, ולא היה קיים ביטוח רפואי כלשהו, כך שעל הנזקק היה לפנות לרופא פרטי. והעניים מנין יביאו? אִירגנה הקהילה שירותי רפואה מסובסדים לאלה אשר ידם לא השיגה לשלם. והם לא היו מעטים. אבי עליו השלום, שהיה מעורה בכל הנעשה בקהילה ובשירותיה, גם תמך במוסדות הרפואה הסיעודיים הללו. וכך גם היתה לו השפעה בהם. והנצרכים שהיו פונים לאבא בבקשת עזרה בעת מצוקת בריאות כלשהי, היו מקבלים ממנו פתקה מופנית לאחראי על שרותי הבריאות הללו, בבקשה שיושיט סיועו למוכ"ז. (היא אותה פתקה שנקראה במקומותינו [בישראל] "אָצֵעטֵל", וראה דברי ימי מפא"י). ומי שניהל בפועל את המרפאות הללו היה איש עסקן ומפורסם שנקרא "עִזרָא מְנַשֶה". ואם הזכיר מישהו את שמו של עזרא מנשה, משמע שהוא נצרך סעד. שלט אדון עזרא מנשה ביד רמה במרפאות, שבהם עבדו רופאים שונים בהתנדבות כל אחד מיספר שעות בשבוע, וכן על בית המרקחת שהיה צמוד להן.

ומפי אבא שמעתי, ספק בצחוק ספק ברצינות, שבבית המרקחת הזה חילקו תמיד את אותה התרופה, ולא חשוב מה היה כתוב במרשמו של הרופא השולח. ולפי הסיפור, בעונת החורף היה מכין הרוקח חבית מלאה סירופ נגד שיעול ומוזג ממנו לבקבוקים, מדביק עליהם תוויות בלטינית ומחלקם לחולים כאמור. ובעונת הקיץ היה מכין חבית של סירופ ("שִרְבַט") שהכיל חומר משלשל. וזה אף על פי שרוב המחלות בקיץ היו מחלות המעיים, דיזנטריה ודומיה. בכל זאת חילק לכולם את השרבט הזה, שכן אותו הרוקח הושפע כנראה מקריאת IL INFERNO, התופת, מאת הסופר האיטלקי בן המאה האחת עשרה דנטֶה אָלִיגיֵירי. כחלק מן הספר הגדול "הקומדיה האלוהית". ושם יש פרק שנקרא PURGATORIUM, פרוזדור, כלומר מקום הכנה, היטהרות, ר"ל היטהרות הנפש בעולם הזה לפני ההליכה לעולם הבא... ובשפת הרפואה פורגטיבה זה חומר משלשל. נראה שאותו הרוקח האמין שאיש לא ישיג את הבראתו מבלי לעבור קודם היטהרות, ועל כן חילק לכולם חומר משלשל. והלא בסך הכול זה היה בשביל העניים. וכבר אמרו רבותינו שעני חשוב כמת.

ועוד סיפר לי אבא על אותו רוקח, שתמיד נראה לבוש בחלוק לבן, ולכן נחשב לאיש חכם בעיני הבריות, והיו באים אליו לבקש עצה בכל מיני מצבים. יום אחד פנה אליו איש חַמָּר (בעל חמור) ובכה בפניו והתלונן שאיבד את חמורו ולא יידע אנה ימצאהו.

שמע רוקחנו את הסיפור, הרהר מעט וחכך בדעתו מה עצה ייתן. ואחר ניגש לחבית השרבט המשלשל (זה היה בעונת הקיץ), מילא בקבוק אחד ומסרו לחַמָר עם הוראות לשתות מן התרופה ארבע פעמים ביום.

הקשה בעל החמור לרוקח: "והלא איני חולה חס וחלילה ורק חמורי הוא שאבד. מה לי ולתרופה?"

הרצין הרוקח וענה שמה שהוא מקבל היא-היא התרופה בעזרתה ימצא את חמורו.

מנה ראשונה של השרבט נטל החַמָר מיד. ואחרי זמן לא רב קרקרו בני מעיו ובא לו לשלשל. וכמו בארצנו הקדושה, גם בבגדאד, אין כל כך הרבה בתי-כיסא ציבוריים. ומה יעשה החַמָר ועווית אוחזת בבטנו? פנה לכאן ולכאן עד שמצא חורבה מוסתרת על ידי חצי קיר. ואיך שהוא רץ לשם לעשות את מעשהו הדחוף, מצא את חמורו בחורבה כשהוא יושב בשלוה ובמנוחה מאין רואה, ומענג את עצמו באכילת קליפות עסיסיות של אבטיח שמישהו השליך לחורבה אל מעבר לקיר.

אמר החַמָר לחבריו: "וָ‎אלָלה איזה חכם זה הרוקח, אלוהים ישמור עליו, לכל דבר יש לו עצה מועילה!"

יעקב זמיר

רמת-גן עיר הפיז'אמות

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 153 מיום 26 ביוני 2006

     * * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עמנואל בן-עזר [ז"ל]

חמים ודביק

לקראת סוף הקיץ 1946, ואנחנו משרתים במשטרת הישובים היהודיים (נוטרות), היינו מוצבים על הגזרה המזרחית של הקו מגדיאל-כפר-סבא. גרנו בתחנת הנוטרים "מגד" שהיתה על כביש פתח-תקווה-כפר-סבא, קצת דרומה לרמתיים. הנוכחות בשטח התבטאה בסיורים רגליים, לעיתים על אופניים, כשאנו מצוידים בקרבינות האיטלקיות שסופקו לנו על-ידי הפיקוד הבריטי. המיטרד הגדול ביותר היו הפלחיות הערביות, ששלחו ידן בגניבה של כל מה שלא היה מקובע כהלכה. התירוץ להימצאותן בשטח היה שהן אוספות ירק הגדל בצידי הדרכים להאבסת הצאן, הבהמות ובעלי הכנף.

המנהג אצל הערבים היה שעקרת-הבית, לאחר שמילאה כל חובותיה, והיתה מצליחה לייצר עודפים כמו ביצים, למשל, היתה רשאית למכור את העודפים, והכסף כולו שלה. הן היו יוצאות מהכפר, שתיים-שלוש יחד, מצויידות בּשָֹקָיִים הקשורים לאוכף החמור, כשהאזורים החביבים עליהן היו שבילי-העפר שבין המטעים, הפרדסים והשדות של היהודים. החקלאות היהודית הרבתה להשתמש במים, וכמובן שבפינות מטע ובפאתי פרדס היו גדלים עשבי בר עסיסיים למאכל בהמות. אם מצאו רִיגְ'לֶה, זה היה טוב גם לבני אנוש. את העלים הבשרניים, לאחר רחיצה ותלישה מהגבעול, היו מטגנים במחבת עד לריכוך ואז שוברים ביצה לתוך העיסה ולאחר טיגון נוסף התקבלה מנה טעימה. (ניסיתי וזה מצויין).

הבעייה היתה שבתוך השקיים, בינות לעשב התלוש, היה אפשר להחביא כל מה שהעין חמדה והיה מספיק קטן שלא לבלוט החוצה. כל דבר שניתן היה לעשות בו שימוש כלשהו או להחליפו במזומן, היה מיועד להיעלם. זה היה יכול להיות בורג, מנעול-תלייה משער הפרדס ששכחו לסגור אותו, ואפילו גלגל ה"שִׁיבֶּר", הוא הברז הראשי של צינור ההשקאה.

יום אחד נתקל הסיור שלנו בשתי פלחיות עם שני חמורים עמוסים בירק. שמטנו להן את השקיים מגב החמורים והפכנו את התוכן על אם הדרך. מאחד מהם התגלגל ה"שיבר". קמו צעקות וצווחות, הן מצאו את זה מתגלגל באמצע הדרך... הן לעולם לא תיגענה ברכוש של מישהו... ואנחנו מנסים להפנותן לכיוון כפר-סבא, במטרה להביאן לבניין המשטרה.

לפתע הכניסה אחת הפלחיות את ידה למיפתח החזה שלה, חלצה שד בעל ממדים רציניים ובתנועת סחיטה אחת התיזה זרזיף חלב ארוך וחם ישר אל פניו של אברהם, הנוטר שהיה קרוב ביותר אליה.

ההפתעה היתה מוחלטת. נישארנו המומים לשניות אחדות, שבהן הצליחו שתי הפלחיות לקפוץ על גבי החמורים ולברוח. אנחנו נשארנו עם השקיים, עם ה"שיבר" ועם בחור אחד שפניו וידיו מכוסות נוזל חמים ודביק. הזבובים עטו עליו בלהיטות רבה, והדרך היחידה להיפטר מהם היתה רחיצה טובה במים. אבל מה לעשות שבכל הסביבה לא מצאנו ברז מים? בלית ברירה צעדנו בזריזות לעבר מגדיאל, עד שלבסוף נמצא ברז פעיל בקצה אחד הפרדסים. לקח לו למסכן די הרבה זמן לרחוץ ולהיפטר מהנוזל הדביק שכבר החל להסריח.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 29.3.15

* ההסכם הנרקם בשוויץ יביא את איראן למרחק נגיעה מחזונה הגדול – הפיכתה למעצמה גרעינית. זהו האיום הגדול ביותר על האנושות מאז מלחמת העולם השנייה, והוא רשום כולו לחובתו של צ'מברליין השני, חתן פרס נובל לשלום (!) ברק אובמה.

אובמה הוא מנהיג קר רוח ומחושב, ולכן אין לראות בהתפרעותו מאז ההכרעה הדמוקרטית של אזרחי ישראל תגובה ספונטנית של מי שהפסיד בבחירות. מדובר במהלך מדיני מחושב, שנועד להלך אימים על נתניהו וממשלת ישראל, לבל יעמדו בדרכו במפעל חייו – הפיוס עם איראן בכל מחיר.

הוא לא היה נוהג כפי שהוא נוהג, אלמלא ידע שהתנהגותו תתקבל בברכה בידי האופוזיציה בישראל. מן הראוי שהאופוזיציה בראשות הרצוג תנהג כאופוזיציה אחראית, ממלכתית ופטריוטית תתייצב מאחורי הממשלה בנושא זה, ותבהיר לאובמה שהתנכלותו לראש ממשלה ישראלי שנבחר בידי רוב העם, היא התנכלות לכל אזרח ישראלי. ואם היא לא תעשה כן כי כך ראוי, לפחות שתעשה זאת כהפקת לקחים מהפסדה בבחירות.

* ובינתיים במזרח התיכון – איראן משתלטת גם על תימן. הציר הסוני המתון (יחסית) מגלה סימנים של התעוררות והשבת מלחמה שערה, אבל משום מה נדמה לי שאני מזהה משהו מבצבץ מתוך גבו...

* ב-20.1.17 יישב אדם אחר בבית הלבן.

* לשם מה יש נשיא? בדיוק כדי להיות המנהיג הממלכתי, שמעל הפוליטיקה הקטנה, שיידע לומר את המילה הנכונה בזמן הנכון, בפרט כאשר צריך לתקן את הנזק שגורמים פוליטיקאים, שהאינטרס גורם להם לא אחת לשכוח את אחריותם הממלכתית.

אחרי ששלושת הנשיאים האחרונים הורידו את מעמד הנשיאות לשפל חסר תקדים, יש סוף סוף נשיא אמיתי, ממלכתי, המבין את תפקידו, המבצע את תפקידו ועושה זאת על הצד הטוב ביותר. ריבלין מגלם את הממלכתיות הישראלית, ופועל לאיחוי הקרעים בחברה. מערכת הבחירות הנוראה שחווינו מחייבת איחוי הקרעים, וכל כך טוב שהאדם היושב בבית הנשיא הוא ראובן ריבלין.

"מי שמפחד מפתקים בקלפי – סופו שיקבל אבנים" – הפסוק הזה של הנשיא ריבלין, ראוי להילמד עוד שנים רבות בשיעורי האזרחות.

* מיהו נתניהו האמתי? מי שביטא בנאומו בבית הנשיא מחויבות לכל אזרחי המדינה ללא הבדל דת גזע ומין והתחייב להיות ראש הממשלה של מי שתמכו בו ומי שהתנגדו לו כאחד? או מי שביום הבחירות שלהב את הרוחות וחרחר מדנים בסמס הגזעני הבהול שלו?

מדובר בשני ביטויים אותנטיים של אותו נתניהו. דבריו בבית הנשיא מבטאים באמת את אמונתו, את השקפת עולמו וגם את אופן פעולתו כראש הממשלה. נתניהו התחנך בבית רוויזיוניסטי קלאסי. האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית, הז'בוטינסקאית, היא לאומית ליברלית, הסולדת מגזענות. נתניהו שנאם בבית הנשיא, הוא נתניהו אותנטי לחלוטין.

אולם ביום הבחירות הוא הציג פן אחר הקיים בו – המטרה מקדשת את כל האמצעים. המטרה היתה לנצח בבחירות בכל מחיר, והוא לא בחל באמצעים, כאילו אין מחר. כאשר חש, בדיעבד – לא בצדק, שהמאבק צמוד וההכרעה היא על כל קול, הוא היה אטום לכל מה שאינו משרת את המטרה הזאת, ולכן נהג כפי שנהג. אגב, אני משוכנע שלא היה נגרע ממנו אפילו חצי מנדט, אילו דירבן את תומכיו ללכת לקלפי בלי אותן אמירות מעוררות סלידה.

ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי.

* "בדמוקרטיה הרוב מכריע," ציין ריבלין בהטילו על נתניהו את הרכבת הממשלה, "והרוב אמר את דברו בצורה ברורה."

לשם מה צריך היה ריבלין לומר את המובן מאליו? הרי כאילו ציין הנשיא שהשמש זורחת בבוקר. לכאורה, דברים מיותרים. אז זהו, שלא. לנוכח תגובות שונות לתוצאות הבחירות, ולא של קוטלי קנים, שנעו בין "מקבלים ולא מכבדים" לבין "לא מקבלים ולא מכבדים" את תוצאות הבחירות, מתברר שיש בתוכנו מי שמסרבים להשלים עם הכרעת הרוב. ולכן, חשוב מאוד שריבלין, כנשיא המדינה, יחזור על המסר באוזני העם, כאילו היה מורה לאזרחות בשיעור הראשון.

* לפני שבועות אחדים כתבתי מאמר על "הקוהרנטים", אנשי השחור לבן, מ"שמאל" ומ"ימין", שצר עולמם כפלקט; אלה שאינם מסוגלים להבין מציאות מורכבת ושהדבר המעורר בהם את הסלידה העמוקה ביותר, הוא אנשים שאינם פלקטים כמותם. כתבתי שם, שהאוייב הנורא של הפלקטים מ"שמאל" אינו הפלקט מ"ימין" ולהיפך, אלא מי שמאתגרים את העולם המוגבל שלהם. נתתי שתי דוגמאות – הסלידה של ה"קוהרנטים" מ"שמאל" מבן דרור ימיני ואברי גלעד (הרבה יותר נוח להם עם ברוך מרזל, למשל) ושל ה"קוהרנטים" מ"ימין" מהנשיא ריבלין (הרבה יותר נוח להם עם גדעון לוי, למשל).

הנה, חבורת ה"קוהרנטים" מימין התנפלו בטירוף על ריבלין, בעקבות דבריו השבוע, וטענו, שימו לב – מי שלא נתקל בדברי הבלע הללו, שהוא מסית את ערביי ישראל לאינתיפאדה, שהוא אחראי מעתה על כל אבן שתיזרק על ידי ערבים, שהוא לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו כשיהודים יירצחו ושיש להעמיד אותו לדין על הסתה.

וכאשר אני הבעתי תמיכה בדברי הנשיא, אחד ה"קוהרנטים" העמיד אותי בשורה אחת עם חצרוני ויאיר גרבוז, אחר שאל אם "הקרן החדשה" ממנת אותי, ומיד החל גל של כמה "קוהרנטים" שהחלו ללהג ברצינות שכנראה אני פועל מטעם הקרן החדשה ודרשו ממני לצאת מהארון ולחשוף את האמת, כמה הם משלמים לי.

       וכך, מדי יום ה"קוהרנטים" מ"שמאל" מאשימים אותי ברצח רבין ותמונת הראי שלהם מ"ימין" מאשימים אותי שהקרן החדשה מממנת אותי, ואני אמשיך להציג השקפת עולם ציונית מורכבת, וכמי שקצת יודע היסטוריה, אמשיך להזהיר מפני הקיצוניות המטורפת וה"קוהרנטית", שהמיטה את האסונות הגדולים ביותר על האנושות.

* בחרתי ב"כולנו" בתקווה שמשה כחלון ימונה לשר האוצר. אני שמח שראש הממשלה החליט על המינוי הזה. אני סמוך ובטוח שכחלון יהיה שר אוצר מצוין.

הצעד הראשון שאני מצפה לו מכחלון כשר האוצר, הוא הסרת החסמים שבהם מנע יאיר לפיד את הקמת הבנק החברתי הראשון, בנק "אופק". הקמת הבנק החברתי יהיה הצעד הראשון לשבירת מונופול הבנקים המסחריים, שהוא קרטל הטייקונים החזק ביותר במשק הישראלי. צעד זה יהיה סמל למהפך - החלפת הפרזנטור של קרטל הבנקים בשר אוצר חברתי.

כחלון נשא את דגל צמצום הפערים והמלחמה בעוני והתחייב להגדיל את תקציבי החינוך והבריאות הציבורית ולממש את מסקנות ועדת אלאלוף.

מהיכן יבוא הכסף? מצע "כולנו" הצביע על תוצאות הרפורמות המבניות כמקור, אולם אין זה מקור מיידי. כדי לממש את היעדים, יש להיפרד מהפופוליזם האנטי חברתי של אי העלאת מיסים, נוסח נתניהו ולפיד. אין מנוס מהעלאת מיסים על עשירי הארץ. אך קודם כל, ביטול הפטורים השערורייתיים ממס, לטייקונים ולמקורבים.

* במערכת הבחירות הגדיר את עצמו כחלון כ"הליכוד של בגין". הנה, ציטוט של בגין, שכדאי שיהווה השראה לכחלון: "האדם, כל אדם, חייב להיות חופשי מן המחסור במצרכים חיוניים, שבלעדיהם אין הוא יכול להתקיים כאדם תרבותי. צריך שיהיה ברור, כי אם היחיד לא יכול לאכול לשובע, ללבוש בגד ראוי לשמו, להעלות קורת גג לראשו, ולתת: מזון, בגד, תנאי דיור הגונים, השכלה יסודית ומרפא בשעת מחלה לבני ביתו – הרי כל החרויות הנפשיות והמדיניות, אף אם הן כתובות בחוק, אף אם הן קיימות במציאות, לא תהיינה אלא חרויות ערטילאיות, לפי ששלילת החרויות האלה הופכת את האדם לעבד, גם אם צורכי קיומו הגופניים סופקו במלואם. ... אלו נותנות טעם ממשי לביטויים העליונים של הכרת כבוד היחיד וחרותו: 'בצלם האלוהים נוצר האדם' ו'לא על הלחם לבדו יחיה אדם'. דווקא האנשים המבססים את השקפת החיים שלהם על חרות היחיד, חייבים לשאוף ליצירת תנאים כלכליים וחברתיים כאלה, שבהם תהליך סיפוק הצרכים הראשוניים, ההכרחיים בחלקם האחד, לכל חי, ובחלקם השני – לאדם התרבותי, יהיה לתהליך טבעי, 'בלתי מורגש'. ... השאיפה לתיקון החברה היא שאיפה האלמנטרית לצדק. יוצר האדם נתנה בנשמת האדם יחד עם רגשות טבעיים האחרים, כגון אהבה ורעות, קנאה ושנאה".

* מירי רגב כינתה את כחלון, ליברמן ובנט "סחטנים" ואיימה באינתיפאדה אם לא תמונה לשרה.

* עלינו להציב לנגד עינינו את מוסר הנביאים, שהתייחסו בחומרה רבתי לשחיתות שלטונית, לשוחד וגניבה בידי שועי ארץ ומנהיגים. עלינו להעלות על נס מוסר ציבורי, יושרה וניקיון כפיים ולהוקיע את השחיתות. אין להחזיר את קצב לנשיאות, את אולמרט לראשות הממשלה, את הירשזון למשרד האוצר ואת דרעי למשרד הפנים.

* תומכי מינויו של דרעי טוענים שתי טענות. א. החוק מאפשר זאת. ב. אי אפשר להתעלם מהרבבות שהצביעו בעדו.

שתי הטענות נכונות. אז מה? החוק מאפשר למנות אותו, אינו מחייב למנות אותו. החוק עצמו שנוי במחלוקת, אך כלל איני מתייחס לנושא מבחינה חוקית, אלא מבחינה ציבורית, מוסרית, אתית. לא כל מה שמותר ראוי. אני מצפה מההנהגה לרף מוסרי קצת יותר גבוה מן הסף הפלילי. נכון, אי אפשר להתעלם מהרבבות שהצביעו לדרעי. ויתכן שמקבילית הכוחות הפוליטית אינה מאפשרת הקמת ממשלה בלעדיו. אולם אין הדבר צריך לגרום לי ולכל מי שחושב כמוני להשמיע את קולו, לזעוק נגד הקלקול הזה. נכון, בערך 7% מהציבור תמכו בעבריין בקלפי ונתנו לו כוח רב. האם הדבר צריך למנוע מ-93% מהציבור שלא תמכו בעבריין להתנגד למינויו? ואם המציאות הפוליטית מחייבת את מינויו לשר, האם היא באמת מחייבת את החזרתו דווקא למשרד הפנים, דווקא למקום הפשע, לספק לו את תמונת הניצחון ולציבור – את התובנה שהפשע משתלם?

* מאז ומתמיד יצאתי נגד הביטויים המתנשאים והמדירים "המחנה הלאומי" ו"מחנה השלום" (אליהם הצטרף לאחרונה גם "המחנה הציוני" כשם של מפלגה), של אנשים המרשים לעצמם לנכס לעצמם את הלאומיות ואת השלום ולהדיר מהם את בעלי הדעות השונות משלהם. אולם אם כבר מדברים על מחנה לאומי – מה בדיוק לאומי במפלגות של ציבור שבניו משתמטים מגיוס לצה"ל או משירות לאומי כלשהו, שאינם מטים כתף להגנה על העם והארץ, העורקים ממלחמת מצווה, שמתחמקים מן הערך החשוב ביותר ביהדות – כל ישראל ערבים זה בזה? מה כל כך לאומי במי שמפנים עורף ללאומיות היהודית – הציונות; במי שמנהיגם הרוחני לועג לסמלים הלאומיים ומכנה את ההמנון הלאומי "שיר מטומטם"?

* בשבוע שעבר כתב יוסי שריד ב"הארץ" שהוא מקבל אך לא מכבד את תוצאות הבחירות. לגבי ה"מקבל" הוא הסביר: "יש לי ברירה?"

ובכן, יש ברירה, כותב השבוע דימיטרי שומסקי. צריך לא לקבל ולא לכבד את התוצאות. את קבלת התוצאות הוא משווה להשלמה עם הפלישה הסובייטית לפראג, כלומר מבחינתו אין הבדל בין שרשראות טנקים לבין פתקים בקלפי. האבחנה אינה בין דמוקרטיה לדיקטטורה, אלא בין הדעה שלי, שהיא לגיטימית, והדעה האחרת שהיא אינה לגיטימית, ולכן אם זו עמדת הרוב, אין לקבל זאת. מי שאינו מקבל את עמדת הרוב, כשהיא שונה מעמדתו – אם הוא יהיה בשלטון הוא לא יאפשר להשמיע את עמדת המיעוט. שלטון של אנשים כאלה יהיה שלטון דיקטטורי, עריץ, מדכא. שלטון שיכניס מיליונים למחנות ריכוז, שלטון של רצח מתנגדי משטר.

שומסקי מסית להפר חוק ולשתף פעולה עם האויב הפלשתינאי נגד מדינת ישראל. מדובר, אם כן, לא רק באנטי דמוקרט אלא בבוגד.

* קדם לו עודא בשאראת שהגדיר את תוצאות הבחירות "בחירות שדגל שחור מתנוסס עליהן." הביטוי "דגל שחור מתנוסס עליו" לקוח מפסק דין כפר קאסם ומתייחס לפקודה בלתי חוקית בעליל, שאסור לקיים אותה. השימוש בביטוי הזה, הוא התייחסות לתוצאות הבחירות הדמוקרטיות כבלתי חוקיות בעליל, ולכן אסור להישמע להחלטות הממשלה הנבחרת ולחוקי הכנסת הנבחרת. זאת הסתה למרד.

* בעניין נישוק מזוזות – המצווה היא קביעת מזוזה על הדלת. נישוק המזוזה הוא מנהג. אני רואה במזוזה סמל ליהדותי ולכן יש בפתח ביתי מזוזה. מעולם לא נישקתי מזוזה, ובעיקרון איני מתנשק עם דומם. אני מכבד את המזוזה כסמל, אך בשום אופן לא כקמע. קמעות מנוגדות למהות היהדות. אני מכבד את האנשים שמנהגיהם שונים משלי.

* השבוע לפני 80 שנה נולד מחמוד עבאס, הלה הוא אבו מאזן. אבו מאזן הוא תרמית היסטורית. אדם שמאז שעמד על דעתו היה מראשוני וראשי הטרור הפלשתינאי, מאנשיו הקרובים ביותר של רב המרצחים ערפאת. מכחיש שואה שקיבל דוקטורט על עבודת הכחשת השואה שלו. נושא הדגל של ההתנגדות לקיומה של מדינה יהודית, ושל הדרך היעילה למחיקתה מן המפה – "זכות" ה"שיבה". "דמוקרט" שנבחר לפני 11 שנה לכהונה בת ארבע שנים ומאז אינו מאפשר בחירות. ולמרות הכול, הוא מצליח, בסיועם של אידיוטים שימושיים במערב ובישראל, לעטות על פניו את פני ה"מתון". לא זכור לי, למשל, שלאובמה היתה איזו בעייה עם אמירתו האנטישמית נגד היהודים המטמאים ברגליהם את מסגד אל-אקצא. מותר לו, הרי הוא "מתון".

אבו מאזן הוא האב-טיפוס של רוחאני – שניים שמצליחים לשטות בעולם ולקדם באופן ערמומי את הדרך של ערפאת/חמינאי.

* אני תומך בהחלטת ראש הממשלה לחדש את העברת כספי המיסים לרש"פ. יש סיבות עקרוניות מוצדקות לאי העברת הכספים, אבל אין לישראל אינטרס להסלים את המצב, למוטט את הרש"פ וליצור כאוס בשטחיה, ולכן טוב עשה נתניהו בהחלטתו הפרגמטית.

אנו ניצבים בעיצומו של עימות עם ארה"ב בנושא הגרעין האיראני, ומן הראוי שבעיתוי זה נצמצם חזיתות מיותרות.

* כל טרנד הלחם, לחמניות ופיתות כשרים לפסח, הוא אולי לא חמץ, אך הוא החמצה. מה הטעם? הרי כל העניין הוא "מה נשתנה", ולא איך כלום לא נשתנה, העיקר שיעמוד בתקן.

* בפינתי השבועית ברדיו "אורנים" בשבוע הבא אשמיע שיר של יהונתן גפן. גם בפינתי "ביד הלשון" בגיליון זה אני מצטט משני פיליטונים שלו.

השקפותיו הפוליטיות של גפן זרות ורחוקות ממני כרחוק מזרח ומערב. אולם כאשר ביריון קנאי תוקף אותו ומכה אותו, זו דרכי לגלות עמו סולידריות, ולהתייצב לצד זכותו להביע את דעתו ולהוציא אותי מהכלים בכל פעם שהוא כותב ומדבר.

* ביד הלשון: האיברים הזוגיים בגוף האדם הם לרוב בלשון נקבה: ידיים, רגליים, עיניים, שיניים, אוזניים, לחיים, כתפיים, מותניים, ברכיים, ירכיים, שוקיים. מיעוטם הם בלשון זכר: עפעפיים, נחיריים ושדיים. מעניין, שדווקא השד הוא בזכר.

אם כן, יהונתן גפן טעה, בתוכניתו "שיחות סלון", כשכתב בקטע "סוף המסיבה": "שדיים קטנות יש לגברת." לעומת זאת, יהונתן גפן צדק, בתוכניתו "שיחות סלון", כשכתב בקטע "אהבת שבוע הספר העברי": "מהדקת את פרנץ קפקא אל שדך השזוף."

גם אשך ושקד הם בלשון זכר, אולם אנו נוהגים, משום מה, לומר את צורת הריבוי שלהם לא כזוג, אלא כרבים: אשכִים ושקדִים.

* * *

יאיר גרבוז

[הנאום בכיכר רבין שהשאיר את נתניהו בשלטון]

ערב טוב! ערב טוב למייחלים לשינוי!

אמרו לנו, ורצו שנאמין, שהאיש המתועב שרצח את ראש הממשלה, בא מתוך קומץ של אנשים הזויים. ואמרו שהוא הושפע מרבנים מנותקים ושהוא שייך לשוליים המטורפים. אמרו לנו שצהובי החולצות ושחורי הסמל – אנשי 'כהנא צדק' וצורחי 'מוות לערבים!' הם קומץ – רק קומץ! ורשעי תג-מחיר הם בוודאי קומץ – ממש קמצוץ! גם נאמני הר-הבית מחדשי המקדש ומלבי השנאה הם קומץ. האלימות היא רק תופעה שולית. חזרו ואמרו ושיננו לנו שהגזענים המאיימים והמקללים אינם מייצגים כלל את החברה הישראלית.  – הם רק – קומץ!! ועוד החציפו ואמרו שהגנבים ולוקחי השוחד גם הם רק קומץ. והמושחתים והנהנתנים-החזיריים, לא יותר מקומץ. ומחריבי הדמוקרטיה – קומץ. והחושבים שדמוקרטיה פירושה עריצות הרוב – קומץ. מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברים קדושים – רק קומץ! אפילו המטרידים המיניים והאנסים קומץ. והשוטרים שסרחו והשקרנים ששיקרו אינם מעידים על הכלל.

אם כל אלה רק קומץ... אז איך זה שהקומץ שולט בנו!? איך זה שבאין מרגיש ובאין מפריע הוא, הקומץ, נעשה לרוב!? איך קרה שלהיות קומץ הרסני זה מדבק כל כך!? איך זה שהקומץ שמן כל כך ובעט כל כך וליבו גס כל כך והוא – הקומץ – חופר מתחתנו את המסוכנת שבמנהרות – מנהרת הבורות!! איך זה שלידה מתפתלת מתחתינו מנהרת השנאה!?

ולא רק הקומץ הוא כינוי נפוץ המתאר את מה ששולט כאן, מותר גם להשתמש בכינוי: עשבים שוטים. חיינו באשליה שהשדה שסביבנו בריא ואיתן ומתפתח ויכול להתגבר על העשבים השוטים הללו... שתקנו... היינו פאסיביים... אבל אנחנו קרובים לזה שהשדה יהיה בור כולו ולא נכיר מה שתלו בו קודמינו ולאיזו תכלית ניכשו ממנו עשבים שוטים. השדה שלנו נגוע וחולה ומורעל.

ועוד אמרו לנו שהשאיפה לשלום היא הזייה מסוכנת וגם משקרים לנו שיש בנמצא כיבוש נאור ובמקביל, מבקשים מאיתנו שנהיה מבוהלים כל הזמן ומאוימים כל הזמן ונרדפים בוקר וערב ולרגע אחד לא מאחלים לנו ולא מייחלים לנו ואפילו לא מאפשרים לנו חיים תקינים, חיי הווה של לימוד ושל יצירה, של פרנסה ראויה ודיור הולם, חיי אנשים ששואפים לצדק חברתי. להסתרת פשעי הקומץ וחטאי הנהנתנות החזירית הם מציבים בפנינו רק אסונות מתקרבים. בעזרת מניפולציות וולגריות שבוצעו בזיכרוננו ההיסטורי ובאימת העבר הרסו לנו את העתיד. בגלל כל אלה צריך בדחיפות טיפול חירום לגופנו המדמם ולמקומנו המתכער והמתרחק מאיתנו. צריך לקשור לגוף הזה חוסם שחיתות ולעשות לו חסם בורות. צריך שנמשוך את עצמנו בציצית ראשנו ונינצל מאסון – חייבים להחליף את השלטון! קודם כל להחליף אותם!!

קודם כל להעניש ולהוריד מכיסאם את מסכני טעם קיומנו ועתיד ילדינו ונכדינו. להוריד מכיסאם את הרוכבים על גב המקופחים והמנוצלים, משפילים אותם ובזים להם ובו בזמן טוענים, מנהיגנו אלה, שהם עושים הכול כדי לחסל את הפערים. ואחר כך יצטרכו כאן ללמוד מחדש סדרי מדינה מתוקנת. וסדרי הגינות וסדרי חוק וצריך יהיה בכל כוחות הנפש להחיות תקוות שנגוזו וחלומות שהתנפצו ובראשם את בקשת השלום ורדיפת שלום וחדוות עשיית צדק ושלום.

לכשיקום שלטון אחר, כזה שהרצון הטוב לא זר לו, והצניעות אינה מאוסה בעיניו, יצטרכו בעזרתו ובהנהגתו ללמוד וללמד ולשנן ולהדגיש את זכויות האדם באשר הוא. יצטרכו להקים לארץ הזו גבולות של קבע ומגבלות של מוסר. לא רק את החוק יצטרכו לקיים אלא את החוקה לייסד ולכונן ושתהייה שווה לכל אזרחיה. צריך ליצור מקום שבו תטפח הבושה על פני שונאי הזרים, על פני מדירי הנשים, על פני מלבי היצרים האפלים ועל פני המסכסכים את הציבור זה בזה. צריך להכריז בזה על הקמת מדינת אזרחיה ולא מדינת שליטיה.

זו כבר לא שאלה של דעה פוליטית כזו או אחרת. כבר לא השאלה לאיזה מחנה אדם שייך... זו כבר רק שאלת הצלתנו! – הקושי הוא בזה שאנחנו צריכים להציל את עצמנו – מעצמנו. מהמקום האיום שהסכמנו להתדרדר אליו.

צריך לפיכך להחליף את השלטון!

חייבים להחליף את השלטון!!

לשלוח אותם הביתה כדי שלכולנו יהיה כאן – בית!

לשלוח אותם הביתה כדי שהערבים אזרחי ישראל לא ייחשבו לאויבים בארצם וכדי שהאויבים שמסביב יהפכו לשכנים!

כדי שאפשר יהיה לבנות מחדש את מערכת החינוך... לעצור את קריסת מערכת ההשכלה הגבוהה... להציל את מערכת המשפט... המשטרה... הכנסת... הצבא... ולעשות כדי שהחלום על דירה לא יתגשם דווקא בברלין.

בכל פינה פשה הנגע. בכל תחומי החיים ניכרים ומכרסמים נזקי הכיבוש, נזקי הכפייה, נזקי האטימות. בכל יום ושעה מציגה בפנינו המציאות את מגבלות הכוח אבל אצלנו עוצמים עיניים וממשיכים להאמין רק בכוח – בו בלבד.

על כל אלה צריך להחליף את השלטון!

על כל אלה צריך לצאת מחדש לרחובות! למלא את השדרות! להקים את האוהלים ולהגיד בקול ברור: הפעם לא הבטחות! לא ועדות! לא אתם! אנחנו!!! לא אתם השולטים תבטיחו ולא אתם תקיימו – רק אלה שיחליפו אתכם! הם שיעוררו מחדש את הרצון הטוב. די למצב שבו צעירים עוזבים את ארצם בייאוש או  נשארים בה ושוקעים בייאוש. הגיע הזמן שהם ייטלו את המושכות לידיהם ואילו האשמים במצב יעזבונו לנפשנו. אתם הצעירים לכם העתיד – אתם תחליפו את השלטון. אתם תגידו: לא נהיה לכם אריסים ולא נהיה לכם נתינים לא נהיה מנצלים ולא מנוצלים – נחליף את השלטון! נהיה אזרחים שאכפת להם.

שובו למחאה והחליפו את השלטון!

ערב טוב.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* עפר אנחנו לרגליך, משה כחלון. לא רק האוצר מגיע לך כמו ליאיר לפיד לפניך אלא גם ראשות הממשלה כמו ליאיר לפיד לפניך, רק אל תתרסק בדרך כמו יאיר לפיד לפניך – אולי אתה מכיר את המילה היוונית היבריס – שפירושה בעברית אל תקפוץ מעבר לפופיק שלך?

* ברכות לארז ביטון בן ה-90 על זכייתו בפרס ישראל בספרות בסוגת השירה.

* בעקבות ניצחונו הסוחף של יצחק בוז'י הרצוג הכריזמטי בבחירות האחרונות – תכהן בממשלתו חברת הכנסת מרב מיכאלי בתור שרת התרבות, ואחת מצעדיה הראשונות, עדיין בישיבה בשירותים, תהיה להחליף את הכיתוב בבתי השימוש הציבוריות, במקום: "חבר יקר, חבר חביב, פַשְׁתֵן לחור ולא סביב!" –  יהיה כְּתובה: "חברה יקרה, חברה חביבה, פַשְׁתִינִי בַּחוֹרָה ולא בסביבה!"

* לכתבנו לענייני משפחה נודע כי לקראת ליל ה"סדר" הקרב ובא הוכרז בבתים רבים מצב חירום: כל אורח, ובייחוד הצעירים, נדרש להפקיד, עם היכנסו, את מכשיר הטלפון הנייד שלו, כשהוא מכובה, בחדר סגור, שמפתחותיו נמצאים בידי בעלת הבית בלבד. בתום ה"סדר" יוחזרו המוצצים, סליחה, המכשירים – למכורים להם.

* שניים מטובי הפרשנים למזרח התיכון ולעולם הערבי המוסלמי מתימן עד איראן הם גיא בכור ומרדכי קידר, וכאשר הם חזו, בעקבות התעתוע שנקרא בשם "האביב הערבי" – כי האיזור כולו הולך לקראת פירוק מסגרות המדינות, וחזרה לשבטיות – התקשינו תחילה להאמין להם. עכשיו אנחנו רואים כמה הם צדקו. יועצי אובמה יכולים לצחצח להם את הנעליים. חבל רק שגיא בכור מעניק מהידע שלו בעיקר רק למנוייו, ואנחנו מנועים מלצטט אותו במכתב העיתי. אבל מרדכי קידר לבדו יכול לספק את כל ה"סחורה" והוא עושה זאת היטב, וכמונו – חינם.

* איפה האידיוט הזה חי? פיטר ביינרט: "אפשר להשוות את הלגיטימיות הדמוקרטית של מדיניות נתניהו בגדה, ללגיטימיות הדמוקרטית של מושל מיסיסיפי בשנות ה-50, שהמדיניות הגזענית שלו התבססה על שלילת זכויות האזרח של השחורים. אבל המצב בישראל גרוע אף יותר. בשנות ה-50, מנהיגי מיסיסיפי שללו את זכויות האדם של שליש מתושבי המדינה. ואילו בגדה המערבית מנהיגי ישראל שוללים את זכויות האזרח של יותר מ–80% מהתושבים.

איך אפשר, אפוא, לטעון שגינוי של המדיניות הלא דמוקרטית של נתניהו – השוללת מהפלסטינים את זכויותיהם הדמוקרטיות הבסיסיות בכך שאינה מניחה להם לבחור את השלטון שלהם, לא בישראל ולא במדינה שנתניהו אינו מאפשר את הקמתה – הוא בלתי דמוקרטי? שמא מישהו שאינו מזלזל בדמוקרטיה יסביר לי את זה?"

["הארץ", 27.3.15].

רצית הסבר, מר ביינרט? – על הטרור הפלסטיני בגדה ומהגדה לישראל שמעת פעם או שאתה זקוק לניקוי אוזניים? צריך להיות מנוול ממדרגה ראשונה כדי לכתוב שטויות מתחסדות שכאלה!

* סופר נידח שלום, בספרם "בחירות בישראל", פירסמו פרופ' אשר אריאן ומיכל שמיר את מחקרם על דפוסי הצבעה בישראל בהתייחס להשכלה. מתברר שככל שההשכלה גבוהה יותר, גוברת הנטייה להצביע לשמאל. כ-80% מבני עדות המזרח, שסיימו תואר ראשון אקדמי, מצביעים לשמאל. לעומת זאת כ-75% מהאשכנזים שסיימו רק בית ספר עממי, הצביעו לימין. כ-40% מתושבי עירי – רמת גן, הם יוצאי עירק וצאצאיהם, ולרובם השכלה תיכונית ומעלה. ברמת גן קיבל "הליכוד" כ-24% מהקולות לעומת כ-34% שקיבל "המחנה הציוני". "מרצ" קיבלה למעלה מ-6% מהקולות.

ניצחון נתניהו בבחירות נובע בעיקר מהצבעה מסיבית של בעלי ההשכלה הנמוכה בעיירות הפיתוח. ההסתה של נתניהו נגד הערבים כוונה לדרבן אנשים פרימיטיביים אלה (רובם יוצאי מרוקו) לנהור לקלפיות. ההסתה הצליחה ונתניהו ניצח.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: גם אני, חסר-דעה כשלעצמי, הושפעתי קשות מההסתה, ולכן הצבעתי נתניהו – אולי בגלל הפרימיטיביות שלי, ממש כמו מרוקאי, כי אם הייתי משכיל הייתי מצביע אובמה.

* שלום רב לך אהוד היקר, רשימתו החביבה והמעניינת של עמנואל בן עזר (עיתונך 1029) לקחה אותי לימי הרבים והרחוקים בצבא הגנה לישראל וראיתי בדמיוני את הגראפיטי השונים שרשמו  חיילינו  בעת שירותם אי שם במולדת, מלאי געגועים לבית וכו'.

"חייל יקר, הזין שאתה מקבל כאן הוא כלום לעומת מה שאשתך מקבלת בבית."

"בורחים הבאים."

"אם יש לך מים בברך גבס על היד ואבנים בכליות, אתה יכול לבנות שיכון לדוגמא" וכו'.

והנה אותו בחור אמריקאי הרפתקן  ששירת בפלסטיין במחנה תל ליטווינסקי  בעת מלחמת השחרור התרגש כל כך בשמעו שהגראפיטי שרשם בזמנו על קיר הסדנא עדיין נשאר על כנו:

HOME FUCKEN HOME

וזה לעומת המהומה שקמה וזיעזעה את אמות הסיפים בכל ארץ ישראל בעניין הכתובת "ברוך ג'מילי פ"ת"  שהיתה רשומה על קיר המבנה בדרך באב אל וואד. מעין ייהרג ואל יעבור ובלבד שלא תישאר כמזכרת.

הוא שכבר אמרתי שאת עשרת הדיברות שקיבלנו בהר סיני צמצמו כאן לשתיים: 

אל תפרגן

אל תקשיב (וראה דיון טלוויזיוני אצלנו).

בברכה

י"ז

* שלום אהוד,  קראתי הבוקר בהתרגשות את השורות שפירסמת מתוך היומן 2007. גם אני זוכרת היטב את הקטע הזה ואף אני הזדעזעתי אז ממראהו של פרופ' יוסף בן שלמה החולה האנוש וסביבו תלמידיו-מעריציו. 

כמה שנים לפני כן, ב-1994, הזדמנתי לחוג בית ברמת גן בהשתתפותו, ובו נכחו גם גאולה כהן, הסופרת נעמי פרנקל, עזריאל לבנת, וכמה מתיישבים מקרית ארבע. באותו ערב קונן בן שלמה על הסכם אוסלו והביע את זעמו ותסכולו מעצם קבלת ההסכם הזה. ואז הרים את קולו והוסיף: "אם העם הזה לא יצא לרחובות עוטה שק ואפר וממרר בבכי, – אינו ראוי להיקרא עם ישראל." זאת ציטטה כמעט מדוייקת שנחרטה בזיכרוני. השומעים השתתקו והשתררה דממה מעיקה.

13 שנים לאחר מכן הוקרן בחדשות המפגש  הזה שבו נראה קיצו הקרב של בן שלמה. לפני כשבועיים, בתוכניתו של דב אלבוים על פרשת השבוע, התארח  פרופ' ירמיהו יובל, שגם אותו הזכרת כאן. למראהו פלטתי קריאת תדהמה. אף הוא חולה מאוד ובקושי דומה לעצמו כפי שכולנו היכרנוהו משנים קודמות.

מה יש לומר?  הרי אין חיי נצח, ובכל זאת...                    

רביבה בן-זאב 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל