הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1033, ערב פסח תשע"ה

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ג בניסן תשע"ה, 2 באפריל 2015

"סדר" פסח שמח לכל עם ישראל

 ובייחוד ליורדים השרים בשקט פן ישמעום הגויים!

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

גם המושבים בערבה הנאבקים על קיומם הם מולדת!

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֵיךְ פָּגַשְתִּי אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא. // אהוד בן עזר: סדר פסח ראשון בפתח-תקווה, ניסן 1879– וסדר פסח אחרון עם יהודה ראב בן עזר, 1948. // פוצ'ו: בחיי, ה. עגלת הקרח והתחת של גילה. // תקוה וינשטוק: פרופסור רייכרט, חלוץ חוקרי מחלות הצמחים. // מנחם רהט: הבן התם מן ההגדה. //  נתן אלתרמן: אֶחָד תָּם. // רות ירדני כץ: אחד רשע (נתניהו), אחד חוצפן (ליברמן) אחד אהבל (בנט) ואחד שלא יודע לשאול (הרצוג). // יוסי שדה: איפה אתם בחג? // 10 שירים ל'חדשות בן עזר' מאת אילן בושם. // דרור אידר: אכזבת "ידיעות": אולמרט כבר לא "יחזור בגדול". // אורי הייטנר: 1. המסר הערכי של פסק הדין. 2. צרור הערות 1.4.15. // ש. שפרה: "באחת", 1994, אסתר ראב משוררת נבחרת ונבדלת. // יצחק שויגר: ביקור בגן העדן, הפלוטילה לתאילנד, מרץ 2015. // אהוד בן עזר: "גילחו" את הבית ברחוב עקיבא 4 בירושלים שבו כתבתי לפני 47 שנים את "המחצבה", [פרק יומן משנת 2008]. // בצלאל בן אהרון: שתי התייחסויות. // אהוד בן עזר: הפאסאדה של פטרה, רשמים טריים מהעולם העתיק, 2008. // אורי הייטנר: ארז ביטון: פיגומים אל לב השמיים, עם קבלתו את פרס יהודה עמיחי לשירה, פורסם לראשונה בגיליון 942 מיום 21.5.2014. // אלי מייזליש: 3 האפשרויות של אובמבה. // נתי מלאכי: אגדה אורבנית. // עו"ד יחיאל גוטמן: המהפך, הזווית המשפטית. תגובת יוסי שדה. // ממקורות הש"י.
 

 

* * *

יוסי גמזו

אֵיךְ פָּגַשְתִּי אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

"עד שיבוא אליהו"

(סדר מועד, מסכת שקלים ב ה)

 

מֵאָחָר שֶמָּחָר, מְסֻבִּין לְשֻלְחָן

לֵיל הַ"סֵּדֶר" נִהְיֶה כָאן כֻּלָּנוּ

טוֹב לִבְחֹן בַּפוֹלְקְלוֹר הָעִבְרִי אֶת פֻּלְחַן

אַגָּדוֹת אֵלִיָּהוּ שֶלָּנוּ

 

וְלִרְאוֹת אֵיךְ קִסְמָן בְּּלִבֵּנוּ חוֹרֵש

תֶּלֶם עַז, בְּלִי סְטִיָּה וּבְלִי הֶסַּח

כְּמִנְהָג שֶמֵּאוֹת בַּשָּנִים נִשְתָרֵש

בְּבֵית כָּל יְהוּדִי בִּימֵי פֶּסַח.

 

בָּעוֹלָם הַנּוֹצְרִי מְקֻבָּל זֶה מִכְּבָר

לֹֹא פָּחוֹת מִפֻּלְחַן מִיקִי מַאוּז

(שֶמִּזְמַן כְּבָר הָפַךְ נַחֲלַת הֶעָבָר)

אוֹתוֹ מִיתוֹס אוֹדוֹת סַנְטָה קְלַאוּס

 

וְיַלְדֵי אוֹתוֹ חֶלֶד כָּל כְּרִיסְמֶס תּוֹלִים

אֶת עֵינָם בְּחַלּוֹן עֲטוּר שֶלֶג

בִּכְמִיהָה לְמִזְחֶלֶת גְּרוּרַת אַיָּלִים

וְשִפְעַת עִנְבָּלִים מְצַלְצֶלֶת.

 

אַךְ אֶצְלֵנוּ, כָּל פֶּסַח, אָמוּר לְבַקֵּר

אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, פֶּתַע

בְּכָל בַּיִת וּבַיִת שֶבּוֹ הוּא סוֹקֵר

אֶת שֻלְחַן לֵיל הַ"סֵּדֶר" בְּלִי רֶתַע

 

וְלוֹגֵם מִכּוֹסוֹ הַשְּמוּרָה לוֹ בִּלְבַד

וְחוֹלֵק בִּרְכָתוֹ, לָהּ צָמֵאנוּ,

לְיוֹשְבֵי אוֹתוֹ בַּיִת, וְכָךְ, בַּד בְּבַד,

גַּם לִשְאַר מִשְפְּחוֹת בְּנֵי עַמֵּנוּ.

 

סוֹפְסוֹף כָּךְ מְסַפְּרִים הַגְּדוֹלִים לַקְּטַנִּים

אֲבָל גַּם אִם אָמְנָם חֲוָיָה הוּא

מִין מִפְגָּש שֶכָּזֶה בּוֹ הַטַּף מַמְתִּינִים

לָאוֹרֵחַ שֶשְּמוֹ אֵלִיָּהוּ –

 

מִסְתַּבֵּר כִּי שוּם יֶלֶד עוֹד כְּלָל לֹא רָאָה

אֵיךְ קוֹרֶה אוֹתוֹ date אֶנִיגְמָטִי

בְּמַמָּש וּבְפֹעַל, כִּי בָּהּ בַּשָּעָה

בָּהּ צָפוּי הַבִּקּוּר הַדְּרָמָטִי

 

 

לְהַפְעִים אֶת לִבּוֹ כָּל שָנָה וְשָנָה

לְאַחַר שֶמֻּשְמָע בְּמַפְגִּיעַ

קוֹל הַטַּף הַשּוֹאֵל אֶת הַ"מַּה נִּשְתַּנָּה?"

וְלִפְנֵי שֶאֻשְפִּיז זֶה מַגִּיעַ –

 

כְּבָר עוֹשָׂה כּוֹס שְנִיָּה אוֹ שְלִישִית אֶת שֶלָּהּ

וְכָל צוּצִיק נִרְדָּם (לֹא פְּלִיאָה הוּא

חִזָּיוֹן מְתַסְכֵּל זֶה) וּמִי שֶהִשְלָה

אֶת עַצְמוֹ כִּי בְּבוֹא אֵלִיָּהוּ

 

יֶחֱזוּ בּוֹ יַלְדֵי מִשְפַּחְתּוֹ הַקְּטַנִּים

כַּמֻבְטָח מִפִּי אַבָּא וְאִמָּא

יֵאָלֵץ לְהוֹדוֹת כִּי הֵפִיר אֱמוּנִים

לַתְּמִימוּת שֶבְּדָיָה זוֹ הִפְעִימָה.

 

כָּךְ הָיָה (וַעֲדַיִן הוֹוֶה) בְּכָל בֵּית-

יִשְׂרָאֵל בִּמְרוּצַת כָּל לֵיל "סֵדֶר"

חוּץ מִבַּיִת אֶחָד, בּוֹ רַבּוֹת הִתְחַבֵּט

יֶלֶד קָט בְּקֻשְיָה זוֹ – וְנֶדֶר

 

עַקְשָנִי וְנֶחְרָץ הוּא נָדַר: כִּי בְּחַג-

הַמַּצּוֹת הַקָּרוֹב שוּם גְּמִיעָה הוּא

לֹא יִגְמַע מִשּוּם כּוֹס וּשְנָתוֹ לֹא תִמְחַק

מֵעֵינָיו אֶת גִּלּוּי אֵלִיָּהוּ.

 

זֶה הָיָה בֵּין חוֹלוֹת תֵּל-אָבִיב הַקְּטַנָּה

בּוֹ בַּלַּיְלָה שֶל "הָא לַחְמָא עַנְיָא"

בְּפִנַּת הָרְחוֹבוֹת (שֶעֲדַיִן יֶשְנָהּ)

בֵּין יִצְחָק אֶלְחָנָן וּרְחוֹב דְּגַנִיָּה.

 

וְהַיֶּלֶד, שֶלֹּא כְּכָל שְאַר דּוֹדָנָיו

לֹא לָגַם אַף טִפּוֹנֶת שֶל יַיִן

רַק קֵרֵב אֶל שְׂפָתָיו אֶת גְּבִיעוֹ שֶהוּנַף

בְּמֵיטַב אֲחִיזַת-הָעֵינַיִם

 

וְתִצְפֵּת בְּעֵינָיו כְּזָקִיף עַל חוֹמָה

עַל מִפְתַּן כְּנִיסָתוֹ שֶל בֵּית סַבָּא

וְכָרָה אֶת אָזְנָיו שֶיֵּיטִיב וְיִשְמַע

כְּשֶסּוֹפְסוֹף אֵלִיָּהוּ יִפְסַע בָּהּ.

 

וְהִנֵּה, לִמְצוּלוֹת הַתְּנוּמָה נֶאֱסַף

כָּל פָּעוֹט (חוּץ מִמֶּנּוּ) בַּחֶדֶר

וְשָלוֹש נְקִישוֹת נִשְמְעוּ מִן הַסַּף

וּבֵין כָּל מְסֻבָּיו שֶל הַ"סֵּדֶר"

 

קָם אָבִיו שֶל הַיֶּלֶד לִפְתֹּחַ לָזֶה

הַמַּקִּיש שָם, בַּחוּץ, עַל הַדֶּלֶת

וְטִפָּה נִשְתָּהָה שָם –  וּמִין מַחֲזֶה

נִתְגַּלָּה לְעֵינָיו שֶל הַיֶּלֶד

 

שֶאוֹתוֹ לֹא יִשְכַּח לְעוֹלָם, כִּי פִּתְאֹם

אֶל הַחֶדֶר נִכְנָס הָאוֹרֵחַ

הַלָּבוּש בְּאַדֶּרֶת-נָבִיא וּבִתְהוֹם

שְתֵּי עֵינָיו הַיּוֹקְדוֹת אוֹר זוֹרֵחַ

 

וּזְקָנוֹ הַלָּבָן מִשְתַּלְשֵל עַד מָתְנָיו

וּשְׂפָתָיו כְּבָר גּוֹמְעוֹת מִן הַיַּיִן

בְּכוֹסוֹ הַשְּמוּרָה לוֹ, וְכָל מַמְתִּינָיו

מַחֲרִים אַחֲרָיו בְּ"לְחַיִּים!"

 

וְהִנֵּה הוּא אוֹמֵר בְּהִגּוּי תָּנָ"כִי

כְּמוֹ שֶל שְלֹמֹה בֶּרְטוֹנוֹב בָּרַדְיוֹ:

"רַבּוֹתַי, שֶאָבִינוּ מַלְכֵּנוּ יַרְחִיק

מִכֻּלְּכֶם אֶת קִצּוֹ שֶל חַד גַּדְיָא

 

וְשֶרַק תֵּדְעוּ נַחַת וְרַק תִּנְהֲגוּ

עִם כֻּלָּם בְּטוּב-לֵב וּמְאוֹר-עַיִן

וּבִפְרָט הַפַסְפוּס שֶעֵינָיו פֹּה עָרְגוּ

לִרְאוֹתֵנִי וְלֹא שָתָה יַיִן

 

כִּי גֻנַּב לְאָזְנַי שֶבְּגַן-הַיְּלָדִים

בִּרְחוֹב פְרוּג שֶבְּבֵית הַגַּנֶּנֶת

הַקְּרוּיָה דוֹדָה חַנָּה, פִּרְחָח זֶה מַקְדִּים

אֶת כֻּלָּם בִּפְרָאוּת מְבֻלְגֶּנֶת:

 

הוּא מוֹשֵךְ בַּצַּמּוֹת לְיַלְדוֹת הַשְּכוּנָה,

הוּא מַבְעִיר בְּקַפְּצוֹנִים מִינֵי גֵץ,

הוּא מַטְמִין קַרְפָּדוֹת בִּמְגֵרַת שֻלְחָנָהּ

שֶל אוֹתָהּ דוֹדָה חַנָּה, הוּא שֵיגֶץ..."

 

וְהַיֶּלֶד שוֹמֵעַ, מַסְמִיק לֹא פָּחוֹת

מִצִּבְעָהּ שֶל הַ"כְרֵיין" (הַחֲזֶרֶת)

וְאֵינֶנּוּ תוֹפֵס: אֵיךְ לְכָל הָרוּחוֹת

זֶה נוֹדַע לוֹ בְּדֶרֶךְ מוּזֶרֶת

 

לַנָּבִיא אֵלִיָּהוּ שֶכָּל רְשִימַת

חֲטָאָיו שֶל הַיֶּלֶד גְּלוּיָה לוֹ

לִפְרָטֶיהָ (וְזֶה – רַק מַגְבִּיר אֶת כְּלִימַת

אוֹתוֹ שֵיגֶץ, שֶפֶּתַע – אוֹיָה לוֹ! –

 

כְּבָר דִּמְעוֹת חֲרָטָה נִגָּרוֹת מֵעֵינָיו),

אַךְ פִּתְאֹם מְגַלֶּה בִּפְלִיאָה הוּא

כִּי זְקָנוֹ שֶל הָאִיש הַנִּצָּב לְפָנָיו

הַיְנוּ: זֶה, הַתִּשְבִּי, אֵלִיָּהוּ,

 

זָז קִמְעָה מֵחֶלְקַת סַנְטֵרוֹ – וְלָכֵן

כְּבָר הַשֵּיגֶץ, כְּמִין גַּבְרָא רַבָּא,

מִסְתַּעֵר וּמוֹרֵט בּוֹ  וְ... לֹא יִתָּכֵן,

זֶה אֵינוֹ אֵלִיָּהוּ, זֶה  אַבָּא...

 

וְשוֹאֵל אָז הַסָּב: "מֵהֵיכָן לְךָ, בְּנִי,

הַתַּחְפֹּשֶׂת הַזֹּאת שֶהִדְהִימָה?"

וּמֵשִיב לוֹ אָז אַבָּא בִּצְחוֹק גַּמְזָנִי:

"מִמַּחְסַן-תִּלְבּוֹשוֹת שֶל 'הַבִּימָה'..."

 

 

* * *

סדר פסח ראשון בפתח-תקווה,

 ניסן תרל"ט 1879

מתוך הרומאן ההיסטורי הנידח שאזל "פרשים על הירקון", סיפור חייו של יהודה ראב בן עזר מאת אהוד בן עזר, בהוצאת שרברק, תל-אביב 1989.

 

את חג הפסח הראשון החליטו המתיישבים לחגוג במושבה החדשה, שטרם מלאה חצי שנה להיווסדה. הנשים ועימן בני-משפחה נוספים, וכן יהודים אחדים מיפו שהוזמנו כדי להשלים את המניין, באו כיומיים לפני החג, רכובים על סוסים. ר' דוד גוטמן ועימו שאר הפתח-תקוואים יצאו לקבל את פניהם בכניסה למושבה, וליוו את השיירה עד למרכז, ליד הבאר [מקום גן המייסדים כיום].

ר' דוד גוטמן, שהיה אדם רציני וקפדן, ולעיתים גם קשה, ואשר השקיע את כל הונו בפתח-תקווה [בקניית אדמתה] ובזכותו קמה המושבה – היה נרגש לקבל את פני הבאים. הוא ניצב ליד הסוסים, הצדיע בנוסח שהיה זכור לו משירותו בצבא ההונגרי, בצעירותו, ואמר:

"ברוך השם, ברוך השם וברוכות הבאות! עכשיו אנחנו יודעים כבר שיתחיל להיות משהו ממשי בפתח-תקווה!"

אחר ניגש על אשתו ואל הצעירות: דייכע אשת יהושע [שטמפפר], ואל לאה [אשת יהודה ראב], עזר להן לרדת מעל סוסיהן ועל פניו חיוך אבירי ומאושר, כבעל-אחוזה הונגרי הגאה לארחן בצל קורתו.

הנשים ובני המשפחות הביאו עימם מיפו, על גבי הסוסים – בצרורות ובקדרות, מצות ומצרכים לתבשילי החג, צלחות ומפות לעריכת השולחן. הגברים ביערו את החמץ והגעילו את הסירים וכלי-האוכל. לאזאר [ראב, אביו של יהודה] הוסיף ובנה, לכבוד החג, שלושה תנורי-חימר חדשים, לבשל בהם את דגי הבורי שנדוגו בים יפו, ואת המרק והבשר.

הגברת גוטמן, שלא היתה רגילה בתנורים הפשוטים שבחצר, אמרה שדרושות מניפות כדי ללבות בהן את האש. שמע זאת דאוד אבו-יוסף ומיד דהר אל הביצה של פתח-תקווה, על גדת הירקון [הדרומית], שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן חזרה, אל הקיץ, לאירופה. הוא התקרב אליהן בחשאי עד כדי מרחק של כמה עשרות צעדים, ובידו רק מקל. אז דירבן בבת-אחת את סוסתו והתנפל על החסידות. אלה, דרכן לנתר צעדים אחדים לפני שהן אוספות כוח תאוצה להמראה, אך בטרם הספיקו להגביה כשני מטרים מעל הקרקע, וכבר הצליח אבו-יוסף להוריד שלוש מהן בעודן באוויר, בחבטות של מקלו. בו-במקום תלש את נוצותיהן, אגד אותן לשלוש מניפות גדולות, והגיש אותן שי למבשלות, שהיו מלאות התפעלות מאבירות הפרש היהודי, שניראה כבידואי-מלידה [מקורו היה בבגדאד והוא סיפור-לעצמו שנשמר רק בזכות יהודה ראב שכתב עליו בזיכרונותיו בספר "התלם הראשון"].

 

אף שהחוגגים, גברים ונשים, מנו פחות משני מניינים, לא היה עדיין מקום לכולם אלא באוהל המשותף, שהקימו המתיישבים ליד הבאר בראשית בואם למקום [בפינתו הדרומית-מערבית של גן המייסדים]. וכך ישבה בליל הסדר כל החבורה הקטנה באוהל, לאור מנורות שמן ונרות. רק דאוד אבו-יוסף, עטוף בכאפיה ולראשו העקאל, נכנס מדי פעם, כמין אליהו הנביא, ושב ויצא כדי לערוך סיבוב על סוסתו בשדות המושבה, לבל ינצלו השכנים הערבים את החג לשם פגיעה ברכוש וביבול. הסוסה פסעה כהרגלה, ללא עייפות, אף שהיתה בסוף הריונה. יהודה לא שמר אותו ערב. ניתן לו להיות כחפצו כל החג עם לאה, שבקרוב ימלאו לה שבע-עשרה שנה.

ר' דוד גוטמן ישב בראש השולחן. עם תחילת הסדר, כאשר הגיעו בקריאת ההגדה ל"ברוך אתה יי, אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה," הקדים ר' דוד ואמר:

"הלילה הזה הוא ליל זיכרון לישראל על הניסים ועל הנפלאות שעשה אלוהינו לאבותינו בצאתם ממצרים, מעבדות לחירות, משיעבוד לגאולה, גאולת הרוח וגאולת הגוף. אבל הלילה הזה, ובמקום הזה – עלינו לברך ברכת 'שהחיינו' בכוונה כפולה:

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שאנו מכוננים מושבה חקלאית ראשונה בארצנו וסוללים מסילה לבאים אחרינו!"

וכולם ענו אחריו: "אמן!"

"אנחנו הננו כיום הציפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, והשם יתברך הוא המשפיע לנו אור תקווה וסולל לפנינו דרך לגאולתנו ולגאולת העולם!"

"אמן!"

ויהושע [שטמפפר], הצעיר ממנו, לא התאפק אף הוא, קם ואמר:

"בכוונה כפולה אנו אומרים ברכת שהחיינו בלילה זה. לחג הפסח קוראים גם חג האביב. אימרו לי – איזה אביב הרגשנו בשנה שעברה, כאשר ישבנו מסובים בתוך חומות ירושלים? איזה פרח ואיזה סימן של אביב ראינו שם? ואיזו חירות היתה לנו בין החומות, בחסד הערבים, ותחת שלטון השוטרים התורכים?

"רק פה, במקום הזה, אנחנו מרגישים, תודות לה' אלוהינו, את החירות ואת האביב במלואם, וזאת מפני שאנו יושבים על אדמתנו ואיננו תלויים בחסדי זרים, כמו שחיינו בירושלים.

"לא מעט סכסוכים ומריבות היו לנו במשך החורף הראשון הזה עם שכניניו הערבים, ואולם הם למדו לכבד אותנו ואנו למדנו את דרכיהם, ועתה אין איש מעז להסיג את גבולנו ולפגוע בנו. ואני אומר לכם, תושבי פתח-תקווה ואורחיה – בליל סדר ראשון זה שאנו יושבים בו ורגלינו דורכות ממש על אדמתה – כי החירות והאביב הם הסימן לתקוות העתיד שלנו!"

 

יהודה, צעיר הגברים באותו לילה, שאל את הקושיות אבל סירב בתוקף לגנוב את האפיקומן שהוחבא מתחת לכיסאו, המרופד כרים, של ר' דוד גוטמן. כל ההפצרות לא הועילו.

"במשפחתנו," הסביר, ולאזאר אביו אישר את דבריו, "לא נהגו ואין נוהגים לגנוב – אפילו את האפיקומן!"

וללאה, המשתוממת על תמימותו, לחש: "וכך אנהג גם כאשר תהיה לנו משפחה גדולה, בנים ונכדים. איזה מנהג מגונה – ללמד את הילדים לגנוב, ודווקא בליל הסדר!"

 

החג עבר. הנשים חזרו ליפו. מזג-האוויר השתנה והחלו ימי חמסין. השדות הבשילו במהירות. באחד הימים החמים המליטה סוסתו של אבו-יוסף סייח. בעוד היצור הרך והרטוב, שהיה נחמד מאין-כמותו, עומד בקושי על רגליו הרכות, ואימו הגבוהה והלבנה מלקקת את גבו הלח, כרה אבו-יוסף בור עמוק, תפס את הסייח השחור – ולעיני יהודה הביאו אל שפת הבור ובתנופה אחת ביתק אותו בחרבו.

"מה עשית? אבו-יוסף?" נחרד יהודה.

"ממזר לא טמא את עטיני סוסתי!"

ומבלי להראות שום סימן של צער, קבר בשלווה את הסייח.

"אבו-יוסף, במה חטא היצור החמוד הזה?"

"יודה-עָרְבּ, סוסתי לא תלד סייח שאין יודעים מי אביו. בזמן שהיתה בשבי הגנבים – התעברה. איך אוכל לשמור על שמה, ועל כבודי, אם אחזור לבגדאד עם צאצא שאין מכירים את אילן-היוחסין שלו? בושה היא!"

דאוד אבו-יוסף היה מסור מאוד לסוסתו. נהג להאכיל אותה רק פעם אחת ביום, שעורה נקייה שאותה ברר במו ידיו. גם לשתות נתן לה רק פעם ביום. היא היתה רזה מאוד, עצמותיה נראו מבעד לעורה, אבל שמרה על זריזותה ועל כוחה, ממש כאבו-יוסף עצמו, שהיה מסתפק במעט מזון ושומר על כושר גופני מעולה.

 

* * *

את ליל הסדר האחרון בחייו, בפסח תש"ח, 1948 – חגג יהודה כמנהגו, כשהוא מסב אל השולחן בראש משפחתו – הבנים, הכלות, הנכדים והנינים – בביתו שברחוב ביל"ו בפתח-תקווה. לאה כבר לא היתה בין החיים. היא מתה במחלה כעשרים וחמש שנים לפניו. הפעם הזו שינה יהודה ממנהגו בסדר. הוא קם ממקומו, כפוף מעט, חבוש בירמולקה השחורה, נאחז בשולחן בשתי ידיו, עיניו, הכחולות-עדיין, הבריקו וקולו רעד.

"אני בטוח," התחיל מדבר יידיש, כשהוא נרגש מאוד, "שזהו הסדר האחרון שאני איתכם. לא אשב עוד איתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנים הבאות."

אחר-כך אמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מלאבס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה."

וכאן צעק בקול רם, ובעברית:  "חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!"

 

גם לאחר כארבעים שנה עדיין זוכרים בני-משפחתו את התרגשותו הבלתי-רגילה במעמד ההוא ואת דבריו הברורים כי זה אכן הסדר האחרון שעיניהם תחזינה בו, בזַיידֶה – בסבא, – וכי עדים הם לפרידתו הקרובה מהם, לעולם.

 

כעבור שבועות אחדים, בל"ג בעומר תש"ח, 1948, בראשיתה של מלחמת העצמאות, ביום שלפני נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בידי חיילי הלגיון הירדני – עצם יהודה את עיניו בביתו, בית-רעפים עטור ברושים ועצי-זית, והוא כבן תשעים שנה. הוא היה היחיד מכל מייסדי פתח-תקווה, שעלו על אדמתה בשנת 1878, אשר האריך ימים וזכה לראות בהקמתה של מדינת ישראל. רק אז נחה דעתו ושקע בתרדמת-נצח.

ההלווייה יצאה למחרת מביתו, עברה לאורך רחוב חובבי-ציון, בית-הכנסת הגדול, שם היה מושבו בכותל-המזרח, חלפה על פני כיכר המייסדים, שבה נמצאה אז עדיין הבאר הראשונה שחפר באדמת המושבה, והגיעה עד לראש גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדש, בית-הקברות של המושבה מראשיתה. קברו נכרה סמוך למצבות אשתו לאה ובתו-בכורתו ציפורה.

במסע הלווייה לא שלט העצב על מותו. באוויר היה תלוי עצב כבד פי כמה על חיילים ואזרחים, מגיניה ותושביה של המדינה בת השבועיים, שנהרגו מדי יום ושמותיהם התנוססו במסגרות שחורות. בליבות המלווים פּיכּתה בוודאי התחושה: הלוואי שכּל אחד מן הנופלים, צעירים ברוּבּם, ואלה העתידים ליפול – היה זוכה להשלים מעגל-חיים ולמוּת שְׂבע ימים ומעשים כיהודה ראב מפתח-תקווה – חופר בארהּ, שומרהּ וחורש תַּלמהּ הראשון.

 

 

* * *

פוצ'ו / בחיי

ה. עגלת הקרח והתחת של גילה

אחרי שאבי העביר את הנגרייה לשדות שרונה הרחוקים, עברנו לגור ברחוב חשמונאים במרכז העיר, ומשם אחרי שנה לרחוב המגיד, ליד בית שבו גר ילד גדול ממני, יצחק רבין.  הייתי  אז  בן חמש וידעתי לנסוע לבד באוטובוס לגן של חוה. היתה זו השנה האחרונה שלי בגן בכיתה הבוגרת. בשנה האחרונה נחשבתי לאחד הילדים המובילים  (המלה מקובל עוד לא היתה מקובלת אז)  בגן בזכות החבר שלי אבנר, שאמנם כבר הלך לכתה א' בבית ספר תל נורדוי, אבל היה בא לעתים קרובות לבקר אותי בגן ופרש עליי את חסותו.

אבנר, שהיה גדול ממני בחצי שנה, התקבל לגן של חוה, ואני לא, כי חוה אמרה שאני עוד קטן ורק בשנה הבאה אתקבל. בדלית ברירה רשמה אותי אימא לגן פרטי לילדים קטנים. לא רציתי ללכת לגן הזה, בכיתי, ולא פציתי פה בגן כל אותה שנה.

המשורר עמנואל הרוסי, אביו של אבנר, היה מרבה לספר  שהייתי ילד עקשן, והגננת אמרה לו (לאימי היא התביישה להגיד)  שאני ילד מפגר,  שלא יודע לדבר.

"איזו מטומטמת!" – היה אומר לי כל פעם כשהיינו נפגשים  במשך חמישים השנים הבאות – " איך לא הבינה שיש לה ילד עילוי, עם אופי מיוחד."

זה היה הקומפלימנט הראשון שנתן לי בחיי, השני היה כשבאתי אליו אחר עשרים שנה עם כתב היד של ספרי "חבורה שכזאת" והוא אמר עליו: "הקלברי פין"  וחזר וסיפר לי שוב ושוב על עקשנותי בגן ועל הגננת המטומטמת שלא  הבינה שזכתה  בילד מחונן. אני מודה ומתוודה שאני לא זוכר את המקרה הזה, אם כי אני מאמין למשורר שלא בדה את הדברים מליבו. לעומת זאת אני זוכר מהגן  הרפתקאה מתוקה שהייתה לי עם ילדה אחת חמודה זהובת שיער, אשר שכבה לצידי בהפסקת הצהרים.

אחרי ארוחת הצהרים הצטוו כל הילדים  לשכב לישון על כסאות נוח, שהוצבו בטור זה ליד זה. עם זהובת השיער ששכבה לציד , הגעתי להסכם שיום אחד אני אלטף את זרועה המונחת על המסעד הקרוב אליי ויום אחד היא תלטף את שלי.  היא הסכימה בלי בעיות ושבוע שלם ליטפנו זה את זה לשביעות רצון שנינו. יום אני ויום היא. 

בשבוע השני, ביום בו היה תורה ללטף את זרועי, גילתה הגננת את הדבר וצעקה עליה שתפסיק עם  השטויות האלה ותיתן לי לישון.

היא הפסיקה מיד ומאז אני מחפש  אותה, שתחזיר לי את  הליטופים המגיעים לי.

בגיל חמש גליתי מה שאדם וחוה גילו כשהיו כבר בוגרים. את הבושה. היו אורחים בביתנו ואימי רצתה ללבוש לי פיג'מה שאלך לישון. התביישתי מהאורחים ולא רציתי להתפשט ואז אבי, איש ההמצאות, אמר לי במלוא הרצינות: "תעצום את העיניים, יהיה חושך ולא יראו לך."

העצה נראתה לי הגיונית. אימי העמידה אותי על השולחן, עצמתי חזק חזק את העיניים והרגשתי את עצמי מוגן. הרגשה זו גברה כאשר כמה אורחים חכמים אמרו "אוי איזה חושך!" או "מה יהיה? לא רואים כלום..."

אחר כך, במשך השנים, כשאחיותיי היו רוצות להתעלל בי, היו מזכירות לי את המקרה המביש וצוחקות בכל פה.

את ההבדלים בין ילדות וילדים גיליתי בקיץ של אותה שנה, כאשר אימי היתה לוקחת אותי ואת אחיותיי להתרחץ בים. בחוף תל אביב, בקצה רחוב אלנבי, היתה מלתחה מודרנית המופרדת בין גברים ונשים. (אהוד, לצריף המלתחות הזה, שהיה ליד צריף הקזינו, היה שם מיוחד, האם אתה זוכר אותו?) –  אימי כמובן לקחה אותי ללבוש את בגד הים במלתחת הנשים. הייתי מסתובב שם בין הנשים המחליפות בגדים, ללא בושה, או מתקלחות עירומות במקלחות, וחושב לעצמי איזה טיפשות, איך הן לא מבינות שאני כבר מבין הכול ואיך הן מחליפות בגדים בלי לעצום את העיניים.

מכולן אני זוכר אישה אחת, עצומת ממדים, ששכבה עירומה על מיטת עץ גבוהה, כשאישה אחרת  בבגד ים, עומדת ומעסה את גבה. עמדתי מוקסם, מרותק לשני פלחי ישבנה החשוף, ולא יודע את נפשי מרוב עניין. כשסיפרתי את זה לזאב כץ, הילד של המכולת שהיה שכני לבית ברחוב המגיד, השביע אותי שאקח אותו גם. אימי הסכימה, אבל כשהגענו למלתחה אמרה לו לחכות בחוץ, כי הכניסה היא רק לנשים. כששאל אז למה אני נכנס,  הסבירה לו שאני עוד קטן ומותר לי. הוא כמעט פרץ בבכי מרוב צער, אבל כשיצאתי מהמלתחה כעבור עשר דקות פגשתי אותו בעיניים נוצצות.

"אל תשאל איזה כיף!  ראיתי לבחורות את הכול!"

"איך? הרי לא נכנסת!"

"אני הסתכלתי מלמטה!"

מסתבר שמיבנה המלתחה היה עשוי לוחות עץ הניצבים על כלונסאות הנעוצות בחולות הים. אל המבנה הזה היו נכנסים  מצידו הפונה לרחוב אלנבי בגובה המדרכה, ומהצד השני היו יורדים במדרגות ישר לחוף. כשזאביק המתין לי, התחיל מתוך שעמום לזחול על ארבע בין הכלונסאות ואז גילה שריצפת העץ שמעליו מלאה חריצים כשדרכם אפשר לראות את רגלי הנשים העירומות, ובאיזור המקלחות אפשר היה לראות אפילו את הפרדס השחור שלהן.

מאז אותו יום, כבר לא עניין אותי לראות את הנשים  מלמעלה. הייתי מחליף את בגדי במהירות רבה ורץ להצטרף לזאביק.

אימי סיפרה לי שכאשר הייתי בן שלוש, רציתי תמיד להיכנס לחדר האמבטיה כשהיתה מתרחצת. היא, מטעמי צניעות,  לא הרשתה לי. הדבר סיקרן אותי עוד יותר ואבי היה צריך ממש בכוח לנתק אותי מחור המנעול.

בצר לה פנתה אמי לרופא המשפחה, ד"ר גינזבורג, שהיה נאמן עליה כאיש רפואה ושומר סוד, וגילתה לו את הבושה המשפחתית. 

הד"ר המלומד לא התרגש ואמר לה – "תני לו פעם להיכנס ותראי שיותר לא יטריד."

כחמש דקות אחרי שנכנסתי לקודש הקודשים וצפיתי באימי השוכבת אפרקדן באמבט, אמרה לי אימי: "נו יסקה ראית מספיק, תצא!" (את השם יסקה נתנה לי אחותי אביגיל שהתקשתה להגיד ישרוליק. עד היום קוראים לי במשפחה יסקה, וכשרוצים להחניף לי קוראים:  "יסקהל'ה.")

אמרתי: "לא רוצה."

"למה?"

אמרתי: "רוצה לראות מה יש בפנים..."

אחר כך דיברו במשפחה שכאשר אגדל, בטח אהיה גניקולוג, או מיילד, דבר שהתגלה  כשגוי לחלוטין.

 

יום אחד צעק לי זאביק שעגלת הקרח הגיעה לרחוב. בדיוק אכלתי את ארוחת הצהריים ואימא לא נתנה לי לצאת עד שאגמור, למרות שהבטחתי לה שאני תכף חוזר. כשגמרתי ורצתי החוצה היתה העגלה מוקפת ילדים ואני התרוצצתי מפינה לפינה לחפש את רסיס הקרח שלי.

עגלת קרח היא היום מושג שלא קיים, אבל אז, בשנות השלושים, מקררי הקרח היו שיא הקידמה, ועגלות קרח רתומות לסוס היו עוברות ברחובות כשאחריהן רצות חבורות ילדים הרוצים לזכות בשברי קרח.

בתוך עגלות הקרח היו בלוקים ארוכים של גושי קרח מלבניים. לאיש הקרח היה דקר שבו היה מחלק את הבלוקים לשלישים או לרבעים ואותם היה מוכר לעקרות הבית. כשהיה חוצה את הבלוק עם הדקר, היו רסיסי קרח נתזים  לצדדים והילדים הבוגרים של השכונה היו עומדים לצידו וחוטפים את הרסיסים.

לנו הקטנים לא היה סיכוי לזכות בנתחי קרח ובדלית ברירה הסתפקנו בלגימות מים צוננים שדלפו מארבע פינות העגלה. אותו יום היו ארבע הפינות תפוסות וכשניסיתי לגשת אל אחת מהן הייתי נהדף על ידי הילדים שהקדימו אותי. הדבר חרה לי מאוד, גם אני רציתי ללגום מהקילוח הצונן והחלטתי שאני לא מוותר, כבר אז הייתי עקשן מאוד וכשרציתי משהו הייתי נלחם עליו בחירוף נפש. כשאני נפגש היום עם ילדים בבתי ספר ומספר על עגלת הקרח, אני מוסיף ומספר על אותו ילד גדול מנומש, מכיתה ד' או ג', שהיה תמיד בין ראשוני הרצים לעגלת הקרח ומצליח תמיד לזכות בשבר קרח גדול שאיתו היה מתייחד בצד ומלקק בהנאה. לילד הזה קראו יצחק והוא היה ברבות הימים ראש הממשלה שלנו, יצחק רבין. הוא גר יחד עם אחותו והוריו ברחוב המגיד חמש. זאביק, שאימו שלחה אותו פעם לדירתם עם  מצרכי מכולת, סיפר לי שיש להם דירה של שני חדרים ובקיר המשותף שלהם מעל הדלת ישנו אשנב מלבני וכשהוא נכנס ראה את יצחק משחק עם אחותו בכדורסל כשהאשנב משמש להם בתור סל.

עליי יצחק אפילו לא הסתכל, אבל אז באותו יום, כשחגתי מסביב לעגלת הקרח, הוא אמר לי שתי מילים: "אל תשתגע!" – שנשארו חרותות בזיכרוני עד היום.

ולמה  אמר זאת? בגלל עקשנותי ללגום גם מן הנוזל הצונן הזה, אבל איך אלגום, כשאפילו זאביק לא רוצה לפנות לי דרך אל פינת העגלה?  הסתכלתי אנה ואנה לראות מאין יבוא עזרי ואז ראיתי לאושרי הרב את משאית הזבל נכנסת לרחוב ונעצרת לא הרחק מהעגלה. הסתכלתי טוב ולא האמנתי למראה עיני, מארבעת פינות המשאית זרמו קילוחים דקיקים ממש כקילוחי עגלת הקרח.

לאלה שלא נולדו עדיין בשנות השלושים עליי לספר שמכוניות הזבל של אז היו משאיות רגילות ופחי הזבל היו פחי מתכת ולא פלסטיק. אנשי הזבל היו גוררים את הפחים עד המשאית ושם  מרימים את הפח הכבד ושופכים את תוכנו לתוך המשאית. על המשאית היה עומד איש זבל נעול מגפיים גבוהים ובעזרת טוריה או מגרפה היה דואג לפזר את הזבל ולשטח אותו על קרקעית המשאית.

כשראיתי את ארבעת הקילוחים הזורמים לעבר הכביש, ידעתי שמזלי הטוב משחק לי. הסתכלתי סביב לראות אם אין מתחרים אחרים וכשהבחנתי שאני "החכם" היחידי צעדתי בעוז לעבר המשאית וחלפתי לצידו של אותו ילד מנומש, שעמד בצד, וליקק בהנאה את הקרח. כנראה שראה איך אני מתרוצץ סביב העגלה מפינה לפינה וכשהבחין שאני פונה בצעדים ארוכים לעבר המשאית הדולפת, ניחש מה אני זומם לעשות, וכשחלפתי לידו פלט: "אל תשתגע!"

אולי אם הייתי יודע שאותו ג'ינג'י יהיה יום אחד רמטכ"ל וראש ממשלה  ושתקופה מסויימת גם אהיה נהגו, אולי הייתי שומע בקולו, אבל באותם רגעים כל מה שרציתי זה להשיב את נפשי במשקה צונן ולא חשבתי שאני צריך לשמוע בקולו של ילד גדול שהולך כבר לכיתה דל"ת. רכנתי אל הפינה הקרובה של המשאית ולגמתי במלוא פי מן המשקה.

מאז עברו עליי כמה עשרות שנים, אכלתי ושתיתי בקיבוצים או במחנות הצבא, הרבה מאכלים מגעילים, אבל טעם כל כך נוראי לא חיכך את חיכי מעולם. כל עוד רוחי בי דהרתי לחצר הבית הקרוב שבו היה ברז וניסיתי לשטוף את פי, ללא הצלחה. הטעם המגעיל הזה זכור לי עד היום כטעם הנורא ביותר שבא אל פי ואת ה"אל תשתגע!" – אני זוכר אפילו יותר ממה שאני זוכר את שלוש המלים האחרות – "אני לא זוכר" שאמר לי רבין בקריה כשהיה שר ביטחון, אבל לכך נגיע כשאספר על הימים שלאחר מלחמת ששת הימים, כשזאביק ורחוב המגיד היו זיכרון רחוק.

זאב כץ, הילד של המכולת, נחשב באותם ימים לחבר השני הכי טוב שלי, החבר הראשון הכי טוב נשאר אבנר הרוסי, שהקשרים עימו נשמרים עד עצם היום הזה, כשהוא כבר סבא לחמישה נכדים ואולי יותר. עם זאביק הייתי ברוגז תקופה קצרה, כשלמדנו יחד בכיתה ב' בבית חינוך, בגלל שלא התנהג יפה. היתה לנו בכיתה ילדה אחת שובבה ומכוערת להפליא. קראו לה גילה ואמרו עליה שהיא מסוג הילדות האלה שאוהבות בנים. יום אחד איחרו שלושה ילדים להיכנס לשיעור, ביניהם זאביק. כששאלתי אותו איפה היה, לא רצה לספר אמר שזה סוד. כשלחצתי עליו ונשבעתי שלא אספר לאף אחד, גילה לי שהם הלכו עם גילה לבית השימוש, היא הראתה להם את שלה והם הראו לה את שלהם. להגנתו אמר שהוא סידר אותה, הראה לה רק מלפנים, אבל לא את התחת.

הדבר חרה לי מאוד, כי גם אני רציתי לראות מה שהוא ראה. אמרתי לו שהוא בוגד, ויותר לא אדבר איתו לעולם.  איך הוא עושה לי דבר כזה ולא לוקח גם אותי לבית שימוש וזה עוד אחרי שאני הראיתי לו את כל הזקנות הערומות במרחצאות של תל אביב.

זאביק, שהיה ילד מצפוני מאוד, חש מוסר כליות ונשבע לי שאם גילה תראה להם עוד פעם את התחת, הוא ייקח גם אותי.

הבטחה שעד היום אני מחכה בקוצר רוח למימושה.

 

                      

* * *

מערכת המכתב העיתי והמשפחה

מברכות את הסופר הנידח בן פתח תקווה

נכד זָכר אחרון ליהודה רַאבּ (1858-1948)

במלאת לו 79 שנים

בשנה הבאה בן 80!

יום הולדתו נחוג בתאריכים 2-3.4.15

י'-י"א בניסן תשע"ה

 

 

* * *

תקוה וינשטוק

פרופסור רייכרט, חלוץ חוקרי מחלות הצמחים

פרופסור ישראל רייכרט (1891-1975) חלוץ הפיטופתלוגיה (מחלות הצמחים) בארץ הלך לעולמו לפני ארבעים שנה. הציבור הרחב כבר אינו מכיר את המלומד הזה, חתן פרס ישראל, אך בקרב אנשי החקלאות עודו שם דבר ומחקריו שרירים עד היום.

לאחרונה התקיימה במסגרת הכנס ה-36 של העמותה הישראלית למחלות צמחים, במכון וולקני, הרצאה מקיפה ומעניינת לזכר רייכרט, נשאה אותה ד"ר שרה שפיגל, גימלאית המחלקה למחלות צמחים.

 את הרצאתה פתחה ד"ר שפיגל בהסבר של פרופסור רייכרט עצמו מדוע בחר דווקא בחקר מחלות צמחים – שטח לא מקובל בין יהודים, ודאי לא בראשית המאה העשרים. במסיבת יום הולדת שערך בשעתו הנשיא שז"ר למדענים שהגיעו לגבורות סיפר רייכרט:

"בשנים 1912-1913 עבדתי כמורה צעיר לטבע בחיפה. הייתי מהראשונים שערכו טיולי טבע, להכיר את הפרחים והעשבים המזהירים מן השדות... אחד התלמידים המטיילים שאלני לטיבן ולשמותיהן של החזזיות המכסות את העצים והאבנים. תשובה לא היתה בפי. נדרתי אז נדר להעמיק חקר באוצרותיו הנסתרים של טבע המכורה ולגלות את הטמירין שבצמחים נחותי דרגה אלה."

בחקר צמחי הארץ עסקו אז כמרים קתולים. בסמינר למורים בירושלים למד רייכרט מדעי טבע מכומר במושבה הגרמנית, ובוטנאי אמריקאי לימדו להכין מעשבים. כמורה בחיפה סייר בכרמל עם האב הקתולי קנדלר, שהתעניין בצמחי התנ"ך. רייכרט לימד אותו תלמוד וקנדלר לימד את רייכרט לטינית, לצורך לימודים אוניברסיטאים. בארץ שלטו התורכים, שום מוסד אקדמאי טרם קם ורייכרט נסע לברלין ללמוד מדעי הטבע.

הוא נולד באוזורקו במחוז לודז' בפולין. למד ב"חדר' והמשיך בישיבת לידא  של הרב ריינס, ממייסדי הציונות הדתית, בה למד תורה וציונות. משפחתו תמכה בו נפשית וכלכלית ושכרה לו מורים פרטיים ללמודי חול. בן 17 הצטרף לתנועת 'צעירי ציון', עלה לארץ והיה מצעירי העלייה השנייה. כאן התחבר לתנועת "הפועל הצעיר", עבד זמן מה כפועל חקלאי, נכנס לבית המדרש למורים "עזרה" מיסודם של יהודי גרמניה שלימד בגרמנית ובעברית, ונעשה מורה בחיפה.

ב-1921 קיבל תואר דוקטור. כנושא לעבודת הדוקטורט בחר ב"עולם הפטריות של מצרים". הוא התבסס על אוסף בן מאה שנה של פטריות ממצרים שהשתמר בעלייה של המוזיאון הבוטני בברלין, ושום חוקר לא עבד עליו. "בשבילי," סיפר בעברית הפיוטית שלו, "היה האוסף מציאה. קיוויתי למצוא בו פטריות המצויות גם בארצנו ולהתבשם על ידיהן מריח המולדת..."

בשנות לימודיו באירופה היה פעיל בארגונים ציוניים ועסק בהפצת העברית. הוא קירב לציונות את חיים ארלוזורוב. מספר יוסף שפירא בספרו "חיים ארלוזורוב" (ׁעם עובד 1975): ויקטור – לימים חיים ארלוזורוב הצעיר היה קרוב לפציפיזם ולקוסמופוליטיות ואף לתנועה אנרכיסטית, ואימו חיפשה מורה שיחזק את ההכרה היהודית והעברית שלו. המורה היה רייכרט. הוא הכניס את ארלוזורוב לעולם הספרות העברית והציונות ושינה את כל חייו. ארלוזורוב נועד לגדולות אך נרצח בדמי חייו. רייכרט מופיע (בשם ורנר צופאל) בספר שכתב ארלוזורוב בגרמנית "העולם החדש".

בספרה "השליח – חייו ומותו של אנצ'ו סירני" (ספריית אופקים , עם עובד 1973) מספרת רות בונדי כי רייכרט הביא לציונות את אנצ'ו סירני. כשהיה באיטליה במסגרת סיוריו במכוני חקלאות, ביקש הוועד הציוני מישראל רייכרט לקרב לציונות צעירים יהודיים מוכשרים המתרחקים מהיהדות. ביניהם היה אנצ'ו סירני, בן למשפחה יהודית מיוחסת באיטליה. רייכרט פגש את סירני בקולג' ברומא, בו למד. סירני התגלה כרחוק מאוד מהציונות, ונלהב מדברי מורו על העולם החדש שייבנה בכוח האהבה לאדם. רייכרט סיפר לסירני הצעיר על אהבת הצדק של נביאי ישראל, על החלוצים הצעירים האידיאליסטים העולים לארץ ועל העבודה הפיסית ככוח מטהר. כל הלילה שוטטו בחוצות רומא וכשעלה השחר כבר היה זה אנצ'ו שדיבר על ארץ ישראל והביע רצון להקים באיטליה תנועת נוער חלוצית ומיד – כי השעה דוחקת.

   דוקטור רייכרט חזר לארץ ב-1921. האגרונום יצחק וילקנסקי-וולקני הציע לו להקים ולנהל מחלקה למחלות צמחים בתחנת הניסיונות החקלאית שאך זה יסדה ההסתדרות הציונית. תחנת הניסיונות החלה בתל אביב ועברה לרחובות. ברבות הימים תכונה מכון וולקני. רייכרט יסד את המחלקה למחלות צמחים ועמד בראשה 37 שנים. בימיו היתה זו מהמחלקות החשובות בתחנת הניסיונות.

החלוצים שעלו מאירופה דגלו באידיאולוגיה של חזרה לעבודת האדמה ויצירת חקלאות בארץ. באותה עת חלה התפתחות חשובה בעולם המדעי, בעיקר האירופי. המדע, כולל המחקר החקלאי, התפתח בצעדי ענק. באירופה ובארצות הברית הוקמו תחנות ניסיון, פקולטות לחקלאות נפתחו באוניברסיטאות. החלוצים בישראל ובעיקר מנהיגיהם אימצו את הגישה הזאת. אהרון אהרנסון הקים תחנת ניסיונות בעתלית. ברוח זו הוקם בשעתו גם בית הספר החקלאי מקווה ישראל –לחנך חקלאים משכילים.

רוב חלוצי המחקר בארץ למדו במיטב האוניברסיטאות אך הם באו לארץ בעלת אקלים שונה, חקלאות בדרג התפתחות נמוך ­– שקדים נקטפו במקלות – ללא מסורת של מחקרים. היה עליהם לבנות את יסודות המחקר החקלאי ולהתאים את הידע שלהם לתנאים המקומיים.

פרופסור רייכרט היה הראשון בעולם שחקר את השפעת הטל על מחלות עלים – דבר לא רלוונטי באירופה אך רב חשיבות באזורנו. הוא וחבריו הם הראשונים שגילו וחקרו את הקמחונית – מחלה של אזורים שחונים שלא נודעה באירופה. עם חבריו יסד את מדע  הפיטופתלוגיה הראשון לא רק בארץ אלא במזרח התיכון כולו. חוקרים אלה היו חלוצים שעשו חריש ראשון בשדה המחקר והקימו תשתית שאיפשרה לדורות הבאים של החוקרים לעסוק בדברים מתקדמים יותר. אלמלא ההתחלה של 1921 – היה איחור של עשור או שניים במחקר, והפיטופתלוגיה בארץ היתה הרבה פחות הישגית.

עבודותיו של רייכרט ועבודות עוזריו ותלמידיו הרבים עסקו בהיבטים השונים של זיהוי מחלות צמחים, בעיקר מחלות שגורמים פטריות וחיידקים לזרעים, לתבואות, לירקות, לעצי פרי נשירים ולהדרים. סקרי המחלות הצביעו על הגשמים, ההשקייה והטל כגורמים עיקריים להתפתחות המחלות, ואיתרו את מחלת הטרסטזה בהדרים.

רייכרט שילב מגמה חדשה בחקר מחלות הצמחים, אותה כינה "פאטו גיאוגרפיה": איפיון מחוללי המחלות בהתאם לתפוצתן הגיאוגרפית ומצבן האקולוגי, היותן חד או רב אזוריות, זורמות מצפון לדרום וכדומה. גישה המאפשרת לחזות את מרחבי ההתפשטות של המחלות במטע ובמחסן, באמצעים כימיים, ולצמצם את השפעת הגורמים הסביבתיים עליהן.

בשנת 1967 התקיימה הוועידה הארצית הראשונה למחלות צמחים. היא נערכה לכבוד יובל ה-75 של פרופסור רייכרט. הופקה חוברת ל"פרופסור ישראל רייכרט חלוץ הפיטופתלוגיה בישראל".

"הוועידה כללה 68 הרצאות ודיונים ושררה אווירה של אירוע היסטורי," כותב פרופסור קטן, מתלמידיו של רייכרט, שזכה השנה לפרס ישראל בבוטניקה. רייכרט נשא את הרצאת הפתיחה על פאתו גיאוגרפיה – המונח חדש שהוא טבע והוא מוכר בעולם כמוביל הרעיון.

בכלים הצנועים שעמדו אז לרשותם הצליחו החוקרים להיות חלק מהקהילה המדעית הבינלאומית. הם ינקו מהמדע העולמי ותרמו לו.

פרופסור ישראל רייכרט פרסם שני ספרים: "פטריות  למאכל בארץ", 1927, ו"כמהין ופטריות" ט. רייס ו-י. רייכרט, ספרי תרשיש 1952. כמו כן פירסם חוברות על מחלות בגידול הטבק, על המלחמה במחלות הצרבון של עצי הציטרוס ועוד. תוצאות מחקריו הופיעו בעשרות פרסומים מדעיים בישראל ובעולם. היה משתתף קבוע ב"השדה" וחוברות אחרות, בקורסים ובהרצאות. רייכרט ערך מחקרים גם בארצות השכנות – מצרים, לבנון, קפריסין ועוד. השתתף בכנסים למחלות צמחים באזור הים התיכון, באירופה ובארה"ב. כמו כן כיהן כמנהל המכון להגנת הצומח ופעל להפצת ידע מקצועי בקרב חקלאים ומורים. המחלקה שלו נתנה מענה לאלפי שאלות של חקלאים יהודים וערבים.

ב-1940 התמנה גם כמרצה למחלות צמחים במכון להוראת החקלאות, לימים הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. בוגרי הפקולטה ממלאים תפקיד מרכזי בהקמת חקלאות מודרנית. המורים הראשונים בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית היו חוקרי תחנת הניסיונות ברחובות. ב-1949 היה לפרופסור מן המניין. ב-1953 זכה בפרס ישראל.

הוא היה איש אשכולות, הדגישה ד"ר שרה שפיגל בהרצאתה. בקי במכמני היהדות ובלשון העברית, העניק מונחים עברים לצמחים ומחלות צמחים, ביניהם עשביה, שידפון, חילדון, קימחון, גחלן ועוד ועוד, שמות המהווים חלק מלשוננו כיום.

הוא פרסם מאמרים רבים (ב"הפועל הצעיר" ובביטאונים אחרים) על מדענים ומנהיגים ציונים שהיו ידידיו, מאהרון אהרנסון מגלה אם החיטה עד א.ד גורדון.

רייכרט ניחן גם בכישרון פדגוגי והעמיד דורות של תלמידים, מהם שעודם ממלאים תפקידים מרכזיים במחקר, בהוראה ובהדרכה. שלושה מתלמידיו הם חתני פרס ישראל.

ב-1959 פרש לגמלאות אך המשיך לעבוד כחוקר במכון וולקני עד 1968.

ב-1975 הלך לעולמו, מותיר אחריו תשתית מדעית בתחום מחלות הצמחים ותרומה גדולה לפיתוח החקלאות המודרנית בארץ.

 

ישראל רייכרט היה דודי – אשתו נדיה (תקוה) היתה אחות אימי. מילדותי הוא זכור לי רכון על ספרים וכתבים. אבל יותר מכל זכורה לי אהבתו לנדיה. ילדים לא נולדו להם, ודומה שלא היה לו צורך בילדים. היה לו צורך רק בנדיה.

נדיה לבית אטינגון היתה אישה חכמה ומצודדת, מרכז לכל חברה שנמצאה בה, ופסנתרנית נודעת. הזוג ניהל חיי חברה ענפים, למסיבות בביתם באו בתל אביב אמנים, סופרים, אנשי מדע ופוליטיקאים. דודי קיים את המסיבות בעיקר על מנת לעשות נפשות לקונצרטים של נדיה. הוא היה האמרגן הנצחי שטיפל בכל ההופעות המוזיקליות והרסיטלים שלה. כל מה שרק היה לאל ידו לעשות עשה במקומה ולמענה – לשחרר את  נדיה מכל עצב ודאגה, מכל הטורח של משק הבית, שתוכל להתמסר לקריירה האמנותית בלבד. נדיה היתה המלכה שאותה עבד. הוא היה חוקר בינלאומי עטור פרסים, כולל פרס ישראל, אולם הפרס האמיתי שלו היתה נדיה.

האהבה בין ישראל לנדיה היתה סיפור מן האגדות. כמוה לא ראיתי מימיי.

 

 

* * *

מנחם רהט

הבן התם מן ההגדה אינו כה נלעג כפי שנדמה במבט שיטחי. עיון חדש בהגדה רואה בו את החכם האמיתי, בעל הנס שמכיר בניסו

בעוד יומיים, כשנסב כולנו לשולחן ליל הסדר, יעלו לנגד עינינו ארבעת הבנים, שכנגדם דיברה תורה. זהותם של שניים, החכם והרשע, חדה וברורה.

אבל דמותם של השניים האחרים אמורפית: האם התם ממלא את תפקיד שוטה הכפר, או שמא צדיק תמים הוא, כיעקב אבינו בשעתו? והאם הבן שאינו יודע לשאול הוא באמת סוג של אילם, או שהוא משול לכל אותם דורות שהתרחקו מצור מחצבתם, לימדו עצמם לשאול את השאלות הנכונות בכל תחומי החיים, אך אינם מתמודדים עם שאלות היסוד שבבסיס יהדותנו: מי עשה כל אלה?

נניח לשלושת הבנים ונתרכז בתם. במסורת הדורות הוא נתפס כ'למך' הקלאסי, סוג של קוקו, נאיבי, קוני למל, שאפילו אוצר מילותיו דל להחריד: "מה זאת."

כך נהגו לגביו ציירי ההגדות בכל הזמנים, שהנציחו דמותו כנעבעך, בטלן, ליצן החצר. איש לא העלה על דעתו להשתמש במשמעות החיובית של התום: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ," "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים", וגם: "וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא [איוב] תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱ-לֹהִים וְסָר מֵרָע.

 

הפרשנות המהפכנית של אלתרמן

פרשנות מהפכנית לדמות העממית של התם, הועלתה ע"י יהודי שאף שלא נמנה עם ציבור שומרי המצוות, המשורר המנוח נתן אלתרמן (שבערב פסח מלאו 45 שנה לפטירתו) – שורשיו היו נעוצים בעמקי המסורת. התם נתפס בעיניו כחכם האמיתי: איש רלגיוזי, שמזהה בכל התרחשות את האצבע האלוקית המעורבת בה. שום דבר אינו מובן מאליו. כל פעם הוא נדהם מחדש לנוכח גודל הנס המתרחש לנגד עיניו. כך נהג בדור יציאת מצרים וכך גם בדור הקמת המדינה. הכול נס. פלא פלאים. אצבע אלוקים. כל אירוע מדהים אותו מחדש: "מה זה?!" – ובלשון ימינו: "וואו!"

הראשון שחשף את עוצמת הפרשנות המהפכנית של אלתרמן, לגבי דמות התם, היה הרב חנן פורת ז"ל. בהגדת 'אור ודרור' שלוקטה מכתביו, מוקדש פרק שלם לתמימותו הלא תמימה של התם. פורת מביא את השיר הפרשני 'אחד תם' של אלתרמן, ומציין כי אלתרמן שולח דרכו חיצי ביקורת מושחזים כלפי אותם 'חכמים מחוכמים' שבדורנו, הסבורים שכל המהלך הפלאי של שיבת ציון, אינו אלא אוסף מקרי של אירועים שבגדר הטבע, ואין לו דבר עם ההשגחה העליונה, שיורדת ממרומים לגאול את בניה מבור גלותם, ביד חזקה ובזרוע נטויה ובנסים גלויים.

למי התכוונו אלתרמן ופורת? – לגנרלים? למדינאים? ואולי לאחינו החרדים שמתעקשים שלא לראות את אצבע אלוקים בכל תהליך שיבת ציון? מן הסתם התכוונו לכולם, לכל אלה הכופרים במעורבות הנס האלוקי בחיינו; לאותם חכמולוגים גבוהי מצח, שדוחים בבוז ובהתנשאות את "מנשקי המזוזות" ואת ההברקה הבן-גוריונית: "בישראל, מי שאינו מאמין בניסים, אינו ריאליסט."

אצל החכמים המתחכמים, אומרים אלתרמן ופורת, היו כל האותות והמופתים, הניסים והנפלאות, בגדר המובן מאליו: עשר המכות ונחש הנחושת, ההרים שרקדו כאלים והצור שהפך לאגם מים, בקיעת הים ועמוד האש, המן והשליו, בארה של מרים והבגדים שלא בלו, ועוד ועוד, כמו גם הניסים המדהימים שאירעו בזמננו. הכול בעיני אותם חכמים-בעיני-עצמם, אינו אלא מיקרי, טבעי, מובן מאליו. כך דרכו של עולם. עד כדי כך שיום חריג הוא יום שאין בו נס: "מֵעֵת צֵאתָם אֶת אֶרֶץ רַעַמְסֵס / הִתְחִילוּ הֵם תּוֹהִים עַל יוֹם שֶאֵין בּוֹ נֵס."

ורק התם שלנו, הביט המום בשרשרת הניסים: "הוּא כְּנִדְהָם הִבִּיט וּבְעוֹד גּוּפוֹ סוֹמֵר / רַק 'מַה זֹּאת?' הוּא אָמַר – כִּי תָם מַהוּ אוֹמֵר?..."

 

התם – המאמין האולטימטיבי

התם, בעל הנס, שמכיר בניסו ומתרגש כל פעם מחדש מעוצמת הפלא, הוא אם כן החכם האמיתי, המאמין האולטימטיבי. אז – וגם היום. בסיפור יציאת מצרים, כמו גם לאורך תולדות המפעל הציוני: "וּשְנֵּי שָרֵי מֵאוֹת אֲשֶר חִלְּקוּ צִיוּד / סִפְּרוּ שֶהוּא דִבֵּר אֲפִילּוּ צִיּוֹנוּת..."

זוהי אם כן הצעתנו לריענון הסדר, לקריאה חדשה של דמות התם. והמהדרין אף מוזמנים לקרוא לצד ההגדה את 'אחד תם' של אלתרמן, בבחינת כל המרבה לספר, הרי זה משובח.

 

נתן אלתרמן

אֶחָד תָּם

"תָּם מַה הוּא אוֹמֵר: מַה זֹּאת?"

הַמִּין הַזֶּה אָפֵס. כֻּלָּנוּ חֲכָמִים.

אַךְ כַּנִּרְאֶה הָיָה זֶה לֹא מָשָל שֶל סְתָם.

כַּיּוֹם אוּלַי קָשֶה בְּכָךְ לְהַאֲמִין

אֲבָל הָיָה אֵי פַעַם אֶחָד תָּם...

 

מוּזָר הָיָה הָאִיש. כָּל עַם יוֹצְאֵי מִגֹּשֶן

רָאוּ אֶת הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים בְּעַיִן,

רָאוּ אֶת הַמַּכּוֹת וְאֶת נְחַש הַנְּחֹשֶת,

רָאוּ אֶת הֶהָרִים שֶנָּזְלוּ מַיִם –

 

בָּרִאשוֹנָה  הָיוּ עוֹמְדִים כְּנִפְעָמִים

וּמִיָּדָם צוֹנְחִים הַסִּיר וְהַיָעֶה…

אֲבָל חִיש קַל תָּפְסוּ: זֶה טֶבַע הַיָּמִים

זֶה סִדְרָם וְכָךְ נָאֶה וְכָךְ יָאֶה.

 

אָכֵן מֵעֵת צֵאתָם אֶת אֶרֶץ רַעַמְסֵס

הִתְחִילוּ הֵם תּוֹהִים

עַל יוֹם שֶאֵין בּוֹ נֵס.

 

אֲבָל לֹא כֵן הָאִיש הַלָּז הָאַגָּדִי

אֲשֶר נִמְנָה עִם בְּנֵי מִשְפַּחַת הַקְּהָתִי.

צָרִיךְ הָיָה לִרְאוֹת אֶת זֶה הַגּוּץ הַתָּם

וְאֶת פִּתְחוֹן עֵינָיו

בְּהִקָּרַע הַיָם...

 

צָרִיךְ הָיָה לִרְאוֹת כֵּיצָד, מִבְּלִי לָמוּש

הִבִּיט בַּיָּם הַנָּס.

כְּאִלּוּ זֶה חִדּוּשׁ...

 

הַתִּמְהוֹני!ִ שְׁכֵנָיו רָאוּ אוֹתוֹ רוֹגֵשׁ

אֲפִילּוּ כַּאֲשֶׁר

נִגְלָה עַמּוּד הָאֵשׁ...

כְּאִלּוּ לֹא יָדָע וְלֹא שָׁמַע בְּעֵרֶך

שֶׁעַמּוּד אֵשׁ מַגִּיעַ לְכָל אִישׁ בַּדֶּרֶך!

 

הוּא כְּנִדְהָם הִבִּיט וּבְעוֹד גּוּפוֹ סוֹמֵר

רַק "מַה זֹּאת?" הוּא אָמַר –

כִּי תָם מַהוּ אוֹמֵר..?

 

גַּם אַחַר כָּך, בִּהְיוֹת הַצּוּר לַאֲגַם מַיִם,

(עוֹד לֹא הֻרְגַּל הָאִישׁ!)

פָּעַר הוּא שׁוּב עֵינַים.

וּבְלִי חֲקֹר אִם נֵס גָּדוֹל הוּא אוֹ קָטָן

הוּא מַיִם כָּל הַיּוֹם שָׁאַב כִּבְכוֹר שָׂטָן.

 

אַף עֵת הָרִים רָקְדוּ מִנֶּגֶד כְּאֵילִים

אוֹמְרִים שֶהוּא כִּמְעַט יָצָא מִן הַכֵּלִים.

וּשְנֵּי שָרֵי מֵאוֹת אֲשֶר חִלְּקוּ צִיוּד

סִפְּרוּ שֶהוּא דִבֵּר אֲפִילּוּ צִיּוֹנוּת…

               

אָכֵן, מַה נַאֲרִיךְ מִלִּים מִזַּן אֶל זָן?

תָּלוּש הָיָה הָאִיש וּכְמוֹ מִחוּץ לַזְמָן…

– אַך אִלּוּלֵא רָאוּ עֵינָיו מַה שֶרָאוּ

וְאִלּוּלֵא יָדַע לִבּוֹ מַה שֶיָּדַע,

קָשֶה לְהַעֲלוֹת אֲפִילּוּ בְהִרְהוּר

מַה שֶהָיָה נִשְאָר מִכָּל הַהַגָּדָה.

 

ולא נותר לנו אלא להזכיר ערב חג המצות והיציאה מעבדות (לא רק פיסית, גם רוחנית) לחירות, את דבריו של הנשר הגדול, מורנו הרמב"ם, בהקדמתו לפירושו למסכת אבות: "קבל האמת ממי שאמרה," – שהוא, במקרה דנן, נתן אלתרמן.

 

 

* * *

רות ירדני כץ

אחד רשע (נתניהו), אחד חוצפן (ליברמן) אחד אהבל (בנט) ואחד שלא יודע לשאול (הרצוג)

באמת מר נפתלי בנט, באמת מה חשבת שיש לך שמונה מושבים ואתה תשב ליד ראש-הממשלה בישיבות הממשלה ותהיה חבר בקבינט ותקבל את תיק שר הביטחון והחוץ?

באמת מר בנט הנדוניה שהבאת הפעם היא לא מי-יודע-מה, ושחבר הכנסת החדש שלך ינון מגל יתאפק. הוא עוד לא טעם את טעם האוכל של מזנון הכנסת, לא התיישב על כסאו, עדיין לא למד מתי כדאי להופיע במליאה בימים הקובעים ומתי הוא יישב בכנסת וירכל – והוא כבר פותח-פה. הוא ינון מגל, נוזף בראש הממשלה שמייבש אתכם. ראש הממשלה עושה צחוקים על מי-שבא-לו. אבל ינון גל שכח שהוא ניצח באימא של האימא של כולם, וכל אלה שהתפללו כמוני שהפעם נחליף, והפעם נשנה, והפעם נשלח אותו הביתה – ממש לא הצלחנו.

אתם חושבים שתקבלו תפקידים חשובים בלי נדוניה? גם ליברמן קופץ מעל הפופיק.
מר בנט אל תשכח שמר ראש הממשלה חייב ומחויב לבני-ביתו בראש ובראשונה. יש לו את ארדן, סילבן, כץ, גמליאלי, רגב, יעלון, בגין, שטייניץ, חוטובלי ועוד. להם הוא מחוייב וחסר לו שהוא יפנה לכמה מהם עורף.

ומה קורה בצד השני? בצד שאני התנחמתי שיביא את אליהו הנביא ואיתו תקווה וברכה?

המחנה הציוני – כמה שהם מחכים ומצפים שמר ניצחון יפנה אליהם ויציע להם שותפות. צריכים להתאפק. שהם יתנו לו להתייבש. למה לא?

ולפיד? שלפיד יישב באופוזיציה ויתאמן באיך להוריד את לחץ הדם שלו ולהיזהר מהצהרות, מאיומים, מאני ואני. לפיד אם יתמיד, פעם יהיה ראש ממשלה.

לאדון נתניהו יש זמן, המון זמן להקים קואליציה. הוא יכול לבלות עם שני בניו ואשתו, ללכת למסעדות ולא לשלם, לבלות במעון הפרטי בקיסריה ולפתוח את עונת הרחצה בבריכה הפרטית. לאכול יפה וטוב, לשתות מה שבא לו ולעשן סיגרים משובחים. יש לו זמן והוא ינצל כל דקה, כל רגע, כל יום עד תום.

 

טיפת דבש. הבן שלנו הטבח לקח יום חופשה ובא אלינו עם גבריאל, והוא ואביו נכנסו למטבח והשתוללו, התפרעו, והנכד גבריאל החליט שלימונדה טרייה לבד מיין היא במקום והוא הכין לימודה מלימונים טריים. ומה שקרה אחרי המון עבודה, דמיון, אהבה, ארוחה שאין, אין, אין כמוה. ואם יש, אי-אפשר לשלם אותה.

 וכך כתב מיכאל בבלוג שלו. אני מקצרת. ״את הילדות שלי עברתי בבית שאוכל היה נושא מאד  מרכזי. הארוחה תפסה מקום מרכזי מאוד ואת רוב הארוחות בישל אבי. לא משנה מה היה המצב הכלכלי בבית, הדגש היה חומרי גלם טריים ובאיכות הכי טובה. דגים טריים, בשר טרי ונתחים טובים של בשר כמעט מכל סוג, חלקי פנים:  כבד, כליות, הרבה ירקות מכל סוג, המון חמאה, יין, גבינות איכותיות, ועוד... אני משתף אתכם במעט תמונות מיום כיף עם אבא במטבח. במטבח של הוריי , שם המשחק הוא חומרי גלם – וכשיש חומרי גלם כאלה לא צריך יותר מקצת חמאה, מלח, פלפל  ויין.״

 

 

* * *

יוסי שדה

איפה אתם בחג?

כשבתיה הציעה ליוסי לערוך את הסדר בביתם, עם רשימת אורחים קצת מוזרה – הוא לא התלהב מהרעיון. בכלל לא. אבל – יוסי לא השמיע שום התנגדות. הוא שמע את בתיה מעלה את הרעיון קצת לפני השינה, ובחושו הבריא ידע, שאם יתנגד, או אפילו קצת יעקם את האף – תידחה השינה בכמה שעות טובות, וזה הזמן שייקח לו לשכנע את בתיה, שהוא באמת מסכים. זה יגזול המון זמן, והתוצאה תהיה זהה. מי צריך את זה?

יוסי אמר: "נהדר, ממש ציפיתי לזה," בטון של שמחה כנה, עצם עיניים ונירדם. מי כמוהו יודע שכשבתיה רוצה משהו, צריך פשוט להסכים וגמרנו. חבל על הזמן.

גם בתיה לא חשבה שהרעיון נהדר, אבל היא ידעה שיוסי, בלב, נורא רוצה שהפעם תהיה ההתכנסות בבית "שלהם". עכשיו, שסיימו את הרמונט, הוסיפו קצת רהיטים, הילדים התחתנו, בוודאי היה רוצה שאנשים יראו כמה טוב לו. היא ידעה שיוסי לא יציע את הדבר ביוזמתו, אבל, (נכון כנכון השמש!) הוא מאד רוצה – הוא יקפוץ על הרעיון אם רק תציע, ובינינו, חשבה בתיה, מגיע לו קצת נחת. מגיע לו להרגיש טוב. אז למה לא לעשות מאמץ קטן בשביל הגבר שהיא אוהבת?

קרן ואבי היו הראשונים שהוזמנו. בתיה שמחה על ההתלהבות שהפגינו. קרן אפילו שאלה אם אפשר לבוא שעתיים יותר מוקדם לעזור קצת.

"לא," אמרה בתיה, "באמת אין צורך. ממש תודה. מה כבר יש להכין?"

בינם לבינם קרן ואבי לא התלהבו מההזמנה. לא כך חשבו לבלות את ערב פסח, אבל בתיה ויוסי הם ידידים, ידידי אמת, תמיד הושיטו יד לעזרה, תמיד היו איתם בשעות קשות. והנה, הם גמרו לסדר את הבית, סיימו את הרמונט, זה לא זמן לומר להם לא. חברות זה ערך, ואפשר פעם לעשות משהו בשביל חברים, לא תמיד צריך לחשוב רק על עצמך.

מי שהכי שמחו להזמנה, כך סיפרה בתיה לשכנה שקפצה לקפה, היו שוש ויוני, הדוד והדודה מגבעת שמואל. הם נורא בודדים, הדוד והדודה. הילדים שלהם לא בארץ, מה הם יעשו שם לבד בערב החג, בגבעת שמואל? אפשר פעם לעשות משהו בשביל המשפחה, לא צריך להיות אגואיסט. הרי נורא ייהנו שהבת של הקוזינה שלהם ובעלה מזמינים אותם לחג.

האמת היא – שושי ויוני, הדודים מגבעת שמואל, היו שמחים להישאר בגבעת שמואל, ולחגוג עם השכנים ממול, אבל, חשבו, איך אפשר לעשות את זה לבתיה וליוסי? מי אם לא בתיה ויוסי הציעו להם כסף כדי לשלוח לילדים בחו"ל? כך גומלים על טובה?

חוץ מזה הדוד חשב שהדודה זקוקה לבילוי קטן, ונסיעה ללילה מחוץ לכפר ממש תעשה לה טוב. הוא? כמו חור בראש הוא צריך את ההזמנה הזאת!

הדודה, מצידה, לא העזה להגיד לבעלה שהרגל שוב כואבת לה בימים האחרונים. היא ידעה שאם היא רק תאמר – (מה "תאמר"? תרמוז!) – יבטל יוני את הנסיעה לבתיה ויוסי. והיא מכירה אותו. הוא יבטל ולא יאמר מילה, אבל זה ישבור את ליבו, נורא רוצה לראות את בתיה, תמיד אהב אותה, למה למנוע ממנו את התענוג הקטן הזה?

מה אלאה אתכם עם הרשימה המלאה? נאספו המארחים והקרואים בבית בתיה ויוסי, אכלו חרוסת טבולה בחזרת, שתו ארבע כוסות במסגרת המצווה, קראו קצת וקפצו הרבה בהגדה. הם אכלו את סעודת החג כנהוג, עשו את הטכס, צחקו, שמחו, הודו איש לרעהו, ונשמו לרווחה כשהתפזרו בתום הערב איש לביתו.

אבל, בלילה, אחרי שהאור כבה והעיניים נעצמו, בשניות הספורות לפני שנרדמים, לחש כל אחד מהמשתתפים לעצמו משפט דומה: "היה כדאי. ממש היה כדאי קצת לסבול. כל האחרים כל כך נהנו!"

אולי אשיר לכם את הא לחמא עניא בנוסח יהודי בבל, בערבית? תישמעו כמה עצובה המנגינה, לעומת מארש הקוזקים ששרים פה...

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין.

האזה כֻבז אל מסקין, אילדי אכלו אבהאתנא פי באלד מסר. כל גו'עאן יג'י ויאכל, כל מעתז יג'י ויפסח. הסנא נחנא הון, סאנת א ג'איה, פי באלד ישראל, הסנא נחנא הון עביד, סנת א ג'איה פי באלד ישראיל, בנין אל מטלוקין.

 

* * *

10 שירים ל'חדשות בן עזר'

מאת אילן בושם

 

פשוט ולעניין

אֵינֶנִּי שַׂחְקָן בְּמִלִּים

כְּדֵי לִשְׁזֹר מֵהֵן זֵרִים

וְלִקְלֹעַ מִלָּה בְּמִלָּה;

אֲנִי חַיָּב לִקְלֹעַ

בּוּל לַמַּטָּרָה.

 

עֲלִיַּת הַמִּשְׁפָּחָה לְקֶבֶר בְּיוֹם זִכָּרוֹן

רָאִיתִי בֵּינֵיהֶם קְרוֹב מִשְׁפָּחָה מֻפְלָג בַּשָּׁנִים

שֶׁהִסֵּס לְהִכָּנֵס

לְבֵית הַקְּבָרוֹת.

הַאִם חָשַׁשׁ פֶּן יְבֻלָּע לוֹ

וְהוּא יִבָּלַע בְּאַחַד הַקְּבָרִים?

 

שלושה שירי זמן

(א) זְמַן שׁוֹדֵד

אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַמַּרְאָה

אַלְפֵי פְּעָמִים וּמְטַפֵּחַ עַצְמְךָ

עוֹד וָעוֹד בִּידִיעָה גְּמוּרָה

שֶׁנִּשְׁדַּדְתָּ.

 

(ב)  זְמַן עוֹבֵר

זְמַן עוֹבֵר

עוֹכֵר שַׁלְוָה

לִנְשֹׁךְ שָׂפָה

וּלְהַחְרִישׁ.

 

(ג)   זְמַן בִּלְתִּי הָפִיךְ

אִשָּׁה אַחַת

לֹא כָּל כָּךְ מְבֻגֶּרֶת

וְלֹא כָּל כָּךְ צְעִירָה

הִסְתַּכְּלָה בְּעֶצֶב כָּלְשֶׁהוּ

בְּיַלְדָּה מִשְׁתּוֹבֶבֶת בָּרְחוֹב.

 

באוטובוס

רָאִיתִי יְשִׁישִׁים מְשַׁחֲרִים

וְנִדְחָקִים פְּנִימָה

(עִם כָּל טְרִיק אֶפְשָׁרִי)

לַמּוֹשָׁב שֶׁתּוֹפֵס

הַיֶּלֶד שֶׁל אִמָּא.

 

פַאטָה מוֹרְגָּנָה

עַל אֵם כָּל מֵת

סוֹלְלִים כְּבִישׁ

בּוֹנִים בַּיִת

חוֹנְכִים כִּכָּר

מְרַצְּפִים מִדְרְחוֹב

מַגְבִּיהִים מִדְרָכָה.

 

*

                      לזכרה של ג.נ.

עִם גֻּמּוֹת הַחֵן

וְקוֹלָהּ הַמִּתְחַנְחֵן

הִיא טָרְפָה גְּבָרִים בְּאוֹן,

עַד אֲשֶׁר חָלְתָה

וְשֻׁלַּח בְּגוּפָהּ רָזוֹן.

 

כניעה

יָשְׁבָה עֵירֹמָה

עַל דֹּפֶן הָאַמְבַּטְיָה

פִּשְּׂקָה רַגְלֶיהָ

מוּל פָּנָיו,

וְהוּא כּוֹרֵעַ

עַל בִּרְכָּיו.

 

בית הקפה "מוֹמֶנְט"

הִיא הוֹלֶכֶת לְ"מוֹמֶנְט" בְּתִקְוָה לִתְפֹּס אֶת הַמּוֹמֶנְט;

הוּא הוֹלֵךְ לְ"מוֹמֶנְט" בְּתִקְוָה לִתְפֹּס אֶת הַמּוֹמֶנְט –

רֶגַע רֶגַע,

כִּי

לֹא כָּל כָּךְ מַהֵר

זֶה מִסְתַּדֵּר.

 

* * *

דרור אידר

אכזבת "ידיעות":

אולמרט כבר לא "יחזור בגדול"

הרשעת אולמרט הגיעה כשבועיים לאחר ניצחון הימין בבחירות. בשני המקרים התוצאה היתה בניגוד למגמת חלק ניכר בתקשורת הישראלית, בהובלת העיתון שפעם היתה לו מדינה עם אולמרט בראשה והיום מחפש משיח חדש שיחריב יישובים יהודים (למען השלום, כן). 

לפני כשנתיים וחצי שיווק "ידיעות" את פסק הדין ההוא של אולמרט כזיכוי מלא. נחום ברנע דיבר על "אשמת משה לדור", וסימן את הקו לחסידיו בתקשורת שהזדרזו וצלבו אף הם את פרקליט המדינה. הוא כתב שלדור היה צריך להתפטר, ושהתפטרות זו היתה מחזקת את הפרקליטות. מזל שלא הקשיבו לו.

גם אורי קורב, התובע במשפט, זכה למנת ארס: "בעל ניסיון מוגבל, רקורד אישי מפוקפק והתנהגות יהירה, תוקפנית." ברנע התנבא: "גם אילו היו לקורב ראיות מוצלחות יותר, ספק אם היה לו סיכוי." (מול סוללת "המשפטנים הרציניים והמעמיקים" של אולמרט). נו, מסתבר שהראיות ה"מוצלחות יותר" הגיעו לבסוף. 

סימה קדמון התפייטה על השנים האבודות שהפסדנו ללא אולמרט בראשנו. מי יודע, אולי היה יכול להגשים את תוכנית ה"התכנסות" שלו – לנסיגה חד־צדדית מהרי השומרון, בואכה הקמת ח'ליפות חמאסית במרחק יריקה מנתב"ג. אגב, אחת הטענות של אולמרט היתה שחלק מהכסף נועד לארגון כנס תמיכה ב"התנתקות" בקרב בוחרי ליכוד. נקמת ההיסטוריה.  

"לא יכול להיות שפרקליט מדינה פטפטן ושיכור כוח יפיל ר"מ מכהן עם אישומים שביהמ"ש מוחק פה אחד," כתב רפי גינת, האיש שערך את "ידיעות" בזמן חורבן גוש קטיף שהוביל אולמרט ("יהודי לא שופך חומצה על יהודי," זעקה אז הכותרת השקרית של העיתון בעריכתו והפכה ציבור חקלאים אידיאליסטי לאויבי המדינה). 

המשעשע מבין נושאי הכלים היה שמעון שיפר, שאף פעם לא מכזיב בסטנד־אפ עיתונאי: "מי שעמד מאחורי סילוקו של אולמרט הם גורמים בארה"ב... שהצעותיו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני לא התאימו לתפיסת עולמם... זו רעידת האדמה האמיתית." מבכירי העיתון. 

אגב, מישהו ראה אמש את אמנון אברמוביץ'? חבל שלא זיכה אותנו בשנינויותיו במהדורת החדשות, משום שאז, אחרי הזיכוי, פתח אברמוביץ את טורו הטלוויזיוני בקביעה "אולמרט יצא זכאי, לא יצא צדיק." (גם הוא צלב את לדור).

כך מנסים לצרוב תודעה ציבורית. חווינו אותה גם בחודשים האחרונים. 

בתחתית עמוד "הזיכוי" של "ידיעות" נרשם: "אם לא יוטל עליו קלון ואם יתגבר על תיק הולילנד, אולמרט יחזור בגדול."

כבר לא. 

 

* * *

אורי הייטנר

1. המסר הערכי של פסק הדין

ב-10 ביולי 2012 נפל דבר בישראל. לראשונה בתולדות המדינה, ראש ממשלה הורשע בדין בעבירה פלילית. לצד הרשעתו, הוא זוכה מחמת הספק בעבירות אחרות. בפסק הדין עצמו נאמר שהוא קיבל 600 אלף דולר במזומן במעטפות מטלנסקי. עמדת הפרקליטות היתה, שמדובר בעבירה גם אילו הכסף הלך לצרכים פוליטיים, אך היא עמדה על כך שהיה בו שימוש לצרכים אישיים. בית המשפט פסק, ששימוש בצרכים פוליטיים אינו מצדיק הרשעה, ומכיוון שלא הוכח מעבר לכל ספק סביר שלא היה שימוש למטרות אישיות, הוא מזכה אותו מחמס הספק.

בחברה מתוקנת, הכרעה כזאת היתה מרעידה את אמות הספים. ראש ממשלה הורשע בעבירה פלילית. קיבל מעטפות מזומנים. בחברה מתוקנת, אולמרט היה מחפש דרך מילוט צדדית, צולל למכוניתו וממהר להסתגר בביתו לא להראות את פניו ברבים במשך שנים. אך אולמרט צעד קוממיות לעבר סוללת המיקרופונים, זחוח כטווס, ובמצח נחושה, בניגוד מוחלט לכתוב בפסק הדין שיקר: "לא היו מעטפות. אין מעטפות. הסירו את סיפור המעטפות מסדר היום."

השקר הבוטה הזה שודר שוב ושוב, רצוא ושוב, בכל המהדורות. עיתון הבית של אולמרט, שאיתרג אותו לאורך כל הפרשה, יצא בכותרת ענק: "הזיכוי", כאילו הרשעתו של ראש ממשלה היא עניין זניח ומובן מאליו, וזיכויו בפרשה אחרת היא "אדם נשך כלב". סוללת פרקליטי הצמרת ויחצ"ני הצמרת המקיפה אותו השתלחה בפרקליטות, באותם עובדי ציבור ישרי דרך ומסורים הנלחמים בשחיתות ובראשם משה לדור, פרקליט המדינה לשעבר, כשההמלצות שקיבל נעו בין קריאות להתפטרותו לבין קריאה להתאבדותו.

 

למרות פסק הדין האבסורדי, ספק אם הפרקליטות היתה מערערת עליו, אלמלא התגובה הקשה של אולמרט, יחצ"ניו, עיתון הבית שלו ועוד ערוצי תקשורת. אלה יצרו תמונה מעוותת, על רדיפה של אולמרט בידי שלטון החוק, על כך שהרשעתו זניחה ואינה משמעותית, ועל כך שהזיכוי המפוקפק הוא הסיפור הגדול. הנזק שבפסק הדין השערורייתי הועצם במידה רבה בתגובה הזאת, עד שהיו למכה בלתי נסבלת לשלטון החוק בישראל ופרס לשחיתות השלטונית. במצב שנוצר, לא היה מנוס מהגשת ערעור. קלטות שולה זקן הוכיחו מעבר לכל ספק סביר את השימוש בכספי טלנסקי למטרות אישיות, ולכן לא היתה ברירה לבית המשפט אלא לשנות את הכרעתו הקודמת.

פרשת טלנסקי הרבה פחות חמורה וחשובה מפרשת "הולילנד" בה הורשע אולמרט ונגזר עליו עונש כבד. לכאורה, אחרי הרשעה כה מהדהדת, מה החשיבות הרבה בפסק הדין המחודש בפרשת טלנסקי?

חשיבות פסק הדין היא במסר הערכי. המסר הערכי הוא ביטולו של פסק דין שהינו סמל לרפיסות משפטית במאבק נגד השחיתות השלטונית. לכן, המשפט החשוב ביותר בפסק הדין, הוא דבריה של השופטת פלדמן, שגם ללא המידע שהתקבל בערעור, ההחלטה הקודמת של בית המשפט היתה שגויה.

 

 

2. צרור הערות 1.4.15

* הכרעת הדין החדשה בפרשת טלנסקי מתבקשת – לא היה מנוס מהכרעה כזאת. הרי בניגוד לדברי הרהב והשחץ השקריים של אולמרט לאחר פסק הדין ביולי 2012 – בפסק הדין נאמר בפירוש שנתנו לאולמרט מאות אלפי דולרים במעטפות. אולמרט זוכה מחמת הספק, בהכרעה תמוהה, כיוון שלא הוכח מעל לכל ספק סביר שהוא עשה בהם שימוש לצרכים פרטיים (כאילו ששימוש בהם לצרכים פוליטיים הוא חוקי ולגיטימי). הקלטות והיומנים של שולה זקן הוכיחו בעליל, מעבר לכל צל צלו של ספק, שנעשה שימוש פרטי בכספים המושחתים הללו.

 

* חשיבות פסק הדין היא גם במחיקה של חרפת פסק הדין הקודם, שהיה מכת גרזן על שלטון החוק והמלחמה בשחיתות.

 

* קלטות שולה זקן מחייבות אישום נוסף נגד אולמרט, על הדחת עד, שיבוש משפט ושוחד באמצעות דמי שתיקה לעד.

 

* חשיבות רבה נוספת של פסק הדין, היא המסר שסוללה של בכירי הפרקליטים, בכירי היחצ"נים ועיתון הבית – "ידיעות אחרונות", אינם עומדים בפני האמת, הצדק והמשפט.

 

* תמונת הניצחון של השחיתות בישראל, היתה זו שבה לוקח השוחד אהוד אולמרט הציג לאנס משה קצב את ממשלתו, שבה הוא מינה את הגנב הירשזון לתפקיד שר האוצר. היה זה אחד הרגעים האפלים בתולדות הדמוקרטיה הישראלית.

לא לעולם חוסן. העובדה ששלושתם הגיעו למקום הראוי להם ושהם ראויים לו, הוא ביטוי לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, למרות כנופיית הפשע ששלטה בה. 

 

* המלחמה בשחיתות ממושכת וקשה, והיא למודת מעלות ומורדות. קבלתו מחדש של אריה דרעי כמנהיג ציבור וחזרתו הצפויה כמנצח לזירת הפשע, מלמדת על נסיגה במאבק. בעיתוי זה, גדולה שבעתיים חשיבות גזר דינו של אולמרט.

 

* טוב, עכשיו משה לדור כבר לא צריך להתאבד.

 

* השיחות בלוזן הוארכו ביממה. התקווה הגדולה היא ל"ויחזק ה' את לב פרעה." אולי האיראנים לא יצליחו לספק אפילו את הלהיטות של אובמה להסכם בכל מחיר.

לאורך כל שנות העיסוק באיום האיראני, ניתנה עדיפות לאופציה הדיפלומטית על האופציה הצבאית. זו היתה הגישה בישראל ובעולם. אלא שההבדל בין האופציות היה בדרך, לא בתוצאה. כלומר, היתה עדיפות לכך שהמטרה – ביטול תוכנית הגרעין האיראנית, תושג בדרך דיפלומטית. וכיוון איש לא חשב שאיראן תוותר במו"מ על מטרתה הראשית, האופציה הדיפלומטית היתה שילוב של סנקציות כלכליות כבדות שיסכנו את קיומו של המשטר האיראני עם איום מוחשי בפעולה צבאית.

האופציה הדיפלומטית היתה, בעצם, הימנעות מן הצורך בפעולה צבאית, על המחיר הכרוך בה, והכנעת איראן בלי לתקוף אותה בכוח.

מה שקרה בפועל, הוא שבמקום תכתיב של העולם למדינה מטורפת ופושעת, החל מו"מ בין שני צדדים שווים בערכם, שלכל אחד אינטרסים לגיטימיים וכל צד מנסה להגיע לפשרה הטובה לו. ובמו"מ עצמו, הצד האמריקאי – שהמטרה העליונה שלו היתה להגיע להסכם, ויתר וויתר, נסוג והתקפל, בפני הצד האיראני, שההסכם הוא אמצעי בעבורו להגיע למטרה העליונה – פצצת גרעין.

כך הולך ונרקם הסכם מינכן 2.

 

* כל הסיבות שחייבו את ישראל להשמיד את הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה, תקפות ביתר שאת כאשר מדובר באיראן. יש להטמיע את התובנה הזאת בקרב הציבור הישראלי ובעולם.

 

* הטרגדיה של אוסלו נבעה מהפער במטרות שני הצדדים. המטרה של ישראל היתה הסכם ביניים בדרך להסכם שלום. המטרה של ערפאת היתה לבצע שלב בתוכנית השלבים לחיסולה של ישראל, באמצעות הונאה טקטית המקובלת באסלאם ("הסכם חודייבה"). וזה בדיוק הפער בין ארה"ב לאיראן בלוזאן.

והרי התחזית – בימים הקרובים צפוי גל של מאמרים ב"הארץ", בזכות תוכנית הגרעין האיראני. המסר יהיה תקיפת האדנות והיהירות הישראלית הצבועה, הסבורה שלישראל זכויות בלתי מוגבלות וכוח בלתי מוגבל והיא נוהגת כבריון השכונתי המנסה למנוע מזולתו את מה שיש לו.

 

* מי אמר שב"הארץ" לא תוקפים את אובמה? רוגל אלפר יצא נגדו בחריפות. הוא תקף אותו על כך שאינו "נכנס באמ-אמא של נתניהו" ובכך הוא "מכזיב את מתנגדי האפרטהייד והכיבוש בישראל." "אובמה," קובל אלפר, "מאפשר את האסון." כאוטו-אנטישמי מובהק, הוא מסביר לאובמה שהדבר היחיד שמעניין את היהודי הוא הכסף ולכן הוא מפציר בו להכות בנו בכיס: "מה רוצים רוב הישראלים? הם רוצים לחזור הביתה בשלום ושיעזבו אותם בשקט. חברון, בית אל ומזרח ירושלים מעניינות אותם כקליפת השום. כף רגלם לא דורכת שם. אובמה יכול בקלות לשכנע אותם לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית."

כל כך קל, הכה את היהודי בכיס, והוא ייתן לך מה שתרצה. אבל עד כה אובמה השתמט. "זו חובתו המוסרית, אבל זה כנראה לא מאוד מעניין אותו." ומה התקווה של אלפר? שהתיעוב האישי של אובמה לנתניהו, יגרום לו לעשות לישראל את מה שצריך היה לעשות בלאו הכי. לעשות מה? הכול מותר. "לא צריכה להיות לנו שום הסתייגות ערכית מפעולה נגד שלטון שאיבד את תוקפו המוסרי. אנו מסרבים לשתף פעולה עם מסע ההרס העצמי, ההתאבדות הקולקטיבית. זו חובתנו המוסרית וזכותנו האזרחית לעודד את אובמה לפעול נגד השלטון הישראלי הגזעני והאנטי-דמוקרטי," כותב הדמוקרט הגדול שאינו מוכל לקבל את הכרעת הבוחר.

יש לו גם תאוריה למה אובמה לא נהג עד כה כמתחייב ממנו. תאוריה אוטו-אנטישמית, כרגיל. בגלל הכסף היהודי, כמובן. "זו כהונתו האחרונה, הוא לא יזדקק שוב לתורמים יהודים במסע בחירות. יהודים אמריקאים שמשמשים כשדולה למען נתניהו הם קולוניאליסטים נקלים, שאפילו לא משלמים, כתושבי ישראל, את מחיר הקולוניאליזם שהם מממנים."

עכשיו אובמה אינו זקוק עוד לכסף היהודי, ולכן זו ההזדמנות שלו להכות ביהודים.

ב-20.1.17 העולם יהיה מקום קצת יותר שפוי.

 

* ועוד ב"הארץ": קובי ניב אינו יורד לוויכוח המתלהט – כן מנשקי מזוזות או לא מנשקי מזוזות, כן קמעות לא קמעות, כי כל אלה טפלים, לא משמעותיים, לעומת האמונה הטפלה האמתית: "אלא שאלו וגם אלו, כל הציונים כולם, חילונים כדתיים, אשכנזים כמזרחים, מנשקים ולא-מנשקים, כולם לוקים באמונה טפלה אחת גדולה, האמונה הטפלה בקיומו של האלוהים ובכך שהוא הבטיח לעם ישראל את הארץ הזאת. וכל השאר שטויות במיץ וגירבוזי ביצים."

הציונות היא אמונה טפלה, היא שגרמה לאסון הנורא הזה, של הגעתנו לארץ ישראל והקמת מדינת ישראל. אז על מה אתם מתווכחים?

 

* דבריו של רון וייס בגיליון הקודם של חב"ע על הצבעת המרוקאים הפרימיטיביים לליכוד, חושפת את פרצופו האמתי – גזען קטן.

 

* הכנסת העשרים יצאה לדרך והיו"ר הזמני היה עמיר פרץ, בתוקף היותו ותיק הח"כים. בעבר, היו"ר הזמני היה זקן הח"כים. בדרך כלל זקן הח"כים גם היה ותיק מאוד, לרוב מאחת המפלגות הגדולות, אדם שזכה להערכה ולכבוד. למשל – בן גוריון, גולדה, יוסף בורג, שמיר ופרס. עד שבכנסת ה-12 זקן הח"כים היה פרופ' יאיר שפרינצק מ"מולדת". לא היה לו שום ניסיון, והישיבה הראשונה מימיו שבה הוא השתתף, היתה זו שהוא ניהל. הוא עשה זאת בצורה מבישה, נשא בשידור חי בטלוויזיה וברדיו נאום ארוך ביותר, מתיש ועילג, מדוכן היו"ר, שבו שטח את משנתה הקיצונית של מפלגתו. והוא ממש לא ידע כיצד לנהל את הישיבה. היה זה מעמד מביך ומאוד לא מכובד. מאז הוחלט לבכר את הניסיון על הביולוגיה – לא זקן הח"כים ינהל את הישיבה, אלא ותיק הח"כים. כמו כן, הוחלט שיהיה זה ותיק הח"כים שאינו מכהן בממשלה. זאת, כיוון שלעיתים היו"ר לא נבחר בישיבה הראשונה, אלא רק אחרי המו"מ הקואליציוני שעלול להימשך שבועות. כך היה בכנסת ה-11, כשהשר יוסף בורג היה זקן חברי הכנסת, וחלפו שבועות רבים של מו"מ קואליציוני, עד שניתן היה לבחור יו"ר קבוע. הפתרון היה מינויו של אבא אבן, זקן הח"כים מלבד בורג, ליו"ר הזמני לאורך תקופה ארוכה מאוד. בכנסת הקודמת ותיק הח"כים היה גם זקן הח"כים – פואד.

עמיר פרץ מכהן בכנסת מאז הכנסת ה-12 (1988). גם נתניהו, בני בגין, הנגבי וגפני החלו אז את דרכם הפרלמנטרית, אולם הוא היחיד שכיהן ברצף. פרץ כיהן מטעם מפלגת העבודה, "עם אחד", שוב "העבודה", "התנועה" והמחנ"צ.

נאומו של עמיר פרץ היה יפה ומכובד; נאום מאחד ומאחה, כראוי למעמד וכראוי לזקן השבט. מיד בתום הנאום החלו הפרשנים בתקשורת להציג את הנאום כאיתות לממשלת אחדות, וכיריית פתיחה למאבק של עמיר פרץ להצטרפות המחנ"צ לממשלה. איני יודע האם זה נכון. אולם אני סבור שגם אם הדובר מתנגד לממשלת אחדות וחפץ בשירות העם באופוזיציה לוחמת, ראוי שיציג את המסר הזה. אני תומך בממשלת אחדות, אך מתרשם שזה לא יקרה. אולם אחדות לאומית יכולה להתקיים גם ללא ממשלת אחדות. גם כאשר קיימת מחלוקת עמוקה בין הממשלה והאופוזיציה, ראוי שתתקיים אחדות לאומית, כי המטרות הלאומיות המשותפות הן מעל המחלוקות. מערכת הבחירות המכוערת, באשמת שני הצדדים, פצעה פצע בחברה הישראלית ועל שני הצדדים להיות אחראים לאיחויו.

 

* איני מצפה מח"כ ערבי לשיר "נפש יהודי הומייה". אולם אני מצפה מכל ח"כ ישראלי לכבד את המנון מדינתו בעמידה. יציאתם ההפגנתית של ח"כי הרשימה המשותפת (לא כולל חד"ש, יש לציין), היא הפגנה סרת טעם ונחותה, שהמסר שלה הוא רצון להיבדל מהחברה הישראלית ולא להיות חלק ממנה.

 

* בשורה לחג החירות: ההסתדרות והמעסיקים החליטו על פעימה נוספת של העלאת שכר המינימום, בתחילת 2018, ל-5,400 ש"ח.

 

* בימים של תופעות כמו "מזרחי מצביע למזרחי" של אריה דרעי וההתנשאות הגזענית האנטי מזרחית של המסרבים לכבד את הכרעתו הדמוקרטית של הבוחר – מתן פרס ישראל למשורר ארז ביטון היא משב רוח מרענן. התופעות המכוערות שהזכרתי, הן מלחמת המאסף של הגלות. ארז ביטון מסמל את קיבוץ הגלויות ויצירת הישראליות היהודית, הממזגת לתוכה את היצירה היהודית מכל גלויותיה ליצירת סינרגיה תרבותית מקורית, עשירה ויפה.

 

* בשבוע שעבר הלך לעולמו פרופסור שלמה הרמתי, מהגדולים בחוקרי החינוך, מחלוצי לימוד העברית לעולים בצה"ל ובמדינה וליהודים בחו"ל. חוקר בעל שם עולמי בתחום הבנת הנקרא ולימוד שפות זרות.

מחקר פורץ דרך של הרמתי, הפריך את המיתוס על פיו הרצל היה מתבולל.

 

* בּוּרוּת 1. ב"ארץ נהדרת" ירדו על העיתונאי חיים אתגר, שבכתבה על הדוגמנית לי לוי בתכנית "אנשים בלילה", הוא הראה לה תמונה של טרומפלדור, וסיפר לה שהוא איבד את היד. "בעיות עם ערבים". אייל קיציס תיקן אותו, שטרומפלדור לא איבד את היד בבעיות עם ערבים, אלא במלחמת העולם הראשונה. קצת מביך... טרומפלדור לא איבד את ידו במלחמת העולם הראשונה, אלא במלחמת רוסיה יפן, עשר שנים טרם פרוץ מלחמת העולם.

 

* בּוּרוּת 2. ובכתבה על כלת פרס ישראל על מפעל חיים אסתר הרליץ ב-ynet היא סיפרה על פגישה עם קיסינג'ר, בעת שירותה בשגרירות ישראל בארה"ב, ב-1950. הכתב, איתי בלומנטל, ציין שקיסינג'ר היה באותם ימים מזכיר המדינה האמריקאי. אלא שקיסינג'ר מונה לתפקיד 23 שנים מאוחר יותר, ב-1973, ובאותם ימים היה עדיין איש אקדמיה.

 

* מסיבות סיום י"ב מאופיינות, בדרך כלל, בהצגה על הווי בית הספר והווי בני הנוער, במיטב הכישרון, היצירתיות וההומור של הנערים. יש בהן הרבה חן וכמובן – אותנטיות, של נוער המעלה על הבמה את עולמו.

אולם יש בזה גם משהו קצת פרובינציאלי. האם עולמו של נוער הוא "רק על עצמנו לספר ידענו"? האם אין לנוער עניין בעולם שמעבר?

בביה"ס האנתרופוסופי "זומר" בר"ג, מסיים השנה מחזור א' את כיתה י"ב. הם החליטו להעלות הצגה עם אמירה לעולם. בתהליך חינוכי התלמידים בחרו בעצמם את הטקסט – "זעקי ארץ אהובה", עיבוד לספרו של אלן פטון, העוסק בנושא האפרטהייד בדרום אפריקה.

במשך חודש הפסיקו התלמידים את לימודיהם ומבוקר עד לילה עבדו אך ורק על ההצגה. והתוצאה – נפלאה ומרגשת. כיוון שאחייניתי, נועה הייטנר, היא תלמידה בכיתה, זכיתי לצפות ולהתרגש, וכמאמר הקלישאה – כמו כל העיניים באולם, גם שלי לא נשארו יבשות.

אין זה בית ספר לאמנויות, לא מגמה לתיאטרון ולא מגמה למוסיקה, אולם אף מגמה למוסיקה ואף מגמה לתיאטרון לא היתה מוציאה תוצר טוב יותר מזה שהוציאו הבמאי חמי בר יוסף והמעבדת המוסיקלית אסתי יחזקאל מהכיתה, שכל תלמידיה נטלו חלק בהצגה.

זו היתה חוויה מטלטלת ומרגשת.

 

* ביד הלשון: צוות חוקרים ישראליים, בראשותה של ד"ר רווית חלד, גילה את אורכה של היממה על פני כוכב שבתאי.

מה פירוש המילה חלד? עולם. ימי חלדי = ימי עולמי, כלומר ימיי בעולם, ימי חיי.

"שִׁמְעוּ-זֹאת, כָּל הָעַמִּים; הַאֲזִינוּ כָּל-יֹשְׁבֵי חָלֶד" (תהלים, מט', ב').

איזו התאמה נאה בין שמה של החוקרת לתחום מחקרה.

 

 

* * *

ש. שפרה

"באחת", 1994

אסתר ראב משוררת נבחרת ונבדלת

בשנת 1973 ערכתי עם אסתר ראב ראיון בביתה שבטבעון. מאז שהתוודעתי לשירתה ראיתי בה מעין אחות בכורה, והמפגש אכן היה מרתק. אבל פרסומו של הראיון גרם לי צרות צרורות; עורכת הגיליון של אותו שבוע, נדמה לי שהיתה זו דקלה גולומב שמלאה את מקומו של יצחק בצלאל, השתמשה בציטוט מתוך הראיון ככותרת: "כאשר אני מריחה אהבה אני רוצה שושנים". אסתר ראב טילפנה אליי והכחישה שאמרה את הדברים מכל וכל. ואחר-כך טענה כלפיי: "איך את יכולה לקרוא לראיון איתי בשם כל-כך באנאלי." השם ניראה לה מאוד בלתי הולם את דמותה. ואני ניסיתי להסביר שהשם אינו יוזמה שלי, והעורכת עשתה מה שעשתה בלי לשאול את פי – אך שום דבר לא עזר, היא היתה מאוד כעוסה, ואני יכולתי להבין. נכון שהיא אמרה את המשפט, אבל כשהעורכת הוציאה את הדברים מתוך הקשרם והכתירה בהם את הראיון, ברור שהם זכו להדגשים שלא הלמו את אישיותה של אסתר ראב לא כמשוררת ולא כאישה, וודאי שלא יכלו לשמש כותרת שתקיף את ריבוי פניה.

הרבו לדבר הערב על ידיה של אסתר ראב כפי שהן נראות בדיוקן שצייר חיים גליקסברג ועליהן התנהל כאן ויכוח. אני התרשמתי מאוד משני פרטים לכאורה לא חשובים. לפני הפגישה אתה, כשדיברתי איתה בטלפון, שמעתי קול צעיר מאוד; וידעתי, היכרתי – את תאריכי השירים, והקול לא התחבר לי בשום פנים עם גילה של המשוררת, כי היה לה קול של אישה צעירה.

ואחר-כך, כשפגשתי בה בטבעון, מה שהרשים אותי בדמותה היו הידיים שלה; היו לה ידיים עזות מבע ובעלות כוח, חזקות מאוד, אצילות מאוד; ציפורניה היו עשויות, מטופחות; מצד אחד שימרו את הכוח שיש בה, ויחד עם זה היתה בהן עדינות, איזו רכות נשית, והעיקר הצורך לטפח אותן ולשמור עליהן חרף כתמי הגיל והשמש. לא במקרה אני מזכירה את הפרטים האלה; הם סימלו בעיני את המורכבות של הדמות.

כשאני באה לצייר דיוקן של אסתר ראב, אני יכולה לומר שבעצם מה שאיפיין אותה בכל המישורים – היתה היבדלות, ייחוד, והייתי אומרת, למרבה הפאראדוקס – אפילו זרות. דווקא האישה הזו, המחוברת אל מקומה, חיה בעצם בגלות מפני שהיא היתה מחוברת אל מקומה, אבל הסביבה שבה חיה ובה כתבה – היתה סביבה תלושה ממקומה.

גם לה עצמה, כך הרגשתי בפגישה איתה, היתה תחושה של בדידות גדולה, של זרות כלפי הסביבה שבה היא כותבת, ובה היא בעצם מתקיימת כמשתתף. יחד עם זה היתה לה תחושה של נבחרות.

אחר-כך ניסיתי לבחון את הרושם הזה. נידמה לי כי הפאראדוכס, הסתירה, מאפיינים אותה בשלושה תחומים מרכזיים בחייה, ומהם אולי צומחת ההיבדלות של דמותה והייחוד של שירתה. בואו נתחיל מהמישור הבסיסי ביותר – כאישה. מצד אחד היא אמרה לי באותו ראיון: "השירה היא הצד הגברי שבי. היסודות שלי אינם נשיים. אני כותבת שירים גבריים... אילו נולדתי שנית הייתי רוצה להיוולד גבר. אינני אוהבת להיות ותרנית. בחור יכול להשיב מלחמה. הוא פשוט נותן בוקס בשיניים."

ובאמת ברוח זו היא כותבת את השיר הנפלא: "אני תחת האטד,/ קלה זידונה,/ קוציו צוחקת /לקראתך זקפתי"... אגב, השמעת ההקלטה שבה היא קוראת את השיר – פתרה לי בעייה. אני תמיד קוראת בשיר זה – "צוהֲלה", כי כך נדפס במהדורה שיצאה לאור בהוצאת "מסדה". ועכשיו שמעתי שאסתר ראב קוראת צוהלת, זאת אומרת שהיא הכריעה לטובת "צוהלת", ואני חייבת לקבל את הדין. אם כי באוזניי הנוסח הראשון יפה יותר. ההברה הפתוחה בסוף המילה היא פרועה יותר והולמת יותר את רוחו של השיר. מי יודע אם לא איזה עורך קפדן תיקן כאן את המהדורה הראשונה של השיר.

 

אֲנִי תַּחַת הָאָטָד

קַלָּה, זֵידוֹנָה

קוֹצָיו צוֹחֶקֶת

לִקְרָאתְךָ זָקַפְתִּי;

אוֹר מַכֶּה עַל הַמֶּרְחָב,

כָּל קִיפּוּל בְּשִׂמְלָתִי

לִי יִלְחַשׁ:

לִקְרַאת מָוֶת

לְבָנָה וּמְחוֹלֶלֶת

אַתְּ יוֹצְאָה.

אַתָּה מוֹפִיעַ –

וַאֲנִי קַלָּה צוֹהֶלֶת

מְנִיפָה חֶרֶב נוֹצֶצֶת

וּבְעֶצֶם צָהֳרַיִם

בְּשָׂדוֹת לְבָנִים מֵאוֹר

אֶת דִּינֵנוּ גָּזַרְתִּי

בְּאֶחָת.

 

1922

 

 "אני תחת האטד" מסתיים ב"את דיננו גזרתי באחת" – דין האהוב וגם דינה של האוהבת נגזר בחדות, בהתאכזרות שבבחירה ובידיעה. מצד שני אותה לצד ההתאכזרות העצמית והכוח מוצאים אצל אותה משוררת בשיר אחר: ... "ראשית חכמה:/ צַיֵּת לך –/ כצית צפור למעופה." שיר שכולו עדנה ורוך וכניעה. ובשיר אחר מאוחר יותר היא כותבת "ברוך שעשני אשה."

באותו ראיון סיפרה לי כי כתבה את השיר כשהיתה בכפר יחזקאל, בשדה, עננים שטו מעליה, והיא הרגישה כמו פסל של ונוס ממילו, אישה נצחית, חסרת תכונות, מגולפת, והאישה הזו הצטיירה לה על רקע הגלבוע והשדות הירוקים.

במישור האחר, המרכזי, כמשוררת – ציטטה באוזניי פתגם ערבי האומר: "אלוהים יצר אותה ושבר את תבניתה כדי שלא תהיה עוד אחת כמוה," והיא התכוונה כמובן לעצמה. ובמידה רבה של צדק כך תפשה את עצמה. אם קוראים את השירים שלה ברתמוס המיוחד לה – וראובן שהם עמד עליו, וניסה להראות עד כמה הפראות הזו היא מאורגנת – על הרקע של צמיחתה, אם רק נזכור מה ואיך נכתבו שירים בימים ההם, אז באמת היתה שירתה תבנית אחת ויחידה על רקע תקופתה.

ובמישור השלישי, החברתי, שוב היתה בעצם זרה. מצד אחד באה מבית אמנם לא בועזי ממש – מכל מקום, כך טענה אסתר ראב. אבל היא היתה שייכת למשפחת איכרים, ורצתה בכל נפשה להשתייך למחנה שכנגד, למחנה הפועלים והלכה לדגניה. כפי שהיא מעידה על עצמה: "הקהל של העלייה השנייה היה לי כאוויר לנשימה. אהבתי אפילו את השפה הרוסית. והם אהבוני וקיבלו אותי. קיימנו את דת העבודה של א.ד. גורדון בגופנו, חיינו בגובה." כמובן, שאין לקבל עדות זו על עצמה כפשוטה; יותר משהיא מתארת עובדות, היא נותנת ביטוי למשאת נפש.

אולי כדי להסביר את הסתירה והפאראדוכס בכל שלושת המישורים, אספר סיפור ששמעתי מפיה, ואשר הרשים אותי במיוחד. אשתדל לספר את הסיפור במילים שלה, כי גם למילים יש צבע מיוחד במינו.

היא סיפרה שאלכסנדר אהרונסון בא עם הצבא כאופיצר. "יום אחד סידר נשף גדול בתל-אביב; הוא אסף את כל הפנינים הן מצד הבורגנים והן מצד הפועלות." בימים ההם עבדה בפרדס גולדברג והתגוררה עם שלוש בנות בחדר אחד. "תל-אביב היתה חצי ריקה בימים ההם; לא כל הארץ שוחררה מידי התורכים." ובאמת החזית היתה על הירקון, פתח-תקווה נמצאה בקו החזית, ותושביה הועברו לתל-אביב, שתושביה הוגלו עוד קודם לכן בידי התורכים, ונישארו תקועים צפונה לירקון.

"הוא שכר לכבוד הנשף דירה, והיית צריכה לראות איזו דירה," אמרה לי אסתר ראב, "איזו רחבות – פה קרועים ובלואים, ופה נשף עם שקדים קלויים." השקדים הקלויים היו בעיניה סמל מובהק לבורגנות.

וכאן היא מתחילה לתאר מה לבשה. היא אומרת: "לבשתי שמלה שחורה צנועה," – מצד אחד היא טורחת להדגיש – "צנועה", אבל זוכרת את עניין השמלה לכל פרטיו. "שמלת קלוש קצרה משני חלקים, עם שרוולים ארוכים צרים, וניראיתי בה כמו גימנזיסטית רוסיה." כמה חשוב היה לה להידמות לגימנזיסטית רוסיה דווקא, להידמות לבנות המחנה שאליו כה רצתה להשתייך; האידאל היה להידמות לגימנזיסטית רוסיה.

ואחרי כל-כך הרבה שנים זכרה כי "תפרה לי אותה אשתו של אליעזר יפה." כמה תשומת-לב ניתנה מצידה לצד הנשי שבהופעתה. זו אותה אישה שטענה באוזניי, כי לו נולדה בשנית היתה רוצה להיוולד גבר. ואז היא מגיעה אל שיא הסיפור: "וכך כאשר אני יושבת בכסאי, בשמלתי השחורה, שופך אלכסנדר אהרונסון לפתע את השקדים הקלויים אל חיקי ושולח יד לקחת שקדים מתוך שמלתי."

 "קמתי באחת ופיזרתי את השקדים הקלויים על הרצפה." – "באחת" – כדאי לזכור את הסיום של השיר "אני תחת האטד" – "את דיננו גזרתי/ באחת!"

ולסיפור הזה יש גם אפילוג. "סמוך לערב הזה אני יושבת לתומי בשדרות רוטשילד וקוראת ספר. באה רחל ינאית, התיישבה על ידי ואמרה: 'את, שבאת מדגניה, הולכת לנשף של אלכסנדר אהרונסון? – את, זה לא מתאים לך! את שלנו!'"

ואסתר היתה מאוד גאה לצטט את דבריה של ינאית – "את שלנו!"

אני מרגישה קרבה גדולה לשירתה של אסתר ראב, וברצון אסכים למי שיטען שאני ושירתי משורש נשמתה של אסתר ראב. היא דיברה בלשון המקום שבו אנו חיים. אני לא הייתי צריכה להתחבר אליה, אני פשוט הייתי בתוך השירים שלה עוד לפני שידעתי מי היא ולפני שקראתי בהם. לדאבוני הרב, לא לימדו בבית-הספר את אסתר ראב, לימדו ביאליק ולימדו טשרניחובסקי, אבל מי ידע, מי הכיר בכלל את אסתר ראב? לכל היותר לימדו אולי רחל, אבל אסתר ראב, מה פתאום?

יש מי שטוען שבבית הספר רק מקלקלים את השירה, ולכן מוטב כך. אבל אני סבורה שאסתר ראב היתה מאוד זקוקה לתחושת ההתקבלות, ההשתייכות למשוררים הנלמדים והמקובלים.

אחד השירים הנותנים ביטוי למקומיות של שירי אסתר ראב הוא השיר "כפרג נישא ברוח". מה שתפס אותי וחיבר אל שירתה של אסתר ראב היתה המחזוריות הארץ-ישראלית, שלדעתי קבעה את הרתמוס של השירים האלה. המילה אביב לא נזכרת בשיר "כפרג נישא ברוח", אבל ברור לגמרי שההתרחשות היא באביב, וזה אביב ארץ-ישראלי, אבל אין זה שיר על אביב ארץ-ישראלי, על שדות הפרג והבבונג, הלא הוא החרצית בפינו היום. הפרג הוא דימוי ואחר-כך מיטונומיה לאישה, הנקטפת, ההולכת בדרכה האחרונה.

לפני שבוע הייתי בגליל, הכל היה עדיין ירוק, בא חמסין אחד, וכל הירוק השמן העסיסי הפך בין יום צהוב. ואת האביב קצר הימים, האכזר הזה, שרה אסתר ראב בשיריה:

 

כְּפֶרֶג נִשָּׂא בָּרוּחַ

 

אֵלִי בְּבוֹאֲךָ לְתָלְשֵׁנִי

זְרֵה אֶת עָלַי בְּכַנְפֵי הָרוּחַ

וְנִשְׁאַרְתִּי כְּפֶרֶג נְטוּל-רֹאשׁ

וְשַׁחוֹתִי אֱלֵי עֲפַר-אַרְצִי

וַאֲסָפוּנִי צְחִיחֵי רְגָבִים – – –

יְהֵא אָז שַׁחַק אָפֹר-כָּחֹל

נִבָּט מֵעָל

וּבְדַל-עָנָן שָׁכוּחַ מֻשְׁלָךְ בְּקָצֵהוּ,

תְּהֵא שַׁרְשֶׁרֶת הָרִים מַאֲזִינָה

וְעֵיבָל וּגְרִיזִים כִּבְדֵי שַׂרְעַפִּים

יַשְׁחִירוּ מִצֵּל

בְּרוֹשִׁים כֵּהִים יָנוּעוּ בָּרוּחַ

וְשָׂדוֹת כִּבְדֵי-יֶרֶק שְׁטוּחִים עֲדֵיהֶם,

יִהְיוּ פָּשׁוֹשִׁים מְרַשְׁרְשִׁים

בְּגִדְרוֹת הַשִּׁטָּה

וּבֻּלְבּוּלִים מְנַסְּרִים בְּחֶבְיוֹן-פַּרְדֵּסִים,

חַרְדָּל וּבַּבּוּנַג יִפְרְשׂוּ שְׁטִיחִים

עַל רַחֲבֵי חוֹלוֹת –

וְרוּחִי מְרַחֶפֶת עֲלֵיהֶם

כְּפֶרֶג דַּל נִשָּׂא בָּרוּחַ

 

1947

 

על פי דברים שנאמרו בערב שנערך למלאת מאה שנה לאסתר ראב בבית "יד לבנים" בפתח תקווה ב-1994, ופורסמו בגיליון 173 של המכתב העיתי מיום 4 בספטמבר 2006, שיצא במלאת 25 שנה להסתלקותה של אסתר ראב מן העולם.

 

       

* * *

יצחק שויגר

ביקור בגן העדן

הפלוטילה לתאילנד, מרץ 2015

הדמיון כבר נדלק והריר כבר הרטיב את הגרון בפגישה של השייטים בהדרכה לפני יציאת הפלוטילה לתאילנד, שנערכה במשרדי דרך הים. הסתכלתי סביב וראיתי את עיניהם הבורקות של חבורת הקשישים שמילאה את ספסלי הכיתה ונזכרתי איך בני הצעיר נסע לאחר הצבא, לפני כעשרים שנה, לתאילנד וחזר עמוס חוויות על ירכיים תאילנדיות, מאסאג'ים וחופים מדהימים והכול בזיל הזול. "זה ממש גן עדן," אמר המדריך.  זה לא יהיה אותו דבר כמו שהיה לבן שלי. כנראה שאיחרתי באיזה חמישים שנה שנה, חשבתי בליבי, אבל שווה לנסות. "לכל גיל יש את היתרון שלו," אומרים האופטימיסטים. מין שקר עצמי שכזה.

טסים ונוחתים בשדה התעופה בבנגקוק. הדרך ארוכה לגן עדן. אתה רצוץ מהטיסה הארוכה ומתבקש כ"נוסע המתמיד" ללכת בהתמדה  במסדרונות האין סופיים של לבירינט שדה התעופה של בנגקוק, לעקוב אחרי  השלטים המבלבלים כדי למצוא את הטרנזיט לפוקט, נמל היעד שלנו, שם נמצאת המרינה. ארוכה הדרך לגן עדן. אגדה אורבנית מספרת שמיספר נוסעים נשאבו לאין סוף המסדרונות ומאז נעלמו ואיש אינו יודע גורלם.

בסוף מצאנו. רצוצים מהטיסה, מההליכה ומהבדיקות הביטחוניות הקפדניות, ולאחר שהצלחנו להשתחל לנעליים ללא עזרת כף נעליים, שאותן חלצנו בבדיקה הביטחונית, עלינו על טיסת "תאי איירליינס", התחילה החוויה המתקנת. במקום המטוסים הישנים ומדיפי ריח האבק של אל על, משרתים אותך כמו מלך במטוסים חדישים ונוצצים. מצב הרוח עולה, כנראה נפתח השער לגן עדן.

 

[אהוד: כשבועיים לפני הצונאמי טסנו לפוקט, ובשמֵי תאילנד – במטוסים ישנים וצפופים של אותה חברה, שלעומתם ניראו מטוסי אל על שבהם הגענו לבנגקוק – כסלון מעופף בשחקים. אבל כללית – גם בקופיפי, נהנינו מאוד וגם ראינו שדיים צעירים למכביר – כי לא השתתפנו בפלוטילדה].

 

לפני השיט, קבוצת שייטי הסירה שלנו מנסה להתרגל לאווירת החופש, במלון מריוט בפוקט. חדרים ענקיים, ממוזגים לעילא מפוארים בצירוף חוף מהמם. מתפנקים. יומיים משכרים  ואנו במרינה הלוהטת של פוקט בתוך הקטמרן. נדמה לנו שטעינו בגדול. מה היה רע במלון? אתה מתחיל להבין שבגן העדן כנראה חם מאוד. מצטערים שלא הזמנו סירה עם מזגן. מי שאמר שלא צריך מזגן, טעה בגדול. הבלגן של היום הראשון נגמר. צריך הרבה אורך רוח עם התאילנדים. אתה גם רטוב מזיעה ומתקשה לנשום וגם צריך לסחוב את הפקלאות והמזון, לדאוג לקבלת הסירה ולבדוק כל דבר בשבע עיניים. אחר כך כשאתה בים אין אצל מי להתלונן. בערב אנו מותשים ומזיעים ומתקשים להאמין כיצד עזבנו את גן העדן שבמלון ועלינו לסירה הקטנה. אמנם קטמרן מרווח עם שירותים חשמליים ואפילו מתפיל מים, יתרון מבורך שיתגלה במשך ההפלגה, אבל זאת בכל זאת סירה, וזה כמו לישון בארון שבמלון.

יצאנו להפלגה. הסקיפרים המנוסים שלנו משתלטים בקלות על הסירה ואנו, צוות המטבח, בוחן את הסטוק ומתכנן את הארוחות. כי כידוע הצבא צועד על קיבתו. ההפלגה שהתחילה ברגל שמאל מזיעה וחמה, מתחילה להתיישר. אנו חונים לרחצה באחד החופים. הצוות המנוסה מטיל עוגן ואנו יורדים עם הדינגי לחוף. בגילנו ובמשקלנו העודף, הירידה לדינגי היא כמו מבחן בשיווי משקל בקורס בלרינות בבולשוי בלט. אתה לופת את הזרוע המושטת לך מניח רגל ימנית, עוצם עין בלתי מכוונת וקופץ. הצלחת, פגעת. לא הצלחת נפלת למים וצה"ל לא אחראי. לא נורא זה רק מים. הצלחת ופגעת שב מיד! אם לא, כולם יפלו למים.

בקיצור טוב שאני כבר לא בגיל גיוס חובה ולא מגויס לשייטת 13. אבל זה לא נגמר. הדינג'י מקרטעת עם המנוע החלש שלה. שימו לב, היא לא מיועדת לבעלי לב חלש. מגיעים לחוף. הירידה היא למים. זה לא קרואטיה פה. אין מזח. יורדים למים ואם באת עם כפכפים סביר להניח שאתה מגיע לחוף יחף וקונה חדשים. זה לא נורא. כל תאילנד חיה מהכפכפים האלה. מחירם זול ואתה יכול לקנות זוג חדש בכל ירידה לחוף. ירדנו למים. הבנות מקרטעות לחוף ומניפות באוויר את התיקים האישיים עם האיפורים שלהן כדי שלא יירטבו. מספיק שהן רטובות רק עד המותניים. זה לא נורא.

בכל זאת ירדנו לארוחת ערב ולא צריך לטבול את כל הגוף בים עם הבגדים לפני הארוחה. ואנו זכרי אלפא, הגברים שבחבורה, נקשרים כסוסים ומושכים את הדינגי אל החול. הגענו לחוף. אנו מצטרפים לנשים לארוחת ערב זולה וטעימה ולאחריה שוטטות בין חנויות הכפכפים וחנויות המזכרות והטקסטיל. בכל פינה משדלים אותך בשלטים מוארים ובחדרים חשוכים לחבור לאיזה מאסאג' תאילנדי. אני נזכר במאסאג' שעשינו על החוף במלון  בנוכחות אשתי, ומדמיין שמה שמוצע בקובות האלו זה לא אותו דבר. מה לעשות, מי שהולך למסעדה לא מביא אוכל מהבית.

חוזרים. העלייה לדינגי בלתי אפשרית. גוררים אותה לים ומזנקים לסירה. תרגילי אקרובטיקה של ממש. ולאחר מכן מלחמה בגלי החוף. מי אמר שיש ים שקט בתאילנד. תשושים מהמסע בדינגי אנו מגיעים לסירה. שיווי משקל, דילוג, בינגו! אנו בסירה.

בערב שלאחריו, כשהגענו לקופיפי, האי הנודע ביפיפיותיו, כבר  ויתרנו על התענוג ולא ירדנו לחוף. יותר קל לבשל ארוחה בסירה מאשר  להילחם בדינגי. לא נורא אני מנחם את עצמי. ראית אי אחד, ראית את כולם. ככה אומרים.

 ממשיכים למחרת. מגיעים לפארק הלאומי. מקום יפה. אנחנו היאכטות היחידות שבמקום. מולנו אורבת סירה של רינג'רים תאילנדים שנראים כמו פיראטים מאיזה סרט הוליוודי. אנו שוחים לחוף לחפש דגים ואלמוגים. לא דובים ולא יער. סליחה. לא דגים ולא ריפ. נאדה. אנו משנרקלים מאוכזבים בחזרה לסירה. כסף לקחו אבל דגים לא הראו. יותר כבר לא נשתמש במסכות אותן סחבנו מהבית. קצת מאכזב. הפיראטים באים לגבות ממך כסף. יוסי המדריך מאשר שמגיע להם למה לא? הם חיכו בסבלנות עד שנחזור לסירה וממה הם יחיו? אנחנו משלמים לפי מיספר האנשים ואפילו מקבלים קבלה. פיראטים ברישיון.

מפליגים הלאה. צהרים. מגיעים לצוק שתקוע ממש באמצע הים. מימין ומשמאל אין יבשה. יוסי מדריך אותנו לעגון מצידו הצפוני. בחוסר אמון מוחלט עוגנים ויורדים עם הדינגי. עוקפים את הצוק והנה פלא. מסעדה פול סייז עם כל הגינונים באמצע הים. פלא תאילנדי. ארוחה טעימה, בירה, והמצב רוח מיד עולה. באמת אין דברים כאלה. ככה באמצע הים, זה באמת משהו. חוזרים לסירה וממשיכים בשייט עד לעגינה באי הבא.

מגיעים ליעד. המדריך גיל ביקש מבעוד מועד שנביא איתנו נעלי הליכה, כי יש הליכה בג'ונגל וזה כנראה המקום. מצחיק, איך נרד עם נעלים בתוך המים? נועלים סנדלים ומקוים שהמסע בג'ונגל לא יפגיש אותנו עם נחשים או חיות יער אחרות. עונדים על הראש פנסי ראש ואנו נראים כמו חבורת חסמב"ה במערות טורקלין. רק חסר שאלימלך זורקין, הפושע הידוע,  יצטרף אלינו למסע.

מגיעים לחוף, יורדים למים, רטובים ורועדים מקור, ואנו מתחילים את המסע בג'ונגל. הליכה "מפחידה" בג'ונגל של משהו כמו עשר דקות ואנו מגיעים למלון חושות תאילנדי. ומשם לחוף מדהים. אלו שהביאו בגד ים נכנסים לחוף ושוחים להנאתם כדי להגיע נקיים למסעדה. אלו שנשארו עם בגדים רטובים לא רוצים להירטב עוד יותר ומעדיפים לסעוד יבשים למחצה.

הסעודה נגמרת ואנו במסע חזרה לג'ונגל. השטח כבר מוכר והחשש מנמרים ואריות כבר פג. אנו מגיעים לדינגי ומנסים לצאת לדרך. סירה ראשונה של קשישים יוצאת והם לא מצליחים לחצות את גלי החוף. מילא שנרטבים אבל העסק מתחיל להיות מסוכן. הסירה נראתה נסחפת לעבר הסלעים. המדריכים בפניקה. עוצרים את שאר הסירות מלצאת. הסיכון  ממש לא כדאי. אנו מתייעצים וחוזרים שוב לחציית הג'ונגל בשלישית  ובמלון החושות אנו נעצרים ומבקשים מבעלת הבית להזמין לנו טקסיבואט. אחלה דבר. אנו מגיעים לחוף והטקסי ממתין. משא ומתן מהיר. מגיעים להבנה על מחצית מהסכום המבוקש. אנו מטפסים לסירה והוא לוקח אותנו לקטמרן. אקרובטיקה אחרונה, ריחוף קל, ואנו בסירה. למחרת קיבלנו דיווח מהמדריך שהביא לנו את הדינגי שכולם הגיעו ללא אבידות. חלק מהשייטים אפילו הצליחו להגיע בכוחות עצמם. אכן ראוי לציון.       

בבוקר ממשיכים למערה שנמצאת ממש ממול האי שבו אכלנו בערב. זה מקום קסום שבו יש מערה טבעית שנחצבה בסלע על ידי גלי הים או פעולה אחרת והיא מובילה למעגן סודי של משטח חולי של חצי דונם לערך מוקף סלע וכיפתו שמיים צחורים. השייט בדינגי הזכורה לטוב עובר בשלום וחבורת שייטי האפוקליפסה המצוידת בפנסי ראש כדי להאיר את הדרך לנו ולסנוור את הנהג שלנו, מצליחה להגיע בשלום. על פי השילוט, המקום שימש בעבר מקום מסתור לשודדי ים. לא מצאנו שלדים ולא אוצרות. כנראה הגענו באיחור.

הדרך חזרה עוברת בשלום לאחר שכיבינו את פנסי הראש  לפי דרישת דוד  ההגאי  המסור שלנו וכך גם הוא  ראה את הדרך ומצא כיצד לחזור לים. חזרנו לסירה מלאים חוויות חיוביות. אכן מקום מרתק.

בהמשך אנו מבקרים במקום דומה, מין מפרץ פתוח ונחבא בים בין הסלעים. מקום עלייה לרגל לתיירים. שייט קצר בדינגי, שחייה ובחזרה. האקרובטיקה  של העלייה לדינגי כבר יותר קלה. אם מחמת הניסיון ואולי קצת הורדנו משקל.  כדאי לעשות דיאטה לפני נסיעה שכזו.

אנו ממשיכים. בערב אנחנו מקבלים לסירה, באדיבותו של אחד השייטים בפלוטילה, משלוח מנות של דגים שזה עתה ניצודו על ידי דייג תאילנדי אוטנטי. ניקוי וטיגון הדגים מוטל עליי, והתוצאה ארוחת דגים מפוארת מוכנה וממלאה אחר דרישות הסועדים סביב השולחן על הסירה. אמנם בלי גינוני מסעדה אבל לא פחות טעים. בבוקר אני בודק עם הסועדים שהלילה עבר עליהם בשלום בכל זאת דגים זה מאכל פרובלמטי. יש ! איש לא סבל. הרגשה טובה.

ממשיכים.

יתרת ההפלגה והשיבה חזרה לכיוון פוקט, היא חד גוונית משהו, אחרי שמתרגלים לים הנמוך לחום הרב לאיים הרבים – כבר לא מתרגשים מכלום. שמות האיים והמקומות בהם ביקרנו מתערבבים במין תערובת של ים,  צבע ירוק צוקים גבוהים ושמיים. מרבית הזמן של הנוסעים עובר בקריאה והסקיפרים פותחים עין על המכשירים ועל הדרך. המרינה של פוקט נראית מרחוק. מתקרבים נקשרים לרציף. הפקלאות כבר מוכנות ואנו בדרכנו למלון נוסף כדי לנוח מעט  מתלאות השיט לטעום עוד קצת מטעמי גן העדן לפני הגירוש הסופי. חידוש. אפשר להיות מגורשים מגן העדן בלי נחש ובלי תפוח.  עוד קצת ים עוד קצת בריכה וכשטעם של עוד  מרוח על שפתינו, אנו יוצאים בדרכנו הארוכה חזרה לארץ.         

                                                       

 

 

* * *

אהוד בן עזר

"גילחו" את הבית ברחוב עקיבא 4 בירושלים

שבו כתבתי לפני 47 שנים במשך שלושה וחצי שבועות את "המחצבה"

פרק יומן משנת 2008

4.4.08. יום שישי. בירושלים. כאשר עברנו ביעף במכונית במורד רחוב הלל העפתי מבט ימינה ברחוב רבי עקיבא ולמיטב ראייתי גילחו את הבית ברחוב עקיבא 4 שבו כתבתי את "המחצבה". הכנתי על כך רשימה לגיליון הבא:

במעבר מהיר במכונית במורד רחוב הלל בירושלים, במבט חטוף ימינה לרחוב עקיבא, יכולתי לראות כי "גילחו" את הבית הערבי העתיק בן הקומה הגבוהה האחת, במיספר 4, וצירפו אותו לחלקה ריקה גדולה, כניראה כדי להקים בניין חדש וגבוה.

הבית הזה היה ביתם של הזוג בניכר (בני) וסידני סיל, ולימים, לאחר שהתאלמנה, היתה משכירה בו כארבעה חדרים לסטודנטים ועל כך היתה פרנסתה, לבד מהיותה, כבעלה סידני, גם מורה לפסנתר, על פסנתר הכנף הגדול שניצב בסלון ביתה, (בן שבעה החדרים גבוהי התקרה, כולל מיטבח ענק והול) – שהיה לימים גם חדר השינה שלה.

סידני סיל היה איש צבא בריטי לא-יהודי שהתאהב בירושלים ונשאר בה גם לאחר שירותו בצבא, ומהיותו מוסיקאי עוד בשירותו בצבא, עמד במרכז פעילויות המוסיקה בעיר ויסד את המדור המוסיקלי ב"קול ירושלים" ואם איני טועה גם ניצח על תזמורתו או על תזמורת אחרת. בני היתה בתו של יצחק אפשטיין המורה והסופר, וניתן לה השם בניכר כי היא נולדה בשוויץ. הסופרת שולמית הר-אבן ז"ל היתה נשואה לאלוף (שם פרטי) הר-אבן יבדל"א, בן-אחיה של בני, וכאשר כתבה לימים את הרומאן הירושלמי היפהפה שלה "עיר ימים רבים" הזכירה בו גם את הדודה של אלוף, את בָּני ואת ביתה. אגב, הסופרת גיל הר-אבן היא בתם של השניים ונינתו של יצחק אפשטיין בעל ה"שאלה נעלמה" מראשית המאה שעברה, מן הראשונים, אחרי אחד העם – שהבחינו במלוא רצינותה של השאלה הערבית.

לְבָּנִי לא היו ילדים. היא לימדה אותי להשתמש בדאודוראנט, לזרוק את תחתוני "אתא" עם ה"חנות" מלפנים, בצבעי לבן ואפור-כחול, שהבאתי עימי מהקיבוץ ומהמושבה, ולעבור לתחתונים צמודים ומודרניים יותר. כל זאת, ועוד הרבה עצות, כדי לשפר את דמותי בעיני הסטודנטית שאהבתי ואשר לה גם הקדשתי את "המחצבה". גם לבני הקדשתי, שנים לאחר מותה, את אחד מספריי, קובץ הסיפורים "ערגה".

ירשתי בבית ברחוב עקיבא 4 את חדרו של דני גור, שחלונו היחיד הצפוני היה מול קולנוע אורגיל, ונשמעו משם שלוש פעמים ביום קולות הסרטים, ובייחוד "מסביב לעולם ב-80 יום". מעל הקולנוע נמצא מלון אורגיל של האחים שיף, והקשרים הלבביים של דני עם כרמלה, המארחת הבלונדית הדדנית בבר למעלה – היו מן הסיבות שהוא איבד את חינו בעיני בָּנִי וגם את חדרו, ואני זכיתי בחדרו המתפנה בזכות חברנו המשותף זאב קינן (קליין) ז"ל, שלמד רפואה יחד עם דני. לפני כן גר בחדר הצייר מנחם גפן. בחדר אחר גם חברי הירושלמי מיכה שטרנאו ז"ל, שהוריו נפטרו בצעירותו ולכן חדרו בביתה של בני היה לו לביתו היחיד.

בשלהי שנת 1961 הסתגרתי בחדרי וכתבתי במשך שלושה וחצי שבועות את הטיוטה הראשונה של "המחצבה", עדיין בעט-נובע "כתב" (ובדיו "מיקה" מתוצרת פתח-תקווה), עט שהחלפתי לאחר כשנה ב"פארקר 51" שקניתי אצל מר פרוידנטל בחנות "גרפוס", עט המשרתת אותי (אני אוהב לדבר עליה בלשון נקבה) – עד היום, בעיקר לחתימת שמי, ועם אותה ציפורן זהב ואותה "קישקע" בלתי-מתכלות ורק שהזווית של הציפורן לאחר כארבעה עשורים וחצי היא כזו שרק אני יכול לכתוב בה.

בָּנִי מכרה את הבית בשלהי שנת 1961 ועברה לגור בדירה חדשה, ולקחה עימה גם כמה מהסטודנטים שגרו אצלה, ואני בתוכם. הבית, שהיה שייך לאפוטרופוס על נכסי נפקדים והוא שאיפשר לה את המכירה – נותר עומד על מכונו עוד כארבעים ושבע שנים, עבר שינויים רבים בתוכו (בתקופתנו בית-השימוש היה קיטון חיצוני!) ושימש בין היתר כגלריה לאמנות ואחר כך כבית-קפה שבו ישבו גם בחצר, סביב בור המים.

הריסתו של הבית ברחוב עקיבא 4 היא כמובן הפסד גדול לאנושות כי קודם לכן נישאר בו לפחות קיר פנימי אחד מן החלל, שהיה חדרי בעת כתיבת הרומאן, והיה אפשר לקבוע בו לוח שיש בהאי לישנא:

"כאן כתב אהוד בן עזר את הרומאן הראשון שלו 'המחצבה' בשנת 1961."

 – ועכשיו כבר אין היכן לתלות את הלוח ולכן גם לא כדאי להכין אותו בייחוד שאת מי זה מעניין? שהרי ממילא אין מדובר כאן בסופר חשוב.

 

 

* * *

בית הסופר                                            אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

ע"ש שאול טשרניחובסקי                          רחוב קפלן 6 תל אביב 036953256/7

הזמנה

לאירוע ספרותי המוקדש לרגל צאתם לאור של כרכים ה-ו

"קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה"

מאת פרופ' נורית גוברין

בתוכנית:

ברכת יו"ר אגודת הסופרים העברים – המשורר הרצל חקק

דברים: פרופ' דן לאור

הסופרת יעל מדיני

  פרופ' אברהם בלבן

פרופ' נורית גוברין

  קטעי קריאה – השחקן אילי גורליצקי

קטעי נגינה – תלמידי ביה"ס לאמנויות א' בת"א, בהדרכת ד"ר רותי כץ

מנחה: ד"ר משה גרנות

האירוע יתקיים בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א, ביום ד', י' באייר תשע"ה (29.4.2015), בשעה 19:30

הכניסה חופשית

חנייה חופשית מהשעה 19:00 במגרש החנייה שברחוב ליאונרדו דה וינצ'י

 

 

* * *

בצלאל בן אהרון

שתי התייחסויות

אהוד שלום,

ברשותך שתי התייחסויות: בגיליון הקודם הקדיש נעמן כהן מקום ליוצאי עדות המזרח שהם אנטי-ציוניים או בשמאל הרדיקאלי (שטרית ושמואלוף). למיטב זיכרוני גם בגיליונות קודמים נזכרו ברשימותיו גורמים שבשולי-השוליים של בני עדות המזרח. לדעתי הם מייצגים רסיסי אחוז זניחים, והראייה החותכת לכך הינה ההצבעה המסיבית של הישראלים יוצאי המזרח והמגרב שבערי הדרום והצפון דווקא לנתניהו.

לכן, חבל לתת לגורמים אלה מקום כזה. בכלל, הנושא העדתי ראוי לעבור מן העולם. מי שמשמר אותו בארץ הם רק גורמי השמאל הרדיקאלי, כמו גם החרדים – הן החרדים יוצאי המזרח והמגרב (מטעמים פוליטיים של שליטה על משאבים ומשיקולי בחירות) והן החרדים יוצאי אשכנז (מטעמי גזענות).

החברה הישראלית מתקדמת בצעדי ענק לעבר טשטוש מוחלט של המוצא העדתי כתוצאה מנישואים בין-עדתיים שהפכו לשגרה, והשאלה "מה מוצאך" הופכת להיות פרט היסטורי מעניין גרידא שאין מאחוריו שום משמעות אקטואלית. אני בעצמי חצי מזרחי וחצי אשכנזי והנושא העדתי מעולם, אבל מעולם, לא היה עניין אצלנו בבית, אלא פרט ביוגרפי היסטורי-תרבותי מעניין ומסקרן ותו לא (חוץ מיום השואה, בה נספתה משפחתו של אבי, יום שהוקדש לצד האשכנזי מכורח המציאות). אבל יפה עושה נעמן כהן כשהוא חושף מעשים ואמירות של איוולת וצביעות מהצד השמאלי של המפה. מהבחינה הזו, "חדשות בן עזר" בהחלט מנסה ליצור איזון עם התעמולה הדורסנית של השמאל.

שנית, נתניהו. העדפתו המסתמנת לסגור עניין עם המפלגות החרדיות לפני הבית היהודי – מפלגה ציונית שבניה משרתים בראש החנית של היחידות הלוחמות, כמו גם בחזית ההתנדבותית-האזרחית, מפלגה ממנה שאב מנדטים ולה נתן הבטחות חד-משמעיות עוד ביום הבחירות – גורמת לי אכזבה קשה. לא שציפיתי מנתניהו לגדולות ונצורות, אבל קיוויתי שהפעם, לאור המצוקה הגדולה בה היה שרוי, מילה שלו תהיה מילה. אם נגזר למשל, על מדינת ישראל שיהיה בה משרד דתות, אני מעדיף שינהל אותה כיפה סרוגה ששירת בצה"ל, ומבין לנפש הישראלי המצוי. יש כאן עניין של הגינות בסיסית, שאם נתניהו יפנה לה עורף, אין כמעט סיכוי שיקבל את קולי בפעם הבאה.

לאור מצב זה, יש לדעתי לחדש את "ברית האחים" שבין בנט ללפיד. אם טובת המדינה לנגד עיניו, טוב יעשה לפיד אם יאותת שהוא מוכן לכך ולו על מנת למנוע מהמפלגות החרדיות דרישות מוגזמות. מה גם שבקונסטלציה מסוימת ברית זו עשויה לקרום עור וגידים ולהכניס את לפיד לקואליציה, דבר שמשמעותו תהיה חיובית ביותר עבור כולנו, ואפילו עבור החרדים (אותם אני רואה כאחיי למרות הביקורת שיש לי על דרכם והתנהגותם). שכן, החברה החרדית שרויה במעגל סגור של עוני ואבטלה ואינה יכולה להיחלץ ממנו בכוחות עצמה, וטוב יהיה אם הרוב היהודי בארץ יעזור לה למצוא את הדרך לכך.

בברכה,

בצלאל בן אהרון  

 

* * *

אהוד בן עזר

הפאסאדה של פטרה

רשמים טריים מהעולם העתיק, 2008

11.3.08. יום שלישי. אילת. פטרה. הנה הרשמים מהמסע שכתבתי לאחר ימים אחדים לגיליון 326 של המכתב העיתי:

הודות לחריצותם של עובדי מלון הילטון מלכת שבא באילת, אנחנו סועדים את ארוחת-הבוקר כבר ב-6.30, חצי שעה לפני זמן הפתיחה, ומאום אינו חסר במיצג המזון העשיר של המלון, שהוא עד כה, לניסיוננו, המלון היחיד בישראל שמגיש זיתים סוריים דפוקים עשויים היטב רק במלח, לימון ופלפל ירוק חריף וללא שמץ של שום. רק פעם אחת זכינו לטעום כאלה ב"מצפה הימים", ולמחרת כבר נעלמו לטובת המחורבנים האלה, העשויים בשום.

ב-7.15 אנחנו כבר באוטובוס בדרך למסוף רבין בערבה, נסיעה קצרה ביותר, ואולם רק ב-9.40 אנחנו יושבים כבר באוטובוס התיירים הירדני המפואר, עם הנהג סאמר והמדריך תעבאן [שם בדוי, על מנת שלא להזיק לפרנסתו] שאכן ראוי לכנותו בשם תעבאן הישנן. כשעתיים בילינו במסוף הספרטני, כולל הליכה ארוכה ברגל ממדינה למדינה, וטקסים ממושכים של החתמת הדרכונים, של איסוף הדרכונים, ביולם (בצד הירדני, 5 דינר ירדני הבול לדרכון, שהם כ-35 שקל) החתמתם, החזרתם לנו ובדיקתם הכפולה ממדינה למדינה.

יש לציין שלא הורגשה שום מתיחות ביטחונית, ביקורת החפצים היתה שטחית לחלוטין, רק במכונת שיקוף אחת וללא שום פתיחות תיקים. באוטובוס עצמו, בניגוד למצופה, לא היה שום שוטר או איש ביטחון ירדני.

ובכלל, כפי שאנחנו עתידים ללמוד בהמשך המסע לפטרה, המקום הוא אבן שואבת לאלפי תיירים הבאים מדי יום מרבת-עמון, מעקבה ומאילת, רק מיעוטם ישראלים, ולכן זה לא המקום לבצע בו פיגוע בישראלים אלא, אם בכלל – פיגוע בתייריה של ממלכת ירדן, הבאים מכל קצות העולם. ומאחר שהתיור לפטרה הוא כנראה אחד מאושיות הכלכלה הלא-עשירה ביותר של הממלכה, שומרים מכל משמר על עורק הזהב הזה עשרות שוטרי משטרת התיירות, חיילים, גם רוכבי על סוסים, ואולם אין שום הרגשה של מתח אלא כולם חייכנים ומסבירי פנים. כמובן שאם אתה רואה חייל, שוטר או נהג ירדני-בידואי שאין לו שפם, סימן שהוא אישה, אבל לא רואים הרבה נשים עובדות.

הדרך צפונה ממסוף הגבול עד לעיירה ואדי מוסה, הסמוכה לפטרה, היא דרך חד-גונית ועצובה. יישובי הבידואים, אלה שליטיה המפוארים, ההיסטוריים, של הממלכה הירדנית ההאשמית, נראים עלובים מאוד, גם הקרקע צחיחה; המדינה הבידואית שלנו, בין רהט לערד ועמוק דרומה – נראית הרבה יותר מודרנית ושוקקת חיים, חרף היותה, אצלנו, מעין שכונת חאפ אחת גדולה וגדלה ללא הרף. גם הירוק של הנגב, מקריית-גת עד באר-שבע, אינו נראה כלל ברמת הרי אדום שבה אנו נוסעים צפונה. וכן, בנסיעה בת כחצי שעה בכביש שש מצומת כפר-קאסם עד קצהו הצפוני של ואדי ערה רואים יותר מינארטים (צריחי מסגדים) לכל קילומטר, עטויי אור פלואורסצנטי ירוק בלילות – מאשר בשעתיים נסיעה צפונה ממסוף רבין ועד לעיירה ואדי מוסה.

ב-11.00 לערך עוצרים בפונדק דרכים ששמו Al Anbat, שום דבר מיוחד לספר בבית. בניין קומותיים מודרני בסיגנון מזרחי. 2 כוסות קפה שחור עם הל עולות 3 דולר שעל פי ערכו של הדולר כיום זה ממש זול. בשירותי הגברים יש גם בִּידֶה, למי שנחוש בדעתו לשטוף את התחת כמנהג המקומיים. יש חנות מזכרות, שעתידות לחזור על עצמן בהמשך הדרך. תבליטי גבס צבוע של מקדשי פטרה. תכשיטים. כאפיות. בקבוקי חול צבעוניים, (שאחד מאמניהם יושב בחנות המזכרות שבמסוף רבין, בצד הירדני כמובן, ועובד להפליא לנוכח הקהל. בייחוד מפליאה הדרך שבה הוא מצליח לצייר גמלים צבעוניים באמצעות משפכי החול הרב-גווניים. בסופו של כל בקבוק הוא יוצק דבק נוזלי לבן ההופך שקוף ומאגד היטב את גרגרי החול לבל יזועו עם כל הזזה. אך משום מה אף אחד לא קונה אותם).

דרך הכנת הקפה ב"אל אנבט" אף היא מעניינת. אתה עומד בדלת המיטבח, כמו בבית פרטי, ומולך ירדני משופם וגדול יוצק מים ממיכל של מים חמים לתוך מה שאנחנו מכנים "פינג'אן", מוסיף את הקפה, ואת הסוכר לפי המזמין, ומחזיק בידית ומרתיח אותו באוויר על פומית גז שבוער כל הזמן. הקפה בהחלט טעים ואולם הוא לא עוצר בעדנו להתנמנם ואף לנחור גם בהמשך הדרך המשעממת.

יש לציין דבר אחד לזכות הירדנים, והוא הכביש הראשי, הרחב והדו-מסלולי, המוביל מעקבה לרבת-עמון, כביש שהוא הרבה יותר משוכלל ובטיחותי מכביש הערבה הצר והמסוכן שלנו, שאצלנו אין אפילו רווח וגדר הפרדה בין שני הנתיבים. ואמנם, הכביש מעקבה הוא עורק החיים של הירדנים, המוביל מנמלם היחיד לעיר בירתם, ועל כן הוא גם בולט לעומת עליבותם של הכפרים מסביב, אשר ברדת הערב, כאשר אנחנו חוזרים דרומה, רואים בהם כמה פנסי רחוב ואולם מרבית הבתים חשוכים, כאילו אינם מחוברים לחשמל. מראה דומה ראינו לפני כעשרים שנה במצרים, מבעד לחלונות רכבת הלילה לקהיר, כאשר "חישמולם" של הכפרים התבטא בכמה עמודי תאורה עלובים בכל כפר חשוך.

יוסי המדריך מציין, ובצדק, את חוסר היוזמה של בעלי פונדק "אל אנבאט", שהיה יכול להביא רווחים פי כמה לבעליו אילו היה בו מזנון, מקומות ישיבה נוחים, ושירותים גדולים יותר, ככל פונדק דרכים של רשת ישראלית לא-יומרנית. ואילו כאן, איזו עליבות, אפילו שהבניין כבר מודרני ומרווח. אבל חנות המזכרות גדולה יותר מכל המרחב הבנוי המיועד לתת שירות לתיירים.

המדריך הירדני הצעיר תעבאן [כאמור, שם בדוי] הוא סיפור לעצמו. כבר בראשית המסע, רק יצאנו מהמסוף לאחר שהציג את עצמו באנגלית כבדה, התנצל שלא ישן טוב בלילה, או שבכלל לא ישן, ולא יכולנו להבין מה בדיוק היתה הסיבה, חשיש או נשים – ולכן לאחר משפטים אחדים, דמם, ושוב לא נשמע קולו במשך כל הטיול, ויש אומרים כי ישן בקדמת האוטובוס, ואני גם לא זוכר אותו יורד איתנו לפטרה.

מצידנו היתה בכך הקלה מרובה, כי למעשה היינו רוב הזמן ללא שום מלווים ירדניים, רק עם המדריך הקבוע שלנו, יוסי אבישר הפתח-תקוואי, שהוא אחד המדריכים הטובים ביותר שפגשנו מימינו, ומלווה אותנו בכל טיולי הגימלאים של תל השומר, שאליהם אנחנו משתייכים מסיבות משפחתיות גרידא. יוסי אינו משתמש בשום חומר כתוב בעת הסיור עצמו, אבל אנחנו יודעים שכל ערב הוא עושה חזרה כללית על החומר של מחר, ואין בקיא ממנו בו. מה שפוטר אותנו מלימוד מוקדם של כל מקום חדש, כי אפשר לסמוך במאה אחוז על הסבריו של יוסי. וגם כאשר הוא מדבר, בטיול של היום, על ירדן, הוא משתדל למצוא מילים מאוד עדינות ולא-מעליבות כאשר הוא מתייחס למצבם של אזרחי הממלכה הלא-עשירה.

וכך אנחנו מגיעים, לאחר כשעתיים של נסיעה, לעיירה ואדי מוסה ולכניסה לאתר של פטרה. במגרש החנייה הענק כבר עומדים עשרות-עשרות אוטובוסים מפוארים של תיירים עם נהגיהם המשופמים והלבושים היטב, חלקם אף בחליפות אך ללא עניבות. שוק של דוכני מזכרות מקדם את פנינו, אך בניין הכניסה הרשמי מאכזב ביותר. אין בו שום תצוגה מעניינת על האתר. אף שפטרה, כמו מצדה, היא אחת משכיות החמדה של התרבות האנושית ומוכרת ככזו על ידי אונסק"ו – אין שום דימיון בין שירותי הליווי וההסברים והמצגות שאינם כאן לבין מה שיש לנו במצדה. ומי שביקר בשני המקומות, יודע.

בחנות המזכרות אנחנו רוכשים, (זה היה כבר בצאתנו מפטרה), ספל ירדני חום עם תבליטים המזכירים ציור לילי מזרחי של גוטמן. ושני מציתים "ירדניים", שמתברר שהתמונות מפטרה מודבקות עליהן ברישול גמור. כך מתברר גם באשר לתקליטור של פטרה, שאנחנו קונים, בצאתנו, במאה וחמישה שקלים (כל כסף הולך כאן, שקלים, דולרים, דינרים). הסגירה שלו אינה סגירה של ממש בעטיפת פלסטיק אטומה, ואף שהוא מטעם ממשלת ירדן, נראה שהעותק הוא פיראטי לחלוטין וזאת על פי העטיפה החובבנית ואיכות ההעתקה הקופצנית והצילום הגרוע, במקור או בהעתק.

אבל כפיצוי, זאת אנחנו רואים ושומעים רק למחרת בערב בבית בתל-אביב – פרופסור במיבטא אמריקאי מסביר בסרט שבתקליטור כי הנבטים היו ערבים וכי הם אבותיהם הקדמונים של הירדנים של היום, כלומר של הבידואים, וכדי להמחיש זאת מסתיים הסרט בארוחה בידואית מסורתית רבת משתתפים, כולם מזוקנים, משופמים ועוטי כאפיות ועקאלים, ארוחה של אורז ובשר כבש המובאים לאוהל במגשים גדולים ומונחים על הרצפה, והכול מגלגלים מהם כדורי אורז ובשר ונותנים אל פיהם, ממש כמו הנבטים הקדמונים שהם כידוע אבותיה של דה האשמייט קינגסדום אוף ג'ורדן.

בתחילת הירידה לכניסה לאתר, היכן שיש לתת את הכרטיסים (אין לנו מושג מה מחירם כי הכול אורגן מראש, ושילמנו 150 דולר לאיש עבור יום הטיול, כולל הכול, כרטיסי כניסה, הסעות, וארוחת צהריים מאוחרת במלון "סילק ווי", דרך המשי – שבעיירה ואדי מוסה) – כאן אנו מתחילים לקבל מושג מאפשרויות התעבורה לקניון פטרה.

על הגבעות ובמדרון מתרוצצות כרכרות בנות שני גלגלים, כמו בסרט "בן חור", רק פשוטות יותר, ובהן מקום לשני נוסעים רזים ולצידם יושב העגלון, וסוס מסכן אחד מושך את שלושתם. המסע בהן נראה לנו קשה לא פחות מהרכיבה על הפיל בתאילנד, כאשר כל רגע חששנו מהתהפכות הצידה או קדימה. מי שחפץ בטלטולי מעיים ובדהירה מהירה שאינה מאפשרת להתעכב בדרך ולשמוע הסברים – שייקח כרכרה.

האמצעים האחרים הם חמורים וסוסים. תחילה ניגשנו אל אחד החמרים ורצינו לקחת חמור עבורי. (אני שוקל לפחות 100 קילו). הסתכל בי הבידואי המשופם וסירב. שאלנו מדוע. אמר: "החמור חולה!"

יותר לא ניסינו. הרכיבה על סוסים גם היא לא נראתה לנו ולכן נשארנו נאמנים לקבוצה הרגלית שלנו בהדרכתו של יוסי, הדרכה שגם נתנה אתנחתא ראוייה בין קטע דרך אחד, לבא אחריו. בהמשך גם התברר לנו שעיסקה של שכירת כרכרה או בהמת רכיבה, לרוב אינה כוללת את כל הדרך, המחולקת לשלושה חלקים: 1. עד הסכר. 2. ממנו בתוך הקניון עד לחזנה, זו הפאסאדה המפורסמת ביותר של פטרה. 3. וקטע שלישי, אפשר לרכוב בו גם על גבי גמלים, מהחזנה ומטה עד לאמפיתיאטרון המחוק ולבתי השימוש (סוף-סוף!) שתקרתם היא הסלע האדום.

וכך אנחנו הולכים ויורדים ושומעים הסברים על עם הנבטים, על דרך הבשמים והמסחר, ועל הקשר של העיר הנבטית פטרה לערים הנבטיות שאת רובן כבר ביקרנו, ממשית, עבדת ולאחרונה שבטה, כולן על דרך המסחר והבשמים לכיוון עזה.

הולכים ויורדים ושמים לב לתופעה משונה. אם אתה מרים פניך להתבונן בתצורות הסלעים המרהיבות, גם בצבעיהן, אתה עלול להחליק ולשבור רגל או אגן ירכיים. אך אם אתה הולך בזהירות כאשר מבטך כבוש בקרקע, כמו על מדרכה בתל-אביב מחשש לדרוך על תלוליות חרא של כלבים, הרי שאתה מפסיד את המראה המרהיב למעלה. והקרקע, חֶלקה חלוקי נחל בוגדניים, שהרי אנו הולכים בתחתית הקניון הגבוה ורק פיסת שמיים צרה מעלינו, וחלקה אבנים שטוחות מסותתות למחצה כמו בכיכר אתרים (נמיר) בתל אביב, שאתה צריך לדלג עליהן בהליכה לא טבעית, אחרת תקבל נקע בקרסול. זהו. עיקר ההישרדות ותשומת הלב בירידה הרגלית לפטרה מוקדש להליכה ולתימרון שבין הליכה זהירה – לבין אפשרות סבירה להשקיף על הנעשה בגובה עיניך ומעליהן.

לאחר הליכה די ממושכת ולא קלה, כי הברכיים ממש מתחילות לכאוב ולרעוד בירידה, ולאחר שרואים כמה פאסאדות של מקדשים, ומיבנים אחרים בדרך, הכול "כאילו" כי אין להם תוך ורק חצבו וגירדו אותם מתוך הסלע הטבעי, שהוא אבן חול נובית, קלה לעיצוב; ולאחר שהבחנו בשרידי תעלות המים שבקירות משני הצדדים; ולאחר שניצלנו גם מערמות הגללים הטריים של הסוסים והחמורים, ובהמשך גם של הגמלים – הפזורים לאורך כל הדרך, וניצלנו גם מפני דריסה של הכרכרות השועטות במורד על תייריהן השמנים והמבוהלים – מתחיל להתגלות לעינינו סוף-סוף המראה שהוא תכלית הטיול – החזנה או חזנת פרעה או המקדש או הארמון, יהיה אשר יהיה, שהוא המקבע את דמותה של פטרה החל מציוריו של דייויד רוברטס, שביקר כאן בסוף שנות ה-30 של המאה ה-19! (ושניתן לקנותם בזול-יחסית בכל דוכן מזכרות וכך גם עשינו) – וכלה בחקיקתה כסמל של כל אתרי התיירות הירדנית המשווקת כיום ברחבי העולם.

מה נאמר ומה נדבר, זה הרגע היחיד-כמעט שאתה אומר לעצמך שהקושי להגיע וההליכה הזיגזגית בין ערמות החרא של הסוסים והחמורים ובהמשך גם של הגמלים – היתה שווה. אמנם, בשלב מסויים עלה בדעתנו שדווקא היה כדאי להביא לכאן פילים לצורכי תחבורה, אבל אז נזכרנו בגללים הענקיים שהם פולטים ללא הרף, וכן שבגלל גובהם ורוחבם עשויים הרוכבים עליהם להימרח על הקירות, וכן שהפילים זקוקים להרבה מים להרטיב את עצמם, וסובלים מחום, וגם אין להם כאן שום ירק או עץ לנגוס בו ללעיסה – ושבנו למסקנה שהסוסים והחמורים הם הרע במיעוטו. מה עוד שהעגלונים והסייסים מיטיבים קולם בצעקות ובשירים שיוצרים אווירה נבטית אותנטית מאוד.

ובכן, הגענו לחזנה, או לפאסאדה של המקדש או הארמון הכי לא-אמיתי שראינו מימינו, חוץ אולי מאשר בדיסנילנד. כל עבודת הנמלים של גירוד קיר הסלע הרך והגבוה הזה אינה מובילה לשום מקום, לשום חלל, חוץ מאולם אחד בכניסה למטה, שפתחו האפל רומזה לתעלומה אך כאשר מגיעים לסיפו, שם ניצב ומונע את הכניסה חייל ירדני לבוש בקפידה מצועצעת וכל כך ענוג ויפה עד שהוא נראה כאישה ­– ובכן, האולם האפל נראה ברובו כמערה טבעית פרי השחיקה של הרוחות וקצת הגשמים במשך עשרות אלפי השנים שקדמו לבנייתו, ובקושי יש בו פינה אחת או שתיים שנראות מלוטשות לצורה פולחנית כלשהי. אכן, המבנה הדימיוני, הלא-אמיתי הזה, נראה מאוד מונומנטאלי, אבל גם אקלקטי מאוד. עמודים יווניים עם כותרות חצובים באבן החול והם חסרי שימוש כי אין עליהם לשאת שום דבר וגם הגגון המשולש והמעוטר שמעליהם אינו אלא מגורד בתוך הסלע, והכול סובל גם מטשטוש מסויים של שחיקה במשך מאות ואלפי השנים שעברו מאז נוצר. ואתה שואל את עצמך? האם כדאי היה להסתכן ולמות כדי להגיע אל סלע אֱדום זה, אל הסלע האדום? – ועונה לעצמך שוודאי שלא, זה היה טירוף, זו היתה הזייה. מה עוד שלמקום הזה אין שום קשר ממשי להיסטוריה שלנו, אלא אם כן אתה מדמה לעצמך שכך היתה נראית חזיתו של בית המקדש השני בירושלים אילו נבנה כחיקוי למקדש יווני.

טוב. לא כדאי לייאש את המתכוונים לבוא. חשוב מאוד לבקר בפטרה ולו מן הסיבה האחת והיחידה והיא – שמאותו רגע והלאה אתה כבר לעולם לא תחוש שהפסדת משהו בחיים אם לא ביקרת בפטרה, ושהטיול הזה הוא כבר מאחוריך.

מצלמים ומצטלמים למזכרת גם בקבוצה, ובבואנו למלון אנחנו עתידים לקבל תמורת 25 שקל התמונה את צילומנו הקבוצתי על רקע החזנה, וזאת כאשר הצלם מומחה לכלול את כל קבוצתנו וברקע מיבנה החזנה כולו עד קצה הכתר שבראשה. ואין להקל ערך בערכו של המיבנה כי הוא המרשים ואולי גם השלם ביותר בכל האתר כולו.

ממשיכים ויורדים ימינה לחזנה, כאשר הקניון כבר פחות תלול אבל הירידה נמשכת, רואים עוד כמה מיבנים ובהם האמפיתיאטרון שמושביו החצובים בסלע הרך כבר מחוקים כמעט לגמרי. מגיעים אל תחתית המסע ותכליתו, בתי השימוש. המה ללא גג אלא התקרה הטבעית של תצורת הסלע האדום במערה הפתוחה, הטבעית כנראה. ממש חווייה של השתנה. במקום יש גם שוק הומה של דוכני מזכרות, כמו גם ממול לחזנה, וגם בית קפה שאפשר לשבת בו ולנוח. כאן אנחנו קונים את תיק הציורים של דייוויד רוברטס. הדוכנים מלאים העתקים של חזיתות הכמו-בניינים של הנבטים, בגבס צבוע ובחומרים אחרים, וכן גמלים עשויים מתכת, חימר ועץ ומחרוזות ושאר תכשיטים וקופסאות משובצות, ואנחנו מנסים להבחין מה מיוצר בירדן ומה מיובא מהמזרח הרחוק.

לא יושבים לנוח אלא מתחילים בדרך חזרה. הזמן קצר ובעוד כשעתיים תתחיל החשכה. אמנם, מדהים שבמשך כל דרכנו חזרה עדיין זורמים מולנו עשרות ומאות תיירים, לבד ובקבוצות מאורגנות, חרף החשש שייאלצו לעשות חלק מהדרך חזרה באור הדמדומים. בגלל ההרים הגבוהים ממערב, היום מקדים להיעלם כאן.

העלייה התלולה חזרה אף היא אינה קלה, אבל לפחות אין חשש מכאבי ברכיים ופגיעה בהן כמו במהלך הירידה. נפרדים במבט אחרון של שלום ולא להתראות מהחזנה הענקית החצובה בקיר הקניון, ומושכים למעלה בין הכרכרות הדו-גלגליות השועטות הלוך-וחזור ואשר נוסעיהן היושבים כל רגע להישפך החוצה מביטים בקנאה בנו, הולכי הרגל הפלבאים העייפים.

[סעיף לעצמו הוא ההנעלה. רוב-רובנו נעולים נעלי ספורט לבנות, נוחות וחזקות, שהן באמת פלא-הליכה לעומת נעלי-העור השחורות הגבוהות של פעם. אבל מדהים לראות תיירים בסנדלים, בנעליים רכות, ובעוד סוגי נעליים שקשה ממש לתאר שאפשר להלך בהן קילומטרים על גבי סלעים! את תשומת ליבנו תפסה צעירונת פולנייה שחורת שיער וצחת פנים, קטנה, מיניאטורה אבל מה-זה סקסית, למצוץ ולבלוע אותה, רזה, עדינה ויפה, שפסעה לצד החבר או הבעל שלה, ודיברה איתו בפולנית כאשר שקלו לקנות מנעול חלוד ישן ובו מפתח, חלוד אף הוא, בדוכן של בידואי ליד הסכר. חוץ מהחזה המתוק והקטן שלה ופניה הנחמדות, מה שהדהים אותנו היה שהיא פסעה בנעלי סירה שחורות דקות, מינימאליות, כמעט כנעלי ריקוד, כמעט ללא סוליות. הן היו מאובקות, אבל היא בוודאי לא היתה מניחה לנו לנקות לה אותן. משקלה היה כמעט משקל נוצה, כפות רגליה קטנות מכפות ידינו, והיא ממש ריחפה, בִּשְׁחור עיניה ובחולצתה בעלת המפתח המפתה – על חלוקי האבן וטיפסה להצטלם כאיילה על סלע – בעוד שאנחנו, יום קודם, לא הצלחנו אפילו לצאת ממילכוד חלוקי האבן המשוייפים של ים אילת ליד החוף, וכשפסענו, שקענו בהם עד ברכיים, ולולא גימלאית אמיצה אחת (אביבה פישר), שהסיתה אותנו קודם להיכנס למים והושיטה לנו עתה יד לצאת מהם, היינו אולי תקועים שם גם עכשיו].

וכך, בסביבות השעה שלוש אחר-הצהריים, אנחנו משלימים את עיקר הביקור ושבים לנקודת היציאה. שם קונים את התקליטור ובו הסרט הירדני על פטרה, קונים את הספל החום תוצרת ירדן המעוצב כשכונה אוריינטאלית שלמה עליו, וכן את המציתים הלא-אותנטיים. למרבה המזל, כל חברי ובעיקר חברות הקבוצה מגיעים חזרה ללא פגע ובזמן. רק אחת רוכבת על סוס בקטע הדרך האחרון, והסייס שלה, המושך את הסוס באפסר ובחבל, משבח בפנינו את ישראל ושר על געגועיו לגור בה.

לאחר הצעדה הזו, הלוך ושוב, מרחק של כחמישה וחצי קילומטרים כחום היום – עולים חזרה לאוטובוסים הגבוהים, הניצבים במגרש החנייה הענק ובו עשרות מהם עם נהגיהם, שנראים כאילו יש להם את כל הזמן שבעולם לעשן וללטף את שפמיהם.

בנסיעה קצרה מגיעים למלון "סילק וֵי" (דרך המשי) שבוואדי מוסה, בלב העיירה. יש לא מעט סועדים בקירבנו ובמשפחתנו שמעקמים את האף וגם מזהירים שלא לאכול ירקות. ואילו אנחנו נהנים מאוד מהפיתות הדקות, מהחומוס, מהאורז שעליו יוצק לנו הטבח הבידואי "מיט בולס", כדורי בשר טעימים מאוד ברוטב אדום, גם האורנג'דה המקומית מצויינת, וסלט הכרוב. רק הבננות קצת נכות.

מסיימים לאכול, קונים את התמונות הקבוצתיות על רקע החזנה מהצלם הבידואי, עולים לאוטובוסים ושבים באותה דרך דרומה. נרדמים מיד, ומתעוררים לקראת חשכה. מראה היישובים הבדואים הוא כפי שאמרנו, כמעט בלי אורות בבתים, רק פנסי רחוב פזורים פה ושם. והיכן שיש מיבנים מסודרים, מוארים, אלא הם בסיסי צבא או משטרה או מוסדות ציבוריים.

בתור צ'ופר עושים סיור לילי, בלי לרדת מהאוטובוס, בעקבה. עיר גדולה לא פחות מאילת, ונראה שעומדת להשיג אותה במיספר תושביה. יש בה שלושה נמלים ורצועת חוף ארוכה משל אילת עקב החלפת שטחים עם סעודיה השוכנת בדרומה. עוברים שדרת דקלים וגינות יפה במרכז העיר, במקביל לרצועת החוף. רואים בתי מלון מוארים חדשים של רשתות עולמיות, וכן רשתות נוספות של מוצרים ידועים בעולם. אבל למרות השעה המוקדמת-יחסית, אין רואים כמעט תנועה ברחובות. כאילו כולם הלכו כבר לישון.

שבים למעבר הגבול. שוב אוספים דרכונים, מחתימים, מחזירים, עוברים עם הדרכון ומראים את הפנים, מאחר שהסתפרתי ימים אחדים לפני הנסיעה העירה לי בספקנות השוטרת בצד הישראלי, בבוקר, שכבר אין לי בלורית כמו בתמונתי.

עד שמחכים לתעודות המוחתמות בסמל השמש הירדני, קופצים ל"חנות" של הדיוטי פרי, עדיין בצד הירדני. בעיקר משקאות אלכוהוליים וסיגריות. מעניין שחנות כזו אינה נמצא בכניסה לירדן, רק ביציאה ממנה. מן הסתם כדי לא להכניס למדינה משקאות אלכוהוליים.

עוד ביקור בשירותים בבניין מודרני בצד הירדני כדי לגלות שאין משתנה בעמידה, אולי כדי שגברים לא יתגרו יותר מדי זה מזה, ואילו התא הראשון של המחראה (את היתר לא בדקתי) הוא מחראה בכריעה, עשוייה אמנם ברזל מצופה אמאייל לבן, מקווקוו למדרך כפות-רגל, ובצד כד חימר אפור (ג'ארה) מתחת לברז נמוך, לשטוף בו את התחת. נייר דומני אין.

(ואגב בתי השימוש, אני חייב לציין תופעה נוספת, שאינה אופיינית דווקא לטיול לפטרה, והיא – שעקב הפער הבלתי הפיך שבין תור הגברים לתור הנשים ב"הפסקת שירותים" שבעצירוֹת בדרך, פער שהוא תמיד לטובת הגברים – עשו להן הנשים שבת לעצמן, והחלו משתמשות בריש גלי בשירותי הגברים כדי לקצר את התור הבלתי-נסבל אצלן! אילו יכולות היו, כלומר, אילו מטבען היו בנויות לכך – היו נדחקות לצידנו ומשתינות גם בעמידה ובלבד שלא תעשינה במכנסיים!)

צועדים פעם נוספת ברגל את המרחק שבין שתי המדינות, כמין שטח הפקר, מזל שאין לנו מזוודות לגרור בתנאים פרימיטיביים כאלה. נכנסים לישראל. הכול בצחוק. כמו הפאסאדה של פטרה. שהרי זו אותה אדמה ואותה ערבה ואותו מזג אוויר ושאר תנאי אקלים, ואין שום הבדל בין ישראל לירדן, חוץ מהעוני. עולים לאוטובוסים "שלנו" ועוד מספיקים להתקלח ולהתרענן לפני שיורדים לארוחת-ערב מאוחרת במלון. בגלל היובש גומעים לפחות צלחת מרק אחת משני המינים הקבועים. הכול בשירות עצמי. טבחית מטגנת במחבת המבורגרים דקים בעמדה שבמרכז חדר-האוכל, טעימים אך לא מלהיבים. שלשום טיגנה במהירות פרוסות דקות אדמדמות של בשר סינטה, שהיה ממש מעולה, בעיקר בשל דרך ההכנה.

(כאשר אנחנו חוזרים, הבריכה הגדולה של "הילטון מלכת שבא" המפואר והיקר, כבר סגורה. היא נסגרת בחמש. היא גם נפתחת רק בשמונה בבוקר, כך שאי אפשר לשחות שחייה רצינית לפני ארוחת-הבוקר מבלי להסתכן באישה רעבה. וגרוע מכך, ביום בואנו החליטו להפסיק את חימום מימיה, וככה היינו נאלצים לשחות בקור של פחות מ-25 מעלות, כמעט כמו בים אילת, וזאת כאשר בחוץ עלו פתאום הטמפרטורות ל-34 מעלות).

טוב. מה יש עוד לדבר. אחרי עשר בלילה כבר היינו בעולם החלומות עד הבוקר, אבל משום מה לא חלמנו אפילו פעם אחת על פטרה.

 

 

     * * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

  

 

* * *

אורי הייטנר

ארז ביטון: פיגומים אל לב השמיים

עם קבלתו את פרס יהודה עמיחי לשירה

פורסם לראשונה בגיליון 942 מיום 21.5.2014

פרס יהודה עמיחי לשירה עברית, על מפעל חיים, יוענק השנה למשורר ארז ביטון. כך נמסר בשבוע שעבר מטעם ועדת הפרס. וללא כל קשר, ביום ראשון הקרוב ייערך אירוע לכבודו של ביטון באוניברסיטת בן-גוריון, במסגרת האירוע "אנחנו (שברי) חרוזים", שנועד להנכיח את מורשת יהדות מרוקו, עם צאת ספר מאמרים על שירתו. כותרת הכנס לקוחה מתוך שיר של ביטון.

ארז ביטון, משורר, סופר, עיתונאי, פסיכולוג ועובד סוציאלי, נולד ב-1942 במרוקו, ועלה עם משפחתו לארץ עם קום המדינה. משפחתו התיישבה במעברת לוד, ובגיל 11 הוא נפצע כאשר רימון יד עזוב שבו שיחק, התפוצץ בידיו. ביטון איבד את מאור עיניו ואת כף ידו השמאלית.

 

"פיגומים" מאת ארז ביטון

"על סף חצי בית בארץ ישראל / עמד אבי, מצביע לצדדים ואומר / בהריסות האלה, נבנה פעם מטבח / לבשל בו זנב לוויתן, ושור הבר / ובהריסות האלה, נקים פינת תפילה / למצוא מקום, למקדש מעט. / אבי נשאר בסף, ואני כל ימי / מציב פיגומים, אל לב השמיים."

שיר קצר זה, מעט המכיל את המרובה, מעורר שאלות רבות ופותח אפשרויות שונות לפיענוח.

מהו חצי הבית? הבית הפרטי? הבית הלאומי? ולמה חצי בית? ולמה אבא נשאר בסף? ומה פשר הפיגומים שהכותב מציב – לבית הפרטי? לבית הלאומי? ולמה להציב פיגומים כל הימים, שהרי הפיגומים נועדו להשתמש בהם תקופה קצרה, ולהסירם כשהבנייה מסתיימת.

ומדוע הפיגומים הם אל לב השמיים? איזו תכלית יש לפיגומים, אם הם מגיעים עד השמיים?

לא בכדי השיר סתום ומרומז כל כך. דומני, שהוא כתוב רבדים רבדים, כדי שניתן יהיה להפוך בו ולהפוך בו ולהגיע אל עמקו. מדובר בבית הפרטי ובבית הלאומי ובחיבור שביניהם. וכל הרמזים והאסוציאציות נוגעים הן לבית הפרטי והן לבית הלאומי, כאומרים שאין תקנה לבית הפרטי ללא הציבורי, אך אין תקנה לבית הלאומי ללא בניין הבית הפרטי.

שניוּת נוספת היא בין החומרי לרוחני. גם כאן, אין המשורר מפריד בין השניים, כאומר שאין משמעות לחומר ללא הרוח, אך אין גם מקום רוח ללא החומר.

אני מוצא בשיר שבר גדול, של מי שציפו למצוא בעלייתם לארץ-ישראל גאולה משיחית, ומצאו חורבות. הם מצאו חורבות פיסיות – תנאי מחייה שאינם ראויים להיקרא בית. הם מצאו חורבות רוחניות – שבר המסורת אותה הביאו איתם לארץ, הן במובן המשפחתי (הרס המבנה הפטריאכלי) והקהילתי ובעיקר במובן הדתי. במקום בית בארץ-ישראל, הם מוצאים חצי בית. הם מוצאים הריסות.

המשבר מביא לתגובות שונות של דורות שונים. האב ממאן להינחם ואינו מנסה להסתגל למציאות אליה נקלע. אין הוא מוכן להשלים עם המצב, אך אין הוא עושה פעולה קונסטרוקטיבית כדי להתמודד עימו. הוא מתבונן בהריסות, מצביע עליהן, וחולם על הגאולה. בהריסות האלה "נבנה פעם..." הוא אינו בונה. הוא אומר: "נבנה." מתי? "פעם." אין כל מחוייבות וכל עשייה. יש חלום. החלום, הוא חלום הגאולה עימו עלה ארצה. החלום הזה ייבנה "פעם" מתוך ההריסות, "מטבח לבשל בו זנב לוויתן ושור הבר." במדרשי חז"ל, הלוויתן ושור הבר הם הסעודה שיכין הקב"ה לצדיקים בבוא הגאולה. בהריסות האלה נקים – גם בעתיד, אך כבר לא "פעם", הוא קצת יותר קונקרטי, פינת תפילה. מה שנשאר הוא להתפלל. "מקדש מעט" הוא בית הכנסת, התחליף הקטן לבית המקדש. יש כאן מעין הסתפקות בשלב ביניים של בית כנסת, מתוך תקווה וציפייה שתקוות הגאולה ובניין בית המקדש, תתממש.

גישתו של הבן, המשורר, הרבה יותר קונסטרוקטיבית. אין הוא מוותר על החלום, אך הוא מבין שעליו לפעול במציאות. הייעוד שלו הוא לגשר בין המציאות והחזון, מתוך הבנה שלעולם לא יצליח לחבר ביניהם, אך עליו לשאוף לכך תמיד. עצם השאיפה, תרומם את המציאות ותגשים לפחות חלק מן החלום; חלק הולך וגדל.

הבן אינו אומר "נבנה פעם." הוא פשוט עושה, בהווה. "ואני... מציב פיגומים." הבן לא אומר ברבים "נבנה" אלא לוקח אחריות אישית "אני... מציב." בניגוד לאביו, שאמנם עלה לארץ אך "נשאר בסף," הוא מתערה בארץ, הוא משפיע. אין הוא חולם על כך ש"פעם" תבוא הגאולה, אלא הוא מבין שהדרך לקרב אותה הוא במעשה הקונקרטי, בהווה. בניין הבית הפרטי, הוא המסד לבניין הבית הקהילתי, הוא הבסיס לבניין הבית הלאומי, הוא היסוד לגאולה.

הגאולה אינה דבר מוחשי ונגיש, אלא חזון רחוק. המעשה הקונקרטי נועד להתקרב אליה. לכן, הפיגומים אינם אלא מטאפורה. הוא בונה מן ההריסות בית אמִיתי, אך אין הוא מסתפק בו. הוא רואה בו פיגומים למשהו גדול יותר, רם ונישא, "לב השמיים." בניגוד ללאה גולדברג, הכותבת "מחורבן חומותייך כל אבן קטנה / אלקט ואשמור למזכרת" ("משירי ארץ אהבתי") הוא אינו מסתפק במזכרת, אלא רואה בהריסות הללו מסד לבניין החדש.

הדימוי של הפיגומים אל לב השמיים מעורר בי שתי אסוציאציות. האחת – חלום יעקב ("סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה.") השנייה – מגדל בבל ("הבה נבנה לנו ... מגדל, וראשו בשמיים.") מגדל בבל הוא סמל ליוהרה האנושית, לפולחן הטכנולוגיה לשמה ולגלובליזציה ("שפה אחת ודברים אחדים") וסופו הרס וחורבן. חלום יעקב מסמל את הקשר בין החזון והמציאות, בין הקרקע לבין השמיים. הפיגום הוא סולם, אך הוא גם אמצעי לבניין. הניסיון לחבר בין ארץ לשמיים עלול להיות הרסני ועלול להיות בונה. השאלה היא שאלת המוטיבציה. האם היא חיובית או שלילית.

דומני שהשימוש במונח "פיגומים", מצביע על כך שאין מדובר בפאר שבבניין, כבמגדל בבל, אך גם לא בסולם ערטילאי שבו מלאכים עולים ויורדים, אלא בבנייה וביצירה. החיבור בין הארץ והשמיים, באמצעות פיגומים, הוא ביטוי למחויבות לתיקון עולם.

 

הציבוריות הישראלית עסוקה מזה עשרות שנים בשאלה "מיהו יהודי" וכמעט אינה עוסקת בסוגיה "מהו יהודי" ומהי יהדות. בעיניי, עיקר היהדות הוא המחוייבות לתיקון עולם. המחוייבות לבניית עולם טוב יותר, צודק יותר. ואיך משיגים זאת? בראש ובראשונה במעשים הקטנים שבכוחו של האדם לעשותם. מעשה טוב של הפרט, מביא עוד טוב לעולם ומתקן אותו. "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין). חשוב מאוד להיאבק למען צדק חברתי, אך חשוב יותר להגשים צדק חברתי באורח חיינו. מי שנאבק למען צדק חברתי, מתוך עשיה ותרומה ממשית – משמעות מאבקו גדולה לאין ערוך משל המסתפק במאבק. עשיית חסד ואורח חיים של ערבות הדדית וצדק חברתי – זו, בעיניי, היהדות כולה על רגל אחת. העשייה הזאת, היא הפיגומים של תיקון העולם.

האב בשיר של ארז ביטון חלם על בניין בית המקדש ועל הגאולה האלוהית. אולם על פי היהדות, הגאולה לא תגיע אלא כשהדור יכשר לכך. מתי הדור יכשר לכך? כאשר ישרור צדק בעולם. אך כשישרור צדק בעולם – לשם מה יהיה עוד צורך בגאולה? זו הגאולה האמִיתית. לכן, היהדות האמיתית אינה הקמת בית המקדש וחידוש עבודת הקורבנות (חלילה) אלא תיקון עולם וחתירה לחברת מופת.

 

החיבור בין הארץ והשמיים, הוא גם החיבור בין ההווייה החילונית והארצית לבין המורשת היהודית. ארי אלון כתב בספרו "עלמא די" על "החולמים בהקיץ והקצים בחלומות." החולמים בהקיץ הם בני דמותו של האב בשיר "פיגומים", החולמים על סעודת הגאולה ועל בית המקדש. אותם המנסים לכפות את שאיפותיהם המשיחיות על המציאות החיה תוך התעלמות ממנה. הקצים בחלומות הם אלה המבטאים אותה חילוניות ארצית רדודה, המוותרת על שאר הרוח שמעבר למציאות, המואסת במורשת התרבותית האדירה של היהדות. ארז ביטון מציב פיגומים המחוברים היטב למציאות הקרקעית, אך ראשם – אל לב השמיים.

ארז ביטון הוא משורר יהודי ישראלי, יוצא מרוקו. יצירתו היא תרומה משמעותית ליצירת התרבות היהודית הישראלית המתהווה. אין הוא "משורר מרוקאי"– הגדרה גטואית ומצמצמת. הוא משורר המוסיף לעוגת התרבות היהודית ישראלית – את מורשת יהדות מרוקו ואת חוויות העלייה והקליטה של יהדות מרוקו במדינת ישראל.

התרבות היהודית ישראלית הנוצרת כאן, היא שילוב של היצירה הארצישראלית החדשה עם אלפי שנות יצירה יהודית בגלויות השונות. היצירה התרבותית הזאת, היא התוכן התרבותי, הרוחני, של הציונות.

הכנס להעצמת מורשת יהדות מרוקו, שבה יוקדש מושב לארז ביטון, הוא בעל חשיבות רבה, אם מטרתו היא להעצים את מקומה של מורשת יהדות מרוקו כמרכיב ביצירה התרבותית הישראלית. חשוב מאוד שלא יגלוש להעצמת מורשת נבדלת ומתבדלת. האתגר התרבותי הגדול, של יצירת התרבות היהודית ישראלית הכוללת, היא להשתמש ביצירה הנבדלת של העדות השונות כפיגומים לבניית הבניין השלם; שבו שירת שלום שבאזי ושירת ביאליק, שירת דוד בוזגלו וסיפורי שלום עליכם, לצד יצירתם הארצישראלית של אלתרמן, חיים גורי, עמיחי וארז ביטון, הם המקורות המשותפים של כולנו.

 

 

* * *

אלי מייזליש

3 האפשרויות של אובמבה

אובמבה עומד כרגע בפני 3 אפשרויות: האחת לחתום חוזה הזוי עם איראן, השנייה לא לחתום חוזה עם איראן, והשלישית לתקוף את איראן.

אבל כנראה שהוא לא יוכל לעמוד באף אחת מהן. זהו כאוס בלתי נשלט בשל התנהלות מדיניות-החוץ שלו בכלל, וכלפי האסלאם בפרט.

איך זה קרה לו, ולמה הוא הגיע בכלל למצב הזוי זה?

הרי אין בעולם מדינאי נחשב שמבין את ההתנהלות של אובמבה. אפילו 'חכמי ישראל', למשל שניים מהם – האחד בשם נחום ברנע והשני שמעון שיפר [חכמי 'ידיות'], שבשנה האחרונה [עד אמש] גינו את נתניהו והיללו את אובַּמְבַּה, והם פרצו בבכי קורע לב: "למה? למה עשית לנו את זה כבוד הנשיא, הרי 6 שנים אנחנו נותנים לך כבוד בעיתון שלנו שסוף-סוף תעשה סדר ממשי וסופי בעולם האסלאם ושנתניהו יסולק ["רק לא ביבי"], והנה לא רק שהאיראנים מחקו אותך, אלא שביבי ניצח כאן את בוז'י מחמד ליבך ואת מעריצך ערביי ישראל, ששטפו בהמוניהם את הקלפיות. ככה אתה עושה לנו? מה נעשה עכשיו? נמחזר עוד ועוד את הבקבוקים?"

אבל ללא צחוקים, בעיית איראן-ישראל, היא החמורה ביותר מאז ה"ספר הלבן" במאי 1939, הגזירה הבריטית הנפשעת שמנעה כניסת פליטים יהודים ערב השואה.

כך נוהג כיום הממשל האמריקני, שרוצה לראות אותנו נסוגים לקווי 67' וגם בירושלים, ולא ינוח עד שתקום פלסטין הגדולה.

אין ארה"ב מבינה – שאם חצי מיליון יהודים ערב המלחמה, חלקם בעצמם פליטים-מעפילים ['אף-על-פי'] ללא די נשק ועדיין ללא הצבא החזק במזה"ת – היו יכולים לסלק אימפריה בריטית על 100 אלף חייליה בעזרת כמה אקדחים וכמה קילו חומר נפץ, האם יעלה בדעתו של מנהיג אירופאי עם מעט שכל, שיוכל לנו? מה חושבים אובמבה או מסייה הולנד? כי האמברגו האירופי ההזוי [הרי אסיה; סין יפן, הודו ויותר מחצי העולם התעשייתי אינם ממש שותפים לטיפשות הזו] – יעשו עלינו רושם? הרי נמהרות מחוררת זו לא תעמוד בשום מבחן של ממש, אלא רק בלה בלה בלה ונגמר.

השיבה של ג'ון קרי הביתה נוסח צ'מברלין ["שלום לדורות"] תחזור על עצמה, ומאחר שכעת יהיה לאיראנים 'עסק' בעצם רק עם ישראל החמושה מכף רגל ועד ראש, הרי ביום שתינתן ההחלטה – שליטי איראן ימצאו עצמם עם 720 בתולות בגן-עדן.

 

תקיפה ישראלית באיראן

רבים מראשי המוסד או הצבא, כמו מאיר דגן למשל, יצאו לפני הבחירות בהתקפות-מחץ פומביות לא הוגנות על נתניהו [כדי  שהישראלים ימאסו בו].

איני רוצה לחזור על הנימוקים שלהם, שאינם מחזיקים מים, כי כולם מבוססים על השערות בלבד. אף אחד מהם, לא דגן ולא מישהו אחר, כבר ניסה להפציץ את איראן וכשל. ואם הם לא הפציצו איך הם יודעים שאי אפשר? הרי גם לפני ששת הימים חיל האוויר לא הפציץ את מצרים וטרם חיסל את חיל האוויר שלה. אז איך יודע הדגדגן שתקיפה באיראן תיכשל?

כשל החשיבה שלהם נגוע בעיקרון ש'חייבים' להרוס את המתקן באראק, שיש בו יכולות לייצר סופית את הפצצה. ומתקן זה מוגן במאות מטרים של בטון וסלעים. ואם אי אפשר לחסל את המתקן באראק – אז מה הכול שווה?

איש מהם אינו מבין כי די והותר להרוס את שאר ששת או שבעת המתקנים שרק עוזרים עם חלקים למתקן הראשי באראק. ללא מתקני העזר הללו או אפילו רק בחלקם, יישארו הפצצות ללא שימוש במרתף כמו במוזיאון.

יתרה מזו, תכלית התקיפה אינה כוללת הריסת מתקן גרעין זה תחילה, אלא הריסה יסודית של מתקני השילוח של טילים ארוכי הטווח ומפעלי הייצור שלהם, וכן כל מתקני המכ"מ, בסיסי חיל-האוויר האיראניים ואפילו מתקני הנפט. וללא חיל אוויר, וללא סוללות נ"מ וללא טילים וללא נפט – יישארו הפצצות במרתף כמו קופסאות שימורים. כך, ועם 'שמיים פתוחים', יוכל חיל האוויר 'לטייל' חופשי בשמי איראן ולהרוס בשיטתיות ככל העולה על רוחו.

לשם כך נערכת איראן בכמות אדירה של מכ"מים וסוללות נ"מ. אולי היא שכחה מה עולל חיל האוויר ל-28 סוללות טילי נ"מ סוריות והפיל כ-100 מיגים סוריים ואפס הפלות לנו הרחק הרחק בזמן – במלחמת לבנון ה-1.

אז היום? כשחיל האוויר חזק פי כמה וכמה? וחיל האוויר האיראני הוא נחות אפילו מחיל האוויר הסורי?

אמנם איראן היא גם רחוקה וגם גדולה בהרבה מלבנון. אבל! – דווקא הריכוז של כל המתקנים ובסיסי השילוח ושדות התעופה, קרי – כל מאמץ המלחמה האיראני מתרכז ומצטמצם על שטח בגודל אנגליה [ללא סקוטלנד].

איראן גדולה בשטחה פי 10 מאנגליה, אבל רובה מדבר.

הבה נלמד דבר פשוט: איראן כשלה במלחמה נגד עיראק ושלחה בסופה נערים בני 12-13 לקרב כמו פרות לבית מטבחיים. אז זו איראן? או שהכול שם שטיחים פרסיים לתצוגה. אני סבור שאם לא מעיזים לא יודעים, ומי שלא מעז שישתוק. 

 

* * *

נתי מלאכי

אגדה אורבנית

 

מַר אֶלִיאָס*  מְחַיֵּך לִי

עִם יֵין דוּבְדְבָנִים

בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

שֶׁבּוֹ כֻּלָּם כְּבָר

מִתְבַּלְבְּלִים בַּקְּרִיאָה.

עוֹבֵר לְיָדִי

כְּמוֹ רוּחַ פָּרָשִׁים

כְּנוֹצָה בָּלֶחִי, 

עוֹדֶנִי

יֶלֶד.

 

* המוסלמים קוראים לו מר אליאס, אחד משלושה כינויים שהעניקו לו.  אליהו הנביא מוזכר בשלוש הדתות המונותיאיסטיות כנביא שנכנס חי לגן עדן. 

 

* * *

עו"ד יחיאל גוטמן

המהפך, הזווית המשפטית

ככל שזכור לי, בעניינו של רוה"מ לשעבר, מר אולמרט, זו הפעם הראשונה והיחידה בתולדות המשפט הישראלי שבית המשפט העליון מחזיר ערעור, העומד בפניו, לשמיעת ראיות נוספות, בבית המשפט המחוזי, כאשר המדינה היא זו המבקשת וכאשר הנאשם זוכה בערכאה המקורית.

ההליך כשלעצמו הוא הליך נדיר, אך למיטב ידיעתי, במקרים הנדירים שהוא התרחש, זה אירע כאשר סניגורים, שהפסידו בערכאה הנמוכה והלקוח שלהם הורשע, ביקשו מבית המשפט העליון הזדמנות נוספת לשמיעת ראיות שהתגלו לאחר תום המשפט, וכאמור, במקרים נדירים ביותר, בית המשפט נעתר לבקשה.

כך למשל זכור, מלפני חודשים אחדים, עניינו של מר רומן זדורוב, שבית המשפט העליון ציווה להחזיר את עניינו לדיון ושמיעת ראיות חדשות לבית המשפט המחוזי, על פי בקשת סניגוריו, בשלב מאוחר למדיי, לאחר המשפט המקורי.

הראיות החדשות בסופו של יום לא הועילו לזדורוב ולא השפיעו על תוצאות משפטו, ובית המשפט המחוזי הותיר את ההרשעה על כנה. אין זה מהלך קל לבית המשפט המקורי להפוך את החלטתו הקודמת, ולשם כך באמת יש צורך בראיית זהב חדשה או ב"אקדח מעשן" שקיומו לא היה ידוע במהלך המשפט המקורי. וספק אם כאלה הן הראיות החדשות שהוצגו במהלך משפטו הנוסף של מר אולמרט, שהצדיקו מהפך כה דרמטי בהכרעת הדין.

לא פחות מטריד הוא עניין המקריות, או, אם תרצו, המזל. מה היה קורה למשל אילו בית המשפט העליון היה יעיל יותר ופסק הדין בערעור המדינה נגד אולמרט בפרשת טלנסקי היה ניתן עוד טרם לנכונותה של הגב' זקן לחשוף את הקלטות הסודיות. במקרה כזה, פסק הדין כבר היה חלוט, ולא היה ניתן להחזיר את ההליך למחוזי. עולם המשפט דורש יציבות, ויציבות לא היתה כאן.

הנה כי כן, עניינו של מר אולמרט "זכה" בשני מהלכים נדירים, גם העליון הורה על החזרת עניינו למחוזי וגם המחוזי, הפך את החלטתו מהקצה אל הקצה – בהחלט אירוע חריג וייחודי בתולדות המשפט הישראלי.

שופט בית המשפט העליון האמריקאי, מהחשובים שבהם, פליקס פרנקפורטר, אמר פעם כי אין אפשרות מדויקת להעריך מה בדיוק עובר בראשו של שופט בעת הכרעת הדין. זה קטע אניגמטי שאין דרך לפצח אותו. בהקשר זה, נערך מחקר מעניין בארה"ב, נבדקו פסקי דין והחלטות של שופטים שונים במצב של רעב, דהיינו, לפני שאכלו ארוחת צהריים, ובמצב של שובע, לאחר ששבו מארוחת הצהריים והתגלתה מובהקות שההחלטות שקיבלו שופטים על בטן מלאה היו הרבה יותר נינוחות ומתונות מאלה שקיבלו שופטים רעבים.

כשלעצמי, אין לי  ספק שהחלק המשפטי, דהיינו, החוק, הראיות, אמינות העדים ואמינות המסמכים, הם המרכיבים העיקריים בהכרעתו של השופט, כל שופט, אבל לכך, מן הסתם, מתווספים מרכיבים נוספים שרק האל יודע מה הם.

בשנים האחרונות נעשו יותר ויותר מחקרים בשאלה עד כמה דעת הקהל, כפי שהיא באה לידי ביטוי באמצעים שונים, כמו אמצעי התקשורת, הפגנות רחוב ופעילות ברשתות החברתיות, יש בהם כדי להשפיע על הכרעות שיפוטיות, ועד כמה הרצון לרצות את הציבור מהווה מרכיב בהכרעת הדין. מחוקקים בעולם כולו מביאים גורמים אלה בחשבון, ולא בכדי קיימים חוקים העוסקים ב"סוב יודיצה", דהיינו, איסור חוקי לכתוב ולהביע, פומבית, עמדות ודעות בעניינים משפטיים התלויים ועומדים בפני בתי המשפט או, איסור חוקי על מושבעים בשיטות משפט אחרות, לקרוא עיתונים או לדבר עם צדדי ג' במהלך כהונתם כמושבעים. כלומר, המחוקק יוצא מתוך הנחה שעלול להיות קשר מסוכן, סיבתי ובעייתי – בין ההליך המשפטי לבין תקשורת והשפעות חיצוניות של דעת קהל על שיקול הדעת של שופטים ומושבעים.

לא פעם אנו שומעים מנאשמים, בעיקר ידועי שם, שנוכח המתקפות התקשורתיות עליהם אין להם סיכוי לזכות  בהליך הוגן בבית המשפט, לא משום שהשופטים מתכוונים לכך, אלא משום שלא תמיד השופטים מודעים להשפעות הזרות להן הם חשופים – והנאשמים הטוענים כך לא בהכרח טועים. בהערכת תוצאות משפטיו המרובים, מרובים מדי, של מר אולמרט, נכון לשקלל גם את המרכיב הזה, והשאלה עד כמה עמדת הציבור וההתנהלות התקשורתית היתה מרכיב בהכרעת הדין, היא בהחלט לגיטימית.

חשוב לזכור, שהשופטים, הם, בסוף היום, בני אדם, בשר ודם, גם הם לעיתים מתרגזים, כועסים, שמחים ועצובים כמו כולנו. אין להם שום מנגנון מובנה, להוציא את ניסיונם, לזהות בין דברי אמת לדברי שקר – יותר מאשר יש לכל אחד מאיתנו. לא הושתל להם בראש גלאי אמת.

ושוב, להכרעת הדין. תיק זה חזר למחוזי בעיקר, ואולי רק – כדי לבדוק אם יש ראיות חדשות משכנעות ("אקדח מעשן"), שאולמרט עשה בכספי התרומות הפוליטיים שימושים לא פוליטיים.

מעיון בהכרעת הדין בשאלה זו, קשה להשתכנע שבקלטות שבהן מאשר אולמרט שהגב' זקן קיבלה תשלומים מתוך אותה קופה, הוא גם מאשר ומודה שזה היה שימוש לא פוליטי. עוד במהלך הסיבוב הראשון של משפטו, עדותו סבה על כך שמכלול הכספים והתרומות שקיבל היו לצרכים פוליטיים. זה גם מסתדר עם השכל הישר, משום ששולה זקן היתה במשך עשרות שנים מנוע מרכזי ב"כוח אולמרט הפוליטי", היא היתה שותפה לכל התמודדויותיו הפוליטיות ואין ספק שהגיעו לה כספים בגין עבודה זו, מעבר למשכורתה כעובדת ציבור (מי מאיתנו לא עשה עבודה נוספת?) – ואולם התשלומים האלה לגב' זקן, שאולמרט הודה בהם בקלטות, הם שימוש פוליטי מובהק, שהיה מותר, חוקית, בשעתו.

למרות שכל אחד מהשופטים הכריע בדרכו הייחודית את הכרעת הדין, הם הגיעו בסופו של דבר לאותה תוצאה, אך שלושתם מייחסים משקל רב, כמעט משקל מכריע, לכך שמר אולמרט נמנע מלהעיד בסיבוב השני – וזה בהחלט לא סביר ולא צודק. זכות השתיקה היא זכות חוקתית קדושה במשטר דמוקרטי. אסור, באיסור חמור, לפגוע בה ואסור להעניק לה משקל מכריע בהרשעתו של נאשם. יש אומנם מקום לייחס לה משקל כלשהו, אך הוא רחוק רחוק מלהיות מכריע, שאלמלא כן זכות השתיקה הופכת לפלסתר. נטל ההוכחה לעולם מוטל על התביעה. ולעיתים, מעיון בהכרעת הדין, עולה הרושם שזכות השתיקה, שבחר בה מר אולמרט, הכריעה, במידה רבה מאוד, את גורלו.

עניין מסקרן נוסף הוא אמירתה של השופטת החדשה בהרכב, רבקה פלדמן-פרידמן, שהחליפה את הנשיאה, ארד, מההרכב המקורי, שכתבה שלדעתה ניתן היה להרשיע את מר אולמרט כבר במשפט הראשון.

אני מנחש ששני חבריה להרכב לא שבעו נחת מאמירתה זו, שהיא בעצם בקורת חריפה על החלטתם הראשונה, ואני מניח שגם שופטים מצפים לקולגיאליות מחבריהם להרכב, מה עוד, שאמירה זו לא היתה חיונית כלל וכלל להכרעת הדין. אך מעבר לכך, ויותר מעוררת סימני שאלה היא ההנחה הסבירה שהשופטת החדשה קראה, עוד טרם החל המשפט השני, את החומרים של המשפט הראשון, ואולי, כבר אז, קבעה עמדה מראש על סמך חומרי המשפט הראשון, שהיה מקום להרשיע את מר אולמרט כבר אז. אם כך, האם לא היה נכון מצידה לשקול את החלפתה בהרכב? משום שכידוע הדבר הכי חשוב ביחסי שופט-נשפט הוא שלשופט לא תהיה דעה קדומה מראש בעניין המחלוקת המשפטית והוא יבוא עם לב פתוח ואוזן קשובה.

שאלה ואין תשובה לה!

בהכרעת הדין הורחבה גם העבירה העמומה, האמורפית, האניגמטית והבלתי נחוצה שנקראת הפרת אמונים.

השאלות הרבות המתעוררות מהכרעות הדין של השופטים, יוכרעו סופית, כנראה, בערעור שיוגש לבית המשפט העליון.

גילוי נאות: יש לי יחסים אישיים וחבריים עם מר אולמרט.

 

יוסי שדה: הכי קל ופופולארי ואנושי, לסקול את אולמרט. יש במקרה זה התנגשות בין כללים משפטיים, לנטיית הלב. משפטית, אני מסכים עם יחיאל גוטמן, שחריגה מהכללים צריכה לפעול לטובת הנאשם אולמרט, ולא נגדו.

נטיית הלב היא לשמוח לאידם של הנשואים מעם – כך היה עם קצב והירשזון ודרעי, וכך גם כאן.

המנהיגים חייבים לספק לעם לחם ושעשועים.

לחם?

כולם פה בדיאטה.

נשארו השעשועים.

איך אמרה האם?

גם אני הייתי צוחקת, אם לא היה זה הילד שלי.

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד, שלום! ארז ביטון הוא בן 73.

אורי הייטנר

 

* איך כבר הגעת לגיל 90 של ארז ביטון? הבחור רק בן 72.

 בברכה,

 יוסי דה-ליאון

 

אהוד: הטעות בגיליון הקודם היא שלי. חשבתי שסמי מיכאל בן ה-90 הוא שקיבל את פרס ישראל לספרות עברית.

 

* אוריה באר: ברכות לארז ביטון. גם אני, שאינני מוכר כמשורר אלא כסופר, מצטרף בימים אלה לברכות לארז ביטון על זכייתו בפרס ישראל לשירה, וכן על הגיעו לגל תשעים, וכן ירבו שנותיו. שירתו נוגעת ללב, בייחוד השירים בהם הוא מתאר את קשיי ההסתגלות שלו ושל הוריו, בארץ החדשה, אליה הגיעו. ואולם, רבים שכחו, כי ארז מיודענו תרם גם בתחומי העריכה והסיפורת. מאז 1982 הוא עורך בהתמדה הראויה לציון את ביטאון הספרות "אפריון". בביטאון, ישנם שירים של טובי המשוררים, סיפורים של סופרים רבים ושל עורכים ומבקרים נבונים. כמה מסיפוריי הודפסו לראשונה ב"אפריון" ואני גאה על כך. נזכרתי השבוע בסיפור "קלייר", שפורסם לראשונה בביטאון. לדעתי אחד מהטובים בסיפוריי, על אהבתה של צעירה, שחברה נפצע קשה במלחמת "ששת הימים", נפגע קשה באבר מינו, ונעשה אימפוטנט, ולמרות הכול, היא נישאת לו ושומרת לו אמונים. כך גם  עם סיפורים אחרים. האזין, והחליט לפרסם.

מפליא כיצד עיוור כארז ביטון, שאינו רואה כלל, מאזין ארוכות לשירים ולסיפורים המוקראים לו, ומחליט בהבנה רבה איזה שיר, סיפור או מאמר ראויים להיות מודפסים.

בערב לכבודו, שנערך בשעתו בבית הסופר בתל-אביב, התוודעתי אליו אישית והוא לחץ בחום את ידי. יישר כוח  ארז יקירנו, ועד מאה ועשרים.

 

* אהוד בן עזר: חגיגת הצביעות סביב הרשעת אולמרט נמשכת, והיא גם תוצאת ההתמקדות בו, שכמוה כרדיפה מצד מערכת המשפט.

אני עדיין משוכנע כי לפחות מחצית הפוליטיקאים שלנו בעבר ובהווה העבירו ומעבירים כספים "פוליטיים" בצורות דומות כדי לממן את מערכות הבחירות שלהם, ולא תמיד נותנים עליהם חשבוניות מס... אם כל אלה ש"אשמים" כמו אולמרט היו נשפטים ונענשים כמוהו – לא היה מקום לכולם בכלא מעשיהו...

 

* לנוכח ההתקפות של ה"שמאל" על העניים והמסכנים ב"פריפריה" וההצבעה הסוחפת של עשירי "מדינת תל אביב" וסביון בכללם, עבור הסוציאליסטים, הליברלים, במפלגת האיחוד הציוני ומר"צ, ולאחר האיומים בהטלת מס-ירושה, חישבתי את הוני שנאגר בחיי הצנועים, לאחר 60 שנות עבודה ותשלום כל המיסים שהוטלו עליי, והבנתי שאני אמיד מספיק על מנת להשתייך ולהצביע ל'שמאל'.

מרדכי בן חורין

סביון

 

* לאור דרישות הביטחון הקפדניות עם היכנסו של אהוד אולמרט לכלא, שוקלים לחדש את התא המאובטח שבו היה כלוא אדולף אייכמן, או לצרף את אולמרט לתא המאובטח של החרא הקטן שרצח את רבין או אולי יחלוק תא עם האנס הנשיא לשעבר? רק כך ייעשה צדק לראש הממשלה המושחת ביותר בישראל, לפוליטיקאי היחיד שלקח כסף ונתן כסף ללא קבלות וחשבוניות, שהרי את טדי קולק, למשל, כבר אי אפשר לשפוט.

                  

* במסגרת הגעלת הכלים לקראת חג הפסח יתבקשו לבוא כל מי שלחצו אי פעם את ידו של אהוד אולמרט – להגעיל את ידיהם כדי שהם יהיו כשרים.

 

* יהודייה זקנה מניו-יורק ,שהובהלה להעיד בישראל במשפט שלאחר המוות של טדי קולק, אמרה: "אוי ווי, כן, אני נזכרת – נתתי לטדי מעטפה ובה מאות דולרים ולא קיבלתי קבלה או חשבונית!"

ואולם בחקירה הנגדית התברר שהתכוונה לתדי רוזוולט.

 

אריה דרעי לאהוד אולמרט: "אל תתייאש. כאשר תסיים, בעזרת חילול השם, את תקופת המאסר שלך, בעזרת חילול השם, ואחריה, בעזרת חילול השם, את תקופת הקלון שלך – תוכל לחזור, בעזרת חילול השם, לממשלה, כמוני!"

 

בוז'י הרצוג לאהוד אולמרט: "אם רק היית שומר מההתחלה כמוני על זכות השתיקה היית יכול להיות עדיין מועמד לראשות הממשלה!"

 

* טייס המישנה אנדריאס לוביץ בצוואתו לאהוד אולמרט: "אם היית סובל מדיכאון כמוני היית יכול לרסק מדינה שלמה, הו-הו!"

 

* אהוד לאהוד אולמרט: "אם היית מפרסם עכשיו רומאן פורנוגראפי היית יכול להיות עשיר כשלדון אדלסון!"

 

* פרנאץ קאפקא לאהוד אולמרט: הקדמתי אותך במאה שנה אבל לא תיארתי לעצמי שמערכת המשפט כולה תהיה בידי יהודים!"

 

* ייתכן שתנאי החזקתו של אולמרט בכלא במשך שנים רבות יעלו למדינת ישראל יותר מכל ה"גניבות" שלו. אבל העיקר הוא שהצדק נעשה, וכי הוא עבריין, ואנחנו לא עבריינים – שהרי גם החזקתו של אייכמן בתא מבודד עלתה לנו לא מעט.

 

* המתיחה הכי גדולה של ה-1 באפריל היתה ההסכם-כביכול בלוזאן של מדינות המערב עם איראן בנושא יכולותיה הגרעיניות. עוד לא היה שקר גדול מזה בתולדות ה-1 באפריל.

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל