גיליון מס' 1034

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ז בניסן תשע"ה, 6 באפריל 2015

עם צרופה חדש של ספר המתכונים של בן בן-עזר לפסח 2015, תשע"ה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

גם המושבים בערבה הנאבקים על קיומם הם מולדת!

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עוֹד שָלוֹש קֻשְיוֹת לְאֵלִיָּהוּ... // פוצ'ו: בחיי, פרק ו. ביאליק של הגן על ברכיהָ של בלונדינית משגעת. // ד"ר גיא בכור: יצא המרצע מן השק. // עמוס גלבוע: עזה תחילה בחסות אזורית. // אורי הייטנר: ולא שמעו אל משה. 2. הדילמה הישראלית. 3. צרור הערות 5.4.15. // יואל נץ: הנה ימים באים בעוד עשרים שנה. // עוז אלמוג: ערכים על פי משרד החינוך. // רות ירדני כץ: האקדח. // משה גרנות: מביט אחורה בסיפוק, וקדימה בזעם... על ספרו של אהרן ישראלי "חייל של כנרת". // עמוס אריכא: מאחורי הקלעים של פרשת פינטו. // אמנון דנקנר ז"ל על פלוצים, מתוך היומן, 2008. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [53] – שפחות היינו. // משה כהן: הנדון: לנאצים היינו, לדעאש דמינו – פרטנרים לשלום. // אהוד בן עזר: קובץ מדהים ביופיו: על "דירה עם כניסה בחצר" וסיפורים אחרים מאת יהושע קנז, ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 2008. // אהוד בן עזר: האם שיתוף הפעולה האכזרי עם הנאצים במזרח אירופה נבע מחלקם של קומוניסטים יהודיים בשלטון הכיבוש הסובייטי לפני כן? מתוך היומן, 2008. // אלוני זמורה: לאן בורח הכסף? // אהוד בן עזר: אוֹף-גֵפְרִישְׁטֵע מָצֶה, והחמצת מלפפונים. // תקוה וינשטוק: 1. צמח חודש ניסן: העולש. 2. "יש מלך בירושלים", ישראל 2007 – בימוי אלי כהן. // אהוד בן עזר: האביב הגדול, 1955. // אורי הופרט – עו"ד, ד"ר: ישראל שוקעת. [ציטוט]. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

עוֹד שָלוֹש קֻשְיוֹת לְאֵלִיָּהוּ...

בְּכָל שָנָה אֲנִי, הַצּוּצִיק שֶבְּמִשְפַּחְתֵּנוּ

שוֹאֵל אֶת אַרְבַּע הַקֻּשְיוֹת בְּפֶסַח בְּלִי לִטְעוֹת,

אַךְ עַד שֶכְּבָר מַגִּיעַ אֵלִיָּהוּ אֶל בֵּיתֵנוּ

תָמִיד אֲנִי נִרְדָּם וְלֹא זוֹכֶה אוֹתוֹ לִרְאוֹת.

וְזֶה מַרְגִּיז אוֹתִי נוֹרָא כִּי חוּץ מִצִּפִּיָּה הוּא

גוֹרֵם לִי לְהַרְגִּיש כְּמוֹ אֵיזֶה לוּזֶר שֶנִּכְשַל

כִּי יֵש לִי עוֹד קֻשְיָה אַחַת לִשְאֹל אֶת אֵלִיָּהוּ

מִלְּבַד הָאֵלּוּ שֶבַּהַגָּדָה – כְּמוֹ לְמָשָל:

אֵיךְ בְּלַיְלָה אֶחָד, בְּלִי לַוְיָן אוֹ מָטוֹס

הוּא מַסְפִּיק אֶת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּר

וּבְכָל מִשְפָּחָה לוֹגֵם שְלוּק מִן הַכּוֹס

וּבְכָל זֹאת הוּא לֹא מִשְתַּכֵּר?

                 *

כָּל יֶלֶד מְחַפֵּש תְּשוּבוֹת וְגַם אֲנִי עֲדַיִן

עַל יְצִיאַת מִצְרַיִם כְּבָר מֵבִין פֹּה כְּמוֹ כֻּלָּם

שֶעַל אוֹתוֹ הַגִּימִיק בּוֹ נֶחְצָה יַם סוּף לְשְנַיִם

יֵש קוֹפִּירַיְט שֶל נֵס אוֹתוֹ הִמְצִיא רִבּוֹן-עוֹלָם.

אַךְ חוּץ מִזֶּה שֶלְּמֹשֶה קָשֶה מְאֹד הָיָה הוּא

הַגּ'וֹבּ שֶל מִי שֶבַּמִּדְבָּר הָעָם שֶלּוֹ חֻשַּל

עוֹד יֵש לִי כָּאן קֻשְיָה שְנִיָּה לִשְאֹל אֶת אֵלִיָּהוּ

מִלְּבַד הָאֵלּוּ שֶבַּהַגָּדָה – כְּמוֹ לְמָשָל:

אֵיךְ הִצְלִיחַ מֹשֶה, גַם אִם לֹא בְּקַלּוּת

לְהוֹצִיא מִגָּלוּת עַם נוֹדֵד בַּדְּרָכִים

אֲבָל רַק לְהוֹצִיא מֵהֶם אֶת הַגָּלוּת

עַד הַיּוֹם לֹא תָמִיד מַצְלִיחִים?

                    *

מֵאָז זְמַן מַעֲמַד-סִינַי כְּבָר נִשְבְּרוּ אֶצְלֵנוּ

הַרְבֵּה לוּחוֹת שֶל בְּרִית וְחוּץ מִבְּעִתּוֹת-חֵרוּם

כִּמְעַט שֶלֹּא רוֹאִים אַחְדוּת-אֱמֶת בִּמְחוֹזוֹתֵינוּ

וְהַמִּרְקָם הַחֶבְרָתִי קָרוּעַ וּפָרוּם.

אַךְ גַּם אִם מַעֲשֵׂה-הָעֵגֶל שָב פֹּה לִתְחִיָּה הוּא

בְּעַם שֶמֵּרַבִּים מֵעֲרָכָיו כְּבָר מְנֻשַּל

עוֹד יֵש לִי כָּאן קֻשְיָה שְלִישִית לִשְאֹל אֶת אֵלִיָּהוּ

מִלְּבַד הָאֵלּוּ שֶבַּהַגָּדָה – כְּמוֹ לְמָשָל:

אֵיךְ רוֹאֶה אֵלִיָּהוּ אֶצְלֵנוּ עַם רָב

שֶאֲפִלּוּ כַּיּוֹם, תּוֹךְ דְּחִיפוֹת וְטִפּוּס

זֶה עַל זֶה רוֹקְדִים סַאלְסָה סְבִיב עֵגֶל-זָהָב

וְהוּא כְּלָל לֹא אוֹמֵר לָהֶם "פּוּס"?

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק ו. ביאליק של הגן על ברכיהָ

של בלונדינית משגעת

בשנה האחרונה של גן חוה התגלו בי הסימנים הראשונים של מי שעתיד להיות יום אחד סופר בישראל. סימנים אלה חוזרים אליי כל פעם כשאני נפגש עם תלמידים בבתי ספר. במפגשים אלה יש שתי שאלות החוזרות אליי תמיד. האחת למה קוראים לי פּוּצ'וּ והשנייה באיזה גיל התחלתי לכתוב. את השאלה האחרונה שואלים בדרך כלל כאלה שחולמים להיות סופרים וחוששים שמא איחרו את המועד. אני בדרך כלל לא מעודד אותם כשאני מגלה שהתחלתי לכתוב בגן הילדים עוד לפני שידעתי לכתוב, ואז כשהם שואלים איך זה יכול להיות, אני מספר להם את הסיפור הבא:

יום אחד אמרה חוה הגננת: "ילדים, מחר ביום שישי יהיה יום הולדת של המשורר ביאליק. אנחנו נשיר את כל השירים היפים של ביאליק ואחר כך כל ילד ידקלם לבד שיר של ביאליק או כל דיקלום אחר שיבחר."

למחרת ישבנו כולנו במעגל מול חוה וכל ילד קם בתורו ודיקלם משהו של ביאליק,  ההצלחה הכי גדולה הייתה ל"קן לציפור בין העצים / ובקן לה שלוש ביצים..."  גם אני ידעתי את הדקלום הזה בעל פה, אבל מאז ומתמיד לא אהבתי לעשות מה שכולם עושים וכאשר הגיע תורי, נאלמתי דום. ואז הגננת אמרה:

"מה קורה שרוליק, לא הכנת כלום?"

אמרתי: "לא."

שאלה: "למה?"

אמרתי: "לא היה לי זמן, אימא עשתה כביסה ואני עזרתי לה לתלות את הבגדים על הגג."

היום הילדים לא מבינים למה צריך לתלות כביסה, למה אי אפשר להכניס אותה למכונת הייבוש, ואני צריך להסביר שפעם לא היו מכונות כביסה והיו מכבסים את הכביסה ביד ואחר כך תולים על חבל לייבוש.

אמרה הגננת: "טוב, אז תשיר איזה שיר."

אמרתי: "אני לא יודע לשיר, אני מזייף, הילדים יצחקו ממני."

אמרה: "אז תשיר בלי המנגינה. תדקלם."

אמרתי: "אבל לא היה לי זמן להכין דקלום, עזרתי לאימא על הגג." ופתאום נזכרתי והוספתי: "כן, יש לי דקלום אחד, אבל אני חושב שאני המצאתי אותו בעצמי."

אמרה הגננת: "כן? אתה כתבת שיר?"

אמרתי: "לא, לא כתבתי, אני לא יודע לכתוב, אני המצאתי."

"זה אותו דבר," אמרה הגננת, "ילדים! יש לנו משורר בגן! שרוליק הקטן כתב שיר כמו ביאליק!"

ההתרגשות בגן היתה עצומה, כי ביאליק היה כמו אלוהים, וכולם רצו לשמוע את השיר.

הייתי אז בן חמש, וזה היה השיר הראשון שכתבתי.

כאן אני גומר את הסיפור, הרי עניתי על השאלה, אבל לילדים זה לא מספיק, הם רוצים  לשמוע את השיר ושואלים אם אני זוכר אותו.

אני מודה ואמר שאני זוכר אבל לא אשמיע אותו כי זה שיר אידיוטי.

העובדה הזאת מעוררת את הסקרנות ביתר שאת וכולם ממריצים אותי לדקלם, כולל המורות. אני נכנע, מבקש שקט וממשיך בסיפור:

" טוב, אז אני קמתי לדקלם, אבל הייתי כזה קטן והילדים בגן ביקשו ממני לעמוד על הכיסא כדי שיראו אותי יותר טוב. כשעמדתי על הכיסא וראיתי את כולם מתחתיי, הרגשתי באמת את עצמי כמו ביאליק, וכמו כל האנשים החשובים כחכחתי בגרוני כח... כח... כמעט עשר דקות. לפי הכחכוח הבינו הילדים שאני משורר אמיתי והיתה דממה שאפשר לחתוך אותה במזלג. ואז, בשקט הזה, הנפתי את ידי לעבר השמיים ודיקלמתי את השיר הראשון שכתבתי בחיי:

"בשמיים עננים

ועל החבל תחתונים."

הילדים מאוד אהבו את השיר אבל הגננת חוה לא כל כך, הביטה אליי בפנים זעופות ואמרה שההתחלה של השיר אמנם יפה מאוד, אבל הסוף לא כל כך נימוסי, ביאליק לא היה מכניס מילים כאלה לשירים שלו. אולי אני יכול למצוא סוף אחר.

אמרתי שאני אנסה אם יהיה שקט, כולם צעקו "שקט," – ואני עליתי מחדש על הכיסא, עשיתי כח... כח... הנפתי את היד למעלה ודיקלמתי:

"בשמיים עננים

ועל החבל גופיות."

עכשיו הגננת חוה  אמרה שהשיר אמנם נימוסי מאוד, אבל החרוזים לא כל כך מתחרזים ושיר יפה כמו שביאליק היה כותב, צריך שיהיו לו גם חרוזים יפים. אולי אני יכול לתקן קצת את החרוזים.

בהתחלה לא רציתי, אמרתי שאני לא יכול כל פעם לתקן ואני בטוח שאפילו ביאליק לא היה מתקן כל פעם. כשאמרתי את השם ביאליק עצמתי את עיניי, ראיתי את חבל הכביסה על הגג עם הבגדים התלויים עליו ואמרתי "בסדר, אני יודע איך לגמור את השיר."

נהיה שקט בגן, עליתי על הכיסא ועוד לפני שפתחתי את הפה עשה כל הגן "כח... כח..." עד שחוה צעקה "שקט!" ואז הרמתי את היד ודיקלמתי כך:

"בשמיים גופיות..."

כאן הגננת חוה לא יכלה להתאפק וקראה: "איזה יופי! תראו איזה דמיון יש לשרוליק שלנו. יש לנו ענני כבשים, ענני נוצות, ענני צמר, והנה עכשיו יש גם ענני גופיות. ביאליק היה גאה בך מאוד. תמשיך שרוליק, תמשיך!"

לא רציתי להמשיך, אמרתי שכל פעם  מפריעים לי ואני שוכח את ההמשך, אבל הגננת לא ויתרה ואחרי שווידאה שהשיר הפעם הוא עם חרוזים, הבטיחה לא להפסיק אותי, ואני כחכחתי בגרוני דקלמתי מחדש, הפעם עד הסוף:

"בשמיים גופיות

ועל החבל חזיות..."

אני לא יודע מדוע כל הילדים פרצו בצחוק, לא התכוונתי להצחיק, פשוט כשעצמתי את עיניי ראיתי על החבל את שתי החזיות הגדולות של אימי, אז מה אני אשם אם זה מה שנכנס לי לשיר?

וזה מה שמזכיר לי עכשיו חזייה אחרת. חזייה תפוחה בצבע לבן, הסוככת על חזה מלא של בלונדינית יפיפייה, אשר שעה קודם לכן ישבתי על ברכיה ברכבת הדוהרת לירושלים, כשאני מתקשה להכיל את האושר הגודש את ליבי.

את הסיפור הזה הייתי לבטח שוכח, אלמלא פנה אליי לפני כארבעים שנה העיתונאי איטו אבירם, שהיה הכתב הראשי של "מעריב לנוער", וביקש שאספר לו על אהבתי הראשונה. היתה זו סידרה פופולרית שהוא ערך בעיתון הנוער, וכשנגמרו לו כל האנשים החשובים הגיע גם אליי.

לא רציתי לספר, כי פחדתי שאולי אפגע באיזו בחורה הבטוחה שהיא היתה אהבתי הראשונה, אבל הוא לא הירפה ולא היתה לי ברירה אלא לספר לו על הבלונדינית מהרכבת לירושלים וזה הסיפור:

הייתי בן חמש כשאימי לקחה אותי ברכבת לירושלים, כדי לבקש משהו מאלוהים ליד הכותל. ברכבת התיישבה אימי ליד אישה צעירה לבושת שחורים, ששיער צהוב ויפה ביצבץ מתחת למגבעתה. לאימי היה כישרון לפתוח בשיחה עם כל אדם ואדם, לכן עוד לפני שהגענו לתחנה הראשונה, כבר היו השתיים שקועות בשיחה, שמתוכה הבנתי שגם האישה היפה הזאת נוסעת לכותל המערבי, כדי לבקש טובה מאדוני... (אחר כך בבית, גילתה לי אימי שלאישה לא היו ילדים והיא נסעה לבקש מאלהים שיעזור לה.)

אף שהייתי ילד שהולך עוד לגן, ידעתי כבר להבדיל בין יופי לכיעור, ואישה זו נראתה לי יפה לפחות כמו שלגיה. מאוד רציתי להתחלף עם אימי ולשבת קרוב לאישה, אך התביישתי לבקש, פן יחשדו בי שהתאהבתי, לכן לחשתי לאימי בסוד, שאני רוצה לשבת ליד החלון ולראות את הנוף.

נראה שלאישה היתה שמיעה אבסולוטית, לפני שאימי הספיקה להעביר את הבקשה הלאה, כבר אמרה: "תני לי אותו!" – ועד מהרה מצאתי את עצמי יושב על ברכיה, כשאני לא יודע מה לעשות עם עצמי  מרוב אושר.

כשהרכבת הגיעה לירושלים, ואולי קצת לפני זה, הציעה אימי לאישה לחלוק חדר אחד בבית מלון כדי לחסוך כסף. ההצעה התקבלה ולשמחתי ראיתי איך כולנו יחד נכנסים לאותו חדר.  היו בחדר שתי מטות ברזל שעל אחת מהן התיישבה השותפה שלנו, ועל זו שממולה, אימי ואני. לחדר היה צמוד חדר אמבטיה עם שירותים ואימי הכניסה אותי לשם, להתרחץ וללבוש פיז'מה.

כשיצאתי ראיתי את האישה יושבת ומתפללת על שפת המיטה כשהיא לבושה  בכתונת לילה שקופה, שלא הצליחה להסתיר את החזייה התפוחה שלה. לא רציתי להפריע לה, נכנסתי למיטה ועשיתי עצמי ישן, כשאני מציץ בעין אחת על האישה המחזיקה בספר תפילה, ונראית לי יפה יותר מרגע לרגע.

על מה שקרה אחר כך, לא חלמתי אפילו בחלומות הבלהה שלי. האישה גמרה להתפלל, נישקה את הספר, הניחה אותו על השידה שלידה. אחר הרימה ידה לעבר ראשה, תפשה את שערותיה היפות והצהובות וכבמעשה כשפים מופלא הסירה אותן מראשה וחשפה למול עיניי ההמומות קרחת חלקה לבנה כמו ביצה.

אני לא זוכר אם הצלחתי להירדם באותו לילה, אני רק זוכר שבדרך חזרה, כשהאישה הציעה לי לשבת שוב ליד החלון, סירבתי בנימוס ואמרתי שכבר ראיתי את הנוף.

המשך יבוא

* * *

ד"ר גיא בכור

יצא המרצע מן השק

הי לכולם,

אני מצרף מאמר קצרצר שלי . הפעם – המאמר קצר בעל שורות אחדות בלבד, ואני מבקש מכל אחד מכם להפיצו! כמה שאפשר!

זה מאמץ קטן מאוד: אולי אלה המלעיגים על שכמותי יתחילו להפנים שאנו מצויים בסביבה עויינת. עד מוות. ולא כדאי "לסמוך" על אופטימיסטים... הם אמנם חיים "מאושרים" אך לזמן קצר בלבד. זה באמת לא קשור ל"ימין" או ל"שמאל". אלה הם חיינו –

ד"ר גיא בכור

למחשבה, בתודה ויום טוב.

יצא המרצע מן השק

אבו מאזן דורש מהעולם לאפשר לו לתת "מקלט" ל"פליטים הפלסטינים מסוריה" בתוך שטחי הרשות הפלסטינית.

כמה סורים ממוצא פלסטיני יש? – כ-400,000.

מובן שנבלום את זה אך תארו לעצמכם שזו תהיה מדינה של ממש עם חופש כניסה לגבולותיה? מיד היא תכניס, בנוסף לפלסטינים מסוריה, עוד 700,000 מלבנון והרי לכם – באמת – "שינוי המציאות הדמוגרפית" בארץ ישראל – לתמיד.

במה מדובר?

במיליציות מהמסוכנות בעולם... כנופיות... ארגוני טרור... קבוצות סלפים... שיגיעו לכאן עם הנשק וישבו על מישור החוף ונתב"ג!

 וכך – באמת – לא נוכל עוד לחיות בישראל.

המדהים הוא שיש המשתמשים בטיעון הדמוגרפי דווקא להצדיק "מדינה פלסטינית" – בעוד שאם כך יקרה, המציאות הדמוגרפית תיהפך לגיהינום – עבור כל ישראלי.

ההיסטוריה הרי מלמדת שהיהודים לא קראו את אותות האזהרה בזמן, אפילו אם היו מרוחים על כל הקיר שלפניהם... ועוד אומרים שהיהודים הם "עם חכם..."

אם תשתפו את הפוסט הזה 1000 פעמים, אולי עם ישראל יתחיל להבין, זה תלוי רק בכם.

בתודה

ד"ר גיא בכור

אהוד: יש לי ידידים שחושבים שאתה סתם "ימני" מחורבן שזורע בהלה כדי להצדיק את פשעי ההתנחלויות ואת כסילויות אובמה! תתבייש לך!

* * *

עמוס גלבוע

עזה תחילה בחסות אזורית

האזור בוער, אבל לאובמה בוער לטפל בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הפלסטינים נמצאים בתנופת  של "אינתיפאדה מדינית". יוזמה ישראלית שתכליתה לפתור את הסכסוך אינה ריאלית, לדעתי . אם יוזמה, אז צנועה יותר, אך בחסות כל מדינות הקואליציה הערבית הנלחמות נגד איראן בתימן: שיקום עזה והסרה הדרגתית של המצור הישראלי (והמצרי) – תמורת התחייבות חמאס לרגיעה ארוכת טווח.

בחג הפסח של 2015 עומדת ישראל מול 4 בעיות מרכזיות בתחום מדיניות החוץ והביטחון שלה:

האחת, הסכם ההבנות בין המעצמות לאיראן בנושא הגרעין.

השנייה, מערכת היחסים עם ממשל אובמה, ובמרכזה השאלה: האם ממשיכים ב"מלחמה" נגדו בעניין ההסכם או שמנסים להגיע איתו להבנות?

השלישית, התהפוכות באזור והאיומים הנובעים מהם.

הרביעית, הסוגיה הפלסטינית.

אני רוצה דווקא להתעכב על הסוגייה האחרונה הזאת. מדוע?  ככלל, מדובר בנושא  שמחייב טיפול תמידי מצידה של ישראל. זהו נושא שנמצא כל הזמן "בראש" של הממשל האמריקאי: כל האזור עולה באש, מדינות מתפוררות, ואובמה אומר לפני כשבוע: אם לא יהיה הסדר, אזיי "האזור יכנס לתוהו ובוהו." איוולת ברורה, אך זה מה שמציק לנשיא ארצות הברית. ואנחנו נמצאים עכשיו תחת "אינתיפאדה מדינית" של הפלסטינים, כאשר היוזמה בידם. במועצת הביטחון הצרפתים מתכננים להעלות הצעה שתכיר במדינה פלסטינית, ולך תדע האם האמריקאים יטילו וטו. ובשטח, יש פוטנציאל להתלקחות ברצועת עזה, וישנה כמובן החרב המתהפכת של איומי החרם של  האיחוד האירופאי.

מה עושים? ממשיכים להגיב ולהתגונן, או שיוזמים משהו?

האוויר אצלנו מלא בקריאות ליוזמה, מלוות בסיסמאות ריקות על "יוזמה ערבית". לדעתי,  כל יוזמה לפתרון כולל של הסכסוך בעת הנוכחית אינה מעשית, ולו רק מהסיבה הפשוטה –  שרצועת עזה ובה חצי מהאוכלוסייה הפלסטינית, מצויה מחוץ למסגרת של פתרון מדיני.  במילים אחרות: כל מי שחפץ ב"מדינה פלסטינית" חייב להראות איך הרשות הפלסטינית תשלוט שם. ואיני מדבר כלל על אבו מאזן, אם הוא פרטנר או לא, ואם הוא בכלל רוצה הסדר סופי עימנו. העובדה הברורה היא שהוא אינו שולט ברצועה ואינו משפיע שם. רבים, בכללם הפרלמנטים באירופה, שהכירו סמלית ב"מדינה הפלסטינית", מעדיפים לעצום עיניים מול המציאות הזאת.

אני מעלה כאן רעיון והוא: "עזה תחילה בחסות אזורית," במה דברים אמורים? המצב הכלכלי ברצועה הוא חמור, ומיליארדי הדולרים שהובטחו לשיקום לא מגיעים. לפני זמן קצר הועלתה בפני החמאס הצעה, ככל הנראה ע"י האיחוד האירופאי, ולפיו החמאס יתחייב לרגיעה ארוכת טווח (לפחות 5 שנים) ובתמורה תשוקם הרצועה ויוסר ממנה המצור. החמאס טרם השיב רשמית על כך, ומכל מקום לא דחה את ההצעה על הסף. מנגד, דווקא אבו מאזן אינו תומך בכך.  התקשורת הממוסדת שלנו לא דיווחה על כך, כשם שאינה מדווחת על אירועים מגוונים הנוגעים לפלסטינים ול"שטחים", אלא אם כן מדובר באמרת שפר בנושא "שלום" של אבו-מאזן.

 לדעתי, ההצעה שהוצגה לחמאס מעניקה הזדמנות לישראל "להתלבש" על הנושא ולצאת ביוזמה שעיקריה יהיו: ועידה בינלאומית בראשות נשיא ארה"ב, בהשתתפות ישראל, בנושא עזה. נכונות ישראלית להסרת המצור בהדרגה. שיקום הרצועה ופרויקטים כלכליים. חסות של כל המדינות הערביות הנאבקות מול איראן, התחייבות חמאס לרגיעה של 10 שנים.

היתרונות הם, בראש ובראשונה, בתחום המדיני, ההסברתי ומול הממשל האמריקאי. אבל מה שאולי חשוב יותר הוא  שרצועת עזה היא "פרונקל" שאסור להתעלם ממנו. או שמחליטים לפוצץ אותו (כמו שממליצים אחדים בתוכנו, הבוכים שלא השמדנו את החמאס), או שמחליטים לטפל בו  ע"י הוצאה הדרגתית של המוגלה. חסרונות לא חסר, כמובן, כמו בכל יוזמה, ואבו מאזן ינסה אולי לטרפד, ויש סימן שאלה גדול לגבי עמדת מצרים – אך מה רע לממשלה החדשה-ישנה, כשתקום, לצאת פעם אחת ביוזמה מדינית?

* * *

אורי הייטנר

1. ולא שמעו אל משה

בטרם שיכנע משה את פרעה ב"שלח את עמי" היתה לו משימה קשה לא פחות. אולי יותר. לשכנע את בני ישראל.

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה." (שמות ו', ט'). 

מה פירוש לא שמעו? הוא דיבר ודיבר והם פשוט לא שמעו? יש להם יהלומים באוזניים? אולי הם לא הקשיבו?

לא. הם פשוט לא רצו לשמוע. היתה זו אי הקשבה אקטיבית מאוד. לא זו בלבד שהם לא רצו לשמוע, הם גם גידפו ולעגו וכעסו ודיברו סרה במשה.

הנה כמה מן האמירות שנאמרו לעברו.

הביטוי הפופולרי ביותר היה – מטורף. על כך נוספו – פנטזיונר, מגלומן, קיצוני, מסוכן, משיח שקר.

הוא מסכן אותנו, אמרו על משה. הוא מעורר אנטישמיות. בגללו יאשימו אותנו בנאמנות כפולה. פרנסי הקהילה אמרו עליו שהוא "מְסכן ממש" את ביטחונם, שכן בשל פעילותו יוטל צל על הפטריוטיות המצרית שלהם. הם גינו את חזונו של משה כ"תעתוע דמיון שנולד בנסיבות מדאיבות ואשר ייעלם ברגע שישתנו הנסיבות."

"מוטב שלא יחטט בבעיות יהודיות בפומבי," אמרו כנגדו, "שמא יתנו נשק בידי האנטישמים." טענו נגדו שהוא "עושה רעש," הוא ממציא הזדמנות לעיתונות האנטישמית להפיח כזבים, הוא מזלזל בכל הצנוע והמעשי ולהוט אחר הגרנדיוזי והשאפתני.

אחרים הזהירו שעצם הדוקטרינה של משה שבני ישראל הם עם, היא "כפירה בשליחותה המוסרית של היהדות, בחינת לאור גויים."

בני ישראל האורתודוכסים טענו כלפיו שהוא מפר את שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את עם ישראל: לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא למרוד בגויים. הם הזכירו לו שבברית בן הבתרים נאמר לאברהם שבניו יעבדו את מצרים 400 שנה ומה הוא קופייץ. הם טענו שהוא עלול לעורר מאוויים שלא יידעו שבעה, לערער את מוסרות הדת וסמכות המוסדות והמנהיגים המסורתיים ולהמיט שואה על תמימי הנפש הנמשכים אחריו.

לעומת זאת, בני ישראל הרפורמים טענו כלפיו ששאיפתו להעלות את העם לארץ כנען לכבוש אותה ולהקים בה מדינה "סותרת את תכניה המשיחיים של היהדות... היהדות מטילה על הדבקים בה לשרת במסירות נפש את המולדת שאליה הם משתייכים ולפעול לטובתה בכל לבם ובכל מאודם." ואת ייעודנו הקדוש הזה, הם טענו, אנו מגשימים היטב כעבדים במצרים.

ומה עוד? "יהדות ולאומיות הן תרתי דסתרי..." אחרים האשימו אותו שהוא זורע פירוד בעם. שתכניותיו האוטופיות מסוכנות.

וישמע משה את כל הדברים האלה, וינף את מטהו ויקרא בקול גדול: אם תרצו – אין זו אגדה!

לכבוד פסח, חג החירות, חג יציאת מצרים, חג "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים," חג "לשנה הבאה בארעא דישראל," מה שיש ל"הארץ" לפרסם הוא מאמר של חומץ בן יין, אברהם בורג, שכותרתו אומרת הכול: "יהודים, הישארו באירופה."

ובשפה קצת פחות מעודנת אפשר היה לנסח זאת כ"יהודים, היה טוב יותר אם ההורים שלכם היו נרקבים בפולין."

ובדיוק לכך התכוון המנהיג הציוני שמריהו לוין, כשאמר: יותר קל להוציא את ישראל מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מישראל.

ההגדה של פסח הקיבוצית, "הגדת התק"ם" בעריכת אריה בן גוריון זצ"ל, מסתיימת כך: "הא לחמא עניא": "השתא אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל."

2. הדילמה הישראלית

"ההסכם רע, אבל," הגדיר אחד הפרשנים את הסכם הגרעין האיראני. אבל מה? אחרי פתיחה כזאת צפויים נתונים מרגיעים, ממתנים. למשל "ההסכם רע, אבל יש בו יסודות חיוביים."

אך המשפט היה אחר: "ההסכם רע, אבל לא מפתיע. הכל היה ידוע מאז הסכם הביניים."

בניסוח המסורבל של הפרשן, יש מידה רבה של אמת. היו ויתורים אמריקאיים נוספים בהסכם המסגרת ובוודאי יהיו נוספים בהסדר הקבע, אבל הוויתור האסטרטגי הגדול היה בהסדר הביניים. אז, אובמה שבר את הקונסנזוס הבינלאומי רב השנים בנושא הגרעין האיראני. עד אז, איש לא השתעשע במהתלה שנקראת "גרעין איראני לצורכי שלום." ברור היה מה מטרתה וסכנתה של תוכנית הגרעין האיראני, ושאין להתפשר על ביטולה, השבתת הכורים והוצאת האורניום המועשר מגבולות איראן. המחלוקת הבינלאומית התמקדה בדרך להשיג זאת – האופציה הצבאית או הדיפלומטית. וגם כאן היה קונסנזוס רחב, שכלל גם את ישראל, לפיו עדיפה האופציה המדינית, בגיבוי של איום צבאי.

בהסדר הביניים התקפל אובמה מדרישות העולם החופשי מאיראן והסכין עם היותה מעצמת סף גרעינית בסמכות וברשות. בכך הפך אותה לצל המאיים איום מוחשי על המזרח התיכון כולו, וקלע את המזה"ת למרוץ חימוש גרעיני הרה אסון. הסדר הביניים הפך את השיח הבינלאומי בנושא האיראני על פיו – מן השאלה איך למנוע את גרעון איראן לשאלה איך למזער את נזקי הגרעין האיראני.

השינוי הזה קלע את ישראל לדילמה מדינית חמורה. האם להכיר במציאות הזאת, על אף  סכנותיה, ולהתמקד בהשפעה על מזעור הנזק, או להמשיך להציג את הדרישה הצודקת, לבטל את תוכנית הגרעין האיראני.

אין לזלזל בדילמה, וראוי לפתוח אותה לדיון ציבורי. כל אותם קשקושי הבל ורעות רוח, על "נאום בחירות של נתניהו," "התערבות במחלוקת אמריקאית פנימית," "איראן היא תירוץ להתחמקות מן הבעיה הפלשתינאית" וכד', לא איפשרו דיון רציני בדילמה המהותית.

הדילמה היא בין נסיגה פרגמטית מהדרישה הצודקת לבין דבקות בעמדה העקרונית. על פי הגישה הפרגמטית, על ישראל להכיר בנפילת קו ההגנה שלה ולהיערך בקו הגנה שני, כדי לא להפסיד במערכה. אובמה שינה את הכללים, וגם אם איננו אוהבים זאת, כדי להיות רלוונטיים עלינו להכיר במציאות החדשה, ולנסות להשפיע בתוכה ולמזער את הנזק.

יש בכך היגיון רב, אך אני מצדד בדבקות בעמדה העקרונית. נשק גרעיני בידי מדינה מטורפת וקנאית הוא איום כה גדול, שאסור להשתיקו. אכן, המציאות השתנתה, אך במצב שנוצר מישהו חייב להציג את האמת, לתאר לעולם את המציאות, לעורר את מצפון העולם ולהוות שעון מעורר מול סם ההרדמה המופץ מהבית הלבן. זה לא תפקיד סימפטי, אך אם ישראל לא תעשה זאת, איש לא יעשה זאת במקומה. אם ישראל תשלים עם איראן גרעינית ולא תציב חלופה מוסרית, לא תהיה חלופה מוסרית. ברגע שישראל תכשיר את ההסכם ותיתן לו לגיטימציה, לא יהיה אפשר למנוע את הפצצה הגרעינית האיראנית.

אסור לישראל להכשיר את השרץ. לטווח הקצר, העמדה הזאת לא תהיה פופולרית, ישראל תהיה מבודדת ומושמצת. לטווח הארוך, עמדתה המוסרית הנחושה של ישראל עשויה להציל את האנושות מאסון.

3. צרור הערות 5.4.15

* את המערכון האלמותי שלו "מוריס והיונים" סיים מתי כספי בשאלה השאלתית: "אז למה אומרים שהיונה מביאה את השלום?"

האמת היא ששני העשורים האחרונים הוכיחו לנו, שיש משהו בשאלה הזו. השלום שהביאו לנו היונים לא היה בדיוק התגשמות חזון ישעיהו.

ומי לנו יונה יותר מאשר חתן פרס נובל לשלום ברק אובמה? מי מזוהה יותר ממנו עם החזון של שלום עולמי? אז למה דווקא הוא מוביל להסכם, שבהכרח יאיץ בצורה מטורפת את מרוץ החימוש הגרעיני בעולם ובפרט במזה"ת?

* צפיתי בנאומו של אובמה, והשתכנעתי שהוא באמת ובתמים מאמין במה שהוא אומר. מה שהופך את המצב למסוכן יותר.

* ב-12 בנובמבר 1940, התכנס הפרלמנט הבריטי לישיבת אבל מיוחדת, לזכרו של השר נוויל צ'מברליין, עד חצי שנה קודם לכן ראש הממשלה, שמת ממחלת הסרטן. הנואם המרכזי היה יורשו של צ'מברליין כמנהיג מפלגת השמרנים וכראש הממשלה, יריבו הגדול צ'רצ'יל. בהספדו אמר צ'רצ'יל:

"נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל בידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה היתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי."

ניכרים דברי אמת, והספדו של צ'רצ'יל היה הספד של אמת. צ'מברליין לא היה בוגד ולא אדם שוחר רע. הוא היה פטריוט בריטי, שכל חייו פעל למען ארצו, והסכם מינכן לא נבע מרצון לחזק את היטלר, אלא באמת ובתמים מתוך רגש נאצל של אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום. אלא שהתלהבותו לשלום בכל מחיר, סימאה את עיניו, וגרמה לו לראות בבן שיחו פרטנר בעל כוונות טובות כשלו. בנאומו המפורסם עם רדתו מהמטוס שהחזיר אותו ללונדון מטקס חתימת ההסכם במינכן, הוא תיאר את ההסכם "סמל לרצונם של שני עמינו לא לצאת עוד לעולם למלחמה זה בזה." צ'מברליין חזר לארצו כגיבור לאומי, שהציל את בריטניה ממלחמה נוראה, כמי שהביא שלום לארצו. והיטלר צחק כל הדרך לאושוויץ.

גם אובמה הוא מנהיג שוחר טוב. הוא פטריוט אמריקאי המאמין בכל ליבו שהוא משרת את שלומה של ארצו ואת שלום העולם במדיניותו.

* דאעש: הסכינים שלנו הם למטרות שלום.

* הסקירה המודיעינית מקריאתי ב"הארץ": צבי בראל מסביר למה ישראל נאבקת נגד ההסכם עם איראן. ההסכם יהפוך את איראן למדינה בעלת כלכלה משגשגת ויחסים טובים עם המערב ואז ישראל תאבד את התירוץ האיראני שנועד להציג את איראן כאיום המונע מישראל הקמתה של מדינה פלשתינאית. הבנתם?

עכשיו אני אפרש את עמדתו של צבי בראל. הוא מצדד בהפיכתה של איראן למעצמה גרעינית, בתקווה שכך היא תכפה על ישראל הקמת מדינה פלשתינאית.

* במאמר ב"הארץ" סלמן מסאלחה פונה למזרחים, לחזור למהותם כערבים, בני הלאום הערבי, ולדבוק בצד הטבעי להם במאבק בין הלאום שלהם לבין הציונות שהיא "תנועה לאומית אירופית לבנה."

המשמעות האמתית של משנתו היא הגישה האנטישמית על פיה אין עם יהודי, אלא רק דת יהודית. ולכן, אין בני הלאום היהודי יוצאי ארצות ערב, אלא בני הלאום הערבי שדתם יהודית. הגישה הזו, שהיא לב ליבה של האמנה הפלשתינאית, נועדה לתרץ את הסתירה בין התביעה לזכות ההגדרה העצמית לפלשתינאים, לבין שלילת זכות ההגדרה העצמית מן היהודים. כיוון שאין עם יהודי, הוא אינו זקוק למדינה. אנטישמיות כבר אמרנו?

* הסטרט-אפ החדש של "הארץ" – קמפיין לכפיית מדינה פלשתינאית על ישראל, בניגוד לרצונה. השבוע התפרסמו שני מאמרים ברוח זו. האחד של רוגל אלפר, שנזף באובמה על יחסו הרכרוכי כלפי ישראל, שמבטא חוסר אכפתיות, וקרא לו להיכנס באמ-אמא של נתניהו ולהפעיל סנקציות כלכליות נגד ישראל, כאלו שכל אזרח ירגיש על בשרו.

השני של עקיבא אלדר, הפונה להרצוג בתביעה ליזום פניה של האופוזיציה הישראלית למועצת הביטחון לפתרון כפוי של נסיגה לקווי 49'.

איזו גישה דמוקרטית... לא הצלחת לשכנע את העם בבחירות? אין בעייה. האופוזיציה תפעל כממשלה-גולה ותפעיל מדיניות חוץ עצמאית, נגד המדיניות של הממשלה הנבחרת, בפנייה יזומה למדינות זרות לכפות את הכיוון שלה על מדינתה.

אין שום הבדל, אני מדגיש – שמץ של הבדל, בין צעד כזה, לבין קריאה לראש האופוזיציה להורות לצה"ל לצאת למלחמה בניגוד לעמדת הממשלה.

* לתשומות ליבו של שר החינוך הבא – יש צורך בחיזוק לימודי האזרחות, לנוכח העובדה העגומה הנגלית לנגד עינינו, של אי הבנה בסיסית מהי דמוקרטיה, מה משמעות הכרעת הבוחר בקלפי. יסודות אנטי דמוקרטיים רבי כוח פועלים בתוכנו, והדמוקרטיה חייבת להתגונן. איך להתגונן? באמצעות חינוך.

* פוסט שראיתי בפייסבוק: תחת הכותרת "חג חירות שמח לנו ולגר ולפליט היושבים בתוכנו" הופיעה תמונה של פסי רכבת ועליה צועדת קבוצת פליטי שואה במדי הפסים של אושוויץ, והכיתוב: "זכור כי גר היית בארץ מצרים."

גימוד השואה הוא סוג של הכחשת השואה. השוואת ישראל לנאצים היא טרנד פופולרי מאוד בקמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, פריט חובה בכל ארסנל אנטישמי. האנטישמיות הבזויה והנחותה ביותר, היא האוטו-אנטישמיות.

אין במילון די מילים לבטא את עומק סלידתי מהצביעות, הצדקנות, ההתחסדות, הדמגוגיה והשנאה העצמית של אלה מתוכנו השותפים לטרנד הזה.

 מי שמחולל פרובוקציה כזאת, מצפה לתגובה כמו "אבל אצלנו אין תאי גזים" או משהו כזה. ואז, כשחיוך ערמומי ומרושע בזווית פיו הוא מפטיר משהו כמו "עדין לא," או "נכון, אבל..."

זאת המלכודת של הפרובוקטורים, מגמדי השואה. אסור ליפול למלכודת הזאת. הניסיון "להוכיח" את ההבדל בין ישראל לנאצים, מכניס אותנו למלכודת המרושעת, כאילו מדובר  במישור שהוא בר השוואה. וזו בדיוק מטרת הפרובוקציה. כאשר אני נתקל בפרובוקציה מן הסוג הזה, בכל השוואה של ישראל לנאצים, איני רואה בפרובוקטור בר שיח ובר ויכוח. אני פשוט מציין שאין המדובר אלא במכחיש שואה.

* לאורך שנות פרשת אולמרט, שימש "ידיעות אחרונות" כעיתון הבית שלו. חשיפת תרבות הפשע והשוחד של העבריין המושחת הזה, תוארה בידי העיתון כ"רדיפה פוליטית", "הדחת ראש ממשלה מכהן" וכמובן ההדחה היא זו שמנעה את השלום המיוחל שהיה בהישג ידו, אלמלא "הודח". האויב היה הפרקליטות, "כנופיית שלטון החוק". אולמרט עצמו, על תקן משיח, היה בחזקת "היכונו לביאת הו הא מי זה בא."

בעקבות הרשעת אולמרט השבוע בפרשת המעטפות המושחתות, פירסם "ידיעות אחרונות" בעמוד השער שלו מאמר פרי עטו של, לא יאומן, פרקליט המדינה בכבודו ובעצמו.

האם זאת התפכחות? האם זו הכאה על חטא? האם זו חזרה בתשובה?

או אולי העיתון עורך חשבון נפש לאחר תבוסתו בבחירות, ורוצה לחזור להיות עיתון?

* כתבת השער ב"7 ימים" – כתבת מציצנות צהובה עם ריקי גל. כתבת השער ב"7 לילות" – כתבת מציצנות צהובה עם אסתי גינזבורג. תופעה תקשורתית מאוסה: עיתונות ביזארית, שבדומה לתכניות הריאליטי בטלוויזיה משלבת את יצר המציצנות של הקוראים/הצופים, יצר האקסהביציוניזם של הידוענים, הצורך של הידוענים למכור את תוצרתם דרך מכירת עצמם ובעיקר – תאוות הבצע שלוחת הרסן של טייקוני התקשורת. זה המזון הרוחני שבו הם מלעיטים אותנו בחג החירות.

* כלקח מהתרסקות מטוס ג'רמן וינגס באלפים מציע אביגדור ליברמן גזר דין מוות למתאבדים.

* בפוסט שכתב נגד "התקווה" מציין מוסי רז שהשיר מדיר ערבים ו... מזרחים. "סבא שלי בכורדיסטאן צפה דרום מערבה כשהתפלל לציון ולא מזרחה ככתוב, וכמוהו יהודי מוסקבה, בגדד, טהראן ואחרים."

בטיעון כל כך מטומטם לא נתקלתי הרבה זמן.

שיר אינו אטלס ואינו GPS. השיר מבטא ערגה של יהודי בגולה לציון, בדיוק כמו שירו של רבי יהודה הלוי "לבי במזרח ואני בסוף מערב." יהודי בכל גולה בארבע רוחות השמיים מזדהה עם השיר הזה. ההגדרה מזרח/מערב, רלוונטית לנקודה גיאוגרפית בה כתב אימבר את השורות הללו, אך במהותן הן הרלוונטיות בדיוק באותה מידה למי שצופה לירושלים ממזרח.

* כאשר 90% מיהודי העולם יחיו בישראל, ניתן יהיה לדון בהחלפת "התקווה", בהימנון חדש שיבטא את ההצלחה הגדולה של שיבת ציון.

* קניתי לעצמי מתנה נפלאה לחג הפסח – התקליט (אל תתקנו אותי. אני קורא לזה תקליט) של קובי אוז "חלום עקבותיך".

קובי אוז הוא אחד המוזיקאים והיוצרים האהובים עליי, וכבר כתבתי עליו רבות ובעיקר על יצירת המופת שלו "מזמורי נבוכים".

קובי אוז מגלם בעיניי את רוחה של התרבות הישראלית-היהודית-הציונית במלוא הודה והדרה – תרבות עמוקה ועשירה, היונקת ממקורות ההשראה של היהדות לכל רבדיה ושל עם ישראל על כל תפוצותיו.

תקליטו החדש של קובי אוז – כולו גירסאות כיסוי לשירים של אריק איינשטיין. לכל השירים הללו יש מילים ומנגינות, וקובי אוז לא כתב אותם. אך התוצר אינו ביצוע של קובי אוז ליצירתם של אחרים, אלא יצירה משותפת של אותם יוצרים ושל קובי אוז. השילוב של העיבודים של קובי אוז עם אותם שירים, יצר סינרגיה תרבותית חדשה, הצובעת אותם בגוון חדש.

הגוון הוא כמובן מזרחי, כדרכו של קובי אוז, והפעם דומה שהגוון הזה קיבל ביטוי חד יותר; דווקא בשירים שלכתחילה נוצרו ברובם ברוח מערבית. אך אין המדובר רק בשירי אריק איינשטיין עם עי"ן גרונית וסלסולים, אלא בהרבה מעבר לכך. זו יצירה המביאה לתוכה את עומק החיבור של המוסיקה והמקצב המזרחי, עם מוסיקת הרוק, בדרכו המיוחדת של קובי אוז.

קובי אוז הוא זמר נפלא, ויש לו צוות נגנים המלווים אותו ובראשם פצצת הכישרון הבלתי נדלית אדם מדר המצטרף בשירה ומלהטט במנדולינה, כינור, חצוצרה, אוקרינה, ויולה, שריקה ופלוגלהורן. באיזה עוד תקליט של אריק איינשטיין ניתן למצוא ברשימת הקרדיטים קרדיט כזה: "עוּד, כינור וצהלולים: גלעד חזן"? כן, אריק איינשטיין וצהלולים הולכים יחד נפלא.

שיריו של אריק איינשטיין יפים כל כך, בעיקר בביצועו המקורי, אך הם מרגשים ויפים מאוד גם בגרסת אוז, בניחוח הטוניסאי, השדרותי שהוא מביא. "היא תבוא" (גירסה אהובה עליי במיוחד), "בוקר טוב אמיר", "סוס עץ", "מאחורי השער", "ארץ ישראל" ושאר השירים כל כך יפים בביצוע הזה!

פחות אהבתי את הגירסה ל"ערב אל מול הגלעד", שבו הסלסול מוגזם, לטעמי. גירסה מזרחית לאריק איינשטיין, היא גם גירסה מזרחית לביאליק ("מאחורי השער"), ללאה גולדברג ("ערב אל מול הגלעד") ולאברהם חלפי ("חלום עקבותיך") ואפילו לשיר הרוסי "בואי אמא". עם השיר הזה עושה קובי אוז חסד כפול – לצד העיבוד המזרחי, הוא משלב בתוכו לסירוגין את המקור הרוסי, בביצועו של ג'וני קורן. 

חִפַּשְׂתִּי אוֹתְךָ וְלֹא מְצָאתִיךָ.

חִפַּשְׂתִּי אוֹתְךָ הַלוּט בְּעָנַן.

מְלֹא נֶפֶשׁ אָרִיתִי הַדְּבָשׁ מִנִּי פִּיךָ.

רָאִיתִי חֲלוֹם עִקְבוֹתֶּיךָ בַּגָּן.

(אברהם חלפי, "חלום עקבותיך").

* ביד הלשון: בנאומו במושב הפתיחה של הכנסת העשרים הגדיר עמיר פרץ את עצמו "וְתיק חברי הכנסת", עם ו"ו בשווא. וכך הגדיר אותו גם נתניהו.

אין להתפלא על ההיגוי הזה, המעיד על הכרת כללי הדקדוק. בדרך כלל, בסמיכות – הקמץ בנסמך (המילה הראשונה בסמיכות) הופך לשווא. לדוגמה – זָקֵן, ובסמיכות זְקַן חברי הכנסת. יָפֶה, ובסמיכות יְפֵה-תואר וכד'.

אולם המילה וָתיק יוצאת מן הכלל. הקמץ נשאר גם בלשון רבים – וָתיקים וגם בסמיכות – וָתיק הח"כים, וָתיקי היישוב וכו'.

* * *

יואל נץ

הנה ימים באים בעוד עשרים שנה

יתַרצו נא הפסיכולוגים קושיה: מה מתחולל בהם בנבכי נפשותיהם של הגנרלים (מיל') ושל ראשי המוסד בדימוס, שמיום היפרדותם מתפקידיהם הרמים הם הופכים פתע למתנגדים נחרצים כל-כך למדיניות הממשלה, אשר אותה הם שירתו נאמנה במשך שנים ארוכות?

הייתכן כי חדורי תסכול הם על שהמדינה ויתרה כלאחר יד על יכולותיהם ועל כישוריהם היוצאים מן הכלל, ולא הטילה על שכמם להביא גאולה לעם ישראל? שהרי אחדים מהם אכן זכו לאמון העם והגיעו להנהיג את המדינה . אלא שבהם, יצחק רבין לבדו, מנוחתו עדן, לא סטה מן העקרונות של מדיניות מפלגתו ודבק בכל כוחו בהגנה על האינטרסים החיוניים של המדינה, וראו נא: צחוק מר של הגורל הוא, שדווקא הוא היה המנהיג אשר נפל קרבן לכדורים מקנהו של רוצח יהודי פנאטי נקלה...

הגדיל מכולם לעשות רב-אלוף (מיל') אהוד ברק, שביהירותו הרבה כי הוא האיש אשר יביא בהינף יד את השלום המיוחל עם שכנינו, הוריד כבאבחת חרב את רף עמדותיה של ישראל במו"מ עם הפלסטינים לכדי סף תוכניתה המדינית של רק"ח, הזכורה לרע, התוכנית שקראה להתקפל אל "גבולות אושוויץ" של 67! – "השלום" המפוקפק הזה לא התממש בזכות הדרישה האולטימטיבית של בני שיחו ל"זכוּת" הקיימת להם כביכול ל"שיבה", שאחת מטרתה: להביא כלייה על מדינת היהודים... כל מעלליו והישגיו ההרואיים מימי שירותו בצה"ל מתגמדים לעומת הנזק הפוליטי הכביר שהוא המיט עלינו ביהירותו האווילית, שכן מן הרגע הארור ההוא – אלף חכמים לא יתקנו עוד את המעוות, וכל הנושאים והנותנים הבאים אחריו נאלצים להתחיל את המו"מ מן השפל של הנקודה הזו. אהוד אולמרט (אז נכון – הוא לא גנרל ואף לא רבע גנרל) החל, אפילו, מכרסם בעמידתנו כנגד "זכות השיבה".

האלוף (מיל') המנוח אריק שרון פינה בכוח הזרוע את כל המתיישבים היהודים מחבל עזה וחשף את היישובים העוטפים אותה ואף את אלה הרחוקים ממנה ת"ק פרסה לירי טילים מתמשך, ואף שצה"ל נאלץ לערוך כמה מבצעי ביעור ועונשין כואבים ומרתיעים, שהיו גם לעקובים מדם בנינו – האיום להתחדשות האש והאיומים לתקיפות פתע מתוך מחילות החפורות מתחת לפני הקרקע איננו פוסק. ובכל זאת, חרף הסבל הרב שנגרם למפונים, וחרף התקיפות והאיומים הבלתי פוסקים – פעולתו של שרון היתה, לעניות דעתי, רצויה, וזאת משני טעמים:

1. ההגנה על היישובים המבודדים בחבל עזה היתה כרוכה בדם ובדמים בלתי נסבלים.

2. יצא מתוק מעז (שמא נאמר "מעזה"?): שכעת למודי ניסיון מר אנחנו, ולא נמהר לשוב על מעשה הפינוי, בלא הסכמי שלום שרירים וקיימים, גם משטחי יהודה ושומרון...

הוא שאמרנו: אל נא לנו להתרשם יתר על המידה מהגיגיהם של אנשי פורום הבכירים בדימוס ממערכי הביטחון, אשר פועלם המקצועי בתחומיהם ועוז רוחם ראויים למופת ולתפארת, אבל הם לאו דווקא המוכשרים ביותר להנהיג את המדינה, ואף עדיף שלא לשעות לעצותיהם המדיניות בלא מידה ראויה של הסתייגות.

למיטב הערכתי הלא-חשובה, אנשי הפריפריה מן הצפון ומן הדרום העדיפו ברובם להצביע בבחירות לכנסת עבור מפלגות הימין – לא משום שהם אולי "מזרחיים", ולא משום שהם אולי מנשקי מזוזות, ולא משום שהם אוהבים את נתניהו – אלא, משום שהם סוברים, כי מידת הסיכון לקירוב מבקשי נפשם עד אל סף פתח ביתם היא פחותה יותר תחת הנהגתן של מפלגות אלה, בעוד רבים יותר מבין אנשי "מדינת תל-אביב" הצביעו לעומתם עבור מפלגות "המחנה הציוני" ודרומה. אנשי הפריפריה הצביעו בעבור המפלגות "מפא"י" ו"המערך" בעבר, כאשר הם נתנו אמון במדיניותן הביטחונית, אפילו שהם לא פסקו מלנשק מזוזות...

אני, למען הגילוי הנאות, הייתי ונותרתי ברוחי חניך "השומר הצעיר"; בנימין נתניהו איננו בדיוק "כוס התה שלי", כמו שאומרים האנגלים, ומעולם לא הצבעתי עבורו, או בעבור מפלגתו. אבל אני שמח וגאה שנגמלתי עוד בצעירותי מן השנאה היוקדת כלפי יריבים פוליטיים. רבים מבני גילי זוכרים ודאי עד כמה שנאנו משכבר הימים את בגין ואת ז'בוטינסקי, והנה כיום, אישים אלה הפכו לפתע מושא להערצה גם לדידם של אנשי השמאל. ללמדך, שהשנאה ליריבים פוליטיים איננה נצחית; רק לאויבים המאיימים לרצחך נפש שמורה היא בלא פשרות...

אני מאמין בכל ליבי שהמדינה שלנו תשרוד ותשגשג שנים רבות, ואתֶם הטו נא כעת אוזן לדבריו של נביא-שוטה: בעוד עשרים שנה, כאשר אני כבר מזה זמן לא אהיה ביניכם להגיד "אמרתי לכם" – בנימין נתניהו ייזכר כמי שנלחם לבדו כארי בפצצה האירנית ויכול לה, כנגד כוחות הרשע, כנגד נשיא ארה"ב וכנגד יריבים מבית. שמו ייזכר וייכתב אז ליד שמותיהם של דוד בן גוריון, לוי אשכול, יצחק רבין ומנחם בגין.

ועוד קושיה בלתי פתורה אחת מנקרת במוחי: יכול אני להיות המום, אבל עדיין להבין, בשעה ששלושה סוקרים בלתי תלויים זה בזה טועים בניבוי תוצאת הבחירות; אבל נפלא מבינתי כיצד זה מגיעים שלושתם אל אותה התוצאה השגויה עצמה! משל למה הדבר דומה? נבחנים במתמטיקה מתמודדים עם שאלה סבוכה, וכולם טועים, אבל כולם רושמים בסוף את אותה התוצאה השגויה! זה ייתכן?

תשבי יתרץ קושיות ומענות...

* * *

הזמנה לערב מיוחד לציון

90 שנה להקמת הצה"ר

"תנועה הרצלאית אמיתית

על גלי היהדות" (ז'בוטינסקי)

בימים ב'-ו' באייר תרפ"ה (26-30 באפריל 1925) נפל דבר בתנועה הציונית:

ברובע הלטיני של פאריס, בקפה די-פאנתיון,

התכנסה ועידת הייסוד של התנועה הרביזיוניסטית – הצה"ר!

באיזו מידה יש לתנועת ז'בוטינסקי ההיסטורית המשכיות

במפה הפוליטית החדשה של ישראל וכנסת ישראל?

על כך נקיים דיון מיוחד בהשתתפות:

פרופ' אריה נאור

ד"ר אמיר גולדשטיין

ד"ר קובי דביר

מר יוסי אחימאיר

יום ראשון, ז' אייר תשע"ה, 26.4.2015, בשעה 18.00,

במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב.

הכניסה חופשית

* * *

עוז אלמוג

ערכים על פי משרד החינוך

לפעמים כתם קטן על הפרי מעיד על ריקבון פנימי גדול. 

נציגה של משרד החינוך הזמינה אותי להרצות בכנס המיועד למאות עובדים. סוכם על תשלום וההרצאה ניתנה במועד, לתשואות הקהל ולשביעות רצונם של המזמינים.

אבל השכר בושש מלהגיע. המתנתי שוטף + ועוד שוטף + ועוד שוטף +.

עברה שנה ותשלום אָיִּן.

שלחתי מכתבים והתראות, ללא הועיל. בהתחלה הבטיחו לשלם, אחר כך אמרו שגוף אחר ישלם במקומם (אין לי מושג מי הגוף הזה ולמה דווקא הוא) ובסוף הפסיקו לענות למכתבי הזועמים.

מזה עשרים וחמש שנים אני מרצה למגוון רחב של גופים, ומעולם לא קרה שלא שילמו את שכרי. כמה "חינוכי" שהראשון שעשה זאת הוא משרד החינוך. מדוע לא שילם? אין לי מושג. מעולם לא קיבלתי הסבר.

אז עשיתי מעשה שלא עשיתי מעודי: הגשתי תביעה משפטית. דרשתי את התשלום שהובטח לי, שחור על גבי מסמך, וכן פיצוי סמלי (שליש מגובה שכר ההרצאה) – בגין הטרחה, עוגמת הנפש, ובעיקר הבאסה שזו ארצנו וזה המשרד הממשלתי המופקד על חינוך ילדינו.

הייתי משוכנע שתביעתי תשכנע את הפקידים הסרבנים לשלם. היתה בליבי גם תקווה קלושה שאיזה בירוקרט/ית ייקרא לסדר וייתן את הדין על העוול השרירותי שנעשה. אבל לא. למרבה התדהמה הם שלחו לבית המשפט כתב הגנה. נכתב בו שהם מכחישים שנגרם עוול. לא שילמו את שכרי אבל עוול לדעתם אין כאן. מסתבר שלא זו בלבד שמשרד ממשלתי נוהג בחוסר יושר, אלא שיש למדינה עורכי דין שנשכרים כדי להגן על ההתנהגות הזאת.

אחרי חודשים ארוכים של התכתבויות הם שילמו לי את מלוא הדרישה הכספית. התביעה השיגה אפוא את מטרתה הכלכלית אבל כמו רבים אחרים נשארתי עם טעם מר. במכתבה של עורכת דינם לבית המשפט נכתב: "הנתבע ישלם לתובע, לפנים משורת הדין, וזאת מבלי להודות בגובה הנזק או במי מטענות התובע." איש מאנשי החינוך לא חשב לצרף לדברים המופרכים והמקוממים הללו התנצלות, סליחה, ואפילו לא הבטחה לבדק בית.

בעולם שבו התחייבות אינה התחייבות והסכם אינו הסכם, בעולם שבו אין כבר טוב ורע אלא רק "צדדים בסכסוך משפטי", בעולם שבו צבא של עורכי דין ניזון מנבלות – אין פלא שגם "פקידי החינוך" שכחו מהו עוול ומהם יושר והגינות.

אהוד: גם הניסיון שלי ושל חברים סופרים עם משרד החינוך הוא לא תמיד מוצלח, בייחוד בתעריפים, ויותר טוב שלא אפרט.

* * *

משה גרנות

מביט אחורה בסיפוק, וקדימה בזעם...

על ספרו של אהרן ישראלי "חייל של כנרת"

הוצאת שרידות 2015, 315 עמ'

"חייל של כנרת" מגולל את קורותיו של אחד מבניה היקרים של ההתיישבות העובדת, וליתר דיוק – של הקיבוצים והקבוצות. הספר הופק בתבנית אלבומית, שופע תמונות ומסמכים, כשהדברים מובאים בגופנים שונים: הרצאה על קורותיו של אהרן ישראלי, הוא ארוניק, בגוף שלישי (לא ברור לי מדוע), קטעים מיומניו של ארוניק בגופן פטיט בגוף ראשון, מכתבים מארוניק ואליו בכתב יד, ופסוקים מברקיים מיומניו (החל בשנת 1973 ועד 2014) בתחתית העמודים במסגרת כחולה.

ארוניק ישראלי הוא דמות בולטת כשלעצמה – בקהילייה הקיבוצית ובהתיישבות העובדת, אבל יש לו גם ייחוס מכובד: אביו בן-ציון ישראלי, איש העלייה השנייה (עלה לארץ ב-1906), ממייסדי קבוצת כנרת, ממקימי המרכז החקלאי (עם אברהם הרצפלד – 1918), ממייסדי החי"ש וחלוץ הבאת חוטרי התמרים לארץ מעירק, מצרים ומפרס. בן 54 הוא מתגייס לצבא הבריטי (1941), יחד עם בנו ארוניק. הם נודדים עם יחידת החיילים הארצישראלית למצרים, ללוב, לאיטליה, לאוסטריה, לגרמניה, לבלגיה ולצרפת.  ב-29.7.1954 נערכה עצרת חגיגית במעגן, בה השתתף גם ראש הממשלה משה שרת. מטוס שהיה אמור לפזר ברכות מהאוויר – התרסק לתוך הקהל – 17 משתתפים בעצרת נהרגו, ביניהם – בן-ציון ישראלי וכן צנחנים ששרדו את המשימה לחדור לאירופה הכבושה בימי מלחמת העולם השנייה. הספר מקדיש פרק נכבד לחייו ההרואיים של בן-ציון ישראלי.

ארוניק עצמו נולד בקבוצת כנרת ב-1921, כשזאת טרם עברה מ"חצר כנרת" ל"גבעה" האתר הנוכחי של היישוב (שבתיו הראשונים החלו להיבנות ב-1926). שמו, אהרן, ניתן לו על שמו של אחד מנופלי תל-חי – אהרן שר. הספר חושף בפירוט רב את עלילותיו, כשהוא איננו מסתיר את הכישלונות ואת "הסטיות" שלו מ"הקו" הקיבוצי המחמיר.

בהיותו בן 16 הוא מצטרף להגנה, מתאמן בנשק ושוכב במארבים כנגד השכנים הערבים שתוקפים את היישוב. הוא שמר על שדות כנרת הרחוקים מבתי הקבוצה, ואף התגייס לגוף המשותף לבריטים ולהגנה, ושירת כ"גפיר". הקבוצה החליטה שהוא וחברו מנחם סטולר צריכים להתגייס לצבא הבריטי, והוא, כמובן, מקבל את דין התנועה, למרות שעמד להתחתן עם חנה חברתו. הוא מקבל חופשה מהצבא כדי להתחתן, וחי עם חנה במשך 70 שנה.

פרק מיוחד מוקדש בספר ל"מרד" שמרדה יחידה שלו כשביקשה להניף דגל עברי במחנה בניגוד לתקנות הצבא הבריטי. כאמור, הוא עובר עם היחידה שלו בארצות רבות, ומתוודע אל שואת יהודי אירופה. בין מעלליו בצבא הבריטי הוא סילוק נשק ותחמושת עבור ההגנה. ארוניק איננו מסתיר דבר, גם כשזה מצביע על צדדים לא מחמיאים לגבי הגדודים העבריים בצבא הבריטי: הוא מתאר בפרוטרוט את הביזה שערכו החיילים בחבלי הארץ שנכבשו מידי הנאצים. בספטמבר 1944 מוקמת הבריגדה היהודית, והיחידה של בן-ציון וארוניק מצטרפת אליה.

כאמור, ארוניק איננו מסתיר את המהמורות בחייו: בנעוריו נהג בלי רישיון, ונענש במאסר בטבריה. שנים רבות אחר-כך נשלל הרישיון שלו בגלל נהיגה במהירות מופרזת. בצבא הבריטי הוא נשפט (3 פעמים!) על חריגות משמעת ועל התחצפות.

למרות חינוכו "הקיבוצי", הוא משחק בצבא בקלפים, עונב עניבה (שומו שמיים!), מבקר בקברט באלכסנדריה, וכדי להשיג כסף כדי לקנות כרטיסים לקונצרט של הוברמן בפאריס – הוא וחברו מרוקנים את הבנזין מהמשאית ומוכרים בשוק שחור... משתכר במסיבת השחרור של חבריו, וכן, הוא גם מבקר במועדון סטריפטיז.

משה שרתוק וחנה רובינא מבקרים את הלוחמים היהודיים, ובעצם רק לקראת סוף המלחמה היחידה של ארוניק משתתפת בקרבות, בהם נופלים עשרות לוחמים. למרות שב-7.5.1945 מסתיימת המלחמה באירופה – ארוניק ואביו עדיין מגוייסים. בן ציון ישראלי מבקר במחנות ההשמדה, ומשתחרר מהצבא. ארוניק ימשיך לשרת עד מאי 1946.

כחייל ממושמע של כנרת, קיבל ארוניק על עצמו כל עבודה שהטילו עליו, אך השגרה לא נמשכה זמן רב, וארוניק שוב נקרא אל שדות הקרב. במאי 1948 מתקיים הקרב העקוב מדם בצמח ובדגניה, בה נלחמו הסורים עם טנקים, תותחים ומטוסים, כשלמגינים היה רק נשק קל, להביורים, שלא תמיד פעלו, פיאטים ובקבוקי תבערה.

ארוניק עצמו היה ראש צוות שהשמיד טנק, וזכה על כך בהוקרה. למרות העדיפות הגדולה של הסורים בכמות הלוחמים ובאמצעי הלחימה, המגינים הצליחו להדוף את האויב במחיר הנורא של 47 נופלים, ביניהם דן כנרתי, בן כיתתה של נעמי ספיר (לימים – נעמי שמר). גור מאירוב, גם הוא בן כיתתה של נעמי, ששימש קשר על אופנוע, נהרג על ידי צלף בקרב על סג'רה.

ארוניק מגוייס לצה"ל, עובר קורס מ"כים וקורס קצינים, ומשתחרר רק ב-1953 – בעצם הוא היה חייל ולוחם במשך 12 שנה כמעט ברציפות. הוא מכהן במיספר תפקידים בקבוצה – גזבר, מזכיר, שליח לאירופה במפעל "ספן" לחומרי בידוד, נציג מדור הבנייה בתק"ם. בנו הטייס, גור (על שמו של גור מאירוב. רבים בכנרת וביישובי הסביבה קראו לבניהם בשם גור, והוריו שינו את שם המשפחה ממאירוב לאביגור) – נפל בשבי הסורי, והשתחרר רק כעבור 8 חודשים (חזר ב-6.6.1974).

ארוניק מקדיש עבודה ומסירות לתיעוד ולהנצחה: הוא מחבר יחד עם מוקי צור את הספר "על שפת אגם סוער" על אביו – בן-ציון ישראלי, מקים את שמורת הירדן, בונה מצבות וסלעי זיכרון לאישים ולמאורעות הקשורים בקבוצת כנרת, ובין המצבות גם זיכרון ל"בובה", הפִּרדה "החלוצית". הוא משחזר את "בית המוטור", אותו אתר שהוקם על ידי ד"ר רופין, ושימש לשאיבת מים עבור חקלאות שלחין, מסייע בכתיבת הספר "חצר כנרת", יוזם יסוד מוזיאון לתולדות כנרת (מפעל שהסתייע בתרומתו של תעשיין המטוסים היהודי-צרפתי – יוסף שידלובסקי) ועוד.

פרשה כאובה בתולדות קבוצת כנרת היא קליטתם של עולי תימן: ב-1913 הגיעו אל חוף הכנרת עולים מתימן שיבנאלי העלה ארצה שנה קודם. קבוצת כנרת הקצתה להם 80 דונם כדי שיתפרנסו מיגיע כפיהם, אלא שמחלת הקדחת שפגעה בכל היישוב – פגעה בתימנים במיוחד, לכן הרופאים הציעו להם לעזוב את המקום. הרוב אמנם עזבו, ואלה שנשארו, הקימו בשנות השלושים של המאה הקודמת את מושב מרמורק. זאת גרסתו של אהרן ישראלי, ואני מבין שהיא גם אושרה על ידי ההיסטוריון אורי מילשטיין שערך את הספר.

המאריך ימים מתנסה בלא מעט כאב כאשר קרובים ואהובים הולכים לעולמם – חברים מהקבוצה, חברים לנשק, חברים לחזון (ביניהם – נעמי שמר, אלוף מיל' ישראל טל והשר לשעבר לובה אליאב). האיש היצוק מסלע זה מתמוטט רגשית כאשר נכדו הנפלא יוני נפטר מסרטן (עמ' 201). ארוניק עצמו מתנסה במחלות קשות, שמחייבות ניתוחים והקרנות, ומצליח להתגבר ולהאריך ימים.

למרות "המעידות" שהזכרתי לעיל, ארוניק נחשף בספר זה, ובוודאי גם בחיים, כאיש עקרונות קשיח מאוד: כבר בצעירותו, בעומדו להשתחרר מהבריגדה – השחרור שלו עמד להתבטל בשל עמידה על עקרונות – חברו מנחם סטולר הפקיד בידו את הקידבג שלו, וכאשר המפקדים ביקשו לערוך חיפוש בקידבגים של המשתחררים – ארוניק היה מוכן לוותר על השחרור, ובלבד שלא ייגעו בחפציו של חברו שהפקיד אותם בידיו.

ארוניק מכנה עצמו, בצדק, "חייל אמיץ של כנרת" (ראו עמ' 181, 229, 241, 309, 313, 315 ועוד), והנחישות הזאת לעמוד לעיתים יחידי במאבקים באה לידי ביטוי כאשר בקבוצת כנרת החלו לדון ב"שינוי", מה שייקרא בהווי הקיבוצי – "ההפרטה". ארוניק סבר שזהו סופה של תנועת הקיבוצים, שאנשים שהיו פעם אידיאליסטים, מוכרים עצמם לעגל הזהב, הופכים להיות עבדי הכסף. הוא מסתכסך עם כל חבר וחברה שתומכים ב"שינוי", והוא נוקט בביטויים קשים ומעליבים. עלון הקבוצה והוצאות הספרים הקיבוציות מסרבים לפרסם את דבריו, והוא טורח לשים בתאי הדואר של כל אחד ואחד מחברי הקבוצה את טיעוניו הקשים כלפי המהפך שעובר היישוב. לדעתו, זה מאבק של להיות או לחדול. בספר מובאת חליפת מכתבים ארוכה בין ארוניק לחברה אסתרקה, בה מופיע קטרוג אדיר מצד ארוניק, כשאסתרקה מצביעה על הסגנון הלא נאות שארוניק נוקט. בשלב מסוים מבקשת אסתרקה בבוטות להפסיק את קשר המכתבים. עיקר העימות היה בינו ובין מזכירת הקבוצה (שלדעת ארוניק, הקדנציה שלה פגה, ולכן אינה חוקית), הלא היא כלתו לשעבר יעל דרומי.

ארוניק מפסיד בקרב חייו זה, אבל אינו מוכן לוותר על תיעוד מדויק של המאבק שניהל ללא ליאות, הגם שבתיעוד הזה יש כדי לפגוע באנשים חיים וגם כאלה שהלכו לעולמם. הוא מבקש לתעד את הדברים בספר (הספר שאני דן בו ברשימה זאת). העורכת הראשונה – רחל מנור ביקשה לרכך מספר היגדים (כדי להימנע מתביעת דיבה), וארוניק, כדרכו, סירב בתוקף, לכן העורכת התפטרה מתפקידה. העקשנות של ארוניק גרמה גם לסכסוך עם בנו, גור, שמן הסתם צידד בריכוך ההיגדים. ארוניק בוחר באורי מילשטיין כעורך, וזה מוכן להוציא את הספר ככתבו וכלשונו. אני מניח שבין שני העורכים אירעו קצת מעידות בספר, כגון שבשנת 1920 מלאו, כביכול, שנתיים לרצח ברנר (עמ' 24), והלא ידוע שברנר נרצח ב-2.5.1021; כגון שארוניק היה אזרח עותומני (עמ' 292), והלא הוא נולד ב 1921, כאשר ארץ ישראל כבר נכבשה על ידי האנגלים. אירועים שונים מסופרים פעמיים ושלוש בספר (ראו לדוגמה עמ' 255 ואילך; 309 ואילך), אפילו יש חזרות על אותן התמונות (משפחת ישראלי – עמ' 185 // עמ' 285; תמונתה של הפרדה "בובה" – עמ' 205 // 269; בית המוטור – עמ' 219 // 289).

אני מדלג ברשימה זאת על פירוט הצאצאים הרבים של משפחת ישראלי (בזמן הפקת הספר היו לארוניק 7 נינים!) ועל התיאור המדוקדק של הטיולים והסיורים הרבים בעולם שבהם השתתף ארוניק לבדו ועם רעייתו חנה. הפירוט הרב הזה קצת מקהה את המסר העיקרי של הספר, והוא שמולדת נקנית בעקשנות, בהתמדה ובחזון, וארוניק ישראלי מצטייר בספר זה כנציג המובהק של המסר הזה.

גילוי נאות: את רוב המידע שבידי על ארוניק ישראלי קיבלתי מיעקב מלמד, אחד מוותיקי קבוצת כנרת, שסייע לי רבות בכתיבת הספר לבני הנעורים על נעמי שמר ("הנערה מכנרת" – הוצאת "דני ספרים" 2009). מיעקב מלמד נודע לי שארוניק ישראלי מימן מכיסו לא רק את הפקת הספר, אלא גם משלוח עותקיו לכל חברי קבוצת כנרת, לכל הקיבוצים והקבוצות, ולכל האישים בעלי השפעה בתנועה הקיבוצית. הכול מקבלים את הספר ללא כל תמורה.

פשוט, להסיר בפניו את הכובע!

אהוד: אם אכן החוקר אורי מילשטיין, כעורך, קבע שבשנת 1920 מלאו שנתיים לרצח ברנר, הרי שזו האמת ההיסטורית – ולא השטויות הרשומות בתולדות היישוב העברי.

* * *

רות ירדני כץ

האקדח

עברנו דירה. התמקמנו, הסתדרנו והנה בן-זוגי קיבל בקשה לחידוש רישיון האקדח שמחייב ללכת לערוך מטווח. כדי לחדש רישיון צריך להתרענן, לירות למטרה. בן הזוג שלי לא זכר היכן שם את האקדח, אז התחלנו לחפש אותו בכל חור, נישה, ארון, בתוך סירים ומגרות ולא מצאנו. האקדח איננו.

התחלנו לחשוד בכל מי שהיה מעורב בהעברה ובשיפוץ הדירה החדשה וזה לא היה מצחיק כלל, והשאלה היתה מה עושים? שיתפנו את יצחק, חבר שלנו שאז היה איש מפתח, בתפקיד בכיר במשרד הפנים שמכיר ויודע את הכללים. תשובתו היתה מה-זה חד משמעית: ״היום, אתם שומעים? היום אתם רצים למשטרה ומצהירים שהאקדח שלכם נעלם! אתם מבינים מה המשמעות שאקדח נעלם? אולי אחד המעבירים או אחד הפועלים-משפצים, ראה אותו והעלים אותו?״ והוא שאל: ״האם היו ערבים בין המשפצים?״

התשובה היתה חיובית.

החבר שלנו באמת הפחיד אותנו ורצנו לתחנת המשטרה באזור. לא רצנו, טסנו. 

הגענו לתחנת המשטרה ושוטר-חוקר שמע על היעלמות האקדח והרפתקאותיו והציע: ״לפני שאתחיל בהליך הפורמלי, חיזרו הביתה וחפשו עוד פעם את האקדח. אם לא תמצאו אותו חיזרו לכאן.״ השוטר הביט בנו והמשיך: ״ קורה שאנשים מגיעים אלינו ומצהירים על חפצים שנעלמו ואחרי זמן האבידה נמצאה בבית. לכן, אני מבקש שתעשו עוד מאמץ.״ 

חזרנו הביתה ושוב חיפשנו בכל הארונות, מאחורי ספרים, מדפים, למטה ולמעלה ובכל פינה. אפילו קראתי בדחיפות לבני-משפחתי שיעזרו בחיפוש. אין אקדח! אין! לא היה לנו ספק שמישהו גנב אותו. מישהו העלים אותו.

חזרנו למשטרה והפעם קיבלה אותנו שוטרת-חוקרת. בן-זוגי חזר על הסיפור. היא חייכה ושאלה: ״פרופסור, כשעברתם דירה היכן שמת את האקדח?״

בן-זוגי: ״אני חושב שבתיק שאיתו אני הולך לאוניברסיטה.״

השוטרת: ״תחשוב טוב פרופסור. תנסה להיזכר.״

שתיקה. בן-זוגי קימט מצח, צמצם עיניים, הביט בחוקרת, בי ולבסוף השיב: ״פשוט לא יכול להיזכר.״

השוטרת: ״תקשיבו. אם אפתח תיק שהאקדח נעלם המשמעות היא שאתה אדוני הפרופסור תיענש. אתם רוצים עוד כמה ימים לנסות לזכור, לחפש לפני מילוי הטפסים?״ 

אני: ״ומה נעשה בימים אלה?״

השוטרת: ״תרחרחו. תשאלו. הבנתי שהיתה לכם חברה שהעבירה את התכולה לדירה החדשה וגם שיפצתם ובין המשפצים היו כמה ערבים. שלא תהיינה אי-הבנות בינינו, אין לי שום דבר נגד ערבים אבל אנחנו חיים בתקופה שבה חובה עלינו לקחת כל דבר בחשבון. מה אתם מחליטים?״

החלפנו מבטים ובן-זוגי קבע: ״בסדר. תני לנו עוד כמה ימים. ננסה לברר. לא שיש לי תקוות גדולות אבל לפחות נאמר שעשינו כל מה שיכולנו.״

השוטרת: ״קחו את מיספר הטלפון האישי שלי, זה יקל עליכם. כך לא תצטרכו להתחיל הכל מחדש. להתראות.״

הזעקנו את אולג בעל חברת ההובלות, והוא בא עם מלווה שדובר עברית של ביאליק. אולג עלה לארץ מבלארוס והוא לא יהודי אבל הצליח לקבל אזרחות ישראלית בגלל שמישהו מהמשפחה הוא יהודי. אולג הוא איש גדול וחסון שאז ידע בקושי חמש מילים בעברית. אדם נמרץ, חביב, הגון ובעשר אצבעות הקים חברת הובלות על טהרת רוסים. רק רוסים שעובדים 10-12 שעות ביום ולא מקטרים ולא בוכים. עם אולג ואשתו אולגה התיידדנו.

סיפרנו לאולג על היעלמות האקדח והוא הזדקף, לגם לגימה הגונה מהוודקה ובעברית דלה אמר: ״מאדאם, אקדוח אין? היה לכם פיסטול ועכשיו אין?״ ועבר לרוסית, סיים, וביקש מחברו לתרגם: ״אין מצב בעולם שאחד מעובדיי יגנוב משהו מהקליינטים שלי. אין מצב. הם יודעים טוב טוב שאם מישהו יפר כלל אחד הוא לא ימצא עבודה בשום תפקיד בכל הארץ.״

גם את איציק קבלן השיפוצים הזמנו והוא בא. הוא שמע ואמר: ״אבדוק, אחזור אליכם בהקדם.״

איציק חזר ואמר: ״בדקתי עם הפועלים שלי. גם היהודים וגם הערבים. כולם נשבעו ואפילו הביעו נכונות להיבדק בפוליגרף. את האמת? הפועלים הערביים די נבהלו. הפועלים שלי לא ראו שום אקדח.״

אני: ״מי נשאר?״

בן-זוגי: ״רק ג׳מל. המנקה שלנו. רק הוא.״

אני בטון רם: ״אתה נורמלי? ג׳מל איתנו חמש שנים ואתה חושד בו? הוא בן-אדם מדהים! שקט, חרוץ מתפרנס בכבוד ואתה, אתה חושד בו?״

בן-זוגי: ״אשתי היקרה, תרגעי. אני מבקש ממך להירגע. האקדח שלי איננו, ומישהו העלים אותו. מי? אולג ׳ניקה׳ את עובדיו. איציק מוכן שפועליו יעברו בדיקת פוליגרף. עכשיו נברר בעדינות עם ג׳מל.״

ג׳מל בא אלינו פעם בשבוע ביום רביעי. כל יום רביעי הוא מגיע ויש לו את סדר הניקיון משלו. הוא עובד ארבע שעות. הוא בא, מתחיל, מסיים ומקבל את שכרו. העבודה אצלנו היא אקסטרה. ג׳מל עובד באחת המסעדות בעיר.

ג׳מל בתרגום לעברית זה יפה. בהפסקת הקפה והעוגייה שלו אנחנו משוחחים על מה שקורה, על החיים, על כל מה שמעסיק אותנו ביום יום. ג׳מל ידע מה הוא רוצה ומה שהוא רצה זה לבנות לעצמו ולמשפחתו בית. הוא גר במזרח העיר, העלויות של בנייה, כאשר הסיפור שלנו התרחש, היו מאוד מאוד נמוכות לעומת מערב העיר. ג׳מל בחור תמים, באמת מה שנאמר ילד טוב. הוא עבד קשה וחסך כל שקל שיכול היה ובנה לו בית. מג׳מל למדתי הרבה. הוא יום אחד אמר לי בערך כך: ״אני לא מבין למה כל העולם רותח. כולם הורגים את כולם, רק כוח. רק כסף. אין כבוד, אבל כולם שוכחים שאנחנו בני-האדם רק תיירים כאן לזמן מוגבל."

ביום רביעי ג׳מל בא בזמן ואני קיבלתי אותו בשמחה. הגיעה שעת ההפסקה של קפה ועוגייה ואני כאילו הרהרתי בקול רם ואמרתי: ״ג׳מל כאשר עברנו דירה ליוסי היה אקדח והוא נעלם. אולי אתה יודע היכן הוא?״

ג׳מל השיב: ״בחדר העבודה שלו מאחורי הספר העבה והגדול. מה הוא לא זוכר?״

* * *

עמוס אריכא

מאחורי הקלעים של פרשת פינטו

כמעט מדי יום נולדת אצלנו עד יגיעה פרשה שערורייתית חדשה החושפת עוד ועוד פצעים מוגלתיים שדומה כי נתאחרה שעה לריפויים. דוויים אלה מכבר מרקיבים אותנו בעקשנות עד יסודותינו. קחו למשל את פרשה החשוד במעשה פלילי חמור, האשדודי פינטו ורעייתו החסודה, סלקו קלעים לימין ולשמאל ותגלו את תיבת פנדורה שלהם והיא מלאה ודחוסה בשדים ובמלאכים רעים, שהם עצמם פירסמו דבר קיומם מימים ימימה. יהירותם כשלוחי-אל באה לביטוי בזלזולם במערכת החוק והמשפט במדינת ישראל, תוך התחמקותם מלקיים התחייבותם לשוב לארץ.

הפרק המביש בפרשה הזאת, שהיא רק תחילת בצבוץ קדקודו של קרחון מפלצתי המתנפץ ומתרסק מעלינו, נולדה בחיקו של היועץ המשפטי מר יהודה וינשטיין. הוא שהעדיף משיקוליו לצמצם עניינו של הציבור אך ורק לפרשת שיחודו של תת-ניצב במשטרת ישראל במאות אלפי שקלים, במקום לפתוח בחקירה מקיפה ויסודית על השחיתות המתעצמת של אימפריית הרבנים מטילי הברכות והקללות, והדוגמא לכך "צדיקותם" של בני פינטו.

אבל לא רק. דומה ואילו ניתן היה להרים שולי קלעים בסיפור הקשה והחצוף הזה, היה מסתבר לכל בר-דעת כי מן הסתם על הנוגעים בדבר, מהיועץ המשפטי ופרקליטיו ועד לנציגי ציבור הנושאים כלפינו באחריות, הופעל כנראה לחץ למוסס אף לצמצם את ממדי העבירה המיוחסת לרב הנכבד ולרעייתו, שיצאה בגלוי נגד ההסכם שהושג בין היועץ המשפטי לסניגוריהם. התמונה הנחשפת מעידה כי רבים מבין מחזרי זוג הנוכלים האלה הם כמובן בעלי מעמד ציבורי – משרים בכירים בממשלה ועד לניצבי המשטרה, בכירים משירותי הביטחון, חברי כנסת ישראל, ראשי עיריות ומועצות, ומהרשימה המגונה זולגת ועולה צחנת קלקול המידות והשחתת התנהלותם של מי שאמורים להגן על הציבור.

ברור למי שקצת מצוי בקפלי הפרשה שהיכו את עינינו עד הלם-עין, שפרשת בני פינטו דורשת אף מחייבת חקירה יסודית ומעמיקה שתאלץ לחבוק בזרועותיה נחקרים רבים ולא רק בישראל. זו אמורה היתה להיות חקירה אף גדולה ומורכבת לאין-שיעור מזו של הולילנד.

אילו היתה מתקיימת חקירה כה-מקיפה היו יעדיה לחשוף את רשתות הכזב והמרמה הפרושות בחצרותיהם של רבנים, בעיקר המזדהים כמקובלים אורתודוכסים  המעמידים פנים של שולטים בכוחות נסתרים. אלה המעמידים-פנים כמו היו מבורכים בכוחות עליונים המאפשרים להם לקיים בארץ תעשייה אדירה של מצבורי כסף, כמעט ללא גבול, שמתחמקת מעיני החוק המושם לצחוק. בחצרות "הקדושים" האלה פועלים ללא מעצורים – נוכלים, קדושים בני קדושים במחלצות של קוסמים ועושי ניסים בארץ הקודש – והינם חבר נוכלים להקיא. בחצרותיהם הצטופפו יום ולילה, כתף אל כתף, בכירי מימשל ונבחרי ציבור כשהם מתחככים עם פושעים נודעים לשימצה ועבריינים מסוכנים, מהליגה הלאומית.

מצופה היה כי משנחשפה פרשת השוחד של הפינטואים יטפלו זרועות החוק בבני הזוג הזה כראוי לבני מחמד אלה, ויראו בפרשת השוחד הגדול הזדמנות לחקור את כל אותן חצרות צדיקים מוליכי-שולל הממלאים את הארץ. מחובתם היה גם להניס משם לתמיד את כל נכבדי האומה העטים להסתופף שם, כאלה שחינוכם כנראה לא הוסיף להם חוכמת אבחון בין עיקר לתפל ודעתם קצרה עד אפס. חקירה עניפה כזאת מחויבת להקיף מלוא חטאיהם ועברותיהם של הקדושים למיניהם בכדי למצות דין.

דבר מכל זה לא קרה.

כל מה שהושג הוא הסכם שאינו מוסיף כבוד ליועץ ולפרקליטות, ומר פינטו הנכבד איננו. לא הוא ולא רעייתו שפסלה מטעמיה את ההסכם מתוך רצון לבטלו. הם נמנעים בדרכים שונות מלחזור לארץ ממנהטן בירתם החדשה, ומתחמקים מלאשר בבית משפט את "מצנח הזהב", אותו סיכום עלוב, שהשיגו למענם פרקליטיהם, בעלי הגישה החופשית ליועץ המשפטי.

 אין ספק שמר וינשטיין החמיץ רגע נדיר בפועלו הציבורי בו יכול היה להוכיח איכויותיו.

בינתיים דומה והוא מתחיל לעכל כי הבעל ורעייתו עושים להכשיל את הוצאת ההסכם לפועל, כהתרשמותה של מרים נאור, נשיאת בית המשפט העליון, שרמזה כי הם מובילים  בחוטמיהם את המופקדים על שלומנו. רק לפני חודשים אחדים היא תהתה בקול-רם וצלול באחד הדיונים המייגעים בערעורים של תנועת אומ"ץ והתנועה לאיכות השלטון על הסכם המדינה עם המתעתע – כיצד התאפשר מצב בו "עבריין" מהתל ברשויות החוק והצדק במדינה כמי שמטלטל אותה הנה והנה כתאוות רצונותיו.

יכול מר וינשטיין ללמוד פרק על נחישות מקודמו, כיום השופט העליון מני מזוז, שידע כיצד להרחיק טומאה שדבקה במחננו. עד אז כל אלה שגינו את דבריו של יאיר גרבוז, מוטב שיבלעו את לשונם. אמירתו היתה מאופקת וחתומה באמת, אף מרוסנת מול המציאות המצולקת.

ועד שיעבור הפסח נאחל למר פינטו במנהטן להשתפר בריאותית ולנצל כנפיו להתעופף אלינו ולזכות ביחס הראוי לכולנו, הבוזגלים. לא פחות לא יותר.

* * *

אמנון דנקנר ז"ל על פלוצים

מתוך היומן, 2008

10.7.08. יום חמישי. לאהוד בן עזר שלום וברכה, מכתב זה אינו מיועד לפרסום. אני מבקש להודות לך בחום על המכתב העיתי שבו אני מוצא עניין גדול ושיש בו קטעים משובבי נפש ממש. שיעשע אותי פולמוס ההפרשות שבו יצאו נגדך אניני טעם שונים על שאתה מתאר באורח ציורי ומפורט תקלות עיכול. אני מבקש לחזק את ידיך בעניין, שהרי גם שילשולים חופשיים ושאר מרעין בישין בתחום הזה הינם חלק מההוייה האנושית, והינסיון הפוריטאני להימנע מלתאר אותם מעלה על הדעת את הגישה הויקטוריאנית למין. סופרים רבים עסקו בכך וביניהם בולט ברנרד מלמוד הנפלא, שב"חיים של דובין" הקדיש תיאור נהדר ומצחיק של תקלת עיכול שהעיבה על חופשה רומנטית באיטליה. בדומה לכך אני מבקש להסב את תשומת לבך לכתבה שקראתי בסוף שנות השמונים בליטרארי רביו הלונדוני ובה סופר כי כנס של כותבי הומור מכל העולם, ביניהם ג'והן מורטימר, אביו מולידו של ראמפול מהביילי, נמנה וגמר כי הפלוץ הוא הנושא המצחיק ביותר בעולם והקדיש שעות ארוכות לדיון על השימושים השונים בנפיחה האנושית לצורך שעשוע הקוראים. לך בכוחך זה ואל תניח לאנשים הסובלים מעצירות נפשית כרונית לרפות את ידיך.

שוב תודה,

אמנון דנקנר

לאמנון דנקנר שלום,

תודה על מכתבך המרענן. הוא בהחלט ראוי לפרסום ואם תסכים שלח לי שם עט או בר"ת אם אינך רוצה בשמך המלא, וכמובן שלא אפרסם ללא רשותך.

בברכה חמה,

אהוד בן עזר

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [53]

שפחות היינו

שפחות היינו לבתינו בארץ הקודש. ותוציאנו החובה וההלכה והמסורת לנקות ולמרק את ביתנו לקראת חג הפסח, הבעל"ט. ומשנכנס ניסן מרבים בנקיונות, ובקירצופים ובשאיבת אבק וניגוב אבק וטיאטוא ושטיפת רצפות והגעלת כלים [מה מגעיל פה? מה שייכות למילה זו לגבי ההכנות לפסח?] ומעל לכל – ביעור חמץ.

ובעוד אנו, הנשים עוסקות ביד חזקה ובזרוע נטויה בל"ט אבות המלאכה לקראת החג, הבעל היקר שלנו, העזר כנגדנו יושב כל היום בבית-המדרש ולומד הלכות פסח וחמץ ומצה.

ובערב שלפני הסדר, כורע הבעל על ברכיו עם נר דולק ביד ונוצת אווז, כדי לחפש בפינות החדרים פירורי לחם או עוגה, שנותרו בכל-זאת לאחר כל הנקיונות שלנו, ויש בכך אחד משישים ביקורת, או אף נזיפה סמויה על כך שלא ניקינו את הבית ביסודיות ראויה.

ובהתקדש ליל החג, כאשר בני המשפחה כולה מסובין לסדר סביב השולחן הערוך והחגיגי, העמוס כל טוב, באה עלינו לפתע ליאות רבה: עינינו נעצמות ואנו שוקעות בנמנום, מיד לאחר "מה נשתנה"...

אך אי-שם, עמוק בתוכנו, משהו הומה ומטריד ומזכיר שמיד לאחר גמר הסדר והאפיקומן, עלינו לפנות את הכלים מן השולחן, לשטוף כלים, ליבשם ולהחזירם למקומם בארונות. ועולה הכרת תודה בליבנו שאנו חיים בארץ ישראל, ארץ הבחירה [והבחירות] ולא בגולה הדוויה, ואנו פטורים מסדר שני.

ולאחר ליל החג, עוד שמונה ימים לפנינו – עוד בישולים וטיגונים ואפיה ועוד כהנה וכהנה. ולאחר איסרו חג, שמונה נקיים, אנו יוצאות סוף-סוף לחירות וחוזרות לשיגרה – עד הפסח הבא.

אפיקומן בחירות

אמנם הבחירות התקיימו לפני כשבועיים, אך כמובן שיש עוד הרבה מה לנתח, לפרשן, לחשוב, ללמוד לקחים ולהוציא מסקנות.

למה כובע

מיד לאחר הבחירות ופירסום תוצאות האמת, דיווחו חנויות הכובעים על גידול ניכר במכירת כובעים, במיוחד לסוקרים למיניהם, האמורים לאכול את הכובע.

הפָּרוּש

אין בפי מילה טובה או רעה על שפע הפרשנויות וחוכמת הפרשנים ותחזיותיהם – לפני הבחירות ולאחריהן, כי פשוט פרשתי מצפייה בטלוויזיה ומהאזנה ברדיו, הן לשידורי התעמולה של המפלגות השונות, והן לפרשנויות המלומדות של הפרשנים הנ"ל.

אז אפשר להגדיר אותי: פרוש.

השד המרקד

לאחר קרוב ל-70 שנות העצמאות ומיזוג הגלויות לעם אחד, כאשר רבים מבינינו הם צאצאים לזוגות מעורבים, והם רואים את עצמם ישראלים – לא מזרחיים, לא אשכנזים, לא אתיופים, לא רוסים, סברנו שהשד העדתי כבר שבק חיים בתוך הבקבוק הפקוק.

אבל הנה, בעת הבחירות ולאחריהן קפץ השד החוצה כמו פקק מבקבוק שמפניה, והוא רוקד ברחובותינו, וסביבו במעגל – אשכנזי, מרוקאי, רוסי, אתיופי, ערבי. ריקוד השטן.

נהירה לקלפיות

כאשר נתניהו התבטא ביום הבחירות שהערבים נוהרים לקלפיות, הוא התכוון בעצם להגיד: לכו ללמוד מהערבים הנוהרים לקלפיות, עשו כמוהם: נהרו גם אתם לקלפיות. לכו להצביע!

פְּרָס

נתניהו ומפלגת הליכוד שוקלים להעניק פרס הוקרה ליאיר גרבוז, שתרם רבות להשגת הניצחון של הליכוד.

לשנייה אחת

לשנייה אחת, כלומר שנות דור, שכחה מפלגת העבודה [המחנה הציוני בימינו] את מה שנקרא "ישראל השנייה" – הפריפריה, עיירות העולים לשעבר, עדות המזרח [מנשקי קמיעות] – וקיבלה את העונש המגיע לה, בקלפי: בצפת, בטבריה, באר-שבע, דימונה, שדרות, נתיבות ועוד ועוד.

ואיפה זכה מחנה הציוני ברוב? בתחום תל-אביב רבתי.

גפן – התבטאות מטופשת

"אל תבכו כשהילדים שלכם ימותו במבצע המטופש הבא" התבטא יהונתן גפן בזעם פיוטי ובחוסר רגישות מקומם. יהונתן גפן הוא לא רק סופר ומשורר, הוא גם מצביא מהולל, היודע להבחין ולהגדיר במדוייק אופייה של מלחמה, כמו זו האחרונה, שבא יצאו החיילים בהכרה עמוקה ובחירוף נפש, להגן על תושבי הישובים בעוטף עזה, ורבים מהם שילמו על כך בחייהם, או בכאבי פציעתם. זו היתה "מלחמה מטופשת" יהונתן גפן? זו היתה התבטאות מטופשת לאללה.

כמובן, יש לגנות בכל תוקף את הפגיעה הפיזית בגפן, אפילו שהוא רקד על הדם של חללי צה"ל ומשפחותיהם, וכן גם התקיפה המילולית של אחינועם ניני. אסור שזה יקרה. זה עניין של חופש הדיבור.

מצד שני, חופש הדיבור אינו בלתי מוגבל. יש לו סייגים – משפטיים, אֶתיים, אנושיים. לא הכל מותר לומר [בפומבי].

... ואי-שם עמוק בלב מתעוררת מחשבה, שהיא לא לגמרי  politically correct: בעצם, זה הגיע לו.

פרופסור אוויל

חכמים הזהרו בדבריכם – נאמר על-ידי חז"לינו לפני דורות רבים.

אבל עצה נבונה זו לא חלה על הפרופסור אמיר חצרוני, מרצה מושעה מאוניברסיטת אריאל, שהתבטא בגזענות ובגסות-רוח כלפי עובדת בטלוויזיה, אמירה בוזגלו, במילים: "שום דבר לא היה קורה אם ההורים שלך היו נשארים במרוקו ונרקבים שם."

התבטאות זאת היתה כל-כך מטופשת, שבא לך לשאול: מי נתן לך את התואר פרופסור? ובעד איזה גילוי של חוכמה עילאית, אקדמית, פילוסופית, תרבותית זכית בתואר הזה?

והאם בדקת, פרופסור נכבד, אם בוועדת המינוי שהעניקה לך את התואר, לא היה חלילה איזה בוזגלו, או אפללו, או אלבז?

אכן גם פרופסור יכול להיות טיפש.

אהוד: כמוהו יש היום עוד כמה "נרקבים" שהם "פרופסורים" אך שווים פחות מ-ב"א של פעם באוניברסיטה העברית בירושלים. חברי הצייר והסופר בן ה-80 אורי שולביץ היה נוהג לומר כבר לפני שנים רבות כי האוניברסיטה מפתחת כל דבר, גם את הטיפשות.

* * *

משה כהן

הנדון: לנאצים היינו, לדעאש דמינו –

פרטנרים לשלום

מכובדי,

המחנה הנאור מאמין שיש לישראל שותף לתהליך שלום עם הערבים ודורש מראש הממשלה שלנו לעשות את הוויתורים שדורשים הערבים, לרבות מסירת שטחים, כדי להגיע לשלום המיוחל. זה שתהליך השלום תקוע זה רק בגלל אטימותו של נתניהו.  

והנה שמעתי היום ברדיו, כמו כולם, את דבריו המזעזעים של המנהיג הערבי סאיב עריקאט, הממונה על המו"מ לשלום, שאינו רואה הבדל בין ראש ממשלת ישראל לבין מנהיג דעאש.

 כבר התרגלנו שהערבים משווים אותנו לנאצים, ומעתה עלינו להתרגל שעם ישראל משול לדעאש?! בעוד אצלנו יש יחס של כבוד, ולא מקובל ולא פוליטיקלי קורקט לקטרג על הערבים ולהגדיר אותם כאוייב. אבל הנה עם ישראל הנאור מסוגל כנראה לספוג כול קטרוג וכול עלבון. איש לא הזדעזע במקומותינו מדברי הנאצה האלה, גם לא האנשים הנאורים.

מה דעתך מר עמוס עוז? אתה המטיל עלינו את כול האשמה לסכסוך הישראלי-ערבי, האם מקובלת עליך ההשוואה בין ראש ממשלת ישראל לבין מנהיג דעאש?  האין דברים בפיך? 

דברים אלה מעוררים בי תהייה, איך ניתן לעשות שלום עם אנשים הרואים בנו מרצחים לתיאבון, מכריזים על כך בריש גלי, והאם יש טעם לוותר על שטחי מולדת כדי לרצות אותם?

אני בספק.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר

קובץ מדהים ביופיו

על "דירה עם כניסה בחצר" וסיפורים אחרים

מאת יהושע קנז

ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 2008, 211 עמ'

קובץ סיפוריו החדש של יהושע קנז מתחיל בקו כמעט ישר מאחד מסיפוריו הטובים ביותר, ומן הטובים שבספרות העברית, "מומנט מוסיקלי" (1995, בקובץ הסיפורים הנושא את השם הזה). הסיפור הראשון בקובץ החדש, "בשר פרא, בשר זר", מתרחש אף הוא על רקע המושבה, שהיא בעיניי עד היום המצע החזק ביותר בכל יצירתו של קנז, למרות שהוא, משום-מה, מתכחש לרומאן הראשון שלו שנכתב על רקע המושבה, "אחרי החגים" (1964) ודומני שגם אינו מניח להדפיסו מחדש.

"אחרי החגים" החל כמחרוזת "סיפורי מושבה" שפורסמו בנפרד, רובם ב"קשת" וב"משא", ונארגו יחד לכדי ראשיתו של הרומאן, ואילו הספר "דירה עם כניסה בחצר" פותח במחרוזת סיפורים על רקע המושבה, וקשרי-הקשרים ביניהם נותנים להם מעין אופי של רומאן בסיפורים, אף כי בהמשך עוברת זירת ההתרחשויות לעיר הגדולה, תל אביב, והרקע משתנה וקרוב יותר לרומאנים ה"עירוניים" של קנז דוגמת "בדרך אל החתולים" ו"מחזיר אהבות קודמות".

ב"בשר פרא, בשר זר" עומדות כביכול במרכז הסיפור שתי נשים, האחת היא אימו של הילד יאיר והשנייה אורחת צעירה קרובת-משפחה ניצולת שואה ומופרעת. קנז הוא אמן האריגה של הסיפור הקצר. הוא נוסך בו תערובת של ריאליזם מדוייק, דווחני, צמוד לכל פרט, ועם זאת, כמו ישנה כמו מין מפלצת אפלה שמסתתרת מתחת לכל הקיום המושבתי הפרובינציאלי והתמים לכאורה, מתברר לבסוף שהעלילה שחשבנו שאנחנו קוראים בסיפור היא לא העלילה האמיתית. אמנם האם הדאגנית הולכת ושוקעת בעצמה במעין שיגעון רדיפה, ומסתבר שהיא אולי יותר פסיכית מהאורחת הפסיכית הצעירה והיפה, נצולת השואה, אבל העלילה האמיתית מתבררת רק בשורה האחרונה של הסיפור, והיא גם הסיבה לכך שהילד יאיר החליט להפסיק לנגן בפסנתר כמו שהילד ב"מומנט מוסיקלי" מחליט להפסיק לנגן בכינור, ושני הסיפורים מתקבלים כסיפורי התבגרות וחניכה, על רקע אירוטי או אנטי-אירוטי עז ונסתר, והם אולי גם מן הסיפורים החושפניים ביותר של קנז עצמו, שבנעוריו במושבה ניגן בכינור. ואפשר ללמוד מהם גם על רתיעתו מהשואה, ומהבובקעס והציורים הגסים שעל דפי הספרים הנשאלים מהספרייה שבמושבה, וזה כחלק מן הרצון שלו שלא לקחת חלק בצד האפל והמגעיל שבחיים, הצד המאקאברי, אם כי להימשך אליו בעבותות של סקרנות וחרדה.

הסיפור השני, "רגע מת בזיכרון", מתאר דמות שמטילה אימה על חבורת נערים, ובהם גם יאיר מהסיפור הקודם. הפרדסים שעל גבול הבית אינם גן-עדן של ילדוּת, כמו אצל סופרים אחרים – אלא מקום של אימה ורצח, וזאת גם משום הקירבה לכפר הערבי הסמוך. (אם אינני טועה מדובר באיזור שבין קצה רחוב הרצל, שבו גרה משפחתו של יהושע ושבסמוך ניצב עד היום בית-הכנסת של סבו הרב הלר – והלאה מזרחה מעבר לרחוב של עין גנים בואכה הכפר הערבי פג'ה, וזאת לפני 48'). היצור הדמוני בסיפור הוא דאסה אליהו, המטיל חיתיתו על חבורת הנערים, והדמות המדהימה היא הנער המפגר אבשלום, שאינו נפרד מאופניו החדשים למרות שאינו יודע עדיין לרכוב עליהם. הסיפור ממש מפחיד. אולי גם מרוב תרגומים של ספרי  סימנון, קנז מצליח ליצור אווירה של אימה וחרדה על רקע כאילו אידילי ופסטוראלי של הפרדסים.

"עמרם" הוא סיפור שתחילתו אימה וסופו מכה כואבת והוא מדגיש את שני הקטבים שביניהם נמתחות הנפש וגם האימה בסיפוריו של קנז. מצד אחד עמרם הילד האלים, התובע, הדחוי, מצד שני שוב אותו יאיר, האיסטניס, שמתברר שינק מדדיה של אימו של עמרם, וזה בהתבררו מעורר בו גועל עצום. זה חלק מהצד ה"מלוכלך" של החיים. יאיר העדין גם לא מוכן להתכתש עם עמרם הגברתן, שלא רק שונא אותו ומקנא בו אלא בעצם רוצה להיות לו כאח. הרי זו עלילת התבגרות מצמררת, שאולי גם מוסיפה קווים נוספים להתבגרותו ולאופיו של אותו ילד מ"מומנט מוסיקלי" ומ"בשר פרא, בשר זר". אני חוזר ואומר, הסיפורים האלה הם אולי המפתח הגלוי ביותר, המפורש, לסיפור חייו של הסופר-עצמו, שוודאי יעסיק הרבה את המחקר הספרותי גם בדורות הבאים, אף כי אין בו סודות, שהרי רוב המרכיבים של הילדוּת מסופרים בנאמנות ובעיצוב ביוגראפי-בידיוני מעולה. 

בסיפור "חדר מיספר 10" לא יכולתי שלא לראות את דמותו הנהדרת, האצילית, של אביו של יהושע, צבי הרמן גלס, וכאן מתאר הבן ביד אמן את חודשי חייו האחרונים של האב. האימה זוחלת ועולה גם כאן כבר מראשיתו של הסיפור – השיתוק החלקי האוחז באב, ועד לסופו של הסיפור, שבו עתיד האב למות בבית חולים "השרון" (לשעבר בית היולדות  של ד"ר רֶמֶן) שבו נולד, לדבריו, המספר.

את "התיק השחור" פירסם קנז בעיתון, כמו גם אחדים מסיפוריו האחרים. הוא מזכיר לי את סיפורה הטוב ביותר של דליה רביקוביץ, "הטריבונל של החופש הגדול". אצל קנז ילד, אצל רביקוביץ' ילדה – שניהם דחויים, כל אחד בסביבתו, ושני הסיפורים מסתיימים בהתייחסות חומלת של מבוגר, של זר, שמשחרר את הבכי בילדה ובילד, האוצרים בתוכם את האנרגיה השלילית, הגאה, של גורלם המר. כי אכן, סיפוריו של קנז טעונים אנרגיה כאילו חיברו אותם למטען חשמלי לפני שיצאו לשוטט לבדם בעולם. האנרגיה הזו היא גם אנרגיה אפלה, מיסתורית, היא מתקיימת במחוזות הרמז, אבל היא המנוע, החלק המוביל, של עלילות הסיפורים גם כאשר המספר משחק עימה מחבואים וכאילו דוחק אותה מקדמת הבמה לירכתיה, שלא להראות את ה"מפלצת".

"מקרה שיזף" הוא כמין המשך לסאגת ההתבגרות שמצוייה ב"עמרם". למספר נגרם בבחרותו בצבא עוול גדול בגלל מקרה קטן. לכאורה זה לא צריך להיות איכפת לו כי הוא הולך ללמוד באוניברסיטה. בכל זאת יש לו מין הנאה שטנית, דמונית, על כך שמי שהיה אמור לעזור לו בצבא ובגד בו, מסיים את חייו כמלקט פחיות ריקות כדי לפדות את ערכן. יש כאן מעין "נקמת החלש", דווקא הילד  העדין או החייל הדחוי, שהוא לא בדיוק אחד מן החבר'ה, הוא שבסוף מגשים את עצמו, ואילו האהבלים שמיררו את חייו והפחידו אותו, גומרים באשפתות.

אותו מיסתורין שבו המשוגע משגע את העוקבים אחריו עד שגם הם נראים משוגעים – קיים בסיפור הארוך, שגם נתן את שמו לספר – "דירה עם כניסה בחצר". הסיפור מלא מהפכים, ממש סיפור בלשי, וכל פעם משתנות זוויות הראייה שלנו, וגם ההזדהות עם גיבור זה או אחר, והאנרגיה השלילית, המשתוללת, כמו פורצת מן הדירה הסגורה שבחצר והופכת פינת שכנוּת שקטה בין שני בתי קומות עירוניים – לזירה של סיפור שמעניק מימדים גרוטסקיים, קריקטוריים וכמובן מיסתוריים לכל משתתפיו; אלא שהפעם הוא מסתיים במין אנחה נמוגה של תליית כבסים בידי איש זקן, כמו יצירה מוזיקאלית שבמהלך ביצועה זיעזעה את אמות הסיפים, וסופה באין-צליל.

שני הסיפורים האחרונים, העירוניים אף הם, המסיימים את הקובץ, "המסיבה" ו"הצגה יומית" – הם חגיגה פרועה של מוזריות ואימה כאשר הכול מוגש כביכול בסגנון נקי וריאליסטי ביותר. כמו בהצגה בורלסקית נותנת כל דמות בתורה, מאופיינת היטב – את חלקה, כל פעם נכנסת דמות מפריעה חדשה, ושני הסיומים – אָיוֹמים. קנז ממש יודע להפחיד. וייזכרו לטוב השוטר סרדינס מהסיפור "הצגה יומית" והסכין היפנית מתחילת "המסיבה", שמתגלה בסופה.

"דירה עם כניסה בחצר" הוא אחד מספריו הטובים ביותר של קנז והוא מציב רף גבוה ביותר לדור הסופרים היוצרים בתקופתו. אינני יודע אם מישהו עולה עליו, בייחוד בתחום כתיבת הסיפור הקצר. הכתיבה שלו היא קריסטלית, גבישית, מוקפדת עד לפרט האחרון, אין אצלו "סתם כתיבה" כפי שיש אצל רבים מהסופרים החשובים הגאונים שלנו, ששופכים מילים ללא אחריות וסומכים על המוניטין שלהם וגם על כך שאיש לא יקרא אותם עד הסוף. קנז עובד שנים ארוכות על כל סיפור וספר. רק האיכות קובעת אצלו ולא הכמות. אלה הם סטנדרטים של ספרות עולמית במיטבה. את הספר החדש של קנז אי אפשר להניח מהיד עד שמסיימים את קריאתו.

[פתח-תקווה בת ה-130 הוציאה מקירבה משמרות מכובדות ביותר של סופרים, החל באסתר ראב ועבור לחנוך ברטוב, נתן יונתן, רות אלמוג, אסתר שטרייט-וורצל, גדעון תלפז, דוד מלמד ואחרים; ואם חושבים על "נצח" הספרות העברית, אז אולי אי אפשר לדעת, כבר היום, בזכות מי במיוחד תיזכר האסכולה הפתח-תקוואית – אבל אולי, במבט היסטורי, (וזאת אני אומר, כמובן, על דעתי שלי בלבד) – היא תיזכר בעיקר בזכות יצירתו של בן המושבה יהושע קנז, שאנחנו כולנו היינו בני תקופתו].

*

מתוך היומן, 31.8.08. יום ראשון. זו הרשימה על ספרו של יהושע שכתבתי אתמול לגיליון "חדשות בן עזר" של מחר. לאחר שהמסתורית התחילה לקרוא את הספר, ומאוד לא התלהבה מהסיפור הראשון, החלטתי להוריד את הקטע האחרון, המובא כאן בסוגריים מרובעים, ולא להתחייב בשם ההיסטוריה ובשם כל שאר סופרי פתח-תקווה, אף כי אני מאמין בהחלט בדברים האלה.

1.9.08. יום שני. גיליון 374 של המכתב העיתי. אחר-הצהריים יהושע מצלצל להודות על הרשימה ואומר שכבר בבוקר טילפן חיים באר לאברהם יבין לבשר לו עליה.

[פתח תקווה כיום, 2015, היא בת 137 שנים. בעוד כ-3 שנים תהיה בת 140].

* * *

                         אהוד בן עזר

אוֹף-גֵפְרִישְׁטֵע מָצֶה

[המתכון של אימי דורה]

אוף-גפרישטע, הכוונה, לתת למצה טריות מחודשת.

לוקחים כארבע-חמש מצות, בוצעים לשניים לאורכן, מניחים מחצית על מחצית ושוטפים תחת קילוח מים מהברז. במקביל מחממים מחבת בגודל ההולם מצה, עם מכסה מתאים, ורצוי גם שבכת-מתכת עגולה על קרקעית המחבת, למניעת התדבקות המצות לתחתית.

כאשר החום במחבת חזק דיו, פורשים כמניפה את חצאי המצות זה מעל זה, מוסיפים קצת מים עליהם ולתחתית במחבת, ומכסים היטב במכסה.

לאחר דקות אחדות מתאדים רוב המים במחבת ואפשר לקלף ולהוריד חצאי המצות בזה אחר זה, אך לא בבת אחת, והם כמו פיתות חמות טריות. מכינים מראש פלחי ביצה קשה, גבינה צהובה, חמאה, מיונז לביצה, ומה שעוד מתחשק, אפילו שינקן. מורחים ומניחים בקצה המצה, מגלגלים לצורת צינור, כמו שטרודל, ואוכלים לתיאבון.

בדרך זו אפשר לחסל חמש-שש מצות טריות לארוחת הבוקר.

* * *

החמצת מלפפונים קטנים

בארה"ב מוכרים בצנצנות זכוכית מלפפונים חמוצים עבים ובעלי זיפים תחת השם "היברו פיקלס"; הם עשויים בחומץ וטעמם לא רע למי שאוהב אותם. אנחנו חסידי הכנת המלפפונים המוחמצים במי-מלח, וזה המתכון שלנו:

צנצנת עם סוגר הרמטי של טבעת גומי ומנוף-קטן מחוט-ברזל קשיח. תכולתה נטו כשש כוסות מים שהם כליטר וחצי.

מגשית של מלפפונים ננסיים וכדאי אפילו 2 מגשיות ולברור מתוכן את הננסיים ביותר.

2 פרוסות-טבעות של פלפל חריף.

2-3 שיני שום קלופות, מפולחות לפי הגודל.

אגד שמיר. הטוב ביותר הוא שמיר-בר אלא שקשה למוצאו.

שתיים וחצי כפיות מלח גס מומסות בשתי כוסות מי ברז רגילים עם כף אחת של חומץ.

אופן ההכנה: שוטפים היטב את המלפפונים, קוטמים את הקצה שהיה מחובר לשיח. מניחים טבעת פלפל חריף בתחתית הצנצנת ובונים עליה את שכבות המלפפונים. כדאי לנער מדי פעם כדי להגדיל את התכולה. אם בוררים אותם משתי מגשיות, אפשר לדחוס יותר – מלפפונים קטנים יותר.

שמים למעלה את טבעת הפלפל-הריף השנייה ופלחי השום, וסוגרים עליהם היטב עם אגד השמיר, כמה שנכנס יותר.

מכינים את תמיסת 2 כוסות מי-המלח עם כף החומץ, שעוזר לשימור קשיותם של המלפפונים, יוצקים עד מלוא הצנצנת וסוגרים היטב עם המכסה ה"פטנטי".

מניחים בחוץ, בשמש, או על אדן החלון.

בימים חמים המלפפונים מוכנים-למחצה כעבור 24 שעות ואפילו פחות. בימים קרים ומעוננים זה לוקח לעיתים יומיים. יש לפקוח עין על מידת ההחמצה – לפי צבע המלפפונים. משעה שהם מאבדים מירקותם ומקבלים קצת צבע חאקי – מיד להכניסם למקרר. כך פעולת ההחמצה מושהית, ואפשר ליהנות במשך ימים אחדים מטעמם העשוי-למחצה, שהוא, כמו המלפפונים עצמם – אחד מנפלאותיה של ארץ-ישראל.

כשבאים אורחים אני מכין לפחות שתי צנצנות, ובהן תכולה של כשלוש מגשיות ויותר, ולא נותר מהם זכר אחרי שהאורחים מסתלקים.

בימים רחוקים היה אפשר למצוא מלפפונים קטנים וקשיחים להחמצה גם בערימות המלפפונים הרגילים, כיום – כמעט שלא. רק לעיתים רחוקות בשוק. ואז זה בהחלט מומלץ. מצד שני, מחיר המלפפונים הננסיים במגשיות אמנם יקר יותר, אך מצדיק את ההוצאה כי הם מתאימים במאה אחוז להחמצה וגם זמינים.

אז אל תחמיצו – החמיצו!

* * *

תקוה וינשטוק

1. צמח חודש ניסן: העולש

תוך שיטוט ברחוב השוק בנצרת נתקלתי, בין ירקות הגבעולים הירוקים, בירק שלא ראיתי מעולם במרכול.

"מה  זה?" התעניינתי.

"עולש," השיב הירקן. "ירק טוב למאכל!"

העולש אינו מוכר לעירונים אך מקובל מאד בשולחן האוכל הערבי הכפרי. הוא נודע היטב גם לאבותינו. מהמאמר על צמח חודש ניסן שחיברה ד"ר שרה'לה אורן עם היועצת הבוטנית ד"ר חן שרמן, מסתבר שהעולש המצוי – הוא-הוא המרורים שבהגדה.

ביסודו זה צמח בר. צמח חד שנתי ממשפחת המורכבים הנפוץ בארצות הים התיכון. בארץ גדל העולש באדמה כבדה בצידי דרכים ובשטחים פתוחים מהגולן עד צפון הנגב. אבל לצד העולש מתנת הטבע קיים גם עולש תרבותי שמגדלים במיוחד. נוסף להיותו מרכיב בסלט יש לעולש הרבה שימושים נוספים. אחרי טחינה וקלייה והפיכה לאבקה הוא משמש כתחליף קפה, ציקוריה, הזכור במיוחד מתקופת הצנע. חלקים מעליו משמשים לרפואה – לניקוי דם, לזירוז הפרשת שתן, נגד עצירות ובעיות בטן, ועוד.

סגולות העולש נודעו כבר בימי קדם. תאופרסטוס, שהכין את תרגום השבעים (במאה השלישית לפני הספירה) ראה את המרורים כעלים דמויי עולש. פליניוס בן המאה הראשונה ציין שעולש הבר נאכל במצרים – וכך הוא מתקשר לאכילת המרורים ולזבח הפסח. בימי המשנה נודעו גם עולש הבר – המכונה במסכת כלאיים "עולש שדה" – וגם העולש התרבותי המכונה עולשין: "עולשין ועולשי שדה... אינם כלאיים זה בזה."

דיוסקורידס, רופא ובוטנאי יווני מהמאה הראשונה, כתב באינציקלופדיה לצמחי רפואה שחיבר על צמחי מאכל ותבלין, ותאר את ההבדל בין עולש הבר לזן התרבותי: עלי  העולש התרבותי גדולים ורחבים משל עולש הבר.

עקב חשיבותו זכה העולש למיספר שמות. בתלמוד הבבלי הוא מכונה "הינידיבי". בירושלמי  נקרא עולש הבר טרוקסימון, וההתרבותי – עולתין. התוספתא במסכת תרומות מעידה כי זמן ההשתמרות של הטרוקסימון הוא יום אחד בלבד. בערבית מכונה העולש הינדבה או עילת, ממש כמו בארמית, בחילופי ת' וש'.

בשנות רעב ובשמיטה זכה העולש למקום חשוב בכלכלה. רבי יהודה הנשיא פגש את רבי פנחס בן יאיר ושאלו "מה עושות התבואות?" ובן יאיר ענה: "עולשיו יפות," (ירושלמי, תענית י"ד) שכן כשהחיטה אינה מתפתחת כראוי ואין כל פרי משבעת המינים שהארץ נתברכה בהם –  בולט העולש. שטחי העולש בטבע משמשים אף כמרעה לצאן ולבקר, ובתלמוד הבבלי נזכר שהעולש נזרע גם למטרת מספוא.

העולש מתחיל את חייו כעלים בהירים רכים הצמודים לאדמה. עלים מתוקים המשמשים למאכל. העלים הולכים ומזדקרים וממרכזם יוצא עמוד של פריחה המגיע לגובה מטר ויותר. התיפרחות בצבע תכלתי והפרח נראה עשיר ויפה. בהמשך מתפתחים זרעונים שחורים  מאורכים  שאבקתם משמשת לציקוריה.

ומה בין העולש למרורים של פסח? תוהה ד"ר אורן ומתרצת:

אחת השאלות הפילוסופיות העתיקות עוסקת בשאלה למה רשע וטוב לו? עונה המקרא, כשהוא נשען על טבע הארץ בחליפותיו: הרשע אמנם בולט בחוסנו אולם המצב זמני בלבד ויתהפך בקרוב. משורר התהילים משווה את הצלחת הרשע לשפע הפריחה המקיפה אותנו ומדגיש כי ימי הירוק קצרים. תגיע רוח שרבית שתייבש את הצמחים ולא יהיו להם עוד תואר והדר "אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה. כי כחציר מהרה יימלו וכירק דשא יובלון" (תהילים ל"ו א, ב).

דימוי דומה משווה בין ימיו הקצובים של האדם לעומת חיי הנצח של הקדוש ברוך הוא. "ימיי כצל נטוי ואני כעשב איבש ואתה ה' לעולם תשב וזכרך לדר ודר" (תהילים ק', ב).

העולש המצוי נכלל ב"הירוקים" המכסים את הארץ ומתייבשים מהר והוא בקבוצת צמחים הקשורה בצווי הפסח. התכונה לקראת יציאת מצרים כוללת זבח פסח – צליית שה שנלקח מהעדר. "דברו אל עדת ישראל... ויקח להם איש שה לבית..." ובהמשך הסבר על אופן האכילה "ואכלו את הבשר בלילה הזה: צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו" (שמות י"ב ג-ח). כלומר, את הבשר יש לאכול צלוי בצירוף מצות ומרורים.888

חז"ל ופרשנים קבעו רשימת צמחים שאכילתם אכילת מרור: "ואלה ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחזרת בתמכא ובחרבינא ובעולשין ובמרור". (בבלי, פסחים). העולש –עולשין מייצג עם חבריו לרשימה את שפע הירק העתיד להתייבש מהר בעודו ירוק ורך. הנימוק לצירוף בשר צלוי עם מרורים כפול: הנימוק האחד – ידוע כיום כי אכילת ירקות מוסיפה לעיכול נכון של הבשר. נימוק שני קושר את הופעת הירק כסמל לסיפור פסח. השינוי שחל בקבוצת המרורים – הצמח הרך והטעים בראשיתו הופך צמח סיבי ומר בבגרותו. תהליך בוטני המסמל את מהפך מצרים ביחס לישראל: תחילה נתכבד בכבוד מלכים ובהמשך היו מנת חלקו עבדות וגזרות.

"למה נמשלו מצרים כמרור?" שואלת מסכת פסחים בתלמוד הבבלי – "לומר לך: מה מרור זה שתחילה רך וסופו קשה אף מצרים תחילתן רכה וסופו קשה." המסר הזה נאמר בקריאת ההגדה עם טעימת המרור: "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה?על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים."

2. "יש מלך בירושלים", ישראל 2007 – בימוי אלי כהן

לפני חודש-חודשיים הוקרן בסינמטק סרט של הקרן הקיימת על ראשית ההתיישבות בארץ. הסרט הורכב מצילומי הצלם הירושלמי יעקב בן דב, מהצלמים היהודיים הראשונים בארץ, שהיה הצלם של הקרן הקיימת. חלק מאין ספור צילומיו – אישים, ישובים, יערות ומפעלים משנות העשרים עד שנות המדינה – הועבר לסרט ערוך בצורה חדשה, דיגיטלית, שעשה יעקב גרוס, בעצמו איש קולנוע נודע.

הסרט מעלה את ראשית המנדט הבריטי בארץ. נצרבים בזיכרון הצילומים מבואו של הנציב העליון הראשון, סר הרברט סמואל. זה היה בשנת 1920, שלוש שנים אחרי הכרזת בלפור. היישוב היהודי הקטן היה שיכור מתקוות והנציב היהודי התקבל כמלך, בעצם כמלך המשיח. אופוריה כזו, אמנם בזעיר אנפין של היישוב אז, אפשר לדמות רק לשמחה של ערב הכרזת המדינה. הנציב יצא מהרכבת בחליפת שרד לבנה עם אותות כבוד, חובש כובע קולוניאלי משעם לבן, וכל ראשי היישוב, כולל האצולה הערבית ואנשי דת בגלימות ססגוניות, באו לחלוק לו כבוד.

בסרט גם צילומים מביקורי הנדיב הידוע, וכן לורד בלפור, צ'רצי'ל, איינשטיין, וכמובן חנוכת האוניברסיטה העברית על הר הצופים. ההקרנה מילאה את האולם עד אפס מקום (כרטיסים לא נמכרו אך היה רישום מראש) והקהל זרם בנשימה עצורה עם ההיסטוריה המצולמת.

בימים אלה נצפתה בסינמטק הקרנה מיוחדת של הסרט "יש מלך בירושלים" (ישראל 2007,  עברית ואנגלית) לציון 95 שנה למנדט הבריטי, 90 שנה לפתיחת האוניברסיטה העברית – וכן לזיכרו ההיסטוריון סר מרטין גילברט, שהספיק להשתתף בסרט זמן קצר לפני פטירתו.

"יש מלך בירושלים" עוסק בתקופת המנדט הבריטי אך לא מנקודת הראות של הקרן הקיימת בלבד. לצד סרטי ארכיון נדירים מישראל הוא מכיל סרטים מאנגליה, אוסטרליה וצרפת, שצילמו צלמי הצבא הבריטי וצלמי חדשות בינלאומיים. משתתפים בו חוקרים ואנשי רוח ישראליים (הפרופסורים גדעון ביגר ויהושע בן אריה, דוד קרויאנקר ומירון בנבנישתי) בריטים (סר מרטין גילברט, ד"ר ברנרד וסרשטין, לורד מייקל אלנבי) וגם ערבים (ד"ר מוסטאפה כבהא, פרופסור מוסה בודיירי).

הסרט – 58 דקות, משוחזר וערוך בשיטה דיגיטלית – מעביר במראה עיניים ומשמע אוזניים את הדרמה הפוליטית הסבוכה של ימי המנדט דרך סיפורה של ירושלים. מעניין במיוחד החומר הבריטי – ההתייחסות היהודית וכן הערבית ידועות לנו למדי. המלומד הבריטי מזכיר בראש וראשונה כי היו אלה בני עמו האמונים על ספר התנ"ך שהפכו את ירושלים, עיר קטנה ושולית בממלכה העותומאנית, לבירת המדינה (יעקב גרוס, קולנוען ותיק שהינחה את הקרנת הסרט, סיפר קוריוז מכיבוש ירושלים: ראש העירייה הקשיש, ערבי, הלך למחנה הבריטי למסור לגנרל אלנבי את כתב הכניעה. המחנה היה ריק ובלית ברירה הגיש את כתב הכניעה לטוראי שהגיע למקום, אבל זה סירב לקבלו מהיעדר סמכות. גם סמל שהתגלה במחנה סירב מסיבה דומה. לבסוף בא אלנבי וקיבל 'ירושלים אחת"... ראש העירייה שילם ביוקר על כתב הכניעה. היה חודש דצמבר והזקן הצטנן תוך השיטוט במחנה ונפטר עד מהרה).

[אהוד: אם איני טועה הסיפור אחר לגמרי. ראש העיר מסר את כתב-הכניעה לשני טבחים של הצבא הבריטי, ואילו על הקבלה על "ארץ ישראל אחת" חתם הרברט סמואל לסטורס ברדתו לראשונה כנציב הבריטי בנמל יפו].

גם סרט זה, כסרט של קק"ל, מקרין את המעמד הקלאסי של הלורד בלפור החונך את האוניברסיטה בירושלים, ומופיע בו הרברט סמואל, אבל הפעם מפרספקטיבה היסטורית: בתום ההתלהבות הראשונית מתאכזב היישוב היהודי מהנציב העליון היהודי הממנה שונא ישראל מובהק  (ולימים בן בריתם של הנאצים) למופתי של ירושלים.

לאחר מכן שוב אין נציב עליון יהודי בארץ, רק בריטים. המנדט מנהיג סדרי שלטון מתוקנים וכלכלה אירופאית, והישוב היהודי קולט במהירות את סממני הקדמה. סר רונלד סטורס מקים ירושלים של בתי אבן ובנינים מונומנטאליים אך בעיני היהודים הוא ידידם של הערבים ואילו והערבים רואים בו פרו יהודי. פורצים "מאורעות" אחרי מאורעות. קונפליקטים לאומים ודתיים סוחפים את העיר והארץ כולה להרס ודם. הכל וכולם נלחמים זה בזה, הערבים ביהודים, היהודים גם בינם לבין עצמם. "קינג דוד" המפואר מפוצץ. הבריטים מנסים משחק ניטרלי, מדכאים את המרד הערבי בשנות השלושים וגם מפרסמים ספר לבן האוסר על יהודים לרכוש קרקעות ולהתפתח. בתום מלחמת העולם השנייה מצפים היהודים לשווא לגמול על חלקם לצד צבאות הברית, והם נלחמים בבריטים. שלטון המנדט  נעשה בלתי אפשרי. כשבריטניה מתפנה מהודו, היהלום שבכתר, אין עוד טעם להחזיק בירושלים. הבריטים עוזבים. היהודים כובשים את הארץ. החוקרים הערבים טוענים כי הבריטים דיכאו את המרד הערבי ביסודיות רבה עד שב-1947 כבר היו הערבים חסרי כוח להלחם.

וכיום "יש מלך בירושלים" והוא יהודי, אבל שלום אין בה. המסה ההיסטורית הגועשת לא נפתרה גם כעבור כמעט מאה שנה מאז סיום השלטון התורכי.

היה מרתק לצפות בדרמה הזו שחלקנו מכיר אותה על בשרו וחלקנו רואה בה היסטוריה של פעם, לפני שנולד. אלה חיינו וזו מנת גורלנו וראוי להקרין את הסרט בכל אתר וזמן.

* * *

אהוד בן עזר

האם שיתוף הפעולה האכזרי עם הנאצים במזרח אירופה נבע מחלקם של קומוניסטים יהודיים בשלטון הכיבוש הסובייטי לפני כן?

מתוך היומן, 2008

23.6.08. יום שני. צהריים עם אורפז בשיין. בעקבות השיחה איתו אני מכניס את הקטע הבא לגיליון הקרוב: בשיחה עם חבר מבוגר הוא העלה בפניי קו מחשבה שאודה על האמת מימיי לא ידעתיו קודם למרות שאת כל העובדות ידעתי זה מכבר. לדבריו, לאחר חתימת הסכם מולוטוב-ריבנטרופ שמסר בידי הרוסים את חלקה המזרחי של פולין כאשר הגרמנים פלשו בספטמבר 1939 וכבשו את כל מערבה של פולין, הקפיאו הגרמנים את חזית המזרח וניפנו לכבוש את מרבית ארצות מערב אירופה: בלגיה, צרפת, הולנד, דנמרק ונורווגיה. כדי שהרוסים לא יפרו את ההסכם ולא יפתחו נגדם חזית במזרח, הם העניקו לרוסים לעשות אותו דבר במזרח אירופה. או-אז, מעבר לחלק שכבשו בפולין, כבשו הרוסים את הארצות הבלטיות, ליטא, לטביה ואסטוניה, את בוקובינה ובירתה טשרנוביץ שהיתה שייכת לרומנים ואת בסרביה שהיתה אף היא שייכת לרומנים אבל מרבית תושביה אוקראינים. וכן כבשו את טראנסדנייסטרה. אולי אני לא מדייק אבל באופן כללי אלא היו הטריטוריות. ומי עלה בהם לשלטון מטעם הסובייטים? פעילים קומוניסטים יהודים, שבשם האידיאולוגיה הסובייטית התעמרו באחיהם היהודים ורדפו אותם, שלא לדבר על יחסם לאוכלוסייה המקומית הלא-יהודית. לכן, לאחר שגרמניה פלשה לרוסיה בשנת 1941 וכבשה את כל הארצות הללו, פרץ בהן גל אנטישמיות חזק ממה שהיה קודם בגלל שנאת האוקראינים, הרומנים, הליטאים, הלטבים ודומיהם לשלטון הרוסי השנוא ולעושי דברו הקומוניסטים היהודיים. זה מסביר תופעות כמו צבאו האוקראיני של גנרל ולאסוב שערק כולו מהצבא האדום לצבא הגרמני, וכן את עזרתם של הגויים הלא-גרמנים להשמדת יהודים כמעט בכל מחנות המוות באירופה.

ואני שואל – האם הניתוח הזה יש בו ממש? האם יש הוכחות מבחינה היסטורית להזדהות של חלקים בעמים האלה עם הנאצים בגלל חלקם של היהודים בקומוניזם באותה תקופת ביניים שבין 1939 ל-1941?

* * *

אלוני זמורה

לאן בורח הכסף?

ב-The Marker", מגזין העסקים של ישראל" שבו כתבות מצוינות, מחודש מארס האחרון, כותב העורך כבדרך אגב בסוף המבוא לחוברת את הדברים הבאים: "לא צריך להיות מנהיג כדי לשים את הכסף בבנק בודד אחד בשוויץ, כפי שעשו 6500 ישראלים בבנק HSBC, בסכום כולל של כ-10 מיליארד דולר."

אני מנסה להבין, קומץ של מנהלי בנקים, מנהלי חברות, אנשי עסקים ואחרים הפקידו 40 מיליארד שקלים מרווחים שעשו במדינת ישראל, סכום עתק של כסף – בבנק בודד אחד בשווייץ.

לא כאן המקום לפרט את שמותיהם. העיתונאי אורי בלאו במאמרו "מחבואים" מפרט חלק ניכר משמות האנשים, הידועים והמפורסמים בארץ, שהפקידו חלק מכספם בבנק הגדול הזה. כספי הישראלים מהווים כמעט 10% מסך הכספים העולמי בבנק הזה. רק חמש מדינות בעולם עוקפות את מדינת ישראל  בסכומי הכסף שהופקדו בבנק אחד בחשבונותיהן.

המידע, שנחשב לסודי ביותר, נחשף על ידי איש מחשבים צרפתי-איטלקי בשם ארווה פאלצ'יאני, שנשכר על ידי הבנק. במקום לדאוג להגנה על החיסיון הוא אגר את הרשימות ולאחרונה פרסם אותם ברבים.

מן הראוי לציין, שבהגבלות מסוימות הפקדת כספים בחו"ל איננה נחשבת לעבירה על החוק הישראלי, בתנאי שההכנסות והרווחים דווחו לרשויות המס... מי שלא דיווח נחשב לעבריין.

עיני איננה צרה במי שעשה את רווחיו כחוק, ואינני מלין על עושרו. אני רק מבקש לצטט את אחד האנשים העשירים בישראל מוריס קהאן, שאמר באחד מהראיונות:

"מצער שאדם שעשה את הונו במדינה הזו מחליט לצאת למדינה אחרת מסיבות של מיסוי. יש כאן עניין מוסרי, וזה לא טרנד מעודד... זה לא יושב טוב."

לחברי הכנסת החדשים, לשרי הממשלה יש הרבה מה לעשות גם בתחום החקיקה, על מנת שההון שנעשה במדינה, מעבודה ומעמל רב של ציבור נרחב של עובדים, וממשאבים של המדינה,  יישאר ויושקע כאן בארץ, על מנת ליצור מקומות עבודה לצעירים יוצאי צבא ולחיזוק כלכלתה וחוסנה של מדינת ישראל.

        * * *

אהוד בן עזר

האביב הגדול

הָאָבִיב הַגָּדוֹל שׁוּב פָּרַשׂ אֶת כְּנָפָיו עֲלֵי אֶרֶץ חָרְפָּם

וּבְנֵי-הָאָדָם זָחֲלוּ לִקְרָאתוֹ מִמְאוּרוֹת קָרָתָם הַטְּחוּבוֹת –

הֵם קָרְאוּ הִימְנוֹנוֹת הוֹדָיָה לְבוֹאוֹ מִכָּל בֵּית אֱלֹהִים שֶׁהָפְכוּ לְבֵיתָם,

וְכִנּוּ בְּשׂוֹרָתוֹ – בְּשׂוֹרָתָם וְאֶת אֵשׁ חֵרוּתוֹ עִמְעֲמוּ בְּחַגֵּי חֵרוּתָם.

הָאָבִיב, כְּחַיָּה קַדְמוֹנִית וְשׂוֹחֶקֶת, עָזַב אֶת הַבְלֵי עוֹלָמָם,

הִתְגַּלְגֵּל בִּיְרַק הַכָּרִים וּבְדִּשְׁאֵי מִשְׁעוֹלִים וְשָׂדוֹת.

רַק אַחַת מִכְּסוּתָיו, הַדַּלָּה שֶׁבָּהֶן, נִשְׁאֲרָה בִּיְדֵי הָאָדָם

וְאוֹתָהּ הוּא פּוֹרֵשׂ בְּחַגָּיו הַגְּדוֹלִים בִּיְדֵי עֲמָלוֹ הַכְּבֵדוֹת.

כָּל אָבִיב וְאָבִיב יְקַרְבוּ אֶל מוֹתוֹ אַךְ פְּרִיחַת הָאָבִיב הַגָּדוֹל – תִּקְוָתוֹ,

הוּא שׂוֹנֵא אֶת חַיַּת הָאָבִיב הַנִּצְחִית וְסוֹגֵד לִכְסוּתָהּ הַדַּלָּה.

עִם נִיסָן חַיְּכָנִי יְהַלֵּךְ בַּשָּׂדוֹת וְזֵרִים יַאֲסֹף מִפִּרְחֵי אַלְמוֹתָם

וְיַשְׁלִיךְ אֶת עַצְמוֹ וְאוֹתָם בְּיֵאוּשׁ עִם כָּל סְתָו אַפְרוּרִי וְאֵיתָן.

שירו הראשון של הסופר והמשורר הנידח אהוד בן עזר שהתפרסם

ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת ד"ר יעקב הורביץ

לפני 60 שנה, בשנת 1955, בהיותו בן 19. השיר פותח את ספר שיריו

"יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שירים 1955-1995 שיצא לאור בשנת 2005,

השיר שימש עילה למחברו להביא בחורות לחדרו בהיותו סטודנט בירושלים.

* * *

אורי הופרט – עו"ד, ד"ר

ישראל שוקעת

המאבק בין השיעים באיראן לבין הסונים בסעודיה, במצרים, בירדן ועוד, פותח הזדמנות היסטורית בפני ישראל להתחבר אל מדינות הליגה הערבית.

ניצחונו האישי של נתניהו בבחירות לכנסת ה-20, לא שינה את יחסי הכוחות הטמונים באלקטורט הישראלי. אדרבא, הבחירות העלו שוב את מפלגת העבודה (בלבושה כ"מחנה הציוני") לכוח הפוליטי השני בגודלו. ניווט נכון יכול לחבר אותה ל"יש עתיד", ליצור גוש מרכז משמעותי ולהעמיד את האופוזיציה הראשית על 35 מנדטים. גיבוש כזה הוא חיוני כעת יותר מתמיד.

נתניהו והליכוד מגלים התנהגות שחצנית, עם תוכניות מוצהרות מסוכנות כמו "ניהול הסכסוך" עם הפלסטינים, במקום לנסות לפתור אותו, שופך דלק על מדורת הסכסוך.

"חוק הלאום", שחקיקתו הדחופה הובטחה, מהווה סכנה מוחשית ליציבותה של ישראל כמדינה דמוקרטית.

התוכניות לערער את מעמדה של מערכת המשפט, שיפגעו קשות בדמותה של ישראל כמדינת חוק.

ההתנגשות החזיתית עם ממשל ארה"ב, ההזדהות עם המפלגה הרפובליקאית, עם הימין הלבן הסהרורי של "מסיבת התה" ועם המשיחיים האוונגליסטים, משקיעים את מעמדה של מדינת ישראל. כל אלה פוצעים קשות את מדינת ישראל ואת הציונות. צודק הסופר עמוס עוז, הצופה את סופה של המדינה תוך התכנסות מטורפת למדינת אפרטהייד.

הרצוג וביבי, אלה הן שעות חירום לאומי. על "המחנה הציוני" לגבש יוזמה בציבור ובכנסת, אשר תגן לפחות על שני עיקרים:

א. הפיכת מגילת עצמאות לחוק יסוד.

ב. פתיחה ביוזמה שתנסה לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים.

פרדוכסלית, ניצחונו האלקטוראלי האישי של נתניהו הוא הפסדה ההיסטורי של מפלגתו. הגזענות שגילה כלפי אזרחי ישראל הערבים (ונגד "השמאל"), ונסיגתו של נתניהו ממחוייבותו בנאום בר אילן ("שתי מדינות") – חשפו את פרצופו האמתי של "המנצח". ה"שטיקים" וה"קונצים" של נתניהו – נחשפו. הממשל הדמוקרטי בארה"ב והאיחוד האירופי השתחררו מאשליות לגבי אופיו של ראש הממשלה נתניהו ולגבי תכניותיו. נתניהו שם את כל הקלפים על השולחן כדי להיבחר, ונאלץ כעת לשלם את מחיר חשיפתו.

המאבק בין השיעים באיראן לבין הסונים בסעודיה, במצרים, בירדן ועוד – פותח הזדמנות היסטורית בפני ישראל להתחבר אל מדינות הליגה הערבית, למצוא שפה משותפת עם הפלסטינים ולפתוח דף מזהיר בתולדות מדינת ישראל. ארה"ב ואירופה ישמחו אז לעזור לישראל בצעידה בדרך שבה צעדנו בטרם עליית הליכוד לשלטון. החזון של בן גוריון, של רבין ושל רוב האזרחים בישראל – עשוי להתגשם.

ח"כ כחלון, המחזיק במפתח לקואליציה, מבין היטב כי חיבורו אל נתניהו ללא שיתוף "המחנה הציוני" לא יוביל לשיפור כלכלת ישראל, לא יפתור את בעיית מחירי הדיור ולא יציל את המשק מקריסה. כחלון מבין היטב כי הצלת הכלכלה הישראלית איננה בידי נתניהו, אלא בשינוי הקו הפוליטי. השינוי אפשרי רק אם "המחנה הציוני" ו"יש עתיד" יקימו עם "כולנו" חזית שפויה!

נתניהו יודע היטב כי בלי תנועות המרכז יהיה עליו להתמודד עם כל העולם. הוא יודע שהוא ממולכד. לאחר שחשף את פרצופו, אין לו פתרון לבעיותיה של המדינה. הוא יודע כי הוא חייב ליפות את פניו. על מחנה המרכז לדעת לגבש את החלופה הממלכתית. מחנה המרכז חייב להתלכד, ובכוחו לעצור את הממשלה לפני המדרון המאיים!

ניצחונו האישי של נתניהו, אשר גרף בהצלחה קולות רבים מ"הבית היהודי", יוכל לשמש כראשית כישלונו. זוהי שעתו הגורלית של יצחק הרצוג! על כתפיו מונחת, במידה רבה, מלאכת עצירת המבול, בתנאי ש"המחנה הציוני" ישמש ככוח מוביל ושמפלגות המרכז-שמאל לא יפלו לתוך המלכודת של שיפור פניו של נתניהו.

מתוך "על צד שמאל", מגזין הסוציאל-דמוקרטיה בעריכת נפתלי רז, 2.4.15.

אהוד: מילא "סופה של המדינה" – ורק שעמוס עוז לא יאמר שמחר השמש לא תזרח, כי אז העולם כולו יימק באפלה.

וכשאני אומר זאת לאנשים – רובם אינם מבינים את האירוניה, כי אצל מרבית הישראלים המשכילות מתחילות תולדות המחשבה האנושית עם הפילוסוף עמוס עוז.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד חברי משכבר הימים, לפני 4 שנים (למיטב זיכרוני) חגגנו יום הולדת משותף אצל רמי. איך עובר לו הזמן. חלמת אי פעם שנגיע לגיל 80?  (עוד שנה – כמו מטוס סילון).

מה לא הייתי נותן כדי להיות שוב עם ורדה בכיתה אחת ובשבט אחד (ואפילו לקבל ממנה נשיקה כשהפסדתי אצלה, בכוונה, במשחק ה"נימוס" או "ירק") ולדעת שאני מנצח אותך על ליבה.

נקווה רק לטוב, הלוואי שנמשיך להיות רק בריאים.

חג שמח, אביבי, מלבלב ופורח –

שלך,

דני יערי

אהוד: תודה על הברכות אך ליבה של ורדה גלס גם לא היה נתון לי, לצערי, ואני סבלתי בגללה ייסורי אהבה – ממש כמוך. 

* לאהוד היקר! מזל טוב ביום הולדתך! אני מוקירה את הקשר העמוק שלך עם סבך יהודה ראב ומאחלת לך עוד שנות פוריות רבות, כשכל מכתב עיתי נוסף מורה על נאמנות למקורות ומיומנות כתיבה וחשיבה.

פסח כשר ושמח בחיק המשפחה והמשך חיובי בכל מעשיך!

מברכת ומאחלת,

תמר יינן

* אהוד היקר, חג שמח ומזל טוב ליום ההולדת! אכן מוחך תמיד אורגינלי ומפתיע, כך גם ההודעה על חגיגת יום ההולדת ה-79  ועל החלפת הקידומת הקרבה ובאה.

אך בעצם כל יום הולדת שמגיעים אליו בבריאות תקינה ובשכל טוב הוא סיבה למסיבה. את הברכות אתה מרוויח ביושר ואנחנו כבר מתכוננים לחגיגת השנה הבאה!

אז הרבה ברכות ליום הגדול, הנאה ונחת, המשך העבודה הספרותית וכמובן המשך המכתב העיתי האהוב.

כל טוב לך וליהודית,    

מתקוה

ויש לי גם בקשה. נא העבר את המייל הבא לפוצו. תודה מראש.

לפוצ'ו ברכות חג שמח!

איני יודעת את המייל שלך ותודה לאהוד הדוור.

נהניתי מאוד מסיפור הילְדות והילָדות שלך וצחקתי בלי די. זכורים לי החורים ברצפת הקרשים של מרחצאות הנשים ופחדי ש"יראו" לי דרכם. כעת גילית לי שאכן החשש היה מבוסס...

תקוה וינשטוק

* תקוה יקירתי היפה והחטובה,

כל שנות חיי הארוכות שאלתי את עצמי מאיפה אני מכיר אותך. עכשיו סוף סוף פתרת לי את התעלומה.

תבורכי! חג שמח!

שלך

פוצ'ו

נ. ב.

אל תדאגי. אין לך מה להתבייש.

* אהוד יקר, ברכותינו לך ליום הולדתך, שהשנה חל ממש לפני חג הפסח והפתיע אותנו! ולכן, בבוא החג, איחולינו לך שתוסיף לנהוג חירות מלאה בדעותיך הפוליטיות והספרותיות ובעריכת עיתונך האינטרנטי, ובכל זאת, שלא תשתעבד לעבודת הפרך של העריכה, שאת כולה עמסת על כתפיך שלך (גם אם  אתה טוען שהסופר אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון, עוזר לך לפעמים), ושתמשיך לחגוג את החיים עם רעייתך "המסתורית"!

בברכת חג כפול לך וליהודית,

ארנה ושמאי גולן.

* קבל נא מלוא הטנא ברכות לבביות לרגל יום הולדתך. שא ברכה! איש 'עט' כמוך – ראוי לכל האיחולים.

כל טוב לך ולכל יקיריך.

בברכה,

יוסי דה ליאון

פתח תקווה

* בגיליון 1033 התפרסם מכתבה של רות כץ ירדני, קראתיו ושוב קראתיו ואני תוהה מהיכן ומאיזה תהום יונקת הכותבת את השנאה למר נתניהו ולכל מה שמריח לאומי בעיניה, כשכתיבתה רצופה בדברי לעג להג ובוז.

ממרום שנותיי אני יכול להיזכר רק בשנאה אחת דומה, כזו שהיתה בין חברי הקיבוצים בזמן הפילוג.

מאידך אם רוצים לדעת מדוע אפסו (לצערי) סיכויי השמאל לחזור לשלטון, תקראו את מכתבה המתנשא והיהיר ותבינו.

יוסף אתר

גימלאי מאושר         

אהוד: גם אני לא מבין את פשר שינאתה לנתניהו, ואם איני טועה גם ביקשתי ממנה פעם ופעמיים למתן את דבריה הקשים על אודותיו כי הם חצו בעיניי את גבולות הטעם הטוב.

* "אסתר הרליץ" – הייטנר טועה, אתה מתקן וגם כן טועה. אסתר הרליץ מעולם לא היתה שגרירת ישראל בארה"ב. היא היתה קונסול ישראל בניו יורק.

חג שמח

אבניאל לטר

* ישנם מיעוט שבמיעוט מנמעני המכתב העיתי, שבעיניהם כל תיאור אמיתי של המציאות במזרח התיכון הוא "ימני", וכנ"ל כמעט כל המתפרסם אצלנו, כולל הביקורת על אובמה.

לדעתם, כדעת באראכ חוסיין אובמה הנערץ עליהם – כל מה שקורה במזרח התיכון, מאיראן עד תימן, קורה בגלל ביבי וההתנחלויות, והחברים מאוד מקווים שאובמה יכריח את ישראל להיפטר משניהם, שאז יבוא השלום לאזורנו.

אבל בינתיים כשהם קוראים דברי אמת מאת מיטב המומחים, המתפרסמים אצלנו – לחץ הדם שלהם עולה והם פורצים בצעקות נוראות.

לכן, למען בריאותם – אנחנו מבקשים מהם להודיע לנו ונוריד אותם מיד מרשימת התפוצה שלנו – בשמחה, ולבריאות!

* חג שמח לך אהוד – ולוואי שעיתונך ישפיע [בחלקו אפילו] על מקבלי ההחלטות במדינה. באיחולי חג ,

אלי מייזליש

אהוד: ישפיע? – אולי לא, אבל נדמה לי שהוא משמש כרפובליקה של מיטב האנשים החושבים בישראל, וכך זה יירשם גם לדורות הבאים.

* דן צלקה היה אומר: אבא ואימא מספרים לבנם  הקטן: "אתה נחמד, אתה יפה, אתה חכם, ועכשיו אנחנו רוצים להביא למשפחה עוד אחד כמוך!" – ומתפלאים שהוא מתחיל לצרוח – אבל אני רוצה לדעת, אם אבא יגיד לאימא: "את נחמדה, את יפה, את חכמה, אני רוצה להביא למשפחה עוד אחת כמוך!" – היא לא תתחיל לצרוח!!!?

* בתגובה לדיווחים מלוזאן, צייץ הערב [יום חמישי, 2.4.15] ראש הממשלה בנימין נתניהו בטוויטר: "כל עסקה עם איראן צריכה להשיב לאחור את יכולותיה הגרעיניות ולהפסיק את הטרור והתוקפנות מצידה."

השר לענייני מודיעין יובל שטייניץ אמר כי "החיוכים בלוזאן מנותקים מהמציאות העגומה, בה איראן מסרבת לעשות ויתורים בנושא הגרעין וממשיכה לאיים על ישראל ועל שאר המזרח התיכון."

על כך זכו השניים ללעג גורף בתקשורת הזנותית בישראל, אבל זו האמת! – כל שאר הסעיפים המצחיקים וההזויים של ה"הסכם"-כביכול בלוזאן, המטיל כביכול פיקוח על תעשיית הגרעין של איראן – אינם אלא פתפותי ביצים כדי להסיר מעל איראן את הסנקציות, ושתוכל להמשיך לרמות את העולם הטיפש ולאיים בריש גלי בהשמדת ישראל!

שוב נותרה ישראל בודדה במערכה, אבל דומה שבחשאי היא זוכה לתמיכת סעודיה, מצרים, נסיכויות המפרץ, ירדן, ואולי אפילו טורקיה, שמתחילה להבין את ה"ברוֹך".

* הטלגרף הבריטי דיווח הבוקר (ראשון, 5.4) כי לפי גורמי מודיעין מקומיים, איראן העבירה לזרוע הצבאית של חמאס עשרות מיליוני דולרים לצורך שיקום המנהרות שהושמדו על ידי ישראל במהלך מבצע צוק איתן. לפי הגורמים, איראן מממנת גם את חידוש מלאי הטילים של חמאס שהידלדל במהלך הלחימה.

* השופטים הקובעים את שיאי גינס בתחומים שונים – מתחבטים אם את ההישג הגדול ביותר בניהול משא ומתן מדיני מתוך טיפשות בלתי רגילה – יש להעניק לנשיא אובמה או למזכיר המדינה שלו – קרי.

* קוראי הספרות העברית בעתיד, גם חוקריה, יתקשו להסביר את התופעה לפיה שניים מן הרומאנים הארצישראליים הבולטים ביותר שנכתבו כאן, "המושבה שלי", "והארץ תרעד" – לא הותירו כמעט שום הד, ורוב הקהל העברי, גם קוראי הספרות המשכילות – אינו יודע עליהם [וגם שואל אותי בחוצפה "האם הפסקת לכתוב?"]

 אולי כי המחנה הספרותי מלא אגו-מניאקים ומגלומאנים?

* שמענו שקיים סופר עברי יהודי ממוצא פרסי, ראובן נמדר, החי כיורד בניו-יורק ואף זכה לאחרונה בפרס ספיר, פרס שסופרים ותיקים נידחים לא יכולים אפילו לחלום עליו.

והנה הזדמן לנו בגיליון ערב חג של העיתון, שהביא לניצחונו של ביבי בבחירות, "ידיעות אחרונות" מיום 3.4.15 – קטע מפרי מקלדתו של נמדר על אכילתו במסעדת פאר פרסית בעירו שעל נהר האדסון בגולה – תיאור שעורר בנו קצת בחילה, וגם חשק שלא לקרוא מספריו בשנים הקרובות:

"ההפתעה האמיתית הגיעה בצלוחיות חרסינה קטנות שהונחו בצידה של כל צלחת: חלמון צהוב טרי של ביצה חיה. הסועדים נטלו בכפית את החלמון החי ומעכו אותו בזהירות אל תוך ערימת האורז שהעלה עדיין הבל. החלמון התערב באורז הטרי, מעניק לו מרקם חמאתי קטיפתי שכמוהו לא טעמתי מימיי, ועל התלולית המהבילה הזו נבזק בנדיבות סומאק אדמדם-חמצמץ. זה לא היה מטבח משפחתי, וגם לא מטבח עממי – זה היה מטבח עילי לכל דבר."

* אלימלך שפירא: ידידי הצעיר אהוד, זה זמן מה שלא כתבתי לך כי הציקו לי המרידן, ובייחוד בעונת השאמוטי בפרדסי, שהוא לי כמעט מזוני היחיד אבל עושה לי כזאת צרבת בתוחעס שאני ממש נשרף – ועכשיו כבר גם עונת המצות של הפסח שמפליצות אותי, וזה לא צחוק! – אבל, אבל את המכתב העיתי אני קורא בשקידה כי הוא עיתון שמתאים מאוד לאנשים זקנים כמוני, לזקני היישוב, ואני רוצה להגיד לך, שהזיכרונות של הצוציק הזה ישראל ויסלר, הבן של הנגר – שפתיים יישק, חשובי הסופרים שלכם יכולים לצחצח לו את הסנדלים ולנשק את התחת – כי הם לא מסוגלים לכתוב משעשע כמוהו!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל