גיליון מס' 1035

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ' בניסן תשע"ה, 9 באפריל 2015

עם צרופת ההזמנה לערב הזיכרון בפ"ת לסופרת אסתר שטרייט-וורצל ב-26.4

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שֶמֶש בַּגּוֹלָן. // פוצ'ו:  בחיי, פרק ז. פוצו לכם ממני. // אלי מייזליש: כשטיפש חותם הסכם עם מנוול. // שיר לאהובותיי המתות מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים, 2008. // יהודה דרורי: להתגונן מפני מתקפת סייבר // אורי הייטנר: צרור הערות 8.4.15 // מתי דוד: האובססיה של אובמה להפוך את איראן למעצמה. // אלוני זמורה: קסמה של ירושלים. // אהוד בן עזר: עשרה ספרים שבחרתי, מתוך היומן, 2009. // יהודה דרורי: למה לתת להם חשמל חינם? // יש לי אקדח שעוזר לי בחלומות, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ד"ר יוחאי סלע: טרור אסלאמי – האיום האיראני ותימן – מרס 2015. [ציטוט].  // אהוד בן עזר: מתוך היומן, 2008, האם אובאמה היה נבחר לולא ה-9.11? // אהוד בן עזר: מכת הארבה לפני 100 שנה, חסן-ביי פוגע בכבוד נשות פתח-תקוה. // דיליג'נס תורכי עלה לו על הזין, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: מחלף ענבה. // ראובן שדה: הגיע הזמן להקפדה מכובדת על שמו המדוייק של אנצו סרני.  // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שֶמֶש בַּגּוֹלָן

בְּנַחַל יְהוּדִיָּה, 

מִמְּרוֹמֵי מַפַּל-הָרֶכֶס 

הָעָט מֵרֹאש פַּרְעוֹת נִזְרוֹ קְצוּפֵי הַתַּלְתַּלִּים

צַח וְעִזּוּז וְרוֹשֵף נִתְזֵי אוֹר מִגָּבְהֵי הָאֵימָה וְהַיֹּפִי

כְּמוֹ מִתְאַבֵּד הַזּ‏וֹנֵק אֶל מוֹתוֹ אוֹ אָדוֹנִיס הַקָּם לִתְחִיָּה

בְּכָל חַרְמָנוּתוֹ הַשִּמְשוֹנִית שֶל אֶשֶד פֶּרֶא  

שוֹקֵק אוֹנִים וָשֶצֶף וְצֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ

מֵרוֹם אֶל תְּהוֹם, מִשִּפְעָה לְיִפְעָה, מֵאַדְנוּת לַמַּפָּץ הַצּוֹנֵחַ

עַד נִקְבִיּוּת נִקְבָּתוֹ שֶל הַצּוּק הַנִּפְעֶרֶת תַּחְתָּיו יְחוּמָה  

כְּתַאֲוַת דְּלִילָה אֶל נַהֲמַת זִרְמַת הַמַּיִם

הַבּוֹעֲרִים בְּאֵש קָרָה שֶל רַהַט וְרִוְיוֹן –

כָּאן, בַּבַּרְדַּק הַפּוֹרֵחַ הַזֶּה, בֵּין כְּלוּלוֹת הָעִירִית וְהָאִירוּס

וּסְגוֹל בְּלוֹרִיּוֹת הַבַּרְקָן שֶכָּל נֶשֶב סוֹרְקָן בְּמַסְרֵק-שוּלַמִּית,

צוֹלִים שְמֵי הַבֹּקֶר אֶת תְּכֵלֶת בְּתוּלֵי הָאָבִיב הַמִּשְיִי, הַבְּרוֹקָאדִי

עַל מַאנְגַל קְשִיחוּת בַּזִּלְתּוֹ שֶל הָהָר הַמּוּמֶסֶת בְּשֶמֶש נִיסָן.

שֶקֶט קְרִיסְטָלִי, כָּבוּש וְגָבוּש,

שֶרַק פְּרִיטַת הָרוּחַ עַל מֵיתְרֵי רִיסֵי הָעֵשֶׂב

הָעֲנוּדִים כַּחֲרוּזֵי זְכוּכִית חֶבְרוֹן שֶל תְּכֵלֶת

בְּמַאסְבָּחוֹת קְלוּעוֹת אֶגְלֵי בְּדָלְחוֹ שֶל טַל מַשְכִּים

אוֹזֶרֶת אֵיזֶה עֹז חָצוּף וּמִתְחַטֵּא שֶל יֶלֶד

לְהָפִירוֹ בַּטְּרֶמוֹלוֹ הַדַּק, הָעִנְבָּלִי

שֶצִּלְצוּלוֹ נִשְמַע רַק לְאָזְנֵי שְפַנֵּי הַסֶּלַע

אוֹ לַכּוּכִים בָּהֶם אוֹרֵב הַהֵד לְמוֹלִידָיו

אוֹ לִתְנוּכֵי הַרַקָּפוֹת סְמוּקוֹת הַקּוֹמְפְּלִימֶנְטִים

שֶל צְבָא הַחַרְצִיּוֹת וְלִגְיוֹנוֹת חַרְדַּל-הַבָּר –

שֶקֶט כָּזֶה מִתְעַלֵּף כָּאן, בָּשׂוּם, בְּחַגְוֵי הַטְּחָבִים וְהַחֹשֶךְ,

בִּשְׂעַר עֶרְוָתוֹ הַדְּשוּאָה שֶל הַוַּאדִי,

בִּסְבַךְ בָּתֵּי שֶחְיָן שֶל מְעָרוֹת סוּגוֹת בִּפְטָל,

בְּאֹדֶם מַחְשְשוֹת שִכְרוֹן הָאוֹפְּיוּם שֶל הַפֶּרֶג,

בַּפַּרְפוּמֶרְיָה הַנַּרְקוֹטִית שֶל הַזַּעְתָּר,

שֶקֶט עָבוֹת, מִתְבּוֹסֵס בִּצְלָלָיו, מִתְרוֹסֵס בִּטְלָלָיו, הֲלוּם אֵלֶם,

אֵלֶם רְחוּש נְמָלִים טְעוּנוֹת גַּרְגְּרִים כִּפְסוּקִים שֶל מִשְלֵי.

אֲבָל

בִּגְלֹש הָאוֹר מִזְּהַב גְּבוּרוֹת הַצָּהֳרַיִם

כְּעֵדֶר הָעִזִּים מִגַּמְלָא אוֹ מִדִּיר עָזִיז,

בְּהִתְחוֹלֵל לְפֶתַע, בְּשָלֹש, שָלֹש וָחֵצִי

אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם, בְּלִי שוּם פְּרֶלוּד, בְּלִי הַתְרָאָה,

הַטַּיְמִינְג הַמֻּפְלָא בּוֹ הַצָּפוּי תָּמִיד מַפְתִּיעַ,

אוֹתוֹ בְּלַיְנְד-דֵיט נִפְעָם בֵּין הַיִּפְעָה וְהַדִּיּוּק,

אָז, דַּוְקָא אָז, תַּחַת שְמֵי הַכַּחְלִיל הַצְּלוּלִים כְּמוֹ קַצְוֵי כְּלוֹת הַנֶּפֶש,

כִּתְכוֹל אַקְוָרֶל הַכִּנֶּרֶת בִּגְאוֹת בָּהּ, שְקוּי גֶּשֶם, מִפְלַס-הַתִּקְוָה,

בְּאֶמְצַע הַפְלִירְט בֵּין הַרְדּוּף לְמַבָּט, בֵּין עֲלֵי נַעְנָע לִנְחִירַיִם,

בְּלֵב הַדְּמָמָה הַנּוֹגֶנֶת הַזֹּאת, מְעֻרְסֶלֶת הֶמְיַת הַטַּיּוּן, –

פֶּתַע פִּתְאֹם,

בְּמַפַּץ-אַדִּירִים

שֶל חֶדְוָה שֶהֻתְּזָה לִרְסִיסֶיהָ,

בְּמֶגָה ווֹלְטַז' שֶל דְּלֵקַת קַרְנֵי שֶמֶש נִחֶתֶת מִשְּמֵי אֲלַכְסוֹן,

מֻצֶּתֶת צִנַּת הַמַּפָּל בְּחִנְגַת-סַנְוֵרִים כָּזֹאת, אוֹקְסִימוֹרוֹנִית:

בְּאֵש מְפַכָּה, בִּזְרִימָה מִתְלַקַּחַת, בְּעֹנֶג צוֹרֵב עַד מַכְאוֹב

וּפְאַת הַמָּצוּק הַשּוֹתֶתֶת שְטוּפָה-לְטוּפָה בִּגְלִיסַנְדוֹ שֶל מַיִם

מֻרְתַּחַת בִּזְהַב הַקָּלָל הַנִּשְבָּר עַל חָזֶהָ מִדְּרוֹם-מַעֲרָב   

וְצִפֳּרֵ‏י-הַשִּיר, קוֹלוֹרָטוּרוֹת-הַסּוֹפְּרָנוֹ

שֶל הַלָּה-סְקָאלָה דֶה גוֹלָנוֹ, לֹא מִילָנוֹ, כָּל

הַצֶּטְיוֹת, הַדְּרוֹרִים, הַקָּנִיּוֹת, הַתּוֹר, הַבֻּלְבּוּל,

שֶלֹּא צְרִיכוֹת שוּם צִינְגָּלֶה בִּכְדֵי לִפְרֹחַ high

פּוֹצְחוֹת בְּקַנְטָטָה כָּזֹאת שֶאֲפִלּוּ לֵב אֶבֶן כְּלֵב הַבַּזֶּלֶת

כְּבָר חָש, עַ'ס בִּן עַאנוֹ, בְּפוֹרְטֶה, בִּפְּיָאנוֹ,

אֵיךְ אוֹטוֹטוֹ נִכְנָס הָרוּחַ 

בַּאֲבִי-אָבִיב.

הָא, אֵיךְ צוֹחֶקֶת הַרְמוֹנְיָה זוֹ עַל

קָקוֹפוֹנְיַת הַפָּאבִּים שֶלָּנוּ,

עַל כָּל חַקְיָנֶיהָ שֶל וּדְסְטוֹק בְּשֵינְקִין

וְשֶל .A. Lוּפְרִיסְקוֹ בְּעִמְקֵי הָאַלְכּוֹהוֹל,  

אֵיךְ הֵן מְצַפְצְפוֹת עָלֵינוּ חֲבוּרוֹת-הַזֶּמֶר

הַמַּגְנִיבוֹת הָאֵלֶּה, הַשְּכוּרוֹת יַסְמִין וָטַל

צִפְצוּף אָרֹךְ שֶל מֶלוֹס מְקוֹמִי, אוֹתֶנְטִי, אַסְלִי

שֶכָּל כֻּלּוֹ יִשְׂרְאֵלִי, יָשָר מִן הַמַּקּוֹר, 

וְאֵיךְ הֵן מִתְבַּדְּחוֹת, הַמַּמְזֵרוֹת, עַל חֶשְבּוֹנָם שֶל

אַלְפֵי תַּרְמִילָאֵינוּ מְבַקְּשֵי הַשַּנְגְרִי-לָה

אֵי שָם, בַּלֹּא-נוֹדָע, בְּיַרְכְּתֵי הָרֵי הַחֹשֶךְ

שֶל אוֹרְגִיוֹת הָאֶסִיד מִלָּה-פַּאז עַד קַטְמַנְדוּ

בְּעוֹד הַנִירְוָאנָה הֲכִי מְנֻרְוֶנֶת, הַחַאפְלָה הֲכִי מְשַגַּעַת

פָּשוּט מַמְתִּינָה לָהֶם, בִּינְגוֹ, מִתַּחַת לָאַף, בְּמֶרְחַק פְּשִיטַת-יָד

בַּסְּטוּץ בּוֹ שִיבַת הַתַּמּוּז מְדַגְמֶנֶת קוֹלֶקְצְיוֹת שֶל דֶמִי-סֶזוֹן כָּאן

עִם כָּל הַיַּפְיוּף וְהַחַדְפַּעֲמִי שֶהוּא כָּאן וְעַכְשָיו וְחִנָּם

כְּמוֹ אַדְמוֹנִית-הַחֹרֶש הַפּוֹרַחַת רַק אֵלֵינוּ,

רַק בִּשְמוּרַת-מֵרוֹן

וְרַק שְבוּעַיִם בְּשָנָה

בְּאֶרֶץ-יִשְׁרָאֵל יָפָה שֶל מִזְמוּזֵי כְּנָפַיִם,

אוֹתָהּ צִפּוֹרְנוֹגְרַפְיָה שֶל זִווּג וְשֶל קִנּוּן,

שֶל פַּרְפָּרִים מְסֻמָּמִים מִצּוּף, לֹא מִוִּיאַגְרָה,

שֶל סְחַרְחוֹרוֹת פְּרִיחָה וּפְּסִיכוֹדֶלְיוֹת שָׂשׂ-גּוֹנִים,

בְּכָל שֶלֹּא נִשְחַת עוֹד, לֹא מֻסְחַר, לֹא נִתְאַלֵּחַ

בִּסְחִי שְפָכִים וְזִבּוּלֵי הָרֵיטִינְג, בְּכָל מָה

שֶעוֹד מֻתָּר לִקְרֹא לוֹ בְּמִלָּה גַסָּה: מוֹלֶדֶת

בִּמְקוֹם מִלִּים גַּסוֹת יוֹתֵר

כְּמוֹ בֶּצַע

וְנַדְלָ"ן.

* * *

פוצ'ו

 בחיי

פרק ז. פוצו לכם ממני

אחותי אביגיל למדה בבית חינוך לילדי העובדים בצפון תל אביב, שהיה אז קרוב לביתנו ברחוב שלום עליכם. כשהגיע תורי ללכת לבית הספר, גרנו כבר ברחוב, המגיד ואימי החליטה לרשום אותי לבית החינוך בצריפים, הקרוב יותר. לא פחדתי מבית הספר והרגשתי את עצמי די משכיל מפני שידעתי כבר לקרוא ולכתוב את המילה "סוס". מסתבר שלא הייתי היחיד, וכשהמורה מלכה הזמינה כל ילד שיבוא ללוח ויכתוב את מה שהוא יודע, התמלא כל הלוח בסוסים.

מילדות הייתי מאלה המשכימים קום. כשהייתי מגיע לבית הספר לא הייתי מוצא בו אף ילד אחר, למעט ילדה שמנמונת מכיתה ב' שאימה החד הורית היתה מקדימה לצאת לעבודה ומקפידה לא להשאיר את הבת לבד בבית. לילדה קראו זהרירה והיא נחשבה לאחת התלמידות הפראיות של בית הספר. שנינו היינו מסתובבים בחצר בית ספר ומסתכלים זה על זו בלי לדבר. היא היתה גדולה ממני גם בממדים, ופעם כשעברה על ידי הרימה יד וחבטה בי על הכתף מתוך שעמום.

למחרת בבוקר, כשראיתי אותה בחצר, לא חכיתי עד שתרביץ לי וברחתי תיכף לתוך הכיתה. ברגע הבא ראיתי אותה מגיעה לפתח ומתקדמת לעברי. התחילה ריצה בין השולחנות והכסאות ומי יודע מה היה סופי, אלמלא הגיע לכיתה זאביק הקטן שלא הבין בדיוק מה קורה. חשב שאנחנו משחקים תופסת וקרא: "גם אני רוצה!"

הוא לא היה צריך לקרוא פעמיים כי היא תפסה אותו בלי בעיות והחטיפה לו על ימין ועל שמאל. עד היום אני לא יודע מדוע לא החזרנו לה, אולי מפני שהיתה כבר בכיתה ב' ונחשבה לגדולה.

את הילדה הזאת הייתי רואה אחרי הרבה שנים, כשהפכה לשחקנית מפורסמת ושיחקה בצ'יזבטרון ואחר כך בתיאטרון הקאמרי, שמה זהרירה חריפאי. במשך שנים, לאחר מכן, הייתי  חושב מדי פעם, שאם אפגוש אותה פעם ברחוב בלי בעלה, אתן לה טפיחה הגונה על הכתף, שלא תחשוב שאני פחדן שבורח מילדות.

למד איתנו בכיתה ילד אחד, יהושע, יתום מאימו, והוא היה מפליא לצייר. בשיעורים היה מקשקש על הנייר, ובהפסקות משתולל. הוא גר ברחוב שיינקין לא רחוק מביתי, אבל בעוד שאני הלכתי לבית הספר ברגל, הוא היה נוסע באוטו. אביו שהיה אופה ודאג לו מאוד, היה  מעלה אותו בבוקר על אוטובוס 8 ומשביע אותו שיחזור גם הביתה באוטובוס ושלא יעז ללכת ברגל.

הבעייה היתה שבדרך חזרה לרחוב שיינקין היה האוטובוס מגיע לתחנתו הסופית על שפת הים ומי שרצה להמשיך היה חייב לנקב מחדש את כרטיסו. יהושע המסכן רצה ללכת ברגל עם כל החבר'ה ולא להחשב לעשיר הנוסע כל היום באוטובוסים. מה עשה? הלך עם כולנו ברגל עד תחנה אחת לפני ביתו, ושם הזמין עוד ילד אחד שיסע איתו תחנה אחת, כדי שהנהג ינקב שני חורים בכרטיסו. המון פעמים יצא לי לנסוע איתו באוטובוס ותמיד היה מזכיר לי זאת כטובה שעשיתי לו.

אחרי הרבה שנים, כשקראתי את "החיים כמשל" של פנחס שדה, קראתי שם על חבר שלו, צייר בשם יהושע. אני בטוח שזה אותו יהושע שלי, אבל שני הגיבורים האלה כבר לא חיים ואין לי את מי לשאול. (אולי את אהוד).

גם מלכה המורה שלי כבר איננה, לימדה אותי עד כיתה ד' וחזרה לחנך כיתה א' חדשה. היתה אישה ערירית שעלתה ארצה בתור חלוצה, וגרה עם אחותה שגם היא היתה מורה וגם היא ערירית, סיפור עצוב של שתי אחיות שגדלו וגרו יחד עד זיקנה. בסוף כיתה אל"ף כבר ידעתי לקרוא ועד היום אני זוכר בעל פה את השיר שהכי אהבתי בגלל חרוזיו הטובים:

"סוס רכב לי ומרכבה / נוסע אני למושבה / רוצה אתה לווני? /  הנני הנני."

את סוף השיר לא כל כך הבנתי אבל את המילה הראשונה קלטתי מיד מקריאה ראשונה.

בכיתה ב' קראה לנו המורה סיפור נחמד על פוטי השובב ואחר נתנה גם לי לקרוא קטע. קראתי ברצון ולא ידעתי שזו תהיה קריאה גורלית. אני חושב שהיה זה זאביק שהתחיל לקרוא לי פוטי ובעקבותיו כל הילדים. מלכה המורה שחיבבה אותי מאוד ותמיד היתה מחליקה על שערי, או צובטת בלחיי – שינתה את הפוטי לפוצי ובעקבותיה התחילו כל הילדים לקרוא לי פוציק ואני לא מחיתי.

בכיתה ג' התחילו אחדים לשנות את הפוציק לפוצ'ו ובכיתה ו"ו, כשעברתי לבית ספר הכרמל ושם שאלו אותי לשמי, הבנתי שזאת ההזדמנות להפטר מהפוצ'יק שנראה לי ילדותי מדי והסתפקתי בכנוי "פוצ'ו" שמלווה אותי מאז ועד היום.

לימים כשהפכתי לסופר והוזמנתי לבתי ספר, שאלו אותי הילדים תמיד למקור שמי המשונה, כשהייתי מספר שזה גילגול של פוטי השובב, ראיתי על פניהם אכזבה. חיכו לסיפור יותר מפולפל ולא היתה ברירה אלא להמציא את הסיפור המופרך, שנחשב עד היום לסיפור האמיתי, וזאת ההזדמנות הראשונה שלי להעלות אותו על הכתב:

יום אחד, כשהייתי בכיתה ג' או ד',  אמר המורה: "תלמידים, מי שרוצה לתקן את הציון שלו שיעשה עבודה על יציאת מצרים."

ואני מאוד רציתי לתקן כי היה לי הרבה מה לתקן והחלטתי שהפעם אני לא כותב מהדמיון המופרע שלי, אלא יושב וכותב עבודה רצינית בשפת התנ"ך. פתחתי את ספר הספרים הצצתי בו וכתבתי עבודה בערך כזאת:

"ויקומו בני ישראל, ויעברו את ים סוף וילכו במדבר ויכאבו להם הרגלים ויתעייפו מאוד ויכעסו על משה רבנו ויתלוננו, ויכעס עליהם משה רבנו חזרה ויאמר להם עזבוני לנפשי, פוצו לכם ממני..."

למה פוצו אני לא יודע, כנראה קראתי בדיוק את  המשפט קומה ה' ויפוצו אוייביך, אז יצא לי פוצו.

כשהמורה החזיר את החיבורים והגיע לדף שלי, ראיתי אותו מסתכל על הנייר ואחר כך אליי במבט כזה של אחד שאינו יודע מה להגיד ואחר כך מגרד בראשו, מרים את ידיו בתנועת ייאוש ואומר:

"ויסלר ויסלר – " הוא היה תמיד קורא לי בשם המשפחה – "מה אגיד על העבודה שלך, מה אני כבר יכול להגיד? אולי אני אציין את החידוש  המופלא בשפה העברית: "פוצו לכם ממני."

הוא אמר זאת  בטון נלעג עד שכל הכיתה פרצה בצחוק, כי זה נחמד תמיד לצחוק על מישהו אחר. אני דוקא לא צחקתי,  לא הבנתי איך אפשר  להתייחס כך לשפת התנ"ך הקדושה, אבל גם לא התרגשתי באופן מיוחד ושמחתי שלא התבקשתי להביא את ההורים. אני בטוח שהשם לא היה נדבק אליי אלמלא למחרת קרה לי דבר עוד פחות נעים.

זה קרה עם אותו מורה. באמצע השיעורדפיקה בדלת ולכיתה נכנס המפקח של משרד החינוך. בדולח שמו, שם אמיתי, מככב אצלי הרבה בספר "איה הג'ינג'ית". כסוף שיער, עם מצח גבוה מלא קמטי חוכמה, עיניים עמוקות, חודרות שמעליהן גבות עבותות, סומרות, ממש מטאטא מעל כל עין. הדבר הרך היחיד שנשקף מפניו היו הלחיים. היו לו לחיים מכורכמות כאלה, נפולות. באופן כללי פרצוף של בולדוג, עוד לפני שפתח את הפה, כבר שמענו את הנביחה. פחדנו ממנו נורא, לא ידענו שהמורים מפחדים יותר.

כשהוא הופיע בפתח נפלה עלינו דממת מוות, הוא לא התרגש, היה רגיל שמפחדים ממנו, התיישב בצד ורמז למורה שימשיך בשעור. המורה ניצל את ההזדמנות שיש שקט בכיתה ונתן לנו שעור באמת טוב. לקראת סוף השעור הוא שאל שאלה מאוד קשה ואף אחר מכל הגאונים של הכיתה לא ידע את התשובה. אני, שלא נחשבתי לתלמיד מי יודע מה, הייתי היחיד שהצבעתי,  כי הייתי צריך לשירותים. אתם בטח מכירים את הפטנט הזה...

אני אצל המורה לתנ"ך הייתי מצביע תמיד בלי פחד, כי ידעתי שהוא לא יפנה אליי. הייתי  מדבר לאט, מקוטע, הוא היה שואל שאלה אחת, אני הייתי עונה על שאלה אחרת, אז עכשיו, כשיש לנו מפקח בכיתה, ידעתי שבטח ובטח הוא לא יפנה אליי, ואם כך, מה אכפת לי לעשות רושם טוב על משרד החינוך.

לכן עוד לפני שהוא גמר את השאלה, לפני שידעתי שהיא כל כך קשה, כבר היתה ידי מתנופפת בעוז באוויר, ואז ראיתי שקרה לי אסון, ממש טרגדיה. הייתי היחיד שהצביע, אני זוכר איך אני יושב עם היד למעלה ואני מסתכל ימינה ושמאלה ולא רואה אף אצבע מתרוממת. מה עושים עכשיו, איך יוצאים מהבעייה הזאת?

נו טוב, אם האצבע כבר למעלה, אז התחלתי להניע אותה בקצב ולפזם טרללל...לל...

ואחר כך ניסיתי כאילו לתפוס זבוב, ולגרד בראש ולבסוף שילבתי ידיים וישבתי כולי קשב, צמא לשמוע את דבר המורה.

והמורה המסכן, כשהבחין שמכל הכיתה המלומדה אני היחיד שמצביע, אז מטעמי זהירות הוא הביט הצידה ולא החזיר את מבטו לכיתה, עד שהבחין בזוית העין שאני כבר ילד טוב ירושלים ואז הוא חזר אלינו ואמר:

"מה זה ילדים? אף אחד לא יודע את התשובה? הרי רק אתמול דיברתי על זה שיעור שלם."

רצה שנזכור היום מה שהוא לימד אתמול, בעוד אנחנו כבר בהפסקה לא זכרנו על מה הוא דיבר. פעם היו מורים עם דרישות משונות כאלה.

כנראה שקולו היה כל כך עצוב, עד שליבו של בדולח המפקח נשבר בקרבו, רצה לעזור לו ואמר: "הנה הקטן ההוא בפינה הצביע קודם," והוא הצביע לעברי.

כעת למורה לא היתה ברירה אלא לפנות אליי, אך מאחר שניחש כבר מה החוכם הזה יכול להגיד לו, החליט להקדים רפואה למכה, וכדי להמתיק את הגלולה המרה, פנה אליי בהומור כזה של מורים ואמר בטון נלעג:

"כן, פוצו לכם ממני, מה יש לך להגיד?"

ואז אני קמתי בעוז ואמרתי בלי היסוס שמה שיש לי להגיד, זה זה שאני צריך מאוד לשירותים, כמו שסיפרתי לכם קודם.

הילדים צחקו אך הוא אמר בהקלה: "אז רוץ רוץ רוץ!"

ואני רצתי רצתי רצתי ומעבר לדלת הספקתי לשמוע איך בדולח שואל:

"סליחה מר שמילקיהו, איך קראת לנער, פוצלכם ממני? האם זה שם משפחתו?"

ואז שמיליק סיפר לו על החיבור המפוצלח שכתבתי, ומאותו היום התחילו הילדים לקרוא לי "פוצולכםממני". במשך הזמן הם התעצלו ואני נשארתי רק עם השם "לכם ממני א... סליחה! ... עם הפוצ'ו הזה."

לפעמים כשאני גומר את הסיפור, יש בין השומעים תלמיד חכם ששואל איך ויפוצו הפך לפוצ'ו עם הגרש מעל הצד"י. במקרים כאלה אין לי ברירה אלא לגלות לכולם שלבדולח היתה נזלת באותו יום, וכשהוא שאל מה זה "פוצו" יצא לו עטשי מהאף והפוצו היה לפוצ'ו.

מה שטוב אצלי שהרצינות שלי נראית כל כך אמינה, עד שאיש לא חושב לשאול אותי אם כל זה קרה באמת, הרי ברור שסיפור כזה אי אפשר להמציא מהדמיון. 

* * *

אלי מייזליש

כשטיפש חותם הסכם עם מנוול

הכול הרי יודעים כאן מי הוא הטיפש ומי הוא הנבל.

ולמה? למה בעצם מסכים טיפש לחתום הסכם עם נבל? כי הנבל מאיים שיבעט לו בתחת? לא! הנבל לא מאיים בבעיטות, הוא רק משקר. והכול יודעים כי הוא משקר ורק אתה הטיפש לא? או שאת המעט-מעט שהנבל מבטיח לטיפש – טוב מלא כלום.

אדוני הנשיא: לא למדת היסטוריה? אין דבר כזה בעולם לחתום חוזה עם שקרן ונבל שמעודד ותומך רצח המונים. הרי רק 77 שנים חלפו מאז, ואינך אותו ראש-ממשלת בריטניה שהיתה אז ענייה ורעבה שביקשה להתחמק מאחריות – אלא נשיא אדיר מימדים, נשיא המעצמה הגדולה והחזקה והעשירה בתבל, ואתה זה שנבהל מהנבל? כמו אחרון הפחדנים? כמו ההוא מיסטר צ'מברלין ב-1938 – שחזר הביתה מעיסקת מינכן הראויה לשמצה עם פיסת נייר וברדתו מהמטוס בלונדון הניף חגיגית נייר מעוך ודיקלם בקול רם: ראו מה הבאתי לכם ג'נטלמנ'ס – ראו-ראו 'שלום לדורות'!! שלום הבאתי.

ותוך שנתיים הפכה לונדון, מהפצצות ה'בליץ' הגרמני, לתל הריסות ועשרות אלפי אזרחים שרופים. זה [ה] שלום לדורות של מיסטר צ'מברלין ראש ממשלת בריטניה דאז. 

וככה – ויותר גרוע עכשיו, כשהכול יודעים שאיראן ממש משקרת בפרצוף. וכשאותו שר-חוץ שלהם חוזר לטהרן, הוא ממהר לאולפן ומכחיש כל דבר שחתם בלוזן – אותה מינכן של 1938 – נייר קופי מעוך של "שלום לדורות" – והנה אתה מיסטר פרזידנט אובמה, יוצא כל חצי-שעה עם שֶדֶר לאומה שלך ומנסה לתחמן אותנו ואת עמך שהחוזה שחתמת ימנע מהנבל האיראני להמשיך לבנות את הפצצה?

אתה הרי בעצמך אינך מאמין. אתה רק רוצה לעזוב את המשרה שלך בשלום וללכת הביתה ו'אחריי המבול'. נכון?

כי מהי האלטרנטיבה? האם היא אינה פשוטה? האם אינך מסוגל לומר מפורשות לנבל ככה: או שאתם סוגרים מיידית את כל המתקנים או שמאות מטוסי נושאות המטוסים שלנו 'גומרים' לכם את הכול ב-24 שעות! חד וחלק: אולטימטום. מה הפחד לומר עשר מילים? עשר מילים ותראה מר אובמה כי מיד הם סוגרים.

אבל לא. אינך מסוגל כי אתה טיפש. ולא שאני ממציא דברים עליך מר אובמה – בכלל לא. פתח נא מר אובמה כל תחנת שידור אצלכם ושמע טוב-טוב מה לא אומרים עליך? מה לא. איש אינו אומר שם אצלכם דבר טוב או מילה טובה עליך זולת הדובר שלך כי אתה חכם שלא חתמת הסכם טוב דווקא אלא הסכם הרע במיעוטו. הסכם גרוע לאמריקה. גרוע לעולם המערבי כולו ובעיקר לישראל – הידידה החזקה באזור.

הרי המוסלמים החביבים עליך מר אובמה הורסים באזור כל חלקה טובה. לא הותירו שריד מכל המקדשים העתיקים שלמדנו מהם את העבר שלנו. ניתצו הכול בפטישים 10 קילו. ניתצו לרסיסי חצץ ואינך עושה דבר. כלום-כלום. רק עלינו מאיים שאם לא ניסוג לקווי 67' לא יהיה לנו שלום עם הפלסטינים. אתה כנראה גיבור עלינו בלבד. אתה ואנשיך הקובעים כי שכונת גילה בירושלים היא "התנחלות בלתי חוקית בשטחים הכבושים" – להבאיש את שמנו ברחובות רמאללה הנאורה.

ארה"ב יודעת היום כי תימן וסעודיה הם על הפרק. אתמול סוריה ההרוסה ברובה, שלשום עיראק הכמעט הרוסה ולפני שלשום לוב שאינה לא לוב ולא לובים ולא דובים – מישמש של כנופיות הרוצחות אלא את אלה ומקצתם חודרים לטוניס ורוצחים שם תיירים. אין מתום במזה"ת מר אובמה ואתה שותק. רק חותם כטיפש עם הנבל שמשקר לך בעיניים.

לו היית לומד קצת מאיתנו ורואה כיצד אנו 'צ'יק-צ'אק' סגרנו עניין עם הכורים בעיראק ובסוריה או את הגיחות ארוכות הטווח לטוניסיה או לאנטבה או על שיירות בסודן, הרי עם כוחך הגדול פי עשרה, אתה יכול לגמור עניין וללכת לישון כמו אחרי חיסול בין-לאדן.

ואתה יודע מה? איני מנבא לך 22 חודשים שקטים. פשוט לא. ולא תהיה לך ברירה. תצטרך תוך זמן קצר [אחרי שתקום כאן ממשלה יציבה], ואחרי התגרות ראשונה או שניה מצד הנבל, להגיב. ואז כבר תלמד.     

* * *

שיר לאהובותיי המתות

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

האהובות המתות שלי

עדיין מגרות אותי

כאילו רק אתמול

מוללתי את פטמות

שדיהן המושלמים

והדובדבנים שלהם

תפחו בפי כמו מותק

כמו מותק מאוד

עומד לי כשאני חושב על

האהובות המתות שלי  

והלא הן כבר רק

שלדים ואין בשר על

חלקת חזן הצח 

שהיה משאת נפשי

יקרו לי זיכרונות שדיכן

אהובותיי המתות

משיָקרו לי רגבי עפרכן

באדמת מולדת

ובחלומותיי אני ממשיך

לזיין אתכן ואתן

חיות ואני מאושר

ורק יודע שאם

זה היה להיפך

אתן לא הייתן נזכרות

בי כלל. כּוּּסיות.

20.11.08. יום חמישי. לפני הצהריים אני יושב לקפה וקרואסון במדרכה מול גימנסיה הרצליה, היכן שהיה פעם קפה "אקסודוס". כותב בפנקס, המלווה אותי תמיד, שיר.

* * *

יהודה דרורי

להתגונן מפני מתקפת סייבר

מדינת ישראל נמצאת במלחמה מאז הקמתה. המתקפה עליה נמשכת ללא הרף באמצעים מגוונים: צבא סדיר, טרור, טילים, תעמולה והסתה, חרם עולמי ועכשיו גם לוחמת סייבר.

מדינתנו אכן מתגוננת, ברציפות ובנחישות בעיקר כנגד מתקפות טרור ומטילים או צבא סדיר. המדינה שלנו עושה רק כנגדם פעילויות מניעה אלימות וסיכולים ממוקדים!

נראה לי שמשום מה המדינה אינה מתייחסת ברצינות המתאימה לשלושת סוגי המתקפות האחרות שהוזכרו פה (תעמולה והסתה, חרם עולמי ולוחמת סייבר). ונשאלת השאלה ההגיונית: במלחמה כמו במלחמה – מדוע שלא נפעל בסיכולים ממוקדים נגד גורמי הסתה, נגד מארגני חרמות ונגד תוקפי הסייבר? זוהי מלחמה והם הלוחמים בנו ועליהם לדעת שהם עלולים להיפגע! צריך להכניס פחד לליבם, צריך ליצור הרתעה! יש לנו מערכות ביטחוניות פעילות בכל רחבי העולם ויש להפעילן נגד תוקף מכל סוג שהוא – יישב הקבינט הביטחוני וייקח סוף סוף החלטה אמיצה בנדון.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 8.4.15

* הפילוסוף והמשורר האמריקאי בן המאה ה-19 ג'ורג' סנטיאנה אמר שמי שאינו לומד מההיסטוריה עלול לחזור עליה. אנו רואים זאת בימים אלה בשידור חי.

ההסכם עם איראן מבוסס על מתן אמון במשטרים רודניים רצחניים, והפקדת או ליתר דיוק הפקרת שלום העולם לרצונם הרע.

כך היה בהסכם בין ארה"ב לצפון קוריאה על הקפאת תכנית הגרעין ב-1994. הנשיא קלינטון השתבח בהישג העצום שהביא לעולם ולארה"ב, והמשטר הצפון קוריאני צחק כל הדרך לפצצת האטום.

האם בהכרח כך יהיה באיראן? בהכרח? לא. אבל זו חייבת להיות הנחת העבודה של העולם החופשי, כי מחיר הטעות עלול להיות הרסני. צדקו אלה שהתריעו מפני ההסכם עם צפון קוריאה, ועל אחת כמה צודקים מי שמתריעים על הסכם דומה באיראן. אין להתייחס לאיראן כאל מדינה נורמלית שניתן לסמוך על המילה שלה. המשטר האיראני הוא משטר פונדמנטליסטי קנאי ג'יהאדיסטי, המונע משאיפה להשתלט על העולם, וחותר לפצצה גרעינית כדי לקדם את האג'נדה הזאת. כל הדיבור על "גרעין לצרכי שלום" אצל משטר האייאתולות הוא תרמית. רק מי שמאלץ את עצמו בכוח יזייף אמונה בהיתכנות של מטרה נוספת כלשהי לתכנית הגרעין האיראנית, זולת נשק גרעיני. הסכמי מרמה הם מרכיב מהותי באתוס הדתי שלהם (חודייבה), בדרך להשגת מטרתם. ראינו זאת בהונאת אוסלו, שמלכתחילה היתה הסכם שנחתם אך ורק לצורך שיפור עמדות בתכנית השלבים לחיסולה של ישראל.

אובמה נוהג בדיוק כמו צ'מברליין, שהאמין למילה של היטלר ושילהב את האספסוף הבריטי שוחר השלום באשליית "שלום בדורנו". צ'מברליין חזר לארצו כמנצח ושבר את שיאי הפופולריות. יריבו הגדול צ'רצ'יל נראה נלעג בקיצוניותו. נאומיו חוצבי הלהבות הוצגו כמסע הפחדה ומופע בכיינות.

* העולם חוגג את ה"שלום בדורנו" שנרקח בלוזאן. למה ישראל צריכה להצטייר כמקלקלת השמחות, כקיצונית. למה לא להתיישר עם הבון טון העולמי?

השיב על כך הרב קוק: "יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו – בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד."

מי שבשם השלום והפציפיזם אינו נלחם ברוע, סופו שישליט את הרוע בעולם.

* יש דבר אחד משותף לישראל ולאיראן. שתיהן ראו בהשגת נשק גרעיני מטרה המקדשת שקרים ותחמנות. גם אנחנו הקמנו מפעלי טקסטיל ומפעל לאנרגיה גרעינית והערמנו על כל העולם. כך גם הם. יש רק הבדל זעיר אחד. אנו עשינו זאת, בהיותנו המדינה היחידה בעולם שכל סביבתה חותרת להשמידה, ועמנו כמעט הושמד רק לאחרונה. הגרעין הישראלי נועד להרתיע מפני ניסיונות להשמיד את ישראל, ושימוש בו אפשרי אך ורק כנשק יום הדין למקרה של סכנת השמדה מוחשית.

ואילו על קיומה של איראן אף אחד אינו מאיים ומטרתה תוקפנית – השלטת חליפות שיעית על העולם, ובשלב ראשון על המזה"ת. תכנית הגרעין נועדה ליצור מצב שאף מדינה לא תעמוד בדרכה. 

ולגבי ההערה הקודמת – על פי מקורות זרים, כמובן.

אין שום ספק שאיראן תמשיך לרמות ולתחמן עד השגת מטרתה. הסכם המבוסס על אמון באיראן, הוא בלתי רציונלי בעליל.

* טבח 147 הסטודנטים בקניה נעשה באמצעות רובים. במחנה הפליטים הפלשתינאי אל ירמוכ בסוריה נערפים ראשים בסכינים.

אל תתנו להם פצצות גרעין.

* ללא קשר להתנגדותי להסכם עם איראן – אני רואה בהצעת החוק המוגשת לקונגרס האמריקאי, שנועדה לחייב את הבאת ההסכם לאישור הקונגרס, א"ב של דמוקרטיה. החוקה האמריקאית מחייבת להביא לאישור הקונגרס כל אמנה בינלאומית. אין ספק שהמשמעות ההיסטורית של ההסכם עם איראן, לארה"ב ולעולם, הרבה יותר גדולה מאיזו אמנה בין ארה"ב לקנדה על שימוש בשמורת טבע זו או אחרת ליד הגבול. לא בכדי רבים מחברי הקונגרס הדמוקרטים תומכים בהצעת החוק, ויש לקוות שהם יצליחו לעמוד במכבש הלחצים של אובמה.

* ח"כ איתן כבל מהמחנ"צ הביע תמיכה בעמדתו של רוה"מ בסוגיית הסכם הגרעין האיראני, ולמחרת חטף על הראש מ"הארץ" והואשם באשמה הנוראה ביותר שניתן להאשים בה בן תמונה – הוא חותר להצטרפות לממשלת נתניהו.

אני תומך בהקמת ממשלת אחדות, אך לצערי הסיכוי שזה יקרה קלוש כיוון ששני הצדדים אינם רוצים זאת. הייתי שמח אילו המחנ"צ אכן היה רוצה להצטרף לממשלה, אך אני מכבד את הרצון לבנות אלטרנטיבה באופוזיציה לוחמת, שהיא יסוד מוסד בדמוקרטיה פרלמנטרית.

עם זאת, גם אופוזיציה לוחמת צריכה להיות אחראית, ממלכתית, פטריוטית. ולכן, בסוגיית הסכם הגרעין האיראני, המהווה סכנה חמורה לישראל, למזה"ת ולאנושות, מן הראוי שהמחנ"צ ישכח את דברי הבלע חסרי האחריות שהשמיע טרם הבחירות, אך ורק מטעמים אלקטורליים (שהשיגו תוצאה הפוכה), ויתייצב לצד הממשלה במערכה לאומית משותפת.

אפשר למתוח ביקורת על דרך הפעולה של נתניהו, וכך עשה גם כבל בפוסט המדובר, אך באשר למהות – חשוב מאוד שהעולם, ובראש ובראשונה אובמה, יראו חזית ישראלית אחידה; מחנה ציוני אחד.

* כחלון מגזים בדרישותיו הקואליציוניות. הוא צודק ברצונו לקבל כלים שיאפשרו לו להוביל את הרפורמות שהוא הבטיח לציבור בוחריו, ובכך שאינו רוצה בתיק האוצר כתואר ריק מתוכן. אולם אין הוא יכול לדרוש ולצפות למעמד של שליט יחיד בכלכלת ישראל. בכל קואליציה שתקום, תהיינה מפלגות נוספות, שאף הן התחייבו לבוחריהן וגם להן יש אג'נדה. כל המפלגות רוצות להשפיע ולכך הן קיבלו מנדט. פוליטיקה היא אמנות האפשרי והדמוקרטיה נועדה לתת ביטוי לגישות שונות ואף לאינטרסים מנוגדים. אם המדובר בעמדות פתיחה למו"מ, זה לגיטימי. אולם על כחלון לרדת מן העץ ולהבין שעל אף הישגו המרשים בבחירות, ואני גאה בכך שתרמתי להישג זה את קולי, אין הוא שחקן יחיד בזירה.

אני מצפה ממשה כחלון להתנגד לשינוי החוק על פיו מספר שרי הממשלה לא יעלה על 18. בלי "כולנו" אין ממשלה, ולכן התעקשות שלו בנושא הזה תסיר את ההצעה מסדר היום. כאשר כחלון דורש כלים לעבודה, עליו לדרוש גם הסרת חסמים ומכשולים. ריבוי שרים, סגני שרים, משרדים, לשכות ותקציבים הוא בהחלט מכשול.

* תפקיד סגן שר צריך לעבור בכלל מן העולם. אין בו כל צורך. בכל משרד יש מערכת מקצועית בראשות המנכ"ל, ומעליה צריך לעמוד פוליטיקאי, נבחר ציבור – שר. אין כל צורך לתקוע פוליטיקאי נוסף במשרד. תפקיד סגן שר הוא אך ורק אתנן פוליטי, על חשבון משלם המסים.

* יוסי ורטר מדווח ששמעון פרס מתנגד להצטרפות המחנ"צ לממשלת אחדות, ותמה – איך זה שמי שתמיד חתר ללא לאות להצטרף לכל ממשלה, תחת כל ראש ממשלה ואפילו בתפקיד הביזארי ביותר, מתנגד לפתע לממשלת אחדות. ואני תמה על התמיהה. הרי ברור שאילו הוא היה מועמד אפשרי לתפקיד סגן שר בלי תיק, הוא היה מיטיב להסביר למה נחוצה כל כך ממשלת אחדות. ובאשר לתפקידו בה, הוא היה מבהיר: "איני עוסק בזה."

* רות קלדרון היתה מתנה לכנסת והעובדה שלא נבחרה שנית היא אבידה של ממש. לא עם כל מעשיה ודבריה הסכמתי, אך בכמה מהנושאים החשובים לי ביותר – היא היתה הקול שלי בכנסת, וספק בידי אם יש לה תחליף בכנסת העשרים. אני בטוח שרות תמשיך להגדיל תורה ולהאדירה.

* החוליה החלשה, שלום.

למה מתקפת הסייבר הפרו-פלשתינאית פגעה דווקא באתר של מרצ?

"וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים."

* בשנים שאחרי הקמת המדינה, ישראל הקטנה והחלשה עלולה היתה להיות מוצפת במאות אלפי מסתננים פלשתינאים, שהיו משתלטים על שטחיה ועושים בהם ככל העולה על רוחם. היתה זו סכנה קיומית למדינה הצעירה. שום צבא ומשטרה לא יכלו למנוע זאת, ללא פריסת ההתיישבות העירונית והכפרית לאורך הגבולות, בגליל, בשפלה ובנגב. 

ההתיישבות הזאת, בידי העולים שזה מקרוב באו – שורדי השואה מאירופה ובעיקר העולים מארצות ערב, הצילה את עצם קיומה של ישראל. תקראו לה "המושבים של ישראל השנייה." תכנו אותה "עיירות פיתוח." אך הן ההנהגה שהחליטה על כך וביצעה את ההחלטה ובראש ובראשונה העולים המתיישבים, ראויים להצדעה ולהערכה. הם היו חלוצים ובונים במלוא מובן המילה.

נעשו טעויות רבות מאוד בקליטת העלייה, בעיקר בפן התרבותי, ויש להודות בהן ולהפיק מהן לקחים. אך בראש ובראשונה ראוי לטפח את האתוס הגדול של העלייה הזאת וההתיישבות הזאת. יש עסקני קיפוח עדתי מקצוענים, שממשיכים לקושש אהדה באמצעות שלהוב יצרים והסתה דמגוגית, תוך השקייה ודישון אובססיביים של העצים השליליים על חשבון הראייה הכוללת של היער השלם. ויש מתנשאים יהירים מקצוענים, שממשיכים לדבר בהתנשאות על עדות המזרח. כל אלה נלחמים את מלחמת המאסף של הנצחת הגלות, אך הם לא יצליחו להתמודד עם ההצלחה הגדולה של הציונות, של שיבת ציון וקיבוץ הגלויות. הציונות אינה רק התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, ששמה קץ לעוול הגדול ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושית, אלא היא גם הצלחה אדירה.

למרבה הצער, לאורך השנים המדיניות הכלכלית של הממשלות פגעה בפריפריה ויש צורך בשינוי מדיניות. אך כל השגיאות והכישלונות הם כאין וכאפס לעומת סיפור ההצלחה הגדול.

* התוכנית הממשלתית לתקצוב מסגרות חינוכיות לילדיהם של מבקשי המקלט מאפריקה חשובה וחיונית (וחבל שצריך היה לשלם מחיר כבד בחיי אדם לשם כך). אולם תהיה זו טעות חמורה ופגיעה קשה בחברה הישראלית, אם הכסף ילך להקמת המוסדות בדרום ת"א. הפנייה כזאת של המשאבים תנציח את הבעיה החברתית הקשה הקיימת שם. זאת ההזדמנות לפיזור מבקשי המקלט בכל רחבי הארץ ובעיקר באזורים חזקים.

* בהמשך לרשימתו של עוז אלמוג "ערכים על פי משרד החינוך" – אני התייאשתי ממאמציי לקבל את שכרי על סדנה בת יום שלם שאירגנתי, הנחיתי ואף הרציתי בה, לפני כמעט שלוש שנים. טוב לדעת שמשרדי הממשלה מגלים אחריות תקציבים וחוסכים... אגב, הסדנה היתה למורים שהתמחו במקצוע "תרבות ישראל ומורשתו". אם אוזמן שוב לפעילות כזאת, הנושא בו אתמקד יהיה "לא תלין פעולת שכיר."

* אבניאל לטר "מתקן" אותי ומבהיר שאסתר הרליץ מעולם לא היתה שגרירת ישראל בארה"ב. נכון, היא לא היתה. אך אני מעולם לא כתבתי אחרת. הזכרתי שהיא שירתה בשגרירות ישראל בארה"ב. בתקופה עליה כתבתי (1950) היא שימשה בתפקיד מזכיר ראשון בשגרירות ישראל בוושינגטון. כנראה שלטר היה כל כך להוט לתקן שגיאה, שהוא אפילו לא טרח לקרוא בעיון את הטקס אותו "תיקן". קצת יהיר, לא?

* אני מאוהב.

התאהבתי בדניאלה לוגאסי, שעד הערב, לבושתי, לא ידעתי כלל על קיומה.

דניאלה היא זמרת אופרה ישראל, בעל קול סופרן שמיימי; איכויות קוליות בלתי נתפסות. והיא גם יפהפייה.

דניאלה היתה ה-כוכבת במופע איכותי ומלהיב, "שבעה פסנתרי כנף על במה אחת." שבעה מגדולי הפסנתרנים הישראלים ובראשם היזם והמנחה של הערב גיל שוחט, מנגנים על שבעה פסנתרי כנף בערב המשלב מוסיקה קלאסית ופופולרית; יצירות של באך ומוצרט לצד ג'אז, בלוז, רוק, טנגו, אופרה ומיוזיקלס. וירטואוז הג'אז הישראלי הבינלאומי ליאוניד פטשקה לצד פסנתרן הג'אז-אנדלוסי, כהגדרתו, עומרי מור ועוד. ושני האורחים, רמי קליינשטיין והגדול מכולם שלמה גרוניך, שהפליאו יחד עם שאר הפסנתרנים בנגינת מיטב הקלסיקה שלהם. תארו לעצמכם את העוצמה המוסיקלית של "סימפטיה" עם שבעה פסנתרי כנף עליהם מלהטות 70 אצבעות של גדולי הפסנתרנים הווירטואוזים של ישראל. והיו אפילו שני אקרובטים שליוו בפעלולים את מחול החרבות ויצירה נוספת. וכאמור, המלהיבה מכולם הייתה דניאלה לוגאסי.

המופע התקיים בנוף המקסים של אמפיגולן, במסגרת אירועי לילות ירח בגולן. כמעט שלוש שעות של הנאה צרופה.

* ביד הלשון: באחד ממאמריי האחרונים כתבתי על מנהיגות פופוליסטית. העיר לי חברי ההיסטוריון, ד"ר אודי מנור, שאני משתמש בביטוי פופוליזם, כפי שהפך בידי השמרנות לתואר גנאי, בעוד במקור, התנועה הפופוליסטית נאבקה למען דמוקרטיה אמיתית – פוליטית, חברתית וכלכלית.

זו סוגייה מעניינת בתחום הפילוסופיה של הלשון. האם ראוי להשתמש בביטוי כפי שהוא מקובל בשיח הציבורי, או כפי שהוא היה במקורו. הדילמה הזאת קיימת גם לגבי מושגים אחרים, כמו "שמאל" ו"ימין", סוציאל-דמוקרטיה ועוד. רבים מן המושגים עוותו לאורך השנים. אך כיוון ששפה היא אמצעי תקשורת, מה הטעם בשימוש במושג באופן שבן שיחי יפרש אותו אחרת מכוונתי?

אתן דוגמה. אני סוציאליסט, מאמין במדינת הרווחה ובחרתי לחיות בקיבוץ שיתופי, המבוסס על ערכי שוויון, שיתוף וערבות הדדית והעיקרון של "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו." על פי כל קנה מידה היסטורי וסוציולוגי, זה התגלמות השמאל. אולם אם אגדיר את עצמי כ"שמאלני" בן שיחי יבין שאמרתי שאני מצדד בנסיגה לקווי 49', בפוסט ציונות, באנטי לאומיות, בקוסמופוליטיות וכו'. לכן, אעדיף להימנע מהגדרה כזאת.

אם מישהו יגדיר את עצמו "פופוליסט" – הוא יובן כאילו אמר שהוא אנטי מנהיג, מי שמונהג בידי ההמון ורוצה לרצות אותו בכל מחיר, בחוסר אחריות ואי ראיית התמונה הכוללת של טובת הכלל ובחוסר דאגה לדורות הבאים. ההבנה הזו היא ההצלחה של השמרנים, שהפכו את המונח פופוליזם לשם גנאי.

מהי התנועה הפופוליסטית? זהו שמה של "מפלגת העם" – the people's party בארה"ב בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, שנאבקה נגד המחנק הכלכלי בארה"ב ב"תקופת הברונים השודדים", או בלשון ימינו – שלטון הטייקונים, או אפילו הדיקטטורה של הטייקונים. בראשית המאה ה-20 התנועה הפופוליסטית התמזגה עם המפלגה הדמוקרטית, שאימצה את דרכה האידיאולוגית והפוליטית. אחרי שהטייקוניזם המיט על ארה"ב ועל העולם את המשבר הכלכלי הנורא ב-1929, הצילה את ארה"ב ואת העולם תכנית ה"ניו-דיל" של הנשיא הדמוקרטי פרנקלין רוזוולט, שפעל על פי עקרונות התנועה הפופוליסטית.

בין השאר, תבעה המפלגה הפופוליסטית הכנסת משאלי עם לשיטת המשטר הדמוקרטי. עד היום נוטים שמרנים להגדיר זאת כ"פופוליזם", במובן השלילי של המילה, אך זה נושא למאמר בפני עצמו. 

* * *

מתי דוד

האובססיה של אובמה להפוך את איראן למעצמה

בשולי ניצחון הגרעין של איראן בלוזאן

הדיפלומאניה של אובומאניה זו כניעה לטרור האיסלמי

העולם הנאור והחופשי, בהנהגתו הנאיבית והכושלת של אובמה, העניק בלוזאן ניצחון למדינה קיצונית, מטורפת ופושעת, הקרויה הרפובליקה האיסלמית של איראן. הדיפלומאניה הכושלת של אובמה נכנעה למדינה המממנת, מחמשת ומפיצה טרור איסלאמי בעולם. בכל מקום אליו מגיע האיסלאם הפאנטי, על כל סוגיו, מתחוללת סופה של הרס ורצח חפים מפשע, שאובמה לא רואה ולא מבין את מהותה וסכנתה. איראן הבלתי גרעינית בשלב זה, שולטת כבר בפועל באמצעות שליחיה, בארבע מדינות – בעירק, בסוריה, בלבנון ובתימן. אמריקה, מעוז הדמוקרטיה בעולם, נכנעה להונאה של משמרות המהפכה וניהלה איתם משא ומתן דיפלומטי שהגיע בשלב זה לסיומו בלוזאן. בטהראן צעדו בימים אלה אלפים וצעקו "מוות לאמריקה" ובלוזאן ג'ון קרי התרפס בפני המשלחת האיראנית שתסכים לפשרה כדי שיהיה קץ להתבזות הקרויה קרקס לוזאן ויהיה סוף סוף "הסכם".

"אני אחד מכם" אמר אובמה על האיסלאם

הממשל של אובמה רואה באיסלאם הפוליטי הקיצוני כוח עולה שאיתו אפשר וצריך לנהל רומן ודיאלוג אידיאולוגי, למרות שהוא האחראי להפצת הטרור הקטלני שגורם לתוהו ובוהו איזורי ולפירוק מדינות. אובמה תמך "באחים המוסלמים" במצרים ועתה נכנע בלוזאן לאיראן בדרך למדינת סף גרעינית קיצונית.

אובמה פועל על פי מדיניות סדורה בעזרת יועצים איסלאמיסטיים בעלי נטיות רדיקליות שהתאספו סביבו. אובמה התחנך על ברכי השמאל האמריקני הקיצוני הרואה במדינות המערב כוח לבן מדכא שעבר זמנו. הוא ממשיך לסרב לראות את המציאות של הטרור האיסלאמי המשתולל, ונמנע לומר "טרור איסלאמי".

ראוי להזכיר בהקשר זה את נאומו ההיסטורי באוניברסיטת "אל-אזהאר" בקהיר, בתחילת כהונתו הראשונה, שבה אמר כי האיסלאם הוא הפיתרון ולא הבעייה (סיסמה של "האחים המוסלמים"). הוא הבטיח לפתוח פרק היסטורי של הידברות בין אמריקה לעולם המוסלמי.  הוא אמר "אני אחד מכם" –  “I AM ONE OF THEM”– ובנאומו בקהיר הפליג בזיכרונות אישיים של שורשי נעוריו באינדונזיה כבן למשפחה מוסלמית.

אובמה יוצא מגידרו כדי לפייס את הקהילה המוסלמית בארה"ב.  בראשית שנת 2015 מינה מוסלמי בשם ראשד חוסיין, המקורב ל"אחים המוסלמים", לתפקיד "מנהל מרכז התקשורת האסטרטגי ללוחמה בטרור" במשרד החוץ. איש זה לימד סנגוריה על פעיל מוסלמי בארה"ב שהיה מעורב בגיוס כספים עבור הג'האד האיסלמי. במשלחת האמריקאית בשיחות לוזאן היתה שותפה יועצת שעמדה בזמנו בראש הלובי האמריקאי הפרו-איראני.

אובמה מושפע גם מיועצת נוספת בבית הלבן בשם DALIA MOGAHED – היא התפארה בראיון בתקשורת שדבריה השפיעו לתוכן נאומו בקהיר וקביעת הפיוס והכבוד במדיניותו כלפי המשטרים הערביים. דמות נוספת בסביבתו של אובמה היה מוחמד אליביארו M. ELIBIARY שמונה ע"י אובמה לתפקיד בכיר במועצה לביטחון המולדת. בעברו נודע כמי שהביע הזדהות והערצה לאייטולה חומיני והזדהות עם דעאש.

אובמה מתעלם מפשעי המשטר באיראן בתמורה ל"הסכם" לוזאן

בעם האיראני שולט משטר דתי מדכא, המזייף את תוצאות הבחירות שהיו, מוציא להורג ללא משפט את מתנגדי המשטר, מענה אסירי מצפון, מונע זכויות אדם וזכויות נשים, ומדכא את המיעוטים. דיקטטורה צבאית ודתית אותה מנהלים האייטולות ומשמרות המהפכה.

כל אותם עקרונות הומאניים, ליברליים ודמוקרטיים שאובמה מטיף להם בנאומי חזון נאיביים ברחבי העולם, ושעבורם הוא זכה בפרס נובל – מתרסקים ונעלמים במדיניות החוץ הכושלת שלן. הוא משלים עם כל פשעי המשטר האיראני. הוא משלים עם היעדר זכויות והיעדר דמוקרטיה באיראן, בסעודיה, בעיראק, בסוריה, באפגניסטן. עכשיו הוא עשה עיסקה עם המשטר הכי לא דמוקרטי והכי מסוכן.

מה מריץ את אובמה להפוך את איראן למעצמה?

"הצהרת לוזאן" ששודרה, ללא מסמך חתום, עוד בטרם נחתם הסכם סופי ומפורט, מעוררת כבר עכשיו מלחמת גירסאות. זו דוגמה נוספת למסע ההונאה הן של האמריקאים והן של האיראנים. אובמה יוצא למתקפת "הסברה" בניסיון לערפל את עובדות הכניעה לאיראנים ולמנוע גלי ביקורת של הקונגרס, התקשורת ודעת הקהל האמריקאי, הערבי והישראלי.

"הצהרת לוזאן" מבטלת את הסנקציות ומותירה לאיראנים את תשתיות הגרעין. עובדות אלה הופכות את איראן למעצמה המובילה במזרח התיכון. כוחה הכלכלי והצבאי יגבר ויאיים על סעודיה ונסיכיות המפרץ, בנות בריתה של ארה"ב. יועצו של הנשיא רוחאני תיאר מציאות חדשה זו במילים:  "איראן היא אימפריה ובירתה בגדד."

שום הסבר מדיני רציונלי, או אינטרס גיאופוליטי ממשי – מסוגלים לנמק ולהצדיק את המהלך האובססיבי של אובמה להיכנע לתביעות האיראניות כדי להשיג הסכם.  ארה"ב לא מאוימת ע"י איראן. בסיסי הצבא הגדולים של ארה"ב בסעודיה ובנסיכיות המפרץ אינם נתונים לפלישה איראנית. הקונגרס והסנט האמריקאי מתנגדים "להסכם". רוב מדינות ערב, ובראשן סעודיה ומצרים, חוששות מאיראן. נשאלת השאלה מדוע העניין כה חשוב לו לאובמה?  האומנם הפיכת איראן למעצמה אזורית משרתת את השלום?  ואת ארה"ב?

אובמה בתפקיד צ'מברלין

מנהיגי איראן חוזרים ומאיימים בלהט על כוונתם להשמיד את ישראל. אחד ממפקדי משמרות המהפכה, ראזה נקדי, אמר בטלוויזיה יומיים לפני ההסכם בלוזאן, ש"מחיקת ישראל אינה ענין למשא ומתן." המנהיג הראשי, חמנאי, מאיים גם הוא. ההשוואה בין לוזאן 2015 למונכן 1938 – ובין אובמה לצ'מברלין, היא מסקנה ריאלית המחייבת את ישראל לתמוך ללא תנאי במאבקה נגד ההסכם.

במחנה ההשמדה טרבלינקה מוצב שלט בשלוש שפות NEVER AGAIN. לעולם לא עוד שואה. לעולם לא עוד כניעה לאשליות של הבטחות פוליטיקאים מסוגו של אובמה. ההיסטוריה לימדה את האנושות ואת העם היהודי שפייסנות וכניעה לטרור מובילות למלחמה ולא לשלום.  האומנם ייתכן שאובמה נכנע לאיראן כתשלום על פרס נובל שקיבל?

* * *

אלוני זמורה

קסמה של ירושלים

ירושלים תמיד. תמיד ירושלים מהלכת עליי קסם השובה את ליבי ומסנוור את כל החושים. זה קורה במיוחד כשהקסם נשפך בזהוב על גגותיה של העיר לפני השקיעה. זה קורה גם כשהקסם מסנוור את חלונות הבתים בלובן הברק, כשהשמש עולה בינות להרים של מדבר יהודה ומכסה את השמים וצובעת אותם מאפור לכחול. לעיתים מתחלף הלובן בחלונות הבתים בכתם של אש אדומה וכחולה, שנראית למרחקים כאילו הכול עומד לבעור. זה קורה בכל מקום ובכל מצב.

מעולם לא השתחררתי מהקסם, כמו סם הזורם בעורקיי. מדי פעם הוא פורץ לו החוצה בזמנים שונים ומוזרים. גם כשאני במרחקים, הוא איננו מרפה, מתערבב הקסם עם זיכרונות של ילדות, נמהל עם אירועים מתקופת בגרות מאוחרת וגם עם אירועים שחוותה העיר מאז היווסדה, כאילו ניכסתי את כולם לעצמי. כאילו הייתי עד ושותף לכל תהפוכותיה.

היום חוגגת העיר יום הולדת. מספר שנותיה גדול ובלתי נתפס, שלושת אלפים שנה, מיספר עגול. כאילו שהעיר זקוקה לחגיגות, על מנת שהבתים העתיקים, המגדלים והסמטאות העקלקלות, עצי הזית הזקנים – וכולם יוכלו ביום שכזה להסיר את כל קמטי הזמן, שנחרצו עמוקות באבני המרצפות ובגזעים המפותלים, ללבוש מחלצות, לעטות עדיים ולספר לכל בני החלוף המתגוררים בעיר את קורותיהם.

רצה הגורל, שדווקא ביום הזה, אחזור אל העיר. לא חשבתי שאני צריך לחגוג את מיספר שנותיה. עבורי כל מפגש עם העיר זו חגיגה, שבה שותפים האבנים המסותתות בחומות העיר, בורות המים בשכונות, הצבעים המשתנים של הצללים בעת השקיעה, הרוח המנערת את עלי העצים במשובה, וגם הדמויות המגוונות החולפות על פניי,  כאילו כולם, מספרים את כל הסודות.

הפעם, לא הגעתי לבית הוריי, שהתגוררו בסמוך למקום. בחרתי ללון לילה אחד בבית מלון קטן ברחוב המלך דוד 8. רחוב זה הוא אחד מהרחובות המלכותיים של ירושלים. יש בו בתי אבן מפוארים, חנויות לממכר עתיקות, גלריות לתמונות של ציירים ידועים, חלונות ראווה בהם מוצגים מוצרי יודאיקה. תיירים יהודים עשירים, שמתגוררים במלונות הפאר הסמוכים, הם הלקוחות העיקריים של חנויות היוקרה.

החדר הקטן ששכרתי עמד בניגוד מוחלט לפאר הראוותני של "מלון המלך דוד" הקונטיננטלי, ששכן לא הרחק מבית המלון הקטן שלי. לבית המלון הגדול יש אולם כניסה מפואר, עם שטיחים מלכותיים, קירות מעוטרים, וחדר מיוחד בו תצלומים של כל שועי הארץ ושועי העולם, שהתגוררו בבנין וחרצו בו גורלות. מחלונות חדרי המגורים ניתן להשקיף על חומותיה של העיר העתיקה, על מגדל דוד, על הר ציון ומגדל הדורמיציון וגם על הבית הארוך "משכנות שאננים", שמתחת לטחנת הרוח, הבית, בדירה י"א,  בו נולדתי.

מן העבר השני של בית המלון המפואר ניתן להשקיף על מגדל נוסף של בנין ימק"א. בחזית מגדל האבן היפה תבליט אבן ארוך המתאר את השרפים המתוארים בספר ישעיהו פרק ו' פסוק ב': "שרפים עומדים ממעל לו, שש כנפים. שש כנפים לאחד, בשתיים יכסה פניו ובשתיים יכסה רגליו ובשתיים יעופף."

כל העולה במעלית המגדל של ימק"א, עד לכיפתו העגולה, יכול להשקיף על כל גגותיה של ירושלים הפרושים לארבע רוחות השמיים. לראות את העיר ממעוף הציפור. בימים נדירים של ראות טובה רואים במערב את הים התיכון ובמזרח רואים את שרידיו של ים המלח.

ברצפת הכניסה למגדל ימק"א, רצפת מוזאיקה של ירושלים, לקוחה ממפת מידבא שבעבר הירדן. רואים את ירושלים הרומית, את שדרת עמודי האבן של הקרדו החוצה את העיר ואת המבנים המפוארים של "איליה קפיטולינה".

כילד, אבי לקח אותי לאולם הקונצרטים המפואר של הבניין, להאזין לחזרות של התזמורת הפילהרמונית של ירושלים. לחזרות של התזמורת הכניסה היתה חופשית ולעיתים היינו קהל של שניים לתזמורת המפוארת. המגדל היפה לשחקים כמו טיל בליסטי, כשלמטה ניתן להשקיף על בתי האבן של ירושלים, וברקע מנגנת התזמורת של ירושלים את "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי.

כאמור, לא בחרתי להתגורר במלון המלך דוד המפואר, אלא במלון הקטן שברחוב המלך דוד. בחדר שקיבלנו, היה כל מה שנחוץ לתייר מזדמן, בדיוק כמו במלון המלך דוד: מיטה זוגית גדולה ונוחה, ארון בגדים עתיק מעץ אגוז חום, מעוטר בפיתוחי עץ, שולחן מלבני וגבוה משנות החמישים עם שני כיסאות עם מסעד עץ מעוגל. מרפסת החדר בולטת אל הרחוב, מעוטרת בפיתוחי ברזל, וצופה על שער יפו ומגדל דוד.

נזכרתי,  שבאמצע הרחוב הראשי שחצה פעם את שכונת "ממילא", ניצבה חומת בטון גבוהה ומכוערת, שחצצה בין ירושלים המערבית לירושלים המזרחית. היא נבנתה על "שטח ההפקר", למנוע מצלפים ירדנים מלפגוע בעוברי אורח. פעמים רבות, כילד, חציתי את החומה בדרכים עקלקלות להתבונן מקרוב בשער יפו הנטוש, במגדל דוד ובהריסות הבתים שהיו על שטח ההפקר. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, נהרסה החומה וירושלים אוחדה לעיר אחת.

שעת הערביים המאוחרת והאפלולית היורדת על הרחובות הפעילה את קסמה של ירושלים ופלשה  לחדר שבמלון. פנסי הרחוב ושלטי הניאון האירו את הקירות. גבעות הטרשים ועצי הזית מהרפרודוקציות של הציירת ציונה תג'ר, שהיו תלויות על הקירות, פרצו החוצה, כאילו שברו את מסגרות העץ והתערבבו עם רחוב ממילא המוליך לשער יפו.

בין נים ללא נים, כשכל החושים מעורפלים בין מציאות לדמיון, כאילו שרוי בחלום, או הוזה מחום, ומייחל שלא ייגמרו ולא ייעלמו ולא יחלפו הרגעים הקסומים, אני בתוך העיר הקסומה וגם בתוכה, כאילו, כולנו ישות אחת שאין ואסור להפרידה. אם חלילה משהו יישמט או שהרמונית הקסם תיפגם הכול יתפוגג וייעלם כלא היה.

גם היא חשה בקסם שהשתלט על המקום ועלינו, והיא נדחקת ומחזיקה בכל, באדיקות של אדם מאמין, שמחזיק בספר התורה, ואינה מרפה ממנו עד אשר תקרא את כל פסוקיו, תבין ותטמיע אותו בגופה ובנפשה. או להבדיל כמו אדם שעומד לטבוע באגם של חלב ודבש והוא מבקש לצלול לתוכו, לא לבד, ליהנות ממנו עד כלות כל החושים, והיא מחזיקה בבן זוגה, לא כדי שיציף אותה מעלה, אלא כדי לצלול אתו למעמקים לא ידועים אבל מענגים שאין למעלה מהם. וכאן במעמקים נכנסים השניים לתרדמה, שאין חשיבות אם יקיצו ממנה, כי במעמקים מגיעים לפסגת השלמות של היופי והאושר העילאי, כשירושלים משמשת תפאורה בכל כובד משקלה על שלושת אלפי שנותיה.

בשעה שתים עשרה, בדיוק בחצות הלילה, הוארו כל חומות העיר העתיקה, מגדל דוד הוצף באורות אדומים שהבליטו את הצללים. אלפי ניצוצות צבעוניים הבליחו את האוויר הצונן של הלילה מעל. כדור ענק של אורות צבעוניים ריחף מעל למצודה העתיקה, הלך וכבה ואחריו כרעם, וכירי תותחים, שהפגיזו את העיר, הבליחו הזיקוקים.

התעוררתי מתרדמתי ההזויה, וראיתי את דמותה עומדת עירומה במרפסת חדרנו במלון, משקיפה על החומות ועל מצודת דוד. היא עמדה  במרכזו של כדור הזיקוקים  הענק, כשמתוך גופה ומסביבה  מתפרצים אלפי הצבעים ונמוגים בחלל. קפאתי במקומי יושב במיטה ומתבונן בקסם. הזיקוקים מתפרצים במאותיהם, מלווים ברעשי הפיצוצים של קודמיהם, קורעים את שחור הלילה. כמו רעשים של מלחמה עקרה.

היא ניצבת במרכז המרפסת, גבה מופנה אליי וצללית גופה היפה נטמע בשלל צבעי הזיקוקין הפראיים – אדום, ירוק, זהוב, המתפוצצים סביב, סביב מאירים את בתי האבן ואת החומות.

ירושלים חוגגת שלושת אלפים שנים להולדתה. מאז אימץ אותה דוד המלך, שהפך אותה מעיר יבוסית קטנה וחבויה בינות להרים, לעיר מלכות. מאז רוותה העיר כתות, דתות, מחלוקות ומלחמות. ואני יושב במיטתי שבמלון, כאילו כובד משקלן של כל שלושת אלפי השנים טמון בגופי, מתבונן בגופה הערום של אהובתי, כלא מאמין למתרחש. כאילו ירושלים חוגגת לי מסיבת פרידה בפנטזיה של צבעי זיקוקים ורעשים ואהובתי נמצאת במוקד. היא מושיטה את ידיה מעלה כאילו קוטפת את כוכבי השמים, כשהם מנצנצים וכבים בין אצבעות ידיה ונוצרים מחדש בצבעים אחרים.

כמהופנט אני מתבונן במחזה, נע בין מציאות לדמיון, קפוא תנועה, שמא הקסם יפוג והחלום ייעלם. אני מתבונן בגופה החטוב, בשערה הזהוב המשתפל על כתפיה, במותניה הצרים המבליטים את עגלגלות אחוריה,  ברגליה המעוצבות עד לכפותיהן היחפות.

אינני יכול עוד להבליג. אני מבקש לבחון את הקסם ולהיות שותף לו, וחלק בלתי נפרד ממנו. הסרתי את השמיכה מעליי, מתקרב בלאט אליה, שומר על מרחק מגופה הערום.

בחצות הלילה, מתבונן בה ואיתה בברק הזיקוקים המבליחים וקורעים את החשיכה. גופי נוגע בגופה  מאחור  נצמד ומתרחק לאיטו, מצפה שתיענה למגעי. גופה נענה לי באיטיות מענגת כשהוא הולך ונצמד אל חמוקי גופי. כל אבר בגופה מחליק לתוך גופי עד שדמינו לגוף אחד. חיבקתי אותה מאחור כשאני חופן בידיי את שדיה היפים והמושלמים, כאילו אני מחזיק את עוגת יום ההולדת של ירושלים ואת הגבעות הענוגות והעגלגלות  המשתפלות לעבר מדבר יהודה.

כך ניצבנו, שעה ארוכה, מתבוננים בקסמה של ירושלים, בחומות המוארות, בזיקוקים הפראיים, במצודת דוד, נושמים במלוא נשמתנו את האוויר הצלול והקר, משתתפים בחגיגת יום ההולדת של ירושלים, שהיא גם החגיגה שלנו.

והקסם נמשך ונמשך ונשאר איתנו לעולם.

נכתב בוושינגטון, יום שישי 22.4.05, ערב פסח, לפנות בוקר.

* * *

אהוד בן עזר

עשרה ספרים שבחרתי

[מתוך היומן, 2009]

לפני כ-55 שנים למדתי ספרות כללית בתיכון חדש בתל אביב אצל מורה "ייקית" שהיתה ממייסדי בית הספר ומנהלת שלו – טוני הלה, והיא חזרה ואמרה לנו שהקריאה האמיתית והחשובה לאדם אינה של ספרים חדשים דווקא אלא עליו לדעת למצוא את הספרים שאפשר לשוב ולקרוא אותם כל עשרים שנים במהלך חייו של האדם.

"שדים" של דוסטוייבסקי בתרגום הרברג הוא בעיניי הרומאן הטוב והמקצועי ביותר שנכתב אי פעם. מתוארת בו בצורה מאוד ריאליסטית קבוצה של מהפכנים צעירים בתקופת שלטון הצאר ברוסיה, דמות פאטתית של סופר שולי מזדקן, ועוד גלריה של דמויות, בהן יהודי אחד, כמעט כולם אנשים משכילים, וארוגים הם ברשת קשרים וקשרי-קשרים שמציבה את הרומאן כאחד השיאים האמנותיים של היכולת האנושית לרקום עלילה מרתקת ומרגשת. הכותב עצמו מופיע ברומאן כדמות צדדית המספרת אותו. הספר עדיין נמצא, אמנם בהדפסה גרועה של התרגום המקורי, בהוצאת "עם עובד".

"המפתח לשער הגדול" של הינקו גוטליב, בתירגומו של צבי רותם, הוא רומאן קצר ומדהים, בסגנון מדע בידיוני, על רקע השואה. גיבורו דב טרנופולסקי, מהנדס יהודי מווארשה, נקלע לבית הסוהר של הגסטאפו בווינה אך יש לו עימו מדחס חלל שבאמצעותו הוא עומד שווה-כוח לסוהריו המייצגים את העולם הנאצי בשיא כוחו הגס והמנוול. הספר התפרסם תחילה בהמשכים בעיתון "הדור" בשנות ה-50 ולימים יצא לאור בספריית "קשת" של "עם עובד".

"דון קישוט" לסרוונטס, בתרגום ביאליק, הוא ספר שליווה אותי במשך כל שנות ילדותי ונעוריי. אני לא הרגשתי אז בנימה הפארודית שבהצגת דמותו של דון קישוט אלא באמת הזדהיתי עימו, עם מלחמותיו ועם אהבתו חסרת הסיכויים לדולסיניאה הטובוסית הבלתי נשכחת. אנחנו קראנו לה דולצינאה כי כך היה כתוב שמה בתרגום העברי של ביאליק.

"ויהי היום", ספר האגדות של ביאליק עם איוריו של נחום גוטמן, חיוניותו שבתה את ליבי משחר ילדותי. ובייחוד התענגתי חזור והתענג על "שור אבוס וארוחת הירק" ועל "אלוף בצלות ואלוף שום" המופיעים בסוף הספר, והם נטעו בי את ההרגשה, החושנית-ממש, שספרות טובה אינה משעממת אלא היא מלאה מטעמים והומור ושפע המצאות מקרן הדימיון השופע של הסופר. הוצאת "דביר".

"החיים כמשל" של פנחס שדה היה לי, (לבד מ"מכאן ומכאן" של ברנר), ספר הפרוזה העברי המקורי שתפס אותי ביותר ולימים גם הביא אותי לידידות עם הסופר ולכתיבת ספר עליו, "להסביר לדגים". לאורך מרבית כתיבתו של שדה היה לי דיאלוג עימו בכתב ובעל-פה ובעיתות מצוקה נפשית השיחות איתו חסכו לי פסיכולוג. יוצא כיום לאור בהוצאת "שוקן".

"פר גינט" של איבסן, בתרגום לאה גולדברג, המחזה שאותו למדנו בתיכון חדש עם טוני הלה, מזהיר אותי עד היום שלא לבזבז את חיי, שלא אהיה כעופרת הנזרקת להתכה מחדש אצל מתיך כפתורי העופרת, אלא שעליי להגשים את ייעודי המיוחד רק לי וזאת יום-יום ושעה-שעה שאחרת כל חיי היו בזבוז.

כרך "כל השירים" של דודתי אחות-אבי אסתר ראב, המשוררת הארצישראלית הראשונה, בת פתח תקווה, אשר לאחריה אני מודד כל שיר חדש בהשוואה לשיריה, וכמובן שאינני אובייקטיבי, אף כי בנעוריי הושפעתי בעיקר מ"כוכבים בחוץ" ו"שירי שמחת עניים" של אלתרמן.

"התלם הראשון" הוא ספר זיכרונותיו של סבי יהודה ראב בן עזר, שאותו כתב מפיו אבי בנימין בן עזר ראב, והספר ליווה אותי מילדותי ומנעוריי עוד בהיותו בכתב-יד. הוא החולייה הראשונה בהיסטוריה המשפחתית שלי ושל פתח תקווה מושבתי ואני חוזר אליו שוב ושוב והוא משמש לי מקור השראה רב-ערך מבחינה משפחתית, היסטורית וגם משפחתית. ניתן להשיגו גם כיום באמצעות הספרייה הציונית, מוסד ביאליק.

"הר הקסמים" של תומס מאן, בתירגומו של מרדכי אבי שאול, הוא אחד הספרים הגדולים שנכתבו בכל הזמנים (שם בכיס הקטן אפילו ענקי ספרות כדוד גרוסמן ועמוס עוז). הוא מתרחש בבית מרפא לשחפנים "ברגהוף," בעיירה דאבוס שבשוויץ ערב מלחמת העולם הראשונה, וגיבוריו הם האנס קאסטורפ ובן-דודו יואכים צימסן. העולם, שעומד להתפורר במהלך המלחמה הגדולה, נשבר עוד קודם לכן, בתאוות ההימלטות אל המחלה, השחפת, שמצמיתה את האנס קאסטורפ לבית המרפא, שאליו הגיע כביכול רק כדי לבקר את בן-דודו יואכים. מוטב לקחת את הרומאן המשכר והממכר הזה לקריאה חוזרת בבית הבראה, דוגמת "יערות הכרמל", ושם לשקוע מחדש באווירתו החולנית והקסומה. ראיתי פעם בחורה יושבת וקוראת בו שם, ממש כמוני. יצא לאור ב"ספריית פועלים".

"קנדיד" של וולטיר הוא רומאן פיקארסקי שאולי נכתב כפארודיה אבל ערכו הספרותי הוא נצחי. הוא אחד הספרים המשעשעים והמדהימים ביותר שקראתי וחזרתי וקראתי בו בימי חיי. קצב הפרקים שלו סוחף אותך. קנדיד ואהובתו קוניגונדה, שאיבדה חצי תחת בשבייה, נקלעים ממקום למקום בסיגנון פיקארסקי, ודרכם נחשפת כבדרך-אגב גם אכזריותו וטמטומו של העולם. הקריאה בו עזרה לי בכתיבת אחדים מספריי, כמו לכוון את עצמי על פי מטרונום, במוסיקה. משפט הסיום שלו: "צריך לעבד את גננו!" – מלווה גם אותי כאחד ממשפטי המפתח של הספרות העולמית. אפשר ללמוד ממנו גם משהו על התורכים.

יכולתי להוסיף עוד כמה וכמה ספרים אך אלה עלו בדעתי לראשונה, וכל מה שכתבתי כאן, חוץ משם משפחתו של יואכים צימסן, הוא מהזיכרון בלבד, כי הספרים האלה הם חלק ממני.

מתוך היומן, 2 בפברואר 2009. יום שני.

* * *

יהודה דרורי

למה לתת להם חשמל חינם?

נאמר ישר בתחילת המאמר, שלא קיים שום חוק בינלאומי שה"כובש" חייב לספק חשמל (או מים) חינם ל"נכבש" (ואפילו לא לספק לו חשמל או מים בתשלום) – אלא שאנחנו, עם הרעיונות ה"הומאניים" (והאוויליים...) של מנהיגינו בעבר ובהווה, מספקים לפלשתינאים ביהודה ושומרון גם חשמל וגם מים ולא גובים פרוטה (עד לאחרונה). וגרוע מכך! אנו מספקים חשמל ומים לשלטון הטרוריסטי של החמאס ברצועת עזה בתשלום סמלי...

הקיזוז הנוכחי של חלק מחשבון החשמל של אבו-מאזן וכנופייתו, כך נאמר בפומבי, קורה לא מתוך הכרה בזכותנו הקניינית לדרוש תשלום עבור שירותים ותוצרת אלא  כעונש על כי הפלשתינאים פנו לאו"מ ולבית הדין הבינלאומי בהאג... הנה לפניכם שוב מין טימטום שילטוני שלנו שלא מובן לכל ישראלי בר-דעת ואף לא לכל גורם בחו"ל שאני מספר לו על כך.

לא פלא איפה שהמוכתר של רמאללה החליט לשחק משחקים של "כבוד ערבי פגוע" להחזיר לנו את יתרת המיסים (לאחר שקיזזנו לו את החשבון החלקי של החשמל), בדרישה שיוחזר לו הסכום המלא, כי אם לא נעשה כך, הרי שהוא יפנה נגדנו בנושא זה לבית הדין הבינלאומי בהאג (אשר כנראה מגן על חייבי כספים...)

החוצפה הזו של אבו-מאזן, מחייבת את ממשלת ישראל להמשיך ולנכות מהסכום שרצינו להחזיר לו גם את החובות האחרים העומדים לרעתו – כמו חובות למקורות ולחברות תקשורת ישראליות, ובייחוד, לנכות חובות שמגיעים מ"ממשלת האחדות" שלו עם החמאס בעזה....

אני מבין שיהיו גורמי שמאל בארץ שיתריעו מפני צעדים כאלה בטענה שהדבר יפגע בתהליך השלום.... אבל מי שמזהה כיום "תהליך"  שכזה – שיקום!

לא רק שנשאלת פה שאלה הגיונית ומשפטית פשוטה – מדוע כל אזרח וכל יישוב בארץ מחוייב בתשלומי מים וחשמל ואילו האוייב (כן! האוייב!)  – מקבל צ'ופרים כאלה חינם ?

ולא רק זאת אלא גם: האם אנחנו כל כך עשירים שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לפרנס את האויב בחשמל, מים ודלק מבלי לגבות תשלום ראוי ושוטף?...

ובשורה התחתונה נשאל את הממשלה: מדוע בכלל שלא נציג ראשונים בבית הדין הבינלאומי בהאג את כתב האישום שלנו נגד אבו-מאזן וכנופייתו על עידוד המחבלים שהתפוצצו ברחובותינו והרגו עשרות נשים וילדים ולא ניתן לו זכות קדימה עם "עניינים פיננסיים" כדי להסיט את נושא הטרור שלו מסדר היום?

* * *

יש לי אקדח שעוזר לי בחלומות

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יש לי אקדח שעוזר לי בחלומות

לפני שאני הולך לישון אני

עובר עליו בפלנלית כדי

שריח שמן הרובים ידבק באצבעותיי

ויגן עליי בלילה

מדריך-הירי אמר לי

גם אם תהיה במקום שיש בו סכנה

אל תשלוף את האקדח לירות

כי אתה תהיה הראשון שיירו בו

אבל האקדח עוזר לי בחלומות

כל פעם שיש לי סיוטים

שרודפים אותי שרוצים להרוג אותי

אני לופת אותו קר מתכת ומרגיש ביטחון

ואם צריך אני שולף אותו

וגם יורה

ותמיד חושש שלא טענתי די כדורים

בשתי המחסניות

כדי לנהל קרב ממושך

כי לפעמים

בחלומות הכדורים במחסניות חסרים

אבל אז אני מתעורר

רק קצת מזיע

ותודה לאל ניצלתי

כי לפני שאני הולך לישון אני

עובר על האקדח בפלנלית כדי

שריח שמן הרובים ידבק באצבעותיי

ואנשום אותו בלילה

2008

* * *

ד"ר יוחאי סלע

טרור אסלאמי – האיום האיראני ותימן –

מרס 2015

בשעה שתושבי מדינת-ישראל חוגגים את חג החירות – תוך כדי שמירה הדוקה וקפדנית על גבולות המדינה וטיפוח החיים הלאומיים והדמוקרטיים שלנו – ברחבי העולם-המוסלמי חלו התפתחויות קשות נוספות המטילות צל כבד נוסף על חייו של האזרח המוסלמי המתגורר במרחב כולו. מדינה ערבית נוספת – תימן – הפכה למגרש-משחקים קטלני בין שיעים לסונים, בדומה למה שמתחולל בשנים האחרונות בסוריה ובעיראק.

איראן, שיש לה שאיפות אימפריאליות, פעולת בשני מישורים במקביל על-מנת למצב את עצמה בעמדה טובה יותר ובהתרסה להגמוניה הסונית המאפיינת את העולם-הערבי. 

א) איראן מנצלת לטובתה את השסעים ההיסטוריים בין שיעים לסונים המתגוררים בעיראק, בלבנון, בסוריה, בתימן ובבחריין. 

ב) החדירה ההדרגתית הזו של איראן למדינות ערביות שיש בהן עימות עדתי-דתי, מלווה באובססיה להגיע ליכולת גרעינית צבאית במטרה להעניק עוצמה נוספת לשאיפות הדתיות של איראן באזור כולו. 

המדינות הסוניות במזרח-התיכון מבינות היטב את האיום הזה, אולם ארה"ב של אובמה עדיין מסרבת לראות את "התמונה האיראנית" כולה, העתידה להשפיע על האזור כולו למשך עשרות השנים הבאות. השיחות המתקיימות בימים אלה בלוזאן (שבשווייץ) בין המעצמות לבין איראן, בנוגע לתוכניתה הגרעינית, מעלות פעם נוספת שאלות בנוגע לתבונתו של הממשל האמריקאי הנוכחי המנסה לקדם את מעמדה האזורי של איראן תוך כדי התעלמות מוחלטת מאזהרותיהן של המדינות הסוניות במזרח-התיכון כולו ואף מעבר לו.

 בעקבות נפילתה של תימן לידי המיליציות השיעיות (החות'ים) במהלך חודש מרס 2015, סעודיה מצאה את עצמה לכודה בין שתי ישויות עוינות – עיראק ותימן – הנמצאות תחת החסות הישירה של איראן השיעית. לפיכך, סעודיה הובילה מהלך אסטרטגי גדול, בסוף מרס 2015, בשיתוף-פעולה של 10 מדינות סוניות, במטרה להתמודד עם האיום השיעי באופן ישיר באמצעות פעולות צבאיות תקיפות נגד המיליציות השיעיות החמושות בתימן.

 המסר הצבאי הסעודי, במסגרת המבצע "סופת ההכרעה", היה מכוון בראש-ובראשונה לעבר איראן. ועם זאת, המסר התקיף הזה מיועד גם לארה"ב ולשאר המעצמות המנהלות רומן מסוכן עם איראן השיעית. 

ההתארגנות הצבאית הזו, שנעשתה גם בחסות הליגה הערבית, מעמידה את המזרח-התיכון כולו באור שונה לחלוטין ממה שהיה עד כה. במילים אחרות, בניגוד לתדמית האומללה של הליגה הערבית בשנים האחרונות, המהלך הצבאי המפתיע של המדינות הסוניות בתימן יכול לאותת על העתיד הנראה-לעין גם בנוגע לסוריה, ללוב, לעיראק, ללבנון ולמדינות נוספות השרויות במאבק דמים מתמשך – גם ללא שום קשר לעניין האיראני. 

תמיכתן של פקיסטן וטורקיה במהלך הצבאי הסעודי מעניקה תוקף נוסף לעמדתן של המדינות הסוניות מול השאיפות האימפריאליות של איראן השיעית. לצד האתגר השיעי במזרח-התיכון, העולם-המוסלמי כולו שרוי בטרגדיה מתמשכת של אלימות הדדית שיש לה קשר ישיר לתרבות האסלאמית המקדשת את המוות על-פני החיים. האסלאם עצמו הוא הבעיה – ולא הפתרון, כפי שמשערים בבית-הלבן תחת הנהגתו של הנשיא האמריקאי הנוכחי.

 בסיכומו של דבר, בחודש מרס 2015 נהרגו 15,143 בני-אדם. בחודש פברואר 2015 נהרגו 11,291 בני-אדם, ובחודש ינואר נהרגו 13,468 בני-אדם. בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2015 נהרגו 39,902 בני-אדם באלפי פעולות טרור קטלניות ובעימותים צבאיים שהיו במרחב האסלאמי כולו.

מתוך: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי – האיום האיראני ותימן – מרס 2015", מגזין המזרח התיכון, 2 באפריל 2015.

* * *

האזכרה

למשוררת מלכה נתנזון

במלאת 30 למותה

תיערך ביום ראשון, 12.4.15

בשעה 16.30

בבית העלמין ירקון

שער הגאולה

* * *

אהוד בן עזר

מתוך היומן, 2008

האם אובאמה היה נבחר לולא ה-9.11?

5.11.08. יום רביעי. אני לא שותף להתלהבות הכללית לבחירתו של אובאמה ולפרזיולוגיה של נאומיו. אני כותב על כך קטע לגיליון מחר [6.11.08 – של המכתב העיתי].

מוזר שאיש מכל הכותבים והמפרשים את בחירתו של ברק אובאמה לנשיא ארה"ב אינו קושר את המתקפה המוסלמית של ה-11 בספטמבר 2001 על מגדלי התאומים והפנטאגון – לבחירתו של נשיא שחור ממוצא חצי-מוסלמי. למעשה דווקא הדמוקרטים משקפים הפעם את הבדלנות האמריקאית ואת הרצון הסמוי, האגואיסטי והמאזוכיסטי, לרצות את הטרור המוסלמי ואת איומי בן לאדן ולברוח מאחריות לשלום העולם כולו ואולי גם לקיומה של מדינת ישראל. והחשש הוא שאנחנו, לא הערבים – נצטרך לשלם את מחיר הרטוריקה הנבובה של אובאמה.

אבל לפחות יש לאובאמה סגן-נשיא טוב יותר משרה פיילין, שכנשיאת ארה"ב ומנהיגת העולם החופשי, במקרה פטירה מוקדמת של מקיין הנכה – היתה עלולה להיות אסון אמיתי.

     * * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

מכת הארבה לפני 100 שנה

חסן-ביי פוגע בכבוד נשות פתח-תקוה

חגיגה בחצר היקב של ראשון-לציון. על השולחנות ערוכים פירות, עוגות שאפו נשות המושבה, קנקני לימונדה, ובקבוקי יין וקוניאק "כרמל מזרחי" מסוג משובח, שאין אפשרות לייצא אותם בגלל המלחמה העולמית שפרצה בחודש אוגוסט 1914, וגרמה לניתוק דרכי הים בין הארץ לאירופה.

הגנרל התורכי אחמד ג'מאל-פחה, מפקד עליון של הגיס הרביעי בסוריה, בארץ-ישראל ובסיני, ומפקד הצי של תורכיה, עומד בראש השולחן. קטן-קומה ורחב-גוף במקצת. לצדדיו ניצבים קציניו, אנשי ועד המושבה ונציגים מכל המושבות העבריות במרכז ובדרום הארץ, סביב, על חביות גבוהות, בחלונות, במרפסות ובכל פינה, צפופים כאשכולות פני סקרנים ואורחים רבים, ילדים ובני-נוער.

הגנרל עטור זקן קצר, מחודד ונמרץ, שפם שקצותיו מסתלסלים כלפי מעלה כחצי סהר. פניו בהירים. אותות-כבוד אחדים יקרי-ערך על חזהו. באצבעותיו מקפץ מגלב-רכיבה מצועצע, מעין שרביט קטן ומעוצב היטב, המביע אדנות ומטיל פחד. הוא ומלוויו במדים, נעולים מגפי-עור גבוהים, וחובשים תרבושים צבאיים מחוספסים, מצמר כבשים.

תרבושים עירוניים, אדומים, עשויים לבד חלק, מונחים ברישול על ראשי הנכבדים העברים. הם לובשים חליפות ועניבות; הרוכבים, במגפי-עור. תזמורת ראשון מסיימת את נגינת ההימנון התורכי, והכל מתיישבים על כסאותיהם סביב לשולחן.

 "אזרחים נאמנים של עות'מניה הגדולה, קיבלנו ברצון את התנדבותכם בנפש וברכוש," קם ג'מאל-פחה ונואם בצרפתית צחה, מחזיק כוס בידו, "אתם התגייסתם לעזור לנו במלחמת הקודש, לעצור את כוחות האנגלים והצרפתים הבוגדנים על גדות הסואץ, לשחרר את מצרים ולהחזיר אותה לשלטוננו!"

הקצינים התורכים ועימם חסן-ביי הערבי, המושל הצבאי של יפו והמחוז, מוחאים כפיים. אחריהם מוחאים כף בנימוס גם השאר. האיכר הצעיר משה פנחסוביץ, מוכתר פתח-תקוה, כלומר האחראי בפני השלטון, יושב ליד אברהם שפירא. שניהם אורחים בקבלת-הפנים הגדולה שעורכת ראשון-לציון למצביא התורכי. פנחסוביץ לוחש לשפירא:

 "צבא שלם נשא עבורו על גבי גמלים סירות-פח ורפסודות מארגזי-נפט ריקים, מבאר-שבע דרך המדבר, כדי לחצות את התעלה. אוניות מלחמה אנגליות וצרפתיות, ששטו בתעלה, הבריחו אותם בתותחים, כמו זבובים!"

 "איש זה אחראי לטבח אלפי ארמנים באנאטוליה שבתורכיה," לוחש שפירא. "גם גורל היישוב העברי בידיו. צריך להיזהר מפניו, למרות המפלה שספג."

אותו רגע מחליק ילד מעל חבית גבוהה ומתוך פחד תוקע נפיחה עזה שאותה שומעים היטב כל הנכבדים.

 "הפרצר הזה? מאיפה נולד?" לוחש פנחסוביץ.

 "רישון זה לא מלאבס," עונה לו שפירא. "כאן זה נימוס צרפתי."

ג'מאל-פחה מואיל להתעלם מאי-הנעימות שנוצרה, הכול נושמים לרווחה, אך בהמשך דבריו הוא נוקט נימה מאיימת: "אני מזהיר אתכם, ממשלת עות'מניה מתנגדת לפעולות יסוד מסוכן מביניכם שמתאמץ להקים בחלק זה של הממלכה ממשלה יהודית בשם 'ציונות'. לכן אסרתי להחזיק דגל ציונים, להיות חבר באגודת ציונים, שיש אצלכם במחתרת. זה לא ישנה את יחסי אליכם. אתם עומדים בברית איתנו. כולנו בנים של ממלכת עות'מניה הגדולה ונהנים בה משוויון-זכויות. ובעזרת האל תהיו תמיד נתיני מולדתנו. רק ציונים וציונות, יסוד מושחת של בלבול ומהפכות, ששואף לייסד אוטונומיה בתוך מולדתנו, אותו עלינו לחסל! אבל אתם כאן הוכחתם נאמנות למולדת, לא השתתפתם בתנועה החתרנית 'ציונות', ראיתם תמיד בעות'מניה את מולדתכם היחידה – לכן החלטתי להעניק למושבה ראשון-לציון במתנה את כל אדמות הממשלה המשתרעות מן המושבה מערבה, עד לים!"

מחיאות-כפיים.

אברהם שפירא קם מכסאו. גבה-קומה, קודקדו כמעט מגולח סביב תרבוש אדום המעיד על היותו אזרח עות'מני נאמן. שפמו השחור, בעל הקצוות, מזדקר לצדדים. עיניו השקועות, הקטנות, מתבוננות במבט חודר בגנרל התורכי, שנמוך ממנו בקומתו.

 "יורשה לי, הוד מעלתו, להזמין את כבודו לבקר גם בפתח-תקוה. ואני מתכבד להגיש לו מכתב הזמנה מאת ועד-המושבה."

*

שיירת הרוכבים מראשון, במרכזה הגנרל אחמד ג'מאל-פחה, נעה בבוקר לעבר פתח-תקוה. השמיים בהירים אך האוויר כבד, מבשר יום חמסין ראשון של טרם אביב. רוח דרומית יבשה מנשבת. הדרך החולית עוברת בין פרדסים ירוקים. צמרותיהם עמוסות פרי שאמוטי כתום, שלא נקטף בגלל המלחמה שמונעת את יצואו באוניות מנמל יפו. הפרדסים חגורים גדרות חיות של שיחי אקציה קוצניים, שפרחיהם הריחניים, שצורתם כדורים צהבהבים, היו אמורים לשמש חומר-גלם לתעשיית בושם שביקש הברון להקים בארץ.

מבית-באר שבראשו צינור ארובה שחור, מעלה עשן קל, מפכפך בקצב אחיד קול מונוטוני, צרוד כפח, נוסך בשומע תחושה של שלווה וקביעות; זה מנוע הגאזוגן, משאבת-המוטור המודרנית ביותר בארץ. "פק, פק, פק, פק!"

הרוכבים עוברים בדרכם על-פני בתי-באר ובתי-אריזה, כרמי גפנים שהחלו מנצים עלים חיוורים, כרמי שקדים שעומדים בפריחתם, לבנבנים כשלג. שפירא מצביע בגאווה בפני האורח רם-המעלה על המטעים של המושבה, שפריים לטובת הארץ כולה, ביחוד בימי מלחמה. הגנרל לא מתפעל, אלא מעיר לחסן-ביי:

 "אלה המקומות בהם מסתתרים היהודים הצעירים שמשתמטים מחובת ההגנה על מולדתם?"

 "בפתח-תקוה אין פרארים, אין עריקים," טוען בתוקף שפירא. "ואם במקרה יראה הוד מעלתו פה ושם צעיר מסכן – ידע שכבר שולמו עבורו דמי ה'בדל'."

שני הצדדים מחייכים לתוך שפמיהם, מלווי הגנרל בנימוס, אנשי פתח-תקוה בעצב; אלה מהאורחים קיבלו "בקשיש", אלה מהמארחים נאלצו לתיתו להם - תמורת פדיון הצעירים מן השירות בצבא.

וחסן-ביי משיב לגנרל: "נכון. בפרדסי היהודים כבודו לא רואה עכשיו פרארים, אבל רואה מוטורים וצינורות שיוכלו לתרום למאמץ המלחמה."

*

נכנסים למושבה. תלמידי בית-הספר מסודרים בשתי שורות לצידי רחוב חובבי-ציון. לראשיהם הגלוחים חבושים תרבושים הגדולים מעט ממידתם. הם עומדים ומנופפים במרץ, לכבוד האורח, בדגלי עות'מניה קטנים, דגלוני חצי-הסהר.

ג'מאל-פחה נמוך-הקומה צועד נמרצות, כפות-ידיו שלובות מאחור ובהן מקפץ מגלב-הרכיבה המצועצע. הוא חולף על פני השורות בחיוך מוזר, כמביט בעדר כבשים ביום שוק. החמסין המוקדם משפיע עליו. הוא מזיע. אחריו צועדים אנשי פמלייתו ונכבדי המושבה. הילדים מחזיקים דפים בהם נכתבו שורות ההימנון התורכי באותיות עבריות. לאות ממנהל בית-הספר הם מתחילים לשיר לכבוד האורח, בקולות צעירים:

 "אורדומוז אתי ימין

אצלדי קזמין!"

ג'מאל-פחה מנופף להם לאות-תודה, מתבונן בהם רגע כשוקל אם לומר משהו. החום מעיק והשמיים הולכים ומאפירים ברוח דרומית-מזרחית. הוא מעדיף להמשיך לעבר ביתו של ראש ועד-המושבה, שם תיערך לכבודו סעודת הצהריים.

הפמליה מוזמנת להיכנס לבית. שלישו של הגנרל בולש בהיכנסו לראות אם אין בחדר דגל תכלת-לבן, תמונות מנהיגים וסמלים ציוניים על הקיר, או תעודות ובולים של קרן קיימת. כל אלה אסורים בפקודה צבאית חמורה. מי שנתפס מחזיק בהם צפוי לעונש. לפתע הוא מבחין בשטיח מקושט בדיוקנו של הרצל, תלוי על הקיר.

 "מי בעל הזקן הזה?" הוא מיתמם ושואל את שפירא בקול רם, כדי שיגיע גם לאוזני הגנרל.

 "דוקטור הרצל, הידוע," משיב שפירא בנימוס ובשקט. "ומעל לה תמונת השולטן, מחמד רשאד ירום הודו. ידוע שהממשלה לא אוסרת תליית שטיחים."

הגנרל צוחק, אך השליש אינו מרפה. הוא מגלה בפינה אחרת בחדר גלויות של ביאליק ושל טשרניחובסקי. "יש כאן עוד מנהיגים ציונים על הקיר!"

 "שטויות! אלה רק תלויים על הקיר, קישוט!" גוער בו ג'מאל-פחה.

בקבוקי היין והקוניאק ריקים-למחצה. הקצינים התורכים להוטים לשתות, ופחות מכך טועמים מהתבשילים, למרות שאלה הוכנו ממצרכי-מזון שנעשו נדירים בימי המלחמה. פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד, בגלל השרב המעיק של טרם אביב. מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה, מבין ברושים ודקלים, נשקפים שמיים אפורים, מוזרים, ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה, מוקפת אובך מואר.

 "נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם, "לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו, המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"

התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.

 "כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר, שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה, "נזכרתי, איך באנאטוליה הילדים של הארמנים היו אומרים עליי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!" הוא צוחק.

מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים, ובהם שפירא, אנוסים לחייך.

 "בתחנה אחת באנטוליה חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס. שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו. אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר, ניגש אלי, שיפשף את ידיו והודיע לי: 'מחצתי את החזירים הללו!' כך הוא אמר, 'חזירים...'!"

הגנרל צוחק, ושוב הכול צוחקים אחריו, אלה בהנאה ובצייתנות, ואלה כמי שכפאם שד.

 "זקן אחד משלנו העמיד בשורה ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה, ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם, וגם מפותחות כמוהן... הרכיב משקפיים כדי שיוכל לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן, ולבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה, קנה אותה תמורת שש מג'ידיות, וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."

ושוב צוחק, ובצוחקים אחריו יש גוונים ובני-קול שונים, בייחוד מגזים חסן-ביי.

 "רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם, לכל איזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.

הפעם איש אינו צוחק. מתחת למפת השולחן מקמץ שפירא אגרופיו עד כדי כאב, ועיניו משוטטות סביב. הוא משתדל לא לפגוש במבטו של הגנרל, כדי שלא להתפרץ.

 "כאשר הייתי מושל כללי של בגדד, פקדתי על אחד הוואזירים שלי להשלים סלילת כביש תוך שבוע. הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי. אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה לא ממלא את הפקודה, אני תולה אותך!' – מאז קראו לי שם, התליין! – "

 "יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה, בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי," שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מניסיונו. "היה שמן, ככה... והתליין חסר-ניסיון כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים. וככה, נקרע החבל בשעת התלייה. פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ, וככה, שוב נקרע החבל בגלל שהיה הגוף שלו כזה כבד... הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים. הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק, בית-המכס שבנמל - אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות שהפגיזו את יפו. וככה, בידיים שלי, הייתי מוכרח ללמד את התליין איך לתלות את הכופר, בפעם השלישית, ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..." הוא מתפאר.

שתיקה כבדה מתפרשת סביב. ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים כמוהו וכחסן-ביי מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק: "מוטב שנשנה את הנושא, שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו. גם אצלכם, בפתח-תקוה, יש בנות יפות?"

עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים. סבלנות שפירא פוקעת והוא מתכוון לקום ולענות לגנרל. חבריו עוצרים בו בחשאי.

 "בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי," מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד, לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי, ולהסיר מדעתו מחשבות זימה. את הצרפתית המשובחת שבפיו שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס, אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית. הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן, שזכה לראותה מחוללת על הבמה.

 "פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה, כמעלה בזיכרונו את תענוגות העבר, אך מיד הוא מתעשת. "אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי, והצטרפו למלחמה נגדנו!"

הוא שולף את שעונו, נועץ בו כמי ששעתו קצרה, קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות, הקלועות דרגות גנרל, ומסכם את הביקור:

 "אתמול נתתי מתנה גדולה לתושבי ראשון-לציון, היום אני רוצה להציע מתנה גדולה עוד יותר לאיכרי פתח-תקוה."

כל השומעים דרוכים מאוד.

 "ראיתי את הפרדסים, את כרמי הגפנים והשקדים, התרשמתי מאוד מהחריצות שלכם והייתי נהנה מאוד אם תסכימו לבוא להתיישב בכפרי הארמנים הריקים באנאטוליה. הייתי משתדל לתת לכם קרקע ועזרה והקלות רבות לפתח את החקלאות – שם, לא בארץ-ישראל! לכך לא אסכים לעולם!"

בדממה הנופלת מעיז רק שפירא, המצליח בקושי לכלוא כל אותו זמן את זעמו, לקום כדי להסביר לגנרל שאנשי פתח-תקוה לעולם לא יעזבו את מקומם – אך בטרם ניתנת לו הזדמנות לדבר, מתמלאות כל האוזניים רחש כבד הבא מבחוץ והולך וגובר מרגע לרגע, ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה, וחשכה יורדת על הארץ.

יושבי החדר ניגשים אל החלונות ונושאים עיניהם לשמיים. הם עומדים רגעים אחדים, נדהמים ואינם יכולים להבין מהו הדבר המכסה לגמרי את עין השמש. לאט-לאט מתרגלות עיניהם לאפלולית שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים, והם מבחינים באין-ספור יצורים קטנים, כחגבים כהים, פרושי-כנפיים, שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול, אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים בקול צקצוק מסליד.

בעוד האנשים עומדים אחוזי-אימה, נוחתים נחילי הארבה גלים-גלים כשהם מנסרים בהמוניהם את האוויר ברחש מבחיל; מכרכרים ומפזזים על העצים, על הבתים, על הארץ, עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם. רוח החמסין גוברת. השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים העטים מלמעלה כענן שחור. מבול השרצים משתפך על המושבה ומזמזם ללא הפוגה.

 "ארבה! הארבה! הארבה בא!" רצים ברחובות אנשים כאשר אימה וחרדה על שפתיהם. "איזה אסון! הארבה עלול להפוך את כל הארץ לשממה!"

 "לא אנחנו אשמים בדבר, אלוהים איתנו ויגן עלינו. צבאות הכופרים, היושבים על גדות הסואץ – שדים אלה שלחו את זה נגדנו בתחבולה שטנית! אבל אנחנו עוד נגלה את הבוגדים שקשרו קשר עם אוייבי עות'מניה!" כך, בדברי פרידה קצרים ונרגזים, ממהר הגנרל לצאת ברכיבה עם שיירתו מפתח-תקוה דרומה, לעבר רמלה וירושלים.

בדרכם הם עוברים על פני אנשי המושבה, גברים, נשים וילדים, הלוקחים פחים בידיהם, וגם רעשנים ורובי פורים, החג קרב ובא, ויוצאים למטעים ולשדות; מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה, אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח, לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

 "הוד מעלתו," רוכב חסן-ביי ליד הגנרל, "ודאי זוכר כיצד לפני המסע לסואץ פקד לקשט גמל, כלב ושור בדגלי רוסיה, צרפת ואנגליה, והעברנו אותם בכיכר מול הסראייה ובסימטאות, והמאמינים היכו בהם מכות נאמנות עד שהתפגרו!?"

 "אידיוט! מחר תוציא פקודה שכל תושב באיזור שלך, יהודי כערבי, חייב להביא לשלטונות מדי יום פח מלא ביצים של ארבה, ואתה תשלם לו על כך שני מטליק!" משלח ג'מאל-פחה את חסן-ביי לדרכו. חסן-ביי הוא, כאמור, מושלם הצבאי של יפו והמחוז.

ההרעשה בפחים היא לשווא. כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד הוא מתעופף למקום סמוך כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה. איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חובטים בארבה. אחרים מביאים נפט, שופכים על הארבה ושורפים אותו, או אוספים אותו בדליים לתוך חביות ושם שופכים עליו את הנפט. הארץ משחירה מן הארבה ותחת כל מידרך כף-רגל הוא חורק בהימעכו, מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים.

בחשיכה המתעבה מוקדם מן הרגיל מלבינים כבר על העצים ענפים מעורטלים מקליפתם.

 "זאת רק ראשית הצרה שבאה עלינו," אומר האיכר גרשוני, שחוזר על חמור מהפרדס. "נקבות הארבה יטילו בקרוב את ביציהן באדמה. בעוד כחודש תתבקענה הביצים, הילק הצעיר יפשוט בשדות, יעלה בפרדסים ובכרמים, ויכלה כל עלה וכל גבעול שעוד נותרו לפליטה ממה שאוכל עכשיו הארבה."

*

מכת הארבה חולפת ומותירה אחריה נזקים כבדים לחקלאות בארץ. תושבים רבים כבר רעבים ללחם. ביפו, בלשכתו שבבניין הסארייה פוסע הלוך ושוב, מול המראה התלויה על הקיר, המושל הצבאי חסן-ביי. עטור במדים, חרב חגורה למותניו, וכל הליכותיו כמי שמשתדל לחקות את הגנרל ג'מאל-פחה, ולכוון על פיו את הבעת-פניו. מולו עומדים משה פנחסוביץ, מוכתר פתח-תקוה, ואברהם שפירא, ראש השומרים של המושבה.

 "קראתי לכם כדי למסור שהמצביא הגדול ג'מאל-פחה הודיע לי שהנהלת הצבא זקוקה למוטורים ולצינורות באורך שלושת אלפים מטר כדי לסדר אספקת מים לחזית הנגב. אתם מפורסמים בכל הארץ במערכת ההשקאה המשוכללת בפרדסים שלכם, כך התפארתם כאשר ביקרנו אצלכם. לכן מעניק לכם הגנרל ברוב חסדו הזדמנות להוכיח את הפאטריוטיות שלכם ואת השתתפותכם במאמץ המלחמתי, ועליכם להוציא מיד את המוטורים והצינורות מהפרדסים ולהעבירם לרשות הצבא!"

 "הוד מעלתו דורש זאת רק מפתח-תקוה, או מכל איזור הפרדסים של יפו?" שואל שפירא.

 "מהאיזור כולו. כל מקום שיש בו צינורות חייב למסור אותם."

 "ומדוע מבקשים הכל רק מפתח-תקוה?"

 "כי אין צינורות במקומות אחרים. רק אתם מושבת הפרדסים הכי מודרנית והכי משוכללת בכל הארץ."

 "ולי ידוע שבכל פרדס שניטע בשנים האחרונות יש צינורות כאלה."

 "איפה?"

 "בשיח'-מוניס, בסומייל, בשרונה, בבית-דג'ן, ביעזור, בווילהלמה, בראשון-לציון, בנס-ציונה, ברחובות, ביבנה, ובכל אותם מקומות הידועים לכם. באביב אכל אותנו הארבה. את הפרי לחוץ-לארץ אי-אפשר למכור – בגלל המלחמה. עכשיו קיץ. הפרדסים חיים בקושי. אם לא נשקה – ייחרבו. נכון, המולדת קודמת לכל, ומאחר שבעות'מניה הגדולה אין תעשייה של צינורות, חייב הצבא להחרים אותם בכל מקום שימצא. שום פרדסן אינו רשאי להתנגד שיקחו ממנו צינורות, ואנחנו מוכנים לתת את החלק שלנו באופן יחסי, זאת אומרת, שהחלוקה תהיה צודקת ושאר הכפרים במחוז יתנו גם הם את חלקם."

 "אני יודע שרק אצלכם יש צינורות, ואני מחייב אתכם לתת את הכל!"

*

עם האגרונום חיים כהן, ראש ועד-המושבה, מתקבל שפירא למחרת לראיון אצל ג'מאל-פחה בירושלים.

 "לא אני ציוויתי אבסורד כזה!" מיתמם הגנרל. "להטיל את כל העול על מקום אחד בלבד? ברור שכולם חייבים לתת לפי חלוקה צודקת. אולי חסן-ביי לא הבין היטב את הפקודה. עוד היום אשלח טלגרם ואסביר לו את הכוונה האמיתית של הפקודה."

*

פנחסוביץ ושפירא, כעבור יומיים, בלשכת חסן-ביי ביפו. המושל הצבאי מסתובב כטווס בפני המראה שעל הקיר, נדן חרבו משקשק על מכנסיו התפוחים שנתונים במגפי-עור גבוהים. בשיחה עם השניים הוא מתנפח מכעס עצור:

 "מדוע הזמנתי אתכם? מדוע? מדוע? מדוע? אתם הלכתם להתלונן עלי בפני הגנרל ג'מאל-פחה?!"

 "חס ושלום," עונה שפירא. "פנחסוביץ כלל לא היה שם. רק אני, עם ראש ועד-המושבה, באנו בעניינים אחרים. במקרה הוזכר עניין הצינורות. ראש הוועד שאל את הגנרל מה הפירוש המדויק של הפקודה. אבל שום תלונה לא השמענו. וכי אפשר להתלונן, על מושל חרוץ והגון כמוך?"

 "טוב. אני אזמין אלי את כל בעלי הפרדסים במחוז, שאותם הזכרת, כולם – אבל אני בטוח שצינורות אמצא רק אצלכם!"

*

בכיכר שבין בניין הקישלה, הלא הוא הכלא, לבין הסארייה, מתנודדת לרוח הים גופת ערבי יחף, לבוש גלבייה לבנה, על עמוד-תלייה שבנוי מקרשים בצורת רי"ש עם קורת-תמך אלכסונית. על חזהו, קשורה לצווארו, מודעה המפרטת בתורכית ובערבית את פסק-דינו. זבובים מטיילים עליו. ילדים יחפים סובבים בסקרנות מתחת לרגליו.

אותה שעה נאספים אל לשכתו הגדולה של חסן-ביי רבים מנכבדי יפו, עומר אל-ביטאר, מוחמד עלי דג'אני ואיוב אפנדי, ועימם מוכתרי כפרים ערביים מהאיזור – שיח'-מוניס, סומייל, חירייה, כפר-ענה. כאשר נכנסים לחדר שפירא ופנחסוביץ, כבר יושבים בו כל המוזמנים, אך חסן-ביי, היושב מאחורי שולחנו, אינו מזמין את השניים לשבת אלא משאיר אותם בכוונה לעמוד. הוא מביט אל המראה התלויה מולו, כמו מכוון לפיה את הבעת הרוגז על פניו, ופותח:

 "הזמנתי אתכם היום לבשר לכם שהגנרל ג'מאל-פחה הואיל ברוב חסדו להרשות לכם למלא את חובתכם הפאטריוטית ולמסור לצבא את המוטורים והצינורות מן הפרדסים שלכם, כי הם נחוצים להגנת המולדת. יא איברהים, מה אתה עומד? שב! אתה הוא זה שאמר לי שבכל הכפרים והמקומות האלה יש צינורות בפרדסים, אבל עד כמה שידוע לי, צינורות יש רק במלאבס! מה אתם אומרים על כך, אורחים נכבדים?"

מוכתר סומייל תופס את כוונת חסן-ביי. "אני נשבע בראש השולטן ירום-הודו ובראש הגנרל ג'מאל-פחה, ובראש מושלנו הנכבד חסן-ביי וגם בראשי שלי, החסר כל חשיבות – שאין אצלנו בכפר שום צינור ברזל!"

 "אנחנו עניים מסכנים. הארבה אכל אותנו. הפרדסים שלנו קטנים וישנים. אנחנו משקים בתעלות פתוחות, לא בצינורות," מבאר מוכתר שיח'-מוניס.

 "גם אותנו אכל הארבה, המוטור שלנו הוא גמל וחמור, שסובבים ומעלים מים מהבאר באנטיליה," מוסיף אחריהם מוכתר בית-דג'ן.

 "מה אתה אומר עכשיו, יא איברהים-מיכו?" שואל המושל את שפירא.

 "אני חוזר ואומר," משיב שפירא ממקום ישיבתו המאולץ, על מחצית כיסא, "שבכל המקומות האלה, ישנם צינורות!"

הרוגז של חסן-ביי פורץ, מבלי שיכוון את הבעתו במראה. "אתה יודע שיש מצב מלחמה בארץ?" הוא מתקרב לחלון, מבעדו נשקף התלוי שמתנדנד על עמוד בכיכר למטה. "אני יכול להביא אותך תיכף ומיד למשפט צבאי!"

 "ידוע לי אדוני המושל," משתדל שפירא לשמור על ארשת פנים שלווה. "שאנחנו נמצאים במצב מלחמה. אתה יכול לעשות בי מה שאתה רוצה, אבל מה באמת רוצה אתה להשיג? את הראש שלי? לא! – צינורות! ואנחנו הלא מוכנים למסור לממשלה את כל הצינורות והמוטורים שלנו, אם רק תוכיח לנו שהפקודה של ג'מאל-פחה חלה על פתח-תקוה בלבד. אנחנו, ילדינו, ונשינו – מוכנים למסור גם את עצמנו, למען המולדת!"

 "הנשים, יא איברהים-מיכו? גם הן מוכנות למסור את עצמן למען המולדת? יאללה שתבאנה, ערוות-אימן, שרמוטות צהובות! אנחנו מכירים איזה נשים יש לכם – זונות! צעירות מופקרות! חצופות! מתלבשות כמו גברים! מוכנות למכור את עצמן לקצינים שלנו!" וכדי לתת תוקף לדבריו הוא קם מכסאו בעיניים נוצצות. "כשנבוא לקחת אצלכם את הצינורות, נכניס במקומם לבנות שלכם את הצינורות שלנו! ככה... ככה... נקרע אותן מלפנים, ומאחור, מלפנים, ומאחור..."

הוא חוזר לכיסאו מתנשם, כמוצא בגסות פורקן ליצריו. הנוכחים נדהמים למראה ההתפרצות אך שותקים ועוצרים את נשימתם. חלקם מחוויר מפחד גם למראה הסומק הכבד שהרוגז מצית על פני שפירא, שקם ופונה אל חסן-ביי:

 "כבוד הקומנדאנט חסן-ביי! אתה המפקד ואני בידיך, אתה יכול לעשות בי מה שאתה רוצה, אולי גם יהיו רבים שיהללו אותך על העינויים שתגרום ליהודי. אבל אני לא אזוז מכאן לפני שתחזור בך מהדברים שלך, ותתנצל על מה שאמרת על נשות פתח-תקוה!"

 "איך אתה מעיז לדבר אלי כך? מי אתה שתגיד לי מה לעשות? פקודה אחת ממני – וגם גופתך תתנדנד שם בחוץ על החבל..."

 "אתה מכיר אותי היטב, חסן-ביי. אני בן ארבעים-וחמש היום, ותודה לאל חייתי כל ימי בכבוד, כפי שאתה יודע ויודעים כולם פה. 'מכרתי בזול את היקר לי, כדי לקנות את כבודי!' – כמו שאומר הפתגם. ואני רוצה שתדע שלא אתה ולא שום אדם אחר יפגעו בכבוד עמי, בנוכחותי. ואפילו זה יהיה היום האחרון בחיי – לא ארשה שמישהו יעליב כך את בנות העם שלי!"

שפירא שולח ידו קדימה בהבעת פקודה שאינה סובלת דיחוי. חיתוך הגמגום שבדבריו, כבולע סופם של משפטים קצרים, מוסיף לו תקיפות. "בבקשה – אתה יכול לתלות אותי אם אתה רוצה, אבל קודם – תתנצל!"

דממה מתוחה עומדת באולם. למראה הגוונים המתחלפים בפני השליט בטוחים הכל שעתה יצא מגדרו, יסתער על שפירא ויכה אותו בחרבו.

שפירא עומד ביד שלוחה ועיניו הקטנות, כחולות-הפלדה, נעוצות בחסן-ביי היושב מולו. לפתע קם חסן-ביי בחיוך, ניגש אל שפירא, ואומר בקול מרוכך:

 "אני מכיר אותך יפה, ואתה יודע שלא לקחתי ממך את הסוסה, את האקדח, את החרב או את הרובה הממשלתי שאתה משתמש בו. יש לך רשות להיכנס עם נשק אפילו לכאן, לבית-הממשלה. ואתה היית צריך להבין שאני לא התכוונתי דווקא לבנות פתח-תקוה או לנשים יהודיות. אני רק אמרתי שיש, בכלל, בעולם, נשים רעות, מופקרות, בנות שטן, מביאות מחלת עגבת, מנשים כאלה צריך להיזהר..."

אנחת-רווחה עוברת בחדר הגדול. חיוכים אחדים. הכל מבינים שבדבריו הקודמים התכוון חסן-ביי במפורש לבנות פתח-תקוה, וכי עתה הוא חוזר בו, בדוחק, מההתפרצות של ניבול-הפה. בלגלוג כלפיו חש כנראה חסן-ביי, כי לפתע גואה בו שוב כעס, ודאי על שהביא עצמו להתנצל בפני יהודי, דבר שג'מאל-פחה לא היה עושה לעולם. הוא חוזר אל כסאו ופוקד בכעס:

 "לאסור את שני אלה במרתף של הסארייה!"

שפירא ופנחסוביץ מוצאים מן הלשכה. חסן-ביי ממשיך לצרוח על הנשארים. הוא נראה כעומד להצליף במגלב על מוכתרי הכפרים. אלה נשבעים בראשו של השולטן ובראש ג'מאל-פחה שאין להם אפילו בדל צינור. חסן-ביי דורש לגלות את האמת. שב ומאיים במלקות. לבסוף מתגלה שיש צינורות גם בפרדסי הערבים, ואפשר להטיל את חובת ההחרמה על כולם. מה עוד שעיניו החודרות של שפירא כבר לא משוטטות בחדר בלגלוג האומר שכך טען מלכתחילה.

לאחר שעתיים באה פקודה לשחרר את שפירא ופנחסוביץ, והם ממהרים לשוב לפתח-תקוה.

פרק מתוך הרומאן ההיסטורי הנידח הנשכח וחסר החשיבות של אהוד בן עזר "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה. יד יצחק בן-צבי והוצאת עם עובד 1993.

* * *

דיליג'נס תורכי עלה לו על הזין

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

פעם היכרתי בחור מאוד צנוע

קראו לו חיים פיזדמטי

היה לו אבר מין ארוך

משכונת מחלול עד מנשיה

כל מי שנגע בה

שנגעה בו

נכנסה להריון

באופן אוטומטי

גם קיבלה אורגזמה בקשיש

בתוספת מאחורה

נשים ללא פרי בטן צבאו על אברו

שרביט חמור היה קיסם לעומתו

אבא שלו פתח בית חרושת למיץ זרע

כל בוקר היו חולבות אותו שתי

בנות-דוד דדניות יפות שלו

שוּלי ומתי

ומוכרות לעקָרות בתל אביב את

הציץ הארומטי

סליחה את המיץ

הארומטי

של חיים פיזדמטי

יום אחד אירעה לו תאונה

בגבול יפו-תל-אביב

דיליג'נס תורכי עלה לו על הזין

הסוס נקע רגל הגלגל נשבר

ומאז יחסי יהודים וערבים בעיר

לא כמו שהיו

אפריל 2015

* * *

הודעת מכון ז'בוטינסקי בישראל (אפריל 2015):

ראה אור "ארץ ישראל" מאת ז'בוטינסקי

אנו שמחים לבשר, כי כרך "ארץ ישראל" א' – השני במהדורה המדעית של כתבי זאב ז'בוטינסקי – יצא לאור, ונמצא למכירה בחנויות הספרים המובחרות, במוסד ביאליק ובמזכירות מכון ז'בוטינסקי.

בספר החדש כלולים 35 פריטים – מאמרים, הרצאות, נאומים ושירים.

לדברי העורך הראשי פרופ' אריה נאור, הספר עוסק בזכות של העם היהודי עליה, בתביעה לשלימותה הגאוגרפית והמדינית, בזיקת הזהות הלאומית היהודית לארץ, במשטר השורר בה בתקופת המנדט ובמשטר שיש לכונן בה בעתיד, בסכסוך המתגבר עם הערבים ובהתפתחות היישוב.

יצירתו של ז'בוטינסקי המובאת בכרך זה משקפת את צמיחתו מאידאולוג ותועמלן ציוני לאחד האישים בעלי ההשפעה בגיבוש האסטרטגיה הציונית בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ואת התרחקותו ההדרגתית מעמדותיה של הנהלת התנועה הציונית, תוך כדי פיתוח חלופה אסטרטגית ומנהיגותית לעמדותיה.

הכרך נפתח במאמריו היסודיים שפורסמו ברוסית בשנים הראשונות לפעילותו הציונית, ובהם העמיד את הזיקה לארץ-ישראל במרכז ההווייה הלאומית.

בהמשך מובאים דבריו כדובר המרכזי בדיון על תביעות הציונים לקראת ועידת השלום בתום מלחמת העולם הראשונה, עמדתו הייחודית בפרשת תל-חי, תמיכתו במנדט הבריטי וראשית ביקורתו על מדיניות הנציב העליון שנועדה להפיס את דעת הערבים על חשבון העם היהודי.

בכרך זה כלולים שני מאמריו המפורסמים  –  'על קיר הברזל' ו'האתיקה של קיר הברזל' –  שעיקרם הצורך להמשיך את המפעל הציוני למרות עמדות הערבים והתנכלויותיהם. המאמר 'האתיקה של קיר הברזל' מובא בשתי גרסאות, בהפרש של עשר שנים: את הראשונה כתב ז'בוטינסקי ברוסית ב-1923 ואת השנייה כתב ביידיש ב-1933.

הספר החדש והמהודר – כמו קודמו, "לאומיות ליברלית" –  עולה בחנויות 96 שקלים. במזכירות מכון ז'בוטינסקי ניתן לרוכשו במחיר הנחה של "שבוע הספר העברי" – בסך 62  שקלים בלבד. להזמנה טלפונית (בתוספת דמי משלוח):

03-5287320, שלוחה 4, בשעות העבודה.

לפרטים נוספים: יוסי אחימאיר, מנכ"ל המכון, 03-5287320, שלוחה 6

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

מחלף ענבה

הכפר הערבי עֲנַבֶּה שכן ממזרח למה שעתיד להיות מושב העובד הציוני כפר שמואל, בין הכביש ההיסטורי לירושלים רמלה-לטרון, שנקטע ב-1948, לבין נתיבו של הכביש החדש, כביש מיספר 1. הכפר הנטוש שכן על שתי גבעות גבוהות, וכאשר נוסד בית החרושת למלט "נשר" ממזרח לרמלה, נסלל כביש תעשייתי לא מרוצף ממנו אל המחצבה שבה גרסו את חומר הגבעות לתעשיית המלט, ומשאיות האיוקליד הגבוהות היו נוסעות הלוך ושוב מבית החרושת על ארובותיו – אל גבעות ענבה הנגרסות.

בראשית שנות החמישים קיבלו איכרי המושבות הוותיקות שטחי אדמה נרחבים לנטיעת כרמים. איכרי רחובות וראשון לציון קיבלו את אדמות סעידון, משני צידי הכביש בין רמלה לצומת הרטוב, שנסלל רק לאחר קום המדינה. לימים הם הקימו בלב שטחי הכרמים והמטעים את המושבה כרמי יוסף, על שם יוסף ספיר, שהיה שנים רבות ראש העיר פתח תקווה עוד בתקופת המנדאט, ולאחר מכן שר בממשלה מטעם מפלגת הציונים הכלליים. בשעתו דיברתי בכרמי יוסף על ספרו החדש של תושב המקום, האגרונום ישראל ויסלר, פוצ'ו, "זאת שכולם יודעים, רומן צדדי", וסיפרתי קצת על ייחוסו של יוסף ספיר, ושהיה איש אמיץ מאוד. ולאחר ההרצאה ניגשו אליי אחדים מהמקומיים והודו לי, כי הם חששו שיוסף שעל שמו קרוייה מושבתם אינו משתווה בגבורתו ליוסף טרומפלדור.

איכרי פתח תקווה קיבלו באותה תקופה משבצת קרקע גדולה שהשתרעה בין כפר שמואל מדרום, התוואי העתידי של כביש מיספר 1 בצפון, מפעל המלט במערב וקו האורך של קצהו המזרחי של כפר שמואל במזרח. זה היה הרבה שנים לפני מלחמת יוני 67', והמקום, כמו גם הכביש ללטרון, היו בבחינת איזור נשכח שממזרח לו היה רק הקיבוץ שעלבים.

איכרי המושבות התארגנו בקואופרטיבים, מסורת עוד מימי הבארון והיקבים שהקים. כך גם עד היום, בצרפת, יש קואופרטיבים של כורמים ויקבים. אבי, בנימין בן עזר ראב ז"ל, התמנה למנהל הקואופרטיב של איכרי פתח תקווה, שכל אחד מהם רכש יחידה של עשרה דונם שעליהם ניטעו גפני יין. אבל לא היתה חלוקה לפי חברים מסויימים אלא הגוש התנהל כיחידה אחת. אני עצמי עוד השתתפתי בעבודת הנטיעות של הגפנים, לא פעם על חשבון יום לימוד בגימנסיה "אחד העם", כי אבי אמר שעזרה לנטיעות חשובה יותר.

שמו של הקואופרטיב הפתח-תקוואי היה "עָנָבָּה" או כשמו המקורי "עֲנַבֶּה". לא ניקדו את השם. צרות רבות היו סביב יבולי הענבים. לא תמיד הסכימו היקבים לקלוט את מלוא הכמות. איכות היין בארץ היתה אז ירודה מאוד. והמחיר עבור היבול גם הוא היה מועט, וכך חברי הקואופרטיב לא ראו רווחים על השקעתם, אבל יכלו להתנחם בארגזי המוסקט הלבן שחולקו מדי שנה, אמנם ענבי יין, אבל איזה טעם! חלום. ואני זוכר גם את הקאריניאן, שנתן ליין את צבעו האדום החזק. והיה גם מוסקט שחור, אף הוא מעדן. טועמים בו את היין עוד בעודו באשכול הבשל. וכמובן הסיבה לטעם הנפלא הוא שלא השקו את כרמי היין.

במשך השנים חרצו הצרות של ענבה את מצחו של אבי, שהיה נוסע לשם מדי בוקר בג'יפ צבאי ישן משאריות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ומבלה בכרמים את כל היום, בשמש, בגשם, קיץ וחורף, משגיח על העבודות. שזוף היה כבן המזרח. לאחר שהביא יום אחד את אחותו אסתר ראב לראות את הכרמים, היא נצרה את זיכרם בליבה וכתבה עליו-עליהם שיר, בשנת 1969, שלוש שנים לאחר מותו:

הָעֵינַיִם בּוֹכוֹת

לְלֹא-דֶּמַע

עַל רְאוֹתָן אוֹתְךָ –

בַּקֶּבֶר

עַל שֶׁאֵינְךָ שׁוֹמֵעַ

אֶת הָאֲדַגְ'יוֹ מִן הַחֲמִישִׁית

שֶׁל בֶּטְהוֹבֶן

וְאֶת קֶטַע-הֶחָלִיל

מֵ"אוֹרְפֵאוּס" שֶׁל גְּלוּק

אֲשֶׁר אָהַבְתָּ

עַל שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהָרִיחַ

עֲלֵי אֶקָלִיפְּטוֹס מְעַשְּׁנִים

בִּמְדוּרָה אִטִּית

בְּרוּחַ אַחֲרֵי-הַצָּהֳרַיִם

עַל שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַשְׁקִיף

עַל מֶרְחֲבֵי-יֶרֶק כְּרָמִים

אֲשֶׁר פָּרַשְׂתָּ עַל גְּבָעוֹת רַבּוֹת

לְרַגְלֵי הָרֵי יְהוּדָה.

עַל רַעְמַת-הַשֵּׂעָר;

סִימַן תִּפְאֶרֶת אָבוֹת –

מְצָחִים נוֹשְׂאִים תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ –

דּוֹרוֹת רַבִּים,

וְאֶת טָהֳרַת מַחֲשַׁבְתְּךָ –

עַד הַסּוֹף

1969

אסתר ראב, כל השירים, עמ' 208, בהוצאת זמורה ביתן.

לאחר שאבי עזב את עבודתו כמנהל הקואופרטיב, והוא שבע אכזבות – קירטע הקואופרטיב עוד זמן לא רב וסופו שנמכר לכפר שמואל. הכרמים עדיין קיימים, אם לא הסירו חלק מהם לצרכי בניית המחלף הענקי "ענבה"; וכל הנוסע בכביש 1 לירושלים ומסתכל לימינו, לכיוון כפר שמואל, יכול לראותם בקיץ.

השם ענבה נעלם, עד שצץ ונחנך לאחרונה מחלף ענבה, כביש הרוחב המגיע מערבה עד ראשון לציון דרומה, וצומת פלמחים, ומזרחה הוא מקצר את הדרך למודיעין. אינני יודע איך מבטאים כיום את שם המחלף – עָנָבָּה, עֲנַבֶּה, עַנַבָה ושמעתי גם עֲנֵבָה!

ואתה, העובר בכביש, זכור את שירה של אסתר ראבּ ואת אחיה בנימין, שנטע את כל הכרמים האלה ולא נשארה לו מהם אפילו גפן אחת!

נסיעה נעימה!

מתוך היומן. 4.2.09. יום רביעי. אחרי חצות אני שולח את גיליון 416 של המכתב העיתי ומכניס בו ברגע האחרון קטע על מחלף ענבה ואבא והשיר של אסתר לזיכרו.

* * *

ראובן שדה

הגיע הזמן להקפדה מכובדת

על שמו המדוייק של אנצו סרני

בתגובה לרשימתה של תקוה וינשטוק על פרופ' רייכרט

חלוץ חוקרי מחלות הצמחים, גיליון 1033

אמנם אני מתלמידיו של פרופ' יעקב קטן, המוזכר בדברי וינשטוק כתלמיד מובהק של פרופ' רייכרט, אך מבוקשי כאן דווקא לנסות ולשרש את השיבוש השכיח של שמו של סרני, הצנחן הארצישראלי המתנדב והאמיץ בעל המשפחה, שצנח באירופה הנאצית בשירות הבריטים, נתפס ומצא את מותו הטראגי במחנה דאכאו הגרמני.

אכן תקוה וינשטוק פונה למקור מהימן העוסק בקורותיו של סרני, והוא הספר "השליח" לרות בונדי. היא מקפידה מאוד בציון ההוצאה ושנת ההוצאה לאור, אך משום מה, ובניגוד ברור וחד לאמור בכותרת המשנה לספר – היא משבשת פעמיים את שמותיו של השליח: במקום אנצו היא מציינת אנצ'ו, ובמקום סרני (כפי שבונדי הקפידה) היא, כרבים אחרים, משבשת ביד חופשית לסירני.

סרני, שהיה הבולט במייסדי הקיבוץ גבעת ברנר הסמוך לרחובות, זכה להנצחה בידי חבריו שפרשו מקיבוצו בשנות החמישים והצטרפו לקיבוץ שכן אחר לרחובות – הם הוסיפו את שמו לשם הקיבוץ אליו עברו –נצר סרני. כן, סרני ולא סירני.

הנה הקישור לבדיקת השם הרשמי של הקבוץ כפי שמופיע באתר הרשמי של המועצה האזורית גזר.

http://www.gezer-region.muni.il/page_7826

ועניין "פעוט" אחרון – אנצו סרני היה נצר למשפחה יהודית איטלקית מיוחסת. כשנבדוק כיצד איית את שמו הרי שנמצא בתעתיק האיטלקי כך: Enzo Sereni. וכך בדיוק גם אויית שמו בכותרת המתורגמת לאנגלית של הספר "השליח" .

כיוון שיד הגורל כיוונה באופן טראגי לשלילת רצף שמירת השם של סרני בישראל במשפחתו הגרעינית, עקב מותם גם של בנו וכלתו ההרה באסון מעגן (ואף חתנו הצעיר נהרג עוד קודם לכן בשלהי מלחמת השחרור), דומני שהרגישות לשמו צריך שתהא גבוהה ומכובדת כיאה לאדם שכזה ולתרומתו לעם ולארץ.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לגיא בכור, אם לא תהיה מדינה פלשתינית תהיה מדינה דו-לאומית, מהים עד הירדן אולי גם מעבר לירדן, תוך דור או שניים הפלשתינים יהיו רוב – ראה מה קרה בעזה מהבחינה הדמוגרפית – ואז מדינתנו תהייה מדינת אפרטהייד, עם חרם בינלאומי, כמו בדרום אפריקה אבל בלי אוצרות הטבע של דרום אפריקה. כבר היום אנחנו מבודדים, לא רק מזרח אירופה, גם מערבה נגדנו. גם בידידתנו וצור קיומנו ארצות הברית גובר והולך הלך הרוח שנמאסנו עליהם. כיוון שעמנו מנשק את היד שמכה אותו ומוחה בהכנעה את הרוק שיורקים עליו, נראה לי שהדרך היחידה שנותרה לנו היא לייסד קהילות ישראליות מחוץ לארץ. אולי בהודו, אולי בבירוביג'אן.

ידידיה יצחקי

אהוד: מאז 1878, שאז כזכור לך היינו רוב בארץ, אני שואל מתי, מתי כבר נהגר מכאן לבירוביג'אן – שם נהיה סוף-סוף רוב ולא מיעוט?

* בהקשר ל"יש מלך בירושלים" [מאמרה של תקוה וינשטוק] – רונלד סטורס בזיכרונותיו בעמוד 412, בפרק "1 יולי 1920" מתאר את העברת השלטון מצבאי לאזרחי בלשכה שעל הר הזיתים, ומספר "ברוח הומוריסטית הכין המושל הצבאי עבור סר הרברט קבלה מודפסת במכונת כתיבה בגין "One Palestine taken in good condition " עליה חתם סר הרברט.

לילה טוב

יבין כ"ץ 

אהוד: לשם הבהרה, הלשכה היתה בבניין אוגוסטה ויקטוריה. ארמון הנציב נחנך רק בשנת 1933 וכמובן שהרברט סמואל מעולם לא התגורר בו כי סיים את כהונתו בארץ-ישראל שנים רבות לפני כן.

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "ידידי הצעיר אהוד, מה אתה מתפלא שספרך 'ג'דע' על אברהם שפירא [אין לי שום קשר משפחתי אליו וגם לא לריבלינים] – לא זכה להכרה כאחד הרומאנים ההיסטוריים הארצישראליים החשובים ביותר? הרי אתה לא מלקק בספר את התחת לנרטיב הפלסטיני אלא מציג את הערבים לטוב ולרע – כמו שהם וכמו שהם היו!

* שלום לאהוד בן עזר! מצטרפת לברכות ליום הולדתך.

יהודה גור אריה נגע בהערותיו בפרופ' אמיר חצרוני ותמה על מי שהעניק לו את התואר פרופסור.

יש לתקן את מר גור אריה כי פרופסור אינו תואר, שמעניקים. פרופסור הוא דרגת הוראה  במסלול האקדמי. התואר של חצרוני הוא ככל הנראה דוקטור, ואילו דרגת ההוראה שלו היא פרופסור [אחת מסולם הדרגות: עוזר הוראה, אסיסטנט, מדריך, מרצה, מרצה בכיר, פרופסור חבר ופרופסור מן המניין].

אין לערבב תארים עם דרגות הוראה, בשום אופן.

עירית אמינוף

חג שמח!

* אודי היקר, מזל טוב ליום ההולדת. 79 – גם זה משהו! ומעכשיו – רק בריאות!

גאולה ואמנון בירב

* אהוד היקר, תמיד האמנתי לך, אך הפעם קשה לי להאמין שזה גילך האמיתי. על כל פנים, אני מאחל לך המשך פורה של העשייה המבורכת, בבריאות טובה ובהצלחה, ואנא, אל תקונן על נידחותך, שהרי כבר הובטח: "אם יהיה נידחך בקצה השמיים, משם יקבצך ה' אלוקיך."

וזה הזמן להקים את הוועדה לחגיגות השמונים.

כתמיד

דוד מלמד

אהוד: הוועדה כבר קמה והתכנסה, אך לאחר שהתברר לחבריה כי היכל התרבות יהיה תפוס בתאריכים האלה בעוד שנה, וכי באצטדיון בלומפילד באותה עונה יש עדיין חשש לגשם – הוחלט לחגוג את יובל ה-80 באחד מתאי הטלפון בסביבת מגוריי, ומשום כך הוועדה כבר התפזרה.

* רמי הררי על סיפורי פוצ'ו: כאשר מישהו מעלה על הכתב דברים ויהיו אלה רעיונות בנושאים שונים או זיכרונות מימים רחוקים. הוא מן הסתם מעוניין לדעת האם היו קוראים ומה דעתם על הנאמר בכתובים. איני בטוח אם גם פוצ'ו בין אלה המתאווים לדעת תגובות הקוראים ואם בכלל קוראים את סיפוריו. אני הח"מ מעיד על עצמי שאני קורא בשקיקה את סדרת סיפוריו הנוכחית ב"חדשות בן עזר".

גילוי נאות יהיה לומר שגם פרסומים בעבר שבו את ליבי. אם זה  סיפורי מעשי קונדס או סיפורי קרבות ממלחמת השחרור שגם בהם לרוב נשמרת אווירה מבודחת. באחד מסיפוריו מימי מלחמת השחרור הוא מספר על תוצאות הקרבות בחירבת מאחז הנמצאת מזרחית לשמורת "פורה". וזאת לדעת, פוצ'ו היה לוחם בפלמ"ח. בגדוד הראשון בפלוגה ד'. .תוצאות הקרבות היו קשות. לוחמים רבים נפלו בהם. כשהוא מתאר את ההלוויות שנערכו בקיבוץ משמר הנגב, שהיו בלי ספק קשות לבני המשפחות  וגם לחבריהם הלוחמים – הוא לא נרתע מתיאור מבדח על רגלי בנות ההכשרה. עמידתם של הלוחמים בחירבת מאחז נחשבת כהצלחה ויש המסמנים אותה כתחילת שבירת הכוח המצרי וסילוקו.

בסיפור על אודות ההמצאה של הטפטפות, שהופיע לפני שני גיליונות, מתחרים רבים על התואר "הממציא", ובכן ברצוני להוסיף עוד ממציאים. בשנת 1956, לאחר מבצע סיני, בטיול בסנטה קתרינה, ראיתי צינורות גומי מחוררים משקים מטעים וירקות. בעיניי זה נראה חקלאות מפגרת, שהרי אנחנו השקינו בממטרות. נדמה לי שמי שתרם יותר מכול להמצאת הטפטפות היה שמחה בלאס.

אשר להשקייה, מספר פוצ'ו על ניסיונו רק בצד אחד של העץ, ובכן רבים וטובים מבין החקלאים מושכים צינור אחד בלבד לאורך צד אחד.

ברכותינו לפוצ'ו על סיפוריו,

"יישר כוח",

רמי הררי

לאהוד,

העבר בבקשה גם תוספת זו לפוצ'ו.

שלום רב!

אכן היה לי קשר איתך, באירוע שארגנתי בשנת 2007 לציון שנת ה-60 לקרבות חירבת מאחז. אם כי נשמרתי להישאר מאחורי הקלעים בכל זאת שוחחתי עימך כמה פעמים. אני זוכר שפעם התקשרתי לכרמי יוסף ופעם לת"א. האירוע התקיים בקיבוץ גבים שבו הייתי חבר בעברי. בגבים חיתה חברתנו הקרובה מרים (מירוש) לוינסון ז"ל, אחותו של יונתן לוינסון שנפל בקרב. התחלנו את היום בסיור בגבעת הקרב והמשכו בהתכנסות באולם בגבים, במעין פאנל שבו השתתפת יחד עם צבי כסה וחברתו של יונתן מימי תש"ח.

אני חקלאי (מוז'יק ברוסית) ועודדה מוזיקאית על אמת. אני מגדל רק אבוקדו בשטח כארבעים דונם במושב משגב דב שמנציח את זכרו דב גרונר. (מייסדי הכפר לא יוותרו על התוספת הי"ד). מכיוון שאני זקן החקלאים הפעילים בכפר (81) תמצא ודאי שגיאות פיסוק בכתוב, לעומת זאת מקפיד במטע. אני משתדל לא לשגות, ובאחת החלקות יש לנו רק קו אחד של טפטפות ובינתיים גדל יפה.

שלך

עודדה ורמי

* אולי בגלל הפסח והכשרות, אולי הסינים ואולי מסיבות אחרות, אבל זה כבר כשבועיים לפחות שגביעי הקוטג' של תנובה 5% נעשים חמוצים ולא טעימים ימים לא מעט לפני תום תאריך התפוגה שלהם.

* אהוד, מתוך מכתב פרטי שלי, מצוטט ביומן, 20.12.08: "אגב, מי זה הנרי וסרמן, שהצטרף למנוול יצחק לאור בטענה שגרשם שלום היה 'שמוק אקדמאי'?"

* בצער רב וביגון קודר אנחנו מציינים את סגירתו של הקפה הווינאי הוותיק "עידית" ברחוב אבן-גבירול מול הדואר, בין ארלוזורוב לגן העיר. היו בקונדיטוריה הזו עוגות מן המיטב שהיה אפשר למצוא בעיר, ואפילו דודתנו רחלה, כשהיתה באה מפתח תקווה לתל אביב, לא היתה פוסחת עליו. וכמה אנחנו מצטערים על כל העוגות הנפלאות והייחודיות שלא אכלנו בו, מחשש השמנה, וקיווינו שיום אחד נרזה כדי לאוכלן, אבל היום הזה כבר לא יבוא.

היכרנו בשעתו את זוג הבעלים המקורי, שמרפסתם האחורית השיקה למרפסת האחורית שלנו ברחוב הקליר. אם יש בין נמענינו מי שיש לו זיכרונות על "עידית" ובעליה, גם לאחרונה, נשמח לפרסם. חבל על דאבדין ואינם משתכחין.

* כמה נחמד שפרופ' דן מירון בן ה-80, שב-52 השנים האחרונות, מאז הופעת "המחצבה", לא קרא ספר מספרינו ולא כתב על אודותינו מילה – הזדרז להקדיש מאמר נרחב וחשוב לרומאן חדש של הסופר החשוב יצחק לאור בגיליון החשוב של ערב חג הפסח של "הארץ". כמה נחמד שאתה "חשוב" – ושפרופסור "חשוב" כותב עליך דברים חשובים בעיתון חשוב.

והנה בשעתו דן מירון התהלל על ההישג הקומוניסטי הגדול של ספרות היידיש בבריה"מ  [מעל דפי המוסף לספרות של "ידיעות אחרונות"] – וזאת לדבריו לעומת "הספרות הגמדית" הנכתבת בעברית בישראל [כולל לאור?] – כביכול רק בבריה"מ הקומוניסטית יכולה היתה להיכתב ספרות יהודית גדולה. (אכן, מפגן של קיצוניות ואומץ מצד מי שבימי מלחמת המפרץ הראשונה דאג לנו ממקום שבתו בארה"ב, ובמאמר עברי גדול הפגיע בראש הממשלה דאז יצחק שמיר להתקיף מיד את עיראק של סדאם חוסיין, אחרת נגזר גורלה של ישראל, כי אבד לה כוח הרתעתה).

אבל אולי המאמר החשוב של מירון החשוב על לאור החשוב נכתב גם באותה רוח של אחוות עמים – מאחר שלאור החשוב הוא מאותם סופרים ישראליים חשובים שכנראה אפילו מר"צ אינה מספיק "שמאל" בעיניהם ולכן היו חתומים על מודעת התמיכה בהצבעה לרשימה הערבית המשותפת – חד"ש, רע"ם, בל"ד ותע"ל –  בעיתון החשוב "הארץ" מיום ה-12.3.15?

העובדה שלאור החשוב תמך ברשימה הערבית, שחלקה קומוניסטית – אולי הוסיפה קצת להערכת כישרונו העצום בעיני מירון, בדומה להערכתו לסופרי היידיש הקומוניסטים הגדולים בבריה"מ.

* יוסף אתר שלום וברכה, אני מאוד מצטערת שקיבלת רושם לא נכון לגבי הרשימה שלי על הקמת הקואליציה. תיארתי מצב שבו נתניהו יכול לתמרן כי הוא ניצח בגדול. מה שנכון.

המילה שנאה איננה קיימת במלון הפרטי שלי. ורק לידיעה, אינני שייכת לימין וגם לא לשמאל.

ולך אהוד שחגגת בימים אלה יום-הולדת אז ברכות ורק טוב.

רותי (ירדני כץ)

* חג שמח לך, אהוד היקר! הרשה נא לי לברך אותך באיחור מה ובחלוף ימים מספר מיום הולדתך, כי נזכה לחגוג בבריאות טובה את גיליון ה-2000 של "חדשות בן עזר" ואז נמשיך ונשוחח... מסתבר שאני זקן ממך בשנה אחת + שבוע ימים.

כל טוב ומועדים לשמחה,

זאת ועוד,

בגיליון חב"ע הקודם הבעתי פליאה גדולה כיצד זה שגו שלושת הסוקרים הנכבדים שגיאה זהה בניבוי תוצאות הבחירות לכנסת. אני מבקש להביע כעת ב"מקורות הש"י" השערה, כי עבודתם של שלושת הסוקרים הייתה  מדויקת וללא דופי עד למועד, שממנו ואילך לא הותר להם עוד להוסיף ולסקור. שהנה, אז נעשה מהלך (או  מהלכים) גאוני כלשהו, שהיטה באורח דרמטי את הצבעתם של רבים כל-כך לטובת ה"ליכוד". ואם השערתי היא נכונה – אני מניח שרבים אמורים להיות להוטים לשוב ולנתח וללמוד את המהלכים שחלו בפרק הזמן ההוא...

יואל נץ

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל