גיליון מס' 1036

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד בניסן תשע"ה, 13 באפריל 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מִי מֻנָּה עַל אֹפִי חַג הַמִּימוּנָה? // פוצ'ו: בחיי, פרק ח. יחד עם דני קרוון בצבא נפוליאון. תגובה לפרק הקודם: יפה ברלוביץ על רבקה אלפר. // ד"ר יובל ברנדשטטר: בין המגלב לקרדום. [ציטוט]. // דרור אידר: כך הולכים המחסלים, צדקנות בלב ועט ביד. [ציטוט]. // יהודה גור-אריה: אֵינוּת. // ד"ר גיא בכור: מהו היצור החדש: דאעש? [ציטוט]. // אהוד בן עזר: 1. הלוואי שיקום לארה"ב צ'רצ'יל חדש שיעיף את הצ'מברליין האובמי מבמת ההיסטוריה, מאי 2009. 2. הבוּר ועם הארץ בתולדות המזרח התיכון מדבר בקהיר. // גבירתי תאומתי, הצלחתך – הצלתנו! מאת: נפתלי רז – איש חינוך, מורה דרך ויו"ר מס"ד. [ציטוט].  // דני בלוך [ז"ל] מראיין את אהוד בן עזר על "ספר הגעגועים", 2009. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. עין לציון צופיה. 2. אובססיית השואה של הפוסט ציונות. 3. צרור הערות 12.4.15. // עמוס אריכא: הצד המפלצתי של אלוהי ישראל. // תקוה וינשטוק: 1. עשרה מי יודע? 2. "מנגד" – יעל דיין. // אהוד בן עזר: טשורני דוּפָּה בשיחה עם אורפז, אפריל 2009. // מנשה שאול: ייבוש מעיינות הרוע. [ציטוט]. // רון וייס: מדוע הסכימה איראן להיכנע? // אהוד בן עזר: אצל הטורקי באור יהודה ב-2009. // משה כהן: הנדון: בגנות המיליטאריזם. // הזר, קטע הסיום מתוך הראיון-הכתבה מאת נורית קנטי, "מעריב", "ספרות", יום שישי, 13.2.09, בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" שהופיע בהוצאת זב"מ, 2009. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

מִי מֻנָּה עַל אֹפִי חַג הַמִּימוּנָה?

אָמְנָם הַחֹרֶף, כְּמוֹ כַּמָּה פּוֹלִיטִיקָאִים

עוֹד מִתְעַקֵּש לְהַאֲרִיךְ בְּחֹסֶר טַקְט

עַל חֶשְבּוֹנָהּ שֶל הָעֵדָה הַמָּרוֹקָאִית

אֶת הַקָּדֶנְצִיָּה שֶלּוֹ, אַךְ פַקְט זֶה פַקְט.

כִּי כָּל שָנָה, בְּמוֹצָאֵי שְבִיעִי שֶל פֶּסַח

כָּל הַמְּדִינָה הַזֹּאת נוֹתֶנֶת אֱמוּנָהּ

גַּם אִם יֵש גֶּשֶם הַגּוֹרֵם פִּתְאֹם לְהֶסַח-

דַּעַת יוֹשְבֶיהָ –  לְשִׂמְחַת המימונָה.

יֵש אֲצִילֵי Snoblesse oblige מְעַקְּמֵי חֹטֶם

שֶתּוֹךְ זִלְזוּל יָהִיר בִּשְנוֹת גָּלוּת דְּווּיָה

כּוּר-הַהִתּוּךְ הַצִּיּוֹנִי אֶצְלָם הוּא טוֹטֶם

בְּגִרְסָתוֹ הָבֶּן-גֻּרְיוֹנִית הַשְּגוּיָה

וְהֵם רוֹאִים אֶת שְלַב מִזּוּג גָּלֻיּוֹתֵינוּ

כְּמַטְחֵנַת-בָּשָׂר גְּדוֹלָה שֶבָּהּ נַכְחִיד

בְּדוֹר אֶחָד אֶת מוֹרַשְתָּן שֶל עֲדוֹתֵינוּ

וְנַהַפְכֶן כָּאן לִקְצִיצוֹת מִזַּן אָחִיד.

אַךְ בֶּן-גֻּרְיוֹן שֶמְּקוֹמוֹ מִזְּמַן בָּטוּחַ

בַּפַּנְתֵּיאוֹן, לִתְפֹּס בְּעֶצֶם הִתְקַשָּה

שֶאֵין יוֹצְרִים בְּאִינְסְטַנְט-סְפִּיד שֶל קֹצֶר-רוּחַ

בְּשוּם אֻמָּה תַרְבּוּת טְרִיָּה וַחֲדָשָה

וְאֵין לִכְפּוֹת כָּאן כְּמוֹ עַל תַּלְמִידֵי גִּימְנַסְיָה

חוֹבַת תִּלְבֹּשֶת אֲחִידָה עַל סַסְגּוֹנוֹ

שֶל שְלַל תְּפוּצוֹת כְּשֶסַּבְלָנוּת וְּקצָת פַנְטַסְיָה

הֵן הַשּוֹמְרוֹת בְּכָל פְּסֵיפָס עַל גִּוּוּנוֹ.

כִּי כָּל עוֹד אֶרֶץ-מְהַגְּרִים אָנוּ בֵּינְתַּיִם

שוּם גָּוֶן אֶתְנִי אֵין לָתֵת לוֹ שֶיֹּאבַד

וּשְלַל צְבָעִים רִקְמָה שֶל צֶבַע רִקְמָתַיִם

הוּא סוֹד אָפְיוֹ וְהוֹד יָפְיוֹ שֶל כָּל מַרְבָד.

שֶכֵּן תּוֹךְ דּוֹר אֶחָד אוֹ שְנַיִם יֵעָלֵם פֹּה

דִבּוּק הַשֵּד הָעֲדָתִי הַמְּנֻצָּל

בְּצִינִיּוּת שֶל תַּחְמָנֵי בְּחִירוֹת וְטֶמְפּוֹ

שֶל קַבְּלָנֵי קוֹלוֹת בְּעַם כֹּה מְפֻצָּל

וּמִצִּבּוּר כֹּה מְפֹרָר וְסֶקְטוֹרְיָלִי

יִצְמַח סוֹף-סוֹף יִשְׂרְאֵלִי שֶהוּא מִזּוּג

שֶל גֵּנִים אֶתְנִיִּים שוֹנִים שֶחֵן מֶנְטָלִי

יַפְגִּין סִינְתֵּזָה בּוֹ, שֶל נֹעַם וְחִזּוּק.

וְלֹא נִרְאֶה יוֹתֵר מֵרוֹץ פּוֹלִיטִיקָאִים

הַמִּצְטַלְּמִים בְּכָל פְּרַיְם-טַיְם בַּמִּימוּנָה

כְּפַטְרוֹנֵי בְּנֵי הָעֵדָה הַמָּרוֹקָאִית

תּוֹךְ לַחַש-בַּחַש: מִי מִנָּה וּמִי מֻנָּה

לְמִשְׂרַת שָׂר, סְגַן שָׂר אוֹ חַ"כּ כִּגְמוּל עַל מֶתֶק

הַחֲנֻפָּה לַעֲדָתָם שֶל מְאַרְחָיו

כְּשֶלַּקַּלְפֵּי בְּיוֹם הַדִּין יֻטַּל הַפֶּתֶק

שֶבּוֹ יֻבְטַח לְעַכּוּזוֹ מוֹשָב רָחָב.

אַךְ לֹא יַזִּיק לַמִּימוּנָה אִם לַדִּיאֵטָה

הַסֻּכְּרָתִּית-מוּלְטִי-קָלוֹרִית שֶנִּרְקַם

סְבִיבָהּ הַמִּיתוֹס הַמֻּגְזָם שֶל הַמּוּפְלֶטָה

יֻצְמַד כִּסּוּי רַב-תִּקְשָרְתִּי גַם עַל חֶלְקָם

שֶל גְּאוֹנֵי דּוֹרוֹת בְּיַהֲדוּת מָרוֹקוֹ

בַּהֲלָכָה, בְּפִילוֹסוֹפְיָה, בְּפִיּוּט

שֶשֶּמַע גְדוּלָתָם כַּיּוֹם הַזֶּה רָחוֹק כֹּה

מִתּוֹדָעַת הָעָם הַזֶּה, שֶבַּמְּצִיאוּת

לֹא רַק אוֹתָם שֶאֶרֶץ מוֹצָאָם אַחֶרֶת

אֵינָם יוֹדְעִים אוֹדוֹתֵיהֶם חֲצִי דָבָר

כִּי אִם אֲפִלּוּ בְּנֵי עֵדָה כֹּה מְפֹאֶרֶת

כִּבְנֵי מָרוֹקוֹ דְהַיּוֹם, שֶזֶּה מִכְּבָר

אֵין לָהֶם שֶמֶץ שֶל מֻשָּׂג מִי הָיוּ פַּעַם

הָרִי"ף, יוֹסֵף בֶּן יְהוּדָה אִיבְּן שִמְעוֹן

(מִי שֶהִקְדִּיש לוֹ הָרַמְבָּ"ם וְלֹא בְּלִי טַעַם

אֶת כָּל "מוֹרֵה הַנְּבוכים" שֶלּוֹ כִּגְאוֹן

נוֹשְׂאֵי כֵּלָיו וְתַלְמִידָיו), אוֹ אִיבְּן מַלְכָּה,

אִיבְּן קוּרֵיש, שִמְעוֹן לָבִיא, הָרַבָּנִים,

הַפִילוֹסוֹפִים שֶגָּדְלָם עוֹד לֹא הֻנְחַל כָּאן

לְיִשְׂרָאֵל הָעַכְשָוִית, הַפַּיְטָנִים

שֶתְּרוּמָתָם נִדֶּפֶת כְּאָבָק בָּרוּחַ

בִּידֵי דּוֹר פֶּתִי רַב בּוּרוּת וּמְעוּט תְּבוּנָה

שֶלֹּא מֵבִין כִּי מוֹרַשְתָּם הִיא אוֹר זָרוּחַ

שֶלֹּא נוֹפֵל מִשּוּם מוּפְלֶטַת מִימוּנָה.

אהוד: ואני שמעתי שהמימונה היה חג בֶּרְבֶּרִי-למחצה ומקורו גויי ונעוץ ביחסי שכנות בין גויים ליהודים במוצאי חג שני של פסח, והיה בעיקרו חג של דלת העם, ואילו העשירים והמשכילים ביהודי מרוקו התעלמו ממנו ואפילו התביישו בו ובזו לו. אבל היום בישראל אם אתה אומר זאת אתה נחשב "גזען".

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק ח. יחד עם דני קרוון בצבא נפוליאון

בבית הספר לא נחשבתי לתלמיד מחונן. לעומת החיבורים שבהם לא הצטיינתי מי יודע מה, הרי בחשבון ואחר כך במתימטיקה, הייתי אפס גמור. עם חיבור וחיסור עוד איכשהו הסתדרתי, אבל כפל וחילוק היו בשבילי בבחינת תעלומה. הייתי האחרון בכיתה שקלט את לוח הכפל.  את פעולת החילוק  תפסתי רק בכתה ד' בזכות עולה חדש מגרמניה, צבי גרוסמן, שלא ידע מילה בעברית, אבל בתורת המספרים לא  היה לו מתחרה. אני עזרתי לו קצת בעברית, והוא עזר לי הרבה בחשבון.

בכיתה ו' הוא לימד אותי גם עוד דבר חשוב. איך נולדים ילדים. אני זוכר שישבנו על עץ השקמים הניצב עד היום בגן יעקב, ודיברנו על אלוהים. זאת היתה ההזדמנות שלי לשאול אותו למה אלוהים שנחשב לחכם עושה לעניים הרבה ילדים, ודווקא לעשירים, שיכולים להאכיל כמה ילדים שהם רוצים, אז דווקא להם הוא עושה רק ילד אחד או שניים.

צבי, שהיה בן יחיד של רופא שיניים עשיר, הסביר לי שזה בכלל לא תלוי באלוהים, אלא בהורים המזדיינים של הילדים.

מה זה מזדיינים ידעתי בעיקר בזכות הקנדומים שהיינו מוצאים בשפע  בחצרות הבתים. כל מה שידענו  על הבלון הזרוק הזה, שזה משהו שהאיש לובש על הפיפי שלו, כדי שלא ילכלך את אשתו. הפעם היחידה שאבי הרביץ לי היתה באחת השבתות, שמצאתי קנדום (אנחנו קראנו לזה קנדון) בחצר ביתנו, ונכנסתי הביתה  מנפנף בגאווה וקורא: "תראו מה שיש לי!"

כל האורחים גיחכו ורק אבי החוויר ואמר: "תן לי את זה!"

לא רציתי, אמרתי: "זה שלי!"  וברחתי מהבית. אבי רדף אחרי עד סוף רחוב המגיד, שם נעצרתי, בגלל זלמן המשוגע שעמד בבגדיו השחורים הבלויים והפחיד אותי במבטו. (זלמן היה המשוגע של תל אביב, ומושבו הקבוע היה בקצה פרדס שגבל עם רחוב יהודה הלוי, מול רחוב המגיד. שם היה יושב על ארגז רעוע נושא נאומים מדי פעם ואנשים טובים היו מביאים לו אוכל), אבי משך מידי את הקנדום בכוח, זרק אותו לעבר הפרדס ואחר כך לכל אורך הרחוב משך אותי בזרועי כשהוא סוטר לי בטוסיק בידו השנייה ומתעלם מהשכנים המוציאים ראש מהחלונות. 

זאת היתה הפעם היחידה בחיי שאבי הרביץ לי, למרות שהיו עוד הרבה פעמים שבהם הייתי ראוי למכות.

אימי לא הרביצה לי אף פעם, אבל ברגעי כעס עליי הייתה נושכת את  זרועה וזה היה מפחיד יותר מכל מכה.

 בכיתה ה' הגיע לבית החינוך מנהל חדש שלימד אותנו חשבון. אז כבר ידעתי מה זה חילוק, אבל על שאלות כמו שתי רכבות שיוצאות מחיפה ומתל אביב בשעה 8 בבוקר... לא ידעתי מה להשיב ולא היה לי מושג איך ניגשים אליהן בכלל.

אני זוכר שהמנהל הזמין את שרה רוקח, אחת התלמידות המצטיינות, ללוח לפתור תרגיל. שרהל'ה  נטלה את  הגיר בידה והסתכלה על התרגיל כששפתיה נעות כעורכות חישובים. הסתכלתי עליה בהערצה ושאלתי את עצמי איך היא יודעת לחשב כל כך יפה.

בסופו של דבר, אחרי שלא הפסיקה לחשב כמעט עשר דקות, שלח אותה לשבת בחזרה במקומה, וביקש ממשה לרנר לגשת ללוח.

משה, היום מהנדס מדופלם, ידע חשבון טוב מאוד ופתר את התרגיל בלי למלמל אפילו פעם אחת. מזלי היה שבאותה שנה ישבתי לידו ובזכותו עברתי את כל המבחנים בהצלחה. היה לי חוש ראיה מצוין, ואני לא מבין איך המורים אף פעם לא תפסו שהעיניים הקטנות שלי מסתכלות על הדף של שכני יותר מאשר על הדף שלי. 

בסוף השנה הוכתי בתדהמה כאשר המנהל הכריז שהתלמיד המצטיין של הכתה, גם בהתנהגות וגם בלימודים, הוא ישראל ויסלר. מה שהפליא אותי שמהכיתה לא בקעו קולות הפתעה, הרי הם לפחות ידעו שההצטיינות היחידה שלי היא בפזילה.

אני לא זוכר מתי העתקתי בפעם הראשונה, נדמה לי שזה היה בכיתה גימ"ל,  המורה מלכה חילקה דפים למבחן בידיעת הארץ ובין השאלות היתה שאלה חשובה: "איך יורדים גשמים?"

ישבתי אז ליד דוב שומרוני, שהיה מלך הכיתה. ילד גבוה,  ותלמיד מצוין  עם תכונות של מנהיג. לא היה לי שום מושג איך יורדים גשמים, כנראה שבזמן שלימדה על זה, חלמתי על אלה שוורץ מלכת הכיתה, והגשמים עניינו אותי כמו גשם דאשתקד. הייתי במבוכה נוראית, מאיפה אני יכול לדעת איך הם יורדים? בייאושי  הצצתי לדף של דוב, ומאותו יום אני יודע שהשמש מחממת את הים, אדי מים עולים לשמיים, שם הם מתאספים ביחד, הופכים לעננים וכשמתחיל להיות להם קר, הם  מתכווצים מקור והופכים לטיפות של מים שנופלות לאדמה בתור גשם. עד היום אני לא מבין מדוע קיבלתי "טוב מאוד" ודוב קיבל רק "טוב".

דוב שומרוני היה ראש קבוצת הילדות של הכיתה. היו לנו בכיתה שתי קבוצות, קבוצת הילדים וקבוצת ילדות. יעקב ציקורניק, אחד הפרחחים של הכיתה, הכריז באחת ההפסקות שהכיתה מתחלקת לשתי קבוצות והוא המנהיג של קבוצת הילדים, וזאב כץ יהיה הסגן שלו.  להפתעתי דוב  קם והכריז שאם כך, אז הוא יהיה ראש קבוצת הילדות ופוצ'ו יהיה הסגן שלו.

אני בכלל לא רציתי להיות בקבוצת הילדות, כל הבנים המצ'ואיסטים  בחרו בקבוצת הילדים, אבל באותה שנה דוב היה החבר הכי טוב שלי, ואני סרתי למרותו. יחד איתנו הצטרפו  לקבוצת הילדות עוד כמה בנים חנונים, ומאז ערכנו בכל הפסקה תחרויות מחניים  בין שתי הקבוצות.

יום אחד, בהפסקת האוכל, הציע לי דב לשחק א,תו בברוגז. הסכמתי. לכל מה שאמר לי אז – הייתי מסכים. התחלנו במשחק. דיברנו זה עם זה  עד שדב פתאום חדל לענות לי ואז הבנתי שהוא בברוגז. אחרי כמה רגעים הכריז שהברוגז נגמר ואנחנו לחצנו ידיים. אחרי כמה רגעים אני שתקתי ודוב הבין שעכשיו אני בברוגז.

למחרת המשכנו במשחק עד שפתאום דוב לא הסכים לעשות שולם ובהפסקה הבאה הוא הודיע לפני כולם שהוא עוזב אותי ועובר לקבוצת הילדים.

הפעם לא הלכתי אחריו, כי תורי היה לשתוק, וכך מצאתי את עצמי פתאום כמנהיג קבוצת הילדות. מי שכן הלך אחרי דוב היה אמנון קפיליוק,  שהיה לימים עיתונאי בינלאומי ידוע ומומחה לענייני ערבים.

בהפסקה הגדולה שיחקנו מחניים, ולמרות שקבוצת הילדים קיבלה תגבורת, הצלחנו לנצח אותם. השמחה היתה ענקית, ומנהיגותי הבלתי מעורערת היתה לעובדה.

למחרת באה אלי אחת מיפיפיות הכתה, אלה שוורץ, ואמרה לי שאמנון קפיליוק מתחרט ורוצה לחזור לקבוצת הילדות.

כאן פעם ראשונה בחיי הרגשתי את עצמי במעמד של חורץ גורלות. היה עליי להחליט כן או לא. עמדתי עם קבוצת ילדים שנשארו נאמנים לי ומולי כל ילדות הכיתה, מחכות למוצא פי. אמנון עמד רחוק מאיתנו, ממתין להחלטתי. דווקא חיבבתי אותו, הוא היה בא אליי לפעמים וגם אני אליו. אימו היתה אישה יפה מאוד, שהתגרשה יום אחד מאביו והתחתנה עם רופא השיניים שלה. הדבר לא היה מקובל באותם ימים, ואמנון היה מושא למנוד ראש.

הייתי נבוך וקרוע, אבל ידעתי שדינו של בוגד הוא מוות. אמנון  בגד בקבוצת הבנות ודינו להיענש. אמרתי לאלה שאנחנו לא מקבלים בוגדים לחבורה שלנו. אלה הלכה אל הילדות להתייעצות ואחר חזרה אליי והודיעה שאם אנחנו לא מקבלים את אמנון, אז כל הבנות עוזבות את הקבוצה.

לא נכנעתי, עמדתי בתוקף על דעתי, גרמתי לפילוג והפכתי ל"ראש קבוצת הילדות" בקבוצה שלא נשארה בה אף ילדה אחת.

בשנה הבאה דוב עבר לבית ספר אחר ואנחנו נשארנו  בברוגז כמה שנים טובות, עד שפעם נפגשנו ברחוב. עמדנו יחד באותה תחנת אוטובוס. אני שתקתי, אבל הוא הפר את הברוגז ואמר לי:

"אתה זוכר את השטות?"

מיד הושטתי לו יד והשלמנו.

הפגישה הבאה היתה כעבור 50 שנה, גם כן פגישה מקרית ברחוב, עמדנו והעלינו זיכרונות. הוא היה לאיש עסקים מצליח אך לא זכר את קבוצת הילדים והילדות ולא את הברוגז והשוֹלְם שלנו.

את ראשית צעדיי כחבר ועדת תרבות של הכיתה עשיתי בכיתה ו' כאשר קראתי פליטון המספר על בית ספר שמכריח תלמידים לשתות כוס חלב. מה פתאום פיליטון? ומה פתאום חלב? הרי בבית חינוך קיבלנו ארוחת צהרים שלמה.

הכול בגלל עדנה וולפסון זהובת השיער, שכתבה הצגה למסיבת סיום השנה ולא נתנה לי שום תפקיד, למרות שנחשבתי לשחקן המצחיק של הכיתה. בתור נקמה הודעתי שאני אקרא פיליטון. אף אחד בכיתה לא ידע מה זה פיליטון וגם אני לא ידעתי על זה חודשיים קודם לכן. הייתי אז בחיפה בחגיגת בר מצווה של בן דודי שרגא בייניש, המבוגר ממני בשנה. לחגיגה הוזמנה כיתתו של שרגא ושם במהלך המסיבה התחילו כל הילדים לצעוק: "מוישה! מוישה! מוישה!..."

ואז קם ילד צנום ממושקף, שלף מכיסו דף נייר, קרא פיליטון על החלב של ההפסקה הגדולה וגרף תשואות צחוק.

הייתי אחוז קנאה והתפעלות והחלטתי שזה מה שאני רוצה בחיים, לקרוא ולהצחיק אנשים. הבעייה היתה שלא היה לי שכל למצוא נושא מקורי, לעומת זאת זכרתי בעל פה את כל הפליטון החיפאי. העליתי אותו על הנייר, קראתי אותו  במסיבת הסיום והצלחתי להעלות שאגות צחוק, למרות שאף אחד לא הבין, מה להם ולסיפור על חלב שמחלקים בחיפה לילדים.

הפליטון הבא  שקראתי היה בכתה ז', כשלמדתי כבר בבית ספר הכרמל ואחותי אביגיל לקחה אותי עם החבר שלה לערב חגיגי שבו הופיע השחקן מיכאל... (בדיוק ברגע זה שכחתי את שמו) הוא הופיע עם וידוי של ילד בן חמש המספר סיפור אינפנטילי על משפחתו המטומטמת. אז זכרתי את כל הסיפור בעל פה אחרי שמיעה אחת בלבד, היום זכור לי רק משפט אחד ממנו: "...וכשאבא שלי אמר לי שאני אידיוט,  שאלתי אותו אם אידיוט זה כמו אידיעות אחרונות, אז אבא שלי תפס אותי באוזן ואמר לי שאני לא האידיוט הראשון ולא האידיעות האחרון..." 

אני לא יודע איך זכרתי את כל הסיפור בעל פה, עובדה. ביום השישי שלאחר אותו ערב חגיגי, כאשר המורה חנוך (גם את שם משפחתו שכחתי) הלך לעבר הכיתה לתת את השיעור האחרון, ניגשתי אליו והצעתי לו שבמקום שיעור, אני אספר לכיתה  סיפור ששמעתי.

המורה הסכים בלי בעיות. (לימים, כאשר אני עצמי הייתי מורה, גם אני הייתי מסכים בקלות להצעות מסוג זה).

עם תחילת השיעור, המורה הזמין אותי לשולחנו ואני קמתי וחזרתי על כל הסיפור במבטא של ילד בן חמש. כשגמרתי וזכיתי למחיאות כפיים, היו כמה ילדים שצעקו: "עוד הפעם!" – ואני בלי בעיות חזרתי על אותו סיפור, שהיום היו מגדירים אותו כסוג של "סטנד-אפ-קומדי".

לימים גיליתי שיש לי זיכרון מאוד סלקטיבי. חוויות שאני חווה, כולל חוויות מלחמה, או סיפורים שכובשים את ליבי, אני זוכר לפרטי פרטיהם, בניגוד למילים לועזיות, או מיספרים, שנכנסים לי לאוזן אחת ויוצאים מאותה אוזן.

היה לנו בכיתה תלמיד מחונן, עולה חדש מרומניה, חנן שטרנברג, שחלם להיות מחזאי (והיה לימים עורך דין). הוא הציע למורה לאנגלית, מיס אורלנד, הצגה שכתב באנגלית על נפוליאון. המורה הסכימה ברצון, והוא בחר שלושה שחקנים: את חיים בויקס (לימים רופא ילדים ידוע), את דני קרוון (היום פסל סביבתי בינלאומי)  ואותי. לעצמו הוא נתן את תפקיד נפוליאון, ואת חיים בויקס, שידע טוב אנגלית, מינה כסגנו.

שניהם ניהלו ויכוח נוקב לפני שערי מוסקבה כשדני ואני, שהאנגלית שלנו היתה משהו בלתי נתפס, משמשים כחיילים  הצועדים הלוך וחזור בלי להוציא הגה.

מיס אורלנד, שאהבה מאוד את ההצגה, לקחה אותנו בימים הבאים לכל הכיתות שלימדה ואמרה לתלמידיה שיקחו מאתנו דוגמה. באותם ימים הפכנו להיות גיבורי בית הספר ומה שיותר חשוב, קיבלנו ציון "עובר" באנגלית. היום כשאני שומע את דני  מדבר אנגלית שוטפת, אני לא מאמין למשמע אוזניי וחושב שאם זה כך, אולי גם לי יש עוד סיכוי.

בבחירות שנערכו אותה שנה בכיתה, נבחרתי לחבר בוועדת תרבות, תפקיד שליווה אותי אחר כך בגימנסיה הרצליה, בהכשרה, בפלמ"ח, בקיבוץ, בפקולטה, והעניק לי את התואר "תרבותניק" שבשיאו  התקבלתי בתפקיד של קצין תרבות באונית הנוסעים "ארצה" – עד שפוטרתי בגלל שכתבתי פיליטון על נוסע שמתחיל להקיא ברגע שהוא עולה על אוניית "צים".

* * *

אודי בוקר טוב וחג שמח,

פרקי האוטוביוגרפיה של פוצ'ו משעשעים לא רק בשל ההומור הכובש שלו אלא בשל תעתועי הזיכרון שכמו ממציאים מחדש דמויות ומצבים. אבל מי אני שאתקן לפוצ'ו את חייו ואת זיכרונותיו, אבל בעניין אחד עלי להבהיר (וזה רציני):

פוצ'ו כותב על שתי אחיות עריריות, שאחת מהן היתה המורה שלו מלכה, והוא מבכה את גורלן, שכמו חיו יחד עד זיקנה ושיבה – מסכנות ובודדות.

לא היכרתי את המורה מלכה אלפר, אבל את רבקה אלפר אחותה – אני מכירה היטב מהביוגרפיה שאריה חצרוני כתב עליה, וכן ממאמריה, ספריה ותפקידיה. רבקה אלפר היתה אישה יפהפייה, מחוזרת מאוד, ואף תקופה מסויימת נישאה לאיש מושב. אלא שהיא בחרה בחיי כתיבה ועזבה את המושב, הגיעה לתל אביב, ואחרי מיספר שנים של הוראה, הצטרפה ל"דבר הפועלת", היתה יד ימינה של רחל כצנלסון-שזר, העורכת, וכאמור לא פסקה לכתוב מאמרים ורשימות בעיתונות של ארץ ישראל העובדת, והעיקר – ספרים. מי לא מכיר את "המתנחלים בהר", "קורות משפחה אחת", "אנשי פקיעין""? – אלה היו ספרי הנעורים שלנו, ואני בטוחה שגם פוצ'ו המבוגר מאיתנו מכיר אותם.

דרך אגב, לפני מיספר שנים מצאו סיפור נשכח שלה, שעניינו אונס של פועלת צעירה, וכולם הכתירו אותו כסיפור הראשון בסיפורת הנשים הארץ ישראלית שעניינו הטרדה מינית. נושא זה העסיק אותה גם ברומן שלה "פרפורי מהפכה" (1930), אחד הרומנים הראשונים של נשים בארץ, אבל אז המבקרים-הגברים קטלו אותה בשל כך, עד שהיא בעלבונה – הלכה ואספה את הספר מכל חנויות הספרים.

דרך אגב, היא אימצה ילדה, שפגשתי אותה כאשר יצא לאור ספרי "שאני אדמה ואדם, סיפורי נשים עד קום המדינה." כמובן שגם רבקה אלפר מופיעה בספר.

בברכה

יפה ברלוביץ

* * *

ליפה שלום.

את כותבת על תעתועי הזיכרון, אבל לא מציינת אם הם שלי או שלך. מודה ומתוודה שעד שלא קראתי את מכתבך, לא ידעתי מה שם המשפחה של מלכה המורה, כי בבית החינוך לא נהגו לקרוא למורים בשם המשפחה.

לעומת זאת זכרתי שסיפרו עליה שאין לה בעל, אבל יש לה אחות שהיא גם כן מורה. אמרו מורה ולא אמרו סופרת.

את "המתנחלים בהר" קראתי כמובן, ולא ידעתי שיש לו קשר עקיף למורתי. צריך לשאול את אמנון בלוך, שיש לו זיכרון טוב משלי ושלמד איתי בבית חינוך, ושהוא במקרה בן זוגך, אם הוא זוכר את שם משפחתה של המורה שלנו, ואם אחותה זו רבקה אלפר הסופרת.

הכנסתי את מלכה לפרקי זיכרונותיי מפני שכמה שנים אחרי צאת הספר "חבורה שכזאת" (שבו אני מספר על חלום ארוטי שחלמתי על מלכה המורה), קיבלתי טלפון ממנה והזמנה לבוא לביתה. וזה אחרי שלא היה לי שום קשר עימה מאז כיתה ד'.

באתי לביתה במעונות עובדים. היא כבר חיכתה במרפסת יחד עם עוד קשישה אחת שהוצגה לפניי כאחותה הגרה עימה. אני לא זוכר את שמה של האחות ולא נאמר לי שהיא סופרת ושיש לה בת. זוכר רק שיצאתי בהרגשה של עצבות על שתי קשישות גלמודות, שכל מה שיש להן זה זו את זו.

אודה לך יפה, אם יהיה לך מה להוסיף לי על שתי האחיות האלה. וחוץ מזה אני מקווה שתצליחי לשכנע את אמנון לבוא ליום הלימודים ה-12 של הלמדווניקים בזיכרון יעקב ב-15 במאי. פרטים תקבלו בעלון מס. 36 אשר יגיע אליכם  בימים הקרובים.

בברכה

פוצ'ו

אהוד: ויורשה לי להעיר בשולי הדברים כי לא הכול בחיים ובהיסטוריה זה נאראטיב, כלומר לא הכול יחסי, כלומר – שאין אמת אחת אלא כל אחד מפנטז כאוות נפשו כפי שנהוג בימינו בעיקר במדעי הרוח. ולכן אולי קשה לך, יפה, להבין שפוצ'ו מספר דברים אמיתיים מזיכרונו, ורק שיש לו כישרון, שבדרך-כלל אינו שמור להיסטוריונים ולחוקרים – להציג את האמת שלו בצורה של סטנד-אפ קומדי.

* * *

ד"ר יובל ברנדשטטר

בין המגלב לקרדום

אליבא ד"וושינגטון פוסט", נשיא ארצות-הברית ברק אובמה חווה את המהפך של מערכת הבחירות בישראל. עתה הוא מודה כי "אין אופק להתנהלות משמעותית שתביא להקמת מדינה פלסטינית," ועל כן "תיתכן התדרדרות של היחסים שתהיה מסוכנת לכולם," לפיכך "חובה עלינו להעריך ביושר כיצד אנו מנהלים את היחסים ישראל-פלסטין לשנים הקרובות," מבלי לדמות כאילו פתרון שתי המדינות מצוי בהישג יד. "איננו יכולים לבסס את הדיפלומטיה הגלוייה שלנו על דבר שכולם יודעים שלא יקרה,"

אלה שמתחו ביקורת על הממשל עקב דבקותו בפתרון בלתי ישים, מקבלים את המהפך כשינוי מבורך.

מה שלא ברור, אומר העיתון, הוא הרושם כאילו המהפך הזה הוא חדש, משהו שהגיח במפתיע ממערכת הבחירות שבה אמר ראש הממשלה בשש השנים האחרונות –שמדינה פלסטינית לא תקום כל עוד הוא ראש הממשלה. רה"מ אמר פחות או יותר מה שהנשיא אומר: התנאים הנוכחיים אינם מאפשרים את הקמתה של מדינה פלסטינית. היהירות של אובמה נעוצה בטענה כאילו הצהרתו של נתניהו היא שיצרה את המהפך, ואילולא נאמרה, התנאים להיתכנות פתרון שתי המדינות היו קיימים.

ידוע לכול, אומר העיתון, שאותה מסגרת להקמת מדינה פלסטינית נדחתה מכל וכל בידי מחמוד עבאס, וכי מאז שקוע "תהליך השלום" (הגרשיים במקור) בתרדמת. יתר על כן, לא ניתן לומר שאובמה לא הוזהר פעמים רבות מאז 2009 כי פריצת הדרך הדיפלומטית אינה אפשרית. אובמה הוא זה שהעמיד פנים, ועתה הוא מסבך את העמדת הפנים בשקר, כאילו האמת החדשה שעליו לקבל הומצאה לפני שבועיים בפי נתניהו,

ועכשיו השאלה האמיתית. האם המסע שמנהל הבית הלבן נגד נתניהו הוא ניסיון למנוע "התדרדרות" או נובע מטינה אישית או נקמנות? – שואל העורך. אם האפשרות הראשונה היא הנכונה, אזי שומה על אובמה לנהל מערכת יחסים שקטה מול ראש הממשלה הנבחר. אלא שנראה כי הנשיא בוחר דווקא לנפץ את המדיניות ארוכת השנים של תמיכה בישראל בזירת האומות המאוחדות. לכאורה, זו תהיה מורשתו של אובמה, משולבת בנקמה פוליטית בנתניהו. אבל את ההתדרדרות זה לא יעצור. לכן האפשרות השנייה, שמדיניותו של אובמה כלפי נתניהו היא נקמנות וטינה אישית היא הנכונה.

מאליק אובמה אינו מסתיר את האמת

על אף התובנה של עורך ה"וושינגטון פוסט" כי אובמה מנהל מסע של טינה ונקמנות אישית נגד נתניהו ונגד ישראל, הוא מסרב לעבור לשלב הבא של התהליך המחשבתי כדי להבין מדוע עושה הנשיא האמריקני כל שביכולתו לנפץ את מערכת היחסים הקיימת בין ירושלים לוושינגטון. גם ה"וושינגטון פוסט" מסרב לראות, כדברי חירט וילדרס, את הפיל בחדר: האיסלאם.

ההתנהגות בשירות האיסלאם של הנשיא אובמה מתבטאת במיספר רב של אירועים ואופנים. לראשונה התוודענו לגישה זו עוד לפני שנבחר, במאי 2008, כשהכריז כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא "פצע פתוח המעכיר את היחסים הבינלאומיים של ארצות-הברית."

לאחר מכן, כאשר נשא את נאום קהיר, דרש לקבל נציגות של "האחים המוסלמים", והצהיר כי מדינת היהודים היא תוצר מערבי של שואת היהודים באירופה.

בהמשך נקט זלזול בישראל בביקוריו של נתניהו בארה"ב. שיא הזלזול במדינת היהודים היה כשאילץ את ראש ממשלת היהודים להתעמת איתו בפרהסיה בחדר הסגלגל. הרי לא ייתכן שנתניהו לא מסר לאובמה את עמדתו בנושא של מסירת השטח ופינוי תושביו היהודיים. סביר יותר שאמר והסביר ארוכות. אך הלה לא שעה לדברים ומסר לכל העולם את ההפך, כאילו מקובלת על ישראל נוסחת הפינוי. חמתו עלתה בו להשחית כשראש הממשלה החצוף העמיד אותו על טעותו ואמר כי לעולם לא ישוב המצב ששרר ב-4 ביוני 1967.

העלבון הפומבי הלך וגבר. אם בשיחתו הכאילו-פרטית עם הנשיא סרקוזי, ואם בסירובו לדבר בפני הכנסת שהיא הסמל המובהק של ריבונות העם היהודי בארצו. בסופו של דבר הגיעו הדברים למאמצים הבלתי נלאים להחליף את ממשלת נתניהו, מתוך הממשלה, עת ידעה האופוזיציה שבתוך הממשלה כי תזכה לכל התמיכה והמימון הדרושים לשכנע את העם כי ממשלה שהנשיא האמריקני אינו נוטה לה חסד – אינה בת קיימא.

עם כשלון מהלך זה נפרצו כל הסכרים, והטינה המובנית פרצה החוצה. הסימן הראשון היה ההתגוללות על מדינת היהודים סביב הקריאה של ראש מפלגה לצאת ולהצביע כי המתנגדים הפוליטיים יוצאים בהמוניהם – קריאה לגיטימית בכל מדינה דמוקרטית ובמיוחד בארה"ב.

הסימן השני הוא הניסיון הנואש להשיג הסכם עם איראן, כזה שישמר את יכולתה לייצר נשק גרעיני המכוון בריש גלי נגד ישראל.

הסימן השלישי הוא התמיכה בכוח המשותף בהנהגת סעודיה להדברת המרד החות'י בתימן. רק כך אפשר להבין את פניית הפרסה בנושא של חימוש מצרים, ואת הנוכחות של כוחות סודן בכוח המשותף. הנה סוף סוף הערבים מתאחדים למאמץ צבאי משותף, ולאחר שיתאמנו על החות'ים, יוכלו להפנות את כל העוצמה הזו נגד ישראל.

ומניין לי כל זה? אמור לי מי חבריך, מי יועציך, ואומר לך מי אתה. מבחינת יועצים יהודיים, ברי שמדובר ביהודים שהריבונות היהודית בארץ ישראל היא להם לצנינים, כגון ג'רמי בן-עמי העומד בראש ארגון "ג'יי סטריט", מרשה פרידמן השוללת את המדינה היהודית מכל וכל, ומרטין אינדיק סגן נשיא מכון ברוקינגס, הממומן בנדיבות על ידי קטר.

בין המוסלמים בולט מאליק אובמה, אחיו הבכור של הנשיא מצד אביו, וכידוע, הזהות המוסלמית אינה נקבעת על ידי האם. מאליק הוא אדם מאוד פעיל. הוא יו"ר המוסד של ברקּ ה. אובמה בוושינגטון הבירה. הוא קיבל מלוֹאיס לרנר, ראש מחלקת המלכ"רים במשרד מס ההכנסה של ארה"ב, מעמד של עמותה פטורה ממס, הפועלת לאסוף כספים עבור הארגון שלו בסודן.

במקביל, הוא גם יו"ר של ארגון הדעווה (קידום דת האיסלאם) בח'רטום בירת סודן, בברכת עומר אלבאשיר, מדינה ואיש הרשומים כישויות טרור במשרד החוץ האמריקני. כיו"ר הארגון, נראה מאליק לוחץ יד לסואר א-דהב, נציגו של אלבאשיר הנוהג לבקר תכופות אצל ידידו איסמעיל הנייה, בנוכחות יוסף אלקרדאווי המנהיג הרוחני של "האחים המוסלמים". ארגון הדעווה מעביר כסף לחמאס לצורך הצטיידות בנשק ותחמושת דרך בנק אל-שמאל, מיסודו של אוסמה בן-לאדן. מאליק נוהג להצטלם עם צעיף של חמאס שעליו רקומה פלסטין השלמה מצד אחד, והכתובת ירושלים אלקודס היא שלנו בצידו השני. כל זה אינו מפריע לו להתארח תכופות בבית הלבן בחדר הסגלגל בתלבושת האפרו-מוסלמית המקובלת.

מאליק אומר לכל מי שמוכן לשמוע שאחיו הצעיר ברק חוסיין הוא מוסלמי, חדור באיסלאם, ואין לערער על הוויתו המוסלמית. כמה הם קרובים? "כמובן שאנו קרובים," אומר מאליק, "אני הבאתי אותו לקוגלו (המתחם של החמולה בקניה) ב-1988 כי חשבתי שחשוב שישוב הביתה ויתוודע אל מקורותיו, אל שורשיו," מדגיש מאליק, פוליגמיסט של 12 נשים.

אבל מי מקשיב? לבטח לא התקשורת שהעלימה את ביקוריו התכופים של ברק אובמה הצעיר בפקיסטן של שנות ה-80'.

עכשיו, כשהפיל שבחדר כבר אינו שקוף, אין צורך לתהות יותר מדי כדי להבין את מדיניותה של ארה"ב בהנהגת אובמה. לא היה מהפך בדרך המחשבה של הנשיא האמריקני-קנייתי-מוסלמי, אלא עקביות בחתירה נגד המדינה היהודית בארץ ישראל.

עלינו להתכונן ל-22 חודשים ארוכים וקשים שבהם ינסה אובמה להשלים את המלאכה, אם במגלב הסוני ואם בקרדום השיעי. לנו נותר רק לקוות שהמגלב והקרדום יסתבכו כל כך ביניהם, כך שלא יישאר להם כוח אלינו.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 331.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

דרור אידר

כך הולכים המחסלים, צדקנות בלב ועט ביד

פורסם באתר 'ישראל היום' (8.4.2015)

1

עיתונאי חדשות ערוץ 2, עמית סגל, הסתובב בפסח באבן גבירול שבתל אביב ונחרד מהחמץ שהשתלט על המקום. הוא צייץ משהו על שמירת חוק החמץ בפרהסיה, ומיד עורר עליו מהומת אלוהים (ושמא: חסרי אלוהים) שביצעו וממשיכים לבצע בו לינץ' תקשורתי. אינני דואג לסגל, הוא חזק דיו להתמודד עם חבורת הליברלים-דה-לה-שמאטע; אבל הדברים חורגים מעוד תקרית תקשורתית.

סגל צייץ: "כל אבן גבירול בת״א מלא במסעדות שעוברות על החוק ומוכרות חמץ בפומבי. מי שלא מכבד את החוק בפסח לא יכול לשאת את דגל שלטון החוק בשאר ימות השנה."

2

אינני נכנס לדיון בעניין החמץ בפסח. דעתי שונה משל סגל, אם כי אינני חושב שהוא התייחס לחוכמה שבחוק אלא לעצם קיומו והחובה לשמור עליו. אבל מה שקורה ביממה האחרונה הוא ניסיון לחיסול ממוקד מצד שמאל בעיתונאי שאינו מציית לקודים הבולשביקים של השבט שהפסיד בבחירות למרות שגייס את כל העולם למטרה זו. אתם ליברלים, לא? אז סגל צייץ משהו. מהיכן האלימות הזאת שרבים מכתבני השמאל נוהגים לשייך לימין?

והפטרונות המגוחכת: מודים אנחנו לכם שהסכמתם להכניס מתנחל חובש כיפה למהדורת השבט. אבל זה היה בתנאי – בתנאי שהוא ינהג כמו אנוסי ספרד. שיגיד תודה וישתוק. דעות הרי יש רק לאמנון אברמוביץ' וערד ניר ויונית לוי ואבי וייס. ככלל, דעת וחשיבה יש רק באגף השמאלי – גם אם המציאות מתפוצצת לו בפנים פעם אחר פעם.

3

ראיתי פוסט מתלהם של ענת באלינט, חוקרת תקשורת המפרסמת מעת לעת מאמרים צדקניים בביטאון העין הרעה. בין השאר כתבה באלינט:

"אז סגל לבש במשך שנים את שריון העיתונאי ה'מקצועי' הדבק בעובדות כמעין מגן פלדה שהסתיר היטב את המקום שממנו הוא מגיע ואת העובדה שאביו הוא אדם שהורשע בפעילות טרור ומעולם לא שילם על כך כל מחיר ציבורי אמיתי.

"אבל לאט לאט, אחרי שהתמקם יפה ב'אבן גבירול', שהוא כנראה בעיניו סמל למשהו, הוא מגלה מחדש את נוצותיו האמיתיות. אז בהתחלה הוא תוקף את רביב דרוקר, מהמעולים שבעיתונאים שפועלים כיום, ומאשים אותו בהטייה שמאלה (כי סגל הוא ה"אובייקטיביות" שאיננה קיימת, ומי שסוטה הוא 'שמאל', גם דרך להגדיר מחדש איפה נמצא האמצע), ואז הוא תוקף את המסעדות באבן גבירול ומאשים אותם ב'עבריינות'."

4

עד כאן באלינט. היא הוסיפה עוד פסקה פילוסופית על אכילת חמץ כשחרור משעבוד, אבל נותיר את החשיבה המקורית הזאת לאספני קוריוזים. ראוי לנתח את דבריה משום שהם מייצגים רבים במחנה שלה, וכן את המקום שבו היא מפרסמת מאמרים, שגם שיתף את הפוסט הנבזי הזה.

ובכן, לדברי באלינט, סגל אינו עיתונאי מקצועי (את המונח מקצועי כלאה החוקרת במרכאות, כיאה לעיתונאי שסרח), אלא רק מי שלובש שריון חיצוני, תחפושת. מדוע רק תחפושת – משום שבמשך שנים הסווה שתי עובדות גורליות למקצועיותו: מקום גידולו (עפרה) ואביו שהורשע בסיפור המחתרת היהודית. אמרתי שהיא חוקרת תקשורת.

אל חשש, באלינט חושפת את השערורייה: המרגל סגל התמקם באבן גבירול בגרסת כיסוי של עיתונאי ובמשך שנים לא שמו אליו לב, עד שלאחרונה עשה טעות ותקף את גדול עיתונאי ישראל, בכיר התחקירנים ומנתחי המערכות במזרח התיכון, ארכיבישוף הפרשנות המדינית והפוליטית, האיש שהעמותה שבראשה הוא עומד קיבלה מיליונים מהקרן לישראל חדשה ורב לאומית, עיתונאי ללא רבב – הוד מקצועיותו רביב דרוקר.

סגל העז והאשים את דרוקר בעדינות יתרה "בהטייה שמאלה". להזכירכם, דרוקר לא רק נטה שמאלה, אלא השתתף בקמפיין המחנה הציוני באמצעות מאמרים ותחקירים וכל זה בערוץ שידור ציבורי: מצד אחד הוא רדף את בנימין נתניהו ומצד שני הציע להרצוג ולבני ללכת על הראש של שרה. הוא גם מאשים דרך קבע את ישראל בכישלון המו"מ עם הפלסטינים. כבר אז זה הדליק את הנורות אצל החוקרת, עד שהגיעה הראייה המרשיעה ואיתה ההזדמנות להתגולל על החוצפן עם התחפושת: לא רק את דרוקר העז לתקוף אלא, אבוי, גם את המסעדות באבן גבירול הוא "מאשים ב'עבריינות'". באשר ל"אבן גבירול", הוא באמת סמל. לא הרחוב, כי אם הרב, המשורר והפילוסוף הגדול.  

5

"מַה נּוֹאֲלוּ הָאוֹמְרִים "תֵּבֵל חֲלוֹם!" / אֵיךְ שָׁכְחוּ דָבָר וְלֹא זָכָרוּ: / כֶּן-הוּא כְּדִבְרֵיהֶם, אֲבָל הוּא מֵאֲשֶׁר / שָׁוְא דִּבְּרוּ לָאִישׁ וְלֹא נִפְתָּרוּ!" (ר' שלמה אבן גבירול, "בימי יקותיאל", המחצית הראשונה של המאה ה-11).

6

באלינט עשתה מה שווילי מינצברג, התועמלן של סטאלין, הביא לכלל שכלול: תקפה אד-הומינם, לגופו של אדם. המשטר הסובייטי סימן מתנגדים באמצעות התוויית תו הסוציומטיות עליהם – הם חברים לא מועילים למפלגה, ולכן "מסוכנים". אבל באלינט התעלתה על המקור ותקפה את סגל לגופו של הורה, כך ששיניו יקהו בעוון אכילת הבוסר שחטא בה אביו. זאת השיטה: פגיעה באמינותו של היריב האידיאולוגי (יריב אמיתי או מדומה) ודה לגיטימציה של קיומו עד שיכרע ויודה בטעותו תוך נסיגה לחור שממנו בא. אח"כ תבוא בקשת הרהביליטציה (טיהור השם) שתתקבל במחיר קשה של בגידה באמונות היסוד או באתיקה המקצועית של המוקע (ראו, למשל, מקרה אורית גלילי-צוקר שעבדה אצל נתניהו שלוש שנים וכשסיימה העניקה ראיון משמיץ ל"ידיעות", ומקרים נוספים ידועים).

רבים בתקשורת מבינים את מחיר הביקורת על הבולשביזם השמאלי בתקשורת ולכן נוהגים להתבטא בהיחבא או לסגל לעצמם אמירות דו-משמעותיות; חלקם מתמחה באמירות סתמיות (גם וגם, מצד אחד ומצד שני וכדומה). כיניתי אותם בעבר "אנוסים חברתיים", תופעה שאת שורשיה מצאתי עוד בתרבות העלייה השנייה, ולא במקרה (ראו בספרי "אחרון משוררי האלוהים" בשני הפרקים הראשונים). אגב, האנוסים החברתיים קיימים גם באקדמיה הישראלית לגווניה, בעולם התרבות ובמערכת המשפט – בכל מקום שעדיין השמאל אוחז בהגמוניה ופועל בפראות נגד חשיבה חופשית. וכבר הבאתי את חברי, פרופ' מעוז עזריהו, שהיה שם וחצה את הקווים בשנות ה-90, שאמר: "הליברל הישראלי הממוצע יהיה מוכן למות על זכותך... לחשוב כמוהו." מה שמעניין הוא השאגה חסרת המידתיות לציוץ זניח של סגל, כמו רק חיכו לרגע הזה. ושמא חזינו בשאריות זעם מהתבוסה בבחירות האחרונות.

7

בעקבות באלינט, מצאתי התבטאויות מרתקות נוספות, שתוכלו למצוא כמותן לעייפה במרחבי הרשת. ירון טן-ברינק, לשעבר מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות": "לא עלבון. זעם. על כך שכתב פוליטי בכיר ואיש מהדורת השבט מסית נגד ציבור ששלטון החוק מהותי לו, תוך הפגנת בורות מוחלטת לגבי החוק שעליו הוא מלין. כתבתי שהוא דביל מושלם, אבל לאמתו של דבר הוא דביל מסוכן."

הנה שוב בתמצית: אנחנו הרי הרשינו לסגל להתחמם לאורה של המדורה ש-ל-נ-ו במהדורת השבט, וזה היה בתנאי, רק בתנאי, שהופר. ולבסוף התואר הידוע "מסוכן". נחום ברנע התמחה בהתוויית אות הקין "מסוכן" על אנשי ימין רציניים, לאמור: "אל תטעו בו, אלא התייחסו אליו כאל סיכון להגמוניה שלנו." גם הנחרצות של טן-ברינק אופיינית: "בורות מוחלטת," כן.

אריק בנדר הוותיק מ"מעריב", היה נותן בהם סימנים. כך כתב: "אפשר לנסות להוציא אותם מהמגזר אבל אי אפשר להוציא את המגזר מהם. זה קורה ללא מעט כתבים עם כיפות סרוגות. באיזה שהוא מקום הם נשארים תועמלנים דתיים, מיסיונרים בנושאי דת, מגלגלים עיניים לשמיים ומטיפים בכאילו 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.' הם תמיד יישארו חלק מאותה בועה מתנחלית בנוסח המפד"ל הישנה. לנצח הם יהיו מגזר."

סגל הפך ל"מגזר". לא מעט "כתבים עם כיפות סרוגות" חולים במחלה הזאת. "תועמלנים דתיים", "מיסיונרים", "מגלגלים עיניים לשמיים ומטיפים," "בועה מתנחלית." אין מה לעשות, חברים מוגבלים, זה רק אנחנו יכולים לצאת מהבועה התל-אביבית, רק אנחנו לא תועמלנים ולא מגלגלים עיניים ושאר המומים שמנינו בכם, ומה אתם יודעים, בשלושת החודשים האחרונים רק דיווחנו אמת. לעומתנו, אתם "לנצח תהיו מגזר." מישהו אמר הכללה גורפת?

8

"אֲהָהּ לַשִׁיר אֲשֶׁר נָפַל – / וְאֵין תִּקְוָה לְפִדְיוֹנוֹ – / בְיַד אִישׁ יַעֲנֶה רוּחַ / וְקָדִים מָלְאָה בִטְנוֹ! / וְכָל עֶצֶם לְעַצְמוֹ שָׁב / וְכָל מִין סָר אֱלֵי מִינוֹ" (רשב"ג, "שמואל מת").

9

יגאל סרנה החביב והטוב (שכינה בשנה שעברה בסובלנות אין קץ את בנימין נתניהו "חלאה – האיש שצמח כפטריית רעל משלולית הדם של רבין")–  התלונן על חבריו בשמאל שביקרו את ההתלהמות נגד סגל: "תמיד השמאל חמור יותר? לא נמאס? זה כבר נראה כמו השפעת ארס הימין למוח הישראלי" (אירוניה, מה? סרנה מדבר על השפעת ארס...)

 על כך ענה לו בחוכמה קובי מידן: "זה בדיוק הפוך, לדעתי. דווקא האלימות שבתגובות היא עדות לחלחול."

הייתי מוסיף ואומר, שהאלימות אינה חלחול "ימני" אלא קיימת בכל מגזר, בוודאי אצל השמאל, והא ראייה: יגאל סרנה עצמו. כפי שרמזתי, היכנסו לדף הפייסבוק שלו ותקבלו שיעור באלימות מילולית שהמרקיז דה-סאד ייראה חנה בבלי לעומת לשון הביבים של בעל הטור ב"ידיעות".

במהלך קריאת התגובות נתקלתי בצלם "גלובס", אייל יצהר, באמת צלם מוכשר, ואינני צוחק. במעט המילים שהוא נוהג לשבץ בין התמונות המצוינות שלו, עושה רושם שהוא מתחרה בסרנה.

הנה יצהר: "איזה דיון מגוחך. איך בן למשפחת מתנחלים יכול להציע דיון כלשהו בקיום או הפרת חוקים?"

באמת איך.

העיתונאי אבישי מתיה תיקן אותו: "בן של טרוריסט,"

איזה מזל שהציל אותו משגיאה. נכנסתי לדף הפייסבוק של יצהר (הצלם, לא ההתנחלות) וגיליתי את תגובתו לתוצאות הבחירות האחרונות, אפשר למסגר למזכרת: "יש כאן מישהו שמגהץ כעת מדים חומים?"

10

אפשר להאריך ולהביא תגובות נוספות של החבורה הסובלנית ושומרת החוק משמאל, שביקורת עצמית אינה אחת ממיומנויותיה. ובכן, עמית סגל אינו אורח בחדשות ערוץ 2, ובוודאי שאינו תלוי ברצונם הטוב של עמיתיו משמאל, המתייחסים בבעלות אל התקשורת הישראלית כפי שחוקרים וסופרים ידועים מתייחסים לפרס ישראל כנחלתו הפרטית של שבטם הפוליטי.

השמאל סימן מטרה: הוא רוצה לפגוע באמינותו ובמקצועיותו של סגל, ועל הדרך להרתיע את שאר האנוסים החברתיים מלהתבטא בחופשיות בעד רעיונות וערכים שאמנם אינם קונצנזוס בקרב אוכלוסיית העיתונאים, אבל מייצגים ציבור רחב מאוד מאוד. הציבור הזה השמיע את קולו בבחירות האחרונות למורת רוחם של הבאלינטים, ומצפה עדיין לשמוע את קולו באופן מלא גם בתקשורת הישראלית.

נסיים בבאלינט. ב-4 במרץ הביאה החוקרת הנמרצת בדף הפייסבוק שלה את הקומיקאי האמריקני ג'ון סטיוארט שאמר כי קבלת הפנים של ביבי בקונגרס היתה "המציצה הארוכה ביותר שגבר יהודי קיבל אי פעם."

נפלתי מהכיסא. באלינט מצדה העירה שסטיוארט דיבר בשמה.

* * *

יהודה גור-אריה

אֵינוּת

אֵינוּת [א]

                                איך אוכל לשכוח

                                חסד נעורים?

                                                 רחל

אֵיךְ אוּכַל לִשְׁכֹּחַ, אֵלִי,

אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,

אֶת עֱנוּת יַלְדוּתִי,

אֵינוּתָם,

חֶסֶר נְעוּרַי, 

יִסּוּרִים שֶׁנִתְּכוּ מִיָּדְךָ

עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל

וְעָלַי

לְלֹא חֵטְא וְאָשָׁם?

אֵיךְ אוּכַל לִשְׁכֹּחַ, אֵלִי,

אֵינוּתְךָ –

שָׁם?

אינות [ב]

תֵּבֵל עָלְתָה בְּלֶהָבוֹת

וְעַמִּי – בֶּעָשָׁן.

וַאֲנִי –

יֶלֶד רַךְ

מְכֻרְבָּל תַּחְתַּי כְּמוֹ גּוֹזָל עָזוּב, 

רוֹבֵץ כְּמוֹ אֶבֶן,

כָּמוֹהָ בּוֹדֵד בְּעוֹלָם.

אָז נָשָׂאתִי עֵינֵי

אֶל שְׁמֵי הָרָקִיעַ הָרֵיק

לְחַפֵּשׂ אוֹתְךָ שָׁם,

בַּשָּׁמַיִם מֵעַל

אוֹ בַּבֹּץ מָתַחְתַּי.

וְנוֹכַחְתִּי:

כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מָלֵא

אֵינוּתְךָ.

אי-שיכחה

לא לשכוח, לא לסלוח!

צוואת הנרצחים בשואה

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח לוֹ

לַאֲדוֹן עוֹלָם,

אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

מָה שֶׁהָיָה לָנוּ שָׁם.

לְעוֹלָם לֹא אֶסְלַח לוֹ

לַאֲדוֹן עוֹלָם,

אֱלֹהֵי עַם-עוֹלָם,

טָמִיר וְנֶעֱלַם –

אֶת אִי-הֱיוֹתוֹ שָׁם

צלקת

אֵין לִי מִסְפָּר עַל הַזְּרוֹעַ,

אֵין לִי סִימָן חָקוּק עַל הַיָּד,

אַךְ נוֹתְרָה בִּי צַלֶּקֶת

צְרוּבָה בְּנַפְשִׁי לָעַד –

מִצְּלִיפָה שֶׁל פַּרְגּוֹל גֶּרְמָנִי,

אָחוּז בְּיָדוֹ הַנִזְעֶמֶת

שֶׁל אֱלֹהִי יִשְׂרָאֵל,

יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהֹוָה אֶחָד.

חיוג

שׁוּב וְשׁוּב, בְּיָד רוֹעֶדֶת

הוּא מְחַיֵּג אֶת הַמִּסְפָּר

הַמְּקֻעֲקַע עַל זְרוֹעוֹ:

– הַלּוֹ, אֱלֹהִים!

– – – – – –

הַדּוּמִיָּה מְאוֹתֶתֶת:

הַקַּו מְנֻתָּק,

הַנִּמְעָן לֹא עוֹנֶה,

אֵינוֹ זָמִין.

אֵינֶנּוּ.

* * *

ד"ר גיא בכור

מהו היצור החדש: דאעש?

הפוסט הזה חשוב מאוד לקריאה והשקעתי בו לא מעט זמן. תקחו לעצמכם כמה דקות ותקראו אותו כי הוא יפקח לכם את העיניים.

כמי שהחשיב את עצמו לאחד שמכיר את מבנה העולם הערבי, הופתעתי (בעצם נחרדתי) לאחרונה לגלות שבעצם אין לי מושג. ההתפתחויות בשנים האחרונות – ובעיקר בחודשים האחרונים – הן עצומות ובעלי השלכות רציניות, לא רק עלינו אלא על העולם כולו.

בזמן שהיינו עסוקים בחיינו השגרתיים, ברקטות של החמאס ובפצצה האיראנית, קם לו לפני כמה שנים ארגון הטרור המסוכן ביותר בעולם,והוא שולט כרגע על חצי סוריה וחצי עיראק – שטח הגדול מבריטניה – והוא מאיים כבר בצורה ישירה וגלויה על שלטונו של המלך עבדאללה בירדן. שמו של הארגון הזה דאע"ש (באנגלית ISIS או ISIL).

הכנתי לכם מדריך קצר על דאע"ש ועל השפעתו על המזרח התיכון, ואני חוזר ואומר – חשוב מאוד לקרוא ולפתוח את העיניים כי זה יגרום לכם להבין הרבה דברים (כמו למשל למה ישראל לא מנסה להפיל את החמאס ולא פוגעת במנהיגיו). כל המידע שאני מסכם כאן הוא גלוי וידוע למי שמתמצא, רק שרוב האנשים פשוט לא נחשפים אליו.

דאע"ש הוא ארגון מוסלמי סוני שצמח מתוך אל-קאעידה והוא הרבה יותר קיצוני ממנו – כל כך קיצוני שאל-קאעידה עצמו התנער ממנו, משום שהוא טובח גם בבני עמו.

פרוש השם דאע"ש בערבית הוא "המדינה האיסלאמית בעיראק ובסוריה" (זה לא בדיוק "סוריה" אבל לא משנה). החל מ-2010 הוא מונהג על-ידי פסיכופט בשם אבו בכר אל-בגדאדי – מוסלמי משכיל שבילה בעברו מספר שנים בכלא האמריקאי. האיש נזהר מאוד שלא לחשוף את פרצופו בפני אף אחד (גם כשהוא נפגש עם פעיליו הוא עושה זאת עם מסיכה).

כיום דאע"ש מונה לפי ההערכות כבר למעלה מ 10,000 לוחמים. המיספר אולי נראה לכם קטן אבל הם מצליחים עד כה להתגבר על כוחות גדולים מהם מספרית בזכות אסטרטגיה מוצלחת הכוללת פיגועים גדולים, אכזריות בלתי נתפסת, לוחמה פסיכולוגית, השתלטות על מוקדי כסף, וביטחון עצמי בסדר גודל של היטלר.

לפני שאני ממשיך, קצת רקע היסטורי – כי חייבים את זה בשביל להבין.

כאשר מוחמד מת, אי שם לפני 1400 שנה, נבחר לו בכל פעם יורש ("ח'ליף"). בשלב מסוים התחיל קרב ירושה (לא משנה הפרטים) והאיסלאם התפצל לשני פלגים – הסונים והשיעים. גם אלה וגם אלה הנהיגו שלטון איסלאמי תחת הנהגה העוברת בירושה (מנהיג הסונים נקרא "ח'ליף" ואילו מנהיג השיעים נקרא "אימאם"). כיום הסונים הם 83% מהמוסלמים בעולם, ואילו השיעים רק 16% (המדינות היחידות בעלות רוב שיעי הן איראן, עיראק, אזרביג'אן ובחריין). הזרם הקיצוני של הסונים נקרא "סלפים".

לפני 90 שנה בערך, עשה כמאל אתאתורק מהפכה חילונית גדולה במסגרתה הוא ביטל את מוסד ה"ח'ליפות" ואת בתי הדין האיסלאמיים (ה"שריעה") והחליף אותם במונחים מערביים כמו רפובליקה ובתי משפט אזרחיים. בזאת הוא למעשה ייסד את מדינת טורקיה, ובמקביל החלו שאר המדינות במזרח התיכון להיווצר – מצרים ועיראק היו הראשונות ואחריהן השאר. חשוב להבין שהחלוקה למדינות נעשתה על-ידי המערב, ולא בהכרח בהתחשב בחלוקה השבטית של האוכלוסיות באיזור.

בחזרה לימינו. דאע"ש התחיל לצמוח בעיראק אבל את הקפיצה הגדולה עשה לפני שלוש שנים בסוריה, כשהצטרף למלחמת האזרחים שם והצליח להשתלט על חצי מהמדינה. משם החל להתפשט חזרה לעיראק ועושה זאת בינתיים בהצלחה גדולה אל מול המשטר העיראקי החלש והמבוהל – אותו משטר שארה"ב השקיעה מיליארדים בחימושו ובאימונו. דאע"ש ממומן בחלקו מכספים סעודיים, אבל גם משתלט על מקורות מימון בכל מקום שהוא כובש. כל מקום שנכבש על ידי דאע"ש מטוהר מנוצרים ומשיעים באכזריות קיצונית שגם מתועדת ומופצת דרך המדיה החברתית בעולם הערבי כדי לזרוע אימה ולהפחית את ההתנגדות בעתיד ביעדים הבאים שייכבשו. דאע"ש משליט את החוק האיסלאמי הקיצוני הכולל הוצאות להורג, קטיעות איברים, איסור מוחלט על נגינת מוסיקה ועוד.

לפני שלושה שבועות – ביום הראשון של הרמאדן – לאחר שכבש את מוסול, העיר השנייה בגודלה בעיראק, וגרם לנטישה של חצי מיליון (!!!) איש מהעיר, הכריז דאע"ש על הקמת המדינה האיסלאמית ואת תוכניותיו לעתיד.

עיקרי ההכרזה היו: הקמת מדינה איסלאמית בראשות אבו בכר שמונה ל"ח'ליף" (הראשון מאז שבוטל ה"ח'ליפות" על ידי אתאטורק); שינוי השם מדאע"ש לד"א – כלומר "המדינה האיסלאמית" (כבר לא רק בעיראק ובסוריה); שלילת כל שלטון מדיני או דתי אחר (כלומר אי הכרה במנהיגי המדינות); והצהרה על מטרת-העל שהיא להשתלט על כל העולם ולהשליט בו את האיסלאם. דאע"ש פונה למוסלמים בכל העולם וקורא להם למרוד בשלטון הקיים ולהאיץ את המהפכה האיסלאמית העולמית.

ההשתלטות על מוסול מהווה קפיצת מדרגה פיננסית בדאע"ש משום שהם השתלטו כעת על כסף רב וגם על נשק שהשאיר הצבא העיראקי כשברח משם.

לפני שבועיים, במסגד במוסול, נשא כביכול אבו בכר נאום בהופעתו הפומבית הראשונה, אבל אף אחד לא יודע אם זה באמת היה הוא או כפיל שלו.

היעד הבא של דאע"ש הוא ירדן – המוקד שנבחר הוא עיירה בדואית בשם מעאן ושם כבר התחיל המרד בממלכה הירדנית – כוחות הביטחון הירדנים מטילים מצור על העיר אבל נמנעים מלהפעיל כוח. המלך עבדאללה נמצא במילכוד – מצד אחד הוא חייב לדכא את המרד, ומצד שני הוא לא רוצה להצית מלחמה עם הבדואים שהוא צריך את תמיכתם. דאע"ש כבר הודיע שהמלך עבדאללה הוא כופר מבחינת הקוראן ויש להורגו. מצבה הכלכלי של ירדן בכי רע, אין לה ידידים בעולם הערבי, ונראה שהממלכה בסכנה אמיתית.

גם בשאר מדינות האיזור חוששים מאוד מדאע"ש וביחוד בלבנון. גם האחים המוסלמים במצרים כבר מרגישים מאויימים.

ומה עם הפלסטינים? ובכן גם שם כבר יש תאים. בעצם עזבו את הפלסטינים – אתמול בעכו התהלכו ערבים ישראליים בלי שום בושה עם דגלי דאע"ש!

מדוע זה חשוב לנו?

קודם כל, כי היעדים הבאים של דאע"ש הם המדינות השכנות שלנו – ירדן ולבנון, ואחר כך מצרים והפלסטינים. אנחנו צריכים מצד אחד להיזהר לא להתערב במלחמה הפנימית הזאת של העולם הערבי, אבל מצד שני להתכונן אליה כי היא מתקרבת אלינו (ועכשיו אתם כבר יכולים להבין למה לישראל אין אינטרס להפיל כרגע את החמאס אלא עדיף לה שיישאר – כמובן בלי הטילים והמנהרות). זה גם מוריד מהפרק לחלוטין את האפשרות לצאת מהגדה בזמן הקרוב, כי השלטון הירדני בסכנה אמיתית

שנית, אנחנו שוב ושוב רואים כמה לארה"ב אין מושג בהבנת המזרח התיכון – ובייחוד לממשל אובמה. בכל מקום שהם התערבו הם עשו חצי עבודה והשאירו מצב הרבה יותר גרוע משהיה קודם לכן. יתרה מזאת – הם מוכיחים שוב ושוב שהם מפנים עורף לבעלי בריתם – בלוב, אפגניסטן, עיראק, סוריה, מצרים... את המסקנה תעשו לבד.

שלישית, דאע"ש מגייס לוחמים גם במדינות המערב, ולא מן הנמנע שמצטרפים חדשים ממדינות המערב יוציאו לפועל פיגועים דוגמת אל קאעידה. הירי במוזיאון היהודי בבלגיה לפני חודשיים, למשל, בוצע על ידי מוסלמי אירופאי שחזר מסוריה לאחר שנלחם שם לצד דאע"ש.

רביעית, הדאגה מהתעצמותו של דאע"ש מאחדת עכשיו את ארה"ב ואיראן (השיעית). אז אל תצפו מארה"ב להילחם באיראן בזמן הקרוב.

אם הגעתם עד לכאן אז מטרתי הושגה – העלאת המודעות למצב הנוכחי במזרח התיכון. אתם מוזמנים גם להפיץ הלאה.

אהוד: הגענו עד כאן והיינו שמחים מאוד אם היית מעמיד לרשות הציבור גם את שאר מאמריך ולא כולא אותם בתוכנה שמחייבת תשלום ואסורה בציטוט ובהעתקה גם אם אתה מנוי שלה.

* * *

אהוד בן עזר

הלוואי שיקום לארה"ב צ'רצ'יל חדש

 שיעיף את הצ'מברליין האובמי מבמת ההיסטוריה, פורסם במאי 2009

31.5.09. יום ראשון. גיליון 449 של המכתב העיתי, שאני מוציא הלילה אחר חצות, מלא בביטויים שלי ושל אחרים נגד אובמה המבקר השבוע בקהיר ופוסח על ישראל:

אם מובארק חוסיין אובמה מתכוון לחזור בנאומו בקהיר השבוע על השטויות שלו בדבר פינוי התנחלויות כגורם שיביא לעצירת ההתחמשות הגרעינית של איראן, ואם הוא מתכוון לחזור על השטויות של התביעה מישראל להסכים לשתי מדינות לשני עמים כאשר ברור שאין עם מי לדבר בעתיד הנראה לעין, וכי פינוי הגדה המערבית יביא אותה עד מהרה למצבה של רצועת עזה ולאיום קיומי על מרכז האוכלוסין הגדול ביותר של ישראל בגוש דן – כל פטפוט נוסף של הצ'מברליין הזה, שאינו מבין דבר בבעיות האיזור, והוא שיכור המגלומניה והדמגוגיה באנגלית המצוחצחת שלו, וחי בעולם הזוי לגמרי, שאנשים כרם עמנואל עוזרים לו לטפח ומסתירים מעצמם וממנו את האמת –

מה יש לומר, אם זאת כיום ארה"ב, שמלקקת את התחת לערבים על חשבוננו, ומבלי לבקר אצלנו בסיור הנוכחי במזרח-המוסלמי – תוך רמז ברור בכך שאנחנו השעיר לעזאזל של הסכסוך המזרח-תיכוני, שדמנו הפקר ושתביעותינו הקיומיות הן רק גחמות "ימניות" של נתניהו ולכן כמובן פסולות –

אז מצבנו באמת קשה, והלוואי שיקום לאמריקאים צ'רצ'יל חדש שיעיף את הצ'מברליין האובמי הזה מבמת ההיסטוריה!

או שבינתיים העולם הערבי והאיסלאמי, המתיישר בעיקר על פי הקיצונים שבו, ואשר הנתחים שהנשיא הסכל זורק לעברו רק מגבירים בו את תיאבונו החייתי ואת התקווה להשמדת ישראל – העולם הזה, כדרכו, ילמֵד את אובמה לקח, שלעומתו התקפת הטרור על מגדלי התאומים תיראה כמו "פורים שפיל" –

* * *

4.6.09. יום חמישי. בצהריים אני מתבונן בחלק הראשון של נאום אובמה בקהיר, עד אחרי החלק אודות איראן, ובין השאר כותב לגיליון הבא:

אהוד בן עזר

הבור ועם הארץ בתולדות המזרח התיכון

מדבר בקהיר

פורסם ביוני 2009

עם זאת, הקפיד הנשיא להתייחס גם לצד הפלסטיני בסכסוך ואמר כי "לא ניתן להכחיש גם שהעם הפלסטיני – מוסלמים ונוצרים – סבל במהלך המרדף אחר מולדת משלו. במשך יותר משישים שנה הם סבלו את כאב העקירה. רבים מחכים במחנות פליטים בגדה המערבית, בעזה ובארצות השכנות, לחיים של שלום וביטחון שעד כה לא זכו לחיותם. הם סובלים את ההשפלה היומית – גדולה כקטנה – שנלווית לכיבוש, אז שלא יהיה ספק: מצבם של הפלסטינים בלתי נסבל. אמריקה לא תפנה את הגב לשאיפה הפלסטינית הלגיטימית לכבוד, לאפשרויות ולמדינה משלהם." [יום חמישי, 4.6.09].

איזה מזל שהיתה שואה! אחרת העו"ד החפיפניק אובמה לא היה מוצא לשם איזון שום טיעון היסטורי להקמתה של מדינת ישראל, והוא עוד מספר לנו שמכל המקומות הללו, כולל ירדן, עזה והגדה המערבית, "יחזרו הפליטים" לגבולות הקו הירוק של ישראל, ולא מילה אחת על כך שהיה אפשר גם אחרת, שהיה אפשר לשקם אותם במרוצת שישים השנה ולא להמשיך לקיים את הבלוף לפיו הם הפליטים חסרי הבית היחידים בעולם, וגם לשפוך עליהם מיליארדים ולאפשר להם להתרבות כדי להגביר את האי-לגיטימיות של ישראל!

זאת ועוד, בעיני אובמה הסכל, יש משוואה בין מצב היהודים בשואה לבין סבלם וזכויותיהם של הפלסטינים בשישים השנים האחרונות, שבעיניו כולם פליטים! (כנראה גם מרבית תושבי ירדן, עזה והגדה המערבית) על השואה ועליהם דיבר בנשימה אחת, כי תפיסת העולם שלו מושפעת מהתעמולה הערבית ומהאיסלם כמו גם מהכומר האנטישמי שבקהילתו היה חבר. לכן גם לא היתה בנאומו שום הכרה בציונות ובזכויות ההיסטוריות של היהודים על מולדתם שהחלו שנים רבות לפני השואה!

אבל אליה וקוץ בה. יש לאובמה בעייה עם יהודי ארה"ב, שרובם דמוקרטים ותומכים בו בכסף ובקולות. ובכן, לכך מצא פיתרון כבר בתקופת ועידת דרבן 2 בג'נבה (כתבנו על כך במפורש). בקהיר הוא מודיע שיום לאחר המופע במצרים הוא מגיע לגרמניה לבקר בבוכנוואלד. (לא בישראל!) – בבוכנוואלד! – כי את ישראל הוא מנסה לזרוק לכלבים (אבל זה לא יילך לו!) –

כן, רק על יהודי ארה"ב התמימים והמיתממים אפשר לעבוד בהציגו את עצמו כמגן היהודים בפני האנטישמיות, כלומר מגן עליהם ללא שום קשר לישראל ה"כובשת", ובכך לתקוע טריז בינם לבינינו, אנו הישראלים הרעים, המסרבים ל"שתי מדינות לשני עמים" שהוא כידוע הפתרון הפשוט והמהיר ביותר לסכסוך הישראלי-ערבי וגם לאיום הגרעיני מצד איראן! איך לא חשבו על הפתרון הזה עד שגילה אותו העו"ד הדמגוג אובמה, שגדל כנראה על סדרות בתי המשפט בטלוויזיה האמריקאית!

האם היה פעם לארה"ב נשיא לא-חכם כזה [אנחנו נזהרים מלומר את המילה המפורשת]? הגיע הזמן שנגיד ליהודי ארה"ב את האמת! התעשתו והשמיעו קולכם! כי הגיע לכם רגע האמת – אישית, אנחנו כבר קילקלנו יחסי חברות בשל כך, כי מתברר שאסור להגיד מילה רעה על אובמה בפני חלק מהם. מקסימום הם מוכנים לומר שהוא "נאיבי".

אנחנו גם מחכים להיסטוריון רציני שיעביר ביקורת על נאומו של אובמה מצד השקרים שהיו בו ושנועדו ללקק לאיסלם ולערבים. אם יש גישה פאטרנאליסטית וקולוניאליסטית כלפי הערבים, בנאומו היא נמצאת. הרי הם עצמם לא מאמינים לשבחים שהוא מעתיר עליהם כדי לקנות את ליבם בחרוזי הזכוכית שלו!

* * *

* מתוך מכתב פרטי: המכתב העיתי גוזל ממני יותר ויותר זמן ומושך אותי לעשות אותו יותר מכל דבר אחר. בייחוד עכשיו עם הנשיא האמריקאי החדש אובמה, שלדעתי הוא אסון לישראל ולא רק לנו. אבל כל השמאל והסופרים החשובים כאן כמובן מצדדים בו כדי להציג את ישראל כאשמה העיקרית בכך שאין שלום עם הפלסטינים, שזה כמובן שקר אחד גדול.

[נכתב ונשלח 11.6.2009]

* * *

גבירתי תאומתי, הצלחתך – הצלתנו!

מאת: נפתלי רז – איש חינוך, מורה דרך ויו"ר מס"ד

ביום רביעי ה-26 באוקטובר 1994, עמדת במעבר החדש שנפתח בין אילת לעקבה, לצד בעלך הנשיא ביל קלינטון, ראש ממשלתי יצחק רבין ז"ל ומלך ירדן חוסיין ז"ל, והשתתפת בחתימת השלום בין ישראל לירדן.

לא הצלחתי לקבל אישור כניסה לטקס, וצפיתי בו רק בטלוויזיה, אבל מקרוב-קרוב – מאילת.

חמשת ילדיי טילפנו לי, ואמרו: מזל טוב, אבא! ליומולדת ה-47 שלך, קיבלת את מתנת יום-ההולדת הכי מתאימה לך!

אשתי נעמי טלפנה גם היא, ואמרה: מזל טוב גם לגילוי התאומה שלך! ראיתי בעיתון שהיום יומולדת 47 גם של הילרי קלינטון!

מאז התחלתי לעקוב אחרי דמותך. עם כל ההבדלים המובנים מאליהם בין אשת האצולה הפוליטית של ארה"ב לבין פרולטר ישראלי, שמחתי למצוא מכנים-משותפים נוספים בינינו: בצעירותנו פעילים מצטיינים בלימודים, בצופים ובספורט; בבגרותנו – לימודי מדעי-המדינה ומעברים אידאולוגיים מעמדות משפחותינו השמרניות-ימניות לתמיכה פוליטית פעילה בצדק חברתי, בזכויות האדם ובשלום; פעילות ליברלית במערכות החינוך, איכות הסביבה והבריאות; ואף כתיבה – מזיכרונות אישיים ועד תפיסות אידאולוגיות. ברוב המקרים מאד נהניתי להכיר את דמותך. מזמן התחלתי לקוות שתהיי הנשיאה הראשונה של ארה"ב.

עכשיו ש"הצגתי את עצמי", אסביר מדוע אני כותב לך היום:

הילרי גבירתי, הילרי דיאן רודהם קלינטון – אנא הכריזי בהקדם האפשרי על מרוצך לנשיאות ארה"ב. כי הצלחתך היא הצלתנו, הצלת מדינת ישראל!

לא מתאים שאציין את כל הטוב שתוכל להביא נשיאותך לארה"ב. התערבות בפוליטיקה שלכם שמורה, כנראה, רק לישראלי אחד.

לא אציין גם את כל הטוב שתוכל להביא נשיאותך למדינת ישראל. אסתפק בציון העובדה שנשיאותך תוכל להציל את מדינת ישראל.

מי כמוך מכיר את מעמדה המעורער של ישראל – בעולם, בארה"ב, ובמזרח התיכון. שלטונם הארוך בישראל של נתניהו ושל חבר מרעיו דרדר את מדינתנו למדינת אפרטהייד מצורעת.

ראש ממשלתי נתניהו מציג, זה שנים, פנים של לוחם להגנת ישראל – לוחם בטרור הערבי, ולוחם בגרעין האיראני. אלא שמתחת למסכה של מרס, אל המלחמה והטבח, מסתתרים אצלו פלוטו ואחותו קרס – אלי השאול, המתים, האדמה (השטחים) וההתנחלויות.

כל בר דעת בעולם – ובמיוחד במזרח-התיכון ובארה"ב – מבין שקיום ישראל ושגשוגה תלוי, לפני הכל, ב"מחומש (הפנטגון…) הקדוש:

מדינה פלסטינית החיה לצד מדינת ישראל בשלום, ושלום כולל עם העולם הערבי (או רובו) על בסיס "יוזמת השלום הערבית".

ההתנייה ההדדית של זו עם זה, המכתיבה שלא יהיה שלום עם הפלסטינים בלא שלום עם העולם הערבי, ולא יהיה שלום עם העולם הערבי ללא שלום עם הפלסטינים.

ההבנה שרק עם העולם הערבי תוכל ישראל להיאבק ביעילות בהתגרענות הצבאית של איראן.

העובדה ההיסטורית המוכחת שרק ארה"ב יכולה לקדם את ישראל הן בהגנה מתוקפנות והן בהתקדמות לשלום (ואני זוכר שוב את השתתפותך בטקס השלום עם ירדן).

נשיאים אמריקאים דמוקרטים וראשי ממשלה ישראלים מהמרכז-שמאל יכולים לקדם פיוס ושלום (היו יוצאים מן הכלל כניקסון עם סין ובגין עם מצרים; אבל מי כמוך יודע שהכלל הוא נשיאי ארה"ב קרטר עם מצרים, בעלך ביל קלינטון בהכרה ההדדית ישראל-הפלסטינים ובשלום עם ירדן, ואובמה בניסיון לשיחות השלום ישראל-הפלסטינים, בפיוס עם קובה ובמסמך ההבנות עם איראן – בשותפות עם רבין שלנו בהכרה בפלסטינים ובשלום עם ירדן, וברק עם הניסיון לשלום עם הפלסטינים).

מתחרייך לנשיאות ארה"ב מתהוללים במסיבות תה, ומולם אצלנו מתהוללים בבקבוקי שמפניה.

את, גבירתי-תאומתי, עם ניסיונך הפוליטי הרב כסנטורית וכמזכירת המדינה, היחידה שתוכל להיות עתה מינרווה – אלת החוכמה, המדעים ומלחמת הצדק.

גברתי הילרי דיאן רודהם קלינטון – אנא הכריזי בהקדם האפשרי על מרוצך לנשיאות ארה"ב. כי הצלחתך היא הצלתנו, הצלת מדינת ישראל!

בכבוד רב,

תאומך

נפתלי רז

פורסם לראשונה ב"על צד שמאל" מגזין הסוציאל דמוקרטיה בעריכת נפתלי רז, 9.4.15.

* * *

דני בלוך [ז"ל] מראיין את אהוד בן עזר

על "ספר הגעגועים", 2009

בתוכניתו "הידברות", קול ישראל, גל א' יום שישי 6.3.09

6.3.09. יום שישי. בבוקר מקליט אותי דני בלוך לשיחה על "ספר הגעגועים" ולקראת שש בערב משודר חלקי בתוכנית ברדיו, דני הוא מראיין טוב, ומאוחר יותר אני גם מפענח את השיחה, לפרסום במכתב העיתי:

דני: בימים אלה הופיע ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים" בהוצאת זמורה ביתן ואנחנו שמחים לארח את אהוד בן עזר. שלום לך.

אהוד: שלום, שלום.

דני: "ספר הגעגועים" אני מבין שזה בעצם מין שיחזור, הרחבה, של ספר שכתבת בעבר, כבר יצא לאור...

אהוד: כן, לפני כעשרים שנה הופיע ספר שלי לבני הנעורים בשם "לשוט בקליפת אבטיח", וכבר שנים שאזל לגמרי. ואני השתמשתי בו, כתבתי אותו מחדש, כרומאן למבוגרים, כשכל התקופה של הנעורים שמתוארת שם, קורות שלושה נערים ביום קיץ אחד, היא הבסיס לרומאן החדש, שגם זורם קצת כמו ספר לבני הנעורים, אבל לכן אולי גם טיפה קריא יותר.

דני: הספר אוטוביוגראפי?

אהוד: הוא אוטוביוגראפי למחצה. כי בעצם הוא מחולק לשני חלקים, וזה יצא באופן טבעי שהחלק הראשון הוא חלק בידיוני, אבל מבוסס מאוד על דברים שקרו, על דברים אוטוביוגראפיים, והחלק השני הוא ממש דוקומנטארי, וגם מתייחס לצד היותר בידיוני של החלק הראשון, שעשיתי... היות שהילדות שלי, והנעורים, נחלקו בין שני מקומות, האחד הוא כמובן פתח תקווה, אבל בשלב מסויים, זה היה בשנים 1944 עד 1947, גרנו במקום שנקרא קלמנִיה, או קלמנְיה, ליד צופית...

דני: בית ברל של היום...

אהוד: בית ברל ניבנה על אדמות קלמניה, אבל האחוזה ההיסטורית, המצודה, אם אפשר לקרוא לה כך, שבנה אותה דודי ברוך רַאבּ (בן עזר) לבעלים משה גריידינגר, עד היום ניצבת שם, היום זו המידרשה לאמנות.

דני: ושם מתרחשים חלק מה...

אהוד: אז זהו, חיברתי דברים שהתרחשו בפתח תקווה ודברים שהתרחשו שם. ורוב הרומאן, שהוא בידיוני, מספר בעצם על מושבה ואחוזה, והן יחד, והנערים יוצאים למקום שהוא על גדת הירקון. אבל למעשה, במציאות, המקורות הם משני מקומות, שלצורך הבידיון איחדתי אותם. וזה יצא לי, אני חושב, בסדר, כי גם הדמויות של שלושת הנערים, שאחד הוא כאילו בן-דמותי, השניים האחרים – מורכבים כל אחד מכמה נערים.

דני: וקראת לזה "ספר הגעגועים". לְמה אתה מתגעגע?

אהוד: אה, תראה, אני לא טיפוס של נוסטלגיה. אני חי את העבר על ידי זה שאני כותב עליו, ואני שמח לשתף את הקורא בחווייה הזאת כיום. אבל זה לא שאני מתגעגע, לא שאני חושב שאז היה יותר טוב. אני חושב שגם הדברים שאני מספר עליהם הם לא כולם גן עדן. וייסורי התבגרות ודאי שאינם קלים. אז לא. אני חייב, יש לי צורך – לספר את הדברים, כי הם בתוכי, והחיים שלי הם החומר שלי כסופר. ואני חושב גם – שבעיקר מאמינים לסופר כשהוא בורא דברים שמצויים בביוגראפיה שלו, ולא באופן מלאכותי רוקם עלילות, שלפעמים אתה רואה בספר את הזיעה על המצח שלו כשכתב אותן.

דני: ישנם ייסורי ההתבגרות הפרטיים, של הנוער של אותם ימים, אבל יש גם ייסורי ההתבגרות של החברה הישראלית. אתה עורך איזושהי מקבילה בין הפרטי לציבורי?

אהוד: לא. אחד הדברים שאני אומר בספר, ושמאי גולן, שכתב עליי ביקורת, נתן לה כותרת ממה שאני כתבתי: "הנצח טמון בפרטים". אני מתאר. בחלק האחרון של הספר – אני מתאר פגישה עם יצחק רבין חודשים אחדים לפני הירצחו, ומה כתבתי עליו קודם, ומה כתבתי עליו אחר-כך. זה גם חלק אולי מהגעגועים, אבל יש לי שם גם אמירות, אפילו פוליטיות, ראיית המצב לאור כל חיי וחיי משפחתי בארץ, זה כבר יותר ממאה ושלושים שנה, אבל זה לא מופשט. אני לא עושה שום הכללות, לא דור ולא בָּטִיח. אני מספר רק על דברים מוחשיים, שבהם השתלב גם מה שאני כתבתי והרגשתי לפני ואחרי הרצח של רבין. לגמרי פרטי.

דני: בכתיבתך האקטואלית אתה חש שבעצם ברגע שהמדינה, ותנועת העבודה, מפלגת העבודה, סטו מדרך רבין, החלה בעצם הנפילה, השקיעה?

אהוד: לא, לא. חס ושלום. אני חושב שרבין, אם הוא לא היה נרצח, היה עושה בדיוק מה שאהוד ברק עשה ומה שאריק שרון עשה. אנשים שוכחים שאנחנו נמצאים באיזור שרוצה להשמיד אותנו. ולא המנהיגים שלנו אשמים. זה שאיראן מתכננת תנועת מלקחיים, מדרום ומצפון, שכאשר תהיה לה פצצה גרעינית אז אנחנו אפילו לא נוכל להגיב כי ישלחו עלינו [מקרוב] טילים מכל עבר, ושם כבר תהיה יכולת גרעינית, זה פשוט עשוי כדי למוטט אותנו. וזו לא אשמה של מפלגת העבודה, ולא של המנהיגות. זה דבר נורא, מה שמוטל על המנהיגות שלנו. זה שאין שם כיום אנשים שאפשר הרבה לסמוך עליהם, זו צרה לעצמה, אבל לא הם אשמים. זה משה רבנו והרצל שהביאו אותנו לפה.

דני: מישהו אמר שאילו הלכנו עוד ארבעים שנה במידבר היינו מגיעים אולי לטורקיה, שם לפחות יש הרבה מים...

אהוד: אם היינו מגיעים לטורקיה היו לנו בעיות עם הכורדים.

דני: אתה גם עוסק בימים אלה, אתה מוציא ניוז-לטר "חדשות בן עזר"...

אהוד: כן. אני, כבר שנה חמישית, יותר מארבע מאות גיליונות, יותר מאלפיים קוראים, פעמיים בשבוע.

דני: והכול זה בהתנדבות, למעשה?

אהוד: תראה, זה בהתנדבות, ודאי, כי לדעתי כל מה שהולך באינטרנט צריך להיות חינם. גם כותבים אצלי חינם, מקבלים חינם, הכול חינם. אבל קח בחשבון שכמעט כל הספרים שלי, שכבר אזלו, והרבה עבודות שלי כמו הרצאה על נחום גוטמן, נמצאות [ברשימת העבודות המוצעות לקוראים] בכל גיליון, כל מי שרוצה פונה אליי ומקבל אותן בקובץ וורד. וודאי שאני יכול לתת יותר הארה לספרים שלי, של אנשים שאני מעריך, וגם הרבה על פתח תקווה, על העליות הראשונות. אני לא צריך לספר לך, שנינו צאצאי העלייה הראשונה.

דני: כן. יפה.

אהוד: וזה גם, אולי, חלק מהקסם של המכתב העיתי. גם קהל הקוראים מורכב מאוד מאנשים שהם גם צאצאי המושבות, וכאשר התחילו לקרוא את הספר שלי עכשיו, ראו שאפשר לכתוב על הנעורים גם כמה דברים גסים, במרכאות, אז התחלתי לקבל סיפורים מהקוראים שפתאום פתחתי להם... נתתי להם לגיטימציה לספר על הנעורים שלהם.

דני: אתה בלטת בעיתון האינטרנטי בכך שהיית תומך די עקבי בראש הממשלה אהוד אולמרט.

אהוד: כן.

דני: ואיך אתה רואה זאת היום?

אהוד: עדיין אני חושב שאהוד אולמרט הוא אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. כבר מתגעגעים אליו. ככל שהזמן יעבור יותר יתגעגעו אליו. מה שטופלים עליו זה אפס לעומת מה שקיים... ליברמן היום... הוא יהיה שר ביטחון, שר חוץ, שר אוצר... זה אבסורד... הרי מה שהולך סביבו... אולמרט זה ממש פסיק לעומת מה שהולך סביבו... וזהו. ככה שאנחנו נתגעגע אפילו לפרשיות של אולמרט, שלא היה כמעט פוליטיקאי שלא עשה מגביות בשביל המערכות הפוליטיות שלו.

דני: ובתחום הספרותי, על מה אתה עובד עכשיו?

אהוד: האמת שהעיתון, המכתב העיתי שלי "חדשות בן עזר", גוזל ממני המון זמן. כי המון דברים אני מכניס לתוכו. עכשיו הכנסתי לתוכו סיפור של שלום אילתי ["הטיטניק בא"], מלפני יותר מחמישים שנה, על התקופה שהיינו בעין גדי. סיפור מכמיר לב על – מחכים לנערה שתבוא לביקור, ולא באה. אז בעצם גם המכתב העיתי שלי הוא מעין יצירה, קולקטיבית, ויש לי שני רומאנים שאני צריך לגמור אותם, ואני מחכה קודם לראות איך יתקבל "ספר הגעגועים", וצריך גם השראה מסויימת ודחף, אני לא מכריח את עצמי לכתוב. במקביל יש לי דמות במכתב העיתי ששמה חיימקה שפינוזה...

דני: כן...

אהוד: הוא כותב את כל השירים הגסים והנוראים. וזה פותח לי כאילו את הג'ורה הנפשית, דרכו אני אומר מה שאני רוצה. אז יש לי ספר שירים שלם של חיימקה שפינוזה. וכל מי שרוצה מקבל אותו בקובץ [באי-מייל]. כי ממילא משירים אי אפשר להתפרנס. אז אני נותן את זה בחינם.

דני: אהוד בן עזר, "ספר הגעגועים". תודה רבה לך.

אהוד: תודה לך, דני.

* * *

אורי הייטנר

1. עין לציון צופיה

בפוסט שפירסם בפייסבוק חבר הכנסת לשעבר, איש מרצ מוסי רז, הוא הטיף להחלפת ההמנון הלאומי. בין החלופות שהוא הציע, היה שירו של יהונתן גפן "יהיה טוב".

יש משותף בין נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה" לבין יהונתן גפן. שניהם בוהמיינים ושתיינים.

אך עם כל הכבוד... איני יכול שלא לגחך, כאשר אני מדמיין את מעמד הדלקת המשואות ערב יום העצמאות בהר הרצל, הקהל עומד בדום מתוח ושר בקול רוטט מהתרגשות: "הנה בא נשיא מצרים / איך שמחתי לקראתו / פירמידות בעיניים / ושלום במקטרתו / ... רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן...."

המנון לאומי...

רז, הטוען ש"התקווה" הוא המנון מדיר, הציע עוד כמה שירי שלום, ואז תיקן את עצמו בציניות, באמרו שהשירים הללו מדירים את אלה שאינם רוצים שלום. ולכן הוא התביית על שירו של טשרניחובסקי "אני מאמין", המוכר גם כ"שחקי שחקי", בשל מילות הפתיחה שלו. "אני מאמין" הפך לחלופה האולטימטיבית ל"התקווה", בפי שוחרי החלפת ההמנון. הציעו זאת דב חנין, מרב מיכאלי, מוחמד ברכה ואחרים. האם הוא מתאים? האם הוא ראוי?

"שחקי שחקי על החלומות, / זו אני החולם שח. / שחקי כי באדם אאמין, / כי עודני מאמין בך. // כי עוד נפשי דרור שואפת, / לא מכרתיה לעגל פז, / כי עוד אאמין באדם, / גם ברוחו, רוח עז. // רוחו ישליך כבלי-הבל, / ירוממנו במתי-על: / לא ברעב ימות עובד, / דרור לנפש, פת-לדל. // שחקי כי גם ברעות אאמין, / אאמין, כי עוד אמצא לב, / לב תקוותי גם תקוותיו, / יחוש אושר, יבין כאב. // אאמינה גם בעתיד, / אף אם ירחק זה היום, / אך בוא יבוא – יישאו שלום, / אז וברכה לאום מלאום. // ישוב יפרח אז גם עמי, / ובארץ יקום דור, / ברזל-כבליו יוסר מנו, / עין-בעין יראה אור. // יחיה, יאהב, יפעל, יעש, / דור בארץ אמנם חי, / לא בעתיד, בשמים - / חיי רוח לו אין די. // אז שיר חדש ישיר משורר, / ליפי ונשגב לבו ער / לו, לצעיר, מעל קברי / פרחים ילקטו לזר."

איזה שיר מקסים! איזה שיר נפלא! איזה שיר מרגש! איזה שיר רב תוכן – תוכן של צדק ומוסר, של היפה והטוב במורשתנו; שיר של אמונה יוקדת ברוח האדם, בחירות הסוציאלית, בחירות הלאומית ובשלום. האם השיר הזה ראוי להיות המנון לאומי? בהחלט כן; ראוי גם ראוי. אגב, הוא היה אחד המועמדים להיות ההמנון הלאומי, עם הקמת המדינה.

ואני מתנגד לחלוטין להפיכתו להמנון הלאומי. למה? בדיוק מאותה הסיבה שחנין, מיכאלי, ברכה ורז תומכים בו. כלומר, לא בשל מילותיו ותוכנו.

אני מתנגד להפיכתו להמנון הלאומי, כיוון שאני מתנגד להחלפת "התקווה". אני מתנגד להחלפת "התקווה" בדיוק מאותה הסיבה שחנין, מיכאלי, ברכה ורז דוחפים להחלפתו.

"התקווה" הוא גירסה מעובדת של שני הבתים הראשונים בשירו רב הבתים של אימבר, "תקוותנו", אותו כתב בא"י החל ב-1878, ובשנים שלאחר מכן הוסיף לו עוד ועוד בתים. גדולתו כהמנון הוא האופן בו הפך להמנון. הוא לא נבחר על ידי ועדה ולא במכרז. הוא לא נקבע בוועידה ולא חוקק בחוק. כל הוועדות, המכרזים והחוקים אשררו בדיעבד, באיחור של עשרות שנים, את הבחירה העממית, הספונטנית של הציבור, שהפך אותו להמנון ללא כל החלטה פורמלית.

רק לפני 11 שנים, בשנת 2004, 56 שנים לאחר הקמת המדינה, נקבע בחוק ש"התקווה" הוא המנון המדינה. דגל הלאום וסמל המדינה נקבעו בחוק בראשית ימי המדינה. ההמנון – לא. כמה מן הציבור ידעו זאת? לכמה מאתנו הדבר הפריע? זה היה המנון לכל דבר, מבלי שיקבע ככזה בחוק. למה? מה הפך אותו לכזה?

בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בטקס הכרזת העצמאות בבניין מוזיאון ת"א, מיד בתום הקראת מגילת העצמאות בפיו של בן גוריון וברכת "שהחיינו" מפיו של הרב פישמן-מיימון, קמו הנוכחים על רגליהם באופן ספונטני, ושרו בקול גדול, בהתרגשות ובאמונה, את "התקווה". הם שרו את ההמנון הלאומי, שהוא המנון המדינה שזה עתה קמה, אף שאיש לא החליט שהוא ההמנון. לא היה כל צורך לקבוע זאת, לא היה כל צורך לחוקק זאת. זה היה ההמנון, ואף שעלו באותם ימים הצעות נוספות, לא היה להן כל סיכוי, כיוון שחכמת ההמון קבעה ש"התקווה" הוא ההמנון.

"התקווה" הוא השיר ששרו המעפילים בספינותיהם הרעועות, כאשר נתפסו בידי הבריטים. "התקווה" הוא השיר שהיה על שפתותיהם של עולי הגרדום, בעת שחבל התליה התהדק על צווארם. "התקווה" היה ההמנון הלאומי לפני שהיה להמנון המדינה; הוא היה ההמנון הלאומי בטרם קמה המדינה. "התקווה" היה המנונה של הציונות – התנועה שהקימה את המדינה, ושהמדינה קמה כדי להגשים את ערכיה.

"התקווה" היה המנונה הרשמי של התנועה הציונית. אולם גם היותו של "התקווה" ההמנון של התנועה הציונית, אינה תוצר של ועדה, ועידה או קונגרס. אלה אישררו בדיעבד את ההמנון שהעם בחר. בקונגרס הציוני השישי, "קונגרס אוגנדה" (1903), עמדה התנועה הציונית בפני קרע עמוק, בין מצדדי התוכנית לבדוק אפשרות של הקמת מקלט לילה ליהדות המצוקה באוגנדה (האמת היא שהשטח הוא בכלל בקניה) עד שניתן יהיה להקים את המדינה היהודית בא"י, לבין ציוני ציון, שראו ברעיון בגידה בציונות.

הרצל, שתמך בתכנית אוגנדה, סיים את נאומו בשבועה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". והקהל כולו קם על רגליו ופרץ בשירה אדירה וספונטנית של השיר "תקוותנו". ומהקונגרס השביעי ואילך, השיר, ששמו הוסב ל"התקווה", הושר כהמנון בתום כל קונגרס, מבלי שהוחלט שהוא המנון התנועה. שלושים שנה חלפו מאז הקונגרס השישי, עד שבקונגרס ה-18 ב-1933 נקבע רשמית ש"התקווה" הוא המנונה של התנועה הציונית. אך ההחלטה הזאת היתה רק אשרור בדיעבד של מציאות שנקבעה מלמטה.

ועוד קודם לקונגרס אוגנדה, החלו מושבות העליה הראשונה לאמץ אותו, בהדרגה, כהמנון. בלי שום החלטה פורמלית.

התעכבתי על כל הפרטים הללו, כיוון שהם ממחישים את גדולתו של השיר כהמנון – דווקא בזכות האופן העממי והבלתי פורמלי בו הוא נקבע ככזה. ומדוע זכה דווקא השיר הזה להיבחר על ידי העם להמנון? כיוון שהוא מיטיב לבטא את חלום הדורות של העם היהודי, את החזון הגדול שאותו נועדה הציונות להגשים בהקמת המדינה היהודית בארץ ישראל: להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

ומי שמציעים להמיר אותו היום ב"אני מאמין", לא מציעים זאת בשל מה שיש ב"אני מאמין", אלא בעיקר בשל מה שאין בו. אין בו המסרים הציוניים של "התקווה". אין בו "להיות עם חופשי בארצנו", אין בו "עין לציון צופייה", ובעיקר – אין בו "נפש יהודי הומייה."

המנון אינו גרבים. המנון אין מחליפים. צריך לקרות אירוע יוצא דופן באופן קיצוני, כדי שמדינה תחליף את המנונה. מהו הדבר הקיצוני המצדיק את החלפת "התקווה"? מה שקרה, הוא שיש בתוכנו מי שמאסו בציונות ובמסריה. הם מחפשים המנון שאין בו מסרים ציוניים, שהעם היהודי אינו מופיע בו, הם מחפשים המנון אוניברסלי, קוסמופוליטי.

טענתם היא ש"התקווה" הוא המנון מדיר. פמיניסטיות טוענות שנאמר בו "יהודי" והוא מדיר את היהודיות. מוסי רז טוען שכתוב בו "לפאתי מזרח קדימה" ולכן הוא מדיר מזרחיים. "סבא שלי בכורדיסטאן צפה דרום מערבה כשהתפלל לציון ולא מזרחה ככתוב וכמוהו יהודי מוסקבה, בגדד, טהראן ואחרים."

בטיעון כל כך מטומטם לא נתקלתי הרבה זמן. בצדק הגיב מישהו בסרקזם, שההמנון מדיר את ציבור העיוורים, כי כתוב בו "עין לציון צופיה". אך הבעייה של מוסי רז אינה העין, אלא ה"לציון".

שיר אינו אטלס ואינו GPS. השיר מבטא ערגה של יהודי בגולה לציון, בדיוק כמו שירו של רבי יהודה הלוי "לבי במזרח ואני בסוף מערב". יהודי בכל גולה בארבע רוחות השמים מזדהה עם השיר הזה.

הטענה האולטימטיבית והמובילה, היא ש"התקווה" אינו יכול לבטא את המיעוט הערבי, שאינו יכול להזדהות עם "נפש יהודי הומייה". עם הטענה הזאת קשה להתווכח. היא נכונה.

יש קולות בישראל, הקוראים להחליף את ההמנון הלאומי, לשנות אותו, להוסיף לו בית, להוסיף המנון שני, כדי לתת ביטוי לאזרחי ישראל שאינם יהודים, לחזק את תחושת ההזדהות שלהם עם המדינה וסמליה.

אני שולל את הרעיון הזה מכל וכל. יש לתת לאזרחי ישראל הערבים שוויון זכויות מלא, בכל הנוגע לזכויות האדם והאזרח, אולם המדינה כקולקטיב הינה מדינת הלאום של העם היהודי, ולכן המרחב הציבורי שלה צריך לבטא את מהותה היהודית והציונית ובוודאי שעל סמליה לבטא את ייעודה. סמלי מדינת הלאום היהודי – הדגל, הסמל, ההמנון, הטקסים הממלכתיים וכיו"ב חייבים להיות יהודיים. המנון המדינה מבטא את מהותה – הגשמת חלום הדורות של העם היהודי להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים. מבחינתי, זוהי סוגיה שאינה נתונה לכל מו"מ ולכל פשרה. חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי היטיב להגיב על טענת ההדרה: "המנונים אינם המכנה המשותף הנמוך ביותר של כלל האוכלוסייה, אלא ביטוי לזהות היסטורית, וברוב החברות הדמוקרטיות יש כאלה שאינם מסכימים לזהות זו."

ההצעות להחליף את המנון המדינה, הוא ניסיון לשנות את זהותה, את מהותה, את צביונה, את משמעותה, את ייעודה. אולם הורינו וסבינו לא עלו לארץ ישראל ולא הקימו מדינה כדי שתהיה כאן שקשוקה סרת טעם, עוד מדינה בחבל זה של העולם. הם הקימו את מדינת הלאום של העם היהודי. ושומה עלינו לשמור על המדינה הזאת, על קיומה ועל זהותה.

"התקווה", ההמנון הלאומי, מיטיב לבטא את הזהות הזו. 

2. אובססיית השואה של הפוסט ציונות

מדינת ישראל קמה שלוש שנים לאחר השואה. אולם מדינת ישראל לא קמה בשל השואה. הציונות קדמה לשואה. התנועה הציונית והקונגרסים הציוניים קדמו לשואה. העליות הציוניות לארץ ישראל קדמו לשואה. הקמת המדינה שבדרך – מוסדות היישוב שהפכו למדינה, קדמה לשואה. הקמת כוח המגן העברי בא"י קדם לשואה. הצהרת בלפור, המכירה בזכותו של העם היהודית על א"י ומבטיחה הקמת בית לאומי ליהודים בא"י קדמה לשואה וכך גם אישורה בידי חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם. ומעל הכול, לא השואה יצרה את הלגיטימיות וההכרח של הקמת המדינה, כפי שבוטאו במגילת העצמאות – זכותנו הטבעית וההיסטורית. הזכות הטבעית היא זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי כמו של כל עם ועם וזכותו לריבונות לאומית במולדתו. הזכות ההיסטורית היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל.

יתכן שהשואה היתה קטליזטור להקמת המדינה, בהיותה עדות לתוצאה הטרגית של המהות הבלתי נסבלת של הגולה ושל היעדר מדינת לאום ריבונית לעם היהודי במולדתו. ואולי היא דווקא עיכבה את הקמת המדינה בשנים אחדות, כיוון שכל עוד העולם היה עסוק במלחמת העולם השנייה, הוא לא התפנה להחלטה על הקמת מדינה יהודית.

הקשר בין השואה להקמת המדינה אינו קשר של סיבה ותוצאה, אלא השואה היא ההוכחה הטרגית של צדקת הציונות. אולם הקמת המדינה לאחר השואה יצרה בקרב אויבי ישראל את המיתוס של קשר סיבה ותוצאה. על פי המיתוס, רגשי האשם של עמי אירופה על השואה, גרמו להם להחליט על הקמת מדינה יהודית, אולם הם לא עשו זאת על חשבונם, על אדמת אירופה, אלא על חשבון הערבים, שכביכול לא היו קשורים לשואה, בפלשתין. וכך, הם הקימו את מדינת ישראל כמושבה קולוניאליסטית של אירופה בלב המזרח התיכון.

התובנה הזאת היא הבסיס לפופולריות הרבה של הכחשת השואה בקרב אויבי ישראל, מאבו מאזן ועד אחמדיניג'אד. הנוסחה פשוטה: כיוון שישראל היא תוצאה ישירה של השואה – אם לא היתה שואה, אין הצדקה לקיומה של ישראל.

מכחישי השואה נאחזים בכל בדל של יכולת להטיל ספק בשואה, במספר הקורבנות למשל, כהוכחה לכך שמדובר במזימה ציונית. הם מרבים לדבר על הקשר בין הציונות והנאצים ולספר שהציונות שיתפה פעולה עם הנאצים בשואה ואח"כ הגזימה והעצימה את מימדיה וסיפורי אימתה, כדי ליצור את רגשי האשם, שיביאו להקמת הישות הציונית.

התובנה הזאת היא הבסיס לעיסוק האובססיבי של הפוסט ציונות בשואה, גימודהּ והגחכתהּ. אברום בורג קורא להפוך את יום השואה ליום הזדהות עם כל הסובלים לאורך הדורות, מעבדות מצרים ועד דיכוי הפלשתינאים בישראל. אורי משגב ב"הארץ" חוזר שוב ושוב לטענה בדבר טיפוח ה"קורבניות" היהודית בידי עסקני שואה מקצועיים, כדי להצדיק את הלאומנות ואת פשעי ישראל נגד הפלשתינאים. רוגל אלפר, באותו עיתון, בז ל"דת השואה" וקורא להשתחרר ממנה כחלק מנורמליזציה של הישראליות. המסר המרכזי הוא הטענה, שיש להחליף את הלקח ה"לאומני" מהשואה בלקח האוניברסלי.

יש לקח לאומי ולקח אוניברסלי מהשואה. הלקח הלאומי, הוא ההכרח בקיומה של מדינת לאום יהודית ריבונית וחזקה בארץ ישראל, וביכולת עצמאית להגנה על העם היהודי מפני החותרים להשמידו או לפגוע בו.

הלקח האוניברסלי הוא הצורך במאבק נגד כל גילוי של גזענות, של רודנות, של שאיפה להשתלט על העולם, נגד כל גילוי של רצח עם ופשעים נגד האנושות.

אין שמץ של סתירה בין הלקחים, ולעיתים הם חופפים זה את זה, כמו בהכרח להיאבק נגד גירעונה של איראן.

טענת הסתירה בין השניים, היא אחותה התאומה של טענת הסתירה, כביכול, בין ישראל כמדינה יהודית והיותה מדינה דמוקרטית. אין שמץ של סתירה כזאת, אך מציגים אותה מי שסולדים מהיותה מדינה יהודית. ואת הסתירה בין הלקח הלאומי והאוניברסלי מהשואה מציגים הסולדים מהלקח הלאומי – קיומה של מדינת לאום יהודית עצמאית.

3. צרור הערות 12.4.15

* הדרך לשומקום – במהלך החג נסעתי מאורטל לנהלל במשך שעה וחמישים דקות, במקום שעה ועשר דקות, וגם זה בזכות ידידנו ה"ווייז", שהפנה אותנו לאורחות עקלקלות עוקפות פקקים, דרך מירון, עראבה וכפר מנדה, כי נסיעה בדרך המלך אמורה להימשך שעתיים וחצי.

יכולתי לקלל ולגדף את שר התחבורה, כפי שעשה רענן שקד ב-ynet, וּלְבָכּוֹת את מר גורלי. אולם המחשבות שלי היו בכיוון אחר. חשבתי על כך שאמנם יומיים שלושה בשנה אני נאלץ להתמודד עם פקקים כאלה, כי מה לעשות? עם ישראל, שרק השנה רכש 300,000 (!) מכוניות חדשות, אוהב לנצל את חופשות החג כדי לטייל בגולן ובגליל, והדבר מבורך, גם אם מקשה עלינו, המקומיים. אולם הקושי בטל בשש מאות שישים, לעומת המהפכה הגדולה בתשתיות התחבורה לפריפריה בשנים האחרונות, שהן עדין בעיצומן. המהפכה הזאת קירבה וממשיכה לקרב בקפיצת מדרגה רבתי, את הפריפריה למרכז, ולכן יותר משזו מהפכה תחבורתית, זו מהפכה חברתית-כלכלית.

רענן שקד לועג לשר התחבורה שבמקום לדאוג למה שחשוב באמת, הוא סולל מסילות ברזל ל"שומקום". כי בעבורו, "מקום" – פירושו מדינת תל אביב, ואילו הגליל והנגב הם "שומקום".

* אחריות לאומית ונדיבות של מנצחים – ישראל כץ הוא שר תחבורה מצוין, המוביל בהצלחה רבה את מהפכת תשתיות התחבורה לגליל ולנגב. אולם כאשר הוא ראוי לביקורת, אין לחסוך אותה ממנו.

תגובתו לקמפיין התחבורה הציבורית בשבת בלתי נסבלת ואינה הולמת נבחר ציבור ומשרת ציבור במדינה דמוקרטית. נניח שאכן מדובר בקמפיין של אנשי שמאל בעד תחבורה ציבורית בשבת. האין זה לגיטימי? כאזרחים, אנשי שמאל נאבקים על שינוי שהם רוצים לחולל. זהו מאבק לגיטימי לחלוטין, בדיוק כמו כל מאבק של כל קבוצת אזרחים, מימין, משמאל, מצפון ומדרום.

אך כנראה שאין זה מאבק של אנשי שמאל, אלא מאבק חוצה מחנות. אין ספק שיש לא מעט אנשי ליכוד התומכים בתחבורה ציבורית בשבת וחלקם שותפים למאבק. כך שתגובתו של כץ, שאינה הולמת גם אילו היתה מבוססת על עובדות, היא גם שקרית.

בלי קשר לעמדתי בנושא תחבורה ציבורית בשבת – על נבחר ציבור להתייחס בכבוד לאזרחים הנאבקים על נושא החשוב להם, בוודאי כאשר הוא בתחום אחריותו. שר הוא משרת הציבור ואחריותו היא כלפי כל הציבור. מן הראוי שהתייחסותו תהיה עניינית ומקצועית. התייחסות עניינית אינה בהכרח קבלת הדרישה והסכמה עם עמדת המוחים, אך לא התקפה פוליטית שלוחת רסן ולא נפנוף המוחים בצורה מזלזלת ומבזה.

עברנו מערכת בחירות מכוערת כפי שלא היתה כאן זמן רב. עכשיו הזמן לתקן את שקילקלנו ולרפא את שפצענו. ומי שניצחו בבחירות וקיבלו מנדט ציבורי, נדרשים לגלות אחריות לאומית, וניתן לצפות מהם גם לנדיבות של מנצחים.

* שבת ישראלית – לגופו של עניין, אני בעד חוק שיסדיר את דמותה של השבת בישראל, כיום המאפשר ומעודד פעילות תרבות ונופש, וממעיט למינימום את הצרכנות, הקניות והמסחר. במסגרת כללית זאת, יש לתת מענה מסוים ומוגבל של תחבורה ציבורית, באופן שיאפשר ניידות למי שאינם יכולים להרשות לעצמם רכב פרטי, אך במידה שלא תחייב העסקת נהגים רבים ולא תפגע בצביונה השקט של השבת בפרהסיה הישראלית. 

* מחיר ה"בכל מחיר" –  הדבר הטוב ביותר שמסוגלים תועמלני הסכם הגרעין האיראני לומר בשבחו, הוא שזה ההסכם הטוב ביותר שניתן להשיג. זה, למשל, היה המסר של מאמר המערכת ב"ניו יורק טיימס" ובנאומו של ראש ה-CIA. זאת גם התגובה להצעות האופרטיביות של ישראל לתיקון ההסכם כדי לנטרל את סכנותיו. אי אפשר לומר שהדרישות אינן מוצדקות, אלא שאין סיכוי שאיראן תסכים להן.

זה הביטוי המובהק ביותר למהות המו"מ שניהל אובמה עם איראן. האם אובמה רצה הסכם רע? ודאי שלא. אלא שהוא השתוקק להסכם בכל מחיר. ובכל מו"מ, כאשר צד אחד נחוש להגיע להסכם בכל מחיר, הוא בהכרח יעלה את המחיר וישיג הסכם רע.

זה האבסורד במו"מ הזה. מלכתחילה, היה זה מו"מ שמטרתו לבטל את תוכנית הגרעין האיראנית בלי להזדקק לפעולה צבאית. על כך היו קונצנזוס בינלאומי והחלטות מועצת הביטחון. איראן הגיעה למו"מ הזה בזחילה, מוכת עיצומים שאיימו על יציבותו ואף על קיומו של משטר האייתולות, נחושה להסיר את העיצומים. מו"מ כזה צריך היה להסתיים בצורה של win-win – ביטול תוכנית הגרעין תמורת ביטול העיצומים. כדי להשיג זאת, היה על ארה"ב לעמוד בנחישות על התביעה לביטול תוכנית הגרעין, כאשר מקל הפעולה הצבאית והחרפת העיצומים בידה האחת וגזר ביטול העיצומים בידה השנייה, בלי להתפשר על דרישה זאת.

במקום זאת, אובמה הפך את ההסכם מאמצעי למטרה. וכך, כאשר האיראנים הבחינו בלהיטות האמריקאית להסכם בכל מחיר, הם סירבו לכל דרישה שתסיג אחור את תוכנית הגרעין שלהם. התוצאה היא הסכם שאפילו הקיצונים בין אנשי משמרות המהפכה, שעד כה תקפו את הקו הפרגמטי של רוחאני וזריף, מודים שהשיגו ניצחון. ואילו אובמה ותומכיו משתבחים בכך שהשיגו את ההסכם הטוב ביותר שאפשר. וההסכם הטוב ביותר שהצליחו להשיג, הוא הסכם רע מאוד.

* מי ימצמץ ראשון – עוד רחוקה הדרך להסכם חתום בין ארה"ב ואיראן ויש עוד חילוקי דעות רבים. הבולט והמוחצן שבהם הוא בשאלה האם הסנקציות תוסרנה מיד, כדרישת איראן, או בהדרגה, כעמדת ארה"ב. על סמך התנהלות המו"מ עד כה, מי לדעתכם ימצמץ ראשון?

נכון.

* הפשרה מאוחרת – מדיניותו של אובמה כלפי איראן היא סכנה לעתיד האנושות. לעומת זאת, הוא צודק בנושא ההפשרה עם קובה. קובה היתה מוצב קדמי של בריה"מ בעורף ארה"ב בעידן המלחמה הקרה, ובתור שכזו נחשבה בצדק לאויב מר. המצב השתנה לחלוטין עם התמוטטותה של בריה"מ וקריסת הגוש הסובייטי. למה לקח 25 שנה להפשרה? בשל שמרנות גרידא.

* הטיעון המתחסד – בשבוע שעבר פרסמתי תחזית, על פיה "הארץ" יתגייס לתמיכה בהסכם עם איראן, בין השאר בטיעון המתחסד, לפיו אין זכות לישראל, שבעצמה ... על פי מקורות זרים, לדרוש מאחרים מה שאינה דורשת מעצמה.

צבי בראל: "ישראל, בניגוד לאיראן שעומדת תחת פיקוח בינלאומי, אינה חתומה על האמנה הבינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני."

* והרי התחזית לשבוע הבא – בעוד ימים אחדים נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. היכונו למתקפת הגחכת יום השואה וזיכרון השואה וגימוד השואה בימים הקרובים ב"הארץ", בעיקר במאמרי אורי משגב ורוגל אלפר האובססיביים.

* ישקני מנשיקות פיהו – במיספר מאמרים שקראתי לאחרונה, הובעה תרעומת על כך שדברי יאיר גרבוז סולפו; הוא דיבר על מנשקי קמעות ולא על מנשקי מזוזות. זה נכון. הוא דיבר על מנשקי קמעות, וכשיהושע סובול התראיין למחרת כדי לגונן עליו, הוא דיבר על מנשקי מזוזות. ולטעמי, בערבוב שנעשה בתודעת הציבור בין הדברים, יש הרבה יותר אמת, במובן המהותי של המושג, מאשר ב"תיקון הטעות" הנוקדני.

* הצילו את מטה הפלמ"ח – בגיליון החדש של "האומה", מופיעה תמונה של המבנה המתפורר של מטה הפלמ"ח באבו-גוש, וקריאה להיחלץ להצלת האתר ההיסטורי החשוב הזה.

"האומה" הוא כתב העת של מסדר ז'בוטינסקי, ועצם היחלצותו למען מורשת הפלמ"ח היא חדשות טובות. בשנות ה-50 וה-60 דבר כזה לא יכול היה לקרות (משום צד של המתרס הפוליטי), וטוב להיווכח בכך בגיליון שיצא בעיצומה של מערכת בחירות מכוערת, שלא היתה כדוגמתה עשרות שנים.

חשוב מאוד להציל את האתר ולשמרו. מן הראוי להפוך אותו למרכז מוזיאוני וחינוכי בנושא השותפות הביטחונית והאזרחית בין מיעוטים לבין היישוב היהודי ואח"כ המדינה. יש להעלות על נס את הברית עם הדרוזים והצ'רקסים, את ההתגייסות מרצון של חלק מן העדה הבדואית לפני קום המדינה (רבים מבני שבט אל-היב התגייסו לפלמ"ח, ליחידה שכונתה "פלהיב") ואחריה. למרונים, שחלק מהם, בישראל ובלבנון, תמכו בציונות ובישראל. יש לעודד באמצעות המרכז הזה את המגמה החיובית של עלייה דרמטית בגיוס לצה"ל ולשירות לאומי של בני העדה הנוצרית בשנים האחרונות.

אני שותף למהלך של הקמת מכינה קדם צבאית בדואית בטובא זנגריה, ורואה בחיוב כל מהלך של השתלבות בני המיעוטים במדינה ובחברה. הקמת מרכז כזה באבו-גוש עשוי לתרום למגמה הזו.

תושבי אבו גוש סייעו לפלמ"ח וללח"י עוד בתקופת המנדט הבריטי, ואין ראויים מהם לארח, במבנה ההיסטורי של מטה הפלמ"ח, מיזם חינוכי כזה.

* כחוט השערה – כאשר המוני בית ישראל גודשים עד אפס מקום את חופי הכינרת – כמה מהם מודעים לכך, שאך כחוט השערה היה בינינו לבין מצב שבו רבע מן החופים היו היום בשליטה ישירה של דאע"ש או חיזבאללה והשאר היו תחת תותחיהם המוצבים על הגולן? וכמה מהם זוכרים מה כתבו אז רבים מהמומחים הביטחוניים, שממשיכים להיות מומחים ביטחוניים בלי לתת דין וחשבון לציבור על האסון שכמעט המיטו על מדינת ישראל?

* סרבני התפכחות – אגב, יש כמה אנשים שתמכו בנסיגה מהגולן, ועדין מתעקשים בצדקתם. איך ניתן להסביר את התופעה הזאת? פשוט, מדובר באנשים הנעדרים יכולת להודות בטעות. סוג של נכות.

* ביד הלשון – עַם זוּ גָּאָלְתָּ – על פי המסורת, בשביעי של פסח חלה קריעת ים סוף. לכן, ביום זה קוראים בתורה את שירת הים. יש הנוהגים ללכת בליל שביעי של פסח לשפת הים ולקרוא שם את השירה.

מתוך שירת הים: "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ." ובמקום אחר: "עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ."

מה פירוש "זוּ"? אשר. הנחית בחסדך את העם אשר גאלת. עד יעבור העם אשר קנית. ומהו קנית? יצרת. כפי שנאמר על אלוהים "קונה שמים וארץ". הוא לא קנה אותם במכולת, אלא יצר אותם.

המילה "זו" במובן אשר אינה בשימוש היום בשפת הדיבור, אך היא קיימת בשירה. לדוגמה – שירו של טשרניחובסקי "אני מאמין" ("שחקי שחקי") נפתח במילים: "שחקי שחקי על החלומות, זוּ אני החולם שר." החלומות שאני שר.

ובשירה של נעמי שמר "בארץ להד"ם" – "אל ארץ זו חמדתי", אל הארץ שאותה חמדתי.

* * *

עמוס אריכא

הצד המפלצתי של אלוהי ישראל

במבוא לקובץ שיריו האחרון "השכן מברגן-בלזן" (הוצאת "כרמל" ירושלים) כתב המשורר הוותיק יעקב ברזילי מנהמת-ליבו: "בהגיעי לגבורות, לא עוצר באדום, לא מרפה, לא ממתן את הקצב, עט לכתוב, את לחפור, עת לזכור."

זה יום הזיכרון שלפנינו, יום השואה.

מבין קובצי שירתו של המשורר, חמישה ממוקדים בטירופו של הבורא, אם יש כזה והוא לא מצאו. למרות זאת שירתו הצומחת מהתופת מקיימת שיח חד-צדדי עם אותו סמל בריאה שצמח מחוסר יכולתו של האדם להתמודד עם הנשגב ממנו. אולם המשורר הנאפף בלהבות זיכרונות האימה אינו עוצר כעדותו באדום ומתעמת עם אלוהי ישראל, אותו אל-דמים ארור שיצא לשבתון ולא מנע את הזוועות.

זה עתה הישארנו מאחור את חג הפסח של השנה הזאת, והנה בשירו "לו אני..." כותב ברזילי, בבית השלישי, כמי שאינו מוכן להשלים עם תופעת אלוה בהמי שמעשיו אינם נסלחים:

"לו גנבתי אפיקומן

הייתי מבקש מאבא

לקנות לאלוהים

צעצועים אחרים."

בעוקצנות המרירה הזאת ניתן למדוד את יחסו של המשורר המיוסר לאותו אל קמאי שנחשף כבעל שני פרצופים, שהאחד מהם מפלצתי. על-פי עדותו שהובאה לעיל הנה הוא, משורר בגבורותיו, משוטט כמו תמיד מאז ילדותו אזוק באין מתיר למחוזות הטירוף של השואה, והוא אפוף בריח הנורא הנפלט עם עשן הארובות דרכן התאיינו למוות מיליונים תמימים וחפים.

ברזילי פותח את שירו זה "לו אני..." בשורות מחרידות אלה:

"לו אני מנקה ארובות

הייתי מקרצף את אבי

מהדפנות."

ואני שואל את עצמי כמותו – מי הוא המטורף באלים שבשמו ולשמו נוצרה זוועה שכזאת, שהמשורר, בהגיעו לגיל מופלג, ממשיך לבקש את צילו האחרון של אביו שהיתמר מאותה ארובת השטן.

הקורא כורע כהלום בהזדהותו עם החסר הנורא הזה של ברזילי, וטובע תחת משקלם הכותש של שירי השואה הנוקבים שכתב. מדובר במשורר עליו ניתן לומר כי הוא כסנה בוער שאיננו אוכל, שמעולם לא ייגמל מאותן תחתיות של עולם הצלמוות. זהו גורלו של יעקב ברזילי, שהוא מונה בכל יום מימי השנה את יום השואה.

בשירו "תהיות" הוא הוא גם אינו חוסך ביקורתו מכל אלה שבתמימותם-כסילותם מחכים לבואו של משיח שאינו מופיע, ובאירוניה הוא חוזר ומצליף בשנינות באלוה שנחשב לכל-יכול:

"אולי 'הכל יכול'

לא יכול הכול?

אולי המשיח אלרגי לחמסינים

ולכן הוא לא בא?

אולי ראש לשכתו של אלוהים

הסתכסך עם הממונה

על המשקעים?

ואנחנו סובלים מבצורת."

שירתו של ברזילי ניזונה ממושחזותו בכתיבתו הנחרצת שאין בה היסוס. לא סתם הוא מפשיט את האלוה מכל צעיפיו וממשיך לשלח בו חיצי לגלוג, ומגלה אותו במלוא חרפתו וחושף עליבות מאמיניו שממשיכים להאלילו.

בארבע שורות קצרות הוא מסכם דעתו על אל הרוע השטני הזה, בשירו הקצר שהוא עולם ומלואו, "מאמין אדוק":

"אני מאמין

שבשמיים, אין עוד

מי שידליק את השמש

ויכבה את הכוכבים."

שירתו של יעקב ברזילי מצטיינת בביטוי בהיר ומדויק כשהוא מעלה זיכרונות בוערים ממחנה ההשמדה; גיא צלמוות, בו השומרים, קלגסי צבא שמיים, שלוחי הגורל המטורף, הצליחו לגרוע קילוגרמים רבים ממשקל גופו אך לא עלה בידם להמית אף לא גרם אחד מכישרונו לזעוק במלים חורכות את מחאותיו שכבש בקירבו עד לתחילת שנות החמישים לחייו.

לפיכך חובה לתת דעתנו לאותו שיר צנוע, "אספנים" בו הוא מגדיר את עצמו:

"יש אספני בולים

אספני מכוניות

אני אספן זיכרונות."

הליריקה שלו חכמה ושקולה גם בעת סערת-נפש בצל המעיב של זיכרונות השואה, ואף באה לביטוי מרשים גם בתחום החשוב האחר של יצירתו, בשירי אהבה לוהטים אך רגישים עד דקויות משכנעות.

עבריותו העשירה מעידה כי פיצח לעצמו את צופן מכמני ורזי העברית ורבה יכולתו להפוך כרצונו ברובדי הלשון ולהסתייע בהם לחדור לאוזן, לכבוש עין ולב, גם בהתמקדותו בסיוטי הטרגדיה הלאומית. חוכמת היוצר חתומה בשורותיו ומכלול שיריו נכס לפנתיאון השירה העברית.

* * *

אלי מייזליש

מאיפה יש כסף? הנה התשובה:

חג הפסח שהסתיים אתמול בישר לנו על כמה תאונות קשות בחו"ל וככה גם בארץ. צעיר בכנרת נפל מסירה וטבע, אחר התגלגל עם הג'יפ שלו ליד ים-המלח, נהגת פגעה בעשרה רוכבי אופניים, צעיר נפל מאומגה בדרום-אמריקה, ילדת בת-מצווה נשרפה בספינה בתאילנד, ובנוסף, גשם רב הבריח הביתה רבבות שקנו סטייקים במאות שקלים למנגל, ושמו אותם בפריזר עד ליום העצמאות. ואצל החרדים אין חדש: עוד רב ישיש מבני-ברק בן 91 נפטר.

עדויות מהסוג הזה אינן זכורות משנים עברו. אלה הם סימפטומים לכסף רב שנמצא בכיסים של הרבה ישראלים. מיליון טסו בחג לחו"ל. מיליון? הרי זה כמו 50 מיליון אמריקנים! בשביל 50 מיליון אמריקנים בשבוע צריך עוד 50 אלף מטוסי נוסעים. חוץ מזה אין להם כיף לנסוע בחגים לאירופה.

נחזור לכסף. רבבות הישראלים שעומדים שעות בתור רק לצ'ק-אין, חוזרים גם עם קניות מהדיןטי-פרי, אז יש להם מלא כסף. אז מי הם? הרי לא כולם מקללים את הדייל להביא להם שוקולד. רובם שקטים כמו דג במטוס. מעיינים במפות, לומדים בספרי טיולים על המסע בפירינאים או ביער השחור.

אבל מהיכן הכסף? הרי 86% מהישראלים באוברדרפט? אז להכביד יותר את החוב בבנקים? הבנקים ממילא חוגגים.

הנה מה שכתב סבר פלוצקר הכתב הבכיר של "ידיעות" לענייני כלכלה ובנקים, בפשטות: "בנקים. מערכת הבנקאות הישראלית איתנה וזוכה לשבחים בינלאומיים." [ושוב; איתנה]. פלוצקר עוד מוסיף שבחים רבים להנהגה הכלכלית של המדינה ללא חשש מנוני מוזס, ככה: "האבטלה היא נמוכה על סף תעסוקה מלאה. הביקוש לעובדים לא ייחלש..."

והוא גוער במלעיזים: "השיח הציבורי [הכתבים האחרים לענייני כלכלה] רוחש אמירות שאין דרך להגדירן אלא כשטויות." ועוד טור מלא שבחים ליציבות הכלכלית. כלומר: יש הרבה כסף לנוסעים לחו"ל.

עכשיו בואו ונדבר מילה אחת על מלחמת הבחירות שנקטה מפלגת העבודה נגד נתניהו, בערך כך: "שקרן, רמאי, אשתך שותה שמפניה כל יום. יש 2 מיליון עניים בארץ. נכשלת." ומוסיף בתשדיר מנהיגם הרצוג: "אני אנצח בבחירות ואני אהיה ראש ממשלה.. "

בבוקר שלאחר ההפסד שאלו אותו: "מה עשית בלילה?"

ענה: "ישנתי."

שוב שאלו: "ובבוקר?"

ענה: "נסעתי לחוף הים בהרצליה לשתות כוס קפה עם אשתי..." [יעני, בילוי תמים של דייט ראשון. קפה על החוף].

הכתבת התבוננה בו בהשתאות ולא היה לה בפה אפילו מה להגיב על הפדיחה הזו.

במקום לכנס מיד את צוות עוזריו ואת חברי הכנסת כמו מג"ד את המ"פים לבדוק את התבוסה וללמוד לקחים, המג"ד עושה לעצמו קפה בפינג'אן. לא קרה כלום. כלום-כלום. איש לא שאל אותו למה קשקשת כמו טמבל? על מה סמכת? על מה? על הקנה הרצוץ הזה ששמו ציפורה? לא ידעת שכל העם הזה עשיר ויש לו ג'יפים ויש לו מאות שקלים לסטקיים [אנטריקוט פילה וסינטה למשל].

על מה נאבקתם שם בעבודה? על מה? על מחירי הדירות? ממתי תנועה פוליטית במדינה שיש לה חמישה או שישה או אפילו שמונה אוייבים מעבר לגבול עם מלאי אדיר של נשק – מקשקשת בוקר צהריים וערב על מחירי דירות?

הרי זו מדינה שראש הממשלה טס מעבר להררי החושך לומר לחצי כושי אחד שהוא גם נשיא: "איראן רמאית ואתה חותם חוזה?"

ועיתונאים מלגלגים, ואחריהם אותו המון של 780 אלף שהצביע להם עם פתק 'אמת'. אמת או כוס אוחתק. זו אמת? אין לכם טיפה של אחריות לאומית לעמוד איש אחד כעם אחד ולאמר לגוי הזה: יש לך עסק עִם עַם עקשן. "עַם לְבָדָד ישכון," כמאמר בלעם. הוא כבר ידע באותו חור במואב כי אנו בדד. בדד ישכון. ישכון, מר ברק אובמה, וגם לא ינום. מצאת לך מישהו עכשיו בשם ביבי להתעלק עליו? נראה אותך אובמה שולח רק גדוד מרינס אחד לעיראק לחסל את דאע"ש. הרי לא תשלח. וכי איכפת לך אם מנתצים את פסל נמרוד? את כל מכמני הארכיאולוגיה של העולם העתיק שמאות ארכיאולוגים עמלו 150 שנה לזהותם ולתעדם? עמל מדעי של 150 שנה ירד לטמיון ואתה שותק כדג הנילוס?

כשפלוצקר אומר מצב הבנקאות איתן הוא לא משקר. אנחנו לא יוון שרודפת את גרמניה לקחת לכיס 274 מיליארד אירו,] רק בגלל שאותו עם בטלן לא מייצר כלום ואבטלה של 30% שרוקנו כבר את הפנסייה שלהם.

והנה לסיום, עוד ציטוט [אחרון] של פלוצקר: "הייצוא מישראל, עורק החיים הכלכלי שלנו, גדל ב-40 שנה פי 10, ב-900% – מ-10 מיליארד דולר ל-100 מיליארד. מה זה נתן? עצמאות כלכלית ופיננסית, עודף בחשבון השוטף של מאזן התשלומים הבינלאומי ורזרוות ענק במטבע-חוץ.... וכו'... וכו'.." . [ממליץ לקרוא את כל הכתבה].

השאלה שלי לפלוצקר: הרצוג ושלי יחימוביץ ואראל מרגלית ידעו או לא? ואם לא, למה לא אמרת להם זאת לפני חודש אחד בלבד. הרי יֶדַע זה היה הורס להם את כל הבלופים.

* * *

תקוה וינשטוק

1. עשרה מי יודע?

עשרה מי יודע? / עשרה אני יודעת. / עשרת ילדי שמעה ויעיש אברהם.

תשעה מי יודע? / תשעה אני יודעת. / תשע הבנות של שמעה ויעיש אברהם.

משפחת אברהם היא משפחת כלתי בשמת. את ליל הסדר אני חוגגת תמיד איתם, ראשונה למשפחה נולדה בת, לאה אברהם, לימים רקדנית בכירה ב"ענבל". ארבע שנים אחריה נולד בן, רחמים.

ב-1949 עלתה המשפחה לארץ. כאן נולדו לה שמונה ילדים נוספים, בלי עין הרע, כולן בנות. רחמים – כיום רמי – נותר בן יחיד, בין הבת הקשישה לצעירה מפרידות 25 שנים.

ואלו הבנות בסדר לידתן: שושנה (שושי), רחל, חנה, חפציבה, בשמת, הגר ודקלה. החל מחפציבה עברו השמות מהפך ישראלי. "אז התחלתי אני לתת את השמות," אומרת לאה הבכורה.

משפחה מלוכדת מאוד. נפגשת לעיתים מזומנות. הכל סיבה למסיבה: חג, חתונה, יום הולדת, יום נישואין – ומה לא? אבל גולת הכותרת המשפחתית היא ליל הסדר.

"חיכיתי לחזור לארץ לליל הסדר," אמר בועז, בנו של רמי, שבא לארץ מגרמניה עם דוקטורט בווטרינריה. זה הקסם המשפחתי.

"בשנים הראשונות בארץ הכינה אעמא את המצות בטבון שבחצר," זוכרת לאה. "כמה נשים התאספו ואפו יחד את המצות. אהבנו את ריח המצות שעלה מהטבון. אימא היתה יושבת בחצר וטוחנת בידיים על אבן מיוחדת את הבוטנים, השומשום ועוד מרכיבים, המשמשים לחרוסת. היה לחרוסת טעם גן עדן... כשהיינו מסובים כולנו לשולחן, נהג אבא לצטט מפרק קכ"ג בתהילים: 'אשתך כגפן פורייה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב שולחנך.

"הוא היה אורז בטלית חצי ממצת האפיקומן, שם אותה על כתפו, הולך לדלת, פותח אותה ואומר: 'עכשיו אני עולה לירושלים...' – ואנחנו היינו רודפים אחריו ומפצירים: 'לא השנה! בשנה הבאה בירושלים הבנויה...'"

מרורים אכלה המשפחה כל השנה, לא רק בפסח. ממחנה העולים בעתלית הועברו למעברת אוהלים בקדימה והתפרנסו מעבודת דחק. לאחר מכן קיבלו מהסוכנות בית בן חדריים על דונם אדמה בשכונת התימנים בקדימה. היו להם עזים, לול גדול ופרה לחלב. אבל האב חלה ומת צעיר לימים, והמשק החי נמכר. נותר פרדס קטן, אך הפרדסים כבר לא היו רווחיים והמשפחה ידעה עוני מרוד.

החיים הקשים הדביקו אותנו לחיים משותפים, ברור לרמי: "אנחנו אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד." גם אחרי שהאב הלך לעולמו המשיכו להיפגש בשבתות. ישבו תחת עץ הגויאבה הגדול בחצר, עשו "על האש", אכלו ג'חנון, יצאו לדיג, והדור הצעיר קיים מפגשים משלו. עד מות האם ב-1964 נערך הסדר בבית בקדימה. לאחר מכן המשיכו האחיות לערוך סדר משותף, כל אחת בביתה בלי להחמיץ אפילו ליל סדר אחד.

האחיות אינן דומות ביותר באופי. במראה משותף לכולן רק השיער הכהה והעיניים החומות. והיופי. היסוד התימני במשפחה נמוג במרוצת השנים, לטוב ולרע, והם נעשו יותר ישראלים מישראלים. רמי החל לעבוד ב"טבע" והתחתן עם גרמנייה. הבנות רכשו מקצוע. יש ביניהן אחיות רחמניות, גננת, מזכירה, רקדנית מקצועית וכמה מורות לריקוד. כישרון המחול טבוע בדם של כולן. הן מסודרות כלכלית, מי יותר ומי פחות, נשואות לבעלים ממוצא תורכי, פרסי, לילידי הארץ. יש גם בעל רוסי ממולדבה. אחת בלבד נישאה לתימני.

כל העשרה יחד העמידו 22 צאצאים, ילד או שנים למשפחה, לכל היותר שלושה. שתיים גרות בבתים נאים שהקימו על אדמת ההורים, והיתר התפרסו בשפלת החוף מתל אביב עד חדרה וכרכור ועד גבול הקו הירוק. בשמת  ושכי הרחיקו לכמון בגליל.

את ליל הסדר ממשיכים כולם לחוג בצוותא עם הדור השלישי והרביעי – רגשי הליכוד המשפחתי הונחלו לצאצאים. הם כבר מאורגנים מאין כמוהם לאירוע הגדול. שוכרים שולחנות וכסאות מתקפלים, צלחות, כוסות וסכו"ם חד פעמיים. כל אחת מביאה תבשילים. על האפסנאות אחראית חנה. היא יודעת מה מומחיות הבישול של כל אחות ומחלקת את התפקידים – זו תביא מרק וזו בשר, זאת ארטישוק ממולא והאחרת עוגת פסח.

שאלת השאלות של ליל הלילות היא היכן הדירה שתכיל את כל העם הרב. הדור השלישי לסבא ולסבתא מתימן כבר מביא לעולם את הדור הרביעי. עד כה נמצא תמיד מקום לכולם ואם אינו נמצא, מהנדסים אותו. מציבים את השולחנות ב ח' ור' ושאר אותיות הא"ב .אבל כבר מתחילים לחשוב על "סדר" באולם או באוהל גדול.

השנה נערך הסדר בקדימה בהשתתפות 45 נפש – כמעט סדר ציבורי – וזה לא כל השבט. היו ש"ערקו" לבית הבעל. לעומתם היו כמה "נספחים", ואני ביניהם. עם ערב החלו המוזמנים להגיע עמוסים שקיות, צידניות ותרמילי גב ענקיים, צידה שדייה לחצי גדוד רעב. הכול הונח על משטח המורכב מכמה שולחנות. המרק עם הקניידלאך מגיע בהגשה. את המנה העיקרית והתוספות נוטל כל אחד בעצמו לפי טעמו – וכל הטעמים באים על סיפוקם. התבשילים הם מהמטבח הישראלי המקובל, בעיקר האשכנזי. הסממן התימני היחיד היא החילבה. חבל.

מה נשתנה הלילה הזה בתשע"ה מכל הלילות?

שבכל הלילות נערך "הסדר" בבית אחת האחיות. הלילה הזה, בפעם הראשונה, קיים אותו הדור השלישי. שלומית – בתה של מירי ובעלה יריב, הורים לשלושה פעוטות, רוקנו את הקומה הראשונה של ביתם מהריהוט הרגיל ומילאו אותה בשולחנות ובכסאות. אמנם מקצה החדר שבו ישבתי עם משפחתי הקרובה לא ראיתי את יושבי החדר השני והשלישי, אבל בתום הארוחה נפגשנו כולנו.

שבכל הלילות נקראה ההגדה עד סופה ואחריה באו שירה והריקודים. השנה, כבמטה קסם, נעלמו השולחנות מיד בתום הסעודה, השיירים נזרקו לפח והכל התקבצו סביב מכשיר הוידאו הגדול, לחזות בסרט על בועז האוחז צ'יטה ומחבק נמרים. הוא מתעתד לצאת לאפריקה, לטפל בחיות גדולות. יש מבני הדור השלישי הלומדים במכללות למיניהן, אבל בועז הוא הדוקטור הראשון במשפחת אברהם.

כשהסתיים הסרט החלה השירה ובשמת רקדה ריקוד בטן בשמלה עדויה מטבעות, והאחיות חברו אליה וכולם פנו לשולחן שהציע עתה מגוון קינוחים, מעוגות ולפתנים עד ארטיקים.

ומה השתנה עוד הפסח הזה מכל הלילות? שבכל הלילות קראו החוגגים מהגדות שונות, חדשות וישנות. הלילה הזה החזיקו כולם הגדה אחת – ההגדה של רמי.

רמי, בן 68, הוא ראש המשפחה, במיוחד ב"סדר". הוא עורך את הטכס, קורא את מרבית ההגדה, מחלק פה ושם קטעים למסובים. תשע אחיות אך הראשון בין השוות הוא האח הגבר. "בבית, כבן יחיד ההורים, פינקו אותי," מודה רמי. "היו לי יתרונות. נהניתי מכל מיני צ'ופרים. אבל עם כל האחיות – אח למשחק כדורגל לא היה לי... זו כמובן אחריות להחזיק את לפיד השבט."

השנה חיבר רמי וערך הגדה שמתאימה לדעתו למשפחה. את ההגדה הקדיש להורים, שמעה ויעיש, והדפיס אותה בחמישים עותקים.

"אנחנו לא דתיים," אומר רמי. "נוסעים בשבת, לא שומרים כשרות. ההגדה המקובלת אינה מעניינת את הדור הצעיר שלנו. גם השפה קשה, כוללת ארמית. השמטתי מההגדה את ברכת המזון, ההלל וקטעי פרשנות דתית. המושגים פסח, מצה ומרור נשארו וכן ארבע הקושיות וארבע הכוסות. גם שם האלוהים נשאר. לעומת זאת הוספתי את קריעת ים סוף, את הנדודים במדבר וקבלת התורה כחלק מהתהליך שעיצב את עם ישראל והפך אותו משבטים של עבדים לעם מגובש עם זהות רוחנית שמתיישב בארץ המובטחת. זה קיצור תולדות עמנו מאברהם אבינו דרך משה עד יהושע. ההגדה הלאומית הישראלית – היציאה מעבדות במצרים לחרות.

בין מסורתית ובין לאומית, ההגדה העניקה הוד והדר ללילה הזה שכולו משפחה. 

2. "מנגד" – יעל דיין

מודן הוצאה לאור, 2014

"מנגד", ספרה האחרון של יעל דיין, הוא אוטוביוגרפיה תמציתית, סיפור חייה של המחברת בעיקר בעשור האחרון. הספר מגלה טפח ומכסה טפחיים ולצערם של רודפי רכילות אינו מספק מידע נוסף על כל מה שכבר ידוע על הדיינים לדורותיהם. כמעט שאין בה שמות הקשורים למחברת פרט לבני משפחה, ועל הדולצ'ה ויטה שניהלה בשעתה היא מספרת בכוללנות ובדיסקרטיות. דיין מתעכבת בהרחבה על חייה העכשוויים, על הגוף שבגד, על המחלה המצמידה אותה למכשיר חמצן, שבלעדיו אין לה אוויר לנשימה. אותה מחלה ממנה סובלת גם נחמה ריבלין רעיית נשיא המדינה.

זרמתי עם פרק הטבע בראשית הספר, עם אדניות הפרחים הצבעוניות של המחברת הפורחות בלב האורבאני של העיר, ודאי זכר לחיק הטבע של נהלל. גם אני מטפחת אדניות במרפסת, מחווה למושבה בה גדלתי, אך יעל יודעת לקרוא לכל צמח בשמו ודואגת למים ולזרעונים לבזים, לסיסים ולצופיות ולשאר בעלי הכנף.

תיאורי הצומח והחי הינם הדפים השלווים המעטים ב"מנגד". לאחר מכן, עד לסיום, זה ספר כואב בסימן "הפער המכמיר בין מה שהיית רוצה ובין מה שאת יכולה."

שבעים וחמש שנותיה של המחברת רחוקים כיום מלהיחשב לגיל מופלג, אולם מות יקירים, ייסורי גו ולא פחות הירידה מהמעמד והבמה הציבורית – מולידים בה תחושת חידלון. עם זאת זכתה ובגילה עדיין יש לה אימא. אימא נהדרת.

בפרק האחרון בספר, בעמוד 235, מופיע פשר השם "מנגד": "'הסוף (המוות, ת.ו.) למה הוא תמיד מנגד?' שואל אסי."

לפני שנתקלתי בפירוש הזה חשבתי כי שם הספר נובע מאסוציאציה עם משה רבנו שראה את הארץ מנגד ואליה לא בא. המחברת יצאה ממעגל העשייה והפעילות שאיפיין אותה (ח"כית ממפלגת העבודה, סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו מטעם מר"צ) – וצופה בו עתה מנגד, יודעת כי עתידה כבר מאחריה.

המוות מעיק בכל קדרותו על דפי "מנגד". מות עמליה, הגיסה היפה, הצעירה מהמחברת. מות הידידה, המשוררת דליה רביקוביץ. שנות הגסיסה הממושכות והמענות של הבעל דב שיאון. מותו של אסי, האח הקטן והאהוב, שהיה תמיד "הילד של אימא," כפי שמצויין בקורטוב של קנאה נושנה.

ספר שחיברה אישיות אינטליגנטית המודעת גם לעבר הקלאסי, גם לחיים העתידניים. אף שהוא נובע בעיקר מ"הראש" יש ב"מנגד" שפע זככרונות וגעגועי לב. הוא  כתוב ביכולת ספרותית, בלשון עדכנית מוקפדת, עעתים בגוף ראשון, עיתים כממוען לגוף סתמי רבים. דיין עורכת חשבון נפש תוך הכרת ערך עצמה ללא הצטנעות אבל עדיין בגבולות הטעם הטוב. המאזן מסתכם בפלוס לטובתה ומינוס להרבה מהסובבים אותה. היא תוהה מה זהותה –"יהודייה, ישראלית, קוסמופוליטית ואולי אזרחית העולם המערבי?"

בגיל 17 וחצי, במדי חיילת, כבר היתה מלאה כדבריה "בחטחון מסוכן ומבשיל." את ספרה הראשון פירסמה סמוך לגיל זה והפכה למעין פרנסואה סאגן ישראלית – סאגן הצרפתיה הצעירה היוותה אייקון ספרותי באותם ימים.

אחרי "פנים חדשות במראה" פירסמה דיין שני ספרים נוספים, וזה הרביעי. ואם פעם התעוררו פקפוקים לגבי כוחה הספרותי, ורינונים שיצירותיה מתפרסמות בעזרת השם המשפחתי ואף בסיוע ידיד סופר, בא עתה "מנגד" ומזים את הטענות.

אלא שהשקפת העולם והדעות בספר רחוקות ממני מאוד. ההתפרקדות על חוף הים ביום כיפור, שעליה מספרת דיין בגילוי לב, מעוררת בי סלידה ועוד יותר צער, צער שבת למשפחה שהיא מלח הארץ, אישה המעורה כל כך בתרבות יוון, רחוקה כל כך מהערכים ההיסטוריים של עמה. על שפת הים ישבה באותו יום לא על מנת להכעיס אלא בתום לב. אפילו לא עלה בדעתה שיום זה אינו כשאר הימים, ובמיוחד כחברת כנסת אסור לה לייצג כך את מדינת היהודים. יום כיפור או לא יום כיפור – העיקר שהיום יפה ושפת הים מפתה... איזה "נון" של מערכת החינוך!

וזרות לי כמובן כל תפילות האשכבה הנרגשות לחללי הצד השני, למתנדבת רייצ'ל קורי ולילד יוסוף א-שואמה מדיר אל עסל. הם מוזכרים בספר לא פעם אחת אלא פעמיים. ואילו דניאל טרגמן בן החמש, שנהרג מפגז אויב בשער הנגב, אינו זוכה אפילו לאיזכור אחד. ולמה שיזכה? בסך הכול הוא ילד יהודי, לא פלשתינאי.

* * *

אהוד בן עזר

טשורני דוּפָּה בשיחה עם אורפז, אפריל 2009

21.4.09. יום שלישי. לפני הצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין". אורפז שופע סיפורים, כרגיל. לאחר יוני 1967 פירסם מאמר נרגש נגד הכיבוש ב"הארץ" והפך לחביבם של השמאל ושל הסופרים הערבים-הישראלים. במקביל, בעבודתו כעורך-לילה בעיתון "על המשמר", הוא היה קורא את דו"חות המודיעין שלנו, גם אלה שלא נועדו לפרסום.

באותה תקופה היו טייסים רוסיים במצרים וזו היתה תחת השפעה רוסית חזקה, אבל באחד הדו"חות היה כתוב כי הרוסים, בינם לבין עצמם, מזלזלים בטייסים המצריים ובמצרים בכלל, ומכנים אותם בשיחות ביניהם בשם "טשורני דוּפָּה" שפירושו תחת שחור!

והנה, יום אחד הוזמן אורפז למפגש עם סופרים ערביים בנצרת בחסות ראש העיר הקומוניסטי, וכאשר יצחק נאם הוא אמר שאמנם מצד אחד מאשימים את ישראל שהיא כלי-שרת בידי האמריקאים, אבל שלא יחשבו שהרוסים, העוזרים לערבים ולמצרים, הם יותר טובים ואין להם אינטרסים משלהם. וכדי להדגיש את דבריו סיפר כיצד הטייסים הרוסיים מכנים בינם לבין עצמם את עמיתיהם המצריים.

נו, החלה מהומה-רבתי באולם והנוכחים החלו מתקרבים אליו לעשות בו שפטים. הציל אותו ראש העיר הקומוניסטי שעצר בעדם ואמר שאמנם יצחק טועה אבל אם הם רוצים שישמעו אותם בתל-אביב, בבית סוקולוב, עליהם להשלים עם כך שבמקביל בנצרת יהא עליהם לשמוע דברים שאינם מקובלים עליהם.

* * *

מנשה שאול

ייבוש מעיינות הרוע

כי בלי אוייב אי-אפשר

"מיהו האוייב עכשיו? זוהי שאלה חשובה לכל אומה ולכל מדינה בכל הזמנים שהתשובה עליה תקבע את סולם העדיפויות שיש לפעול למימושן ותבהיר ברורות מיהם האויבים, מיהם היריבים ומיהם הידידים."

כך פותח את מאמרו ד"ר סובחי ג'נדור בעיתון "אלביאן" – איחוד האמירויות (19.3.15), שזהו סיכומו:

הבעייה החמורה של האומה הערבית היא לא רק העדר קונסנזוס על זהותו של האוייב עכשיו, אלא גם על היות האומה הערבית מורכבת ממדינות שונות שלא רק שאין ביניהן הסכמה או תיאום, אלא שהן אף מנהלות ביניהן מלחמות.

במחצית הראשונה של המאה ה-20, האוייב המושבע והברור של הערבים היה האימפריאליזם האירופי ששלט ברוב מדינות ערב. אך ברבע השלישי של המאה ה-20 אויבם המשותף של הערבים היה ישראל. לכן, לא היה צורך בדיון בנושא האויב הראשון של הערבים.

ברבע האחרון של המאה ה-20, ועם החתימה על הסכמי השלום עם מצרים וירדן, המצב השתנה תכלית שינוי: ברית-המועצות נפלה, נוסדה הרפובליקה האיסלאמית באיראן והמלחמה הקרה, שלה היתה השפעה ניכרת על הבעייה הפלסטינית, הסתיימה.

העולם נכנס למאה ה-21 בלי קביעה מוחלטת מיהו עתה האוייב. לא עוד הקפיטליזם ולא הקומוניזם. האוייב החדש של המערב הוא ארגונים קיצוניים הפועלים בשם האיסלאם.

ב-11 בספטמבר 2001 קבע המערב מיהו האוייב החדש והיפנה אצבע מאשימה כלפי "הטרור האיסלאמי". ואילו המזרח מתקשה לקבוע מיהו אויבו בימים אלה. חלק מהערבים רואים בטרור את אויבם המושבע, וחלק אחר מצביע על ישראל.

האזור עומד בפני שינויים דרסטיים במרוצת השנה הבאה – שינויים הקשורים באיראן, בארגוני הטרור ובישראל. מכאן נובע הצורך שהאומה הערבית תקבע מיהו אויבה האמיתי.

רפורמה בשלושה צעדים

הקיצוניות הדתית אינה מקרה או אירוע מזדמן בתולדות העמים. היא תולדה של מעיינות הניתנים לאבחון וטיפול. כך טוען הוגה הדעות המרוקני סעיד נאשיד (עיתון "אלערב" 23.3.15). נאשיד מציע רפורמה לייבוש מעיינות-הטרור שמתבססת על שלושה עקרונות:

תמורות וחידושים בהטפה הדתית, ובמיוחד בדרשות התפילה בימי שישי. יש לנפות מן ההטפות הדתיות את רגשות השנאה, ההסתה, הנקם והגזענות. תמורות אלו כרוכות בשינוי גישתם של האימאמים והדרשנים בתפילות יום השישי. כמו כן נדרש חינוך על ערכים של שיוויון, זכויות האדם וכיבוד הדעה האחרת.

חידושים בתוכניות הלימוד ובחינוך, במיוחד בשיעורי הדת, וטיהורם מן האפלייה הדתית, העדתית והגזעית. הדברים נאמרים נוכח המציאות השוררת בחלק ממדינות האיסלאם שבהן מחנכים את הילדים על ערכי ההסתה נגד שאר הדתות – הנוצרים, היהודים והבודהיסטים.

החלת העיקרון של כיבוד החוק. על כל פסקי ההלכה לכבד את החוק שהוא הערובה לחיים משותפים לבני כל הדתות.

בכך אפשר יהיה לייבש את מעיינות הרוע.

התעשייה היא המפתח

הערבים הם אומה שאינה יוצרת בתחום התעשייה, אך צורכת את התוצרת של אומות אחרות. לכן, היא בבחינת עול על הזולת. אומה כזאת, שנכנעת לתאוותיה ומותרותיה המופקות על ידי אחרים, אינה ראוייה להתקיים. זוהי המסקנה שאליה מגיע סופר סעודי שפרסם מאמר בעילום שם בעיתון "אלווטן" (25.3.15(– "ההיסטוריה מתעדת את הישגי האומה הערבית. הישגים אלה מצטמצמים לתחום המלחמות, הפשיטות, הכיבושים והשלל שממנו נהנו והתקיימו. האומה הערבית לא תרמה לקידום התעשייה במדינות שכבשה. ואילו המערב הלך בנתיבי התעשייה והייצור, שהעניקו לו את הקידמה, הכוח והשליטה. היתה זו התעשייה ששינתה את מהלך ההיסטוריה והמריצה את התבונה האנושית לקראת החידוש, ההמצאה והיצירה. הערבים כשלו, כי הם הזניחו את התעשייה. לשיטתם של ערבים רבים, התעשייה מעידה על מעמד נמוך בחברה. אין זה ברור כיצד יוכלו הערבים להתקדם, לשפר את מצבם ולהשיג את המדינות המפותחות, כשאינם יוצרים, וצורכים את מוצריהם של האחרים.

שמם הוא פשעם

גל של שינוי שמות פוקד את העולם בימים אלה. בטיוואן מחליפים שמות בתקווה שהמזל יאיר להם פנים, ואילו המהגרים הערבים למדינות אירופה החלו, אחרי המתקפה על בנייני התאומים בספטמבר 2001, להחליף את שמותיהם המזהים אותם כמוסלמים.

למרות שאין קשר כלשהו בין מהות האדם לשמו, הפך השם בחלק ממדינות ערב עדות מובהקת לשייכותו העדתית והפוליטית של האזרח. כך למשל, בעיראק שמו של אדם יכול להביא לחיסולו. אנשים ששמם אבו-בכר, עומר, עות'מאן וספיאן הם מטרה לחיסול על ידי המיליציות השיעיות הפועלות בהשראת איראן. זאת, משום ששמות אלה מעידים על הח'ליפים הסוניים שרדפו את עלי אבי השיעים ושללו ממנו את הח'ליפות הראשונה אחרי הנביא מוחמד.

מדי יום מתגלים ברחובות עיראק גופותיהם של סונים שנרצחו, על פי נתוני המשטרה, בגלל שמותיהם. שלושת אלפים בני אדם הנושאים את השם עומר, החליף השני אחרי הנביא, הגישו בקשות למשרד הפנים להחלפת שמותיהם על מנת שיוכלו להמשיך לחיות.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 331.

* * *

רון וייס

מדוע הסכימה איראן להיכנע?

סופר נידח שלום,

הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן מפתיע ומעורר את התהייה, מדוע הסכימה איראן להיכנע וקיבלה על עצמה הגבלות כה חמורות.

איראן תמשיך להעשיר אורניום רק בכ-5,000 צנטרפוגות(מתוך 19,000 שבידיה) למשך 10 שנים.

איראן הסכימה לכך שבמשך 15 שנים (חמש עשרה שנים!) היא תחזיק רק 300 ק"ג של אורניום מועשר לרמה נמוכה, מתוך 10 הטונות שבידיה.

איראן הסכימה שייעודו של המתקן הגרעיני ב"פורדו" ישונה למשך 15 שנים (חמש עשרה שנים!) ממתקן העשרה – למרכז למחקר גרעיני-פיזיקאי. לא יהיה בו חומר גרעיני בקיע.

כור המים הכבדים ב"אראק" יתוכנן מחדש כך שלא יוכל להפיק פלוטוניום, ממנו ניתן לייצר נשק גרעיני.

מתנגדי ההסכם מבינים שזה הסכם טוב ולכן הם מסבירים את התנגדותם בכך שאיראן תרמה ותפר את ההסכם. לשם כך נקבע בהסכם שיהיה פיקוח  רצוף למשך 20 עד 25 שנים. סבא"א תקבל גישה לכל מתקני הגרעין של איראן, ופקחיה יוכלו לבצע ביקורות פתע בכל מתקן חשוד ללא הפרעה.

התמורה לאיראן (לפי הגרסה האמריקאית) תהיה הסרת כל הסנקציות בתנאי שתעמוד בהתחייבויותיה.

בנימין נתניהו היה צריך לדון עם הנשיא אובמה בשאלה מה תהיה תגובת המעצמות אם איראן תפר את ההסכם. במקום זה, נתניהו ממשיך לנסות להשפיע על חברי סנאט ארה"ב להתנגד ולהכשיל את ההסכם. אם ההסכם יטורפד אזיי החלופה היחידה תהיה מלחמה שבה מיצרי הורמוז ייחסמו למעבר מיכליות נפט ומחיר הנפט בעולם יעלה במאות אחוזים. ייגרם אסון כלכלי עולמי.

נתניהו אינו מציג חלופה מעשית להסכם ולכן ברור שהוא מוביל למלחמה.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: אין ספק, גם אני שותף לדעתך – נתניהו הוא האיש הרע בסיפור, וכל האחריות על הגעת איראן ליכולת שיגור נשק גרעיני – נופלת עליו ועל שרה עם בקבוקיה הריקים.

* * *

אהוד בן עזר

אצל הטורקי באור יהודה ב-2009

1.4.09. יום רביעי. לפני הצהריים נכנסים לאור יהודה ולאחר שוטטות ברחובות נכנסים למסעדה של הטורקי, והרשימה הזו תבוא בגיליון יום שני הקרוב.

מראות קורעי-לב של אנשים רעבים

מתנפלים בצהריים על מסעדת הדגים והשיפודים

אצל הטורקי במעברת אור יהודה

בהנהלת יעקב וישעיה דואניס

לאחר סיור קניית התפוזים באיזור פתח-תקווה (למרבה הצער השמוטי הטוב כבר אזל) נתרעבנו ושוטטנו דרומה, לסימטאותיה של מעברת אור יהודה, עד שמצאנו שם את המסעדה "אצל הטורקי" אשר המוני אנשים רעבים צבאו עליה, אות ומופת למצב הכלכלי הנורא ולעוני השורר במדינה, ובייחוד במעברת אור יהודה אשר אנשיה הולכים בלבוש מרושל, בכפכפים מפלסטיק, במכנסיים קצרים ובשדיים פתוחים מחוסר מספיק בד לתפור בו את בגדיהם.

ליד המסעדה ראינו קפה מזרחי עם שרפרפים שבו ישבו מובטלים רבים בני שבעים ושמונים לערך ושיחקו בקוביות דומינו לבנות, והאחד מהם היה, לא תאמינו – סלאח שבתי בכבודו ובעצמו. ללמדך על העוני התרבותי שרק העוני החומרי ישווה לו במעברה המסכנה הזו, שהרי, כמו שאומרים כמה מחברינו הטובים, שטרם התרוששו כליל, ועדיין משגת ידם לנסוע פעמים אחדות בשנה לחו"ל, וגם רבים מבניהם כבר חיים שמה: "איך הצלחנו להרוס את המדינה במשך שישים השנה!"

בגינה לפני המסעדה יש שולחנות ארוכים וספסלים של עץ, ולידם מסובים העניים שידם אינה משגת להם לאכול בפנים והם נעזרים בבית התמחוי שבכניסה פנימה, שם ליד דוכן בשרים גדול ולוהט אפשר לקבל בפיתות מנות שווארמה עם תוספות במחירים זולים שגם חיילים עניים ובני-נוער יכולים להרשות לעצמם. ואכן קורע לב הוא מראה הנוער הרעב אשר אינו חדל ללעוס את מנות הרעב האלה.

אנחנו עומדים בתור יחד עם עשרות הרעבים, המתנפלים על כל שולחן שמתפנה, ואשר ניכר בלהיטותם ובתיאבונם שכאילו לא בא מזון אל פיהם זה כמה וכמה ימים בגלל הממשלה המחורבנת הזו וגם זו שקדמה לה, ומגיעים לבסוף, זוגתי ואני, אל שולחן עניים חשוף, עליו פורס המלצר שני גיליונות נייר לבן גדולים, כנהוג בבתי תמחוי לקלושארים (דרי רחוב), ובטרם הצלחנו להגיד "יובל שטייניץ!" – וכבר כוסו הניירות הלבנים בחמש-עשרה צלוחיות קטנות, כמו אצל העניים, ובהן מיבחר סלטים טעימים באופן בלתי רגיל, בייחוד לחיכם של רעבים: סלט תורכי, כרוב, חצילים, שעועית, גזר מרוסק, פלפל אדום בחומץ, זיתים דפוקים אמיתיים, כאלה שמגישים רק במסעדות לעניים, ועוד ועוד, וגם פיתות רגילות ואש-תנור, וקערת סלט ענקית של מלפפונים ועגבניות ובצל טריים וחתוכים דק עם חצי לימון בצד וקנקן שמן זית ירוק – והכול יחד 28 שקלים, ואפשר לבקש עוד ועוד צלוחיות, והכול באותו מחיר.

מנה חומוס עם טחינה, טרי-טרי ועשוי באופן יוצא מן הכלל, 17 שקלים. ממש ריר עולה בפי כשאני כותב זאת.

בקבוק גדול אדום-מכְסה וקר של קוקה קולה, 16 שקלים. מאחר ומדובר בקהל של מאות סועדים רעבים ועניים, השכילה הנהלת בית התמחוי הטורקי לספק משקאות בבקבוקים גדולים, שזה זול יותר, ופחות בלבול-מוח ועבודה למלצרים, שהרי עליהם להאכיל מאות ישראלים דפוקים, מרי נפש וגם ממונפים מאוד – בשלוש שעות צהריים אחד.

מאחר שהיינו ממש אחרי קבלת קצבת הזיקנה מהביטוח הלאומי, הרשינו לעצמו להזמין גם מנות בשר. 2 סיכים של שישליק עגל מיושן, 60 שקלים, ושני סיכים של קבב מזרחי (דווקא לא טורקי) עסיסיים ביותר ומתובלים היטב, רק 42 שקלים.

כדרכם של עניים הניזונים הרבה מתפוחי אדמה (זיכרו את משבר הרעב הגדול באירלנד במאה ה-19, כאשר מחלה פגעה בשדות תפוחי האדמה של האי וגרמה לכך שיש כיום יותר אירים בארה"ב מאשר באירלנד) – לקחנו גם אנו קערית גדולה של מקלוני צ'יפס זהובים ומטוגנים היטב, ממש פריכים ועדיין חמים מאוד. 15 שקלים. במחיר הזה יכולנו לקחת, אילו רצינו, גם קערת מג'דרה, שזה אוכל קלאסי לעניים.

לקינוח לקחנו גם שתי כוסות תה טורקי חריף עם נענע, אך משום מה זה אינו מופיע בחשבון וכנראה ניתן לנו על חשבון הבית מתוך התחשבות במצבנו הכלכלי.

כמויות האוכל העצומות שהוגשו לשולחננו וכך גם לכל השולחנות העמוסים ישראלים רעבים מסביבנו, היו יותר ממה שיכולנו לבלוע, וגם ידענו כי אסור לאנשים רעבים לאכול בבת אחת כמויות גדולות מדי, כך כתוב בכל ספרי-הנוער שקראנו על ניצולים ששטו ברפסודה בים שבועות ארוכים. אי לכך ריחם עלינו המלצר הזריז והביא לנו שתי מגשיות גדולות, אליהן הערינו את יתרת מנות הבשר, הצ'יפס והסלטים, שלא עלה בלסתותינו לאכול, וכדרך העניים לקחנו אותם הביתה יחד עם בקבוק הקולה הגדול שנותרה בו כמעט מחציתו, וזה היה ממש מחזה קורע-לב של עוני ושל נמיכות אנושית פאטתית, והיה לנו בערב במה להסעיד את רעבונו של הבן, שכמעט לא אכל דבר במשך היום כולו.

לידינו ישבו שני זוגות צעירים ישראליים לבושים ברישול והאישה שמנה מאוד כי גם היתה בהריון, והם, במקרה, היו כנראה מהעשירון העליון כי הם השאירו חצי בקבוק קולה גדול על השולחן ולא טרחו לקחתו עימם, וכאשר המלצרים פינו את השולחן, הם זרקו אותו יחד עם כל שיירי האוכל למכל הזבל. אילולא התביישנו היינו מבקשים מהם לתת לנו את הבקבוק המלא-למחצה, שממילא שולם כבר עבורו. והיינו לוקחים גם את הצלחות, שיהיה לנו במה לעשות את סדר הפסח, אבל לא היה נעים לנו לקחת מטורקים שמחזיקים מסעדה במעברה של עולים מעיראק כי מי יודע אלו מהומות היו עלולות לפרוץ בין שתי העדות האלו שטרם יצאו, כידוע, מהקטגוריה של "אבק אדם" העובד במסעדות.

בדרכנו למכונית הישנה שלנו, במגרש חנייה לא-מוסדר ולא מסודר, ראינו לתדהמתנו שניים מהטייקונים הידועים, אך בבגדים פשוטים, רוכנים על עגלות האשפה של המסעדה ושולים מתוכן שיירי מזון וגם את בקבוק הקולה המלא-למחצה, ואפילו שמענו את האחד מהם אומר לחברו כי נגמרו לו המשקאות הקלים ביאכטה וכי הספק אינו מוכן לספק חדשים אלא תמורת תשלום במזומן. ושמענו גם אותו אומר: "איך הצלחנו להרוס את המדינה במשך שישים שנה!"

ארוחת התמחוי הזו עלתה לנו 178 שקלים, והשלמנו ל-200 שקלים עם הטיפ. עם החשבון קיבלנו גם ארבע סוכריות חמוצות גדולות וטעימות בנייר צלופן שקוף שעליו חותמות כשרות מישראל וגם מאנגליה.

אצל הטורקי, מסעדת דגים ושיפודים בהנהלת יעקב וישעיה דואניס. הראשונים 2, פינת יחזקאל קזז, מעברת אור-יהודה. כשר בהשגחת הרבנות. טלפון 03-5331352. מומלץ מאוד. בייחוד לעניים ולקמצנים.

* * *

משה כהן

הנדון: בגנות המיליטאריזם

מכובדי,

מטבע הדברים מתייחד עם ישראל ביום הזיכרון עם זכר הנופלים ומעלה על נס את גבורתם. וזה מגביר את הזדהותו וגאוותו של העם בכוחות הביטחון שלו.

דבר זה כנראה אינו לרוחם של חלק מאנשי התקשורת השמאלניים, המנסים לפגוע בדמותו של צה"ל, שדעתם אינה נוחה הימנו. הם עושים זאת על ידי העלאת מקרים טראגיים שבהם נפלו בנים עקב טעויות מבצעיות, הנובעות לדעת השמאל מיוהרה, אטימות, קלות דעת וכיו"ב.

כך מוצג אצלנו בימים אלה סרט על אסון הנגמ"שים במבצע "צוק איתן" תוך להיטות גדולה לחטט בפצעים המדממים מתוך רצון מוסווה לחשוף את פניו השליליים כביכול של צה"ל, המסמל בעיני השמאל כוחנות, מיליטאריזם, היבריס וכיו"ב.

אינני שותף לדעות אלו.

זו בעיני עמדה תבוסתנית פסולה, אך מעבר לזה יש בה רשעות בלתי נסלחת כלפי משפחות הנופלים. 

המלחמה היא מלחמת מגן צודקת, וטעויות יש בכל מלחמה ולא ניתן למנוע אותן לחלוטין.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

הזר

קטע הסיום מתוך הראיון-הכתבה מאת נורית קנטי

"מעריב", "ספרות", יום שישי, 13.2.09

בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים"

שהופיע אז בהוצאת זב"מ, 2009

 כותרת מישנה: מחוץ לגדר

מהו הריאליזם הנטורליסטי

שבן עזר הוא מנציגיו הבודדים בעברית

אהוד בן עזר טוען שלא מבינים אותו, נראה שהפעם האקדמיה דווקא מסכימה איתו. פרופסור יגאל שוורץ, מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון וראש מכון "הקשרים" לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית באוניברסיטה (ועורך ספרי מקור בכנרת זמורה-ביתן, יש לציין, אך אין לו כל קשר להוצאת ספרו של בן עזר), מדגיש כי מעולם לא חקר את כתבי בן עזר אך אומר ש"סגנונו הוא סגנון של ריאליזם נטורליסטי, סגנון שעוסק באיכרים, באדם בתוך ההקשר המשפחתי פסיכולוגי."

כלומר?

"אני מדבר על דברים שקשורים לאיד – הסביבה, התורשה, המיניות, ההישרדות של האדם. זהו כיוון בתוך הספרות העברית שמעולם לא קיבל את המקום המגיע לו."

בין הכותבים בסגנון הזה מונה שוורץ את אהרון ראובני, יצחק ויוסף בר-יוסף, ישעיהו קורן, רות אלמוג ואפילו יהושע קנז ש"בתחילת דרכו כתב את 'אחרי החגים' היצרי, ורק אחר כך פנה לכתיבה סימבולית יותר."

ולמה הכיוון הזה לא קיבל את המקום הראוי לו?

"כי הוא נתפס בספרות העברית ככיוון אנטי-אידיאולוגי. הוא לא עולה בקנה אחד עם התפיסה של הציונות הישראלית המודרנית את האדם ששמה דגש על אספקטים אחרים. לעסוק במיניות ובדומים לה זה מאוד נמוך מבחינת התפיסה הזאת. זו ספרות שאינה רואה את סרח העודף המטאפיזי בחיים, לא רואה את האדם כמשהו נעלה ובכלל, הגופניות אינה חזקה בספרות העברית לדורותיה."

[סוף הכתבה ב"מעריב"]

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* במסגרת "האביב הערבי" תיהרס בקרוב גם עיר הנמל עדן שבתימן ומרבית תושביה יירצחו או ייהפכו לפליטים. האשמה נופלת כמובן על שרה ("בקבוקים ריקים") וביבי נתניהו.

והיה כי תחולק ירושלים, כדרישתו של הנשיא באראכ חוסיין אובמה, ייפסקו הקרבות בעדן.

* יש לנו חבר קצת מפגר שאומר כי התחתן עם אשתו בגלל הסקס אבל נשאר עימה כל השנים בגלל הבישולים.

* המסנגרים על חוק הספרים נתלים בעובדה מרנינה אחת – למרות הירידה במכירת עותקים (אקסמפלרים) בשנה הראשונה לחוק, נרשמה בה עלייה במיספר הכותרים (טייטלס)!

הטמבלים האלה פשוט לא מבינים כי מאחר שהמצב בשוק הספרים הורע עוד יותר משהיה לפני החוק, יותר סופרים עבריים מממנים בעצמם (או בתרומות של קרנות למיניהן) את הוצאת ספריהם, וזו היא סיבת הגידול במיספר הכותרים, שרבים מהם אינם מגיעים כלל לשוק הספרים הריאלי וכמעט שאינם נמכרים.

אילו היו בידינו הנתונים על הכנסותיהם של סופרים עבריים מתמלוגים בשנה האחרונה – לעומת סכומים שאותם השקיעו סופרים וקרנות תמיכה בהדפסת ספריהם באותה שנה – אנחנו משוכנעים כי הסכום השני היה גדול פי כמה וכמה! וכי מרבית הסופרים והמשוררים והמסאים והחוקרים העבריים לא רק שאינם מתפרנסים משוק הספרים – אלא  גם מפרנסים את הוצאות הספרים!

* ועוד לעניין הקוטג' 5% של "תנובה" בפסח האחרון. לא רק שהוא מחמיץ ימים לפני תאריך התפוגה הרשום על הגביע – אלא שגם בהיותו טרי הוא לא טעים כבעבר. משהו חסר בטעם שלו. האם מותר לנחש שרכיב בתהליך הייצור שלו שונה או נגרע בכלל מגבלות הכשרות לפסח – מבלי שסיפרו על כך לקהל הצרכנים? או שהפרות לא אוכלות חמץ לפני הפסח ובמהלכו?

* אינני זוכר אם כבר סיפרתי לקהל הנמענים כי שלא כדרכי נעניתי השנה להפצרת חברים והסכמתי שתוגש מועמדותי לפרס אקו"ם על מפעל חיים בספרות העברית – אך לא נמצאתי ראוי לפרס הזה.

ואולם לנוכח העובדה שאחד מגדולי סופרינו, סמי מיכאל, שהוא כבר כבן 90 – טרם זכה בפרס ישראל – מתעוררות בי מחשבות שאולי מכובד יותר שלא לזכות כאן בפרסים, ולא אתפלא אם יום אחד נתבשר כי סמי מיכאל זכה בפרס נובל לספרות – מבלי שארצו-שלו העניקה לו את פרס ישראל!

* חיים טופול על ה"לשעברים" מהצבא וממערכת הביטחון: "מדובר באנשים שחונכו על 'אחריי'. כשהם היו צעירים, הם היו יכולים להגיד 'אחריי', לטפס על הגבעה ולהתחיל קרב, והיה להם מספיק אוויר בשביל זה. היום הם מבוגרים יותר, ובן אדם בן 60 שעומד ומסתכל על הגבעה כבר אומר, 'איך אני יכול לבקש מהאנשים לרוץ למעלה? אני הרי לא אגיע לחצי הגבעה, אין לי אוויר.' וכיוון שהם אנשים ישרים, באמת ישרים, אז הם אומרים, 'חבר'ה, אי-אפשר לעשות את זה, עזבו.' ההיחלשות הפיזית משפיעה על האישיות. אבל קטונתי מלבקר אותם." ["ידיעות אחרונות" ערב חג שני, 9.4.15].

* גם אני מצטרף למברכים. ובכן, ברכות מאליפות לאהוד מיודענו, לרגל יום ההולדת שלו. אהוד הוא אדם מוכשר ועקשן גדול. בהתמדה ובעקשנות הוא עורך זה שנים את המכתב העיתי, שגם אני הקטן בין הכותבים בו. הכול ללא תמורה כלשהי. הוא נותן גם לבעלי דעות חריגות להביע דעתם. וגם לנקום ולנטור באלה שפגעו בו במהלך הדרך.

יישר כוח ועד מאה ועשרים.

אוריה באר

* לאהוד בן עזר שלום רב, את המשפט "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל." שמת ככותרת בעיתונך, מעין מוטו. לא ידעתי שזה סלע המחלוקת בינינו לבין הפלסטינים. משתמע ממנו שאין טעם כלל לנסות להגיע איתם להסכם שלום. בכל מקרה, הפירוז אינו דרישה בינרית, בהסכמת ישראל יש כיום בידי הרשות נשק, ובמשא ומתן אפשר, אולי, להגיע להסכם על כמות ואיכות. נדמה לי שישנם כמה סלעים נוספים, אולי משמעותיים יותר, אבל אף אחד מהם אינו בינרי.

עיתונך אכן מעניין,

בברכה,

יצחק ענברי

אהוד: תודה לך שגילית לנו את אמריקה אבל המשפט החוזר בראש גיליונות המכתב העיתי הוא עדיין אבן הבוחן העיקרית לשלום אמת או להיעדר שלום.

ומה זה בינרי בהקשר הזה?

* מתוך היומן, 19.6.2009. יום שישי. יום שקט. שום דבר מיוחד. רק שהילרי קלינטון, שרת החוץ של ארה"ב, היתה כנראה כל כך מבוהלת לאחר שפגשה בשר החוץ הביריוני שלנו, אביגדור ליברמן, שנפלה בצאתה ושברה את מרפה וזקוקה עתה לניתוח.

* נא להרגיע את ראובן שדה בעניין הנצחת שמו של אנצו סרני. ראה, אתר הפלי"ם וההעפלה. סיפור הפלגת הספינה 'אנצו סרני':

 http://www.palyam.org/Hahapala/Teur_haflagot/hf_Ancho

יהודה בן-צור

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל