גיליון מורחב מס' 1037

לכ"ז בניסן יום הזיכרון לשואה ולגבורה

ולמלאת 94 שנים לכ"ז בניסן של הקרב על פתח תקוה

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ז בניסן תשע"ה, 16 באפריל 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי. // שמאי גולן: גינטר גראס נגד ה"פיינגולדים". // פוצ'ו: בחיי, פרק ט. דרשה של בר מצוה. // אהוד בן עזר: קריאה לצעירים ישראליים ביום השואה כ"ז בניסן – בואו לברלין כי זו העיר הטובה ביותר לחיים יהודיים. // מתי דוד: מצעד החיים, חייבים להמשיך לצעוד. // יהודה דרורי: מדוע מגיע להם יותר? // משה אביר: מסע עולמי אל מחוזות ילדותי. // אהוד בן עזר: יום חמישי, כ"ז בניסן תרפ"א, היום לפני 94 שנים, הקרב שאותו איש בפתח תקווה אינו זוכר ואינו מציין. // אדיר כהן: מתוך המבוא לספרו החדש "החיים כואבים", התמודד עם הסבל ורפא את חייך. // עמוס אריכא: נכות מוסרית בלתי-נסלחת של מדינת היהודים. // אורי הייטנר: 1. צרור הערות 15.4.15. / 2. ה"צומוד" של אהוד מנור. // יוסף אורן: הדיוקן הספרותי של חנוך ברטוב, דיון על ספרו של אבנר הולצמן "מפתח הלב". // משה כהן: תורת ההיגיון. // רביבה בן זאב:  לזכור ולא לשכוח את חסידי אומות העולם. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי

"וַיֹּאמֶר יֵשוּעַ: אָבִי, סְלַח לָהֶם כִּי לֹא-יָדְעוּ מָה הֵם עֹשִׂים"

(הברית החדשה, הבשׂורה על פי לוקס, כ"ג: 34)

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי הֵם יָדְעוּ יָפֶה מְאֹד

מָה הֵם עוֹשִׂים וְיָדְעוּ זֹאת כְּבָר אָז, כְּשֶהָדְפוּ אוֹתוֹ יוֹם אֶת כֻּלָנוּ

בָּאוּמְשְלַגְפְּלָאץ אֶל תּוֹךְ קְרוֹנוֹת-אִכְסוּן-בָּקָר בְּהֹלֶם

קַתּוֹת הַשְּמַיְסֶרִים אֶל הַמַּסָּע לָאַרֻבּוֹת.

שוּם פַאשְלָה, שוּם טָעוּת מִקְרִית, לֹא לֹא, דִיּוּק טֶבְטוֹנִי

עַד רֶגַע שִלּוּחוֹ שֶל הַטְּרַנְסְפּוֹרְט הָאַחֲרוֹן,

הַדֶּרֶךְ אֶל הַתֹּפֶת רְצוּפָה הָיְתָה, כָּל מֶטֶר,

כַּוָּנוֹת בְּרוּרוֹת שֶהַשָּטָן לְעֻמָּתָן

הוּא סֵמֶל הַתְּמִימוּת. אוֹתָהּ סִסְמָה מֵעַל לַשַּעַר

שֶל אַוּשְוִיץ נוּמֶר אַינְץ הָיוּ לָהּ כָּל הַקַּבָּלוֹת

שֶל חֶנֶק גַּז הַ"צִּקְלוֹן בֶּ", "אַרְבַּיְט מַאכְט פְרַי" הוֹכִיחָה

כִּי עֲבוֹדַת S.S. בִּבְּלוֹק 11 אָמְנָם

הִצְלִיחָה לְשַחְרֵר (מִן הַחַיִּים) כְּהֶרֶף-אַיִן

אֶת כָּל קָרְבְּנוֹתָיו שֶל מָה שֶכְּבָר הֻכַן מֵרֹאש.

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי אָנוּ לֹא סָלַחְנוּ

לֹא רַק לְאוֹתָן חַיּוֹת-הַטֶּרֶף, גַּם לְךָ

שֶרָאִיתָ אֶת הַכֹּל, רָאִיתָ וְשָתַקְתָּ

בְּלִי לִנְקֹף שוּם אֶצְבַּע-אֱלֹהִים. הַהַבְטָחָה

שֶהִבְטַחְתָּ לְאַבְרָם, בֵּין הַבְּתָרִים, מִקֶּדֶם

נִתְאַבְּכָה כָּמוֹנוּ בַּעֲשַן הַמִּשְׂרָפוֹת,

רַק הָעַיִט עָט עַל הַפְּגָרִים בְּעוֹד הַשֶּמֶש

מִתְחַלֶּפֶת לָנוּ בָּאֵימָה הַחֲשֵכָה,

רַק דְּבַרְךָ "כִּסְפֹר הַכּוֹכָבִים יִהְיֶה זַרְעֶךָ,

נִתְחַלֵּף לָנוּ מִסְּפֹר לִסְפֹד (שִשָּה מִילְיוֹן).

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי הֵם כֻּלָּם יוֹדְעִים שָם

גַּם כַּיּוֹם מַמָּש אוֹתָהּ אֱמֶת גֵּיהִנּוֹמִית

שֶעָלֶיהָ מְכַסִּים הֵם כְּפִיָתִית בְּטִיחַ

כָּל מַסְווֹת-הַשֶּקֶר שֶל רִשְעוּת הַהַכְחָשָה

שֶגַּם הִיא, כְּמִנְהָגָם, סְדוּרָה וּמְתֻכְנֶנֶת

כְּמוֹ שֶתֻּכְנְנוּ אֶצְלָם זְמַנֵּי הָרַכָּבוֹת.

הַכֹּל, כְּמוֹ אָז, תַּחַת קוֹנְטְרוֹל, הַשֵּד הָאַנְטִישֵמִי

אַף פַּעַם לֹא יָצָא מִן הַבַּקְבּוּק, כִּי מֵעוֹלָם

הוּא לֹא הָיָה כָּלוּא בּוֹ, מָה שֶאֵין כֵּן מְעֻנֵינוּ

בַּלָּאגֶרִים שֶל הַפְּלָנֵטָה הַתָּפְתִּית הַהִיא.

לֹא, הוּא לְרֶגַע לֹא חָדַל כְּבָר אָז מִשּוּט בָּאָרֶץ

כְּמוֹ הַשָּׂטָן בְּפֶרֶק א' שֶל "אִיּוֹב", לָסֹב

חָפְשִי בָּאֲוִירָהּ הַצַּח שֶל נְאוֹרוּת אֵירוֹפִּית

בָּהּ חֹפֶש הַכָּזָב מֵמִיר אֶת חֹפֶש הַבִּטּוּי.

כִּי מָה שֶלֹּא כֻּלָּם תּוֹפְסִים – וְזֹאת כָּל הָאִירוֹנְיָה –

הִיא הָעֻבְדָּה שֶהֵם, גַּם הֵם, אֵינָם סוֹלְחִים לָנוּ,

הֵם לֹא סוֹלְחִים לָנוּ, אָבִי, הֵם מִתְפַּלְּצִים לָדַעַת

שֶעוֹף-הַחוֹל הַיְּהוּדִי הִצְמִיחַ מֵאֶפְרוֹ

אֶת אֹמֶץ הַ"מִּיר זַיְנֶען דֹא" שֶל שִיר הַפַּרְטִיזָנִים,

אֶת סְטָמִינַת הַגֶּנְיוּס הָעִקֵּש, הַלֹּא נִכְחָד

שֶל חַנָּה סֶנֶש, שֶל חֲבִיבָה רַיְק, שֶל פָּאוֶל פְרֶנְקֶל,

שֶל אָנִילֶבִיץ', אַבָּא קוֹבְנֶר, וִיטְקָה קֶמְפְנֶר, שֶל

שׂוּרִיקָה בְּרָוֶרְמַן, שֶל רוּזְ'קָה קוֹרְצָ'ק, וְכַיּוֹם כְּבָר

שֶל נֶכְדָּתוֹ שֶל אַנְטֶק צוּקֶרְמַן, טַיֶּסֶת-קְרָב.

הֵם מוּכָנִים שָם, מַכְּסִימוּם, אוּלַי לַחְמֹל עָלֵינוּ

אַךְ לֹא לִתְפֹּס שֶאֵין לָנוּ עִנְיָן בְּחֶמְלָתָם.

אַל תִּסְלַח לָהֶם כִּי הֵם יוֹדְעִים מַמָּש כָּמוֹנוּ

שֶאֲפִלּוּ שְתִיקָתָם שֶל מוֹלִידֵינוּ, זֹאת

בָּהּ נָקַב הַדִּין כִּכְתַב-אִשּוּם אֶת הַר הָאֵלֶם

שְנוֹת אֵינקוֹל רַבּוֹת, שְתִיקָה שֶרָעֲמָה יוֹתֵר

מִנִּפְצֵי מַטְּחֵי הָאַרְטִילֶרְיוֹת שֶל הַוֶּרְמַאכְט

דַּוְקָא הִיא חָדְרֶה בָּנוּ אֶל תּוֹךְ הַ-D.N.A

שֶל מוֹרֶשֶת דּוֹר שֵנִי לִבְרַק הַמַּאֲכֶלֶת

שֶל אוֹתָם הַיִּצְחָקִים שֶלֹּא נִמְצָא לָהֶם

לֹא מִפְלָט, לֹא אַיִל מִסְתַּתֵּר בַּסְּבַךְ, לֹא קֶשֶב

בְּבוֹאם כְּאוּד מֻצָּל מֵאֵש אֶל אֶרֶץ זֹאת

שֶקָּלְטָה אוֹתָם אַךְ לֹא אֶת הַנּוֹרָא מִשְּמֹעַ

הַמֻּחְנָק וְהַמֻּדְחָק עָמֹק בֵּין שִׂפְתֵיהֶם

שֶל אוֹתָם שֶבְּחֵיקָם הוּחַמָּה יַלְדוּתֵנוּ

בְּתִקְוָה שֶלֹּא נֵדַע וְלֹא נוּכַל לִזְכֹּר

אֶת שֶהֵם עַצְמָם אַף פַּעַם לֹא יוּכְלוּ לִשְכֹּחַ

וְשֶאָנוּ, יוֹרְשֵיהֶם, נוֹרִיש לְנֶכְדֵיהֶם.

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, דְּמֵיהֶם שֶל כָּל טְבוּחֵינוּ

צֹעֲקִים אֵלֶינוּ מִן הָאֲדָמָה הַהִיא

שֶרַבִּים, רַבִּים מְאֹד מֵהֶם אַף לֹא זָכוּ בָּהּ

לְצִיּוּן שֶל קֶבֶר חוּץ מִבְּלִבֵּנוּ זֶה

הַזּוֹכְרָם בְּתוֹךְ עוֹלָם שוֹכֵחַ וּמַשְכִּיחַ

שֶכּוֹחוֹת הָרֶשַע וְצִבְאוֹת הַחֲשֵכָה

שוּב זוֹקְפִים בּוֹ יַעַר שֶל רָאשֵי נָחָש בָּרִיחַ,

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי אֵין לָהֶם סְלִיחָה.

* * *

שמאי גולן

גינטר גראס נגד ה"פיינגולדים"

הסופר הגרמני חתן פרס נובל לספרות התוודה על עברו הנאצי, אבל כבר מי שקרא ברומן המפורסם שלו "תוף הפח" שראה אור ב-1959 – יכול היה להיווכח באנטישמיות שלו.  מאחורי התיאורים הספרותיים מסתתרת אידיאולוגיה, לפיה הגרמנים אינם אשמים במלחמה ובסבל שגרמו.

קוראי "הארץ" (13.8.2006), כמו גם קוראי העיתונות העברית הופתעו, ביניהם כנראה גם פרופ' משה צימרמן, מנהל המרכז להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית – מווידויו הסנסאציוני של הסופר הגרמני חתן פרס נובל לספרות גינטר גראס. בווידוי הוא מגלה זו הפעם הראשונה, שהוא היה "מאנשי הכוח הלוחם של הס.ס." ובסוף המלחמה שירת ב"וואפן ס.ס.".

יתר על כן, בגיל 15 ניסה להתגייס לצבא הנאצי, נידחה מפאת גילו הצעיר, ובגיל 17, לקראת סוף המלחמה אכן גוייס, כאמור, ל"יחידת העילית של הס.ס.".

ואולם גינטר גראס, שהצטרף אחרי מלחמת העולם השניה ל"קבוצת 47" של הסופרים הגרמנים "האוואנגארדיים", מעולם לא סיפר עובדות אלו. אך נהפך לפעיל פוליטי "שמאלני", המתנגד באופן עקרוני לכל מלחמה, והיה ל"אורים ותומים" בחוגי השמאל. הוא אף זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1999. עתה, עם וידויו על עברו הנאצי, לקראת הופעת ספר הביוגראפיה שלו, הזדעזעו רבים מקוראיו מן הווידוי, כפי שפורסם בעתונות, עד כדי רצון לבטל לסופר את פרס נובל.

ואולם מי שקרא בעיון את ספרו בעל המוניטין "תוף הפח", שראה אור בגרמניה בשנת 1959, והפך את גינטר גראס לסופר הבולט ביותר בארצו לצידו של היינריך בל, ודאי הבחין בנימה האנטישמית הנודפת מן הספר. אין ספק שהאידיאולוגיה הנאצית בה חונך הנער גינטר גראס, השפיעה על אופן ראייתו את היהודים. אידיאולוגיה זו, וראיית היהודים דרך "משקפיה", פורצת אצל הסופר מן התת-מודע אל המודע, ואל כתיבתו.

במאמרי על הספר (לאחר הופעתו בעברית בתרגומו של חיים איזאק, בהוצאת זמורה-ביתן מודן, תשל"ה), אשר פורסם במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "היהודי של גינטר גראס", ניתחתי את דמותו של היהודי ביצירה, והגעתי למסקנה שרק סופר אנטישמי יכול לתאר דמות-קאריקאטורה כמו פיינגולד, כפי שמופיעה ב"תוף הפח". (המאמר מופיע גם בספרי "מסעותיי עם ספרים", 2005).

במאמרי הדגשתי שאין בדעתי לעמוד על כל ההשקפות המובעות בספר, כי אם ברצוני להתייחס לגישתו של גינטר גראס ב"תוף הפח" אל שני נושאים המעניינים במיוחד אותנו כיהודים: האחד – דרך תיאורו של היהודי, ומכאן האופן בו מבקש המחבר שהקורא יתרשם מן היהודי,

והנושא השני – באיזו מידה באה לביטוי בספר תחושת האשמה של הגרמנים ביחס למה שאירע במלחמת-העולם השנייה, כלומר הסבל שהביאו הגרמנים על העמים, ותחושת אשמה על מאמציהם הבלתי-נלאים של הגרמנים-הנאצים להשמיד את העם היהודי מעל פני האדמה.

בספר "תוף הפח" מופיעה דמות אחת בלבד של יהודי – פיינגולד שמו. הוא מגיע לדאנציג בתום המלחמה, בעקבות חילות הכיבוש הרוסיים. והנה, להפתעתנו, תיאור דמותו של יהודי זה לא היה מבייש אנטישמי "הגון". כל התכונות הרעות, שייחסו דורות של אנטישמים ליהודים, באות לביטוי בדמותו של פיינגולד ב"תוף הפח", בפרקים "לעשות או לא לעשות?" ו"באמצעי חיטוי" (עמ' 351-371). אין גראס מזכיר את המלה "יהודי" בהקשר עם הופעתו של פיינגולד, ואולם די לנו בהזכרת שמותיהם של בני משפחתו שנרצחו בטרבלינקה, כדי לדעת את מוצאו: "לובה אשתו," "לב, יעקב, באראק, ליאון, מנדל וזוניה."

כמובן, אין גראס כותב בשום מקום בספר שטרבלינקה היה מחנה השמדה, ושהם אכן נרצחו במחנה ההשמדה. לעומת זאת, מקדיש גראס מקום רב לתיאורו של פיינגולד, המצטייר כיהודי רודף בצע ואגואיסט הדואג רק לעצמו: הדבר ניכר אף בשמו, פיינגולד, שפירושו "זהב נאה". לכאורה, שם נפוץ בין יהודים, אך כאשר שם זה מתקיים בכפיפה אחת עם רדיפת-בצע של היהודי, הננו מניחים שהשם נבחר על-ידי המחבר לא במקרה.

היהודי הערמומי פיינגולד, כאמור, ניצול מחנה ההשמדה טרבלינקה, הגיע לדאנציג אחרי הניצחון על הנאצים, והנה, בבואו לעיר הוא מיד משתלט על ביתם של גיבורי הספר "החיוביים": מאריה ואוסקאר, וכובש לעצמו את מקור פרנסתם – חנות המכולת והמרתף בו שמור מלאי המזון. והמספר אומר לנו באירוניה: "ראוי היה לו לאוסקאר שיקבל לידו את החנות. אבל בינתיים קיבל אותה לידו מר פיינגולד, בעל המשפחה הגדולה הסמויה מן העין." ("סמויה" מפני שכולם נרצחו על-ידי הגרמנים-הנאצים! – והלגלוג ברור, שהרי הוא נותר בודד ואין לו משפחה "גדולה"! – ש.ג.).

היהודי גם ערמומי. בבואו מעמיד הוא, לכאורה, פני מטורף, אך הטירוף מופיע, כפלא, רק כאשר העמדת-פנים זו עשויה לסייע לו במעשי השוד והגזל מן הגרמנים, ובמימוש יצר החמדנות שלו. אשתו המתה לובה, "הולכת" עימו, כביכול, לכל מקום, ומצווה עליו את אשר יעשה. כלומר, היהודי (ובמקרה זה היהודייה) גם אחרי מותם, ממשיכים להשפיע בערמומיותם ומסייעים לבן משפחתם, ובמקרה זה לפיינגולד, לחמוס את רכושם של הגרמנים: "אלינו בא אדון אחד, שהתקרא פיינגולד. הוא היה בודד, ובכל זאת העמיד פנים תמיד, כאילו מקיפה אותו משפחה גדולה, שעליו לתת לה הוראות. מר פיינגולד קיבל לידיו תיכף את חנות המכולת, הראה ללובה אשתו, שהוסיפה להיות בל-תיראה, ולא השיבה על דבריו... ובשמחה רבה (קיבל) את המלאי שבמרתף."

פיינגולד, לפי תיאורו ב"תוף הפח", איננו דמות בפני עצמה, חד-פעמית בהופעתה, כי אם סמל ליהודים בעלי תכונות משותפות. לדוגמה: כאשר פיינגולד מגלה במרתף את גווייתו של מאצאראט, בעלה ההרוג של מאריה, הרי תגובתו היא כמתואר להלן – "ספק כפיו מעל ראשו באותה צורה רבת-ההבעה שכמוה ראה אוסקאר לפני שנים בסוחר צעצועים זיגיזמונד מארקוס" (שהיה יהודי מומר – ש.ג., והתיאור דומה במקצת לדמות שמתאר דוסטוייבסקי האנטישמי ב"רשימות מבית המוות". בעניין זה ראו גם בספרי הנ"ל בפרק "האנטישמיות של דוסטוייבסקי").

והנה פיינגולד, במקום לסייע ברחיצת הגוויה לקראת הבאתה לקבורה, שוב מעמיד פני מטורף, כדי להשתמט מן העבודה: "והוא ביקש מלובה אשתו (שכאמור, נרצחה בטרבלינקה – ש.ג.), שתעזור קצת למאריה ברחיצת הגוויה."

 לובה, כמובן, אינה עוזרת, אך פיינגולד אינו שם ליבו לכך, משום "שהיה טרוד בהעברת המלאי מן המרתף אל החנות," כלומר במעשה שוד. אגב, היהודי מביע את שמחתו הגלויה על מותו של הגרמני, וקורא לכל בני-ביתו ההרוגים לחזות במוות זה. כלומר, לא די בעצם מותו של הגרמני, גם הצגתו לראווה היא בבחינת נקמה.

פיינגולד אף מתואר ככובש זר, החומס את העיר דאנציג, בדומה לכובשים האחרים בדברי-ימי-העיר. כביכול, אף מאחורי היהודי עומדים צבא גדול, ונשק רב. ואין הוא יהודי בודד, ניצול שואה, פליט המחפש מקום מחסה, אוד יחיד שנותר לפליטה מכל בני ביתו.

לכאורה, הרוסים הם שכבשו את העיר דאנציג, וגראס ממשיך: "משום-מה לא באו אחרי הרוסים שוודים, סקסואנים או צרפתים (כמו בעבר הרחוק – ש.ג.), באו אחריהם פולנים,"

ומי הם פולנים אלה? היהודי פיינגולד! ומהי מטרתו? לרשת, כמובן, את הגרמנים החיים, לגזול רכוש של אחרים, שלא הוא עמל עליו. ואותו יהודי אינו מסתפק ברכושה של מאריה, אלא משעבד אף אותה גופה והופכה למשרתת שלו. יתר-על-כן, הוא אף מעז ולובש את הבגדים שגזל: "אדרת שחורה ארוכה מחופה בפרוות ארנבת אפורה," כלומר בגדים יקרים, שחמס מידי הגרמנים המסכנים, ומעז לחבוש על ראשו את "הצילינדר של מאצאראט, בעלה ההרוג של מאריה,"

למען האובייקטיוויות, ולפחות עבור הקורא הגרמני, מן הדין היה שגראס יתאר במקצת את סבלו של פיינגולד עד לרגע בואו לדאנציג, כביכול, מתוך מגמה לחמוס את רכושם של הגרמנים, "לכבוש" את העיר למען עצמו, ולשעבד את תושביה הגרמניים לצרכיו הפרטיים. מן הדין היה שאוסקאר, הגיבור-המספר, יגיע בנדודיו (הוא מגיע עד לנורמאנדיה), ולו פעם אחת גם למחנה-ריכוז ויתאר שם את "חייו" של ה'קצטניק' פיינגולד במחנה טרבלינקה, או יתאר את חייו של יהודי כמו פיינגולד לפני פרוץ המלחמה. בכך היה נוצר שיווי-משקל כלשהו בעיני הקורא, ואולי אף היה מבין יותר לליבו של פיינגולד ולמעשיו.

בשיא נוולותו מתגלה פיינגולד כאשר הוא חומד את מאריה בת הגזע הארי. כלומר, היהודי איננו מסתפק בגזילת הרכוש, אלא מבקש לגזול אף את הגוף ועימו אף את הנשמה. מאז ומתמיד תוארו היהודים על-ידי האנטישמים כחומדי הנשים האריות, המתאווים אליהן לא רק כדי לכובשן לעצמם, אלא גם כדי להרעיל את דמן הטהור. ואומנם, מיד בבואו ביקש פיינגולד להועיד את הטרקלין לעצמו ולמאריה. כלומר, ששניהם יחיו כבעל ואשה. מאריה, כמובן, מסרבת. פיינגולד מוותר על סיפוק תאוותו, ולא בגלל סירובה של מאריה, אלא מפחד רעייתו לובה "רבת המרץ", כפי שהיא מכונה, שאף אחרי מותה שלטת בו ואף מקנאה. אף-על-פי-כן אין פיינגולד נכנע. בסתר ליבו מצפה הוא להזדמנות להשתחרר לחלוטין מזיכרה של אשתו. הוא מתכנן את מעשיו בשלבים: תחילה מפריד בין מאריה לבין אוסקאר, מועיד לה לבדה את המרתף, ובכך מכשיר את הקרקע להתבודדות עימה. ואומנם, מזימתו מתגלה עד מהרה, כאשר הוא מציע למאריה לשאתה לאשה. חישובים תועלתיים נוספים כמוסים בהצעתו, שהרי אם נישואים אלה ייצאו לפועל, יעברו לרשותו של פיינגולד גם חנות המכולת, גם מרתף המזון והבית כולו.

כולם סבלו במידה שווה

כל המעיין היטב בשני פרקים אלה שבספר, יגלה שעניינם לא רק תיאור יחסי יהודים-גרמנים אחרי המלחמה, אלא גם תיאור חשיבתם והרגשתם של הגרמנים ביחס להאשמה שהם אחראים למלחמה ולמוראות שבאו בעיקבותיה. הקורא יגלה להפתעתו, שמאחורי התיאורים הספרותיים מסתתרת אידיאולוגיה שעיקרה: אין הגרמנים אשמים במלחמה ובסבל. מלחמת-העולם השנייה פרצה לה כביכול מעצמה (ולא על-ידי התנפלות ברוטאלית של גרמניה על פולין ב-1 בספטמבר 1939, ואחרי שהכניעו כמעט את אירופה כולה, שבו והתנפלו על בריה"מ ב-22 ביוני 1941 – ש.ג.), ולדעת מחבר "תוף הפח" – הגרמנים סבלו במלחמות אלו לא פחות מעמים אחרים שהיו מעורבים במלחמה, ומכאן שמצפונם של הגרמנים יכול להיות שקט. הנה, אף דמם של החיילים הגרמניים נשפך, אף הם נפצעו, נהרגו, בדיוק כמו חיילי עמים אחרים. ואין חשיבות לדבר מי פתח במלחמה, ולא מי אשם בזוועותיה, ולא מי ביצע את מעשי הזוועה הנוראים ביותר בתולדות האנושות כלפי העם היהודי.

המספר מרמז לנו בעקיפין, שאוכלוסיות כל העמים סבלו במידה שווה: לפי תיאוריה זו, החיילים הרוסיים לא היו משחרריה של דאנציג כי אם כובשים אכזריים: הם הורגים את מאצאראט, בעלה של מאריה, ואינם טורחים בקבורתו, הם אונסים נשים גרמניות, שודדים את בגדיהן, ואף לובשים אותם כהגנה מפני צינת החורף: "אחדים, שהיו להם לבני נשים מעל מדיהם עזרו לנו לדחוף (את עגלת המת – ש.ג.), גם שלחו ידיהם אל מאריה."

מן הראוי לציין, שבספרות הרוסית המתארת את הכיבוש הגרמני, מופיעים לעיתים קרובות הגרמנים כאונסי נשים רוסיות, אך גם כנלעגים בבגדי הנשים שהם מתעטפים בהם כהגנה בפני הכפור הרוסי: במעילי פרווה, בכובעי פרווה, בפוזמקאות, בכפפות ובבתי-ידיים, וכיו"ב. נדמה לי שגראס גומל באותו מטבע לספרות הרוסית משנות המלחמה באותה מוסכמה.

על-פי "תוף הפח" משתמע בבירור, שהגרמנים כיפרו על מעשיהם מפני שאף מהם מתו רבים. כך מתואר מותם של ארבעת-אלפים ילדים גרמניים, בעת הפצצת בעלות הברית, כאשר הילדים ניסו לעבור במעבורת כדי להימלט מפרוסיה המערבית המופצצת. הרופאה הגרמנייה מספרת על מותם של ילדים אלה, ואוסקאר, האני-המספר בעל המצפון הרגיש, חולם בשנתו וחוזה מחדש, מתוך הזדהות ורחמים, את מותם של הילדים הגרמניים. והתיאור באמת נוגע ללב.

אותה שעה מגיע פיינגולד היהודי, ומעיר את אוסקאר מתוך הזייתו. "הניח (אוסקאר) לארבעת אלפים פעוטות מסוחררים להתעופף להם, לקאזמאר על פני הוויסלה אל מלכות השמים – והרים את אוסקאר ממיטת קדחתו, הרכיב אותו על ענן ליזול, רוצה לומר חיטא אותי."

לא במקרה מביא המספר את תיאור מותם של ילדים גרמניים בהקשר יהודי. כביכול מותם של הילדים הגרמניים מכפר על רציחתם של הילדים היהודים בידי הנאצים הגרמניים. שהרי פיינגולד מופיע עם הליזול שלו ומחטא את אוסקאר ואת כל סביבותיו כשם שעשה במחנה טרבלינקה: "בימים שעדיין היה חטאן במחנה טרבלינקה והיה מזליף בצהרי כל יום סמוך לשעה שתיים על שבילי המחנה, על הצריפים... על הממתינים בתור, שלא התקלחו עדיין, על השוכבים, שכבר התקלחו, על כל מה שרצה להיכנס לתנורים."

וכך מתרשם הקורא, שאין הבדל בין מותם של ילדים יהודים לבין מותם של ילדים גרמניים, כמובן, כולנו משתתפים בצער מותם של ילדים אלה שלא חטאו. אך המספר מתעלם מכל אותה זוועה שעוללו הנאצים לעמנו. הוא מתעלם מן העובדה שבאותו מחנה טרבלינקה, לא הרחק מווארשה, שהיה מחנה השמדה נאצי מן הגדולים ביותר, היו 13 תאי גאזים, ונרצחו באותו מחנה למעלה מ-750,000 – כלומר כשלושת רבעי מיליון(!) יהודים, ביניהם רובם של יהודי וארשה עם ילדיהם.

אבל גינתר גראס שם בפיה של הסבתא אנה קוליאיצ'ק ב"תוף הפח" דברים, מהם משתמע שמותם של יאן בן אחיה, ובתה אגנס, דומים למותה של לובה, רעייתו של פיינגולד, ובני משפחתה וילדיה במחנה ההשמדה טרבלינקה: "גם אני צועקת תמיד: אגנס, בתי, אז בואי ותעזרי לאמא הזקנה שלך לסחוט את הכביסה. וגם היא לא באה, בדיוק כמו שלובה שלך לא תבוא... ווינצנט שהוא האח שלי... קורא בקול לבנו יאן, שנהרג בדואר."

אין אנו מתווכחים על איכותה הספרותית של יצירתו של גינתר גראס "תוף הפח", או על צערו-צערנו על מותם של ילדים תמימים. אכן, יצירתו זו – יצירת מופת היא. אך היא הנותנת. תוהים אנו, כיצד זה סופר גרמני אינו מצליח להשתחרר מן התעמולה האנטישמית הנאצית. זאת ועוד, אין אנו אומרים, שלא תיתכן דמות יהודי כמו פיינגולד בעל כל אותן תכונות שליליות. ואולם הסופר בוחר במודע את גיבוריו ומייחס להם תכונות כרצונו, ודרכם אף מוסר לנו הקוראים את המסר שלו, על כן בחירה בדמות כמו פיינגולד על-ידי גינטר גראס איננה מקרית. הוא מבקש להדגיש שה"פיינגולדים", הניצולים, אלה שבדרך נס נשארו בחיים אחרי השואה, נותרו עלוקות מוצצות דמם של הגרמנים, אגואיסטים חומדי רכושם, נשותיהם וילדיהם. יצירה זו, "תוף הפח", אף מרמזת – ודיעות דומות הושמעו בעת האחרונה בעולם – שיש להקל באשמתם של הגרמנים, כי הרודפים, מרגע שנהפכים לנרדפים, וזה מה שקרה לגרמנים לקראת סיום מלחמת העולם השנייה – כשהתחילו להפסיד בחזיתות השונות עד שנכבשו על-ידי הרוסים ובנות-הברית – הנה דינם, כביכול, כדין קורבנות, ולא כדין פושעים הראויים לעונש.

זוהי, כמדומני, בשורתו של גינטר גראס ועמדתו ביחס לסבלם של היהודים במלחמה שהנאצים הגרמנים הציתוה. ואני מסיים את מאמרי באותו זמן, שכבר ידענו שגראס שירת במלחמה בצבא הגרמני, בשאלה: "האומנם נובעת עמדתו זו מן העובדה שגינטר גראס בעצמו שירת כקצין ב'ורמאכט', בימי מלחמת-העולם השניה?"

עתה, כאמור, מסתבר שאכן שירת לא רק בצבא הגרמני, אלא בעילית הרצחנית שלו, והשירות בה ודאי היה מלווה ב"שטיפת מוח" של ה"וואפן ס.ס."!

אגב, יום אחד, סמוך להופעתו של המאמר, הוזמנתי לארוחת צהריים מטעם משרד החוץ, שנערכה לכבודו של שגריר גרמניה בישראל. בין השאר סיפרתי לשגריר על מאמרי זה. הוא התייחס באי-אמון לדרך בה הצגתי את תיאורו של היהודי ב"תוף הפח", וייחוס דעות אנטישמיות לגינטר גראס על סמך ספרו. הוא אמר שהדבר בלתי-אפשרי. אמרתי לו, שאשמח לשלוח אליו את המאמר, בתנאי שידאג לתרגמו לגרמנית ולשלוח עותק לסופר עצמו, כדי לשמוע ממנו את התייחסותו לדברים. השגריר הסכים. כמובן, אני את חלקי מילאתי, אך מענה לא קיבלתי מעולם.

קונגרס פא"ן במוסקווה

המקרה השני בו נוכחתי לדעת, שאכן גראס הוא אנטישמי, ואם כי בגלוי אינו מדבר נגד היהודים, הרי דווקא ההתעלמות מהם ומסיפור גורלם בימי מלחמת העולם השנייה, מעידה על יחסו האמיתי ליהודים. היה זה בקונגרס פא"ן – כנס סופרים בינלאומי, שהתקיים במוסקווה בשנת 2000. גינטר גראס הוזמן לשם כאורח הכבוד, שהרי זה-לא-כבר זכה בפרס נובל לספרות. אף אני הוזמנתי כאורח הקונגרס ובאתי לשם מישראל (באותה שנה כבר לא שימשתי בתפקיד יועץ לתרבות בשגרירות ישראל במוסקבה). הסופר הגרמני, החתן הטרי של פרס נובל לספרות, נשא את הנאום המרכזי. הנושא היה: "השמדת עמים ורדיפות מיעוטים בארצות שונות."

לכאורה, אי-אפשר כיום לדבר על נושא זה מבלי להזכיר את מעשי-הרצח של הגרמנים בעם היהודי, מתוך אידיאולוגיה נאצית. עם שובי ממוסקווה כתבתי רשמים מן הקונגרס, כמו גם התרשמותי מנאומו של גראס, במאמר: "צימוקים, פירוז'קי ומה שמסביב – זיכרונות מקונגרס סופרים במוסקווה" (אף מאמר זה פורסם בספרי "מסעותיי עם סופרים").

לתדהמתי, בנאומו המרכזי בעת פתיחת הקונגרס, בהתייחסו לרדיפות מיעוטים בארצות שונות, כלל גראס גם את "הנרדפים שנכלאו במחנה אושוויץ," מבלי להזכיר, שהיה זה מחנה מוות שבו נרצחו כמיליון וחצי יהודים (!) מתוך כמיליון ושש-מאות אלף איש שנרצחו שם. לפי דבריו, יכול היה המאזין להתרשם שאושוויץ היה דומה, כביכול, לעוד מחנה ריכוז, כמו ה"גולאגים" בבריה"מ. הנה חלק מדבריו:

"וכך אציג את המאה שחלפה נגד עינינו לאורך השביל הספרותי. הדבר אפשרי רק בדילוגים של זמן. יותר מדי אירועים לחצו בבת אחת שדרשו להופיע על קדמת הבמה. עליי להצטמצם. דוגמאות אחדות יספיקו למלא את צרכינו. זה קרה בימי מלחמת העולם הראשונה בתורכיה. מאות אלפי גברים, נשים וילדים ארמנים נרצחו, גורשו למדבר, כלומר גורשו אל המוות. אך לא היינו יודעים על כך הרבה, או לא היינו יודעים במידה מספקת על אודות השמדת העם הארמני, המוכחשת על-ידי הממשל התורכי עד עצם היום הזה, לולא הסופר האוסטרי פראנץ וורפל, ברומן שלו 'ארבעים הימים של מוסא דאג', בו הוא מסר דו"ח על ההשמדה השיטתית של העם הארמני. ספרו גבר על הניסיון להסתיר. כאשר הספר הופיע בשנת 1933, דבר לא יכול היה לעצור עוד את הדרך לאמת, וזאת למרות תפיסת השלטון על-ידי הנאצים. השמדת הארמנים הזכירה את ההשמדה הנרחבת של היהודים (זוהי ההתייחסות היחידה לעם היהודי בשואה מצד ג. גראס – ש.ג.). הסופר וורפל, אשר נאלץ מיספר שנים מאוחר יותר לצאת מאוסטריה לגלות, ראה את הברבריות העתידה לעלות."

בהמשך מביא גראס דוגמאות ספרותיות נוספות – את שני ספריו של ג'ורג' אורוול "הומאג' לקטלוניה" בו גילה לעולם, בעקבות מלחמת האזרחים בספרד, את הטרור שהמשטרה החשאית הקומוניסטית "ג.פ.או." הטילה על האנארכיסטים והסוציאליסטים, והרומאן "1984", שבו כוונה הביקורת, לדעתו של גראס, הן נגד המשטר הפאשיסטי והן נגד המשטר הקומוניסטי.

ואולם, באשר לרצח השיטתי שרצחו הנאצים הגרמנים בעם היהודי, והשמדתו הפיזית במחנות המוות, אין לו לגינטר גראס מה לומר, ואינו מביא דוגמאות ספרותיות, אף כי נכתבו על נושא השואה מאות ספרים ואלפי סיפורים, ואף אינו מפרט ולו כמו שפירט את רצח העם הארמני, אלא אומר את הדברים הבאים: "בכל הזמנים – לרוב כאילו פיזרו את דבריהם לרוח – הסופרים היו אלה שהביאו את העדויות. ובצורה יותר חיה ומשכנעת מכל סטאטיסטיקה, ובוודאי יותר רציני ומשכנע הודות לעט שלהם, כך הסופר האיטלקי פרימו לוי (ההדגשה של הח"מ), ושל הסופר ההונגרי אימרה קרטש, אשר הביאו את חיי היום-יום במחנה הריכוז אושוויץ (ההדגשה של הח"מ, מבלי להזכיר שהיה זה מחנה-השמדה לעם היהודי, ומבלי להזכיר כי שני הסופרים הושלכו לשם רק בגלל היותם יהודים), כדי לגלותם לנגד עינינו. בספריהם 'אם זהו האדם' ו'ללא גורל', שני ניצולים, אחד מהם גבר בוגר, ואילו השני נער, פורקים את משא זכרונותיהם, בדיוק כמו אלקסנדר סולז'ניצין בסיפורו הראשון 'יום אחד בחייו של איוון דניסוביץ', ואחר-כך, בהמשך, מספר לספר, הוא מגלה בפני העולם כולו את הגולאגים ב'ארכיפלאג'."

זה כל מה שיש לסופר הגרמני לומר על רצח העם היהודי בימינו על-ידי בני עמו. אושוויץ ותאי הגאזים ותנורי המשרפות, בית חרושת למוות – הוא כמו מחנה ריכוז רוסי! ובהמשך מזכיר לנו הנואם, שלא רק באירופה, אלא גם ביבשות אחרות כתבו הסופרים כנגד הרדיפות, כגון פאבלו נרודה בצ'ילה, ואנאנטה טואר (TOER) באינדונזיה, וצ'סלב מילוש הפולני שיצירתו השפיעה מאוד על גראס, כפי שהוא מעיד בנאומו. ואף לא משפט אחד על משפט אייכמן והעדויות שנתגלו, ולא משפטים אחרים כנגד רוצחים נאצים בהם העידו יהודים על רדיפת עמנו.

בהמשך מזכיר הסופר הגרמני את רדיפות הצ'צנים ברוסיה, ושתיקתן של הממשלות במזרח ובמערב, כפי ששתקו בעת "רדיפות המיעוטים על-ידי הסרבים והקרואטים" (ולא על-ידי הגרמנים הנאצים את היהודים!)

ולבסוף מבטיח גינטר גראס, כי יום אחד תיכתב עוד היצירה שתגלה את האמת על המלחמה בצ'צניה, על-ידי סופר צ'צני, או רוסי. כי הספרות שוברת את השתיקה.

התייחסותו של גינתר גראס כלפי רצח העם היהודי בשואה על-ידי בני עמו, לא באה לביטוי בעוצמה, כפי שהיינו מצפים מסופר בעל שיעור קומה כמוהו. ואין לי ספק, שהשקפתו האנטישמית היא שמנעה ממנו לדבר ולהוקיע את רדיפת העם היהודי על-ידי בני עמו בימי מלחמת העולם השנייה.

"בהילוך של סרטן"

היתה הזדמנות שלישית לבחון את יחסו של גינטר גראס כלפי קורבנות השואה, וחללי מלחמת העולם השנייה, אותה מלחמה שהגרמנים פתחו בה על מנת לכבוש את העולם. היה זה בעקבות הופעת ספרו "בהילוך של סרטן" בגרמניה, העוסק בסבל שסבלו תושבי גרמניה לקראת סיום מלחמת העולם השניה ואחריה. במקרה הקונקרטי מתוארת צוללת רוסית שהטביעה אניית פליטים גרמנית. גראס כתב על כך, והתראיין על-ידי העתונאי אלדד בק למוסף השבועי של "ידיעות אחרונות" – "7 ימים", תחת הכותרת "גם אנחנו סבלנו" (דצמבר 2004). בראיון זה נחשפו באופן הגלוי ביותר עמדותיו של הסופר הגרמני הנודע, שבמשך שנים ניסו רבים להתעלם מהן, ביחס לנשיאת האשמה של בני עמו בכל הקשור למלחמת העולם השנייה ולזוועותיה, ובמיוחד רצח העם היהודי.

כתבתי על כך לעורך העיתון, אך מכתבי לא פורסם. הדגשתי שאידיאולוגיה זו של גראס, כפי שהוכחתי לעיל, לא היתה חדשה אצלו, ולא התעוררה דווקא בעקבות התחקיר שהוא ערך בדבר טיבועה של האניה "וילהלם גוסטלוף", ועל כן נכתב ספרו "בהילוך של סרטן". כבר לפני כשלושים שנה, לאחר הופעת הרומאן "תוף הפח" בתרגום עברי, עמדתי על מגמות אידיאולוגיות אלו במאמר שפירסמתי תחת הכותרת "היהודי של גינטר גראס". כבר אז טענתי, כי ב"תוף הפח" מסתתרת אידיאולוגיה שעיקרה: מלחמת העולם השנייה פרצה (מעצמה!) והגרמנים סבלו בה לא פחות מעמים אחרים. הרי חייליהם אף הם נהרגו במלחמה, וכן סבלו האוכלוסייה האזרחית הגרמנית וילדיהם מהפצצות של בעלות-הברית, ומן הכיבוש הרוסי. מוות זה, כביכול, מכפר על רצח מיליוני היהודים בידי הגרמנים, ועל מותם של בני-עמים אחרים באשמתם של הגרמנים.

יתר על כן, תיאור דמותו היחידה של היהודי ב"תוף הפח", פיינגולד, מתרכז בחמדנותו לבצע כסף, וכבר שמו מעיד על תכונתו זו. הוא לכאורה ניצול מחנה טרבלינקה, שם אף בני משפחתו כולם נספו, אך הסופר מדווח לנו על כך בשורות ספורות בלבד. עיקר התיאור מתרכז בהשתלטותו של פיינגולד – המגיע לדאנציג בעקבות שיחרור העיר בידי הרוסים – על ביתם של הגיבורים הגרמניים "החיוביים" מאריה ואוסקר, על חנות המכולת שלהם, ואף על מרתף המזונות. היהודי מעמיד פני-מטורף כדי לעשות את מעשיו השפלים, והוא אף מנסה להשתלט על גופה של מאריה בת הגזע הארי הטהור.

אין ספק, שכבר אז, לפני למעלה מארבעים-וחמש שנה (בעת כתיבת הספר "תוף הפח" על-ידי גראס), ולא רק היום, דומה גראס לאותו נער שרצח את הוריו, ומבקש שירחמו עליו מפני שנותר יתום. אכן, וידויו בדבר שרותו ב"וואפן ס.ס.", רק מחזק את טיעוניי ביחס להשקפותיו האידיאולוגיות של סופר זה בכלל, ושנאתו ליהודים בפרט.

פורסם ב"האומה" במה למחשבות לאומיות, העורך: יוסי אחימאיר – גיליון מס' 165, שנה מ"ד, סתיו תשס"ז-ספטמבר 2006.

הסופר שמאי גולן, לשעבר יו"ר אגודת הסופרים העבריים, פירסם רומנים ומסות ספרותיות ושימש כנספח תרבות בשגרירות ישראל במוסקווה. ספריו האחרונים – "ואם אתה מוכרח לאהוב", רומאן, "ואם אתה מוכרח ליצור", קובץ המאמרים על יצירתו.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק ט. דרשה של בר מצוה

בחופש הגדול שאחרי  כיתה ו' קרו לי שלושה דברים שבמידה מסויימת שינו את חיי. האחד: גיליתי את שלום עליכם והשני ההפצצה על תל אביב.

והשלישי – הפלמ"ח.

את שלום עליכם גיליתי בזכות שמואל שכטר, שהיה נשוי לבת דודתי דבורה, אחייניתו של אבי. בניגוד לאבי, שלא היה לו זמן לקרוא ספרים,  היה שמואל  תלמיד חכם  קורא ספרים. לפרנסתו הוא עבד כמחלק  חלב. מקצוע שאינו קיים היום. היה משכים קום, נוסע על אופניו לתנובה, שם ממלא בחלב שני כדים מפח, ועימם עובר מבית לבית ומחלק לסירים שעקרות הבית התל אביביות היו מניחות לפני דלת ביתן.

מכיוון שהיה שייך למחלקים הישרים, שאינם משלימים את החסר במים, לא הצליח להתעשר ממקצועו, ואת מעט הכסף שחסך היה משקיע בספרים. היתה לו בעייה אחת, לשמואל זה, שהיה איש חברה אוהב אנשים ואוהב לדבר. לא פעם החמיץ לו החלב מרוב שעמד ופטפט. יום אחד שמעתי את אימי מתפרצת בצחוק למשמע סיפורו, מיד רצתי לדלת הכניסה לשמוע על מה הצחוק.  מסתבר שמכר  ברחוב חלב לאיש חרש אילם וניהל אתו שיחה בתנועות יד. אחריו הופיע קליינט נוסף גם הוא חרש וגם איתו דיבר בתנועות ידיים, כשהופיע השלישי וגם הוא התגלה כחירש, הוא לא יכול היה להתאפק ואמר לעצמו: "דבר כזה עוד לא קרה לי."

 שמע הקליינט את המלמול ואמר:

"מה? אתה לא חירש?"

אמר שמואל: "מה פתאום אני חירש? אתה חירש! אתה התחלת לדבר איתי עם הידיים."

"נכון," אמר האיש, "כי ראיתי אותך מדבר ככה  עם זינגר ואני יודע שהוא לא חירש."

מסתבר שרק  הראשון היה חירש והאחרים הבינו מה שהבינו.

כשהייתי בא אליהם הביתה לשחק עם בתם טובה, שהיתה בת גילי, הייתי נתקע מול ארון הספרים ותמיד מוצא משהו לקרוא. בחופש הגדול של כעתה ו' גיליתי סידרה שלמה של ספרים אדומי כריכה הנושאים את השם: "כל כתבי שלום עליכם". שלפתי את הראשון שבהם "חיי אדם" נשכבתי על הספה לקרוא ולא יכולתי לקום. כבר מהדף הראשון נתפסתי לסגנון המיוחד של שלום עליכם ולא הסכמתי ללכת הביתה, עד ששמואל אמר לי "קח את הספר הביתה, אבל תשמור עליו."

אותו חופש לא היה כדורגל ולא היה ים. היה רק שלום עליכם. הייתי קורא על חיי דלות ועוני, חיי עיירה עלובים שלא היו מוכרים לי, קורא  וצוחק בקול רם. צוחק ואומר לעצמי: "הלוואי שאני הייתי יכול לכתוב ככה."

ולא רק אומר, גם כותב. עד היום יש לי מחברת עבה המספרת  בכתב יד צפוף על "ביינלה גאון הממציאים,"

בין קריאת ספר לכתיבת ספר, הייתי הולך לפעמים לראות  סרט בהצגה יומית. יום אחד הלכתי לקולנוע אלנבי לראות את הסרט "מסכת הברזל" שכל הילדים דיברו עליו. באמצע הסרט הואר האולם ועל המסך הופיעה כתובת "נשמעה אזעקה!"

הימים ימי מלחמת העולם השנייה, רומל התקדם באפריקה עם הצבא הגרמני לעבר מצרים, בתל אביב בנו מקלטים, והורים דאגנים, כמו אימי, תפרו לילדיהם ילקוטי גב כדי שיהיה עם מה לברוח.  סדרני הקולנוע האיצו בקהל לרדת במדרגות לקומת הקרקע, שם שמענו כמה פיצוצים קרובים ולא ידענו בדיוק מה מקורם. היתה זו ההפצצה האיטלקית הראשונה על תל אביב, הפצצה שבה נפגעו למעלה ממאה איש.  אחרי כרבע שעה נשמע אות הרגעה, כמעט כל הקהל מיהר לחזור הביתה ואילו אני ועוד כעשרה ילדים חזרנו לאולם לראות את סוף הסרט.

בדרך הביתה ראיתי כמה בתים הרוסים שעשן עולה מהם. את אימי פגשתי ברחוב יוצאת מדעתה מרוב דאגה. ברגעים אלה החליטה להעביר אותי מבית חינוך לבית ספר הכרמל הקרוב לביתנו.

המעבר לא היה פשוט, הכרמל נודע ברמתו הגבוהה לעומת בית חינוך, שבו הדגש היה יותר על הרוח החברותית ופחות על הלימודים. הסכימו לקבלני רק אחרי מבחן. הושיבו אותי בצד ונתנו לי שאלה בחשבון. הפעם אף אחד לא ישב  לידי ולא היה לי ממי להעתיק. החזרתי את הדף בלי אף שגיאה. אמרתי ששאלות כאלה עוד לא למדנו. אחר כך נבחנתי באנגלית . דקלמתי למורה את ONCE THERE WAS A WIZERD . הגעתי עד המשפט השני ושם נעצרתי. המורה אורלנד, שהיתה חביבה מאוד, שאלה אם אני יודע גם את ההמשך, אמרתי שכן, אבל רק  בעברית.

זה הספיק לה  ואני עברתי למורה אסף ששאל אותי: "בכמה שקלים קנה אברהם את מערת המכפלה?"

ניחשתי ואמרתי: "מאתיים."

אמר המורה: "אולי קצת יותר?"

אמרתי: "אולי."

שאל: "כמה יותר?"

אמרתי: "שש מאות שקלים?"

אמר המורה: "שש מאות ומאתיים הממוצע זה ארבע מאות, לא?"

אמרתי: "כן."

וככה עברתי גם את הבחינה בתנ"ך.

עכשיו התבקשתי לשבת בצד ולכתוב חיבור שנושאו "בית ספרי הקודם."

כתבתי משהו כזה: "נשמע הצלצול התלמידים נכנסים לכיתה והמורה מתחיל ללמד. אם השיעור מעניין מקשיבים בשקט ואם השיעור משעמם מחכים בקוצר רוח להפסקה."

הסתכלתי על פניו של המורה והבחנתי בצל צילו של חיוך. הוא היפנה אליי ראשו וכנראה הבין שיושב לפניו תלמיד שקט שאינו מפריע בשיעורים, כי אחרת איני יכול להסביר מדוע התקבלתי.

בכיתה ז' הגיעו כמעט כל בני הכיתה  לגיל הבר-מצוה וערכו בביתם חגיגות יום הולדת. אז עוד לא היה מקצוע של "מארגן ימי הולדת" והיינו מתכנסים בבית החוגג אוכלים את הכיבוד שהאימא הכינה  ומשחקים  בכל מיני משחקים, בדרך כלל "אמת או חובה", לא כל כך אהבתי את המשחק הזה בגלל שהיה מביך לפעמים.

אני זוכר שפעם, כשהבקבוק פנה אליי, נשאלתי אם אני אוהב את שרה רפופורט. שרה היתה תלמידה גבוהה ומוכשרת, אבל בכלל לא לטעמי, אני אהבתי את מינה אבני, או שולה רזניק או שולמית גורדון, או עוד כמה ילדות קטנות ויפות, אבל איך יכולתי להעליב את שרה?

אז אמרתי: "כן."

באחד הסיבובים הבאים כשהבקבוק הופנה אל שרה, היא נשאלה אם היא אוהבת את פוצ'ו, והיא, ללא קמצוץ של לבט, השיבה חד משמעית: "לא!"

אחרי חמישים שנה כשנפגשנו במקרה, סיפרתי לה איך העליבה אותי אז בכיתה ז'. היא פתחה מולי שתי עיניים תמהות ואמרה שאינה זוכרת דבר כזה. מוזר. אני, אם מישהי היתה אומרת שהיא אוהבת אותי, אפילו במשחק אמת או חובה, הייתי זוכר את זה אחר כך לכל החיים ואולי אפילו מציע לה חברות.

היה מקובל אז וגם היום שילדים שהגיעו למצוות, נקראים לעלות לתורה, ואלה שלהוריהם היה כסף, היו גם לומדים בעל פה דרשה שהרבי כתב להם. את  ההפטרה בבית הכנסת, פרשת "וארא" עברתי בשלום, לגאוותו הרבה של אבי. גאווה זו הוכפלה בצהריים כשדרשתי לפני כל בני המשפחה והאורחים שהצטופפו בדירת שלושה החדרים שלנו. ממש הפלאתי לדרוש. הרבי שישב לצידי מוכן ללחוש לי כל מילה שאשכח, נשאר מחוסר עבודה. לא שכחתי אף אות.

ראשית הודיתי להוריי שגידלוני והביאוני עד הלום ואחר דיברתי על מכות מצרים והשוויתי אותם למכות שנכה את היטלר וחבר מרעיו אשר "המה יכרעו ויפולו ואנחנו נקום ונחיה!"

בסיום קיבלתי נשיקה מאבי הגאה ומכל עבר הרעיפו עליי תשבחות שהגיעו בעצם לרבי שלי. הרווח שלי מאותה דרשה היה שכעבור כמה חודשים כאשר לחברי לכיתה, אורי אידלסון, היתה חגיגת  בר מצווה, עליתי על הכיסא והצגתי בצורה מעוותת את הדרשה שלי. הצחוק הרקיע  ועד סיום הלימודים ב"הכרמל" הייתי חייב לעלות על הכסא ולחזור על הדרשה של בר מצווה כשהיא משתפרת מדרשה לדרשה.

כשנבחרתי כעבור 40 שנה ליו"ר ועד הבית, עדנה בתי הבכורה, שהיתה בת עשר, כל כך התרגשה עד שהחליטה להוציא עלון של הבית שנתלה על חבל במעלית ונקרא –  איך לא – "מעליתון."

אני עם בחירתי לוועדת תרבות של הכתה, התרגשתי לא פחות והתיישבתי לכתוב את ספר המסיבות, שבו לכל חג מוקדשים כמה דפים שבמרכזם פליטון שאמור להצחיק. עד כמה שאני זוכר, הספר הוא אינפנטילי ללא עוררין, וכשאמצא אותו אעתיק עמוד או שניים כדי שתאמינו לי. הפליטון היחיד שאולי עמד על רמה היה הפיליטון  שכתבתי לבר המצוה שלי. במשך השנים הפכתי אותו למערכון. המערכון הזה מסיים את ספרי "איה הג'ינג'ית וכל המשפחה" ומי שעוד לא רכש את הספר...

בחופש הגדול של גיל 14 נתקלתי בתגלית אשר הכניסה מימד חדש לחיי, מימד המלווה אותי עד ימיי אלה – גיליתי את הפלמ"ח.

להוריי היו חברי ילדות מעיירת ילדותם בפולין, סניאטין. משפחת פפרקורן ולינדנפלד, מושבניקים שגרו בכפר חוגלה. היינו כבר גדולים מלהישלח לקייטנה  ואימי החליטה לקחת אותי ואת אחותי הקטנה אביבה מחוץ לעיר כדי שננשום את אוויר הכפר הבריא.

לשתי המשפחות האלה היו בנים בגילי ועד מהרה מצאנו שפה משותפת, לפני הצהריים עזרנו קצת בפרדס ובלול ואחר כך יצאנו לשוטט בסביבה. ערב אחד טיילנו לקיבוץ גבעת חיים הסמוך והגענו לקבוצת אהלים עגולים שבמרכזם מוט עם דגל מתנופף.

מששאלתי: "מי גר כאן?" – אמרו לי "הפלמ"ח."

היתה זו הפעם הראשונה ששמעתי את השם הזה. שאלתי: "מה עושים בפלמ"ח?"

אמרו לי: "לפני הצהרים עובדים, אחרי הצהרים מתאמנים במלחמה ובלילה סוחבים תרנגולות ועושים קומזיץ."

בו ברגע החלטתי שברגע שאגדל אני מתגייס לפלמ"ח. דבר זה היה ברור לי מהרגע הראשון, כבר צליל השם כבש את ליבי פלמ"ח – פלוגת מחץ. באותו רגע כבר ידעתי שיום אחד אכתוב ספר על ההווי הזה של סחיבת תרנגולות וקומזיצים, ועשר שנים לאחר מכן, כשהייתי כבר סטודנט לחקלאות ברחובות, שלחתי להוצאת הספרים "מסדה" את הספר "חבורה שכזאת" המספר על ההווי המיוחד של הפלמ"ח, ספר שנרקם בראשי ארבע שנים לפני שהתקבלתי לשורותיו, ומי שעוד לא רכש את הספר...

סתם.

המשך יבוא

אהוד: אנחנו מתנצלים בפני חברתנו יפה ברלוביץ על שציינו בקלות ראש שהיא מתקשה להבין את הניחוח המיוחד של זיכרונותיו של פוצ'ו. נדמה לנו שהטוב ביותר היה שהיא ופוצ'ו היו נפגשים ומלבנים יחד עובדות היסטוריות ביוגראפיות הקשורות לילדותם של פוצ'ו ושל אמנון בלוך, בן-זוגה של יפה, שגדל בתל אביב במקביל לפוצ'ו, ולא נתנגד אם נקבל לפרסום את סיכומה של הפגישה המעניינת.

* * *

אהוד בן עזר

קריאה לצעירים ישראליים ביום השואה כ"ז בניסן:

בואו לברלין כי זו העיר הטובה ביותר כיום

לחיים יהודיים תרבותיים עבריים חופשיים וזולים

ואם יימאס לכם תמיד יימצא מישהו לרטש פניכם

ולהרוג אתכם בחצר מנזר נטוש

ורק אל תישארו אפילו עוד יום אחד

בישראל הכובשת המושחתת הגזענית והנאצית

שבה אפילו המילקי יקר יותר

עיתון "הארץ" ידפיס לכם ברצון שירים ורשימות של שנאה עצמית

ותוכלו לזיין גרמניות כאוות נפשכם

יש להן דגדגנים מגורים בגלל רגשות אשמה

לא כמו התל-אביביות הגאוותניות נטויות הצוואר

שיש להן אפס ביחסי אנוש

* * *

בימת מופעי הספרות

קוראים

אורי אורבך

מופע ספרותי ממבחר יצירתו הספרותית, האקטואלית והסאטירית

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות מיכל אורבך

השחקנים: רמי ברוך, משה טימור, יואב יפת, הילה די קאסטרו

שירה: עמיר בניון, פסנתר: אודי תורג'מן

צוותא רחוב אבן גבירול 30 תל אביב

להזמנת כרטיסים 03-6950157 \03-6950156

(המחיר: 90 ₪, למקבלי הודעה זו: 60 ₪ בלבד נא לצין בקופה: קוד 708)

יום שני, א' באייר תשע"ה, 20.4.2015

בשעה 20:30

* * *

מתי דוד

מצעד החיים

חייבים להמשיך לצעוד

לרגל מצעד החיים שמתקיים היום, יום חמישי

"מצעד החיים" הוא מפעל חינוכי, יהודי ולאומי (לא ממשלתי), מרשים ומצליח בתוכנו, בהיקפו ובתוצאותיו. באמצעותו מבקרים אלפים רבים של בני נוער יהודי במחנות ההשמדה בפולין, במסגרת מסעות להכרת השואה.

דור השואה הולך ונעלם. אלפי הצעירים האלה, שביקרו במחנות ההשמדה במסגרת שניתן לכנותה "חינוך בהלם", יהיו אלה שיעבירו את מסר השואה לדור הבא וייאבקו נגד מכחישי השואה מבחוץ ומגמדי השואה מבית.

זה מפעל של תיעוד היסטורי, באמצעות הלב והרגש. רואים את המחנות והמשרפות, נוסף על המחברות והבחינות. ביקורים אלה מחלחלים לעורקים ולנימים.

רובם המכריע של הצעירים היהודים המשתתפים במצעד החיים ובביקורים אחרים בפולין חוזרים לארצותיהם, שונים – יהודים וציונים בעלי הכרה והזדהות חזקות יותר. הם סופגים,  רגשית ושכלית, את המשמעויות האמיתיות של חייהם ועתידם בישראל, בכל הקשור לערכים של מולדת, ציונות, דגל וגורל יהודי, הם נהפכים לבוגרים יותר ולציניים פחות. תחושות ותוצאות אלה זהות, ברוב המקרים, אצל רוב הנערים והנערות מכל החוגים והגוונים החינוכיים, המסיירים בפולין.

לאחר הביקור במחנות ההשמדה מבינים הנערים היטב את המשמעות של ערכים כמו "עם אחד – גורל אחד." הם חשים היטב כי עתידם בישראל תלוי באחדות פנימיים, בעוצמה צבאית ובתבונה מדינית. הם רואים בטרבלינקה את הפסוק החרוט באבן "לעולם לא עוד" ומסקנתם אחת ויחידה – לשרת בצה"ל מתוך מעורבות, הזדהות ומסירות. הם יודעים כי השואה השמידה את יהדות אשכנז ממזרח אירופה, אך מופתעים לשמוע לראשונה את העובדה כי אילולא ניצח הצבא הבריטי את הצבא הגרמני בצפון אפריקה, היה גורלה של יהדות צפון אפריקה כגורל יהדות מזרח אירופה – השמדה. הם מופתעים לדעת כי את השואה שחלפה יש לזכור, ואילו את העצמאות שנבנתה יש לשמור.

כל הניסיונות להקטין או לבטל את מסעות הנוער לפולין, בנימוקים כביכול חינוכיים ואנושיים, נובעים מן העובדה כי למסעות אלה יש הצלחה אדירה בעיצוב דעתם של הצעירים.

אני ניצול שואה, גדלתי בארץ מגיל צעיר ולחמתי ברוב המלחמות. הייתי בצוות שאירגן את "מצעד החיים" הראשון, הדרכתי עשרות קבוצות של נוער לפולין. הרציתי בעשרות בתי ספר ומחנות צה"ל בנושא של עדות אישית משואה לתקומה.

מפעל חינוכי זה ראוי שיימשך ויתרחב וימצא את ביטויו בשילוב עם הצדעה לישראל, תוך תקווה ואמונה במדינה ובעתידה. כשם שאסור לערב את צה"ל במחלוקות הפוליטיות, כך אסור לערב מפעל זה של מצעד החיים ביריבויות המפלגתיות השגרתיות.

     * * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יהודה דרורי

מדוע מגיע להם יותר?

התקשורת מספרת לנו  שכ-190,000 ניצולי שואה חיים בישראל כיום וכי לכשליש מהם ישנן בעיות כלכליות הדורשות פתרון מיידי. ניתן להניח בבירור, כי כל ניצולי השואה הללו הינם קשישים וכי רובם התחילו חייהם לאחר השואה כילדים. המדינה השקיעה בשיקום בניצולי השואה משאבים רבים, מעל ומעבר לפיצויים שנתקבלו מגרמניה. רובם של ילדים אלו, כמו כל אזרח ואזרחית בארץ, למדו ועבדו וגידלו משפחות, אבל כמותם מצבם של כל הקשישים בני גילם בישראל, שגם פה לכשליש מהם ישנם חיים לא קלים מבחינה כלכלית.

מדוע אם כך שתיעשה בארצנו הפלייה בסיוע בין קשיש לקשיש על בסיס השואה – כאשר במרבית המקרים הדבר אינו רלבנטי לכלכלת האדם או לבריאותו? הרי המדינה לא אשמה בשואה – המחוייבות של המדינה היא לסיוע לכל הקשישים בארצנו הנזקקים לסיוע.

* * *

משה אביר

מסע עולמי אל מחוזות ילדותי

רומניה – מסע של שורשים, אנשים, לחשים, ריגושים ונשנושים

(קטע מיומן שכנראה לא יתפרסם)

....עיר עתירת תרבות היא יאסי. ארמונות מרשימים, כנסיות עתיקות ומיבנים יפהפיים מצויים בה בשפע. היום בו הגענו לעיר הוכרז כיום איכות הסביבה. התחבורה שבתה והמונים יצאו לחוצות מבלים, ונהנים מתזמורת כלי נשיפה וגם מאור היקרות של השמש, מצרך נדיר בארץ הזאת. 

חיפשנו שרידים  לסמל התרבות היהודית במקום – תיאטרונו של הבמאי, המחזאי התמלילן והמלחין אברהם גולדפאדן, שהלהיטים הגדולים שכתב: השיר "צימוקים ושקדים" (רוז'נקאס מיט מאנדלאך) והמחזות "שני קוני למל" ו"המכשפה",  אינם יורדים מבימות העולם היהודי גם בימים אלה.

דיבור קולני בשפת ארץ הקודש ועלעול בספרים הכתובים מימין לשמאל משכו את תשומת ליבן של שלוש "גרציות". לבושן היה כמעט אחיד. שמלות ארוכות, "נעלי גולדה", אוחזות היטב בתיק השחור שבידן כדרך הקשישים בארץ הזאת. שערן הכסוף צבוע כחול. לאחר שהתוודענו והתיידדנו כינינו אותן "טנטי" בטי, "טנטי" גיזלה ו"טנטי" רוזה. הן עזרו לנו לזהות את מיקומו של התאטרון האידי (שנהרס והפך לרחבה שלפני התאטרון המקומי).

המשכנו לשוחח ובאוויר ריחפה כל העת השאלה איך ייתכן שבעיר מושלמת כזו נקטלו לפני שישים שנה שלושה עשר אלף מיהודיה. מאתיים ארבעים שנה נושאות שלושת ה"טנטיס", האלה על גבן. ימים יפים וגם ימים רעים, אך "יום ראשון השחור" בשנת 1941 היה הנורא מכולם. הן מובילות אותנו אל מיבנה נטול הדר, במעלה הגבעה, והמבוגרת מביניהן, אותה כינינו "טנטי רוזה" אומרת:

"לכאן, לבניין הז'נדרמריה, אספו את יהודי העיר בתואנת כזב שעומדים לחלק לנו תעודות ביטוח נגד פורענות קרבה," שני בני משפחתה, שאיבדו סבלנות בתור הארוך ובחום הכבד, הסתלקו הביתה ובכך הבטיחו את חייהם. השאר התבקשו להסתדר בשורות ולצעוד לכיוון שער המחנה, שם השיגה אותם מכונת הירייה... הניצולים ובהם דודי הובלו לתחנת הרכבת והועלו על קרונות בקר, תשושים, רעבים, צמאים ופצועים מפגיונות הנוגשים.

היכרנו את הסיפור מכל צדדיו מעבודת השורשים של בני המשפחה, אך הביקור הפיזי במקום בו התרחשו הזוועות עורר בנו תחושות קשות על הקלות הבלתי נסבלת בה בוצעה ההוצאה להורג.

קרבנו לתחנת הרכבת העירונית לשם הועברו יהודי העיר, רעב אחזנו.

בפתח התחנה ראינו מסעדת מקדונלדס. שירות מהיר יעיל ויקר כדרך האמריקאים. לו רק היו כוחות ארצות הברית מפציצים במהירות ויעילות את מסילות הברזל, אז אולי היה נחסך סבל רב מבני משפחתי, אני מהרהר ביני לביני.

תחנה אחרונה בסיורנו בעקבות המלחמה ההיא, היתה בית הקברות היהודי, שם נקברו קורבנות "רכבת המוות" בקבר אחים. התחושה מוזרה, מחד זהו אחד מבתי הקברות היפים שראינו, עצום במימדיו, עתיק יומין, שמור היטב. מאידך המשפחה הנוצרית ששומרת עליו ומתגוררת בין חומותיו, מנהלת חיי שגרה. תולה כבסים על חבלים שנמתחו בין המצבות ומגדלת חזירים המלחכים את העשב שצמח פרא ואיים לכסות את הקברים.

חוזרים אל העיר. חגיגות יום איכות הסביבה כבר בעיצומן. הנושפים הקשישים המשיכו לנגן להמונים נעימות מתקתקות תוך כדי צעידה בסך לכיוון ארמון התרבות. לי הנעימות נשמעו כקולות של מכונות ירייה ושקשוק של המפגש בין גלגלי הרכבת ההיא ומסילת הברזל. תהיתי האם מישהו מהנושפים או מבני משפחתם שיתף פעולה עם הפשע הנורא שהתרחש בסמוך, ומי מבין החוגגים נוהג כאילו לא היו הדברים מעולם...

לא היו בליבי רגשות נקמה...

2001

* * *

אהוד בן עזר

יום חמישי, כ"ז בניסן תרפ"א, היום לפני 94 שנים

שאותו איש בפתח תקווה אינו זוכר ואינו מציין

מן הבוקר מצרצרות ציקדות בפרדסים ועולות תמרות עשן מכפר-סבא ומעין חי, שתושביהן נמצאים כבר בפתח-תקוה, והן מתמזגות באובך אפור שמבשר ראשיתו של יום חמסין כבד, יום חמישי, ה-5 במאי, כ"ז בניסן תרפ"א.

שפירא ישן רק שעות מעטות הלילה. השכם בבוקר הוא שולח סיור רוכבים לנקודות-מצפה השולטות על צפון המושבה. קצת אחרי שש דוהר אל בית-הוועד רוכב מן הסיור הקדמי, ומודיע:

 "עין-חי עולה באש! המון רב של בידואים הולך ומתקרב מצד צפון אל המושבה, במטרה להתנפל עליה. זה ברור מהתנועה המסודרת והמאורגנת שלהם, כמעט צבאית. בראש רוכבים פרשים ומניפים דגלים, ואחר הסוסים הולכים בלי סדר הרגלים, וכבר נשמעות יריות."

מגיע רוכב שני: "הערבים נכנסו לפרדס בחריה! מזרחית-צפונית למושבה, מעבר לירקון. הבייקות, בתי-האריזה בבחריה עולות באש!"

ועוד אחד: "הערבים כבר על הירקון, בגשר טחנות שיח' אבו-רבח!"

אותה שעה לערך, כאשר שפירא עומד לרדת למרכז המושבה, בא שליח מהכפר פג'ה, הגובל עם מושב הפועלים הקטן עין-גנים, במזרח המושבה. הוא מוסר בשם המוכתר, שיח' איברהים אבו-ימן, דרישת שלום ובקשה לבוא אליו מיד בעניין דחוף.

שפירא מרגיע את ליבה-רוחל: "לא כדאי לדחות את ההזמנה. צריך לברר מה קורה אצלם ולצד מי הם." ולשליח עונה: "לכפר לא נלך. אם השיח' רוצה, אני מוכן להיפגש איתו על גבול עין-גנים."

שפירא ועימו מלווה יוצאים ברכיבה, חמושים, והשליח דוהר לפניהם. לאחר זמן לא רב מופיע שיח' איברהים אבו-ימן בליוויית שני ערבים למקום הפגישה. הוא פותח בסידרת ברכות הנהוגה בפגישת ידידים. שואל באריכות לשלום שפירא, סוסתו, צאנו, בקרו וכל אשר לו, ולא שוכח לברך את כולם. כאשר דורש ממנו שפירא שיגש לעניין הדחוף אשר למענו ביקש להיפגש, מתחיל השיח' להתאונן:

 "השומרים של מלאבס עושים רעש גדול... טוך, טוך, טוך... כשהם עוברים בלילה ליד הכפר שלנו. מפריעים לפלאחים שקטים, שלא עשו שום רע, לישון היטב אחרי יום העבודה..." ומבטיו של השיח' מתרוצצים לצדדים.

דברי השיח' מעוררים בשפירא חשש שהלה מחפש תירוץ למשוך אותו לכאן כדי להרחיקו מהגנת המושבה, ואולי מנסה, מתוך ידידות, להוציאו מאיזור הסכנה. עודם מדברים, בא רץ מוועד-ההגנה ומודיע לשפירא, בעקבות מה שמסרו הרוכבים מהסיור: "עין-חי והבניינים בפרדס בחריה עולים באש! חזור מהר למושבה!"

שפירא מגיע מיד לבית ועד-המושבה, שם כבר מתווכחים. אומר אחד מחברי ועד-ההגנה: "אסור להבליג! צריך לצאת מיד לבחריה!"

 "לא!" משיב אבשלום גיסין, סגנו של שפירא. "עלינו לפעול בקור-רוח. הערבים מכינים ודאי מארב בפרדסים, אסור להיכנס למלכודת!"

ירקוני מחזק את דבריו: "מוכרחים לוותר על הרכוש והבניינים מעבר לקו-ההגנה הראשי של סוללת-המסילה. נתרכז רק בתחומי המושבה ולא נאפשר לאוייב לחדור אליה!"

בעודם מתווכחים מגיעות ידיעות נוספות: "מחנה גדול של אלפי ערבים עבר את הירקון ומתקדם בדרך למושבה!"

 "הם מתחילים כבר לירות באש חזקה!"

ההצעה לצאת מיד נדחית וניתן האות לאזעקה. השעה כמעט שמונה בבוקר. ממקום גבוה, מבית צוער ברחוב הרצל, ליד בית שפירא, מצלצל הפעמון קצובות, והדיו מתפזרים במושבה. מצפון נשמעים כבר הדי יריות רחוקות.

המחנה התוקף צועד בחלקו הגדול לפי סדר צבאי, רוכבים ואחריהם רגלים. אפילו חומרי עזרה ראשונה קשורים לבגדיהם. הרגלים מתקדמים ומתפרסים מאחורי מחסה: גדרות, קירות, חורשות ופרדסים. אך יש ביניהם גם ערב-רב שעתיד להפריע לתוכנית ההתקפה. נשים מלוות את הלוחמים בקריאות עידוד קולניות, נושאות שקים וסלים, שבזזו בדרך מבתי-אריזה בפרדסים, לאסוף בהם שלל. נשים נושאות על ראשיהן כדים מלאים כדורים, תחמושת לתוקפים. בראש צועדים אנשי אבו-קישק, פרשים נושאי דגל ירוק, המסמל את הג'יהאד, מלחמת הקודש.

הערבים ריכזו כוחות רבים גם מדרום למושבה. תוכניתם היא שכאשר תסיט המושבה את כל כוחותיה להדיפת ההתקפה מצפון – תותקף בתנועת-מלקחיים גם מדרום על-ידי ערביי יהודיה, כפר-ענא, רנטיה, קולה, אומזרע וכפרים אחרים, קרובים ורחוקים.

ההכנות להדיפת ההתקפה מתרכזות בחצר בית-הוועד ובקומה העליונה, שם מקיים ועד-ההגנה התייעצות אחרונה. החצר מתמלאת מגינים, רוכבים ורגלים, וכן קהל נשים, ילדים ונוער, הבאים אחוזי-דאגה ללוות את בני-משפחתם היוצאים לקרב. פה ושם מנקים רובים. פרשים עורכים אימון אחרון לסוסיהם, שמתייצבים על רגליהם האחוריות וצוהלים. הקהל המתוח מוחא כף לעודד את הפרשים, שנועדו להיות כוח החלוץ להדיפת ההתקפה.

שפירא לא מתייאש עדיין מידידיו הערבים. לדעתו, כאשר יופיע בראש הרוכבים, לא יעיזו אנשי אבו-קישק לירות. כך קורה לא פעם בין שבטים יריבים – שני הצדדים ייפגשו, תהיה הפגנת-כוח, וברגע האחרון הוא ימצא לשון משותפת עם שיח' שאקר אבו-קישק ידידו, וכך תימנע שפיכות-הדמים. לנוכח ההתנגדות לדעתו מצטמצמות עיני הפלדה התקיפות שלו בהבעת ביטחון עצמי ואמונה שיוכל להשפיע בכוח יוקרתו בלבד: אני, שיח'-אל-משייח', ואתה, שיח' שאקר – נתייצב שיח' מול שיח'! – כנהוג במזרח!

אבשלום וירקוני ממשיכים למתוח ביקורת על המהלך הבלתי-צבאי של יציאה לקרב ברכיבה על סוסים; ובעוד הוויכוח בוועד-ההגנה מחריף, עוזב ירקוני בכעס ורץ עם קבוצת מגינים רגלים לעמדותיהם בחזית הצפונית, המסוכנת ביותר. כשישה-עשר בעלי רובים מתרכזים, לפי תוכנית-ההגנה שהוכנה מראש, בשלוש נקודות: פרדס פלטניק בצפון-מזרח, פרדס קרול בצפון-מערב, וכרם השקדים של בכר, ביניהם.

*

כעבור שעה קלה יוצא שפירא בראש חברי ועד-ההגנה אל המרפסת הרחבה, בקומה השנייה של בניין ועד-המושבה. הוא ניצב בקצה המרפסת, לצד גרם-המדרגות, כאשר למטה מרוכזים רבים מזקני המושבה, נשיה וילדיה. הוא מחזיק במעקה הברזל ונואם, יותר נכון צועק, בחיתוך דיבורו המיוחד:

 "אנחנו נלמד אותם היום מה זאת פתח-תקוה! לא לשכוח את ההוראות! לא להסתובב ברחוב! הגברים – אל המשמרות. נשים וילדים – לבית ועד-המושבה, לבית-ספר פיק"א. לא להישאר בבתים של קומה אחת! ללכת לקומות העליונות בבתים של שתי קומות. הזקנים, לבית-הכנסת הגדול, לקרוא תהילים ולהתפלל לשלום הרוכבים אל החזית..." נשים רבות העומדות בחצר מתחילות לבכות, והוא ממשיך באידיש: "שוועסטערס, מוטערס, ווייבערס, מיר גייען פאר אייך אין פאייר! מיר גייען אייך באשיצן! מיר וועלן היטן אויף אייר כובד! – אחיות, נשים, אימהות, אנחנו הולכים למענכן באש! אנחנו הולכים להגן עליכן, אנחנו נשמור על כבודכן!"

הוא יורד במדרגות, רובה על כתפו. לצידי המדרגות למטה עומדים איכרים מבוגרים, קלשונים בידיהם וגרזינים עם קתות קצרות תחובים בחגורותיהם. משולהב מן הוויכוח שזה עתה נקטע בוועד-ההגנה, ובוטח בעצמו, ניגש שפירא אל סוסתו השחורה קביסה, ונותן את הפקודה:

 "לעלות על הסוסים! אחריי!"

 הכל חשים את משמעות המצב. רעד עובר בציבור. נשים וילדים משמיעים ברכות עידוד ליוצאים. פרץ פסקל תובע בתקיפות מהקהל שאינו-לוחם לעזוב מיד את החצר ולהתבצר בבתים. ברחובות נראים גברים צעירים ומבוגרים רצים, רובה או אקדח מאוזר גדול בידם. האחרים חמושים בכל הבא ליד – רומח, פגיון, אלה, מגל או גרזן.

אברהם שפירא בן החמישים, בראש פלוגת הפרשים, על קביסה, סוסת "המשי השחור", רוכב ברחוב חובבי-ציון לעבר בית-הכנסת הגדול. בדרך הוא שולח להביא את חרבו. בהגיעו לכיכר המייסדים כבר חגורה חרבו הארוכה על ירכו. תהלוכת הפרשים ערוכה כמו במסדר חגיגי. בכל שורה רק זוג רוכבים אחד. המהלך איטי. ליד אברהם שפירא, סגנו אבשלום גיסין. ביניהם לבין השאר רוכב חיים-צבי גרינשטיין, שמשמש מעין שליש של המפקדים. השרב כבד, כבר בבוקר קרוב לארבעים-וארבע מעלות. האוויר מעונן כמו ערפל, ומחנק רב מורגש בו. מהבתים יוצאים נשים ונערים ומציעים מים לפרשים ולסוסיהם. אבשלום מתעכב תכופות לשתות מים. הוא מתוח מאוד. שפתיו הדקות קפוצות בחוזקה. עיניו אדומות מחוסר-שינה. ההליכה לשדה הקרב כמו למפגן אינה נראית לו, אך הוא מקבל את מרותו של שפירא.

פלוגת הפרשים והנלווים אליהם יוצאת מחובבי-ציון, ובכיכר המייסדים פונה שמאלה לרחוב פינסקר. כארבעים רוכבים, אך רק לעשרים-וחמישה מהם רובים ואקדחים. השאר מצויידים בנשק קר. אחריהם צועדים לוחמים רגלים, שרק לבודדים מהם יש רובים, ובמאסף רצים אחריהם נערים וילדים. לפי שעה המראה הוא כעין תהלוכה שקטה, אולם בהתרחקם ממרכז המושבה, נישא כבר באוויר ריח עשן ואבק-שריפה. הפרשים מחישים את הקצב, וכאשר הם מגיעים לבית האחרון ברחוב פינסקר, נשלחים חזרה כל הבלתי-לוחמים. מזדנבים אחריהם עתה רק נערים אחדים, שבמהלך הקרב עתידים לגלות אומץ רב.

הפרשים עוברים על פני העמדה שבקו-ההגנה הראשי, "הקו השני", בקצה רחוב פינסקר, מול פרדס פלטניק. כאן נמצאים כבר המורה אליהו ירקוני, מפקד הקו, ועימו אליהו איתן, שבא אתמול מעין-חי. שניהם חיילים-לשעבר ב"גדוד העברי". איתן עתיד לימים להתיישב בתל-עדשים.

שפירא ואבשלום עוצרים להתייעצות. שפירא שב ומשכנע את אבשלום לא להישאר כאן, בעמדות הרגלים שנקבעו לפי תוכניתו של ירקוני, אלא להתקדם ולתפוס עמדה רחוקה יותר.

 "אם נחכה כאן עד שהערבים יקיפו אותנו משלושה צדדים, תפגענה היריות ברחובות ובבתים. אם נתקדם במהירות צפונה ונפגוש אותם בשטח הפרדסים – נוכל למנוע בדרך זו שיתקרבו למושבה."

הם ממשיכים בדרך העוברת בין פרדסים. שומעים כבר שריקות כדורים של המתקיפים. אנשי ההגנה הרגליים, ורוכבים שאיחרו לבוא, מתבצרים לאורך קו-הגנה מפותל, מול סוללת-המסילה, הפרדסים, ובית-אריזה של חברת "פרדס". מקצה רחוב פינסקר ועד קצה רחוב רוטשילד, זה קו-ההגנה השני והלפני-אחרון של המושבה.

בהיכנסו לתחום הפרדסים חוצה אבשלום את תוואי הסוללה שעל הכנתו עבד לא מכבר, כמודד. על הסוללה אמורים להניח את מסילת-הברזל מתחנת ראס-אל-עין למושבה, ובכך יתאפשר לשלוח בקלות ברכבת את יבול ההדרים של פתח-תקוה, שהיא בעלת שטח הפרדסים הגדול ביותר בארץ. משמאלו גבעה, שלרגליה עתידה להיבנות תחנת-הרכבת. על הגבעה בית דודו שלמה-זלמן גיסין, העומד בראש ועד-המושבה. הבית ריק. נטוש. כבר אתמול עקרה המשפחה לחדר במלון של אבי אבשלום, משה גיסין.

בהגיעם ליקב עורכים שפירא ואבשלום התייעצות קצרה. לאחריה מעביר גרינשטיין ליתר הפרשים פקודה:

 "אנגלישע ביקסען – פאראויס!" כלומר, הרובים האנגליים – בראש!

מהיקב פונה הכוח, כעשרים-וחמישה פרשים, צפונה-מזרחה; עובר כמאה וחמישים מטר ומגיע להסתעפות דרכים: האחת מוליכה באותו כיוון לפרדס בחריה; האחרת, סימטה בין פרדסי גיסין וסימקין, ממנה נמשכת דרך צפונה-מערבה לביצה ולמחנה אבו-קישק. כדורים כבר שורקים מעל לראש. שפירא יושב זקוף על סוסתו השחורה, שקט ורגוע, מתעלם מהקליעים המזמזמים סביבו. הוא מתייעץ שוב עם אבשלום, ומחלק פקודות אחרונות, שבעקבותיהן מתפצל הכוח לשלוש קבוצות.

חמישה פרשים: יוסף סווטיצקי, לייב ודב פילברג, אלעזר ראב ועוד אחד, נכנסים למשעול הצר שבין הפרדסים, מתקדמים צפונה-מערבה כמאה מטר תחת מטר עז של יריות, מוצאים מחסה מאחורי עצי שיטה המשמשים משוכה לפרדס, מתפרסים ומשיבים אש. ממרום סוסיהם מבחינים כבר הפרשים בתוקפים הבידואים המתקדמים ברגל או ברכיבה. סווטיצקי נפצע בכתפו. הוא דוהר על סוסתו לקבל עזרה ראשונה במושבה. השאר יורדים מהסוסים וממשיכים ביריות כלפי המסתערים עליהם ממערב ומצפון.

פלוגת הפרשים העיקרית, בראשות שפירא, נשארת על מקומה ומתפרסת בקו ניצב לקבוצת סווטיצקי, מאחורי הגדר המובילה ליקב. מכאן הם מנהלים קרב השהיה. יריות נשמעות כל הזמן. שפירא אומר לאבשלום:

 "קח כמה חבר'ה, עלה לגבעה. תוכלו לראות ממנה את כל הביצה, משם באים התוקפים! רק אל תרדו מהסוסים, כך שתוכלו לעבור ממקום למקום לפי הצורך בלי לאבד אף רגע."

אבשלום בוחר חמישה בחורים: אלעזר גולומב, מוטל מאירי, משה נוביק, ליב סדובסקי ויצחק-הירש, הוא יצחק-צבי בנו-בכורו של שפירא. הם מתקדמים ברכיבה, מעט מזרחה ויותר צפונה לחבורת סווטיצקי, בדרך המוליכה לפרדס בחריה. לאחר מאתיים מטר הם יורדים מסוסיהם, קושרים אותם לגדר של פרדס שדרוביצקי, ועולים ברגל עוד כמאתיים מטר לראש הגבעה. מעתה הם העמדה הקיצונית, הצפונית ביותר, בקו הראשון של הגנת המושבה.

ממרום הגבעה, המתנשאת מעל ים פרדסים, מתגלה בפני השישה כל המישור שלמטה פרוש כעל כף יד. אך המראה – מחריד. השטח גדוש ערבים חמושים בנשק חם וקר, נשים הולכות אחר הלוחמים להלהיב אותם, ואחרות נוהגות גמלים לשאת את הביזה. הערבים מתקדמים, ומעבר הירקון נראה עדר המושבה, שבע מאות ראש בקר, נהוג בידי השודדים, שמעבירים אותו מערבה, לאדמות אבו-קישק.

אבשלום וחבריו פועלים בדם קר. אבשלום פוקד עליהם להתמקם מאחורי גדר של שיחי צבר. בגדר שתי פרצות צרות, בצידן הם מתבצרים. אחד עומד קדימה – ומאחור חברו מחזיק את הרובה על כתפו, ויורה.

 "אני חושב שאצא מדעתי מהיריות שחולפות ליד אוזני," אומר משה נוביק.

אותה שעה עולה שפירא ברכיבה אל הגבעה. "מדוע ירדתם מהסוסים וקשרתם אותם למטה?" הוא צועק בכעס לעבר השישה בהתקרבו אליהם מאחור. "מדוע לא שמעתם בקולי?"

אך למראה מישור הביצה הגדוש מתנפלים, הנפרש לפניו ממרום הגבעה, הוא מבין שאין השעה מתאימה לוויכוח. הבחורים מתרגזים למראה העדר השדוד, ואחד מהם אומר לשפירא:

 "נרד לקחת את הסוסים ונצא, כל הפלוגה, לרדוף אחרי השודדים ונחזיר את העדר!"

 "לא!" אומר שפירא. "אתם נשארים כאן לירות אל האוייב המתקדם."

והוא חוזר לכוח העיקרי, המתפרש מאחורי הגדר המובילה ליקב.

אבשלום פוקד: "לפתוח עוד פירצה!"

הלוחמים המעטים מתפרסים בדילוגים על-פני שטח של כמה עשרות מטרים.

 "לירות כל פעם מפירצה אחרת!"

הלוחמים רואים מולם ערבים, המוצאים גם הם מחסה לעצמם מאחורי משוכות צבר ועצי אקליפטוס בודדים. הערבים מתפרסים בסדר צבאי, יש ביניהם קלעים טובים, אך רובם יורה באופן פרוע וללא מטרה.

מאירי אומר לנוביק: "משה, אני פצוע. חם לי בראש!"

נוביק מסב פניו ורואה דם על חולצתו מפגיעת כדור בידו. "אני הפצוע," הוא אומר למאירי, "זה הדם שלי שניתז עליך."

 "תן לי את הכדורים שלך," עונה לו מאירי, "ורוץ למושבה!"

בינתיים נפצעים כל לוחמי הקבוצה של סווטיצקי, במשעול שבין הפרדסים. הכוח נסוג. אבשלום וחבריו נשארים לבדם בקטע הצפוני-מזרחי של החזית. שישה לוחמים, המנסים לעצור הסתערות של מאות ערבים ובידואים. אותה שעה מתקדם מחנה גדול של ערבים גם מצפון-מערב, מול הקצה הצפוני של רחוב רוטשילד, לימים תחנת-הרכבת.

כאשר משה נוביק מבקש לעזוב, קורא אחריו אבשלום בקול רם: "משה, אל תעזוב! בוא אלי, הם מתפרצים!" אולם בראותו את נוביק מכוסה בדם, הוא צועק אחריו: "תשאיר את הכדורים שלך, וחזור למושבה!"

החמישה שנותרו ממשיכים להילחם על הגבעה, מהם רק שלושה יורים מול המחנה המסתער, כי גולומב וסדובסקי מכוונים את האש נגד עשרות ערבים, שהחלו לאגוף את הגבעה מצד מזרח, במרחק כמאה מטר ממנה. השניים פועלים כהלכה. בזה אחר זה נופלים ערבים מיריותיהם אך בעודם הודפים את ההתקפה נפצע סדובסקי ברגלו ועוזב את המערכה. אחריו מגיע תורו של אלעזר גולומב. פגיעת כדור ישירה מבקעת את הרובה שלו והכלי יוצא מכלל שימוש, אמנם מבלי שבעליו ייפצע כלל.

הקרב על הגבעה נמשך כשעה וחצי. רוב הזמן מסתובב שפירא על סוסתו בין שלוש הקבוצות של פלוגת הרוכבים, שהתפרסה בגיזרה של חצי קילומטר לערך. כאשר הם במשעולים שבין הפרדסים, הערבים כבר מתקדמים בעקשות, אפילו בזחילה, עם נשקם, בתוך הפרדסים – כשתי לשונות מצידי הדרכים, והרוכבים על סוסיהם משמשים להם מטרה גלויה ונוחה מאוד. יריות נשמעות כל הזמן.

עתה מתברר לשפירא שהוא ואנשיו חשופים לגמרי לכדורי האוייב, ועלולים להיות מנותקים מהעורף, וחסרי תחמושת, והוא מחליט לסגת לעבר המושבה. נסיגת הפתח-תקוואים מעלה את התלהבות הערבים.

 "ענדכום איברהים-מיכו! עליהום! ראס איברהים-מיכו! עליהום!" גוברות הקריאות שתרגומן בעברית: תיפסו את איברהים-מיכו! עלו עליהם! את ראש איברהים-מיכו!

הערבים משתדלים לכוון את יריותיהם לעבר שפירא, ביודעם שהוא המפקד. הנסיגה נעשית בחופזה, גם בהתרחקם ניתך אחריהם מטר-כדורים מהפרדסים.

*

עובר זמן ושפירא אינו חוזר לכוח אבשלום. בנו יצחק-הירש יורד מהגבעה והולך לראות היכן אביו, המפקד. לאחר שהוא נוטש את הגבעה נשארים עליה רק אבשלום גיסין ומוטל מאירי. שני אלה עומדים עתה לבדם בקו הראשון מול כל אגף המחנה הערבי הגדול, שמתקדם לעבר המושבה מצפון-מזרח. הם אינם יודעים כי הם מנותקים למעשה מן העורף, והדרך בין הפרדסים, עד בית-האריזה של חברת "פרדס", ניטשה כבר על-ידי המגינים. במהומת הקרב נשכחו או שלא היה כבר זמן להודיע להם על הנסיגה. כל שהם יודעים הוא שעל הגבעה עליה הם עומדים נלחמים עתה רק שניהם.

אחד הקליעים פוצע את סוסתו של אבשלום, הקשורה לגדר, לרגלי הגבעה. הסוסה מתחילה להשתולל, מנתקת את עצמה מקישוריה, ופותחת בדהרה יתומה לעבר המושבה. אבשלום, למעלה בגבעה, אינו יודע על כך דבר.

קו נסיגה בטוח אחד פתוח עדיין בפני אבשלום ומאירי – לחזור למושבה דרך הפרדסים. אך הם ממשיכים להילחם.

 "אבשלום, צריך לסגת, מקיפים אותנו!" אומר מאירי לאבשלום.

אך אבשלום משיב: "כל עוד יש כדורים – לא ניסוג."

כאשר מתחיל לאזול מלאי הכדורים, וגוברת האש של המקיפים את הגבעה גם מצידה המזרחי, שומע אבשלום בקול מאירי, והם נסוגים. הם עוברים בשלום מרחק של כמאה מטר מראש הגבעה עד לדרך אשר למרגלותיה. לזמן-מה משתרר שקט על הגבעה, אולם כאשר הם באים לגדר, שאליה היו קשורים סוסיהם – אבשלום כבר לא מוצא את סוסתו. עתה יש לו רק דרך-הצלה אחת: להיכנס לפרדס שדרוביצקי, לידו הוא עומד, ובחסות העצים לפלס דרכו למושבה.

מדוע אינו עושה כך? אולי מהומת הקרב הסיחה את דעתו מהאפשרות הזו, וייתכן שאינו חושב כלל איך להציל את עצמו אלא מעדיף לרוץ בדרך הקצרה, הגלויה, ולהצטרף למגינים, שלדעתו מצויים עדיין ליד גדר היקב. הוא אינו יודע שכבר נסוגו כקילומטר דרומה ונמצאים עתה מאחורי קו ההגנה השני של עמדות המושבה.

גם לחברו מאירי יש קושי, שרשרת סוסו הסתבכה בגדר; עד שהוא מתיר אותה מתקדם אבשלום, שהוא ספורטאי מעולה, בריצה. בינתיים עולה מאירי על סוסו ודוהר. לאחר כמאה מטר הוא משיג את אבשלום הרץ, אך אינו עוצר אלא ממשיך לדהור בדרך למושבה. על דעת השניים לא עולה להימלט יחד על גבי הסוס.

אבשלום ממשיך לרוץ, שומע צירצור ציקדות צורמני מן הפרדסים, רואה מרחוק כיצד חברו-לנשק מאירי מתרחק דרומה, מספיק ודאי להרהר בכך שכל השטח שבו התמקמה לפני שעתיים פלוגת הרוכבים – ניטש ממגיניו מבלי שמסרו לו על כך, והוא נותר בודד; מגיע לפינת היקב ומשם פונה לדרך המובילה למושבה, שבהיותה חשופה לתוקפים הערבים היא מהווה מעין צוואר-בקבוק של שדה המערכה.

ליד התל של חירבת מלאבס, הנקרא   – הג'דר, מקום הכפר הערבי העתיק, מלפני יסוד המושבה, יורה בו מהחורשה הסמוכה עגלון ערבי שעבד במשק של אביו. הכדור פוגע בגבו של אבשלום. הוא ממשיך לרוץ צעדים אחדים, נופל, מתרומם שוב – ונופל לבלי קום עוד.

הערבים, הזועמים על הקורבנות הרבים שנפלו בשורותיהם, שועטים בפראות אל גופתו של אבשלום; עטים עליה, מבתקים את בטנו, חולצים אחת מנעליו ודוחפים אותה לתוך מעיו – סימן לבוז. כך, במצב של התעללות וניוול, עתידים חבריו למצוא את גופת אבשלום העדין, הקצין התורכי לשעבר, האלגנטי והשקט.

*

עם נטישת הגבעה על-ידי אחרוני לוחמיה מסתיימת המערכה שהתנהלה מחוץ למושבה. עשרים-וחמישה פרשים לחמו במנותק מן המושבה ועצרו במשך שעתיים חלק ממחנה גדול שמנה יותר מאלפיים איש, בהם ארבע מאות לוחמים רגלים, פרשים חמושים, קלעים מצויינים, וקבוצה של קצינים בעלי נסיון צבאי אותו קנו אצל התורכים. תחת לחץ האש החזקה של הערבים נסוגים הפרשים בבהלה לאורך קילומטר ויוצאים מתחום הפרדסים.

בעמדה הראשית, בפרדס פלטניק, שומעים צעקות ורואים מולם סוסים בלי רוכבים ורוכבים בלי סוסים; אחדים מהנסוגים רצים לקראתם וצועקים:

 "אבדנו! הערבים אחרינו! אבדנו!" – וגם הסוסים צוהלים מתוך פחד ובלבול.

מהפרדסים בוקעת נהמה מפחידה: "עליהום! עליהום! אווינכ יא איברהים-מיכו?!" – איפה אתה איברהים-מיכו? – "ענדכום איברהים-מיכו!"

והצריחות המקוממות והמרגיזות נשמעות עד לגבול המושבה.

הנסוגים מביאים איתם בהלה ומבוכה אך למרבה המזל אלה אינן פוגעות בלוחמים הרגלים שבעמדות. אחדים מהנסוגים שירדו מסוסיהם, בהם יוסף ספיר ואלעזר ראב, מצטרפים למגינים בחפירות, בקו-ההגנה הראשי של המושבה; חלק אחר ממשיך להסתובב על סוסיו, מבולבל וגלוי לכדורי האוייב. חיים-צבי גרינשטיין, שזה עתה יצא ללא פגע מהקרב הקשה שהשתתף בו עם פלוגת הפרשים באיזור הפרדסים – נפצע פצעי מוות בעוברו ברחוב פינסקר, בדרכו למטה ההגנה הקדמי בבית רוזוב. חלק מהנסוגים מוציא ברגעים האחרונים, אולי מתוך התרגשות, את כל כדוריו לריק, ונשאר בלי תחמושת. שפירא ובנו, יצחק-הירש, מגיעים לחפירות, ליד פרדס פלטניק, שהמגינים הרגלים שוכבים בהן ויורים לעבר הערבים. שפירא צועק:

 "אפשר כבר לירות קדימה ולצדדים בלי הפסקה אל האוייב המתקדם! איש מהמושבה כבר לא נמצא ביניכם ובין האוייב! אין סכנה שתפגעו ביהודי!"

הנסיגה המבוהלת עלולה להמיט בכל רגע אסון כבד על המושבה. המון המתנפלים המנצח עומד לפרוץ אל תוכה. מעתה נפתחת מערכה על הקו המפריד בין חיים למוות, בין ניצחון למפלה, קו שנסיגה ממנו פירושה פתיחת המושבה לאלפי רוצחים ופורעים. הכוח הערבי הבא מצפון השתחרר מהאש שירתה פלוגת הפרשים על אגפו המזרחי, והוא מתלכד עם אגפו המערבי לגוש אחד השם פניו לעבר המושבה. הם עולים עתה על התל של הכפר החרב מלאבס, שלרגליו נהרג אבשלום. הגבעה משתרעת דרומית ליקב. מכאן הם עומדים ומשקיפים דרומה, לעבר בתיה הצפוניים של המושבה, בקצה הרחובות פינסקר ורוטשילד. מכאן הם נערכים לקרב האחרון, והניצחון נראה להם עתה בטוח.

על אם הדרך, בזווית פרדס פלטניק, תחת גדר של שיטה צפופה, עוצרים עתה חמישה מגינים, ולהם רק ארבעה רובים ומאוזר – מחנה של מאות ערבים. היריות תכופות – אך גם לערבים יש מחסה. מול זווית הפרדס מצוי בית האריזה "פרדס" העשוי פחי-אבץ, ואורכו כעשרים וחמישה מטר. ערבים אחדים כבר מנסים לטפס על גגו.

 "אנחנו מורידים אותם כמו ציפורים!" צועק אחד המגינים.

יש גם חילופי דברים בין המחנות. הפתח-תקוואים מגלגלים על לשונם קללות ערביות ורוסיות קולעות בחריפותן, ומשגרים אותן לעבר האוייב. אחד מהם מספר, לאחר הקרב: "ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי, בגלל יום החמסין, והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נדמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך."

אלעזר גולומב אומר לירקוני: "אבשלום איננו!" – הוא רוצה לצאת מהעמדה ולחפש את גופתו. ירקוני עוצר בעדו.

במהלך הקרב נע מפקד ערבי אחד ממקום למקום, נותן הוראות ומעודד, רוכב על סוס ובידו דגל ירוק שמסמל למוסלמי את הג'יהאד, מלחמת הקודש.

שפירא ובנו יצחק-הירש עולים אל הגבעה שעליה ביתו של זלמן גיסין, לצפות על הסביבה. עינו החדה של שפירא מבחינה מולם, על גבעת חירבת מלאבס, ליד ערימת חציר, בין שיחי צבר, חבורה ובמרכזה המפקד נושא הדגל הירוק. הערבים מבחינים בשפירא ומתחילים לירות לעברו.

 "זעהסט דעם גוי מיט דעם פאן? דערלעאנג גלייך!" אומר שפירא לבנו. אתה רואה את הגוי עם הדגל? תרביץ ישר!

יצחק-הירש לא מצליח לפגוע בצלף הערבי, שפירא מתרגז: "אם אתה לא משכיב אותו מיד, ואללה שאני משכיב אותך!" והוא עצמו יורה פעמים אחדות. הפרש מתמוטט, ואיתו דגלו. ועוד שניים מחבורתו נופלים.

תוך סיכון רב מנהלים המגינים קרב-השהייה על סוללת-הרכבת הגבוהה ועל הדרך שבה נמצא בית זלמן גיסין, הקרויה היום רחוב אבשלום גיסין. הפרשים שנסוגו, והמגינים שבעמדות, אינם מונים יחדיו יותר ממאה איש. רק חמישים מצויידים ברובים חדשים וישנים, ובאקדחים. כל השאר, בהם פועלים וחברי פלוגה של גדוד העבודה שחונה ליד המושבה, מצויידים בכל הבא ליד, אלות, חניתות, קלשונים, גרזינים, אך לא בנשק חם, שרק הוא יכול להכריע במערכה. הערבים, שכבשו את בית-האריזה "פרדס", מתבצרים מאחורי משוכות הצבר שלצידו; יריות המגינים מפילות אחדים מהם, והסתערותם נעצרת לזמן-מה. הם אינם נסוגים, אבל נראה שכבר מכירים בכך שהמושבה לא תיפול בידיהם בהסתערות אחת. הם עושים הפוגה ומתייעצים כיצד להמשיך את הקרב.

כל איזור הפרדסים, שמצפון למושבה, רוחש ערבים. ערב אבו-קישק, ההולכים בראש, הם בני השבט שחלוצי פתח-תקוה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמתם. משפחת שיח'ים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט, ומתערובת זו יצאו טיפוסי בידואים עזי-נפש, שאינם מואסים בשוד. אלה מפשילים עתה את כתונתם ומחזיקים אותה בפיהם, מחלפות ראשם מתבדרות, שוקיהם ערומות, ובקולות פרא הם רצים קדימה וצורחים:

 "עליהום! עליהום!"

התלהבותם גדולה ומאיימת, וסוללת-הרכבת אינה מקום טוב להגנה. בני-המושבה מוכרחים לסגת מעט, כדי לתפוס עמדות נוחות יותר. הם עוזבים את הפרדסים האחרונים, סוללת-הרכבת והבתים האחדים, גם בית גיסין, ונערכים בקו שאורכו כשני קילומטר: ממזרח, מפרדסי ראב וברוידא, עד פרדס פלטניק בקצה רחוב פינסקר; משם, כמאה מטר אחורה, פונה הקו מערבה ונמשך מאחורי גדר כרם השקדים של בכר, כיום רחוב רפופורט, עד לרחוב רוטשילד, ודרומה לאורך הרחוב, עד סמוך להצטלבות עם רחוב אורלוב היום, ומשם כרמי שקדים עד פרדס קרול במערב.

השטח מעבר לקו המפותל הזה הוא ברובו קרקע בור, ריק ופתוח. חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים, הרוסה ומלאה חול במחציתה, משמשת מחסה למגינים אחדים המשיבים אש; כעשרה מטר מאחוריהם, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל כשלושים רובים על כל החזית הצפונית.

הערבים יורים בזעף ופוצעים מגינים שמדלגים מכרם לכרם, או רוכבים על סוסים. אך העובדה שלאחר הנסיגה התקצרו הקווים הפנימיים, מקילה על המערכה, כי העורף והחזית מתמזגים לגוש אחד. עם פרוץ הקרבות עבר מטה ההגנה מבית ועד-המושבה לבית רוזוב בן הקומותיים, באמצע רחוב פינסקר, בית המשמש גם עמדת תצפית והגנה. בקו האש נוכחות נשים אחדות שמגישות עזרה לפצועים. הן, והנערים, מספקים גם מים למגינים, דבר שיש בו הכרח רב, כי משעות הבוקר מתגבר השרב הכבד והמחניק, החום קשה מאוד, ומציק ללוחמים.

בעמדה המרכזית, בקצה רחוב פינסקר, ליד פרדס פלטניק, מתרכז כוח גדול של כעשרה מגינים. מכאן האש יעילה יותר. כל פעם שהתוקפים הערבים מנסים לצאת מבית-האריזה "פרדס" הכבוש בידיהם, וממחסה גדרות הצבר שלידו – הם נחשפים לכדורי המגינים, ונעצרים. ואולם הערבים שהתבצרו בבית-האריזה צולפים מעל גגו אל בתי המושבה.

שפירא חוזר עם בנו לעמדה זו ומוצא שנוספו לה לוחמים קשישים כמשה-שמואל ראב, מנחם-יהודה שטמפפר ויונה דוברי. האחרון עומד ובידו קלשון, מוכן לדקור כל אוייב שיעיז לחדור למושבה. כאן נמצא גם ברוך, בנו של יהודה ראב, ונשקו אקדח מאוזר גדול. לוחמים מתאוננים: "הכדורים הולכים ופוחתים. עוד מעט לא יישאר לנו מה לירות."

שפירא מזהיר: "אל תבזבזו את התחמושת. כל כדור שיורים ברגע הנכון – שווה מיליון יריות-שווא!"

צלף ערבי שתפס עמדה על גג בית-האריזה "פרדס", יורה משם ומטריד את המגינים.

 "יצחק-הירש!" קורא שפירא אל בכורו, "השכב את ההוא מיד, לפני שאני אתפנה לכך!"

יצחק-הירש יוצא מהעמדה, חושף עצמו לכדורי האוייב, ובקליעה מאומנת מוריד את הצלף, שמתגלגל במדרון הגג ונופל ארצה בהשאירו על גג הפח כיפוף בולט, שאפשר היה לראותו במשך שנים רבות.

פצועים נישאים על אלונקות. קולות ירי, מהומה ורעש. שמיים אפורים. ענני אבק שמשאירים מאחוריהם הפרשים. חום. מחנק. צהלת סוסים שנעזבו על-ידי בעליהם והעומדים עתה על רגליהם האחוריות. אוויר לוהט סביב.

הערבים משתלטים על הגבעה מעל לסוללת-המסילה ומתבצרים שם. כובשים את הבתים של זלמן גיסין ופלטניק, מתנפלים על חביות המים, ולאחר שהירוו את צמאונם, מתחילים מיד בשוד. ערבי אחד נכנס לחדר, פותח ארון ומוציא חליפה של גיסין. הוא פושט את מכנסי השרוואל הרחבים שלו, זורקם על הרצפה, ולובש את החליפה. חבריו לוקחים כל מה שאפשר לשאת, מנפצים ראי במזנון, ושוברים את שאר הרהיטים. אין הרבה מה לשדוד בבית ובחצר, שיושביהם טרם הספיקו לשקמם מתלאות מלחמת העולם, שבסופה היה עליהם לעזוב את המושבה.

יללות שמחה פראיות של נשים, נהמת לוקחי שלל, קול כלים נשברים, רעש הרס והשתוללות בחדרים, בוקעים מכל עבר ופולשים למושבה ומצמררים את תושביה גם בעיצומו של החום הכבד, כגל מאיים העומד לשטוף עוד מעט את הכל. המגינים מבחינים במפקד ערבי, לבוש בגדי חאקי, העומד על מרפסת בית גיסין, משקיף במשקפת אל שדה-הקרב וכבר נותן הוראות.

קבוצות אחדות של ערבים חודרות לפרדס שטמפפר במערב, הנמצא חלקו בעורף המגינים. צפויה עתה סכנה שדרכו, ואולי גם דרך פרדסי פלטניק וראב ממזרח, יעקוף ההמון הערבי את שלוש העמדות העיקריות של המגינים – בקצה פינסקר, בכרם בכר, ובקצה רוטשילד, ויחדור ללב המושבה.

*

ובינתיים פקודת הגנרל דידס לשלוח שתי פלוגות של חיל הפרשים ההודי מגיעה אמנם למפקדיהן, אך בעוברה את שרשרת הפיקוד הבריטי היא מסתרסת, אולי במכוון. ייתכן שמישהו החליט להיכנס למושבה רק אם וכאשר יתחיל לעלות העשן מבתיה – כדי להציל את הנשארים בה ולהוכיח לעולם כולו מה עמוקה ההתנגדת הערבית להתיישבות העברית, כי ללא התערבות הצבא הבריטי תשקע הארץ בלהבות של שנאה וחורבן, וכי ליהודים לא נשקף בה כל עתיד.

הפרשים וסוסיהם מגיעים בשעת בוקר ברכבת מטול-כרם לראס-אל-עין, בהתאם לפקודה, אך כאן הם יושבים לנוח ליד חורבות מצודת אנטיפטרוס; יושבים כבר יותר משעה באפס מעשה, כאשר בקרבתם סוערת המלחמה ואפשר לראות ממקומם ענני עשן של בייקות העולות באש בפרדסים, ולשמוע קול יריות.

ברכבת זו באים לפתח-תקוה שני נוסעים מחיפה, סגולה סלומון ויהושע שפושניק. כאשר הם יורדים בתחנת ראס-אל-עין הם נוכחים לדעת שגם הצבא יורד. על כך אינם מתפלאים. עוד בדרך שמעו על התכונה הרבה להחרבת פתח-תקוה, ומדרום לטול-כרם ראו מבעד לחלונות הקרון חבורות של ערבים ממהרים דרומה. אך הם מתפלאים מדוע הצבא נשאר כאן ואינו חש לעזרת המושבה.

שני הנוסעים רצים למושבה בדרכי-עקיפין, ומודיעים לוועד-ההגנה כי הצבא נמצא ליד תחנת הרכבת. ועד-ההגנה דן בדבר. אומר אחד:

 "צריך לפנות אל הצבא שימהר לעזרתנו, אך ספק אם המפקד הישיר בראס-אל-עין ייענה לדרישה של אחד מהמושבה."

 "מוכרחים להגיע אל המפקד המוסמך," אומר אחר. "לא בראס-אל-עין. יש להודיע מיד למושל הצבאי ביפו."

כאמור אין במושבה טלפון או טלגרף, והדרך ליפו מסוכנת. וגם אם יגיע מישהו בדרך פלא ליפו, מי יודע עם יניחו לו להיפגש מיד עם המושל? אולי יעכבו אותו בכל מיני תירוצים, ובינתיים המצב כאן יחמיר עד כדי אסון? וכיצד להגיע? על גבי סוס או באחת המכוניות המסורבלות?

*

מהעמדה ליד פרדס פלטניק רוכב שפירא דרומה ברחוב פינסקר, בעיצומו של הקרב. לפתע פולח כדור תועה, שאולי נורה דווקא מבית רוזוב, את כתף הסוסה, שקורסת תחתיה ושפירא עימה. זה שובר אותו. קילוח דם אדום פורץ על חלקת המשי השחור של כתפה. היא משמיעה צהלת כאב ופרסותיה מפרכסות בעפר ומעלות אבק. שפירא מושך באפסרה ומאמץ אותה לקום. היא מתרוממת לקריאתו, רגלה האחת תלויה באוויר. הוא שומט מעליה את האוכף המפואר, ואת האפסר, כדי להקל עליה, טופח על ירכה ומשלח אותה לעשות בעצמה את כל הדרך חזרה אל האורווה שבחצר ברחוב הרצל. (עוד עשר שנים היא עתידה להישאר בחיים ולהעמיד ולדות בעלי אילן-יוחסין, אך תמשיך לצלוע על רגל קדמית אחת). שפירא נכנס לבית רוזוב ברחוב פינסקר ומוצא כאן חלק מהרוכבים שהיו איתו בבוקר בפלוגת החלוץ, סוסיהם קשורים למטה והם עומדים בקומה השנייה ויורים ללא הבחנה כלפי חוץ. הוא צועק עליהם ומזהיר אותם שלא ישכחו כי בינם לבין האוייב יש גם מגינים מהמושבה, ואין לכוון את היריות קרוב מדי.

מבית רוזוב חוצה שפירא ברגל את הסימטאות שמעל השוק הגדול, ומגיע לרחוב חובבי-ציון. הוא ממהר. בידו האוכף והרובה. ליד עצי האיזדרכת, באמצע הרחוב, בא לקראתו בכרכרה דוד נוביק, שחוזר מבית-הוועד, לשם הביא את בנו הפצוע משה.

 "מה אתה עושה פה? על מי עזבת את הצאן?" שואל נוביק.

 "הסוסה קיבלה כדור. בלי סוסה אני לא יכול," עונה שפירא.

 "קח לך סוס אחר, או לך ברגל!"

 "אני מוכרח קודם לשתות קפה."

 "רק עכשיו באו לוועד, לספר שהצבא מחכה בראס-אל-עין..."

 "אז צריך להזעיק את הצבא! אני הולך לבית-הוועד. אודיע שתצא פקודה לכל העמדות לחסוך בכדורים, והכי חשוב שישתדלו להביא מיד עוד כדורים לעמדה של פרדס פלטניק."

כבר אחרי עשר בבוקר. למשמע דברי שפירא מתעורר גם דוד נוביק בן השישים, בעל עבר מפואר של מעשי גבורה במושבה, שמאז הבוקר מתבלט באומץ ליבו בפינוי הפצועים – ומבין מה גדולה עתה הסכנה. הוא ממשיך עם הכרכרה לעבר כיכר המייסדים, ושם פונה למתקהלים:

 "הכול בסכנה! הכדורים אוזלים! הערבים מתחילים להקיף אותנו! מי מצטרף אלי לפרוץ דרך לראס-אל-עין ולהזמין את הצבא?"

נילווה אליו דוד לבנברג, מכפר סבא. שניהם פורצים להם דרך מזרחה, בסביבה שגם בה משוטטים ערבים המבקשים להתנפל על המושבה.

בנימין שטמפפר, נער בן חמש-עשרה, תופס סוס ללא-בעלים, דוהר לבית ועד-המושבה ומשם לעמדות. הלוך-וחזור הוא מתרוצץ תחת אש האוייב ללא פחד, ועימו חברו נתנאל צוער, ומכריז: "מי צריך כדורים אנגליים? מי צריך כדורים אוסטריים? גרמניים? תורכיים? יווניים?" – והם מחלקים לכל לוחם לפי הנשק אשר ברשותו. משה פילברג, נער בגילם, מסתובב בשלווה בין הלוחמים עם כד מים להשקות כל צמא. בחמסין הכבד המים חשובים לא פחות מתחמושת.

*

עתה היא השעה המכריעה והקשה ביותר – בין עשר לאחת עשרה בבוקר, שעה שלישית לתחילת הקרבות. הערבים נהנים מעליונות אסטראטגית ומעמדות יותר בטוחות, בהיותם על הגבעה. הם נכנסים להתלהבות עצומה, מגבירים את האש ואת הקריאות ההיסטריות "עליהום! עליהום!" ואלה מהדהדות במושבה.

כדורים שנורים מעל גג בית-האריזה ומראש הגבעה חודרים למרכז המושבה. קליע אחד מגיע לבית יטקובסקי, ברחוב רוטשילד פינת חובבי-ציון. ירקוני לוקח עימו מגינים אחדים והם מתחפרים מאחורי הגדר בכרם השקדים של בכר, הגדושה עצי שיטה קוצניים. לפניהם בחפירה שוכב פצוע נתן רפופורט מכפר-סבא. הם נזהרים שלא לפגוע בו, אך אינם יכולים לחלצו. לפתע מתרומם מולם ראש, ויד מניפה לעברם רימון-יד גרמני, בעל ידית. הם יורים בתוקף והורגים אותו. אפריים גיסין, אחיו הצעיר של אבשלום, נמצא בעמדה ליד שוחתו של רפופורט. כאשר זה נפצע, שומע אפריים את אנחותיו אך אינו מסב את ראשו, כי כולו שקוע בקרב. כשלוש מאות כדורים הוא יורה מרובהו בשעה אחת. רק מאוחר יותר, עם נסיגת הערבים, עתידים המגינים למצוא את רפופורט, פצוע קשה, בשוחתו.

זאב אורלוב נמצא בעמדה שברחוב פינסקר. כאשר מתגברות היריות מכיוון בית-האריזה "פרדס", הוא מחליט להסתכן ולצאת מעמדתו החסויה, חושף עצמו, ומאמצע הרחוב עומד ויורה לעבר בית-האריזה. חבריו לעמדה צועקים אליו: "ופקה! – חזור לעמדה!" אך הוא כבר נפגע ורק שואל: "האם אחיה?" חבריו לוקחים ומסיעים אותו לאחור.

לאחר שהתמוטטה פלוגת הרוכבים, משמש קומץ המגינים, שחלקם שירת לפני כשנתיים כחיילים ב"גדוד העברי" – בתור גרעין ההגנה בקו השני, שהפך לקו הראשי. הם משגיחים על חבריהם. אינם מניחים להם להסתער לחינם ולבזבז כדורים. מלמדים אותם להתחפר ומעודדים ככל האפשר. במהלך הקרב מתחממים הרובים, ואחדים מהמגינים מפסיקים לירות. הערבים מסתערים. לעמדה בקצה רחוב פינסקר מגיעה תגבורת, אנשי מושב הפועלים הקרוב עין-גנים, חמושים היטב ברובים אנגליים, ובאמתחות ההדוקות לגופם יש כדורים רבים. הצטרפותם מחזקת את הידיים, אך המגינים יורים במהירות כל אחד לעצמו ולפי החלטתו לכיוון שבחר, ואינם מצליחים לעצור את ההסתערות.

ברגע המסוכן ביותר מתעשת אליהו איתן. "להפסיק לירות יריות בודדות! לחכות בשקט, לכוון! אלע צוזאמן – שיס סולדאטן! פאייר!" הוא פוקד על בעלי הרובים בעמדה. כלומר, כולם יחד, לירות חיילים, אש!

טראחחח...

"אלע צוזאמן, שיס סולדאטן! פאייר!"

טראחחח...

"פאייר!"

טראחחח...

"פאייר!"

טראחחח...

כך מכוון אותם איתן לירות רק מטח אחד בכל פעם גם כדי לחסוך בתחמושת ובעיקר כדי ליצור אפקט חזק של הרתעה, שמהדהד כקול תותח באוזני הערבים המנסים להתקדם, ונוטע ביטחון במושבה שאולי התגבורת הצבאית הגיעה.

היריות בולמות את הערבים בדיוק בקטע וברגע המסוכנים ביותר בחזית, אך המצב הכללי חמור בגלל מחסור בתחמושת. מימי מלחמת העולם נשאר במושבה אוסף כדורים גדול לרובים תורכיים, אנגליים, גרמניים ואוסטריים, אך התחמושת נמצאת במעורבב, ומאחר שלא דאגו למיין לפני הקרב את הכדורים, קשה להשתמש בהם עכשיו. בחצר בית ועד-המושבה יושבים ילדים בני עשר ויותר ועוסקים במרץ בניקוי כדורים שהובאו מחצרות, ממחסנים וממרתפים, ונעשו עתה מוצר יקר ערך.

פרץ פסקל עובר ברחובות המושבה וממריץ כל מי שהוא פוגש בדרכו לבוא לעזרת הלוחמים העומדים בכוחותיהם האחרונים: "שם נהרגים, ואתה עומד כאן?!"

בעוד הוויכוח בוועד-ההגנה בעיצומו, הוא מתפרץ פנימה, שומע את הדברים, ואחר-כך אומר לאחד העומדים לידו:

 "תביא לי את הסוס שלי! אותי – האנגלים לא יוכלו לסרב לראות."

פסקל, אחד מוותיקי האיכרים, היה עוזרו של אהרון אהרונסון במצרים, בימי הריגול של חבורת ניל"י, למען הבריטים. יש להניח כי לאדם כמוהו תיפתח מיד דלתו של המושל הבריטי.

 "אני לא ארכב בדרך הישירה לתל-אביב, שם בוודאי הניחו הערבים מארבים. אני ארכב בדרך עקיפין בשדות סאקייה וסלמה, כדי שלא להיתקל במתנפלים. ואם כעבור יום לא אשוב למושבה, חפשו את גופתי בשדות האלה!" אומר פסקל ועולה על סוסו, שכבר עייף ממרוצה בלתי-פוסקת בשירות ההגנה על המושבה.

פסקל מריץ בדהרה מאומצת את סוסו. בחצי שעה הוא מגיע לתל-אביב, ובפתח הרחוב הראשי נופל תחתיו הסוס ולא קם. פסקל ממשיך דרכו במכונית ליפו, לבניין הסארייה שבכיכר המרכזית, מול מגדל השעון. עולה במרוצה במדרגות ונכנס ללשכת מושל העיר, קולונל סטירלינג, שם נמצא גם קולונל בירון, שנשלח לפקד על הצבא ביפו לאחר פרוץ המהומות, ועימם המיור גולס.

פסקל מספר על המצב בפתח-תקוה, ועל פלוגות הצבא ההודי החונות באפס מעשה בראס-אל-עין; הוא דורש להורות להן למהר מיד לעזרת המושבה הנתונה בסכנת חיים, וגם לשלוח את המכונית המשוריינת, שהובטח אתמול כי תגיע למושבה. בעודו מוסר פרטים אלה הוא נופל פתאום ומתעלף, אך לנציגי השלטון כבר נודע על הנעשה, ומעתה מוטלת האחריות עליהם. הם פועלים עתה ללא דיחוי. מיור גולס מטלפן לרמלה, מבקש שישלחו אווירון לשמי המושבה, ופוקד על לויטננט ברדשווי לצאת מיד לדרך במכונית משוריינת.

כאשר מתקרבים דוד נוביק ומלווהו למבצר אנטיפטרוס הם פוגשים בפלוגה מגדוד הפרשים ההודי, שבאה מג'נין לראס-אל-עין, ובראשה קפיטן הודסון. לקצין אין הוראות ברורות. עוד לפני הפגישה עם נוביק, שידל אותו מנהל תחנת-הרכבת בראס-אל-עין, שמעון בנדל, לצאת לעזרת פתח-תקוה. בנדל קישר אותו מהתחנה עם מפקד הצבא הבריטי בארץ, והגנרל נתן את הסכמתו לבוא לעזרת פתח-תקוה; אולם בינתיים הגיעה לקפיטן הודסון פקודה לצאת לרמלה, כי שם פוצצה מסילת-הברזל, ולכן אינו ממהר לפתח-תקוה.

 "אנגליש אופיצר?" פונה נוביק לקפיטן.

 "יס?"

הוא אוסף את מעט ידיעותיו באנגלית וצועק בקול היסטרי ובשפה מרוסקת:

 "עראב בומבארד פתח-תקוה קולוני, קום הלפ... אופיצר, קום אין, פלנטי עראברס געקומן אין קולוני, זאגט עליהום! עליהום! – בומבארד בומבומבומ... טויט אלע מענטשן... פיפל... קום הלפ!" כלומר, ערבים יורים על המושבה. בוא עזור. הרבה ערבים באים למושבה. אומרים: עליהם, עליהם. יורים. מתים כל האנשים. בוא עזור!

מהבעת פניו הנרגשת ומתנועות ידיו של הזקן, שבגדיו וכרכרתו מוכתמים בדם שנספג מהעברת הפצועים, משתכנע הודסון מחומרת המאורעות ופוקד לצאת למושבה. רק אז נרגע מעט נוביק, אך חושש שהמגינים יפתחו בטעות באש לעבר הפלוגה המתקרבת, ומורה ללבנברג לרוץ למושבה ולהודיע כי הצבא עומד לבוא.

*

בשעה השלישית לקרבות מצטיירת תמונה עגומה מאוד. ברחוב חובבי-ציון זוחלת ומקימה רעש רב מכונית, שנקנתה מאת הצבא האנגלי אחרי שעזב את פתח-תקוה במלחמה העולמית, והיא נושאת פצועים לחצר של ועד-המושבה. הולכים וגוברים הדי יריות, המתערבבים ברעש המפחיד של מנוע המכונית, והם נשמעים בכל המושבה. יש פצועים גם בחוצותיה. בבית-הכנסת הגדול מתנפלות נשים על ספרי-התורה שבארון הקודש, גועות בבכי מר ומנהלות שיחה נוקבת עם ריבונו-של-עולם, והזקנים מזילים דמעות בשקט, אומרים תהילים בקול רם, מתפללים בלב שבור, ומבקשים נס משמיים, שפתח-תקוה לא תיחרב. נשים צעירות לובשות בגדי גברים כדי לטשטש את זהותן. בחדרי הכיתות בקומה השנייה של בית-הספר פיק"א, ברחוב רוטשילד, מוכנות ערימות אבנים ליד החלונות. על גבי פרימוסים מרתיחים סירים עם מים ועם שמן. אם הערבים ינסו להתקרב, יש לזרוק עליהם אבנים ולשפוך את המים והשמן הרותחים. זקנים יושבים במרכז החדר, על הרצפה, ואומרים תהילים. אלה הנשארים מאחור, זקנים, נשים וילדים, מתכוננים להגן על פנים המושבה, "קודש הקדשים" – בכל הבא ליד, ולהילחם על כל בית, אפילו בציפורניים.

במרכז המושבה שומעים היטב את היריות המתקרבות. המתח גובר. הבנות על משמרתן בבית-המרקחת, חיוורות אך מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר: "הרגו את אבשלום, יש פצועים!" – ומגיעה אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת. שנייה מטפלת בה ורצה להקיא. אחת-אחת הן נושרות, כעלים ברוח סערה. נשארות רק שתיים. משכיבים את הפצוע הראשון – חיים-צבי גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידי הנערה רועדות בהגישה כלים לרופא, אבל האיש גוסס. והנה מביאים עוד אלונקה: נתן רפופורט, אלמן צעיר, שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו מאחת הנערות שתיגש אליו. הוא חיוור ומאבד דם. חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק ביד הנערה כמו בצבת. היא צריכה להמשיך לעזור לרופא, אך הגוסס אינו מרפה ממנה שעה ארוכה, ופתאום כבות עיניו. הנערה רצה אל פצוע אחר – ופקה, זאב אורלוב. הוא פצוע קשה בבטנו, אסור לגעת בו. הרופא אומר שמחר יובילו אותו לבית-החולים ביפו. מדוע לא תיכף? כי המושבה מוקפת. הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-מוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים. מעיו נקובים מכדור.

מרחוב פינסקר למרכז המושבה מובילים במכונית פצועים נוספים, ומטפלים בהם ד"ר א. כהן וד"ר י.ל. רוקח. אחד נפגע בצלע. סווטיצקי פצוע בכתף, והקליע יצא. פילברג פצוע בינוני. ועוד פצועים, שלושה-עשר במספר. גברת הופמן מובאת צולעת בידי שני בחורים. היא נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מתמלאות בזו אחר זו, והיריות עדיין מתגברות.

הידיעה שערבים כבר כבשו בתים אחדים מטילה באוכלוסייה הבלתי-לוחמת אווירת חרדה. כרגיל במקרים אלה נפוצות גם שמועות מסמרות-שיער, שאינן נכונות, ומגבירות את הבהלה. פה ושם יש גם מחזות היסטריים. הרוב המכריע, במיוחד אלה שעסוקים בתפקידי חירום, נותרים איתנים. הלוחמים ודאי שאינם מתפנים למחשבות על הערכת המצב. הם שקועים כל-כולם בקרב.

אולם המצב בחזית באמת חמור מאוד. אש האוייב חזקה וצפופה. גלוי לעין שעל הגבעה יש ריכוז גדול של תוקפים, ועימם נשק ותחמושת. החדירה לפרדס שטמפפר מאיימת לפתוח חזית שנייה ולסכן את המגינים על-ידי פריצה ואיגוף ממערב. שלא כמו בהתנגשויות קודמות עם הערבים, שבהן היו חמושים בעיקר באלות ובנשק ברזל קר – הפעם הם מתקיפים בנשק חם; ואילו הרוב המכריע של מגיני המושבה חמוש בנשק קר, מוכן להתייצב פנים-אל-פנים מול התוקפים, אך בינתיים לא הגיע מהלך הקרב לידי כך. כל עול הלחימה מוטל על אותם ארבעים עד חמישים איש, החמושים מלכתחילה ברובים, או שהצטיידו במהלך הקרב בנשקם של ההרוגים והפצועים.

מחצית הרובים מיושנים ולא-יעילים. מול כל מגן עומדים כעשרה ערבים ובידואים חמושים בנשק חם, זאת לבד מאלפים ההולכים במאסף כדי להילחם או לפחות להשתתף בביזה; פלאחים מקלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא הערבית וטול-כרם. מחנה כבד, גם נשים. גם עגלות וגמלים להעמיס את השלל. הם נושאים איתם פחי-נפט, כנראה בכוונה לשרוף אחר-כך את המושבה, על-כל-פנים בכל הפרדסים בהם הם עוברים הם מציתים ביללות-שמחה את בתי-המנוע.

כאשר רואים התוקפים שהקרב אינו דומה לטיול-ניצחון, כפי שהובטח להם, הם עושים בעורמה ומתחילים לסגת פה ושם, כדי למשוך את המגינים לצאת מעמדותיהם. אותה שעה אחדים מבני-המושבה, ששיקול-דעתם טושטש בגלל החום הכבד ומהומת היריות סביב, והם מאלה החמושים רק במוטות ברזל מחודדים, בגרזינים, בקלשונים ובחרמשים, רצים מתוך המושבה כאחוזי-טירוף ומבקשים להתפרץ קדימה. אחדים מהלוחמים בעמדות מעודדים אותם:

 "הערבים בורחים! בואו נרדוף אחריהם!"

ואולם מפקדי הקו הראשי עוצרים בעדם: "עצרו! חזרו מיד! חפשו מחסה! אסור לזוז! הם רוצים למשוך אותנו אחריהם! נשארו לנו מעט כדורים. אם נצא, יעקפו הערבים את שלושת העמדות שלנו ויכנסו למושבה מצד מערב!"

וכך המגינים בעמדות, שאינם מתפתים לתחבולה, מוסיפים להחזיק בקו החזית; והערבים חוזרים לתפוס בעמדות מולם, מקווים להתמיד בלחץ עד שיכריע יתרון-כוחם את מגיני המושבה המעטים.

המחסור בנשק ודלדול השורות מעיק מאוד על שורות המגינים. כל הרוג ופצוע יוצרים חלל ריק. אולם המגינים אינם יודעים כי גם אצל הערבים בא רגע המשבר; בשעה שהגיעו לשיא הישגיהם – מתחילה התמוטטותם. ההתמודדות בשלב האחרון קרבה לאותו רגע בקרב שבו שני הצדדים מגיעים לשיא ההתשה ואך כפסע בינם לבין התבוסה – אך שום צד אינו יודע מה קורה אצל האוייב ממול; ומנצח מי שמגלה נשימה ארוכה יותר ומחזיק מעמד, ולו גם שעה קצרה אחת יותר. על פני השטח מוטלים כבר עשרות ערבים הרוגים, וגם פצועים רבים, שותתי-דם, צמאים בחום הכבד, שזועקים:

 "מוייה! מוייה! בידי באס בּישרבּ מוייה! ויין חילמכּ, יא אחי?" מים! אני רוצה רק לשתות מים! היכן רחמיך, אחי?

ואין מים, ואין עזרה ראשונה לפצועים ואין להם מושיע, והם מעוררים מהומה נוראה וקולותיהם נשמעים למרחוק. רוב הנופלים הם אנשי אבו-קישק, שהלכו בראש ולכן סבלו אבידות רבות. למראה ההרוגים מאבדים שאר לוחמי השבט את החשק להתקדם. בעוכרי התוקפים גם כיבוש הבתים של גיסין ופלטניק – כי לאחר שהחלו לעסוק בשוד ולהסתער על הביזה המעטה, ואף לריב עליה, נבלמה במידה רבה תנופת ההתנפלות.

וכל אותה שעה ממשיכה קבוצת המגינים לירות אש חזקה, מרוכזת ומכוונת, אשר מצליחה לחסל צלפים שפועלים מעליית הגג של בית-האריזה "פרדס". כל נסיון מצד הערבים להתקדם – נידון לכשלון. מי שמוציא את הראש – נפגע. אך לכמה זמן יספיקו הכדורים?

עוד רגע, עוד שנייה, ניצחון או תבוסה – הכל על חוט השערה. לפתע נשמע ממזרח קול מכונת-ירייה קורע שמיים אפורים, מלאי אבק, של יום חמסין כבד. הקול חזק, שונה, וברור לשני הצדדים שאינו בא מנשקו של איש מהם.

ברגעי-המשבר המסוכנים והנואשים מתקרבת ממזרח פלוגת ההודים, המונה תשעים פרשים; בראש רוכב קפיטן הודסון, מקטרת קרה בפיו, ולצידו הכרכרה המגואלת בדם שנוהג בה דוד נוביק הזקן. במרחק קילומטר מאיזור הקרבות הם פוגשים בערבים, ואלה פותחים עליהם באש. הקפיטן פוקד על חייליו:

 "!One for eight"

מיד יורדים כולם מן הסוסים, כאשר מכל שמונה רוכבים נשאר אחד מאחור עם הסוסים, לשמור אותם מפגיעה, והיתר הופכים לחיל-רגלים. את היריות המתקרבות שומעים גם הערבים המחזיקים בבית-האריזה "פרדס", והאש שלהם נחלשת. המגינים יוצאים מעמדותיהם והופכים מנתקפים לתוקפים. בשורות הערבים גוברת המהומה ומשתררת אנדרלמוסיה. חלוצי התקפת-הנגד של המושבה שומעים כיצד הערבים מנסים לעצור את הבורחים בקריאות:

 "ביקאפי! אירג'עו!" מספיק כבר, חזרו!

בהגיע ההודים לשדה הקרב העיקרי, בקצה רחוב פינסקר, מול בית-האריזה, מתברר להם שאנשי פתח-תקוה תוקפים, והערבים נסים מן המערכה. החיילים ההודים מורידים מעל הפרדות שתי מכונות-ירייה כבדות, עולים איתן על גבעת בית-האריזה שנעזבה, קובעים אותן על חצובות, ופותחים באש על הבורחים. טורבני החאקי הצבאיים שהם חובשים מתנועעים במהירות כצריחים קטנים באוויר החם, האפור, שהראות בו שטה גלים-גלים. הם יורים כמאתיים עד שלוש מאות כדורים, בהפסקות, פעם בזו פעם בזו, כי הקנים מתלהטים, ומחליפים מחסניות בקצב מוגבר. הערבים בורחים, ואחדים מהם נופלים.

באותו זמן מחליט שפירא לחזור לחזית מביקורו בעורף, שנעשה בעיצומה של שעת המשבר במלחמה, כשהיה עליו לדאוג שתישלח תחמושת נוספת לעמדות. ליד בית-הכנסת הגדול הוא פוגש בנוביק הזקן, שאומר לו:

 "איפה אתה? חיפשתי אותך! אתה המפקד? הבאתי לך צבא מראס-אל-עין!"

והוא מוליך את שפירא אליהם. קפיטן הודסון מבקש ממנו לשמש מורה-דרך לפלוגת הצבא, שעלתה שוב על סוסיה כדי לרדוף אחר הנסוגים. שפירא, על סוס החילופין שקיבל, יוצא עימם כדי להוליכם למקום גבוה, בין הפרדסים, שממנו אפשר לצפות על כל השטח, עד לירקון.

פתאום נשמעת ירייה ואחד מסוסי הצבא קורס מת. החיילים מבחינים בערבי בורח צפונה, המוריד את רובהו משכמו, ושוכב בשקע שחפרו מי הגשמים בחורף. לפקודת הקצין יורים לעברו כשלושים חיילים, עד עשר פעמים כל אחד, וכאשר הם מסיימים את מלאכתם, קם הערבי והולך לו לאיטו, כמטייל בעקבות הצאן. ערבים אחדים נראים נמלטים מבין הפרדסים לעבר הירקון. שלושה נותרים מאחור. קפיטן הודסון פוקד עליהם באנגלית וברמיזת-יד לגשת אליו. הם קרובים מדי לרובי החיילים, ולכן באים עם נשקם, חרב,פגיון ונבוט, ומתמסרים כשבויים.

קפיטן הודסון משאיר את החייל, שסוסו נהרג, לשמור על השבויים. שפירא מוליך לבקשתו את הפלוגה למקום שממנו יש מראה פתוח יותר לצד האוייב. הם רוכבים אל הגבעה שעליה נלחם אבשלום שעות אחדות קודם לכן, וממנה רואים את כל אדמת הביצה. ליד שדרת אקליפטוסים פוקד הקפיטן על החיילים לקשור את סוסיהם לעצים, ובעלותם – האופק הנגלה לעיניהם שחור מרוב אדם. מאות ערבים נסוגים ברגל ועל סוסים. הקפיטן פוקד על חייליו לשכב ולירות לעבר הנסוגים.

שפירא מבחין מאחור בערבי השוכב בדרך, בין הפרדסים. הוא מצביע עליו לקצין, וזה מבקש ממנו להביאו. שפירא מכיר את האיש ללא קושי. זהו הגנב חמד אבן-אחמד אבן-חמד אל-מצרי, נכדו של בעל קרקעות מלאבס, ששוחרר כנראה מהכלא. בראותו את שפירא, הוא מתנפל לרגליו ארצה בתחנונים ובכי:

 "דחילכ, דחילכ, אל תהרוג אותי! ואללהי שיח' איברהים-מיכו, הלא אני כמו בן שלך, ולא הייתי נותן שתיפול שערה משערות ראשך ארצה. ויין חילמכ, יא אבויי?" איפה רחמיך, הוי אבי?

שפירא קורא לקפיטן הודסון, וזה שולח אליו חייל. כאשר רואה חמד את החייל מקרוב, ומבחין לפי הטורבן הגבוה שלו שהוא הודי, מיד הוא משנה את טעמו וקורא אליו:

 "עראב מוסלם – הינד מוסלם! נחנא אחוואן!" הערבים מוסלמים, ההודים מוסלמים! אחים אנחנו!

אלא שהחייל ההודי אינו מוסלמי אלא מבני הסיקים, שאיבת עולם קיימת בינם לבין המוסלמים בארצם. הוא נועץ שלוש פעמים את חניתו בחמד המסכן, השוכב על האדמה שהיתה פעם נחלת אבותיו, וחוזר כל פעם בצריחת-נקם: "עראב מוסלם, הינד מוסלם!" ולבסוף משחרר את חמד מיסוריו בירייה אחת.

אחרית הקרב כבדה אך קצרה. קול היריות הולך ונפסק. בקושי עולה בידי הערבים לסגת אחור ולברוח אל מעבר לירקון, לאוהלי אבו-קישק, בהשאירם עשרות חללים בדרך. כאשר רואה הקפיטן את אחרוני הערבים נסוגים מעבר לירקון צפונה, הוא פוקד לחדול מירי. משתרר שקט מוזר שבו נשמע עדיין רק הצירצור הרפה של הציקדות בפרדסים. הקפיטן חוזר עם פרשיו למקום שעמדו בו קודם לכן. שפירא מבחין כי משלושת השבויים נותרו רק שניים בחיים. אחד מוטל הרוג וראשו על ראש הסוס המת. החיילים לוקחים עימם את השבויים הנותרים, ושפירא לוקח לעצמו מזכרת – חרב ופגיון של הצבא התורכי, נשקם של התוקפים, שלל מלחמה.

החיילים ההודים, שערכו בלילה הקודם פעולת סיור אלים ליד טול-כרם, עייפים מאוד. קפיטן הודסון מעמיד משמרות אחדים, והשאר פונים להיכנס למושבה, לשם מנוחה.

אותה שעה נשמעת שעטת סוסים כבדה. פלוגת הצבא ההודי השנייה, בפיקוד קצין בריטי, לויטננט ויקרס, על סוסיה, רמחיה וכיסויי-הראש הציוריים של פרשיה – נכנסת לרחוב חובבי-ציון. בבואם מקבלים את פניהם באותות שמחה ובתרועות תודה וידידות כל בני-המושבה, וביחוד הנשים, על שבאו סוף-סוף לעזרה. ההודים משוחחים ביניהם בקול רם. שיניהם הלבנות נוצצות בזקנים שחורים, המסודרים בקפידה – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, וניראים בעיני הפתח-תקוואים כפוחלצים אקסוטיים על סוסים שחורים.

ואולם המערכה עדיין לא תמה.

* פרק מתוך ספרו הנידח הנשכח וחסר ערך ספרותי ואידיוטי-מוסרי של אהוד בן עזר "ג'דע", סיפורו של שומר המושבה אברהם שפירא, עם עובד ויד יצחק בן צבי, 1993.

אליהו איתן היה אביו של רפול.

לכל דורש – ניתן לקבל את הספר, ללא קונטרס התמונות, בקובץ וורד עברי חינם.

* * *

אדיר כהן

מתוך המבוא לספרו החדש

החיים כואבים

התמודד עם הסבל ורפא את חייך

אמציה הוצאת ספרים, 2015

צריך לתפוס את היגון והאנחה

ולהכניסם לתוך הששון והשמחה.

(ר' נחמן מברסלב)

ליוויתי את אימי בשנת חייה האחרונה בה התייסרה במחלת הסרטן, שהיתה שנת סבל וייסורי אין קץ. כל תקופת המסע הנורא שלה בדרך הייסורים היה ספרו של אחיה המשורר בידיה והיא שבה וקוראת בו, שבה ומחובקת במילים העולות אליה מטורי השירים, נסחפת על ידי הצלילים אל זיכרונות בית אבא, קשובה לקולות תפילה הבוקעים אליה ונושאים אותה אל קבלת שבת וניגונו של אבא, חיוכה של אימא וזוהר עיניה בקדשה על הנרות, מרכינה ראשה לידיו המברכות של אבא המונחות על ראשה ומעבירות אליה ברכת האימהות עם איחולי הלב.

כשהיתה רואה אותי בסבלי שלי ובכאבי, בהתבונני בה מתענה ומנסה לשווא להרחיק את כאביה המשפדים את גווה בחומו של בקבוק חם ולהפיג כאבי ראשה במגבת ספוגה מים קרים, היתה מלטפת את ראשי ואומרת לי בלשונו של אחיה, שהיה קורא לפניה פרקים משירת ישראל ומן הקלאסיקה העולמית, "התעודד! הסבל בשעה שהוא מגיע לשיאו אינו נמשך זמן רב." ואת שורותיו אלה של אייסכילוס בפיה של אימי זכרתי לעולם. וכשהייתי צופה בה מתעוותת מכאב, חונקת את אנחתה, כולאת את זעקתה בתוכה כששפתיה רועדות אך לא משמיעות קול, היטבתי להבין דבריו של הרבי מקוצק: "כשאדם צריך לזעוק אך באין ברירה עליו לשתוק – זוהי הזעקה הגדולה ביותר..." וכל כך רציתי להאמין לדבריו של רבי מנדל מוורקי: "צעקה היוצאת מן הלב, אף על פי שאינה יוצאת מן הפה – מרקיעה שחקים וקורעת רקיעים..." אך זעקתה של אימי יצאה מגופה ומליבה, מכבדה שאוכל על ידי הסרטן ומנשמתה שנמחצה על ידי תודעת המוות. זעקתה שלה לא הרקיעה שחקים ולא קרעה רקיעים. אילמים השמיים ורקיעי מרום חומה אטומה בפני זעקתה של אימא שלי...

לא הספקתי להתחיל להתמודד עם סבלי המר לאחר שעצמתי את עיניה של אימי, שנשארו פקוחות כשהמוות שם קץ לסבלה כשהן צופות בחלל הריק שבתוכו אובדות ללא מענה כל זעקות סבלם של מיוסרי החיים, והלם בי מותו של אבי שבעה ימים לאחר מות אימי. עתה מלאה סאת הסבל, נתמלאה כוס היגונים עד תומה, ונשארתי טרף לייסורי, למחשבות המוות שליווני, להכרה המצמררת שחיים וסבל חד הם.

ובאו השנים הבאות של מותם של דודה אסתר, הנשמה האילמת שהיתה כאם לי ופתחה ליבה וביתה לפניי; של דוד יוסף בעל החלומות ואבי סיפורי הדימיון; של דוד אברהם שניסה לבלוע את החיים אך הם המרו לו; של חבריי לעבודה: סמי ומוסה, יוסף ושמואל, לאה וחנן, נאוה ואילן; של חבריי לנפש – דליה ויונה, משה ויאיר, של מוריי וקרוביי, שכניי וידידיי, ילדי שכניי בבניין מגורי, תלמידיי ורעיי – והפכה רשימת הפרידות לאין סופית ומסכת הכאב לא מסתיימת אף לרגע.

זכרתי את דברי הפילוסוף, שאני אוהב, פרידריך ניטשה, שאמר כי "ככל שהאדם מעמיק להתבונן בחיים כן הוא מעמיק להתבונן בסבל." היכרתי יותר ויותר כי כדבריה של הווילוק אליס, אכן "סבל ומוות הם חלק מן החיים, להתכחש להם פירושו להתכחש לחיים," ויותר ויותר התגבשה בי ההכרה כי "לשאת סבל פירושו לנצח את הגורל."

החלטתי כי כדי להתמודד בעצמי עם הסבל המלווה אותי אנסה לשתף את הרבים ואבקש להעניק כלי התמודדות לכל המתמודדים עם הסבל בתחנות שונות של חייהם, ויש כאלה שבמשך כל חייהם, אם אלה קשיי היום אשר כדברי "משלי בנימין": "קשה היום לא ימנה את חייו מעת לעת, מיום ליום, משנה לשנה, אלא מלחץ אחד לשני, מסבל אחד למשנהו, ממצוקה אחת לרעותה ומדמעה אחת לרעותה" ואם אלה כולנו אשר הסבל הוא לנו בן בית ואנו מתמודדים איתו יום יום.

הדברים היפים המעלים את הסבל, מרוממים אותו, מקדשים אותו לא סיפקו אותי. אהבתי לקרוא בספרו ההגותי של תומאס קארלייל בו כתב כי "כל כתר של אצילות עלי אדמות היה ויהייה תמיד כתר של קוצים." נהניתי מדבריו של אלברט הובארד "אלוהים לא יבדוק אותך בבקשו מדאליות, תוארים ודיפלומות אלא צלקות." אך אני דוחה את כתב הקוצים ואת הצלקות ואפילו את דבריו של הרמב"ם שאמר "התפארו בסבל כי הוא הגבורה הישרה והניצחון האמיתי."

אני מבקש, קודם כל, להתמודד עם שאלת משמעות הסבל ולשאול יחד עם ויקטור פראנקל: "היש טעם לכל הסבל הזה, לכל הגסיסה הזאת סביבנו? אם אין טעם לזה, אז בסופו של דבר אין משמעות להצלה. חיים שמשמעותם תלוייה במקריות, אם במקרה אתה ניצל או לא, בסופו של דבר אינם ראויים כלל,"

ולאחר התמודדות עם משמעות הסבל, עם הפילוסופיות השונות המבקשות להאירו ולנתחו ועם גילוייו השונים, מבקש אני בספר זה לתת כלים להתגברות על הסבל, כדבריה של מי שעשתה זאת להפליא, הלן קלר, שאמרה כי "על אף שהעולם מלא סבל, הוא מלא אף התגברות עליו."

לא לברוח מן הסבל נבקש אלא ללמוד כיצד נרפאים ממנו, לא מניחים לו להשתלט על חיינו, לחנוק את מחשבתנו, לדחוף אותנו לדיכאון ולאין אונים. כבר אמר הסופר המופלא מארסל פרוסט כי "אנו נרפאים מן הסבל רק על ידי חווייתנו אותו במלואו," אך דרך חוויית הסבל, שלא ניתן להימנע ממנו, אנו יכולים לצאת מחוזקים ולשמר את ייחודנו ואת טעם היותנו. ואכן צדקה הפילוסופית סימון וייל שכתבה כי "איננו צריכים לחפש כיצד לא לסבול, או כיצד להפחית את סבלנו, אלא לחפש איך לא להשתנות על ידי הסבל."

פתחתי דברי מבוא קצרים אלה בהתייחסות לסבל שבעמידה מול המוות, שבפרידה מאהובים וחברים, אך הסבל מקיף אותנו בכל תחומי החיים, וההתמודדות עם גילוייו השונים והמרובים תעסיק אותנו בספרנו זה. כך נקדיש פרקים נרחבים להתמודדות עם פרידה על ריבוי פניה, תוך הארה לא רק של צדדי הכאב והסבל שבה, אלא אף את האחיזה באופטימיות של הפגישה המחודשת.

ואכן היטיב להביע זאת ריצ'ארד באך שכתב: "אל לך להתעצב בבוא העת לומר 'שלום'. הפרידה חיונית היא קודם שתוכל לשוב ולהיפגש פגישה מחודשת בין אם עברו רגעים או גילגולי חיים." או כדברי הפילוסוף ארתור שופנהאור שכתב "כל פרידה יש בה מטעמו של מוות, וכל פגישה חדשה יש בה מטעמה של תחיית המתים."

נקדיש מקום לדיון באהבה וסבל, נשאל מדוע האהבה מייסרת, נבחן את גוויעתה של האהבה כאשר ילוו אותנו דבריו של ג'ובראן חליל ג'ובראן שכתב כי "האהבה אינה יודעת את מידת עומקה עד שעת הפרידה" ונרכוש תובנות לגבי סיפור האהבה שלנו, אשר כדברי סמואל קולרידג': "לפגוש, להכיר, לאהוב ולהיפרד זהו הסיפור הדואב של רבים מאיתנו, של כל לב ולב."

נדון בהתמודדות עם הסבל של הגירושין, של שבירתו של הבית, נאיר את הסבל שבעזיבת הבית, שבעקירה מבית ילדותך, שבהגירה לארץ זרה, שבריחוק מנוף מולדתך, שבזרות, שבניכור, שבקשיי הקליטה במציאות חדשה. ואכן צדק הסופר פראנץ וורפל שכתב כי "יש בני אדם שאפילו שינוי דירתם משרה עליהם עצבות, תלם אבוד של חיי הנפש נשאר תמיד מאחוריהם. גזר דין קשה הוא לכל אדם ואדם כשנגזר עליו להמיר את עירו באחרת, את ארץ מגוריו בשנייה."

פרקים נרחבים נקדיש להתמודדות עם הסבל במחלה, בנכות בחריגות, כאשר מולנו יעמדו דבריו הנוקבים של יהודה עמיחי: "אומרים התקפת-לב. מי מתקיף את מי? האם הלב את הגוף או הגוף את הלב? או אולי מתקיף העולם את שניהם," ונבחן איך מקלים את הסבל כאשר חיים אנו בתוך התמונה המבעיתה שמצייר המשורר אריה זקס, שבהיותו מיוסר במחלת הסרטן בה חלה כתב: "השאלה האמיתית היא אם אגיע לסיר בכוחות עצמי, אם אצליח להסתיר אי פעם כתם בסדין."

כפי שכבר היזכרנו בראשית המבוא שלפנינו נקדיש פרק נרחב להתמודדות עם הסבל של האדם המקבל פני מותו, הסבל של אוהביו המלווים אותו במסעו האחרון, הסבל של הפרידה, שלבי הקבלה וההשלמה עם המוות, הדרכים להפוך את סבל הפרידה לכוח בונה ויוצר. האם דבריו המאמינים של רבי ישראל בעל שם טוב: "יוצא אני מדלת אחת ונכנס בדלת אחרת" יסייעו לנו בהמעטת הסבל? האם בהתייחסותו הפילוסופית של אלברט איינשטיין, בה אנו משתמשים בטיפול הפילוסופי בהתמודדות עם המוות, יש הפחתה כל שהיא בסבל הפרידה? לדבריו: "האם אין מידה מסויימת של שביעות רצון בעובדה שהושמו גבולות טבעיים לחיי אדם, כך שבסיומם ייראו כיצירת אמנות?"

פרק מיוחד בתחום זה של הסבל בהתמודדות עם המוות יוקדש להתאבדות, להארת הפנים השונות והסבוכות של הסבל המוליך אל ההתאבדות ולסבל הפרידה, בו מתייסרים קרובים ואוהבים, ובכלים המיוחדים להקלת סבלם הייחודי הנורא. האם ימצא נוחם בדבריו הפיוטיים של הפילוסוף ניקולאס שאמפור שכתב: "כך אני עוזב את העולם מקום שהלב חייב להישבר או ליהפך לעופרת"? או שמא בדבריו הנתחניים של הסופר גרהאם גרין שכתב: "יהיה אשר יהיה פחדו של אדם מפני החיים, ההתאבדות היא מעשה של אומץ לב, פעולה מחושבת וצלולה של מתמטיקאי. היא נשקלת על פי חוק ההזדמנויות – כה הרבה נתונים שהחיים יהיו הרבה יותר אומללים מן המוות. החוש המתימאטי גדול מחוש ההישרדות."

[שם, עמ' 11-13]

המחבר, פרופ' אדיר כהן, הוא פרופסור לחינוך ולביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, ראש החוג לחינוך במיכללת עמק יזרעאל, עמד בראש בית-הספר לחינוך, בראש החוג לחינוך ובראש לימודי התרפיות בעזרת יצירה והבעה באוניברסיטת חיפה. מייסד לימודי הביבליותרפיה והתרפיה הפילוסופית וממטפחיהם בישראל ובעולם. הוא מחברם של ספרים רבים בביליותרפיה, פילוסופיה של החינוך, ספרות וספרות ילדים. עורכם של כתבי-עת בתחומים הללו וחתן פרסים רבים, ישראליים ובין-לאומיים.

אמציה הוצאת ספרים, ת.ד. 9067, אבן יהודה 40500. טלפון 052-8087052.

* * *

כּוּסִי בַּנְדוּרָה?

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

חבר ותיק

מבוגר ממני

שהיה רגיל בזונות

סיפר שפעם בעיר התחתית של חיפה

בימי המנדט

השאיר אתנן

אבל האישה רחבת האחוריים

שנותרה לשכב במיטה

נודפת ריח מי ורדים

התריסה נגדו בִּשאלה

כּוּסִי בַּנְדוּרָה

כלומר

הכוס שלי לא שווה לך יותר מעגבנייה

והאמירה שלה כל כך מצאה חן בעיניו

ששילש לה את האתנן

וויתר על ארוחת צהריים

* * *

אורי הייטנר

1. צרור הערות 15.4.15

* התייראו מן הצבועים – טרנד תקשורתי חדש. למשל, במאמר של רביב דרוקר ב"הארץ" ביום ראשון – לסנוט בנתניהו על כישלונו הגדול, ההתקדמות הגדולה של תוכנית הגרעין האיראני בתקופתו. ייתכן שהם צודקים. אולם אם נתניהו נכשל, היה זה בבחירתו באופציה הדיפלומטית, שאת תוצאותיה אנו רואים היום בלוזאן, ולא באופציה הצבאית. אלא שבראש התוקפים את האופציה הצבאית עמדו אלה הסונטים בנתניהו על תוצאות בחירתו בדרך שעליה הם המליצו. והם לא הביעו התנגדות לאופציה הצבאית מתוך העדפת אופציה אחרת, אלא הציגו אותה כאופציה מטורפת, בלתי לגיטימית.

כה אמר המלך ינאי לאשתו שלומציון, טרם מותו: "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינם פרושין, אלא מן הצבועין... העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס."

* האם אובמה נאיבי? רביב דרוקר לועג ל"מסוקסים בירושלים" המציגים את אובמה כנאיבי. אובמה אינו נאיבי? דומני שהתנהלותו במשבר המצרי יכולה להעיד על כך. כאשר המוני מצרים יצאו לרחובות בקריאה להדחת הרודן מובארק, אובמה תמך בהדחתו. הרי הוא רודן והמהפכה היא עממית, בשם הדמוקרטיה. כאשר "האחים המוסלמים" ניצחו בבחירות הוא תמך בהם, הרי זו דמוקרטיה והם נבחרו בבחירות חופשיות. כאשר א-סיסי ביצע את ההפיכה, הוא יצא נגדו והטיל עליו אמברגו ועיצומים, כי היתה זו הפיכה צבאית נגד שלטון לגיטימי שנבחר בבחירות.

בכל נקודת זמן, קיבל אובמה החלטה הגיונית, בהנחה שמצרים היא מדינה מערבית. אלא שמצרים אינה מדינה מערבית. בתמונה הכללית, אובמה תמך בהדחת בן בריתה הנאמן של ארה"ב, תמך בקנאות האסלאמית שנבחרה בבחירות אך הייתה הופכת את מצרים לאיראן 2 עם כל המשמעות של הדבר לישראל, למזרח התיכון ולעולם כולו, ויצא נגד מי שהציל את מצרים, את המזה"ת ואת העולם מעונשה של איראן 2.

נאיבי או לא? אם אין זו נאיביות, הרי צודקים בעלי תאוריית הקונספירציה שאובמה הוא שליח "האחים המוסלמים" שהשתלט מטעמם על הבית הלבן. בעיניי, התאוריה הזאת היא בדיחה הזויה. אבל אלו שתי האפשרויות היחידות לניתוח דרכו.

* המבוגר שאינו אחראי - השילוב הקטלני בין מדיניותו הפייסנית של אובמה כלפי איראן ומדיניותו הצינית של פוטין, שבא לידי ביטוי בחתירה האמריקאית להסכם המתיר לאיראן להיות מדינת סף גרעינית בסמכות וברשות לצד הפשרת עסקת טילי הנ"מ הרוסיים לאיראן, מעיד על המצב הקשה בו נתון היום העולם. במקום לנהוג כמבוגרים האחראיים, מנהיגי מעצמות העל מקדמים מרוץ חימוש גרעיני מטורף ליד חבית הנפט (תרתי משמע) הנפיצה בעולם, והופכות מדינת טרור ג'יהאדיסטית למעצמת על ומדינת סף גרעינית. עולם מטורף.

* חזית אחידה נגד הסכם הגרעין האיראני – המחנה הציוני פרסם נייר עמדה בנושא הסכם הגרעין האיראני. הנייר מבטא קונצנזוס לאומי, הדוחה את ההסכם המסוכן, ומציע שינויים מהותיים בתוכנו, על מנת שיהיה קביל וניתן יהיה לחיות איתו. הפרמטרים על פיהם נדחה ההסכם הנרקם דומים מאוד לאלו שבעטיין נתניהו דוחה אותו, והשינויים המוצעים דומים מאוד, כמעט זהים, לאלו של הממשלה. במסמך נאמר בפירוש שבסוגיית הגרעין האיראני אין בישראל קואליציה ואופוזיציה.

המסמך הזה חשוב מאוד. ראוי שישראל תציג בפני אובמה ובפני העולם חזית אחידה נגד ההסכם. אובמה רגיש מאוד לביקורת הישראלית, וכל ההתנהלות המכוערת שלו כלפי נתניהו, היתה פעולה פוליטית קרה ומחושבת שנועדה להסיר את המכשול העיקרי שראה בפני השגת מטרתו – ההסכם לפיוס איראן. הוא בנה על הקרע בישראל ערב הבחירות, שחלק ניכר ממנו התמקד בסוגייה האיראנית, במתקפה המכוערת על שליחותו של נתניהו לבתי הנבחרים ועוד. אחדות השורות בישראל והתייצבות האופוזיציה, בנושא לאומי זה, לצד הממשלה, עשויה להשפיע לטובה על המאבק לסיכול ההסכם. התנהגותה הבלתי ממלכתית וחסרת האחריות של האופוזיציה לפני הבחירות, כאילו אין מחר, ראויה לגינוי, אך חומרת השעה אינה זמן לחשבונות העבר.

ברק רביד ב"הארץ", ולמחרת – מאמר המערכת של העיתון, תקפו בחריפות את נייר העמדה, והציגו אותו כנייר פוליטי שכל מטרתו להביא להצטרפות המחנ"צ לממשלה ולמינוי הרצוג לשר החוץ. ניתן להבין את החשד הזה לאור הפער בין ההשתלחות לפני הבחירות להתיישרות אחריהן. אבל הציניות אינה בעמדה הנשמעת עכשיו, אלא בקמפיין המרושע טרם הבחירות. רביד עצמו כתב שנייר העמדה נוסח, בעיקרו, בידי עמוס ידלין, והוא מבוסס על מאמר שידלין פירסם השבוע באתר האינטרנט של המכון למחקרי ביטחון לאומי, שבראשו הוא עומד. ידלין עצמו אינו ח"כ, אינו מועמד לשר ולבטח אין לו כל אינטרס אישי בהצטרפות לממשלת אחדות, כך שרביד חושד בכשרים.

* אופוזיציית אחריות לאומית –  כפי שאני כותב שוב ושוב מאז הבחירות, אני מצדד בהקמת ממשלת אחדות לאומית, הנחוצה היום מסיבות רבות, והמאבק לסיכול הסכם הגרעין האיראני, המסכן את ישראל, את המזה"ת ואת האנושות, הוא רק אחת מהן. עם זאת, הסיכוי להקמת ממשלה כזאת קלוש, כיוון ששני הצדדים אינם מעוניינים בה. אהיה מאושר להודות שטעיתי בהערכת המצב.

עם זאת, אין צורך בממשלת אחדות, כדי לצפות מן האופוזיציה לנהוג באחריות ופטריוטיות. סוף סוף, הדרך הקיצונית, של הקרבת כל אינטרס לאומי על מזבח קמפיין "רק לא ביבי" – לא ממש הוכיח את עצמו. להיפך.

* עוזי ברעם בעקבות אחיו – "הארץ" מגוייס לקמפיין נגד הקמת ממשלת אחדות לאומית (חריג יחיד, כרגיל, היה שלמה אבינרי שבמאמר בערב שבת קרא להקמת ממשלה כזאת). רק ביום שני התפרסמו שלושה מאמרים, של ברק רביד, אבירמה גולן ועוזי ברעם נגד הקמת ממשלה כזאת. עיני צדה בעיקר משפט אחד במאמרו של ברעם, האומר הכול:

"הדעת נותנת, שרוב מצביעיו של בנימין נתניהו וכל מצביעי נפתלי בנט ואביגדור ליברמן רוצים מדינה יהודית הרבה יותר משהם רוצים מדינה דמוקרטית."

אביו של עוזי ברעם, משה ברעם, כיהן ששר בממשלת רבין הראשונה, והשתייך לדור המפא"יניקים שהקימו מדינה שהוכרזה בזו הלשון: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

בניו של משה ברעם התפצלו. בן אחד, חיים ברעם, הלך מנעוריו לשמאל הרדיקאלי, הקומוניסטי, האנטי ציוני ואנטי ישראלי. בנו עוזי המשיך בדרך אביו, הלך למפלגת העבודה ושירת כשר בממשלת רבין השנייה. אמנם עוזי ברעם השתייך תמיד לאגף היוני במפלגתו, אך תמיד היה חלק מן הקונצנזוס הציוני. למרבה הצער, לאט לאט מחלחלת לכתיבתו השפעת אחיו, לפיה קיימת סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית. (אגב, לאחים ברעם אחות שחזרה בתשובה ומתגוררת בהתנחלות ביו"ש).

* בזכות ההרתעה הגרעינית – לפני כשבועיים פירסמתי תחזית, על פיה כותבי "הארץ" יתקפו את "צביעותה" של ישראל, הנאבקת בגרעין האיראני בעוד היא, על פי מקורות זרים וכו'. יצחק לאור, למשל, האשים היום את ישראל, שכיוון שיצרה פצצה גרעינית, היא גרמה למרוץ חימוש גרעיני במזה"ת, והזכיר גילוי דעת של אנשי רוח ב-1966 שהזהירו מפני התוצאה הזאת.

איזו איוולת. הרי אם אכן תצליח איראן, בחסות ארה"ב, לייצר נשק גרעיני, הדבר היחיד שעשוי למנוע בעדה מלהטיל פצצות על ישראל, הוא ההרתעה הגרעינית הישראלית והחשש מפני "ברירת שמשון" (על פי מקורות וכו'), אותה "מכה שניה", שבכוחה להחריב את איראן אם תעשה כן.

ההרתעה הגרעינית הישראלית גרמה לצבאות מצרים וסוריה ריסון במלחמת יום הכיפורים והיא אחד הגורמים (לא היחיד) לכך שמאז אותה מלחמה הערבים לא העזו עוד לתקוף את ישראל במלחמה כוללת. סביר להניח שההרתעה הגרעינית הישראלית היא הגורם המרכזי להסכמי השלום של ישראל עם מצרים ועם ירדן.

לאור תוקף את הדוקטרינה המחייבת עליונות גרעינית ישראלית. אולם בזכות דוקטרינה זאת ישראל השמידה את הכורים הגרעיניים של עיראק ושל סוריה. בניגוד מוחלט לדבריו של לאור, ללא ההרתעה הגרעינית הישראלית ודוקטרינת העליונות ובעצם המונופול הישראלי על גרעין במזרח התיכון – מדינות ערב היו מצוידות מזמן בנשק גרעיני וספק אם הן היו מתאפקות משימוש בו להשמדת ישראל.

* לא על הגרעין לבדו – עם כל החשיבות בהרתעה גרעינית, מדינה שפויה לעולם לא תסמיך עליה את ביטחונה. מדינת שפויה תבטיח לעצמה מרחבי ביטחון רחבים דיים כדי לא להיות לעולם עם הגב אל הקיר וכדי שלעולם לא תעמוד בפני מצב שבו תידרש להשתמש בפוטנציאל הגרעיני הרה האסון. לכן, בניגוד לקונספציות מסוימות בישראל, אסור לישראל לראות בהרתעה הגרעינית תחליף לצבא קונבנציונלי חזק ולגבולות בני הגנה. את הביטחון של מדינת ישראל יש להשתית על השילוב של צבא חזק וגבולות בני הגנה, כשברקע – הרתעה גרעינית, שנועדה לשמש להרתעה בלבד, או לשימוש, חלילה, רק במצב של ודאות קרובה להשמדה.

* האביב האנטישמי – אחרי שבשבוע שעבר גדעון לוי גער באובמה ותקף אותו בחריפות רבה על כך שמתוך פחד הוא מלטף את ישראל ומתחנף אליה, את השבוע החדש הוא פתח בנימה אופטימית, אם כי מסוייגת. למה מסוייגת? כי את הכותרת הוא סיים בסימן שאלה.

למה אופטימית? כי הכותרת היא "תחילתו של אביב אמריקאי?"

ומה גרם לו לאופטימיות, לתחושה אביבית כל כך? הוא דיווח בשמחה על כנס אנטישמי בארה"ב של גורמים המכנים את וושינגטון כ"אזור כיבוש ישראלי" ומנסים להוביל מלחמת שחרור. סוף סוף התעוררות מעוררת תקווה.

משפט אופייני, האומר הכול על הכנס, על גדעון לוי ועל האכסנייה שהפכה אותו לחלון הראווה שלה: "לא הפוליטיקאים, אלא השתדלנים ובהם הלובי היהודי, הם שמנהלים את המדינה הזאת."

נראה שמפעל חייו של הנ"ל הוא כתיבת פרק נוסף בפרוטוקולים של זקני ציון.

* גם בזה אנו אשמים – עודה בשאראת, איש "הארץ", מצא את האשמים בטבח הפלשתינאים בירמוכ. ישראל, כמובן! – בשל ה"נכבה" בה גורשו הפלשתינאים למחנות פליטים בלה בלה בלה. והעונש – על ישראל לקלוט בתוכה את הפלשתינאים החיים בסוריה.

* הטרנד ה"קורבניסטי" – יש כל כך הרבה ציניות בטרנד הנִקְלֶה של הצגת ישראל כמי שהופכת אחרים לקורבנות, כביכול, תחת סיסמת השווא של "להשתחרר מתחושת הקורבן."

* מה הבעייה שלכם? – כאשר אני קורא את שוללי מסעות הנוער לפולין במשפטים דמגוגיים כמו: "ביום הם צועדים עם דגלים, בלילה הם שותים בפאבים," ברור לי שאין להם בעייה עם כך שהם שותים בפאבים.

* נאצים מתים בשיבה טובה – ערב יום השואה תשע"ה. הסופר הנאצי גינטר גראס מת. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

* מטהרים את השרץ הנאצי – מרבית שנותיו כסופר, גראס קרא לעמו להתמודד עם עברו. אך הוא עצמו לא התמודד עם עברו כנאצי, לוחם הוואפן SS. במשך עשרות שנים הוא הכחיש את עברו (וכשסיפר על עברו, עשה זאת באופן חלקי ומסולף). האם הוא ייזכר כמי שכתב את "תוף הפח" האנטי נאצי, או כנאצי בנעוריו ובזקנתו? איני יודע. אני יודע איך ראוי שייזכר. אין ספק, יהיו מי שימשיכו לשתף פעולה עם הכחשת עברו, אך אני מקווה שיהיו מי שידאגו להזכיר לעולם שמדובר בנאצי, שהתחנך בהיטלר יוגנד, על סמך חינוכו התנדב לוואפן SS ועל סמך חינוכו, גם בזקנתו האשים את היהודים שהם הסכנה הגדולה לשלום העולם. אה, לא את היהודים, "רק" את מדינת היהודים, שזו כמובן אנטישמיות פוליטיקלי קורקט. האיש נאצי.

אילו גראס היה אינסטלטור, הוא היה אינסטלטור נאצי. אבל הוא סופר ולכן הוא הוא סופר נאצי. וכתביו אחרי שיצא מהארון, מעידים שגם על פי הקורפוס הספרותי שלו, הוא סופר נאצי.

אני מתנצל אם מישהו נפגע מכך שאני שמח כשנאצים מתים.

* לקח רפיח – יש להתייחס בזהירות לממצאי התחקיר הצה"לי על קרב רפיח ב"צוק איתן", כפי שהודלפו לתקשורת, כיוון שהדלפה, באשר היא, עלולה להיות סלקטיבית, מוּטה ומשרתת אינטרסים זרים. אך עם כל הזהירות ניתן לקבוע, שהתמונה שעולה מצביעה על הבעייתיות בהפסקות האש החוזרות ונשנות במהלך לחימה. לא זו בלבד שהן בולמות את האופנסיבה, הן גם יוצרות ערפל ובלבול הגורם לאסונות. במיוחד כאשר לא ניצב מולנו צבא מסודר ואחראי, אלא ארגון טרור הבז לכל הכללים ומפר בשיטתיות את כל הפסקות האש.

* צבועים בשם שלטון החוק – בימי ילדותי, לא היתה חיה כזאת חמץ בפסח. מי שרצה לאכול חמץ, היה עליו לקנות מראש ולהקפיא, או לנסוע ליפו או לנצרת. היום החמץ נמכר ומוצג חופשי וגלוי בכל ערי ישראל. בילדותי לא היה חוק החמץ. היום הוא קיים. ניתן להסיק מכאן מה דעתי על חוק החמץ ועל חקיקה דתית בכלל. אני סבור שאת דמותה היהודית של הפרהסיה הישראלית יש לקבוע בהסכמה חברתית, בהידברות, ביצירת נורמה, לא בחקיקה.

עם זאת, ההתנפלות על עמית סגל שיצא נגד הפרת חוק החמץ היא צבועה. הוא אמר אמת. הוא לא אמר שהחוק מוצדק, וכמובן שאמירה שהחוק מוצדק היא לגיטימית לחלוטין. הוא רק אמר שמי שמפרים חוק ומצפצפים עליו – אל יישאו ברמה את שלטון החוק. הוא צודק לחלוטין.

כל חוק יש לקיים, גם אם איננו אוהבים אותו. ובוודאי שמי שמטיף מטעם שלטון החוק מחויב בכך.

* לא משלנו – וכמובן שההתנפלות על סגל היא פחות בשל תוכן דבריו, ויותר כיוון שהוא "לא משלנו". הו, כמה הם חיכו להזדמנות, כמה הם ארבו לו, עד שייתן להם תואנה להלקותו.

קשה, הו כמה קשה להם לחיות עם העובדה, שאחד המוכשרים והמוצלחים בכתבי הטלוויזיה בישראל, הוא "לא משלנו".

* שיני בנים תקהינה – הטענה העיקרית המושמעת נגד סגל, היא פעולת הטרור של אביו, חגי סגל, איש המחתרת היהודית. עמית סגל אחראי לפעולה שבוצעה שנתיים לפני הולדתו.

* מיהו אוייב? – מי שמתייחס לצה"ל כאל אוייב הוא אוייב. מי שמרים יד או אבן על חיילי צה"ל ומפקדיו הוא בוגד ואוייב. מי שמשחית ציוד צה"לי, מי שפוגע ברכב צה"לי הוא אוייב. מי שחודר לבסיסי צה"ל ולמוצבים של צה"ל למבצעי ונדליזם הוא אוייב. חייל המסייע לאוייב הוא בוגד. חייל המעביר ידיעות לאוייב הוא מרגל. יש להעמיד את אלעד סלע לדין על בגידה וריגול חמור. אם יורשע, מן הראוי שייענש בכל חומרת הדין ויבלה שנים רבות מאחורי סורג ובריח.

* נפוטיזם אמריקאי – התמונה המסתמנת של הבחירות לנשיאות ארה"ב, היא של התמודדות בין קלינטון לבוש. זו תמונה קצת מדאיגה של הדמוקרטיה האמריקאית. האם בכל ארצות הברית של אמריקה, המונה 320 מיליון איש, רק קומץ משפחות מסוגלות להוציא מתוכן נשיאים?

* ביד הלשון: עלילון – הרצאה ששמעתי השבוע פתחה בפניי צוהר לסוגה תרבותית שלא הכרתי – קומיקס על השואה; דרך אמנותית להתמודד עם מוראותיה ולבטא את אימתה. התחילו בה כבר אמנים יהודים במחנות עצמם, והמשיכו בני הדור השני והשלישי.

קומיקס בעברית – עלילון, מן המילה עלילה. המילה קומיקס נובעת מקומדיה. לפחות בנוגע לסיפורים המאויורים על השואה, השם העברי מתאים לאין ערוך.

2. ה"צומוד" של אהוד מנור

לפני עשר שנים הלך לעולמו חתן פרס ישראל לזמר עברי, הפזמונאי אהוד מנור.

אחיו הצעיר של אהוד מנור, יהודה, נפל בתעלת סואץ במלחמת ההתשה. אהוד מנור כתב שירים רבים על רקע מות אחיו. הידוע בהם הוא "אחי הצעיר יהודה" וכן "אחי", "הבית ליד המסילה" ועוד.

וכך סיפר אהוד מנור על שירו "יליד הארץ": "זה שיר תודה לאימי ולאבי. נכתב כמה שנים אחרי שאחי נהרג. אני חושב ב-71' או 72'. אימא שלי התקשרה אליי כאשר שמעה את השיר, בכתה והודתה לי. אחרי שאחי נהרג, היא חזרה על המשפט 'למה הייתי צריכה לבוא לארץ, וכל הביוגרפיה אולי היתה אחרת והילד היה חי.'" (מתוך ספרו של עופר גביש "שיר לדרך").

השיר הוא תשובתו של אהוד מנור לאמו.

אבא שר אני לךָ

על שיום אחד קמת ותלך.

אמא זה השיר הוא לךְ

על ימי לכתך אחרי אבי לכאן.

שמש בא אל החלון

ענף ירוק מלילה נעור

וילד שפקח עיניו לתכלת

כאן בארץ אל

בצל כרמל

ליד הנחל.

במלחמת יום הכיפורים חוותה מדינת ישראל את אחת הטראומות הקשות ביותר בתולדותיה. אף שהניצחון במלחמה הזו הוא אולי ההישג הצבאי הגדול ביותר בתולדות צה"ל – ההפתעה, תחושת הכישלון בראשית המלחמה, המיספר הגדול של ההרוגים והפצועים – גרמו לשבר מוראלי כבד, שספק אם התאוששנו ממנו עד היום. אחד מביטויי השבר, היה גל גדול של ירידה מן הארץ לאחר המלחמה – גל שבעקבותיו גינה ראש הממשלה יצחק רבין את היורדים, וכינה אותם "נפולת של נמושות."

בימים הקשים של המלחמה, כתב אהוד מנור את שירו "ללכת שבי אחריך". בעיצומה של רעידת האדמה, לנוכח הכאב הנורא שהתחבר לכאב על נפילת אחיו, 4 שנים קודם לכן, ביטא אהוד מנור בשירו מחוייבות טוטאלית לארץ ישראל ולמדינת ישראל, "צומוד" ששום דבר בעולם לא יערער אותו.

להיוולד כל בוקר מחדש

עם כל מילת פרידה למות מעט

ולהביא אל העולם עוד בן ובת

בארץ של חלב, מרור ודבש.

ללכת שבי אחרייך

לנשום את השמש הצורב

לחלום אותך מול שמייך

לכאוב אותך ושוב להתאהב.

לשאת חלום מבטן, מדורות

לשאול באביבייך נחמה

לחיות על פני ובתוכי האדמה

הנוראה והיפה הזאת.

עם ערב הד קולנו יעלה

מבוקר יום אלינו הוא יבוא

ופדיוננו יראה עד בוא ערבו

מתי סוכת שלומך עלינו תיגלה.

ללכת שבי אחרייך

לנשום את השמש הצורב

לחלום אותך מול שמייך

לכאוב אותך ושוב להתאהב.

"ללכת שבי אחריך" הוא שיר של כמיהה לשלום. "מתי סוכת שלומך עלינו תיגלה." אך הוא בראש ובראשונה ברית עולם עם הארץ, ברית בלתי מותנית. לא כי הארץ מושלמת. היא אינה מושלמת. היא לא רק ארץ זבת חלב ודבש, אלא "ארץ של חלב מרור ודבש". אדמת ארץ ישראל יפה, אך גם נוראה. השמש של הארץ צורבת, לאהוב את הארץ זה גם לכאוב אותה, להיוולד בארץ בכל בוקר מחדש, זה גם למות מעט עם כל מילת פרידה.

אך אנו נושאים חלום מדורות – אנו זכינו להיות הדור המגשים את חלום הדורות של העם היהודי. לא בכדי, שורת הפזמון, "ללכת שבי אחרייך" הותאמה ללחנה של השורה "עוד לא אבדה תקוותנו" מתוך ההמנון הלאומי. בזכות החלום הזה והתקווה הזאת, על אף הכאב והמרור, שאהוד מנור חווה באופן אישי כל כך קשה, בנפול אחיו הצעיר יהודה, הוא אינו מוותר. הכאב והצער אך מחזקים את הזיקה והמחויבות שלו לארץ, ללכת שבי אחריה, לחלום אותה, לכאוב אותה ושוב להתאהב.

תשע שנים ומלחמה אחת מאוחר יותר, האדמה הנוראה והיפה הזאת, עליה כתב ב"ללכת שבי אחריך", בערה. היה זה במלחמת לבנון הראשונה. אהוד מנור התנגד למלחמה הזו והיה שותף למאבק נגדה.

ובמלחמה הזו הוא כתב שיר מחאה. אך היה זה שיר מחאה יוצא דופן. מצד אחד, הוא ביטא בו את התנגדותו ומחאתו וביכה את ארצו ששינתה את פניה. מצד שני, הוא יצא נגד האווירה השלטת באותם ימים בקרב חלקים מן הציבור שאליו השתייך, הציבור המתנגד למלחמה. באותם הימים, בקרב חוגי השמאל ומתנגדי המלחמה, רבו דיבורים של ניכור מהמדינה, מצה"ל, מן הארץ. "אם שרון יהיה פעם ראש הממשלה, אני ארד מהארץ," היתה מנטרה אופנתית באותה תקופה. באותם ימים החלה תופעת הסרבנות ולצדה תופעת "הראש הקטן" בצה"ל.

 אהוד מנור היה שותף לכעס ולכאב, אולם המסר שלו היה הפוך. "בגוף כואב, בלב רעב" המסר שלו היה "כאן הוא ביתי." אמירה, לפיה הארץ הזו, המדינה הזו, אינה שייכת לשלטון זה או אחר, למדיניות זו או אחרת. שלטון בא ושלטון הולך, מדיניות מתחלפת, אך אין לנו ארץ אחרת, אין לנו מדינה אחרת.

 לא היתה בכך בשום אופן השלמה עם המצב. "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה. לא אוותר לה, אזכיר לה ואשיר כאן באוזניה עד שתיפקח את עיניה," הוא שר. זהו שיר של מאבק. אך מאבק של אוהב, של מחוייב, שלפני הכול ומעל הכול מצהיר ומתחייב: "אין לי ארץ אחרת."

אהבתו של אהוד מנור לארץ ישראל אינה תלויה בדבר ואינה מותנית בשביעות רצון ממה שקורה בה בתקופה זו או אחרת.

נזכרתי בשיר הזה ובמסרים שלו, כאשר לאחר בחירתו של נתניהו ב-1996 אמרה לאה רבין ש"בא לה לקחת את המזוודות ולהסתלק מכאן." נזכרתי בשיר שנית בתקופת ההתנתקות, כאשר שמעתי מפי הקיצונים שבמתנגדי ההתנתקות דברי ניכור ומיאוס כלפי המדינה, קריאה לסרבנות ולאי הנפת דגלי המדינה. בעיניי, זוהי כפירה בעיקר.

אין לי ארץ אחרת

גם אם אדמתי בוערת.

רק מילה בעברית חודרת

אל עורקיי, אל נשמתי.

בגוף כואב

בלב רעב

כאן הוא ביתי.

לא אשתוק, כי ארצי

שינתה את פניה.

לא אוותר לה, אזכיר לה

ואשיר כאן באוזניה

עד שתפקח את עיניה.

אין לי ארץ אחרת

עד שתשנה פניה

עד שתפקח את עיניה.

לפני שנים אחדות סירבו תלמידים בבית הספר עירוני ד' בת"א לשיר את השיר הזה, בטענה שזהו שיר פשיסטי. זוהי תערובת של בורות, טיפשות, קלות בלתי נסבלת של השימוש במונח "פאשיזם"; כנראה מדובר בחבורת נערים מוסתים ושטופי מוח.

 אך יש משהו סמלי בכך שהדברים נאמרו דווקא על שיר מחאה נגד מלחמת לבנון, שכתב מי ששייך למחנה הקרוי "מחנה השלום". בסופו של דבר, המחלוקת על גבולות המדינה, על סוגיות השלום והביטחון, עם כל חשיבותה, עשויה להיות מחלוקת לשם שמיים בתוך המחנה הציוני, הפטריוטי.

אולם בין המחנה הזה, לבין המחנה האנטי ציוני, האנטי פטריוטי שרויה תהום. תהום תרבותית פעורה בין מי שמזדהים עם המסרים של "אין לי ארץ אחרת", "ללכת שבי אחריך" ו"יליד הארץ", לבין המסרים ההרסניים של הפוסט ציונות; המסרים המפרקים חברה החיה באזור שאינו מוכן להשלים עם קיומה והיא נאלצת עדיין להילחם על קיומה.

אהוד מנור רחוק ת"ק על ת"ק פרסה מהמסרים הללו. את הבוז העמוק שהוא רוחש לרוח הזאת, הוא ביטא בפרודיה "מחרתיים":

בלב חושש מאוד, ביד רועדת,

ברגל חלשה, כמעט מועדת,

ללא חלום, בראש מורכן, בגוף תשוש –

אנחנו זוחלים לעבר הייאוש.

פנינו אל השמש השוקעת,

נפשנו מתקווה גדולה נוקעת.

לקול תרועת החצוצרות הישנות,

אנחנו מאבדים את כל העשתונות.

יחד, בגרון ניחר,

נזמר: "רק לא מחר."

מן המטרה ברחנו.

אחרונים תמיד אנחנו.

ואת המנגינה הזאת

אפשר להפסיק.

אני רואה ב"יליד הארץ", "ללכת שבי אחריך" ו"אין לי ארץ אחרת" טרילוגיה. טרילוגיה של "צומוד", של דבקות בארץ ללא חשבון, של אהבת מולדת בלתי מותנית.

אהוד: לצערנו רושמה של מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 – הולך ומתעמעם, ולוא גם מן הסיבה שעברו כבר יותר מ-40 שנים מאז התרחשה, ולמעשה זוכרים אותה כיום אולי רק הישראלים שגילם מעל 50 שנה – ושגם היו בארץ באותה תקופה [לא כולל יותר ממיליון עולי רוסיה!] – וגם, שהם יהודים!

ועברו כבר קרוב ל-50 שנה מאז מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, ולמעשה זוכרים אותה כיום הישראלים כנ"ל – שגילם מעל 60 שנה לערך, ושהם עוד מעט קט – כמעט רק ציבור הגימלאים!

ועברו כבר קרוב ל-67 שנה מאז מלחמת השחרור ב-1948, כאשר עמדנו כולנו, היישוב העברי, כשש מאות אלף יהודים – בפני השמדה בידי צבאות ערב הממוכנים ושואפי ההרס, וזאת רק כשלוש שנים לאחר השואה – ולמעשה זוכרים-ממש את הימים ההם רק הישראלים שגילם כיום מעל ל-70 שנה ושגם היו בארץ באותה תקופה!

וכמה הם מתוך כלל אזרחי ישראל היהודיים כיום?

וזו אולי הסיבה שחלקים בעם, ובייחוד בתקשורת – במזיד, או מתוך צביעות, טמטום ובורות – אינם מפנימים את האיום הקיומי שבפניו עמדנו ב-48', ב-67' וב-73' – איום שעדיין קיים גם כיום, (אם כי כנראה לא במלחמה כוללת מצד מצרים וסוריה) – ולכן חלקים אלה בעם חיים בגן עדן של שוטים ושל אידיוטיזם מוסרי!

* * *

עמוס אריכא

נכות מוסרית בלתי-נסלחת של מדינת היהודים

שתי שואות התרחשו במרוצת המאה העשרים, הראשונה בשנות מלחמת העולם הראשונה (1915-1918), כאשר התורכים טבחו באכזריות מטורפת בבני העם הארמני כמיליון וחצי מבניו, והשנייה שפקדה את העם היהודי במלחמת העולם השנייה כאשר שישה מיליון מבני עמנו נספו. מיספרים מפלצתיים אלה מטעים, שכן מבחינת המכה היתה שואת הארמנים כשואה השנייה ליהודים. בעת שהתחילה ההתנכלות העות'מנית לארמנים, שברובם היו נוצרים, נאמד מיספרם של אלה שבשליטת התורכים בשניים וחצי מיליון. פירוש הדבר, השמדת-עם.

בימים אלה מלאו מאה שנים מאז הטבח המרושע והבלתי-נמחל. העולם לא נרעד, לא הזדעזע והתעלם מגודל האסון שהתחיל בהר משה, "מוסא דאג", היכן שהצטופפו כמה אלפי ארמנים להתגונן מפני בעלי המאכלות, ויצרו את עלילת מצדה שלהם בדמם.

מי שהצליח, מעשה פלא, להרעיד במילים בלבד את מיתר המוסר של העולם המתכחש ולהטות לב קשוב לזעקת שארית הארמנים, היה הסופר היהודי הנודע פרנץ וורפל, שלקראת סוף שנות העשרים, נוכח המאמצים של תורכיה לקבור את השחיטה הגדולה בהיסטוריה (עד אז!) הצליח להציב את החרפה האנושית הזאת במרכז ההיסטוריה. הוא זיעזע את העולם כשבשנת 1933 התפרסם בגרמנית הרומן המרטיט שלו, "ארבעים הימים של מוסא דאג".

הנאצים התנכלו ליוצר וליצירתו ופרנץ וורפל שהוחרם נאלץ להימלט על חייו מאוסטריה לאחר הסיפוח, והצליח עם יוצרים נוספים למצוא מקלט בקליפורניה. שם, כעבור שנים אחדות, לאחר שני התקפי לב, מת והוא בן חמישים וחמש.

לאחר מותו, הצהיר האב הארמני מוונציה, בזדקיאן: "פרנץ ורפל הוא הגיבור הלאומי של הארמנים. ספרו הגדול הוא נחמה לנו – לא, לא נחמה, באשר אין נחמה – אך חשיבותו היא בקיומו. הוא מבטיח שמה שקרה לעמנו לעולם, לעולם לא ישכח..." (ציטוט מויקיפדיה).

ההמשך הנורא מכול, ידוע.

את השורות הבאות כתבתי מכבר – ולא אשנה מהן כפסיק:

"...ואנחנו לא מצאנו עוז בנפשנו עד היום להכיר בשם מדינת ישראל בטרגדיה הארמנית. זו איננה חרפה בלבד, שכן אין בנמצא מילה מתאימה לקבוע את גבולות המחדל המחפיר והמכלים הזה. יבוא יום ונבין את עומק החטא המוסרי בחוסר יכולת מנהיגינו להודות בקיומה של השואה הארמנית. היינו צריכים להיות הראשונים להודות בה, ומשלא עשינו זאת, החטא הזה הופך לצל קודר משנה לשנה ומשקלו המעיק גובר, וסימן שאלה ענק מתנוסס מעל כולנו ומעל בית הזיכרון שלנו.

מדי פעם, כאשר עלתה וצפה הבעייה הזאת שלא תניח לנו, מצאו מנהיגינו נימוקים מנימוקים שונים להתחמק מתיקון העוול הזה. בדרך זו הפכו התלבטויות המושפעות מרקמות פוליטיות את הכתם הזה לאות קין בוער במצח אומתנו.

יבוא יום וילדינו ונכדינו ישאלו את השאלה הנדרשת, איך עמדה ושתקה האומה שמקיימת בכל שנה את יום הזיכרון לשואה. עד שלא נתקן את העוולה הארמנית הזאת שאין ולא תהיה לה כפרה, יהיה מוסר האומה העברית חסר כחרמש ירח בלידתו. הירח הזה יוותר בפגימותו ומעולם לא יתמלא בגלל הצל הכבד שמכסה עליו ולא ירפה מאתנו עד שנקום נצעק שישמע העולם כי טעינו ושגינו, ובאגרופים קמוצים נכה בחזנו.

אהוד: אני לא צריך להזכיר לך כי לפני 100 שנה, בימי רצח הארמנים – קרוב היה גם גורלו של היישוב היהודי הדל בארץ-ישראל להיות כך, לולא עמדה לנו עזרתה התקיפה של ארה"ב, שעדיין היתה ניטראלית באותה תקופה.

וכן שמדינת ישראל טרם היתה קיימת לפני 100 שנה, כך שקצת מוגזם מצידך לומר לנו בפאתוס נבואי – כיצד עמדנו ושתקנו!

* * *

הזמנה

לערב המוקדש לרגל צאתם לאור של כרכים ה'-ו' של

"קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה"

מאת פרופ' נורית גוברין

האירוע יתקיים בבית הסופר ע"ש טשרניחובסקי, רח' קפלן 6, תל-אביב,

 ביום ד', י' באייר תשע"ה (29.4.2015) בשעה 19.30

(חנייה חופשית מהשעה 19.00 במגרש החניה שברחוב ליאונרדו דה וינצ'י)

בתוכנית:

ברכת יו"ר אגודת הסופרים העברים – המשורר הרצל חקק

דברים:

פרופ' דן לאור

הסופרת יעל מדיני

פרופ' אברהם בלבן

פרופ' נורית גוברין

קטעי קריאה – השחקן אילי גורליצקי

קטעי נגינה – תלמידי ביה"ס לאמנויות א' בת"א, בהדרכת ד"ר רותי כץ.

מנחה: ד"ר משה גרנות

הכניסה חופשית

* * *

יוסף אורן

הדיוקן הספרותי של חנוך ברטוב

דיון על ספרו של אבנר הולצמן "מפתח הלב" – בהוצאת מוסד ביאליק 2015, 232 עמ'.

הספר "מפתח הלב" התגבש  מפרקי "אחרית דבר" שאבנר הולצמן הוזמן להוסיף להדפסת ספריו של חנוך ברטוב במהדורה חדשה במסגרת "הספריה החדשה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, שהיא מהדורה נוחה יותר לקריאה מזו שהיתה זמינה לקורא בתבנית ספרי הכיס של "ספריה לעם" בהוצאת עם עובד.

האופן שבו התגבש הספר מצדיק להגדיר אותו כספר דיוקן – ספר המגשר בין פרקי הביקורת הנפרדים שנכתבים על ספריו של סופר סמוך להופעתם, שהיא צורת ההתייחסות הביקורתית השוטפת ליצירותיו, לבין המונוגרפיה, שהיא צורת ההתייחסות המחקרית המאוחרת, אשר מסכמת את כל מדף ספריו של סופר בזיקה לאירועים בחייו ועל רקע התקופה שבה פעל.

ואכן, כלולים בספר "מפתח הלב"  פרקים משני הסוגים הללו של העיון ביצירתו של  חנוך ברטוב. בשני הפרקים הראשונים, שהם המחקריים יותר, קיים את הבטחתו "להציג דיוקן רב-צדדי של יצירתו בהקשריה הביוגרפיים, הספרותיים וההיסטוריים" (עמ' 11), ובשמונה פרקים נוספים, שהם הפרשניים יותר, קיים את הבטחתו בכותרת המשנה על עטיפת הספר, להתרכז בספר זה ב"אמנות הסיפור של חנוך ברטוב".

במבנה המתודי הזה של הספר קידם הולצמן בספר הנוכחי את הדיון מהכרת ההיקף השלם של יצירת ברטוב אל העיון בכל אחד מספריו בנפרד. ועל-ידי כך הצליח לא רק לרתק את קורא לטקסט מחקרי על מקומו של חנוך ברטוב בתוך משמרת הסופרים שאליה הוא משתייך, אלא גם לשכנע את הקורא בחשיבות תרומתו של ברטוב לספרות העברית בכל אחד מהספרים שכתב במשך כשבעים שנות כתיבה רצופות ומבורכות.

הפרקים הפרשניים

בשמונה הפרקים הפרשניים, שבהם דן הולצמן בספריו של חנוך ברטוב על-פי סדר הופעתם, כדי לחשוף התפתחות באמנות הסיפור של המספר, מדגים הולצמן מיומנות קריאה החושפת רבדים סמויים שקיימים בעלילותיהם, לפיכך יגלו בהם עניין לא רק אלה שכבר קראו את הרומאנים ואת קובצי הסיפורים של ברטוב בעבר, אלא גם אלה שטרם קראו אותם עד כה.

אף שעיין בספרים על פי סדר הופעתם, ביצע הולצמן חריגה בולטת מהסדר הכרונולוגי של פרסומם, שאין מוצדקת ממנה, כאשר ריכז יחד את פרקי העיון בארבעת כרכי "הטטרלוגיה הביוגרפית" על-פי מקומם ברצף הביוגרפי בחייו של הגיבור ולא על פי מועדי כתיבתם והדפסתם, כלומר: ברצף הבא: "של מי אתה ילד" (1970) המספר על ילדותו במושבה, "רגל אחת בחוץ" (1994) המספר על שנות נעוריו, "פצעי בגרות" (1965) המספר על בחרותו כחייל בבריגדה על אדמת אירופה ו"מתום ועד תום" (2003) המספר על חייו הבוגרים ממלחמת תש"ח ואילך.

באמצעות חריגה זו ביטא הולצמן את הערכתו שכרכי הטטרלוגיה הזו הם ביחד הכרכים החשובים ביותר במדף ספריו של ברטוב, כי הם "אינם רק פורשים סיפור חיים אישי, אלא גם משמשים זירה לבחינת שאלות על זהות אישית וקיבוצית, ובייחוד ניכרת בהם הנטייה להפריך את הדימוי המקובל של הצבר המיתולוגי, המנותק כביכול מעולמם של אבותיו." (עמ' 9).

ראויים להערכה גם שני חידושים נוספים שחידש הולצמן בספר הדיוקן הזה על יצירתו של ברטוב, החידוש הראשון – ששילב בפרקיו דיון גם בספרים תיעודיים שכתב ברטוב: החיבור הביוגרפי המקיף על חייו של דדו ושני כרכים של מסות ומאמרים "אני לא הצבר המיתולוגי" ו"לגדול ולכתוב בארץ ישראל".

והחידוש השני – שריכז בפרק האחרון עיון גם בשלושת ספרי המסע שכתב ברטוב במהלך השנים. עקב כך זהו הספר היחיד שמקיף את כל עשרים וחמישה הספרים שכתב ברטוב במשך יותר משישים שנה.

סגולות הכתיבה המחקרית

אך לא רק מבנה הספר, המקדם את הקורא מהמסקנות המכלילות אל הפירושים הפרטניים לכל היצירות של ברטוב בנפרד, הופך את הספר "מפתח הלב" לכל-כך קריא עבור הקורא, אלא גם הקצב המתון שבו מבאר הולצמן את הנחותיו ואת מסקנותיו. קצב מתון זה משתלב היטב בכישרונו המיוחד של הולצמן כחוקר להציג לקורא גם את התוכן המורכב ביותר ללא הסרבול הסגנוני שלוקים בו הרבה חוקרים אחרים של הספרות העברית, הנוטים להכביד על הקורא את הקריאה על-ידי שימוש מוגזם במונחים מתורת הספרות המובנים רק לאלה שהתמחו בתחום דעת זה בתקופת לימודיהם באקדמיה. כתחליף למונחים הרבים מקפיד הולצמן להדגים מתוך הספרים עצמם את התופעות שהמונחים הללו נועדו לציין אותן ולצרף להדגמות הסברים קצרים ומדוייקים.

בזכות סגולות הכתיבה המחקרית שלו, מצליח אבנר הולצמן להציג בספר זה שתי סוגיות כלליות שכל מחקר על אחד מסופרי תש"ח מוכרח לדון בהן. הראשונה היא סוגיית התהפוכות בהערכת יצירתם של סופרי המשמרת הזאת, שבה דן הולצמן בעיקר בפרק הראשון של הספר, הפרק שכותרתו "תחת מכבש ההיסטוריה" (הסוגיה שבה יעסוק המאמר הנוכחי). והשנייה היא הסוגיה הקשורה בדמות הצבר, דמות השלֵמוּת שגולפה בסיפורת דורו של ברטוב (ובה יעסוק מאמר ההמשך "האם היה לדור גיבור?").

תהפוכות בהערכת המשמרת

פרט לס. יזהר, שהפתיע בפרסום הסיפור הבשל "אפרים חוזר לאספסת" ב-1938, הצטרפו רוב סופרי "דור בארץ" האחרים לספרות העברית במהלך שנות הארבעים במאה הקודמת (ברטוב פירסם את סיפורו הראשון, "צל העבר", ב-1945). כחבורה ספרותית מגובשת הצטיירו סופרי תש"ח בעיני סופרי העליות הוותיקים רק אחרי פרסום ארבע החוברות הראשונות של "ילקוט רעים" ב-1946, ולמעשה התקבעו כמשמרת הראשונה בסיפורת של שנות המדינה רק אחרי שפירסמו את סיפוריהם על מלחמת העצמאות – הנושא הראשון שבו התבלטו כדור ספרותי.

מאחר שהצטרפותם לספרות לא נעשתה במאבק בין-דורי קולני ביותר, קידמו רוב המבקרים שצמחו מקרב סופרי העליות את חידושי-הכתיבה של הסופרים הצעירים בברכה. ואף שלא נמנעו מלטעון טענות שונות על להיטות היתר שלהם להמליך את המֶשֶׁךְ הקצר של חייהם על המֶשֶׁךְ הארוך של חיי הדורות (ובכך בעיקר התמקדה הביקורת שהשמיעו נגדם שני מבקרים בולטים מסופרי העליות – ברוך קורצוויל ואברהם קריב), שיבחו את החידושים בתוכן ובצורה שמצאו בסיפוריהם ובשיריהם. ואכן, באופן טיפוסי פתח אחד מהמבקרים הבולטים מדור העליות, בנימין יצחק מיכלי, את המסה שכתב על "הפרוזה הצעירה" בספרו "פרי הארץ" במשפט הבא: "גם ברפיונה היא מפליאה אותנו ברעננותה השופעת, בדופקה החי, בטבעיותו של המחובר לקרקע."

מעמדם של סופרי תש"ח כמשמרת ספרותית ראשונה בספרות של שנות המדינה התייצב בזכות ספריהם הראשונים, שבהם הוכיחו רובם יכולת מרשימה ללוש מחומרי ההיסטוריה של זמנם יצירות ששיקפו את האירועים שחוו הן בשנות "המדינה שבדרך" והן בשני העשורים שלאחר ייסודה. באחד מפרקי הספר מפרט הולצמן את האירועים הבולטים שחוו ושעליהם גם כתבו: "מדובר ביוצרים שנולדו אל תוך דרמה היסטורית כבירה. הם עמדו על דעתם בשנות המאבק של היישוב היהודי בארץ-ישראל בערבים ובשלטון המנדט הבריטי, צפו מרחוק בשואת יהודי אירופה בעצם התרחשותה, קצתם לחמו במלחמת העולם השנייה, כולם השתתפו במלחמת העצמאות והיו שותפים לחוויית ייסודה של מדינת ישראל ולפרשת העלייה הגדולה שהתלוותה אליה." (עמ' 145).

באמצעות רשימת אירועים זו מסביר הולצמן את מאפייני הכתיבה של סופרי המשמרת הזו, ושל ברטוב בכללם: העדפת הסגנון הריאליסטי (סגנון שבו הכותב מקפיד לנמק את העלילה באמצעות חוקי הממשות השונים: האידיאולוגיים, הפסיכולוגיים, החברתיים, הכלכליים וכדומה), חתירה לשפת כתיבה דיבורית יותר (המשלבת גם מילות סלנג במשפט העברי), העדפת קונפליקטים שאירועי הזמן הציפו בחיי הקולקטיב על פני מתחים פנימיים בעולמו של היחיד, והתרת קונפליקטים בחיי הכלל ומתחים בחיי היחיד בהתאמה לערכים של בני הארץ (השונים מהערכים של קודמיהם, אשר נפשם היתה חצויה בין שני נופים, נוף הארץ שבה נולדו ונוף המולדת שאליה עלו, ובין שתי תרבויות).

משמרת "הגל החדש"

לכאורה, היתה צריכה התקבלותם החיובית של סופרי תש"ח להתמיד לאורך כל שבעים שנות פעילותם בספרות העברית בשנות המדינה, אך יחס אוהד זה השתנה בשנות השישים במאמריהם של המבקרים (מגרשון שקד ועד נורית גרץ) שהגיחו מתוך המשמרת השנייה, משמרת "הגל החדש". הולצמן מסכם ביעילות את הטענות המכלילות שייחסו מבקרים אלה לפרוזה של המספרים מדור תש"ח: "הביקורת הציגה אותם כאילו היו שיבוטים אחידים שנוצרו בפס ייצור של ספרות ריאליסטית, סוציאליסטית, ציונית, צברית, קונפורמיסטית, מגויסת." (עמ' 52), אך הוא גם חושף את המניע הלא-טהור להשמעתן: באמצעות הכללות אלה ניסו לבסס את הדעה "שספרות ישראלית ראויה החלה להיווצר רק בשנות השישים, עם הופעתם של עמוס עוז וא"ב יהושע ואהרון אפלפלד ויהושע קנז וחבריהם." (עמ' 48).

הולצמן מתקומם נגד הצגתם של סופרי "דור בארץ" כ"פרק אבוד בתולדות הספרות העברית" (עמ' 23), אך לטעמי בפחות נחרצות מכפי שהגיבה נורית גוברין על קביעה מוטעית זו בכרכים ב' ו-ד' של כינוס כתביה "קריאת הדורות" וכפי שהגבתי באחדים מכרכי הסדרה המחקרית-ביקורתית שלי "תולדות הסיפורת הישראלית". כך לפחות משתמע מדבריו הבאים: "אם לקביעות אלה היתה איזו אחיזה בסיפורת שכתבו בשנות הארבעים והחמישים, אין הם מבוססים, כשמדובר בספרות שכתבו בני דור תש"ח משנות השישים ואילך. - - - עם השנים, כשהתפוגג האקלים החברתי המשותף שאיפיין את ראשית דרכם, חידד כל אחד מבני החבורה את מאפייניו האישיים וטווה לו חוט משלו במרקם הרב דורי העשיר של הסיפורת הישראלית." (עמ' 39). ואף על פי כן מנמק הולצמן היטב בדרכו המתונה את דרישתו הכפולה: לבצע בדיקה מחודשת של ההכללות הללו שייחסו מבקרי "הגל החדש" לפרוזה של "סופרי תש"ח" ולקבוע הערכה מאוזנת יותר כלפי התרומה של יצירתם לספרות העברית.

לחיזוק שתי תביעות צודקות אלה של הולצמן, אוסיף כהדגמה את העובדה הביבליוגרפית הבאה: בעוד מבקרי "הגל החדש" מגנים בתחילת שנות השישים את הפרוזה של סופרי תש"ח כפרוזה רדודה קונפורמית ומגוייסת, פירסמו סופרים אלה בשנים 1965-1964, את ספריהם הבאים: בשנת 1964 הופיעו "יהודה איש קריות" של יגאל מוסינזון ו"פרשת גבריאל תירוש" של יצחק שלו ובשנת 1965 הופיעו בזה אחר זה "פצעי בגרות" של חנוך ברטוב, "החי על המת" של אהרון מגד ו"חיי אליקום" של בנימין תמוז. לא רק שכולם הופיעו במסגרת סדרת הפרוזה החשובה ביותר באותן שנים, סדרת הפרוזה ספריה לעם של הוצאת עם עובד, אלא שהציגו סיפורת מגוונת מאוד בנושאיה ובדרכי הסיפֵר שלה וגם נשארו מהטובים במדפם האישי של סופרים אלה.

* מחבר המאמר הוציא לאחרונה בהוצאת "יחד" את ספרו החדש "מוקדים חדשים בשירה העברית" הכולל גם את הפרק "מדריך למפרש שירה מתחיל". פרטים באימייל:

yoseforen@bezeqint.net

     * * *

הנה עצומה – איסור על שרים להשתמש ברכבי שרד

בשבתות ובחגים כל עוד אין תחבורה ציבורית בשבת

אני חתמתי = אשמח אם גם אתם תחתמו

וגם תפיצו ברשת חבריכם

http://www.atzuma.co.il/sarkatzllecarbahag

* * *

ערב השקה לספרה החדש של המשוררת

יערה בן-דוד

איזון שביר

הוצאת הקיבוץ המאוחד

יתקיים ביום שני 20.4.2015, בשעה 19:30

בבית היוצר של אקו"ם

האנגר 22, נמל תל-אביב

עריכה והנחייה: מירון איזקסון

דברים:

פרופ' עוזי שביט, פרופ' זיוה שמיר, פרופ' ניצה בן-דב

משתתפים:

אשר רייך, דינה קטן, ריקי דסקל, יוסי אלפי, מיכל סנונית, מזל קאופמן,

 מירי גלעד

בתוכנית האמנותית:

ביצועים שונים משיריה של יערה בן-דוד

הכניסה חופשית

* * *

משה כהן

תורת ההיגיון

מכובדי, הנדון: תורת ההיגיון. טוענים דוברי האופוזיציה, כגון ח"כ עומר בר לב, מסע ההסברה של נתניהו נגד הגרעין האיראני לא השיג את כול מטרותיו, ולכן הוא מיותר ויש לגנות את נתניהו על כך. היגיון ברזל.

רגע, מה האלטרנטיבה, שב ואל תעשה? זה הגיוני? מה זה פה, תורת היגיון חדשה מבית מדרשה של האופוזיציה? איגיון?

 נתניהו השקיע מאמצים ויכולת מרשימים והשיג מה שניתן להשיג בגבולות יכולותיה של מדינה קטנה כנגד אינטרסים כלכליים אדירים של המעצמות ועוד ידו נטויה, וראוי הוא על כך להערכה ולהוקרה.

מכובדי, הנדון: תורת ההיגיון. טוען הנשיא אובמה, פעולה צבאית באיראן תרחיק את ייצור הנשק הגרעיני לשנה, בעוד הסכם מדיני ירחיק אותו לכמה שנים. מסקנה לוגית, הסכם עדיף על פעולה צבאית.

רגע, מי אמר שפעולה צבאית אפשר לעשות רק פעם אחת? מה מונע לבצע פעולות צבאיות חוזרות ונשנות וכך להוציא את תעשיית הגרעין האיראני מכלל פעולה?

הלוגיקה של כבוד נשיא ארה"ב אינה נהירה לי.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: גם לו לא.

* * *

רביבה בן זאב

לזכור ולא לשכוח את חסידי אומות העולם

המפורסם ביותר ברשימת חסידי אומות העולם הוא ראול ולנברג, הדיפלומט השוודי חסיד אומות העולם, שבניגוד לאחרים שפעלו באופן וולונטרי – ולנברג מונה בשנות המלחמה לתפקידו הרשמי על ידי ממשלת שוודיה הניטראלית. בפעילותו הנמרצת והבלתי נשכחת להצלת יהודי הונגריה, עשה ככל יכולתו והצליח להציל אלפים, כשהנפיק בקדחתנות דרכוני חסות להימלטותם של הניצולים. לרוע המזל, לאחר השלמת כיבוש בודפשט בידי הסובייטים ב-1944, נלקח ולנברג על ידי הסובייטים והועבר ל-ק.ג.ב ומאז לא נודעו עקבותיו.

חוץ מוולנברג מי יודע ומי זוכר את האחרים, הצדיקים במלוא מובן המילה, שפעלו בניגוד גמור להוראות ממשלותיהם, ובכך סיכנו במודע את עצמם ואת משפחותיהם ואת מעמדם  –למען המטרה הנשגבה ביותר, כשפעלו על פי צו מצפונם וליבם  – הצלת יהודים מהתופת.

ששת חסידי אומות העולם שהעם היהודי חייב להם את האות הנשגב ביותר, ששמו נפשם בכפם להצלת פליטים יהודיים, הם:

דמיטר פשב, פר אנגר, פאול גרונינגר, אריסטודס דה סוסה מנדס, ז'אן פיליפ וצ'יאונה סמפו סוגי הארה.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה על כולנו להרכין ראש לזיכרם, לזכור ולא לשכוח את העובדה שכאשר שררה אפלה בשמי אירופה והמאורות לקו, ביצבצו והאירו את העלטה הנוראה אותם כמה אנשים טובים גיבורים, משכמם ומעלה, שלא בחרו בדרך האחרת כשיכלו להימנע מסיוע  ולהסתכן ביודעין שאם ייתפסו – המחיר יהיה בלתי הפיך. 

מצפונם של אלה לא התיר להם את הכוח לסרב כשמולם נערמו תורים של פליטים יהודיים חסרי ישע שנסו על נפשותיהם בתקווה נואשת להשיג ויזה למקום מקלט מהמוות, בעודם נאחזים בציפורניים בשארית הסיכוי לשרוד – והגיבורים הללו לא השיבו פניהם ריקם.

הניצולים שנדונו לחיים בזכות חסידי אומות העולם זכו להגיע לחוף מבטחים, למולדת היחידה לכל היהודים, הלא היא  ארץ ישראל .

את סיפור גבורתם ניתן לקרוא ולהתרגש ממנו באתר "האומץ לסרב", מפעל ההכרה בחסידי אומות העולם.

קיראו והעבירו את הלינק לידידיכם ולבני משפחותיכם ונצדיע כולנו לזכרם.

http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/righteous/mendes.asp

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אלה המדברים על הסכם שלום הכולל פירוז בין הירדן לים – שיסתכלו בבקשה מה קורה בסיני לאחר הפירוז! שלא לדבר על רצועת עזה!

* יש לנו זוג חברים שהבעל משאיר אחריו תמיד פירורים, בייחוד של המצות בפסח, ולאן שהוא הולך – הולכות אחריו בעקבות הפירורים שיירות של נמלים קטנות, אפילו לחדר האמבטיה! – לאישה יש אובססיה של ניקוי פירורים, והם עומדים להתגרש.

* אתם באמת מאמינים שה"רב" פינטו ייכנס לכלא בישראל? לא היינו מהמרים על כך. אהוד אולמרט, אם ייכנס, ייכנס לפניו!

* מכירת טילי אס-300 רוסיים לאיראן תוך הפרה בוטה של החרם – אינה רק איום על ישראל ועל חיל האוויר שלה – אלא בעיקר סטירת לחי פוטינית ליכולתו האווירית של הצי השישי האמריקאי, האמור לפעול במטוסיו אם תתקרב איראן להשגת פצצה גרעינית וליכולת שילוחה בטילים ארוכי-הטווח שהיא מפתחת ללא שום פיקוח.

כך גומלים הרוסים לאובמה על השגת "הסכם" לוזאן הצ'מברליני שלו. שר החוץ של רוסיה, סרגי לברוב, אמר אתמול [13.5] כי ההחלטה קשורה ישירות לשיחות הגרעין. "לאור ההתקדמות בשיחות הגרעין בין איראן למעצמות, אין עוד צורך באמברגו על מכירת טילי אס-300 – לאיראן עליו החליטה רוסיה בעבר מיוזמתה."

* על האחות הגרמנייה פאולינה קנייסלר, ילידת 1900, "קנייסלר ואחיות רבות אחרות גם סייעו לרצח חיילים גרמניים פצועים, שמפקדיהם העדיפו להורגם בשטחי החזית [המזרחית] ולא לשלוח אותם לטיפול ממושך בעורף." מתוך מאמרו המרתק של אבנר שפירא על ספרה של ונדי לוור "רוצחות בשירות היטלר", "גלריה", "הארץ", 15.4.15.

* קרולין גליק הינה עיתונאית ופעילה בחזית נגד האנטישמיות המוסלמית והאירופאית. ראו מה אומר השגריר הדני ובעיקר – תשובתה היוצאת מן הכלל. יכלה להיות שגרירתנו באו"ם.

https://www.youtube.com/watch?v=5e7ssFz_0X8

* אנחנו בישראל שומרים בקנאות על זכר השואה ולקחיה, אבל האיום האמיתי לקיומנו כיום ובעצם מאז הקמתה של מדינת ישראל – הוא מהעולם המוסלמי ולא מאירופה!

היה זה פנחס שדה שאמר בשעתו, אחרי מלחמת יום כיפור, שהעולם הנוצרי אולי לא נכזב עדיין מתקוותו להשמיד אחת ולתמיד את היהודים, אלא שהוא מקווה שהמוסלמים יעשו זאת עבורו!

* פנחס שדה: בניגוד להאשמה שמאשימים הערבים את ישראל, כאילו היהודים הם סוכני העולם המערבי, אולי האמת המוזרה והפאנטאסטית היא שהערבים הם סוכני העולם המערבי, ומשרתי הנצרות והאימפריאליזם. למעשה אין סכסוך אמיתי בין היהודים לערבים, זה סכסוך שטחי מאוד. הריב האמיתי הוא בין נוצרים ליהודים. והערבים הם שליחי הצורך של העולם הנוצרי לחסל את התופעה של היהודים, ובייחוד בגלגול הנוכחי, הפרובוקאטיבי במידה תהומית – של שיבת היהודים לציון, ירושלים ונצרת. הערבים משרתים את תקוות העולם הקאתולי להרוג את היהודים אחד-אחד. אין בכוח הערבים לחסל במכה אחת את ישראל, אך הם מבטאים את המגמה הזאת על-ידי חיסול יום-יומי של שלושה-ארבעה יהודים, ומדי כמה שנים – בהתפרצות ניסיון של מלחמה לחיסול כולל.

וכדי שאותה פעולה תת-הכרתית שלהם, של שליחות גורל היסטורית, גורל הפועל במעמקים, כדי שכל זה יהיה לא מובן לא להם ולא לאחרים – הרי המתווך בעניין זה הוא המתווך המוזר ביותר שאפשר להעלות על הדעת: הקומוניזם והמארכסיזם (שלאמיתו-של-דבר פועם בקירבם הדחף הנוצרי-פראבוסלאבי). הם המתווכים בין הערבים לבין העולם הנוצרי בהגשמת התהליך ההיסטורי הפאנטאסטי הזה. הערבים משרתים את הצורך האבסולוטי של העולם הנוצרי להשמיד את היהודים.

מתוך ספר הראיונות הנידח והלא חשוב של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", עם עובד, 1986, שאזל ולא יודפס מחדש. יצא תחילה באנגלית בארה"ב: "Unease in Zion", Quadrangle, 1974 .

* כיצד ייזכר אובמה בהיסטוריה? מצד אישיותו – כנשיא האמריקאי הראשון שהיה שחור-למחצה וקיבל בנעוריו חינוך מוסלמי.

מצד פועלו – כמי שבתקופת כהונתו הידרדרה ארה"ב ואיבדה את מעמד הבכורה שלה בעולם ועשתה שגיאות קשות והרות אסון ביחסיה עם בנות-בריתה.

* אהוד, התפעלתי ונהניתי לקרוא את דברי הביקורת שכתבת על אובמה כבר לפני שנים. הערכת נכון את דמותו זמן רב לפני כולם!

מתי דוד

אהוד: בתור סופר נידח לא חשוב כלל מה שכתבתי אז או מה אכתוב היום, זה לא עושה כותרות ולא משפיע – מה עוד שאני לא מלקק את התחת לפלסטינים וגם לא לוקה באידיוטיזם מוסרי – כמו חלק מ"אנשי הרוח" שלנו, המצוטטים תדיר בתקשורת וזוכים בה לכבוד של כוכבי-על – ככל שהם אומרים יותר שטויות. 

* ימונה אריה דרעי לשר הפנים כי הוא שילם את חובו לחברה ועכשיו הוא יכול להמשיך לגנוב ללא הרשעות קודמות!

* מתוך היומן, 19.9.2009. א' תשרי. שבת. ליד שולחן הארוחה סיפרה לנו אתמול אחותי לאלה, שמאחר שאבא שלנו ז"ל היה ידוע בשתיקותיו, בייחוד בחברה, (איתי דווקא דיבר תמיד), הרי שכאשר היו יושבים בחברה, הדוד יחיאל ליפסקי, אחיה של אימא, היה אומר לאבא בחיוך: "בנימין, אולי תחליף כבר את נושא השתיקה שלך!"

* הוויכוחים העקרים של האמריקאים בינם לבין עצמם על הסכם הגרעין עם איראן מזכירים לנו את הוויכוחים העקרים של הישראלים בינם לבין עצמם על תוכניות השלום! – את הכול הם מביאים-כביכול בחשבון – רק לא את האוייב!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,656 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל