הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1038

לקראת יום העצמאות תשע"ה

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' באייר תשע"ה, 19 באפריל 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו:  לִקְרַאת יוֹם הַזִּכָּרוֹן לְחַלְלֵי מִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל. // פוצ'ו: בחיי, פרק י. המורה שמילקיהו. // אהוד בן עזר: "קונצ'רטו לכינור האהבה", רומאן חדש ומותח מאת גדעון תלפז. // נכתב על ידי רופא: חשיבותה של רצינות. // אהוד בן עזר: זאב. // עוז אלמוג: הניחו לה. // אהוד בן עזר: ליל מנוחות שִׂמחה יקר. // ד"ר יוחאי סלע: ענת וקסמן היא הקול האותנטי של השמאל הישראלי. [ציטוט]. // ד"ר ראובן ברקו: חאג' חוסייני ואייכמן, זה לצד זה. // מנחם רהט: ליום העצמאות: הכרת הטוב, לא כל שלומי אמוני ישראל מכירים את מידת הכרת הטוב. // מנשה שאול: ערוץ העריצות במזרח התיכון. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. אישצ"ל. 2. צרור הערות 19.4.15. 3. נפגשים בשביל הגולן, 15.4.15. // רות ירדני כץ: סיפור מתח פוליטי. // פרשנים בכירים וחוזי עתידות בתקשורת הישראלית. שלח: ישראל בר-ניר. // משה כהן: הנדון: גלותיים. // נעמן כהן: אח, רומניה רומניה רומניה – פסח 2015. // אלי מייזליש: מה מעכב את הרכבת הקואליציה? // הרצל חקק: גינתר גראס הלך לעולמו בטרם ישמע את עדויותיהם של שישה מיליון קטגורים. // ממקורות הש"י.

 


 

 

* * *

יוסי גמזו

   לִקְרַאת יוֹם הַזִּכָּרוֹן לְחַלְלֵי מִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל

 

"וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוָה

מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ:

הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם... וְנָתַתִּי רוּחִי בָּכֶם וִחְיִיתֶם."

(יחזקאל ל"ז 9, 12, 14)

 

רִאשוֹן קָרָא, כְּמוֹ S.O.S , הָאֹחַ

מִגַּג נָטוּש בְּעֵמֶק רְפָאִים,

אַחֲרָיו, כְּמוֹ אִזְכּוּר צַו-קְרִיאָה, כְּמוֹ סִסְמַת-מִלּוּאִים מְהֻדְהֶדֶת בָּרַדְיוֹ,

כָּל מַקְהֵלוֹת הַתַּנִּים, אַ קַפֶּלָה,

בְּעֵמֶק יְהוֹשָפָט.

וְאָז, כְּמִין בָּרָק הַמְּזַגְזֵג אֶת הַשָּמַיִם כְּתֶפֶר שֶל נִתּוּחַ קֵיסָרִי שוֹתֵת וָחַם

פָּשְטָה כְּרִיזַת כָּנֹס בְּכָל שְרִיקוֹת צְלִיפַת הָרוּחַ

בְּכָל חֶלְקָה צְבָאִית בְּבֹקֶר יוֹם הַזִּכָּרוֹן.

 

וַאֲנַחְנוּ, מִבֵּית-הַקְבָרוֹת שֶל אֵילַת

עַד הַהוּא, הַיָּשָן, שֶל מְטוּלָה,

נִזְעַקְנוּ פִּתְאֹם לְנָעֵר כְּמוֹ אָבָק מִמַּדִּים וּכְמוֹ דָם מֵחֲגוֹר

אֶת כָּל תַּכְרִיכֵי הֶעָפָר וְהַזְּמַן מֵרָאשֵינוּ פְּרוּעֵי הַתִּשְחֹרֶת

שֶלֹּא נִתְמַזֵּל מַזָּלָם כְּמוֹ לָכֶם לְהַגְרִיל בְּקֻפּוֹת-הַגּוֹרָל

אֶת אַרְכַּת אוֹתוֹ שְטָר דְּחוּי-מוֹעֵד שֶל עוֹד לֹא וְאוֹתָהּ חֲנִינַת הַבֵּינְתַיִם

שֶבָּהּ מַאֲפִיר הַשֵּׂעָר וּמֻחְלָף בְּעִתּוֹ בְּשִלְגֵי הַשֵּׂיבָה,

שֶלֹּא כְּמוֹ קִצְבַּת-הַכִּילַי-קְפוּץ-הַיָּד שֶל חַיֵּינוּ שֶטֶרֶם הֵחֵלוּ

וּכְבָר הֵם גְּמוּרִים וּצְרוּרִים פֹּה בְּסֵתֶר חֵיק אַב הָרַחֲמִים הַחַף מִשֶּמֶץ רַחֲמִים

כָּאן, בְּמִסְדַּר הַכְּנָפַיִם קְצוּצוֹת הַמָּעוֹף שֶל טוּרֵי מַצְּבוֹת-אֶבֶן

וּכְלָל לֹא בִּצְרוֹר הַחַיִּים, רַק בִּצְרוֹר הַנְּכָאִים, הַבְּכָאִים וְהַקֵּץ.

 

רֶגֶב בְּרֶגֶב

וְקוּבּ אַחַר קוּבּ

שֶל כֻּרְכָּר, שֶל בַּזֶּלֶת, שֶל חַמְרָה,

שֶל כֹּבֶד גּוֹלֵל מִתְנַפֵּץ לִרְסִיסִים וְנִתָּק כִּכְבָלָיו שֶל שָבוּי

גָרַפְנוּ אִיש-אִיש מִקִּבְרוֹ שֶנִּפְעַר אֶת מִכְסֵי גְּזַר-דִּינוֹ שֶל הַחֹשֶךְ 

בְּעֵינַיִם כֵּהוֹת, לְמוּדוֹת עֲלָטָה וּסְמוּאוֹת מִזִּיווֹ שֶל הַיּוֹם,

בְּמִין אַרְכֵאוֹלוֹגְיָה הֲפוּכָה שֶבָּהּ הָעֹמֶק חוֹפֵר עַצְמוֹ הַחוּצָה בְּמִין דַּחַף רְעוּב-אוֹר

שֶל כַּת חֲפַרְפָּרוֹת הַמְּגִיחָה מֵאֵיזֶה אֹפֶל

שֶיֵּש לוֹ מְחִלָּה אוּלַי

אַךְ אֵין לוֹ מְחִילָה.      

 

אֵיךְ זֶה, תַגִּיד לָנוּ אֵיךְ זֶה פִּתְאֹם כְּמוֹ הוּסַר מֵעָלֵינוּ הַמָּוֶת?

מָה זֶה, תַגִּיד לָנוּ מָה זֶה אִם לֹא מִקְדָּמָה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים?

כְּמוֹ מִפְגָּש לֹא צָפוּי מִן הַסּוּג הַשְלִישִי: לֹא עָבָר, לֹא הֹוֶה, רַק הָרֶוַח

שֶבֵּין הָאוּלַי וְהָאִלּוּ, שֶבֵּין הָאֶפְשָר וְהַלֹּא יִתָּכֵן.

פֶּתַע פִּתְאֹם מִתְנַעֵר דּוֹר עִזוּז וְגִבּוֹר שֶבְּכָל שְׂדוֹת-הַקֶּטֶל

נָתַּן כָּאן אֶת מָה שֶיָּקָר מִכָּל עֵרֶךְ וְאֵין לוֹ מְחִיר, אֶת חַיָּיו,

 

 

דּוֹר שֶנּוֹפְלָיו נֶחְשָבִים הָיוּ פְרָאיֶרִים בֵּין לֹא מְעַט צִינִיקָנִים

וּפּוֹסְט-צִיּוֹנִים בְּעִדַּן הָאֲנִי וְאַפְסִי עוֹד וּטְרֶנְד הָרַק קַח,

דּוֹר שֶלֹּא אָץ לַעֲשׂוֹת לְבֵיתוֹ אַךְ הֵגֵן בְּדָמוֹ עַל הַבַּיִת

שֶלָּנוּ, שֶל כֻּלָּנוּ הֶחָבִים לוֹ אֶת הַכֹּל,

אֵלֶּה שֶלֹּא חִשְבְּנוּ חִשְּבוֹנוֹת בְּקָרְאָם "אַחֲרַי" מוּל אֵש-תֹּפֶת,

אֵלֶּה שֶלֹּא הִתְמַקְּחוּ עַל מַגִּיעַ לִי, אֵלֶּה שֶרָצוּ בָּרֹאש

עִם הַסְּטֶן, עִם הָ"עֻזִּי" אוֹ עִם הַ"תָּבוֹר" וְהָאַטְרָף הַזֶּה בָּעֵינַיִם

שֶל שׂוֹנְאֵי מִלְחָמוֹת הַנִּכְפּוֹת עֲלֵיהֶם חֵרֶף כָּל כְּמִיהָתָם לְשָלוֹם

וּכְמוֹ שֶהֵם מֵתִים, כְּמוֹ שֶקָּבְרוּ אוֹתָם לָנֶצַח

הֵם מְסָרְבִים פְּקוּדָה לְמַר-הַמָּוֶת בְּעַצְמוֹ,

עוֹלִים מִן הַגֻּמָּה וְהַדּוּמָה, יוֹצְאִים לְמֶרֶד

עַל כּוֹחַ הַכְּבִידָה, עַל חַרְצֻבּוֹת הַהִגָּיוֹן

וּבְלִי לִדְפֹּק חֶשְבּוֹן, כְּמוֹ עוֹף-הַחוֹל הַקָּם מֵאֵפֶר

פּוֹרְצִים כְּמִין קוֹמַנְדּוֹ שֶל רוּחִין עַרְטִילָאִין.

 

בַּחוּץ, מוּל שַעֲרֵי כָּל בֵּית-עָלְמִין, חִכּוּ הַגִּ'יפִּים

אִם שֶל "חַיּוֹת הַנֶּגֶב" אוֹ שֶל "שוּעֲלֵי שִמְשוֹן"

וְכָל מְשֻרְיְנֵי "הַרְאֵל" שֶהֻפְגְּזוּ בַּדֶּרֶךְ

לִירוּשָלַיִם שֶכֻּתְרָה בְּלִגְיוֹנוֹת יַרְדֵּן

וְעִמָּהֶם, פְּחוּמֵי קְרָבוֹת, כָּל נַגְמָ"שֵי הַ"זֶּלְדָּה"

וְהַ"נָּמֵ"ר" שֶנִּתְפָּרְקוּ לְגוֹרְמֵיהֶם מֵאָז

מִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר, שְלוֹם הַגָּלִיל וְאַחֲרֶיהָ

וּמֵ"עוֹפֶרֶת יְצוּקָה" וְעַד "עַמּוּד עָנָן"

וְאֵלֶּה, כָּל שִבְרֵי הַגְּרוּטָאוֹת שֶעוֹד הַלַּיְלָה

רָבְצוּ קְטוּעִים וַחֲלוּדִים כִּפְסֹלֶת מַתָּכוֹת

קָרְבוּ כְּמוֹ בְּמַטֵּה-קְסָמִים בְּבֹקֶר יוֹם תּוּגָה זֶה

בְּכָל בָּתֵּי-קִבְרוֹת-הָרֶכֶב עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ

כַּעֲצָמוֹת הַיְּבֵשוֹת וּבְלִי נַהָג וְדֶלֶק

הִסִּיעוּ מִלֹּעוֹת קְבָרָיו שֶנִּתְרוֹקְנוּ פִּתְאֹם

אֶת כָּל חַפַּ"ק רוּחוֹת הָרְפָאִים שֶקָּם מֵאֹפֶל

אֶרֶץ מוֹתָהּ וְצַלְמוּתָהּ שֶל הַתִּקְוָה לִחְיוֹת

לְיוֹם אֶחָד בִּלְבַד לִרְאוֹת עוֹד פַּעַם אֶת הָאָרֶץ

שֶבִּשְׂדוֹתֶיהָ לָחֲמוּ וּבָהּ הוּרְדוּ לַבּוֹר.

 

מִי לֹא הָיָה שָם? כֻּלָּם, עַד אֶחָד,

קְטוּלִים וַהֲרוּגִים, מִי בַּסַּכִּין וּמִי בַּנֶּפֶץ,

מִי בְּמִשְלָט נָצוּר, מִי בַּפַּטְרוֹל וּמִי בָּאַמְבּוּש,

מִי בְּפוּלְסִין שֶל אֵש וּמִי בְּמַיִם זֵידוֹנִים.

אַךְ כְּמוֹ בְּפָּרָדוֹקְס מֻפְלָא, מוּזָר, סוּרֵאָלִיסְטִי

שֶבּוֹ הָעַל-טִבְעִי הוּא הַטִּבְעִי הֲכִי סָבִיר

וּבוֹ, כְּמוֹ בְּמֵמַד אַחֵר, הָזוּי, אַפְעַלְפִּיכֵנִי

גַם הֵעָדֵר הוּא קְווֹרוּם, גַּם אֵינוּת הִיא נוֹכְחוּת –

וְלוּא רַק בִּזְדוֹנָן שֶל אִינְקְוִיזִיצְיוֹת-כְּלוֹת-הַנֶּפֶש

וְלוּא רַק בְּדִמְעַת הַשַּכּוּלוֹת הַלֹּא נִמְחֵית

אוֹ בִּצְבִיטוֹת לִבּוֹ הַמָּזוֹכִיסְטִי שֶל הָ"אִלּוּ"

(אִלּוּ עַכְשָיו הָיוּ אִתָּנוּ אֵלֶּה שֶאֵינָם...) –

 

 

 

הָיוּ שָם כָּל כֻּלָּם שֶאִי אֶפְשָר אוֹתָם לִשְכֹּחַ

כִּי אָבְדָנָם שוֹתֵת בָּנוּ כְּפֶצַע לֹא נִגְלָד,

שוּם מֵת לֹא נֶעֱדַר, שוּם בְּדַל-תַּלְתַּל, שוּם דַּש שֶל חָ'אקִי,

שוּם צֶמֶד דִּסְקִיּוֹת-זִהוּי, שוּם כּוֹבַע-גֶּרֶב דַּל:

טְבוּחֵי הַל"ה, שְׂרוּפֵי מְשֻרְיְנֵי הַדֶּרֶךְ

בְּבַּאבּ-אֶל-וַּאד, נוֹפְלֵי קְרָבוֹת מַלְכִּיָּה וְלַטְרוּן,

עִירָק סוּיְדָן וְנֶגְבָּה, גוּש עֶצְיוֹן וְנֶבִּי יוּשַע,

הַמִּיתְלֶה, גַ'בֶּל לִיבְּנִי וְקַלְקִילְיָה וְחוּסָאן

וְעַזָּה וְאוּם-כַּתֶף וּבִּיר-גַּפְגָּפָה וּקְסֵימָה,

תֵל-עֲזַזְיָאת, תֵּל-פַאחֶר, הַסּוּאֶץ וְהַחֶרְמוֹן

וְעֵמֶק הַבָּכָא, עַלִי מוּנְטָאר, מֻצַּב הַמֵּזַח    

וְהַחַוָּה הַסִּינִית וּבִּינְת גְּ'בֵּיל, מָרוּן אָ-רָאס,

וְקַו צִיר פִילָדֶלְפִי –

                             וְכֻלָּם, בְּאֹרַח פֶּלֶא,

בְּכוֹחַ אֵיזֶה נֵס לֹא מְשֹעָר וְלֹא מֻשָּג

כִּי אִם בַּטֵּרִיטוֹרְיוֹת הַקְּסוּמוֹת שֶל הַנִּדְמֶה לִי

כְּמוֹ שָבוּ מִן הַשָּם וְאָז לַכָּאן וְלָעַכְשָיו

וְקָמוּ לִתְחִיַּת-פִּתְאֹם תְמוּהָה וּמְצַמְרֶרֶת,

נוֹרָא לֹא מִתְקַבֶּלֶת עַל הַדַּעַת, אֵין מַצָּב,

אַךְ דַּוְקָא, וְעוֹד אֵיךְ, בִּמְלוֹא עָצְמַת הַגַּעֲגוּעַ

צְפוּיָה וּמִתְקַבֶּלֶת עַל הַלֵּב שֶלֹּא שָכַח.

 

וְהֵם עוֹבְרִים בְּאֶרֶץ זוֹ לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב

וְעֵינֵיהֶם שֶכְּמוֹ כָּבוּ לָנֶצַח נִפְקָחוֹת

וְהֵם אוֹמְרִים לָנוּ בְּלִי קוֹל מִלְּבַד הַהוּא שֶפְּנִימָה,

זֶה הַמַּרְעִיד אֶת חֲלָלָהּ שֶל כָּל חֶלְקָה צְבָאִית:

 

לֹא, גַם לְרֶגַע לֹא טָחוּ עֵינֵינוּ מֵרְאוֹת אֶת טוּבוֹ שֶל הַיֵּש כָּאן,

אֶת כָּל שֶהֻשַּׂג וְלֻבְלַב וְשֻׂגְשַׂג בַּמַּדָּע, בַּחֲרֹשֶת, בַּכֹּל,

אַךְ הָאָרֶץ הַזֹּאת הִיא גַם אֶרֶץ פִּצְעֵי הָאוֹהֵב הַמַּזְעִיק, הַמּוֹכִיחַ,

אֶרֶץ הָאוֹר הַנּוֹקֵב אַשְלָיוֹת וּבְדָיוֹת כְּמוֹ הַדִּין אֶת הָהָר,

אֶרֶץ הַדּוּגְרִי הַלֹּא מִשְתַּפֵן שֶל עָמוֹס, יְחֶזְקֵאל, יִרְמְיָהוּ,

אֶרֶץ חוֹבְטֵי רָאשֵיהֶם אֶל כָּתְלֵי הָאֱמֶת וּבִלְבַד שֶתֻּגַּד

אַף כִּי שוּם חֲבָטָה כָּזֹאת לֹא מוֹטְטָה עוֹד שוּם קִיר, רַק חָתְמָה בַּגֻּלְגֹּלֶת

חוֹתָם מְדַמֵּם שֶל כְּאֵב לֹא נִרְפָּא כִּי אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת הַכֹֹּל,

רוֹאִים וְלֹא נִרְאִים, שוֹמְעִים וְלֹא פּוֹלְטִים שוּם הֶגֶה

מִלְּבַד אֶת קַשְׂקַשֵּׂי דֶּנְדְרוּף הַבְּלוֹף הַמִּתְקַלֵּף

מִגְּרַב קַרְקַפְתָּם וּמִצְּרַב סַפַּחְתָּם שֶל כָּל שֶקֶר וּסְפִּין וְקוֹמְבִּינָה,

מִיַּהַב סְרָקָם וּמֵרַהַב בְּרָקָם שֶל כָּל גִימִיק, תַּדְמִית וְתַרְמִית,

מִמֵּיק-אַפּ נִמְרָח עַל כָּל חוֹר וְחָרָךְ בְּחוֹמַת הַכְּזָבִים הַנִּסְדֶּקֶת,

מֵחִפּוּי וְצִפּוּי וְיִפּוּי וְשִפּוּי שֶל עַוְלות וּנְבָלוֹת וּנְכָלִים,

כָּל יַחְ"צָנֵי-הֶחָצֵר הַזְּרִיזִים לְהַמְתִּיק כָּל טִנֹּפֶת בְּנֹפֶת,

כָּל תַּפְאוּרוֹת חַנְטָרִיש הַפָסָאדָה שֶל פְיַאסְקוֹ קוֹרֵס עַל יוֹשְבָיו

וּמֵסִיר אֶת הַטִּיחַ מִקִּיר מִתְפּוֹרֵר וְאֶת שְׂרַק הַמִּרְמָה מִפָּנֶיהָ

שֶל גְּרוֹטֶסְקָה מָרָה, כְּעוּרָה, דוֹרְיָאן גְּרֵיאִית, שֶכָּל מַסְווֹתֶיהָ נוֹשְרִים.

 

 

 

 

כִּי בְּמוֹת הַתְּמִימוּת, כְּשֶשְּׂרָרָה הִיא סְרָרָה,נַעֲוָה גַּם שְחִיתוּת מִדּוֹתֶיהֶ

שֶל חֶבְרָה אֲנוּשָה שֶאִבְּדָה כָּל תְּחוּשָה שֶל בּוּשָה וְהַכֹּל בָּהּ פָּרוּץ

מִיוֵן סְלַאמְס מֻכֵּי- רִיש עַד טִירוֹת נוּבוֹרִיש בָּהֶן קְנַאקֶר הוּא לַעַג לַסַּאקֶר

וְהַיּוּזֶר חוֹמֵס אֶת הַלּוּזֶר וְשִׂיא הַצְּמִיחָה הִיא כְּרֵסוֹ שֶל הַגְּבִיר.

 

וְרָאִינוּ אֶת אֵש תַּבְעֵרוֹת הַצְּמִיגִים שֶל שְדוּדֵי הָרָעָב וְהָעֹנִי

שֶכָּל מִי שֶמַּכְחִיש אֶת סִבְלָם הוּא יָעֵן הַטּוֹמֵן זוּג עֵינַיִם בַּחוֹל,

אֶת חֶרְפַּת דַּלּוּתָם שֶל רַבִּים מִפְּלִיטֵי הַשּוֹאָה שֶעֲדַיִן לֹא מֵתוּ           

וְכַסְפֵּי סַעֲדָם מֻקְפָּאִים בְּכַפָּהּ שֶל פְּקִידוּת קְפוּאַת לֵב לֹא פָּחוֹת

וְאֶת קְשִי עֱנוּתָם שֶל נָכִים נִרְמָסִים תַּחַת שֶקֶר שֶיֵּּש לוֹ רַגְלַיִם

וְלֹא תְלוּת בְּכִסֵּא-גַּלְגַּלִּים וּפְּרוֹטֵזָה כִּי יֵש לוֹ כָּאן ווֹלְווֹ צָמוּד

וְאֶת שֶקֶר גִּרְעוֹן הַקֻּפָּה הָרֵיקָה בְּעוֹד שְלַל עֲלוּקוֹת קוֹאָלִיצְיָה

סוֹחֵט מִנּוֹתְנָן שֶל עִסְקוֹת הָאֶתְנָן אֶת מֵיטַב מַנְעַמֵּי הַשִּלְטוֹן.

 

וְהַקֶּשֶר הַצִּינִי שֶבֵּין רִבּוּיָן שֶל מִשְׂרוֹת הַמִּמְסָד הַתּוֹפֵחַ

וּמִדּוֹת רִבּוּיָם הַמַּבְעִית שֶל בָּתֵּי-הַתַּמְחוּי וְהַהוֹמְלֶס יוֹם-יוֹם

וְעָדְפֵי הַשֻּמָּן וְהַחֵלֶב בִּבְשַׂר תַּחְמָנֵי הַתְּכָכִים וְהַדִּילִים,

הַכַּחַש וְהַבַּחַש

שֶבִּנְזִיד-הָאֲדִישִים.

 

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ לִסְאַת הַזַּעַם וְהַזַּהַם:

אִלּוּחַ כָּל חוֹף-יָם מִנְּמַל פִּישוֹן עַד תֵּל-הַבִּיב,

שִפְכֵי הַתִּעוּשׂ בָּאֲוִיר הַמָּאוּס בּוֹ כְּרִישֵי הַנַּדְלָ"ן וְהַבֶּצַע

קוֹבְרִים כָּל בְּדַל-נוֹף בְּשַׂלְמַת הַבֵּטוֹן וְהַמֶּלֶט שֶל רֶוַח וּמְחִיר.

 

וּרְצִיחַת הַנָּשִים הַיוֹמִית בְּיָדָם שֶל פְּרִיצֵי-הַטֵּרוּף-וְהַטֶּרֶף

וְגִדּוּל הַפְּשִיעָה וְקִזּוּז בִּטְחוֹנוֹ הָאִישִי שֶל אֶזְרָח בְּחַיָּיו

וּמִזְבֶּלֶת הַשּוּנְד וְהָרֵיטִינְג שְל כָּל עֲרוּצֵי הַטִּמְטוּם הַמּוֹרוֹנִי

בְּעַם שֶדּוֹרוֹת נִתְקָרֵא עַם-הַסֵּפֶר מִבְּלִי שֶיִּפְזֹל אֶל הַזּוֹל.

 

וּקְלוֹן עִתּוֹנוּת נְגוּעָה בְּצַהֶבֶת וְאֵתוֹס נָגוּף בְּחַזֶּרֶת

וְטֶבַח יוֹמִי סִיטוֹנִי בַּכְּבִישִים בּוֹ אֻמָּה מְכַלָּה אֶת עַצְמָהּ

בְּחֵטְא הַשִּכְרוּת וְזִילוּת הַחַיִּים שֶל אוֹתָה אַלִּימוּת מְמֻנַּעַת

בְּסַךְ הָעוֹלֶה עַל מִנְיַן הֲרוּגֵינוּ בְּכָל מִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל.

 

וְלָכֵן זֶה כָּל-כָּךְ מְתַסְכֵּל וּמַכְאִיב

וְלָכֵן לְעוֹלָם לֹא תָבִינוּ

מָה מִתְחוֹלֵל בְּלֵב מֵת הַחוֹזֵר לוּא גַם פַּעַם אַחַת אֶל בֵּיתוֹ,

מֵת הַנּוֹכָח שֶלִּחְיוֹת אֶפְשָר פַּעַם בִּלְבַד אַךְ לָמוּת –  פַּעֲמַיִם:

פַּעַם אַחַת מֵאִשּוֹ שֶל כְּלִי-קֶטֶל

וּפַעַם שְנִיָּה מִבּוּשָה.

 

וַאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים: אֱלֹהִים אַדִּירִים,

אִם נָכוֹן שֶבְּעֶצֶם מוֹתֵנוּ

צִוִּינוּ לָכֶם, שֶנּוֹתַרְתֶּם לִשְׂרֹד פֹּה, אֶת מָה שֶקּוֹרְאִים לוֹ חַיִּים –

אֵלֶּה חַיִּים אֵלֶּה? זֶה טַעֲמָם? בִּשְבִיל זֶה, תִסְלְחוּ לָנוּ, מַתְנוּ?

מָה עִם אוֹתוֹ הַחֲלוֹם עַל חֶבְרָה שֶבָּהּ אֵין מְקֻפָּח אוֹ אֶבְיוֹן,

חֶבְרָה שֶהִיא יַחַד שֶל עַם שֶבָּנָיו תַּפְרָנִים הָיוּ פַּעַם בְּחֹמֶר

אֲבָל מִילְיוֹנֵרִים בְּרוּחַ, רוּחָם שֶל מְעַט שֶשִּלְּמוּ בְּהַרְבֵּה.

אֵיזֶה הַרְבֵּה? שֶל קָרְבָּן לְלֹא גְבוּל בִּמְכוֹרָה שֶגְּבוּלוֹת לֹא הָיוּ לָהּ

חוּץ מִגְּבוּלוֹת הָאֶפְשָר וְהַיֵּש שֶאוֹתָם הֵם חָצוּ עַד זוֹב דָּם.

כַּמָּה הַרְבֵּה? עַד  הַסּוֹף, בְּלִי חֶשְבּוֹן, וְאַף פַּעַם מִבְּלִי לִשְאֹל כַּמָּה

חוּץ מִכַּמָּה נִתְבָּע עוֹד הָאֹמֶץ לָתֵת לְכֻלָּם שֶהָיוּ לְאֶחָד,

שֶמֵרֹב שֶהָיוּ אַלּוּפִים בְּלָתֵת וְעִלְּגִים עַד חֶמְלָה בְּלָקַחַת

כְּלָל לֹא הֵבִינוּ שֶהֵם נַשָּׂאִים שֶל נָגִיף שֶעוֹד אֵין לוֹ חִסּוּן

חּוּץ מִן הַמָּוֶת: נְגִיף שְׂאוֹרָהּ שֶל עִסַּת הַחֲלוֹם וְהַמֶּלַח,

מֶלַח הָאָרֶץ שֶבְּלִי קָרְבָּנָם שֶל נוֹפְלִים לֹא הָיוּ לָהּ חַיִּים.

 

מָה כְּבָר נִשְאָר מִזִּכְרֵנוּ מִלְּבַד כְּמִישָתָם שֶל זֵרִים עַל הַקֶּבֶר?

מָה כְּבָר נוֹתָר לְזוֹכְרֵינוּ מִלְּבַד תַּצְלוּמוֹ הַשּוֹתֵק שֶל הָאָב 

אוֹ הַבֵּן אוֹ הָאָח אוֹ הַבַּעַל בַּוָּאקוּם הַזֶּה הַחוֹתֵךְ, הַפּוֹלֵחַ

שֶשּוּם אֶבֶן-גּוֹלֵל לְעוֹלָם לֹא תוּכַל לְכַסּוֹת אוֹתוֹ אוֹ לְמַלְּאוֹ?

הֵם אוֹמְרִים, הַסּוֹפְדִים, שֶלֹּא מַתְנוּ לַשָּוְא, שֶנָּפַלְנוּ עַל אֵיזֶה לְמַעַן:

אֵיזֶה לְמַעַן?

שֶל אֵיזוֹ מִין כְּנַעַן?

שֶל כְּנַף הַחֲלוֹם אוֹ שִבְרוֹ?

 

וַאֲנַחְנוּ, שֶכָּל הַיָּפֶה וְהַטּוֹב בִּמְדִינָה זוֹ יָקָר לְלִבֵּנוּ

וְלָכֵן בְּדִיּוּק מִתְחַמֵּץ אוֹתוֹ לֵב עַל כָּל מָה שֶפָּגוּם וְחָסֵר,

מָה כְּבָר אֲנַחְנוּ בָּאִים לְבַקֵּש כָּאן מִכֶּם עִם צְפִירַת הַסִּירֵנוֹת

בְּאוֹתָהּ דַקַּת-דֹּם שֶל דְּמָמָה? רַק לִזְכֹּר

מָה הִקְרַבְנוּ חַיֵּינוּ עָלָיו.

 

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק י. המורה שמילקיהו

בסוף כיתה ח' נערכו לנו מבחנים פסיכוטכניים שיעדם לכוון את צעדנו הבא. בסופם נשאלתי על ידי הבוחנת מה בדעתי לעשות לכשאגדל.

אמרתי: "להיות איכר."

שאלה: "ומה עוד?"

 אמרתי: "להיות נגר כמו אבי."

אמרה: "והאפשרות השלישית..."

כאן היססתי. ידעתי בדיוק מה אני רוצה, אבל התביישתי להגיד. כשלחצה הודיתי שאני חולם להיות סופר.

נדמה לי שהיא כמעט התעלפה למשמע חוצפתי, כשהתאוששה העיפה מבט לניירות שבידיה ואמרה לאימי, שבאה לקבל חוות דעת, שיש לי חוש הסתכלות חד ואכן מתאים לי מאד להיות איכר.

במשך השנים כשעבדתי בחקלאות בקיבוץ לא הרגשתי שיש לי חוש הסתכלות מיוחד, ודרך חורי המקלחת היו אחרים שהטיבו להציץ ממני. הפעם היחידה שהחוש הזה עזר לי, היתה כשהייתי סטודנט בפקולטה לחקלאות וערכנו סיור במטע מנגו, שהיה אז פרי חדש בארץ ויקר מאוד. עמדנו ליד עץ ענף ופרופסור חנן אופנהיימר נתן הרצאה שלמה על העץ. אני שומע ולא קולט כלום, כי עיניי גילו פרי צהבהב שנשאר יחיד על העץ וכל חושיי היו מרוכזים בשאלה, איך לקטוף אותו ראשון לפני שאחרים יחטפו אותו ממני.

הפרופסור גמר לדבר ואמר "אחריי," – כולם פנו אחריו ורק אני נשארתי עומד, מחכה לראות אם מישהו יעז לשלוח יד לעבר הפרי "שלי". להפתעתי איש לא שלח ואחרי שכולם התרחקו, התקרבתי לאיטי אל המנגו ובקפיצה קלילה קטפתי ומיהרתי להסתיר את הפרי היקר מאחורי גבי. עד היום אני שואל את עצמי אם המקרה קשור לאבחנה הפסיכומטרית, או סתם עמדתי במקום הנכון.

היו אז בארץ שני בתי ספר חקלאיים: כדורי, ומקוה ישראל. כדורי נחשב למקום המועדף, אך ידעתי שבו לא יהיו לי סיכויים לעבור מכיתה לכיתה, כי  שם הנהיגו התלמידים המטומטמים את שיטת הכבוד, אשר בה המורה יוצא מהכיתה בעת המבחן והתלמידים מתחייבים שלא להעתיק. ידעתי שבלי לפזול לדף של השכן, אין לי שום סיכוי לעבור את המבחנים באנגלית, או במתימטיקה, ולכן אמרתי לאימי שתרשום אותי למקווה, אך היא  התנגדה בטענה ששם לא נותנים תעודת בגרות, ובלי תעודה כזאת לא אוכל להתקדם בחיים והיא דווקא ציפתה ממני לגדולות ולנצורות. הפשרה היתה שאלך ללמוד בגימנסיה הרצליה, אשר בה היתה מגמה חקלאית ותלמידי המגמה היו נוסעים יום אחד בשבוע לעבוד וללמוד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל.

כבר ביום הלימודים הראשון בגימנסיה הרצליה התאהבתי בסתר בתלמידה בלונדינית יפת חזה, דיצה סלומון מראשון לציון. עברו כשישים שנה עד שהיא החזירה לי אהבה, אבל אז היינו שנינו בני למעלה משבעים וחמש, שנינו נשואים, וכל שנשאר לנו זה להתרפק על זיכרונות העבר.

נכס אחר, ממשי יותר, שרכשתי בגימנסיה, היה המחנך משה צדק, שדמותו המיוחדת במינה שימשה בסיס למורה שמילקיהו, ששלחתיו לככב בספר "איה הג'ינג'ית". צדק לימד אותנו מתימטיקה, ופיסיקה, שני מקצועות שנשגבו מבינתי. היום אני יודע שביני ובין מיספרים אין שום קשר. סיפורים אני יכול לזכור גם מאה שנה, אבל מיספרים פשוט לא נקלטים בראשי ויש לכך כל מיני הסברים מדעיים.

משה צדק היה גוץ קטן קומה, ממושקף, לראשו שיער חום ג''ינג'י, המסורק אחורה בקפידה. מתחת אפו היה שפם היטלראי קצוץ כיאות למצוות האופנה, או אשתו.  ביום הלימודים הראשון עמדנו כל תלמידי הגימנסיה טורים טורים בחצר מול במה קטנה, אשר שימשה מעין מרפסת של חדריי המורים. המנהל  חיים בוגרשוב, שהיה אישיות מפורסמת בזכות הרחוב הנושא את שמו, נשא נאום נמלץ שאינני זוכר ממנו כלום. בסופו קרא לכל מחנך לגשת  לכיתתו ולהוביל אותה לחדרה. אלינו ניגש המורה צדק, שמצא חן בעיניי ממבט ראשון, כי היה הנמוך מכל המורים ולא נראה מפחיד. הוא הוביל אותנו בשני טורים אחריו  ואני נעצתי מבטים באותה תלמידה דקת מותניים שלבשה חצאית אדומה וחולצת תכלת שעליה גלש שערה החלק והצהוב.  צבע שהיה נדיר ונכסף באותן שנים.  היתה בכיתה עוד בלונדינית מושכת,  מרים וורונה, ואיתה ... לא, לא איתה, אבל עם בתה התחלתי להתכתב אחרי שישים שנה אבל לזה נגיע בבוא הזמן, אם נגיע.

משה צדק סיפר לנו כבר ביום הראשון שהוא רואה בחינוך הנוער ייעוד, שהוא הפסיק את עבודתו המכניסה  כמהנדס רדיו  ופנה להוראה, כדי להנחיל  לצעירים את אהבת המולדת.  ואיך אנו יכולים לעזור לה למולדתנו, אם לא על ידי זה שנאסוף כסף ונתרום אותו לקופת הקרן הקיימת. מסתבר שהוא התנדב להיות המורה הממונה מטעם הגימנסיה על גביית הכסף לקופסה הכחולה וחשוב היה לו שהגימנסיה תצטיין באיסוף כספים ושכיתתו תזכה תמיד במקום הראשון. כל יום שישי בשיעור הראשון שלו, היתה הקופסה הכחולה עוברת משולחן לשולחן וכל תלמיד שלשל מיל או שניים לתוך הקופסה. 

היה אומר לנו לעשות גן ירקות בחצר, למכור את הירקות לאימא שתעשה לנו סלט, ואת הכסף שנקבל ניתן לקרן הקיימת. אם אין לכם חצר, תגדלו בצל בצנצנת לבן וכל פעם כשהיא תרצה בצל לתיבול – שתשלם. אם הרדיו התקלקל, אל תרוצו לטכנאי. תנו לרדיו בוקס ותראו שהוא יהיה בסדר. את הכסף שחסכתם תעבירו לגאולת הארץ. עשיתם בייבי סיטר אצל השכנה? – תנו חצי מהסכום לקרן קיימת. אין דבר חשוב מזה.

בוקר אחד הוא נכנס לכתתנו, העיף בי מבט חודר ואמר:

"ויסלר, בסוף השיעור תיגש אליי!"

כשניגשתי אליו בפיק ברכיים אמר לי: "טוב שבאת. שמע!  התקלקל לנו התריס בבית, לאבא שלך יש בית מלאכה לתריסים מתקפלים, נכון?"

כשאישרתי את הדבר שאל אם אהיה מוכן לבוא אליו ולנסות לתקן לו את התריס.

מובן שלא יכולתי לסרב ועוד באותו יום באתי אליו עם פטיש, מברג וחלקי חילוף. במשך שעה ארוכה עסקתי בתיקון התריס וכל אותו זמן הראש שלי עבד במלוא הקיטור. כל הזמן חשבתי כמה כסף לבקש וכמה מזה לתרום לק.ק.ל. כי אם אתרום הכול אולי גאולת הארץ תשמח, אבל לי לא יישאר כסף לקולנוע. מצד שני אם אשלם חצי כמקובל, אולי אעשה את הדבר הנכון, אבל במקרה זה, אין לי אפשרות להשאיר לעצמי את החצי הגדול, כי הוא יודע בדיוק כמה קיבלתי. הייתי במצוקה איומה. כל רגע העלתי או הורדתי את המחיר, עד שבסוף החלטתי להיות נדיב ולהגיד לו: "תן לי כמה שתרצה, במילא אתן חצי לקרן הקיימת."

כשהגיע הרגע הגורלי, אספתי את כלי העבודה, העלתי והורדתי את התריס להראות לו שהוא עובד כמו שצריך ואמרתי לו ברוח נחושה: "זהו. גמרתי!"

המורה הדגול  העיף בי מבט מלא שביעות רצון ואמר בטון נרגש היוצא מהלב: "תודה רבה!" 

אחר כך כשליווה אותי לדלת שמעתי את אשתו המסורה צועקת מהחדר השני: "משה, אתה אפילו לא שאלת את הילד אם הוא צמא!"

"אוי נכון," אמר צדק, "אתה אולי רוצה משהו לשתות?"

הייתי באמת צמא ואמרתי: "כן."

המחנך הדגול שלי לא התעצל, ניגש למטבח וחזר אלי עם כוס מלאה מים מהברז. לגמתי בנימוס כמה לגימות וכשהחזרתי לו את הנותר, שאל:

"זה הכול?"

לא יכולתי להתאפק ואמרתי במלוא הרצינות: "החצי שנשאר זה לקרן הקיימת."

מאז עברו הרבה מים בירקון ועד היום אני לא יודע, אם הוא העביר את החצי לק.ק.ל. או שלא היה לו זמן.

 

את מרים, אשתו של צדק, הכירו הוריי כשעלו איתה ארצה באותה אונייה.  אימי שמה לב לחלוצה גלמודה שברירית למראה, שהסתובבה עצובת פנים, והזמינה אותה להצטרף אליהם לארוחה על הסיפון. (מרבית העולים קנו אז כרטיסי הפלגה שלא כללו ארוחה. את האוכל הביאו איתם מהבית. זה היה הרבה יותר זול). גם אחר כך בארץ נשמרו איתה הקשרים  ומרים לא פסקה מלספר לי איך החזיקה אותי על ידיה כשהייתי תינוק.

לזוג צדק היה בן יחיד, נחמיה, שלמד בגימנסיה הרצליה כמה שנים אחריי. לא אתפלא אם יגידו לי שאביו עבר ללמד בגימנסיה, כדי לשמור מקרוב על ילדו. לא פעם היה שולח את אחד מתלמידיו להשגיח שנחמיה לא יסתובב בחצר בלי כובע. על יריב אוורבוך, הבריון של הכיתה, הטיל לשמור שאף אחד לא ירביץ לבנו.

יריב, בחור חסון שבא אלינו מכפר מל"ל,  לימים יריב אורן יו"ר רשות הספורט, לא אהב להכין שיעורים וכדי לפתור את עצמו מגערות המורה, היה מבקש מאיתנו ללכת להרביץ לנחמיה, כדי שיוכל לבוא להגנתו ויצבור נקודות זכות אצל אביו. 

בכיתה חמישית ה', בה למדתי בשנתי הראשונה, היו כמה תלמידים רגילים שאחרי כמה עשרות שנים הפכו לשמות מוכרים. למד איתנו השופט יצחק זמיר, הארכיאולוג פרופ' יצחק בית אריה,  פרופ' חיים בויקס (ששיחק עם דני קרוון ואיתי בהצגת נפוליאון), פרופ' מנחם אמיר שהיה אחד הפרחחים המופרעים של המחזור (והיום קרימינלוג בינלאומי. איך לא?) ולמדו גם שניים שהצטיינו בשטף לשונם, מרדכי וירשובסקי ואברהם כץ שהיו לימים חברי כנסת פעילים.

אברהם כץ היה יליד נס ציונה, תלמיד מצטיין ועם זה שובב עליז. לפניו בספסל ישבה דיצה סלומון, שהחזה היפה שלה היה מעורר גאווה לאומית. היא היתה מגיעה לגימנסיה באוטובוס מראשון לציון עיר מגוריה. אביה שימש כמורה וככותב ספרי טבע. את שמו הכרנו מ"דבר לילדים" שבו היה כותב מדי פעם. כשדיצה היתה מגיעה לכיתה, היו עוד עיניה אפופות קורי שינה ופיה פולט פיהוקים לכל עבר. כשהיתה  מפהקת תוך פרישת ידיים לצדדים, היה אברהם כץ, שישב מאחוריה, מזדרז לתפוש בשתי ידיו את הגאווה הלאומית שלנו, שלא תיפול  חלילה. (מדובר במי שהיה, בין השאר, גם יו"ר מחלקת החינוך של הסוכנות). כשהיינו שומעים בכיתה את הצעקה: "תפסיק כבר!" היינו יודעים שהיא שוב התמתחה  עם ידיים לצדדים והיינו מתמלאים עליזות.

לפעמים, כשהייתה מתמתחת כשאברהם רחוק ממנה, היה אמנון צימלסון הקטן, המכונה פאוזי, רץ אליו וצועק: "מהר! מהר! היא מפהקת!"

ההצגה המשעשעת הזאת נגמרה כשבוקר אחד אברהם כנראה הגזים, בדאגתו למפולת האפשרית,  והיא רצה אחריו בכיתה בין השולחן כשהיא חובטת בילקוטה על גבו. מי שבא לעזרתו היה יריב אורן שנעמד בין השניים כמשכין שלום, ואמר לדיצה: "די! תרחמי עליו!"

אמרה דיצה: "אז תגיד לו שיפסיק לשלוח אליי ידיים!"

אמר כץ: "אז תפסיקי להתמתח ולהבליט!"

אמרה דיצה (מי שתהיה בעתיד מנהלת גימנסיה אליאנס): "אני לא יכולה! זה לא בשליטתי!"

אמר כץ: "וזה גם לא בשליטתי..."

כאן החטיפה לו דיצה סטירה עזה כשהיא אומרת: "אז גם זה לא בשליטתי!"

אותה שנייה בדיוק נכנס צדק לכיתה ונשאר עומד ליד הדלת, עד שכולם הבחינו בו ומיהרו לחזור למקומותיהם. אזיי פנה אל  שולחנו, הניח עליו בתנופת כעס את ילקוטו, ואמר בפנים חמורות:

"אני מצטער להגיד לכם, שאתם מאכזבים אותי מאוד מאוד. בושה וחרפה כזאת מזמן לא חשתי. אני בא עכשיו מחדרו של ד"ר ברוך בן יהודה והוא עצמו אמר לי: 'צדק, איך אתה מסביר את זה?'  ולי נעתקו המלים מהפה ולא היה לי מה להגיד.. אז תגידו לי אתם, איך תסבירו לי את זה שחמישית אל"ף הגיעה החודש למקום ראשון בהכנסות לקרן הקיימת ואתם רק למקום השלישי. בושה! בושה וחרפה!..."

 

את החמישית גמרתי בציונים גבוהים, יחסית לציונים שקיבלתי בשנים הבאות. המעניין הוא  שבמקצועות הריאליים היו ציוניי גבוהים יותר מבמקצועות ההומאניים. אני זוקף זאת לכושר ההסתכלות שלי ולשיטת הפתקים המתקפלים שסיגלתי לי. הייתי כותב את הנוסחאות והכללים באותיות זעירות על פס נייר צר המקופל כהרמוניקה. את ההרמוניקה הזאת הייתי טומן בכף ידי השמאלית, ובעזרת האגודל מדפדף בדפים המקופלים עד שהייתי מגיע לנוסחה המבוקשת.

כשהגעתי לשביעית שיכללתי את השיטה והחזקתי ממחטה בכף ידי. כשהמורה היה מתקרב הייתי חש באפי וממהר לקנח את החוטם יחד עם הפתק ומקדים להחזיר את הראיות המסגירות לכיסי.

מעניין למה צדק לא שאל את עצמו אף פעם מדוע יש לי תמיד נזלת בזמן הבחינה. כאן אני חייב לציין לזכותי שלימים, כשאני הייתי מורה והייתי רואה  מישהו מעתיק (ובתור בעל מקצוע תמיד הבחנתי במעתיקים), אף פעם לא הערתי לפושע על כך בפרהסיה, לבל אשפילו קבל עם. רק לעיתים רחוקות, אם מצאתי צורך, הייתי מעיר לחוטא בקצה הדף, שלאור ההצצות שלו בעת המבחן, הייתי מצפה לבקיאות רבה יותר בחומר.

 

* * *

אהוד בן עזר

קונצ'רטו לכינור האהבה

רומאן חדש ומותח

מאת גדעון תלפז

"קונצ'רטו לכינור האהבה" הוא רומאן ישראלי חדש, קצר וסוחף, של הסופר הוותיק בן דורי ומושבתי גדעון תלפז, שסיפוריו הנהדרים, שהחלו להופיע בשנות ה-60 ברבעון "קשת" וקובצו בספרים "שכונת חאפ" (1966) ו"מסעי איש החושחש" (1969) – הממו אותנו בשעתו בהביאם אלינו ניחוח של העולם הגדול יחד עם מקומיות מקסימה של המושבה והעיר בשנות המנדט, מקומיות שהשפיעה אולי גם על סופרים אחרים בני דורו. אל הנושאים הללו, חלקם אוטוביוגראפיים, הוא חזר לימים ברומאן "על החיים ועל המוות" (2000) כאשר סיפר בו את הרקע ה"אמיתי" לסיפורי נעוריו ולדמויות הוריו במושבה.

גיבורת הרומאן האחרון היא נטלי או גם נטע-לי או נטשה, ילידת הארץ עם נטייה חזקה לספרות הרוסית ולתרגומי צ'כוב. בתחילת הסיפור היא נשלחת לרוסיה, ספק כמורה וספק כסוכנת של המוסד, ולאחר פרקי הפתיחה אנו קופצים איתה שנים רבות קדימה, חזרה לישראל, כאשר היא כבר נשואה ואם לילד. במשך כל הסיפור מלווה אותה כצל המפעיל שלה, קלוד, איש מיסתורין בעל קסם אישי, קשרים ותושייה בלתי רגילים, אך דמות טראגית.

כמובן שלא נפרוש כאן את עלילת סיפור המתח הנפתל והמרתק הזה, האוחז בגרונו של הקורא, שאינו מרפה מן הספר עד הגיעו אל סופו. ואולם ראוי לעמוד על סגנון הסיפור המיוחד של תלפז, שיש בו תמיד אוויר גבהים של טיסות ברחבי העולם יחד עם לוקאליות ישראלית מאוד, כאן בסיפור – של ירושלים ושל מושב בעמק. מצד אחד איש העולם הגדול, מצד שני מספר פרובינציאלי לתפארת.

לגיבוריו ולגיבורותיו, גם לנטלי היפה, אין הרבה עומק. הם משורטטים לפי תפקידיהם בעלילה ועל הקורא להשלים בדמיונו מי הם וכיצד הם נראים, כי הוא אמור להכיר אותם מהמציאות הישראלית. העלילה נראית לפעמים סוריאליסטית, שרירותית, אבל היא הגיונית לחלוטין ורק ניתנת בסגנון קצת קופצני עם ריח של העולם הגדול. זה החן המיוחד של תלפז במיטבו.

אנחנו מביאים כאן את הפרטים עם כתובת ההוצאה לאור. גדעון תלפז: "קונצ'רטו לכינור האהבה". רומאן. מהדורת איזמרגד. 2014, תשע"ה. 131 עמ'.  Izmargad77@gmail.com

 

ביום שני, 27.4.15, ייערך ערב ספרותי בבית הסופר ברחוב קפלן 6 בתל אביב בשעה 19.30 ובמסגרתו יראיין המנחה אריה אבנרי את גדעון תלפז על ספרו החדש.

 

* * *

נכתב על ידי רופא

חשיבותה של רצינות

לא פעם קרה שבמפגשי חברה של ערבי שבתות, עת כולם מסובים לשיחת חולין סביב צלחת הפיסטוקים ויתר הדברים הטובים, כשהם דשים באירועי השבוע ומחכים לשמוע איזה חידוש או בדיחה להתרענן בהם, נטלתי אף אני את חלקי בצ'יזבאטים ודברים בטלים וכיו"ב.

ובחבורה שלנו ההרכב מגוון כרגיל. יש מסבירי פנים המחייכים ומבינים דברי קילוסין והומור, לעומתם  המרובעים למיניהם והרציניים אשר לא יעלו חיוך אלא אם כן מזדעזעים ספי הארץ. וזה הן בגלל אופיים המיובש והן בגלל חסרון חוש ההומור אצלם, דבר שהוא  פגם רציני  מלידה. כנגדם, אלה מביני העניין אשר יצפו לדבר בדיחה וחידוד בכיליון עיניים כדי לשבור בהם  את השיגרה, והלא הצחוק  יפה לבריאות.

בין הנוכחים תפס מקום כבוד איש  מבוגר ובעל מקצוע אקדמאי מוסמך בטכנולוגיה גבוהה ומנוסה אך רציני כתהום. אמנם מחייך קלות לבדיחות ולדברי ליצנות אלא שמפיו לעולם לא יישמעו "דברים בטלים". ולא פעם קרה שהתווכח איתי על עניינים שונים, שדעותיו בהם היו מקובעות ומאובנות להחריד. בדרך כלל במשך כל הערב הוא אמר לא יותר ממשפט טכני אחד או שניים כגון: "במקרה כזה יספיקו שני חיבורים של מאה ועשרים אמפר כל אחד." – ואחרי אמרו את המלים הללו לא יוסיף בדרך כלל לאמר יותר מאומה.

וקרה פעם שאחרי סיימי לספר  איזו הלצה שכולם נהנו ממנה, ובשכוך  צחוקם של הנוכחים וגם של האדון סמל המרובעות, הוא שאל אותי כיצד זה שאני מספר דברים כאלה. והלא כרופא אני אמור להיות רציני.

עניתי לו אם תרצה רצינות דווקא, בוא ואספר לך מחוויותיי האישיות ותחליט אם אתה מעוניין לשמוע ממני על  הצד הזה בחיי.

 

אתמול היה יום חמישי. ובכן, אתמול בשעות הצהריים קיבלתי קריאה טלפונית ממחלקת הילדים בבית החולים בו אני עובד. נתבקשתי לבדוק ילדה כבת עשר המאושפזת שם ולתת להם ייעוץ. אחרי מיספר דקות הייתי כבר לידה. האחות הובילה אותי לחולה הצעירה ששכבה בחדר הטיפולים הצמוד לתחנת האחות. על המיטה היתה ילדה יפהפייה כבת עשר, חיוורת מאוד,  כשהיא מחוברת לעירויים שונים. לידה ישבה אימה. זו נראתה תשושה לגמרי מרוב עייפות, עם סימנים שחורים מתחת לעיניה וכולה אכולת דאגה. בידה השמאלית החזיקה את יד בתה ובידה השנייה ניגבה לה את המצח.

לילדה היה חום גבוה מאוד ובזויות פיה נראו פצעונים וכן ליד הנחיריים ועל שתי השפתיים.

אמרתי שלום ושאלתי לשלומה. בתגובה היא הנהנה לי בראשה. נטלתי את הגיליון שלה מתחנת האחות לעיין בו. היא  סבלה מלויקמיה מתקדמת אשר כילתה בה את מנגנון החיסון  כך שהחיידק הכי חלש יכל לעשות בה שמות, ואמנם הוא עשה זאת בלי רחמים. אני נקראתי אליה בגלל שליד הערווה צצו פצעים והופיע גירוי חמור ומפושט. זה בא מן הסתם בגלל הטיפולים השונים וכן בגלל הירידה הניכרת בכח התנגודת שלה.

כאשר הרמתי את הסדין לבדקה נראו כתמים כחולים ושטפי דם תת עוריים מפוזרים על פני כל ירכיה. סימן לכך שגם מערכת קרישת הדם קרסה. בדקתי ורשמתי את שרשמתי. מסרתי גם לאם מספר הוראות והלכתי לדרכי עצוב ונושך בשפתיי. חשבתי הנה ילדה קטנה כדמות מלאך טהור ונקי נמשכת בכוח לשאול שממנה אין חזרה.

עוד בהיותי סטודנט לרפואה לימדונו מורינו שאם באמצע הניתוח בא לנו להתעטש, למשל, כי אז יש לנשוך את השפה התחתונה כדי שזה יחלוף. וזה כאילו להסיט את הגירוי לאפיק אחר. שיטה זו נתגלתה כיעילה גם בעת צער עמוק שיש אשר יציף פתאום את האדם שמאחורי החלוק הלבן. ואני, מוקדם מאוד הבנתי שלא אהיה רופא ילדים כי לא יכולתי לעמוד בפני מראות סבלם של ילדים צעירים וחסרי אונים, בעיקר במקרים הקיצוניים כמו זה  שתואר.

והמשכתי לספר לחברי:

למחרת, כלומר היום, יום שישי, אמרתי לעצמי, אגש ואראה מה שלום הילדה שבדקתי  אתמול ואם הטיפול שהצעתי הועיל לה במשהו.

הלכתי למחלקת הילדים, בירכתי לשלום את האחות בתחנה והצבעתי על חדר הטיפולים לסמן לה שבאתי לראות את זו שראיתי יום קודם. והיא רק הרימה את כף ידה  ועשתה תנועה של "אין." הבנתי את הרמז ושאלתי מתי. השיבה "הבוקר."

הרגשתי כאילו גל חשמלי קר הציף אותי. נשמתי עמוק ונשכתי את שפתִי בניסיון למנוע מהן לזלוג לי על הלחיים. זה לא הועיל, ובפנותי משם החוצה הן קפצו להן וירדו בלי שיכולתי  לעצור אותן, את הדמעות.

הסרתי את משקפי ועשיתי עצמי מנגב מהן את האבק ואגב כך מחיתי את דמעותי. אלא שרבות באו וזרמו אחריהן בשקט וללא מעצור. נשמתי עמוק  כדי להתאושש, שכן העוטה חלוק לבן אמור להיות חזק כסלע ולא רכרוכי ורגשן. וכבר נאמר שאין כלא קשה יותר מאשר ההאלהה. לייחס או לצפות ממישהו תכונות של אלים, על אנושיות –

THERE IS NO MORE CONFINING PRISON THAN TO BE PUT ON A PEDESTAL

כך גם חזרתי למחלקתי באיגוף גדול מאד בחצרו של בית החולים, דרך המדשאות הגדולות ושכונות מגורי הסגל הגובלות עם הגדר ההיקפית. וזה על מנת להאריך את הדרך וכדי שלא  יוכרו סימני הצער שנטבעו בי בבקרי את הילדה שחייה נקטפו ללא עת לפני מיספר שעות, ואנו חסרי אונים מלהושיע.

והמשכתי: "ומקרים כאלה וגם עגומים יותר יכול אני להוסיף ולספר. ודע לך שקשה מאוד להפוך דף על מאורע כזה כאילו לא קרה כלום, לא ראיתי ולא שמעתי. כי זה איכשהו רודף ומעיק. היית רוצה שכאלה דברים אספר בפני הנוכחים כאן ועכשיו?"

 

 

* * *

אהוד בן עזר

זאב

 

בעשרים ושלוש השנים האחרונות, זאב, כבר לא היינו חברים, ולא מפני שרבנו

ולא מפני שנסענו לארצות רחוקות ולא מפני שלא היה לנו זמן להתראות,

בעשרים ושלוש השנים שמאז יום כיפור שבעים וארבע כבר לא היינו חברים

מפני שאתה, שעדיין היית – כבר לא היית אתה,

ואני לא יכולתי, בכל פגישה איתך, שלא לנסות לחפש בך את הזאב שהיית

שאותו הערצתי ולו הקשבתי ועימו תמיד התייעצתי ולקולו שמעתי,

ואני לא יכולתי להשלים עם כך שהזאב שהיית כבר איננו אתה,

וגם לא תהיה.

 

ועכשיו, כשכבר אינך, פתאום חזרת להיות אתה, אחד ולא שניים,

אותו זאב שהיית במשך עשרות שנים של חברות,

מגן לאה בפתח-תקוה, לא רחוק מביתך, ומבית-הספר פי"קא, ומהצופים,

ומגרעין "שדמות", ומבסיס הטירונים, ומהאוניברסיטה בירושלים,

ומתל-אביב, ומהרצליה, ומהבית בשלמה המלך, תקופה שהיתה פסגת חייך,

במקצוע, במשפחה, בציור, בחברים, באנושיות העמוקה שקרנה ממך

אל כל חוליך – עד שנפלת פעמיים, ובין נפילה לנפילה נחצו חייך לשניים,

ואולי הנפילה הראשונה הביאה את הנפילה השנייה, ואולי אתה חלל מלחמה

שמת פעמיים, אולי...

 

לאחר הניתוח ישבתי איתך בבילינסון לילה. הבאתי תמונות. זיהית את כל חברינו.

העבר לא נמחק. אבל אמרת: "אני מרגיש שאני הולך במסדרון ארוך, כמו בערפל,

הקירות סוגרים עליי מכל צד ואני אינני מפסיק ללכת, ואינני מגיע אל סופו."

עכשיו הגעת אל סופך. זאב, רבים אחרים, שלמים, בריאים, גם אם יאריכו ימים

לא יגיעו לעולם אל מרומי שכלך החד, אל כשרונך והיקף ידיעותיך –

 

רגש אשמה עמוק מקנן בי על עשרים ושלוש השנים שבהן כבר לא היינו חברים,

דווקא בגלל החברוּת לא יכולנו להמשיך להיות חברים –

 

אהוד בן עזר

קיץ, 1997

 

שנה בדיוק לאחר מלחמת יום כיפור, שבה נפל חברי ד"ר זאב קליין-קינן עם מסוק בתפקידו כרופא מוטס בחיל האוויר, ונשאר בחיים – הוא נפל בביתו, עבר ניתוח מוח שכתוצאה ממנו נסתלקה ממנו אישיותו, והוא חי ועבד כספרן בבית החולים בילינסון עוד כמה שנים. לא היה לי עימו קשר באותן שנים כי בכל פגישה הוא היה רק מספר בדיחות ברמה ילדותית. אך במלאת שנה למותו כתבתי וקראתי באזכרה על קברו בהרצליה את השיר הזה.

 

* * *

עוז אלמוג

הניחו לה

אני לא כועס על ענת וקסמן. אני כועס בעיקר על מי שהכשיל אותה ביודעין. מי ששם לה מוקש נעל כדי להעיף אותה באוויר התקשורתי.

אז נכון, וקסמן דיברה לא יפה. זה קורה לכל אחד מאיתנו ולא תמיד מכוונת זדון. היא מיסגרה את מצביעי הליכוד בתוך סטריאוטיפ, בעיקר משום שהיא, כמו רבים אחרים, אינה קוראת מורכבות – בעיקר מורכבות חברתית. הביקורת הזאת לא משקפת גזענות והתנשאות אלא בעיקר בורות. למרבה הצער, בורות היא גם נחלתם של ידוענים ואפילו של אמנים ואנשי ספר. מה שווקסמן לא לקחה בחשבון זה שרבים בישראל – מרקע כלכלי, השכלתי, אתני ודתי מגוון – סבורים שניתוח המציאות הגיאופוליטית של "הימין" נכון בנסיבות הנוכחיות. זו אינה בהכרח נוקשות שמרנית דתית וגם לא שנאה מתלהמת לערבים. וקסמן מבקרת את הדוגמטיות בשעה שהיא עצמה רואה שחור ולבן ומתקשה להבחין בגוונים.

אם וקסמן היתה קוראת סקרים עדכניים היא היתה מגלה שרוב הציבור הישראלי, וזה כולל גם בוחרי ליכוד ואפילו בוחרי הבית היהודי וישראל ביתנו, מחזיק בהשקפת עולם מדינית לא קיצונית ודי פרגמאטית. כלומר רובם מגלים נכונות עקרונית למסור שטחים (לא כל שטח ולא בכל מחיר) – אם וכאשר יהיה לנו פרטנר בצד השני. בינתיים הם לא רואים פרטנר כזה. הם רואים בעיקר אסלאם רצחני, שנאת יהודים וחוסר פשרנות בצד הפלסטיני.

אבל זה שווקסמן פלטה למצלמות, ברגע של כעס, איזה משפט לא אינטליגנטי עדיין לא הופך אותה למרשעת וגזענית. אין הצדקה לנפח את דבריה לממדים סוציולוגים (כאילו שכּל או רוב אלה שלא בחרו בימין חושבים ומדברים כמוה). אין גם שום סיבה הגיונית ומוסרית להעלות אותה על המוקד, באכזריות שלא תתואר, ואולי אפילו לסכן את פרנסתה ואת בריאותה הנפשית והפיזית.

אנשי ההפקה שהקליטו את דבריה של וקסמן וחתכו "במקומות הנכונים" ידעו היטב איזה רעל מתוק נפל לידיהם. הם קלטו שהיא נפלה בפח ולא ממש היה אכפת להם מה המחיר האישי שהיא עומדת לשלם. הם רצו דם, כלומר רייטינג, ולכן הפכו את ההתבטאות הבעייתית שלה לפרומו מהדהד. אחרי שווקסמן נזרקה לכלבים הם יתפנו להתפלץ מצבא הטוקבקיסטים ששיפד אותה במלים לא פחות חריפות וסטריאוטיפיות.

ערוץ 2 דאג למצות את השערורייה שהוא הפיק עד תום, לא לטובת מדינת ישראל אלא לטובתו. התקשורת מציתה את האש, מביאה את זרנוקי הכיבוי לזירה הבוערת, מקיימת וועדת חקירה וגם ממנה את חבר המושבעים ואת התליינים.

וקסמן הגיעה הערב לתוכנית "פגוש את העיתונות" של רינה מצליח, אבלה וחפוית ראש, בעיקר כדי לבקש על נפשה. היא נאלצה לשתף פעולה עם טקס ההתנצלות הפומבי, שהפך לחלק מהפצצות הרייטינג הבלתי פוסקות. כצפוי, מצליח לא עשתה לה הנחות, עד שווקסמן התמוטטה בדמעות.

אגב, אף שדבריה של וקסמן צרמו לי אני סבור שמה שהיא אמרה יושב בתחום הלגיטימי של השיח הדמוקרטי. זכותה לחשוב שמצביעי ביבי אינם רציונאליים וחיים מסיסמאות, כשם שזכותו של איש ימין לחשוב שהשמאל דוגמטי וחי על הירח. מי שנעלב מדברים כאלה מעיד בעיקר על עצמו. זכותה אפילו לבוז לבוחרי הליכוד ולחוש איבה כלפיהם. מבחינתה ומבחינת רבים אחרים התבוסה בבחירות היתה צורבת והיא הרסה להם את החלום. רוגז, בוז, ואפילו איבה וסנוביזם לא הופכים אדם באופן אוטומטי לגזען. לא יזיק לכולם (ימניים ושמאלנים כאחד) קצת יותר קשב (גם לעמדות שאינן ערבות לאוזן) וקצת פחות התפלצות.

אני סבור שמה שעשה ערוץ 2 לענת וקסמן לא רק שלא משרת את הדמוקרטיה הישראלית, אלא מזיק לה. בסוף החקירה הצולבת של רינה מצליח אמרה וקסמן בקול רועד שהיא למדה את הלקח: "לא אתראיין יותר. הניחו לי." זה לקח נורא לא רק עבורה אלא עבור הדמוקרטיה הישראלית.

 

אהוד: אני הצבעתי ליכוד כדי שלראש הממשלה תהיה אפשרות להקים קואליציה יציבה.

 

* * *

מתוך היומן 2009: שמחה לוסטיג

27.5.2009. יום רביעי. לפנות ערב נפגשים רבים מהחברים והידידים של שמחה לוסטיג לאזכרה במלאת שלושים למותו. כבר ישנה מצבה עליה כתובים רק תאריכי הולדתו ומותו לפי הלוח הלועזי בלבד, וכן כיתוב שאם איני טועה אומר: "אהוב, חבר ואבא." כל האווירונים ששמחה ניהל מלחמת חורמה נגדם כאשר היו ממריאים משדה התעופה הקטן בהרצליה מערבה מעל לביתו, והכריח אותם לסטות מיד צפונה בהמראה, כמו עורכים עכשיו מטס לכבודו ופונים מיד צפונה לאחר ההמראה, ממש מעל בית הקברות, כך שכמעט שלא אפשר לשמוע מילה מדברי המשפחה והחברים. מדי פעם גם עוברת רכבת מהירה במסילה הסמוכה לחיפה, וגם היא עושה רעש רב.

 

אהוד בן עזר

ליל מנוחות שִׂמחה יקר

 [בעקבות שיר ברכה שנכתב במלאת לו שבעים. התוספות בכחול הן לאחר מותו]

 

בְּגִיל שִׁבְעִים ושתיים היה אֶפְשָׁר גַּם קְצָת לָנוּחַ

וְלֹא לַחֲרֹש שָׁמַיִם בִּמְטוֹסֵי סִילוֹן

בַּבֹּקֶר בַּגִּנָּה לִשְׁאֹף קְצָת רוּחַ

עֻגַּת שְׁמָרִים טְרִיָּה עִם קוֹטֶג', וְלַחֲלֹם

 

בְּגִיל שִׁבְעִים ושתיים היה מֻתָּר לך לְהִסְתַּכֵּל אֲחוֹרָה

יוֹבֵל שָׁנִים עַל גַּלְגַּלִּים לְלֹא וִתּוּר

וּלְלֹא חֲשָׁשׁ וּרְתִיעָה מִכָּל-רַע

אֶלָּא תִּפְקוּד מָלֵא וְעַד קַצְוֵי עוֹלָם לָתוּר

 

בְּגִיל שִׁבְעִים ושתיים היה אֶפְשָׁר לך כְּבָר קְצָת לָשֶׁבֶת...

וְלֹא לָרוּץ כָּל בֹּקֶר לַמִּשְׂרָד

אֶפְשָׁר היה לְהִסְתַּפֵּק בְּמִשְׁפָּחָה אוֹהֶבֶת

וְאֶת הַחֲשִׁיבוּת וְהַכָּבוֹד לָשִׂים בַּצַּד

 

בְּגִיל שִׁבְעִים ושתיים מֻתָּר היה לְךָ לִהְיוֹת זָקֵן

אֲפִלּוּ לְנַמְנֵם קְצָת בְּלִי קִנְטוּר וְחִלּוּפֵי בְּדִיחוֹת

אֶפְשָׁר גַּם קְצָת פָּחוֹת דַּבֵּר בַּטֶּלֶפוֹן, וּמַה שֶׁכֵּן

גַּם לֹא לִרְדֹּף אַחַר הַהַצְלָחוֹת

 

היה אֶפְשָׁר לְהִשָּׁאֵר קָרוֹב לַפִּנּוּקִים אֲשֶׁר בַּצַּלָּחוֹת

לִהְיוֹת רָשׁוּם בַּגִּינֶס הַפְּרָטִי שֶׁל אֲרִיכוּת יָמִים

בְּעַצְמְךָ סִפַּרְתָּ כִּי בְּסִין אֵין לַאֲנָשִׁים כָּמוֹךָ הֲנָחוֹת

זוֹרְקִים אוֹתָם לָאֲנָחוֹת כְּשֶׁהֵם עוֹדָם קְטַנִּים

 

וְאִם בְּסִין רָאוּ אוֹתְךָ כְּמִי שֶׁבָּא מִן הַיָּרֵחַ

וּנְשָׂאוּךָ בְּמוֹטוֹת וְלֹא בִּשְׁנַיִם אֶלָּא עֲשָׁרָה

בִּכְפַר שְׁמַרְיָהוּ אֵין אַתָּה חַי-זָר אֶלָּא הַמְּאָרֵחַ

אֲבָל תָּמִיד אַתָּה שֶׁלָּנוּ, הָאֲרִי בַּחֲבוּרָה.

 

ליל מנוחות שמחה יקר

כת מלאכי עליון לנוחך ירונו

היית לנו ידיד, חבר, גיבור ואיש המעלה

 

נוסח ראשון 15.6.07 / נוסח שני 28.4.09

 

בעת שירותו הצבאי, באימון באש חיה, נפצע שמחה לוסטיג (1937-2009) בגבו ומאז, יותר מחמישים שנה, היה מרותק לכיסא-גלגלים. בכוח אישיותו החזקה, והאופטימיות הטבועה בו – הוא לא נכנע למיגבלותיו. היה יהלומן מצליח שגם מילא תפקידים חשובים במוסדות של בורסת היהלומים בארץ ובעולם. נשא אישה והקים משפחה לתפארת. היה מוקף קבוצה של חברים נאמנים מנוער שליווהו כל חייו, גם בשירותו הצבאי ובפציעתו. טייל ברחבי העולם, תרם רבות מכספו לאירגונים חברתיים התנדבותיים; ויצר סביבו חבורה מגוונת של ידידים, מכרים ובני-משפחה, שהיו סרים דרך-קבע לבקר אצלו מדי סופשבוע בכפר שמריהו, ליד הבריכה הפרטית שבה היה שוחה שנים רבות כדי לשמור על כושרו הגופני. הוא היה תמיד מרכז חברתי, יוזם מסיבות, דומיננטי, שופע הומור, אוהב רכילות, דואג לחברים, מעולם לא מתאונן ולא מר-נפש, מלָווה משברים קשים של אחרים והוא עצמו כצוק סלע איתן על כיסא גלגליו וכך עד סוף ימיו, כאשר נפטר בביתו בחטף, ב"מיתת נשיקה", לאחר שחלה בדלקת ריאות קשה. עם מותו נסתיימה כאילו תקופה אצל רוב האנשים שהכירו אותו והיו עימו בקשרים קרובים, וגם בקשרים חברתיים ביניהם, בעיקר בזכותו ובזכות אשתו המסורה נעמי.

יהי זיכרו ברוך.

"ליל מנוחות" הוא כמובן ואריאציה על תרגומו הנפלא של שלונסקי ל"המלט".

 

האזכרה השנתית לשמחה לוסטיג ז"ל תתקיים ביום רביעי, ג' אייר תשע"ה, 22.4.15, בשעה 16.30 בבית העלמין בכפר שמריהו

 

 

* * *

יהודה דרורי: לדעתי על כל המוצרים הנשלחים מההתנחלויות לאירופה המחרימנית, יש להוסיף בסמוך  לשמו של מקום הייצור, גם ציור של מגן דויד צהוב קטן ובמרכזו הכתובת jude, סתם להזכיר להם מי הם... ומי אנחנו.

 

 

* * *

ד"ר יוחאי סלע

ענת וקסמן היא הקול האותנטי

של השמאל הישראלי

אין ספק שהשמאל הישראלי מייצר הרבה טמטום פוליטי, כלכלי, חברתי ומדיני. אם כך הוא המצב, מדוע אנחנו צריכים להשחית את זמננו על איזה עוד שחקנית ששוב הצהירה דברי הבל למכביר? יש כל-כך הרבה נושאים מעניינים לכתוב עליהם ולהביאם לידיעת הקוראים, אז למה בכל זאת אנחנו משחיתים את זמננו על איזו עוד ענת וקסמן המתחזה לאייקון פוליטי באמצעות אמירות פוליטיות רדודות?

ובכן, יש לכך שתי סיבות: האחת: ענת וקסמן הפכה למעשה לקול האותנטי של השמאל הישראלי הטיפש.

והשנייה: אנחנו כותבים על ענת וקסמן למען העתיד. דהיינו, אם אי-פעם מישהו ירצה להעניק תשורה כלשהי לענת וקסמן, דברי ההבל שהיא אמרה יצטרכו להישקל במאזן-החשבון גם בעתיד הקרוב והרחוק. בדומה לענת וקסמן, גם אנחנו רוצים שינוי שיבוא לידי ביטוי גם התרבות הישראלית – הראויה לאנשים קצת יותר תרבותיים ממה שהיא ודומיה מייצגים בימים אלה.  

השמאל הישראלי, בדומה לענת וקסמן, לא מסוגל לקבל את ההכרעה הדמוקרטית של הציבור הישראלי. מרבית תושבי המדינה החליטו החלטה רציונאלית לבחור בקו השמרני אותו מייצג הליכוד, לעומת הקו ההרפתקני אותו מייצגת מפלגת-העבודה המתחזה ל"מחנה הציוני". הבלוף הקטן הזה של מפלגת-העבודה, למעשה מספר את הסיפור של הבחירות האחרונות שנערכו ב-17 במרס 2015, והוא עשוי גם לספר לנו על הבחירות הבאות, משום שההפתעה עלולה להיות גדולה יותר אם ענת וקסמן וחבריה ימשיכו לייצג בדבריהם את השמאל הישראלי הטיפש והרדיקלי. איכשהו, השמאל הישראלי הצליח לרכז סביבו הרבה חוליגנים גזעניים שיש להם פה גדול המייצר אמירות שהן על גבול הפשיזם האידיאולוגי כלפי דעות ומחשבות אחרות.

 

יש לנו מיליון ישראלים דוברי רוסית המתרחקים כמו מאש ממפלגות שיש להן אג'נדה שמאלנית. בהכללה גסה (גסה מאוד) אנחנו יכולים לציין שלרבים מהם אין כל מושג מי זאת ענת וקסמן, אולם יש להם מושג גדול מאוד על התרמיות הפוליטיות הבאות מבית-מדרשו של השמאל הרדיקלי המתחזה למתון, לדמוקרטי ולליבראלי – זה השואף לשלום-עולמי ולאחוות-עמים בכוח הנשק ובדיכוי המחשבה החופשית. אולם, מאחורי הפאסאדה הזאת, מסתתרת גזענות, יהירות ואטימות כלפי כל מי שלא מסתדר בשורה אחת עם הקו הרשמי. 

למי שלא זוכר, לאחר ניצחונו של בנימין נתניהו בשנת 1996, האדמו"רים של השמאל הישראלי ההזוי טענו שיש לתת זכות-הצבעה לעולים מברית-המועצות לשעבר רק לאחר 5 שנות שהות בישראל משום שהם לא ממש מכירים את המערכת הפוליטית בישראל. 20 שנה עברו מאז, ואותה יהירות אטומה נותרה כשהיתה והיא לובשת צורה ופושטת צורה בהתאם לנסיבות הפוליטיות של זמננו. לידיעת השמאל הישראלי, "הגוש" הזה אותו אתם מכנים בזלזול "העולים מרוסיה" – למרות שהם כבר מגדלים דור שלישי בארץ – גם הוא חלק אינטגראלי חשוב מהסיפור הישראלי שבא לידי ביטוי בבחירות האחרונות של חודש מרס 2015.

 קיים הבדל עצום בין המחנה השמרני בישראל לבין השמאל הישראלי על גווניו השונים. ההבדל הזה מתבטא בכך שאם התוצאה היתה הפוכה, אף אחד מהמחנה השמרני לא היה מאיים בירידה מהארץ או מתבטא בגזענות חלולה כלפי אחרים רק בגלל איזו בחירה דמוקרטית שנעשתה על-ידי ציבור-בוחרים גדול מאוד. 

במילים אחרות, תמיד, אבל תמיד, האהבה של השמאל הישראלי למדינת-ישראל תלויה אך ורק בתוצאות הבחירות ולא בגלל שיש למדינת-ישראל ערך-מוסף אדיר החורג הרבה מעבר לניצחון דמוקרטי של מחנה כזה או אחר. שטף האמירות הגזעניות כלפי ציבור מסוים לפני הבחירות האחרונות ולאחריהן, מראה בעליל שהשמאל הישראלי לוקה בעיוורון מוחלט בכל הנוגע לשיח-הדמוקרטי האמור להתקיים במדינת-ישראל. העיוורון הזה משותף – באופן מעורר דאגה – גם לרבים מאמצעי-התקשורת בישראל כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם במאמרם של יונית לוי ואודי סגל שפורסם במגזין יהודי-אמריקאי  (TABLET) ב-7 באפריל 2015, שניסו לבאר את ניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות של חודש מרס 2015.

 שני עיתונאים מנותקים מערוץ 2 – יונית לוי ואודי סגל –  ניסו להסביר לקהל אמריקאי "איך נתניהו ניצח בבחירות." לטענתם, נתניהו ניצח בבחירות בשל שליטתו במדיה הטלוויזיונית – בעיקר בשבוע האחרון של מערכת-הבחירות. טוב, אז כנראה שני העיתונאים האלה מתאימים כמו שקע-לתקע לרמה "השטחית" של הקורא האמריקאי הממוצע הראוי להרבה יותר קרדיט ממה שהוגש לו במאמר המדובר.

נתניהו לא ניצח בגלל הטלוויזיה, אלא נתניהו ניצח למרות הטלוויזיה, הרדיו, העיתונות הכתובה ואתרי אינטרנט החדשותיים. זהו ההבדל הגדול ששני העיתונאים המנותקים האלה לא באמת רוצים להבין – וזאת בדומה לאנשי-תקשורת רבים המעטרים כיום את התקשורת הממסדית בישראל של שנת 2015. מרבית התקשורת הישראלית יצרה במערכת הבחירות האחרונה מצגת-שווא פוליטית. אך במקום להסיק את המסקנות המתבקשות, גם באופן אישי, היא מנסה להטיל ספק במניעים של ציבור שלם שלא לבחור בקו פוליטי מסוים שהוכתב להם בתקשורת הישראלית. ההלם הגדול כנראה מייצר תזות הזויות שנועדו לתרץ את המפלה הגדולה. לא נתניהו ניצח, אלא הציבור הישראלי כולו ניצח בגדול משום שהוא לא נכנע לתעמולה הכוזבת שהופצה במשך חודשים ארוכים בתקשורת הישראלית. 

הניסיון הכושל של שני העיתונאים האלה להציג את ציבור הבוחרים כעדר הנוהה אחרי מסרים טלוויזיוניים בלבד, הוא לא פחות מאשר שקר בוטה שנמסר במודע, משום שהמסרים שהועברו לציבור הישראלי באמצעות ערוצי החדשות נועדו ליצור תדמית שלילית וקטלנית לנתניהו על-מנת להשפיע על אופן ההצבעה של הבוחרים. במילים אחרות, התקשורת הישראלית עסקה רובה ככולה ב"מסע הפחדה" בוטה נגד נתניהו במטרה להביא לניצחונו של "המחנה הנכון". מסע-ההפחדה התקשורתי הזה לא הצליח משום שהוא היה שקוף מדי, בוטה מדי, שקרי מדי, היסטרי מדי – שלא תאם למציאות היומיומית בה חי האזרח הישראלי הממוצע.

כך למשל, הניסיון להציג את מדינת-ישראל כמדינה כושלת רק בשל כהונתו של אדם מסוים, מראה בעליל, פעם נוספת, שהשמאל הישראלי "אוהב" את מדינת-ישראל רק אם הציבור הישראלי בוחר את הבחירה "הנכונה" על פי הקו שעוצב בידי האדמו"רים של השמאל הישראלי. הטיעונים שהובאו במאמר של יונית לוי ואודי סגל בנוגע לניצחונו של נתניהו, למעשה משרתים את התדמית שצוירה למחנה-השמרני בידי מעצבי דעת-הקהל הקשורים בדרך זו או אחרת לשמאל הישראלי הקיצוני או לשמאל הישראלי הקיצוני יותר. די להביט בפרסומות המשודרות בטלוויזיה או להביט על האופן בו מוצגים אנשים מסוימים בסדרות טלוויזיה כדי להבין על מה מדובר. ובכן, לא כל דבר חייבים לשדר. 

כך, במסגרת הזו, דבריה של ענת וקסמן קלעו במדויק למטרה העליונה של אמצעי-התקשורת בישראל. דהיינו, הם יוצרים במכוון שערורייה ציבורית אלימה ומתלהמת, ולאחר מכן הם מנסים להתנער מהדברים בטיעונים מופרכים בדומה למקרה של פרופ' אמיר חצרוני שהובא לערוץ 2, ימים אחדים לאחר שנודעו תוצאות הבחירות, כדי להרצות על משנתו הגזענית בנוגע לבני-עדות המזרח (שהפכו לשם כולל של מנשקי מזוזות, מנשקי קמעות, עובדי-אלילים, חשוכים וניאנדרטלים מזויינים שלא קוראים ספרים). לכאורה בשם "חופש הביטוי", התקשורת הישראלית עוסקת ב"חופש השיסוי" בשל אג'נדה פוליטית מסוימת שנועדה לשרת בעלי-עניין עם גוון פוליטי מסוים. בכך, התקשורת הישראלית הפכה את עצמה לגוף המסכן את הדמוקרטיה הישראלית בשל ליקוי-מאורות אינטלקטואלי ועצלנות מחשבתית.

בבחירות האחרונות הציבור הישראלי אמר את דברו באופן נחרץ: אנחנו רוצים תקשורת טובה יותר, אנחנו רוצים אנשי תרבות טובים יותר, אנחנו רוצים פוליטיקה טובה יותר, אנחנו קוראים לכולכם להשתפר! שאם לא כן, הזעזוע שלכם בבחירות הבאות יהיה גדול יותר ועמוק יותר, משום שעל-פי מה שנראה כיום, סביר להניח שמפלגות אחדות יחד עם כמה מאמצעי-התקשורת הישראלית ייעלמו לחלוטין אם הם לא ידעו להתאים את עצמם לקו ישראלי פטריוטי שפוי ומתון  – וזאת ללא ההתלהמות התקשורתית הטיפוסית שנועדה להשיג עוד רייטינג רגעי ובר-חלוף המעורר הסתה פרועה של קבוצה אחת כלפי רעותה. 

התקשורת הישראלית צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו.

מפלגת העבודה – לוליינות אידיאולוגית אטומה.

לאן נעלמה התוכנית הכלכלית של מפלגת העבודה.

מפלגת העבודה: כלכלה שקרים ועיוותים מוסריים.

 

ד"ר יוחאי סלע, "ענת וקסמן היא הקול האותנטי של השמאל הישראלי," מגזין המזרח התיכון, 16 באפריל 2015.

 

* * *

ד"ר ראובן ברקו

חאג' חוסייני ואייכמן, זה לצד זה

במהלך מבצע של"ג חברתי לכוח צנחנים מגדוד 202 שנכנס לתוך מפקדת אש"פ בביירות. באחת המגירות מצאתי אקדח פרבלום. כבן לניצולי שואה החסיר ליבי פעימה. על האקדח הוטבעו הנשר ו"צלב הקרס". כלי ההרג הנאצי יצר עבורי מפגש נפשי מרסק בין סיוטי הלילה של אבי, שאיבד את משפחתו בשואה, לבין האידיאולוגיה הרצחנית הפלשתינית-איסלאמית שהאקדח שבידי הפכם למהלומה.

אידיאולוגיה רצחנית זו שימשה בקביעות בכתביהם ובנאומיהם של בכירי הרשות הפלשתינית מאז ועד היום, והיא באה לידי ביטוי הן באמנת חמאס והן במצעם של הארגונים האיסלאמיים האחרים, והיא מצע להכנות המלחמה של איראן ושל חיזבאללה.

מורשת זו כוללת את מופת השמדת היהודים בח'ייבר בידי מוחמד כמודל חיקוי וכציווי להשמדת היהודים. מעבר לצורך לחסל את ניצני ההתיישבות היהודית ולבלום את הגירת היהודים לארץ ישראל, היתה זו נקודת המפגש האידיאולוגית-דתית של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני, איקון פלשתיני בר-קיימא, עם מנהיג גרמניה הנאצית, היטלר. החאג', שהקים כבר ב-1936 את "תנועת הצופים הנאצים", משמש עד ימינו דמות המופת של התנועה הלאומית הפלשתינית בהקשר הלאומי והדתי.

בשנים 1944-1941 גר המופתי בברלין ושימש יועץ צמוד (במשכורת) לאדולף אייכמן לרעיון השמדת היהודים. דיווחים היסטוריים מצביעים על סיכום שאליו הגיעו, אשר לפיו כאשר תיכבש ארץ ישראל על ידי הגרמנים, ייבנה בעמק דותן מחנה השמדה עבור יהודי הארץ וארצות האיסלאם, והמופתי ישמש מנהיג פלשתין לאחר שתיכבש (בידי רומל).

באדיבות ממר"י יכול כל ישראלי להיווכח כי השמדת היהודים וישראל וכינון "פלשתין" על הריסותיה משמשים בקביעות חומר הדלק להסתת הציבור הפלשתיני. במקביל, מכחישים הפלשתינים, מבית מדרשו של ה"דוקטור" אבו מאזן, את השואה ומנסים ליצור נרטיב חלופי ושקרי לאסונם של היהודים, שהרי, כמאמר התועמלן גבלס: סופו של שקר תכוף שיהפוך בסופו של דבר למציאות.

נרטיב פלשתיני שקרי זה, המעוות ומסתיר את תוקפנותם ואת סירובם של הפלשתינים לכל הסדר, את פלגנותם, ואת תבוסתם ב-48' מציג כ"נכבה" (שואה), תובע כי ישראל "האשמה" תיישב את "הפליטים שוחרי השלום" בשטחה במסגרת "זכות השיבה".

בינתיים, רוצחים הערבים והפלשתינים אלה את אלה במזרח התיכון, כמו גם ברצועת עזה ובעיקר בפרבר אל-ירמוכ. רובע רב-קומות זה בדמשק, שתושביו הפלשתינים הפכו מזמן לסורים – אינו דומה כלל לאוהלים שבהם נמקים כיום מיליוני פליטים ערבים אמיתיים מקור ומרעב במסגרת ה"אביב הערבי".

הפלשתינים רצחו ובגדו במארחיהם בכוויית ובירדן, בסוריה ובביירות ואינם יכולים לחיות זה עם זה בשלום אפילו בעזה וביהודה ושומרון. והנה דווקא עתה מציע הפובליציסט עודה בשאראת, שבדומה לירדן נקלוט "כמחווה" "פליטים" פלשתיניים מסוריה. מישהו כאן אוהב אותנו באמת.

יש הרגל בקרב "מי שהיו" להתקבץ להם ליד שולחן,"פרלמנט", ולדון בנושאי שעה. כשמועלה זיכרון השואה כתמרור אזהרה בסביבה עוינת ליהודים – מתכרכמים פניהם של חלק מה"אינטלקטואלים" שבשולחן, הטוענים בציניות כי מדובר ב"זילות" השואה ובהנמקות מניפולטיביות, אנכרוניסטיות, רגשיות עד קבס, שפג תוקפן במציאות. וכך, בעוד יש בינינו כאלה המנסים להשכיח את שואת היהודים האיומה, מכחישים הפלשתינים את השואה ומנסים להלעיטנו בנרטיב ה"נכבה" השקרי. וכשלעצמי, תחושת ה"פרבלום" תיוותר בידיי לנצח.

 

 

* * *

מנחם רהט

ליום העצמאות: הכרת הטוב

לא כל שלומי אמוני ישראל מכירים

את מידת הכרת הטוב

הסבא מִשפולה (תפ"ה-תקע"ב; 1724-1811), מתלמידיו המובהקים של המגיד ממזריטש, נהג להתבטא בליל הסדר: "כשהקב"ה רואה עכשיו את בניו יקיריו מתכנסים לבושי חג בבתי הכנסת ואומרים לכבודו יתברך הלל בהתלהבות ובהשתפכות הנפש, ואחר כך מתיישבים לשולחן הסדר, ושואלים מה נשתנה הלילה הזה: מדוע ארכה גלות אפילה זו מכל הגלויות? – עוֹלה לפניו יתברך המחשבה, שהגיע זמנם של ישראל להיגאל ולחזור לארץ הקודש."

כך פחות או יותר התבטאו מאות ואלפי חכמי הדורות, ומאות מיליוני יהודים מעוּני אלפיים שנות גלות, שנכספו לראות בשוב ה' ועמו לציון, ולא זכו. לאורך 1,980 השנים שחלפו מאז דיכא הכובש הרומאי האכזר ביד ברזל את מרד בר כוכבא והיגלה את אחרוני היהודים מא"י (פרט לבודדים שהסתערבו בגליל וביהודה), ועד בכלל, התפלל היהודי מדם ליבו למימוש חזון קיבוץ הגלויות, לקץ הגלות המרה הממאירה, ולשיבת ציון:

"רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּבַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת רַחֲמָיו... כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ מֵעָלֵינוּ... וּבְטוּבְךָ הַגָּדוֹל יָשׁוּב חֲרוֹן אַפְּךָ מֵעַמְּךָ וּמֵעִירְךָ וּמֵאַרְצְךָ וּמִנַּחֲלָתֶךָ, וְקַיֶּם לָנוּ ... אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בְּתוֹרָתֶךָ ... 'וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר' ... 'וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה ... אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ."

וכמו לא די בכך, דקותיים בלבד לאחר תחנונים אלה, שוב זעקו אבותינו וסבינו מעומק ליבם: "קַבֵּץ נְפוּצוֹת קֹוֶיךָ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, [למען] יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל בָּאֵי עוֹלָם, כִּי אַתָּה הוּא הָאֱ-לֹהִים לְבַדְּךָ ... אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, חַי וְקַיָּם, עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד ... וְקַיֶּם לָנוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ עַל יְדֵי צְפַנְיָה חוֹזָךְ: בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם, וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם, כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ, בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם, אָמַר ה'."

תפילות אלה נאמרות בכל יום. גם בשבתות ובמועדים. בתפילת שחרית של ימי החול ספרנו 18 איזכורים לתוחלת לשיבה מיידית לציון. "אָב הָרַחֲמָן, הַרְאֵנוּ אות לְטובָה," התחננו אבותינו בתפילת 'תחנון' של כל שני וחמישי. ומהו האות? – הוא מוזכר מיד בהמשך התפילה, באותה נשימה ממש: "וְקַבֵּץ נְפוּצוֹתֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפות הָאָרֶץ."   

בעצם, כל ספרות הקודש בכל חדרי התורה, וכל הפולקלור העממי על אודות חיי היהודים בחשכת הגלות, גדושים כיסופי-עד-כלות, לקץ הגלות, למימוש 'זכות השיבה' ארצה. אף נפסקה הלכה מרחיקת לכת: לעולם ידור אדם בעיר שֶכולה גויים בא"י, ולא בעיר שכולה יהודים בחוצה לארץ.

 

מאת ה' היתה זאת

אבל רק דורנו, דור יחיד ומיוחד ששרד את אֵימי הנוראה שבשואות, זכה שתחנוני הדורות נענו לעינינו ממש. מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו. א"י, שהיתה ריקה מיהודים עד לתחילת המאה ה-19, קיבצה לתוכה מספר שיא של יהודים, שמעולם לא נודע בתולדותיה – למעלה מ-6.2 מיליונים כ"י, ועוד היד נטויה.

אבל ישנם בינינו, לדאבון הלב, סרבני הודייה לבורא עולם על החסד הגדול. לא רק קיבוץ גלויות אלא מדינה וממשלה, צבא וכלכלה. פלא פלאים שאבותינו אפילו לא העזו לפנטז עליו. מבחינתם, אפילו חלום באספמיה נחשב ריאלי יותר.

ואכן, משהוכרזה המדינה, כנגד כל הסיכויים, הודה החזון אי"ש, שיש בהקמתה משום "חיוך משמיים." ידידו הרב שלמה כהנמן, ראש ישיבת פוניבז', אף הניף את דגל המדינה הציונית בחזית בניין הישיבה.

אבל ממשיכיהם מסרבים להכיר בחסד העצום, שבהתגשמות חזון הדורות. גם לא למדו לקח מסיפורו של חזקיהו המלך, שנענש מחמת אי הכרת הטוב. חזקיהו, בן תורה שבימיו לא נמצאו תינוק או תינוקות מדן ועד באר שבע שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה, זכה וניצל בדרך נס מופלאה מתיגרת-ידם של 185 אלף חיילי סנחריב מלך אשור, אשר צרו על ירושלים. כולם ניספו בלילה אחד. בעקבות הנס הגדול נשא ישעיהו הנביא את נבואת "עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד" (שמשולבת כיום בתפילת ההודיה של יום העצמאות).

 

לוח א"ת ב"ש – אות משמיים

ועל אף צדיקותו ותורניותו של חזקיהו, נמצא בו פגם נורא – אי הכרת הטוב: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: חזקיה, שעשית לו כל הנסים הללו, ולא אמר שירה, תעשהו משיח?!" (סנהדרין צ"ד א'). ללמדך עד כמה חמורה מגונה מידה זו של אי הכרת הטוב.  

אבל לא צריך להרחיק עד חזקיהו. די להסתכל 70 שנה אחורה, ולהיזכר בזוועות שעולל הצורר הנאצי לעמנו. באין לו מדינה שתגן עליו, ידועה התוצאה. גורל מר שכזה, ארב לא רק לעם ישראל. לפחות 180 מיליון בני אדם (!), הוכחדו במסעות ג'נוסייד מחרידים, במרוצת המאה ה-20, באין להם מדינה משלהם: ארמנים, כורדים, צ'רקסים ועוד ועוד. 

סוציולוגים שיחקרו פשר סרבנות זו, יאמרו מן הסתם, שהיתה כאן בעייה אמונית: כיצד ייתכן שבורא עולם מטיל על תנועה חילונית את משימת הגשמת חזון הנביאים? חוקרים אחרים מן הסתם יתהו לעצימת העיניים מול רמז מיסטי בהיר: על פי לוח א"ת ב"ש (חיבור האותיות הראשונה והאחרונה בא"ב, וכן הלאה), שאימץ מרן יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח, הלכות ר"ח, תכ"ח, ג'), קל למצוא מיקומם של מועדי השנה, יחסית לפסח:

ביום שחל בו א' דפסח, יחול לעולם תשעה באב; ביום ב' יחול חג השבועות; וכן הלאה. רק לשביעי של פסח, כלומר לצירוף ז"ע, לא נמצא פשר. עד שלימדָנו הרב עמרם אבו-רביע ז"ל, שמאז תש"ח מתחבר ה' באייר עם שביעי של פסח. יום העצמאות לעולם יחול ביום ז' של פסח. מי יהין לטעון שכל זה רק מקרה? מי לא ימצא כאן הוכחה מובהקת לקשר הגורדי שבין גאולה ראשונה, לראשית צמיחת גאולתנו האחרונה?

אבל כשמתעקשים לא לראות, אז באמת לא רואים. "עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ". גם לא מִמֶטֶר.

 

* * *

מנשה שאול

ערוץ העריצות במזרח התיכון

מדוע א-סיסי נזעק

מדוע נזעק נשיא מצרים עבד אלפתאח א-סיסי לצאת למבצע "סופת הנחישות" נגד סוכני איראן החות'ים בתימן, שאליו הצליח לגייס 10 מדינות וביניהן טורקיה ופקיסטן הגרעינית?

משקיפים מצריים מונים לכך 3 סיבות:

באב אלמנדב הוא מעבר אסטרטגי לתעלת סואץ. כ-4 מיליון חביות נפט עוברות בו ביממה בדרכן לתעלת סואץ והנפט הוא רק 16 אחוזים מכלל הסחורות שעוברות במיצרים בדרכם לתעלה. שיתוק התעלה יכה מכה אנושה את הכלכלה המצרית שנשענת עליה ומניבה לה הכנסה של 8 מיליארד דולר בשנה.

השתלטות החות'ים על תימן מהווה איום על בטחונן של מדינות המפרץ שלשלמותן מחוייבת מצרים. א-סיסי אף הכריז על כך בריש גלי כי ביטחונה של מצרים הוא ביטחונן של סעודיה ומדינות המפרץ.

תימן משמשת בסיס לפעילות של ארגון אלקאעידה. מנהיג הארגון אלזוואהירי תיכנן מבסיסו בתימן את הפיגוע נגד שגרירות מצרים באיסלאמבאד בירת בפקיסטן.

כל אלה הובילו את א-סיסי למסקנה כי הסכנה האיראנית בתימן הפכה מוחשית וברורה יותר מאי-פעם.

 

שאלת המיליון

עלייתו של ארגון דאע"ש היא תופעה חידתית שטרם פוענחה, למרות מאות המחקרים והספרים שדנים בה – איך הפך אזרח ירדני אלמוני בשם אחמד אלח'לילה המכונה אבו מוסעב אלזרקאווי למייסדו של ארגון טרור שהצליח תוך זמן קצר לשלוט ב-35 אלף קמ"ר מאדמותיהן של עיראק וסוריה.

אלזרקאווי חוסל בתקיפת מזל"ט אמריקני בעיירה ממזרח לבגדד. אבו-בכר אלבגדדי ירש את ראשות הארגון, ולאחר תקופה של התארגנות והתעצמות, החל במסע הכיבושים. צבא עיראק המונה 900 אלף חיילים לא הצליח לבלום את דאע"ש, ומוסול, העיר השנייה בגודלה בעיראק, נפלה לידיו.

לפי פירסומי האו"ם, כ-25 אלף צעירים ממדינות לא ערביות הצטרפו לדאע"ש במרוצת עשרת החודשים האחרונים, ונשאלת השאלה מהו סוד קסמו של הארגון, ואיך קרה שאלפים השתכנעו להיסחף אחרי דאע"ש בכזו התלהבות?

הנתון הוודאי שנודע עד כה הוא שקצינים הנמנים על מפלגת הבעת' העיראקית שהשתייכו לסדאם חוסיין הם שייסדו את המפקדה של כוחות הארגון. כך מגלה פעיל סורי בארגון המתכנה אבו חמזה, שערק לאחרונה משורות הארגון. כזכור, עם תבוסת צבא-עיראק ב-2003, נטשו קצינים וחיילים את יחידותיהם כשהם לוקחים עמם נשק רב המשמש בימים אלה את דאע"ש.

 

חרב פיפיות

אש"ף כינה את הצטרפותו לבית הדין הבינלאומי כאירוע היסטורי שמאפשר לו להגיש תלונות נגד ישראל כמבצעת פשעי מלחמה נגד הפלסטינים במבצע "צוק איתן".

אך אש"ף עוד יופתע כשייווכח לדעת שאין זה אירוע כל כך "היסטורי", כשישראל תפנה לאותו בית דין בינלאומי בדרישה לחקור את פשעי המלחמה של חמאס, ורשימת פשעיו של הארגון היא  ארוכה:

ירי ללא אבחנה של 12,500 טילים, רקטות ופצמ"רים על ישראל מאז שיצאה ישראל מעזה ב-2007.

חטיפת שלושת הנערים ורציחתם.

תקיפת יעדים אזרחיים על ידי שימוש במנהרות טרור.

הסתה פרועה נגד ישראל וקריאה להשמדתה.

 

ואם לא די בכך, הסופרת הלבנונית הודא אלחוסייני מוסיפה פשעים של גורמים נוספים:

מנהיג חמאס ח'אלד משעל נתמך על ידי קטר ומקבל ממנה עידוד לפעילותו הטרוריסטית, ואילו טורקיה מחבקת את פעיל חמאס צלאח אלערור ומעודדת את פעילותו נגד ישראל.

לכן, לפנייתו של אש"ף לבית הדין הבינלאומי עלולות להיות השלכות שליליות על הפלסטינים, ונראה כי קביעותיו של ארגון "אמנסטי אינטרנשיונל" שהאשים את חמאס בפשעי מלחמה ב"צוק איתן" הן רק התחלה.

 

מיעוט השולט ברוב

הפרסים באיראן אינם רוב. המשטר באיראן מטשטש אמת זו במגמה ליצור רושם מטעה שמרבית אוכלוסייתה של איראן, המונה למעלה מ-70 מיליון בני אדם, היא שיעית-פרסית.

אלא שהנתונים סטטיסטיים של "המכון הבריטי לאתנוגרפיה" משקפים תמונה שונה לחלוטין על מבנה האוכלוסייה באיראן:

28 אחוז – פרסים.

18 אחוז – טורקים.

13 אחוז – ערבים.

11 אחוז – טורקמנים.

8 אחוז – כורדים.

7 אחוז – אזרים.

6 אחוז – בלוג'סטנים.

9 אחוז – מיעוטים אחרים.

 

גם בכל העולם האיסלאמי, המונה 1.2 מיליארד בני אדם, השיעים אינם מהווים יותר מ-10 אחוזים. יתירה מזו, לא כל השיעים מזדהים עם איראן. כך, האימאם אלסיסתני, שהוא המנהיג הרוחני של השיעים בעיראק, אינו סר למרותה של איראן. לדבריו, "המרכז הרוחני של השיעים הוא בנג'ף וכרבלא ולא בקום, ועיראק יותר עשירה באוצרות  הנפט מאיראן."

כל זה אינו מפריע לשליטי איראן להתעלם מהעובדות ולהכריז קבל עם ועדה כי הם מתכוונים לייצא את המהפכה האיסלאמית השיעית לכל העולם המוסלמי.

 

על אלימות ורודנות

בית ההוצאה לאור "אלסאקי" הלבנוני ראה צורך לתרגם לערבית את ספרה של הוגת הדעות היהודיה חנה ארנדט "על אלימות"  , 1970 On Violence (Harvest Books.

 בסקירה על הספר שפורסמה בעיתון "אלערב" (10.4.15) צויין כי חשיבות הספר היא בהשלכות שיש בו על המצב השורר בעולם הערבי, ובמיוחד בסוריה. הנה כמה מן ההדגשים מהספר שנכללו בסקירה:

הסיסמה "הכרל נגד היחיד" (הכוונה למיעוט) היא ביטוי לקיצוניות-היתר של המשטר, כשהוא מסתמך על הישענותו על הרוב.

השימוש באלימות על ידי השלטון יכול אומנם להביא לניצחון, אך העלות תהיה גבוהה מדי, כי את המחיר משלם לא רק המנוצח.

האלימות מולידה אלימות.

שלטון הרוב שמתבסס אך ורק על הרוב, ללא הישענות על מגבלות חוקתיות דמוקרטיות, יכול להוביל לתוצאות קריטיות כגון שלילת זכויות המיעוט, ללא צורך בשימוש באלימות.

האופן הקיצוני ביותר לשלטון מתבטא בסיסמת "הכול נגד היחיד." והאופן הקיצוני ביותר של אלימות מתבטא בסיסמת "היחיד נגד הכול". האלימות השנייה אינה יכולה להתממש ללא שימוש באמצעי דיכוי (הכוונה למצב בסוריה).

האלימות תפעל כשהשלטון מאויים. אך אלימות ללא מגבלות פירושה קריסת השלטון.

אלימות יכולה למוטט שלטון, אך היא אינה מסוגלת ליצור אותו.

 

פורסם לראשונה במגזין מראה 332.

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

  

 

* * *

אורי הייטנר

1. אישצ"ל

הימים האלה, עשרת ימי תקומה, הימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לחג העצמאות של מדינת ישראל ובתווך יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ממקדים בתודעה את ההזדהות הלאומית, ההזדהות שלנו כפרטים וכקהילות עם העם היהודי, עם מדינת ישראל, עם ארץ ישראל; ימים שממקדים בתודעתנו את ההזדהות עם צדקת הציונות.

הימים האלה, הם הימים הממקדים בקרב חוגי הפוסט ציונות, הקשה והרכה, את סלידתם וניכורם לכל מה שנקשר בעיניהם ללאומיות היהודית, למדינת ישראל, לציונות. ביום העצמאות הם נושאים את נס ה"נכבה". ביום הזיכרון לחללי צה"ל הם משתתפים בריטואל פרברטי של הזדהות עם איזו שקשוקה המערבבת את אחינו חללי צה"ל עם מחבלים שנהרגו במלחמתם בנו ובפיגועיהם נגדנו. ובשנים האחרונות, יש טרנד הולך ומתעצם של ביזוי יום השואה, ניכור לזיכרון יום השואה, הלעגת מסורות הזיכרון, והפיכת היוצרות תוך הצגה מרומזת עד גלויה – שלנו כבני דמותם של הנאצים, ושל הפלשתינאים בדמות הקורבנות.

הטרנד הזה הגיע לרמת בשלות שבה פירסם "הארץ", מוביל המגמה הנפסדת הזאת, מאמר בערב יום השואה של חתן פרס ישראל, הכלכלן אריאל רובינשטיין, שכותרתו ותוכנו הם: "את יום השואה צריך לבטל". בתוך 24 שעות, קיבל המאמר כמעט 6,000 שיתופים בפייסבוק, הכותב הוזמן לראיונות ברשתות הטלוויזיה והרדיו... גיבור נולד לחוגי הפוסט.

12 נימוקים הציע רובינשטיין להצדקת הצעתו, ב-12 פסקאות המתחילות, כשטיפת מוח, במילים "את יום השואה צריך לבטל" – להלן – אישצ"ל.

בשורות הבאות אתמודד עם טענותיו. יתכן שאני טועה בכך שאני מעניק את ה"צומי" לפרובוקציה. מצד שני, דומני שדרך טיעוניו ניתן להבין את הלך הרוח שהוא ותומכיו מייצגים, וראוי לפצח את הקודים הללו.

"אישצ"ל כי המעטים שיש להם את מי לזכור לא ישכחו את הנספים, ואלה שאין להם לא יכולים באמת לזכור." רובינשטיין מפרק ומפריט את הזיכרון ומשיל מעליו את הקולקטיב הלאומי. יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום זיכרון לאומי, שבו עם זוכר את מתיו. אצל רובינשטיין אין עם. אין "אנחנו". יש פרטים. מי שמכיר וזוכר – אינו זקוק ליום זיכרון לאומי. מי שאינו מכיר באופן אישי, זה כלל לא נוגע לו.

"אישצ"ל, כי אני לא רוצה לשמוע חבר כנסת מקריא את שמות בני משפחתי שנספו בשואה בטקס 'לכל איש יש שם'. למתים היו שמות, ואני נקרא על שם שניים מהם, אבל שמותיהם אינם אומרים דבר לחברי הכנסת שממלמלים אותם." המשך המגמה של הפיסקה הקודמת. המתים אינם חלק מקולקטיב. הם בודדים. הכנסת מסמלת ומייצגת את הריבונות והממלכתיות הלאומית, ולכן אין לחבריה דבר וחצי דבר עם שמות המתים. הם אינם אומרים להם דבר, כי אין הם מתיהם הפרטיים. על הדרך מזכיר הכותב שהוא בן למשפחה של ניצולי שואה, כלגיטימציה לדבריו.

"אישצ"ל, משום שהוא הזדמנות מיותרת להצצה לא מתנצלת בפורנוגרפיה של המוות. מי שמרגיש שהוא מוכרח להתבונן בתמונות של הוצאה להורג או במבט אחרון של ההולך אל מותו, מוזמן לצפות בסרטונים הצבעוניים של דאעש." יש מקום לדיון ציבורי על הדרכים שבהם יש להציג וללמד על השואה. אגב, לאו דווקא דיון שצריך להיות מוכרע, כיוון שיש דרכים שונות לנסות להתמודד עם השואה. אך רובינשטיין מתעלם מקשת התפיסות, מציג דרך מסוימת כדרך הראשה, מגחיך אותה, מלעיג אותה, מכנה אותה "פורנוגרפיה", וזאת, כדי לקדם גישה של ביטול יום השואה.

"אישצ"ל, כי מי שרוצה באמת לזכור את בתי המדרש החרבים בפולין לא צריך לצעוד במצעד החיים באושוויץ, אלא לגשת בנפש חפצה למאה שערים." השואה אינה רצח החרדים. השואה היא רצח היהודים. בשואה נרצחו יהודים חרדים, דתיים, מסורתיים, חילונים, אתאיסטים, מתבוללים, ממירי דת, ציונים ואנטי ציונים, בורגנים ופועלים, ימנים ושמאלנים, רוויזיוניסטים, סוציאליסטים, ליברלים וקומוניסטים. היה זה רצח עם. למה רובינשטיין שולח אותנו למאה שערים, דווקא? כי מאה שערים הוא מרכז החרדיות הרדיקלית, האנטי ציונית, שגם מתעקשת לא ללמוד את לקח השואה. רובינשטיין שולח אותנו לשם עם המסר שאין לאומיות יהודית. יש יהודים. היהודים הם אלה. למה דווקא אלה? כי הם מייצגים את ההיפך מן הלאומיות היהודית. רובינשטיין מעביר לנו מסר: רוצים להיות יהודים? חיו כמותם, כמו במאה שערים. אינכם רוצים לחיות כמותם? אל תהיו יהודים.

"אישצ"ל, כי חלק ניכר מקורבנות השואה היו חרדים, וממשיכי דרכם בארץ ובעולם אינם מקבלים את היום הזה כתאריך ראוי לציון החורבן. מוטב היה לאמץ את המסורת ולספח את קינת השואה לעשרה בטבת או לתשעה באב – ימים שבמסורת היהודית מבכים בהם את כל האסונות המרים שקרו לעמנו." חלק מן החרדים, המסתייגים ממדינת ישראל והציונות, אינם מציינים את יום השואה. איני יודע אם רובינשטיין צם ואבל בתשעה באב ועשרה בטבת. אני מעדיף לשמור לעצמי את הערכתי. לא את דבקותם של החרדים בתשעה באב ועשרה בטבת מעלה רובינשטיין על נס, אלא הסתייגותם מיום השואה הממלכתי, היא המעוררת את הזדהותו.

"אישצ"ל, כי הצפירה היא מנהג מלכות זרה. יהודים אומרים קדיש ולומדים משניות." מעניין, מר רובינשטיין, איזו משנה למדת היום? איזו משנה אתה ממליץ לנו ללמוד? הצפירה היא מסורת ישראלית, שבה ליבו של עם שלם פועם כלב אחד; שבו עם שלם עוצר הכול, המדינה עומדת מלכת, למפגן של סולידריות. אין דבר זר לרובינשטיין כמו הסולידריות הזאת. לא "מנהג המלכות הזרה" מפריע לרובינשטיין, אלא מנהג הממלכתיות הישראלית, היהודית. כי עצם הממלכתיות הישראלית, היהודית, היא שמפריעה לו.

"אישצ"ל, כי אני מליט עיניי בבושה כשאני רואה את הצעירים הישראלים המטיילים עטופים בדגלי ישראל בחוצות פולין, כמו שאוהדי בית"ר ירושלים חוגגים ברחובות אחרי ניצחון על בני סכנין." כמה ציניות מרושעת יש בפסקה הזאת. נוער ישראלי נוסע לפולין, ומניף את דגל הלאום באמירה: השואה לא שברה אותנו, לא ניצחה אותנו. אנו חוזרים למחוזות ההרג כיהודים חיים, אזרחים של מדינה יהודית ריבונית ומניפים בגאווה את דגל הלאום, דגלה של מדינת ישראל, ושרים את הימנונה. רובינשטיין משליך זאת על אוהדי בית"ר ובני סכנין. בשפתו המרומזת הוא מציג את בני סכנין כמייצגי מיעוט נרדף לעומת בית"ר ירושלים שקומץ מאוהדיה יצרו את הסטריאוטיפ הלאומני גזעני. המסר ברור. הדגלים בידי הנוער באושוויץ, מייצגים את הגזענות, הלאומנות ורדיפת המיעוטים.

"אישצ"ל, כדי לשים קץ לשרשרת הקלישאות הבלתי נסבלות, המושמעת ביום הזה מפי כל איש ציבור שיש לו הזדמנות לדבר." רובינשטיין מתכוון לאמירות אודות ההכרח בריבונות לאומית חזקה של העם היהודי במולדתו. הוא מתכוון לאמירות של שורדי שואה על הגאווה בכך שהם חיים במדינת ישראל, שהם לחמו בצה"ל, שנכדיהם משרתים בצה"ל. כל אמירה לאומית, כל לקח לאומי מהשואה, הם "קלישאות בלתי נסבלות."

"אישצ"ל, כי אסור לבסס את קיומנו כאן רק על היותנו נרדפים נצחיים. או שנייחד את עצמנו מבחינה תרבותית ודתית, או שמוטב שניטמע בין האומות." לא השואה היא הקושאן שלנו, אלא זכותנו על ארץ ישראל וזכותנו להגדרה עצמית ולריבונות לאומית במולדתנו. רובינשטיין מוחק את אלה, ולכאורה קיומנו מבוסס על היותנו "נרדפים נצחיים". גם זאת יש למחוק. מהו הייחוד התרבותי והדתי עליו מדבר רובינשטיין? במאמר אחר הוא הסביר זאת: "אנו לא הבנו שעל עקרונות הקיום היהודי אסור לנו לוותר, ושעקרונות אלו כוללים את הזדהותנו עם החלש ולא עם החזק, עם הנכבש ולא עם הכובש." במקום אחר הוא הגדיר את עריקי המלחמה ("סרבנים" בכיבוסית) כ"נטורי קרתא של המצפון היהודי." כיוון שאנחנו, לטענתו, עם כובש ומנשל, אנו מבטלים את מה שהוא מציג כייחודנו התרבותי והדתי. ולכן, מוטב שניטמע בין האומות. הציונות היא אנטיתזה לשתי הוויות יהודיות – להוויה של התבוללות וטמיעה, מצד אחד, ולהוויה של קהילה יהודית תלושה, ללא צבא, ללא מדינה, ללא ריבונות, ללא כוח, שגם אינה נדרשת להתמודד עם דילמות של קיום מדינה, של קיום צבא, של הגנה על הקיום. גישתו האנטי ציונית מגשרת בין שתי ההוויות, כשתי החלופות לרעיון הציוני של מדינת לאום יהודית, שוות זכויות בין העמים והמדינות.

"אישצ"ל, כי הוא נהפך לכלי שרת בידי אידיאולוגים לאומנים. מלכתחילה הומצא 'יום השואה והגבורה' גם מסיבות פוליטיות שנויות במחלוקת של הדגשת והאדרת מרד הגטאות. אלא שכמו הרבה דברים אחרים שתנועת הפועלים הנהיגה בארץ, גם יום זה נוכס על ידי אידיאולוגיות אחרות. היום הוא משמש להטבעת האקסיומה שכל העולם נגדנו, וכל מי שמבקר אותנו הוא חוליה בציר הרשע הרוצה להשמידנו." לאומיות יהודית היא לאומנות. לכן, הציונות היא לאומנית. אידיאולוגיה ציונית היא אידיאולוגיה לאומנית ולקח השואה הוא כלי שרת בידי אידיאולוגיה לאומנית. המיתוס שהוא מציג על המהות המקורית של 'יום השואה והגבורה' גם סילוף היסטורי, אך תקצר היריעה להתייחס לכך. ביקורת על מדינת ישראל, על ממשלת ישראל, על מדיניות ישראל, היא ביקורת לגיטימית לחלוטין. אלא שאנו מתמודדים עם מתקפה חמורה של דה-לגיטימציה לזכות קיומה ועצם קיומה של ישראל, ועם תעשיית שקרים שנועדו ליצור דמוניזציה למדינת ישראל, ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון. האנטישמיות הקלאסית, התחלפה באנטישמיות המופנית נגד המדינה היהודית. רובינשטיין לועג לביקורת על הקמפיין הזה, ומגן על אותם אנטישמים, כאילו הם בסך הכל "מבקרים אותנו."

"אישצ"ל, כי ייתכן שהיה צריך להפציץ את איראן גם אם היטלר היה מתגייר, וייתכן שלא צריך להפציץ את איראן, למרות שהיטלר היה צורר היהודים. היום הזה לא ממש תורם לקבלתה של החלטה שקולה.". פסקה זו נועדה להגחיך את המאבק נגד גירעונה של איראן. לטענתו, ישראל אינה יכולה לקבל החלטה שקולה ורציונלית בנושא, בשל "תסביך" השואה.

"אישצ"ל, כי על תקופת השואה היה מוטב ללמוד, בראש ובראשונה, באופן רציונלי, ולהפיק ממנה גם את לקחיה האוניברסליים: גם לפתחם של בני העם הנבחר רובצת הסכנה להיהפך לחיות אדם." השורה האחרונה היא המסר המרכזי. כל המאמר לא נועד אלא להעביר את המסר שהפכנו לחיות אדם.

איש הצל רובינשטיין הוא אחד מפעילי תנועת החרם נגד פעילות תרבותית מעבר לקו הירוק. אך סמלי, שביום שבו תשעה שופטי בית המשפט העליון דחו פה אחד את העתירה שניסתה למנוע מקורבנות החרם את האפשרות לתבוע את הפוגעים בהם, פירסם אחד מדוחפי הפעולה האלימה הזאת את מאמרו הנִקְלֶה.

 

 

2. צרור הערות 19.4.15

 

* בזכות הנאום – קבלת החוק המחייב להביא את ההסכם עם איראן ל"עיון", כלומר אישור הקונגרס, היא בשורה טובה, שעשויות להיות לה השלכות חיוביות ביותר על ביטחון ישראל ושלום העולם.

הנה, כמה תרחישים חיוביים שהיא עשויה לחולל: א. הקונגרס ידחה את ההסכם. ב. מתוך חשש שהקונגרס ידחה את ההסכם, אובמה יקשיח את עמדתו, והאיראנים יסרבו לחתום על ההסכם. ג. מתוך חשש מחתימה על הסכם שלא יאושר, איראן תקשיח את עמדתה והצדדים לא יגיעו להסכם. ד. התרחיש האופטימי ביותר – מתוך חשש מחתימה על הסכם שלא יאושר, אובמה יקשיח את עמדתו. האיראנים יבינו שהפעם זה רציני, כי את הקונגרס הם לא יקפלו בקלות; הם ייסוגו ויוותרו, מחשש להמשך העיצומים והחרפתם, עד נפילת המשטר באיראן. כתוצאה מכך ייחתם הסכם טוב, שיבלום את תכנית הגרעין האיראנית.

ספק רב אם ההישג הזה היה קורה ללא נאומו המושמץ של נתניהו המושמץ בפני בתי הנבחרים בארה"ב.

 

* חרם = טרור –  מלכתחילה סברתי שבית המשפט העליון צריך היה לפסול על הסף את העתירות נגד "חוק החרם", שכן רק מקרים קיצוניים של פגיעה בזכויות האדם מצדיקים התערבות שיפוטית בחקיקה, ובוודאי שאין זה המקרה; נהפוך הוא, יש כאן שימוש ציני ושקרי ב"חופש הביטוי" כהצדקה למעשה אלים ביותר. בדיעבד, אני שמח שהעתירה לא נדחתה על הסף, משתי סיבות. האחת, חשיבות האמירה הערכית הברורה של בית המשפט העליון נגד החרם. השנייה, היא העובדה שההחלטה התקבלה פה אחד בהרכב של תשעה שופטים.

עם זאת, אני מצר על פסילת הסעיף שאפשר תביעה נגד המסיתים לחרם ללא הוכחת נזק. לא זו בלבד שזו התערבות בלתי מידתית בחוק שהכנסת קיבלה, אלא יש סתירה בין הפסילה הזאת, לבין האמירה הנורמטיבית החשובה של בית המשפט בנוגע לחרם.

 

* אלימות פוליטית קשה – מאמר המערכת של "הארץ" תוקף את פסיקת בית המשפט העליון, שדחה את העתירות נגד "חוק החרם". כותרת המאמר: "חרם על חופש הביטוי". ניסיון לשבור את מטה לחמו של אדם בשל מקום מגוריו או עמדתו הפוליטית אינה חופש הביטוי, אלא אלימות פוליטית קשה. החוק לא אסר על קריאה לחרם, אלא אִפְשֵׁר לנפגעים מהחרם לתבוע את המחרימים על הנזק שגרמו להם. העתירות נגד החוק, נועדו למנוע מקרבנות החרם את הזכות להתגונן, וגם זה בשם "חופש הביטוי".

 

* רגע, אז ... כבר מותר לבקר את בית המשפט העליון? – במדינה דמוקרטית מותר לבקר את בית המשפט העליון ואת פסיקותיו. מבחינה זו, אין כל בעייה בהתקפה של "הארץ" על בית המשפט. הבעייה היא בכך, שאותו עיתון תקף בחריפות כל מי שביקר את בית המשפט ואת פסיקותיו, כשאלו היו לרוחו של "הארץ". כאשר פרופ' דניאל פרידמן, פרופ' רות גביזון, בן דרור ימיני ואחרים ביקרו את החלטות בית המשפט, זו היתה "מתקפה פרועה על שלטון החוק ועל הדמוקרטיה" וכו' וכו'. האיפה ואיפה הזאת נקראת בעברית צביעות.

 

* מה ברק היה פוסק? מאמר המערכת תוקף אישית את הנשיא היוצא גרוניס ואת המורשת שהותיר, שפסק הדין בנושא "חוק החרם" הוא דוגמה לו. העיתון שוכח, שאת ההחלטה קיבל פה אחד הרכב של תשעה שופטים. מי שכתב את פסק הדין לא היה גרוניס אלא השופט חנן מלצר, שטרם בחירתו זכה לתמיכת ה"שמאל" כולל "הארץ".

אין ספק שקיים הבדל בין הגישה המשפטית של הנשיאים ברק ובייניש לזו של הנשיאים גרוניס ונאור, אולם בנושא "חוק החרם" אני מאמין שגם ברק ובייניש היו מקבלים אותה החלטה.

 

* לבער את נגע החרמות –  תיאטרון קריית מוצקין החליט לא להזמין הצגות שענת וקסמן משחקת בהם. ראש עיריית דימונה קרא להחרים את ענת וקסמן.

דבריה של וקסמן ראויים לגינוי. אלה דברי בלע והתנשאות שחצניים וגם לא כל כך אינטליגנטיים. למרבה הצער, היא גם אינה מדברת רק בשם עצמה, אם לנקוט לשון המעטה. מכאן ועד חרם על אמן, המרחק רב.

רק השבוע בית המשפט העליון, בהרכב של 9 שופטים, דחה פה אחת עתירה של שוחרי חרמות. בדיוק כפי שיש להתנגד מכל וכל לאמנים המחרימים התנחלויות, כך יש להתנגד מכל וכל להחרמת אמנים.

יש לבער את נגע החרמות מהחברה הישראלית.

 

* עלילת דם – התחקיר הצה"לי על קרב רפיח ב"צוק איתן" מפריך את טענות השווא המרושעות על אודות עוצמת האש בנוהל חניבעל, ומוכיח שהקמפיין של "הארץ", בהובלת אורי משגב בנדון, היה עלילת דם נגד חיילי צה"ל.

לאחר שהתחקיר של צה"ל הפריך מכל וכל את עלילת הדם, כל כך לא מפתיעה היתה תגובתו של גדעון לוי. "אין כל סיכוי שצה"ל יחקור אי פעם את עצמו ברצינות. לא את פשעי יום שישי השחור ברפיח" וכאן מונה עוד שורה של "פשעים" כביכול של צה"ל, ומסקנתו החד משמעית, היא כותרת מאמרו: "רק האג." והוא מפרט: "רק בבית הדין הבינלאומי הפלילי יהיה אפשר להעמיד לדין את מי שמבצעים פשעי מלחמה... מי שמתנגד להאג רוצה בהמשך הפשעים."

 

* רובינשטיין כוכב עליון – בשבוע שעבר כתבתי: "והרי התחזית לשבוע הבא: בעוד ימים אחדים נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. היכונו למתקפת הגחכת יום השואה וזיכרון השואה וגימוד השואה בימים הקרובים ב'הארץ'."

בערב יום השואה כתב אריאל רובינשטיין מאמר מנומק, בו הסביר מדוע יש לבטל את יום השואה. הנה ציטוט נבחר. לא נגענו: "את יום השואה צריך לבטל, כי הוא נהפך לכלי שרת בידי אידיאולוגים לאומניים... הוא משמש להטבעת האקסיומה שכל העולם נגדנו, וכל מי שמבקר אותנו הוא חולייה בציר הרשע הרוצה להשמידנו."

תופעה פרברסית.

ומיד, בחוגים מסוימים, רובינשטיין הפך לכוכב עליון.

 

* חוק הרדיקלים השלובים, סעיף קטן: פוסט שואה – לא אחת כתבתי על חוק הרדיקלים השלובים, כפי שאני נוהג להגדיר את מפגש הקצוות שבין ה"שמאל" הרדיקלי וה"ימין" הרדיקלי, שלא רק קרובים זה לזה הרבה יותר מאשר כל אחד מהם למרכז השפוי, אלא קיים ביניהם דמיון רב, כיוון שהמגדיר אותם הוא בעיקר הפנאטיות. היהדות על פי ספר התועבה "תורת המלך" זהה ליהדות על פי ספר הפיגולים של ספי רכלבסקי "חמורו של משיח". הסרבנות מ"שמאל" והסרבנות מ"ימין" מבטאות אותו בוז לממלכתיות ואותו איום על הדמוקרטיה. ובעיקר, הם חולקים אותה סלידה עמוקה כלפי ערך הסולידריות הלאומית. לכן הם חולקים פוסט ציונות, ומסתבר שגם פוסט שואה.

למחרת מאמרו של אריאל רובינשטיין ב"הארץ", שהטיף לבטל את יום השואה, התפרסם ב-nrg מאמר של איתי אליצור, עם מסר דומה מאוד. ושוב, אותה טענה נגד ה"קורבניות" ושאר סיסמאות פוסט שואה דוחות. ושוב אותה הגחכה של זכר השואה. אליצור טוען, שכפי שאיננו מציגים לראווה את סבא שלנו דווקא כשהיה חולה אלצהיימר, אל לנו להציג את היהודים במצבם הירוד ביותר, ומי שיש בארנקו יהלומים, לא צריך להתפאר בבלויי סחבות. ציניות מרושעת שיכולה בהחלט להתחרות בציניות המרושעת של אורי משגב ורוגל אלפר.

יש נקודה מסוימת של צדק בטענתו כלפי מי רואים בשואה את הצידוק העיקרי או היחיד לקיומה של מדינת ישראל. אולם מכאן ועד למסקנתו החולנית מרחק רב.

יש לחנך לכך שהציונות היא ייעוד ולא רק מקלט. היא בראש ובראשונה ייעוד, אף שהיא גם מקלט. אך הציווי "לזכור ולא לשכוח" הוא ציווי מוצדק העומד בפני עצמו, וכך גם החובה להפיק את הלקחים מן השואה, הן הלאומיים והן האוניברסליים מן השואה. כמו אנשי פוסט שואה מ"שמאל" המגמדים את השואה וזכרה כדי להימנע מהלקח הציוני – ההכרח בקיומה של מדינת לאום יהודית ריבונית חזקה בארץ ישראל, כך אנשי פוסט שואה מ"ימין" מגמדים את השואה וזכרה כדי להימנע מהלקח האוניברסלי – חיזוק ערכי ההומניזם והדמוקרטיה ומלחמה חסרת פשרות בגזענות על כל ביטוייה.

 

* עולם מושגים מעוות – מה שיש לדימיטרי שומסקי לכתוב ב"הארץ" ביום השואה, הוא מאמר על פיו מתוך ניצול ציני של השואה ישראל זוכה לפריבילגיות בינלאומיות שאף מדינה אחרת לא זוכה להן. לא יאומן – מדינת הלאום היחידה בעולם שמוטל ספק בעצם זכות קיומה ולבטח בזכותה להגנה עצמית, היא הנהנית, אליבא דעולם המושגים המעוות של שום כלומסקי, מפריבילגיה.

ואם אתם רוצים להבין מדוע הוא ושכמותו תומכים כל כך בהסכם הכניעה לאיראן, קראו את הפסקה הבאה מתוך מאמרו: "על פי פרסומים זרים, ישראל נהנית מעוד פריווילגיה יקרת ערך: הפריווילגיה להחזיק בנשק גרעיני, אחד הגורמים החשובים המבטיחים לה מעמד הגמוני במזרח התיכון. בזכותו יכולה ישראל להמשיך לשלוט באין מפריע בעם הפלסטיני ולהפר מדי פעם בפעם – גם זאת לרוב על פי פרסומים זרים – את ריבונות מדינות האזור כל אימת שההגמוניה האזורית שלה ניצבת בפני איום."

עכשיו אתרגם זאת לעברית – שומסקי ושכמותו תומכים בהסכם עם איראן, כיוון שהם תומכים בתכנית הגרעין האיראני, שתבטל את ההגמוניה הישראלית. שומסקי מייחל לכך שתחת איומי הגרעין האיראני ישראל תיסוג לקווי 49'.

 

* לימוד שואה בגיל הרך; בין דיון חינוכי לפוליטי –  סוגיית לימודי השואה בגיל הרך היא שאלה חינוכית עמוקה, מורכבת ומעניינת. מצד אחד, מדובר בנשמות רכות, שספק אם ראוי להעמיס עליהן את הזוועה הזאת, שגם אנו, המבוגרים, איננו מסוגלים להתמודד עם מוראותיה. מצד שני, ילדים הם אנשים קטנים ואין נושא שיש להסתיר מפניהם, ובכל נושא יש לדון עמם ברמה וברגישות המתאימה לגילם. ילדים הם אינטליגנטיים ואי אפשר להסתיר מהם את התובנה שיום השואה אינו יום ככל הימים. הם שומעים שיש פתאום צפירה והכל עומדים דום בצפירה, ומתעוררות אצלם שאלות, ש"כשתגדלי תביני" אינה תשובה שיכולה לספק אותם.

ראוי לקיים דיון חינוכי בשאלה האם לדבר עימם על השואה וכיצד. הבעייה היא שאצלנו כל דיון חינוכי הופך מיד להתנצחות פוליטית בעומק של פלקט. מיד קופצים מגמדי השואה המדברים על אינדוקטרינציה לאומנית קורבניסטית שנועדה לשטוף את המוח של הילדים על מנת שיצעדו בסך, לא ישאלו שאלות ויחוללו פשעי מלחמה בקורבנות הפלשתינאים. וכששר החינוך לשעבר העלה את הסוגייה מיד קפצו רודפיו, שאינם יכולים לסבול את הרעיון שאיש הציונות הדתית יהיה שר החינוך, בהאשמות על האינדוקטרינציה הלאומנית בלה בלה בלה. ומנגד מיד קופצים אנשים להגנה על הרעיון, בטיעונים פוליטיים שהם ריאקציה להתנגדות הפוליטית.

השנה, החליף את הדיון החינוכי הרציני הזה, דיון סיסמאתי על כך שמטפלת בצהרון, חסרת כל הכשרה חינוכית, הדביקה לילדים טלאי צהוב. אין ספק שמדובר בטמטום ממדרגה ראשונה, לבטח מתוך כוונות טובות. אך כל הדיון הערכי על לימוד השואה בגיל הרך, התמצה באקט הזה, כאילו זו המשמעות של לימוד שואה לילדים. זה בערך כמו לקיים דיון על משמעות החינוך המיני בבתי הספר, על פי מקרה (דמיוני) של מורה שידגים בכיתה משגל.

 

* חינוך חווייתי – בין התגובות על פרשת הטלאי הצהוב לילדי הצהרון, הופיע מאמר ב"הארץ" של עלית קארפ, שתקפה את הסוגיה מכיוון חינוכי מעניין. לטענתה, המקרה הוא בסך הכל הליכה צעד אחד קדימה של הביקורים בפולין אותם היא תוקפת. לטענתה, לימוד צריך להיות אך ורק מספרים, וכל לימוד מוחשי הוא עבודת אלילים.

אכן, עיקר הלימוד הוא מספרים, אך ממש לא רק מספרים. יש ילדים שעיקר חינוכם ולימודם אינו מספרים. לצד הלימוד מספרים יש מקום לחינוך דרך חווייה – טיול, מחנה, משחק, יצירה, שירה, ציור וכו'. הדבר נכון בחינוך לכל נושא ובלימוד של כל נושא.

 

* תחזית העבר – בתחזית מזג האוויר ב-ynet על גשם ביום העצמאות נאמר שזו הפעם הראשונה מאז אמצע שנות התשעים. זה ממש לא נכון. רק לפני שנתיים, ב-2013, יום העצמאות היה חורפי וגשום.

 

* ממשלה... לאומית?! – אני מתייחס, בדרך כלל, בערבון מוגבל להדלפות מהמו"מ הקואליציוני, שהן רוויות בסחרירים. עם זאת, אני מודאג מאוד מהמגמה עליה קראתי, לקבור את חוק הלאום, מתוך כניעה למפלגות החרדיות. חבל שממשלה המתקראת ממשלת "המחנה הלאומי" נכנעת למפלגות לא ציוניות, שהמנהיג הרוחני של אחת מהן מכנה את "התקווה" "שיר מטומטם". חוק הלאום חיוני היום לא פחות מכפי שהיה כאשר נתניהו השתמש בו כאמתלה למשבר המלאכותי שיזם כדי להקדים את הבחירות. אז הוא יכול לקדם את נוסח הפשרה שניסח בקונצנזוס לאומי רחב. האם עכשיו הוא יקבור את החוק כולו, במצוות אדמו"רים הרואים בגיוס לצה"ל גזירות שמד? בושה.

 

* ביד הלשון: מעשה מרכבה – כינוי לתהליך הרכבת הקואליציה. ככל הזכור לי, מנחם בגין היה הראשון שהעניק לתהליך את הכינוי.

במקור, מדובר בספרות יהודית מיסטית, שנויה במחלוקת, שהיא חלק מתורת הסוד; עוסקת באופן התנהלות השמיים. השם "מעשה מרכבה" הוא הכינוי לתיאור פמליית ארבעת הכרובים הנושאים את כס הכבוד של אלוהים, בתיאור של הנביא יחזקאל בפרק א'. המילה מרכבה אינה מופיעה שם, אך הפמלייה והכס זכו לכינוי מרכבה, משרש רכב, האל רוכב על הכרובים.

 

3. נפגשים בשביל הגולן, 15.4.15

"נפגשים בשביל ישראל" הוא מפעל הנצחה שיזמה משפת אופנר, ששכלה את בנה אבי באסון המסוקים – מפעל להנצחתו והנצחת חללי האסון וחללי צה"ל בכלל. לפני עשר שנים החל המפעל – מסע לאורך שביל ישראל, מאילת ועד אנדרטת אסון המסוקים בשאר ישוב, שנועד לקירוב לבבות, הידברות, לימוד משותף ויצירת חוויה משותפת בין חלקי החברה הישראלית, חילונים ודתיים, שמאל וימין. המסע החל בשנה הטעונה והקשה של עקירת יישובי גוש קטיף. דומני שהשנה, מסע העשור, מתקיים שוב בשנה קשה וטעונה במיוחד, בעיצומה של מערכת בחירות מכוערת ומרושעת ואחריה. ההוויה הנרקמת בה, היא אנטיתזה ל"ווקסמניה" המתרגשת עלינו, וגם התיקון לאותה תופעה חולה.

אני קשור למסע משנתו השניה. מידי שנה אני מנחה תוכן במשך יומיים. לפני חמש שנים יצאתי בבוקר למסע בהר תבור וסיימתי את היום בחדר ניתוח בבית חולים "העמק". כעבור שלושה ימים חזרתי הביתה מגובס ועם פלטינות בקרסול. אולם דווקא הפציעה הזאת הידקה את זיקתי ואהבתי למפעל הנפלא הזה, והלוואי ויכולתי להתפנות וליטול בו חלק גדול יותר.

תרומתי הגדולה ביותר למסע, הייתה החיבור שלו לשביל הגולן, לפני שנים אחדות, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן. אז סטה המסע ממסלולו ואני ארגנתי את השבוע בגולן. גם השנה, בפעם השלישית, מתקיים שבוע בשביל הגולן, ואני לקחתי על עצמי להשתתף כמנחה תוכן למשך יומיים, בשבוע הזה.

 המסלול היום נועד להיות ממרום גולן, דרך הר בנטל, הר חרמונית עד הר אודם, מהלך של 18 ק"מ בעליה צפונה. אולם בשל מזג האוויר הסגרירי, צעדנו עד אנדרטת עוז 77 ב"עמק הבכא", שהיה לעמק הברכה, ומשם חתכנו רגלית לקיבוץ אל-רום. שם ערכתי את הסדנה, שנועדה להתקיים בטבע ונעשתה במבנה מקורה ולאחר מכן צפינו בסרט על קרבות הבלימה ב"עמק הבכא", במלחמת יום הכיפורים.

כבר בשעות הבוקר, הליכתנו לוותה ברוח מזרחית עזה ובקור, אך השמיים היו תכולים והשמש זרחה. אט אט, השמים התכסו בעננים. הלכנו כל הדרך צפונה, כשמול עיננו המשתאות בוהק חרמון הסבא בלבן, באמצע אפריל, כאומר לנו שאולי אין מפטירין אחרי הפסח אפיקומן, אך השנה מפטירין גם מפטירין אחרי שביעי של פסח סופת שלגים. הנוף האביבי והפורח ליווה אותנו, הן בפריחת הטבע הפרוע והן בפריחת מטעי התפוח.

בהליכתי מול החרמון היפה, הלבן, נצמדתי ליובל, חבר קיבוץ גונן, וביקשתי שיספר את סיפור טיולו לחרמון. לפני 60 שנה, בפסח תשט"ו, אפריל 1955, יצא יובל עם שני חברים שכבר הלכו לעולמם, לטיול בחרמון, שהיה עדין תחת הכיבוש הסורי. השלושה נתפסו בידי הלבנונים, הובלו לביירות וישבו במשך שלושה חודשים בכלא הלבנוני.

יובל בן 82 אך לא נס לחו, ובגילו המופלג הוא משתתף מדי שנה במסע, מאילת ועד שאר ישוב. אני מכיר אותו כבר כעשר שנים, דרך המסע, אולם רק לאחרונה, בנבירתי בעיתוני שנות החמישים במסגרת מחקר אקדמי, נתקלתי בסיפורו. יובל אינו גאה במעשה ואינו מרבה לדבר עליו. "לא על כך תפארתי", הוא מציין. יתכן. אך הסיפור מרתק.

 

מהו מנחה תוכן?

בכל יום יוצאים שני מדריכים. מדריך ידיעת הארץ מטעם קק"ל ומנחה תוכן. מדי שנה יש נושא כללי ובכל יום נושא ספציפי. המנחה מכין ומנחה סדנת לימוד והידברות המתקיימת מדי יום. לרוב, המשתתפים ממשיכים בדיונים גם במהלך ההליכה אחרי סדנת הצהריים. אני לא מסתפק בסדנה, ובמהלך היום בכמה עצירות הדרכה, אני קורא ומסביר טקסטים שונים העוסקים בתוכן היומי.

השנה עוסק המסע במעגלי שייכות. כל שבוע מוקדש למעגל, מהפרט אל הכלל. השבוע הזה מוקדש לעולם. הנושא היומי היה "ונברכו בך משפחות האדמה". משפט זה הופיע בהתגלות האלוהית לכל אחד משלושת אבותינו. לצד הברכות הלאומית הפרטיקולריות, הבטחת הארץ וההבטחה להרבות את הזרע, ניתנת לנו שליחות אוניברסלית. מהי אותה שליחות? מהי אומרת?

לכך הקדשתי את הסדנה ואת הטקסטים שקראתי לאורך המסלול: מההתגלות לאברהם ומדרשי חז"ל על אודותיה. טקסט של הפילוסוף היהודי הגרמני פרנץ רוזנצווייג, לפיו רק כעם בגולה מפוזר בין הגויים יכול העם היהודי למלא את ייעודו, בהיותו משוחרר מכבלי האדמה, הריבונות, הצבא והמלחמות. לכן הוא התנגד לציונות, וראה בה נסיגה לשלב פרימיטיבי של היהדות. ולעומתו – טקסט של הפילוסוף היהודי האמריקאי, הרב פרופ' אברהם יהושע השל, שטען שייעודו של העם היהודי הוא להמשיך לכתוב את התנ"ך, וזאת הוא יכול לעשות רק כעם עצמאי וריבוני בארץ ישראל, ורק מתוך מציאות זו יוכל להגשים גם את שליחותו האוניברסלית. הבאתי קטע מהרצאתו הגדולה של בן גוריון בפני הפיקוד הבכיר של צה"ל ב-1950 – ייחוד וייעוד, המדבר על השליחות הכלל אנושית של המדינה היהודית, וקטעים מתוך מגילת העצמאות המדברים על המחויבות הזאת, בעבר ובעתיד. הבאתי את חזון השלום של ישעיהו, שחקוק על בניין האו"ם וקטע מנאומו של מרטין לותר קינג "יש לי חלום", המצטט מנבואת הנחמה של ישעיהו.

סיימתי בקריאת קטע מתוך ספרו החשוב של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים", המתאר את התרומה הגדולה של מדינת ישראל לאנושות, בתחומי הסיוע לאזורים במצוקה ואזורי אסון, סיוע בחקלאות וברפואה למדינות עולם שלישי ותרומתה למחקר המדעי. להבדיל מהתיאור המעוות של ישראל בידי תעשיית השקרים,  זו ישראל האמתית. מדינה שהתרומה שלה פר-קפיטה לאנושות היא מהגבוהות, אם לא הגבוהה ביותר".

 

אתמול התחדשו הקרבות בקונייטרה וקול רעמי התותחים ליוו את מסענו. בדבריי בסדנה, העליתי על נס את המחווה ההומאנית של ישראל, המטפלת באלפי פצועים ממלחמת האזרחים בסוריה. סיוע כזה לאזרחי אוייב אינו מובן מאליו, בלשון המעטה.

בעקבות הדברים, ניגשה אליי אחת המשתתפות, והתרעמה על דבריי. היא שפכה קיתונות של זעם על בזבוז הכספים בניגוד ל"עניי עירך קודמים" כאשר אנו מסייעים למי שרוצים להשמיד אותנו, והצהירה שהיא מאחלת הצלחה לכל הצדדים במלחמה בסוריה.

כן, יש לנו הרבה עבודה בבית.

 

 

* * *

רות ירדני כץ

סיפור מתח פוליטי

מה שמספרים לנו בכלי התקשורת ממש מביך. אז ראש הממשלה נתניהו נפגש עם יצחק הרצוג בחשאי, כן או לא? איילה חסון הבטיחה לנו שאכן הם נפגשו בדירה מסתורית אי-שם באיזה מקום בארץ. ממש סיפור ריגולי. רביב דרוקר מספר לנו שעד כמה שהוא יודע לא היתה פגישה. ח״כ  איתן כבל מטעם המחנה הציוני טוען בחירוף נפש שלא היתה פגישה, והם, המפלגה הציונית, בשום פנים ואופן לא יתנו לראש-הממשלה את התענוג שיצטרפו לממשלתו. כבל יודע ממקור ראשון, הוא נפגש עם הרצוג קבוע ומקבל ממנו דו״ח עדכני.

שני המחנות מכחישים שנתניהו והרצוג נפגשו. אז מאיפה לאיילה חסון יש מידע שלאף אחד אין?

אבל לנו אין אין רגע דל. כל יום וכל היום אנחנו במתח – איזו חדשה רעה תבוא עלינו? מה יעשה בנט? האם ליברמן יתקפל ויעזוב או שישכנע את נתניהו להשאיר לו את תיק החוץ?  לא מאמינה כי בנט עם 8 המנדטים שלו יטיל וטו. אין לנו רגע משמח בפוליטיקה, אין. 

אבל יש לנו את כחלון שהביא עשרה מושבים ויש לו את הכוח לקבל מה שהוא רוצה, וראש הממשלה הבין את זה מהר מאוד שהרי הוא חכם ופוליטיקאי מנוסה והוא נתן לכחלון מה שביקש.

ומה עם העבריין דרעי? הוא... הוא... כאילו לא ישב בבית-סוהר!!

בעוד יומיים אנחנו נכבד את יום הזיכרון, והרבה דמעות יזלגו מהעיניים שלנו על כל אלה שנתנו לנו את עצמאותנו ומיד אחרי שהדמעות יתייבשו נחגוג את יום העצמאות ה-67  לתפארת מדינת ישראל למרות הפוליטיקאים המעליבים שלנו.

שיהיה מנגל טעים, כייפי.

 

 

* * *

פרשנים בכירים וחוזי עתידות

 בתקשורת הישראלית

שלח: ישראל בר-ניר

הארץ, אורי משגב, (שלושה ימים לפני הבחירות ) 14.3.2015 – "מיד אחרי הקמת הבחירות לכנסת ביוזמת נתניהו, בדצמבר 2014, פרסמתי כאן השערת מחקר שנראתה הזויה ומנותקת. ריד מיי ליפס, כתבתי: הרצוג יעמוד בראשות הממשלה הבאה. כעת, כמיטב המסורת של הבלוג, אני מעלה את רמת הסיכון ומפרסם את תחזית המנדטים שלי. היא מבוססת על כלים עיתונאיים ומחקריים שונים, ובתוכם מאות רבות של שיחות שקיימתי עם ישראלים בחודשים האחרונים. (...) בעקבות הוויתור הצפוי של לבני על הרוטציה, הנסיגה של נתניהו במצביעי בנט, הצלחת קמפיין "הגעוולד" של מרצ, צפי המנדטים שלי מתעדכן: המחנה הציוני 26, הליכוד 19."

 

הארץ, ברק רביד, (יומיים לפני הבחירות) 15.3.2015 – "גם אם נתניהו יצליח לגייס עוד מנדט מהימין, הוא יתקשה לעצור את דימום המנדטים לכיוון המרכז. משמעות הדבר תהיה שהליכוד ירד מתחת לרף עשרים מנדטים. במצב כזה, כל שיישאר לנתניהו הוא להודיע על פרישה עוד בליל המדגמים, או להמתין שבכירי מפלגתו יפנו נגדו וידיחו אותו."

 

מעריב, בן כספית, (יומיים לפני הבחירות) 15.3.2015– "כרגע מצבו נראה רע. הבחירות האלה אינן על איראן או על החמאס, ואפילו לא על משבר הדיור – מדובר במשאל עם על בנימין נתניהו. נדמה לי שהציבור לא מעוניין בו יותר. ימין, שמאל, לא משנה. האיש מיצה אותנו, אנחנו מיצינו אותו."

 

מעריב, בן כספית", (6 ימים לפני הבחירות) 11.3.2015– "בקצב הזה ובמגמה הנוכחיים, נתניהו גומר את הבחירות עם פחות מעשרים מנדטים."

 

גלובוס, לילך ויסמן, (5 ימים לפני הבחירות) 12.3.2015– "האיש שלא פגש אנשים רגילים בשש השנים האחרונות לא ידע מה באמת קורה כאן. הוא המשיך לדבר כאן על איראן, ולא זיהה מה קורה לליכוד ומה קורה לפופולריות שלו. האחרון לזהות שש שנים במגדל השן בבלפור עם שטיחים הקרועים ניתקו אותו מההוויה מהישראלית. הסיידופים, החפצים והשמרונים היו חומה גבוהה מדי, והפריעו לו לדעת מה באמת קורה במדינה הזו. אם למישהו בסביבתו של נתניהו היה אומץ להגיד לו בפנים איך הוא נתפס מחוץ לאקווריום ולספק לו תמונה אמיתית של המצב, אולי הוא לא היה מקצר לעצמו את הקדנציה במו ידיו."

 

מעריב-השבוע, אריק בנדר, 12.2.2015– "התחושה היא של הפסד. השטח הליכודי בדיכאון, הפעילים לא מתאמצים ונראה שרבים מהם משלימים עם הפסד אפשרי. גרוע מזה. לא אכפת להם שהליכוד יפסיד."

 

דובר המחנה הציוני, (4 ימים לפני הבחירות) 13.3.2015– "ישראל נצבעה בצבעי המחנה הציוני. מעבר לצבע, הכמיהה לשינוי מורגשת בכל מקום, כולל במעוזים ותיקים של הליכוד. כך מרגיש ונראה מהפך."

 

שלי יחימוביץ', (שבוע לפני הבחירות) 11.12.2015– "לעיתים מתרחש נס, השלם נעשה גדול מחלקיו והתמונה הפוליטית משתנה כהרף עין. לנתניהו יש תחליף שפוי ונבון, והוא יושב ראש מפלגת העבודה יצחק הרצוג. זו נקודת זינוק מדהימה לתחילתו של קמפיין בחירות, אשר בסופו תורכב ממשלה טובה הדואגת לעמה. תם עידן נתניהו."

 

הארץ, יוסי ורטר, (4 ימים לפני הבחירות) 13.3.2015– "נציגי הליכוד שמסיירים מדי יום, חשופים בצריח, בין הסניפים והפעילים, חוזרים בערב לבסיסיהם  כמי שחוו פיגוע טראומטי. הם אינם מזהים 21 מנדטים. הם מתארים קריסה."

 

* * *

משה כהן

הנדון: גלותיים

מכובדי,

אני שומע דיווחים ותוהה: יהודי הונגריה כמשל, המונים לפי הדיווחים כמאה אלף איש, חשופים לאנטישמיות גוברת, מצב כלכלי קשה, ולזיכרונות מרים מחלקם של ההונגרים בהשמדת היהודים.

מה עוד קושר אותם להונגריה, ולמה אינם עולים לישראל?

 

הנדון: פיגוע ידוע מראש

הלילה, 15 לאפריל, שוב אירע פיגוע דריסה מחריד בירושלים. יש בינינו אנשים שהטרור וההסתה הערביים הבלתי פוסקים מכעיסים אותם ומרתיחים את דמם. והם מחליטים לעשות מעשה, ליטול פחית צבע ולרסס כתובות נאצה על מבנה ערבי. ברור שזו עבירה והם מורשעים בדין.

השאלה – למה מוגדרת העבירה שלהם "פשע שנאה" בעוד זוהי "עבירת תגובה" לרציחות בלתי פוסקות של חפים מפשע? אינני יודע אם יש הגדרה כזאת בספר החוקים, אז אולי כדאי שתהיה. יד החוק לא תמיד מגיעה לרוצחים ונותר הטעם המר של עוול שלא בא על עונשו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* * *

נעמן כהן

אח, רומניה רומניה רומניה – פסח 2015

בשנת 1941, שנים ספורות לפני שהרומנים (גם ללא עזרת הגרמנים) טבחו ורצחו באכזריות רבה את מחצית יהודי רומניה, הקליט בניו יורק היוצר והזמר אהרון בלדף (1873-1960) יליד הומל בלארוס, שמעולם לא היה ברומניה את הלהיט הבא:

 

אך, רומייניע, רומייניע, רומייניע

געווען א מאל א לאנד א זיסע, א שיינע

אך, רומייניע, רומייניע, רומייניע

געווען א מאל א לאנד א זיסע א פיינע

 

דארט צו וויינען איז א פערגעניגן

וואס דאס הארץ גלוסט דארט קענסטו קריגן

א מאמאליגעלע, א פאסטראמעלע, א קארנאצעלע

און א גלייזעלע וויין, אהא

 

איי, אין רומייניע איז דאך גיט

פון קיין דאגות ווייסט מען ניט

וויין טרינקט מען איבעראל

מפארבייסט מיט קאשטאוואל

 

היי, דיגאדי דאם.

 

תרגום: רומניה ארץ מתוקה ויפה. לחיות בה זה אושר. כל שתרצה תמצא בה: ממליגה פסטרמה, נקניק בשר מעושן, וכוסית של יין.

רומניה ארץ טובה ללא דאגות בכל מקום שם שותים יין עם חתיכת גבינת קשקבל.    

 

הנה השיר בביצוע היפה יותר של שװעסטער באַרי – האחיות באַרי:

https://www.youtube.com/watch?v=REoxY-iyVPU

 

יום רביעי 1.4.15 אנחנו נוסעים משדה התעופה בבוקרשט ישירות לטרנסילבניה שפירוש שמה הוא "מעבר ליער", ומעפילים בחושך להרי הקרפטים המושלגים, לעבר אתר הסקי פויאנה בראשוב.

 

מוולאד המשפד לדרקולה ולמלכה אליזבט השניה

אחד הנכסים התיירותיים החשובים ביותר של רומניה הוא ולאד המשפד ברומנית:

 Vlad Ţepeş – ולאד צפש, המכונה גם "דרקוליה" Drăculea ( (1431-1476. ולאד המשפד היה הוויווד (שליט) של ולאכיה. אביו, ולאד דראקול, היה חבר במסדר הדרקון שהוקם על ידי הקיסר הגרמני במטרה להגן על הנצרות באירופה מפני המתקפות מצד האימפריה העות'מאנית.

ולאד המשפד נאבק לעצמאות ולאכיה נגד איומיה של האימפריה העות'מאנית, וידוע בעיקר בשל אכזריותו כאשר הוציא להורג אלפי אנשים (לדבריו – עשרות אלפים) באמצעות השחלת שיפוד: תקיעת ישבנו של אדם קשור על מוט מחודד והשארת האדם שם, עד שמשקלו יגרום לחדירת המוט לגופו ולמותו בייסורים – זאת הסיבה לכינויו: "המשפד". "צפש" (Ţepeş) מן המילה ţeapă שמשמעותה - יתד, מוט מחודד.

הכינוי הרומני שלו "דרקוליה" (Drăculea), נגזר מהמילה דראקול (Dracul, "השד") שנוספה לשם אביו, ככל הנראה עקב חברותו במסדר הדרקון, ומשמעו "הבן של דראקול". המילה "דראקול" פירושה ברומנית "שטן" או "שד", אך בימיו של ולאד ציינה גם "דרקון" והמקור האטימולוגי של המילה על כל משמעויותיה הוא המילה הלטינית דראקו, "דרקון".

 

ולאד המשפד והיהודים

בראשית דרכו נעזר ולאד המשפד ביהודים, אך בהמשך בגד בהם ורצח יהודים רבים. ולאד נעזר בחיילים יהודיים לכיבוש טרנסילבניה, אך לאחר מכן הפך את עורו ורדף את היהודים. פגיעתו ביהודי בוקרשט היתה כה קשה שרק לאחר שנים רבות התאוששה הקהילה.

 

ולאד המשפד והבריטים

צאצאי בני ולאד המשפד, ולאד צפלוש ומיכניה הרע, הם אבותיה של אליזבת השנייה מלכת בריטניה. בשנת 1893 הצטרפה מרי מטק, מצאצאי ולאד המשפד, למשפחת המלוכה הבריטית בעת נישואיה לנסיך ג'ורג', דוכס יורק, שהוכתר בתור המלך ג'ורג' החמישי ב-1910.

ב-2011, הנסיך צ'ארלס הצהיר בפומבי כי אילן היוחסין מוכיח כי הוא צאצא של ולאד המשפד, ובשל כך הוא מתחייב לעזור לשמר את האזורים המיוערים של טרנסילבניה.‏

אולי מוצאה של משפחת המלוכה הבריטית מדרקולה, ולאד המשפד, מסביר את היחס המתנכר שלהם לישראל והחרם שהטילו עליה.

 

הערפד דרקולה

למזלה של רומניה לקח הסופר האירי, יליד דבלין, אברהם "ברם" סטוקר Abraham "Bram" Stoker‏ (1847-1912) את דמותו של ולאד המשפד דרקולה כגיבור רומן האימה שכתב: "דרקולה". דרקולה נהפך בספרו לערפד מוצץ דם, חצי אדם חצי מפלצת, שמקום מגוריו הוא טרנסילבניה החצי הונגרית וחצי רומנית. 

בעיירה בראן הנמצאת כ-20 קילומטר דרום מערב מהעיר בראשוב, נמצאת טירת בראן –המוצגת לתיירים כ"טירת דרקולה". הטירה שהתפרסמה בזכות הרומן של בראם סטוקר, הרוזן דרקולה היתה בעצם ארמון הקיץ של המלכה מריה.

ספק אם ולאד המשפד היה בכלל בטירת בראן, אבל הסיפור עליו טוב לתיירים. הטירה עצמה ציורית ונשקף ממנה נוף יפה, קו הגבול בין ולאכיה לטרנסילבניה.

 

על שום וצלב

אנו עולים במדרגות לטירת בראן, טירתו של דרקולה (בעצם של המלכה מריה), בינינו עולה פתאום במדרגות כלב זאב גדול ומתחכך במבקרים... אופס... אני נזכר, לא הבאתי שום...

לפני שיצאתי לרומניה הזהיר אותי הבן שלי שגמר לא מכבר קורס באוניברסיטת ת"א על דרקולה שלא לצאת לרומניה ללא שן שום. דרקולה כערפד עלול לדבריו להופיע בדמות זאב או עטלף, ורק שום או צלב מרתיע אותו. לא לקחתי. הכלב קצת משוגע מתחכך באנשים, ומעורר אי נוחות אבל... לא נהפך לדרקולה... הרבה כלבים משוטטים ברחובות רומניה.

 

מהר סיני לדרך השלום

אנחנו ממשיכים לעיירה סינָיָה. במרכז העיירה מלון של ישראלים בשם "רינה סינאיה" ועליו מונף דגל ישראל. על ידו מסעדה בשם נרגילה וממנה בוקע בקול מחריש אוזניים ומנדנד השיר "דרך השלום..." האוכלים במסעדה דיווחו כי האוכל בה איום.

העיירה סינאיה קרויה על שם הר סיני. מייסד העיר, הספטאר מיכאיל קנטאקוזינו, אחיו של השליט שרבאן קנטאקוזינו, ערך מסע לארץ הקודש וביקר בהר סיני, במנזר סנטה קתרינה, ובנה מנזר לזכר מסעו וחזרתו בשלום בשנת 1690 ומסביב למנזר התפתחה העיר.

אנחנו מבקרים בארמון פלש Castelul Peleş, ששימש למגורי הקיץ של מלך רומניה קרול הראשון.

צריחים נישאים כמתוך אגדה בלב כרי מרעה מוריקים. בארמון יש חדרים מרהיבים בעיקר בעבודות העץ בסגנון מוּרי, פלורנטיני, וצרפתי. אין ספור תקרות עץ מגולפות ועיטורי זהב. בנייתה החלה ב-1875 והסתיימה 39 שנים מאוחר יותר. ב-160 חדרי הארמון אירח צ'אושסקו את ניקסון, פורד, קדאפי, וכמובן גם את עראפת.

באולם התיאטרון המפואר מוצגות יצירות מקוריות של גוסטב קלימט אך מרוב עייפות אני שוכח לראותן.

הרומנים לוקחים כסף עבור צילום החדרים בארמון.

 

בראשוב

בראשוב Braşov, בהונגרית: Brassó; כ-253,200 נפש. שם העיר נגזר מהמילה הפצ'נגית "barasu", שמשמעותה "מצודה". הפצ'נגים הם עם טורקי שחי באזור בסביבות המאה ה-11 לספירה.

במאה ה-12 התיישבו בה סוחרים גרמנים מסקסוניה, שקראו לעיר "קרונשטאט". בין 1950 ל-1960 שונה שמה של העיר על ידי השלטונות הקומוניסטיים ברומניה ל-"Oraşul Stalin" – "עירו של סטלין".

אנחנו מבקרים בבית הכנסת "בית ישראל" נוסד ב-1901. בבראשוב היום כ-300 יהודים רובם מבוגרים. בחצר אנדרטה לזכר קורבנות השואה המנציחה 240 יהודים מבראשוב שנרצחו ע"י הנאצים ועוזריהם, מתוכם 38 ילדים. והנה הפתעה. במלחמת העולם השנייה נכבשה בראשוב על ידי ההונגרים שהיו בעלי בריתם של הנאצים, ההונגרים רצו לרכז את היהודים במחנות עבודה ולהשמידם, אולם בניגוד למקומות אחרים ברומניה, האוכלוסייה בבראשוב התנגדה וכך ניצלו חייהם של היהודים שגרו בה. בעיר שלושה חסידי אומות העולם.

בבית הכנסת מוצגת כעת תערוכה על אנה פרנק.

מבית הכנסת אנו הולכים לכנסייה השחורה – כנסייה גותית מהגדולות ביותר במזרח אירופה, שנבנתה ב-1477 על ידי הקהילה הגרמנית הלותרנית בבראשוב. בשנת 1689, באחד הקרבות בין הנוצרים לטורקים היא עלתה באש וקירותיה השחירו, ומכאן שמה. למרבה הצער הכנסייה השחורה  סגורה.

 

סיגישוארה

עיר יפה. בניינים מפוארים ומקושטים. העיר הוכרה כמורשת עולמית ע"י יונסקו.

מצודת סיגישוארה היא מבנה סקסוני מפואר מהמאה ה-12, שמהווה את המרכז ההיסטורי של העיר העתיקה.

במהלך המאות ה-16 וה-17 היו בסיגישוארה כ-15 גילדות ו-20 תחומי מלאכת יד. על כל מקום בחומות רשום איזו גילדה היא האחראית על ההגנה. בעיר כיום יש רוב רומני ומיעוט הונגרי גדול.

אנו מטפסים למגדל השעון. גובהו 64 מטרים והוא נבנה בשנת 1556 על הגבעה של המצודה. במעלה המגדל ישנו מוזיאון היסטוריה, וכן נקודת תצפית מרהיבת עין על כל העיר.

ולאד צפש המשפד נולד בסיגישוארה. אביו היה ולאד דראקול, בנו של הוויווד הפופולרי מירצ'ה הזקן. בית הולדתו של ולאד מהווה כמובן אתר עלייה לרגל לתיירים רבים, ואנחנו כמובן לא פוסחים עליו. בכיכר, ליד הבית שוב מופיע כלב זאב... ושוב אין לי שן שום...

 

טרגו מורש Târgu Mureş; בירת מחוז מורש, בטרנסילבניה

העיר תועדה לראשונה בשנת 1332. ב-1405 העניק מלך הונגריה זיגמונד מלוקסמבורג זכויות מסחר לעיר. היישוב הפך לעיר באופן רשמי ב-1616, וב-1754 הפכה למושב בית המשפט העליון של נסיכות טרנסילבניה, דבר אשר הגביר את חשיבותה.

אברם ינקו (לא יהודי), שהיה ממנהיגי מהפכת 1848 בטרנסילבניה, היה פעיל בעיר כעורך דין לפני שהחל בפעילותו המהפכנית, ובמרכז העיר עומד פסל עם דמותו.

לפני מלחמת העולם השנייה היה בעיר רוב הונגרי 89 אחוז. 12.7 אחוז יהודים.

בתקופת צ'אושסקו הפעיל המשטר מדיניות התנחלות להגברת אחוז הרומנים בעיר ולדיכוי התרבות ההונגרית. כיום יש בעיר רוב רומני. במרץ 1990 פרצו מהומות אתניות קשות בעיר בין הרומנים להונגרים.

אנחנו מבקרים באנדרטה לזכר השואה. פסל עם דמויות יהודים, וכתובת: "זכור שואה". מהיעדרה של ה' הידיעה בכתובת אני מסיק שהונגרי ולא רומני הוא שכתב את הכתובת.

משם אנו הולכים לבית הכנסת על כיפותיו, צריחיו ועמודיו הדומה לכנסיה נוצרית.

בית הכנסת הגדול של טרגו מורש (רומנית: Templul Mare din Târgu Mureş, "הטמפל הגדול של טרגו מורש", הונגרית: Iskola utcai zsinagóga, "בית הכנסת מרחוב בית הספר") הוקם על ידי קהילת הסטטוס קוו בעיר. מראש הוא כלל אותודוכסים וניאולוגים.

בית הכנסת נבנה בשנים 1899-1900, ברחוב "בית הספר" (מכאן כינויו ההונגרי), טרגו מוּרש הייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית.

המיבנה תוכנן על ידי האדריכל היהודי-וינאי יעקב גרטנר (Gartner Jacob), ונבנה בכל הסגנונות. בחזיתו כתובת: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים."

בבית הכנסת יש 552 מקומות ישיבה, 314 באולם ו-238 בעזרת הנשים שבקומה השנייה.

מצבת שיש בבית הכנסת מנציחה את מיספר הנרצחים בעיר, 5943 יהודים שנשלחו לאושוויץ.

אנחנו מבקרים בבית התרבות המרהיב של העיר. מעליו כתובת: "היכל התרבות" ברומנית ובהונגרית. ההיכל נבנה בזמן שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית לכבוד הקיר"ה פרנץ יוסף. סגנון המבנה וינאי. חדר המראות והויטראז'ים מרהיב. באולם הקונצרטים בנוי עוגב עם 4400 צינורות.

ביציאה מול בניין העירייה היפה. נמצא הפסל הרומאי המפורסם: הלופה - הזאבה עם רֶמוּס ורומולוס היונקים מעטיניה... צ'אושסקו דאג לשים את הפסל הזה בכל כיכר בטרנסילבניה להראות להונגרים המגיארים כי הרומנים הם בעלי המקום כצאצאי הרומאים...

מגיעים בסופת שלג לביקז'. מעלינו יורדים פתיתי שלג, ואנחנו הולכים רגלית למעברי הביקז' כשקירות של כ-200 מטר מעלינו, ונחל הביקז' לצידנו, מראה מרהיב. בקצה סכר ענק ומפעל הידרו אלקטרי גדול ליצור חשמל. ברומניה המתקדמת (בניגוד לישראל) יש גם רכבת המונעת בחשמל.

 

סדר הפסח

ערב ליל הסדר אנו מגיעים לעיר פיאטרה ניאמץ. בטרגו ניאמץ, לידה היתה בשנת 1710 עלילת הדם הראשונה ברומניה. העלילו על היהודים ששחטו ילד נוצרי כדי להפיק ממנו את הדם הדרוש ליהודים לעשיית מצות של פסח. הפורעים ביצעו לינץ' והרגו חמישה יהודים ו-22 נוספים נכלאו ונכבלו באזיקים. כאשר נוכחו היהודים לדעת שהאלימות רק הולכת וגוברת, שלחו משלחת אל השליט דימיטריה קנטמיר. קנטמיר שלח שני אנשים מהימנים לחקור ולבדוק את הנעשה, ועל פי מסמכי התקופה האנשים הפריכו את הטענות נגד היהודים. נקבע שיש לשחרר את היהודים הכלואים ואת הנזיר שיזם את כל הפרשה כלאו בבית משוגעים לכל חייו.

 בראש השולחן יושב האלוף (במיל') אביהו בן נון מפקד חיל האוויר לשעבר, שהקביל בסיפורו על פעולתו ליציאת יהודי אתיופיה עם סיפור יציאת מצרים.

בנוסף הוא סיפר סיפור מעניין: באחד המבצעים ביצע מטס של חיל האוויר בום קולי מעל דמשק. זמן מה לאחר מכן, הוא אסף ברכבו חייל בעל מבטא ערבי. בתחילה הוא חשב שהחייל דרוזי, אבל החייל סיפר לו שהוא עלה מסוריה לא מכבר. הצליח להימלט עם משפחתו דרך טורקיה.

"האם אתה זוכר ביום זה וזה את הבום האווירי מעל דמשק?"

"ודאי," הוא השיב. "זו אחת הסיבות שהחלטנו לעלות לארץ."

"למה?"

"קרה נס, כל החנויות של הערבים ניזוקו בבום ושמשותיהם התנפצו, ואילו כל חנויות היהודים נשארו שלמות!!!"

כמפקד חיל האוויר הוא מינה קצין שיחקור את התופעה המוזרה הזו. תוצאות המחקר גילו שהסיבה לתופעה המוזרה שרק חנויות הגויים נופצו – היתה שהסורים לא נתנו ליהודים לפתוח חנויות ברחוב הראשי בדמשק, אלא רק ברחובות הצדדיים הנמצאים בניצב לרחוב הראשי, כך שגל ההדף לא פגע בהן, ופגע רק בחנויות הערבים שברחוב הראשי. הנה לכם, האנטישמים משלמים מחיר.

שרנו שירי סדר בנוהל מקוצר. לא פתחנו את הדלת לאליהו הנביא למרות החשש מעלילת דם...

אכלנו מצות, מרק עם קניידלך, ובשר. היו חרוסת וחזרת, לא היו געפילטע פיש.

 

פיאטרה ניאמץ

העיר נקראה במקור "פיאטרה", ברומנית "אבן", סלע. בימי הביניים נקראה פעם גם "פיאטרה לוּי קרצ'ון" (Piatra lui Crăciun, כלומר "הסלע של חג המולד", בדומה לשם ההונגרי שלה Karácson-Kő) או "טרגו פיאטרה", (היריד של פיאטרה - Târgu Piatra). מאוחר יותר נוסף לשם "פיאטרה" גם שם האזור "ניאמץ" (ניאמץ = גרמני, זר) כדי להבדיל בינה לערים אחרות בשם פיאטרה.

אנחנו מבקרים בבית הכנסת מעץ שמסופר עליו שפעם בא אליו הבעש"ט. ולכן הוא נקרא בשם המעניין: "סינגוגה קתדרלה בעל שם טוב". בית הכנסת שנבנה לראשונה ב-1487 שופץ ב-2009.

על המנורה המרכזית פסל ברונזה גדול, דמות גבר עירום. אני שואל את הגבאי מיהו? זהו שמשון הגיבור מסביר הגבאי.

אגדה ידועה מספרת כי בבית הכנסת העתיק של פיאטרה ניאמץ מצא נסיך מולדובה במאה ה-16, פטרו רארש, מקלט מפני הטורקים כאשר רדפו אחריו. מסופר כי עזרו לו להתחפש ליהודי וכך ישב בבית הכנסת כשהוא עטוף בטלית.

 

הצייר הרומני הלאומי ניקוֹלאַיֶה יון גריגורֶסקוּ

אנחנו מגיעים למנזר אגפיה Agafia – מנזר המתוחזק רק ע"י נזירות. המנזר יפה ומטופח, הנזירות עומלות בחוץ בעבודות השדה, ובפנים המנזר במלאכת יד. הן אורגות ותופרות, ומוכרות את תוצרתן במקום.

במנזר אוסף תמונות של ניקוֹלאַיֶה יון גריגורֶסקוּ Nicolae Ion Grigorescu 1838-1907 הצייר הלאומי הרומני. גריגורסקו היה ממייסדי הציור הרומני המודרני. בצעירותו התמחה באומנות ציורי הקיר הכנסייתיים, שהיא בעלת מסורת עתיקה ברומניה, ובהמשך בתקופת צמיחת האימפרסיוניזם בצרפת, גיבש שפה פלסטית חדשנית שהשפיעה רבות על התפתחות האמנויות היפות ברומניה. ציורי הקיר של גרגורסקו במנזר לא מפתיעים: ישו, מרים עם ישו. ישו בירושלים, ועוד. 

ההתמחות של גריגורסקו היא בציור דמויות כך שהן מביטות עליך מכל צד. אתה עומד מימין לתמונה, ישו מפנה אליך את מבטו ומסתכל עליך, וכך גם אם אתה עומד מימין.

 

הורה רומנית

אנחנו מגיעים לכפר טרפשטי בו נמצא מוזיאון מיוחד של האומן פופה ניקולי המפסל בעץ. בחצר ביתו כמו בכל בית רומני כפרי חפורה באר מים. אין לסמוך על אספקת המים הממשלתית. חדרי הבית מלאים ביצירותיו ובאוספים שונים. בת האמן שנפטר מנהלת את המקום.

אנחנו יוצאים לחצר, והנה הפתעה: שני זוגות, חיה ומרדכי יעקובי מגבת, ואירית דגמי ודוד אבני (אבי השחקן), לבושים בבגדים רומניים מסורתיים ופוצחים בריקוד רומני מרהיב. את חיה ומרדכי אני מכיר כרקדנים מופלאים מזה שנים בכל חגי הקיבוץ. איך הספיקו כבר להעמיד ריקוד בכוריאוגרפיה כה מושלמת, ללא זמן להתכונן, לפליאה היא.

ריקוד הזוגות מלהיב את הרוחות וכולם משלבים ידיים לריקוד הורה רומנית סוערת. ההורה הישראלית הרי מקורה בזו הרומנית.

וזה הזמן לספר שאירית דגמי שמפליאה כל כך לרקוד במחול הרומני היא שחקנית המעלה בתיאטרון הסימטה בתל אביב הצגה מקורית שלה ושל בתה בשם: "טיפול 10,000" ההצגה על הקורה במשפחה בגיל שישים. למרות כל ההפצרות היא אינה מוכנה לתת לנו קטעים מההצגה. אין ברירה צריך לראות אותה בשלמותה:

תיאטרון הסימטה:

http://www.hasimta.com/%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C-10-000.html

הנה ראיון עם אירית דגמי ובתה יהלי דגמי חנדרוס

https://www.youtube.com/watch?v=DoHKHl_fUQg

 

צ'ורבה, קבב, וממליגה בעשרה שקלים

אנחנו ממשיכים לעיירה גורה הומורולוי. במסעדה בעיירה אני מחליט לנסות את האוכל הרומני ומזמין אוכל רומני טיפוסי. מרק צ'ורבה, קבב, וממליגה. הטעם פשוט מצוין. המחיר מפתיע: 10 ליי, (עשרה שקלים). איפה בארץ ניתן למצוא ארוחה במחיר כזה? במסעדה הרומנית ביפו לא תצאו בפחות ממאה שקלים, והאיכות רחוקה מזו.

ככלל ברומניה בארבעים ליי (40 שקל) תוכלו לאכול ולשתות כיד המלך.

 

מנזר וורונֶץ והשקר של בית דוד

אנחנו מגיעים למנזר וורונֶץ Voronet אחד המנזרים המפורסמים שבחבל בוקבינה שהמיוחד בו הם הציורים על קירותיו החיצוניים. המנזר נבנה במשך שלושה חודשים ושלושה שבועות ע"י שטפאן צֶ'ל מארה (הגדול) בעקבות נצחונו על התורכים ב- 1488.

הצבע השולט בציורים הוא הכחול הנקרא "כחול וורונֶץ". על הקיר הדרומי מצויר חוטר ישי, הגינאולוגיה של ישו עד דוד המלך. (לא נכון. ישו הוא לא מבית דוד, יוסף הנגר היה מבית דוד אבל הוא לא אביו של ישו).

על קיר נוסף ציור יום הדין. משמאל מוליך פאולוס את המאמינים (הרומנים), ומימין מביא משה את הכופרים (התורכים) למשפט.

 

כנסיות מעץ

במחוז מרמורש בצפון רומניה, ביישובים הפזורים על שתי גדות הטיסה, נבנו במהלך השנים כנסיות רבות עשויות מעץ. שמונה כנסיות עץ עתיקות נכללו על ידי אונסק"ו ברשימת אתרי המורשת העולמית.

אנחנו מגיעים לכנסיית "ניקולאה הקדוש" (Sf.Nicolae), בברסנה (Bârsana). הכנסייה נבנתה מעץ, בשנת 1711 על ידי הכומר יואן שטפנקה (Ioan Ştefanca), יחד עם בניו ועוד כפריים. בסביבות שנת 1795 הועברה הכנסייה לתוך הכפר, באמצע בית עלמין בו נקברו קורבנות מגפת דבר קטנה משנת 1742.

ב-1806 צוירו מחדש הקירות הפנימיים על ידי חודור טואדר (Hodor Toader), עם השפעות של בארוק ורוקוקו. הציורים בוצעו על העץ המדורג בעזרת חתיכות אריג מקובעות ומכוסות ברובד של סיד מעובד לפי מנהג התקופה.

 

סיגט – הבית של אלי ויזל

סיגט Sighetu Marmaţiei; בהונגרית: Máramarossziget; משמעותה המקורית של המילה "סיגט": "אי".

עד מלחמת העולם הראשונה הייתה סיגט בשליטה אוסטרו-הונגרית, ועברה לשליטת רומניה. בשנת 1940 שוב הועברה לשליטת הונגריה, ולאחר מלחמת העולם השנייה חזרה בשנית לשליטת רומניה. יהודים הגיעו לסיגט רק במאה ה-18 ורובם היו חרדים. אדמו"רים מחסידויות ספינקא, ויז'ניץ. וקרעטשניף. משפחת טייטלבוים כיהנו באדמו"רות חסידות סיגט במקביל לרבנותם. ב-1930 היוו היהודים 38% מכלל תושבי העיר.

בתחילת מלחמת העולם השנייה התגוררו בסיגט כ-10,000 יהודים, ובשנת 1941 נשלחו כאלף מהם, שלא היו בעלי אזרחות הונגרית, לאזור קמיניץ פודולסק שבפולין, ושם נרצחו. בחודש אפריל 1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם בסיגט גטו שחוסל עם העברת תושביו למחנה ההשמדה אושוויץ בארבעה משלוחים שבוצעו בין 16 ל-22 במאי 1944.

אנחנו מבקרים בביתו של אלי ויזל, ניצול השואה, בעל פרס נובל לשלום. בניין יפה בעל קומה אחת. היכן שהיום הסלון הייתה חנות המשפחה בה מכרו גרעינים. בבית מוצגים חפצים שונים ותמונת של המשפחה.

מורה להיסטוריה צעיר האחראי על המקום, מספר לנו על תולדותיו של אלי ויזל. אליעזר (אלי) ויזֶל נולד בסיגט ב-1928. במאי 1944 החל גירוש יהודי העיר לאושוויץ, ובני משפחת ויזל ביניהם. אימו ואחותו הקטנה של אלי ויזל נרצחו באושוויץ עם הגיען, בעוד אלי ואביו הוצבו לעבודה במחנה אושוויץ III. הם הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים, עם התקרבות הצבא האדום לעבר אושוויץ צורפו אלי ואביו לצעדת המוות למחנה בוכנוואלד. האב נפטר כעבור ימים ספורים וויזל שרד במחנה את שלושת החודשים האחרונים של המלחמה עד לשחרור המחנה בידי בעלות הברית ב-11 באפריל 1945. בנוסף לאלי שרדו את השואה גם שתי אחיותיו הגדולות.

באוקטובר 2003, הקים נשיא רומניה, יון איליאסקו, ועדה של היסטוריונים בראשותו של ויזל, שנתבקשה לחקור את שואת יהודי רומניה. הוועדה, שבה לקחו חלק היסטוריונים ידועי שם ובהם ז'אן אנצ'ל, כתבה דו"ח מקיף על רדיפת היהודים בשטחים שנשלטו על ידי רומניה, לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. יש לציין בחיוב כי רומניה משתדלת לעשות חשבון נפש על עברה.

אני שואל את המורה אם יש הבדל בין הנאראטיב הרומני להונגרי לגבי שואת היהודים. הוא עונה לי: " כן, יש הבדל גדול. היחס של ההונגרים פחות חיובי." הוא עצמו ממוצא מעורב, אימו הונגרייה ואביו רומני, והוא דובר את שתי השפות אבל מתקשה בהונגרית.

מחוץ לבית אני רואה פתאום דמות עם מגבעת. האם נותרו חרדים בעיר? אני מתקרב, הדמות מתגלה לי כצועני עם מגבעת. לפלא בעיני מדוע אימצו הצוענים את אופנת המגבעות החרדיות?

 

בית הקברות העליז – על מתים וצויקה

באזור מרמורש הירוק, לאורך נהר הטיסה על גבול אוקראינה, אנו מגיעים אל הכפר ספינצה. בית הקברות המקומי ידוע בכינויו: "בית הקברות השמח", את תואר העניק לו עיתונאי צרפתי שביקר במקום לפני כשלושים שנה.

 שמונה מאות מצבות מעץ עם רקע כחול, סמל לתקווה ולחופש, ועליהן מגולפים מוטיבים בצהוב, סמל לפוריות (אם לנפטר או הנפטרת היו ילדים רבים) אדום – תאווה, ירוק – חיים. בראש כל מצבה מגולף ציור, ומתחתיו חמשיר. וכך, על מצבתו של בעל בית מרזח מתנוסס דיוקנו במקום עבודתו, ומתחתיו חרוטות השורות הבאות: "כאן נח תואדר / יותר מכל אהב את מנעמי החיים / לשתות ולנשק את כל הנשים / אבל כשהזדקן, מתה התשוקה / ולכן החליט למות איתה."

רבים מהציורים מנציחים את הנפטרים במשלח ידם: סוחר עצים, נגר, רועה צאן, צייד, אישה טווה בפלך, מורה ליד שולחן בכיתה, אח לבוש לבן ומזרק בידו, רפתן חולב פרה, קצב מבתר כבשה בקופיץ, כנר מוביל תהלוכה ובראשה חתן וכלה. חקלאי עני מונצח עם סוסו ומחרשתו, ואילו חקלאי שהתבסס, ליד טרקטור חדיש.

במקרים של מוות טראגי, הציורים מתארים את רגע האסון: אישה שקיפחה חייה בשרפה שאחזה בבית חרושת לטקסטיל שבו עבדה, אדם שנהרג בשעה שלמד לנהוג בטרקטור. מותו של הרועה יאן סאוליק מונצח בשתי תמונות: בראשונה הוא מטפל בצאנו וקנה-רובה מופנה לצווארו, בתמונה השנייה הוא מוטל ערוף ודם קולח מצווארו.

הקידמה שהגיעה בעשורים האחרונים לאזור שכוח האל הזה, מתבטאת בציורים רבים של מוות בתאונת רכבת, משאית, מכוניות שהתנגשו זו בזו, או מכונית שהולך רגל תמים שרוע מתחת לגלגליה. בכל הציורים, הנהגים לבושים בבגדים מודרניים, ואילו קורבנותיהם בתלבושת מסורתית, אף שאינה לבוש יומיומי, והיא נשמרת לימי חג. מתחת למצבתה של ילדה בת שלוש נכתב: "שתישרף בגיהינום, נהג מונית ארור / שהגעת מסיביו. / רומניה היא ארץ רחבת ידיים / האם לא יכולת למצוא מקום אחר לעצור בו / אלא לפני ביתי / ולהרוג אותי?"

הכנות וההומור שבניסוח המצבות, הם פרי יוזמתו של יואן סטאן פטרש, נגר וגלף עץ, שחי במקום והתפרנס מעבודות עץ מגולפות, בעיקר שערי כניסה לבית ותמונות לקישוט הכתלים. ב-1935 החל פטרש לגלף מצבות עץ עבור נפטרים.

אין סודות בכפר קטן, והכול ידעו למשל שדומיטרו הולדיס מת משתיית יתר. בציור הוא נראה מרוקן בקבוק אל גרונו כששלד שחור לופת את רגלו. הכיתוב מספר ש"צוייקה היא צרה צרורה / מוציאה מהדעת ומענה / היא בילבלה לי את הראש / והתפגרתי בגיל ארבעים ושלוש."

אנחנו נכנסים לכנסייה הצמודה לבית הקברות. הכומר מברך אותנו לשלום ומספר על היחסים הנפלאים שהיו פעם בכפר בין הרומנים ליהודים. המדריך מתרגם את דבריו לעברית, ומוסיף שהכול שקר. נסעה איתו  פעם תושבת הכפר לשעבר וסיפרה לו על היחס הקשה שגילו כלפי היהודים...

בצמוד לבית הקברות נמצא כמובן דוכן למזכרות. חיים בן תור המדריך ממליץ על הצויקה שנעשית במקום ע"י איכרה רומנית.

צויקה: Ţuica הוא משקה אלכוהולי רומני מסורתי המוכן משזיפים.

הצויקה מיוצרת על ידי התססה של שזיפים בתוך סיר גדול וזיקוק המשקה, עד לחוזק של בין 30% ל-40% אלכוהול. צויקה שעברה זיקוק כפול נקראת פאלינקה (pálinka, מילה ממוצא הונגרי), בחוזק של בין 40% ל-55% אלכוהול.

האיכרה מייצרת בביתה את הצויקה וממלאת את המשקה בבקבוקים משומשים של קוקה קולה, נס טי, וכדומה, למרות החשש מפיצוץ הבקבוק אני קונה מהאיכרה את הצויקה. השותים אותה בארץ, מאד משבחים את טעמה ואיכותה, ומאד נהנים ממה.

 

קלוז' או נפוקה

מקור שמה של העיר, קלוז', מהשם הלטיני "Castrum Clus", שהאיזכור הראשון שלו הידוע בימינו היה במאה ה-12, בתור המצודה של העיר. פירושה של המילה "clus" בלטינית הוא "סגור", והשם מיוחס להרים ולגבעות המקיפות את העיר ו"סוגרות" עליה. הסבר אחר גורס כי מקור השם בשפה הגרמנית, מהשם Klaus או מהמילה הארכאית Klus (שמשמעותה: "מעבר הרים" או "מחסום". החל מסוף המאה ה-16 נודעה העיר בעיקר בשמה ההונגרי, Kolozsvár (קולוז'וואר) או בשמה הגרמני Klausenburg (קלאוזנבורג), שכן היא היתה חלק מנסיכות טרנסילבניה ומממלכת הונגריה, מאוחר יותר היתה חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית ורוב אוכלוסייתה היתה דוברת הונגרית.

לאחר שהעיר עברה לריבונות ממלכת רומניה ב-1918, שוּנה שמה לשם הרומני Cluj (קלוז'), ומתוך כוונה להדגיש את מקורה העתיק הטרום-הונגרי של העיר, נוסף לה בשנת 1974 בימי השלטון של ניקולאה צ'אושסקו שמה הרומי הקדום, אולי ממוצא דאקי, נאפוקה, וכך קיבלה את השם קלוז'-נאפוקה (Cluj-Napoca).

העיתון ההונגרי אוי קלט (בהונגרית – "Új Kelet" – "מזרח חדש"), נוסד בקלוז' (קולוז'וואר) ביוזמת חיים וייסבורג, מנהיג ציוני בן העיר, ויצא לאור לראשונה ב-1918. עם סגירתו ב-1940 בפקודת השלטונות עבר העיתון לארץ.

העיר הינה עיר אוניברסיטאית ובה פקולטות רבות.

בגשם שוטף אנחנו מסיירים במרכז העיר שם נמצאת הקתדראלה הקתולית, בית האופרה היפה, וכמובן כמו בכל מקום בטרנסילבניה הפסל של הלופה הזאבה המניקה את רמוס ורומולוס.

 

צ'רדש וגולש הונגרי

מקלוז' בירת טרנסילבניה אנחנו יוצאים בערב לסבדיסלה, כפר הונגרי טיפוסי לארוחת ערב הונגרית טיפוסית, עם מופע פולקלור הונגרי טיפוסי.

ההונגרים מקבלים את פנינו בלבוש מסורתי. קבוצת נגנים מפליאה בניגונה. הכנר פשוט מצוין. והנה שלושה זוגות רקדנים מפליאים בריקוד. והאוכל, האוכל פשוט מצוין. לטעמי, הטוב שזכיתי לו ברומניה. מרק ירקות, גולש עם נוקדלי (בצקניות) וקינוח. חוויה.

מרבקה מיכאלי למדתי איך אומרים תודה. "קֶסֶנֶם בזק", ואני משתמש במילה הזו קֶסֶנֶם. תענוג לומר אותה.

בזמן הארוחה איני יכול שלא להיזכר בסיפוריו של ידידי אמנון קומלוש שהוריו באו מהעיר ארד מטרנסילבניה, וניצלו מאימי השואה ואכזריות ההונגרים. אביו היה אומר תמיד על המגיע להונגרים: "הונגרי קטן חבל קטן, הונגרי גדול חבל גדול..." נסו לומר זאת במבטא הונגרי...

 

הרבה מלח

אנחנו מגיעים למכרות המלח בעיר טורדה, המשמשים כיום כמקום מרפא לאנשים הסובלים מבעיות נשימה. נדחקנו בקושי בין אלפי ילדים רומנים (הגענו בדיוק בחופש הפסחא וימי פעילות של"ח של ילדי רומניה) יורדים כ-80 מטר בשתי מעליות אל מעמקי האדמה. למטה נמצא אגם מים, וניתן לשוט בו עם סירות קטנות.

מכרה המלח ויליצ'קה בפולניה הרבה יותר גדול ומרהיב.

 

אלבה יוליה Alba Iulia נאראטיבים מתנגשים של מדינה דו לאומית

העיר אלבה יוליה, בגרמנית קרלסבורג, ובהונגרית: Gyulafehérvár. הייתה בעבר בירת נסיכות טרנסילבניה ולזמן קצר בירת הנסיכויות הרומניות שאוחדו תחת שלטונו של מיכאי האמיץ. ב-1 בדצמבר 1918, אסיפת נציגי המיעוטים של טרנסילבניה שהתכנסה בעיר זו החליטה על הצטרפות טרנסילבניה לרומניה.

אנחנו נכנסים דרך השער המערבי היפה של המצודה שנבנתה ב-1714-38 לאנדרטה לזכרם של האיכרים שמרדו באדוניהם והוצאו להורג באכזריות. משם דרך פסלו של מיחאי ויטיאזו (האמיץ) שאיחד לראשונה את רומניה בשנת 1600, איחוד שנמשך שנה בלבד, אנו נכנסים לכנסייה האורתודוכסית הרומנית – "כנסיית ההכתרה", שנבנתה ב-1921 בצורת צלב יווני (שווה זרועות),  ובה הוכתרו מלכי רומניה. סביבה גן ומגדל שעון בגובה 58 מטר. מעל הכנסייה מתנוסס בגאווה דגל רומניה האדום, צהוב, כחול.

מימינה, לא רחוק ממנה, נמצאת הכנסייה הקתולית העתיקה יותר – קתדרלת "סן מישל" מהמאה ה-15 שנבנתה על חורבות כנסייה רומנסקית שהרסו הטטרים ב-1241. כאן קבורים נסיכי טרנסילבניה ההונגריים. זר בשלושת צבעי הדגל ההונגרי אדום, לבן, ירוק, מקשט בצנעה (כדי לא להרגיז את הרומנים) את קבריהם.

אי אפשר שלא לעשות הקבלה אלינו. ברומניה שני נארטיבים לאומיים, הרומני-אורתודוכסי, וההונגרי-קתולי, בדומה אלינו הנאראטיב הישראלי – מול הנאראטיב הערבי-מוסלמי-פלישתינאי. ברומניה המיעוט ההונגרי נחלש ונהפך למיעוט גם במקומות בו היה רוב.

 

סיביו העיר ולא הנקניק

העיר סיביו Sibiu, בגרמנית: Hermannstadt; הונגרית: Nagyszeben), נחשבת לפנינת התרבות הרומנית. ככרות העיר בנויות בסגנון הברוק, פרנץ ליסט ויוהן שטראוס עבדו כאן. סיביו נוסדה בימי הביניים על ידי הגרמנים הסקסונים, ומאוחר יותר הוקפה בחומה חזקה. היו בעיר 19 גילדות של בעלי מלאכה שכל אחת מונתה להגן על אחד מ-39 המגדלים על החומות. וכן, היא ידועה יותר בזכות הנקניק שיוצר בה, "נקניק סיביו", העשוי מבשר סוסים.

העיר שומרת על מאפייניה הגרמניים ודומה לערים גרמניות-אוסטריות דומות.

כיום העיר רומנית כמעט לחלוטין. המנהיגות הסקסונית התייצבה בזמן מלחמת העולם השנייה לצד הנאצים. החלטה זו גרמה לסובייטים שלאחר מלחמת העולם השנייה לגרש את הגרמנים של רומניה למחנות עבודה בברית המועצות. ב-1989, כשרומניה פתחה את גבולותיה, עברו הסקסונים, כמעט עד האחרון שבהם, למולדת ההיסטורית שלהם – לגרמניה.

בכיכר הגדולה והיפה של העיר, פיאצה מארה, דוכנים רבים. עושים כאן את המאכל ההונגרי קיורטוש, על גחלים.

אנו הולכים על גשר הברזל שהוקם בשנת 1859. על הגשר המקורי מעץ שלימים נקרא "גשר השקרנים", מסופר שתושבים רבים היו מתאספים במקום בזמנם הפנוי ומרבים ברכילויות ואף אהבו להגזים ולהפריח שמועות שקר. כמרי העיר התרעמו מאוד מהתופעה וגינו את השקרים שהופצו שם. מאז המאמינים אומרים שמי שעובר על הגשר ואומר שקר יביא להתמוטטותו במקום.

אני נכנס לכנסיה האוונגלית הגדולה והיפה Biserica Evanghelica, הכנסייה שהיתה בעבר כנסייה קתולית שהוקדשה לבתולה מריה, הוקמה בשנים 1520-1320. המגדל שלה גובהו 73 מטר, ונוף נפלא של העיר משתקף ממנו. במאה ה-16 אימצה הקהילה הסקסונית בעיר את רעיונות הרפורמציה והפכה את הכנסייה לפרוטסטנטית.

האישה העומדת בשער מדברת רק רומנית וגרמנית, מבקשת 5 ליי דמי כניסה לכנסיה, ו-20 ליי למגדל.

בכנסייה נראה עוגב בינוני, ואני מנסה לשאול אותה אם באמת יש לו בהתאם לכתוב 6000 צינורות. אני שואל בגרמנית רצוצה, ומקבל הרצאה ארוכה בגרמנית שוטפת שאת רובה איני מבין על העוגב, היכן יוצר בגרמניה, ומה יש בו. אכן יש לו 6000 צינורות. אני מצטער שאין לי הזדמנות לשמוע אותו בפעולה.

משם אני מגיע למוזיאון הלאומי ברוקנטל, ע"ש הברון המושל הסקסוני שבנה אותו, שנפתח לקהל עוד בשנת 1817, והוא הראשון מסוגו ברומניה.

מבלי שאומר מילה, מציעים לי בקופה כרטיס פנסיונר ולמרות העלבון הקל אני לא מכחיש ולוקח אותו, וכמובן מקבל הנחה. אם כבר, אז כבר. בקומה הראשונה אוסף יפה של אמנות איטלקית ופלמית, בקומה השנייה אוסף אמנות רומנית. קיר שלם מוקדש לגרגורסקו. בניגוד לציורי המנזר כאן הציורים הם בסגנון אימפרסיוניסטי מודרני. בקומה נמצא גם ציור של הצייר הישראלי מרסל ינקו יליד רומניה.

 

יהודים עם יקר – הגרמנים לא פחות

כידוע רומניה התרוקנה מיהודים. חצי הושמד בשואה [האומנם? – אב"ע], ואת החצי השני צריך היה לקנות. הרומנים קיבלו סכומי עתק. עבור כל יהודי שולם כ-250 דולר (לשם השוואה למלך מרוקו שולמו 150 דולר לראש).

ברומניה גם היתה אוכלוסייה כפולה של גרמנים, כ-800 אלף נפש, וממשלת גרמניה קנתה אותם ורובם היגרו לגרמניה. כפרים גרמניים רבים שחיו על אדמתם מאות שנים התרוקנו מתושביהם הגרמניים ואת מקומם תפסו הצוענים.

ידועה בייחוד הסופרת הגרמנייה, אזרחית רומניה, לשעבר הרטה מילר: Herta Müller‏, שנולדה ב-1953, ברומניה. אביהּ שירת בימי מלחמת העולם השנייה בוואפן אס.אס. ואחרי המלחמה התפרנס כנהג משאית. אימהּ נשלחה אחרי המלחמה לכמה שנים למחנה עבודת פרך באוקראינה. לאחר שסיימה בית ספר תיכון, למדה מילר באוניברסיטת טימישוארה ספרות גרמנית וספרות רומנית.

ספרה הראשון, "Niederungen", ראה אור ברומניה בשנת 1982, בשנת 1987 היגרה לגרמניה המערבית.

בשנת 2009 הוענק לה פרס נובל לספרות על ש"היטיבה לתאר נופים של חסרי-מולדת בשירתה הדחוסה ובפרוזה התכליתית שלה." יצירתה מתמקדת בתיאור החיים ברומניה הקומוניסטית של ניקולאה צ'אושסקו.

 

עגלה עם סוסה – היידה ביבי, היידה שרה

בדמיון רומניה נראתה לי כארץ שהתחבורה בה ממקום למקום נעשית על עגלות הרתומות לסוסים, והנה, לאורכה ולרוחבה של דרכי רומניה נעות מכוניות, ולא רק דאצ'יה.

פעם אחת בלבד ראיתי עגלה על הכביש הראשי ובה משפחת צוענים, גברים נשים וילדים.

העגלות נותרו אם כן כאטרקציה תיירותית. מסיביו אנחנו נוסעים לכפר רומני בשם סיבייל אל האיכרה הגברת רגינה, אצלה אנו אמורים לסעוד ארוחה רומנית טיפוסית.

בפתח הכפר מחכות לנו על עגלות פתוחות הרתומות לסוסים. בחוץ אפס מעלות, קור אימים. מישהי שרה: "עגלה עם סוסה בשדה תאארוץ..." ואני נזכר בשיר הילדים של פניה ברגשטיין:

"אבא בא עם עגלה

נעלה כולנו

דיו, סוסתי קלה

די – הנה הגענו!"

בגבת היו מזרזים את זיכרונה הפרֵדה במילה "דיו!" – למיטב זיכרוני, העגלונים יוצאי רומניה איצ'ה מאייר ואביו יהושע, גם כן היו אומרים לסוסים דיו!

אני שואל את הרכב הרומני איך מזרזים את הסוס ברומנית? "היידה," הוא עונה לי. עכשיו הכל מובן לי. אני מבין מדוע זה תמיד בוועידת הליכוד צועקים: "היידה ביבי, היידה שרה..."

אצל האיכרה אנחנו מקבלים מטעמים רומניים כיד המלך. סלט חצילים נפלא, צ'ורבה, קבב, בשרים למיניהם או דגים, בליוויי יינות, וצויקה, ליקר השזיפים המפורסם. מנה אחרונה אכזבה. לא פאפאנש. אותה נזכה לטעום רק ביום האחרון.

לסיום קצת שירים וריקודים רומניים.

 

כנסיית קברי רומניה או האישה כקורבן

אנחנו מגיעים לעיירה קורטיאה דה ארגש, מקום מושב נסיכי ולאכיה. המנזר בה (Curtea de Arges) הוא מקום קבורתם של מלכי רומניה, ומקום עלייה לרגל למאמינים ולתיירים מכל העולם.

המנזר שנבנה בין השנים 1512-1517 על ידי נאגואה בסרב (Neagoe Basarab) – שליט רומניה, בנוי בסגנון ביזנטי, עם אלמנטים של אומנות פרסית, ארמנית, וגאורגית. פנים הכנסייה מרשים. ציורי שמן מפוארים של מלכי רומניה, פרי יצירתם של טובי ציירי צרפת מאותה התקופה, איקונות רבות מזהב, לוחות זהב עם כיתוב פרי ידה של המלכה אליזבט (Elizabeta).

 כאן קבורים בסרב (Basarab), רדו נגרו (Radu Negru) – חתנו של בסרב שהמשיך במלכת טיפוחו של המנזר אחרי מות חמו, וזוגות המלוכה: קרול הראשון (Carol I) ואליזבט (Elizabeta) והמלך פרדיננד (Ferdinand) ומריה (Maria)..44444

האגדה על הבנאי מנולה (Manole): נאגואה בסרב רצה לבנות את המנזר היפה ביותר בארצו, לכן הוא שכר את שירותיהם של עשרת הבנאים הטובים ביותר ובראשם מנולה (Manole) הבנאי הטוב מכולם, והורה להם לבנות לו את המנזר שכמותו עוד לא נבנה. מנולה והבנאים החלו במלאכתם במרץ רב, אך הקירות שבנו ביום התפוררו בלילה. בסרב הזועם איים על מנולה שאם לא יצליחו להקים את המנזר אזיי יוציאם להורג. מנולה המודאג נרדם לזמן קצר וחלם שמלאך בא אליו ואמר לו שקירותיו של המנזר יחזיקו מעמד רק אם ייבנו על גופת אחת הנשים של הבנאים. הוא סיפר את חלומו לשאר הבנאים, והם סיכמו שהאישה הראשונה שמגיעה למקום תהיה לקורבן. לרוע מזלו של מנולה אשתו הגיעה ראשונה, היא הוחזקה בכוח ובנו עליה את קירות המנזר.

בסרב ראה את מלאכתם והיה מרוצה מאוד לכן חשש שמנולה יבנה כמותו בניינים נוספים, לכן הורה להם לעלות על גג המנזר, והפיל את הסולם בכדי שלא יוכלו לרדת. מנולה ושאר הבנאים בנו לעצמם כנפיים משאריות קרשים של הבנייה וניסו לעוף ארצה, אך לרוע מזלם כולם התרסקו ומתו. במקום בו נפל מנולה פרץ מעיין מים שנקרא על שמו (Fantana Mesterului Manole).

בצד הדרומי של הכנסייה, במקום בו הוקרבה אשתו של מנולה ניתן לראות על הקיר סימבול עם כיתוב באדום המציין את המיקום בו קבורה אנה (Ana) אשת הבנאי מנולה.

האישה תמיד קורבן.

 

מה לא רואים בכפרי רומניה

לאחר מאות קילומטרים של נסיעה בין כפרי רומניה לא ראיתי מה שרואים בכל כפרי פולניה, ואוקראינה. ברומניה בכל חצר רואים תרנגולות, בשדה רואים כבשים, אבל לא רואים כלל פרות, קאצ'קעס, וגאַנדזאלעך. (ברווזים ואווזים). אין לי הסבר לכך.

 

בוקרשט

מגיעים לבוקרשט עיר של שני מיליון איש. על גדות הנהר כתובות:

rep moldova simte romaneste!

Basarabia e araomania!

הרומנים מזדהים עם הרפובליקה הקטנה מולדביה שהרוסים קרעו מרומניה ומנסים למנוע ממנה להתאחד בחזרה עם רומניה.

השם בוקרשט בא מהמילה הרומנית ממקור דאקי קדום - "בּ‏וּ‏קוּ‏רייֶ‏ה" bucurie, שמובנה "שמחה". משום מה העוברים והשבים אינם נראים שמחים.

בוקרשט נקראת "פריז הקטנה", או "פריז של מזרח אירופה". חלק מבנייניה ההיסטוריים המרשימים נבנו על ידי אדריכלים צרפתיים או שוויצרים, ומוטיבים ארכיטקטוניים פריזאיים שולבו בחזותה למשל "שער הניצחון", (היה סגור ועטוף לשיפוצים) וכן עיצוב השדרה המרכזית שלה "האחדות", בצורה המאזכרת את ה"שאנז אליזה", בכל זאת בוקרשט איננה פריז. ואפילו לא בודפשט. איזו עליבות שורה על העיר.

בביקור הראשון בבוקרשט אנו עורכים סיור במוזיאון הכפר. הרומנים הביאו בתי עץ ממקומות שונים ברומניה. כל איזור וסגנון הבניה שלו, סגנון שנעלם.

 

מוזיקה רומנית וצוענית - קונגרס בני הרומה

את הערב האחרון אנחנו מקדישים לחגיגת פרידה מרומניה, ויוצאים לחגוג בערב רומני טיפוסי, עם ארוחת ערב רומנית טיפוסית, עם פולקלור רומני טיפוסי.

ההתחלה מבשרת טובות, התזמורת מנגנת מוזיקה שקטה ומוכרת, ואחר אף עוברת ל"הבה נגילה" ו"הבאנו שלום". יש הרוקדים הורה. אבל הנה שינוי, הזמרת מתחילה לשיר בקול רם. הרמקולים שואגים, לא ניתן לשוחח. וכך זה נמשך ונמשך עד המנה האחרונה סוף סוף הגיע הפאפאנש, סופגניה עם ריבה.

והנה לאולם נכנסת קבוצה של גברים כהי עור עם מגבעות של חרדים. אנחנו מזהים מייד הצוענים. גברים רבים, רק שתי נשים. אחד הצוענים מניף שלט ובו כתוב: Opere Roma! מסתבר שהם הגיעו לכינוס בינלאומי של צוענים מכל אירופה. קרואטיה, סרביה, איטליה, וכו'.

ביציאה מן האולם עומדת ילדה צוענייה ומוכרת פרחים. היא משדלת את כולם לקנות, ולא עולה בידה. אני נותן לה ליי אחד כנדבה, אבל היא רוקעת ברגלה ודורשת בקול: "עשרה ליי!" ציגיינערס...

 

תעלומת עָם הרוֹמָה

צוענים או בני רומה הם עם נוודים שמקורם באזור צפון-מרכז הודו. הם החלו להגר צפון-מערבה בסביבות המאה ה-11, והגיעו לאזור איראן.

הצוענים, שהתמחו בעבודות מתכת, הובאו כנראה לאירופה על ידי צבאות הטאטארים החל מהמאה ה-14 לספירה. תפקיד הצוענים היה במתן שירותים לצבא הטאטארי, אולם לאחר שהטאטארים נסוגו מאירופה, הצוענים לא נסוגו איתם. הצוענים בלטו בסביבתם באורח חייהם הנוודי, בגוון עורם הכהה ובשפתם השונה מאוד מהשפות האירופאיות והקרובה לסנסקריט. שפתם של הצוענים, שפת הרומאני, שייכת לענף ההודי-ארי של קבוצת השפות ההודו-איראניות ממשפחת השפות ההודו-אירופיות.

בני רומה נהגו להציג את עצמם כנוצרים, ולעיתים אף ככאלה שנמצאים באמצע מסע עלייה לרגל. בעקבות כך רבים מחבורות בני רומה היו מוגנים באמצעות כתבי חסות שנתנו להם השלטונות המרכזיים.

המקצועות המסורתיים בהם עסקו הצוענים היו רוכלות, עבודת מתכת, סחר בבהמות ובידור, כגון נגינה וריקוד (לדוגמה הריקוד הספרדי-צועני פלמנקו).

בני רומה תוארו כגנבים, רמאים, בורים, בטלנים, עובדי אלילים, מזוהמים, מגלי עריות, גנבי ילדים ועוד. גילויי העוינות כלפי בני רומה מצד האוכלוסייה המקומית ומצד השלטונות הלכו וגברו, עד כדי מתן צווי גירוש. צו הגירוש הראשון הוצא על ידי הרייכסטאג הקיסרי הגרמני בשנת 1497. שנים ספורות לאחר מכן ניתנו צווים דומים בספרד, בפורטוגל, בערי המדינה של איטליה ובצרפת. באנגליה צו הגירוש הראשון הוצא ב-1530, ובסביבות השנים האלה הוצאו צווים דומים באירלנד, בהולנד, ובארצות סקנדינביה. העונשים שניתנו למפרי צווי הגירוש, גברים ונשים כאחד, כללו גילוח שיער הראש, מלקות, כריתת אוזן אחת או שתיים, מאסר עם עבודת פרך וכיוצא בזאת. בני רומה שנתפסו הוגלו לקולוניות של כל מדינה ומדינה.

 

שואת הצוענים

במהלך מלחמת העולם השנייה השמידו הנאצים בין 220,000 לחצי מיליון בני רומה במחנות הריכוז ועל ידי האיינזצגרופן. יש חוקרים הטוענים כי מספרם מגיע עד ל-1.5 מיליון בני אדם.

הצוענים הציבו בפני האידיאולוגים הנאצים בעייה – רומאני, השפה הצוענית, היא אחת השפות האינדו-אריות, ומוצאה בצפון הודו. מוצאם של הצוענים הוא בשבטים אריים מהודו, ולכן, על פי תפיסת הנאצים, הצוענים לא פחות אריים מן הגרמנים עצמם. הפתרון הנאצי הוא השמדה בגין היותם "יסודות א-סוציאליים".

הנאצים הבדילו בין הצוענים בני שבטי ה"רומה", וחלק מצועני ה"סינטי". בני-רומה שייכים לדידם ל"טוהרת הגזע הנמוך", וככאלה הושוו ליהודים, והם רוכזו ברבעים מיוחדים של גטאות מרכזיים בפולין, ונטבחו במחנות ההשמדה: סוביבור, טרבלינקה ואושוויץ (שם ערך ד"ר יוזף מנגלה בילדיהם ניסויים).

ב-1936 הורחבו חוקי נירנברג והוחלו גם על הצוענים; כמו מן היהודים, גם מן הצוענים נשללה זכות ההצבעה ב-7 במרץ 1936. החל באותה שנה נשלחו צוענים גרמניים למחנות ריכוז, שם הם סומנו כ"יסודות אנטי-סוציאליים", ביחד עם חסרי-בית וזונות. בספטמבר 1939 הורה ריינהרד היידריך להעביר את כל הצוענים מגרמניה לתחומי הגנרלגוברנמן, אך הוראה זו בוצעה רק חלקית. כמו היהודים, גם הם נכלאו בגטאות, כולל גטו לודז' וגטו ורשה (אפריל-יוני 1942), שם הם היוו מעמד נפרד.

במזרח איתרו צוותי איינזצגרופן מחנות נודדים של צוענים ורצחו את יושביהם במקום.

ב-16 בדצמבר 1942 ציווה הימלר לשלוח לאושוויץ צוענים שדינם מוות. עבור בני רומה באירופה קיבלה פקודה זו משמעות דומה למשמעות ועידת ואנזה עבור היהודים. כשנה לאחר מכן, ב-1943, ציווה הימלר שצוענים וצוענים-למחצה ייחשבו "באותה רמה כמו היהודים ויישלחו למחנות ריכוז."

ממשלותיהן של המדינות ששיתפו פעולה עם הגרמנים, ביניהן הונגריה ורומניה, תרמו גם הן לתוכנית הנאצית לחסל את צועני אירופה, אך בקנה מידה קטן יותר; רוב הצוענים בשתי מדינות אלו ניצלו. ממשלת הונגריה שלחה לאושוויץ 30,000-70,000 צוענים, וממשלת קרואטיה 26,000.‏ צוענים נשלחו למחנות ריכוז והשמדה גם מהולנד, בלגיה, לוקסמבורג, איטליה, צרפת, פולין, השטח הכבוש של ברית המועצות והמדינות הבלטיות. ממשלת רומניה של יון אנטונסקו הפעילה מחנות ריכוז משלה בטרנסניסטריה, שם מתו כ-11,000 מבין 25,000 הצוענים שנשלחו לשם.‏

השמדת הצוענים נקראת בלשון רומאני (צוענית) פּוֹרָאימוֹס (טרִיפה, מונח שטבע חוקר הצוענים איאן האנקוק) או סָאמוּדָרִיפֶּן (רצח המונים).

יום הזיכרון להשמדת הצוענים מצוין בעולם מדי שנה ב-2 באוגוסט, היום שבו, בשנת 1944, חוסל מחנה הצוענים באושוויץ, וכל יושביו נשלחו לתאי הגזים.

 

תעלומת הישרדות הצוענים

היהודים תמיד מתגאים בסוד שרידותם, והנה הצוענים עברו לא פחות סבל, החל מגירושים וכלה בהשמדה, והם שורדים.

לצוענים אין עבר מפואר, וחלום משיחי לעתיד מפואר, אין לצוענים תנ"ך, תלמוד, ושולחן ערוך, ולמרות זה הם שורדים. תעלומה.

 

תחי פולניה!

הפולנים מתנשאים תמיד על הרומנים, אבל כדאי לזכור כי התיישבות היהודים ברומניה היא חדשה. הראשונים שהגיעו לרומניה היו אמנם יהודים ספרדים גולי ספרד, אבל רוב היהודים שבאו לרומניה הגיעו במאות האחרונות מפולניה. רוב יהודי רומניה הם בעצם פולנים, ואפילו גליצאים.

אנחנו הולכים לבקר בבית הכנסת הפולני. בית הכנסת הגדול של הקהילה האשכנזית הפולנית בבוקרשט נבנה ב-1847. לפי כתובת השיש הוא נבנה בפקודת הנסיך גיאורגי בִּיבֶּסקו.

הגבאי הנותן לנו סקירה על המקום נקרא בשם המעניין מר גאליציאנער.

מ-1991 הפך למוזיאון השואה של רומניה, והוא מקבל מאז תמיכה מהשלטונות. בית הכנסת שופץ מחדש עם תקרה מצוירת יפהפייה.

 

על המגלומניה

הבניין האדיר בעיר הוא בית הפרלמנט, או כפי שהוא נקרא "הארמון של צ'אושסקו" מבנה מגלומני שהיום משמש כבית הסנט והפרלמנט.  

צ'אושסקו נתן לו את השם "בית הרפובליקה" אך הוא נודע אז יותר בשם "בית העם".

בית הפרלמנט הוא בניין המשרדים השני בגודלו בעולם, אחרי הפנטגון. בנייתו החלה ב- 1984 ועדיין לא הושלמה. 12 קומות ו-1100 חדרים המשתרעים על 330,000 מ"ר. אולמות ענקיים, כל חדר גדול ממשנהו.

אנו הולכים והולכים מאולם לאולם, מטפסים 120 מדרגות, אבל שום אולם למרות המימדים הענקיים, אינו מביא אותך לומר את המילה "ואו". הכל גדול מדי, מפואר מדי, ולא יפה מספיק. עדות למגלומניה של שליט מגלומני. לפחות הוא הצליח בזה שבזכות הארמון יזכרו את שמו צ'אושסקו לעד.

המרד בעיר טימישוארה ב-16-17 בדצמבר 1989 החל כתגובה לניסיון להגלות את הכומר ההונגרי-קתולי לסלו טֶקֶש. שרשרת המונית של חסידיו הגנה עליו. המהפכה התפשטה גם לבוקרשט הבירה. אסיפה המונית שכונסה על ידי צ'אושסקו ב-22 בדצמבר 1989 ברחבה לפני בניין הוועד המרכזי של המפלגה – הפכה למפגן מחאה. מאות נורו למוות מידי יורים אלמונים בתוך אנדרלמוסיה שבה לא ידעו מיהו נגד מי. ההמון, שמנה יותר מ-100,000 איש, השתלט על הטנקים שירו. צ'אושסקו ואשתו ברחו במסוק מארמונם, ונעצרו זמן מה לאחר מכן, נשפטו במשפט קצר והוצאו להורג. אחרי מותם הרוחות נרגעו, בהדרגה והוקם בבוקרשט שלטון חדש של החזית להצלה לאומית בראשות יון איליאסקו.

צ'אושקו הלך, הארמון יישאר.

 

הישראלי המכוער

נתן (נתי) מאיר מאיר יליד 1955 נולד בעפולה, להורים שעלו מרומניה ב-1951. בשנת 1996 ירד לרומניה וב-1999 קיבל אזרחות רומנית. ברומניה ייסד חברה להשמת עובדים לשוק הישראלי. מאיר היה מעורב בפלילים בישראל וריצה עונש מאסר על מעשי מרמה.‏

ברומניה הוצב מאיר ב-2004 בראש רשימת מפלגת "רומניה מארה" (רומניה הגדולה) מפלגה ימנית לאומנית במחוז טולצ'ה. שבוע לאחר בחירתו ברומניה, בדצמבר 2004, הורשע בבית המשפט בחיפה, במסגרת עסקת טיעון, בעבירות מרמה. נגזרו עליו שלוש שנות מאסר על תנאי וקנס של מיליון שקלים. כמו כן, חוייב גם לפצות את קורבנותיו בסך של חצי מיליון שקלים.‏

בשנת 2005 פרש ממפלגתו וכיהן כציר עצמאי בפרלמנט הרומני.‏ בדצמבר 2006 היה מאיר מעורב ביוזמה להצעת חוק ברומניה לשחרור אסירים שהורשעו בעבירות קלות.‏ הוא נחשד במעשים פליליים ברומניה, מעשים המקושרים לתשלומי עובדים רומניים שנועדו לצאת לעבודה בישראל. מאיר נעצר ברומניה והתנהל נגדו משפט על כך שרימה שמונה אנשים במטבע זר מזויף. במהלך המשפט טען מאיר שהכסף המזויף מקורו במוסד הישראלי,

בשנת 2008 מסר התפטרותו מהפרלמנט, ובמרץ 2010 נידון מאיר לארבע שנות מאסר בגין הונאה והעלמת מס‏. באפריל 2011 שוחרר מהכלא.

 

יהודים מלוכלכים

אינני לוקה באנטישמיות עצמית (מחלה הפושה אצל רבים ולא טובים) אבל לצערי אני נאלץ להודות שהאנטישמים צודקים בדבר אחד. היהודים הם עם מלוכלך. אני מעתיק את מה שכתבתי כבר על פולניה, לרומניה.

רומניה ארץ מטופחת, הכבישים סלולים וצבועים, הבתים כולם מסוידים ומטופחים. הדשא נקצץ עד קצה הכביש. בנסיעה של מאות קילומטרים מבוקרשט עד לסיגט ובחזרה אין בנמצא בדל סיגריה אחד. קשה שלא להבחין בהבדל המהותי בין הניקיון והטיפוח ברומניה לבין הזוהמה, הלכלוך, וההזנחה אצלנו. ולכל החושבים שהאחריות לכך מוטלת על היהודים הערבים, מספר לי פאן קנטורוביץ, שכני בן ה-97, שליד ביתו בפולניה היו שני סנדלרים, אחד גוי והשני יהודי. אצל הגוי היה מאורגן ומסודר, כל דבר במקומו, ואצל היהודי באלאגאן, חוסר סדר, ולכלוך. מסתבר שיש לנו הרבה מה ללמוד מהגויים בכלל, ומהרומנים בפרט. ובעיקר איך לא להתנהג ברשות הכלל:

ודוגמאות לא חסר: אדם מכובד המתנאה בהיותו מנהל מוסד כלכלי חשוב, מעשן ללא הפסקה וזורק את בדלי הסיגריות לכל עבר כולל בחזית כנסייה. בהגיעו למלון דרקולה מתעצל לעלות לשירותים ומשתין בחוץ בפטיו של המלון.

סבתא המתנאה בנכדיה החכמים והמחונכים, מעשנת ללא הרף, וגם היא מטילה את בדלי הסיגריות בכל מקום ללא בושה.

ברומניה ניתן לעשן בלובי של המלון כמובן שהם מנצלים זאת ומרעילים את האוויר.

 

איך מתחיל ספר בישול ברומנית? - הרומנים לא גנבים

מי אינו מכיר את השאלה המפורסמת: "איך מתחיל ספר בישול ברומנית?" התשובה: "גנבי לך תרנגולת!"

ובכן אני קובע, הרומנים אינם גנבים! נכון, יש המסבירים זאת בכך שעקב הקבלה לאיחוד האירופי, הצוענים נטשו בהמוניחם את רומניה ועברו למערב אירופה, אבל לי יש הוכחה אמפירית שהרומנים אינם גנבים.

אנחנו מגיעים לקניון ענק בבוקרשט, גדול יותר מקניוני עזריאלי, דיזנגוף סנטר, ורמת אביב ביחד, בקניון יש סופרמרקט ענקי של החברה הצרפתית קרפור Carrefour. בכניסה לוקחים חופשי עגלה, ולא מבקשים חמישה שקלים עירבון. ביציאה מוציאים את העגלות חופשי למגרש החנייה הענקי. בניגוד לארץ אף אחד לא גונב עגלות. כבר אמרנו הרומנים אינם גנבים.

עובדה מעניינת על כל מונית בעיר כתוב על גוף הרכב את מחיר הנסיעה: 1.39 ליי לק"מ.

 

היסטוריה – הרומנים תורמים ליי אחד

אני מנסה להיפטר לפני הטיסה ארצה מכמה ליי בודדים שנשארו לי. אני לוקח ארבעה שוקולדים ומגיע לקופה. שמתי לב שרוב הרומנים משלמים במזומן גם סכומים גדולים. השימוש בכרטיס אשראי מצומצם. הקופאית עושה חשבון, חסר לי ליי אחד (ליי אחד שווה שקל). אני מוותר על שוקולד אחד, הקופאית מתקשרת לביטול החשבון, הנוהל כנראה קצת מסובך, ומעכב את האנשים שמאחריי, הם מייד נזעקים ותורמים לי ליי אחד, ובלבד שהתור יזרום. הנה מאורע היסטורי ברומניה – הרומנים לא לוקחים ליי, אלא תורמים ליי.

 

על המדריך

שמעון הצדיק, משיירי אנשי כנסת הגדולה, היה אומר: "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות החסדים," ואני אומר: "על שלושה דברים הטיול עומד, על המדריך, על המדריך, ועל המדריך."

המדריך חיים קו תור קיים את שלושת הדברים: התורה – הידע הרב שלו על רומניה שפתה ותרבותה, העבודה – העבודה הרבה שהשקיע בארגון כל פרט ופרט מהטיול. גמילות חסדים – כאשר כאבא טוב דאג באופן אישי לכל מטייל כך שאפילו יקבל את האוכל האהוב עליו.

אם אתם נוסעים לרומניה אני ממליץ, קחו טיול עם המדריך חיים קן תור.

 

שנאת ישראל – מהכחשת השואה להשכחת השואה

הכלכלן פרופסור אריאל רובינשטיין תובע את ביטול יום השואה ("הארץ" 15.4.15) ובמקומו הוא ממליץ להסתפק בהצצה בסרטונים של דעא"ש.

למרות שרוב יהודי פולניה בכלל, ויהודי ביאליסטוק בפרט, לא היו חרדים, אלא חילונים, טוען רובינשטיין, כבן לניצולי ביאליסטוק, כי רוב יהודי אירופה היו חרדים, ולכן במקום לזכור את השואה יש ללכת למאה שערים. וכאן יוצא המרצע מן השק. רובינשטיין אינו חרדי או דתי כלל, אבל המשותף בינו לבין אנשי מאה שערים שהוא כמותם אינו יכול לשאת כדבריו נוער הנושא את דגל ישראל. בואו ונודה על האמת, כוונתו של רובינשטיין ברורה. לדידו, כל הזוכר את השואה והנושא את דגל ישראל, מצביע ל... ביבי. ולכן מן הראוי לשכוח את השואה.

בעוד שבניגוד לגרמנים, ששמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים, הערבים מכריזים על תוכניתם זו בראש גלי. ובעוד שבגרמניה היו שהתנגדו לנאצים, טרם נמצא ערבי-מוסלמי שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, גזענות ולא מופת מוסרי – רובנישטיין כותב: "את יום השואה צריך לבטל, כי על תקופת השואה היה מוטב ללמוד, בראש ובראשונה, באופן רציונלי, ולהפיק ממנה גם את לקחיה האוניוורסליים: גם לפתחם של בני העם הנבחר רובצת הסכנה להיהפך לחיות אדם."

לא, בהגדרה "חיות אדם" הוא אינו מתכוון לערבים המצהירים על כוונתם להשמיד את היהודים, כוונתו רק ליהודים.

לכן, מוטלת עלינו החובה לזכור את יום השואה, ולא פחות את שואת יהודי ערב שהערבים-המוסלמים נשבעים לממשה.

יש לזכור את יום השואה, ולשכוח את אריאל רובינשטיין.

 

היהודייה רבקה הלברשטט – המילקי והשואה כסחורה

סבתה של היהודייה רבקה הלברשטט היתה ניצולת שואה. היהודייה הלברשטט ירדה מישראל לברלין והיא מכנסת בביתה כנס של ישראלים יורדים עם נכדים של הרוצחים הנאציים.

"אחת הסיבות שבחרתי לארח את המפגש, מלבד געגועים עזים ורצון להתחבר לזכר סבתי רחל, היא שרוב המפגשים שלי עם גרמנים מלאים ברגשות אשמה ובהצטדקות," מספרת היהודייה הלברשטט, "חשבתי שהשיח בסלון ביתי יהיה פתוח ומוגן ויאפשר שיחה ברמה אחרת."

ניתן אולי להבין את היהודייה הלברשטט שברצונה לאכול מילקי בזול היא מתנאה בסבתה ניצולת השואה במטרה למכור לגרמנים רגשות אשמה, (למרות שבזה היא רק מוכיחה את הסטריאוטיפ האנטישמי), אבל לא מובן מה כוונתה ב"לאפשר לגרמנים שיחה ברמה אחרת" האם הרמה האחרת היא הכנות הגרמנית, שיאמרו לה: "היהודייה רבקה הלברשטט לכי למשרפות!!!?"

 

האלילה הבֶּרברית מימונה, והלקח מסגידתה

בימים אלו, לאחר שיוצאי מרוקו חוגגים את חגם לכבוד האלילה הבֶּרְבֶּרִית מימוּנה, והפוליטיקאים שאינם מרוקאים רצים להחניף להם, לבלוס מופלטות, ולהצטלם איתם – יש לתבוע מאחינו בני מרוקו להזדהות עם מאבקם של הבֶּרְבֶּרִים לעצמאות, ולתמוך בסיום הכיבוש הערבי של מרוקו ובהשבת הפולחן של האלה הבֶּרְבֶּרִית הנחמדה – מימוּנה.

הלאה הכיבוש הערבי של מרוקו! יחי פולחן האלה מימונה!

 

עזרה לתושבי שכונת (ולא מחנה) ירמוך

במסגרת מאבקם שתכליתו הקמת מדינה ערבית-מוסלמית במקום מדינת היהודים, ישראל, נזעקו בעלי עיתון "הארץ", עמוס שוקן, הנאצי לשעבר אלפרד נוון דומונט, והאוליגרך הרוסי ליאוניד נבזלין, לסייע ל-20 אלף פליטי שכונת ירמוכ (כך ולא ירמוך התעתיק העברי) בדמשק. במאמר מערכת של "הארץ" מיום 9.4.15 הם כותבים שעל ישראל לבוא בדברים עם אבא של מאזן, ולקלוט אותם בשטחי הרשות וגם בישראל.

אז ככה, העיקרון ההומניסטי מחייב לעזור לפליטים מסכנים, אבל התנאי לקבלת עזרה היא הצהרה של אבא של מאזן, ושל תושבי שכונת ירמוך (ודוק: יש לומר שכונת ירמוך ולא מחנה כי הם אינם חיילים והם אינם חיים במחנה) – שמתוך רצון לשלום הם רואים בדברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי המופתי של הפתח לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות שהם מגנים אותה.

הרי ברור שאין לעזור לאלו המצהירים שמטרתם היא להורגך, שהרי כל הנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים (ר' אלעזר, מדרש תנחומא לפרשת מצורע).

 

 

* * *

אלי מייזליש

מה מעכב את הרכבת הקואליציה?

כמה ימים לפני הבחירות יצא נתניהו בקולי קולות: "תנו לי הרבה מנדטים כדי שאוכל להרכיב במהירות קואליציה של המחנה הלאומי..." – ולכן החליטו 200 אלף בוחרי 'הבית היהודי' פוטנציאליים ו-50 אלף מצביעי ליברמן, להצביע דווקא ביבי לבקשתו.

והנה, למרות זאת, ולמרות שנתניהו קיבל שלושה-ארבעה מנדטים מעבר למצופה, הוא מתקשה להרכיב את הקואליציה שביקש.

למה?

הרי בכל בוקר עם פתיחת מהדורת החדשות, מודיע הקריין כי "הרכבת הקואליציה מתנהלת בעצלתיים..." ובמקום יומיים-שלושה או שבוע, כבר עבר כחודש מאז הבחירות – וממשלה יוק.

האם בנט וליברמן מענישים את המצביעים שלהם שעברו לביבי? או שהם סתם רוצים לעצבן את הליכוד בגלל מפלתם?

כשליברמן אמר ליונית לוי או לאיילה חסון: "אני אקבל מיספר דו-ספרתי..." קרי; הרבה יותר מ-10, או שהוא הזחיח את שומעיו ואו שבנט הזחיח את קהלו. היוצא מדברים אלה הוא: לא רק שאין יותר נביאים בארצנו, אלא שיומרה מעין זו, הרי הפילה בפח הרבה-הרבה פעמים בעבר – ואיש אינו לומד לקח.

ככה עכשיו, מנהיגים אלה שווים בדיוק מה שקיבלו, ועל כן מתנקמים בציבור שנטש אותם. לא שנתניהו יסבול ממתח מיותר, אלא דווקא הציבור כולו נענש בגלל שהשתן עלה כבר לראש האיראנים שטוענים, "הי, היי, תראו את הישראלים האלה, אפילו להרכיב ממשלה אינם יודעים – אז לתקוף אותנו?"

פשוט ככה. היינו לבוז אצל יורשי המן בפרס.

לו בנט וליברמן היו מודעים למצבם הנוכחי ומפגינים בהתאם לכך את רצינותם, שהם ראויים להנהיג מפלגה ששייכת להנהגת המדינה, ושבהיעדר ממשלה הציבור נמצא בתוהו-ובוהו והציפייה מהם היא להתנהג כראוי – נראה, כי הם בבחינת "אחרי המבול" ושתישרף המדינה.

כל מה שיש ללמוד מכך הוא, שמנהיגותם היא-היא שנשרפת ובבוא הזמן הם יימצאו עצמם מחוץ לגדר הציבורית.

 

* * *

הרצל חקק

גינתר גראס הלך לעולמו בטרם ישמע את עדויותיהם של שישה מיליון קטגורים

אגודת הסופרים העברים אבלה על מותו של כל סופר, וגינתר גראס היה סופר שתרם לספרות העולמית.

גינתר גראס הלך לעולמו, וכמה סמלי שתוף הפח שלו נדם, די קרוב ליום השואה. כחייל בוואפן אס.אס. שלא כיפר על חטאיו, יש שישה מיליון קטגורים שמחכים לו שם למעלה. יום הזיכרון שלהם מוכיח, שלא שכחנו ולא נשכח.

שני אחיה של אמי נרצחו בפרעות הפרו נאציות בעיראק בחג השבועות, יוני 1941, ומוראות השואה באירופה ובקהילות במזרח לא נשכחו.

כתיבת ספרות אמורה להיות פריזמה לגילוי רגשות אנוש, אך במעשיו נותר גראס סופר שנוי במחלוקת. גראס היה חייל נאמן לצבא האפל שקם לבצע קמפיין של דה לגיטימציה נגד מדינת ישראל. עד סוף ימיו לא טרח גינתר גראס להתחרט על דבריו הקשים נגד ישראל – ולרגע לא חזר בו מן ההתייצבות לצד מי שחפצים בהשמדת ישראל.

אל נשכח את המתקפה האובססיבית של גינטר גראס לפני שלוש שנים, וזו היה מסע צלב מודרני להכות בישראל, מסע מגמתי להשחיר את פניה של ישראל. גראס העמיד עצמו כתותח נוסף בארמדה הכבדה להפילנו.

בסוף ימיו נוכח כל העולם עד כמה מאיימת ההתגרענות של איראן. היו לגראס ימים להתחרט, זמן להתוודות שאיראן היא האיום לשלום העולם ולא ישראל. זו חרפתו שלא התחרט ולא חזר בו מדבריו.

מעולם לא שמענו ממנו נזיפה או ביקורת נגד הצהרות ההשמדה של האיראנים, וגם לא נגד הכחשת השואה שלהם ושל גורמים אחרים בעולם. מיוצר ומאיש רוח, אנו כסופרים חיכינו ליותר נאמנות למוסר ולצדק,

גראס היה חבר בוואפן אס.אס., וציפינו, שהתיימרותו לכהן כאיש רוח תוביל לחרטה. בתמימותנו ציפינו, שיקום להגן על ישראל ועל פליטי השואה, שייצא נגד מכחישי שואה ונגד המאיימים להשמיד את ישראל. אילו עשה כן היה מוחק את עקבות צלב הקרס מבגדיו.

גראס, לדאבוננו, שב למדים הישנים, שב להילחם נגד הבית של פליטי השואה, נגד זכותה של מדינת ישראל להצטייד באמצעים להגנה עצמית. חשוב, שבכל מקום, שבו יצוין שמו בתולדות הספרות, לא ישכחו לעולם, שהאיש הסתער במרגמות-מילים על המדינה היחידה, שקמה להגן על העם היהודי.

על כך אין סליחה!

ג'ורג' אורוול, בוודאי מצפה לו שם למעלה, והוא שיאמר לו בפה מלא, כי 'תוף הפח' החלוד שלו הפך ל'מכבסת המילים': גראס הציג את ואנונו המרגל ורודף הבצע כאיש שלום – ואת המותקפים כפושעים. החלודה ב'תוף הפח' ניכרה כבר עם פרסומו:

לא שכחנו את גיבור הרומן אוסקר, הגרמני הטוב, ומנגד את דמותו העלובה של היהודי המכונה פיינגולד. מי שהיו לו עיניים חדות, חש כבר אז, כיצד מתואר היהודי בעיניים אנטישמיות. שמאי גולן כתב על כך שנים, לפני שנחשף גראס במערומיו, בספרו "מסעותיי עם ספרים".

תקוותנו, שגם ההיסטוריה הגרמנית תזכור לו את חטאיו. גם אם כתב גראס בחייו ספרות טובה, אין בה למחוק את עקבות השטן בערוב ימיו.

הרצל  חקק

יו"ר אגודת הסופרים העברים

 

  

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* דברי ההספד וההערכה כמו גם הביקורת על גינתר גראס בעיתונות העברית – נעו רובם בין בורות לטיפשות. היללו את יצירתו הספרותית וגינו את התבטאויותיו האחרונות נגד ישראל, וגם גילו וגינו את עברו הנאצי. כך למשל בני ציפר ב"הארץ" מיום 17.4.15.

אך אילו היו קוראים בעיון את "תוף הפח", שאותו אולי לא קראו מעודם או קראו ושכחו או קראו ולא הבינו, או לפחות אילו קראו את מאמריו של שמאי גולן על האיש והספר, שהתפרסמו בגיליון האחרון אצלנו וגם בספרו של גולן "מסעותיי עם ספרים" – היו נוכחים כי "תוף הפח" עצמו הוא ספר אנטישמי מרושע! – אלא שאצלנו מדובר כרגיל בתגובות שטחיות, גם של סופרים ועיתונאי-ספרות, שחשיבותם הזמנית מאפשרת להם לא פעם לומר שטויות בתקשורת.

לפחות הרצל חקק לא חטא בבורות הזו.

 

* אהוד היקר, אני מבקש לציין שהפואמה של יוסי גמזו "אל תסלח להם אבי" מפעימת לב – אין כמו גמזו לביטוי עז – כל מילה חצובה בסלע.

את דבריו של שמאי גולן קראתי בזמנו בספרו "מסעותיי עם ספרים", ואני מודה לו על כך שהוא חושף את פרצופו האנטישמי של גינטר גראס. מה שחסר כאן הוא שירו של גראס על כך שאנחנו מאיימים על איראן המסכנה, וישראל, לדעתו, היא סכנה לשלום העולם התרבותי.

כרגיל, גם הפעם נהניתי מהסיפור האוטוביוגרפי של פוצ'ו.

שלך,

משה גרנות

 

* מה קרה לבקבוקים הריקים של שרה נתניהו שלא מככבים יותר בתקשורת היומית? האם ייתכן שכל הסיפור הזה לא היה אלא חרטא-ברטא של תעמולה שקרית מכוונת נגד נתניהו?

 

* אהוד: לא רק לפני הבחירות, גם לאחריהן – איש לא שואל בתקשורת הישראלית לדעתנו וגם לא שואל לסיבות שבגינן קראנו להצביע עבור נתניהו. כך שהנידחות שלנו, שיש טוענים שהיא סתם בכיינות, עוברת מתקופה לתקופה, ואלמלא המכתב העיתי איש לא היה יודע על דעותינו. 

 

* גדעון תלפז (גולדברג) גר בנעוריו לא רחוק מיהושע קנז (גלס) בצד המזרחי של המושבה, באיזור של רחוב הרצל, ואילו רות אלמוג (לומפ) גרה מרחק בתים אחדים למטה ממני, אהוד בן עזר (ראב) ברחוב פיק"א בצד המערבי של המושבה.

 

* ניחוש: מה יהיה עתידו של יאיר לפיד אם ייאלץ לחבוש ארבע שנים את מושבי האופוזיציה? האם מפלגתו תתפרק? האם יחזור לתקשורת? או אולי יארוב להזדמנות הראשונה לחזור לקואליציה בעקבות משבר עם המפלגות החרדיות וש"ס המשתתפות בה? אנחנו בעד האפשרות האחרונה.

 

* לאחר שהרסה עיריית תל אביב את קטע הטיילת בחוף גורדון וכיסתה אותו במרצפות צפחה אפורות-שחורות שמתאימות לאקלים החם בקיץ כמו חָזוק לתחת, העירייה ממשיכה בהרס הטיילת היפה כלפיח דרום, בחוף פרישמן והלאה. פסיפס האבנים בצהוב ובחום בדוגמאות מסולסלות ויפות, שעלה בוודאי מיליוני שקלים להתקינו לפני שנים לא רבות, ואשר פיאר את קו החוף גם ממבט מלמעלה, והתאים לקיץ החם – נעקר עתה לבלי שוב בידי מכונות חפירה מפלצתיות, והצפחה האפורה-השחורה תמשיך כנראה לכער את מה שיישאר מקו החוף דרומה, בבזבוז של עשרות מיליוני שקלים, בעבודות מיותרות לחלוטין. והתיאום: בעונת הרחצה שנפתחה – וחוף פרישמן איננו. כולו חפור והרוס. וגם דרומה ממנו.

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל