גיליון מס' 1039 ליום העצמאות

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' באייר תשע"ה, 23 באפריל 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מִכְתַּב אַהֲבָה לְבַת הַשִּשִּים וְחָמֵש. // אליהו הכהן: ביקור אצל דב ירמיה, זקן המוזיקאים בארץ. // פוצ'ו: בחיי, פרק י"א. לילה עם ירדנה חברת ההגנה. // יואל רפל: הגדת יום העצמאות. // עודד ישראלי ויוסף גרינבוים: סיפורו של אהרון הרשלר, חלל הגנה יהודי ראשון מבין 23,320 ההרוגים, שנרצח בשנת 1872. [ציטוט]. // יהודה גור-אריה: הגיגים קלים על עניינים כבדים. // אורי הייטנר: 1. ממשלה לאומית או חרדית? 2. צרור הערות 22.4.15. // איליה בר-זאב: 1. ביום השמיני. 2. מישהו מודיע. // ראובן שהם: בדל אישה מותש. // ברוך תירוש: שיט ספינת המעפילים האחרונה אורכידיאה-נרקיס, אביב 1948. // רות ירדני כץ: לאכול ב״אדום״ בירושלים. // רוביק רוזנטל: החנטריש תפס זולה על חסקה. // יהודה דרורי: לברית הגנה הדדית: מצרים, סעודיה, ירדן וישראל. // זיגי. // משה כהן: הנדון: פוליטיקלי קורקט. // תקוה וינשטוק: חרדים מתכוננים לפסח. // דורון גיסין: השוטה שעל הגבעה – מיומנו של – // יוסף אורן: האם היה לדור תש"ח גיבור ספרותי? (המשך הדיון על ספרו החדש של אבנר הולצמן, "מפתח הלב"). // יוסי לנגוצקי: דברים לזיכרו של תא"ל אברהם ארנן. // אלי מייזליש: 1. יום העצמאות 2048. 2. מהן תוכניות השמאל באופוזיציה? // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מִכְתַּב אַהֲבָה לְבַת הַשִּשִּים וְחָמֵש

גְּבִרְתִּי הַנִּכְבָּדָה, הָאֲהוּבָה וְהַנֶּחְשֶקֶת,

אֲנִי בָּטוּחַ שֶאֵינֶנִּי מְחַדֵּש לָךְ שוּם חִדּוּש

אִם אֲגַלֶּה לָךְ שֶכַּיּוֹם, לֹא בְּקוֹל רָם וְלֹא בְּשֶקֶט,

לֹא מְשַדְּרִים אֶצְלֵנוּ בֵּין שִירֵי הָאַהֲבָה בִּגְרוּש

שֶמֻּשְמָעִים בְּלִי סוֹף וּבְלִי הֶפְסֵק מֵעַל גַּלֵּי הָאֶתֶר

אֲפִלּוּ שִיר אֶחָד שֶל אַהֲבָה לִגְבֶרֶת מַדְהִימָה

שֶכְּבָר עָבְרָה אֶת גִּיל עֶשְׂרִים וְהִיא חוֹגֶגֶת בֵּין הַיֶּתֶר

שִשִּים וָשֶבַע שְנוֹת לִבְלוּב וְהִתְעַצְּמוּת לְקִיּוּמָהּ.

אַךְ מִכֵּיוָן שֶאֲנִי לֹא נִמְנֶה עִם הַהוֹלְכִים בַּתֶּלֶם

וּמִכֵּיוָן שֶבַּמְּדִינָה הַזֹּאת יֵש סָבְתוֹת מַזְהִירוֹת

שֶנִּתְבָּרְכוּ בְּסֶקְסַפִּיל, וּבְמִדָּה לֹא מְבֻטֶּלֶת,

אוּלַי יוֹתֵר אֲפִלּוּ מִנֶּכְדוֹתֵיהֶן הַצְּעִירוֹת

וּמֵאַחַר שֶרַק שִלְשוֹם חָגַגְנוּ לָךְ כָּאן כַּיָדוּעַ

בְּזִקּוּקִים שֶל אֵש בַּלַּיְלָה וּבְמַאנְגָּלִים בַּיּוֹם

אֶת חַאפְלַת יוֹם הֻלַּדְתֵךְ שֶבְּלִבֵּנוּ הוּא טָבוּעַ

כְּנִצְחוֹנֵךְ עַל גְּזַר דִּינָן הָאַכְזָרִי וְהָאָיֹם

שֶל כָּל אַלְפַּיִם שְנוֹת גָּלוּת שֶל עַם נִרְדָף וּנְטוּל מוֹלֶדֶת

שֶבִּמְרוּצַת שִשִּים וַשֵש שְנוֹת צְמִיחָתֵךְ סוֹפְסוֹף עָשָׂה

אֶת מָה שֶלֹּא עָשָׂה שוּם עַם וּמֵאֻמָּה פְּזוּרָה, נוֹדֶדֶת

הָפַךְ לְעַם יוֹשֵב עַל אַדְמָתוֹ שֶכָּל מִי שֶנִּסָּה

לְכַלּוֹתוֹ אִם זוֹ עָמָאן, קָהִיר אוֹ עַזָּה אוֹ דַמֶּשֶׂק

שִלֵּם בְּיֹקֶר רָב עַל כָּל נִסְיוֹנוֹתָיו הַזֵּדוֹנִים

וְנֶאֱלַץ לְהִוָּכַח עִם מִי בְּעֶצֶם יֵש לוֹ עֵסֶק

אָז בְּדִיּוּק מִטַּעַם זֶה אֲנִי שוֹמֵר לָךְ אֱמוּנִים.

וּבְדִיּוּק מִטַּעַם זֶה אֲנִי עֲדַיִן מְאֹהָב בָּךְ

כְּאִלּוּ אַתְּ רַק בַּת עֶשְׂרִים וּשְתַּיִם וְיָפְיֵךְ צָעִיר

וְכָל הֶשֵּׂג שֶלָּךְ בְּכָל שָעָה מוֹצֵא אוֹתִי נִלְהָב בָּךְ

וְכָל קַו-אוֹר אֶת גַּאֲוַת-הַיְּחִידָה שֶלִּי מֵעִיר

וְיִקְפְּצוּ לִי כָּל רִשְעֵי הָאַנְטִישֵמִים שֶבַּחֶלֶד

שֶכָּל קֻרְטוֹב שֶל הַצְלָחָה שֶלָּךְ אֶת שַלְוָתָם עוֹכֵר

וּמַשְקִיפִים עַל כָּל חֻלְשָה שֶלָּךְ כְּמוֹ בִּזְכוּכִית מַגְדֶּלֶת

וּבָהּ-בָּעֵת עוֹצְמִים עֵינָם עַל חֲטָאֵי כָּל עַם אַחֵר.

לֹא שֶהַכֹּל אֶצְלֵךְ טִיפּ-טוֹפּ וְאֵין לָךְ פַאשְלוֹת, לוּא גַם קֹרֶט,

וְלֹא שֶאֵין מָה לְתַקֵּן בָּךְ וּכְנֶגֶד מָה לִמְחוֹת

אַךְ גַּם אֲנִי, בֵּין הַגּוֹמְזִים עָלַיִךְ לֹא אַחַת בִּקֹּרֶת,

יוֹדֵעַ שֶנֶּאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְלֹא פָּחוֹת

נֶאֱמָנִים גַּם רַחֲשֵי אַהֲבָתָם הַלֹּא מֻגְבֶּלֶת

שֶל מְבַקְּרַיִךְ שֶשּוּם אִיש אֶת חֹם לִבָּם לָךְ לֹא יַצְמִית

שֶלֹּא כְּמוֹ מַשְמִיצִים מִבַּיִת הַטּוֹפְלִים דִּבָּה מֻרְעֶלֶת

וּמַסִּיתִים נֶגְדֵּךְ בְּלִי גְבוּל וַאֲכוּלִים שִׂנְאָה עַצְמִית.

כִּי בְּלִי שוּם פְרָאזָה פַלְצָנִית וּשְמַאלְץ שֶל מְלִיצָה רֵטוֹרִית 

צָרִיךְ לוֹמַר בְּוַדָּאוּת שֶאִם דְּרוּשָה עוֹד הוֹכָחָה 

הֲרֵי בֵּין כָּל מַהְפֵּכוֹת עוֹלָם שֶיֻּמְרָתָן הִיסְטוֹרִית 

אַתְּ הָאַחַת וִיחִידָה שֶהִיא סִפּוּר שֶל הַצְלָחָה. 

כִּי אַתְּ בֵּיתָם שֶל נִצּוֹלֵי תְּפוּצוֹת רַבּוֹת שֶל בְּנֵי בְּלִי בַּיִת 

שֶבַּגָּלוּת הָיוּ אוֹרְחִים רַק, וְדָמָם הָיָה הֶפְקֵר,

וְאַתְּ תִּקְוַת דּוֹרוֹת בְּנֵיהֶם וּנְכָדֵיהֶם יוֹמָם וָלַיִל 

שֶבִּזְכוּתֵךְ חָתַמְנוּ קֶבַע פֹּה וְשוּב לֹא נֵעָקֵר.

לָכֵן אַמְּצִי נָא אֶל חֵיקֵךְ בֵּין אִחוּלֵי כָּל אוֹהֲבַיִךְ 

גַּם אֶת מִלּוֹת מִכְתָּב צָנוּעַ זֶה הַבָּא מִתּוֹךְ הַלֵּב

בְּאַהֲבָה לְלֹא תְנָאִים שֶהוּא שוֹלֵחַ כָּאן אֵלַיִךְ

חוּץ מִן הַתְּנַאי שֶלֹּא תַפְסִיקִי לְשַגְשֵׂג וּלְלַבְלֵב...

* * *

אליהו הכהן

ביקור אצל דב ירמיה

זקן המוזיקאים בארץ

בליל שבת האחרון עליתי לקיבוץ אילון שבמרומי הגליל המערבי. באולם היפה של מרכז המוסיקה "קשת אילון" הגשתי תוכנית על שירים נשכחים בביצוע מקהלת הגליל העליון בניצוחו של רון זרחי, ובהשתתפות הזמרת גוני כנעני והפסנתרן דימה מלצב.

כל ביקור בגליל הוא עבורי עליית נשמה. בחייה קצרי הימים היטיבה המשוררת רחל לבטא תחושה זאת במשפט קצר: "הגליל העליון תמיד היה בעיניו לתמצית החיים," כתבה לחברתה דבורה דיין.

הפעם זימן לי הביקור הגלילי חוויה מיוחדת. אני מעלה אותה על הכתב כדי לפתוח צוהר לעולמה של דמות שתרמה לחיי המוזיקה בארץ מאז ראשית שנות השלושים למאה שעברה, אך משום מה פעילותה נותרה כספר החתום למרבית הקוראים.

בקיבוץ אילון מתגורר דב ירמיה, זקן המוזיקאים החיים עימנו היום בארץ. השנה מלאו לו 101 שנים. דב הוא ממייסדי קיבוץ אילון. הוא שהעניק לקיבוץ את שמו לפני 77 שנים. "כשהגעתי למקום," סיפר פעם, "הסתכלתי על הנוף הצמחי מסביב, וראיתי עצי אלה ואלון. חיברתי את שני השמות האלה והצעתי לקרוא ליישוב אילון, והצעתי התקבלה."

 לכל המופעים הקודמים שערכתי במרכז המוזיקלי הבינלאומי המטופח הזה, הוא תמיד הגיע, גם כשהיה כבר בעשור העשירי לחייו. אחרי כל מופע נפרדתי ממנו בברכת "להתראות בשנה הבאה," והוא השיב במאור הפנים האופייני לו "אינשאללה, אם אזכה."

כשנכנסתי הפעם לאולם ושאלתי עליו, השיב לי גיא, חבר הקיבוץ: "דב לא יגיע הערב, הוא כבר לא יכול לצאת מביתו."

נותרה עוד שעה קלה עד לתחילת המופע, והיססתי אם לסור אליו. רעייתי שנלוותה אליי, הציעה לא לוותר על המפגש איתו.

לאחר בירור טלפוני קצר, התחוור לנו שנוכל לבקר אותו בביתו.

השעה הייתה שעת דמדומים כשיצאנו אליו, רעייתי ואני. שמחנו מאד להזדמנות לשוב ולפגוש את האיש המעניין הזה, דמות מרתקת ונשכחת שמאחוריה עלילת חיים עשירה ורבת נפתולים.

בעודנו צועדים לעבר ביתו, עלו בזיכרוני פגישותינו הקודמות שבהן שמעתי מפיו פרטים ועוללות מתולדות היישוב וההווי המוזיקלי בארץ שלא התפרסמו לפני כן.

דב ירמיה נולד בבית גן שליד יבנאל בשנת 1914, ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. לאחר מגורים זמניים בכרכור, בגן שמואל ובחיפה, עבר עם משפחתו בשנת 1920 למושב החדש נהלל. הוא זוכר היטב את ראשיתה של נהלל, עוד לפני שתוכננה כמעגל.

בבית הספר בנהלל התגלה כישרונו המוזיקלי. בגיל 15 הוא ניצח על מקהלת תלמידים והחל להלחין מנגינות.

לפני שנים הפתעתי אותו כשהצגתי לו כתב יד של תווי שיר שהלחין בימי לימודיו בבית הספר בנהלל. זה היה שיר לט"ו בשבט שאת מילותיו חיבר חברו לכיתה בן ה-17 משה דיין:

ראו נא, ראו נא, ראו ילדים,

נלכה נא, נלכה. תנו יד ביד,

בבגדי החג התקשטו השקדים.

אֱלֵי החורשה כולנו נצעד,

ואף ההרים השָׂבים הקֵרחים

וגם הדבורים השָׁרות, הרָנות,

את ראשיהם כבר כיסו בפרחים.

נברכנה לראש השנה לאילנות.

"משה דיין התבלט כבר בילדותנו כמוכשר שבתלמידי הכיתה," אמר עליו דב בכנות האופיינית לו. "הוא כתב חיבורים ושירים מצוינים, צייר יפה והצטיין בכל מקצועות הלימודים, אך גם התבלט באנוכיות, בשאפתנות ובערמומיות בלתי נעימה."

ובאשר למוזיקה – הוא זוכר את משה דיין כזייפן צלילים בלתי נלאה, עד שהמחנך משולם הלוי, שהיה גם מנצח תזמורת הילדים בנהלל, שיבץ אותו כמנגן על משולש, כדי שנזקו יהיה מזערי.

לימים, בהיותו רמטכ"ל, ניהל דיין פרשיית אהבים עם אשתו של דב, שפירנסה את טורי הרכילות וגם תועדה בספר ("דרכים לוהטות" של הדסה מור).

בנהלל למד דב לנגן בכינור, גרמושקה רוסית ומפוחית פה.

בשנים 1933-4 הלחין שירים של רחל ("במו ידי", "זמר"), זרובבל גלעד ("בדמדומים", "צלצלו מצילות"). לאהובתו באותם ימים, עברייה שושני, שכונתה "יפהפיית הגליל", הלחין שירי אהבה מתוך שיר השירים ("הנך יפה רעייתי", "שחורה אני ונאוה", "מי זאת הנשקפה"). כעבור זמן קצר "חטף" ממנו את אהובתו המשורר הצעיר נתן אלתרמן, שמיהר אף הוא להקדיש לה שיר אהבה ("מה לעשות שאני יפה כזאת").

בתנועת "השומר הצעיר" הרבו לזמר שיר שהלחין דב למילותיה של אלישבע "אהבתי הרוח קל כנפיים". בשנות השלושים השתתף באחד הקורסים הראשונים למנצחי מקהלות בארץ, שנערך בגניגר בהדרכת המלחין מנשה רבינא. מכאן ואילך הדריך וניצח על מקהלות רבות בארץ ומאוחר יותר גם בחוץ לארץ. הוא השתלם אצל המוזיקאים אליהו דוד יעקובסון, שהיה תלמידו של רימסקי קורסקוב, ואריך ולטר שטרנברג בתל אביב, אך פעילותו החברתית, הקיבוצית והביטחונית, לא איפשרה לו לפתח קריירה מוזיקלית מסודרת.

במשך שנים נמנה דב ירמיה עם כוחות הביטחון. בעקבות פרעות תרפ"ט (1929) התגייס להגנה. בשנת 1938, בתקופת המאורעות המכונות "המרד הערבי", הצטרף לפלוגות וינגייט, ובימי מלחמת העולם השנייה, התגייס לצבא הבריטי ולבריגדה, ולחם בחזיתות צפון אפריקה ואיטליה.

בתקופת שירותו הצבאי באירופה לא חדל מפעילותו המוזיקלית. אירגן מקהלה וניצח עליה בפני יחידות צבאיות, הופיע בפני שארית הפליטה ולימד שירים עם גרמושקה בידו, ואירגן ערבי זמר של שירי ארץ ישראל בקהילות יהודיות. עם תום המלחמה השתתף בפעולות הבריחה וההעפלה. במלחמת העצמאות השתתף בקרבות בגליל, ואחר כך מילא תפקידים שונים בצבא והשתחרר בדרגת סגן אלוף.

במרוצת חייו רקם דב קשרי ידידות אמיצים עם תושבי כפרים ערביים בארץ. שליטתו בערבית סייעה לו. עם הגרמושקה בידו הסתובב מכפר לכפר, הקים חוגי נגינה, לימד שירים וזכה להערכה רבה ולמחוות של הכרת תודה. השקפת עולמו הציבה אותו בצד השמאלי הקיצוני של המפה הפוליטית, וכפעיל שלום לא חדל להשמיע את דעותיו בעל פה ובכתב.

כשנכנסנו אל חדרו בקיבוץ, הוא נפנף בידו לשלום כשהוא יושב מכווץ בפינת החדר, בכיסא גלגלים.

ראייתו כהתה, שמיעתו דהתה, הדיבור קשה עליו. "בואו שבו לידי, כדי שאוכל לשמוע," אמר כשמכשיר שמיעה תחוב באוזנו.

"הצטערתי מאוד שלא תוכל להגיע לתוכנית הערב," אמרתי בקול רם.

"גם אני מצטער," השיב ושאל: "מה יהיה בה?"

עניתי: "מקהלת הגליל העליון תשיר בעיבודים רב קוליים יפים את השירים של החברים שלך, משה ביק, נחום נרדי, דוד מערבי ופואה גרינשפון, ואני אספר עליהם."

"את כולם הכרתי ואת שיריהם לימדתי." – השיב בקול רפה ולא ברור.

את קירות חדרו מקשטים מגיני כסף שקיבל מכפרים ערביים ועליהם חרוטים מילות הערכה ותודה על פעילותו המסורה למענם, ותעודות ממוסגרות המעידות על השקעתו רבת השנים בטיפוח מסורת מוזיקלית, ועל האהבה שהורעפה עליו מחניכיו בכפרים האלה.

בעוד אני רכון אליו ומנסה לדובב אותו, לא הרפתה ממני המחשבה שאני יושב מול מוזיקאי יליד הארץ הנמצא בראשית העשור האחת עשרה לחייו, שחייו הם פרקים בהיסטוריה של הארץ. הוא הכיר היכרות אישית את בוני היישוב ואת חלוצי הזמר העברי, וזוכר את נופי הארץ לפני שלבשו שלמת בטון ומלט.

בעוד אנו משוחחים, הבחינה המטפלת הפיליפינית המקסימה שלו שאפו התלחלח, ומיהרה לקרב אליו סלסילה של ממחטות, כשהיא מדברת אליו בחמימות וברוך, ואני מהרהר כמה בני מזל הם ישישי הדור הזה, שזכו לסיוען של פיליפיניות בשעותיהם הקשות, תרומה אנושית עצומה שאין לה תחליף, המוענקת יום יום לרבבות אנשים בארץ.

"את זיכרונותיך קראתי בשקיקה," אני חוזר ומספר לדב, "ועודני משתומם איך זכרת ממרחקי זמן את האירועים שעברו עליך במשך קרוב למאה שנה עד לפרטי פרטיהם."

לפני שנים אחדות נתן לי דיסק שבו העלה את כל פרשת חייו תחת הכותרת "צבר בלי קוצים."

"כשהדפסתי את הזיכרונות שלך נדהמתי מההיקף, 570 עמודי פוליו," אמרתי והמשכתי: "מזיכרונותיך למדתי לראשונה שאתה הוא שהלחנת את שיר הפועלים 'עבודה ודרור' שתירגם אלתרמן בשנת 1934, ושבנימין ברנר, אחיו של יוסף חיים ברנר, התגורר שנה תמימה בין בדואים בעבר הירדן, ושהטייס הגרמני הרמן גרינג, לימים יד ימינו של היטלר, חנה עם יחידתו במרחביה בשנת 1917, ועוד ועוד." 

דב האזין והשיב בלחש: "זה רק חצי ממה שהיה לי לספר."

הגיעה השעה להיפרד. באולם המוזיקה כבר חיכה הקהל לתחילת המופע. חשתי שמחוגי השעון התקדמו מהר מדי.

בחיבוק אמיץ ובאיחולי בריאות נפרדנו ממי שראוי להיקרא זקן המוזיקאים הישראליים. מצאנו אותו ספון בדירה צנועה בקיבוץ הגלילי אילון, שבו הוא חי עם רעייתו מנוחה (בתו של אליעזר יפה, ממייסדי נהלל).

שתי בנותיו, רוני ואביגיל, הן חברות פעילות בקיבוץ. אביגיל נקראת על שם הנערה הגלילית גיבורת השיר "ליל גליל" של אלתרמן וזעירא.

בנו רז, מדען מוח ופרופסור באוניברסיטה העברית, בא לבקרו מירושלים מדי סוף שבוע, וכן עושים נכדיו וניניו האהובים.

מה חבל שפועלו המוזיקלי רב השנים של איש רב גוני זה נשכח, אף כי במשך עשרות שנים שרו וניגנו תחת שרביטו אלפי אנשים בארץ.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק י"א. לילה עם ירדנה חברת ההגנה

את החמישית גמרתי בציונים גבוהים, יחסית לציונים שקיבלתי בשנים הבאות. המעניין הוא  שבמקצועות הריאליים היו ציוניי גבוהים יותר מבמקצועות ההומניים. אני זוקף זאת לכושר ההסתכלות שלי ולשיטת הפתקים המתקפלים שסיגלתי לי. הייתי כותב את הנוסחאות והכללים  באותיות זעירות על פס נייר צר המקופל כהרמוניקה. את ההרמוניקה הזאת הייתי טומן בכף ידי השמאלית ובעזרת האגודל מדפדף בדפים המקופלים עד שהייתי מגיע לנוסחה המבוקשת.

כשהגעתי לשביעית שיכללתי את השיטה והחזקתי ממחטה בכף ידי. כשהמורה היה מתקרב הייתי חש באפי וממהר לקנח את החוטם יחד עם הפתק ומקדים להחזיר את הראיות  המסגירות לכיסי. מעניין למה צדק לא שאל את עצמו אף פעם מדוע יש לי תמיד נזלת בזמן הבחינה. כאן אני חייב לציין לזכותי שלימים, כשאני הייתי מורה והייתי רואה  מישהו מעתיק (ובתור בעל מקצוע תמיד הבחנתי במעתיקים), אף פעם לא הערתי לפושע על כך בפרהסיה, לבל אשפילו קבל עם. רק לעתים רחוקות, אם מצאתי צורך, הייתי מעיר לחוטא בקצה הדף שלאור ההצצות שלו בעת המבחן, הייתי מצפה לבקיאות רבה יותר בחומר.

בשנה השנייה בגימנסיה נרשמתי כצפוי למגמה החקלאית והיום הטוב בשבוע, היה יום שני שבו היתה כל הכיתה עולה לאוטובוס ונוסעת למקווה ישראל ללמוד חקלאות. חצי יום למדנו ובחצי השני עבדנו. שי מיוחד קיבלנו בסוף השנה, כאשר יצאנו למחנה עבודה במקווה ישראל בהשגחתו של מחנכנו משה צדק. גרנו במחנה אוהלים קטן בחורשת אקליפטוסים ענקיים בפאתי היישוב. ביום עבדנו, בלילה שמרנו בתורנות עם מקלות קפא"פ. כל ערב לפני השינה, ישבנו על ארגזי ירקות מסביב למדורה ושרנו שירי מולדת, כשתלמידי מקווה באים לעמוד מסביב, אך לא מעיזים להתקרב בזכות מחנכנו הדגול שהיה מרחיקם בצעקות. 

ביום השלישי יצא לי לעבוד בפרדס בהשקיית תעלות יחד עם יריב אורן ומשה בורובסקי, היפיוף של הכיתה. בהפסקת האוכל, כשישבנו לנוח בצל הפרדס, שאל משה את יריב מדוע הוא מתנדב לשמור כל לילה. יריב הודה ואמר כי זה כיף, כי הוא שומר עם חדוה, הצחקנית של הכיתה, ומתמזמז איתה כל הלילה. משה כבר ידע מה פירוש המילה, אבל לי היא היתה חדשה, וכשביקשתי הסבר, אמר המומחה:

"מה? אתה לא יודע מה זה להתמזמז? תופשים לבת את השדיים ועושים מהם דייסה עד שיוצא עשן."

הדבר מאוד מצא חן בעיניי והחלטתי שאני חייב גם כן להתמזמז, אבל עם מי? לא היה לי אומץ להתחיל עם אחת מיפיפיות הכיתה, כי חשבתי שאצלן לא יהיה לי סיכוי, אבל היתה ילדה גבוהה ונאה, יפת שיניים ויפת חזה שהחצינה חוסר ביטחון תמידי. שמה היה אריאלה ואיתה, חשבתי שיהיה לי קל לקבל את השיעור הראשון במשלוח יד.

בארוחת הערב, כשעה לפני המועד שבו נערכה ההרשמה לשמירה,  עקבתי אחריה וכשראיתי אותה פונה לבדה לעבר בית השימוש, רצתי בעקבותיה וללא הקדמות מיותרות שאלתי אותה אם היא רוצה לשמור איתי.

"אני לא יכולה," אמרה לי בקול שהבחנתי בו צליל של גאווה. "משה בורובסקי ביקש קודם וכבר הבטחתי לו."

משה הממזר, חשבתי, סחב ממני את ההזדמנות של חיי. מה עושים? גם אני רוצה להתמזמז. הבטתי ימינה ושמאלה וראיתי את ירדנה אבן הג'ינג'ית מתיישבת ליד שולחן אוכל ריק מאנשים. היה לה גוף אתלטי עם שדיים נחמדים, שהתנדנדו תחת חולצת הטריקו הצמודה שלה,  ואלה הבטיחו לי את מלוא העשן הנכסף. לירדנה, שלימים היתה למשוררת וסופרת הילדים ירדנה הדס, היה קול צחוק מלבב, וזה, יחד עם הכיעור החינני והמג'ונג'ן של פניה, נסך בי את האומץ  הנדרש כדי לגשת אליה.

ניגשתי ושאלתי בקול צרוד, אם אני יכול לשבת לידה.

היא אמרה "ברצון רב"  ופינתה לי מקום לצידה.

כיוון שכך, אזרתי עוז ושאלתי אם בהזדמנות זאת שהיא קרובה אליי, האם  היא מוכנה להגיש לי את המלח.

היא לא סירבה. הגישה את המלחייה בנפש חפצה ואני המלחתי את הסלט וחזרתי והמלחתי שוב ושוב, עד שהסלט נראה  כערימה מכוסה שלג. הייתי אולי ממשיך להמליח עוד ועוד, אך ידעתי שתיכף יצטרפו לשלחננו עוד תלמידים ואז לשוני תדבק לחיכי. אמרתי לעצמי, או  עכשיו או לעולם לא. נשמתי נשימה ארוכה ובעוז נפש בלתי רגיל אמרתי את חמש המלים הכי קשות שאמרתי עד אז בחיי:

"ירדנה, בא לך לשמור איתי בלילה?"

"בטח!" אמרה בצהלה ואני כמעט התעלפתי מרוב אושר.

מועד השמירה שלי היה בין שתיים לארבע. חשבתי שלא אצליח להירדם עד אז, אבל כנראה שבכל זאת ישנתי, אחרת הייתי שומע את הצריחות של אריאלה ששמרה עם משה בורובסקי שעתיים לפניי. אוהלי המחנה עמדו בצפיפות זה על יד זה, ורק האוהל של מחנכנו משה צדק ניצב במרחק  מה מקבוצת האוהלים. הצעקות של אריאלה, כפי שסיפרו לי אחר כך,  נסובו סביב נושא היד העברית ועיקרן היו: "תיקח את הידיים!" ו"בלי ידיים!"

משה, בקולו השקט והמרגיע, הסביר לה שהוא לא ייקח ממנה כלום ושתנסה לראות את הצד הטוב של הדבר. כשניסה אחר כך להדגים לה את הנועם בתפיסת חזה, היא צרחה: "לא רוצה!" –  בשאגה אדירה כל כך, עד שכל המחנה ניעור משנתו והסתובב לצד השני.  

אני כאמור לא שמעתי כלום, אחרת אולי הייתי נרתע מלחזור על השגיאות של משה. מה שאני זוכר זה שקמתי עם הנגיעה הראשונה בכתפי, נעלתי את סנדלי ויצאתי לחפש את ירדנה שעמדה מוכנה ליד אוהלה בלי לדעת מה מחכה לה. בחצי השעה הראשונה התנהגתי כמו ג'נטלמן אמיתי, סובבנו סביב מחנה האוהלים והסתכלנו לכל עבר להגן על אנשינו מפני צר ואוייב.  אחרי חצי שעה היא עצמה הציעה שנשב לנוח והתיישבה על אחד מארגזי השדה שנחו בשלווה מסביב למדורה שהיינו מדליקים כל ערב. לו היתה יושבת על קצה הארגז הייתי מתיישב לצדה, אבל היא התיישבה במרכזו ולא נותרה לי ברירה אלא לקרב אליה ארגז אחר ולהתיישב בצד הקרוב אליה. 

כעת, לא ידעתי בדיוק מה ואיך מתמזמזים. הייתי מתוח כולי, הרגשתי לחץ ברקות ולא ידעתי מה אומרים. למזלי היא  היתה פטפטנית מלידה ודיקלמה לי כל מיני שירים שהיא זכרה בעל פה. עוד היא מדקלמת ואני אומר לעצמי אחת שתים שלוש והופ! שלחתי יד ארוכה ותפשתי בנחיתה אחת את השד הקרוב אליי.

היא בדיוק היתה עם ביאליק ועם: "שמיים, בקשו רחמים עלי..."

כמעט דקה שלמה רוויתי נחת והרגשתי איך משהו מזדקר בתוך מכנסיי ומפלס לעצמו דרך. היא כנראה לא הבינה בדיוק מה קורה, כי המשיכה לדקלם: "התפללו אתם עליי..."

וכאן קפצה וקראה: "מה אתה עושה?!"

הספקתי להגיד "אל תשימי לב," אבל היא הדפה את ידי מליבה וזזה לקצה הרחוק של הארגז.

כעת  התפנה לי מקום על הארגז שלה ואני מיהרתי למלא אותו. היא לא המשיכה לברוח אבל אמרה בקול מזרה אימה:

"וכעת  בלי ידיים בבקשה!"

"איזה ידיים איזה?" אמרתי בגרון ניחר, "סך הכול יד אחת..."

"אז אני לא רוצה גם אותה!" אמרה בזעף.

"אני לא נותן. אני רק בודק..."

אמרתי ושלחתי את היד שוב.

"די!!!" צעקה בקול שהעיר בטח את כל המחנה.

"שה..." היסיתי אותה, "את מעירה את  החבר'ה."

"אז תשים ידיים בכיסים. לא! לא שלי! שלך!"

אני לא זוכר כמה זמן נמשך המאבק. אני הייתי שולח ידיים בהפתעת פתע, בדומה לזיקית השולחת לשון ארוכה ומחזירה אותה לפיה  במהירות יחד עם הזבוב. היה זה מאבק לא הוגן, כי אני הייתי מבולבל לא ידעתי מה אני אומר, והיא היתה בעמדת הגנה, לוחמת כלביאה פצועה המגינה על גוריה. בסוף הותשתי וביקשתי להכריז על הפסקה. היה זה אחרי שהיא קמה ולא אבתה לחזור לשבת. החלטתי לשנות את הטקטיקה. אמרתי לה לשבת והבטחתי לה לשלב את ידיי. היא האמינה לי והתיישבה על ארגז  סמוך, למרות שאני זזתי לקצה ופינתי לה מקום על ארגזי. החלטתי שעלי להסיח את דעתה ולעבור לשיחה של אנשי תרבות. אני זוכר ששאלתי אותה אם היא מכירה את "לו הייתי מלך" של הקומפוזיטור הגרמני אדם. היא לא ידעה שיש מלחין בשם כזה, ואני חשתי עליונות מסוימת כלפיה. התחלתי להמציא תאוריה על יצירות מוסיקליות שיש בהן הומור. היא לא הבינה איך מנגינה יכולה להצחיק וביקשה ממני לפזם את המנגינה. השירה אף פעם לא הייתה  הצד החזק שלי, אבל בכל זאת מילאתי את בקשתה.

היא, למרות שלא הכירה את הלחן, הרגישה שאני מזייף והתחילה לצחוק. ניצלתי את ההזדמנות שהצלחתי להצחיק אותה ושלחתי יד זריזה לעבר השד הרוטט להרגיעו לפני שיתנתק. היה זה הניסיון האחרון שלא צלח, ואם עד עכשיו היו  כמה  מבני הכיתה שלא ניעורו מצריחותיה, הנה עכשיו התעוררו גם אלה והבושה שהקיפה אותי למחרת מכל עבר, כמעט שלחה אותי אל חבל המתאבדים. 

שיחת היום בארוחת הבוקר נסבה כמובן על הצריחות של הלילה. למזלי היה לי אח לצרה, משה ברובסקי, שצעקותיה של זוגתו לשמירה חברו לאלה של זוגתי, ושנינו ישבנו  עגומי פנים כשאנו אוכלים את דייסת הבוקר ללא תיאבון, וכל שאיפתנו היא לתפוס את יריב אורבוך ולהכניס לו לפה לגרון ולאזניים את כל  העשן שהבטיח שיצא לנו.

דבר אחד טוב יצא לי מכל החוויה העגומה הזאת. כחמישים שנה אחר אותו אירוע הוטל עליי להנחות ערב של חברי ההגנה במקווה ישראל. המספרים היו: יוסף אבידר שהיה לימים שגרירנו ברוסיה, מאירקה פעיל היסטוריון הפלמ"ח ועוד שניים-שלושה מפקדי הגנה ששירתו במקום. כמנחה היה עליי לשלב הערות,  או אנקדוטות קצרות  בין מספר למספר ואז, לקראת סוף הערב, אמרתי שאני לא יודע למה הביאו אל הבמה רק חברי הגנה גברים. אני מכיר לפחות חברת הגנה אחת, בחורה אמיצה מאין כמוה, שמן הראוי היה להזמינה גם כן. 

כששאלו מי זאת  סיפרתי להם על המשוררת ירדנה הדס ששמרתי איתה כאן במקווה ישראל. אני הייתי כל הזמן בעמדת התקפה והיא הייתה כל הזמן בהגנה, רק בהגנה, חברת הגנה מאין כמוה ...

מאותו מחנה עבודה זכור לי שהמורה צדק איבד את שעון היד שלו וכל ימי המחנה היה מסתובב בין האוהלים, עובר עם מגרפה בחורשת האקליפטוסים, מגרף כל פיסת קרקע ושואל את העוברים והשבים  אם ראו שעון זהב עם רצועת כסף. בספר איה הג'ינג'ית אני מספר על המורה שמילקיהו שמבקש בסוף כל שנה לא לקנות לו פסל, כי הוא שונא מתנות, אבל בהזדמנות זאת שהוא כבר מדבר, הוא מוצא לנכון להזכיר לתלמידים את השעון שאבד לו בטיול האחרון. סיפור עצוב מאוד שעכשיו הגיע הזמן לגלות שראשיתו במחנה עבודה של חניכי גימנסיה הרצליה  במקווה ישראל.

המשך יבוא

* * *

יואל רפל

הגדת יום העצמאות

לקראת יום העצמאות של שנת תשי"ב (1952) הדפיס צה"ל כעשרת אלפים עותקים של ׳הגדת יום העצמאות׳ שכתב הסופר אהרון מגד ואשר חיילי צה"ל היו אמורים לקרוא בארוחת ליל יום העצמאות. אלא שההגדה שהיתה, ככל הנראה, ההגדה ראשונה ליום העצמאות, לא נקראה מעולם בשום מחנה צה"ל. עוד טרם החג נגנזה ההגדה בלחץ הרבנות הצבאית שנדהמה לגלות כי בטקסט הדומה לזה של הגדת ליל הסדר של פסח תפס הצבא בכמה מקרים את מקומו של הקב"ה. כך, למשל, בישרה ההגדה כי "לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח הִכינו את האויב ויכולנו לו, כי אם על ידי צבא ההגנה לישראל שרוחו דרוכה וזרועו עזה."

׳הגדת העצמאות׳ פורסמה במלואה בעיתון ׳מעריב׳ ורבים קראו בה, אך יוזמת שילובה בתכני החג נחלה כישלון.

השימוש במושג ׳הגדה׳ ביקש לקשר את ליל הסדר של פסח עם הסעודה החגיגית של ערב יום העצמאות, בשני המקרים התחולל שינוי מפליג במצבו של עם ישראל כאומה וכלאום בין העמים.

ניסיון ממלכתי נוסף לעצב הגדה לליל יום העצמאות נעשה בתשט"ו (1955) ביוזמתו של שר החינוך בן ציון דינור ונקרא: "מקראי חג לסעודת יום העצמאות". מבנה הגדה זו, שנכתבה על ידי הסופר והמשורר יצחק שלו, הועתק ממבנה ההגדה של סדר פסח, ובצד התוכן שנבנה בתבנית סיפורית של מלחמת העצמאות וזיכרון הנופלים, שולבו גם תפריט סעודת החג וטקסט דידקטי שהסביר כיצד לקיים את סעודת החג.

שנתיים לאחר מכן בתשי"ז (1957) פרסם הרב מרדכי הכהן, מיקירי ירושלים, "אגדת זה היום ליום העצמאות". כך,למשל, מובא בהגדה זו: "מיד עלו נבחרי העם בזה אחר זה וחתמו שמותיהם במגילה. לפי סדר האלף בית חתמו, כדי שלא לחלוק כבוד לחותמים, אלא לכ"ב האותיות של הא-ב."

לשנת העשרים לעצמאות מדינת ישראל, תשכ"ח (1968) כתב המחנך הד"ר ישראל צבי כנר "הגדה ליום העצמאות" שדמתה אף היא  להגדה של פסח, אך העמידה במרכז תוכנה את יום העצמאות למדינת ישראל. בפסח אנו נזכרים כיצד שוחררו אבותינו מבית עבדים, ביום העצמאות אנו נזכרים כיצד שוחררנו אנו עצמנו. כך, למשל, את הפיוט "אחד מי יודע" שינה הד"ר כנר ל"אחד מי יודע? – אחד אני יודע, אחד הוא צבא הגנה לישראל." את הקטע "והיא שעמדה" שינה ל"והוא שעמד לאבותינו ולנו, שלא פעם אחת בלבד קמו הערבים לכלותינו והקדוש ברוך הוא וצה"ל הצילנו מידם."

הגדות רבות ליום העצמאות נערכו והודפסו על ידי קיבוצים החל מהשנה הראשונה לעצמאות המדינה; היסוד להגדות (ומקראות) אלו היה הצורך לצקת תוכן של ממש לחג הצעיר שאין לו מקורות קדומים. סעודת החג בקיבוצים שדמתה לליל הסדר של פסח שבו התכנסו כל חברי הקיבוץ וילדיו לסעודה חגיגית משותפת, הביאה לדמיון במבנה של הגדת ליל הסדר של פסח  והגדת יום העצמאות.

בשישים ושבע שנות המדינה נערכו והודפסו עשרות הגדות שונות לליל יום העצמאות וראוי להזכיר את שתי המהדורות הגדולות של "הגדת יום העצמאות לחיילי צה"ל" – שערך הח"מ ופירסמה מפקדת קצין חינוך ראשי בשנים תשס"ב (2002 ), תשס"ד (2004); הגדה זו נבנתה סביב שני סמלי היסוד של התקומה הלאומית – מגילת העצמאות וסמל המדינה, המנורה. תוכן ההגדה נועד להעניק ידע בתולדות המפעל הציוני, צה"ל, המאבק לביסוס חברה דמוקרטית והתקווה לשלום.

במאמר שכתב הפרופ׳ אסא כשר על ׳הגדות יום העצמאות׳ ביקש להבליט את הקשר בין ההגדה של פסח לזו של יום העצמאות.

"לטעמי, יש רק דרך אחת לעצב את יום העצמאות כחג של ממש, המשתלב באופן טבעי בתוך ההיסטוריה של העם היהודי, כעם ה׳עומד ברשות עצמו׳, בכל ממד חשוב של קיומו. זוהי דרך הטקס והטקסט שיהיו בעלי זיקה מובהקת להגדה של פסח, המוכרת מליל הסדר. שלושה יתרונות ניתן למנות ברעיון של יצירת ׳הגדת יום העצמאות׳, במתכונת שיש בה דמיון מובהק לזו של ההגדה של פסח. ראשית, למרות שכל נוסח כזה של הגדה ליום העצמאות יכלול, מטבע הדברים, חידושים משמעותיים בחלקים מרכזיים של תוכנו, הוא יהיה מיד עם כינונו גם בעל שורשים היסטוריים עמוקים בשל הדמיון המובהק להגדה של פסח.

הגדה ליום העצמאות תהיה טקסט חדש בעל שורשים עתיקים ולא יהיה בכך פרדוקס כלשהו, אלא דווקא הישג תרבותי מיוחד.

שנית, מרכיב טבעי של הדמיון בין ההגדה של פסח לבין הגדה סבירה ליום העצמאות יהיה בהקשר השימוש בטקסט. כשם שההגדה של פסח היא טקסט המכונן טקס, כך הגדה דומה ליום העצמאות תוכל להיות טקסט המיועד לטקס, אם במתכונת של ליל הסדר ואם במתכונת אחרת, במוצאי יום העצמאות, לדוגמה.

שלישית, מרכיב טבעי של השוני בין ההגדה של פסח לבין הגדה סבירה ליום העצמאות יהיה בתכונות מרכזיות של הטקסט; בעוד ההגדה המסורתית של פסח מאירה פנים לחידושים, אולם רק אם הם פירושים של עצמה או דרשות הנאמרות בשוליה, הרי הגדה מוצלחת ליום העצמאות תוכל להאיר פנים לחידושים, אפילו מדי שנה בשנה, ובלבד שיבואו בנוסף לדברים הנאמרים בה שוב ושוב, מדי שנה בשנה, כראוי לטקסט שנועד לחיות בתוך מסורת."

הגדה ליום העצמאות היא צורך מתבקש ויש לקוות כי תתגבש בעתיד הלא-רחוק. הגדה זו עשויה ליצוק תוכן של ממש ליום החג הלאומי עד שכל חוגג בעתיד הקרוב והרחוק יחוש כאילו הוא עצמו היה בהולדת מדינת ישראל.

אהוד: דמותו של יום העצמאות התקבעה במשך השנים בצורה שאינה מאפשרת חיקוי של ליל הסדר וההגדה של פסח. ערב החג מתאפיין בחגיגות זמר וריקודים בכיכרות הציבוריות ובזיקוקין צבעוניים, וכן במסיבות רבות משתתפים בבתים פרטיים, וכל אלה גם רועשים מאוד – ואילו החג עצמו מתאפיין הרבה, לפני הצהריים, בחיק הטבע והגנים, בעשן המנגל המשפחתי ובצפייה במטס של חיל האוויר – כך שאין כאן מקום לקריאת הגדה משפחתית. להיפך, יופיו של החג הוא הפומביות שלו.

* * *

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים

סיפורו של אהרון הרשלר

חלל הגנה יהודי ראשון מבין 23,320 ההרוגים

שנרצח בשנת 1872

זה סיפור נפתל משלהי המאה ה-19 שהחל ב"משכנות-שאננים", דרך רצח של חתן צעיר, נמשך בתלם הראשון של פתח-תקווה והסתיים בחטיפה לשם שמיים, כשמככבת בו גם אישה אלמנה אמיצה ונחושה מן הדור הישן שרצתה להימנות על נשותיהם של תלמידי-חכמים שמנדדות שינה מעיניהם בעולם הזה ובאות לחיי העולם הבא.

זה סיפור על הקדוש ר' אהרן הרשלר שנרצח בשנת 1872 כאשר ערבים פרצו לביתו שב"משכנות-שאננים". אלמנתו, הודעס, נישאה בשנית לצעיר יהודה ראב ומאז לא ידעה שלווה.

דם, קמח ותורה

אהרן הירשלר נולד בשנת 1850 בן העיר נודג'וארוד בהונגריה. אביו, יוסף שמואל הירשלר, היה תלמיד חכם ורב נודע, ששימש ברבנות בעיר סבאד, והיה רב כולל במחוז באלאטון צ'כיה – סלובקיה.

יוסף שמואל הרשלר, עשה הכול כדי לעלות לארץ ישראל, עזב את כס הרבנות שבה שימש בעיירת שוראני, ובתנאים לא תנאים, היטלטל עם בני משפחתו על גבי ספינה רעועה במשך חודשים על הים, עד שהגיעו לארץ הקודש בשנת 1860. תחילה התיישבה המשפחה בחברון ומשם עברה לירושלים.

חפצו של הרב יוסף שמואל הרשלר היה לשבת עם בני משפחתו "קרוב לכותל מערבי והר-ציון," הוא רכש דירה צנועה בחצר ההונגרית שליד בית הדין המוסלמי, היתה זו, כך מספרים, הדירה הקרובה ביותר של יהודי, לכותל המערבי. הערבים לא אהבו את הפולש הזה, אך כמה "בקשישים" שתחב הרב ל"ממונים", איפשרו את מגוריהם שם. לימים, כך יספרו, אפילו קיבל תרומה של אישה צדקנית מהונגריה, כדי להקים במקום את בית הכנסת. ר' יוסף שמואל הירשלר היה לאחד מראשי ה'כולל אונגרין'.

בתחילת המאה התשע-עשרה הגיעו ראשוני משפחת וינשטיין מהעיר שרשב שבפולין לארץ-ישראל. הם התיישבו בעיר העתיקה בירושלים. הדסה היא אחת מבנותיו של ר' אברהם בן הרב דוב וינשטיין משרשוב. יש אומרים צעירה יפת-תואר הייתה.

אהרן הירשלר והדסה וינשטיין נישאו. זמן קצר לאחר נישואיהם הצטרפו בני הזוג הצעירים לגל הראשון של משפחות שעברו לגור בשכונה החדשה שהוקמה מחוץ לחומות העיר. השכונה הוקמה ונבנתה על ידי משה מונטיפיורי ושליחיו. השם 'בתי-טורא' ניתן לשכונה ע"ש הנדבן היהודי יהודה טורא שהפקיד בצוואתו סכום כסף בידי מונטיפיורי, לתמיכה בבני ירושלים ספרדים ואשכנזים.

איכות החיים ותנאי המגורים הקשים בעיר העתיקה, דחפו נועזים ומסתכנים, להיות בין המתיישבים בשכונה החדשה. למרות תנאי המגורים הנוחים והטובים לעומת הצפיפות, הדוחק שבתוך בתי הרובע ושכר הדירה העולה מדי שנה, לא ששו היהודים לגור שם עקב הסכנות הגדולות. היתה זו שכונה, מבוצרת אמנם, אך בודדה מחוץ לחומות העיר העתיקה ששעריה היו נשמרים וננעלים על מנעול ובריח עם רדת הלילה.

אהרן ואשתו הודעס, עברו לגור ב'בתי יהודה טורא' היא שכונת 'משכנות-שאננים'. גם אהרן, כאבותיו, שקד על תלמודו ועשה לילות כימים. מכיוון שנודע כאדם אמיץ, הוא נמנה על אחד מעשרת השומרים שהפקיד השר משה מונטיפיורי על "משכנות-שאננים" – חמישה אשכנזים וחמישה ספרדים. אשתו הודעס [הדסה] פירנסה את המשפחה מהכנסות טחנת הקמח שחכרה בסמוך ומהברחת מלח מערבות סדום. הטחנה היתה מחוץ לשכונה, בחצר גדולה, מוקפת חומה גבוהה ושער ברזל סוגר עליה. החצר גבלה בשדה-סלעים גדול אשר השתרע בין 'בתי-וארשה' לבין 'שכונת הבוכארים' במערב ירושלים.

היה אהרן נוהג לומר לה – "נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, וכאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" [נשים במה הן זוכות להבטחה שהבטיחן הקדוש-ברוך-הוא יותר מן האנשים? בהבאת בניהן לקרוא במקרא בבית-הכנסת, ובשליחת בעליהן לשנות בבית המדרש, והמתנה לבעליהן עד שהם באים מבית המדרש]. ככתוב במסכת 'ברכות."

שנת תרל"ג [1872-3] היתה שנה ברוכת גשמים. בורות המים בחצרות הבתים מלאו ויהודי ירושלים היו פטורים מלקנות מים בכסף מלא משכניהם הערבים יושבי הכפר סילוואן. הערבים, כשראו כי פרנסתם נשמטת מידיהם, החלו לפשוט על בתי היהודים, לשדוד ולגזול את רכושם.

בחצות ליל ד' 31 בדצמבר שנת 1872 פרצו כמה ערבים, ובראשם השודד אבו עיסא מחברון, לבית משפחת הירשלר. אהרון פסק מתלמודו, קם לגרש את השודדים ואף ניסה לעצור אותם. הערבים פחדו שמא יזהה אותם וסופם מאסר, ופתחו בירי. 12 קליעים פגעו בגופו של אהרן. אהרון נפל, מתבוסס בדמו, ושעות מספר לאחר מכן נפח את נשמתו. היה זה קורבן של קידוש השם, אמרו אנשי ירושלים

סיפרה נכדתו: ר' אהרן האמיץ יצא אליהם, נכון להכות בהם ולהבריחם, ואמנם השודדים נבהלו והחלו נמלטים לעבר הר-ציון. ר' אהרן לא ויתר, דלק בעקבותיהם והפליא בהם את מכותיו, עד שאחד מאנשי הכנופיה שלף אקדח וירה בראשו הוא הובהל לבית-החולים 'רוטשילד' ושם כעבור מספר נפח את נשמתו.

אהרן מת ב-6 בינואר 1873. הוא נקבר בבית העלמין הישן שבהר הזיתים [חלקה ז' שורה יד', מקום לב'], ממש ליד אחיו משה שנפטר חודשיים קודם לכן. אהרן השאיר אחריו אלמנה צעירה בהריון, הורים ושלושה אחים.

הגיס, ר' שלמה אלבה, תושב השכונה שהיה נשוא לאחותה של הדסה – חנה, עזר לאלמנה לקיים את פרנסתה בהחזקת טחנת הקמח בכל דרך אפשרית.

פייגל (צפורה) נולדה לאחר רצח אביה אהרן הרשלר

יהודה משביע רוחות

הודעס היא הדסה, אלמנת ר' אהרן הירשלר, בת למשפחת ויינשטיין, עמדה בכל אמת-מידה בין אם הילכתית ובין אם חברתית-כלכלית שעונה להגדרה "אשת חיל". היא אינה זקוקה לקצבת החלוקה של "כולל שומרי החומות". האישה הצעירה והנמרצת הזו עמדה ברשות עצמה והיה ביכולתה, ועל כך היתה גאוותה – לאפשר לבעלה לשקוד על ספרי-הקודש, להעמיק וללמוד מבלי לדאוג לפרנסת הבית ולצרכיו. היא השגיחה ביד רמה על העבודה, התמקחה עם הפאלחים על טיב החיטה לטחינה, ואף סייעה להם למכור את יבולם במחיר הוגן. הם כינו אותה "סית אל-טחונה" ['הגברת של הטחנה'. נאמנה וכבודה היתה מאז ומעולם על כל סוחרי תבואות וקמח בירושלים, הערבים והיהודים, הסוחרים הערבים הגדולים, ג'בשה, חג' יוסוף וואפה, ובדומה להם גדולי הסוחרים היהודים, אהרון חיות ומנשה אלישר, שקלו תמיד על ידה מאות "מנ'ידות" של כסף ונאפוליונים של זהב, כדי שתקנה בעבורם חיטים ותטחנם בטחנתה, ומעולם לא קיבלו מידה קבלה כתובה כלשהי. מילה שיצאה מפיה של 'סית הודעס', היא 'הודעס די מעלערקע', נאמנה היתה עליהם מכל כתב קבלה ומכל שטר חוב בעשר גושפנקות של סוחרים אחרים."

בנוסף לעבודת הטחנה, היא גידלה גם עדר עיזים בעזרת רועים ערבים וסחרה במלח מוברח; ערבים מים-המלח היו מגיעים בלילה בחשאי בין הסלעים עם חמוריהם אל הטחנה, פורקים לעיניה את סחורתם, ולאחר ששילמה להם יצאו לדרכם, והיא היתה טוחנת את גושי המלח ומכרה מלח טחון.

כשחלפו ימי אבלותה של הודעס על רצח בעלה אהרן מצאה לה משפחתה חתן: יהודה ראב שמו.

סבו, ר' שלמה ראב, עלה ארצה [עם אשתו אסתר] בשנת 1863 ונפטר בירושלים עוד לפני עלייתם של שאר בני המשפחה. המשפחה הגיעה לפני זמן לא רב מן העיירה נאג'-מג'ר [נודג'וארוד] שבהונגריה לירושלים, האב לאזאר ראב, שני בניו: יהודה ומוישה-שמואל ושתי בנותיו: חנה וטויבה. והתיישבה בשכונה החדשה 'מאה-שערים'. סיפרו כי היה מיקירי ירושלים, שזכה להימנות על באי ביתו של הרב חיים זוננפלד מנהלו של "כולל אונגרן'."

יהודה, יודע קראו לו, בן תשע-עשרה היה. הודעס היתה מבוגרת ממנו במקצת ומטופלת בתינוקת, פייגע שמה. אך החתן בן כפר בהונגריה הסכים לשידוך. יש אומרים כי מצא בנישואין אלה דרך לצאת למרחב מבחינה כלכלית ולשוטט חופשי ללא עול על כתפיו. סביבתו הלמדנית-דתית לא היתה לרוחו. ביום נישואיו הלבישוהו כמנהגם של חשובי הדור: תפרו בשבילו ז'ובע, היינו אדרת של אטלס רחבה ומבהיקה, קפטאן עשוי משי דמשקאי, חגורת משי משובצת, ולראשו שטריימל, כל קרוביו ומכריו סברו שמעתה נרתם הבחור-הפרא בעול, ועד מהרה ילך בתלם כמו כולם.

הודעס ציפתה כי בעלה הצעיר ייעשה לתלמיד-חכם ולרב בעמו, ואילו היא תמשיך בעבודת הטחינה ובשאר עיסוקיה ועסקיה ותפרנס אותו לתפארת המשפחה. היא היתה מוכנה להקריב הרבה בעבורו, בתנאי שילך בדרך שהיא ובני משפחתה יהודי העיר הקדושה רואים כמקובלת, נכונה ומכובדת: בחור ישיבה עם יעוד בעתיד – רב וגדול בתורה.

אבל יודע המשיך להסתובב חופשי, עד כי יחסיו עם הודעס החלו להתערער. כאשר הביא לביתם ספרי קריאה גרמניים מספריית המתיישבים הטמפלרים שהביאו עימם מווירטמברג, הגיעו הדברים עד משבר. הודעס גייסה לעזרתה את קרובי משפחתה ששידכו לה את יודע ותבעה מהם שיעמידו את הבחור במקומו, כדי שילמד תורה כפי שהובטח לה.

אהוד בן עזר, נכדו של יהודה ראב, כתב בספרו "המושבה שלי" שסבו מצא דרך להתל באנשים שלחצו עליו בעניין תלמודו: מדי לילה הוא סימן על פני אבק הקמח בטחנה עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, שנדמו לאנשים כרגלי שדים. יהודה התפאר שבכוחו להתגבר על השדים השורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולות בלילות – סמאל וחברו השד ביליד בן הנאד משתעשעים בסוסים ומריצים אותם כל לילה ואילו לילית ונעמה, השדות החצופות, רוכבות עירומות על הסוסים בלילות עד שמפיותיהם ניתז קצף לבן וגופם מרטט וזרמתם אוזלת כי השדות ניסו להרות מהם וללדת סוסי אדם!

האמת היא שיודע שעבר לגור בטחנת-הקמח מסיבות ביטחוניות כביכול, היה יוצא מדי פעם לדהרת-חצות סביב חומות העיר העתיקה, והוא זה שגרם לסוסי הטחנה להזיע עד אור הבוקר. תעלולים אלה הם שהוציאו לו בעדה החרדית שם של פורץ-גדר ומשביע רוחות-טומאה.

ערב אחד התפרצו צעירים מאנשי ה'כולל' הירושלמי כשמקלות בידיהם, לבית שבו ישב יודע עם חבורת משכילים מבני חוגו של פרומקין. בעיר כבר הילכו שמועות מבהילות על החבורה הזו ימ"ש. סיפרו שהם עוכרי ישראל, מספרים דברי ליצנות תוך אכילת עוף מטוגן בחמאה, ושהם רחמנא-ליצלן, חברים בארגון הסתר "הבונים החופשיים", שמטרתו לקעקע ולהרוס את חומות הדת.

המתפרצים תבעו מהנאספים להפסיק ולהתוועד, אך יודע וחבריו לא נכנעו והשיבו מלחמה הם התגוננו נגד המתנפלים, ולא נכנעו, יודע, כך אומרים – צעק לעבר מנהיג המרביצים: "יום יבוא ואתם עוד תתגעגעו ל'עוכרי ישראל' שכמונו!"

באותו ערב חזר יודע לביתו נרגז וסוער. כאן חיכו לו כבר בני משפחתה של הודעס, ששמע התגרה כבר הגיע לאוזניהם. את פניו של יודע קבלה מקהלה של צעקות, חרפות ואיומים "שייגץ! טריפע! משומד!" – "צריך להלקותך בפומבי בחצר 'החורבה' ולבזותך – על מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה!" ואשתו עומדת בצד, דמעות בעיניה, אך היא לא באה לעזרתו.

אחד נגד רבים היה יודע ולא ידע כיצד ייחלץ מידי אותם 'חניוקים' או 'שחורים' כפי שכונו בידי חבריו החופשיים, ואז ניגש בזריזות לחלון וקרא: "אם לא תרפו ממני ברגע זה, אפתח את החלון והשדים וכל רוחות הטומאה, שלמדתי להשביעם בכת הסודית 'הבונים-החופשיים', יתפרצו פנימה, יאחזו בשערותיכם ויטלטלוכם טלטלה עזה!"

האיום פעל. בחדר פרצה בהלה, המתפרצים הרפו מיודע והסתלקו. אבל אחרי ימים אחדים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאישתו ושילך לכול הרוחות עם חבריו דוחקי הקץ המבקשים לבנות בארץ הקודש כפר עברי, כמו ה'עראבערס' להבדיל, ולהושיב בו עובדי אדמה יהודים!

לא עבר זמן רב והזוג התגרש. הודעס כבר הרתה לו, אך יודע לא ידע. בשנת 1878, כשנולד בנו בכורו, מנחם-שלמה, כבר נמצא יודע הרחק מהודעס וביתה. בגיל 19 היה יהודה כשעקר למושבה החדשה – פתח-תקווה.

את הרך הנולד קראה הודעס גם על-שם שלמה ראב, סבו של יהודה – מנחם-שלמה קראו שמו בישראל.

הודעס רצתה לפרנס את יודע בעלה במו ידיה כדי שהוא יעסוק רק בתורה, עתה, משפרשה ממנו בכוח הגט, אמרה, די לי, די לי. די לי בבן זכר אשר זיכני השם-יתברך, אגדלו אני לתורה והוא יזכני בחלקי בעולם הבא. וכיוון שראתה ברכה בעמלה, והפרוטה היתה תמיד מצויה בכיסה, ביקשה ומצאה "מלמדים" מן המעולים שבעיר כדי ללמד את בנה יחידה תורה. אף הם, מלמדיו, שיבחוהו בפניה, שבעל תפישה טובה הוא ושכלו חריף וזוכר כל תלמודו בעל-פה, והתנחמה בו בעלבונה.

ברם, הילד מנחם גם בנו של אביו היה, ומשהו מדמו התוסס להט גם בעורקיו ובגידיו...

פתח-תקווה

לא ימים רבים נותר יודע בגפו. שידכו לו לאישה את לאה, נערה ירושלמית בת 16. כמה חודשים אחר-כך, בדצמבר 1878, יצאה חבורת המתיישבים ובראשם ר' דוד גוטמן, יהושע שטאמפפר, אליעזר ראב ובנו יהודה לחלקת שדה באדמת אומלבס, שבסביבות מקורות הירקון וביצותיו הממאירות, ועימם שני שוורים רתומים למחרשה אירופית שנקנתה אצל הגרמנים בשרונה. הם הטילו על יהודה הצעיר למתוח את התלמים הראשונים שתוחמים את השדה,והשאר כתוב בתולדות פתח-תקווה.

הודעס לא זכתה שבעלה השני יעסוק בתורה, אך היא קיוותה שלפחות בנה יממש את חלומותיה ויהיה לתלמיד חכם, אבל עד מהרה התברר שמשהו מדמו התוסס של אביו זורם בעורקיו. גם הוא כאביו, נמשך אל השמש, אל הרוח ואל המרחבים. פעם אחת אף נמלט מאימו ויש אומרים כי שוטט חופשי בין מסגדי הר הבית!

בני משפחה, שכנים ומקורבים לא ראו זאת בעין יפה. הם באו וחזרו ובאו להודעס והתלוננו בפניה על רוח ההפקרות של בנה יקירה. "ילד צריך שוט של אב," אמרו. "שילך הילד לאביו ויתחנך שם," "יותר טוב שילמד דרך-ארץ אצל אביו בכפר, מאשר יגדל פרא-אדם בירושלים."

"אילו רצה יודע ללמוד תורה ולחנך את בניו לתורה, לא היה עוזב אותי." ענתה הודעס והוסיפה: "איך אוכל עתה למסור לידו את הילד?"

ומנחם המשיך לשוטט בשדות, מבלי שלאימו תהיה שליטה עליו. כשגברה חרדתה לשלומו והלחצים גברו, נשלח הבן-יקיר למושבה, לאחר שהאב הביע נכונות לקבלו, ולא לפני שנכבדים יראי-שמיים מאנשי פתח-תקווה, יוצאי ירושלים, הבטיחו לאם כי ישגיחו היטב על הילד.

גם זה לא הניח את דעתה של הודעס. היא מצאה 'מלמד' ירושלמי מעולה ושלחה אותו עם הילד לפתח-תקווה, כדי שישגיח על אורחותיו וילמדו תורה. הודעס שילמה את שכר ה'מלמד' ואת לקחה על עצמה את פרנסת בני משפחתו שנשארו בירושלים.

הדבר שממנו חששה הודעס התרחש ובמהרה – לא עברו ימים רבים מאז ששלחה את בנה מנחם אל אביו, בא אליה בבהילות ה'מלמד' והודיע: "אישה! לכי וראי מה עולל יודע לבנך! בקרוב לא ידע הילד לומר תפילת 'אשרי'! את פאותיו קצצו ועשו אותו כאחד מנערי הבדווים, הילד הולך יחף ורועה את הצאן והבקר! והדבר הנורא מכול, הילד נהנה מזה ואינו רוצה להמשיך ללמוד אצלי ולאביו לא איכפת כלל שאינו לומד תורה! יודע אומר שעבודת האדמה והמרעה חשובים יותר!"

ירושלים

הודעס הכאובה הלכה לבקש עצה מרבני העיר ומקרובי משפחתה, אך גם הם לא יכלו לסייע בידה. מנחם-שלמה היה בחזקת אביו ואי-אפשר להוציאו מרשותו ללא הסכמתו. בצר לה, יצא הודעס לקרב – 'בתחבולות תעשה לך מלחמה' – הפקידה את אחד מפועליה הערבים הנאמנים על טחנת הקמח ועל הסוסים המניעים את אבן הריחיים, לבשה בגדי פאלחית וירדה אל הבאר של הכפר הערבי פיג'ה, הסמוך לפתח-תקווה. לבאר, כך אמרו לה, באים לעיתים רועי המושבה להשקות את עדריהם. היא ישבה שם ימים אחדים וארבה לבנה יחידה.

והיום בא – הנה בנה מתנהל בעקבות העדר, שזוף פנים ושחור, קצוץ פיאות ולבוש כאחד הרועים, מקל רועים גדול תחת בית שחיו, ובחליל קנים הוא מנגן לצאן ולבקר.

הודעס המתינה להזדמנות נאותה, גילתה את עצמה לפניו. איש לא סיפר מה נאמר שם, רק ידוע שהנער הולבש במהירות בבגדי נערה ערבייה שהכינה הודעס מבעוד מועד בתרמילה, הניחה את סנדליו על פי הבאר ויצאה איתו לירושלים.

שתי יממות עשו השניים בדרכים עקלקלות עד שהגיעו בשלום לעיר חפצם. הודעס ידעה את השפה הערבית ועל כן עלה בידה ללון בכפרים ערביים שבדרך.

כאשר חזר העדר בערב למושבה והנער מנחם – איננו איתו, קמה מהומה גדולה. מיד יצאו לחפשו והגיעו גם לפיג'ה. שם, לחרדתם, גילו על פי הבאר את סנדליו של מנחם, אך אותו עצמו לא מצאו. יודע ביקש שמישהו ירד לתוך הבאר לבדוק אם הנער לא נפל או הופל ונטבע במים. כאשר לא נמצא מתנדב, ירד בעצמו. שילשלו אותו בחבל עם פנס דולק לתוך הבאר. שעה ארוכה שהה במי הבאר, מישש כל פינה אך לא מצא דבר.

הוא חקר ודרש אצל ערביי הכפר. והנער איננו. עד שהגיע אל ידידו משכבר הימים השיח' של פיג'ה. השייח' שאל קצת פה קצת שם וגילה כי זה ימים אחדים ראו בכפר אישה ערבייה זרה, שלא מבני הכפר. היא ישבה בקירבם חקרה ודרשה על רועי העדרים של פתח-תקווה, בייחוד התעניינה בעדרו של חוואג'ה יודא ערב, כפי שכונה יהודה ראב בפי הערבים ועל בנו הרועה.

"ניצחתני, את ובני הבכור." אמר בליבו. למחרת עלה יודע לירושלים לוודא כי השניים הגיעו בשלום.

מכאן ואילך לא עזבה הודעס את בנה מנחם, אפילו רגע אחד. מבוקר עד ערב שמרה עליו ועל צעדיו לכל אשר הלך. ל"חדר" לא שלחתו. היא הביאה "מלמד" אל ביתה ללמדו תורה, עד שגדל וידע ללמוד בעצמו סוגיות גדולות בגמרא ובתוספות, ונודע שמו ברבים – "המתמיד". כשגדל הלך ללמוד בישיבה, כרצון אימו, הצליחה דרכו עד שנהיה ראש ישיבת "מאה-שערים."

וחלקה של הודעס בעולם הבא ניתן לה עכשיו במלוא חופניים על ידי בנה, ר' מנחם, אשר תורתו כבר הלכה לפניו בכל קצות העיר. "כתר התורה של בנה כמו נשאה היא על ראשה בגאון תמיד. בעוברה בין יושבי קרנות קמו לפניה החנוונים כפי שהיו קמים לפני רבני העיר, והיו מקדימים פניה בברכת בוקר- ובקידת-מה – "א-גוט מארגין הודעס."

סוף דבר

לימים השיאו גם את פייגע-פייגל, [ציפורה], שבגרה לדודה, פנחס-יהודה, צעיר אחיו של אביה המנוח אהרן הירשלר, יודל דער דרייער קראו לו, על שם שהיה מרפא נקעים.. נולדו להם 8 ילדים רק ארבעה נותרו בחיים.

מנחם-שלמה, שגדל בבית אימו בירושלים, נעשה תלמיד-חכם ומגיד-שיעור מעולה וגם גבאי ישיבה בירושלים, נשא את קונה לאישה והוליד תשעה ילדים חמשה בנים וארבע בנות. שלוש בנות נפטרו כתינוקות הוא נפטר במגיפה בגיל 38 ונקבר בהר-הזיתים. אשתו, קונה, מתה שנה אחריו.

הודעס, הסבתא גידלה את ילדיהם, ממש כשם שגידלה את אביהם, עד שבאו ימי המלחמה הנוראה בירושלים שאותם מתאר הסופר א' ראובני ברומן "שמות": "הארץ מנותקת, התושבים מופקרים לרעב, למחלות, למחסור, לעבודות-כפייה, להגליות ולהתעמרות בצו השלטון הצבאי התורכי; בנות–טובים יהודיות יוצאות לזנות כדי להציל את חייהן ואת חיי בני משפחותיהן..."

ששת הילדים נותרים יתומים בסמטאות העיר הרעבה, בחסות סבתא הודעס. בגלל התנאים הנוראים בירושלים של זמן המלחמה, הודעס אינה עומדת בכך ומוסרת אותם לבית-היתומים 'דיסקין' עד גמר המלחמה. הם לא חזרו להודעס – היא כבר זקנה.

מספרים כי הודעס דאגה עד סוף ימיה למשפחה; כשנולד אחד הנינים היא רשמה אותו ב'כולל אונגרין', ויום אחד היא הופיעה בביתו עם סכום כסף – חלקו ב"חלוקה!"

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 94, נובמבר דצמבר 2004. תחת השם "בן הטוחנת ואבי השדים" בעריכת יעקב שקולניק.

אהוד: בן-דודי הסופר יצחק ראב, שהיה בנו של מנחם-שלמה ראב ונכדם של הדסה הרשלר ויהודה ראב בן עזר, מספר את כל הסיפור הזה ברומאן שכתב "עלה ברוח", שיצא לאור בספריית פועלים, בעריכתי. משם זלגו סיפוריו, בייחוד סיפור החטיפה, שהוא היחיד ששימר אותו – גם לספריי.

הדסה ילדה את בתה-בכורתה לאחר שבעלה הראשון נרצח, והיתה בהריון מבעלה השני כאשר כבר התגרשה ממנו, והוא כלל לא ידע אז על הריונה.

 נינם בן ה-88 של יהודה והדסה – שלמה בן עזר [אחיינו של יצחק ראב], חי כל שנותיו בבלפוריה ומשפחתו ממשיכה את מסורת החקלאות של המשפחה. אביו של שלמה, שמעון בן עזר, היה ממייסדי בלפוריה. בן נוסף של מנחם שלמה ראב, יונה בן עזר, היה מראשוני חניתה. כולם צאצאים של סבי יהודה ראב בן עזר.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [54]

הגיגים קלים על עניינים כבדים

פרוות הדֹב

קל יותר לחלק את פרוותו של דב בטרם ניצוד, מאשר פרוותו בפועל.

מבחינה פוליטית-מפלגתית ניצב בנימין נתניהו, אוחז ב"פרוות הדֹב" בצורת המגעים הקואליציוניים עם המפלגות השונות, על הרכב הממשלה וחלוקת התיקים למפלגות המיועדות להרכיב את הקואליציה.

והנה, למרבה הפליאה, בניגוד לכל התחזיות וההערכות, והסברי הפרשנים וחוזי עתידות, עבר כבר חודש מאז הבחירות, ולמרות ה"מגעים" האינטנסיביים עם נציגי המפלגות, מתברר שראש הממשלה המיועד לא הצליח עדיין לחלק את "פרוות הדב" בצורת תיקים מיניסטריאליים בכירים או זוטרים, ועליו לבקש ארכה נוספת של שבועיים, מהנשיא, לפי החוק. עד אז אולי יצליח במשימתו.

כדי להימנע ממצב מביך וחוזר על עצמו של מו"מים והתמקחויות על משרדים ותיקים, אגפים ומינהלים למיניהם, מובאת כאן הצעה "מהפכנית": לחלק את התיקים לפי חשיבותם, בכירותם ויוקרתם, ל-5-4 קבוצות, והללו יתחלקו – ללא ויכוחים ומיקוחים, למפלגות לפי גודלן ומספר הח"כים שלהן. והרי לך קואליציה.

 וכמובן, יש להקפיד על 18 תיקים בלבד, לא יותר, וכן סגן שר אחד לכל מפלגה.

כדי להרכיב קואליציה, צריך סבלנות של צב  ועור של פיל.

קורבנות-שווא

אין ביני לבין החרדים שום דבר משותף [פרט לברית מילה]. המרחק בינם לביני – ת"ק פרסה. אינני חולק עמהם את אורח חייהם, מנהגיהם, מסורתם.

אבל הלב נחמץ [זועק לשמיים – בלשונם] על האברך מרדכי גרבר ז"ל והנער יצחק סאמט ז"ל, שנדרסו למוות, ועוד שני פצועים קשה, שנפגעו בצפיפות הנלהבת של אלפי חסידים שנדחפו ללכת אחרי ארונו של רבם הנערץ, "פוסק הדור", הרב שמואל הלוי ואזנר זצ"ל.

שניים אלה מתו על קידוש שם רבם, קורבנות-שווא.

המנהג הזה של לוויית מת ברוב עם, הוא בבחינת סכנת נפשות ממש.

בלווייה נוספת, כעבור שבוע, של הרב חיים גריינמן זצ"ל, נפצע "רק" אברך אחד, וכמה אחרים נפגעו קל. הלווייה הזאת היתה קטנה יותר "מכיוון שהרב גריינמן נחשב מוכר פחות מהרב ואזנר" מציין הכתב המדווֵחַ. כלומר, הרב השני היה "קטן" יותר מהראשון.

גדולתו של אדם – רב או אדמו"ר או "גאון הדור", לא נמדדת בכמות האבלים ההולכים אחר מיטתו ומלווים אותו אל קברו.

מי לנו גדול כמשה רבנו, הענו באדם, שהלך לעולמו הרחק מן ההמון ההומה ומקום קברו לא נודע עד עצם היום הזה.

על ראשי העדה החרדית – רבנים, מורי הוראה, פוסקים, מוטלת החובה – להוציא מיד פסק הלכה, האוסר באיסור חמור לוויית המונים תוך התקהלות של אלפי מלווים, אלא לנהוג במידה של צניעות לגבי הנפטר, ולהורות שמלבד בני המשפחה של הנפטר ישתתפו בהלוויה לא יותר משניים-שלושה מניינים. כל האחרים יביעו את אבלם בבתי-כנסת, בתפילות לעילוי נשמתו של המת, באמירת קדיש ואל מלא רחמים, וכן לימוד משניות וקריאת פרקי תהילים. זה יכבד את הנפטר יותר מאשר הצטופפות המונים בלווייה עצמה.

ירושלים: הרכבת הקלה בשועפט

שוב  ושוב אנו שומעים על יידוי אבנים ברכבת הקלה של ירושלים, בהגיעה לשכונת שועפט. לא משנה אם אלה נערים או מבוגרים חדורי שנאה לישראל ולכל מה שמייצג אותה, המשבשים שירות עירוני חיוני זה.

כמובן, צריך לדאוג שזה לא יקרה. כיצד?

אולי לא נעים להשוות, במיוחד בימים אלה של חג העצמאות, אך כדי לשמור על ביטחון הרכבת והנוסעים בה, יש ללוות אותה בכוח אבטחה – אזרחי או משטרתי, מעין "נין ונכד" לליווי השיירות בשער הגיא, בשנת תש"ח.

או לחילופין: קיצור הנסיעה של הרכבת, שלא תגיע לשכונת שועפט. לא רוצים אותה? לא צריך. היא לא חייבת להסיע נוסעים לשועפט העויינת.

ירושלים: פחי האשפה של מאה שערים

ומֵעִנְיָין לעניין, בעניין דומה: במעשי הבריונות של צעירים חרדים מתפרעים בשכונת מאה שערים, הם נוהגים לשרוף את מכלי האשפה השכונתיים בחוצות השכונה.

והעירייה מספקת להם מכלים חדשים.

אם הם שורפים ומשחיתים פחי-אשפה ציבוריים-עירוניים, שיְעַרמו את אשפתם ברחובות, בבחינת "שכונת האשפות".

העיריה לא חייבת להוציא כסף של התושבים שמשלמים ארנונה גבוהה, המיועדת לצרכים חיוניים יותר מאשר פחי-אשפה חדשים לבקרים לשכונה זו שתושביה הסוררים שורפים ומשחיתים שירות זה, המיועד להם עצמם.

המטרה: גיזה

כנופיות חמושות בסיני מרבות לתקוף ולהרוג חיילים ושוטרים מצריים בחצי-האי. הן מגדירות עצמן כשלוחות של דעא"ש.

אך המטרה של אירגון רצחני זה אינה לכבוש את סיני ולצרפו ל"חליפות" האיסלאמית המתרחבת. הכוונה של דעא"ש היא בעצם להבקיע דרך נוחה לרוחב סיני, כדי להגיע לאיזור גיזה במצרים – ולהרוס את הפירמידות העתיקות, כפי שעשו זה מקרוב לאתר העיר האשורית נמרוד [כלח] מן המאה ה-13 לפני הספירה.

ואין זה מן הנמנע שהם נושאים עיניהם גם לאקרופוליס באתונה והפורום רומאנו והקולוסיאום ברומא, וכן עוד שכיות חמדה תרבותיות בעולם כולו.

באימפריה-החליפות העתידית האיסלאמית של דעא"ש אין מקום לאתרים היסטוריים שנבנו לפני הופעת דת האיסלם של הנביא מוחמד.

"דין מוחמד בסַיף" ובימינו – בפטישי אוויר וחומרי נפץ.

* * *

אורי הייטנר

1. ממשלה לאומית או חרדית?

"אין דבר כזה לאום יהודי," שיסע חבר הכנסת את נאומו של בנימין נתניהו, באחד מדיוני הכנסת הקודמת.

מי היה חבר הכנסת? לא, זה לא היה דב חנין. גם לא ח"כ ערבי. היה זה ח"כ ישראל אייכלר מיהדות התורה.

אני יודע, אייכלר הוא הקיצוני מבין הח"כים החרדיים. אך בקריאת הביניים הזאת הוא הביא לידי ביטוי יסוד עמוק בהשקפת העולם החרדית. מאמר חז"ל ש"משחרב בית המקדש אין לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה," מפורש בידי האידיאולוגיה החרדית כשלילת כל ביטוי אחר ליהדות זולת לימוד התורה וקיום המצוות על פי שולחן ערוך. כך, עד שיגיע משיח צדקנו ויביא על ישראל גאולה ניסית. הלאומיות היהודית – הציונות, היא כפירה בעיקר, והפרת שלוש השבועות שהושבע עם ישראל: לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ.

נכון, האידיאולוגיה האנטי ציונית הקיצונית כבר אינה מבטאת את מרבית הציבור החרדי. היא קיימת בעדה החרדית במאה שערים ובבית שמש, בנטורי קרתא ובישיבת "תולדות אהרון", בחסידות סאטמר ובעוד כמה איים קטנים. בסך הכול, הציבור החרדי, ברובו, עובר תהליך איטי של ישראליזציה. הציבור מקבל את מדינת ישראל ואף פטריוט של המדינה. וגם הנציגים הפוליטיים של הציבור מקבלים את ישראל ורוצים בטובתה. אולם זו קבלה בדיעבד, השלמה עם העובדה, לא קבלת האידיאולוגיה הציונית.

לכן, כאשר ראש הממשלה מדבר על הקמת ממשלה לאומית, קצת מוזר שהוא מעלה על ראש שמחתו בראש ובראשונה את המפלגות החרדיות. מבחינה פוליטית, אפשר להבין זאת. המפלגות החרדיות הן שותפות נאמנות ונוחות בקואליציה ולכן כל ראשי הממשלה, משני הצדדים, מעוניינים בשותפות עימן. ואיני טוען שהן פסולות לקואליציה, שכן הן מייצגות ציבור הראוי לייצוג ואף לשותפות בשלטון. השאלה היא מה המחיר שמשלמים להם. ובמו"מ הקואליציוני, דומה שתמיכתם נקנית בוויתור על נכסים לאומיים חשובים.

ויתור אחד הוא על חוק הלאום. חשיבותו של החוק רבה. אחרי 67 שנות קיומה, מן הראוי שישראל תביא לידי ביטוי בחוקתה המתגבשת, את היותה מדינת הלאום של העם היהודי, על כל הכרוך בזה. רק לפני כחצי שנה, ראש הממשלה, שהיה יכול בקלות להעביר בכנסת ברוב גדול גירסה מרוככת של החוק על פי נוסח הפשרה שהוא עצמו גיבש, הלך עד הקצה ופירק את הממשלה סביב הוויכוח על חוק הלאום. והנה, על פי ההדלפות מן המו"מ, הוא מוכן להעביר את הטיפול בחוק לידי ועדת קבורה קואליציונית. למה? כי החרדים מתנגדים לחוק הלאום.

ומה הפלא, שמפלגה, שמנהיגה הרוחני בז להמנון הלאומי ומכנה את "התקווה" שיר מטומטם, לא תרצה את חוק הלאום.

ובמסגרת המו"מ מתעתדת הממשלה לסרס את חוג הגיוס, כדי לרצות את מי שמציגים את הגיוס לצה"ל וההגנה על מדינת ישראל כ"גזירות שמד".

ובמסגרת המו"מ מתעתדת הממשלה לוותר על חוק הגיור. חוק הגיור מינימליסטי מִדַי ואינו מעניק מענה אמיתי ליעד הציוני העליון, להכיר ביהדותם של כל העולים מחבר העמים. זהו חוק שבסך הכול מקל מעט על הגיור, הנשלט היום בידי רבנות אנטי ציונית הממררת לעולים את החיים ומקשה ככל הניתן על גיורם. וגם החוק הצנוע הזה עומד להיגנז, תחת האולטימטום החרדי.

וכדי להבטיח את המשך שליטת החרדות הלא ציונית בחיי הדת בישראל, החרדים מועדפים על נציגי הציונות הדתית לתפקיד שר הדתות. בבחירה בין מי שחוגגים את יום העצמאות וקוראים בו את ההלל ומתפללים לשלום המדינה לבין מי שמנוכרים (במקרה הטוב) לכל אלה, נתניהו מעדיף את החרדים.

אם זו בחירתו וכך הוא נוהג, לפחות אל יגדיר את ממשלתו ממשלה לאומית.

2. צרור הערות 22.4.15

* אין גבול לפרובוקציה – גם השנה, כבכל השנים האחרונות, מחולל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מבוזה זיכרם של הנופלים, מלח צורב נזרה על פצעי המשפחות השכולות, בפרובוקציה פוליטית מכוערת של תנועת השמאל הרדיקלי "לוחמים לשלום" – טקס היוצר שקשוקה של אבל משותף על חללי צה"ל ועל מחבלים.

פעם הכול ידעו לכבד את היום הזה, ולהימנע מפרובוקציות. היום, למרבה הצער והבושה, כל הסכרים נפרצו.

אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי צה"ל סמוך ליום העצמאות, כדי לציין ולסמל את העובדה שקיומה של מדינת ישראל ועצמאותה כרוכה במאבק, בכאב ובשכול, וכדי לציין שאנו אבלים על חיילים שלא מתו סתם, אלא נפלו חלל בהגנה על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה.

אילו היה מצפון בליבם של הפרובוקטורים, היה טעם לבקש מהם: אנא, הרפו. לא ביום הזה. יש עוד 364 יום בשנה לפרובוקציות. הניחו ליום הזה.

אבל אין מצפון בליבם של הפרובוקטורים, ולכן אין טעם לבקש זאת מהם.

ישראל היא מדינה דמוקרטית, והיא יכולה להכיל את הפרברסיה הזאת. אין מקום לשחק לידי הפרובוקטורים ולאסור עליהם את קיום המפגן המבחיל.

מה אפשר לעשות? לגנות ולהוקיע.

* הפרובוקציה הבאה 1 – מעניין מה תהיה הפרובוקציה הבאה ביום הזיכרון, כאשר הנוכחית תמצה את עצמה ומארגניה יחושו צורך להעלות את המינון. אולי מצבות החללים יקבלו טיפול מן הסוג שקיבל דגל הלאום בסרט תועבה, מאחוריה של פרובוקטורית מן הסוג שלהם.

* הפרובוקציה הבאה 2 – אז מה תהיה הפרובוקציה הבאה? אולי טקס משותף בעברית ובגרמנית להתייחדות עם ההרוגים משני הצדדים ביום השואה הבא.

* תלמידיו של גבלס – מלחמת "צוק איתן" היתה התגלמות המושג מלחמת אין ברירה. גם אחרי שישראל הותקפה במטחי טילים (אחרי שנים של "טיפטופים", שגם עימם אף מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים) ממשלת ישראל המשיכה לדחות ולדחות ולדחות את מימוש זכותה של ישראל להגנה עצמית. ממשלת ישראל המשיכה להתחנן בפני חמאס לעצור, "שקט יענה בשקט." ורק בלית ברירה הגיבה. וגם אז, דחתה ודחתה ודחתה ככל האפשר את הפעולה הקרקעית, הציעה הפסקות אש ואף הפסיקה אותה באופן חד צדדי, בעקבות יוזמת הפסקת האש המצרית, והפלשתינאים המשיכו לתקוף.

רק אז, בלית ברירה, יצא צה"ל לפעולה קרקעית מינימליסטית, מצומצמת ביותר. במהלך המלחמה ישראל הסכימה לכל יוזמה של הפסקת אש. 12 פעמים הופסקה האש, כאשר תמיד חלוקת העבודה הייתה ברורה: ישראל אחראית על ההפסקה והפלשתינאים על האש.

ואחרי כל זאת, מפרסם "הארץ" ללא בושה, ערב יום הזיכרון, מאמר תחת הכותרת הזדונית והמרושעת "מותם היה לשווא," שבו מאשימה איריס לעאל את ממשלת ישראל שגררה בכוח את המדינה ואת הפלשתינאים למלחמה מיותרת, בהסלמה יזומה והרפתקנית, ולכן הממשלה שלחה לשווא עשרות חיילים למוות מיותר.

שר התעמולה הנאצי גבלס אמר, ששקר – אם תחזור עליו פעמים רבות, יהפוך לאמת. למרבה הצער, גבלס העמיד תלמידים הרבה, דווקא בישראל. אה, שכחתי. זה לא שקר. זה "נראטיב".

[אהוד: איריס לעאל משרתת היטב את התעמולה השקרית נגד ממשלת ישראל ולכן מפרסמים אותה ב"הארץ" ומן הסתם גם הכיסוי התקשורתי לספריה בעיתון אינו ניזוק מכך].

* נשיא או נשא? – "Palestine: Peace Not Apartheid" – זה הגלגול העדכני של הפרוטוקולים של זקני ציון. מחבר ספר הנאצה הוא ג'ימי קרטר, נשיאה לשעבר של ארה"ב. בספר זה הוא הוציא מן הבקבוק את כל האנטישמיות החדורה בו עד לשד עצמותיו.

עובדה זו אינה מפריעה לו לבקר בישראל, ולצפות שמנהיגיה יעניקו לו כבוד נשיאים. היטיבו לנהוג הנשיא ריבלין וראש הממשלה נתניהו בסרבם לפגוש אותו. מבחינתנו אין הוא נשיא, אלא נשא. נשא של נגיף האנטישמיות החדשה.

* פיתוי מושחת – במאמר ב"הארץ" מפציר עודה בשאראת בהרצוג להציע לכחלון ממשלת רוטציה, וכך להשיג רוב שיאפשר לו הקמת ממשלה שתכלול את הרשימה הערבית המשותפת.

אני מייצג את הרוב המוחלט של מצביעי כחלון, כאשר אני קובע שלא נתנו לו את קולנו, כדי שלמען נזיד העדשים של ראשות הממשלה ברוטציה, יעביר את השלטון למי שהפסיד בבחירות, בקואליציה מושחתת עם קרטל הלאומנות הערבית ועם ה"שמאל" הקיצוני. אין לי ספק, שכחלון ידחה בשאט נפש כל הצעה ממין זה.

אני גם מאמין שהרצוג מספיק הגון וריאלי, כדי לא להתבזות בהצעה מסוג זה. אין לי ספק, שאילו הרצוג ניצח בבחירות, הוא לא היה מעלה על דעתו הקמת ממשלה עם קרטל הלאומנות הערבית.

* כי זה מינו – המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, שהוא התופעה הרחוקה ביותר מרוח דמוקרטית, תוקף בחריפות ובארסיות את ערוץ 2, שהיה מגוייס למערכת רקלוביבי בבחירות, ומאשים אותו שהוא פועל כערוץ הבית של נתניהו, כיוון שהוא אינו מספיק קיצוני בהסתה נגד נתניהו.

למה רכלבסקי דבק בשנאה המקלקלת את השורה, גם אחרי שהכתה אותו בקלפי כבומרנג? כי הוא אינו יכול אחרת. הוא אינו מכיר דרך אחרת. כי זה טבעו.

אגב, גם רכלבסקי קרא לכחלון לגנוב את עשרת המנדטים שלו כדי להעביר את הניצחון למפסיד. אין זה מפתיע, שמי שהסית לפוטש בצה"ל, וקרא לטייסים לא להמריא אם יקבלו פקודה לתקוף את הכורים הגרעיניים באיראן, מטיף היום לפוטש פוליטי וגניבת הבחירות.

* בשירות הקפיטליזם החזירי – אחת מאבני היסוד במשנתו החברתית–כלכלית של כחלון ובמצע הבחירות שלו, היתה רפורמה במערכת הבנקים, שתשבור את קרטל הבנקים המסחריים. הבנקים בלחץ ומתכננים מאבק לא קל, שיגרום לכחלון להתגעגע למאבק שניהל נגדו קרטל חברות הסלולר, כשהנהיג את הרפורמה בענף.

הבנקים נערכים, ובנק הפועלים כבר רכש את שירותיו של שמעון פרס בעלות של 30,000 דולרים לחודש. הוא כמובן מכחיש שזאת מטרת העסקתו. "איני עוסק בזה," יאמר, מן הסתם.

אך סמלי, שמי שהיה יו"ר מפלגת העבודה כשבנק הפועלים היה הבנק של העֲמֵלִים, הוא היום הפרזנטור של הבנק, כשהוא הבנק של העֲמָלוֹת.

* דרכי נועם – חתן פרס ישראל, ראש ישיבת הר עציון, מגדולי הרבנים של הציונות הדתית, הרב ד"ר (דוקטור לספרות אנגלית) אהרון ליכטנשטיין הלך לעולמו.

הרב ליכטנשטיין היה מופת של יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

כך כתב הרב ליכטנשטיין על פרשת המחתרת היהודית: "את מעשיהם של המכונים 'עצורי המחתרת היהודית' אין לדון מצד שאלת המרידה במלכות. שאלה זו היא כאין וכאפס לעומת פשע הריגת אנשים חפים מפשע. חומרת פשע זה מקהה כל שאלה בנושא המלכות, אם היא תקיפה מספיק או פחות. העמדת שאלת המרידה במלכות בראש, יש בה משום קהות חושים ואטימות לב."

ולאחר רצח רבין אמר הרב ליכטנשטיין: "אנו צריכים להתמסר ולהתמודד, לא לטייח ולא לטשטש, אלא לזהות את הבעייה שעומדת לפנינו ולפעול בהתאם. לטהר את ליבנו לעבדו באמת. לטהר את מחננו לעובדו באמתי"

* בין המבול לאחרית הימים – דברים ששמעתי פעם מפיה של שלומית רביצקי טור-פז, מנהלת בית מדרש "אלול". שלומית סיפרה על הרב ליכטנשטיין, שהשתתף בכנס משותף של נציגים מכל הזרמים ביהדות. הוא אמר, בדבריו, שבתנ"ך פעמיים מתכנסות כל החיות יחד: בתיבת נוח ובאחרית הימים ("וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ"). "אני מרגיש כעת שמבול בחוץ, אבל מייחל שנהיה ראויים ונכונים לאחרית הימים."

שלומית אמרה שהתנאי לכך הוא שנאפשר לכל אחד לשמור על צביונו הייחודי, לכבש להיות כבש ולנמר – נמר.

* מבקשי פניך – אני ממליץ בחום על הספר "מבקשי פניך" – שיחות שניהל הרב חיים סבתו עם הרב ליכטנשטיין, שהלך השבוע לעולמו. הספר מציג לעומק את השקפת עולמו הייחודית של הרב ליכטנשטיין.

* ביד הלשון: מִצְלֶה –  יום העצמאות, חג המנגלים, קרב והולך. איך אומרים מנגל בעברית? מִצְלֶה, מלשון צלייה, הפעולה שאנו עושים על המיצלה. 

ומה השם העברי לפיקניק? המילה פיקניק היא מילה צרפתית בת המאה ה-17 והיא חדרה לגרמנית ולאנגלית ואף לעברית. בשנות ה-70 הוצע התחליף העברי טוזיג, שהוא בעצם תחליף ארמי, מילה תלמודית שפירושה "סעודת רֵעים" אך המילה לא נקלטה. לדעתי, לא היה לה סיכוי להיקלט בשל דמיונה לטוסיק.

* * *

איליה בר-זאב

1. ביום השמיני

בַּחֲלוֹם יָעוּף רְאִיתִיהָ, בַּשַּׁחַר חָמְקָה אֶל הַקֶּשֶׁת

בִּקְצֵה הָרָקִיעַ

וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עָכוּר עַד שֶׁפָּסַק עַמּוּד הַשַּׁחַר

וּצְלִילֵי הַמַּגָּף צָלְבוּ בְּשֵׁרוּת הַשָּׁמַיִם

וְשֶׁמֶן הָאָדָם הִתְחִיל

לִנְטֹף מְעַט –

אוֹת לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר.

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁקְטוּ הַחֲפִירוֹת וְעָלְתָה בִּתָּהּ שֶׁל סִירִיל* מִבּוֹר הַסּוּד,

מְדַדָּה אֶל הָרוּחַ הַחֲמִישִׁית, אֶל לְשׁוֹן הָאֵשׁ.

"אֵין לִי זְכוּת לְדַבֵּר, אֲנִי חַיָּה וַאֲפִלּוּ שֵׁם עוֹד אֵין לִי," (כָּךְ אָמְרָה) וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם.

וְלֹא הָיָה יוֹם שְׁמִינִי.

* ע"פ דפי עֵד,"יד ושם". ציטוט: "גברת wolfenhaut מ-ternopol. אם הנספַה – ciril. אב הנספַה – wolf. מקום המוות – belzec. תאריך-29/08/1942. מצב משפחתי – ילדה. בלי שֵׁם. נספתה בגיל 1"

בבלזץ נרצחו קרוב לחצי מיליון  נשים, גברים וטף.

2. מישהו מודיע

אחרי ג'נין, בעקבות נפילתו של מרום פישר ז"ל 2002

"אֶלֶף אֲנָשִׁים בָּאוּ לַהַלְוָיָה" –

הַרְבֵּה (פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר).

חַיָּל נִפְרָד מֵעַצְמוֹ, מֵאֲחֵרִים,

מֵאָבִיו, מֵאִמּוֹ,

מֵחֲבֵרִים.

אוֹבֵד בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, נִכְנַס בִּשְׁעָרִים

שֶׁלֹא יָדַע. לא מְוַתֵּר –

אֵין יוֹצֵא

יֵשׁ בָּא.

עֲסָקִים כָּרָגִיל:

מִישֶׁהוּ מוֹדִיעַ. 

מִישֶׁהוּ קוֹבֵר.    

אַבְנֵי יָד מֻטָּלוֹת בָּאֲדָמָה הָרַכָּה.

מתוך "מעל קוי המתח" הוצאת "קשב לשירה" 2010

* * *

ראובן שהם

בדל אישה מותש

שֹׁבֶל אֵפֶר מִתְאָרֵךְ מֵאַחֲרֶיהָ

זִכְרוֹנוֹת יְרֻקִּים וּמְדֻיָּקִים מְאֹד מִתְאָרְכִים

מִלְּפָנֶיהָ. מִשְׁקָפַיִם שְׁחֹרִים. דָּיֵק

מוּל קַרְנֵי נַגַּח שֶׁל שֶׁמֶשׁ וּזְמַן.

מֵאֲחוֹרֵיהֶן עֵינַיִם מְחֹרָצוֹת

נֶחֱרָצוֹת. אֵי שָׁם מֵיתָר אַחְרוֹן

הוֹמֶה הוֹמֶה חוּט אָרִיאַדְנָה

מְלֵא חֶמְלָה נוֹטֵל אֶת כַּף יָדָהּ

מַחֲזִיר אוֹתָהּ הַבַּיְתָה בְּתוֹךְ

מְבוֹךְ זִכְרוֹנוֹת וְהֵדֵי הָיֹה הָיָה

אֶל נִיחוֹחוֹת נְפוֹגִים שֶׁל אֶקָלִפְּטִים

אֶל רְקִיעִים שְׁקוּפִים רֹחֲשִׁים

אֶל רֵיחַ יַמְבּוּט רַךְ נוֹזֵל וְקִמּוֹשׁ מִזְדַּקֵּר

אֶל אֳרָנִים מַמְרִיאִים בֵּין יָם לְשָׁמַיִם

אֶל יָמִים שֶׁל לַעֲנָה וּדְבַשׁ

אֶל אֵיזֶה פֶּתַח שֶׁל תִּקְוָה מִתְאַדָּה

בְּהַתְמָדָה עַד אֶל עֶרֶשׂ רְחוֹקָה

רְחוֹקָה, רְחוֹקָה, עֶרֶשׂ בִּצְעֵי הַמַּיִם

הַכְּחֻלִּים כְּמוֹ בָּאַגָּדוֹת שָׁם יַעֲרוֹת

הַדְּבַשׁ, הַצְּרָעוֹת וְהַדְּבוֹרִים. וְהָלְאָה

וְהָלְאָה, וְהָלְאָה אֶל עֵינַיִם יְרֻקּוֹת

שֶׁל אַבָּא גָּדוֹל מֵהָאַגָּדוֹת שֶׁמִּתְקָרֵב

וְהוֹלֵךְ מִתְקָרֵב וְגָדֵל רְחָב יָדַיִם

מְנַחֲמוֹת מַרְעִיפוֹת זִכָּרוֹן רִאשׁוֹן

זֵר כַּלָּנִיּוֹת אָדֹם מְשַׁכֵּר עַד הַיּוֹם

הַזֶּה.

בְּדַל אִשָּׁה. מוּתָש. חָמוּשָׁה בְּמִשְׁקָפַיִם

גְּדוֹלִים, שְׁחֹרִים. דָּיֵק עַל עֵינֵי מֶרִי

יְרֻקּוֹת רוֹשְׁפוֹת תַּחַת אָטָד זֵדוֹנִי

בְּשָׂדוֹת לְבָנִים מֵאוֹר מְלֻוָּה בִּכְנוּפִיַת

קִמְּשׁוֹנִים וְיַמְבּוּטִים מִתְרַפְּקִים

מְלַבִּים גַּחֶלֶת אַחֲרוֹנָה שֶׁלּוֹחֶשֶׁת

בָּאֵפֶר שֶׁרַק לֹא יְנֻתַּק הַחוּט. שֶׁרַק.

אֲבָל הָאֵפֶר מֵאַחֲרֶיהָ וּמֵאַחֲרֵינוּ

מִתְאָרֵךְ לְשֹׁבֶל.

חֲבָל.

דצמבר 1977

* * *

ברוך תירוש

שייט ספינת המעפילים האחרונה

 אורכידיאה-נרקיס, אביב 1948

כאותו שודד החוזר למקום הפשע, יצאתי עם בני משפחתי לנופש בפפוס שבקפריסין, על מנת להגיע בשייט לאי 'קרפטוס' מצפון מזרח לאי כרתים, שם פעלתי באביב 1948.

לא הצלחתי להסדיר שיט לקרפטוס, ונשארנו לנפוש בפפוס, אבל אחזור לאביב 1948, כאשר בגיל 19, לוויתי ארצה את ספינת המעפילים האחרונה 'נרקיס-אורכידיאה', ספינת 100 טון מעץ (MARCAB) עם מנוע 'אנסאלדו' קטן ושני תרנים, שהוכנה ע"י אנשינו בנמל נאפולי, אך לא הניחו לי לבדוק את הספינה לפני היציאה, כפי שלימדו אותנו בקורס החובלים של הפלי"ם.

יצאנו, ואיתי האלחוטאי-גדעוני חיים גירון, לימים עורך דין במשרד החוץ, דרך מיצרי בוניפצ'יו (בין קורסיקה לסרדניה) הסוערים, לעבר סלעי חוף 'לה סיוטה', מזרחית למרסיי, שם ציפו לנו בחורשה, 275 מעפילים.

כאמור נתקלנו במיצרים בסערה קשה שטלטלה את הספינה כקליפת אגוז, ואז הבחנו בהעדר GOVERNOR המפחית את סיבובי המנוע כאשר המדחף עולה מעל פני המים, ונאלצנו לעמוד ליד ההגה ולהפחית ידנית את סיבובי המנוע מדי טלטול. הבחנו גם שבספינה היה רק תא בית שימוש קטן, ולמזלנו המכונאי האיטלקי היה גם נגר מיומן, ותוך שעות הוא בנה מעל הדופן, בית שימוש משוכלל, לארבעה גברים וארבע נשים, וחיבר את צינור מי קירור המנוע לשטיפה תדירה של הקרקעית. התברר גם שלא היו לנו עצים להסקת מיתקן הבישול, ומיקו בכור, האלחוטאי במרסיי, נדהם כאשר דרשתי להכין עבורנו כמות של עצים להסקה.

הגענו בחושך לחוף 'לה סיוטה', וגילינו את החורשה, כיום מוקפת בווילות מהודרות, ובזריזות העלנו בשתי סירות גומי את המעפילים, רובם ממזרח אירופה, וגם כמה עשרות מצפון אפריקה ו-30 בית"רים גאים מבולגריה. 

המעפילים הצטופפו באורח מסודר ובאווירה טובה על 8 קומות של דרגשי עץ ללא מזרונים ושמיכות, והרופא מביניהם, בוודאי מוכר לאנשי אל על רבים כפרופ' יז'י לבנטון מתל השומר.  מראש ידענו שבגדי המעפילים נקרעו ואבדו בעת מסע רגלי בחורשות הסבוכות של דרום צרפת, והבאנו איתנו מאיטליה כמות גדולה של בגדים, שחולקה לנזקקים בתחילת מהלך השיט.  למחרת נמסר לי שהבית"רים ממורמרים על שלא קיבלו דבר, אולי עקב השתייכותם המפלגתית.  קראתי לאחראי והזכרתי לו שגם הוא כאשר נשאל, ענה על כל הצעת בגד בנענוע הראש מימין לשמאל וחזרה, באורח המסמל שלילה.

"לא!" הוא זעק, הנענוע האופקי מסמל 'חיובי' בבולגריה.

כמובן שהענקנו בגדים לכל החבורה, והם הפעילו את הניקיון, הבישול והסדר על הספינה, במהלך 12 ימי השייט.  במזל טוב גם נולדו שני ילדים בריאים, והתקרבנו לארץ ללא בעיות מאחר והבריטים כבר התמתנו במאבק נגד ההעפלה, אבל כפי שלמדתי בקורס חובלים של הפלי"ם, השטנו את הספינה בהטעייה, על הקו בין פורט סעיד ללטקייה בסוריה.  המעפילים הורדו בהשקט בקרבת חיפה, והם העניקו לי דגל ישראל כחול-לבן שתפרו מבד סטין על הספינה, וגם אקדח, אך שניהם נעלמו למרות שמסרתים במגמה לתצוגה במוזיאון.

אנשי החוף העלו לנו כמות אוכל קטנה, ובעיקר 144 ביצים, וגם רופא 'יקה' שקבע אז שאסור לאכול יותר מתריסר ביצים ביום.

הרמנו עוגן ושטנו מערבה במגמה לחזור לנאפולי, ולאחר הפלגה לא ארוכה נשמע קול נפץ מחדר המכונות, והתברר שאחת הבוכנות ניזוקה, כנראה מאותה תקלה שכבר ידענו עליה, והמנוע נדם.  

למזלנו נמצא בתחתית הספינה מפרש ישן כמעט רקוב, שהותאם בשעתו למבנה ספינת העץ בת 100 הטונות, ונשכח שרוי במימי התחתית.  בעזרת הצוות האיטלקי המיומן הועלה המפרש המקומט, ופתחנו בשייט מפרש מול הרוח המערבית שכפתה עלינו מסעות ארוכים לסירוגין לצפון מערב ולדרום מערב, כאשר הספינה והמפרש כמובן אינם יעילים בלשון המעטה, והמנוסים בשיט מפרשים, יבינו מה כרוך בהתקדמות ספינה מגושמת נגד הרוח המערבית. אך המכונאי המוכשר והמבטיח, פירק את המנוע, והחל בבטן הספינה בתיקון כללי ממש. 

הימים נקפו, והמזון, כולל הביצים, החל לאזול, וגם המים, ואנחנו 'שעטנו' באיטיות מערבה כאשר המכונאי האיטלקי טורח מסביב למנוע המפורק, מחבר חלקים בהלחמה, מלטש בוכנות ומבטיח שהמנוע אכן יתוקן.  

לאחר 18 יום התקרבנו לאי סקרפנטו, הנקרא כיום ביוונית 'קרפטוס', צפונית מזרחית לכרתים; והחלטתי להיכנס למפרץ ולחפש מים ומזון כלשהו להמשך השיט. מעל הספינה הונף דגל איטליה, וברוח צד נעימה החלקנו על המים השקטים והתקרבנו לרציף אבן, שהיווה למעשה רחוב ראשי בכפר הנידח.

והנה ממול, התקרבת שיירה או יותר נכון תהלוכה של תושבי האי בהנהגת כמרים, נושאים צלבים ופסלים קדושים, ומתקרבים עד לספינה בקריאות רמות באיטלקית.

יצאתי אליהם (חבל שלא היתה אז מצלמה בנמצא) ובירכתי אותם לשלום באיטלקית.

מביניהם יצא אחד הגברים וביקש בקול תחנונים שהצבא האיטלקי יחזור וישחרר את התושבים ממוראות המלחמה בין הקומוניסטים היוונים למונרכיסטים, הפושטים על האי ועושים שמות ברכוש התושביהם, ובעיקר בנשים.

אנחנו לא ידענו אז על המלחמה הנוראה הזאת, ומיד הבטחתי לתושבים ב'הן צדק של ימאי איטלקי', שאם הם ימכרו לי מזון רב ככל האפשר, אשוחח באופן אישי עם מלך איטליה, שכבר לא היה קיים אז, ואבקש את כיבוש האי מחדש. 

התנהל מו"מ ידידותי, והם הביאו כמה תרנגולות וביצים, תפוחי אדמה וירקות ומלפפונים ארוכים שלא ראיתי מעודי, וחששתי שהם מורעלים.  ליתר ביטחון חתכתי קצה אחד המלפפונים ויחד עם זקן התושבים טעמנו, כמובן הוא לפניי, כהבטחה לברית בינינו, ובציפייה להיחלצותם מעונשן של חבורות הלוחמה היווניות.

שילמתי עבור המזון במטבעות זהב ונפרדנו בחיבה וברוח טובה שגם נשבה מצפון, ויצאנו מהמפרץ והמשכנו מערבה בין האיים שמצפון לכרתים, עד שלאחר כמה ימים נוספים סיים המכונאי האיטלקי בהצלחה את התיקון הכללי של המנוע שחזר לחיים טובים, והספינה חזרה לשוט במהירות, בעצם באיטיות של 6 קשר,  עד לקרבת מיצר מסינה שם הצלחנו לסייע לספינת דייג איטלקית שמנועה נדם גם כן, וגררנו אותה לאחד מנמלי הדייג בדרום המגף. 

מהעיסוק בהעפלה עברנו להובלה חשאית של נשק המגן לחימוש ההגנה ואח"כ צה"ל, במלחמת העצמאות, ותקוות כפריי סקרפנטו נשכחה. כך את חטאיי הזכרתי היום, ואני מקווה שתושבי סקרפנטו מצאו ניחומים ורווחה בהפיכת האי ליעד תיירותי, וגם אני אזכה להגיע אליהם לביקור ידידותי עם בני משפחתי המודעים לסיפור האנושי מאיי יוון. 

באחת ההגעות עם ספינת נשק, נפגשתי עם ישראל חרקובסקי, חורב, מוותיקי הפלי"ם, שהוביל בשעתו את הספינה הנודעת 'חנה סנש', והוא סיפר לי שהוא מפעיל את ה'אורכידיאה' להובלת מעפילים חשאית מהמנהרה בקפריסין ארצה. הזהרתי אותו בדבר חוסר ה-GOVERNOR, והוא חייך, טפח לי על הגב, ואמר אל תדאג.

אבל כחודש מאוחר יותר, במהלך סערה, ניתק המדחף מהציר, והספינה עמוסה במעפילים נסחפה לעבר חוף לבנון, מזל שהיה 'גדעוני' על הספינה והוא הזעיק את חיל הים, ומיד יצאה סירת טורפדו (שלל מהבריטים) בפיקודו של חברנו יוסקה אלמוג, (הוא 'יוסקה' מהשיר 'שושנה' ש'על כל הענין התגבר וזמר עליז כה זימר') והוא הגיע במועד וגרר את הספינה לחיפה. לאחר הקמת המדינה, שופצה הספינה ע"י חברת שוהם-צים, להובלת משאות בין לרנקה וחיפה, עד שנגנבה יום אחד ע"י מלחיה היוונים.

ובסיכום, לפני כשנתיים נתבקשתי מקיבוץ עין שמר ללוות 100 בני נוער מהקיבוץ בשיט על הים בספינת 'סבבה' העוגנת בנמל יפו, ולספר להם מעלילות ההעפלה. הגענו לספינה, וההגאי, שעיר מכף רגל ועד ראש, שאל אותי אם באמת עסקתי בהעפלה.

"אבא שלי," הוא הוסיף, "היה מלח על ספינת המעפילים 'אורכידיאה'."

 מיד שאלתי: אתם יוונים?"

 ועם אישורו קבעתי בקול: "אתם גנבתם את הספינה!"

"נכון," הוא אמר, "אבי עם דודי עבדו על הספינה ואני הצטרפתי כילד עד שבאחד הלילות הנענו בשקט את המנוע, ויצאנו מנמל חיפה מבלי שהרגישו בנו. כך במשך שלוש שנים עסקנו בהובלת חמורים מקפריסין למצרים, עד שתפסו אותנו והובילו אותנו לחיפה עם הספינה.   ישבנו שנתיים בבית הסוהר ליד חיפה, ולאחר השחרור הפכנו לישראלים לכל דבר.

זה הסיום לעלילות הספינה 'אורכידיאה-נרקיס'.  

ברוך  תירוש

 (בוטרוס בפלי"ם)

נ.ב.

לאחרונה, לפני הסיפור עם הספינה 'מרמרה' הטורקית, נעצר היווני באשמת ניסיון הברחת מוצרים לחוף עזה.                                                                                                                                           

* * *

רות ירדני כץ

לאכול ב״אדום״ בירושלים

אנחנו הירושלמים זכינו בשנים האחרונות למסעדות ברמה שיכולות להתחרות עם מסעדות מעבר לים. ירושלים מזמן היא כבר לא רק עיר של חומוס, פלאפל וקובה, ומסעדת ״אדום״ היא בין המובילות בעיר ואין כמו לחזור למסעדה מוכרת שיודעים מה מצפה לנו בה.

לקחתי את בן-זוגי שלוב זרוע וחזרנו למסעדת ״אדום״ הממוקמת במתחם הרכבת שיש בו הרבה בתי-אוכל, חנויות יפות למתנות, ספרים, שוק של פירות וירקות אורגאניים וטיילת. ביסטרו ירושלמי שנוגע במטבח האיטלקי, הצרפתי והים-תיכוני, ופירות-ים דגים ובשרים – יש גם יש. ל״אדום״ יש אוסף של יינות מדהים ובנוסף בר אלכוהולי מיוחד. 

שעת צהריים, קיבלה אותנו המארחת, הושיבה אותנו ומספרת לנו שיש עיסקית, מה שידוע לנו. מנה ראשונה ועיקרית ומשלמים על העיקרית. כלומר המנה הראשונה היא בעצם מתנה. הזמנו. שליש כוס בירה, כוס יין לבן ומנות ראשונות: סשימי מדג מוסר. הגיעה צלחת יפה שהמצע הוא ארטישוק ירושלמי ומעל הסשימי, אגסים וסלק כבוש. תענוג לחיך.

מנה נוספת: קערת מולים וצדפות טובעים ברוטב שמנת ובזיליקום. ״הרמתי״ את הרוטב המצויין עם לחם הבית ואמרתי לעצמי כל הכבוד לשף.

עוד מנה הגיעה לשולחן. סטייק טרטר-בקר על טוסט. בן-הזוג שלי, אחת המנות המנצחות שלו היא סטייק טרטר. סטייק טרטר עושים בעיקר מפילה בקר טרי ואני יודעת כמה עבודה מושקעת במנה זו. המנה שהוגשה לנו היתה טובה.

מנה עיקרית. אחרי שלוש מנות ראשונות לקחנו מנה אחת לשנינו וגם היא היתה מצויינת. דג שלם על הגריל והדג היה דניס מוגש עם פירה. 

מנה אחרונה אחת: פרפה חלבה וגלידת טחינה ביתית.

ארוחת הצהריים העיסקית היא מאוד שווה למה שמקבלים. אם הולכים בערב המחיר הוא אחר לגמרי. למרות זאת, מי שמנסה להגיע בערב בלי להזמין מראש לא ימצא מקום בקלות.

שילמנו 200 שקלים ועוד תשר, והיה שווה. השירות היה מעולה, מוסיקת ג׳אז שקטה הושמעה, אוכל משובח, וכדאי למי שאוהב להתענג על אוכל טוב להזמין מראש ולהתארח במסעדה שיודעת לפנק.

דוד רמז 4, מתחם תחנת הרכבת החדש, ירושלים. טלפון: 02-6246242

דואר אלקטרוני: moti.adom@gmail.com

* * *

רוביק רוזנטל

החנטריש תפס זולה על חסקה

הערבית הפלסטינית היא מלכת הסלנג הישראלי. רוב המילים שסיפקה לנו השפה האחות הזו הן מילים שקופות, כלומר, המשמעות שלהן במקור הערבי זהה לשימוש שיש להן בשפה הישראלית. קבוצה מעניינת ורחבה כוללת מילים שעברו שינוי במשמעות ובהגייה, ולהלן מדריך הגלגול הפלסטיני-ישראלי.

בָּאסָה. הכול מוליך אל השורש בא"ס. ריח הבאשה ופרי הבאושים העברי, השורש בו"ס במשלי: "נפש שבעה תבוס נופת", והשורש בא"ס שבערבית הספרותית, הנקשר לתחושות דכדוך. אז זהו שלא. אל תאמר באסה, אמור בַּעְצָה, צ' נחצית, מילת טאבו שפירושה תקיעת אצבע בעכוזו של גבר. המעשה הזה, המרמז על פעילות אנאלית, נחשב להשפלה הקשה ביותר לגבר. למותר לציין שהמילה שזכתה בסלנג הישראלי למשמעות מאיימת פחות הפכה לשורש חדש, ולפעלים כמו לבאס, להתבאס ומבואס.

דָאווִין. מהו דאווין כולם יודעים, דא עקא שאין מילה כזו בערבית. המילה המקורית ארוכה ומרשימה יותר: דאוואווין, והיא ריבוי של דיואן. דיואן הוא טרקלין, ובהרחבה, כינוי לטקסט ספרותי מסורתי. הטקסטים האלה מלאים דברי שבח, תפארת ומליצה ולכן זכו לכינוי דיוואן, ובריבוי כבר הפכו למשל ושנינה. אז למה אנחנו אומרים דאווין? כדברי ע. הלל: דבקה בנו מחלת העצלות.

דוּדָה. הצורך המכרסם הזה לצריכת סם, ולתשוקה בלתי ממומשת כלשהי, נוצר מדימוי. דוּדֶה פירושה בערבית תולעת, ד' כאן היא עיצור נחצי כבד. התולעת המכרסמת בתפוח עברה לכרסם בנפש.

דוּדֶס. משחק שעבר מן העולם, אלא אם כן תורגם כבר לאפליקצייה בסמרטפון. הנוער מקפיץ גזר עץ קצר באמצעות מקל ארוך, והמשחק נקרא בערבית "חַיֶיה דוּדֶה": נחש-תולעת. הנחש (חייה) ארוך, התולעת (דודה) קצרה.

ווָאסַח. מילה רבת גלגולים. במקורה הערבי היא מילת גנאי קשה ופירושה אדם מלוכלך בגופו ובמעשיו. בגלגול אחר היא משמשת לגינוי אדם מתנשא. בשפה הצבאית היא הפכה למילת שבח בתגובה על אמירה מעוררת התפעלות, ואף זכתה למדרש ראשי תיבות: וואללה סחטיין.

זוּלָה. זולה היא מקום מסתור. הוא יכול להיות תמים ולשמש למנוחה, ואילו בין העבריינים הזולה משמשת להסתרת נשק וסמים. אפשר גם לתפוס זולה, כלומר, לתפוס שלווה. בתרבות המזרחית זולה היא גם מתחם מרופד בשטיחים ובכריות לצורכי מנוחה. המקור כנראה מן המילה הערבית זַוואל שפירושה חידלון ואפס מעשה. ויש גם מדרש ראשי תיבות בשפה הצבאית, המתייחס למצב של אי פעילות מתמשכת: זיונים ולא אימונים.

זַפְּטָה. חבטה חזקה ומהירה, שבזכות סבתא זפטה נדמית כמילת יידיש, והיא לא. בערבית: זַבַּט פירושה טיט, וזַבְּטָה היא החבטה-מריחה של הטיט על הקיר.

חַנְטָרִישׁ. הרבה נכתב על מקורה של המילה הזו, שהפכה למילה גנרית של זלזול ובוז. ההשערה שהיתה מקובלת בעניין היא שמקור המילה בערבית: קִנְטָאר (מידת משקל, כ-300 ק"ג)+רִיש (נוצות). כלומר, הרבה נפח, מעט תוכן. הבלשנית חוקרת הפרסית תמר גינדין מצאה הסבר סביר יותר, מן הפרסית, שאולי התגלגלה דרך הערבית: ח'נדֶה-ריש, צחוּק זקן, אדם שמלגלגים על זקנו.

חַסַקֶה. כלי השיט השטוח הזה עבר כמה גלגולים. מקורו בפועל הערבי חַסַכּ שמשמעותו כעס, חַסַכַּה פירושה כעס ועוינות. בשלב הגלגול הבא היתה החסקה לשם של צמח קוצני, ומכאן לאידרה של דג. מכאן קצרה הדרך לחסקה דמוית הדג. אז שנחיה ושנזכה לשוט בחסקה.

חַרְמָן. הגבר שטוף הזימה ורודף הנשים הפך כבר לפועל עברי: לחרמן, להתחרמן ולהיות מחורמן, או מחורמנת. מהיכן הגיע? הדעות חלוקות והאופציות מגוונות. בטורקית חַ'רְמָאן הוא טועם יינות, ואין כמו היין לעורר את החשק. בערבית חַ'ארִם או חַ'רְמָאן הוא אדם בלתי יציב, כמצבו של החרמן. המקור הקרוב ביותר היא הערבית הספרותית, שבה חִרְמָאן פירושה געגועים למגע מיני.

טִיכוֹ. מילת העצמה שהתיישנה מעט, בדרך כלל למצבים שליליים: עייף טיכו, מבואס טיכו, זקן טיכו. על דוקטור טיכו הירושלמי נאמרו רק דברי שבח, כך שלא נראה שיש לו קשר לעניין. המקור כנראה מערבית. טִיחָ'ה הוא טיפש חסר דעת, ובגירסה אחרת עצלן.

לֶבֶּן. המאכל העתיק הזה, ששודרג ליוגורט, הוא גלגול עברי של המילה הערבית לַבַּנ, שבצורתה הנקבית היא הגבינה האהובה לַבַּנֶה. נשארו ממנו רק הלֶבֶּנִיוֹת של מפרץ חיפה. בעברית תקנית צריך היה לומר לֶבֶן, אבל זה ממש לא אותו דבר.

מַטְקות. הספורט הישראלי הפופולרי מקורו בערבית, והמקור הוא בד': מדקה, שפירושה עלי של מכתש שתפקידו לחבוט בגרגירים וצורתו מזכירה את מחבט המטקה/מדקה. השורש הוא דַכַּכְּ, לחבוט, והמילה המקורית היא מַדַכַּה.

מָזֶטִים. המנות הקטנות הללו שאחריהן אין לפעמים יכולת לגעת במנה העיקרית נשמעות יווניות משהו, אבל המקור בערבית. ביחיד: מָזָּה.

ניג'ס. הנודניק הזה נשמע כל כך יידיש, והוא ממש לא. ניג'ס פירושו בערבית הפלסטינית מלוכלך. מדוע דבקה בו היידיש: בזכות הפועל שהוליד את הנודניק, נודשען, לנדנד ולטַרחֵן.

סנאדה. ימי המחנות בתנועות הנוער מזכירים לכל מי שעבר אותם את הסנאדות, מוטות העץ המחודדים שאתם היו מקימים אוהלים וסככות. סַנַד פירושו לתמוך, לסמוך, לשמש מישען.

עָלֶּק. החלופה העברית ל'פסאודו' הלועזי היא יצירה ישראלית על בסיס ערבי. כאשר פלוני מספר על התרברבות של אלמוני לפלמוני, אומר לו פלמוני: אָאלַ לַכְּ, אמר לך. התשובה הספקנית הזו קוצרה אצלנו ל'אָלֶק', וכדי שתישמע ערבית הפכה א' לע'. צירוף מקרים משעשע הוא שבאנגלית מוכר הטיפוס smart alek, אלק הנוכל, המתבסס על אחד אלקס הוג, גנב בריטי מפורסם שפעל בשנות הארבעים של המאה ה-19. לפי הסיפורים הוא פעל עם זונה ושני שוטרים מושחתים, ונפל כשניסה לרמות גם את השוטרים. כאמור, צירוף מקרים.

פִינְגָ'אן. הפינג'אן הסובב לו בשירו של חיים חפר הוא הקנקן בעל הפיה המעוקלת. בערבית ובלדינו פינג'ן הוא דווקא הספלון נטול הידית שנועד ללגימת הקפה. מקור המילה בשתי השפות מן הטורקית.

פְרָאנְגִ'י. מילה של פעם שיצאה מהמחזור. אחד שהולך פראנג'י הוא מי שמהדר בלבושו, לא תמיד בהתאמה לסביבה. פראנג'י הוא בערבית צרפתי, שהתגלגל למשמעות אדם זר, אחד שלא מכאן.

קִישְׁטָה. עם הקריאה הזו נוהגים לגרש חתולים ואורחים לא רצויים, והיא נשמעת יידיש, אבל אין לה עקבות ביידיש. בערבית היא קיימת, אם כי הקשר קצת רופף. קַשְׁטַ הוא גירוד בערבית, קִשְׁטָה או קִשְׁדָה היא שמנת, אותה מגרדים מן החלב.

קָרָחֶנָה. המילה אומצה בהתלהבות בסצינת הטראנס והפכה למילה המתארת אירועים שיצאו משליטה. מקור המילה טורקי-ערבי. פירושה המוקדם הוא בית מלאכה, ומאוחר יותר הפכה כינוי לבית זונות.

שִׁיבֶּר. ככה מדדו פעם, בלי סרגלים, רק עם כף היד הפרושה. מקור המילה הוא במילה הערבית שִבְּר שפירושה זרת. אתרע מזלה והיא נשמעת בדיוק כמו מילה גרמנית: Schieber, ברז מרכזי. אבל אין קשר.

שִׁירְקֶס. שותפות, בדרך כלל לא כשרה, ובדרך כלל במסגרת הביטוי "לעשות שירקס". הנקודה המעניינת היא שמדובר כאן בחיבור דו לשוני. שִׁרְכֶּה היא חברה, הסיומת  –ֶס מקורה ביידיש.

שַׁרְלוּלָה, שַׁרְלִילָה, שַׁרְמוּטָה, שַׁרְשׁוּחָה. ארבעה כינויים לזונות. מקור המילים בערבית, וכל אחת מספרת סיפור שונה. שרמוטה פירושה במקור סמרטוט. שרלילה ושרלולה מקורן ככל הנראה במילה שֻרְל, עבודה, שהרי מדובר באשה עובדת. שרשוחה מקורה בפועל הערבי שַׁרְשָׁח שפירושו לזלזל וללעוג.

* * *

יהודה דרורי

לברית הגנה הדדית: מצרים, סעודיה,

ירדן וישראל

הגיע הזמן שארבעת המדינות הכי מאוימות במזרח התיכון, ישראל, ירדן, סעודיה ומצרים, יחתמו על ברית הגנה הדדית כנגד האיומים מצד האיראנים, דאע"ש, אסאד, חיזבאללה ואפילו: אל-קאידה. הדבר דרוש מכיוון שרוסיה, סין, ועכשיו גם ארה"ב – החליטו לתמוך באיראן כשלטת האזורית על אף היותה מדינת טרור ועל אף התקדמותה לקראת פצצה גרעינית.

למדנו בשנים האחרונות שאין לסמוך על תעתועיו של ברק אובמה במזרח התיכון וגם לא  בהמשך מעורבותה של נאט"ו (בה חברה טורקיה הקיצונית) – לפיכך 4 המדינות הנ"ל יכולות, בחתימה על הסכם הגנה ביניהן, לנטרל את רוב הסכנות המאיימות עליהן ולהוות חזית חזקה כנגד אירן... ואולי אפילו כאשר ישראל מבטיחה מטריית הגנה גרעינית לשותפותיה.

אף שמדינת ישראל חזקה מספיק כדי להגן על עצמה מכל תוקף, ואפילו שמצרים חזקה דיה (וייתכן גם סעודיה), ברית הגנה הדדית תבהיר לכל תוקפן באזור, שהוא עומד בפני קואליציה שתביס אותו במהירות. הדבר יביא ליותר הרגשת ביטחון בארצות אלו, וכגוש, גם כוח המיקוח של הברית הזו כלפי האו"מ, ארה"ב, רוסיה, סין והמעצמות האחרות יהיה בעל ערך רב יותר.

כבר כיום הופשרו היחסים בין 4 מדינות אלו, אמנם לא בפומבי, אולם מגעים ושיחות וחילופי מודיעין נמשכים כבר חודשים רבים ביניהן, כאשר מסיבות מובנות הדבר בינתיים מוסתר מעיני הציבור בארצותיהן. המטרה בברית הגנה הדדית תהיה להעלות את הנושא על פני השטח למטרות הרתעה, והעברת מסר לאזור ולעולם.

ברית ההגנה ההדדית הזו איננה מחייבת דיפלומטיה של "הסכמי שלום" ואפילו לא הקמת יחסי מסחר, תרבות או תיירות בין מדינת ישראל לסעודיה למשל, אבל אין ספק שצעדים בכיוון זה אכן ייווצרו מעצמם במשך הזמן, כאשר קיימת ברית בין מדינות בנושא ביטחוני משמעותי.

יותר חשוב מכול, ברית ההגנה ההדדית הזו תוכל להכין תוכנית פתרון לבעייה הפלשתינית, ואף לכפות פתרון מוסכם על הפלשתינים, וזאת מכיוון שהמורסה הטרוריסטית הזו קיימת בלב ליבה (הגיאוגרפי) של הברית ההדדית המוצעת, והינה ללא ספק, סיכון תמידי, המפריע להרגשת הביטחון האזורי ולשמירתו. יקשה על הפלשתינים להתנגד לפתרון שיוצע בהסכמה ע"י ארבעת המדינות.

סעודיה, מצרים וירדן יודעות היטב שברית עם ישראל לא רק שתחזק אותן ביטחונית, אלא גם תסייע להן כלכלית בפיתוח טכנולוגי ומדעי בנושאי חקלאות ותעשיות מתוחכמות ומה עוד שאין כיום כל עילה לאיבה בין ארבע המדינות, במיוחד כאשר הגורם הדתי-תרבותי (האיסלאם) יצא מגדר הקיצוניות במדינות האמורות. ומכאן,כל מה שנכתב כאן אינו בגדר פנטזיה, אלא נובע מהבנת המצב הגיאופוליטי החדש שנוצר במזרח התיכון.

* * *

זיגי

אנו שולחים לכם פואמה מוסיקלית שנכתבה לכבוד יום הולדתו התשעים של מדריכו של שאול – זיגי, המופיע גם בסרט "ילדים ללא צל", והטביע  חותמו על שאול לאחר המלחמה. יש ביניהם גם קשר מצמרר ומטלטל שמופיע בפואמה. הטקסט נכתב במקורו על ידנו, לאחר מכן שופץ ולאחר מכן תורגם לצרפתית והושר בצרפתית. המלחין והמפיק הוא רוני פורת.

בברכת חג שמח

דליה ושאול הראל

https://www.youtube.com/watch?v=o6rYa4sukKc

* * *

משה כהן

הנדון: פוליטיקלי קורקט

מכובדי,

תרבות הפוליטיקלי קורקט לימדה אותנו לנצור את לשוננו. איש לא יעז בימינו, וטוב שכך, לבקר ערבים, מחשש שיקבל מקלחת צוננים והוקעה קבל עם ועדה כגזען, והחרמה על ידי נשיא המדינה. עיין ערך אמיר בניון.

אולי יכול מישהו להסביר לי מדוע אין אנשים חוששים להשתלח במזרחיים ובימניים, אנשים דוגמת גרבוז, סובול וקסמן וחצרוני?

ולמה אין הערבים חוששים לנאץ ולהכפיש את מדינת ישראל? למה יכול המנהיג הערבי סאיב עריקאת להשוות את ראש ממשלתנו למנהיג דעאש ואת הציונות לדעאש, ואנו שותקים וסופגים? למה הפוליטיקלי קורקט מגן רק על ערבים ולא על יהודים?

אולי אכולים אנו רגשי אשמה גלותיים?  

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

תקוה וינשטוק

חרדים מתכוננים לפסח

נזדמנה  לידי מצגת על תכונת החרדים לקראת הפסח. אמנם החג כבר חלף אך המנהגים הללו לעולם עומדים והם זרים ומוזרים לתל אביבים, כאילו מדובר בפלנטה אחרת. הצילומים עוקבים אחרי עדות החרדים בבני ברק ובעיקר בירושלים, ביניהן העדות הקיצוניות  ביותר, שחבריהן אינם מחשיבים את עצמם כחלק ממדינת ישראל.

בסוף הצילומים רשום: "צילום ומצגת דנצ'ו" – שם שאני מכירה. תודתי שלוחה לדנצ'ו ארנון שהפיק מסכת מעניינת, פותחת צוהר לפסח שונה בעולם  סגור.

אנסה להעלות בכתב את מראות העיניים. נתחיל במודעות:

"ברעיירס שטריימלאך: ניקוי שטראיימלאך לכבוד פסח, להימנע מחשש ח"ו חמץ."

"להיזהר: מי שאכל חמץ ייזהר לנקות היטב את פיו וכן את הזקן והפאות שלא ישארו פרורים עליהם."

הודעה מטעם ועד הכשרות של העדה החרדית: "גם השנה אנו מארגנים על ידי אברכים יראי שמיים הגעלת כלים בשוק מאה שערים על יד המקוה. בימים שלישי, רביעי וחמישי מ-10 בבוקר עד 10 בלילה. כל מה שנכנס לסלסלה – 2 ש"ח. רק לכלים חדשים."

מתקני הטבילה צמודים לקיר החיצון של המקוה וטובלים כלים חדשים במים טהורים לפני ההגעלה – הטבילה ברותחין של הכלים.

גברים עבותי זקן ונערים בפאות במאה שערים נושאים בידיים ובעגלות כלים להגעלה. התור ארוך כאורך הגלות. הכול גברים. לנשים אין דריסת רגל. כבודה של בת מלך פנימה.

גם בפתח תקוה היו לנו "וייסען כֵּילים, וייסען קעסלאך" לפסח, אבל היו אלה בעיקר הנשים והטף משני המינים שהביאו להגעלה את הסירים ואת הסכו"ם, שהיטלטל על חבל ארוך. זו היתה חווייה משעשעת. כלי הזכוכית הושרו באמבטיה – ושבוע ימים לא יכולנו להתרחץ וגם לא לאכול דגים – לקרפיונים לא נמצא מקום אחר לשוט בו.

כמה מצילומי המצגת מוקדשים לקמחא דפסחא שמארגן "עונג שבת ויום טוב", מפעל חסד של חצרות סאטמר ו"תולדות אהרון", החרדים שבחרדים. שלושה ימים לפני ליל הסדר הם  מקיפים בגדרות כחמש מאות מטר מרחוב שמואל הנביא פינת שבטי ישראל. לשטח המגודר מוכנסים מאות טונות (!) של מצרכים לנזקקים. רוב המימון – מתורמים עשירים בחו"ל. אלפי חרדים – שוב על טהרת המין הגברי – עומדים בתור בפתח המתחם. רובם הגדול של חרדי העיר הם נצרכים. בחלוקת המצרכים אין מבדילים בין העדות והחצרות השונות. גם חילונים מוזמנים לבוא אבל הם אינם באים...

את קמחא דפסחא מנהלים מאות מתנדבים בלבוש ירושלמי – קפטנים בפסים. העוסקים ברישום חובשים כובע לבן, הסבלים והמחלקים – כובע ירוק. הכל מסודר ומאורגן. לתחנות החלוקה נכנסים רק לפי פתק שחולק בעוד מועד ועליו מוחתמים המצרכים שיקבל כל אחד: שק בצל, שק מיערן (מירן הוא גזר באידיש אך למילה פירוש נוסף – להתרבות), קרטון ביצים, 6 בקבוקי מיץ ענבים, 1,5ליטר שמן, ותפוחי אדמה כמובן.

בכניסה אפשר לקבל עגלה ומי שמתקשה להסיע את הררי המזון לביתו, יש נערים בטלית קטן המתנדבים לסייע לו. כולם צועדים ב"שדרת תפוחי האדמה", ככינויה של המצגת, כשמימין ומשמאל מתנשאות חומות של שקי תפודים.

אין פסח בלי מכירת החמץ לגוי. חברי בית דין צדק של העדה החרדית – אלה שאינם מכירים לא במדינת ישראל ולא ברב הראשי לישראל – מוכרים את החמץ לגוי שלהם "עבור כל מקהלות העדה החרדית ירושלים."

חסידי "תולדות אהרון", בעיקר הצעירים שבהם, מתחילים לשאוב "מים שלנו" ("שלנו" מלשון לינה: מים שלנו  טהורים, כל הלילה) למצה של מצווה. הם מתקבצים בעין חניה שליד הכפר ולג'ה מדרום לירושלים, מהמעיינות היפים בארץ. המעין מתחיל במעין ניקבה ממנו מוליכה אמה לשרידי נימפאון (משכן נימפות) רומי. באתר נערכות חפירות ארכיאולוגיות והוא מוקף בשלטי "סכנה" וסרטים אדומים, אך כל אלה אינם מונעים ממאות חרדים להגיע לכאן בערב שלפני ליל הסדר ולהכין את המקום לקראת בואו של האדמ"ור שלהם, שישאב מהנימפאון מים שילונו טהורים לפני החג.

ראשונים מגיעים אברכים בקפטנים מפוספסים ופורשים יריעות פלסטיק על אמת המים  לבל יחדור לתוכה לכלוך. הם מביאים גם כדי חרס מכוסים בד לסינון המים וכן  מינשאים שעליהם ידרוך האדמו"ר, לבל יבוסס חלילה בבוץ.

ובבני ברק, סמוך לשעה שלפני הצהריים, שבה אסור יותר להחזיק חמץ, מטיל האדמור ברסברגל לפיד בוער לתוך פח מלא בחמץ שלו, לשמחת חסידיו. את שיירי החמץ מחלקים לילדים. יחד עם החמץ שורפים גם לולבים מחג הסוכות שעבר.

במצגת נראה אדמו"ר אחר מבני ברק, האדמו"ר מדאראג, בודק מכשיר לניקוב המצות – הניקוב מונע את תפיחת הבצק. האדמו"ר מתחיל באפיית המצה של מצווה. הוא יוצק את המים שלנו לקמח המצות, לש את הבצק במו ידיו, מכניסו לתנור, רודה אותו ומוסר את העיסה הגדולה בחתיכות ללישה ורידוד לבחורים העוטים סינרי ניילון. [התיאור נראה לי מבולבל. – אב"ע]. האדמור משגיח על המלאכה ומלווה אותה בשירה. הכול נעשה בחיפזון – אסור שיעברו יותר מח"י דקות מעירבוב הקמח והמים עד לאפייה. זו מצה שמורה. אוכלים אותה ראשונה בליל הסדר ועליה מברכים "שהחיינו".

ועתה, כשהבית כשר ללא טיפת חמץ והתבשילים הכשרים למהדרין מדיפים ריח גן עדן והנשים כבר נופלות מהרגליים מעייפות וגם העני שבעניים יסב לשולחן ערוך, יכולים החסידים להסב לליל הסדר. 

* * *

דורון גיסין

השוטה שעל הגבעה – מיומנו של –

בשנת 1967 כתבו שניים מתוך ארבעת המופלאים את הפזמון שהפך עד מהרה להמנונם של כל אותם אנשים ובהם גם אני שעומדים על ראש הגבעה המטפורית, משקיפים על סביבתם וחשים שלמרות שהם מוקפים מכל עבר בחכמי הדור, מורי נבוכים, מאורות וחכמים שאין בלתם, הרי שמבטם הוא הצלול והנכון מכל המבטים, וטיפשותם ותומתם היא הנכונה והאמיתית ולמרות היותם בעיני כל "השוטים", הם ללא ספק החכמים שבחבורה.

משהגעתי למסקנה וההכרה הנ"ל, השוטה שבי אמר – תן לאחרים להמשיך כי אינך מסוגל להשפיע על דעתם ומחשבתם. זה בזבוז זמן ואנרגיה וממילא לא תצליח להעלות על הגבעה שוטים נוספים. כבר ציינתי בעבר שירשתי ירושה גנטית מאבות אבותיי ההונגריים, ואני מטפח תכונות מעולות ומועילות התורמות ל"שלוות נפש וקור רוח." אך מתוך כל התכונות המורשות, אחת היא הבולטת ואותה אני מטפח לאורך השנים והיא הנרגנות. אין לך כמעט דבר בחיינו במקום זה שאינו מעלה בי את חמתי ומוציא ממני את המיטב שבנרגנותי.

בושה וכלימה מכסים את פניי וחמתי בוערת בי. האין אין מי שיקום ויקרא – המלך עירום.

כל הנוהג במכוניתו בדרכים הראשיות של מדינתנו, רואה את מועד התקרבותם של ימי הזיכרון לשואה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. שולי הכבישים הולכים ומתכסים בדגלי ישראל מרוטים וקרועים. עמישראל מקשט את כלי רכבו בדגלים ואינו שט אל לבו שהרוח "קוטפת" את הדגלונים ואלה קרועים ורמוסים מוכתמים בסימני הגלגלים, מוצאים את מנוחתם בשולי הדרך ולעיתים גם בענפי השיחים שבצידי הדרך. אין מי שיעצור, יאסוף ויציל את הדגלים – דגלי המדינה, שבכל עת אחרת היינו מזדעזעים לו מישהו אחר היה קורע ורומס אותם. אני שלעצמי לא מקשט את רכבי בדגלון בגלל הסיבה הזו. צאו וראו בושו והיכלמו ואולי יהא מי שיעשה מעשה ויחדל מלקנות ולמכור את הדגלונים תוצרת סין. מי שרואה בסמלי המדינה סחורה העוברת לסוחר וליבו גס בו, ראוי שייבוש לו וכלימה תכסה פניו. כשניתן ואיני מסכן את עצמי או נהגים אחרים, משתדל לאסוף את הדגלים המתגוללים ולשומרם בארגז במכוניתי. כן – אני, the fool on the hill,   

     * * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יוסף אורן

האם היה לדור תש"ח גיבור ספרותי?

(המשך הדיון על ספרו החדש של אבנר הולצמן, "מפתח הלב")

בצד העמדה הברורה שביטא בנושא העוול שנעשה לסופרי "דור תש"ח" על-ידי המעטת ערכם של ספרי הפרוזה שכתבו, הציג אבנר הולצמן בספר "מפתח הלב" גם תמיכה בלתי-מסויגת בהכרזתו של חנוך ברטוב "אני לא הצבר המיתולוגי", שאותה הבליט ברטוב במסות אחדות שכלל בשניים מספריו העיוניים: בספר בשם זה שפירסם ב-1995 ובספר "לגדול ולכתוב בארץ ישראל" משנת 2007.

ואכן, ברוב פרקי הספר מגדיר הולצמן כמוסכמה מוטעית את המסקנה שהסיקו חוקרים מעלילות ספריהם המוקדמים של סופרי "דור תש"ח", שבהם סיפרו על נעוריהם בקן התנועה ועל בחרותם בהגנה וכלוחמים במלחמת תש"ח, לפיה גילפו בהם דמות גיבור של דורם והוא: הצבר.

במונח "מוסכמה" התנסח הולצמן כבר בפרק הראשון של הספר: "אחת המוסכמות המוצקות ביותר בנוגע לספרות דור תש"ח היא שספרות זו בנתה וטיפחה גיבור טיפוסי מרכזי אחד: הצבר המיתולוגי, פרי ההילולים של ארץ ישראל. אנדרטה של יופי גברי, נחישות ותעוזה, נאמנות והקרבה, המנוגד ניגוד סימטרי לדמותו של היהודי הישן, הנושא עמו את עקת הגלות, עיוותיה ומכאוביה." (עמ' 24-23), וכך התנסח גם בפרק החמישי "אחת המוסכמות המקובלות שהתקבעו בשיח שנסב על קבוצת סופרים זו גורסת שביצירותיהם חוזרת ומופיעה דמות טיפוסית של גיבור: הצבר המיתולוגי, העברי החדש שצמח בארץ, מנותק ממורשתו היהודית, מנוכר להוריו ולסביו ונבדל מהם בכול, עוין את הגלות, אדיש לשואה ומשתעשע ברעיון הכנעני, עולמו האינטלקטואלי צר ומוגבל והצד הגופני והיצרי גובר בו על היסוד הרגשי והרוחני." (עמ' 105).

הכרה של חוקר ספרות בכיר כמו פרופ' אבנר הולצמן בנכונות ההכרזה של ברטוב "אני לא הצבר המיתולוגי", לא רק בשם עצמו אלא בשם כל סופרי "דור בארץ", כמוה כמתן גיבוי להאשמת כל סופרי תש"ח בכישלון קולקטיבי חמור ביותר, בכך שלא הצליחו לגלף דמות של גיבור המייחד אותם, המייצג את ערכיהם כבני הארץ בהווה ואת חזונם ביחס לעתיד, בספרים הרבים שפירסמו במשך שני העשורים הראשונים של פעילותם בספרות העברית. או בקצרה: תמיכת הולצמן בהכרזת ברטוב כמוה כהכרזה שלא היה כלל גיבור ספרותי לדורו של ברטוב.

היחס ל"נטל הירושה"

נגד הטוענים שסופרי תש"ח לא גילפו דמות גיבור של דורם, ורק חוקרי הספרות המאוחרים בדו מליבם את תכונותיו ואת רעיונותיו של הצבר המיתולוגי, אני מציע להם במאמר הזה לחזור ולעיין ביצירתם המוקדמת בארבע הסוגות של הספרות שבהן כתבו (הסיפור, השיר, המחזה והמסה) וגם בתוכן הדברים שהשמיעו אז בעל-פה בהזדמנויות שונות, ולהשיב אחר-כך תשובות על השאלות הבאות:

האומנם לא גילפו סופרי "דור בארץ" את הצבר כדמות שלֵמוּת של דורם, כיהודי מזן חדש המתייחד בתור "אדם של מקום" שערכיו הם מציאותיים וגשמיים וכשונה מדמות השלֵמוּת של סופרי העליות, החלוץ – יהודי שהיה "אדם של זמן" ואשר עלה לארץ ישראל מכורח היותו נושא על כתפיו את "נטל הירושה" ההיסטורי של העם היהודי לדורותיו.

האומנם לא גילפו סופרי הדור במשך כשני עשורים את הצבר כדמות המבטאת במראה החיצוני שלה ובתכונותיה הרוחניות את כיסופיהם להיות חולייה ראשונה בשושלת של יהודים חילוניים בני הארץ, המופרדת מהשושלת המסורתית-גלותית שהוריהם היו עדיין מחוברים אליה גם אחרי שעלו לארץ-ישראל?

האומנם לא השתעשעו רוב סופרי "דור בארץ" במשך כשני עשורים, בתחילת דרכם בספרות, ברעיונות שנוסחו בשני החזונות "הכנעניים", זה של יונתן רטוש ("העברים הצעירים") וזה של אורי אבנרי ("המִנְשר העברי"), אף שרק מקצתם השתייכו לחוגיהם באופן פעיל?

יתר על כן: תמוהה בעיני הבלטת ברטוב כסופר המתייצב מול בני דורו באותן שנים, סופר אשר "הטעים את עוצמתו של רצף הדורות היהודי ואת משקלו של הרכיב היהודי השורשי בזהותו שלו ובזהותם של בני דורו." (עמ' 10). כיצד לא הבחין הולצמן שאת השקפתו זו לא השמיע ברטוב בפומבי לפני שנת 1970, השנה שבה פרסם את הרומאן "של מי אתה ילד", שהיה הראשון מבין ארבעת כרכי הטֶטְרַלוֹגְיָה הביוגרפית שלו? והן העובדות הגלויות מוכיחות, כי עד שהשלים את הספר הזה לא הציג ברטוב לא בספריו וגם לא במאמריו "מהות צברית אחרת" כאלטרנטיבה לאורי, גיבור "הוא הלך בשדות" (1947), וגם לא לאליק, גיבור "במו ידיו" (1951) של משה שמיר וגם לא לעמיחי וקובי, הבולטים מבין הלוחמים שתיאר ס. יזהר ב"ימי צקלג" (1958).

ואם לדייק: ברטוב החל לבטא ברהיטות את העובדה שהוא "איננו הצבר המיתולוגי" רק בשלב שבו החלו כמעט כל סופרי תש"ח לבצע את המהלך של "החזרה בתשובה" ואת הנסיגה מהאידיאולוגיה הצברית, שאותה ביטאו בסיפוריהם ובשירתם בשנות הארבעים ובשנות החמישים (ראה הפרק משנת 1973 "הפורצים חוזרים בתשובה" שכינסתי ב"שבבים" ואת הפרק משנת 1986 "פרידה מדמות הצבר" שכללתי ב"ציונות וצבריות ברומאן הישראלי" – שניים מספרי הסדרה המחקרית-ביקורתית שלי "תולדות הסיפורת הישראלית").

אמנם אין סיבה שלא להאמין לעדות האישית של ברטוב משנת 1954, במעמד שבו הוענק פרס אושיסקין לספרו השני, "שש כנפיים לאחד", שכבר אז הרגיש אי-נוחות עם הכרזות הזרוּת שהשמיעו רוב סופרי דורו הצברים כלפי היהודי הגלותי, אך אם קוראים בעיון את האסמכתא המוקדמת הזו מתברר שגם בו קינן אז, בהיותו סופר צעיר, לא יותר מיחס אמביוולנטי של "יליד הארץ" כלפי "יהדות הגולה" – כעין רגש אשמה "שבהגיעו לכלל ביטוי יש לו פנים לכאן ולכאן: שנאת המוצא – והכמיהה לשורשים" (ראה בספרו של ברטוב "אני לא הצבר המיתולוגי", עמ' 45), אך ודאי לא תחושה מגובשת שהוא אינו "הצבר המיתולוגי".

יתר על כן: את הרצאתו החשובה "הדיבה הרעה על אדישותנו לשואה" השמיע ברטוב באוניברסיטת ת"א בסוף שנת 1991 וגם את הכרזתו "אני לא הצבר המיתולוגי" השמיע כהרצאה באקדמיה באמצע שנת 1992. ובכל מקרה, המחקר הספרותי איננו יכול לבסס את מסקנותיו וסיכומיו על תקופה ספרותית כלשהי על הצפה מאוחרת של זיכרונות מודחקים של הסופרים וגם לא על שינויים בעמדותיהם לאורך השנים, אלא רק על הטקסטים שכתבו ופרסמו במועדם.

וכך אמרו דוברי הדור

מבחר הציטוטים הבא יוכיח שסופרי תש"ח גילפו בשנות הארבעים ובשנות החמישים של המאה הקודמת דמות שלֵמוּת שביטאה את הרגשתם ואת השקפתם כבני הארץ. לדמות אידיאל זו היתה פיזיונומיה של נעורים נצחיים, נעורים של "דור בארץ אמנם חי" (כלשון שורת השיר מתוך "אני מאמין" של המשורר הנערץ עליהם, שאול טשרניחובסקי, שאותו העריצו יותר מאשר את ביאליק, משורר "המתמיד") – דור שראה את עצמו כחולייה ראשונה בשושלת חדשה, או בקצרה: דור שייחס לעצמו יעוד נחשוני: לגלם דמות של יהודי שונה מזה שייצגו הוריו מדור העליות בעיניו.

תחושה זו של הדור ביטא מתי מגד במסה שהופיעה ב-1950 בקובץ "יבול" ליובלו של שלונסקי : "ביסודה של תמונת עולמו של בן הדור אין אתה מוצא אלא אותו בלבד: זיכרונותיו, חוויות ילדות שלו, אוצר מילותיו. אלה וכיוצא בהם הינם תוצר מובהק של הארץ ושל עשייתה החדשה – אך אין בהם מתחושת רציפות הדורות. הבעיות בהן מתחבט בן הדור, אינן עמוסות משא-לעייפה של דורות קדומים, ואף הדור הקודם האחד – שבוודאי רב חלקו ביצירת הקרקע לעשייה חדשה זו – אינו שותף להן כמעט." (עמ' 353, ההדגשה בציטוט זה ובכל הציטוטים הבאים אינם מופיעים במקור).

על השקפה זו חזר גם משה שמיר מעל הבמה של ועידת הסופרים העברים בשנת 1957: "נבין שהיחס בין דור לדור איננו יחס של סיבה לתוצאה. הגיע הזמן שהדור הרואה את עצמו כסיבה, שהדור המבקש לראות בממשיכיו את תוצאותיו, יחדל מן האשליה התמימה הזאת."

שנה לאחר מכן פירסם ס. יזהר את יצירתו החשובה ביותר "ימי צקלג", שבה העניק פתחון-פה להשקפה של הדור בפי אחד מגיבורי הספר: "אם יש בנו דבר של ממש – הריהו דווקא בהיפוך ממה שביקשו מאיתנו - - - ודוגמא: אהבת העם היהודי! הה, כן. בוא רגע ונדבר בזה. העם היהודי! איזה עם יהודי? אהבת העם היהודי! מי אוהב אותו? הלא אנחנו נמלטים כניכווים מפני כל מה שהוא יהודי וזה כבודנו וזקיפות שידרתנו. ותדעו במפורש, אחת ולתמיד: אנחנו בוחלים בכל מה שגם ריח-ריחו כזה. החל בשיעורי ההיסטוריה היהודית מנהגי גלות ובאידיש בכללה - - - מנערים חוצננו במפורש, מכל שייכות שהיא, לא רק ממה שריח דת או מסורת לו, מכל מה שקורין לו 'רגש יהודי', כולל חזנות, מטעמי-דגים וטקסי-הלוויות – כל אותה תַּבְחֵלה מוּקְצה מחמת שׁוּמָן עָפוּשׁ – אלא גם מכל מי שבא לתבוע בכוח זכויות יִחוּס או כיבוד רגשות מאז 'העלייה השנייה' ועד 'תולדות ההגנה'." (עמ' 375).

ועוד לוחם מלוחמי צקלג השלים את דברי קודמו ואמר, שהוא וחבריו שנולדו בארץ "בחורים בלי יִחוּס-אבות המה, רק יִחוּס אב להם, וכל הקודם לעליית אבא – חשכה, עד ימי דוד המלך." (עמ' 556).

כדברים האלה ממש השמיע ס. יזהר בשם עצמו בנאום שלו בוועידת הסופרים העבריים שהתקיימה בבית הסופר בת"א בשנת הופעתו של "ימי צקלג" (1958). בדבריו אישר יזהר את קיומה של זיקה גנטית לאב ("ייחוס-אב"), אך שלל הרגשת קשר מחייב כלשהו אל הרצף ההיסטורי של שנות הגלות ("ייחוס-אבות") – מחשבות שזהות להן השמיעו גם סופרי תש"ח האחרים בכתב ובעל-פה כעשור שנים לפני מלחמת השחרור וגם כעשור שנים אחרי ייסודה של המדינה.

מהי "דמות שלמות"?

אף שאישית אני מזדהה עם השקפתו הנוכחית של חנוך ברטוב על הרציפות שחייבת להתקיים בין הדורות (השקפה שנתתי לה ביטוי בשתי "הגדרות הזהות" שהוספתי בסוף ספרי החדש "מוקדים חדשים בשירה העברית"), אינני יכול להתעלם ממובאות אלה המעידות שהיה לסופרי תש"ח גיבור ספרותי בשני העשורים הראשונים להצטרפותם לספרות העברית, ושהוא כלל לא היה רק "מוסכמה" של חוקרי הספרות העברית. ואשר להכרזתו של ברטוב "אני לא הצבר המיתולוגי", היא חשובה כעדות אישית מאוחרת של אחד מסופרי תש"ח, שאי-אפשר להחיל אותה באופן גורף אחורה על היצירות שפירסמו כל סופרי תש"ח האחרים בשנים שבהן הזדהו כ"דור בארץ אמנם חי", כאשר עדיין השמיעו בקול ברור את חזונם הצברי.

מאליו מובן, שאין כל ערך לטענה של ברטוב (שגם חיים גורי השמיע אותה כעבור שנים) שאין למצוא בבני דורו אפילו אדם אחד שהיו בו כל התכונות הגופניות והרוחניות שיוחסו לצבר הספרותי. ברוח צמד המונחים שתרם אחד-העם ב"משה", אחת מהמסות היותר מזהירות שלו, ניתן לקבוע את המסקנה הבאה: אם מחפשים מימצא ארכיאולוגי לדמות שלמות ספרותית, כדי להוכיח שהיתה קיימת אי-פעם באופן גשמי בממשות, מכים מראש את הספרות היפה שוק על ירך ומבטלים את אמיתותן ההיסטוריות של תכניה, שהם כידוע תכנים רוחניים בלבד.

מוטב להניח לספרות לומר את דברה במישור הרוחני, שהרי למטרה זו, לרומם את רוח הדור, היא נכתבת. כל עם זקוק לגיבורים כדי להזדהות איתם וכדי להידמות אליהם. ולכן, ספרות לאומית מגלפת מדי פעם דמות שלֵמוּת חדשה בהשפעת אירועים היסטוריים חשובים בתולדות העם.

ואכן, בעת החדשה גילפה לנו הספרות העברית שורה של דמויות שלמות: "המשכיל" בתקופת ההשכלה (אדם בצאתו ויהודי באוהלו, בהגדרת יל"ג), "התלוש" בתקופת התחייה (הפותר את תלישותו בשלילת הגלות ובשיבה לציון) ו"החלוץ" בתקופת העליות (המקדים לעלות לציון כדי להכשיר אותה לשיבת העם כולו אל ארץ אבותיו). במסורת זו גילפו גם הסופרים בני הארץ את "הצבר" כדמות שלמות כדי שתבטא את ערכיהם ואת חזונם. באיש מבני הדור לא היו כל התכונות ששיקעו בדמות הצבר, אך כולם התאמצו להידמות לצבר בפעילותם במחתרות, בבריגדה ובמלחמת תש"ח.

הצבריות טרם חלפה מהעולם

מדוע כה חשוב לעורר מחדש את השאלה "האם היה לדור תש"ח גיבור ספרותי?" – שאותה הצגתי בכותרת המאמר הזה?

על שאלה זו אני יכול להציע שלוש תשובות:

התשובה הראשונה היא ספרותית-רעיונית: אם מוחקים את הצבר מתולדות הספרות העברית, עוקרים מתוכה את רצף הגלגולים של המותג הילידי-חילוני ששגשג בספרות העברית בתקופת פלשתינה-א"י המנדטורית ובשנות המדינה – מותג שהצמידו לו ארבעה כינויים שונים: "בן הארץ" (מגלם היְלידִיוּת), "צבר" (מבטא חזונה של הצבריוּת), "עברי" (הוגה חזון הכנעניוּת החילונית כפתרון להשכנת שלום במרחב השֵמי) ו"ישראלי" (המטיף לאותה מטרה בעזרת החזון הפוסט-ציוני של הישראליוּת החילונית: להפוך את מדינת ישראל ממדינת העם היהודי למדינת כל אזרחיה, ובפועל: הפיכתה למדינה דו-לאומית).

ארבעת הכינויים של המותג הילידי-חילוני התפתחו זה מזה וכולם מעידים על תקלה שהתרחשה לספרות העברית בדורם של סופרי תש"ח, שהתבטאה ביצירתם בנטייה גוברת להתכחש לזהות היהודית ההיסטורית (ראה הדיון בספרי "זהויות בסיפורת הישראלית" משנת 1994). נטייה זו התבטאה ממלחמת ששת הימים ואילך אצל סופרי המשמרות הבאות ("הגל החדש", "הגל המפוכח" ו"הקולות החדשים") במאמץ נחוש להטמיע בספרות הלאומית השקפות קוסמופוליטיות, הצצות חדשות לבקרים בספרות העולם (כגון: פוסט-מודרניזם ורב-תרבותיות), ובניסיונות להציגן כהמשך לגיטימי של הספרות העברית לדורותיה.

התשובה השנייה היא פוליטית: אם מציגים את הצבר רק כדמות "מיתולוגית", שלא ייצגה התגרוּת ברגשות ובערכים לאומיים-ציוניים שהשתלטה במשך כשני עשורים על דור סופרים שלם (עד שהם עצמם חזרו בהם ממנה), אלא כמין "מוסכמה" חסרת-שחר שחוקרי ספרות בדו אותה מליבם, מפקירים את הספרות העברית הנכתבת כיום להשתלטותה של ספרות פוסט-ציונית, לספרות המטיפה לשנות את צביונה של המדינה ממדינת הלאום של העם היהודי למדינה חילונית-דמוקרטית. אין זה מקרה שסופרים צעירים כותבים כיום בעיקר עלילות דיסטופיות (הדיסטופיה היא היפוכה של האוטופיה), עלילות הזורעות ייאוש ומנבאות את קריסתו של המפעל הציוני בארץ-ישראל. דמות הגיבור החוזר בעלילות כאלה היא דמותו של "הישראלי", הגלגול הרביעי והקיצוני ביותר של המותג הילידי-חילוני, שהיא דמות המעוקרת כבר מכל היסודות הלאומיים-ציוניים שהובלטו בדמויות השלמות של הדורות הקודמים בעת החדשה ("המשכיל", "התלוש" ו"החלוץ") ואשר היו עדיין איתנים למדי גם בדמותו של "הצבר".

והתשובה השלישית היא לחלוטין ספרותית: גם אחרי שדמות הצבר כבר מיצתה בהדרגה את תפקידה בספרות עד שנות השישים, לא התבטלה אצל קוראיה של הספרות העברית הציפייה שהסופרים החדשים, אשר התחילו להתבלט בספרות מתחילת המאה הנוכחית, יגלפו דמות שלֵמוּת חדשה שתגלם בערכיה ותבטא במחשבותיה את חזונו של הדור הנוכחי. כלומר: מאחר שהספרות העברית היא ספרות לאומית היא זקוקה בדחיפות לדמות שלֵמוּת חדשה – לגיבור שאיתו יוכל הקורא העברי להזדהות ואליו ישאף להידמות – אחרת תמשיך להיות תקועה בבינוניות סתמית, חסרת תכלית ודלת ערך, שבה היא תקועה כבר שנים רבות, רבות מדי.

ולכן ההכרזה של ברטוב "אני לא הצבר המיתולוגי" היא לא רק הכרזה שגויה, אלא גם הכרזה מזיקה, שהרי אם יימחק "הצבר" מרצף דמויות השלמות שנוצרו בספרות הלאומית, יחסר לסופרים החדשים הללו דגם שלֵמוּת, שמתוך התנגדות לחזונו הילידי-חילוני, חזון שבמשך כשני עשורים סטה באופן מסוכן מרעיון רציפות הדורות, יוכלו לגלף את דמות השלֵמוּת המתוקנת הנחוצה לדורם, דמותו של יהודי לאומי-ציוני הגאה ב"יִחוּס האבות" שלו. ואם תיקון כזה לא יתממש ביצירתם של הסופרים החדשים, אז גם אם יפרסמו הרבה ספרים, עלולים הם להיחשב בעתיד כ"דור מָחוּק" בתולדות הספרות העברית לדורותיה.

     * * *

יוסי לנגוצקי

דברים לזכרו של תא"ל אברהם ארנן

אתחיל באפילוג ואומר כי תרומתו של תא"ל אברהם ארנן, שלזכרו אנו מכונסים כאן היום, הינה לדעתי התרומה המשמעותית ביותר שהעלה איש כלשהו לקהיליית המודיעין הישראלית.

רבים וטובים חידשו, קידמו, שיפרו ותרמו לקהילייה, איש איש בגזרתו ובדרכו, אך הזרע שנזרע ע"י אברהם לפני כשישים שנה, השתיל שעליו סוכך בפני קטני-אמונה וחורשי-רע, שורשיו העמוקים של העץ הענף וסוככו רחב-המוטה, הפכו עם השנים לסאגה בעלת מסה קריטית ייחודית בקהיליית המודיעין הישראלית.

מטבע הלשון השגורה: "אברהם ארנן – מייסד סיירת מטכ"ל," ממעיטה ממשקלה האמיתי של תרומתו, בכך שהינה חושפת רק את קצה הקרחון. שהרי חזונו ופועלו של אברהם כוללים את כלל מערך המבצעים המיוחדים, שהינו מארג משוכלל של מחקרים יעודיים, תכנוני מבצעים רבי תעוזה ודמיון, פיתוחים טכנולוגיים המצויים בחוד תער המדע, כשיישומם בשטח מבוצע ע"י לוחמי סיירת מטכ"ל ואחרים.

מערך המבצעים המיוחדים (מ.מ.) העכשווי הינו פועל יוצא של חזון שניצת במוחו של אברהם, שהנהיג, סחף והגשים את רעיונותיו ותפיסותיו. אברהם המהפכן, חוזה ומגשים יחיד-סגולה, ניחן לא רק בדמיון ויצירתיות פורצי-דרך, אלא גם בקשיות עורף, עקשנות, נחישות ודבקות במטרה שהיו מצויים, מעל ומעבר לכל סקלה מוכרת. אלמלא כל אלה, לא היינו מצויים כאן היום, במציאות המ"מית העכשווית.

תכונותיו אלה של אברהם, שהינן לדעתי תנאי הכרחי להשגת יעדים שלא יאומנו, הקימו עליו לא-אחת מתנגדים ואפילו אויבים, שלא השלימו עם דרכו לאחר שלא הסכינו לרדת לעומק גדלות רעיונותיו ומעשיו, של אברהם.

נתמזל מזלנו שבמהלך השנים עמדו לצידו של אברהם פונקציונרים מרכזיים בצה"ל ובאמ"ן, שסוככו עליו ואיפשרו לו ליצור את המבואה דרכה הגענו עד הלום.

את אברהם ומשפחתו, כמו גם את דליה אשתו ומשפחתה, הכרתי בהיותי במקורי ירושלמי, אך היכרותי היום-יומית, הצמודה ממש אליו, החלה לאחר מלחמת ששת-הימים, כאשר שימשתי במילואים כמפקד סיירת, שעה שקטעתי את לימודי הדוקטורט בגיאולוגיה והתנדבתי לבצע את אימוני הסיירות בצה"ל.

היה זה אברהם ששיכנע אותי ב-1969 בהיותו רמ"ח איסוף – שוות ערך ל"חטיבת ההפעלה" הנוכחית באמ"ן (להצטרף אליו ולהקים במסגרת מחלקת איסוף אלמנט ייחודי, שלא היה קיים קודם לכן, הוא זה המוכר לכם כיום כמחלקת מ"מ) – וכך זכיתי לחונכותו של אברהם, אשר חרף היותו איש ממוקד וצנטרליסטי "פר-אקסלנס" – שאינו נותן לאף פרט לחמוק משליטתו, הרי שהעניק לי מרחב מחייה וחופש פעולה מירבי. מרגע שהשגתי את אמונו וחדרתי לליבו, זכיתי לגיבוי ולתמיכה מסיבית ביציקת, בניית וביסוס התפיסה החדשה, בה מופעל מערך המ"מ ע"י גוף מטה מיוחד, המצוי במחלקת איסוף דאז, שבראשה עמד אברהם, מי שפקד קודם לכן הן על סיירת מטכ"ל, הן על היחידה הטכנולוגית-מבצעית היא יחידה 432 דאז, יחידה 8153 דהיום.

א-פרופו מחלקת איסוף. רק לאחרונה שמעתי מתא"ל (מיל.) גיורא זורע, מי ששימש כמפקד סיירת מטכ"ל בראשית שנות ה-70, את הסיפור הבא: ערב מינויו של אברהם לרמ"ח איסוף (כמחליפו של האלוף אלי זעירא), שאל גיורא (שהיה אז מפקד צוות) את עודד זך, אחד מבכירי מהנדסי היחידה הטכנולוגית – האם לדעתו יהיה מינויו של אברהם "טוב ליהודים."

על זאת ענה לו עודד: "אינני יודע עד כמה זה יהיה טוב ליהודים, אך אני בטוח שזה יהיה רע מאוד לערבים!"

דרכים רבות לתאר את דרכו של אברהם, מי שהכניס אותי, ואני מצטט, ל"קודש הקדשים של אמ"ן" ולהקמת המ"מ, כמו גם כפה עליי בהמשך לקבל את הפיקוד על היחידה הטכנולוגית-מבצעית, עליה פקדתי כחמש שנים.

כשאני מנסה לסכם את מורכבות תכונותיו, שהיו בחלקן ניגודיות, אני נזכר באירוע פוקח עיניים הבא:

בשנת 1971 נסענו, אל"מ מנחם דגלי ז"ל, מי שהיה באותה עת מפקד סיירת מטכ"ל ואנוכי, לבקר את אברהם בבית ההבראה של צה"ל בנהריה, לאחר שאברהם החלים מניתוח מוח. כשהגענו לבית ההבראה מצאנו את אברהם נרגש.

"חברים! דדו ביקר אותי לאחרונה והעניק לי את ספר-הספרים! ספר על החיים האמיתיים! חובה! חובה עליכם לקרוא אותו מיד."

היה זה ספרו של מריו פוזו "הסנדק", שהוסרט בהמשך.

נרעשים מדברי אברהם התנפלנו על הספר וכך נחשפנו למוטיבים האוניברסאליים שריגשו כל כך את אברהם:

"הנאמנות כערך עליון בכלל ולמשפחה ולשבט בפרט." " מנהיגות ללא פשרות וללא עוררין." "החיים כמשחק שח-מט רב מהלכים." "הסבלנות והעורמה כתנאי להצלחה." ועוד...

וכך הענקנו לאברהם, בהומור ובחיבה את שם הקוד: "דון אברהם."

עם חלוף השנים אני מצר שלא בחרנו בקוד בעל קונוטציה אחרת והוא "האדמו"ר אברהם" – "אדוננו מורנו ורבנו" – המנהיג מורה הדרך שעומד, מנחה ומכוון את חצר חסידיו הנאמנים.

"איש של אנשים" היה אברהם, או אם תרצו "צייד כישרונות" כשהוא נותן עדיפות גבוהה לאיתור אנשים שסומנו על ידו כ"מבטיחים" לתפקידי מפתח, במנעד היחידות שהופקד עליהן.

אברהם נהג ל "סמן" לוחמים ופונקציונרים אחרים, לא אחת בשלבי התפתחותם ההתחלתיים ולטפחם באמונה כי בכך הוא יוצק את יסודות ההצלח ה העתידית למימוש הבלתי אפשרי. וכך גדלה והתעצמה "חצרו של אברהם". נאמנותו של אברהם לפקודיו, לא כל שכן לחבריו, היתה למופת ולשם דבר.

אברהם, מי שנמנה על לוחמי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, הוא גדוד "הפורצים" בקרבות הדמים שבאזור ירושלים, "הפורצים", שם כה מסמל את המשך פועלו של אברהם! (אברהם, מי שהקים ופקד על סיירת מטכ"ל, פקד במהלך מסלולו לתפקיד רמ"ח איסוף גם על היחידה הטכנולוגית-מבצעית. זאת אמנם לכשנה בלבד, אך במהלך תקופה קצרה זו הטביע חותם משמעותי על היחידה עצמה ועל הקשר הגורדי שבינה לבין תאומתה, היא סיירת מטכ"ל.

הגעתו של אברהם ליחידה הטכנולוגית, כשהוא נעדר כל רקע טכנולוגי-מדעי-אקדמי, גרמה ביחידה לתהליכים טקטוניים, שבירת מוסכמות ופריצות דרך טכנולוגיות. אברהם הצטיין בכפירה ובאי-קבלת המענה: "זה בלתי אפשרי!" "זה לא ייתכן" וכיו"ב. בלהט אמונתו בצדקת דרכו, סחף אחריו את אנשי היחידה הטכנולוגית והוכיח כי כוחה של האמירה "רק המעז מנצח" אינו רק בלחימה אלא גם בתחומי המדע והטכנולוגיה. כדרכו טיפח אברהם, גם ביחידה הטכנולוגית, חסידים אדוקים, כשהוא מרעיף עליהם את הערכתו וזוכה בחוזר לחיבה וכבוד רב.

הלן סיפור חביב, ששמעתי מאברהם לא אחת, כשסיכם בהומור עוקצני את ניסיונו ודעתו כביכול על מהנדסים. בבוקר כלשהו התעורר שיח' בדואי בעמק בית שאן כשלנגד עיניו ניצב יישוב "חומה ומגדל", שהוקם במהלך לילה אחד. יצא השיח' עם חבורתו הקרובה לבקר ביישוב החדש וזכה שם לסיור מודרך. "זהו המגדל עם הפרוז'קטור" ו"זהו קיר המגן" וכדומה.

לפתע שבו עיני השיח' חבורת מודדים המתנהלים באזור שסמוך ליישוב, נושאים מוטות, סרגלים ומכשירים אופטיים למיניהם.

"שוּ הָאָדָה?" שאל השיח' את מארחיו.

"הָאָדָה מוּהַנְדֶס."

"שו האדה מוהנדס?" הקשה השיח', ועל זאת נענה ע"י המארח: "המוהנדס מודד לנו את הדרך שנבנה כאן בהמשך."

השתתק השיח' לשנייה, הגיב ואמר: "וואלה! ואצלנו שולחים לכך את... החמור."

אברהם ארנן!!!

עוקר-הרים! מנהיג סוחף! פורץ דרך! דוֹן­-אברהם! האדמו"ר – אברהם! זה 35 שנה שאברהם איננו עימנו אך תוצאות חזונו ופועלו עולים ופורחים, בועטים ופורצים – ומרימים תרומת ענק לביטחון העם היושב בציון.

יהי זכרו ברוך!!!

יוסי לנגוצקי (אל"מ, בדימ'(

רע"נ מ"מ  1969-1971

מפקד יח' 432 1971-1975

רמ"ח איסוף 1975-1976

19 באפריל 2015

אלי מייזליש

1. יום העצמאות 2048

בעוד 33 שנים, תחגוג ישראל 100 שנים להולדתה.

היות ואהיה כבר שוכן עפר, אני מסוגל היום בסה"כ רק לצפות מהצוהר של 67 שנות המדינה, איך תיראה המדינה בה נולדתי לפני 84 שנים.

לעקוב 67  שנים יום אחר יום מה יהיה מחר, הוא הובי הכי נחשק בעולם; ובפרט שנה אחר שנה. אני בטוח, כי כל בני גילי ילידי הארץ שעדיין חיים ושצעדנו יחד עם המדינה צעד אחר צעד, מבינים טוב יותר את מה שנעשה כאן מכל היסטוריון עול ימים. מי שלא רכב על חמור בשנות ה-30 בחולות הכפר, וכל מה שראה סביב זה גבעות כורכר עריריות או פרדסים ללא קץ, וכיום נוסע בטויוטה כסופה 130 קמ"ש בכביש 6 מבאר-שבע לתל-אביב ב-50 דקות, פשוט אינו מבין מה יקרה בעוד 33 שנים.

לא רק שהנופים השתנו; ובמקום גבעות חול או כורכר שוממות, עומדות ערים חדשות שבניינים בני 30 קומות צומחים שם לגובה כפטריות יום אחר יום, וכבישים בני 6 מסלולים מחברים ביניהן, אז פשוט צריך להבין כי שום דבר לא יפתיע אותנו; אם למשל בעוד 33 שנים יצמחו לצוללות הגרעיניות שלו גלגלים והן יוכלו לעלות ליבשה ולירות טילים בגודל עיפרון בדיוק של סנטימטרים כדי להרוס בטהרן את בניין הממשלה, לך תדע לאיזה גובה יגיעו הבניינים.

אם היו באים למשה שרתוק [שרת], שהיה תלמיד גימנסיה הרצליה ברחוב אחד-העם, והיו אומרים לו שהבניין האגדי והארמוני ייהרס ובמקומו ייבנה מגרד שחקים [מגדל מאיר] בן 36 קומות, הוא היה עונה: "אדוני הצעיר, הינך מפורע. בניין זה הוא ההיסטוריה של עם ישראל בארצנו..."

כיום בארץ מונה האוכלוסייה היהודית ששה ורבע מיליון יהודים – יותר מפי עשרה מיום העצמאות 1948 לפני 67 שנים. בשמיים מסתובבים לוויינים יהודיים תוצרת ישראל, וצבא ישראל הוא האדיר והחזק ביותר במזה"ת, מול מיספר מדינות ערביות המונות יותר מפי 20 מאוכלוסיית ישראל. וכל זה ב-67 שנים תחת מתקפות ערביות שאנן פוסקות.

אז מה כל כך קשה לנבא את זוהר המחר בעקבות העבר?

אבל קשה. לא בשל איומי חרם, לא בשל החמאס או האיראנים והחיזבאלה, אלא בשל קוצר הראות של כמה מטובי אנשינו שחוזים חלום בלהות לעתידנו. הנה רק ציטוט קצר מעיתון של היום [יום הזיכרון] מאחד מוותיקי עיתון "מעריב" [אברהם תירוש בן ה-77] הכותב ממש היום את המשפט להלן:

"מדינת ישראל היא עדיין מדינה שהשאלה אם תשרוד לאורך ימים תתבלה ותאבד כזוג נעליים..."

שימו לב: כזוג נעליים.

אתה תירוש טיפש. "עדיין" אתה מתאונן? ומתי תהיה בטוח? מתי? תגיד מתי תהיה בטוח? הרי 77 שנים אתה חי עם עשר שנים לפני הקמת המדינה כשהעם היהודי איבד בכל יום 30 או 60 אלף נפשות באושוויץ או מכות בקת רובה מידי קלגסים בריטיים בארצנו, שהיה צד מעפילים ספוני ספינות טרופות עם משחתות ותותחים ועוצר אותם בקפריסין. היום? כששערי הארץ פתוחים ואין אפילו ממזר בריטי אחד בארץ – אתה מהסס?

בעוד 33 שנים יהיה תירוש בן 110. קשה לי להאמין שיזכה לכך, אבל בוודאי יזכה לעוד 10 או 15 שנים, והוא יוכל לראות צעדי ענק לקראת יום הולדת 100 של ארצנו שתהיה בוודאי הרבה יותר גדולה מזו של היום  בהכול. לא רק לוויינים יהודיים בשמיים ובניינים מרקיעי שחקים ומיליוני יהודים נוספים, אלא פאר העתיד של העולם כולו ייקבע כאן; במעבדות שלנו. שיטיסו לא רק לוויינים לחלל לעומקי הגלקסיות, אלא ודווקא בעתידנות תרבותית שתתן משמעות אנושית גרידא לאותו עולם של שנת 2048. ההיפך מהרצחנות האיסלמיסטית של הדאע"שים למיניהם כורתי צוואר אדם בבגד אדום שבבא היום יחוסלו דווקא בידי אנשינו.

תירוש אינו בודד. טורים טורים בעיתונים מלאים בכל יום בכי ונהי על אלפי מודעות האבל שתתפרסמנה או-טו-טו מחר, מחרתיים או בעוד 100 שנה. "הלנצח תאכל חרב?" – הם שואלים. נצח? אפשר לחשוב כי 67 שנים בחיי אומה הן נצח. ביום קרב אחד על נהר הסום במלחמת העולם ה-1 נהרגו 60 אלף חיילים בריטים. 6 אוגדות ביום אחד, יותר מכל הצבא הסדיר שלנו. ביום אחד. פי שלושה מכל חללי ישראל ב-100 השנים האחרונות ואף ממזר בריטי לא בכה בעיתון האם אנגליה תשרוד את אותה מלחמה. אף אחד. והיא ניצחה. 

ישראל 2048, תהיה מופת לאדם. היא תוכל להציע אלטרנטיבה כאן לכל אדם שיורק על האנטישמים. היא תהיה בת היצע לכל שוחר אמת ותרבות ותדע לגדוע כל יד באיבו שתאיים על מדינת היהודים.

ישראל 2048 – אפילו כאי הבודד והשפוי באזור, תהיה כה חזקה ששום איום לא יהיה כדאי.  והמלצה כאן לתירוש ודומיו שיפסיקו לבכות.

וזאת היא ישראל שתהיה ב-2048.

2. מהן תוכניות השמאל באופוזיציה?

ומהן היו השאיפות שלו?

9 ימים לפני הבחירות פרסם 'המחנה הציוני' את המצע שלו. אני בספק אם חוץ ממחברי המצע, איש –  כולל חבריו של הרצוג, קרא אותו. 

החוברת נועדה רק למטרה אחת; להתריס מול הליכוד: "אפילו מצע אין לכם... בואו ותקראו את המצע שלנו, הוא פותר את כל הבעיות במדינה."

ובכן. מה היתה המטרה לחבר מצע אקספרס שבוע לפני הבחירות, כשכל מחנה הדוברות ומחברי המצע ידעו כי המטרה היא 'כיסוי תחת' וכן אין להרצוג שום מושג או אנשי ביצוע ליישם את המצע שהוא ארוך יותר מהברית החדשה.

הנה מה שהרצוג אמר אז [מילה מילה]:

"נתניהו כושל ואינו מציג מצע. מולו יש ברירה אחת: המחנה הציוני. רק ראש ממשלה [כמוני] יכול ליישם את התוכניות המפורטות במצע. אני ביצועיסט וב-100 הימים הראשונים איישם 3 עקרונות: 1. תוכנית טרכטנברג עם מענה למשבר הדיור. 2 הידוק היחסים עם ארה"ב. 3. התנעת תהליך מדיני על בסיס פלטפורמה אזורית. אני אביא שינוי של רוגע אחדות ותקווה שהאזרחים זקוקים לוץ"

זה הרצוג.

לא אכנס לא לדיון ולא לוויכוח עם הרצוג שכל דבריו הם קשקוש מקושקש. רק שאלה: מה זה "תהליך מדיני על בסיס פלטפורמה אזורית"? מישהו יודע? מי באזור כאן יעלה על הפטלפורמה שלך? לבנון? סוריה? עיראק? מי? תימן? או שאתה מתכוון לסעודיה שצריכה אותנו. ממש. אולי גם למכור לנו נפט? 

פילוסופיה קלוקלת מלאי אבסורדים לוגיים.

ממתי ראש ממשלה במדינה פרלמנטרית ולא נשיאותית, כמו צרפת או ארה"ב, ראש ממשלה הוא ביצועיסט? מהו? מנכ"ל מדינה או מנהיגה.  

יש אומרים כי בחשאי מנהל הרצוג מגעים להיות שר החוץ בממשלת איחוד. אז מדברים. זו שאיפה של אחד שהצהיר כל מעל כל במה "אני ביצועיסט"! מה תבצע אפילו כשתהיה שר החוץ? והוא לא יהיה.

להרצוג מתו השאיפות. אם יהיו בקרוב פריימריז במפלגת העבודה יעוטו כמו עכברושים מהחור כל דיכפין לסלק אותו.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 * פעם היינו מורחים גבינת קוטג' 5% של תנובה בסכין על פרוסת הלחם. לאחרונה – "מורחים" בכפית נוטפת מי גבינת קוטג' 5% של תנובה.

ועדיין היא גם מתחילה להחמיץ לפני תאריך פג התוקף.

* משה גרנות: אהוד היקר, ראיתי שאתה מטיל ספק בדבריו של נעמן כהן על כך שמחצית מיהודי רומניה נספו בשואה. ללא ספק, נעמן כהן צודק: אחרי מלחמת העולם השנייה, רומניה הרחיבה את גבולה, "רומניה הגדולה", אליה נספחו האזורים הבאים: צפון בוקובינה, בסרביה (מולדובה), באנאט ודרום דוברוג'ה. ב"רומניה הגדולה" היו כ-800,000 יהודים. רוב טרנסילבניה עברה במלחמת העולם השנייה לשלטון הונגריה, ורוב יהודיה נשלחו לאושוויץ. יהודי צפון רומניה, בוקובינה ובסרביה גורשו לטרנסניסטריה, למות שם ברעב ובכפור. בכל רומניה היו גירושים והתנכלויות (כולל המשפחה שלי), וגם פוגרומים גדולים (בוקרסט, יאסי, דורוחוי).

כמחצית מהקהילה היהודית נספתה, כפי שנעמן כהן ציין בכתבה המדהימה שלו. האיש הזה כל כך יסודי, שאני, המחזיק מעצמי שאני בקיא בתולדות רומניה והטופוגרפיה שלה (בבית הספר הכריחו אותנו לזכור פרטים אלה בעל-פה!) – נשארתי פעור פה אל מול הידע חובק עולם שנעמן כהן חשף בכתבה שלו, שבעצם מסכמת טיול מאורגן שהוא השתתף בו בפסח השנה. נעמן כהן הוא משתתף נפלא ויקר בכתב העת שאתה עורך.

* יש להתפלא על כך ששרה ובנימין נתניהו לא הואשמו עד כה בטביעת מאות ואלפי הפליטים השחורים מאפריקה במימי הים התיכון בדרכם לאירופה המוצפת מהגרים לא חוקיים.

ואיך זה שההיסטוריוסוף עודה באשארת טרם התריע על כך מעל דפי "הארץ" – כפי שהאשים את ישראל בטבח ה"פליטים" הפלסטינים בפרבר ירמוכּ של דמשק.

* אסתר ראב נפטרה בגיל 87 בשנת 1981. השיר של ראובן שהם נכתב בשנת 1977 וכאן הוא מתפרסם לראשונה.

* לתא הדואר שלנו 22135 הגיע מכתב אנונימי שנשלח מתל אביב ביום רביעי, 25.4, ובו כתוב, בהדפסת מדפסת-מחשב, רק:

"אהוד

האם תשתף אותנו מה דעתך על אולמרט

 בשלב הזה של הפרשה

אתה שותק משום מה

אנשים מצפים לכך.

ג'."

ובכן, לא שתקתי אלא הבעתי את דעתי כמה וכמה פעמים. כואב לי. כואב לי מאוד שכך גורלו של אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. אני משוכנע כי אנשי ציבור רבים, גם בעלי תפקידים רמים ביותר, היו מוצאים את עצמם במצבו אילו נחשפו למסע חקירות והשמצות אינטנסיבי כפי שקרה לאהוד אולמרט. וזה יהיה נורא אם אכן הוא יצטרך לרצות שנות מאסר רבות בכלא. ולמעשה רצח אופי כזה עושים היום גם לנתניהו, שבתום שורה של האשמות ומשפטים עלול למצוא עצמו שכן לאולמרט בכלא מעשיהו, בעוד העבריין אריה מחלוף חוגג בחזרו לתפקידו כשר הפנים, ואומרים כי בשל כך הוא יירשם בספר השיאים של גינס!

* סופר נידח שלום, אורי הייטנר כותב כי ההחלטה הדוחה את העתירה נגד חוק החרם התקבלה ע"י תשעת שופטי העליון פה אחד ("צרור הערות 9.4.15", גיליון מס' 1038).

כנראה שהייטנר כותב מהרהורי מחשבתו. בית המשפט העליון נחלק בדעותיו – ארבעה תמכו בהשארת החוק (האוסר החרמת מוצרים המיוצרים בהתנחלויות) על כנו, וארבעה שרצו לבטלו.

נשיא בית המשפט העליון (הפורש) – אשר גרוניס, הצטרף לארבעת התומכים בחוק, וכך אושר החוק. כנראה ששופטי העליון פחדו מהכוונה של הפאשיסטים שנבחרו לכנסת להגביל את בית המשפט העליון. אותם פאשיסטים רוצים שפוליטיקאים ישלטו בוועדה לבחירת שופטים ורוצים למנוע מבית המשפט העליון את היכולת לבטל חוקים בלתי חוקתיים של הכנסת. השופטים תומכי החוק חששו מהפוליטיקאים ולכן החליטו להשאיר את החוק הבלתי חוקתי על כנו. בכך הם פגעו בחופש הביטוי ויצרו אבסורד: בישראל מותר לתושבים לקרוא לחרם על כל דבר, החל מקוטג' וכלה במסעדות בלתי כשרות. רק דבר אחד אסור: אסור לקרוא להטלת חרם על מוצרים המיוצרים בגדה המערבית שבשליטת ישראל.

אני אמשיך לא לקנות מוצרים המיוצרים בגדה המערבית. לא אחזק את ההתיישבות היהודית בגדה שמטרתה למנוע שלום בינינו לבין הפלסטינים.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: אני הצבעתי ליכוד, כלומר תמכתי ב"פאשיסטים שנבחרו לכנסת."

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,442 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל